a2d0d55cb69daf554f9e06e32dc4d4497093afeb73f2bb2599ed2ab8aa72ea10

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,324 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מאימתי קורין את שמע בערבית</b>. תנא אקרא קאי. דכתיב (דברים ו׳:ז׳) ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבקר ושאל עכשיו מאימתי זמנו ומדכתיב בשכבך ברישא הקדים של ערבית. גמ' (ועיין במשנה ד'): \n",
+                    "<b>משעה שהכהנים וכו'</b>. כתב הרב מברטנורה מילתא אגב אורחיה קמ\"ל וכו'. הקשו בתוספות תנינא חדא זימנא בנגעים (פרק י\"ד משנה ג') העריב שמשו אוכל בתרומה. ותירצו דרגילות של משנה לאשמועינן בקיצור אף למה שמפורש כבר ע\"כ וכ\"כ בפ' י\"א דשבת (דף צ\"ט ד\"ה מסייע) ועי' סוף דמאי וריש פ' י' דשבת ורפ\"ק ופ\"ו דיבמות [דף מ\"ד]: \n",
+                    "<b>לאכול בתרומתן</b>. כתב הר\"ב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ובפ' הערל (יבמות דף ע\"ד) מוקמינן לה בתרומה. ומ\"ש הר\"ב דהיינו עד צאת הכוכבים דהכי משמע קרא עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. (רמב\"ם פרק ז' מהלכות תרומות) ועי' ריש פרק ג' דר\"ה: \n",
+                    "<b>בתרומתן</b>. וכן לשון חכמים בברייתא בגמ' ותנא קמא אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע\"ש כלומר שהכל מוכן. ומש\"ה נקט פתן כלומר שהוכן להם ואינן חסרים כלום ולהכי נמי נקטי חכמים ותנא דידן תרומתן כלומר שהיא מוכנת לפניהם. וכלום חסר כי אם לאכול *[א\"נ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב (ויקרא כ\"ב) כי לחמו הוא. נ\"ל]: \n",
+                    "<b>עד סוף האשמורה</b>. פי' הר\"ב שהלילה נחלקה לג' משמרות ופירש\"י משמרות עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים ראשונה לכת אחת וכו'. והוי מצי למיתני עד ד' שעות אלא נקט עד סוף האשמורה כדאמר בגמ' לאשמועינן שיש היכר לכל אדם בדבר דהא בסוף האשמורה הראשונה חמור נוער [*ובפירושו לחומש פרשת במדבר בפסוק ושמרו את משמרתי. כ' כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא. ובלשון משנה כמו שאמור בבגתן ותרש וכו']: \n",
+                    "<b>עד שיעלה עמוד השחר</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ג שגם חכמים מודים לו ולא אמרו כו' רבנן כוותי ס\"ל והאי דקאמרי כו' וכ\"כ הרמב\"ם. כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס\"ל דפירושו כל הלילה. ודלא כר\"א. והאי דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי. וכ\"כ ר\"י ורא\"ש. דבסייג פליגי. וא\"כ בסייג אין הלכה כר\"ג דהא ר\"ג עצמו הוצרך לומר כוותי ס\"ל. משום דאי לאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. ולא כתבו הלכה כר\"ג. אלא על עיקר דין תורה (וכ\"כ ב\"י סימן רל\"ה) דלהרמב\"ם אין הלכה כר\"ג לענין סייג: \n",
+                    "<b>עמוד השחר יש רגילין לפותרו כוכב השחר</b>. [*וראיתי לרד\"ק במזמור אילת השחר (תהילים כ״ב:א׳) שיש מפרשים אילת שם לכוכב השחר ע\"כ]. אך בכאן אין נכון [*לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא] דאע\"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו. מ\"מ לשון עמוד לא יצדק. וז\"ל הרמב\"ם הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל ע\"כ. ופירוש שעות זמניות במשנה דלקמן תמצאנו. אבל ז\"ש נ\"א מיל *) [אם נפרשהו בערך האדם ההולך יכחישנו החוש. ואם בערך סבוב השמש יכחישו המושכל. כי לכל שעה ט\"ו מעלות ולכל מעלה ט\"ו פרסאות. הנה לשעה וחומש תתר\"ף מילין. והר\"ר ענשכן חפץ אמר שמלת עלותה צ\"ל עלותם. ומוסב על הקיטורים עכ\"ד. והיטב אשר דיבר שאילו הי' מוסב על השמש. הי' ראוי שיאמר מן האופק כלשונו במ\"ה פ\"ק דר\"ה. ועכ\"ז תמיה לי דכתיב בלוט כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. וכתי' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא\"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשא מילי. בפ\"ט דפסחים. ושם אמרו דמהלך אדם בינוני כל היום יו\"ד פרסאות לפ\"ז יתכן שיאמר עלות השמש בכדי שעה וחצי שעה מן השעות הזמניות כו' אשר די עלותה מן הארץ חמשה מיל וכו' וזה במהלך אדם בשיעור שעות ההשויה. וכן שיער מהלך האדם בשעות ההשויה במ\"ב פ\"ג דפסחים. אבל שם ג\"כ מקום עיון. ומיהו שיעור עלות השמש כפי שעות הזמניות שכן משתנה כפי הזמן ע\"פ נטייתו. ובחבורו פ\"א מה' ק\"ש. כתוב כמו שיעור שעה. ובנ\"א עישור שעה. ולזו הסכים הכ\"מ. והיינו ששיער רק תחלת עלייתו. ולפי פירושו דבמשנה מבואר שעל עליית כל גופו משערינן. [*ומצאתי לרופא מומחה וחכם כולל מהר\"ר יוסף שלמה דאלמדיגא מן קנדיאה בספרו בחלק שממנו שקראו בשם גבורות ה' שכתב שם בשם הרמב\"ם נ\"ב מיל ויהיה איך שיהיה הנה תיבת עלותה שבלשון פירוש הרמב\"ם צ\"ל עלותם כי מוסב על הקיטורים. והוי יודע שבספר הנזכר ביאר במופת מאין יצא לו להרמב\"ם שהוא דקדק יותר ועשה מופת על שאין עלייתם כי אם מ\"ד מילין. ועוד תמצא בספר הנזכר בחלק שממנו שקראו אילם (עי' שם בדף י\"א) גם עיין במשנה ב' פרק ג' דפסחים. וראה עוד זה מצאתי להראב\"ע שבפירושו לחומש פרשת בא בפסוק בין הערבים כתב שעה ושליש שעה מהשעות השוות. וכן עוד לו בפירושו לקהלת בפסוק עד שלא תחשך השמש עיין שם. ויש מי שר\"ל שהרמב\"ם קאי על קריאת הותיקים שזכר הר\"ב במשנה דלקמן ואין נ\"ל לפי שא\"כ לא היה סותם את דבריו]: \n",
+                    "<b>הקטר חלבים ואיברים</b>. פירש הר\"ב של בין הערבים דכתיב היא העולה וכו' וכ\"כ עוד סוף פרק ב' דמגילה וכן הרמב\"ם שם. ואע\"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולאו דווקא בעולת תמיד ובריש פרק ו' דפסחים מוכח דכל אימורי קדשים דינן כל הלילה אלא נקטי מילתא פסיקא ובפירוש הרמב\"ם שבכאן ובספרו פרק ד' מהלכות מעשה קרבנות ופרק א' מהלכות תמידין מבואר שעל כל חלבי הקרבנות וכל איברי העולה נאמר. ולשון רש\"י הקטר חלבים ואיברים של קרבנות נזרק דמן ביום: \n",
+                    "<b>וכל הנאכלין ליום א'</b>. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים: \n",
+                    "<b>א\"כ למה אמרו וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו' עד כשר כל הלילה וכן כתב רש\"י וסיים והכי נמי תנן בפרק ב' דמגילה כל הלילה כשר וכו' להקטר חלבים ואיברים ע\"כ. כלומר ובשום דוכתא לא אשתמיט למיתני עד חצות. ומכל מקום זו לאו ראיה גמורה היא דדילמא רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דקאמרי הכי וכיון שסידר רבינו הקדוש דברי רבן גמליאל בכאן שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא והרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מעשה הקרבנות פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות. וכתב עליו בעל כסף משנה דמשנה היא בברכות ע\"כ. והא ליתא לדברי רש\"י. ולכך נראה לי דלאו ממתניתין שמעה לה הרמב\"ם אלא מדתניא בתוספתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> (פ\"ב דמגילה) ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה אבל אין חייבין עליהן משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר ולישנא דאבל לא יצדק דהא אדרבה היא הנותנת הואיל וכשר כל הלילה משום הכי בדין הוא שאין חייבים עליהם משום נותר כו'. אלא הכי קאמר כשר כל הלילה בדיעבד [*לענין חיוב נותר [אם] לאכלו ולהחמיר] לכתחלה לא אבל אין חייבים וכו' [*שאין חיוב כרת אלא על העובר על דברי תורה] ומ\"ש הר\"ב דלא נקט אלא להודיע וכו' שכן רגילות המשניות לשנות בקוצר מה שכתוב בפירוש בתורה כמ\"ש התוספות סוף פרק החולץ (נ'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגומרה עד הנץ החמה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> כדי שיסמוך גאולה לתפלה כותיקים שזכר הר\"ב במשנה ה' פ\"ג. ונ\"א ל\"ג וגומרה ונראה שכן נוסחת (טור אורח חיים סימן תפ\"ח והמרדכי פרק ב' דשבת) מדלא הביאו ראיה ממשנתנו לברכת לגמור ההלל אלא הביאו מלשון הש\"ס וברייתא דותיקין גומרין: \n",
+                    "<b>הנץ החמה</b>. הוא מלשון הנצו הרמונים (שיר השירים ו׳:י״א) כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. הר\"י וכ\"פ בערוך: \n",
+                    "<b><i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שכן דרך בני מלכים לעמוד</b>. וכתבו הר\"ב והרמב\"ם שכך הלכה. ואף על גב דבסוף פי\"ד וריש פרק י\"ח דשבת פסקו דלא כמ\"ד כל ישראל בני מלכים הם. כבר כתב הר\"י דהכא שאני דהואיל ועדיין זמן קימה למקצת יוצא בדיעבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעה שבני אדם וכו'</b>. [*בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב\"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק\"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר\"ב פ\"ב משנה ה' ולכך אמרי ב\"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק\"ש. [*הרמב\"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ\"ז דפיאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשחר</b>. הכא דמיירי בברכות דלא כתיבי בקרא. ניחא ליה למנקט ברישא דשחר כדאשכחן בתמיד דכתיב בקר בתחלה אבל בריש פרקין דמיירי בק\"ש דקאי אקרא נקט ברישא דערבית כמ\"ש שם תוספות דלעיל: \n",
+                    "<b>ושתים לאחריה</b>. לשון רש\"י כדאי' בירושלמי ז' ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך (תהילים קי״ט:קס״ד) עכ\"ל. ויראו עינינו לא חשיב דתקנה אחרת היא. תוספות דריש פרקין: \n",
+                    "<b>להאריך אינו רשאי לקצר</b>. לפירוש הר\"ב והרמב\"ם בארוכה וקצרה. ה\"פ להאריך לפתוח. אינו רשאי לקצר שלא לפתוח. לקצר שלא לפתוח. אינו רשאי להאריך לפתוח והדר תני לחתום וכו'. ולשון בעל כסף משנה בתחלת הלכות ק\"ש פי' המשנה לדעת הרמב\"ם להאריך כלומר להתחיל ולחתום בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום עכ\"ד. ומן הירושלמי שהביא שם למד דארוך וקצר בחתימה נמי מישך שייכי ולכך כללינהו כחדא וזהו אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם. מטבע ארוך פותח וחותם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזכירין</b>. איכא למידק אמאי לא תני זוכרין כדדייקינן במשנה ז' פרק ד' דר\"ה גבי השני מתקיע. וי\"ל כיון שעיקר הפרשה במצות ציצית ועל ידה זוכרין יציאת מצרים שיוך שפיר לישנא דמזכירין שע\"י פרשת ציצית מזכירין יציאת מצרים: \n",
+                    "<b>כבן שבעים שנה</b>. פירש הר\"ב שהלבינו שערותיו וכו' כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. הכי איתא בגמ' פרק תפלת השחר (כ\"ח). וצ\"ל דרבותא קאמר ולא זכיתי עד וכו' כלומר דאע\"פ שהיה חכם מופלג וראוי לנשיאות מצד חכמתו שהרי זכה לנס מפני כן אפילו הכי בזה לא זכיתי עד וכו' וכיוצא בזה דברי הרמב\"ם אלא שכתב שאמנם קרה לו השיבה מצד שהרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו סיבה וכו' ואמר אע\"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה עד ששבתי ע\"י כן כבן שבעים שנה לא זכיתי וכו' עכ\"ד רצה לקרב הענין אל הטבע ושלא היה זה הנס שהזכירו חז\"ל בדבר היוצא חוץ להיקש. ודעתו בכיוצא בזה ודעת אחרים תמצא בס\"ד במשנה ו' פרק ה' ממסכת אבות: \n",
+                    "<b>ולא זכיתי</b>. פי' הר\"ב לא נצחתי גם בערוך [כתב] די\"מ כן ובהש\"ס תניא אמר להו בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כ״ג:ז׳) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ\"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' אמרו ליה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל וכו' וכיוצא בו אתה אומר (בראשית ל״ה:י׳) ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל וכו'. ומצינו שקראו אח\"כ יעקב וכו' ולפי דפשטיה דקרא דהנה ימים וגו' משמע כבן זומא. בזה נצחם דאע\"ג דמשנו ליה רבנן. שנויא בעלמא היא ולא סמכי' עלי' דשאני קרא דיעקב דהתם הדריה קרא בפירוש. כנ\"ל. וראיה לדברי מן המכילתא שהובא בילקוט פ' בא שלא הביא לדברי חכמים שהשיבו לא שתעקר וכו' ומזה הטעם דבתר פשטיה דקרא אזלינן. ורבי לא סידר במשנה אלא התחלת הויכוח שבין בן זומא לחכמים בלבד אבל אין נראה לומר שראב\"ע לא שמע מאמר וחכמים אומרים דא\"כ אין כאן ניצוח כיון שאין חולק ועיין לקמן. והרמב\"ם מפרשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב לחיוב זה וכו'. גם בערוך פירש לשון זכות. ומ\"מ בפ\"א מהלכות ק\"ש פסק הרמב\"ם כבן זומא: \n",
+                    "<b>עד שדרשה בן זומא</b>. פי' הר\"ב באותו היום שנתמנה וכו' וכפירש\"י ונ\"ל שפי' כן מדאמר בגמ' פ' תפלת השחר (כ\"ח) בו ביום שנתמנה וכו' לא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. וגם מזה ראיה למ\"ש לעיל דדברי חכמים נשמעו לראב\"ע כיון שכל הלכות התלויות פירשם ראוי שיהיו נאמרים כל חלקי הסותר: \n",
+                    "<b>שנא' למען תזכור וגו'</b>. ומפני שפרשת ציצית שגורה בפי כל מפני קריאתה ביום בעבור מצות ציצית שבה הלכך הנהיגו לקרותה בלילה לצאת בה הזכרת יציאת מצרים בלילה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם כיון לבו וכו'</b>. כתב הר\"ב ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כונה. עיין מה שכתבתי במשנה י\"ד פ' ג' דסוכה: \n",
+                    "<b>[*בפרקים שואל וכו' ומשיב וכו'</b>. פי' הר\"ב שואל כו'. ובישיבה הקשיתי דאמאי לא פירש התנא וליתני הכא שואל בשלום ומשיב שלום כדתנן בסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם והשיב בני מהר\"ר שמואל שי' דבטור י\"ד סימן ר\"מ ורמ\"ב דהשואל שלום לרבו אומר לו שלום [עליך] רבי וכשמשיבו אומר רבי ומורי וא\"כ כל שכן דמפני היראה שיוסיף ולא רצה התנא להאריך אבל בכל אדם שאינו צריך להוסיף קתני התנא שלום. וכדי לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דבכל אדם אין מוסיפין ומפני הכבוד והיראה מוסיפין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאמת ויציב לא יפסיק</b>. פירש הר\"ב דכתיב וה' אלהים אמת. גמרא. והואיל ובקרא לא כתיב ו��ציב נראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו [*באמצע הפרק]. וכן כתב בשלחן ערוך בסימן ס\"ו וצריך לומר דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישן ולסימן בעלמא נקטיה כמו דנקיט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד ובגמ' איתא חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת כו' ולא נקט כלל ויציב. [*ומיהו מצינו בסוף זבחים (פי\"ד) ששנה וריח ניחוח אע\"ג דלא אצטריך כלל לניחוח. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י. גמ']: \n",
+                    "<b>למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע</b>. ואם תאמר תיפוק ליה דקדמה בתורה. ויש לומר דה\"ק למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר [בתורה] וא\"כ הי' לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים. תוספות (דף יד: ד\"ה למה) ומדשני משום שיקבל עליו עול וכו' הלכך פריך ליה דא\"כ תקדים ויאמר שיש בה ג\"כ מעין קבלת עול כו' דכתיב [בה] אני ה' אלהיכם ולהיות לכם לאלהים: \n",
+                    "<b>אלא ביום</b>. לשון הר\"ב דאית ביה פרשת ציצית וז\"ל הרמב\"ם כי המצוה האמורה בפרשת ויאמר והיא מצות ציצית אינה מחוייבת אלא ביום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יצא</b>. לשון הר\"ב דכתיב שמע השמע לאזנך. גמרא. כלומר כיון דבלשון שמיעה הוציאה הכתוב שמע מיניה שצריך שישמיע לאזנו וכאילו אמר קרא השמע ודלא כבעל כף נחת שכתב קרי ביה השמע. כי שמע מבנין קל והשמע מבנין הנוסף. ועיין בפרק ז' דסוטה. ומ\"ש הר\"ב והלכה כת\"ק עיין בזה במשנה ב' פ\"ק דתרומות: \n",
+                    "<b>ולא דקדק באותיותיה</b>. כמו שפירש וכתבתם שתהא כתיבה תמה כך פירש ושננתם שתהא משנה תמה כך פירש בעל כף נחת. [*ומבלי עיון בש\"ס הוא שכתב כן דהא תני רבי עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם כדי ליתן ריוח בין הדבקים. ובספרי ספר מעדני מלך כתבתי למה לא למד מושננתם המוקדם. ועיין עוד שם]. והא דנקט הר\"ב התזת תזכרו וכו'. שהרי אין ראוי וכו' [*כדתנן במ\"ג פרק קמא דאבות] כלומר ולכך יש קפידא יתירה בהתזת זי\"ן זו. ולעולם בכל האותיות יש לדקדק: \n",
+                    "<b>הקורא למפרע</b>. וכתב הר\"ב ומיהו וכו' שהרי אינן סדורין כן זו אחר זו בתורה ורבי יהושע לא קפיד לעיל אלא לכתחלה וכן הא דתנן בין ויאמר לאמת לא יפסיק היינו דווקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים. הר\"י ורא\"ש: \n",
+                    "<b>יחזור למקום שטעה</b>. מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם אומר וכו'. בפ\"ב מהלכות קריאת שמע והב\"י בסימן ס\"ד כתב משום שצריך להפסיק בין עולם ועד לואהבת (כמ\"ש סוף פ\"ד דפסחים נ\"ו) . א\"כ זהו הפסק הראשון שצריך לחזור לו ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק\"ש א\"א שלא קרא עד לעולם ועד ולכך אינו צריך להתחיל מתחלת שמע ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פירשו המפרשים וכ\"כ הרא\"ש בשם תוספות שגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל מה שברי לו שקרא אין צריך שיקרא עוד. ומ\"ש הר\"ב היה קורא וכתבתם וכו' הכי איתא בגמרא אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך ותניין פתוח וטעמו אזלא: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בלילה הראשון</b>. שם לילה זכר בסימן ה' נקבה. וכ\"כ בפרשת מקץ ונחלמה וגו' בלילה אחד: \n",
+                    "<b>בלילה הראשון עד מ\"ש</b>. מדלא תני מלילה הראשון עד וכו' יש לומר דלומר דבלילות דוקא פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הן ומסח דעתו מינה ואין כאן טרדא וכסברת הר\"ר מנוח שכתב בשמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בכסף משנה (פרק ד' מהלכות ק\"ש). ואי תנא מלילה וכו' עד כו' הוי הכל בכלל אף הימים. וכן יש לדקדק בלשון הר\"ב דהכי סבירא ליה שכתב לקמן עד מוצאי שבת שהם ד' לילות. ומנינא למה לי אלא לומר דבד' לילות הוא שפטור אבל לא בימים. שבזה יש לומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דסירכא דלישנא דמתני' דפרק בתרא דנדה (משנה א) נקטיה וגם בדקדוק המשנה י\"ל דלהכי תני בלילה לפי דמן הסתם בלילה הראשון הוא בועל שכן המצוה דהא משום הכי כונסין הבתולה ברביעי לפי שב\"ד יושבין בה' כדתנן בריש כתובות והכי קאמר פטור בלילה הראשון דביה בלילה בעיל ואי לא פטור גם עד מ\"ש: \n",
+                    "<b>בלילה וכו'</b>. פי' הר\"ב דטריד טרדא דמצוה. גמרא. ופי' הרמב\"ם מצות פריה ורביה. ובאלמנה אין טרדא עם המצוה. מה שאין כן בבתולה איתנהו טרדות בתרי גווני כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>עד מוצאי שבת וכו'</b>. פי' הר\"ב דמשם ואילך לבו גס בה לשון הערוך לבו קרוב לה. וכן כל לשון גס שבתלמוד והמשכילים יבינו ע\"כ. והכא לפי' הא' כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב\"ד בעוד כעסו עלה כדמפרש בריש כתובות. ולפירוש השני כשהוא קרוב לה ישהה בבעילתו ולא יבוש. כדי שלא יעשה כרות שפכה. ובפ\"ד דיבמות (מא.) פירש\"י והר\"ב גס רגיל. וכן פי' רמב\"ם פרק קמא דסוטה. והעיקר בעיני שהוא לשון גסות הרוח: \n",
+                    "<b>מעשה ברבן גמליאל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לאו מעשה לסתור הוא דקמ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם [*כבסוף פרקין] הרשות בידו. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רחץ</b>. פירש הרמב\"ם במים חמין וטעמו דרחץ אפי' מקצת גופו במשמע וזה אינו אסור אלא בחמין כמ\"ש הר\"ב במשנה ו' פרק ג' דמועד קטן. [*ואי נמי דכתב הרמב\"ם במים חמין משום שהיה איסטניס ולחמין הוא שהיה צריך]: \n",
+                    "<b>אסטניס</b>. פירוש הר\"ב לשון צנה ממלת צנת שלג (משלי כה) ואף על פי שנכתב בסמ\"ך וזה נמצא הרבה בלשונות. הרמב\"ם. וטעמו ששניהם ממוצא השינים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רשב\"ג אומר לא כל וכו'</b>. עיין משנה ה' פ\"ד דפסחים: \n",
+                    "<b>השם</b>. שם טוב שהוא מדקדק במצות וכו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פטור מקריאת שמע</b>. כתב הר\"ב משום דטריד טרדא דמצוה ע' מ\"ש משנה ד' פ\"ב דסוכה: \n",
+                    "<b>מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין</b>. נושאי כו'. ה\"ג בספר מדוייק וה\"ה דפטור מכל שאר המצות אלא דתנא אלו שהן חמורות שיש בהם קבלת עול מ\"ש ותפילין נמי כדאמר בפ\"ב בגמרא (יד:) הרוצה לקבל עול וכו' מניח תפילין וקורא ק\"ש ומתפלל כו'. הר\"י. ולפי שהתפילין מונחין עליו אפילו לאחר התפלה להכי נקטינהו בסוף. א\"נ משום דק\"ש ותפלה תדירי דשבת ולילה לאו זמן תפילין [*כדפי' הר\"ב במ\"ג] וכה\"ג ריש פ\"ד בשם התוס' [*ועי' מ\"ש בס\"ד לקמן במ\"ג] והתוס' לא גרסי מן התפלה [*וכן בסדר משניות דבירושלמי לא גרסינן] דהא אתיא במכל שכן כמו שכתבו בד\"ה אלו ואלו וכו' ויש טעות סופר בדבור שלפניו. וכן יובן מספר חכמת שלמה: \n",
+                    "<b>[*ומן התפילין</b>. שם תפילין פירשתיו בריש פ\"ד דמנחות: \n",
+                    "<b>ואת שאין למטה צורך בהן</b>. פי' הר\"ב כגון ההולכים ללוות את המת בלבד וכו'. אין להקשות דאכתי גמ\"ח הוא ובמשנה דלקמן כתבתי בשם הר\"י דגמ\"ח יש לו דין העוסק במצוה שיש בה טרדא שכתב הר\"ב בר\"פ דפטור. דיש לחלק בין תנח��מין שיש לו עסק לנחם משא\"כ הלויה שאין לו עסק רק שהולך ולא מיקרי טרדא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להתחיל</b>. כתב הר\"ב פרשה א' של קריאת שמע וכן פי' הרמב\"ם. ובגמרא אפי' פרק אחד אפילו פסוק אחד וטעמא דפסוק ראשון מיקרי פ' כמ\"ש במ\"ג פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>לא יתחילו</b>. דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמילות חסד הוי וג\"ח מן התורה כדאמרי' [ב\"ק ק. ב\"מ ל:] והודעת להם את הדרך (שמות י״ח:כ׳) זו ג\"ח והעוסק במצוה כו'. הרבינו יונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועבדים</b>. בפ' קמא דחגיגה (דף ד.) גמרינן לה לה פי' רש\"י דבאשה כתיב (דברים כד) וכתב לה ובשפחה כתיב (ויקרא י״ט:כ׳) <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>או חפשה לא נתן לה: \n",
+                    "<b>התפילין</b>. מ\"ש הר\"ב דשבת לאו זמן תפילין לא פסק כן בריש פרק בתרא דעירובין ושם אאריך בס\"ד ועוד עיין בסוף פרק קמא דביצה. ומה שכתב דאיתקש תפילין למזוזה פירש רש\"י דכתיב (דברים ו) וקשרתם וכתבתם. ומ\"ש קא משמע לן. וטעמא דתפילין אתקשו בפרשת ראשונה לת\"ת דכתיב (שם) ושננתם וגו' וקשרתם. וכן בשניה (שם יא) והיו לטוטפות וגו'. ולמדתם וגו'. ואילו למזוזה הפסיק ביניהם בשניה בת\"ת. גמ' פרק קמא דקדושין (דף לד:): \n",
+                    "<b>ובמזוזה</b>. פי' הר\"ב דמ\"ד הואיל ואתקש לת\"ת. פירש רש\"י דכתיב ולמדתם וגו' וכתבתם. ומ\"ש הר\"ב קמ\"ל דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי. רש\"י וגמרא דקדושין. ומיהו הך סברא לא אלימא כולי האי למעקר מיעוטא דולמדתם את בניכם ולומר דנשים חייבות גם בת\"ת כך תירצו התוס' בקדושין אדכתיב (דברים ל) כי הוא חייך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואימא גברי בעו חיי וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מברך לאחריו</b>. כלומר מהרהר לאחריו הר\"י. ופירש הר\"ב דחיובא דאורייתא הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ועיין מ\"ח פ\"ו ומ\"ש הר\"ב דבטלוה לטבילותא עי' בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>מברך לפניהם ולאחריהם</b>. פירש רבינו יונה דר\"ל בפה ופליג בתרתי. ועיין סוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא יקצר</b>. פירש הר\"ב כל ברכה וברכה כלומר פתיחתה וחתימתה בלבד. ועי' במ\"ג פ\"ד. והשתא ג' מחלוקות בדבר. ק\"ש. דמדאורייתא יהרהר ואפי' [לא] התחיל ואין לו לקצר רק יהרהר. ותפלה דמדרבנן לא יתחיל. ואם התחיל יקצר דהם שתקנו תפלה אמרו שיקצר. וברכות דק\"ש דמדרבנן נינהו ואינם רחמי כתפלה. משמע שאף אם התחיל יפסיק: \n",
+                    "<b>שיטיל לתוכן מים</b>. פירש הר\"ב רביעית. ושיעורו תמצא במשנה ה' פרק ח' דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפלטה שכבת זרע</b>. שע\"י שתטמא לא יהיו נשמעות לבעליהן ותתקיים שלא יהיו מצויים וכו'. ומ\"ש כל ג' ימים כ\"כ הרמב\"ם וכמתני' ג' פ\"ט דשבת ואינה הלכה כמו שכתבו שם ובפ\"ח דמקואות ובחיבורו פ\"ה מהלכות אבות הטומאות: \n",
+                    "<b>והמשמשת</b>. טמאה אף בלא פליטה. הרמב\"ם. ומטעם דלעיל. ועוד כל דתקון כעין דאורייתא תקון וכתיב (ויקרא ט״ו:י״ח) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע וגו'. ומהאי טעמא אצטריך למתניה ולא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה ועוד משום דלא פסיקא ליה דתוך מעת לעת לקריו אינו נעשה זב כדאיתא סוף נזיר (דף סד) ובפ' ב' דזבים (משנה ג): \n",
+                    "<b>[*צריכין טבילה</b>. עמ\"ש בסוף פ' ג' דמקואות]: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה פוטר</b>. לדבריו דתנא קמא קאמר דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לקריאת שמע ולא לברכותיה כדלעיל במ\"ד אי נמי בדברי תורה מיירי דמודה בה ר' יהודה שאין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם כמ\"ש ר' יונה לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תפלת השחר</b>. עיין בפ\"ק משנה ד' ופירוש השעות שם משנה ב': \n",
+                    "<b>תפלת המנחה עד הערב</b>. שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ור' יהודה סבר שקרב והולך עד פלג המנחה. הכי מפורש בברייתא בגמרא. ותימה שהר\"ב פירש בדרבי יהודה דזמן מנחה עד הלילה. [*ובברייתא אפלג המנחה דלרבנן מהדר]. וכתבו התוס' בריש פרק בתרא דפסחים (דף קז.) תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה. וי\"ל בשחרית יש שם אחר שחרית. ועוד י\"ל משום דשעת רצון הוא בשעת הקרבת המנחה שאליהו נענה כעלות המנחה. [*והרמב\"ם בפירושו כתב מנחה שם נופל על עת מן היום והוא כשישאר מן היום ב' שעות ומחצה זמניות ונקראת התפלת השניה מנחה מפני היות תחלת זמנה בעת ההיא עכ\"ל. ולא נתן טעם על השם של זמן ההוא. ומצאתי בפירוש החומש להרמב\"ן בפרשת בא בפסוק בין הערבים שהביא שם פסוקים שכתב בהם מנחת בוקר מנחת ערב וכתב שמנחה מלשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא והן מנחה גדול' ומנחה קטנה שהזכירו חכמים עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>כל היום</b>. דתחלתה מיד אחר תמיד של שחר מה שאין כן מנחה דתחלתה קודם שש ומחצה כדתנן ריש פרק ה' דפסחים. ומ\"מ משום דמנחה תדיר הקדימה מתניתין. ולשון הרר\"י דזמן מוספין כל היום אלא שיש להקדים תפלת יוצר תחילה שהוא דבר יום ביומו וכו' ע\"כ. ה\"ק שתמיד של שחר שכנגדו היא התפלת יוצר קודם לקרבן מוסף לפי שהוא דבר יום ביומו ותדיר קודם לשאינו תדיר כמ\"ש הר\"ב בריש פרק י' דזבחים. ומ\"ש הר\"ב להלכה דנקרא פושע עיין במשנה ה' פרק ב' דמגילה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר עד ז' שעות</b>. בנ\"א ל\"ג [*וכן בסדר משנה דירושלמי ל\"ג]. וכן העידו התוספות שבכל הספרים ישנים אינו במשנה ואע\"פ שהוא בברייתא רבי לא שנאו במשנה דלא ס\"ל כותיה [וכן במשנה ה' פרק ב' דמגילה סתם לה כת\"ק] אבל בשל שחר ס\"ל כותיה דבבחירתא (ר\"ל בעדיות) תנן כותיה ובשל מנחה נמי קי\"ל דעבד כמר עבד וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מתפלל וכו'</b>. כתב הר\"ב שהן חובה וכו'. דהכי אמרינן וכו'. מה הוא אומר. ולא אמרינן מה היה אומר כדי שיהיה סיפור למה שהיה אומר ר' נחוניא בן הקנה ואז יהיה רשות בידינו אבל אמר בכניסתו מה הוא אומר ר\"ל כשיכנס לבהמ\"ד מה חייב לומר. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>שלא תארע תקלה על ידי</b>. לשון הר\"ב שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו חבירי הרי רעה שתבא על ידי שאגרום להם שיענשו ע\"כ. אבל הכשלון בדבר הלכה לא חשיב ליה רעה כיון שחביריו רבו עליו והרי הלכה כרבים ולא יבא מזה שום תקלה. אבל לשון רש\"י הרי רעות שתים שיבואו על ידי שאגרום להם שיענשו ע\"כ. וכשלון בדבר הלכה היא אחת מהשתים ולא הוצרך לזכרה בפירוש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>י\"ח</b>. ואעפ\"י שהן י\"ט ברכת המינין ביבנה תקעה לאחר זמן בימי ר\"ג ואלו י\"ח הם שאנשי כנסת הגדולה תקנום: \n",
+                    "<b>[*אם שגורה בפיו</b>. פירש הר\"ב שהוא למוד ורגיל בה ובסוף פרק דלקמן פי' סדורה בפי במרוצה ובערוך מסיים כמו תרגום נבלתם למאכל [נבלתא] משגרא למיכל. עוד שם בערוך פירוש אחר אם נרדפת התפלה בפיו מלשון שיגר אחריו (ברכות סג.)]: \n",
+                    "<b>מעין שמונה עשרה</b>. כתב הר\"ב האמצעיות בקוצר כו' כגון אתה חונן אדם דעת בא\"י חונן הדעת. סלח לנו אבינו בא\"י חנון המרבה לסלוח וכן כולם חוץ משלש ראשונות ושלש אחרונות שלא יוסיף ולא יגרע בהם. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם לאו וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב בשעת הדחק. ומיהו אינו מקום סכנה דדיניה שנוי לקמן. ומ\"ש חוץ מימות הגשמים וכו' שצריך לומר שאלה בברכת השנים וכו' בגמרא מתקיף לה מר זוטרא ונכללה וכו' ושני אתי לאטרודי ויטעה. ובהבדלה דלא שייך לאטרודי שהרי יאמרה בתחלת הביננו קאי בקושיא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קבע</b>. במשנה י\"ג פ\"ב דאבות כתב הר\"ב שני פירושים ופלוגתא דרבי אושעיא ורבנן הן (דף כט): \n",
+                    "<b>הושע וכו' עד ישראל</b>. מקרא מלא הוא בירמיה לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יחזיר את פניו</b>. לשון הר\"ב לצד ירושלים וכ\"כ רש\"י. וכתב הר\"י ולא תימא כנגד ירושלים לחוד אלא כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי קדשים ע\"כ. ורש\"י נקט תחלת המכוון ותנא נקט קדשי קדשים שהוא תכלית המכוון. ומ\"ש הר\"ב שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. אגב ריהטא לא דק דה\"ל למנקט והתפללו אליך דרך העיר. (מלכים א ח׳:מ״ח) והך קרא דדרך ארצם קאי להעומדים בח\"ל והכי איתא בברייתא ומיהו פירש רש\"י במתניתין לצד ירושלים משום דתנא בא\"י קאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה יושב וכו'</b>. ולא תנן יחזיר את פניו. דאפי' לעמוד אינו צריך אלא יושב ומתפלל כמ\"ש הטור סימן צ\"ד ופירש ב\"י הטעם בקרון א\"א שיעמוד מפני שמתנועע לכאן ולכאן והך טעמא שייך נמי בספינה ורש\"י כתב דטעמא דספינה משום ביעתותא דמיא ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*או באסדא</b>. פי' הר\"ב עצים הרבה קשורים וכו' וכן פירש בריש פ\"ג דזבים והיה נ\"ל לגרוס ברי\"ש באסרא וכמו שראיתי כן בספר הרי\"ף ויהיה מל' איסור וקישור אלא לפי שרש\"י גם הוא כתב לפי' זה דהר\"ב. וכתב עוד פירוש אחר שהוא לשון ותשם בסד רגלי (איוב י״ג:כ״ז) א\"כ גירסא שלו בדלי\"ת אף לפי פירוש הראשון שכתב הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא בחבר עיר</b>. דסבירא ליה דכיון שאין בה אלא שבח שאין בה תחנונים כמו בי\"ת וגם אין אנו מתפללים אותה כנגד תפלת תחנונים של חול כמו שמתפללים תפלת יוצר או תפלת מנחה די שהציבור בלבד יתפללו אותה. הר\"ר יונה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כובד ראש</b>. פירש הר\"ב הכנעה. וכובד ראש דרך משל הוא כלומר מפני שראשו הוא עיקר כל האברים וכשמכביד אותו עליו כל האברים נכנעים ויושב בהכנעה. הר\"י:  ",
+                    "<b>שעה אחת</b>. כתב הר\"י אעפ\"י שבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר\"ל שעה דוקא אלא זמן מועט הכא אינו כן אלא שעה ממש ומוכח לה מגמ':  ",
+                    "<b>למקום</b>. פי' הר\"י שתהיה כוונתם כולה ברוממות המקום בלבד. ואין הפירוש שיכונו לאמירת התפלה. דאמאי קאמר למקום. לתפלה הל\"ל עכ\"ד. [*אבל במשנה שבירושלמי לא גרסינן למקום וא\"כ יכול להיות הפירוש לאמירת התפלה]:  ",
+                    "<b>לא יפסיק</b>. בדבור דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום שנקרא הפסק. כ\"פ ר\"י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מזכירין</b>. עיין מ\"ש ריש מסכת תענית: \n",
+                    "<b>גבורות גשמים</b>. כתב הר\"ב דכתיב עושה גדולות **) עד אין חקר. והתם כתיב בורא קצות ארץ וגו' אין חקר (ישעיהו מ׳:כ״ח) וכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה (תהילים ס״ה:ז׳). גמ' ריש תענית. וכתבו התוס' ולא נקט כח גשמים או גדולות גשמים משום דבגבורה איכא כח ואיכא גדולה. א\"נ משום דהברכה מתחלת בגבורה: \n",
+                    "<b>בתחיית המתים</b>. דתניא ולעבדו בכל לבבכם (דברים י״א:י״ד) איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם. גמרא פ\"ק דתענית. ודתקנו בתחיית המתים כתב הר\"י שכמו שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם ע\"כ. [*ומהירושלמי הוא]. והיינו נמי דאמרינן בגמרא ששקולה כתחיית המתים: \n",
+                    "<b>ברכה רביעית</b>. ולא יכללה בחונן הדעת והכי אמרינן בגמרא דלעיל (דף כט.) דלרבי עקיבא תשסרי הויין: \n",
+                    "<b>בהודאה</b>. פירוש קודם שיחתום ברכת מודים וטעמו מפני שמודה לשם שזיכה אותו להבין ולהבדיל בין קודש לחול. הר\"ר יונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר על קן צפור וכו'</b>. ושנויה גם כן סוף מסכת מגילה. ונוסף שם בבא דויברכוך טובים ולא מצאתי בשום נוסח משנה דהכא. אך בסדר שבגמ'. וכן ברי\"ף איתא נמי הכא: \n",
+                    "<b>על קן צפור וכו'</b>. פי' הר\"ב כמו שהגיעו רחמיך וכו' כן חוס וכו'. כ\"כ הרמב\"ם וז\"ל רש\"י האומר בתפלתו וכו' וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה: \n",
+                    "<b>משתקין</b>. כתב הר\"ב שעושה מצותיו של הקב\"ה רחמים וכו'. לשון הרמב\"ם ואין הדבר כן שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם ע\"כ. כלומר זו המצוה וא\"נ כיוצא בה. וז\"ל בפ\"ט מהלכות תפלה [שמצות] אלו גזירות וכו': אעפ\"י שבספר המורה חלק ג' פרק מ\"ח נראה שהוציא זו המשנה מהלכה ודאתיא כמ\"ד אין טעם לשום מצוה. והר\"ן פרק ד' דמגילה מ\"ט כתב ואינן אלא גזירות כלומר שאינן רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתה ואכילתה אלא גזירות כלו' שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן ע\"כ. [*והרמב\"ן בפי' החומש בפרשת תצא כתב שהטעם ללמד אותנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הבטחתו וכו'</b>. כתבו הגהות מיימוני והטעם כדי שלא תתבטל נשיאת כפים אבל אם יש שם כהן אחר שישא את כפיו לא ישא שליח צבור את ידיו ואפי' אם הבטחתו וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הר\"מ ע\"כ: והלכך לא התירו בעובר לפני התיבה לענות אמן אפי' אם הבטחתו וכו' דסתמא תנן לא יענה וכו' דדוקא משום בטול נשיאות כפים התירו בסיפא באם הבטחתו. [*והנה בספרי בספר לחם חמודות בפרקין סעיף נ\"ב כתבתי דמשום שהראו לי במדרש רבה פרשת כי תבא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וכו' לכך חזרתי לומר דמתני' לרבותא דהפסק גדול כמו נשיאת כפים רשאי באם הבטחתו וכ\"ש לעניית אמן. אך עתה שבתי וראיתי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאין למדין הלכה ממדרש רבות. שהרי ברבות פרשת בראשית סוף פרשה ח' מייתי למתניתין דסוף פרק ו' דיבמות דריב\"ן אמר שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו וקאמר עלה ר' ירמיה ורבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינא דהלכה כותיה ואנן לא קי\"ל הכי. וכן בירוש' פ\"ב דפאה הלכה ו' רבי זעירא בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ששלוחו של אדם כמותו</b>. וילפינן ליה מדכתיב (שמות י״ב:ו׳) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דודאי לא היו שוחטין כל ישראל אלא ששלוחו של אדם כמותו. הר\"י [*ועיין מ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>שגורה</b>. פירשתיו בפ' ד' משנה ג']: \n",
+                    "<b>שהוא מטורף</b>. מ\"ש הר\"ב לשון טורפים לו וכו' כלומר התפלה שהתפללו עליו טרופה ומטורדת ממנו. וזה לשון רש\"י שהוא מטורף החולה לשון טורפין וכו' כלומר התפלה וכו' נראה שזה שכתב כלומר התפלה לא להסביר פי' המשנה אלא פי' דטורפים הסביר. [*ויותר נראה לי דבפירש\"י וכצ\"ל שהוא מטורף החולה לשון אחר לשון טורפים וכו' וטעות כזה מצוי שידלג הסופר התיבות הדומות זו לזו כגון הכא שדלג מתיבת לשון לתיבת לשון]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. מלה מורכבת משלש מלות כאי זה צד על איזה ענין וכו'. הרמב\"ם. ובחנם הגיה הח\"ש בריש פרק הזהב ובפרק איזהו נשך ששנוי שם כאיזה צד שכן דרך בעל הלשון ברצותו מרחיב וברצותו מקצר: \n",
+                    "<b>כיצד מברכין</b>. דסברא שמברכין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה. תוס'. והר\"י כתב דקאי אדתנן בפרק קמא לחתום ושלא לחתום. אלא שקודם לזה הוצרך ללמוד ולפרש כל דיני ק\"ש וברכותיה והתפלה: \n",
+                    "<b>האילן</b>. עיין במשנה דלקמן בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>בורא פרי העץ</b>. הניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר\"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. הרמב\"ם. ועיין רפ\"ט בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>היין</b>. פי' הר\"ב שמתוך חשיבותו וכו'. דכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש ועוד אי שתי פורתא סעיד נמי. ובפת משום דכתיב (שם) ולחם לבב אנוש יסעד. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא</b>. בגמ' אמרינן סבירא ליה דעיקר אילן ארעא כלומר הכל גדל מהארץ ורבי יהודה היא דאמר במשנה ו' פ\"ק דבכורים נקצץ האילן מביא וקורא. והתם בבכורים פסק הר\"ב דלא כר' יהודה וכן הרמב\"ם וא\"כ הוי ליה לכתוב גם בכאן דמתני' יחידאה היא וכ\"כ ב\"י בסימן ר\"ו דהרמב\"ם פוסק דלא כמתניתין דהכא מהאי טעמא. אבל בכ\"מ פ' ח' (דין יו\"ד) מהלכות ברכות כתב שמצא נוסח בדברי הרמב\"ם דפוסק כמתניתין דהכא. וטעמא משום דבירושלמי איתא מ\"ד דמתניתין ד\"ה היא פירות האילן בכלל פירות האדמה. ואין פירות האדמה בכלל פירות האילן. ונ\"ל ראיה לדברי הכ\"מ שכן הרר\"י פירש למשנתינו בזה הלשון יצא שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא ע\"כ. וזה כדברי הירושלמי: \n",
+                    "<b>ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא</b>. דס\"ד אמינא הואיל ואר\"י חטה מין אילן הוא (כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ק דר\"ה) לברך עליה בפה\"ע קמ\"ל. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החומץ</b>. עיין מ\"ש בפ\"ב דע\"ז: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו</b>. י\"מ לומר דלא קאי אלא אחומץ ונובלות בלבד שהיו טובים מתחלה ונפסדו אבל בגובאי כיון שעומד טעמו בו לא הוי מין קללה ומודה דמברכין עליו. וי\"מ דאכולהו קאי דאפילו גובאי שלא נפסד טעמו כיון שמזיק לעולם ואוכל התבואה אין מברכין עליו. הר\"י: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעשה קדירה</b>. מ\"ש ר\"ב אבל מעשה קדרה וכו' חוזר גם לפי' הראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא אומר על המוגמר</b>. פירש הר\"ב המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר. וכן פירש הרמב\"ם ובחבורו פרק ז' מהלכות ברכות פסק כן. ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מיניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש רש\"י. וכתב הר\"י בשם רש\"י אע\"פ שאין מביאין וכו' אלא לאחר הסעודה היינו לאחר ברכת המזון ובאותו שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבים לתת לזה לברך אפילו הכי עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ב��כת המזון אותו שברך על היין שלאחר המזון מברך על זה ע\"כ. ויש לתמוה על הב\"י שכתב בא\"ח סימן קע\"ד שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י שהרי מבואר שחלוקים הם [*כמו שחלוקים הם הרמב\"ם עם הרר\"י שבשם הגאונים]: \n",
+                    "<b>המוגמר</b>. פי' הר\"ב עצי בשמים במחתה על האש וכן לשון רש\"י. ובמשנה ז' פ\"ב דביצה כתבו לבונה ע\"ג גחלים וזה עיקר. ובכאן שכתבו אש לאו דוקא שהדבר ידוע שאין הבל תמרתן עולה מן האש לפי שמתאכלין מיד אלא על גחלים מתמרין ועולין ועל שם הגחלים נקרא מוגמר שתרגום גחלים גומרין. ובשיר השירים מקוטרת מור ולבונה תרגומו מתגמרת מן קטורת בוסמין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מליח בתחלה</b>. נראה לי לדקדק ממלת בתחלה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחלה שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח\"כ שא\"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא ברך עדיין. ומצאתי בב\"י סימן רי\"ב שבעל תרומת הדשן הורה כן ולפי שלא הביא ראיה ממשנתינו וחכם גדול היה נ\"ל שאפשר שסובר דממשנתינו אין ראיה דאיכא למימר דאיצטריך למתני בתחלה דלא תימא דוקא כשנאכלים בבת אחת כדרך שהיה עושה הלל במצה ומרור: \n",
+                    "<b>שהפת טפלה לו</b>. ואע\"ג דשמעינן דפת פוטר את הפרפרת. איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל. תוס'. ומ\"ש הר\"ב מי שאכל וכו' מפירות מתוקים ביותר וכו' דוקא בכי הא ולא בענין אחר. וכ\"כ הרמב\"ם בלשון שלילה דברי זאת המשנה אינה אלא וכו'. וכתבו התוספות וא\"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו. וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת מתיקות ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונראה לי דלפירוש קמא מיירי שבאכילת הפירות היה לפניו מליח ופת אבל נמלך אחר כך מלאכלן לאיזה סיבה והלך לו. ואחר כך חזר ונמלך לאכלן מפני חלישת הלב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תאנים וענבים</b>. וכן במ\"ו פ\"ב. דמעשרות גם בריש פ\"ג דבכורים לא שנאן כסדרן בכתוב גפן ותאנה. וי\"ל דקרא דאתא למימר בשבח ארץ ישראל הקדים המשובח יותר וכדאמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. והתנא דמיירי באכילתן מקדים המתבשל תחלה. וכן בבכורים המתבכר תחלה [*כדאמרינן בהמקבל דף ק\"ו חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ ואילו הבציר הוא בתשרי כמו שהוכיחו התוס' ברפ\"ג דב\"ב (כח). ועמ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>ברכה אחת</b>. דס\"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. גמרא. והר\"ב שכתב ברכת היין דפותחת על הגפן וכו' ולא פירש החתימה כמו שמפרש חתימה דברכת חמשת מיני דגן משום דס\"ל כמ\"ש התוס' דבכולן חותמין על הארץ ועל הפירות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לזמן</b>. פירש הר\"ב לברך בלשון רבים. דכתיב (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לה' אתי. א\"נ דכתיב (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא: \n",
+                    "<b>דמאי</b>. פירש הר\"ב דרוב עמי הארץ מעשרין הן. כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דמגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. וכ\"פ במשנה ד' פ\"ק דדמאי וכן הוא בגמרא: \n",
+                    "<b>ומעשר שני</b>. כתב הר\"ב שהבעלים מוסיפים חומש. עיין במס' מעשר שני פ\"ד משנה ג' ובפרק ה' דערכין ועיין בפ\"ק דתרומות משנה ה' דהתם לא פי' הר\"ב לענין חומש [*והן דברי הר\"ש ואע\"ג דהך דהכא הן דברי גמ'. י\"ל כמ\"ש התוספות בפ\"ג דעירובין דף לא דלא פשיט בפרק הזהב מהמשנה דאין חומש מעכב משום ��איכא למדחי ולאוקמי כשנתן החומש ולא קתני למעשר שני אלא אגב דקתני מעשר ראשון]: \n",
+                    "<b>והכותי</b>. פי' הר\"ב מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא. כמו שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וגו'. ונראה לי שלכך לא קראם בשם בבלי שהוזכר ראשונה בכתוב. לפי ששם בבליים הושאל לבני אומתינו כמו שתראה במשנה ד' פ\"ו דיומא ופ' י\"א דמנחות ולכך קראם בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל. ומ\"ש הר\"ב והיו שומרים התורה אע\"ג דהכתוב צווח (שם) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. כתב הרמב\"ם לקמן בסוף פ\"ח שבאורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוכה דף ח: \n",
+                    "<b>טבל</b>. פי' הר\"ב דגן שצמח בעציץ וכו'. דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה. הרר\"י: \n",
+                    "<b>שלא נטלה תרומתו</b>. פירש הר\"ב שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח פירשו בגמ' וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן. דכתיב גבי' ראשית דגנך. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן. ופטור הלוי כדלעיל [*ועיין בפ' ה' דפאה משנה ב' מ\"ש בשם הר\"ש בד\"ה מעשר וכו']. וכ' הר\"י ז\"ל דמש\"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה אע\"ג דתרומת מעשר נטלה קרי לי' לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל עליו חיובא בשנטלה תרומת מעשר קרי לי' נטלה תרומתו אע\"ג דהתרומה גדולה לא נטלה ע\"כ. ופירוש מלת מרוח בסוף פ\"ק דפאה: \n",
+                    "<b>[*והקדש שלא נפדו</b>. פי' הר\"ב שחללו ע\"ג קרקע וכו' ורחמנא אמר ונתן את הכסף אין הפסוק כן אלא (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך הסוגיא לקצר ולומר בל' אחר קל וכו'. תוס' פי\"ח דשבת דף קכח ע\"א ועיין מ\"ש שם משנה א' ]: \n",
+                    "<b>אין מזמנין עליהן</b>. איכא מרבוותא דסברי דווקא נקט מזמנין. דאילו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה אלא לפי שהן דברים האסורים הוי כאין להם קבע לזמן עליהם. ואיכא מרבוותא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברכין משום שנאמר (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך נאץ ה' והכי מסיק בב\"י סימן קצ\"ו וכתב בכ\"מ דמשום רישא דאף מזמנין נקט נמי בסיפא אין מזמנין ודעת הר\"ב בזה ע' במשנה ד' פ\"ק דדמאי ובמה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשים</b>. כתב הר\"י על שם רש\"י ז\"ל דאפי' עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה: \n",
+                    "<b>ועבדים</b>. כתב הרר\"י מפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים שטופי זמה הן וכיון שעם האנשים חשודים משום פריצותא כל שכן עם הנשים. ועיין במ\"ז פ\"ח דפסחים: \n",
+                    "<b>עד כזית</b>. כדמפרש אביי בגמ' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית. ור' יהודה ס\"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. ואע\"ג דקרא בברכת המזון בעלמא בלא זימון נמי מיירי כבר כתבו התוס' דאין הכי נמי דה\"ה בברכת המזון בלא זימון אלא דרבותא אשמעי' דאפי' על כזית נמי מזמנין. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק ב' דסוכה. ופסק הר\"ב וכן הלכה אע\"ג דהוי סתם דלעיל והשמש שאכל כזית ואח\"כ מחלוקת הכא. אשכחן ר' יוחנן דס\"ל בכזית כדאיתא בתוספות [דף מט ע\"ב] ומה שהאריך הר\"ב לכתוב ולא כר\"י דאמר כביצה משום דבסוף פ' ג' דפסחים שמעינן לר' מאיר ור\"י איפכא. ומשום הכי אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה ואשמעינן הר\"ב דלא ס\"ל למוחלפת אלא כדמשני אביי דהכא בקראי פליגי כמ\"ש *) (שם בס\"ד) ומ\"מ הני קראי אסמכתא בעלמא כמ\"ש **) (שם) התוס' דמדאורייתא שביעה גמורה בעינן כמ\"ש במ\"י פרק בתרא דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעשרה אומר נברך לאלהינו</b>. עי' במ\"ג פ\"ד דמגילה: \n",
+                    "<b>נברך לאלהינו</b>. כתבו התוס' והר\"י דלא גרסי' בלמ\"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ\"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. וכן מפורש בסדר רב עמרם ע\"כ. וכתב הב\"י סי' קצ\"א שהטעם כדפרש\"י אדאמרינן דאין אומרים נברך למי שאכלנו משלו דמשום דהוה משמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה. והכא נמי דכותיה ע\"כ. ופסק הר\"ב דאין לומר ברכו אלא נברך. כדאמר שמואל דעדיף הכי כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. והרי\"ף הביא ירושלמי דמותיב מקורא בתורה ומשני דאומר המבורך ובזה כולל עצמו ע\"כ. ואכתי איכא למידק דלתקנו בתרווייהו בחד נוסחא ואפשר שראו לקצר בברכת הזימון הואיל דברהמ\"ז ארוכות הן. ובברכת התורה היה נראה להם להאריך שנברך את ה' היה קצרה ביותר ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו. דבברכת הזימון תקנו אלהינו ובברכת התורה ה'. אמנם זה מבואר כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלהות ואדנות. אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים: \n",
+                    "<b>במקהלות</b>. ור' עקיבא סבירא ליה בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא. ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא. גמ': \n",
+                    "<b>מה מצינו בבה\"כ</b>. וכתבו התוס' דבהא מודה רבי יוסי הגלילי וטעמא דבבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש\"צ אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד נאחר ברכת המזון אין לטעות במנינא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק</b>. גמרא. מאי קמ\"ל תנינא חדא זימנא בריש פרקין שלשה שאכלו וכו'. הא קמ\"ל שלשה שישבו לאכול כאחת אע\"פ שלא אכלו. אי נמי שכל אחד אכל מככרו אי נמי שלשה שבאו מג' חבורות של ג' ג' ולא אקדימו הנך ואזמינו עלייהו בדוכתייהו: \n",
+                    "<b>ששה נחלקים</b>. דהא דתני בשלשה והוא אומר ברכו לאו משום דעדיפא מלברך. אלא רשאי גם כן לומר ברכו. כדמסקינן בגמרא אליבא הא דשמואל שכתבתי לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מברך על היום כו'</b>. כתב הר\"ב וכשם שקדם וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן הלשון בברייתא ומפרש בגמרא דחדא ועוד קאמר: \n",
+                    "<b>על היין</b>. כתב הר\"ב שהיין או הפת גורמין. והכא נמי איכא חדא דאמרן ועוד דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (כדפירש הר\"ב בריש פרקי' דזבחים). הכי מסיק בברייתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. תמן תנינן בריש מסכת ידים מי רביעית נותנין לידים והיינו נמי נוטלין לידים כלומר לוקחים מים לידים. ונוסח הברכה תוכיח נטילת ידים כמו נטילת לולב שענינו לקיחה [*כמה דאת אומר ולקחתם לכם וכו'] ואע\"ג דהתם עיקר המצוה לקיחת הלולב והכא עיקר המצוה אינה לקיחת המים אלא רחיצת הידים. כבר כתב הרא\"ש בסוף המסכת הזאת בטעם למה לא תקנו בנטילה דשחרית לברך על נקיית ידים. ואמר שלא חילקו בברכות לפי שבנטילת ידים דלאכילה תקנו לברך על נטילת ידים לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון הגמ��א עכ\"ד. והכא נמי טעמא דלא תקנו על רחיצת ידים כדי שתהא בכללה הזכרת הכלי דלא סגי בלאו הכי אבל אין לומר שדברי הרא\"ש שלשון נטילת לא נתקן אלא על שם הכלי בלבד. דתקשה חדא שהיה לנו לומר נטלת בלא יו\"ד. ועוד דהכי איתא בגמרא פרק כל הבשר (חולין דף קז) אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא (של זכוכית) בת רביעתא. אתקין רב אשי בהוצל כוזא (של חרס) בת רביעתא ואי איתא דמשום הכלי בלבד דאתקון הכי מאי חזית לתקן בלישנא דרב יעקב ולא בלישנא דתיקונו של רב אשי וכל שכן דבתראה הוא: \n",
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. מ\"ש הר\"ב ויחזרו המשקים ויטמאו אחורי הכוס. אזיל לשיטתיה דסוף זבים. אבל להרמב\"ם דהתם אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה כמ\"ש שם ובחיבורו פרק ז' מהלכות אבות הטומאות. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס דהא דלא פליגי בית הלל אבית שמאי מהאי טעמא דלטעמייהו דב\"ש קאמרי דאפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ע\"כ. ואע\"ג דמי\"ח דבר הוא כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דשבת צ\"ל דגזירה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ואוגנו שכתב הר\"ב פי' רש\"י שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש ועיין במשנה ג' פרק י\"א דכלים: \n",
+                    "<b>ואחר כך מוזגין את הכוס</b>. ומשום דהלכה כבית הלל וברכת כוס קודם לנטילת ידים הלכך שונה לעיל תחלה ברכת היום והיין ואח\"כ נט\"י [*ופירוש מוזגים כתבתי במ\"ב פרק בתרא דפסחים]: \n",
+                    "<b>מוזגין את הכוס</b>. כתב הר\"ב דסברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות. דנצוצות לא שכיחי. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ולא יהיו ידיו נגובות יפה. דבשתייה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך מה שאין כן כשיטול ידיו ויאכל מיד דמדקדק לנגבם יפה כדאמרינן סוטה (דף ד:) האוכל בלא נגוב ידים וכו'. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומניחה על השלחן</b>. כתב הר\"ב שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה. דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאיתא בגמ' ופירש רש\"י דבידיו שיוכלו להטמאות (כדתנן בפרק ג' דידים) הוא נזהר מליגע בכסת. ונראה דמשום הכי נקט הר\"ב ראשון אע\"ג דשני נמי מטמא למשקין כדלקמן מכל מקום רבותא הוא לגבי הא דאף בראשון נזהר מליגע בידיו. אבל אב הטומאה נראה דאסור להשתמש בו משום דמטמא לאדם וכלים מן התורה לא נסמוך שיהיה נזהר מליגע. ומה שכתב הר\"ב דלבית שמאי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני מפרש בגמרא גזירה משום אוכלי תרומה וב\"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן. אבל ראשון דעושה שני בחולין כבסמוך לבית הלל נמי אסור. ומ\"ש שמא יטמאו המשקין שבמפה עי' מ\"ש במשנה ו' פרק ד' דעדיות. ומ\"ש הר\"ב דאין נ\"י לחולין מן התורה הכי איתא בגמרא. ומיהו לא לאפוקי תרומה דתרומה נמי מי\"ח דבר הוא ואף לקדש שלמה הוא דתקון כדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת (דף יד) אלא דהכא באוכלי חולין עסקינן. וטעמא דתיקון נטילת ידים בחולין ואע\"ג דידים שהן אינן אלא שניות אין עושין שלישי בחולין כדתנן פרק ב' דטהרות משנה ג'. גזרו נטילה לחולין משום סרך תרומה כדי שיהו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כדאיתא בגמרא פרק ח' דחולין (דף קו): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים ואחר כך מכבדין</b>. ופי' הר\"ב והכי איתא בגמרא דפלוגתייהו אי מותר להשתמש בשמש עם הארץ. ולא נשנית בעדיות גבי מקולי ב\"ש וחומרי בית הלל. דכי אתשל בבית המדרש לענין נ\"י אתשיל ולא לענין שמש עם הארץ. וכה\"ג משנינן בגמ' בפ' ג' דחולין (דף נב) על משנת פ\"ב דאהלות. וכה\"ג צריכין לתרץ ג\"כ בסוף פרקין וכן משנה ה' פרק ד' דכלאים וכיוצא בזה כתבו התוספות במסכת נדה דף לה [ד\"ה בשופעת]. וכ\"כ בריש קדושין בד\"ה ב\"ש וכו'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כב\"ש בזה שמותר להשתמש וכו' כלומר לאפוקי בכולי פרקין דלית הלכתא כוותייהו. והא דקאמר שמותר וכו' נ\"ל דה\"ק דלהכי הלכה כמותם בזה משום דמסתבר שמותר להשתמש בע\"ה כדי שלא להשתמש בתלמיד חכם וכמ\"ש הר\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נר ומזון וכו'</b>. כתב הרר\"י הנר שמביאין ונהנה ממנה מיד יש לו להקדים ואחר כך המזון שכבר אכל ובית הלל סברי דיש לו להסמיך בשמים לנר שהוא גם כן מענין שבת שמראה הצער שהיה לו בנפש יתירה שהלכה לה ולכך מריח לישב נשמתו ע\"כ. ול' הר\"ב לא נחלקו כו' לכאורה לישנא אריכא הוא. אבל בגמרא אמרינן אמתניתין זו דברי רבי מאיר אבל רבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהוא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים על המאור ואחר כך על הבשמים. ובית הלל אומרים בשמים ואח\"כ מאור. והרמב\"ם כתבו לזה בפירושו. ולכן נראה בעיני שגם הר\"ב כך כתב דכ\"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף וכו' לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים וכו'. ותלמיד טועה שלא ידע או לא זכר הגמ' הגיה הלשון כמו שהוא לפנינו: \n",
+                    "<b>בורא</b>. כתב הר\"ב משמע נמי לשעבר וכתבו התוספות ונימא ברא דלא פליגי דלשעבר משמע וי\"ל דלשון קרא עדיף ע\"כ. דכתיב בורא חשך בורא רוח בורא השמים כדמייתי להו בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הנר וכו' של עובדי כוכבים</b>. כתב הר\"ב שהעובד כוכבים עשה מלאכה לאורו וכ\"כ רש\"י. והר\"י כתב שהדליקו או שהטה אותו בשבת ע\"כ. וכן פירש\"י בגמ' בברייתא (דף נג): \n",
+                    "<b>בשמים של מתים</b>. כתב הר\"ב דלעבורי ריחא עבידי. פי' רש\"י לעבורי ריחא דסרחונו של מת עבידי ולא להריח: \n",
+                    "<b>[*עד שיאותו לאורו</b>. פירש הר\"ב שיהנו מאורו ובירושל' רב אמר יאותו ושמואל אומר יעותו מאן דאמר יאותו אך בזאת נאות לכם (בראשית ל״ד:ט״ו) מאן דאמר יעותו לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) ע\"כ. ופירוש לעות כתבו רש\"י ורד\"ק מלשון עת ויהיה ענינו כאן שהגיע העת של האור להאיר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובה\"א יברך וכו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא בשכח וכו' ולא תימא דשכח דתנן להודיעך כחן דבית שמאי. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאחר המזון</b>. כל ימות השנה קאמר כפי' רש\"י בגמ'. ותנא הקדים תחלה דיני קידוש משום דיין לקידוש קודם לצרכי סעודה אם אין ידו משגת כדמסיק בטור או\"ח סימן רע\"א ומדהתחיל בדיני שבת ויו\"ט שונה כמו כן דיני מזון והבדלה ואח\"כ דיני הבדלה עצמה: \n",
+                    "<b>מברך על היין</b>. אם ירצה. וכן נמצא בפי' הנדפס ברי\"ף. ומ\"ש הר\"ב שאין ברכת המזון טעונה כוס בגמרא דריש פרקין רמינן עלה מדאיצטריך בית שמאי מזון והבדלה לצרופינהו שמע מיניה דברכת המזון טעונה כוס. ומשני תרי תנאי אליבא דבית שמאי. ועיין מה שכתבתי לעיל במשנה ד': \n",
+                    "<b>עד שישמע וכו'</b>. כתב הר\"ב שמא ברך להר גריזים. עיין מ\"ש הר\"ב בריש פרק ז': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שעקר עבודת כוכבים מארצנו</b>. ירושלמי כשנעקרה עבודת כוכבים ממקומה בא\"י אבל נעקרה עבודת כוכבים ממקום אחר אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ממקום הזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הזיקין</b>. פירש הר\"ב כוכב הנראה וכו'. א\"נ וכו'. וז\"ל הרמב\"ם זיקים הם נצוצות והם תבניות הנראות בשמים כדמות כוכבים ויש להם זנבות ע\"כ. ואינם כוכבי השמים וכסיליהם אלא נבראים לשעתם ולעתים רחוקים מפני האידים העולים. והיינו דאמר שמואל (נח:) נהירין לי שבילי דרקיע לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו. הכונה שלא ידע סיבת התהותו והפסדו ועיין במשנה ג' פרק ב' דראש השנה: \n",
+                    "<b>מלא עולם</b>. מתוך פירוש הר\"ב משמע שאלו נראין ברוב העולם ול' רש\"י שאלו נראין או נשמעין למרחוק: *) \n",
+                    "<b>[רי\"א הרואה את הים כו'</b>. פירש הר\"ב ים אוקינוס המקיף כו' עכ\"ל ולא זהו הים שעוברים בו לא\"י ולמצרים אע\"פ שבש\"ע סי' רכ\"ח כתוב הים הגדול הוא זה הים כו' הטעתו לשון תשובת הרא\"ש ז\"ל שהעתיק שם בב\"י והוכחתי זה באריכות בס\"ד בספרי לחם חמודות בפירקין סעיף נ\"ו]: \n",
+                    "<b>על הגשמים</b>. כתב הר\"ב והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני זוהי שיטת הרי\"ף. וכתב עליו הרא\"ש ולא נהירא דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפים עמו וכו' ולא בעי שיהא שותף עמו בטובתו רק שיהא בבשורה טובה גם לאחרים בשלהם. הלכך גרסי' כגרסת הספרים וכו' דאית לה ולאחריני בהדיה וכו': \n",
+                    "<b>בשורות טובות</b>. שהן טובות לו ולאחרים כדתניא בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל הטובה וכו'</b>. כתב הר\"ב דאי שמע בה מלכא כו' לישנא דגמרא הוא. וכתב הרמב\"ם שראהו איש בשעת מציאתו ע\"כ. נ\"ל דטעמי' משום דבעינן שתהיה הרעה מבוררת כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. וכתב עוד והטעם שהדברים המצויים אשר אין במציאותם ספק יברך על מה שנמצא מהם תחלה ואל יהא חושש למה שיקרה בסופם. לפי שהעתידות ההם אפשר שיהיו או שלא יהיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לכרך</b>. שהיא עיר גדולה ובצורה כדמתרגם והערים בצורות גדולות (במדבר יג) וקרויא כריכן רברבן. ופירש רש\"י לכרך ושם מצויין מושלים רעים ומחפשים עלילות ע\"כ. ולמאי דתנינן בריש מגילה מוכח דכרך מקרי דוקא המוקפת חומה. וזהו דמתרגם בסוף פרשת חיי שרה בחצריהם ובטירותם בפצחיהון ובכרכיהון וכיון דבחצריהם פתוחים כרכיהם מוקפין: \n",
+                    "<b>מתפלל</b>. כתב הרמב\"ם אינו רוצה לומר תפלה בכונה ולפאת מזרח ולא גם כן ברכה אבל היא בקשה: \n",
+                    "<b>אחת בכניסתו וכו'</b>. שיכנס לשלום. ואחת ביציאתו שיצא לשלום כפירוש רש\"י. והרמב\"ם מפרש ביציאתו שיודה לאל שהוציאו ממנו לשלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב לברך וכו'.</b> פירש הר\"ב בשמחה ובלב טוב וכו'. והרמב\"ם נתן טעם לדבר לפי שיש דברים רבים נראה בתתלתם טובה ויהיה אחריתם רעה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה ע\"כ. והר\"י כתב שיחשוב כי הכל כפרת עונותיו: ",
+                    "<b>וביצר רע.</b> לשון הרמב\"ם [אפילו] בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע: ",
+                    "<b>לא יקל וכו'.</b> נראה לי דהואיל והזכיר אהבת הש\"י עד היכן תגיע בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו ומקדשי תיראו (ויקרא י״ט:ל׳) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו': ",
+                    "<b>בית קדש הקדשים.</b> כתב הר\"ב בימי בית ראשון. והוא לשון רש\"י ומסיים שהיה אמה טרקסין ע\"כ. שפירושו לשון טרוקו גלי (ברכות דף כח.) כלומר שסוגר הלוחות שנתנו בסיני ואותה אמה חומה היתה בבית ראשון ובה פתח או שער. אבל בבית שני לא היתה חומה ובה פתח או שער רק שתי פרוכות זה לפנים מזה כדתנן בפ\"ה דיומא והלכך אסברי לה אבית ראשון: ",
+                    "<b>[*ובמנעלו.</b> וכהאי גונא תנן במשנה ב' פ\"ג דשקלים ושם כתבתי לפרש\"י]: ",
+                    "<b>בפונדתו.</b> פי' הר\"ב אזור חלול שנותנים בו מעות. עיין במשנה ב' פרק ז' דשקלים: ",
+                    "<b>מקל וחומר.</b> כתב הר\"ב ומה מנעל שאינו דרך בזיון. גמ'. ופי' הרמב\"ם שנעשה לשמירת הרגלים: ",
+                    "<b>ואומר אל תבוז וגו'.</b> פי' הר\"ב אלא למוד מבעז. [*גמ' דהכא] וכי תימא א\"כ קרא דה' עמך למאי בעי הכא. וי\"ל דאי לאו דמלאך שאמר כן לא הוינן מפרשי לקרא דאל תבוז לענין בעז. [*ובגמ' דסוף מכות (כג:) שלשה דברים עשו ב\"ד של מטה והסכימו ב\"ד של מעלה וכו'. ושאילת שלום דכתיב והנה בעז וגו' ואומר ה' עמך גבור החיל]. והרמב\"ם מפרש שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע\"פ שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל: ",
+                    "<b>רבי נתן אומר וכו'.</b> כ' הר\"ב פעמים שמבטלין וכו'. וכפירש\"י בפיסקא שבגמ' ולדבריהם הביא התנא להא דר\"נ לראיה לאוקימתא דאל תבוז וכו' אלא למוד וכו' דכתיב עת לעשות וא\"ר נתן שנדרשהו מסיפיה לרישיה ושמעת מיניה שפעמים מבטלים וכו' ואע\"ג דכיון דלא פליג הוה ליה למנקטיה בלשון א\"ר נתן ולא ר' נתן אומר דמשמע דפליג לא קשיא כלל דאיכא טובא במשנה כהאי גוונא ובפרק בתרא דבכורים רצוני להזכיר הרבה. והרמב\"ם כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה. וז\"ש הפרו תורתך עת לעשות לה'. אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו וכו' כי אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקב\"ה וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ה:ט׳) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכבר העיד הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט. עכ\"ד: ",
+                    "<small>סליק מסכת ברכות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ברכות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,320 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Berakhot",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מאימתי קורין את שמע בערבית</b>. תנא אקרא קאי. דכתיב (דברים ו׳:ז׳) ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבקר ושאל עכשיו מאימתי זמנו ומדכתיב בשכבך ברישא הקדים של ערבית. גמ' (ועיין במשנה ד'): \n",
+                    "<b>משעה שהכהנים וכו'</b>. כתב הרב מברטנורה מילתא אגב אורחיה קמ\"ל וכו'. הקשו בתוספות תנינא חדא זימנא בנגעים (פרק י\"ד משנה ג') העריב שמשו אוכל בתרומה. ותירצו דרגילות של משנה לאשמועינן בקיצור אף למה שמפורש כבר ע\"כ וכ\"כ בפ' י\"א דשבת (דף צ\"ט ד\"ה מסייע) ועי' סוף דמאי וריש פ' י' דשבת ורפ\"ק ופ\"ו דיבמות [דף מ\"ד]: \n",
+                    "<b>לאכול בתרומתן</b>. כתב הר\"ב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ובפ' הערל (יבמות דף ע\"ד) מוקמינן לה בתרומה. ומ\"ש הר\"ב דהיינו עד צאת הכוכבים דהכי משמע קרא עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. (רמב\"ם פרק ז' מהלכות תרומות) ועי' ריש פרק ג' דר\"ה: \n",
+                    "<b>בתרומתן</b>. וכן לשון חכמים בברייתא בגמ' ותנא קמא אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע\"ש כלומר שהכל מוכן. ומש\"ה נקט פתן כלומר שהוכן להם ואינן חסרים כלום ולהכי נמי נקטי חכמים ותנא דידן תרומתן כלומר שהיא מוכנת לפניהם. וכלום חסר כי אם לאכול *[א\"נ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב (ויקרא כ\"ב) כי לחמו הוא. נ\"ל]: \n",
+                    "<b>עד סוף האשמורה</b>. פי' הר\"ב שהלילה נחלקה לג' משמרות ופירש\"י משמרות עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים ראשונה לכת אחת וכו'. והוי מצי למיתני עד ד' שעות אלא נקט עד סוף האשמורה כדאמר בגמ' לאשמועינן שיש היכר לכל אדם בדבר דהא בסוף האשמורה הראשונה חמור נוער [*ובפירושו לחומש פרשת במדבר בפסוק ושמרו את משמרתי. כ' כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא. ובלשון משנה כמו שאמור בבגתן ותרש וכו']: \n",
+                    "<b>עד שיעלה עמוד השחר</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ג שגם חכמים מודים לו ולא אמרו כו' רבנן כוותי ס\"ל והאי דקאמרי כו' וכ\"כ הרמב\"ם. כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס\"ל דפירושו כל הלילה. ודלא כר\"א. והאי דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי. וכ\"כ ר\"י ורא\"ש. דבסייג פליגי. וא\"כ בסייג אין הלכה כר\"ג דהא ר\"ג עצמו הוצרך לומר כוותי ס\"ל. משום דאי לאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. ולא כתבו הלכה כר\"ג. אלא על עיקר דין תורה (וכ\"כ ב\"י סימן רל\"ה) דלהרמב\"ם אין הלכה כר\"ג לענין סייג: \n",
+                    "<b>עמוד השחר יש רגילין לפותרו כוכב השחר</b>. [*וראיתי לרד\"ק במזמור אילת השחר (תהילים כ״ב:א׳) שיש מפרשים אילת שם לכוכב השחר ע\"כ]. אך בכאן אין נכון [*לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא] דאע\"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו. מ\"מ לשון עמוד לא יצדק. וז\"ל הרמב\"ם הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל ע\"כ. ופירוש שעות זמניות במשנה דלקמן תמצאנו. אבל ז\"ש נ\"א מיל *) [אם נפרשהו בערך האדם ההולך יכחישנו החוש. ואם בערך סבוב השמש יכחישו המושכל. כי לכל שעה ט\"ו מעלות ולכל מעלה ט\"ו פרסאות. הנה לשעה וחומש תתר\"ף מילין. והר\"ר ענשכן חפץ אמר שמלת עלותה צ\"ל עלותם. ��מוסב על הקיטורים עכ\"ד. והיטב אשר דיבר שאילו הי' מוסב על השמש. הי' ראוי שיאמר מן האופק כלשונו במ\"ה פ\"ק דר\"ה. ועכ\"ז תמיה לי דכתיב בלוט כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. וכתי' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא\"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשא מילי. בפ\"ט דפסחים. ושם אמרו דמהלך אדם בינוני כל היום יו\"ד פרסאות לפ\"ז יתכן שיאמר עלות השמש בכדי שעה וחצי שעה מן השעות הזמניות כו' אשר די עלותה מן הארץ חמשה מיל וכו' וזה במהלך אדם בשיעור שעות ההשויה. וכן שיער מהלך האדם בשעות ההשויה במ\"ב פ\"ג דפסחים. אבל שם ג\"כ מקום עיון. ומיהו שיעור עלות השמש כפי שעות הזמניות שכן משתנה כפי הזמן ע\"פ נטייתו. ובחבורו פ\"א מה' ק\"ש. כתוב כמו שיעור שעה. ובנ\"א עישור שעה. ולזו הסכים הכ\"מ. והיינו ששיער רק תחלת עלייתו. ולפי פירושו דבמשנה מבואר שעל עליית כל גופו משערינן. [*ומצאתי לרופא מומחה וחכם כולל מהר\"ר יוסף שלמה דאלמדיגא מן קנדיאה בספרו בחלק שממנו שקראו בשם גבורות ה' שכתב שם בשם הרמב\"ם נ\"ב מיל ויהיה איך שיהיה הנה תיבת עלותה שבלשון פירוש הרמב\"ם צ\"ל עלותם כי מוסב על הקיטורים. והוי יודע שבספר הנזכר ביאר במופת מאין יצא לו להרמב\"ם שהוא דקדק יותר ועשה מופת על שאין עלייתם כי אם מ\"ד מילין. ועוד תמצא בספר הנזכר בחלק שממנו שקראו אילם (עי' שם בדף י\"א) גם עיין במשנה ב' פרק ג' דפסחים. וראה עוד זה מצאתי להראב\"ע שבפירושו לחומש פרשת בא בפסוק בין הערבים כתב שעה ושליש שעה מהשעות השוות. וכן עוד לו בפירושו לקהלת בפסוק עד שלא תחשך השמש עיין שם. ויש מי שר\"ל שהרמב\"ם קאי על קריאת הותיקים שזכר הר\"ב במשנה דלקמן ואין נ\"ל לפי שא\"כ לא היה סותם את דבריו]: \n",
+                    "<b>הקטר חלבים ואיברים</b>. פירש הר\"ב של בין הערבים דכתיב היא העולה וכו' וכ\"כ עוד סוף פרק ב' דמגילה וכן הרמב\"ם שם. ואע\"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולאו דווקא בעולת תמיד ובריש פרק ו' דפסחים מוכח דכל אימורי קדשים דינן כל הלילה אלא נקטי מילתא פסיקא ובפירוש הרמב\"ם שבכאן ובספרו פרק ד' מהלכות מעשה קרבנות ופרק א' מהלכות תמידין מבואר שעל כל חלבי הקרבנות וכל איברי העולה נאמר. ולשון רש\"י הקטר חלבים ואיברים של קרבנות נזרק דמן ביום: \n",
+                    "<b>וכל הנאכלין ליום א'</b>. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים: \n",
+                    "<b>א\"כ למה אמרו וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו' עד כשר כל הלילה וכן כתב רש\"י וסיים והכי נמי תנן בפרק ב' דמגילה כל הלילה כשר וכו' להקטר חלבים ואיברים ע\"כ. כלומר ובשום דוכתא לא אשתמיט למיתני עד חצות. ומכל מקום זו לאו ראיה גמורה היא דדילמא רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דקאמרי הכי וכיון שסידר רבינו הקדוש דברי רבן גמליאל בכאן שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא והרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מעשה הקרבנות פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות. וכתב עליו בעל כסף משנה דמשנה היא בברכות ע\"כ. והא ליתא לדברי רש\"י. ולכך נראה לי דלאו ממתניתין שמעה לה הרמב\"ם אלא מדתניא בתוספתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> (פ\"ב דמגילה) ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה אבל אין חייבין עליהן משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר ולישנא דאבל לא יצדק דהא אדרבה היא הנותנת הואיל וכשר כל הלילה משום הכי בדין הוא שאין חייבים עליהם משום נותר כו'. אלא הכי קאמר כשר כל הלילה בדיעבד [*לענין חיוב נותר [אם] לאכלו ולהחמיר] לכתחלה לא אבל א��ן חייבים וכו' [*שאין חיוב כרת אלא על העובר על דברי תורה] ומ\"ש הר\"ב דלא נקט אלא להודיע וכו' שכן רגילות המשניות לשנות בקוצר מה שכתוב בפירוש בתורה כמ\"ש התוספות סוף פרק החולץ (נ'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגומרה עד הנץ החמה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> כדי שיסמוך גאולה לתפלה כותיקים שזכר הר\"ב במשנה ה' פ\"ג. ונ\"א ל\"ג וגומרה ונראה שכן נוסחת (טור אורח חיים סימן תפ\"ח והמרדכי פרק ב' דשבת) מדלא הביאו ראיה ממשנתנו לברכת לגמור ההלל אלא הביאו מלשון הש\"ס וברייתא דותיקין גומרין: \n",
+                    "<b>הנץ החמה</b>. הוא מלשון הנצו הרמונים (שיר השירים ו׳:י״א) כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. הר\"י וכ\"פ בערוך: \n",
+                    "<b><i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שכן דרך בני מלכים לעמוד</b>. וכתבו הר\"ב והרמב\"ם שכך הלכה. ואף על גב דבסוף פי\"ד וריש פרק י\"ח דשבת פסקו דלא כמ\"ד כל ישראל בני מלכים הם. כבר כתב הר\"י דהכא שאני דהואיל ועדיין זמן קימה למקצת יוצא בדיעבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעה שבני אדם וכו'</b>. [*בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב\"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק\"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר\"ב פ\"ב משנה ה' ולכך אמרי ב\"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק\"ש. [*הרמב\"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ\"ז דפיאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשחר</b>. הכא דמיירי בברכות דלא כתיבי בקרא. ניחא ליה למנקט ברישא דשחר כדאשכחן בתמיד דכתיב בקר בתחלה אבל בריש פרקין דמיירי בק\"ש דקאי אקרא נקט ברישא דערבית כמ\"ש שם תוספות דלעיל: \n",
+                    "<b>ושתים לאחריה</b>. לשון רש\"י כדאי' בירושלמי ז' ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך (תהילים קי״ט:קס״ד) עכ\"ל. ויראו עינינו לא חשיב דתקנה אחרת היא. תוספות דריש פרקין: \n",
+                    "<b>להאריך אינו רשאי לקצר</b>. לפירוש הר\"ב והרמב\"ם בארוכה וקצרה. ה\"פ להאריך לפתוח. אינו רשאי לקצר שלא לפתוח. לקצר שלא לפתוח. אינו רשאי להאריך לפתוח והדר תני לחתום וכו'. ולשון בעל כסף משנה בתחלת הלכות ק\"ש פי' המשנה לדעת הרמב\"ם להאריך כלומר להתחיל ולחתום בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום עכ\"ד. ומן הירושלמי שהביא שם למד דארוך וקצר בחתימה נמי מישך שייכי ולכך כללינהו כחדא וזהו אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם. מטבע ארוך פותח וחותם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזכירין</b>. איכא למידק אמאי לא תני זוכרין כדדייקינן במשנה ז' פרק ד' דר\"ה גבי השני מתקיע. וי\"ל כיון שעיקר הפרשה במצות ציצית ועל ידה זוכרין יציאת מצרים שיוך שפיר לישנא דמזכירין שע\"י פרשת ציצית מזכירין יציאת מצרים: \n",
+                    "<b>כבן שבעים שנה</b>. פירש הר\"ב שהלבינו שערותיו וכו' כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. הכי איתא בגמ' פרק תפלת השחר (כ\"ח). וצ\"ל דרבותא קאמר ולא זכיתי עד וכו' כלומר דאע\"פ שהיה חכם מופלג וראוי לנשיאות מצד חכמתו שהרי זכה לנס מפני כן אפילו הכי בזה לא זכיתי עד וכו' וכיוצא בזה דברי הרמב\"ם אלא ש��תב שאמנם קרה לו השיבה מצד שהרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו סיבה וכו' ואמר אע\"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה עד ששבתי ע\"י כן כבן שבעים שנה לא זכיתי וכו' עכ\"ד רצה לקרב הענין אל הטבע ושלא היה זה הנס שהזכירו חז\"ל בדבר היוצא חוץ להיקש. ודעתו בכיוצא בזה ודעת אחרים תמצא בס\"ד במשנה ו' פרק ה' ממסכת אבות: \n",
+                    "<b>ולא זכיתי</b>. פי' הר\"ב לא נצחתי גם בערוך [כתב] די\"מ כן ובהש\"ס תניא אמר להו בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כ״ג:ז׳) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ\"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' אמרו ליה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל וכו' וכיוצא בו אתה אומר (בראשית ל״ה:י׳) ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל וכו'. ומצינו שקראו אח\"כ יעקב וכו' ולפי דפשטיה דקרא דהנה ימים וגו' משמע כבן זומא. בזה נצחם דאע\"ג דמשנו ליה רבנן. שנויא בעלמא היא ולא סמכי' עלי' דשאני קרא דיעקב דהתם הדריה קרא בפירוש. כנ\"ל. וראיה לדברי מן המכילתא שהובא בילקוט פ' בא שלא הביא לדברי חכמים שהשיבו לא שתעקר וכו' ומזה הטעם דבתר פשטיה דקרא אזלינן. ורבי לא סידר במשנה אלא התחלת הויכוח שבין בן זומא לחכמים בלבד אבל אין נראה לומר שראב\"ע לא שמע מאמר וחכמים אומרים דא\"כ אין כאן ניצוח כיון שאין חולק ועיין לקמן. והרמב\"ם מפרשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב לחיוב זה וכו'. גם בערוך פירש לשון זכות. ומ\"מ בפ\"א מהלכות ק\"ש פסק הרמב\"ם כבן זומא: \n",
+                    "<b>עד שדרשה בן זומא</b>. פי' הר\"ב באותו היום שנתמנה וכו' וכפירש\"י ונ\"ל שפי' כן מדאמר בגמ' פ' תפלת השחר (כ\"ח) בו ביום שנתמנה וכו' לא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. וגם מזה ראיה למ\"ש לעיל דדברי חכמים נשמעו לראב\"ע כיון שכל הלכות התלויות פירשם ראוי שיהיו נאמרים כל חלקי הסותר: \n",
+                    "<b>שנא' למען תזכור וגו'</b>. ומפני שפרשת ציצית שגורה בפי כל מפני קריאתה ביום בעבור מצות ציצית שבה הלכך הנהיגו לקרותה בלילה לצאת בה הזכרת יציאת מצרים בלילה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם כיון לבו וכו'</b>. כתב הר\"ב ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כונה. עיין מה שכתבתי במשנה י\"ד פ' ג' דסוכה: \n",
+                    "<b>[*בפרקים שואל וכו' ומשיב וכו'</b>. פי' הר\"ב שואל כו'. ובישיבה הקשיתי דאמאי לא פירש התנא וליתני הכא שואל בשלום ומשיב שלום כדתנן בסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם והשיב בני מהר\"ר שמואל שי' דבטור י\"ד סימן ר\"מ ורמ\"ב דהשואל שלום לרבו אומר לו שלום [עליך] רבי וכשמשיבו אומר רבי ומורי וא\"כ כל שכן דמפני היראה שיוסיף ולא רצה התנא להאריך אבל בכל אדם שאינו צריך להוסיף קתני התנא שלום. וכדי לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דבכל אדם אין מוסיפין ומפני הכבוד והיראה מוסיפין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאמת ויציב לא יפסיק</b>. פירש הר\"ב דכתיב וה' אלהים אמת. גמרא. והואיל ובקרא לא כתיב ויציב נראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו [*באמצע הפרק]. וכן כתב בשלחן ערוך בסימן ס\"ו וצריך לומר דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישן ולסימן בעלמא נקטיה כמו דנקיט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד ובגמ' איתא חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת כו' ולא נקט כלל ויציב. [*ומיהו מצינו בסוף זבחים (פי\"ד) ששנה וריח ניחוח אע\"ג ��לא אצטריך כלל לניחוח. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י. גמ']: \n",
+                    "<b>למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע</b>. ואם תאמר תיפוק ליה דקדמה בתורה. ויש לומר דה\"ק למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר [בתורה] וא\"כ הי' לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים. תוספות (דף יד: ד\"ה למה) ומדשני משום שיקבל עליו עול וכו' הלכך פריך ליה דא\"כ תקדים ויאמר שיש בה ג\"כ מעין קבלת עול כו' דכתיב [בה] אני ה' אלהיכם ולהיות לכם לאלהים: \n",
+                    "<b>אלא ביום</b>. לשון הר\"ב דאית ביה פרשת ציצית וז\"ל הרמב\"ם כי המצוה האמורה בפרשת ויאמר והיא מצות ציצית אינה מחוייבת אלא ביום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יצא</b>. לשון הר\"ב דכתיב שמע השמע לאזנך. גמרא. כלומר כיון דבלשון שמיעה הוציאה הכתוב שמע מיניה שצריך שישמיע לאזנו וכאילו אמר קרא השמע ודלא כבעל כף נחת שכתב קרי ביה השמע. כי שמע מבנין קל והשמע מבנין הנוסף. ועיין בפרק ז' דסוטה. ומ\"ש הר\"ב והלכה כת\"ק עיין בזה במשנה ב' פ\"ק דתרומות: \n",
+                    "<b>ולא דקדק באותיותיה</b>. כמו שפירש וכתבתם שתהא כתיבה תמה כך פירש ושננתם שתהא משנה תמה כך פירש בעל כף נחת. [*ומבלי עיון בש\"ס הוא שכתב כן דהא תני רבי עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם כדי ליתן ריוח בין הדבקים. ובספרי ספר מעדני מלך כתבתי למה לא למד מושננתם המוקדם. ועיין עוד שם]. והא דנקט הר\"ב התזת תזכרו וכו'. שהרי אין ראוי וכו' [*כדתנן במ\"ג פרק קמא דאבות] כלומר ולכך יש קפידא יתירה בהתזת זי\"ן זו. ולעולם בכל האותיות יש לדקדק: \n",
+                    "<b>הקורא למפרע</b>. וכתב הר\"ב ומיהו וכו' שהרי אינן סדורין כן זו אחר זו בתורה ורבי יהושע לא קפיד לעיל אלא לכתחלה וכן הא דתנן בין ויאמר לאמת לא יפסיק היינו דווקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים. הר\"י ורא\"ש: \n",
+                    "<b>יחזור למקום שטעה</b>. מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם אומר וכו'. בפ\"ב מהלכות קריאת שמע והב\"י בסימן ס\"ד כתב משום שצריך להפסיק בין עולם ועד לואהבת (כמ\"ש סוף פ\"ד דפסחים נ\"ו) . א\"כ זהו הפסק הראשון שצריך לחזור לו ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק\"ש א\"א שלא קרא עד לעולם ועד ולכך אינו צריך להתחיל מתחלת שמע ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פירשו המפרשים וכ\"כ הרא\"ש בשם תוספות שגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל מה שברי לו שקרא אין צריך שיקרא עוד. ומ\"ש הר\"ב היה קורא וכתבתם וכו' הכי איתא בגמרא אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך ותניין פתוח וטעמו אזלא: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בלילה הראשון</b>. שם לילה זכר בסימן ה' נקבה. וכ\"כ בפרשת מקץ ונחלמה וגו' בלילה אחד: \n",
+                    "<b>בלילה הראשון עד מ\"ש</b>. מדלא תני מלילה הראשון עד וכו' יש לומר דלומר דבלילות דוקא פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הן ומסח דעתו מינה ואין כאן טרדא וכסברת הר\"ר מנוח שכתב בשמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בכסף משנה (פרק ד' מהלכות ק\"ש). ואי תנא מלילה וכו' עד כו' הוי הכל בכלל אף הימים. וכן יש לדקדק בלשון הר\"ב דהכי סבירא ליה שכתב לקמן עד מוצאי שבת שהם ד' לילות. ומנינא למה לי אלא לומר דבד' לילות הוא שפטור אבל לא בימים. שבזה יש לומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דסירכא דלישנא דמתני' דפרק בתרא דנדה (משנה א) נקטיה וגם בדקדוק המשנה י\"ל דלהכי תני בלילה לפי דמן הסת�� בלילה הראשון הוא בועל שכן המצוה דהא משום הכי כונסין הבתולה ברביעי לפי שב\"ד יושבין בה' כדתנן בריש כתובות והכי קאמר פטור בלילה הראשון דביה בלילה בעיל ואי לא פטור גם עד מ\"ש: \n",
+                    "<b>בלילה וכו'</b>. פי' הר\"ב דטריד טרדא דמצוה. גמרא. ופי' הרמב\"ם מצות פריה ורביה. ובאלמנה אין טרדא עם המצוה. מה שאין כן בבתולה איתנהו טרדות בתרי גווני כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>עד מוצאי שבת וכו'</b>. פי' הר\"ב דמשם ואילך לבו גס בה לשון הערוך לבו קרוב לה. וכן כל לשון גס שבתלמוד והמשכילים יבינו ע\"כ. והכא לפי' הא' כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב\"ד בעוד כעסו עלה כדמפרש בריש כתובות. ולפירוש השני כשהוא קרוב לה ישהה בבעילתו ולא יבוש. כדי שלא יעשה כרות שפכה. ובפ\"ד דיבמות (מא.) פירש\"י והר\"ב גס רגיל. וכן פי' רמב\"ם פרק קמא דסוטה. והעיקר בעיני שהוא לשון גסות הרוח: \n",
+                    "<b>מעשה ברבן גמליאל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לאו מעשה לסתור הוא דקמ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם [*כבסוף פרקין] הרשות בידו. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רחץ</b>. פירש הרמב\"ם במים חמין וטעמו דרחץ אפי' מקצת גופו במשמע וזה אינו אסור אלא בחמין כמ\"ש הר\"ב במשנה ו' פרק ג' דמועד קטן. [*ואי נמי דכתב הרמב\"ם במים חמין משום שהיה איסטניס ולחמין הוא שהיה צריך]: \n",
+                    "<b>אסטניס</b>. פירוש הר\"ב לשון צנה ממלת צנת שלג (משלי כה) ואף על פי שנכתב בסמ\"ך וזה נמצא הרבה בלשונות. הרמב\"ם. וטעמו ששניהם ממוצא השינים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רשב\"ג אומר לא כל וכו'</b>. עיין משנה ה' פ\"ד דפסחים: \n",
+                    "<b>השם</b>. שם טוב שהוא מדקדק במצות וכו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פטור מקריאת שמע</b>. כתב הר\"ב משום דטריד טרדא דמצוה ע' מ\"ש משנה ד' פ\"ב דסוכה: \n",
+                    "<b>מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין</b>. נושאי כו'. ה\"ג בספר מדוייק וה\"ה דפטור מכל שאר המצות אלא דתנא אלו שהן חמורות שיש בהם קבלת עול מ\"ש ותפילין נמי כדאמר בפ\"ב בגמרא (יד:) הרוצה לקבל עול וכו' מניח תפילין וקורא ק\"ש ומתפלל כו'. הר\"י. ולפי שהתפילין מונחין עליו אפילו לאחר התפלה להכי נקטינהו בסוף. א\"נ משום דק\"ש ותפלה תדירי דשבת ולילה לאו זמן תפילין [*כדפי' הר\"ב במ\"ג] וכה\"ג ריש פ\"ד בשם התוס' [*ועי' מ\"ש בס\"ד לקמן במ\"ג] והתוס' לא גרסי מן התפלה [*וכן בסדר משניות דבירושלמי לא גרסינן] דהא אתיא במכל שכן כמו שכתבו בד\"ה אלו ואלו וכו' ויש טעות סופר בדבור שלפניו. וכן יובן מספר חכמת שלמה: \n",
+                    "<b>[*ומן התפילין</b>. שם תפילין פירשתיו בריש פ\"ד דמנחות: \n",
+                    "<b>ואת שאין למטה צורך בהן</b>. פי' הר\"ב כגון ההולכים ללוות את המת בלבד וכו'. אין להקשות דאכתי גמ\"ח הוא ובמשנה דלקמן כתבתי בשם הר\"י דגמ\"ח יש לו דין העוסק במצוה שיש בה טרדא שכתב הר\"ב בר\"פ דפטור. דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם משא\"כ הלויה שאין לו עסק רק שהולך ולא מיקרי טרדא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להתחיל</b>. כתב הר\"ב פרשה א' של קריאת שמע וכן פי' הרמב\"ם. ובגמרא אפי' פרק אחד אפילו פסוק אחד וטעמא דפסוק ראשון מיקרי פ' כמ\"ש במ\"ג פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>לא יתחילו</b>. דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמילות חסד ה��י וג\"ח מן התורה כדאמרי' [ב\"ק ק. ב\"מ ל:] והודעת להם את הדרך (שמות י״ח:כ׳) זו ג\"ח והעוסק במצוה כו'. הרבינו יונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועבדים</b>. בפ' קמא דחגיגה (דף ד.) גמרינן לה לה פי' רש\"י דבאשה כתיב (דברים כד) וכתב לה ובשפחה כתיב (ויקרא י״ט:כ׳) <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>או חפשה לא נתן לה: \n",
+                    "<b>התפילין</b>. מ\"ש הר\"ב דשבת לאו זמן תפילין לא פסק כן בריש פרק בתרא דעירובין ושם אאריך בס\"ד ועוד עיין בסוף פרק קמא דביצה. ומה שכתב דאיתקש תפילין למזוזה פירש רש\"י דכתיב (דברים ו) וקשרתם וכתבתם. ומ\"ש קא משמע לן. וטעמא דתפילין אתקשו בפרשת ראשונה לת\"ת דכתיב (שם) ושננתם וגו' וקשרתם. וכן בשניה (שם יא) והיו לטוטפות וגו'. ולמדתם וגו'. ואילו למזוזה הפסיק ביניהם בשניה בת\"ת. גמ' פרק קמא דקדושין (דף לד:): \n",
+                    "<b>ובמזוזה</b>. פי' הר\"ב דמ\"ד הואיל ואתקש לת\"ת. פירש רש\"י דכתיב ולמדתם וגו' וכתבתם. ומ\"ש הר\"ב קמ\"ל דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי. רש\"י וגמרא דקדושין. ומיהו הך סברא לא אלימא כולי האי למעקר מיעוטא דולמדתם את בניכם ולומר דנשים חייבות גם בת\"ת כך תירצו התוס' בקדושין אדכתיב (דברים ל) כי הוא חייך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואימא גברי בעו חיי וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מברך לאחריו</b>. כלומר מהרהר לאחריו הר\"י. ופירש הר\"ב דחיובא דאורייתא הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ועיין מ\"ח פ\"ו ומ\"ש הר\"ב דבטלוה לטבילותא עי' בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>מברך לפניהם ולאחריהם</b>. פירש רבינו יונה דר\"ל בפה ופליג בתרתי. ועיין סוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא יקצר</b>. פירש הר\"ב כל ברכה וברכה כלומר פתיחתה וחתימתה בלבד. ועי' במ\"ג פ\"ד. והשתא ג' מחלוקות בדבר. ק\"ש. דמדאורייתא יהרהר ואפי' [לא] התחיל ואין לו לקצר רק יהרהר. ותפלה דמדרבנן לא יתחיל. ואם התחיל יקצר דהם שתקנו תפלה אמרו שיקצר. וברכות דק\"ש דמדרבנן נינהו ואינם רחמי כתפלה. משמע שאף אם התחיל יפסיק: \n",
+                    "<b>שיטיל לתוכן מים</b>. פירש הר\"ב רביעית. ושיעורו תמצא במשנה ה' פרק ח' דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפלטה שכבת זרע</b>. שע\"י שתטמא לא יהיו נשמעות לבעליהן ותתקיים שלא יהיו מצויים וכו'. ומ\"ש כל ג' ימים כ\"כ הרמב\"ם וכמתני' ג' פ\"ט דשבת ואינה הלכה כמו שכתבו שם ובפ\"ח דמקואות ובחיבורו פ\"ה מהלכות אבות הטומאות: \n",
+                    "<b>והמשמשת</b>. טמאה אף בלא פליטה. הרמב\"ם. ומטעם דלעיל. ועוד כל דתקון כעין דאורייתא תקון וכתיב (ויקרא ט״ו:י״ח) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע וגו'. ומהאי טעמא אצטריך למתניה ולא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה ועוד משום דלא פסיקא ליה דתוך מעת לעת לקריו אינו נעשה זב כדאיתא סוף נזיר (דף סד) ובפ' ב' דזבים (משנה ג): \n",
+                    "<b>[*צריכין טבילה</b>. עמ\"ש בסוף פ' ג' דמקואות]: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה פוטר</b>. לדבריו דתנא קמא קאמר דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לקריאת שמע ולא לברכותיה כדלעיל במ\"ד אי נמי בדברי תורה מיירי דמודה בה ר' יהודה שאין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם כמ\"ש ר' יונה לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תפלת השחר</b>. עיין בפ\"ק משנה ד' ופירוש השעות שם משנה ב': \n",
+                    "<b>תפלת המנחה עד הערב</b>. שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ור' יהודה סבר שקרב והולך עד פ��ג המנחה. הכי מפורש בברייתא בגמרא. ותימה שהר\"ב פירש בדרבי יהודה דזמן מנחה עד הלילה. [*ובברייתא אפלג המנחה דלרבנן מהדר]. וכתבו התוס' בריש פרק בתרא דפסחים (דף קז.) תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה. וי\"ל בשחרית יש שם אחר שחרית. ועוד י\"ל משום דשעת רצון הוא בשעת הקרבת המנחה שאליהו נענה כעלות המנחה. [*והרמב\"ם בפירושו כתב מנחה שם נופל על עת מן היום והוא כשישאר מן היום ב' שעות ומחצה זמניות ונקראת התפלת השניה מנחה מפני היות תחלת זמנה בעת ההיא עכ\"ל. ולא נתן טעם על השם של זמן ההוא. ומצאתי בפירוש החומש להרמב\"ן בפרשת בא בפסוק בין הערבים שהביא שם פסוקים שכתב בהם מנחת בוקר מנחת ערב וכתב שמנחה מלשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא והן מנחה גדול' ומנחה קטנה שהזכירו חכמים עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>כל היום</b>. דתחלתה מיד אחר תמיד של שחר מה שאין כן מנחה דתחלתה קודם שש ומחצה כדתנן ריש פרק ה' דפסחים. ומ\"מ משום דמנחה תדיר הקדימה מתניתין. ולשון הרר\"י דזמן מוספין כל היום אלא שיש להקדים תפלת יוצר תחילה שהוא דבר יום ביומו וכו' ע\"כ. ה\"ק שתמיד של שחר שכנגדו היא התפלת יוצר קודם לקרבן מוסף לפי שהוא דבר יום ביומו ותדיר קודם לשאינו תדיר כמ\"ש הר\"ב בריש פרק י' דזבחים. ומ\"ש הר\"ב להלכה דנקרא פושע עיין במשנה ה' פרק ב' דמגילה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר עד ז' שעות</b>. בנ\"א ל\"ג [*וכן בסדר משנה דירושלמי ל\"ג]. וכן העידו התוספות שבכל הספרים ישנים אינו במשנה ואע\"פ שהוא בברייתא רבי לא שנאו במשנה דלא ס\"ל כותיה [וכן במשנה ה' פרק ב' דמגילה סתם לה כת\"ק] אבל בשל שחר ס\"ל כותיה דבבחירתא (ר\"ל בעדיות) תנן כותיה ובשל מנחה נמי קי\"ל דעבד כמר עבד וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מתפלל וכו'</b>. כתב הר\"ב שהן חובה וכו'. דהכי אמרינן וכו'. מה הוא אומר. ולא אמרינן מה היה אומר כדי שיהיה סיפור למה שהיה אומר ר' נחוניא בן הקנה ואז יהיה רשות בידינו אבל אמר בכניסתו מה הוא אומר ר\"ל כשיכנס לבהמ\"ד מה חייב לומר. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>שלא תארע תקלה על ידי</b>. לשון הר\"ב שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו חבירי הרי רעה שתבא על ידי שאגרום להם שיענשו ע\"כ. אבל הכשלון בדבר הלכה לא חשיב ליה רעה כיון שחביריו רבו עליו והרי הלכה כרבים ולא יבא מזה שום תקלה. אבל לשון רש\"י הרי רעות שתים שיבואו על ידי שאגרום להם שיענשו ע\"כ. וכשלון בדבר הלכה היא אחת מהשתים ולא הוצרך לזכרה בפירוש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>י\"ח</b>. ואעפ\"י שהן י\"ט ברכת המינין ביבנה תקעה לאחר זמן בימי ר\"ג ואלו י\"ח הם שאנשי כנסת הגדולה תקנום: \n",
+                    "<b>[*אם שגורה בפיו</b>. פירש הר\"ב שהוא למוד ורגיל בה ובסוף פרק דלקמן פי' סדורה בפי במרוצה ובערוך מסיים כמו תרגום נבלתם למאכל [נבלתא] משגרא למיכל. עוד שם בערוך פירוש אחר אם נרדפת התפלה בפיו מלשון שיגר אחריו (ברכות סג.)]: \n",
+                    "<b>מעין שמונה עשרה</b>. כתב הר\"ב האמצעיות בקוצר כו' כגון אתה חונן אדם דעת בא\"י חונן הדעת. סלח לנו אבינו בא\"י חנון המרבה לסלוח וכן כולם חוץ משלש ראשונות ושלש אחרונות שלא יוסיף ולא יגרע בהם. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם לאו וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב בשעת הדחק. ומיהו אינו מקום סכנה דדיניה שנוי לקמן. ומ\"ש חוץ מימות הגשמים וכו' שצריך לומר שאלה בברכת השנים וכו' בגמרא מתקיף לה מר זוטרא ונכללה וכו' ושני אתי לאטרודי ויטעה. ובהבדלה דלא שייך לאטרודי שהרי יאמרה בתחלת הביננו קאי בקושיא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קבע</b>. במשנה י\"ג פ\"ב דאבות כתב הר\"ב שני פירושים ופלוגתא דרבי אושעיא ורבנן הן (דף כט): \n",
+                    "<b>הושע וכו' עד ישראל</b>. מקרא מלא הוא בירמיה לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יחזיר את פניו</b>. לשון הר\"ב לצד ירושלים וכ\"כ רש\"י. וכתב הר\"י ולא תימא כנגד ירושלים לחוד אלא כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי קדשים ע\"כ. ורש\"י נקט תחלת המכוון ותנא נקט קדשי קדשים שהוא תכלית המכוון. ומ\"ש הר\"ב שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. אגב ריהטא לא דק דה\"ל למנקט והתפללו אליך דרך העיר. (מלכים א ח׳:מ״ח) והך קרא דדרך ארצם קאי להעומדים בח\"ל והכי איתא בברייתא ומיהו פירש רש\"י במתניתין לצד ירושלים משום דתנא בא\"י קאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה יושב וכו'</b>. ולא תנן יחזיר את פניו. דאפי' לעמוד אינו צריך אלא יושב ומתפלל כמ\"ש הטור סימן צ\"ד ופירש ב\"י הטעם בקרון א\"א שיעמוד מפני שמתנועע לכאן ולכאן והך טעמא שייך נמי בספינה ורש\"י כתב דטעמא דספינה משום ביעתותא דמיא ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*או באסדא</b>. פי' הר\"ב עצים הרבה קשורים וכו' וכן פירש בריש פ\"ג דזבים והיה נ\"ל לגרוס ברי\"ש באסרא וכמו שראיתי כן בספר הרי\"ף ויהיה מל' איסור וקישור אלא לפי שרש\"י גם הוא כתב לפי' זה דהר\"ב. וכתב עוד פירוש אחר שהוא לשון ותשם בסד רגלי (איוב י״ג:כ״ז) א\"כ גירסא שלו בדלי\"ת אף לפי פירוש הראשון שכתב הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא בחבר עיר</b>. דסבירא ליה דכיון שאין בה אלא שבח שאין בה תחנונים כמו בי\"ת וגם אין אנו מתפללים אותה כנגד תפלת תחנונים של חול כמו שמתפללים תפלת יוצר או תפלת מנחה די שהציבור בלבד יתפללו אותה. הר\"ר יונה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כובד ראש</b>. פירש הר\"ב הכנעה. וכובד ראש דרך משל הוא כלומר מפני שראשו הוא עיקר כל האברים וכשמכביד אותו עליו כל האברים נכנעים ויושב בהכנעה. הר\"י:  ",
+                    "<b>שעה אחת</b>. כתב הר\"י אעפ\"י שבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר\"ל שעה דוקא אלא זמן מועט הכא אינו כן אלא שעה ממש ומוכח לה מגמ':  ",
+                    "<b>למקום</b>. פי' הר\"י שתהיה כוונתם כולה ברוממות המקום בלבד. ואין הפירוש שיכונו לאמירת התפלה. דאמאי קאמר למקום. לתפלה הל\"ל עכ\"ד. [*אבל במשנה שבירושלמי לא גרסינן למקום וא\"כ יכול להיות הפירוש לאמירת התפלה]:  ",
+                    "<b>לא יפסיק</b>. בדבור דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום שנקרא הפסק. כ\"פ ר\"י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מזכירין</b>. עיין מ\"ש ריש מסכת תענית: \n",
+                    "<b>גבורות גשמים</b>. כתב הר\"ב דכתיב עושה גדולות **) עד אין חקר. והתם כתיב בורא קצות ארץ וגו' אין חקר (ישעיהו מ׳:כ״ח) וכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה (תהילים ס״ה:ז׳). גמ' ריש תענית. וכתבו התוס' ולא נקט כח גשמים או גדולות גשמים משום דבגבורה איכא כח ואיכא גדולה. א\"נ משום דהברכה מתחלת בגבורה: \n",
+                    "<b>בתחיית המתים</b>. דתניא ולעבדו בכל לבבכם (דברים י״א:י״ד) איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם. גמרא פ\"ק דתענית. ודתקנו בתחיית המתים כתב הר\"י שכמו שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם ע\"כ. [*ומהירושלמי הוא]. והיינו נמי דאמרינן בגמרא ששקולה כתחיית המתים: \n",
+                    "<b>ברכה רביעית</b>. ולא יכללה בחונן הדעת והכי אמרינן בגמרא דלעיל (דף כט.) דלרבי עקיבא תשסרי הויין: \n",
+                    "<b>בהודאה</b>. פירוש קודם שיחתום ברכת מודים וטעמו מפני שמודה לשם שזיכה אותו להבין ולהבדיל בין קודש לחול. הר\"ר יונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר על קן צפור וכו'</b>. ושנויה גם כן סוף מסכת מגילה. ונוסף שם בבא דויברכוך טובים ולא מצאתי בשום נוסח משנה דהכא. אך בסדר שבגמ'. וכן ברי\"ף איתא נמי הכא: \n",
+                    "<b>על קן צפור וכו'</b>. פי' הר\"ב כמו שהגיעו רחמיך וכו' כן חוס וכו'. כ\"כ הרמב\"ם וז\"ל רש\"י האומר בתפלתו וכו' וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה: \n",
+                    "<b>משתקין</b>. כתב הר\"ב שעושה מצותיו של הקב\"ה רחמים וכו'. לשון הרמב\"ם ואין הדבר כן שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם ע\"כ. כלומר זו המצוה וא\"נ כיוצא בה. וז\"ל בפ\"ט מהלכות תפלה [שמצות] אלו גזירות וכו': אעפ\"י שבספר המורה חלק ג' פרק מ\"ח נראה שהוציא זו המשנה מהלכה ודאתיא כמ\"ד אין טעם לשום מצוה. והר\"ן פרק ד' דמגילה מ\"ט כתב ואינן אלא גזירות כלומר שאינן רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתה ואכילתה אלא גזירות כלו' שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן ע\"כ. [*והרמב\"ן בפי' החומש בפרשת תצא כתב שהטעם ללמד אותנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הבטחתו וכו'</b>. כתבו הגהות מיימוני והטעם כדי שלא תתבטל נשיאת כפים אבל אם יש שם כהן אחר שישא את כפיו לא ישא שליח צבור את ידיו ואפי' אם הבטחתו וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הר\"מ ע\"כ: והלכך לא התירו בעובר לפני התיבה לענות אמן אפי' אם הבטחתו וכו' דסתמא תנן לא יענה וכו' דדוקא משום בטול נשיאות כפים התירו בסיפא באם הבטחתו. [*והנה בספרי בספר לחם חמודות בפרקין סעיף נ\"ב כתבתי דמשום שהראו לי במדרש רבה פרשת כי תבא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וכו' לכך חזרתי לומר דמתני' לרבותא דהפסק גדול כמו נשיאת כפים רשאי באם הבטחתו וכ\"ש לעניית אמן. אך עתה שבתי וראיתי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאין למדין הלכה ממדרש רבות. שהרי ברבות פרשת בראשית סוף פרשה ח' מייתי למתניתין דסוף פרק ו' דיבמות דריב\"ן אמר שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו וקאמר עלה ר' ירמיה ורבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינא דהלכה כותיה ואנן לא קי\"ל הכי. וכן בירוש' פ\"ב דפאה הלכה ו' רבי זעירא בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ששלוחו של אדם כמותו</b>. וילפינן ליה מדכתיב (שמות י״ב:ו׳) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דודאי לא היו שוחטין כל ישראל אלא ששלוחו של אדם כמותו. הר\"י [*ועיין מ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>שגורה</b>. פירשתיו בפ' ד' משנה ג']: \n",
+                    "<b>שהוא מטורף</b>. מ\"ש הר\"ב לשון טורפים לו וכו' כלומר התפלה שהתפללו עליו טרופה ומטורדת ממנו. וזה לשון רש\"י שהוא מטורף החולה לשון טורפין וכו' כלומר התפלה וכו' נראה שזה שכתב כלומר התפלה לא להסביר פי' המשנה אלא פי' דטורפים הסביר. [*ויותר נראה לי דבפירש\"י וכצ\"ל שהוא מטורף החולה לשון אחר לשון טורפים וכו' וטעות כזה מצוי שידלג הסופר התיבות הדומות זו לזו כגון הכא שדלג מתיבת לשון לתיבת לשון]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. מלה מורכבת משלש מלות כאי זה צד על איזה ענין וכו'. הרמב\"ם. ובחנם הגיה הח\"ש בריש פרק הזהב ובפרק איזהו נשך ששנוי שם כאיזה צד שכן דרך בעל הלשון ברצותו מרחיב וברצותו מקצר: \n",
+                    "<b>כיצד מברכין</b>. דסברא שמברכין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה. תוס'. והר\"י כתב דקאי אדתנן בפרק קמא לחתום ושלא לחתום. אלא שקודם לזה הוצרך ללמוד ולפרש כל דיני ק\"ש וברכותיה והתפלה: \n",
+                    "<b>האילן</b>. עיין במשנה דלקמן בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>בורא פרי העץ</b>. הניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר\"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. הרמב\"ם. ועיין רפ\"ט בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>היין</b>. פי' הר\"ב שמתוך חשיבותו וכו'. דכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש ועוד אי שתי פורתא סעיד נמי. ובפת משום דכתיב (שם) ולחם לבב אנוש יסעד. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא</b>. בגמ' אמרינן סבירא ליה דעיקר אילן ארעא כלומר הכל גדל מהארץ ורבי יהודה היא דאמר במשנה ו' פ\"ק דבכורים נקצץ האילן מביא וקורא. והתם בבכורים פסק הר\"ב דלא כר' יהודה וכן הרמב\"ם וא\"כ הוי ליה לכתוב גם בכאן דמתני' יחידאה היא וכ\"כ ב\"י בסימן ר\"ו דהרמב\"ם פוסק דלא כמתניתין דהכא מהאי טעמא. אבל בכ\"מ פ' ח' (דין יו\"ד) מהלכות ברכות כתב שמצא נוסח בדברי הרמב\"ם דפוסק כמתניתין דהכא. וטעמא משום דבירושלמי איתא מ\"ד דמתניתין ד\"ה היא פירות האילן בכלל פירות האדמה. ואין פירות האדמה בכלל פירות האילן. ונ\"ל ראיה לדברי הכ\"מ שכן הרר\"י פירש למשנתינו בזה הלשון יצא שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא ע\"כ. וזה כדברי הירושלמי: \n",
+                    "<b>ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא</b>. דס\"ד אמינא הואיל ואר\"י חטה מין אילן הוא (כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ק דר\"ה) לברך עליה בפה\"ע קמ\"ל. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החומץ</b>. עיין מ\"ש בפ\"ב דע\"ז: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו</b>. י\"מ לומר דלא קאי אלא אחומץ ונובלות בלבד שהיו טובים מתחלה ונפסדו אבל בגובאי כיון שעומד טעמו בו לא הוי מין קללה ומודה דמברכין עליו. וי\"מ דאכולהו קאי דאפילו גובאי שלא נפסד טעמו כיון שמזיק לעולם ואוכל התבואה אין מברכין עליו. הר\"י: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעשה קדירה</b>. מ\"ש ר\"ב אבל מעשה קדרה וכו' חוזר גם לפי' הראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא אומר על המוגמר</b>. פירש הר\"ב המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר. וכן פירש הרמב\"ם ובחבורו פרק ז' מהלכות ברכות פסק כן. ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מיניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש רש\"י. וכתב הר\"י בשם רש\"י אע\"פ שאין מביאין וכו' אלא לאחר הסעודה היינו לאחר ברכת המזון ובאותו שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבים לתת לזה לברך אפילו הכי עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שברך על היין שלאחר המזון מברך על זה ע\"כ. ויש לתמוה על הב\"י שכתב בא\"ח סימן קע\"ד שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י שהרי מבואר שחלוקים הם [*כמו שחלוקים הם הרמב\"ם עם הרר\"י שבשם הגאונים]: \n",
+                    "<b>המוגמר</b>. פי' הר\"ב עצי בשמים במחתה על האש וכן לשון רש\"י. ובמשנה ז' פ\"ב דביצה כתבו לבונה ע\"ג גחלים וזה עיקר. ובכאן שכת��ו אש לאו דוקא שהדבר ידוע שאין הבל תמרתן עולה מן האש לפי שמתאכלין מיד אלא על גחלים מתמרין ועולין ועל שם הגחלים נקרא מוגמר שתרגום גחלים גומרין. ובשיר השירים מקוטרת מור ולבונה תרגומו מתגמרת מן קטורת בוסמין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מליח בתחלה</b>. נראה לי לדקדק ממלת בתחלה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחלה שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח\"כ שא\"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא ברך עדיין. ומצאתי בב\"י סימן רי\"ב שבעל תרומת הדשן הורה כן ולפי שלא הביא ראיה ממשנתינו וחכם גדול היה נ\"ל שאפשר שסובר דממשנתינו אין ראיה דאיכא למימר דאיצטריך למתני בתחלה דלא תימא דוקא כשנאכלים בבת אחת כדרך שהיה עושה הלל במצה ומרור: \n",
+                    "<b>שהפת טפלה לו</b>. ואע\"ג דשמעינן דפת פוטר את הפרפרת. איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל. תוס'. ומ\"ש הר\"ב מי שאכל וכו' מפירות מתוקים ביותר וכו' דוקא בכי הא ולא בענין אחר. וכ\"כ הרמב\"ם בלשון שלילה דברי זאת המשנה אינה אלא וכו'. וכתבו התוספות וא\"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו. וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת מתיקות ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונראה לי דלפירוש קמא מיירי שבאכילת הפירות היה לפניו מליח ופת אבל נמלך אחר כך מלאכלן לאיזה סיבה והלך לו. ואחר כך חזר ונמלך לאכלן מפני חלישת הלב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תאנים וענבים</b>. וכן במ\"ו פ\"ב. דמעשרות גם בריש פ\"ג דבכורים לא שנאן כסדרן בכתוב גפן ותאנה. וי\"ל דקרא דאתא למימר בשבח ארץ ישראל הקדים המשובח יותר וכדאמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. והתנא דמיירי באכילתן מקדים המתבשל תחלה. וכן בבכורים המתבכר תחלה [*כדאמרינן בהמקבל דף ק\"ו חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ ואילו הבציר הוא בתשרי כמו שהוכיחו התוס' ברפ\"ג דב\"ב (כח). ועמ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>ברכה אחת</b>. דס\"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. גמרא. והר\"ב שכתב ברכת היין דפותחת על הגפן וכו' ולא פירש החתימה כמו שמפרש חתימה דברכת חמשת מיני דגן משום דס\"ל כמ\"ש התוס' דבכולן חותמין על הארץ ועל הפירות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לזמן</b>. פירש הר\"ב לברך בלשון רבים. דכתיב (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לה' אתי. א\"נ דכתיב (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא: \n",
+                    "<b>דמאי</b>. פירש הר\"ב דרוב עמי הארץ מעשרין הן. כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דמגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. וכ\"פ במשנה ד' פ\"ק דדמאי וכן הוא בגמרא: \n",
+                    "<b>ומעשר שני</b>. כתב הר\"ב שהבעלים מוסיפים חומש. עיין במס' מעשר שני פ\"ד משנה ג' ובפרק ה' דערכין ועיין בפ\"ק דתרומות משנה ה' דהתם לא פי' הר\"ב לענין חומש [*והן דברי הר\"ש ואע\"ג דהך דהכא הן דברי גמ'. י\"ל כמ\"ש התוספות בפ\"ג דעירובין דף לא דלא פשיט בפרק הזהב מהמשנה דאין חומש מעכב משום דאיכא למדחי ולאוקמי כשנתן החומש ולא קתני למעשר שני אלא אגב דקתני מעשר ראשון]: \n",
+                    "<b>והכותי</b>. פי' הר\"ב מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא. כמו שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וגו'. ונראה לי שלכך לא קראם בשם בבלי שהוזכר ראשונה בכתוב. לפי ששם בבליים הושאל לבני אומתינו כמו שתראה במשנה ד' פ\"ו דיומא ופ' י\"א דמנחות ולכך קראם בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל. ומ\"ש הר\"ב והיו שומרים התורה אע\"ג דהכתוב צווח (שם) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. כתב הרמב\"ם לקמן בסוף פ\"ח שבאורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוכה דף ח: \n",
+                    "<b>טבל</b>. פי' הר\"ב דגן שצמח בעציץ וכו'. דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה. הרר\"י: \n",
+                    "<b>שלא נטלה תרומתו</b>. פירש הר\"ב שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח פירשו בגמ' וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן. דכתיב גבי' ראשית דגנך. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן. ופטור הלוי כדלעיל [*ועיין בפ' ה' דפאה משנה ב' מ\"ש בשם הר\"ש בד\"ה מעשר וכו']. וכ' הר\"י ז\"ל דמש\"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה אע\"ג דתרומת מעשר נטלה קרי לי' לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל עליו חיובא בשנטלה תרומת מעשר קרי לי' נטלה תרומתו אע\"ג דהתרומה גדולה לא נטלה ע\"כ. ופירוש מלת מרוח בסוף פ\"ק דפאה: \n",
+                    "<b>[*והקדש שלא נפדו</b>. פי' הר\"ב שחללו ע\"ג קרקע וכו' ורחמנא אמר ונתן את הכסף אין הפסוק כן אלא (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך הסוגיא לקצר ולומר בל' אחר קל וכו'. תוס' פי\"ח דשבת דף קכח ע\"א ועיין מ\"ש שם משנה א' ]: \n",
+                    "<b>אין מזמנין עליהן</b>. איכא מרבוותא דסברי דווקא נקט מזמנין. דאילו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה אלא לפי שהן דברים האסורים הוי כאין להם קבע לזמן עליהם. ואיכא מרבוותא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברכין משום שנאמר (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך נאץ ה' והכי מסיק בב\"י סימן קצ\"ו וכתב בכ\"מ דמשום רישא דאף מזמנין נקט נמי בסיפא אין מזמנין ודעת הר\"ב בזה ע' במשנה ד' פ\"ק דדמאי ובמה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשים</b>. כתב הר\"י על שם רש\"י ז\"ל דאפי' עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה: \n",
+                    "<b>ועבדים</b>. כתב הרר\"י מפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים שטופי זמה הן וכיון שעם האנשים חשודים משום פריצותא כל שכן עם הנשים. ועיין במ\"ז פ\"ח דפסחים: \n",
+                    "<b>עד כזית</b>. כדמפרש אביי בגמ' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית. ור' יהודה ס\"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. ואע\"ג דקרא בברכת המזון בעלמא בלא זימון נמי מיירי כבר כתבו התוס' דאין הכי נמי דה\"ה בברכת המזון בלא זימון אלא דרבותא אשמעי' דאפי' על כזית נמי מזמנין. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק ב' דסוכה. ופסק הר\"ב וכן הלכה אע\"ג דהוי סתם דלעיל והשמש שאכל כזית ואח\"כ מחלוקת הכא. אשכחן ר' יוחנן דס\"ל בכזית כדאיתא בתוספות [דף מט ע\"ב] ומה שהאריך הר\"ב לכתוב ולא כר\"י דאמר כביצה משום דבסוף פ' ג' דפסחים שמעינן לר' מאיר ור\"י איפכא. ומשום הכי אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה ואשמעינן הר\"ב דלא ס\"ל למוחלפת אלא כדמשני אביי דהכא בקראי פליגי כמ\"ש *) (שם בס\"ד) ומ\"מ הני קראי אסמכתא בעלמא כמ\"ש **) (שם) התוס' דמדאורייתא שביעה גמורה בעינן כמ\"ש במ\"י פרק בתרא דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעשרה אומר נברך לאלהינו</b>. עי' במ\"ג פ\"ד דמגילה: \n",
+                    "<b>נברך לאלהינו</b>. כתבו התוס' והר\"י דלא גרסי' בלמ\"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ\"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. וכן מפורש בסדר רב ��מרם ע\"כ. וכתב הב\"י סי' קצ\"א שהטעם כדפרש\"י אדאמרינן דאין אומרים נברך למי שאכלנו משלו דמשום דהוה משמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה. והכא נמי דכותיה ע\"כ. ופסק הר\"ב דאין לומר ברכו אלא נברך. כדאמר שמואל דעדיף הכי כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. והרי\"ף הביא ירושלמי דמותיב מקורא בתורה ומשני דאומר המבורך ובזה כולל עצמו ע\"כ. ואכתי איכא למידק דלתקנו בתרווייהו בחד נוסחא ואפשר שראו לקצר בברכת הזימון הואיל דברהמ\"ז ארוכות הן. ובברכת התורה היה נראה להם להאריך שנברך את ה' היה קצרה ביותר ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו. דבברכת הזימון תקנו אלהינו ובברכת התורה ה'. אמנם זה מבואר כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלהות ואדנות. אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים: \n",
+                    "<b>במקהלות</b>. ור' עקיבא סבירא ליה בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא. ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא. גמ': \n",
+                    "<b>מה מצינו בבה\"כ</b>. וכתבו התוס' דבהא מודה רבי יוסי הגלילי וטעמא דבבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש\"צ אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד נאחר ברכת המזון אין לטעות במנינא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק</b>. גמרא. מאי קמ\"ל תנינא חדא זימנא בריש פרקין שלשה שאכלו וכו'. הא קמ\"ל שלשה שישבו לאכול כאחת אע\"פ שלא אכלו. אי נמי שכל אחד אכל מככרו אי נמי שלשה שבאו מג' חבורות של ג' ג' ולא אקדימו הנך ואזמינו עלייהו בדוכתייהו: \n",
+                    "<b>ששה נחלקים</b>. דהא דתני בשלשה והוא אומר ברכו לאו משום דעדיפא מלברך. אלא רשאי גם כן לומר ברכו. כדמסקינן בגמרא אליבא הא דשמואל שכתבתי לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מברך על היום כו'</b>. כתב הר\"ב וכשם שקדם וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן הלשון בברייתא ומפרש בגמרא דחדא ועוד קאמר: \n",
+                    "<b>על היין</b>. כתב הר\"ב שהיין או הפת גורמין. והכא נמי איכא חדא דאמרן ועוד דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (כדפירש הר\"ב בריש פרקי' דזבחים). הכי מסיק בברייתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. תמן תנינן בריש מסכת ידים מי רביעית נותנין לידים והיינו נמי נוטלין לידים כלומר לוקחים מים לידים. ונוסח הברכה תוכיח נטילת ידים כמו נטילת לולב שענינו לקיחה [*כמה דאת אומר ולקחתם לכם וכו'] ואע\"ג דהתם עיקר המצוה לקיחת הלולב והכא עיקר המצוה אינה לקיחת המים אלא רחיצת הידים. כבר כתב הרא\"ש בסוף המסכת הזאת בטעם למה לא תקנו בנטילה דשחרית לברך על נקיית ידים. ואמר שלא חילקו בברכות לפי שבנטילת ידים דלאכילה תקנו לברך על נטילת ידים לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא עכ\"ד. והכא נמי טעמא דלא תקנו על רחיצת ידים כדי שתהא בכללה הזכרת הכלי דלא סגי בלאו הכי אבל אין לומר שדברי הרא\"ש שלשון נטילת לא נתקן אלא על שם הכלי בלבד. דתקשה חדא שהיה לנו לומר נטלת בלא יו\"ד. ועוד דהכי איתא בגמרא פרק כל הבשר (חולין דף קז) אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא (של זכוכית) בת רביעתא. אתקין רב אשי בהוצל כוזא (של ח��ס) בת רביעתא ואי איתא דמשום הכלי בלבד דאתקון הכי מאי חזית לתקן בלישנא דרב יעקב ולא בלישנא דתיקונו של רב אשי וכל שכן דבתראה הוא: \n",
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. מ\"ש הר\"ב ויחזרו המשקים ויטמאו אחורי הכוס. אזיל לשיטתיה דסוף זבים. אבל להרמב\"ם דהתם אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה כמ\"ש שם ובחיבורו פרק ז' מהלכות אבות הטומאות. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס דהא דלא פליגי בית הלל אבית שמאי מהאי טעמא דלטעמייהו דב\"ש קאמרי דאפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ע\"כ. ואע\"ג דמי\"ח דבר הוא כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דשבת צ\"ל דגזירה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ואוגנו שכתב הר\"ב פי' רש\"י שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש ועיין במשנה ג' פרק י\"א דכלים: \n",
+                    "<b>ואחר כך מוזגין את הכוס</b>. ומשום דהלכה כבית הלל וברכת כוס קודם לנטילת ידים הלכך שונה לעיל תחלה ברכת היום והיין ואח\"כ נט\"י [*ופירוש מוזגים כתבתי במ\"ב פרק בתרא דפסחים]: \n",
+                    "<b>מוזגין את הכוס</b>. כתב הר\"ב דסברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות. דנצוצות לא שכיחי. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ולא יהיו ידיו נגובות יפה. דבשתייה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך מה שאין כן כשיטול ידיו ויאכל מיד דמדקדק לנגבם יפה כדאמרינן סוטה (דף ד:) האוכל בלא נגוב ידים וכו'. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומניחה על השלחן</b>. כתב הר\"ב שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה. דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאיתא בגמ' ופירש רש\"י דבידיו שיוכלו להטמאות (כדתנן בפרק ג' דידים) הוא נזהר מליגע בכסת. ונראה דמשום הכי נקט הר\"ב ראשון אע\"ג דשני נמי מטמא למשקין כדלקמן מכל מקום רבותא הוא לגבי הא דאף בראשון נזהר מליגע בידיו. אבל אב הטומאה נראה דאסור להשתמש בו משום דמטמא לאדם וכלים מן התורה לא נסמוך שיהיה נזהר מליגע. ומה שכתב הר\"ב דלבית שמאי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני מפרש בגמרא גזירה משום אוכלי תרומה וב\"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן. אבל ראשון דעושה שני בחולין כבסמוך לבית הלל נמי אסור. ומ\"ש שמא יטמאו המשקין שבמפה עי' מ\"ש במשנה ו' פרק ד' דעדיות. ומ\"ש הר\"ב דאין נ\"י לחולין מן התורה הכי איתא בגמרא. ומיהו לא לאפוקי תרומה דתרומה נמי מי\"ח דבר הוא ואף לקדש שלמה הוא דתקון כדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת (דף יד) אלא דהכא באוכלי חולין עסקינן. וטעמא דתיקון נטילת ידים בחולין ואע\"ג דידים שהן אינן אלא שניות אין עושין שלישי בחולין כדתנן פרק ב' דטהרות משנה ג'. גזרו נטילה לחולין משום סרך תרומה כדי שיהו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כדאיתא בגמרא פרק ח' דחולין (דף קו): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים ואחר כך מכבדין</b>. ופי' הר\"ב והכי איתא בגמרא דפלוגתייהו אי מותר להשתמש בשמש עם הארץ. ולא נשנית בעדיות גבי מקולי ב\"ש וחומרי בית הלל. דכי אתשל בבית המדרש לענין נ\"י אתשיל ולא לענין שמש עם הארץ. וכה\"ג משנינן בגמ' בפ' ג' דחולין (דף נב) על משנת פ\"ב דאהלות. וכה\"ג צריכין לתרץ ג\"כ בסוף פרקין וכן משנה ה' פרק ד' דכלאים וכיוצא בזה כתבו התוספות במסכת נדה דף לה [ד\"ה בשופעת]. וכ\"כ בריש קדושין בד\"ה ב\"ש וכו'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כב\"ש בזה שמותר להשתמש וכו' כלומר לאפוקי בכולי פרקין דלית הלכתא כוותייהו. והא דקאמר שמותר וכו' נ\"ל דה\"ק דלהכי הלכה כמותם בזה משום דמסתבר שמותר להשתמש בע\"ה כדי של�� להשתמש בתלמיד חכם וכמ\"ש הר\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נר ומזון וכו'</b>. כתב הרר\"י הנר שמביאין ונהנה ממנה מיד יש לו להקדים ואחר כך המזון שכבר אכל ובית הלל סברי דיש לו להסמיך בשמים לנר שהוא גם כן מענין שבת שמראה הצער שהיה לו בנפש יתירה שהלכה לה ולכך מריח לישב נשמתו ע\"כ. ול' הר\"ב לא נחלקו כו' לכאורה לישנא אריכא הוא. אבל בגמרא אמרינן אמתניתין זו דברי רבי מאיר אבל רבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהוא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים על המאור ואחר כך על הבשמים. ובית הלל אומרים בשמים ואח\"כ מאור. והרמב\"ם כתבו לזה בפירושו. ולכן נראה בעיני שגם הר\"ב כך כתב דכ\"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף וכו' לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים וכו'. ותלמיד טועה שלא ידע או לא זכר הגמ' הגיה הלשון כמו שהוא לפנינו: \n",
+                    "<b>בורא</b>. כתב הר\"ב משמע נמי לשעבר וכתבו התוספות ונימא ברא דלא פליגי דלשעבר משמע וי\"ל דלשון קרא עדיף ע\"כ. דכתיב בורא חשך בורא רוח בורא השמים כדמייתי להו בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הנר וכו' של עובדי כוכבים</b>. כתב הר\"ב שהעובד כוכבים עשה מלאכה לאורו וכ\"כ רש\"י. והר\"י כתב שהדליקו או שהטה אותו בשבת ע\"כ. וכן פירש\"י בגמ' בברייתא (דף נג): \n",
+                    "<b>בשמים של מתים</b>. כתב הר\"ב דלעבורי ריחא עבידי. פי' רש\"י לעבורי ריחא דסרחונו של מת עבידי ולא להריח: \n",
+                    "<b>[*עד שיאותו לאורו</b>. פירש הר\"ב שיהנו מאורו ובירושל' רב אמר יאותו ושמואל אומר יעותו מאן דאמר יאותו אך בזאת נאות לכם (בראשית ל״ד:ט״ו) מאן דאמר יעותו לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) ע\"כ. ופירוש לעות כתבו רש\"י ורד\"ק מלשון עת ויהיה ענינו כאן שהגיע העת של האור להאיר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובה\"א יברך וכו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא בשכח וכו' ולא תימא דשכח דתנן להודיעך כחן דבית שמאי. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאחר המזון</b>. כל ימות השנה קאמר כפי' רש\"י בגמ'. ותנא הקדים תחלה דיני קידוש משום דיין לקידוש קודם לצרכי סעודה אם אין ידו משגת כדמסיק בטור או\"ח סימן רע\"א ומדהתחיל בדיני שבת ויו\"ט שונה כמו כן דיני מזון והבדלה ואח\"כ דיני הבדלה עצמה: \n",
+                    "<b>מברך על היין</b>. אם ירצה. וכן נמצא בפי' הנדפס ברי\"ף. ומ\"ש הר\"ב שאין ברכת המזון טעונה כוס בגמרא דריש פרקין רמינן עלה מדאיצטריך בית שמאי מזון והבדלה לצרופינהו שמע מיניה דברכת המזון טעונה כוס. ומשני תרי תנאי אליבא דבית שמאי. ועיין מה שכתבתי לעיל במשנה ד': \n",
+                    "<b>עד שישמע וכו'</b>. כתב הר\"ב שמא ברך להר גריזים. עיין מ\"ש הר\"ב בריש פרק ז': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שעקר עבודת כוכבים מארצנו</b>. ירושלמי כשנעקרה עבודת כוכבים ממקומה בא\"י אבל נעקרה עבודת כוכבים ממקום אחר אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ממקום הזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הזיקין</b>. פירש הר\"ב כוכב הנראה וכו'. א\"נ וכו'. וז\"ל הרמב\"ם זיקים הם נצוצות והם תבניות הנראות בשמים כדמות כוכבים ויש להם זנבות ע\"כ. ואינם כוכבי השמים וכסיליהם אלא נבראים לשעתם ולעתים רחוקים מפני האידים העולים. והיינו דאמר שמואל (נח:) נהירין לי שבילי דרקיע לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו. הכונה שלא ידע סיבת התהותו והפסדו ועיין במשנה ג' פרק ב' דראש השנה: \n",
+                    "<b>מלא עולם</b>. מתוך פירוש הר\"ב משמע שאלו נראין ברוב העולם ול' רש\"י שאלו נראין או נשמעין למרחוק: *) \n",
+                    "<b>[רי\"א הרואה את הים כו'</b>. פירש הר\"ב ים אוקינוס המקיף כו' עכ\"ל ולא זהו הים שעוברים בו לא\"י ולמצרים אע\"פ שבש\"ע סי' רכ\"ח כתוב הים הגדול הוא זה הים כו' הטעתו לשון תשובת הרא\"ש ז\"ל שהעתיק שם בב\"י והוכחתי זה באריכות בס\"ד בספרי לחם חמודות בפירקין סעיף נ\"ו]: \n",
+                    "<b>על הגשמים</b>. כתב הר\"ב והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני זוהי שיטת הרי\"ף. וכתב עליו הרא\"ש ולא נהירא דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפים עמו וכו' ולא בעי שיהא שותף עמו בטובתו רק שיהא בבשורה טובה גם לאחרים בשלהם. הלכך גרסי' כגרסת הספרים וכו' דאית לה ולאחריני בהדיה וכו': \n",
+                    "<b>בשורות טובות</b>. שהן טובות לו ולאחרים כדתניא בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל הטובה וכו'</b>. כתב הר\"ב דאי שמע בה מלכא כו' לישנא דגמרא הוא. וכתב הרמב\"ם שראהו איש בשעת מציאתו ע\"כ. נ\"ל דטעמי' משום דבעינן שתהיה הרעה מבוררת כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. וכתב עוד והטעם שהדברים המצויים אשר אין במציאותם ספק יברך על מה שנמצא מהם תחלה ואל יהא חושש למה שיקרה בסופם. לפי שהעתידות ההם אפשר שיהיו או שלא יהיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לכרך</b>. שהיא עיר גדולה ובצורה כדמתרגם והערים בצורות גדולות (במדבר יג) וקרויא כריכן רברבן. ופירש רש\"י לכרך ושם מצויין מושלים רעים ומחפשים עלילות ע\"כ. ולמאי דתנינן בריש מגילה מוכח דכרך מקרי דוקא המוקפת חומה. וזהו דמתרגם בסוף פרשת חיי שרה בחצריהם ובטירותם בפצחיהון ובכרכיהון וכיון דבחצריהם פתוחים כרכיהם מוקפין: \n",
+                    "<b>מתפלל</b>. כתב הרמב\"ם אינו רוצה לומר תפלה בכונה ולפאת מזרח ולא גם כן ברכה אבל היא בקשה: \n",
+                    "<b>אחת בכניסתו וכו'</b>. שיכנס לשלום. ואחת ביציאתו שיצא לשלום כפירוש רש\"י. והרמב\"ם מפרש ביציאתו שיודה לאל שהוציאו ממנו לשלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב לברך וכו'.</b> פירש הר\"ב בשמחה ובלב טוב וכו'. והרמב\"ם נתן טעם לדבר לפי שיש דברים רבים נראה בתתלתם טובה ויהיה אחריתם רעה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה ע\"כ. והר\"י כתב שיחשוב כי הכל כפרת עונותיו: ",
+                    "<b>וביצר רע.</b> לשון הרמב\"ם [אפילו] בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע: ",
+                    "<b>לא יקל וכו'.</b> נראה לי דהואיל והזכיר אהבת הש\"י עד היכן תגיע בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו ומקדשי תיראו (ויקרא י״ט:ל׳) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו': ",
+                    "<b>בית קדש הקדשים.</b> כתב הר\"ב בימי בית ראשון. והוא לשון רש\"י ומסיים שהיה אמה טרקסין ע\"כ. שפירושו לשון טרוקו גלי (ברכות דף כח.) כלומר שסוגר הלוחות שנתנו בסיני ואותה אמה חומה היתה בבית ראשון ובה פתח או שער. אבל בבית שני לא היתה חומה ובה פתח או שער רק שתי פרוכות זה לפנים מזה כדתנן בפ\"ה דיומא והלכך אסברי לה אבית ראשון: ",
+                    "<b>[*ובמנעלו.</b> וכהאי גונא תנן במשנה ב' פ\"ג דשקלים ושם כתבתי לפרש\"י]: ",
+                    "<b>בפונדתו.</b> פי' הר\"ב אזור חלול שנותנים בו מעות. עיין במשנה ב' פרק ז' דשקלים: ",
+                    "<b>מקל וחומר.</b> כתב הר\"ב ומה מנעל שאינו דרך בזיון. גמ'. ופי' הרמב\"ם שנעשה לשמירת הרגלים: ",
+                    "<b>ואומר אל תבוז וגו'.</b> פי' הר\"ב אלא למוד מבעז. [*גמ' דהכא] וכי תימא א\"כ קרא דה' עמך למאי בעי הכא. וי\"ל דאי לאו דמלאך שאמר כן לא הוינן מפרשי לקרא דאל תבוז לענין בעז. [*ובגמ' דסוף מכות (כג:) שלשה דברים עשו ב\"ד של מטה והסכימו ב\"ד של מעלה וכו'. ושאילת שלום דכתיב והנה בעז וגו' ואומר ה' עמך גבור החיל]. והרמב\"ם מפרש שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע\"פ שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל: ",
+                    "<b>רבי נתן אומר וכו'.</b> כ' הר\"ב פעמים שמבטלין וכו'. וכפירש\"י בפיסקא שבגמ' ולדבריהם הביא התנא להא דר\"נ לראיה לאוקימתא דאל תבוז וכו' אלא למוד וכו' דכתיב עת לעשות וא\"ר נתן שנדרשהו מסיפיה לרישיה ושמעת מיניה שפעמים מבטלים וכו' ואע\"ג דכיון דלא פליג הוה ליה למנקטיה בלשון א\"ר נתן ולא ר' נתן אומר דמשמע דפליג לא קשיא כלל דאיכא טובא במשנה כהאי גוונא ובפרק בתרא דבכורים רצוני להזכיר הרבה. והרמב\"ם כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה. וז\"ש הפרו תורתך עת לעשות לה'. אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו וכו' כי אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקב\"ה וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ה:ט׳) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכבר העיד הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט. עכ\"ד: ",
+                    "<small>סליק מסכת ברכות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ברכות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,197 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Bikkurim, Introduction": [
+            "כבר כתבתי טעם סידורה אחר ערלה בריש מסכת ערלה. עיין עליו: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ודרך היחיד ודרך הרבים</b>. מפורשים בריש פ\"ב דפאה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כזה מביא</b>. פי' הר\"ב שמותר לו לעשו' חלל תחת רה\"ר וכו'. ואע\"פ שמביא אינו קורא. ומפ' הר\"ש בשם הירוש' דר' יהודה אתיא כר' אליעזר דסוף פ' חזקת [הבתים ס.] דמתיר לעשות חלל תחת רשות הרבים כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת. ומסיק דמתיר לעשות אבל אינו שלו לעולם. ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רה\"ר כל הקודם זכה. הלכך מביא ואינו קורא. ע\"כ. ומכל הלין דרבי יהודה לא פליג אלא בדרך הרבים באמצע. אבל לא בדרך היחיד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר</b>. פי' הר\"ב דכתיב זית שמן זית אגורי שבאים עליו גשמים וכו'. לאפוקי הזיתים שבאים עליהם גשמים והם פולטים שמנם. הר\"ש מן הירוש': \n",
+                    "<b>ולא קבלו מהן</b>. עי' מה שכתבתי בסוף מסכת חלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגר מביא ואינו קורא</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם שאינו הלכה דאברהם נקרא אב לכל העולם. ומסיים הרמב\"ם לפי שהוא למדם אמונה ע\"כ. אבל כ\"ע מודו דלא נתחלקה הארץ לגרים. וזה באר בחבורו מטעם דשבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם: \n",
+                    "<b>ואם היתה אמו מישראל</b>. לשון הר\"ש בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי. ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא עכ\"ל. והיינו טעמא דלאו פירכא היא דאף על גב דלאמו לא נשבע [כדפי' במשנה דלקמן] לאבי אמו שהוא מישראל נשבע ועוד הגע בעצמך דשבועה דלאבותינו ליוצאי מצרים או לבאי הארץ היתה. אי נמי לאברהם ליצחק ויעקב ולאו אבות המביאים ממש*): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואפילו עד עשרה דורות</b>. ונראה לי דלאו דוקא אלא כמו שנאמר בממזר עד דור עשירי ופירושו עד עולם ה\"נ דכותי' ול' הרמב\"ם בפ' י\"ט מהלכות אסורי ביאה אפילו לאחר כמה דורות]: \n",
+                    "<b>והאשה</b>. פי' הר\"ב שלא נתחלקה הארץ לנקבות. וכן פירשו הרמב\"ם. והר\"ש. ובנות צלפחד לאו בתורת חלוקה לקחו אלא בתורת ירושה. כמו שעי\"ז ציוה לדורות והעברתם את נחלתו וגו': \n",
+                    "<b>[*וטומטום ואנדרוגינוס</b>. וכתב הר\"ב וכתיב איש לפי פקודיו וכו'. תמיהני דכל דוכתי אימעטו מכח ספק. ובמתני' דלקמן נמי ממעטינן קונה שני אילנות מחמת ספק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי מאיר אומר וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ז\"ל כמלא אורה וסלו. ענינו כתבתי בסוף פרקין. ופי' מלת אורה כתבתי במ\"ד פ\"ה דב\"ב]: \n",
+                    "<b>יבש המעיין וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב היכא דנראו ונדחו ירקבו. וכ\"כ הר\"ש. ועי' במשנה דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבי יהודה עיין מ\"ש במ\"ב פ\"ו דברכות: \n",
+                    "<b>מן החג ועד החנוכה</b>. פירש הר\"ב דמחנ��כה ואילך אינן מצויין בארצך. עי' בפי' מ\"ו פ\"ה דמעשר שני ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא</b>. ואין להקשות הרי נראו ונדחו ולעיל פירש הר\"ב והר\"ש דירקבו. דבירושלמי מוקים למתניתין שנתן דעתו משעה ראשונה למוכרה והביאו התוס' ר\"פ הספינה דף פב: \n",
+                    "<b>והשני מאותו המין אינו מביא</b>. פירש הר\"ב דכתיב הגדתי היום וכו'. ירושלמי. וצריך לומר דאע\"ג דמוכר נמי אינו קורא כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם שהביא הראשון וקורא מלת וקורא מיותרת שאינה במשנה ולא בחבורו פ\"ד מהל' בכורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*נבזזו נמקו נגנבו</b>. והר\"ב בפירושו הקדים נמקו לנבזזו. וכן בפירוש הרמב\"ם. וכן הוא בסדר המשנה שבירוש' וגרס' נכונה להסמיך נבזזו לנגנבו כי אחים הם גזילה וגניבה אבל הר\"ש העתיק כגירסת הספר. ועל הרמב\"ם בחבורו אני תמה שבפ\"ד מהלכות בכורים השמיט לכל אלו הג' ולא כתב אלא אבדו. ולא ידעתי למה דדלמא אבדו גריע כיון שאינן כלל]: \n",
+                    "<b>מביא אחרים תחתיהם</b>. כדתנן במשנה דלקמן דחייב באחריותן: \n",
+                    "<b>נטמאו בעזרה נופץ</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ד. וקשה דהואיל ואינו חייב באחריותן אלא עד הר הבית כדתנן בסמוך. ליתני נטמאו בהר הבית. ויש לומר דמשום אינו קורא הוי רבותא. דאפילו הביאם טהורים עד לעזרה אפילו הכי אינו קורא. ולהראב\"ד שכתב דיניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו הוה נמי רבותא. ועי' במ\"ח פ\"ו דשבת דתנן לעזרה והמכוון להר הבית. כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. וכן במ\"ג פ\"ג דסוטה. ולפי זה יש לומר דהר הבית דהכא נמי לאו דוקא. אלא כלומר לבית המקדש. אבל רצה לומר עד העזרה. וכיוצא בזה בריש מס' חגיגה: \n",
+                    "<b>ואינו קורא</b>. פי' הר\"ש לחד פירושא לירושלמי דטעמא משום דאם נטמאו ליכא שמחה. וכתיב ואמרת ושמחת: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומזיתי שמן</b>. פי' הר\"ב העושים שמן. ועיין בפי' מ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביא וקורא</b>. דבסתם קנה קרקע שתחתיהן וחוצה להן וכדפירש [הר\"ב] במ\"ו בדרבי מאיר וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. וברייתא ומימרא בפרק הספינה דף פב. ופי' רשב\"ם תחתיהם תחת עיקר האילנות והנופות וביניהם קרקע מגולה שבין נופות אילן זה לנופות אילן זה וחוצה להן סביב האילנות מקום שכלין נופותיהן ולחוץ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף בעלי אריסות וחכירות</b>. כתב הר\"ש בשם הירושלמי אמר רבי חייא בחכירי בתי אבות היא מתניתין תני חכירי בתי אבות אינן מביאין רבי יהודה אומר הן עצמן מביאין וקוראין. ע\"כ. והשתא אתי שפיר דרבי יהודה לא פליג במ\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חייבים עליהן מיתה וחומש</b>. ואסורים לזרים. עיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דחלה: \n",
+                    "<b>והערב שמש</b>. פי' הר\"ב דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים. עיין מה שכתבתי בריש ברכות דהך קדשים בתרומה הוא: \n",
+                    "<b>[*מה שאין כן במעשר וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ובטל ברוב היכא דאין לו מתירין. עיין בפי' הר\"ב דבמשנה דלקמן. ומה שכתב הר\"ב דאמרינן טבל ועלה וכו'. בנגעים פ' יד מ\"ג. ואע\"ג דהתם לא נשנה בלשון הזה. הנה בפ' הערל (יבמות דף עד) . ובפ' תינוקת (נדה עא). ובפ' כל שעה (פסחים לה) . הובאה בלשון הזה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואסורין בכל שהן</b>. בסוף פ\"ו מהלכות מעשר שני. כתב הרמב\"ם אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן במנין. וגירסת כסף משנה כמנין. וכתב דהכי פי' כמו שאוסר דבר שבמנין. ע\"כ. ולי נראה שגרסתו וגם גרסת הספר שניהם ט\"ס. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וצריך להיות במינן ולאפוקי כשאינו מינו דבטל. וכן לשונו בבכורים פ\"ד סי' טו. וטעם הדבר מבואר בה' מאכלות אסורות פט\"ו: \n",
+                    "<b>וגדוליהן אסורים וכו' אף לזרים וכו'</b>. משא\"כ בתרומה. ותימה דבמ\"ד פ\"ט דתרומות תנן גדולי תרומה תרומה. והר\"ש מפ' למתני' בענין אחר שפי' הר\"ב והרמב\"ם ומיישב לזה בדוחק. ולכן לא רציתי להעתיקו. גם התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף לד) [סד\"ה טהרו מלטמא] לא הבינו המשנה כפירושם. והקשו קושיא זו ותירצו דלזרים דמתני' פירושו עובדי כוכבים. ושכן משמע בירוש' וגם זה דוחק. ויש לפי' הר\"ב והרמב\"ם סעד מן הירושל' כמו שכתב הכסף משנה בפ\"ד מהלכות בכורים ואזלה לה מ\"ש הר\"ש דלא משני הכי בירושלמי. ולענין התימה נראה לי דלאו קושיא דהא מאי דתני אף לזרים נפרש אף ע\"פ שנשאר אסור לזרים [*ונימא דתיהוי כגדולי תרומה שאסורים לזרים ולא לדברים אחרים כמ\"ש בסמוך] וא\"כ עיקר הדין השנוי. אין זה ששונה לזרים. אלא עיקר הדין דגדוליהן אסורים. הוא ששונה עליו משא\"כ בתרומה. וזה אמת דהא דגדולי תרומה תרומה. מפרש בירושלמי ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות תרומה סי' כ\"א דוקא לזרים אבל לשאר דברים הרי הן כחולין לכל דבר כגון להתחייב בלקט שכחה ופאה ומעשרות וכן הביאו התוס' דפ' כל שעה תוספתא דתני גדולי תרומה [ומע\"ש] הרי הן כחולין והביאו הך ירושלמי לתרצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוסרים את הגורן</b>. ע' בפ\"ק דמעשרות מ\"ה ו' ובריש פ\"ב: \n",
+                    "<b>ויש להם שיעור</b>. פי' הר\"ב מדרבנן א' מחמשים אבל בכורים אפי' מדרבנן לא וכן משמע לשונו במשנה ה. ובפ\"ק דפאה מפרש דבכורים אין להם שיעור דלא נתנה בהם התורה שיעור משמע דאילו מדרבנן יש להם שיעור. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות בכורים דמדבריהם צריך להפריש א' מששים. וכתב בכ\"מ שהוא מהירושלמי דריש פ\"ג ודהכי משמע בגמ' דידן בפ' ראשית הגז וע\"ש דף קלז. ולמה שכתבתי בריש פאה בשם רש\"י דשיעור תרומה רמוזה בפסוקים יש לומר דה\"ק דתרומה יש לה שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא. אבל בכורים אין להם שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא: \n",
+                    "<b>בפני הבית ושלא בפני הבית</b>. עיין בפי' הר\"ב בסוף מס' שקלים. ובספרי פרשת קרח כל תרומת הקדשים וגו' נתתי לך ולבניך ולבנותיך לחק עולם עד שינהג הדבר לדורות. עוד שם נתתי ללוים לנחלה למה נאמר לפי שהוא אומר ולבני לוי הנה נתתי אין לי אלא בפני הבית. שלא בפני הבית מנין. ת\"ל לנחלה מה נחלה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אף מעשר ראשון נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית [*עוד שם בפרשת ראה ר' שמעון אומר יכול יהיה אדם מעלה מעשר שני בזמן הזה ואוכלו ודין הוא וכו' ת\"ל ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מקיש מעשר שני לבכור מה בכור אינו נאכל [אלא] בפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל [אלא] בפני הבית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועושה אדם כל שדהו בכורים</b>. כתב הר\"ב דכתיב בכורי כל מראשית כל. ובירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. והכי מייתי ליה הר\"ש בריש מסכת פאה. וכן ראוי להיות שכן הוא ביחזקאל סימן מד [ל]. [*ואע\"ג דביכורי כל מקרא בסוף פ' קרח ומראשית כל בתחלת פ' כי תבא נ\"ל דמינייהו ליכא למשמע דכל שדהו דביכורי סמוך וכן מראשית סמוך כדפירש\"י על בראשית ומשמעותה ביכורי ראשית של כל אבל מקרא דיחזקאל דייק מיתורא דכפל לשון דלא מיירי אלא בחד ענינא שלכהנים יהיו הבכורים משא\"כ הני קראי דחד במתנות כהונה וחד בממה שמביאין הבכורים ואין כאן כפל]: \n",
+                    "<b>וחייב באחריותם</b>. כדתנן בפ' קמא משנה ט: \n",
+                    "<b>ולינה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ופנית בבקר הא כל פונות וכו'. ירושלמי וקרא גבי פסח כתיב ויליף ליה כל פונות וכו'. ותו בירושלמי אמר ר' יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושלא מן המוקף</b>. בירוש' [ריש] פ\"ב דתרומות מנין שתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף. מכל מעשרותיכם אתד ביהודה ואחד בגליל: \n",
+                    "<b>כבכורים</b>. כתב הרמב\"ם מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת האילנות מספיק לו על שאר אילנות. וזהו ענין שלא מן המוקף. ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינם מקבלים טומאה בעודם מחוברים לקרקע ע\"כ: \n",
+                    "<b>ויש לה שיעור</b>. עיין במשנה ג ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים</b>. עי' מה שכתבתי בריש יומא [*ובריש קדושין]: \n",
+                    "<b>[*ולירק בדרך אחד</b>. משום דגדל על כל מים כדאמר בראש השנה [דף יד] ותבואה ואילנות גדלים על מי גשמים ואתרוג גדל על כל מים שמשקים אותו תמיד כירק כדאמרינן בפ\"ק דקדושין. כך לשון רש\"י פ' לולב הגזול (סוכה דף לט.) והא דגדלים וכו' כתבתי במס' שביעית משנה ו פ\"ב. וכתבו התוס' דלולב הגזול וא\"ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון דגדל על כל מים כירק. וי\"ל משום דדרשינן בפ\"ק דראש השנה גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה כמו שכתבתי בס\"ד בפ\"ק דראש השנה בד\"ה לנטיעה וכו']: \n",
+                    "<b>לערלה</b>. פי' הר\"ב ומונים לו שלש לערלה משעת חניטתו. פי' השנה השלישית מונין לו לחניטתו אבל מספר השלש' שנים מונין משעת קליטתו וכמפורש בריש ראש השנה: \n",
+                    "<b>וברבעי</b>. כמ\"ד נטע רבעי עיין במשנה ב פ\"ה דמעשר שני. וכן כתבו התוספות פ\"ג דסוכה דף לט: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. פי' הר\"ב דאם נחנט בששית ונגמר בשביעית מותר. והרמב\"ם פי' שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ושני הפירושים בירושלמי: \n",
+                    "<b>[*בכל דבר</b>. כיון ששוה ואין בו חלוק לא קתני דרכים כדתני ת\"ק הכי איתא בגמ' דריש קדושין וכתבתיו שם בד\"ה בג' דרכים וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*דם מהלכי שתים</b>. פי' הר\"ב היינו דם האדם [וכן פירשו הרמב\"ם והר\"ש] וצריך לי עיון דמי סני ליה לתנא למתני דם האדם להדיא] [ולעד\"נ דתני לישנא דפסיקא. הכולל כל מיני אדם לכל הדעות מה שלא היה יכול לכלול במלת אדם למ\"ד יבמות [דף סא א] ובבא מציעא [דף קיד ב] וכריתות [דף ו ב] כן נראה לי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כוי</b>. כתב הר\"ב ויש אומרים שהוא תיש הבא על הצביה. בחולין פ\"ה דף פ זה הבא מן התיש ומן הצביה וכל הני ג' דעות דתנאי נינהו כדאיתא התם. ולפיכך תמיהני על הרמב\"ם שכתב הכוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי. וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמי' וכו' והא מפליג פליגי דמר אמר מורכב ומר אמר בריה וכו'. ובחיבורו פ\"ט מהלכות בכורים פוסק דכוי בריה וכו'. ואינו מורכב. ומה שכתב הר\"ב וי\"א (כוי) בריה וכו' עיין בסוף פ\"ה דנזיר ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב</b>. משום דתני דטעון כסוי אצטריך למתני דאין שוחטין אותו ביום טוב. כי היכי דלא תטעה לומר דודאי טעון כסוי ואפר כירה מוכן הוא לגביה. אבל אינו ענין לשוה לחיה כלל: \n",
+                    "<b>בטומאת נבלה כחיה</b>. עי' במשנה תשיעית פרק בתרא דעוקצין: \n",
+                    "<b>ואין פודין בו פטר חמור</b>. וכל שכן דאינו קרב לגבי המזבח ולהכי לא אצטריך למתני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואין חייבין עליו כרת</b>. פי' הר\"ב להביא חטאת וכו'. כלומר דאילו כרת גופיה הא קמי שמיא גליא. אבל הרמב\"ם והר\"ש לא כתבו כן אלא פירשו דלמא חיה הוא ונראה לי טעמם דהא מכל מקום בספק אכלו ולפיכך אע\"פ שהוא מזיד אין עונשו כרת]: \n",
+                    "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים</b>. פי' הר\"ב דשמא בהמה [הוא]. ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה מכסף מעשר. והוסיף ר' יצחק בר מלכי צדק [המפרש סוף מסכת זו בסדר המשנה דגמרא] וז\"ל גם לקנותן לזבחי שלמים אינו יכול דלאו בהמה ודאי הוא הלכך אינו נקנה כוי כלל בירושלים בכסף מעשר ע\"כ. ופשוט הוא. וקשיא לי דהוי ליה לתנא לשנות זה הדין במשנה דלקמן שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. תו קשיא לי דלמאי תני לאכול בירושלים וכי בא עכשיו להודיענו דין אכילת הלקוח בכסף מעשר. והר\"י ברמ\"ץ כתב עוד פי' אחר וז\"ל כלומר אפילו בשעה שהיו לוקחים בהמה לבשר התאוה אינו נלקח בכסף מעשר עכ\"ל. ור\"ל מ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דמעשר שני שבראשונה היו לוקחים וכו'. ולפי' הזה ניחא קצת הא דתני בירושלים דקונין בהמה לבשר תאוה. דאילו חוץ לירושלים אסור כדתנן התם במ\"ו. וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות מעשר שני סי' ט\"ז. ותנן לאכול דאילו להקריב פשיטא דאינו נקנה. וצריך לומר דאגב תנייה דלא תימא הואיל ושוה לבהמה דנלקח וכעין שפירשתי לעיל. וכן צריך לומר לפי' הרמב\"ם דמפרש ואינו נלקח וכו' לפי שהוא ספק בהמה ואי אפשר להקריבו שלמים. לפי שהוא ספק חיה ע\"כ והא אנן בשוה לבהמה קיימינן אלא דאגב תני ליה. ומכל מקום קושיא הראשונה במקומה עומדת: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר פוטר וכו'</b>. ור\"א האי אם למה לי מיבעיא ליה לחלק ורבנן וכו'. גמ' פ\"י דחולין דף קלב. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א. כן כתב הרמב\"ם בפי' אבל בחיבורו פ\"ט מהלכות בכורים פסק דחייב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכותב חיתו ובהמתו</b>. לפי' שכתב הר\"ב בשם הרמב\"ם או או קתני וכן כתב בפירושו: \n",
+                    "<b>אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה</b>. וכתב הר\"ב ואפילו אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או איפכא. ומשום הכי הוא דתני לה בהך בבא והיה יכול לשנות בכל הבבות דשוה לחיה באומר הריני נזיר שזה חיה. ושוה לבהמה באומר שזה בהמה. ושוה לחיה ולבהמה נמי מהאי טעמא. וכולהו גווני שנויים בסוף פ\"ה דנזיר וע\"ש: \n",
+                    "<b>שוים לחיה ולבהמה וטעון שחיטה</b>. כיצד טעון וכו' לשון רבי יצחק ברמ\"ץ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תאנה</b>. מה שהקדים תאנה לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח פ\"ו דברכות [ועיין במשנה ו פ\"ב דמעשרות] : \n",
+                    "<b>שבכרה</b>. פירש הר\"ב ואפילו בוסר. ואפילו פגין. ירושלמי. ונראה דלאו דוקא והוא הדין סמדר דפחות מבוסר כמו שכתבתי במ\"ה פ\"ה דמע\"ש. אלא נקט בוסר *) שעדיין לא בא לכלל עונת מעשר וכמ\"ש שם. ורמב\"ם בחבורו פ\"ב כתב ואע\"פ שעדיין לא בשלו כל צרכם: \n",
+                    "<b>קושרו בגמי</b>. כתב הרמב\"ם והכונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר או��ם. ומה שייחד גמי כפי הנהוג. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ורבי שמעון אומר אע\"פ וכו'</b>. פירש הר\"ב דבשעת קריאת השם צריך שיהיו הפירות בתלוש. ואיני יודע היכי מפיק ליה מפרי דהא אף במחובר פרי הוא ובפרט לאחר שנגמר בשולו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל העיירות שבמעמד</b>. פירש הר\"ב ישראלים היו שלוחי' וכו'. ועיין עוד בפירושו למ\"ב פ\"ד דתענית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והחליל</b>. עי' בפי' משנה דלקמן ומ\"ג פ\"ב דערכין ומ\"ש שם. \n",
+                    "<b>שלחו לפניהם</b>. שלוחים להודיע לאנשי ירושלים. הרמב\"ם בחבורו סוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>ועטרו את בכוריהם</b>. עיין במ\"ט וי'. ומה שכתב הר\"ב ואם מביאים ענבים היה מראה הטובים וכו'. הוא הדין לתאנים ושאר פירות. וז\"ל הרמב\"ם ואם היו הכל רטובים היה מראה הטוב והיפה שבכולם: \n",
+                    "<b>הפחות</b>. פי' הר\"ב סגני כהונה. וכן פי' הרמב\"ם. ולכאורה כונתם דהפחות הסגנים דתנן הם שני שמות נרדפים ועל מינוי אחד הונחו. אבל ל' הרמב\"ם בחבורו ספ\"ד כתב הפחות והסגנים ולפ\"ז נראה דהסגנים סגני לויה. וכלפי סגני לויה קורא לסגני כהונה בשם יותר נכבד והוא הפחות ששם זה מעין שם מלוכה הוא כמה דאת אומר (חגי א׳:א׳) זרובבל פחת יהודה (נחמיה ה׳:י״ד) לחם הפחה לא אכלתי. ואין להגיה במשנה והסגנים בוי\"ו שכן אתה מוצא שם חם ויפת. יששכר זבולון ובנימין (ורבים) [וכן רבים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו אגריפס המלך</b>. ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומה שבידם</b>. זה שכתב הר\"ב ול\"נ וכו'. וכדבריו כתב הראב\"ד בהשגותיו בפ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיע לארמי אובד אבי</b>. אתאן לתנא קמא שהרי הרמב\"ם העתיק כל זה בחיבורו בספ\"ג. וכאן בפירושו כתב דאין הלכה כר' יהודה. ואין לפרש דלר' יהודה אינו קורא אלא עד ארמי דבהדיא כתיב וענית ואמרת ארמי. אלא דבהא פליגי אי הוי יד כהן עם הבעלים כשהוא קורא ארמי אי לא. ויש לפרש בשני דרכים האחד דתנא קמא ס\"ל שאין הכהן מניח ידו אלא להניף קודם הקריאה ומניחו והבעל נוטלו בלבד וקורא. ויהיה וקורא מארמי וכו' ומניחו וכו' הכל שב אל הבעל בלבד. ומעשה הכהן נגמר באמרו ומניפו. והכי הוי פשטיה דקרא. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח וגו'. והדר וענית ואמרת. ור' יהודה סובר דהאי והניחו היינו והנחת דכתיב בתר קריאת ארמי וגו'. וה\"ק קרא והניחו וקודם לכן וענית ואמרת כדאמרינן בפ\"ק דסוטה ד\"ג ועבר עליו רוח קנאה וכבר עבר. וז\"ל רש\"י בפי' החומש והנחתו מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף ע\"כ. וזה כדעת הת\"ק לפי מה שפירשתי שהכהן אין ידו עם יד הבעלים בשעת הקריאה ויהיה פירושו עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר. ה\"ק עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי ואין יד כהן עמו ועד שגומר אין יד כהן עמו. לפי שאע\"פ שמשהגיע לארמי הניף הכהן עמו זהו בלבד בין הקריאות כשסיים הגדתי קודם שהתחיל ארמי אבל משיתחיל ארמי כבר הניחו הכהן כמו שמבאר בסיפא. ור' יהודה אומר עד ארמי דמארמי ואילך הכהן ידו עם יד הבעלים עד גמר הקריאה. אבל מה שכתב רש\"י וחוזר ומניף זה לדעת תנא דספרי. והר\"ר אליהו מזרחי כתב ואחר הקריאה מניח הכהן את הסל לפני מזבח ה' ע\"כ. ולפ\"ז נפרש בהפך דתנא קמא דאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר ה\"ק עודהו הסל על כתפו מתחיל לקרות מהגדתי ואין גמר מעשה עד שיגמור כל הפרשה שאע\"פ שמוריד הסל כמו שיפרש אח\"כ בסיפא והכהן יניח ידו עמו. הנה לא יניחו הסל עד שיגמור כל הפרשה דוהניחו קמא היינו והנחת דבתרא וכמו שכתבתי לעיל לר' יהודה. ור' יהודה אומר עד ארמי שקודם שיקרא ארמי כבר הניח הכהן הסל ונגמרה מעשה שהרי הונח הסל לפני מזבח ה'. ונלחצתי בכל זה מפני שהרמב\"ם והר\"ב כתבו ואין הלכה כר' יהודה. אבל אחרי שמצאתי הרבה ששנוים בל' מחלוקת ולא באו אלא לפרש. מהם בפ\"ב דפאה ובפ\"ו דדמאי. וריש ערלה. ופ\"ק ופ' י\"ג ופט\"ו דשבת. ופ\"ב דפסחים וריש פ\"ג דביצה ופ\"ק דתענית ופ\"ד דמגילה. ופ\"ק דחגיגה ופ\"ו דכתובות. ועוד במנחות חולין וערכין וכלים ומקואות. ועיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ן בפ\"ז דנדרים מ\"ג. ואחרי שכן הנה גם במשנתנו צ\"ל דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת\"ק דזהו שאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד וכו'. דלאו למימרא דכל זה בעוד הסל על כתפו שזה אינו אלא עד ארמי וכו' ומשהגיע לארמי וכו' מוריד וכו' ות\"ק לא נחית לפרושי מאי דעביד ביני ביני אלא התחלת הענין הוא אומר שבעוד הסל על כתפו מתחיל לקרות הגדתי ומה שאמר וגומר כל הפרשה אינו מוסב על עודהו הסל על כתפו אלא אומר שגומר הפרשה כולה ולא באר באיזה ענין ואתא ר\"י ומבארו והולך. ומיהו אין הכרע אי יד הכהן עם יד הבעלים עד גמירא. ואין כאן אלא הנחה אחת. או שיש כאן שתי הנחות שלאחר שהניף מניחו הכהן והבעל חוזר ונוטלו וקורא: \n",
+                    "<b>ואוחזו בשפתותיו</b>. פי' הר\"ב ושלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים. והיה קשה עלי לעשות מחלוקת ביניהם שהרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות כתב מניח ידו תחת יד וכו'. ואף על פי כן העתיק סוף פ\"ג מה' בכורים ואוחז בשפתותיו. ושוב מצאתי בתוס' בפ\"ה דמנחות דס\"א דתחת יד לאו דוקא אלא הבעל אוחז בשפתותיו. ומיהו הביאו הירוש' דמוכח שתחת יד ממש ואעתיקהו בריש פ\"ג דסוטה עי\"ש. וכן עי' בספ\"ט דמנחות ששם כתבתי יישוב למה שמקשים התוס' דאי דוקא הא הוי חציצה דלא עדיפא יד בעל מיד כהן. וא\"כ יש מחלוקת ביניהם וכדברי הר\"ב: \n",
+                    "<b>בצד המזבח</b>. פי' הר\"ב בקרן דרומית מערבית. ירושלמי. דכתיב (ויקרא ו) לפני ה' יכול במערב [שההיכל במערב המזבח] ת\"ל (שם) אל פני המזבח. אי לפני המזבח יכול בדרום [ששם הכבש והוא פני המזבח] ת\"ל לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן דרומית מערבית. [*וכן בבבלי פ' הקומץ רבה (מנחות דף יט)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל מי שאינו יודע לקרות</b>. שמקרא בכורים בל' הקודש כדתנן במ\"ג פ\"ז דסוטה. והרמב\"ם כתב זה בשם ספרי ולא ידעתי למה. שבאותו לשון עצמו שנוי במשנתנו דסוטה וכתב עוד שלא היו כולם יודעים לה\"ק כמו שנתבאר בעזרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נצרים של ערבה קלופה</b>. נצרים הם ענפים או שבטים כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א) ופי' קלופה שמסירין קליפתה תרגום מחשוף הלבן קליף. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*והסלים וכו' נתנים לכהנים</b>. ל' הר\"ב סלי עניים נתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירים להם מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא. וקשיא לי דאי הכי עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות להטביל כל הכלים וכו' כדי שלא יתביישו המתות נדות [צ\"ל הנדות חיות נ\"ל] כדפי' הר\"ב במ\"ד פ\"י דמס' נדה ולתקנו שאף העשירים יביאו בסלים נצרים ואשכחן יותר דומה לזה הנדון שלנו שתקנו לענין בית האבל. כדאי' בסוף מ\"ק בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב. ועניים בסלי נצרים והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מוליכים בסלים של נצרים. וי\"ל דמשום כבוד בית אלהינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים. ומ\"מ זה שכתב הר\"ב וקלתות של עשירים מחזירים להם נ\"ל דלא דק. שכן בפ' החובל דצ\"ב אמרו בזה הלשון הסלים והבכורים נתנים לכהני' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והעשירי' לא היו נותנים קלתותיהם לכהנים. וא\"ת בשלמא לפי' הר\"ב ניחא דגם העשירים היו נותנים קלתותיהם אלא שהיו מחזירים להם. אבל ללישנא דגמ' כי היכי דהעשירים לא היו נותנים עניים נמי לא לתנו להם. וצ\"ל דאדרבה זה היה להם גנאי יותר שלא יתנו הסל לכהן עם הפירות והסל לבדו אינו נחשב. ובספרי ולקח הכהן הטנא מידך מכאן אמרו העשירים מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. והסלים נתנו לכהן בשביל לזכות מתנה לכהן ע\"כ. שהעניים מביאין מעט ועם הסל יהיה נחשב מתנה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי שמעון בן ננס</b>. עי' מה שכתבתי במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועטור הבכורים מין בשאינו מינו</b>. כתב הר\"ב ואפילו מפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר' שמעון וכן כתב הרמב\"ם. והיינו ר' שמעון סתמא דהכא. ולא גרסי' לעיל רבי שמעון בן ננס דאי גרסי הרי אינו ר' שמעון סתמא שהוא רבי שמעון בן יוחאי [*כמו שכתב הר\"ב במשנה ה פרק קמא דשבועות] ולמה לי לאוקמי לרבי שמעון בן יוחאי אליבא דלא כהלכתא. אלא דרבי שמעון דלעיל נמי רבי שמעון סתמא הוא. וכן נראה מלשונו דמתניתין דלקמן. ואל תתמה ששונה רבי שמעון קודם ר' עקיבא והרי ר' שמעון בן יוחאי תלמידו של רבי עקיבא הוא. כמ\"ש בפרק ה להקדמת הרמב\"ם. אבל רבי שמעון בן ננס כתב שם בפרק ד שהיה בדורו. לא קשיא שכבר כתבו התוס' בפרק קמא דבבא מציעא דף ד אברייתא דהתם דר' שמעון בן אלעזר תלמידו של רבי עקיבא חולק עמו. ונזכר קודם אליו ע\"ש. ואני מצאתי במ\"ז פ\"ק דמכות כנדון דידן ממש דנשנה ר\"ש קודם ר\"ע: \n",
+                    "<b>ועטור בכורים חייב בדמאי</b>. וצ\"ע אי נאכל אף בטומאה הואיל ולא תני בהדיא ובדברי הרמב\"ם פ\"ב מהלכות בכורים סי' י\"ח גם כן אין הכרע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם אינה באה מן הארץ</b>. כתב הר\"ב אי נמי מתניתין ר\"ש היא וכו'. והוא הדין מפירות חו\"ל וכו'. הכי נמי התוספת [וכו']. מ\"ש הוא הדין מפירות חו\"ל ירוש'. אבל הא דבעי למילף מיניה דהוא הדין לתוספת מלתא דתמיהא הוא. דהא חומר בתוספת מבעטור כדלעיל. [*דאין לומר מדלא קתני במשנה דלעיל דתוספת בכורים מהארץ ועטור בכורים מחו\"ל. דהכי נמי לא קתני דעטור בכורים חוץ משבעת המינים אלא על כרחך משום דבכלל מין בשאינו מינו הוא אם כן אף מחו\"ל בכלל הזה הוא. ותדע דבמ\"ט לא קתני עטור בכורים מחו\"ל אלא שהוא בכלל חוץ משבעת המינים. וכן הכא נמי הכל בכלל מין בשאינו מינו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למה אמרו.</b> עיין מה שכתבתי במ\"ו פ\"ב דערלה: ",
+                    "<b>ואשה בכתובתה.</b> לגבות מחיים אם נתגרשה אי נמי דתפסה מחיים ואפי' לרבנן דרבי מאיר דמתניתין ז פרק ח דכתובות: ",
+                    "<b>בספר תורה.</b> כתב הר\"ב כלומר וספר תורה וכו'. פי' אחר ומותר לקנות וכו' מהכותב על מנת למכור. אי נמי ממי שמכר ללמוד תורה ולישא אשה. אי נמי משום כדי חייו. עי' בבית יוסף טור יורה דעה סימן ר\"ע ובבית יוסף טור אורח חיים סי' קנ\"ג. ואלא מיהת לשני הפירושים דוחק דהאנן לא תנן וספר אלא כספר. ורבי יצחק בר' מלכי צדק כתב בסוף פרקין דתניא רבי שמעון בן גמל��אל אומר מוכר אדם ספר תורה לישא אשה. וללמוד תורה ומלתא אגב אורחיה קמ\"ל. דכי היכי דספר תורה אע\"ג דמכרה קדושתיה עליה דספר תורה הוא. הכי נמי הבכורים בכורים נינהו ולא נפקי מקדושתייהו להיאכל לזרים אלא לעולם צריך לזבוני להו לכהנים טהורים למכלינהו בטהרה. והיינו דקתני כספר תורה. ע\"כ: ",
+                    "<b>בטובה.</b> פירש הר\"ב בתורת חסד ונדבה. ואינו רשאי לקנות בהן דבר. פירוש הכהן לאחר שבאו לידו ובטובה פליג עם ת\"ק. ובאין נותנין אלא לחבר דקאמר. מהדרי לי' חכמים. נותנין אותם לאנשי משמר וכו'. ואע\"ג דאין נותנין דר' יהודה בכהנים. נותנים דחכמים בבעלים: ",
+                    "הדרן עלך מסכת בכורים. וכולהו מסכייתי דסדר זרעים ",
+                    "מה יקר אף נעים. שהשלמתי סדר זרעים ובכן אתחיל סדר מועד [עת לחננה] כי בא מועד האל אשר סייעני להשלים סדר זרעים עם פירוש הר\"ב ותי\"ט המפוארים. יתן עוז להתחיל ולגמור שאר הסדרים: \n"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביכורים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ביכורים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bikkurim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,193 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": {
+        "Mishnah Bikkurim, Introduction": [
+            "כבר כתבתי טעם סידורה אחר ערלה בריש מסכת ערלה. עיין עליו: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ודרך היחיד ודרך הרבים</b>. מפורשים בריש פ\"ב דפאה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כזה מביא</b>. פי' הר\"ב שמותר לו לעשו' חלל תחת רה\"ר וכו'. ואע\"פ שמביא אינו קורא. ומפ' הר\"ש בשם הירוש' דר' יהודה אתיא כר' אליעזר דסוף פ' חזקת [הבתים ס.] דמתיר לעשות חלל תחת רשות הרבים כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת. ומסיק דמתיר לעשות אבל אינו שלו לעולם. ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רה\"ר כל הקודם זכה. הלכך מביא ואינו קורא. ע\"כ. ומכל הלין דרבי יהודה לא פליג אלא בדרך הרבים באמצע. אבל לא בדרך היחיד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר</b>. פי' הר\"ב דכתיב זית שמן זית אגורי שבאים עליו גשמים וכו'. לאפוקי הזיתים שבאים עליהם גשמים והם פולטים שמנם. הר\"ש מן הירוש': \n",
+                    "<b>ולא קבלו מהן</b>. עי' מה שכתבתי בסוף מסכת חלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגר מביא ואינו קורא</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם שאינו הלכה דאברהם נקרא אב לכל העולם. ומסיים הרמב\"ם לפי שהוא למדם אמונה ע\"כ. אבל כ\"ע מודו דלא נתחלקה הארץ לגרים. וזה באר בחבורו מטעם דשבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם: \n",
+                    "<b>ואם היתה אמו מישראל</b>. לשון הר\"ש בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי. ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא עכ\"ל. והיינו טעמא דלאו פירכא היא דאף על גב דלאמו לא נשבע [כדפי' במשנה דלקמן] לאבי אמו שהוא מישראל נשבע ועוד הגע בעצמך דשבועה דלאבותינו ליוצאי מצרים או לבאי הארץ היתה. אי נמי לאברהם ליצחק ויעקב ולאו אבות המביאים ממש*): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואפילו עד עשרה דורות</b>. ונראה לי דלאו דוקא אלא כמו שנאמר בממזר עד דור עשירי ופירושו עד עולם ה\"נ דכותי' ול' הרמב\"ם בפ' י\"ט מהלכות אסורי ביאה אפילו לאחר כמה דורות]: \n",
+                    "<b>והאשה</b>. פי' הר\"ב שלא נתחלקה הארץ לנקבות. וכן פירשו הרמב\"ם. והר\"ש. ובנות צלפחד לאו בתורת חלוקה לקחו אלא בתורת ירושה. כמו שעי\"ז ציוה לדורות והעברתם את נחלתו וגו': \n",
+                    "<b>[*וטומטום ואנדרוגינוס</b>. וכתב הר\"ב וכתיב איש לפי פקודיו וכו'. תמיהני דכל דוכתי אימעטו מכח ספק. ובמתני' דלקמן נמי ממעטינן קונה שני אילנות מחמת ספק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי מאיר אומר וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ז\"ל כמלא אורה וסלו. ענינו כתבתי בסוף פרקין. ופי' מלת אורה כתבתי במ\"ד פ\"ה דב\"ב]: \n",
+                    "<b>יבש המעיין וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב היכא דנראו ונדחו ירקבו. וכ\"כ הר\"ש. ועי' במשנה דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבי יהודה עיין מ\"ש במ\"ב פ\"ו דברכות: \n",
+                    "<b>מן החג ועד החנוכה</b>. פירש הר\"ב דמחנוכה ואילך אינן מצויין בארצך. עי' בפי' מ\"ו פ\"ה דמעשר שני ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא</b>. ואין להקשות הרי נראו ונדחו ולעיל פירש הר\"ב והר\"ש דירקבו. דבירושלמי מוקים למתניתין שנתן דעתו משעה ראשונה למוכרה והביאו התוס' ר\"פ הספינה דף פב: \n",
+                    "<b>והשני מאו��ו המין אינו מביא</b>. פירש הר\"ב דכתיב הגדתי היום וכו'. ירושלמי. וצריך לומר דאע\"ג דמוכר נמי אינו קורא כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם שהביא הראשון וקורא מלת וקורא מיותרת שאינה במשנה ולא בחבורו פ\"ד מהל' בכורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*נבזזו נמקו נגנבו</b>. והר\"ב בפירושו הקדים נמקו לנבזזו. וכן בפירוש הרמב\"ם. וכן הוא בסדר המשנה שבירוש' וגרס' נכונה להסמיך נבזזו לנגנבו כי אחים הם גזילה וגניבה אבל הר\"ש העתיק כגירסת הספר. ועל הרמב\"ם בחבורו אני תמה שבפ\"ד מהלכות בכורים השמיט לכל אלו הג' ולא כתב אלא אבדו. ולא ידעתי למה דדלמא אבדו גריע כיון שאינן כלל]: \n",
+                    "<b>מביא אחרים תחתיהם</b>. כדתנן במשנה דלקמן דחייב באחריותן: \n",
+                    "<b>נטמאו בעזרה נופץ</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ד. וקשה דהואיל ואינו חייב באחריותן אלא עד הר הבית כדתנן בסמוך. ליתני נטמאו בהר הבית. ויש לומר דמשום אינו קורא הוי רבותא. דאפילו הביאם טהורים עד לעזרה אפילו הכי אינו קורא. ולהראב\"ד שכתב דיניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו הוה נמי רבותא. ועי' במ\"ח פ\"ו דשבת דתנן לעזרה והמכוון להר הבית. כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. וכן במ\"ג פ\"ג דסוטה. ולפי זה יש לומר דהר הבית דהכא נמי לאו דוקא. אלא כלומר לבית המקדש. אבל רצה לומר עד העזרה. וכיוצא בזה בריש מס' חגיגה: \n",
+                    "<b>ואינו קורא</b>. פי' הר\"ש לחד פירושא לירושלמי דטעמא משום דאם נטמאו ליכא שמחה. וכתיב ואמרת ושמחת: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומזיתי שמן</b>. פי' הר\"ב העושים שמן. ועיין בפי' מ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביא וקורא</b>. דבסתם קנה קרקע שתחתיהן וחוצה להן וכדפירש [הר\"ב] במ\"ו בדרבי מאיר וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. וברייתא ומימרא בפרק הספינה דף פב. ופי' רשב\"ם תחתיהם תחת עיקר האילנות והנופות וביניהם קרקע מגולה שבין נופות אילן זה לנופות אילן זה וחוצה להן סביב האילנות מקום שכלין נופותיהן ולחוץ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף בעלי אריסות וחכירות</b>. כתב הר\"ש בשם הירושלמי אמר רבי חייא בחכירי בתי אבות היא מתניתין תני חכירי בתי אבות אינן מביאין רבי יהודה אומר הן עצמן מביאין וקוראין. ע\"כ. והשתא אתי שפיר דרבי יהודה לא פליג במ\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חייבים עליהן מיתה וחומש</b>. ואסורים לזרים. עיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דחלה: \n",
+                    "<b>והערב שמש</b>. פי' הר\"ב דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים. עיין מה שכתבתי בריש ברכות דהך קדשים בתרומה הוא: \n",
+                    "<b>[*מה שאין כן במעשר וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ובטל ברוב היכא דאין לו מתירין. עיין בפי' הר\"ב דבמשנה דלקמן. ומה שכתב הר\"ב דאמרינן טבל ועלה וכו'. בנגעים פ' יד מ\"ג. ואע\"ג דהתם לא נשנה בלשון הזה. הנה בפ' הערל (יבמות דף עד) . ובפ' תינוקת (נדה עא). ובפ' כל שעה (פסחים לה) . הובאה בלשון הזה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואסורין בכל שהן</b>. בסוף פ\"ו מהלכות מעשר שני. כתב הרמב\"ם אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן במנין. וגירסת כסף משנה כמנין. וכתב דהכי פי' כמו שאוסר דבר שבמנין. ע\"כ. ולי נראה שגרסתו וגם גרסת הספר שניהם ט\"ס. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וצריך להיות במינן ולאפוקי כשאינו מינו דבטל. וכן לשונו בבכורים פ\"ד סי' טו. וטעם הדבר מבואר בה' מאכלות אסורות פט\"ו: \n",
+                    "<b>וגדוליהן אסורים וכו' אף לזרים וכו'</b>. משא\"כ בתרומה. ותימה דבמ\"ד פ\"ט דתרומות תנן גדולי תרומה תרומה. והר\"ש מפ' למתני' בענין אחר שפי' הר\"ב והרמב\"ם ומיישב לזה בדוחק. ולכן לא רציתי להעתיקו. גם התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף לד) [סד\"ה טהרו מלטמא] לא הבינו המשנה כפירושם. והקשו קושיא זו ותירצו דלזרים דמתני' פירושו עובדי כוכבים. ושכן משמע בירוש' וגם זה דוחק. ויש לפי' הר\"ב והרמב\"ם סעד מן הירושל' כמו שכתב הכסף משנה בפ\"ד מהלכות בכורים ואזלה לה מ\"ש הר\"ש דלא משני הכי בירושלמי. ולענין התימה נראה לי דלאו קושיא דהא מאי דתני אף לזרים נפרש אף ע\"פ שנשאר אסור לזרים [*ונימא דתיהוי כגדולי תרומה שאסורים לזרים ולא לדברים אחרים כמ\"ש בסמוך] וא\"כ עיקר הדין השנוי. אין זה ששונה לזרים. אלא עיקר הדין דגדוליהן אסורים. הוא ששונה עליו משא\"כ בתרומה. וזה אמת דהא דגדולי תרומה תרומה. מפרש בירושלמי ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות תרומה סי' כ\"א דוקא לזרים אבל לשאר דברים הרי הן כחולין לכל דבר כגון להתחייב בלקט שכחה ופאה ומעשרות וכן הביאו התוס' דפ' כל שעה תוספתא דתני גדולי תרומה [ומע\"ש] הרי הן כחולין והביאו הך ירושלמי לתרצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוסרים את הגורן</b>. ע' בפ\"ק דמעשרות מ\"ה ו' ובריש פ\"ב: \n",
+                    "<b>ויש להם שיעור</b>. פי' הר\"ב מדרבנן א' מחמשים אבל בכורים אפי' מדרבנן לא וכן משמע לשונו במשנה ה. ובפ\"ק דפאה מפרש דבכורים אין להם שיעור דלא נתנה בהם התורה שיעור משמע דאילו מדרבנן יש להם שיעור. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות בכורים דמדבריהם צריך להפריש א' מששים. וכתב בכ\"מ שהוא מהירושלמי דריש פ\"ג ודהכי משמע בגמ' דידן בפ' ראשית הגז וע\"ש דף קלז. ולמה שכתבתי בריש פאה בשם רש\"י דשיעור תרומה רמוזה בפסוקים יש לומר דה\"ק דתרומה יש לה שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא. אבל בכורים אין להם שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא: \n",
+                    "<b>בפני הבית ושלא בפני הבית</b>. עיין בפי' הר\"ב בסוף מס' שקלים. ובספרי פרשת קרח כל תרומת הקדשים וגו' נתתי לך ולבניך ולבנותיך לחק עולם עד שינהג הדבר לדורות. עוד שם נתתי ללוים לנחלה למה נאמר לפי שהוא אומר ולבני לוי הנה נתתי אין לי אלא בפני הבית. שלא בפני הבית מנין. ת\"ל לנחלה מה נחלה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אף מעשר ראשון נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית [*עוד שם בפרשת ראה ר' שמעון אומר יכול יהיה אדם מעלה מעשר שני בזמן הזה ואוכלו ודין הוא וכו' ת\"ל ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מקיש מעשר שני לבכור מה בכור אינו נאכל [אלא] בפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל [אלא] בפני הבית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועושה אדם כל שדהו בכורים</b>. כתב הר\"ב דכתיב בכורי כל מראשית כל. ובירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. והכי מייתי ליה הר\"ש בריש מסכת פאה. וכן ראוי להיות שכן הוא ביחזקאל סימן מד [ל]. [*ואע\"ג דביכורי כל מקרא בסוף פ' קרח ומראשית כל בתחלת פ' כי תבא נ\"ל דמינייהו ליכא למשמע דכל שדהו דביכורי סמוך וכן מראשית סמוך כדפירש\"י על בראשית ומשמעותה ביכורי ראשית של כל אבל מקרא דיחזקאל דייק מיתורא דכפל לשון דלא מיירי אלא בחד ענינא שלכהנים יהיו הבכורים משא\"כ הני קראי דחד במתנות כהונה וחד בממה שמביאין הבכורים ואין כאן כפל]: \n",
+                    "<b>וחייב באחריותם</b>. כדתנן בפ' קמא משנה ט: \n",
+                    "<b>ולינה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ופנית בבקר הא כל פונות וכו'. ירושלמי וקרא גבי פסח כתיב ויליף ליה כל פונות ו��ו'. ותו בירושלמי אמר ר' יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושלא מן המוקף</b>. בירוש' [ריש] פ\"ב דתרומות מנין שתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף. מכל מעשרותיכם אתד ביהודה ואחד בגליל: \n",
+                    "<b>כבכורים</b>. כתב הרמב\"ם מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת האילנות מספיק לו על שאר אילנות. וזהו ענין שלא מן המוקף. ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינם מקבלים טומאה בעודם מחוברים לקרקע ע\"כ: \n",
+                    "<b>ויש לה שיעור</b>. עיין במשנה ג ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים</b>. עי' מה שכתבתי בריש יומא [*ובריש קדושין]: \n",
+                    "<b>[*ולירק בדרך אחד</b>. משום דגדל על כל מים כדאמר בראש השנה [דף יד] ותבואה ואילנות גדלים על מי גשמים ואתרוג גדל על כל מים שמשקים אותו תמיד כירק כדאמרינן בפ\"ק דקדושין. כך לשון רש\"י פ' לולב הגזול (סוכה דף לט.) והא דגדלים וכו' כתבתי במס' שביעית משנה ו פ\"ב. וכתבו התוס' דלולב הגזול וא\"ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון דגדל על כל מים כירק. וי\"ל משום דדרשינן בפ\"ק דראש השנה גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה כמו שכתבתי בס\"ד בפ\"ק דראש השנה בד\"ה לנטיעה וכו']: \n",
+                    "<b>לערלה</b>. פי' הר\"ב ומונים לו שלש לערלה משעת חניטתו. פי' השנה השלישית מונין לו לחניטתו אבל מספר השלש' שנים מונין משעת קליטתו וכמפורש בריש ראש השנה: \n",
+                    "<b>וברבעי</b>. כמ\"ד נטע רבעי עיין במשנה ב פ\"ה דמעשר שני. וכן כתבו התוספות פ\"ג דסוכה דף לט: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. פי' הר\"ב דאם נחנט בששית ונגמר בשביעית מותר. והרמב\"ם פי' שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ושני הפירושים בירושלמי: \n",
+                    "<b>[*בכל דבר</b>. כיון ששוה ואין בו חלוק לא קתני דרכים כדתני ת\"ק הכי איתא בגמ' דריש קדושין וכתבתיו שם בד\"ה בג' דרכים וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*דם מהלכי שתים</b>. פי' הר\"ב היינו דם האדם [וכן פירשו הרמב\"ם והר\"ש] וצריך לי עיון דמי סני ליה לתנא למתני דם האדם להדיא] [ולעד\"נ דתני לישנא דפסיקא. הכולל כל מיני אדם לכל הדעות מה שלא היה יכול לכלול במלת אדם למ\"ד יבמות [דף סא א] ובבא מציעא [דף קיד ב] וכריתות [דף ו ב] כן נראה לי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כוי</b>. כתב הר\"ב ויש אומרים שהוא תיש הבא על הצביה. בחולין פ\"ה דף פ זה הבא מן התיש ומן הצביה וכל הני ג' דעות דתנאי נינהו כדאיתא התם. ולפיכך תמיהני על הרמב\"ם שכתב הכוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי. וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמי' וכו' והא מפליג פליגי דמר אמר מורכב ומר אמר בריה וכו'. ובחיבורו פ\"ט מהלכות בכורים פוסק דכוי בריה וכו'. ואינו מורכב. ומה שכתב הר\"ב וי\"א (כוי) בריה וכו' עיין בסוף פ\"ה דנזיר ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב</b>. משום דתני דטעון כסוי אצטריך למתני דאין שוחטין אותו ביום טוב. כי היכי דלא תטעה לומר דודאי טעון כסוי ואפר כירה מוכן הוא לגביה. אבל אינו ענין לשוה לחיה כלל: \n",
+                    "<b>בטומאת נבלה כחיה</b>. עי' במשנה תשיעית פרק בתרא דעוקצין: \n",
+                    "<b>ואין פודין בו פטר חמור</b>. וכל שכן דאינו קרב לגבי המזבח ולהכי לא אצטריך למתני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואין חייבין עליו כרת</b>. פי' הר\"ב להביא חטאת וכו'. כלומר דאילו כרת גופיה הא קמי שמיא גליא. אבל הרמב\"ם והר\"ש לא כתבו כן אלא פירשו דלמא חיה הוא ונראה לי טעמם דהא מכל מקום בספק אכלו ולפיכך אע\"פ שהוא מזיד אין עונשו כרת]: \n",
+                    "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים</b>. פי' הר\"ב דשמא בהמה [הוא]. ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה מכסף מעשר. והוסיף ר' יצחק בר מלכי צדק [המפרש סוף מסכת זו בסדר המשנה דגמרא] וז\"ל גם לקנותן לזבחי שלמים אינו יכול דלאו בהמה ודאי הוא הלכך אינו נקנה כוי כלל בירושלים בכסף מעשר ע\"כ. ופשוט הוא. וקשיא לי דהוי ליה לתנא לשנות זה הדין במשנה דלקמן שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. תו קשיא לי דלמאי תני לאכול בירושלים וכי בא עכשיו להודיענו דין אכילת הלקוח בכסף מעשר. והר\"י ברמ\"ץ כתב עוד פי' אחר וז\"ל כלומר אפילו בשעה שהיו לוקחים בהמה לבשר התאוה אינו נלקח בכסף מעשר עכ\"ל. ור\"ל מ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דמעשר שני שבראשונה היו לוקחים וכו'. ולפי' הזה ניחא קצת הא דתני בירושלים דקונין בהמה לבשר תאוה. דאילו חוץ לירושלים אסור כדתנן התם במ\"ו. וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות מעשר שני סי' ט\"ז. ותנן לאכול דאילו להקריב פשיטא דאינו נקנה. וצריך לומר דאגב תנייה דלא תימא הואיל ושוה לבהמה דנלקח וכעין שפירשתי לעיל. וכן צריך לומר לפי' הרמב\"ם דמפרש ואינו נלקח וכו' לפי שהוא ספק בהמה ואי אפשר להקריבו שלמים. לפי שהוא ספק חיה ע\"כ והא אנן בשוה לבהמה קיימינן אלא דאגב תני ליה. ומכל מקום קושיא הראשונה במקומה עומדת: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר פוטר וכו'</b>. ור\"א האי אם למה לי מיבעיא ליה לחלק ורבנן וכו'. גמ' פ\"י דחולין דף קלב. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א. כן כתב הרמב\"ם בפי' אבל בחיבורו פ\"ט מהלכות בכורים פסק דחייב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכותב חיתו ובהמתו</b>. לפי' שכתב הר\"ב בשם הרמב\"ם או או קתני וכן כתב בפירושו: \n",
+                    "<b>אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה</b>. וכתב הר\"ב ואפילו אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או איפכא. ומשום הכי הוא דתני לה בהך בבא והיה יכול לשנות בכל הבבות דשוה לחיה באומר הריני נזיר שזה חיה. ושוה לבהמה באומר שזה בהמה. ושוה לחיה ולבהמה נמי מהאי טעמא. וכולהו גווני שנויים בסוף פ\"ה דנזיר וע\"ש: \n",
+                    "<b>שוים לחיה ולבהמה וטעון שחיטה</b>. כיצד טעון וכו' לשון רבי יצחק ברמ\"ץ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תאנה</b>. מה שהקדים תאנה לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח פ\"ו דברכות [ועיין במשנה ו פ\"ב דמעשרות] : \n",
+                    "<b>שבכרה</b>. פירש הר\"ב ואפילו בוסר. ואפילו פגין. ירושלמי. ונראה דלאו דוקא והוא הדין סמדר דפחות מבוסר כמו שכתבתי במ\"ה פ\"ה דמע\"ש. אלא נקט בוסר *) שעדיין לא בא לכלל עונת מעשר וכמ\"ש שם. ורמב\"ם בחבורו פ\"ב כתב ואע\"פ שעדיין לא בשלו כל צרכם: \n",
+                    "<b>קושרו בגמי</b>. כתב הרמב\"ם והכונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר אותם. ומה שייחד גמי כפי הנהוג. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ורבי שמעון אומר אע\"פ וכו'</b>. פירש הר\"ב דבשעת קריאת השם צריך שיהיו הפירות בתלוש. ואיני יודע היכי מפיק ליה מפרי דהא אף במחובר פרי הוא ובפרט לאחר שנגמר בשולו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל העיירות שבמעמד</b>. פירש הר\"ב ישראלים היו שלוחי' וכו'. ועיין עוד בפירושו ל��\"ב פ\"ד דתענית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והחליל</b>. עי' בפי' משנה דלקמן ומ\"ג פ\"ב דערכין ומ\"ש שם. \n",
+                    "<b>שלחו לפניהם</b>. שלוחים להודיע לאנשי ירושלים. הרמב\"ם בחבורו סוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>ועטרו את בכוריהם</b>. עיין במ\"ט וי'. ומה שכתב הר\"ב ואם מביאים ענבים היה מראה הטובים וכו'. הוא הדין לתאנים ושאר פירות. וז\"ל הרמב\"ם ואם היו הכל רטובים היה מראה הטוב והיפה שבכולם: \n",
+                    "<b>הפחות</b>. פי' הר\"ב סגני כהונה. וכן פי' הרמב\"ם. ולכאורה כונתם דהפחות הסגנים דתנן הם שני שמות נרדפים ועל מינוי אחד הונחו. אבל ל' הרמב\"ם בחבורו ספ\"ד כתב הפחות והסגנים ולפ\"ז נראה דהסגנים סגני לויה. וכלפי סגני לויה קורא לסגני כהונה בשם יותר נכבד והוא הפחות ששם זה מעין שם מלוכה הוא כמה דאת אומר (חגי א׳:א׳) זרובבל פחת יהודה (נחמיה ה׳:י״ד) לחם הפחה לא אכלתי. ואין להגיה במשנה והסגנים בוי\"ו שכן אתה מוצא שם חם ויפת. יששכר זבולון ובנימין (ורבים) [וכן רבים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו אגריפס המלך</b>. ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומה שבידם</b>. זה שכתב הר\"ב ול\"נ וכו'. וכדבריו כתב הראב\"ד בהשגותיו בפ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיע לארמי אובד אבי</b>. אתאן לתנא קמא שהרי הרמב\"ם העתיק כל זה בחיבורו בספ\"ג. וכאן בפירושו כתב דאין הלכה כר' יהודה. ואין לפרש דלר' יהודה אינו קורא אלא עד ארמי דבהדיא כתיב וענית ואמרת ארמי. אלא דבהא פליגי אי הוי יד כהן עם הבעלים כשהוא קורא ארמי אי לא. ויש לפרש בשני דרכים האחד דתנא קמא ס\"ל שאין הכהן מניח ידו אלא להניף קודם הקריאה ומניחו והבעל נוטלו בלבד וקורא. ויהיה וקורא מארמי וכו' ומניחו וכו' הכל שב אל הבעל בלבד. ומעשה הכהן נגמר באמרו ומניפו. והכי הוי פשטיה דקרא. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח וגו'. והדר וענית ואמרת. ור' יהודה סובר דהאי והניחו היינו והנחת דכתיב בתר קריאת ארמי וגו'. וה\"ק קרא והניחו וקודם לכן וענית ואמרת כדאמרינן בפ\"ק דסוטה ד\"ג ועבר עליו רוח קנאה וכבר עבר. וז\"ל רש\"י בפי' החומש והנחתו מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף ע\"כ. וזה כדעת הת\"ק לפי מה שפירשתי שהכהן אין ידו עם יד הבעלים בשעת הקריאה ויהיה פירושו עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר. ה\"ק עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי ואין יד כהן עמו ועד שגומר אין יד כהן עמו. לפי שאע\"פ שמשהגיע לארמי הניף הכהן עמו זהו בלבד בין הקריאות כשסיים הגדתי קודם שהתחיל ארמי אבל משיתחיל ארמי כבר הניחו הכהן כמו שמבאר בסיפא. ור' יהודה אומר עד ארמי דמארמי ואילך הכהן ידו עם יד הבעלים עד גמר הקריאה. אבל מה שכתב רש\"י וחוזר ומניף זה לדעת תנא דספרי. והר\"ר אליהו מזרחי כתב ואחר הקריאה מניח הכהן את הסל לפני מזבח ה' ע\"כ. ולפ\"ז נפרש בהפך דתנא קמא דאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר ה\"ק עודהו הסל על כתפו מתחיל לקרות מהגדתי ואין גמר מעשה עד שיגמור כל הפרשה שאע\"פ שמוריד הסל כמו שיפרש אח\"כ בסיפא והכהן יניח ידו עמו. הנה לא יניחו הסל עד שיגמור כל הפרשה דוהניחו קמא היינו והנחת דבתרא וכמו שכתבתי לעיל לר' יהודה. ור' יהודה אומר עד ארמי שקודם שיקרא ארמי כבר הניח הכהן הסל ונגמרה מעשה שהרי הונח הסל לפני מזבח ה'. ונלחצתי בכל זה מפני שהרמב\"ם והר\"ב כתבו ואין הלכה כר' יהודה. אבל אחרי שמצאתי הרבה ששנוים בל' מחלוקת ולא באו אלא לפרש. מהם בפ\"ב דפאה ובפ\"ו דדמאי. וריש ערלה. ופ\"ק ופ' י\"ג ופט\"ו דשבת. ופ\"ב דפסחים וריש פ\"ג דביצה ופ\"ק דתענית ופ\"ד דמגילה. ופ\"ק דחגיגה ופ\"ו דכתובות. ועוד במנחות חולין וערכין וכלים ומקואות. ועיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ן בפ\"ז דנדרים מ\"ג. ואחרי שכן הנה גם במשנתנו צ\"ל דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת\"ק דזהו שאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד וכו'. דלאו למימרא דכל זה בעוד הסל על כתפו שזה אינו אלא עד ארמי וכו' ומשהגיע לארמי וכו' מוריד וכו' ות\"ק לא נחית לפרושי מאי דעביד ביני ביני אלא התחלת הענין הוא אומר שבעוד הסל על כתפו מתחיל לקרות הגדתי ומה שאמר וגומר כל הפרשה אינו מוסב על עודהו הסל על כתפו אלא אומר שגומר הפרשה כולה ולא באר באיזה ענין ואתא ר\"י ומבארו והולך. ומיהו אין הכרע אי יד הכהן עם יד הבעלים עד גמירא. ואין כאן אלא הנחה אחת. או שיש כאן שתי הנחות שלאחר שהניף מניחו הכהן והבעל חוזר ונוטלו וקורא: \n",
+                    "<b>ואוחזו בשפתותיו</b>. פי' הר\"ב ושלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים. והיה קשה עלי לעשות מחלוקת ביניהם שהרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות כתב מניח ידו תחת יד וכו'. ואף על פי כן העתיק סוף פ\"ג מה' בכורים ואוחז בשפתותיו. ושוב מצאתי בתוס' בפ\"ה דמנחות דס\"א דתחת יד לאו דוקא אלא הבעל אוחז בשפתותיו. ומיהו הביאו הירוש' דמוכח שתחת יד ממש ואעתיקהו בריש פ\"ג דסוטה עי\"ש. וכן עי' בספ\"ט דמנחות ששם כתבתי יישוב למה שמקשים התוס' דאי דוקא הא הוי חציצה דלא עדיפא יד בעל מיד כהן. וא\"כ יש מחלוקת ביניהם וכדברי הר\"ב: \n",
+                    "<b>בצד המזבח</b>. פי' הר\"ב בקרן דרומית מערבית. ירושלמי. דכתיב (ויקרא ו) לפני ה' יכול במערב [שההיכל במערב המזבח] ת\"ל (שם) אל פני המזבח. אי לפני המזבח יכול בדרום [ששם הכבש והוא פני המזבח] ת\"ל לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן דרומית מערבית. [*וכן בבבלי פ' הקומץ רבה (מנחות דף יט)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל מי שאינו יודע לקרות</b>. שמקרא בכורים בל' הקודש כדתנן במ\"ג פ\"ז דסוטה. והרמב\"ם כתב זה בשם ספרי ולא ידעתי למה. שבאותו לשון עצמו שנוי במשנתנו דסוטה וכתב עוד שלא היו כולם יודעים לה\"ק כמו שנתבאר בעזרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נצרים של ערבה קלופה</b>. נצרים הם ענפים או שבטים כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א) ופי' קלופה שמסירין קליפתה תרגום מחשוף הלבן קליף. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*והסלים וכו' נתנים לכהנים</b>. ל' הר\"ב סלי עניים נתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירים להם מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא. וקשיא לי דאי הכי עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות להטביל כל הכלים וכו' כדי שלא יתביישו המתות נדות [צ\"ל הנדות חיות נ\"ל] כדפי' הר\"ב במ\"ד פ\"י דמס' נדה ולתקנו שאף העשירים יביאו בסלים נצרים ואשכחן יותר דומה לזה הנדון שלנו שתקנו לענין בית האבל. כדאי' בסוף מ\"ק בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב. ועניים בסלי נצרים והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מוליכים בסלים של נצרים. וי\"ל דמשום כבוד בית אלהינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים. ומ\"מ זה שכתב הר\"ב וקלתות של עשירים מחזירים להם נ\"ל דלא דק. שכן בפ' החובל דצ\"ב אמרו בזה הלשון הסלים והבכורים נתנים לכהני' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והעשירי' לא היו נותנים קלתותיהם לכהנים. וא\"ת בשלמא לפי' הר\"ב ניחא דגם העשירים היו נותנים קלתותיהם אלא שהיו מחזירים להם. אבל ללישנא דגמ' כי היכי דהעשירים לא היו נותנים עניים נמי לא לתנו להם. וצ\"ל דאדרבה זה היה להם גנאי יותר שלא יתנו הסל לכהן עם הפירות והסל לבדו אינו נחשב. ובספרי ולקח הכהן הטנא מידך מכאן אמרו העשירים מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. והסלים נתנו לכהן בשביל לזכות מתנה לכהן ע\"כ. שהעניים מביאין מעט ועם הסל יהיה נחשב מתנה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי שמעון בן ננס</b>. עי' מה שכתבתי במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועטור הבכורים מין בשאינו מינו</b>. כתב הר\"ב ואפילו מפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר' שמעון וכן כתב הרמב\"ם. והיינו ר' שמעון סתמא דהכא. ולא גרסי' לעיל רבי שמעון בן ננס דאי גרסי הרי אינו ר' שמעון סתמא שהוא רבי שמעון בן יוחאי [*כמו שכתב הר\"ב במשנה ה פרק קמא דשבועות] ולמה לי לאוקמי לרבי שמעון בן יוחאי אליבא דלא כהלכתא. אלא דרבי שמעון דלעיל נמי רבי שמעון סתמא הוא. וכן נראה מלשונו דמתניתין דלקמן. ואל תתמה ששונה רבי שמעון קודם ר' עקיבא והרי ר' שמעון בן יוחאי תלמידו של רבי עקיבא הוא. כמ\"ש בפרק ה להקדמת הרמב\"ם. אבל רבי שמעון בן ננס כתב שם בפרק ד שהיה בדורו. לא קשיא שכבר כתבו התוס' בפרק קמא דבבא מציעא דף ד אברייתא דהתם דר' שמעון בן אלעזר תלמידו של רבי עקיבא חולק עמו. ונזכר קודם אליו ע\"ש. ואני מצאתי במ\"ז פ\"ק דמכות כנדון דידן ממש דנשנה ר\"ש קודם ר\"ע: \n",
+                    "<b>ועטור בכורים חייב בדמאי</b>. וצ\"ע אי נאכל אף בטומאה הואיל ולא תני בהדיא ובדברי הרמב\"ם פ\"ב מהלכות בכורים סי' י\"ח גם כן אין הכרע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם אינה באה מן הארץ</b>. כתב הר\"ב אי נמי מתניתין ר\"ש היא וכו'. והוא הדין מפירות חו\"ל וכו'. הכי נמי התוספת [וכו']. מ\"ש הוא הדין מפירות חו\"ל ירוש'. אבל הא דבעי למילף מיניה דהוא הדין לתוספת מלתא דתמיהא הוא. דהא חומר בתוספת מבעטור כדלעיל. [*דאין לומר מדלא קתני במשנה דלעיל דתוספת בכורים מהארץ ועטור בכורים מחו\"ל. דהכי נמי לא קתני דעטור בכורים חוץ משבעת המינים אלא על כרחך משום דבכלל מין בשאינו מינו הוא אם כן אף מחו\"ל בכלל הזה הוא. ותדע דבמ\"ט לא קתני עטור בכורים מחו\"ל אלא שהוא בכלל חוץ משבעת המינים. וכן הכא נמי הכל בכלל מין בשאינו מינו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למה אמרו.</b> עיין מה שכתבתי במ\"ו פ\"ב דערלה: ",
+                    "<b>ואשה בכתובתה.</b> לגבות מחיים אם נתגרשה אי נמי דתפסה מחיים ואפי' לרבנן דרבי מאיר דמתניתין ז פרק ח דכתובות: ",
+                    "<b>בספר תורה.</b> כתב הר\"ב כלומר וספר תורה וכו'. פי' אחר ומותר לקנות וכו' מהכותב על מנת למכור. אי נמי ממי שמכר ללמוד תורה ולישא אשה. אי נמי משום כדי חייו. עי' בבית יוסף טור יורה דעה סימן ר\"ע ובבית יוסף טור אורח חיים סי' קנ\"ג. ואלא מיהת לשני הפירושים דוחק דהאנן לא תנן וספר אלא כספר. ורבי יצחק בר' מלכי צדק כתב בסוף פרקין דתניא רבי שמעון בן גמליאל אומר מוכר אדם ספר תורה לישא אשה. וללמוד תורה ומלתא אגב אורחיה קמ\"ל. דכי היכי דספר תורה אע\"ג דמכרה קדושתיה עליה דספר תורה הוא. הכי נמי הבכורים בכורים נינהו ולא נפקי מקדושתייהו להיאכל לזרים אלא לעולם צריך לזבוני להו לכהנים טהורים למכלינהו בטהרה. והיינו דקתני כספר תורה. ע\"כ: ",
+                    "<b>בטובה.</b> פירש הר\"ב בתורת ��סד ונדבה. ואינו רשאי לקנות בהן דבר. פירוש הכהן לאחר שבאו לידו ובטובה פליג עם ת\"ק. ובאין נותנין אלא לחבר דקאמר. מהדרי לי' חכמים. נותנין אותם לאנשי משמר וכו'. ואע\"ג דאין נותנין דר' יהודה בכהנים. נותנים דחכמים בבעלים: ",
+                    "הדרן עלך מסכת בכורים. וכולהו מסכייתי דסדר זרעים ",
+                    "מה יקר אף נעים. שהשלמתי סדר זרעים ובכן אתחיל סדר מועד [עת לחננה] כי בא מועד האל אשר סייעני להשלים סדר זרעים עם פירוש הר\"ב ותי\"ט המפוארים. יתן עוז להתחיל ולגמור שאר הסדרים: \n"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביכורים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ביכורים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bikkurim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,213 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Challah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר מסכת מעשר שני. מסכת חלה. בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני. ואז יטחנוהו. ועושין אותו קמח ולשין אותו. ואז יתחייב בחלה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>חייבין בחלה</b>. פי' הר\"ב דאין בא לידי חמוץ אלא אלו בלבד. עיין בפי' הר\"ב מ\"ה פ\"ב דפסחים: \n",
+                    "<b>והכוסמין וכו'</b>. עיין בריש כלאים: \n",
+                    "<b>[*ומצטרפין זה עם זה</b>. עיין בפ\"ד מ\"ב]: \n",
+                    "<b>ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר</b>. הכי גרסינן בספרים ובפירוש הרמב\"ם אבל הר\"ש גורס אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב שהרי כתב ומלקצור לפני הפסח. וכן לשונו במנחות פ' רבי ישמעאל מ\"ז. ואין לומר דגורס ואסורין בחדש ומלקצור לפני הפסח. דהא בגמרא התם דף ע ע\"ב אמרינן בשלמא למ\"ד קודם הבאת העומר היינו דלא עריב וכו'. וכן גירסת רש\"י ותוס' שם. ולכאורה גירסא זו דבמשנה בחדש לפני העומר ומלקצור לפני הפסח נראית עקרית דלגירסת הספרים איכא למטעי דאסורים בחדש לפני הפסח והיינו קודם הפסח. אבל כשיגיע תחלת הפסח שרי. דהכי משמע לישנא דלפני הפסח כדתנן בסוף פ\"ז דנדרים. והא מלתא פשיטא דליתא. דמקרא מלא הוא (ויקרא כ״ג:י״ד) עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. וזה בראשון לחול המועד. ואפי' למ\"ד משעת קצירה. מ\"מ למוצאי י\"ט הראשון הוא. הלכך בחדש מלפני העומר גרסינן. ופליגי התם בגמ' אי קצירת העומר אי הבאת העומר ומסיק כמאן דאמר הבאת העומר. דאי קצירת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרוייהו אקודם קצירה קיימי וזו היא שיטת רש\"י וגרסתו בגמ'. ואני תמיה על הכ\"מ שבפ\"ז מהלכות תמידין על מ\"ש שם הרמב\"ם אסור לקצור בא\"י וכו' קודם קצירת העומר כתב שיש לתמוה דבגמ' משמע קודם הבאת העומר עכ\"ל. ותימה דלא פליגי אלא בחדש. אבל בקצירה ודאי כולי עלמא סברי קודם קצירה. והכי דייק מתני' לפני הפסח כמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ועוד דאי אמרת קודם הבאה תקשה דלערבינהו וליתננהו. ואין ספק אצלי דדברי התוס' שכתבו דפלוגתייהו אמלקצור הטעהו לומר דמסקנת הגמרא קודם הבאה. דהא אמרי' בשלמא למ\"ד דקודם הבאה וכו'. אבל א\"א לומר כן דאדרבה למ\"ד קודם הבאה אם בקצירה אמרו קודם הבאה כ\"ש אכילת החדש דיאסור קודם הבאה קשיא דלערבינהו וליתננהו. לכך פשוט בעיני דלתוס' גרסינן איפכא בשלמא למ\"ד קודם קצירה וכו'. וכן נכון להגיה בדבריהם שצריך להיות ופריך תנן אסורים בחדש מלפני העומר ולקצור מלפני הפסח בשלמא למ\"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו. אלא למ\"ד קודם הבאת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר ע\"כ. נמצאת למד דלא מיבעיא לפרש\"י וגירסתו דל\"פ בקצירה דליכא משמעותא כלל בגמ' דקודם הבאה. אלא אפי' לדעת התוס' דפליגי בקצירה. אכתי משמעות ��גמרא דקודם הקצירה לפי דלדבריהם על כרחינו הגירסא בהפך וכמו שכתבתי. ולפיכך צדקו דברי הרמב\"ם שכתב אסור לקצור בא\"י וכו' קודם קצירת העומר. וגרסי' מתני' ומלקצור לפני הפסח. ומשום דבלאו הכי אסור לקצור בי\"ט. ואי תני ומלקצור לפני העומר הוה משמע דמשום ראשית קצירכם הוא דאסור. והא בלאו הכי אסור משום י\"ט וכן כתבו שם רש\"י ותוספות. אבל בירושלמי ואסורין בחדש מלפני הפסח. אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה. דאמר ר' יונה בשם חזקיה בשעת הקרבן הקרבן מתיר. שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ופי' מלפני הפסח מלפני היום שבפסח שבו מביאין חדש למקדש. ולאפוקי מלפני העומר כחזקיה. ועיין מ\"ח פ\"ד דפסחים: \n",
+                    "<b>ואם השרישו</b>. פירש הר\"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. בגמ' פרק רבי ישמעאל (מנחות דף עא.) מדכתיב בשדה עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. [*והך קרא דאשר תזרע בשתי הלחם כתיב ואזריעת העומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש [אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש] כך פירש\"י שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב בהכרת</b>. [*והכי מצינו בברייתא פרק הדיינים דף לט ע\"ב] ובסוף מכות דף כג ע\"ב [*שם] פירש [*תלמיד] רש\"י בהכרת לשון הכרת תכרת ע\"כ. כלומר דלא קרינן הה\"א בפת\"ח הא אי הכי לסגי ליה למתניתין לומר בכרת. אלא קרינן הה\"א בחירק ורומז לכרת דכתיב בקרא [*ובסדר המשנה שבירושלמי בהיכרת ביו\"ד וכן שם בגמרא בכמה דוכתי והרבה יש כן שם במסכת בכורים]: \n",
+                    "<b>הרי זה עובר בפסח</b>. פי' הר\"ב על בל יראה. אבל בריש פ\"ג דפסחים מפרש בענין אחר. ושם אפרש בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>הנודר מן הפת וכו' דברי ר\"מ וחכ\"א הנודר מן הדגן וכו'</b>. כן הנוסחא בספרים. ומלשון הר\"ב משמע דגרס בדברי ר\"מ הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. וה\"ק ר\"מ במשנה ב פ\"ז דנדרים (דף נה.) הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שלא מצאתי כן בשום נוסח. ולפי נוסחת הספרים פליגי רבנן אדיוקא דר\"מ דאיהו לא קאמר אלא הנודר מן הפת ומן התבואה שאינו אסור אלא בהן. וקאמרי רבנן דבנודר מן הדגן נמי דינא הכי שאינו אסור אלא בהן. ודברי הרמב\"ם מטין ג\"כ כנוסחת הספרים. שכתב ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת וכו'. וחולק ר\"מ *)לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין. ור\"מ אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל וכו'. ועוד יתבאר [זה] מדעתם במסכת נדרים ע\"כ. ואי איתא דגרסי' לה הכא בהדיא מה היה צורך לראיה ממס' נדרים. [*ובמשנה של הפי' שהזכרתי הגירסא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינין חוץ מפירות האילן דברי ר\"מ ע\"כ. ואף מלשון הרמב\"ם לא קשיא שאפשר שלא לראיה כתב ויתבאר עוד וכו' אלא לומר שכן יש עוד וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלקט וכו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. עיין מה שכתבתי בריש מסכת מעשרות: \n",
+                    "<b>ומעשר ראשון שנטלה תרומתו</b>. מפרש בירושלמי שהקדימו בשבלים. ועיין בריש פ\"ז דברכות: \n",
+                    "<b>ומעשר שני והקדש שנפדו</b>. נראה לפרש כמ\"ש הר\"ב והר\"ש במ\"ה פ\"ק דתרומות. מעשר שני קמשמע לן כגון שהקדימו בשבלים. וכן משמע בירושלמי דהכא והביאו הר\"ש. וקודם שפדאו ממון גבוה הוא דהכי הלכתא כדפסק בפ\"ד דמעשר שני משנה ג. והקדש וגם מעשר שני כשמירחו הגזבר ואח\"כ פדאו ומשום הכי פטורין מן המעשרות. וטעמא דחייבים בחלה משום דמשעת הגלגול הוי חיובא דחלה. וכדמפרש רש\"י והר\"ב במסכת מנחות פ' ר' ישמעאל לענין מותר העומר: \n",
+                    "<b>ומותר העומר</b>. ירושלמי מתני' דלא כר\"ע בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף סו): \n",
+                    "<b>ותבואה שלא הביאה שליש</b>. עי' בפירוש משנה ג פ\"ק דמעשרות. [*ועיין מה שהקשיתי על פירוש הר\"ב דהכא בפ\"ק דמסכת תרומות משנה ה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופחות מחמשת רבעים</b>. לשון הר\"ב לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא ה' רביעים קמח ועוד ע\"כ. וכן כתב עוד בריש פ\"ק דפרה אבל משנתינו מוכחת דסברה דלא בעינן ועוד דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למיתני פחות. וז\"ל הר\"ש ופחות מחמשת רבעים ודוקא פחות אבל מצומצמים חייב ע\"כ. ותנן נמי בפ\"ב משנה ו וריש פ\"ג דחמשת רביעים חייבים. ואף הר\"ב נקט הכי בלישניה פ\"ב משנה ה. ובפ\"ג משנה ה וח. ובריש פ\"ד. ופלוגתא דתנאי הוא במשנה ב פ\"ק דעדיות. ושם פוסק הר\"ב כחכמים דסברי דה' רבעים חייבים. וכן פסק הרמב\"ם. והתוס' פ\"ח דעירובין דף פג ע\"ב נסתפקו בזה משום דסתמא דגמרא דפרק כלל גדול (שבת עו:) ופ' אלו עוברין (פסחים מח:) נקט ה' רבעים ועוד משמע שכן הלכה:  ",
+                    "<b>והמדומע</b>. לפי מה שאכתוב בסוף פירקין דדימוע דרבנן מתני' בחלה בזמן הזה דרבנן. וכ\"כ הר\"ש דאי לאו הכי לא אתא דימוע דרבנן ופקעא חיובא דחלה דאורייתא וכן כתב עוד במשנה ב פ\"ג וריש פ\"ב דבכורים:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חלות תודה ורקיקי נזיר</b>. וכן במשנה ה פ' שני דפסחים. ותלתא ברייתות בגמ' דהתם כולהו נקיטו בהך לישנא. ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים הל\"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם. [*ונ\"ל ליישב קצת דלהכי קתני בלשון דצריכין לפרש דתני הך וה\"ה לאידך דהא קראי מוכחי דכתיבי חלות ורקיקים בתרווייהו כי היכי לגלאי ארישא דתהיה מתפרשת נמי בכה\"ג דמעיסה וה\"ה חליטה. וכן איפכא דתרי תנאי נינהו כדכתב הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין בשל אחת מהן כשיעור וכו'</b>. עיין ריש פרק ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומערבין בה</b>. פירש הר\"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר\"ש. גם רש\"י פירש כן בפ\"ב דביצה דף כא. והרמב\"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא\"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ\"ג דעירובין ופ\"ז מ\"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ומשתתפין בה</b>. עיין מ\"ש בסוף פ\"ק דדמאי וה\"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג\"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש\"מ דאף לחצירות: \n",
+                    "<b>[*אינה חייבת בחלה</b>. פי' הר\"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת\"ק דסוף פ\"ח דכלאים והר\"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר\"מ דאמר שהוא מין חיה [צ\"ל בהמה]]: \n",
+                    "<b>[*מטמאה טומאת אוכלין</b>. פי' הר\"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייבין עליה מיתה</b>. פירש הר\"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב\"ם והר\"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש\"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה\"ל לכ\"מ בפ\"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב\"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ\"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל: \n",
+                    "<b>ואסורים לזרים</b>. כתב הר\"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר\"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ\"כ הר\"ש מטעם הירוש' דפ\"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ\"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי\"ח דבר שפירש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר\"ש לעיל במ\"ד וכן בפ\"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר\"ב בפ\"ד דתרומות וריש פ\"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב\"ם בסוף פרק י\"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ\"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר\"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ\"ל מתני' פליגא לר\"י וקאי אדלעיל מיניה ר\"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר\"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר\"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה: \n",
+                    "<b>[*וטעונין רחיצת ידים</b>. פירש הר\"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ\"ו מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>והערב שמש</b>. עיין מ\"ש בריש מסכת ברכות: \n",
+                    "<b>המוקף</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות: \n",
+                    "<b>ומן דבר הגמור</b>. עיין בפירוש הר\"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>עד שישייר מקצת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>בספינה</b>. פי' הר\"ב בספינה נקובה איירי. ועמ\"ש במ\"ב פ\"ק דערלה: \n",
+                    "<b>אמר רבי יהודה אימתי וכו'</b>. כתב הרמב\"ם וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו. ע\"כ. והר\"ש כתב דבפ\"ק דגיטין מוכח דפליגי. ועיין שם דף ז בתוספות שכתבו דההיא דמוכח מינה דרבי יהודה דאמר אימתי שבא לחלוק ברייתא היא ולא משנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שאינו יכול לעשות עסתו בטהרה</b>. פירש הר\"ב כגון שהוא טמא ואין שם ��ים וכו'. ופירש הר\"ש בשם ירושלמי ברחוק ד' מילין. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. וכתב עוד דהיינו דוקא לפניו אבל [כן הוא בירושלמי] לאחריו אין מטריחין אותו כלל אפילו בשיעור מועט. אבל בחיבורו אינו מחלק בין לפניו ולאחריו. וכן הוא לפירוש רש\"י דהעור והרוטב בדף קכג: \n",
+                    "<b>ורבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים</b>. עיין בפירוש משנה ה פרק ד: \n",
+                    "<b>[*אבל קביים אין להם חלק בשם</b>. לשון הר\"ב ולא יהיה בה חלק לשם. וכן פירש הר\"ש ואין לשמים חלק בה. ומסיים בה ואית ספרים דגרסי' לזו קורא חלה לשם. ולזו קורא חלה לשם. אבל קבים אין בה חלק לשם ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שישוכו</b>. עיין רפ\"ד: \n",
+                    "<b>[*אף הרודה וכו'</b>. לדברי התוספות דפרק אלו עוברין (פסחים ד' מח:) גרסי' הרודה נותן לסל והסל וכו']: \n",
+                    "<b>הסל מצרפן</b>. [*טעמא מפורש בברייתא הביאה הרי\"ף בפרק אלו עוברין דכתיב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ופירש הר\"ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהוי לחם והיינו על ידי צירוף סל]. ומ\"ש הר\"ב דלר' אליעזר בעי נגיעה נמי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן כתב סמ\"ג עשין סימן קמ\"א. [*והא דכחב הר\"ב הלכה כר\"א גמרא פ\"ג דפסחים דף מח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגזל ביד כהן</b>. פירש הר\"ב שאם תשאר בידו יהיה סבור שעיסתו פטורה. הכי מסיק בפרק שני דקדושין דף מו. ופריך ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן [בפרק ה דדמאי משנה י] משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום [דהוי מפטור על החיוב כי הכא] הא אוקימנא בתרי מני [בשני כלים חד נקוב וחד לא] צאית. בחד מנא לא צאית. כגון חלת קמח על קמח: \n",
+                    "<b>[*אם יש בו כשיעור</b>. פירש הר\"ב ה' רבעים וכדתנן לקמן ועיין שם]: \n",
+                    "<b>וקפשה</b>. פירש הרמב\"ם כמו וכבשה וטעמו שאותיות גיכ\"ק וכן בומ\"ף מתחלפים במבטא: \n",
+                    "<b>ותיקן לאחרים</b>. שהאחרים העושים כן על פי הוראתו הרי הם שוגגים ולא מזידין שזקן זה לא קטיל קניא באגמא הוה אלא חכם היה שכן שם זקן בלשון הקודש [חכם] כמאמרם [קדושין לב:] בוהדרת פני זקן. ותדע דאי לאו הכי מאי מייתו אמרו לו ראיה ממי שאינו חכם וראוי להוראה. אלא שרבי יהושע הוא שאמר שבזה המעשה הוא שטעה אותו הזקן. ובטור יו\"ד סי' שכ\"ז פסק דלא כר' יהושע. והרמב\"ם פוסק בפירושו כר' יהושע. אבל מפרש בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חמשה</b>. רבעים. עיין מ\"ש בפרק קמא משנה ד]: \n",
+                    "<b>וסובן ומורסנן</b>. הר\"ב מפרש כאן כפירושו בפרק אחד עשר דתרומות משנה ה ובפרק שביעי דשבת מפרש נמי כפירוש רש\"י: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעיסה שלא הורם חלתה</b>. כדי להפריש מן החייב על החייב. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונותן פחות מכביצה</b>. פירש הר\"ב דאינו מטמא. ופירש\"י בסוטה דף ל' *) [*דמתרווייהו] מפרשי. [*ופירש הר\"ב דאינו מטמא כלומר] אע\"פ שהוא פחות מכביצה הרי הוא מקבל טומאה וכדתנן בריש פ\"ב דטהרות. ושם אאריך בזה בס\"ד. והרמב\"ם כתב שנוטל מהטמאה. וכ\"פ בחבורו פרק ז' מהלכות בכורים ופסק דאפילו כביצה שרי. וכדתני בברייתא בסוטה [*שם] בסוף פרק כשם ויהיב טעמא כדפירש רש\"י שם דהעיסה הראשונה לטומאה עושה לכביצה שני וקודם שקורא שם לחלה הויא עדיין כחולין ואין שני עושה שלישי בחולין ולכביצה עצמה רשאי לטמאה דמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. ועיין מ\"ש בסו�� [*פרק ה] דמסכת שביעית [*ובמשנה ב פ\"ד דטבול יום]. ופסק בחבורו כר\"א דלא כמ\"ש בפירושו כחכמים. ועיין שם בכסף משנה. ומשנתינו דסברה דוקא פחות מכביצה כדפירש רש\"י שם באידך טעמא דלמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת שם חלה. ותנא ברא לא חייש: \n",
+                    "<b>כדי שיטול מן המוקף</b>. עיין בפירוש מ\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים</b>. והכוסמים כחטין ושבולת שועל ושיפון כשעורים. רמב\"ם פרק ח' מהלכות בכורים: \n",
+                    "<b>[*ותטמטם בשעורים</b>. לשון הר\"ב לפי שעיסת השעורים מתפרדת וכו' אלא מטמטם ביד. וכן לשון הר\"ש ומסיים ועוזבו. והוא טעות סופר וצריך להיות ומערבו. ולדבריהם נראה לי דלשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונון פלשתאי בפרשת תולדות. ואכתי ט' שניה למה באה שהיה לו לומר מטמם לכך נראה לי יותר מה שכתב הרא\"ש בפ' חלה וז\"ל. לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום]: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח</b>. [*עיין מה שכתבתי בפרק קמא מ\"ד]. וכתב הר\"ב בשם הירושלמי שאם אמר הרי זו חלה וכו'. וכתב הר\"ש אע\"ג דחלה זו לא הוי' מוקף לקמח המתערב בעיסה אח\"כ. מ\"מ כיון דהויא עיקר העיסה מוקף. סגי בהכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהמדומע פטור</b>. עיין מה שכתבתי בפ\"ק מ\"ד: \n",
+                    "<b>עד שלא גלגלה תעשה בטומאה</b>. וספק זה שנולד בה היינו ספק טומאה לחולין דהא עד שלא גלגלה אכתי לאו טבולין לחלה נינהו. הר\"ש ותוס' נדה פ\"ק דף ו. ומ\"ש הר\"ב דטעמא משום דאין כאן הפסד כהן ומשמע דאי לאו הכי הוי אסור לעשות בטומאה אפי' לחולין שעדיין אינם טבולים לחלה. כבר כתבתי בזה בסוף פרק חמישי דשביעית דטעמא דמ\"מ סופו לבא לידי חיוב חלה. ולפיכך אף למשנה אחרונה אסור לטמאו בידים. ולדברי הרמב\"ם שכתבתי שם אפי' לגרום נמי אסור: \n",
+                    "<b>תעשה בטהרה</b>. פירש הר\"ב דחולין הטבולים לחלה כחלה דמו. מפ' בגמ' דנדה ד\"ז כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה לאפוקי טבול יום כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. כי היכי דלא תקשה אמ\"ב פ\"ד דמס' טבול יום. וה\"נ מתרצה מ\"ז פרק בתרא דנדה. ומ\"ש הר\"ב ותרומה תלויה צריכה שמור. לשון רש\"י הוא דפ\"ק דנדה אבל הר\"ב שפסק במ\"ח פ\"ח דתרומות כרבן גמליאל הוי ליה לכתוב ותרומה תלויה אסור לגרום לה טומאה. כ\"ש לטמאה בידים. והכי לישנא דגמ' נדה. חולין הטבולים לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבשעת חובתה היתה פטורה</b>. פי' הר\"ב דגלגול הקדש פוטר דכתיב עריסותיכם ולא של הקדש. ואע\"ג דבפ' דלעיל מ\"ו דריש ליה. הא אמרינן במנחות דף סז דתרי עריסותיכם כתיבי. והרמב\"ם הביא ספרי. תרימו תרומה. את שמורם ממנו קדש. והנשאר חול. ולא שזה וזה קדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כיוצא בו המקדיש וכו'</b>. משנה זו שנויה כבר בפ\"ד ממס' פאה מ\"ח. ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כשיעור חלה</b>. פי' הר\"ב שהן ה' רביעי'. ועיין מ\"ש בפ\"ק מ\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעשית</b>. רוצה בו נתגלגלה בחטים. ונטמטמה בשעורים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם ספק חייב</b>. פי' הר\"ב ומוכרה לכהן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן משמע בירושלמי. ולפי מה שכתבתי בשם התוס' בריש דמאי. י\"ל דלהכי מוכרה לכהן משום דהוי דבר מרובה א' מכ\"ד משא\"כ תרומת מעשר שהוא א' ממאה. ועוד י\"ל דהכא עיסה בחזקת פטורה קיימה משא\"כ פירות של עם הארץ דבחזקת חייבין הן. וכה\"ג איכא שינויא בגמ' פ\"י דחולין לענין ממונא. כמ\"ש שם בס\"ד. אלא אכתי צריכין לתירוץ התוספות שם. דאמאי פטרינן ממעשרות. ואמרינן המוציא מחברו עליו הראיה: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור</b>. לכאורה דוקא הכא פליג. והכי אמרינן בירושלמי חבריא בשם ר\"א מודה ר\"ע לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טבלה רבי הילא בשם ר\"א מודה ר\"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה. אבל הרמב\"ם הביא ספרי אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה. איזהו גמר מלאכתה. קרימתה בתנור דברי ר\"ע. ע\"כ. משמע דבכל חלה קאמר שזהו גמר מלאכתה. וכן מוכח יותר למעיין [שם] בספרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייבת בחלה</b>. ויוצא בה וכו'. עיין ריש פ\"ק מ\"א ב ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם יש לו וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב כשיעור חלה. עיין מ\"ש בזה בפ\"ק מ\"ד]: \n",
+                    "<b>מוציא חלה אחת על הכל</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוציא תרומה וכו'</b>. היינו לתקן את שלו. אבל זיתי נקוף וענבי עוללות יכול לתקן בדרך אחר. כדתנן במ\"ב פ\"ה דפאה. וז\"ש הרמב\"ם בפירושו ובלי ספק שיכול לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי נקוף וכו'. הוא על הדרך שנזכר בפאה: \n",
+                    "<b>לכל</b>. והיינו הא דתנן במ\"ז פ' בתרא דדמאי. כי כן כתב שם הר\"ש. וכך הם דברי הרמב\"ם ריש פ\"ת מהלכות מעשר: \n",
+                    "<b>לפי חשבון</b>. כתב הר\"ב אבל תרומה ותרומת מעשר וכו' וצריך שיתן הכל לכהן. והר\"ש נסתפק בכאן אם יתן בחנם או שמוכר לו היתר לפי חשבון. וכבר כתבתי בזה בריש דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטבל אוסר כל שהוא</b>. פי' הר\"ב כהתירו כך איסורו. הכי איתא בסוף ע\"ז דף עג ולפי זה דוקא טבול לתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התו' הביאו ירושלמי דיהיב טעמא אחרינא משום דהוי דבר שיש לו מתירין [שיכול להפריש עליהן ממקום אחר כדתנן בסמוך] ואפי' באלף לא בטיל. [וכמ\"ש במ\"ב פ\"ב דבכורי'] וכתבו דמ\"מ צריכין לטעמא דכהתירו וכו' משום דמטעם דיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלי' בעיר. דאז יש לו מתירין שהבעלי' יכולין להפריש. אבל אי ליכא בעיר [אע\"ג שיכול לילך למקום שהבעלים שם. מ\"מ] כיון שיש טורח והוצאה. הוי כשאין לו מתירין עכ\"ד. ודברי הירו' איתנהו נמי בבבלי סוף פ\"ז ממס' נדרים [דף נח.]: \n",
+                    "<b>ושלא במינו בנותן טעם</b>. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אלא במינו. ועמ\"ש במ\"ד פרק בתרא דביצה\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[שני קבים</b>.  כתב הר\"ב סתם מתני' כב\"ה וכו'. עמש\"כ בפ\"ק מ\"ד.]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו במינו וכו'</b>. עיין ריש כלאים ובפירוש הר\"ב מ\"ז פ\"י דמנחות: \n",
+                    "<b>[*ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'</b>. כ' הר\"ב והלכה כר' יוחנן בן נורי. וכן כתב הרמב\"ם. וטעמא כתב הכסף משנה פרק ז' מהלכות בכורים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקב אורז או קב תרומה באמצע</b>. ונושך בזה ובזה. הר\"ש והרמב\"ם. ובירושל' אילו תנן אורז ולא תנן תרומה [*אמרינן אורז ע\"י שאינו ממינו [אינו] מצטרף תרומה ע\"י שהוא ממינו מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז] אמרינן תרומה ע\"י שאין נגררת אינו מצטרף. כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. פי' הר\"ב שהרואה סבור שמותר לתרום מן החדש וכו'. כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן שני מינין ע\"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ\"ש. ואיסורא דאין תורמין מן החדש וכו' תנן לה במ\"ה פ\"ק דתרומות: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר חלה</b>. פי' הר\"ב והוא שהשלים וכו'. דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממשנה ג פ\"ב דאומר אל יעשנה קבים. ירושלמי שם: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'</b>. פי' הר\"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב\"ם בהדיא בסוף פ\"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע\"כ. ותימה על הר\"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר\"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז\"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ\"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס\"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ\"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר\"ב גם על דרך פירוש הר\"ש. ולהרמב\"ם צריך יישוב לקושית הר\"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ\"ש בא\"י דלא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוריא</b>. פי' הר\"ב ארצות שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת א\"י וכן פי' בכמה דוכתי. וטעמא מפרש בירושלמי דריש פ\"ב לפי שהיה דוד מניח ספרי א\"י ומכבש ספרי חוצה לארץ. אבל אילו כבש כל ארץ כנען לגבולותיה ואח\"כ כבשן היה כבושו כמו בא\"י לכל דבר. ומפרש הרמב\"ם בפרק ראשון מה' תרומות כיון שהיה מלך ישראל וע\"פ ב\"ד הגדול היה עושה שא\"י הוא מכבוש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל באיזה ארץ שתהיה ואם יחיד או שבט כבשו אפי' בארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת א\"י כדי שינהגו בה כל המצות: \n",
+                    "<b>ור\"ג פוטר</b>. עיין מ\"ה פ\"ה דמעשרות: \n",
+                    "<b>שתי חלות</b>. עיין במשנה דלקמן בדין שתי חלות דחוצה לארץ והכי הוי דינא בסוריא לר\"ג כדפסק הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות בכורים: \n",
+                    "<b>חזרו לנהוג וכו'</b>. פי' הר\"ב משום דקיימא לן שעושה כקולי דמר וכו'. היכי דסתרי אהדדי כי הכא. וכדמסיק בפ\"ק דערובין ד\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכזיב ועד הנהר וכו'</b>. עיין מה שכתבתי ��ארוכה ברפ\"ז דשביעית: \n",
+                    "<b>שתי חלות</b>. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות מסקין התוס' בר\"פ כל הבשר בחולין [דף קד.] ובפרק עד כמה במסכת בכורות [דף כז] משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו. אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות: \n",
+                    "<b>ואחת לכהן</b>. פירש הר\"ב לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת וכו'. ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש. וכן דברי הרמב\"ם בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים. ועיין מה שכתבתי במשנה י: \n",
+                    "<b>של אור יש לה שיעור</b>. פירש הר\"ב מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר נראית חלתה כשל תורה. ואף במקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דדרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכדפסק הרמב\"ם בפ' חמישי מהלכות בכורים. ואף הראב\"ד שחולק עליו בתרומה בפרק א' מהלכות תרומה מודה הוא בחלה. ואפילו הכי לא אמרו בארץ ישראל אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה: \n",
+                    "<b>יש לה שיעור</b>. פירש הר\"ב כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה אחד מכ\"ד או ממ\"ח. גם הרמב\"ם בפירושו כתב ולפיכך צריך להוציא כשיעור שזכרנו. והוא חלק מכ\"ד או חלק ממ\"ח. ודבר תמוה דמאי שנא מדין השלישי דכתבו בו אחד ממ\"ח. והר\"ב נתן טעם דהוי דין עיסה שנטמאה באונס [כדתנן סוף פרק ב']. ואין סברא לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת ארץ שלא כבשו עולי בבל. ושיהיה לנו בו ספק שמא שנחשב אותה ארץ למטמא במזיד ויתחייב אחד מכ\"ד. דאדרבה איפכא מסתברא שהדר באותה ארץ יותר יהא נחשב לאונס בטומאתו. מהדר בארץ העמים. ולהרמב\"ם אצל מה שאמר אחד מכ\"ד או ממ\"ח לא הזכיר טעם כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה. יש לומר שסובר דהואיל והוא מכבוש עולי מצרים אמר שיש לה דין עיסה טהורה לענין השיעור. ונתן שני שיעורים האחד לעיסת בעל הבית. והאחד לעיסת נחתום. ומכל מקום בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים כתב גם בכבוש עולי בבל אחד ממ\"ח בלבד. [*אמנם אפשר להגיה בדברי הר\"ב שז\"ש טמאה צריך להיות טהורה והשתא מעיקרא לא קשיא ולא מידי]: \n",
+                    "<b>ואסורה לזבים ולזבות</b>. פירש הר\"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר\"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב\"ד בפ\"ה מהלכות בכורים ופ\"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר\"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר\"ב שמפרש דלר\"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א\"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב\"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא\"ש דפרק כל הבשר וז\"ל הרא\"ש (ומותר) [צ\"ל ואסורה] לזבים בירושלמי ה\"ג לר\"י נצרכה דאע\"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע\"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ\"ל: \n",
+                    "<b>ונתנת לכל כהן</b>. מ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם הוא מהירושלמי. ומה שהקשה הר\"ב נראה בעיני דלא קשיא דאף הרמב\"ם לא אמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חברות לענין טומאה וטהרה. וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ\"ג פרק ב דדמאי. ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתני'. ועוד בסוף פרק ב דחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. והיינו במי שלא קבל עליו דברי חברות אף על פי שישנו בתורה ובמצות כמ\"ש הרמב\"ם בריש פרק י' מהלכות טומאת משכב ומושב. וכן תראה מלשון הרמב\"ם שכתב לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ וניחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים וכן כתב ג\"כ בפירוש משנה דלקמן והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהן קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עמי הארץ ע\"כ. וגם בחבורו פ\"ה מהלכות בכורים כתב על חלת חוצה לארץ ונותנין אותה לכהן עם הארץ מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא קבלו ממנו</b>. פירש הר\"ב לשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה וכו'. ולעיל במשנה ח בדין השלישי מפרש דטומאת ארץ העמים היא טומאה ידועה דדוקא אותו חלק מן הארץ שלא כבשו עולי בבל מקרי טומאה שאינה ידועה. ומצאתי בספר כפתור ופרח פרק י\"א שכתב למערב ירושלים דרומי כשלש שעות הוא ביתר ע\"כ. ואם לביתר שבמשנתנו נתכוין נוכל לומר דגם בכלל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל היא שהרי סמוכה לירושלים היא ומהארץ תחשב. אבל באלכסנדריא קשיא לפי שהיא לערך תשעים פרסאות ארצנו למערב ארץ ישראל כפי מה שראיתי במפות העולם. וגם נראה שביתר זו היא אותה ששנינו בסוף תענית. ואין סברא שהיתה קרובה כל כך לירושלים. [*ובפ' הניזקין (גיטין דף נז) דביתר רחוקה מיל מים הגדול] ובעל כפתור ופרח לא לזו נתכוין. ועוד שהרמב\"ם כתב בכל חלת חוצה לארץ שהובאה לארץ ישראל שמניחה עד הפסח ותשרף כתרומה. ובספ\"ב מהלכות תרומה כתב ולא תשרף שלא יאמרו תרומה שאינה נטמאת נשרף וכו' אלא מניחן וכו' או עד שיבא ערב פסח וכו'. וצ\"ל דאע\"ג דכשהיא בארץ העמים הויא טומאה ידועה ונשרפת מ\"מ כשהובאה לארץ ישראל מיקרי אינה ידועה דלאו כ\"ע ידעי מאיזה מקום הובאת אם מארץ העמים אם מהארץ שלא כבשו עולי בבל: \n",
+                    "<b>הביאו בכוריה' [קודם עצרת] ולא קבלו מהם</b>. כ' הר\"ש ובירוש' מפרש דהחזירום ופריך אמאי לא קבלו ממנו והתנן בפרק רבי ישמעאל דמנחות שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם. אי נמי משום דמנכרא מלתא טובא ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ב מהל' בכורים. אין מקבלים אלא יניחם עד שתבא עצרת ויקרא עליהן. וכתב הכ\"מ שכן כתוב בתוספתא בריש בכורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העלה בכורות [מבבל] ולא קבלו ממנו.</b> כתב הר\"ש בירוש' פריך ולא תנן בסוף פ\"ג דתמורה ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה וכו' כמ\"ש לעיל. ובבבלי דתמורה משני רב חסדא הא ר' ישמעאל. הא רבי עקיבא. ובפרק א' מהלכות בכורות פסק הרמב\"ם דאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב. [*והעתיקו הר\"ב שם בתמורה]: ",
+                    "<b>הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו.</b> פירש הר\"ב לפי שלא בצרום מתחלה וכו'. דלא תקשה אדתנן בפרק בתרא דתרומות. ירושלמי. והרמב\"ם מפרש דמתני' (דהכא) [דהתם] רבי יהודה ואינה הלכה. וכבר תמה עליו הכסף משנה פרק ב מהלכות בכורים: ",
+                    "<b>הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים.</b> ומכל מקום תרומה אין מביאין מסוריא לארץ ישראל. דבסוף פרק ו ממסכת שביעית פסקו הר\"ב והרמב\"ם דאין הלכה כרבי שמעון שאומר דמסוריא מביאין. וטעמא בירושלמי דבתרומה חוששין שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו לחוצה לארץ. אבל הבכורים. הבעלים מחוייבים להביאם לירושלים: ",
+                    "<small>סליק מסכת חלה </small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חלה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה חלה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Challah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,209 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Challah",
+    "text": {
+        "Mishnah Challah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר מסכת מעשר שני. מסכת חלה. בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני. ואז יטחנוהו. ועושין אותו קמח ולשין אותו. ואז יתחייב בחלה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>חייבין בחלה</b>. פי' הר\"ב דאין בא לידי חמוץ אלא אלו בלבד. עיין בפי' הר\"ב מ\"ה פ\"ב דפסחים: \n",
+                    "<b>והכוסמין וכו'</b>. עיין בריש כלאים: \n",
+                    "<b>[*ומצטרפין זה עם זה</b>. עיין בפ\"ד מ\"ב]: \n",
+                    "<b>ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר</b>. הכי גרסינן בספרים ובפירוש הרמב\"ם אבל הר\"ש גורס אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב שהרי כתב ומלקצור לפני הפסח. וכן לשונו במנחות פ' רבי ישמעאל מ\"ז. ואין לומר דגורס ואסורין בחדש ומלקצור לפני הפסח. דהא בגמרא התם דף ע ע\"ב אמרינן בשלמא למ\"ד קודם הבאת העומר היינו דלא עריב וכו'. וכן גירסת רש\"י ותוס' שם. ולכאורה גירסא זו דבמשנה בחדש לפני העומר ומלקצור לפני הפסח נראית עקרית דלגירסת הספרים איכא למטעי דאסורים בחדש לפני הפסח והיינו קודם הפסח. אבל כשיגיע תחלת הפסח שרי. דהכי משמע לישנא דלפני הפסח כדתנן בסוף פ\"ז דנדרים. והא מלתא פשיטא דליתא. דמקרא מלא הוא (ויקרא כ״ג:י״ד) עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. וזה בראשון לחול המועד. ואפי' למ\"ד משעת קצירה. מ\"מ למוצאי י\"ט הראשון הוא. הלכך בחדש מלפני העומר גרסינן. ופליגי התם בגמ' אי קצירת העומר אי הבאת העומר ומסיק כמאן דאמר הבאת העומר. דאי קצירת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרוייהו אקודם קצירה קיימי וזו היא שיטת רש\"י וגרסתו בגמ'. ואני תמיה על הכ\"מ שבפ\"ז מהלכות תמידין על מ\"ש שם הרמב\"ם אסור לקצור בא\"י וכו' קודם קצירת העומר כתב שיש לתמוה דבגמ' משמע קודם הבאת העומר עכ\"ל. ותימה דלא פליגי אלא בחדש. אבל בקצירה ודאי כולי עלמא סברי קודם קצירה. והכי דייק מתני' לפני הפסח כמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ועוד דאי אמרת קודם הבאה תקשה דלערבינהו וליתננהו. ואין ספק אצלי דדברי התוס' שכתבו דפלוגתייהו אמלקצור הטעהו לומר דמסקנת הגמרא קודם הבאה. דהא אמרי' בשלמא למ\"ד דקודם הבאה וכו'. אבל א\"א לומר כן דאדרבה למ\"ד קודם הבאה אם בקצירה אמרו קודם הבאה כ\"ש אכילת החדש דיאסור קודם הבאה קשיא דלערבינהו וליתננהו. לכך פשוט בעיני דלתוס' גרסינן איפכא בשלמא למ\"ד קודם קצירה וכו'. וכן נכון להגיה בדבריהם שצריך להיות ופריך תנן אסורים בחדש מלפני העומר ולקצור מלפני הפסח בשלמא למ\"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו. אלא למ\"ד קודם הבאת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר ע\"כ. נמצאת למד דלא מיבעיא לפרש\"י וגירסתו דל\"פ בקצירה דליכא משמעותא כלל בגמ' דקודם הבאה. אלא אפי' לדעת התוס' דפליגי בקצירה. אכתי משמעות הגמרא דקודם הקצירה לפי דלדבריהם על כרחינו הגירסא בהפך וכמו שכתבתי. ולפיכך צדקו דברי הרמב\"ם שכתב אסור לקצור בא\"י וכו' קודם קצירת העומר. וגרסי' מתני' ומלקצור לפני הפסח. ומשום דבלאו הכי אסור לקצור בי\"ט. ואי תני ומלקצור לפני העומר הוה משמע דמשום ראשית קצירכם הוא דאסור. והא בלאו הכי אסור משום י\"ט וכן כתבו שם רש\"י ותוספות. אבל בירושלמי ואסורין בחדש מלפני הפסח. אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה. דאמר ר' יונה בשם חזקיה בשעת הקרבן הקרבן מתיר. שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ופי' מלפני הפסח מלפני היום שבפסח שבו מביאין חדש למקדש. ולאפוקי מלפני העומר כחזקיה. ועיין מ\"ח פ\"ד דפסחים: \n",
+                    "<b>ואם השרישו</b>. פירש הר\"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. בגמ' פרק רבי ישמעאל (מנחות דף עא.) מדכתיב בשדה עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. [*והך קרא דאשר תזרע בשתי הלחם כתיב ואזריעת העומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש [אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש] כך פירש\"י שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב בהכרת</b>. [*והכי מצינו בברייתא פרק הדיינים דף לט ע\"ב] ובסוף מכות דף כג ע\"ב [*שם] פירש [*תלמיד] רש\"י בהכרת לשון הכרת תכרת ע\"כ. כלומר דלא קרינן הה\"א בפת\"ח הא אי הכי לסגי ליה למתניתין לומר בכרת. אלא קרינן הה\"א בחירק ורומז לכרת דכתיב בקרא [*ובסדר המשנה שבירושלמי בהיכרת ביו\"ד וכן שם בגמרא בכמה דוכתי והרבה יש כן שם במסכת בכורים]: \n",
+                    "<b>הרי זה עובר בפסח</b>. פי' הר\"ב על בל יראה. אבל בריש פ\"ג דפסחים מפרש בענין אחר. ושם אפרש בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>הנודר מן הפת וכו' דברי ר\"מ וחכ\"א הנודר מן הדגן וכו'</b>. כן הנוסחא בספרים. ומלשון הר\"ב משמע דגרס בדברי ר\"מ הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. וה\"ק ר\"מ במשנה ב פ\"ז דנדרים (דף נה.) הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שלא מצאתי כן בשום נוסח. ולפי נוסחת הספרים פליגי רבנן אדיוקא דר\"מ דאיהו לא קאמר אלא הנודר מן הפת ומן התבואה שאינו אסור אלא בהן. וקאמרי רבנן דבנודר מן הדגן נמי דינא הכי שאינו אסור אלא בהן. ודברי הרמב\"ם מטין ג\"כ כנוסחת הספרים. שכתב ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת וכו'. וחולק ר\"מ *)לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין. ור\"מ אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל וכו'. ועוד יתבאר [זה] מדעתם במסכת נדרים ע\"כ. ואי איתא דגרסי' לה הכא בהדיא מה היה צורך לראיה ממס' נדרים. [*ובמשנה של הפי' שהזכרתי הגירסא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינין חוץ מפירות האילן דברי ר\"מ ע\"כ. ואף מלשון הרמב\"ם לא קשיא שאפשר שלא לראיה כתב ויתבאר עוד וכו' אלא לומר שכן יש עוד וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלקט וכו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. עיין מה שכתבתי בריש מסכת מעשרות: \n",
+                    "<b>ומעשר ראשון שנטלה תרומתו</b>. מפרש בירושלמי שהקדימו בשבלים. ועיין בריש פ\"ז דברכות: \n",
+                    "<b>ומעשר שני והקדש שנפדו</b>. נראה לפרש כמ\"ש הר\"ב והר\"ש במ\"ה פ\"ק דתרומות. מעשר שני קמשמע לן כגון שהקדימו בשבלים. וכן משמע בירושלמי דהכא והביאו הר\"ש. וקודם שפדאו ממון גבוה הוא דהכי הלכתא כדפסק בפ\"ד דמעשר שני משנה ג. והקדש וגם מעשר שני כשמירחו הגזבר ואח\"כ פדאו ומשום הכי פטורין מן המעשרות. וטעמא דחייבים בחלה משום דמשעת הגלגול הוי חיובא דחלה. וכדמפרש רש\"י והר\"ב במסכת מנחות פ' ר' ישמעאל לענין מותר העומר: \n",
+                    "<b>ומותר העומר</b>. ירושלמי מתני' דלא כר\"ע בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף סו): \n",
+                    "<b>ותבואה שלא הביאה שליש</b>. עי' בפירוש משנה ג פ\"ק דמעשרות. [*ועיין מה שהקשיתי על פירוש הר\"ב דהכא בפ\"ק דמסכת תרומות משנה ה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופחות מחמשת רבעים</b>. לשון הר\"ב לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא ה' רביעים קמח ועוד ע\"כ. וכן כתב עוד בריש פ\"ק דפרה אבל משנתינו מוכחת דסברה דלא בעינן ועוד דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למיתני פחות. וז\"ל הר\"ש ופחות מחמשת רבעים ודוקא פחות אבל מצומצמים חייב ע\"כ. ותנן נמי בפ\"ב משנה ו וריש פ\"ג דחמשת רביעים חייבים. ואף הר\"ב נקט הכי בלישניה פ\"ב משנה ה. ובפ\"ג משנה ה וח. ובריש פ\"ד. ופלוגתא דתנאי הוא במשנה ב פ\"ק דעדיות. ושם פוסק הר\"ב כחכמים דסברי דה' רבעים חייבים. וכן פסק הרמב\"ם. והתוס' פ\"ח דעירובין דף פג ע\"ב נסתפקו בזה משום דסתמא דגמרא דפרק כלל גדול (שבת עו:) ופ' אלו עוברין (פסחים מח:) נקט ה' רבעים ועוד משמע שכן הלכה:  ",
+                    "<b>והמדומע</b>. לפי מה שאכתוב בסוף פירקין דדימוע דרבנן מתני' בחלה בזמן הזה דרבנן. וכ\"כ הר\"ש דאי לאו הכי לא אתא דימוע דרבנן ופקעא חיובא דחלה דאורייתא וכן כתב עוד במשנה ב פ\"ג וריש פ\"ב דבכורים:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חלות תודה ורקיקי נזיר</b>. וכן במשנה ה פ' שני דפסחים. ותלתא ברייתות בגמ' דהתם כולהו נקיטו בהך לישנא. ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים הל\"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם. [*ונ\"ל ליישב קצת דלהכי קתני בלשון דצריכין לפרש דתני הך וה\"ה לאידך דהא קראי מוכחי דכתיבי חלות ורקיקים בתרווייהו כי היכי לגלאי ארישא דתהיה מתפרשת נמי בכה\"ג דמעיסה וה\"ה חליטה. וכן איפכא דתרי תנאי נינהו כדכתב הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין בשל אחת מהן כשיעור וכו'</b>. עיין ריש פרק ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומערבין בה</b>. פירש הר\"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר\"ש. גם רש\"י פירש כן בפ\"ב דביצה דף כא. והרמב\"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא\"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ\"ג דעירובין ופ\"ז מ\"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ומשתתפין בה</b>. עיין מ\"ש בסוף פ\"ק דדמאי וה\"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג\"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש\"מ דאף לחצירות: \n",
+                    "<b>[*אינה חייבת בחלה</b>. פי' הר\"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת\"ק דסוף פ\"ח דכלאים והר\"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר\"מ דאמר שהוא מין חיה [צ\"ל בהמה]]: \n",
+                    "<b>[*מטמאה טומאת אוכלין</b>. פי' הר\"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייבין עליה מיתה</b>. פירש הר\"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב\"ם והר\"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש\"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן ��ין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה\"ל לכ\"מ בפ\"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב\"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ\"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל: \n",
+                    "<b>ואסורים לזרים</b>. כתב הר\"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר\"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ\"כ הר\"ש מטעם הירוש' דפ\"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ\"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי\"ח דבר שפירש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר\"ש לעיל במ\"ד וכן בפ\"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר\"ב בפ\"ד דתרומות וריש פ\"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב\"ם בסוף פרק י\"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ\"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר\"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ\"ל מתני' פליגא לר\"י וקאי אדלעיל מיניה ר\"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר\"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר\"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה: \n",
+                    "<b>[*וטעונין רחיצת ידים</b>. פירש הר\"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ\"ו מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>והערב שמש</b>. עיין מ\"ש בריש מסכת ברכות: \n",
+                    "<b>המוקף</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות: \n",
+                    "<b>ומן דבר הגמור</b>. עיין בפירוש הר\"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>עד שישייר מקצת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>בספינה</b>. פי' הר\"ב בספינה נקובה איירי. ועמ\"ש במ\"ב פ\"ק דערלה: \n",
+                    "<b>אמר רבי יהודה אימתי וכו'</b>. כתב הרמב\"ם וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו. ע\"כ. והר\"ש כתב דבפ\"ק דגיטין מוכח דפליגי. ועיין שם דף ז בתוספות שכתבו דההיא דמוכח מינה דרבי יהודה דאמר אימתי שבא לחלוק ברייתא היא ולא משנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שאינו יכול לעשות עסתו בטהרה</b>. פירש הר\"ב כגון שהוא טמא ואין שם מים וכו'. ופירש הר\"ש בשם ירושלמי ברחוק ד' מילין. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. וכתב עוד דהיינו דוקא לפניו אבל [כן הוא בירושלמי] לאחריו אין מטריחין אותו כלל אפילו בשיעור מועט. אבל בחיבורו אינו מחלק בין לפניו ולאחריו. וכן הוא לפירוש רש\"י דהעור והרוטב בדף קכג: \n",
+                    "<b>ורבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים</b>. עיין בפירוש משנה ה פרק ד: \n",
+                    "<b>[*אבל קביים אין להם חלק בשם</b>. לשון הר\"ב ולא יהיה בה חלק לשם. וכן פירש הר\"ש ואין לשמים חלק בה. ומסיים בה ואית ספרים דגרסי' לזו קורא חלה לשם. ולזו קורא חלה לשם. אבל קבים אין בה חלק לשם ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שישוכו</b>. עיין רפ\"ד: \n",
+                    "<b>[*אף הרודה וכו'</b>. לדברי התוספות דפרק אלו עוברין (פסחים ד' מח:) גרסי' הרודה נותן לסל והסל וכו']: \n",
+                    "<b>הסל מצרפן</b>. [*טעמא מפורש בברייתא הביאה הרי\"ף בפרק אלו עוברין דכתיב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ופירש הר\"ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהוי לחם והיינו על ידי צירוף סל]. ומ\"ש הר\"ב דלר' אליעזר בעי נגיעה נמי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן כתב סמ\"ג עשין סימן קמ\"א. [*והא דכחב הר\"ב הלכה כר\"א גמרא פ\"ג דפסחים דף מח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגזל ביד כהן</b>. פירש הר\"ב שאם תשאר בידו יהיה סבור שעיסתו פטורה. הכי מסיק בפרק שני דקדושין דף מו. ופריך ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן [בפרק ה דדמאי משנה י] משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום [דהוי מפטור על החיוב כי הכא] הא אוקימנא בתרי מני [בשני כלים חד נקוב וחד לא] צאית. בחד מנא לא צאית. כגון חלת קמח על קמח: \n",
+                    "<b>[*אם יש בו כשיעור</b>. פירש הר\"ב ה' רבעים וכדתנן לקמן ועיין שם]: \n",
+                    "<b>וקפשה</b>. פירש הרמב\"ם כמו וכבשה וטעמו שאותיות גיכ\"ק וכן בומ\"ף מתחלפים במבטא: \n",
+                    "<b>ותיקן לאחרים</b>. שהאחרים העושים כן על פי הוראתו הרי הם שוגגים ולא מזידין שזקן זה לא קטיל קניא באגמא הוה אלא חכם היה שכן שם זקן בלשון הקודש [חכם] כמאמרם [קדושין לב:] בוהדרת פני זקן. ותדע דאי לאו הכי מאי מייתו אמרו לו ראיה ממי שאינו חכם וראוי להוראה. אלא שרבי יהושע הוא שאמר שבזה המעשה הוא שטעה אותו הזקן. ובטור יו\"ד סי' שכ\"ז פסק דלא כר' יהושע. והרמב\"ם פוסק בפירושו כר' יהושע. אבל מפרש בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חמשה</b>. רבעים. עיין מ\"ש בפרק קמא משנה ד]: \n",
+                    "<b>וסובן ומורסנן</b>. הר\"ב מפרש כאן כפירושו בפרק אחד עשר דתרומות משנה ה ובפרק שביעי דשבת מפרש נמי כפירוש רש\"י: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעיסה שלא הורם חלתה</b>. כדי להפריש מן החייב על החייב. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונותן פחות מכביצה</b>. פירש הר\"ב דאינו מטמא. ופירש\"י בסוטה דף ל' *) [*דמתרווייהו] מפרשי. [*ופירש הר\"ב דאינו מטמא כלומר] אע\"פ שהוא פחות מכביצה הרי הוא מקבל טומאה וכדתנן בריש פ\"ב דטהרות. ושם אאריך בזה בס\"ד. והרמב\"ם כתב שנוטל מהטמאה. וכ\"פ בחבורו פרק ז' מהלכות בכורים ופסק דאפילו כביצה שרי. וכדתני בברייתא בסוטה [*שם] בסוף פרק כשם ויהיב טעמא כדפירש רש\"י שם דהעיסה הראשונה לטומאה עושה לכביצה שני וקודם שקורא שם לחלה הויא עדיין כחולין ואין שני עושה שלישי בחולין ולכביצה עצמה רשאי לטמאה דמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. ועיין מ\"ש בסוף [*פרק ה] דמסכת שביעית [*ובמשנה ב פ\"ד דטבול יום]. ופסק בחבורו כר\"א דלא כמ\"ש בפירושו כחכמים. ועיין שם בכסף משנה. ומשנתינו דסברה דוקא פחות מכביצה כדפירש רש\"י שם באידך טעמא דלמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת שם חלה. ותנא ברא לא חייש: \n",
+                    "<b>כדי שיטול מן המוקף</b>. עיין בפירוש מ\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים</b>. והכוסמים כחטין ושבולת שועל ושיפון כשעורים. רמב\"ם פרק ח' מהלכות בכורים: \n",
+                    "<b>[*ותטמטם בשעורים</b>. לשון הר\"ב לפי שעיסת השעורים מתפרדת וכו' אלא מטמטם ביד. וכן לשון הר\"ש ומסיים ועוזבו. והוא טעות סופר וצריך להיות ומערבו. ולדבריהם נראה לי דלשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונון פלשתאי בפרשת תולדות. ואכתי ט' שניה למה באה שהיה לו לומר מטמם לכך נראה לי יותר מה שכתב הרא\"ש בפ' חלה וז\"ל. לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום]: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח</b>. [*עיין מה שכתבתי בפרק קמא מ\"ד]. וכתב הר\"ב בשם הירושלמי שאם אמר הרי זו חלה וכו'. וכתב הר\"ש אע\"ג דחלה זו לא הוי' מוקף לקמח המתערב בעיסה אח\"כ. מ\"מ כיון דהויא עיקר העיסה מוקף. סגי בהכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהמדומע פטור</b>. עיין מה שכתבתי בפ\"ק מ\"ד: \n",
+                    "<b>עד שלא גלגלה תעשה בטומאה</b>. וספק זה שנולד בה היינו ספק טומאה לחולין דהא עד שלא גלגלה אכתי לאו טבולין לחלה נינהו. הר\"ש ותוס' נדה פ\"ק דף ו. ומ\"ש הר\"ב דטעמא משום דאין כאן הפסד כהן ומשמע דאי לאו הכי הוי אסור לעשות בטומאה אפי' לחולין שעדיין אינם טבולים לחלה. כבר כתבתי בזה בסוף פרק חמישי דשביעית דטעמא דמ\"מ סופו לבא לידי חיוב חלה. ולפיכך אף למשנה אחרונה אסור לטמאו בידים. ולדברי הרמב\"ם שכתבתי שם אפי' לגרום נמי אסור: \n",
+                    "<b>תעשה בטהרה</b>. פירש הר\"ב דחולין הטבולים לחלה כחלה דמו. מפ' בגמ' דנדה ד\"ז כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה לאפוקי טבול יום כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. כי היכי דלא תקשה אמ\"ב פ\"ד דמס' טבול יום. וה\"נ מתרצה מ\"ז פרק בתרא דנדה. ומ\"ש הר\"ב ותרומה תלויה צריכה שמור. לשון רש\"י הוא דפ\"ק דנדה אבל הר\"ב שפסק במ\"ח פ\"ח דתרומות כרבן גמליאל הוי ליה לכתוב ותרומה תלויה אסור לגרום לה טומאה. כ\"ש לטמאה בידים. והכי לישנא דגמ' נדה. חולין הטבולים לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבשעת חובתה היתה פטורה</b>. פי' הר\"ב דגלגול הקדש פוטר דכתיב עריסותיכם ולא של הקדש. ואע\"ג דבפ' דלעיל מ\"ו דריש ליה. הא אמרינן במנחות דף סז דתרי עריסותיכם כתיבי. והרמב\"ם הביא ספרי. תרימו תרומה. את שמורם ממנו קדש. והנשאר חול. ולא שזה וזה קדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כיוצא בו המקדיש וכו'</b>. משנה זו שנויה כבר בפ\"ד ממס' פאה מ\"ח. ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כשיעור חלה</b>. פי' הר\"ב שהן ה' רביעי'. ועיין מ\"ש בפ\"ק מ\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעשית</b>. רוצה בו נתגלגלה בחטים. ונטמטמה בשעורים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם ספק חייב</b>. פי' הר\"ב ומוכרה לכהן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן משמע בירושלמי. ולפי מה שכתבתי בשם התוס' בריש דמאי. י\"ל דלהכי מוכרה לכהן משום דהוי דבר מרובה א' מכ\"ד משא\"כ תרומת מעשר שהוא א' ממאה. ועוד י\"ל דהכא עיסה בחזקת פטורה קיימה משא\"כ פירות של עם הארץ דבחזקת חייבין הן. וכה\"ג איכא שינויא בגמ' פ\"י דחולין לענין ממונא. כמ\"ש שם בס\"ד. אלא אכתי צריכין לתירוץ התוספות שם. דאמאי פטרינן ממעשרות. ואמרינן המוציא מחברו עליו הראיה: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור</b>. לכאורה דוקא הכא פליג. והכי אמרינן בירושלמי חבריא בשם ר\"א מודה ר\"ע לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טבלה רבי הילא בשם ר\"א מודה ר\"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה. אבל הרמב\"ם הביא ספרי אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה. איזהו גמר מלאכתה. קרימתה בתנור דברי ר\"ע. ע\"כ. משמע דבכל חלה קאמר שזהו גמר מלאכתה. וכן מוכח יותר למעיין [שם] בספרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייבת בחלה</b>. ויוצא בה וכו'. עיין ריש פ\"ק מ\"א ב ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם יש לו וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב כשיעור חלה. עיין מ\"ש בזה בפ\"ק מ\"ד]: \n",
+                    "<b>מוציא חלה אחת על הכל</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוציא תרומה וכו'</b>. היינו לתקן את שלו. אבל זיתי נקוף וענבי עוללות יכול לתקן בדרך אחר. כדתנן במ\"ב פ\"ה דפאה. וז\"ש הרמב\"ם בפירושו ובלי ספק שיכול לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי נקוף וכו'. הוא על הדרך שנזכר בפאה: \n",
+                    "<b>לכל</b>. והיינו הא דתנן במ\"ז פ' בתרא דדמאי. כי כן כתב שם הר\"ש. וכך הם דברי הרמב\"ם ריש פ\"ת מהלכות מעשר: \n",
+                    "<b>לפי חשבון</b>. כתב הר\"ב אבל תרומה ותרומת מעשר וכו' וצריך שיתן הכל לכהן. והר\"ש נסתפק בכאן אם יתן בחנם או שמוכר לו היתר לפי חשבון. וכבר כתבתי בזה בריש דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטבל אוסר כל שהוא</b>. פי' הר\"ב כהתירו כך איסורו. הכי איתא בסוף ע\"ז דף עג ולפי זה דוקא טבול לתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התו' הביאו ירושלמי דיהיב טעמא אחרינא משום דהוי דבר שיש לו מתירין [שיכול להפריש עליהן ממקום אחר כדתנן בסמוך] ואפי' באלף לא בטיל. [וכמ\"ש במ\"ב פ\"ב דבכורי'] וכתבו דמ\"מ צריכין לטעמא דכהתירו וכו' משום דמטעם דיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלי' בעיר. דאז יש לו מתירין שהבעלי' יכולין להפריש. אבל אי ליכא בעיר [אע\"ג שיכול לילך למקום שהבעלים שם. מ\"מ] כיון שיש טורח והוצאה. הוי כשאין לו מתירין עכ\"ד. ודברי הירו' איתנהו נמי בבבלי סוף פ\"ז ממס' נדרים [דף נח.]: \n",
+                    "<b>ושלא במינו בנותן טעם</b>. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אלא במינו. ועמ\"ש במ\"ד פרק בתרא דביצה\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[שני קבים</b>.  כתב הר\"ב סתם מתני' כב\"ה וכו'. עמש\"כ בפ\"ק מ\"ד.]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו במינו וכו'</b>. עיין ריש כלאים ובפירוש הר\"ב מ\"ז פ\"י דמנחות: \n",
+                    "<b>[*ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'</b>. כ' הר\"ב והלכה כר' יוחנן בן נורי. וכן כתב הרמב\"ם. וטעמא כתב הכסף משנה פרק ז' מהלכות בכורים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקב אורז או קב תרומה באמצע</b>. ונושך בזה ובזה. הר\"ש והרמב\"ם. ובירושל' אילו תנן אורז ולא תנן תרומה [*אמרינן אורז ע\"י שאינו ממינו [אינו] מצטרף תרומה ע\"י שהוא ממינו מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז] אמרינן תרומה ע\"י שאין נגררת אינו מצטרף. כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. פי' הר\"ב שהרואה סבור שמותר לתרום מן החדש וכו'. כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן שני מינין ע\"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ\"ש. ואיסורא דאין תורמין מן החדש וכו' תנן לה במ\"ה פ\"ק דתרומות: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר חלה</b>. פי' הר\"ב והוא שהשלים וכו'. דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממשנה ג פ\"ב דאומר אל יעשנה קבים. ירושלמי שם: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'</b>. פי' הר\"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב\"ם בהדיא בסוף פ\"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע\"כ. ותימה על הר\"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר\"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז\"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ\"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס\"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ\"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר\"ב גם על דרך פירוש הר\"ש. ולהרמב\"ם צריך יישוב לקושית הר\"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ\"ש בא\"י דלא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוריא</b>. פי' הר\"ב ארצות שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת א\"י וכן פי' בכמה דוכתי. וטעמא מפרש בירושלמי דריש פ\"ב לפי שהיה דוד מניח ספרי א\"י ומכבש ספרי חוצה לארץ. אבל אילו כבש כל ארץ כנען לגבולותיה ואח\"כ כבשן היה כבושו כמו בא\"י לכל דבר. ומפרש הרמב\"ם בפרק ראשון מה' תרומות כיון שהיה מלך ישראל וע\"פ ב\"ד הגדול היה עושה שא\"י הוא מכבוש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל באיזה ארץ שתהיה ואם יחיד או שבט כבשו אפי' בארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת א\"י כדי שינהגו בה כל המצות: \n",
+                    "<b>ור\"ג פוטר</b>. עיין מ\"ה פ\"ה דמעשרות: \n",
+                    "<b>שתי חלות</b>. עיין במשנה דלקמן בדין שתי חלות דחוצה לארץ והכי הוי דינא בסוריא לר\"ג כדפסק הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות בכורים: \n",
+                    "<b>חזרו לנהוג וכו'</b>. פי' הר\"ב משום דקיימא לן שעושה כקולי דמר וכו'. היכי דסתרי אהדדי כי הכא. וכדמסיק בפ\"ק דערובין ד\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכזיב ועד הנהר וכו'</b>. עיין מה שכתבתי בארוכה ברפ\"ז דשביעית: \n",
+                    "<b>שתי חלות</b>. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות מסקין התוס' בר\"פ כל הבשר בחולין [דף קד.] ובפרק עד כמה במסכת בכורות [דף כז] משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו. אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות: \n",
+                    "<b>ואחת לכהן</b>. פירש הר\"ב לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת וכו'. ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש. וכן דברי הרמב\"ם בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים. ועיין מה שכתבתי במשנה י: \n",
+                    "<b>של אור יש לה שיעור</b>. פירש הר\"ב מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר נראית חלתה כשל תורה. ואף במקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דדרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכדפסק הרמב\"ם בפ' חמישי מהלכות בכורים. ואף הראב\"ד שחולק עליו בתרומה בפרק א' מהלכות תרומה מודה הוא בחלה. ואפילו הכי לא אמרו בארץ ישראל אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה: \n",
+                    "<b>יש לה שיעור</b>. פירש הר\"ב כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה אחד מכ\"ד או ממ\"ח. גם הרמב\"ם בפירושו כתב ולפיכך צריך להוציא כשיעור שזכרנו. והוא חלק מכ\"ד או חלק ממ\"ח. ודבר תמוה דמאי שנא מדין השלישי דכתבו בו אחד ממ\"ח. והר\"ב נתן טעם דהוי דין עיסה שנטמאה באונס [כדתנן סוף פרק ב']. ואין סברא לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת ארץ שלא כבשו עולי בבל. ושיהיה לנו בו ספק שמא שנחשב אותה ארץ למטמא במזיד ויתחייב אחד מכ\"ד. דאדרבה איפכא מסתברא שהדר באותה ארץ יותר יהא נחשב לאונס בטומאתו. מהדר בארץ העמים. ולהרמב\"ם אצל מה שאמר אחד מכ\"ד או ממ\"ח לא הזכיר טעם כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה. יש לומר שסובר דהואיל והוא מכבוש עולי מצרים אמר שיש לה דין עיסה טהורה לענין השיעור. ונתן שני שיעורים האחד לעיסת בעל הבית. והאחד לעיסת נחתום. ומכל מקום בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים כתב גם בכבוש עולי בבל אחד ממ\"ח בלבד. [*אמנם אפשר להגיה בדברי הר\"ב שז\"ש טמאה צריך להיות טהורה והשתא מעיקרא לא קשיא ולא מידי]: \n",
+                    "<b>ואסורה לזבים ולזבות</b>. פירש הר\"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר\"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב\"ד בפ\"ה מהלכות בכורים ופ\"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר\"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר\"ב שמפרש דלר\"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א\"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב\"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא\"ש דפרק כל הבשר וז\"ל הרא\"ש (ומותר) [צ\"ל ואסורה] לזבים בירושלמי ה\"ג לר\"י נצרכה דאע\"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע\"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ\"ל: \n",
+                    "<b>ונתנת לכל כהן</b>. מ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם הוא מהירושלמי. ומה שהקשה הר\"ב נראה בעיני דלא קשיא דאף הרמב\"ם לא אמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חברות לענין טומאה וטהרה. וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ\"ג פרק ב דדמאי. ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתני'. ועוד בסוף פרק ב דחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. והיינו במי שלא קבל עליו דברי חברות אף על פי שישנו בתורה ובמצות כמ\"ש הרמב\"ם בריש פרק י' מהלכות טומאת משכב ומושב. וכן תראה מלשון הרמב\"ם שכתב לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ וניחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים וכן כתב ג\"כ בפירוש משנה דלקמן והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהן קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עמי הארץ ע\"כ. וגם בחבורו פ\"ה מהלכות בכורים כתב על חלת חוצה לארץ ונותנין אותה לכהן עם הארץ מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא קבלו ממנו</b>. פירש הר\"ב לשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה וכו'. ולעיל במשנה ח בדין השלישי מפרש דטומאת ארץ העמים היא טומאה ידועה דדוקא אותו חלק מן הארץ שלא כבשו עולי בבל מקרי טומאה שאינה ידועה. ומצאתי בספר כפתור ופרח פרק י\"א שכתב למערב ירושלים דרומי כשלש שעות הוא ביתר ע\"כ. ואם לביתר שבמשנתנו נתכוין נוכל לומר דגם בכלל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל היא שהרי סמוכה לירושלים היא ומהארץ תחשב. אבל באלכסנדריא קשיא לפי שהיא לערך תשעים פרסאות ארצנו למערב ארץ ישראל כפי מה שראיתי במפות העולם. וגם נראה שביתר זו היא אותה ששנינו בסוף תענית. ואין סברא שהיתה קרובה כל כך לירושלים. [*ובפ' הניזקין (גיטין דף נז) דביתר רחוקה מיל מים הגדול] ובעל כפתור ופרח לא לזו נתכוין. ועוד שהרמב\"ם כתב בכל חלת חוצה לארץ שהובאה לארץ ישראל שמניחה עד הפסח ותשרף כתרומה. ובספ\"ב מהלכות תרומה כתב ולא תשרף שלא יאמרו תרומה שאינה נטמאת נשרף וכו' אלא מניחן וכו' או עד שיבא ערב פסח וכו'. וצ\"ל דאע\"ג דכשהיא בארץ העמים הויא טומאה ידועה ונשרפת מ\"מ כשהובאה לארץ ישראל מיקרי אינה ידועה דלאו כ\"ע ידעי מאיזה מקום הובאת אם מארץ העמים אם מהארץ שלא כבשו עולי בבל: \n",
+                    "<b>הביאו בכוריה' [קודם עצרת] ולא קבלו מהם</b>. כ' הר\"ש ובירוש' מפרש דהחזירום ופריך אמאי לא קבלו ממנו והתנן בפרק רבי ישמעאל דמנחות שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם. אי נמי משום דמנכרא מלתא טובא ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ב מהל' בכורים. אין מקבלים אלא יניחם עד שתבא עצרת ויקרא עליהן. וכתב הכ\"מ שכן כתוב בתוספתא בריש בכורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העלה בכורות [מבבל] ולא קבלו ממנו.</b> כתב הר\"ש בירוש' פריך ולא תנן בסוף פ\"ג דתמורה ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה וכו' כמ\"ש לעיל. ובבבלי דתמורה משני רב חסדא הא ר' ישמעאל. הא רבי עקיבא. ובפרק א' מהלכות בכורות פסק הרמב\"ם דאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב. [*והעתיקו הר\"ב שם בתמורה]: ",
+                    "<b>הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו.</b> פירש הר\"ב לפי שלא בצרום מתחלה וכו'. דלא תקשה אדתנן בפרק בתרא דתרומות. ירושלמי. והרמב\"ם מפרש דמתני' (דהכא) [דהתם] רבי יהודה ואינה הלכה. וכבר תמה עליו הכסף משנה פרק ב מהלכות בכורים: ",
+                    "<b>הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים.</b> ומכל מקום תרומה אין מביאין מסוריא לארץ ישראל. דבסוף פרק ו ממסכת שביעית פסקו הר\"ב והרמב\"ם דאין הלכה כרבי שמעון שאומר דמסוריא מביאין. וטעמא בירושלמי דבתרומה חוששין שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו לחוצה לארץ. אבל הבכורים. הבעלים מחוייבים להביאם לירושלים: ",
+                    "<small>סליק מסכת חלה </small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חלה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה חלה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Challah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,295 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Maaser Sheni, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר מעשר ראשון מעשר שני על סדר מעלתם. \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אין מוכרין אותו</b>. פירש הר\"ב וסתם מתני' כר\"מ. וכן פסק במ\"ג ד דפ\"ד. וב\"ה נמי סברי דממון גבוה הוא במ\"ג פ\"ה ומ\"ו פ\"ז דפאה. ועיין פרק ז דפסחים מ\"ג ומ\"ש שם. ועוד במ\"ו פ\"ד דמכילתין: \n",
+                    "<b>ואין ממשכנין אותו</b>. מפני שכתוב בו ברכה. ירושלמי: \n",
+                    "<b>[*ולא שוקלין כנגדו</b>. פירש הר\"ב סלע של חולין וכו'. וכל שכן פירות נגד פירות. וכן פי' הר\"ש לתרווייהו. וכתב עוד דמוכח בפ' במה מדליקין דאין שוקלין סלע וכו' ואפי' לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק ליה לחולין. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>מתנת חנם</b>. [כתב הר\"ב כגון וכו' אבל לתת לו מתנה וכו' אסור]. וכן פסק במ\"ג פ\"ד ועיין במ\"ג ה דפ\"ה. [*ומ\"ש הר\"ב כגון שמזמינו וכו' אבל לתת לו ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור. ונ\"ל דדוקא *)(לעניים) לתת במתנה מעשר שני פליגי אבל אפשר ויכול להיות דלקבוע למעשר כולי עלמא מודו דאין מתנה קובעת כמכר. וכשני סתמות היינו משנה ראשונה דפ' שני דמעשרות. ומ\"ב פ\"ג דמעשרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תמים חי</b>. פירש הר\"ב והוא הדין נמי שחוט. עיין מה שכתבתי בריש פרק ה דבכורות]: \n",
+                    "<b>הבכור מוכרין אותו תמים חי</b>. וכתב הרמב\"ם ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה תועלת לזה שקנאו. הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו עכ\"ל. [*ומתני' בזמן הזה. דבזמן המקדש אין מוכרים אותו תמים שעומד לקרבן ואין לכהן זכות בו. כדאיתא פ\"ק דתמורה הביאה הר\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומשום הכי לא מצי קתני שחוט דתמים שחוט בזמן הזה יקבר כדתנן ספ\"ה דבכורות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*יצא העור לחולין</b>. לשון הר\"ש וכולהו נפקא לן בריש פ\"ב דעירובין דתניא בן בג בג [אומר] בבקר מלמד שלוקחים בקר על גב עורו [ויצא העור לחולין ואין צריך למכרו ולחזור ולאכלו בירושלים] ובצאן מלמד שלוקחים צאן על גבי גיזתה [פירש\"י אע\"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקו לחולין ע\"כ] ביין מלמד שלוקחים יין על גבי קנקנו. ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומיתורא דבי\"ת דריש. וכך מסקי התוספות דהתם דמיתורא דביתי\"ן דריש. דפרטי צריכין לכלל ופרט וכלל כדפי' הר\"ב לקמן משנה ה וכתב עוד הר\"ש דחיה לבשר תאוה דנקנה אגב העור וקליפי אגוזים ילפינן במה מצינו]: \n",
+                    "<b>מקום שדרכן למכור סתומות*)</b>. [*כלומר שמוכרין הקנקן עם היין. לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>התמד</b>. פי' הר\"ב פסולת של ענבים וכו'. ובפרק בתרא דמעשרות משנה ו מפרש דכן בשמרים: \n",
+                    "<b>אינו נלקח בכסף מעשר</b>. לשון הר\"ב דחשיב כמו מים. ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע. ולקמן במשנה ה הביא הר\"ב. וכן הרמב\"ם ברייתא דממעיט מים ומלח מ��דולי קרקע ופירש הרמב\"ם שהמים יסוד פשוט הם. והמלח אדמה שרופה ע\"כ. אבל הך דהכא ברייתא בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ\"ז.) ובפרק מרובה (בבא קמא דף סג.) והכי נמי איתא פ' ג' מינים (נזיר דף לה.) וצריך לומר דהך ברייתא סברה שאע\"פ שהמים נקוים מתחת לארץ ככתוב במעשה בראשית ולא מקרקע גדלי מ\"מ הואיל ונובעים הם מהארץ ונראין לעין כאילו גדלים ורבים מן הקרקע אצטריך למעוטינהו משום דלא הוו פרי מפרי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן לאותו המלח שהוא מים שרופים [*ומ\"מ קשיא בין להר\"ב בין להרמב\"ם דלא ה\"ל להביא ברייתא זו דממעטת אף דגים דממים גדלים ונזונים. אלא הברייתא דדרשה ברבוי ומיעוט דלא ממעט אלא מים ומלח כדאיתא התם לחד מ\"ד. ומיהו לדידיה נמי כשיש במים ומלח המעורבים שומן דגים מותר ואע\"ג דלא קאמר טעמא מ\"מ פרי מפרי הוא והיינו טעמא דרש\"י שכתב במתני' [ברפ\"ג דעירובין] דמים ומלח אסור דלאו פרי מפרי הוא ולא כתב לגדולי קרקע. וכן בגמ' אדאמרינן דמים ומלח מעורבים נמי לא דבעינן פרי מפרש רש\"י דדריש כלל ופרט. ונ\"ל דזה שאמרו במתני' דלאו פרי מפרי הוא. לא דמאן דדריש ברבוי ומיעוט סבירא ליה שצריך פרי מפרי אלא דממילא כך הוא]: וגידולי קרקע. עיין מה שכתבתי במ\"ב פ\"ז דבבא מציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין העור יוצא לחולין</b>. פי' הר\"ב דלא קנה מעשר. ועיין בפירושו משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>לא יצא קנקן לחולין</b>. ויאכל כנגד דמי הקנקן הר\"ש. ועיין מ\"ש בריש פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוקח מים ומלח</b>. פירש הר\"ב שאינן גדולי קרקע. עיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>[*יחזרו דמים למקומן</b>. פי' הר\"ב משום דהוי כמקח טעות שאם היה יודע וכו' כלומר אנן סהדי וכו' ומשום הכי לא מצי המוכר לטעון דלמא מזיד הוא. אבל אין לפרש במאמינו. דא\"כ במתני' דלקמן דמוקי לה הר\"ב בברח או במזיד לוקמיה באינו מאמינו. כך נראה לי]: \n",
+                    "<b>[*ואם אין מקדש ירקבו</b>. עיין בפירוש הר\"ב במ\"ז פ\"ח דעדיות. ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תקבר</b>. אם מתה. הרמב\"ם. וכך תנן להדיא בפ\"ג משנה יא]: \n",
+                    "<b>על ידי עורה</b>. פירש הר\"ב עם עורה. ולא דמי למתני' ג דיצא העור לחולין דהתם לזבחי שלמים נקנית ונותן עינו בבשר. אבל הכא דתקבר נמצא שהוא כאילו לא נתן עיניו בבשר ועיין במשנה יא פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יאכל כנגדם</b>. שיחלל אלו המעות על אותן שביד המוכר וכולה מלתא משום קנסא כדמוכח בגמרא רש\"י פ\"ב דקדושין ד' נו: \n",
+                    "<b>[*זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה וכו'</b>. עיין במשנה יב דפ\"ה. וגם עיין בריש פ' דלקמן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ולשתיה</b>. פי' הר\"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר\"פ יום הכפורים (יומא עו.) לא קיימא להך דרשא דפרכינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלמא ע\"י אנגרון פירש\"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]: \n",
+                    "<b>[*לסיכה</b>. עיין במתני' דלקמן]: \n",
+                    "<b>[*אבל מפטם הוא את היין</b>. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס\"פ) [בספרי] הרמב\"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ\"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>השבח לשני</b>. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ\"ג דערלה. ומשנה ה פ\"ג דע\"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים</b>. פי' הר\"ב קסבר לא ניתן לסיכה. וכן פי' הר\"ש. והקשה הרמב\"ם דא\"כ הוי לי' למימר ר\"ש אומר אין סכין מעשר שני ולמה לו להזכיר בירושלים או הוה ליה למימר מעשר שני לא ניתן לסיכה. ומפרש שר' שמעון אומר שאסור לאדם לומר לחבירו בירושלים שהוא מקום מיוחד להוציא מעשר שני שימשח אותו בשמן של מעשר שני ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מעשר שני וחכמים מתירין זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה. וכן אמרו בגמרא מה הקילו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגיל על גבי מעיו ואינו חושש ע\"כ. ועם זה מתיישב ג\"כ דחכמים דמתני' לאו היינו ת\"ק כלומר מתניתין דלעיל:  ",
+                    "<b>מה לא אם הקל</b>. פי' מה זה לא כך. אם הקל וכו'. [*ובסדר משנה שבירושל' לא גרס אם. ושמעתי לגרוס מה אם לא. וה\"פ מה אם דקאמרת כלומר אם הקל וכו'. לא הקל וכו' ובמשנה שבפי' שהזכרתי ל\"ג תיבת מה וכדתנן בפרק דלקמן משנה י ועי' במשנה ב]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תאכל צמחונים</b>. כתב הר\"ב כשהן ירקות לחין וכו. שאלו רוב מאכלן לבהמה. ואם יטמאו יפדו אותם לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה כ\"כ בהשגת הראב\"ד פ\"ב מהלכות מעשר שני. אע\"פ שמפרש לחין לאו לדיוק' דלאפוקי יבשין אלא איפכא לאפוקי שיצטרך דוקא לאכלן לאכילה משובחת טפי כגון מלילות או ע\"י תבשיל או ע\"י עיסה. ופי' הר\"ב הוא פי' הרמב\"ם שבפירוש המשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יתחלקו לעסיות</b>. מה שפי' הר\"ב דאוכל פחות מכביצה לא מיטמא מאחרים. עיין מ\"ש בריש פ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>ושפין</b>. פירש הר\"ב על הבשר. שכך היה דרכן דומיא דחפיפה דלעיל: \n",
+                    "<b>ומאכילין</b>. פירש הר\"ב לבהמה. וכן פי' הרמב\"ם ושאני תרומה ממעשר שני דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו וכדתנן במ\"ט מפר' בתרא דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שלקט לקט למעשר שני</b>. פי' הר\"ב ויתנה ויאמר וכו'. וכך כתב הר\"ש מהירושלמי. וכן פסק הרמב\"ם ריש פ\"ו. וקשיא לי דהא בפ\"ק. דדמאי תנן במשנה ב. דמעשר שני דדמאי מחללין כסף על כסף. נחושת על נחושת. משמע דאילו ודאי לא. וכ\"פ שם הר\"ב. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מעשר שני. ואפשר לומר כדפי' הר\"ב שם דשל שני מלכים והשני חריף מחללין. והתו' דפ' הזהב (בבא מציעא דף מד) כתבו דשאינו חריף על חריף מחללין. והשתא הכא דמעות הרבה הוא ומסתמא יש ביניהם החריפים יותר מהאחרים ויחלל על החריפים דוקא. וסמך התנא אמתניתין דלעיל ואמתניתין דלקמן ושם אפרש עוד. ובפ\"ק דפסחים דף י תניא הניח מנה ונמצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבים דברי רבי. ופי' רש\"י ומביא סלעים בשוה מנה וכו' וכתבו התו' ובחנם פי' כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות וכו'. ור' יצחק בן אברהם הקשה על פי' רש\"י דאיך יכול לחלל אסלעים ובפ' הזהב אמר טיבעא אטיבע' לא מחללין ושם פירשנו עכ\"ל. הא קמן דאע\"ג דבהזהב פירשו דבשאינו חריף על חריף מחללין ובזה מתורץ קושיית ר' יצחק בן אברהם. אפ\"ה כתבו דמינייהו גופייהו וכו'. אלא משום דבהרבה מעות משכחת להו החריפים יותר מהאחרים שבהם. ואולי דדעת רש\"י למנקט מלתא דפסיקא ומביא סלעים וכו'. משום דהא אפשר דכל המעות שוים הם. ובמס' ביצה פ\"ק דף י מחולפת השיטה אהא דתניא הניח מנה וכו'. דרש\"י פי' נוטל היפה וכו'. והתוס' תמהו דהא אין מחללין כסף על כסף וכו'. ופירשו דתחלה מחלל על פרוטות וחוזר וכו': \n",
+                    "<b>אם בלל וחפן וכו'</b>. פי' הר\"ב שהיו בלולין ומעורבין ולקח אותם וכו'. וכך פי' הרמב\"ם בחבורו ריש פ\"ו. והטעם נראה משום דכיון שהם בלולים ומעורבים א\"א לומר שמה שחופן בחפניו הכל של מעשר דדוקא כשלוקט אחד אחד י\"ל שכל אחד שלוקח הוא של מעשר [*ומ\"מ איכא בין פירוש הר\"ב לפירוש הרמב\"ם שהרמב\"ם כתב ובללן וחפן ול' המשנה כותיה דייקא. מה שאין כן לפירוש הר\"ב שפירש שהיו בלולין וכו'] ודע גם בהך סיפא צריך להתנות כמו ברישא. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו: \n",
+                    "<b>זה הכלל וכו'</b>. בפ\"ז דתרומות איתא נמי כללא כהאי גוונא. ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא חוזר ומחללם על הכסף</b>. וכ' הר\"ב ואי קשיא יקח א' משני סלעים וכו' אי שריית וכו' חיישינן דלמא אתי למשקל חד מינייהו בלא תנאי. וכן כתב הר\"ש [*והוסיף ואי מצרכת ליה להביא כסף אחר מעלמא ולחלל עליו אכתי גזרינן דלמא אתי למשקל חדא מהני בלא תנאי ע\"כ] ובמשנה דלעיל כתבתי דאיכא דסבר דמינייהו גופייהו יכול להתנות י\"ל דטפי יש לחוש בשני סלעים מבהרבה מעות דיותר יזכור בתנאי כשלוקט הרבה משיקח א' משנים. ועוד י\"ל דבשני סלעים מסתמא אין אחד חריף מהשני. משא\"כ בהרבה מעות דמשכחת בהו חריפים ושאינם חריפים. וכדכתבינן לעיל ודברו חכמים בהווה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב</b>. פי' הר\"ב שמא ישהה עליותיו עד שיחליף סלעיו. לישנא דגמ' פ' הזהב (בבא מציעא דף מד) דזימנין דלא מלו זוזי בדינרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ב\"ש אומרים כל הסלע מעות</b>. פי' הר\"ב יכול הוא לפרוט כולן וכו'. וכן פי' רש\"י בפרק הזהב (בבא מציעא דף מה) והקשו עליו התוס' דבמס' עדיות פ\"ק תני ליה בהדי דברים דב\"ש לחומרא. לכך נראה דב\"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני. ועוד י\"ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיעו שם ע\"כ. והר\"ש כתב תירוץ בתרא ועיין לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. פי' הר\"ב כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. משמע דטעמא דשריותא הוא משום שאין לו בדינר כסף ואילו בפירות לא איכפת לן. ובירושלמי איפכא. דאמר ריש לקיש מה פליגין ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף. אבל בפירות שיש בהם כדי כסף. אף רבנן מודו. והרמב\"ם סוף פ\"ה מהלכות מעשר שני יהיב טעמא כפי מ\"ש הכ\"מ דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראוים ליפדות בפני עצמם. ולפיכך הם נפדים עם הכסף. והראב\"ד מפרש דהואיל והפירות מועטים ואין מתפיסים סלע מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם. אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקים כסף עמהם לחללם על כסף אחר שאין מחללין כסף על כסף. ע\"כ [*בהשגותיו. אבל בפירושו למסכת עדיות פ\"א משנה ט מפרש מע\"א וע\"ש]. והתוס' בפ' הזהב (בבא מציעא דף מה.) העתיקו המשנה בזה הלשון. ר\"מ אומר אין מחללין כסף על כסף. וחכמים מתירין. נראה ודאי שגירסא אחרת נזדמנה להם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים כל הסלע מעות</b>. לפירוש הר\"ב וכפירש\"י בפרק הזהב הוי מתני' בית שמאי לקולא וב\"ה לחומרא וקשיא דבעדיות פ\"ק תני לה בהדי הני דב\"ש לחומרא. והר\"ש מפרש דה\"נ ב\"ש לחומרא וסברי דדוקא יחליף בכל הסלע מעות שלא יצטרכו לקנות ב' פעמים וליתן שתי קולבנות. וכתב עוד דסוגית הירושלמי כפירוש רש\"י והר\"ב: \n",
+                    "<b>הדנין לפני חכמים</b>. כתב הר\"ב שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. וחנן המצרי. וכ\"כ הר\"ש. ובסוף פ\"ק דסנהדרין [דף יז:] חשיב נמי חנניא בן חכינאי. ותו רב נחמן בר יצחק מתני ה' שמוסיף שמעון בן ננס. ופי' רש\"י שם שכל אלו לא באו לזקנה. ויושבין בקרקע ומשיבין תשובות קושיות לזקנים והיינו דנין בהלכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שהטהורים שותים וכו'</b>. פי' הר\"ב שאומר לכשישתו תהא וכו' מעכשיו. פירש הכ\"מ סוף פרק שמיני דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם ואינו ענין לדין ברירה. ואתיא מתני' ככולי עלמא. ולא כמ\"ש הראב\"ד דמתני' כר\"מ דסבירא לי' דאף בדאורייתא יש ברירה. ולא קיימא לן הכי כמ\"ש הר\"ב במ\"ד פרק ז דדמאי. ועיין שם במ\"ב: \n",
+                    "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד א'</b>. וכתב הרמב\"ם והוא שיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובתנאי שלא יגע ביין. וכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל אם היו טמאים בזיבות מטמא בהיסט. עכ\"ל. ודתנן שותים רוצה לומר זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח\"כ הטמאים אבל הטמאים רשאים להשקות לטהורים ע\"פ אלו התנאים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אבל נותנים זה לזה מתנת חנם</b>. קצת קשה דהוה זו ואין צריך לומר זו דהא אם מותר לומר העלם וכו' כ\"ש שמותר להזמינו בלא העלם. וע\"ק דהא כבר תנא ליה בריש פרק קמא. ונראה לי דה\"ק אלא אומר לו העלם וכו'. דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא נקל בתרומה</b>. מה שפירש הר\"ב שלא כל הדברים המטמאים את הקדש מטמאים את התרומה. כדתנן [במשנה ב] ד וה דפ\"ב ממס' טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלה עושה צרכיו במעות</b>. ואין כאן שום מתנה דאין אחד נותן לחברו כלום. אלא שקדושת המעות חל על אלו הפירות ואתיא ככולי עלמא. עיין בפסק הר\"ב במ\"ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>והלה</b>. נראה לי שנגזר מן הללו והוא מהכפולים והלמ\"ד דגושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעות בירושלים ופירות במדינה וכו'</b>. כתב הר\"ב אשמועינן דאע\"ג דפירות מעשר אין יכולים ליפדות בירושלים מעות מעשר מתחללים הן בירושלים. כלומר ואף על גב דהפירות שמתחללין הם חוץ לירושלים שלא שמענו ממתני' דלעיל אלא כשהפירות של חבירו הן בירושלים. וכ\"כ שם הרמב\"ם בהדיא וה\"א דוקא כשהפירות בירושלים שרי משום דמידי דהוי כקונ' פירות בירושלי' שהמעות נתנין לקנות בהם כל מידי דמיכל אבל כשהפירות חוץ לירושלים אימא לא. קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' כתב הר\"ב דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל</b>. וכן כתב הרמב\"ם ועיין מ\"ש במ\"ז פרק שמיני דערובין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יחזור מעשר שני וכו'</b>. פירש הר\"ב דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. עיין מה שכתבתי במשנה ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>והדמאי</b>. פירש הר\"ב טבל של דמאי. דאילו מעשר שני של דמאי לא. כן הוא בירושלמי שכבר תפסתו מחיצה. והשתא הא דפירש הר\"ב בפ\"ק דדמאי מ\"ב הדמאי כו' נכנס לירושלים ויוצא ומשמע שם מדבריו דבמעשר עצמו מפרש. קשיא מירושלמי דהכא. ובפי' הרמב\"ם דהתם והכא במעשר של דמאי אך בחבורו פ\"ב סי' ט' וסי' י\"א פסק כהך ירושלמי: \n",
+                    "<b>נכנס ויוצא ונפדה</b>. כתב הר\"ב והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל. כלומר דאילו לרבי שמעון בן יהודה לא אצטריך כלל. אבל פשיטא דלתנא קמא לבית שמאי כ\"ש דאצטריך. ולשון הר\"ש ונקט הך סיפא דאפילו תנא קמא מודה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'</b>. פירש הר\"ב דבין נוף ובין עיקר וכו'. והיינו דתנן במס' מעשרות פ\"ג ובירושלים הולך אחר הנוף וכו' אף אחר הנוף. עד כאן. ותימה דהתם לא פירש כן אלא דאזלינן בתרווייהו לחומרא. ע\"כ. ושם פירש הר\"ש כמ\"ש הר\"ב שם ורמי עלה מתניתין דהכא ושני לה אליבא גמרא דמכות דף יב דמתניתין דהתם רבי יהודה. ומתניתין דהכא רבנן. אי נמי דרב אשי דמשני התם וקאמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף קאי לשנויי דלא תקשה מתניתין דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'. כדכתב הר\"ב במתני' דהכא. והשתא תפיס הר\"ב הכא אליבא דרב אשי. וזהו שכתב והיינו דתנן במסכת מעשרות וכו'. אבל לפירושו דלעיל לאו היינו הך אלא ההיא ר' יהודה והך דהכא רבנן. והרמב\"ם מפרש נמי לתרתי מתני' כחדא וע\"פ שינויא דרב אשי. אלא דמפרש דמתני' דהכא לענין אכילה דדוקא לפנים מן החומה אוכלין. ומתניתין דלעיל לענין פדייה וקאמר אפילו בנוף שחוץ לחומה אין פודין אותו הואיל ועיקרו בפנים הוי כנכנס לפנים. כך פירש דבריו בכסף משנה ספ\"ב מהלכות מעשר שני: \n",
+                    "<b>[*בתי הבדים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב בחומת המדינה. עיין בזה בפ\"ק דשקלים משנה ג]: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים הכל כלפנים</b>. לשון הרמב\"ם ומאמר בית שמאי הכל כלפנים לחומרא. וכן נתבאר בתוספתא ר\"ל שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו: \n",
+                    "<b>[*ובית הלל אומרים מכנגד החומה וכו'</b>. מפשטא דמתני' משמע דלא איכפת להו לבית הלל בפתחיהן בין שהן לפנים או לחוץ. ובסתם משנה דלקמן לענין דמקדש מחלקין. וצריך לחלק בין ירושלים למקדש. ולומר דכשקדשו מתחלה ירושלים כך קדשו וכשקדשו המקדש כך קדשו. ושוב ראיתי בחבורו של הרמב\"ם שכתב ספ\"ב מהלכות מעשר שני וז\"ל בתים שבצד החומה שפתחיהם לפנים מן החומה וחללו חוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר. ומכנגד החומה ולחוץ אין אוכלים שם ואין פודין שם להחמיר. היה חללו לפנים ופתחיהן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ פודין בו ואין אוכלין. ומכנגד החומה ולפנים אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר ע\"כ. ואע\"ג דהשתא נמי אין שוים מקדש וירושלים מ\"מ איכא בתרווייהו נפקותא בענין פתיחתן להיכן הוא. וכתב הכ\"מ דדברי הרמב\"ם מהירושלמי והעתיקו להירושלמי וכתב שמתוך דברי הרמב\"ם נראה שאין נוסחא של ירושלמי הזאת מכוונת ויש בה טעות סופר וק\"ל עכ\"ל. ולי נראה בלאו הא דהרמב\"ם אין הנוסחא מכוונת וק\"ל אם תעיין שם ואין להאריך כאן. אך לפי שהרמב\"ם בפירושו לא כתב כלום מן הירושלמי אלא הניח המשנה כפשטה. ואחריו נמשך הר\"ב. אפשר לי לומר שכשחיבר פירוש המשנה לא היתה לו אלא הנוסחא זו המשובשת ואח\"כ בחבורו נזדמנה לו נוסחא הנכונה ואליבה הוא שכתב כן בחבורו]: \n",
+                    "<b>מכנגד החומה ולפנים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב וקדשים קלים. מהירושלמי. ודלא פירשו כך גבי אילן. משום דבשר אין רגילין לאכול תחת אילן שהוא עומד באויר השמים אבל פירות ושאר דברים הנלקחים בכסף מעשר שאינו בשר רגילין לאכול באויר השמים תחת אילן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלשכות בנ��יות בקודש ופתוחות לחול</b>. כה\"ג דתנן במשנה ו פרק ב דמדות דבנויות בעזרת ישראל ופתוחות לעזרת נשים. [*והכא שפירש הר\"ב ופתוחות לחול להר הבית והוא לשון רש\"י דפרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) א\"כ בעזרה שכתבו הר\"ב כאן ורש\"י שם הוא בעזרת נשים שהוא בין הר הבית ועזרת אנשים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באב הטומאה</b>. פירש הר\"ב שרץ ונבלה וכיוצא בהן. השנוין בריש מס' כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר יקבר</b>. עיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יקבר על ידי עורו</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המשאיל קנקנים למעשר שני</b>. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מעשר שני מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר]: \n",
+                    "<b>[*זלף</b>. פירש הר\"ב הכניס וכו'. עיין מ\"ש במ\"ג פרק יט דשבת]: \n",
+                    "<b>[*זלף לתוכן סתם</b>. פירש הר\"ב שהכניס לתוכן יין של טבל וכו'. וכן פירש הר\"ש. ואין טעם יפה לחלק בין רישא לסיפא אבל הרמב\"ם פירש אף הסיפא בגוונא דרישא וז\"ל ואם נתן לתוך הקנקנים יין מעשר שני סתם ולא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם פי הקנקני' [אותן הקנקנים ברשות המשאיל אבל אם סתם פי הקנקנים] הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלי' כדין מע\"ש עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*משגפן קנה מעשר</b>. הטעם תמצא בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במקום שדרכן למכור סתומות</b>. פי' הר\"ב דכה\"ג בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפ\"ק. מ\"ג וכלומר שלא הקפיד על הקנקן כשקנאו ולפיכך אין צריך לאכול כנגד דמי הקנקן. והכי נמי בגבולים קנה מעשר לקנקנים כשקרא שם בסתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות דבירושלים לא יצא הקנקן לחולין אף כשמכרן סתומות כדתנן לעיל בפ\"ק מ\"ד וצריך שיאכל כנגד דמי הקנקן. לפי שהוציא מעות מעשר שני בקנקן עצמו שלא נעשה טפל ליין. הלכך אף בגבולין אע\"פ שקרא שם לאחר שגפן וסתמן הואיל ודרך המקום למכור פתוחות. ואין הקנקן טפל ליין לא קנה קריאת שם מעשר לקנקן. וכפירוש הר\"ב כן פירש הר\"ש. וקשה דלפירושם לא יצא לחולין דתנן קאי אקונה במעות מעשר בירושלים דפ\"ק ועיקר דינא דאנן קיימין ביה חסר מן הספר [*ועוד דבמה דברים אמורים לא קאי אדסמיך ליה]. והרמב\"ם מפרש לכולה מתני' לענין המוכר ליין במעות מעשר שני דלבית שמאי כשפותח ומערה גילה דעתו שאינו מוכר הקנקן ויצא הקנקן לחולין ולבית הלל סגי בפתיחה לגלות דעתו שאינו מוכר הקנקן. ובמה דברים אמורים במקום שדרכן למכור סתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות מודים בית הלל דכשלא עירה מכר ג\"כ הקנקן. ותימה ממתני' ג בפ\"ק סתומות במקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. ופירש שם לענין שלא קנאו בדמי מעשר שני לקנקן והכא הוי הדין דדוקא כשפתחו אף לבית הלל. [*ועיין עוד לקמן]. ובחבורו ריש פ\"ח מפרש לענין דתנן בפ\"ק כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. וקאמרי ב\"ש דלא מקרי פתוחות אלא עד שיפתח ויערה לגת. וב\"ה קאמרי שאין צריך לערות וקאמר מתני' בד\"א שצריך לב\"ה מיהא לפתוח במקום שדרכן למכור סתומות אבל במקום שדרכן למכור פתוחות אפילו מכרן סתומות לא יצא הקנקן לחולין. והשיגו הראב\"ד דמשמע דמפתח ומערה כדי שלא יצא לחולין. וכן כתב הרמב\"ם שם בהדיא ולמה זה כי מה הנאה יש לו במה שלא יצא לחולין. וכתב הכ\"מ וי\"ל דלא משום שיהא לו הנאה בדבר אלא אם רצה שלא יצא הקנקן לחולין פותח וכו'. ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הר\"ב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>[*אבל אם רצה וכו' יצא קנקן לחולין</b>. לשון הר\"ב ואפילו הקנקנים סתומות. מדברי הרמב\"ם שבפירושו העתיק כן. וכבר כתבתי לעיל דמצריך לבית הלל שיפתח ואז יצא הקנקן לחולין. והקשיתי לשאול דהוא דלא כסתמא דפ\"ק. והר\"ב דלא פי' כן בדב\"ה כדפי' הרמב\"ם הוה ליה לכתוב ואפי' הקנקנים פתוחות. אבל הואיל ודבריו מל' הרמב\"ם הן והתם ודאי הלשון סתומות לכך לא הגהתי. ודברי הר\"ש דחוקים דמפרש דקאי אמשגפן קרא שם וקאמר דאם מוכר במדה דהיינו כאומן דכתב הר\"ב בפ\"ק דקפיד אכלי והלכך אף אם משגפן קרא שם יצא קנקן לחולין דהא קפיד אכלי אלא אם כן שרוצה להחמיר] [ע\"ע]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויציאות מביתו</b>. מסתברא דהוא הדין ממקום הזול למקום היוקר דרישא. דהא הכא נמי הוי ממקום הזול למקום היוקר. וכ\"ש ממקום היוקר למקום הזול ברישא דיציאות מביתו. והרמב\"ם סוף פ\"ד מהל' מעשר שני העתיק המשנה כלשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פודין מעשר שני כשער הזול</b>. בירושלמי מתני' ד' למה פודין אותו כשער הזול. מפני שכתוב בו ברכה: \n",
+                    "<b>על פי עד אחד</b>. לשון הר\"ב בשומת לוקח אחד. וכן לשון הר\"ש. וכלומר סוחר בקי בשומא. וכן פירש רש\"י בפ\"ק דסנהדרין דף יד ע\"ב ת\"ר מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בשלשה לקוחות. פירש\"י סוחרים בקיאים בשומא: \n",
+                    "<b>שקרם</b>. כתב הר\"ב גירסא אחרת שקסס ודוגמתו בבבא בתרא פ\"ו מ\"ב עשר קוססות. ופירש הר\"ש כמו פריו יקוסס ויבש דיחזקאל (יז ט) וכ\"פ שם הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>שהחליאו</b>. ל' הרמב\"ם ענינו שכהו או העלו חלודה ונשתנו מראיהן והוא כמו החלידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסלע ואיסר</b>. מה שפי' הר\"ב שהאיסר אחד מששה ותשעים בסלע. תמצא מפורש בפרק הזהב משנה ה. ואע\"ג דאיכא מטבעות פחותות מאיסר כמו מסמס קונטרק ודומיהן כדתנן בגמ' פ\"ק דקדושין דף יב ע\"א. אפילו הכי דוקא איסר שהוא דבר חשוב קצת. ועי' בפרקין משנה ח. ובפ\"ז דעירובין משנה י. ובפירוש הר\"ב מ\"ו פרק ג דסוכה ובמ\"ב פרק ג דחולין: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן</b>. ופירש הר\"ב דתוספת דקרן עדיפא מפני שיכול להערים על החומש. ירושלמי. והר\"ש הביא בבלי דריש פרק המקדיש שדהו דמס' ערכין דיהיב טעמא דפדיית הקרן עדיף שהוא עיקר מצות פדייה ולא קפדינן בתוספת החומש דהנאת התוספת שלו הוא שהוא אוכל הכל בירושלים: \n",
+                    "<b>ובין שנתן לו במתנה</b>. פירש הר\"ב הטבל קודם שהפרישו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע\"ב). ויהיב טעמא דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכן פסקה הרמב\"ם בריש פ\"ה מהלכות מעשר שני. וקשה על פסקם דלעיל משנה ו פ\"ג כת\"ק דלב\"ה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ומצאתי לבעל כ\"מ בפ\"ג סי' י\"ז שכתב וז\"ל ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו הרי הוא ז\"ל פסק בכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מלתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דעד כאן לא אמר ר\"מ מעשר שני ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מערימין על מעשר שני</b>. בירושלמי למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין בידו מעות</b>. דאילו היה לו מעות עדיף טפי דהוה לי' נכרי אצל הפירות ואגב סודר לא יוכל להקנות לו מעותיו. דאין מטבע נקנה בחליפין. גמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מו ע\"א): \n",
+                    "<b>לחבירו</b>. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש. רש\"י שם דף מה: \n",
+                    "<b>וחוזר ואומר הרי אלו מחוללים וכו'</b>. שאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד כדתנן במ\"ד פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן לו סלע</b>. פי' הר\"ב לפי שקנאו במשיכה וכו'. והמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו וכו'. והוא דעת הראב\"ד בהשגה פ\"ח וז\"ל ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מידת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות. מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה וכו' ע\"כ. ויצא לי מזה דמתני' אתיא אליבא דהלכתא כרבי מאיר דסבירא ליה ממון גבוה הוא והלכך אינו מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה במשנה ו פ\"ק דקדושין אלא שאינו כהקדש גמור. והמוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה. ואף דברי הר\"ש כן הוא. שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ\"ק דקדושין [דף כח] רשות גבוה בכסף. מפרש בגמ' כיצד. ע\"כ. ואילו סבר הר\"ש דמתני' דלא כר\"מ אלא כרבי יהודה דסבירא ליה ממון הדיוט הוא למה לו לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכא תיתי שיהיה כהקדש אם ממון הדיוט הוא. אלא ודאי שבא לפרש מתניתין דממון גבוה הוא ואפילו הכי לא דמי ממש להקדש. והוא דעת הראב\"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסיק הלכתא בגמ' דממון גבוה כמ\"ש לעיל. אלא אתיא נמי כר\"מ. והא דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע\"ב) מוכיח דמתני' כרבי יהודה דאילו לר\"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש. ולא נחת תלמודא לדחות ולפרשה אפילו כר\"מ וכדפרישנא. משום דהתם להכי בעי למימר דכרי\"ה. כי היכי דתשכח דסתם תנא לן כרי\"ה ודלא לפסוק כר\"מ. והגמ' מסיק דאפ\"ה הלכה כר\"מ משום דתנן בבחירתא כותיה הלכך לא חש לדחות ולומר דמתני' אפי' כר\"מ. ובזה מסולקת תמיהת הכסף משנה דבגמרא מתניתין כרבי יהודה. והרמב\"ם פסקה. וכתב דהרמב\"ם שינה בפירושה דלא הוי ענין לממון גבוה או הדיוט. ויש לי להקשות עליו דהא גמרא מפרשה כרבי יהודה. אלא על כרחך לומר דגמרא לא נחת לפרשה בענין אחר מהטעם שכתבתי. ואי הכי מעיקרא לאו קושיא היא דאיכא לפרשה לענין ממון גבוה. ואפ\"ה אתיא כרבי מאיר וכדכתבינן. אלא דבגמרא לא צריכא לנחותי בפירושה: \n",
+                    "<b>וסלע של מעשר שני שלו</b>. מ\"ש הר\"ב ואין זה כפורע חובו וכו' לפי שבתחלת המקח וכו'. תימה דכלפי לייא. הא איפכא הוא. דאם בתחלת המקח שוה שני סלעים ועכשיו נותן סלע האחד ממעות מעשר שני שלו הוי פורע חובו ממש ממעות מעשר שני. ולשון הירושלמי ברפ\"ק שמשעה הראשונה מעשר שני חייב אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר. יאות. ונראה לי דהכי פירושו דמהשתא איגלאי למפרע שמשעה הראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני. לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו. יפה היה עושה. [*וכתב הר\"ש והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר. נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרווייהו אנותן לו קאי עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מדבר וכו' [*רבי יוסי אומר דיו</b>. פי' הר\"ב כיון שעסוקי' באותו ענין וכו']. וכתב הר\"ש וכה\"ג י\"ל בפדיון מעשר שני עכ\"ל. ואף בגליון ספרי הרמב\"ם פ\"ד אמר המגיה והוא שעסוקים באותו ענין. או מענין לענין ובאותו ענין. ע\"כ. ומיהו לכאורה נ\"ל דאיכא לחלק דדוקא בקידושין ובגירושין צריך שיהיו עסוקים וכו'. משום דבעינן דעת האשה שאין האשה מתקדשת בעל כרחה. כדתנן בריש קידושין. ובגירושין שמתגרשת בעל כרחה. כדתנן בר\"פ ארבעה עשר דיבמות. מ\"מ גט פסול הוא לדעת הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות גירושין [ה' י\"א] כלומר דמדאורייתא הוי גט. ורבנן החמירו שצריך שידבר עמה וכו'. אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה בלבד. איכא למימר דא\"צ כלל שידבר וכו' אלא הוי פדיון מעליא אפילו בשתיקה. ונראה שדעת הרמב\"ם כך היא. שמכיון שסתם ולא פירש שדין הפדיון כדין הקדושין נראה שס\"ל שחלוקים הם בכך. ומהאי טעמא. שהרי לא העתיק הפדיון אצל דין הקדושין שנוכל לומר דילמוד סתום מן המפורש כדאיכא למימר במשנתינו לדעת הסוברים כן. אבל העתיק כל אחד בהלכות המיוחד לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכל עליו עוד איסר</b>. ואע\"ג דכשאכל עליו לא אכל אלא שוה חצי איסר. ועכשיו ששוה שני איסרים נמצא שיש בו איסר וחצי שעדיין לא אכל עליו. הא מלתא ליתא שמה שנשאר והוא החצי הוא *)[*שרשאי] לאכול כפי שויו עכשיו. אבל מה שאכל עליו והוא החצי כבר נתחלל **) [*ונתפס למעשר]. ומה ששוה עכשיו אותו החצי [*השני לבדו] מן החולין הוא: \n",
+                    "<b>ואחד ממאה באיסר</b>. פירש הר\"ב מפירוש הרמב\"ם הוא. ולא פירשו טעם לאחד ממאה באיסר. ואולי דכעין תרומה נגעו בו הואיל ואקרי קדש כמו תרומה וכמו שבתרומה כשיש כאן חלק אחד ממאה ונפל למאה בטל במיעוטו במקום שאין כאן גזל השבט. כדתנן במשנה ד פ\"ה דתרומות. והכא גבי מעשר שני דלא שייך גזל אמרו דכל אחד ממאה שלא אכל נתבטל ואע\"ג דבתרומה בעינן מאה ואחד הקילו במעשר ואמרו מספר שלם. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים וכו'</b>. תימה דלא תנן לה בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ועיין במ\"ב פ\"ד דמעשרות: \n",
+                    "<b>[*וב\"ה אומרים בודאי י\"א</b>. פירש הר\"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה וכו'. וכן פי' הרמב\"ם. ותמיה לי דאין י\"א דב\"ה כי\"א דת\"ק. וי\"ל דהא לעיל מ\"ו כתבתי שאין שלו השנוי בסיפא כמו שלו השנוי ברישא והן דברי חד תנא. וכ\"ש הכא שהן דברי שני תנאי' שיש לכל אחד לדבר כלשונו ורבינו הקדוש העתיק לכל א' וא' כדבריו. וכדתנן פ\"ק דעדיות מ\"ג. אבל הר\"ש פירש לכל המשנה בענין אחר. וז\"ל המניח איסר של מעשר שני בחבר שראה עם הארץ שחלל מעשר שני [על] איסר איירי [ובסתמא] כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי ר' חנינא בשם רבי ייסא דר' אלעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר. ועירבן עם פירותיו תלינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר [ואח\"כ] עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר וא' ממאה באיסר [פי'] א' ממאה בכל איסר ואיסר של אחד עשר. דהיינו [חלק תשיעי] באיסר שכך עולה החשבון שהרי ממה נפשך כיון שהמעשר שני איסר א'. נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו עשר איסרין. הוסף על העשרה מעש\"ר שהופרש עליהם [ממקום אחר כן הוא בהר\"ש] היינו א'. וא' מתשעה באיסר תשיעית מלגו דהוא עישור מלבר [שתרם מהמעשר]. ונמצא בין הכל י\"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו א' מט' באיסר הוא א' ממאה שבכל. דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי\"א צ\"ט חלקים. והיינו דקתני אחד ממאה באיסר כלומר אחד ממאה על כל א' וא' מלבר דהוא אחד מצ\"ט על [כל] אחד מלגו. וכשתצרפם עולין לאחד מתשעה באיסר. ב\"ש אומרים הכל עשרה. כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה\"א בודאי אחד עשר. כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו אחד עשר כדאמרינן. אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן בפירות דמאי] אין אוכל אלא עשרה ואין נאמן על הראשון עכ\"ל. והעתיקו ג\"כ הפי' שהזכרתי ומתוכו הגהתיו. ובהא דבית הלל אומרים בודאי י\"א וכו' מסיים וז\"ל והאחד ממאה. ולא חש להזכיר כי אם הכלל עכ\"ל. אך קשיא לי היאך קאמרינן שאוכל שוה אחד עשר וכו' וכלומר והנותר על זה השיעור לא יאכל לפי שהשאר אינו בחזקת מתוקן. וא\"כ מעורבים טבל ומתוקן והיאך יוכל לאכול כלום מהם (וב\"ש) [וכל שכן לב\"ש] דאינו נאמן על הראשון היאך יאכל עשרה. משום דנאמן על השני והרי טבל דהראשון מעורב בו. ונ\"ל לתרץ דהכי קאמר אחד עשר וא' ממאה יאכל בלא שום תיקון אבל האחרים המעורבים בו צריכין תיקון כשאר דמאי ויעשה התיקון קודם שיאכל כלום ולבית שמאי צריך ג\"כ לתקן אלו העשרה ג\"כ תיקון דמאי. כן נראה לי ליישב והוא נכון. ולכן העתקתיו. כי על פירוש הרמב\"ם יש לדקדק כמו שכתבתי בדבור המתחיל ואחד ממאה וכו' ובריש זה הדבור והיישובים שכתבתי אינם מחוורים כל כך. ואע\"פ שראיתי בכ\"מ סוף פ\"ח שכתב וז\"ל הנה ר\"ש פירש משנה זו ע\"פ הירושלמי. והקשה עליו הרא\"ש ור\"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי. ואליהו עתיד לפרשה. ופי' רבינו [היינו הרמב\"ם] במשנה מחוור. והר\"ר עובדיה ז\"ל לא כתב אלא פירוש זה אע\"פ שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פירושי רבינו שמשון עכ\"ל. הנה לא גלה קושית הרא\"ש אולי היה לה תירוץ כמו שמצינו בכמה מקומות להאחרונים שמתרצים לקושית הראשונים. ומ\"ש שהר\"ש עצמו נתקשה וכו'. לא על הירושלמי הזה שבפירושו הזה אלא אח\"כ הביא ירושלמי שמדבר מזה הענין ומחדש בו דברים על זה הירושלמי הוא שנתקשה הר\"ש ואנכי לא ידעתי איך יפרשהו הרמב\"ם ג\"כ. והקרוב אלי שהיא קושיית הרא\"ש ג\"כ. ומשום כך לא הוצרך הכ\"מ לגלותה מכיון שהיא מגולה בדברי הר\"ש עצמו. ומה שהר\"ר עובדיה כתב לפירוש הרמב\"ם אולי מפני שראה בפירושו שסיים בזה הלשון דהוא ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד. ועוד [צ\"ל ועד] שכ\"מ מביא ראיה מהר\"ב אביא אני בהפך מהפירוש שהזכרתי שבכמה מקומות כותב לפירוש הרמב\"ם ולא לפירוש הר\"ש ובכמה מקומות שכותב לפירוש הר\"ש וכותב ג\"כ לפירוש הרמב\"ם. ובכאן לא כתב אלא לפי' הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המעות הנמצאים וכו'</b>. ועיין במ\"ב פ\"ז דשקלים]: \n",
+                    "<b>[*הרי אלו חולין אפילו דינר זהב וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שאין דרך וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי שאילו היה מעשר היה נותן בהם סימן]: \n",
+                    "<b>וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר</b>. ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר. הרמב\"ם ועיין במשנה יא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא קרבן</b>. פי' הר\"ב כלומר הקדש. ומסיים הר\"ש כדכתי' (נחמיה י׳:ל״ה) על קרבן העצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבשעות הסכנה היו כותבים ת' תחת תרומה</b>. מאי דסיים מפרש וה\"ה לאינך: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם</b>. כמו תובל קין. תרח. תודוס איש רומי. רבי תנחום. וכתב הרב ולדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו כתוב בו. קרבן. תרומה. כל התיבה שלימה. הא קאמר בסיפא אשתקד היתה מלאה פ��רות ופינה. עד כאן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כרם רבעי</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק ז דפאה: \n",
+                    "<b>ושל ערלה</b>. כתבו התוספות פרק מרובה (בבא קמא דף סט) וז\"ל קצת קשה דלא נקט ערלה תחלה ע\"כ. ולא החליטו הקושיא לפי שיש לומר דעיקר פרקין בדיני רבעי מיירי משום דשייכי למעשר שני הואיל ואקרי קדש כמוהו. אלא אגב שהזכיר דין הציון מבאר גם כן דין ציון ערלה וקבר. ולפיכך אע\"פ שהערלה קודם בזמן לרבעי הואיל ולא נשנה בכאן אלא אגב לא ראה להקדימו. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>בחרסית</b>. כתב הר\"ב דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה. כלומר כדי זריעה כלישנא דמתניתין ה פרק ט דבבא מציעא ודלא כלישנא דמתניתין דריש פרק ה דפאה ודברי הר\"ב הללו הם דברי התוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף סט) ופ' כסוי הדם (חולין דף פח.) וטעמייהו דלא תקשה אמתני' דסוף פ' כסוי הדם דמשמע דחרסית מגדל צמחים [*וע\"ש]. אבל לפי מ\"ש הר\"ב שם כפירוש הרמב\"ם דמתחלה קודם שנעשית חרסית ראוי לגדל צמחים. אינו צריך למה שכתב כאן. ועוד דהכא מפרש באדמה שעושין ממנו כלי חרס משמע שהיא גרועה לצמיחה משאר אדמה. ולפירושו דהתם משמע דמגדלת צמחים כמו שאר אדמה: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים בשביעית</b>. פירש הר\"ב אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו וכו'. גמ' דפרק מרובה [*ובמשנה של הפירוש שהזכרתי הוא כן במשנה עצמה] ופסקה הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ט מהלכות מעשר שני. ועיין מה שכתבתי במ\"ה פ\"ג דדמאי: \n",
+                    "<b>הנלקט</b>. פירש הר\"ב לכשיהא נלקט. כ\"פ התוס' במרובה. דאי לא תימא הכי לא הוה תקנה להנאכל בין לקיטה לאמירה. וכן כתב הר\"ש. וכתב עוד ולא שייך ברירה בענין זה [כלומר דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמ\"ש הר\"ב מ\"ד פ\"ז דדמאי] הואיל ואינו חל החלול עד שיתלקט. [*<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב בפירוש שהזכרתי ומה שלא היו מחללים כל הכרם בפעם אחת. שפעמים היו רוצים להוליך מותר הפירות [לאכול] בירושלים ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי היה עולה לירושלים</b>. כתב הר\"ב מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו וכו' לפי שסובר דכרם רבעי לאו דוקא אלא הוא הדין כל נטע וכדתנינן לקמן במ\"ד כיצד פודין נטע רבעי וכו' וכמו שכתבתי כבר במשנה ו פרק ז דפאה. [*וכן כתב עוד במשנה ה פרק ד דעדיות] וכן במסכת ביצה פרק קמא דף ה כתב רש\"י אהך מתני' דהכא פלוגתא דפ' כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אית תני כרם. ואית תני נטע. וכלומר דלדתני נטע הכי נמי בנטע איירינן וכן סתם מתניתין ו פרק ב דבכורים כמאן דאמר נטע רבעי. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות מעשר שני כתב ענבים של כרם רבעי עולין וכו' ושאר כל הפירות אפילו בזמן בית המקדש נפדין סמוך לחומה. וכתב עליו הכסף משנה בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים עכ\"ל. וז\"ל הירושלמי א\"ר הילא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים. ולא היו ענבים מצויות התקינו וכו'. ולרש\"י והר\"ב יש לומר שסוברים דמתחלה היתה התקנה על ענבים מטעם הנסכים. ואחר כך היה התקנה על כל הפירות מטעם שאמרו בבבלי בביצה וראש השנה דף לא בשם רבי יוחנן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומשמע בכל פירות דמה לי עיטור השוק בענבים מה לי בשאר פירות ועוד בפירות סתמא קאמר. וגם רבי יוחנן גופיה איהו מריה דתלמוד הירושלמי. הלכך מפרשים דמתניתין דהכא אע\"ג דתני כרם רבעי לא עדיפא ממשניות אחרות דתני נמי כרם רבעי. ומתלי תליין בפלוגתא דאית דתני וכו'. וסברי דלהכי נקט ר' ייחנן סתם. דסבר כמאן דאמר דתני נטע רבעי. והר\"ב שבא לפרש להלכה מפרש למתניתין כמאן דתני נטע רבעי. דהכי הלכתא. אבל להרמב\"ם שפוסק במתניתין דהכא כרם רבעי דוקא. צריך לומר דפירות דנקט ר' יוחנן היינו פירות דכרם. [*ובירושלמי דר\"פ. זונא שאל לרבי מה נתני כרם רבעי. או נטע רבעי. אמר לון פקון שאלון לר' יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא. נפקין ושאלון ליה אמר לון קדמיא כרם רבעי. ותנינא נטע רבעי. ונ\"ל דרוצה לומר זו המשנה ומטעם דר' יוחנן שהיתה התקנה לבסוף על כל הפירות. ומיהו י\"ל נמי דר\"ל מתניתין דד' וה' וי' ששם נשנו נטע רבעי. ובין כך ובין כך קשיא למה קתני פעם [כרם. ופעם] נטע. אלא ודאי דהיינו טעמא שיש פלוגתת התנאים ושנה רבי פעם כזה ופעם כזה. ובהכי נראה לי ליישב ג\"כ אמאי השיב רבי לזונא שישאל לר' יצחק שהמשניות בחונות ומצורפות אצלו והרי רבי חברם. ואם הוא לא ידע ר' יצחק מנא ליה. אבל למה שכתבתי דרבי לא רצה לסתום כחד ומש\"ה פעם תנא כרם ופעם תנא נטע. אפשר שנשכח ממנו איזו היא ששנאה כך ואיזה היא ששנאה כך. שמפני שלא היתה נפקותא להלכה מכיון שלא סתם כחד לא רצה להטריד עצמו שיהיה בקי בכך ודומה לדאמר ר' חייא לרב [שבת דף ג.] בר פחתי כי קאי רבי בהא מסכת לא תשייליה במסכת אחריתי לפי שהיה טרוד בחבור המסכת ההיא משא\"כ ר' יצחק שלא הוה ליה טרדא זו ידע רבי ביה שהיו מובחנות אצלו כל המשניות היאך הן שנויות אע\"ג דלא נפקא מינה מידי להלכה]: \n",
+                    "<b>ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור וכו'</b>. פירש הר\"ב שאם יתמעטו הפירות. וכן כתבו הרמב\"ם והר\"ש. ולא סגי בבטול טעם האיסור. ונראה לי טעמא מדמסקינן בפ\"ק דביצה [דף ה:] דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ופרש\"י אפי' אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת אפילו הכי אסור עד שהתירוה חכמים בפירוש בקבוץ חכמים ע\"כ. והואיל ואין שום דבר שבמנין מתבטל מעצמו וצריך מנין אחר להתירו. חששו המתקנים שמא אותו המנין שיבא אחריהם לא יהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין. ותנן בפ\"ק דעדיות אין ב\"ד יכול לבטל [דברי] ב\"ד חברו אא\"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין. לפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר להחזיר לכמות שהיה לכשיתבטל הטעם. דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם. וסובר אני שמ\"ש הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות ממרים אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם עד כאן. שממשנה זו למד כן דמדהוצרכו לתנאי שמע מיניה שצריך שיהיו המבטלים גדולים מהמתקנים אפי' אם נתבטל הטעם. והראב\"ד שהשיג עליו ואומר שכל שנתבטל טעם התקנה א\"צ שיהיה ב\"ד המבטל גדול מן המתקנים. נראה שמפרש למשנתנו דתנאי היה שיחזור וכו' כל אימת שירצו אפי' כשעדיין לא נתבטל הטעם. וא\"ת בין להרמב\"ם וסייעתו בין להראב\"ד. מה היה צריך כלל לתנאי שהרי התקנה שיהא נפדה וכו' אינה תקנה אלא דין תורה הוא שאין לנטע רבעי אלא דין מעשר שני. ומעשר שני פודהו סמוך לחומה כדלעיל בפ\"ג משנה ז ח. וא\"כ זאת התקנה שיהא נפדה. אינה אלא עקירת התקנה הקודמת שיעלו לירושלים ולא יפדו. ועקרוה והעמידו הדבר על דין תורה. ומעתה ודאי הרשות נתונה לכל ב\"ד שבכל דור ודור לתקן כטוב וכישר בעיניהם לעלות לירושלים אם יום או יומים פחות ויתר כמו שהראשונים תקנו במהלך יום. ונראה לי דמתני' דייקא דתני התקינו ומאי התקינו הא לא הוה אלא בטול ועקירת התקנה הראשונה. אלא ודאי דהתקינו תקנה שיהיה נפדה ולא יעלו כלל לפי שרבו הפירות ואין קונה. וכיוצא בו מצאנו לר' יהודה בסוף פ\"ד דבבא מציעא [דף ס.] שסובר לא יחלק החנוני קליות וכו'. ולא יפחות השער. הרי לסברתו ראוי לתקן שלא יפחות השער. ונראה דהיינו סברת רבי יוסי שחולק לפי שהוא סובר כחכמים דפליגי על רבי יהודה וסברי זכור לטוב להפחית השער ולפיכך אומר שהתקנה היתה מפני שחרב הבית. ולר' יוסי נמי הוצרך תנאי מפני שהתקנה היתה שלא יהו רשאים להעלות כדי שלא לעטר שוקי ירושלים הנתונה בידי האויבים ואף אם יתבטל זה הטעם שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ולא יהו אותו בית דין שבאותו דור רשאין לבטל כי אולי לא יהיו גדולים מזה הבית דין. כי בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי אמתניתין. וכל שכן קודם לתחיית המתים. ומזה ודאי קשיא להראב\"ד דהואיל והתנאי עצמו לא היה אלא לכשיבנה בית המקדש. וממילא בטל הטעם וא\"כ מה צורך לתנאי. וגם בזה יש לי להליץ בעדו מזה הירושלמי שבית המקדש עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד. ונמצא שעד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו וכמו שהיה בתחלת בית שני. ובשלוט האויבים בנו ויהיו בירושלים. עדיין לא נתבטל הטעם לגמרי. לפיכך הוצרכו לתנאי שהבית דין שבאותו דור יחזרו הדבר לכמות שהיה על פי זה התנאי. ולפי מה שכתבתי דת\"ק אתיא כרבי יהודה ורבי יוסי כחכמים. יצא לי טעם נכון למה שהרמב\"ם העתיק בחבורו דברי רבי יוסי ולא דברי תנא קמא. אע\"ג דקיימא לן הלכה כר' יוסי מחברו ולא מחבריו. משום דרבי יוסי כחכמים דהתם דהלכה כוותייהו. ועוד נראה לי דפסק כרבי יוסי משום דסוגיא דמסכת ראש השנה [דף לא:] מוכחת דזאת התקנה אחר החורבן היתה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לרב פפא מתקנות רבן יוחנן בן זכאי שאחר החורבן. ולרב נחמן בר יצחק בדור שאחריו. ותמיהני על הכסף משנה שלא העיר ע\"ז שפסק כרבי יוסי. ולא נהירא לומר דהרמב\"ם כתב משחרב בית המקדש וכו' משום דאף לת\"ק הואיל ונחרב הבית אין מעלין כדכתב בפירושו. דאין זה מדרך הרמב\"ם בחבורו להשמיט דין הנוהג בפני הבית: \n",
+                    "<b>[*משחרב בית המקדש היה התנאי הזה</b>. קצת קשה דהיתה התקנה הזאת הוה ליה למימר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי וכו'</b>. משנה זו שנויה במ\"ו פ\"ז דפאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטע רבעי</b>. עיין מה שכתבתי במ\"ו פ\"ו דפאה: \n",
+                    "<b>על פי שלשה</b>. פירש הר\"ב דסתם נטע רבעי אין דמיו ידועים. כלומר ולהכי תנן בסתם שלשה דמשמע דלעולם בעינן שלשה. ולעיל בפ\"ד גבי מעשר שני מחלקינן בין דמיו ידועים לשאין דמיו ידועים. אלא דהכא אין לחלק משום דלעולם אין דמיו ידועים [*דמצריך לפחות היציאה. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>[*להוציא יציאות מביתו</b>. עיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכר לקיטה</b>. פירש הר\"ב ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו. וכן פי' הרמב\"ם ונראה לי דטעמא דמלתא משום דאין הכל בקיאין בדיני שביעית וכשיאמר הא לך איסר ולקוט לי בו הדמים נתפסים בקדושת שביעית אלא צריך שיאמר לקוט לי כדתנן במ\"ד פ\"ח דשביעית. והלכך נמנעים בני אדם מללקוט בשכר. ומיהו אכתי לא ניחא לי דמשמע מדבריהם דבשאר שני שבוע מנכים שכר לקיטה נמי [*וכדמוכח גבי הפקר] ולא פירשו כן במשנה דלעיל. ובחבורו כתב שומרים חמרים ופועלים. ואולי דבכלל פועלים הלוקטים. והר\"ש כ' דיש מפרשים למתניתין דלעיל יציאות מביתו. חפירה. וזמירה. ובשביעית כל הנך לית ביה דאסורין בשביעית. ע\"כ. משמע דאילו לקיטה בשביעית נמי מנכה. ותנא לא בא למעט בשביעית אלא הנך ושכר לקיטה לעולם מנכין בין בשאר שני שבוע בין בשביעית. ולקיטה בסיפא מתניא ועלה קא סמיך בכולהו. ובתחלה כ' הר\"ש דיציאות דלעיל שיצטרך לשכור פועלים ללקט ובשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה פודין בשיוויו אבל הפקר תחלתו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקריה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובין שניתן לו במתנה</b>. פי' הר\"ב כשהוא סמדר דאילו לאחר שנגמר בישולו וכו' אין יכולים ליתן [אותו] במתנה. בגמרא פ\"ב דקדושין דף נד כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר. ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר פרי לענין ערלה ומשמע דדוקא סמדר אבל בוסר לא. הואיל דלענין ערלה הוי פירי לרבעי נמי הוי פירי. ואע\"ג דאתקש למעשר שני [ועיין במשנה ח פ\"ק דערלה] ולענין מעשרות בוסר לא הגיע לעונת המעשרות כמ\"ש הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות מעשר. י\"ל דלחומרא דינו כערלה דהיתירא דאסורא דערלה ניהו ומערלה הוא בא כמ\"ש בסייעתא דשמיא במשנה ח פ\"ק דערלה. והרמב\"ם בחיבורו כתב אינו נקנה במתנה אלא אם נותנו בוסר. וכתב עליו הכ\"מ דיש לתמוה דעד כאן לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר. ואין לומר דטעמא דשרינן סמדר משום דאינו פירי. ובוסר נמי אינו פירי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ. וצ\"ע. ע\"כ. וכלומר ולא ה\"ל לסתום ולכתוב בוסר בסתם. דמשמע דכל בוסר אפילו הגיע כפול הלבן נקנה במתנה. ועוד קשה לי דבפרק ה מהל' נזיר כתב הרמב\"ם בפירוש דבוסר הוא פירי. ונ\"ל דלפי מה שכתב בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר אלא א\"כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות דלא קשיא ולא מידי. דהא כתב בפ\"ב מהל' מעשר. פירות שאינן ראוין לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו. אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר (ויקרא כ״ז:ל׳) מזרע הארץ מפרי העץ עד שיעשו פרי. ע\"כ. וסייעתא לדבריו בר\"פ שלישי ממסכת בכורים בירושלמי הביאו הרמב\"ם והר\"ב בפירושם הנה הבאתי את ראשית פרי בשעת הבאה צריך שיהא פרי ולא בשעת הפרשה אלא אפי' בוסר. הרי שבוסר אינו פרי ותו כתב הרמב\"ם הענבים משיראו החרצן שלהם מבחוץ. ע\"כ. והשתא אם זה שיראה החרצן מבחוץ הוא הבוסר שהגיע כפול הלבן. וכמו שנראה ממה שאמר עד שיעשו פרי והרי כשהגיע לכפול הלבן הוי פרי לברכה. א\"כ כמו שסותם בהלכות מעשר וקראו בוסר סתם ורוצה לומר בזה כל שלא הגיע לכפול הלבן. הכי נמי הכא לענין נטע רבעי קורא לבוסר סתם לשלא הגיע לכפול הלבן. וכן יפורש בוסר שכתב בהלכות נזיר [*כשהגיע לכפול הלבן]. ואם שיראה החרצן מבחוץ גדול יותר מבהגיע לכפול הלבן. אכתי שפיר קאמר בוסר דנקנה במתנה לפי טעמו דיהיב דכל שלא בא לעונת מעשרות לא הוי ממון גבוה. והא דבגמרא נקט סמדר לרווחא דמילתא נקט סמדר שעדיין אינו פרי כלל אפי' לברכה. דאילו בוסר שהגיע לכפול הלבן הוי פירי לענין ברכה. אע\"ג דלפום קושטא דמלתא אפי' בוסר שהגיע כפול נקנה במתנה. משום דהואיל ועדיין לא הגיע לעונת המעשרות אינו ממון גבוה. מ\"מ גמרא לא נחית השתא אלא לומר דשייך מתנה בנטע רבעי. ונקט מלתא דרווחא. והיינו סמדר דלכולי עלמא לא הוי פירי אלא לר' יוסי. והשתא דברי הר\"ב יכולין להתפרש כדברי הרמב\"ם ועיין בפירושו משנה ז פ\"ק דערלה ומה שכתבתי שם. [*ובדברי הר\"ב במשנה ו פ\"ג דעוקצין מוכח כמו שכתבתי באחרונה ועיין סוף פ\"ג דגיטין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ערב יום טוב הראשון של פסח</b>. והרמב\"ם בפ' א��ד עשר מה' מעשר שני העתיק ערב יום טוב האחרון. והכ\"מ הביא ראיה לגירסתו מן הירושלמי דפריך ויתודה ביו\"ט הראשון של פסח. כדי שיהא לו מה לוכל ברגל ויתודה בשחרית ע\"כ מצוה הוא לוכל. ואם איתא שהביעור היה מערב יו\"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל. עכ\"ל. וא\"ת מאי משני הירוש' אדפריך ויתודה בשחרית דעד כאן מצוה [הוא] לוכל. הרי ביער הכל מערב יום טוב. דאין לומר דפריך אשחרית של יום טוב הראשון דאכתי תקשה ויתודה ביום הראשון של חול המועד. ונ\"ל דה\"ק דמצוה הוא לאכול עד כאן שכל שלא יצא המועד יכול לקיים מקצה וגו' במועד. ולפיכך לא התקינו להתודות שחרית אבל לפי שביום טוב אי אפשר לבער וחששו אם ישייר *)ביום טוב ולא יאכלנו שלא יוכל לבער ולהתודות לפיכך אמרו לבער מערב יו\"ט. ומפני שעדיין לא יצא המועד והיה ראוי לוכל עדיין לכך לא התקינו הוידוי עד למנחה [*כדלקמן מ\"י] והא דתנן במשנה ה פ\"ב דמגילה כל היום כשר לודוי מעשר היינו שאם התודה יצא ידי וידוי אחרי שכבר ביער מערב יו\"ט. אבל חכמים התקינו במנחה מהטעם של הירושלמי. ולהר\"ב בפירוש משנה י גירסת הספר נכונה. ואין מן הירושלמי קושיא. [*ובסדר משנה שבירושל' לקמן במשנה י לא גרסינן אלא במנחה ביו\"ט ולא גרסינן האחרון מזה מוכח דהכא גרס האחרון ולא הראשון אע\"פ שבסדר המשנה דירושלמי גרס הכא הראשון מ\"מ מתוך דלא גרס במשנה י כלום אם כן אקמייתא סמכא. וממילא דבקמייתא דהיינו הא דהכא על כרחין הגירסא האחרון. כך דן לפני בני האלוף מוהר\"ר אברהם שיחיה ודבריו נכונים]: \n",
+                    "<b>של פסח</b>. כתב הר\"ב שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולם עד שיבא פסח וכו'. כלומר שכשיבוא פסח כבר נגמרים להיות כל הפירות נלקטים. ואין ה\"נ דקודם לכן נגמרים דהיינו מחנוכה וכמפורש במשנה ו פרק קמא דבכורים. אלא שצריך שיהיה במועד והמועד הקודם לחנוכה עדיין אין כל הפירות נלקטים. אבל המועד שאחריו שהוא פסח כבר נגמרים כו'. וזהו שאמרו בירושלמי אי כשתכלה לעשר את כל הפירות. יכול אפי' בחנוכה נאמר כאן מקצה וכו' מה להלן במועד אף כאן במועד: \n",
+                    "<b>[*מעשר ראשון לבעליו</b>. פירש הר\"ב ללוים. ועיין במשנה טו]: \n",
+                    "<b>והבכורים</b>. עיין בפ\"ב דבכורים משנה ב: \n",
+                    "<b>התבשיל</b>. פירש הר\"ב שיש בו מפירות שביעית או ממעשר שני וכו'. וצ\"ע מה ענין שביעית לכאן. ואין לומר משום דחייב נמי בביעור. חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם. ודשביעית אינו כן לדעת הר\"ב כמו שהוכחתי מפירושו מ\"ב וח דפ\"ט דשביעית ועוד דטעמא דכתב הכא כיון דאין ממשן ניכר. אינו עולה לשביעית. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא אע\"פ שאין הממש ניכר. כדתנן התם בסוף פ\"ז. והרמב\"ם בחיבורו פ' אחד עשר כתב תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי ועיין במשנה י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צריך לחללן על הכסף</b>. פי' הר\"ב דכתיב וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין. וכך כתב הרמב\"ם. ונ\"ל לפרש דרוצה לומר הואיל ואין בית המקדש אין לך ריחוק מקום גדול מזה הלכך מחללן על הכסף וכאילו וצרת הכסף אינו רשות אלא חובה. דכיון שריחוק מקום כזה שאין בית המקדש אי אפשר להעלות הפירות אלא וצרת צריך לחללן. אע\"ג דפשטיה דקרא בזמן בית המקדש ואינו אלא רשות. והר\"ש הביא הירושלמי בזה הלשון וצרת הכסף בידך ובלבד בידך. ובירושלמי שלפנינו וצרת הכסף בלבד בידך. ונ\"ל דהכי פירושו דבזמן שאתה מניחו בידך כלומר במ��ומך וא\"א להעלותן למקום הבחירה יהיה הכסף בלבד בידך ולא הפירות אלא צריך אתה לחללן על כסף. ודייק מבידך דמיותר דהוה ליה למימר וצרת הכסף והלכת וגו' ונתת הכסף וגו'. [*ועיין בפירוש הר\"ב משנה י פ\"ג דב\"מ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו</b>. פי' הר\"ב וכבר נתקנו. ולאו דוקא נקט דאפילו קודם שנתקנו נמי כדלעיל שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורים. הא שהגיעו לעונת המעשרות חייבים ואע\"פ שעדיין לא הופרשו. והכי איתא בירושלמי והביאו הר\"ש לעיל והלא טבל הוא רבי הילא בשם [רבי] שמואל זאת אומרת שהטבל קרוי קדש. ועוד דעובדא דרבן גמליאל מוכח שעדיין לא נתקנו שהרי אמר שאני עתיד למוד וכו': \n",
+                    "<b>צריך לקרות להם שם</b>. פי' הר\"ב לזכות אותן לבעלים. ולא הוי כקריאת שם דבמס' דמאי שהוא לקבוע מקום בצפונו או בדרומו ושיזכיר הסכום מאה חולין וכו'. אלא הכא אינו חייב אלא לברר להם בעלים למי יתנום כך כתבו התוספות בקדושין [ריש] דף כו: \n",
+                    "<b>[*עשור וכו' נתון ליהושע</b>. כתב הר\"ב לוי היה וכו'. ואם תאמר הא קנסם עזרא [כמ\"ש הר\"ב במשנה טו] ויש לומר כר\"ע דאמר קודם קנס דוקא ללוי ואחר קנס' לכהן וללוי כדאמר בפ\"ב דכתובות תוס' דב\"מ [יא:]]: \n",
+                    "<b>ומקומו מושכר לו</b>. פי' הר\"ב ויקנה המעשר אגב קרקע. בפ\"ק דב\"מ דף יא ע\"ב. [*ועיין במשנה ז פרק ה דב\"ב]. ופריך וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו המעשר בחליפין. ומסיק מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו. חליפין דרך מקח וממכר הוא. מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא. והרמב\"ם בפי\"א מהלכות מעשר שני כתב שאין מקנין מעשר בחליפין וכתב הכסף משנה וז\"ל נראה שלמד כן מהך עובדא וכו' ע\"כ. אשתמיטתיה דתלמוד ערוך הוא: \n",
+                    "<b>ונתקבלו זה מזה שכר</b>. כתבו התוס' דאילו חליפין אין שכירות נקנה בחליפין והרא\"ש כתב דכיון שעל ידי חליפין לא היה יכול להקנות כדמפרש בגמ'. [כמו שכתבתי] אלא היה צריך להקנות להן אגב קרקע יותר קל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במנחה ביום טוב האחרון</b>. משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון. ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים לאחרו. מטעם הירושלמי שהבאתי במשנה ו. ומכאן ראיה וגדולה היא אלי. שאין מחוייבין בסעודה שלישית ביום טוב דלא כסוברים שגם ביום טוב מחוייבים כמו שכתוב באורח חיים סימן תקכ\"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל: \n",
+                    "<b>מתודין</b>. כתב החכם מהר\"ר עובדיה ספורנו בפרשת כי תבא שהוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות כאמרו (יחזקאל כ׳:כ״ו) ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר וגם נתתיו ללוי כמו ואע\"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותיך אעפ\"כ אני מתפלל השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני עכ\"ד: \n",
+                    "<b>[*זה מעשר שני</b>. עיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ם במשנה יג]: \n",
+                    "<b>זו תרומה ותרומת מעשר</b>. לשון הר\"ש. ובירושלמי דייק מדלא תני בכורים שמע מינה ר\"ש היא דתנן וחייבים בביעור ור\"ש פוטר [בפ\"ב דבכורים ולעיל מ\"ו] דהא לא תני להו בהדי תרומה ותרומ\"ע משום דבכלל תרומה נינהו דבכורים אקרו תרומה כדדרשינן ותרומת ידך אלו בכורים עכ\"ל. ורוצה לומר דאי אתיא כר\"ש אתא שפיר דלא תנא להו משום דהוו בכלל תרומה שנתנין לכהן כמו התרומה אבל לרבנן מתבערים הוי ליה למתני. ונראה להגיה שצריך להיות והא דלא תנא וכו': אע\"פ שאינן מעכבין. הרמב\"ם בפרק י\"א כתב אע\"פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם הקדים מעשר שני לראשון</b>. עיין במשנה ו פרק ג דתרומות: \n",
+                    "<b>מלברכך ומלהזכיר שמך עליו</b>. והרא\"ש פרק כיצד מברכין גורס ומלהזכיר [שמך] ומלכותך עליו לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אבל התוס' כתבו דאטו תנא כי רוכלא ליתני וליזיל. ותמיהני על המזרחי ורבינו בגור אריה שכתבו על מה שפי' רש\"י בפרשת כי תבא ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות שר\"ל שבח והודאה דאילו נוסח ברכה אנשי כנסת הגדולה תקנוה ומדרבנן היא. ואמר המזרחי שזאת המשנה שאומרת מלברכך ומלהזכיר שמך מסכים עם זה הפירוש על דברי רש\"י ואיך תסכים עם זה הפירוש אחרי שהגמרא מייתי למשנה זו אפלוגתא דרב ור' יוחנן בכל ברכה שאין בה שם ומלכות אלא הנכון דרש\"י נוסח הברכה קאמר [*וכן הוא בהדיא בפי' רש\"י בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ) וז\"ל ומלברכך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר עכ\"ל]. ואע\"ג דמדרבנן היא אסמכוה אקרא דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא משאר דברים דמדרבנן שהסמיכום על המקראות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ולא נתתיו לאוננים אחרים</b>. לא ידעתי ממאי מפיק להא. דלמא למת דוקא]: \n",
+                    "<b>ושמחתי</b>. מבנין הדגוש השי\"ן בחיר\"ק והמ\"ם דגושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי וכו'</b>. [*אפילו במקום שאינו זבת חלב ודבש. לשון הפירוש שהזכרתי] וכתב הרמב\"ם וז\"ל וזה הדרש שהוא דורש בכאן זו הפרשה מלה במלה אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הוידוי. אבל יודיענו בכאן על דרך הפירוש ענייני זאת הפרשה אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שנתנה ע\"י הנביא וזה מבואר מאד עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישראל</b>. דאילו כהנים ולוים פליגי בהו ר\"מ ור' יוסי בסיפא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*העביר הודיות המעשר.</b> פירש הר\"ב לפי שעזרא קנס את הלוים. ונדחקו התוס' בפ\"ב דכתובות דף כו ע\"א למצוא קרא דמוכח מיניה דעזרא קנס את הלוים ומפני כן נדחקו לפרש הכתוב בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים דהכי קאמר כשיבואו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבואו הכהנים עמהם. וכר\"ע דכתבתי לעיל במ\"ט. אבל לראב\"ע דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דל\"ל עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלא:). וי\"ל דלראב\"ע לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא אקרי ויהיב. כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. והר\"ר יוסף פי' מדכתיב במלאכי [ג] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא להניח שם תרומות כהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י). וכיון שאומר להביא שם המעשר א\"כ של כהנים הוא דקי\"ל [בפ\"ק דמגילה] [דף טו] דמלאכי זה עזרא. והר\"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב (שם יג) *)ואדע כי מתנת הלוים לא נתנה להם ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים וגו' משמע שהלוים ומשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי עכ\"ל. עוד כתבו שם אליבא דמ\"ד דקנסא לעניים הוא עיין שם כי אין להאריך כאן בזה. וכן גם עיין בפ\"ט דיבמות דף פו ע\"ב בתוספות בסד\"ה מ\"ס וכו' שכתבו אליבא דראב\"ע דס\"ל דמדין תורה מעשר ראשון אף לכהן דקנסינהו ללוים לגמרי ומשום הכי העביר הוידוי ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בפ\"ד דקדושין במ\"א בד\"ה לוים וכו']: ",
+                    "<b>בטל את המעוררים.</b> כתב הר\"ב שאמר להם וכי יש שינה לפני המקום גמרא סוטה דף מז ומסיימין בה והלא כבר נאמר (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר (שם מד) עורה למה תישן ה' עד כאן. וכתב הרמב\"ם והם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם השם יתב' והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי הש\"י ע\"כ: ",
+                    "<b>ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים.</b> [*שינה הלשון מטעם שכתוב בירושלמי עד תחלת ימיו. רבי חסידא שאל לרבי חזקיה לא מיסתברא עד סוף ימיו א\"ל אף אנא סבר כן ע\"כ והטעם שסותר [שאומר כצ\"ל] מסתברא סוף ימיו. נראה לי שאם היה טעם המשנה ששינה הלשון להודיע שהיה זה תחלת ימיו. אם כן הוי ליה להקדים מעשה זה קודם לכולן] ועיין בסוף פ\"ק דמועד קטן: ",
+                    "<b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי.</b> לפי שעד ימיו היו שואלין אם הוא מעושר אם לא. ומי שמדקדק על עצמו היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות. והוא תיקן שלא יוציאו וכו' כמו שכתב הר\"ב ועמ\"ש בריש פ\"ז דברכות בשם התוספות. ועמ\"ש בריש דמאי. ושם בפ\"ד מ\"ג: ",
+                    "<small>סליק מסכת מעשר שני</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשר שני",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעשר שני, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Maaser Sheni, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,291 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": {
+        "Mishnah Maaser Sheni, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר מעשר ראשון מעשר שני על סדר מעלתם. \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אין מוכרין אותו</b>. פירש הר\"ב וסתם מתני' כר\"מ. וכן פסק במ\"ג ד דפ\"ד. וב\"ה נמי סברי דממון גבוה הוא במ\"ג פ\"ה ומ\"ו פ\"ז דפאה. ועיין פרק ז דפסחים מ\"ג ומ\"ש שם. ועוד במ\"ו פ\"ד דמכילתין: \n",
+                    "<b>ואין ממשכנין אותו</b>. מפני שכתוב בו ברכה. ירושלמי: \n",
+                    "<b>[*ולא שוקלין כנגדו</b>. פירש הר\"ב סלע של חולין וכו'. וכל שכן פירות נגד פירות. וכן פי' הר\"ש לתרווייהו. וכתב עוד דמוכח בפ' במה מדליקין דאין שוקלין סלע וכו' ואפי' לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק ליה לחולין. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>מתנת חנם</b>. [כתב הר\"ב כגון וכו' אבל לתת לו מתנה וכו' אסור]. וכן פסק במ\"ג פ\"ד ועיין במ\"ג ה דפ\"ה. [*ומ\"ש הר\"ב כגון שמזמינו וכו' אבל לתת לו ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור. ונ\"ל דדוקא *)(לעניים) לתת במתנה מעשר שני פליגי אבל אפשר ויכול להיות דלקבוע למעשר כולי עלמא מודו דאין מתנה קובעת כמכר. וכשני סתמות היינו משנה ראשונה דפ' שני דמעשרות. ומ\"ב פ\"ג דמעשרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תמים חי</b>. פירש הר\"ב והוא הדין נמי שחוט. עיין מה שכתבתי בריש פרק ה דבכורות]: \n",
+                    "<b>הבכור מוכרין אותו תמים חי</b>. וכתב הרמב\"ם ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה תועלת לזה שקנאו. הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו עכ\"ל. [*ומתני' בזמן הזה. דבזמן המקדש אין מוכרים אותו תמים שעומד לקרבן ואין לכהן זכות בו. כדאיתא פ\"ק דתמורה הביאה הר\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומשום הכי לא מצי קתני שחוט דתמים שחוט בזמן הזה יקבר כדתנן ספ\"ה דבכורות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*יצא העור לחולין</b>. לשון הר\"ש וכולהו נפקא לן בריש פ\"ב דעירובין דתניא בן בג בג [אומר] בבקר מלמד שלוקחים בקר על גב עורו [ויצא העור לחולין ואין צריך למכרו ולחזור ולאכלו בירושלים] ובצאן מלמד שלוקחים צאן על גבי גיזתה [פירש\"י אע\"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקו לחולין ע\"כ] ביין מלמד שלוקחים יין על גבי קנקנו. ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומיתורא דבי\"ת דריש. וכך מסקי התוספות דהתם דמיתורא דביתי\"ן דריש. דפרטי צריכין לכלל ופרט וכלל כדפי' הר\"ב לקמן משנה ה וכתב עוד הר\"ש דחיה לבשר תאוה דנקנה אגב העור וקליפי אגוזים ילפינן במה מצינו]: \n",
+                    "<b>מקום שדרכן למכור סתומות*)</b>. [*כלומר שמוכרין הקנקן עם היין. לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>התמד</b>. פי' הר\"ב פסולת של ענבים וכו'. ובפרק בתרא דמעשרות משנה ו מפרש דכן בשמרים: \n",
+                    "<b>אינו נלקח בכסף מעשר</b>. לשון הר\"ב דחשיב כמו מים. ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע. ולקמן במשנה ה הביא הר\"ב. וכן הרמב\"ם ברייתא דממעיט מים ומלח מגדולי קרקע ופירש הרמב\"ם שהמים יסוד פשוט הם. והמלח אדמה שרופה ע\"כ. אבל הך דהכא ברייתא בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ\"ז.) ובפרק מרובה (בבא קמא דף סג.) והכי נמי איתא פ' ג' מינים (נזיר דף לה.) וצריך לומר דהך ברייתא סברה שאע\"פ שהמים נקוים מתחת לארץ ככתוב במעשה בראשית ולא מקרקע גדלי מ\"מ הואיל ונובעים הם מהארץ ונראין לעין כאילו גדלים ורבים מן הקרקע אצטריך למעוטינהו משום דלא הוו פרי מפרי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן לאותו המלח שהוא מים שרופים [*ומ\"מ קשיא בין להר\"ב בין להרמב\"ם דלא ה\"ל להביא ברייתא זו דממעטת אף דגים דממים גדלים ונזונים. אלא הברייתא דדרשה ברבוי ומיעוט דלא ממעט אלא מים ומלח כדאיתא התם לחד מ\"ד. ומיהו לדידיה נמי כשיש במים ומלח המעורבים שומן דגים מותר ואע\"ג דלא קאמר טעמא מ\"מ פרי מפרי הוא והיינו טעמא דרש\"י שכתב במתני' [ברפ\"ג דעירובין] דמים ומלח אסור דלאו פרי מפרי הוא ולא כתב לגדולי קרקע. וכן בגמ' אדאמרינן דמים ומלח מעורבים נמי לא דבעינן פרי מפרש רש\"י דדריש כלל ופרט. ונ\"ל דזה שאמרו במתני' דלאו פרי מפרי הוא. לא דמאן דדריש ברבוי ומיעוט סבירא ליה שצריך פרי מפרי אלא דממילא כך הוא]: וגידולי קרקע. עיין מה שכתבתי במ\"ב פ\"ז דבבא מציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין העור יוצא לחולין</b>. פי' הר\"ב דלא קנה מעשר. ועיין בפירושו משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>לא יצא קנקן לחולין</b>. ויאכל כנגד דמי הקנקן הר\"ש. ועיין מ\"ש בריש פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוקח מים ומלח</b>. פירש הר\"ב שאינן גדולי קרקע. עיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>[*יחזרו דמים למקומן</b>. פי' הר\"ב משום דהוי כמקח טעות שאם היה יודע וכו' כלומר אנן סהדי וכו' ומשום הכי לא מצי המוכר לטעון דלמא מזיד הוא. אבל אין לפרש במאמינו. דא\"כ במתני' דלקמן דמוקי לה הר\"ב בברח או במזיד לוקמיה באינו מאמינו. כך נראה לי]: \n",
+                    "<b>[*ואם אין מקדש ירקבו</b>. עיין בפירוש הר\"ב במ\"ז פ\"ח דעדיות. ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תקבר</b>. אם מתה. הרמב\"ם. וכך תנן להדיא בפ\"ג משנה יא]: \n",
+                    "<b>על ידי עורה</b>. פירש הר\"ב עם עורה. ולא דמי למתני' ג דיצא העור לחולין דהתם לזבחי שלמים נקנית ונותן עינו בבשר. אבל הכא דתקבר נמצא שהוא כאילו לא נתן עיניו בבשר ועיין במשנה יא פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יאכל כנגדם</b>. שיחלל אלו המעות על אותן שביד המוכר וכולה מלתא משום קנסא כדמוכח בגמרא רש\"י פ\"ב דקדושין ד' נו: \n",
+                    "<b>[*זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה וכו'</b>. עיין במשנה יב דפ\"ה. וגם עיין בריש פ' דלקמן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ולשתיה</b>. פי' הר\"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר\"פ יום הכפורים (יומא עו.) לא קיימא להך דרשא דפרכינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלמא ע\"י אנגרון פירש\"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]: \n",
+                    "<b>[*לסיכה</b>. עיין במתני' דלקמן]: \n",
+                    "<b>[*אבל מפטם הוא את היין</b>. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס\"פ) [בספרי] הרמב\"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ\"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>השבח לשני</b>. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ\"ג דערלה. ומשנה ה פ\"ג דע\"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים</b>. פי' הר\"ב קסבר לא ניתן לסיכה. וכן פי' הר\"ש. והקשה הרמב\"ם דא\"כ הוי לי' למימר ר\"ש אומר אין סכין מעשר שני ולמה לו להזכיר בירושלים או הוה ל��ה למימר מעשר שני לא ניתן לסיכה. ומפרש שר' שמעון אומר שאסור לאדם לומר לחבירו בירושלים שהוא מקום מיוחד להוציא מעשר שני שימשח אותו בשמן של מעשר שני ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מעשר שני וחכמים מתירין זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה. וכן אמרו בגמרא מה הקילו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגיל על גבי מעיו ואינו חושש ע\"כ. ועם זה מתיישב ג\"כ דחכמים דמתני' לאו היינו ת\"ק כלומר מתניתין דלעיל:  ",
+                    "<b>מה לא אם הקל</b>. פי' מה זה לא כך. אם הקל וכו'. [*ובסדר משנה שבירושל' לא גרס אם. ושמעתי לגרוס מה אם לא. וה\"פ מה אם דקאמרת כלומר אם הקל וכו'. לא הקל וכו' ובמשנה שבפי' שהזכרתי ל\"ג תיבת מה וכדתנן בפרק דלקמן משנה י ועי' במשנה ב]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תאכל צמחונים</b>. כתב הר\"ב כשהן ירקות לחין וכו. שאלו רוב מאכלן לבהמה. ואם יטמאו יפדו אותם לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה כ\"כ בהשגת הראב\"ד פ\"ב מהלכות מעשר שני. אע\"פ שמפרש לחין לאו לדיוק' דלאפוקי יבשין אלא איפכא לאפוקי שיצטרך דוקא לאכלן לאכילה משובחת טפי כגון מלילות או ע\"י תבשיל או ע\"י עיסה. ופי' הר\"ב הוא פי' הרמב\"ם שבפירוש המשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יתחלקו לעסיות</b>. מה שפי' הר\"ב דאוכל פחות מכביצה לא מיטמא מאחרים. עיין מ\"ש בריש פ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>ושפין</b>. פירש הר\"ב על הבשר. שכך היה דרכן דומיא דחפיפה דלעיל: \n",
+                    "<b>ומאכילין</b>. פירש הר\"ב לבהמה. וכן פי' הרמב\"ם ושאני תרומה ממעשר שני דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו וכדתנן במ\"ט מפר' בתרא דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שלקט לקט למעשר שני</b>. פי' הר\"ב ויתנה ויאמר וכו'. וכך כתב הר\"ש מהירושלמי. וכן פסק הרמב\"ם ריש פ\"ו. וקשיא לי דהא בפ\"ק. דדמאי תנן במשנה ב. דמעשר שני דדמאי מחללין כסף על כסף. נחושת על נחושת. משמע דאילו ודאי לא. וכ\"פ שם הר\"ב. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מעשר שני. ואפשר לומר כדפי' הר\"ב שם דשל שני מלכים והשני חריף מחללין. והתו' דפ' הזהב (בבא מציעא דף מד) כתבו דשאינו חריף על חריף מחללין. והשתא הכא דמעות הרבה הוא ומסתמא יש ביניהם החריפים יותר מהאחרים ויחלל על החריפים דוקא. וסמך התנא אמתניתין דלעיל ואמתניתין דלקמן ושם אפרש עוד. ובפ\"ק דפסחים דף י תניא הניח מנה ונמצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבים דברי רבי. ופי' רש\"י ומביא סלעים בשוה מנה וכו' וכתבו התו' ובחנם פי' כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות וכו'. ור' יצחק בן אברהם הקשה על פי' רש\"י דאיך יכול לחלל אסלעים ובפ' הזהב אמר טיבעא אטיבע' לא מחללין ושם פירשנו עכ\"ל. הא קמן דאע\"ג דבהזהב פירשו דבשאינו חריף על חריף מחללין ובזה מתורץ קושיית ר' יצחק בן אברהם. אפ\"ה כתבו דמינייהו גופייהו וכו'. אלא משום דבהרבה מעות משכחת להו החריפים יותר מהאחרים שבהם. ואולי דדעת רש\"י למנקט מלתא דפסיקא ומביא סלעים וכו'. משום דהא אפשר דכל המעות שוים הם. ובמס' ביצה פ\"ק דף י מחולפת השיטה אהא דתניא הניח מנה וכו'. דרש\"י פי' נוטל היפה וכו'. והתוס' תמהו דהא אין מחללין כסף על כסף וכו'. ופירשו דתחלה מחלל על פרוטות וחוזר וכו': \n",
+                    "<b>אם בלל וחפן וכו'</b>. פי' הר\"ב שהיו בלולין ומעורבין ולקח אותם וכו'. וכך פי' הרמב\"ם בחבורו ריש פ\"ו. והטעם נראה משום דכיון שהם בלולים ומעורבים א\"א לומר שמה שחופן בחפניו הכל של מעשר דדוקא כשלוקט אחד אחד י\"ל שכל אחד שלוקח הוא של מעשר [*ומ\"מ איכא בין פירוש הר\"ב לפירוש הרמב\"ם שהרמב\"ם כתב ובללן וחפן ול' המשנה כותיה דייקא. מה שאין כן לפירוש הר\"ב שפירש שהיו בלולין וכו'] ודע גם בהך סיפא צריך להתנות כמו ברישא. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו: \n",
+                    "<b>זה הכלל וכו'</b>. בפ\"ז דתרומות איתא נמי כללא כהאי גוונא. ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא חוזר ומחללם על הכסף</b>. וכ' הר\"ב ואי קשיא יקח א' משני סלעים וכו' אי שריית וכו' חיישינן דלמא אתי למשקל חד מינייהו בלא תנאי. וכן כתב הר\"ש [*והוסיף ואי מצרכת ליה להביא כסף אחר מעלמא ולחלל עליו אכתי גזרינן דלמא אתי למשקל חדא מהני בלא תנאי ע\"כ] ובמשנה דלעיל כתבתי דאיכא דסבר דמינייהו גופייהו יכול להתנות י\"ל דטפי יש לחוש בשני סלעים מבהרבה מעות דיותר יזכור בתנאי כשלוקט הרבה משיקח א' משנים. ועוד י\"ל דבשני סלעים מסתמא אין אחד חריף מהשני. משא\"כ בהרבה מעות דמשכחת בהו חריפים ושאינם חריפים. וכדכתבינן לעיל ודברו חכמים בהווה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב</b>. פי' הר\"ב שמא ישהה עליותיו עד שיחליף סלעיו. לישנא דגמ' פ' הזהב (בבא מציעא דף מד) דזימנין דלא מלו זוזי בדינרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ב\"ש אומרים כל הסלע מעות</b>. פי' הר\"ב יכול הוא לפרוט כולן וכו'. וכן פי' רש\"י בפרק הזהב (בבא מציעא דף מה) והקשו עליו התוס' דבמס' עדיות פ\"ק תני ליה בהדי דברים דב\"ש לחומרא. לכך נראה דב\"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני. ועוד י\"ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיעו שם ע\"כ. והר\"ש כתב תירוץ בתרא ועיין לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. פי' הר\"ב כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. משמע דטעמא דשריותא הוא משום שאין לו בדינר כסף ואילו בפירות לא איכפת לן. ובירושלמי איפכא. דאמר ריש לקיש מה פליגין ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף. אבל בפירות שיש בהם כדי כסף. אף רבנן מודו. והרמב\"ם סוף פ\"ה מהלכות מעשר שני יהיב טעמא כפי מ\"ש הכ\"מ דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראוים ליפדות בפני עצמם. ולפיכך הם נפדים עם הכסף. והראב\"ד מפרש דהואיל והפירות מועטים ואין מתפיסים סלע מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם. אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקים כסף עמהם לחללם על כסף אחר שאין מחללין כסף על כסף. ע\"כ [*בהשגותיו. אבל בפירושו למסכת עדיות פ\"א משנה ט מפרש מע\"א וע\"ש]. והתוס' בפ' הזהב (בבא מציעא דף מה.) העתיקו המשנה בזה הלשון. ר\"מ אומר אין מחללין כסף על כסף. וחכמים מתירין. נראה ודאי שגירסא אחרת נזדמנה להם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים כל הסלע מעות</b>. לפירוש הר\"ב וכפירש\"י בפרק הזהב הוי מתני' בית שמאי לקולא וב\"ה לחומרא וקשיא דבעדיות פ\"ק תני לה בהדי הני דב\"ש לחומרא. והר\"ש מפרש דה\"נ ב\"ש לחומרא וסברי דדוקא יחליף בכל הסלע מעות שלא יצטרכו לקנות ב' פעמים וליתן שתי קולבנות. וכתב עוד דסוגית הירושלמי כפירוש רש\"י והר\"ב: \n",
+                    "<b>הדנין לפני חכמים</b>. כתב הר\"ב שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. וחנן המצרי. וכ\"כ הר\"ש. ובסוף פ\"ק דסנהדרין [דף יז:] חשיב נמי חנניא בן חכינאי. ותו רב נחמן בר יצחק מתני ה' שמוסיף שמעון בן ננס. ופי' רש\"י שם שכל אלו לא באו לזקנה. ויושבין בקרקע ומשיבין תשובות קושיות לזקנים והיינו דנין בהלכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שהטהורים שותים וכו'</b>. פי' הר\"ב שאומר לכשישתו תהא וכו' מעכשיו. פירש הכ\"מ סוף פרק שמיני דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם ואינו ענין לדין ברירה. ואתיא מתני' ככולי עלמא. ולא כמ\"ש הראב\"ד דמתני' כר\"מ דסבירא לי' דאף בדאורייתא יש ברירה. ולא קיימא לן הכי כמ\"ש הר\"ב במ\"ד פרק ז דדמאי. ועיין שם במ\"ב: \n",
+                    "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד א'</b>. וכתב הרמב\"ם והוא שיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובתנאי שלא יגע ביין. וכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל אם היו טמאים בזיבות מטמא בהיסט. עכ\"ל. ודתנן שותים רוצה לומר זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח\"כ הטמאים אבל הטמאים רשאים להשקות לטהורים ע\"פ אלו התנאים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אבל נותנים זה לזה מתנת חנם</b>. קצת קשה דהוה זו ואין צריך לומר זו דהא אם מותר לומר העלם וכו' כ\"ש שמותר להזמינו בלא העלם. וע\"ק דהא כבר תנא ליה בריש פרק קמא. ונראה לי דה\"ק אלא אומר לו העלם וכו'. דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא נקל בתרומה</b>. מה שפירש הר\"ב שלא כל הדברים המטמאים את הקדש מטמאים את התרומה. כדתנן [במשנה ב] ד וה דפ\"ב ממס' טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלה עושה צרכיו במעות</b>. ואין כאן שום מתנה דאין אחד נותן לחברו כלום. אלא שקדושת המעות חל על אלו הפירות ואתיא ככולי עלמא. עיין בפסק הר\"ב במ\"ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>והלה</b>. נראה לי שנגזר מן הללו והוא מהכפולים והלמ\"ד דגושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעות בירושלים ופירות במדינה וכו'</b>. כתב הר\"ב אשמועינן דאע\"ג דפירות מעשר אין יכולים ליפדות בירושלים מעות מעשר מתחללים הן בירושלים. כלומר ואף על גב דהפירות שמתחללין הם חוץ לירושלים שלא שמענו ממתני' דלעיל אלא כשהפירות של חבירו הן בירושלים. וכ\"כ שם הרמב\"ם בהדיא וה\"א דוקא כשהפירות בירושלים שרי משום דמידי דהוי כקונ' פירות בירושלי' שהמעות נתנין לקנות בהם כל מידי דמיכל אבל כשהפירות חוץ לירושלים אימא לא. קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' כתב הר\"ב דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל</b>. וכן כתב הרמב\"ם ועיין מ\"ש במ\"ז פרק שמיני דערובין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יחזור מעשר שני וכו'</b>. פירש הר\"ב דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. עיין מה שכתבתי במשנה ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>והדמאי</b>. פירש הר\"ב טבל של דמאי. דאילו מעשר שני של דמאי לא. כן הוא בירושלמי שכבר תפסתו מחיצה. והשתא הא דפירש הר\"ב בפ\"ק דדמאי מ\"ב הדמאי כו' נכנס לירושלים ויוצא ומשמע שם מדבריו דבמעשר עצמו מפרש. קשיא מירושלמי דהכא. ובפי' הרמב\"ם דהתם והכא במעשר של דמאי אך בחבורו פ\"ב סי' ט' וסי' י\"א פסק כהך ירושלמי: \n",
+                    "<b>נכנס ויוצא ונפדה</b>. כתב הר\"ב והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל. כלומר דאילו לרבי שמעון בן יהודה לא אצטריך כלל. אבל פשיטא דלתנא קמא לבית שמאי כ\"ש דאצטריך. ולשון הר\"ש ונקט הך סיפא דאפילו תנא קמא מודה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'</b>. פיר�� הר\"ב דבין נוף ובין עיקר וכו'. והיינו דתנן במס' מעשרות פ\"ג ובירושלים הולך אחר הנוף וכו' אף אחר הנוף. עד כאן. ותימה דהתם לא פירש כן אלא דאזלינן בתרווייהו לחומרא. ע\"כ. ושם פירש הר\"ש כמ\"ש הר\"ב שם ורמי עלה מתניתין דהכא ושני לה אליבא גמרא דמכות דף יב דמתניתין דהתם רבי יהודה. ומתניתין דהכא רבנן. אי נמי דרב אשי דמשני התם וקאמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף קאי לשנויי דלא תקשה מתניתין דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'. כדכתב הר\"ב במתני' דהכא. והשתא תפיס הר\"ב הכא אליבא דרב אשי. וזהו שכתב והיינו דתנן במסכת מעשרות וכו'. אבל לפירושו דלעיל לאו היינו הך אלא ההיא ר' יהודה והך דהכא רבנן. והרמב\"ם מפרש נמי לתרתי מתני' כחדא וע\"פ שינויא דרב אשי. אלא דמפרש דמתני' דהכא לענין אכילה דדוקא לפנים מן החומה אוכלין. ומתניתין דלעיל לענין פדייה וקאמר אפילו בנוף שחוץ לחומה אין פודין אותו הואיל ועיקרו בפנים הוי כנכנס לפנים. כך פירש דבריו בכסף משנה ספ\"ב מהלכות מעשר שני: \n",
+                    "<b>[*בתי הבדים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב בחומת המדינה. עיין בזה בפ\"ק דשקלים משנה ג]: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים הכל כלפנים</b>. לשון הרמב\"ם ומאמר בית שמאי הכל כלפנים לחומרא. וכן נתבאר בתוספתא ר\"ל שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו: \n",
+                    "<b>[*ובית הלל אומרים מכנגד החומה וכו'</b>. מפשטא דמתני' משמע דלא איכפת להו לבית הלל בפתחיהן בין שהן לפנים או לחוץ. ובסתם משנה דלקמן לענין דמקדש מחלקין. וצריך לחלק בין ירושלים למקדש. ולומר דכשקדשו מתחלה ירושלים כך קדשו וכשקדשו המקדש כך קדשו. ושוב ראיתי בחבורו של הרמב\"ם שכתב ספ\"ב מהלכות מעשר שני וז\"ל בתים שבצד החומה שפתחיהם לפנים מן החומה וחללו חוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר. ומכנגד החומה ולחוץ אין אוכלים שם ואין פודין שם להחמיר. היה חללו לפנים ופתחיהן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ פודין בו ואין אוכלין. ומכנגד החומה ולפנים אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר ע\"כ. ואע\"ג דהשתא נמי אין שוים מקדש וירושלים מ\"מ איכא בתרווייהו נפקותא בענין פתיחתן להיכן הוא. וכתב הכ\"מ דדברי הרמב\"ם מהירושלמי והעתיקו להירושלמי וכתב שמתוך דברי הרמב\"ם נראה שאין נוסחא של ירושלמי הזאת מכוונת ויש בה טעות סופר וק\"ל עכ\"ל. ולי נראה בלאו הא דהרמב\"ם אין הנוסחא מכוונת וק\"ל אם תעיין שם ואין להאריך כאן. אך לפי שהרמב\"ם בפירושו לא כתב כלום מן הירושלמי אלא הניח המשנה כפשטה. ואחריו נמשך הר\"ב. אפשר לי לומר שכשחיבר פירוש המשנה לא היתה לו אלא הנוסחא זו המשובשת ואח\"כ בחבורו נזדמנה לו נוסחא הנכונה ואליבה הוא שכתב כן בחבורו]: \n",
+                    "<b>מכנגד החומה ולפנים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב וקדשים קלים. מהירושלמי. ודלא פירשו כך גבי אילן. משום דבשר אין רגילין לאכול תחת אילן שהוא עומד באויר השמים אבל פירות ושאר דברים הנלקחים בכסף מעשר שאינו בשר רגילין לאכול באויר השמים תחת אילן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול</b>. כה\"ג דתנן במשנה ו פרק ב דמדות דבנויות בעזרת ישראל ופתוחות לעזרת נשים. [*והכא שפירש הר\"ב ופתוחות לחול להר הבית והוא לשון רש\"י דפרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) א\"כ בעזרה שכתבו הר\"ב כאן ורש\"י שם הוא בעזרת נשים שהוא בין הר הבית ועזרת אנשים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באב הטומאה</b>. פירש הר\"ב שרץ ונבלה וכיוצא בהן. השנוין בריש מס' כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר יקבר</b>. עיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יקבר על ידי עורו</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המשאיל קנקנים למעשר שני</b>. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מעשר שני מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר]: \n",
+                    "<b>[*זלף</b>. פירש הר\"ב הכניס וכו'. עיין מ\"ש במ\"ג פרק יט דשבת]: \n",
+                    "<b>[*זלף לתוכן סתם</b>. פירש הר\"ב שהכניס לתוכן יין של טבל וכו'. וכן פירש הר\"ש. ואין טעם יפה לחלק בין רישא לסיפא אבל הרמב\"ם פירש אף הסיפא בגוונא דרישא וז\"ל ואם נתן לתוך הקנקנים יין מעשר שני סתם ולא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם פי הקנקני' [אותן הקנקנים ברשות המשאיל אבל אם סתם פי הקנקנים] הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלי' כדין מע\"ש עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*משגפן קנה מעשר</b>. הטעם תמצא בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במקום שדרכן למכור סתומות</b>. פי' הר\"ב דכה\"ג בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפ\"ק. מ\"ג וכלומר שלא הקפיד על הקנקן כשקנאו ולפיכך אין צריך לאכול כנגד דמי הקנקן. והכי נמי בגבולים קנה מעשר לקנקנים כשקרא שם בסתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות דבירושלים לא יצא הקנקן לחולין אף כשמכרן סתומות כדתנן לעיל בפ\"ק מ\"ד וצריך שיאכל כנגד דמי הקנקן. לפי שהוציא מעות מעשר שני בקנקן עצמו שלא נעשה טפל ליין. הלכך אף בגבולין אע\"פ שקרא שם לאחר שגפן וסתמן הואיל ודרך המקום למכור פתוחות. ואין הקנקן טפל ליין לא קנה קריאת שם מעשר לקנקן. וכפירוש הר\"ב כן פירש הר\"ש. וקשה דלפירושם לא יצא לחולין דתנן קאי אקונה במעות מעשר בירושלים דפ\"ק ועיקר דינא דאנן קיימין ביה חסר מן הספר [*ועוד דבמה דברים אמורים לא קאי אדסמיך ליה]. והרמב\"ם מפרש לכולה מתני' לענין המוכר ליין במעות מעשר שני דלבית שמאי כשפותח ומערה גילה דעתו שאינו מוכר הקנקן ויצא הקנקן לחולין ולבית הלל סגי בפתיחה לגלות דעתו שאינו מוכר הקנקן. ובמה דברים אמורים במקום שדרכן למכור סתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות מודים בית הלל דכשלא עירה מכר ג\"כ הקנקן. ותימה ממתני' ג בפ\"ק סתומות במקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. ופירש שם לענין שלא קנאו בדמי מעשר שני לקנקן והכא הוי הדין דדוקא כשפתחו אף לבית הלל. [*ועיין עוד לקמן]. ובחבורו ריש פ\"ח מפרש לענין דתנן בפ\"ק כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. וקאמרי ב\"ש דלא מקרי פתוחות אלא עד שיפתח ויערה לגת. וב\"ה קאמרי שאין צריך לערות וקאמר מתני' בד\"א שצריך לב\"ה מיהא לפתוח במקום שדרכן למכור סתומות אבל במקום שדרכן למכור פתוחות אפילו מכרן סתומות לא יצא הקנקן לחולין. והשיגו הראב\"ד דמשמע דמפתח ומערה כדי שלא יצא לחולין. וכן כתב הרמב\"ם שם בהדיא ולמה זה כי מה הנאה יש לו במה שלא יצא לחולין. וכתב הכ\"מ וי\"ל דלא משום שיהא לו הנאה בדבר אלא אם רצה שלא יצא הקנקן לחולין פותח וכו'. ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הר\"ב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>[*אבל אם רצה וכו' יצא קנקן לחולין</b>. לשון הר\"ב ואפילו הקנקנים סתומות. מדברי הרמב\"ם שבפירושו העתיק כן. וכבר כתבתי לעיל דמצריך לבית הלל שיפתח ואז יצא הקנקן לחולין. והקשיתי לשאול דהוא דלא כסתמא דפ\"ק. והר\"ב דלא פי' כן בדב\"ה כדפי' הרמב\"ם הוה ליה לכתוב ואפי' הקנקנים פתוחות. אבל הואיל ודבריו מל' הרמב\"ם הן והתם ודאי הלשון סתומות לכך לא הגהתי. ודברי הר\"ש דחוקים דמפרש דקאי אמשגפן קרא שם וקאמר דאם מוכר במדה דהיינו כאומן דכתב הר\"ב בפ\"ק דקפיד אכלי והלכך אף אם משגפן קרא שם יצא קנקן לחולין דהא קפיד אכלי אלא אם כן שרוצה להחמיר] [ע\"ע]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויציאות מביתו</b>. מסתברא דהוא הדין ממקום הזול למקום היוקר דרישא. דהא הכא נמי הוי ממקום הזול למקום היוקר. וכ\"ש ממקום היוקר למקום הזול ברישא דיציאות מביתו. והרמב\"ם סוף פ\"ד מהל' מעשר שני העתיק המשנה כלשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פודין מעשר שני כשער הזול</b>. בירושלמי מתני' ד' למה פודין אותו כשער הזול. מפני שכתוב בו ברכה: \n",
+                    "<b>על פי עד אחד</b>. לשון הר\"ב בשומת לוקח אחד. וכן לשון הר\"ש. וכלומר סוחר בקי בשומא. וכן פירש רש\"י בפ\"ק דסנהדרין דף יד ע\"ב ת\"ר מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בשלשה לקוחות. פירש\"י סוחרים בקיאים בשומא: \n",
+                    "<b>שקרם</b>. כתב הר\"ב גירסא אחרת שקסס ודוגמתו בבבא בתרא פ\"ו מ\"ב עשר קוססות. ופירש הר\"ש כמו פריו יקוסס ויבש דיחזקאל (יז ט) וכ\"פ שם הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>שהחליאו</b>. ל' הרמב\"ם ענינו שכהו או העלו חלודה ונשתנו מראיהן והוא כמו החלידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסלע ואיסר</b>. מה שפי' הר\"ב שהאיסר אחד מששה ותשעים בסלע. תמצא מפורש בפרק הזהב משנה ה. ואע\"ג דאיכא מטבעות פחותות מאיסר כמו מסמס קונטרק ודומיהן כדתנן בגמ' פ\"ק דקדושין דף יב ע\"א. אפילו הכי דוקא איסר שהוא דבר חשוב קצת. ועי' בפרקין משנה ח. ובפ\"ז דעירובין משנה י. ובפירוש הר\"ב מ\"ו פרק ג דסוכה ובמ\"ב פרק ג דחולין: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן</b>. ופירש הר\"ב דתוספת דקרן עדיפא מפני שיכול להערים על החומש. ירושלמי. והר\"ש הביא בבלי דריש פרק המקדיש שדהו דמס' ערכין דיהיב טעמא דפדיית הקרן עדיף שהוא עיקר מצות פדייה ולא קפדינן בתוספת החומש דהנאת התוספת שלו הוא שהוא אוכל הכל בירושלים: \n",
+                    "<b>ובין שנתן לו במתנה</b>. פירש הר\"ב הטבל קודם שהפרישו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע\"ב). ויהיב טעמא דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכן פסקה הרמב\"ם בריש פ\"ה מהלכות מעשר שני. וקשה על פסקם דלעיל משנה ו פ\"ג כת\"ק דלב\"ה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ומצאתי לבעל כ\"מ בפ\"ג סי' י\"ז שכתב וז\"ל ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו הרי הוא ז\"ל פסק בכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מלתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דעד כאן לא אמר ר\"מ מעשר שני ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מערימין על מעשר שני</b>. בירושלמי למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין בידו מעות</b>. דאילו היה לו מעות עדיף טפי דהוה לי' נכרי אצל הפירות ואגב סודר לא יוכל להקנות לו מעותיו. דאין מטבע נקנה בחליפין. גמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מו ע\"א): \n",
+                    "<b>לחבירו</b>. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש. רש\"י שם דף מה: \n",
+                    "<b>וחוזר ואומר הרי אלו מחוללים וכו'</b>. שאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד כדתנן במ\"ד פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן לו סלע</b>. פי' הר\"ב לפי שקנאו במשיכה וכו'. והמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו וכו'. והוא דעת הראב\"ד בהשגה פ\"ח וז\"ל ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מידת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות. מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה וכו' ע\"כ. ויצא לי מזה דמתני' אתיא אליבא דהלכתא כרבי מאיר דסבירא ליה ממון גבוה הוא והלכך אינו מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה במשנה ו פ\"ק דקדושין אלא שאינו כהקדש גמור. והמוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה. ואף דברי הר\"ש כן הוא. שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ\"ק דקדושין [דף כח] רשות גבוה בכסף. מפרש בגמ' כיצד. ע\"כ. ואילו סבר הר\"ש דמתני' דלא כר\"מ אלא כרבי יהודה דסבירא ליה ממון הדיוט הוא למה לו לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכא תיתי שיהיה כהקדש אם ממון הדיוט הוא. אלא ודאי שבא לפרש מתניתין דממון גבוה הוא ואפילו הכי לא דמי ממש להקדש. והוא דעת הראב\"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסיק הלכתא בגמ' דממון גבוה כמ\"ש לעיל. אלא אתיא נמי כר\"מ. והא דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע\"ב) מוכיח דמתני' כרבי יהודה דאילו לר\"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש. ולא נחת תלמודא לדחות ולפרשה אפילו כר\"מ וכדפרישנא. משום דהתם להכי בעי למימר דכרי\"ה. כי היכי דתשכח דסתם תנא לן כרי\"ה ודלא לפסוק כר\"מ. והגמ' מסיק דאפ\"ה הלכה כר\"מ משום דתנן בבחירתא כותיה הלכך לא חש לדחות ולומר דמתני' אפי' כר\"מ. ובזה מסולקת תמיהת הכסף משנה דבגמרא מתניתין כרבי יהודה. והרמב\"ם פסקה. וכתב דהרמב\"ם שינה בפירושה דלא הוי ענין לממון גבוה או הדיוט. ויש לי להקשות עליו דהא גמרא מפרשה כרבי יהודה. אלא על כרחך לומר דגמרא לא נחת לפרשה בענין אחר מהטעם שכתבתי. ואי הכי מעיקרא לאו קושיא היא דאיכא לפרשה לענין ממון גבוה. ואפ\"ה אתיא כרבי מאיר וכדכתבינן. אלא דבגמרא לא צריכא לנחותי בפירושה: \n",
+                    "<b>וסלע של מעשר שני שלו</b>. מ\"ש הר\"ב ואין זה כפורע חובו וכו' לפי שבתחלת המקח וכו'. תימה דכלפי לייא. הא איפכא הוא. דאם בתחלת המקח שוה שני סלעים ועכשיו נותן סלע האחד ממעות מעשר שני שלו הוי פורע חובו ממש ממעות מעשר שני. ולשון הירושלמי ברפ\"ק שמשעה הראשונה מעשר שני חייב אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר. יאות. ונראה לי דהכי פירושו דמהשתא איגלאי למפרע שמשעה הראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני. לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו. יפה היה עושה. [*וכתב הר\"ש והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר. נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרווייהו אנותן לו קאי עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מדבר וכו' [*רבי יוסי אומר דיו</b>. פי' הר\"ב כיון שעסוקי' באותו ענין וכו']. וכתב הר\"ש וכה\"ג י\"ל בפדיון מעשר שני עכ\"ל. ואף בגליון ספרי הרמב\"ם פ\"ד אמר המגיה והוא שעסוקים באותו ענין. או מענין לענין ובאותו ענין. ע\"כ. ומיהו לכאורה נ\"ל דאיכא לחלק דדוקא בקידושין ובגירושין צריך שיהיו עסוקים וכו'. משום דבעינן דעת האשה שאין האשה מתקדשת בעל כרחה. כדתנן בריש קידושין. ובגירושין שמתגרשת בעל כרחה. כדתנן בר\"פ ארבעה עשר דיבמות. מ\"מ גט פסול הוא לדעת הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות גירושין [ה' י\"א] כלומר דמדאורייתא הוי גט. ורבנן החמירו שצריך שידבר עמה וכו'. אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה בלבד. איכא למימר דא\"צ כלל שידבר וכו' אלא הוי פדיון מעליא אפילו בשתיקה. ונראה שדעת הרמב\"ם כך היא. שמכיון שסתם ולא פירש שדין הפדיון כדין הקדושין נראה שס\"ל שחלוקים הם בכך. ומהאי טעמא. שהרי לא העתיק הפדיון אצל דין הקדושין שנוכל לומר דילמוד סתום מן המפורש כדאיכא למימר במשנתינו לדעת הסוברים כן. אבל העתיק כל אחד בהלכות המיוחד לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכל עליו עוד איסר</b>. ואע\"ג דכשאכל עליו לא אכל אלא שוה חצי איסר. ועכשיו ששוה שני איסרים נמצא שיש בו איסר וחצי שעדיין לא אכל עליו. הא מלתא ליתא שמה שנשאר והוא החצי הוא *)[*שרשאי] לאכול כפי שויו עכשיו. אבל מה שאכל עליו והוא החצי כבר נתחלל **) [*ונתפס למעשר]. ומה ששוה עכשיו אותו החצי [*השני לבדו] מן החולין הוא: \n",
+                    "<b>ואחד ממאה באיסר</b>. פירש הר\"ב מפירוש הרמב\"ם הוא. ולא פירשו טעם לאחד ממאה באיסר. ואולי דכעין תרומה נגעו בו הואיל ואקרי קדש כמו תרומה וכמו שבתרומה כשיש כאן חלק אחד ממאה ונפל למאה בטל במיעוטו במקום שאין כאן גזל השבט. כדתנן במשנה ד פ\"ה דתרומות. והכא גבי מעשר שני דלא שייך גזל אמרו דכל אחד ממאה שלא אכל נתבטל ואע\"ג דבתרומה בעינן מאה ואחד הקילו במעשר ואמרו מספר שלם. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים וכו'</b>. תימה דלא תנן לה בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ועיין במ\"ב פ\"ד דמעשרות: \n",
+                    "<b>[*וב\"ה אומרים בודאי י\"א</b>. פירש הר\"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה וכו'. וכן פי' הרמב\"ם. ותמיה לי דאין י\"א דב\"ה כי\"א דת\"ק. וי\"ל דהא לעיל מ\"ו כתבתי שאין שלו השנוי בסיפא כמו שלו השנוי ברישא והן דברי חד תנא. וכ\"ש הכא שהן דברי שני תנאי' שיש לכל אחד לדבר כלשונו ורבינו הקדוש העתיק לכל א' וא' כדבריו. וכדתנן פ\"ק דעדיות מ\"ג. אבל הר\"ש פירש לכל המשנה בענין אחר. וז\"ל המניח איסר של מעשר שני בחבר שראה עם הארץ שחלל מעשר שני [על] איסר איירי [ובסתמא] כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי ר' חנינא בשם רבי ייסא דר' אלעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר. ועירבן עם פירותיו תלינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר [ואח\"כ] עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר וא' ממאה באיסר [פי'] א' ממאה בכל איסר ואיסר של אחד עשר. דהיינו [חלק תשיעי] באיסר שכך עולה החשבון שהרי ממה נפשך כיון שהמעשר שני איסר א'. נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו עשר איסרין. הוסף על העשרה מעש\"ר שהופרש עליהם [ממקום אחר כן הוא בהר\"ש] היינו א'. וא' מתשעה באיסר תשיעית מלגו דהוא עישור מלבר [שתרם מהמעשר]. ונמצא בין הכל י\"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו א' מט' באיסר הוא א' ממאה שבכל. דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי\"א צ\"ט חלקים. והיינו דקתני אחד ממאה באיסר כלומר אחד ממאה על כל א' וא' מלבר דהוא אחד מצ\"ט על [כל] אחד מלגו. וכשתצרפם עולין לאחד מתשעה באיסר. ב\"ש אומרים הכל עשרה. כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה\"א בודאי אחד עשר. כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו אחד עשר כדאמרינן. אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן בפירות דמאי] אין אוכל אלא עשרה ואין נ��מן על הראשון עכ\"ל. והעתיקו ג\"כ הפי' שהזכרתי ומתוכו הגהתיו. ובהא דבית הלל אומרים בודאי י\"א וכו' מסיים וז\"ל והאחד ממאה. ולא חש להזכיר כי אם הכלל עכ\"ל. אך קשיא לי היאך קאמרינן שאוכל שוה אחד עשר וכו' וכלומר והנותר על זה השיעור לא יאכל לפי שהשאר אינו בחזקת מתוקן. וא\"כ מעורבים טבל ומתוקן והיאך יוכל לאכול כלום מהם (וב\"ש) [וכל שכן לב\"ש] דאינו נאמן על הראשון היאך יאכל עשרה. משום דנאמן על השני והרי טבל דהראשון מעורב בו. ונ\"ל לתרץ דהכי קאמר אחד עשר וא' ממאה יאכל בלא שום תיקון אבל האחרים המעורבים בו צריכין תיקון כשאר דמאי ויעשה התיקון קודם שיאכל כלום ולבית שמאי צריך ג\"כ לתקן אלו העשרה ג\"כ תיקון דמאי. כן נראה לי ליישב והוא נכון. ולכן העתקתיו. כי על פירוש הרמב\"ם יש לדקדק כמו שכתבתי בדבור המתחיל ואחד ממאה וכו' ובריש זה הדבור והיישובים שכתבתי אינם מחוורים כל כך. ואע\"פ שראיתי בכ\"מ סוף פ\"ח שכתב וז\"ל הנה ר\"ש פירש משנה זו ע\"פ הירושלמי. והקשה עליו הרא\"ש ור\"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי. ואליהו עתיד לפרשה. ופי' רבינו [היינו הרמב\"ם] במשנה מחוור. והר\"ר עובדיה ז\"ל לא כתב אלא פירוש זה אע\"פ שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פירושי רבינו שמשון עכ\"ל. הנה לא גלה קושית הרא\"ש אולי היה לה תירוץ כמו שמצינו בכמה מקומות להאחרונים שמתרצים לקושית הראשונים. ומ\"ש שהר\"ש עצמו נתקשה וכו'. לא על הירושלמי הזה שבפירושו הזה אלא אח\"כ הביא ירושלמי שמדבר מזה הענין ומחדש בו דברים על זה הירושלמי הוא שנתקשה הר\"ש ואנכי לא ידעתי איך יפרשהו הרמב\"ם ג\"כ. והקרוב אלי שהיא קושיית הרא\"ש ג\"כ. ומשום כך לא הוצרך הכ\"מ לגלותה מכיון שהיא מגולה בדברי הר\"ש עצמו. ומה שהר\"ר עובדיה כתב לפירוש הרמב\"ם אולי מפני שראה בפירושו שסיים בזה הלשון דהוא ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד. ועוד [צ\"ל ועד] שכ\"מ מביא ראיה מהר\"ב אביא אני בהפך מהפירוש שהזכרתי שבכמה מקומות כותב לפירוש הרמב\"ם ולא לפירוש הר\"ש ובכמה מקומות שכותב לפירוש הר\"ש וכותב ג\"כ לפירוש הרמב\"ם. ובכאן לא כתב אלא לפי' הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המעות הנמצאים וכו'</b>. ועיין במ\"ב פ\"ז דשקלים]: \n",
+                    "<b>[*הרי אלו חולין אפילו דינר זהב וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שאין דרך וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי שאילו היה מעשר היה נותן בהם סימן]: \n",
+                    "<b>וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר</b>. ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר. הרמב\"ם ועיין במשנה יא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא קרבן</b>. פי' הר\"ב כלומר הקדש. ומסיים הר\"ש כדכתי' (נחמיה י׳:ל״ה) על קרבן העצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבשעות הסכנה היו כותבים ת' תחת תרומה</b>. מאי דסיים מפרש וה\"ה לאינך: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם</b>. כמו תובל קין. תרח. תודוס איש רומי. רבי תנחום. וכתב הרב ולדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו כתוב בו. קרבן. תרומה. כל התיבה שלימה. הא קאמר בסיפא אשתקד היתה מלאה פירות ופינה. עד כאן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כרם רבעי</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק ז דפאה: \n",
+                    "<b>ושל ערלה</b>. כתבו התוספות פרק מרובה (בבא קמא דף סט) וז\"ל קצת קשה דלא נקט ערלה תחלה ע\"כ. ולא החליטו הקושיא לפי שיש לומר דעיקר פרקין בדיני רבעי מיירי משום דשייכי למעשר שני הואיל ואקרי ק��ש כמוהו. אלא אגב שהזכיר דין הציון מבאר גם כן דין ציון ערלה וקבר. ולפיכך אע\"פ שהערלה קודם בזמן לרבעי הואיל ולא נשנה בכאן אלא אגב לא ראה להקדימו. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>בחרסית</b>. כתב הר\"ב דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה. כלומר כדי זריעה כלישנא דמתניתין ה פרק ט דבבא מציעא ודלא כלישנא דמתניתין דריש פרק ה דפאה ודברי הר\"ב הללו הם דברי התוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף סט) ופ' כסוי הדם (חולין דף פח.) וטעמייהו דלא תקשה אמתני' דסוף פ' כסוי הדם דמשמע דחרסית מגדל צמחים [*וע\"ש]. אבל לפי מ\"ש הר\"ב שם כפירוש הרמב\"ם דמתחלה קודם שנעשית חרסית ראוי לגדל צמחים. אינו צריך למה שכתב כאן. ועוד דהכא מפרש באדמה שעושין ממנו כלי חרס משמע שהיא גרועה לצמיחה משאר אדמה. ולפירושו דהתם משמע דמגדלת צמחים כמו שאר אדמה: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים בשביעית</b>. פירש הר\"ב אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו וכו'. גמ' דפרק מרובה [*ובמשנה של הפירוש שהזכרתי הוא כן במשנה עצמה] ופסקה הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ט מהלכות מעשר שני. ועיין מה שכתבתי במ\"ה פ\"ג דדמאי: \n",
+                    "<b>הנלקט</b>. פירש הר\"ב לכשיהא נלקט. כ\"פ התוס' במרובה. דאי לא תימא הכי לא הוה תקנה להנאכל בין לקיטה לאמירה. וכן כתב הר\"ש. וכתב עוד ולא שייך ברירה בענין זה [כלומר דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמ\"ש הר\"ב מ\"ד פ\"ז דדמאי] הואיל ואינו חל החלול עד שיתלקט. [*<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב בפירוש שהזכרתי ומה שלא היו מחללים כל הכרם בפעם אחת. שפעמים היו רוצים להוליך מותר הפירות [לאכול] בירושלים ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי היה עולה לירושלים</b>. כתב הר\"ב מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו וכו' לפי שסובר דכרם רבעי לאו דוקא אלא הוא הדין כל נטע וכדתנינן לקמן במ\"ד כיצד פודין נטע רבעי וכו' וכמו שכתבתי כבר במשנה ו פרק ז דפאה. [*וכן כתב עוד במשנה ה פרק ד דעדיות] וכן במסכת ביצה פרק קמא דף ה כתב רש\"י אהך מתני' דהכא פלוגתא דפ' כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אית תני כרם. ואית תני נטע. וכלומר דלדתני נטע הכי נמי בנטע איירינן וכן סתם מתניתין ו פרק ב דבכורים כמאן דאמר נטע רבעי. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות מעשר שני כתב ענבים של כרם רבעי עולין וכו' ושאר כל הפירות אפילו בזמן בית המקדש נפדין סמוך לחומה. וכתב עליו הכסף משנה בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים עכ\"ל. וז\"ל הירושלמי א\"ר הילא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים. ולא היו ענבים מצויות התקינו וכו'. ולרש\"י והר\"ב יש לומר שסוברים דמתחלה היתה התקנה על ענבים מטעם הנסכים. ואחר כך היה התקנה על כל הפירות מטעם שאמרו בבבלי בביצה וראש השנה דף לא בשם רבי יוחנן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומשמע בכל פירות דמה לי עיטור השוק בענבים מה לי בשאר פירות ועוד בפירות סתמא קאמר. וגם רבי יוחנן גופיה איהו מריה דתלמוד הירושלמי. הלכך מפרשים דמתניתין דהכא אע\"ג דתני כרם רבעי לא עדיפא ממשניות אחרות דתני נמי כרם רבעי. ומתלי תליין בפלוגתא דאית דתני וכו'. וסברי דלהכי נקט ר' ייחנן סתם. דסבר כמאן דאמר דתני נטע רבעי. והר\"ב שבא לפרש להלכה מפרש למתניתין כמאן דתני נטע רבעי. דהכי הלכתא. אבל להרמב\"ם שפוסק במתניתין דהכא כרם רבעי דוקא. צריך לומר דפירות דנקט ר' יוחנן היינו פירות דכרם. [*ובירושלמי דר\"פ. זונא שאל לרבי מה נתני כרם רבעי. או נטע רבעי. אמר לון פקון שאלון לר' יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא. נפקין ��שאלון ליה אמר לון קדמיא כרם רבעי. ותנינא נטע רבעי. ונ\"ל דרוצה לומר זו המשנה ומטעם דר' יוחנן שהיתה התקנה לבסוף על כל הפירות. ומיהו י\"ל נמי דר\"ל מתניתין דד' וה' וי' ששם נשנו נטע רבעי. ובין כך ובין כך קשיא למה קתני פעם [כרם. ופעם] נטע. אלא ודאי דהיינו טעמא שיש פלוגתת התנאים ושנה רבי פעם כזה ופעם כזה. ובהכי נראה לי ליישב ג\"כ אמאי השיב רבי לזונא שישאל לר' יצחק שהמשניות בחונות ומצורפות אצלו והרי רבי חברם. ואם הוא לא ידע ר' יצחק מנא ליה. אבל למה שכתבתי דרבי לא רצה לסתום כחד ומש\"ה פעם תנא כרם ופעם תנא נטע. אפשר שנשכח ממנו איזו היא ששנאה כך ואיזה היא ששנאה כך. שמפני שלא היתה נפקותא להלכה מכיון שלא סתם כחד לא רצה להטריד עצמו שיהיה בקי בכך ודומה לדאמר ר' חייא לרב [שבת דף ג.] בר פחתי כי קאי רבי בהא מסכת לא תשייליה במסכת אחריתי לפי שהיה טרוד בחבור המסכת ההיא משא\"כ ר' יצחק שלא הוה ליה טרדא זו ידע רבי ביה שהיו מובחנות אצלו כל המשניות היאך הן שנויות אע\"ג דלא נפקא מינה מידי להלכה]: \n",
+                    "<b>ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור וכו'</b>. פירש הר\"ב שאם יתמעטו הפירות. וכן כתבו הרמב\"ם והר\"ש. ולא סגי בבטול טעם האיסור. ונראה לי טעמא מדמסקינן בפ\"ק דביצה [דף ה:] דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ופרש\"י אפי' אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת אפילו הכי אסור עד שהתירוה חכמים בפירוש בקבוץ חכמים ע\"כ. והואיל ואין שום דבר שבמנין מתבטל מעצמו וצריך מנין אחר להתירו. חששו המתקנים שמא אותו המנין שיבא אחריהם לא יהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין. ותנן בפ\"ק דעדיות אין ב\"ד יכול לבטל [דברי] ב\"ד חברו אא\"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין. לפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר להחזיר לכמות שהיה לכשיתבטל הטעם. דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם. וסובר אני שמ\"ש הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות ממרים אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם עד כאן. שממשנה זו למד כן דמדהוצרכו לתנאי שמע מיניה שצריך שיהיו המבטלים גדולים מהמתקנים אפי' אם נתבטל הטעם. והראב\"ד שהשיג עליו ואומר שכל שנתבטל טעם התקנה א\"צ שיהיה ב\"ד המבטל גדול מן המתקנים. נראה שמפרש למשנתנו דתנאי היה שיחזור וכו' כל אימת שירצו אפי' כשעדיין לא נתבטל הטעם. וא\"ת בין להרמב\"ם וסייעתו בין להראב\"ד. מה היה צריך כלל לתנאי שהרי התקנה שיהא נפדה וכו' אינה תקנה אלא דין תורה הוא שאין לנטע רבעי אלא דין מעשר שני. ומעשר שני פודהו סמוך לחומה כדלעיל בפ\"ג משנה ז ח. וא\"כ זאת התקנה שיהא נפדה. אינה אלא עקירת התקנה הקודמת שיעלו לירושלים ולא יפדו. ועקרוה והעמידו הדבר על דין תורה. ומעתה ודאי הרשות נתונה לכל ב\"ד שבכל דור ודור לתקן כטוב וכישר בעיניהם לעלות לירושלים אם יום או יומים פחות ויתר כמו שהראשונים תקנו במהלך יום. ונראה לי דמתני' דייקא דתני התקינו ומאי התקינו הא לא הוה אלא בטול ועקירת התקנה הראשונה. אלא ודאי דהתקינו תקנה שיהיה נפדה ולא יעלו כלל לפי שרבו הפירות ואין קונה. וכיוצא בו מצאנו לר' יהודה בסוף פ\"ד דבבא מציעא [דף ס.] שסובר לא יחלק החנוני קליות וכו'. ולא יפחות השער. הרי לסברתו ראוי לתקן שלא יפחות השער. ונראה דהיינו סברת רבי יוסי שחולק לפי שהוא סובר כחכמים דפליגי על רבי יהודה וסברי זכור לטוב להפחית השער ולפיכך אומר שהתקנה היתה מפני שחרב הבית. ולר' יוסי נמי הוצרך תנאי מפני שהתקנה היתה שלא יהו רשאים להעלות כדי שלא לעטר שוקי ירושלים הנתונה בידי האויבים ואף אם יתבטל זה הטעם שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ולא יהו אותו בית דין שבאותו דור רשאין לבטל כי אולי לא יהיו גדולים מזה הבית דין. כי בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי אמתניתין. וכל שכן קודם לתחיית המתים. ומזה ודאי קשיא להראב\"ד דהואיל והתנאי עצמו לא היה אלא לכשיבנה בית המקדש. וממילא בטל הטעם וא\"כ מה צורך לתנאי. וגם בזה יש לי להליץ בעדו מזה הירושלמי שבית המקדש עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד. ונמצא שעד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו וכמו שהיה בתחלת בית שני. ובשלוט האויבים בנו ויהיו בירושלים. עדיין לא נתבטל הטעם לגמרי. לפיכך הוצרכו לתנאי שהבית דין שבאותו דור יחזרו הדבר לכמות שהיה על פי זה התנאי. ולפי מה שכתבתי דת\"ק אתיא כרבי יהודה ורבי יוסי כחכמים. יצא לי טעם נכון למה שהרמב\"ם העתיק בחבורו דברי רבי יוסי ולא דברי תנא קמא. אע\"ג דקיימא לן הלכה כר' יוסי מחברו ולא מחבריו. משום דרבי יוסי כחכמים דהתם דהלכה כוותייהו. ועוד נראה לי דפסק כרבי יוסי משום דסוגיא דמסכת ראש השנה [דף לא:] מוכחת דזאת התקנה אחר החורבן היתה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לרב פפא מתקנות רבן יוחנן בן זכאי שאחר החורבן. ולרב נחמן בר יצחק בדור שאחריו. ותמיהני על הכסף משנה שלא העיר ע\"ז שפסק כרבי יוסי. ולא נהירא לומר דהרמב\"ם כתב משחרב בית המקדש וכו' משום דאף לת\"ק הואיל ונחרב הבית אין מעלין כדכתב בפירושו. דאין זה מדרך הרמב\"ם בחבורו להשמיט דין הנוהג בפני הבית: \n",
+                    "<b>[*משחרב בית המקדש היה התנאי הזה</b>. קצת קשה דהיתה התקנה הזאת הוה ליה למימר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי וכו'</b>. משנה זו שנויה במ\"ו פ\"ז דפאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטע רבעי</b>. עיין מה שכתבתי במ\"ו פ\"ו דפאה: \n",
+                    "<b>על פי שלשה</b>. פירש הר\"ב דסתם נטע רבעי אין דמיו ידועים. כלומר ולהכי תנן בסתם שלשה דמשמע דלעולם בעינן שלשה. ולעיל בפ\"ד גבי מעשר שני מחלקינן בין דמיו ידועים לשאין דמיו ידועים. אלא דהכא אין לחלק משום דלעולם אין דמיו ידועים [*דמצריך לפחות היציאה. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>[*להוציא יציאות מביתו</b>. עיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכר לקיטה</b>. פירש הר\"ב ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו. וכן פי' הרמב\"ם ונראה לי דטעמא דמלתא משום דאין הכל בקיאין בדיני שביעית וכשיאמר הא לך איסר ולקוט לי בו הדמים נתפסים בקדושת שביעית אלא צריך שיאמר לקוט לי כדתנן במ\"ד פ\"ח דשביעית. והלכך נמנעים בני אדם מללקוט בשכר. ומיהו אכתי לא ניחא לי דמשמע מדבריהם דבשאר שני שבוע מנכים שכר לקיטה נמי [*וכדמוכח גבי הפקר] ולא פירשו כן במשנה דלעיל. ובחבורו כתב שומרים חמרים ופועלים. ואולי דבכלל פועלים הלוקטים. והר\"ש כ' דיש מפרשים למתניתין דלעיל יציאות מביתו. חפירה. וזמירה. ובשביעית כל הנך לית ביה דאסורין בשביעית. ע\"כ. משמע דאילו לקיטה בשביעית נמי מנכה. ותנא לא בא למעט בשביעית אלא הנך ושכר לקיטה לעולם מנכין בין בשאר שני שבוע בין בשביעית. ולקיטה בסיפא מתניא ועלה קא סמיך בכולהו. ובתחלה כ' הר\"ש דיציאות דלעיל שיצטרך לשכור פועלים ללקט ובשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה פודין בשיוויו אבל הפקר תחל��ו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקריה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובין שניתן לו במתנה</b>. פי' הר\"ב כשהוא סמדר דאילו לאחר שנגמר בישולו וכו' אין יכולים ליתן [אותו] במתנה. בגמרא פ\"ב דקדושין דף נד כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר. ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר פרי לענין ערלה ומשמע דדוקא סמדר אבל בוסר לא. הואיל דלענין ערלה הוי פירי לרבעי נמי הוי פירי. ואע\"ג דאתקש למעשר שני [ועיין במשנה ח פ\"ק דערלה] ולענין מעשרות בוסר לא הגיע לעונת המעשרות כמ\"ש הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות מעשר. י\"ל דלחומרא דינו כערלה דהיתירא דאסורא דערלה ניהו ומערלה הוא בא כמ\"ש בסייעתא דשמיא במשנה ח פ\"ק דערלה. והרמב\"ם בחיבורו כתב אינו נקנה במתנה אלא אם נותנו בוסר. וכתב עליו הכ\"מ דיש לתמוה דעד כאן לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר. ואין לומר דטעמא דשרינן סמדר משום דאינו פירי. ובוסר נמי אינו פירי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ. וצ\"ע. ע\"כ. וכלומר ולא ה\"ל לסתום ולכתוב בוסר בסתם. דמשמע דכל בוסר אפילו הגיע כפול הלבן נקנה במתנה. ועוד קשה לי דבפרק ה מהל' נזיר כתב הרמב\"ם בפירוש דבוסר הוא פירי. ונ\"ל דלפי מה שכתב בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר אלא א\"כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות דלא קשיא ולא מידי. דהא כתב בפ\"ב מהל' מעשר. פירות שאינן ראוין לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו. אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר (ויקרא כ״ז:ל׳) מזרע הארץ מפרי העץ עד שיעשו פרי. ע\"כ. וסייעתא לדבריו בר\"פ שלישי ממסכת בכורים בירושלמי הביאו הרמב\"ם והר\"ב בפירושם הנה הבאתי את ראשית פרי בשעת הבאה צריך שיהא פרי ולא בשעת הפרשה אלא אפי' בוסר. הרי שבוסר אינו פרי ותו כתב הרמב\"ם הענבים משיראו החרצן שלהם מבחוץ. ע\"כ. והשתא אם זה שיראה החרצן מבחוץ הוא הבוסר שהגיע כפול הלבן. וכמו שנראה ממה שאמר עד שיעשו פרי והרי כשהגיע לכפול הלבן הוי פרי לברכה. א\"כ כמו שסותם בהלכות מעשר וקראו בוסר סתם ורוצה לומר בזה כל שלא הגיע לכפול הלבן. הכי נמי הכא לענין נטע רבעי קורא לבוסר סתם לשלא הגיע לכפול הלבן. וכן יפורש בוסר שכתב בהלכות נזיר [*כשהגיע לכפול הלבן]. ואם שיראה החרצן מבחוץ גדול יותר מבהגיע לכפול הלבן. אכתי שפיר קאמר בוסר דנקנה במתנה לפי טעמו דיהיב דכל שלא בא לעונת מעשרות לא הוי ממון גבוה. והא דבגמרא נקט סמדר לרווחא דמילתא נקט סמדר שעדיין אינו פרי כלל אפי' לברכה. דאילו בוסר שהגיע לכפול הלבן הוי פירי לענין ברכה. אע\"ג דלפום קושטא דמלתא אפי' בוסר שהגיע כפול נקנה במתנה. משום דהואיל ועדיין לא הגיע לעונת המעשרות אינו ממון גבוה. מ\"מ גמרא לא נחית השתא אלא לומר דשייך מתנה בנטע רבעי. ונקט מלתא דרווחא. והיינו סמדר דלכולי עלמא לא הוי פירי אלא לר' יוסי. והשתא דברי הר\"ב יכולין להתפרש כדברי הרמב\"ם ועיין בפירושו משנה ז פ\"ק דערלה ומה שכתבתי שם. [*ובדברי הר\"ב במשנה ו פ\"ג דעוקצין מוכח כמו שכתבתי באחרונה ועיין סוף פ\"ג דגיטין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ערב יום טוב הראשון של פסח</b>. והרמב\"ם בפ' אחד עשר מה' מעשר שני העתיק ערב יום טוב האחרון. והכ\"מ הביא ראיה לגירסתו מן הירושלמי דפריך ויתודה ביו\"ט הראשון של פסח. כדי שיהא לו מה לוכל ברגל ויתודה בשחרית ע\"כ מצוה הוא לוכל. ואם איתא שהביעור היה מערב יו\"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל. עכ\"ל. וא\"ת מאי משני הירוש' אדפריך ויתודה בשחרית דעד כאן מצוה [הוא] לוכל. הרי ביער הכל מערב יום טוב. דאין לומר דפריך אשחרית של יום טוב הראשון דאכתי תקשה ויתודה ביום הראשון של חול המועד. ונ\"ל דה\"ק דמצוה הוא לאכול עד כאן שכל שלא יצא המועד יכול לקיים מקצה וגו' במועד. ולפיכך לא התקינו להתודות שחרית אבל לפי שביום טוב אי אפשר לבער וחששו אם ישייר *)ביום טוב ולא יאכלנו שלא יוכל לבער ולהתודות לפיכך אמרו לבער מערב יו\"ט. ומפני שעדיין לא יצא המועד והיה ראוי לוכל עדיין לכך לא התקינו הוידוי עד למנחה [*כדלקמן מ\"י] והא דתנן במשנה ה פ\"ב דמגילה כל היום כשר לודוי מעשר היינו שאם התודה יצא ידי וידוי אחרי שכבר ביער מערב יו\"ט. אבל חכמים התקינו במנחה מהטעם של הירושלמי. ולהר\"ב בפירוש משנה י גירסת הספר נכונה. ואין מן הירושלמי קושיא. [*ובסדר משנה שבירושל' לקמן במשנה י לא גרסינן אלא במנחה ביו\"ט ולא גרסינן האחרון מזה מוכח דהכא גרס האחרון ולא הראשון אע\"פ שבסדר המשנה דירושלמי גרס הכא הראשון מ\"מ מתוך דלא גרס במשנה י כלום אם כן אקמייתא סמכא. וממילא דבקמייתא דהיינו הא דהכא על כרחין הגירסא האחרון. כך דן לפני בני האלוף מוהר\"ר אברהם שיחיה ודבריו נכונים]: \n",
+                    "<b>של פסח</b>. כתב הר\"ב שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולם עד שיבא פסח וכו'. כלומר שכשיבוא פסח כבר נגמרים להיות כל הפירות נלקטים. ואין ה\"נ דקודם לכן נגמרים דהיינו מחנוכה וכמפורש במשנה ו פרק קמא דבכורים. אלא שצריך שיהיה במועד והמועד הקודם לחנוכה עדיין אין כל הפירות נלקטים. אבל המועד שאחריו שהוא פסח כבר נגמרים כו'. וזהו שאמרו בירושלמי אי כשתכלה לעשר את כל הפירות. יכול אפי' בחנוכה נאמר כאן מקצה וכו' מה להלן במועד אף כאן במועד: \n",
+                    "<b>[*מעשר ראשון לבעליו</b>. פירש הר\"ב ללוים. ועיין במשנה טו]: \n",
+                    "<b>והבכורים</b>. עיין בפ\"ב דבכורים משנה ב: \n",
+                    "<b>התבשיל</b>. פירש הר\"ב שיש בו מפירות שביעית או ממעשר שני וכו'. וצ\"ע מה ענין שביעית לכאן. ואין לומר משום דחייב נמי בביעור. חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם. ודשביעית אינו כן לדעת הר\"ב כמו שהוכחתי מפירושו מ\"ב וח דפ\"ט דשביעית ועוד דטעמא דכתב הכא כיון דאין ממשן ניכר. אינו עולה לשביעית. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא אע\"פ שאין הממש ניכר. כדתנן התם בסוף פ\"ז. והרמב\"ם בחיבורו פ' אחד עשר כתב תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי ועיין במשנה י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צריך לחללן על הכסף</b>. פי' הר\"ב דכתיב וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין. וכך כתב הרמב\"ם. ונ\"ל לפרש דרוצה לומר הואיל ואין בית המקדש אין לך ריחוק מקום גדול מזה הלכך מחללן על הכסף וכאילו וצרת הכסף אינו רשות אלא חובה. דכיון שריחוק מקום כזה שאין בית המקדש אי אפשר להעלות הפירות אלא וצרת צריך לחללן. אע\"ג דפשטיה דקרא בזמן בית המקדש ואינו אלא רשות. והר\"ש הביא הירושלמי בזה הלשון וצרת הכסף בידך ובלבד בידך. ובירושלמי שלפנינו וצרת הכסף בלבד בידך. ונ\"ל דהכי פירושו דבזמן שאתה מניחו בידך כלומר במקומך וא\"א להעלותן למקום הבחירה יהיה הכסף בלבד בידך ולא הפירות אלא צריך אתה לחללן על כסף. ודייק מבידך דמיותר דהוה ליה למימר וצרת הכסף והלכת וגו' ונתת הכסף וגו'. [*ועיין בפירוש הר\"ב משנה י פ\"ג דב\"מ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו</b>. פי' הר\"ב וכבר נתקנו. ולאו דוקא נקט דאפילו קודם שנתקנו נמי כדלעיל שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורים. הא שהגיעו לעונת המעשרות חייבים ואע\"פ שעדיין לא הופרשו. והכי איתא בירושלמי והביאו הר\"ש לעיל והלא טבל הוא רבי הילא בשם [רבי] שמואל זאת אומרת שהטבל קרוי קדש. ועוד דעובדא דרבן גמליאל מוכח שעדיין לא נתקנו שהרי אמר שאני עתיד למוד וכו': \n",
+                    "<b>צריך לקרות להם שם</b>. פי' הר\"ב לזכות אותן לבעלים. ולא הוי כקריאת שם דבמס' דמאי שהוא לקבוע מקום בצפונו או בדרומו ושיזכיר הסכום מאה חולין וכו'. אלא הכא אינו חייב אלא לברר להם בעלים למי יתנום כך כתבו התוספות בקדושין [ריש] דף כו: \n",
+                    "<b>[*עשור וכו' נתון ליהושע</b>. כתב הר\"ב לוי היה וכו'. ואם תאמר הא קנסם עזרא [כמ\"ש הר\"ב במשנה טו] ויש לומר כר\"ע דאמר קודם קנס דוקא ללוי ואחר קנס' לכהן וללוי כדאמר בפ\"ב דכתובות תוס' דב\"מ [יא:]]: \n",
+                    "<b>ומקומו מושכר לו</b>. פי' הר\"ב ויקנה המעשר אגב קרקע. בפ\"ק דב\"מ דף יא ע\"ב. [*ועיין במשנה ז פרק ה דב\"ב]. ופריך וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו המעשר בחליפין. ומסיק מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו. חליפין דרך מקח וממכר הוא. מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא. והרמב\"ם בפי\"א מהלכות מעשר שני כתב שאין מקנין מעשר בחליפין וכתב הכסף משנה וז\"ל נראה שלמד כן מהך עובדא וכו' ע\"כ. אשתמיטתיה דתלמוד ערוך הוא: \n",
+                    "<b>ונתקבלו זה מזה שכר</b>. כתבו התוס' דאילו חליפין אין שכירות נקנה בחליפין והרא\"ש כתב דכיון שעל ידי חליפין לא היה יכול להקנות כדמפרש בגמ'. [כמו שכתבתי] אלא היה צריך להקנות להן אגב קרקע יותר קל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במנחה ביום טוב האחרון</b>. משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון. ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים לאחרו. מטעם הירושלמי שהבאתי במשנה ו. ומכאן ראיה וגדולה היא אלי. שאין מחוייבין בסעודה שלישית ביום טוב דלא כסוברים שגם ביום טוב מחוייבים כמו שכתוב באורח חיים סימן תקכ\"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל: \n",
+                    "<b>מתודין</b>. כתב החכם מהר\"ר עובדיה ספורנו בפרשת כי תבא שהוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות כאמרו (יחזקאל כ׳:כ״ו) ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר וגם נתתיו ללוי כמו ואע\"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותיך אעפ\"כ אני מתפלל השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני עכ\"ד: \n",
+                    "<b>[*זה מעשר שני</b>. עיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ם במשנה יג]: \n",
+                    "<b>זו תרומה ותרומת מעשר</b>. לשון הר\"ש. ובירושלמי דייק מדלא תני בכורים שמע מינה ר\"ש היא דתנן וחייבים בביעור ור\"ש פוטר [בפ\"ב דבכורים ולעיל מ\"ו] דהא לא תני להו בהדי תרומה ותרומ\"ע משום דבכלל תרומה נינהו דבכורים אקרו תרומה כדדרשינן ותרומת ידך אלו בכורים עכ\"ל. ורוצה לומר דאי אתיא כר\"ש אתא שפיר דלא תנא להו משום דהוו בכלל תרומה שנתנין לכהן כמו התרומה אבל לרבנן מתבערים הוי ליה למתני. ונראה להגיה שצריך להיות והא דלא תנא וכו': אע\"פ שאינן מעכבין. הרמב\"ם בפרק י\"א כתב אע\"פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם הקדים מעשר שני לראשון</b>. עיין במשנה ו פרק ג דתרומות: \n",
+                    "<b>מלברכך ומלהזכיר שמך עליו</b>. והרא\"ש פרק כיצד מברכין גורס ומלהזכיר [שמך] ומלכותך עליו לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אבל התוס' כתבו דאטו תנא כי רוכלא ליתני וליזיל. ותמיהני על המזרחי ורבינו בגור אריה שכתבו על מה שפי' רש\"י בפרשת כי תבא ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות שר\"ל שבח והודאה דאילו נוסח ברכה אנשי כנסת הגדולה תקנוה ומדרבנן היא. ואמר המזרחי שזאת המשנה שאומרת מלברכך ומלהזכיר שמך מסכים עם זה הפירוש על דברי רש\"י ואיך תסכים עם זה הפירוש אחרי שהגמרא מייתי למשנה זו אפלוגתא דרב ור' יוחנן בכל ברכה שאין בה שם ומלכות אלא הנכון דרש\"י נוסח הברכה קאמר [*וכן הוא בהדיא בפי' רש\"י בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ) וז\"ל ומלברכך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר עכ\"ל]. ואע\"ג דמדרבנן היא אסמכוה אקרא דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא משאר דברים דמדרבנן שהסמיכום על המקראות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ולא נתתיו לאוננים אחרים</b>. לא ידעתי ממאי מפיק להא. דלמא למת דוקא]: \n",
+                    "<b>ושמחתי</b>. מבנין הדגוש השי\"ן בחיר\"ק והמ\"ם דגושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי וכו'</b>. [*אפילו במקום שאינו זבת חלב ודבש. לשון הפירוש שהזכרתי] וכתב הרמב\"ם וז\"ל וזה הדרש שהוא דורש בכאן זו הפרשה מלה במלה אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הוידוי. אבל יודיענו בכאן על דרך הפירוש ענייני זאת הפרשה אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שנתנה ע\"י הנביא וזה מבואר מאד עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישראל</b>. דאילו כהנים ולוים פליגי בהו ר\"מ ור' יוסי בסיפא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*העביר הודיות המעשר.</b> פירש הר\"ב לפי שעזרא קנס את הלוים. ונדחקו התוס' בפ\"ב דכתובות דף כו ע\"א למצוא קרא דמוכח מיניה דעזרא קנס את הלוים ומפני כן נדחקו לפרש הכתוב בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים דהכי קאמר כשיבואו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבואו הכהנים עמהם. וכר\"ע דכתבתי לעיל במ\"ט. אבל לראב\"ע דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דל\"ל עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלא:). וי\"ל דלראב\"ע לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא אקרי ויהיב. כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. והר\"ר יוסף פי' מדכתיב במלאכי [ג] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא להניח שם תרומות כהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י). וכיון שאומר להביא שם המעשר א\"כ של כהנים הוא דקי\"ל [בפ\"ק דמגילה] [דף טו] דמלאכי זה עזרא. והר\"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב (שם יג) *)ואדע כי מתנת הלוים לא נתנה להם ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים וגו' משמע שהלוים ומשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי עכ\"ל. עוד כתבו שם אליבא דמ\"ד דקנסא לעניים הוא עיין שם כי אין להאריך כאן בזה. וכן גם עיין בפ\"ט דיבמות דף פו ע\"ב בתוספות בסד\"ה מ\"ס וכו' שכתבו אליבא דראב\"ע דס\"ל דמדין תורה מעשר ראשון אף לכהן דקנסינהו ללוים לגמרי ומשום הכי העביר הוידוי ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בפ\"ד דקדושין במ\"א בד\"ה לוים וכו']: ",
+                    "<b>בטל את המעוררים.</b> כתב הר\"ב שאמר להם וכי יש שינה לפני המקום גמרא סוטה דף מז ומסיימין בה והלא כבר נאמר (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר (שם מד) עורה למה תישן ה' עד כאן. וכתב הרמב\"ם והם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם השם יתב' והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי הש\"י ע\"כ: ",
+                    "<b>ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים.</b> [*שינה הלשון מטעם שכתוב בירושלמי עד תחלת ימיו. רבי חסידא שאל לרבי חזקיה לא מיסתברא עד סוף ימיו א\"ל אף אנא סבר כן ע\"כ והטעם שסותר [שאומר כצ\"ל] מסתברא סוף ימיו. נראה לי שאם היה טעם המשנה ששינה הלשון להודיע שהיה זה תחלת ימיו. אם כן הוי ליה להקדים מעשה זה קודם לכולן] ועיין בסוף פ\"ק דמועד קטן: ",
+                    "<b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי.</b> לפי שעד ימיו היו שואלין אם הוא מעושר אם לא. ומי שמדקדק על עצמו היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות. והוא תיקן שלא יוציאו וכו' כמו שכתב הר\"ב ועמ\"ש בריש פ\"ז דברכות בשם התוספות. ועמ\"ש בריש דמאי. ושם בפ\"ד מ\"ג: ",
+                    "<small>סליק מסכת מעשר שני</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשר שני",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעשר שני, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Maaser Sheni, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,217 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Maasrot, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר תרומות. מעשר ראשון. מפני שהוא במעלה שניה לתרומה בדין הפרשה: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ונשמר</b>. פי' הר\"ב מדכתיב זרעך המיוחד לך. וכן פירש הרמב\"ם ולעיל בפ\"ק דפאה משנה ו' דריש מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. וכן פי' ריש פ\"ט דשביעית ובפ\"ק דתרומות משנה ה. ובפ\"ק דחלה משנה ג. וכן כתב הר\"ש בכאן ובחלה בשם ירוש'. ובשביעית: \n",
+                    "<b>כל שתחילתו אוכל</b>. פירש הר\"ב כגון ירקות. והא דמחוייבים במעשרות ולא בפאה כתבתי במשנה ד פ\"ח דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חייבות במעשרות</b>. פירוש כשאוכל קבע. אבל עראי רשאי עדיין לאכול עד שיגיע זמנים אחרים כדתנן לקמן במשנה ה]: \n",
+                    "<b>[*משיבחילו</b>. מ\"ש הר\"ב ודוגמא לזו וכו'. משנה ז' פ\"ה דנדה. ומה שכתב הר\"ב ומפרש שם בגמרא הוא שם דף מז]: \n",
+                    "<b>והאבשים משהבאישו</b>. [והוא הפוך כמו כשב כבש שמלה שלמה] עיין מ\"ש במשנה ח פרק ד דשביעית: \n",
+                    "<b>והאוג</b>. עיין במשנה ה פ\"ק דפאה. וריש דמאי דפי' הר\"ב עוד פי' אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרישים והעוזרדין</b>. עמ\"ש במשנה ג פ\"ק דכלאים: \n",
+                    "<b>משיכניסו שליש</b>. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ג פ\"ק דחלה. [*ומ\"ש שם בס\"ד] ומ\"ש הר\"ב כשבא לעצרן ולסוחטן. לענין זיתים כ' כן. ולענין תבוא' כשבא לטוחנן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החייב וכו'</b>. שנויה בפ\"ק דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עד שיחפה</b>. פירוש פעמים שאין רצונו למלאותה. ומכסה הפירות שבכלכלה בעלין או בהוצין וכיוצא בהם היינו דקאמר משיחפה עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>[*בד\"א במוליך לשוק</b>. כתב הר\"ב שמא ימצא לקוחות. קודם בואו לשוק. לשון הפירוש שהזכרתי וכן מוכח בפירוש הר\"ש שכתב גבי שוק לא אמרו [עד שהוא] מגיע לשוק. ומפרש בירושלמי [מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו המוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי] המוליך לשוק לא בדעתו וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הצמוקין</b>. הענבים היבשים. הרמב\"ם והר\"ש]: \n",
+                    "<b>[*משיעמיד ערימה בראש גגו</b>. שדרך להעמידם בראש הגג ליבשם כדתנן לקמן פ\"ג [מ\"ד] החרובין עד שלא כנסן לראש הגג ל' הפי' שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>[*משיפקל</b>. כתב הר\"ב כמו משיקלף בחלוף [כמו] שמלה שלמה. ל' הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>משימרח</b>. עיין מ\"ש במשנה ו פ\"ק דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*משיקפה</b>. פי' הר\"ב משיסיר החרצנים וכו' בתוך הבור וכו'. ועיין מ\"ש במשנה ז פ\"ז דבבא מציעא]: \n",
+                    "<b>ונותן לחמטה ולתמחוי</b>. פירש הר\"ב שהאש קובעת למעשר. וכתב הרמב\"ם הטעם שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי: \n",
+                    "<b>וציר</b>. הנוטף ממליחת דגים. כך פירש הר\"ב בפרק כירה משנה ה וכן במ\"ד פ\"ו דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ומגורה</b>. פירש הר\"ב אוצר [והר\"ש מפרש שהוא שם כלי שעושין העיגול בתוכו]. ועי' בפי' [הר\"ב] לפי\"א דתרומות משנה ו]: \n",
+                    "<b>[*רבי יוסי מתיר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' יוסי. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ג מהלכות מעשרות ג\"כ כתב לדברי ת\"ק. ותימה דבירושלמי הביאו הר\"ש מסיק ר\"א דתנא קמא ר\"מ היא דלא תסבור סתמא ור' יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר\"מ היא. דר\"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי עכ\"ל. ואין לנו לומר אלא דבגירסת הרמב\"ם לא היה כן. והר\"ב נמי אף שראה לפירוש הר\"ש נטה בפסקי הלכות ברוב המקומות אחר הרמב\"ם. ולכך סמך גם כאן יותר על דבריו וגרסאותיו נראה לי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אוכלים ופטורים</b>. פי' הר\"ב דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר. דאילו ראו פני הבית ע\"י בעל הבית והוקבעו למעשר טביל להו ואסורים לכל אדם ועיין לקמן. [*ומ\"ש הר\"ב ומתנה אינה קובעת וכך כתב בפ' דלקמן משנה ב ועיין שם] : \n",
+                    "<b>והכניסו לבתיכם</b>. דוקא לבתיכם דאילו לביתי אין בית אחר טובל כדלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר טלו לכם וכו'</b>. פירש הר\"ב בעל השער וכו'. וכן כתב הר\"ש. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק דאילו הפירות גם כן בשער או חנות א\"כ טבולים והוקבעו למעשר ואסורין גם לאחרים כדפרישית לעיל. וה\"ה דהוי מצי למתני היו יושבים בבית אלא שדרך המוכר פירות בשוק שהוא יושב בשער או בחנות לא בבית והרמב\"ם בפ\"ה מהלכות מעשר כתב אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם וכו' ובעל השער או בעל החנות לא יאכלו וכו' שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם עכ\"ל. ואתי שפיר לישנא *) [*דאמר טלו וכו'. דקאי אעובר בשוק כבמתני' דלעיל. וכן דקתני ובעל השער וכו'. חייבין] שהוא לשון רבים [*דלהר\"ב הל\"ל והוא חייב כדקתני ואמר בלשון יחיד]: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה פוטר</b>. פי' הר\"ב וחצר הקובעת למעשר היא כל שאין אדם בוש וכו'. דברי ר' נחמיה הן במשנה ה' פ\"ג. ובירושלמי ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שעדיין לא הגיע השבת. דאילו הגיע השבת טבלו אע\"פ שלא יחדם לצורך השבת. הכי מסיק ר' יוחנן בירושלמי הביאו הר\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם בהלכות מעשר סוף פרק ה': \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר הבית הראשון וכו'</b>. לשון הר\"ש כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אע\"פ שלא לן שם וכו' ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון מתיר</b>. ומפרש בירושלמי טעמו מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת שלש מעשרות כלומר תרומה ומעשר ראשון ושני. [ועיין מ\"ש ריש פרק ד דדמאי] את מר מותר בשעה שאין עלי' אלא זיקת שני מעשרות לא כל שכן ורבנן מסתברא דטעמייהו דסברי דכשכונסין תאנים בכלכלה יש שמניחין אותן כך והוה גמר מלאכה אע\"ג דלאו כולי עלמא עבדי הכי אלא מחליקי' אותן כבסוף פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותן לי בו חמש תאנים</b>. רבי מאיר איירי דבעל הגינ' יהיב ליה וליקט אחת אחת. וכדמפרש הר\"ב דבליקט הקונה אחת אחת מודה ר\"מ. דאוכל אחת אחת. והלכך נקט נמי חמש תאנים. ואע\"ג דדרך לקנות באיסר עשר תאנים או יותר. ואפי' שיברור הקונה כבסמוך. אלא דהכא דקונה על מנת שבעל הגינה בעצמו יתן לו איזה שירצה הוא על כרחין משום שתאני גנתו חשובים מאד. ולפיכך קוני' חמש בלבד באיסר: \n",
+                    "<b>ואם צירף חייב</b>. פירש הר\"ב שלקח שתים. בגמ' פ\"ז דב\"מ [דף פט] אסמכינן אקרא. כי קבצם כעמיר גרנה (מיכה ד׳:י״ב) פירש\"י אין גורן בלא קבוץ. ואין קבוץ פחות משתים. ועיין מ\"ח פ\"ג: \n",
+                    "<b>[*אמר ר\"י מעשה בגנת ורדים</b>. כתב הר\"ב והתם בעל הגינה היה מלקט וכו'. ונותן ללוקחים אחת אחת לשון הפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעשר תאנים</b>. אבל בירושלמי [*וכן במשנה דפי' שהזכרתי] בעשרים כמו בסיפא וכן העתיק הרמב\"ם בפרק ה'. וזה שהקדים תאנים לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח' פ\"ו דברכות [ודע כי טעות יש שם. וכצ\"ל שם וכן בבכורים המתבכר תחלה וכו'] : \n",
+                    "<b>מגרגר ואוכל</b>. פירוש בעודו במחובר כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו שלא יכרות האשכול כולו. כדי שלא יתחייב במעשרות שהרי לא קנה אלא הנתלש משא\"כ בסיפא דאמר אלו במחובר קנה. ותנן בריש פ\"ה דקונה במחובר לא נקבע למעשר והר\"ב שפי' במחובר גבי רמון. הוא הדין לאשכול ואבטיח. והר\"ש כתב במחובר גבי רמון ואבטיח ויותר היה נכון לפרש באשכול שהוא הראשון ומינה לאינך כמו שעשה הרמב\"ם בפירושו: \n",
+                    "<b>[*מפני שקנה במחובר לקרקע</b>. ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפרק קמא דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד תנן לקמן [בריש פ\"ה] במחובר לקרקע פטור. לשון הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השוכר את הפועל לקצות וכו' ובנו אוכל וחייב וכו' ולאחר הקציעה חייב</b>. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור. ועיין עוד לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>או שיאכל בני בשכרי</b>. פי' רש\"י בבבא מציעא ד' צב בשכר שקצצת לי. והתוס' מפרשים בשכרי היינו תחתי וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד על מה שיאכל הוא יותר מן האב. משום דמיחזי כמקח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה עושה בלבסים וכו'</b>. בירושלמי וכתבו הר\"ש מוקי למתניתין כשלבסים ותאנים מורכבים ביחור אחד ואפי' הכי לא יאכל דאי לא תימא הכי הא תנינא חדא זמנא [בפרק ז' דמציעא] [דף צא] העושה בתאנים לא יאכל בענבים ותני עלה היה אוכל ביחור זה לא יאכל ביחור אחר. ועיין מה שכתבתי בפ\"ז דמציעא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר וכו' ולקצות פטור</b>. פירש הר\"ב דאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו [*ועיין מ\"ש בריש פרק דלקמן. ומ\"ש הר\"ב] והלכה כרבי יהודה. וכן פסק הרמב\"ם וטעמא דמתני' דלעיל סתמא ואחר כך מחלוקת דהכא ובכי הא לית הלכתא כסתם. ועוד דבירושלמי איתא דרבי אליעזר דבמתניתין ד' ורבי מאיר דפליג אדר' יהודה. אמרו דבר אחד. דכמו דאמר רבי אליעזר דתרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כך אומר ר' מאיר דמקח קובע בדבר וכו'. והשתא כמו שאין הלכה כר' אליעזר דחכמים פליגי עליה. הכא נמי לית הלכתא כר' מאיר. ועוד דר' אליעזר ור' מאיר הויין כשיטה דלית הלכתא כחד מנייהו ובכ\"מ פ\"ה הביא עוד ראיה מסוף פרק המביא דמסכת ביצה. ומיהו נראה לי דאף לר' יהודה ע\"כ לא פטר בלקצות. אלא כשאוכל אחת אחת. ולא צירף שתים דצירוף קובע למקח. כדלעיל מ\"ה. וראיה לדברי ממשנה ב' [*וג'] דפ' דלקמן. דמקח דפועל אינו פוטר אלא אחת אחת. ועיין שם [*גם עיין מ\"ש בסוף משנה א דפרק דלקמן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בניו ובני ביתו אוכלים ופטורים</b>. בירושלמי פריך ואין להם עליו מזונות. כלומר ומאי שנא מפועלים דסיפא. ומשני כמא�� דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה [ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פרק ד' דכתובות] כלומר הואיל ואכילתה אינה אלא מתנאי בית דין לא דמי לתנאי דפועלים לפי שבית דין שהתנו ותקנו מזונות לאשה. לא תקנו אלא שלענין מעשרות לא תהא אלא כמתנה: \n",
+                    "<b>[*הפועלים וכו' אוכלים ופטורים</b>. אם נתן להם כדפירש הר\"ב במתניתין דלקמן]: \n",
+                    "<b>הרי אלו לא יאכלו</b>. מה שפירש הר\"ב דלא שכרן אלא להעבירן וכו'. דהא דפירש בסוף [מ\"ז] פ' דלעיל דפועל אוכל מן התורה בתלוש שלא נגמרה מלאכתו. היינו שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ומיהו בשעת גמר מלאכה בעינן ולא להעבירן וכו'. ועיין בפרק השוכר את הפועלים משנה ב'. ומה שפירש עוד הר\"ב ולגבי הלוקח חשיבי נגמרה מלאכתו דלוקח עיניו במקחו וכן פירש הר\"ש. וכלומר ולא תולה עיניו בדבר אחר לגמרו של המלאכה אלא אוכלו כך כשהוא לוקחו. וכן נראין דברי התוספות דפרק הפועלים דף פח בדבור המתחיל בעל הבית וכו' דלוקח תולה עיניו במקחו ואוכלו שנים בלא ספיתה. והכא נמי תולה עיניו במקחו וכשהוא בחצר הראוי לקבוע נקבע. ואין עיניו למקום הראוי לקצות. ואתיא נמי כר' יהודה דהלכה כמותו בסוף פרק דלעיל דאומר דלקצות פטור. משום דאף ע\"ג דעיניו במקחו אינו מועיל אלא כשהמקח הוא בדבר השייך בו קביעות מלבד המקח כגון הכא בחצר. דחצר בעלמא קובעת. אלא דהכא אינו קובע משום דלקנות הכניסם. וכי מכרם קובע החצר דאין עיניו לקצות אבל לקצות דרבי יהודה הוא כשאין דבר שיקבעהו בלאו הכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אוכלין ופטורים</b>. פירש [הר\"ב] אם נתן להם דמתנה [אינה] כמכר. ועיין בפירוש הר\"ב דסוף משנה א' ממסכת מעשר שני]: \n",
+                    "<b>אוכלין אחת אחת</b>. ה\"נ רשאין לאכול אחת אחת לפי שאין כאן דבר שיקבעהו בלא המקח הלכך לא סגי המקח לקובעו קודם שנגמרה מלאכתו כרבי יהודה דסוף פרק דלעיל. ושתים לא יאכלו כמ\"ש במשנה ה' דפרק דלעיל [*וכן הוא בפירוש שהזכרתי ובלבד שלא יצרף כדפרישית לעיל ע\"כ]: \n",
+                    "<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה</b>. דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כדתנן במשנה ה' פרק קמא. והלוקח עיניו במקחו כדלעיל. ובירושלמי ניחא לא מן הסל לא מן הקופה. ולא מן המוקצה אמאי. ומשני אמר ר' יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקרטם</b>. לשון הרמב\"ם מקרטם כמו מקרסם ומקרסם כמו מכרסם ע\"כ. וז\"ש הר\"ב ודומה לו יכרסמנה וכו': \n",
+                    "<b>[*עלה עלה</b>. לבדו מן המחובר ולא יאחז הקלח לתוך ידו ואוכל. פירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קציצות</b>. כן גירסת הספר. והרמב\"ם מפרש גרגרים תלושים מאיזו אילן שיהיו. והר\"ש מפרש שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ\"ח דשביעית [משנה ו'] והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותן קציצות. וגירסת הר\"ב כנוסחא אחרינא דגרס קציעות וכן הגירסא במשנה י' פרק ד' דתרומות. וכן הובאה משנה זו בגמ' בבבא מציעא פרק ב' דף כא ופירש רש\"י תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש. ע\"כ. ונראה לי שנקראו קציעות על שם המקצועות שהם כמחצלאות שעליהן מיבשים אותם כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ח דנדרים: \n",
+                    "<b>[*מותרות משום גזל וכו'</b>. ודוקא שמצא בדרך שאז ידוע שהבעלים נתייאשו לפי שרבים מצוים שם אבל אם מצאן בינו לבין חבירו אסורין משום גזל דלא מתיאש שיודע שחבירו ימצאם. לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>ובזיתים ובחרובים</b>. פירש הר\"ב אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע מאיזה אילן היא. שהתאנה מתלכלכת ומשתנית בצורתה כשמצא אותן תחת התאנה אינה מכיר אם מזו התאנה נפלו ונשתנו ומפני זה אינן דומים לשאר התאנים שבתאנה או אם באו ממקום אחר ואין לבעל התאנה בהם זכות ולפיכך אין בהם משום גזל ופטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד הרמב\"ם. [*ומיהו לאו כדמאי ממש אלא כלומר בספק וצריך שיפריש ג\"כ תרומה גדולה. וכן נראין דבריו שבחבורו פ\"ג מה\"מ אע\"פ שי\"ל דפטור מתרומה מטעמא דמתניתין ד' פ\"ה ע\"ש. והר\"ב שמפרש דפטור כדין הפקר כ\"פ הר\"ש גם רש\"י ותוספות פרק ב' דבבא מציעא [ד' כא]: \n",
+                    "<b>מצא גרוגרות אם דרסו וכו'</b>. דגרוגרות קרויין כשיבשו קודם שנדרסו כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דתרומות: \n",
+                    "<b>אם דרסו רוב בני אדם</b>. פירש הר\"ב בשדותיהן דמסתמא בבתים נדרסות ולהכי הוצרך למוקים למתני' כשרוב דורסים בשדות דהא בנמצא בשדות עסקינן. הר\"ש בשם הירושלמי [*ובפירוש שהזכרתי כתוב וז\"ל וכשרגילים לדרוס בשדה שהרי בשדה מצאה שאילו מצאה בבית אסור משום גזל ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ואם לאו פטור</b>. ירושלמי רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיה. ומשני אמר ר' שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה. פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה: \n",
+                    "<b>מוריד מהן לבהמה</b>. פירש הר\"ב אבל הוא לא יאכל וכו'. והכא הוא הדין נמי בניו ובני ביתו דלא שריין בר\"פ אלא היכא דעדיין לא הובאו למקומן. וזהו דמסיים ויהיב טעמא לבהמה מתוך שאין החרובין מאכל בהמה: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר</b>. פי' הרמב\"ם והוא ראיה שעראי מאכיל. וכך פירש רש\"י בביצה ס\"פ המביא דף לה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר וכו'</b>. וכתב הר\"ב וקיימא לן הלכה כדברי כולן להחמיר. בס\"פ יוצא דופן הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*רבי יוסי אומר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים וכו'</b>. לשון הפירוש שהזכרתי נראה לי טעמי' כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף י') דבית סתמא לא מיקרי אלא בית קיץ ובית חורף ולפיכך לא טבולה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה מחייב</b>. כתב הר\"ב רבי יהודה לטעמיה כדאמרי' בפ\"ק דיומא [דף י] הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*נוטל את כל האשכול וכו' דברי רבי טרפון</b>. ומודה ר\"ט גבי מקח דתנן בפ\"ב [משנה ו] מגרגר באשכול וכו'. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>הסיאה וכו' שבחצר</b>. ודרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ונוטה לגנה</b>. נוף א' מן התאנה. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר</b>. כתב הר\"ש סתם מתני' ר\"מ בפרק המוכר שדהו וכו' כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות. ר\"מ אומר אף השדות עכ\"ל. ותמיהני דאין בין ר\"מ לת\"ק אלא מצולה וחולסי' כדפי' הר\"ב שם ותלמוד ערוך הוא בפ' הנזכר דף לב ת\"ר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים. ובתי מרחצאות. ומגדלים. ושובכים. ובורות. ושיחין ומערות. ת\"ל אשר בעיר. יכול שאני מרבה אף השדות. ת\"ל בית דברי ר' יהודה. ר\"מ אומר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים וכו'. ואפי' שדות. ת\"ל אשר בעיר. ואלא הא כתיב בית אמר רב חסדא חולסית ומצולה איכא בינייהו. והתניא [בניחותא] חולסית ומצולה. ר\"מ אומר כבתים. רבי יהודה אומר כשדות. ופירש\"י ושד��ת ממש לא קאמר ר\"מ. דהא בית כתיב ביה אלא חולסית ומצולה קא מרבי דלאו בני זריעה נינהו וראויין לבנין [וכן] ל' הר\"ב שם. והשתא דשמעינן דר\"מ גופיה לא מרבה אלא הראוי לבנין. מאי דוחקין לאוקמא מתני' דוקא כר\"מ. נוקמא ככולי עלמא וטעמא רבא איכא דאילן מישך שייך לבית שכן דרך ליטע אילנות בחצר הבית. גם דרכן היה להיות להן גנות ופרדסים סמוך לחצרותיהן כדמוכח בפרקין. ולפיכך כל חצר וגינה ושיש בהם הרי הם בכללות בית. ולא לר\"מ בלבד אלא אף לרבי יהודה ומתניתין ככולי עלמא. וז\"ל הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות שמטה ויובל. כל שהוא לפנים מן החומה כגון הגנות והמרחצאות והשובכות הרי הוא כבתים שנאמר אשר בעיר. אבל השדות שבתוך העיר נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר. שנאמר וקם הבית אשר בעיר. בית וכל הדומה לבית. לא השדות ע\"כ. ומדלא פסק לחולסית ומצולה. שמע מינה דכתנא קמא פוסק. וכן כתב הכ\"מ דפוסק כת\"ק ואפ\"ה כתב גנות. אלא ש\"מ דגם הרמב\"ם סובר דגנות כולי עלמא מודו בהו. ועוד דאי איתא דגנות לרבי יהודה לא. לימא גמרא דגנות נמי איכא בינייהו ואף ע\"פ שנמצא בתוספתא והגנות והפרדסים שבתוכה ר\"מ אומר הרי הן כבתי ערי חומה. וחכמים אומרים הרי הן כשדות ע\"כ. הך תוספתא לאו דסמכה ולא מינה פסק הרמב\"ם הכין. דאי הכי תקשה לך דשביק חכמים ופסק כרבי מאיר. וכי תימא מתני' דהכא סתמא כר\"מ. ליתא. דהא איכא לאוקמי מתני' באילן העומד בחצר וחצר לכולי עלמא יש לו דין בית כמו ששנינו במשנה ו' דפ' הנזכר ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצרות של שני שני בתים וכו' וע\"ש. ועוד דכיון דגמרא לא משני לה גנות איכא בינייהו שמע מינה דסבירא ליה דמשבשתא היא וכן בדקתי בירושלמי ובספרא ומצאתיה שנויה כמו בגמרא דבבלי שהעתקתיה. אלא עיקרן של הדברים שהרמב\"ם שפוסק בגנות דיש להן דין בית משום דסבירא ליה דגמ' דידן סברה דלא פליגי בהו. וכולי עלמא סברי דיש להם דין בית ומהטעם שכתבתי. והדרן למאי דאמרן דמתניתין ככולי עלמא. ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם בפ' הנזכר לבבא זו. דבבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר: \n",
+                    "<b>ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף</b>. משום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקרו. אצטריך למימר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף אף על גב דבתר עיקרו נמי שדינן כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ובירושלם הכל הולך אחר הנוף</b>. מה שפי' הר\"ב כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. צריך עיון לקמן בפירושו פ\"ג דמסכת מעשר שני מ\"ז. ומ\"ש הר\"ב כי היכי דבמקום נופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה וכו' הכי נמי במקום עיקרו וכו' בלא פדייה. וז\"ל רש\"י במסכת מכות דתשדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אלא א\"כ פדאו מקודם שנכנס ע\"כ. כלומר דלא מצי להביאו לעיקרו לאכלו שם כמו שאוכל בשאר ירושלים אא\"כ פדאו קודם לכן בעוד שלא בא לנוף משום דשדינן עיקרו בתר נופו וכחוץ לירושלים דמי. שאין אוכלים בלא פדייה. אבל מכיון דשדינן נמי נופו בתר עיקרו. לכך צריך שיהיה נפדה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קודם שיכנס לנוף: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכובש וכו'</b>. פי' הר\"ב שהאור והמלח וכו' ולא נקט כבישה כמו הירושלמי דלא נקט נמי כבישה בהדי דברים דקחשיב. ובזה הדרך כתב הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות מעשר. והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ולמה לא מנה הכובש אע\"פ שלא כבש אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים ע\"כ. וכתב הכ\"מ וז\"ל טעמו דקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע. [*וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ ��ובע] כמו שאמרו מלח קובע על כרחינו לומר דחומץ אינו קובע. והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופירושא קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולח ולאפוקי כובש שלא במלח. אי נמי כובש היינו שישרה אותם במים ומלח. וכן פי' רבינו בפי' המשנה ע\"כ ולגירסת הספרים שלנו דגרסינן הכובש השולק המולח אין לפרש פירוש הראשון. וא\"ת ותקשה מתניתין על הירושלמי. וי\"ל שהלשון שבירו' ברייתא היא ויכולה לחלוק עם המשנה ומ\"מ ודאי דהלכה כמתני'. ולפ\"ז שלא בדקדוק כתב הכ\"מ ואתמר עלה בירושלמי. דלאו מימרא היא. ומיהו בירושלמי מסיים דא\"ר יוחנן מקח וכו'. ואי ברייתא היא לא מסייעא לה מר' יוחנן ובודאי שמפני כן הוא שכתב הכ\"מ דאתמר. אבל הר\"ש העתיק א\"ר יוחנן וכו'. [*ומ\"ש הר\"ב שהאור וכו'. ירושלמי. ומ\"ש והתרומה. נראה לי דהיינו דוקא כי הא דתנן בפ\"ב מ\"ד ועיין מ\"ש בסוף פ\"ד דביצה בסוף ד\"ה ע\"ש וכו'] ומ\"ש הר\"ב והשבת. עיין סוף פ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>[*השולק וכו' חייב</b>. מטעם שהאור מחייב כדברי הר\"ב. ומדלא קתני המבשל משמע דלרבותא קתני השולק שהוא פחות ממבשל וסייעתא למה שרצה הר\"ש לפרש בפ' עשירי דתרומות מ\"ח [והבאתי לשונו במ\"י שם] אלא שהקשה שם מסוגיא דפרק כל הבשר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וצריך לי עיון]: \n",
+                    "<b>[*המולח</b>. עיין במ\"ג]: \n",
+                    "<b>[*המקפה לתבשיל פטור</b>. כתב הר\"ב ואינו קובע למעשר כשאר מקפה יין בעלמא. דתנן במשנה ז' פ\"ק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כלכלת שבת וכו'</b>. ונשנית בפ\"ד ממס' עדיות סוף משנה י']: \n",
+                    "<b>[*ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלוח לחברו וכו'</b>. עיין בפ' דלקמן משנה א']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מן המעטן הטהור חייב</b>. פי' הר\"ב וכגון שאדם הנוטלן טמא וכו' שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו. וכשמחזירים מתערבים הטמאים עם הטהורים ומטמאין השמן. וא\"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא [טימא] אלא מקום מגעו ויכול לסלקו משם כך פירש\"י בפ\"ד דביצה דף לה בדבור המתחיל הכי גרסינן רישא וכו' ומסיימי התוס' ויכול לסלקן מלמעלה שלא יגע באחרים ע\"כ. כלומר אע\"פ שמתחלה כשנטלן לא היה מדקדק ליטול מלמעלה. אבל אפשר לי לומר דרש\"י ה\"ק דתחלה דקדק שלא טימא אלא מקום מגעו כלומר אותן שנגע בהן ונטלן. ועוד כתבו התו' אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ. או שנתן לו חבירו]: \n",
+                    "<b>[*ומן הטמא פטור</b>. מ\"ש הר\"ב והאדם הנוטלן טמא. הכי איתא שם בסוגי'. אבל נ\"ל דלאו דוקא. רק כדי שיהא רישא וסיפא בחד גוונא דבתרווייהו האדם טמא. קאמר [בגמ' מעטן טמא] וגברא טמא וכן נ\"ל מתוך פירש\"י דהתם]: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב</b>. משמע אפי' אחת אחת דאי תימא דוקא בצירף ונתן לתוך ידו קשי' רישא. וכן נ\"ל שהוא דעת רש\"י שפי' בפ\"ק דביצה דף יג ע\"ב וז\"ל חייב במעשר דהוה ליה קבע ע\"כ. אלא שהתו' כתבו עליו דלא נהירא דבסמוך משמע שהטעם מפני שהוא גמר מלאכה הואיל והוא קולף הרבה ביחד דהיינו דגונו עכ\"ל. והכי אמרי' התם למעשר אין. לשבת לא. ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה. ונ\"ל דרש\"י מפרש קבע ור\"ל דבכך הוי גרנו. וכן נראה מלשונו בדבור המתחיל והרי גרנו וכו'. ולפ\"ז תקשה קושייתנו על התוס'. ונ\"ל דתנא אורחא דמלתא נקט *)דכשמצטרף נותנם לתוך ידו והרבה דנקטי התוס' לאו דוקא דבשתי' חייב והרמב\"ם בפ\"ג מהל' מעשר העתיק המשנה כלשונה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*העוקר שתלים</b>. פי' הר\"ב נטיעות אחר שצמחו וכו'. ותמיה לי מאי מעשר שייך בנטיעות. ונ\"ל שיש חסרון בדברי הר\"ב ושני פירושים הם. הא' הוא פירוש הרמב\"ם שמפרש למשנתנו שמותר לאדם לעקור שתלים ולנטעם בקרקע שלו אע\"פ שיש שם פירות וכ\"כ בחבורו פ\"ז מהלכות מעשר העוקר שתלים שיש בהן פירות והטעם אכתוב בדבור דלקמן בס\"ד. והפירוש השני הוא פי' הר\"ש שכ' העוקר שתלים דרך הגננים כשזורעים בצלים וכרשים כשצומחין מעט תולשים אותם ונוטעים אותם במקום אחר ומתעבין וגדלין יותר ע\"כ. וע\"פ הדברים האלה נראה לי שכן צריך להיות בפי' הר\"ב העוקר שתלים נטיעות אע\"פ שיש בהם פירות. אי נמי העוקר שתלים היינו בצלים וכרשים שדרך הגננים אחר שצמחו [וכו'] כך נ\"ל שצריך להיות. ואולם לפי שהחסרון גדול לא שלחתי יד להגיה]: \n",
+                    "<b>ונטע לתוך שלו פטור</b>. כתב הרמב\"ם אע\"ג דבפ\"ק דפאה אין הלכה כר\"ע דאמר נוטל אדם מן הגורן וזורע עד שימרח הכא חכמים מודים לו והחילוק ביניהם. חטים נגמר מלאכתן. שתלים לא נגמר מלאכתן. והוא בירושלמי: \n",
+                    "<b>[*לקח במחובר לקרקע פטור</b>. פי' הר\"ב שאין מקח קובע למעשר אלא בקונה בתלוש. וכן פי' הרמב\"ם. ותמיהה לי דתיפוק להו שאינו נגמר למעשר. אבל הר\"ש כתב לקח במחובר פטור דאין מקח קובע במחובר. אבל תלוש דומי' דמחובר קובע אע\"פ שלא נגמרה מלאכתו וסתמא כר\"מ דלעיל בפ' שני ע\"כ. ור\"ל במשנה ה' וכן הוא בירושלמי דהכא ואכתבהו בסוף דבור המתחיל לקט לשלוח וכו'. ועיין פ\"ב משנה ו]: \n",
+                    "<b>[*לקט</b>. פי' הר\"ב שתילים. וכן כתב הר\"ש בשתילין איירי. ובסוף דבור דלקמן תמצא הטעם למה פירשו כן]: \n",
+                    "<b>לקט לשלוח לחברו פטור</b>. וכן גירסת הר\"ב והר\"ש. וא\"כ מתני' כר\"י דפרק דלעיל משנה ב' דמחייב בלוקט כלכלה לשלוח וכו'. דאילו לרבנן אפי' כלכלה פטור והוי מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסק הר\"ב דאין הלכה כר\"י וצ\"ע. אבל הרמב\"ם בחבורו פ\"ה כתב או שלקח וכו'. וכתב בפירושו מי שקנה תלוש וכו'. והשתא הוי דומיא דלקח במחובר ואינו ענין לדר\"י דלעיל. [*וראיתי בירושלמי לקט לשלוח לחברו פטור. רב אמר הוא אסור לוכל רב שימי אמר קומי רבי יוסי בשם רבי אחא. מה דאמר רב בשהכניסו לחצר בית שמירה כר\"מ. א\"ר מנא מתני' אמרה כן. לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש חייב. מאן אית ליה מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן לא ר\"מ. רבי חייא בשם ר' יוחנן דר' יהודה היא. ותני כן ר' יהודה אומר בשם ר\"א בן עזריה אף השולח לחברו עטנין ושתילין וחבילי תלתן לא יאכל עד שיעשר שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו ע\"כ. ונ\"ל דהני תרי אוקימתות איכא בינייהו נמי דלאוקימתא קמא מיירי במקח והוא פי' הרמב\"ם. ואע\"ג דנקט לקט במשנה דהתם כך היא הגירסא ג\"כ לקמן. ואפ\"ה הפירוש שלקט לאחר שלקח ממנו במקח שכן בפ\"ב משנה ה' דשנה התם הא דר' מאיר ושם אמרו בירושלמי מה פליגי בלוקט ונותן לו אבל בלוקט לאכול וכו' וכן בכל אותה פיסקא. והכי נמי מתני' דהכא דקתני לקט משמעה לקט לצורך הקונה ומהדר ארישא דלקח במחובר וכו' וקאמר שאם לקט לשלוח לחברו שקנאה ממנו. ולאוקימתא בתרא אתיא כפשטא דלקט לשלוח לחברו שלא בענין מקח וממכר ומפרשים הר\"ש והר\"ב דקאי אשתילים משנ' דברייתא דמייתי הירושלמי עלה דמתני' דבהך אוקימתא בהכי מיירי וקאמר הירושלמי דאתיא כר' יהודה ור\"ל דר\"י דפרק דלעיל משנה ב' דלא מחייב אלא בכלכלה ומייתי ראיה דתני כן ר\"י אומר בשם ר' אלעזר בן עזריה וכו' ובמתני' נמי ר\"א בן עזריה מחייב וכה\"ג דמיירי ראב\"ע במתני' שאם [יש] כיוצא בהן נמכרים בשוק מיירי נמי בברייתא דאי לא תימא הכי מתניתין וברייתא קשיין אהדדי וסובר הירושלמי כי היכי דברייתא א\"ר יהודה כך בשם רבי אלעזר בן עזריה כדאיתא במתני' אם כן רישא נמי רבי יהודה היא והיינו לטעמיה דלא מחייב בפרק דלעיל אלא בכלכלה וא\"כ פי' הרמב\"ם כאוקימתא קמא. ופי' הר\"ש והר\"ב כאוקימתא בתרא ובהכי יכולני נמי ליישב דאע\"ג דסתם לן הכא כר' יהודה אפ\"ה לא קשיא דלעיל פסקו דלא כותיה דהכי נמי לאוקימתא קמא פסקינן בפרק ב' דלא כרבי מאיר אע\"ג דהכא סתם כותיה אלא שטת ירושל' דמדמפרש דאתי' כר\"פ תו לא הוה כסתמא. וכדכתיבנא לירושלמי בפרק קמא משנה ח' בדבור המתחיל רבי יוסי מתיר אלא דצריך עיון טובא אם כך היא השיטה לעולם דדלמא דוקא התם דאמר הירושלמי להדיא לפום כן אמר דתנא קמא רבי מאיר היא דלא תסבור סתמא ורבי יוסי והלכה כסתמא וכו' כמ\"ש לשונו לעיל שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהרו מלטמא</b>. פירש הר\"ב אבל לכל שאר מילי כתלושין דמו [ובחזקתן] הן למעשר ולשביעית. ולא נקט שבת לפטור כמו דנקט בסיפא שבת לחובה. ובירושלמי רבי יוחנן בשם רבי ינאי ערימה של בצלים שהשרישה שתלש מהם בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>להוציא מהן משקין</b>. פירש הר\"ב אגפתו וזגו קאי. וסיים הרמב\"ם והשיעור להוציא משקים מן הגפת ומן הזגים וללקוט חטים מן התבן: \n",
+                    "<b>שהתורם בלבו וכו'</b>. ואם אין בלבו תנאי בית דין הוא. כ\"כ הר\"ש בשם התוספתא. ודוקא בתרומה הניטלת באומד אבל מעשר הא קחזינן שלא עישר כפי המדה על אלו הדברים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולוקט כדרכו והולך</b>. פי' הר\"ב אבל פועלים לא ישכור. דחיישי' דלמא אתי למעבד הכי אף בשדה וכו'. וכ\"כ הר\"ש. ולא אתברר לי מאי איכפת לן בלקיטת פועלים אף בשדה שלקח וכו' והרמב\"ם בפרק קמא מהלכות תרומות השמיט הך דולוקט כדרכו משמע דפוסק כר\"י וזה ג\"כ תמוה. ובפירוש המשנ' פסק הל' כסתם בלבד. וע' עוד בסמוך: \n",
+                    "<b>אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' אם עד שלא בא וכו'</b>. נוסח המשנה בדפוס הירושלמי אע\"פ שלא בא. [*ובמשנה דפירוש שהזכרתי הנוסחא אף עד שלא בא]. ומה שפסק הר\"ב כרבן שמעון בן גמליאל ובשאר המחלוקת לא הזכיר פסק הלכה זה דבר תימה. והרמב\"ם בפירוש המשנה פוסק הלכה כסתם בלבד ובחבורו פרק קמא מהל' תרומות פסק כרשב\"ג. וטעמא דאמרינן בירוש' דאתא כשיטת רבן גמליאל דבמשנה ז' פרק ד' דחלה. והתם תנן דנהגו כמותו ועוד כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו וכו'. כך כ' הכסף משנה. ובענין כל מקום ששנה וכו' אכתוב בזה במשנה ז' פרק ח' דעירובין: \n",
+                    "<b>[*רבי אומר אף לפי חשבון</b>. פירש הר\"ב כגון אם הביאו שליש ביד הנכרי וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי ולפי שאין לך כל חטה וחטה שאין בו משני חלקיו. מפריש מהכל וחלק השלישי מוכר לכהן או ללוי עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*פטור</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דשמרים יהבו בהו טעם. וכל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור דבמינו במשהו [כדפירש הר\"ב במ\"ה פ' בתרא דע\"ז]. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מחייב</b>. וכ' הר\"ש אמרו בירושלמי דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל [במשנה ד] התורם בלבו על הכל. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ב מהל' מעשרות. [*ועוד כתב הר\"ש דעד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה. אבל מעלמא לא דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ע\"כ. וע' מ\"ש ספ\"ק דחולין ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*שום בעל בכי.</b> לפירוש השני של הר\"ב דבעל הר הלבנון צריכין לפרש דבכי שם מקום כמו רכפא. וכן הר\"ש אע\"פ שלא פירש בעל כפירוש הר\"ב. כ' דבכי הוא שם מקום. וכ' ג\"כ לפירוש הא' של הר\"ב ובפירוש שהזכרתי כ' ג\"כ פירוש הא' של הר\"ב. ואח\"כ כ' וי\"מ שם מקום על דרך בוכים בשופטים ע\"כ]: ",
+                    "<b>[*וגריסין הקילקין.</b> כתב הר\"ב כדתנן בנגעים. רפ\"ו]:",
+                    "<b>[*שאף על פי שאביהן תרומה.</b> כההיא דתנן בריש פרקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנו. ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים. הר\"ש]:",
+                    "<small>סליק</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשרות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעשרות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Maasrot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,213 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": {
+        "Mishnah Maasrot, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר תרומות. מעשר ראשון. מפני שהוא במעלה שניה לתרומה בדין הפרשה: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ונשמר</b>. פי' הר\"ב מדכתיב זרעך המיוחד לך. וכן פירש הרמב\"ם ולעיל בפ\"ק דפאה משנה ו' דריש מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. וכן פי' ריש פ\"ט דשביעית ובפ\"ק דתרומות משנה ה. ובפ\"ק דחלה משנה ג. וכן כתב הר\"ש בכאן ובחלה בשם ירוש'. ובשביעית: \n",
+                    "<b>כל שתחילתו אוכל</b>. פירש הר\"ב כגון ירקות. והא דמחוייבים במעשרות ולא בפאה כתבתי במשנה ד פ\"ח דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חייבות במעשרות</b>. פירוש כשאוכל קבע. אבל עראי רשאי עדיין לאכול עד שיגיע זמנים אחרים כדתנן לקמן במשנה ה]: \n",
+                    "<b>[*משיבחילו</b>. מ\"ש הר\"ב ודוגמא לזו וכו'. משנה ז' פ\"ה דנדה. ומה שכתב הר\"ב ומפרש שם בגמרא הוא שם דף מז]: \n",
+                    "<b>והאבשים משהבאישו</b>. [והוא הפוך כמו כשב כבש שמלה שלמה] עיין מ\"ש במשנה ח פרק ד דשביעית: \n",
+                    "<b>והאוג</b>. עיין במשנה ה פ\"ק דפאה. וריש דמאי דפי' הר\"ב עוד פי' אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרישים והעוזרדין</b>. עמ\"ש במשנה ג פ\"ק דכלאים: \n",
+                    "<b>משיכניסו שליש</b>. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ג פ\"ק דחלה. [*ומ\"ש שם בס\"ד] ומ\"ש הר\"ב כשבא לעצרן ולסוחטן. לענין זיתים כ' כן. ולענין תבוא' כשבא לטוחנן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החייב וכו'</b>. שנויה בפ\"ק דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עד שיחפה</b>. פירוש פעמים שאין רצונו למלאותה. ומכסה הפירות שבכלכלה בעלין או בהוצין וכיוצא בהם היינו דקאמר משיחפה עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>[*בד\"א במוליך לשוק</b>. כתב הר\"ב שמא ימצא לקוחות. קודם בואו לשוק. לשון הפירוש שהזכרתי וכן מוכח בפירוש הר\"ש שכתב גבי שוק לא אמרו [עד שהוא] מגיע לשוק. ומפרש בירושלמי [מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו המוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי] המוליך לשוק לא בדעתו וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הצמוקין</b>. הענבים היבשים. הרמב\"ם והר\"ש]: \n",
+                    "<b>[*משיעמיד ערימה בראש גגו</b>. שדרך להעמידם בראש הגג ליבשם כדתנן לקמן פ\"ג [מ\"ד] החרובין עד שלא כנסן לראש הגג ל' הפי' שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>[*משיפקל</b>. כתב הר\"ב כמו משיקלף בחלוף [כמו] שמלה שלמה. ל' הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>משימרח</b>. עיין מ\"ש במשנה ו פ\"ק דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*משיקפה</b>. פי' הר\"ב משיסיר החרצנים וכו' בתוך הבור וכו'. ועיין מ\"ש במשנה ז פ\"ז דבבא מציעא]: \n",
+                    "<b>ונותן לחמטה ולתמחוי</b>. פירש הר\"ב שהאש קובעת למעשר. וכתב הרמב\"ם הטעם שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי: \n",
+                    "<b>וציר</b>. הנוטף ממליחת דגים. כך פירש הר\"ב בפרק כירה משנה ה וכן במ\"ד פ\"ו דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ומגורה</b>. פירש הר\"ב אוצר [והר\"ש מפרש שהוא שם כלי שעושין העיגול בתוכו]. ועי' בפי' [הר\"ב] לפי\"א דתרומות משנה ו]: \n",
+                    "<b>[*רבי יוסי מתיר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' יוסי. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ג מהלכות מעשרות ג\"כ כתב לדברי ת\"ק. ותימה דבירושלמי הביאו הר\"ש מסיק ר\"א דתנא קמא ר\"מ היא דלא תסבור סתמא ור' יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר\"מ היא. דר\"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי עכ\"ל. ואין לנו לומר אלא דבגירסת הרמב\"ם לא היה כן. והר\"ב נמי אף שראה לפירוש הר\"ש נטה בפסקי הלכות ברוב המקומות אחר הרמב\"ם. ולכך סמך גם כאן יותר על דבריו וגרסאותיו נראה לי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אוכלים ופטורים</b>. פי' הר\"ב דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר. דאילו ראו פני הבית ע\"י בעל הבית והוקבעו למעשר טביל להו ואסורים לכל אדם ועיין לקמן. [*ומ\"ש הר\"ב ומתנה אינה קובעת וכך כתב בפ' דלקמן משנה ב ועיין שם] : \n",
+                    "<b>והכניסו לבתיכם</b>. דוקא לבתיכם דאילו לביתי אין בית אחר טובל כדלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר טלו לכם וכו'</b>. פירש הר\"ב בעל השער וכו'. וכן כתב הר\"ש. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק דאילו הפירות גם כן בשער או חנות א\"כ טבולים והוקבעו למעשר ואסורין גם לאחרים כדפרישית לעיל. וה\"ה דהוי מצי למתני היו יושבים בבית אלא שדרך המוכר פירות בשוק שהוא יושב בשער או בחנות לא בבית והרמב\"ם בפ\"ה מהלכות מעשר כתב אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם וכו' ובעל השער או בעל החנות לא יאכלו וכו' שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם עכ\"ל. ואתי שפיר לישנא *) [*דאמר טלו וכו'. דקאי אעובר בשוק כבמתני' דלעיל. וכן דקתני ובעל השער וכו'. חייבין] שהוא לשון רבים [*דלהר\"ב הל\"ל והוא חייב כדקתני ואמר בלשון יחיד]: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה פוטר</b>. פי' הר\"ב וחצר הקובעת למעשר היא כל שאין אדם בוש וכו'. דברי ר' נחמיה הן במשנה ה' פ\"ג. ובירושלמי ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שעדיין לא הגיע השבת. דאילו הגיע השבת טבלו אע\"פ שלא יחדם לצורך השבת. הכי מסיק ר' יוחנן בירושלמי הביאו הר\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם בהלכות מעשר סוף פרק ה': \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר הבית הראשון וכו'</b>. לשון הר\"ש כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אע\"פ שלא לן שם וכו' ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון מתיר</b>. ומפרש בירושלמי טעמו מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת שלש מעשרות כלומר תרומה ומעשר ראשון ושני. [ועיין מ\"ש ריש פרק ד דדמאי] את מר מותר בשעה שאין עלי' אלא זיקת שני מעשרות לא כל שכן ורבנן מסתברא דטעמייהו דסברי דכשכונסין תאנים בכלכלה יש שמניחין אותן כך והוה גמר מלאכה אע\"ג דלאו כולי עלמא עבדי הכי אלא מחליקי' אותן כבסוף פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותן לי בו חמש תאנים</b>. רבי מאיר איירי דבעל הגינ' יהיב ליה וליקט אחת אחת. וכדמפרש הר\"ב דבליקט הקונה אחת אחת מודה ר\"מ. דאוכל אחת אחת. והלכך נקט נמי חמש תאנים. ואע\"ג דדרך לקנות באיסר עשר תאנים או יותר. ואפי' שיברור הקונה כבסמוך. אלא דהכא דקונה על מנת שבעל הגינה בעצמו יתן לו איזה שירצה הוא על כרחין משום שתאני גנתו חשובים מאד. ולפיכך קוני' חמש בלבד באיסר: \n",
+                    "<b>ואם צירף חייב</b>. פירש הר\"ב שלקח שתים. בגמ' פ\"ז דב\"מ [דף פט] אסמכינן אקרא. כי קבצם כעמיר גרנה (מיכה ד׳:י״ב) פירש\"י אין גורן בלא קבוץ. ואין קבוץ פחות משתים. ועיין מ\"ח פ\"ג: \n",
+                    "<b>[*אמר ר\"י מעשה בגנת ורדים</b>. כתב הר\"ב והתם בעל הגינה היה מלקט וכו'. ונותן ללוקחים אחת אחת לשון הפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעשר תאנים</b>. אבל בירושלמי [*וכן במשנה דפי' שהזכרתי] בעשרים כמו בסיפא וכן העתיק הרמב\"ם בפרק ה'. וזה שהקדים תאנים לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח' פ\"ו דברכות [ודע כי טעות יש שם. וכצ\"ל שם וכן בבכורים המתבכר תחלה וכו'] : \n",
+                    "<b>מגרגר ואוכל</b>. פירוש בעודו במחובר כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו שלא יכרות האשכול כולו. כדי שלא יתחייב במעשרות שהרי לא קנה אלא הנתלש משא\"כ בסיפא דאמר אלו במחובר קנה. ותנן בריש פ\"ה דקונה במחובר לא נקבע למעשר והר\"ב שפי' במחובר גבי רמון. הוא הדין לאשכול ואבטיח. והר\"ש כתב במחובר גבי רמון ואבטיח ויותר היה נכון לפרש באשכול שהוא הראשון ומינה לאינך כמו שעשה הרמב\"ם בפירושו: \n",
+                    "<b>[*מפני שקנה במחובר לקרקע</b>. ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפרק קמא דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד תנן לקמן [בריש פ\"ה] במחובר לקרקע פטור. לשון הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השוכר את הפועל לקצות וכו' ובנו אוכל וחייב וכו' ולאחר הקציעה חייב</b>. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור. ועיין עוד לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>או שיאכל בני בשכרי</b>. פי' רש\"י בבבא מציעא ד' צב בשכר שקצצת לי. והתוס' מפרשים בשכרי היינו תחתי וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד על מה שיאכל הוא יותר מן האב. משום דמיחזי כמקח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה עושה בלבסים וכו'</b>. בירושלמי וכתבו הר\"ש מוקי למתניתין כשלבסים ותאנים מורכבים ביחור אחד ואפי' הכי לא יאכל דאי לא תימא הכי הא תנינא חדא זמנא [בפרק ז' דמציעא] [דף צא] העושה בתאנים לא יאכל בענבים ותני עלה היה אוכל ביחור זה לא יאכל ביחור אחר. ועיין מה שכתבתי בפ\"ז דמציעא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר וכו' ולקצות פטור</b>. פירש הר\"ב דאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו [*ועיין מ\"ש בריש פרק דלקמן. ומ\"ש הר\"ב] והלכה כרבי יהודה. וכן פסק הרמב\"ם וטעמא דמתני' דלעיל סתמא ואחר כך מחלוקת דהכא ובכי הא לית הלכתא כסתם. ועוד דבירושלמי איתא דרבי אליעזר דבמתניתין ד' ורבי מאיר דפליג אדר' יהודה. אמרו דבר אחד. דכמו דאמר רבי אליעזר דתרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כך אומר ר' מאיר דמקח קובע בדבר וכו'. והשתא כמו שאין הלכה כר' אליעזר דחכמים פליגי עליה. הכא נמי לית הלכתא כר' מאיר. ועוד דר' אליעזר ור' מאיר הויין כשיטה דלית הלכתא כחד מנייהו ובכ\"מ פ\"ה הביא עוד ראיה מסוף פרק המביא דמסכת ביצה. ומיהו נראה לי דאף לר' יהודה ע\"כ לא פטר בלקצות. אלא כשאוכל אחת אחת. ולא צירף שתים דצירוף קובע למקח. כדלעיל מ\"ה. וראיה לדברי ממשנה ב' [*וג'] דפ' דלקמן. דמקח דפועל אינו פוטר אלא אחת אחת. ועיין שם [*גם עיין מ\"ש בסוף משנה א דפרק דלקמן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בניו ובני ביתו אוכלים ופטורים</b>. בירושלמי פריך ואין להם עליו מזונות. כלומר ומאי שנא מפועלים דסיפא. ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה [ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פרק ד' דכתובות] כלומר הואיל ואכילתה אינה אלא מתנאי בית דין לא דמי לתנאי דפועלים לפי שבית דין שהתנו ותקנו מזונות לאשה. לא תקנו אלא שלענין מעשרות לא תהא אלא כמתנה: \n",
+                    "<b>[*הפועלים וכו' אוכלים ופטורים</b>. אם נתן להם כדפירש הר\"ב במתניתין דלקמן]: \n",
+                    "<b>הרי אלו לא יאכלו</b>. מה שפירש הר\"ב דלא שכרן אלא להעבירן וכו'. דהא דפירש בסוף [מ\"ז] פ' דלעיל דפועל אוכל מן התורה בתלוש שלא נגמרה מלאכתו. היינו שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ומיהו בשעת גמר מלאכה בעינן ולא להעבירן וכו'. ועיין בפרק השוכר את הפועלים משנה ב'. ומה שפירש עוד הר\"ב ולגבי הלוקח חשיבי נגמרה מלאכתו דלוקח עיניו במקחו וכן פירש הר\"ש. וכלומר ולא תולה עיניו בדבר אחר לגמרו של המלאכה אלא אוכלו כך כשהוא לוקחו. וכן נראין דברי התוספות דפרק הפועלים דף פח בדבור המתחיל בעל הבית וכו' דלוקח תולה עיניו במקחו ואוכלו שנים בלא ספיתה. והכא נמי תולה עיניו במקחו וכשהוא בחצר הראוי לקבוע נקבע. ואין עיניו למקום הראוי לקצות. ואתיא נמי כר' יהודה דהלכה כמותו בסוף פרק דלעיל דאומר דלקצות פטור. משום דאף ע\"ג דעיניו במקחו אינו מועיל אלא כשהמקח הוא בדבר השייך בו קביעות מלבד המקח כגון הכא בחצר. דחצר בעלמא קובעת. אלא דהכא אינו קובע משום דלקנות הכניסם. וכי מכרם קובע החצר דאין עיניו לקצות אבל לקצות דרבי יהודה הוא כשאין דבר שיקבעהו בלאו הכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אוכלין ופטורים</b>. פירש [הר\"ב] אם נתן להם דמתנה [אינה] כמכר. ועיין בפירוש הר\"ב דסוף משנה א' ממסכת מעשר שני]: \n",
+                    "<b>אוכלין אחת אחת</b>. ה\"נ רשאין לאכול אחת אחת לפי שאין כאן דבר שיקבעהו בלא המקח הלכך לא סגי המקח לקובעו קודם שנגמרה מלאכתו כרבי יהודה דסוף פרק דלעיל. ושתים לא יאכלו כמ\"ש במשנה ה' דפרק דלעיל [*וכן הוא בפירוש שהזכרתי ובלבד שלא יצרף כדפרישית לעיל ע\"כ]: \n",
+                    "<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה</b>. דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כדתנן במשנה ה' פרק קמא. והלוקח עיניו במקחו כדלעיל. ובירושלמי ניחא לא מן הסל לא מן הקופה. ולא מן המוקצה אמאי. ומשני אמר ר' יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקרטם</b>. לשון הרמב\"ם מקרטם כמו מקרסם ומקרסם כמו מכרסם ע\"כ. וז\"ש הר\"ב ודומה לו יכרסמנה וכו': \n",
+                    "<b>[*עלה עלה</b>. לבדו מן המחובר ולא יאחז הקלח לתוך ידו ואוכל. פירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קציצות</b>. כן גירסת הספר. והרמב\"ם מפרש גרגרים תלושים מאיזו אילן שיהיו. והר\"ש מפרש שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ\"ח דשביעית [משנה ו'] והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותן קציצות. וגירסת הר\"ב כנוסחא אחרינא דגרס קציעות וכן הגירסא במשנה י' פרק ד' דתרומות. וכן הובאה משנה זו בגמ' בבבא מציעא פרק ב' דף כא ופירש רש\"י תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש. ע\"כ. ונראה לי שנקראו קציעות על שם המקצועות שהם כמחצלאות שעליהן מיבשים אותם כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ח דנדרים: \n",
+                    "<b>[*מותרות משום גזל וכו'</b>. ודוקא שמצא בדרך שאז ידוע שהבעלים נתייאשו לפי שרבים מצוים שם אבל אם מצאן בינו לבין חבירו אסורין משום גזל דלא מתיאש שיודע שחבירו ימצאם. לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>ובזיתים ובחרובים</b>. פירש הר\"ב אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע מאיזה אילן היא. שהתאנה מתלכלכת ומשתנית בצורתה כשמצא אותן תחת התאנה אינה מכיר אם מזו התאנה נפלו ונשתנו ומפני זה אינן דומים לשאר התאנים שבתאנה או אם באו ממקום אחר ואין לבעל התאנה בהם זכות ולפיכך אין בהם משום גזל ופטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד הרמב\"ם. [*ומיהו לאו כדמאי ממש אלא כלו��ר בספק וצריך שיפריש ג\"כ תרומה גדולה. וכן נראין דבריו שבחבורו פ\"ג מה\"מ אע\"פ שי\"ל דפטור מתרומה מטעמא דמתניתין ד' פ\"ה ע\"ש. והר\"ב שמפרש דפטור כדין הפקר כ\"פ הר\"ש גם רש\"י ותוספות פרק ב' דבבא מציעא [ד' כא]: \n",
+                    "<b>מצא גרוגרות אם דרסו וכו'</b>. דגרוגרות קרויין כשיבשו קודם שנדרסו כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דתרומות: \n",
+                    "<b>אם דרסו רוב בני אדם</b>. פירש הר\"ב בשדותיהן דמסתמא בבתים נדרסות ולהכי הוצרך למוקים למתני' כשרוב דורסים בשדות דהא בנמצא בשדות עסקינן. הר\"ש בשם הירושלמי [*ובפירוש שהזכרתי כתוב וז\"ל וכשרגילים לדרוס בשדה שהרי בשדה מצאה שאילו מצאה בבית אסור משום גזל ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ואם לאו פטור</b>. ירושלמי רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיה. ומשני אמר ר' שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה. פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה: \n",
+                    "<b>מוריד מהן לבהמה</b>. פירש הר\"ב אבל הוא לא יאכל וכו'. והכא הוא הדין נמי בניו ובני ביתו דלא שריין בר\"פ אלא היכא דעדיין לא הובאו למקומן. וזהו דמסיים ויהיב טעמא לבהמה מתוך שאין החרובין מאכל בהמה: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר</b>. פי' הרמב\"ם והוא ראיה שעראי מאכיל. וכך פירש רש\"י בביצה ס\"פ המביא דף לה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר וכו'</b>. וכתב הר\"ב וקיימא לן הלכה כדברי כולן להחמיר. בס\"פ יוצא דופן הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*רבי יוסי אומר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים וכו'</b>. לשון הפירוש שהזכרתי נראה לי טעמי' כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף י') דבית סתמא לא מיקרי אלא בית קיץ ובית חורף ולפיכך לא טבולה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה מחייב</b>. כתב הר\"ב רבי יהודה לטעמיה כדאמרי' בפ\"ק דיומא [דף י] הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*נוטל את כל האשכול וכו' דברי רבי טרפון</b>. ומודה ר\"ט גבי מקח דתנן בפ\"ב [משנה ו] מגרגר באשכול וכו'. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>הסיאה וכו' שבחצר</b>. ודרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ונוטה לגנה</b>. נוף א' מן התאנה. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר</b>. כתב הר\"ש סתם מתני' ר\"מ בפרק המוכר שדהו וכו' כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות. ר\"מ אומר אף השדות עכ\"ל. ותמיהני דאין בין ר\"מ לת\"ק אלא מצולה וחולסי' כדפי' הר\"ב שם ותלמוד ערוך הוא בפ' הנזכר דף לב ת\"ר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים. ובתי מרחצאות. ומגדלים. ושובכים. ובורות. ושיחין ומערות. ת\"ל אשר בעיר. יכול שאני מרבה אף השדות. ת\"ל בית דברי ר' יהודה. ר\"מ אומר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים וכו'. ואפי' שדות. ת\"ל אשר בעיר. ואלא הא כתיב בית אמר רב חסדא חולסית ומצולה איכא בינייהו. והתניא [בניחותא] חולסית ומצולה. ר\"מ אומר כבתים. רבי יהודה אומר כשדות. ופירש\"י ושדות ממש לא קאמר ר\"מ. דהא בית כתיב ביה אלא חולסית ומצולה קא מרבי דלאו בני זריעה נינהו וראויין לבנין [וכן] ל' הר\"ב שם. והשתא דשמעינן דר\"מ גופיה לא מרבה אלא הראוי לבנין. מאי דוחקין לאוקמא מתני' דוקא כר\"מ. נוקמא ככולי עלמא וטעמא רבא איכא דאילן מישך שייך לבית שכן דרך ליטע אילנות בחצר הבית. גם דרכן היה להיות להן גנות ופרדסים ס��וך לחצרותיהן כדמוכח בפרקין. ולפיכך כל חצר וגינה ושיש בהם הרי הם בכללות בית. ולא לר\"מ בלבד אלא אף לרבי יהודה ומתניתין ככולי עלמא. וז\"ל הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות שמטה ויובל. כל שהוא לפנים מן החומה כגון הגנות והמרחצאות והשובכות הרי הוא כבתים שנאמר אשר בעיר. אבל השדות שבתוך העיר נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר. שנאמר וקם הבית אשר בעיר. בית וכל הדומה לבית. לא השדות ע\"כ. ומדלא פסק לחולסית ומצולה. שמע מינה דכתנא קמא פוסק. וכן כתב הכ\"מ דפוסק כת\"ק ואפ\"ה כתב גנות. אלא ש\"מ דגם הרמב\"ם סובר דגנות כולי עלמא מודו בהו. ועוד דאי איתא דגנות לרבי יהודה לא. לימא גמרא דגנות נמי איכא בינייהו ואף ע\"פ שנמצא בתוספתא והגנות והפרדסים שבתוכה ר\"מ אומר הרי הן כבתי ערי חומה. וחכמים אומרים הרי הן כשדות ע\"כ. הך תוספתא לאו דסמכה ולא מינה פסק הרמב\"ם הכין. דאי הכי תקשה לך דשביק חכמים ופסק כרבי מאיר. וכי תימא מתני' דהכא סתמא כר\"מ. ליתא. דהא איכא לאוקמי מתני' באילן העומד בחצר וחצר לכולי עלמא יש לו דין בית כמו ששנינו במשנה ו' דפ' הנזכר ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצרות של שני שני בתים וכו' וע\"ש. ועוד דכיון דגמרא לא משני לה גנות איכא בינייהו שמע מינה דסבירא ליה דמשבשתא היא וכן בדקתי בירושלמי ובספרא ומצאתיה שנויה כמו בגמרא דבבלי שהעתקתיה. אלא עיקרן של הדברים שהרמב\"ם שפוסק בגנות דיש להן דין בית משום דסבירא ליה דגמ' דידן סברה דלא פליגי בהו. וכולי עלמא סברי דיש להם דין בית ומהטעם שכתבתי. והדרן למאי דאמרן דמתניתין ככולי עלמא. ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם בפ' הנזכר לבבא זו. דבבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר: \n",
+                    "<b>ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף</b>. משום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקרו. אצטריך למימר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף אף על גב דבתר עיקרו נמי שדינן כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ובירושלם הכל הולך אחר הנוף</b>. מה שפי' הר\"ב כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. צריך עיון לקמן בפירושו פ\"ג דמסכת מעשר שני מ\"ז. ומ\"ש הר\"ב כי היכי דבמקום נופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה וכו' הכי נמי במקום עיקרו וכו' בלא פדייה. וז\"ל רש\"י במסכת מכות דתשדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אלא א\"כ פדאו מקודם שנכנס ע\"כ. כלומר דלא מצי להביאו לעיקרו לאכלו שם כמו שאוכל בשאר ירושלים אא\"כ פדאו קודם לכן בעוד שלא בא לנוף משום דשדינן עיקרו בתר נופו וכחוץ לירושלים דמי. שאין אוכלים בלא פדייה. אבל מכיון דשדינן נמי נופו בתר עיקרו. לכך צריך שיהיה נפדה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קודם שיכנס לנוף: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכובש וכו'</b>. פי' הר\"ב שהאור והמלח וכו' ולא נקט כבישה כמו הירושלמי דלא נקט נמי כבישה בהדי דברים דקחשיב. ובזה הדרך כתב הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות מעשר. והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ולמה לא מנה הכובש אע\"פ שלא כבש אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים ע\"כ. וכתב הכ\"מ וז\"ל טעמו דקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע. [*וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע] כמו שאמרו מלח קובע על כרחינו לומר דחומץ אינו קובע. והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופירושא קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולח ולאפוקי כובש שלא במלח. אי נמי כובש היינו שישרה אותם במים ומלח. וכן פי' רבינו בפי' המשנה ע\"כ ולגירסת הספרים שלנו דגרסינן הכובש השולק המולח אין לפרש פירוש הראשון. וא\"ת ותקשה מתניתין על הירושלמי. וי\"ל שהלשון שבירו' ברייתא היא ויכולה לחלוק עם המשנה ומ\"מ ודאי דהלכה כמתני'. ולפ\"ז שלא בדקדוק כתב הכ\"מ ואתמר עלה בירושלמי. דלאו מימרא היא. ומיהו בירושלמי מסיים דא\"ר יוחנן מקח וכו'. ואי ברייתא היא לא מסייעא לה מר' יוחנן ובודאי שמפני כן הוא שכתב הכ\"מ דאתמר. אבל הר\"ש העתיק א\"ר יוחנן וכו'. [*ומ\"ש הר\"ב שהאור וכו'. ירושלמי. ומ\"ש והתרומה. נראה לי דהיינו דוקא כי הא דתנן בפ\"ב מ\"ד ועיין מ\"ש בסוף פ\"ד דביצה בסוף ד\"ה ע\"ש וכו'] ומ\"ש הר\"ב והשבת. עיין סוף פ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>[*השולק וכו' חייב</b>. מטעם שהאור מחייב כדברי הר\"ב. ומדלא קתני המבשל משמע דלרבותא קתני השולק שהוא פחות ממבשל וסייעתא למה שרצה הר\"ש לפרש בפ' עשירי דתרומות מ\"ח [והבאתי לשונו במ\"י שם] אלא שהקשה שם מסוגיא דפרק כל הבשר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וצריך לי עיון]: \n",
+                    "<b>[*המולח</b>. עיין במ\"ג]: \n",
+                    "<b>[*המקפה לתבשיל פטור</b>. כתב הר\"ב ואינו קובע למעשר כשאר מקפה יין בעלמא. דתנן במשנה ז' פ\"ק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כלכלת שבת וכו'</b>. ונשנית בפ\"ד ממס' עדיות סוף משנה י']: \n",
+                    "<b>[*ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלוח לחברו וכו'</b>. עיין בפ' דלקמן משנה א']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מן המעטן הטהור חייב</b>. פי' הר\"ב וכגון שאדם הנוטלן טמא וכו' שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו. וכשמחזירים מתערבים הטמאים עם הטהורים ומטמאין השמן. וא\"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא [טימא] אלא מקום מגעו ויכול לסלקו משם כך פירש\"י בפ\"ד דביצה דף לה בדבור המתחיל הכי גרסינן רישא וכו' ומסיימי התוס' ויכול לסלקן מלמעלה שלא יגע באחרים ע\"כ. כלומר אע\"פ שמתחלה כשנטלן לא היה מדקדק ליטול מלמעלה. אבל אפשר לי לומר דרש\"י ה\"ק דתחלה דקדק שלא טימא אלא מקום מגעו כלומר אותן שנגע בהן ונטלן. ועוד כתבו התו' אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ. או שנתן לו חבירו]: \n",
+                    "<b>[*ומן הטמא פטור</b>. מ\"ש הר\"ב והאדם הנוטלן טמא. הכי איתא שם בסוגי'. אבל נ\"ל דלאו דוקא. רק כדי שיהא רישא וסיפא בחד גוונא דבתרווייהו האדם טמא. קאמר [בגמ' מעטן טמא] וגברא טמא וכן נ\"ל מתוך פירש\"י דהתם]: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב</b>. משמע אפי' אחת אחת דאי תימא דוקא בצירף ונתן לתוך ידו קשי' רישא. וכן נ\"ל שהוא דעת רש\"י שפי' בפ\"ק דביצה דף יג ע\"ב וז\"ל חייב במעשר דהוה ליה קבע ע\"כ. אלא שהתו' כתבו עליו דלא נהירא דבסמוך משמע שהטעם מפני שהוא גמר מלאכה הואיל והוא קולף הרבה ביחד דהיינו דגונו עכ\"ל. והכי אמרי' התם למעשר אין. לשבת לא. ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה. ונ\"ל דרש\"י מפרש קבע ור\"ל דבכך הוי גרנו. וכן נראה מלשונו בדבור המתחיל והרי גרנו וכו'. ולפ\"ז תקשה קושייתנו על התוס'. ונ\"ל דתנא אורחא דמלתא נקט *)דכשמצטרף נותנם לתוך ידו והרבה דנקטי התוס' לאו דוקא דבשתי' חייב והרמב\"ם בפ\"ג מהל' מעשר העתיק המשנה כלשונה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*העוקר שתלים</b>. פי' הר\"ב נטיעות אחר שצמחו וכו'. ותמיה לי מאי מעשר שייך בנטיעות. ונ\"ל שיש חסרון בדברי הר\"ב ושני פירושים הם. הא' הוא פירוש הרמב\"ם שמפרש למשנתנו שמותר לאדם לעקור שתלים ולנטעם בקרקע שלו אע\"פ שיש שם ��ירות וכ\"כ בחבורו פ\"ז מהלכות מעשר העוקר שתלים שיש בהן פירות והטעם אכתוב בדבור דלקמן בס\"ד. והפירוש השני הוא פי' הר\"ש שכ' העוקר שתלים דרך הגננים כשזורעים בצלים וכרשים כשצומחין מעט תולשים אותם ונוטעים אותם במקום אחר ומתעבין וגדלין יותר ע\"כ. וע\"פ הדברים האלה נראה לי שכן צריך להיות בפי' הר\"ב העוקר שתלים נטיעות אע\"פ שיש בהם פירות. אי נמי העוקר שתלים היינו בצלים וכרשים שדרך הגננים אחר שצמחו [וכו'] כך נ\"ל שצריך להיות. ואולם לפי שהחסרון גדול לא שלחתי יד להגיה]: \n",
+                    "<b>ונטע לתוך שלו פטור</b>. כתב הרמב\"ם אע\"ג דבפ\"ק דפאה אין הלכה כר\"ע דאמר נוטל אדם מן הגורן וזורע עד שימרח הכא חכמים מודים לו והחילוק ביניהם. חטים נגמר מלאכתן. שתלים לא נגמר מלאכתן. והוא בירושלמי: \n",
+                    "<b>[*לקח במחובר לקרקע פטור</b>. פי' הר\"ב שאין מקח קובע למעשר אלא בקונה בתלוש. וכן פי' הרמב\"ם. ותמיהה לי דתיפוק להו שאינו נגמר למעשר. אבל הר\"ש כתב לקח במחובר פטור דאין מקח קובע במחובר. אבל תלוש דומי' דמחובר קובע אע\"פ שלא נגמרה מלאכתו וסתמא כר\"מ דלעיל בפ' שני ע\"כ. ור\"ל במשנה ה' וכן הוא בירושלמי דהכא ואכתבהו בסוף דבור המתחיל לקט לשלוח וכו'. ועיין פ\"ב משנה ו]: \n",
+                    "<b>[*לקט</b>. פי' הר\"ב שתילים. וכן כתב הר\"ש בשתילין איירי. ובסוף דבור דלקמן תמצא הטעם למה פירשו כן]: \n",
+                    "<b>לקט לשלוח לחברו פטור</b>. וכן גירסת הר\"ב והר\"ש. וא\"כ מתני' כר\"י דפרק דלעיל משנה ב' דמחייב בלוקט כלכלה לשלוח וכו'. דאילו לרבנן אפי' כלכלה פטור והוי מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסק הר\"ב דאין הלכה כר\"י וצ\"ע. אבל הרמב\"ם בחבורו פ\"ה כתב או שלקח וכו'. וכתב בפירושו מי שקנה תלוש וכו'. והשתא הוי דומיא דלקח במחובר ואינו ענין לדר\"י דלעיל. [*וראיתי בירושלמי לקט לשלוח לחברו פטור. רב אמר הוא אסור לוכל רב שימי אמר קומי רבי יוסי בשם רבי אחא. מה דאמר רב בשהכניסו לחצר בית שמירה כר\"מ. א\"ר מנא מתני' אמרה כן. לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש חייב. מאן אית ליה מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן לא ר\"מ. רבי חייא בשם ר' יוחנן דר' יהודה היא. ותני כן ר' יהודה אומר בשם ר\"א בן עזריה אף השולח לחברו עטנין ושתילין וחבילי תלתן לא יאכל עד שיעשר שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו ע\"כ. ונ\"ל דהני תרי אוקימתות איכא בינייהו נמי דלאוקימתא קמא מיירי במקח והוא פי' הרמב\"ם. ואע\"ג דנקט לקט במשנה דהתם כך היא הגירסא ג\"כ לקמן. ואפ\"ה הפירוש שלקט לאחר שלקח ממנו במקח שכן בפ\"ב משנה ה' דשנה התם הא דר' מאיר ושם אמרו בירושלמי מה פליגי בלוקט ונותן לו אבל בלוקט לאכול וכו' וכן בכל אותה פיסקא. והכי נמי מתני' דהכא דקתני לקט משמעה לקט לצורך הקונה ומהדר ארישא דלקח במחובר וכו' וקאמר שאם לקט לשלוח לחברו שקנאה ממנו. ולאוקימתא בתרא אתיא כפשטא דלקט לשלוח לחברו שלא בענין מקח וממכר ומפרשים הר\"ש והר\"ב דקאי אשתילים משנ' דברייתא דמייתי הירושלמי עלה דמתני' דבהך אוקימתא בהכי מיירי וקאמר הירושלמי דאתיא כר' יהודה ור\"ל דר\"י דפרק דלעיל משנה ב' דלא מחייב אלא בכלכלה ומייתי ראיה דתני כן ר\"י אומר בשם ר' אלעזר בן עזריה וכו' ובמתני' נמי ר\"א בן עזריה מחייב וכה\"ג דמיירי ראב\"ע במתני' שאם [יש] כיוצא בהן נמכרים בשוק מיירי נמי בברייתא דאי לא תימא הכי מתניתין וברייתא קשיין אהדדי וסובר הירושלמי כי היכי דברייתא א\"ר יהודה כך בשם רבי אלעזר בן עזריה כדאיתא במ��ני' אם כן רישא נמי רבי יהודה היא והיינו לטעמיה דלא מחייב בפרק דלעיל אלא בכלכלה וא\"כ פי' הרמב\"ם כאוקימתא קמא. ופי' הר\"ש והר\"ב כאוקימתא בתרא ובהכי יכולני נמי ליישב דאע\"ג דסתם לן הכא כר' יהודה אפ\"ה לא קשיא דלעיל פסקו דלא כותיה דהכי נמי לאוקימתא קמא פסקינן בפרק ב' דלא כרבי מאיר אע\"ג דהכא סתם כותיה אלא שטת ירושל' דמדמפרש דאתי' כר\"פ תו לא הוה כסתמא. וכדכתיבנא לירושלמי בפרק קמא משנה ח' בדבור המתחיל רבי יוסי מתיר אלא דצריך עיון טובא אם כך היא השיטה לעולם דדלמא דוקא התם דאמר הירושלמי להדיא לפום כן אמר דתנא קמא רבי מאיר היא דלא תסבור סתמא ורבי יוסי והלכה כסתמא וכו' כמ\"ש לשונו לעיל שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהרו מלטמא</b>. פירש הר\"ב אבל לכל שאר מילי כתלושין דמו [ובחזקתן] הן למעשר ולשביעית. ולא נקט שבת לפטור כמו דנקט בסיפא שבת לחובה. ובירושלמי רבי יוחנן בשם רבי ינאי ערימה של בצלים שהשרישה שתלש מהם בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>להוציא מהן משקין</b>. פירש הר\"ב אגפתו וזגו קאי. וסיים הרמב\"ם והשיעור להוציא משקים מן הגפת ומן הזגים וללקוט חטים מן התבן: \n",
+                    "<b>שהתורם בלבו וכו'</b>. ואם אין בלבו תנאי בית דין הוא. כ\"כ הר\"ש בשם התוספתא. ודוקא בתרומה הניטלת באומד אבל מעשר הא קחזינן שלא עישר כפי המדה על אלו הדברים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולוקט כדרכו והולך</b>. פי' הר\"ב אבל פועלים לא ישכור. דחיישי' דלמא אתי למעבד הכי אף בשדה וכו'. וכ\"כ הר\"ש. ולא אתברר לי מאי איכפת לן בלקיטת פועלים אף בשדה שלקח וכו' והרמב\"ם בפרק קמא מהלכות תרומות השמיט הך דולוקט כדרכו משמע דפוסק כר\"י וזה ג\"כ תמוה. ובפירוש המשנ' פסק הל' כסתם בלבד. וע' עוד בסמוך: \n",
+                    "<b>אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' אם עד שלא בא וכו'</b>. נוסח המשנה בדפוס הירושלמי אע\"פ שלא בא. [*ובמשנה דפירוש שהזכרתי הנוסחא אף עד שלא בא]. ומה שפסק הר\"ב כרבן שמעון בן גמליאל ובשאר המחלוקת לא הזכיר פסק הלכה זה דבר תימה. והרמב\"ם בפירוש המשנה פוסק הלכה כסתם בלבד ובחבורו פרק קמא מהל' תרומות פסק כרשב\"ג. וטעמא דאמרינן בירוש' דאתא כשיטת רבן גמליאל דבמשנה ז' פרק ד' דחלה. והתם תנן דנהגו כמותו ועוד כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו וכו'. כך כ' הכסף משנה. ובענין כל מקום ששנה וכו' אכתוב בזה במשנה ז' פרק ח' דעירובין: \n",
+                    "<b>[*רבי אומר אף לפי חשבון</b>. פירש הר\"ב כגון אם הביאו שליש ביד הנכרי וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי ולפי שאין לך כל חטה וחטה שאין בו משני חלקיו. מפריש מהכל וחלק השלישי מוכר לכהן או ללוי עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*פטור</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דשמרים יהבו בהו טעם. וכל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור דבמינו במשהו [כדפירש הר\"ב במ\"ה פ' בתרא דע\"ז]. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מחייב</b>. וכ' הר\"ש אמרו בירושלמי דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל [במשנה ד] התורם בלבו על הכל. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ב מהל' מעשרות. [*ועוד כתב הר\"ש דעד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה. אבל מעלמא לא דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ע\"כ. וע' מ\"ש ספ\"ק דחולין ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*שום בעל בכי.</b> לפירוש השני של הר\"ב דבעל הר הלבנון צריכין לפרש דבכי שם מקום כמו רכפא. וכן הר\"ש אע\"פ שלא פי��ש בעל כפירוש הר\"ב. כ' דבכי הוא שם מקום. וכ' ג\"כ לפירוש הא' של הר\"ב ובפירוש שהזכרתי כ' ג\"כ פירוש הא' של הר\"ב. ואח\"כ כ' וי\"מ שם מקום על דרך בוכים בשופטים ע\"כ]: ",
+                    "<b>[*וגריסין הקילקין.</b> כתב הר\"ב כדתנן בנגעים. רפ\"ו]:",
+                    "<b>[*שאף על פי שאביהן תרומה.</b> כההיא דתנן בריש פרקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנו. ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים. הר\"ש]:",
+                    "<small>סליק</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשרות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעשרות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Maasrot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,195 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Orlah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם כשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו. החל לדבר בענין הפירות וסדר אחר מסכת חלה. מסכת ערלה. ואחר כך בכורים שכך סדרם הכתוב. הערלה בספר ויקרא. והבכורים בפרשת כי תבא: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ולקורות פטור</b>. פי' הר\"ב לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין. והדר כתב הירוש' לסייג לקורות ולעצים פטור ולא קשיא דודאי דקורות לחוד דהיינו לבנין. ועצים לחוד דהיינו להסקה וכיוצא בזה: \n",
+                    "<b>והחיצון פטור</b>. בירושלמי מפרש טעמיה ממשמע שנא' לא יאכל אנו יודעי' שבעץ מאכל הכתוב מדבר. מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב ואת שהוא לסייג וכו' כגון החיצון פטור. אי נמי מדכתיב (ויקרא י״ט:כ״ה) תאכלו את פריו. אני יודע שבאילן מאכל הכתוב מדבר. מה ת\"ל ונטעתם כל עץ מאכל אלא לומר לך וכו'. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כרבי יוסי. כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ\"י מהלכות מע\"ש פסק כרבי יוסי. וכ' בכ\"מ נראה שסובר דלא אתא ר' יוסי לאפלוגי את\"ק אלא לפרושי. ויש הוכחה לזה מהירוש' דמוקי לרבי יוסי בין לרשב\"ג בין לרבי. וכן פסק הרא\"ש כר' יוסי עכ\"ל. ועי' בפ\"ג דבכורי' מ\"ו כתבתי כמה מקומות שנשנה בלשון מחלוקת ולא פליג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטעו</b>. פי' הר\"ב בין ישראל בין עובד כוכבים. עי' בסמוך: \n",
+                    "<b>אע\"פ שלא כבשו</b>. פי' הרמב\"ם ענינו אע\"פ שלא כבשו כל הארץ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה פוטר וכו'</b>. [*כתב הר\"ב סבר וכו'] ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. [*ותמהו התוספות דפ\"ת דב\"ק דף פו דלא לכתוב שום רבוי וממילא אמעוטי] וראיתי לכתוב לשון הליכו' עולם בשער רביעי פ\"ד וז\"ל ויש [להקשות] דכשאמרינן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט או איפכא דאם הכונה היתה כשאומר רבויין למעט הוה ליה למימר מעוט אחד וסגיא להו או איפכא במעוט אחר מעוט. ועוד איך נראה ברבויין דאתו למעוטי. ובמעוטין דאתו לרבויי. יש לומר דכשאומר מעוט אחר מעוט הוא מרבה בזה האופן. המעוט הראשון שאומר. במשל ממעט ד' אנשים מפעולה אחת. חוזר המעוט השני וממעט השנים מהם א\"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת. וכן ברבוי אחר רבוי הראשון משמע רבוי כללי בא הרבוי השני לומר וזה הרבוי אינו משמע כללי אלא פרטי במה שמרבה ולא מדבר זולתו. כך נ\"ל עכ\"ל. [*וראיתי אחרי זה לכללי הסוגיות שהוסיף הגאון קארו בעל בית יוסף ז\"ל על ספר הליכות עולם שכתב שם על זה שאין דבריו נוחים לו אבל טעם הדבר הוא שכבר למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך. וכתב עוד בשם התוספות דיומא פרק ה [דף ס:] בשם רבינו שמואל דטעמא דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק\"ו או בנין אב. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>והעובד כוכבים</b>. פי' הר\"ב שנטע בשדה של ישראל. וכ\"כ הרמב\"ם ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע העובד כוכבים לעצמו וקנה ממנו הישראל אח\"כ אינו חייב בערלה ע\"כ. וא\"כ מ\"ש הר\"ב בתחלת המשנה בין נטעו ישראל. בין נטעו עובד כוכבים. היינו נמי דוקא כשנטעו העובד כוכבים לישראל ובסוף פ\"ג מפרש דעובד כוכבים הנוטע לעצמו נמי חייב בערלה. ואף הרמב\"ם בחבורו פ\"י מהלכות מעשר שני פסק ועובד כוכבים שנטע בין לישראל בין לעצמו. וכתב הכסף משנה שחזר ממה שכתב בפירושו. משום דבכמה דוכתי משמע דאף בנטע העובד כוכבים לעצמו אסור משום ערלה. כמו שכתבו בהלכות גדולות ע\"כ. ומעתה גם דברי הר\"ב שבתחלת המשנה. בין בנטעו עובד כוכבים. סתמן כפירושן דבסוף פ\"ג. דאף לעצמו חייב. והר\"ש כתב בסוף מכילתין וז\"ל. בכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל עובד כוכבים. ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפ\"ג דתרומות. דתנן רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי אבל מודה ר' יהודה דיש לעובד כוכבים ערלה. ובהדיא תנן בפ\"ק העובד כוכבים שנטע וכו': \n",
+                    "<b>והגזלן</b>. פי' הר\"ב שגזל קרקע ונטעה ונתיאשו הבעלים ממנה. ותמיהני דזו וא\"צ לומר זו קתני דאם נוטע ברשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן אייאוש ואע\"ג דאיכא לאשכוחי של רבים כמו ארבעה וחמשה אחין שותפין ואייאושי מכל מקום כיון דתנא סתם ואף הר\"ב שלא בא אלא לפרש הניחו בסתם משמע ודאי דברשות הרבים דעלמא קתני ואם ברשות הרבים דאין בו יאוש קתני דחייב כ\"ש בגוזל קרקע ונתייאשו הבעלים דחייב. וי\"ל דמ\"מ הואיל ואין קרקע נגזלת ה\"א דפטור טפי מנוטע ברה\"ר לפי שסתם רה\"ר יש לכל אדם שייכות בגוה להלוך או לעמוד ולפוש וכיוצא בזה ולפיכך יתחייב הנוטע בו משום דהוה כנוטע ברשותו מה שאין כן בגוזל קרקע אע\"ג דאייאוש בעליה מ\"מ הואיל ואינה נגזלת א\"כ אין לגזלן שום שייכות בקרקע וה\"א דפטור קמ\"ל. ומ\"מ בעיקר הדין דמשמע מדברי הר\"ב דדוקא כשנתיאשו הא לאו הכי פטור אין נראה כן מדברי הרמב\"ם והטור שסתמו וכתבו והגזלן שנטע חייב ולא פירשו דדוקא ביאוש. גם הר\"ש מפרש בלא יאוש דומיא דרשות הרבים: \n",
+                    "<b>והנוטע בספינה</b>. פי' הר\"ב של חרס לא בעי נקיבה לפי שאינו עומד בפני השרשין. וכלומר אע\"פ שבפני הזרעים עומד ובעי נקיבה. והיינו דבמ\"ב [פ\"ב] דחלה מפרש בספינה נקובה ולא מחלק בין של עץ לשל חרס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעקר הסלע מצדו</b>. פירוש על ידי רוח או נהר דומיא דנעקר דרישא: \n",
+                    "<b>או שזעזעו ועשאו כעפר</b>. פירש הרמב\"ם שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח\"כ יתן העפר סביביו. ע\"כ. ולכן הגירסא הנכונה בעפר בבי\"ת. וכ\"כ בחבורו ואח\"כ מלא סביבותיו בעפר בבי\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אילן שנעקר</b>. פירוש שנעקר מהעפר שסביביו ונשתייר שורש ממנו שלא נעקר ממנו העפר שסביב אותו השרש: \n",
+                    "<b>כמחט של מיתוח</b>. פי' הר\"ב כמחט שהאורגים מותחי' בו וכו'. וזה ל' הערוך ערך מתח. האורגים יש להן עץ ארוך ברוחב היריעה ובראשיו שני מחטין שבורין ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי אורגים הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ובו בריכה וכו'</b>. מ\"ש בפירוש הר\"ב ויוצא שורש היחור. כ' הרא\"ש בשם הר\"ש בסוף פ\"ק דקדושין ויוצא ראש היחור. וכן לשונו עוד בפ' ערלה סי' ה']: \n",
+                    "<b>הבריכה שנה אחר שנה</b>. פירושא דרישא הוא. כמבואר בפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ספוק הגפנים</b>. פירש הר\"ב שמרכיב זמורה בגפן וזהו הנקרא ספוק. וז\"ל הר\"ש ספוק בגפנים כלשון הרכבה באילן וכו' ושייך ל' ספוק בדבר הקצר כשמחבר בו ד\"א להאריכו בדבר אחר כדתני בפ' לולב הגזול (סוכה דף לז.) ספקו בחוט ע\"כ. וספק' בחבל דספ\"ו דמס' כלאים: \n",
+                    "<b>אע\"פ שהבריכן בארץ</b>. פי' הר\"ש אע\"פ שהבריך הספוק הזה בארץ וטמנו בעפר דאיכא למיחש שמא השריש בארץ קודם שנתאחז בזקנה אפי' הכי מותר כדמפ' בירושלמי דשרשין אין בהם ממש כלומר ואפילו אם תמצי לומר בעלמא דאין זקנה מתרת ילדה הנטועה מקודם שספקה אח\"כ בזקנה. הכא שרי אפי' השרישה קודם. דאין ממש בגרופית זה שסיפק עד כאן: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר מקום שכחה יפה וכו' פי' הר\"ב ויונקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה וכו'</b>. ומפ' בירושלמי והביאו הר\"ש דת\"ק נמי ס\"ל דאזלינן בתר יניקותו ואם אינו יונק מכח הזקנה דאסור ונוכל לעמוד על זה בעלין שכשהיא יונקת מן הזקנה הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב. ואם לאו הופכת עליה כלפי עלי הזקנה. וסי' לדבר דאכיל מחבריה מתבייש להסתכל בו. וכי פליגי בנשרו העלין. וליכא למיקם עליה דמלתא מכח העלין: \n",
+                    "<b>אם הוסיף במאתים</b>. וכיצד משערין. פי' הר\"ב במ\"ו פ\"ה דכלאים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של כלאי הכרם</b>. פי' הר\"ב כגון שהעביר עציץ נקוב. לחדא אוקימתא בירושלמי והביאו הר\"ש והארכתי בסוף פ\"ז דכלאים לפרש דלא נאסרו הגפנים אלא א\"כ הניח העציץ בקרקע: \n",
+                    "<b>ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב [חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת. גמ' במס' גיטין דף נד ע\"ב ופי' רש\"י אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת. וכיון דלא שכיחא לא החמירו בה רבנן. ע\"כ. ועיין פי' משנה זו שם בפירוש רש\"י ואז תבין. ומ\"ש הר\"ב] ואע\"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה. כלומר וטעמא שמא לכתחלה יערב איסור בהיתר בכדי שיתבטל והכא נמי ניחוש. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר' יוסי. כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ' ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות פסק כרבי יוסי. וכתב הכסף משנה משום דאמוראי מפרשי מיליה [בגיטין דף נד ע\"ב] משמע דהלכה כותיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלולבין</b>. הם הענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וסמדר</b>. כתב הר\"ב אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי. וכן כתב הרמב\"ם. ולא קשי' על מה שכתבתי במ\"ה פ\"ה דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע\"ג דאין נטע רבעי ניתן במתנה כדאיתא התם. דמכל מקום דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע עדיין לעונתו ניתן במתנה. וכמבואר ממה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>וברבעי</b>. פי' הר\"ב דכתיב כל פריו והני לאו פרי. ועי' מה שכתבתי במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ואסורים באשרה</b>. כתב הר\"ב הוא אילן הנעבד. וכ\"כ הרמב\"ם. ובין נטעו מתחלה או גדעו ופסלו כדתנן בפ' שלישי דע\"א מ\"ז ואיכא נמי כל שיש תחתיה עבודת כוכבים לרבנן דהלכתא כותייהו. אבל כיון שר\"ש חולק שם נקטי אליבא דכולי עלמא. וכן עשו בריש פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>המעמיד</b>. פי' הר\"ב המעמיד גבינה. ומעמיד פי' שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו כגבינה תקפיאני [איוב י י]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>א\"ד יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים וכו' מותר</b>. לכאורה נראה דלא אמר ר' יהושע דשרף עלים ועיקרים מותר. אלא באילן העושה פירות. דביה איירי כאמרו בשרף פגים. אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו לפי מה שכתבתי בשם הרמב\"ם לענין שביעית במ\"ו פ\"ז דמס' שביעית. אלא שראיתי להרמב\"ם עצמו בחבורו פ' ט\"ז מהל' מאכלות אסורות שכתב המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו' הרי זו אסורה בהנייה. ולא כתב שכן נמי בשרף עלי ועיקרי אילן שאינו עושה פרי. ודוחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות שמטה לענין שביעית. הואיל ויש לטעות להתיר האסור. ועוד שכפי דרך חלוקת חבורו כפי מה שהוא בידינו. הנה הל' מאכלות אסורות קודם להלכות שמטה ואין לסמוך המוקדם על המאוחר. וליכא למידק דבפ' אין מעמידין במסכת ע\"ז דף לד אדיהיב רב נחמן טעמא לאסור גבינות של עובדי כוכבים משום דמעמידין בשרף ערלה מתמה גמרא כמאן כר\"א וכו' ומשני אפילו תימא ר' יהושע דבקטפא דפירי מודה רבי יהושע דאמר ר' יהושע שמעתי וכו'. ומדלא קאמרינן דאפי' בקטפא דגווזא מודה ובאילן שאינו עושה פירות שמע מיניה דסבירא להגמ' דאינו מודה דאיכא למדתי דגמ' לא בעי אלא לתרוצי לרב נחמן במאי דשמעינן בפי' דרבי יהושע אמר הכי דהיינו שרף הפגים. והכסף משנה לא העיר בזה. ומצאתי בפי' הר\"ש לפ\"ז דשביעית דהביא סוגיא דפ\"ק דנדה והכריח מכח הירושל' דאפילו מאן דמחמיר בשביעית מיקל בערלה משום דבערלה כתיב פריו ובעינן פירי אבל גבי שביעית לא בעינן פירי שהשביעית נוהגת בין מאכל אדם בין מאכל בהמה. הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ עד כאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החרצנים והזגים</b>. פי' הר\"ב [החרצנים] גרעינים וכו'. כרבי יוסי מ\"ב פ\"ו דנזיר: \n",
+                    "<b>ובאשרה ובנזיר</b>. באשרה מדכתיב (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרס. ובנזיר מדכתיב (במדבר ו׳:ד׳) מחרצנים ועד זג לא יאכל ואומר (שם) חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים וגו': \n",
+                    "<b>ומותרין ברבעי</b>. פי' הר\"ב דלאו בני אכילה נינהו ורבעי איתקש למעשר שני וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ובמתני' דלעיל כתבו דהני לאו פירי נינהו. היינו טעמא משום דלעיל בערלה נמי מותרי' מהאי טעמא דלאו פירי נינהו. ורבעי מהערלה הוא בא שכן במ\"ג פ' ב קרי לה תנא דידן ערלה לנטע רבעי משום דמערלה הוא בא. הלכך ניחא להו לפרושי לעיל טעמא דשייך גבי ערלה אע\"ג דטעמא דמפרש גבי נזיר דלאו בני אכילה נינהו שייך נמי גבי נטע רבעי כדמפרש הכא. אבל הכא דמרבינן להני לענין ערלה. מאת [פריו] הטפל לפריו והוה אמינא דה\"ה לרבעי כיון שמערלה הוא בא. הלכך איצטריכו להקישא דמע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*נוטעין יחור של ערלה</b>. דלא גזרינן יחור אטו אגוז. תוס' סוף פ\"ג דע\"ז]: \n",
+                    "<b>ואין נוטעין אגוז וכו'</b>. וכתב הר\"ב ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר. מימרא וברייתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מט) ופירש\"י בלשון אחרון אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה. ולכשיגדל ונעשה נטיעה. הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר. דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע\"י האילן של היתר. וקשיא לי בלא הבריך ובלא הרכיב נמי איכא זה וזה גורם. אגוז דאיסור וקרקע דהיתר. עכ\"ל וכתבו התוספות דלא דק דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין א'. כמו הרכבת [*אילן] איסור באילן היתר. ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע דמתני' ח פ\"ג דע\"ז אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם ע\"כ. אבל נראה לי שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י שכתב בפ' עשירי מהל' מעשר שני. זה וזה גורם מותר וכו'. שהרי גרם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת ע\"כ. הרי ששני ענינים קרי להו זה וזה גורם. ומשום הכי השמיט הבריך והרכיב בנידן דידן. וכתבו עוד התוספות וא\"ת ומאי שנא גדולי אגוז של ערלה מגדולי טבל ומעשר שני שהן חולין [כדתנן במ\"ד פ\"ט דתרומ��ת] ואפי' גדולי תרומה אלא שגזרו עליהן בי\"ח דבר. וי\"ל דערלה שאסורה בהנאה. יש לאסור הגדולין שגם זה נהנה הוא. אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין שאינו אוכל האיסור עצמו ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ותרומת מעשר של דמאי</b>. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדאיתא בריש דמאי. והא דמחמרינן בתרומת מעשר של דמאי כמו בודאי כתב הר\"ש בשם הירוש' דרבי מאיר היא דמחמיר בדבריהם כדברי תורה דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששים משום זוב דברי ר\"מ בפ' בא סימן. והיינו נמי דאמרינן בפרק קמא דנדה ר\"מ מחמיר בכתמים. ע\"כ. ומשום הכי הרמב\"ם בחיבורו פרק ט\"ו מהלכות מאכלות אסורות השמיט של דמאי [*ועוד אאריך בזה בס\"ד במ\"ח פ\"ד דבבא מציעא]: \n",
+                    "<b>עולים באחד ומאה</b>. פי' הר\"ב ומפקינן לה וכו'. כבר כתבתי בסוף פ\"ק דחלה דמדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ומצטרפין זה עם זה</b>. מ\"ש הר\"ב מעורבין. משום דאי לאו הכי הא תנן במ\"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה. ומה שכתב לאסור ביבש וכו'. כתב פי' אחר בסוף פ\"ד דמעילה. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סאה תרומה שנפלה למאה וכו'</b>. פירש הר\"ב שנעשה בין הכל מאה. ואח\"כ נפלו שלשה קבין וכו' הרי סאה של תרומה בטלה במאה [ועוד]. ומסיים הר\"ש וז\"ל לא שיהא מותר לזרים שכבר נדמעו אלא להתיר לכהנים. והערלה מעלה את התרומה וכו'. לבטל התרומה שנפלה לבסוף. עכ\"ל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותמיהני דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן בסוף פ\"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה. ואח\"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר. ועוד שאם בהפיל במזיד. הא תנן אם מזיד אסור. והיאך תעלה תרומה את הערלה שהפילה במזיד. ואף לר\"י שכתב הטור יו\"ד סימן קי\"א בשמו דהפילה בשוגג נמי אסור דדוקא נפל מאליו בשוגג שרי. קשיא נמי דאי בהכי איירי אמאי תעלה את הערלה ובודאי שאין זו דעת הר\"ב דהא אליביה דרבי אליעזר פי' דערלה מעלה התרומה שכבר נדמעת ומדר' אליעזר נשמע לדרבי יהושע למר כשיעור דאית ליה. ולמר כשיעור דאית ליה. ומ\"ש הר\"ב לדר\"א דנפלה בצ\"ט וחצי. לא קשיא אמאי נקטה מתני' מאה דהואיל והוי טפי מצ\"ט אע\"ג דמאה ממש לא הוי. אפי' הכי נקט מאה כדי לקצר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר כך נפלה סאה ועוד</b>. פי' הר\"ב והעוד בטל בסאה חסר משהו. [*ויש לתמוה. אמאי נקטה מתניתין כלל להאי ועוד. וכבר הקשה זה הר\"ש ולא פירש במתניתין כלום. והרמב\"ם מפרש דסאה נפלה למאתים ובטלה בלא צירוף. ואחר כך נפלה סאה ועוד]. ומפרש הרמב\"ם דהאי ועוד. יהיה חלק ממאתים חלקים מסאה. [*ונצרף סאה של ערלה עם מאתים של חולין. ויהיו כלאי הכרם חלק אחד מן המאתים סאה חולין וסאה של ערלה. ועל דרך זה בעצמו יהיו כלאי הכרם מעלים את הערלה]. ע\"כ. [*ופירוש זה לא היה נראה להר\"ב. לפי שיותר נראה לו לפרש שהמעלה זה את זה הוא בענין אחד ששניהם מעלין זה את זה בערוב אחד. וכמו שמפרש למתניתין דלעיל. ונטה גם שם מפי' הרמב\"ם. דמפרש נמי למתניתין דלעיל שההעלאות הן בשני ערובים. וגדולה מזה שהירושלמי דמתניתין דהכא ודאדלעיל אתמר בחד לישנא. ולהרמב\"ם יתפרשו בשני ענינים. ולענין קושיתנו הך ועוד. אמאי נקטיה מתניתין. יש לומר מלתא וחושבנא בעלמא אשמעינן שהעוד יכול להתבטל גם כן כדמפרש הר\"ב] והא דמפרש הר\"ב אליביה דרבי יהושע. הוא הדין דיכול לפרש נמי אליביה דרבי אליעזר וכגון שנפלה למאתים פחות משהו. ולאחר כך נפל לתוכו סאה ועוד כלאי כרם. דהשתא הערלה בטלה במאתים וסאה. וכלאי כרם בטלי נמי דהא הערלה משלמת למאתים וסאה פחות משהו. א\"כ כלאי הכרם בטלים עכשיו במאתים ושתי סאות שאין בהם כלאי כרם הבטלים כי אם סאה ומשהו. שהסאה בטלה במאתים וסאה. והמשהו בסאה הפחותה במשהו. וכמו דמתניתין דלעיל נקט מאה אע\"ג דבפחות מחצי סאה הכי נמי נקט הכא מאתים אע\"ג דבפחות ממשהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחמץ</b>. פי' הר\"ב בתפוחים. מסיים הר\"ש שרסקו ונתנו לתוך העיסה. ועיין מה שכתבתי במ\"ב פ' עשירי דתרומות: \n",
+                    "<b>כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו'</b>. מה שכתב הר\"ב ה\"ק המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור. ומדמע בתרומה. [*לכאורה] לאו למימרא דדוקא מדמע בתרומה ולא מחמץ ומתבל. ומחמץ ומתבל דוקא בערלה וכלאים. ולא מדמע. דהא במתני' פי' לכולהו בתרומה. [*וכן כתב הר\"ש שם. וכן פירש\"י בפ' גיד הנשה (חולין דף צט)] ובודאי דהוא הדין דכולהו בערלה וכלאים [*ומתני' דהתם פירושא דהכא] אלא בא לומר דלישנא דמדמע לא נשתמשו בו אלא בתרומה אבל הוא הדין מערב בערלה וכלאים וכן ה\"ה מחמץ ומתבל בתרומה כדלקמן [*אבל כי דייקת בלשון הר\"ב מפרש מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דמוע ולא עירוב ובישול כדלקמן ומפ' כולה מתני' דהכא דאינו עולה במאה ואחד וזה דוקא בחימוץ ותיבול. וכן פירש הרמב\"ם למתניתין דהכא וגם למתניתין דלקמן מפרש בענין זה כמ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ב דטהרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעתי משמאי הזקן</b>. וכן הלכה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולמה אמרו</b>. פי' הר\"ב כמו ובמה אמרו. והלמ\"ד שמושית וקריאתה בשו\"א והמ\"ם פתוחה: \n",
+                    "<b>שאור של חטים וכו'</b>. וה\"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר. דלעולם בעי מאה ואחד. דהא לא יכול למיקם אטעמא. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי. דלעולם אינו עולה בפחות ממאה ואחד. ומשכחת לה נמי דאפילו במאה ואחד אינו עולה. [*אבל להרמב\"ם. א\"צ לזה שהוא מפרש למתניתין דהכא נמי דה\"ק כל המחמץ והמתבל הוא מדמע בתרומה. והר\"ב שהעתיק לעיל שטת הרמב\"ם לא הוה ליה להעתיק כאן שטת רש\"י והר\"ש]: \n",
+                    "<b>אין בו לעלות וכו'</b>. כתב הרמב\"ם ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ. ויש בו כדי לעלות באחד ומאה. שמוציא שיעור החלק שנפל. כמו שנתבאר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כגון גריסין וכו'</b>. והוא הדין נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד כמ\"ש הרמב\"ם. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין וכו': \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תבלין</b>. כתב הרמב\"ם הזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראים תבלין. כשאדם מתכוון לתבל בהם או בזולתם. קדרתו ותבשילו ע\"כ. ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ט דשבת. ועיין ריש פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>או משלשה</b>. שיעור המשנה או משלשה מינין משם אחד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אסור ומצטרפין [*כתב הר\"ב כלומר מצטרפין יחד לאסור</b>. אבל] לכאורה תרתי קאמר [*וכן] מסקין התוספות דפ' רבי עקיבא במס' שבת דף פט בשם ר\"ת דאס��רין בנתינת טעם בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש. ובפי' הר\"ש יש ט\"ס. ומדברי הרמב\"ם בפירושו נראה שסובר דחדא קתני. שכך כתב שיעור המשנה תבלין וכו' מצטרפין לאסור וכן יראה מלשונו שבפ' ט\"ז מהל' מאכלות אסורות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שאלתי את רבן גמליאל הזקן</b>. שהיה בן בנו של הלל וזה לראיה שאף מתלמידי בית שמאי קבלו מבית הלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחזר וסכן בשמן טהור</b>. פי' הר\"ב לאחר שנתייבש השמן הראשון. ומסיים הר\"ש דאי בעודו טופח על הכלים. אם כן הטמא מטמא הטהור. והכלי ממה נפשך טמא דמשקה מטמא כלי: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>תבלין וכו'</b>. איצטריך לאשמעינן דאי לא השמיענו אלא בשאור הוה אמינא דדוקא כששני האיסורים של מין אחד. הוא דמצטרפין לאסור לזרים לרבנן. ולהכי נקט שאור משום דסתם שאור אחד מחמשת המינין דשארא בא לידי סרחון. כמ\"ש במ\"ה פ\"ב דפסחים. אבל בשני מינים ושני שמות אימא מודו לרבי שמעון. להכי תני תבלין שיש בהן הרבה מינים ואפילו הכי אסירי לזרים. ואי תני תבלין הוי אמינא בהא פליג ר' שמעון אבל במין אחד מודה. להכי תני לדלעיל. וכיוצא בזה הצריכם הרמב\"ם. אלא שיש לו פי' אחר בפירוש שמות דלעיל דבמשנה עשירית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חתיכה של קדשי קדשים וכו'</b>. הר\"ב מפרשה בטעם המשניות דלעיל ואע\"ג דלא אצטריך איכא למימר דמשום סיפא. היינו מתניתין דלקמן. נקט להך רישא דהכא. אבל הרמב\"ם מפרש למשנתנו בענין וטעם אחר ממשנה הקודמת. וז\"ל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל. ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם. כשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה. כמו שיתבאר במס' [מעילה] אבל לכהנים היה לו שעת הכשר קודם שהיה פגול או נותר. ועוד יתבאר דיני הפגול והנותר במסכת זבחים. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכות חולין והוציאום אח\"כ ונשאר שאר הבשר. שהוא אסור לזרים מפני בשר הקודש שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע\"פ שיש בו הנותר והפגול. כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה. ור\"ש אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל עכ\"ל. עוד הוסיף לבאר דהכא בנתבטל הטעם בששים. אם הוא מין במינו. או שאינו בנותן טעם. אם הוא בשאינו מינו. ושאלו החתיכות שיוציא יכירום שהם האסורים ע\"כ. ומה שנתן טעם שאיסורו שעל ישראל חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכו'. אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. פי' דבריו אלו. כך הוא. לענין פגול דלכהנים היה להם שעת הכשר כלומר ראוי וכשר להיות מותר להם. אלו לא היה נעשה פגול אבל ודאי שקודם שנעשה פגול ג\"כ אין להם היתר לאכול דדין פגול באחד מארבע עבודות. שוחט מקבל ומוליך וזורק. כדתנן במ\"ג פ\"ב דזבחים וקודם שנזרק הדם אסור הבשר באכילה כמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות מעשה הקרבנות. ומשום הכי דקדק לכתוב בלשון שעת הכשר. ולא כתב היה מותר שהוא הפך ל' שלא היה מותר לישראל. ומעתה מה שכתב שלישראל לא היה מותר לעולם אבל יביאו קרבן מעילה. זה בלבד בקדשי קדשים שמועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם. כדתנן בפ\"ב דמעילה. וכאלו אמר הרמב\"ם שאע\"פ שאז היא שעת הכשר לכהנים שיהיו ראוים להם אם לא יתפגלו כמו שפירשתי. אבל לישראל אין להם היתר לעולם. דקדשי קדשים אינם נאכלים אלא לכהנים כדתנן באיזהו מקומן. וכשאכלו ישראל ר\"ל בשעת הכושר שיש לכהנים. דהיינו משהוקדשו עד אחר זריקת דמן. נתחייב בקרבן מעילה. כך צריכין לפרש דהא תנן בריש מעילה. דמשהותר לכהנים אין מעילה לישראל. אלא דה\"ק דלישראל אין להם היתר לעולם. והיינו בקדשי קדשים שאינן נאכלין אלא לכהנים. ויש בו עוד חומרא. דאם אכלו בשעת הכושר שלכהנים נתחייב במעילה. אבל לכהנים יש שעת הכשר. כלומר ראוי להיות מותר. אם לא יתפגל. ואע\"ג דפגול וכן נותר שייכים אף בקדשים קלים. מתניתין לא מפרשה אלא בקדשי קדשים. דקדשים קלים מותר לישראל כמו לכהן. ואע\"ג דהמורם מהם נאכל לכהנים. כדתנן באיזהו מקומן. מכל מקום הואיל ולא שייך במורם מעילה כלל כמ\"ש הרמב\"ם בריש פ\"ב מהלכות מעילה. הלכך לא החמירו בפגול ונותר שלהם בישראל יותר מבכהנים. ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דוקא שנתבשלו כל השלש חתיכות בבת אחת עם חתיכות חולין. אלא הוא הדין כשכל אחד נתבשל לבדו עם חתיכות חולין. דהא מטעם שהם חמורים על ישראל נגעו בהו. ולפיכך נמי מותרים לכהנים כי *) נתבטלו. ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור. וזהו שכתב בחיבורו בפ' עשירי מהלכות מעשה הקרבנות בזה הלשון. חתיכות של קדשי קדשים. או של פגול. או של נותר. שנתבשלו עם חתיכות אחרות. אותן החתיכות אסורות לזרים. ומותרות לכהנים. עכ\"ל. ותמיהני על בעל כסף משנה. שעל מה שכתב הראב\"ד בהשגותיו. והוא שהיה בשל היתר כדי להעלות את האיסור כתב שזה דבר פשוט. וכתבו רבינו בהדיא בפי' המשנה שם. אבל קשה שלא הוה ליה לומר או או וצ\"ע. עכ\"ל. ולפי מה שהתבאר מדברי פי' המשנה. מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור. וזה שאמר שרבינו כתב כן בפי' המשנה. חושב אני שראה פירושו למשניות הקודמות ולא עיין בפירושו למשנה זו. וניחא נמי מה שדקדק לכתוב או או. דאין חלוק בין נתבשלו כולם בבת אחת בין נתבשלו אחת אחת. כמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>של פגול ושל נותר</b>. הר\"ב כתב ושל טמא. ולא נמצא כן בנוסחות המשניות. גם הר\"ש לא כתבו. אבל לפי' הר\"ב ניחא טפי אי גרסינן ליה ולהרמב\"ם ניחא טפי דלא גרסינן ליה שכבר ראית מה שפי' כמו שהעתקתיו. וכתב אח\"כ וז\"ל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופגול כמו שיתבאר במקומו ע\"כ. ועיין בסוף מס' פסחים. ובמשנה ד פרק ד דמעילה. ובחיבור הרמב\"ם פרק ח מהלכות אבות הטומאות. ואל תקשה על מה שכתבתי לעיל דמתניתין חדא חדא קתני. דמכל מקום משום פגול ונותר לא הוי ליה למתני טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עם בשר התאוה</b>. פי' הר\"ב בשר חולין. ומתניתין לישנא דקרא נקטיה דבפ' ראה כתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר ובבשר חולין משתעי קרא]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ידלק</b>. כתב הר\"ב שאסור בהנאה וכו' שלא יהנה ולא יצבע וכו'. לשון ברייתא. וכתבו התוס' דפסחים [דף כה] וקדושין [דף נו]. דאע\"ג דאמרינן שלא יהנה. אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דסלקא דעתך דשרי משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דחזותא לאו מלתא היא. ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו. ע\"כ. והא דיליף הכא מוערלתם. בקדושין פ\"ב משנה ט מפרש בענין אחר]: \n",
+                    "<b>כולם ידלקו</b>. עיין בפי' מ\"ו: \n",
+                    "<b>יעלה באחד ומאתים</b>. כתב הרמב\"ם בפי' ענינו שיערבו אותו הבגד וכו'. ולא לכתחלה קאמר. דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא אם נתערבו. וכן לשונו בפט\"ז מה' מאכלות אסורות נתערב באחר��ם יעלה במאתים ואחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצובע וכו'</b>. כתב הרמב\"ם והשמיענו בהלכה הקודמת. קולא לחכמים אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה. ובזו ההלכה השמיענו חומרא לרבי מאיר שאמר אפי' חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידלק</b>. כ' הרמב\"ם ולא נאמר בזו תעלה. לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים ע\"כ. וכן פסק בספ\"ג מהלכות בכורות. ובסוף הל' פסולי המוקדשי' לענין השק שמע מינה דסבירא ליה דמתניתין נמי כרבנן. דלא כירוש' שהביא הר\"ש דאמר דמתניתין כר\"מ: \n",
+                    "<b>ומשער נזיר ומפטר חמור בשק</b>. עיין בסוף מס' תמורה מה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומפטר חמור</b>. כתב הר\"ב לאחר עריפה כולי עלמא מודו וכו'. דאילו מחיים שרי רבי שמעון בהנאה פרק קמא דבכורות. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ומוקדשין</b>. פי' על גבי המזבח. ומשום הכי שאני שער נזיר. אע\"ג דכתיב ביה קדוש: \n",
+                    "<b>[*בכל שהן</b>. מוקי לה הראב\"ד בהשגותיו לסוף פ\"ג מה' בכורות בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידלק</b>. פי' הר\"ב דיש שבח עצים בפת. ובפ\"ה דע\"ז מ\"ט לענין עצי אשרה כתב הר\"ב דמוקי ליה הגמרא כשאבוקה כנגדו. ונראה דהכא נמי דכוותה. והכי אשכחן בפ' כל שעה (פסחים דף כז) דמוקי גמ' לתנו רבנן דהתם תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' אפה בו את הפת וכו' כשהאבוקה כנגדו ופי' רש\"י כנגד הפת מבעיר עצים בפי התנור ע\"כ. וכתב הר\"ן ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין. ע\"כ. ולענין עצי חולין שאפה בו עיסת מעשר שני לא הוי הכי. כדתנן במס' מעשר שני ריש פ\"ב: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ידלקו</b>. כתב הר\"ב והא דלא אמרינן ימכרו וכו' משום דהכא חיישינן בכולהו וכו'. [*עיין מה שכתבתי במ\"ט פ\"ג דע\"ז לענין מ\"ד ה] אכוליה פרקין מהדר לשנויי ונטר ליה עד הכא. וז\"ל הר\"ש והא דלא אמרי' בכל הני דמתני' וכו' ע\"כ. וראיתי בירושלמי מפרש לה אמתניתין קמייתא בגד שצבעו וכו'. וקצת קשה בעיני דהתם פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם. גם בחבורו פט\"ז מה' מאכלות אסורות. דדוקא בסתם יינם קאמר רשב\"ג אבל ביי\"נ ממש אין לו תקנה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והשתא מעיקרא לאו קושיא הוא דאיכא למימר דהני דמדאוריי' אסירי בהנאה יש להן דין יי\"נ ממש [*במ\"י פ\"ה דע\"ז כתבתי תירוץ לזו הקושיא]. והר\"ש הקשה וז\"ל לא משתמט בכל הנך איסורי דלימא יוליך הנאה לים המלח אלא לענין ע\"ז לר\"א בסוף כל הצלמים ודכוותיה פסקינן התם. ושמא משום דע\"ז תופסת דמיה אע\"פ שאינה ניתרת בכך מכל מקום מיחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח. ועוד יש לחלק דהתם תנור שהסיקו וכו' ונטל כרכר וארג בו וכו' שרינן בהולכת הנאה כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין ע\"כ. [*ולהתירוץ השני מתני' ד וה דהכא אינם מתורצים] והר\"ב שלא כתב לקושיא זו אפשר משום דסבירא ליה כהרמב\"ם שסובר דהא דרשב\"ג ודר' אליעזר כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמו שכתב הכ\"מ בפט\"ז מהל' מאכלות אסורות והשתא בשינויא דארבי שמעון בן גמליאל מתורץ נמי דר' אליעזר: \n",
+                    "<b>[*נתערבו כו'</b>. מ\"ש הר\"ב ואי גרסי' וכו'. עי' במה שכתבתי בזה במ\"ט פ\"ג דע\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקדש</b>. שנא' (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה. וענינו השרפה כמו שבארנו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*רמוני בדן</b>. גם לר\"מ הוזכרו כדתנן במ\"ה פי\"ז דכלים. ועי' בפי' הר\"ב במ\"ה דעשרה דברים וכו']: \n",
+                    "<b>חלפי תרדין פי' הר\"ב עלין כו'</b>. וז\"ל הערוך עלין והצלעות של תרדין. ובמ\"ד פ\"ק דעוקצין מפרש הר\"ב בענין אחר: \n",
+                    "<b>[*הראוי לערלה ערלה וכו'</b>. כתב הר\"ש בירושל' דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבא לא בטלי באחד ומאה ומשני כולן ראוין לתרומה ולא שייך למתני האי לישנא. ועל חנם דייק. דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה. ועוד דדלמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע\"ז עכ\"ל. וכלומר דמתני' דהכא אינה אלא פירושא דמשנה דלעיל שנשנית שם פלוגתא דרבי מאיר וחכמים. דרבי מאיר אומר ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים ובתרומה דליק' לא שייכא שיכול לאכלה. וגם לא שייך בא' ומאתים [דתרומה] עולה באחד ומאה. ובסדר משנה בירוש' גרס במ\"ו דלעיל הראוי לערלה וכו'. ואהתם אתמר נמי דירושלמי שכתב הר\"ש]: \n",
+                    "<b>לכלאי הכרם</b>. הר\"ב לא חשיב לחביות סתומות. וכן הר\"ש. אבל הרמב\"ם חשיב להו. וכן נראה: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר</b>. פסק הר\"ב דלא כר' עקיבא. וכן הרמב\"ם ועיין במשנה דלקמן ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. הכי גרס הרמב\"ם וכתב אמרם כיצד רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא כשיהיו שלמות כמות שהיו אבל נתפצעו וכו': \n",
+                    "<b>נתפרדו</b>. עיין בפי' מ\"ו פ\"ק דמעשרות: \n",
+                    "<b>נתפרסו הככרות</b>. כתב הר\"ב האי סתמא כר' עקיבא דהלכתא כותיה. ותימה דלעיל פסק דלא כרבי עקיבא. וכן כתב שם הרמב\"ם אבל פסק דהכא עיקר. דהא מחלוקת ואח\"כ סתם היא דהלכה כסתם וכן חזר בו הרמב\"ם בפט\"ז מהל' מאכלות אסורות ופסק כר' עקיבא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק ערלה.</b> פי' הר\"ב כגון עובד כוכבים שיש לו נטיעות וכו'. כבר כתבתי בזה במ\"ב פ\"ק: ",
+                    "<b>כרם נטוע וכו'.</b> הכי נמי בספק כלאי כרם. והכי מייתי לה לענין ספק בסוף פ\"ק דקדושין דף לח. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י מהל' מאכלות אסורות: ",
+                    "<b>החדש אסור בכל מקום.</b> ובירוש' קאמר דמתני' כר\"א דסוף פ\"ק דקדושין. הר\"ש. [*ועיין מה שכתבתי אני שם בסייעתא דשמיא. וכן מ\"ש במ\"ד פ\"ז דמס' תמורה]: ",
+                    "<b>[*והכלאים מדברי סופרים וכו'.</b> פי' הר\"ב מה בהמתך בין בארץ בין בחו\"ל. מימרא דשמואל ספ\"ק דקדושין דף לט ופי' רש\"י דהא חובת הגוף היא]: ",
+                    "<small>סליק מסכת ערלה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערלה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ערלה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Orlah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,191 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Orlah",
+    "text": {
+        "Mishnah Orlah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם כשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו. החל לדבר בענין הפירות וסדר אחר מסכת חלה. מסכת ערלה. ואחר כך בכורים שכך סדרם הכתוב. הערלה בספר ויקרא. והבכורים בפרשת כי תבא: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ולקורות פטור</b>. פי' הר\"ב לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין. והדר כתב הירוש' לסייג לקורות ולעצים פטור ולא קשיא דודאי דקורות לחוד דהיינו לבנין. ועצים לחוד דהיינו להסקה וכיוצא בזה: \n",
+                    "<b>והחיצון פטור</b>. בירושלמי מפרש טעמיה ממשמע שנא' לא יאכל אנו יודעי' שבעץ מאכל הכתוב מדבר. מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב ואת שהוא לסייג וכו' כגון החיצון פטור. אי נמי מדכתיב (ויקרא י״ט:כ״ה) תאכלו את פריו. אני יודע שבאילן מאכל הכתוב מדבר. מה ת\"ל ונטעתם כל עץ מאכל אלא לומר לך וכו'. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כרבי יוסי. כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ\"י מהלכות מע\"ש פסק כרבי יוסי. וכ' בכ\"מ נראה שסובר דלא אתא ר' יוסי לאפלוגי את\"ק אלא לפרושי. ויש הוכחה לזה מהירוש' דמוקי לרבי יוסי בין לרשב\"ג בין לרבי. וכן פסק הרא\"ש כר' יוסי עכ\"ל. ועי' בפ\"ג דבכורי' מ\"ו כתבתי כמה מקומות שנשנה בלשון מחלוקת ולא פליג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטעו</b>. פי' הר\"ב בין ישראל בין עובד כוכבים. עי' בסמוך: \n",
+                    "<b>אע\"פ שלא כבשו</b>. פי' הרמב\"ם ענינו אע\"פ שלא כבשו כל הארץ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה פוטר וכו'</b>. [*כתב הר\"ב סבר וכו'] ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. [*ותמהו התוספות דפ\"ת דב\"ק דף פו דלא לכתוב שום רבוי וממילא אמעוטי] וראיתי לכתוב לשון הליכו' עולם בשער רביעי פ\"ד וז\"ל ויש [להקשות] דכשאמרינן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט או איפכא דאם הכונה היתה כשאומר רבויין למעט הוה ליה למימר מעוט אחד וסגיא להו או איפכא במעוט אחר מעוט. ועוד איך נראה ברבויין דאתו למעוטי. ובמעוטין דאתו לרבויי. יש לומר דכשאומר מעוט אחר מעוט הוא מרבה בזה האופן. המעוט הראשון שאומר. במשל ממעט ד' אנשים מפעולה אחת. חוזר המעוט השני וממעט השנים מהם א\"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת. וכן ברבוי אחר רבוי הראשון משמע רבוי כללי בא הרבוי השני לומר וזה הרבוי אינו משמע כללי אלא פרטי במה שמרבה ולא מדבר זולתו. כך נ\"ל עכ\"ל. [*וראיתי אחרי זה לכללי הסוגיות שהוסיף הגאון קארו בעל בית יוסף ז\"ל על ספר הליכות עולם שכתב שם על זה שאין דבריו נוחים לו אבל טעם הדבר הוא שכבר למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך. וכתב עוד בשם התוספות דיומא פרק ה [דף ס:] בשם רבינו שמואל דטעמא דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק\"ו או בנין אב. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>והעובד כוכבים</b>. פי' הר\"ב שנטע בשדה של ישראל. וכ\"כ הרמב\"ם ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע העובד כוכבים לעצמו וקנה ממנו הישראל אח\"כ אינו חייב בערלה ע\"כ. וא\"כ מ\"ש הר\"ב בתחלת המשנה בין נטעו ישראל. בין נטעו עובד כוכבים. היינו נמי דוקא כשנטעו העובד כוכבים לישראל ובסוף פ\"ג מפרש דעובד כוכבים הנוטע לעצמו נמי חייב בערלה. ואף הרמב\"ם בחבורו פ\"י מהלכות מעשר שני פסק ועובד כוכבים שנטע בין לישראל בין לעצמו. וכתב הכסף משנה שחזר ממה שכתב בפירושו. משום דבכמה דוכתי משמע דאף בנטע העובד כוכבים לעצמו אסור משום ערלה. כמו שכתבו בהלכות גדולות ע\"כ. ומעתה גם דברי הר\"ב שבתחלת המשנה. בין בנטעו עובד כוכבים. סתמן כפירושן דבסוף פ\"ג. דאף לעצמו חייב. והר\"ש כתב בסוף מכילתין וז\"ל. בכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל עובד כוכבים. ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפ\"ג דתרומות. דתנן רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי אבל מודה ר' יהודה דיש לעובד כוכבים ערלה. ובהדיא תנן בפ\"ק העובד כוכבים שנטע וכו': \n",
+                    "<b>והגזלן</b>. פי' הר\"ב שגזל קרקע ונטעה ונתיאשו הבעלים ממנה. ותמיהני דזו וא\"צ לומר זו קתני דאם נוטע ברשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן אייאוש ואע\"ג דאיכא לאשכוחי של רבים כמו ארבעה וחמשה אחין שותפין ואייאושי מכל מקום כיון דתנא סתם ואף הר\"ב שלא בא אלא לפרש הניחו בסתם משמע ודאי דברשות הרבים דעלמא קתני ואם ברשות הרבים דאין בו יאוש קתני דחייב כ\"ש בגוזל קרקע ונתייאשו הבעלים דחייב. וי\"ל דמ\"מ הואיל ואין קרקע נגזלת ה\"א דפטור טפי מנוטע ברה\"ר לפי שסתם רה\"ר יש לכל אדם שייכות בגוה להלוך או לעמוד ולפוש וכיוצא בזה ולפיכך יתחייב הנוטע בו משום דהוה כנוטע ברשותו מה שאין כן בגוזל קרקע אע\"ג דאייאוש בעליה מ\"מ הואיל ואינה נגזלת א\"כ אין לגזלן שום שייכות בקרקע וה\"א דפטור קמ\"ל. ומ\"מ בעיקר הדין דמשמע מדברי הר\"ב דדוקא כשנתיאשו הא לאו הכי פטור אין נראה כן מדברי הרמב\"ם והטור שסתמו וכתבו והגזלן שנטע חייב ולא פירשו דדוקא ביאוש. גם הר\"ש מפרש בלא יאוש דומיא דרשות הרבים: \n",
+                    "<b>והנוטע בספינה</b>. פי' הר\"ב של חרס לא בעי נקיבה לפי שאינו עומד בפני השרשין. וכלומר אע\"פ שבפני הזרעים עומד ובעי נקיבה. והיינו דבמ\"ב [פ\"ב] דחלה מפרש בספינה נקובה ולא מחלק בין של עץ לשל חרס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעקר הסלע מצדו</b>. פירוש על ידי רוח או נהר דומיא דנעקר דרישא: \n",
+                    "<b>או שזעזעו ועשאו כעפר</b>. פירש הרמב\"ם שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח\"כ יתן העפר סביביו. ע\"כ. ולכן הגירסא הנכונה בעפר בבי\"ת. וכ\"כ בחבורו ואח\"כ מלא סביבותיו בעפר בבי\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אילן שנעקר</b>. פירוש שנעקר מהעפר שסביביו ונשתייר שורש ממנו שלא נעקר ממנו העפר שסביב אותו השרש: \n",
+                    "<b>כמחט של מיתוח</b>. פי' הר\"ב כמחט שהאורגים מותחי' בו וכו'. וזה ל' הערוך ערך מתח. האורגים יש להן עץ ארוך ברוחב היריעה ובראשיו שני מחטין שבורין ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי אורגים הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ובו בריכה וכו'</b>. מ\"ש בפירוש הר\"ב ויוצא שורש היחור. כ' הרא\"ש בשם הר\"ש בסוף פ\"ק דקדושין ויוצא ראש היחור. וכן לשונו עוד בפ' ערלה סי' ה']: \n",
+                    "<b>הבריכה שנה אחר שנה</b>. פירושא דרישא הוא. כמבואר בפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ספוק הגפנים</b>. פירש הר\"ב שמרכיב זמורה בגפן וזהו הנקרא ספוק. וז\"ל הר\"ש ספוק בגפנים כלשון הרכבה באילן וכו' ושייך ל' ספוק בדבר הקצר כשמחבר בו ד\"א להאריכו בדבר אחר כדתני בפ' לולב הגזול (סוכה דף לז.) ספקו בחוט ע\"כ. וספק' בחבל דספ\"ו דמס' כלאים: \n",
+                    "<b>אע\"פ שהבריכן בארץ</b>. פי' הר\"ש אע\"פ שהבריך הספוק הזה בארץ וטמנו בעפר דאיכא למיחש שמא השריש בארץ קודם שנתאחז בזקנה אפי' הכי מותר כדמפ' בירושלמי דשרשין אין בהם ממש כלומר ואפילו אם תמצי לומר בעלמא ��אין זקנה מתרת ילדה הנטועה מקודם שספקה אח\"כ בזקנה. הכא שרי אפי' השרישה קודם. דאין ממש בגרופית זה שסיפק עד כאן: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר מקום שכחה יפה וכו' פי' הר\"ב ויונקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה וכו'</b>. ומפ' בירושלמי והביאו הר\"ש דת\"ק נמי ס\"ל דאזלינן בתר יניקותו ואם אינו יונק מכח הזקנה דאסור ונוכל לעמוד על זה בעלין שכשהיא יונקת מן הזקנה הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב. ואם לאו הופכת עליה כלפי עלי הזקנה. וסי' לדבר דאכיל מחבריה מתבייש להסתכל בו. וכי פליגי בנשרו העלין. וליכא למיקם עליה דמלתא מכח העלין: \n",
+                    "<b>אם הוסיף במאתים</b>. וכיצד משערין. פי' הר\"ב במ\"ו פ\"ה דכלאים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של כלאי הכרם</b>. פי' הר\"ב כגון שהעביר עציץ נקוב. לחדא אוקימתא בירושלמי והביאו הר\"ש והארכתי בסוף פ\"ז דכלאים לפרש דלא נאסרו הגפנים אלא א\"כ הניח העציץ בקרקע: \n",
+                    "<b>ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב [חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת. גמ' במס' גיטין דף נד ע\"ב ופי' רש\"י אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת. וכיון דלא שכיחא לא החמירו בה רבנן. ע\"כ. ועיין פי' משנה זו שם בפירוש רש\"י ואז תבין. ומ\"ש הר\"ב] ואע\"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה. כלומר וטעמא שמא לכתחלה יערב איסור בהיתר בכדי שיתבטל והכא נמי ניחוש. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר' יוסי. כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ' ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות פסק כרבי יוסי. וכתב הכסף משנה משום דאמוראי מפרשי מיליה [בגיטין דף נד ע\"ב] משמע דהלכה כותיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלולבין</b>. הם הענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וסמדר</b>. כתב הר\"ב אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי. וכן כתב הרמב\"ם. ולא קשי' על מה שכתבתי במ\"ה פ\"ה דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע\"ג דאין נטע רבעי ניתן במתנה כדאיתא התם. דמכל מקום דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע עדיין לעונתו ניתן במתנה. וכמבואר ממה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>וברבעי</b>. פי' הר\"ב דכתיב כל פריו והני לאו פרי. ועי' מה שכתבתי במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ואסורים באשרה</b>. כתב הר\"ב הוא אילן הנעבד. וכ\"כ הרמב\"ם. ובין נטעו מתחלה או גדעו ופסלו כדתנן בפ' שלישי דע\"א מ\"ז ואיכא נמי כל שיש תחתיה עבודת כוכבים לרבנן דהלכתא כותייהו. אבל כיון שר\"ש חולק שם נקטי אליבא דכולי עלמא. וכן עשו בריש פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>המעמיד</b>. פי' הר\"ב המעמיד גבינה. ומעמיד פי' שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו כגבינה תקפיאני [איוב י י]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>א\"ד יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים וכו' מותר</b>. לכאורה נראה דלא אמר ר' יהושע דשרף עלים ועיקרים מותר. אלא באילן העושה פירות. דביה איירי כאמרו בשרף פגים. אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו לפי מה שכתבתי בשם הרמב\"ם לענין שביעית במ\"ו פ\"ז דמס' שביעית. אלא שראיתי להרמב\"ם עצמו בחבורו פ' ט\"ז מהל' מאכלות אסורות שכתב המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו' הרי זו אסורה בהנייה. ולא כתב שכן נמי בשרף עלי ועיקרי אילן שאינו עושה פרי. ודוחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות שמטה לענין שביעית. הואיל ויש לטעות להתיר האסור. ועוד שכפי דרך חלוקת חבורו כפי מה שהוא בידינו. הנה הל' מאכלות אסורות קודם להלכות שמטה ואין לסמוך המוקדם ��ל המאוחר. וליכא למידק דבפ' אין מעמידין במסכת ע\"ז דף לד אדיהיב רב נחמן טעמא לאסור גבינות של עובדי כוכבים משום דמעמידין בשרף ערלה מתמה גמרא כמאן כר\"א וכו' ומשני אפילו תימא ר' יהושע דבקטפא דפירי מודה רבי יהושע דאמר ר' יהושע שמעתי וכו'. ומדלא קאמרינן דאפי' בקטפא דגווזא מודה ובאילן שאינו עושה פירות שמע מיניה דסבירא להגמ' דאינו מודה דאיכא למדתי דגמ' לא בעי אלא לתרוצי לרב נחמן במאי דשמעינן בפי' דרבי יהושע אמר הכי דהיינו שרף הפגים. והכסף משנה לא העיר בזה. ומצאתי בפי' הר\"ש לפ\"ז דשביעית דהביא סוגיא דפ\"ק דנדה והכריח מכח הירושל' דאפילו מאן דמחמיר בשביעית מיקל בערלה משום דבערלה כתיב פריו ובעינן פירי אבל גבי שביעית לא בעינן פירי שהשביעית נוהגת בין מאכל אדם בין מאכל בהמה. הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ עד כאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החרצנים והזגים</b>. פי' הר\"ב [החרצנים] גרעינים וכו'. כרבי יוסי מ\"ב פ\"ו דנזיר: \n",
+                    "<b>ובאשרה ובנזיר</b>. באשרה מדכתיב (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרס. ובנזיר מדכתיב (במדבר ו׳:ד׳) מחרצנים ועד זג לא יאכל ואומר (שם) חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים וגו': \n",
+                    "<b>ומותרין ברבעי</b>. פי' הר\"ב דלאו בני אכילה נינהו ורבעי איתקש למעשר שני וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ובמתני' דלעיל כתבו דהני לאו פירי נינהו. היינו טעמא משום דלעיל בערלה נמי מותרי' מהאי טעמא דלאו פירי נינהו. ורבעי מהערלה הוא בא שכן במ\"ג פ' ב קרי לה תנא דידן ערלה לנטע רבעי משום דמערלה הוא בא. הלכך ניחא להו לפרושי לעיל טעמא דשייך גבי ערלה אע\"ג דטעמא דמפרש גבי נזיר דלאו בני אכילה נינהו שייך נמי גבי נטע רבעי כדמפרש הכא. אבל הכא דמרבינן להני לענין ערלה. מאת [פריו] הטפל לפריו והוה אמינא דה\"ה לרבעי כיון שמערלה הוא בא. הלכך איצטריכו להקישא דמע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*נוטעין יחור של ערלה</b>. דלא גזרינן יחור אטו אגוז. תוס' סוף פ\"ג דע\"ז]: \n",
+                    "<b>ואין נוטעין אגוז וכו'</b>. וכתב הר\"ב ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר. מימרא וברייתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מט) ופירש\"י בלשון אחרון אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה. ולכשיגדל ונעשה נטיעה. הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר. דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע\"י האילן של היתר. וקשיא לי בלא הבריך ובלא הרכיב נמי איכא זה וזה גורם. אגוז דאיסור וקרקע דהיתר. עכ\"ל וכתבו התוספות דלא דק דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין א'. כמו הרכבת [*אילן] איסור באילן היתר. ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע דמתני' ח פ\"ג דע\"ז אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם ע\"כ. אבל נראה לי שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י שכתב בפ' עשירי מהל' מעשר שני. זה וזה גורם מותר וכו'. שהרי גרם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת ע\"כ. הרי ששני ענינים קרי להו זה וזה גורם. ומשום הכי השמיט הבריך והרכיב בנידן דידן. וכתבו עוד התוספות וא\"ת ומאי שנא גדולי אגוז של ערלה מגדולי טבל ומעשר שני שהן חולין [כדתנן במ\"ד פ\"ט דתרומות] ואפי' גדולי תרומה אלא שגזרו עליהן בי\"ח דבר. וי\"ל דערלה שאסורה בהנאה. יש לאסור הגדולין שגם זה נהנה הוא. אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין שאינו אוכל האיסור עצמו ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ותרומת מעשר של דמאי</b>. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדאיתא בריש דמאי. והא דמחמרינן בתרומת מעשר של דמאי כמו בודאי כתב הר\"ש בשם הירוש' דרבי מאיר היא דמחמיר בדבריהם כדברי תורה דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששים משום זוב דברי ר\"מ בפ' בא סימן. והיינו נמי דאמרינן בפרק קמא דנדה ר\"מ מחמיר בכתמים. ע\"כ. ומשום הכי הרמב\"ם בחיבורו פרק ט\"ו מהלכות מאכלות אסורות השמיט של דמאי [*ועוד אאריך בזה בס\"ד במ\"ח פ\"ד דבבא מציעא]: \n",
+                    "<b>עולים באחד ומאה</b>. פי' הר\"ב ומפקינן לה וכו'. כבר כתבתי בסוף פ\"ק דחלה דמדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ומצטרפין זה עם זה</b>. מ\"ש הר\"ב מעורבין. משום דאי לאו הכי הא תנן במ\"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה. ומה שכתב לאסור ביבש וכו'. כתב פי' אחר בסוף פ\"ד דמעילה. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סאה תרומה שנפלה למאה וכו'</b>. פירש הר\"ב שנעשה בין הכל מאה. ואח\"כ נפלו שלשה קבין וכו' הרי סאה של תרומה בטלה במאה [ועוד]. ומסיים הר\"ש וז\"ל לא שיהא מותר לזרים שכבר נדמעו אלא להתיר לכהנים. והערלה מעלה את התרומה וכו'. לבטל התרומה שנפלה לבסוף. עכ\"ל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותמיהני דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן בסוף פ\"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה. ואח\"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר. ועוד שאם בהפיל במזיד. הא תנן אם מזיד אסור. והיאך תעלה תרומה את הערלה שהפילה במזיד. ואף לר\"י שכתב הטור יו\"ד סימן קי\"א בשמו דהפילה בשוגג נמי אסור דדוקא נפל מאליו בשוגג שרי. קשיא נמי דאי בהכי איירי אמאי תעלה את הערלה ובודאי שאין זו דעת הר\"ב דהא אליביה דרבי אליעזר פי' דערלה מעלה התרומה שכבר נדמעת ומדר' אליעזר נשמע לדרבי יהושע למר כשיעור דאית ליה. ולמר כשיעור דאית ליה. ומ\"ש הר\"ב לדר\"א דנפלה בצ\"ט וחצי. לא קשיא אמאי נקטה מתני' מאה דהואיל והוי טפי מצ\"ט אע\"ג דמאה ממש לא הוי. אפי' הכי נקט מאה כדי לקצר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר כך נפלה סאה ועוד</b>. פי' הר\"ב והעוד בטל בסאה חסר משהו. [*ויש לתמוה. אמאי נקטה מתניתין כלל להאי ועוד. וכבר הקשה זה הר\"ש ולא פירש במתניתין כלום. והרמב\"ם מפרש דסאה נפלה למאתים ובטלה בלא צירוף. ואחר כך נפלה סאה ועוד]. ומפרש הרמב\"ם דהאי ועוד. יהיה חלק ממאתים חלקים מסאה. [*ונצרף סאה של ערלה עם מאתים של חולין. ויהיו כלאי הכרם חלק אחד מן המאתים סאה חולין וסאה של ערלה. ועל דרך זה בעצמו יהיו כלאי הכרם מעלים את הערלה]. ע\"כ. [*ופירוש זה לא היה נראה להר\"ב. לפי שיותר נראה לו לפרש שהמעלה זה את זה הוא בענין אחד ששניהם מעלין זה את זה בערוב אחד. וכמו שמפרש למתניתין דלעיל. ונטה גם שם מפי' הרמב\"ם. דמפרש נמי למתניתין דלעיל שההעלאות הן בשני ערובים. וגדולה מזה שהירושלמי דמתניתין דהכא ודאדלעיל אתמר בחד לישנא. ולהרמב\"ם יתפרשו בשני ענינים. ולענין קושיתנו הך ועוד. אמאי נקטיה מתניתין. יש לומר מלתא וחושבנא בעלמא אשמעינן שהעוד יכול להתבטל גם כן כדמפרש הר\"ב] והא דמפרש הר\"ב אליביה דרבי יהושע. הוא הדין דיכול לפרש נמי אליביה דרבי אליעזר וכגון שנפלה למאתים פחות משהו. ולאחר כך נפל לתוכו סאה ועוד כלאי כרם. דהשתא הערלה בטלה במאתים וסאה. וכלאי כרם בטלי נמי דהא הערלה משלמת למאתים וסאה פחות משהו. א\"כ כלאי הכרם בטלים עכשיו במאתים ושתי סאות שאין בהם כלאי כרם הבטלים כי אם סאה ומשהו. שהסאה בטלה במאתים וסאה. והמשהו בסאה הפחותה במשהו. וכמו דמתניתין דלעיל נקט מאה אע\"ג דבפחות מחצ�� סאה הכי נמי נקט הכא מאתים אע\"ג דבפחות ממשהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחמץ</b>. פי' הר\"ב בתפוחים. מסיים הר\"ש שרסקו ונתנו לתוך העיסה. ועיין מה שכתבתי במ\"ב פ' עשירי דתרומות: \n",
+                    "<b>כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו'</b>. מה שכתב הר\"ב ה\"ק המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור. ומדמע בתרומה. [*לכאורה] לאו למימרא דדוקא מדמע בתרומה ולא מחמץ ומתבל. ומחמץ ומתבל דוקא בערלה וכלאים. ולא מדמע. דהא במתני' פי' לכולהו בתרומה. [*וכן כתב הר\"ש שם. וכן פירש\"י בפ' גיד הנשה (חולין דף צט)] ובודאי דהוא הדין דכולהו בערלה וכלאים [*ומתני' דהתם פירושא דהכא] אלא בא לומר דלישנא דמדמע לא נשתמשו בו אלא בתרומה אבל הוא הדין מערב בערלה וכלאים וכן ה\"ה מחמץ ומתבל בתרומה כדלקמן [*אבל כי דייקת בלשון הר\"ב מפרש מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דמוע ולא עירוב ובישול כדלקמן ומפ' כולה מתני' דהכא דאינו עולה במאה ואחד וזה דוקא בחימוץ ותיבול. וכן פירש הרמב\"ם למתניתין דהכא וגם למתניתין דלקמן מפרש בענין זה כמ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ב דטהרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעתי משמאי הזקן</b>. וכן הלכה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולמה אמרו</b>. פי' הר\"ב כמו ובמה אמרו. והלמ\"ד שמושית וקריאתה בשו\"א והמ\"ם פתוחה: \n",
+                    "<b>שאור של חטים וכו'</b>. וה\"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר. דלעולם בעי מאה ואחד. דהא לא יכול למיקם אטעמא. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי. דלעולם אינו עולה בפחות ממאה ואחד. ומשכחת לה נמי דאפילו במאה ואחד אינו עולה. [*אבל להרמב\"ם. א\"צ לזה שהוא מפרש למתניתין דהכא נמי דה\"ק כל המחמץ והמתבל הוא מדמע בתרומה. והר\"ב שהעתיק לעיל שטת הרמב\"ם לא הוה ליה להעתיק כאן שטת רש\"י והר\"ש]: \n",
+                    "<b>אין בו לעלות וכו'</b>. כתב הרמב\"ם ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ. ויש בו כדי לעלות באחד ומאה. שמוציא שיעור החלק שנפל. כמו שנתבאר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כגון גריסין וכו'</b>. והוא הדין נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד כמ\"ש הרמב\"ם. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין וכו': \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תבלין</b>. כתב הרמב\"ם הזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראים תבלין. כשאדם מתכוון לתבל בהם או בזולתם. קדרתו ותבשילו ע\"כ. ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ט דשבת. ועיין ריש פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>או משלשה</b>. שיעור המשנה או משלשה מינין משם אחד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אסור ומצטרפין [*כתב הר\"ב כלומר מצטרפין יחד לאסור</b>. אבל] לכאורה תרתי קאמר [*וכן] מסקין התוספות דפ' רבי עקיבא במס' שבת דף פט בשם ר\"ת דאסורין בנתינת טעם בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש. ובפי' הר\"ש יש ט\"ס. ומדברי הרמב\"ם בפירושו נראה שסובר דחדא קתני. שכך כתב שיעור המשנה תבלין וכו' מצטרפין לאסור וכן יראה מלשונו שבפ' ט\"ז מהל' מאכלות אסורות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שאלתי את רבן גמליאל הזקן</b>. שהיה בן בנו של הלל וזה לראיה שאף מתלמידי בית שמאי קבלו מבית הלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחזר וסכן בשמן טהור</b>. פי' הר\"ב לאחר שנתייבש השמן הראשון. ומסיים הר\"ש דאי בעודו טופח על הכלים. אם כן הטמא מטמא הטהור. והכלי ממה נפשך טמא דמשקה מטמא כלי: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>תבלין וכו'</b>. איצטריך לאשמעינן דאי לא השמיענו אלא בשאור הוה אמינא דדוקא כששני האיסורים של מין אחד. הוא דמצטרפין לאסור לזרים לרבנן. ולהכי נקט שאור משום דסתם שאור אחד מחמשת המינין דשארא בא לידי סרחון. כמ\"ש במ\"ה פ\"ב דפסחים. אבל בשני מינים ושני שמות אימא מודו לרבי שמעון. להכי תני תבלין שיש בהן הרבה מינים ואפילו הכי אסירי לזרים. ואי תני תבלין הוי אמינא בהא פליג ר' שמעון אבל במין אחד מודה. להכי תני לדלעיל. וכיוצא בזה הצריכם הרמב\"ם. אלא שיש לו פי' אחר בפירוש שמות דלעיל דבמשנה עשירית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חתיכה של קדשי קדשים וכו'</b>. הר\"ב מפרשה בטעם המשניות דלעיל ואע\"ג דלא אצטריך איכא למימר דמשום סיפא. היינו מתניתין דלקמן. נקט להך רישא דהכא. אבל הרמב\"ם מפרש למשנתנו בענין וטעם אחר ממשנה הקודמת. וז\"ל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל. ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם. כשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה. כמו שיתבאר במס' [מעילה] אבל לכהנים היה לו שעת הכשר קודם שהיה פגול או נותר. ועוד יתבאר דיני הפגול והנותר במסכת זבחים. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכות חולין והוציאום אח\"כ ונשאר שאר הבשר. שהוא אסור לזרים מפני בשר הקודש שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע\"פ שיש בו הנותר והפגול. כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה. ור\"ש אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל עכ\"ל. עוד הוסיף לבאר דהכא בנתבטל הטעם בששים. אם הוא מין במינו. או שאינו בנותן טעם. אם הוא בשאינו מינו. ושאלו החתיכות שיוציא יכירום שהם האסורים ע\"כ. ומה שנתן טעם שאיסורו שעל ישראל חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכו'. אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. פי' דבריו אלו. כך הוא. לענין פגול דלכהנים היה להם שעת הכשר כלומר ראוי וכשר להיות מותר להם. אלו לא היה נעשה פגול אבל ודאי שקודם שנעשה פגול ג\"כ אין להם היתר לאכול דדין פגול באחד מארבע עבודות. שוחט מקבל ומוליך וזורק. כדתנן במ\"ג פ\"ב דזבחים וקודם שנזרק הדם אסור הבשר באכילה כמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות מעשה הקרבנות. ומשום הכי דקדק לכתוב בלשון שעת הכשר. ולא כתב היה מותר שהוא הפך ל' שלא היה מותר לישראל. ומעתה מה שכתב שלישראל לא היה מותר לעולם אבל יביאו קרבן מעילה. זה בלבד בקדשי קדשים שמועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם. כדתנן בפ\"ב דמעילה. וכאלו אמר הרמב\"ם שאע\"פ שאז היא שעת הכשר לכהנים שיהיו ראוים להם אם לא יתפגלו כמו שפירשתי. אבל לישראל אין להם היתר לעולם. דקדשי קדשים אינם נאכלים אלא לכהנים כדתנן באיזהו מקומן. וכשאכלו ישראל ר\"ל בשעת הכושר שיש לכהנים. דהיינו משהוקדשו עד אחר זריקת דמן. נתחייב בקרבן מעילה. כך צריכין לפרש דהא תנן בריש מעילה. דמשהותר לכהנים אין מעילה לישראל. אלא דה\"ק דלישראל אין להם היתר לעולם. והיינו בקדשי קדשים שאינן נאכלין אלא לכהנים. ויש בו עוד חומרא. דאם אכלו בשעת הכושר שלכהנים נתחייב במעילה. אבל לכהנים יש שעת הכשר. כלומר ראוי להיות מותר. אם לא יתפגל. ואע\"ג דפגול וכן נותר שייכים אף בקדשים קלים. מתניתין לא מפרשה אלא בקדשי קדשים. דקדשים קלים מותר לישראל כמו לכהן. ואע\"ג דהמורם מהם נאכל לכהנים. כדתנן באיזהו מקומן. מכל מקום הואיל ולא שייך במורם מעילה כלל כמ\"ש הרמב\"ם בריש פ\"ב מהלכות מעילה. הלכך לא החמירו בפגול ונותר שלהם בישראל יותר מבכהנים. ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דוקא שנתבשלו כל השלש חתיכות בבת אחת עם חתיכות חולין. אלא הוא הדין כשכל אחד נתבשל לבדו עם חתיכות חולין. דהא מטעם שהם חמורים על ישראל נגעו בהו. ולפיכך נמי מותרים לכהנים כי *) נתבטלו. ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור. וזהו שכתב בחיבורו בפ' עשירי מהלכות מעשה הקרבנות בזה הלשון. חתיכות של קדשי קדשים. או של פגול. או של נותר. שנתבשלו עם חתיכות אחרות. אותן החתיכות אסורות לזרים. ומותרות לכהנים. עכ\"ל. ותמיהני על בעל כסף משנה. שעל מה שכתב הראב\"ד בהשגותיו. והוא שהיה בשל היתר כדי להעלות את האיסור כתב שזה דבר פשוט. וכתבו רבינו בהדיא בפי' המשנה שם. אבל קשה שלא הוה ליה לומר או או וצ\"ע. עכ\"ל. ולפי מה שהתבאר מדברי פי' המשנה. מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור. וזה שאמר שרבינו כתב כן בפי' המשנה. חושב אני שראה פירושו למשניות הקודמות ולא עיין בפירושו למשנה זו. וניחא נמי מה שדקדק לכתוב או או. דאין חלוק בין נתבשלו כולם בבת אחת בין נתבשלו אחת אחת. כמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>של פגול ושל נותר</b>. הר\"ב כתב ושל טמא. ולא נמצא כן בנוסחות המשניות. גם הר\"ש לא כתבו. אבל לפי' הר\"ב ניחא טפי אי גרסינן ליה ולהרמב\"ם ניחא טפי דלא גרסינן ליה שכבר ראית מה שפי' כמו שהעתקתיו. וכתב אח\"כ וז\"ל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופגול כמו שיתבאר במקומו ע\"כ. ועיין בסוף מס' פסחים. ובמשנה ד פרק ד דמעילה. ובחיבור הרמב\"ם פרק ח מהלכות אבות הטומאות. ואל תקשה על מה שכתבתי לעיל דמתניתין חדא חדא קתני. דמכל מקום משום פגול ונותר לא הוי ליה למתני טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עם בשר התאוה</b>. פי' הר\"ב בשר חולין. ומתניתין לישנא דקרא נקטיה דבפ' ראה כתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר ובבשר חולין משתעי קרא]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ידלק</b>. כתב הר\"ב שאסור בהנאה וכו' שלא יהנה ולא יצבע וכו'. לשון ברייתא. וכתבו התוס' דפסחים [דף כה] וקדושין [דף נו]. דאע\"ג דאמרינן שלא יהנה. אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דסלקא דעתך דשרי משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דחזותא לאו מלתא היא. ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו. ע\"כ. והא דיליף הכא מוערלתם. בקדושין פ\"ב משנה ט מפרש בענין אחר]: \n",
+                    "<b>כולם ידלקו</b>. עיין בפי' מ\"ו: \n",
+                    "<b>יעלה באחד ומאתים</b>. כתב הרמב\"ם בפי' ענינו שיערבו אותו הבגד וכו'. ולא לכתחלה קאמר. דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא אם נתערבו. וכן לשונו בפט\"ז מה' מאכלות אסורות נתערב באחרים יעלה במאתים ואחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצובע וכו'</b>. כתב הרמב\"ם והשמיענו בהלכה הקודמת. קולא לחכמים אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה. ובזו ההלכה השמיענו חומרא לרבי מאיר שאמר אפי' חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידלק</b>. כ' הרמב\"ם ולא נאמר בזו תעלה. לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים ע\"כ. וכן פסק בספ\"ג מהלכות בכורות. ובסוף הל' פסולי המוקדשי' לענין השק שמע מינה דסבירא ליה דמתניתין נמי כרבנן. דלא כירוש' שהביא הר\"ש דאמר דמתניתין כר\"מ: \n",
+                    "<b>ומשער נזיר ומפטר חמור בשק</b>. עיין בסוף מס' תמורה מה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומפטר חמור</b>. כתב הר\"ב לאחר עריפה כולי עלמא מודו וכו'. דאילו מחיים שרי רבי שמעון בהנאה פרק קמא דבכורות. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ומוקדשין</b>. פי' על גבי המזבח. ומשום הכי שאני שער נזיר. אע\"ג דכתיב ביה קדוש: \n",
+                    "<b>[*בכל שהן</b>. מוקי לה הראב\"ד בהשגותיו לסוף פ\"ג מה' בכורות בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידלק</b>. פי' הר\"ב דיש שבח עצים בפת. ובפ\"ה דע\"ז מ\"ט לענין עצי אשרה כתב הר\"ב דמוקי ליה הגמרא כשאבוקה כנגדו. ונראה דהכא נמי דכוותה. והכי אשכחן בפ' כל שעה (פסחים דף כז) דמוקי גמ' לתנו רבנן דהתם תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' אפה בו את הפת וכו' כשהאבוקה כנגדו ופי' רש\"י כנגד הפת מבעיר עצים בפי התנור ע\"כ. וכתב הר\"ן ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין. ע\"כ. ולענין עצי חולין שאפה בו עיסת מעשר שני לא הוי הכי. כדתנן במס' מעשר שני ריש פ\"ב: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ידלקו</b>. כתב הר\"ב והא דלא אמרינן ימכרו וכו' משום דהכא חיישינן בכולהו וכו'. [*עיין מה שכתבתי במ\"ט פ\"ג דע\"ז לענין מ\"ד ה] אכוליה פרקין מהדר לשנויי ונטר ליה עד הכא. וז\"ל הר\"ש והא דלא אמרי' בכל הני דמתני' וכו' ע\"כ. וראיתי בירושלמי מפרש לה אמתניתין קמייתא בגד שצבעו וכו'. וקצת קשה בעיני דהתם פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם. גם בחבורו פט\"ז מה' מאכלות אסורות. דדוקא בסתם יינם קאמר רשב\"ג אבל ביי\"נ ממש אין לו תקנה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והשתא מעיקרא לאו קושיא הוא דאיכא למימר דהני דמדאוריי' אסירי בהנאה יש להן דין יי\"נ ממש [*במ\"י פ\"ה דע\"ז כתבתי תירוץ לזו הקושיא]. והר\"ש הקשה וז\"ל לא משתמט בכל הנך איסורי דלימא יוליך הנאה לים המלח אלא לענין ע\"ז לר\"א בסוף כל הצלמים ודכוותיה פסקינן התם. ושמא משום דע\"ז תופסת דמיה אע\"פ שאינה ניתרת בכך מכל מקום מיחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח. ועוד יש לחלק דהתם תנור שהסיקו וכו' ונטל כרכר וארג בו וכו' שרינן בהולכת הנאה כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין ע\"כ. [*ולהתירוץ השני מתני' ד וה דהכא אינם מתורצים] והר\"ב שלא כתב לקושיא זו אפשר משום דסבירא ליה כהרמב\"ם שסובר דהא דרשב\"ג ודר' אליעזר כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמו שכתב הכ\"מ בפט\"ז מהל' מאכלות אסורות והשתא בשינויא דארבי שמעון בן גמליאל מתורץ נמי דר' אליעזר: \n",
+                    "<b>[*נתערבו כו'</b>. מ\"ש הר\"ב ואי גרסי' וכו'. עי' במה שכתבתי בזה במ\"ט פ\"ג דע\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקדש</b>. שנא' (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה. וענינו השרפה כמו שבארנו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*רמוני בדן</b>. גם לר\"מ הוזכרו כדתנן במ\"ה פי\"ז דכלים. ועי' בפי' הר\"ב במ\"ה דעשרה דברים וכו']: \n",
+                    "<b>חלפי תרדין פי' הר\"ב עלין כו'</b>. וז\"ל הערוך עלין והצלעות של תרדין. ובמ\"ד פ\"ק דעוקצין מפרש הר\"ב בענין אחר: \n",
+                    "<b>[*הראוי לערלה ערלה וכו'</b>. כתב הר\"ש בירושל' דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבא לא בטלי באחד ומאה ומש��י כולן ראוין לתרומה ולא שייך למתני האי לישנא. ועל חנם דייק. דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה. ועוד דדלמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע\"ז עכ\"ל. וכלומר דמתני' דהכא אינה אלא פירושא דמשנה דלעיל שנשנית שם פלוגתא דרבי מאיר וחכמים. דרבי מאיר אומר ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים ובתרומה דליק' לא שייכא שיכול לאכלה. וגם לא שייך בא' ומאתים [דתרומה] עולה באחד ומאה. ובסדר משנה בירוש' גרס במ\"ו דלעיל הראוי לערלה וכו'. ואהתם אתמר נמי דירושלמי שכתב הר\"ש]: \n",
+                    "<b>לכלאי הכרם</b>. הר\"ב לא חשיב לחביות סתומות. וכן הר\"ש. אבל הרמב\"ם חשיב להו. וכן נראה: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר</b>. פסק הר\"ב דלא כר' עקיבא. וכן הרמב\"ם ועיין במשנה דלקמן ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. הכי גרס הרמב\"ם וכתב אמרם כיצד רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא כשיהיו שלמות כמות שהיו אבל נתפצעו וכו': \n",
+                    "<b>נתפרדו</b>. עיין בפי' מ\"ו פ\"ק דמעשרות: \n",
+                    "<b>נתפרסו הככרות</b>. כתב הר\"ב האי סתמא כר' עקיבא דהלכתא כותיה. ותימה דלעיל פסק דלא כרבי עקיבא. וכן כתב שם הרמב\"ם אבל פסק דהכא עיקר. דהא מחלוקת ואח\"כ סתם היא דהלכה כסתם וכן חזר בו הרמב\"ם בפט\"ז מהל' מאכלות אסורות ופסק כר' עקיבא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק ערלה.</b> פי' הר\"ב כגון עובד כוכבים שיש לו נטיעות וכו'. כבר כתבתי בזה במ\"ב פ\"ק: ",
+                    "<b>כרם נטוע וכו'.</b> הכי נמי בספק כלאי כרם. והכי מייתי לה לענין ספק בסוף פ\"ק דקדושין דף לח. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י מהל' מאכלות אסורות: ",
+                    "<b>החדש אסור בכל מקום.</b> ובירוש' קאמר דמתני' כר\"א דסוף פ\"ק דקדושין. הר\"ש. [*ועיין מה שכתבתי אני שם בסייעתא דשמיא. וכן מ\"ש במ\"ד פ\"ז דמס' תמורה]: ",
+                    "<b>[*והכלאים מדברי סופרים וכו'.</b> פי' הר\"ב מה בהמתך בין בארץ בין בחו\"ל. מימרא דשמואל ספ\"ק דקדושין דף לט ופי' רש\"י דהא חובת הגוף היא]: ",
+                    "<small>סליק מסכת ערלה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערלה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ערלה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Orlah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/TYT Intro to Mishna Commentary.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "TYT Intro to Mishna Commentary",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC-BY",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "text": [
+        "<small>By Yom Tov, who is called Lipmann, son of my father and master the Rabbi Natan, of blessed memory, who was the son of my illustrious master and grandfather <sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yom Tov writes in his introduction to the <i>Ma’adanei Yom Tov</i>, his commentary on the <i>halachic </i>work of Rabbeinu Asher, that his father perished at the age of 18, shortly before he was born. He writes that based on his father’s writings, he can tell that he was a wise man considering his young age. Rabbi Yom Tov was raised by his wellknown, scholarly grandfather.</i>, our Teacher the Rabbi Moshe Wallerstein, of blessed memory, the Levi, Heller. <sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Translated by Moshe Holender based on the print of Wagschal Publishing Ltd., Jerusalem 1999.</i></small>. <br>",
+        "Our holy rabbi, Rabbi Yehudah HaNasi<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Also known in English as Rabbi Judah the Prince, often referred to in Rabbinic literature as simply, “Rabbi”.</i>, taught this Mishna during his lifetime: “Occupying oneself with Scripture [alone] is somewhat meritorious<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Lit. “meritorious and not meritorious”</i>, occupying oneself with Mishna [alone] is meritorious and one receives reward, and occupying yourself with Gemara – there is nothing more meritorious than this.” Upon learning this, everyone abandoned the study of Mishna and pursued the study of Gemara. Subsequently, Rabbi expounded: “And always run to study Mishna even more than Gemara.”<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Citation is from Talmud Bavli, tractate Bava Metzia p. 33a-b.</i>",
+        "Likewise, our great rabbi and master, the <i>gaon </i>Rabbi Yehuda Loew son of Betzalel (the MAHARAL)<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">At the age of 18, Rabbi Yom Tov was appointed as a rabbinical judge in the <i>beit din </i>of the MAHARAL, in Prague (then in Bohemia, today in the Czech Republic).</i>, of blessed memory – who famously led a yeshiva and disseminated the “most meritorious” area of Torah to the masses, the Gemara – subsequently instructed his students to “run to study Mishna.” In response, many Torah scholars joined together in various study groups and classes. Each day they studied one chapter of Mishna, and reviewed their studies over and over.",
+        "With divine assistance, the students kept to this study schedule with utmost seriousness. The program spread not only throughout Prague, where the aforementioned <i>gaon </i>enacted it, but to many other communities near and far, and in this way it disseminated knowledge of the Mishna throughout Israel.",
+        "In fact, the instruction of our great rabbi [the MAHARAL] was even greater than that of our holy Rabbi<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yehuda HaNasi is called “Rabbi” alone, as mentioned previously, and also “our holy Rabbi”.</i>! The reason is this: The type of Mishna study that our holy Rabbi was referring to when he instructed his students to “run after” it involved simply learning the words and basic meaning of each Mishna. It is the same as one would approach a codified body of law, without paying careful attention to understanding the reasoning that lies behind the laws. The student would not attempt to resolve contradictions, which is actually the definition of “Gemara”. In fact, our holy Rabbi’s whole intention when composing the text of the Mishna was to teach each and every point of law in brief statements.",
+        "He left their underlying reasons to be taught orally to knowledgeable and wise scholars, while omitting them from the Mishna, which was meant for the masses as well. Anyone who spent his time gaining knowledge and understanding of the reasons behind the <i>Mishnayot </i>and resolving their contradictions was called one who “serves <i>talmidei chachamim </i>(Torah scholars),” because he was required to serve them and [at the same time he would] hear [lessons] from them. This was in contrast to the “study of Mishna” alone, which meant understanding the meaning of the words and learning the laws and statutes without knowledge of the source and reasons for the law.",
+        "The intention of our holy Rabbi in composing the Mishna was simply to rule on matters of law, and that is why he himself taught that “there is nothing more meritorious than the study of Gemara” – because studying Mishna without Gemara will not lead to the ultimate purpose, which is being able to teach correct application of the law in Israel. If the scholar does not know the underlying reasons, then he may mistakenly compare two unlike cases and render an incorrect judgment. The following passage of Talmud in tractate Sotah<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">P. 22a.</i> refers to those who learn only Mishna: <i>“Tana’im<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">This is a word that the Talmud sometimes uses to refer to people who specialized in memorizing <i>Mishnayot</i>.</i> </i>wear out the world.” Could this statement really mean that they ‘wear out the world’? Are they not the ‘settlers’ of the world? As it states: “The pathways of the world are his.”<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">This verse, from Habbakuk 3:6, is homiletically interpreted as follows: “Pathways” (הליכות) is grammatically similar to “laws” (הלכות). The word “world” (עולם) can be interpreted as hinting to the “World to Come”. So the verse may now be read as “[One who learns] laws, the World to Come is his [i.e. he merits eternal reward].” (השונה הלכות עולם שלו בזכותו – רש\"י) The “one who learns laws” is someone who studies Mishna.</i> Rather, the [critical] statement is referring to those who render legal judgements based on their study of Mishna alone<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Rashi on the passage gives three reasons why someone who studies only Mishna will err in a matter of law: 1) Since he doesn’t always know the reasoning, he will falsely compare one case to another, 2) Many <i>Mishnayot </i>are actually the teachings of unnamed individual rabbis whose opinion the final law does not follow, and you need to analyze each Mishna in depth to understand whose opinion it represents, and 3) they do not know the principles of how to determine the final law in cases of dispute between two different rabbis.</i>.",
+        "Even though the Oral Torah that Moshe transmitted to Yehoshua and Yehoshua to the Elders, etc.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"><i>Pirkei Avot </i>1:1</i> was explained completely in all its details, there is no age and no generation that lacks new situations and novel discoveries within the Torah’s laws.",
+        "Do not object to this idea based on the Talmud in tractate Megillah (p. 19b): “<i>What does the verse ‘…and upon [the tablets, write] all these things that G-d spoke with you on the mountain’ mean? It teaches that the Holy One, blessed be He, showed Moshe subtleties of the Torah<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Deductions based on specific key words in the text. (Rashi, <i>ad loc</i>.)</i> and subtle inferences of the Scribes<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Deductions of later generations of scholars based on the subtle wording of earlier generations. (Rashi.)</i>.</i>” For I contend that Moshe did not transmit any of these subtleties to others. The wording of the Talmud indicates this, because it says that G-d “showed” Moshe and not that he “transmitted” to him or that he “taught” him. If the Torah had phrased it in one of these ways, then Moshe would certainly have passed on this knowledge to Yehoshua as well, for he would never act miserly [even in spiritual matters]. This was proven when he ordained Yehoshua by placing both hands upon him, even though he was only commanded to do it with one hand.",
+        "However, when the Torah wrote “showed,” it meant that G-d merely allowed Moshe a glimpse of this knowledge, just as someone shows an object to his friend but does not give it to him. This is a true and fitting interpretation of the verse.",
+        "Now, the early generations possessed a broad perspective and clarity of thought. Therefore, they knew how to accurately compare one case to another without error, based on the principles passed down by tradition. But at the end of the Second Temple period—although they were still in possession of these principles—their perspective narrowed and their thoughts became clouded due to the difficulties and sufferings of that time. Therefore, it is possible that they erred by comparing one case to something not similar to it and ignoring another case that was similar. (In any event, since they did possess true principles that were passed down to them by our teacher Moshe, of blessed memory, [who received them] from the mouth of G-d, we apply to them the principle of \"These and those are the words of the living G-d.\" This means that we treat both sides of a <i>halachic </i>dispute—whether to acquit or convict, whether to declare pure or impure, whether to permit or forbid—as valid opinions<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Although ultimately we must accept only one of the sides in order achieve a final legal ruling.</i>. In the fifth chapter of Ketubot (p. 57 s.v. <i>Ha kamashma lan</i>), Rashi explains that this is because sometimes one line of reasoning is valid in one case, and in another subtly different case, a different line of reasoning is valid. Very small differences in the case at hand can critically distinguish it from another, similar case, and then the reasoning used in that case would not apply.)",
+        "Due to these challenges, our holy Rabbi gathered together all the sages of his generation, and they debated each issue at length until they were able to issue a final, definitive ruling for all future generations. He only codified the final law, but did not include the explanation and reasoning, because those details were entrusted to the worthiest sages. Anyone who wanted to know, comprehend and analyze the laws served the sages, and in return they taught him; this is called <i>Gemara</i>.",
+        "This process continued for generation after generation, until the text of the Gemara itself was finally codified and passed down to us in the form that we have it today. Rabbi's own reasoning prompted the sages of the generations after the sealing of the Talmud to author codes of law. These codes represent the final <i>halacha </i>that results from the debates and discussions of the Gemara. The rabbis<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">Here referring to the <i>Gaonim </i>and <i>Rishonim</i>.</i> saw that due to the students' loss of focus and the many constant disturbances [of the Exile], even learning the set text of the Gemara was not beneficial for everyone. Therefore, they extracted every detail of the law and ordered them topically, while leaving out the debates that gave rise to these <i>halachot</i>—for example, the Mishneh Torah of the great Maimonides (RAMBAM).",
+        "Just as Rabbi taught that there is no study more praiseworthy than Gemara, these later authors wrote their codes with the same intention—that the highest level of learning remained in understanding the reasoning that lay behind the laws. If students spent all their time simply learning <i>halachic </i>compendiums, they too would be in the category of those who \"wear out the world,\" as explained. Who could say it better than the RAMBAM himself: When a correspondent asked him the proper path in learning, the RAMBAM replied that he should study the Mishneh Torah along with the works of Rabbi Yitzchak Alfasi (RIF)<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">The \"RIF\" included in his work all the discussions and debates of the Gemara that have bearing upon <i>halacha </i>relevant for modern times, interspersed with brief explanations in his own words.</i> <sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">RAMBAM, Responsa, page 27 (see also page 30). (<i>Note in original text.</i>)</i>.",
+        "This guidance of the RAMBAM parallels that of Rabbi in instructing his students to learn the Mishna and then to \"run\" to study the Gemara, and from his advice you can extrapolate to the works of later authors, as well.",
+        "Returning to our original point: When Rabbi instructed his students to \"run\" to study Mishna, his intent was the Mishna alone without any accompanying explanations. But later, the RAMBAM—and after him our master, Rabbi Ovadia of Bartenura (RAV), of blessed memory—saw the need to write commentaries on the Mishna. The RAV wrote his commentary because he was not satisfied with the RAMBAM's work. This was not only because occasionally he saw fit to explain the Mishna differently than the RAMBAM—if that had been his only reason, he could have simply written glosses on the RAMBAM's commentary.",
+        "The RAV preferred an entirely different style in approaching the commentary, similar to that of Rashi's commentary on the Talmud. The RAMBAM's approach is to formulate general principles and conceptual categories that explain the Mishna. He then writes these alongside the Mishna, and expects the student to analyze them and apply them logically to all the cases of the Mishna in order to understand the reasons behind each law. Rashi, on the other hand, divides each Mishna [and Gemara] into small parts, and writes brief explanatory comments on each of those parts in the order that they appear in the Talmud. Since Rashi's commentaries on the <i>Tanach </i>and the Talmud were disseminated widely and accepted by every community, the basic approach in studying Talmud typically follows Rashi's explanation<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Even though the RAMBAM has many significant differences from Rashi in his understanding of the Talmud, since he did not write an interlinear commentary explaining how he understood the Talmud's words, reconstructing his method has always remained the domain of advanced Torah scholars.</i>. The RAV wisely saw this as a powerful reason to write a full commentary on the Mishna alone based upon Rashi's style, method, and explanation of each Talmudic topic<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">The comments of Rashi to the Mishna could not simply have been collected and published on their own, because their purpose within the larger Talmud commentary is only to clarify the basic meaning of the Mishna so that the student will have a foundation to learn the Talmudic passage that follows. For example, on a difficult passage Rashi will often simply write, “This is explained in the Gemara.”</i>.",
+        "This is why, when our master and teacher Rabbi Loew, of blessed memory, promulgated his decree to increase Mishna study among the Jewish people, it was not meant in the same way as Rabbi's decree to study the Mishna without any reasons or explanations. Rather, the idea was to study it together with one of the later commentaries.",
+        "This is what I meant when I said that the instruction of our rabbi and master, [Rabbi Loew,] of blessed memory, was greater than that of our holy Rabbi, of blessed memory—since it mandates the study of the Mishna with a commentary, the students are automatically studying the “Gemara” together with the Mishna.",
+        "I made my best effort to understand the Mishna with the commentary of the RAV, because his commentary usually reflects the generally accepted explanation of each topic, being that his commentary is based on that of Rashi, as I have explained. I joined one of the previously mentioned study groups, and I plunged into the great, wide sea of the Mishna—filled with hints, subtle inferences and matters of great profundity, where my weak intellect reached as far as it was able to go. We found several passages of the Mishna that were ambiguous and indecipherable. Similarly, there were various <i>Mishnayot </i>that contradicted each other, and [the RAV] did not explain how to resolve them.",
+        "Now, these things are not the fault of the commentator, but rather our own fault. The commentator knew the answers to these questions and did not explain them, thinking that an explanation was not necessary. We find this phenomenon even in the earliest generation of Amoraim, for example, the story of Rav and Shmuel in the third chapter of tractate Nazir, p. 19. The Mishna there states, about a person who was standing in a graveyard and declared he wanted to become a <i>nazir</i>, \"If he walked out and walked back in, the days count [toward the 30-day time period of <i>nezirut</i>].\" The Gemara expresses surprise at the Mishna's implication that as soon as the person walks out of the graveyard, he becomes a <i>nazir</i>. Someone who is impure (as is one who stood in a graveyard) cannot acquire the status of a <i>nazir</i>! Shmuel explained that the Mishna is only referring to someone who left the graveyard and then underwent the full 7-day purification process. At that point, the <i>nezirut </i>automatically goes into effect and remains even if the <i>nazir </i>later defiles himself by entering a graveyard. Later, Rav Kahana and Rav Asi (who had gained clarity from Shmuel in understanding the Mishna) approached Rav and asked him, \"Why didn't you explain the Mishna to us in those words?\" He said to them, \"I thought perhaps you did not need the explanation.\"<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">This fits well with Rav’s own principle, laid out in tractate Pesachim 3b, that one should “Always teach his student in a short way.” That is, one should always use the fewest amount of words to get the point across clearly. Rashi (<i>ad loc.</i>) explains that this way the teachings will be easier to memorize.</i> [We find a similar story in tractate Megillah, chapter \"Hakorei omed\", p. 23 and in the first chapter of Sanhedrin, p. 10, where Rav Yosef asked Abaye the same question.]",
+        "Beyond that phenomenon, though, we also find open, clear contradictions within the RAV's commentary itself. The majority of these contradictions are because in one Mishna the RAV explained according to one opinion in the Talmud, and in another Mishna he explained according to an opposing opinion. Occasionally, he will also combine two different opinions in a way that does not fit together well. I encountered all of these things, and I understood some small bit of them.",
+        "A person understands his own flaws better than anyone else. Only he can perceive how extensive they are, as King Solomon wisely said, \"A man's heart knows the bitterness of his soul.\" I evaluated myself and know in my soul that of all my peers, I am the most lacking—whether it be in understanding vague or ambiguous passages, or contradictory <i>Mishnayot</i>, or even in understanding the difficult parts of the RAV's commentary that require further explanation. And if I was lacking in these three areas, then I could not have a comprehensive, true understanding of the Mishna as a whole.",
+        "Therefore, I contemplated the works of those who came before me, to the best of my ability, in order to see if I could fill in the gaps in my understanding. When I exerted myself, I found success and I began to have confidence in my abilities<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">It is noteworthy that the Tosafot Yom Tov was the first <i>sefer </i>that Rabbi Yom Tov wrote, and he started as a young man.</i>. I was then able to properly write down the results of my analyses. This proves the statement of <i>Chazal</i>, \"If someone exerts himself [in Torah learning] and says that he was successful, you should believe him.”<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">The full passage states: <i>Rabbi Yitzchak said, “If someone tells you ‘I exerted myself [in Torah learning] and did not succeed,’ don’t believe him. ‘I did not exert myself and did succeed,’ don’t believe him. ‘I exerted myself and I succeeded,” believe him.” </i>(Tractate Megillah 6b)</i>",
+        "This is my system of analyzing the Mishna: If there is 1) something in the Mishna requiring explanation that is not explained by the RAV; 2) a contradiction from another Mishna that was not addressed by the RAV; 3) something in the RAV's commentary that needs elaboration or explanation; 4) a contradiction between two passages in the RAV, and all the more so between something in the RAV's commentary and a clear Mishna—I will go to the Gemara, Rashi, Tosafot, and the works of the <i>halachic </i>authorities and their commentaries, to see if I find an explanation or resolve the contradiction. In my writing, I will suffice with mentioning only one way to solve the problem instead of listing several solutions at length.",
+        "I shall fulfill the dictum of Esther<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">The Talmudic sages based the principle of naming the person who originally said a statement from the Book of Esther 2:22, “…and Esther told the king in the name of Mordechai.”</i> to say something in the name of he who said it before me. Conversely, the Sages command us to admit when we have not heard an answer [from the oral tradition], and say, \"This is how it seems to me.\" And if someone can prove me wrong, let him present his proof. If, by way of explanation, I am forced to quote the words of the codifiers, whether it be the RAMBAM or Rabbeinu Yaakov Ba'al HaTurim, and those passages themselves need explanation or further investigation—or if they do have an explanation, but I prefer an alternate explanation—I will treat them as long as is necessary for me to thoroughly critique them. The choice as to which opinion is correct lies with you, my valued peer. And I have not come to contend with those beloved scholars<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">Paraphrasing Tehillim 55:14 with a play on words; see original Hebrew.</i> who are wiser than myself, Heaven forbid.",
+        "And you, my dear, discerning reader—if it is too daunting to approach the work as a whole, do not hesitate to study only those parts that please you, where you require an incisive commentary. I have separated each comment [so that it stands on its own].",
+        "I will take the liberty of explaining the nature of my composition and why I named it Tosafot Yom Tov. Every author among both the earlier and later sages named his work so that people anywhere could refer to it unambiguously and say, \"in such-and-such a book it says this, and in such-and-such a work it says that.\"",
+        "Some authors named the book after themselves, and some named it according to its topic or purpose. Both approaches were learned from the Prophets, like Yehoshua, Shmuel, Yeshaya, Yirmiyah, and the like, as well as Judges, Kings and Psalms. It is quite fitting when both styles can be combined—for example, King Solomon named his book \"Proverbs of Solomon\". According to our Sages, the book of Kohelet [Ecclesiastes] is also like this, as Rashi explains: The book is called <i>Divrei Kohelet</i>, the \"Words of Kohelet,\" and the connotation of the word \"<i>Divrei</i>\" hints to words of rebuke, which is the topic of the book.",
+        "Therefore, I saw fit to name my work <b> Tosafot Yom Tov</b>, based both on the nature of the work and its creator. It contains \"<i>tosafot</i>\" [supplements], because it adds explanations to the RAV, both in <i>Mishnayot </i>that lack adequate explanation, or in places where his own commentary needs further clarification. It also parallels the style of the commentaries of Tosafot that were composed on the Talmud. It is also a Torah principle that \"one who 'adds' [to Torah learning] is himself 'added to'<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">The verb for “add,” מוסיף, comes from the same root as <i>tosafot</i> י.ס.פ–(תוספות).</i> from Heaven,\" based on the mystical explanation of the \"rabbinic cloak [<i>chaluka / חלוקא</i>]\". This is also an appropriate reason to call it Tosafot Yom Tov, for my soul proclaims that this is my portion [<i>chelek/ חלק </i>]; a portion from G-d above.",
+        "<i>May He Whose hand doled out the deep, My road to truth from swerving keep, And Judah’s sons from exile wrest, To dwell with them in Zion’s breast.<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">Poetic translation courtesy of Rabbi Dov Dukhovny.</i> </i>This corresponds to what the Sages say in the Midrash Rabbah, <i>parashat </i>Tzav, \"Rav Huna said, 'All the Diaspora shall only be gathered together in the merit of the <i>Mishnayot</i>, as Scripture states, «When they study<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">The straightforward translation is, “When they hire among nations,” but the Sages homiletically interpret the word יתנו to read as if it were written with the Aramaic root תנה , in which case it would mean “study.” Citation is from the book of Hoshea, 8:10.</i> among the nations, then I will gather them.»'\" Amen, so may it be His will speedily in our days. "
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah, trans. Moshe Hollender .json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah, trans. Moshe Hollender ",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "text": [
+        "<small>By Yom Tov, who is called Lipmann, son of my father and master the Rabbi Natan, of blessed memory, who was the son of my illustrious master and grandfather, our Teacher the Rabbi Moshe Wallerstein, of blessed memory, the Levi, Heller.</small> <br>.",
+        "Our holy rabbi, Rabbi Yehudah HaNasi, taught this Mishna during his lifetime: “Occupying oneself with Scripture [alone] is somewhat meritorious, occupying oneself with Mishna [alone] is meritorious and one receives reward, and occupying yourself with Gemara – there is nothing more meritorious than this.” Upon learning this, everyone abandoned the study of Mishna and pursued the study of Gemara. Subsequently, Rabbi expounded: “And always run to study Mishna even more than Gemara.”",
+        "Likewise, our great rabbi and master, the <i>gaon</i> Rabbi Yehuda Loew son of Betzalel (the MAHARAL), of  blessed memory – who famously led a yeshiva and disseminated the “most meritorious” area of Torah to  the masses, the Gemara – subsequently instructed his students to “run to study Mishna.” In response,  many Torah scholars joined together in various study groups and classes. Each day they studied one chapter of Mishna, and reviewed their studies over and over.",
+        "With divine assistance, the students kept to  this study schedule with utmost seriousness. The program spread not only throughout Prague, where the  aforementioned <i>gaon</i> enacted it, but to many other communities near and far, and in this way it  disseminated knowledge of the Mishna throughout Israel.",
+        "In fact, the instruction of our great rabbi [the MAHARAL] was even greater than that of our holy Rabbi!  The reason is this:  The type of Mishna study that our holy Rabbi was referring to when he instructed his students to “run  after” it involved simply learning the words and basic meaning of each Mishna. It is the same as one would  approach a codified body of law, without paying careful attention to understanding the reasoning that lies behind the laws. The student would not attempt to resolve contradictions, which is actually the  definition of “Gemara”. In fact, our holy Rabbi’s whole intention when composing the text of the Mishna was to teach each and every point of law in brief statements.",
+        "He left their underlying reasons to be taught orally to knowledgeable and wise scholars, while omitting them from the Mishna, which was meant for the masses as well. Anyone who spent his time gaining knowledge and understanding of the reasons behind the <i>Mishnayot</i> and resolving their contradictions was called one who “serves <i>talmidei chachamim</i> (Torah scholars),”  because he was required to serve them and [at the same time he would] hear [lessons] from them. This was in contrast to the “study of Mishna” alone, which meant understanding the meaning of the words and learning the laws and statutes without knowledge of the source and reasons for the law.",
+        "The intention of our holy Rabbi in composing the Mishna was simply to rule on matters of law, and that is  why he himself taught that “there is nothing more meritorious than the study of Gemara” – because  studying Mishna without Gemara will not lead to the ultimate purpose, which is being able to teach  correct application of the law in Israel. If the scholar does not know the underlying reasons, then he may  mistakenly compare two unlike cases and render an incorrect judgment.  The following passage of Talmud in tractate Sotah refers to those who learn only Mishna:  “<i>Tana’im</i> wear out the world.” Could this statement really mean that they ‘wear out the world’?  Are they not the ‘settlers’ of the world? As it states: “The pathways of the world are his.” Rather, the [critical] statement is referring to those who render legal judgements based on their study of  Mishna alone. ",
+        "Even though the Oral Torah that Moshe transmitted to Yehoshua and Yehoshua to the Elders, etc. was  explained completely in all its details, there is no age and no generation that lacks new situations and  novel discoveries within the Torah’s laws.",
+        "Do not object to this idea based on the Talmud in tractate Megillah (p. 19b): “<i>What does the verse ‘...and upon [the tablets, write] all these things that G-d spoke with you on the mountain’ mean? It teaches that the Holy One, blessed be He, showed Moshe subtleties of the Torah and subtle inferences of the Scribes.</i>” For I contend that Moshe did not transmit any of  these subtleties to others. The wording of the Talmud indicates this, because it says that G-d “showed”  Moshe and not that he “transmitted” to him or that he “taught” him. If the Torah had phrased it in one of these ways, then Moshe would certainly have passed on this knowledge to Yehoshua as well, for he would never act miserly [even in spiritual matters]. This was proven when he ordained Yehoshua by placing both  hands upon him, even though he was only commanded to do it with one hand.",
+        "However, when the Torah wrote “showed,” it meant that G-d merely allowed Moshe a glimpse of this  knowledge, just as someone shows an object to his friend but does not give it to him. This is a true and  fitting interpretation of the verse.",
+        "Now, the early generations possessed a broad perspective and clarity of thought. Therefore, they knew  how to accurately compare one case to another without error, based on the principles passed down by  tradition. But at the end of the Second Temple period—although they were still in possession of these  principles—their perspective narrowed and their thoughts became clouded due to the difficulties and  sufferings of that time. Therefore, it is possible that they erred by comparing one case to something not  similar to it and ignoring another case that was similar.  (In any event, since they did possess true principles that were passed down to them by our  teacher Moshe, of blessed memory, [who received them] from the mouth of G-d, we apply to them the principle of \"These and those are the words of the living G-d.\" This means that we  treat both sides of a <i>halachic</i> dispute—whether to acquit or convict, whether to declare pure  or impure, whether to permit or forbid—as valid opinions. In the fifth chapter of Ketubot (p.  57 s.v. <i>Ha kamashma lan</i>), Rashi explains that this is because sometimes one line of reasoning is valid in one case, and in another subtly different case, a different line of reasoning is valid. Very small differences in the case at hand can critically distinguish it from another, similar  case, and then the reasoning used in that case would not apply.)   ",
+        "Due to these challenges, our holy Rabbi gathered together all the sages of his generation, and they  debated each issue at length until they were able to issue a final, definitive ruling for all future generations.  He only codified the final law, but did not include the explanation and reasoning, because those details  were entrusted to the worthiest sages. Anyone who wanted to know, comprehend and analyze the laws  served the sages, and in return they taught him; this is called <i>Gemara</i>.",
+        "This process continued for generation after generation, until the text of the Gemara itself was finally  codified and passed down to us in the form that we have it today.  Rabbi's own reasoning prompted the sages of the generations after the sealing of the Talmud to author  codes of law. These codes represent the final <i>halacha</i> that results from the debates and discussions of the  Gemara. The rabbis saw that due to the students' loss of focus and the many constant disturbances [of  the Exile], even learning the set text of the Gemara was not beneficial for everyone. Therefore, they  extracted every detail of the law and ordered them topically, while leaving out the debates that gave rise  to these <i>halachot</i>—for example, the Mishneh Torah of the great Maimonides (RAMBAM).",
+        "Just as Rabbi taught that there is no study more praiseworthy than Gemara, these later authors wrote  their codes with the same intention—that the highest level of learning remained in understanding the  reasoning that lay behind the laws. If students spent all their time simply learning <i>halachic</i> compendiums,  they too would be in the category of those who \"wear out the world,\" as explained. Who could say it  better than the RAMBAM himself: When a correspondent asked him the proper path in learning, the  RAMBAM replied that he should study the Mishneh Torah along with the works of Rabbi Yitzchak Alfasi (RIF).",
+        "This guidance of the RAMBAM parallels that of Rabbi in instructing his students to learn the  Mishna and then to \"run\" to study the Gemara, and from his advice you can extrapolate to the works of  later authors, as well. ",
+        "Returning to our original point: When Rabbi instructed his students to \"run\" to study Mishna, his intent was the Mishna alone without any accompanying explanations. But later, the RAMBAM—and after him our master, Rabbi Ovadia of Bartenura (RAV), of blessed memory—saw the need to write commentaries on the Mishna. The RAV wrote his commentary because he was not satisfied with the RAMBAM's work. This was not only because occasionally he saw fit to explain the Mishna differently than the RAMBAM—if  that had been his only reason, he could have simply written glosses on the RAMBAM's commentary.",
+        "The RAV preferred an entirely different style in approaching the commentary, similar to that of Rashi's commentary on the Talmud. The RAMBAM's approach is to formulate general principles and conceptual categories that explain the Mishna. He then writes these alongside the Mishna, and expects the student to analyze them and apply them logically to all the cases of the Mishna in order to understand the reasons behind each law. Rashi, on the other hand, divides each Mishna [and Gemara] into small parts, and writes brief explanatory comments on each of those parts in the order that they appear in the Talmud.  Since Rashi's commentaries on the <i>Tanach</i> and the Talmud were disseminated widely and accepted by every community, the basic approach in studying Talmud typically follows Rashi's explanation. The RAV wisely saw this as a powerful reason to write a full commentary on the Mishna alone based upon Rashi's style, method, and explanation of each Talmudic topic.",
+        "This is why, when our master and teacher Rabbi Loew, of blessed memory, promulgated his decree to  increase Mishna study among the Jewish people, it was not meant in the same way as Rabbi's decree to  study the Mishna without any reasons or explanations. Rather, the idea was to study it together with one  of the later commentaries.  ",
+        "This is what I meant when I said that the instruction of our rabbi and master, [Rabbi Loew,] of blessed  memory, was greater than that of our holy Rabbi, of blessed memory—since it mandates the study of the  Mishna with a commentary, the students are automatically studying the “Gemara” together with the  Mishna. ",
+        "I made my best effort to understand the Mishna with the commentary of the RAV, because his  commentary usually reflects the generally accepted explanation of each topic, being that his commentary  is based on that of Rashi, as I have explained. I joined one of the previously mentioned study groups, and  I plunged into the great, wide sea of the Mishna—filled with hints, subtle inferences and matters of great  profundity, where my weak intellect reached as far as it was able to go. We found several passages of the  Mishna that were ambiguous and indecipherable. Similarly, there were various <i>Mishnayot</i> that  contradicted each other, and [the RAV] did not explain how to resolve them.",
+        "Now, these things are not  the fault of the commentator, but rather our own fault. The commentator knew the answers to these  questions and did not explain them, thinking that an explanation was not necessary. We find this  phenomenon even in the earliest generation of Amoraim, for example, the story of Rav and Shmuel in the  third chapter of tractate Nazir, p. 19. The Mishna there states, about a person who was standing in a  graveyard and declared he wanted to become a <i>nazir</i>, \"If he walked out and walked back in, the days  count [toward the 30-day time period of <i>nezirut</i>].\" The Gemara expresses surprise at the Mishna's  implication that as soon as the person walks out of the graveyard, he becomes a <i>nazir</i>. Someone who is  impure (as is one who stood in a graveyard) cannot acquire the status of a <i>nazir</i>!  Shmuel explained that the Mishna is only referring to someone who left the graveyard and then  underwent the full 7-day purification process. At that point, the <i>nezirut</i> automatically goes into effect and  remains even if the <i>nazir</i> later defiles himself by entering a graveyard.  Later, Rav Kahana and Rav Asi (who had gained clarity from Shmuel in understanding the Mishna)  approached Rav and asked him, \"Why didn't you explain the Mishna to us in those words?\" He said to  them, \"I thought perhaps you did not need the explanation.\" [We find a similar story in tractate Megillah, chapter \"Hakorei omed\", p. 23 and in the first chapter of  Sanhedrin, p. 10, where Rav Yosef asked Abaye the same question.]",
+        "Beyond that phenomenon, though, we also find open, clear contradictions within the RAV's commentary  itself. The majority of these contradictions are because in one Mishna the RAV explained according to one  opinion in the Talmud, and in another Mishna he explained according to an opposing opinion.  Occasionally, he will also combine two different opinions in a way that does not fit together well.  I encountered all of these things, and I understood some small bit of them.  ",
+        "A person understands his own flaws better than anyone else. Only he can perceive how extensive they are, as King Solomon wisely said, \"A man's heart knows the bitterness of his soul.\" I evaluated myself and know in my soul that of all my peers, I am the most lacking—whether it be in understanding vague or ambiguous passages, or contradictory <i>Mishnayot</i>, or even in understanding the difficult parts of the RAV's commentary that require further explanation. And if I was lacking in these three areas, then I could not have a comprehensive, true understanding of the Mishna as a whole.",
+        "Therefore, I contemplated the works of those who came before me, to the best of my ability, in order to see if I could fill in the gaps in my understanding. When I exerted myself, I found success and I began to have confidence in my abilities. I was then able to properly write down the results of my analyses. This proves the statement of <i>Chazal</i>, \"If someone exerts himself [in Torah learning] and says that he was successful, you should believe him.”",
+        "This is my system of analyzing the Mishna: If there is 1) something in the Mishna requiring explanation that is not explained by the RAV; 2) a contradiction from another Mishna that was not addressed by the RAV; 3) something in the RAV's commentary that needs elaboration or explanation; 4) a contradiction between two passages in the RAV, and all the more so between something in the RAV's commentary and a clear Mishna—I will go to the Gemara, Rashi, Tosafot, and the works of the <i>halachic</i> authorities and their commentaries, to see if I find an explanation or resolve the contradiction. In my writing, I will suffice with mentioning only one way to solve the problem instead of listing several solutions at length.",
+        "I shall fulfill the dictum of Esther to say something in the name of he who said it before me. Conversely, the Sages command us to admit when we have not heard an answer [from the oral tradition], and say, \"This is how it seems to me.\" And if someone can prove me wrong, let him present his proof. If, by way of explanation, I am forced to quote the words of the codifiers, whether it be the RAMBAM or Rabbeinu Yaakov Ba'al HaTurim, and those passages themselves need explanation or further investigation—or if they do have an explanation, but I prefer an alternate explanation—I will treat them as long as is necessary for me to thoroughly critique them. The choice as to which opinion is correct lies with you, my valued peer. And I have not come to contend with those beloved scholars who are wiser than myself, Heaven forbid.  ",
+        "And you, my dear, discerning reader—if it is too daunting to approach the work as a whole, do not hesitate to study only those parts that please you, where you require an incisive commentary. I have separated each comment [so that it stands on its own].",
+        "I will take the liberty of explaining the nature of my composition and why I named it Tosafot Yom Tov. Every author among both the earlier and later sages named his work so that people anywhere could refer to it unambiguously and say, \"in such-and-such a book it says this, and in such-and-such a work it says that.\"",
+        "Some authors named the book after themselves, and some named it according to its topic or purpose. Both approaches were learned from the Prophets, like Yehoshua, Shmuel, Yeshaya, Yirmiyah, and the like, as well as Judges, Kings and Psalms. It is quite fitting when both styles can be combined—for example, King Solomon named his book \"Proverbs of Solomon\". According to our Sages, the book of Kohelet [Ecclesiastes] is also like this, as Rashi explains: The book is called <i>Divrei Kohelet</i>, the \"Words of Kohelet,\" and the connotation of the word \"<i>Divrei</i>\" hints to words of rebuke, which is the topic of the book.",
+        "Therefore, I saw fit to name my work <b> Tosafot Yom Tov</b>, based both on the nature of the work and its creator. It contains \"<i>tosafot</i>\" [supplements], because it adds explanations to the RAV, both in <i>Mishnayot</i> that lack adequate explanation, or in places where his own commentary needs further clarification. It also parallels the style of the commentaries of Tosafot that were composed on the Talmud. It is also a Torah principle that \"one who 'adds' [to Torah learning] is himself 'added to' 26 from Heaven,\" based on the mystical explanation of the \"rabbinic cloak [<i>chaluka/חלוקא</i>]\". This is also an appropriate reason to call it Tosafot Yom Tov, for my soul proclaims that this is my portion [<i>chelek/חלק</i>]; a portion from G-d above. ",
+        "<i>May He Whose hand doled out the deep, My road to truth from swerving keep, And Judah’s sons from exile wrest, To dwell with them in Zion’s breast.</i> This corresponds to what the Sages say in the Midrash Rabbah, <i>parashat</i> Tzav, \"Rav Huna said, 'All the Diaspora shall only be gathered together in the merit of the <i>Mishnayot</i>, as Scripture states, «When they study among the nations, then I will gather them.'\" Amen, so may it be His will speedily in our days."
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_Introduction_to_the_Mishnah",
+    "text": [
+        "<small>By Yom Tov, who is called Lipmann, son of my father and master the Rabbi Natan, of blessed memory, who was the son of my illustrious master and grandfather <sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yom Tov writes in his introduction to the <i>Ma’adanei Yom Tov</i>, his commentary on the <i>halachic </i>work of Rabbeinu Asher, that his father perished at the age of 18, shortly before he was born. He writes that based on his father’s writings, he can tell that he was a wise man considering his young age. Rabbi Yom Tov was raised by his wellknown, scholarly grandfather.</i>, our Teacher the Rabbi Moshe Wallerstein, of blessed memory, the Levi, Heller. <sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Translated by Moshe Holender based on the print of Wagschal Publishing Ltd., Jerusalem 1999.</i></small>. <br>",
+        "Our holy rabbi, Rabbi Yehudah HaNasi<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Also known in English as Rabbi Judah the Prince, often referred to in Rabbinic literature as simply, “Rabbi”.</i>, taught this Mishna during his lifetime: “Occupying oneself with Scripture [alone] is somewhat meritorious<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Lit. “meritorious and not meritorious”</i>, occupying oneself with Mishna [alone] is meritorious and one receives reward, and occupying yourself with Gemara – there is nothing more meritorious than this.” Upon learning this, everyone abandoned the study of Mishna and pursued the study of Gemara. Subsequently, Rabbi expounded: “And always run to study Mishna even more than Gemara.”<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Citation is from Talmud Bavli, tractate Bava Metzia p. 33a-b.</i>",
+        "Likewise, our great rabbi and master, the <i>gaon </i>Rabbi Yehuda Loew son of Betzalel (the MAHARAL)<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">At the age of 18, Rabbi Yom Tov was appointed as a rabbinical judge in the <i>beit din </i>of the MAHARAL, in Prague (then in Bohemia, today in the Czech Republic).</i>, of blessed memory – who famously led a yeshiva and disseminated the “most meritorious” area of Torah to the masses, the Gemara – subsequently instructed his students to “run to study Mishna.” In response, many Torah scholars joined together in various study groups and classes. Each day they studied one chapter of Mishna, and reviewed their studies over and over.",
+        "With divine assistance, the students kept to this study schedule with utmost seriousness. The program spread not only throughout Prague, where the aforementioned <i>gaon </i>enacted it, but to many other communities near and far, and in this way it disseminated knowledge of the Mishna throughout Israel.",
+        "In fact, the instruction of our great rabbi [the MAHARAL] was even greater than that of our holy Rabbi<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yehuda HaNasi is called “Rabbi” alone, as mentioned previously, and also “our holy Rabbi”.</i>! The reason is this: The type of Mishna study that our holy Rabbi was referring to when he instructed his students to “run after” it involved simply learning the words and basic meaning of each Mishna. It is the same as one would approach a codified body of law, without paying careful attention to understanding the reasoning that lies behind the laws. The student would not attempt to resolve contradictions, which is actually the definition of “Gemara”. In fact, our holy Rabbi’s whole intention when composing the text of the Mishna was to teach each and every point of law in brief statements.",
+        "He left their underlying reasons to be taught orally to knowledgeable and wise scholars, while omitting them from the Mishna, which was meant for the masses as well. Anyone who spent his time gaining knowledge and understanding of the reasons behind the <i>Mishnayot </i>and resolving their contradictions was called one who “serves <i>talmidei chachamim </i>(Torah scholars),” because he was required to serve them and [at the same time he would] hear [lessons] from them. This was in contrast to the “study of Mishna” alone, which meant understanding the meaning of the words and learning the laws and statutes without knowledge of the source and reasons for the law.",
+        "The intention of our holy Rabbi in composing the Mishna was simply to rule on matters of law, and that is why he himself taught that “there is nothing more meritorious than the study of Gemara” – because studying Mishna without Gemara will not lead to the ultimate purpose, which is being able to teach correct application of the law in Israel. If the scholar does not know the underlying reasons, then he may mistakenly compare two unlike cases and render an incorrect judgment. The following passage of Talmud in tractate Sotah<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">P. 22a.</i> refers to those who learn only Mishna: <i>“Tana’im<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">This is a word that the Talmud sometimes uses to refer to people who specialized in memorizing <i>Mishnayot</i>.</i> </i>wear out the world.” Could this statement really mean that they ‘wear out the world’? Are they not the ‘settlers’ of the world? As it states: “The pathways of the world are his.”<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">This verse, from Habbakuk 3:6, is homiletically interpreted as follows: “Pathways” (הליכות) is grammatically similar to “laws” (הלכות). The word “world” (עולם) can be interpreted as hinting to the “World to Come”. So the verse may now be read as “[One who learns] laws, the World to Come is his [i.e. he merits eternal reward].” (השונה הלכות עולם שלו בזכותו – רש\"י) The “one who learns laws” is someone who studies Mishna.</i> Rather, the [critical] statement is referring to those who render legal judgements based on their study of Mishna alone<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Rashi on the passage gives three reasons why someone who studies only Mishna will err in a matter of law: 1) Since he doesn’t always know the reasoning, he will falsely compare one case to another, 2) Many <i>Mishnayot </i>are actually the teachings of unnamed individual rabbis whose opinion the final law does not follow, and you need to analyze each Mishna in depth to understand whose opinion it represents, and 3) they do not know the principles of how to determine the final law in cases of dispute between two different rabbis.</i>.",
+        "Even though the Oral Torah that Moshe transmitted to Yehoshua and Yehoshua to the Elders, etc.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"><i>Pirkei Avot </i>1:1</i> was explained completely in all its details, there is no age and no generation that lacks new situations and novel discoveries within the Torah’s laws.",
+        "Do not object to this idea based on the Talmud in tractate Megillah (p. 19b): “<i>What does the verse ‘…and upon [the tablets, write] all these things that G-d spoke with you on the mountain’ mean? It teaches that the Holy One, blessed be He, showed Moshe subtleties of the Torah<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Deductions based on specific key words in the text. (Rashi, <i>ad loc</i>.)</i> and subtle inferences of the Scribes<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Deductions of later generations of scholars based on the subtle wording of earlier generations. (Rashi.)</i>.</i>” For I contend that Moshe did not transmit any of these subtleties to others. The wording of the Talmud indicates this, because it says that G-d “showed” Moshe and not that he “transmitted” to him or that he “taught” him. If the Torah had phrased it in one of these ways, then Moshe would certainly have passed on this knowledge to Yehoshua as well, for he would never act miserly [even in spiritual matters]. This was proven when he ordained Yehoshua by placing both hands upon him, even though he was only commanded to do it with one hand.",
+        "However, when the Torah wrote “showed,” it meant that G-d merely allowed Moshe a glimpse of this knowledge, just as someone shows an object to his friend but does not give it to him. This is a true and fitting interpretation of the verse.",
+        "Now, the early generations possessed a broad perspective and clarity of thought. Therefore, they knew how to accurately compare one case to another without error, based on the principles passed down by tradition. But at the end of the Second Temple period—although they were still in possession of these principles—their perspective narrowed and their thoughts became clouded due to the difficulties and sufferings of that time. Therefore, it is possible that they erred by comparing one case to something not similar to it and ignoring another case that was similar. (In any event, since they did possess true principles that were passed down to them by our teacher Moshe, of blessed memory, [who received them] from the mouth of G-d, we apply to them the principle of \"These and those are the words of the living G-d.\" This means that we treat both sides of a <i>halachic </i>dispute—whether to acquit or convict, whether to declare pure or impure, whether to permit or forbid—as valid opinions<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Although ultimately we must accept only one of the sides in order achieve a final legal ruling.</i>. In the fifth chapter of Ketubot (p. 57 s.v. <i>Ha kamashma lan</i>), Rashi explains that this is because sometimes one line of reasoning is valid in one case, and in another subtly different case, a different line of reasoning is valid. Very small differences in the case at hand can critically distinguish it from another, similar case, and then the reasoning used in that case would not apply.)",
+        "Due to these challenges, our holy Rabbi gathered together all the sages of his generation, and they debated each issue at length until they were able to issue a final, definitive ruling for all future generations. He only codified the final law, but did not include the explanation and reasoning, because those details were entrusted to the worthiest sages. Anyone who wanted to know, comprehend and analyze the laws served the sages, and in return they taught him; this is called <i>Gemara</i>.",
+        "This process continued for generation after generation, until the text of the Gemara itself was finally codified and passed down to us in the form that we have it today. Rabbi's own reasoning prompted the sages of the generations after the sealing of the Talmud to author codes of law. These codes represent the final <i>halacha </i>that results from the debates and discussions of the Gemara. The rabbis<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">Here referring to the <i>Gaonim </i>and <i>Rishonim</i>.</i> saw that due to the students' loss of focus and the many constant disturbances [of the Exile], even learning the set text of the Gemara was not beneficial for everyone. Therefore, they extracted every detail of the law and ordered them topically, while leaving out the debates that gave rise to these <i>halachot</i>—for example, the Mishneh Torah of the great Maimonides (RAMBAM).",
+        "Just as Rabbi taught that there is no study more praiseworthy than Gemara, these later authors wrote their codes with the same intention—that the highest level of learning remained in understanding the reasoning that lay behind the laws. If students spent all their time simply learning <i>halachic </i>compendiums, they too would be in the category of those who \"wear out the world,\" as explained. Who could say it better than the RAMBAM himself: When a correspondent asked him the proper path in learning, the RAMBAM replied that he should study the Mishneh Torah along with the works of Rabbi Yitzchak Alfasi (RIF)<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">The \"RIF\" included in his work all the discussions and debates of the Gemara that have bearing upon <i>halacha </i>relevant for modern times, interspersed with brief explanations in his own words.</i> <sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">RAMBAM, Responsa, page 27 (see also page 30). (<i>Note in original text.</i>)</i>.",
+        "This guidance of the RAMBAM parallels that of Rabbi in instructing his students to learn the Mishna and then to \"run\" to study the Gemara, and from his advice you can extrapolate to the works of later authors, as well.",
+        "Returning to our original point: When Rabbi instructed his students to \"run\" to study Mishna, his intent was the Mishna alone without any accompanying explanations. But later, the RAMBAM—and after him our master, Rabbi Ovadia of Bartenura (RAV), of blessed memory—saw the need to write commentaries on the Mishna. The RAV wrote his commentary because he was not satisfied with the RAMBAM's work. This was not only because occasionally he saw fit to explain the Mishna differently than the RAMBAM—if that had been his only reason, he could have simply written glosses on the RAMBAM's commentary.",
+        "The RAV preferred an entirely different style in approaching the commentary, similar to that of Rashi's commentary on the Talmud. The RAMBAM's approach is to formulate general principles and conceptual categories that explain the Mishna. He then writes these alongside the Mishna, and expects the student to analyze them and apply them logically to all the cases of the Mishna in order to understand the reasons behind each law. Rashi, on the other hand, divides each Mishna [and Gemara] into small parts, and writes brief explanatory comments on each of those parts in the order that they appear in the Talmud. Since Rashi's commentaries on the <i>Tanach </i>and the Talmud were disseminated widely and accepted by every community, the basic approach in studying Talmud typically follows Rashi's explanation<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Even though the RAMBAM has many significant differences from Rashi in his understanding of the Talmud, since he did not write an interlinear commentary explaining how he understood the Talmud's words, reconstructing his method has always remained the domain of advanced Torah scholars.</i>. The RAV wisely saw this as a powerful reason to write a full commentary on the Mishna alone based upon Rashi's style, method, and explanation of each Talmudic topic<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">The comments of Rashi to the Mishna could not simply have been collected and published on their own, because their purpose within the larger Talmud commentary is only to clarify the basic meaning of the Mishna so that the student will have a foundation to learn the Talmudic passage that follows. For example, on a difficult passage Rashi will often simply write, “This is explained in the Gemara.”</i>.",
+        "This is why, when our master and teacher Rabbi Loew, of blessed memory, promulgated his decree to increase Mishna study among the Jewish people, it was not meant in the same way as Rabbi's decree to study the Mishna without any reasons or explanations. Rather, the idea was to study it together with one of the later commentaries.",
+        "This is what I meant when I said that the instruction of our rabbi and master, [Rabbi Loew,] of blessed memory, was greater than that of our holy Rabbi, of blessed memory—since it mandates the study of the Mishna with a commentary, the students are automatically studying the “Gemara” together with the Mishna.",
+        "I made my best effort to understand the Mishna with the commentary of the RAV, because his commentary usually reflects the generally accepted explanation of each topic, being that his commentary is based on that of Rashi, as I have explained. I joined one of the previously mentioned study groups, and I plunged into the great, wide sea of the Mishna—filled with hints, subtle inferences and matters of great profundity, where my weak intellect reached as far as it was able to go. We found several passages of the Mishna that were ambiguous and indecipherable. Similarly, there were various <i>Mishnayot </i>that contradicted each other, and [the RAV] did not explain how to resolve them.",
+        "Now, these things are not the fault of the commentator, but rather our own fault. The commentator knew the answers to these questions and did not explain them, thinking that an explanation was not necessary. We find this phenomenon even in the earliest generation of Amoraim, for example, the story of Rav and Shmuel in the third chapter of tractate Nazir, p. 19. The Mishna there states, about a person who was standing in a graveyard and declared he wanted to become a <i>nazir</i>, \"If he walked out and walked back in, the days count [toward the 30-day time period of <i>nezirut</i>].\" The Gemara expresses surprise at the Mishna's implication that as soon as the person walks out of the graveyard, he becomes a <i>nazir</i>. Someone who is impure (as is one who stood in a graveyard) cannot acquire the status of a <i>nazir</i>! Shmuel explained that the Mishna is only referring to someone who left the graveyard and then underwent the full 7-day purification process. At that point, the <i>nezirut </i>automatically goes into effect and remains even if the <i>nazir </i>later defiles himself by entering a graveyard. Later, Rav Kahana and Rav Asi (who had gained clarity from Shmuel in understanding the Mishna) approached Rav and asked him, \"Why didn't you explain the Mishna to us in those words?\" He said to them, \"I thought perhaps you did not need the explanation.\"<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">This fits well with Rav’s own principle, laid out in tractate Pesachim 3b, that one should “Always teach his student in a short way.” That is, one should always use the fewest amount of words to get the point across clearly. Rashi (<i>ad loc.</i>) explains that this way the teachings will be easier to memorize.</i> [We find a similar story in tractate Megillah, chapter \"Hakorei omed\", p. 23 and in the first chapter of Sanhedrin, p. 10, where Rav Yosef asked Abaye the same question.]",
+        "Beyond that phenomenon, though, we also find open, clear contradictions within the RAV's commentary itself. The majority of these contradictions are because in one Mishna the RAV explained according to one opinion in the Talmud, and in another Mishna he explained according to an opposing opinion. Occasionally, he will also combine two different opinions in a way that does not fit together well. I encountered all of these things, and I understood some small bit of them.",
+        "A person understands his own flaws better than anyone else. Only he can perceive how extensive they are, as King Solomon wisely said, \"A man's heart knows the bitterness of his soul.\" I evaluated myself and know in my soul that of all my peers, I am the most lacking—whether it be in understanding vague or ambiguous passages, or contradictory <i>Mishnayot</i>, or even in understanding the difficult parts of the RAV's commentary that require further explanation. And if I was lacking in these three areas, then I could not have a comprehensive, true understanding of the Mishna as a whole.",
+        "Therefore, I contemplated the works of those who came before me, to the best of my ability, in order to see if I could fill in the gaps in my understanding. When I exerted myself, I found success and I began to have confidence in my abilities<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">It is noteworthy that the Tosafot Yom Tov was the first <i>sefer </i>that Rabbi Yom Tov wrote, and he started as a young man.</i>. I was then able to properly write down the results of my analyses. This proves the statement of <i>Chazal</i>, \"If someone exerts himself [in Torah learning] and says that he was successful, you should believe him.”<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">The full passage states: <i>Rabbi Yitzchak said, “If someone tells you ‘I exerted myself [in Torah learning] and did not succeed,’ don’t believe him. ‘I did not exert myself and did succeed,’ don’t believe him. ‘I exerted myself and I succeeded,” believe him.” </i>(Tractate Megillah 6b)</i>",
+        "This is my system of analyzing the Mishna: If there is 1) something in the Mishna requiring explanation that is not explained by the RAV; 2) a contradiction from another Mishna that was not addressed by the RAV; 3) something in the RAV's commentary that needs elaboration or explanation; 4) a contradiction between two passages in the RAV, and all the more so between something in the RAV's commentary and a clear Mishna—I will go to the Gemara, Rashi, Tosafot, and the works of the <i>halachic </i>authorities and their commentaries, to see if I find an explanation or resolve the contradiction. In my writing, I will suffice with mentioning only one way to solve the problem instead of listing several solutions at length.",
+        "I shall fulfill the dictum of Esther<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">The Talmudic sages based the principle of naming the person who originally said a statement from the Book of Esther 2:22, “…and Esther told the king in the name of Mordechai.”</i> to say something in the name of he who said it before me. Conversely, the Sages command us to admit when we have not heard an answer [from the oral tradition], and say, \"This is how it seems to me.\" And if someone can prove me wrong, let him present his proof. If, by way of explanation, I am forced to quote the words of the codifiers, whether it be the RAMBAM or Rabbeinu Yaakov Ba'al HaTurim, and those passages themselves need explanation or further investigation—or if they do have an explanation, but I prefer an alternate explanation—I will treat them as long as is necessary for me to thoroughly critique them. The choice as to which opinion is correct lies with you, my valued peer. And I have not come to contend with those beloved scholars<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">Paraphrasing Tehillim 55:14 with a play on words; see original Hebrew.</i> who are wiser than myself, Heaven forbid.",
+        "And you, my dear, discerning reader—if it is too daunting to approach the work as a whole, do not hesitate to study only those parts that please you, where you require an incisive commentary. I have separated each comment [so that it stands on its own].",
+        "I will take the liberty of explaining the nature of my composition and why I named it Tosafot Yom Tov. Every author among both the earlier and later sages named his work so that people anywhere could refer to it unambiguously and say, \"in such-and-such a book it says this, and in such-and-such a work it says that.\"",
+        "Some authors named the book after themselves, and some named it according to its topic or purpose. Both approaches were learned from the Prophets, like Yehoshua, Shmuel, Yeshaya, Yirmiyah, and the like, as well as Judges, Kings and Psalms. It is quite fitting when both styles can be combined—for example, King Solomon named his book \"Proverbs of Solomon\". According to our Sages, the book of Kohelet [Ecclesiastes] is also like this, as Rashi explains: The book is called <i>Divrei Kohelet</i>, the \"Words of Kohelet,\" and the connotation of the word \"<i>Divrei</i>\" hints to words of rebuke, which is the topic of the book.",
+        "Therefore, I saw fit to name my work <b> Tosafot Yom Tov</b>, based both on the nature of the work and its creator. It contains \"<i>tosafot</i>\" [supplements], because it adds explanations to the RAV, both in <i>Mishnayot </i>that lack adequate explanation, or in places where his own commentary needs further clarification. It also parallels the style of the commentaries of Tosafot that were composed on the Talmud. It is also a Torah principle that \"one who 'adds' [to Torah learning] is himself 'added to'<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">The verb for “add,” מוסיף, comes from the same root as <i>tosafot</i> י.ס.פ–(תוספות).</i> from Heaven,\" based on the mystical explanation of the \"rabbinic cloak [<i>chaluka / חלוקא</i>]\". This is also an appropriate reason to call it Tosafot Yom Tov, for my soul proclaims that this is my portion [<i>chelek/ חלק </i>]; a portion from G-d above.",
+        "<i>May He Whose hand doled out the deep, My road to truth from swerving keep, And Judah’s sons from exile wrest, To dwell with them in Zion’s breast.<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">Poetic translation courtesy of Rabbi Dov Dukhovny.</i> </i>This corresponds to what the Sages say in the Midrash Rabbah, <i>parashat </i>Tzav, \"Rav Huna said, 'All the Diaspora shall only be gathered together in the merit of the <i>Mishnayot</i>, as Scripture states, «When they study<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">The straightforward translation is, “When they hire among nations,” but the Sages homiletically interpret the word יתנו to read as if it were written with the Aramaic root תנה , in which case it would mean “study.” Citation is from the book of Hoshea, 8:10.</i> among the nations, then I will gather them.»'\" Amen, so may it be His will speedily in our days. "
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "TYT Intro to Mishna Commentary",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "text": [
+        "<small>אמר יום טוב הנקרא ליפמן בן לא\"א הר\"ר נתן זלה\"ה בן אא\"ז האלוף המרומם כמהר\"ר משה וולרשטיין זלה\"ה לוי העלר. </small><br>",
+        "כשם שרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שבימיו נשנית משנה זו העוסקין במקרא מדה ואינה מדה. במשנה. מדה ונוטלין עליה שכר. גמרא. אין לך מדה גדולה מזו. ושבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא הדר דריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא כדאיתא בסוף פ\"ב דבבא מציעא (ב\"מ לג:).",
+        "כמו כן רבינו הגדול מרנא ורבנא הגאון רבי יהודה ליווא בר בצלאל זלה\"ה שנתעסק בישיבה והרביץ תורה לרבים במדה הגדולה היא מדת הגמרא כמפורסם. הדר דרש לרוץ למשנה עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות מלכי מאן מלכי רבנן. ומתעסקין יום יום פרק מפרקי המשניות וחוזרין חלילה חלילה.",
+        "ומאת ה' היתה זאת חוק ולא יעבור. לא בלבד בק\"ק פראג אשר בה הדת נתונה מהגאון הנזכר. כי אם גם בשאר קהלות קדושות. קרובות ורחוקות קיימו וקבלו עליהם ללמדם בישראל:",
+        "וגדול כח מאמרו של רבינו הגדול ממאמרו של רבינו הקדוש דאלו המשנה שאמר רבינו הקדוש לרוץ בתרה היינו כסידורה בהלכות מבלי שום שכל ולב להבין טעמיה. ולעמוד על סתירותיהן שזהו אמנם מדת הגמרא עצמו כי זאת היתה כוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה ללמד לתלמידיו בלשון קצרה. כל דין ודין כמות שהוא.",
+        "אבל טעמיהם הניחם בעל פה לחכמים וליודעים ולא קבעם במשנה שמסורה לכל. וכל מי שעוסקים לדעת ולהבין טעמי המשניות ולעמוד על סתירותיהן. ההוא יקרא שמוש תלמידי חכמים. כי היה צריך לשמש לפניהם ולשמוע מהם. אבל למוד המשנה בעצמה אינו. כי אם הבנת המלות וידיעת משפטיה ודיניה בלא טעם וידיעת סבת ומקור הדין.",
+        "שכוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה לקבוע הלכה בלבד ולפיכך הוא בעצמו שנה משנה זו גמ' אין לך מדה גדולה הימנו. כי גרסת המשנה בלא גמרא לא יגיעהו לתכלית המכוון ללמד חוק ומשפט בישראל. שאם לא ידע טעמי הדבר פעמים ידמה דבר לשאינו דומה. ויורה הוראות טעות. ועל זה אמרו במס' סוטה פ\"ג (סוטה כב.). תנאים מבלי עולם הן. וכי מבלי עולם הן והלא מישבי עולם הן. שנאמר הליכות עולם לו. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן ע\"כ.",
+        "אבל תועלת חבור המשנה וסיבתה היתה לפי שתורה שבע\"פ שמסרה משה ליהושע. ויהושע לזקנים וכו' אע\"פ שהיתה ביאור התורה ומצותיה ביאור שלם. אין לך זמן ודור שלא יתחדש בהכרח ויפלא למשפט.",
+        "ואל תשיבני דבר ממה שאמרו בפ\"ב דמגילה (מגילה יט:) מאי ועליהם ככל הדברים וכו'. מלמד שהראהו הקב\"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ע\"כ. שאני אומר שזה לא היה מוסר משה לאחרים כלל. ודקדוק לשונם כך הוא שאמרו מלמד שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו שאילו אמר אחד מאלו הלשונות היה מתחייב מזה שהוא ימסרם ויתנם ג\"כ ליהושע שהרי עינו לא היתה צרה. שמצינו שסמך בשתי ידיו אע\"פ שלא נצטוה אלא באחת.",
+        "אבל אמרו שהראהו. וזה בדרך ראיה בלבד. לא בדרך מסירה. כאד�� המראה דבר לחבירו לראותו ואינו נותנו לו. וזה דקדוק נאה וענין אמתי.",
+        "והנה הראשונים שלבם [היה] רחב ודעתם צלולה וזכה. ידעו לדמות דבר לדבר מהכללים שבידיהם מבלי נטיה. אבל בסוף בית שני אע\"פ שהיה בידם כל הכללות ההם. הנה מפני מיעוט לבם ועכירת דעתם בסבת טרדות הצרות. אפשר להם שידמו דבר לדבר ואינו כן אלא דומה לדבר אחר (ומכל מקום כיון שהכללות שבידיהם אמתיים. ומסורות להם ממשה רבינו ע\"ה מפי הגבורה. מפני כן אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. המזכין והמחייבין. המטהרין והמטמאין. האוסרין והמתירין. כמו שפרש\"י בפ\"ה דכתובות דף נ\"ז (ד\"ה הא קמ\"ל) דזמנין בשנוי מעט עד כאן).",
+        "ולפיכך רבינו הקדוש אסף וקבץ כל חכמי ארץ ישראל שבדורו ונשאו ונתנו וקבעו הלכה לדורות ממה שיצא להם מתוך המשא ומתן. ולא קבע במשנתו אלא ההלכה בלא טעם וסבתה. אבל היתה זה מסורה עדיין בידי החכמים השלמים. ומי שרצה לדעת להבין ולהשכיל. שימש לפניהם ולמדום והוא הגמרא.",
+        "וכן דור אחר דור עד שגם הגמרא הוקבע ונסדר כמו שהוא מסור בידינו והסבה הזו בעצמה של רבינו הקדוש היא שגרמה לחכמי דורות האחרונים שאחר גמרא לסדר הלכות הלכות. והוא היוצא מתוך המשא ומתן של הגמ'. שמפני מיעוט הלבבות ורוב הטרדות. קביעות הגמ' לא יועיל לכל. וראו להוציא משפטיו ודיניו. ולסדרם בלשון הלכה כמות שהיא. לא על דרך משא ומתן וסבת וטעם כל דין ודין. כדרך חיבור הנשר הגדול הרמב\"ם ודומיו.",
+        "אבל כמו שרבינו הקדוש בעצמו שנה משנה זו. גמ' אין לך מדה גדולה הימנה. כמו כן המחברים הללו כוונתם רצויה לכך. למדת הגמ' שאין גדולה הימנה ושלא לזוז מינה ולבלות ימיו בחבוריהם. כי יהיה בכלל מבלי העולם כאמור. ומי לנו גדול מרבינו משה בר מיימון שהשיב לשואלו איזו דרך שיבור לו בדרכי הלמוד והשיבו חבורו עם חבור הרי\"ף כמ\"ש בתשובותיו דף כ\"ז ועוד עיין מזה בדף ל'.",
+        "וזה ממש דומה בדומה כמשנת רבינו הקדוש עם חבורו המשנה שגזר אומר במדת הגמרא שהיא גדולה. ולעולם הוי רץ וכו' כן דבר איש האלהים הרמב\"ם בהודיע דרך לימוד ספר הרי\"ף וספרו. ומזה תקיש לחבורים שאחריו:",
+        "ונשוב אל הכוונה שהנה מדת המשנה שעליה אמר רבינו הקדוש הוי רץ. לא היתה אלא למשנה עצמה כמות שהיא. אבל כאשר קם הנשר הגדול הרמב\"ם ופירשה. ואחריו קם החכם השלם מוהר\"ר עובדיה ברטנורה ז\"ל. וחבר פירוש כי לא נסתפק בפירוש הרמב\"ם ומה שנתאמת אצלי הוא שלא בלבד מפני שלפעמים מפרש בענין אחר מפירוש הרמב\"ם עשה פירושו שא\"כ לא היה לו לעשות אלא הגהות עליו.",
+        "אבל ראה ויוכח כי דרך הרמב\"ם בסוגיות פירושו לעשות עקרים וכללים למשנה ולכלול עניניה ולחברה. וממנה נבין כוונת המשנה ולא זו היא דרך וסוגית פירש\"י שמפרש על סדר המשנה אחת לאחת ולחלקם לחלקים ודבורים קצרים. וסוגיא דעלמא אזלא כותיה כי פירושו נתפשט על המקרא ועל הגמרא. לזאת היתה סבה עצומה שהתחכם הרע\"ב וחיבר פירוש שלם על המשנה על דרך וסוגית רש\"י ז\"ל.",
+        "ומפני כן ומזה הטעם בעצמו כאשר קימו וקיבלו מאמרו של גאון תפארת ישראל מרנא ורבנא רבי ליווא זלה\"ה ללמד בישראל המשנה. לא היתה על דרך הלמוד כמות שהיא מבלי שום לב לטעמיה ופירושיה. אבל הלמוד הוא עם פי' מפירושה:",
+        "והוא הדבר אשר דברתי שגדול כח מאמר מרנא ורבנא זלה\"ה. ממאמרו של רבינו הקדוש זלה\"ה. אחרי שלמוד המשנה שע\"פ מאמרו הוא עם הפירוש. שנמצא עכשיו כמתעסק בגמרא עם המשנה:",
+        "ואני בעניי הבינותי במשנה עם פי' הרע\"ב ז\"ל דסוגיין דעלמא אזלי בשטת פירושו מהסיבה האמורה שסוגייתו כסוגיית פרש\"י בפירושו. ונפתולי אלהים נפתלתי נתחברתי בחבורה מהחבורות יצ\"ו. ומדי עברי בזה הים הגדול ורחב ידים שם רמז ואין מספר. הויות קטנות עם גדולות. שם עניות דעתי תהלך עד מקום שידה מגעת. ומצאנו כמה בבות מן המשנה סתומות בלתי מפורשות. וכמו כן כמה משניות סותרות זו את זו שלא פירש ישובה.",
+        "וכל זה אינו חסרון בחק המפרש. אבל החסרון מצדינו. שהמפרש ידעה ולא פרשה. שסבור היה שאינה צריכה פירוש. ואשכחן הכי לקמאי דקמאי לראשוני האמוראים כי הא דרב ושמואל בפ\"ג דנזיר דף י\"ט (נזיר יט.) דשמואל מפרש למשנה יצא ונכנס עולין לו מן המנין. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב מאי טעמא לא מפרשת לן כהלין מילי. אמר להון אמינא דלמא לא צריכיתו. ע\"כ. [וכיוצא בזה במגילה פרק הקורא עומד (מגילה דף כ\"ג) ובפ\"ק דסנהדרין סוף דף י' שאמר כן רב יוסף לאביי].",
+        "אבל ראה גם ראה כי בפירוש עצמו נמצאו סתירות מבוארות ונגלות ולרוב מפני שלפעמים תפס לו פירוש רבי פלוני. ולפעמים פירוש רבי פלוני. ויקרה ג\"כ לפעמים שירכיב שני הפירושים ואין הרכבתם עולה. וגם דבריו בעצמן צריכין לפעמים ביאור. את כל אלה ראתה עיני. ותבן שמץ מנהו:",
+        "ולפי שאין מכיר החסרון כבעל החסרון. כי הוא יודע חסרונו עד היכן מגיע וכבר אמר כן שלמה בחכמתו לב ידוע מרת נפשו ושערתי אני בעצמו וידעתי בנפשי כי אנכי החסר מכל בני גילי ולי מן החסרונות הרבות אשר הזכרתי. אם מצד בבות משניות בלתי מפורשות, אם מצד משניות הסותרות זו את זו. אם מצד פירוש הרע\"ב עצמו שדבריו צריכין ביאור. ושלפעמים מזכי שטרי אבי תרי. ואם שלש אלה לא יעשה לא למשנה ופירושה. הנה נשארת אצלי חבור המשנה משוללת הבנה והידיעה על אמתתה.",
+        "ובינותי בספרים לדעת עד היכן ידי מגעת. האם אוכל להשלים חסרונותי. ולמלאות הריקות אשר בידיעתי וכאשר יגעתי ומצאתי. האמנתי כי אדבר וירוח לי. אז ראיתי ואספרה בספר ספר וסיפור. הכינותי חקרתי זאת היא שמענה. ואתה דע לך מאמרם ז\"ל (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין:",
+        "ואולם זאת היא עבודתי לדקדק במשנה. אם יש בה דבר הצריך לפירוש ולא נתפרש בפי' הר\"ב ואם יש לה סתירה ממשנה אחרת ולא העיר בה הר\"ב. וכן בפי' הר\"ב אם יש בו דבר הצריך ביאור וטעם. גם אם יש לו סתירה מיניה וביה וכ\"ש מן המשנה. ואשובה אראה בגמ' ופירושו ובתוספות ובחבורי הפוסקים ופירושיהם האם אמצא בהם פירוש אחר או ישוב לסתירה. ואני מספיק בפירוש אחד ולא אאריך להביא פירושים שונים.",
+        "ואת מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. ולעומת זה מצות חכמים שעל שלא שמעתי אני אומר לא שמעתי. אבל שכך נראה לי. ומי שיש בידו להשיב ישיב. ואם ע\"י גלגולן של הדברים באו לידי והוכרחתי להביא דברי המחברים אם הרמב\"ם או ר\"י בעל הטורים מצד ההכרח אשר לא יגונה והם צריכים באור או עיון ולא נתבארו. או שנתבארו אבל נראה בעיני פי' אחר. אחזתיו ולא ארפנו עד הביאותיו בכור הבחינה. אפס כי הבחירה נתונה לך אתה אנוש כערכי ולאלופי ומיודעי לא באתי ולא יצאתי לדון חלילה חלילה:",
+        "ואתה הקורא ידיד משכיל. אם תהיה מתנצל לנפשך לאמר לא עליך המלאכה לגמור קום קרא את אשר לנפשך ינעם. במקום שתצטרך אל טוב טעם. כי ריוח שמתי בין דבור לדבור. מפני טורח הציבור:",
+        "ואקום ואתבונן אל המראה לראות ולהבין תכונתה ותכונת החבור ומה שמו ומה שם ענינו. כי כן כל מחבר ספר ראשונים גם אחרונ��ם קראו בשמות לחבוריהם. למען נוכל ספר שמו בכל הארץ לאמר בספר פלוני כתב כך וכך. ובספר פלוני כך וכך.",
+        "אבל יש שקוראו בשם עצמו של המחבר. ויש יקראהו לפי ענינו ונושאו. ושניהם מן הנביאים למדו. כמו יהושע. שמואל. ישעיה. ירמיה. ודומיהם. וכן שופטים. מלכים. תהלים. ומה יקר אם צדקו שניהם יחדיו. וכן שלמה קרא לספר החכמה משלי שלמה. על שם הנושא. ועל שם המחבר. ואף דברי קהלת לפי פירש חכמינו ז\"ל שפירש רש\"י. מלת דברי הוא הנושא שהם דברי תוכחות.",
+        "על כן ראיתי כי נאות לקראו חבור זה בשם <b>תוספות יום טוב</b> על שם הפועל והפעול כי זה נושאו שהוסיף ביאור על ביאור הרע\"ב ז\"ל אם במקום שלא באר הוא אם במקום שדברי עצמו צריכין באור וכן תכונת הדבורים עשוים בצלם ודמות התוס' המחוברים על הגמרא ולהיות זאת תורת האדם דמאן דמוסיף מוסיפין ליה. בסוד חלוקא דרבנן גם מזה הצד יצדק שם תוספות יום טוב. כי זה חלקי אמרה נפשי חלק אלוה ממעל.",
+        "והוא אשר מדד מים בשעל. ידריכני בנתיב האמת בלי מעל ונפוצות יהודה יקבץ ולארצנו יעל. כמאמרם במד\"ר פ' צו. רב הונא אמר אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: "
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_Introduction_to_the_Mishnah",
+    "text": [
+        "<small>אמר יום טוב הנקרא ליפמן בן לא\"א הר\"ר נתן זלה\"ה בן אא\"ז האלוף המרומם כמהר\"ר משה וולרשטיין זלה\"ה לוי העלר. </small><br>",
+        "כשם שרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שבימיו נשנית משנה זו העוסקין במקרא מדה ואינה מדה. במשנה. מדה ונוטלין עליה שכר. גמרא. אין לך מדה גדולה מזו. ושבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא הדר דריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא כדאיתא בסוף פ\"ב דבבא מציעא (ב\"מ לג:).",
+        "כמו כן רבינו הגדול מרנא ורבנא הגאון רבי יהודה ליווא בר בצלאל זלה\"ה שנתעסק בישיבה והרביץ תורה לרבים במדה הגדולה היא מדת הגמרא כמפורסם. הדר דרש לרוץ למשנה עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות מלכי מאן מלכי רבנן. ומתעסקין יום יום פרק מפרקי המשניות וחוזרין חלילה חלילה.",
+        "ומאת ה' היתה זאת חוק ולא יעבור. לא בלבד בק\"ק פראג אשר בה הדת נתונה מהגאון הנזכר. כי אם גם בשאר קהלות קדושות. קרובות ורחוקות קיימו וקבלו עליהם ללמדם בישראל:",
+        "וגדול כח מאמרו של רבינו הגדול ממאמרו של רבינו הקדוש דאלו המשנה שאמר רבינו הקדוש לרוץ בתרה היינו כסידורה בהלכות מבלי שום שכל ולב להבין טעמיה. ולעמוד על סתירותיהן שזהו אמנם מדת הגמרא עצמו כי זאת היתה כוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה ללמד לתלמידיו בלשון קצרה. כל דין ודין כמות שהוא.",
+        "אבל טעמיהם הניחם בעל פה לחכמים וליודעים ולא קבעם במשנה שמסורה לכל. וכל מי שעוסקים לדעת ולהבין טעמי המשניות ולעמוד על סתירותיהן. ההוא יקרא שמוש תלמידי חכמים. כי היה צריך לשמש לפניהם ולשמוע מהם. אבל למוד המשנה בעצמה אינו. כי אם הבנת המלות וידיעת משפטיה ודיניה בלא טעם וידיעת סבת ומקור הדין.",
+        "שכוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה לקבוע הלכה בלבד ולפיכך הוא בעצמו שנה משנה זו גמ' אין לך מדה גדולה הימנו. כי גרסת המשנה בלא גמרא לא יגיעהו לתכלית המכוון ללמד חוק ומשפט בישראל. שאם לא ידע טעמי הדבר פעמים ידמה דבר לשאינו דומה. ויורה הוראות טעות. ועל זה אמרו במס' סוטה פ\"ג (סוטה כב.). תנאים מבלי עולם הן. וכי מבלי עולם הן והלא מישבי עולם הן. שנאמר הליכות עולם לו. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן ע\"כ.",
+        "אבל תועלת חבור המשנה וסיבתה היתה לפי שתורה שבע\"פ שמסרה משה ליהושע. ויהושע לזקנים וכו' אע\"פ שהיתה ביאור התורה ומצותיה ביאור שלם. אין לך זמן ודור שלא יתחדש בהכרח ויפלא למשפט.",
+        "ואל תשיבני דבר ממה שאמרו בפ\"ב דמגילה (מגילה יט:) מאי ועליהם ככל הדברים וכו'. מלמד שהראהו הקב\"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ע\"כ. שאני אומר שזה לא היה מוסר משה לאחרים כלל. ודקדוק לשונם כך הוא שאמרו מלמד שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו שאילו אמר אחד מאלו הלשונות היה מתחייב מזה שהוא ימסרם ויתנם ג\"כ ליהושע שהרי עינו לא היתה צרה. שמצינו שסמך בשתי ידיו אע\"פ שלא נצטוה אלא באחת.",
+        "אבל אמרו שהראהו. וזה בדרך ראיה בלבד. לא בדרך מסירה. כאדם המראה דבר לחבירו לראותו ואינו נותנו לו. וזה דקדוק נאה וענין אמתי.",
+        "והנה הראשונים שלבם [היה] רחב ודעתם צלולה וזכה. ידעו לדמות דבר לדבר מהכללים שבידיהם מבלי נטיה. אבל בסוף בית שני אע\"פ שהיה בידם כל הכללות ההם. הנה מפני מיעוט לבם ועכירת דעתם בסבת טרדות הצרות. אפשר להם שידמו דבר לדבר ואינו כן אלא דומה לדבר אחר (ומכל מקום כיון שהכללות שבידיהם אמתיים. ומסורות להם ממשה רבינו ע\"ה מפי הגבורה. מפני כן אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. המזכין והמחייבין. המטהרין והמטמאין. האוסרין והמתירין. כמו שפרש\"י בפ\"ה דכתובות דף נ\"ז (ד\"ה הא קמ\"ל) דזמנין בשנוי מעט עד כאן).",
+        "ולפיכך רבינו הקדוש אסף וקבץ כל חכמי ארץ ישראל שבדורו ונשאו ונתנו וקבעו הלכה לדורות ממה שיצא להם מתוך המשא ומתן. ולא קבע במשנתו אלא ההלכה בלא טעם וסבתה. אבל היתה זה מסורה עדיין בידי החכמים השלמים. ומי שרצה לדעת להבין ולהשכיל. שימש לפניהם ולמדום והוא הגמרא.",
+        "וכן דור אחר דור עד שגם הגמרא הוקבע ונסדר כמו שהוא מסור בידינו והסבה הזו בעצמה של רבינו הקדוש היא שגרמה לחכמי דורות האחרונים שאחר גמרא לסדר הלכות הלכות. והוא היוצא מתוך המשא ומתן של הגמ'. שמפני מיעוט הלבבות ורוב הטרדות. קביעות הגמ' לא יועיל לכל. וראו להוציא משפטיו ודיניו. ולסדרם בלשון הלכה כמות שהיא. לא על דרך משא ומתן וסבת וטעם כל דין ודין. כדרך חיבור הנשר הגדול הרמב\"ם ודומיו.",
+        "אבל כמו שרבינו הקדוש בעצמו שנה משנה זו. גמ' אין לך מדה גדולה הימנה. כמו כן המחברים הללו כוונתם רצויה לכך. למדת הגמ' שאין גדולה הימנה ושלא לזוז מינה ולבלות ימיו בחבוריהם. כי יהיה בכלל מבלי העולם כאמור. ומי לנו גדול מרבינו משה בר מיימון שהשיב לשואלו איזו דרך שיבור לו בדרכי הלמוד והשיבו חבורו עם חבור הרי\"ף כמ\"ש בתשובותיו דף כ\"ז ועוד עיין מזה בדף ל'.",
+        "וזה ממש דומה בדומה כמשנת רבינו הקדוש עם חבורו המשנה שגזר אומר במדת הגמרא שהיא גדולה. ולעולם הוי רץ וכו' כן דבר איש האלהים הרמב\"ם בהודיע דרך לימוד ספר הרי\"ף וספרו. ומזה תקיש לחבורים שאחריו:",
+        "ונשוב אל הכוונה שהנה מדת המשנה שעליה אמר רבינו הקדוש הוי רץ. לא היתה אלא למשנה עצמה כמות שהיא. אבל כאשר קם הנשר הגדול הרמב\"ם ופירשה. ואחריו קם החכם השלם מוהר\"ר עובדיה ברטנורה ז\"ל. וחבר פירוש כי לא נסתפק בפירוש הרמב\"ם ומה שנתאמת אצלי הוא שלא בלבד מפני שלפעמים מפרש בענין אחר מפירוש הרמב\"ם עשה פירושו שא\"כ לא היה לו לעשות אלא הגהות עליו.",
+        "אבל ראה ויוכח כי דרך הרמב\"ם בסוגיות פירושו לעשות עקרים וכללים למשנה ולכלול עניניה ולחברה. וממנה נבין כוונת המשנה ולא זו היא דרך וסוגית פירש\"י שמפרש על סדר המשנה אחת לאחת ולחלקם לחלקים ודבורים קצרים. וסוגיא דעלמא אזלא כותיה כי פירושו נתפשט על המקרא ועל הגמרא. לזאת היתה סבה עצומה שהתחכם הרע\"ב וחיבר פירוש שלם על המשנה על דרך וסוגית רש\"י ז\"ל.",
+        "ומפני כן ומזה הטעם בעצמו כאשר קימו וקיבלו מאמרו של גאון תפארת ישראל מרנא ורבנא רבי ליווא זלה\"ה ללמד בישראל המשנה. לא היתה על דרך הלמוד כמות שהיא מבלי שום לב לטעמיה ופירושיה. אבל הלמוד הוא עם פי' מפירושה:",
+        "והוא הדבר אשר דברתי שגדול כח מאמר מרנא ורבנא זלה\"ה. ממאמרו של רבינו הקדוש זלה\"ה. אחרי שלמוד המשנה שע\"פ מאמרו הוא עם הפירוש. שנמצא עכשיו כמתעסק בגמרא עם המשנה:",
+        "ואני בעניי הבינותי במשנה עם פי' הרע\"ב ז\"ל דסוגיין דעלמא אזלי בשטת פירושו מהסיבה האמורה שסוגייתו כסוגיית פרש\"י בפירושו. ונפתולי אלהים נפתלתי נתחברתי בחבורה מהחבורות יצ\"ו. ומדי עברי בזה הים הגדול ורחב ידים שם רמז ואין מספר. הויות קטנות עם גדולות. שם עניות דעתי תהלך עד מקום שידה מגעת. ומצאנו כמה בבות מן המשנה סתומות בלתי מפ��רשות. וכמו כן כמה משניות סותרות זו את זו שלא פירש ישובה.",
+        "וכל זה אינו חסרון בחק המפרש. אבל החסרון מצדינו. שהמפרש ידעה ולא פרשה. שסבור היה שאינה צריכה פירוש. ואשכחן הכי לקמאי דקמאי לראשוני האמוראים כי הא דרב ושמואל בפ\"ג דנזיר דף י\"ט (נזיר יט.) דשמואל מפרש למשנה יצא ונכנס עולין לו מן המנין. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב מאי טעמא לא מפרשת לן כהלין מילי. אמר להון אמינא דלמא לא צריכיתו. ע\"כ. [וכיוצא בזה במגילה פרק הקורא עומד (מגילה דף כ\"ג) ובפ\"ק דסנהדרין סוף דף י' שאמר כן רב יוסף לאביי].",
+        "אבל ראה גם ראה כי בפירוש עצמו נמצאו סתירות מבוארות ונגלות ולרוב מפני שלפעמים תפס לו פירוש רבי פלוני. ולפעמים פירוש רבי פלוני. ויקרה ג\"כ לפעמים שירכיב שני הפירושים ואין הרכבתם עולה. וגם דבריו בעצמן צריכין לפעמים ביאור. את כל אלה ראתה עיני. ותבן שמץ מנהו:",
+        "ולפי שאין מכיר החסרון כבעל החסרון. כי הוא יודע חסרונו עד היכן מגיע וכבר אמר כן שלמה בחכמתו לב ידוע מרת נפשו ושערתי אני בעצמו וידעתי בנפשי כי אנכי החסר מכל בני גילי ולי מן החסרונות הרבות אשר הזכרתי. אם מצד בבות משניות בלתי מפורשות, אם מצד משניות הסותרות זו את זו. אם מצד פירוש הרע\"ב עצמו שדבריו צריכין ביאור. ושלפעמים מזכי שטרי אבי תרי. ואם שלש אלה לא יעשה לא למשנה ופירושה. הנה נשארת אצלי חבור המשנה משוללת הבנה והידיעה על אמתתה.",
+        "ובינותי בספרים לדעת עד היכן ידי מגעת. האם אוכל להשלים חסרונותי. ולמלאות הריקות אשר בידיעתי וכאשר יגעתי ומצאתי. האמנתי כי אדבר וירוח לי. אז ראיתי ואספרה בספר ספר וסיפור. הכינותי חקרתי זאת היא שמענה. ואתה דע לך מאמרם ז\"ל (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין:",
+        "ואולם זאת היא עבודתי לדקדק במשנה. אם יש בה דבר הצריך לפירוש ולא נתפרש בפי' הר\"ב ואם יש לה סתירה ממשנה אחרת ולא העיר בה הר\"ב. וכן בפי' הר\"ב אם יש בו דבר הצריך ביאור וטעם. גם אם יש לו סתירה מיניה וביה וכ\"ש מן המשנה. ואשובה אראה בגמ' ופירושו ובתוספות ובחבורי הפוסקים ופירושיהם האם אמצא בהם פירוש אחר או ישוב לסתירה. ואני מספיק בפירוש אחד ולא אאריך להביא פירושים שונים.",
+        "ואת מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. ולעומת זה מצות חכמים שעל שלא שמעתי אני אומר לא שמעתי. אבל שכך נראה לי. ומי שיש בידו להשיב ישיב. ואם ע\"י גלגולן של הדברים באו לידי והוכרחתי להביא דברי המחברים אם הרמב\"ם או ר\"י בעל הטורים מצד ההכרח אשר לא יגונה והם צריכים באור או עיון ולא נתבארו. או שנתבארו אבל נראה בעיני פי' אחר. אחזתיו ולא ארפנו עד הביאותיו בכור הבחינה. אפס כי הבחירה נתונה לך אתה אנוש כערכי ולאלופי ומיודעי לא באתי ולא יצאתי לדון חלילה חלילה:",
+        "ואתה הקורא ידיד משכיל. אם תהיה מתנצל לנפשך לאמר לא עליך המלאכה לגמור קום קרא את אשר לנפשך ינעם. במקום שתצטרך אל טוב טעם. כי ריוח שמתי בין דבור לדבור. מפני טורח הציבור:",
+        "ואקום ואתבונן אל המראה לראות ולהבין תכונתה ותכונת החבור ומה שמו ומה שם ענינו. כי כן כל מחבר ספר ראשונים גם אחרונים קראו בשמות לחבוריהם. למען נוכל ספר שמו בכל הארץ לאמר בספר פלוני כתב כך וכך. ובספר פלוני כך וכך.",
+        "אבל יש שקוראו בשם עצמו של המחבר. ויש יקראהו לפי ענינו ונושאו. ושניהם מן הנביאים למדו. כמו יהושע. שמואל. ישעיה. ירמיה. ודומיהם. וכן שופטים. מלכים. תהלים. ומה יקר אם צדקו שניהם יחדיו. וכן שלמה קרא ל��פר החכמה משלי שלמה. על שם הנושא. ועל שם המחבר. ואף דברי קהלת לפי פירש חכמינו ז\"ל שפירש רש\"י. מלת דברי הוא הנושא שהם דברי תוכחות.",
+        "על כן ראיתי כי נאות לקראו חבור זה בשם <b>תוספות יום טוב</b> על שם הפועל והפעול כי זה נושאו שהוסיף ביאור על ביאור הרע\"ב ז\"ל אם במקום שלא באר הוא אם במקום שדברי עצמו צריכין באור וכן תכונת הדבורים עשוים בצלם ודמות התוס' המחוברים על הגמרא ולהיות זאת תורת האדם דמאן דמוסיף מוסיפין ליה. בסוד חלוקא דרבנן גם מזה הצד יצדק שם תוספות יום טוב. כי זה חלקי אמרה נפשי חלק אלוה ממעל.",
+        "והוא אשר מדד מים בשעל. ידריכני בנתיב האמת בלי מעל ונפוצות יהודה יקבץ ולארצנו יעל. כמאמרם במד\"ר פ' צו. רב הונא אמר אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: "
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,80 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חל  להיות בע\"ש כתב הר\"ב וכו' וקשיא לי א\"כ למה קורין בס\"ת בשבת וכו' אבל בקריאת הלל לא קשיא דרשאין לקרות בעל פה כיון דרגילין בו כו' ע\"ש. </b> מאי דפשיטא ליה קמבעי לי לפמ\"ש תוס' בתמורה י\"ד ע\"ב ד\"ה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע\"פ ואם תאמר היכי קאמרי' מזמורים על פה וי\"ל דאין להקפיד רק מה שכתב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי\"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן ע\"כ. הנה לפי תירוץ הראשון איכא למימר דהלל שרי אבל לתירוץ השני בשעה שהוא מקרא את ההלל [כמו דתנן מ\"ז פ\"ד דר\"ה ראשון מקרא את ההלל וכתב התוי\"ט בשם הר\"ן ולא קתני קורא לפי שהוא מקרא לציבור וכדאמרי' הוא אומר הללו וכו' וע\"ע מ\"י פ\"ג דסוכה שכתב התוי\"ט בשם הר\"ן שדרך ההלל להקרות אפי' לבקיאים] אסור להקרות בע\"פ וכללו של דבר לפי פסק שו\"ע א\"ח סי' מ\"ט ופסקו האחרונים אין לקרות אפילו שגור ורגיל רק ק\"ש וברכת הכהנים ופרשת התמיד ע\"ש. ובמ\"ש התוי\"ט דרשאין לקרות בעל פה אין תועלת חדש יוצא מזה כיון שהחליט לומר דרגילין בו א\"כ שוב אין לחוש שילך אצל בקי ללמוד. ותו דהא ודאי נמצאין הרבה בני אדם שאינם רגילין ויותר מהמה שאינם יודעין לקרות בע\"פ והדרא קושיא לדוכתה. ותו לפ\"מ שהקשה דבס\"ת ניחוש לשמא ילך אצל בקי וא\"כ מיירי באדם שרוצה לקרות והוא אינו בקי. והשתא מאי ניחוש שכתב ע\"פ דעת הטור שצריך לסדר אותה פעמים ושלש וכו'. היא עצמה בתוך החששא וכנוס מתוך שאינו בקי אינו יודע לסדר אותה ג\"כ. [ואולי בזה על צד הדחוק י\"ל דס\"ל דצריך לסדר אותה מבערב שבת. אכן דבר זה לא מצינו בטור ולא בשו\"ע סי' קל\"ט ממשמעות לשונם דגם בשבת רשאי לסדר ע\"ש] ובמה שסיים התוי\"ט דומיא לתירוץ ב' של תוס' דאין אדם מל אא\"כ בקי. הנה י\"ל גם לדעת הר\"ן שכתב גבי מילה דחיוב רק על אביו א\"כ אחרים מדכרי ליה. הביאותיו בארוכה לעיל מ\"ב פ\"ו דפסחים ע\"ש. ג\"כ ניחא דבס\"ת דעיקרו נתקן בציבור והאחד קורא והאחרים יוצאים בכוונת השמיעה מדכרי אהדדי:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חל  להיות בשבת וכו' ולפיכך הכא דוקא בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה דאל\"כ כשיחול פורים וכו' ע\"ש. </b> איברא לדעת רבינו חננאל שהביא התוי\"ט פ\"ה דסוכה מ\"ה שהדחיות מסורות הלמ\"ס ואף בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה לא היו תרי שבי בהדי הדדי ע\"ש. אין תירוצו של התוי\"ט מספיק. מיהו בזה י\"ל דכוונת התוי\"ט דבזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה אין הכרח לכללא דמילתא דאע\"ג שחל פורים בשבת אפ\"ה אין הכרח שיחול יוה\"כ בערב שבת שהרי ע\"פ הראיה מקדשין והעיקר כשנראית הלבנה בתחלת תשרי אכן כקושית התוי\"ט דהכא איכא למידק במשנה וגמרא דחגיגה י\"ז ע\"א ומודים שאם חל עצרת להיות בשבת שיום טבוח וכו' היאך אפשר שהיה עצרת בשבת שהרי אז בהחלט מטעם ספירת שבעה שבועות הוה י\"ט ראשון של פסח בששי בשבת וזה א\"א ע\"פ הקביעות לא בד\"ו פסח. ויקשה מזה לרבינו חננאל. וגם לדעת ר\"י שכתבו תוס' בפסח��ם נ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו וכו' דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרים שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי ע\"ש. ולכן לולא דבריו של גדול התוי\"ט ז\"ל ה\"א דזה שכתבו תוס' בשבת קי\"ד ד\"ה חלבו וכו' אומר ר\"י דכל היכי דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי דאתיא כאחרים וכו' והכי מפרש הש\"ס בסוכה הנה אחרי שגלוי ומפורש בש\"ס דסוכה לא ידענו מה הוסיף ומה חידש ר\"י בזה אחרי שהקדימו ש\"ס ערוכה בסוכה. וגם מ\"ש דכל היכי וכו' צריך ביאור קצת וע\"כ כל מן דין סמוכו לנו דר\"י לשטתיה בפסחים נ\"ח ע\"ב הנ\"ל דאפילו בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין על הקביעות. לכן כללא כייל דבכל מקומות דמצינו תרי שבי בהדי הדדי אתיא [כאחרים] כלומר כמו דהש\"ס בסוכה מפרש למתני' דחלבי שבת וכו' דאתיא כאחרים ה\"נ בכל שאר דוכתי דהיינו משנה דחגיגה י\"ז ע\"א שזכרתי וכן משנה דמגילה נקראת אל יקשה עלינו. אלא הטוב והישר לומר דאתיא כאחרים וזה מבואר בלשון ר\"י דו\"ק ותשכח. והנה על משנה דמגילה בלאו הכי שפיר אמרינן בריש הסוגיא אמר ר\"י זו דברי ר' עקיבא וכו' ואנן חזינן דר\"ע ס\"ל להדיא גבי חלבי שבת וכו' דהוו תרי שבי בהדי הדדי. ובזה יתיישב היטב בפשיטות קושיות מד\"ז התוי\"ט. ואגב גררא ראיתי להתעורר לדעת ר\"ח ור\"י שכתבתי למעלה איכא למידק בסוגיא נדה ס\"ז ע\"א אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת הגם שהדין דאמר רב הונא דחופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת וכו' יוכל להתקיים שכן אשה חופפת בערב ר\"ה שחל ר\"ה להיות בחמישי ובששי וטובלת ליל מוצאי שבת אמנם מדנקט ר\"ה להדיא במוצאי שני ימים טובים של ר\"ה שחל להיות אחר השבת וכן נקט רב יימר בלשונו שם מוכח להדיא דעכ\"פ נמצא ר\"ה ביום ראשון בשבת והיינו כשהיו מקדשין ע\"פ הראיה וכסברת רש\"י בפסחים נ\"ח ע\"ב שזכרתי למעלה ואין לומר דסוגיא דנדה ס\"ל דמצינו שכן חופפת וכו' אליביה דאחרים דס\"ל דאין בין ר\"ה לר\"ה אלא ד' ימים כדאי' ר\"ה ו' ע\"ב כ' ע\"א ובשאר דוכתא אכן זה ליתא שהרי אליבא דאחרים לא מצינו ר\"ה רק יום אחד בלבד ולא שני ימים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>באלו  אמרו מקדימין ולא מאחרין אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל וכו'. </b> מצוה ליתן טעם על שהקדים ת\"ב שהיא באב קודם לחגיגה שהיא בניסן ובעצרת. ועי' תוי\"ט לקמן מ\"ה פ\"ב בתוך ד\"ה לקריאת המגילה וכו' באריכות וכ\"כ עוד התוי\"ט לקמן מ\"ו פ\"ג שהאריך ליתן טעם על הסדר שם וכאן במוקדם לא הערה כלום וגם מה שמתרץ בשני מקומות הנ\"ל אין להם שייכות לענין דהכא:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ולא  מקדימין וכו' ופי' הר\"ן וכו'. </b> קיצר במובן כי ז\"ל הר\"ן ד\"ה והקהל וכו' והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י\"ט הראשון של חג כדאיתא בסוטהלו נאמרין וכו' וכל העם חייבין לבוא ולהביא טפם ולא דוחה שבת ופירש טעמא בירושלמי מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול כדי שלא לדחוק העזרה הילכך מאחרין ולא מקדימין ע\"כ:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>נדר  פירש הר\"ב כו' ובסדר המשנה שבירושלמי גרס הכי מתו או נאבדו. </b> לפי המובן טוב לתקן דצ\"ל ובסדר המשנה שבירושלמי וכו' או נגנבו ואמת יש לו רגלים דכן הוא הגירסא בירושלמי שלפני:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>הקורא  את המגילה למפרע לא יצא וכו'. </b> ודע דזה לשון הרמב\"ם בפירושו כתיב במגילה נזכרים ונעשים כמו שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשאה כמו כן אין ראוי לקרות את המגילה אחר זמן קריאתה ע\"כ. הנה פליאה גדולה לכאורה פי' הרמב\"ם שמפרש ענין למפרע דהיינו אחר זמן קריאתה כלומר בט\"ז או בי\"ז באדר וזה ידענו כבר ממקרא מלא דולא יעבור כתיב בריש סוגיא דמגילה ולזה הערני ג\"כ ידידי הרבני מופלג מהר\"מ מ\"ם נר\"י. ודוחק גדול לחלק בין יחיד לצבור. ולפום רהיטא ה\"א דהכוונה בזה דאף אם עבר ע\"י סיבה שלא קראו המגילה בזמנו אפ\"ה אין רשאי לקרות אחר זמנו בתורת חיוב קריאתה לצאת בה. ולזה מטין דברי הרמב\"ם אין ראוי לקרות את המגילה וכו'. ברם יהיה כונתו איך שיהיה לא ידעתי למה לא פי' הכא ענין למפרע על דרך הנודע וכמו שפי' הרמב\"ם בעצמו מ\"ג פ\"ב דברכות גבי קריאת שמע הקורא למפרע לא יצא בזה\"ל למפרע פירוש הפוך והוא שיקרא פסוק ואחר כן שלפניו ואחריו השלישי שלפניו ע\"כ וצ\"ע גם הר\"ב שקיצר הכא סמך עצמו על מה שביאר כבר במשנה דברכות גבי ק\"ש הנ\"ל בזה\"ל הקורא למפרע הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה ע\"כ. ובדרך זו קי\"ל להלכה שכתבו הטור שו\"ע א\"ח סי' תר\"צ סעיף ו' הקורא את המגילה למפרע לא יצא קרא פסוק אחד ודילג השני וקרא שלישי ואח\"כ חזר וקרא השני לא יצא מפני שקרא למפרע פסוק אחר וכו' ע\"כ. וראיתי בתשבי שורש פרע כתב בזה\"ל הקורא את המגילה למפרע פי' לאחור וכו' ע\"כ [וק\"ק שלא כתב התשבי את המוקדם בברכות] ומצאתי פי' מחודש במוסף הערוך ערך פרע בזה\"ל תרגום סרו מהר סטו בפריע ויתכן שנגזר מזה הקורא למפרע כי הוא קורא במהרה ולא כסדר ע\"כ ויש לעיין קצת מזה בפסחים ל' ע\"ב בעל חוב למפרע הוא גובה ובפירש\"י שם וכן ב\"ק ע\"ב ב' וסנהדרין כ\"ז ע\"א עד זומם למפרע וכו' וכן ברכות מ\"ה ע\"ב אין זימון למפרע:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ויושב  וכו' </b> כביכול [ונאמר בהקב\"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן] חסרון הניכר יש דבסיומא דמלתא צ\"ל לשון רש\"י כי דברים אלו כתב רש\"י בסוגיא כ\"א ע\"א והתוי\"ט בסנהדרין פ\"ו מ\"ה העתיק דברי רש\"י אלו ועע\"ש מ\"ש התוי\"ט בשם התשבי ודע דעל פי' הרגיל בפי רבים לומר כביכול פי' התורה שנתנה בכ\"ב אותיות יכולה לומר כן אבל לנו אי אפשר לאומרו כתב התשבי סתירות הרבה ע\"ש. ועי' מ\"ש רש\"י ביומא ד' ע\"ב ד\"ה כביכול אני שמעתי וכו' ואני אומר לפי שדבר קשה וכו' אמר כביכול כלומר על כרחינו יאמר כן וכו':  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ביום  טוב חמשה וכו'. </b> יום טוב דאיכא ביטול מלאכה כו' ע\"ש צריך תיקון וצ\"ל יו\"ט דאסור בעשיית מלאכה כהלשון בגמרא כ\"ב ע\"ב או טוב יותר לתקן דצ\"ל יו\"ט דליכא ביטול מלאכה [וז\"ל רש\"י במשנה ואין מוסיפין בראשי חדשים ובחולו של מועד דאיכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד מותרת]:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ואין  קורין בתורה וכו' וליתא דקרא דהבדלו בקרח כתיב וכו' ונ\"ל לתקן לשון הר\"ן וכו' ויש לתקן ג\"כ לשון הר\"ב כו' ע\"ש. </b> אמת כמו שהגיה התוי\"ט בהר\"ן והר\"ב כך איתא להדיא לפנינו בסוגיא זו דמגילה כ\"ג ע\"ב דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כו' אתיא תוך דהכא מתוך דהתם דכתיב הבדלו מתוך העדה (במדבר ט״ז:כ״א) ואתיא עדה עדה דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר י״ד:כ״ז) מה להלן עשרה אף כאן עשרה. וחידוש קצת דלא מייתי התוי\"ט סוגיא דמבואר כל דבריו בתוכה ואודיעך כי כמ\"ש הר\"ן והר\"ב כך איתא בסוגיא ברכות כ\"א ע\"ב ובסנהדרין ע\"ד ע\"ב [ע\"ש שינוי המאמרים כי במגילה איתא תני ר' חייא ובברכות איתא תני רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא ובסנהדרין איתא תני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא] אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכו'. וכתבתי בתכ\"ש בס\"ד דבסוגיא דברכות ובסנהדרין צריכין אנו להגיה ולגרוס כמו שאמרו במגילה דהא ברור דקרא הבדלו מתוך העדה הזאת דכתיב במעשה דקרח לאו עשרה הוי אלא רובו ככולו של ישראל. אבל לפי דאיתמר במגילה דילפינן עדה דכתיב גבי קרח מעדה דכתיב גבי מרגלים אתי שפיר דאהני הגזרה שוה להורות דגם עשרה מישראל נקראו עדה. ודע דמ\"ש רש\"י במגילה ד\"ה עדה אין פחותה מעשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב קצת צריך ביאור אהיכא קאי ועל מה ציין וכן מ\"ש רש\"י בסנהדרין בזה\"ל להלן במרגלים קצת צריך הבנה ומבין יבין. ומאת אשר שמתי לפניך בין תבין:  <br><b>ודע </b> עוד כי בתוס' דסוטה ל\"ד ע\"א כתבו בשם הירושלמי על דעתיה דר' ישמעאל שנים עשר מרגלים היו שמונה באשכול ארבעה בתאנים ורימונים על דעתיה דר\"ע עשרים וארבעה היו דדריש לשונות כפולים דכתיב איש איש אחד ט\"ז באשכול שמונה בתאנים ורימונים ע\"ש. ולא מצינו לומר דר\"ע יחלוק על דבר שבקדושה דקי\"ל בברכות ובמגילה בעשרה וכן לענין פרהסיא לענין יהרג ואל יעבור דקי\"ל בסנהדרין בעשרה וכ\"פ כל הגדולים ובשו\"ע. ואם היה ר\"ע לשיטתיה דכ\"ד מרגלים הוו א\"כ נשאר עדה בלא יהושע וכלב מספר כ\"ב. וקי\"ל הלכתא כר\"ע לגבי רבי ישמעאל. אמנם דגם לר\"ע מדלא הזכיר בתורה שמותן אלא להנך הנקובים שמוע בן זכור וכיוצא בו ברור כי הם אשר הוציאו דבת הארץ והם אשר נאמר עליהם עד מתי לעדה הרעה אשר הם מלינים עלי פי' שגורמים לישראל שילינו עי' רש\"י וש\"ח. אבל כל אותן שלא נזכרו ונקבו בשמות אע\"ג שנטלו מאשכול ורימון לא לרעה נתכוונו כמו גם יהושע וכלב שנטלו לדעת הירושלמי הנ\"ל ומה\"ט ניחא שלא נזכרו בשמות כמו השאר. ויתכן לפ\"ז דנפקא ליה לר\"ע דסנהדרין קטנה היה של כ\"ג דכתיב ושפטו העדה וכ\"מ מבואר במס' סנהדרין פ\"א (גבי) ולא מצינו שום חולק:  ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>תשעה  וכהן וכו'. ובגמ' חד לגופה וחד למעוטי ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט כו' ע\"ש. </b> לא נחית לדקדק אלא העתיק הגמרא כמו שהיא לפנינו בסוגיא כ\"ג ע\"ב אבל דע כי תיבות וח\"ד למעוט\"י טעות הדפוס היא כי אין להם מובן דהא הוא בכלל מה שסיים ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט. וקושטא קאי דבסנהדרין ט\"ו ע\"א ליתא מלות וחד למעוטי אלא הכי איתא שם חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' וכן בפירש\"י דשם. שוב מצאתי שבסוף מסכת נדפס הערה מזה בהגה\"ה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>פוחח  בגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ ערום ויחף מתרגמינן פוחח ויחף כו' ע\"ש. </b> אבל רש\"י בפי' כ\"ד ע\"א ז\"ל פוחח במס' סופרים מפרש כל שכרעיו נראין ערום ויחף מתרגמינן ערטלאי ופחח. ע\"כ. והרמב\"ם בפי' ז\"ל פוחח הוא שיהיה הבגד שעליו נקרע העליון ממנו עד שכתפיו ולבו נראין ערומין ומתרגמינן ערום ויחף פחח ויחף ע\"כ וז\"ל הרא\"ש פוחח פי' שלובש בגד קרוע וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח ערום ויחף ומתרגמי' פחח ויחף הא למדת שפוחח הוא החוגר על מתניו ומניח כתפותיו וזרועותיו ערומות ובירושלמי וכו' אמר נעשה כפוחח ע\"כ. ודע הדבר אשר נסתייע רש\"י מן מס' סופרים שם במ\"ש פי\"ד הלכה ט\"ו פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים פורם אבל לא בראשו מגולה וכו'. מיהו כלשון הר\"ב כן קצת לשון הטור או\"ח ס��' נ\"ג פוחח אינו עובר לפני התיבה וזהו מי שלובש בגדיו קרועים בכתפיו וזרועותיו מגולות. ולשון המחבר סעיף י\"ג פוחח הוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה. ובערך פחח כתב הערוך פוחח פורס על שמע פי' לבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות כדמתרגם וכו' ערום ויחף פחח ויחף הרי לפניך שינוי נוסחא וחלופי פירושיהם אחר העיון בדברי כל אחד מהמפרשים. ובזה יתבאר מ\"ש תוס' כ\"ד ע\"א ד\"ה פוחח ערום ויחף מתרגמי' עירטלאי ופחי וליתא דפחי הוא תרגום של ערום וכו' ולכאורה קצת מחוסר הבנה דהא לפי הסדר שהעתיקו נראה דמתרגם ערטילאי על הסדר מילת ערום בעברי ואח\"כ פחי. בהחלט מתרגם על מלת יחף בעברי. אמנם עיקר כוונת תוס' במה שכתבו וליתא כלומר דליתא כך כלל בתרגום אלא דמתרגם פחח ויחף [כי כן איתא בתרגום שלפנינו וכ\"כ רש\"י בפרושו (ישעיה כ') ערום פי' פחח ורצו תוס' להשיג בזה על רש\"י שפי' כרעיו נראין נקרא פוחח מדמתרגמינן על יחף פחח וביומא ע\"ז ע\"א מבואר דיחף היינו מנעילת הסנדל אף דמתחלה רצה הש\"ס לדחות דילמא במנעלים המטלאים אבל לפי המסקנא ליתא אלא מנעילת הסנדל ע\"ש ולפיכך סיימו תוס' וכן פי' הרב אלפסי דפחי זהו אותו שלובש בגדים קרועין והוי יודע דמה שסיימו תוס' וכן פי' הרב אלפסי והכי נמי משמע בפ\"ק דמסכת קידושין. לא מצאתי עד הנה. אי' איפוא מקומו הוא חונה:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או </b> על פס ידו הרי זו דרך המינות במשב\"ג הרי זו דרך הקראים ופירש\"י הרי זו דרך הקראים שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש ועל ידך ממש ורבותינו דרשו במנחות וכו' אכן בפי' הרמב\"ם גורס הרי זו דרך טועים לפי שהוא הולך אחר לשון התורה ממש לפי דעתו ע\"כ:  ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>דרך  החיצונים כו' קרוב למין הוא וכו' ע\"ש. </b> אמנם דע דברישא דמתני' בסמוך משנה ט' גירסת הרמב\"ם בפירושו האומר יברכוך טובים הרי זו דרך החיצונים והחיצונים הם הכופרים בתורה בכל ואינם מאמינים ממנה לא תורה שבכתב ולא תורה שבע\"פ ע\"כ ובפרושי דבבא זו האומר יברכוך טובים וכו' הארכתי מ\"ג פ\"ה דברכות קחנו משם:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט  ד\"ה <b>האומר  כו' משתקין אותו וכו' ומצאתי בערוך וכו' ונראה ודאי וכו' ע\"ש. </b> המהרש\"א בח\"א כתב בזה\"ל לפירש\"י נראה דבא תנא דבי ר' ישמעאל לפרש המתני' דמשתקין אותו מלומר כן דהכתוב מדבר בישראל הבא כו' אלא דהכתוב מדבר במעביר בנו באש אבל מדברי הערוך בערך (אדם צ\"ל) ארם נראה דבא תנא דר\"י לפרש דקושטא הוא דהכתוב מדבר בישראל הבא על הכותית כו' ומתני' דקתני משתקין אותו היינו דאומר דהכתוב אינו מדבר אלא בארמיותה שמעבירין זרעם למולך ע\"ש ולדבריו יתיישב דברי התרגום יונתן שהוא פי' המקרא לא תתן בתשמישתה לצד בת עממין כו' ע\"ש עכ\"ל המהרש\"א. ולפ\"מ שהבין המהרש\"א בפי' הערוך. לכאורה פליאה שיפרש תנא דבי ר\"י המקרא בהכי ויצא לידון בדבר חדש שלא נשמע שיהיה מחויב כרת על המזיד וחטאת על השוגג לבא על העובדת כוכבים [וגם דחוק דכל הני משניות וברייתות דתנן בהו הנותן מזרעו למולך חייב סקילה ודריש לה בסנהדרין ס\"ד ע\"א מהך קרא דכתיב ומזרעך לא תתן וגו' לא אתיא כתנא דר\"י] והוי יודע דגם בחדושי הלכות מהרש\"א במגילה כ\"ה ע\"א בד\"ה מפני שעושה מדותיו וכו' כתב בזה\"ל ויותר מזה קשה בפרשת אחרי בפסוק ומזרעך לא תתן להעביר למולך פי' בת\"י ומזרעך לא תתן בתשמישתה לצד בת עממין גי' שזה הפך משנתינו בשמעתין דקתני דמאן דמפרשי לה הכי משתקין אותו בנזיפה ובערוך ערך [אדם צ\"ל] ארם יתיישב התרגום לפרושו. ע\"ש עכ\"ל. הנה לא ארד לדקדק במה שכתב בשמעתא וכופלו עוד באגדתא. אבל במה שכתבתי למעלה נראה דאי אפשר דדעת הערוך כפי פירושו של המהרש\"א. ולכן בהפלאה שבערכין כתבתי יפה פרושו של מד\"ז התוי\"ט בכוונת רבינו הערוך. וטעמו ברוך:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>מעשה  עגל השני וכו' ופסוק ויגוף וכו' משום יקרא דאהרן כו' ע\"ש. </b> וכן הוא לשון הרמב\"ם בפרושו ענין עגל השני הוא מה שנשנה מענינו והוא מפסוק ויאמר משה אל אהרן עד פסוק וירא משה את העם וגו'. וכמו כן ויגוף ה' את העם ואלו הפסוקים אינן מתרגמינן על ראש הציבור מפני כבוד אהרן ע\"כ. אכן רש\"י כתב הטעם דעגל השני לא מתרגם פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו דפרושו של העגל השני היינו מה שחזר אהרן וספר המעשה והוא שכתוב בו ויצא העגל הזה. וז\"ל תוס' כ\"ה ע\"ב ד\"ה מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם פי' רש\"י שלא יאמרו ממשות היה בו מדקאמר אהרן ויצא העגל הזה וקשה דהא בירושלמי פליגי אמוראי ואיכא מאן דאמר מן ויאמר עד לשמצה בקמיהם (היה צ\"ל) היא מעשה עגל השני והיינו סיפא דקרא (דוירד צ\"ל) דוירא משה ולפירש\"י לא היה לומר אלא עד תחלת הפסוק לכן נראה כדמפרש בירושלמי דהטעם לפי שאין דומה גנאי של יחיד ביחיד או של ציבור בציבור לגנאי של יחיד בציבור משום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם ע\"כ. ובעד רש\"י יש להליץ דרש\"י מפרש לפום גמ' דילן דקאמר בסוגיא כ\"ה ע\"ב איזהו מעשה עגל השני מן ויאמר משה עד וירא משה והנה על כרחך הכוונה עד ולא עד בכלל דאל תהא קשה הל\"ל עד לשמצה בקמיהם. והילכך נמי מייתי הש\"ס ע\"ז תניא רשב\"א אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המעררים [העיזו פניהם לומר יש ממש בע\"ז. רש\"י] שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ע\"כ. והשתא פירש\"י מוכרח דאי ס\"ל לש\"ס דילן משום כבודו של אהרן הל\"ל עד לשמצה בקמיהם אע\"כ לפרש שלא יאמרו ממש יש בע\"ז וניחא נמי הא דלא קחשיב בכללא דלא מתרגמינן פסוק ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן [ומ\"ש התוי\"ט בשם הכ\"מ דה\"ה ויגוף דלא מתרגם ובגמ' לא חששו אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא היא דחוקה שהרי הפסוקים הרבה משמשות מפסוק כ\"ו ויעמוד משה בשער המחנה וגו' שימו איש חרבו וגו' וישב משה אל ה' וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' פוק ועיין כמה עניינים עד שנאמר בפסוק ל\"ה ויגוף ה' את העם וגו'] משום דלטעמא שכתב רש\"י הובא לתרגם הך קרא ויגוף וגו' על אשר עשו את העגל דבזה ידעו שאין ממש בע\"ז. וגם לפי טעמא דאמר בש\"ס דילן מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם פשיטא מהו דתימא ליחוש לכבודן של ישראל קמ\"ל כל שכן דניחא להו דה\"ל כפרה ע\"כ וחזינן דגבי אהרן לא אמרינן הכי דניחא ליה וכו' מוכח מכל זה כפירש\"י. אמנם הירושלמי דפליג אש\"ס דילן גם במעשה עגל הראשון מפרש טעם אחרינא דאין גנאי לישראל משום דאין דומה גנאי של ציבור בציבור שפיר מפרש נמי במעשה עגל השני משום כבודו של אהרן ופליג נמי בזה אש\"ס דילן וס\"ל דמעשה עגל השני הוי ועד בכלל עד לשמצה בקמיהם. והארכתי עוד בחדושי ולא רציתי להציג פה אלא הנוגע בביאור פי' רש\"י:  ",
+                "ד\"ה <b>ברכת </b> כהנים כו' ובפי' הרמב\"ם ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמינן כו' ע\"ש. וכן איתא בירושלמי ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמינן ועיין בספר קרבן העדה ע\"ש:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ולמה </b> אמרו כו' ע\"ש. במשב\"ג ובמה אמרו: ",
+                " הר\"ב ד\"ה <b>לאור </b> הנר וכו' דכתיב נר אלקים נשמת אדם כלומר כו' ע\"ש. דע דגם בסוגיא דף ז' ע\"ב הועתק פסוק זה כמה פעמים נר אלקים וגו' אבל מצוה להודיע כי שגגות המדפיסים הוא וצ\"ל נר' ד' כי כך נמצא במשלי כ' נר ד' ע\"ש [בשם העצם ב\"ה] גם ברש\"י שבת ל' ע\"ב ד\"ה קרוי' נר [וכתיב] נר אלקים נשמת אדם וצריך תיקון. גם עוד ברש\"י מ\"ק כ\"ה. ד\"ה לס\"ת וכו' נר אלקים וגו':  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>ר' יהודה </b>אומר וכו'. דיליף מנותר וכו' ורבנן לא ילפי דחלב של שור הנסקל יוכיח וכו' ע\"ש. הרואה בסוגיא כ\"ז ע\"ב כ\"ח ע\"א יראה דהך פרוקא לא סלקי למסקנא כלל למאי דחזר ר\"י בעצמו ודן דין אחר נותר בבל תותירו וכו' [וכ\"כ הר\"ב פ\"ז דהמורה מ\"ה ד\"ה חמץ בפסח מתני' ר' יהודה היא דאמר נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו] ורבנן הוצרכו להשיבו ע\"ז אשם תלוי יוכיח וכו' וכתבו התוס' תימה לרשב\"א דלרבנן עצמן דס\"ל דאשם תלוי בשריפה אמאי לא ילפי חמץ מנותר ואומר ר\"י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל שאר איסורין שבתורה בשריפה ואפילו חמץ ע\"כ. ובכן בזה שכתב הר\"ב לא הועיל דהא ר' יהודה עצמו חזר מזה וגם לרבנן הוו סבירא דחמץ בשריפה מכח הדין אחר שאמר ר' יהודה לולי קרא דהנותר דממעט שאר איסורין. והיה ראוי להר\"ב לפרש העיקר ולפטור את הטפל וצ\"ע: עוד יש לדקדק דלא כתב הר\"ב דאין הלכה כר' יהודה כדרכו בשאר מקומות במקום דחכמים פליגי עליה דהיחיד וכה\"ג לכתוב הלכה כדברי מי ומה זו סמיכה לסמוך על מ\"ש [הר\"ב] סוף תמורה דאין הלכה כר\"י. ובפירוש הרמב\"ם במשנה דהכא כתב ואין הלכה כר\"י:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>רשב\"ג </b> כו'. וגם מכאן ראיה וכו' דאי כללא הוא למה לו להרמב\"ם לכתוב שאינו חולק כו' ע\"ש. קצת איכא למידחי ולומר דהרמב\"ם כתב הכי לא לומר מילתא טפי אפי' לגירסת ספרים אחרים במשנה דלא גרסי רשב\"ג אלא רבן גמליאל אומר כל שאין וכו' אפ\"ה הלכה כך היא משום שהוא מפרש. והוי יודע דזה דאמרינן שבא לפרש לכאורה מוכרח הכי מסוגיא דלעיל ח. דאמר אי נפל למה לי בדיקה והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני הש\"ס התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו. הרי בהחלט דזה אומר כל שאין וכו' מפרש הוא וכן פירש\"י בזה\"ל הכי מפרש לה ר' שמעון ב' וכו' ע\"ש. [ובענין הלכה כרשב\"ג במשנתינו הארכתי בס\"ד במקום אחר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה ב\"ב </b>אומר כו' ע\"ש. במשב\"ג ליתא ר' יהודה אלא בן בתירה אומר. ובגוף הילכתא דהנך תנאים [כיצד מפרישין חלה וגו']. ששאלתי קושיא נפלאה וישוב קצת עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דחלה מ\"ז בחיבורי יסל\"מ:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>צופים </b> וכו'. והתוספתא שהביאו דתניא איזה צופים הרואה ואינו מפסיק וכו' לא באה אלא לפרש מה שאמרתי דצופים דמתני' שם כולל הוא לכל הצדדין כו' ע\"ש. בברכות ס\"א ע\"ב אפיסקא לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוין כנגד בית קדשי קדשים אמר ר\"י אמר רב וכו'. איתמר נמי אמר ר' אבא ברי' דר\"ח בר אבא הכי אמר ר' יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ובשאין גדר. וז\"ל רש\"י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולין לראותו וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ע\"כ המדקדק היטב לראות דלא כתב רש\"י בברכות כמ\"ש במשנה דפסחים דהכא מ\"ט ע\"א דהא אם עבר צופים שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם ע\"כ. דלפי' זה שהוא שם כפר נודע דמשם רואין בית המקדש א\"כ יקשה למאי הילכתא השמיע ר' יוחנן בעל המאמר וברואה ובפירושו פרט אם הוא נמוך הלא כבר ידעינן זה מאשר שם שמות בארץ ושמא דכפר צופים גרם לידע דמשם רואין. לכן השכיל רש\"י לפרש מן הצופים מקום שיכולין לראות משם וכו' ואין זה לא עיר לא כרך ולא כפר אלא ענין מקום כנזכר בכמה מקומות [בראשית י\"ג י\"ד שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה וגו' שם. ושם י\"ט כ\"ז וישכם אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וכן הרבה כיוצא בו] וכן בלשון חכמים מה מקום לתפלה זו. המעביר ממקום למקום וכיוצא בו לאין מספר. העומד שם הרואה [או פעולה אחרת] נקרא מקום והנה אותו דוכתא שיכולים לראות משם ה\"א אפי' כשהוא מקום נמוך. הואיל ואם לא היה נמוך היה יכול לראותו. ומרחק אחד לשניהם יהיו דינן שוין. להכי הוכרח ר' יוחנן להתנות ולומר וברואה פרט למקום נמוך. ודע דבערך צף א' כתב הערוך צופים מקום שהיה על שערי ירושלים ושמה היה בו מקום לצופים עוד הביא התוספתא בלשון זה איזהו צופה הרואה ואינו מפסיק. וכבר כתבתי דברים של טעם בביאורי התוספתא בס\"ד ומשם בארה. לפני בעל הקורא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה </b>אומר אומרים לו וכו' ע\"ש. במשב\"ג ובירושלמי ליתא מילת אומרים לו אלא ר' יהודה אומר צא והביא לך וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב <b>ובית הילל </b>מתירים מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר כו' ע\"ש. גם לענין מלאכה בתענית מצינו דבשלש תעניות וכן בשבע תעניות אחרונות אסורין במלאכה ביום ובלילה מותר כמבואר במשנה ו' פ\"א דתענית ובגמ' י\"ב: וכן בטוש\"ע א\"ח סי' תקע\"ה ס\"ג עברו אלו ולא נענו ב\"ד גוזרין עוד ג' תעניות וכו' ובאלו מפסיקין מלאכול מבע\"י ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום אבל לא בלילה וכו' עברו אלו ב\"ד גוזרין עוד שבע תעניות וכו' וכל מה שאסור בשלשה שלפני אלו אסור אף באלו וכו' ולפ\"ז במה שהערה התוי\"ט דלכאורה סברא דב\"ש עדיפי דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה וכו' ע\"ש. שפיר נוכל לומר דגם ב\"ה סברו דילפינן איסור מלאכה מאיסור מלאכה דתענית על הגשמים כדאמרן. מיהו ודאי הא דכתב הר\"ב מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר נקט תענית דשכיחי ונהוגים תמידים כגון בה\"ב שאחר פסח וסוכות וי\"ז בתמוז וי' טבת וכן לכל תענית שהיחיד מקבל עליו וכדומה. ויליף מידי דשכיח ממידי דשכיח. מה שא\"כ תעניות על הגשמים מידי דלאו שכיח הוא. ולפיכך ע\"פ מדותיו של הר\"ב שפיר הערה התוי\"ט לכאורה סברא דב\"ש עדיפא וכו'. ואי קשיא לי הא קשיא לי בהטעם שנתן הר\"ב דב\"ה מדמי לתענית דהלילה מותר. והרי כתב הר\"ב ריש מ\"ה פ\"א דתענית ד\"ה אוכלים ושותים. מותר להם לאכול ולשתות כל ליל התענית עד שיעלה עמוד השחר וכו'. וכן קי\"ל כראב\"י שם בפסחים ב' ע\"ב וכרבי בתענית י\"ב ע\"ב עד מתי אוכל ושותה [בלילה כשמתענה למחר בכל תענית שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי. רש\"י] עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי וכן פסק הטוש\"ע סי' תקס\"ד. וא\"כ אם לתענית מדמינן למה התירו ב\"ה עד הנץ החמה. הלא מעמוד השחר ה\"ל לאסור. מיהו למאי דמסיק הש\"ס פסחים ב' ע\"ב דהא דקאמר ר' אליעזר בן יעקב דארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה משעת האור שפרושו עמוד השחר [וס\"ל לראב\"י דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר הזה כמבואר שם בתוס' דהא ראב\"י וכו'. ועיין מהר\"מ דבין לס\"ד ובין למסקנא סבר ר\"א ב\"י דלא נחלקו אלא דמותר עד שיעלה עמוד השחר] וא\"כ טעמו של הרב לשיטת ראב\"י עולה כהוגן. היוצא מזה מ\"ש הרמב\"ם פ\"ח מהל' יו\"ט דין י\"ח מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג וכו'. איכא למידק לפי שהסכימו רוב הפוסקים דהילכתא כראב\"י בכל מקום אפילו בברייתא [והארכתי בס\"ד במקום אחר] וא\"כ משעת האור דהיינו משיעלה עמוד השחר תלוי במנהג וצ\"ע. ודע דבטור וש\"ע סי' תס\"ח סעיף ג' כתבו קודם חצות וכו' ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ולא כתבו כלל אימתי מתחיל אי מהנץ החמה או מעמוד השחר. וראיתי שהמג\"א סק\"ה כתב ובלילה מותר עד הנץ החמה גמ'. ועיין תוס' דף ב' ע\"ב. ואולי כיון במה שמסיים לעיין בתוס' אל מה שכתבתי דלפמ\"ש תוס' דף ב' ע\"ב דס\"ל לראב\"י דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה [כמו שכתבתי לעיל] א\"כ בלילה מותר רק עד עמוד השחר: ויש לבא בזה על העיון לדינא שכתב הרמב\"ם בפ\"א מהל' תענית דין ח' כל תענית שאוכלין בה בלילה בין ציבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר וכתב הה\"מ פ\"ק דתענית ת\"ר עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר\"א בר\"ש אומר עד קרות הגבר וקי\"ל כרבי מחבירו ע\"כ. וכ\"כ ההג\"מ דהלכה כר' מחבירו וכן פסק רב אלפסי ושאר רבותינו דבין ציבור ובין יחיד אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. ע\"כ. וצ\"ע שהרי בפסחים איפליגו בתענית ציבור ראב\"י אומר דאוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר ר' שמעון אומר עד קרות הגבר. ובפ\"ב מהלכות בית הבחירה דין י\"ח בפגימת המזבח דאיפליגו בה ר\"א בן יעקב אומר כזית ור' שמעון אומר טפח דפסק הרמב\"ם טפח כר' שמעון וכתב הכ\"מ משום דר' שמעון מארי דגמ' הוא טפי מראב\"י ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא. ע\"כ. וכבר קי\"ל הלכה כרבי מחבירו אבל לא מחביריו וגם נודע דרבי תלמידו של ר\"ש. וניהו בתענית יחיד אפשר לצדד וליישב אבל בתענית ציבור ה\"ל ליפסוק כר' שמעון עד קרות הגבר [ובפרט דטוב לומר דרבי ור\"א בר\"ש הנזכרים בתענית י\"ב ע\"א לא יחלוקו במאי דכבר איפליגו בה הדור שלפניהם ראב\"י ור\"ש בפסחים. אלא בפסחים איפליגו ראב\"י ור\"ש בתענית ציבור בלחוד כמבואר להדיא דתניא בתענית ציבור עד מתי אוכל ושותה וכו' אבל במסכת תענית מחלוקת רבי וראב\"ש בתענית יחיד וחדא מאידך לא ילפינן. דבתענית ציבור משום דחמירא נוכל לומר דמחמרי' מקרות הגבר וגם נוכל לומר איפכא דבתענית יחיד משום דקיל להו לאינשי החמירו חכמים טפי והאריכות בזה אך למותר. ודע עוד דהרב המגיד וגם הב\"י בסי' תקס\"ד לא זכרו אלא הסוגיא דתענית י\"ב ע\"א והעלימו עיניהם מסוגיא דפסחים ב' ע\"ב לגמרי גם בענין משנת ראב\"י הארכתי בס\"ד במקום אחר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "מ\"א  ד\"ה <b>חל </b> להיות בערב שבת וכו'. ששוהין שעה אחת בעשייתו כו' ע\"ש. איכא למידק הא דנטר ושהה עד הכא ולא פירש הכי לעיל בתחלת המשנה נשחט בח' ומחצה וקרב בתשעה ומחצה. ורש\"י עשה על נכון בפירושו. דכתב הך טעמא אר��שא ד\"ה וקרב בתשעה ומחצה. ולא ידעתי למה החריש התוספות יום טוב בהא והרי לקמן לא נשא פנים והקשה על דרך זה במשנה ד' דבור המתחיל חייב וכו' אבל ברישא לא פירש כן וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט <b>שחטו </b> וכו'. ועמ\"ש ריש' דסוטה ופרק שני דיבמות משנה ה' כו' ע\"ש כצ\"ל. ועמ\"ש התוספות יום טוב במקומות הנזכרים תמצא דברים מתוקים בענין דרשינן טעמא דקרא:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>על  החמץ כו'. </b> ומ\"ש הר\"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא כ\"מ פ\"א מהל' קרבן פסח כו' ע\"ש. זה לשון תוס' ס\"ג ע\"א השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ובתוספתא דמכילתא תניא בהדיא פרק [ג' צ\"ל] ד' דהשוחט את הפסח על חמץ בי\"ד עובר בל\"ת והפסח עצמו כשר ויוצא בו י\"ח בפסח ע\"כ. ולכאורה קשה מה שהעיד ריב\"א דלא שנה עליו הכתוב והרי תרי קראי יש הראשון שמות כ\"ג פי\"ח לא תזבח דם זבחי [כתב רש\"י לא תזבח על חמץ וגו' לא תשחט את הפסח בי\"ד בניסן עד שתבער החמץ] השני הוא שמות ל\"ד פכ\"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי [וכבר הארכתי בס\"ד ליתן טעם על הסוגיא דפסחים ה' ע\"א ס\"ג ע\"ב וצ\"ה ע\"ב דנקט הש\"ס קרא המאוחר לא תשחט ולא גבה מן המוקדם לא תזבח. כי פירושן של זביחה ושחיטה אחת היא וכמ\"ש רש\"י שזכרתי למעלה על לא תזבח וגו' לא תשחט וגו'. והרוצה לעמוד עליהן יעיין במיני תרגימא ואת אשר כתבתי ג\"כ על הר\"ב בעל תולדות אהרן] ולפום רהיטא אמרתי להצדיק דברי ריב\"א שכתב זה לדעת ר' שמעון דדריש לקמן ס\"ד ע\"ב דכתיב זבחי זבחי תרי זימנא קרי בי' זבח זבחיי למאי הילכתא פלגינהו רחמנא ולא כתיב זבחיי [בחד קרא] למימר בזמן דאיכא זבח וכו' ע\"ש. ובפירש\"י היוצא משם דבהכרח צריכי תרי קראי. ולפי מה שפירש רש\"י והר\"ב בסיגנון אחד במשנה דהכא ר' שמעון אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב. משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא וכו' הרי דרש ר\"ש בהחלט בפסח כשר וטעמו עמו דלשיטתו לא שנה עליו הכתוב לעכב וס\"ל לריב\"א מדקאמר ת\"ק השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ולא קתני הרי זה פסול [וז\"ל הכ\"מ פ\"א מהל' ק\"פ הלכה ה' אהא דכ' הרמב\"ם השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח והחמץ קיים וכו' והפסח כשר. כתב הכ\"מ ומ\"ש והפסח כשר הכי משמע מדקתני [במשנה] ה\"ז עובר בלא תעשה ולא קתני ה\"ז פסול והכי אי' בתוספתא ובירושלמי מפרש דזבחי קרייה ע\"כ דס\"ל כר\"ש דהפסח כשר ולפיכך שפיר פירש דלא שנה עליו הכתוב לעכב. שוב ראיתי ששאלתי הראשונים שאלה ראשונה היא שכבר עמד עליו הגאון מהרש\"א בזה\"ל אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו כו'. לכאורה הא שינה עליו הכתוב לא תזבח על חמץ גו' וכתיב לא תשחט על חמץ וגו' וי\"ל דבכה\"ג לית לן למימר דשינה עליו הכתוב לעכב אלא דשינה עליו לעבור בשני לאוין ולא אמרינן דשינה הכתוב לעכב אלא בכה\"ג דלעיל במכסת תכוסו וכן כל הנהו דפ\"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאוי ודו\"ק עכ\"ל המהרש\"א. וכוונתו נעלמה מדעתי הקלושה. דהא בפסחים כ\"ד ע\"ב מסיק הש\"ס דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה ע\"ש בהסוגיא ותראה דעדיפא טפי לומר ולדרוש אפילו להוציא ממשמעות באם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל אסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה כמבואר שם בסוגיא ואעפ\"כ מסיק דדרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה על אחת כמה וכמה וק\"ו בן בנו של ק\"ו דעדיפא לומר דשינה עליו הכתוב לעכב ולא מוקמינן בלאו יתירה [ושבש לומר משום דשינה הכתוב דפעם כתיב לא תזבח ושינה מלשון זה וכתב ולא תשחט. האומר זה לא הביט עינו בתחילת אותו סוגיא כ\"ד ע\"א שאין ת\"ל לא יאכל וכו' דהא נפקא ליה ממעשר דאמרה תורה לא בערתי וכו'] ובכן חידוש הוא שחדשה. והגאון מהרש\"א. ולהולמו קשה. ואמרתי אל אישי הראשון אשובה. בכוונת דברי ריב\"א. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי על דבר אשר העלים עיניו מהירושלמי דדריש דכשר דזבחי קריה רחמנא. וכ\"כ תו' בתמורה ד' ע\"ב ד\"ה רבא אמר לא מהני מידי קשה א\"כ שוחט פסח על חמץ לפסול ויש לומר דבירושלמי יש קרא להכשיר ע\"כ. ומדבריהם אלו צ\"ע לפי' ריב\"א שכתב דכשר מטעם דלא שנה עליו הכתוב לעכב. עכ\"פ יהיה פסול מטעמא אי עביד לא מהני ואף אם רצונו לומר ע\"פ הלחץ זו הדחק דריב\"א פסק כאביי דאי עביד מהני והילכך כתב לדינא הואיל דלא שנה עליו הכתוב הפסח כשר אבל מ\"מ יהיה תמוה דתיובתא לרבא מברייתא דתוספתא דתניא להדיא הפסח כשר [וכבר הארכתי בחדושי לדעת הרמב\"ם באיזה מקומות. דס\"ל כאביי ומבואר הוא בכתובים] ועוד דע\"כ יהיה בזה לפום קושיא דמלתא נפקותא רבתא בין אביי לרבא גבי השוחט פסח על חמץ אם הפסח כשר או פסול ובמסקנא דסוגיא דתמורה ו' ע\"א וכן ו' ע\"ב דחיק הש\"ס למצוא דבר דפליגי בה אביי ורבא. ועדיפא ה\"ל לומר דפליגי בדינא דריב\"א. אכן להילפותא של הירושלמי שכתבו התוס' בתמורה. והכ\"מ והתוי\"ט יש לכל הקושיות תשובה:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חייב  וכו'. וכ\"כ רש\"י אבל ברישא לא פי' וכו' דכל שבעה כתיב גבי לא יראה כו' </b> ע\"ש. אמנם על רש\"י בפירושו ס\"ג שכתב ד\"ה חייב [בלשון שכתב הרב שזכרו התוי\"ט] וכו' משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה. נשאר קשה דלא פי' כך ארישא כמו שהקשה התוי\"ט על שיטת רש\"י שכתב לעיל ד' ע\"א ד\"ה בין לר\"מ וכו' חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות וכו'. משמע מלשונו להדיא דאחר שש שעות מיהת עובר וכמו שהבין הראב\"ד מתוך דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהל' חמץ ומצה דין ח'. וכ\"כ רש\"י להדיא ב\"ק כ\"ט ע\"ב ד\"ה משש שעות ולמעלה וכו' ע\"ש]. ואין מקום לתרוצו של התוי\"ט וקצ\"ע:  "
+            ],
+            [
+                "<b>העזרה. </b> מן העזרה בצרות כלומר ששם מתפללין לאל ושומען ועוזרן בשביל כן נקרא עזרה. ערוך. ועי' תוי\"ט תמיד פ\"ב מ\"ו ד\"ה עזרת ישראל כתב ראב\"י מצאתי נקוד עזרת העי\"ן בסגול וכן נראה דשם דבר הוא וכו' ע\"ש:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>והוציאו  אימורין. </b> פי' הר\"ב חלבים ונקרא אימורין וכו' ע\"ש בערוך ערך מר ב' כתב למה נקראו החלבים אימורים שהן מורים ואדונים על כל האברים ועולים על גבי המזבח לחלק לאדון העולם:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הזאה  תוכיח וכו' והזאה שבות היא דמחזי' כמאן דתקן גברא כו' </b> ע\"ש. וכן לשון רש\"י ס\"ה ע\"ב ד\"ה הזאה שבות היא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא ע\"כ. ובחדושי כתבתי ישוב נכון מאי דלכאורה צ\"ע דרש\"י והר\"ב כתבו טעמא שלא נזכר כלל בגמ' דהכא אלא בסוגיא ס\"ט ע\"א ביאר הש\"ס טעמא שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ע\"ש [ומ\"ש תוס' ד\"ה שמא יעבירם וכו' כתבתי יסל\"מ קידושין' דצע\"ג ע\"ש] ואחת מהנה אזכיר פה די\"ל דהר\"ב לשיטתיה אזיל דגם בביצה מ\"ב פ\"ב גבי טבילת כלים כתב דמחזי כמתקן והיינו כטעמא דרבא שהוא בתרא דאמר ביצה י\"ח ע\"א הטעם מפני שנראה כמתקן. וכ\"כ הרמב\"ם ע\"ש בתוי\"ט. וכן נראה מסתמא דתלמודא דסיים בר\"ה ובסוכה ובמגילה היינו טעמא וכו' ולא הזכיר אלא לולב ושופר ומגילה ולא זכר גם טבילת כלים והזאה אלא ברור דבט\"כ סתמא דתלמודא כרבא משום דמחזי כמתקן. וא\"כ מוכרח דגם בהזאה אמרינן הכי ונשמע מעצמו דבזה מתוקן גם לשון רש\"י: <br><b>והענין </b> שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה דאתי לידן אימא בה מילתא מה שהוגד לי שאלת חכם הרב הגאון בעל המחבר נזירות שמשון דהקשה דהחשש שמא יעבירנו וכו' היינו שישכח שהוא שבת וא\"כ למה גזרו בשביל זה לבטל מצות שופר ולולב ודומה כשחל בשבת הלא גם אם ישכח ויעבירם פטור הוא כדתנן בסוכה פ\"ג [דף מ\"א ע\"ב] יו\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר\"ה פטור מפני שהוציא ברשות ואיהו הרב החסיד הנ\"ל קמשכל הקודש בהוצאה מרה\"י לרה\"ר גופה לא יטעה שום אדם שמותר שמפורש בקרא כדאיתא שבת צ\"ו ע\"ב ע\"ש ובהוריות ד' [הוצאה הא כתיבא לא תוציא משא מבתיכם ונדפס בצידו נ\"א אל יצא איש ממקומו וכתבתי בתכ\"ש לעיין בתוס' עירובין י\"ד ע\"ב ד\"ה לאו שניתן וכו' דמשמע בכל דוכתי דהוצאה כתיב ביה בשבת וכו' ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ממקומו ובפ\"ק דהוריות יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו] אבל בהעברה ד\"א בר\"ה גמ' גמירי לה טעו בה אינשי דמדרבנן היא ובמקום מצוה לא גזרו [ולפיכך בטלו חכמים לגמרי] והביא ראיה דלאו כ\"ע בקי בהל' למ\"ס מערבה שתקנו ליטלה בשבת לפרסומי מילתא שהיא הלמ\"ס. ע\"כ. ואמרתי מתוך שהותרה הוצע\"ה לצורך ביאור קושיא שהקשה הגאון הנ\"ל ותירוצו. אשתעשע תחלה בדבריו הא דלא השיב לעצמו ממקום שבא בסוגיא דסוכה מ\"ב ע\"א דאסיק [על דברי ר' יוסי דבשכח והוציא את הלולב לר\"ה דפטור] לא שנו [דפטור. רש\"י] אלא שלא יצא בו [י\"ח נטילה קודם שהוציא דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה. רש\"י] אבל יצא בו [קודם שהוציא תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה רש\"י] חייב. ופריך הא מדאגביה נפיק בי' [ה\"ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא\"כ הגביהו ומדאגביה נפק ביה י\"ח לקיחה וקתני פטור. רש\"י] אמר אביי כשהפכו רבא אמר כגון שהוציא בכלי. מצינו למדין דשפיר י\"ל גבי לולב דגזרו חכמים [בדבר ההוה ושכיח ברוב] כשלא הפכו וכשלא הוציאו בכלי וכבר נפק מדאגביה ויהיה חייב חטאת כשיוציאו או כשיעבירנו ד\"א בר\"ה. ברם משום דגבי שופר ודומה לו דליכא למימר הכי. לפיכך הוכרח הר\"ב החסיד לכל מה שאמר. איברא חזינא לכמה מפרשי' ותוס' סוכה מ\"ג ע\"א וכן בתוס' ר\"ה כ\"ט ע\"ב ותוס' מגילה ד' ע\"ב ותוס' ביצה י\"ח ע\"א דדחקו אנפשייהו לפרש הא דקאמר ויעבירנה ד\"א בר\"ה ולא קאמר ויוציאנה מר\"ה לרה\"י ע\"ש. ולפי תירוצו של הר\"ב הנ\"ל אין מקום לקושיותיהם. אלא ברור דרש\"י ותוס' לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו האי פרוקא דדבר קשה לאמר [דמשום מי שאינו בן תורה ואינו יודע דמעביר ד\"א היא מצד הלמ\"ס אלא יסבור שהיא מדרבנן ויבא להתיר במקום מצוה לפיכך בטלו ועקרו חכמים מצות שופר ולולב לגמרי כשחל בשבת] דהא ודאי כשם ששומעין כל העם את הנשמע מפי חכמים דשופר ולולב נדחין בשבת כך ישמעו את אשר חכמים יגידו דאסור להעביר ד\"א ברה\"ר [מדין דאורייתא מצד הלמ\"ס] אפילו שופר ולולב ומעתה יהיו נזהרין וכל העם ישמעו ויראו. ולמה עקרוה חכמים מצות לולב ושופר [דהא דאורייתא] לגמרי עדיפא הוי להו לקיים שניהם. ולכך ברירו להו לרש\"י ותוס' דלאו מהאי טעמא שכתב הרב נגעו בה אלא קים להו לחכמים מתוך טרדה דמצוה בחול ונשכח ממנו לגמרי שהוא שבת. לפיכך העמידו שלא יטול כלל ולא יהיה טרוד באותו מצוה. והדבר הזה מבואר מאיליו. ואין צריך להאריך בזה. אמנם בעיקר הקושיא שהקשה הרב לכאורה י\"ל אף דאמר ר' יוסי ושכח והוציאו פטור היינו שאינו חייב חטאת אבל עכ\"פ איסורא מיהו עביד מדאורייתא. וכן משמע מלשון הרמב\"ם פ\"ב מהל' שגגות דין יו\"ד שהעתיק לשון ר' יוסי וכתב הכ\"מ דבפסחים דף ע\"א ע\"ב משמע דר' יהושע ס\"ל כוותיה וכו'. והנה במשנה דפסחים ע\"א ע\"ב ז\"ל רש\"י ד\"ה ור' יהושע פוטר דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מחיוב חטאת שבה וכו' הרי בדקדוק לשון רש\"י יורה דאיסור דאורייתא עכ\"פ עבר. והנה מסוגיא יבמות פ\"ט ע\"ב צ' ע\"א צ\"א מוכח דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואזכיר אחת מהנה דשם ביבמות צ' ע\"ב אמר ליה בעי לאותבך וכו' ואזמל [גבי מילה אמור רבנן אין מעבירין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו הוא מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה רש\"י] ושופר ולולב השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא כולהו נמי שב וא\"ת נינהו. והן הן דברי רבה בסוגיא דשב ואל תעשה לא מיעקר הוא [והלכה כמותו] וא\"כ שפיר קאמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר. וידעתי לפמ\"ש תוס' במגילה ד' ע\"ב ועוד י\"ל דלהכי לא נקט מרה\"י לרה\"ר לפי שאין שם חיוב חטאת וכו' יש לדקדק ולגמגם קצת על מה שאמרתי. אמנם דע כי בשאר מקומות בר\"ה ובסוכה ובביצה לא כתבו תוס' הכי וכן הר\"ן ריש פ\"ו דר\"ה לא כתב אלא הטעם דלא נקט שמא יוציא מרה\"י לרה\"ר משום דהתם אי' ליה היכירא טפי עכ\"ל ומה גם שיש לתקן דברי אפילו לפמ\"ש תוס' במגילה. ויהיה הדברים ברורים כשמלה. ומתוך הדברים לא אכסה מה שכתבתי לדקדק במה דאמר בכל המקומות שזכרתי הכל חייבים וכו'. ואין בזה תכלית המכוין. אלא העיקר שהצורך בו לאמר אין הכל בקיאין. ויתיישב לפמ\"ש הר\"ן ריש פ\"ג דר\"ה וא\"ת מ\"ש מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל בר\"ה י\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד מחבריה משא\"כ במילה ואע\"ג דגזרינן בהזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח שחל להיות בשבת כדאיתא בפסחים ס\"ט ע\"א התם היינו טעמא דנהי שאין הכל טרודים בהזאה הרי כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרו ליה ע\"כ. ולכך כשרצה לומר אין הכל בקיאין גזירה שמא יעבירנו וכו' [וקשה מ\"ש מילה דלא גזרו] הוכרח להקדים הכל חייבין וכו' כלומר וכולם טרודין [וכתי' הר\"ן] אבל לפמ\"ש תוס' במגילה ד' ע\"ב דמילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עלי' י\"ג בריתות וגם אין אדם מל אלא א\"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע\"כ [ואולי מאנו תוס' לפרש כמ\"ש הר\"ן דקשיא להו בטבילת כלים דאסור קאמר רבה נמי האי טעמא שמא יעבירנו וכו' והלא אין הכל טרודים כי אם האי גברא בעל הכלי שנטמא ואפ\"ה לא אמרינן דחד מדכר לחבריה ומ\"ש גבי מילה. ודבר זה צ\"ע על הר\"ן] נשאר הקושיא במקומה. דמאי צריך בהן הקדמה. ובחדושי בס\"ד נתתי לשבח טעמא:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ר\"מ  אומר וכו' והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר\"מ כו' </b> ע\"ש. לכאורה איכא למידק אשר כפל דבריו. והיה די לומר הלכה כרבי יהושע. וכ\"כ בפי' הרמב\"ם והלכה כר\"י ע\"כ. ויש ליישב קצת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>לפני  הבירה. כל המקדש כולו קרי בירה כו' </b> ע\"ש. וכן לשון רש\"י הנה ביומא ב' ע\"א וזבחים ק\"ד ע\"ב איתא מאי בירה א\"ר יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו ור\"ל אמר כל המקדש כולו קרי בירה. מלבד דאיכא למידק דפי' כר\"ל ולא כר' יוחנן יש לדקדק עוד דלא העי��ו כלום לעיל פ\"ג מ\"ח דף מ\"ט. דתנן חוזר ושרפו לפני הבירה וכזה יש להתבונן בדרכי הש\"ס דלא שאל מאי בירה עד הגיע לשחיטת קדשים ק\"ד ע\"ב אהא דתנן במשנה ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה וכו' מאי בירה א\"ר יוחנן וכו' ור\"ל אמר כל המקדש וכו' [ודע דמה דאיתא ביומא ב'. אמר ר' יוחנן וכו' ר\"ל אמר וכו' אינם מדברי ר\"י ור\"ל בעצמן אלא מסדרי הש\"ס מייתי הכא ביומא לפרש על המשנה דפרה פ\"ג דמייתי הש\"ס התם בסוגיא תנן התם שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו' ללישכה שעל פני הבירה וכו' על זה הביאו מסדרי הש\"ס פלוגתא דר\"י ור\"ל כדי לידע מאי בירה] ולמה לא אמרו ר\"י ור\"ל וכן מסדרי הש\"ס דבריהם הרבה במוקדם בפסחים על המשנה מ\"ט. וטעמא בעי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>כפורש  מן הקבר וכו'. וכתבו התוס' תימא לריב\"א דלא מצינו בשום מקום טבילה וכו' מ\"מ לטהרת הרגל צריך טבילה וכו' </b> ע\"ש. עוד נוכל לומר דבעי' טבילה מפני שאוכל הקרבן פסח כדין כל מי שהיה אסור לאכול בקדשים וכ\"כ רש\"י לעיל במשנה צ\"א ע\"ב אונן טובל וכו' יום אסור ולילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מי\"א מעלות דחומר בקודש וכו' מתוך שנאסרו עד עכשיו אצריכינהו רבנן טבילה ואע\"פ שמחוסר כפורים טבל אתמול וכו' ע\"ש וכן הוא לשון הגמרא חגיגה כ\"ד ע\"ב האונן ומחוסר כפורים וכו' מאי טעמא כיון דעד האידנא הוי אסירי אצרכינהו רבנן טבילה ע\"כ. נמצא למידן דאף מחוסר כפורים אע\"פ שטבל ביום אתמול אסור לאכול בשמיני שלו כל זמן שלא טבל וק\"ו בן בנו של ק\"ו הערל אף שמל שיהיה אסור באכילת קדשים כל זמן שלא טבל משום מעשה שעשו רבנן [ובמשנה דחגיגה דתניא האונן ומחוסר כפורים משום רבותא נקטיה דאפילו הנהו בעי טבילה משום מעלה] וראיתי בתוס' חגיגה כ\"א ע\"א ד\"ה האונן וכו' כתבו וגם לא מצינו מחוסר כפרה הוצרך טבילה רק מחוסר כפרה דטומאה אבל בגר לא מצינו ע\"ש. ולולי דמסתפינא ה\"א דהכא בפסחים מצינו הכי כדאמרן. ובלאו הכי לא זכיתי להבין דבריהם שכתבו שם לעיל בסמוך ועוד דלא מזכיר התם טבילה ע\"ש הלא הטעם מבואר דאין צריך להזכיר טבילה משום דאינו גר עד שימול ויטבול כדאיתא התם. ותקנתי בתוס' דחגיגה באורך דבריהם שמה כמה וכמה ענינים ותמצאם בתקוני כלי שרת בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שגג  וכו'. דאיתא בירושלמי וכו' עד כדון כר' עקיבא כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות דר' ישמעאל כלומר דס\"ל דברה תורה כלשון בני אדם וכו' </b> ע\"ש. בתקוני כלי שרת כתבתי אהא דאתמר ברכות ל\"א ע\"ב ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל א\"ל ר\"ע א\"כ ילכו כל העקרות וכו' אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער וכו' ומסיק הש\"ס דלר\"ע הא דכתיב אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם [ומוכח נמי דלר' ישמעאל לא דברה תורה כלשון ב\"א] הרי מסוגיא זו קשה הירושלמי הנ\"ל. אמנם דע בסוטה כ\"ו איתא מהופך ר\"ע לר\"י ור\"י לר\"ע דהכי איתמר שם ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר\"ע אמר לו ר\"י א\"כ יסתרו כל העקרות וכו' אלא שאם היתה יולדת בצער וכו' נמצא למידין לר' ישמעאל דס\"ל דאם יולדת בצער וכו' ע\"כ אם ראה תראה ס\"ל לר\"י דברה תורה כלשון בני אדם ויהיה זה ממש כשיטת הירושלמי הנ\"ל. והנה לא לבד שהסוגיא דברכות הפוכה מסוגיא דסוטה אלא גם בתוס' דסוטה כ\"ד. ד\"ה ור' יהונתן וכו' כתבו בשלהי דבריהם דר\"ע ס\"ל דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם וה\"נ משמע סוגיא דברכות אם ראה תראה דלר' ישמעאל דאמר דברה תורה כלשון בני אדם לר\"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה וכו' ע\"ש הרי דהיה גירסת תוס' דלא כגירסת שלפנינו בברכות אלא היה גירסתם בפלוגתא דר\"י ור\"ע כמו שהיא שנויה בסוטה ולפיכך לגירסא זו. ע\"כ מסיק הש\"ס דלר\"י ד\"ת אם ראה תראה כלשון בני אדם. איברא במנחות י\"ז ע\"ב כתבו תוס' ד\"ה מאי האכל יאכל וכו' בן עומדין דף ל\"א דדריש ר' ישמעאל אם ראה תראה ור\"ע קאמר ד\"ת כלשון בני אדם וכו' הרי דהיה גירסת תוס' בסוגיא דברכות כמו שהיא לפנינו במקומו. וסתירת האלו. דתניא במנחות נ\"ח ע\"ב ד\"ה ואיכא דאמרי וכו' הודיעו לבני האדם גבורתם בבקיאות בכל מקומות הש\"ס בענין סוגי' הפוכות. ואת הסוגיא דברכות וסוטה שזכרתי. לא זכרו שם בכלל אותן ההלכות:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מה  בין פסח ראשון לשני וכו' תוספתא כו' </b> ע\"ש. נקטה נפשיה בקצירה למאוד דהרואה משתאה על התוספתא דלא קתני ביקור מאי שייר דהאי שייר דהא בתוספתא תניא דהראשון נשחט בג' כיתות ואין השני בג' כיתות לכן אפרש שיחתן של תוס' שכתבו צ\"ה ע\"א ד\"ה מה בין ראשון לשני בזה\"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות ואין השני נשחט בג' כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתא בשני כדאמרי' בגמ' צ\"ו ע\"א ובתוס' דלא קתני ביקור אלמא לא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ\"ל. וכתבתי בס\"ד בחיבור תנא תוספאה בביאורי על התוספתא פסחים' דתניא שם אלו דברים שבין ראשון לשני הראשון בג' כיתות ואין השני בג' כיתות הראשון דוחה את הטומאה ואין השני דוחה את הטומאה הראשון חייבים עליו כרת השני אין חייבין עליו כרת דברי ר' וכו' הראשון טעון חגיגה כו' הראשון נוהג כל שבעה והשני יום אחד. ע\"כ. אמור מעתה דהרבה דקחשיב בתוספתא שייר במתני' ולא נקטו תוס' דוקא ביקור. ותו במ\"ש תוס' דתוספתא דלא תני ביקור דלא קחשיב וכו' וביקור נוהג נמי בתמיד ע\"כ. הלא קחשיב בתוספתא הראשון דוחה את הטומאה וכו' וטומאה בתמיד כמו בפסח דדוחה את הטומאה ה\"נ תמיד דוחה את הטומאה ועוד מלבד כל זה הנה ראינו בתוספתא לא קחשיב אחת מכל הנהו דתנן במשנה כגון איסור בל יראה ושטען הלל באכילתו אלא ע\"כ לומר דמה ששייר במתני' תני בברייתא [כמבואר בכמה דוכתי ואפרש אחת מהנה בביצה ו' ע\"ב ע\"ש פירש\"י ותוס' ד\"ה וכי תימא] ובכן דברי רבותינו תוס' צריכין פנים ובביאורי תוספתא שם הארכתי עוד ואין כאן מקומו:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ופסח  דורות וכו'. הרי דלא כתוס' אלא אף בפסח מצרים היה נוהג ג' כיתות כו' </b> ע\"ש. עדיין לא מצאתי היכן כתבו תוס' דבר מזה עד אראה בעיני אבא לאחריתם בס\"ד לציין והוי יודע דבתוספתא' תניא להדיא אלו דברים ששוה בהן פסח מצרים כו' בשלש כיתות ופסח דורות כיוצא בו:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ירעה  פי' הר\"ב דדחייה וכו' </b> ע\"ש. עמ\"ש בתשובת ח\"צ סי' מ\"ה שהשיג על זה:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,131 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ולמה </b> אמרו כו' ע\"ש. במשב\"ג ובמה אמרו: ",
+                " הר\"ב ד\"ה <b>לאור </b> הנר וכו' דכתיב נר אלקים נשמת אדם כלומר כו' ע\"ש. דע דגם בסוגיא דף ז' ע\"ב הועתק פסוק זה כמה פעמים נר אלקים וגו' אבל מצוה להודיע כי שגגות המדפיסים הוא וצ\"ל נר' ד' כי כך נמצא במשלי כ' נר ד' ע\"ש [בשם העצם ב\"ה] גם ברש\"י שבת ל' ע\"ב ד\"ה קרוי' נר [וכתיב] נר אלקים נשמת אדם וצריך תיקון. גם עוד ברש\"י מ\"ק כ\"ה. ד\"ה לס\"ת וכו' נר אלקים וגו':  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>ר' יהודה </b>אומר וכו'. דיליף מנותר וכו' ורבנן לא ילפי דחלב של שור הנסקל יוכיח וכו' ע\"ש. הרואה בסוגיא כ\"ז ע\"ב כ\"ח ע\"א יראה דהך פרוקא לא סלקי למסקנא כלל למאי דחזר ר\"י בעצמו ודן דין אחר נותר בבל תותירו וכו' [וכ\"כ הר\"ב פ\"ז דהמורה מ\"ה ד\"ה חמץ בפסח מתני' ר' יהודה היא דאמר נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו] ורבנן הוצרכו להשיבו ע\"ז אשם תלוי יוכיח וכו' וכתבו התוס' תימה לרשב\"א דלרבנן עצמן דס\"ל דאשם תלוי בשריפה אמאי לא ילפי חמץ מנותר ואומר ר\"י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל שאר איסורין שבתורה בשריפה ואפילו חמץ ע\"כ. ובכן בזה שכתב הר\"ב לא הועיל דהא ר' יהודה עצמו חזר מזה וגם לרבנן הוו סבירא דחמץ בשריפה מכח הדין אחר שאמר ר' יהודה לולי קרא דהנותר דממעט שאר איסורין. והיה ראוי להר\"ב לפרש העיקר ולפטור את הטפל וצ\"ע: עוד יש לדקדק דלא כתב הר\"ב דאין הלכה כר' יהודה כדרכו בשאר מקומות במקום דחכמים פליגי עליה דהיחיד וכה\"ג לכתוב הלכה כדברי מי ומה זו סמיכה לסמוך על מ\"ש [הר\"ב] סוף תמורה דאין הלכה כר\"י. ובפירוש הרמב\"ם במשנה דהכא כתב ואין הלכה כר\"י:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>רשב\"ג </b> כו'. וגם מכאן ראיה וכו' דאי כללא הוא למה לו להרמב\"ם לכתוב שאינו חולק כו' ע\"ש. קצת איכא למידחי ולומר דהרמב\"ם כתב הכי לא לומר מילתא טפי אפי' לגירסת ספרים אחרים במשנה דלא גרסי רשב\"ג אלא רבן גמליאל אומר כל שאין וכו' אפ\"ה הלכה כך היא משום שהוא מפרש. והוי יודע דזה דאמרינן שבא לפרש לכאורה מוכרח הכי מסוגיא דלעיל ח. דאמר אי נפל למה לי בדיקה והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני הש\"ס התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו. הרי בהחלט דזה אומר כל שאין וכו' מפרש הוא וכן פירש\"י בזה\"ל הכי מפרש לה ר' שמעון ב' וכו' ע\"ש. [ובענין הלכה כרשב\"ג במשנתינו הארכתי בס\"ד במקום אחר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה ב\"ב </b>אומר כו' ע\"ש. במשב\"ג ליתא ר' יהודה אלא בן בתירה אומר. ובגוף הילכתא דהנך תנאים [כיצד מפרישין חלה וגו']. ששאלתי קושיא נפלאה וישוב קצת עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דחלה מ\"ז בחיבורי יסל\"מ:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>צופים </b> וכו'. והתוספתא שהביאו דתניא איזה צופים הרואה ואינו מפסיק וכו' לא באה אלא לפרש מה שאמרתי דצופים דמתני' שם כולל הוא לכל הצדדין כו' ע\"ש. בברכות ס\"א ע\"ב אפיסקא לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוין כנגד בית קדשי קדשים אמר ר\"י אמר רב וכו'. איתמר נמי אמר ר' אבא ברי' דר\"ח בר אבא הכי אמר ר' יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ובשאין גדר. וז\"ל רש\"י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולין לראותו ��ברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ע\"כ המדקדק היטב לראות דלא כתב רש\"י בברכות כמ\"ש במשנה דפסחים דהכא מ\"ט ע\"א דהא אם עבר צופים שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם ע\"כ. דלפי' זה שהוא שם כפר נודע דמשם רואין בית המקדש א\"כ יקשה למאי הילכתא השמיע ר' יוחנן בעל המאמר וברואה ובפירושו פרט אם הוא נמוך הלא כבר ידעינן זה מאשר שם שמות בארץ ושמא דכפר צופים גרם לידע דמשם רואין. לכן השכיל רש\"י לפרש מן הצופים מקום שיכולין לראות משם וכו' ואין זה לא עיר לא כרך ולא כפר אלא ענין מקום כנזכר בכמה מקומות [בראשית י\"ג י\"ד שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה וגו' שם. ושם י\"ט כ\"ז וישכם אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וכן הרבה כיוצא בו] וכן בלשון חכמים מה מקום לתפלה זו. המעביר ממקום למקום וכיוצא בו לאין מספר. העומד שם הרואה [או פעולה אחרת] נקרא מקום והנה אותו דוכתא שיכולים לראות משם ה\"א אפי' כשהוא מקום נמוך. הואיל ואם לא היה נמוך היה יכול לראותו. ומרחק אחד לשניהם יהיו דינן שוין. להכי הוכרח ר' יוחנן להתנות ולומר וברואה פרט למקום נמוך. ודע דבערך צף א' כתב הערוך צופים מקום שהיה על שערי ירושלים ושמה היה בו מקום לצופים עוד הביא התוספתא בלשון זה איזהו צופה הרואה ואינו מפסיק. וכבר כתבתי דברים של טעם בביאורי התוספתא בס\"ד ומשם בארה. לפני בעל הקורא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה </b>אומר אומרים לו וכו' ע\"ש. במשב\"ג ובירושלמי ליתא מילת אומרים לו אלא ר' יהודה אומר צא והביא לך וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב <b>ובית הילל </b>מתירים מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר כו' ע\"ש. גם לענין מלאכה בתענית מצינו דבשלש תעניות וכן בשבע תעניות אחרונות אסורין במלאכה ביום ובלילה מותר כמבואר במשנה ו' פ\"א דתענית ובגמ' י\"ב: וכן בטוש\"ע א\"ח סי' תקע\"ה ס\"ג עברו אלו ולא נענו ב\"ד גוזרין עוד ג' תעניות וכו' ובאלו מפסיקין מלאכול מבע\"י ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום אבל לא בלילה וכו' עברו אלו ב\"ד גוזרין עוד שבע תעניות וכו' וכל מה שאסור בשלשה שלפני אלו אסור אף באלו וכו' ולפ\"ז במה שהערה התוי\"ט דלכאורה סברא דב\"ש עדיפי דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה וכו' ע\"ש. שפיר נוכל לומר דגם ב\"ה סברו דילפינן איסור מלאכה מאיסור מלאכה דתענית על הגשמים כדאמרן. מיהו ודאי הא דכתב הר\"ב מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר נקט תענית דשכיחי ונהוגים תמידים כגון בה\"ב שאחר פסח וסוכות וי\"ז בתמוז וי' טבת וכן לכל תענית שהיחיד מקבל עליו וכדומה. ויליף מידי דשכיח ממידי דשכיח. מה שא\"כ תעניות על הגשמים מידי דלאו שכיח הוא. ולפיכך ע\"פ מדותיו של הר\"ב שפיר הערה התוי\"ט לכאורה סברא דב\"ש עדיפא וכו'. ואי קשיא לי הא קשיא לי בהטעם שנתן הר\"ב דב\"ה מדמי לתענית דהלילה מותר. והרי כתב הר\"ב ריש מ\"ה פ\"א דתענית ד\"ה אוכלים ושותים. מותר להם לאכול ולשתות כל ליל התענית עד שיעלה עמוד השחר וכו'. וכן קי\"ל כראב\"י שם בפסחים ב' ע\"ב וכרבי בתענית י\"ב ע\"ב עד מתי אוכל ושותה [בלילה כשמתענה למחר בכל תענית שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי. רש\"י] עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי וכן פסק הטוש\"ע סי' תקס\"ד. וא\"כ אם לתענית מדמינן למה התירו ב\"ה עד הנץ החמה. הלא מעמוד השחר ה\"ל לאסור. מיהו למאי דמסיק הש\"ס פסחים ב' ע\"ב דהא דקאמר ר' אליעזר בן יעקב דארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה משעת האור שפרושו עמוד השחר [וס\"ל לראב\"י דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר הזה כמבואר שם בתוס' דהא ראב\"י וכו'. ועיין מהר\"מ דבין לס\"ד ובין למסקנא סבר ר\"א ב\"י דלא נחלקו אלא דמותר עד שיעלה עמוד השחר] וא\"כ טעמו של הרב לשיטת ראב\"י עולה כהוגן. היוצא מזה מ\"ש הרמב\"ם פ\"ח מהל' יו\"ט דין י\"ח מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג וכו'. איכא למידק לפי שהסכימו רוב הפוסקים דהילכתא כראב\"י בכל מקום אפילו בברייתא [והארכתי בס\"ד במקום אחר] וא\"כ משעת האור דהיינו משיעלה עמוד השחר תלוי במנהג וצ\"ע. ודע דבטור וש\"ע סי' תס\"ח סעיף ג' כתבו קודם חצות וכו' ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ולא כתבו כלל אימתי מתחיל אי מהנץ החמה או מעמוד השחר. וראיתי שהמג\"א סק\"ה כתב ובלילה מותר עד הנץ החמה גמ'. ועיין תוס' דף ב' ע\"ב. ואולי כיון במה שמסיים לעיין בתוס' אל מה שכתבתי דלפמ\"ש תוס' דף ב' ע\"ב דס\"ל לראב\"י דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה [כמו שכתבתי לעיל] א\"כ בלילה מותר רק עד עמוד השחר: ויש לבא בזה על העיון לדינא שכתב הרמב\"ם בפ\"א מהל' תענית דין ח' כל תענית שאוכלין בה בלילה בין ציבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר וכתב הה\"מ פ\"ק דתענית ת\"ר עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר\"א בר\"ש אומר עד קרות הגבר וקי\"ל כרבי מחבירו ע\"כ. וכ\"כ ההג\"מ דהלכה כר' מחבירו וכן פסק רב אלפסי ושאר רבותינו דבין ציבור ובין יחיד אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. ע\"כ. וצ\"ע שהרי בפסחים איפליגו בתענית ציבור ראב\"י אומר דאוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר ר' שמעון אומר עד קרות הגבר. ובפ\"ב מהלכות בית הבחירה דין י\"ח בפגימת המזבח דאיפליגו בה ר\"א בן יעקב אומר כזית ור' שמעון אומר טפח דפסק הרמב\"ם טפח כר' שמעון וכתב הכ\"מ משום דר' שמעון מארי דגמ' הוא טפי מראב\"י ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא. ע\"כ. וכבר קי\"ל הלכה כרבי מחבירו אבל לא מחביריו וגם נודע דרבי תלמידו של ר\"ש. וניהו בתענית יחיד אפשר לצדד וליישב אבל בתענית ציבור ה\"ל ליפסוק כר' שמעון עד קרות הגבר [ובפרט דטוב לומר דרבי ור\"א בר\"ש הנזכרים בתענית י\"ב ע\"א לא יחלוקו במאי דכבר איפליגו בה הדור שלפניהם ראב\"י ור\"ש בפסחים. אלא בפסחים איפליגו ראב\"י ור\"ש בתענית ציבור בלחוד כמבואר להדיא דתניא בתענית ציבור עד מתי אוכל ושותה וכו' אבל במסכת תענית מחלוקת רבי וראב\"ש בתענית יחיד וחדא מאידך לא ילפינן. דבתענית ציבור משום דחמירא נוכל לומר דמחמרי' מקרות הגבר וגם נוכל לומר איפכא דבתענית יחיד משום דקיל להו לאינשי החמירו חכמים טפי והאריכות בזה אך למותר. ודע עוד דהרב המגיד וגם הב\"י בסי' תקס\"ד לא זכרו אלא הסוגיא דתענית י\"ב ע\"א והעלימו עיניהם מסוגיא דפסחים ב' ע\"ב לגמרי גם בענין משנת ראב\"י הארכתי בס\"ד במקום אחר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "מ\"א  ד\"ה <b>חל </b> להיות בערב שבת וכו'. ששוהין שעה אחת בעשייתו כו' ע\"ש. איכא למידק הא דנטר ושהה עד הכא ולא פירש הכי לעיל בתחלת המשנה נשחט בח' ומחצה וקרב בתשעה ומחצה. ורש\"י עשה על נכון בפירושו. דכתב הך טעמא ארישא ד\"ה וקרב בתשעה ומחצה. ולא ידעתי למה החריש התוספות יום טוב בהא והרי לקמן לא נשא פנים והקשה על דרך זה במשנה ד' דבור המתחיל חייב וכו' אבל ברישא לא פירש כן וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט <b>שחטו </b> וכו'. ועמ\"ש ריש' דסוטה ופרק שני דיבמות משנה ה' כו' ע\"ש כצ\"ל. ועמ\"ש התוספות יום טוב במקומות הנזכרים תמצא דברים מתוקים בענין דרשינן טעמא דקרא:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>על  החמץ כו'. </b> ומ\"ש הר\"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא כ\"מ פ\"א מהל' קרבן פסח כו' ע\"ש. זה לשון תוס' ס\"ג ע\"א השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ובתוספתא דמכילתא תניא בהדיא פרק [ג' צ\"ל] ד' דהשוחט את הפסח על חמץ בי\"ד עובר בל\"ת והפסח עצמו כשר ויוצא בו י\"ח בפסח ע\"כ. ולכאורה קשה מה שהעיד ריב\"א דלא שנה עליו הכתוב והרי תרי קראי יש הראשון שמות כ\"ג פי\"ח לא תזבח דם זבחי [כתב רש\"י לא תזבח על חמץ וגו' לא תשחט את הפסח בי\"ד בניסן עד שתבער החמץ] השני הוא שמות ל\"ד פכ\"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי [וכבר הארכתי בס\"ד ליתן טעם על הסוגיא דפסחים ה' ע\"א ס\"ג ע\"ב וצ\"ה ע\"ב דנקט הש\"ס קרא המאוחר לא תשחט ולא גבה מן המוקדם לא תזבח. כי פירושן של זביחה ושחיטה אחת היא וכמ\"ש רש\"י שזכרתי למעלה על לא תזבח וגו' לא תשחט וגו'. והרוצה לעמוד עליהן יעיין במיני תרגימא ואת אשר כתבתי ג\"כ על הר\"ב בעל תולדות אהרן] ולפום רהיטא אמרתי להצדיק דברי ריב\"א שכתב זה לדעת ר' שמעון דדריש לקמן ס\"ד ע\"ב דכתיב זבחי זבחי תרי זימנא קרי בי' זבח זבחיי למאי הילכתא פלגינהו רחמנא ולא כתיב זבחיי [בחד קרא] למימר בזמן דאיכא זבח וכו' ע\"ש. ובפירש\"י היוצא משם דבהכרח צריכי תרי קראי. ולפי מה שפירש רש\"י והר\"ב בסיגנון אחד במשנה דהכא ר' שמעון אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב. משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא וכו' הרי דרש ר\"ש בהחלט בפסח כשר וטעמו עמו דלשיטתו לא שנה עליו הכתוב לעכב וס\"ל לריב\"א מדקאמר ת\"ק השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ולא קתני הרי זה פסול [וז\"ל הכ\"מ פ\"א מהל' ק\"פ הלכה ה' אהא דכ' הרמב\"ם השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח והחמץ קיים וכו' והפסח כשר. כתב הכ\"מ ומ\"ש והפסח כשר הכי משמע מדקתני [במשנה] ה\"ז עובר בלא תעשה ולא קתני ה\"ז פסול והכי אי' בתוספתא ובירושלמי מפרש דזבחי קרייה ע\"כ דס\"ל כר\"ש דהפסח כשר ולפיכך שפיר פירש דלא שנה עליו הכתוב לעכב. שוב ראיתי ששאלתי הראשונים שאלה ראשונה היא שכבר עמד עליו הגאון מהרש\"א בזה\"ל אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו כו'. לכאורה הא שינה עליו הכתוב לא תזבח על חמץ גו' וכתיב לא תשחט על חמץ וגו' וי\"ל דבכה\"ג לית לן למימר דשינה עליו הכתוב לעכב אלא דשינה עליו לעבור בשני לאוין ולא אמרינן דשינה הכתוב לעכב אלא בכה\"ג דלעיל במכסת תכוסו וכן כל הנהו דפ\"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאוי ודו\"ק עכ\"ל המהרש\"א. וכוונתו נעלמה מדעתי הקלושה. דהא בפסחים כ\"ד ע\"ב מסיק הש\"ס דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה ע\"ש בהסוגיא ותראה דעדיפא טפי לומר ולדרוש אפילו להוציא ממשמעות באם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל אסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה כמבואר שם בסוגיא ואעפ\"כ מסיק דדרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה על אחת כמה וכמה וק\"ו בן בנו של ק\"ו דעדיפא לומר דשינה עליו הכתוב לעכב ולא מוקמינן בלאו יתירה [ושבש לומר משום דשינה הכתוב דפעם כתיב לא תזבח ושינה מלשון זה וכתב ולא תשחט. האומר זה לא הביט עינו בתחילת אותו סוגיא כ\"ד ע\"א שאין ת\"ל לא יאכל וכו' דהא נפקא ליה ממעשר דאמרה תורה לא בערתי וכו'] ובכן חידוש הוא שחדשה. והגאון מהרש\"א. ולהול��ו קשה. ואמרתי אל אישי הראשון אשובה. בכוונת דברי ריב\"א. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי על דבר אשר העלים עיניו מהירושלמי דדריש דכשר דזבחי קריה רחמנא. וכ\"כ תו' בתמורה ד' ע\"ב ד\"ה רבא אמר לא מהני מידי קשה א\"כ שוחט פסח על חמץ לפסול ויש לומר דבירושלמי יש קרא להכשיר ע\"כ. ומדבריהם אלו צ\"ע לפי' ריב\"א שכתב דכשר מטעם דלא שנה עליו הכתוב לעכב. עכ\"פ יהיה פסול מטעמא אי עביד לא מהני ואף אם רצונו לומר ע\"פ הלחץ זו הדחק דריב\"א פסק כאביי דאי עביד מהני והילכך כתב לדינא הואיל דלא שנה עליו הכתוב הפסח כשר אבל מ\"מ יהיה תמוה דתיובתא לרבא מברייתא דתוספתא דתניא להדיא הפסח כשר [וכבר הארכתי בחדושי לדעת הרמב\"ם באיזה מקומות. דס\"ל כאביי ומבואר הוא בכתובים] ועוד דע\"כ יהיה בזה לפום קושיא דמלתא נפקותא רבתא בין אביי לרבא גבי השוחט פסח על חמץ אם הפסח כשר או פסול ובמסקנא דסוגיא דתמורה ו' ע\"א וכן ו' ע\"ב דחיק הש\"ס למצוא דבר דפליגי בה אביי ורבא. ועדיפא ה\"ל לומר דפליגי בדינא דריב\"א. אכן להילפותא של הירושלמי שכתבו התוס' בתמורה. והכ\"מ והתוי\"ט יש לכל הקושיות תשובה:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חייב  וכו'. וכ\"כ רש\"י אבל ברישא לא פי' וכו' דכל שבעה כתיב גבי לא יראה כו' </b> ע\"ש. אמנם על רש\"י בפירושו ס\"ג שכתב ד\"ה חייב [בלשון שכתב הרב שזכרו התוי\"ט] וכו' משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה. נשאר קשה דלא פי' כך ארישא כמו שהקשה התוי\"ט על שיטת רש\"י שכתב לעיל ד' ע\"א ד\"ה בין לר\"מ וכו' חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות וכו'. משמע מלשונו להדיא דאחר שש שעות מיהת עובר וכמו שהבין הראב\"ד מתוך דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהל' חמץ ומצה דין ח'. וכ\"כ רש\"י להדיא ב\"ק כ\"ט ע\"ב ד\"ה משש שעות ולמעלה וכו' ע\"ש]. ואין מקום לתרוצו של התוי\"ט וקצ\"ע:  "
+            ],
+            [
+                "<b>העזרה. </b> מן העזרה בצרות כלומר ששם מתפללין לאל ושומען ועוזרן בשביל כן נקרא עזרה. ערוך. ועי' תוי\"ט תמיד פ\"ב מ\"ו ד\"ה עזרת ישראל כתב ראב\"י מצאתי נקוד עזרת העי\"ן בסגול וכן נראה דשם דבר הוא וכו' ע\"ש:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>והוציאו  אימורין. </b> פי' הר\"ב חלבים ונקרא אימורין וכו' ע\"ש בערוך ערך מר ב' כתב למה נקראו החלבים אימורים שהן מורים ואדונים על כל האברים ועולים על גבי המזבח לחלק לאדון העולם:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הזאה  תוכיח וכו' והזאה שבות היא דמחזי' כמאן דתקן גברא כו' </b> ע\"ש. וכן לשון רש\"י ס\"ה ע\"ב ד\"ה הזאה שבות היא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא ע\"כ. ובחדושי כתבתי ישוב נכון מאי דלכאורה צ\"ע דרש\"י והר\"ב כתבו טעמא שלא נזכר כלל בגמ' דהכא אלא בסוגיא ס\"ט ע\"א ביאר הש\"ס טעמא שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ע\"ש [ומ\"ש תוס' ד\"ה שמא יעבירם וכו' כתבתי יסל\"מ קידושין' דצע\"ג ע\"ש] ואחת מהנה אזכיר פה די\"ל דהר\"ב לשיטתיה אזיל דגם בביצה מ\"ב פ\"ב גבי טבילת כלים כתב דמחזי כמתקן והיינו כטעמא דרבא שהוא בתרא דאמר ביצה י\"ח ע\"א הטעם מפני שנראה כמתקן. וכ\"כ הרמב\"ם ע\"ש בתוי\"ט. וכן נראה מסתמא דתלמודא דסיים בר\"ה ובסוכה ובמגילה היינו טעמא וכו' ולא הזכיר אלא לולב ושופר ומגילה ולא זכר גם טבילת כלים והזאה אלא ברור דבט\"כ סתמא דתלמודא כרבא משום דמחזי כמתקן. וא\"כ מוכרח דגם בהזאה אמרינן הכי ונשמע מעצמו דבזה מתוקן גם לשון רש\"י: <br><b>והענין </b> שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה דאתי לידן אימא בה מילתא מה שהוגד לי שאלת חכם הרב הגאון בעל המחבר נזירות שמשון דהקשה דהחשש שמא יעבירנו וכו' היינו שישכח שהוא שבת וא\"כ למה גזרו בשביל זה לבטל מצות שופר ולולב ודומה כשחל בשבת הלא גם אם ישכח ויעבירם פטור הוא כדתנן בסוכה פ\"ג [דף מ\"א ע\"ב] יו\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר\"ה פטור מפני שהוציא ברשות ואיהו הרב החסיד הנ\"ל קמשכל הקודש בהוצאה מרה\"י לרה\"ר גופה לא יטעה שום אדם שמותר שמפורש בקרא כדאיתא שבת צ\"ו ע\"ב ע\"ש ובהוריות ד' [הוצאה הא כתיבא לא תוציא משא מבתיכם ונדפס בצידו נ\"א אל יצא איש ממקומו וכתבתי בתכ\"ש לעיין בתוס' עירובין י\"ד ע\"ב ד\"ה לאו שניתן וכו' דמשמע בכל דוכתי דהוצאה כתיב ביה בשבת וכו' ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ממקומו ובפ\"ק דהוריות יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו] אבל בהעברה ד\"א בר\"ה גמ' גמירי לה טעו בה אינשי דמדרבנן היא ובמקום מצוה לא גזרו [ולפיכך בטלו חכמים לגמרי] והביא ראיה דלאו כ\"ע בקי בהל' למ\"ס מערבה שתקנו ליטלה בשבת לפרסומי מילתא שהיא הלמ\"ס. ע\"כ. ואמרתי מתוך שהותרה הוצע\"ה לצורך ביאור קושיא שהקשה הגאון הנ\"ל ותירוצו. אשתעשע תחלה בדבריו הא דלא השיב לעצמו ממקום שבא בסוגיא דסוכה מ\"ב ע\"א דאסיק [על דברי ר' יוסי דבשכח והוציא את הלולב לר\"ה דפטור] לא שנו [דפטור. רש\"י] אלא שלא יצא בו [י\"ח נטילה קודם שהוציא דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה. רש\"י] אבל יצא בו [קודם שהוציא תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה רש\"י] חייב. ופריך הא מדאגביה נפיק בי' [ה\"ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא\"כ הגביהו ומדאגביה נפק ביה י\"ח לקיחה וקתני פטור. רש\"י] אמר אביי כשהפכו רבא אמר כגון שהוציא בכלי. מצינו למדין דשפיר י\"ל גבי לולב דגזרו חכמים [בדבר ההוה ושכיח ברוב] כשלא הפכו וכשלא הוציאו בכלי וכבר נפק מדאגביה ויהיה חייב חטאת כשיוציאו או כשיעבירנו ד\"א בר\"ה. ברם משום דגבי שופר ודומה לו דליכא למימר הכי. לפיכך הוכרח הר\"ב החסיד לכל מה שאמר. איברא חזינא לכמה מפרשי' ותוס' סוכה מ\"ג ע\"א וכן בתוס' ר\"ה כ\"ט ע\"ב ותוס' מגילה ד' ע\"ב ותוס' ביצה י\"ח ע\"א דדחקו אנפשייהו לפרש הא דקאמר ויעבירנה ד\"א בר\"ה ולא קאמר ויוציאנה מר\"ה לרה\"י ע\"ש. ולפי תירוצו של הר\"ב הנ\"ל אין מקום לקושיותיהם. אלא ברור דרש\"י ותוס' לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו האי פרוקא דדבר קשה לאמר [דמשום מי שאינו בן תורה ואינו יודע דמעביר ד\"א היא מצד הלמ\"ס אלא יסבור שהיא מדרבנן ויבא להתיר במקום מצוה לפיכך בטלו ועקרו חכמים מצות שופר ולולב לגמרי כשחל בשבת] דהא ודאי כשם ששומעין כל העם את הנשמע מפי חכמים דשופר ולולב נדחין בשבת כך ישמעו את אשר חכמים יגידו דאסור להעביר ד\"א ברה\"ר [מדין דאורייתא מצד הלמ\"ס] אפילו שופר ולולב ומעתה יהיו נזהרין וכל העם ישמעו ויראו. ולמה עקרוה חכמים מצות לולב ושופר [דהא דאורייתא] לגמרי עדיפא הוי להו לקיים שניהם. ולכך ברירו להו לרש\"י ותוס' דלאו מהאי טעמא שכתב הרב נגעו בה אלא קים להו לחכמים מתוך טרדה דמצוה בחול ונשכח ממנו לגמרי שהוא שבת. לפיכך העמידו שלא יטול כלל ולא יהיה טרוד באותו מצוה. והדבר הזה מבואר מאיליו. ואין צריך להאריך בזה. אמנם בעיקר הקושיא שהקשה הרב לכאורה י\"ל אף דאמר ר' יוסי ושכח והוציאו פטור היינו שאינו חייב חטאת אבל עכ\"פ איסורא מיהו עביד מדאורייתא. וכן משמע מלשון הרמב\"ם פ\"ב מהל' שגגות דין יו\"ד שהעתיק לשון ר' יוסי וכתב הכ\"מ דבפסחים דף ע\"א ע\"ב משמע דר' יהושע ס\"ל כוותיה וכו'. והנה במשנה דפסחים ע\"א ע\"ב ז\"ל רש\"י ד\"ה ור' יהושע פוטר דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מחיוב חטאת שבה וכו' הרי בדקדוק לשון רש\"י יורה דאיסור דאורייתא עכ\"פ עבר. והנה מסוגיא יבמות פ\"ט ע\"ב צ' ע\"א צ\"א מוכח דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואזכיר אחת מהנה דשם ביבמות צ' ע\"ב אמר ליה בעי לאותבך וכו' ואזמל [גבי מילה אמור רבנן אין מעבירין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו הוא מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה רש\"י] ושופר ולולב השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא כולהו נמי שב וא\"ת נינהו. והן הן דברי רבה בסוגיא דשב ואל תעשה לא מיעקר הוא [והלכה כמותו] וא\"כ שפיר קאמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר. וידעתי לפמ\"ש תוס' במגילה ד' ע\"ב ועוד י\"ל דלהכי לא נקט מרה\"י לרה\"ר לפי שאין שם חיוב חטאת וכו' יש לדקדק ולגמגם קצת על מה שאמרתי. אמנם דע כי בשאר מקומות בר\"ה ובסוכה ובביצה לא כתבו תוס' הכי וכן הר\"ן ריש פ\"ו דר\"ה לא כתב אלא הטעם דלא נקט שמא יוציא מרה\"י לרה\"ר משום דהתם אי' ליה היכירא טפי עכ\"ל ומה גם שיש לתקן דברי אפילו לפמ\"ש תוס' במגילה. ויהיה הדברים ברורים כשמלה. ומתוך הדברים לא אכסה מה שכתבתי לדקדק במה דאמר בכל המקומות שזכרתי הכל חייבים וכו'. ואין בזה תכלית המכוין. אלא העיקר שהצורך בו לאמר אין הכל בקיאין. ויתיישב לפמ\"ש הר\"ן ריש פ\"ג דר\"ה וא\"ת מ\"ש מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל בר\"ה י\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד מחבריה משא\"כ במילה ואע\"ג דגזרינן בהזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח שחל להיות בשבת כדאיתא בפסחים ס\"ט ע\"א התם היינו טעמא דנהי שאין הכל טרודים בהזאה הרי כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרו ליה ע\"כ. ולכך כשרצה לומר אין הכל בקיאין גזירה שמא יעבירנו וכו' [וקשה מ\"ש מילה דלא גזרו] הוכרח להקדים הכל חייבין וכו' כלומר וכולם טרודין [וכתי' הר\"ן] אבל לפמ\"ש תוס' במגילה ד' ע\"ב דמילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עלי' י\"ג בריתות וגם אין אדם מל אלא א\"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע\"כ [ואולי מאנו תוס' לפרש כמ\"ש הר\"ן דקשיא להו בטבילת כלים דאסור קאמר רבה נמי האי טעמא שמא יעבירנו וכו' והלא אין הכל טרודים כי אם האי גברא בעל הכלי שנטמא ואפ\"ה לא אמרינן דחד מדכר לחבריה ומ\"ש גבי מילה. ודבר זה צ\"ע על הר\"ן] נשאר הקושיא במקומה. דמאי צריך בהן הקדמה. ובחדושי בס\"ד נתתי לשבח טעמא:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ר\"מ  אומר וכו' והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר\"מ כו' </b> ע\"ש. לכאורה איכא למידק אשר כפל דבריו. והיה די לומר הלכה כרבי יהושע. וכ\"כ בפי' הרמב\"ם והלכה כר\"י ע\"כ. ויש ליישב קצת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>לפני  הבירה. כל המקדש כולו קרי בירה כו' </b> ע\"ש. וכן לשון רש\"י הנה ביומא ב' ע\"א וזבחים ק\"ד ע\"ב איתא מאי בירה א\"ר יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו ור\"ל אמר כל המקדש כולו קרי בירה. מלבד דאיכא למידק דפי' כר\"ל ולא כר' יוחנן יש לדקדק עוד דלא העירו כלום לעיל פ\"ג מ\"ח דף מ\"ט. דתנן חוזר ושרפו לפני הבירה וכזה יש להתבונן בדרכי הש\"ס דלא שאל מאי בירה עד הגיע לשחיטת קדשים ק\"ד ע\"ב אהא דתנן במשנה ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה וכו' מאי בירה א\"ר יוחנן וכו' ור\"ל אמר כל המקדש וכו' [ודע דמה דאיתא ביומא ב'. אמר ר' יוחנן וכו' ר\"ל אמר וכו' אינם מדברי ר\"י ור\"ל בעצמן אלא מסדרי הש\"ס מייתי הכא ביומא לפרש על המשנה דפרה פ\"ג דמייתי הש\"ס התם בסוגיא תנן התם שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו' ללישכה שעל פני הבירה וכו' על זה הביאו מסדרי הש\"ס פלוגתא דר\"י ור\"ל כדי לידע מאי בירה] ולמה לא אמרו ר\"י ור\"ל וכן מסדרי הש\"ס דבריהם הרבה במוקדם בפסחים על המשנה מ\"ט. וטעמא בעי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>כפורש  מן הקבר וכו'. וכתבו התוס' תימא לריב\"א דלא מצינו בשום מקום טבילה וכו' מ\"מ לטהרת הרגל צריך טבילה וכו' </b> ע\"ש. עוד נוכל לומר דבעי' טבילה מפני שאוכל הקרבן פסח כדין כל מי שהיה אסור לאכול בקדשים וכ\"כ רש\"י לעיל במשנה צ\"א ע\"ב אונן טובל וכו' יום אסור ולילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מי\"א מעלות דחומר בקודש וכו' מתוך שנאסרו עד עכשיו אצריכינהו רבנן טבילה ואע\"פ שמחוסר כפורים טבל אתמול וכו' ע\"ש וכן הוא לשון הגמרא חגיגה כ\"ד ע\"ב האונן ומחוסר כפורים וכו' מאי טעמא כיון דעד האידנא הוי אסירי אצרכינהו רבנן טבילה ע\"כ. נמצא למידן דאף מחוסר כפורים אע\"פ שטבל ביום אתמול אסור לאכול בשמיני שלו כל זמן שלא טבל וק\"ו בן בנו של ק\"ו הערל אף שמל שיהיה אסור באכילת קדשים כל זמן שלא טבל משום מעשה שעשו רבנן [ובמשנה דחגיגה דתניא האונן ומחוסר כפורים משום רבותא נקטיה דאפילו הנהו בעי טבילה משום מעלה] וראיתי בתוס' חגיגה כ\"א ע\"א ד\"ה האונן וכו' כתבו וגם לא מצינו מחוסר כפרה הוצרך טבילה רק מחוסר כפרה דטומאה אבל בגר לא מצינו ע\"ש. ולולי דמסתפינא ה\"א דהכא בפסחים מצינו הכי כדאמרן. ובלאו הכי לא זכיתי להבין דבריהם שכתבו שם לעיל בסמוך ועוד דלא מזכיר התם טבילה ע\"ש הלא הטעם מבואר דאין צריך להזכיר טבילה משום דאינו גר עד שימול ויטבול כדאיתא התם. ותקנתי בתוס' דחגיגה באורך דבריהם שמה כמה וכמה ענינים ותמצאם בתקוני כלי שרת בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שגג  וכו'. דאיתא בירושלמי וכו' עד כדון כר' עקיבא כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות דר' ישמעאל כלומר דס\"ל דברה תורה כלשון בני אדם וכו' </b> ע\"ש. בתקוני כלי שרת כתבתי אהא דאתמר ברכות ל\"א ע\"ב ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל א\"ל ר\"ע א\"כ ילכו כל העקרות וכו' אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער וכו' ומסיק הש\"ס דלר\"ע הא דכתיב אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם [ומוכח נמי דלר' ישמעאל לא דברה תורה כלשון ב\"א] הרי מסוגיא זו קשה הירושלמי הנ\"ל. אמנם דע בסוטה כ\"ו איתא מהופך ר\"ע לר\"י ור\"י לר\"ע דהכי איתמר שם ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר\"ע אמר לו ר\"י א\"כ יסתרו כל העקרות וכו' אלא שאם היתה יולדת בצער וכו' נמצא למידין לר' ישמעאל דס\"ל דאם יולדת בצער וכו' ע\"כ אם ראה תראה ס\"ל לר\"י דברה תורה כלשון בני אדם ויהיה זה ממש כשיטת הירושלמי הנ\"ל. והנה לא לבד שהסוגיא דברכות הפוכה מסוגיא דסוטה אלא גם בתוס' דסוטה כ\"ד. ד\"ה ור' יהונתן וכו' כתבו בשלהי דבריהם דר\"ע ס\"ל דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם וה\"נ משמע סוגיא דברכות אם ראה תראה דלר' ישמעאל דאמר דברה תורה כלשון בני אדם לר\"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה וכו' ע\"ש הרי דהיה גירסת תוס' דלא כגירסת שלפנינו בברכות אלא היה גירסתם בפלוגתא דר\"י ור\"ע כמו שהיא שנויה בסוטה ולפיכך לגירסא זו. ע\"כ מסיק הש\"ס דלר\"י ד\"ת אם ראה תראה כלשון בני אדם. איברא במנחות י\"ז ע\"ב כתבו תוס' ד\"ה מאי האכל יאכל וכו' בן עומדין דף ל\"א דדריש ר' ישמעאל אם ראה תראה ור\"ע קאמר ד\"ת כלשון בני אדם וכו' הרי דהיה גירסת תוס' בסוגיא דברכות כמו שהיא לפנינו במקומו. וסתירת האלו. דתניא במנחות נ\"ח ע\"ב ד\"ה ואיכא דאמרי וכו' הודיעו לבני האדם גבורתם בבקיאות בכל מקומות הש\"ס בענין סוגי' הפוכות. ואת הסוגיא דברכות וסוטה שזכרתי. לא זכרו שם בכלל אותן ההלכות:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מה  בין פסח ראשון לשני וכו' תוספתא כו' </b> ע\"ש. נקטה נפשיה בקצירה למאוד דהרואה משתאה על התוספתא דלא קתני ביקור מאי שייר דהאי שייר דהא בתוספתא תניא דהראשון נשחט בג' כיתות ואין השני בג' כיתות לכן אפרש שיחתן של תוס' שכתבו צ\"ה ע\"א ד\"ה מה בין ראשון לשני בזה\"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות ואין השני נשחט בג' כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתא בשני כדאמרי' בגמ' צ\"ו ע\"א ובתוס' דלא קתני ביקור אלמא לא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ\"ל. וכתבתי בס\"ד בחיבור תנא תוספאה בביאורי על התוספתא פסחים' דתניא שם אלו דברים שבין ראשון לשני הראשון בג' כיתות ואין השני בג' כיתות הראשון דוחה את הטומאה ואין השני דוחה את הטומאה הראשון חייבים עליו כרת השני אין חייבין עליו כרת דברי ר' וכו' הראשון טעון חגיגה כו' הראשון נוהג כל שבעה והשני יום אחד. ע\"כ. אמור מעתה דהרבה דקחשיב בתוספתא שייר במתני' ולא נקטו תוס' דוקא ביקור. ותו במ\"ש תוס' דתוספתא דלא תני ביקור דלא קחשיב וכו' וביקור נוהג נמי בתמיד ע\"כ. הלא קחשיב בתוספתא הראשון דוחה את הטומאה וכו' וטומאה בתמיד כמו בפסח דדוחה את הטומאה ה\"נ תמיד דוחה את הטומאה ועוד מלבד כל זה הנה ראינו בתוספתא לא קחשיב אחת מכל הנהו דתנן במשנה כגון איסור בל יראה ושטען הלל באכילתו אלא ע\"כ לומר דמה ששייר במתני' תני בברייתא [כמבואר בכמה דוכתי ואפרש אחת מהנה בביצה ו' ע\"ב ע\"ש פירש\"י ותוס' ד\"ה וכי תימא] ובכן דברי רבותינו תוס' צריכין פנים ובביאורי תוספתא שם הארכתי עוד ואין כאן מקומו:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ופסח  דורות וכו'. הרי דלא כתוס' אלא אף בפסח מצרים היה נוהג ג' כיתות כו' </b> ע\"ש. עדיין לא מצאתי היכן כתבו תוס' דבר מזה עד אראה בעיני אבא לאחריתם בס\"ד לציין והוי יודע דבתוספתא' תניא להדיא אלו דברים ששוה בהן פסח מצרים כו' בשלש כיתות ופסח דורות כיוצא בו:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ירעה  פי' הר\"ב דדחייה וכו' </b> ע\"ש. עמ\"ש בתשובת ח\"צ סי' מ\"ה שהשיג על זה:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,102 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>נטלו  במפה כו' דר' צדוק כהן היה וכו' וכ\"כ תוס' כו' ע\"ש. </b> גם ביומא ע\"ש. כתבו תוס' ד\"ה נטלו במפה בשן [כ\"ו ע\"ב] פירש\"י משום נקיות ובחנם פי' כן דר' צדוק כהן הוי כדמוכח ברכות י\"ט ע\"ב ובכורות ל\"ו ע\"א והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות ופוסלין את התרומה ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה ע\"כ. [ואולי עדיפא ליה לרש\"י לפרש משום נקיות לפ\"מ שחזר רש\"י כמבואר תוס' שבת צ\"א ע\"א ובפסחים ל\"ג ע\"ב וס\"ל לרש\"י בחולין פ\"ב ע\"א דפחות מביצה אינו מקבל טומאה ואין כאן מקום להאריך בזה] ובחולין ק\"ו ע\"א אהא דמבעי הש\"ס מהו לאכול במפה מי חיישינן דלמא נגע או לאו ופשיט הש\"ס ת\"ש וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נוטלו במפה וכו'. מאי לאו הא כביצה בעי נטילת ידים וכתבו תוס' תימא היכי מצי למימר הכי הא ע\"כ בתרומה ואפי' בכביצה לא בעי נטילת ידים דהא התירו מפה לאוכלי תרומה ור\"צ כהן הוי כדמוכח בפ' מי שמתו י\"ט ע\"ב גבי מדלגין היינו ע\"ג ארונות ובפ' כל פסולי המוקדשין ל\"ו ע\"א גבי האי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק ובפרק קמא דיבמות [דף ט\"ו] והיה אוכל חולין על טהרת תרומה וי\"ל דהוי מצי למימר ולטעמיך ע\"כ. נמצא למידן לפי דעת תוס' גם ביתר מכביצה אישתרי רבי צדוק לאכול במפה וכן כתבו תוס' בסוכה כ\"ז ע\"א ד\"ה הא כביצה בעי נ\"י לאכילה ומיהו תימא דר\"צ כהן היה וא\"כ אפילו כביצה שרי במפה בלא נטילת ידים כדאמר שמואל התם [חולין ק\"ז ע\"ב] התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ע\"כ. וא\"כ זה שהעיד התוי\"ט וכביצה לא אישתרי במפה דחיישינן דילמא נגע כדמסיק בפ' כל הבשר כ\"כ התוס'. אינו מדוקדק כל כך שהרי בחולין כתבו להדיא להיפוך ובסוכה דאסיק ביה הניחו בתימה דלמה יהיה בעי ר\"צ שהוא כהן נטילה אפילו כיתר מביצה לזה אודיע מ\"ש תוס' ביומא ע\"ט ע\"ב ד\"ה הא כביצה וכו' בסוכה כ\"ז ע\"א פריך מינה לר' יוסף ואביי וכו' ומשני לא הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה לא משתרי במפה דחיישינן דילמא יגע כדאמר בפ' כל הבשר [דף ק\"ז] ותימא והא ר' צדוק כהן הוי ואמר בפ' כל הבשר התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות יש לומר דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה דזהירא ביה טפי אבל לא התירו לאוכלי טהרות אפילו כהנים האוכלין על טהרת תרומה והכא לאו תרומה הוי ע\"כ. הרי דהחליטו תוס' דמה שאכל רבי צדוק לאו תרומה ממש הוי ולכך אם היה כביצה היה צריך נטילת ידים ולא היה שרי לאכול במפה ומיושב התימא שהניחו בסוכה כ\"ז ע\"א וגם אינם צריכין להדוחק גדול שכתבו בחולין ק\"ז ע\"א דהוה מצי למימר ולטעמיך. ובהפלאה שבערכין ערך גבל הארכתי בענין זו בכמה ענפים היוצאים לדינא בסייעתא דשמיא:  <br><b>ואתן </b> תודע מה שכתבתי בתכ\"ש בס\"ד במה שכתבו תוס' בחולין ק\"ז ע\"א ראיה מספ\"ק דיבמות [דף ט\"ו] צריך נגר ובר נגר להולמו דביבמות ט\"ו ע\"ב אדרבה אם היה ישראל ניחא טפי להמעיין שם וכ\"כ תוס' שם ד\"ה אמר ליה ואע\"ג דר' צדוק כהן הוי וכו' [ולולא דמסתפינא ה\"א דהראיה מספ\"ק דיבמות תלמיד אחד כתבו וגליון הוא תדע קצת דביומא ע\"ט ע\"ב וכן בסוכה כ\"ו ע\"ב נטלו במפה וכו' איתא ראיה מברכות י\"ט ע\"ב ומבכורים ל\"ו ע\"א וליתא שום זכרון ראיה מיבמות] ודע דבמס' שמחות\"ב איתא אמר ר\"א בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתי קברני תחלה בבקעה ובסוף לקט עצמי ותנם בגלוסקמא בארזין ואל תלקט אתה בידך וכך עשיתי לו. וכתבתי בפרושי בס\"ד הך מלתא דר\"א ב\"ר צדוק הביאו הרא\"ש פ\"ק דמועד קטן סי' י\"ב וכן הטוש\"ע י\"ד סי' ת\"ג בזה\"ל אר\"א ב\"צ כך אמר לי אבא וכו'. ואל תלקטם אתה בידך שלא יהו בזויין בידך ע\"ש. הנה לפ\"מ שהחליטו תוס' עירובין מ\"א ע\"א יומא ע\"ט ע\"ב סוכה כ\"ז ע\"ב בחולין ק\"ז ע\"ב דר\"א בר צדוק כהן הוי קשה טובא דא\"כ מאי אריא כדי שלא יהיה בזויין שלא ילקטם הלא מדינא אסור דכהן אינו מטמא לקרובים אלא כשהוא שלם וכן קי\"ל בטוש\"ע י\"ד סי' שע\"ג סעיף ט' אין הכהן מטמא וכו' וכן המלקט עצמות אינו מטמא להם וכו' שאינו מטמא אלא לשלם ע\"כ. שוב מצאתי שכתב בס' אדם וחוה בהל' אבילות נתיב כ\"ח מהאי טעמא דר\"א ב\"צ לאו כהן הוי ע\"ש ומעתה הא דאמר ר\"א ב\"צ ברכות י\"ט ע\"ב מדלגין היינו ע\"ג ארונות וכן הראיה מבכורות צ\"ל דתרי ראב\"צ הוי מיהו כפי משמעות התוס' דחולין דדחקו אנפשייהו ולא רצו לומר דתרי הוי [אע\"ג דלכאורה מהך דמס' שמחות מוכח דראב\"צ אחד היה דלא היה כהן] יש לומר דהיה גירסת תוס' במס' שמחות כמו דאיתא לפנינו דליתא להך סיומא של\"א יהי\"ו בזויי\"ן ביד\"ך. ומטעם שהיה כהן צוה לו אביו דלא ילקטם בידו לאפוקי מדעת הרב אלפ\"ס דכהן מטמא על עצם מאביו. אלא כהרא\"ש דמשיג עליו [עי' הלכות קטנות ד\"ה לה יטמא דהשיג הרא\"ש על הרי\"ף דקי\"ל כרב חסדא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם. עוד השיג על הרי\"ף דפסק דלא כרבי יהודה ולא כאחד משארי תנאים ע\"ש. ומהשגה אחרונה זו אפשר להציל הרי\"ף דפסק כהאי תנא דראב\"צ והיה גרסת הרי\"ף כגירסת הרא\"ש והטור וב\"י שלא יהיו בזויין בידך וס\"ל ג\"כ כדעת התוס' דחדא הוי והיה כהן וא\"כ מוכח דס\"ל לר\"א ב\"צ דאי לאו משום בזיון רשאי לטמא אפילו כשהוא חסר ואין כאן מקום להאריך] וטוב מזה איכא למימר גם לפי הגרסא שהיה לפני הרא\"ש והטור וב\"י וס' אדם וחוה ס\"ל לתוס' דאין ראיה דתרי הוי אלא חדא וכהן הוי. ואפ\"ה איצטרך ליה לאבא להזהיר לו שלא ילקטם משום בזיון דוקא. והיינו לפי דתניא לעיל במס' שמחות פ\"ד הלכה ט\"ז נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור\"ע פוטר וכתב בהל' קטנות דר\"ת פוסק כר\"ע והלכך כהן שנטמא כבר בטומאת קרובים אינו אסור לטמא לרחוקים אלא מדבריהם ומה\"ט מותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו דגדול כבוד מתו שדוחה ל\"ת דדבריהם ע\"ש. וא\"כ לולא שהזהירו היה מקום ללקט עצמות אביו כשאירע לו טומאת קרובים דבלאו הכי טמא ואז מפני כבוד אביו היה מלקט עצמותיו. ולפיכך היה ר' צדוק מזהיר לר' אלעזר ברי' אף באופן שמותר ללקט לא ילקוט בידיו משום בזיון. ואודיע עוד מ\"ש בתכ\"ש בס\"ד על מ\"ש תוס' שבועות י\"ז ע\"א ד\"ה נזיר בקבר וכו' אתי כמ\"ד בשמחות וכו' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו וכו' וכתבתי דצ\"ע דאפילו ר\"ע לא אמר דשרי אלא הכי מתני' במס' שמחות ר' טרפון מחייב ור\"ע פוטר אבל דשרי לכתחילה לא שמענו והיאך נקטו בתוס' לשונם למאן דשרי התם ליטמא וכו'. וראיתי אחד קדוש מדבר ה\"ה המחבר סדר הדורות (דף ע\"ט עמוד ג') [סדר תנו\"א אות א' ערך ר' אליעזר ב\"ר צדוק] דוחה כל הראיות שכתבו תוס' ו��תב עוד בזה\"ל ובבכורות פרק פסולי המוקדשין גבי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק פירש\"י כהן הוי אין ראיה כי ישראל מותר לקנותו להשהותו עד שיפול בו מום או שניתן לו במתנה ע\"כ. לא הבינותי דהא כל עיקר ששאל ר' צדוק בכורות ל\"ו ע\"א לר' יהושע הוי בהא דאמרי' התם דכהנים חשודים על המומין ואינם נאמנים לפיכך שאל ר\"צ כלום חלקנו בין חבר לע\"ה [ומי חשידנא אנא משדי בי' מומא בכוונה ככהן ע\"ה. רש\"י] א\"כ מוכרח להדיא דהיה ר\"צ כהן דאילו ישראל הוי נאמן הוא ע\"ז. ומלבד זה איכא למידק עליו עוד בזה. ודי לחכימא ברמיזה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וכו'. </b> הנה לפי סדר הסעודות שמתחיל בלילה הראשונה וסעודה השניה אוכל ביום ט\"ו וכן סעודות אחרות זה אחר זה יש לדקדק דהוה ליה לומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת בלילה ואחת ביום. ומהנראה דלכאורה איכא למידק עוד שהרי אי אפשר שבעה ימי הסוכות בלתי שבת והרי חייב עוד בסעודה שלישית וא\"כ ט\"ו סעודות בעי למיכל. ולזה צ\"ל דודאי בסעודה הראשונה שחייב לאכול אפילו לדעת חכמים דפליגי כדמסיק הש\"ס כ\"ז ע\"א מג\"ש חמשה עשר מחג המצות ובהא לא קמיירי ר\"א אלא רק באותן סעודות דנפקא ליה מתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כן [כדאיתא שם בגמרא מ\"ט דר\"א תשבו וכו' ולפיכך פטור אם ירדו גשמים משא\"כ בסעודת לילה הראשונה דנפקא ליה מג\"ש דחמשה עשר מחג המצות דחייב אפילו בירדו גשמים כמבואר בטוש\"ע ועמ\"ש בסמוך בס\"ד בתוי\"ט ד\"ה ר' אליעזר] והוי שפיר י\"ד סעודות עם סעודה הג' שאוכל בשבת. ועפ\"ז יש ליישב דברי המג\"א סי' תקכ\"ט אהא שכתב בש\"ע לא נהגו לעשות בי\"ט סעודה שלישית שכתב בס\"ק ה' בזה\"ל דלא נהגו לעשות וכו' וכן משמע בסוכה פ\"ב דאין חייב לאכול אלא ב' סעודות וכו' הנה ודאי כוונת המג\"א דאם יתחייב לאכול סעודה ג' בי\"ט א\"כ למה אמר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה הרי איכא ט\"ו סעודות מחמת סעודה השלישית שצריך לאכול ביו\"ט א\"ו דביו\"ט אין חייב לאכול אלא ב' סעודות ואין להקשות עליו דגם לפי דבריו מי ניחא שהרי איכא שבת בינתיים ובהא כ\"ע מודים שחייב בסעודה הג'. כי יתכנו כוונתו עפ\"י דברי שכתבתי למעלה. מיהו להרמב\"ם שהביאו הטור בשמו סי' תקכ\"ט דחייב ביו\"ט לאכול סעודה שלישית לא קשיא ממתני' דהכא דמוכח דפטור כדאמרן. דשפיר י\"ל דס\"ל להרמב\"ם דר' אליעזר מילתא דפסיקא נקט דלעולם חייב בארבע עשר סעודות [לבד מסעודת לילה הראשונה] ואפילו כשחל יו\"ט הראשון של חג בשבת ולא מצי ר\"א למימר חמשה עשר סעודות דלא פסיקא ליה שהרי כשחל יו\"ט ראשון בשבת ליכא ט\"ו סעודות אלא י\"ד סעודות. ומה\"ט נמי אפשר לומר הא דתוי\"ט בפ\"ה מ\"י דמעשר שני מייתי ראיה מהירושלמי ולא מייתי ממשנה דהכא מטעם שכתבתי ליישב דברי הרמב\"ם: ",
+                "במשנה <b> מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון ישלים וכו' וכן ציין התוי\"ט ד\"ה מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון וכו'.</b> ודע דבמשנה שבגמרא כ\"ז ע\"א איתא מי שלא אכל יו\"ט הראשון ישלים וכו'. ומצאתי במהרש\"א ד\"ה תוס' בד\"ה אי בעי אכיל כו' ולדבריהם גרסי' במתני' מי שלא אכל ביו\"ט ראשון ישלים כו' וכן הוא בכל נוסחת המשנה הישנים אבל חדשים מקרוב באו שהגיהו מי שלא אכל בלילי יו\"ט ראשון ישלים כו' ואין זה נכון לדברי התוס' דלא מהני השלמה לסעודת ליל י\"ט ראשון עכ\"ל:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ר' אליעזר אומר וכו' ועוד כתב הרא\"ש כו' ע\"ש. </b> פרק שלשה שאכלו סי' כ\"ג. וכן מבואר בתוס' ברכות מ\"ט ע\"ב ד\"ה אי בעי אכיל וכו'. אבל בי\"ט צריך לאכול. ותימא דאמרינן בסוכה כ\"ז ע\"א אי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל חוץ מלילה ראשונה דיליף ט\"ו ט\"ו מחג המצות וי\"ל דהכי פירושו שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל י\"ט צריך לאכול וא\"ת מאי נפקא מיניה אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה ומיהו אמר רבינו יהודה דנ\"מ כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד י\"ט שפיר אבל בשביל סוכה בי\"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן חמשה עשר מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך ע\"כ. והרא\"ש הוסיף קצת יותר באריכות וסוף דבריו הילכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת בי\"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם והא דאמרינן בסוכה כ\"ז ע\"א מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו\"ט וא\"ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה וי\"ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב משום שמחת יו\"ט ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול בסוכה דילפינן מחג המצות ע\"כ. חלוק גדול יש לדעת תוס' משום רבינו יהודה שכתבו בי\"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים משמע להדיא דכל זמן שהגשמים יורדים כל לילה הראשונה אינו צריך לאכול בסוכה רק אם פסקו הגשמים צריך לחזור ולאכול בלילה הראשונה אכן לדעת הרא\"ש בשם רבינו יהודה אף כשהגשמים יורדין מחויב לאכול בלילה הראשונה בסוכה [ותוס' סוכה כ\"ז ע\"א ד\"ה אי בעי וכו' כתבו בפשיטא דבכל יו\"ט אין חייב לאכול והא דאמרינן בברכות מ\"ט ע\"ב שבתות ויו\"ט לא סגי ליה דלא אכיל מתוקמי דוקא בליל יו\"ט ראשון של פסח ושל סוכות ומאי דאמרינן חלקהו חציו לאכילה אפשר בבישרא וכורי ע\"ש. כל דבריהם נגד מה שכתבו בברכות שהעתקתי לעיל גם הרא\"ש לא הזכיר כלום מדין אכילת פת ביו\"ט גם דין חיוב ליל ראשונה של סוכות אם ירדו גשמים וצ\"ל דסמיך אמ\"ש בברכות כפי שהעתקתי לעיל דבריו והנה בגוף הענין כבר מבואר בב\"י כל הדיעות סי' תרל\"ט]:  <br><b>ואדברה </b> נגד מלכים ולא אבוש במאי שהקשו התוס' מאי נ\"מ אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה. וכן קושית הרא\"ש הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה. הלא טובא נ\"מ ולא תלי' הא בהא דהא קי\"ל כביצה וביצה בכלל מותר לאכול חוץ לסוכה וא\"כ סעודת יו\"ט דסגי בכזית פת מותר לאכלו חוץ לסוכה אבל משום סוכה מחויב לאכול בליל הראשונה דוקא בסוכה וכזה יותר איכא למידק במ\"ש הרא\"ש בברכות הנ\"ל בתחלת דבריו בזה\"ל. משמע הכא דביו\"ט לא סגיא דלא אכיל פת דבר שצריך לברך אחריו בה\"מ וכו' וקשה דבפ\"ב דסוכה וכו' ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה וכו' אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ועל כרחך היינו לא אכיל פת כלל דאי אכיל חייב לאכול בסוכה וכו'. ולא זכיתי להבין דהא ודאי בשאר ימי החג אפשר לו לצאת משום י\"ט באכילה עד כביצה דמותר לאכול חוץ לסוכה פת כשיעור הזה והוא דבר שצריך לברך אחריו בה\"מ [ובכן לדינא צ\"ע מנ\"ל הא דקי\"ל דבלילה ראשונה שמחוייב לאכול דוקא בסוכה אפי' כשירדו גשמים דילמא כשירדו גשמים אפי' בלילה ראשונה משום דמצטער פטור מצד דתשבו כעין תדורו. והא דאיצטריך ג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג המצות היינו להודיע דמחויב לאכול בלילה ראשונה בסוכה אפי' כשאינו רוצה לאכול רק כזית (דמ��ום חובת יו\"ט רשאי לאכול אותו כזית בביתו) אפ\"ה מפני הג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג המצות מחויב לאכול אותו כזית דוקא בסוכה] וכבר דברתי בזה עם גדולים חקרי לב ולא מצאו כל אנשי חיל ישוב הגון. ואולי אפשר לומר דס\"ל דהואיל שחל עליו החיוב לאכול הוי דינו כסעודת שבת דקי\"ל ביצה ל\"ד ע\"ב ומבואר יותר בפסחים ק\"ה ע\"א שבת קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר וכו' ופירש\"י אפי' אכילת עראי דשבת חשובה קבע וכו' ולשון הרשב\"ם אכילת עראי דשבת חשובה קבע משום דהוי עונג אפי' מסעודה כל שהו דידה קבע הוא וע\"ש בהרא\"ש כי האריך ביתר בביאור מעתה י\"ל דוקא בחה\"מ שרי אכילת עראי חוץ לסוכה משא\"כ בי\"ט ראשון אסור דעראי חשובה קבע. ברם מסתימת כל הראשונים ואחרונים דכתבו דעד כביצה שרי לאכול חוץ לסוכה ולא חלקו בין י\"ט לחוה\"מ משמע דאין חילוק [ואפי' בלילה ראשונה שרי באכילת עראי חוץ לסוכה] ועדיין צריך תלמוד:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>עושה  סוכתו קבע וכו'. ולשון מעלן שכתב הר\"ב ע' במ\"ח פ\"ד כו' ע\"ש. </b> כוונתו רצויה על מ\"ש לקמן ד\"ה מוריד את הכלים לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגין כו' ודע דז\"ל רש\"י שבת קנ\"ד ע\"ב ד\"ה שתים ביד אדם וכו' כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עליי' במסכת סוכה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגין דבכמה דוכתין תנן בה הכי אין מטריחין אותו לעלות [סוכה כ\"ט בברייתא] אמר להם העלום לסוכה [משנה דסוכה כ\"ו ע\"ב] אבל מוריד הוא את הכלים [משנה סוכה מ\"ח ע\"א] וכן הרבה עכ\"ל ונעלם ממני דעת התוי\"ט למה החריש עד בואו למקום הזה ולא כתב פי' זה לעיל מ\"ה פ\"ב על הא דאיתא שם ואמרו העלום לסוכה וכו' וכמו שפירש\"י ואולי דשם אין לדקדק בכך דשפיר אפשר לומר דלר\"י בן זכאי ולרבן גמליאל היו סוכותיהן בראש גגותיהן משא\"כ במשנה דהכא דמדבר על הסתם כמו גבי מעלן וכן גבי מוריד הוא את הכלים דמיירי בענין הנהוג ברוב בני אדם צריכין אנו לומר ולפרש בהכרח כדפירש\"י. ובמאי שכתב רש\"י ראיה דתנן אין מטריחין אותו לעלות יש לדקדק דעזב תחלת הברייתא דתנא היה אוכל בסוכה וכו' וירד אין מטריחין אותו לעלות והיה לו לדקדק ממלת וירד ובעי טעמא: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>משתסרח  וכו' ונ\"ל שהוא מלה ארמית כדמתרגם אשר העוה עבדך [שמואל ב' י\"ט כ] די סרח עבדך וכו' ע\"ש </b> ונעלם ממני שלא הביא תרגום על התורה מה חטאתי [בראשית ל\"א ל\"ו] מה סורחני. עוד שם מ' א'. חטאו. סרחו וכהנה רבות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שלשה  הדסים וכו' וכתבו התוס' כו' ע\"ש. </b> בהפלאה שבערכין ערך תרג ובמיני תרגימא כתבתי בס\"ד דברים המתקבלים ע\"ש:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אתרוג </b> שנאמר פרי עץ הדר ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה וכו' ע\"ש. ולכאורה בעי טעמא שהתוי\"ט בטעם זה בחר וברח מטעמא דאיתמר ריש הסוגיא ל\"ה. ת\"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. ודע דגם הטור סי' תרמ\"ח כתב פרי עץ הדר דרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה והיינו אתרוג ע\"כ. וזה ילפותא של ר' אבוה דמפרש ג\"כ למילתיה כרבי כמבואר בפירש\"י ד\"ה הדר והיא היא דרבי אלא במשמעותא פליגי מר דריש ליה לשון דירה ומר דריש לי' לשון דיר ע\"כ. ובזה ניחא זהו דמפסיק במימרא דר' אבוה בין גדולי התנאים [מיהו אכתי איכא למידק דהקדים רבי לבן עזאי שהיה זמן רב קודם כי היה תלמיד חבר של ר' עקיבא והארכתי במקום אחר בס\"ד] גם בענין זה קשה קצת אם העיקר ילפותא ממלת הדר שדר באילן משנה לשנה הוי אומר זה אתרוג א\"כ קושית התוס' דלעיל ל\"ד ע\"ב ד\"ה ענף וכו' וא\"ת נימא פרי עץ הדר שלשה וכו'. במקומה עומדת [ואין לומר כתירוצם לעיל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ואין כאן מקום להאריך בזה] ומעתה נראה דהתוי\"ט העתיק פה ונטה אחר דברי הטור. ברם על הטור שלא הלך בדרכי אביו בזה צ\"ע כי הרי\"ף וכן הרא\"ש לא הזכירו שום טעם אלא הילפותא דעצו ופריו שוין וזהו אתרוג ואימא פלפלין לא אפשר היכי ליעבד וכו' ע\"ש:  <br><b>וראיתי </b> בלבוש שכתב בזה\"ל פרי עץ הדר דרשו חז\"ל מדכתיב עץ הדר ולא כתב פרי הדר פרושי פרי הדר בעצמו דהיינו שעומד באילן משנה לשנה וזו אתרוג מכל מקום אין לשון הדר יוצא מידי פשוטו דמשמעו הדר ממש אם אינו ממש הדר פסול הלכך יבש פסול וכו' עכ\"ל. הנה בפירושו של הלבוש נחה ושקטה הקושיא של תוס' שזכרתי למעלה מיהו יש לדקדק דמשמע לכאורה לעיל ל\"א ע\"ב דרבי יהודה דלא בעי הדר ופריך הש\"ס והא כתיב הדר ומשני הדר באילנו משנה לשנה משמע להדיא דאם דרשינן הדר להדר באילנו אין שום ראיה שיהיה יבש פסול מטעם שאינו בנוי והדר. ואולי יש לומר דרב יהודה דס\"ל פסחים פ\"ו ע\"ב יש אם למסורת ולא דרש אם למקרא לפיכך ס\"ל הַדָר אבל לדידן דדרשינן שניהם במקום שאינם מכחישים זה את זה כמבואר תוס' סוכה ו' ע\"ב ותוס' סנהדרין ד' ע\"ב ובשאר דוכתי ולפיכך דרשינן נמי אם למקרא הָדָר וכן המסורת הַדָר מלשון דירה. וע\"פ הדברים האלה נוכל ליישב הא דנקט הש\"ס לעיל ל\"א ע\"ב לר' יהודה דוקא הדר באילנו משנה לשנה ולא נקט דרשות אחרות כמ\"ש תוס' שם בד\"ה דבר וכו' לדקדק בזה ע\"ש די\"ל דלדרשא אל תקרא הדר אלא הדיר שאמר רבי וצריכין הוספת יו\"ד. וכן לבן עזאי. צריך שינוי גדול לקרות במקום הדר אידור [או הידור גירסת הערוך שהעתקתי בתכ\"ש] בהא אפשר בין ר' יהודה ובין רבנן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו כדכתיב בלי שום הוספה אבל לדרשת ר' אבוה אתווין דדין כאתווין דדין רק שנשתנה בניקוד לזה ס\"ל לר' יהודה דלא דרשינן אלא המסורת:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>של  תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב\"ם כמ\"ד מפני שמכשירו לקבל טומאה וכו'. </b> הנה גם בחיבורו פ\"ח מה' לולב דין ב' כתב בזה\"ל אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה וכו' וכתב הכ\"מ ופוסק רבינו כדברי האומר בגמרא שטעם לא יטול הוא מפני שמכשירו לטומאה ר\"ל שע\"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר ע\"כ. והוי יודע דבסוגיא ל\"ה ע\"ב איתא ושל תרומה טהורה לא יטול פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר מפני שמכשיר וחד אמר מפני שמפסידה. הגם דלא מיכרעי הילכתא היכא [ואף אם היה כלל מיוחד היכי דפליגי ר' אמי ור' אסי הילכתא כמאן אכתי הכא דחד אמר כך וחד אמר כך ודאי לא ידענו הלכה כמי] מ\"מ פסק הרמב\"ם שפיר מפני שמכשירה דהוי לחומרא ע\"פ מסקנת הש\"ס דאיכא בינייהו כגון שקרא עליו שם חוץ מקליפתה החיצונה למ\"ד מפני שמכשירה איכא ואסור [משא\"כ למ\"ד מפני שמפסידה שרי לטול]. מיהו אכתי איכא למידק דהא ודאי מצינו להיפך כגון שכבר הוכשר [עי' תוס' ד\"ה מפני וכו'] דלמ\"ד מפני שמכשירה מותר ליטול שהרי כבר הוכשר ולמ\"ד מפני שמפסידה אסורה. וא\"כ למה השמיט הרמב\"ם הך טעמא שמפסידו הלא באופן היכי שכבר הוכשר הוי טעמא שמפסידו לחומרא וטעמא שמכשירו לקולא ומצוה ליישב. וקצת אפשר לומר שהוכיח הרמב\"ם מדלא אמר הש\"ס נמי הך איכא בינייהו ואף די\"ל דחדא מתרתי נקט עמ\"ש תוס' (ב\"ק ל\"ג ע\"א ד\"ה הקדישו) מ\"מ עדיפא הו\"ל לש\"ס למינקט א\"ב במילתא דשכיחי ורגיל שכבר הוכשר מלומר דא\"ב כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה דזה מילתא דלא שכיחי לכן נראה דהיא הנותנת דס\"ל לש\"ס למ\"ד מפני שמכשירו גזרינן נמי היכי שכבר הוכשר אטו לא הוכשר כבר ובכל ענין גזרו חכמים בתרומה ובמע\"ש בלא פלוג דלא יטול. ותדע דע\"כ גזרו בלא פלוג [יבמות ק\"ז ע\"א כתובות נ\"ב ע\"ב ב\"מ נ\"ג ע\"ב] דאי לאו הכי קשה רק אמר ומאי בינייהו הלא א\"ב כשלא נתן הלולב במים [אמנם דינא הוא דצריך דוקא ליתנו במים] או שניגב הלולב או שנוטלו בסודר דשרי לרבא לקמן ל\"ז ע\"א אבל אם גזרו בלא פלוג אתי הכל שפיר ולהכי לא מצי הש\"ס רק האכ\"ב דשרי למ\"ד מפני שמפסידו כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה חיצונה וכו' דבמילתא דלא שכיחי כה\"ג לא גזרו חכמים ולא אסרו ליטול אם אירע שקרא עליה שם חוץ מקליפתה וכו'. ובענין הפירושים של רש\"י ותוס' שהביאם התוי\"ט. שרש\"י כתב בזה\"ל ד\"ה שמכשיר לקבל טומאה דאמרינן במתני' וכו' והתוס' כתבו בזה\"ל ד\"ה מפני שמכשיר וכו' וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג נראה ע\"פ פלוגתא שבין הרקנטי ובין חסיד אשכנזי שהביאה הב\"י בסי' תרנ\"א והעתיקו הט\"ז ס\"ק י\"ד דחסיד אשכנז לא היה מחבר האתרוג ללולב והרקנטי ס\"ל דצריך לחבר האתרוג ללולב. והנה רש\"י ס\"ל כרקנטי ולהכי פי' כשנוגע באתרוג הוכשר אבל תוס' ס\"ל כחסיד אשכנזי. אכן מ\"ש הכ\"מ שהעתקתי למעלה שע\"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר. בחר לו טעם חדש לא כרש\"י ולא כתוס' קצת חידוש הוא. ובפרט איהו שפסק בש\"ע סי' תרנ\"א סעי' י\"א דצריך לחברם יחד כדעת הרקנטי בפשיטות הו\"ל לפרש כרש\"י:  "
+            ],
+            [
+                "<b>והירוק  ככרתי. </b> עי' מזה מ\"ש תוס' לעיל ל\"א ע\"ב ד\"ה הירוק וכו' ותוס' חולין מ\"ז ע\"ב ד\"ה אלא וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה במינו <b> היו אוגדין וכו' ואנן קי\"ל דלולב אין צריך אגד וכו' ע\"ש. </b> מיהו אע\"ג דאין צריך אגד מ\"מ פסקינן בטוש\"ע א\"ח סי' תרנ\"א דמצוה לאגוד בקשר גמור וכו' והיינו לפי מסקנת הש\"ס בסוכה י\"א ע\"ב ול\"ג ע\"א ובמנחות כ\"ז ע\"א דאפי' רבנן דפליגי עלה דר' יהודה וס\"ל א\"צ מ\"מ מצוה לאוגדם משום ואנוהו התנאה לפניו במצות. וראיתי להתעורר בענין אגודת הלולב עם הערבה והדס. ראיתי רבים וכן שלימים וכשירים בישראל נוהגין לכרוך [בעלה אחת תלושה מן לולב] סביב סביב הג' מינים ותוחבין אח\"כ ראש הכרך תוך העגול הכרוך ובלתי ספק יצא זה להם ממ\"ש הרמ\"א בהג\"ה סי' תרנ\"א בזה\"ל יש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין סביבות וכו'. איברא לא דקדקנו היטב אלא נראה דמצוה מן המובחר כמ\"ש המחבר ומצוה לאגדם בקשר גמור דהיינו ב' קשרים זה על זה משום נוי וגם דעת הרמ\"א ודאי הכי הוא תדע מדלא כתב ההג\"ה ויש מי שכתבו וכו' שכורכין סביבות וכו' אהך מילתא שכתב המחבר ומצוה לאגדם וכו' דהיינו ב' קשרים וכו' אלא איחר לכתוב הגה\"ה על מ\"ש המחבר אם לא אגדו מבע\"י או שהותר אגודה א\"א לאוגדו ביו\"ט בקשר גמור אלא עונבו. ע\"כ. ומדאיחר הרמ\"א לכתוב הכא ההג\"ה ויש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין וכו'. ש\"מ דכוונת הרמ\"א למי שהותר אגודה בי\"ט או לא אגדו מערב יו\"ט. דיש מי שכתבו לעשות וכו' והכוונה בזה שלא לענבו ביו\"ט כמ\"ש המחבר אלא לעשות הקשר בדרך אחר וכו'. הגם דעניבה בשבת ומכ\"ש ביו\"ט שרי כמשמעות הש\"ס וטוש\"ע סי' שי\"ז סעי' ה' אפ\"ה דעת החולקין דעדיפא טפי לעשות הקשר בדרך אחר. עוד אפשר ליתן טעם לשבח ומיושב בזה הא דהשמיט הטור בסי' תרנ\"א הך דעניבא אלא כתב בזה\"ל ואם לא אגדו מאתמול או שהותר אגודו ביו\"ט אי אפשר לאגדו בקשר גמור אלא אוגדו כאגודה של ירק שכורך האגודה מסביב ותוחב ראש אגודה לתוכה בלא קשירה ע\"כ וצ\"ע שהשמיט הטור לתקנתא דעניבה שמפורש בש\"ס ל\"ג ע\"ב ולדעת הטור בסי' שי\"ז דעניבה שרי. לכן נראה דיש לומר ע\"פ מנהג שכתב הראב\"י הביאו הב\"י בזה\"ל אנן נהגינן לקשרו פעם אחת ושוב מתעגל וכורכו סביב סביב ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרום בשני ראשי האגד ב' פעמים. ע\"כ. והנה ע\"פ מנהג זה ודאי דאם הותר אוגדו בי\"ט עדיף לעשות קשר האחד כפי המנהג. וא\"כ שוב אסור לעשות עניבה לדעת המרדכי הביאו המג\"א ומפורש יותר בביאור בט\"ז סי' שי\"ז סק\"ז דבאין עשוי להתיר כגון בלולב אסור לעשות עניבה כדאיכא קשר אחד וגם האגור ס\"ל הכי ע\"ש. ובכוונה רצויה זו בדעת הרמ\"א יתיישב ג\"כ זה שסיים בהגה\"ה (טור) כי כן האמת שהטור כתב הכי כמו שהעתקתי לעיל לשונו ואם לא אגדו מאתמול וכו'. ולזה התחיל בהגה\"ה ויש מי שכתב וכו' כלומר שהוא דעת הטור. אחר כתבי זה מצאתי בעטרת זקנים אות קטן א' טור הגה\"ה על זה טעות סופר הוא אדרבה בטור לא משמע הכי אלא ב\"י בשם המרדכי הוא ובחול קמיירי וכו' ע\"כ הנה כל הרואה בב\"י יראה דז\"ל כתב המרדכי בשם רא\"מ צריך שיאגדם שני קשרים זה על זה דתניא וכו' וראב\"י כתב אנן נהגינן לקשר פעם אחת ושוב מתעגל וכו' ע\"ש הרי דברי הרמ\"א דלא כרא\"מ ודלא כראב\"י אבל לפ\"מ שכתבתי בכוונת הרמ\"א עולה יפה מ\"ש טור וכדאמרן. ואם אמנם גברא רבה שדי ביה נרגא הוא המג\"א שכתב סק\"ג וכן נוהגין אפילו בחול [ד\"מ] ע\"כ אמרתי אביט אחר דרכיו של משה בחיבורו ד\"מ וראיתי כי בא קטן א' אחר דברי ראב\"י הנ\"ל כתב בזה\"ל וכן אנו נוהגין אף בחול וכו'. הנה משמעות לשונו דקאי אמנהג של ראב\"י לעשות עכ\"פ קשר אחד [הגם דדברי ד\"מ שסיים דלא כטור לקמן דמשמע דוקא ביו\"ט דאסור לעשות קשר גמור יש לקשור בכה\"ג ע\"כ. צע\"ק]. סוף דבר לא ידעתי טעם למנהג שזכרתי בתחלת הענין. ויתכן לעשות כמבואר בהמחבר וגם הרמ\"א מודה גם רש\"י ל\"ג ע\"ב ד\"ה ופליג וכו' כתב בזה\"ל שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגוד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגוד הוא וכו' ובכן בחול טוב הדבר. וכל מאן דגמיר וסבר. כמ\"ש רש\"י והמחבר. וביו\"ט יש לעשות כמ\"ש הרמ\"א והטור אבי כל בני עבר:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא. </b> הנה בפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם בפירושו לא כתבו הילכתא כמאן וסתמא כפירושו דהלכה כת\"ק וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהל' לולב דין כ\"ג בכל יום ויום מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא וכו' וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. וכתב הכ\"מ בכל יום ויום כו' משנה כלשונה דף מ\"ה ע\"א וכת\"ק והמנהג שהזכיר רבינו פשוט הוא ע\"כ. ואחר הרצאת דברים אלו נעלם ממני מנהגנו ומבואר ג\"כ בלבוש או\"ח סי' תר\"ס סעיף ב' ונוהגים להקיף המגדל פעם אחת וכו' ואומרים אני והו הושיעה נא וכו' עכ\"ל. וכן יסד הפייטן בפייט הושענא של שבת חוה\"מ כהושעת יקב מחצביך סובבים ברעננה רוננים אני והו הושיעה נא וכן יסד בפיוט של יום שני המזבח בכפות וערבות באתי לסובבנהו היות בהם ערבות אני והו הושיעה נא. ובעי טעמא שבקת רבנן ועביד כיחידאי [ובטור סי' תר\"ס הביא המשנה כצורתה פלוגתא דת\"ק ור' יהודה ולא הכריע]. ולכאורה קצת איכא למימר דנשתרבב המנהג מדעת רב צמח גאון דפסק בכל מקום כר\"י נגד סתמא דת\"ק אמנם כבר מחו לי' מאה עוכלא בעוכלא. ותמצא במ\"ש בס\"ד משמיה דהרא\"ש מ\"ב פ\"ב דפאה והארכתי שם. ולכן שפיר פסק נמי הרמב\"ם ואומרים אנא ה' הושיעה נא ואשר על כן עודנה צ\"ע:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מיד  התינוקות שומטים וכו' לגזל דדבריהם כת\"ק דר' יהודה וכו'. </b> הרואה במשנה ח' פ\"ה דגיטין יראה כי לא נזכר שם ר' יהודה לגמרי ובאין ספק טעות איתרמי וצ\"ל בדברי התוי\"ט כת\"ק דר' יוסי [הנזכר במשנה דגיטין] ברם אכתי דברי מד\"ז התוי\"ט נעלמים ממני שהרי מדבריו של הרב מברטנורא שכתב בזה\"ל ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה. מוכח להדיא דאי לאו משום שמחה נהגו הכי הוי השומט וחוטף מיד התינוקות עובר משום גזל. והנה במשנה שבגיטין הנזכר זה תוארה מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור [ומפרש הש\"ס גיטין ס\"א ע\"א ובב\"מ י\"ב ע\"א ובשבועות מ\"א ע\"א דר' יוסי מחמיר טפי מת\"ק דאלו לת\"ק אינו אלא מפני דרכי שלום ובחטף אחר מיד הקטן אין מוציאין הבית דין מידו אבל ר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם ומוציאין הב\"ד מיד החוטף הרי מבורר דלר' יוסי הוי גזל גמור טפי מדעת הת\"ק] וא\"כ לא הבנתי מ\"ש מד\"ז התוי\"ט ז\"ל כתב הרב וכו' כת\"ק דר' יוסי וכו' אדרבה לר' יוסי עצמו ניחא טפי. אך דע נא דלכאורה ע\"כ כוונת הרב שכתב משום גזל היינו מפני דרכי שלום כת\"ק דליכא למימר דכוונתו גזל גמור כר' יוסי שהרי הר\"ב אומר כן בגיטין במשנה שזכרנו דאין הלכה כר' יוסי. ולפ\"ז יש לתקן דברי מד\"ז התוי\"ט בשליחת יד דלית ביה חסרון כל כך. ולומר דכך צ\"ל ר\"ל גזל מפני דרכי שלום כת\"ק דר' יוסי וכו'. ואגב יתכן דמ\"ש רש\"י [שהעתיקו ג\"כ התוי\"ט] בפי' המשנה דהכא דף מ\"ה ע\"א ד\"ה ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה ע\"כ. כי לא רצה רש\"י למעייל א\"ע בפלוגתא וכתב עפ\"י דעת שניהם דהיינו דעת של ר' יוסי וגם הדעת של הת\"ק. איברא בגוף הדמיון דמדמה התוי\"ט ענין דהכא דאתרוגיהן לענין דמציאת חש\"ו דגיטין לא זכיתי להבין הדמיון לקוצר דעתי ורעיון. שהרי בגיטין ענינו במה שמצא הקטן דרך מציאות בעצמו ואין דעת אחרת מקנה אותו ומפני שאין לקטן זכיה לנפשיה מן התורה איפלגי הת\"ק ור' יוסי אי הוי רק מפני דרכי שלום ואין מוציאין בבית דין. ור' יוסי ס\"ל דאע\"ג שהיא מדרבנן החמירו חכמים בתקנתן כגזל גמור להוציא בדיינין עי' רש\"י ב\"מ י\"ב ע\"א ד\"ה ונפקא מיני' וכו' משא\"כ הכא גבי אתרוגיהן של קטנים דניתן להם מאביהם על דרך דתנן במשנה מ\"ב ע\"א קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב בכדי לחנכו וא\"כ הוי גזל מן התורה שהאתרוג שייך לאביו של קטן [וגם אם האב נתן במתנה לבנו הקטן זכה בו הקטן מן התורה דדעת אחרת מקנה אותו ועי' תוס' סנהדרין ס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן וכו' וכ\"כ עוד בשאר דוכתי] ובכן לולא דברי התוי\"ט ה\"א ברור דגזל גמור הוי מן התורה רק משום שמחה הותר הדבר ולא לבד דאיסור גזל פקעה אלא אפי' מפני דרכי שלום שע\"י החטיפה יתקוטטו אבות להדדי וגדול השלום ועכ\"פ היה מצד הראוי שחכמים יאסרו מעשות כדבר הזה מפני השמחה התירו פרושים את הדבר. ובזה עולה כוונת רש\"י ותוס' שנקטו בלשונם לאו משום גזל ולא משום דרכי שלום כלומר דאיסור גזל וגם דרכי שלום בטלים הם בשביל שעושין כך משום שמחה. וכן נראה ממ\"ש תוס' ד\"ה מיד תינוקות וכו' ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים וכו' וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן וכו' ע\"כ ולסברת ודמיון מד\"ז התוי\"ט היכי מדמו לבחורים שקורעין וכו' או מקלקל וכו' דהוי מזיק בידים וחייבים מן התורה לשלם שיהיו פטורים מחמת שעושים כן דרך שמחה למתני' דהכא מיד התינוקות וכו' דאינו אלא מדבריהם ולא מדאורייתא. אע\"כ דס\"ל לתוס' דהוי גזל גמור מן התורה להחוטף האתרוג מיד הקטן. מטעם דאמרן דגוף האתרוג שייך לאבי הקטן [או להקטן בעצמו מצד דעת אחרת וכשנזכר לעיל]. וגדולה מזה נתבאר. בדרכי משה או\"ח סי' תרצ\"ה באורך דגם בלאו דלא תגזול ממש אינם חוששין לו בפורים שעושין כן מחמת שמחה. וכ\"כ הרמ\"א בהג\"ה ש\"ע ח\"מ סוף סי' שע\"ח בזה\"ל בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק וכן בשאר דבר שמחה הואיל ונהגו כן פטורין (מרדכי סוף פ' הישן ותוס' והרא\"ש ואגודה פרק לולב וערבה) עכ\"ל. והואיל ואתא לידן. יש בדבר היוצא לדון. דמה שנסתייע מתוס' לכאורה אדרבה מתוס' שזכרתי למעלה דוק לאידך גיסא שהרי בתירוצם השנית שכתבו דחו לפי' הראשון מכח קושיא מהא דלא קאמר בש\"ס דתינוקות אין דגדולים לא. ובחרו תוס' דרך נכונה בעיניהם דמתני' לא איירי כלל שיחטפו מידן של תינוקות ע\"ש הרי דס\"ל לתוס' דאפי' בדרך שמחה אסורה משום גזל. גם מה שנסתייע הרמ\"א מהרא\"ש. הרואה בהרא\"ש יראה בעליל דגם הרא\"ש דוחה בשתי ידים והוסיף להקשות בתרתי על פירושא דגדולים חוטפין מיד הקטנים. והחליט בזה\"ל ונ\"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים וכו' ע\"ש. ובכן לכאורה פליאה מהרמ\"א שהביא לעדות התוס' והרא\"ש והמה עידי סתירה ומתנגדיים. והנה ספר אגודה אין בנמצא אתי להעמיק בו. אמנם במרדכי שנסתייע ממנו הרמ\"א עיינתי בו כי לא הביא המרדכי אלא פירושא הראשונה שכתבו רש\"י בפי' המשנה אשר הביאו תוס' הנ\"ל. ולכאורה איכא למידק דלמה לא השגיח על קושיות תוס' והרא\"ש שזכרתי לעיל. ואולי משום דראה וידע המרדכי מכל אשר נעשה בפי' רש\"י בסוגיא דסוכה מ\"ו ע\"ב ד\"ה מיד תינוקות שומטין בשביעי קאי במתני' ויש מפרשים מיד התינוקות וכו' התינוקות שומטין וכו' ואין נראה דאמרי' בב\"ר מעשה בחסיד אחד וכו' כדתנן תמן מיד התינוקות וכו' אלמא דגדולים שמטו ליה מיד התינוקות עכ\"ל רש\"י ע\"ש. הרי דמן המדרש מוכח כפי' הראשון דגדולים חוטפין ולכך הביא המרדכי הך דבחורים ההולכים לקראת חתן וכו' להלכה. ברם שיטת התוס' והרא\"ש אתיא כפי מה דקי\"ל דאין למדין מן המדרשות בפרט היכי דש\"ס חולק [כמו שהארכתי בס\"ד בחיבורי הלזה בתוי\"ט פ\"ה מ\"ד דברכות גבי ואם הבטחתו שנושא את כפיו וכו'] והנה בענין דהכא מכח קושיות שהקשו התוס' והרא\"ש הוכיחו תוס' ורא\"ש לדעתם דש\"ס שלנו חולק על מדרש רבה. ולפיכך לדידהו חייבים הבחורים לשלם כל מה שהזיקו וישמח בחור בילדותו וידע כי על כל אלה יבא במשפט אם יזיק אף מתוך שמחה. ועכ\"פ דעת הרמ\"א להלכה. צריך נגר על ככה. והמסבירו ישא ברכה:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ניסוך  המים וכו' מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השילוח </b> והר\"ב פי' תחלה מן השילוח הוא מעין וכו' ואח\"כ פי' מחזקת ג' לוגין זהו פחות שבנסכים וכו' וכן פירש\"י ולא ידעתי למה מהפכים הסדר דתנן במשנה:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>המגולין  פסולין לגבי המזבח ומסקינן בגמ' משום הקריבהו נא לפחתיך כו' ע\"ש. </b> במשנה שבגמ' מ\"ח ע\"א נשפכה נתגלתה היה ממלא מים מן הכיור שהיין והמים פסולין לגבי מזבח. ובפסקא נ' ע\"א נשפכה או נתגלתה [והיינו כגירסת המשנה שבמשניות ודלא כמשב\"ג לעיל דחסר מלת או] כו' ואמאי ליעבר במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דתניא מסננת יש בו משום גילוי אמר רב נחמיה אימתי בזמן וכו' אבל וכו' אין בה משום גילוי וכו' אפילו תימא ר' נחמיה וכו' הקריבהו נא לפחתיך וגו' ע\"כ. חזינן דלא מסיק הש\"ס הטעם של הקריבהו נא לפחתיך אלא לשיטת ר' נחמיה אבל לקושטא דמלתא דלא קי\"ל כר' נחמיה כמבואר ברמב\"ם פי\"א מהל' שמירת הנפש דין י\"ד וכן בטור י\"ד סי' קט\"ז שכתבו להדיא כת\"ק דמסננת יש בו משום גילוי וכתב בכ\"מ ובב\"י דידוע הלכה כת\"ק ע\"כ. וגם הר\"ב בפ\"ח דתרומות מ\"ד כתב דאין הלכה כר' נחמיה ואליבא דת\"ק הטעם דמשנה שהיין והמים המגולין פסולין לגבי המזבח ובין להמקשן ובין להמתרץ שניהם שווין וס\"ל להמתרץ טעמא שסבר המקשן. ושוב אין אנו צריכין לאוקמי משום הקריבהו נא לפחתיך אמנם בעיקר הטעם כתב רש\"י לעיל במשנה והעתיקו התוס' לעיל מ\"ח ע\"ב ד\"ה שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח שמא שתה בהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן כך פי' בקונטרס ויתכן פי' זה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא בגמ' דפריך ונעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא מפרשינן משום הקריבהו נא לפחתיך ע\"כ. אכן מדלא כתב רש\"י כדרכו ברוב המקומות קא סלקא דעתיה דהיינו טעמא דשמא שתה נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור וכו' משמע דרש\"י עצמו מפרש טעם זה גם למסקנא דקי\"ל כת\"ק ואין לחלק בטעמיה. אלא עדיפא לומר הטעם שכבר הסכים סתמא דגמ' דאמר לימא מתני' דלא כר' נחמיה וכו'. ובחדושי בס\"ד הארכתי דלפי הסוגיא בב\"ק קט\"ו ע\"ב דהיכי דטרקו מודה ר' נחמיה ע\"ש. וברש\"י. וא\"כ היכי קאמר וליעבר במסננת וגם בשאר קושיא ופרוקי כתבתי ואין כאן מקומו רק את זה לא אכסה האי דמצוה לעמוד עליו מ\"ט נקט הש\"ס ברייתא דמסננת וכו' ולא הביא משנה מפורשת תרומות פ\"ח מ\"ז משמרת של יין אסורה משום גלוי ר' נחמיה מתיר ע\"כ [ואם את נפשך לומר דיש לחלק בין משמרת למסננת. עיי' בדרישה ופרישה סי' קט\"ז. מ\"מ ה\"ל לומר וליעבד במשמרת דתנן משמרת של יין וכו'] ולכאורה אמרתי דלא בעי לדקדק דמתני' דלא כר' נחמיה בלחוד דבזה אין נפקותא כל כך גם אם דלא אתיא מתני' כר' נחמיה ולפיכך לחזק הקושיא מייתי הש\"ס ברייתא דאמר ר' נחמיה אימתי בזמן וכו' וס\"ל להך מקשה כל היכי דאיתמר אימתי לפרש הוא בא [עיין סנהדרין כ\"ה ע\"א ובשאר דוכתי] א\"כ מתני' דלא כמאן. עכ\"פ הר\"ב שלא כתב שום טעם אלא כתב סתמא שהמים והיין מגולין פסולין למזבח וכן הרמב\"ם ובפירושו ובחיבורו לא זכר שום טעם לדבר. משמע להדיא דס\"ל דטעמא דפסול למזבח ידוע ומפורש שכתבו כבר דגילוי אסור להדיוט וא\"כ פשיטא דאסור לגבוה מקרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אפי' שה הבא מן האפר אי מוקצה דאורייתא אסור להקריבו לקרבן תמיד בשבת מכח קרא ממשקה ישראל כמבואר בפסחים מ\"ח ע\"א:  <br><b>שוב </b> הראני רב חביבי הרב הגדול מוהר\"ר וואלף אייגר שכוונתי ב\"ה אל האמת כי טעם הזה מבואר בירושלמי. ולכן חובה עלי להעתיק לשון הירושלמי ופי' הגאון קרבן העדה. סוף פ\"ד דסוכה זה תוארו. היין בעי מימר עבר והביא כשר [סברוהו למימר שאם עבר והביא מים או יין המגולין ע\"ג המזבח כשר ומתני' דתנא שהמים והיין מגולין פסולין איירי לכתחילה] תנא ר\"י דרומייא קומי ר' יונה שהמים והיין המגולין פסולין מעל גבי המזבח מ\"ט ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל [וכיון דמקרא אסור אפילו בדיעבד נמי אסור] עד כדון מים [הוא דאסור מקרא ממשקה ישראל אלא יין מ\"ט אסור הא אפשר לעברי' במסננת והארס של נחש צף למעלה ואין הגילוי אוסרתו וכדתנן בפ\"ח משמרת של יין אין בו משום גילוי וממתני' משמע דוקא יין מהני משמרת אבל למים לא מדנקט משמרת של יין ולא נקט סתמא משמרת אין בו גילוי אלא ודאי כדפרישית] אמר ר\"ש המשמח אלקים ואנשים [רישא דקרא ויאמר להם הגפן החדלתי תירושי המשמח אלקים ואנשים ואע\"ג דעבריה במסננת אינו משמח אנשים שמתייראים לשתות ממנו אולי נשתייר בו מארס נחש הילכך אף יין מגולין שעברן במסננת אין מקריבין לגבי המזבח] ע\"כ לשון הירושלמי והפי' של קה\"ע שמתי בין חצאי ארחי כדי שיהיה מסודר לפני הקורא משכיל וגם מפני שאין הירושלמי ופירושו קה\"ע מצוי לכל לכן העתקתיו אות באות. והיה זה לאות. דהירושלמי דמוכרח לתי' השני ליתן טעם ביין המגולה שהוא פסול משום המשמח אלקים ואנשים. היינו דרצונו לאוקמי גם כר' נחמיה כמו שהרצון בזה גם בתלמודא דילן. אבל ע\"פ ההלכה כת\"ק וליתא לדר' נחמיה שפיר עבדו הרמב\"ם והר\"ב וסתמא כפירושא דפסול מטעם שאסור להדיוט מדאורייתא דחמירי סכנתא מאיסורא וא\"כ ממשקה ישראל ידעינן דלגבוה אסורה וכמבואר ג\"כ בירושלמי בתירוץ הראשון טעם דמשקה ישראל במים וביין. ומן הירושלמי איכא למידק מ\"ש תוס' חולין ק\"מ ע\"א ד\"ה למעוטי צפרי וכו' דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר וכו'. הלא מן הירושלמי דהכא חזינן דמים ויין שנתגלה אע\"ג שהי' להם שעת הכושר אסורין ממשקה ישראל. וכן משמע מתוס' מנחות ו' ע\"א ד\"ה כתב וכו' דע\"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק וע\"ש בתמורה כ\"ט ע\"א דבנעבד אף שהי' לו שעת הכושר ילפינן ממשקה ישראל. וכן מוכח מסוגיא פסחים מ\"ח ע\"א דאי הוי מוקצה דאורייתא הוי אסרי' מקרא דמשקה ישראל אע\"ג דמוקצה היה לו שעת הכושר גם מלשון הברייתא דהתם מוכח כן. ובכן עד אקח מועד בס\"ד דברי תוס' בחולין ק\"מ ע\"א שזכרתי צריכין אצלי תלמוד:  <br><b>גם </b> הפי' של קה\"ע אמלת יין דאיתמר בירושלמי והוכיח כדי לברר פרושו דדוקא יין מהני סינון ממשנה דפ\"ח דתניא משמרת של יין אין בו משום גילוי וכו' הנה כיסה ולא גילה לעיני הקורא לאיזה פ\"ח נתכוין. ובאין ספק נשמט מהדפוס דתרומה כי שם בפ\"ח מ\"ז איתא בזה\"ל המשמרת של יין אסורה משום גילוי ר' נחמיה מתיר ע\"כ. הנה מלבד שלפי פרושו העיקר חסר ומסננת מאן דכר שמיה אלא ביותר מזה לא הבינותי שהרי בברייתא דמייתי סוכה נ' ע\"א מסננת יש בו משום גילוי וכו' וקתני סתמא [ובזה ה\"א ליישב דמייתי הש\"ס הברייתא מסננת ולא המשנה דמשמרת דפ\"ח דתרומות דבעי הש\"ס לאקשויי מלתא דשוויה לתרווייהו על מים ויין. וממשנה דתרומות לא מצי להקשות אלא איין וכל דברי הגאון של הק\"ע דמדבריו מבואר שסובר דמים עב יותר מיין דלפיכך ליין מהני סינון והארס שהוא עב יותר צף מלמעלה ע\"ג כלי הסינון אבל במים לא מהני סינון דגם הארס עובר בתוכו. וכ\"כ הגאון קה\"ע לעיל במשנה [ניסוך המים וכו' כמין שני חוטמין דקין א' מעובה ואחד מידק] בזה\"ל אחד מהנקבים מעובה והוא אותו של מים ואחד דק אותו של יין שיהיו שניהם כלים בבת אחת שהיין ממהרין לצאת יותר מן המים עכ\"ל. והיינו לדעת הירושלמי עצמו דמפרש להך מתני' בדרך הזה להדיא ע\"ש. אבל לפום גמ' ערוכה דילן סוכה מ\"ח ע\"ב דאי' להדיא חמרא סמיך [עבה. רש\"י] מיא קליש וכ\"כ רש\"י והר\"ב בפי' המשנה ט' פ\"ד דסוכה וכל הסוגיא מ\"ח ופירש\"י מורה דיין עב יותר מן המים והשתא אדרבה דבמשנה פ\"ח דתרומות דנקט משמרת יין לרבותא נקט יין וכ\"ש מים [דאין בו משום גילוי לדעת ר' נחמיה דמתיר. וגם לת\"ק כמעט נוכל לומר דדוקא יין אסורים משום גילוי אבל במים מודה [דהוא דק ויכול לסננו מיהו האמת יורה דרכו ברייתא דמייתי בסוכה נ' ע\"א דתניא מסננת יש בו משום גילוי וכו' בסתמא ולא קא מחלק בין מים ליין מוכח דשניהם שווין] עוד נתעלם ממני הלכה זו שפי' קה\"ע אהא ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל וכיון דמקרא אסור אפי' בדיעבד נמי אסור. ע\"כ. ולא ידעתי טעם לדבר הלא בקדשי' בעינן תרי קראי לעבר ובחד קרא אמרי' רק למצוה. תדע שהרי לריש לקיש זבחים ל\"ד אפי' בקר וצאן אינו אלא למצוה ודיעבד אם הקריב קרבנו ממין חי' נמי יצא ונהי דאיתותב התם דאיתנהו תרי קראי לעכב ע\"ש מ\"מ הכי ביין דשופטים המשמח אלקים ואנשים דפסול דקשה מנ\"ל אפילו דיעבד. איברא לכאורה צ\"ל דקים להו לש\"ס דממשקה ישראל אף לעיכובא אתי דאלת\"ה ק' סוגיא דמנחות ויותר סוגיא דתמורה כ\"ט ע\"א דאלמא קרא דנעבד וקרא דטריפה אתי לארוי' לעיכובא ועדיין צ\"ע בהסכמת הפנאי לטובה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "בהר\"ב ד\"ה <b>דברי  שירות ותשבחות אלו ואלו אומרים וכו' ומי שחטא ונמחל לו כו' ע\"ש. </b> קיצר במובן ובברייתא בגמ' יש מהן אומרים וכו' אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו ע\"כ. ודע דבתוספתא פ\"ד איתא לכל זה בסיגנון אחר קצת ע\"ש:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מלפני'  וכו' ושני דראש השנה כו' ע\"ש. </b> לא הבינותי דהא כל עיקר שכל המשמרות שוות היינו הואיל וצריכין להקדים ביאתן וכו' וכן נמי הואיל ולא יכלו ללכת כמבואר בפי' הר\"ב. וע\"ע משנה הסמוכה חל להיות וכו' וא\"כ ר\"ה מאן דכר שמיה דהא ודאי בר\"ה אין חיוב עליהם לעלות לרגל וכן מורין תחלת דברי המשנה בג'ם בשנה וכו' ופירש רש\"י בשלשה רגלים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Sukkah",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>נטלו  במפה כו' דר' צדוק כהן היה וכו' וכ\"כ תוס' כו' ע\"ש. </b> גם ביומא ע\"ש. כתבו תוס' ד\"ה נטלו במפה בשן [כ\"ו ע\"ב] פירש\"י משום נקיות ובחנם פי' כן דר' צדוק כהן הוי כדמוכח ברכות י\"ט ע\"ב ובכורות ל\"ו ע\"א והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות ופוסלין את התרומה ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה ע\"כ. [ואולי עדיפא ליה לרש\"י לפרש משום נקיות לפ\"מ שחזר רש\"י כמבואר תוס' שבת צ\"א ע\"א ובפסחים ל\"ג ע\"ב וס\"ל לרש\"י בחולין פ\"ב ע\"א דפחות מביצה אינו מקבל טומאה ואין כאן מקום להאריך בזה] ובחולין ק\"ו ע\"א אהא דמבעי הש\"ס מהו לאכול במפה מי חיישינן דלמא נגע או לאו ופשיט הש\"ס ת\"ש וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נוטלו במפה וכו'. מאי לאו הא כביצה בעי נטילת ידים וכתבו תוס' תימא היכי מצי למימר הכי הא ע\"כ בתרומה ואפי' בכביצה לא בעי נטילת ידים דהא התירו מפה לאוכלי תרומה ור\"צ כהן הוי כדמוכח בפ' מי שמתו י\"ט ע\"ב גבי מדלגין היינו ע\"ג ארונות ובפ' כל פסולי המוקדשין ל\"ו ע\"א גבי האי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק ובפרק קמא דיבמות [דף ט\"ו] והיה אוכל חולין על טהרת תרומה וי\"ל דהוי מצי למימר ולטעמיך ע\"כ. נמצא למידן לפי דעת תוס' גם ביתר מכביצה אישתרי רבי צדוק לאכול במפה וכן כתבו תוס' בסוכה כ\"ז ע\"א ד\"ה הא כביצה בעי נ\"י לאכילה ומיהו תימא דר\"צ כהן היה וא\"כ אפילו כביצה שרי במפה בלא נטילת ידים כדאמר שמואל התם [חולין ק\"ז ע\"ב] התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ע\"כ. וא\"כ זה שהעיד התוי\"ט וכביצה לא אישתרי במפה דחיישינן דילמא נגע כדמסיק בפ' כל הבשר כ\"כ התוס'. אינו מדוקדק כל כך שהרי בחולין כתבו להדיא להיפוך ובסוכה דאסיק ביה הניחו בתימה דלמה יהיה בעי ר\"צ שהוא כהן נטילה אפילו כיתר מביצה לזה אודיע מ\"ש תוס' ביומא ע\"ט ע\"ב ד\"ה הא כביצה וכו' בסוכה כ\"ז ע\"א פריך מינה לר' יוסף ואביי וכו' ומשני לא הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה לא משתרי במפה דחיישינן דילמא יגע כדאמר בפ' כל הבשר [דף ק\"ז] ותימא והא ר' צדוק כהן הוי ואמר בפ' כל הבשר התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות יש לומר דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה דזהירא ביה טפי אבל לא התירו לאוכלי טהרות אפילו כהנים האוכלין על טהרת תרומה והכא לאו תרומה הוי ע\"כ. הרי דהחליטו תוס' דמה שאכל רבי צדוק לאו תרומה ממש הוי ולכך אם היה כביצה היה צריך נטילת ידים ולא היה שרי לאכול במפה ומיושב התימא שהניחו בסוכה כ\"ז ע\"א וגם אינם צריכין להדוחק גדול שכתבו בחולין ק\"ז ע\"א דהוה מצי למימר ולטעמיך. ובהפלאה שבערכין ערך גבל הארכתי בענין זו בכמה ענפים היוצאים לדינא בסייעתא דשמיא:  <br><b>ואתן </b> תודע מה שכתבתי בתכ\"ש בס\"ד במה שכתבו תוס' בחולין ק\"ז ע\"א ראיה מספ\"ק דיבמות [דף ט\"ו] צריך נגר ובר נגר להולמו דביבמות ט\"ו ע\"ב אדרבה אם היה ישראל ניחא טפי להמעיין שם וכ\"כ תוס' שם ד\"ה אמר ליה ואע\"ג דר' צדוק כהן הוי וכו' [ולולא דמסתפינא ה\"א דהראיה מספ\"ק דיבמות תלמיד אחד כתבו וגליון הוא תדע קצת דביומא ע\"ט ע\"ב וכן בסוכה כ\"ו ע\"ב נטלו במפה וכו' איתא ראיה מברכות י\"ט ע\"ב ומבכורים ל\"ו ע\"א וליתא שום זכרון ראיה מיבמות] ודע דבמס' שמחות\"ב איתא אמר ר\"א בר צדוק כך אמר לי אב�� בשעת מיתתי קברני תחלה בבקעה ובסוף לקט עצמי ותנם בגלוסקמא בארזין ואל תלקט אתה בידך וכך עשיתי לו. וכתבתי בפרושי בס\"ד הך מלתא דר\"א ב\"ר צדוק הביאו הרא\"ש פ\"ק דמועד קטן סי' י\"ב וכן הטוש\"ע י\"ד סי' ת\"ג בזה\"ל אר\"א ב\"צ כך אמר לי אבא וכו'. ואל תלקטם אתה בידך שלא יהו בזויין בידך ע\"ש. הנה לפ\"מ שהחליטו תוס' עירובין מ\"א ע\"א יומא ע\"ט ע\"ב סוכה כ\"ז ע\"ב בחולין ק\"ז ע\"ב דר\"א בר צדוק כהן הוי קשה טובא דא\"כ מאי אריא כדי שלא יהיה בזויין שלא ילקטם הלא מדינא אסור דכהן אינו מטמא לקרובים אלא כשהוא שלם וכן קי\"ל בטוש\"ע י\"ד סי' שע\"ג סעיף ט' אין הכהן מטמא וכו' וכן המלקט עצמות אינו מטמא להם וכו' שאינו מטמא אלא לשלם ע\"כ. שוב מצאתי שכתב בס' אדם וחוה בהל' אבילות נתיב כ\"ח מהאי טעמא דר\"א ב\"צ לאו כהן הוי ע\"ש ומעתה הא דאמר ר\"א ב\"צ ברכות י\"ט ע\"ב מדלגין היינו ע\"ג ארונות וכן הראיה מבכורות צ\"ל דתרי ראב\"צ הוי מיהו כפי משמעות התוס' דחולין דדחקו אנפשייהו ולא רצו לומר דתרי הוי [אע\"ג דלכאורה מהך דמס' שמחות מוכח דראב\"צ אחד היה דלא היה כהן] יש לומר דהיה גירסת תוס' במס' שמחות כמו דאיתא לפנינו דליתא להך סיומא של\"א יהי\"ו בזויי\"ן ביד\"ך. ומטעם שהיה כהן צוה לו אביו דלא ילקטם בידו לאפוקי מדעת הרב אלפ\"ס דכהן מטמא על עצם מאביו. אלא כהרא\"ש דמשיג עליו [עי' הלכות קטנות ד\"ה לה יטמא דהשיג הרא\"ש על הרי\"ף דקי\"ל כרב חסדא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם. עוד השיג על הרי\"ף דפסק דלא כרבי יהודה ולא כאחד משארי תנאים ע\"ש. ומהשגה אחרונה זו אפשר להציל הרי\"ף דפסק כהאי תנא דראב\"צ והיה גרסת הרי\"ף כגירסת הרא\"ש והטור וב\"י שלא יהיו בזויין בידך וס\"ל ג\"כ כדעת התוס' דחדא הוי והיה כהן וא\"כ מוכח דס\"ל לר\"א ב\"צ דאי לאו משום בזיון רשאי לטמא אפילו כשהוא חסר ואין כאן מקום להאריך] וטוב מזה איכא למימר גם לפי הגרסא שהיה לפני הרא\"ש והטור וב\"י וס' אדם וחוה ס\"ל לתוס' דאין ראיה דתרי הוי אלא חדא וכהן הוי. ואפ\"ה איצטרך ליה לאבא להזהיר לו שלא ילקטם משום בזיון דוקא. והיינו לפי דתניא לעיל במס' שמחות פ\"ד הלכה ט\"ז נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור\"ע פוטר וכתב בהל' קטנות דר\"ת פוסק כר\"ע והלכך כהן שנטמא כבר בטומאת קרובים אינו אסור לטמא לרחוקים אלא מדבריהם ומה\"ט מותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו דגדול כבוד מתו שדוחה ל\"ת דדבריהם ע\"ש. וא\"כ לולא שהזהירו היה מקום ללקט עצמות אביו כשאירע לו טומאת קרובים דבלאו הכי טמא ואז מפני כבוד אביו היה מלקט עצמותיו. ולפיכך היה ר' צדוק מזהיר לר' אלעזר ברי' אף באופן שמותר ללקט לא ילקוט בידיו משום בזיון. ואודיע עוד מ\"ש בתכ\"ש בס\"ד על מ\"ש תוס' שבועות י\"ז ע\"א ד\"ה נזיר בקבר וכו' אתי כמ\"ד בשמחות וכו' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו וכו' וכתבתי דצ\"ע דאפילו ר\"ע לא אמר דשרי אלא הכי מתני' במס' שמחות ר' טרפון מחייב ור\"ע פוטר אבל דשרי לכתחילה לא שמענו והיאך נקטו בתוס' לשונם למאן דשרי התם ליטמא וכו'. וראיתי אחד קדוש מדבר ה\"ה המחבר סדר הדורות (דף ע\"ט עמוד ג') [סדר תנו\"א אות א' ערך ר' אליעזר ב\"ר צדוק] דוחה כל הראיות שכתבו תוס' וכתב עוד בזה\"ל ובבכורות פרק פסולי המוקדשין גבי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק פירש\"י כהן הוי אין ראיה כי ישראל מותר לקנותו להשהותו עד שיפול בו מום או שניתן לו במתנה ע\"כ. לא הבינותי דהא כל עיקר ששאל ר' צדוק בכורות ל\"ו ע\"א לר' יהושע הוי בהא דאמרי' התם דכהנים חשודים על המומין ואינם נאמנים לפיכך שאל ר\"צ כלום חלקנו בין חבר לע\"ה [ומי חשידנא אנא משדי בי' מומא בכוונה ככהן ע\"ה. רש\"י] א\"כ מוכרח להדיא דהיה ר\"צ כהן דאילו ישראל הוי נאמן הוא ע\"ז. ומלבד זה איכא למידק עליו עוד בזה. ודי לחכימא ברמיזה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וכו'. </b> הנה לפי סדר הסעודות שמתחיל בלילה הראשונה וסעודה השניה אוכל ביום ט\"ו וכן סעודות אחרות זה אחר זה יש לדקדק דהוה ליה לומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת בלילה ואחת ביום. ומהנראה דלכאורה איכא למידק עוד שהרי אי אפשר שבעה ימי הסוכות בלתי שבת והרי חייב עוד בסעודה שלישית וא\"כ ט\"ו סעודות בעי למיכל. ולזה צ\"ל דודאי בסעודה הראשונה שחייב לאכול אפילו לדעת חכמים דפליגי כדמסיק הש\"ס כ\"ז ע\"א מג\"ש חמשה עשר מחג המצות ובהא לא קמיירי ר\"א אלא רק באותן סעודות דנפקא ליה מתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כן [כדאיתא שם בגמרא מ\"ט דר\"א תשבו וכו' ולפיכך פטור אם ירדו גשמים משא\"כ בסעודת לילה הראשונה דנפקא ליה מג\"ש דחמשה עשר מחג המצות דחייב אפילו בירדו גשמים כמבואר בטוש\"ע ועמ\"ש בסמוך בס\"ד בתוי\"ט ד\"ה ר' אליעזר] והוי שפיר י\"ד סעודות עם סעודה הג' שאוכל בשבת. ועפ\"ז יש ליישב דברי המג\"א סי' תקכ\"ט אהא שכתב בש\"ע לא נהגו לעשות בי\"ט סעודה שלישית שכתב בס\"ק ה' בזה\"ל דלא נהגו לעשות וכו' וכן משמע בסוכה פ\"ב דאין חייב לאכול אלא ב' סעודות וכו' הנה ודאי כוונת המג\"א דאם יתחייב לאכול סעודה ג' בי\"ט א\"כ למה אמר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה הרי איכא ט\"ו סעודות מחמת סעודה השלישית שצריך לאכול ביו\"ט א\"ו דביו\"ט אין חייב לאכול אלא ב' סעודות ואין להקשות עליו דגם לפי דבריו מי ניחא שהרי איכא שבת בינתיים ובהא כ\"ע מודים שחייב בסעודה הג'. כי יתכנו כוונתו עפ\"י דברי שכתבתי למעלה. מיהו להרמב\"ם שהביאו הטור בשמו סי' תקכ\"ט דחייב ביו\"ט לאכול סעודה שלישית לא קשיא ממתני' דהכא דמוכח דפטור כדאמרן. דשפיר י\"ל דס\"ל להרמב\"ם דר' אליעזר מילתא דפסיקא נקט דלעולם חייב בארבע עשר סעודות [לבד מסעודת לילה הראשונה] ואפילו כשחל יו\"ט הראשון של חג בשבת ולא מצי ר\"א למימר חמשה עשר סעודות דלא פסיקא ליה שהרי כשחל יו\"ט ראשון בשבת ליכא ט\"ו סעודות אלא י\"ד סעודות. ומה\"ט נמי אפשר לומר הא דתוי\"ט בפ\"ה מ\"י דמעשר שני מייתי ראיה מהירושלמי ולא מייתי ממשנה דהכא מטעם שכתבתי ליישב דברי הרמב\"ם: ",
+                "במשנה <b> מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון ישלים וכו' וכן ציין התוי\"ט ד\"ה מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון וכו'.</b> ודע דבמשנה שבגמרא כ\"ז ע\"א איתא מי שלא אכל יו\"ט הראשון ישלים וכו'. ומצאתי במהרש\"א ד\"ה תוס' בד\"ה אי בעי אכיל כו' ולדבריהם גרסי' במתני' מי שלא אכל ביו\"ט ראשון ישלים כו' וכן הוא בכל נוסחת המשנה הישנים אבל חדשים מקרוב באו שהגיהו מי שלא אכל בלילי יו\"ט ראשון ישלים כו' ואין זה נכון לדברי התוס' דלא מהני השלמה לסעודת ליל י\"ט ראשון עכ\"ל:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ר' אליעזר אומר וכו' ועוד כתב הרא\"ש כו' ע\"ש. </b> פרק שלשה שאכלו סי' כ\"ג. וכן מבואר בתוס' ברכות מ\"ט ע\"ב ד\"ה אי בעי אכיל וכו'. אבל בי\"ט צריך לאכול. ותימא דאמרינן בסוכה כ\"ז ע\"א אי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל חוץ מלילה ראשונה דיליף ט\"ו ט\"ו מחג המצות וי\"ל דהכי פירושו שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל י\"ט צריך לאכול וא\"ת מאי נפקא מיניה אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה ומיהו אמר רבינו יהודה דנ\"מ כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד י\"ט שפיר אבל בשביל סוכה בי\"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן חמשה עשר מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך ע\"כ. והרא\"ש הוסיף קצת יותר באריכות וסוף דבריו הילכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת בי\"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם והא דאמרינן בסוכה כ\"ז ע\"א מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו\"ט וא\"ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה וי\"ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב משום שמחת יו\"ט ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול בסוכה דילפינן מחג המצות ע\"כ. חלוק גדול יש לדעת תוס' משום רבינו יהודה שכתבו בי\"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים משמע להדיא דכל זמן שהגשמים יורדים כל לילה הראשונה אינו צריך לאכול בסוכה רק אם פסקו הגשמים צריך לחזור ולאכול בלילה הראשונה אכן לדעת הרא\"ש בשם רבינו יהודה אף כשהגשמים יורדין מחויב לאכול בלילה הראשונה בסוכה [ותוס' סוכה כ\"ז ע\"א ד\"ה אי בעי וכו' כתבו בפשיטא דבכל יו\"ט אין חייב לאכול והא דאמרינן בברכות מ\"ט ע\"ב שבתות ויו\"ט לא סגי ליה דלא אכיל מתוקמי דוקא בליל יו\"ט ראשון של פסח ושל סוכות ומאי דאמרינן חלקהו חציו לאכילה אפשר בבישרא וכורי ע\"ש. כל דבריהם נגד מה שכתבו בברכות שהעתקתי לעיל גם הרא\"ש לא הזכיר כלום מדין אכילת פת ביו\"ט גם דין חיוב ליל ראשונה של סוכות אם ירדו גשמים וצ\"ל דסמיך אמ\"ש בברכות כפי שהעתקתי לעיל דבריו והנה בגוף הענין כבר מבואר בב\"י כל הדיעות סי' תרל\"ט]:  <br><b>ואדברה </b> נגד מלכים ולא אבוש במאי שהקשו התוס' מאי נ\"מ אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה. וכן קושית הרא\"ש הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה. הלא טובא נ\"מ ולא תלי' הא בהא דהא קי\"ל כביצה וביצה בכלל מותר לאכול חוץ לסוכה וא\"כ סעודת יו\"ט דסגי בכזית פת מותר לאכלו חוץ לסוכה אבל משום סוכה מחויב לאכול בליל הראשונה דוקא בסוכה וכזה יותר איכא למידק במ\"ש הרא\"ש בברכות הנ\"ל בתחלת דבריו בזה\"ל. משמע הכא דביו\"ט לא סגיא דלא אכיל פת דבר שצריך לברך אחריו בה\"מ וכו' וקשה דבפ\"ב דסוכה וכו' ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה וכו' אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ועל כרחך היינו לא אכיל פת כלל דאי אכיל חייב לאכול בסוכה וכו'. ולא זכיתי להבין דהא ודאי בשאר ימי החג אפשר לו לצאת משום י\"ט באכילה עד כביצה דמותר לאכול חוץ לסוכה פת כשיעור הזה והוא דבר שצריך לברך אחריו בה\"מ [ובכן לדינא צ\"ע מנ\"ל הא דקי\"ל דבלילה ראשונה שמחוייב לאכול דוקא בסוכה אפי' כשירדו גשמים דילמא כשירדו גשמים אפי' בלילה ראשונה משום דמצטער פטור מצד דתשבו כעין תדורו. והא דאיצטריך ג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג המצות היינו להודיע דמחויב לאכול בלילה ראשונה בסוכה אפי' כשאינו רוצה לאכול רק כזית (דמשום חובת יו\"ט רשאי לאכול אותו כזית בביתו) אפ\"ה מפני הג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג המצות מחויב לאכול אותו כזית דוקא בסוכה] וכבר דברתי בזה עם גדולים חקרי לב ולא מצאו כל אנשי חיל ישוב הגון. ואולי אפשר לומר דס\"ל דהואיל שחל עליו החיוב לאכול הוי דינו כסעודת שבת דקי\"ל ביצה ל\"ד ע\"ב ומבואר יותר בפסחים ק\"ה ע\"א שבת קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר וכו' ופירש\"י אפי' אכילת עראי דשבת חשובה קבע וכו' ולשון הרשב\"ם אכילת עראי דשבת חשובה קבע משום דהוי עונג אפי' מסעודה כל שהו דידה קבע הוא וע\"ש בהרא\"ש כי האריך ביתר בביאור מעתה י\"ל דוקא בחה\"מ שרי אכילת עראי חוץ לסוכה משא\"כ בי\"ט ראשון אסור דעראי חשובה קבע. ברם מסתימת כל הראשונים ואחרונים דכתבו דעד כביצה שרי לאכול חוץ לסוכה ולא חלקו בין י\"ט לחוה\"מ משמע דאין חילוק [ואפי' בלילה ראשונה שרי באכילת עראי חוץ לסוכה] ועדיין צריך תלמוד:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>עושה  סוכתו קבע וכו'. ולשון מעלן שכתב הר\"ב ע' במ\"ח פ\"ד כו' ע\"ש. </b> כוונתו רצויה על מ\"ש לקמן ד\"ה מוריד את הכלים לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגין כו' ודע דז\"ל רש\"י שבת קנ\"ד ע\"ב ד\"ה שתים ביד אדם וכו' כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עליי' במסכת סוכה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגין דבכמה דוכתין תנן בה הכי אין מטריחין אותו לעלות [סוכה כ\"ט בברייתא] אמר להם העלום לסוכה [משנה דסוכה כ\"ו ע\"ב] אבל מוריד הוא את הכלים [משנה סוכה מ\"ח ע\"א] וכן הרבה עכ\"ל ונעלם ממני דעת התוי\"ט למה החריש עד בואו למקום הזה ולא כתב פי' זה לעיל מ\"ה פ\"ב על הא דאיתא שם ואמרו העלום לסוכה וכו' וכמו שפירש\"י ואולי דשם אין לדקדק בכך דשפיר אפשר לומר דלר\"י בן זכאי ולרבן גמליאל היו סוכותיהן בראש גגותיהן משא\"כ במשנה דהכא דמדבר על הסתם כמו גבי מעלן וכן גבי מוריד הוא את הכלים דמיירי בענין הנהוג ברוב בני אדם צריכין אנו לומר ולפרש בהכרח כדפירש\"י. ובמאי שכתב רש\"י ראיה דתנן אין מטריחין אותו לעלות יש לדקדק דעזב תחלת הברייתא דתנא היה אוכל בסוכה וכו' וירד אין מטריחין אותו לעלות והיה לו לדקדק ממלת וירד ובעי טעמא: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>משתסרח  וכו' ונ\"ל שהוא מלה ארמית כדמתרגם אשר העוה עבדך [שמואל ב' י\"ט כ] די סרח עבדך וכו' ע\"ש </b> ונעלם ממני שלא הביא תרגום על התורה מה חטאתי [בראשית ל\"א ל\"ו] מה סורחני. עוד שם מ' א'. חטאו. סרחו וכהנה רבות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שלשה  הדסים וכו' וכתבו התוס' כו' ע\"ש. </b> בהפלאה שבערכין ערך תרג ובמיני תרגימא כתבתי בס\"ד דברים המתקבלים ע\"ש:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אתרוג </b> שנאמר פרי עץ הדר ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה וכו' ע\"ש. ולכאורה בעי טעמא שהתוי\"ט בטעם זה בחר וברח מטעמא דאיתמר ריש הסוגיא ל\"ה. ת\"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. ודע דגם הטור סי' תרמ\"ח כתב פרי עץ הדר דרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה והיינו אתרוג ע\"כ. וזה ילפותא של ר' אבוה דמפרש ג\"כ למילתיה כרבי כמבואר בפירש\"י ד\"ה הדר והיא היא דרבי אלא במשמעותא פליגי מר דריש ליה לשון דירה ומר דריש לי' לשון דיר ע\"כ. ובזה ניחא זהו דמפסיק במימרא דר' אבוה בין גדולי התנאים [מיהו אכתי איכא למידק דהקדים רבי לבן עזאי שהיה זמן רב קודם כי היה תלמיד חבר של ר' עקיבא והארכתי במקום אחר בס\"ד] גם בענין זה קשה קצת אם העיקר ילפותא ממלת הדר שדר באילן משנה לשנה הוי אומר זה אתרוג א\"כ קושית התוס' דלעיל ל\"ד ע\"ב ד\"ה ענף וכו' וא\"ת נימא פרי עץ הדר שלשה וכו'. במקומה עומדת [ואין לומר כתירוצם לעיל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ואין כאן מקום להאריך בזה] ומעתה נראה דהתוי\"ט העתיק פה ונטה אחר דברי הטור. ברם על הטור שלא הלך בדרכי אביו בזה צ\"ע כי הרי\"ף וכן הרא\"ש לא הזכירו שום טעם אלא הילפותא דעצו ופריו שוין וזהו אתרוג ואימא פלפלין לא אפשר היכי ליעבד וכו' ע\"ש:  <br><b>וראיתי </b> בלבוש שכתב בזה\"ל פרי עץ הדר דרשו חז\"ל מדכתיב עץ הדר ולא כתב פרי הדר פרושי פרי הדר בעצמו דהיינו שעומד באילן משנה לשנה וזו אתרוג מכל מקום אין לשון הדר יוצא מידי פשוטו דמשמעו הדר ממש אם אינו ממש הדר פסול הלכך יבש פסול וכו' עכ\"ל. הנה בפירושו של הלבוש נחה ושקטה הקושיא של תוס' שזכרתי למעלה מיהו יש לדקדק דמשמע לכאורה לעיל ל\"א ע\"ב דרבי יהודה דלא בעי הדר ופריך הש\"ס והא כתיב הדר ומשני הדר באילנו משנה לשנה משמע להדיא דאם דרשינן הדר להדר באילנו אין שום ראיה שיהיה יבש פסול מטעם שאינו בנוי והדר. ואולי יש לומר דרב יהודה דס\"ל פסחים פ\"ו ע\"ב יש אם למסורת ולא דרש אם למקרא לפיכך ס\"ל הַדָר אבל לדידן דדרשינן שניהם במקום שאינם מכחישים זה את זה כמבואר תוס' סוכה ו' ע\"ב ותוס' סנהדרין ד' ע\"ב ובשאר דוכתי ולפיכך דרשינן נמי אם למקרא הָדָר וכן המסורת הַדָר מלשון דירה. וע\"פ הדברים האלה נוכל ליישב הא דנקט הש\"ס לעיל ל\"א ע\"ב לר' יהודה דוקא הדר באילנו משנה לשנה ולא נקט דרשות אחרות כמ\"ש תוס' שם בד\"ה דבר וכו' לדקדק בזה ע\"ש די\"ל דלדרשא אל תקרא הדר אלא הדיר שאמר רבי וצריכין הוספת יו\"ד. וכן לבן עזאי. צריך שינוי גדול לקרות במקום הדר אידור [או הידור גירסת הערוך שהעתקתי בתכ\"ש] בהא אפשר בין ר' יהודה ובין רבנן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו כדכתיב בלי שום הוספה אבל לדרשת ר' אבוה אתווין דדין כאתווין דדין רק שנשתנה בניקוד לזה ס\"ל לר' יהודה דלא דרשינן אלא המסורת:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>של  תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב\"ם כמ\"ד מפני שמכשירו לקבל טומאה וכו'. </b> הנה גם בחיבורו פ\"ח מה' לולב דין ב' כתב בזה\"ל אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה וכו' וכתב הכ\"מ ופוסק רבינו כדברי האומר בגמרא שטעם לא יטול הוא מפני שמכשירו לטומאה ר\"ל שע\"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר ע\"כ. והוי יודע דבסוגיא ל\"ה ע\"ב איתא ושל תרומה טהורה לא יטול פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר מפני שמכשיר וחד אמר מפני שמפסידה. הגם דלא מיכרעי הילכתא היכא [ואף אם היה כלל מיוחד היכי דפליגי ר' אמי ור' אסי הילכתא כמאן אכתי הכא דחד אמר כך וחד אמר כך ודאי לא ידענו הלכה כמי] מ\"מ פסק הרמב\"ם שפיר מפני שמכשירה דהוי לחומרא ע\"פ מסקנת הש\"ס דאיכא בינייהו כגון שקרא עליו שם חוץ מקליפתה החיצונה למ\"ד מפני שמכשירה איכא ואסור [משא\"כ למ\"ד מפני שמפסידה שרי לטול]. מיהו אכתי איכא למידק דהא ודאי מצינו להיפך כגון שכבר הוכשר [עי' תוס' ד\"ה מפני וכו'] דלמ\"ד מפני שמכשירה מותר ליטול שהרי כבר הוכשר ולמ\"ד מפני שמפסידה אסורה. וא\"כ למה השמיט הרמב\"ם הך טעמא שמפסידו הלא באופן היכי שכבר הוכשר הוי טעמא שמפסידו לחומרא וטעמא שמכשירו לקולא ומצוה ליישב. וקצת אפשר לומר שהוכיח הרמב\"ם מדלא אמר הש\"ס נמי הך איכא בינייהו ואף די\"ל דחדא מתרתי נקט עמ\"ש תוס' (ב\"ק ל\"ג ע\"א ד\"ה הקדישו) מ\"מ עדיפא הו\"ל לש\"ס למינקט א\"ב במילתא דשכיחי ורגיל שכבר הוכשר מלומר דא\"ב כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה דזה מילתא דלא שכיחי לכן נראה דהיא הנותנת דס\"ל לש\"ס למ\"ד מפני שמכשירו גזרינן נמי היכי שכבר הוכשר אטו לא הוכשר כבר ובכל ענין גזרו חכמים בתרומה ובמע\"ש בלא פלוג דלא יטול. ותדע דע\"כ גזרו בלא פ��וג [יבמות ק\"ז ע\"א כתובות נ\"ב ע\"ב ב\"מ נ\"ג ע\"ב] דאי לאו הכי קשה רק אמר ומאי בינייהו הלא א\"ב כשלא נתן הלולב במים [אמנם דינא הוא דצריך דוקא ליתנו במים] או שניגב הלולב או שנוטלו בסודר דשרי לרבא לקמן ל\"ז ע\"א אבל אם גזרו בלא פלוג אתי הכל שפיר ולהכי לא מצי הש\"ס רק האכ\"ב דשרי למ\"ד מפני שמפסידו כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה חיצונה וכו' דבמילתא דלא שכיחי כה\"ג לא גזרו חכמים ולא אסרו ליטול אם אירע שקרא עליה שם חוץ מקליפתה וכו'. ובענין הפירושים של רש\"י ותוס' שהביאם התוי\"ט. שרש\"י כתב בזה\"ל ד\"ה שמכשיר לקבל טומאה דאמרינן במתני' וכו' והתוס' כתבו בזה\"ל ד\"ה מפני שמכשיר וכו' וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג נראה ע\"פ פלוגתא שבין הרקנטי ובין חסיד אשכנזי שהביאה הב\"י בסי' תרנ\"א והעתיקו הט\"ז ס\"ק י\"ד דחסיד אשכנז לא היה מחבר האתרוג ללולב והרקנטי ס\"ל דצריך לחבר האתרוג ללולב. והנה רש\"י ס\"ל כרקנטי ולהכי פי' כשנוגע באתרוג הוכשר אבל תוס' ס\"ל כחסיד אשכנזי. אכן מ\"ש הכ\"מ שהעתקתי למעלה שע\"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר. בחר לו טעם חדש לא כרש\"י ולא כתוס' קצת חידוש הוא. ובפרט איהו שפסק בש\"ע סי' תרנ\"א סעי' י\"א דצריך לחברם יחד כדעת הרקנטי בפשיטות הו\"ל לפרש כרש\"י:  "
+            ],
+            [
+                "<b>והירוק  ככרתי. </b> עי' מזה מ\"ש תוס' לעיל ל\"א ע\"ב ד\"ה הירוק וכו' ותוס' חולין מ\"ז ע\"ב ד\"ה אלא וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה במינו <b> היו אוגדין וכו' ואנן קי\"ל דלולב אין צריך אגד וכו' ע\"ש. </b> מיהו אע\"ג דאין צריך אגד מ\"מ פסקינן בטוש\"ע א\"ח סי' תרנ\"א דמצוה לאגוד בקשר גמור וכו' והיינו לפי מסקנת הש\"ס בסוכה י\"א ע\"ב ול\"ג ע\"א ובמנחות כ\"ז ע\"א דאפי' רבנן דפליגי עלה דר' יהודה וס\"ל א\"צ מ\"מ מצוה לאוגדם משום ואנוהו התנאה לפניו במצות. וראיתי להתעורר בענין אגודת הלולב עם הערבה והדס. ראיתי רבים וכן שלימים וכשירים בישראל נוהגין לכרוך [בעלה אחת תלושה מן לולב] סביב סביב הג' מינים ותוחבין אח\"כ ראש הכרך תוך העגול הכרוך ובלתי ספק יצא זה להם ממ\"ש הרמ\"א בהג\"ה סי' תרנ\"א בזה\"ל יש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין סביבות וכו'. איברא לא דקדקנו היטב אלא נראה דמצוה מן המובחר כמ\"ש המחבר ומצוה לאגדם בקשר גמור דהיינו ב' קשרים זה על זה משום נוי וגם דעת הרמ\"א ודאי הכי הוא תדע מדלא כתב ההג\"ה ויש מי שכתבו וכו' שכורכין סביבות וכו' אהך מילתא שכתב המחבר ומצוה לאגדם וכו' דהיינו ב' קשרים וכו' אלא איחר לכתוב הגה\"ה על מ\"ש המחבר אם לא אגדו מבע\"י או שהותר אגודה א\"א לאוגדו ביו\"ט בקשר גמור אלא עונבו. ע\"כ. ומדאיחר הרמ\"א לכתוב הכא ההג\"ה ויש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין וכו'. ש\"מ דכוונת הרמ\"א למי שהותר אגודה בי\"ט או לא אגדו מערב יו\"ט. דיש מי שכתבו לעשות וכו' והכוונה בזה שלא לענבו ביו\"ט כמ\"ש המחבר אלא לעשות הקשר בדרך אחר וכו'. הגם דעניבה בשבת ומכ\"ש ביו\"ט שרי כמשמעות הש\"ס וטוש\"ע סי' שי\"ז סעי' ה' אפ\"ה דעת החולקין דעדיפא טפי לעשות הקשר בדרך אחר. עוד אפשר ליתן טעם לשבח ומיושב בזה הא דהשמיט הטור בסי' תרנ\"א הך דעניבא אלא כתב בזה\"ל ואם לא אגדו מאתמול או שהותר אגודו ביו\"ט אי אפשר לאגדו בקשר גמור אלא אוגדו כאגודה של ירק שכורך האגודה מסביב ותוחב ראש אגודה לתוכה בלא קשירה ע\"כ וצ\"ע שהשמיט הטור לתקנתא דעניבה שמפורש בש\"ס ל\"ג ע\"ב ולדעת הטור בסי' שי\"ז דעניבה שרי. לכן נראה דיש לומר ע\"פ מנהג שכתב הראב\"י הביאו הב\"י בזה\"ל אנן נהגינן לקשרו פעם אחת ושוב מתעגל וכורכו סביב סביב ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרום בשני ראשי האגד ב' פעמים. ע\"כ. והנה ע\"פ מנהג זה ודאי דאם הותר אוגדו בי\"ט עדיף לעשות קשר האחד כפי המנהג. וא\"כ שוב אסור לעשות עניבה לדעת המרדכי הביאו המג\"א ומפורש יותר בביאור בט\"ז סי' שי\"ז סק\"ז דבאין עשוי להתיר כגון בלולב אסור לעשות עניבה כדאיכא קשר אחד וגם האגור ס\"ל הכי ע\"ש. ובכוונה רצויה זו בדעת הרמ\"א יתיישב ג\"כ זה שסיים בהגה\"ה (טור) כי כן האמת שהטור כתב הכי כמו שהעתקתי לעיל לשונו ואם לא אגדו מאתמול וכו'. ולזה התחיל בהגה\"ה ויש מי שכתב וכו' כלומר שהוא דעת הטור. אחר כתבי זה מצאתי בעטרת זקנים אות קטן א' טור הגה\"ה על זה טעות סופר הוא אדרבה בטור לא משמע הכי אלא ב\"י בשם המרדכי הוא ובחול קמיירי וכו' ע\"כ הנה כל הרואה בב\"י יראה דז\"ל כתב המרדכי בשם רא\"מ צריך שיאגדם שני קשרים זה על זה דתניא וכו' וראב\"י כתב אנן נהגינן לקשר פעם אחת ושוב מתעגל וכו' ע\"ש הרי דברי הרמ\"א דלא כרא\"מ ודלא כראב\"י אבל לפ\"מ שכתבתי בכוונת הרמ\"א עולה יפה מ\"ש טור וכדאמרן. ואם אמנם גברא רבה שדי ביה נרגא הוא המג\"א שכתב סק\"ג וכן נוהגין אפילו בחול [ד\"מ] ע\"כ אמרתי אביט אחר דרכיו של משה בחיבורו ד\"מ וראיתי כי בא קטן א' אחר דברי ראב\"י הנ\"ל כתב בזה\"ל וכן אנו נוהגין אף בחול וכו'. הנה משמעות לשונו דקאי אמנהג של ראב\"י לעשות עכ\"פ קשר אחד [הגם דדברי ד\"מ שסיים דלא כטור לקמן דמשמע דוקא ביו\"ט דאסור לעשות קשר גמור יש לקשור בכה\"ג ע\"כ. צע\"ק]. סוף דבר לא ידעתי טעם למנהג שזכרתי בתחלת הענין. ויתכן לעשות כמבואר בהמחבר וגם הרמ\"א מודה גם רש\"י ל\"ג ע\"ב ד\"ה ופליג וכו' כתב בזה\"ל שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגוד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגוד הוא וכו' ובכן בחול טוב הדבר. וכל מאן דגמיר וסבר. כמ\"ש רש\"י והמחבר. וביו\"ט יש לעשות כמ\"ש הרמ\"א והטור אבי כל בני עבר:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא. </b> הנה בפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם בפירושו לא כתבו הילכתא כמאן וסתמא כפירושו דהלכה כת\"ק וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהל' לולב דין כ\"ג בכל יום ויום מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא וכו' וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. וכתב הכ\"מ בכל יום ויום כו' משנה כלשונה דף מ\"ה ע\"א וכת\"ק והמנהג שהזכיר רבינו פשוט הוא ע\"כ. ואחר הרצאת דברים אלו נעלם ממני מנהגנו ומבואר ג\"כ בלבוש או\"ח סי' תר\"ס סעיף ב' ונוהגים להקיף המגדל פעם אחת וכו' ואומרים אני והו הושיעה נא וכו' עכ\"ל. וכן יסד הפייטן בפייט הושענא של שבת חוה\"מ כהושעת יקב מחצביך סובבים ברעננה רוננים אני והו הושיעה נא וכן יסד בפיוט של יום שני המזבח בכפות וערבות באתי לסובבנהו היות בהם ערבות אני והו הושיעה נא. ובעי טעמא שבקת רבנן ועביד כיחידאי [ובטור סי' תר\"ס הביא המשנה כצורתה פלוגתא דת\"ק ור' יהודה ולא הכריע]. ולכאורה קצת איכא למימר דנשתרבב המנהג מדעת רב צמח גאון דפסק בכל מקום כר\"י נגד סתמא דת\"ק אמנם כבר מחו לי' מאה עוכלא בעוכלא. ותמצא במ\"ש בס\"ד משמיה דהרא\"ש מ\"ב פ\"ב דפאה והארכתי שם. ולכן שפיר פסק נמי הרמב\"ם ואומרים אנא ה' הושיעה נא ואשר על כן עודנה צ\"ע:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מיד  התינוקות שומטים וכו' לגזל דדבריהם כת\"ק דר' יהודה וכו'. </b> הרואה במשנה ח' פ\"ה דגיטין יראה כי לא נזכר שם ר' יהודה לגמרי ובאין ספק טעות איתרמי וצ\"ל בדברי התוי\"ט כת\"ק דר' יוסי [הנזכר במשנה דגיטין] ברם אכתי דברי מד\"ז התוי\"ט נעלמים ממני שהרי מדבריו של הרב מברטנורא שכתב בזה\"ל ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה. מוכח להדיא דאי לאו משום שמחה נהגו הכי הוי השומט וחוטף מיד התינוקות עובר משום גזל. והנה במשנה שבגיטין הנזכר זה תוארה מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור [ומפרש הש\"ס גיטין ס\"א ע\"א ובב\"מ י\"ב ע\"א ובשבועות מ\"א ע\"א דר' יוסי מחמיר טפי מת\"ק דאלו לת\"ק אינו אלא מפני דרכי שלום ובחטף אחר מיד הקטן אין מוציאין הבית דין מידו אבל ר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם ומוציאין הב\"ד מיד החוטף הרי מבורר דלר' יוסי הוי גזל גמור טפי מדעת הת\"ק] וא\"כ לא הבנתי מ\"ש מד\"ז התוי\"ט ז\"ל כתב הרב וכו' כת\"ק דר' יוסי וכו' אדרבה לר' יוסי עצמו ניחא טפי. אך דע נא דלכאורה ע\"כ כוונת הרב שכתב משום גזל היינו מפני דרכי שלום כת\"ק דליכא למימר דכוונתו גזל גמור כר' יוסי שהרי הר\"ב אומר כן בגיטין במשנה שזכרנו דאין הלכה כר' יוסי. ולפ\"ז יש לתקן דברי מד\"ז התוי\"ט בשליחת יד דלית ביה חסרון כל כך. ולומר דכך צ\"ל ר\"ל גזל מפני דרכי שלום כת\"ק דר' יוסי וכו'. ואגב יתכן דמ\"ש רש\"י [שהעתיקו ג\"כ התוי\"ט] בפי' המשנה דהכא דף מ\"ה ע\"א ד\"ה ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה ע\"כ. כי לא רצה רש\"י למעייל א\"ע בפלוגתא וכתב עפ\"י דעת שניהם דהיינו דעת של ר' יוסי וגם הדעת של הת\"ק. איברא בגוף הדמיון דמדמה התוי\"ט ענין דהכא דאתרוגיהן לענין דמציאת חש\"ו דגיטין לא זכיתי להבין הדמיון לקוצר דעתי ורעיון. שהרי בגיטין ענינו במה שמצא הקטן דרך מציאות בעצמו ואין דעת אחרת מקנה אותו ומפני שאין לקטן זכיה לנפשיה מן התורה איפלגי הת\"ק ור' יוסי אי הוי רק מפני דרכי שלום ואין מוציאין בבית דין. ור' יוסי ס\"ל דאע\"ג שהיא מדרבנן החמירו חכמים בתקנתן כגזל גמור להוציא בדיינין עי' רש\"י ב\"מ י\"ב ע\"א ד\"ה ונפקא מיני' וכו' משא\"כ הכא גבי אתרוגיהן של קטנים דניתן להם מאביהם על דרך דתנן במשנה מ\"ב ע\"א קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב בכדי לחנכו וא\"כ הוי גזל מן התורה שהאתרוג שייך לאביו של קטן [וגם אם האב נתן במתנה לבנו הקטן זכה בו הקטן מן התורה דדעת אחרת מקנה אותו ועי' תוס' סנהדרין ס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן וכו' וכ\"כ עוד בשאר דוכתי] ובכן לולא דברי התוי\"ט ה\"א ברור דגזל גמור הוי מן התורה רק משום שמחה הותר הדבר ולא לבד דאיסור גזל פקעה אלא אפי' מפני דרכי שלום שע\"י החטיפה יתקוטטו אבות להדדי וגדול השלום ועכ\"פ היה מצד הראוי שחכמים יאסרו מעשות כדבר הזה מפני השמחה התירו פרושים את הדבר. ובזה עולה כוונת רש\"י ותוס' שנקטו בלשונם לאו משום גזל ולא משום דרכי שלום כלומר דאיסור גזל וגם דרכי שלום בטלים הם בשביל שעושין כך משום שמחה. וכן נראה ממ\"ש תוס' ד\"ה מיד תינוקות וכו' ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים וכו' וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן וכו' ע\"כ ולסברת ודמיון מד\"ז התוי\"ט היכי מדמו לבחורים שקורעין וכו' או מקלקל וכו' דהוי מזיק בידים וחייבים מן התורה לשלם שיהיו פטורים מחמת ��עושים כן דרך שמחה למתני' דהכא מיד התינוקות וכו' דאינו אלא מדבריהם ולא מדאורייתא. אע\"כ דס\"ל לתוס' דהוי גזל גמור מן התורה להחוטף האתרוג מיד הקטן. מטעם דאמרן דגוף האתרוג שייך לאבי הקטן [או להקטן בעצמו מצד דעת אחרת וכשנזכר לעיל]. וגדולה מזה נתבאר. בדרכי משה או\"ח סי' תרצ\"ה באורך דגם בלאו דלא תגזול ממש אינם חוששין לו בפורים שעושין כן מחמת שמחה. וכ\"כ הרמ\"א בהג\"ה ש\"ע ח\"מ סוף סי' שע\"ח בזה\"ל בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק וכן בשאר דבר שמחה הואיל ונהגו כן פטורין (מרדכי סוף פ' הישן ותוס' והרא\"ש ואגודה פרק לולב וערבה) עכ\"ל. והואיל ואתא לידן. יש בדבר היוצא לדון. דמה שנסתייע מתוס' לכאורה אדרבה מתוס' שזכרתי למעלה דוק לאידך גיסא שהרי בתירוצם השנית שכתבו דחו לפי' הראשון מכח קושיא מהא דלא קאמר בש\"ס דתינוקות אין דגדולים לא. ובחרו תוס' דרך נכונה בעיניהם דמתני' לא איירי כלל שיחטפו מידן של תינוקות ע\"ש הרי דס\"ל לתוס' דאפי' בדרך שמחה אסורה משום גזל. גם מה שנסתייע הרמ\"א מהרא\"ש. הרואה בהרא\"ש יראה בעליל דגם הרא\"ש דוחה בשתי ידים והוסיף להקשות בתרתי על פירושא דגדולים חוטפין מיד הקטנים. והחליט בזה\"ל ונ\"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים וכו' ע\"ש. ובכן לכאורה פליאה מהרמ\"א שהביא לעדות התוס' והרא\"ש והמה עידי סתירה ומתנגדיים. והנה ספר אגודה אין בנמצא אתי להעמיק בו. אמנם במרדכי שנסתייע ממנו הרמ\"א עיינתי בו כי לא הביא המרדכי אלא פירושא הראשונה שכתבו רש\"י בפי' המשנה אשר הביאו תוס' הנ\"ל. ולכאורה איכא למידק דלמה לא השגיח על קושיות תוס' והרא\"ש שזכרתי לעיל. ואולי משום דראה וידע המרדכי מכל אשר נעשה בפי' רש\"י בסוגיא דסוכה מ\"ו ע\"ב ד\"ה מיד תינוקות שומטין בשביעי קאי במתני' ויש מפרשים מיד התינוקות וכו' התינוקות שומטין וכו' ואין נראה דאמרי' בב\"ר מעשה בחסיד אחד וכו' כדתנן תמן מיד התינוקות וכו' אלמא דגדולים שמטו ליה מיד התינוקות עכ\"ל רש\"י ע\"ש. הרי דמן המדרש מוכח כפי' הראשון דגדולים חוטפין ולכך הביא המרדכי הך דבחורים ההולכים לקראת חתן וכו' להלכה. ברם שיטת התוס' והרא\"ש אתיא כפי מה דקי\"ל דאין למדין מן המדרשות בפרט היכי דש\"ס חולק [כמו שהארכתי בס\"ד בחיבורי הלזה בתוי\"ט פ\"ה מ\"ד דברכות גבי ואם הבטחתו שנושא את כפיו וכו'] והנה בענין דהכא מכח קושיות שהקשו התוס' והרא\"ש הוכיחו תוס' ורא\"ש לדעתם דש\"ס שלנו חולק על מדרש רבה. ולפיכך לדידהו חייבים הבחורים לשלם כל מה שהזיקו וישמח בחור בילדותו וידע כי על כל אלה יבא במשפט אם יזיק אף מתוך שמחה. ועכ\"פ דעת הרמ\"א להלכה. צריך נגר על ככה. והמסבירו ישא ברכה:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ניסוך  המים וכו' מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השילוח </b> והר\"ב פי' תחלה מן השילוח הוא מעין וכו' ואח\"כ פי' מחזקת ג' לוגין זהו פחות שבנסכים וכו' וכן פירש\"י ולא ידעתי למה מהפכים הסדר דתנן במשנה:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>המגולין  פסולין לגבי המזבח ומסקינן בגמ' משום הקריבהו נא לפחתיך כו' ע\"ש. </b> במשנה שבגמ' מ\"ח ע\"א נשפכה נתגלתה היה ממלא מים מן הכיור שהיין והמים פסולין לגבי מזבח. ובפסקא נ' ע\"א נשפכה או נתגלתה [והיינו כגירסת המשנה שבמשניות ודלא כמשב\"ג לעיל דחסר מלת או] כו' ואמאי ליעבר במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דתניא מסננת יש בו משום גילוי אמר רב נחמיה אימתי בזמן וכו' אבל וכו' אין בה משום גילוי וכו' אפילו תימא ר' נחמיה וכו' הקריבהו נא לפחתיך וגו' ע\"כ. חזינן דלא מסיק הש\"ס הטעם של הקריבהו נא לפחתיך אלא לשיטת ר' נחמיה אבל לקושטא דמלתא דלא קי\"ל כר' נחמיה כמבואר ברמב\"ם פי\"א מהל' שמירת הנפש דין י\"ד וכן בטור י\"ד סי' קט\"ז שכתבו להדיא כת\"ק דמסננת יש בו משום גילוי וכתב בכ\"מ ובב\"י דידוע הלכה כת\"ק ע\"כ. וגם הר\"ב בפ\"ח דתרומות מ\"ד כתב דאין הלכה כר' נחמיה ואליבא דת\"ק הטעם דמשנה שהיין והמים המגולין פסולין לגבי המזבח ובין להמקשן ובין להמתרץ שניהם שווין וס\"ל להמתרץ טעמא שסבר המקשן. ושוב אין אנו צריכין לאוקמי משום הקריבהו נא לפחתיך אמנם בעיקר הטעם כתב רש\"י לעיל במשנה והעתיקו התוס' לעיל מ\"ח ע\"ב ד\"ה שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח שמא שתה בהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן כך פי' בקונטרס ויתכן פי' זה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא בגמ' דפריך ונעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא מפרשינן משום הקריבהו נא לפחתיך ע\"כ. אכן מדלא כתב רש\"י כדרכו ברוב המקומות קא סלקא דעתיה דהיינו טעמא דשמא שתה נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור וכו' משמע דרש\"י עצמו מפרש טעם זה גם למסקנא דקי\"ל כת\"ק ואין לחלק בטעמיה. אלא עדיפא לומר הטעם שכבר הסכים סתמא דגמ' דאמר לימא מתני' דלא כר' נחמיה וכו'. ובחדושי בס\"ד הארכתי דלפי הסוגיא בב\"ק קט\"ו ע\"ב דהיכי דטרקו מודה ר' נחמיה ע\"ש. וברש\"י. וא\"כ היכי קאמר וליעבר במסננת וגם בשאר קושיא ופרוקי כתבתי ואין כאן מקומו רק את זה לא אכסה האי דמצוה לעמוד עליו מ\"ט נקט הש\"ס ברייתא דמסננת וכו' ולא הביא משנה מפורשת תרומות פ\"ח מ\"ז משמרת של יין אסורה משום גלוי ר' נחמיה מתיר ע\"כ [ואם את נפשך לומר דיש לחלק בין משמרת למסננת. עיי' בדרישה ופרישה סי' קט\"ז. מ\"מ ה\"ל לומר וליעבד במשמרת דתנן משמרת של יין וכו'] ולכאורה אמרתי דלא בעי לדקדק דמתני' דלא כר' נחמיה בלחוד דבזה אין נפקותא כל כך גם אם דלא אתיא מתני' כר' נחמיה ולפיכך לחזק הקושיא מייתי הש\"ס ברייתא דאמר ר' נחמיה אימתי בזמן וכו' וס\"ל להך מקשה כל היכי דאיתמר אימתי לפרש הוא בא [עיין סנהדרין כ\"ה ע\"א ובשאר דוכתי] א\"כ מתני' דלא כמאן. עכ\"פ הר\"ב שלא כתב שום טעם אלא כתב סתמא שהמים והיין מגולין פסולין למזבח וכן הרמב\"ם ובפירושו ובחיבורו לא זכר שום טעם לדבר. משמע להדיא דס\"ל דטעמא דפסול למזבח ידוע ומפורש שכתבו כבר דגילוי אסור להדיוט וא\"כ פשיטא דאסור לגבוה מקרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אפי' שה הבא מן האפר אי מוקצה דאורייתא אסור להקריבו לקרבן תמיד בשבת מכח קרא ממשקה ישראל כמבואר בפסחים מ\"ח ע\"א:  <br><b>שוב </b> הראני רב חביבי הרב הגדול מוהר\"ר וואלף אייגר שכוונתי ב\"ה אל האמת כי טעם הזה מבואר בירושלמי. ולכן חובה עלי להעתיק לשון הירושלמי ופי' הגאון קרבן העדה. סוף פ\"ד דסוכה זה תוארו. היין בעי מימר עבר והביא כשר [סברוהו למימר שאם עבר והביא מים או יין המגולין ע\"ג המזבח כשר ומתני' דתנא שהמים והיין מגולין פסולין איירי לכתחילה] תנא ר\"י דרומייא קומי ר' יונה שהמים והיין המגולין פסולין מעל גבי המזבח מ\"ט ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל [וכיון דמקרא אסור אפילו בדיעבד נמי אסור] עד כדון מים [הוא דאסור מקרא ממשקה ישראל אלא יין מ\"ט אסור הא אפשר לעברי' במסננת והארס של נחש צף למעלה ואין הגילוי אוסרתו וכדתנן בפ\"ח משמרת של יין אין בו משום גילוי וממתני' משמע דוקא יין מהני משמרת אבל למים לא מדנקט משמרת של יין ולא נקט סתמא משמרת אין בו גילוי אלא ודאי כדפרישית] אמר ר\"ש המשמח אלקים ואנשים [רישא דקרא ויאמר להם הגפן החדלתי תירושי המשמח אלקים ואנשים ואע\"ג דעבריה במסננת אינו משמח אנשים שמתייראים לשתות ממנו אולי נשתייר בו מארס נחש הילכך אף יין מגולין שעברן במסננת אין מקריבין לגבי המזבח] ע\"כ לשון הירושלמי והפי' של קה\"ע שמתי בין חצאי ארחי כדי שיהיה מסודר לפני הקורא משכיל וגם מפני שאין הירושלמי ופירושו קה\"ע מצוי לכל לכן העתקתיו אות באות. והיה זה לאות. דהירושלמי דמוכרח לתי' השני ליתן טעם ביין המגולה שהוא פסול משום המשמח אלקים ואנשים. היינו דרצונו לאוקמי גם כר' נחמיה כמו שהרצון בזה גם בתלמודא דילן. אבל ע\"פ ההלכה כת\"ק וליתא לדר' נחמיה שפיר עבדו הרמב\"ם והר\"ב וסתמא כפירושא דפסול מטעם שאסור להדיוט מדאורייתא דחמירי סכנתא מאיסורא וא\"כ ממשקה ישראל ידעינן דלגבוה אסורה וכמבואר ג\"כ בירושלמי בתירוץ הראשון טעם דמשקה ישראל במים וביין. ומן הירושלמי איכא למידק מ\"ש תוס' חולין ק\"מ ע\"א ד\"ה למעוטי צפרי וכו' דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר וכו'. הלא מן הירושלמי דהכא חזינן דמים ויין שנתגלה אע\"ג שהי' להם שעת הכושר אסורין ממשקה ישראל. וכן משמע מתוס' מנחות ו' ע\"א ד\"ה כתב וכו' דע\"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק וע\"ש בתמורה כ\"ט ע\"א דבנעבד אף שהי' לו שעת הכושר ילפינן ממשקה ישראל. וכן מוכח מסוגיא פסחים מ\"ח ע\"א דאי הוי מוקצה דאורייתא הוי אסרי' מקרא דמשקה ישראל אע\"ג דמוקצה היה לו שעת הכושר גם מלשון הברייתא דהתם מוכח כן. ובכן עד אקח מועד בס\"ד דברי תוס' בחולין ק\"מ ע\"א שזכרתי צריכין אצלי תלמוד:  <br><b>גם </b> הפי' של קה\"ע אמלת יין דאיתמר בירושלמי והוכיח כדי לברר פרושו דדוקא יין מהני סינון ממשנה דפ\"ח דתניא משמרת של יין אין בו משום גילוי וכו' הנה כיסה ולא גילה לעיני הקורא לאיזה פ\"ח נתכוין. ובאין ספק נשמט מהדפוס דתרומה כי שם בפ\"ח מ\"ז איתא בזה\"ל המשמרת של יין אסורה משום גילוי ר' נחמיה מתיר ע\"כ. הנה מלבד שלפי פרושו העיקר חסר ומסננת מאן דכר שמיה אלא ביותר מזה לא הבינותי שהרי בברייתא דמייתי סוכה נ' ע\"א מסננת יש בו משום גילוי וכו' וקתני סתמא [ובזה ה\"א ליישב דמייתי הש\"ס הברייתא מסננת ולא המשנה דמשמרת דפ\"ח דתרומות דבעי הש\"ס לאקשויי מלתא דשוויה לתרווייהו על מים ויין. וממשנה דתרומות לא מצי להקשות אלא איין וכל דברי הגאון של הק\"ע דמדבריו מבואר שסובר דמים עב יותר מיין דלפיכך ליין מהני סינון והארס שהוא עב יותר צף מלמעלה ע\"ג כלי הסינון אבל במים לא מהני סינון דגם הארס עובר בתוכו. וכ\"כ הגאון קה\"ע לעיל במשנה [ניסוך המים וכו' כמין שני חוטמין דקין א' מעובה ואחד מידק] בזה\"ל אחד מהנקבים מעובה והוא אותו של מים ואחד דק אותו של יין שיהיו שניהם כלים בבת אחת שהיין ממהרין לצאת יותר מן המים עכ\"ל. והיינו לדעת הירושלמי עצמו דמפרש להך מתני' בדרך הזה להדיא ע\"ש. אבל לפום גמ' ערוכה דילן סוכה מ\"ח ע\"ב דאי' להדיא חמרא סמיך [עבה. רש\"י] מיא קליש וכ\"כ רש\"י והר\"ב בפי' המשנה ט' פ\"ד דסוכה וכל הסוגיא מ\"ח ופירש\"י מורה דיין עב יותר מן המים והשתא אדרבה דבמשנה פ\"ח דתרומות דנקט משמרת יין לרבותא נקט יין וכ\"ש מים [דאין בו משום גילוי לדעת ר' נחמיה דמתיר. וגם לת\"ק כמעט נוכל לומר דדוקא יין אסורים משום גילוי אבל במים מודה [דהוא דק ויכול לסננו מיהו האמת יורה דרכו ברייתא דמייתי בסוכה נ' ע\"א דתניא מסננת יש בו משום גילוי וכו' בסתמא ולא קא מחלק בין מים ליין מוכח דשניהם שווין] עוד נתעלם ממני הלכה זו שפי' קה\"ע אהא ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל וכיון דמקרא אסור אפי' בדיעבד נמי אסור. ע\"כ. ולא ידעתי טעם לדבר הלא בקדשי' בעינן תרי קראי לעבר ובחד קרא אמרי' רק למצוה. תדע שהרי לריש לקיש זבחים ל\"ד אפי' בקר וצאן אינו אלא למצוה ודיעבד אם הקריב קרבנו ממין חי' נמי יצא ונהי דאיתותב התם דאיתנהו תרי קראי לעכב ע\"ש מ\"מ הכי ביין דשופטים המשמח אלקים ואנשים דפסול דקשה מנ\"ל אפילו דיעבד. איברא לכאורה צ\"ל דקים להו לש\"ס דממשקה ישראל אף לעיכובא אתי דאלת\"ה ק' סוגיא דמנחות ויותר סוגיא דתמורה כ\"ט ע\"א דאלמא קרא דנעבד וקרא דטריפה אתי לארוי' לעיכובא ועדיין צ\"ע בהסכמת הפנאי לטובה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "בהר\"ב ד\"ה <b>דברי  שירות ותשבחות אלו ואלו אומרים וכו' ומי שחטא ונמחל לו כו' ע\"ש. </b> קיצר במובן ובברייתא בגמ' יש מהן אומרים וכו' אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו ע\"כ. ודע דבתוספתא פ\"ד איתא לכל זה בסיגנון אחר קצת ע\"ש:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מלפני'  וכו' ושני דראש השנה כו' ע\"ש. </b> לא הבינותי דהא כל עיקר שכל המשמרות שוות היינו הואיל וצריכין להקדים ביאתן וכו' וכן נמי הואיל ולא יכלו ללכת כמבואר בפי' הר\"ב. וע\"ע משנה הסמוכה חל להיות וכו' וא\"כ ר\"ה מאן דכר שמיה דהא ודאי בר\"ה אין חיוב עליהם לעלות לרגל וכן מורין תחלת דברי המשנה בג'ם בשנה וכו' ופירש רש\"י בשלשה רגלים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ובקבלה  וכו' כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי להו קבלה ובכל דוכתא וכו' כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא לא קרינן ליה קבלה כו' ע\"ש. </b> בחולין קל\"ז ע\"א תניא אמר רבי אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה וכו' וכ\"ש שדבריהם דברי קבלה וכו'. וז\"ל רש\"י תורת משה קרוים תורה לפי שנתנה תורה לדורות ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה ע\"כ. והנה קרא חמש צאן עשויות דמייתי התם ונזכר בשמואל א' כ\"ה י\"ח ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושני נבלי יין וחמש צאן עשויות וגו'. והרי זה כמספר והולך ואפ\"ה קרי ליה דברי קבלה. ויש ליישב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>נדוי  שהיו מנדין על כבוד הרב כו' ע\"ש. </b> וכן לשון רש\"י. וברור שהנוסחא לפניהם כך היה אבל במשנה לפנינו וכן במשב\"ג ליתא כך:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אם </b> נמחית וכו' שאין מתפללין על וכו' יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם כו' ע\"ש. קצת יותר באריכות תמצא בגמ' כ\"ג ע\"א ולכאורה צריך ביאור היאך התפלל שיפסקו הגשמים ומתחילה השיב להם כך מקובלני דאין מתפללין על רוב הטובה. ולעיל כ\"ב ע\"ב מפיק לה מקראי דאין מתפללין על רוב הגשמים [וקצת יש לדקדק בזה שאמר להם כך מקובלני וכו' ולא אמר הכי מקראי] ודע דבברייתא ובשו\"ע א\"ח סי' תרע\"ז כתב נוסח התפלה לא נזכר יהי רצון שיפסיקו הגשמים אלא יהי רצון שיהיה ריוח בעולם ע\"ש. ואולי מהאי טעמא. ודע עוד במשנה י\"ט ע\"א ובברייתא כ\"ב ע\"א איתא על כל צרה שלא תבא על הציבור מתריעין עליהם חוץ מרוב גשמים. משמע דאין מתריעין אבל מתפללין דשרי וחוני אמר שאין מתפללין על רוב הטובה ואפשר לומר כעובדא דר\"ח בן דוסא לקמן כ\"ד ע\"ב [וכתב רש\"י תנא הוא. רצה לפרש בזה שאל תטעה לומר הואיל ונזכר בין הנהו עובדא דאמוראים שהיה ג\"כ אמורא וא\"כ יקשה הא דאמר רב יוסף מאי אהני ליה צלותא דכהן גדול וכו' ולכך הוכרח רש\"י לפרש ולהודיע דתנא היה והיה ר\"ח בן דוסא בזמן המקדש וכהן גדול ובטלה תפלתו לתפלת כהן גדול] שהיה על הדרך התפלל שיפסוק הגשמים. כך התפלל חוני. וחכם לב יסדר הדברים אחר עיוני:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>וקראו  הלל הגדול הודו לאלקי אלקים כל\"ח כו' ע\"ש. </b> מפסחים קי\"ח ע\"א דאיתא מהיכן הלל הגדול ר\"י אומר מהודו וכו' משמע מתחלת המזמור סי' קל\"ו דהיינו הודו לה' כי לעולם חסדו. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו הלל הגדול הוא מהודו לה' כי טוב עד שיר המעלות ע\"כ וטעות גדול מבואר ונגלה נפל בדפוס שהוא מזמור הודו לה' הוא סי' קל\"ו ומזמור שיר המעלות הוא לעיל מיניה סי' ק\"כ וצ\"ל מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל. כי כן פסק הרמב\"ם בפ\"ח מהל' חמץ ומצה דין יו\"ד הלל הגדול מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל וכן פסק הטור ושו\"ע סי' ת\"פ וסימן תקע\"ה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>קרבן  מוסף וכו' וכ\"ש שלא היו קורין כו' ע\"ש. </b> בתשובת זכרון יוסף חלק א\"ח סי' ט' דף י\"ב העתיק מה שנשאל ממני שיש להפליא על פי' רש\"י בסוגיא כ\"ח ע\"א ד\"ה מה הפרש בין זו לזו מ\"ש דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ומעמד דמנחה לא דחי וכו'. והיא נפלאה מהיכן ראה הש\"ס לחלק דיש הפרש והלא שפיר נוכל לומר דדחי מעמד דמנחה מק\"ו דנעילה וכמו שמפורש להדיא במשנה כ\"ו ע\"א ד\"ה קרבן מוסף וכו' וכ\"ש במנחה הסמוכה וכו'. וא\"כ למה לא נאמר הך מלתא דמסתברא גם לבן עזאי אליבא דר' יהושע. והכי פי' הר\"ב מברטנורה. עוד צ\"ע מ\"ש רש\"י שם ד\"ה הללו דברי תורה מנחה כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלה מנחה וכו' והלא רש\"י עצמו כתב בברכות כ' ע\"ב ד\"ה ה\"ג תפלה דרחמי נינהו ולא גרסי' פשיטא דהא לאו דאורייתא היא ע\"כ. ואי אמרינן דלחד מ\"ד דהיינו ר' יוסי בר' חנינא דאמר בברכות כ\"ו ע\"ב דתפלות אבות תקנום הוי תפלה דאורייתא א\"כ למה זה מחק רש\"י גירסת פשיטא הלא שפיר יש לקיים הגירסא פשיטא לשיטת ר\"י ב\"ח. ותו דא\"כ בכל המקומות דאיתמר בש\"ס תפלה דרבנן והכי מוכח מסקנת הש\"ס ברכות כ\"א ע\"ב ממשנה דבעל קרי לכל הגרסאות דתפלה דרבנן ע\"ש. אתיא דלא כריב\"ח לסברת הש\"ס הנ\"ל. ויהיה ריב\"ח דלא כמשנה דבעל קרי. ואף שכתבו התוס' נזיר כ\"ט ע\"א דיש ריב\"ח אחד שהיה תנא. מ\"מ היכי שאין הוכחה ברורה סתמא כפירושו ריב\"ח אמוראי הוא וכן מוכרח להדיא דריב\"ח דאמר תפלות אבות תקנום היינו אמורא ממה דשאל הש\"ס מברייתא נימא תהוי תיובתא דריב\"ח. דרק כל דברי רש\"י בתענית לחדש יצא הדבר שלא שמענו באחד המקומות שהתפלה יהיה דאורייתא. וגם אם אבותינו תקנו להתפלל מ\"מ לא למצוה דאורייתא יחשב ובפרט כפי נוסחאות הכ\"מ שהעתיק ריב\"ח אומר תפלות כנגד אבות תקנו גם הרמב\"ם שכתב בפ\"א מהל' תפלה דמצות עשה להתפלל בכל יום התנה בצידו כי די לו בפעם א' ואין לתפלה זמן קבוע. אע\"ג דאיהו פסק כריב\"ח כמ\"ש הלח\"מ וגם הכ\"מ שמציל הרמב\"ם מהשגות הרמב\"ן ע\"ש דליכא למימר דתפלת מנחה זימנא קביעי להו. ומה שהשיב גיסי הגאון הנ\"ל על דברים הללו והשייך לזה תמצא שם באורך ואתה תבחר:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט <b>ונחרשה העיר </b> כדכתיב ציון שדה תחרש שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה רש\"י כו' ע\"ש.  בסוגיא כ\"ט ע\"א דמפרש הש\"ס לכולה מתני' [דתנן נלכדה ביתר ונחרשה העיר] נלכדה ביתר גמ' [פי' כך היה מקובל להם בקבלה] נחרשה העיר תניא כשחרב טורנסרופס וכו' יצתה ב\"ק אדון זה מזומן לחיי עוה\"ב ע\"כ. הרואה יראה דלא נזכר בברייתא שום דבר שיש לו שייכות למה דאתי עלה נחרשה העיר ומצוה להודיע כי חסרון בפנים איתרמי וכך צ\"ל נחרשה העיר נמי גמרא וכן מצאתי הגירסא בעין יעקב. והך דמייתי הש\"ס תני כשחרב טורנסרופס וכו' הוא ענין בפני עצמו. ודע עוד דלפמ\"ש רש\"י כ\"ט ע\"א נחרשה כדכתיב ציון שדה תחרש וכו' [אשר הביאו התוי\"ט] לא שייך הכא בסוגיא אלא לעיל במשנה כ\"ו ע\"ב וכזה נמצא הרבה פעמים פירושי רש\"י בפיסקא צ\"ל דהיה כך גירסתו בש\"ס נחרשה העיר כדכתיב ציון שדה תחרש וע\"ז מפרש רש\"י אע\"ג דכתיב ציון משמעותי' כל העיר. [דע דבע\"י לא הביא פירש\"י כלל] ואולי עדיין צריך הש\"ס לומר גמרא כלומר קבלה היא דבאותו יום נחרשה ולא אח\"כ. ואודיע עוד אחת מן הפליאות בתוס' שם כ\"ט ע\"א ד\"ה וישב עליהם וכו' ואומר ר\"י אע\"ג דאין אותו פסוק וכו' ובירושלמי מפרש וכו'. הנה כל הדברים האלו שאומר ר\"י כבר מבואר להדיא בש\"ס דילן עירובין י\"א ע\"ב י\"ב ע\"א בדברי רבא ורב אשי וצע\"ג:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אשה  יראת ה' וכו' כדמוכח בפרק (קמא צ\"ל) בתרא דקדושין דף ס\"ט ע\"ב וכו' כדאמרינן מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא כו' ע\"ש. </b> הנה כן מרגלא בפומי רובא דעלמא. מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא והיינו דאמרי אינשי על כל מי שיש לו עזות פנים. אכן לא מצאתי דבר זה בגמ' אלא בב\"מ פ\"ג ע\"ב איתא מדחציף כולי האי ש\"מ רשיעא הוא. אמנם משמעות מפירש\"י קצת דברכות ט\"ז ע\"ב ד\"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי לעז ממזרות. ויותר קצת מזה כתב רש\"י בשבת ל\"ו ע\"ב ד\"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים ע\"כ. ובקדושין ע' ע\"ב ארבעת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו [נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמם בכהנים מתוך שהיו אוכלין תרומה מחמת שהיו עבדי כהנים. רש\"י] בכהונה כל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם ופליגא דר\"א דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו [אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן. רש\"י] שנאמר ועמך כמריבי כהן. ובכן מה שהיה גלוי לפני התוי\"ט שכתב כדאמרינן מדחציף וכו'. סתום אצלי. ואולי אם המצא ימצא כדברים אלו ממש עליו לציין ולתקן המקום אשר חונה שם דבר זה אצל גליון התוי\"ט:  <br><b>ואדברה </b> ולא אכחד מ\"ש בס\"ד בפרושי המחזור בנוסח התפלה שאנו מתפללין בכל יום יה\"ר שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים וכו' בברכות ט\"ז איתמר רבי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני מעזי פנים [שלא יתגרו בי. רש\"י] ומעזות פנים [שלא יוציאו עלי לעז ממזרות. רש\"י]. אמנם בפי' המחזור נתכוין למה שפי' הערוך בערך עז ג' שכתב פי' עזי פנים שלא יקניטני אדם שיש בו עזות פנים ומעזות שלא יהיה בי עזות פנים ע\"כ. ברם לכאורה מוכח כפירש רש\"י מהא דאיתמר בשבת ל' ע\"ב ההוא דאתי לקמיה דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני א\"ל רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע ההוא דאתי לקמיה דר' חייא א\"ל אמך אשתי ואתה בני א\"ל רצונך שתשתה וכו' אמר ר' חייא אהני ליה צלותא לרבי דלא לשוויה (בני) ממזירא דרבי כי הוי מצלי אמר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני היום מעזי פנים [שלא יזיקני. רש\"י] ומעזות פנים [שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים. רש\"י] אבל לפי' הערוך לא שייך צלותיה דרבי להך מילתא. אמנם ברור דגם הערוך לפי' זה נתכווין דהא ודאי גם פסול ממזרות הוא בכלל עזי פנים כדמשמע בקדושין ע' ע\"ב רק שהוא קשה לפירש\"י כפל המאמר ומעזות פנים אחר שכבר ביקש שלא יתגרו בו הרי בכללו שלא יוציאו לעז עליו. ולפיכך ביאר יותר פי' דהן שני עניינים נפרדים האחד שלא יקניטוהו שום אדם. והשני שגם הוא לא יקנוט לאדם אחר. וז\"ל המהרש\"א בח\"א ההוא דאתי לקמיה דר' חייא כו' בעין יעקב גרס בהאי עובדא נמי רבי וכן משמע קצת מדאמר ר' חייא אהני ליה צלותא דרבי דלא לשווינהו ממזרא ויש לקיים כאן גירסת כל הספרים ולקמן גריס שלא לשווינהו בני ממזרא ומאי דאהני ליה לר\"ח דלא לשוויא ממזירא י\"ל דסמיך אמה שאמרו בב\"מ פ\"ה ע\"ב גדולים מעשה חייא ודו\"ק עכ\"ל. והנה בש\"ס שלפנינו דאיתא ההוא דאתי לקמיה דרבי חייא וכו' וגם תיבת (בני) בין שני חצאי עגולה שמוה להורות שאינו מן הגרסא. ולכאורה טעם גם בזה לדעת המהרש\"א. גם לדברי מהרש\"א איכא למידק למה המתין ר\"ח עד עובדא השנית ולא אמר אהני ליה צלותא וכו' מיד לעי�� בעובדא הראשונה. ויותר יפלא דעל עובדא דרבי תלה בשכר תפלתו דאהני ליה ועל עצמו שנעשה לו ג\"כ כזה לא תלה בשום דבר [והעיקר חסר מן הספר לומר מפני שגדולים מעשה חייא] ובפרט אין זה מדרך המוסר והענוה דר\"ח בעצמו יתלה הנס בזכות עצמו ועל רבי בזכות רבי לא יתלה. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דנראי' עיקר הגי' דאי' לפנינו [בעובדא השני'] ההוא דאתי לקמיה דר\"ח. אמנם ההבדל בין שתי מעשיות הנ\"ל ניכר. דזה דאתא לקמיה דר\"ח החציף פניו טפי טובא לומר אמך אשתי ואתה בני ועשאו לו לר\"ח גופי' ממזר. אכן הך דאתי לקמיה דרבי אע\"ג שהחציף לפניו לומר אשתך אשתי מ\"מ לא פגע בכבוד וקדושת רבי גופיה והניח לו לרבי בכשרות. ומפני כך היטב אשר דיבר ר\"ח על רבי דאהני ליה צלותא דלא לשווי' ממזרא ר\"ל דתפלתו של רבי הועילה לו דלא הוה מחציף פניו להוציא לעז על רבי גופיה כמו שקרא לר' חייא. [ויפה עשו אשר שתוהו תיבת בני בין העגולים]:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Taanit",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ובקבלה  וכו' כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי להו קבלה ובכל דוכתא וכו' כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא לא קרינן ליה קבלה כו' ע\"ש. </b> בחולין קל\"ז ע\"א תניא אמר רבי אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה וכו' וכ\"ש שדבריהם דברי קבלה וכו'. וז\"ל רש\"י תורת משה קרוים תורה לפי שנתנה תורה לדורות ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה ע\"כ. והנה קרא חמש צאן עשויות דמייתי התם ונזכר בשמואל א' כ\"ה י\"ח ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושני נבלי יין וחמש צאן עשויות וגו'. והרי זה כמספר והולך ואפ\"ה קרי ליה דברי קבלה. ויש ליישב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>נדוי  שהיו מנדין על כבוד הרב כו' ע\"ש. </b> וכן לשון רש\"י. וברור שהנוסחא לפניהם כך היה אבל במשנה לפנינו וכן במשב\"ג ליתא כך:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אם </b> נמחית וכו' שאין מתפללין על וכו' יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם כו' ע\"ש. קצת יותר באריכות תמצא בגמ' כ\"ג ע\"א ולכאורה צריך ביאור היאך התפלל שיפסקו הגשמים ומתחילה השיב להם כך מקובלני דאין מתפללין על רוב הטובה. ולעיל כ\"ב ע\"ב מפיק לה מקראי דאין מתפללין על רוב הגשמים [וקצת יש לדקדק בזה שאמר להם כך מקובלני וכו' ולא אמר הכי מקראי] ודע דבברייתא ובשו\"ע א\"ח סי' תרע\"ז כתב נוסח התפלה לא נזכר יהי רצון שיפסיקו הגשמים אלא יהי רצון שיהיה ריוח בעולם ע\"ש. ואולי מהאי טעמא. ודע עוד במשנה י\"ט ע\"א ובברייתא כ\"ב ע\"א איתא על כל צרה שלא תבא על הציבור מתריעין עליהם חוץ מרוב גשמים. משמע דאין מתריעין אבל מתפללין דשרי וחוני אמר שאין מתפללין על רוב הטובה ואפשר לומר כעובדא דר\"ח בן דוסא לקמן כ\"ד ע\"ב [וכתב רש\"י תנא הוא. רצה לפרש בזה שאל תטעה לומר הואיל ונזכר בין הנהו עובדא דאמוראים שהיה ג\"כ אמורא וא\"כ יקשה הא דאמר רב יוסף מאי אהני ליה צלותא דכהן גדול וכו' ולכך הוכרח רש\"י לפרש ולהודיע דתנא היה והיה ר\"ח בן דוסא בזמן המקדש וכהן גדול ובטלה תפלתו לתפלת כהן גדול] שהיה על הדרך התפלל שיפסוק הגשמים. כך התפלל חוני. וחכם לב יסדר הדברים אחר עיוני:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>וקראו  הלל הגדול הודו לאלקי אלקים כל\"ח כו' ע\"ש. </b> מפסחים קי\"ח ע\"א דאיתא מהיכן הלל הגדול ר\"י אומר מהודו וכו' משמע מתחלת המזמור סי' קל\"ו דהיינו הודו לה' כי לעולם חסדו. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו הלל הגדול הוא מהודו לה' כי טוב עד שיר המעלות ע\"כ וטעות גדול מבואר ונגלה נפל בדפוס שהוא מזמור הודו לה' הוא סי' קל\"ו ומזמור שיר המעלות הוא לעיל מיניה סי' ק\"כ וצ\"ל מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל. כי כן פסק הרמב\"ם בפ\"ח מהל' חמץ ומצה דין יו\"ד הלל הגדול מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל וכן פסק הטור ושו\"ע סי' ת\"פ וסימן תקע\"ה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>קרבן  מוסף וכו' וכ\"ש שלא היו קורין כו' ע\"ש. </b> בתשובת זכרון יוסף חלק א\"ח סי' ט' דף י\"ב העתיק מה שנשאל ממני שיש להפליא על פי' רש\"י בסוגיא כ\"ח ע\"א ד\"ה מה הפרש בין זו לזו מ\"ש דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ומעמד דמנחה לא דחי וכו'. והיא נפלאה מהיכן ראה הש\"ס לחלק דיש הפרש והלא שפיר נוכל לומר דדחי מעמד דמנחה מק\"ו דנעילה וכמו שמפורש להדיא במשנה כ\"ו ע\"א ד\"ה קרבן מוסף וכו' וכ\"ש במנחה הסמוכה וכו'. וא\"כ למה לא נאמר הך מלתא דמסתברא גם לבן עזאי אליבא דר' יהושע. והכי פי' הר\"ב מברטנורה. עוד צ\"ע מ\"ש רש\"י שם ד\"ה הללו דברי תורה מנחה כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלה מנחה וכו' והלא רש\"י עצמו כתב בברכות כ' ע\"ב ד\"ה ה\"ג תפלה דרחמי נינהו ולא גרסי' פשיטא דהא לאו דאורייתא היא ע\"כ. ואי אמרינן דלחד מ\"ד דהיינו ר' יוסי בר' חנינא דאמר בברכות כ\"ו ע\"ב דתפלות אבות תקנום הוי תפלה דאורייתא א\"כ למה זה מחק רש\"י גירסת פשיטא הלא שפיר יש לקיים הגירסא פשיטא לשיטת ר\"י ב\"ח. ותו דא\"כ בכל המקומות דאיתמר בש\"ס תפלה דרבנן והכי מוכח מסקנת הש\"ס ברכות כ\"א ע\"ב ממשנה דבעל קרי לכל הגרסאות דתפלה דרבנן ע\"ש. אתיא דלא כריב\"ח לסברת הש\"ס הנ\"ל. ויהיה ריב\"ח דלא כמשנה דבעל קרי. ואף שכתבו התוס' נזיר כ\"ט ע\"א דיש ריב\"ח אחד שהיה תנא. מ\"מ היכי שאין הוכחה ברורה סתמא כפירושו ריב\"ח אמוראי הוא וכן מוכרח להדיא דריב\"ח דאמר תפלות אבות תקנום היינו אמורא ממה דשאל הש\"ס מברייתא נימא תהוי תיובתא דריב\"ח. דרק כל דברי רש\"י בתענית לחדש יצא הדבר שלא שמענו באחד המקומות שהתפלה יהיה דאורייתא. וגם אם אבותינו תקנו להתפלל מ\"מ לא למצוה דאורייתא יחשב ובפרט כפי נוסחאות הכ\"מ שהעתיק ריב\"ח אומר תפלות כנגד אבות תקנו גם הרמב\"ם שכתב בפ\"א מהל' תפלה דמצות עשה להתפלל בכל יום התנה בצידו כי די לו בפעם א' ואין לתפלה זמן קבוע. אע\"ג דאיהו פסק כריב\"ח כמ\"ש הלח\"מ וגם הכ\"מ שמציל הרמב\"ם מהשגות הרמב\"ן ע\"ש דליכא למימר דתפלת מנחה זימנא קביעי להו. ומה שהשיב גיסי הגאון הנ\"ל על דברים הללו והשייך לזה תמצא שם באורך ואתה תבחר:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט <b>ונחרשה העיר </b> כדכתיב ציון שדה תחרש שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה רש\"י כו' ע\"ש.  בסוגיא כ\"ט ע\"א דמפרש הש\"ס לכולה מתני' [דתנן נלכדה ביתר ונחרשה העיר] נלכדה ביתר גמ' [פי' כך היה מקובל להם בקבלה] נחרשה העיר תניא כשחרב טורנסרופס וכו' יצתה ב\"ק אדון זה מזומן לחיי עוה\"ב ע\"כ. הרואה יראה דלא נזכר בברייתא שום דבר שיש לו שייכות למה דאתי עלה נחרשה העיר ומצוה להודיע כי חסרון בפנים איתרמי וכך צ\"ל נחרשה העיר נמי גמרא וכן מצאתי הגירסא בעין יעקב. והך דמייתי הש\"ס תני כשחרב טורנסרופס וכו' הוא ענין בפני עצמו. ודע עוד דלפמ\"ש רש\"י כ\"ט ע\"א נחרשה כדכתיב ציון שדה תחרש וכו' [אשר הביאו התוי\"ט] לא שייך הכא בסוגיא אלא לעיל במשנה כ\"ו ע\"ב וכזה נמצא הרבה פעמים פירושי רש\"י בפיסקא צ\"ל דהיה כך גירסתו בש\"ס נחרשה העיר כדכתיב ציון שדה תחרש וע\"ז מפרש רש\"י אע\"ג דכתיב ציון משמעותי' כל העיר. [דע דבע\"י לא הביא פירש\"י כלל] ואולי עדיין צריך הש\"ס לומר גמרא כלומר קבלה היא דבאותו יום נחרשה ולא אח\"כ. ואודיע עוד אחת מן הפליאות בתוס' שם כ\"ט ע\"א ד\"ה וישב עליהם וכו' ואומר ר\"י אע\"ג דאין אותו פסוק וכו' ובירושלמי מפרש וכו'. הנה כל הדברים האלו שאומר ר\"י כבר מבואר להדיא בש\"ס דילן עירובין י\"א ע\"ב י\"ב ע\"א בדברי רבא ורב אשי וצע\"ג:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אשה  יראת ה' וכו' כדמוכח בפרק (קמא צ\"ל) בתרא דקדושין דף ס\"ט ע\"ב וכו' כדאמרינן מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא כו' ע\"ש. </b> הנה כן מרגלא בפומי רובא דעלמא. מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא והיינו דאמרי אינשי על כל מי שיש לו עזות פנים. אכן לא מצאתי דבר זה בגמ' אלא בב\"מ פ\"ג ע\"ב איתא מדחציף כולי האי ש\"מ רשיעא הוא. אמנם משמעות מפירש\"י קצת דברכות ט\"ז ע\"ב ד\"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי לעז ממזרות. ויותר קצת מזה כתב רש\"י בשבת ל\"ו ע\"ב ד\"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים ע\"כ. ובקדושין ע' ע\"ב ארבעת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו [נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמם בכהנים מתוך שהיו אוכלין תרומה מחמת שהיו עבדי כהנים. רש\"י] בכהונה כל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם ופליגא דר\"א דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו [אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן. רש\"י] שנאמר ועמך כמריבי כהן. ובכן מה שהיה גלוי לפני התוי\"ט שכתב כדאמרינן מדחציף וכו'. סתום אצלי. ואולי אם המצא ימצא כדברים אלו ממש עליו לציין ולתקן המקום אשר חונה שם דבר זה אצל גליון התוי\"ט:  <br><b>ואדברה </b> ולא אכחד מ\"ש בס\"ד בפרושי המחזור בנוסח התפלה שאנו מתפללין בכל יום יה\"ר שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים וכו' בברכות ט\"ז איתמר רבי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני מעזי פנים [שלא יתגרו בי. רש\"י] ומעזות פנים [שלא יוציאו עלי לעז ממזרות. רש\"י]. אמנם בפי' המחזור נתכוין למה שפי' הערוך בערך עז ג' שכתב פי' עזי פנים שלא יקניטני אדם שיש בו עזות פנים ומעזות שלא יהיה בי עזות פנים ע\"כ. ברם לכאורה מוכח כפירש רש\"י מהא דאיתמר בשבת ל' ע\"ב ההוא דאתי לקמיה דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני א\"ל רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע ההוא דאתי לקמיה דר' חייא א\"ל אמך אשתי ואתה בני א\"ל רצונך שתשתה וכו' אמר ר' חייא אהני ליה צלותא לרבי דלא לשוויה (בני) ממזירא דרבי כי הוי מצלי אמר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני היום מעזי פנים [שלא יזיקני. רש\"י] ומעזות פנים [שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים. רש\"י] אבל לפי' הערוך לא שייך צלותיה דרבי להך מילתא. אמנם ברור דגם הערוך לפי' זה נתכווין דהא ודאי גם פסול ממזרות הוא בכלל עזי פנים כדמשמע בקדושין ע' ע\"ב רק שהוא קשה לפירש\"י כפל המאמר ומעזות פנים אחר שכבר ביקש שלא יתגרו בו הרי בכללו שלא יוציאו לעז עליו. ולפיכך ביאר יותר פי' דהן שני עניינים נפרדים האחד שלא יקניטוהו שום אדם. והשני שגם הוא לא יקנוט לאדם אחר. וז\"ל המהרש\"א בח\"א ההוא דאתי לקמיה דר' חייא כו' בעין יעקב גרס בהאי עובדא נמי רבי וכן משמע קצת מדאמר ר' חייא אהני ליה צלותא דרבי דלא לשווינהו ממזרא ויש לקיים כאן גירסת כל הספרים ולקמן גריס שלא לשווינהו בני ממזרא ומאי דאהני ליה לר\"ח דלא לשוויא ממזירא י\"ל דסמיך אמה שאמרו בב\"מ פ\"ה ע\"ב גדולים מעשה חייא ודו\"ק עכ\"ל. והנה בש\"ס שלפנינו דאיתא ההוא דאתי לקמיה דרבי חייא וכו' וגם תיבת (בני) בין שני חצאי עגולה שמוה להורות שאינו מן הגרסא. ולכאורה טעם גם בזה לדעת המהרש\"א. גם לדברי מהרש\"א איכא למידק למה המתין ר\"ח עד עובדא השנית ולא אמר אהני ליה צלותא וכו' מיד לעיל בעובדא הראשונה. ויותר יפלא דעל עובדא דרבי תלה בשכר תפלתו דאהני ליה ועל עצמו שנעשה לו ג\"כ כזה לא תלה בשום דבר [והעיקר חסר מן הספר לומר מפני שגדולים מעשה חייא] ובפרט אין זה מדרך המוסר והענוה דר\"ח בעצמו יתלה הנס בזכות עצמו ועל רבי בזכות רבי לא יתלה. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דנראי' עיקר הגי' דאי' לפנינו [בעובדא השני'] ההוא דאתי לקמיה דר\"ח. אמנם ההבדל בין שתי מעשיות הנ\"ל ניכר. דזה דאתא לקמיה דר\"ח החציף פניו טפי טובא לומר אמך אשתי ואתה בני ועשאו לו לר\"ח גופי' ממזר. אכן הך דאתי לקמיה דרבי אע\"ג שהחציף לפניו לומר אשתך אשתי מ\"מ לא פגע בכבוד וקדושת רבי גופיה והניח לו לרבי בכשרות. ומפני כך היטב אשר דיבר ר\"ח על רבי דאהני ליה צלותא דלא לשווי' ממזרא ר\"ל דתפלתו של רבי הועילה לו דלא הוה מחציף פניו להוציא לעז על רבי גופיה כמו שקרא לר' חייא. [ויפה עשו אשר שתוהו תיבת בני בין העגולים]:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Yesh Seder LaMishnah Introduction/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah Introduction",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה הקדמה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah"
+    ],
+    "text": [
+        "<b>ספר יש סדר למשנה</b>",
+        "מאת הרב הגאון הגדול ומפורסם וכו' מוהר\"ר <b>ישעיה</b> (פיק) <b>ברלין</b> (נמצא בכ\"י באוצר הספרים באקספארד).",
+        "נאם <b>ישעי' </b>בן אמץ בתורה וגבור כארי. א\"א רבי ומורי. הגאון אמיתי יחיד בדורו המפורסם <b>ליבש </b>זצ\"ל בן הרב הגדול המוכיח המפורסם מהר\"ר <b>מרדכי </b>מוכיח זצ\"ל. בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי. והחונן לאדם דעת יהיה בסעדי. שלא יצא מרעיוני וגופי. שום פגם ודופי. ויהיו לרצון אמרי פי. ה' היה עמדי בדרך. לברר וללבן ספר הערוך. אין אליו ערוך. וקראתיו בשם <b>הפלאה שבערכין. </b>גם <b>בביאורי תוספת'. </b>ע\"פ סוגיא דשמעתא. לחברם בחדא מחתא. לא זז ידי בע\"ה ובס\"ד ממסכת למסכת. עוד מן השמים על ידי הסכימה. בחבור <b>מיני תרגימא</b>. על אונקלוס. כל רואיו יאמר קילוס. גם על הלוח חרת. <b>תקוני כלי שר\"ת</b>. שתקנתי בחסד השם. על ש\"ס רש\"י תוס'. וכעת אמרתי כל הנשמה אותיות משנה תהלל. ונודע מאמר רב הונא אשר שפתיו ברור מלל. אין הגליות מתקבצין אלא בזכות משניות שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. [הביאו הרוקח הלכות פרשת החדש. והתוי\"ט העתיקו קצת בנוסחא אחרת בשם המ\"ר פ' צו]. וגודל האזהרה דאמר ר' נתן [סנהדרין צ\"ט] כי דבר ה' בזה זהו כל מי שאינו משגיח על המשנה. ופרשינן זה שעושה כמי שאינה עיקר. והנה כדי שלא יהיה הקורא נלאה. הקיצור יפה ונאוה. אמרתי איסד ואחזר. רק העיקר. אשר אמרתי להיות לשמי ולי. וכן לבני גילי. הצבתי לך ציונים. כל דף ודף וגם העמודים ע\"א או עמוד ב' [והיה נקודים זכרך. כאשר מפורסם כבר בשמי בחומש עם ת\"א מוגה והתולדות אהרן. קחנו משם. נקודה אחת יורה עמוד א' ונקודים שתים יורה עמוד ב']. על כל משנה ומשנה יראה אצלו ציון. לעורר לב ורעיון. ואוהב ה' שערי ציון. שערים המצויינים בהלכה. ואשר ראיתי על ככה. כי מציון תצא תורה לתועלת גדול בלב כל חכם לב. בשומו על הלב. הניתק לעשות וללמוד לשמה. הענינים מתוכן יעלו לו לזכרון. וצופה ומביט סוגיות התלמוד המביא לידי מעשה. מקשה ומתרץ ואשר ערכו עלי'. ועל שם אור חדש בציון תאיר. בהרבה מאד מורה מקומות ישנים גם חדשים ואשר לא נזכרו כזה עדיין. קראתיו בשם הנאות לו <b>ראשון לציון</b>. העולה עם הכולל כשם אדונתי אמי הצנועה החסודה <b>יודית </b>זכרונה לעולם הבא והיא בת גדולים נכבדי ארץ מהו' <b>איצק </b>בן הרב הקצין המפורסם מהו' <b>יודא ברלין </b>אחיו של הגאון בעל נחלת בנימין זלה\"ה. ורצועה רצויה יוצא' מחלקה של יהודים ה\"ה אחי הגאון החסיד מהו' <b>דוד </b>זצ\"ל שהיה אב\"ד דשלש ק\"ק או\"ה. ואחי הצדיק הרב מוה' <b>הירש דיין </b>דק\"ק ליסא יאיר נרו. ואחותי המפורסמת בכל קצוי ארץ מ' <b>קרינדיל </b>זלה\"ה עזרתו של הגאון המפורסם <b>מהר\"י </b>אב\"ד דק\"ק <b>פירדא</b>. ואחותי הצדיקת למאד ומושכלת מ' <b>מערלא </b>תחי' לנצח מחוברת לקודש הגאון מהו' <b>הירש </b>אב\"ד דמדינ' <b>פפאלץ </b>נר\"ו. ואחי החכם ונבון. ומהספידו כאשר נאמר כד דמך רבי בון. ישר ונאמן מהו' <b>ליפמאן </b>זצ\"ל. ולעומת מחברת הגהות רבות ו��לפולא בחכמה בסדור המשנה בפי' הר\"ב ובפי' מארא דודי זקיני הגאון <b>התוי\"ט </b>קראתיו בשם <b>יש סדר למשנה </b>מכוון לגימטריא שמי ושם אבותי <b>ישעיה בן הגאון מהר\"ר ליב. </b>גם מלת <b>משנה </b>עולה כשמי <b>ישעיה</b>. ושמא גרם כי תקנתי בס\"ד במקום שיש הפרש בין נוסחת המשנה שלפנינו ובין נוסחת המשנה שבגמרא אשר לא זכרם התוי\"ט כי אם במקומות מועטים. הניח לי מקום וכתבתי אותם על הלוח. ליהנות בהם בני אדם בנפש ורוח. ובהיות ששלימות הפעולה נכונה בהקדמת ידיעת אופני הפעולה. אמרתי יהיה רוח חכמים נוחה. ואפתח מהכא להא פיתח'. דע בסוף ספר הסמ\"ג והבאור למהר\"א שטיין כתב בזה\"ל סימן לשית סדרי משנה <b>זמ\"ן נק\"ט </b>\"זרעים \"מועד \"נשים \"נזיקין \"קדשים \"טהרות. וחלקם לס\"ג מסכתות וסימנך כללא נקוט בידך ולבך יהא <b>גס </b>בהן והמסכתות חלק לתקכד פרקים וסימנך <b>על קדשך </b>ותפארתך עכ\"ל. בכן עלה על לבי. אציגה לפניך ויאירו עיניך. כפי שנדפסו במשניות שלפנינו. תמצא כנרשם בזה ואלו הן:",
+        "<big><strong>זרעים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>ברכות       ט<br>פאה       ח<br>דמאי       ז<br>כלאים       ט<br>שביעית       י<br>תרומות       יא<br>מעשרות       ה'<br>מע\"ש       ה<br>חלה       ד<br>ערלה       ג<br>בכורים       ג<br>מס' יא פ' עד",
+        "<big><strong>מועד</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>שבת       כד<br>עירובין       י<br>פסחים       י<br>שקלים       ח<br>יומא       ח<br>סוכה       ה<br>ביצה       ה<br>ר\"ה       ד<br>תענית       ד<br>מגילה       ד<br>מועד קטן       ג<br>חגיגה       ג<br>מס' יב פ' פח",
+        "<big><strong>נשים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>יבמות       טז<br>כתובות       יג<br>נדרים       יא<br>נזיר       ט<br>סוטה       ט<br>קדושין       ד<br>גיטין       ט<br>מס' ז' פ' עא",
+        "<big><strong>נזיקין</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>ב\"ק       י<br>ב\"מ       י<br>ב\"ב       י<br>סנהדרין       יא<br>מכות       ג<br>שבועות       ח<br>עדיות       ח<br>ע\"ז       ה<br>אבות       ה<br>הוריות       ג<br>מס' י פ' עג",
+        "<big><strong>קדשים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>זבחים       יד<br>מנחות       יג<br>חולין       יב<br>בכורות       ט<br>ערכין       ט<br>תמורה       ז<br>כריתות       ו<br>מעילה       ו<br>תמיד       ז<br>מדות       ה<br>קנים       ג<br>מס' יא פ' צא",
+        "<big><strong>טהרות</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>כלים       ל<br>אהלות       יח<br>נגעים       יד<br>פרה       יב<br>טהרות       י<br>מקואות       י<br>נדה       י<br>מכשירין       ו<br>זבין       ה<br>טבול יום       ד<br>ידים       ד<br>עוקצין       ג<br>מס' יב פ' קכו",
+        "<b>אמר </b>מעתה כשתצרפם יחד תמצא <b>תקכג </b>פרקים <b>וס\"ג </b>מסכתות. והנה שם בסמ\"ג מונה בכורים ד' פרקים וכתב פרק רביעי מתחיל אנדרוגינוס ומונה ג\"כ מסכת אבות לששה פרקים וכתב פרק הששי מתחיל שנו חכמים ע\"ש. א\"כ כשתספור ותמנה פרטן תמצא <b>תקכ\"ה </b>פרקים וע\"כ טעות הדפוס באחת מהנה או בבכורים או באבות. והוי יודע דבמשנה שבמשניות ליתא לתרוייהו. אכן בבכורים הנדפסים בכרך גמרא ברכות איתא פרק רביעי אנדרוגינוס שוה וכו' ונחלק לחמש פסקי משניות. אמנם לא נמצא עליו שום פירוש הן ר\"ם והן ר\"ש [ובחבורי על התוספתא קראתיו בשם <b>תנא תוספאה</b> כתבתי פירוש תוספתא זו על נכון בס\"ד]. וכן לא נמצא במשניות פרק שנו חכמים. אמנם באבות הנדפס בכרך סנהדרין נמצא וגם יפריש על הסדר כמו בשארי פרקים מהאבות מפירוש הרמב\"ם. לבד ראה נאמנים הרמב\"ם סוף פרק ו' והמדרש שמואל המפרש לפרקי אבות וגם רש\"י. הנדפס שם העידו כולם דהפרק שנו חכמים היא ברייתא ולא משנה. וז\"ל הרמב\"ם בהקדמתו לסדר זרעים שילהי ד\"ה והחלק הששי וכו' והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים עכ\"ל הרי הסכמת הרמב\"ם ג\"כ דלא נחשב פרק אנדרוגינוס וגם פרק שנו חכמים. ואז יעלה המספר מכוון <b>תקכ\"ג </b>פרקים וכמו שסדרתי בפרטן. שם הוא גדול וקטן. מיהו מה שכתב הרמב\"ם ס\"א מסכתות היינו דקחשיב תלתא בבא לחדא מסכתא כמ\"ש שם ריש דבריו בזה הלשון וחלק המסכת ראשונה לשלשה חלקים והתחיל ב\"ק וכו' ע\"ש דמלשונו נראה דס\"ל דכולה נזיקין חדא מסכתא. והנה בב\"ק ק\"ב. ובע\"ז ז'. היה זה דעת רב יוסף. אבל לדעת רב הונא שם תלתא מסכתות נינהו. וכל בבא נחשבת למסכת. וגם לתירוץ אי בעית אימא משום דקתני לה וכו' ע\"ש בפרש\"י מוכח דגם רב יוסף מודה דתלתא מסכתות נינהו ע\"ש וקצת צ\"ע. שוב ראיתי בפתיחת מד\"ז הגאון התוי\"ט לסדר נזיקין כתב דהרמב\"ם פסק כרב יוסף דמסתבר כוותיה ע\"ש. ולא הער' דלתירוץ אב\"א גם רב יוסף ס\"ל דתלתא מסכתות נינהו וצריך באור קצת. ולפיכך שפיר מונה וסופר בסוף הסמ\"ג <b>ס\"ג</b> מסכתות הן ונתן בהם סימנים ולבך יהיה <b>גס</b> [ובסידור רב עמרם כתב בברכת כהנים יש בהם <b>ס'</b> אותיות כנגד <b>ס'</b> מסכתות שיש בששה סדרים לומר שכל העוסק בששים מסכתות מתברך בברכת כהנים הביאו בפי' המחזור וכתבתי על הגליון דצא\"ל *) דפרטי לא קא חשיב והארכתי שם קצת]. גם בתשבי שרש גאון כתב ששמע שנקראו כן בעבור שהיו בקיאים בכל התלמוד שהם ס' מסכתות גאון בגימטריא ס' ע\"כ:",
+        "*) א\"ה ע' בס' שם הגדולים ערך רב אחאי סד\"ה וחזה הוית שכ' על דברי המחבר אלו בזה\"ל ומה שהעיר על מנין המסכתות הנה בר\"מ והתקונים כמה זמני אמרו שתין מסכתות ונראה דמעשרות ומעשר שני נחשבות לאחת ע\"ש:",
+        "<b>אלה </b>החוקים. במנין המסכתות והפרקים. אולם דרכי ציון בפסקי המשניות נסתמה. ומקוצר דעתי נעלמה. הנה בלתי ספק עשה רבינו הקדוש ריוח בין משנה לחברתה כמלא נעימה. ולא היה שונה פרקו בנשימה. וכן מוכח ממאי דאיתמר משנה לא זזה ממקומה. אבל מי יתן ואדע אם היה ההפסקים משמשות כדרך השנויין במשניות או על דרך ששנויין לפנינו בגמרא. ואנחנו בעינינו רואים ההבדל גדול שביניהם. פעמים שהמשנה אחת שבסדר המשניות נחלקה לכמה וכמה משניות בסדר הגמ' וכן להיפך. וגם נמצא בגמרא שמסדר המשנה בסוף הפרק ואין עליו שום שקלא וטריא [בראש השנה פ\"א מ\"ט ובסדר הגמ' כ\"ב. סוף הפרק. וכן בנדרים פ\"ח מהמשנה ה' ו' ז' המה מסודרים בסדר הגמ' בסוף הפרק. וכן בכורות פ\"ב מ\"ז מסודר בגמ' י\"ג. בסוף הפרק ואין עליו שוב גמר'. וצריך לב לדעת למה לא מסודר לעיל בצירוף משנה הקודמת. וכן נמצא יותר דבר חידוש בפרק ז' דכלאים נסמן ד' ה' על משנה אחת והסימן זו של ד' ה' נסמן גם בפי' הר\"ש. ובפי' הרמב\"ם והר\"ב והתוי\"ט ומי יתן הבינני טעמו. כי כל הרואה יראה כי משנה חדא היא וכן איתא בסדר הירושלמי גם בפרקים נמצא בכמה מקומות סדורן של זה לא כסדורן של זה. כגון בסנהדרין פרק י' י\"א. ובמנחות פ\"ו ופרק יו\"ד נמצא המאוחר בזה מוקדם לזה. ואחר העלות ארון תדע בענין שהעתקתי למעלה בריש הדברים הא דאמר ר' נתן כל שאינו משגיח וכו' ולא אמר כל שאינו לומד. ברמיזה הורה על זה וצוה לנו שלא להסיר ההשגחה לסקל סיג וקמשונים. ושבח לה' כי טעיות הרבה שעלו בדפוסים העמדתי על מכונם ורוב פעמים נשתנה הענין מהיפך להיפך. גם בפי' הר\"ב והתוי\"ט במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו מוצא דבריהם. כתבתי איה איפה הם רואים וראויים לאומרן. ולפקדם ולזכרן. ופעמים הרבה. ימצא הקורא המלאכה מרובה. אשר באתי לברר הדברים בסוגיא ערוכה. להעלות ארוכה. ובמקום שיש בדק. דרשתי במו צדק. עד מקום שידי מגעת. בעזר החונן לאדם דעת:",
+        "<b>ובזה </b>אסיים. ותהלה לשוכן השמים. אשר עד כה זכני. וחלקי בתורתו חנני. ולאהבתי הקיצור שלא לבנות ההקדמה. על בלי מה. שאין לעולם בה צורך. אמרתי שלא להאריך. רק בדברים שיש בהן תועלת. ובגוף הענין פועלת. זה שמי וזה זכרי למטה. אשר נזכר למעלה בראש השיטה. נשלם ונסתיים. בשנת <b>'מ'צ'ו'ת </b>ה' ברה מאירת עינים:",
+        "סימני ראשי תיבות ונטריקון מן התורה",
+        "<b>מד\"ז</b> מארי דודי זקני. <b>במשב\"ג </b>במשנה שבגמרא. <b>רל\"צ </b>ראשון לציון. <b>תכ\"ש </b>תיקוני כלי שרת. <b>קמ\"י </b>קשות מיושב. <b>יסל\"מ </b>יש סדר למשנה. <b>כח\"י </b>כנסת חכמי ישראל. <b>קש\"ל </b>קטן שהגיע לחינוך. <b>מת\"ר </b>מיני תרגימא. <b>הש\"ב </b>הפלאה שבערכין. <b>קש\"ה </b>קונטרס שטרי המאוחרין. [וכן קונט' <b>שה\"ם</b>]. <b>ש\"ש </b>שאילת שלום שחברתי בשנת <b>תקמו\"ל </b>על פיסקא שדר\"א ר\"ת \"שאלתות \"דרב \"אחאי. <b>ת\"ת </b>תנא תוספאה:",
+        "<b>וזה החלי. </b>בסיועת צורי וגואלי. בשום עיני השגחה. על הקריאה ועל הפתיחה. אשר פתח בו מאר' דודי זקיני הגאון <b>התוס' יום טוב</b>. רב טב לעמיה מטיב. במה שכתב <b>בהקדמה </b>בזה\"ל. <b>מלמד </b>שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו. מדברים הצחיים האלו מובן היטב סוגיא זו דמגלה י\"ט. עם הסוגי' האמורה ברכות ה' (כמ\"ש ברל\"צ). ועי' נדרים לח. לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו' מתיב רב חסדא וכו' אלא פילפולא בעלמא פרש\"י להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונהג בו טובת עין ונתנה לישראל וכן פי' הר\"ן. וז\"ל הרא\"ש פילפולא בעלמא הבנה וחריפות וכו' כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות ע\"כ:",
+        "<b>עוד שם שמצינו </b>שסמך בשתי ידיו אע\"פ שאפשר שלא נצטווה וכו'. מלת שאפשר טעות סופר (כמ\"ש ברל\"צ). ועי' עירובין נ\"ב: רגלו אחת וכו' דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגלך כתיב:",
+        "<b>עוד שם בפתיחה </b>בד\"ה <b>וגם </b>בסדר המסכתות וכו' ואולי כי חשבו שזה שאמרו בפרק החולץ אין סדר למשנה וכו'. לא מצאתי מזה כלום ואדרבה בפ' החולץ דף מב: דאיתמר סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"ש. משמע דיש סדר למשנה ברם עניינא דאין סדר למשנה בב\"ק ק\"ב. ע\"ז ז' ע\"ש:",
+        "<b>עוד שם כמו </b>שהוכיחו תוס' בריש מסכת שבועות וכו'. והוא בשבועות ב': ד\"ה מכדי תנא ממכות סליק אע\"פ דקי\"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ה\"מ לענין מחלוקת ואח\"כ סתם שרבי לא שנה תלמידיו המסכתות על הסדר אבל לאחר ששנאן סדרן על מכונן בהוייתן זו אחר זו ע\"כ. ברם מהמוקדם הוי מצי התי\"ט לאתויי תוס' ב\"ק ק\"ב ד\"ה אין סל\"מ דפעמים היה שונה שלא על הסדר וכו' אבל ודאי אח\"כ סדרן רבי על הסדר וכו'. ויותר מבואר בתוס' ב\"מ ב' ד\"ה שנים וכו' ואע\"ג דבתרי מסכת' אסל\"מ וכו' ה\"מ לענין מחלוקת ואח\"כ סתם לפי שרבי לא הי' לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכת' טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות וכו' וכן בסוטה ע\"כ:"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Yesh Seder LaMishnah Introduction/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah Introduction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_Introduction",
+    "text": [
+        "<b>ספר יש סדר למשנה</b>",
+        "מאת הרב הגאון הגדול ומפורסם וכו' מוהר\"ר <b>ישעיה</b> (פיק) <b>ברלין</b> (נמצא בכ\"י באוצר הספרים באקספארד).",
+        "נאם <b>ישעי' </b>בן אמץ בתורה וגבור כארי. א\"א רבי ומורי. הגאון אמיתי יחיד בדורו המפורסם <b>ליבש </b>זצ\"ל בן הרב הגדול המוכיח המפורסם מהר\"ר <b>מרדכי </b>מוכיח זצ\"ל. בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי. והחונן לאדם דעת יהיה בסעדי. שלא יצא מרעיוני וגופי. שום פגם ודופי. ויהיו לרצון אמרי פי. ה' היה עמדי בדרך. לברר וללבן ספר הערוך. אין אליו ערוך. וקראתיו בשם <b>הפלאה שבערכין. </b>גם <b>בביאורי תוספת'. </b>ע\"פ סוגיא דשמעתא. לחברם בחדא מחתא. לא זז ידי בע\"ה ובס\"ד ממסכת למסכת. עוד מן השמים על ידי הסכימה. בחבור <b>מיני תרגימא</b>. על אונקלוס. כל רואיו יאמר קילוס. גם על הלוח חרת. <b>תקוני כלי שר\"ת</b>. שתקנתי בחסד השם. על ש\"ס רש\"י תוס'. וכעת אמרתי כל הנשמה אותיות משנה תהלל. ונודע מאמר רב הונא אשר שפתיו ברור מלל. אין הגליות מתקבצין אלא בזכות משניות שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. [הביאו הרוקח הלכות פרשת החדש. והתוי\"ט העתיקו קצת בנוסחא אחרת בשם המ\"ר פ' צו]. וגודל האזהרה דאמר ר' נתן [סנהדרין צ\"ט] כי דבר ה' בזה זהו כל מי שאינו משגיח על המשנה. ופרשינן זה שעושה כמי שאינה עיקר. והנה כדי שלא יהיה הקורא נלאה. הקיצור יפה ונאוה. אמרתי איסד ואחזר. רק העיקר. אשר אמרתי להיות לשמי ולי. וכן לבני גילי. הצבתי לך ציונים. כל דף ודף וגם העמודים ע\"א או עמוד ב' [והיה נקודים זכרך. כאשר מפורסם כבר בשמי בחומש עם ת\"א מוגה והתולדות אהרן. קחנו משם. נקודה אחת יורה עמוד א' ונקודים שתים יורה עמוד ב']. על כל משנה ומשנה יראה אצלו ציון. לעורר לב ורעיון. ואוהב ה' שערי ציון. שערים המצויינים בהלכה. ואשר ראיתי על ככה. כי מציון תצא תורה לתועלת גדול בלב כל חכם לב. בשומו על הלב. הניתק לעשות וללמוד לשמה. הענינים מתוכן יעלו לו לזכרון. וצופה ומביט סוגיות התלמוד המביא לידי מעשה. מקשה ומתרץ ואשר ערכו עלי'. ועל שם אור חדש בציון תאיר. בהרבה מאד מורה מקומות ישנים גם חדשים ואשר לא נזכרו כזה עדיין. קראתיו בשם הנאות לו <b>ראשון לציון</b>. העולה עם הכולל כשם אדונתי אמי הצנועה החסודה <b>יודית </b>זכרונה לעולם הבא והיא בת גדולים נכבדי ארץ מהו' <b>איצק </b>בן הרב הקצין המפורסם מהו' <b>יודא ברלין </b>אחיו של הגאון בעל נחלת בנימין זלה\"ה. ורצועה רצויה יוצא' מחלקה של יהודים ה\"ה אחי הגאון החסיד מהו' <b>דוד </b>זצ\"ל שהיה אב\"ד דשלש ק\"ק או\"ה. ואחי הצדיק הרב מוה' <b>הירש דיין </b>דק\"ק ליסא יאיר נרו. ואחותי המפורסמת בכל קצוי ארץ מ' <b>קרינדיל </b>זלה\"ה עזרתו של הגאון המפורסם <b>מהר\"י </b>אב\"ד דק\"ק <b>פירדא</b>. ואחותי הצדיקת למאד ומושכלת מ' <b>מערלא </b>תחי' לנצח מחוברת לקודש הגאון מהו' <b>הירש </b>אב\"ד דמדינ' <b>פפאלץ </b>נר\"ו. ואחי החכם ונבון. ומהספידו כאשר נאמר כד דמך רבי בון. ישר ונאמן מהו' <b>ליפמאן </b>זצ\"ל. ולעומת מחברת הגהות רבות ופלפולא בחכמה בסדור המשנה בפי' הר\"ב ובפי' מארא דודי זקיני הגאון <b>התוי\"ט </b>קראתיו בשם <b>יש סדר למשנה </b>מכוון לגימטריא שמי ושם אבותי <b>ישעיה בן הגאון מהר\"ר ליב. </b>גם מלת <b>משנה </b>עולה כשמי <b>ישעיה</b>. ושמא גרם כי תקנתי בס\"ד במקום שיש הפרש בין נוסחת המשנה שלפנינו ובין נוס��ת המשנה שבגמרא אשר לא זכרם התוי\"ט כי אם במקומות מועטים. הניח לי מקום וכתבתי אותם על הלוח. ליהנות בהם בני אדם בנפש ורוח. ובהיות ששלימות הפעולה נכונה בהקדמת ידיעת אופני הפעולה. אמרתי יהיה רוח חכמים נוחה. ואפתח מהכא להא פיתח'. דע בסוף ספר הסמ\"ג והבאור למהר\"א שטיין כתב בזה\"ל סימן לשית סדרי משנה <b>זמ\"ן נק\"ט </b>\"זרעים \"מועד \"נשים \"נזיקין \"קדשים \"טהרות. וחלקם לס\"ג מסכתות וסימנך כללא נקוט בידך ולבך יהא <b>גס </b>בהן והמסכתות חלק לתקכד פרקים וסימנך <b>על קדשך </b>ותפארתך עכ\"ל. בכן עלה על לבי. אציגה לפניך ויאירו עיניך. כפי שנדפסו במשניות שלפנינו. תמצא כנרשם בזה ואלו הן:",
+        "<big><strong>זרעים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>ברכות       ט<br>פאה       ח<br>דמאי       ז<br>כלאים       ט<br>שביעית       י<br>תרומות       יא<br>מעשרות       ה'<br>מע\"ש       ה<br>חלה       ד<br>ערלה       ג<br>בכורים       ג<br>מס' יא פ' עד",
+        "<big><strong>מועד</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>שבת       כד<br>עירובין       י<br>פסחים       י<br>שקלים       ח<br>יומא       ח<br>סוכה       ה<br>ביצה       ה<br>ר\"ה       ד<br>תענית       ד<br>מגילה       ד<br>מועד קטן       ג<br>חגיגה       ג<br>מס' יב פ' פח",
+        "<big><strong>נשים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>יבמות       טז<br>כתובות       יג<br>נדרים       יא<br>נזיר       ט<br>סוטה       ט<br>קדושין       ד<br>גיטין       ט<br>מס' ז' פ' עא",
+        "<big><strong>נזיקין</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>ב\"ק       י<br>ב\"מ       י<br>ב\"ב       י<br>סנהדרין       יא<br>מכות       ג<br>שבועות       ח<br>עדיות       ח<br>ע\"ז       ה<br>אבות       ה<br>הוריות       ג<br>מס' י פ' עג",
+        "<big><strong>קדשים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>זבחים       יד<br>מנחות       יג<br>חולין       יב<br>בכורות       ט<br>ערכין       ט<br>תמורה       ז<br>כריתות       ו<br>מעילה       ו<br>תמיד       ז<br>מדות       ה<br>קנים       ג<br>מס' יא פ' צא",
+        "<big><strong>טהרות</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>כלים       ל<br>אהלות       יח<br>נגעים       יד<br>פרה       יב<br>טהרות       י<br>מקואות       י<br>נדה       י<br>מכשירין       ו<br>זבין       ה<br>טבול יום       ד<br>ידים       ד<br>עוקצין       ג<br>מס' יב פ' קכו",
+        "<b>אמר </b>מעתה כשתצרפם יחד תמצא <b>תקכג </b>פרקים <b>וס\"ג </b>מסכתות. והנה שם בסמ\"ג מונה בכורים ד' פרקים וכתב פרק רביעי מתחיל אנדרוגינוס ומונה ג\"כ מסכת אבות לששה פרקים וכתב פרק הששי מתחיל שנו חכמים ע\"ש. א\"כ כשתספור ותמנה פרטן תמצא <b>תקכ\"ה </b>פרקים וע\"כ טעות הדפוס באחת מהנה או בבכורים או באבות. והוי יודע דבמשנה שבמשניות ליתא לתרוייהו. אכן בבכורים הנדפסים בכרך גמרא ברכות איתא פרק רביעי אנדרוגינוס שוה וכו' ונחלק לחמש פסקי משניות. אמנם לא נמצא עליו שום פירוש הן ר\"ם והן ר\"ש [ובחבורי על התוספתא קראתיו בשם <b>תנא תוספאה</b> כתבתי פירוש תוספתא זו על נכון בס\"ד]. וכן לא נמצא במשניות פרק שנו חכמים. אמנם באבות הנדפס בכרך סנהדרין נמצא וגם יפריש על הסדר כמו בשארי פרקים מהאבות מפירוש הרמב\"ם. לבד ראה נאמנים הרמב\"ם סוף פרק ו' והמדרש שמואל המפרש לפרקי אבות וגם רש\"י. הנדפס שם העידו כולם דהפרק שנו חכמים היא ברייתא ולא משנה. וז\"ל הרמב\"ם בהקדמתו לסדר זרעים שילהי ד\"ה ��החלק הששי וכו' והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים עכ\"ל הרי הסכמת הרמב\"ם ג\"כ דלא נחשב פרק אנדרוגינוס וגם פרק שנו חכמים. ואז יעלה המספר מכוון <b>תקכ\"ג </b>פרקים וכמו שסדרתי בפרטן. שם הוא גדול וקטן. מיהו מה שכתב הרמב\"ם ס\"א מסכתות היינו דקחשיב תלתא בבא לחדא מסכתא כמ\"ש שם ריש דבריו בזה הלשון וחלק המסכת ראשונה לשלשה חלקים והתחיל ב\"ק וכו' ע\"ש דמלשונו נראה דס\"ל דכולה נזיקין חדא מסכתא. והנה בב\"ק ק\"ב. ובע\"ז ז'. היה זה דעת רב יוסף. אבל לדעת רב הונא שם תלתא מסכתות נינהו. וכל בבא נחשבת למסכת. וגם לתירוץ אי בעית אימא משום דקתני לה וכו' ע\"ש בפרש\"י מוכח דגם רב יוסף מודה דתלתא מסכתות נינהו ע\"ש וקצת צ\"ע. שוב ראיתי בפתיחת מד\"ז הגאון התוי\"ט לסדר נזיקין כתב דהרמב\"ם פסק כרב יוסף דמסתבר כוותיה ע\"ש. ולא הער' דלתירוץ אב\"א גם רב יוסף ס\"ל דתלתא מסכתות נינהו וצריך באור קצת. ולפיכך שפיר מונה וסופר בסוף הסמ\"ג <b>ס\"ג</b> מסכתות הן ונתן בהם סימנים ולבך יהיה <b>גס</b> [ובסידור רב עמרם כתב בברכת כהנים יש בהם <b>ס'</b> אותיות כנגד <b>ס'</b> מסכתות שיש בששה סדרים לומר שכל העוסק בששים מסכתות מתברך בברכת כהנים הביאו בפי' המחזור וכתבתי על הגליון דצא\"ל *) דפרטי לא קא חשיב והארכתי שם קצת]. גם בתשבי שרש גאון כתב ששמע שנקראו כן בעבור שהיו בקיאים בכל התלמוד שהם ס' מסכתות גאון בגימטריא ס' ע\"כ:",
+        "*) א\"ה ע' בס' שם הגדולים ערך רב אחאי סד\"ה וחזה הוית שכ' על דברי המחבר אלו בזה\"ל ומה שהעיר על מנין המסכתות הנה בר\"מ והתקונים כמה זמני אמרו שתין מסכתות ונראה דמעשרות ומעשר שני נחשבות לאחת ע\"ש:",
+        "<b>אלה </b>החוקים. במנין המסכתות והפרקים. אולם דרכי ציון בפסקי המשניות נסתמה. ומקוצר דעתי נעלמה. הנה בלתי ספק עשה רבינו הקדוש ריוח בין משנה לחברתה כמלא נעימה. ולא היה שונה פרקו בנשימה. וכן מוכח ממאי דאיתמר משנה לא זזה ממקומה. אבל מי יתן ואדע אם היה ההפסקים משמשות כדרך השנויין במשניות או על דרך ששנויין לפנינו בגמרא. ואנחנו בעינינו רואים ההבדל גדול שביניהם. פעמים שהמשנה אחת שבסדר המשניות נחלקה לכמה וכמה משניות בסדר הגמ' וכן להיפך. וגם נמצא בגמרא שמסדר המשנה בסוף הפרק ואין עליו שום שקלא וטריא [בראש השנה פ\"א מ\"ט ובסדר הגמ' כ\"ב. סוף הפרק. וכן בנדרים פ\"ח מהמשנה ה' ו' ז' המה מסודרים בסדר הגמ' בסוף הפרק. וכן בכורות פ\"ב מ\"ז מסודר בגמ' י\"ג. בסוף הפרק ואין עליו שוב גמר'. וצריך לב לדעת למה לא מסודר לעיל בצירוף משנה הקודמת. וכן נמצא יותר דבר חידוש בפרק ז' דכלאים נסמן ד' ה' על משנה אחת והסימן זו של ד' ה' נסמן גם בפי' הר\"ש. ובפי' הרמב\"ם והר\"ב והתוי\"ט ומי יתן הבינני טעמו. כי כל הרואה יראה כי משנה חדא היא וכן איתא בסדר הירושלמי גם בפרקים נמצא בכמה מקומות סדורן של זה לא כסדורן של זה. כגון בסנהדרין פרק י' י\"א. ובמנחות פ\"ו ופרק יו\"ד נמצא המאוחר בזה מוקדם לזה. ואחר העלות ארון תדע בענין שהעתקתי למעלה בריש הדברים הא דאמר ר' נתן כל שאינו משגיח וכו' ולא אמר כל שאינו לומד. ברמיזה הורה על זה וצוה לנו שלא להסיר ההשגחה לסקל סיג וקמשונים. ושבח לה' כי טעיות הרבה שעלו בדפוסים העמדתי על מכונם ורוב פעמים נשתנה הענין מהיפך להיפך. גם בפי' הר\"ב והתוי\"ט במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו מוצא דבריהם. כתבתי איה איפה הם רואים וראויים לאומרן. ולפקדם ולזכרן. ופעמים הרבה. ימצא הקורא המלאכה מרובה. אשר באתי לברר הדברי�� בסוגיא ערוכה. להעלות ארוכה. ובמקום שיש בדק. דרשתי במו צדק. עד מקום שידי מגעת. בעזר החונן לאדם דעת:",
+        "<b>ובזה </b>אסיים. ותהלה לשוכן השמים. אשר עד כה זכני. וחלקי בתורתו חנני. ולאהבתי הקיצור שלא לבנות ההקדמה. על בלי מה. שאין לעולם בה צורך. אמרתי שלא להאריך. רק בדברים שיש בהן תועלת. ובגוף הענין פועלת. זה שמי וזה זכרי למטה. אשר נזכר למעלה בראש השיטה. נשלם ונסתיים. בשנת <b>'מ'צ'ו'ת </b>ה' ברה מאירת עינים:",
+        "סימני ראשי תיבות ונטריקון מן התורה",
+        "<b>מד\"ז</b> מארי דודי זקני. <b>במשב\"ג </b>במשנה שבגמרא. <b>רל\"צ </b>ראשון לציון. <b>תכ\"ש </b>תיקוני כלי שרת. <b>קמ\"י </b>קשות מיושב. <b>יסל\"מ </b>יש סדר למשנה. <b>כח\"י </b>כנסת חכמי ישראל. <b>קש\"ל </b>קטן שהגיע לחינוך. <b>מת\"ר </b>מיני תרגימא. <b>הש\"ב </b>הפלאה שבערכין. <b>קש\"ה </b>קונטרס שטרי המאוחרין. [וכן קונט' <b>שה\"ם</b>]. <b>ש\"ש </b>שאילת שלום שחברתי בשנת <b>תקמו\"ל </b>על פיסקא שדר\"א ר\"ת \"שאלתות \"דרב \"אחאי. <b>ת\"ת </b>תנא תוספאה:",
+        "<b>וזה החלי. </b>בסיועת צורי וגואלי. בשום עיני השגחה. על הקריאה ועל הפתיחה. אשר פתח בו מאר' דודי זקיני הגאון <b>התוס' יום טוב</b>. רב טב לעמיה מטיב. במה שכתב <b>בהקדמה </b>בזה\"ל. <b>מלמד </b>שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו. מדברים הצחיים האלו מובן היטב סוגיא זו דמגלה י\"ט. עם הסוגי' האמורה ברכות ה' (כמ\"ש ברל\"צ). ועי' נדרים לח. לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו' מתיב רב חסדא וכו' אלא פילפולא בעלמא פרש\"י להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונהג בו טובת עין ונתנה לישראל וכן פי' הר\"ן. וז\"ל הרא\"ש פילפולא בעלמא הבנה וחריפות וכו' כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות ע\"כ:",
+        "<b>עוד שם שמצינו </b>שסמך בשתי ידיו אע\"פ שאפשר שלא נצטווה וכו'. מלת שאפשר טעות סופר (כמ\"ש ברל\"צ). ועי' עירובין נ\"ב: רגלו אחת וכו' דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגלך כתיב:",
+        "<b>עוד שם בפתיחה </b>בד\"ה <b>וגם </b>בסדר המסכתות וכו' ואולי כי חשבו שזה שאמרו בפרק החולץ אין סדר למשנה וכו'. לא מצאתי מזה כלום ואדרבה בפ' החולץ דף מב: דאיתמר סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"ש. משמע דיש סדר למשנה ברם עניינא דאין סדר למשנה בב\"ק ק\"ב. ע\"ז ז' ע\"ש:",
+        "<b>עוד שם כמו </b>שהוכיחו תוס' בריש מסכת שבועות וכו'. והוא בשבועות ב': ד\"ה מכדי תנא ממכות סליק אע\"פ דקי\"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ה\"מ לענין מחלוקת ואח\"כ סתם שרבי לא שנה תלמידיו המסכתות על הסדר אבל לאחר ששנאן סדרן על מכונן בהוייתן זו אחר זו ע\"כ. ברם מהמוקדם הוי מצי התי\"ט לאתויי תוס' ב\"ק ק\"ב ד\"ה אין סל\"מ דפעמים היה שונה שלא על הסדר וכו' אבל ודאי אח\"כ סדרן רבי על הסדר וכו'. ויותר מבואר בתוס' ב\"מ ב' ד\"ה שנים וכו' ואע\"ג דבתרי מסכת' אסל\"מ וכו' ה\"מ לענין מחלוקת ואח\"כ סתם לפי שרבי לא הי' לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכת' טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות וכו' וכן בסוטה ע\"כ:"
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה הקדמה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}