458f4c68be1a1cb062b0decf9be1f410e771d44b2f05b4839e7e1b2d932c2eb2

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Annotations of R' Zalman of Vilna/Sefer Zemanim/Annotations of R' Zalman of Vilna on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Annotations of R' Zalman of Vilna on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חידושים ומקורים מהרב זלמן מווילנא על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Annotations of R' Zalman of Vilna",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הדברים האלה שאמרנו היו בזמן שהיו ב\"ד מקדשין ע\"פ הראיה וכו'.</b> לכאורה קשה שהרי הרמב\"ם כתב בהל' קדוש החדש פ\"ה ה\"ג דהקביעות ע\"פ הראיה לא היה אלא עד ימי אביי ורבא ומשם ואילך היו סומכין על החשבון ואמרינן יום שמת רבא נולד רב אשי , נמצא לפי דברי רבינו בימי רב אשי היו סומכין על החשבון ולא הותר לערב על תנאי, והנה מצינו (ביצה ו') יתיב רבינא קמיה דרב אשי כו', מבואר שם בפירוש שבימי רב אשי עדיין היו מניחין עירובי תבשילין על תנאי. אבל הרמב\"ם לטעמיה אזיל שכתב בהקדמתו לסדר זרעים [וכן בהקדמתו ליד החזקה] וז\"ל בכלל החכמים שקבלו מרבא היו רבינא ורב אשי כו', כי גירסתו בש\"ס היה יום שמת רבה נולד רב אשי, נמצא לפי דבריו היה רב אשי בימי אביי ורבא וקדשו עוד ע\"פ הראיה ועירבו שפיר על תנאי:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Annotations of R' Zalman of Vilna/Sefer Zemanim/Annotations of R' Zalman of Vilna on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Annotations of R' Zalman of Vilna on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Annotations_of_R'_Zalman_of_Vilna_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הדברים האלה שאמרנו היו בזמן שהיו ב\"ד מקדשין ע\"פ הראיה וכו'.</b> לכאורה קשה שהרי הרמב\"ם כתב בהל' קדוש החדש פ\"ה ה\"ג דהקביעות ע\"פ הראיה לא היה אלא עד ימי אביי ורבא ומשם ואילך היו סומכין על החשבון ואמרינן יום שמת רבא נולד רב אשי , נמצא לפי דברי רבינו בימי רב אשי היו סומכין על החשבון ולא הותר לערב על תנאי, והנה מצינו (ביצה ו') יתיב רבינא קמיה דרב אשי כו', מבואר שם בפירוש שבימי רב אשי עדיין היו מניחין עירובי תבשילין על תנאי. אבל הרמב\"ם לטעמיה אזיל שכתב בהקדמתו לסדר זרעים [וכן בהקדמתו ליד החזקה] וז\"ל בכלל החכמים שקבלו מרבא היו רבינא ורב אשי כו', כי גירסתו בש\"ס היה יום שמת רבה נולד רב אשי, נמצא לפי דבריו היה רב אשי בימי אביי ורבא וקדשו עוד ע\"פ הראיה ועירבו שפיר על תנאי:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חידושים ומקורים מהרב זלמן מווילנא על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Annotations of R' Zalman of Vilna",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Haflaah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,215 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לפיכך חייבים עליהם משום בל יחל כו'.</b> הכי איתא בספרי דבנדרי גבוה נמי איכא משום לא יחל. ומדברי רבינו במנין המצות ל\"ת סי' קנ\"ז נראה דבזמן שעובר על לא תאחר דהיינו לאחר שלשה רגלים עובר על לא יחל. אך הרמב\"ן בהשגותיו מ\"ע סי' צ\"ד חולק עליו וס\"ל דמשום בל יחל אינו עובר עד שיעבור על הנדר ואי אפשר לקיימו ואין לבל יחל ענין ברגלים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שאמר דמי עלי כו'.</b> ראיתי לבאר סוגיא אחת בפרק בתרא דנזיר דף ס\"ב דאמרינן איש כי יפליא נדר למה לי כו' ונראה דקושיא זו היא לכ\"ע בין למ\"ד דאיצטריך איש כי יפליא לומר דעכו\"ם מעריכין פריך שפיר למה לי קרא ת\"ל מהיקשא דערכין לנדרים וקי\"ל גבי נדרים מריבויא דאיש איש שהעכו\"ם נודרים כישראל וממילא שמעינן דנערכין וכן למ\"ד דבני ישראל מיעט שאין העכו\"ם מעריכין ואיש רבה שהעכו\"ם נערכין נמי תיקשי דלמה לי רבויא דאיש לומר שהעכו\"ם נערכים תיפוק לי דכיון דאיתקיש ערכין לנדרים וקי\"ל דגבי נדרים שוים הם עכו\"ם לישראל ממילא לא הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל אלא לחד מלתא דהיינו למעט עכו\"ם דאין מעריכין. הכלל העולה דגבי ערכין כתיב חד מיעוט דהיינו בני ישראל וחד רבוי דהיינו איש איש ובזה נחלקו בפ\"ק דערכין ר\"מ ור\"י אם המיעוט הוא למעריכין או לנערכין דליכא למימר דהכל מיעט משום דהא איכא רבויא וע\"כ אתא לרבות איזה דבר ועל זה הקשו כאן דלמה לי רבוי דאיש תיפוק לי דכיון דאיתקיש ערכין לנדרים וגבי נדרים קי\"ל דשוים עכו\"ם לישראל א\"כ מיעוט דבני ישראל לא ממעטינן מיניה אלא חדא מלתא דכל מאי דמצינן להשוות עכו\"ם לישראל משוינן מאחר דהוקשו נדרים לערכין והוה ליה היקש זה כאילו כתיב רבוי גבי ערכין וכל זה הוא מתבאר בדברי התוס' שם ותירצו דאיצטריך איש לרבות מופלא סמוך לאיש והדר הקשו התינח למ\"ד דהוא מן התורה אלא למ\"ד מדרבנן איש כי יפליא למה לי ותירצו לאתויי מופלא סמוך לאיש דעכו\"ם דאע\"ג דמופלא סמוך לאיש בישראל הוי דרבנן בעכו\"ם הוי מן התורה, ואף שלכאורה דין זה הוא מתמיה כבר עמדו על זה התוס' ורש\"י יע\"ש, והדר הקשו דבשלמא למ\"ד דמיעוטא דבני ישראל הוא לומר דעכו\"ם אינם נערכים ומהיקשא שמעינן דמעריכין איצטריך כי יפליא לומר דמופלא עכו\"ם מעריך אבל למ\"ד דמיעוטא דישראל הוא לומר דעכו\"ם אינם מעריכים ומהיקשא שמעינן דנערכים א\"כ קרא דכי יפליא למאי אתא אם לומר דמופלא נערך הא פשיטא דהא אפי' בן חודש נערך ומשני אמר רב אדא בר אהבה לאתויי עכו\"ם גדול דאע\"ג דגדול הוא אינו יודע להפלות. והנראה מדברי רש\"י דתירוץ זה הוא לכ\"ע בין למ\"ד דעכו\"ם מעריכין ולא נערכין בין למ\"ד נערכין ולא מעריכין ואליבא דכ\"ע עכו\"ם גדול היודע להפלות מעריך ואם אינו יודע להפלות אף שהוא גדול אליבא דכ\"ע אינו מעריך ולא פליגי אלא בנערכין אלא דחד תנא אית ליה דמיעוטא דבני ישראל אתא למימר דבני ישראל נערכין ואין העכו\"ם נערכין יכול לא יהו מעריכין ת\"ל איש כלומר איש דגבי נדרים ואתא קרא דאיש כי יפליא למעט ולומר דאינו מעריך אלא ביודע להפלות ואף שהוא גדול. ואפשר ג\"כ לומר דכי קאמר ת\"ל איש הכוונה הוא על איש כי יפליא דכיון דאשמעינן קרא דבעינן בעכו\"ם יודע להפלות ממילא שמעינן דעכו\"ם מעריך. ואפשר שכיון באומרו ת\"ל איש על תרי איש דכתיבי דמחד שמעינן דמעריך ומאידך שמעינן דאם אינו יודע להפלות אינו מעריך ואידך תנא אית ליה דמיעוטא דבני ישראל הוא לומר ישראל מעריכין ואין העכו\"ם מעריכים יכול לא יהו נערכין ת\"ל איש וע\"כ האי איש הוא איש דכתיב גבי נדרים ומהיקשא דנדרים לערכין הוא דשמעינן לה ואתא קרא דכי יפליא לומר דלא ממעטינן מקרא אלא באינו יודע להפלות אבל יודע להפלות מעריך ולפי זה מ\"ד דעכו\"ם מעריכין קרא דאיש כי יפליא אתא למעט ולומר דעכו\"ם אינו מעריך אלא ביודע להפלות ומאי דאמרינן לאתויי לאו דוקא ומ\"ד דעכו\"ם אינן מעריכים ממיעוטא דבני ישראל קרא דכי יפליא אתי לרבות ולומר דאע\"ג דנתמעטו מקרא דבני ישראל מ\"מ בגדול היודע להפלות לא נתמעטו ומעריכין. ודע דלישנא דתלמודא דקאמר דאע\"ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא משמע דהאי איש אתא למעט. וראיתי להתוס' שכתבו וא\"ת והא גבי ערכין קיימינן ואפי' עכו\"ם גדול היודע להפלות אין מעריך וי\"ל דאם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים ע\"כ. ויש לתמוה דא\"כ נימא דקרא דכי יפליא אתא לאתויי מופלא סמוך לאיש דעכו\"ם וכ\"ת למ\"ד בני ישראל מעריכין ואין העכו\"ם מעריכים כי יפליא למה לי אם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים דמופלא סמוך לאיש דעכו\"ם נודר. וי\"ל כיון דע\"כ קרא לא מתוקמא כי אם באם אינו ענין ניחא ליה טפי לומר דקרא אתא למעט גבי עכו\"ם דאע\"ג שהוא גדול אם אינו יודע להפלות אינו נודר מלומר דאתא קרא לרבות מופלא סמוך לאיש דעכו\"ם דנודר דהוי מלתא דליתיה בישראל. ודע דסוגיא זו לא קיימא אליבא דהלכתא ומש\"ה לא הזכיר רבינו בחבורו כלל מסוגיא זו אם עכו\"ם גדול דאינו יודע להפלות אם מעריך או אם נודר. וטעמא דמלתא דסוגיא זו היא אליבא דמ\"ד דמופלא סמוך לאיש דרבנן ואייתר לן קרא דאיש כי יפליא. אבל לדידן דקי\"ל דהוי מן התורה איצטריך קרא דאיש כי יפליא לישראל ולרבות מופלא סמוך לאיש. ונ\"ל דגם גבי עכו\"ם מופלא סמוך לאיש נודר או מעריך למ\"ד דעכו\"ם מעריכים דכיון דנתרבו עכו\"ם לנדרים כישראל לכולא מלתא איתרבו. ועדיין הדבר צריך הכרע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוסס אין לו ערך וכו'.</b> כתבו התוס' בפ\"ק דערכין (דף ד') דגוסס נודר ומעריך ומדברי רבינו בדין י\"ד נראה שחולק בזה ועיין בלח\"מ ובמ\"ש התוי\"ט עלה דמתני' (א\"ה עיין בס' גט פשוט סי' קכ\"א): וכן מי שנגמר דינו בב\"ד של ישראל כו'. כתב מרן דאילו בב\"ד של כותים אפי' נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפרק כל הגט. ואין דברי מהריק\"א ברורין ואגב שיטפא לא דק הרב דהתם בפ' כל הגט ללישנא בתרא דרב יוסף יוצא ליהרג בב\"ד של עכו\"ם נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל יוצא ליהרג בב\"ד של ישראל ודאי קטלי ליה ומשיאין את אשתו דודאי מת. אבל גבי ערכין אין הדבר תלוי אלא בגמר דין דכל שנגמר דינו בב\"ד של ישראל הרי הוא כמת ולכך דקדק רבינו לכתוב בב\"ד של ישראל דאי בב\"ד של עכו\"ם גמר דינם לא הוי כלום דעדיהן פסולים ודינם בטל. ועוד אני מוסיף דהכא גבי ערכין אפי' ברח מידם של ב\"ד ולא נהרג אין לו דמים ולא ערכים ת��ע לך דגוסס כתב רבינו בסמוך דאין לו ערך ואין לו דמים אע\"פ שחי אח\"כ משמע וה\"ה גבי נגמר דינו הלכך אין זווגם עולה יפה דיני ערכין לההיא דפ' כל הגט. ועיין במ\"ש הרא\"ם בפ' בחקותי על פסוק כל חרם אשר יחרם מן האדם שהולך על דרך הרב בכאן. ויותר קשה הוא מ\"ש שם דללישנא דר\"י דאמר ל\"ש אלא בב\"ד של ישראל אבל בב\"ד של עכו\"ם כיון שנגמר דינו ודאי קטלי ליה גם גבי ערכין אם נגמר דינו בב\"ד של עכו\"ם אינו בדין ערכין. ובאמת זו קשה מן הראשונה אטו ב\"ד של עכו\"ם וגמר דינם משוו ליה מת וצ\"ע. שמא תאמר כיון שנגמר בב\"ד של עכו\"ם ובודאי קטלי ליה אינו שוה כלום. זה אינו דהא לגבי ערכין אינו תלוי בזה דהא כתב רבינו לעיל שאפי' היה הנערך מוכה שחין וסומא וגידם נותן לפי שניו אע\"פ שאינו שוה כלום ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר דמי ראשי או כבדי עלי כו' נותן דמי כולו.</b> כתב הרא\"ם בפ' בחקותי ד\"ה ערכך כמו ערך וכפל הכפי\"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא. תימה והלא בת\"כ ומייתי לה בפ\"ק דערכין שנו בהדיא שהוא כ\"ף הכנוי דתניא בערכך ערך כל גופו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו. וראיתי בספר קצור המזרחי שהביא בשם הג\"א שבגמרא לא למדו אותו מן הכ\"ף של ערכך ערך כל גופך דא\"כ תיקשי כל אותן שא\"א למידרש הכי כגון גבי שדה אחוזה ומקדיש בית ובהמה דבכולן כתיב ערכך ולא שייך למידרש כך אלא מדהוצרך לכתוב נפשות לרבות אבר שהנשמה תלויה בו ש\"מ דסתם ערך ערך כל גופו משמע ולא ערך איבריו דאל\"כ נפשות למה לי לכך דרשו כן ע\"כ. ומלבד שאין תירוצו נכון משום דאף בדמים דפשיטא לן שנותן דמי איברים לא היינו יודעים שנדון בכבודו אלא משום דאיתקש דמים לערכין כדכתיב נדר בערכך נפשות וכדאיתא בפ' המקבל (דף קי\"ד) וא\"כ אי לאו דכתב קרא נפשות הוה אמינא דבערכין גם כן נותן ערך איבריו אבל אינו נדון בכבודו, זאת ועוד אחרת דאגמ' הקשו אהך דרשא דבערכך ערכך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו והא אפיקתיה לערך סתם משמע דדרשא זו ממלת בערכך נפיק. וקושית הרא\"ם לא הבנתי אותה משום דודאי דלא נעלם מרש\"י סוגיא זו אלא שרש\"י הוקשה בוהיה ערכך דכ\"ף זו למאי איצטרך דהתיבה ערכך קמא אתא לדרשא אלא ערכך בתרא למה לי בכ\"ף הכנוי ותמהני על הרא\"ם דלמה לא הקשה רש\"י בערכך קמא שכפל הכפי\"ן מאיזה לשון הוא וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו'.</b> בפרק בתרא דחולין (דף קל\"ט): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינן חייבין להחזיר להם המשכון כו'.</b> מציעא (דף קי\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואין שנת היובל מן המנין.</b> זה פשוט וכן פירש\"י רפ\"ו דערכין דכתיב משנת היובל ולא שנת היובל בכלל יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם פדתה אשתו של מקדיש וכו'.</b> וכן כתב בפ\"ה דין ג' ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשיו מוסיף חומש וכן כתב בפ\"ה דין ב' ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפים חומש כמו שביארנו. ודע שכל החלוקות הללו שנויות בת\"כ והנה גבי שדה אחוזה כתיב ואם גאל יגאל את השדה ודרשינן בת\"כ ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש והני תרי דדריש חד הוא מוא\"ו הנוספת במלת ואם וחד מכפל הגאולות וכמ\"ש הרב בעל קרבן אהרן וכי האי גוונא אמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר\"מ דריש לאתויי אשה ויורש ואמרינן דחד דרש מהכפל וחד דרש מוא\"ו הנוספת בואם וכדאיתא התם ודרשא זו היא מ\"ש רבינו בפ\"ד דמיירי במקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש ביתו כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ודרשינן בת\"כ ואם המקדיש יגאל לרבות את האשה ואם המקדיש יגאל לרבות את היורש והתם נמי איכא תרי רבויי וי\"ו נוספת ומלת המקדיש דהל\"ל ואם יגאל ודרשא זו היא מ\"ש רבינו בפ\"ה דמיירי במקדיש ביתו וגבי מקדיש שאר הדברים כתיב ואם גאל יגאלנה ודרשינן בת\"כ ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה ואם גאל יגאלנה לרבות את היורש ודרשה זו היא מ\"ש רבינו בפ\"ז דשם מיירי בכלל ההקדשות ומרן בפ\"ד לא רמז לנו מקום דין זה ובפ\"ה כתב דבריש זבחים אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאל יגאל לרבות את היורש ע\"כ. ומ\"מ אף כפי דברי מרן דרבינו למד ממעשר להקדש עדיין לא תקן אשה מנין גם בפ\"ז לא כתב שם מרן כלל והאמת הוא מה שכתבנו. ודע דמאי דאמרינן לרבות את היורש אין הכוונה בחיי המקדיש וכההיא דאמרינן בפ\"ו דערכין (דף נ\"ה) גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל אלמא דבנו כאיהו חשיב וכן פסק רבינו בפ\"ד דין כ' הכא לא שייך כלל חדא דהתם בנו דוקא ולא שום יורש אחר ואפי' בת והכא אחד מיורשיו קאמר ועוד דגבי מעשר שני נמי כתיב ואם גאל יגאל ודרשינן לרבות היורש והתם מיירי בלאחר מיתה וכמו שכתב רבינו בריש פ\"ה מה' מע\"ש והכי מוכח סוגית ההלכה פ\"ק דזבחים (דף ו') ומשנה ערוכה שנינו בפ\"ה דמעשר שני מ\"ד מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים כו' אלמא דבנו ובתו אינם מוסיפים חומש א\"כ גבי הקדש מאי דאמרינן לרבות היורש הוא לאחר שמת המקדיש דס\"ד דלא חייב הכתוב חומש אלא במקדיש עצמו ולא במי שבא לו בירושה קמ\"ל דמוסיף חומש ואשה דמרבינן הוא משום דחשיבא כגופו והוה ליה כאילו הוא פדה וצריך ליתן חומש. וא\"ת מנא לן דכי רבי קרא לאשה גבי חומש הוא בפודה הקדש של בעלה אימא דקרא לא אתא אלא לרבות פודה הקדש שלה דמוסיפה חומש וכי הא פשיטא ולמה לי קרא הא גבי תמורה אמרינן דאיצטריך קרא ואם המר ימיר לרבות האשה והתם מיירי בקרבן שהקדישה היא, הא לא קשיא כלל משום דהתם איצטריך למלקות דסד\"א כי כתיב איש ואשה כי יעשו מכל חטאת האדם הני מילי עונש דבין יחיד בין דציבור אבל תמורה לא ומש\"ה איצטריך לרבות אשה גבי תמורה וכדאיתא בריש פ\"ק דתמורה אבל הכא ע\"כ כי אתא קרא הוא לרבות בפודה הקדש של בעלה דמוסיפה חומש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'. הנה דברי רבינו הללו הם גמרא ערוכה בפ\"ח דערכין (דף כ\"ח) שדה היוצא לכהנים ביובל נותנה למשמר שפגע בו יובל איבעיא להו פגע בו בשבת מאי אמר רב חייא בר אמי משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא ע\"כ. וראיתי לרש\"י שכתב פגע בו יובל בשבת דמשמרות מתחלפות וחל יוה\"כ בו ביום לאיזו יתן ע\"כ. והנה מה שתלה הדבר ביוה\"כ הוא משום דס\"ל דלית הלכתא כר' ישמעאל דאמר מראש השנה הוא דחייל יובל אלא כרבנן דפליגי עליה וס\"ל דמיום הכפורים חייל יובל וכדכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר א\"כ אף שנאמר דרש\"י נמי ס\"ל דהלכתא כר' ישמעאל מ\"מ כיון שהנראה מסוגיא הוא דסתמא דתלמודא הוה ס\"ל דיובל מתחיל מיום הכפורים שהרי הקשו על הברייתא דקתני אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד דיובל בתחלתו ביוה\"כ הוא משום הכי פירש רש\"י לבעיא דפגע בו יובל כפי הס\"ד אבל לעולם דלפי המסקנא דר' ישמעאל אית ליה דיובל מראש השנה מתחיל הכל תלוי במשמר שפגע בו ר\"ה של יובל. וראיתי להרב בעל לח\"מ שאחר שהביא כל הסוגיא ודברי רש\"י כתב משמע מסוגיא זו דלמ\"ד מר\"ה חל יובל ומאותה שעה משמט קרקעות וכו' (עיין בלח\"מ בד\"ה כשתצא). והנה הנראה מדבריו הוא דס\"ל דמ\"ש רבינו בפ\"י מה' שמיטה דין י\"ד מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יוה\"כ תקעו ב\"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן ע\"כ, שכל זה הוא אליבא דמאן דפליג עליה דר' ישמעאל וס\"ל דיובל מר\"ה חייל אלא שאעפ\"כ מר\"ה לא היו העבדים משתעבדים לאדוניהם אבל לר' ישמעאל מר\"ה היו העבדים נפטרין לבתיהן והשדות חוזרות לבעליהן וכפי הנחה זו הקשה מה שהקשה ונדחק במ\"ש רבינו דיובל משמט בתחלתו דלאו דוקא אלא לאפוקי שביעית שאינו משמט כי אם בסופו אבל לעולם דיובל לא חייל כי אם מיוה\"כ. ואחרי בקשת המחילה הראויה איננו כאשר חשב אלא דרבינו פסק כר' ישמעאל דיובל מתחיל מר\"ה ולר' ישמעאל אף דיובל חייל מר\"ה אין העבדים נפטרים לבתיהן ולא השדות חוזרות לבעליהן עד שיגיע יוה\"כ ודבר זה הוא מבואר בפ\"ק דר\"ה (דף ה') שהקשו עלה דמתני' דקתני באחד בתשרי ר\"ה ליובלות יובלות באחד בתשרי הוא יובלות בעשרה הוא ותירצו הא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא דתניא וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת\"ל לפי שנאמר ביוה\"כ יכול לא תהא מתקדשת אלא מיוה\"כ ואילך ת\"ל וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא מר\"ה עד יוה\"כ לא היו נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יוה\"כ תקעו ב\"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר כמו שכתבנו דלר' ישמעאל אף שהיובל חייל מר\"ה דהא מתני' דבאחד בתשרי מוקמינן כר' ישמעאל וכן ברייתא דקתני שביעית ויובל משמטין כאחד מוקמינן לה בערכין כר' ישמעאל ואפ\"ה אית ליה דלא היו העבדים נפטרין לבתיהן ולא השדות חוזרות לבעליהן עד שיתקעו בשופר ביוה\"כ משום דגזירת הכתוב היא דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור וכמו שפירש רש\"י בר\"ה ולרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל ס\"ל דיובל לא חייל עד יוה\"כ ועד יוה\"כ היו האדונים משתעבדים בעבדיהם וכמו שמתבאר מאותה סוגיא דר\"ה שכתבנו שהקשו ורבנן שנים אתה מקדש וכו'. והשתא מתיישבים שפיר כל דברי רבינו דאיהו פסק כרבי ישמעאל משום דסתמא דמתני' דר\"ה דקתני באחד בתשרי ר\"ה ליובלות אתיא כר' ישמעאל וכן הברייתא שהביאו בערכין דקתני שהשמטה והיובל משמטין כאחד אתיא כר' ישמעאל וכדאוקמוה התם ומ\"ש דהיובל משמט בתחלתו הוא כפשוטו דהיינו מר\"ה וכדקאמר ר' ישמעאל ואפ\"ה לא היו עבדים נפטרין לבתיהן עד יוה\"כ משום דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור וכן מה שפסק גבי שדה תנתן למשמר דהיינו למשמר שפגע בו ר\"ה של יובל הוא משום דפסק כר' ישמעאל דיובל חייל מר\"ה ואע\"ג דלא היו העבדים נפטרים ולא השדות חוזרות אלא ביוה\"כ שאני התם דקרא אמר תעבירו שופר וגו' וקראתם דרור וגו' ושבתם איש אל אחוזתו הרי דתלה הכתוב דרור העבדים וחזרת השדות לבעליהן בשופר אבל הכא גבי מקדיש שדהו דר��מנא אמר והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה אחוזתו הרי דהכתוב לא תלאו כי אם ביובל וכיון דיובל חייל מר\"ה מש\"ה המשמר שחל בו ר\"ה של יובל זכה בשדה. הן אמת שאם לא היו דברי רבינו הללו היה אפשר דאף לר' ישמעאל הכל תלוי במשמר שפגע בו יוה\"כ של יובל דכיון שאין השדות חוזרות לבעלים כי אם ביוה\"כ והכתוב עשה לכהנים גבי מקדיש שדהו הבעלים ויזכו הם בשדה וא\"כ בזמן שהבעלים זוכים בשדה דהיינו ביוה\"כ גם הכהנים זוכין בשדה דהיינו ביוה\"כ והוו אתו שפיר דברי רש\"י שתלה הדבר במשמר של יוה\"כ דיובל דס\"ל דלכ\"ע הדבר תלוי במשמר שחל בו יוה\"כ של יובל שאז השדות חוזרות לבעליהן אך מאחר שרבינו כתב בפירוש שהדבר תלוי במשמר שחל בו ר\"ה של יובל אף אנו נאמר דרש\"י ג\"כ ס\"ל הכי דלר' ישמעאל הדבר תלוי במשמר שחל בו ראש השנה של יובל וכסברת רבינו ולא נרבה מחלוקת ומה שפירש רש\"י דחל יום הכפורים של יובל בשבת הוא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל ומאי דנקט למילתיה אליבא דרבנן הוא מהטעמים שכתבנו לעיל והסמ\"ג כתב כדברי רבינו יע\"ש. וראיתי להרא\"ם בפרשת בחקותי ד\"ה קדש שכתב שמתחלקת לכהנים שבאותו משמר שיוה\"כ של יובל פוגע בו ע\"כ. ולא ידעתי מי הכניסו לרב לומר שהדבר תלוי ביוה\"כ הפך מ\"ש רבינו ואף שרש\"י כתב כן בפירוש ההלכה כבר כתבנו לעיל דאף רש\"י לא אמרה כי אם אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל אבל אליבא דר' ישמעאל הדבר תלוי בר\"ה וכסברת רבינו. וכי תימא דהרב ס\"ל דמדתלה רש\"י הדבר ביוה\"כ אלמא דס\"ל דהלכתא כרבנן ומש\"ה תלה הדבר ביוה\"כ וכמו שצדדנו צד זה לעיל, זה אינו שהרי מדברי רש\"י בפ' בהר סיני מוכח דס\"ל כר' ישמעאל שהרי כתב וקדשתם בכניסתה מקדשים אותה בב\"ד כו' ומדכתב בכניסתה משמע דהיינו מאחד בתשרי וזהו אליבא דר' ישמעאל דאית ליה דמאחד בתשרי היו מקדשין וכן כתב שם הרא\"ם שדברי רש\"י הללו הם כר' ישמעאל ועוד כתב רש\"י שם יובל היא שנת החמשים שנה מה ת\"ל לפי שנאמר וקדשתם כו' והרואה סוגיית הגמרא בראש השנה יראה איך דברים אלו אינם כי אם אליבא דר' ישמעאל דאית ליה דאף דכתיב בעשור לחדש תעבירו מ\"מ השנה מתקדשת מתחלתה מש\"ה איצטריך קרא למעט דלא נימא שתהא מושכת והולכת עד יום הכפורים משנת נ\"א אבל לרבנן לא איצטריך קרא לזה וא\"כ כיון שהוכחנו מדברי רש\"י הללו דאית ליה דהלכתא כר' ישמעאל א\"כ ע\"כ לומר דמה שתלה רש\"י הדבר ביוה\"כ הוא משום דסתמא דתלמודא הוה ס\"ל דלכ\"ע היובל אינו מתחיל כי אם מיוה\"כ וכמו שכתבנו לעיל אבל לעולם דלפי האמת דקי\"ל כרבי ישמעאל הדבר תלוי בראש השנה וכדעת רבינו ולפי זה יש לתמוה על רבינו שתלה הדבר ביוה\"כ. והנראה אצלי הוא דס\"ל להרא\"ם החלוקה האחרת שכתבנו דאף לר' ישמעאל הכל תלוי במשמר שפגע בו יוה\"כ של יובל כיון שאין השדות חוזרות לבעליהן כי אם ביוה\"כ והכתוב עשה לכהנים במקדיש שדהו כבעלים ובזמן שהבעלים זוכים בשדה דהיינו ביוה\"כ באותו זמן ג\"כ זוכים הכהנים והכריחו לזה מדתלה רש\"י הדבר במשמר שפגע בו יוה\"כ של יובל וכבר כתבנו שאין מכאן הכרח לדבר זה ומה גם לאפושי פלוגתא בין רבינו ורש\"י. ודע דבגמרא עלה דההיא דאיבעיא להו פגע בו בשבת מאי אמרינן אמר רב נחמן בר יצחק תניא נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטים כאחד כו' ופי' רש\"י תניא נמי הכי דבתר התחלה אזלינן ע\"כ. ויש לדקדק דמה ראיה הביא מברייתא זו דאית להו דיובל מתחיל מר\"ה מקרא דוקדשתם למה שנסתפקו היכא דחל יובל בשבת אם יזכה המשמר הנכנס ונראה דכוונת הסוגיא ��יא דהא ברייתא זו דקאמרה דיובל ושביעית משמטים כאחד ר' ישמעאל היא וכדאוקמוה בגמרא ור' ישמעאל אף דאית ליה דיובל מתחיל מר\"ה מ\"מ אית ליה דאינה נגמרת ההשמטה עד יוה\"כ וכמו שכתבנו לעיל ועל זה הוקשה לו לרב נחמן דהיכי קתני דשביעית ויובל משמטין כאחד והלא שביעית בין השמשות של ערב שנת היובל משמטת המלוה אבל היובל אינו משמט לגמרי העבדים והקרקעות עד יוה\"כ אלא ודאי דטעמא דברייתא הוא דכיון דמתחיל מר\"ה שפיר קרינן ביה משמטין כאחד משום דבתר התחלה אזלינן והיובל מתחיל מר\"ה והכא נמי בבעיין היכא דחל יובל בשבת דמשמר אחד מתחיל לעבוד ומשמר אחד גומר עבודת היום אזלינן בתר התחלה וזוכה משמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש ואע\"ג דברייתא זו אתיא כר' ישמעאל מ\"מ שמעינן מיניה דלרבנן אף שאין היובל מתחיל כי אם מיוה\"כ מ\"מ כיון שהיובל מתחיל מליל יוה\"כ זכה המשמר היוצא אם חל יוה\"כ של יובל בשבת משום דברשותו התחיל היובל דבתר התחלה אזלינן דהא בהאי מלתא דתני בברייתא דבתר התחלה אזלינן לא נחלק בו אדם ומה שנחלקו רבנן הוא משום דס\"ל דאפי' התחלה ליכא מר\"ה ואינו מתחיל היובל כי אם מיוה\"כ ומכאן מודעה רבא למה שכתבנו דלר' ישמעאל זוכה המשמר שחל בו ר\"ה של יובל דהא לדידיה בתר התחלה אזלינן וכי היכי דלמדנו מדבריו דזוכה משמר היוצא משום דברשותו התחיל היובל הכי נמי יש ללמוד מדבריו דזוכה המשמר שחל בו ר\"ה של יובל משום דברשותו התחיל היובל. ודע שכפי מה שעלה בדעת הרב בעל לחם משנה דלר' ישמעאל דאמר דמר\"ה חייל יובל היינו דמאותה שעה חוזרות השדות לבעליהן ועבדים נפטרו לבתיהן לא יכולתי ליישב סייעתא זו שמביא רנב\"י מברייתא זו לומר שנותן למשמר היוצא. עוד אפשר לפרש דברים כפשטן דצדדי הבעיא היא היכא דפגע היובל בשבת אם נאמר דנהי דיובל אינו כשמיטה דמשמט בסופו מ\"מ אינו משמט אלא בסוף אותו היום ועל זה הביא ראיה דמיד שהתחיל ר\"ה חל היובל וה\"ה למ\"ד דביוה\"כ תלוי היובל דמיד בין השמשות של יום הכפורים חל היובל ומש\"ה נותן למשמר היוצא דברשותו חל היובל. ומ\"מ אני מתקשה בדעת הרא\"ם שכתבנו לעיל דס\"ל דלדעת רש\"י אף דלר' ישמעאל אין הדבר תלוי כי אם במשמר שחל יוה\"כ של יובל דלא ימנע אי אזלינן בתר התחלת היובל מאיזה זמן שהתחיל א\"כ מר\"ה חייל יובל וינתן למשמר שפגע בו ר\"ה של יובל ואם טעמו הוא משום דכיון דעדיין הדבר תלוי עד יוה\"כ מש\"ה אינו נותן כי אם למשמר שפגע בו יוה\"כ של יובל היכי קאמר רש\"י דינתן למשמר היוצא משום דברשותו התחיל היובל אמש דנהי שהתחיל אמש מ\"מ אינו נגמר עד שיתקעו בשופר בעצומו של יום דודאי לא היו תוקעים בלילה כי אם ביום דומיא דתקיעת ראש השנה וכך הוא לר' ישמעאל ליל יוה\"כ כמו ר\"ה דבכולה היובל חל בהם אבל לא נגמר עד שיבא היום ויתקעו בשופר אבל לפי מה שכתבנו ניחא דלכ\"ע אזלינן בתר התחלת הדבר ולר' ישמעאל זוכה בו המשמר שחל בר\"ה של יובל משום דמר\"ה התחיל היובל ואם חל בשבת זוכה משמר היוצא משום דבין השמשות של ר\"ה התחיל היובל וברשות משמר היוצא התחיל היובל ומה שאינו נותן למשמר שחל בו ר\"ה הוא משום דלרבנן אינו מתחיל היובל מר\"ה כי אם מיוה\"כ וכמו שכתבנו. וקושיא זו שהקשינו להרא\"ם שייכא ג\"כ להרב לח\"מ דסבר דלמ\"ד דהיובל מתחיל מר\"ה ונגמר ביוה\"כ שינתן למשמר של יוה\"כ דא\"כ היכא דחל בשבת אמאי קאמר דינתן למשמר היוצא משום דמאמש התחיל היובל דנהי דהתחיל מ\"מ הרי עדיין לא נגמר עד שיתקעו ביוה\"כ. ודע שראיתי בירוש' בסוף מס' סוכה והובא ג\"כ שם בפ\"ד דתעניות הלכה ב' המה יסד דויד ושמואל הרואה באמונתם אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו ע\"כ. ולא ידעתי כוונת הדברים וגם לא ראיתי לרבינו שהביא זה הירושלמי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד דין מקדיש שדה מקנתו כו'.</b> כתב רש\"י בפי' החומש פרשת בחקותי וז\"ל ואם את שדה מקנתו חילוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו אותו שהקדישה ע\"כ. והנה מ\"ש יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה לא ידעתי היכא רמיזא דדמים הקצובים בתורה לא נאמרו אלא בשדה אחוזה אבל שדה מקנה פודין אותה בשוייה כמה שוה עד היובל וכ\"כ ריש פ\"ד מערכין דין כ\"ו כיצד דין מקדיש שדה מקנתו שמין אותה בדמיה כו'. הן אמת שרבינו כתב לעיל בדין י\"ט המקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד הקדש הכהנים נותנים את דמיה כו' וכתב שם מרן ומצאתי כתוב דמיה הכתוב בתורה נ' סלעים ע\"כ (ומ\"ש בספרים שלשה הוא ט\"ס שנתחלף לו בין נו\"ן לגימ\"ל) הרי שכתב דמיה ופירושו הוא דמיה הקצובין בתורה ואם כן הכא נמי דכתב רבינו בדמיה הכוונה היא בדמיה הקצובין לה בתורה ונראה דהא ליתא לפי שכתב שמין אותה כו' ושומא לא שייך בדבר קצוב ועוד שכתב אחר כך בדין כ\"ז וז\"ל כל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום כו' ואי אמרת דגם שדה מקנה יש לו דמים קצובים בתורה א\"כ דין זה דהכרזה דששים יום לא שייך בפ' זה כלל דמלתא דפשיטא היא דהכרזה לא שייך במלתא דדמיו קצובים בתורה אלא ודאי דרבינו אדסמיך ליה קאי דהיינו אשדה מקנה ועלה קאי דיני הכרזה גם בההיא שכתב מרן מצאתי כתוב אף שרש\"י פירש כן בפירוש בסוגית הגמרא דאמרינן דר' יהודה גמר קדש קדש ממקדיש בית וכן פירש רבינו עובדיה במתני' מ\"מ נראה לי דסתמיות דברי רבינו היא דס\"ל דכהנים פודים בשויונה ונראה דאין כאן הכרזה שאפי' אם בא אחר להוסיף בדמים אין שומעין לו אלא שמים אותה כמה היא שוה ונותנים דמיה ותהיה אחוזה להם לפי שקצבה זו שנתנה תורה דחמשים שקל אינו אלא בפודה קודם היובל אבל כל שבא היובל ולא נפדה בטלה קצבת התורה ולא אזלינן אלא בתר שוייה ולא ידעתי כפי סברת רש\"י הגע עצמך שקרקע זה אינו שוה דמים הקצובים לו מן התורה הנאמר שהארץ לעולם תהיה עומדת ברשות ההקדש הא ודאי לא יתכן אלא ודאי דכיון שעבר יובל ולא נפדה שמין אותו ונותנים הכהנים דמיו ותהיה אחוזה להם ולסברת רש\"י יש לדקדק שכתב שהכהנים נותנים חמשים שקל לפי שדבר פשוט הוא שחמשים שקל הוא דוקא בהקדיש אחר היובל מיד וגאלה מיד צריך שיתן חמשים שקל אבל כל שנגאלה אחר שנים רואין כמה שנים יש משעת הפדיון עד שיבוא היובל ולפי ערכם יתן והנה הכא שלא נגאל נהי דלא מצינן למימר דניזיל בתר פדיון שהרי בזה לא היה פדיון אבל ניזיל בתר שעת ההקדש ואפשר דלעולם אזלינן בתר שעת ההקדש ומה שפירש חמשים שקל מלתא פסיקתא קאמר דהיינו היכא דהקדיש תיכף אחר היובל דהא קרא בהכי מיירי אבל לעולם דאם היה ההקדש י' שנים אחר היובל דנותן לפי הערך של ארבעים שנה שהרי אחר שיהיה גואל לפי ערך זה היה נותן ולמה יגרע כחו של כהן. ומיהו נ\"ל דלדעת רש\"י לעולם הכהנים נו��נים חמשים שקלים דדוקא בפודה קודם היובל דחוזר לכהנים ביובל נתנה תורה קצבה לשנים שיש עד היובל אבל הכהנים שהיא אחוזה להם לעולם נותנים קצבה שלמה של נ' שקלים ואע\"פ שגם הבעלים כשפודים אינם נותנים אלא לפי חשבון השנים אע\"פ שאינה יוצאה מתחת ידיהם מ\"מ התורה לא חלקה בפדיון בין בעלים ובין אחרים אבל כהנים כשפודים שאין רשות לאחרים בה ונשארה להם לאחוזה צריכים ליתן קצבה שלמה דהיינו נ' שקלים ומ\"מ כבר כתבתי דלדעתי סברת רבינו היא דכהנים פודין אותה בשוייה. והנה נחזור לענינינו דסברת רש\"י הלזו שכתב גבי שדה מקנה דגואל לפי דמים הקצובים בשדה אחוזה לא ידעתי היכא רמיזא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: <br><b>ודע </b>שמדברי רש\"י הללו היה נראה דלעולם שדה מקנה אינה חוזרת לבעלים הראשונים אלא היכא דנפדית או שמכרה הגזבר לאחר או שגאלה המקדיש אבל אם לא יצאת מתחת יד הקדש אינה יוצאה לבעלים הראשונים ואפשר שהטעם הוא משום דאין הקדש יוצא מידי פדיון אך קשה דכיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כי נמי לא יצאה מיד הגזבר אמאי לא תחזור לבעלים הראשונים ורבינו כתב בפירוש ואפילו שלא נפדית והרי היא יוצאה מיד ההקדש ה\"ז חוזרת למוכר. וראיתי להתוספות בספ\"ו דערכין שכתבו שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפום ריהטא משמע אם גאל אחר מיד הגזבר לפני היובל ורש\"י פירש בפי' החומש שלו דאפילו לא גאלה אחר אלא שעדיין היא ביד הגזבר תצא בחנם ביובל לבעליה הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע\"כ. ונראה שגירסתם היתה בדברי רש\"י או אם לא נגאלה בשנת היובל כו' ומאי דלא נקט רש\"י אלא שתי חלוקות דהיינו היכא דמכרה לאחר או שלא נגאלה כלל והרי היא ביד הגזבר ולא נקט נמי היכא דגאלה המקדיש משום דפירושא דקרא שתחזור לבעלים הראשונים לא איצטריך להיכא שהוא ביד המקדיש דפשיטא שיחזירנה לאשר קנהו מאתו ודוקא היכא דהיא ביד הגזבר או שלקחה אחר מיד הגזבר איצטריך קרא לומר שתצא הקרקע לבעלים הראשונים והרא\"מ גירסתו היתה כגירסתנו ולא ידעתי למה לא נתעורר בכל מה שכתבנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גאלו אחר מיד ההקדש וכו'.</b> פ\"ח דערכין ל\"ג ופסק כרב הונא דתניא כוותיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית כו' וכו'.</b> יש להסתפק בדין זה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן. והנה ממ\"ש בדין ז' ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו' נראה דס\"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דפ' המנחות (דף ק\"א) מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפילו בדוקין שבעין פסיל מש\"ה גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח וכן כתבו התוס' בפ\"ו דזבחים (דף נ\"ט)דדין זה הוא מדרבנן והביאו ראיה זו שכתבנו. וראיתי להתוס' בפרק פרת חטאת (דף קי\"ג)שהקשו לרש\"י דרצה לומר דכי ממעטינן קדשי בדק הבית הוא אפי' בתמימים והביא ראיה מפרת חטאת שהיא תמימה ונתמעטה לפי שאינה ראויה לבא אל אהל מועד ועל זה הקשו עליו דאינה ראיה דשאני מתפיס תמימים דאמרינן בסוף תמורה דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ע\"כ. ולפי מ\"ש שדין זה אינו אלא מדרבנן לא ידעתי מה הקשו לרש\"י דס\"ל דקרא מיעט אף התמימים דומיא דפרת חטאת. ואם כוונתם דאף בלא בקיאות זה עדיין יש לחלק בין פרת חטאת לקדשי בדק הבית התמימים מכל מקום הבקיאות שהביאו לא ידעתי לאיזה תכלית ��וא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית כו'.</b> כתב מרן פ\"ק דתמורה אמרינן דעובר אף בל\"ת ואיני יודע למה השמיטו רבינו ובספרי איתא הכי דברי ר' יהודה וחכ\"א אין בו לא תעשה ופסק כחכמים ועיין בס\"פ כל שעה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את בהמתו סתם כו'.</b> עיין בלח\"מ סוף פ\"ה מהלכות מעשה הקרבנות ובס' קרבן חגיגה סי' ע\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת כו'.</b> דברי רבינו הם משנה ערוכה בפ\"ד דשקלים משנה ו' דמיירי בקטורת והכי אמרי' בפ\"ק דכריתות (דף ו') והתם מוקמינן לה באחד מסמני הקטרת ומשכחת לה נמי באותה שנותנין לאומנין בשכרן והכי מוקי לה בירוש' ומשום הכי כתב רבינו שתי האוקמתות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המקדיש בהמה בחייה וכו'.</b> עיין במ\"ש מרן לקמן רפ\"י מה' בכורים דין ב' ועיין במ\"ש התוס' בכורות (דף כ\"ו) ד\"ה התולש. ומ\"ש לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה כו' עיין בספ\"ה דמס' מעילה ובמ\"ש רבינו פ\"ו מה' מעילה דין ו' ועיין בתוס' פ' אחרון דתמורה (דף נ\"ג) ד\"ה כדתניא ועיין בתי\"ט פ\"ה דמעילה משנה ג' ודוק. כתבו התוס' ר\"פ ראשית הגז דאפי' העמיד והעריך כל שלאנפדית בחייה תקבר וכן הוא דעת רבינו דנקט ותפדה לאשמועינן דבעינן פדיה מחיים יע\"ש שיש ללמוד דגיזה דקדשים אף שהם מטלטלים אינן נפדים לפי שמתחלה היו מחוברים בבהמה שהיא בת העמדה והערכה: "
+            ],
+            [
+                "<b>שחט בה שנים או רוב שנים כו'.</b> הכי איתא בפ\"ב דחולין (דף ל') וכ\"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אך התוס' פ' מרובה (דף ע\"ו) כתבו דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתה וההיא דשחט בה שנים כו' מיירי בישראל בטמאה או בעכו\"ם בטהורה דאינה ניתרת באכילה זו וההיא דפ\"ב דחולין משום דלא שחט עדיין רוב שנים וכ\"כ בפ\"ה דבכורות (דף ל\"ב) ד\"ה הא לאחר שחיטה. ולפי זה ניחא ההיא דפ\"ק דשבועות (דף י\"א) דפריך הא בעינן העמדה והערכה וכ\"כ בר\"פ כסוי הדם (דף פ\"ד) ועיין בחידושי הרשב\"א שם. ודעת רבינו הוא כהראב\"ד שהביא שם הרשב\"א והרמב\"ן דחה דברי הראב\"ד כמבואר שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן האומר ראש עבד זה וכו'.</b> כתב מרן ע\"ד הראב\"ד אילו לא היה קשה אלא מעבד הו\"א דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו\"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל. ועיין בתשובת הרשב\"א סי' שס\"ה ובס' ברכת הזבח דף ז' ע\"א ודוק. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"ד מהלכות אבל יע\"ש באורך): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים כו'.</b> מרן ז\"ל תמה דלמה פסק כרבנן דרב פסק כר' יהודה בן בתירא דאמר סתם חרמים לבדק הבית. ועיין בלח\"מ שכתב טעם נכון למה פסק כרבנן וכ\"כ הרב החינוך ועיין בס' ברכת הזבח דף קס\"א ע\"א. ול\"נ שטעמו הוא מההוא דאמרי' בתמורה (דף ל\"ב) א\"ר הונא קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום מ\"ט אמר קרא כל חרם קדש קדשים הוא לה' ורב ס\"ל כרבנן דמוקמי האי קרא בהתפסה דהקדש עילוי וס\"ל לרב הונא דהא דאמרינן מלמד שחל על קדשים היינו דוקא חרמים דלה' אבל לר' יהודה לא מתוקם האי דרשה דהא לדידיה קרא לאו בהתפסת עילוי מיירי שנמעט ממקרא התפסת חרמי כהנים וכ\"כ התוס' דהך דרשה הוי לרבנן וכן נראה מדברי רש\"י שכתב חרמי כהנים היינו סתם חרמים כו'. ויש לדקדק בדבריו דמי הזקיקו לפסוק כרבנן אלא נראה דס\"ל דהך דרשה הוי דוקא אליבא דרבנן והוקשה לו מלישנא דחרמי כהנים דמשמע דסתמן לא הוי לכהנים לזה כתב דהיינו סתם חרמים וכיון דרב הונא פסק כרבנן פסק רבינו כוותיה ואע\"ג דרב הונא איתותב לא איתותב במה שפסק כרבנן דהא סתמא דתלמודא פריך והא רב הונא קרא קאמר ואי איתא דס\"ל דהלכתא כר' יהודה אימא דקרא לאו בהתפסה דהקדש עילוי מיירי וכר\"י וא\"כ אזדא לה דרשה דרב הונא. אלא ודאי דס\"ל דהלכתא כרבנן ומש\"ה פריך והא רב הונא קרא קאמר ועולא נמי דקאמר אמר קרא חרם כל חרם ע\"כ כרבנן ס\"ל דקרא מיירי בהתפסת הקדש עילוי ומרבה מכל אפי' חרמי כהנים. ודע דהרא\"ש פסק כר\"י הובאו דבריו בטוי\"ד סי' ש\"ו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לוקחים כל מה שיש לו ואפי' תפילין שבראשו.</b> ומיהו ס\"ת הוי בעיא דלא איפשיטא בפ' מי שמת (דף קנ\"א): "
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים כו'.</b> כתבו התוס' מפ' בתרא דתמורה (דף ל\"ב) דחרמי בד\"ה בין באומר חפץ זה בין באומר הרי עלי מנה אבל בחרמי כהנים לא שייך כי אם באומר חפץ זה אבל באומר הרי עלי לחרמי כהנים לא אמר כלום יע\"ש. ואין לוקין על לאו זה לפי שלא עשה כלום שהרי לא קנה לוקח כן כתב רבינו פ\"ו דבכורות דין ח'. עיין בפ\"ק דגיטין (דף י\"ב) שפירש\"י דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה והתוספות והרשב\"א שם הקשו עליו וכתבו דהקדש חייל אפחות משוה פרוטה יע\"ש. (א\"ה עיין בני חיי בחדושיו לגיטין שהקשה על רש\"י מההיא דקדושין, ולק\"מ דשאני התם דאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה אבל בהקדש יש מקדיש פחות מש\"פ וזו היא ששנינו אחד המרבה כו' וזה דוקא אין דעתו שיחול על פחות כדי להיות לוה ואוכל ועושה ופורע וא\"א לו בענין אחר כדי להתפרנס): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המקדיש קדשי ב\"ה למזבח כו'.</b> בפ' בתרא דתמורה (דף (דף ל\"ב) קדשי ב\"ה שהתפיסו בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום ופירש רש\"י דגופייהו לא מיפקע מב\"ה וטובת הנאה לא שייכא בהו ע\"כ. ולא ביאר רש\"י למה לא יתן דמיהם היכא דהוו נדר כמו מתפיס קדשי מזבח לב\"ה. ואפשר דלא שייך בקדשי ב\"ה האי מלתא משום דמדאפרשיה נפטר מנדרו דדוקא באומר הרי עלי עולה כל כמה דלא זכה מזבח לא נפטר מחיובו אבל האומר הרי עלי לב\"ה מכי אפרשיה אף שלא בא לידי גזבר נפטר מחיובו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. ובחרמי כהנים אעיקרא דדינא לא שייך בהו נדר דהאומר הרי עלי לכהנים לא אמר כלום וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה והאמר ומש\"ה לא הוצרך רש\"י לתת טעם בין במתפיס קדשי ב\"ה או חרמי כהנים אלא למה לא יתן כפי טובת הנאה. ונראה דרש\"י אזיל לשיטתיה דפירוש טובת הנאה הוא דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חבירו כדי שיתן עולתו לבן בתו כהן והאי טובת הנאה לא שייך בקדשי ב\"ה. אך התוס' (דף ל\"א) הכריחו דפי' נותן בה טובתה הוא כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע\"פ שאינו רשאי ולפי זה הקשו על רש\"י דגם בקדשי ב\"ה שייך טובת הנאה כמו קדשי מזבח וכתבו דטעמא דלא שייך התפסה בקדשי ב\"ה משום דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותה כשהוממו אבל בקדשי ב\"ה שהקדישו אין לבעלים עליהם יותר משאר בני אדם לפיכך אין בידו להתפיס ע\"כ. וכן רבינו כתב טעם התוס' לפי שבפי' נותן את טובתה כתב כדברי התוס'. ונראה שדקדק רבינו לומר ה\"ז עולה או שלמים למעט האומר ה\"ז לעולה או לשלמים משום דכי קאמר הכי לדמי קאמר וכמ\"ש רבינו בפט\"ו מה' מעשה הקרבנות אמר הרי עלי בהמה טמאה הרי אלו עולה לא אמר כלום אמר אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. וה\"נ דכוותה. ויש לדקדק למה לא כתב רבינו דחרמי כהנים שהתפיסו בין לקדשי מזבח בין לקדשי ב\"ה לא עשה ולא כלום וכדתניא בסוף תמורה. ונראה דחרמי כהנים פשיטא ליה דלא שייך בהו התפסה דהא ליכא טובת הנאה לבעלים שהרי בין קרקע בין מטלטלים נותנים לכהנים שבאותו משמר וכמ\"ש רבינו לעיל אך בקדשי ב\"ה דשייך טובת הנאה. וכמו שכתבנו לעיל הוצרך לכותבו ולתת טעם לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ודע דלרש\"י מטלטלי דחרמי כהנים תלוי במחלוקת דלמאן דלא מקיש מטלטלין לקרקעות שייך ביה התפסה ונותן את טובתה כמו מקדיש קדשי מזבח. אך לדעת התוס' ורבינו אינו תלוי במחלוקת דלא מיבעיא טובת הנאה דקדשי מזבח דהא לא שייך בחרמי כהנים משום דליכא מצוה להחרים לכהנים וליכא למימר כמה אדם רוצה ליתן להחרים אלא אפי' טובת הנאה דמקדיש ברור ליתיה במקדיש חרמי כהנים משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכמו שביארו התוספות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש עולה לבדק הבית אין בה אלא עכוב גזברין בלבד כו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ה) אמר עולא אמר קרא כל חרם ומי אמר עולא הכי והאמר עולא מתפיס עולה לב\"ה אין בה אלא עכוב גזברין בלבד מדרבנן וקרא למעילה אתא. ורש\"י פירש דמן התורה אינו חייב דמים בהתפסת קדשי מזבח בין לב\"ה בין לכהנים אלא מדרבנן וקרא לא אתא אלא למעילה ומן התורה ליכא כי אם עכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבואו הגזברים ויעמדו על גבה כדאמרינן היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. והנה פירושו מתמיה דא\"כ אמאי אסיקו לרב הונא בתיובתא אימא דרב הונא מן התורה קאמר אך מדרבנן מודה דאיכא חיוב דמים ובברייתא דקתני קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים מה שעשה עשוי הוי מדרבנן אבל התפיסן לקדשי ב\"ה איכא חיוב דמים מן התורה ומפיק לה מלה'. ונראה שזו היא קושית התוס' שהקשו דא\"כ תיקשי ליה מתני' וברייתא דלעיל דאמר מקדישים אותה הקדש עילוי, ומאי קושיא אימא דרבנן, אלא כוונתם היא דא\"כ אמאי אסיקו לרב הונא בתיובתא. ואפשר היה לומר דאה\"נ דלפי האמת ליכא תיובתא לרב הונא אך בתחלה לא אסיק אדעתיה סתמא דתלמודא דמאי דתנינן הקדש עילוי הוי מדרבנן. עוד הקשו התוס' דבסוף ערכין דריש מקרא דכל חרם שהחרם חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ובגמ' פריך לרבי יהודה דחרם חל על קדשים מנ\"ל ומשני ס\"ל כר' ישמעאל דמפיק ליה מקרא דתקדיש אלמא מן התורה הוא. ויש לדחוק ולומר דלעולם אף דנימא דליכא אלא עכוב גזברין איצטריך קרא לאשמועינן זה דשייך בהו התפסה והגזברים צריכים לעמוד על גבה כדין בעלים וחכמים לא היו גוזרים דמים ושיהא אסור לשחטה עד שתפדה אלא לפי שראו דמן התורה איכא התפסה דהא איכא עכוב גזברין ועמדו והוסיפו שצריך שיתן דמיה. אבל אי מן התורה לא הוה שייך בה שום התפסה אפי' לעכוב גזברין פשיטא שחכמים לא היו מתקנין שיתן הקדש עילוי. והנה אף דנימא דקרא דכל חרם איצטריך לה' דכתיב בסיפא דקרא הוי מיותר ולא יבצר מאחד משני חלוקות, או שנאמר דאתא קרא דלה' לרבות הקדש עילוי דאי לא הו\"א דליכא אלא עכוב גזברין בלבד קמ\"ל לה' דצריך ליתן העילוי לה', או דקרא דלה' אתא למעט חרמי כהנים דוקא לה' איכא התפסה ולפי דרשא זו אכתי לא ידענו במתפיס לב\"ה אי ס\"ל דאיכא הקדש עילוי מן התורה ממשמעות דכל חרם קדש קדשים ואייתר קרא דלה' למעט או דאעיקרא דדינא אף במתפיס לב\"ה ליכא כי אם עכוב גזברין ולא ניחא ליה למידרש קרא דלה' לרבות אלא למעט חרמי כהנים דפשטא דלה' למעט הוא וסוגיא דשמעתא הכי אזלה דרב הונא מיעט מלה' חרמי כהנים ולפי זה ליכא בהו התפסה כלל אפי' מדרבנן משום דכיון דמיעט להו קרא מדין התפסה לגמרי ממעט ואפשר ג\"כ דלרב הונא אף במתפיס לב\"ה ליכא התפסה אלא לעכוב גזברין וכיון שכן ע\"כ מתפיס לחרמי כהנים ליכא בזה אפי' עכוב גזברין וכיון שכן ליכא בהו עילוי דמים מדרבנן דכיון דאין להם שום התפסה מן התורה פשיטא דלא תקנו חז\"ל שום דבר. ולפי זה אותיבו לרב הונא מברייתא ואסיק בתיובתא ומקשה והא רב הונא קרא קאמר כלומר לה' דכתיב דבא למעט וניחא טפי לומר דבא למעט מלומר דבא לרבות אמר עולא אמר קרא כל חרם וכיון דבפירוש ריבה קרא חרמי כהנים להתפסה ע\"כ לה' לא אתא למעט אלא לרבות ופריך ומי אמר עולא דקרא אתא לרבות והא אמר עולא המתפיס עולה לב\"ה אין בה אלא עכוב גזברים וא\"כ ע\"כ קרא דלה' אתא למעט חרמי כהנים ומשני אלא ודאי דהקדש עילוי לא הוי אלא מדרבנן דקרא לא קאמר אלא עכוב גזברין וקרא דלה' אתא למעילה ומה שכתב רש\"י ועולא כי תרצה מדרבנן תרצה וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי לדרשא דכל דהא אפי' לפי האמת איצטריך לרבות חרמי כהנים להתפסת עכוב גזברין אלא קאי אדרשא דלה' דהוה ס\"ד דאתא לרבות הקדש עילוי. ומכל מקום דוחק גדול הוא כל זה וצ\"ע. והתוס' פירשו דעולא הכי קאמר אין להקדש בגוף הבהמה אלא שהגזברים יעכבו אותה מלשוחטה עד שישומו אותה ואז יהיה דמי השומא לב\"ה אבל לא יוכלו לעכב עד שיפדנה משום דאין להקדש בגוף הבהמה כלום ועל זה הקשו בגמ' דכיון דעולא ס\"ל דאיכא התפסה במתפיס לחרמי כהנים א\"כ ע\"כ דהחרמים חלים על גוף הבהמה דאי לא לא שייך התפסה בחרמים דהא האומר הרי עלי לחרמי כהנים לא אמר כלום ומשני מדרבנן כלומר מדאורייתא אינו חל כלל על גוף הבהמה ומדרבנן הוא חל על גוף הבהמה ואסור לשוחטה ועיקר קרא ודאי אתא לומר שחל על קדש לכל הפחות להתחייב מטעם חוב, ולפי דרך זה המתרץ לא חידש שום דבר אלא דהמקשה היה סבור דאי אמרת דאין להקדש בגוף הבהמה א\"כ לא שייך התפסה בחרמי כהנים והמתרץ השיב דאפילו הכי גזרת הכתוב היא שאף על פי שאין להקדש בגוף הבהמה כלום שיתחייב מטעם חוב וכמו שכתבו בד\"ה גופא ולפי זה לא היה צריך לומר דמדרבנן חל על גוף הבהמה שהרי בזה לא הועיל כלל לתרץ מה שהקשה לעולא מדידיה לדידיה אלא דקושטא דמלתא קאמר דמדרבנן מיהא חל ההקדש על גוף הבהמה דזה מוכרח הוא כדי ליישב הברייתא דתני אסור לשוחטה עד שתפדה והא דקאמר וקרא למעילה הוא דאתא ולפי דברי התוס' קרא להתפסה אתא התלמוד לא קאי אלא אלה' דדריש רב הונא למעט לעולא למאי אתא כיון דדרש כל לרבות וקושיא זו אה\"נ דהיה יכול להקשות תיכף ומיד דקאמר אמר קרא כל חרם אלא שבתחלה הקשה לעולא מדידיה לדידיה ולבסוף פריך מיתורא דקרא. ואפשר נמי לומר דהשתא תגדל הקושיא ביותר דמנא לן חדוש זה דאע\"ג דאין ההקדש חל על גוף הבהמה שייך התפסה בחרמי כהנים היה לנו לדרוש לה' למעט וכמו שדרש רב הונא ומשני למעילה הוא דאתא לה' וקרא דכל ע\"כ רבה חרמי כהנים להתפסה וגזרת הכתוב היא. ויש להסתפק לפי האמת דאף דאין ההקדש חל על גוף הבהמה מ\"מ שייך התפסה מגזירת הכתוב שיתחייב משום חוב אדם האומר הרי עלי לחרמי כהנים מנה אם יתחייב מגזרת הכתוב מטעם חוב דהיא היא או דלמא חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו והיכא דאתמר אתמר ולזה דעתי נוטה: <br><b>עוד </b>כתבו התוס' בשם ר\"י דפריך תלמודא מעולא דאמר המתפיס עולה לב\"ה ולא אמר לחרמי כהנים ש\"מ דסבר דחרמי כהנים לא אמר כלום כרב הונא וקשיא לעולא דדרש מכל להתפיס מחרמי כהנים ומשני מדרבנן הוא דדרש מכל חרם דחרמי כהנים לא שייך בהו התפסה כי אם מדרבנן ולפי פי' זה ניחא סוגית הגמרא דקאמר לעולם דרבנן וקרא למעילה הוא דאתא. אך קשה דאכתי תיקשי לר\"י מה שהקשו בתחלת הדבור לרש\"י דהא תני בברייתא מחרימין אותם חרמי כהנים ובמתני' נמי תני ומחרימין אותם וכי תימא דהוי מדרבנן לרש\"י נמי לא תקשי דמוקי לה מדרבנן. ונראה דר\"י לא בא אלא לתרץ מה שהקשו דלפי האמת דרשינן בסוף ערכין מקרא התפסה לזה תירץ ר\"י דהיינו דוקא במתפיס לב\"ה אבל מה שהקשו ממתניתין ומברייתא לא קשה לר\"י דאיכא לאוקמינהו לפי המסקנא מדרבנן. ודע דאף לר\"י אין הקדש ב\"ה חל על הבהמה דהא קאמר אין בה אלא עכוב גזברין דמשמע דאתא למעט דבר אחר וזהו שהקשו בגמ' מדתניא אסור לשוחטה עד שתפדה ומש\"ה בחרמי כהנים ליכא התפסה מן התורה לר\"י דכיון דאין ההקדש חל על גוף הבהמה הוה ליה כאומר הרי עלי מנה לחרמי כהנים דלא אמר כלום וכי תימא מדרבנן מיהא ליחייב באומר הרי עלי מנה כמו מתפיס לחרמי כהנים הא ליתא משום דשאני מתפיס דכי היכי דתקנו במתפיס לב\"ה יהיה ההקדש חל על גופה דהא אסור לשוחטה הכי נמי תקנו במתפיס לחרמי כהנים ומש\"ה שייך בהו התפסה אבל באומר הרי עלי דליכא מידי שיחול עליו החרם פשיטא דלא אמר כלום אפי' מדרבנן. עוד כתבו התוס' דקשה לפי' ר\"י דמאי פריך תלמודא קדש קדשים כתיב הא האי קרא דקדש קדשים לא מיירי בחרמי כהנים לפי' ר\"י דהא עולא לא דרש כל לרבות חרמי כהנים ותירצו דסמיך אקרא אחרינא דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם וגו' וקודש קדשים דקאמר לאו דוקא אלא קודש לה' ואי לאו לה' דכתיב בקרא דכל חרם דהוא מיותר לא הוה שמעינן מקרא דקודש לה' מעילה והא דדרשינן מעילה מקרא דלה' אע\"ג דקרא לא איירי אלא בחרמי ב\"ה מ\"מ לה' קאי ארישא דקרא דכתיב לא ימכר ולא יגאל דפשיטא דמיירי בחרמי כהנים והתוס' לא הוקשה להם אלא מקדש קדשים דפירושו התפסה דלפי פי' ר\"י לא מיירי בחרמי כהנים. עוד כתבו דאפי' דלא דרש כל לרבות חרמי כהנים מ\"מ מודה דפשטיה דקרא דקדש קדשים קאי לחרמי כהנים דכתיב מקמיה לא ימכר ולא יגאל והיינו חרמי כהנים דאין להם פדיון דאלו חרמי ב\"ה אדרבא כל עיקרן לפדיון קיימי ומיהו מ\"מ היה צריך יתור לרבות להקדש עילוי משדה קדש לה' דמשמע דממעט להו אבל לענין מעילה מפשטה שמעינן ע\"כ. ולא ידעתי היכי ממעט קדש לה' הקדש עילוי לחרמי כהנים וגם בתירוץ דסמיך אקרא אחרינא יש לדקדק בדבריהם. ודע שדעת רבינו הוא כפי הפירוש הא' דתוס' דאפי' מתפיס לחרמי כהנים איכא הקדש עילוי מן התורה שהרי סתם וכתב מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי ב\"ה ולא חלק ביניהם משמע שדינם שוה ולא אתא עולא ללמדנו אלא שאין ההקדש ולא החרם חל על גוף הבהמה. נמצא דשלש מחלוקות בדבר לרש\"י ליכא הקדש עילוי מן התורה אפי' במתפיס לב\"ה ולרבינו והתוס' איכא הקדש עילוי מן התורה אפי' מתפיס לחרמי כהנים ולר\"י במתפיס לב\"ה איכא הקדש עילוי מן התורה אבל במתפיס לחרמי כהנים ליכא הקדש עילוי כי אם מדרבנן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו נדבה והחרימן כו' וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה </b> ע\"כ. נראה מדבריו דדוקא גבי נדר שחייב באחריותו כופין את המתפיס שיפדנה כיון שעל כל פנים צריך לקיים נדרו אבל בנדבה שכבר נפטר מחיובו אין כופין את המקדיש לפדות אלא כל הנותן שיעור טובת הנאה יקריבנה וכן גבי בכור כתב כן לפי שאינו חייב באחריותו וכן כתב הרב בעל לחם משנה ואף שרש\"י בסוף ערכין ובפ' יש בקדשי מזבח פירש דמקדיש נותן טובת הנאה פשיטא דמודה לרבינו דאם אינו רוצה לפדות אין כופין אלא דרש\"י אורחא דמלתא נקט דאם המקדיש ירצה להקריבה צריך ליתן כפי האומד של טובת הנאה. ויש להסתפק במה שכתבנו לעיל דאליבא דכ\"ע אין ההקדש חל על גוף הבהמה דאין דין זה אמור אלא בעולה ודומה לה אבל בשלמים אליבא דר\"י הגלילי דאמר ממון בעלים הוא אפשר דהקדש חל על גופה. והיה נראה להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ\"ח דפסחים דף צ' דהא דאמרי' המוכר עולתו ושלמיו דלא אמר כלום לא מיתוקמא כרבי יוסי משום דלדידיה המכר קיים בשלמים משום דממון בעלים הוא והיה נראה דכ\"ש במקדיש דחל. ואפשר לדחות ולומר דדוקא מכר מוציא מיד קדשי מזבח אבל הקדש לא משום דע\"כ לא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא להוציאו מחולין לקודש אבל מקודש לקודש אפשר דלא וכההוא מ\"ד דלא טענינן ליתמי היכא דהוו יתומים מיתומים. וכן יש להסתפק אם יתרבה האומד בשלמים לפי שהבשר נאכל לבעלים ומלבד האומד דכמה אדם נותן להקריב דורון איכא נמי אומד דבשר ולבאר כל זה צריך להאריך בדברי ר' יוסי הגלילי מאימת הוו ממון בעלים אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה והדבר צריך אריכות דברים ובמקום אחר הארכתי בזה. ודע דמדקאמר עולא המתפיס עולה לב\"ה נראה קצת מדלא קאמר המתפיס קדשי מזבח דדוקא נקט עולה אבל שלמים אפשר דהקדש חל על גוף הבהמה ונראה שהוא דקדוק נכון ונפקא מינה שיהיה ההקדש חל על גופיה שיתחייב המועל ב' מעילות אחת משום קדשי מזבח ואחת משום קדשי ב\"ה וכדאמרינן בפ' יש בקדשי מזבח ומועלין ב' מעילות. ודע דהא דלא אמרינן גבי נדבות אומד בבכור שהוא כמה נותן כדי שיתן לבן בתו כהן כתבו התוס' בפ' בתרא דבכורות דף כ\"ג ד\"ה הקדש דאומד דבכור לא שייך אלא בדבר הנאכל א\"כ גבי דבר שאין נדר ונידב שייכא טובת הנאה זו אבל בדבר הנידר ונידב שייכא אידך טובת הנאה ואין כונתם בדבר שאין נידר ונידב כגון חטאות ואשמות דאלו פשיטא דדין נדר יש להם שהרי חייב באחריותן כיון שהם קרבנות חובה אלא כונתם היא כגון בכור ומעשר דכיון דלא הוו דורון לא שייכא בהו אלא טובת הנאה דבן בתו כהן. ומאי דאיכא בין שני חלוקים הללו הוא מעשר בהמה דלפי הפי' הא' דינו כדין שלמי נדבה וכמ\"ש רבינו וכפי החלוק השני דינו כבכור. ויש לדקדק דהתינח דבדבר שאין נידר ונידב לא שייך אומד דכמה אדם נותן להעלות עולה שאינו חייב בה ומשום דאינו דורון אך בדבר הנידר ונידב אמאי לא שייך בה אומד דבכור וע\"כ צריכין אנו לטעם א' דאומד דבכור לא שייך אלא בדבר הנאכל לכהנים ומדכתב רבינו המחרים את המעשר הרי זה כמחרים שלמי נדבה לפי שאינו חייב באחריותו ע\"כ יש לדקדק דהוה ליה למימר הרי זה כמחרים קרבן נדבה ואי ס\"ל דבשלמים איכא אומד טפי אומד דכמה אדם נותן להקריב קרבן שאינו חייב והבשר נאכל לבעלים ניחא דדמה המעשר לשלמים לפי שהוא נאכל לבעלים. וראיתי להרא\"ם בפ' ראה בפסוק כל הבכור שכתב אבל מה שפירש פה מקדישו אתה הקדש עילוי נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו ובפ' המקדיש את שדהו פירש מקדישו אתה הקדש עילוי להעלותו בדמים ויתן טובת הנאה לכהן צ\"ע. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דפשיטא דאם התפיס לב\"ה העילוי לב\"ה ואם התפיס לחרמי כהנים העילוי לכהנים וכמ\"ש רבינו וכמו שפי' רש\"י בפ' יש בקדשי מזבח ובמקדיש אותה הקדש עילוי שייכי שני החלוקות שאף חרמי כהנים נקראים קדש שהרי יש בהם מעילה אליבא דכ\"ע. ורש\"י אגב דבאידך מתני' דמפיק להקדש עילוי מקרא דכל חרם פירש שהוא לכהן משום דקרא בסתם חרמים ואליבא דחכמים סתם חרמים לכהנים פירש נמי אידך מתני' דרבי ישמעאל דכותה דמיירי במקדיש לחרמי כהנים ובפי' התורה פירש כפשוטו דסתם קדשים לב\"ה ותקדש הוא לב\"ה ולפיכך פירש דטובת הנאה לב\"ה. וראיתי לרבינו נתן בעל הערוך שכתב בערך על עלה דמתני' דמחרים אדם את קדשיו אם נדר נותן דמיהן פי' שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו וכיון דלא סגי דלא מקריב ליה נותן דמיו לב\"ה אם נדבה הוא אותם קדשי מזבח שהקדיש לעילוי כיון דלא אמר הרי עלי אלא אמר הרי זו עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לב\"ה אלא דמי טובת הנאה ומהו טובתה כמה אדם כהן אחד ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעל השור שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו כדי שיזכה בעורו שאינו רשאי כהן זה להעלותו אלא בזמן משמרתו וכמה שאותו הכהן רוצה ליתן כן הוא חייב ליתן לב\"ה ע\"כ דבריו. ופירושו תמוה דאומד זה לא נאמר במשנה כי אם גבי בכור אבל בנדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן להקריב דורון לקונו אע\"פ שאינו חייב ואף לגבי בכור נקט כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו ופי' רש\"י אבל בן בנו כהן או בן אחותו כהן דהא דיהיב להאי טובת הנאה הוי כהן לא מצי יהיב ליה אגרא. ואע\"ג דלאו משום דידיה יהיב ליה כיון דלדידיה נמי זה הבכור נראה ככהן המסייע בבית הגרנות כו' ולפ\"ז יש לתמוה היכי קאמר כמה אדם כהן כו'. ואולי שדין זה לא נאמר אלא במתנות כהונה כמו תרומות ומעשרות ובכור וכדומה אבל ההקרבה שזוכה בעורה לא הוי מתנות כהונה ומותר להעלותה בדמים. עוד יש לדקדק דאומד זה דרבינו נתן לא הוי אלא לעולה דהוי העור לכהנים אבל שלמים דאין העור לכהנים לא למדנו היכי אמדינן ליה ואולי דגבי שלמים שייך נמי אומד זה משום חזה ושוק שזוכה הכהן א\"נ בשלמים צריך ליתן כל הדמים שהרי הבשר נאכל לבעלים ולא הוצרך לאומד זה דכתב רבינו נתן אלא לעולה שכולה כליל ובמתני' נמי לא נקט דינים אלו כי אם בעולה ומ\"מ פי' רבינו נתן צריך אצלי תלמוד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש ידי עבדו וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין (דף י\"ב) ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו וכו'.</b> בפ\"ד דגיטין (דף ל\"ט) מוקמינן לה כרבי מאיר דאית ליה אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וצ\"ע דרבינו פסק בפ\"א מהלכות אלו דלא כרבי מאיר יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כו'.</b> מי שראה דבר של הפקר ואין אדם סמוך להפקר אלא הוא ואמר כשאזכה תהיה קדש הוי קדש כיון שבידו לזכות כ\"כ הרא\"ש והתוספות נדרים (דף ל\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם דר בו השוכר מעל.</b> עיין במ\"ש רבינו בפ\"ה מה' מעילה דין ה' וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראיה לדבר זה מ\"ש יעקב אבינו כו' והרי האומר לא אפטר מן העולם כו'.</b> מפשט דברי רבינו הללו נראה דס\"ל דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר אין הכונה שקיבל עליו נזירות ותלה הנזירות בזמן דהיינו קודם שיפטר מן העולם ולפי זה יהיה אסור לשתות יין מיד אלא כונתו היא שקבל עליו לקבל נזירות קודם שיפטר ואמרי' ליה דמיד יקבל עליו הנזירות שמא ימות כן פירש הרא\"ש בפ\"ק דנדרים (דף ג') ולפי זה דמה רבינו דין האומר הרי עלי להקדיש לאומר הרי עלי לקבל נזירות. ואי הוה ס\"ל כדברי התוס' שם דמשמע מדבריהם דכונתו היא הריני נזיר קודם שאפטר א\"כ נזיר דומה למקדיש מעכשיו ולא למקבל עליו להקדיש ולא היה רבינו משוה אותם אלא ודאי כדכתיבנא. הן אמת דמפשט דברי רבינו בריש הלכות נזירות שכתב ה\"ז נזיר מיד משמע דס\"ל כדברי התוס' דאי כדברי הרא\"ש הול\"ל ה\"ז חייב לקבל עליו נזירות מיד. ומ\"מ בין הכי ובין הכי אני תמיה בדברי רבינו דמה ענין נזיר לדבר שלא בא לעולם אי משום דתלה הנזירות בזמן הא ליתא דהא ודאי האומר הריני נזיר לאחר שנה פשיטא דחל עליו הנזירות ודכותה גבי הקדש האומר דבר זה יהיה הקדש לאחר שנה הוי הקדש. וגדולה מזו כתב רבינו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תהיה קדש משיפדה אותה היא הקדש שהרי בידו לפדותה ואפי' היתה ממושכנת לזמן קצוב שהרי בידו לפדותה לאחר הזמן, ואף דנימא דתנאי זה דקודם שאפטר מן העולם חשוב כדבר שלא בא לעולם מ\"מ כיון שבידו לקבל עליו נזירות מיד חל עליו אפי' שתלה אותו בדבר שלא בא לעולם וראיה לזה ממ\"ש רבינו באותו הפרק האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש ה\"ז מקודשת לכשיקחנה שהרי עתה הוא בידו להקדישה. הרי שאע\"פ שתלה בדבר שאינו ברשותו דהוי כדבר שלא בא לעולם מ\"מ כיון שבידו להקדישה עכשיו חל אפי' בדבר שלא בא לעולם. וכבר השיגו הראב\"ד וכתב זו של נזיר אינה כלום שהרי בידו היא ועוד כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד. וכוונת דבריו בקושיא זו היא לומר דאף דנימא דהתולה לזמן חשוב כדבר שלא בא לעולם מ\"מ מה שאנו מחייבים אותו להנזר מיד הוא משום דאמדינן דעתיה דכיון דלא ידע מתי יפטר דעתיה הוא לקבל הנזירות מיד והו\"ל כאילו אמר הריני נזיר מיד. וראיתי למרן שהביא השגת הראב\"ד הלזו וכתב שדברי הראב\"ד הם טענה למה ינהוג הנזירות מיד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל דבשלא בא לעולם נדר נדר הנזירות שהרי לא נדר בנזיר וזה פשוט בדברי רבינו. ודבריו הם תמוהים בעיני שדברי הראב\"ד ברור מללו שהם טענה למה יתחייב בנזירות וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>התפיס בה אחרת ואמר זו כזו כו'.</b> כתב מרן דטעמיה דרבינו הוא משום דמדמי התפסה לתמורה וכי היכא דתמורה חלה אפי' בטעות ה\"נ התפסה ובירושלמי דנזיר פ\"ה אמרו בפירוש כ\"ע מודו שאין נשאל על תמורתו. ולא ידעתי לאיזה תכלית הביא מרן ז\"ל זה הירושלמי ודברי הירושלמי הם פשוטים בטעמם דכיון דקי\"ל דתמורה חלה בטעות פשיטא דלא שייך שאלה בתמורה דהא טעמא דב\"ש דקאמרי דאין שאלה בהקדש הוא משום דהקדש טעות הוי הקדש וב\"ה לא פליגי עליה אלא משום דס\"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש וכדאיתא בפ' שום היתומים וכיון דתמורה חלה בטעות פשיטא דאין נשאלין עליה ומה ענין זה להתפסה שאנו דנין עליה אם חלה בטעות אם לא. והירושלמי הזה הו\"ל למרן להביאו בפ\"ד מה' נדרים דין ז'. ובעיקר הדין שדמה רבינו התפסה לתמורה הדבר צריך תלמוד דלפי זה מי שאסר את הפת והתפיס דבר אחר בפת אותה ההתפסה חלה אפי' בטעות דומיא דתמורה דהא נדרים דין הקדש אית להו דהא קיי\"ל דיש מעילה בנדרים וכמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' מעילה דין ט'. וכיון שהוכחנו דבנדרים ההתפסה חלה אפי' בטעות מוכרחים אנו לומר דאין נשאלין בה דהא כבר הוכחנו לעיל דהא בהא תליא. וא\"כ דברי רבינו הללו סותרים למ\"ש בפ\"ד מה' נדרים דין י' נשאל על הבשר והותר בו לא הותר בפת דהיכי שייך שאלה גבי בשר כיון דאיסור הבשר חל אפי' בטעות. ואפשר לומר דשאני נדרים דעיקר איסורם הוא מכח התפיסה דהיינו שאוסר עליו אותו הנדר כקרבן וכדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ועליה קאמר קרא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו ואין טעם לחלק בין עיקר הנדר למה שהתפיס בו כיון דכולהו מדין התפסה נגעו בה אבל גבי קרבן או סתם הקדש דעיקר הדבר לאו התפסה הוא אלא שמקדישו אז יש לחלק בין עיקר ההקדש למה שהתפיס בו ועדיין הדבר צריך תלמוד. ודע שהרב קרית ספר הבין כוונה אחרת בדברי רבינו והוא דאף בזו שהקדישה בטעות אם התפיס בה אחרת השניה קדש דאע\"ג דהיה סבור דראשונה קדש אפ\"ה השתא מיהא מקדיש להא אחריתי מדעתו שלא בטעות ואי הוה ידע דהראשונה אינה קדש היה מתפיס זו על בהמה שהיתה קדש ודאי או היה מתפיסה היא עצמה בלא התפסה ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני והרב לח\"מ הכריח כדברי מרן וכתב דל\"ג אלא התפיסה באחרת ולא גרסינן בה. שוב ראיתי בפ\"ה דנזיר (דף ל\"ב) דאמרי' לב\"ה נמי אע\"ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה ה\"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש תעקר נמי תמורה. ופי' התוס' בדף ל\"ג כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואמר זו תמורת זו ונשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינה עולה תצא גם התמורה לעדר והוי כאילו אמר זו תמורת זו על בהמת חולין ע\"כ. ורואה אני שהדברים ק\"ו ומה התם דחל ההקדש שעה אחת אפ\"ה אמרי' דאם נשאל על הראשונה תצא התמורה לחולין הכא שלא חל ההקדש כלל על הראשונה לפי שהיתה בטעות לא כל שכן שאין כאן תמורה: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין פודין את ההקדשות אלא בג' בקיאים כו'.</b> לא ביאר רבינו עבדים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירושלמי פ\"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ\"כ התוספות בפ' הקורא עומד (דף כ\"ג) אך מדבריהם פ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ז) נראה דס\"ל דאף בעבדים בעינן עשרה יע\"ש:       סליקו להו הלכות ערכין וחרמין בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Haflaah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,214 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לפיכך חייבים עליהם משום בל יחל כו'.</b> הכי איתא בספרי דבנדרי גבוה נמי איכא משום לא יחל. ומדברי רבינו במנין המצות ל\"ת סי' קנ\"ז נראה דבזמן שעובר על לא תאחר דהיינו לאחר שלשה רגלים עובר על לא יחל. אך הרמב\"ן בהשגותיו מ\"ע סי' צ\"ד חולק עליו וס\"ל דמשום בל יחל אינו עובר עד שיעבור על הנדר ואי אפשר לקיימו ואין לבל יחל ענין ברגלים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שאמר דמי עלי כו'.</b> ראיתי לבאר סוגיא אחת בפרק בתרא דנזיר דף ס\"ב דאמרינן איש כי יפליא נדר למה לי כו' ונראה דקושיא זו היא לכ\"ע בין למ\"ד דאיצטריך איש כי יפליא לומר דעכו\"ם מעריכין פריך שפיר למה לי קרא ת\"ל מהיקשא דערכין לנדרים וקי\"ל גבי נדרים מריבויא דאיש איש שהעכו\"ם נודרים כישראל וממילא שמעינן דנערכין וכן למ\"ד דבני ישראל מיעט שאין העכו\"ם מעריכין ואיש רבה שהעכו\"ם נערכין נמי תיקשי דלמה לי רבויא דאיש לומר שהעכו\"ם נערכים תיפוק לי דכיון דאיתקיש ערכין לנדרים וקי\"ל דגבי נדרים שוים הם עכו\"ם לישראל ממילא לא הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל אלא לחד מלתא דהיינו למעט עכו\"ם דאין מעריכין. הכלל העולה דגבי ערכין כתיב חד מיעוט דהיינו בני ישראל וחד רבוי דהיינו איש איש ובזה נחלקו בפ\"ק דערכין ר\"מ ור\"י אם המיעוט הוא למעריכין או לנערכין דליכא למימר דהכל מיעט משום דהא איכא רבויא וע\"כ אתא לרבות איזה דבר ועל זה הקשו כאן דלמה לי רבוי דאיש תיפוק לי דכיון דאיתקיש ערכין לנדרים וגבי נדרים קי\"ל דשוים עכו\"ם לישראל א\"כ מיעוט דבני ישראל לא ממעטינן מיניה אלא חדא מלתא דכל מאי דמצינן להשוות עכו\"ם לישראל משוינן מאחר דהוקשו נדרים לערכין והוה ליה היקש זה כאילו כתיב רבוי גבי ערכין וכל זה הוא מתבאר בדברי התוס' שם ותירצו דאיצטריך איש לרבות מופלא סמוך לאיש והדר הקשו התינח למ\"ד דהוא מן התורה אלא למ\"ד מדרבנן איש כי יפליא למה לי ותירצו לאתויי מופלא סמוך לאיש דעכו\"ם דאע\"ג דמופלא סמוך לאיש בישראל הוי דרבנן בעכו\"ם הוי מן התורה, ואף שלכאורה דין זה הוא מתמיה כבר עמדו על זה התוס' ורש\"י יע\"ש, והדר הקשו דבשלמא למ\"ד דמיעוטא דבני ישראל הוא לומר דעכו\"ם אינם נערכים ומהיקשא שמעינן דמעריכין איצטריך כי יפליא לומר דמופלא עכו\"ם מעריך אבל למ\"ד דמיעוטא דישראל הוא לומר דעכו\"ם אינם מעריכים ומהיקשא שמעינן דנערכים א\"כ קרא דכי יפליא למאי אתא אם לומר דמופלא נערך הא פשיטא דהא אפי' בן חודש נערך ומשני אמר רב אדא בר אהבה לאתויי עכו\"ם גדול דאע\"ג דגדול הוא אינו יודע להפלות. והנראה מדברי רש\"י דתירוץ זה הוא לכ\"ע בין למ\"ד דעכו\"ם מעריכין ולא נערכין בין למ\"ד נערכין ולא מעריכין ואליבא דכ\"ע עכו\"ם גדול היודע להפלות מעריך ואם אינו יודע להפלות אף שהוא גדול אליבא דכ\"ע אינו מעריך ולא פליגי אלא בנערכין אלא דחד תנא אית ליה דמיעוטא דבני ישראל אתא למימר דבני ישראל נערכין ואין העכו\"ם נערכין יכול לא יהו מעריכין ת\"ל איש כלומר איש דגבי נדרים ואתא קרא דאיש כי יפליא למעט ולומר דאינו מעריך אלא ביודע להפלות ואף שהוא גדול. ואפשר ג\"כ לומר דכי קאמר ת\"ל איש הכוונה הוא על איש כי יפליא דכיון דאשמעינן קרא דבעינן בעכו\"ם יודע להפלות ממילא שמעינן דעכו\"ם מעריך. ואפשר שכיון באומרו ת\"ל איש על תרי איש דכתיבי דמחד שמעינן דמעריך ומאידך שמעינן דאם אינו יודע להפלות אינו מעריך ואידך תנא אית ליה דמיעוטא דבני ישראל הוא לומר ישראל מעריכין ואין העכו\"ם מעריכים יכול לא יהו נערכין ת\"ל איש וע\"כ האי איש הוא איש דכתיב גבי נדרים ומהיקשא דנדרים לערכין הוא דשמעינן לה ואתא קרא דכי יפליא לומר דלא ממעטינן מקרא אלא באינו יודע להפלות אבל יודע להפלות מעריך ולפי זה מ\"ד דעכו\"ם מעריכין קרא דאיש כי יפליא אתא למעט ולומר דעכו\"ם אינו מעריך אלא ביודע להפלות ומאי דאמרינן לאתויי לאו דוקא ומ\"ד דעכו\"ם אינן מעריכים ממיעוטא דבני ישראל קרא דכי יפליא אתי לרבות ולומר דאע\"ג דנתמעטו מקרא דבני ישראל מ\"מ בגדול היודע להפלות לא נתמעטו ומעריכין. ודע דלישנא דתלמודא דקאמר דאע\"ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא משמע דהאי איש אתא למעט. וראיתי להתוס' שכתבו וא\"ת והא גבי ערכין קיימינן ואפי' עכו\"ם גדול היודע להפלות אין מעריך וי\"ל דאם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים ע\"כ. ויש לתמוה דא\"כ נימא דקרא דכי יפליא אתא לאתויי מופלא סמוך לאיש דעכו\"ם וכ\"ת למ\"ד בני ישראל מעריכין ואין העכו\"ם מעריכים כי יפליא למה לי אם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים דמופלא סמוך לאיש דעכו\"ם נודר. וי\"ל כיון דע\"כ קרא לא מתוקמא כי אם באם אינו ענין ניחא ליה טפי לומר דקרא אתא למעט גבי עכו\"ם דאע\"ג שהוא גדול אם אינו יודע להפלות אינו נודר מלומר דאתא קרא לרבות מופלא סמוך לאיש דעכו\"ם דנודר דהוי מלתא דליתיה בישראל. ודע דסוגיא זו לא קיימא אליבא דהלכתא ומש\"ה לא הזכיר רבינו בחבורו כלל מסוגיא זו אם עכו\"ם גדול דאינו יודע להפלות אם מעריך או אם נודר. וטעמא דמלתא דסוגיא זו היא אליבא דמ\"ד דמופלא סמוך לאיש דרבנן ואייתר לן קרא דאיש כי יפליא. אבל לדידן דקי\"ל דהוי מן התורה איצטריך קרא דאיש כי יפליא לישראל ולרבות מופלא סמוך לאיש. ונ\"ל דגם גבי עכו\"ם מופלא סמוך לאיש נודר או מעריך למ\"ד דעכו\"ם מעריכים דכיון דנתרבו עכו\"ם לנדרים כישראל לכולא מלתא איתרבו. ועדיין הדבר צריך הכרע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוסס אין לו ערך וכו'.</b> כתבו התוס' בפ\"ק דערכין (דף ד') דגוסס נודר ומעריך ומדברי רבינו בדין י\"ד נראה שחולק בזה ועיין בלח\"מ ובמ\"ש התוי\"ט עלה דמתני' (א\"ה עיין בס' גט פשוט סי' קכ\"א): וכן מי שנגמר דינו בב\"ד של ישראל כו'. כתב מרן דאילו בב\"ד של כותים אפי' נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפרק כל הגט. ואין דברי מהריק\"א ברורין ואגב שיטפא לא דק הרב דהתם בפ' כל הגט ללישנא בתרא דרב יוסף יוצא ליהרג בב\"ד של עכו\"ם נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים אבל יוצא ליהרג בב\"ד של ישראל ודאי קטלי ליה ומשיאין את אשתו דודאי מת. אבל גבי ערכין אין הדבר תלוי אלא בגמר דין דכל שנגמר דינו בב\"ד של ישראל הרי הוא כמת ולכך דקדק רבינו לכתוב בב\"ד של ישראל דאי בב\"ד של עכו\"ם גמר דינם לא הוי כלום דעדיהן פסולים ודינם בטל. ועוד אני מוסיף דהכא גבי ערכין אפי' ברח מידם של ב\"ד ולא נהרג אין לו דמים ולא ערכים תדע לך דגוסס כתב רבינו בסמוך דאין לו ערך ואין לו דמים אע\"פ שחי אח\"כ משמע וה\"ה גבי נגמר דינו הלכך אין זווגם עולה יפה דיני ערכין לההיא דפ' כל הגט. ועיין במ\"ש הרא\"ם בפ' בחקותי על פסוק כל חרם אשר יחרם מן האדם שהולך על דרך הרב בכאן. ויותר קשה הוא מ\"ש שם דללישנא דר\"י דאמר ל\"ש אלא בב\"ד של ישראל אבל בב\"ד של עכו\"ם כיון שנגמר דינו ודאי קטלי ליה גם גבי ערכין אם נגמר דינו בב\"ד של עכו\"ם אינו בדין ערכין. ובאמת זו קשה מן הראשונה אטו ב\"ד של עכו\"ם וגמר דינם משוו ליה מת וצ\"ע. שמא תאמר כיון שנגמר בב\"ד של עכו\"ם ובודאי קטלי ליה אינו שוה כלום. זה אינו דהא לגבי ערכין אינו תלוי בזה דהא כתב רבינו לעיל שאפי' היה הנערך מוכה שחין וסומא וגידם נותן לפי שניו אע\"פ שאינו שוה כלום ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר דמי ראשי או כבדי עלי כו' נותן דמי כולו.</b> כתב הרא\"ם בפ' בחקותי ד\"ה ערכך כמו ערך וכפל הכפי\"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא. תימה והלא בת\"כ ומייתי לה בפ\"ק דערכין שנו בהדיא שהוא כ\"ף הכנוי דתניא בערכך ערך כל גופו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו. וראיתי בספר קצור המזרחי שהביא בשם הג\"א שבגמרא לא למדו אותו מן הכ\"ף של ערכך ערך כל גופך דא\"כ תיקשי כל אותן שא\"א למידרש הכי כגון גבי שדה אחוזה ומקדיש בית ובהמה דבכולן כתיב ערכך ולא שייך למידרש כך אלא מדהוצרך לכתוב נפשות לרבות אבר שהנשמה תלויה בו ש\"מ דסתם ערך ערך כל גופו משמע ולא ערך איבריו דאל\"כ נפשות למה לי לכך דרשו כן ע\"כ. ומלבד שאין תירוצו נכון משום דאף בדמים דפשיטא לן שנותן דמי איברים לא היינו יודעים שנדון בכבודו אלא משום דאיתקש דמים לערכין כדכתיב נדר בערכך נפשות וכדאיתא בפ' המקבל (דף קי\"ד) וא\"כ אי לאו דכתב קרא נפשות הוה אמינא דבערכין גם כן נותן ערך איבריו אבל אינו נדון בכבודו, זאת ועוד אחרת דאגמ' הקשו אהך דרשא דבערכך ערכך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו והא אפיקתיה לערך סתם משמע דדרשא זו ממלת בערכך נפיק. וקושית הרא\"ם לא הבנתי אותה משום דודאי דלא נעלם מרש\"י סוגיא זו אלא שרש\"י הוקשה בוהיה ערכך דכ\"ף זו למאי איצטרך דהתיבה ערכך קמא אתא לדרשא אלא ערכך בתרא למה לי בכ\"ף הכנוי ותמהני על הרא\"ם דלמה לא הקשה רש\"י בערכך קמא שכפל הכפי\"ן מאיזה לשון הוא וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו'.</b> בפרק בתרא דחולין (דף קל\"ט): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינן חייבין להחזיר להם המשכון כו'.</b> מציעא (דף קי\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואין שנת היובל מן המנין.</b> זה פשוט וכן פירש\"י רפ\"ו דערכין דכתיב משנת היובל ולא שנת היובל בכלל יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם פדתה אשתו של מקדיש וכו'.</b> וכן כתב בפ\"ה דין ג' ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשיו מוסיף חומש וכן כתב בפ\"ה דין ב' ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש מוסיפים חומש כמו שביארנו. ודע שכל החלוקות הללו שנויות בת\"כ והנה גבי שדה אחוזה כתיב ואם גאל יגאל את השדה ודרשינן בת\"כ ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש והני תרי דדריש חד הוא מוא\"ו הנוספת במלת ואם וחד מכפל הגאולות וכמ\"ש הרב בעל קרבן אהרן וכי האי גוונא אמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר\"מ דריש לאתויי אשה ויורש ואמרינן דחד דרש מהכפל וחד דרש מוא\"ו הנוספת בואם וכדאיתא התם ודרשא זו היא מ\"ש רבינו בפ\"ד דמיירי במקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש ביתו כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ודרשינן בת\"כ ואם המקדיש יגאל לרבות את האשה ואם המקדיש יגאל לרבות את היורש והתם נמי איכא תרי רבויי וי\"ו נוספת ומלת המקדיש דהל\"ל ואם יגאל ודרשא זו היא מ\"ש רבינו בפ\"ה דמיירי במקדיש ביתו וגבי מקדיש שאר הדברים כתיב ואם גאל יגאלנה ודרשינן בת\"כ ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה ואם גאל יגאלנה לרבות את היורש ודרשה זו היא מ\"ש רבינו בפ\"ז דשם מיירי בכלל ההקדשות ומרן בפ\"ד לא רמז לנו מקום דין זה ובפ\"ה כתב דבריש זבחים אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאל יגאל לרבות את היורש ע\"כ. ומ\"מ אף כפי דברי מרן דרבינו למד ממעשר להקדש עדיין לא תקן אשה מנין גם בפ\"ז לא כתב שם מרן כלל והאמת הוא מה שכתבנו. ודע דמאי דאמרינן לרבות את היורש אין הכוונה בחיי המקדיש וכההיא דאמרינן בפ\"ו דערכין (דף נ\"ה) גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל אלמא דבנו כאיהו חשיב וכן פסק רבינו בפ\"ד דין כ' הכא לא שייך כלל חדא דהתם בנו דוקא ולא שום יורש אחר ואפי' בת והכא אחד מיורשיו קאמר ועוד דגבי מעשר שני נמי כתיב ואם גאל יגאל ודרשינן לרבות היורש והתם מיירי בלאחר מיתה וכמו שכתב רבינו בריש פ\"ה מה' מע\"ש והכי מוכח סוגית ההלכה פ\"ק דזבחים (דף ו') ומשנה ערוכה שנינו בפ\"ה דמעשר שני מ\"ד מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים כו' אלמא דבנו ובתו אינם מוסיפים חומש א\"כ גבי הקדש מאי דאמרינן לרבות היורש הוא לאחר שמת המקדיש דס\"ד דלא חייב הכתוב חומש אלא במקדיש עצמו ולא במי שבא לו בירושה קמ\"ל דמוסיף חומש ואשה דמרבינן הוא משום דחשיבא כגופו והוה ליה כאילו הוא פדה וצריך ליתן חומש. וא\"ת מנא לן דכי רבי קרא לאשה גבי חומש הוא בפודה הקדש של בעלה אימא דקרא לא אתא אלא לרבות פודה הקדש שלה דמוסיפה חומש וכי הא פשיטא ולמה לי קרא הא גבי תמורה אמרינן דאיצטריך קרא ואם המר ימיר לרבות האשה והתם מיירי בקרבן שהקדישה היא, הא לא קשיא כלל משום דהתם איצטריך למלקות דסד\"א כי כתיב איש ואשה כי יעשו מכל חטאת האדם הני מילי עונש דבין יחיד בין דציבור אבל תמורה לא ומש\"ה איצטריך לרבות אשה גבי תמורה וכדאיתא בריש פ\"ק דתמורה אבל הכא ע\"כ כי אתא קרא הוא לרבות בפודה הקדש של בעלה דמוסיפה חומש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'. הנה דברי רבינו הללו הם גמרא ערוכה בפ\"ח דערכין (דף כ\"ח) שדה היוצא לכהנים ביובל נותנה למשמר שפגע בו יובל איבעיא להו פגע בו בשבת מאי אמר רב חייא בר אמי משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא ע\"כ. וראיתי לרש\"י שכתב פגע בו יובל בשבת דמשמרות מתחלפות וחל יוה\"כ בו ביום לאיזו יתן ע\"כ. והנה מה שתלה הדבר ביוה\"כ הוא משום דס\"ל דלית הלכתא כר' ישמעאל דאמר מראש השנה הוא דחייל יובל אלא כרבנן דפליגי עליה וס\"ל דמיום הכפורים חייל יובל וכדכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר א\"כ אף שנאמר דרש\"י נמי ס\"ל דהלכתא כר' ישמעאל מ\"מ כיון שהנראה מסוגיא הוא דסתמא דתלמודא הוה ס\"ל דיובל מתחיל מיום הכפורים שהרי הקשו על הברייתא דקתני אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד דיובל בתחלתו ביוה\"כ הוא משום הכי פירש רש\"י לבעיא דפגע בו יובל כפי הס\"ד אבל לעולם דלפי המסקנא דר' ישמעאל אית ליה דיובל מראש השנה מתחיל הכל תלוי במשמר שפגע בו ר\"ה של יובל. וראיתי להרב בעל לח\"מ שאחר שהביא כל הסוגיא ודברי רש\"י כתב משמע מסוגיא זו דלמ\"ד מר\"ה חל יובל ומאותה שעה משמט קרקעות וכו' (עיין בלח\"מ בד\"ה כשתצא). והנה הנראה מדבריו הוא דס\"ל דמ\"ש רבינו בפ\"י מה' שמיטה דין י\"ד מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יוה\"כ תקעו ב\"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן ע\"כ, שכל זה הוא אליבא דמאן דפליג עליה דר' ישמעאל וס\"ל דיובל מר\"ה חייל אלא שאעפ\"כ מר\"ה לא היו העבדים משתעבדים לאדוניהם אבל לר' ישמעאל מר\"ה היו העבדים נפטרין לבתיהן והשדות חוזרות לבעליהן וכפי הנחה זו הקשה מה שהקשה ונדחק במ\"ש רבינו דיובל משמט בתחלתו דלאו דוקא אלא לאפוקי שביעית שאינו משמט כי אם בסופו אבל לעולם דיובל לא חייל כי אם מיוה\"כ. ואחרי בקשת המחילה הראויה איננו כאשר חשב אלא דרבינו פסק כר' ישמעאל דיובל מתחיל מר\"ה ולר' ישמעאל אף דיובל חייל מר\"ה אין העבדים נפטרים לבתיהן ולא השדות חוזרות לבעליהן עד שיגיע יוה\"כ ודבר זה הוא מבואר בפ\"ק דר\"ה (דף ה') שהקשו עלה דמתני' דקתני באחד בתשרי ר\"ה ליובלות יובלות באחד בתשרי הוא יובלות בעשרה הוא ותירצו הא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא דתניא וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת\"ל לפי שנאמר ביוה\"כ יכול לא תהא מתקדשת אלא מיוה\"כ ואילך ת\"ל וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא מר\"ה עד יוה\"כ לא היו נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יוה\"כ תקעו ב\"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר כמו שכתבנו דלר' ישמעאל אף שהיובל חייל מר\"ה דהא מתני' דבאחד בתשרי מוקמינן כר' ישמעאל וכן ברייתא דקתני שביעית ויובל משמטין כאחד מוקמינן לה בערכין כר' ישמעאל ואפ\"ה אית ליה דלא היו העבדים נפטרין לבתיהן ולא השדות חוזרות לבעליהן עד שיתקעו בשופר ביוה\"כ משום דגזירת הכתוב היא דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור וכמו שפירש רש\"י בר\"ה ולרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל ס\"ל דיובל לא חייל עד יוה\"כ ועד יוה\"כ היו האדונים משתעבדים בעבדיהם וכמו שמתבאר מאותה סוגיא דר\"ה שכתבנו שהקשו ורבנן שנים אתה מקדש וכו'. והשתא מתיישבים שפיר כל דברי רבינו דאיהו פסק כרבי ישמעאל משום דסתמא דמתני' דר\"ה דקתני באחד בתשרי ר\"ה ליובלות אתיא כר' ישמעאל וכן הברייתא שהביאו בערכין דקתני שהשמטה והיובל משמטין כאחד אתיא כר' ישמעאל וכדאוקמוה התם ומ\"ש דהיובל משמט בתחלתו הוא כפשוטו דהיינו מר\"ה וכדקאמר ר' ישמעאל ואפ\"ה לא היו עבדים נפטרין לבתיהן עד יוה\"כ משום דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור וכן מה שפסק גבי שדה תנתן למשמר דהיינו למשמר שפגע בו ר\"ה של יובל הוא משום דפסק כר' ישמעאל דיובל חייל מר\"ה ואע\"ג דלא היו העבדים נפטרים ולא השדות חוזרות אלא ביוה\"כ שאני התם דקרא אמר תעבירו שופר וגו' וקראתם דרור וגו' ושבתם איש אל אחוזתו הרי דתלה הכתוב דרור העבדים וחזרת השדות לבעליהן בשופר אבל הכא גבי מקדיש שדהו דרחמנא אמר והיה השדה בצאתו ביובל לכהן תהיה אחוזתו הרי דהכתוב לא תלאו כי אם ביובל וכיון דיובל חייל מר\"ה מש\"ה המשמר שחל בו ר\"ה של יובל זכה בשדה. הן אמת שאם לא היו דברי רבינו הללו היה אפשר דאף לר' ישמעאל הכל תלוי במשמר שפגע בו יוה\"כ של יו��ל דכיון שאין השדות חוזרות לבעלים כי אם ביוה\"כ והכתוב עשה לכהנים גבי מקדיש שדהו הבעלים ויזכו הם בשדה וא\"כ בזמן שהבעלים זוכים בשדה דהיינו ביוה\"כ גם הכהנים זוכין בשדה דהיינו ביוה\"כ והוו אתו שפיר דברי רש\"י שתלה הדבר במשמר של יוה\"כ דיובל דס\"ל דלכ\"ע הדבר תלוי במשמר שחל בו יוה\"כ של יובל שאז השדות חוזרות לבעליהן אך מאחר שרבינו כתב בפירוש שהדבר תלוי במשמר שחל בו ר\"ה של יובל אף אנו נאמר דרש\"י ג\"כ ס\"ל הכי דלר' ישמעאל הדבר תלוי במשמר שחל בו ראש השנה של יובל וכסברת רבינו ולא נרבה מחלוקת ומה שפירש רש\"י דחל יום הכפורים של יובל בשבת הוא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל ומאי דנקט למילתיה אליבא דרבנן הוא מהטעמים שכתבנו לעיל והסמ\"ג כתב כדברי רבינו יע\"ש. וראיתי להרא\"ם בפרשת בחקותי ד\"ה קדש שכתב שמתחלקת לכהנים שבאותו משמר שיוה\"כ של יובל פוגע בו ע\"כ. ולא ידעתי מי הכניסו לרב לומר שהדבר תלוי ביוה\"כ הפך מ\"ש רבינו ואף שרש\"י כתב כן בפירוש ההלכה כבר כתבנו לעיל דאף רש\"י לא אמרה כי אם אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל אבל אליבא דר' ישמעאל הדבר תלוי בר\"ה וכסברת רבינו. וכי תימא דהרב ס\"ל דמדתלה רש\"י הדבר ביוה\"כ אלמא דס\"ל דהלכתא כרבנן ומש\"ה תלה הדבר ביוה\"כ וכמו שצדדנו צד זה לעיל, זה אינו שהרי מדברי רש\"י בפ' בהר סיני מוכח דס\"ל כר' ישמעאל שהרי כתב וקדשתם בכניסתה מקדשים אותה בב\"ד כו' ומדכתב בכניסתה משמע דהיינו מאחד בתשרי וזהו אליבא דר' ישמעאל דאית ליה דמאחד בתשרי היו מקדשין וכן כתב שם הרא\"ם שדברי רש\"י הללו הם כר' ישמעאל ועוד כתב רש\"י שם יובל היא שנת החמשים שנה מה ת\"ל לפי שנאמר וקדשתם כו' והרואה סוגיית הגמרא בראש השנה יראה איך דברים אלו אינם כי אם אליבא דר' ישמעאל דאית ליה דאף דכתיב בעשור לחדש תעבירו מ\"מ השנה מתקדשת מתחלתה מש\"ה איצטריך קרא למעט דלא נימא שתהא מושכת והולכת עד יום הכפורים משנת נ\"א אבל לרבנן לא איצטריך קרא לזה וא\"כ כיון שהוכחנו מדברי רש\"י הללו דאית ליה דהלכתא כר' ישמעאל א\"כ ע\"כ לומר דמה שתלה רש\"י הדבר ביוה\"כ הוא משום דסתמא דתלמודא הוה ס\"ל דלכ\"ע היובל אינו מתחיל כי אם מיוה\"כ וכמו שכתבנו לעיל אבל לעולם דלפי האמת דקי\"ל כרבי ישמעאל הדבר תלוי בראש השנה וכדעת רבינו ולפי זה יש לתמוה על רבינו שתלה הדבר ביוה\"כ. והנראה אצלי הוא דס\"ל להרא\"ם החלוקה האחרת שכתבנו דאף לר' ישמעאל הכל תלוי במשמר שפגע בו יוה\"כ של יובל כיון שאין השדות חוזרות לבעליהן כי אם ביוה\"כ והכתוב עשה לכהנים במקדיש שדהו כבעלים ובזמן שהבעלים זוכים בשדה דהיינו ביוה\"כ באותו זמן ג\"כ זוכים הכהנים והכריחו לזה מדתלה רש\"י הדבר במשמר שפגע בו יוה\"כ של יובל וכבר כתבנו שאין מכאן הכרח לדבר זה ומה גם לאפושי פלוגתא בין רבינו ורש\"י. ודע דבגמרא עלה דההיא דאיבעיא להו פגע בו בשבת מאי אמרינן אמר רב נחמן בר יצחק תניא נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטים כאחד כו' ופי' רש\"י תניא נמי הכי דבתר התחלה אזלינן ע\"כ. ויש לדקדק דמה ראיה הביא מברייתא זו דאית להו דיובל מתחיל מר\"ה מקרא דוקדשתם למה שנסתפקו היכא דחל יובל בשבת אם יזכה המשמר הנכנס ונראה דכוונת הסוגיא היא דהא ברייתא זו דקאמרה דיובל ושביעית משמטים כאחד ר' ישמעאל היא וכדאוקמוה בגמרא ור' ישמעאל אף דאית ליה דיובל מתחיל מר\"ה מ\"מ אית ליה דאינה נגמרת ההשמטה עד יוה\"כ וכמו שכתבנו לעיל ועל זה הוקשה לו לרב נחמן דהיכי קתני דשביעית ויובל מש��טין כאחד והלא שביעית בין השמשות של ערב שנת היובל משמטת המלוה אבל היובל אינו משמט לגמרי העבדים והקרקעות עד יוה\"כ אלא ודאי דטעמא דברייתא הוא דכיון דמתחיל מר\"ה שפיר קרינן ביה משמטין כאחד משום דבתר התחלה אזלינן והיובל מתחיל מר\"ה והכא נמי בבעיין היכא דחל יובל בשבת דמשמר אחד מתחיל לעבוד ומשמר אחד גומר עבודת היום אזלינן בתר התחלה וזוכה משמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש ואע\"ג דברייתא זו אתיא כר' ישמעאל מ\"מ שמעינן מיניה דלרבנן אף שאין היובל מתחיל כי אם מיוה\"כ מ\"מ כיון שהיובל מתחיל מליל יוה\"כ זכה המשמר היוצא אם חל יוה\"כ של יובל בשבת משום דברשותו התחיל היובל דבתר התחלה אזלינן דהא בהאי מלתא דתני בברייתא דבתר התחלה אזלינן לא נחלק בו אדם ומה שנחלקו רבנן הוא משום דס\"ל דאפי' התחלה ליכא מר\"ה ואינו מתחיל היובל כי אם מיוה\"כ ומכאן מודעה רבא למה שכתבנו דלר' ישמעאל זוכה המשמר שחל בו ר\"ה של יובל דהא לדידיה בתר התחלה אזלינן וכי היכי דלמדנו מדבריו דזוכה משמר היוצא משום דברשותו התחיל היובל הכי נמי יש ללמוד מדבריו דזוכה המשמר שחל בו ר\"ה של יובל משום דברשותו התחיל היובל. ודע שכפי מה שעלה בדעת הרב בעל לחם משנה דלר' ישמעאל דאמר דמר\"ה חייל יובל היינו דמאותה שעה חוזרות השדות לבעליהן ועבדים נפטרו לבתיהן לא יכולתי ליישב סייעתא זו שמביא רנב\"י מברייתא זו לומר שנותן למשמר היוצא. עוד אפשר לפרש דברים כפשטן דצדדי הבעיא היא היכא דפגע היובל בשבת אם נאמר דנהי דיובל אינו כשמיטה דמשמט בסופו מ\"מ אינו משמט אלא בסוף אותו היום ועל זה הביא ראיה דמיד שהתחיל ר\"ה חל היובל וה\"ה למ\"ד דביוה\"כ תלוי היובל דמיד בין השמשות של יום הכפורים חל היובל ומש\"ה נותן למשמר היוצא דברשותו חל היובל. ומ\"מ אני מתקשה בדעת הרא\"ם שכתבנו לעיל דס\"ל דלדעת רש\"י אף דלר' ישמעאל אין הדבר תלוי כי אם במשמר שחל יוה\"כ של יובל דלא ימנע אי אזלינן בתר התחלת היובל מאיזה זמן שהתחיל א\"כ מר\"ה חייל יובל וינתן למשמר שפגע בו ר\"ה של יובל ואם טעמו הוא משום דכיון דעדיין הדבר תלוי עד יוה\"כ מש\"ה אינו נותן כי אם למשמר שפגע בו יוה\"כ של יובל היכי קאמר רש\"י דינתן למשמר היוצא משום דברשותו התחיל היובל אמש דנהי שהתחיל אמש מ\"מ אינו נגמר עד שיתקעו בשופר בעצומו של יום דודאי לא היו תוקעים בלילה כי אם ביום דומיא דתקיעת ראש השנה וכך הוא לר' ישמעאל ליל יוה\"כ כמו ר\"ה דבכולה היובל חל בהם אבל לא נגמר עד שיבא היום ויתקעו בשופר אבל לפי מה שכתבנו ניחא דלכ\"ע אזלינן בתר התחלת הדבר ולר' ישמעאל זוכה בו המשמר שחל בר\"ה של יובל משום דמר\"ה התחיל היובל ואם חל בשבת זוכה משמר היוצא משום דבין השמשות של ר\"ה התחיל היובל וברשות משמר היוצא התחיל היובל ומה שאינו נותן למשמר שחל בו ר\"ה הוא משום דלרבנן אינו מתחיל היובל מר\"ה כי אם מיוה\"כ וכמו שכתבנו. וקושיא זו שהקשינו להרא\"ם שייכא ג\"כ להרב לח\"מ דסבר דלמ\"ד דהיובל מתחיל מר\"ה ונגמר ביוה\"כ שינתן למשמר של יוה\"כ דא\"כ היכא דחל בשבת אמאי קאמר דינתן למשמר היוצא משום דמאמש התחיל היובל דנהי דהתחיל מ\"מ הרי עדיין לא נגמר עד שיתקעו ביוה\"כ. ודע שראיתי בירוש' בסוף מס' סוכה והובא ג\"כ שם בפ\"ד דתעניות הלכה ב' המה יסד דויד ושמואל הרואה באמונתם אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו ע\"כ. ולא ידעתי כוונת הדברים וגם לא ראיתי לרבינו שהביא זה הירושלמי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד דין מקדיש שדה מקנתו כו'.</b> כתב רש\"י בפי' החומש פרשת בחקותי וז\"ל ואם את שדה מקנתו חילוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו אותו שהקדישה ע\"כ. והנה מ\"ש יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה לא ידעתי היכא רמיזא דדמים הקצובים בתורה לא נאמרו אלא בשדה אחוזה אבל שדה מקנה פודין אותה בשוייה כמה שוה עד היובל וכ\"כ ריש פ\"ד מערכין דין כ\"ו כיצד דין מקדיש שדה מקנתו שמין אותה בדמיה כו'. הן אמת שרבינו כתב לעיל בדין י\"ט המקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד הקדש הכהנים נותנים את דמיה כו' וכתב שם מרן ומצאתי כתוב דמיה הכתוב בתורה נ' סלעים ע\"כ (ומ\"ש בספרים שלשה הוא ט\"ס שנתחלף לו בין נו\"ן לגימ\"ל) הרי שכתב דמיה ופירושו הוא דמיה הקצובין בתורה ואם כן הכא נמי דכתב רבינו בדמיה הכוונה היא בדמיה הקצובין לה בתורה ונראה דהא ליתא לפי שכתב שמין אותה כו' ושומא לא שייך בדבר קצוב ועוד שכתב אחר כך בדין כ\"ז וז\"ל כל שדה ששמין אותה להקדש למכור אותה בדמיה מכריזין עליה ששים יום כו' ואי אמרת דגם שדה מקנה יש לו דמים קצובים בתורה א\"כ דין זה דהכרזה דששים יום לא שייך בפ' זה כלל דמלתא דפשיטא היא דהכרזה לא שייך במלתא דדמיו קצובים בתורה אלא ודאי דרבינו אדסמיך ליה קאי דהיינו אשדה מקנה ועלה קאי דיני הכרזה גם בההיא שכתב מרן מצאתי כתוב אף שרש\"י פירש כן בפירוש בסוגית הגמרא דאמרינן דר' יהודה גמר קדש קדש ממקדיש בית וכן פירש רבינו עובדיה במתני' מ\"מ נראה לי דסתמיות דברי רבינו היא דס\"ל דכהנים פודים בשויונה ונראה דאין כאן הכרזה שאפי' אם בא אחר להוסיף בדמים אין שומעין לו אלא שמים אותה כמה היא שוה ונותנים דמיה ותהיה אחוזה להם לפי שקצבה זו שנתנה תורה דחמשים שקל אינו אלא בפודה קודם היובל אבל כל שבא היובל ולא נפדה בטלה קצבת התורה ולא אזלינן אלא בתר שוייה ולא ידעתי כפי סברת רש\"י הגע עצמך שקרקע זה אינו שוה דמים הקצובים לו מן התורה הנאמר שהארץ לעולם תהיה עומדת ברשות ההקדש הא ודאי לא יתכן אלא ודאי דכיון שעבר יובל ולא נפדה שמין אותו ונותנים הכהנים דמיו ותהיה אחוזה להם ולסברת רש\"י יש לדקדק שכתב שהכהנים נותנים חמשים שקל לפי שדבר פשוט הוא שחמשים שקל הוא דוקא בהקדיש אחר היובל מיד וגאלה מיד צריך שיתן חמשים שקל אבל כל שנגאלה אחר שנים רואין כמה שנים יש משעת הפדיון עד שיבוא היובל ולפי ערכם יתן והנה הכא שלא נגאל נהי דלא מצינן למימר דניזיל בתר פדיון שהרי בזה לא היה פדיון אבל ניזיל בתר שעת ההקדש ואפשר דלעולם אזלינן בתר שעת ההקדש ומה שפירש חמשים שקל מלתא פסיקתא קאמר דהיינו היכא דהקדיש תיכף אחר היובל דהא קרא בהכי מיירי אבל לעולם דאם היה ההקדש י' שנים אחר היובל דנותן לפי הערך של ארבעים שנה שהרי אחר שיהיה גואל לפי ערך זה היה נותן ולמה יגרע כחו של כהן. ומיהו נ\"ל דלדעת רש\"י לעולם הכהנים נותנים חמשים שקלים דדוקא בפודה קודם היובל דחוזר לכהנים ביובל נתנה תורה קצבה לשנים שיש עד היובל אבל הכהנים שהיא אחוזה להם לעולם נותנים קצבה שלמה של נ' שקלים ואע\"פ שגם הבעלים כשפודים אינם נותנים אלא לפי חשבון השנים אע\"פ שאינה יוצאה מ��חת ידיהם מ\"מ התורה לא חלקה בפדיון בין בעלים ובין אחרים אבל כהנים כשפודים שאין רשות לאחרים בה ונשארה להם לאחוזה צריכים ליתן קצבה שלמה דהיינו נ' שקלים ומ\"מ כבר כתבתי דלדעתי סברת רבינו היא דכהנים פודין אותה בשוייה. והנה נחזור לענינינו דסברת רש\"י הלזו שכתב גבי שדה מקנה דגואל לפי דמים הקצובים בשדה אחוזה לא ידעתי היכא רמיזא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: <br><b>ודע </b>שמדברי רש\"י הללו היה נראה דלעולם שדה מקנה אינה חוזרת לבעלים הראשונים אלא היכא דנפדית או שמכרה הגזבר לאחר או שגאלה המקדיש אבל אם לא יצאת מתחת יד הקדש אינה יוצאה לבעלים הראשונים ואפשר שהטעם הוא משום דאין הקדש יוצא מידי פדיון אך קשה דכיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כי נמי לא יצאה מיד הגזבר אמאי לא תחזור לבעלים הראשונים ורבינו כתב בפירוש ואפילו שלא נפדית והרי היא יוצאה מיד ההקדש ה\"ז חוזרת למוכר. וראיתי להתוספות בספ\"ו דערכין שכתבו שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפום ריהטא משמע אם גאל אחר מיד הגזבר לפני היובל ורש\"י פירש בפי' החומש שלו דאפילו לא גאלה אחר אלא שעדיין היא ביד הגזבר תצא בחנם ביובל לבעליה הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע\"כ. ונראה שגירסתם היתה בדברי רש\"י או אם לא נגאלה בשנת היובל כו' ומאי דלא נקט רש\"י אלא שתי חלוקות דהיינו היכא דמכרה לאחר או שלא נגאלה כלל והרי היא ביד הגזבר ולא נקט נמי היכא דגאלה המקדיש משום דפירושא דקרא שתחזור לבעלים הראשונים לא איצטריך להיכא שהוא ביד המקדיש דפשיטא שיחזירנה לאשר קנהו מאתו ודוקא היכא דהיא ביד הגזבר או שלקחה אחר מיד הגזבר איצטריך קרא לומר שתצא הקרקע לבעלים הראשונים והרא\"מ גירסתו היתה כגירסתנו ולא ידעתי למה לא נתעורר בכל מה שכתבנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גאלו אחר מיד ההקדש וכו'.</b> פ\"ח דערכין ל\"ג ופסק כרב הונא דתניא כוותיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית כו' וכו'.</b> יש להסתפק בדין זה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן. והנה ממ\"ש בדין ז' ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו' נראה דס\"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דפ' המנחות (דף ק\"א) מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפילו בדוקין שבעין פסיל מש\"ה גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח וכן כתבו התוס' בפ\"ו דזבחים (דף נ\"ט)דדין זה הוא מדרבנן והביאו ראיה זו שכתבנו. וראיתי להתוס' בפרק פרת חטאת (דף קי\"ג)שהקשו לרש\"י דרצה לומר דכי ממעטינן קדשי בדק הבית הוא אפי' בתמימים והביא ראיה מפרת חטאת שהיא תמימה ונתמעטה לפי שאינה ראויה לבא אל אהל מועד ועל זה הקשו עליו דאינה ראיה דשאני מתפיס תמימים דאמרינן בסוף תמורה דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם ע\"כ. ולפי מ\"ש שדין זה אינו אלא מדרבנן לא ידעתי מה הקשו לרש\"י דס\"ל דקרא מיעט אף התמימים דומיא דפרת חטאת. ואם כוונתם דאף בלא בקיאות זה עדיין יש לחלק בין פרת חטאת לקדשי בדק הבית התמימים מכל מקום הבקיאות שהביאו לא ידעתי לאיזה תכלית הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית כו'.</b> כתב מרן פ\"ק דתמורה אמרינן דעובר אף בל\"ת ואיני יודע למה השמיטו רבינו ובספרי איתא הכי דברי ר' יהודה וחכ\"א אין בו לא תעשה ופסק כחכמים ועיין בס\"פ כל שעה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את בהמתו סתם כו'.</b> עיין בלח\"מ סוף פ\"ה מהלכות מעשה הקרבנות ובס' קרבן חגיגה סי' ע\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת כו'.</b> דברי רבינו הם משנה ערוכה בפ\"ד דשקלים משנה ו' דמיירי בקטורת והכי אמרי' בפ\"ק דכריתות (דף ו') והתם מוקמינן לה באחד מסמני הקטרת ומשכחת לה נמי באותה שנותנין לאומנין בשכרן והכי מוקי לה בירוש' ומשום הכי כתב רבינו שתי האוקמתות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המקדיש בהמה בחייה וכו'.</b> עיין במ\"ש מרן לקמן רפ\"י מה' בכורים דין ב' ועיין במ\"ש התוס' בכורות (דף כ\"ו) ד\"ה התולש. ומ\"ש לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה כו' עיין בספ\"ה דמס' מעילה ובמ\"ש רבינו פ\"ו מה' מעילה דין ו' ועיין בתוס' פ' אחרון דתמורה (דף נ\"ג) ד\"ה כדתניא ועיין בתי\"ט פ\"ה דמעילה משנה ג' ודוק. כתבו התוס' ר\"פ ראשית הגז דאפי' העמיד והעריך כל שלאנפדית בחייה תקבר וכן הוא דעת רבינו דנקט ותפדה לאשמועינן דבעינן פדיה מחיים יע\"ש שיש ללמוד דגיזה דקדשים אף שהם מטלטלים אינן נפדים לפי שמתחלה היו מחוברים בבהמה שהיא בת העמדה והערכה: "
+            ],
+            [
+                "<b>שחט בה שנים או רוב שנים כו'.</b> הכי איתא בפ\"ב דחולין (דף ל') וכ\"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אך התוס' פ' מרובה (דף ע\"ו) כתבו דאין העמדה והערכה לנשחטה כהלכתה וההיא דשחט בה שנים כו' מיירי בישראל בטמאה או בעכו\"ם בטהורה דאינה ניתרת באכילה זו וההיא דפ\"ב דחולין משום דלא שחט עדיין רוב שנים וכ\"כ בפ\"ה דבכורות (דף ל\"ב) ד\"ה הא לאחר שחיטה. ולפי זה ניחא ההיא דפ\"ק דשבועות (דף י\"א) דפריך הא בעינן העמדה והערכה וכ\"כ בר\"פ כסוי הדם (דף פ\"ד) ועיין בחידושי הרשב\"א שם. ודעת רבינו הוא כהראב\"ד שהביא שם הרשב\"א והרמב\"ן דחה דברי הראב\"ד כמבואר שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן האומר ראש עבד זה וכו'.</b> כתב מרן ע\"ד הראב\"ד אילו לא היה קשה אלא מעבד הו\"א דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו\"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל. ועיין בתשובת הרשב\"א סי' שס\"ה ובס' ברכת הזבח דף ז' ע\"א ודוק. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"ד מהלכות אבל יע\"ש באורך): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים כו'.</b> מרן ז\"ל תמה דלמה פסק כרבנן דרב פסק כר' יהודה בן בתירא דאמר סתם חרמים לבדק הבית. ועיין בלח\"מ שכתב טעם נכון למה פסק כרבנן וכ\"כ הרב החינוך ועיין בס' ברכת הזבח דף קס\"א ע\"א. ול\"נ שטעמו הוא מההוא דאמרי' בתמורה (דף ל\"ב) א\"ר הונא קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום מ\"ט אמר קרא כל חרם קדש קדשים הוא לה' ורב ס\"ל כרבנן דמוקמי האי קרא בהתפסה דהקדש עילוי וס\"ל לרב הונא דהא דאמרינן מלמד שחל על קדשים היינו דוקא חרמים דלה' אבל לר' יהודה לא מתוקם האי דרשה דהא לדידיה קרא לאו בהתפסת עילוי מיירי שנמעט ממקרא התפסת חרמי כהנים וכ\"כ התוס' דהך דרשה הוי לרבנן וכן נראה מדברי רש\"י שכתב חרמי כהנים היינו סתם חרמים כו'. ויש לדקדק בדבריו דמי הזקיקו לפסוק כרבנן אלא נראה דס\"ל דהך דרשה הוי דוקא אליבא דרבנן והוקשה לו מלישנא דחרמי כהנים דמשמע דסתמן לא הוי לכהנים לזה כתב דהיינו סתם חרמים וכיון דרב הונא פסק כרבנן פסק רבינו כוותיה ואע\"ג דרב הונא איתותב לא איתותב במה שפסק כרבנן דהא סתמ�� דתלמודא פריך והא רב הונא קרא קאמר ואי איתא דס\"ל דהלכתא כר' יהודה אימא דקרא לאו בהתפסה דהקדש עילוי מיירי וכר\"י וא\"כ אזדא לה דרשה דרב הונא. אלא ודאי דס\"ל דהלכתא כרבנן ומש\"ה פריך והא רב הונא קרא קאמר ועולא נמי דקאמר אמר קרא חרם כל חרם ע\"כ כרבנן ס\"ל דקרא מיירי בהתפסת הקדש עילוי ומרבה מכל אפי' חרמי כהנים. ודע דהרא\"ש פסק כר\"י הובאו דבריו בטוי\"ד סי' ש\"ו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לוקחים כל מה שיש לו ואפי' תפילין שבראשו.</b> ומיהו ס\"ת הוי בעיא דלא איפשיטא בפ' מי שמת (דף קנ\"א): "
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין חרמי כהנים לחרמי שמים כו'.</b> כתבו התוס' מפ' בתרא דתמורה (דף ל\"ב) דחרמי בד\"ה בין באומר חפץ זה בין באומר הרי עלי מנה אבל בחרמי כהנים לא שייך כי אם באומר חפץ זה אבל באומר הרי עלי לחרמי כהנים לא אמר כלום יע\"ש. ואין לוקין על לאו זה לפי שלא עשה כלום שהרי לא קנה לוקח כן כתב רבינו פ\"ו דבכורות דין ח'. עיין בפ\"ק דגיטין (דף י\"ב) שפירש\"י דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה והתוספות והרשב\"א שם הקשו עליו וכתבו דהקדש חייל אפחות משוה פרוטה יע\"ש. (א\"ה עיין בני חיי בחדושיו לגיטין שהקשה על רש\"י מההיא דקדושין, ולק\"מ דשאני התם דאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה אבל בהקדש יש מקדיש פחות מש\"פ וזו היא ששנינו אחד המרבה כו' וזה דוקא אין דעתו שיחול על פחות כדי להיות לוה ואוכל ועושה ופורע וא\"א לו בענין אחר כדי להתפרנס): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המקדיש קדשי ב\"ה למזבח כו'.</b> בפ' בתרא דתמורה (דף (דף ל\"ב) קדשי ב\"ה שהתפיסו בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום ופירש רש\"י דגופייהו לא מיפקע מב\"ה וטובת הנאה לא שייכא בהו ע\"כ. ולא ביאר רש\"י למה לא יתן דמיהם היכא דהוו נדר כמו מתפיס קדשי מזבח לב\"ה. ואפשר דלא שייך בקדשי ב\"ה האי מלתא משום דמדאפרשיה נפטר מנדרו דדוקא באומר הרי עלי עולה כל כמה דלא זכה מזבח לא נפטר מחיובו אבל האומר הרי עלי לב\"ה מכי אפרשיה אף שלא בא לידי גזבר נפטר מחיובו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. ובחרמי כהנים אעיקרא דדינא לא שייך בהו נדר דהאומר הרי עלי לכהנים לא אמר כלום וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה והאמר ומש\"ה לא הוצרך רש\"י לתת טעם בין במתפיס קדשי ב\"ה או חרמי כהנים אלא למה לא יתן כפי טובת הנאה. ונראה דרש\"י אזיל לשיטתיה דפירוש טובת הנאה הוא דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חבירו כדי שיתן עולתו לבן בתו כהן והאי טובת הנאה לא שייך בקדשי ב\"ה. אך התוס' (דף ל\"א) הכריחו דפי' נותן בה טובתה הוא כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע\"פ שאינו רשאי ולפי זה הקשו על רש\"י דגם בקדשי ב\"ה שייך טובת הנאה כמו קדשי מזבח וכתבו דטעמא דלא שייך התפסה בקדשי ב\"ה משום דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותה כשהוממו אבל בקדשי ב\"ה שהקדישו אין לבעלים עליהם יותר משאר בני אדם לפיכך אין בידו להתפיס ע\"כ. וכן רבינו כתב טעם התוס' לפי שבפי' נותן את טובתה כתב כדברי התוס'. ונראה שדקדק רבינו לומר ה\"ז עולה או שלמים למעט האומר ה\"ז לעולה או לשלמים משום דכי קאמר הכי לדמי קאמר וכמ\"ש רבינו בפט\"ו מה' מעשה הקרבנות אמר הרי עלי בהמה טמאה הרי אלו עולה לא אמר כלום אמר אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. וה\"נ דכוותה. ויש לדקדק למה לא כתב רבינו דחרמי כהנים שהתפיסו בין לקדשי מזבח בין לקדשי ב\"ה לא עשה ולא כלום וכדתניא בסוף תמורה. ונראה דחרמי כהנים פשיטא ליה דלא שייך בהו התפסה דהא ליכא טובת הנאה לבעלים שהרי בין קרקע בין מטלטלים נותנים לכהנים שבאותו משמר וכמ\"ש רבינו לעיל אך בקדשי ב\"ה דשייך טובת הנאה. וכמו שכתבנו לעיל הוצרך לכותבו ולתת טעם לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ודע דלרש\"י מטלטלי דחרמי כהנים תלוי במחלוקת דלמאן דלא מקיש מטלטלין לקרקעות שייך ביה התפסה ונותן את טובתה כמו מקדיש קדשי מזבח. אך לדעת התוס' ורבינו אינו תלוי במחלוקת דלא מיבעיא טובת הנאה דקדשי מזבח דהא לא שייך בחרמי כהנים משום דליכא מצוה להחרים לכהנים וליכא למימר כמה אדם רוצה ליתן להחרים אלא אפי' טובת הנאה דמקדיש ברור ליתיה במקדיש חרמי כהנים משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכמו שביארו התוספות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש עולה לבדק הבית אין בה אלא עכוב גזברין בלבד כו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ה) אמר עולא אמר קרא כל חרם ומי אמר עולא הכי והאמר עולא מתפיס עולה לב\"ה אין בה אלא עכוב גזברין בלבד מדרבנן וקרא למעילה אתא. ורש\"י פירש דמן התורה אינו חייב דמים בהתפסת קדשי מזבח בין לב\"ה בין לכהנים אלא מדרבנן וקרא לא אתא אלא למעילה ומן התורה ליכא כי אם עכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבואו הגזברים ויעמדו על גבה כדאמרינן היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. והנה פירושו מתמיה דא\"כ אמאי אסיקו לרב הונא בתיובתא אימא דרב הונא מן התורה קאמר אך מדרבנן מודה דאיכא חיוב דמים ובברייתא דקתני קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים מה שעשה עשוי הוי מדרבנן אבל התפיסן לקדשי ב\"ה איכא חיוב דמים מן התורה ומפיק לה מלה'. ונראה שזו היא קושית התוס' שהקשו דא\"כ תיקשי ליה מתני' וברייתא דלעיל דאמר מקדישים אותה הקדש עילוי, ומאי קושיא אימא דרבנן, אלא כוונתם היא דא\"כ אמאי אסיקו לרב הונא בתיובתא. ואפשר היה לומר דאה\"נ דלפי האמת ליכא תיובתא לרב הונא אך בתחלה לא אסיק אדעתיה סתמא דתלמודא דמאי דתנינן הקדש עילוי הוי מדרבנן. עוד הקשו התוס' דבסוף ערכין דריש מקרא דכל חרם שהחרם חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ובגמ' פריך לרבי יהודה דחרם חל על קדשים מנ\"ל ומשני ס\"ל כר' ישמעאל דמפיק ליה מקרא דתקדיש אלמא מן התורה הוא. ויש לדחוק ולומר דלעולם אף דנימא דליכא אלא עכוב גזברין איצטריך קרא לאשמועינן זה דשייך בהו התפסה והגזברים צריכים לעמוד על גבה כדין בעלים וחכמים לא היו גוזרים דמים ושיהא אסור לשחטה עד שתפדה אלא לפי שראו דמן התורה איכא התפסה דהא איכא עכוב גזברין ועמדו והוסיפו שצריך שיתן דמיה. אבל אי מן התורה לא הוה שייך בה שום התפסה אפי' לעכוב גזברין פשיטא שחכמים לא היו מתקנין שיתן הקדש עילוי. והנה אף דנימא דקרא דכל חרם איצטריך לה' דכתיב בסיפא דקרא הוי מיותר ולא יבצר מאחד משני חלוקות, או שנאמר דאתא קרא דלה' לרבות הקדש עילוי דאי לא הו\"א דליכא אלא עכוב גזברין בלבד קמ\"ל לה' דצריך ליתן העילוי לה', או דקרא דלה' אתא למעט חרמי כהנים דוקא לה' איכא התפסה ולפי דרשא זו אכתי לא ידענו במתפיס לב\"ה אי ס\"ל דאיכא הקדש עילוי מן התורה ממשמעות דכל חרם קדש קדשים ואייתר קרא דלה' למעט או דאעיקרא דדינא אף במתפיס לב\"ה ליכא כי אם עכוב גזברין ולא ניחא ליה למידרש קרא דלה' לרבות אלא למעט חרמי כהנים דפשטא דלה' למעט הוא וסוגיא דשמעתא הכי אזלה דרב הונא מיעט מלה' חרמי כהנים ולפי זה ליכא בהו התפסה כלל אפי' מדרבנן משום דכיון דמיעט להו קרא מדין התפסה לגמרי ממעט ואפשר ג\"כ דלרב הונא אף במתפיס לב\"ה ליכא התפסה אלא לעכוב גזברין וכיון שכן ע\"כ מתפיס לחרמי כהנים ליכא בזה אפי' עכוב גזברין וכיון שכן ליכא בהו עילוי דמים מדרבנן דכיון דאין להם שום התפסה מן התורה פשיטא דלא תקנו חז\"ל שום דבר. ולפי זה אותיבו לרב הונא מברייתא ואסיק בתיובתא ומקשה והא רב הונא קרא קאמר כלומר לה' דכתיב דבא למעט וניחא טפי לומר דבא למעט מלומר דבא לרבות אמר עולא אמר קרא כל חרם וכיון דבפירוש ריבה קרא חרמי כהנים להתפסה ע\"כ לה' לא אתא למעט אלא לרבות ופריך ומי אמר עולא דקרא אתא לרבות והא אמר עולא המתפיס עולה לב\"ה אין בה אלא עכוב גזברים וא\"כ ע\"כ קרא דלה' אתא למעט חרמי כהנים ומשני אלא ודאי דהקדש עילוי לא הוי אלא מדרבנן דקרא לא קאמר אלא עכוב גזברין וקרא דלה' אתא למעילה ומה שכתב רש\"י ועולא כי תרצה מדרבנן תרצה וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי לדרשא דכל דהא אפי' לפי האמת איצטריך לרבות חרמי כהנים להתפסת עכוב גזברין אלא קאי אדרשא דלה' דהוה ס\"ד דאתא לרבות הקדש עילוי. ומכל מקום דוחק גדול הוא כל זה וצ\"ע. והתוס' פירשו דעולא הכי קאמר אין להקדש בגוף הבהמה אלא שהגזברים יעכבו אותה מלשוחטה עד שישומו אותה ואז יהיה דמי השומא לב\"ה אבל לא יוכלו לעכב עד שיפדנה משום דאין להקדש בגוף הבהמה כלום ועל זה הקשו בגמ' דכיון דעולא ס\"ל דאיכא התפסה במתפיס לחרמי כהנים א\"כ ע\"כ דהחרמים חלים על גוף הבהמה דאי לא לא שייך התפסה בחרמים דהא האומר הרי עלי לחרמי כהנים לא אמר כלום ומשני מדרבנן כלומר מדאורייתא אינו חל כלל על גוף הבהמה ומדרבנן הוא חל על גוף הבהמה ואסור לשוחטה ועיקר קרא ודאי אתא לומר שחל על קדש לכל הפחות להתחייב מטעם חוב, ולפי דרך זה המתרץ לא חידש שום דבר אלא דהמקשה היה סבור דאי אמרת דאין להקדש בגוף הבהמה א\"כ לא שייך התפסה בחרמי כהנים והמתרץ השיב דאפילו הכי גזרת הכתוב היא שאף על פי שאין להקדש בגוף הבהמה כלום שיתחייב מטעם חוב וכמו שכתבו בד\"ה גופא ולפי זה לא היה צריך לומר דמדרבנן חל על גוף הבהמה שהרי בזה לא הועיל כלל לתרץ מה שהקשה לעולא מדידיה לדידיה אלא דקושטא דמלתא קאמר דמדרבנן מיהא חל ההקדש על גוף הבהמה דזה מוכרח הוא כדי ליישב הברייתא דתני אסור לשוחטה עד שתפדה והא דקאמר וקרא למעילה הוא דאתא ולפי דברי התוס' קרא להתפסה אתא התלמוד לא קאי אלא אלה' דדריש רב הונא למעט לעולא למאי אתא כיון דדרש כל לרבות וקושיא זו אה\"נ דהיה יכול להקשות תיכף ומיד דקאמר אמר קרא כל חרם אלא שבתחלה הקשה לעולא מדידיה לדידיה ולבסוף פריך מיתורא דקרא. ואפשר נמי לומר דהשתא תגדל הקושיא ביותר דמנא לן חדוש זה דאע\"ג דאין ההקדש חל על גוף הבהמה שייך התפסה בחרמי כהנים היה לנו לדרוש לה' למעט וכמו שדרש רב הונא ומשני למעילה הוא דאתא לה' וקרא דכל ע\"כ רבה חרמי כהנים להתפסה וגזרת הכתוב היא. ויש להסתפק לפי האמת דאף דאין ההקדש חל על גוף הבהמה מ\"מ שייך התפסה מגזירת הכתוב שיתחייב משום חוב אדם האומר הרי עלי לחרמי כהנים מנה אם יתחייב מגזרת הכתוב מטעם חוב דהיא היא או דלמא חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו והיכא דאתמר אתמר ולזה דעתי נוטה: <br><b>עוד </b>כתבו התוס' בשם ר\"י דפריך תלמודא מעולא דאמר המתפיס עולה לב\"ה ולא אמר לחרמי כהנים ש\"מ דסבר דחרמי כהנים לא אמר כלום כרב הונא וקשיא לעולא דדרש מכל להתפיס מחרמי כהנים ומשני מדרבנן הוא דדרש מכל חרם דחרמי כהנים לא שייך בהו התפסה כי אם מדרבנן ולפי פי' זה ניחא סוגית הגמרא דקאמר לעולם דרבנן וקרא למעילה הוא דאתא. אך קשה דאכתי תיקשי לר\"י מה שהקשו בתחלת הדבור לרש\"י דהא תני בברייתא מחרימין אותם חרמי כהנים ובמתני' נמי תני ומחרימין אותם וכי תימא דהוי מדרבנן לרש\"י נמי לא תקשי דמוקי לה מדרבנן. ונראה דר\"י לא בא אלא לתרץ מה שהקשו דלפי האמת דרשינן בסוף ערכין מקרא התפסה לזה תירץ ר\"י דהיינו דוקא במתפיס לב\"ה אבל מה שהקשו ממתניתין ומברייתא לא קשה לר\"י דאיכא לאוקמינהו לפי המסקנא מדרבנן. ודע דאף לר\"י אין הקדש ב\"ה חל על הבהמה דהא קאמר אין בה אלא עכוב גזברין דמשמע דאתא למעט דבר אחר וזהו שהקשו בגמ' מדתניא אסור לשוחטה עד שתפדה ומש\"ה בחרמי כהנים ליכא התפסה מן התורה לר\"י דכיון דאין ההקדש חל על גוף הבהמה הוה ליה כאומר הרי עלי מנה לחרמי כהנים דלא אמר כלום וכי תימא מדרבנן מיהא ליחייב באומר הרי עלי מנה כמו מתפיס לחרמי כהנים הא ליתא משום דשאני מתפיס דכי היכי דתקנו במתפיס לב\"ה יהיה ההקדש חל על גופה דהא אסור לשוחטה הכי נמי תקנו במתפיס לחרמי כהנים ומש\"ה שייך בהו התפסה אבל באומר הרי עלי דליכא מידי שיחול עליו החרם פשיטא דלא אמר כלום אפי' מדרבנן. עוד כתבו התוס' דקשה לפי' ר\"י דמאי פריך תלמודא קדש קדשים כתיב הא האי קרא דקדש קדשים לא מיירי בחרמי כהנים לפי' ר\"י דהא עולא לא דרש כל לרבות חרמי כהנים ותירצו דסמיך אקרא אחרינא דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם וגו' וקודש קדשים דקאמר לאו דוקא אלא קודש לה' ואי לאו לה' דכתיב בקרא דכל חרם דהוא מיותר לא הוה שמעינן מקרא דקודש לה' מעילה והא דדרשינן מעילה מקרא דלה' אע\"ג דקרא לא איירי אלא בחרמי ב\"ה מ\"מ לה' קאי ארישא דקרא דכתיב לא ימכר ולא יגאל דפשיטא דמיירי בחרמי כהנים והתוס' לא הוקשה להם אלא מקדש קדשים דפירושו התפסה דלפי פי' ר\"י לא מיירי בחרמי כהנים. עוד כתבו דאפי' דלא דרש כל לרבות חרמי כהנים מ\"מ מודה דפשטיה דקרא דקדש קדשים קאי לחרמי כהנים דכתיב מקמיה לא ימכר ולא יגאל והיינו חרמי כהנים דאין להם פדיון דאלו חרמי ב\"ה אדרבא כל עיקרן לפדיון קיימי ומיהו מ\"מ היה צריך יתור לרבות להקדש עילוי משדה קדש לה' דמשמע דממעט להו אבל לענין מעילה מפשטה שמעינן ע\"כ. ולא ידעתי היכי ממעט קדש לה' הקדש עילוי לחרמי כהנים וגם בתירוץ דסמיך אקרא אחרינא יש לדקדק בדבריהם. ודע שדעת רבינו הוא כפי הפירוש הא' דתוס' דאפי' מתפיס לחרמי כהנים איכא הקדש עילוי מן התורה שהרי סתם וכתב מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי ב\"ה ולא חלק ביניהם משמע שדינם שוה ולא אתא עולא ללמדנו אלא שאין ההקדש ולא החרם חל על גוף הבהמה. נמצא דשלש מחלוקות בדבר לרש\"י ליכא הקדש עילוי מן התורה אפי' במתפיס לב\"ה ולרבינו והתוס' איכא הקדש עילוי מן התורה אפי' מתפיס לחרמי כהנים ולר\"י במתפיס לב\"ה איכא הקדש עילוי מן התורה אבל במתפיס לחרמי כהנים ליכא הקדש עילוי כי אם מדרבנן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו נדבה והחרימן כו' וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה </b> ע\"כ. נראה מדבריו דדוקא גבי נדר שחייב באחריותו כופין את המתפיס שיפדנה כיון שעל כל פנים צריך לקיים נדרו אבל בנדבה שכבר נפטר מחיובו אין כופין את המקדיש לפדות אלא כל הנותן שיעור טובת הנאה יקריבנה וכן גבי בכור כתב כן לפי שאינו חייב באחריותו וכן כתב הרב בעל לחם משנה ואף שרש\"י בסוף ערכין ובפ' יש בקדשי מזבח פירש דמקדיש נותן טובת הנאה פשיטא דמודה לרבינו דאם אינו רוצה לפדות אין כופין אלא דרש\"י אורחא דמלתא נקט דאם המקדיש ירצה להקריבה צריך ליתן כפי האומד של טובת הנאה. ויש להסתפק במה שכתבנו לעיל דאליבא דכ\"ע אין ההקדש חל על גוף הבהמה דאין דין זה אמור אלא בעולה ודומה לה אבל בשלמים אליבא דר\"י הגלילי דאמר ממון בעלים הוא אפשר דהקדש חל על גופה. והיה נראה להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ\"ח דפסחים דף צ' דהא דאמרי' המוכר עולתו ושלמיו דלא אמר כלום לא מיתוקמא כרבי יוסי משום דלדידיה המכר קיים בשלמים משום דממון בעלים הוא והיה נראה דכ\"ש במקדיש דחל. ואפשר לדחות ולומר דדוקא מכר מוציא מיד קדשי מזבח אבל הקדש לא משום דע\"כ לא אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא להוציאו מחולין לקודש אבל מקודש לקודש אפשר דלא וכההוא מ\"ד דלא טענינן ליתמי היכא דהוו יתומים מיתומים. וכן יש להסתפק אם יתרבה האומד בשלמים לפי שהבשר נאכל לבעלים ומלבד האומד דכמה אדם נותן להקריב דורון איכא נמי אומד דבשר ולבאר כל זה צריך להאריך בדברי ר' יוסי הגלילי מאימת הוו ממון בעלים אי קודם שחיטה או לאחר שחיטה והדבר צריך אריכות דברים ובמקום אחר הארכתי בזה. ודע דמדקאמר עולא המתפיס עולה לב\"ה נראה קצת מדלא קאמר המתפיס קדשי מזבח דדוקא נקט עולה אבל שלמים אפשר דהקדש חל על גוף הבהמה ונראה שהוא דקדוק נכון ונפקא מינה שיהיה ההקדש חל על גופיה שיתחייב המועל ב' מעילות אחת משום קדשי מזבח ואחת משום קדשי ב\"ה וכדאמרינן בפ' יש בקדשי מזבח ומועלין ב' מעילות. ודע דהא דלא אמרינן גבי נדבות אומד בבכור שהוא כמה נותן כדי שיתן לבן בתו כהן כתבו התוס' בפ' בתרא דבכורות דף כ\"ג ד\"ה הקדש דאומד דבכור לא שייך אלא בדבר הנאכל א\"כ גבי דבר שאין נדר ונידב שייכא טובת הנאה זו אבל בדבר הנידר ונידב שייכא אידך טובת הנאה ואין כונתם בדבר שאין נידר ונידב כגון חטאות ואשמות דאלו פשיטא דדין נדר יש להם שהרי חייב באחריותן כיון שהם קרבנות חובה אלא כונתם היא כגון בכור ומעשר דכיון דלא הוו דורון לא שייכא בהו אלא טובת הנאה דבן בתו כהן. ומאי דאיכא בין שני חלוקים הללו הוא מעשר בהמה דלפי הפי' הא' דינו כדין שלמי נדבה וכמ\"ש רבינו וכפי החלוק השני דינו כבכור. ויש לדקדק דהתינח דבדבר שאין נידר ונידב לא שייך אומד דכמה אדם נותן להעלות עולה שאינו חייב בה ומשום דאינו דורון אך בדבר הנידר ונידב אמאי לא שייך בה אומד דבכור וע\"כ צריכין אנו לטעם א' דאומד דבכור לא שייך אלא בדבר הנאכל לכהנים ומדכתב רבינו המחרים את המעשר הרי זה כמחרים שלמי נדבה לפי שאינו חייב באחריותו ע\"כ יש לדקדק דהוה ליה למימר הרי זה כמחרים קרבן נדבה ואי ס\"ל דבשלמים איכא אומד טפי אומד דכמה אדם נותן להקריב קרבן שאינו חייב והבשר נאכל לבעלים ניחא דדמה המעשר לשלמים לפי שהוא נאכל לבעלים. וראיתי להרא\"ם בפ' ראה בפסוק כל הבכור שכתב אבל מה שפירש פה מקדישו אתה הקדש עילוי נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו ובפ' המקדיש את שדהו פירש מקדישו אתה הקדש עילוי להעלותו בדמים ויתן טובת הנאה לכהן צ\"ע. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דפשיטא דאם התפיס לב\"ה העילוי לב\"ה ואם התפיס לחרמי כהנים העילוי לכהנים וכמ\"ש רבינו וכמו שפי' רש\"י בפ' יש בקדשי מזבח ובמקדיש אותה הקדש עילוי שייכי שני החלוקות שאף חרמי כהנים נקראים קדש שהרי יש בהם מעילה אליבא דכ\"ע. ורש\"י אגב דבאידך מתני' דמפיק להקדש עילוי מקרא דכל חרם פירש שהוא לכהן משום דקרא בסתם חרמים ואליבא דחכמים סתם חרמים לכהנים פירש נמי איד�� מתני' דרבי ישמעאל דכותה דמיירי במקדיש לחרמי כהנים ובפי' התורה פירש כפשוטו דסתם קדשים לב\"ה ותקדש הוא לב\"ה ולפיכך פירש דטובת הנאה לב\"ה. וראיתי לרבינו נתן בעל הערוך שכתב בערך על עלה דמתני' דמחרים אדם את קדשיו אם נדר נותן דמיהן פי' שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו וכיון דלא סגי דלא מקריב ליה נותן דמיו לב\"ה אם נדבה הוא אותם קדשי מזבח שהקדיש לעילוי כיון דלא אמר הרי עלי אלא אמר הרי זו עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לב\"ה אלא דמי טובת הנאה ומהו טובתה כמה אדם כהן אחד ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעל השור שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו כדי שיזכה בעורו שאינו רשאי כהן זה להעלותו אלא בזמן משמרתו וכמה שאותו הכהן רוצה ליתן כן הוא חייב ליתן לב\"ה ע\"כ דבריו. ופירושו תמוה דאומד זה לא נאמר במשנה כי אם גבי בכור אבל בנדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן להקריב דורון לקונו אע\"פ שאינו חייב ואף לגבי בכור נקט כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו ופי' רש\"י אבל בן בנו כהן או בן אחותו כהן דהא דיהיב להאי טובת הנאה הוי כהן לא מצי יהיב ליה אגרא. ואע\"ג דלאו משום דידיה יהיב ליה כיון דלדידיה נמי זה הבכור נראה ככהן המסייע בבית הגרנות כו' ולפ\"ז יש לתמוה היכי קאמר כמה אדם כהן כו'. ואולי שדין זה לא נאמר אלא במתנות כהונה כמו תרומות ומעשרות ובכור וכדומה אבל ההקרבה שזוכה בעורה לא הוי מתנות כהונה ומותר להעלותה בדמים. עוד יש לדקדק דאומד זה דרבינו נתן לא הוי אלא לעולה דהוי העור לכהנים אבל שלמים דאין העור לכהנים לא למדנו היכי אמדינן ליה ואולי דגבי שלמים שייך נמי אומד זה משום חזה ושוק שזוכה הכהן א\"נ בשלמים צריך ליתן כל הדמים שהרי הבשר נאכל לבעלים ולא הוצרך לאומד זה דכתב רבינו נתן אלא לעולה שכולה כליל ובמתני' נמי לא נקט דינים אלו כי אם בעולה ומ\"מ פי' רבינו נתן צריך אצלי תלמוד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש ידי עבדו וכו'.</b> בפ\"ק דגיטין (דף י\"ב) ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו וכו'.</b> בפ\"ד דגיטין (דף ל\"ט) מוקמינן לה כרבי מאיר דאית ליה אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וצ\"ע דרבינו פסק בפ\"א מהלכות אלו דלא כרבי מאיר יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כו'.</b> מי שראה דבר של הפקר ואין אדם סמוך להפקר אלא הוא ואמר כשאזכה תהיה קדש הוי קדש כיון שבידו לזכות כ\"כ הרא\"ש והתוספות נדרים (דף ל\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם דר בו השוכר מעל.</b> עיין במ\"ש רבינו בפ\"ה מה' מעילה דין ה' וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראיה לדבר זה מ\"ש יעקב אבינו כו' והרי האומר לא אפטר מן העולם כו'.</b> מפשט דברי רבינו הללו נראה דס\"ל דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר אין הכונה שקיבל עליו נזירות ותלה הנזירות בזמן דהיינו קודם שיפטר מן העולם ולפי זה יהיה אסור לשתות יין מיד אלא כונתו היא שקבל עליו לקבל נזירות קודם שיפטר ואמרי' ליה דמיד יקבל עליו הנזירות שמא ימות כן פירש הרא\"ש בפ\"ק דנדרים (דף ג') ולפי זה דמה רבינו דין האומר הרי עלי להקדיש לאומר הרי עלי לקבל נזירות. ואי הוה ס\"ל כדברי התוס' שם דמשמע מדבריהם דכונתו היא הריני נזיר קודם שאפטר א\"כ נזיר דומה למקד��ש מעכשיו ולא למקבל עליו להקדיש ולא היה רבינו משוה אותם אלא ודאי כדכתיבנא. הן אמת דמפשט דברי רבינו בריש הלכות נזירות שכתב ה\"ז נזיר מיד משמע דס\"ל כדברי התוס' דאי כדברי הרא\"ש הול\"ל ה\"ז חייב לקבל עליו נזירות מיד. ומ\"מ בין הכי ובין הכי אני תמיה בדברי רבינו דמה ענין נזיר לדבר שלא בא לעולם אי משום דתלה הנזירות בזמן הא ליתא דהא ודאי האומר הריני נזיר לאחר שנה פשיטא דחל עליו הנזירות ודכותה גבי הקדש האומר דבר זה יהיה הקדש לאחר שנה הוי הקדש. וגדולה מזו כתב רבינו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תהיה קדש משיפדה אותה היא הקדש שהרי בידו לפדותה ואפי' היתה ממושכנת לזמן קצוב שהרי בידו לפדותה לאחר הזמן, ואף דנימא דתנאי זה דקודם שאפטר מן העולם חשוב כדבר שלא בא לעולם מ\"מ כיון שבידו לקבל עליו נזירות מיד חל עליו אפי' שתלה אותו בדבר שלא בא לעולם וראיה לזה ממ\"ש רבינו באותו הפרק האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תיקדש ה\"ז מקודשת לכשיקחנה שהרי עתה הוא בידו להקדישה. הרי שאע\"פ שתלה בדבר שאינו ברשותו דהוי כדבר שלא בא לעולם מ\"מ כיון שבידו להקדישה עכשיו חל אפי' בדבר שלא בא לעולם. וכבר השיגו הראב\"ד וכתב זו של נזיר אינה כלום שהרי בידו היא ועוד כי לא ידע מתי יפטר והרי הוא כאילו אמר הריני נזיר מיד. וכוונת דבריו בקושיא זו היא לומר דאף דנימא דהתולה לזמן חשוב כדבר שלא בא לעולם מ\"מ מה שאנו מחייבים אותו להנזר מיד הוא משום דאמדינן דעתיה דכיון דלא ידע מתי יפטר דעתיה הוא לקבל הנזירות מיד והו\"ל כאילו אמר הריני נזיר מיד. וראיתי למרן שהביא השגת הראב\"ד הלזו וכתב שדברי הראב\"ד הם טענה למה ינהוג הנזירות מיד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל דבשלא בא לעולם נדר נדר הנזירות שהרי לא נדר בנזיר וזה פשוט בדברי רבינו. ודבריו הם תמוהים בעיני שדברי הראב\"ד ברור מללו שהם טענה למה יתחייב בנזירות וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>התפיס בה אחרת ואמר זו כזו כו'.</b> כתב מרן דטעמיה דרבינו הוא משום דמדמי התפסה לתמורה וכי היכא דתמורה חלה אפי' בטעות ה\"נ התפסה ובירושלמי דנזיר פ\"ה אמרו בפירוש כ\"ע מודו שאין נשאל על תמורתו. ולא ידעתי לאיזה תכלית הביא מרן ז\"ל זה הירושלמי ודברי הירושלמי הם פשוטים בטעמם דכיון דקי\"ל דתמורה חלה בטעות פשיטא דלא שייך שאלה בתמורה דהא טעמא דב\"ש דקאמרי דאין שאלה בהקדש הוא משום דהקדש טעות הוי הקדש וב\"ה לא פליגי עליה אלא משום דס\"ל דהקדש טעות לא הוי הקדש וכדאיתא בפ' שום היתומים וכיון דתמורה חלה בטעות פשיטא דאין נשאלין עליה ומה ענין זה להתפסה שאנו דנין עליה אם חלה בטעות אם לא. והירושלמי הזה הו\"ל למרן להביאו בפ\"ד מה' נדרים דין ז'. ובעיקר הדין שדמה רבינו התפסה לתמורה הדבר צריך תלמוד דלפי זה מי שאסר את הפת והתפיס דבר אחר בפת אותה ההתפסה חלה אפי' בטעות דומיא דתמורה דהא נדרים דין הקדש אית להו דהא קיי\"ל דיש מעילה בנדרים וכמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' מעילה דין ט'. וכיון שהוכחנו דבנדרים ההתפסה חלה אפי' בטעות מוכרחים אנו לומר דאין נשאלין בה דהא כבר הוכחנו לעיל דהא בהא תליא. וא\"כ דברי רבינו הללו סותרים למ\"ש בפ\"ד מה' נדרים דין י' נשאל על הבשר והותר בו לא הותר בפת דהיכי שייך שאלה גבי בשר כיון דאיסור הבשר חל אפי' בטעות. ואפשר לומר דשאני נדרים דעיקר איסורם הוא מכח התפיסה דהיינו שאוסר עליו אותו הנדר כקרבן וכדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ועליה קאמר קרא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו ואין טעם לחלק בין עיקר הנדר למה שהתפיס בו כיון דכולהו מדין התפסה נגעו בה אבל גבי קרבן או סתם הקדש דעיקר הדבר לאו התפסה הוא אלא שמקדישו אז יש לחלק בין עיקר ההקדש למה שהתפיס בו ועדיין הדבר צריך תלמוד. ודע שהרב קרית ספר הבין כוונה אחרת בדברי רבינו והוא דאף בזו שהקדישה בטעות אם התפיס בה אחרת השניה קדש דאע\"ג דהיה סבור דראשונה קדש אפ\"ה השתא מיהא מקדיש להא אחריתי מדעתו שלא בטעות ואי הוה ידע דהראשונה אינה קדש היה מתפיס זו על בהמה שהיתה קדש ודאי או היה מתפיסה היא עצמה בלא התפסה ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני והרב לח\"מ הכריח כדברי מרן וכתב דל\"ג אלא התפיסה באחרת ולא גרסינן בה. שוב ראיתי בפ\"ה דנזיר (דף ל\"ב) דאמרי' לב\"ה נמי אע\"ג דאמרי תמורה בטעות הויא תמורה ה\"מ היכא דאיתיה לעיקר הקדש אבל היכא דמיתעקר עיקר הקדש תעקר נמי תמורה. ופי' התוס' בדף ל\"ג כגון אם הקדיש בהמה לעולה והביא בהמה אחרת ואמר זו תמורת זו ונשאל לחכם על הראשונה והתירו החכם לומר שאינה עולה תצא גם התמורה לעדר והוי כאילו אמר זו תמורת זו על בהמת חולין ע\"כ. ורואה אני שהדברים ק\"ו ומה התם דחל ההקדש שעה אחת אפ\"ה אמרי' דאם נשאל על הראשונה תצא התמורה לחולין הכא שלא חל ההקדש כלל על הראשונה לפי שהיתה בטעות לא כל שכן שאין כאן תמורה: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אין פודין את ההקדשות אלא בג' בקיאים כו'.</b> לא ביאר רבינו עבדים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירושלמי פ\"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ\"כ התוספות בפ' הקורא עומד (דף כ\"ג) אך מדבריהם פ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ז) נראה דס\"ל דאף בעבדים בעינן עשרה יע\"ש:       סליקו להו הלכות ערכין וחרמין בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Madda/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ וכו'.</b> בסנהדרין פרק בן סורר (דף ע\"ד) א\"ר יוחנן אמר ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג\"ע וש\"ד. והנה הגאון הרא\"ם ז\"ל בתשובה ח\"א סי' נ\"ט נשאל על כהן שנשא חלוצה ואנסוהו שלא להוציאה. והשיב דא\"א לו לעבור מחמת אונס ממון ועוד דאפילו בסכנת נפשות לא אמרינן אלא בשאר עבירות אבל בשלש עבירות דעבודת כוכבים וג\"ע וש\"ד לא דקיי\"ל כל עבירות שבתורה אפילו א\"ל לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ משלש אלו ואף על גב דאיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן ואינו בכלל ג\"ע מ\"מ כיון דאיסור ביאה הוא הרי הוא בכלל ג\"ע דחוץ מעבודת כוכבים וג\"ע וש\"ד דאמרינן לאו דוקא הני אלא ה\"ה באביזרא דידהו וראיה מההיא דפ' בן סורר מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו ואמרו חכמים ימות ואל תבעל ימות ואל תעמוד נגדו ערומה כו' אלמא לאו דוקא ג\"ע בלבד אמרו אלא אפילו בפנויה ואפילו בדבור בעלמא ואפילו שלא בפניו שאין בכל אלו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד משום דאביזרא דידיה הוא כ\"ש בנ\"ד שהוא איסור ביאה דרבנן והעובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ\"ד. ועיין מ\"ש מרן הב\"י יו\"ד סי' קצ\"ה על מ\"ש הרמב\"ן דאסור לבעל למשש דפק אשתו נדה וז\"ל ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב\"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע\"פ שיש בו פקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דג\"ע וצ\"ע ע\"כ. (א\"ה ונראה דאין זה סותר דברי הרא\"ם דשאני נדון מרן ז\"ל דאין כוונתו לעבור על דת אלא לרפואת אשתו קא מכוין. אבל ראיתי להש\"ך ז\"ל סי' קנ\"ז ס\"ק י' שכתב וז\"ל ומ\"מ משמע דבערוה דרבנן לכ\"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב\"י שם ע\"כ ועיין מ\"ש לקמן פי\"ז מה' איסורי ביאה דין ז'). ועיין מ\"ש הר\"ן בפרק בתרא דיומא אהא דאמרינן התם דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג\"ע וש\"ד דלאו דוקא אינהו גופייהו דכל אביזרייהו נמי אסירי והביא ראיה לדבריו מסוגיא דפ' בן סורר שהביא הרא\"ם: <br><b>אלא </b>דצריך לעיין במ\"ש הר\"ן שם בסוף דבריו דכותי הבא על בת ישראל לאו בכלל ג\"ע הוא דאי בזנות גזרת ב\"ד של שם הוא כו' (א\"ה וכיוצא בזה כתב הרמב\"ן הביא דבריו מרן בכ\"מ הכא בפרקין) ואי אמרת דאפילו באיסורי ביאה דרבנן עומד בפני פקוח נפש כדברי הרא\"ם וכי גרעה גזרת ב\"ד של שם מאיסור חלוצה (א\"ה אע\"ג דאיכא למימר דהתם איירי הר\"ן לענין דאינו בכלל ג\"ע להחמיר אפילו היכא דמכוין להנאת עצמו משא\"כ בנדון הרא\"ם מ\"מ מדברי הר\"ן בפ' כל שעה שכתב וגזרת ב\"ד של שם לא מיקרי ג\"ע מוכח כדברי הרב המחבר ז\"ל ודוק). ועיין במהרדב\"ז ח\"א סי' ב' ודוק היטב בדבריו ועיין בהריב\"ש סי' רנ\"ה. (א\"ה לקמן בפרקין דין ו' יתבאר מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרדב\"ז בתשובה הנזכרת יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה\"ז מתחייב בנפשו.</b> (א\"ה זו היא שיטתו של הר\"מ אבל שלמים וכן רבים ס\"ל דרשאי להחמיר על עצמו וזה הוא דעת התוספות פרק אין מעמידין דף כ\"ז ד\"ה יכול. ולענין בן נח נחלקו האחרונים אם רשאי להחמיר או לא ונתבאר פלוגתא זו בדרשות הרב המחבר ז\"ל הנקרא פרשת דרכים יע\"ש בדרך האתרים דרוש שני (דף ו ע\"ב). וראיתי להתוספות סוף פרק בן סורר שכתבו וההיא עובדא דשלהי יבמות דא\"ל כותי לישראל קטול אספסתא ואי לא קטילנא לך כדקטלינא לפ' דא\"ל בשל לי קדרה בשבתא ולא בשיל וקטילתיה שמא לא היה בקי בהלכה דמן הדין לא היה לו למסור עצמו כו'. וק\"ל אמאי לא קאמרי דרצה להחמיר על עצמו דלפי שיטתם ה\"ז משובח. ונראה דמכאן סיעתא למ\"ש ר' ירוחם ני\"ח דאם הכותי מכוין להנאת עצמו אסור להחמיר וכן פסק מר\"ן סי' קנ\"ז יע\"ש וכתב הש\"ך שם בשם הב\"ח דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור עצמו כיון דאין הכותי מתכוין אלא להנאת עצמו אבל הפרישה ס\"ל דבפרהסיא רשאי יע\"ש ומדברי התוספות הנזכר מוכח כדברי הב\"ח ומש\"ה הוכרחו לומר דלא היה בקי בהלכה ודוק): <b>וביטל מ\"ע שהיא קדוש ה' ועבר על מצות ל\"ת שהיא חלול ה'. </b> א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ב דף ס\"ו ע\"ב ועיין מ\"ש בפ\"ט מהלכות מלכים דין ב'): <b>ובעריות הוא אומר ולנערה ל\"ת דבר. </b>ז\"ל הריב\"ש סי' שפ\"ז ובעל הדין שרוצה לפטור עצמו מחמת אונס ממון כו', נשאל לו מאין יצא לו היתר זה ואם יאמר מולנערה ל\"ת דבר נאמר לו שאין בדבריו ממש שאין אנו למדין משם למי שעובר מחמת פחד ואפילו פחד מיתה כו' ועיין בדברי רבינו בפ\"ק מה' סנהדרין שכתב כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מיתת ב\"ד באונס אין ממיתין אותו וכו' שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב\"ד שלא יענשו את האנוס והביא הריב\"ש דברי רבינו הללו בתשובה סי' ד' וסי' י\"א יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה.</b> מימרא דר' יוחנן בפ' כל שעה (דף כ\"ה). וז\"ל הרדב\"ז בתשובה ח\"א סי' ב'. שוב מצאתי ששאלו להרשב\"א באשה חולה ואין בה סכנה ובעלה רופא והשיב דבר זה אסור ונתן בה שני טעמים. חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לנכרי אבל שבות אחר לא אפילו שאיסור קריבה הוי דרבנן כו'. וכתב על זה הרדב\"ז וז\"ל גם הטעם הראשון שכתב הרשב\"א רוב הפוסקים חלוקים עליו והרי\"ף והרמב\"ם מכללם שכתבו שכל חולה שאין בו סכנה מותר ע\"י מלאכה שאינה גמורה אפילו ע\"י ישראל כו' ואם אי אתה אומר כן לא שבקת חיים לכל בריה שאסור ליגע בבתו או באחותו ואין סברא לחלק בין איסורי שבת לשאר איסורי דרבנן שהרי בשולי נכרים מותר לחולה שאין בו סכנה ע\"כ. דעתו ז\"ל דכל איסורין דרבנן שרו בחולה שאין בו סכנה ואשתמיט מיניה תשובת הרשב\"א הביאה מרן הב\"י יו\"ד סי' קכ\"ג ד\"ה כתב הרשב\"א בתשובה אם מותר לעשות מרחץ מסתם יינם שכתב ולא מצאתי היתר לאכילה ושתיה אפילו באיסורין דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבישולי נכרים בלבד וכו' וכ\"כ בתשובה להרמב\"ן סימן קכ\"ז יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כו'.</b> בפ' כל שעה דף כ\"ד א\"ר אבהו א\"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי מאי א\"ר שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ופירש\"י אלא דרך אכילתן אלא אם כן אכלן דרך אכילתן. איכא דאמרי א\"ר אבהו אר\"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי א\"ר שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו שהוא פטור וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור. ופירש\"י א\"ד הא דרבי אבהו אהנאה אתמר ואהנך דאסירי בהנאה חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ\"ש אוכל חלב חי. וכונת רש\"י היא דחלב מלבד האכילה אין דרך הנאתו כי אם בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה. וכונת הכ\"ש הוא משום דזה שהניח חלב ע\"ג מכתו לגבי דידיה שיש לו מכה הוי דרך הנאתו אלא דכיון דלכ\"ע חלב אין דרך הנאתו לרפואה אינו לוקה וכ\"ש אוכל חלב חי דאף לגבי האוכל אינו דרך אכילתו. והמתבאר מסוגיא זו הוא דכל איסורי הנאה כל שנהנה מהם דרך הנאתן כגון שהבעיר בחלב שור הנסקל או שמשח ממנו עורות לוקה עליהן אף שלא אכל דכיון דקי\"ל דכל מקום שאסר הכתוב האכילה אף ההנאה אסורה כשם שלוקה על האכילה כך לוקה על ההנאה: <br><b>והיכא </b>דמכר או נתן איסורי הנאה אני מסתפק אם לוקה. דאע\"ג דכתיבנא דכל שנהנה מן האיסור כדרך הנאתו אף שלא אכל דלוקה מ\"מ היה אפשר לחלק דשאני התם שנהנה מגוף האיסור אבל במכירה או נתינה לא. שוב ראיתי דהא ליתא אלא דמוכר ונותן שוין למדליק ולמושח. שהרי נבלה לא למדנו שתהא מותרת בהנאה כי אם מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור ומהתם ילפינן שמותרת בכל הנאות שבעולם אלא ודאי דאין לחלק כלל. (א\"ה וזה דעת הרשב\"א בחבורו לנדרים דף מ\"ז ע\"א ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהל' אישות דין א' ד\"ה וראיתי להרא\"ש יע\"ש). שוב ראיתי בשה\"ג פרק כל שעה שכתב בשם ריא\"ז דכל איסורי הנאה שמכרן לכותי או שהאכילן לכלבו דהוי דרך הנאתו בכך ולוקה עליהן. וכן דעת התוס' בפרק העור והרוטב דף ק\"כ ד\"ה אלא שכתבו דהנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו והן הן דברי התוס' פרק כל שעה דף כ\"א ד\"ה כל שהוצרכו לתת טעם למה לא יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת ותירצו דכי כל אוכל מלא תאכלו לא ילפינן ש\"מ דלוקה על הנאתו דהא כתיב לא תאכל חמץ: אך ראיתי לרבינו בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות דין ט\"ז שכתב וז\"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לכותיים או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות, ע\"כ. הרי דס\"ל דהנאה בלא אכילה ליכא מלקות. ושם בפי\"ד דין י' כתב וז\"ל כל האוכלים האסורים אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה כו' כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חי עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרים או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה\"ז פטור, ע\"כ. והנה לא הביא בדין זה אלא האוכל שלא כדרך הנאה ולא הביא היכא דנהנה שלא ע\"י אכילה. ונראה דרבינו ז\"ל לא מיירי באיסורי הנאה דוקא אלא רצה לתת כלל לכל האיסורין בין שהן איסורי הנאה בין שאינן איסורי הנאה דכל שאוכל שלא כדרך הנאה פטור. וראיתי למרן שם בכ\"מ שכתב ע\"ד רבינו וז\"ל מימרא דר\"י בפ' כל שעה וכלישנא בתרא. ולא הבינותי דבריו שהרי כל החלוקות שהזכיר רבינו מודה בהו לישנא קמא דכיון דללישנא קמא אוכל חלב חי פטור ה\"ה לכל הדינים שהזכיר רבינו לפי שאין דרך אכילתו בכך. וכ\"ת דמרן ז\"ל ס\"ל דללישנא קמא לא פטרינן כל שאוכל שלא כדרך אכילה אלא באיסורין שאין בהן איסור הנאה אבל באיסורין שיש בהן איסור הנאה חייב אף שאוכל שלא כדרך אכ��לה וללישנא בתרא אף באיסורי הנאה בעיא דרך אכילה, וממה שכלל רבינו בדין זה יין נסך שהוא איסור הנאה מזה הכריח מרן דפסק כלישנא בתרא. זה אין הדעת סובלתו דכיון שאינו דרך אכילה מה לי איסורי הנאה מה לי שאינו איסורי הנאה. ועלה בדעתי לומר דמרן ז\"ל דקדק ממ\"ש רבינו עד שיאכל אותם דרך הנאה ולא כתב דרך אכילה וכלישנא קמא משם דקדק מרן ז\"ל דתפס לישנא בתרא. וגם זה אינו נוח לי דמאחר שכל הפרטים שהזכיר רבינו הם מוסכמים אף ללישנא קמא לא יצדק בזה לומר כלישנא בתרא ואם איתא דרבינו ז\"ל דקדק בדבריו לתפוס כלישנא בתרא היה לו להביא הפרט הנמשך מלישנא בתרא: והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס\"ל דהני תרי לישני לא פליגי אלא דלישנא קמא למעוטי אתא כל שאוכל שלא כדרך אכילה דהיינו אוכל חלב חי וכל הדומים אליו וזהו הדין שכתב רבינו שם בפי\"ד. ולישנא בתרא בא ללמדנו באיסורי הנאה שנהנה ולא אכל שפטור לפי שכל דבר אכילה אין הנאתו אלא דרך אכילה אבל אם הניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו אינו לוקה. ולאו משום דחלב אין דרך הנאתו כי אם להדליק או למשוח עורות כמו שפירש\"י אלא שכל שהוא שלא כדרך אכילה הוי שלא כדרך הנאתו וה\"ה לשאר הנאות כגון אם הדליק בחלב שור הנסקל או משח בו עורות ודין זה הוא מ\"ש רבינו שם בפ\"ח שכל שנהנה ולא אכל אינו לוקה ומה שפרט התם מכירה או נתינה לאו דוקא דה\"ה לשאר הנאות אלא לפי שאלו ההנאות הם כתובים בפירוש בתורה שהרי בנבלה הוצרך הכתוב להתיר מכירה ונתינה ובטריפה התיר נתינתה לכלב וממילא שהנאות אלו בשאר האיסורין אסירי מש\"ה כתב שאף הנאות אלו אין לוקין עליהן. ואפילו את\"ל דפליגי הני תרי לישני מ\"מ פסק רבינו כלישנא בתרא והא אמרינן דללישנא בתרא כ\"ש אוכל חלב כנראה דיותר פשוט הוא לפטור אוכל שלא כדרך אכילה מנהנה שלא כדרך אכילה ומיהו הדין שכתב רבינו שם בפי\"ד הוא מוסכם מכל הלשונות: וראיתי לה\"ה שם בפ\"ח שכתב על מ\"ש רבינו דאם נהנה ולא אכל דאינו לוקה וז\"ל בפ' כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן וכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו ועוד יתבאר פי\"ד ואפילו סיכה שהיא קרובה לשתיה אמרו בגמ' גבי רבינא שהיה סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתה הוא ולפי זה הרי אסור בהנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו, ע\"כ. (א\"ה מכאן תשובה למ\"ש הלח\"מ פי\"א מהל' מעשה הקרבנות ויתבאר בדברי הרב המחבר בפ\"א מהל' מעילה יע\"ש. ועיין מ\"ש הלח\"מ ספ\"א מהל' חמץ דנהנה מחמץ בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות יע\"ש ויש מקום לדון דכיון דאהנאה בשעות דאורייתא לא לקי ה\"נ בשעות דרבנן אין מכין מכת מרדות ומנ\"ל לומר דהחמירו בשל דבריהם יותר מבשל תורה. איברא דמדברי ה\"ה המוצגים לפנינו שדימה דין ההנאה לחצי שיעור נראה דמכין על ההנאה מכת מרדות): והנה דעת הרב ז\"ל הוא שכל שנהנה שלא כדרך אכילה חשיב שלא כדרך הנאתו. ומ\"ש בתחלת דבריו דרך אכילה כתקנו כלל שני הדינים שכתבנו לעיל דהיינו שיהיה דרך אכילה וגם שיהיה כתקנו והיינו הדין הנזכר בפי\"ד. ולפי זה מאי דאמרינן בגמ' גבי רבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה מידי כדרך הנאתן קא עבידנא אין הכונה לפי שהיה בוסר וכמו שפירש\"י אלא שכל הנאה שאינה דרך אכילה מיקרי שלא כדרך הנאתן: ולפי מה שכתבנו בין תבין דברי רבינו הכא בפרקין במ\"ש וז\"ל אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך ה\"ז מותר ואפילו שלא במקום סכנה, ע\"כ. דכלל רבינו בדין זה כל הדברים שנכללו במאי דאמרינן בגמ' כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן. ומ\"ש כגון שעירב דבר מר הוא משום שאין דרך אכילה בכך. ודין המלוגמא הוא משום דנהנה שלא ע\"י אכילה דחשיב שלא כדרך הנאתו וכמ\"ש ה\"ה. ומאי דאמרינן גבי רבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה דא\"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא אין הכונה לפי שהיה בוסר וכמו שפירש\"י אלא הכונה היא שאמר לו דכיון דראוי לשתיה וסך ממנו מיקרי שלא כדרך הנאתו וכמ\"ש ה\"ה שכל דבר הראוי לאכילה או לשתיה אין דרך הנאתו אלא באכילה או בשתיה: וראיתי למרן בכ\"מ שכתב וז\"ל ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרוייהו איתנהו, ע\"כ. ולא הבינותי דבריו שאם כונתו הוא על מ\"ש רבינו דבמקום סכנה שרי אפילו שלא כדרך הנאתו ולזה הוא שכתב דפסק כלישנא קמא. וכי דין זה אנו צריכים ללמוד אותו מלישנא קמא והלא תלמוד ערוך הוא בידינו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וקי\"ל דבכל מתרפאין. ועוד דלפי מה שכתבנו ע\"כ הני תרי לישני פליגי אהדדי דללישנא קמא אף שהוא שלא כדרך הנאתו לא שרי אלא במקום סכנה מדאיצטריך לטעמא דהאי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ורבינו ז\"ל פסק כלישנא בתרא לפי הכלל המסור בידינו דהלכתא כלישנא בתרא ותו קשה ע\"ד מרן ממ\"ש איהו גופיה בפי\"ד מהמ\"א כנזכר: ודע שעדיין אני נבוך בסברת רבינו ז\"ל דלפי מה שכתבנו דמ\"ש שעושין לו רטיה מחמץ או מלוגמא הטעם הוא משום דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה וא\"כ ה\"ה לסך בשמן של ערלה דמיקרי שלא כדרך הנאתו וכמו שנראה מדברי ה\"ה ז\"ל דטעמיה דרבינא לפי שהיה סיכה ולא אכילה וכיון שראוי לאכילה כל שסך ולא אכל מיקרי שלא כדרך הנאתו ושרי בחולי שאין בו סכנה, בזה אני תמיה דנהי דמכר או נתן איסורי הנאה אינו לוקה מ\"מ אין ספק שאיסורו מן התורה מדאצטריך רחמנא למשרי בנבלה וא\"כ ה\"ה לשאר הנאות כגון הסך בשמן של ערלה דלא יתכן שיהא חמור נותן לכלבו מסך בשמן וכיון דאיסורו מן התורה איך התירו בחולי שאין בו סכנה וכ\"ת דכיון דאין בו לאו או עשה אף שאיסורו מן התורה שרי בחולי שאין בו סכנה. הא ליתא שהרי חצי שיעור דומה להנאת האיסורין וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל ולא מצינו בשום מקום שיתירו חצי שיעור בחולי שאין בו סכנה ואדרבא בחולה של סכנה אמרינן שיתנו לו פחות מכשיעור וא\"כ יש לתמוה דהאיך התירו שלא כדרך הנאתו בחולי שאין בו סכנה. ומיהו היה אפשר לחלק ולומר דהחמירו בחצי שיעור אף שאין בו לאו משום דחזי לאצטרופי וכדאיתא בר\"פ בתרא דיומא אבל שלא כדרך הנאתו דלעולם לא אתי לידי איסור לאו שרי בחולי שאין בו סכנה אף שאיסורו מן התורה. והיינו טעמא דרבינו ז\"ל כשרצה לומר שאין מתרפאין באיסורין שלא במקום סכנה כתב כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים כו'. והנה כל החלוקות שכתב הם באכילה ומדלא כתב נמי הנאה כגון הסך בשמן של ערלה משמע דס\"ל דכל שאינו דרך אכילה שרי בחולי שאין בו סכנה דאלת\"ה לישמעינן רבותא דאף שאינו דרך אכילה אלא הנאה בעלמא לא שרי כי אם במקום סכנה ולפי זה סברת רבינו ז\"ל היא נגד סברת הראשונים ז\"ל שכולם הסכימו שלא התירו בחולי שאין בו סכנה כי אם איסור דרבנן אבל איסור תורה לא אף שאין בו לאו. ומדברי מרן ז\"ל בפרקין נראה דס\"ל דגם לרבינו לא התירו כי אם משום דאיסורו מדרבנן: ולפ\"זצריכין אנו לומר דג' חלוקים בדבר. כל שאכל דרך אכילתו זהו מה שהוזהרנו עליו בלאו או בכרת. וכל שלא אכל אלא נהנה ממנו אך הוא דרך הנאתו כגון שמכר או נתן דאף שעומד לאכילה מ\"מ עומד נמי לימכר ולינתן וכן הסך בשמן של ערלה דאף שעומד לאכילה עומד נמי לסיכה או לשאר הנאות כגון להדליק את הנר כל שנהנה דרך הנאתו איסורו מן התורה אך אין בו מלקות ולא שום עונש. וכל שאכל שלא כדרך אכילה כגון שעירב דבר מר או שנהנה בהם שלא כדרך הנאתן כגון שעשה מלוגמא מערלה או מחמץ שאלו אין הנאתם לדברים אלו כי אם לאכילה בזה אין בו אפילו איסור תורה כי אם איסורא דרבנן בעלמא ושרי בחולי שאין בו סכנה. ולפי זה רבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה אף שהיה חולי שאין בו סכנה הוא משום שהיו אותם הזיתים בוסר ולא היו עומדים לסיכה כמו שפירש\"י: והנה מלבד מה שיש לדקדק בדברי רבינו כפי פירוש זה שהיה לו ללמדנו בפירוש שכל הנאה שהיא כדרך הנאתה לא הותרה כי אם בחולי של סכנה. עוד אני תמיה בסברא זו ממאי דאמרינן בגמ' דכל האיסורין אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן ואמרינן שבא למעט אם הניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו ולפי מה שכתבנו מאי איריא הניח חלב ע\"ג מכתו דאפילו איסור תורה ליכא לפי שאינו עומד כי אם לאכילה הוה ללמדנו בנהנה כדרך הנאתו כגון סך בשמן של ערלה דאף שאיסורו מן התורה אינו לוקה. וכ\"ת דכיון דחלב כשהוא חי אינו עומד לאכילה אם הניחו ע\"ג מכתו מיקרי דרך הנאתו הא ודאי בורכא היא דכיון דעומד לאכילה ע\"י בישול נמצא שנהנה שלא כדרך הנאתו. ותו דפשיטא דלהניח ע\"ג מכתו הוי שלא כדרך הנאתו וההנאה היא להדליק בו או למשוח עורות. וכ\"ת לפי מה שכתבנו דחלב חי דרך הנאתו הוא אכילה למה הוצרך רש\"י לומר דחלב אין דרך הנאתו כי אם להדליק ודכותיה תיפוק ליה משום דדרך הנאתו הוא אכילה ע\"י בישול. הא לא קשיא משום דרש\"י ס\"ל דכשם שלוקה על אכילת איסור לוקה ג\"כ על הנאתו אף שלא אכל והוקשה לו דאמאי אינו לוקה המניח חלב שור הנסקל ע\"ג מכתו משום דנהנה. לזה אמר שההנאה של חלב שהוזהרנו עליה הוא כגון להדליק את הנר ולמשוח בו עורות דהוי כדרך הנאתו אבל להניח ע\"ג מכתו לא משום דאינו כדרך הנאתו לפי שאינו עומד לכך. אך כפי סברת רבינו דאף אם נהנה כדרך הנאתו אינו לוקה א\"כ אמאי נקט אם הניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו שאין איסורו כי אם מדרבנן היה לו ללמדנו שאינו לוקה אף במקום שיש בו איסור תורה. ועוד יש לתמוה בדברי ה\"ה במ\"ש ואפילו סיכה שהיא כשתיה אמרינן בגמ' גבי רבינא כו' דלאו דרך הנאתן הוא, ע\"כ. ומה ענין זה לזה דההיא דרבינא נהנה שלא כדרך הנאתו לפי שהיה בוסר אבל הכא קיימינן בנהנה בדרך הנאתו, והחילוק הוא מבואר שזה איסורו מן התורה וזה אין איסורו כי אם מדרבנן. וכבר ראיתי להרב בלח\"מ שעמד בדברי ה\"ה הללו והרואה יראה כמה יש מהדוחק בדבריו יע\"ש: אך לפי הדרך הראשון שכתבנו מתיישב הכל דלרבינו ז\"ל אין באיסורין כי אם שתי חלוקות. האחת היא האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו או כרת והשנית היא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אך איסורו דבר תורה ואין חילוק בנהנה אם הוא כדרך הנאתו או לא אלא כל ההנאות שוין הם דליכא בהם לאו אך אסורים מן התורה ודין ההנאה היא כדין חצי שיעור וכן האוכל שלא כדרך אכילה דינו שוה לנהנה. ובזה אתו דברי ה\"ה כפשטן דההיא דרבינא לאו משום שהיה בוסר נגעו בה כי אם לפי שהיה ראוי לאכילה: ודע דאחר שכתבנו לעיל דלדעת רבינו הנהנה באיסורי הנאה אינו לוקה ויהיה הטעם כמ\"ש ה\"ה ז\"ל או משום דהנאה לא כתיבא בהדיא כי אם מדרשא ��דוקא אאכילה שכתובה בפירוש לוקה אך אהנאה שלא בא איסורה בפירוש כי אם מדאצטריך קרא להתיר נבלה בהנאה אינו לוקה. מ\"מ הדבר קשה עלי הא בבשר בחלב דרחמנא אמר תלת זמני לא תבשל ואמרינן דחד לבישול וחד לאכילה וחד להנאה וא\"כ כשם שלוקה על האכילה אמאי לא ילקה על ההנאה שהרי חד לא תבשל פירושו הוא כאילו כתיב לא תהנה וא\"כ אמאי לא ילקה על ההנאה. וראיתי להרמב\"ן בהשגותיו שכתב בשורש שני וז\"ל וכן אוכל בשר בחלב והנהנה ממנו לוקין ואינן נזכרים בתורה ע\"כ. ודע שאף לדעת הרמב\"ן שהנהנה מבשר בחלב לוקה אין לומר שהאוכל בשר בחלב ילקה שתים אחת משום אוכל ואחת משום נהנה וראיה לדבר מהא דאמרינן במכות דף כ\"א המבשל גיד הנשה ביו\"ט בחלב ואכלו לוקה חמש ואם איתא ילקה שש משום הנאה. (א\"ה כ\"כ הפר\"ח א\"ח סי' תמ\"ג ועיין לקמן ד\"ה והנה) ואע\"ג דבכל האיסורין אם נצטרף בדבר אחד שני לאוין לוקה שתים וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' ע\"ז דין ב' וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים כו' מ\"מ נראה דלא דמו דשאני הכא בבשר בחלב דאכילה נמי הנאה היא והו\"ל כאלו כתב קרא לא תהנה בבשר בחלב בשום הנאה לא על ידי אכילה ולא ע\"י הנאה שלא ע\"י אכילה וכמ\"ש רבינו בס' המצות מל\"ת סי' קפ\"ח. ולפי זה אם אכל לוקה על לאו דאכילה ואם נהנה לוקה על לאו דהנאה אך לרבינו דס\"ל דגם בבשר בחלב אינו לוקה על ההנאה לא ידעתי טעם הדבר. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מהל' טומאת אוכלין דין י' דפשיטא ליה טעמא ועיין בלח\"מ פ\"ט מהמ\"א ד\"ה לא שתק דכתב דטעמא משום דאיסור הנאה נפקא לן מלא תבשל וכיון דמוקמינן ליה באם אינו ענין ודאי דלא לקי כנראה מדברי התוס' דפרק איזהו נשך. וכ\"כ עוד הרב הנזכר באותו פרק ד\"ה שאין כאן יע\"ש. ומדברי התוס' שרמז הרב לא מוכח מידי דס\"ל דדבר הלמד באם אינו ענין דאינו לוקה כמו שיראה המעיין ותו דבהדיא אמרינן בפרק שבועות שתים דף כ\"א דנשבע לשקר לוקה אף שאין בו מעשה מדכתיב לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר ויש ליישב ודוק). וראיתי לרבינו ז\"ל בס' המצות שהאריך הרבה לתת טעם למה לא מנה מניעת הנאה למצוה בפני עצמה וכתב מפני שהיא ואכילה ענין אחד כי האכילה מין ממיני ההנאה כו'. והנה טעם זה יספיק להיותו סיבה שלא נמנה מניעת ההנאה למצוה בפני עצמה אך לא יועיל טעם זה לומר דלא ילקה הנהנה מבשר בחלב והדבר צריך אצלי תלמוד. (א\"ה והפר\"ח א\"ח סי' תמ\"ג כתב דאפשר דס\"ל לפסוק כההוא תנא דאיסור הנאה מייתי ליה בק\"ו ואין עונשין מן הדין יע\"ש. ויש לתמוה דמבואר בס' המצות שם דמתלתא לא תבשל נפקא ליה כמו שיע\"ש. ואין לומר דבחיבורו הדר ביה מההיא ופסק כאיסי בן יהודה שהרי כתב בכמה דוכתי דבבשר בחלב לוקה אף שלא כדרך אכילתו ודוק. ובס' החינוך פ' כי תשא יהיב טעמא דנהנה לא לקי כיון דאפשר לעבור מבלי מעשה ובס' יבין שמועה דף ע\"ח מייחס כלל זה להרמב\"ם. ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהל' מלוה ולוה דין ו' שהאריך בזה ועיין בס' דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ד יע\"ש). עוד ראיתי לרבינו ז\"ל שכתב שם וז\"ל ואלו מנינו שתי מצות בבשר בחלב היה ראוי כמו כן בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם שיהיה בכל אחד מאלו שתי מצות אם איסור הנאה מצוה בפני עצמה כו'. ולא ידעתי מה ענין זה לזה דבכל האיסורין לא באה אזהרה מיוחדת באיסור ההנאה אבל בבשר בחלב באה אזהרה מיוחדת באיסור ההנאה וא\"כ ראוי הוא שנמנה מניעת ההנאה בבשר בחלב למצוה בפני עצמה ואף דמה שלא כלל הכתוב איסור ההנאה בבשר חלב בכלל אכילה הוא לסיבה אחרת והוא לפי שהכתוב רצה לאסור האכילה אף שהיא שלא כדרך אכילתה וכמ\"ש רבינו שם. מ\"מ אין הנדונים דומין ולא ראי זה כראי זה וכמבואר. וראיתי להסמ\"ג לאוין רנ\"ט שצדד לומר שראוי שנמנה לא תבשל גדי לאיסור הנאה ולא נכלול אותו בכלל אכילה. ועיין בזוהר הרקיע סי' קצ\"ז שפקפק בדברי רבינו ז\"ל שלא מנה לאו בפני עצמו הנאת בשר בחלב ע\"ש: וראיתי להרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בהל' חמץ שעמד על מה שכתבנו אלא שהביא אותה סוגיא דמכות שכתבנו לעיל וסיים וכתב וז\"ל ואילו משום הנאה לא קאמר ולא נתברר לי הטעם כו'. והנה דברים אלו אינם דברי הר\"ם שבס' המצות אלא הם דברי הרא\"ם ולעיקר קושיתו כבר כתבנו לעיל דלא יתכן להלקות האוכל בשר בחלב שתים משום אוכל ומשום נהנה מאחר שהאכילה וההנאה הוא דבר אחד. וממרוצת דברי הרא\"ם שם נראה שתמה על כל איסורי הנאה למה לא ילקה עליהם וזו שכתב בתחלת דבריו ובענין איסור ההנאה לא מצאתי שום אחד מהפוסקים שיאמר שהנהנה לוקה כו' ובסוף דבריו כתב אבל מצאתי בתוס' כו' וכתב בסוף הענין וז\"ל ומשמע דהיכא דכתיב לא תאכלו הנהנה בו לוקה מן התורה. ולא ידעתי איך לא הביא דברי רבינו שבפ\"ח מהל' מ\"א שכתב בפירוש שהנהנה מאיסורי הנאה אין בו מלקות ודברי ה\"ה שם שנתן טעם לדבר וצ\"ע: והנה אף שלכאורה דברי רבינו ז\"ל שלא חייב מלקות בנהנה מבשר בחלב הם תמוהים. נראה שיש להכריח סברתו מההיא דתנן פ\"ג דכריתות (דף י\"ג) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין כו', (א\"ה מכאן מוכח כדברי הרב המחבר שכתב לעיל דהאוכל בשר בחלב אינו לוקה על הנאה דאל\"כ בטהור נמי משכחת לה דמקרא דלא תוכל לאכול ילפינן איסור אכילה והנאה כמבואר בס' המצות מל\"ת סי' קמ\"ו דמה לי שלש חטאות ושני אשמות מה לי ארבע חטאות ואשם אחד ס\"ס יש אוכל כזית ומביא עליו חמשה קרבנות. וא\"נ משום נותר הוה לן לחיוביה על אכילתו והנאתו מדכתיב לא יאכל כי קדש הם כמבואר פי\"ח מהל' פסולי המוקדשין דין י' וכל היכא דכתיב לא יאכל לכ\"ע איסור הנאה במשמע א\"נ בטהור ובקדשים שנטמאו דאזהרתיה נפקא לן מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כמבואר שם דין י\"ב אלא ודאי ע\"כ לומר דכל היכא דלקי משום אכילה לא לקי על ההנאה כנ\"ל). וביארו בגמ' דאף דקי\"ל דאין איסור חל על איסור מ\"מ שאני הכא דאיסור מוסיף הוא וביארו דטעמא דחל איסור קדשים על איסור חלב הוא משום דכיון דאקדשיה ונתוסף בו איסור הנאה איתוסף נמי לגבי חלב: ויש לתמוה דבפ' כל הבשר דף קי\"ג אמרינן המבשל חלב בחלב רבי אמי ור' אסי חד אמר לוקה וח\"א אינו לוקה. והמתבאר שם בסוגיא הוא דלכ\"ע אין איסור בשר בחלב חל על חלב. ולפי סוגיא דכריתות יש לתמוה דהא איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בשר בחלב על איסור חלב. וליכא למימר דיש חילוק בין קרבן למלקות דהא ודאי ליתא. והנה רבינו העתיק משנה זו דכריתות בספי\"ד מהמ\"א לענין מלקות. ולסברת רבינו ז\"ל ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על ההנאה וכגון ההיא דמוקדשין דמיגו דלוקה על ההנאה לוקה ג\"כ על האכילה אבל בבשר בחלב דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף. אך לסברת החולקים על רבינו דס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקין על ההנאה וכ\"ש בבשר בחלב לא ידעתי טעם נכון למה לא יתחייב האוכל חלב שבשל בחלב שתים משום איסור מוסיף וצ\"ע. ועיין מ\"ש רבינו בפירוש המשנה שם בכריתות יע\"ש. (א\"ה ועיין מ\"ש התוס' חולין דף ק\"א ע\"א ד\"ה איסור שכתבו דהנאה לא חשיב איסור מוסיף אלא איסור חמור בעלמא ועיין בלח\"מ פ\"ט מהמ\"א ד\"ה שאין כאן ויתבאר לקמן פי\"ד מהמ\"א): <b>אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה כו' ה\"ז מותר.</b> זה יצא לו לרבינו ז\"ל מסוגיא דפרק כל שעה דף כ\"ה מר בריה דרב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א\"ל האי אשתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא איכא דאמרי א\"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא. ופירש\"י גוהרקי דערלה בוסר זיתים קטנים. דרך הנאתו לאחר שנתבשלו ויצא שמנן בבית הבד ע\"כ. והנה במאי דפליגי הני תרי לישני אפשר לומר באחד משני פנים. האחד הוא דלישנא קמא ס\"ל דהני גוהרקי אף שהם זיתים קטנים מ\"מ כיון שיוצא מהן שמן חשיב דרך הנאתן ומש\"ה אמר אימור דאמור רבנן כו' והשיב לו דשעת הסכנה היה, ולאיכא דאמרי הני גוהרקי הוו שלא כדרך הנאתן ולפי זה כל שהוא כדרך הנאתו אסור לכ\"ע בחולי שאין בו סכנה. וכל שהוא שלא כדרך הנאתו מותר לכ\"ע בחולי שאין בו סכנה. ואפשר עוד לומר דלישנא קמא ס\"ל דהני גוהרקי הוו שלא כדרך הנאתן אלא דס\"ל דאף דהוו שלא כדרך הנאתן מ\"מ אסור בחולי שאין בו סכנה משום דסבירא ליה דנהי דאין לוקין מ\"מ אסור מן התורה והוי כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו ולישנא בתרא ס\"ל דכיון דהוי שלא כדרך הנאתן שרי בחולי שאין בו סכנה. ואפשר דלהאי לישנא אף שיהא אסור מן התורה מ\"מ כיון שאין בו לאו שרי בחולי שאין בו סכנה א\"נ דס\"ל דכל שהוא שלא כדרך הנאתן אין איסורו כי אם מדרבנן ומש\"ה שרי בחולי שאין בו סכנה. וחלוקה זו נוחה אצלי דכל שהוא שלא כדרך הנאתן אין איסורו כי אם מדרבנן שאם היה איסורו מן התורה אף שלא היה בו לאו לא היו מתירין אותו בחולי שאין בו סכנה וכ\"כ התוס' בפ\"ג דשבועות דף כ\"ב ד\"ה אהיתרא דכל שלא כדרך הנאתן אפילו איסור בעלמא מדאורייתא ליכא אלא מדרבנן. ולפי זה מ\"ש התוס' בפ\"ק דע\"ז דף י\"ב ד\"ה אלא דהא דאמרינן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן מ\"מ איסורא מיהא איכא וחזרו ושנו בלשון הזה וכתבו ואפילו את\"ל דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא אין הכוונה איסור תורה אלא איסורא דרבנן וכ\"כ התוס' בשבועות דף כ\"ג ד\"ה דמוקי: <br><b>וראיתי </b>להתוס' בפ\"ב דקדושין דף כ\"ו עלה דההיא דאמרינן המקדש בערלה אינה מקודשת שהקשו ואמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתן כדאמרינן בפ' כל שעה ותירצו יע\"ש, (ומה שיש לפלפל בתירוצם הלא הוא כמוס לקמן בהל' אישות פ\"ה יע\"ש), ובעיקר קושייתם דבריהם תמוהים דבפ' כל שעה לא אמרינן אלא דליכא מלקות אבל איסורא איכא וכן יש להוכיח מההיא דמר בר רב אשי שכתבנו לעיל וכמ\"ש הם עצמם בע\"ז ובשבועות כנזכר ואיך כתבו הא שרי דמשמע דמותר לגמרי. ואם כונתם לומר דשרי מן התורה וכיון דאין איסורו כי אם מדרבנן חוששין לקדושין. גם בזה אני תמיה דהא קי\"ל דהמקדש באיסורי הנאה אף שאיסורו מדרבנן אינה מקודשת וכמו שפסק רבינו רפ\"ה מהל' אישות יע\"ש. ואף לדברי החולקים דס\"ל דבאיסורי הנאה דרבנן מקודשת ותלו עצמם באותה סוגיא דחולין שנשחטו בעזרה דאיתא בפ\"ב דקידושין דף נ\"ח היינו דוקא באיסורין דרבנן דאין להם עיקר מן התורה אבל כל שיש לו עיקר מן התורה אף שאיסורו מדרבנן אינה מקודשת וכדמוכח מההיא דרב גידל דאמר בפ\"ק דקידושין המקדש משש שעות ולמעלה בחטי קורדנייתא דאין חוששין לקדושיו וכבר הסכימו שם כל הראשונים ומכללם התוספות ז\"ל דלכ\"ע שעות דא��רייתא וחמץ דרבנן או שעות דרבנן וחמץ דאורייתא דאין חוששין לקדושיו ולא נחלקו אלא בשעות דרבנן וחמץ דרבנן. ולפי זה פשיטא דאיסור תורה שלא כדרך הנאתן לא גרעי מההיא דרב גידל. סוף דבר שדברי התוס' תמוהים הם בעיני. שוב ראיתי להריטב\"א בחדושיו שתמה בדברי התוס' הללו מהטעם שכתבנו ועי' בהר\"ן שם. (א\"ה עיין מ\"ש הרמ\"ז בס' כפות תמרים דף כ\"ג ע\"א) וכן נראה דס\"ל להתוס' דכל שלא כדרך הנאתן שרי לגמרי ממ\"ש בפ' כל שעה דף כ\"ח סוף ד\"ה אין וז\"ל ולתירוץ קמא קשה הא חזי בעיניה שלא כדרך הנאה ע\"כ ואם היה שום צד איסור שלא כדרך הנאתן ליכא קושיא כלל לתירוץ קמא: וכן יש ללמוד ממ\"ש התוס' פ\"ב דפסחים דף כ\"ח ד\"ה ותנן וז\"ל א\"נ מתניתין דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דאמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר לא ידבק והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה\"ג לאו דרך הנאה היא אבל בע\"ז לא כתיב אכילה ואסור אפילו שלא כדרך הנאה ע\"כ וכעין זה כתבו התוס' פ\"ג דע\"ז דף מ\"ג ד\"ה אמרו. ומיהו אפשר היה לדחות דהכונה היא שאינו איסור תורה בחמץ שלא כדרך הנאה וע\"כ לא קאמרי רבנן דאף היא נעשה זבל כו' דקא סברי זה וזה גורם אסור אלא באיסור תורה ומש\"ה בע\"ז דאיכא איסור תורה בשלא כדרך הנאה חששו אבל בחמץ דליכא איסור תורה לא חששו ועוד דהא דקאמרי רבנן אף היא נעשה זבל חששא בעלמא היא ולא חששו כי אם באיסור תורה אך פשט דברי התוס' שכתבו ואינו אסור אלא כדרך הנאה מורה באצבע דס\"ל דליכא איסור כלל ומה גם שכבר כתבתי לעיל שכן הוא דעת התוספות בקצת מקומות כנזכר. ודע דמהריב\"ל בח\"ב בחידושיו לשבועות על מ\"ש התוס' שם דף כ\"ג ד\"ה דמוקי שכתבו ועוד דמצו לאוקמי שלא כדרך הנאתן כו' כתב דלר\"ש דאמר כל שהוא למכות ה\"ה שלוקה אף שלא כדרך הנאתן וכן לר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ה\"ה אף שלא כדרך הנאתן וכ\"כ מהרש\"ל יע\"ש. ואף שאני חלוק עמהם מ\"מ מודינא דמאן דאית ליה דעל כל שהוא לוקה שלא כדרך הנאתן איסור תורה איכא דומיא דחצי שיעור לדידן. (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהל' שבועות). ויש להסתפק גבי מעילה דקי\"ל דנהנה מן ההקדש מעל אם נהנה שלא כדרך הנאתו אם מעל או לא, וראיתי להתוס' בפ\"ב דפסחים דף כ\"ו אהא דאמרינן התם שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש\"י ואין הנאת צלו נאסרה שאין זה דרך הנאתו שכתבו וז\"ל וא\"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאה יהא אסור וי\"ל דמעילה יליף חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה, ע\"כ. הרי מבואר בדבריהם דמעילה נמי בעינן שימעול כדרך הנאתו משום דאכילה כתיב בה כיון דיליף מתרומה והו\"ל כאלו כתיב במעילה אכילה. ויש לדקדק ממ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' מעילה דין ה' וז\"ל הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אע\"פ שנהנה לא מעל ע\"כ. ולכאורה נראה דטעמא דלא מעל הוא משום דהוו מחובר לקרקע שהרי כל סעיף זה בדין זה קא עסיק דאין מעילה במחובר. וא\"כ יש לתמוה דהתינח צל אילן דאצטריך לטעמא דמחובר משום דאילן נמי לצל עביד וכמ\"ש התוס' שם בפסחים וכדבעינן למימר לקמן אך גבי צל שובך למה לי טעמא דמחובר תיפוק ליה דשובך לתוכו עשוי והיושב בצלו הוי שלא כדרך הנאתו וליכא מעילה: <br><b>ונראה </b>במה שנדקדק עוד בדברי רבינו דלמה לא התנה באלו ג\"כ שאם היה תלוש ולבסוף חברו דאיכא מעילה וכמו שכתב גבי בית. וגבי שובך פשיטא דשייך תלוש ולבסוף חברו שהקדיש עצים ועשאם שובך. גבי אילן נמי משכחת לה שהקדיש יחור ונטעו. והנראה אצלי הוא דטעם צל אילן או שובך לאו משום מחובר הוא אלא משום דשלא כדרך הנאתו הוא ולא ס\"ל כסברת התוס' דאשרה הנאתה כדרכה היא לצל. והנה רבינו ז\"ל בתחלה כתב ג' דינים שאין בהם שום תנאי אלא לעולם ליכא בהו מעילה והם הדר במערת הקדש דאין הפרש בין הקדיש קרקע ועשאו מערה להקדיש מערה עשויה משום דגבי מערה לא שייך תלוש ולבסוף חברו. ואח\"כ כתב או בצל אילן או שובך דלא מעל ובהני נמי אם הקדישם בתלוש אין בהם מעילה משום דפטורים משום דהוו שלא כדרך הנאתן. ואח\"כ כתב דין המקדיש בית שיש חילוק בין מקדיש בית בנוי למקדיש עצים ואבנים ועשאן בית. וזה שרבינו עשה לג' דינים הראשונים דין אחד שסיים בהם אע\"פ שנהנה לא מעל וחזר וכתב דין הבית דלא מעל. ועיין בתוספתא סוף פ\"ק דמעילה שלא יכולתי ליישבה בלתי הגהה. ועיין מ\"ש רבינו בסוף הל' מעילה דין ד' כשבונין כו' גזרה שמא יהנה בצל הבנין כו' ולפי סברת התוס' דכל הנאה שלא כדרכה מותרת צ\"ל דבנין זה הוא כגון שעשו חומה אחת לצל ונמצא שדרך הנאתה הוא לישב בצלה. אך כפי מה שכתבנו מהסכמת הראשונים ז\"ל הדברים הם כפשטן דאף בבנין שאינו עשוי לצל איסורא דרבנן מיהא איכא וחששא זו דשמא יהנה בצל הבנין עיין בספ\"ג דמעילה ובמ\"ש רש\"י והתוס' שם ודו\"ק: עוד כתבו התוס' שם בפ' כל שעה (דף כ\"ו) וז\"ל והא דאסר בפ' כל הצלמים לישב תחת אשרה משום דאשרה לצל עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע\"ז לא כתיב אכילה, ע\"כ. וכפי הנראה דהתוס' הם מסופקים אם לוקין בע\"ז שלא כדרך הנאתן או לא. ובפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב) ד\"ה אלא נסתפקו בדין זה יע\"ש. (א\"ה וז\"ל התוס' שם דהא דאמרינן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא בדרך הנאתן מ\"מ איסורא מיהא איכא ושמא בע\"ז אפילו ללקות נמי לקי מידי דהוה אכלאי הכרם כו' ובע\"ז נמי לא כתיב בה אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה דכתיב ויאכלו זבחי מתים ואע\"ג דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו מ\"מ לא הוזכרה אכילה אצל איסור רק בדברי קבלה דאיתקש זבח למת. ועיין בתוס' פ' מרובה (דף ע\"ב) ד\"ה דאי שדקדקו מאותה סוגיא דאיסור אכילה בתקרובת ע\"ז הויא דאורייתא וביארו דבריהם דהיינו משום דהוקשה למת וזה סותר דבריהם שבכאן תו ק\"ל במאי דנסתפקו אי תקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא ועל זה כתב וז\"ל ואין להקשות דאי איסור באכילה דאורייתא היינו ע\"כ משום דהוקשה למת מהאי טעמא תיאסר בהנאה כמת וי\"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקיש ולא להנאה, ע\"כ. וכיוצא בזה כתב הרשב\"א פ\"ק דקדושין (דף נ\"ז) וק\"ל מהא דאמרינן בפ' אין מעמידין (דף כ\"ט) דיין נסך אסור בהנאה דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה כו' זבח גופיה מנ\"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה כו' ואיך כתבו דלאכילה איתקש ולא להנאה וצ\"ע. ועיין מ\"ש הריטב\"א פ\"ב דקדושין (דף נ\"ז) בסוגיא חולין שנשחטו בעזרה שכתב דתקרובת ע\"ז איתקש לזבחי מתים לגבי הנאה ואכילה יע\"ש) וכן כתבו התוס' בפ' אין מעמידין (דף ל\"ב) ד\"ה והיוצא יע\"ש. אלא שאני תמיה דאם איתא דלוקין על ע\"ז שלא כדרך הנאתן אמאי לא קאמר אביי בפרק כל שעה הכל מודים בע\"ז והתוס' שם הוקשה להם מחולין שנשחטו בעזרה ומבשר בחלב אמאי לא הוציא אותה אביי מהכלל כמו שאכתוב דבריהם לקמן בס\"ד ולא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מע\"ז. ועיין מ\"ש התוס' פסחים (דף נ\"ח) ד\"ה ותנן ובפ\"ג דע\"ז (דף מ\"ג) אהא דתנן התם ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשה זבל כתבו התוס' וז\"ל ואין להקשות דרבנן אדרבנן דהכא חיישי רבנן לזבל ואילו גבי חמץ בפ' כל שעה אמרי רבנן מפרר וזורה לרוח דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל והילכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה אבל בע\"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו א\"נ רבנן דהתם היינו ר' יוסי דהכא, עכ\"ל. ויראה דמ\"ש בשם ר\"י דרבנן דחמץ היינו ר\"י דע\"ז הוא משום דס\"ל לר\"י דאין חילוק כלל בין ע\"ז לשאר איסורין ולפי התירוץ הראשון יש חילוק. ויש לדקדק לתירוצו של ר\"י דסבר דרבנן דחמץ הוא ר' יוסי דע\"ז ולפי זה רבנן דע\"ז ס\"ל דחמץ אינו זורה לרוח משום דנעשה זבל. ולפי מה שכתבנו לעיל דס\"ל להתוס' דכל שלא כדרך הנאה שרי לגמרי אמאי אסרי רבנן נהי דס\"ל זה וזה גורם אסור אבל הכא ליכא גורם דאיסור בשלא כדרך הנאה. ואם היינו אמרינן דר\"י ס\"ל דכל שלא כדרך הנאה איסורא דרבנן מיהא איכא ניחא דטעמייהו דרבנן הוא דכיון דאיכא איסורא דרבנן הו\"ל זה וזה גורם ואסור וס\"ל דזה וזה גורם אסור אפילו במידי דרבנן אלא שלפי זה צ\"ל דלפי התירוץ השני נמי הכי ס\"ל דלעולם יש איסור בכל האיסורים אף שלא כדרך הנאה אלא שמה שחידשו הוא דבע\"ז איכא איסור תורה ומש\"ה החמירו חכמים דדוחק הוא בעיני לומר דשני התירוצים הללו פליגי בעיקר הדין אי איכא איסור דרבנן בשאר איסורין שלא כדרך הנאתן או לא: ודע דאני תמיה בדברי התוס' הנזכר שהקשו מההיא דכל הצלמים שאסור לישב תחת אשרה דמה הוקשה להם דאף דנימא דבע\"ז נמי בעינן דרך הנאה וההיא דאשרה הוי שלא כדרך הנאתן מ\"מ לא יבצר מהיות איסורא דרבנן וכמ\"ש לעיל. וא\"ת אדפרכת לסברת התוס' סייעינהו מהסוגיא עצמה שאביי רצה להביא ראיה לסברתו מריב\"ז שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום ודחה רבא ראיה זו משום דשאני היכל דלתוכו עשוי ואם איתא דאף שלא כדרך הנאה איסורא מיהא איכא היכי הוה עביד הכי ריב\"ז וא\"כ ע\"כ אית לן למימר כאביי דלא אפשר וקא מכוין שרי. אי מהא לא איריא שהרי בגמ' סמוך לזה אמרינן ותסברא והאמר ריב\"ל משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. ופירש\"י שם דכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא לא אטרחינהו רבנן. אלמא ס\"ל לרש\"י דבאיסור דרבנן אף רבא מודה דשרי וא\"כ כשתירץ בגמרא שאני היכל דלתוכו עשוי הכונה היא דכיון דליכא כ\"א איסורא דרבנן היכא דלא אפשר וקא מכוין שרי ואף לסברת התוס' שדחו דברי רש\"י וס\"ל דאף באיסור דרבנן ס\"ל לרבא דאסור. מ\"מ הרי כתבו דהיכא דהוא לצורך כגון לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא. וא\"כ ה\"נ גבי ריב\"ז צורך גדול היה בדבר שהיה צריך לדרוש לרבים הלכות החג ומש\"ה אפילו איסורא דרבנן ליכא. וסבור הייתי ליישב תחלה דברי התוס' ע\"פ הנחה זו. דמה שהקשו והא לא כתיב אכילה הכונה היא דכיון דלא כתיב אכילה ע\"כ איכא איסור מן התורה וא\"כ איך הותר איסור תורה משום צורך ת\"ת. אך מה שסיימו והקשו מההיא דפרק כל הצלמים דאסור לישב תחת אשרה לא יכולתי ליישב דבריהם. ולפי הנראה דהתוס' ס\"ל דכל שלא כדרך הנאה שרי לגמרי וכמו שנראה מדבריהם בפ\"ב דקדושין כדכתיבנא לעיל. גם מדברי רש\"י שכתב ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו משמע דס\"ל דליכא איסור כלל. וכן נראה ממ\"ש התוס' פ' כל הצלמים (דף מ\"ח) וז\"ל לא ישב בצלה ולא דמי לצלו של היכל דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל א\"נ חומר דע\"ז שאני ע\"כ. והנראה אצלי מדברי התוס' הללו דלפי שני התירוצים ליכא בע\"ז איסור תורה בשלא כדרך הנאה אלא שלפי התירוץ הא' ע\"ז ושאר איסורין שוין הם ולפי התירוץ השני חכמים החמירו בע\"ז לאסור אף שלא כדרך הנאה מה שלא עשו כן בשאר איסורין: <br><b>ודע </b>דאף שכתבנו לעיל ליישב הסוגיא אליבא דמ\"ד דכל איסור הנאה אף שלא כדרך הנאתן איסורא מיהא איכא ותמהנו על מה שנראה מדברי התוס' דאפילו איסור דרבנן ליכא. מ\"מ עדיין יש לדקדק בסוגיא זו דאמרה דרבא דאסר הביא ראיה לדבריו מדתניא לולין היו פתוחים בעלית בית קדשי הקדשים שבהם משלשלין את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. הנה לכאורה נראה דודאי רבא לא נעלם ממנו ההיא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. אלא דהוא ס\"ל דכיון דהא מיהא איסורא איכא מ\"ה היו משלשלין אותם בתיבות ואביי הקשה אליו דכיון דלית בהו מעילה משום מעלת דבית קדשי הקדשים הוא דאי לאו משום מעלה לא היו אוסרים אפילו כפי סברתך כיון שהוא לצורך. ויש לדקדק דלרבא דס\"ל דמשום צורך לא יש היתר א\"כ איך יתיישב לפי דעתו ההיא דריב\"ז ובשלמא לסברת התוס' דאית להו דכל שלא כדרך הנאתו ליכא איסור כלל ניחא דלרבא ההיא דריב\"ז הוא משום דליכא איסור כלל וההיא דלולין הוא מן הדין הגמור ולאו משום מעלה. אך לסברת החולקים דס\"ל דאף שלא כדרך הנאה איסורא דרבנן איכא וא\"כ ע\"כ לרבא ההיא דריב\"ז מה שהותר לו הוא משום שהיה בו צורך מצוה וא\"כ יש לתמוה דכיון דרבא מודה דמשום צורך מצוה יש להתיר היכא דלא אפשר מה ראיה הביא לדבריו מההיא דלולין דהא לדידיה נמי לא ניחא דכיון שהיה בו צורך היה מותר וע\"כ משום מעלה הוא ודוחק לומר דרבא ס\"ל דיש לחלק בין צורך לצורך וההיא דריב\"ז היה צורך גדול. עוד אני תמיה מהא דאמרינן התם איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה דאמר בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מאי לאו לאותם העומדים בפנים כו' דהיכי ס\"ד דרבא דמיירי לאותם העומדים בפנים וטעמא דאיסורא הוי משום דלא אפשר וקא מכוין והא ריב\"ז היה יושב בצלו של היכל ואף את\"ל בשלא כדרך הנאתו היה מ\"מ איסורא מיהא איכא וע\"כ טעמא דהיתרא הוא משום צורך וא\"כ ע\"כ ההיא דקול ומראה וריח דאיכא איסורא הוא לעומדים בחוץ דלעומדים בפנים פשיטא דשרי דאין לך צורך גדול מזה שהם צריכים לעמוד שם כדי לשמש ובשלמא לסברת התוס' ניחא דס\"ל לרבא דלעולם לא הותר שום איסור משום צורך מצוה וטעמא דריב\"ז הוא לפי שלא היה כדרך הנאה וכה\"ג ליכא איסורא כלל אך לסברת החולקים בדבר הוא תמוה בעיני. והנראה אצלי בזה הוא דס\"ל דיותר יש להקל בשלא כדרך הנאתו אף שאסור מדרבנן מכדרך הנאתו אף שאין איסורו כ\"א מדרבנן. וכבר הובא חלוק זה בהר\"ן בפ\"ב דפסחים אהא דאמרינן התם מידי דרך הנאתן קא עבידנא דאף שהותר לחולה שאין בו סכנה שלא כדרך הנאה אין ללמוד מזה להתיר איסור דרבנן בדרך הנאה וא\"כ לעולם דרבא סבירא ליה דההיא דריב\"ז אף שהיה שלא כדרך הנאה איסורא מיהא איכא אלא דמשום צורך הותר משום דקיל איסורא דשלא כדרך הנאה אך בההיא דלולין הוה ס\"ל דכיון דהוי כדרך הנאה אף שאיסורו מדרבנן אין להתיר משום צורך ואביי השיב לו דאף איסורא דרבנן יש להתיר משום צורך והאיכא דאמרי ס\"ל דבין רבא ובין אביי מודו דאין להתיר איסורא דרבנן כדרך הנאתו ומש\"ה הביא רבא ראיה לסברתו מההיא דבר קפרא דהוה ס\"ל דמיירי לאותם העומדים בפנים וטעמא דאיסורא הוא משום דלא אפשר וקא מכוין אסור וההיא דריב\"ז שאני דכיון דשלא כדרך הנאתו הוה קיל איסוריה ומשום צורך התירו ואביי ס\"ל דמיירי ההיא דבר קפרא לאותם העומדים בחוץ אבל לעולם דהעומדים בפנים שרו משום דלא אפשר וקא מכוין שרי וההיא דלולין שאני דמעלה עשו בבית קדשי הקדשים: <br><b>נסתפקתי </b>באוכל דבר איסור אכילה גסה כגון שהיה שבע הרבה אם חייב. ויראה דאינו חייב דהא קי\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ופשיטא דאכילה גסה הוי שלא כדרך הנאתן. ומיהו יש לחלק בין היכא שהמאכל מצד עצמו לא הוי כדרך הנאתו וכגון שעירב דבר מר או שאכלו חם עד שנכוה גרונו להיכא שאכלו אכילה גסה דהמאכל מצד עצמו הוי כדרך הנאתו אלא שהשינוי בא מצד האוכל שהיה קץ במזונו. אך בפ' בתרא דיומא (דף פ') אמרינן אר\"ל האוכל אכילה גסה ביוה\"כ פטור מ\"ט אשר לא תעונה פרט למזיק. הרי מבואר דאכילה גסה לא שמה אכילה. ומיהו גם זה יש לדחות דשאני התם דלא תלה האיסור באכילה כ\"א קרא כתיב אשר לא תעונה דביתובי דעתא תלה רחמנא ומש\"ה בעינן ככותבת וקים להו לרבנן דאכילה גסה לא מייתבא דעתיה אבל לעולם דאכילה גסה אכילה מיקרי. והא דלא נתן ריש לקיש טעם זה שם בד' פ\"א דמש\"ה לא כתב רחמנא לא יאכל עיקר הדבר נקט התם דמדבעינן יותר מכזית לחייבו ש\"מ דביתובי דעתא תליא מלתא. (א\"ה עיין בתוס' פרק ערבי פסחים דף ק\"ז ע\"ב) שוב ראיתי דחילוק זה אינו דהא אמרינן התם זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק. הרי דבמקום שכתוב אכילה אמרי דממעט אכילה גסה. ובפ\"ד דנזיר (דף כ\"ג) אמרינן זה שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קא עביד והקשו התוס' דמשמע דאכילה גסה שמה אכילה וקשה דביומא אמרינן האוכל אכילה גסה ביוה\"כ פטור והוכרחו לתרץ דתרי אכילה גסה נינהו. (א\"ה עיין בס' באר שבע פ\"ג דהוריות ד\"ה פסח ועיין מה שהקשה הרמ\"ז אדברי התוס' הללו בס' תוספות יוה\"כ (דף י\"ב ע\"ד) וז\"ל וק\"ל על תירוץ זה אמאי אצטריך ר\"ל שם בנזיר לאוקמי קרא בלוט ושתי בנותיו לוקמה בשנים שצלו פסחיהן ואחד אכלו באכילה גסה שנפשו קצה דמיקרי פושע דלא שמה אכילה. ועוד הקשה שם שתי קושיות יע\"ש. ונראה דלק\"מ דבשלמא גבי אוכל ביוה\"כ איכא למימר דאף שנפשו קצה מרוב אכילתו אוכל אכילה גסה לעבור אמימרא דרחמנא ובענין אחר אי אפשר לו לבטל המצוה אבל גבי פסח אטו בשופטני עסקינן שיאכל אכילה גסה לחבול בעצמו והלא בשב ואל תעשה עדיף). הרי מבואר דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא ידי חובתו. ובפרק החולץ (דף מ') הקשו בגמ' בפשיטות אכילה גסה נמי שמה אכילה. גם בפ' הגוזל קמא (דף ק\"י) אמרינן אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא הרי מבואר מכמה מקומות דכ\"מ שכתוב אכילה ממעטינן אכילה גסה. וא\"כ ה\"ה לכל מקום דכתיב לא תאכל דאם אכלו אכילה גסה דפטור. ומיהו נ\"ל דבבשר וחלב וכלאי הכרם חייב עליהן אף אם אכלן אכילה גסה דכי היכי דלוקה עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה כדאיתא בפ' כל שעה וכמו שפסק רבינו הכא בפרקין ובפ' י\"ד מהל' מאכלות אסורות ה\"נ לוקה עליהן אם אכלן אכילה גסה: וראיתי להתוס' בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב ד\"ה אלא) שכתבו בסוף דבריהם ואפילו אם ת\"ל דשתיה גסה מותרת באיסור הנאה כו'. ומדבריהם יש ללמוד דמלבד דהאוכל דבר איסור אכילה גסה דאינו חייב איסורא נמי ליכא וכמ\"ש מותרת באיסור הנאה ועוד מדהוצרכו לתת טעם למאן דאסר בת תיהא אף דחשיב ליה כשתיה ש\"מ דסבירא ליה דאכילה גסה מותרת לגמרי בכל האיסורין. וזה הוא דבר תימה בעיני דנהי דאמרינן דאכילה גסה לא מיחייב עלה משום דהוי שלא כדרך הנאתן אבל איס��רא מיהא איכא. ואולי דהתוס' ז\"ל אזלי לשיטתם דס\"ל בקצת מקומות דכל האיסורין שלא כדרך הנאתן שרו לגמרי כמו שכתבנו לעיל ולפי שיטה זו כתבו כאן דשתיה גסה מותרת משום דהוי שלא כדרך הנאתן אך כפי מה שכתבנו והוכחנו דשלא כדרך הנאתן איסורא דרבנן מיהא איכא פשיטא דאכילה גסה נמי אסורה מדרבנן וזהו פשוט בעיני: יש לחקור בהא דק\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג\"כ במ\"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י\"ח. ונראה דלא שנא דכי היכי דבמצות ל\"ת דרחמנא אמר לא תאכל אמרינן דאם אכלו שלא כדרך הנאתו דפטור משום דלא מיקרי אכילה ה\"נ במ\"ע דרחמנא אמר תאכל אם אכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא י\"ח משום דלא שמיה אכילה אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במ\"ע: ומ\"ש רבינו חוץ מכלאי כרם ובשר בחלב שהן אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן. מבואר הוא שם בגמ' פ' כל שעה דאמרינן התם כל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהן אלא כדרך הנאתן ואמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן מ\"ט משום דלא כתיב בהו אכילה ומתבאר שם בסוגיא דה\"נ בבשר בחלב משום דלא כתיב ביה אכילה. והנה אף שרבינו ז\"ל הכא בפרקין כתב חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורין כו' מבואר בסוגיא הנזכרת דמילקא נמי לקי עלייהו אף שלא כדרך הנאתן וכן מבואר בדברי רבינו פ' י\"ד מהל' מאכלות אסורות שכתב שאם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין של כלאי הכרם חייב ולשון חייב מורה בהדיא דלקי עלייהו. ולפי הנראה דמה שנשתנו איסורין אלו משאר איסורין הוא דוקא באוכל אותם שלא כדרך אכילה דבעלמא אינו לוקה והכא לוקה אבל אם נהנה ולא אכל נראה מדברי רבינו דאף באיסורין אלו אינו לוקה וזהו שרבינו ז\"ל לא הוציא מן הכלל בשר בחלב וכלאי הכרם כי אם בפ' י\"ד מהל' מאכלות אסורות דמיירי שם באוכל שלא כדרך אכילה אך בפ\"ח מהל' הנזכרת שהביא דין ההנאה לא הוציא מהכלל שום דבר דמשמע דבכל האיסורין אינו לוקה על ההנאה אפילו בבשר וחלב וכלאי הכרם וכן נראה מדבריו שם בריש פ' ט' שלא הזכיר מלקות כי אם במבשל או אוכל אך בהנאה לא הזכיר מלקות גם בפ\"י דין ו' כתב והאוכל כזית מכלאי הכרם לוקה משמע דליכא מלקות כי אם באוכל לא בנהנה: <br><b>והנה </b>לפי מה שכתבנו לעיל דכל החלוקות שהזכיר רבינו ז\"ל הכא בפרקין אין איסורן כי אם מדרבנן נמצא שיותר חמור הוא הנהנה כדרך הנאתן מהאוכל שלא כדרך הנאתן ואילו בבשר וחלב וכלאי הכרם נראה דיותר חמור הוא האוכל שלא כדרך אכילתו מהנהנה שהרי הנהנה אינו לוקה והאוכל לוקה והדבר קשה שיהיו סברות הפוכות. הן אמת שקושיא זו היא אף לפי הפירוש האחר שכתבנו לעיל דלדעת רבינו הכל דינו שוה דהכל אסור מן התורה ואין בו מלקות דאמאי נשתנה דין שני איסורין אלו באוכל שלא כדרך אכילתו ולא נשתנה ג\"כ בנהנה מאחר שגם הנהנה פטור ממלקות הוא משום דאינו דרך הנאתו ועוד דלכל הפירושים יותר יש להחמיר בהנהנה מהאוכל שלא כדרך אכילתו וכדאמרינן בלישנא בתרא דרבי יוחנן וכל שכן אוכל חלב חי: עוד זאת אדרש דכיון שקבלה היא בידם שדין זה דשני איסורין אלו שנשתנו אינו אלא באוכל א\"כ נמצא שהנהנה מכלאי הכרם או מבשר וחלב דינו שוה לנהנה משאר איסורין וא\"כ מותר לעשות רטיה או מלוגמא מבשר בחלב או מכלאי הכרם אף בחולי שאין בו סכנה שהרי כבר כתבנו דלגבי נהנה לא נשתנה דין האיסורין אלא כל האיסורין שוין וחלוקה זו היא לכל הפירושים בין אם נאמר שלא התיר רב��נו כ\"א איסורין דרבנן בין אם נאמר שהתיר איסורי תורה שאין בהן לאו. ואילו מדברי רבינו ז\"ל הכא בפרקין שכתב חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו' נראה דקאי לכל החלוקות שהזכיר וא\"כ אסור לעשות מלוגמא או רטיה מבשר בחלב או מכלאי הכרם לחולה שאין בו סכנה. ודוחק לומר דהאי חוץ לא קאי כי אם למאי דסמיך ליה דהיינו אוכל שלא כדרך אכילה ולעולם דמלוגמא או רטיה הותרה אף בחולי שאין בו סכנה. ומיהו לפי הפירוש שכתבנו דכל החלוקות שהזכיר רבינו ז\"ל אין איסורן כי אם מדרבנן יש ליישב הכל בזה האופן. דהכתוב אסר באיסורי הנאה שני דברים. האחת היא האכילה. וזאת שנית היא ההנאה. אלא שחילק ביניהם שעל האכילה חייב מלקות ועל ההנאה לא חייב. ולמדנו עוד שזה שחייב מלקות על האכילה הוא בתנאי שיהיה כדרך אכילתו אך אם לא אכל כדרך אכילתו אפילו איסור ליכא וכן למדנו שזה שאסר הכתוב ההנאה הוי בתנאי שיהנה כדרך הנאתו אבל אם נהנה שלא כדרך הנאתו ליכא איסורא כלל. וא\"כ כשחזר הכתוב ולמדנו דכלאי הכרם ובשר בחלב נשתנה דינם משאר איסורים ושלא כדרכם הוי כדרכם מוקמינן כל מלתא ומלתא בדוכתא. דהיינו אכילה דבעלמא כדרכה לקי עלה בשני איסורין אלו לקי על אכילתן אף שלא כדרכן. והנאה דבשאר איסורין כדרכה אית בה איסור תורה לחוד בשני איסורין אלו אף ההנאה שהיא שלא כדרכה אסורה דבר תורה ולפי זה אסור לעשות רטיה או מלוגמא מכלאי הכרם או מבשר בחלב לחולה שאין בו סכנה משום דאסורין מן התורה. וא\"ש דברי רבינו ז\"ל דמאי דקאמר חוץ מכלאי הכרם וכו' קאי לכל החלוקות. אך כפי הפירוש האחר שכתבנו לעיל דרבינו ז\"ל התיר לחולה שאין בו סכנה אף איסור תורה כיון שאין בו לאו קשיא כדכתיבנא: <br><b>ודע </b>דאהא דאמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם וכו'. כתבו התוס' ז\"ל וזה לשונם הא דלא קאמר הכל מודים בבשר בחלב שמא משום דאין מזהירין מן הדין, ע\"כ. ודבריהם תמוהים דהא על כרחין אביי ס\"ל שלוקין בבשר בחלב שלא כדרך הנאתו שהרי כשהקשו לאביי מההיא דאיסי בן יהודה תירצו בגמ' ואביי תאמר במאי תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן אטו בבשר וחלב אכילה כתיבא ביה. הרי דלאביי לוקין בבשר בחלב אף שלא כדרך הנאתו. (א\"ה עיין בס' גופי הלכות סי' ט'). ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דכשם שלוקה האוכל דבר איסור כך לוקה הנהנה וכמ\"ש לעיל וא\"כ הנאת בשר בחלב דילפינן לה מק\"ו דערלה לאיסי בן יהודה אין לוקין על הנאתו משום דאין מזהירין מן הדין. וא\"כ פשיטא דהנהנה מבשר בחלב שלא כדרך הנאתו שאינו לוקה שהרי אף הנהנה כדרך הנאתו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין ומאי דקאמר אביי שלוקין בבשר בחלב שלא כדרך הנאתו הוא דוקא באוכל שלא כדרך הנאתו דאכילה לאו מק\"ו נפקא אלא מג\"ש ומג\"ש מזהירין כמבואר וכיון שכן לוקה על אכילת בשר בחלב אף שאכלו שלא כדרך אכילתו. וכוונת התוס' ז\"ל היא כך דהא דלא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב משום דלא דמי לכלאי הכרם דכלאי הכרם לוקה בין בנהנה שלא כדרך הנאתו בין באוכל שלא כדרך אכילתו אבל בשר בחלב אינו לוקה אלא באוכל שלא כדרך אכילתו אבל בנהנה שלא כדרך הנאתו אינו לוקה משום דאף הנהנה כדרך הנאתו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין ומשום הכי לא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב וכלאי הכרם משום דלא דמו אהדדי. שוב ראיתי להרב בעל חדושי הלכות ז\"ל שכתב דרך זה בדברי התוס' ז\"ל והנך רואה כמה יש מהדוחק בדברים אלו: והנראה אצלי הוא דהתוס' סבירא להו דלאביי האוכל בשר בחלב שלא כדרך אכילתו אינ�� לוקה והטעם הוא משום דכיון דעל הנאת בשר בחלב אינו לוקה משום דלא נפיק איסורו אלא מק\"ו וקיי\"ל דאין עונשין מן הדין א\"כ אינו מן הדין שילקה על האכילה שלא כדרך הנאתו שהרי לעולם חמורה ההנאה כדרכה מאכילה שלא כדרכה שהרי בכל איסורי הנאה לוקה על ההנאה כדרכה ועל האכילה שלא כדרכה אינו לוקה והכא גבי בשר בחלב כיון שאינו לוקה על ההנאה אף שהיא כדרכה משום דאין מזהירין מן הדין ה\"נ שאינו לוקה על האכילה שלא כדרכה. (א\"ה אע\"ג דבספר גופי הלכות סימן שי\"ג הוכיח מדברי התוס' מס' מכות דס\"ל דלאוין שאין לוקין עליהם חמירי מלאוין שלוקין עליהם. ס\"ל להרב המחבר דלא דמי דיש מקום לחלק ודו\"ק). ומה שאמרו בגמ' ואביי תאמר במאי כו' אטו בבשר בחלב אכילה כתיבא ביה ה\"ק פירכא זו אינה פירכא משום דגם בבשר בחלב לא כתיב אכילה ושוה היא האכילה כדרכה לשלא כדרכה ומה שאינו לוקה לאו משום דכתיב ביה אכילה אלא משום דאין מזהירין מן הדין וזה לא חשיב פירכא דא\"כ אעיקרא דדינא כשלמדו איסור הנאה מערלה נימא מה להתם שכן לוקה על ההנאה אלא ודאי דלא חשיב פירכא דהכי אגמריה רחמנא למשה כל דבר שתלמוד בק\"ו למוד איסור אבל לא תלמוד מלקות אלא שאם היה שום מיעוט גבי בשר בחלב שלא ילקה על האכילה שלא כדרכה פשיטא שהיתה פירכא גדולה ולא היינו לומדים מכלאי הכרם משום דהיינו אומרים מה לכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אבל כיון דבבשר בחלב לא כתיב אכילה א\"כ שוה הוא לכלאי הכרם. ואם היינו מזהירין מן הדין היה לוקה על ההנאה ועל האכילה א\"כ לא חשיב פירכא. וזה שדקדקו התוס' וכתבו ושמא משום דאין מזהירין מן הדין כלומר דעדין היינו יכולין להקשות ולומר דאאכילה שלא כדרכה ילקה ועל ההנאה אף שהיא כדרכה לא ילקה משום דאין מזהירין מן הדין וגזרת הכתוב היא בבשר בחלב שיהיו הסברות הפוכות ולזה כתבו ושמא, ודרך זה בדברי התוס' ישר בעיני. (א\"ה ואי קשיא לך ממאי דקאמר בתר הכי ואביי להכי לא כתיב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו וזה סותר דברי התוס' תריץ ואימא דלפי דרכו של ה\"ה ז\"ל ה\"פ ואידך דקא מותיב סבר כו' כלומר דמתוך דברי אביי דקאמר דמה שאינו לוקה על האכילה הוא משום דלא לקי על ההנאה משמע דאיסורא מיהא איכא. ואהא פליג אידך דמותיב וס\"ל דלהכי גמרינן איסור אכילה מנבלה לומר מה נבלה דרך הנאתה כו' אבל שלא כדרך אכילה ליכא איסורא כלל דאל\"כ למה לי ג\"ש ליתי איסור אכילה והנאה מק\"ו דערלה. ועל זה בא אביי לחלוק ולומר דלא יתכן דיש שום צד היתר באכילת בשר בחלב שהרי מן הדין היה להלקותו אף שלא כדרך אכילתו כיון דלא כתיב אכילה בגופו אלא דמאי דלא לקי היינו משום דאין מזהירין מן הדין וכיון שכן די לנו לפוטרו ממלקות אבל איסור כדקאי קאי. ולא חש אביי לתרץ מ\"ט לא גמרינן מערלה דהתירוץ מבואר מצד עצמו וכמ\"ש בפרק כל הבשר. והיינו טעמא דהתוספות הביאו כאן הקושיא והתירוץ דנאמר בפרק כל הבשר משום דלפי מה שסיימו בדבריהם לומר דאין מזהירין מן הדין צריכין אנו לדעת מה יענה אביי למאי דהקשו לו. וע\"פ זה בין תבין דברי התוס' בד\"ה מה לכלאי הכרם שהקשה רשב\"א תימא היא גופא נילף במה מצינו כו', דלכאורה קשה דהן הן דברי הגמ' דקאמר אביי אטו בבשר בחלב אכילה כתיבא ביה כלומר וגמרינן במה מצינו, ותו דנראה דקושית רשב\"א הוי למאן דמותיב ומאי קושיא הרי בהדיא אמרינן ואידך דקא מותיב סבר כו' וכמו שהוקשה כל זה להרב בעל גופי הלכות ולא תירץ. אך ע\"פ דרכו של הרב המחבר יבא על נכון דמ\"ש בגמ' ואידך דקא מותיב כו' ואביי סבר כו' כל פלפול זה אינו ענין לפירכת הק\"ו ומלתא אחריתי היא לענין איסור אכילת בשר בחלב שלא כדרך אכילתו): <br><b>ודע </b>דכל זה הוא לסברת איסי בן יהודה דיליף איסור הנאה מק\"ו. אך לדידן דנפקא לן מדכתיב לא תבשל תלת זמני ושדינן חד לאיסור הנאה פשיטא דלוקה בבשר בחלב שלא כדרך הנאתו וכמ\"ש רבינו בפי\"ד מהמ\"א וכדלעיל. אך הדבר הקשה אצלי הוא דלדעת רבינו דס\"ל דבכל איסורי הנאה אין לוקין על ההנאה אף שהיא כדרכה וכן בכלאי הכרם ובשר בחלב ליכא מלקות על ההנאה א\"כ מאי דקאמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם ע\"כ הכונה היא על האוכל כלאי הכרם דוקא וא\"כ לא ידעתי אמאי לא קאמר נמי הכל מודים בבשר בחלב. ותירוץ התוס' לכל הפירושים שכתבנו לא יועיל כלום לדעת רבינו והדבר צריך תלמוד. (א\"ה ואם לחשך אדם לומר דס\"ל להרמב\"ם דלא הו\"מ למימר הכל מודים בבשר בחלב משום דאיכא תנא דיליף איסור אכילתו מקרא דלא תאכלנו ולדידיה אינו לוקה אלא דרך אכילתו וכיון דתליא בפלוגתא דתנאי כמבואר בפ' כל הבשר לא שייך לומר הכל מודים דמה\"ט לא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה וכמ\"ש התוס'. אמור לו דס\"ל להרב המחבר דמדאיסי בן יהודה נשמע לרבי וכי היכי דלאיסי בן יהודה דיליף איסור אכילה מנבילה אע\"ג דכתיב ביה אכילה בהדיא קאמר אביי דכיון דלא כתיב בגופיה לוקה אף שלא כדרך הנאתו ה\"נ לרבי, ותדע שכן הוא דאם איתא דלרבי לא לקי אלא דרך אכילתו א\"כ מאי פריך ר\"י לר\"ל בפ' כל הבשר וכי כעורה זו ששנה רבי כו' והלא עדיף טפי ילפותא דר\"ל מקרא דובשל מבושל ונ\"מ דלקי אף שלא כדרכו כיון דכייל ליה בהדי פסח והתם לא שייך לומר דהאוכל את הפסח מבושל שלא כדרך הנאתו דלא לקי דהא כתיב כי אם צלי אש אלא ע\"כ דגם לרבי דיליף מלא תאכלנו לקי אף שלא כדרכו, ואע\"ג דבסוף פ' כל שעה אמר אביי אכלו נא אינו לוקה דהוי לאו שבכללות וא\"כ ע\"כ דלדידיה ר\"ל דיליף איסור בשר בחלב מובשל מבושל ס\"ל דאינו לוקה מ\"מ שפיר ק\"ל להרב המחבר ז\"ל דעת הר\"ם אמאי לא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב דהמעיין בפ\"ח מהל' קרבן פסח יראה בעיניו דאין גירסתו כגרסתנו יע\"ש ודו\"ק): עוד כתבו התוס' שם וז\"ל הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא למ\"ד לאו דאורייתא, ע\"כ. והנראה בכוונת דבריהם דלפי התירוץ השני למ\"ד דאורייתא לוקה אלא דאביי לא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דלא פסיקא מלתא דאיכא למ\"ד לאו דאורייתא. אך מה שאני תמה בדברי התוס' הוא דאף דנימא דחולין שנשחטו בעזרה אסירי מן התורה ליכא מלקות אפילו באוכל דרך אכילתו דאזהרתיה הוא מדכתיב וזבחת ואכלת ואמרינן בפ\"ב דקדושין דף נ\"ז מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב וא\"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו וכ\"כ מרן פ\"ב מהל' שחיטה דין ג' וא\"כ היכי הו\"מ אביי למימר הכל מודים בחולין כו' דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מאחר דאפילו האוכל כדרך הנאתן אינו לוקה. וכ\"ת דקושית התוס' היא שיאמר דחולין שנשחטו בעזרה אסור מן התורה אף שלא כדרך הנאתן ולאפוקי שאר איסורי תורה דשלא כדרך הנאתו אין בהם כי אם איסורא דרבנן וכמ\"ש לעיל הא ליתא דאימר דאביי ר\"ל הדינים שיש בהם מלקות. ועוד שאם קושייתם הוא דלימא דאסור מן התורה אף שאין בו מלקות מה שתירץ לקושית בשר בחלב משום דאין מזהירין מן הדין אין לו מובן כלל, סוף דבר שדברי התוס' צריכין תלמוד: (א\"ה ואי קשיא לך על דברי הרב המחבר דמבואר בסוגיא דקדושין דר\"י יליף איסור חולין מדאמרה תורה שחוט לי בשלי כו' וא\"כ לדידיה לא הוי לאו הבא מכלל עשה אלא מהיקשא. ועיין בתוס' פ' התודה דף פ' דנקטי דרשא זו ולא ידעתי למה דהא איתותב ר\"י ומ\"מ התוס' דהכא דקיימי אליבא דר\"י דעלה קאמר אביי הכל מודים אתרי לישני דלעיל שפיר קא אמרו דלמ\"ד דאורייתא לוקה דע לך דאין זה נקרא היקש וכמ\"ש בתשובת הרלנ\"ח דף ס\"ג ע\"ב אלא מה מצינו וכ\"כ הרב קרבן אהרן דף י\"ג וכיון שכן ידוע הוא שלדעת התוס' אין לוקין בדבר הנלמד במה מצינו כמ\"ש מהר\"ם די בוטין דף קל\"ד גופי הלכות סי' ט' גם בקונטרס הזכרונות של הרב המחבר הוכיח כן מדברי התוס' בכמה דוכתי ואכתוב דבריו בהל' נזירות פ\"ד כי שם ביתו יע\"ש. ודע דאף שתרצה לדחות ולומר דכונת התוס' בתירוצם השני אינו לומר דלמ\"ד דאורייתא לוקה אלא כונתם היא דאפילו לא הוה נפקא לן מקרא דוזבחת ואכלת אלא מקרא אחרינא לא מצי למימר הכל מודים. מ\"מ קושית הרב המחבר לעולם עומדת דאמאי הוצרכו בתירוץ הראשון לומר משום דכתיב ביה אכילה דטעם זה אינו אלא שלא ילקה שלא כדרך אכילתן הו\"ל למנקט משום דהוי לאו הבא מכלל עשה דהשתא אפילו כדרך אכילתו לא לקי): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Madda/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ וכו'.</b> בסנהדרין פרק בן סורר (דף ע\"ד) א\"ר יוחנן אמר ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג\"ע וש\"ד. והנה הגאון הרא\"ם ז\"ל בתשובה ח\"א סי' נ\"ט נשאל על כהן שנשא חלוצה ואנסוהו שלא להוציאה. והשיב דא\"א לו לעבור מחמת אונס ממון ועוד דאפילו בסכנת נפשות לא אמרינן אלא בשאר עבירות אבל בשלש עבירות דעבודת כוכבים וג\"ע וש\"ד לא דקיי\"ל כל עבירות שבתורה אפילו א\"ל לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ משלש אלו ואף על גב דאיסור חלוצה אינו אלא מדרבנן ואינו בכלל ג\"ע מ\"מ כיון דאיסור ביאה הוא הרי הוא בכלל ג\"ע דחוץ מעבודת כוכבים וג\"ע וש\"ד דאמרינן לאו דוקא הני אלא ה\"ה באביזרא דידהו וראיה מההיא דפ' בן סורר מאותו שנתן עיניו באשה וחלה בחולי גדול ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו ואמרו חכמים ימות ואל תבעל ימות ואל תעמוד נגדו ערומה כו' אלמא לאו דוקא ג\"ע בלבד אמרו אלא אפילו בפנויה ואפילו בדבור בעלמא ואפילו שלא בפניו שאין בכל אלו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד משום דאביזרא דידיה הוא כ\"ש בנ\"ד שהוא איסור ביאה דרבנן והעובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ\"ד. ועיין מ\"ש מרן הב\"י יו\"ד סי' קצ\"ה על מ\"ש הרמב\"ן דאסור לבעל למשש דפק אשתו נדה וז\"ל ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב\"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע\"פ שיש בו פקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דג\"ע וצ\"ע ע\"כ. (א\"ה ונראה דאין זה סותר דברי הרא\"ם דשאני נדון מרן ז\"ל דאין כוונתו לעבור על דת אלא לרפואת אשתו קא מכוין. אבל ראיתי להש\"ך ז\"ל סי' קנ\"ז ס\"ק י' שכתב וז\"ל ומ\"מ משמע דבערוה דרבנן לכ\"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב\"י שם ע\"כ ועיין מ\"ש לקמן פי\"ז מה' איסורי ביאה דין ז'). ועיין מ\"ש הר\"ן בפרק בתרא דיומא אהא דאמרינן התם דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג\"ע וש\"ד דלאו דוקא אינהו גופייהו דכל אביזרייהו נמי אסירי והביא ראיה לדבריו מסוגיא דפ' בן סורר שהביא הרא\"ם: <br><b>אלא </b>דצריך לעיין במ\"ש הר\"ן שם בסוף דבריו דכותי הבא על בת ישראל לאו בכלל ג\"ע הוא דאי בזנות גזרת ב\"ד של שם הוא כו' (א\"ה וכיוצא בזה כתב הרמב\"ן הביא דבריו מרן בכ\"מ הכא בפרקין) ואי אמרת דאפילו באיסורי ביאה דרבנן עומד בפני פקוח נפש כדברי הרא\"ם וכי גרעה גזרת ב\"ד של שם מאיסור חלוצה (א\"ה אע\"ג דאיכא למימר דהתם איירי הר\"ן לענין דאינו בכלל ג\"ע להחמיר אפילו היכא דמכוין להנאת עצמו משא\"כ בנדון הרא\"ם מ\"מ מדברי הר\"ן בפ' כל שעה שכתב וגזרת ב\"ד של שם לא מיקרי ג\"ע מוכח כדברי הרב המחבר ז\"ל ודוק). ועיין במהרדב\"ז ח\"א סי' ב' ודוק היטב בדבריו ועיין בהריב\"ש סי' רנ\"ה. (א\"ה לקמן בפרקין דין ו' יתבאר מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרדב\"ז בתשובה הנזכרת יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה\"ז מתחייב בנפשו.</b> (א\"ה זו היא שיטתו של הר\"מ אבל שלמים וכן ��בים ס\"ל דרשאי להחמיר על עצמו וזה הוא דעת התוספות פרק אין מעמידין דף כ\"ז ד\"ה יכול. ולענין בן נח נחלקו האחרונים אם רשאי להחמיר או לא ונתבאר פלוגתא זו בדרשות הרב המחבר ז\"ל הנקרא פרשת דרכים יע\"ש בדרך האתרים דרוש שני (דף ו ע\"ב). וראיתי להתוספות סוף פרק בן סורר שכתבו וההיא עובדא דשלהי יבמות דא\"ל כותי לישראל קטול אספסתא ואי לא קטילנא לך כדקטלינא לפ' דא\"ל בשל לי קדרה בשבתא ולא בשיל וקטילתיה שמא לא היה בקי בהלכה דמן הדין לא היה לו למסור עצמו כו'. וק\"ל אמאי לא קאמרי דרצה להחמיר על עצמו דלפי שיטתם ה\"ז משובח. ונראה דמכאן סיעתא למ\"ש ר' ירוחם ני\"ח דאם הכותי מכוין להנאת עצמו אסור להחמיר וכן פסק מר\"ן סי' קנ\"ז יע\"ש וכתב הש\"ך שם בשם הב\"ח דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור עצמו כיון דאין הכותי מתכוין אלא להנאת עצמו אבל הפרישה ס\"ל דבפרהסיא רשאי יע\"ש ומדברי התוספות הנזכר מוכח כדברי הב\"ח ומש\"ה הוכרחו לומר דלא היה בקי בהלכה ודוק): <b>וביטל מ\"ע שהיא קדוש ה' ועבר על מצות ל\"ת שהיא חלול ה'. </b> א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ב דף ס\"ו ע\"ב ועיין מ\"ש בפ\"ט מהלכות מלכים דין ב'): <b>ובעריות הוא אומר ולנערה ל\"ת דבר. </b>ז\"ל הריב\"ש סי' שפ\"ז ובעל הדין שרוצה לפטור עצמו מחמת אונס ממון כו', נשאל לו מאין יצא לו היתר זה ואם יאמר מולנערה ל\"ת דבר נאמר לו שאין בדבריו ממש שאין אנו למדין משם למי שעובר מחמת פחד ואפילו פחד מיתה כו' ועיין בדברי רבינו בפ\"ק מה' סנהדרין שכתב כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מיתת ב\"ד באונס אין ממיתין אותו וכו' שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב\"ד שלא יענשו את האנוס והביא הריב\"ש דברי רבינו הללו בתשובה סי' ד' וסי' י\"א יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה.</b> מימרא דר' יוחנן בפ' כל שעה (דף כ\"ה). וז\"ל הרדב\"ז בתשובה ח\"א סי' ב'. שוב מצאתי ששאלו להרשב\"א באשה חולה ואין בה סכנה ובעלה רופא והשיב דבר זה אסור ונתן בה שני טעמים. חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לנכרי אבל שבות אחר לא אפילו שאיסור קריבה הוי דרבנן כו'. וכתב על זה הרדב\"ז וז\"ל גם הטעם הראשון שכתב הרשב\"א רוב הפוסקים חלוקים עליו והרי\"ף והרמב\"ם מכללם שכתבו שכל חולה שאין בו סכנה מותר ע\"י מלאכה שאינה גמורה אפילו ע\"י ישראל כו' ואם אי אתה אומר כן לא שבקת חיים לכל בריה שאסור ליגע בבתו או באחותו ואין סברא לחלק בין איסורי שבת לשאר איסורי דרבנן שהרי בשולי נכרים מותר לחולה שאין בו סכנה ע\"כ. דעתו ז\"ל דכל איסורין דרבנן שרו בחולה שאין בו סכנה ואשתמיט מיניה תשובת הרשב\"א הביאה מרן הב\"י יו\"ד סי' קכ\"ג ד\"ה כתב הרשב\"א בתשובה אם מותר לעשות מרחץ מסתם יינם שכתב ולא מצאתי היתר לאכילה ושתיה אפילו באיסורין דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבישולי נכרים בלבד וכו' וכ\"כ בתשובה להרמב\"ן סימן קכ\"ז יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כו'.</b> בפ' כל שעה דף כ\"ד א\"ר אבהו א\"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי מאי א\"ר שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ופירש\"י אלא דרך אכילתן אלא אם כן אכלן דרך אכילתן. איכא דאמרי א\"ר אבהו אר\"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי א\"ר שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו שהוא פטור וכל שכן אוכ�� חלב חי שהוא פטור. ופירש\"י א\"ד הא דרבי אבהו אהנאה אתמר ואהנך דאסירי בהנאה חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ\"ש אוכל חלב חי. וכונת רש\"י היא דחלב מלבד האכילה אין דרך הנאתו כי אם בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה. וכונת הכ\"ש הוא משום דזה שהניח חלב ע\"ג מכתו לגבי דידיה שיש לו מכה הוי דרך הנאתו אלא דכיון דלכ\"ע חלב אין דרך הנאתו לרפואה אינו לוקה וכ\"ש אוכל חלב חי דאף לגבי האוכל אינו דרך אכילתו. והמתבאר מסוגיא זו הוא דכל איסורי הנאה כל שנהנה מהם דרך הנאתן כגון שהבעיר בחלב שור הנסקל או שמשח ממנו עורות לוקה עליהן אף שלא אכל דכיון דקי\"ל דכל מקום שאסר הכתוב האכילה אף ההנאה אסורה כשם שלוקה על האכילה כך לוקה על ההנאה: <br><b>והיכא </b>דמכר או נתן איסורי הנאה אני מסתפק אם לוקה. דאע\"ג דכתיבנא דכל שנהנה מן האיסור כדרך הנאתו אף שלא אכל דלוקה מ\"מ היה אפשר לחלק דשאני התם שנהנה מגוף האיסור אבל במכירה או נתינה לא. שוב ראיתי דהא ליתא אלא דמוכר ונותן שוין למדליק ולמושח. שהרי נבלה לא למדנו שתהא מותרת בהנאה כי אם מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור ומהתם ילפינן שמותרת בכל הנאות שבעולם אלא ודאי דאין לחלק כלל. (א\"ה וזה דעת הרשב\"א בחבורו לנדרים דף מ\"ז ע\"א ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהל' אישות דין א' ד\"ה וראיתי להרא\"ש יע\"ש). שוב ראיתי בשה\"ג פרק כל שעה שכתב בשם ריא\"ז דכל איסורי הנאה שמכרן לכותי או שהאכילן לכלבו דהוי דרך הנאתו בכך ולוקה עליהן. וכן דעת התוס' בפרק העור והרוטב דף ק\"כ ד\"ה אלא שכתבו דהנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו והן הן דברי התוס' פרק כל שעה דף כ\"א ד\"ה כל שהוצרכו לתת טעם למה לא יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת ותירצו דכי כל אוכל מלא תאכלו לא ילפינן ש\"מ דלוקה על הנאתו דהא כתיב לא תאכל חמץ: אך ראיתי לרבינו בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות דין ט\"ז שכתב וז\"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לכותיים או לכלבים אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות, ע\"כ. הרי דס\"ל דהנאה בלא אכילה ליכא מלקות. ושם בפי\"ד דין י' כתב וז\"ל כל האוכלים האסורים אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה כו' כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חי עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרים או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה\"ז פטור, ע\"כ. והנה לא הביא בדין זה אלא האוכל שלא כדרך הנאה ולא הביא היכא דנהנה שלא ע\"י אכילה. ונראה דרבינו ז\"ל לא מיירי באיסורי הנאה דוקא אלא רצה לתת כלל לכל האיסורין בין שהן איסורי הנאה בין שאינן איסורי הנאה דכל שאוכל שלא כדרך הנאה פטור. וראיתי למרן שם בכ\"מ שכתב ע\"ד רבינו וז\"ל מימרא דר\"י בפ' כל שעה וכלישנא בתרא. ולא הבינותי דבריו שהרי כל החלוקות שהזכיר רבינו מודה בהו לישנא קמא דכיון דללישנא קמא אוכל חלב חי פטור ה\"ה לכל הדינים שהזכיר רבינו לפי שאין דרך אכילתו בכך. וכ\"ת דמרן ז\"ל ס\"ל דללישנא קמא לא פטרינן כל שאוכל שלא כדרך אכילה אלא באיסורין שאין בהן איסור הנאה אבל באיסורין שיש בהן איסור הנאה חייב אף שאוכל שלא כדרך אכילה וללישנא בתרא אף באיסורי הנאה בעיא דרך אכילה, וממה שכלל רבינו בדין זה יין נסך שהוא איסור הנאה מזה הכריח מרן דפסק כלישנא בתרא. זה אין הדעת סובלתו דכיון שאינו דרך אכילה מה לי איסורי הנאה מה לי שאינו איסורי הנאה. ועלה בדעתי לומר דמרן ז\"ל דקדק ממ\"ש רבינו עד שיאכל אותם דרך הנאה ולא כתב דרך אכילה וכלישנא קמא משם דקדק מרן ז\"ל דתפס לישנא בתרא. וגם זה אינו נוח לי דמאחר שכל הפרטים שהזכיר רבינו הם מוסכמים אף ללישנא קמא לא יצדק בזה לומר כלישנא בתרא ואם איתא דרבינו ז\"ל דקדק בדבריו לתפוס כלישנא בתרא היה לו להביא הפרט הנמשך מלישנא בתרא: והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס\"ל דהני תרי לישני לא פליגי אלא דלישנא קמא למעוטי אתא כל שאוכל שלא כדרך אכילה דהיינו אוכל חלב חי וכל הדומים אליו וזהו הדין שכתב רבינו שם בפי\"ד. ולישנא בתרא בא ללמדנו באיסורי הנאה שנהנה ולא אכל שפטור לפי שכל דבר אכילה אין הנאתו אלא דרך אכילה אבל אם הניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו אינו לוקה. ולאו משום דחלב אין דרך הנאתו כי אם להדליק או למשוח עורות כמו שפירש\"י אלא שכל שהוא שלא כדרך אכילה הוי שלא כדרך הנאתו וה\"ה לשאר הנאות כגון אם הדליק בחלב שור הנסקל או משח בו עורות ודין זה הוא מ\"ש רבינו שם בפ\"ח שכל שנהנה ולא אכל אינו לוקה ומה שפרט התם מכירה או נתינה לאו דוקא דה\"ה לשאר הנאות אלא לפי שאלו ההנאות הם כתובים בפירוש בתורה שהרי בנבלה הוצרך הכתוב להתיר מכירה ונתינה ובטריפה התיר נתינתה לכלב וממילא שהנאות אלו בשאר האיסורין אסירי מש\"ה כתב שאף הנאות אלו אין לוקין עליהן. ואפילו את\"ל דפליגי הני תרי לישני מ\"מ פסק רבינו כלישנא בתרא והא אמרינן דללישנא בתרא כ\"ש אוכל חלב כנראה דיותר פשוט הוא לפטור אוכל שלא כדרך אכילה מנהנה שלא כדרך אכילה ומיהו הדין שכתב רבינו שם בפי\"ד הוא מוסכם מכל הלשונות: וראיתי לה\"ה שם בפ\"ח שכתב על מ\"ש רבינו דאם נהנה ולא אכל דאינו לוקה וז\"ל בפ' כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן וכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו ועוד יתבאר פי\"ד ואפילו סיכה שהיא קרובה לשתיה אמרו בגמ' גבי רבינא שהיה סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתה הוא ולפי זה הרי אסור בהנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו, ע\"כ. (א\"ה מכאן תשובה למ\"ש הלח\"מ פי\"א מהל' מעשה הקרבנות ויתבאר בדברי הרב המחבר בפ\"א מהל' מעילה יע\"ש. ועיין מ\"ש הלח\"מ ספ\"א מהל' חמץ דנהנה מחמץ בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות יע\"ש ויש מקום לדון דכיון דאהנאה בשעות דאורייתא לא לקי ה\"נ בשעות דרבנן אין מכין מכת מרדות ומנ\"ל לומר דהחמירו בשל דבריהם יותר מבשל תורה. איברא דמדברי ה\"ה המוצגים לפנינו שדימה דין ההנאה לחצי שיעור נראה דמכין על ההנאה מכת מרדות): והנה דעת הרב ז\"ל הוא שכל שנהנה שלא כדרך אכילה חשיב שלא כדרך הנאתו. ומ\"ש בתחלת דבריו דרך אכילה כתקנו כלל שני הדינים שכתבנו לעיל דהיינו שיהיה דרך אכילה וגם שיהיה כתקנו והיינו הדין הנזכר בפי\"ד. ולפי זה מאי דאמרינן בגמ' גבי רבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה מידי כדרך הנאתן קא עבידנא אין הכונה לפי שהיה בוסר וכמו שפירש\"י אלא שכל הנאה שאינה דרך אכילה מיקרי שלא כדרך הנאתן: ולפי מה שכתבנו בין תבין דברי רבינו הכא בפרקין במ\"ש וז\"ל אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך ה\"ז מותר ואפילו שלא במקום סכנה, ע\"כ. דכלל רבינו בדין זה כל הדברים שנכללו במאי דאמרינן בגמ' כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן. ומ\"ש כגון שעירב דבר מר הוא משום שאין דרך אכילה בכך. ��דין המלוגמא הוא משום דנהנה שלא ע\"י אכילה דחשיב שלא כדרך הנאתו וכמ\"ש ה\"ה. ומאי דאמרינן גבי רבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה דא\"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא אין הכונה לפי שהיה בוסר וכמו שפירש\"י אלא הכונה היא שאמר לו דכיון דראוי לשתיה וסך ממנו מיקרי שלא כדרך הנאתו וכמ\"ש ה\"ה שכל דבר הראוי לאכילה או לשתיה אין דרך הנאתו אלא באכילה או בשתיה: וראיתי למרן בכ\"מ שכתב וז\"ל ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרוייהו איתנהו, ע\"כ. ולא הבינותי דבריו שאם כונתו הוא על מ\"ש רבינו דבמקום סכנה שרי אפילו שלא כדרך הנאתו ולזה הוא שכתב דפסק כלישנא קמא. וכי דין זה אנו צריכים ללמוד אותו מלישנא קמא והלא תלמוד ערוך הוא בידינו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וקי\"ל דבכל מתרפאין. ועוד דלפי מה שכתבנו ע\"כ הני תרי לישני פליגי אהדדי דללישנא קמא אף שהוא שלא כדרך הנאתו לא שרי אלא במקום סכנה מדאיצטריך לטעמא דהאי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ורבינו ז\"ל פסק כלישנא בתרא לפי הכלל המסור בידינו דהלכתא כלישנא בתרא ותו קשה ע\"ד מרן ממ\"ש איהו גופיה בפי\"ד מהמ\"א כנזכר: ודע שעדיין אני נבוך בסברת רבינו ז\"ל דלפי מה שכתבנו דמ\"ש שעושין לו רטיה מחמץ או מלוגמא הטעם הוא משום דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה וא\"כ ה\"ה לסך בשמן של ערלה דמיקרי שלא כדרך הנאתו וכמו שנראה מדברי ה\"ה ז\"ל דטעמיה דרבינא לפי שהיה סיכה ולא אכילה וכיון שראוי לאכילה כל שסך ולא אכל מיקרי שלא כדרך הנאתו ושרי בחולי שאין בו סכנה, בזה אני תמיה דנהי דמכר או נתן איסורי הנאה אינו לוקה מ\"מ אין ספק שאיסורו מן התורה מדאצטריך רחמנא למשרי בנבלה וא\"כ ה\"ה לשאר הנאות כגון הסך בשמן של ערלה דלא יתכן שיהא חמור נותן לכלבו מסך בשמן וכיון דאיסורו מן התורה איך התירו בחולי שאין בו סכנה וכ\"ת דכיון דאין בו לאו או עשה אף שאיסורו מן התורה שרי בחולי שאין בו סכנה. הא ליתא שהרי חצי שיעור דומה להנאת האיסורין וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל ולא מצינו בשום מקום שיתירו חצי שיעור בחולי שאין בו סכנה ואדרבא בחולה של סכנה אמרינן שיתנו לו פחות מכשיעור וא\"כ יש לתמוה דהאיך התירו שלא כדרך הנאתו בחולי שאין בו סכנה. ומיהו היה אפשר לחלק ולומר דהחמירו בחצי שיעור אף שאין בו לאו משום דחזי לאצטרופי וכדאיתא בר\"פ בתרא דיומא אבל שלא כדרך הנאתו דלעולם לא אתי לידי איסור לאו שרי בחולי שאין בו סכנה אף שאיסורו מן התורה. והיינו טעמא דרבינו ז\"ל כשרצה לומר שאין מתרפאין באיסורין שלא במקום סכנה כתב כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים כו'. והנה כל החלוקות שכתב הם באכילה ומדלא כתב נמי הנאה כגון הסך בשמן של ערלה משמע דס\"ל דכל שאינו דרך אכילה שרי בחולי שאין בו סכנה דאלת\"ה לישמעינן רבותא דאף שאינו דרך אכילה אלא הנאה בעלמא לא שרי כי אם במקום סכנה ולפי זה סברת רבינו ז\"ל היא נגד סברת הראשונים ז\"ל שכולם הסכימו שלא התירו בחולי שאין בו סכנה כי אם איסור דרבנן אבל איסור תורה לא אף שאין בו לאו. ומדברי מרן ז\"ל בפרקין נראה דס\"ל דגם לרבינו לא התירו כי אם משום דאיסורו מדרבנן: ולפ\"זצריכין אנו לומר דג' חלוקים בדבר. כל שאכל דרך אכילתו זהו מה שהוזהרנו עליו בלאו או בכרת. וכל שלא אכל אלא נהנה ממנו אך הוא דרך הנאתו כגון שמכר או נתן דאף שעומד לאכילה מ\"מ עומד נמי לימכר ולינתן וכן הסך בשמן של ערלה דאף שעומד לאכילה עומד נמי לסיכה או לשאר הנאות כגון להדליק את הנר כל שנהנה דרך הנאת�� איסורו מן התורה אך אין בו מלקות ולא שום עונש. וכל שאכל שלא כדרך אכילה כגון שעירב דבר מר או שנהנה בהם שלא כדרך הנאתן כגון שעשה מלוגמא מערלה או מחמץ שאלו אין הנאתם לדברים אלו כי אם לאכילה בזה אין בו אפילו איסור תורה כי אם איסורא דרבנן בעלמא ושרי בחולי שאין בו סכנה. ולפי זה רבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה אף שהיה חולי שאין בו סכנה הוא משום שהיו אותם הזיתים בוסר ולא היו עומדים לסיכה כמו שפירש\"י: והנה מלבד מה שיש לדקדק בדברי רבינו כפי פירוש זה שהיה לו ללמדנו בפירוש שכל הנאה שהיא כדרך הנאתה לא הותרה כי אם בחולי של סכנה. עוד אני תמיה בסברא זו ממאי דאמרינן בגמ' דכל האיסורין אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן ואמרינן שבא למעט אם הניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו ולפי מה שכתבנו מאי איריא הניח חלב ע\"ג מכתו דאפילו איסור תורה ליכא לפי שאינו עומד כי אם לאכילה הוה ללמדנו בנהנה כדרך הנאתו כגון סך בשמן של ערלה דאף שאיסורו מן התורה אינו לוקה. וכ\"ת דכיון דחלב כשהוא חי אינו עומד לאכילה אם הניחו ע\"ג מכתו מיקרי דרך הנאתו הא ודאי בורכא היא דכיון דעומד לאכילה ע\"י בישול נמצא שנהנה שלא כדרך הנאתו. ותו דפשיטא דלהניח ע\"ג מכתו הוי שלא כדרך הנאתו וההנאה היא להדליק בו או למשוח עורות. וכ\"ת לפי מה שכתבנו דחלב חי דרך הנאתו הוא אכילה למה הוצרך רש\"י לומר דחלב אין דרך הנאתו כי אם להדליק ודכותיה תיפוק ליה משום דדרך הנאתו הוא אכילה ע\"י בישול. הא לא קשיא משום דרש\"י ס\"ל דכשם שלוקה על אכילת איסור לוקה ג\"כ על הנאתו אף שלא אכל והוקשה לו דאמאי אינו לוקה המניח חלב שור הנסקל ע\"ג מכתו משום דנהנה. לזה אמר שההנאה של חלב שהוזהרנו עליה הוא כגון להדליק את הנר ולמשוח בו עורות דהוי כדרך הנאתו אבל להניח ע\"ג מכתו לא משום דאינו כדרך הנאתו לפי שאינו עומד לכך. אך כפי סברת רבינו דאף אם נהנה כדרך הנאתו אינו לוקה א\"כ אמאי נקט אם הניח חלב של שור הנסקל ע\"ג מכתו שאין איסורו כי אם מדרבנן היה לו ללמדנו שאינו לוקה אף במקום שיש בו איסור תורה. ועוד יש לתמוה בדברי ה\"ה במ\"ש ואפילו סיכה שהיא כשתיה אמרינן בגמ' גבי רבינא כו' דלאו דרך הנאתן הוא, ע\"כ. ומה ענין זה לזה דההיא דרבינא נהנה שלא כדרך הנאתו לפי שהיה בוסר אבל הכא קיימינן בנהנה בדרך הנאתו, והחילוק הוא מבואר שזה איסורו מן התורה וזה אין איסורו כי אם מדרבנן. וכבר ראיתי להרב בלח\"מ שעמד בדברי ה\"ה הללו והרואה יראה כמה יש מהדוחק בדבריו יע\"ש: אך לפי הדרך הראשון שכתבנו מתיישב הכל דלרבינו ז\"ל אין באיסורין כי אם שתי חלוקות. האחת היא האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו או כרת והשנית היא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אך איסורו דבר תורה ואין חילוק בנהנה אם הוא כדרך הנאתו או לא אלא כל ההנאות שוין הם דליכא בהם לאו אך אסורים מן התורה ודין ההנאה היא כדין חצי שיעור וכן האוכל שלא כדרך אכילה דינו שוה לנהנה. ובזה אתו דברי ה\"ה כפשטן דההיא דרבינא לאו משום שהיה בוסר נגעו בה כי אם לפי שהיה ראוי לאכילה: ודע דאחר שכתבנו לעיל דלדעת רבינו הנהנה באיסורי הנאה אינו לוקה ויהיה הטעם כמ\"ש ה\"ה ז\"ל או משום דהנאה לא כתיבא בהדיא כי אם מדרשא ודוקא אאכילה שכתובה בפירוש לוקה אך אהנאה שלא בא איסורה בפירוש כי אם מדאצטריך קרא להתיר נבלה בהנאה אינו לוקה. מ\"מ הדבר קשה עלי הא בבשר בחלב דרחמנא אמר תלת זמני לא תבשל ואמרינן דחד לבישול וחד לאכילה וחד להנאה וא\"כ כשם שלוקה על האכילה ��מאי לא ילקה על ההנאה שהרי חד לא תבשל פירושו הוא כאילו כתיב לא תהנה וא\"כ אמאי לא ילקה על ההנאה. וראיתי להרמב\"ן בהשגותיו שכתב בשורש שני וז\"ל וכן אוכל בשר בחלב והנהנה ממנו לוקין ואינן נזכרים בתורה ע\"כ. ודע שאף לדעת הרמב\"ן שהנהנה מבשר בחלב לוקה אין לומר שהאוכל בשר בחלב ילקה שתים אחת משום אוכל ואחת משום נהנה וראיה לדבר מהא דאמרינן במכות דף כ\"א המבשל גיד הנשה ביו\"ט בחלב ואכלו לוקה חמש ואם איתא ילקה שש משום הנאה. (א\"ה כ\"כ הפר\"ח א\"ח סי' תמ\"ג ועיין לקמן ד\"ה והנה) ואע\"ג דבכל האיסורין אם נצטרף בדבר אחד שני לאוין לוקה שתים וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' ע\"ז דין ב' וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים כו' מ\"מ נראה דלא דמו דשאני הכא בבשר בחלב דאכילה נמי הנאה היא והו\"ל כאלו כתב קרא לא תהנה בבשר בחלב בשום הנאה לא על ידי אכילה ולא ע\"י הנאה שלא ע\"י אכילה וכמ\"ש רבינו בס' המצות מל\"ת סי' קפ\"ח. ולפי זה אם אכל לוקה על לאו דאכילה ואם נהנה לוקה על לאו דהנאה אך לרבינו דס\"ל דגם בבשר בחלב אינו לוקה על ההנאה לא ידעתי טעם הדבר. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מהל' טומאת אוכלין דין י' דפשיטא ליה טעמא ועיין בלח\"מ פ\"ט מהמ\"א ד\"ה לא שתק דכתב דטעמא משום דאיסור הנאה נפקא לן מלא תבשל וכיון דמוקמינן ליה באם אינו ענין ודאי דלא לקי כנראה מדברי התוס' דפרק איזהו נשך. וכ\"כ עוד הרב הנזכר באותו פרק ד\"ה שאין כאן יע\"ש. ומדברי התוס' שרמז הרב לא מוכח מידי דס\"ל דדבר הלמד באם אינו ענין דאינו לוקה כמו שיראה המעיין ותו דבהדיא אמרינן בפרק שבועות שתים דף כ\"א דנשבע לשקר לוקה אף שאין בו מעשה מדכתיב לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר ויש ליישב ודוק). וראיתי לרבינו ז\"ל בס' המצות שהאריך הרבה לתת טעם למה לא מנה מניעת הנאה למצוה בפני עצמה וכתב מפני שהיא ואכילה ענין אחד כי האכילה מין ממיני ההנאה כו'. והנה טעם זה יספיק להיותו סיבה שלא נמנה מניעת ההנאה למצוה בפני עצמה אך לא יועיל טעם זה לומר דלא ילקה הנהנה מבשר בחלב והדבר צריך אצלי תלמוד. (א\"ה והפר\"ח א\"ח סי' תמ\"ג כתב דאפשר דס\"ל לפסוק כההוא תנא דאיסור הנאה מייתי ליה בק\"ו ואין עונשין מן הדין יע\"ש. ויש לתמוה דמבואר בס' המצות שם דמתלתא לא תבשל נפקא ליה כמו שיע\"ש. ואין לומר דבחיבורו הדר ביה מההיא ופסק כאיסי בן יהודה שהרי כתב בכמה דוכתי דבבשר בחלב לוקה אף שלא כדרך אכילתו ודוק. ובס' החינוך פ' כי תשא יהיב טעמא דנהנה לא לקי כיון דאפשר לעבור מבלי מעשה ובס' יבין שמועה דף ע\"ח מייחס כלל זה להרמב\"ם. ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהל' מלוה ולוה דין ו' שהאריך בזה ועיין בס' דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ד יע\"ש). עוד ראיתי לרבינו ז\"ל שכתב שם וז\"ל ואלו מנינו שתי מצות בבשר בחלב היה ראוי כמו כן בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם שיהיה בכל אחד מאלו שתי מצות אם איסור הנאה מצוה בפני עצמה כו'. ולא ידעתי מה ענין זה לזה דבכל האיסורין לא באה אזהרה מיוחדת באיסור ההנאה אבל בבשר בחלב באה אזהרה מיוחדת באיסור ההנאה וא\"כ ראוי הוא שנמנה מניעת ההנאה בבשר בחלב למצוה בפני עצמה ואף דמה שלא כלל הכתוב איסור ההנאה בבשר חלב בכלל אכילה הוא לסיבה אחרת והוא לפי שהכתוב רצה לאסור האכילה אף שהיא שלא כדרך אכילתה וכמ\"ש רבינו שם. מ\"מ אין הנדונים דומין ולא ראי זה כראי זה וכמבואר. וראיתי להסמ\"ג לאוין רנ\"ט שצדד לומר שראוי שנמנה לא תבשל גדי לאיסור הנאה ולא נכלול אותו בכלל אכילה. ועיין בזוהר הרקיע סי' קצ\"ז שפקפק בדברי רבינו ז\"ל שלא מנה לאו בפני עצמו הנאת בשר בחלב ע\"ש: וראיתי להרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בהל' חמץ שעמד על מה שכתבנו אלא שהביא אותה סוגיא דמכות שכתבנו לעיל וסיים וכתב וז\"ל ואילו משום הנאה לא קאמר ולא נתברר לי הטעם כו'. והנה דברים אלו אינם דברי הר\"ם שבס' המצות אלא הם דברי הרא\"ם ולעיקר קושיתו כבר כתבנו לעיל דלא יתכן להלקות האוכל בשר בחלב שתים משום אוכל ומשום נהנה מאחר שהאכילה וההנאה הוא דבר אחד. וממרוצת דברי הרא\"ם שם נראה שתמה על כל איסורי הנאה למה לא ילקה עליהם וזו שכתב בתחלת דבריו ובענין איסור ההנאה לא מצאתי שום אחד מהפוסקים שיאמר שהנהנה לוקה כו' ובסוף דבריו כתב אבל מצאתי בתוס' כו' וכתב בסוף הענין וז\"ל ומשמע דהיכא דכתיב לא תאכלו הנהנה בו לוקה מן התורה. ולא ידעתי איך לא הביא דברי רבינו שבפ\"ח מהל' מ\"א שכתב בפירוש שהנהנה מאיסורי הנאה אין בו מלקות ודברי ה\"ה שם שנתן טעם לדבר וצ\"ע: והנה אף שלכאורה דברי רבינו ז\"ל שלא חייב מלקות בנהנה מבשר בחלב הם תמוהים. נראה שיש להכריח סברתו מההיא דתנן פ\"ג דכריתות (דף י\"ג) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין כו', (א\"ה מכאן מוכח כדברי הרב המחבר שכתב לעיל דהאוכל בשר בחלב אינו לוקה על הנאה דאל\"כ בטהור נמי משכחת לה דמקרא דלא תוכל לאכול ילפינן איסור אכילה והנאה כמבואר בס' המצות מל\"ת סי' קמ\"ו דמה לי שלש חטאות ושני אשמות מה לי ארבע חטאות ואשם אחד ס\"ס יש אוכל כזית ומביא עליו חמשה קרבנות. וא\"נ משום נותר הוה לן לחיוביה על אכילתו והנאתו מדכתיב לא יאכל כי קדש הם כמבואר פי\"ח מהל' פסולי המוקדשין דין י' וכל היכא דכתיב לא יאכל לכ\"ע איסור הנאה במשמע א\"נ בטהור ובקדשים שנטמאו דאזהרתיה נפקא לן מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כמבואר שם דין י\"ב אלא ודאי ע\"כ לומר דכל היכא דלקי משום אכילה לא לקי על ההנאה כנ\"ל). וביארו בגמ' דאף דקי\"ל דאין איסור חל על איסור מ\"מ שאני הכא דאיסור מוסיף הוא וביארו דטעמא דחל איסור קדשים על איסור חלב הוא משום דכיון דאקדשיה ונתוסף בו איסור הנאה איתוסף נמי לגבי חלב: ויש לתמוה דבפ' כל הבשר דף קי\"ג אמרינן המבשל חלב בחלב רבי אמי ור' אסי חד אמר לוקה וח\"א אינו לוקה. והמתבאר שם בסוגיא הוא דלכ\"ע אין איסור בשר בחלב חל על חלב. ולפי סוגיא דכריתות יש לתמוה דהא איסור מוסיף הוא דהשתא נאסר בהנאה וא\"כ אמאי לא חייל איסור בשר בחלב על איסור חלב. וליכא למימר דיש חילוק בין קרבן למלקות דהא ודאי ליתא. והנה רבינו העתיק משנה זו דכריתות בספי\"ד מהמ\"א לענין מלקות. ולסברת רבינו ז\"ל ניחא דע\"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על ההנאה וכגון ההיא דמוקדשין דמיגו דלוקה על ההנאה לוקה ג\"כ על האכילה אבל בבשר בחלב דליכא מלקות בהנאה לא שייך ביה איסור מוסיף. אך לסברת החולקים על רבינו דס\"ל דבכל איסורי הנאה לוקין על ההנאה וכ\"ש בבשר בחלב לא ידעתי טעם נכון למה לא יתחייב האוכל חלב שבשל בחלב שתים משום איסור מוסיף וצ\"ע. ועיין מ\"ש רבינו בפירוש המשנה שם בכריתות יע\"ש. (א\"ה ועיין מ\"ש התוס' חולין דף ק\"א ע\"א ד\"ה איסור שכתבו דהנאה לא חשיב איסור מוסיף אלא איסור חמור בעלמא ועיין בלח\"מ פ\"ט מהמ\"א ד\"ה שאין כאן ויתבאר לקמן פי\"ד מהמ\"א): <b>אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה כו' ה\"ז מותר.</b> זה יצא לו לרבינו ז\"ל מסוגיא דפרק כל שעה דף כ\"ה מר בריה דרב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א\"ל האי אשתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא איכא דאמרי א\"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא. ופירש\"י גוהרקי דערלה בוסר זיתים קטנים. דרך הנאתו לאחר שנתבשלו ויצא שמנן בבית הבד ע\"כ. והנה במאי דפליגי הני תרי לישני אפשר לומר באחד משני פנים. האחד הוא דלישנא קמא ס\"ל דהני גוהרקי אף שהם זיתים קטנים מ\"מ כיון שיוצא מהן שמן חשיב דרך הנאתן ומש\"ה אמר אימור דאמור רבנן כו' והשיב לו דשעת הסכנה היה, ולאיכא דאמרי הני גוהרקי הוו שלא כדרך הנאתן ולפי זה כל שהוא כדרך הנאתו אסור לכ\"ע בחולי שאין בו סכנה. וכל שהוא שלא כדרך הנאתו מותר לכ\"ע בחולי שאין בו סכנה. ואפשר עוד לומר דלישנא קמא ס\"ל דהני גוהרקי הוו שלא כדרך הנאתן אלא דס\"ל דאף דהוו שלא כדרך הנאתן מ\"מ אסור בחולי שאין בו סכנה משום דסבירא ליה דנהי דאין לוקין מ\"מ אסור מן התורה והוי כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו ולישנא בתרא ס\"ל דכיון דהוי שלא כדרך הנאתן שרי בחולי שאין בו סכנה. ואפשר דלהאי לישנא אף שיהא אסור מן התורה מ\"מ כיון שאין בו לאו שרי בחולי שאין בו סכנה א\"נ דס\"ל דכל שהוא שלא כדרך הנאתן אין איסורו כי אם מדרבנן ומש\"ה שרי בחולי שאין בו סכנה. וחלוקה זו נוחה אצלי דכל שהוא שלא כדרך הנאתן אין איסורו כי אם מדרבנן שאם היה איסורו מן התורה אף שלא היה בו לאו לא היו מתירין אותו בחולי שאין בו סכנה וכ\"כ התוס' בפ\"ג דשבועות דף כ\"ב ד\"ה אהיתרא דכל שלא כדרך הנאתן אפילו איסור בעלמא מדאורייתא ליכא אלא מדרבנן. ולפי זה מ\"ש התוס' בפ\"ק דע\"ז דף י\"ב ד\"ה אלא דהא דאמרינן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן מ\"מ איסורא מיהא איכא וחזרו ושנו בלשון הזה וכתבו ואפילו את\"ל דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא אין הכוונה איסור תורה אלא איסורא דרבנן וכ\"כ התוס' בשבועות דף כ\"ג ד\"ה דמוקי: <br><b>וראיתי </b>להתוס' בפ\"ב דקדושין דף כ\"ו עלה דההיא דאמרינן המקדש בערלה אינה מקודשת שהקשו ואמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתן כדאמרינן בפ' כל שעה ותירצו יע\"ש, (ומה שיש לפלפל בתירוצם הלא הוא כמוס לקמן בהל' אישות פ\"ה יע\"ש), ובעיקר קושייתם דבריהם תמוהים דבפ' כל שעה לא אמרינן אלא דליכא מלקות אבל איסורא איכא וכן יש להוכיח מההיא דמר בר רב אשי שכתבנו לעיל וכמ\"ש הם עצמם בע\"ז ובשבועות כנזכר ואיך כתבו הא שרי דמשמע דמותר לגמרי. ואם כונתם לומר דשרי מן התורה וכיון דאין איסורו כי אם מדרבנן חוששין לקדושין. גם בזה אני תמיה דהא קי\"ל דהמקדש באיסורי הנאה אף שאיסורו מדרבנן אינה מקודשת וכמו שפסק רבינו רפ\"ה מהל' אישות יע\"ש. ואף לדברי החולקים דס\"ל דבאיסורי הנאה דרבנן מקודשת ותלו עצמם באותה סוגיא דחולין שנשחטו בעזרה דאיתא בפ\"ב דקידושין דף נ\"ח היינו דוקא באיסורין דרבנן דאין להם עיקר מן התורה אבל כל שיש לו עיקר מן התורה אף שאיסורו מדרבנן אינה מקודשת וכדמוכח מההיא דרב גידל דאמר בפ\"ק דקידושין המקדש משש שעות ולמעלה בחטי קורדנייתא דאין חוששין לקדושיו וכבר הסכימו שם כל הראשונים ומכללם התוספות ז\"ל דלכ\"ע שעות דאורייתא וחמץ דרבנן או שעות דרבנן וחמץ דאורייתא דאין חוששין לקדושיו ולא נחלקו אלא בשעות דרבנן וחמץ דרבנן. ולפי זה פשיטא דאיסור תורה שלא כדרך הנאתן לא גרעי מההיא דרב גידל. סוף דבר שדברי התוס' תמוהים הם בעיני. שוב ראיתי להריטב\"א בחדושיו שתמה בדברי התוס' הללו מהטעם שכתבנו ועי' בהר\"ן שם. (א\"ה עיין מ\"ש הרמ\"ז בס' כפות תמרים דף כ\"ג ע\"א) וכן נראה דס\"ל להתוס' דכל שלא כדרך הנאתן שרי לגמרי ממ\"ש בפ' כל שעה דף כ\"ח סוף ד\"ה אין וז\"ל ולתירוץ קמא קשה הא חזי בעיניה שלא כדרך הנאה ע\"כ ואם היה שום צד איסור שלא כדרך הנאתן ליכא קושיא כלל לתירוץ קמא: וכן יש ללמוד ממ\"ש התוס' פ\"ב דפסחים דף כ\"ח ד\"ה ותנן וז\"ל א\"נ מתניתין דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דאמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר לא ידבק והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה\"ג לאו דרך הנאה היא אבל בע\"ז לא כתיב אכילה ואסור אפילו שלא כדרך הנאה ע\"כ וכעין זה כתבו התוס' פ\"ג דע\"ז דף מ\"ג ד\"ה אמרו. ומיהו אפשר היה לדחות דהכונה היא שאינו איסור תורה בחמץ שלא כדרך הנאה וע\"כ לא קאמרי רבנן דאף היא נעשה זבל כו' דקא סברי זה וזה גורם אסור אלא באיסור תורה ומש\"ה בע\"ז דאיכא איסור תורה בשלא כדרך הנאה חששו אבל בחמץ דליכא איסור תורה לא חששו ועוד דהא דקאמרי רבנן אף היא נעשה זבל חששא בעלמא היא ולא חששו כי אם באיסור תורה אך פשט דברי התוס' שכתבו ואינו אסור אלא כדרך הנאה מורה באצבע דס\"ל דליכא איסור כלל ומה גם שכבר כתבתי לעיל שכן הוא דעת התוספות בקצת מקומות כנזכר. ודע דמהריב\"ל בח\"ב בחידושיו לשבועות על מ\"ש התוס' שם דף כ\"ג ד\"ה דמוקי שכתבו ועוד דמצו לאוקמי שלא כדרך הנאתן כו' כתב דלר\"ש דאמר כל שהוא למכות ה\"ה שלוקה אף שלא כדרך הנאתן וכן לר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ה\"ה אף שלא כדרך הנאתן וכ\"כ מהרש\"ל יע\"ש. ואף שאני חלוק עמהם מ\"מ מודינא דמאן דאית ליה דעל כל שהוא לוקה שלא כדרך הנאתן איסור תורה איכא דומיא דחצי שיעור לדידן. (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהל' שבועות). ויש להסתפק גבי מעילה דקי\"ל דנהנה מן ההקדש מעל אם נהנה שלא כדרך הנאתו אם מעל או לא, וראיתי להתוס' בפ\"ב דפסחים דף כ\"ו אהא דאמרינן התם שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש\"י ואין הנאת צלו נאסרה שאין זה דרך הנאתו שכתבו וז\"ל וא\"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאה יהא אסור וי\"ל דמעילה יליף חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה, ע\"כ. הרי מבואר בדבריהם דמעילה נמי בעינן שימעול כדרך הנאתו משום דאכילה כתיב בה כיון דיליף מתרומה והו\"ל כאלו כתיב במעילה אכילה. ויש לדקדק ממ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' מעילה דין ה' וז\"ל הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אע\"פ שנהנה לא מעל ע\"כ. ולכאורה נראה דטעמא דלא מעל הוא משום דהוו מחובר לקרקע שהרי כל סעיף זה בדין זה קא עסיק דאין מעילה במחובר. וא\"כ יש לתמוה דהתינח צל אילן דאצטריך לטעמא דמחובר משום דאילן נמי לצל עביד וכמ\"ש התוס' שם בפסחים וכדבעינן למימר לקמן אך גבי צל שובך למה לי טעמא דמחובר תיפוק ליה דשובך לתוכו עשוי והיושב בצלו הוי שלא כדרך הנאתו וליכא מעילה: <br><b>ונראה </b>במה שנדקדק עוד בדברי רבינו דלמה לא התנה באלו ג\"כ שאם היה תלוש ולבסוף חברו דאיכא מעילה וכמו שכתב גבי בית. וגבי שובך פשיטא דשייך תלוש ולבסוף חברו שהקדיש עצים ועשאם שובך. גבי אילן נמי משכחת לה שהקדיש יחור ונטעו. והנראה אצלי הוא דטעם צל אילן או שובך לאו משום מחובר הוא אלא משום דשלא כדרך הנאתו הוא ולא ס\"ל כסברת התוס' דאשרה הנאתה כדרכה היא לצל. והנה רבינו ז\"ל בתחלה כתב ג' דינים שאין בהם שום תנאי אלא לעולם ליכא בהו מעילה והם הדר במערת הקדש דאין הפרש בין הקדיש קרקע ועשאו מערה להקדיש מערה עשויה משום דגבי מערה לא שייך תלוש ולבסוף חברו. ואח\"כ כתב או בצל אילן או שובך דלא מעל ובהני נמי אם הקדישם בתלוש אין בהם מעילה משום דפטורים משום דהוו שלא כדרך הנאתן. ואח\"כ כתב דין המקדיש בית שיש חילוק בין מקדיש בית בנוי למקדיש עצים ואבנים ועשאן בית. וזה שרבינו עשה לג' דינים הראשונים דין אחד שסיים בהם אע\"פ שנהנה לא מעל וחזר וכתב דין הבית דלא מעל. ועיין בתוספתא סוף פ\"ק דמעילה שלא יכולתי ליישבה בלתי הגהה. ועיין מ\"ש רבינו בסוף הל' מעילה דין ד' כשבונין כו' גזרה שמא יהנה בצל הבנין כו' ולפי סברת התוס' דכל הנאה שלא כדרכה מותרת צ\"ל דבנין זה הוא כגון שעשו חומה אחת לצל ונמצא שדרך הנאתה הוא לישב בצלה. אך כפי מה שכתבנו מהסכמת הראשונים ז\"ל הדברים הם כפשטן דאף בבנין שאינו עשוי לצל איסורא דרבנן מיהא איכא וחששא זו דשמא יהנה בצל הבנין עיין בספ\"ג דמעילה ובמ\"ש רש\"י והתוס' שם ודו\"ק: עוד כתבו התוס' שם בפ' כל שעה (דף כ\"ו) וז\"ל והא דאסר בפ' כל הצלמים לישב תחת אשרה משום דאשרה לצל עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע\"ז לא כתיב אכילה, ע\"כ. וכפי הנראה דהתוס' הם מסופקים אם לוקין בע\"ז שלא כדרך הנאתן או לא. ובפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב) ד\"ה אלא נסתפקו בדין זה יע\"ש. (א\"ה וז\"ל התוס' שם דהא דאמרינן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא בדרך הנאתן מ\"מ איסורא מיהא איכא ושמא בע\"ז אפילו ללקות נמי לקי מידי דהוה אכלאי הכרם כו' ובע\"ז נמי לא כתיב בה אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה דכתיב ויאכלו זבחי מתים ואע\"ג דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו מ\"מ לא הוזכרה אכילה אצל איסור רק בדברי קבלה דאיתקש זבח למת. ועיין בתוס' פ' מרובה (דף ע\"ב) ד\"ה דאי שדקדקו מאותה סוגיא דאיסור אכילה בתקרובת ע\"ז הויא דאורייתא וביארו דבריהם דהיינו משום דהוקשה למת וזה סותר דבריהם שבכאן תו ק\"ל במאי דנסתפקו אי תקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא ועל זה כתב וז\"ל ואין להקשות דאי איסור באכילה דאורייתא היינו ע\"כ משום דהוקשה למת מהאי טעמא תיאסר בהנאה כמת וי\"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקיש ולא להנאה, ע\"כ. וכיוצא בזה כתב הרשב\"א פ\"ק דקדושין (דף נ\"ז) וק\"ל מהא דאמרינן בפ' אין מעמידין (דף כ\"ט) דיין נסך אסור בהנאה דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה כו' זבח גופיה מנ\"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה כו' ואיך כתבו דלאכילה איתקש ולא להנאה וצ\"ע. ועיין מ\"ש הריטב\"א פ\"ב דקדושין (דף נ\"ז) בסוגיא חולין שנשחטו בעזרה שכתב דתקרובת ע\"ז איתקש לזבחי מתים לגבי הנאה ואכילה יע\"ש) וכן כתבו התוס' בפ' אין מעמידין (דף ל\"ב) ד\"ה והיוצא יע\"ש. אלא שאני תמיה דאם איתא דלוקין על ע\"ז שלא כדרך הנאתן אמאי לא קאמר אביי בפרק כל שעה הכל מודים בע\"ז והתוס' שם הוקשה להם מחולין שנשחטו בעזרה ומבשר בחלב אמאי לא הוציא אותה אביי מהכלל כמו שאכתוב דבריהם לקמן בס\"ד ולא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מע\"ז. ועיין מ\"ש התוס' פסחים (דף נ\"ח) ד\"ה ותנן ובפ\"ג דע\"ז (דף מ\"ג) אהא דתנן התם ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשה זבל כתבו התוס' וז\"ל ואין להקשות דרבנן אדרבנן דהכא חיישי רבנן לזבל ואילו גבי חמץ בפ' כל שעה אמרי רבנן מפרר וזורה לרוח דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל והילכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה אבל בע\"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו א\"נ רבנן דהתם היינו ר' יוסי ��הכא, עכ\"ל. ויראה דמ\"ש בשם ר\"י דרבנן דחמץ היינו ר\"י דע\"ז הוא משום דס\"ל לר\"י דאין חילוק כלל בין ע\"ז לשאר איסורין ולפי התירוץ הראשון יש חילוק. ויש לדקדק לתירוצו של ר\"י דסבר דרבנן דחמץ הוא ר' יוסי דע\"ז ולפי זה רבנן דע\"ז ס\"ל דחמץ אינו זורה לרוח משום דנעשה זבל. ולפי מה שכתבנו לעיל דס\"ל להתוס' דכל שלא כדרך הנאה שרי לגמרי אמאי אסרי רבנן נהי דס\"ל זה וזה גורם אסור אבל הכא ליכא גורם דאיסור בשלא כדרך הנאה. ואם היינו אמרינן דר\"י ס\"ל דכל שלא כדרך הנאה איסורא דרבנן מיהא איכא ניחא דטעמייהו דרבנן הוא דכיון דאיכא איסורא דרבנן הו\"ל זה וזה גורם ואסור וס\"ל דזה וזה גורם אסור אפילו במידי דרבנן אלא שלפי זה צ\"ל דלפי התירוץ השני נמי הכי ס\"ל דלעולם יש איסור בכל האיסורים אף שלא כדרך הנאה אלא שמה שחידשו הוא דבע\"ז איכא איסור תורה ומש\"ה החמירו חכמים דדוחק הוא בעיני לומר דשני התירוצים הללו פליגי בעיקר הדין אי איכא איסור דרבנן בשאר איסורין שלא כדרך הנאתן או לא: ודע דאני תמיה בדברי התוס' הנזכר שהקשו מההיא דכל הצלמים שאסור לישב תחת אשרה דמה הוקשה להם דאף דנימא דבע\"ז נמי בעינן דרך הנאה וההיא דאשרה הוי שלא כדרך הנאתן מ\"מ לא יבצר מהיות איסורא דרבנן וכמ\"ש לעיל. וא\"ת אדפרכת לסברת התוס' סייעינהו מהסוגיא עצמה שאביי רצה להביא ראיה לסברתו מריב\"ז שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום ודחה רבא ראיה זו משום דשאני היכל דלתוכו עשוי ואם איתא דאף שלא כדרך הנאה איסורא מיהא איכא היכי הוה עביד הכי ריב\"ז וא\"כ ע\"כ אית לן למימר כאביי דלא אפשר וקא מכוין שרי. אי מהא לא איריא שהרי בגמ' סמוך לזה אמרינן ותסברא והאמר ריב\"ל משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. ופירש\"י שם דכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא לא אטרחינהו רבנן. אלמא ס\"ל לרש\"י דבאיסור דרבנן אף רבא מודה דשרי וא\"כ כשתירץ בגמרא שאני היכל דלתוכו עשוי הכונה היא דכיון דליכא כ\"א איסורא דרבנן היכא דלא אפשר וקא מכוין שרי ואף לסברת התוס' שדחו דברי רש\"י וס\"ל דאף באיסור דרבנן ס\"ל לרבא דאסור. מ\"מ הרי כתבו דהיכא דהוא לצורך כגון לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא. וא\"כ ה\"נ גבי ריב\"ז צורך גדול היה בדבר שהיה צריך לדרוש לרבים הלכות החג ומש\"ה אפילו איסורא דרבנן ליכא. וסבור הייתי ליישב תחלה דברי התוס' ע\"פ הנחה זו. דמה שהקשו והא לא כתיב אכילה הכונה היא דכיון דלא כתיב אכילה ע\"כ איכא איסור מן התורה וא\"כ איך הותר איסור תורה משום צורך ת\"ת. אך מה שסיימו והקשו מההיא דפרק כל הצלמים דאסור לישב תחת אשרה לא יכולתי ליישב דבריהם. ולפי הנראה דהתוס' ס\"ל דכל שלא כדרך הנאה שרי לגמרי וכמו שנראה מדבריהם בפ\"ב דקדושין כדכתיבנא לעיל. גם מדברי רש\"י שכתב ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו משמע דס\"ל דליכא איסור כלל. וכן נראה ממ\"ש התוס' פ' כל הצלמים (דף מ\"ח) וז\"ל לא ישב בצלה ולא דמי לצלו של היכל דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל א\"נ חומר דע\"ז שאני ע\"כ. והנראה אצלי מדברי התוס' הללו דלפי שני התירוצים ליכא בע\"ז איסור תורה בשלא כדרך הנאה אלא שלפי התירוץ הא' ע\"ז ושאר איסורין שוין הם ולפי התירוץ השני חכמים החמירו בע\"ז לאסור אף שלא כדרך הנאה מה שלא עשו כן בשאר איסורין: <br><b>ודע </b>דאף שכתבנו לעיל ליישב הסוגיא אליבא דמ\"ד דכל איסור הנאה אף שלא כדרך הנאתן איסורא מיהא איכא ותמהנו על מה שנראה מדברי התוס' דאפילו איסור דרבנן ליכא. מ\"מ עדיין יש לדקדק בסוגיא זו דאמרה דרבא דאסר הביא ראיה לדבריו מדתניא לולין היו פתוחים בעלית בית קדשי הקדשים שבהם משלשלין את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים. הנה לכאורה נראה דודאי רבא לא נעלם ממנו ההיא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. אלא דהוא ס\"ל דכיון דהא מיהא איסורא איכא מ\"ה היו משלשלין אותם בתיבות ואביי הקשה אליו דכיון דלית בהו מעילה משום מעלת דבית קדשי הקדשים הוא דאי לאו משום מעלה לא היו אוסרים אפילו כפי סברתך כיון שהוא לצורך. ויש לדקדק דלרבא דס\"ל דמשום צורך לא יש היתר א\"כ איך יתיישב לפי דעתו ההיא דריב\"ז ובשלמא לסברת התוס' דאית להו דכל שלא כדרך הנאתו ליכא איסור כלל ניחא דלרבא ההיא דריב\"ז הוא משום דליכא איסור כלל וההיא דלולין הוא מן הדין הגמור ולאו משום מעלה. אך לסברת החולקים דס\"ל דאף שלא כדרך הנאה איסורא דרבנן איכא וא\"כ ע\"כ לרבא ההיא דריב\"ז מה שהותר לו הוא משום שהיה בו צורך מצוה וא\"כ יש לתמוה דכיון דרבא מודה דמשום צורך מצוה יש להתיר היכא דלא אפשר מה ראיה הביא לדבריו מההיא דלולין דהא לדידיה נמי לא ניחא דכיון שהיה בו צורך היה מותר וע\"כ משום מעלה הוא ודוחק לומר דרבא ס\"ל דיש לחלק בין צורך לצורך וההיא דריב\"ז היה צורך גדול. עוד אני תמיה מהא דאמרינן התם איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה דאמר בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מאי לאו לאותם העומדים בפנים כו' דהיכי ס\"ד דרבא דמיירי לאותם העומדים בפנים וטעמא דאיסורא הוי משום דלא אפשר וקא מכוין והא ריב\"ז היה יושב בצלו של היכל ואף את\"ל בשלא כדרך הנאתו היה מ\"מ איסורא מיהא איכא וע\"כ טעמא דהיתרא הוא משום צורך וא\"כ ע\"כ ההיא דקול ומראה וריח דאיכא איסורא הוא לעומדים בחוץ דלעומדים בפנים פשיטא דשרי דאין לך צורך גדול מזה שהם צריכים לעמוד שם כדי לשמש ובשלמא לסברת התוס' ניחא דס\"ל לרבא דלעולם לא הותר שום איסור משום צורך מצוה וטעמא דריב\"ז הוא לפי שלא היה כדרך הנאה וכה\"ג ליכא איסורא כלל אך לסברת החולקים בדבר הוא תמוה בעיני. והנראה אצלי בזה הוא דס\"ל דיותר יש להקל בשלא כדרך הנאתו אף שאסור מדרבנן מכדרך הנאתו אף שאין איסורו כ\"א מדרבנן. וכבר הובא חלוק זה בהר\"ן בפ\"ב דפסחים אהא דאמרינן התם מידי דרך הנאתן קא עבידנא דאף שהותר לחולה שאין בו סכנה שלא כדרך הנאה אין ללמוד מזה להתיר איסור דרבנן בדרך הנאה וא\"כ לעולם דרבא סבירא ליה דההיא דריב\"ז אף שהיה שלא כדרך הנאה איסורא מיהא איכא אלא דמשום צורך הותר משום דקיל איסורא דשלא כדרך הנאה אך בההיא דלולין הוה ס\"ל דכיון דהוי כדרך הנאה אף שאיסורו מדרבנן אין להתיר משום צורך ואביי השיב לו דאף איסורא דרבנן יש להתיר משום צורך והאיכא דאמרי ס\"ל דבין רבא ובין אביי מודו דאין להתיר איסורא דרבנן כדרך הנאתו ומש\"ה הביא רבא ראיה לסברתו מההיא דבר קפרא דהוה ס\"ל דמיירי לאותם העומדים בפנים וטעמא דאיסורא הוא משום דלא אפשר וקא מכוין אסור וההיא דריב\"ז שאני דכיון דשלא כדרך הנאתו הוה קיל איסוריה ומשום צורך התירו ואביי ס\"ל דמיירי ההיא דבר קפרא לאותם העומדים בחוץ אבל לעולם דהעומדים בפנים שרו משום דלא אפשר וקא מכוין שרי וההיא דלולין שאני דמעלה עשו בבית קדשי הקדשים: <br><b>נסתפקתי </b>באוכל דבר איסור אכילה גסה כגון שהיה שבע הרבה אם חייב. ויראה דאינו חייב דהא קי\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליה�� אלא כדרך הנאתן ופשיטא דאכילה גסה הוי שלא כדרך הנאתן. ומיהו יש לחלק בין היכא שהמאכל מצד עצמו לא הוי כדרך הנאתו וכגון שעירב דבר מר או שאכלו חם עד שנכוה גרונו להיכא שאכלו אכילה גסה דהמאכל מצד עצמו הוי כדרך הנאתו אלא שהשינוי בא מצד האוכל שהיה קץ במזונו. אך בפ' בתרא דיומא (דף פ') אמרינן אר\"ל האוכל אכילה גסה ביוה\"כ פטור מ\"ט אשר לא תעונה פרט למזיק. הרי מבואר דאכילה גסה לא שמה אכילה. ומיהו גם זה יש לדחות דשאני התם דלא תלה האיסור באכילה כ\"א קרא כתיב אשר לא תעונה דביתובי דעתא תלה רחמנא ומש\"ה בעינן ככותבת וקים להו לרבנן דאכילה גסה לא מייתבא דעתיה אבל לעולם דאכילה גסה אכילה מיקרי. והא דלא נתן ריש לקיש טעם זה שם בד' פ\"א דמש\"ה לא כתב רחמנא לא יאכל עיקר הדבר נקט התם דמדבעינן יותר מכזית לחייבו ש\"מ דביתובי דעתא תליא מלתא. (א\"ה עיין בתוס' פרק ערבי פסחים דף ק\"ז ע\"ב) שוב ראיתי דחילוק זה אינו דהא אמרינן התם זר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק. הרי דבמקום שכתוב אכילה אמרי דממעט אכילה גסה. ובפ\"ד דנזיר (דף כ\"ג) אמרינן זה שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קא עביד והקשו התוס' דמשמע דאכילה גסה שמה אכילה וקשה דביומא אמרינן האוכל אכילה גסה ביוה\"כ פטור והוכרחו לתרץ דתרי אכילה גסה נינהו. (א\"ה עיין בס' באר שבע פ\"ג דהוריות ד\"ה פסח ועיין מה שהקשה הרמ\"ז אדברי התוס' הללו בס' תוספות יוה\"כ (דף י\"ב ע\"ד) וז\"ל וק\"ל על תירוץ זה אמאי אצטריך ר\"ל שם בנזיר לאוקמי קרא בלוט ושתי בנותיו לוקמה בשנים שצלו פסחיהן ואחד אכלו באכילה גסה שנפשו קצה דמיקרי פושע דלא שמה אכילה. ועוד הקשה שם שתי קושיות יע\"ש. ונראה דלק\"מ דבשלמא גבי אוכל ביוה\"כ איכא למימר דאף שנפשו קצה מרוב אכילתו אוכל אכילה גסה לעבור אמימרא דרחמנא ובענין אחר אי אפשר לו לבטל המצוה אבל גבי פסח אטו בשופטני עסקינן שיאכל אכילה גסה לחבול בעצמו והלא בשב ואל תעשה עדיף). הרי מבואר דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא ידי חובתו. ובפרק החולץ (דף מ') הקשו בגמ' בפשיטות אכילה גסה נמי שמה אכילה. גם בפ' הגוזל קמא (דף ק\"י) אמרינן אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא הרי מבואר מכמה מקומות דכ\"מ שכתוב אכילה ממעטינן אכילה גסה. וא\"כ ה\"ה לכל מקום דכתיב לא תאכל דאם אכלו אכילה גסה דפטור. ומיהו נ\"ל דבבשר וחלב וכלאי הכרם חייב עליהן אף אם אכלן אכילה גסה דכי היכי דלוקה עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה כדאיתא בפ' כל שעה וכמו שפסק רבינו הכא בפרקין ובפ' י\"ד מהל' מאכלות אסורות ה\"נ לוקה עליהן אם אכלן אכילה גסה: וראיתי להתוס' בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב ד\"ה אלא) שכתבו בסוף דבריהם ואפילו אם ת\"ל דשתיה גסה מותרת באיסור הנאה כו'. ומדבריהם יש ללמוד דמלבד דהאוכל דבר איסור אכילה גסה דאינו חייב איסורא נמי ליכא וכמ\"ש מותרת באיסור הנאה ועוד מדהוצרכו לתת טעם למאן דאסר בת תיהא אף דחשיב ליה כשתיה ש\"מ דסבירא ליה דאכילה גסה מותרת לגמרי בכל האיסורין. וזה הוא דבר תימה בעיני דנהי דאמרינן דאכילה גסה לא מיחייב עלה משום דהוי שלא כדרך הנאתן אבל איסורא מיהא איכא. ואולי דהתוס' ז\"ל אזלי לשיטתם דס\"ל בקצת מקומות דכל האיסורין שלא כדרך הנאתן שרו לגמרי כמו שכתבנו לעיל ולפי שיטה זו כתבו כאן דשתיה גסה מותרת משום דהוי שלא כדרך הנאתן אך כפי מה שכתבנו והוכחנו דשלא כדרך הנאתן איסורא דרבנן ��יהא איכא פשיטא דאכילה גסה נמי אסורה מדרבנן וזהו פשוט בעיני: יש לחקור בהא דק\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג\"כ במ\"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י\"ח. ונראה דלא שנא דכי היכי דבמצות ל\"ת דרחמנא אמר לא תאכל אמרינן דאם אכלו שלא כדרך הנאתו דפטור משום דלא מיקרי אכילה ה\"נ במ\"ע דרחמנא אמר תאכל אם אכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא י\"ח משום דלא שמיה אכילה אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במ\"ע: ומ\"ש רבינו חוץ מכלאי כרם ובשר בחלב שהן אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן. מבואר הוא שם בגמ' פ' כל שעה דאמרינן התם כל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהן אלא כדרך הנאתן ואמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן מ\"ט משום דלא כתיב בהו אכילה ומתבאר שם בסוגיא דה\"נ בבשר בחלב משום דלא כתיב ביה אכילה. והנה אף שרבינו ז\"ל הכא בפרקין כתב חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורין כו' מבואר בסוגיא הנזכרת דמילקא נמי לקי עלייהו אף שלא כדרך הנאתן וכן מבואר בדברי רבינו פ' י\"ד מהל' מאכלות אסורות שכתב שאם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין של כלאי הכרם חייב ולשון חייב מורה בהדיא דלקי עלייהו. ולפי הנראה דמה שנשתנו איסורין אלו משאר איסורין הוא דוקא באוכל אותם שלא כדרך אכילה דבעלמא אינו לוקה והכא לוקה אבל אם נהנה ולא אכל נראה מדברי רבינו דאף באיסורין אלו אינו לוקה וזהו שרבינו ז\"ל לא הוציא מן הכלל בשר בחלב וכלאי הכרם כי אם בפ' י\"ד מהל' מאכלות אסורות דמיירי שם באוכל שלא כדרך אכילה אך בפ\"ח מהל' הנזכרת שהביא דין ההנאה לא הוציא מהכלל שום דבר דמשמע דבכל האיסורין אינו לוקה על ההנאה אפילו בבשר וחלב וכלאי הכרם וכן נראה מדבריו שם בריש פ' ט' שלא הזכיר מלקות כי אם במבשל או אוכל אך בהנאה לא הזכיר מלקות גם בפ\"י דין ו' כתב והאוכל כזית מכלאי הכרם לוקה משמע דליכא מלקות כי אם באוכל לא בנהנה: <br><b>והנה </b>לפי מה שכתבנו לעיל דכל החלוקות שהזכיר רבינו ז\"ל הכא בפרקין אין איסורן כי אם מדרבנן נמצא שיותר חמור הוא הנהנה כדרך הנאתן מהאוכל שלא כדרך הנאתן ואילו בבשר וחלב וכלאי הכרם נראה דיותר חמור הוא האוכל שלא כדרך אכילתו מהנהנה שהרי הנהנה אינו לוקה והאוכל לוקה והדבר קשה שיהיו סברות הפוכות. הן אמת שקושיא זו היא אף לפי הפירוש האחר שכתבנו לעיל דלדעת רבינו הכל דינו שוה דהכל אסור מן התורה ואין בו מלקות דאמאי נשתנה דין שני איסורין אלו באוכל שלא כדרך אכילתו ולא נשתנה ג\"כ בנהנה מאחר שגם הנהנה פטור ממלקות הוא משום דאינו דרך הנאתו ועוד דלכל הפירושים יותר יש להחמיר בהנהנה מהאוכל שלא כדרך אכילתו וכדאמרינן בלישנא בתרא דרבי יוחנן וכל שכן אוכל חלב חי: עוד זאת אדרש דכיון שקבלה היא בידם שדין זה דשני איסורין אלו שנשתנו אינו אלא באוכל א\"כ נמצא שהנהנה מכלאי הכרם או מבשר וחלב דינו שוה לנהנה משאר איסורין וא\"כ מותר לעשות רטיה או מלוגמא מבשר בחלב או מכלאי הכרם אף בחולי שאין בו סכנה שהרי כבר כתבנו דלגבי נהנה לא נשתנה דין האיסורין אלא כל האיסורין שוין וחלוקה זו היא לכל הפירושים בין אם נאמר שלא התיר רבינו כ\"א איסורין דרבנן בין אם נאמר שהתיר איסורי תורה שאין בהן לאו. ואילו מדברי רבינו ז\"ל הכא בפרקין שכתב חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו' נראה דקאי לכל החלוקות שהזכיר וא\"כ אסור לעשות מלוגמא או רטיה מבשר בחלב או מכלאי הכרם לחולה שאין בו סכנה. ודוחק לומר דהאי חוץ לא קאי כי אם למאי דסמיך ליה דהיינו אוכל שלא כדרך אכילה ולעולם דמלוגמא או רטיה הותרה אף בחולי שאין בו סכנה. ומיהו לפי הפירוש שכתבנו דכל החלוקות שהזכיר רבינו ז\"ל אין איסורן כי אם מדרבנן יש ליישב הכל בזה האופן. דהכתוב אסר באיסורי הנאה שני דברים. האחת היא האכילה. וזאת שנית היא ההנאה. אלא שחילק ביניהם שעל האכילה חייב מלקות ועל ההנאה לא חייב. ולמדנו עוד שזה שחייב מלקות על האכילה הוא בתנאי שיהיה כדרך אכילתו אך אם לא אכל כדרך אכילתו אפילו איסור ליכא וכן למדנו שזה שאסר הכתוב ההנאה הוי בתנאי שיהנה כדרך הנאתו אבל אם נהנה שלא כדרך הנאתו ליכא איסורא כלל. וא\"כ כשחזר הכתוב ולמדנו דכלאי הכרם ובשר בחלב נשתנה דינם משאר איסורים ושלא כדרכם הוי כדרכם מוקמינן כל מלתא ומלתא בדוכתא. דהיינו אכילה דבעלמא כדרכה לקי עלה בשני איסורין אלו לקי על אכילתן אף שלא כדרכן. והנאה דבשאר איסורין כדרכה אית בה איסור תורה לחוד בשני איסורין אלו אף ההנאה שהיא שלא כדרכה אסורה דבר תורה ולפי זה אסור לעשות רטיה או מלוגמא מכלאי הכרם או מבשר בחלב לחולה שאין בו סכנה משום דאסורין מן התורה. וא\"ש דברי רבינו ז\"ל דמאי דקאמר חוץ מכלאי הכרם וכו' קאי לכל החלוקות. אך כפי הפירוש האחר שכתבנו לעיל דרבינו ז\"ל התיר לחולה שאין בו סכנה אף איסור תורה כיון שאין בו לאו קשיא כדכתיבנא: <br><b>ודע </b>דאהא דאמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם וכו'. כתבו התוס' ז\"ל וזה לשונם הא דלא קאמר הכל מודים בבשר בחלב שמא משום דאין מזהירין מן הדין, ע\"כ. ודבריהם תמוהים דהא על כרחין אביי ס\"ל שלוקין בבשר בחלב שלא כדרך הנאתו שהרי כשהקשו לאביי מההיא דאיסי בן יהודה תירצו בגמ' ואביי תאמר במאי תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן אטו בבשר וחלב אכילה כתיבא ביה. הרי דלאביי לוקין בבשר בחלב אף שלא כדרך הנאתו. (א\"ה עיין בס' גופי הלכות סי' ט'). ונראה דהתוס' אזלי לשיטתם דכשם שלוקה האוכל דבר איסור כך לוקה הנהנה וכמ\"ש לעיל וא\"כ הנאת בשר בחלב דילפינן לה מק\"ו דערלה לאיסי בן יהודה אין לוקין על הנאתו משום דאין מזהירין מן הדין. וא\"כ פשיטא דהנהנה מבשר בחלב שלא כדרך הנאתו שאינו לוקה שהרי אף הנהנה כדרך הנאתו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין ומאי דקאמר אביי שלוקין בבשר בחלב שלא כדרך הנאתו הוא דוקא באוכל שלא כדרך הנאתו דאכילה לאו מק\"ו נפקא אלא מג\"ש ומג\"ש מזהירין כמבואר וכיון שכן לוקה על אכילת בשר בחלב אף שאכלו שלא כדרך אכילתו. וכוונת התוס' ז\"ל היא כך דהא דלא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב משום דלא דמי לכלאי הכרם דכלאי הכרם לוקה בין בנהנה שלא כדרך הנאתו בין באוכל שלא כדרך אכילתו אבל בשר בחלב אינו לוקה אלא באוכל שלא כדרך אכילתו אבל בנהנה שלא כדרך הנאתו אינו לוקה משום דאף הנהנה כדרך הנאתו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין ומשום הכי לא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב וכלאי הכרם משום דלא דמו אהדדי. שוב ראיתי להרב בעל חדושי הלכות ז\"ל שכתב דרך זה בדברי התוס' ז\"ל והנך רואה כמה יש מהדוחק בדברים אלו: והנראה אצלי הוא דהתוס' סבירא להו דלאביי האוכל בשר בחלב שלא כדרך אכילתו אינו לוקה והטעם הוא משום דכיון דעל הנאת בשר בחלב אינו לוקה משום דלא נפיק איסורו אלא מק\"ו וקיי\"ל דאין עונשין מן הדין א\"כ אינו מן הדין שילקה על האכילה שלא כדרך הנאתו שהרי לעולם חמורה ההנאה כדרכה מאכילה שלא כדרכה שהרי בכל איסורי הנאה לוקה על ההנאה כדרכה ועל האכילה שלא כדרכה אינו לוקה והכא גבי בשר בחלב כיון שאינו לוקה על ההנאה אף שהיא כדרכה משום דאין מזהירין מן הדין ה\"נ שאינו לוקה על האכילה שלא כדרכה. (א\"ה אע\"ג דבספר גופי הלכות סימן שי\"ג הוכיח מדברי התוס' מס' מכות דס\"ל דלאוין שאין לוקין עליהם חמירי מלאוין שלוקין עליהם. ס\"ל להרב המחבר דלא דמי דיש מקום לחלק ודו\"ק). ומה שאמרו בגמ' ואביי תאמר במאי כו' אטו בבשר בחלב אכילה כתיבא ביה ה\"ק פירכא זו אינה פירכא משום דגם בבשר בחלב לא כתיב אכילה ושוה היא האכילה כדרכה לשלא כדרכה ומה שאינו לוקה לאו משום דכתיב ביה אכילה אלא משום דאין מזהירין מן הדין וזה לא חשיב פירכא דא\"כ אעיקרא דדינא כשלמדו איסור הנאה מערלה נימא מה להתם שכן לוקה על ההנאה אלא ודאי דלא חשיב פירכא דהכי אגמריה רחמנא למשה כל דבר שתלמוד בק\"ו למוד איסור אבל לא תלמוד מלקות אלא שאם היה שום מיעוט גבי בשר בחלב שלא ילקה על האכילה שלא כדרכה פשיטא שהיתה פירכא גדולה ולא היינו לומדים מכלאי הכרם משום דהיינו אומרים מה לכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אבל כיון דבבשר בחלב לא כתיב אכילה א\"כ שוה הוא לכלאי הכרם. ואם היינו מזהירין מן הדין היה לוקה על ההנאה ועל האכילה א\"כ לא חשיב פירכא. וזה שדקדקו התוס' וכתבו ושמא משום דאין מזהירין מן הדין כלומר דעדין היינו יכולין להקשות ולומר דאאכילה שלא כדרכה ילקה ועל ההנאה אף שהיא כדרכה לא ילקה משום דאין מזהירין מן הדין וגזרת הכתוב היא בבשר בחלב שיהיו הסברות הפוכות ולזה כתבו ושמא, ודרך זה בדברי התוס' ישר בעיני. (א\"ה ואי קשיא לך ממאי דקאמר בתר הכי ואביי להכי לא כתיב אכילה בגופו לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו וזה סותר דברי התוס' תריץ ואימא דלפי דרכו של ה\"ה ז\"ל ה\"פ ואידך דקא מותיב סבר כו' כלומר דמתוך דברי אביי דקאמר דמה שאינו לוקה על האכילה הוא משום דלא לקי על ההנאה משמע דאיסורא מיהא איכא. ואהא פליג אידך דמותיב וס\"ל דלהכי גמרינן איסור אכילה מנבלה לומר מה נבלה דרך הנאתה כו' אבל שלא כדרך אכילה ליכא איסורא כלל דאל\"כ למה לי ג\"ש ליתי איסור אכילה והנאה מק\"ו דערלה. ועל זה בא אביי לחלוק ולומר דלא יתכן דיש שום צד היתר באכילת בשר בחלב שהרי מן הדין היה להלקותו אף שלא כדרך אכילתו כיון דלא כתיב אכילה בגופו אלא דמאי דלא לקי היינו משום דאין מזהירין מן הדין וכיון שכן די לנו לפוטרו ממלקות אבל איסור כדקאי קאי. ולא חש אביי לתרץ מ\"ט לא גמרינן מערלה דהתירוץ מבואר מצד עצמו וכמ\"ש בפרק כל הבשר. והיינו טעמא דהתוספות הביאו כאן הקושיא והתירוץ דנאמר בפרק כל הבשר משום דלפי מה שסיימו בדבריהם לומר דאין מזהירין מן הדין צריכין אנו לדעת מה יענה אביי למאי דהקשו לו. וע\"פ זה בין תבין דברי התוס' בד\"ה מה לכלאי הכרם שהקשה רשב\"א תימא היא גופא נילף במה מצינו כו', דלכאורה קשה דהן הן דברי הגמ' דקאמר אביי אטו בבשר בחלב אכילה כתיבא ביה כלומר וגמרינן במה מצינו, ותו דנראה דקושית רשב\"א הוי למאן דמותיב ומאי קושיא הרי בהדיא אמרינן ואידך דקא מותיב סבר כו' וכמו שהוקשה כל זה להרב בעל גופי הלכות ולא תירץ. אך ע\"פ דרכו של הרב המחבר יבא על נכון דמ\"ש בגמ' ואידך דקא מותיב כו' ואביי סבר כו' כל פלפול זה אינו ענין לפירכת הק\"ו ומלתא אחריתי היא לענין איסור אכילת בשר בחלב שלא כדרך אכילתו): <br><b>ודע </b>דכל זה הוא לסברת איסי בן יהודה דיליף איסור הנאה מק\"ו. אך לדידן דנפקא לן מדכתיב לא תבשל תלת זמני ושדינן חד לאיסור הנאה פשיטא דלוקה בבשר בחלב שלא כדרך הנאתו וכמ\"ש רבינו בפי\"ד מהמ\"א וכדלעיל. אך הדבר הקשה אצלי הוא דלדעת רבינו דס\"ל דבכל איסורי הנאה אין לוקין על ההנאה אף שהיא כדרכה וכן בכלאי הכרם ובשר בחלב ליכא מלקות על ההנאה א\"כ מאי דקאמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם ע\"כ הכונה היא על האוכל כלאי הכרם דוקא וא\"כ לא ידעתי אמאי לא קאמר נמי הכל מודים בבשר בחלב. ותירוץ התוס' לכל הפירושים שכתבנו לא יועיל כלום לדעת רבינו והדבר צריך תלמוד. (א\"ה ואם לחשך אדם לומר דס\"ל להרמב\"ם דלא הו\"מ למימר הכל מודים בבשר בחלב משום דאיכא תנא דיליף איסור אכילתו מקרא דלא תאכלנו ולדידיה אינו לוקה אלא דרך אכילתו וכיון דתליא בפלוגתא דתנאי כמבואר בפ' כל הבשר לא שייך לומר הכל מודים דמה\"ט לא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה וכמ\"ש התוס'. אמור לו דס\"ל להרב המחבר דמדאיסי בן יהודה נשמע לרבי וכי היכי דלאיסי בן יהודה דיליף איסור אכילה מנבילה אע\"ג דכתיב ביה אכילה בהדיא קאמר אביי דכיון דלא כתיב בגופיה לוקה אף שלא כדרך הנאתו ה\"נ לרבי, ותדע שכן הוא דאם איתא דלרבי לא לקי אלא דרך אכילתו א\"כ מאי פריך ר\"י לר\"ל בפ' כל הבשר וכי כעורה זו ששנה רבי כו' והלא עדיף טפי ילפותא דר\"ל מקרא דובשל מבושל ונ\"מ דלקי אף שלא כדרכו כיון דכייל ליה בהדי פסח והתם לא שייך לומר דהאוכל את הפסח מבושל שלא כדרך הנאתו דלא לקי דהא כתיב כי אם צלי אש אלא ע\"כ דגם לרבי דיליף מלא תאכלנו לקי אף שלא כדרכו, ואע\"ג דבסוף פ' כל שעה אמר אביי אכלו נא אינו לוקה דהוי לאו שבכללות וא\"כ ע\"כ דלדידיה ר\"ל דיליף איסור בשר בחלב מובשל מבושל ס\"ל דאינו לוקה מ\"מ שפיר ק\"ל להרב המחבר ז\"ל דעת הר\"ם אמאי לא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב דהמעיין בפ\"ח מהל' קרבן פסח יראה בעיניו דאין גירסתו כגרסתנו יע\"ש ודו\"ק): עוד כתבו התוס' שם וז\"ל הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא למ\"ד לאו דאורייתא, ע\"כ. והנראה בכוונת דבריהם דלפי התירוץ השני למ\"ד דאורייתא לוקה אלא דאביי לא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דלא פסיקא מלתא דאיכא למ\"ד לאו דאורייתא. אך מה שאני תמה בדברי התוס' הוא דאף דנימא דחולין שנשחטו בעזרה אסירי מן התורה ליכא מלקות אפילו באוכל דרך אכילתו דאזהרתיה הוא מדכתיב וזבחת ואכלת ואמרינן בפ\"ב דקדושין דף נ\"ז מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב וא\"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו וכ\"כ מרן פ\"ב מהל' שחיטה דין ג' וא\"כ היכי הו\"מ אביי למימר הכל מודים בחולין כו' דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מאחר דאפילו האוכל כדרך הנאתן אינו לוקה. וכ\"ת דקושית התוס' היא שיאמר דחולין שנשחטו בעזרה אסור מן התורה אף שלא כדרך הנאתן ולאפוקי שאר איסורי תורה דשלא כדרך הנאתו אין בהם כי אם איסורא דרבנן וכמ\"ש לעיל הא ליתא דאימר דאביי ר\"ל הדינים שיש בהם מלקות. ועוד שאם קושייתם הוא דלימא דאסור מן התורה אף שאין בו מלקות מה שתירץ לקושית בשר בחלב משום דאין מזהירין מן הדין אין לו מובן כלל, סוף דבר שדברי התוס' צריכין תלמוד: (א\"ה ואי קשיא לך על דברי הרב המחבר דמבואר בסוגיא דקדושין דר\"י יליף איסור חולין מדאמרה תורה שחוט לי בשלי כו' וא\"כ לדידיה לא הוי לאו הבא מכלל עשה אלא מהיקשא. ועיין בתוס' פ' התודה דף פ' דנקטי דרשא זו ולא ידעתי למה דהא איתותב ר\"י ומ\"מ התוס' ד��כא דקיימי אליבא דר\"י דעלה קאמר אביי הכל מודים אתרי לישני דלעיל שפיר קא אמרו דלמ\"ד דאורייתא לוקה דע לך דאין זה נקרא היקש וכמ\"ש בתשובת הרלנ\"ח דף ס\"ג ע\"ב אלא מה מצינו וכ\"כ הרב קרבן אהרן דף י\"ג וכיון שכן ידוע הוא שלדעת התוס' אין לוקין בדבר הנלמד במה מצינו כמ\"ש מהר\"ם די בוטין דף קל\"ד גופי הלכות סי' ט' גם בקונטרס הזכרונות של הרב המחבר הוכיח כן מדברי התוס' בכמה דוכתי ואכתוב דבריו בהל' נזירות פ\"ד כי שם ביתו יע\"ש. ודע דאף שתרצה לדחות ולומר דכונת התוס' בתירוצם השני אינו לומר דלמ\"ד דאורייתא לוקה אלא כונתם היא דאפילו לא הוה נפקא לן מקרא דוזבחת ואכלת אלא מקרא אחרינא לא מצי למימר הכל מודים. מ\"מ קושית הרב המחבר לעולם עומדת דאמאי הוצרכו בתירוץ הראשון לומר משום דכתיב ביה אכילה דטעם זה אינו אלא שלא ילקה שלא כדרך אכילתן הו\"ל למנקט משום דהוי לאו הבא מכלל עשה דהשתא אפילו כדרך אכילתו לא לקי): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Madda/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה כו' צריך להוכיחו כו'. אם קבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית.</b> בפרק אלו מציאות (דף ל\"א) אמר ליה ההוא מרבנן לרבה ואימא הוכח חדא זמנא וכו' תלמיד לרב מנין ת\"ל הוכח תוכיח מ\"מ עכ\"ל (עיין בלח\"מ) (א\"ה הל\"מ הקשה על הר\"ם אמאי לא הביא דין זה דאפילו תלמיד לרב. ול\"נ דס\"ל דלאו למימרא דיוכיח התלמיד לרבו כאשר ידבר איש אל רעהו אלא היינו לומר דכשרואה אותו עובר על ד\"ת אומר לו למדתנו רבינו כך וכך וזה כבר כתבו הר\"ם פ\"ה מה' ת\"ת דין ט'. וע' שער אפרים סי' ס\"ה). ובפרק בתרא דחולין (דף קמ\"א) שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת\"ל תשלח מ\"מ. תו אמרינן התם הקם תקים אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין ת\"ל הקם תקים מ\"מ עזוב תעזוב אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין ת\"ל עזוב תעזוב מ\"מ. ובפ\"ק דר\"ה (דף ז') עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר ור\"מ ור\"א ור\"ש דרשי ליה להאי קרא הכי וכדמוכח התם ובפ' הכונס (דף ז') ובסנהדרין (נ\"ד מ\"ו ונ\"ג וע\"ב) ומייתי לה בפ\"ב דמציעא מות יומת אין לי אלא במיתה הכתובה בו כו' ת\"ל מות יומת מ\"מ. הכה תכה אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן מנין וכו' שאתה יכול להכותן בכל הכאה שאתה יכול ת\"ל הכה תכה מ\"מ. השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות ב\"ד משכנו שלא ברשות ב\"ד מנין ת\"ל השב תשיב מ\"מ. חבול תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת\"ל חבול תחבול מ\"מ. פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת\"ל פתח תפתח מ\"מ. נתן תתן אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת\"ל נתן תתן מ\"מ. וכל אלו הם הלכות פסוקות לא ראינו בהם מחלוקת. אך בפ\"ק דקדושין (דף י\"ז) ומייתי לה בפ\"ב דמציעא אמרינן הענק תעניק אין לי אלא שנתברך הבית בגללו מעניקין לא נתברך הבית בגללו מנין ת\"ל הענק תעניק מ\"מ. וראב\"ע אומר נתברך הבית בגללו מעניקין לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין א\"כ מה ת\"ל הענק תעניק דברה תורה כלשון בני אדם. ובפ\"ו דכתובות (דף ס\"ז) ומייתי לה בפרק שני דמציעא אמרינן העבט תעביטנו אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין ת\"ל העבט תעביטנו מ\"מ. ור\"ש אמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו תעביטנו למה לי דברה תורה כלשון בני אדם. ושם בכתובות הובאה סברא זו דת\"ק בשם ר' יהודה וסברת ר\"ש בשם חכמים וכתבו התוספות ז\"ל בפ\"ב דמציעא דר\"ש לא פליג אלא בהני תרתי דהיינו הענק תעניק והעבט תעביטנו אבל כל אינך דרשות לא פליג משום דכל דאיכא למדרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ושאני הני תרתי דמוכחי קראי בהפך דכתיב אשר ברכך וכתיב די מחסורו ומש\"ה אמרינן דברה תורה אבל היכא דלא מוכחי קראי מודה ר\"ש דדרשינן וכ\"כ פ\"ו דכתובות. ובפ' השואל את הפרה(דף צ\"ד) אמרינן אם גנב יגנב אין לי אלא גנבה אבדה מנין ת\"ל אם גנב יגנב מ\"מ ��פריך הניחא למ\"ד לא דברה תורה כלשון בני אדם אלא למ\"ד דברה תורה כלשון בני אדם מא\"ל. וכתבו התוספות שם דה\"נ לא מסתבר לרבות אבדה כיון דכתיב בלשון גניבה ואית לן למימר דברה תורה כלשון בני אדם. וקשה לזה מההיא דאמרינן בפ\"ב דמכות (דף י\"ב) אם יצוא יצא אין לי אלא מזיד בשוגג מנין ת\"ל אם יצוא יצא והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה לא קשיא הא כמ\"ד דברה תורה כלשון בני אדם הא כמ\"ד לא דברה תורה כלשון בני אדם ע\"כ. והתם לא מוכח קרא דלא מיירי בשוגג. וי\"ל דהתם נמי מוכח קרא וכדאמר אביי מסתברא כמ\"ד דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו מזיד נהרג בשוגג גולה. וצ\"ע במאי דאמרינן בפ\"ק דנדרים (דף ג') השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ופריך הניחא למאן דאית ליה דברה כו' אלא למאן דלית ליה כו' האי לנדור נדר מאי עביד ליה והתם לא מוכח קרא שלא נדרוש לרבויי כנויי נדרים כנדרים. ולפי סברת התוספות כל היכא דלא מוכחי קראי לכ\"ע דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כו' ובפ\"ב דכריתות (דף י\"א) אמרינן והפדה יכול כולה ת\"ל לא נפדתה יכול לא נפדתה ת\"ל והפדה הא כיצד פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי דר\"ע ר\"י אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לע\"ע א\"כ מה ת\"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כו' ראב\"ע אומר כל עריות מפורשות לנו משוייר לנו חציה שפחה וחציה ב\"ח ומאורסת לע\"ע ואמרינן התם דר\"ע לר\"י קאמר לדידי בעלמא כותך ס\"ל דדברה תורה כו' והכא שאני מכדי כתיב כו'. והנה ר\"י דאית ליה הכא דברה תורה כו' א\"ש עם אותה סוגיא דפ' בנות כותים ופ' יוצא דופן דר\"י לא דריש איש איש משום דאית ליה דברה תורה וכו' (כמו שיתבאר פרק זה) ור\"ע נראה דלית ליה דברה תורה כו' דליכא למימר דטעמו הוא כראב\"ע דהיינו משום דכבר כתיב כי לא חופשה דא\"כ ראב\"ע היינו ר\"ע אלא ודאי דטעם ר\"ע הוא משום דלית ליה דברה תורה וכו' וכבר כתבנו (נתבאר במקום הנזכר) דלר\"ע מצינו לו בזה סברות חלוקות וראב\"ע דאית ליה דברה תורה כו' כבר כתבנו לעיל דהכי אית ליה גבי הענק תעניק וגבי העבט תעביטנו תו אמרינן התם דאחרים ס\"ל דברה כו'. והנה סתם אחרים הוא ר\"מ וזה תימה דכבר כתבנו (שם) דר\"מ דריש איש איש דברכת ה' לרבות כותים ובפ' אין עומדין דף ל\"א אמר אם ראה תראה אם ראה מוטב ואם לאו תראה ולמ\"ד שאם היתה יולדת בצער כו' מא\"ל דברה תורה כו'. והנה סברא זו דאם היתה יולדת כו' היא סברת ר\"ע וא\"כ ע\"כ לדידיה אם ראה תראה דברה תורה כו' וכבר כתבנו דלר\"ע מצינו לו סברות חלוקות ור\"י דאית ליה שאם היתה עקרה נפקדת לאו למימרא דר\"י דריש קרא דאם ראה תראה שהרי כבר הוכחנו למעלה דר\"י אית ליה דברה תורה כו' אלא דבגמרא הקשו דאליבא דר\"ע דאית ליה דעקרה אינה נפקדת מה ידרוש באם ראה תראה ותירץ דברה תורה כו' ולעולם דר\"י אפשר דסבר הכי ור\"א דדרש אם ראה תראה אית ליה דלא דברה תורה כו' וסבר כר\"י דאם היתה עקרה נפקדת א\"נ אף מאן דאית ליה דברה תורה היינו להוליד דין מכח היתור אבל לדרשא פשיטא דכל מה דמצינו למדרש דרשינן ולפ\"ז ר\"י דריש לקרא דאם ראה תראה כדדרשיה ר\"א ובפ' חלק (דף צ') אמרינן הכרת תכרת הכרת בעה\"ז כו' דר\"ע א\"ל ר\"י כו' דברה תורה כו'. והנה ר\"י אזיל לשיטתיה שכתבנו דאית ליה דברה תורה כו' ור\"ע סבר דלא דברה תורה כו'. ור\"א כרבי יוסי דאמר התם הכרת תכרת בעוה\"ז עונה בה לעוה\"ב ואמרינן התם דלימא תרוייהו מהכרת תכרת ומשני דברה תורה כו' אין להכריח דר\"א אית ליה דברה כו' אלא דלכונתם לא רצה להכריח להם תחיית המתים דלמא ידחו אותו באומרם דברה תורה כו' ומש\"ה רצה להביא להם ראיה ממקרא מפורש דכתיב עונה בה אבל לקושטא דמלתא אפשר דס\"ל דלא דברה תורה כו' ודריש הכרת בעוה\"ז תכרת בעוה\"ב ועונה בה לדרשא דר\"ע ור\"י וכדאיתא התם. ובפ\"ק דשבועות (דף י\"ג) אמרינן דרבי דריש הכרת תכרת הכרת לפני יוה\"כ תכרת לאחר יוה\"כ ורבנן דרשי הכרת בעוה\"ז כו' ובפ\"ב דע\"ז אמרינן דר' יוסי דריש המול ימול ור' יהודה לא דריש משום דאית ליה דברה תורה כו' ואמרינן נמי התם דר\"מ אית ליה דימול כותי והיינו כר' יוסי דלית ליה דברה תורה כו'. ובגיטין (דף מ\"א) דאמרינן דרבי סבר והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה ורבנן סברי דברה תורה כו' ובפ' כיסוי הדם (דף פ\"ד) אמרינן אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד נצודין ועומדין מאליהן מנין ת\"ל ציד מ\"מ. ובפ\"ק דתמורה (דף ב') אם המר ימיר לרבות את היורש דר\"מ רי\"א לרבות את האשה אלמא דבין לר\"מ בין לר\"י לא אמרינן דברה תורה כו' ובפ\"ק דקדושין (דף כ\"ב) ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה ומהרימ\"ט ז\"ל בחדושיו שם כתב דהאי תנא לא ס\"ל דברה תורה וכו'. ובת\"כ שנינו גבי מקדיש ביתו דכתיב ואם גאול יגאלנה לרבות את היורש ואת האשה וכן גבי המקדיש שדה אחוזה דכתיב אם גאול יגאל דרשו לרבות את היורש ואת האשה וכן דרשו גבי פודה מעשר שני ובזבחים (דף פ\"ו) הביאו רישא דברייתא גאול יגאל לרבות את היורש וכל אלו הם הלכות פסוקות ועיין בהרא\"ש רפ\"ב דנדרים אהא דאמרינן אמר קרא איש כי ידור נדר לה' שכתב מאן דאית ליה דברה תורה כו' דריש ליה מלה'. ובערכין (דף ל') ומייתי לה בקדושין (דף כ') אם גאול יגאל מלמד שלוה וגואל לחצאין. ובת\"כ פ' מצורע ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות. ובירושלמי פ\"ק דנדרים הלכה ז' כתיב איש כי ידור מה ת\"ל נדר אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים או השבע מה ת\"ל שבועה אלא מכאן שכנויי שבועה כשבועה אך כל חרם מה ת\"ל אשר יחרים אלא מכאן שכנויי חרמים כחרמים נדר נזר מה ת\"ל להזיר אלא מכאן שכנויי נזירות כנזירות עד כדון כר\"ע דאמר לשונות רבויין הם כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולים הם והתורה דברה כרוכה הלך הלכת נכסוף נכספת גונב גונבתי מנ\"ל וכו', ע\"כ: <br><b>וכבר </b>כתבתי לעיל דר' ישמעאל אית ליה דברה תורה כו' אך לכ\"ע מצינו לו בזה סברות חלוקות. ובפ' החובל (דף פ\"ה) ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק ועיין שם דדרשינן דרשא אחריתי מדלא כתב או רפא רפא או ירפא ירפא. וכן בפ' מרובה דרשינן תרתי מדלא כתיב המצא המצא או תמצא תמצא. ובפרק אלו נערות (דף מ\"ט) ופ\"ב דקדושין (דף מ\"ו) אמרינן ואם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת\"ל מאן ימאן מ\"מ ודין זה הוא הלכה פסוקה ועיין בתוס' פרק אלו נערות דדרשינן תרתי מדלא כתיב מאן מאן או ימאן ימאן יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ב (דף ס\"ה ע\"ד):          סליקו להו הלכות דעות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Madda/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה כו' צריך להוכיחו כו'. אם קבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית.</b> בפרק אלו מציאות (דף ל\"א) אמר ליה ההוא מרבנן לרבה ואימא הוכח חדא זמנא וכו' תלמיד לרב מנין ת\"ל הוכח תוכיח מ\"מ עכ\"ל (עיין בלח\"מ) (א\"ה הל\"מ הקשה על הר\"ם אמאי לא הביא דין זה דאפילו תלמיד לרב. ול\"נ דס\"ל דלאו למימרא דיוכיח התלמיד לרבו כאשר ידבר איש אל רעהו אלא היינו לומר דכשרואה אותו עובר על ד\"ת אומר לו למדתנו רבינו כך וכך וזה כבר כתבו הר\"ם פ\"ה מה' ת\"ת דין ט'. וע' שער אפרים סי' ס\"ה). ובפרק בתרא דחולין (דף קמ\"א) שלח תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת\"ל תשלח מ\"מ. תו אמרינן התם הקם תקים אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין ת\"ל הקם תקים מ\"מ עזוב תעזוב אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין ת\"ל עזוב תעזוב מ\"מ. ובפ\"ק דר\"ה (דף ז') עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר ור\"מ ור\"א ור\"ש דרשי ליה להאי קרא הכי וכדמוכח התם ובפ' הכונס (דף ז') ובסנהדרין (נ\"ד מ\"ו ונ\"ג וע\"ב) ומייתי לה בפ\"ב דמציעא מות יומת אין לי אלא במיתה הכתובה בו כו' ת\"ל מות יומת מ\"מ. הכה תכה אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן מנין וכו' שאתה יכול להכותן בכל הכאה שאתה יכול ת\"ל הכה תכה מ\"מ. השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות ב\"ד משכנו שלא ברשות ב\"ד מנין ת\"ל השב תשיב מ\"מ. חבול תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת\"ל חבול תחבול מ\"מ. פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת\"ל פתח תפתח מ\"מ. נתן תתן אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת\"ל נתן תתן מ\"מ. וכל אלו הם הלכות פסוקות לא ראינו בהם מחלוקת. אך בפ\"ק דקדושין (דף י\"ז) ומייתי לה בפ\"ב דמציעא אמרינן הענק תעניק אין לי אלא שנתברך הבית בגללו מעניקין לא נתברך הבית בגללו מנין ת\"ל הענק תעניק מ\"מ. וראב\"ע אומר נתברך הבית בגללו מעניקין לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין א\"כ מה ת\"ל הענק תעניק דברה תורה כלשון בני אדם. ובפ\"ו דכתובות (דף ס\"ז) ומייתי לה בפרק שני דמציעא אמרינן העבט תעביטנו אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין ת\"ל העבט תעביטנו מ\"מ. ור\"ש אמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו תעביטנו למה לי דברה תורה כלשון בני אדם. ושם בכתובות הובאה סברא זו דת\"ק בשם ר' יהודה וסברת ר\"ש בשם חכמים וכתבו התוספות ז\"ל בפ\"ב דמציעא דר\"ש לא פליג אלא בהני תרתי דהיינו הענק תעניק והעבט תעביטנו אבל כל אינך דרשות לא פליג משום דכל דאיכא למדרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ושאני הני תרתי דמוכחי קראי בהפך דכתיב אשר ברכך וכתיב די מחסורו ומש\"ה אמרינן דברה תורה אבל היכא דלא מוכחי קראי מודה ר\"ש דדרשינן וכ\"כ פ\"ו דכתובות. ובפ' השואל את הפרה(דף צ\"ד) אמרינן אם גנב יגנב אין לי אלא גנבה אבדה מנין ת\"ל אם גנב יגנב מ\"מ ופריך הניחא למ\"ד לא דברה תורה כלשון בני אדם אלא למ\"ד דברה תורה כלשון בני אדם מא\"ל. וכתבו התוספות שם דה\"נ לא מסתבר לרבות אבדה כיון דכתיב בלשון גניבה ואית לן למימר דברה תורה כלשון בני אדם. וקשה לזה מההיא דאמרינן בפ\"ב דמכות (דף י\"ב) ��ם יצוא יצא אין לי אלא מזיד בשוגג מנין ת\"ל אם יצוא יצא והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה לא קשיא הא כמ\"ד דברה תורה כלשון בני אדם הא כמ\"ד לא דברה תורה כלשון בני אדם ע\"כ. והתם לא מוכח קרא דלא מיירי בשוגג. וי\"ל דהתם נמי מוכח קרא וכדאמר אביי מסתברא כמ\"ד דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו מזיד נהרג בשוגג גולה. וצ\"ע במאי דאמרינן בפ\"ק דנדרים (דף ג') השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ופריך הניחא למאן דאית ליה דברה כו' אלא למאן דלית ליה כו' האי לנדור נדר מאי עביד ליה והתם לא מוכח קרא שלא נדרוש לרבויי כנויי נדרים כנדרים. ולפי סברת התוספות כל היכא דלא מוכחי קראי לכ\"ע דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כו' ובפ\"ב דכריתות (דף י\"א) אמרינן והפדה יכול כולה ת\"ל לא נפדתה יכול לא נפדתה ת\"ל והפדה הא כיצד פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי דר\"ע ר\"י אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לע\"ע א\"כ מה ת\"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כו' ראב\"ע אומר כל עריות מפורשות לנו משוייר לנו חציה שפחה וחציה ב\"ח ומאורסת לע\"ע ואמרינן התם דר\"ע לר\"י קאמר לדידי בעלמא כותך ס\"ל דדברה תורה כו' והכא שאני מכדי כתיב כו'. והנה ר\"י דאית ליה הכא דברה תורה כו' א\"ש עם אותה סוגיא דפ' בנות כותים ופ' יוצא דופן דר\"י לא דריש איש איש משום דאית ליה דברה תורה וכו' (כמו שיתבאר פרק זה) ור\"ע נראה דלית ליה דברה תורה כו' דליכא למימר דטעמו הוא כראב\"ע דהיינו משום דכבר כתיב כי לא חופשה דא\"כ ראב\"ע היינו ר\"ע אלא ודאי דטעם ר\"ע הוא משום דלית ליה דברה תורה וכו' וכבר כתבנו (נתבאר במקום הנזכר) דלר\"ע מצינו לו בזה סברות חלוקות וראב\"ע דאית ליה דברה תורה כו' כבר כתבנו לעיל דהכי אית ליה גבי הענק תעניק וגבי העבט תעביטנו תו אמרינן התם דאחרים ס\"ל דברה כו'. והנה סתם אחרים הוא ר\"מ וזה תימה דכבר כתבנו (שם) דר\"מ דריש איש איש דברכת ה' לרבות כותים ובפ' אין עומדין דף ל\"א אמר אם ראה תראה אם ראה מוטב ואם לאו תראה ולמ\"ד שאם היתה יולדת בצער כו' מא\"ל דברה תורה כו'. והנה סברא זו דאם היתה יולדת כו' היא סברת ר\"ע וא\"כ ע\"כ לדידיה אם ראה תראה דברה תורה כו' וכבר כתבנו דלר\"ע מצינו לו סברות חלוקות ור\"י דאית ליה שאם היתה עקרה נפקדת לאו למימרא דר\"י דריש קרא דאם ראה תראה שהרי כבר הוכחנו למעלה דר\"י אית ליה דברה תורה כו' אלא דבגמרא הקשו דאליבא דר\"ע דאית ליה דעקרה אינה נפקדת מה ידרוש באם ראה תראה ותירץ דברה תורה כו' ולעולם דר\"י אפשר דסבר הכי ור\"א דדרש אם ראה תראה אית ליה דלא דברה תורה כו' וסבר כר\"י דאם היתה עקרה נפקדת א\"נ אף מאן דאית ליה דברה תורה היינו להוליד דין מכח היתור אבל לדרשא פשיטא דכל מה דמצינו למדרש דרשינן ולפ\"ז ר\"י דריש לקרא דאם ראה תראה כדדרשיה ר\"א ובפ' חלק (דף צ') אמרינן הכרת תכרת הכרת בעה\"ז כו' דר\"ע א\"ל ר\"י כו' דברה תורה כו'. והנה ר\"י אזיל לשיטתיה שכתבנו דאית ליה דברה תורה כו' ור\"ע סבר דלא דברה תורה כו'. ור\"א כרבי יוסי דאמר התם הכרת תכרת בעוה\"ז עונה בה לעוה\"ב ואמרינן התם דלימא תרוייהו מהכרת תכרת ומשני דברה תורה כו' אין להכריח דר\"א אית ליה דברה כו' אלא דלכונתם לא רצה להכריח להם תחיית המתים דלמא ידחו אותו באומרם דברה תורה כו' ומש\"ה רצה להביא להם ראיה ממקרא מפורש דכתיב עונה בה אבל לקושטא דמלתא אפשר דס\"ל דלא דברה תורה כו' ודריש הכרת בעוה\"ז תכרת בעוה\"ב וע��נה בה לדרשא דר\"ע ור\"י וכדאיתא התם. ובפ\"ק דשבועות (דף י\"ג) אמרינן דרבי דריש הכרת תכרת הכרת לפני יוה\"כ תכרת לאחר יוה\"כ ורבנן דרשי הכרת בעוה\"ז כו' ובפ\"ב דע\"ז אמרינן דר' יוסי דריש המול ימול ור' יהודה לא דריש משום דאית ליה דברה תורה כו' ואמרינן נמי התם דר\"מ אית ליה דימול כותי והיינו כר' יוסי דלית ליה דברה תורה כו'. ובגיטין (דף מ\"א) דאמרינן דרבי סבר והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה ורבנן סברי דברה תורה כו' ובפ' כיסוי הדם (דף פ\"ד) אמרינן אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד נצודין ועומדין מאליהן מנין ת\"ל ציד מ\"מ. ובפ\"ק דתמורה (דף ב') אם המר ימיר לרבות את היורש דר\"מ רי\"א לרבות את האשה אלמא דבין לר\"מ בין לר\"י לא אמרינן דברה תורה כו' ובפ\"ק דקדושין (דף כ\"ב) ואם אמר יאמר עד שיאמר וישנה ומהרימ\"ט ז\"ל בחדושיו שם כתב דהאי תנא לא ס\"ל דברה תורה וכו'. ובת\"כ שנינו גבי מקדיש ביתו דכתיב ואם גאול יגאלנה לרבות את היורש ואת האשה וכן גבי המקדיש שדה אחוזה דכתיב אם גאול יגאל דרשו לרבות את היורש ואת האשה וכן דרשו גבי פודה מעשר שני ובזבחים (דף פ\"ו) הביאו רישא דברייתא גאול יגאל לרבות את היורש וכל אלו הם הלכות פסוקות ועיין בהרא\"ש רפ\"ב דנדרים אהא דאמרינן אמר קרא איש כי ידור נדר לה' שכתב מאן דאית ליה דברה תורה כו' דריש ליה מלה'. ובערכין (דף ל') ומייתי לה בקדושין (דף כ') אם גאול יגאל מלמד שלוה וגואל לחצאין. ובת\"כ פ' מצורע ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות. ובירושלמי פ\"ק דנדרים הלכה ז' כתיב איש כי ידור מה ת\"ל נדר אלא מכאן שכנויי נדרים כנדרים או השבע מה ת\"ל שבועה אלא מכאן שכנויי שבועה כשבועה אך כל חרם מה ת\"ל אשר יחרים אלא מכאן שכנויי חרמים כחרמים נדר נזר מה ת\"ל להזיר אלא מכאן שכנויי נזירות כנזירות עד כדון כר\"ע דאמר לשונות רבויין הם כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולים הם והתורה דברה כרוכה הלך הלכת נכסוף נכספת גונב גונבתי מנ\"ל וכו', ע\"כ: <br><b>וכבר </b>כתבתי לעיל דר' ישמעאל אית ליה דברה תורה כו' אך לכ\"ע מצינו לו בזה סברות חלוקות. ובפ' החובל (דף פ\"ה) ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק ועיין שם דדרשינן דרשא אחריתי מדלא כתב או רפא רפא או ירפא ירפא. וכן בפ' מרובה דרשינן תרתי מדלא כתיב המצא המצא או תמצא תמצא. ובפרק אלו נערות (דף מ\"ט) ופ\"ב דקדושין (דף מ\"ו) אמרינן ואם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת\"ל מאן ימאן מ\"מ ודין זה הוא הלכה פסוקה ועיין בתוס' פרק אלו נערות דדרשינן תרתי מדלא כתיב מאן מאן או ימאן ימאן יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ב (דף ס\"ה ע\"ד):          סליקו להו הלכות דעות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Madda/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Repentance",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועצמו של יוה\"כ מכפר כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מה' שגגות דין (ע\"ד) [ט'] דהוכיח מהגמרא דאין יוה\"כ מכפר על חצי שיעור יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ר\"ה ויוה\"כ היא יפה ביותר כו' בד\"א ביחיד כו'.</b> (א\"ה לשון זה קנה מקומו בספר דרשות הרב המחבר ז\"ל בדרך הרבים (דף כ\"ט ע\"ב) יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכשם ששוקלין זכיות אדם וכו'.</b> משנה פ\"ק דר\"ה (דף ט\"ז.) בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר\"ה כל באי עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. וכתבו התוספות ז\"ל בפסח על התבואה בפרק מי שמתו [י\"ח:] גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר\"ה משמע דבר\"ה שמע שתי רוחות שמספרות זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר\"ה היו מזכירין דין הנגזר בפסח א\"נ כרבי יהודה דאמר הכל נדונין בר\"ה וגזר דין בפסח על התבואה ע\"כ. ויש לדקדק בתירוצא קמא דלאיזה סיבה מזכירין בר\"ה דין הנגזר בפסח. ונ\"ל במ\"ש הר\"ן ז\"ל אמתניתין דבד' פרקים העולם נידון דשלשה דברים הללו נידונין לכל העולם בג' זמנים אלו אבל בר\"ה כל באי עולם עוברים לפניו אחד אחד וגוזרים לו חלקו מדברים האלו ע\"כ. הנה כי כן מש\"ה מזכירין בר\"ה דין הנגזר בפסח משום דבר\"ה נידון האדם על כל המאורעות שלו ועל תבואותיו ופירותיו כמ\"ש הר\"ן וכיון שאדם נידון בר\"ה על פי מעשיו צריך לידע מה שנגזר כבר אל כללות העולם כדי לתת לאיש כדרכיו ומשום הכי היו מזכירין בר\"ה דין הנגזר בפסח. תו יש לדקדק בתירוצא בתרא דמוקי ההיא דפרק מי שמתו כרבי יהודה דכיון דע\"כ לא אתיא כמתני' ההיא דפ' מי שמתו דהא מתני' לא אתיא כר\"י כדמשמע בגמרא א\"כ אמאי לא מוקי ההיא דמי שמתו כר\"מ דאמר הכל נידונין בר\"ה וגזר דין שלהם ביוה\"כ. ונראה דניחא להו להתוס' לאוקמי ההיא דמי שמתו כר\"י ולא כר\"מ משום דלר\"מ הדין של ר\"ה אינו מעלה ומוריד דהא אפשר דעד יוה\"כ יעשו תשובה ויתבטל הדין וא\"כ למאי הלכתא הכריזו ברקיעא בר\"ה הדין כיון שאפשר שיתבטל לא היה להם להכריז אלא ביוה\"כ שעצומו של יום הוא גזר דין. אבל לדברי ר' יהודה דתחלת דין הוי בר\"ה וגמר דין בפסח צריך לדעת מה שדנו בר\"ה משום דזמן הזריעה הוא קודם זמן דגזר דין ומש\"ה הכריזו ברקיעא מה שדנו בר\"ה משום דאצטריך לזריעה אבל לר\"מ דתחלת דין הוי בר\"ה וגמר דין ביוה\"כ נמצא שהזריעה וקצירה הוי כפי גמר דין של יוה\"כ א\"כ לא נצרכה ההכרזה של ר\"ה ומש\"ה מוקמי למתני' כר\"י ולא כר\"מ: "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך צריך כל אדם וכו'.</b> בפ\"ק דקדושין (דף מ':) ר\"א בר\"ש אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו'. והנה לפי מ\"ש רבינו ז\"ל לעיל בפרקין וז\"ל כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות מי שזכיותיו מרובות על עונותיו צדיק כו' וכן המדינה כו' וכן כל העולם כו' מוכח דמתחלה דנין את האדם ואח\"כ את המדינה ואח\"כ את העולם וא\"כ קשה אמאי לא קאמר אשריו שהכריע את עצמו ואת המדינה ואת כל העולם. ומיסודו של הרב בעל לח\"מ עלה בידינו דכשדנין את המדינה אם עונותיה מרובים נחרבת והצדיקים יוצאים ממנה ואם זכיותיה מרובים אין מחריבין אותה אלא שהקב\"ה נפרע מן הרשעים ואח\"כ דנים כל העולם אם זכיותיו מרובים נחרב כל העולם ואפילו המדינה שעונותיה מרובין ואם עוונותיו מרובין נחרב כל העולם ואפילו שזכיותיה מרובים. והקשה לזה דא\"כ מאי אהני לן שקול המדינות כיון דבתר כ\"ע אזלינן ותירץ דאהני לן כשיהיה כל העולם חציו חייב וחציו זכאי אז רואים כל מדינה ומדינה לפי מה שהיא אלו דבריו ז\"ל. ומשמע דליכא שום נפקותא בשקול המדינות אלא כשהעולם חציו זכאי וחציו חייב אבל כשאין העולם שקול ליכא שום נפקותא לשקול המדינות. ומש\"ה בגמרא דלא איירי כשעולם שקול אלא או רובו זכיות או רובו עונות לא מדכר מדינה דהא לא נפקא לן מידי בשיקולה. (א\"ה עיין מ\"ש מהרימ\"ט בדרשותיו פרשת ויצא) (דף י\"ט): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Madda/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Repentance",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Repentance",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועצמו של יוה\"כ מכפר כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מה' שגגות דין (ע\"ד) [ט'] דהוכיח מהגמרא דאין יוה\"כ מכפר על חצי שיעור יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ר\"ה ויוה\"כ היא יפה ביותר כו' בד\"א ביחיד כו'.</b> (א\"ה לשון זה קנה מקומו בספר דרשות הרב המחבר ז\"ל בדרך הרבים (דף כ\"ט ע\"ב) יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכשם ששוקלין זכיות אדם וכו'.</b> משנה פ\"ק דר\"ה (דף ט\"ז.) בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר\"ה כל באי עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. וכתבו התוספות ז\"ל בפסח על התבואה בפרק מי שמתו [י\"ח:] גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר\"ה משמע דבר\"ה שמע שתי רוחות שמספרות זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר\"ה היו מזכירין דין הנגזר בפסח א\"נ כרבי יהודה דאמר הכל נדונין בר\"ה וגזר דין בפסח על התבואה ע\"כ. ויש לדקדק בתירוצא קמא דלאיזה סיבה מזכירין בר\"ה דין הנגזר בפסח. ונ\"ל במ\"ש הר\"ן ז\"ל אמתניתין דבד' פרקים העולם נידון דשלשה דברים הללו נידונין לכל העולם בג' זמנים אלו אבל בר\"ה כל באי עולם עוברים לפניו אחד אחד וגוזרים לו חלקו מדברים האלו ע\"כ. הנה כי כן מש\"ה מזכירין בר\"ה דין הנגזר בפסח משום דבר\"ה נידון האדם על כל המאורעות שלו ועל תבואותיו ופירותיו כמ\"ש הר\"ן וכיון שאדם נידון בר\"ה על פי מעשיו צריך לידע מה שנגזר כבר אל כללות העולם כדי לתת לאיש כדרכיו ומשום הכי היו מזכירין בר\"ה דין הנגזר בפסח. תו יש לדקדק בתירוצא בתרא דמוקי ההיא דפרק מי שמתו כרבי יהודה דכיון דע\"כ לא אתיא כמתני' ההיא דפ' מי שמתו דהא מתני' לא אתיא כר\"י כדמשמע בגמרא א\"כ אמאי לא מוקי ההיא דמי שמתו כר\"מ דאמר הכל נידונין בר\"ה וגזר דין שלהם ביוה\"כ. ונראה דניחא להו להתוס' לאוקמי ההיא דמי שמתו כר\"י ולא כר\"מ משום דלר\"מ הדין של ר\"ה אינו מעלה ומוריד דהא אפשר דעד יוה\"כ יעשו תשובה ויתבטל הדין וא\"כ למאי הלכתא הכריזו ברקיעא בר\"ה הדין כיון שאפשר שיתבטל לא היה להם להכריז אלא ביוה\"כ שעצומו של יום הוא גזר דין. אבל לדברי ר' יהודה דתחלת דין הוי בר\"ה וגמר דין בפסח צריך לדעת מה שדנו בר\"ה משום דזמן הזריעה הוא קודם זמן דגזר דין ומש\"ה הכריזו ברקיעא מה שדנו בר\"ה משום דאצטריך לזריעה אבל לר\"מ דתחלת דין הוי בר\"ה וגמר דין ביוה\"כ נמצא שהזריעה וקצירה הוי כפי גמר דין של יוה\"כ א\"כ לא נצרכה ההכרזה של ר\"ה ומש\"ה מוקמי למתני' כר\"י ולא כר\"מ: "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך צריך כל אדם וכו'.</b> בפ\"ק דקדושין (דף מ':) ר\"א בר\"ש אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו'. והנה לפי מ\"ש רבינו ז\"ל לעיל בפרקין וז\"ל כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות מי שזכיותיו מרובות על עונותיו צדיק כו' וכן המדינה כו' וכן כל העולם כו' מוכח דמתחלה דנין את האדם ואח\"כ את המדינה ואח\"כ את העולם וא\"כ קשה אמאי לא קאמר אשריו שהכריע את עצמו ואת המדינה ואת כל העולם. ומיסודו של הרב בעל לח\"מ עלה בידינו דכשדנין את המדינה אם עונותיה מרובים נחרבת והצדיקים יוצאים ממנה ואם זכיותיה מרובים אין מחריבין אותה אלא שהקב\"ה נפרע מן הרשעים ואח\"כ דנים כל העולם אם זכיותיו מרובים נחרב כל העולם ואפילו המדינה שעונותיה מרובין ואם עוונותיו מרובין נחרב כל העולם ואפילו שזכיותיה מרובים. והקשה לזה דא\"כ מאי אהני לן שקול המדינות כיון דבתר כ\"ע אזלינן ותירץ דאהני לן כשיהיה כל העולם חציו חייב וחציו זכאי אז רואים כל מדינה ומדינה לפי מה שהיא אלו דבריו ז\"ל. ומשמע דליכא שום נפקותא בשקול המדינות אלא כשהעולם חציו זכאי וחציו חייב אבל כשאין העולם שקול ליכא שום נפקותא לשקול המדינות. ומש\"ה בגמרא דלא איירי כשעולם שקול אלא או רובו זכיות או רובו עונות לא מדכר מדינה דהא לא נפקא לן מידי בשיקולה. (א\"ה עיין מ\"ש מהרימ\"ט בדרשותיו פרשת ויצא) (דף י\"ט): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Madda/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>להקדים בנו לבן בנו כו'.</b> (א\"ה כתב מרן ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד. ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"א מהל' מלוה ולוה): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מלמדין הרב יושב בראש והתלמידים מוקפין לפניו כעטרה כו':</b> (א\"ה מה שיש לפלפל בדברי רבינו ודברי הרב פרישה והלח\"מ על זה הכל נתבאר באר היטב בדרשות הרב המחבר ז\"ל הנקרא פרשת דרכים שנדפס מחדש יע\"ש בדרך ענוים (דף ל\"ה ע\"א) ויאירו עיניך): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו.</b> בפרק בני העיר מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפוריא הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה. מוכח מכאן דמי שנתחייב נדוי מפני כבודו של ת\"ח יכול הת\"ח למחול ויפטר מן הנדוי וכיוצא בזה כתב רבינו לקמן בסוף הלכות אלו ובסוף הלכות סנהדרין יע\"ש. אבל מי שנתחייב נדוי מפני שחטא למקום כגון שהזכיר ש\"ש לבטלה אף שעשה תשובה לא נפטר מנדויו כמ\"ש התוספות פ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל כל העם חייבים לנהוג בו נידוי.</b> ז\"ל הריב\"ש סי' ס\"א ומ\"מ אם לא ינדהו התלמיד חייבים הקהל או חכמי העיר לנדותו ולהענישו כפי ערך התלמיד וחכמתו כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו ע\"כ. ומראיה זו רשאין שמענו חייבין לא שמענו וכ\"כ הריב\"ש גופיה בסימן ר\"ך יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים.</b> בפ\"ב דעדיות תנן שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנ\"י. והקשה הר\"ן בר\"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובקצת דוכתי אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמלתא דעיקרו דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו חכמים מכין אותו מכת מרדות. ומ\"ש מר\"ן בכ\"מ וז\"ל וקשיא לי דהא נט\"י אין עיקרה מן התורה אם לא ע\"ד אסמכתא כו'. דברי תימה הם דמאי קשיא לי על תירוץ הר\"ן דאדרבה משום שאין עיקרו מן התורה משמתינן ליה דעקר לכולא מלתא ואתיא שפיר למה שחילק הר\"ן ז\"ל וצ\"ע. (א\"ה עיין בקונטרס עגונא למהרח\"ש דף נ\"ז פר\"ח א\"ח סימן תצ\"ו וש\"ך י\"ד סי' של\"ד ס\"ק מ\"ג. עוד הוקשה למרן ומוהרח\"ש שם ע\"ד הר\"ן מעובדא דרבינא פרק הדר דף ס\"ג ותירצו דרבינא לא נידהו אלא מפני שזלזל בכבודו דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה. והפר\"ח דחה תירוץ זה ממאי דמסיים התם דא\"ל כה\"ג מי מחזי כאפקרותא וא\"ל אין חכמה ואין עצה כו'. ונראה דס\"ל למרן דמאי דשאל מי מיחזי כאפקרותא לא על מה שנידהו בפניו אלא על מה שהורה הלכה בפני רבו דלהכי מייתי תלמודא התם האי עובדא למגמר מינה דלאפרושי מאיסורא שרי לאורויי באתריה דרביה וכן מבואר בתש��בת הרא\"ש כלל כ\"ח סי' א' יעויין שם): <br><b>ומ\"ש </b>המביא את הרבים לידי חילול השם. כתב מרן ז\"ל דהוא בירושלמי פרק אלו מגלחין בעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי ע\"כ. והכי איתא בגמרא דידן בפ\"ג דתעניות דמה שרצה לנדותו היינו משום דאילו נגזרה גזירה כו' אך בפ' מי שמתו דף כ' אמרינן דטעמא דרצה לנדותו היינו מטעם המגיס דעתו כלפי מעלה ופירש\"י לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים ומנדין לכבוד הרב וכבוד המקום כבוד הרב הוא וכן פירש\"י בפ\"ג דתעניות במתניתין דחוני וכן הוא דעת הקונדריסין. וראיתי להרב בעל שדה יהושע שכתב ואפשר דהא בהא תליא דכיון שמגיס עצמו כלפי מעלה ואומר לא כך שאלתי ונשבע חושבין הבריות שלא יצא ריקם בעבור השבועה וכשרואין שאינו נענה מביא לידי חלול השם שאומרים אין בשבועה כלום עכ\"ד, ואין בזה כדי שביעה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב ב\"ד שסרח אין מנדין אותו כו'.</b> איכא למידק מהא דגרסינן בירושלמי פרק אלו מגלחין ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר\"י בר בון שלח א\"ל עדין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר\"י עטישיא יתיב תמן אמר שמעתי שאין מנדין זקן אלא א\"כ עשה כירבעם בן נבט וחבריו א\"ל דוגמא השקוה וכירבעם עשה ונדון אלין לאלין וחשון אלין על אלין וצרכון משתריין אלין מן אלין, ע\"כ. והנה במאי דקאמר וכירבעם עשה כתב הר\"ב שדה יהושע דה\"ק וכ\"ת התם דעשה כירבעם ומש\"ה נידוהו ה\"נ אני מנדה אותו ע\"כ. ושותיה לא ידענא. והנכון הוא שדברים אלו הם בתמיהא ובא לדחות דברי ר' חייא שאמר שמעתי שאין מנדין זקן אלא א\"כ עשה כירבעם והשיב דליתא להאי מלתא מהאי דדוגמא השקוה והתם כירבעם עשה בתמיה אלא ודאי דאף לזקן מנדין כל שחייב נידוי. ולענין הלכה פסק רבינו כרבי חייא וקשה מעובדא דדוגמא השקוה, וכבר נדחק מרן בכ\"מ ליישב זה יע\"ש. ואי לאו דמסתפינא אמינא דר' ירמיה אינו חולק על ר\"ח אלא דס\"ל דהא דאמרינן דאין מנדין זקן היינו דוקא שלא ביזה ת\"ח אלא שעשה דבר אחד מכל חטאת האדם אז דוקא הוא דחולקין כבוד לזקן שלא לנדותו אלא א\"כ עשה כירבעם אבל אם הזקן ביזה ת\"ח אז מנדין את הזקן דמאי חזית דחיישינן לכבוד הזקן המבזה ליחוש לכבוד הזקן המתבזה. וזהו כונת הירוש' דר\"י רצה לנדות לר' יעקב לפי שבזהו ואמר עדיין לא שב ירמיה מרעתו ור\"ח השיב שמעתי שאין מנדין זקן כו' שלא ירד לחילוק זה שאמרנו ור' ירמיה השיב לו דודאי כל שהוא לכבוד הזקן מנדין הזקן והביא ראיה מההיא דדוגמא השקוה והתם לא עשה כירבעם אלא ודאי משום שנגע בכבוד שמעיה ואבטליון נידוהו וההיא דאין מנדין זקן אא\"כ עשה כירבעם הוי בשאר מילי וההיא דאלעזר בן חנוך שנידוהו בשביל שפקפק בנט\"י הרואה סוגיא דפרק מי שמתו יראה דמה שנידוהו הוא משום דמנדין לכבוד הרב שהרי עלה דריב\"ל דאמר דבכ\"ד מקומות מנדין לכבוד הרב הביאו הך דנט\"י ופירש\"י דטעמא הוא משום דזלזל בכבוד המתקנים והכי דייק לישנא דפקפק. ומדברי רבינו נראה דלא ס\"ל חילוק זה שהרי סתם וכתב דלעולם אין מנדין זקן אא\"כ עשה כירבעם. אלא שגם למרן שכתב דההיא דר\"א בן הורקנוס שאני שהיה חולק על רבים כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל קשה דהי\"ל לרבינו לבאר חילוק זה. ואולי מה שנידו לר\"א לאו מדינא אלא כההיא דאמרינן דב\"ד יש להם כח לעשות דבר שלא כתורה כדי לעשות סייג וראו חז\"ל שבשביל דבר זה שר\"א עמד על סברתו נגד הרבים הוה נפיק ריעותא והיו מתרבים מחלוקות בישראל ונמנו וגמרו ונידוהו שלא כדין משום סייג וכיון שכן לאו מלתא פסיקתא שכל חולק על רבים מנדין אותו (א\"ה וע\"פ החילוק הנ\"ל ניחא קושית הרמ\"ך שכתב תימה שאם כן שאין מנדין בפרהסיא אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנדה אדם הלא לא עשה כירבעם כו' דהא ר\"ל נדה ת\"ח גדול ממנו וכמ\"ש הרמ\"ך גופיה הביאו מרן לעיל ספ\"ו מהלכות אלו וכל כה\"ג מנדין מטעמא דמאי חזית כמ\"ש הרב המחבר, ומרן כתב ע\"ד הרמ\"ך לא ידענא מאי קאמר שב\"ד לא נידוהו. ולפי מה שכתב מרן ז\"ל גופיה לעיל פ\"ו ד\"ה המנדה דס\"ל לרבינו דאם לא היה מנדהו היו ב\"ד מנדין לר\"ל שפיר קשיא ליה להרמ\"ך ודוק): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם כו'.</b> הנה הריב\"ש סימן ס\"א הביא דברי רבינו וכתב וז\"ל וכיון שאין התלמיד ואפילו החכם מחוייב לנדות לכבודו אבל שבח הוא לו שלא לנדות. ועיין במ\"ש בסימן ר\"כ בשם הראב\"ד ז\"ל שנראה שהוא חולק בזה ודו\"ק:         סליקו להו הלכות תלמוד תורה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Madda/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>להקדים בנו לבן בנו כו'.</b> (א\"ה כתב מרן ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד. ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"א מהל' מלוה ולוה): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מלמדין הרב יושב בראש והתלמידים מוקפין לפניו כעטרה כו':</b> (א\"ה מה שיש לפלפל בדברי רבינו ודברי הרב פרישה והלח\"מ על זה הכל נתבאר באר היטב בדרשות הרב המחבר ז\"ל הנקרא פרשת דרכים שנדפס מחדש יע\"ש בדרך ענוים (דף ל\"ה ע\"א) ויאירו עיניך): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו.</b> בפרק בני העיר מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפוריא הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה. מוכח מכאן דמי שנתחייב נדוי מפני כבודו של ת\"ח יכול הת\"ח למחול ויפטר מן הנדוי וכיוצא בזה כתב רבינו לקמן בסוף הלכות אלו ובסוף הלכות סנהדרין יע\"ש. אבל מי שנתחייב נדוי מפני שחטא למקום כגון שהזכיר ש\"ש לבטלה אף שעשה תשובה לא נפטר מנדויו כמ\"ש התוספות פ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל כל העם חייבים לנהוג בו נידוי.</b> ז\"ל הריב\"ש סי' ס\"א ומ\"מ אם לא ינדהו התלמיד חייבים הקהל או חכמי העיר לנדותו ולהענישו כפי ערך התלמיד וחכמתו כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו ע\"כ. ומראיה זו רשאין שמענו חייבין לא שמענו וכ\"כ הריב\"ש גופיה בסימן ר\"ך יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים.</b> בפ\"ב דעדיות תנן שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנ\"י. והקשה הר\"ן בר\"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובקצת דוכתי אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמלתא דעיקרו דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו חכמים מכין אותו מכת מרדות. ומ\"ש מר\"ן בכ\"מ וז\"ל וקשיא לי דהא נט\"י אין עיקרה מן התורה אם לא ע\"ד אסמכתא כו'. דברי תימה הם דמאי קשיא לי על תירוץ הר\"ן דאדרבה משום שאין עיקרו מן התורה משמתינן ליה דעקר לכולא מלתא ואתיא שפיר למה שחילק הר\"ן ז\"ל וצ\"ע. (א\"ה עיין בקונטרס עגונא למהרח\"ש דף נ\"ז פר\"ח א\"ח סימן תצ\"ו וש\"ך י\"ד סי' של\"ד ס\"ק מ\"ג. עוד הוקשה למרן ומוהרח\"ש שם ע\"ד הר\"ן מעובדא דרבינא פרק הדר דף ס\"ג ותירצו דרבינא לא נידהו אלא מפני שזלזל בכבודו דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה. והפר\"ח דחה תירוץ זה ממאי דמסיים התם דא\"ל כה\"ג מי מחזי כאפקרותא וא\"ל אין חכמה ואין עצה כו'. ונראה דס\"ל למרן דמאי דשאל מי מיחזי כאפקרותא לא על מה שנידהו בפניו אלא על מה שהורה הלכה בפני רבו דלהכי מייתי תלמודא התם האי עובדא למגמר מינה דלאפרושי מאיסורא שרי לאורויי באתריה דרביה וכן מבואר בתשובת הרא\"ש כלל כ\"ח סי' א' יעויין שם): <br><b>ומ\"ש </b>המביא את הרבים לידי חילול השם. כתב מרן ז\"ל דהוא בירושלמי פרק אלו מגלחין בעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות ש��ילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי ע\"כ. והכי איתא בגמרא דידן בפ\"ג דתעניות דמה שרצה לנדותו היינו משום דאילו נגזרה גזירה כו' אך בפ' מי שמתו דף כ' אמרינן דטעמא דרצה לנדותו היינו מטעם המגיס דעתו כלפי מעלה ופירש\"י לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים ומנדין לכבוד הרב וכבוד המקום כבוד הרב הוא וכן פירש\"י בפ\"ג דתעניות במתניתין דחוני וכן הוא דעת הקונדריסין. וראיתי להרב בעל שדה יהושע שכתב ואפשר דהא בהא תליא דכיון שמגיס עצמו כלפי מעלה ואומר לא כך שאלתי ונשבע חושבין הבריות שלא יצא ריקם בעבור השבועה וכשרואין שאינו נענה מביא לידי חלול השם שאומרים אין בשבועה כלום עכ\"ד, ואין בזה כדי שביעה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב ב\"ד שסרח אין מנדין אותו כו'.</b> איכא למידק מהא דגרסינן בירושלמי פרק אלו מגלחין ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר\"י בר בון שלח א\"ל עדין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר\"י עטישיא יתיב תמן אמר שמעתי שאין מנדין זקן אלא א\"כ עשה כירבעם בן נבט וחבריו א\"ל דוגמא השקוה וכירבעם עשה ונדון אלין לאלין וחשון אלין על אלין וצרכון משתריין אלין מן אלין, ע\"כ. והנה במאי דקאמר וכירבעם עשה כתב הר\"ב שדה יהושע דה\"ק וכ\"ת התם דעשה כירבעם ומש\"ה נידוהו ה\"נ אני מנדה אותו ע\"כ. ושותיה לא ידענא. והנכון הוא שדברים אלו הם בתמיהא ובא לדחות דברי ר' חייא שאמר שמעתי שאין מנדין זקן אלא א\"כ עשה כירבעם והשיב דליתא להאי מלתא מהאי דדוגמא השקוה והתם כירבעם עשה בתמיה אלא ודאי דאף לזקן מנדין כל שחייב נידוי. ולענין הלכה פסק רבינו כרבי חייא וקשה מעובדא דדוגמא השקוה, וכבר נדחק מרן בכ\"מ ליישב זה יע\"ש. ואי לאו דמסתפינא אמינא דר' ירמיה אינו חולק על ר\"ח אלא דס\"ל דהא דאמרינן דאין מנדין זקן היינו דוקא שלא ביזה ת\"ח אלא שעשה דבר אחד מכל חטאת האדם אז דוקא הוא דחולקין כבוד לזקן שלא לנדותו אלא א\"כ עשה כירבעם אבל אם הזקן ביזה ת\"ח אז מנדין את הזקן דמאי חזית דחיישינן לכבוד הזקן המבזה ליחוש לכבוד הזקן המתבזה. וזהו כונת הירוש' דר\"י רצה לנדות לר' יעקב לפי שבזהו ואמר עדיין לא שב ירמיה מרעתו ור\"ח השיב שמעתי שאין מנדין זקן כו' שלא ירד לחילוק זה שאמרנו ור' ירמיה השיב לו דודאי כל שהוא לכבוד הזקן מנדין הזקן והביא ראיה מההיא דדוגמא השקוה והתם לא עשה כירבעם אלא ודאי משום שנגע בכבוד שמעיה ואבטליון נידוהו וההיא דאין מנדין זקן אא\"כ עשה כירבעם הוי בשאר מילי וההיא דאלעזר בן חנוך שנידוהו בשביל שפקפק בנט\"י הרואה סוגיא דפרק מי שמתו יראה דמה שנידוהו הוא משום דמנדין לכבוד הרב שהרי עלה דריב\"ל דאמר דבכ\"ד מקומות מנדין לכבוד הרב הביאו הך דנט\"י ופירש\"י דטעמא הוא משום דזלזל בכבוד המתקנים והכי דייק לישנא דפקפק. ומדברי רבינו נראה דלא ס\"ל חילוק זה שהרי סתם וכתב דלעולם אין מנדין זקן אא\"כ עשה כירבעם. אלא שגם למרן שכתב דההיא דר\"א בן הורקנוס שאני שהיה חולק על רבים כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל קשה דהי\"ל לרבינו לבאר חילוק זה. ואולי מה שנידו לר\"א לאו מדינא אלא כההיא דאמרינן דב\"ד יש להם כח לעשות דבר שלא כתורה כדי לעשות סייג וראו חז\"ל שבשביל דבר זה שר\"א עמד על סברתו נגד הרבים הוה נפיק ריעותא והיו מתרבים מחלוקות בישראל ונמנו וגמרו ונידוהו שלא כדין משום סייג וכיון שכן לאו מלתא פסיקתא שכל חולק על רבים מנדין אותו (א\"ה וע\"פ החילוק הנ\"ל ניחא קושית הרמ\"ך שכתב תימה שאם כן שאין מנדין בפרהסיא אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנדה אדם הלא לא עשה כירבעם כו' דהא ר\"ל נדה ת\"ח גדול ממנו וכמ\"ש הרמ\"ך גופיה הביאו מרן לעיל ספ\"ו מהלכות אלו וכל כה\"ג מנדין מטעמא דמאי חזית כמ\"ש הרב המחבר, ומרן כתב ע\"ד הרמ\"ך לא ידענא מאי קאמר שב\"ד לא נידוהו. ולפי מה שכתב מרן ז\"ל גופיה לעיל פ\"ו ד\"ה המנדה דס\"ל לרבינו דאם לא היה מנדהו היו ב\"ד מנדין לר\"ל שפיר קשיא ליה להרמ\"ך ודוק): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם כו'.</b> הנה הריב\"ש סימן ס\"א הביא דברי רבינו וכתב וז\"ל וכיון שאין התלמיד ואפילו החכם מחוייב לנדות לכבודו אבל שבח הוא לו שלא לנדות. ועיין במ\"ש בסימן ר\"כ בשם הראב\"ד ז\"ל שנראה שהוא חולק בזה ודו\"ק:         סליקו להו הלכות תלמוד תורה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nashim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,206 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיש לו אח מ\"מ אפילו ממזר או עובד כו\"ם וכו'.</b> עיין בתשובת הריב\"ש סי' א' שכתב דאם חלץ אחד מאנוסי הזמן חליצתה כשרה וא\"צ לחזור על כל האחים. ולא ידעתי למה לא חקר הרב על אלו האנוסים מאיזה מין הם כמו שחקר בסימן ד' וסימן י\"א שאם הם עובדי כו\"ם ברצון הרי הם עכו\"ם גמורים ואיכא כת מרבוותא דאית להו דלית להו זיקה וכמו שהאריך בזה הרא\"ם ולפ\"ז פשיטא דחליצתו פסולה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו כו'.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"ג יע\"ש ובמ\"ש לעיל פ\"א מהלכות אישות דין ח'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היבמה לא תתייבם ולא תחלוץ עד שתמתין צ' יום.</b> משנה בפרק החולץ וכתב מרן הב\"י סימן קס\"ד ואם חלצה תוך שלשה חדשים למיתת בעלה אם צריכה לחזור על כל האחים עיין בהגהות מרדכי דסוף גיטין ועיין במ\"ש התוספות ר\"פ החולץ ד\"ה ונמצאת ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כו' ה\"ז כמי שלא נחלצה מעולם.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ו מהלכות גירושין דין ג') עיין בדברי הרא\"ש ר\"פ החולץ שכתב לחד תירוצא א\"נ אע\"ג דחליצה קמייתא לא שמה חליצה מ\"מ הורעה זיקתו והוי כאילו נתן גט ולא מצי תו חליץ חליצה כשרה וכ\"כ הטור סי' קס\"ד וריא\"ז כתב דצריכה לחזור על כל האחים הובאו דבריו בשה\"ג ר\"פ החולץ ועיין מ\"ש המרדכי סוף גיטין: שחליצת המעוברת אינה חליצה כו'. (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד דין כ\"ו): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד.</b> כתב הטור סי' קס\"ו דהיינו דוקא כשנפלה מן הנישואין אבל נפלה לו מן האירוסין אינו קונה בביאת שוגג וטעמו מהא דתנן אחד המערה ואחד הגומר קנה ואמרינן בגמרא מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ואוקמוה בלישנא בתרא מן האירוסין ד\"ה לא אכלה וכתבו התוספות והרא\"ש דלענין תרומה לאו דוקא דה\"ה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ד דסוטה (דף כ\"ד) ד\"ה ורבי יונתן ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א שנתכוון לבעול כו'.</b> נסתפקתי בהא דקי\"ל דביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביאה זו עדים דומיא דקידושין דעלמא דקי\"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושין. או דילמא כי היכי דגזירת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפילו היתה היא ישנה קנה ה\"נ נימא דביבמה אפילו דליכא עדים קנה. וראיתי להרב שה\"ג בס\"פ בית שמאי שכתב בשם ריא\"ז וז\"ל וכן נראה בעיני שאם לא כנס היבם יבמתו ולא נתייחד עמה בעדים ושניהם מודים שבעל בלא עדי יחוד לא נקנית לו באותה ביאה קנין גמור ואינ�� יכול לפוטרה בגט בלא חליצה שכשם שקידושין וגירושין צריכין עדים כך יבום וחליצה צריכים עדים ע\"כ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם היה הגדול במדינה אחרת כו'.</b> (*א\"ה עיין בסמוך הלכה י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא עוד אלא אם היה אחד מהם במדינה אחרת כו'.</b> כתב ה\"ה ואע\"פ שנתבאר למעלה וכו' י\"ל שכיון שהגדול כאן כו'. וחילוק זה שכתב ה\"ה ז\"ל דק וקלוש הוא ואין צורך לזה דלא דמי לההיא דלעיל דהתם הוי טעמא דשהויי מצוה לא משהינן וכיון דתלה במי שאינו כאן לא מתקיים מצות יבום וחליצה כלל אבל הכא אף שתלתה במי שאינו כאן הרי יכול לחלוץ לה ואין כאן שהוי מצוה כלל וזהו שכתב רבינו אם תרצה לחלוץ לה כו' וזה ברור ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה כו'.</b> משנה בפרק ב\"ש. וכתב ה\"ה ופירש\"י בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה ע\"כ פירוש לפירושו שכל שהיה שם כעס חוששין כו'. ודברים תמוהים הם בפירש\"י דהוא סבור שדברי רש\"י נאמרו על ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה ולכך נדחק בפירושו הרבה. ובאמת דברי רש\"י ארישא דמתניתין דהנודרת הנאה בחיי בעלה נאמרו והוא ג\"כ הביאם בריש דברי רבינו ז\"ל כנראה דעל יבמה שנדרה בחיי בעלה מיירי ושוב השיאם לדבר אחר. ולפירושו קשה מאי דאתמר בגמרא אדתני אם נתכוונה לכך ליפלוג וליתני בדידה כו' דהוה מצי למידחי עדיפא מינה אשמעינן לא מיבעיא אין לה בנים דמסקא אדעתה דמת בעל אלא אפילו יש לה בנים דכל כי האי לא אסיק אדעתה כל שיש לה כעס חוששין משום שמא נתכוונה ועיקרן של דברים נוסחא משובשת נזדמנה להרב ז\"ל ודו\"ק: <b>אלא א\"כ מרדה ותצא בלא כתובה.</b> כתב ה\"ה והראב\"ד נראה שמודה לו בדין המורדת כו'. ולא נתבררו לי דברי ה\"ה במה שתמה על הראב\"ד דהא בנודרת ומתכוונת לאסור עצמה ליבם כתב רבינו דאין כופין אא\"כ מרדה כלומר שאמרה מאיס עלי בהדיא. משמע דסתמא כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה דיינינן לה א\"כ מה זו ששנינו כופין ומבקשין דמשמע מיד וזה לא שייך אלא באומרת מאיס עלי. ומה זה שכתב דהנודרת מיבמה אין לך מאיס גדול מזה דרבינו עצמו לא ס\"ל הכי ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת.</b> כתב ה\"ה ז\"ל ודברים נראים הם שהרי לא התירוה בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו כו'. אך ריא\"ז בשה\"ג פרק החולץ כתב דכיון שהותרה לכהן בלא חליצה אם מת הכהן אין מצריכין אותה חליצה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר זה בני או שאמר יש לי בנים ה\"ז נאמן.</b> משנה בקידושין פרק האומר וכתב הטור סימן קנ\"ו וז\"ל האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפטור אשתו מן היבם אפי' הוחזק באחים ע\"כ. והנה בפרק יש נוחלין (דף קל\"ד) מבואר דטעמא הוא מפני שבידו לגרשה. ואע\"ג דגבי בעל שאמר גרשתי את אשתי איכא מ\"ד דאינו נאמן ואפי' מכאן ולהבא ואנן קי\"ל דחולצת ולא מתייבמת וכמו שפסק הטור סי' קנ\"ב ואע\"ג דאית ליה מגו דבידו לגרשה שא\"ה דריע טענתיה משום דגירושין קלא איתא להו וכיון דליכא קלא איתרע טענתיה דקאמר גרשתי. אבל באומר יש לי בנים נאמן לפוטרה מן החליצה משום דבידו לגרשה. אך יש להסתפק אי שריא לכהן דכיון דנאמנותו הוא משום דאי בעי מגרש לה א\"כ לכהן אסירא. ומצאתי בהגהות הרי\"ף (דף רנ\"ג:) שכתב וז\"ל ומז\"ה כתב שאינו נאמן להתירה אלא לישראל שיכול להתירה לו בגיטו אבל לא לכהן שאינו יכול להתירה לו בגיטו ע\"כ. אך הרמב\"ן ז\"ל בחידושיו חולק על זה שכתב על האי מימרא דמפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה וקשה היכי מהימנינן ליה משום גירושין דהא אם מגרש לה אסורה לכהן ועכשיו אתה מאמינו שיש לו בנים ומתירה אף לכהן ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוה לן למישרי לפי מה שאנו סוברים דמגו לחצי טענה לא אמרי' כמו שפי' בפרק חזקת הבתים ואיכא למימר התם היינו טעמא דכיון דאיהו לטענה זו מתכוין אין אומרין מיגו לחציה וכאן נמי אין מאמינין אותה לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותינשא לישראל וכשבאים לפנינו ע\"כ אנו מאמינים אותו שאינה זקוקה ליבם זה וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן ע\"כ. ודע שמדברי התוס' שכתבו בד\"ה הואיל ובידו לגרשה וכן מדברי הרב הנמוקי שכתב במתניתין דהאומר זה בני שהקשה קושיית התוספות אין בדבריהם הכרח אי ס\"ל כסברת הרמב\"ן דמותרת לכהן או אסורה לכהן כסברת מז\"ה. דאינהו קיימי התם אעיקרא דדינא דאין כאן מגו דלא בעי למיפסלה לכהן. ולזה תירצו יע\"ש. אבל אחר שאנו מאמינים אותו לפוטרה מן היבום אם תהיה מותרת לכהן או לא בזה לא גילו דעתם. והמז\"ה ג\"כ צריך הוא לתירוץ התוס' והנ\"י לעיקר הקושיא. ומיהו נ\"ל דהעיקר הוא כסברת הרמב\"ן דמותרת לכהן. נסתפקתי בהא דאמרינן דהאומר יש לי בנים נאמן הואיל ובידו לגרשה באונס ומוציא שם רע מהו כיון דאין בידו לגרשה. (*א\"ה ואע\"ג דאינו מוציא לרצונו אבל מדעתה מצי מפיק לה כמו שנראה מדברי רבינו בפ\"א מהלכות נערה דין ג' וא\"כ מקום יש בראש לומר דאם אמר יש לי בנים נאמן ולא חיישינן שאומר כן כדי שלא תזקק ליבם שהרי בידם להתגרש מדעתם הטוב. מ\"מ ס\"ל להרב המחבר ז\"ל דאכתי איכא למיחש שמא לא הסכימה האשה להתגרש דטב למיתב טן דו כו' ואיהו באהבתו אותה שלא תפול קמי יבם עד שקר ענה ודוק): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה מת בני ואח\"כ מת בעלי וכו'.</b> הא דלא חיישינן בבבא זו שמא יבאו עדים ויתברר שמת בעלה ואח\"כ מת בנה ותינשא לכהן ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה והוה לן למיחש כי היכי דחיישינן לקמן באומרת מת בעלי ואח\"כ מת בני. היינו טעמא דכיון דהיא אמרה מת בני ואח\"כ מת בעלי כבר שויא אנפשה חתיכה דאיסורא שהיא בת חליצה ואפילו יבואו עדים ויאמרו בהפך פסולה לכהונה ע\"פ לגבי דידה וזה דבר פשוט ודוק. וכן מבואר בתשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י שאפילו באו עדים באותה הודאה דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא והכחישוה מ\"מ לגבי דידה אסירא גם תשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י יו\"ד סי' י\"ט ריהטא הכי יע\"ש אלא שמצאתי למהרי\"א בכתביו סי' רכ\"ו דמשמע מדבריו הפך מזה דכל כנגד עדים לא מהימנא אפילו לשויא נפשה חתיכה דאיסורא. ואין לדחוק בדבריו דלא אמר הרב אלא בחזרה בה מהודאתה במה שאסרה עליה, דאין בזה טעם כלל דמאחר דלא נתנה אמתלא הראויה בפני ב\"ד על דבורא קמא מה לנו אם חזרה בה יע\"ש. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ט מהלכות אישות דין ט\"ו שכתב הרב המחבר ליישב דברי מהרי\"א ז\"ל באופן דלא פליג על הרשב\"א יע\"ש). ועוד יש לחלק באופן אחר לרווחא דמילתא לעיקר קושייתנו דהיינו טעמא דלא חיישינן בבבא ראשונה באומרת מת בני ואח\"�� מת בעלי שמא יבואו עדים ויעידו חילוף הדברים ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. דהיינו טעמא דלהא אין לחוש דכיון שהיתה בחזקת היתר לשוק לא משקרא לומר מת בני ואח\"כ מת בעלי לאסור עצמה לשוק א\"ו קושטא קאמרה ולהציל עצמה מאיסור יבמה לשוק. ואי חיישינן שלא תתייבם היינו משום חשש איסור ערוה ובודאי אין לחוש לעדים שיבאו להכחישה משום חשש כרוז אתה מצריכה לכהונה שהוא דבר קל בעלמא וגם זה ישוב אמיתי לצאת מכל הסברות ודוק. (*א\"ה ועיין לעיל פ\"ט מהלכות גירושין דין כ\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמא תחלוץ ויבאו עדים ויעידו וכו'.</b> (*א\"ה עיין לעיל בפירקין דין י\"ג ועיין בב\"ח סי' ל\"ח ובמ\"ש עליו לעיל פ\"ו מהלכות גירושין דין ג'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היבמה הולכת אחר היבם.</b> היכא דליכא בעירו ב\"ד מומחה ילך למקום היבמה. אך יש להסתפק אם יש ב\"ד מומחה קרוב לעיר היבם אם תלך היא לאותו מקום או דילמא כיון דלא קרינן זקני עירו ילך למקום היבמה ועיין במהריב\"ל ח\"א כלל ב' סי' י\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו וכו' והסומא אינו חולץ וכו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת. וטעם זה לא ברירא לי שהרי רקיקה עדיפא מקריאה תדע שהיבמה שרקקה ולא חלצה ולא קראה הרי היא כחליצה פסולה כמ\"ש רבינו לקמן ואילו קראה ולא חלצה ולא רקקה לא עשתה ולא כלום ואעפ\"כ כתב רבינו באלם ואלמת שאינם יכולים לקרות דחליצתם פסולה ולא דמי לפקח שלא קרא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכ\"ש ברקיקה לפי דעת רבינו ז\"ל דוירקה בפניו הוי כמו לעיניו כיון דלאו בר ראיה הול\"ל דחליצתה פסולה ולא יגהה מזור טעם ה\"ה שכתב שהרי אין רקיקה מעכבת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אלמת או אלם אינן חולצין וכו'.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג הלכות בכורים דין ד'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רצה האחד לחלוץ וכו'.</b> כתב מרן ז\"ל בכ\"מ יש לתמוה על זה מ\"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למ\"ה ואמרו לה מת בעלך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ויש לחלק דהתם אית לה תקנה לידע אם מעוברת היא צרתה אבל הכא אין לה תקנה דאפילו יודע שלא חלץ ולא יבם אחיו לזו שבעכו שמא למחר יחלוץ או ייבם ונמצא כל ימיה עגונה לא חששו משום האי חששא דקילא טובא לעגנה כל ימיה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רקקה דם כו':</b> (*א\"ה עיין מה שהקשה המרדכי סוף חולין בשם ה\"ר משולם ויתבאר בדברי הרב המחבר בהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שאמרנו אינה חליצה וכו'.</b> עיין לעיל פ\"א מהלכות אלו דין כ' שכתב שחליצת המעוברת אינה חליצה וקי\"ל דאסור בקרובותיה ופסלה מן הכהונה ודוק: (*א\"ה עיין ר\"פ החולץ): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזהו נוסח גט חליצה כו' ביום פלוני כך וכך לירח פ' כו'.</b> אם בגט חליצה תקנו זמן משום בת אחותו דומיא דגט אשה עיין בתשובת הריב\"ש סי' שפ\"ה ומבואר שם דהא דאמרי' דתקנו זמן משום זנות אין חילוק בין זנות דזמן מרובה לזנות דזמן מועט ולפ\"ז אף ביבמה איכא למיחש שמא תזנה בין מיתה ליבום או לחליצה יע\"ש. ומיהו הראיה שהביא הר�� מההיא דנכתב ביום ונחתם בלילה דחיישינן לזנות אפילו בזמן מועט איני מכירה דשאני גט אשה דאעיקרא דדינא החששא היא לזמן מרובה ומש\"ה תקנו זמן א\"כ אפילו שלא הקדימו אלא שעה אחת דין הוא שיפסל וחיישינן לזנות אבל גבי גט חליצה דמעיקרא ליכא למיחש לזנות אלא לזמן מועט אפשר דלא חששו לזנות דזמן מועט ולא תקינו בו זמן ולפי\"ז אף גט חליצה המוקדם כשר: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו כו'.</b> נראה דצריך לגרוס כגון שהיא ספק ערוה על אחיו ואיבם קאי דאי גרסינן שהיתה ואבעל קאי אין מובן לו כלל דתתייבם ממ\"נ אם ערוה היא לגבי בעל לא תפסי קידושין והויא כנכרית ליבם, ואי לאו ערוה היא אשת אח במקום מצוה היא ותבא עליו ברכה. ועיין לקמן בפרק זה במ\"ש הטור ומהריק\"א מסכימים על דרך שכתבתי ודבריהם תמוהים הרבה כשגגה היוצאה מלפני השליט וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל חכמים גזרו כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג (דף ס\"ט ע\"ג) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן יבמה שהיא ספק ערוה כו'.</b> כתב מרן בכ\"מ ונ\"ל שמה שכתוב בספרי רבינו פה או ספק ערוה על בעלה ט\"ס הוא כו'. ואין ספק שטעות גדול נפל בדברי רבינו. וגירסא שניה שכתב מהריק\"א שגורס שהיתה ספק ערוה עליו ועל אחיו איננו שוה לי דספק ערוה על בעלה כדי נסבה. אבל תמיה אני איך נפל טעות זה בדברי רבינו בשני מקומות שהרי בר\"פ זה כתב רבינו ואלו חולצין ולא מייבמין הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו כו' והוא לקוח מדברי התוספתא הספיקות חולצין ולא מייבמין כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ובודאי פירושה שהיא ספק ערוה לגבי היבם ורבינו השיאו לדבר אחר שהיא ספק ערוה לגבי בעלה וחזר הדבר לקלקולו דתתייבם ממה נפשך וצ\"ע. אחר שכתבתי זה ראיתי שכל זה טעות גדולה אלא שנשענתי על דברי הטור ומהריק\"א ז\"ל שכתבו בדרך פשיטות שט\"ס יש בדברי רבינו אבל היה קשה בעיני איך נפל טעות כפי דבריהם בשני מקומות ועוד שה\"ה בריש פירקין על מ\"ש רבינו ואלו חולצין ולא מייבמין הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו כו' כתב דהכי איתא בתוספתא הספקות חולצין ולא מייבמין ולא הרגיש בקושיית הטור ומרן ז\"ל דתתייבם ממ\"נ. אלא ודאי קושטא דמלתא הוא דמ\"ש רבינו כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו מיתוקמא באחד שקידש אחת משתי אחיות ולא ידע איזה מהן קידש דכל חדא בספק ערוה קיימא משום אחות אשתו וכשמת ונפלו קמי יבם לא מצי לייבומי לשום חדא מינייהו משום ספק אחות זקוקתו אלא הוא חולץ לשתיהן. והכי מוקי לה בתלמודא בפרק החולץ עלה דמתניתין דהיבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שלשה חדשים כו' יע\"ש ולפ\"ז דברי הטור ומהריק\"א ז\"ל מרפסן איגרי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן צרתה כו'.</b> בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. וכתב הרב הנמוקי באשת כהן שנאנסה צ\"ע אי אמרינן בה דיניה דרב יע\"ש. ותמהני דהא בפ\"ק דסוטה (דף ו') עלה דההיא דרב דאמר רבא דטעמא דאינה מתייבמת הוא משום ק\"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ\"ש והקשו על זה אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתייבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לכ\"ש ותירצו אונס בישראל מישרא שרי וגבי דהאי מיהא ליכא איסורא ע\"כ. ומהכא מוכח דההיא דרב דטומאה כתיב בה כעריות לא שייך גבי אשת כהן שנאנסה דאי הוה שייך פשיטא דאף לאח חלל לא רמיא קמיה משום דטומאה כתיב בה כעריות. ומ\"מ בעיקר הדין אני תמיה דכיון דגבי אשת כהן אסורה אף באונס א\"כ טומאה דידה הוי אף באונס וא\"כ אמאי מתייבמת ואולי דס\"ל דלא אמרינן טומאה כתיב בה אלא בטומאה דכתיב גבי לאו. (*א\"ה כמו שיתבאר לקמן בד\"ה נסתפקתי יע\"ש). ואפשר דאשת כהן שנאנסה אינו עובר עליה הכהן משום טומאה אלא משום זונה. אך הסוגיא דפרק הבא על יבמתו (דף כ\"ו) מוכחא בהדיא דאף באונס עובר משום טומאה בין לל\"ק בין לל\"ב ולא פליגי אלא אם לוקה משום זונה דלל\"ב באונס לא קרינן בה זונה. הן אמת שיש לנו בזה אריכות דברים בדברי הרז\"ה והרמב\"ן ובפרט בדברי רבינו ז\"ל ובמקום אחר נאריך בזה (*עיין בפי\"ח מהא\"ב דין ב' יע\"ש) ומ\"מ הדבר צריך תלמוד: <br><b>נסתפקתי </b>במי שבא על אשת איש דקי\"ל דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל. אם עבר הבועל ונשאה אחר מיתת הבעל ומת הבועל בלא בנים אם זקוקה ליבם משום הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. והמתבאר מדברי רוב הראשונים ז\"ל שהיא וצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום משום דטומאה כתיב בה ופירש\"י דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וא\"כ גבי בועל דכתיב ביה נמי טומאה וכדאמרינן בר\"פ כשם כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר ונטמאה ונטמאה וא\"כ כיון דכתיב בה טומאה נימא דאינה זקוקה לא לחליצה ולא ליבום משום דטומאה כתיב בה כעריות. וחפשתי בספרי הראשונים ולא מצאתי גילוי לדין זה. זולת את זה מצאתי לרבותינו בעלי התוס' בפ\"ק דיבמות (דף ג') עלה ההיא דאמרינן התם לרב ולרב אסי ליתנינהו ומשני לפי שאינם בצרת צרה. והקשו התוספות דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה כתיב ביה כמו בבעל ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וי\"ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל ועוד אומר ר\"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לא יוכל בעלה הראשון וגו' אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה והא דפריך לקמן נבעלה טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצינן למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה עכ\"ל. והנה התוספות סבירא להו דכי היכי דכשהטומאה היא אשת המת כגון מימרא דרב וכן נמי נ\"ד הוי דומיא דמימרא דרב הכי נמי אם הטומאה היא אצל היבם כגון נדון התוספות שנפלה זקוקה לפני הבועל פטורה מן החליצה ומן היבום וקל וחומר הדברים אם כשהטומאה היתה אשת המת ולגבי יבם ליכא טומאה פטורה היכא דהטומאה היא אצל היבם כ\"ש שאינה זקוקה דהו\"ל כאילו נפלה לפניו אחת מחייבי כריתות דאינה זקוקה. אלא דגבי טומאה דבעל לא משכחת לה אלא בגוונא חדא דהיינו כשהטומאה היתה אצל המת דהיינו מימרא דרב, אבל בגוונא אחרינא דהיינו שהטומאה תהיה אצל היבם לא משכחת לה דאם בעל גירשה איך נשאה אחיו והלא היא אשת אחיו והוא מחייבי כריתות. אבל גבי בועל משכחת לה בתרי גווני חדא נדון שלנו וחדא נדון התוס'. ומאי דלא נקטו התוספות נדון שלנו הוא משום דלא משכחת לה בצרת צרה כיון שהאיסור בא לה מחמת קידושי בעלה הראשון דומיא דצרת סוטה דאמרינן דלא משכחת לה בצרת צרה וכמבואר: <br><b>וראיתי </b>בחידושי מהר\"י גלאנטי עלה דסוגיין דצרת סוטה אסורה שהקשה וז\"ל קשה למ\"ד קידושין תופסין בחייבי לאוין וכ\"ש הכא דליכא לאו וא\"כ משכחת לה צרת צרתה בסוטה ע\"י לאו דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה ולו אשה אחרת ומת ע\"כ. וכל דבריו הם תמוהים דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה כיון דרחמנא פטרה מזיקה הרי היא אשת אח שלא במקום מצוה שהיא מחייבי כריתות וזה פשוט. ונחזור לעניננו שכפי תירוץ הראשון של התוס' בנדון שלנו היכא דהבועל נשאה ומת פטורה מן החליצה וכן צרתה נמי פטורה דומיא דצרת סוטה. ולא מיעטו התוספות אלא צרת צרה דלא נפטרה גבי בועל משום דלא שייך גבי בעל א\"כ נימא דהיכא דאשה זו שנבעלה ניסת לאחיו של בועל ונפלה לפני הבועל שתהיה זקוקה לו משום דלא משכחת לה גבי בעל שנפלה לפניו וכמ\"ש הא ל\"ק כלל משום דמק\"ו אתיא היכא דהטומאה היתה אצל המת אמרת דאינה זקוקה היכא דהטומאה היא אצל היבם לא כ\"ש. אבל גבי צרת צרה איכא למימר דאין להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל. אך כפי התירוץ השני שכתבו בשם ר\"י דגבי בועל לא שייך ביה טומאה א\"כ בנדון דידן היכא דעבר הבועל ונשאה ומת הרי היא ככל הנשים ומתייבמת. וכן אם נשאת לאחיו של בועל ונפלה לפני הבועל חולצת ולא מתייבמת משום דטומאה (אינו) [אינה] פוטרת אלא היכא שהטומאה היא בלאו. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דיבמות אהך מימרא דרב דהא דאמרינן טומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל ספק סוטה דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע\"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ע\"כ. ודע שמדברי הרא\"ש והתוס' נראה דסוטה ליכא אלא עשה אך ה\"ה לעיל פי\"ח מהלכות גירושין דין י\"ד כתב בשם הרשב\"א דאפילו ספק סוטה קאי עלה בלאו דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וטעמא דמילתא משום דאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי יע\"ש. ואף שהרא\"ש לא קא מיירי בבועל מ\"מ שמעינן מדבריו דגבי בועל דטומאה דידיה כתיב בעשה לא חשיב טומאה לפוטרה מיבום כי היכי דלא חשיב טומאה דספק סוטה לפוטרה מיבום משום דהוי בעשה. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות אישות דין ח'): <br><b>וראיתי </b>להתוס' אהך מימרא דרב שכתבו בד\"ה צרת וז\"ל ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות דכתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה ע\"כ. ולא ידעתי למאי אצטריכו לומר דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה דא\"נ כתיבא על הספק ניחא מאי דבעי חליצה משום דלא אמרינן דפטורה מן החליצה אלא בטומאה דכתיבא גבי לאו. ובזה הוה ניחא מה שהקשו דהיכי פריך בפ\"ק דסוטה ותתייבם יבומי וכמו שתירץ הרא\"ש וצ\"ע. הכלל העולה דהתוס' ספוקי מספקא להו אם מאי דאמר רב טומאה כתיב בה כעריות הוא אפי' מטומאה דעשה או דוקא מטומאה דלאו: <br><b>וראיתי </b>בירושלמי ברפ\"ה דסוטה והביאוהו התוספות בר\"פ כשם דגרסינן התם כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל ע\"כ. ונראה דהכי פירושו כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל היינו מדתנן ברפ\"ק דסוטה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ה\"נ אם עבר הבועל ונשאה אסורה לאחיו של בועל וחולצת ולא מתייבמת הן אמת שהתירוצים שנאמרו בגמרא בפ\"ק דסוטה (דף ה') כשהקשו ואמאי ותתייבם יבומי כו' אינם צודקים כי אם לאחיו של בעל ולא לאחיו של בועל וכמבואר שם. ונראה דהירושלמי אזיל לשיטתיה דאית ליה דשלשה ונטמאה ד��תיבי בפרשה אצטריכו חד לבעל וחד לבועל וחד ליבם וכדאיתא בפ\"ק דסוטה הלכה ב' וסיימו בזה א\"ר יוסי מתניתא אמרה כן ואם מת חולצת ולא מתייבמת וכבר הביאו התוס' הירושלמי הזה בפרק כשם (דף כ\"ט) ד\"ה שכן יע\"ש. וס\"ל להירושלמי דכי מיעט קרא ולא ליבם הוא בין יבם דבעל בין יבם דבועל דכיון דאשמעינן קרא דאסורה לבעל ובועל כי הדר מיעט ליבם אכולהו קאי בין לבעל ובין לבועל. אבל תלמודא דידן ס\"ל דליכא מיעוטא גבי יבם אלא אצטריכו תלת ונטמאה חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וכדאיתא בפרק כשם (דף כ\"ח) ומשום הכי אצטריכו להביא עצות מרחוק לקושיית ותתייבם יבומי. ולפי זה גבי בועל לתלמודא דידן מתייבמת. אלא דכ\"ז הוא בספק סוטה דמדינא היתה מתייבמת אפילו אליבא דרב שהרי הקשו ותתייבם יבומי משום דס\"ל לסתמא דתלמודא דכי כתב קרא ונטמאה היינו היכא דנבעלה ואסרה הכתוב שמא נטמאה אבל בספק אינה טומאה אבל בזינתה בודאי הדרינן למאי דכתיבנא. דאי טעמיה דרב הוא משום דקרא אחרי אשר הוטמאה גבי בועל דליכא לאו מתייבמת. ויש לדקדק אי אמרינן דטעמיה דרב הוא משום דכתיבא טומאה גבי לאו א\"כ לרבי יוסי בן כיפר דאית ליה דקרא דאחרי אשר הוטמאה אתא למחזיר גרושתו מן הנישואין ולדידיה לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנאי א\"כ דין זה דרב ליתיה אליבא דרבי יוסי בן כיפר דהא לא כתיב לאו גבי טומאה. וא\"כ מאי פריך בגמרא לרב אמאי לא תני במתניתין צרת סוטה אימא דבפלוגתא לא איירי דהא שם בגמרא (דף ט') אמרינן דא\"ל רבי לוי לרבי מאי איריא דתני ט\"ו וליתני י\"ו והשיב לו כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו משום דבפלוגתא לא איירי. וי\"ל דהא ל\"ק חדא דעדיפא מינה קא משני דאף את\"ל דמתניתין אתיא כרבנן לא תני להא דרב משום דאינה בצרת סוטה. ובזה התירוץ נתיישב ג\"כ מאי דלא תני במתניתין איילונית דרב אסי ועוד דהא איכא מ\"ד בגמרא דמתניתין בפלוגתא איירי וכדאיתא התם וס\"ל דטעמיה דרבי הוא משום מילתא אחריתי וכדאיתא התם ומש\"ה תירצו לפי שאינה בצרת צרה: <br><b>וראיתי </b>בירושלמי בפרק האשה רבה ה\"א ובפ\"ק דסוטה הל\"ב דאחר שהביאו הלשון שכתבנו לעיל סיימו עוד ואמרה יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל נשמעינה מן הדא האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והיה לה יבם כאן ויבמה ומת ואח\"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרתה אסור בה ומותר באשת אחיו ואשת אחיו לא כצרת סוטה היא הדא היא אמרה שצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל א\"ר יודן אתיא כרבנן דתמן דא\"ר אילא תני תמן כל העריות אינן צריכות גט חוץ מאשת איש בלבד ר\"ע אומר אף אחות אשתו ואשת אחיו ברם כרבנן דהכא רבי חייא בשם רבי יוחנן הכל מודים באשת אחיו שהיא צריכה הימנו גט משום הלכות אשת איש נגעו בה ערוה היא וערוה פוטרת צרתה א\"ר חנינא אפילו כרבנן דהכא אתיא בה קנסו ולא קנסו ביורשיה א\"ר חנינא בריה דרבי הלל אין כרבנן דתמן יהא מותר בה רבי זעירא בשם ר\"י צרת סוטה אסורה וצרת גרושה מותרת לביתה רבי יעקב בשם ר\"י כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה שמואל אמר גרושה עצמה מותר לביתה מה פליג בגין דהוו עסקין בצרות לא אדכרון גרושות צרת סוטה למה היא אסורה ר\"י אמר מריח ערוה רב אמר מפני שכתוב בה טומאה כעריות ע\"כ: <br><b>והכי </b>פי' יכול כשם שצרת סוטה אסורה דהיינו מי שזינתה אשתו והיתה לו אשה אחרת ומת ונפלה לפני יבם כשם שהסוטה אסורה כך צרת סוטה אסורה ה\"נ היכא דעבר בועל ונשאה והיתה לו אשה אחרת ומת שתהיה גם הצרה אסורה ליבם. ובעי למיפשטה מדתניא בתוספתא פרק בתרא דיבמות דמי שנתייבמה בטעות ומת היבם ואח\"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרתה אסור בה ומותר באשת אחיו. והנה מאי דקתני דמותר בצרתה נראה דהיינו שאם הבעל היה לו אשה אחרת דמותר בה. ולא ידעתי למאי איצטריך למימרא פשיטא דמהיכא תיתי שתאסר בשביל זנות צרתה. ואולי כיון דיבום צרתה פטרה סד\"א דליהוי כאילו היא ג\"כ נתייבמה ותיאסר על הבעל קמ\"ל דלא ודוחק. ומאי דקתני ומותר באשת אחיו היינו לומר דאם היה לו ליבם אשה אחרת מותר לו ליבמה וע\"ז הקשו ואשת אחיו לאו כצרת סוטה היא משום דחשיב לה ליבמה כאשתו של בועל דהיינו יבם וא\"כ אם היתה לו אשה אחרת אמאי מותרת לאחיו של יבם א\"ו דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. ורבי יודן דחה ראיה זו משום דאמר דהך ברייתא אתיא כרבנן דתמן דאית להו דמי שנתייבמה אשתו בטעות אינה צריכה גט מן השני. וכבר הובאה ברייתא זו בתלמודא דידן בפרק האשה רבה (דף צ\"ד) יע\"ש. וא\"כ כיון דאינה צריכה גט לא הויא אשת אחיו צרת סוטה. ברם כרבנן דהכא כלומר דסבירא להו דצריכה גט הכי נמי דגם אשת אחיו אסורה משום דהויא כצרת סוטה. ורבי חייא בא לחלוק דמעולם לא נחלקו באשת אחיו אם צריכה גט דלכ\"ע צריכה גט וס\"ל דלא נחלק ר\"ע אלא באחות אשה אבל באשת אחיו הכל מודים דבעיא גט משום דמהלכות אשת איש נגעו בה וא\"כ תבנא לדיננא דהדא אמרה דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. וא\"ר חנינא אפילו כרבנן דהכא אתיא ורבי חנינא חולק עם ר\"י במאי דקאמר הכל מודים באשת אחיו שהיא צריכה גט ור' חנינא ס\"ל דגם בזה נחלקו ואפילו תימא דהברייתא אתיא כרבנן דהכא דמצריכים גט מ\"מ לא תפשוט דבה קנסו ולא ביורשיה. ולא ידעתי מהו ולא ביורשיה. והנה כי האי לישנא כתבו לעיל עלה דואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה והקשו ולא כבר תנינן דאין לה כתובה א\"ר יוסי בר יעקב שלא תאמר בה קנסו ולא ביורשיה כו'. והתם אתיא שפיר דקאי על כתובת בנין דכרין וכדאיתא בתלמודא דידן (דף צ\"א) אבל הכא לא שייך. אבל נראה דהכונה היא דליכא למפשטה מהתם כלל דשאני התם דאפילו היא מה שאסורה אינו אלא משום קנס דמדינא מותרת היא לו דהא אנוסה היא וכמבואר וא\"כ נהי דקנסו אותה לא קנסו לאשת אחיו. ורבי חנינא בא להכריח דע\"כ אותה ברייתא אתיא כרבנן דהכא דצריכה גט דאי כרבנן דתמן יהא מותר בה דדוקא היכא דצריכה גט אסורה משום דמיחזי כמחזיר גרושתו אבל אם אינה צריכה גט מותר בה. וכבר נתבאר חילוק זה בתלמודא דידן. ומה שאמר עוד רבי זעירא דצרת סוטה אסורה וצרת גרושה מותרת היינו צרת מחזיר גרושתו וכבר הוזכרה סברא זו בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) . ומה שאמר צרת גרושה מותרת לביתה היינו ליבמה. ושמואל אמר גרושה עצמה מותרת לביתה ר\"ל דהיא עצמה מתייבמת משום דקי\"ל כרבנן דלא כתיב טומאה במחזיר גרושתו ועל זה שאלו מה פליג כלומר אם חולק עם הראשונים שאמרו צרת גרושה מותרת דמשמע הא גרושה עצמה אסורה. והשיבו דאין כאן מחלוקת אלא משום דהוו עסקין בצרות לא אדכרון גרושות אבל לעולם דלא שנא צרה לא שנא גרושה עצמה מותרת. עוד שאלו צרת סוטה למה היא אסורה ונראה דלאו דוקא צרה אלא השאלה היא על הסוטה עצמה ומיהו נראה דהסוטה עצמה פשיטא להו מקרא דונטמאה דאתא לאוסרה ליבם וכדכתיבנא לעיל אך בצרת סוטה שאלו. והשיבו משום דטומאה כתיב בה כעריות וכי היכי דעריות אוסרות צרותיהן ה\"נ צרת סוטה וכדאיתא בתלמודא דידן. ור\"י אמר מריח ערוה נגעו בה ולא ידעתי פירושו. והנה לא אכחד דאחר כל אלה הדברים לא נתיישב דעתי במה שפירשתי בדברי הירושלמי ובפרט במה שאמרו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה דמה שייך הכא פוטרת. וכבר עלה בדעתי לפרש זה באופן אחר וליראת האריכות לא אזכרנו: <br><b>אך </b>העולה אצלי מהירושלמי הוא דס\"ל דמדינא אם עבר הבועל ונשאה אסורה ליבם ואם היתה לה צרה הרי זה ספק אם מתייבמת וכל זה הוא מדאורייתא. ותמהני על הראשונים ז\"ל שלא הביאו דברי הירושלמי הללו והדבר צריך תלמוד. והנראה דהירושלמי פשיטא ליה דאסורה לאחיו של בועל מקרא דמיעט יבם ומהכא נמי מימעיט אחיו של בעל אלא שכל זה הוא מיבום אבל מחליצה לא מימעיט ואפשר דגם מחליצה מימעיט קרא דונטמאה ומאי דאמרינן בפ\"ק דסוטה דחולצת הוא משום ספק אבל בודאי זינתה פטורה אף מחליצה. ומה שאמרו דצרת סוטה אסורה משום טומאה ועכ\"ז נסתפקו בצרת סוטה אם היא אסורה לבועל אף שטומאה כתיב בה אפשר דאזלי בשיטת התוס' דדוקא טומאה דכתיבא בלאו פוטרת צרתה דומיא דעריות אבל גבי בועל דליכא לאו אפשר דלא אסרה צרתה. ומ\"מ במאי דפשיטא להו בירושלמי דהיא עצמה אסורה לאחיו של בועל אפשר דלא קיי\"ל כוותיה משום דבתלמודא דידן לא דריש ונטמאה גבי יבם ומשום טומאה אפשר דליכא לאו גבי טומאה דבועל. ומאי דתנן בר\"פ האשה רבה אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין דמשמע דגם לאחיו של בועל אסורה. אפשר דהתם קנסא בעלמא הוא מדרבנן. אלא דק\"ל אם איתא דבמזיד אינה אסורה לאחיו של בועל לא היה להם לקנוס בשוגג וכדאמרינן בפרק האשה רבה (דף צ\"ד) אשתו דבמזיד אסורה מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן אחות אשה דבמזיד לא אסורה מדאורייתא בשוגג לא גזרו בה רבנן. וצריך אני עדיין להתיישב בכל זה והדבר צריך אצלי תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר ז\"ל לעיל פ\"ו מהלכות אלו סוף דין י\"ט ד\"ה אך):     סליקו להו הלכות יבום וחליצה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nashim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,205 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיש לו אח מ\"מ אפילו ממזר או עובד כו\"ם וכו'.</b> עיין בתשובת הריב\"ש סי' א' שכתב דאם חלץ אחד מאנוסי הזמן חליצתה כשרה וא\"צ לחזור על כל האחים. ולא ידעתי למה לא חקר הרב על אלו האנוסים מאיזה מין הם כמו שחקר בסימן ד' וסימן י\"א שאם הם עובדי כו\"ם ברצון הרי הם עכו\"ם גמורים ואיכא כת מרבוותא דאית להו דלית להו זיקה וכמו שהאריך בזה הרא\"ם ולפ\"ז פשיטא דחליצתו פסולה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו כו'.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"ג יע\"ש ובמ\"ש לעיל פ\"א מהלכות אישות דין ח'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היבמה לא תתייבם ולא תחלוץ עד שתמתין צ' יום.</b> משנה בפרק החולץ וכתב מרן הב\"י סימן קס\"ד ואם חלצה תוך שלשה חדשים למיתת בעלה אם צריכה לחזור על כל האחים עיין בהגהות מרדכי דסוף גיטין ועיין במ\"ש התוספות ר\"פ החולץ ד\"ה ונמצאת ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כו' ה\"ז כמי שלא נחלצה מעולם.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ו מהלכות גירושין דין ג') עיין בדברי הרא\"ש ר\"פ החולץ שכתב לחד תירוצא א\"נ אע\"ג דחליצה קמייתא לא שמה חליצה מ\"מ הורעה זיקתו והוי כאילו נתן גט ולא מצי תו חליץ חליצה כשרה וכ\"כ הטור סי' קס\"ד וריא\"ז כתב דצריכה לחזור על כל האחים הובאו דבריו בשה\"ג ר\"פ החולץ ועיין מ\"ש המרדכי סוף גיטין: שחליצת המעוברת אינה חליצה כו'. (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד דין כ\"ו): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד.</b> כתב הטור סי' קס\"ו דהיינו דוקא כשנפלה מן הנישואין אבל נפלה לו מן האירוסין אינו קונה בביאת שוגג וטעמו מהא דתנן אחד המערה ואחד הגומר קנה ואמרינן בגמרא מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ואוקמוה בלישנא בתרא מן האירוסין ד\"ה לא אכלה וכתבו התוספות והרא\"ש דלענין תרומה לאו דוקא דה\"ה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ד דסוטה (דף כ\"ד) ד\"ה ורבי יונתן ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א שנתכוון לבעול כו'.</b> נסתפקתי בהא דקי\"ל דביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביאה זו עדים דומיא דקידושין דעלמא דקי\"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושין. או דילמא כי היכי דגזירת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפילו היתה היא ישנה קנה ה\"נ נימא דביבמה אפילו דליכא עדים קנה. וראיתי להרב שה\"ג בס\"פ בית שמאי שכתב בשם ריא\"ז וז\"ל וכן נראה בעיני שאם לא כנס היבם יבמתו ולא נתייחד עמה בעדים ושניהם מודים שבעל בלא עדי יחוד לא נקנית לו באותה ביאה קנין גמור ואינו יכול לפוטרה בגט בלא חליצה שכשם שקידושין וגירושין צריכין עדים כך יבום וחליצה צריכים עדים ע\"כ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם היה הגדול במדינה אחרת כו'.</b> (*א\"ה עיין בסמוך הלכה י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא עוד אלא אם היה אחד מהם במדינה אחרת כו'.</b> כתב ה\"ה ואע\"פ שנתבאר למעלה וכו' י\"ל שכיון שהגדול כאן כו'. וחילוק זה שכתב ה\"ה ז\"ל דק וקלוש הוא ואין צורך לזה דלא דמי לההיא דלעיל דהתם הוי טעמא דשהויי מצוה לא משהינן וכיון דתלה במי שאינו כאן לא מתקיים מצות יבום וחליצה כלל אבל הכא אף שתלתה במי שאינו כאן הרי יכול לחלוץ לה ואין כאן שהוי מצוה כלל וזהו שכתב רבינו אם תרצה לחלוץ לה כו' וזה ברור ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבמה שנדרה הנייה מיבמה בחיי בעלה כו'.</b> משנה בפרק ב\"ש. וכתב ה\"ה ופירש\"י בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה ע\"כ פירוש לפירושו שכל שהיה שם כעס חוששין כו'. ודברים תמוהים הם בפירש\"י דהוא סבור שדברי רש\"י נאמרו על ואם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה ולכך נדחק בפירושו הרבה. ובאמת דברי רש\"י ארישא דמתניתין דהנודרת הנאה בחיי בעלה נאמרו והוא ג\"כ הביאם בריש דברי רבינו ז\"ל כנראה דעל יבמה שנדרה בחיי בעלה מיירי ושוב השיאם לדבר אחר. ולפירושו קשה מאי דאתמר בגמרא אדתני אם נתכוונה לכך ליפלוג וליתני בדידה כו' דהוה מצי למידחי עדיפא מינה אשמעינן לא מיבעיא אין לה בנים דמסקא אדעתה דמת בעל אלא אפילו יש לה בנים דכל כי האי לא אסיק אדעתה כל שיש לה כעס חוששין משום שמא נתכוונה ועיקרן של דברים נוסחא משובשת נזדמנה להרב ז\"ל ודו\"ק: <b>אלא א\"כ מרדה ותצא בלא כתובה.</b> כתב ה\"ה והראב\"ד נראה שמודה לו בדין המורדת כו'. ולא נתבררו לי דברי ה\"ה במה שתמה על הראב\"ד דהא בנודרת ומתכוונת לאסור עצמה ליבם כתב רבינו דאין כופין אא\"כ מרדה כלומר שאמרה מאיס עלי בהדיא. משמע דסתמא כמורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה דיינינן לה א\"כ מה זו ששנינו כופין ומבקשין דמשמע מיד וזה לא שייך אלא באומרת מאיס עלי. ומה זה שכתב דהנודרת מיבמה אין לך מאיס גדול מזה דרבינו עצמו לא ס\"ל הכי ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת.</b> כתב ה\"ה ז\"ל ודברים נראים הם שהרי לא התירוה בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו כו'. אך ריא\"ז בשה\"ג פרק החולץ כתב דכיון שהותרה לכהן בלא חליצה אם מת הכהן אין מצריכין אותה חליצה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר זה בני או שאמר יש לי בנים ה\"ז נאמן.</b> משנה בקידושין פרק האומר וכתב הטור סימן קנ\"ו וז\"ל האומר זה בני או יש לי בנים נאמן לפטור אשתו מן היבם אפי' הוחזק באחים ע\"כ. והנה בפרק יש נוחלין (דף קל\"ד) מבואר דטעמא הוא מפני שבידו לגרשה. ואע\"ג דגבי בעל שאמר גרשתי את אשתי איכא מ\"ד דאינו נאמן ואפי' מכאן ולהבא ואנן קי\"ל דחולצת ולא מתייבמת וכמו שפסק הטור סי' קנ\"ב ואע\"ג דאית ליה מגו דבידו לגרשה שא\"ה דריע טענתיה משום דגירושין קלא איתא להו וכיון דליכא קלא איתרע טענתיה דקאמר גרשתי. אבל באומר יש לי בנים נאמן לפוטרה מן החליצה משום דבידו לגרשה. אך יש להסתפק אי שריא לכהן דכיון דנאמנותו הוא משום דאי בעי מגרש לה א\"כ לכהן אסירא. ומצאתי בהגהות הרי\"ף (דף רנ\"ג:) שכתב וז\"ל ומז\"ה כתב שאינו נאמן להתירה אלא לישראל שיכול להתירה לו בגיטו אבל לא לכהן שאינו יכול להתירה לו בגיטו ע\"כ. אך הרמב\"ן ז\"ל בחידושיו חולק על זה שכתב על האי מימרא דמפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה וקשה היכי מהימנינן ליה משום גירושין דהא אם מגרש לה אסורה לכהן ועכשיו אתה מאמינו שיש לו בנים ומתירה אף לכהן ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוה לן למישרי לפי מה שאנו סוברים דמגו לחצי טענה לא אמרי' כמו שפי' בפרק חזקת הבתים ואיכא למימר התם היינו טעמא דכיון דאיהו לטענה זו מתכוין אין אומרין מיגו לחציה וכאן נמי אין מאמינין אותה לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותינשא לישראל וכשבאים לפנינו ע\"כ אנו מאמינים אותו שאינה זקוקה ליבם זה וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן ע\"כ. ודע שמדברי התוס' שכתבו בד\"ה הואיל ובידו לגרשה וכן מדברי הרב הנמוקי שכתב במתניתין דהאומר זה בני שהקשה קושיית התוספות אין בדבריהם הכרח אי ס\"ל כסברת הרמב\"ן דמותרת לכהן או אסורה לכהן כסברת מז\"ה. דאינהו קיימי התם אעיקרא דדינא דאין כאן מגו דלא בעי למיפסלה לכהן. ולזה תירצו יע\"ש. אבל אחר שאנו מאמינים אותו לפוטרה מן היבום אם תהיה מותרת לכהן או לא בזה לא גילו דעתם. והמז\"ה ג\"כ צריך הוא לתירוץ התוס' והנ\"י לעיקר הקושיא. ומיהו נ\"ל דהעיקר הוא כסברת הרמב\"ן דמותרת לכהן. נסתפקתי בהא דאמרינן דהאומר יש לי בנים נאמן הואיל ובידו לגרשה באונס ומוציא שם רע מהו כיון דאין בידו לגרשה. (*א\"ה ואע\"ג דאינו מוציא לרצונו אבל מדעתה מצי מפיק לה כמו שנראה מדברי רבינו בפ\"א מהלכות נערה דין ג' וא\"כ מקום יש בראש לומר דאם אמר יש לי בנים נאמן ולא חיישינן שאומר כן כדי שלא תזקק ליבם שהרי בידם להתגרש מדעתם הטוב. מ\"מ ס\"ל להרב המחבר ז\"ל דאכתי איכא למיחש שמא לא הסכימה האשה להתגרש דטב למיתב טן דו כו' ואיהו באהבתו אותה שלא תפול קמי יבם עד שקר ענה ודוק): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה מת בני ואח\"כ מת בעלי וכו'.</b> הא דלא חיישינן בבבא זו שמא יבאו עדים ויתברר שמת בעלה ואח\"כ מת בנה ותינשא לכהן ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה והוה לן למיחש כי היכי דחיישינן לקמן באומרת מת בעלי ואח\"כ מת בני. היינו טעמא דכיון דהיא אמרה מת בני ואח\"כ מת בעלי כבר שויא אנפשה חתיכה דאיסורא שהיא בת חליצה ואפילו יבואו עדים ויאמרו בהפך פסולה לכהונה ע\"פ לגבי דידה וזה דבר פשוט ודוק. וכן מבואר בתשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י שאפילו באו עדים באותה הודאה דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא והכחישוה מ\"מ לגבי דידה אסירא גם תשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י יו\"ד סי' י\"ט ריהטא הכי יע\"ש אלא שמצאתי למהרי\"א בכתביו סי' רכ\"ו דמשמע מדבריו הפך מזה דכל כנגד עדים לא מהימנא אפילו לשויא נפשה חתיכה דאיסורא. ואין לדחוק בדבריו דלא אמר הרב אלא בחזרה בה מהודאתה במה שאסרה עליה, דאין בזה טעם כלל דמאחר דלא נתנה אמתלא הראויה בפני ב\"ד על דבורא קמא מה לנו אם חזרה בה יע\"ש. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ט מהלכות אישות דין ט\"ו שכתב הרב המחבר ליישב דברי מהרי\"א ז\"ל באופן דלא פליג על הרשב\"א יע\"ש). ועוד יש לחלק באופן אחר לרווחא דמילתא לעיקר קושייתנו דהיינו טעמא דלא חיישינן בבבא ראשונה באומרת מת בני ואח\"כ מת בעלי שמא יבואו עדים ויעידו חילוף הדברים ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. דהיינו טעמא דלהא אין לחוש דכיון שהיתה בחזקת היתר לשוק לא משקרא לומר מת בני ואח\"כ מת בעלי לאסור עצמה לשוק א\"ו קושטא קאמרה ולהציל עצמה מאיסור יבמה לשוק. ואי ��יישינן שלא תתייבם היינו משום חשש איסור ערוה ובודאי אין לחוש לעדים שיבאו להכחישה משום חשש כרוז אתה מצריכה לכהונה שהוא דבר קל בעלמא וגם זה ישוב אמיתי לצאת מכל הסברות ודוק. (*א\"ה ועיין לעיל פ\"ט מהלכות גירושין דין כ\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמא תחלוץ ויבאו עדים ויעידו וכו'.</b> (*א\"ה עיין לעיל בפירקין דין י\"ג ועיין בב\"ח סי' ל\"ח ובמ\"ש עליו לעיל פ\"ו מהלכות גירושין דין ג'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היבמה הולכת אחר היבם.</b> היכא דליכא בעירו ב\"ד מומחה ילך למקום היבמה. אך יש להסתפק אם יש ב\"ד מומחה קרוב לעיר היבם אם תלך היא לאותו מקום או דילמא כיון דלא קרינן זקני עירו ילך למקום היבמה ועיין במהריב\"ל ח\"א כלל ב' סי' י\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו וכו' והסומא אינו חולץ וכו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת. וטעם זה לא ברירא לי שהרי רקיקה עדיפא מקריאה תדע שהיבמה שרקקה ולא חלצה ולא קראה הרי היא כחליצה פסולה כמ\"ש רבינו לקמן ואילו קראה ולא חלצה ולא רקקה לא עשתה ולא כלום ואעפ\"כ כתב רבינו באלם ואלמת שאינם יכולים לקרות דחליצתם פסולה ולא דמי לפקח שלא קרא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכ\"ש ברקיקה לפי דעת רבינו ז\"ל דוירקה בפניו הוי כמו לעיניו כיון דלאו בר ראיה הול\"ל דחליצתה פסולה ולא יגהה מזור טעם ה\"ה שכתב שהרי אין רקיקה מעכבת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אלמת או אלם אינן חולצין וכו'.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג הלכות בכורים דין ד'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רצה האחד לחלוץ וכו'.</b> כתב מרן ז\"ל בכ\"מ יש לתמוה על זה מ\"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למ\"ה ואמרו לה מת בעלך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ויש לחלק דהתם אית לה תקנה לידע אם מעוברת היא צרתה אבל הכא אין לה תקנה דאפילו יודע שלא חלץ ולא יבם אחיו לזו שבעכו שמא למחר יחלוץ או ייבם ונמצא כל ימיה עגונה לא חששו משום האי חששא דקילא טובא לעגנה כל ימיה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רקקה דם כו':</b> (*א\"ה עיין מה שהקשה המרדכי סוף חולין בשם ה\"ר משולם ויתבאר בדברי הרב המחבר בהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שאמרנו אינה חליצה וכו'.</b> עיין לעיל פ\"א מהלכות אלו דין כ' שכתב שחליצת המעוברת אינה חליצה וקי\"ל דאסור בקרובותיה ופסלה מן הכהונה ודוק: (*א\"ה עיין ר\"פ החולץ): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזהו נוסח גט חליצה כו' ביום פלוני כך וכך לירח פ' כו'.</b> אם בגט חליצה תקנו זמן משום בת אחותו דומיא דגט אשה עיין בתשובת הריב\"ש סי' שפ\"ה ומבואר שם דהא דאמרי' דתקנו זמן משום זנות אין חילוק בין זנות דזמן מרובה לזנות דזמן מועט ולפ\"ז אף ביבמה איכא למיחש שמא תזנה בין מיתה ליבום או לחליצה יע\"ש. ומיהו הראיה שהביא הרב מההיא דנכתב ביום ונחתם בלילה דחיישינן לזנות אפילו בזמן מועט איני מכירה דשאני גט אשה דאעיקרא דדינא החששא היא לזמן מרובה ומש\"ה תקנו זמן א\"כ אפילו שלא הקדימו אלא שעה אחת דין הוא שיפסל וחיישינן לזנות אבל גבי גט חליצה דמעיקרא ליכא למיחש לזנות אלא לזמן מועט אפשר דלא חששו לזנות דזמן מועט ולא תקינו בו זמן ולפי\"ז אף גט חליצה המוקדם כשר: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו כו'.</b> נראה דצריך לגרוס כגון שהיא ספק ערוה על אחיו ואיבם קאי דאי גרסינן שהיתה ואבעל קאי אין מובן לו כלל דתתייבם ממ\"נ אם ערוה היא לגבי בעל לא תפסי קידושין והויא כנכרית ליבם, ואי לאו ערוה היא אשת אח במקום מצוה היא ותבא עליו ברכה. ועיין לקמן בפרק זה במ\"ש הטור ומהריק\"א מסכימים על דרך שכתבתי ודבריהם תמוהים הרבה כשגגה היוצאה מלפני השליט וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל חכמים גזרו כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג (דף ס\"ט ע\"ג) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן יבמה שהיא ספק ערוה כו'.</b> כתב מרן בכ\"מ ונ\"ל שמה שכתוב בספרי רבינו פה או ספק ערוה על בעלה ט\"ס הוא כו'. ואין ספק שטעות גדול נפל בדברי רבינו. וגירסא שניה שכתב מהריק\"א שגורס שהיתה ספק ערוה עליו ועל אחיו איננו שוה לי דספק ערוה על בעלה כדי נסבה. אבל תמיה אני איך נפל טעות זה בדברי רבינו בשני מקומות שהרי בר\"פ זה כתב רבינו ואלו חולצין ולא מייבמין הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו כו' והוא לקוח מדברי התוספתא הספיקות חולצין ולא מייבמין כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ובודאי פירושה שהיא ספק ערוה לגבי היבם ורבינו השיאו לדבר אחר שהיא ספק ערוה לגבי בעלה וחזר הדבר לקלקולו דתתייבם ממה נפשך וצ\"ע. אחר שכתבתי זה ראיתי שכל זה טעות גדולה אלא שנשענתי על דברי הטור ומהריק\"א ז\"ל שכתבו בדרך פשיטות שט\"ס יש בדברי רבינו אבל היה קשה בעיני איך נפל טעות כפי דבריהם בשני מקומות ועוד שה\"ה בריש פירקין על מ\"ש רבינו ואלו חולצין ולא מייבמין הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו כו' כתב דהכי איתא בתוספתא הספקות חולצין ולא מייבמין ולא הרגיש בקושיית הטור ומרן ז\"ל דתתייבם ממ\"נ. אלא ודאי קושטא דמלתא הוא דמ\"ש רבינו כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו מיתוקמא באחד שקידש אחת משתי אחיות ולא ידע איזה מהן קידש דכל חדא בספק ערוה קיימא משום אחות אשתו וכשמת ונפלו קמי יבם לא מצי לייבומי לשום חדא מינייהו משום ספק אחות זקוקתו אלא הוא חולץ לשתיהן. והכי מוקי לה בתלמודא בפרק החולץ עלה דמתניתין דהיבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שלשה חדשים כו' יע\"ש ולפ\"ז דברי הטור ומהריק\"א ז\"ל מרפסן איגרי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן צרתה כו'.</b> בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. וכתב הרב הנמוקי באשת כהן שנאנסה צ\"ע אי אמרינן בה דיניה דרב יע\"ש. ותמהני דהא בפ\"ק דסוטה (דף ו') עלה דההיא דרב דאמר רבא דטעמא דאינה מתייבמת הוא משום ק\"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ\"ש והקשו על זה אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתייבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לכ\"ש ותירצו אונס בישראל מישרא שרי וגבי דהאי מיהא ליכא איסורא ע\"כ. ומהכא מוכח דההיא דרב דטומאה כתיב בה כעריות לא שייך גבי אשת כהן שנאנסה דאי הוה שייך פשיטא דאף לאח חלל לא רמיא קמיה משום דטומאה כתיב בה כעריות. ומ\"מ בעיקר הדין אני תמיה דכיון דגבי אשת כהן אסורה אף באונס א\"כ טומאה דידה הוי אף באונס וא\"כ אמאי מתייבמת ואולי דס\"ל דלא א��רינן טומאה כתיב בה אלא בטומאה דכתיב גבי לאו. (*א\"ה כמו שיתבאר לקמן בד\"ה נסתפקתי יע\"ש). ואפשר דאשת כהן שנאנסה אינו עובר עליה הכהן משום טומאה אלא משום זונה. אך הסוגיא דפרק הבא על יבמתו (דף כ\"ו) מוכחא בהדיא דאף באונס עובר משום טומאה בין לל\"ק בין לל\"ב ולא פליגי אלא אם לוקה משום זונה דלל\"ב באונס לא קרינן בה זונה. הן אמת שיש לנו בזה אריכות דברים בדברי הרז\"ה והרמב\"ן ובפרט בדברי רבינו ז\"ל ובמקום אחר נאריך בזה (*עיין בפי\"ח מהא\"ב דין ב' יע\"ש) ומ\"מ הדבר צריך תלמוד: <br><b>נסתפקתי </b>במי שבא על אשת איש דקי\"ל דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל. אם עבר הבועל ונשאה אחר מיתת הבעל ומת הבועל בלא בנים אם זקוקה ליבם משום הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. והמתבאר מדברי רוב הראשונים ז\"ל שהיא וצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום משום דטומאה כתיב בה ופירש\"י דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וא\"כ גבי בועל דכתיב ביה נמי טומאה וכדאמרינן בר\"פ כשם כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר ונטמאה ונטמאה וא\"כ כיון דכתיב בה טומאה נימא דאינה זקוקה לא לחליצה ולא ליבום משום דטומאה כתיב בה כעריות. וחפשתי בספרי הראשונים ולא מצאתי גילוי לדין זה. זולת את זה מצאתי לרבותינו בעלי התוס' בפ\"ק דיבמות (דף ג') עלה ההיא דאמרינן התם לרב ולרב אסי ליתנינהו ומשני לפי שאינם בצרת צרה. והקשו התוספות דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה כתיב ביה כמו בבעל ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וי\"ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל ועוד אומר ר\"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לא יוכל בעלה הראשון וגו' אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה והא דפריך לקמן נבעלה טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצינן למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה עכ\"ל. והנה התוספות סבירא להו דכי היכי דכשהטומאה היא אשת המת כגון מימרא דרב וכן נמי נ\"ד הוי דומיא דמימרא דרב הכי נמי אם הטומאה היא אצל היבם כגון נדון התוספות שנפלה זקוקה לפני הבועל פטורה מן החליצה ומן היבום וקל וחומר הדברים אם כשהטומאה היתה אשת המת ולגבי יבם ליכא טומאה פטורה היכא דהטומאה היא אצל היבם כ\"ש שאינה זקוקה דהו\"ל כאילו נפלה לפניו אחת מחייבי כריתות דאינה זקוקה. אלא דגבי טומאה דבעל לא משכחת לה אלא בגוונא חדא דהיינו כשהטומאה היתה אצל המת דהיינו מימרא דרב, אבל בגוונא אחרינא דהיינו שהטומאה תהיה אצל היבם לא משכחת לה דאם בעל גירשה איך נשאה אחיו והלא היא אשת אחיו והוא מחייבי כריתות. אבל גבי בועל משכחת לה בתרי גווני חדא נדון שלנו וחדא נדון התוס'. ומאי דלא נקטו התוספות נדון שלנו הוא משום דלא משכחת לה בצרת צרה כיון שהאיסור בא לה מחמת קידושי בעלה הראשון דומיא דצרת סוטה דאמרינן דלא משכחת לה בצרת צרה וכמבואר: <br><b>וראיתי </b>בחידושי מהר\"י גלאנטי עלה דסוגיין דצרת סוטה אסורה שהקשה וז\"ל קשה למ\"ד קידושין תופסין בחייבי לאוין וכ\"ש הכא דליכא לאו וא\"כ משכחת לה צרת צרתה בסוטה ע\"י לאו דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה ולו אשה אחרת ומת ע\"כ. וכל דבריו הם תמוהים דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה כיון דרחמנא פטרה מזיקה הר�� היא אשת אח שלא במקום מצוה שהיא מחייבי כריתות וזה פשוט. ונחזור לעניננו שכפי תירוץ הראשון של התוס' בנדון שלנו היכא דהבועל נשאה ומת פטורה מן החליצה וכן צרתה נמי פטורה דומיא דצרת סוטה. ולא מיעטו התוספות אלא צרת צרה דלא נפטרה גבי בועל משום דלא שייך גבי בעל א\"כ נימא דהיכא דאשה זו שנבעלה ניסת לאחיו של בועל ונפלה לפני הבועל שתהיה זקוקה לו משום דלא משכחת לה גבי בעל שנפלה לפניו וכמ\"ש הא ל\"ק כלל משום דמק\"ו אתיא היכא דהטומאה היתה אצל המת אמרת דאינה זקוקה היכא דהטומאה היא אצל היבם לא כ\"ש. אבל גבי צרת צרה איכא למימר דאין להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל. אך כפי התירוץ השני שכתבו בשם ר\"י דגבי בועל לא שייך ביה טומאה א\"כ בנדון דידן היכא דעבר הבועל ונשאה ומת הרי היא ככל הנשים ומתייבמת. וכן אם נשאת לאחיו של בועל ונפלה לפני הבועל חולצת ולא מתייבמת משום דטומאה (אינו) [אינה] פוטרת אלא היכא שהטומאה היא בלאו. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דיבמות אהך מימרא דרב דהא דאמרינן טומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל ספק סוטה דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע\"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ע\"כ. ודע שמדברי הרא\"ש והתוס' נראה דסוטה ליכא אלא עשה אך ה\"ה לעיל פי\"ח מהלכות גירושין דין י\"ד כתב בשם הרשב\"א דאפילו ספק סוטה קאי עלה בלאו דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וטעמא דמילתא משום דאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי יע\"ש. ואף שהרא\"ש לא קא מיירי בבועל מ\"מ שמעינן מדבריו דגבי בועל דטומאה דידיה כתיב בעשה לא חשיב טומאה לפוטרה מיבום כי היכי דלא חשיב טומאה דספק סוטה לפוטרה מיבום משום דהוי בעשה. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות אישות דין ח'): <br><b>וראיתי </b>להתוס' אהך מימרא דרב שכתבו בד\"ה צרת וז\"ל ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות דכתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה ע\"כ. ולא ידעתי למאי אצטריכו לומר דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה דא\"נ כתיבא על הספק ניחא מאי דבעי חליצה משום דלא אמרינן דפטורה מן החליצה אלא בטומאה דכתיבא גבי לאו. ובזה הוה ניחא מה שהקשו דהיכי פריך בפ\"ק דסוטה ותתייבם יבומי וכמו שתירץ הרא\"ש וצ\"ע. הכלל העולה דהתוס' ספוקי מספקא להו אם מאי דאמר רב טומאה כתיב בה כעריות הוא אפי' מטומאה דעשה או דוקא מטומאה דלאו: <br><b>וראיתי </b>בירושלמי ברפ\"ה דסוטה והביאוהו התוספות בר\"פ כשם דגרסינן התם כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל ע\"כ. ונראה דהכי פירושו כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל היינו מדתנן ברפ\"ק דסוטה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ה\"נ אם עבר הבועל ונשאה אסורה לאחיו של בועל וחולצת ולא מתייבמת הן אמת שהתירוצים שנאמרו בגמרא בפ\"ק דסוטה (דף ה') כשהקשו ואמאי ותתייבם יבומי כו' אינם צודקים כי אם לאחיו של בעל ולא לאחיו של בועל וכמבואר שם. ונראה דהירושלמי אזיל לשיטתיה דאית ליה דשלשה ונטמאה דכתיבי בפרשה אצטריכו חד לבעל וחד לבועל וחד ליבם וכדאיתא בפ\"ק דסוטה הלכה ב' וסיימו בזה א\"ר יוסי מתניתא אמרה כן ואם מת חולצת ולא מתייבמת וכבר הביאו התוס' הירושלמי הזה בפרק כשם (דף כ\"ט) ד\"ה שכן יע\"ש. וס\"ל להירושלמי דכי מיעט קרא ולא ליבם הוא בין יבם דבעל בין יבם דבועל דכיון דאשמעינן קרא דאסורה לבעל ובועל כי הדר מיעט ליבם אכולהו קאי בין לבעל ובין לבועל. אבל תלמודא דידן ס\"ל דליכא מיעוטא גבי יבם אלא אצטריכו תלת ונטמאה חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וכדאיתא בפרק כשם (דף כ\"ח) ומשום הכי אצטריכו להביא עצות מרחוק לקושיית ותתייבם יבומי. ולפי זה גבי בועל לתלמודא דידן מתייבמת. אלא דכ\"ז הוא בספק סוטה דמדינא היתה מתייבמת אפילו אליבא דרב שהרי הקשו ותתייבם יבומי משום דס\"ל לסתמא דתלמודא דכי כתב קרא ונטמאה היינו היכא דנבעלה ואסרה הכתוב שמא נטמאה אבל בספק אינה טומאה אבל בזינתה בודאי הדרינן למאי דכתיבנא. דאי טעמיה דרב הוא משום דקרא אחרי אשר הוטמאה גבי בועל דליכא לאו מתייבמת. ויש לדקדק אי אמרינן דטעמיה דרב הוא משום דכתיבא טומאה גבי לאו א\"כ לרבי יוסי בן כיפר דאית ליה דקרא דאחרי אשר הוטמאה אתא למחזיר גרושתו מן הנישואין ולדידיה לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנאי א\"כ דין זה דרב ליתיה אליבא דרבי יוסי בן כיפר דהא לא כתיב לאו גבי טומאה. וא\"כ מאי פריך בגמרא לרב אמאי לא תני במתניתין צרת סוטה אימא דבפלוגתא לא איירי דהא שם בגמרא (דף ט') אמרינן דא\"ל רבי לוי לרבי מאי איריא דתני ט\"ו וליתני י\"ו והשיב לו כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו משום דבפלוגתא לא איירי. וי\"ל דהא ל\"ק חדא דעדיפא מינה קא משני דאף את\"ל דמתניתין אתיא כרבנן לא תני להא דרב משום דאינה בצרת סוטה. ובזה התירוץ נתיישב ג\"כ מאי דלא תני במתניתין איילונית דרב אסי ועוד דהא איכא מ\"ד בגמרא דמתניתין בפלוגתא איירי וכדאיתא התם וס\"ל דטעמיה דרבי הוא משום מילתא אחריתי וכדאיתא התם ומש\"ה תירצו לפי שאינה בצרת צרה: <br><b>וראיתי </b>בירושלמי בפרק האשה רבה ה\"א ובפ\"ק דסוטה הל\"ב דאחר שהביאו הלשון שכתבנו לעיל סיימו עוד ואמרה יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל נשמעינה מן הדא האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והיה לה יבם כאן ויבמה ומת ואח\"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרתה אסור בה ומותר באשת אחיו ואשת אחיו לא כצרת סוטה היא הדא היא אמרה שצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל א\"ר יודן אתיא כרבנן דתמן דא\"ר אילא תני תמן כל העריות אינן צריכות גט חוץ מאשת איש בלבד ר\"ע אומר אף אחות אשתו ואשת אחיו ברם כרבנן דהכא רבי חייא בשם רבי יוחנן הכל מודים באשת אחיו שהיא צריכה הימנו גט משום הלכות אשת איש נגעו בה ערוה היא וערוה פוטרת צרתה א\"ר חנינא אפילו כרבנן דהכא אתיא בה קנסו ולא קנסו ביורשיה א\"ר חנינא בריה דרבי הלל אין כרבנן דתמן יהא מותר בה רבי זעירא בשם ר\"י צרת סוטה אסורה וצרת גרושה מותרת לביתה רבי יעקב בשם ר\"י כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה שמואל אמר גרושה עצמה מותר לביתה מה פליג בגין דהוו עסקין בצרות לא אדכרון גרושות צרת סוטה למה היא אסורה ר\"י אמר מריח ערוה רב אמר מפני שכתוב בה טומאה כעריות ע\"כ: <br><b>והכי </b>פי' יכול כשם שצרת סוטה אסורה דהיינו מי שזינתה אשתו והיתה לו אשה אחרת ומת ונפלה לפני יבם כשם שהסוטה אסורה כך צרת סוטה אסורה ה\"נ היכא דעבר בועל ונשאה והיתה לו אשה אחרת ומת שתהיה גם הצרה אסורה ליבם. ובעי למיפשטה מדתניא בתוספתא פרק בתרא דיבמות דמי שנתייבמה בטעות ומת היבם ואח\"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרתה אסור בה ומותר באשת אחיו. והנה מאי דקתני דמותר בצרתה נראה דהיינו שאם הבעל היה לו אשה אחרת דמותר בה. ולא ידעתי למאי איצטריך למימרא ��שיטא דמהיכא תיתי שתאסר בשביל זנות צרתה. ואולי כיון דיבום צרתה פטרה סד\"א דליהוי כאילו היא ג\"כ נתייבמה ותיאסר על הבעל קמ\"ל דלא ודוחק. ומאי דקתני ומותר באשת אחיו היינו לומר דאם היה לו ליבם אשה אחרת מותר לו ליבמה וע\"ז הקשו ואשת אחיו לאו כצרת סוטה היא משום דחשיב לה ליבמה כאשתו של בועל דהיינו יבם וא\"כ אם היתה לו אשה אחרת אמאי מותרת לאחיו של יבם א\"ו דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. ורבי יודן דחה ראיה זו משום דאמר דהך ברייתא אתיא כרבנן דתמן דאית להו דמי שנתייבמה אשתו בטעות אינה צריכה גט מן השני. וכבר הובאה ברייתא זו בתלמודא דידן בפרק האשה רבה (דף צ\"ד) יע\"ש. וא\"כ כיון דאינה צריכה גט לא הויא אשת אחיו צרת סוטה. ברם כרבנן דהכא כלומר דסבירא להו דצריכה גט הכי נמי דגם אשת אחיו אסורה משום דהויא כצרת סוטה. ורבי חייא בא לחלוק דמעולם לא נחלקו באשת אחיו אם צריכה גט דלכ\"ע צריכה גט וס\"ל דלא נחלק ר\"ע אלא באחות אשה אבל באשת אחיו הכל מודים דבעיא גט משום דמהלכות אשת איש נגעו בה וא\"כ תבנא לדיננא דהדא אמרה דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. וא\"ר חנינא אפילו כרבנן דהכא אתיא ורבי חנינא חולק עם ר\"י במאי דקאמר הכל מודים באשת אחיו שהיא צריכה גט ור' חנינא ס\"ל דגם בזה נחלקו ואפילו תימא דהברייתא אתיא כרבנן דהכא דמצריכים גט מ\"מ לא תפשוט דבה קנסו ולא ביורשיה. ולא ידעתי מהו ולא ביורשיה. והנה כי האי לישנא כתבו לעיל עלה דואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה והקשו ולא כבר תנינן דאין לה כתובה א\"ר יוסי בר יעקב שלא תאמר בה קנסו ולא ביורשיה כו'. והתם אתיא שפיר דקאי על כתובת בנין דכרין וכדאיתא בתלמודא דידן (דף צ\"א) אבל הכא לא שייך. אבל נראה דהכונה היא דליכא למפשטה מהתם כלל דשאני התם דאפילו היא מה שאסורה אינו אלא משום קנס דמדינא מותרת היא לו דהא אנוסה היא וכמבואר וא\"כ נהי דקנסו אותה לא קנסו לאשת אחיו. ורבי חנינא בא להכריח דע\"כ אותה ברייתא אתיא כרבנן דהכא דצריכה גט דאי כרבנן דתמן יהא מותר בה דדוקא היכא דצריכה גט אסורה משום דמיחזי כמחזיר גרושתו אבל אם אינה צריכה גט מותר בה. וכבר נתבאר חילוק זה בתלמודא דידן. ומה שאמר עוד רבי זעירא דצרת סוטה אסורה וצרת גרושה מותרת היינו צרת מחזיר גרושתו וכבר הוזכרה סברא זו בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) . ומה שאמר צרת גרושה מותרת לביתה היינו ליבמה. ושמואל אמר גרושה עצמה מותרת לביתה ר\"ל דהיא עצמה מתייבמת משום דקי\"ל כרבנן דלא כתיב טומאה במחזיר גרושתו ועל זה שאלו מה פליג כלומר אם חולק עם הראשונים שאמרו צרת גרושה מותרת דמשמע הא גרושה עצמה אסורה. והשיבו דאין כאן מחלוקת אלא משום דהוו עסקין בצרות לא אדכרון גרושות אבל לעולם דלא שנא צרה לא שנא גרושה עצמה מותרת. עוד שאלו צרת סוטה למה היא אסורה ונראה דלאו דוקא צרה אלא השאלה היא על הסוטה עצמה ומיהו נראה דהסוטה עצמה פשיטא להו מקרא דונטמאה דאתא לאוסרה ליבם וכדכתיבנא לעיל אך בצרת סוטה שאלו. והשיבו משום דטומאה כתיב בה כעריות וכי היכי דעריות אוסרות צרותיהן ה\"נ צרת סוטה וכדאיתא בתלמודא דידן. ור\"י אמר מריח ערוה נגעו בה ולא ידעתי פירושו. והנה לא אכחד דאחר כל אלה הדברים לא נתיישב דעתי במה שפירשתי בדברי הירושלמי ובפרט במה שאמרו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה דמה שייך הכא פוטרת. וכבר עלה בדעתי לפרש זה באופן אחר וליראת האריכות לא אזכרנו: <br><b>אך </b>העולה אצלי מהירושלמי הוא דס\"ל דמדינא אם עבר הבועל ונשאה אסו��ה ליבם ואם היתה לה צרה הרי זה ספק אם מתייבמת וכל זה הוא מדאורייתא. ותמהני על הראשונים ז\"ל שלא הביאו דברי הירושלמי הללו והדבר צריך תלמוד. והנראה דהירושלמי פשיטא ליה דאסורה לאחיו של בועל מקרא דמיעט יבם ומהכא נמי מימעיט אחיו של בעל אלא שכל זה הוא מיבום אבל מחליצה לא מימעיט ואפשר דגם מחליצה מימעיט קרא דונטמאה ומאי דאמרינן בפ\"ק דסוטה דחולצת הוא משום ספק אבל בודאי זינתה פטורה אף מחליצה. ומה שאמרו דצרת סוטה אסורה משום טומאה ועכ\"ז נסתפקו בצרת סוטה אם היא אסורה לבועל אף שטומאה כתיב בה אפשר דאזלי בשיטת התוס' דדוקא טומאה דכתיבא בלאו פוטרת צרתה דומיא דעריות אבל גבי בועל דליכא לאו אפשר דלא אסרה צרתה. ומ\"מ במאי דפשיטא להו בירושלמי דהיא עצמה אסורה לאחיו של בועל אפשר דלא קיי\"ל כוותיה משום דבתלמודא דידן לא דריש ונטמאה גבי יבם ומשום טומאה אפשר דליכא לאו גבי טומאה דבועל. ומאי דתנן בר\"פ האשה רבה אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין דמשמע דגם לאחיו של בועל אסורה. אפשר דהתם קנסא בעלמא הוא מדרבנן. אלא דק\"ל אם איתא דבמזיד אינה אסורה לאחיו של בועל לא היה להם לקנוס בשוגג וכדאמרינן בפרק האשה רבה (דף צ\"ד) אשתו דבמזיד אסורה מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן אחות אשה דבמזיד לא אסורה מדאורייתא בשוגג לא גזרו בה רבנן. וצריך אני עדיין להתיישב בכל זה והדבר צריך אצלי תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר ז\"ל לעיל פ\"ו מהלכות אלו סוף דין י\"ט ד\"ה אך):     סליקו להו הלכות יבום וחליצה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nashim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Virgin Maiden",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות נערה בתולה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנבעלת בשדה וכו'.</b> נראה בעיני דלא אמר רבינו ז\"ל חזקה זו אלא לומר דאם ראוה עדים מרחוק ולא ידעו אם באונס אם ברצון דבעיר אינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא בעל כרחו ובשדה נאמנת ודנין בה כדין אנוסה. אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה משביעין אותו על טענתה כדי לפטור עצמו מן הצער ולא אמרינן כיון שלפי דבריה נבעלה בעיר ע\"כ מפותה היתה מהאי חזקה דכל הנבעלת בעיר שכתב רבינו דאטו לא סגי בלאו הכי הא אפשר דבעיר נמי נאנסה. ולא תועיל חזקה זו אלא שלא להאמינה ליטול ממנו. ותדע שכן הוא שהרי כתב רבינו לקמן בפ\"ב וז\"ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי אותך נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם. ואי איתא נשאל אותה אם טענתה שנבעלה בעיר אין טענתה שאמרה אנסת אותי כלום כיון דחזקה דכל הנבעלת בעיר דנין אותה כדין מפותה. ודוחק לומר דמיירי שהיא טוענת אנסת אותי בשדה והוא אומר פתיתי אותך בעיר דהיה לו לפרש. א\"ו לענין שבועה בין בעיר בין בשדה משביעין לו שבועת היסת וה\"ה למודה מקצת. והוצרכתי להאריך בזה לפי שראיתי למהרח\"ש בתשובה סי' י\"ו שכתב דבעיר כיון דחזקה מפותה היא אינה יכולה נמי להשביעו אם טענה אנוסה הייתי הפך ממה שכתבתי ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>המפותה שלא רצתה להנשא וכו'.</b> דין זה פשוט בפרק אלו נערות (דף ל\"ט) והמפתה לכשיוציא ואמרינן בגמרא דפירושו הוא לכשלא יכנוס. ופירש\"י במתניתין דאם כנסה אינו נותן קנס דכתיב מהור ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול אבל גבי אונס כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה ע\"כ. ונסתפקתי היכא דפיתה אשה האסורה לו ועבר וכנסה אם תועיל לו כניסתו זו ליפטר מהקנס, או דילמא כיון דכופין אותו להוציא לא מיפטר מהקנס. ובפרט אם היא מאותן האסורות שאין להן כתובה כגון שניות אם תועיל הכניסה ליפטר מהקנס. ומיהו צד זה נראה דלא ניתן להסתפק שהרי מה שאינו נותן קנס כשכונס המפתה אינו משום דיש לה כתובה דהא מקרא ילפינן לה וכמו שכתבנו בשם רש\"י וכן פירש רבינו לקמן בפ\"ב דין ז' יע\"ש. שוב ראיתי הדבר מבואר בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) ת\"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אמר רב הונא אמר רב ומוציא בגט ואלא הא דקתני אם נשא נשוי א\"ר אחא בר יעקב שאין משלם קנס במפותה ע\"כ. ופירש\"י שאם מפותה היא אהנו ליה נישואין למיפטריה מקנסא ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה שהרי פסק לקמן בפי\"ז מהלכות איסורי ביאה דין ט' כרב אע\"ג דאסיקו ליה בקשיא וא\"כ ע\"כ דתנא דברייתא דקתני ואם נשא נשוי לא אתא לאשמועינן אלא דין זה דמהני ליה נישואין אלו למיפטריה מקנסא. ודע דאין חילוק בין איסור זה דבעולה לכ\"ג לשאר איסורין דה\"ה נמי אם עבר ולקח אחת מחייבי לאוין מהני ליה מה שנשא למיפטריה מקנסא. ומאי דנקט הך דינא בבעולה לכ\"ג נ\"ל משום דבעי למינקט אליבא דכ\"ע. והכוונה דאין ספק אצלי דהא דאמרינן דמהני ליה כניסה הוא דוקא באותן שקידושין תופסין בהם וטעמא שהרי קיים מהר ימהרנה לו. אבל באותן שאין קידושין תופסין בהן פשיטא דאותה כניסה לא מהניא מידי שהרי הוא כמי שלא כנס וזה פשוט. ולפי זה לר\"ע דאית ליה דאין קידושין תופסין לא בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה זולתי בעולה לכ\"ג וכדאיתא בפרק האומר (דף ס\"ח) דלא מיתוקם קרא דכי תהיין לאיש שתי נשים אליבא דר\"ע כי אם בבעולה לכ\"ג והכי איתא בר\"פ אלו נערות (דף ל') . א\"כ לפי זה האי דינא דאינו משלם קנס במפותה לא משכחת לה אליבא דר\"ע אלא בבעולה לכ\"ג. ואפשר דהך תנא ר\"ע הוא. וא\"נ תנא אחרינא הוא נקיט למלתיה אליבא דכ\"ע. וא\"ת והא אמרינן התם בפרק האומר אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר ופשיטא דקידושין תופסין במחזיר סוטה וא\"כ משכחת לדין זה דאינו משלם קנס במי שזינתה אשתו מן האירוסין שנבעלה שלא כדרכה וגירשה וחזר ופיתה אותה דאם נשאה אהני ליה נישואין למיפטריה מקנסא. וכ\"ת תיקשי לסוגיית הגמרא דלא אשכח פתרי לאוקומי לקרא דכי תהיין לאיש שתי נשים אליבא דר\"ע כי אם בבעולה לכ\"ג וא\"כ אמאי לא אוקמה במחזיר סוטתו. וראיתי להתוספות ס\"פ החולץ (דף מ\"ט) ד\"ה סוטה שהקשו קושיא זו ותירצו וז\"ל וי\"ל דלא בעי לאוקומה בסוטה משום דשנואה משמע שתהיה שנואה בתחילת נישואין ע\"כ. הן אמת שדברי התוס' הללו לדעתי תמוהים הם שאם היתה הקושיא דלוקמה לקרא אליבא דר\"ע במי שזנתה אשתו תחתיו ולא גירשה הוה ניחא תירוצם שזו לא היתה שנואה בתחלת נישואיה. אבל אם הקושיא היא ממחזיר סוטתו לאחר שגירשה שכבר הכריחו התוס' שאף זו לר\"ע לא תפסי בה קידושין וא\"כ הרי זו שנואה היא בתחלת נישואיה וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר. (*א\"ה תמצאנו לקמן בפי\"ט מהלכות איסורי ביאה דין ה' יע\"ש) ועיין במהרימ\"ט בחידושיו לקידושין. ומ\"מ למדנו שהתוס' כבר נרגשו מזה ותירצו ואין תירוצם עולה לדידן וכמבואר. ולדידי היה נראה דכל שזינתה תחת בעלה שוב אין לה קנס משום דאמרינן בפרק אלו נערות דהיוצאת משום שם רע אין לה קנס ולא פיתוי וטעמא דהך מילתא לדעת רש\"י הוא לפי שאינה בחזקת בתולה כיון שהיתה חוזרת אחר זנות דהא שכיחי פרוצים. ורבינו ז\"ל לקמן ספ\"ב מהלכות אלו כתב דטעמא הוא לפי שהיא בחזקת שהפקירה עצמה לזה ברצונה ולא חייבה תורה קנס אלא לאונס ולמפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך הרי זו קדשה ואין בה קנס. וכפי שני הטעמים הללו נ\"ל דכל אשה שזינתה תחת בעלה שוב אין לה קנס אי משום דהיא בחזקת בעולה ואי משום דאמרינן היא הכינה עצמה לכך. ואע\"ג דאנו רואים שזה בא עליה באונס מ\"מ כיון שיצאה עליה ש\"ר אמרינן אלו לא הקדים זה ואנסה היתה היא שוכרתו. וע\"כ מוכרחים אנו לומר טעם זה לדעת רבינו ז\"ל דאף שאנו רואים שאונסים אותה מ\"מ אנו תולין שהיא היתה שוכרתו. וא\"ת איך יתכן דמשום שנבעלה שוב אין לה קנס והא בר\"פ אלו נערות (דף ל') אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג ופירש\"י שנבעלה מקודם שלא כדרכה. הרי דאף שנבעלה מקודם יש לה קנס. י\"ל דמיירי שנבעלה מקודם באונס וכל באונס לא יצתה מחזקתה. וכ\"ת אי באונס מה הוקשה לו לרש\"י וא\"ת יש כאן לאו דזונה אימא דר\"א לא אמר דפנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה אלא ברצון. הא ליתא והרואה יראה לקמן (*א\"ה יתבאר בפי\"ח מהלכות איסורי ביאה דין ב') איך עמדנו על חקירה זו והכרחנו איך לר\"א אפילו באונס הויא זונה. ואף אם נאמר דמיירי ברצון נראה לחלק ולומר דשאני יוצאה משום ש\"ר דמיירי דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא וכדאיתא בגמרא וכיון שהופקרה כ\"כ שתבעה לשנים והיא תבעה אותם אשר שלא כדת הנשים להיות תובעות בפה מש\"ה הפסידה חזקתה לגמרי. אבל ההיא דבעולה לכ\"ג מיירי שפיתה אותה אחד ומש\"ה לא הפסידה חזקתה ויש לה קנס. ומ\"מ נ\"ל דזה דוקא בפנויה אבל אשת איש שזינתה ברצון כבר אבדה חזקתה והרי היא בחזקת זונה גמורה שמכינה עצמה לכל: <br><b>ובזה </b>ניחא לי שהתוספות בר\"פ אלו נערות (דף כ\"ט) ד\"ה ועל הכותית הוקשה להם אמאי לא תני אלמנה לכ\"ג וכן מצרי ואדומי ומחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה וכו' וקשה דאמאי לא הוקשה להם דאמאי לא תני מחזיר סוטתו אלא דלפי מ\"ש ניחא. אך ראיתי בליקוטי מהר\"ר בצלאל שכתב וז\"ל והקשה מהרש\"ם ז\"ל אמאי לא קתני אשה תחת בעלה דאסירא לבעל ולבועל ובא עליה הבעל לאחר מכאן ותירץ דפלוגתא היא ביבמות אם הוא איסור לאו או לא ולא רצה לשנות פלוגתא ואע\"פ שרבנן שם מרבים אותו מלא יוכל בעלה הראשון מ\"מ יש תנא אחר שם שחולק ע\"כ. והנראה דמהרש\"ם לא הוקשה לו אלא אם היינו אומרים דסוטה היא בלאו משום דס\"ל דמתניתין לא קתני אלא חייבי לאוין. וכותית דקתני הוא משום דקסבר גירי אריות הם ואיכא לאו דלא תתחתן וכמו שפירש\"י ולא קשיא ליה כלל ממצרי ואדומי. ולא הוקשה לו אלא מסוטה. ואע\"ג דלכ\"ע איכא עשה דונטמאה דבזה לא מצינו מחלוקת. מ\"מ מתניתין לא קתני אלא חייבי לאוין. אך התוספות מחמת שפירשו דכותית דמתניתין הוי כמ\"ד גירי אמת הם ואיסורה הוא דבר קל הוקשה להם ממצרי ואדומי. ומ\"מ נ\"ל דאין צורך לזה דלדעתי אשה המזנה תחת בעלה שוב אין לה קנס: <br><b>ודע </b>שראיתי בנימוקי החכם השלם עמית בתורה כמה\"ר אהרן ששון ז\"ל בקונטרס הן ישלח (דף כ\"א.) שהקשה קושיא זו דמהרש\"ם. ותירץ דאי הוה קאמר סוטה איכא בינייהו אכתי הוה מקשה הא ניחא אי ס\"ל כר\"ע דקאמר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וכתרי לישני אלא אי סבר כר\"י הגלילי דדריש אשר לא אורשה הא אורשה אין לה קנס א\"כ למאי איצטריך למעוטי מאשה הראויה לקיימה תיפוק ליה דבלאו הכי לית לה קנס כיון שנתארסה ונתגרשה ור\"ש התימני אפשר דלא פליג בהכי דמקרא אחרינא ממעט ועוד האריך הרב ז\"ל בזה יע\"ש ואנן כתבינן מאי דסבירא לן: <br><b>עוד </b>נ\"ל דהא דלא נקט בברייתא הא דואם נשא נשוי בסוטה גמורה משום דכיון דע\"כ נתגרשה מן [האירוסין] דאי לר\"י הגלילי אין לה קנס וכדאיתא בפרק אלו נערות (דף ל\"ח) ואי לר\"ע כיון דקנסה לעצמה מפותה אין לה קנס דהא אחילתיה וכדאמרינן התם (דף ל\"ב ודף מ') וזה פשוט. ומלבד כל זה ליכא קושיא כלל משום דבעי למינקט בסיפא פלוגתא דראב\"י וחכמים אם יש חלל מחייבי עשה או לא נקט נמי רישא בהכי. אבל הדין דין אמת דכל היכא דקידושין תופסין אם עבר וכנסה אהנו מעשיו ונפטר מהקנס: <br><b>ואני </b>מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותנו צריכה גט מספק דלא ידעינן אם קידושין תופסין בה או לא. וא\"ת דאין קידושין תופסין פשיטא דלא אהנו מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא\"כ כיון דפשיטא דהיה חייב בודאי בקנס וספק אם בכניסה זו נפטר הוי כברי בחיובא וספק בחזרה דקי\"ל דחייב. ומ\"מ דעתי נוטה דפטור ואין כאן מקום להאריך. ודע שמדברי התוס' שם ד\"ה שאינו יש להוכיח דאפי' שכנס אשה שאין לה כתובה נפטר מהקנס שכתבו וז\"ל ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דראב\"י כו'. וכוונתם היא דכיון שהיא מדרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות וכבר עמדנו בדברי התוספות הללו. (א\"ה יתבאר לקמן בפירקין ובפי\"ח מהלכות איסורי ביאה דין ב' יע\"ש) ומ\"מ למדנו דבכל גווני אהנו מעשיו ומיפטר מקנסא: <b>ואם רצה וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות.</b> כעת לא מצאתי מקום לדין זה דלמה זה יכתוב לה כתובה כשאר הבתולות דהא בעולה היא ובעולה כתובתה מנה ואפילו מוכת עץ כתובתה מנה וכמ\"ש רבינו לעיל בפי\"א מהלכות אישות דין ג' וכ\"ש בעולה. שוב ראיתי להטא\"ה סימן קע\"ז סי\"א שכתב ג\"כ כדברי רבינו וז\"ל כנס המפתה אינו נותן חמשים כסף אלא נותן לאביה בשת ופגם וכותב לה כתובה כשאר הבתולות ע\"כ. ומרן ז\"ל לא גילה לנו מהיכן למדו רבינו והטור דין זה. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז\"ל בפרק הבא על יבמתו (דף ס') עלה דההיא דאמרינן שאין משלם קנס במפותה שהקשו וז\"ל וא\"ת כיון דבעיא גט ואית לה כתובה כמו אלמנה לכ\"ג דיש לה כתובה אע\"ג דאסורה מה\"ת וא\"כ מאי נ\"מ דאינו משלם קנס הרי יש לה כתובה ומה לי כתובה ומה לי קנס ותירצו דנ\"מ אם מחלה הכתובה א\"נ דאינו משלם מן העידית כדין קנס כו' ועוד דכתובת בעולה דרבנן ע\"כ. ונראה דהתוס' לא פסיקא להו מילתא אם זו שהיא בעולת עצמו אם דינה כבתולה דכתובתה מאתים. דאי לא אמאי נדחקו לומר דנ\"מ למחלה תיפוק ליה דאי משום כתובה אין לה אלא מנה. שוב ראיתי דע\"כ דברי התוס' הללו צריכין ביאור שכתבו ועוד דכתובת בעולה דרבנן. דאף דנימא דכתובתה היא מה\"ת מ\"מ כיון שאין לה אלא מנה הא נ\"מ טובא במה שאינו משלם קנס וראיתי להרב הנמוקי ז\"ל שהקשה קושיא זו של התוס' וז\"ל וא\"ת מאי אהני ליה הא צריך למכתב לה כתובה כיון שנשאה י\"ל דחמשים כסף הוו מאה דינרים דהיינו חמשים שקלים והשקלים האמורים בתורה סלעים הם דכל שקל האמור בתורה כפול היה וכתובת אנוסה ומפותה אינה אלא מנה דהא בעולה היא ועוד דאותו מנה אינו אלא מנה מדינה דהיינו שמינית שבמנה של תורה דהיינו י\"ב דינרים וחצי כ\"כ רבינו יהונתן ז\"ל ע\"כ: <br><b>והנראה </b>דהתוס' ס\"ל דחמשים כסף הוו מאה דינרים דהיינו כתובת אלמנה. ולא ס\"ל דשקל האמור בתורה כפול היה. ולעולם דס\"ל דכתובתה של מפותה אינו אלא מנה אלא דאפ\"ה הוקשה להם דהן לו יהי דכתובתה מנה מ\"מ הרי עולה כמו חמשים כסף וכיון דצריך ליתן גט ולפרוע כתובתה הרי משלם קנס דהיינו חמשים כסף. ותירצו דנ\"מ להיכא דמחלה כתובתה וכו' ועוד דכתובת בעולה דרבנן. כלומר דכיון דהויא דרבנן הוי כסף מדינה וכדאיתא בפ\"ק דקידושין (דף י\"א) שעולה לחשבון שמינית שבמנה של תורה וכוונו בזה לתירוץ השני שכתב הרב הנמוקי. ולעולם דהתוס' הוה סבירא להו דכתובתה של זו אינה אלא מנה כשאר כל הבעולות. ודע דמ\"ש ועוד דכתובת בעולה דרבנן אזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ק דכתובות (דף י' ובפרק האשה רבה דף פ\"ט) דכתובת בתולה הויא מה\"ת יע\"ש: <br><b>עוד </b>עלה בדעתי לומר פירוש אחר בדברי התוס' הללו ולומר שכוונתם הוא דכיון דכתובת בעולה דרבנן איצטריך לומר דאינו משלם קנס במפותה לדין תורה דלא היה לה כתובה. ואל תתמה על זה שהרי כתבו תירוץ אחר ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן כו'. וקשה דמה הועילו בתירוץ זה דהא סוף סוף צריך להוציאה בגט מדרבנן. אלא נראה דכונתם היא דנ\"מ במאי דקאמר דאינו משלם קנס במפותה לדין תורה שלא היה חייב להוציאה. שוב ראיתי דפירוש זה אינו דדוחק גדול הוא לומר דהתנא בא לומר דאם נשא נשוי ונ\"מ לדין תורה. אלא כוונתם הוא דכיון דאינו מוציא בגט אלא מדרבנן אין להם כתובה וכדאמרינן בפרק יש מותרות (דף פ\"ה) דשניות אין להן כתובה משום דהוו דברי סופרים וד\"ס אי��ן צריכין חיזוק וכמו שפסק רבינו לעיל בפכ\"ד מהלכות אישות דין ד' יע\"ש. ולפי זה אתי שפיר דקאמר דאם נשא נשוי ונ\"מ שאינו משלם קנס דהא אין לה כתובה. ועיין בחידושי ספר המנהיר שכתב בפירוש דברי התוס' דברים שלא ניתנו ליכתב יע\"ש. (*א\"ה ועיין עוד מזה לקמן פי\"ח מהא\"ב דין ב' ופרק י\"ז מהלכות הנז' דין ט\"ו). ולפ\"ז מ\"ש ועוד דכתובת בעולה דרבנן פירושו הוא דכיון דהויא מדרבנן הוי כסף מדינה וכמו שכתבנו. העולה ממה שכתבנו הוא דלרבינו יהונתן והתוס' ז\"ל כתובת המפותה היא מנה כשאר כל הבעולות: <br><b>וראיתי </b>לרש\"י ז\"ל בפירוש החומש שכתב מהור ימהרנה לו יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. והרמב\"ן ז\"ל טען עליו ואמר ואינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה אחר נישואין אין לה עליו כלום מה\"ת שהכתובה ד\"ס היא. והרא\"ם תמה על הרמב\"ן ז\"ל איך כתב ואינו אמת וכי לא ראה המחלוקת שנפלה בין התנאים על כתובת אשה אם היא מן התורה או מד\"ס והרב פסק כמ\"ד שהכתובה היא מן התורה ע\"כ. ואני תמה על הרא\"ם בזה דהא לא נחלקו אלא בכתובת בתולה אבל בכתובת בעולה לא נחלקו דפשיטא דכתובתה אינה אלא מדרבנן. ובפ\"ק דכתובות אמרינן אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר אלמא דפשיטא להו דכתובת אלמנה לכ\"ע לא הויא מה\"ת וזה פשוט. והנראה אצלי דטענת הרמב\"ן היא דאי אמרת בשלמא דאיכא שום כתובה מה\"ת ניחא דהכא גזירת הכתוב היא שזה המפתה יכתוב לה כתובה כדין כל נושא בתולה מאחר שהיתה בתולה וקנס הוא שקנסה אותו תורה אלא אי אמרת דליכא מה\"ת שום כתובה לשום אשה היכי קאמר הכתוב מהור ימהרנה לו דהא ליכא כתובה מה\"ת כלל והרא\"ם תירץ דרש\"י סבר דכתובה מה\"ת ובזה אתי שפיר שקנסו הכתוב שיכתוב לה כתובה ככתובת הבתולות. וכל זה ניחא לדעת רש\"י שסובר דכתובה דאורייתא. אך לדעת רבינו דס\"ל דכתובת אשה מד\"ס וכמ\"ש לעיל בפ\"י מהלכות אישות דין ו' מנא ליה דכתובת מפותה היא מאתים ככתובת הבתולה. ואולי נאמר דאף למ\"ד דכתובת אשה דרבנן דריש ליה לקרא כדדריש ליה רש\"י ז\"ל ומצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו וכתב ויצאו בניו עמו ואמרינן בפ\"ק דקידושין וכי מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו. וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו ולא במזונות בנו מ\"מ כיון דמנהג היה שהבעל היה זן את אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו. ה\"נ נימא נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ המנהג היה דכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתובה כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולות כיון שהיא בעולת עצמו. וע\"כ קרא כי אתא לומר שיכתוב לה כתובה הוא שיכתוב לה כתובה כבתולות. דאי שיכתוב לה כתובה כמו שהיו נוהגין לכתוב לאלמנה לא איצטריך קרא וכי בשביל שהוא בעלה לא יכתוב לה כתובה. א\"ו דקרא אתא לומר שיכתוב לה כתובה כמו שהיו נוהגין לכתוב לבתולות. והשתא רבינו ז\"ל גמר מינה לדידן דאית לה לבתולה מאתים מתקנת חכמים המפותה יש ככתובת הבתולות: <br><b>ולפי </b>פירוש זה אפשר דרש\"י נמי אזיל בשיטת הראשונים ז\"ל שפסקו דכתובת אשה היא מד\"ס וא\"ת דבפרק אלו נערות (דף ל\"ט) אמרינן רבי יוסי בר' יהודה אומר יש לה כתובה מנה ורבנן לא פליגי עליה אלא דס\"ל דיצא כסף קנסה בכתובתה משום דס\"ל דלא תיקנו להו כתובה אבל אם היה לה כתובה היתה כתובתה מנה. וי\"ל דהתם מיירי באונס ובאונס לא חייבו הכתוב כי אם בקנס דהא לא כתיב גביה האי לישנא דמהור ימהרנה לו אלא ולו תהיה לאשה ומש\"ה אין כתובתה אלא מנה. אבל במפותה דכתיב בה מהור ימהרנה לו כתובתה מאתים. ונראה דיש להביא קצת ראיה לדברי רבינו הללו מההיא דתנן מה בין אונס למפתה האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא והקשו בגמרא לכשיוציא אשתו היא ופירש\"י דבתמיה הוא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא. משמע דאי ה\"א דכבר היא אשתו הוה ניחא לישנא דמתניתין דקאמר האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא. ואי אמרת דכתובת מפותה היא מנה היכי קתני דמאי דאיכא בין אונס למפתה הוא דהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא והלא אינם שוין שזה נותן מנה וזה נותן חמשים סלעים. אבל אי אמרינן דכתובתה מאתים ניחא וס\"ל כתירוץ קמא שכתבנו לעיל בשם הרב הנימוקי דחמשים שקלים הם מאה דינרים ומנה של קדש כפול היה נמצא שעולין החמשים שקלים כמאתים זוז דכתובת [הבתולה]. והשתא ניחא לישנא דמתניתין דקתני דמה שיש בין אונס למפתה הוא שזה נותן מיד וזה לכשיוציא אבל בענין התשלומין שוין הם בדינם. וא\"ת אכתי אינן שוין בתשלומין שזה הוא כסף צורי וזה כסף מדינה וההפרש רב ביניהם. וי\"ל דזה לא היה קשה לו לתלמודא דאפשר דהך מתניתין רשב\"ג היא דאית ליה בפרק בתרא דכתובות (דף ק\"י) דכתובה אשה הויא דאורייתא וא\"כ גם המאתים זוז הם כסף צורי ועולה לחשבון כסף חמשים שקלים. ואף דרבינו ס\"ל דכתובת אשה הויא מדרבנן. מ\"מ ס\"ל דכי היכי דמפותה זו היא בעולה ואפ\"ה אית לה כתובת בתולה מדאורייתא לדידן נמי אית לה מאתים כמו שאר הבתולות: <br><b>וראיתי </b>בליקוטי מהר\"ר בצלאל ז\"ל עלה דההיא דלכשיוציא אשתו היא שכתב הראב\"ד ז\"ל פי' בניחותא כלומר לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר ונפטר מקנסא שהוא חמשים שקל שהם מאתים זוז וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה ותמיה לי דא\"כ הרי זה חוטא נשכר ועד שיבאו לו עדים יכנוס ואח\"כ יגרש כדי להעמידה על מנה ע\"כ. הנה מבואר בדבריו דס\"ל דכתובת המפותה היא מנה כסברת רבי יהונתן והתוס' ולא ידעתי למה לא השיגו הראב\"ד בזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה אנוסה זו אסורה עליו וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות עבדים דין ח') הנה מרן ז\"ל כתב ע\"ז וז\"ל מ\"ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא וכו' (עיין בכ\"מ בד\"ה ומ\"ש רבינו אפי' מחייבי עשה וכו'): <br><b>וכתב </b>ע\"ז החכם השלם עמית בתורה כמה\"ר אהרן ששון ז\"ל וז\"ל ואין ספק שאע\"פ שהרב הביא ראיה לדברי הרמב\"ם מדר\"ש בן מנסיא דאסיקנא דכל חייבי עשה אין ראויה לקיימה לאו למימרא שהרמב\"ם פסק בכוליה מילתא כר\"ש בן מנסיא דהא ודאי ליתא דלר\"ש בן מנסיא מלבד שאינו נושאה אינו חייב כלל בקנס ולתת חמשים כסף אלא פטור משום דדריש אימתי ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף היכא דולו תהיה לאשה כלומר שהיא אשה הראויה לו וכדאמרינן התם בהדיא אמתניתין דאלו נערות ולאפוקי מהאי תנא דתניא שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר\"ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לו והיינו שאינו משלם קנס כלל דדריש דתלוי קנס בהכי. אלא שהרב ז\"ל מביא ראיה דהשתא לדידן דלא דרשינן דתלי קנס בנישואין אלא דמ\"מ איצטריך קרא לגופיה לעיקר נישואין דלא מיחייב לנושאה אלא היכא דולו תהיה לאשה דהיינו אשה הראויה לו דיש בכלל מיעוט הכתוב ג\"כ חייבי עשה כי היכי דדרשיה ר\"ש בן מנסיא. אלא דבהא פליג עם רבנן דת\"ק דריש ליה לגופיה ואיהו דריש ליה נמשך למה שלפניו. נמצא ודאי דבפי' הכתוב דולו תהיה לאשה שוים הם דילפינן מיניה. אך מה שיש לתמוה על הרב הוא בתירוצו שכתב דכיון שיש רמז לשניות בתורה אפשר שנמעט מהכתוב השניות ממיעוטא דולו תהיה לאשה דסוף סוף אינה ראויה לו דיש רמז איסור בתורה או שמלא תסור אסורה לו וממעטא מקרא דאינה בכלל ולו תהיה לאשה. דא\"כ מאי מקשה תלמודא בפרק אלו נערות עלה דההיא דתניא עריות ושניות לעריות אין להם לא קנס ולא פיתוי ואקשינן מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות ממש שניות מד\"ס כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס כו' ומאי קושיא הא כיון דאי הוו אסירן מן התורה הוה ניחא לן דאין להן קנס משום דהוה אמינא דדריש ולו תהיה לאשה [דקאי קרא] על הקנס וכדאיכא מאן דאמר הכי. א\"כ מדלא חזיין ליה מד\"ס לא תיקשי לך דמ\"מ אימעיטו מולו תהיה לאשה כיון שיש להם רמז בתורה מושמרתם את משמרתי או מלא תסור וא\"כ כיון דתלי קנס בהכי הרי אינה אשה הראויה לו ולפיכך אין לה קנס. וכ\"ש כי אוקימנא בגמרא כר\"ש בן מנסיא שכפי זה לא היה צורך כלל להוציא הברייתא ממשמעותה דהא ר\"ש בן מנסיא דריש הכי בקנס גופיה וכיון דכפי האמת מולו תהיה לאשה ממעיט שניה לרשב\"מ ממעיט מקנס דהא בהא תליא. והרי כל קושיית הגמרא לא היתה אלא דשפיר קרינן בה ולו תהיה לאשה וכדפירש רש\"י ז\"ל כיון דשניות חזיין ליה מדאורייתא קרינן בה ולו תהיה לאשה אמאי אין להן קנס בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נער נערה הנערה אלא שניות קשיא. וא\"כ הרי מוכיח דכל דוחק התלמוד דלא ממעיט מולו תהיה לאשה דאי הוה מימעיט שפיר הוה אתי כפשטה. והשתא לדעת הרב הא מהתם נמי ממעיט לענין נישואין ומה לי נישואין דרבנן ומה לי קנס לשמעון התימני ולר\"ש בן מנסיא וזה מבואר. ואלמלא דברי הרב בכ\"מ להרמב\"ם לא קשה כולי האי שהייתי אומר דמאי דכתב היתה אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה ה\"ז לא ישאנה היינו מדרבנן דנהי דמדאורייתא מיחייב מיהא לנושאה דלא ממעיטא מולו תהיה לאשה שהרי ראויה לו היא אלא דבתר דמיעט קרא דבאסורה מה\"ת לא ישאנה ראו חכמים להעמיד דבריהם על דברי תורה ולומר דהוי כאילו היתה אסורה מה\"ת דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשב (ועל) [ואל] תעשה והרמב\"ם ז\"ל ה\"ק הואיל דבאסורות מה\"ת מיהא האיסור עומד במקומו העמידו חכמים דבריהם במקום איסור שאם אפילו באיסורי תורה גזרה תורה שישאנה לא היה סברא שיעמידו חכמים ויחמירו בדבריהם יותר מד\"ת ועם שהיה צד להקשות דמנ\"ל הא להרמב\"ם שיש כאן גזירת חכמים הפך דין התורה היינו אומרים דכיון דהמשנה אומרת או שאינה ראויה לבא וזהו מלשון המשנה והמשנה קא עסקא בתר דאית לן איסור שניות אף זו בכלל אינה ראויה שהרי בזמן המשנה או בזמננו אינה ראויה היא דהא איכא איסורא והכל נכלל בכלל אינה ראויה. ואע\"ג דמתניתין מסיימא שאינה ראויה לבא בישראל ומשמע דאין להם ביאה בקהל ושניות לאו אסורות לבא בקהל הם. מ\"מ ע\"כ לאו דוקא שהרי אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאינן פסולי קהל ועכ\"ז לא ישאנה לדברי הכל אלא ע\"כ שאינה ראויה לבא בישראל ר\"ל דלרבותא נקטיה דאפי' שאינה ראויה לבא בישראל דהיינו ממזרת ונתינה דאין בה אלא ל\"ת בלחוד ולא עשה והו\"א אתי עשה ודחי ל\"ת קמ\"ל. ומ\"מ למדנו כשאינה ראויה לבא ואפילו בישראל קאמר א\"כ משאינה ראויה לבא ממעיט שניות ומשום דהוה ס\"ד דחמירי שניות משום דאיסורי שאר מדאורייתא דאורייתא לא ישאנה כל דתקו�� רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בדאורייתא דישראל אוקמוה אדיניה קמ\"ל. ועוד דבין הכי ובין הכי פשיט שפיר הרמב\"ם דבאינה ראויה לבא בישראל הא איכא ממזרת דרבנן ומימעטא וכי היכי דאורייתא בישראל לאו דוקא ה\"נ בדרבנן בישראל לאו דוקא ומינה שמעינן לכל דרבנן דהיינו שניות. באופן שיפה כתב הרב ז\"ל. אבל בדברי הרב ז\"ל אין דרך לנטות לע\"ד דנראה מפורש שכוונתו לפשוט דמולו תהיה לאשה מה\"ת מימעיט שניות זהו תימה וכדפרישית והיה מקום ליישב בזה אף כדברי הרב בכ\"מ על דרך תירוץ התוס' אבל אין כאן מקום להאריך. ומ\"מ לדידי דברי הרמב\"ם צדקו יחדיו דבין בחייבי עשה בין באיסורין מדרבנן לא ישאנה ויש לו סעד מהגמרא מפשט הברייתא השנוי בפרק הבא על יבמתו שאמרו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה פי' לכהונה גדולה משום כי אם בתולה מעמיו ואמרו מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ופירש\"י ולו תהיה לאשה במאנס נערה בתולה כתיב פרט לאלמנה מן האירוסין וזה המאנס כ\"ג או גרושה או חלוצה הוא בכהן הדיוט ומקשה בגמרא היכי דמי אילימא כדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בעולה אלא לאו שלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא. ומשני הא ר\"מ היא ורב דאמר כר\"א. ופירש\"י תיפוק לי דהו\"ל בעולת עצמו ותניא לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא למדנו מזה ככל דברי הרמב\"ם, האחד דאפילו חייבי עשה ממעיט שפיר מולו תהיה לאשה מה שהוצרך הרב ז\"ל להוציא מכללא דסוף סוף שאינה ראויה לקיימה מתקריא ומההיא דר\"ש בן מנסיא דאסיקנא דמיקרי שאינה ראוייה לקיימה ואין צורך לזה שהרי בעולה לכ\"ג שהיא בעשה לבד ומפורש בברייתא שאינו נושאה דההיא ברייתא לענין נישואין מיירי כמ\"ש התוספות שם בסוגיא ד\"ה הא מני ר\"מ היא הכא לאו מקנס ממעט להו אלא לענין שאין ראויה לקיימה כו' יע\"ש. וזו היא הסוגיא שהוציא הרב משם הדין שכתב שם בסמוך כ\"ג שאנס בתולה כו' ואם כנס יוציא בגט שלא כתב הרב ז\"ל בכ\"מ מאין לו זה. ונראה דס\"ל דנפק ליה ממ\"ש למעלה. ולדידי הדברים בהפך דההיא דלעיל נפקא ליה מהך דהכא שברייתא מפורשת היא והסוגיא ערוכה כמ\"ש. וגם שיש לדקדק קצת כפי טעמו של הרב בכ\"מ שכאן כתב ומסקינן דאפילו חייבי עשה אינה ראויה לקיימה כו' דמשמע לכאורה דס\"ל לר\"ש בן מנסיא מאי דקאמר אשה שאינה ראוייה לקיימה היינו אפילו חייבי עשה ולקמן אמאי דכתב הרמב\"ם היתה בתולה זו אסורה על האונס אם היתה אחת מחייבי כריתות או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס ואם לא היתה שם התראה ה\"ז משלם היתה מחייבי עשה או שניות בין התרו בו בין לא התרו בו משלם קנס שאין כאן מלקות. וכתב הרב בכ\"מ ומ\"ש היתה מחייבי עשה או שניות כו' שם ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להם קנס בשלמא עריות ניחא אלא שניות כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להם קנס אלא עריות חייבי מיתת ב\"ד שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להם קנס ומני שמעון התימני איכא דאמרי עריות חייבי מיתת ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר\"ש בן מנסיא. ופירש\"י ר\"ש בן מנסיא דאמר אשה הראויה לקיימה ופסק רבינו כל\"ב דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כר\"י דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא ע\"כ. הרי לך שכתב מפורש דפסק כלישנא בתרא דאמר שניות ח\"ל והיינו דאתיא כר\"ש בן מנסיא דקאמר דאפ\"ה משמע ליה דדוקא חיי��י לאוין אבל חייבי עשה לא נמצא דכתב דשאינה ראויה לקיימה חייבי לאוין הוי אבל חייבי עשה ראויה לקיימה הוא ויש לה קנס והפך מ\"ש. עם כי במחילת כ\"ת אלף פעמים עירוב פרשיות כתוב שם במה שהרכיב דברי הרמב\"ם עם ענין הברייתא וכתב שטעמו של הרמב\"ם לפי שפסק הברייתא כפי הלשון השני דחייבי לאוין אין להן קנס ואין זה ענין לטעמו שכפי הלשון השני הברייתא פוטרת חייבי לאוין מקנס בכל אופן ואפילו לא התרו בו לפי שטעמה מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו דוקא והרמב\"ם אינו סובר כלל כסברא זו דס\"ל כתנא דמתניתין דאיתרבי מנערה הנערה וא\"כ אין לנו עסק אם רשב\"מ פוטר אף בחייבי עשה או מחייב שאף שיפטור בחייבי עשה מן הקנס הוא משום דדריש ולו תהיה לאשה אשה הראויה לקיימה ואנן לא ס\"ל כוותיה וכן אפי' היה פוסק כר\"ש התימני מנ\"ל דר\"ש התימני לא פטר בחייבי לאוין משום דאין אדם לוקה ומשלם ולא חילק אלא שלא לדמותו לחייבי כריתות שפטור אפילו בלא התרו בו שאין אני קורא בו ולו תהיה לאשה. אלא מה שהיה לו לפשוט דברי הרמב\"ם הוא ממ\"ש ודאי בתירוצו השני דכל טעמא דחייבי כריתות וחייבי לאוין שיש צד שאינו משלם קנס הוא כשהתרו בו ומשום דאין אדם לוקה ומשלם והיכא דליכא מלקות בודאי קאי אדיניה דלא דרשינן ולו תהיה לאשה אקנס. עם שלע\"ד גם באותו תירוץ אין לשונו מתחוור שכתב ועוד דאתיא כר\"י כו' ומשמע ודאי דקאי אברייתא והוה נתינת טעם למה פסק כל\"ב משום דלפי זה ברייתא אתיא כר\"י וא\"כ כפי מרוצת הלשון משמע דעלה קאי ולא על עיקר דברי הרמב\"ם שלא הוזכר שם כלל וזה אינו שאף כפי אותו הלשון ברייתא לא אתיא כר\"י דטעמא דברייתא משום שאין אני קורא בה ולו תהיה לאשה ולפ\"ז אף בלא התרו בו ולא כרבי יוחנן והתלמוד לא מצי לאוקומי הברייתא כמתניתין ומטעמא דרבי יוחנן משום דהא ודאי סתמא קאמר עריות ושניות אפילו דלא התרו בהם. ושמא היתה כוונת הרב בזה לומר דאפילו לרשב\"מ דמחמיר ופוטר מן הקנס אף בלא התרו בחייבי עשה מודה וכ\"ש לרבנן. אבל כל זה דוחק שלא היה צורך לזה כלל כמו שיראה המעיין וכדפרישית לעיל וזו משנה שאינה צריכה בפרט שיש לדחות דבחייבי עשה מחלק בין שוגג למזיד והשתא לא ידע האי סברא דבעשה ליכא לפלוגי בין התרו בין לא התרו שהרי אח\"כ כתבו בדרך ועוד. אך כפי זה מיושב שכתב ופסק כלישנא בתרא ר\"ל שתפס עיקר כן דאתיא כרשב\"מ ואפ\"ה לא פטר אלא בחייבי לאוין דוקא שאלמלא סבר כלישנא בתרא היה מקום לומר דלרשב\"מ לא מחייב אפילו בחייבי עשה אבל השתא ש\"מ הכי וזה הוא שתפס עיקר הפסק על לשונות הברייתא ולא לפסוק כרשב\"מ סתם שהרי אין היות סתם הברייתא כמותו טעם לפסוק הלכה כן דלאו סתם מתניתין הוא אלא שרצה להסתייע ממנו דבעשה לכולהו תנאי חייב בקנס וכפי זה אפשר ליישב גם לשון ועוד דמעיקרא נמי הוה ידע דאין צד כלל בעשה לחלק בין שוגג למזיד אלא דהוה ס\"ד דלא אתיא אלא כרבנן דלרשב\"מ מטעמא אחרינא דהיינו מקרא בין שוגג בין מזיד אין בה משום קנס ולזה אמר דאינו דטעמא דולו תהיה לאשה מודה ר\"ש דליתיה בחייבי עשה וא\"כ אין צד לחלק בין שוגג למזיד ואח\"כ כתב ועוד כלומר אפילו תימא דלא אתיא הך מלתא ככ\"ע דר\"ש בן מנסיא אפילו בחייבי עשה אמרה מ\"מ כטעמא דרבי יוחנן אתיא דלא פטר בח\"ל אלא מטעמא דאין אדם לוקה ומשלם אלמא בחייבי עשה ליתא כו' ור\"ל ואפי' תיתי דלא כרשב\"מ לית לן בה. וכפי זה ג\"כ אפשר לתרץ גם מה שהקשינו לעיל דלעיל כתב דלר\"ש אפילו בחייבי עשה הוי אינה ראויה לקיימה ולית לה קנס והשת�� כלפי שהרב הרגיש כן כאן כתב מעיקרא דמיניה וביה אפשר לומר דאתי ככ\"ע ודלר\"ש בן מנסיא נמי דוקא בח\"ל פטר וזהו כשלא נזכיר מה למעלה אף שנאמר שם טעם אחר וחזר וכתב ועוד ר\"ל ואף שנאמר כדפרישית למעלה וכו' מ\"מ אין דוחק דלא אתי כרשב\"מ דאתי כרבי יוחנן כו' ומלבד כל זה יש לתרץ בין זו לזו דאי נמי אמרינן דרשב\"מ כי אמר אשה שראויה לקיימה לא ממעט חייבי עשה כפי האמת אין להביא ראיה משם דלא מיקרו חייבי עשה שאין ראוי לקיימה דלפעמים מקרו הכי ולפעמים מקרו הכי אלא דגבי מלתיה דרשב\"מ הכרח הברייתות דקאמר שניות ולא שלישיות הוכיח דאין נכנס בה בכלל ועוד דרשב\"מ ה\"ק דכל אשה הראויה לקיימה נוהג דין קנס אבל בשאינה ראויה לקיימה איכא הכי ואיכא הכי. ומייתי ראיה מאותה הסברא דסברה בהכרח בחייבי עשה אין ראויה לקיימה דאם היתה ראויה לקיימה הרי כלל רשב\"מ דכל ראויה לקיימה יש לה קנס. למדנו מזה דלדבריהם חייבי עשה שאינה ראויה מיקרי. אבל קצת תימה לזה שא\"כ למ\"ד דבחייבי עשה חייב נמי היכי אתי למעוטי רשב\"מ מר\"ש התימני כיון דע\"כ לאו בכלהו קאמר אלא במקצתם ואף בזו יש ליישב ואין כאן מקום להאריך. ומ\"מ למדנו מפורש מן הגמרא דחייבי עשה לענין לנושאה אמעיטו מולו תהיה לאשה דכיון דבעולה היא אינו חייב לנושאה. גם מ\"ש לגבי שניות דלא ישאנה ומולו תהיה לאשה לא זז מדברי הברייתא שהברייתא אומרת פרט לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ואתה ידעת שהחלוצה לכהן הדיוט אינו אלא מד\"ס וכמ\"ש בפרק עשרה יוחסין דמאי דמפיק לה מואשה גרושה אסמכתא בעלמא היא ואפ\"ה אינו חייב לנושאה. ואפשר דממעיטו מגופיה דקרא וא\"כ מה נשתנו שניות לעריות מחלוצה תרווייהו בחדא שיאטא שייטי ותרווייהו מדרבנן ואין בזה איסור חמור מזה בחלוצה מבשניות, ע\"כ דברי הרב הנזכר ז\"ל: <br><b>והנני </b>חוזר על כל דברי הרב ז\"ל. ראשונה במה שהקשה למרן מאותה סוגיא דפרק אלו נערות (דף ל\"ו) שהקשו שניות מד\"ס כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס ואי כדברי מרן מאי פריך כיון דאימעיטו שניות מקרא דולו תהיה לאשה לענין נישואין אימעיטו נמי לענין קנס דהא ברייתא זו סוברת דקנס תלוי בנישואין. ולדידי אחרי המחילה הא לא קשיא כלל דע\"כ לא אמרינן דשניות אימעיטו מקרא דולו תהיה לאשה אלא אי דרשינן לקרא דולו תהיה דה\"ק בראויה לקיימה הכתוב מדבר ומש\"ה אמרינן דגם שניות נתמעטו משום דאינן ראויות לקיימן. אבל לשמעון התימני דדריש לקרא באשה שיש בה הויה פשיטא דשניות לא נתמעטו מן הכתוב דהא שניות תופסין בהן קידושין ואפילו ר\"ע דאית ליה דבכל איסורי ביאה אין קידושין תופסין זולת קצת פרטים באיסורי ביאה של דבריהם כזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהיו קידושין תופסין וזה פשוט. וסתמא דש\"ס הוא דס\"ל דברייתא הלזו דנקט עריות ופי' עריות הם המפורשים בפרשת אחרי מות ע\"כ שמעון התימני היא דאי לא מאי איריא עריות אפילו שאר איסורי ביאה נמי. ומהר\"ר בצלאל ז\"ל בליקוטיו דקדק בסוגיא זו דמאי קאמר מאי עריות הא בעריות ליכא קושיא ולא הול\"ל אלא מאי שניות. ותירץ דגם בעריות לא ניחא ליה משום דדחיקא ליה לאוקומי הברייתא כשמעון התימני אלא שזה הדוחק סובל אותו התלמוד אבל שניות ק\"ל ודברי רש\"י הם מוכיחים כמ\"ש וז\"ל אמאי אין להן קנס בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נער נערה הנערה אלא שניות קשיא ע\"כ הרי לך מבואר דאם היה חלות לאוקומי הך ברייתא כרשב\"מ לא הוה קשיא לן משניות. אך מדנקט עריות ע\"כ שמעון התימני היא דדריש לקרא אשה שיש בה הויה ומש\"ה נקט עריות והשתא קשיא ליה משניות דנהי דשניות משום לתא דעריות גזרו בהם מ\"מ פשיטא דלא עדיפי מחייבי לאוין ונהי דחכמים אסרו השניות פשיטא שלא הפקיעו קידושיהן כיון דמה\"ת חזיין ליה. ותירצו עריות חייבי מיתת ב\"ד שניות חייבי כריתות והם שני סוגים דהא איכא מ\"ד דאין ממזר כי אם מחייבי מיתת ב\"ד ולזה בא שמעון התימני ואמר שאחד חייבי מיתת ב\"ד או חייבי כריתות אין להן קנס משום דאין בהן הויה אבל חייבי לאוין יש להן קנס משום דיש בהן הויה ולא ס\"ל כר\"ע כדאיתא בפרק החולץ (דף מ\"ט) וכ\"ש שניות דיש להן קנס. ולאיכא דאמרי דמוקי ברייתא עריות חייבי מיתת ב\"ד וחייבי כריתות שניות ח\"ל רשב\"מ היא ונקט הברייתא שני סוגים איסורי ביאה שאין בהן קידושין ואיסורי ביאה דקידושין תופסין בהן משום דדריש לקרא באשה הראויה לקיימה ה\"ה נמי שניות דהא אינה ראויה לקיימה. וע\"כ דמאי דאמרי' בגמרא שניות חייבי לאוין לאו דוקא דהא איכא חייבי עשה ולרשב\"מ חייבי עשה אימעיטו מקנס וכדמוכח הסוגיא דר\"פ אלו נערות (דף כ\"ט) ד\"ה וחד לאתויי חייבי לאוין דמחד ריבויא מרבינן ח\"ל וחייבי עשה. ולפי זה הה\"נ דשניות מד\"ס אין להן קנס משום דאינו ראוי לקיימה. וכ\"ת השתא דמוקמינן לברייתא כרשב\"מ אימא דשניות הוי כפשוטו. הא ליתא דאי שניות הוי כפשוטו ע\"כ מדנקט עריות שמעון התימני הוא דאי לא מאי איריא עריות דנקט וכדכתיבנא אבל השתא דאמרינן דפי' שניות הוא שניות להם ניחא דהברייתא כלל כל איסורי ביאה בין אותן שאין להן הויה ובין אותם שיש בהן הויה ומיעטה אותן מהקנס משום דבעינן ראויה לקיימה וא\"כ כל איסורי ביאה שבעולם נתמעטו מן הקנס אחד ד\"ת ואחד מד\"ס. ולקמן בע\"ה נכריח מסוגיית הגמרא דלרשב\"מ באסורה מד\"ס נמי ס\"ל דאין לה קנס משום דאינה ראויה לקיימה: <br><b>עוד </b>ראיתי להרב הנזכר שכתב ואלמלא דברי מרן להרמב\"ם לא הוה קשיא כולי האי דמ\"ש ואפילו שניה לא ישאנה היינו מדרבנן שהעמידו דבריהם על ד\"ת דיש כח ביד ב\"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כו'. והנראה מדבריו הוא דס\"ל דכיון דתקנת חכמים הוא שרצו לבטל דבר מה\"ת כדי לקיים גזירתם שאסרו השניות לענין קנס העמידו הדבר כפי דין תורה ולא פטרו אותו מן הקנס דבזה ליכא סייג לדבריהם. ומש\"ה הוה קשה לסתמא דתלמודא דשניות אמאי אין להם קנס וס\"ל דגם לרשב\"מ שניות יש להם קנס ולדידי זה אינו וכמו שיתבאר לקמן. אך עכשיו אבוא לדקדק בעיקר דבריו דס\"ל שהוא גזירה דרבנן לקיים דבריהם מה יענה הרב באותה שכתב רבינו בפ\"ב מהלכות סוטה דין ט' וז\"ל אם היתה אשתו אסורה עליו כו' אפילו שניה וכו' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהיה אסורה עליו והתם ליכא שום סייג לדבריהם אם תשתה מי סוטה והמדקדק שם בדברי רבינו יראה דמדינא קאמר דאינה שותה וכמ\"ש שם בדין ח' כל איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו. הרי מבואר דמשום איסור של דבריהם אזדא לה בדיקת המים אע\"ג דמדין תורה זה האיש מנוקה הוא מעון. ואף הראב\"ד ז\"ל דפליג עליה לא פליג אלא בבא על ארוסתו בבית חמיו כמ\"ש כל זה אצלנו בארוכה אבל בבא ביאה אסורה כגון שניות ודכוותייהו מודה לרבינו דאינה שותה ולפי דברי הרב לא ידעתי למה מנעו ממנה חכמים השתייה ולפי זה אסרוה לכהן משום ספק זונה והיא לא פשעה בדבר אלא שהבעל בא ביאה אסורה מד\"ס וגזרו עליה שלא תשתה ותהיה אסורה לכהן משום ספק זונה ואין כאן לא משום גדר ולא משום סייג. ואף אליבא דר\"ש דאית ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיעט אלא אם בא עליה אחר שנסתרה אבל משום שאר איסורי ביאה לית לן בה ומשקה אותה וכמו שהארכנו בזה (*א\"ה תמצאנו פ\"ב מהלכות סוטה דין ח' יע\"ש) מ\"מ מודה הרב דאם היתה אשתו אסורה עליו דאינה שותה משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכמ\"ש בר\"פ ארוסה. ומהאי קרא נמי ממעטינן איסורין של דבריהם דהא קתני התם במתני' דחלוצה אינה שותה ומעוברת חבירו ומינקת חבירו והרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים כולן אינן שותות ולא נוטלות כתובה וכדאיתא בסוטה (דף כ\"ו) וכולם נתמעטו מדכתיב כי תשטה אשתו דבעינן ראויה לאישות ואלו כולן מה\"ת ראויות לאישות ואפ\"ה נתמעטו ואין כאן לא גדר ולא סייג ובס\"פ משוח מלחמה תנן ר\"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העבירות שבידו ואמרינן בגמרא דאפילו עבירות דרבנן חוזר וכדאמר שח בין תפלה לתפלה חוזר עליה והתם מאי סייג איכא שפטרוהו חכמים מן המלחמה. ובתוספתא פ\"ב דיבמות גרסינן אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו כו' יורשה ואין מטמא לה כו' הרי דמשום איסור של דבריהם בטלו עשה של תורה דכתיב לה יטמא והתם ליכא משום סייג דהא כבר מתה וא\"כ מה טעם מצאו חכמים לפוטרו מן המצוה כיון דדבר תורה היתה ראויה אליו ובשלמא הכא גבי אונס איכא למימר שרצו לקיים דבריהם שלא יעבור האונס על איסור של דבריהם והעמידו דבריהם אף במקום מצות עשה אבל הכא לא שייך כלל וכמבואר. וכ\"ת האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן הוא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא היא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפרק יש מותרות (דף פ\"ה) לענין כתובה דרבי חלוצה קא קשיא ליה והא חליצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדיא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא דוקא נשנית וכ\"ת הא תניא התם בתוספתא שניות מד\"ס כו' יורשה ומטמא לה הרי דלא העמידו חכמים דבריהם באיסור תורה לא קשיא משום דס\"ל לתוספתא דמאי דקי\"ל דאין הבעל מטמא לאשתו האסורה עליו הוא מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו וכמו שפירש\"י בפירוש התורה דכוונת הכתוב הוא לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. וס\"ל לתוספתא דכיון דהכתוב למדנו זה באומרו להחלו לא מיעט הכתוב אלא היכא דשייך חלול וא\"כ בכל איסורי ביאה שבתורה שייך חלול גבי כהן דאם היא מאיסורי כהונה הרי חללה ואם הוא באיסור השוה בכל הרי נעשית זונה בביאה ראשונה ושוב מתחללת בביאה שניה וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו בפי\"ח ובפי\"ט מהלכות איסורי ביאה. ושם נתבאר שכהן שבא על החלוצה חללה אבל אם בא על אחד מהשניות לא עשה אותה זונה. נמצא דמשניות לא משכחת לה חלול ומש\"ה ס\"ל להאי תוספתא דלשניות מטמא לה משום דלא שייך בהו חלל אבל חלוצה אף שאין איסורה כי אם מדרבנן כיון דשייך בהו חלול אינו מטמא לה וממעטינן לה מקרא דכתיב להחלו. ואע\"ג דמהסוגיא דר\"פ האשה רבה (דף צ') מוכח דהא דאינו מטמא לאשתו פסולה לאו ממלת להחלו הוא אלא מסתירת הכתובים י\"ל דהתוספתא סברה כפירש\"י. אי נמי אפשר דגם תלמודא דידן מודה בזה דהשתא דאית לן מהכרח הפסוק דיש אשה שאינו מטמא לה דרשינן ליה לקרא כדכתב רש\"י. וזהו שאמרו שם ואינו מטמא לאשתו פסולה ומאי איריא פסולה הול\"ל לאשתו האסורה. אלא מילתא אגב אורחיה קמ\"ל דלא מיעט הכתוב אלא היכא שהיא נפסלת ע\"י ביאה ואין כאן מקום להאריך עוד בזה. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות נדרים מאי דשקיל וטרי בסיפא דהאי תוספתא הנזכר יע\"ש): <br><b>הנה </b>נא מצינו בכמה מקומות שהחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג ולא משום גדר ובירורן של דברים הוא כמ\"ש מרן ז\"ל דכל היכא דהכתוב כתב סתם כגון הכא גבי אונס דכתיב ולו תהיה לאשה ובא למעט שאם אינו ראוי לקיימה אינה נושאה אין חילוק בזה בין אם יהיה האיסור דבר תורה או יהיה האיסור דרבנן דהכתוב הקפיד שאם אינה ראויה לקיימה שלא יקחנה וא\"כ כל שאינו ראוי לקיימה אפילו מד\"ס שפיר ממעטינן לה מקרא ולמ\"ד דהקנס תלוי בנישואין ממעיט נמי מקנס וכמו שיתבאר. וכן גבי סוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ובא הפירוש המקובל לדעת רבינו שהכתוב בא למעט שאם בא אי זו ביאה אסורה מימיו שאין המים בודקין אין חילוק בזה בין אם בא ביאה אסורה של תורה או מד\"ס דאף אם בא ביאה אסורה מד\"ס חשיב דאינו מנוקה מעון ולסברת רש\"י דאית ליה דקרא דכי תשטה אשתו ממעט אשה שאינה ראויה לאישות מהאי קרא ממעטינן כל שאינה ראויה לאישות ואפילו מד\"ס. וכן גבי מי האיש הירא דאית ליה לר\"י הגלילי שפירוש הכתוב הוא מעבירות שבידו ממעטינן מקרא אפילו עבירות דרבנן. וכן גבי טומאת כהן דמיעט הכתוב דאם איכא חלול באשתו דאינו מטמא לה ממעטינן נמי חלוצה כיון דאיכא חלול אף שהיא מדרבנן. דכיון דרחמנא אמר לא תסור כולהו ממעטינן להו מקרא. ודע שיש לדקדק דבס\"פ משוח מלחמה אמרי' דלרבי יוסי משום עבירה דרבנן לא היה חוזר דס\"ל דמי האיש הירא הוא דוקא בעבירות דאורייתא וגבי אונס וסוטה לא מצינו מחלוקת בזה אם איסורין דרבנן נתמעטו מן הכתוב או לא ובמ\"א הארכתי בזה יע\"ש. (א\"ה עיין פ\"ב מהלכות סוטה דין ח' ד\"ה ואפילו ובפ\"ז מהלכות תרומות דין א'): <br><b>עוד </b>ראיתי להרב הנזכר שכתב שדברי רבינו צדקו והביא אותה סוגיא דפרק הבא על יבמתו. וקודם כל דבר אומר שמה שהטריח עצמו לפשוט מסוגיא זו דאפילו חייבי עשה חשיבי אינה ראויה לקיימה לא ידעתי טורח זה למה. ועל מרן ג\"כ אני תמה שהוצרך להביא ראיה על זה דלדידן דקי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין מה הפרש יש בין חייבי לאוין לחייבי עשה. ובר\"פ אלו נערות לא חילקו אלא אליבא דר\"ע דאית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ודריש לקרא דולו תהיה לאשה שיש בה הויה בזה הוא שרצו לומר דיש הפרש בין חייבי לאוין לחייבי עשה. אבל לדידן דקי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דאין חילוק בין חייבי לאוין לחייבי עשה. וכן למאן דדריש לקרא דולו תהיה לאשה באשה הראויה לקיימה פשיטא דאין חילוק בין חייבי לאוין לחייבי עשה. והנה התוס' בר\"פ אלו נערות כתבו דלמ\"ד קידושין תופסין בחייבי לאוין איצטריך חד ריבויא לחייבי עשה וחייבי לאוין ואידך ריבויא לחייבי כריתות ולמ\"ד דאין קידושין תופסין איצטריך חד ריבויא לחייבי עשה ואידך ריבויא לחייבי כריתות וחייבי לאוין וכבר כתבנו דבריהם לעיל. ואדרבא היה עולה על הדעת דחייבי לאוין ישאנה וחייבי עשה לא ישאנה. שהרי בגמרא בפרק אלו נערות (דף מ') הקשו וניתי עשה ולידחי לא תעשה. וקושיא זו לא שייכא אלא בחייבי לאוין אבל בחייבי עשה לא שמענו שיבא עשה וידחה עשה. ואף להרשב\"א ז\"ל שכתב בחידושיו דגבי עשה דאיסורי ביאה כגון מצרי ואדומי כיון דלאו הבא מכלל עשה הוא קילי ואתי עשה ודחי אותם. וכן בעולה לכ\"ג דאיכא טעמא אחרינא דהוי עשה שאינו שוה בכל ומש\"ה אתי עשה ודחי אותו. מ\"מ אף לפי סברא זו לא קילי מלאו וא\"כ פשיטא דאין שום חילוק לדידן בין חייבי לאוין לחייבי עשה: <br><b>גם </b>מה שרצה להכריח הרב הנזכר מסוגיא זו דפרק הבע\"י דגם באיסורין דרבנן לא ישאנה מדקתני חלוצה והחלוצה איסורה מד\"ס. לדידי לא מכרעא ראיה זו לפי שמצינו במקומות רבים דקתני חלוצה והוי אשגרת לישן ובר\"פ אלו הן הלוקין תנן חלוצה לכהן הדיוט וכתבו התוספות שם דהוי אשגרת לישן דהא ליכא מלקות בחלוצה ובס\"פ משוח מלחמה תנן רבי יוסי אומר אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ומבואר שם בגמרא דאליבא דרבי יוסי על עבירות דרבנן לא היה חוזר מעורכי המלחמה. והר\"ן בפרק בני העיר עלה דההיא דאמרינן דרחוב יש בה קדושה הואיל ומתקבצים שם בתעניות ובמעמדות כתב דמעמדות אשגרת לישן הוא דהא במעמדות לא היו מתקבצים לרחוב דומיא דחלוצה דאיכא דוכתי דתני לה אגב גרושה ע\"כ ומרן ז\"ל בב\"י א\"ה סי' קי\"ו עלה דההיא דאמרינן בפרק יש מותרות דגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דיש להן כתובה כתב דחלוצה הוי אשגרת לישן דכיון דאיסורה דרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות יע\"ש (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהלכות שגגות דין ה' יע\"ש). הנה הוכחנו מכמה מקומות דלפעמים שונה התנא חלוצה ואין הדין כן בחליצה. וא\"כ אין להוכיח מההיא דפרק הבע\"י דבאיסורין דרבנן לא ישאנה דאפשר דמאי דתני התם חלוצה לאו דוקא וכדכתיבנא: <br><b>ולדידי </b>מה שהכריחו לרבינו ז\"ל לומר דאפילו באיסורים דרבנן לא ישאנה הוא מההיא דאמרינן בר\"פ אלו נערות מאי איכא בין שמעון התימני לרשב\"מ ותירצו ממזרת ונתינה איכא בינייהו. והדבר מבואר דלדעת רבינו איסור הנתינה הוא מדרבנן וכמ\"ש בהלכות איסורי ביאה ואפ\"ה אמרינן דלר\"ש בן מנסיא דדריש לקרא דולו תהיה לאשה בראויה לקיימה אימעיטא הנתינה משום דאינה ראויה לקיימה ושמעינן נמי מינה דכי היכי דאימעיטא מנישואין אימעיטא נמי מקנס לדידיה דס\"ל דקנס תלוי בנישואין דהא התם בקנס קא מיירי שמעון התימני ור\"ש בן מנסיא ואמרינן דלרשב\"מ האונס את הנתינה פטור מקנס משום דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה ולדידי ראיה זו היא ראיה שאין עליה תשובה לדעת הסוברים דאיסור הנתינה הוא מד\"ס. וכ\"ת א\"כ מה הקשו בגמרא לר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ונדחקו בזה הרבה ולא מצאו אלא בעולה לכ\"ג. ומאי דוחקיה אימא דאיכא בינייהו נתינה דהא פשיטא דאף ר\"ע מודה דקידושין תופסין באיסורי ביאה דרבנן. הא לא קשיא כלל משום דהתם בקרא פליגי דשמעון התימני אמר דקרא דולו תהיה לאשה אתא למעט אשה שאין לו בה הויה ורשב\"מ קאמר דאתא למעט אשה שאינה ראויה לקיימה אלמא בכוונת הכתוב פליגי ואיכא נפקותא דבר תורה בינייהו. ולעולם דלקושטא דמלתא דאמרינן דאיכא בינייהו בעולה לכ\"ג איכא בינייהו נמי איסורי ביאה דרבנן כי היכי דלפי הס\"ד דממזרת איכא בינייהו אמרו נתינה נמי איכא בינייהו. ה\"נ לפי המסקנא דאין שום חילוק בדבר וכמבואר וכ\"ת הרי התוס' במתני' דר\"פ אלו נערות הקשו לרש\"י שפי' דאיסור הנתינה הוא מד\"ס מסוגיא זו דקאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו אלמא דס\"ל דאיסורי ביאה מד\"ס חשיבי ראויה לקיימה. הא לא קשיא כלל ואדרבה מדברי התוספות הללו יש להוכיח ככל אשר כתבנו דהתוס' מודים דאיסורי ביאה מד\"ס לא חשיבי ראויה לקיימה ומימעטו מקרא שהרי כשהקשו לרש\"י כתבו והתם בקראי פליגי כו' אלמא דמצד הדין ליכא קושיא לרש\"י. אך מה שהוקשה להם הוא דמשמע דבקרא פליגי ולרשב\"מ מיעט הכתוב הנתינה ולשמעון התימני לא נתמעטה הנתינה. ולרש\"י לא קשיא ליה מהך דאי לא הוה קאמר תלמודא כי אם איכא בינייהו נתינה פשיטא דהוה קשה לרש\"י טובא דה\"ק תלמודא דלר\"ש בן מנסיא מיעט הכתוב הנתינה כיון דאיסורה מדרבנן אבל כיון דאמרינן איכא בינייהו ממזרת קאמר נמי דלקושטא דמלתא איכא בינייהו נמי נתינה דלשמעון התימני יש לה קנס משום דיש לו בה הויה ולרשב\"מ אין לה קנס משום דאינה ראויה לקיימה: <br><b>וראיתי </b>בליקוטי מהר\"ר בצלאל עלה דההיא דאמרינן בפרק אלו נערות אלא שניות כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס כו'. שהקשה מסוגיא זו דאמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו דאלמא אף איסורי ביאה מד\"ס אין להם קנס. ונדחק הרבה בזה וחילק בין איסור השניות שהם משום גדר וסייג לעריות ובין איסור הנתינה אף שכולם אין איסורם אלא מד\"ס. ולא מצאתי לא טעם ולא ריח בחילוק זה. ועיקר הקושיא שהקשה אחר המחילה לא דקדק יפה שמה שהקשו אלא שניות כו' הוא משום דהוה ס\"ד דאותה ברייתא דקתני עריות ושניות לעריות אין להם קנס שמעון התימני היא וכמו שכתבנו בתחילת דברינו ולשמעון התימני דדריש אשה שיש לו בה הויה פשיטא דשניות יש לו בהן הויה ויש להן קנס ומאי דאמרינן דנתינה אין לה קנס הוא אליבא דרשב\"מ וזה פשוט: <br><b>והנני </b>יוצא לידון בדבר חדש שכפי הנראה מדברי מרן ז\"ל הוא דלשמעון התימני דדריש לקרא דולו תהיה לאשה באשה שיש לו בה הויה נפקא מינה דכל אשה שיש לו בה הויה אף שאינה ראויה לקיימה הרי זה נושאה וכן נראה ממרוצת דברי החכם השלם הנזכר והנה לדבריהם שמעון התימני דפליג עליה דר\"ע וסבירא ליה דדוקא חייבי כריתות אין קידושין תופסין בהם אבל שאר איסורי ביאה קידושין תופסין בהם וכדאיתא בס\"פ החולץ. נמצא שהאונס אחת מאיסורי ביאה זולת חייבי כריתות ה\"ז נושאה. ולבבי לא כן יחשוב דאם איתא להאי מילתא לא אשתמיט בשום דוכתא לאשמועינן חדוש גדול כזה דלשמעון התימני הכתוב מתיר אסורי\"ם גבי אונס. והנראה אצלי דלכ\"ע כל שהיא אסורה אצלו אינו נושאה ולאו מיתורא דקרא דלהא לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי שישא אשה האסורה לו אי משום דאתי עשה ודחי לא תעשה הא אמרינן בפרק אלו נערות דשאני עשה זה דאילו אמרה לא בעינא ליה לא כייפינן לה ופירשו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל בחידושיהם דעשה זה כיון דתלוי בדעתה קיל ולא דחי שום איסור דלא מצינו דעשה דחי אלא עשה דאלים דאינו תלוי בדעת שום אדם אלא בהורמנא דמלכא אבל זה דתלוי בדעתה קיל ולא דחי שום איסור. אלא דס\"ל לר\"ש בן מנסיא ולשמעון התימני דקרא דולו תהיה אתא לקנס. דלר\"ש בן מנסיא אתא לומר דכל שאינו נושאה אינו משלם קנס ולשמעון התימני דוקא אשה שאין לו בה הויה אינו משלם קנס אבל כל שיש לו בה הויה אף שאינו נושאה משלם קנס. הכלל העולה דלענין נישואין בטלה מחלוקת דלדברי הכל כל שאסורה לו ואפילו מד\"ס אינו נושאה וכדכתיבנא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה גרושתו קודם שיחזירנה כו' ה\"ז לוקה.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ח מהלכות פסולי המוקדשין דין ט' ועיין מ\"ש פי\"ו מהלכות סנהדרין דין ד'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נתפתתה אין לה קנס.</b> (א\"ה כתב מרן זה פשוט כו' ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ\"ב מהלכות אלו דין י\"ג יע\"ש. ובעיקר הדין דשוטה וחרשת אין להן קנס עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות אישות דין ח' ד\"ה ולענין קנס דעת הרז\"ה כו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס כו'.</b> הנה מרן ז\"ל הביא על זה סוגיא דעריות ושניות לעריות ומאי דאתמר עלה בגמרא. וראיתי להחכם השלם הנזכר שתמה על דברי מרן ז\"ל ובזה הדין עמו ובאמת שדברי מרן מתמיהין הם וזה לי ימים שתמהתי עליהם דאין שום שייכות כלל ועיקר לדברי רבינו עם אותה הסוגיא דהתם קיימינן אליבא דר\"ש בן מנסיא ושמעון התימני דס\"ל דקנס תלוי בנישואין אלא דמר לא מיעט אלא אשה שאין לו בה הויה ומר מיעט אף אשה שיש לו בה הויה כל שאינה ראויה לקיימה ולדידן אפילו אשה שאין לו בה הויה כגון חייבי כריתות משלם קנס ולא אמרינן דאינו משלם קנס אלא היכא דהתרו בו דכיון דחייבי מלקות קי\"ל דאין אדם לוקה ומשלם וכסברת רבי יוחנן. ולפי זה פשיטא דחייבי עשה ואיסורי ביאה מד\"ס כיון דליכא מלקות פשיטא דמשלם קנס. גם מה שנראה מדברי מרן דס\"ל דלרשב\"מ חייבי עשה משלם קנס תמהני איך יצאו דברים האלו מפה קדוש דכיון דאיהו דריש ליה לקרא באשה הראויה לקיימה איך יעלה על הדעת דחייבי עשה דישלם קנס והלא אינה ראויה לקיימה. ומלבד דהדברים מצד עצמן הם פשוטים הסוגיא דפרק אלו נערות דקאמר דאיכא בין שמעון התימני לר\"ש בן מנסיא חייבי עשה מוכחת בהדיא דלר\"ש בן מנסיא חייבי עשה אינו משלם קנס. וגם ראיתי את הלחץ אשר נלחץ החכם השלם הנזכר ליישב דברי מרן ז\"ל ולא נכנסו דבריו באזני. ולבי אומר לי שאין אלו דברי מרן אלא דברי איזה תלמיד הם וחס ליה למרן המלמדנו להועיל שיכתוב דברים כאלו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באו עליה שנים אחד כדרכה כו'.</b> כתב הריטב\"א בחידושיו לקידושין עלה דההיא דאמרינן א\"ר זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי ששאלו חכמי צרפת ז\"ל לגבי אונס דקי\"ל דשותה בעציצו הי מינייהו כופין לשתות בעציצו ויש שהשיבו שהראשון שותה בעציצו כיון שהוא נתחייב לשתות בתחילה ומורי נר\"ו בשם רבו אמר שאין שאלה זו כלום דקי\"ל התם בפרק נערה דבדידה תלה רחמנא ואי איהי לא בעיא ליה הרשות בידה וכיון שכן הכא שהם עשרה הרשות בידה שלא לרצות באחד מהם או לומר לזה אני רוצה ולזה איני רוצה ושפתים ישק משיב דברים נכוחים ע\"כ. וכ\"כ הר\"ן ס\"פ אלו נערות והביא דברי הירושלמי דקאמר ביררה אחד מהם נפטרו כולם מלא תעשה אמרה אי אפשי בוררת וחוזרת ובוררת יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה לו אנסת אותי כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ב' יע\"ש): <b>ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה.</b> בהשגות כתוב אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע כו' ואם מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כו' וכתב על זה מרן ז\"ל איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בשת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער. גם אני תמיה ואיני יודע איך כתב מוהריק\"א כן שהרי כל שבשתה ופגמה לעצמה אם פתה אותה פטור מכלום שהרי מדעתה עבד ומחלה ודוקא במה שזיכתה תורה לאב לא מצי מחלה אבל בשלה אין לה עליו כלום ולכך לא מיתוקמא ליה להראב\"ד לאוקומי דברי רבינו ביתומה שהיא תובעת לעצמה ובעל דברים הוי לענין מודה מקצת שהרי לא הודה לה כלל. ומוהריק\"א עצמו כתב לעיל בפ\"א על מ\"ש רבינו ואם נתפתתה אין לה קנס כתב עליו זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתרצית ונתפתתה הרי כבר מחלה. ואפשר לומר דסובר הרב דקטנה שנתפתית לא מחלה דקטן לאו בר מחילה הוא ודוקא גבי נערה דחשיבא גדולה הוא דאמרינן דאם הוא שלה וכגון שנתארסה ונתגרשה וכיוצא בזה הוא דמחלה ומפני שהראב\"ד סתם דבריו ואי מיירי ביתומה דמשמע בין בקטנה בין בגדולה כתב עליו כן. אלא שלשון הרב סתום לפי זה כי לא פורש. וגם לענין דינא גבי פיתוי קטנה במקום שהוא שלה צריכים אנו למודעי. (*א\"ה עיין תוספת כתובות דף מ\"ב ע\"א ד\"ה לאביה נמי פשיטא דמוכח מדבריהם דאפילו במקום שהוא שלה אינה בת מחילה ע\"ש ודו\"ק ולענין קושית המ\"ל נלע\"ד כוונת הכ\"מ דנוכל לומר דמיירי ביתומה בשעת תביעה ובשעת פיתוי היה לה אב ואותה שעה לא מצי מחלה וכשמת האב תובעת לעצמה מיהו לפי מה שפירש המ\"ל כוונת הראב\"ד בהלכה ט\"ו ע\"ש מצינן למימר דהראב\"ד לשיטתו דפליג שם גם ע\"ז אבל הכ\"מ שלא פי' שם כוונת הראב\"ד כהגאון בעל מ\"ל ע\"ש א\"כ מקשה כאן שפיר דנוכל לפרש ביתומה בשעת תביעה ובשעת פיתוי היה לה אב ושפיר הוה מודה במקצת כנ\"ל ברור כוונת הכ\"מ ע\"כ): (*א\"ה עיין בכ\"מ שכתב בשם הראב\"ד דצער לעצמה וכ\"כ הטור. ועיין בפרק אלו נערות (דף ל\"ט:) דאמרינן משל דמפותה למה\"ד לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר ופריך שלי דאבוה נינהו ופירש\"י דאבוה הוא דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה משמע מדבריו דמבנעוריה בית אביה יליף לה וק\"ל דהא דחינן ילפותא זו שם (דף מ':) וכיוצא בזה הקשו התוס' על רש\"י בפרק החובל (דף פ\"ז.) ד\"ה כיון. ולפי המסקנא טעמא משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ\"כ הראב\"ד פ\"ד מהלכות חובל ומזיק דין י\"ד. ומ\"מ מסוגיא זו קשיא להראב\"ד ודוק. ומה שהקשה עליו מרן ממתני' דקתני והצער בתפוסה אין זה הכרח כ\"כ דקאי לאביה כפירש\"י ויכול הראב\"ד לפרש דקאי לדידה ויש פנים לזה מדפריך עלה בגמרא מאי קמ\"ל תנינא המפתה כו' ואמאי לא משני צער בתפוסה איצטריכא ליה דלאביה דלא הוה ילפינן לה ממפותה אלא ודאי מקום יש לומר דפשיטא ליה להש\"ס דמתניתין דקתני והצער בתפוסה היינו לדידה): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם אין לה אב הרי הן של עצמה.</b> פי' דוקא באונס אבל מפותה אין לה כלום שכבר מחלה דע\"כ אין לה אב שכתב רבינו היינו כשנתפתתה דאם בשעה תביעה קאמר היינו בבא דבסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>מפותה או אנוסה וכו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל הג' במפותה וכו'. וכתב על זה מרן ז\"ל ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא וכו'. ונראה שכוונת הראב\"ד ז\"ל להשיג על רבינו הוא לפי שהוא סובר כדעת הר\"ן שכתב עלה דמתני' דעמדה בדין כו' דדוקא גבי קנס הוא דאמרינן דזכה האב דוקא בשעת העמדה בדין ואם מת או בגרה לעצמה אבל בשת ופגם ממון גמור הוא ולעולם הרי הוא של אב בין עמדה בין לא עמדה ואם מת האב הרי הן של אחים הלכך כתב השלשה במפותה למה שלה תינח קנס אבל בשת ופגם למה הוא שלה של אחים הוא. אלא דקשיא לי אם זאת היא כוונת השגתו למה תלה הדבר במפותה דבאנוסה נמי שייך גבה בשת ופגם. ומתוך זה נראה לפרש באופן אחר וזה שכתב הר\"ן ז\"ל במתניתין דאיכא מ\"ד דלא אמרינן דאם מת האב הרי היא לעצמה אלא באנוסה אבל במפותה לא פי' דכיון דמפותה ודאי מחלה אלא דבמה שזיכתה התורה לאב לא מציא איהי למחול ממון אביה שהרי היא ברשותו וכל שלא עמדה בדין בחיי אביה איגלאי מילתא דממון דידה הוא והרי מחלה בשלה וזהו נמי דעת הראב\"ד דכתב השלשה במפותה למה שלה וכי יורשת אביה היא שנאמר דזכתה בממון אביה עכשיו והלא מעולם לא זכה אביה ואיגלאי מלתא דשלה הוא והרי מחלה דמדעתה עבדה וזה מדוקדק בדבריו יותר מהראשון ודוק. ונפלאתי על מהריק\"א שלא השגיח בדבריו בעין יפה וכתב עליו שנעלם ממנו משנה ערו��ה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והמכין בתו לכך וכו'.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו דרך מצותיך ח\"ב דף ס\"ד): לפיכך אמרו חכמים. *(א\"ה עיין לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ג' מ\"ש הרב המחבר ז\"ל): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והמוציא שם רע על הקטנה כו' נערה מלא דבר הכתוב.</b> (*א\"ה עיין מה שהקשה מרן בכ\"מ דלמה תפס רבינו דברי ר\"ל כהוייתם ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין. והנה אהא דפריך בגמרא טעמא דכתיב נערה הא לאו הכי וכו' כתבו התוס' דהוקשה לר\"י דמה בכך אם קרא איירי בבת עונשין כו'. ובסוף דבריהם כתבו וז\"ל אבל אין לומר דמסתבר ליה דדוקא בבת עונשין מיחייב משום שבא להורגה דבפ\"ק דסנהדרין כו' משמע דלאו משום דקא גרים לה קטלא מיחייב ע\"כ. וקשיא לי דאמאי הוצרכו התוס' לדחות תירוץ זה ממשמעות סוגיא דסנהדרין והלא דבר זה לימוד ערוך הוא בידינו בפ\"ג דערכין (דף ט\"ו) ואהא דתנן התם נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה דפריך בגמרא ממאי דילמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר כו' אמר רבא אמר קרא כי הוציא ש\"ר על ש\"ר שהוציא ע\"כ. איברא כי לא על התוס' בלבד תלונותי דגם לרב אדא בר אהבה תקשה דלפי המסקנא משמע דטעמא דמוציא ש\"ר פטור משום דאינה בת עונשין כמ\"ש רש\"י בגמרא (דף ע\"ד:) ולפום סוגיא דערכין דחיוב הקנס הוא על מה שהוציא ש\"ר מה לי קטנה מה לי גדולה והיל\"ל דטעמא משום דנערה מלא דיבר הכתוב לאפוקי קטנה דאי לאו נערה מלא הו\"א דאף קטנה במשמע מדכתיב כי הוציא ש\"ר על ש\"ר שהוציא דהאומר בפיו חמור מן העושה מעשה. ומתוך כך נלע\"ד דתפס הרמב\"ם סוגיא דערכין לעיקר מש\"ה הוצרך לומר דטעמא משום דכתיב נערה מלא ודוק): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קידש נערה וגירשה כו'.</b> בפרק נערה (דף מו) בעי רב אשי הוציא שם רע על נישואין [הראשונים] מהו על נישואי אחיו מהו פשוט מיהא חדא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ובעיא קמייתא דלא איפשיטא פסקה רבינו לקולא כ\"כ מרן ז\"ל. ועדיין הדבר קשה אצלי ממה שסיים רבינו וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש דס\"ל דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל לשלחה אלא היכא דחייב קנס ומלקות אך היכא דליכא חיוב קנס ומלקות אם רצה לגרש יגרש. ולפי זה היכא דהוי ספיקא דדינא כגון הוציא שם רע על נישואין הראשונים נהי דמילקא לא לקי מספק דהא מלקות במקום מיתה עומדת וכי היכי דאינו נהרג על הספק הכי נמי אינו לוקה וכן קנס אינו משלם דספיקא דממונא לקולא. אבל לגרש איך יכול לגרשה והלא ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דאזלינן לחומרא וצ\"ע:        סליקו הלכות נערה בתולה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nashim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Virgin Maiden",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנבעלת בשדה וכו'.</b> נראה בעיני דלא אמר רבינו ז\"ל חזקה זו אלא לומר דאם ראוה עדים מרחוק ולא ידעו אם באונס אם ברצון דבעיר אינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא בעל כרחו ובשדה נאמנת ודנין בה כדין אנוסה. אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה משביעין אותו על טענתה כדי לפטור עצמו מן הצער ולא אמרינן כיון שלפי דבריה נבעלה בעיר ע\"כ מפותה היתה מהאי חזקה דכל הנבעלת בעיר שכתב רבינו דאטו לא סגי בלאו הכי הא אפשר דבעיר נמי נאנסה. ולא תועיל חזקה זו אלא שלא להאמינה ליטול ממנו. ותדע שכן הוא שהרי כתב רבינו לקמן בפ\"ב וז\"ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי אותך נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם. ואי איתא נשאל אותה אם טענתה שנבעלה בעיר אין טענתה שאמרה אנסת אותי כלום כיון דחזקה דכל הנבעלת בעיר דנין אותה כדין מפותה. ודוחק לומר דמיירי שהיא טוענת אנסת אותי בשדה והוא אומר פתיתי אותך בעיר דהיה לו לפרש. א\"ו לענין שבועה בין בעיר בין בשדה משביעין לו שבועת היסת וה\"ה למודה מקצת. והוצרכתי להאריך בזה לפי שראיתי למהרח\"ש בתשובה סי' י\"ו שכתב דבעיר כיון דחזקה מפותה היא אינה יכולה נמי להשביעו אם טענה אנוסה הייתי הפך ממה שכתבתי ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>המפותה שלא רצתה להנשא וכו'.</b> דין זה פשוט בפרק אלו נערות (דף ל\"ט) והמפתה לכשיוציא ואמרינן בגמרא דפירושו הוא לכשלא יכנוס. ופירש\"י במתניתין דאם כנסה אינו נותן קנס דכתיב מהור ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול אבל גבי אונס כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה ע\"כ. ונסתפקתי היכא דפיתה אשה האסורה לו ועבר וכנסה אם תועיל לו כניסתו זו ליפטר מהקנס, או דילמא כיון דכופין אותו להוציא לא מיפטר מהקנס. ובפרט אם היא מאותן האסורות שאין להן כתובה כגון שניות אם תועיל הכניסה ליפטר מהקנס. ומיהו צד זה נראה דלא ניתן להסתפק שהרי מה שאינו נותן קנס כשכונס המפתה אינו משום דיש לה כתובה דהא מקרא ילפינן לה וכמו שכתבנו בשם רש\"י וכן פירש רבינו לקמן בפ\"ב דין ז' יע\"ש. שוב ראיתי הדבר מבואר בפרק הבא על יבמתו (דף נ\"ט) ת\"ר אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אמר רב הונא אמר רב ומוציא בגט ואלא הא דקתני אם נשא נשוי א\"ר אחא בר יעקב שאין משלם קנס במפותה ע\"כ. ופירש\"י שאם מפותה היא אהנו ליה נישואין למיפטריה מקנסא ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה שהרי פסק לקמן בפי\"ז מהלכות איסורי ביאה דין ט' כרב אע\"ג דאסיקו ליה בקשיא וא\"כ ע\"כ דתנא דברייתא דקתני ואם נשא נשוי לא אתא לאשמועינן אלא דין זה דמהני ליה נישואין אלו למיפטריה מקנסא. ודע דאין חילוק בין איסור זה דבעולה לכ\"ג לשאר איסורין דה\"ה נמי אם עבר ולקח אחת מחייבי לאוין מהני ליה מה שנשא למיפטריה מקנסא. ומאי דנקט הך דינא בבעולה לכ\"ג נ\"ל משום דבעי למינקט אליבא דכ\"ע. והכוונה דאין ספק אצלי דהא דאמרינן דמהני ליה כניסה הוא דוקא באותן שקידושין תופסין בהם וטעמא שהרי קיים מהר ימהרנה לו. אבל באותן שאין קידושין תופסין בהן פשיטא דאותה כניסה לא מהניא מידי שהרי הוא כמי שלא כנס וזה פשוט. ולפי זה לר\"ע דאית ליה דאין קידושין תופסין לא בחייבי לאוין ולא בחייבי עש�� זולתי בעולה לכ\"ג וכדאיתא בפרק האומר (דף ס\"ח) דלא מיתוקם קרא דכי תהיין לאיש שתי נשים אליבא דר\"ע כי אם בבעולה לכ\"ג והכי איתא בר\"פ אלו נערות (דף ל') . א\"כ לפי זה האי דינא דאינו משלם קנס במפותה לא משכחת לה אליבא דר\"ע אלא בבעולה לכ\"ג. ואפשר דהך תנא ר\"ע הוא. וא\"נ תנא אחרינא הוא נקיט למלתיה אליבא דכ\"ע. וא\"ת והא אמרינן התם בפרק האומר אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר ופשיטא דקידושין תופסין במחזיר סוטה וא\"כ משכחת לדין זה דאינו משלם קנס במי שזינתה אשתו מן האירוסין שנבעלה שלא כדרכה וגירשה וחזר ופיתה אותה דאם נשאה אהני ליה נישואין למיפטריה מקנסא. וכ\"ת תיקשי לסוגיית הגמרא דלא אשכח פתרי לאוקומי לקרא דכי תהיין לאיש שתי נשים אליבא דר\"ע כי אם בבעולה לכ\"ג וא\"כ אמאי לא אוקמה במחזיר סוטתו. וראיתי להתוספות ס\"פ החולץ (דף מ\"ט) ד\"ה סוטה שהקשו קושיא זו ותירצו וז\"ל וי\"ל דלא בעי לאוקומה בסוטה משום דשנואה משמע שתהיה שנואה בתחילת נישואין ע\"כ. הן אמת שדברי התוס' הללו לדעתי תמוהים הם שאם היתה הקושיא דלוקמה לקרא אליבא דר\"ע במי שזנתה אשתו תחתיו ולא גירשה הוה ניחא תירוצם שזו לא היתה שנואה בתחלת נישואיה. אבל אם הקושיא היא ממחזיר סוטתו לאחר שגירשה שכבר הכריחו התוס' שאף זו לר\"ע לא תפסי בה קידושין וא\"כ הרי זו שנואה היא בתחלת נישואיה וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר. (*א\"ה תמצאנו לקמן בפי\"ט מהלכות איסורי ביאה דין ה' יע\"ש) ועיין במהרימ\"ט בחידושיו לקידושין. ומ\"מ למדנו שהתוס' כבר נרגשו מזה ותירצו ואין תירוצם עולה לדידן וכמבואר. ולדידי היה נראה דכל שזינתה תחת בעלה שוב אין לה קנס משום דאמרינן בפרק אלו נערות דהיוצאת משום שם רע אין לה קנס ולא פיתוי וטעמא דהך מילתא לדעת רש\"י הוא לפי שאינה בחזקת בתולה כיון שהיתה חוזרת אחר זנות דהא שכיחי פרוצים. ורבינו ז\"ל לקמן ספ\"ב מהלכות אלו כתב דטעמא הוא לפי שהיא בחזקת שהפקירה עצמה לזה ברצונה ולא חייבה תורה קנס אלא לאונס ולמפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך הרי זו קדשה ואין בה קנס. וכפי שני הטעמים הללו נ\"ל דכל אשה שזינתה תחת בעלה שוב אין לה קנס אי משום דהיא בחזקת בעולה ואי משום דאמרינן היא הכינה עצמה לכך. ואע\"ג דאנו רואים שזה בא עליה באונס מ\"מ כיון שיצאה עליה ש\"ר אמרינן אלו לא הקדים זה ואנסה היתה היא שוכרתו. וע\"כ מוכרחים אנו לומר טעם זה לדעת רבינו ז\"ל דאף שאנו רואים שאונסים אותה מ\"מ אנו תולין שהיא היתה שוכרתו. וא\"ת איך יתכן דמשום שנבעלה שוב אין לה קנס והא בר\"פ אלו נערות (דף ל') אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ\"ג ופירש\"י שנבעלה מקודם שלא כדרכה. הרי דאף שנבעלה מקודם יש לה קנס. י\"ל דמיירי שנבעלה מקודם באונס וכל באונס לא יצתה מחזקתה. וכ\"ת אי באונס מה הוקשה לו לרש\"י וא\"ת יש כאן לאו דזונה אימא דר\"א לא אמר דפנוי הבא על הפנויה דעשאה זונה אלא ברצון. הא ליתא והרואה יראה לקמן (*א\"ה יתבאר בפי\"ח מהלכות איסורי ביאה דין ב') איך עמדנו על חקירה זו והכרחנו איך לר\"א אפילו באונס הויא זונה. ואף אם נאמר דמיירי ברצון נראה לחלק ולומר דשאני יוצאה משום ש\"ר דמיירי דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא וכדאיתא בגמרא וכיון שהופקרה כ\"כ שתבעה לשנים והיא תבעה אותם אשר שלא כדת הנשים להיות תובעות בפה מש\"ה הפסידה חזקתה לגמרי. אבל ההיא דבעולה לכ\"ג מיירי שפיתה אותה אחד ומש\"ה לא הפסידה חזקתה ויש לה קנס. ומ\"מ נ\"ל דזה דוקא בפנויה אבל אשת איש שזינתה ברצון כבר אבדה חזקתה והרי היא בחזקת זונה גמורה שמכינה עצמה לכל: <br><b>ובזה </b>ניחא לי שהתוספות בר\"פ אלו נערות (דף כ\"ט) ד\"ה ועל הכותית הוקשה להם אמאי לא תני אלמנה לכ\"ג וכן מצרי ואדומי ומחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה וכו' וקשה דאמאי לא הוקשה להם דאמאי לא תני מחזיר סוטתו אלא דלפי מ\"ש ניחא. אך ראיתי בליקוטי מהר\"ר בצלאל שכתב וז\"ל והקשה מהרש\"ם ז\"ל אמאי לא קתני אשה תחת בעלה דאסירא לבעל ולבועל ובא עליה הבעל לאחר מכאן ותירץ דפלוגתא היא ביבמות אם הוא איסור לאו או לא ולא רצה לשנות פלוגתא ואע\"פ שרבנן שם מרבים אותו מלא יוכל בעלה הראשון מ\"מ יש תנא אחר שם שחולק ע\"כ. והנראה דמהרש\"ם לא הוקשה לו אלא אם היינו אומרים דסוטה היא בלאו משום דס\"ל דמתניתין לא קתני אלא חייבי לאוין. וכותית דקתני הוא משום דקסבר גירי אריות הם ואיכא לאו דלא תתחתן וכמו שפירש\"י ולא קשיא ליה כלל ממצרי ואדומי. ולא הוקשה לו אלא מסוטה. ואע\"ג דלכ\"ע איכא עשה דונטמאה דבזה לא מצינו מחלוקת. מ\"מ מתניתין לא קתני אלא חייבי לאוין. אך התוספות מחמת שפירשו דכותית דמתניתין הוי כמ\"ד גירי אמת הם ואיסורה הוא דבר קל הוקשה להם ממצרי ואדומי. ומ\"מ נ\"ל דאין צורך לזה דלדעתי אשה המזנה תחת בעלה שוב אין לה קנס: <br><b>ודע </b>שראיתי בנימוקי החכם השלם עמית בתורה כמה\"ר אהרן ששון ז\"ל בקונטרס הן ישלח (דף כ\"א.) שהקשה קושיא זו דמהרש\"ם. ותירץ דאי הוה קאמר סוטה איכא בינייהו אכתי הוה מקשה הא ניחא אי ס\"ל כר\"ע דקאמר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וכתרי לישני אלא אי סבר כר\"י הגלילי דדריש אשר לא אורשה הא אורשה אין לה קנס א\"כ למאי איצטריך למעוטי מאשה הראויה לקיימה תיפוק ליה דבלאו הכי לית לה קנס כיון שנתארסה ונתגרשה ור\"ש התימני אפשר דלא פליג בהכי דמקרא אחרינא ממעט ועוד האריך הרב ז\"ל בזה יע\"ש ואנן כתבינן מאי דסבירא לן: <br><b>עוד </b>נ\"ל דהא דלא נקט בברייתא הא דואם נשא נשוי בסוטה גמורה משום דכיון דע\"כ נתגרשה מן [האירוסין] דאי לר\"י הגלילי אין לה קנס וכדאיתא בפרק אלו נערות (דף ל\"ח) ואי לר\"ע כיון דקנסה לעצמה מפותה אין לה קנס דהא אחילתיה וכדאמרינן התם (דף ל\"ב ודף מ') וזה פשוט. ומלבד כל זה ליכא קושיא כלל משום דבעי למינקט בסיפא פלוגתא דראב\"י וחכמים אם יש חלל מחייבי עשה או לא נקט נמי רישא בהכי. אבל הדין דין אמת דכל היכא דקידושין תופסין אם עבר וכנסה אהנו מעשיו ונפטר מהקנס: <br><b>ואני </b>מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותנו צריכה גט מספק דלא ידעינן אם קידושין תופסין בה או לא. וא\"ת דאין קידושין תופסין פשיטא דלא אהנו מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא\"כ כיון דפשיטא דהיה חייב בודאי בקנס וספק אם בכניסה זו נפטר הוי כברי בחיובא וספק בחזרה דקי\"ל דחייב. ומ\"מ דעתי נוטה דפטור ואין כאן מקום להאריך. ודע שמדברי התוס' שם ד\"ה שאינו יש להוכיח דאפי' שכנס אשה שאין לה כתובה נפטר מהקנס שכתבו וז\"ל ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן ולהכי נקט פלוגתא דראב\"י כו'. וכוונתם היא דכיון שהיא מדרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות וכבר עמדנו בדברי התוספות הללו. (א\"ה יתבאר לקמן בפירקין ובפי\"ח מהלכות איסורי ביאה דין ב' יע\"ש) ומ\"מ למדנו דבכל גווני אהנו מעשיו ומיפטר מקנסא: <b>ואם רצה וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות.</b> כעת לא מצאתי מקום לדין זה דלמה זה יכתוב לה כתובה כשאר הבתולות דהא בעולה היא ובעולה כתובתה מנה ואפילו מ��כת עץ כתובתה מנה וכמ\"ש רבינו לעיל בפי\"א מהלכות אישות דין ג' וכ\"ש בעולה. שוב ראיתי להטא\"ה סימן קע\"ז סי\"א שכתב ג\"כ כדברי רבינו וז\"ל כנס המפתה אינו נותן חמשים כסף אלא נותן לאביה בשת ופגם וכותב לה כתובה כשאר הבתולות ע\"כ. ומרן ז\"ל לא גילה לנו מהיכן למדו רבינו והטור דין זה. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז\"ל בפרק הבא על יבמתו (דף ס') עלה דההיא דאמרינן שאין משלם קנס במפותה שהקשו וז\"ל וא\"ת כיון דבעיא גט ואית לה כתובה כמו אלמנה לכ\"ג דיש לה כתובה אע\"ג דאסורה מה\"ת וא\"כ מאי נ\"מ דאינו משלם קנס הרי יש לה כתובה ומה לי כתובה ומה לי קנס ותירצו דנ\"מ אם מחלה הכתובה א\"נ דאינו משלם מן העידית כדין קנס כו' ועוד דכתובת בעולה דרבנן ע\"כ. ונראה דהתוס' לא פסיקא להו מילתא אם זו שהיא בעולת עצמו אם דינה כבתולה דכתובתה מאתים. דאי לא אמאי נדחקו לומר דנ\"מ למחלה תיפוק ליה דאי משום כתובה אין לה אלא מנה. שוב ראיתי דע\"כ דברי התוס' הללו צריכין ביאור שכתבו ועוד דכתובת בעולה דרבנן. דאף דנימא דכתובתה היא מה\"ת מ\"מ כיון שאין לה אלא מנה הא נ\"מ טובא במה שאינו משלם קנס וראיתי להרב הנמוקי ז\"ל שהקשה קושיא זו של התוס' וז\"ל וא\"ת מאי אהני ליה הא צריך למכתב לה כתובה כיון שנשאה י\"ל דחמשים כסף הוו מאה דינרים דהיינו חמשים שקלים והשקלים האמורים בתורה סלעים הם דכל שקל האמור בתורה כפול היה וכתובת אנוסה ומפותה אינה אלא מנה דהא בעולה היא ועוד דאותו מנה אינו אלא מנה מדינה דהיינו שמינית שבמנה של תורה דהיינו י\"ב דינרים וחצי כ\"כ רבינו יהונתן ז\"ל ע\"כ: <br><b>והנראה </b>דהתוס' ס\"ל דחמשים כסף הוו מאה דינרים דהיינו כתובת אלמנה. ולא ס\"ל דשקל האמור בתורה כפול היה. ולעולם דס\"ל דכתובתה של מפותה אינו אלא מנה אלא דאפ\"ה הוקשה להם דהן לו יהי דכתובתה מנה מ\"מ הרי עולה כמו חמשים כסף וכיון דצריך ליתן גט ולפרוע כתובתה הרי משלם קנס דהיינו חמשים כסף. ותירצו דנ\"מ להיכא דמחלה כתובתה וכו' ועוד דכתובת בעולה דרבנן. כלומר דכיון דהויא דרבנן הוי כסף מדינה וכדאיתא בפ\"ק דקידושין (דף י\"א) שעולה לחשבון שמינית שבמנה של תורה וכוונו בזה לתירוץ השני שכתב הרב הנמוקי. ולעולם דהתוס' הוה סבירא להו דכתובתה של זו אינה אלא מנה כשאר כל הבעולות. ודע דמ\"ש ועוד דכתובת בעולה דרבנן אזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ק דכתובות (דף י' ובפרק האשה רבה דף פ\"ט) דכתובת בתולה הויא מה\"ת יע\"ש: <br><b>עוד </b>עלה בדעתי לומר פירוש אחר בדברי התוס' הללו ולומר שכוונתם הוא דכיון דכתובת בעולה דרבנן איצטריך לומר דאינו משלם קנס במפותה לדין תורה דלא היה לה כתובה. ואל תתמה על זה שהרי כתבו תירוץ אחר ועוד נראה דהא דאמר רב מוציא בגט היינו מדרבנן כו'. וקשה דמה הועילו בתירוץ זה דהא סוף סוף צריך להוציאה בגט מדרבנן. אלא נראה דכונתם היא דנ\"מ במאי דקאמר דאינו משלם קנס במפותה לדין תורה שלא היה חייב להוציאה. שוב ראיתי דפירוש זה אינו דדוחק גדול הוא לומר דהתנא בא לומר דאם נשא נשוי ונ\"מ לדין תורה. אלא כוונתם הוא דכיון דאינו מוציא בגט אלא מדרבנן אין להם כתובה וכדאמרינן בפרק יש מותרות (דף פ\"ה) דשניות אין להן כתובה משום דהוו דברי סופרים וד\"ס אינן צריכין חיזוק וכמו שפסק רבינו לעיל בפכ\"ד מהלכות אישות דין ד' יע\"ש. ולפי זה אתי שפיר דקאמר דאם נשא נשוי ונ\"מ שאינו משלם קנס דהא אין לה כתובה. ועיין בחידושי ספר המנהיר שכתב בפירוש דברי התוס' דברים שלא ניתנו ליכתב יע\"ש. (*א\"ה ועיין עוד מזה לקמן פי\"ח מהא\"ב דין ב' ופרק י\"ז מהלכות הנז' דין ט\"ו). ולפ\"ז מ\"ש ועוד דכתובת בעולה דרבנן פירושו הוא דכיון דהויא מדרבנן הוי כסף מדינה וכמו שכתבנו. העולה ממה שכתבנו הוא דלרבינו יהונתן והתוס' ז\"ל כתובת המפותה היא מנה כשאר כל הבעולות: <br><b>וראיתי </b>לרש\"י ז\"ל בפירוש החומש שכתב מהור ימהרנה לו יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. והרמב\"ן ז\"ל טען עליו ואמר ואינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה אחר נישואין אין לה עליו כלום מה\"ת שהכתובה ד\"ס היא. והרא\"ם תמה על הרמב\"ן ז\"ל איך כתב ואינו אמת וכי לא ראה המחלוקת שנפלה בין התנאים על כתובת אשה אם היא מן התורה או מד\"ס והרב פסק כמ\"ד שהכתובה היא מן התורה ע\"כ. ואני תמה על הרא\"ם בזה דהא לא נחלקו אלא בכתובת בתולה אבל בכתובת בעולה לא נחלקו דפשיטא דכתובתה אינה אלא מדרבנן. ובפ\"ק דכתובות אמרינן אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר אלמא דפשיטא להו דכתובת אלמנה לכ\"ע לא הויא מה\"ת וזה פשוט. והנראה אצלי דטענת הרמב\"ן היא דאי אמרת בשלמא דאיכא שום כתובה מה\"ת ניחא דהכא גזירת הכתוב היא שזה המפתה יכתוב לה כתובה כדין כל נושא בתולה מאחר שהיתה בתולה וקנס הוא שקנסה אותו תורה אלא אי אמרת דליכא מה\"ת שום כתובה לשום אשה היכי קאמר הכתוב מהור ימהרנה לו דהא ליכא כתובה מה\"ת כלל והרא\"ם תירץ דרש\"י סבר דכתובה מה\"ת ובזה אתי שפיר שקנסו הכתוב שיכתוב לה כתובה ככתובת הבתולות. וכל זה ניחא לדעת רש\"י שסובר דכתובה דאורייתא. אך לדעת רבינו דס\"ל דכתובת אשה מד\"ס וכמ\"ש לעיל בפ\"י מהלכות אישות דין ו' מנא ליה דכתובת מפותה היא מאתים ככתובת הבתולה. ואולי נאמר דאף למ\"ד דכתובת אשה דרבנן דריש ליה לקרא כדדריש ליה רש\"י ז\"ל ומצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו וכתב ויצאו בניו עמו ואמרינן בפ\"ק דקידושין וכי מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו. וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו ולא במזונות בנו מ\"מ כיון דמנהג היה שהבעל היה זן את אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו. ה\"נ נימא נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ המנהג היה דכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתובה כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולות כיון שהיא בעולת עצמו. וע\"כ קרא כי אתא לומר שיכתוב לה כתובה הוא שיכתוב לה כתובה כבתולות. דאי שיכתוב לה כתובה כמו שהיו נוהגין לכתוב לאלמנה לא איצטריך קרא וכי בשביל שהוא בעלה לא יכתוב לה כתובה. א\"ו דקרא אתא לומר שיכתוב לה כתובה כמו שהיו נוהגין לכתוב לבתולות. והשתא רבינו ז\"ל גמר מינה לדידן דאית לה לבתולה מאתים מתקנת חכמים המפותה יש ככתובת הבתולות: <br><b>ולפי </b>פירוש זה אפשר דרש\"י נמי אזיל בשיטת הראשונים ז\"ל שפסקו דכתובת אשה היא מד\"ס וא\"ת דבפרק אלו נערות (דף ל\"ט) אמרינן רבי יוסי בר' יהודה אומר יש לה כתובה מנה ורבנן לא פליגי עליה אלא דס\"ל דיצא כסף קנסה בכתובתה משום דס\"ל דלא תיקנו להו כתובה אבל אם היה לה כתובה היתה כתובתה מנה. וי\"ל דהתם מיירי באונס ובאונס לא חייבו הכתוב כי אם בקנס דהא לא כתיב גביה האי לישנא דמהור ימהרנה לו אלא ולו תהיה לאשה ומש\"ה אין כתובתה אלא מנה. אבל במפותה דכתיב בה מהור ימהרנה לו כתובתה מאתים. ונראה דיש להביא קצת ראיה לדברי רבינו הללו מההיא דתנן מה בין אונס למפתה האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא והקשו בגמרא לכשיוציא אשתו היא ופירש\"י דבתמיה הוא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא. משמע דאי ה\"א דכבר היא אשתו הוה ניחא לישנא דמתניתין דקאמר האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא. ואי אמרת דכתובת מפותה היא מנה היכי קתני דמאי דאיכא בין אונס למפתה הוא דהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא והלא אינם שוין שזה נותן מנה וזה נותן חמשים סלעים. אבל אי אמרינן דכתובתה מאתים ניחא וס\"ל כתירוץ קמא שכתבנו לעיל בשם הרב הנימוקי דחמשים שקלים הם מאה דינרים ומנה של קדש כפול היה נמצא שעולין החמשים שקלים כמאתים זוז דכתובת [הבתולה]. והשתא ניחא לישנא דמתניתין דקתני דמה שיש בין אונס למפתה הוא שזה נותן מיד וזה לכשיוציא אבל בענין התשלומין שוין הם בדינם. וא\"ת אכתי אינן שוין בתשלומין שזה הוא כסף צורי וזה כסף מדינה וההפרש רב ביניהם. וי\"ל דזה לא היה קשה לו לתלמודא דאפשר דהך מתניתין רשב\"ג היא דאית ליה בפרק בתרא דכתובות (דף ק\"י) דכתובה אשה הויא דאורייתא וא\"כ גם המאתים זוז הם כסף צורי ועולה לחשבון כסף חמשים שקלים. ואף דרבינו ס\"ל דכתובת אשה הויא מדרבנן. מ\"מ ס\"ל דכי היכי דמפותה זו היא בעולה ואפ\"ה אית לה כתובת בתולה מדאורייתא לדידן נמי אית לה מאתים כמו שאר הבתולות: <br><b>וראיתי </b>בליקוטי מהר\"ר בצלאל ז\"ל עלה דההיא דלכשיוציא אשתו היא שכתב הראב\"ד ז\"ל פי' בניחותא כלומר לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר ונפטר מקנסא שהוא חמשים שקל שהם מאתים זוז וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה ותמיה לי דא\"כ הרי זה חוטא נשכר ועד שיבאו לו עדים יכנוס ואח\"כ יגרש כדי להעמידה על מנה ע\"כ. הנה מבואר בדבריו דס\"ל דכתובת המפותה היא מנה כסברת רבי יהונתן והתוס' ולא ידעתי למה לא השיגו הראב\"ד בזה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה אנוסה זו אסורה עליו וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות עבדים דין ח') הנה מרן ז\"ל כתב ע\"ז וז\"ל מ\"ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא וכו' (עיין בכ\"מ בד\"ה ומ\"ש רבינו אפי' מחייבי עשה וכו'): <br><b>וכתב </b>ע\"ז החכם השלם עמית בתורה כמה\"ר אהרן ששון ז\"ל וז\"ל ואין ספק שאע\"פ שהרב הביא ראיה לדברי הרמב\"ם מדר\"ש בן מנסיא דאסיקנא דכל חייבי עשה אין ראויה לקיימה לאו למימרא שהרמב\"ם פסק בכוליה מילתא כר\"ש בן מנסיא דהא ודאי ליתא דלר\"ש בן מנסיא מלבד שאינו נושאה אינו חייב כלל בקנס ולתת חמשים כסף אלא פטור משום דדריש אימתי ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף היכא דולו תהיה לאשה כלומר שהיא אשה הראויה לו וכדאמרינן התם בהדיא אמתניתין דאלו נערות ולאפוקי מהאי תנא דתניא שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר\"ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לו והיינו שאינו משלם קנס כלל דדריש דתלוי קנס בהכי. אלא שהרב ז\"ל מביא ראיה דהשתא לדידן דלא דרשינן דתלי קנס בנישואין אלא דמ\"מ איצטריך קרא לגופיה לעיקר נישואין דלא מיחייב לנושאה אלא היכא דולו תהיה לאשה דהיינו אשה הראויה לו דיש בכלל מיעוט הכתוב ג\"כ חייבי עשה כי היכי דדרשיה ר\"ש בן מנסיא. אלא דבהא פליג עם רבנן דת\"ק דריש ליה לגופיה ואיהו דריש ליה נמשך למה שלפניו. נמצא ודאי דבפי' הכתוב דולו תהיה לאשה שוים הם דילפינן מיניה. אך מה שיש לתמוה על הרב הוא בתירוצו שכתב דכיון שיש רמז לשניות בתורה אפשר שנמעט מהכתוב השניות ממיעוטא דולו תהיה לאשה דסוף סוף אינה ראויה לו דיש רמז איסור בתורה או שמלא תסור אסורה לו וממעטא מקרא דאינה בכלל ולו תהיה לאשה. דא\"כ מאי מקשה תלמודא בפרק אלו נערות עלה דההיא דתניא עריות ושניות לעריות אין להם לא קנס ולא פיתוי ואקשינן מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות ממש שניות מד\"ס כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס כו' ומאי קושיא הא כיון דאי הוו אסירן מן התורה הוה ניחא לן דאין להן קנס משום דהוה אמינא דדריש ולו תהיה לאשה [דקאי קרא] על הקנס וכדאיכא מאן דאמר הכי. א\"כ מדלא חזיין ליה מד\"ס לא תיקשי לך דמ\"מ אימעיטו מולו תהיה לאשה כיון שיש להם רמז בתורה מושמרתם את משמרתי או מלא תסור וא\"כ כיון דתלי קנס בהכי הרי אינה אשה הראויה לו ולפיכך אין לה קנס. וכ\"ש כי אוקימנא בגמרא כר\"ש בן מנסיא שכפי זה לא היה צורך כלל להוציא הברייתא ממשמעותה דהא ר\"ש בן מנסיא דריש הכי בקנס גופיה וכיון דכפי האמת מולו תהיה לאשה ממעיט שניה לרשב\"מ ממעיט מקנס דהא בהא תליא. והרי כל קושיית הגמרא לא היתה אלא דשפיר קרינן בה ולו תהיה לאשה וכדפירש רש\"י ז\"ל כיון דשניות חזיין ליה מדאורייתא קרינן בה ולו תהיה לאשה אמאי אין להן קנס בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נער נערה הנערה אלא שניות קשיא. וא\"כ הרי מוכיח דכל דוחק התלמוד דלא ממעיט מולו תהיה לאשה דאי הוה מימעיט שפיר הוה אתי כפשטה. והשתא לדעת הרב הא מהתם נמי ממעיט לענין נישואין ומה לי נישואין דרבנן ומה לי קנס לשמעון התימני ולר\"ש בן מנסיא וזה מבואר. ואלמלא דברי הרב בכ\"מ להרמב\"ם לא קשה כולי האי שהייתי אומר דמאי דכתב היתה אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה ה\"ז לא ישאנה היינו מדרבנן דנהי דמדאורייתא מיחייב מיהא לנושאה דלא ממעיטא מולו תהיה לאשה שהרי ראויה לו היא אלא דבתר דמיעט קרא דבאסורה מה\"ת לא ישאנה ראו חכמים להעמיד דבריהם על דברי תורה ולומר דהוי כאילו היתה אסורה מה\"ת דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשב (ועל) [ואל] תעשה והרמב\"ם ז\"ל ה\"ק הואיל דבאסורות מה\"ת מיהא האיסור עומד במקומו העמידו חכמים דבריהם במקום איסור שאם אפילו באיסורי תורה גזרה תורה שישאנה לא היה סברא שיעמידו חכמים ויחמירו בדבריהם יותר מד\"ת ועם שהיה צד להקשות דמנ\"ל הא להרמב\"ם שיש כאן גזירת חכמים הפך דין התורה היינו אומרים דכיון דהמשנה אומרת או שאינה ראויה לבא וזהו מלשון המשנה והמשנה קא עסקא בתר דאית לן איסור שניות אף זו בכלל אינה ראויה שהרי בזמן המשנה או בזמננו אינה ראויה היא דהא איכא איסורא והכל נכלל בכלל אינה ראויה. ואע\"ג דמתניתין מסיימא שאינה ראויה לבא בישראל ומשמע דאין להם ביאה בקהל ושניות לאו אסורות לבא בקהל הם. מ\"מ ע\"כ לאו דוקא שהרי אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שאינן פסולי קהל ועכ\"ז לא ישאנה לדברי הכל אלא ע\"כ שאינה ראויה לבא בישראל ר\"ל דלרבותא נקטיה דאפי' שאינה ראויה לבא בישראל דהיינו ממזרת ונתינה דאין בה אלא ל\"ת בלחוד ולא עשה והו\"א אתי עשה ודחי ל\"ת קמ\"ל. ומ\"מ למדנו כשאינה ראויה לבא ואפילו בישראל קאמר א\"כ משאינה ראויה לבא ממעיט שניות ומשום דהוה ס\"ד דחמירי שניות משום דאיסורי שאר מדאורייתא דאורייתא לא ישאנה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בדאורייתא דישראל אוקמוה אדיניה קמ\"ל. ועוד דבין הכי ובין הכי פשיט שפיר הרמב\"ם דבאינה ראויה לבא בישראל הא איכא ממזרת דרבנן ומימעטא וכי היכי דאורייתא בישראל לאו דוקא ה\"נ בדרבנן בישראל לאו דוקא ומינה שמעינן לכ�� דרבנן דהיינו שניות. באופן שיפה כתב הרב ז\"ל. אבל בדברי הרב ז\"ל אין דרך לנטות לע\"ד דנראה מפורש שכוונתו לפשוט דמולו תהיה לאשה מה\"ת מימעיט שניות זהו תימה וכדפרישית והיה מקום ליישב בזה אף כדברי הרב בכ\"מ על דרך תירוץ התוס' אבל אין כאן מקום להאריך. ומ\"מ לדידי דברי הרמב\"ם צדקו יחדיו דבין בחייבי עשה בין באיסורין מדרבנן לא ישאנה ויש לו סעד מהגמרא מפשט הברייתא השנוי בפרק הבא על יבמתו שאמרו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה פי' לכהונה גדולה משום כי אם בתולה מעמיו ואמרו מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ופירש\"י ולו תהיה לאשה במאנס נערה בתולה כתיב פרט לאלמנה מן האירוסין וזה המאנס כ\"ג או גרושה או חלוצה הוא בכהן הדיוט ומקשה בגמרא היכי דמי אילימא כדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בעולה אלא לאו שלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא. ומשני הא ר\"מ היא ורב דאמר כר\"א. ופירש\"י תיפוק לי דהו\"ל בעולת עצמו ותניא לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא למדנו מזה ככל דברי הרמב\"ם, האחד דאפילו חייבי עשה ממעיט שפיר מולו תהיה לאשה מה שהוצרך הרב ז\"ל להוציא מכללא דסוף סוף שאינה ראויה לקיימה מתקריא ומההיא דר\"ש בן מנסיא דאסיקנא דמיקרי שאינה ראוייה לקיימה ואין צורך לזה שהרי בעולה לכ\"ג שהיא בעשה לבד ומפורש בברייתא שאינו נושאה דההיא ברייתא לענין נישואין מיירי כמ\"ש התוספות שם בסוגיא ד\"ה הא מני ר\"מ היא הכא לאו מקנס ממעט להו אלא לענין שאין ראויה לקיימה כו' יע\"ש. וזו היא הסוגיא שהוציא הרב משם הדין שכתב שם בסמוך כ\"ג שאנס בתולה כו' ואם כנס יוציא בגט שלא כתב הרב ז\"ל בכ\"מ מאין לו זה. ונראה דס\"ל דנפק ליה ממ\"ש למעלה. ולדידי הדברים בהפך דההיא דלעיל נפקא ליה מהך דהכא שברייתא מפורשת היא והסוגיא ערוכה כמ\"ש. וגם שיש לדקדק קצת כפי טעמו של הרב בכ\"מ שכאן כתב ומסקינן דאפילו חייבי עשה אינה ראויה לקיימה כו' דמשמע לכאורה דס\"ל לר\"ש בן מנסיא מאי דקאמר אשה שאינה ראוייה לקיימה היינו אפילו חייבי עשה ולקמן אמאי דכתב הרמב\"ם היתה בתולה זו אסורה על האונס אם היתה אחת מחייבי כריתות או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס ואם לא היתה שם התראה ה\"ז משלם היתה מחייבי עשה או שניות בין התרו בו בין לא התרו בו משלם קנס שאין כאן מלקות. וכתב הרב בכ\"מ ומ\"ש היתה מחייבי עשה או שניות כו' שם ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להם קנס בשלמא עריות ניחא אלא שניות כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להם קנס אלא עריות חייבי מיתת ב\"ד שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להם קנס ומני שמעון התימני איכא דאמרי עריות חייבי מיתת ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר\"ש בן מנסיא. ופירש\"י ר\"ש בן מנסיא דאמר אשה הראויה לקיימה ופסק רבינו כל\"ב דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כר\"י דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא ע\"כ. הרי לך שכתב מפורש דפסק כלישנא בתרא דאמר שניות ח\"ל והיינו דאתיא כר\"ש בן מנסיא דקאמר דאפ\"ה משמע ליה דדוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא נמצא דכתב דשאינה ראויה לקיימה חייבי לאוין הוי אבל חייבי עשה ראויה לקיימה הוא ויש לה קנס והפך מ\"ש. עם כי במחילת כ\"ת אלף פעמים עירוב פרשיות כתוב שם במה שהרכיב דברי הרמב\"ם עם ענין הברייתא וכתב שטעמו של הרמב\"ם לפי שפ��ק הברייתא כפי הלשון השני דחייבי לאוין אין להן קנס ואין זה ענין לטעמו שכפי הלשון השני הברייתא פוטרת חייבי לאוין מקנס בכל אופן ואפילו לא התרו בו לפי שטעמה מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו דוקא והרמב\"ם אינו סובר כלל כסברא זו דס\"ל כתנא דמתניתין דאיתרבי מנערה הנערה וא\"כ אין לנו עסק אם רשב\"מ פוטר אף בחייבי עשה או מחייב שאף שיפטור בחייבי עשה מן הקנס הוא משום דדריש ולו תהיה לאשה אשה הראויה לקיימה ואנן לא ס\"ל כוותיה וכן אפי' היה פוסק כר\"ש התימני מנ\"ל דר\"ש התימני לא פטר בחייבי לאוין משום דאין אדם לוקה ומשלם ולא חילק אלא שלא לדמותו לחייבי כריתות שפטור אפילו בלא התרו בו שאין אני קורא בו ולו תהיה לאשה. אלא מה שהיה לו לפשוט דברי הרמב\"ם הוא ממ\"ש ודאי בתירוצו השני דכל טעמא דחייבי כריתות וחייבי לאוין שיש צד שאינו משלם קנס הוא כשהתרו בו ומשום דאין אדם לוקה ומשלם והיכא דליכא מלקות בודאי קאי אדיניה דלא דרשינן ולו תהיה לאשה אקנס. עם שלע\"ד גם באותו תירוץ אין לשונו מתחוור שכתב ועוד דאתיא כר\"י כו' ומשמע ודאי דקאי אברייתא והוה נתינת טעם למה פסק כל\"ב משום דלפי זה ברייתא אתיא כר\"י וא\"כ כפי מרוצת הלשון משמע דעלה קאי ולא על עיקר דברי הרמב\"ם שלא הוזכר שם כלל וזה אינו שאף כפי אותו הלשון ברייתא לא אתיא כר\"י דטעמא דברייתא משום שאין אני קורא בה ולו תהיה לאשה ולפ\"ז אף בלא התרו בו ולא כרבי יוחנן והתלמוד לא מצי לאוקומי הברייתא כמתניתין ומטעמא דרבי יוחנן משום דהא ודאי סתמא קאמר עריות ושניות אפילו דלא התרו בהם. ושמא היתה כוונת הרב בזה לומר דאפילו לרשב\"מ דמחמיר ופוטר מן הקנס אף בלא התרו בחייבי עשה מודה וכ\"ש לרבנן. אבל כל זה דוחק שלא היה צורך לזה כלל כמו שיראה המעיין וכדפרישית לעיל וזו משנה שאינה צריכה בפרט שיש לדחות דבחייבי עשה מחלק בין שוגג למזיד והשתא לא ידע האי סברא דבעשה ליכא לפלוגי בין התרו בין לא התרו שהרי אח\"כ כתבו בדרך ועוד. אך כפי זה מיושב שכתב ופסק כלישנא בתרא ר\"ל שתפס עיקר כן דאתיא כרשב\"מ ואפ\"ה לא פטר אלא בחייבי לאוין דוקא שאלמלא סבר כלישנא בתרא היה מקום לומר דלרשב\"מ לא מחייב אפילו בחייבי עשה אבל השתא ש\"מ הכי וזה הוא שתפס עיקר הפסק על לשונות הברייתא ולא לפסוק כרשב\"מ סתם שהרי אין היות סתם הברייתא כמותו טעם לפסוק הלכה כן דלאו סתם מתניתין הוא אלא שרצה להסתייע ממנו דבעשה לכולהו תנאי חייב בקנס וכפי זה אפשר ליישב גם לשון ועוד דמעיקרא נמי הוה ידע דאין צד כלל בעשה לחלק בין שוגג למזיד אלא דהוה ס\"ד דלא אתיא אלא כרבנן דלרשב\"מ מטעמא אחרינא דהיינו מקרא בין שוגג בין מזיד אין בה משום קנס ולזה אמר דאינו דטעמא דולו תהיה לאשה מודה ר\"ש דליתיה בחייבי עשה וא\"כ אין צד לחלק בין שוגג למזיד ואח\"כ כתב ועוד כלומר אפילו תימא דלא אתיא הך מלתא ככ\"ע דר\"ש בן מנסיא אפילו בחייבי עשה אמרה מ\"מ כטעמא דרבי יוחנן אתיא דלא פטר בח\"ל אלא מטעמא דאין אדם לוקה ומשלם אלמא בחייבי עשה ליתא כו' ור\"ל ואפי' תיתי דלא כרשב\"מ לית לן בה. וכפי זה ג\"כ אפשר לתרץ גם מה שהקשינו לעיל דלעיל כתב דלר\"ש אפילו בחייבי עשה הוי אינה ראויה לקיימה ולית לה קנס והשתא כלפי שהרב הרגיש כן כאן כתב מעיקרא דמיניה וביה אפשר לומר דאתי ככ\"ע ודלר\"ש בן מנסיא נמי דוקא בח\"ל פטר וזהו כשלא נזכיר מה למעלה אף שנאמר שם טעם אחר וחזר וכתב ועוד ר\"ל ואף שנאמר כדפרישית למעלה וכו' מ\"מ אין דוחק דלא אתי כרשב\"מ דאתי כרבי יוחנן כו' ומלבד כל זה יש לתרץ בין זו לזו דאי נמי אמרינן דרשב\"מ כי אמר אשה שראויה לקיימה לא ממעט חייבי עשה כפי האמת אין להביא ראיה משם דלא מיקרו חייבי עשה שאין ראוי לקיימה דלפעמים מקרו הכי ולפעמים מקרו הכי אלא דגבי מלתיה דרשב\"מ הכרח הברייתות דקאמר שניות ולא שלישיות הוכיח דאין נכנס בה בכלל ועוד דרשב\"מ ה\"ק דכל אשה הראויה לקיימה נוהג דין קנס אבל בשאינה ראויה לקיימה איכא הכי ואיכא הכי. ומייתי ראיה מאותה הסברא דסברה בהכרח בחייבי עשה אין ראויה לקיימה דאם היתה ראויה לקיימה הרי כלל רשב\"מ דכל ראויה לקיימה יש לה קנס. למדנו מזה דלדבריהם חייבי עשה שאינה ראויה מיקרי. אבל קצת תימה לזה שא\"כ למ\"ד דבחייבי עשה חייב נמי היכי אתי למעוטי רשב\"מ מר\"ש התימני כיון דע\"כ לאו בכלהו קאמר אלא במקצתם ואף בזו יש ליישב ואין כאן מקום להאריך. ומ\"מ למדנו מפורש מן הגמרא דחייבי עשה לענין לנושאה אמעיטו מולו תהיה לאשה דכיון דבעולה היא אינו חייב לנושאה. גם מ\"ש לגבי שניות דלא ישאנה ומולו תהיה לאשה לא זז מדברי הברייתא שהברייתא אומרת פרט לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ואתה ידעת שהחלוצה לכהן הדיוט אינו אלא מד\"ס וכמ\"ש בפרק עשרה יוחסין דמאי דמפיק לה מואשה גרושה אסמכתא בעלמא היא ואפ\"ה אינו חייב לנושאה. ואפשר דממעיטו מגופיה דקרא וא\"כ מה נשתנו שניות לעריות מחלוצה תרווייהו בחדא שיאטא שייטי ותרווייהו מדרבנן ואין בזה איסור חמור מזה בחלוצה מבשניות, ע\"כ דברי הרב הנזכר ז\"ל: <br><b>והנני </b>חוזר על כל דברי הרב ז\"ל. ראשונה במה שהקשה למרן מאותה סוגיא דפרק אלו נערות (דף ל\"ו) שהקשו שניות מד\"ס כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס ואי כדברי מרן מאי פריך כיון דאימעיטו שניות מקרא דולו תהיה לאשה לענין נישואין אימעיטו נמי לענין קנס דהא ברייתא זו סוברת דקנס תלוי בנישואין. ולדידי אחרי המחילה הא לא קשיא כלל דע\"כ לא אמרינן דשניות אימעיטו מקרא דולו תהיה לאשה אלא אי דרשינן לקרא דולו תהיה דה\"ק בראויה לקיימה הכתוב מדבר ומש\"ה אמרינן דגם שניות נתמעטו משום דאינן ראויות לקיימן. אבל לשמעון התימני דדריש לקרא באשה שיש בה הויה פשיטא דשניות לא נתמעטו מן הכתוב דהא שניות תופסין בהן קידושין ואפילו ר\"ע דאית ליה דבכל איסורי ביאה אין קידושין תופסין זולת קצת פרטים באיסורי ביאה של דבריהם כזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהיו קידושין תופסין וזה פשוט. וסתמא דש\"ס הוא דס\"ל דברייתא הלזו דנקט עריות ופי' עריות הם המפורשים בפרשת אחרי מות ע\"כ שמעון התימני היא דאי לא מאי איריא עריות אפילו שאר איסורי ביאה נמי. ומהר\"ר בצלאל ז\"ל בליקוטיו דקדק בסוגיא זו דמאי קאמר מאי עריות הא בעריות ליכא קושיא ולא הול\"ל אלא מאי שניות. ותירץ דגם בעריות לא ניחא ליה משום דדחיקא ליה לאוקומי הברייתא כשמעון התימני אלא שזה הדוחק סובל אותו התלמוד אבל שניות ק\"ל ודברי רש\"י הם מוכיחים כמ\"ש וז\"ל אמאי אין להן קנס בשלמא בעריות איכא למימר כשמעון התימני דלית ליה נער נערה הנערה אלא שניות קשיא ע\"כ הרי לך מבואר דאם היה חלות לאוקומי הך ברייתא כרשב\"מ לא הוה קשיא לן משניות. אך מדנקט עריות ע\"כ שמעון התימני היא דדריש לקרא אשה שיש בה הויה ומש\"ה נקט עריות והשתא קשיא ליה משניות דנהי דשניות משום לתא דעריות גזרו בהם מ\"מ פשיטא דלא עדיפי מחייבי לאוין ונהי דחכמים אסרו השניות פשיטא שלא הפקיעו קידושיהן כיון דמה\"ת חזיין ליה. ותירצו עריות חייבי מיתת ב\"ד שניות חייבי כריתות והם שני סוגים דהא איכא מ\"ד דאין ממזר כי אם מחייבי מיתת ב\"ד ולזה בא שמעון התימני ואמר שאחד חייבי מיתת ב\"ד או חייבי כריתות אין להן קנס משום דאין בהן הויה אבל חייבי לאוין יש להן קנס משום דיש בהן הויה ולא ס\"ל כר\"ע כדאיתא בפרק החולץ (דף מ\"ט) וכ\"ש שניות דיש להן קנס. ולאיכא דאמרי דמוקי ברייתא עריות חייבי מיתת ב\"ד וחייבי כריתות שניות ח\"ל רשב\"מ היא ונקט הברייתא שני סוגים איסורי ביאה שאין בהן קידושין ואיסורי ביאה דקידושין תופסין בהן משום דדריש לקרא באשה הראויה לקיימה ה\"ה נמי שניות דהא אינה ראויה לקיימה. וע\"כ דמאי דאמרי' בגמרא שניות חייבי לאוין לאו דוקא דהא איכא חייבי עשה ולרשב\"מ חייבי עשה אימעיטו מקנס וכדמוכח הסוגיא דר\"פ אלו נערות (דף כ\"ט) ד\"ה וחד לאתויי חייבי לאוין דמחד ריבויא מרבינן ח\"ל וחייבי עשה. ולפי זה הה\"נ דשניות מד\"ס אין להן קנס משום דאינו ראוי לקיימה. וכ\"ת השתא דמוקמינן לברייתא כרשב\"מ אימא דשניות הוי כפשוטו. הא ליתא דאי שניות הוי כפשוטו ע\"כ מדנקט עריות שמעון התימני הוא דאי לא מאי איריא עריות דנקט וכדכתיבנא אבל השתא דאמרינן דפי' שניות הוא שניות להם ניחא דהברייתא כלל כל איסורי ביאה בין אותן שאין להן הויה ובין אותם שיש בהן הויה ומיעטה אותן מהקנס משום דבעינן ראויה לקיימה וא\"כ כל איסורי ביאה שבעולם נתמעטו מן הקנס אחד ד\"ת ואחד מד\"ס. ולקמן בע\"ה נכריח מסוגיית הגמרא דלרשב\"מ באסורה מד\"ס נמי ס\"ל דאין לה קנס משום דאינה ראויה לקיימה: <br><b>עוד </b>ראיתי להרב הנזכר שכתב ואלמלא דברי מרן להרמב\"ם לא הוה קשיא כולי האי דמ\"ש ואפילו שניה לא ישאנה היינו מדרבנן שהעמידו דבריהם על ד\"ת דיש כח ביד ב\"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כו'. והנראה מדבריו הוא דס\"ל דכיון דתקנת חכמים הוא שרצו לבטל דבר מה\"ת כדי לקיים גזירתם שאסרו השניות לענין קנס העמידו הדבר כפי דין תורה ולא פטרו אותו מן הקנס דבזה ליכא סייג לדבריהם. ומש\"ה הוה קשה לסתמא דתלמודא דשניות אמאי אין להם קנס וס\"ל דגם לרשב\"מ שניות יש להם קנס ולדידי זה אינו וכמו שיתבאר לקמן. אך עכשיו אבוא לדקדק בעיקר דבריו דס\"ל שהוא גזירה דרבנן לקיים דבריהם מה יענה הרב באותה שכתב רבינו בפ\"ב מהלכות סוטה דין ט' וז\"ל אם היתה אשתו אסורה עליו כו' אפילו שניה וכו' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהיה אסורה עליו והתם ליכא שום סייג לדבריהם אם תשתה מי סוטה והמדקדק שם בדברי רבינו יראה דמדינא קאמר דאינה שותה וכמ\"ש שם בדין ח' כל איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו. הרי מבואר דמשום איסור של דבריהם אזדא לה בדיקת המים אע\"ג דמדין תורה זה האיש מנוקה הוא מעון. ואף הראב\"ד ז\"ל דפליג עליה לא פליג אלא בבא על ארוסתו בבית חמיו כמ\"ש כל זה אצלנו בארוכה אבל בבא ביאה אסורה כגון שניות ודכוותייהו מודה לרבינו דאינה שותה ולפי דברי הרב לא ידעתי למה מנעו ממנה חכמים השתייה ולפי זה אסרוה לכהן משום ספק זונה והיא לא פשעה בדבר אלא שהבעל בא ביאה אסורה מד\"ס וגזרו עליה שלא תשתה ותהיה אסורה לכהן משום ספק זונה ואין כאן לא משום גדר ולא משום סייג. ואף אליבא דר\"ש דאית ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיעט אלא אם בא עליה אחר שנסתרה אבל משום שאר איסורי ביאה לית לן בה ומשקה אותה וכמו שהארכנו בזה (*א\"ה תמצאנו פ\"ב מהלכות סוטה דין ח' יע\"ש) מ\"מ מודה הרב דאם היתה אשתו אסורה עליו דאינה ש��תה משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכמ\"ש בר\"פ ארוסה. ומהאי קרא נמי ממעטינן איסורין של דבריהם דהא קתני התם במתני' דחלוצה אינה שותה ומעוברת חבירו ומינקת חבירו והרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים כולן אינן שותות ולא נוטלות כתובה וכדאיתא בסוטה (דף כ\"ו) וכולם נתמעטו מדכתיב כי תשטה אשתו דבעינן ראויה לאישות ואלו כולן מה\"ת ראויות לאישות ואפ\"ה נתמעטו ואין כאן לא גדר ולא סייג ובס\"פ משוח מלחמה תנן ר\"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה המתיירא מן העבירות שבידו ואמרינן בגמרא דאפילו עבירות דרבנן חוזר וכדאמר שח בין תפלה לתפלה חוזר עליה והתם מאי סייג איכא שפטרוהו חכמים מן המלחמה. ובתוספתא פ\"ב דיבמות גרסינן אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו כו' יורשה ואין מטמא לה כו' הרי דמשום איסור של דבריהם בטלו עשה של תורה דכתיב לה יטמא והתם ליכא משום סייג דהא כבר מתה וא\"כ מה טעם מצאו חכמים לפוטרו מן המצוה כיון דדבר תורה היתה ראויה אליו ובשלמא הכא גבי אונס איכא למימר שרצו לקיים דבריהם שלא יעבור האונס על איסור של דבריהם והעמידו דבריהם אף במקום מצות עשה אבל הכא לא שייך כלל וכמבואר. וכ\"ת האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן הוא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא היא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפרק יש מותרות (דף פ\"ה) לענין כתובה דרבי חלוצה קא קשיא ליה והא חליצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדיא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא דוקא נשנית וכ\"ת הא תניא התם בתוספתא שניות מד\"ס כו' יורשה ומטמא לה הרי דלא העמידו חכמים דבריהם באיסור תורה לא קשיא משום דס\"ל לתוספתא דמאי דקי\"ל דאין הבעל מטמא לאשתו האסורה עליו הוא מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו וכמו שפירש\"י בפירוש התורה דכוונת הכתוב הוא לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. וס\"ל לתוספתא דכיון דהכתוב למדנו זה באומרו להחלו לא מיעט הכתוב אלא היכא דשייך חלול וא\"כ בכל איסורי ביאה שבתורה שייך חלול גבי כהן דאם היא מאיסורי כהונה הרי חללה ואם הוא באיסור השוה בכל הרי נעשית זונה בביאה ראשונה ושוב מתחללת בביאה שניה וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו בפי\"ח ובפי\"ט מהלכות איסורי ביאה. ושם נתבאר שכהן שבא על החלוצה חללה אבל אם בא על אחד מהשניות לא עשה אותה זונה. נמצא דמשניות לא משכחת לה חלול ומש\"ה ס\"ל להאי תוספתא דלשניות מטמא לה משום דלא שייך בהו חלל אבל חלוצה אף שאין איסורה כי אם מדרבנן כיון דשייך בהו חלול אינו מטמא לה וממעטינן לה מקרא דכתיב להחלו. ואע\"ג דמהסוגיא דר\"פ האשה רבה (דף צ') מוכח דהא דאינו מטמא לאשתו פסולה לאו ממלת להחלו הוא אלא מסתירת הכתובים י\"ל דהתוספתא סברה כפירש\"י. אי נמי אפשר דגם תלמודא דידן מודה בזה דהשתא דאית לן מהכרח הפסוק דיש אשה שאינו מטמא לה דרשינן ליה לקרא כדכתב רש\"י. וזהו שאמרו שם ואינו מטמא לאשתו פסולה ומאי איריא פסולה הול\"ל לאשתו האסורה. אלא מילתא אגב אורחיה קמ\"ל דלא מיעט הכתוב אלא היכא שהיא נפסלת ע\"י ביאה ואין כאן מקום להאריך עוד בזה. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות נדרים מאי דשקיל וטרי בסיפא דהאי תוספתא הנזכר יע\"ש): <br><b>הנה </b>נא מצינו בכמה מקומות שהחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג ולא משום גדר ובירורן של דברים הוא כמ\"ש מרן ז\"ל דכל היכא דהכתוב כתב סתם כגון הכא גבי אונס דכתיב ולו תהיה לאשה ובא למעט שאם אינו ראוי לקיימה אינה נושאה אין חילוק בזה בין אם יהיה האיסור דבר תורה או יהיה האיסור דרבנן דהכתוב הקפיד שאם אינה ראויה לקיימה שלא יקחנה וא\"כ כל שאינו ראוי לקיימה אפילו מד\"ס שפיר ממעטינן לה מקרא ולמ\"ד דהקנס תלוי בנישואין ממעיט נמי מקנס וכמו שיתבאר. וכן גבי סוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ובא הפירוש המקובל לדעת רבינו שהכתוב בא למעט שאם בא אי זו ביאה אסורה מימיו שאין המים בודקין אין חילוק בזה בין אם בא ביאה אסורה של תורה או מד\"ס דאף אם בא ביאה אסורה מד\"ס חשיב דאינו מנוקה מעון ולסברת רש\"י דאית ליה דקרא דכי תשטה אשתו ממעט אשה שאינה ראויה לאישות מהאי קרא ממעטינן כל שאינה ראויה לאישות ואפילו מד\"ס. וכן גבי מי האיש הירא דאית ליה לר\"י הגלילי שפירוש הכתוב הוא מעבירות שבידו ממעטינן מקרא אפילו עבירות דרבנן. וכן גבי טומאת כהן דמיעט הכתוב דאם איכא חלול באשתו דאינו מטמא לה ממעטינן נמי חלוצה כיון דאיכא חלול אף שהיא מדרבנן. דכיון דרחמנא אמר לא תסור כולהו ממעטינן להו מקרא. ודע שיש לדקדק דבס\"פ משוח מלחמה אמרי' דלרבי יוסי משום עבירה דרבנן לא היה חוזר דס\"ל דמי האיש הירא הוא דוקא בעבירות דאורייתא וגבי אונס וסוטה לא מצינו מחלוקת בזה אם איסורין דרבנן נתמעטו מן הכתוב או לא ובמ\"א הארכתי בזה יע\"ש. (א\"ה עיין פ\"ב מהלכות סוטה דין ח' ד\"ה ואפילו ובפ\"ז מהלכות תרומות דין א'): <br><b>עוד </b>ראיתי להרב הנזכר שכתב שדברי רבינו צדקו והביא אותה סוגיא דפרק הבא על יבמתו. וקודם כל דבר אומר שמה שהטריח עצמו לפשוט מסוגיא זו דאפילו חייבי עשה חשיבי אינה ראויה לקיימה לא ידעתי טורח זה למה. ועל מרן ג\"כ אני תמה שהוצרך להביא ראיה על זה דלדידן דקי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין מה הפרש יש בין חייבי לאוין לחייבי עשה. ובר\"פ אלו נערות לא חילקו אלא אליבא דר\"ע דאית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ודריש לקרא דולו תהיה לאשה שיש בה הויה בזה הוא שרצו לומר דיש הפרש בין חייבי לאוין לחייבי עשה. אבל לדידן דקי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דאין חילוק בין חייבי לאוין לחייבי עשה. וכן למאן דדריש לקרא דולו תהיה לאשה באשה הראויה לקיימה פשיטא דאין חילוק בין חייבי לאוין לחייבי עשה. והנה התוס' בר\"פ אלו נערות כתבו דלמ\"ד קידושין תופסין בחייבי לאוין איצטריך חד ריבויא לחייבי עשה וחייבי לאוין ואידך ריבויא לחייבי כריתות ולמ\"ד דאין קידושין תופסין איצטריך חד ריבויא לחייבי עשה ואידך ריבויא לחייבי כריתות וחייבי לאוין וכבר כתבנו דבריהם לעיל. ואדרבא היה עולה על הדעת דחייבי לאוין ישאנה וחייבי עשה לא ישאנה. שהרי בגמרא בפרק אלו נערות (דף מ') הקשו וניתי עשה ולידחי לא תעשה. וקושיא זו לא שייכא אלא בחייבי לאוין אבל בחייבי עשה לא שמענו שיבא עשה וידחה עשה. ואף להרשב\"א ז\"ל שכתב בחידושיו דגבי עשה דאיסורי ביאה כגון מצרי ואדומי כיון דלאו הבא מכלל עשה הוא קילי ואתי עשה ודחי אותם. וכן בעולה לכ\"ג דאיכא טעמא אחרינא דהוי עשה שאינו שוה בכל ומש\"ה אתי עשה ודחי אותו. מ\"מ אף לפי סברא זו לא קילי מלאו וא\"כ פשיטא דאין שום חילוק לדידן בין חייבי לאוין לחייבי עשה: <br><b>גם </b>מה שרצה להכריח הרב הנזכר מסוגיא זו דפרק הבע\"י דגם באיסורין דרבנן לא ישאנה מדקתני חלוצה והחלוצה איסורה מד\"ס. לדידי לא מכרעא ראיה זו לפי שמצינו במקומות רבים דקתני חלוצה והוי אשגרת לישן ובר\"פ אלו הן הלוקין תנן חלוצה לכהן הדיוט וכתבו התוספות שם דהוי אשגרת לישן דהא ליכא מלקות בחלוצה ובס\"פ משוח מלחמה תנן רבי יוסי אומר אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ומבואר שם בגמרא דאליבא דרבי יוסי על עבירות דרבנן לא היה חוזר מעורכי המלחמה. והר\"ן בפרק בני העיר עלה דההיא דאמרינן דרחוב יש בה קדושה הואיל ומתקבצים שם בתעניות ובמעמדות כתב דמעמדות אשגרת לישן הוא דהא במעמדות לא היו מתקבצים לרחוב דומיא דחלוצה דאיכא דוכתי דתני לה אגב גרושה ע\"כ ומרן ז\"ל בב\"י א\"ה סי' קי\"ו עלה דההיא דאמרינן בפרק יש מותרות דגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דיש להן כתובה כתב דחלוצה הוי אשגרת לישן דכיון דאיסורה דרבנן אין לה כתובה דומיא דשניות יע\"ש (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהלכות שגגות דין ה' יע\"ש). הנה הוכחנו מכמה מקומות דלפעמים שונה התנא חלוצה ואין הדין כן בחליצה. וא\"כ אין להוכיח מההיא דפרק הבע\"י דבאיסורין דרבנן לא ישאנה דאפשר דמאי דתני התם חלוצה לאו דוקא וכדכתיבנא: <br><b>ולדידי </b>מה שהכריחו לרבינו ז\"ל לומר דאפילו באיסורים דרבנן לא ישאנה הוא מההיא דאמרינן בר\"פ אלו נערות מאי איכא בין שמעון התימני לרשב\"מ ותירצו ממזרת ונתינה איכא בינייהו. והדבר מבואר דלדעת רבינו איסור הנתינה הוא מדרבנן וכמ\"ש בהלכות איסורי ביאה ואפ\"ה אמרינן דלר\"ש בן מנסיא דדריש לקרא דולו תהיה לאשה בראויה לקיימה אימעיטא הנתינה משום דאינה ראויה לקיימה ושמעינן נמי מינה דכי היכי דאימעיטא מנישואין אימעיטא נמי מקנס לדידיה דס\"ל דקנס תלוי בנישואין דהא התם בקנס קא מיירי שמעון התימני ור\"ש בן מנסיא ואמרינן דלרשב\"מ האונס את הנתינה פטור מקנס משום דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה ולדידי ראיה זו היא ראיה שאין עליה תשובה לדעת הסוברים דאיסור הנתינה הוא מד\"ס. וכ\"ת א\"כ מה הקשו בגמרא לר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ונדחקו בזה הרבה ולא מצאו אלא בעולה לכ\"ג. ומאי דוחקיה אימא דאיכא בינייהו נתינה דהא פשיטא דאף ר\"ע מודה דקידושין תופסין באיסורי ביאה דרבנן. הא לא קשיא כלל משום דהתם בקרא פליגי דשמעון התימני אמר דקרא דולו תהיה לאשה אתא למעט אשה שאין לו בה הויה ורשב\"מ קאמר דאתא למעט אשה שאינה ראויה לקיימה אלמא בכוונת הכתוב פליגי ואיכא נפקותא דבר תורה בינייהו. ולעולם דלקושטא דמלתא דאמרינן דאיכא בינייהו בעולה לכ\"ג איכא בינייהו נמי איסורי ביאה דרבנן כי היכי דלפי הס\"ד דממזרת איכא בינייהו אמרו נתינה נמי איכא בינייהו. ה\"נ לפי המסקנא דאין שום חילוק בדבר וכמבואר וכ\"ת הרי התוס' במתני' דר\"פ אלו נערות הקשו לרש\"י שפי' דאיסור הנתינה הוא מד\"ס מסוגיא זו דקאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו אלמא דס\"ל דאיסורי ביאה מד\"ס חשיבי ראויה לקיימה. הא לא קשיא כלל ואדרבה מדברי התוספות הללו יש להוכיח ככל אשר כתבנו דהתוס' מודים דאיסורי ביאה מד\"ס לא חשיבי ראויה לקיימה ומימעטו מקרא שהרי כשהקשו לרש\"י כתבו והתם בקראי פליגי כו' אלמא דמצד הדין ליכא קושיא לרש\"י. אך מה שהוקשה להם הוא דמשמע דבקרא פליגי ולרשב\"מ מיעט הכתוב הנתינה ולשמעון התימני לא נתמעטה הנתינה. ולרש\"י לא קשיא ליה מהך דאי לא הוה קאמר תלמודא כי אם איכא בינייהו נתינה פשיטא דהוה קשה לרש\"י טובא דה\"ק תלמודא דלר\"ש בן מנסיא מיעט הכתוב הנתינה כיון דאיסורה מדרבנן אבל כיון דאמרינן איכא בינייהו ממזרת קאמר נמי דלקושטא דמלתא איכא בינייהו נמי נתינה דלשמעון התימני יש לה קנס משום דיש לו בה הויה ולרשב\"מ אין לה קנס משום דאינה ראויה לקיימה: <br><b>וראיתי </b>בליקוטי מהר\"ר בצלאל עלה דההיא דאמרינן בפרק אלו נערות אלא שניות כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להם קנס כו'. שהקשה מסוגיא זו דאמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו דאלמא אף איסורי ביאה מד\"ס אין להם קנס. ונדחק הרבה בזה וחילק בין איסור השניות שהם משום גדר וסייג לעריות ובין איסור הנתינה אף שכולם אין איסורם אלא מד\"ס. ולא מצאתי לא טעם ולא ריח בחילוק זה. ועיקר הקושיא שהקשה אחר המחילה לא דקדק יפה שמה שהקשו אלא שניות כו' הוא משום דהוה ס\"ד דאותה ברייתא דקתני עריות ושניות לעריות אין להם קנס שמעון התימני היא וכמו שכתבנו בתחילת דברינו ולשמעון התימני דדריש אשה שיש לו בה הויה פשיטא דשניות יש לו בהן הויה ויש להן קנס ומאי דאמרינן דנתינה אין לה קנס הוא אליבא דרשב\"מ וזה פשוט: <br><b>והנני </b>יוצא לידון בדבר חדש שכפי הנראה מדברי מרן ז\"ל הוא דלשמעון התימני דדריש לקרא דולו תהיה לאשה באשה שיש לו בה הויה נפקא מינה דכל אשה שיש לו בה הויה אף שאינה ראויה לקיימה הרי זה נושאה וכן נראה ממרוצת דברי החכם השלם הנזכר והנה לדבריהם שמעון התימני דפליג עליה דר\"ע וסבירא ליה דדוקא חייבי כריתות אין קידושין תופסין בהם אבל שאר איסורי ביאה קידושין תופסין בהם וכדאיתא בס\"פ החולץ. נמצא שהאונס אחת מאיסורי ביאה זולת חייבי כריתות ה\"ז נושאה. ולבבי לא כן יחשוב דאם איתא להאי מילתא לא אשתמיט בשום דוכתא לאשמועינן חדוש גדול כזה דלשמעון התימני הכתוב מתיר אסורי\"ם גבי אונס. והנראה אצלי דלכ\"ע כל שהיא אסורה אצלו אינו נושאה ולאו מיתורא דקרא דלהא לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי שישא אשה האסורה לו אי משום דאתי עשה ודחי לא תעשה הא אמרינן בפרק אלו נערות דשאני עשה זה דאילו אמרה לא בעינא ליה לא כייפינן לה ופירשו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל בחידושיהם דעשה זה כיון דתלוי בדעתה קיל ולא דחי שום איסור דלא מצינו דעשה דחי אלא עשה דאלים דאינו תלוי בדעת שום אדם אלא בהורמנא דמלכא אבל זה דתלוי בדעתה קיל ולא דחי שום איסור. אלא דס\"ל לר\"ש בן מנסיא ולשמעון התימני דקרא דולו תהיה אתא לקנס. דלר\"ש בן מנסיא אתא לומר דכל שאינו נושאה אינו משלם קנס ולשמעון התימני דוקא אשה שאין לו בה הויה אינו משלם קנס אבל כל שיש לו בה הויה אף שאינו נושאה משלם קנס. הכלל העולה דלענין נישואין בטלה מחלוקת דלדברי הכל כל שאסורה לו ואפילו מד\"ס אינו נושאה וכדכתיבנא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה גרושתו קודם שיחזירנה כו' ה\"ז לוקה.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ח מהלכות פסולי המוקדשין דין ט' ועיין מ\"ש פי\"ו מהלכות סנהדרין דין ד'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נתפתתה אין לה קנס.</b> (א\"ה כתב מרן זה פשוט כו' ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ\"ב מהלכות אלו דין י\"ג יע\"ש. ובעיקר הדין דשוטה וחרשת אין להן קנס עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות אישות דין ח' ד\"ה ולענין קנס דעת הרז\"ה כו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס כו'.</b> הנה מרן ז\"ל הביא על זה סוגיא דעריות ושניות לעריות ומאי דאתמר עלה בגמרא. וראיתי להחכם השלם הנזכר שתמה על דברי מרן ז\"ל ובזה הדין עמו ובאמת שדברי מרן מתמיהין הם וזה לי ימים שתמהתי עליהם דאין שום שייכות כלל ועיקר לדברי רבינו עם אותה הסוגיא דהתם קיימינן אליבא דר\"ש בן מנסיא ושמעון התימני דס\"ל דקנס תלוי בנישואין אלא דמר לא מיעט אלא אשה שאין לו בה הויה ומר מיעט אף אשה שיש לו בה הויה כל שאינה ראויה לקיימה ולדידן אפילו אשה שאין לו בה הויה כגון חייבי כריתות משלם קנס ולא אמרינן דאינו משלם קנס אלא היכא דהתרו בו דכיון דחייבי מלקות קי\"ל דאין אדם לוקה ומשלם וכסברת רבי יוחנן. ולפי זה פשיטא דחייבי עשה ואיסורי ביאה מד\"ס כיון דליכא מלקות פשיטא דמשלם קנס. גם מה שנראה מדברי מרן דס\"ל דלרשב\"מ חייבי עשה משלם קנס תמהני איך יצאו דברים האלו מפה קדוש דכיון דאיהו דריש ליה לקרא באשה הראויה לקיימה איך יעלה על הדעת דחייבי עשה דישלם קנס והלא אינה ראויה לקיימה. ומלבד דהדברים מצד עצמן הם פשוטים הסוגיא דפרק אלו נערות דקאמר דאיכא בין שמעון התימני לר\"ש בן מנסיא חייבי עשה מוכחת בהדיא דלר\"ש בן מנסיא חייבי עשה אינו משלם קנס. וגם ראיתי את הלחץ אשר נלחץ החכם השלם הנזכר ליישב דברי מרן ז\"ל ולא נכנסו דבריו באזני. ולבי אומר לי שאין אלו דברי מרן אלא דברי איזה תלמיד הם וחס ליה למרן המלמדנו להועיל שיכתוב דברים כאלו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באו עליה שנים אחד כדרכה כו'.</b> כתב הריטב\"א בחידושיו לקידושין עלה דההיא דאמרינן א\"ר זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי ששאלו חכמי צרפת ז\"ל לגבי אונס דקי\"ל דשותה בעציצו הי מינייהו כופין לשתות בעציצו ויש שהשיבו שהראשון שותה בעציצו כיון שהוא נתחייב לשתות בתחילה ומורי נר\"ו בשם רבו אמר שאין שאלה זו כלום דקי\"ל התם בפרק נערה דבדידה תלה רחמנא ואי איהי לא בעיא ליה הרשות בידה וכיון שכן הכא שהם עשרה הרשות בידה שלא לרצות באחד מהם או לומר לזה אני רוצה ולזה איני רוצה ושפתים ישק משיב דברים נכוחים ע\"כ. וכ\"כ הר\"ן ס\"פ אלו נערות והביא דברי הירושלמי דקאמר ביררה אחד מהם נפטרו כולם מלא תעשה אמרה אי אפשי בוררת וחוזרת ובוררת יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה לו אנסת אותי כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ב' יע\"ש): <b>ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה.</b> בהשגות כתוב אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע כו' ואם מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כו' וכתב על זה מרן ז\"ל איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בשת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער. גם אני תמיה ואיני יודע איך כתב מוהריק\"א כן שהרי כל שבשתה ופגמה לעצמה אם פתה אותה פטור מכלום שהרי מדעתה עבד ומחלה ודוקא במה שזיכתה תורה לאב לא מצי מחלה אבל בשלה אין לה עליו כלום ולכך לא מיתוקמא ליה להראב\"ד לאוקומי דברי רבינו ביתומה שהיא תובעת לעצמה ובעל דברים הוי לענין מודה מקצת שהרי לא הודה לה כלל. ומוהריק\"א עצמו כתב לעיל בפ\"א על מ\"ש רבינו ואם נתפתתה אין לה קנס כתב עליו זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתרצית ונתפתתה הרי כבר מחלה. ואפשר לומר דסובר הרב דקטנה שנתפתית לא מחלה דקטן לאו בר מחילה הוא ודוקא גבי נערה דחשיבא גדולה הוא דאמרינן דאם הוא שלה וכגון שנתארסה ונתגרשה וכיוצא בזה הוא דמחלה ומפני שהראב\"ד סתם דבריו ואי מיירי ביתומה דמשמע בין בקטנה בין בגדולה כתב עליו כן. אלא שלשון הרב סתום לפי זה כי לא פורש. וגם לענין דינא גבי פיתוי קטנה במקום שהוא שלה צריכים אנו למודעי. (*א\"ה עיין תוספת כתובות דף מ\"ב ע\"א ד\"ה ��אביה נמי פשיטא דמוכח מדבריהם דאפילו במקום שהוא שלה אינה בת מחילה ע\"ש ודו\"ק ולענין קושית המ\"ל נלע\"ד כוונת הכ\"מ דנוכל לומר דמיירי ביתומה בשעת תביעה ובשעת פיתוי היה לה אב ואותה שעה לא מצי מחלה וכשמת האב תובעת לעצמה מיהו לפי מה שפירש המ\"ל כוונת הראב\"ד בהלכה ט\"ו ע\"ש מצינן למימר דהראב\"ד לשיטתו דפליג שם גם ע\"ז אבל הכ\"מ שלא פי' שם כוונת הראב\"ד כהגאון בעל מ\"ל ע\"ש א\"כ מקשה כאן שפיר דנוכל לפרש ביתומה בשעת תביעה ובשעת פיתוי היה לה אב ושפיר הוה מודה במקצת כנ\"ל ברור כוונת הכ\"מ ע\"כ): (*א\"ה עיין בכ\"מ שכתב בשם הראב\"ד דצער לעצמה וכ\"כ הטור. ועיין בפרק אלו נערות (דף ל\"ט:) דאמרינן משל דמפותה למה\"ד לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר ופריך שלי דאבוה נינהו ופירש\"י דאבוה הוא דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה משמע מדבריו דמבנעוריה בית אביה יליף לה וק\"ל דהא דחינן ילפותא זו שם (דף מ':) וכיוצא בזה הקשו התוס' על רש\"י בפרק החובל (דף פ\"ז.) ד\"ה כיון. ולפי המסקנא טעמא משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ\"כ הראב\"ד פ\"ד מהלכות חובל ומזיק דין י\"ד. ומ\"מ מסוגיא זו קשיא להראב\"ד ודוק. ומה שהקשה עליו מרן ממתני' דקתני והצער בתפוסה אין זה הכרח כ\"כ דקאי לאביה כפירש\"י ויכול הראב\"ד לפרש דקאי לדידה ויש פנים לזה מדפריך עלה בגמרא מאי קמ\"ל תנינא המפתה כו' ואמאי לא משני צער בתפוסה איצטריכא ליה דלאביה דלא הוה ילפינן לה ממפותה אלא ודאי מקום יש לומר דפשיטא ליה להש\"ס דמתניתין דקתני והצער בתפוסה היינו לדידה): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם אין לה אב הרי הן של עצמה.</b> פי' דוקא באונס אבל מפותה אין לה כלום שכבר מחלה דע\"כ אין לה אב שכתב רבינו היינו כשנתפתתה דאם בשעה תביעה קאמר היינו בבא דבסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>מפותה או אנוסה וכו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל הג' במפותה וכו'. וכתב על זה מרן ז\"ל ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא וכו'. ונראה שכוונת הראב\"ד ז\"ל להשיג על רבינו הוא לפי שהוא סובר כדעת הר\"ן שכתב עלה דמתני' דעמדה בדין כו' דדוקא גבי קנס הוא דאמרינן דזכה האב דוקא בשעת העמדה בדין ואם מת או בגרה לעצמה אבל בשת ופגם ממון גמור הוא ולעולם הרי הוא של אב בין עמדה בין לא עמדה ואם מת האב הרי הן של אחים הלכך כתב השלשה במפותה למה שלה תינח קנס אבל בשת ופגם למה הוא שלה של אחים הוא. אלא דקשיא לי אם זאת היא כוונת השגתו למה תלה הדבר במפותה דבאנוסה נמי שייך גבה בשת ופגם. ומתוך זה נראה לפרש באופן אחר וזה שכתב הר\"ן ז\"ל במתניתין דאיכא מ\"ד דלא אמרינן דאם מת האב הרי היא לעצמה אלא באנוסה אבל במפותה לא פי' דכיון דמפותה ודאי מחלה אלא דבמה שזיכתה התורה לאב לא מציא איהי למחול ממון אביה שהרי היא ברשותו וכל שלא עמדה בדין בחיי אביה איגלאי מילתא דממון דידה הוא והרי מחלה בשלה וזהו נמי דעת הראב\"ד דכתב השלשה במפותה למה שלה וכי יורשת אביה היא שנאמר דזכתה בממון אביה עכשיו והלא מעולם לא זכה אביה ואיגלאי מלתא דשלה הוא והרי מחלה דמדעתה עבדה וזה מדוקדק בדבריו יותר מהראשון ודוק. ונפלאתי על מהריק\"א שלא השגיח בדבריו בעין יפה וכתב עליו שנעלם ממנו משנה ערוכה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והמכין בתו לכך וכו'.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו דרך מצותיך ח\"ב דף ס\"ד): לפיכך אמרו חכמים. *(א\"ה עיין לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ג' מ\"ש הרב המחבר ז\"ל): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והמוציא שם רע על הקטנה כו' נערה מלא דבר הכתוב.</b> (*א\"ה עיין מה שהקשה מרן בכ\"מ דלמה תפס רבינו דברי ר\"ל כהוייתם ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין. והנה אהא דפריך בגמרא טעמא דכתיב נערה הא לאו הכי וכו' כתבו התוס' דהוקשה לר\"י דמה בכך אם קרא איירי בבת עונשין כו'. ובסוף דבריהם כתבו וז\"ל אבל אין לומר דמסתבר ליה דדוקא בבת עונשין מיחייב משום שבא להורגה דבפ\"ק דסנהדרין כו' משמע דלאו משום דקא גרים לה קטלא מיחייב ע\"כ. וקשיא לי דאמאי הוצרכו התוס' לדחות תירוץ זה ממשמעות סוגיא דסנהדרין והלא דבר זה לימוד ערוך הוא בידינו בפ\"ג דערכין (דף ט\"ו) ואהא דתנן התם נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה דפריך בגמרא ממאי דילמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר כו' אמר רבא אמר קרא כי הוציא ש\"ר על ש\"ר שהוציא ע\"כ. איברא כי לא על התוס' בלבד תלונותי דגם לרב אדא בר אהבה תקשה דלפי המסקנא משמע דטעמא דמוציא ש\"ר פטור משום דאינה בת עונשין כמ\"ש רש\"י בגמרא (דף ע\"ד:) ולפום סוגיא דערכין דחיוב הקנס הוא על מה שהוציא ש\"ר מה לי קטנה מה לי גדולה והיל\"ל דטעמא משום דנערה מלא דיבר הכתוב לאפוקי קטנה דאי לאו נערה מלא הו\"א דאף קטנה במשמע מדכתיב כי הוציא ש\"ר על ש\"ר שהוציא דהאומר בפיו חמור מן העושה מעשה. ומתוך כך נלע\"ד דתפס הרמב\"ם סוגיא דערכין לעיקר מש\"ה הוצרך לומר דטעמא משום דכתיב נערה מלא ודוק): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קידש נערה וגירשה כו'.</b> בפרק נערה (דף מו) בעי רב אשי הוציא שם רע על נישואין [הראשונים] מהו על נישואי אחיו מהו פשוט מיהא חדא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ובעיא קמייתא דלא איפשיטא פסקה רבינו לקולא כ\"כ מרן ז\"ל. ועדיין הדבר קשה אצלי ממה שסיים רבינו וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש דס\"ל דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל לשלחה אלא היכא דחייב קנס ומלקות אך היכא דליכא חיוב קנס ומלקות אם רצה לגרש יגרש. ולפי זה היכא דהוי ספיקא דדינא כגון הוציא שם רע על נישואין הראשונים נהי דמילקא לא לקי מספק דהא מלקות במקום מיתה עומדת וכי היכי דאינו נהרג על הספק הכי נמי אינו לוקה וכן קנס אינו משלם דספיקא דממונא לקולא. אבל לגרש איך יכול לגרשה והלא ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דאזלינן לחומרא וצ\"ע:        סליקו הלכות נערה בתולה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות נערה בתולה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nashim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "A woman whose husband becomes jealous of her...",
+                "..",
+                "..",
+                ".",
+                "",
+                ".",
+                "..",
+                "",
+                "And if you ask what are the practical implications of all this discussion, whether the woman who only becomes defiled later drinks, as it is clear that she does not drink?  For we have already established that a widow married to a High Priest or divorcee/chalutza married to an ordinary Priest do not drink it, since we require the wife to be suitable for marriage. And this is the same as Rashi wrote in the beginning of Chapter 4 \"Arusa\" (of bSotah), and even applies to minor prohibitions. For example, if someone who does not have already a wife and children (marries an aylonit), she does not drink because she is not \"suitable for marriage.\" And all the more so for this one who was defiled, who is Biblically prohibited to him, as it is written, (Deuteronomy 24:4) \"since she has been defiled.\" ",
+                "And if you say that the only cases that are excluded are cases where she was unsuitable at the time of her acquisition, but if, at the time that he acquired her she was suitable for marriage, even if afterwards she became prohibited to him, we consider her suitable for marriage; This is not the case, for Rashi writes in the Chapter \"Arusa\" (Sotah 26) on that which we say - 'the wife of a saris drinks' and these are his words: \"It is discussing a saris chamah who is permitted to stay married to her, but not about a saris adam who is prohibited to stay married to her.\" What is the question? We might try to apply the rule to a saris adam who became a saris after he married her, but Rashi certainly holds that even if he married her in a permitted state, any case where she later becomes unsuitable for marriage, she does not drink. However, this proof can be rejected, because there that text serves to teach us that sex with (\"shechivat\") a saris is considered sex, and we apply the rule that sex with the husband precedes the paramour's.",
+                "Indeed, in truth, from Rashi's words on our Mishna at the beginning of Chapter \"Arusa\" it could be inferred that anyone who was suitable for marriage at the time of her marriage would drink, for behold he did write, and these are his words: \"The wife of a saris, for example, if he became a saris after he married her, where the husband's sex preceded the paramour's.\" And the Tosafists sustain this opinion of Rashi's, for they hold that anyone who became a saris by human means, even if they drank a dose of sterility medication, is forbidden to enter the congregation. And thus they wrote there, at s.v. \"Eshet.\" And this leads to a difficulty, for this being written not about saris chamah, would indicate that he is prohibited to maintain her! Indeed, in truth, these words of Rashi's on our mishnah are difficult and they contradict the way he interpreted the gemara. The Rav in Chiddushi Halachot wrote that it was a copyist's error, and it is as I explained before (to be found below in Chapter 2 of these laws, Law 6, see there). ",
+                "And in any case, it appears to me that the law is a true law, that even if he married her in a permitted way, if afterwards she is not suitable for marriage, she does not drink. And the proof is from what we say in the Yerushalmi at the beginning of Chapter \"Arusa\" and our Rabbi has brought it in Chapter 2 of these laws, Law 11, and here are his words: \"If he had children and they died between the instigation of jealousy and the seclusion, she has already become fitting for the drinking, and he makes her drink.\" This implies that this is specifically only when they died after the instigation of jealousy, but if they died before the instigation of jealousy, she does not drink. And this is true even if he married her in a permissible way. And given this, we have returned to what we wrote earlier, that it is obvious that a woman who was defiled, even afterwards, does not drink. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nashim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/English/merged.json

@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "A woman whose husband becomes jealous of her...",
+                "..",
+                "..",
+                ".",
+                "",
+                ".",
+                "..",
+                "",
+                "And if you ask what are the practical implications of all this discussion, whether the woman who only becomes defiled later drinks, as it is clear that she does not drink?  For we have already established that a widow married to a High Priest or divorcee/chalutza married to an ordinary Priest do not drink it, since we require the wife to be suitable for marriage. And this is the same as Rashi wrote in the beginning of Chapter 4 \"Arusa\" (of bSotah), and even applies to minor prohibitions. For example, if someone who does not have already a wife and children (marries an aylonit), she does not drink because she is not \"suitable for marriage.\" And all the more so for this one who was defiled, who is Biblically prohibited to him, as it is written, (Deuteronomy 24:4) \"since she has been defiled.\" ",
+                "And if you say that the only cases that are excluded are cases where she was unsuitable at the time of her acquisition, but if, at the time that he acquired her she was suitable for marriage, even if afterwards she became prohibited to him, we consider her suitable for marriage; This is not the case, for Rashi writes in the Chapter \"Arusa\" (Sotah 26) on that which we say - 'the wife of a saris drinks' and these are his words: \"It is discussing a saris chamah who is permitted to stay married to her, but not about a saris adam who is prohibited to stay married to her.\" What is the question? We might try to apply the rule to a saris adam who became a saris after he married her, but Rashi certainly holds that even if he married her in a permitted state, any case where she later becomes unsuitable for marriage, she does not drink. However, this proof can be rejected, because there that text serves to teach us that sex with (\"shechivat\") a saris is considered sex, and we apply the rule that sex with the husband precedes the paramour's.",
+                "Indeed, in truth, from Rashi's words on our Mishna at the beginning of Chapter \"Arusa\" it could be inferred that anyone who was suitable for marriage at the time of her marriage would drink, for behold he did write, and these are his words: \"The wife of a saris, for example, if he became a saris after he married her, where the husband's sex preceded the paramour's.\" And the Tosafists sustain this opinion of Rashi's, for they hold that anyone who became a saris by human means, even if they drank a dose of sterility medication, is forbidden to enter the congregation. And thus they wrote there, at s.v. \"Eshet.\" And this leads to a difficulty, for this being written not about saris chamah, would indicate that he is prohibited to maintain her! Indeed, in truth, these words of Rashi's on our mishnah are difficult and they contradict the way he interpreted the gemara. The Rav in Chiddushi Halachot wrote that it was a copyist's error, and it is as I explained before (to be found below in Chapter 2 of these laws, Law 6, see there). ",
+                "And in any case, it appears to me that the law is a true law, that even if he married her in a permitted way, if afterwards she is not suitable for marriage, she does not drink. And the proof is from what we say in the Yerushalmi at the beginning of Chapter \"Arusa\" and our Rabbi has brought it in Chapter 2 of these laws, Law 11, and here are his words: \"If he had children and they died between the instigation of jealousy and the seclusion, she has already become fitting for the drinking, and he makes her drink.\" This implies that this is specifically only when they died after the instigation of jealousy, but if they died before the instigation of jealousy, she does not drink. And this is true even if he married her in a permissible way. And given this, we have returned to what we wrote earlier, that it is obvious that a woman who was defiled, even afterwards, does not drink. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nezikim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Damages to Property",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות נזקי ממון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה מהלכת בר\"ה ובעטה והתיזה צרורות והזיקו בר\"ה פטור כו'.</b> י\"ל בדברי הראב\"ד בהשגותיו תרי דקדוקים. חדא דמאי הקשה לרבינו דאם איתא דהביעוט לא הוי שינוי צרורות לרביע נזק היכי משכחת לה ואפילו לפי פירוש הראב\"ד הא לא קשיא דדלמא אם תמצא לומר קאמר וכמו דדחי תלמודא מאי דפשיט מההיא דרבא דאת\"ל קאמר, וע\"ק דהיאך לא שת לבו לומר דרבינו ז\"ל מבעיא דרב אשי מפיק לה כנראה שכן הוא האמת. והנה הני תרי מילי חדא מתרצא חברתה ודעת הראב\"ד ז\"ל היא דא\"א לומר דבעיא דרב אשי היא למבעי אם יש שינוי לצרורות בין בבעיא קמא ותניינא אלא שהספק הוא אם כששינה וביעט והתיז צרורות אי משלם רביע או לא ואם הספק הוא אם יש שינוי ודאי אין לחלק בזה בין סומכוס לרבנן דהספק נופל בתרווייהו וא\"כ לקמן דבעי אי מתני' היא סומכוס או רבנן ובעי לפרש דאי סומכוס דה\"ק או צרורות מחמת ביעוט משלם חצי נזק ובודאי אי מתניתין הכי פירושה לא פליגי רבנן בהא מלתא היכא דבא מחמת ביעוט אי משלם חצי נזק. וכיון שכן אמאי לא פריך דמתני' רבנן היא דאי סומכוס מאי קא מיבעי ליה לרב אשי הא בהדיא מוכח דהוי שינוי ע\"י בעיטה וכמו כן פריך שם וכיון דבעיא קמייתא דרב אשי אינו אלא אם משלם ע\"י שינוי חצי נזק כמו קרן או רביע דהוא חצי נזק שלם מצרורות תו לא מצינן לאוקמי מאי דמספקא ליה במתניתין היינו בעיא דהיתה מבעטת והזיקה דהספק הוא דאם יש שינוי לצרורות ע\"י בעיטה או לא דאי הכי אמאי לא פריך דע\"כ יש שינוי דאי לא מאי קא מיבעי ליה לרב אשי בבעיא קמייתא אי משלם רביע בשינוי צרורות וכו' הא אין שינוי אלא ודאי דבעיא דרב אשי היא בעיא קמייתא והיינו אם יש דין קרן לשלם החצי או רביע וקבעה אמתני' מ\"מ לפירוש הראב\"ד לא אתי שפיר לשון הבעיא דקאמר ויש שינוי או אין שינוי ואולי לא היה בנוסחתו ורבינו ז\"ל הרגיש מזה ופירשה בדעתו דאיירי בשינוי. זהו הנלע\"ד בעיקר מחלוקתם בסוגית הגמרא וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה וכו'.</b> נראה דה\"ה לשוכר או שואל ועיין בתשובת מהרימ\"ט חו\"מ סי' פ\"ג:       סליקו להו הלכות נזקי ממון בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nezikim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Damages to Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Damages_to_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה מהלכת בר\"ה ובעטה והתיזה צרורות והזיקו בר\"ה פטור כו'.</b> י\"ל בדברי הראב\"ד בהשגותיו תרי דקדוקים. חדא דמאי הקשה לרבינו דאם איתא דהביעוט לא הוי שינוי צרורות לרביע נזק היכי משכחת לה ואפילו לפי פירוש הראב\"ד הא לא קשיא דדלמא אם תמצא לומר קאמר וכמו דדחי תלמודא מאי דפשיט מההיא דרבא דאת\"ל קאמר, וע\"ק דהיאך לא שת לבו לומר דרבינו ז\"ל מבעיא דרב אשי מפיק לה כנראה שכן הוא האמת. והנה הני תרי מילי חדא מתרצא חברתה ודעת הראב\"ד ז\"ל היא דא\"א לומר דבעיא דרב אשי היא למבעי אם יש שינוי לצרורות בין בבעיא קמא ותניינא אלא שהספק הוא אם כששינה וביעט והתיז צרורות אי משלם רביע או לא ואם הספק הוא אם יש שינוי ודאי אין לחלק בזה בין סומכוס לרבנן דהספק נופל בתרווייהו וא\"כ לקמן דבעי אי מתני' היא סומכוס או רבנן ובעי לפרש דאי סומכוס דה\"ק או צרורות מחמת ביעוט משלם חצי נזק ובודאי אי מתניתין הכי פירושה לא פליגי רבנן בהא מלתא היכא דבא מחמת ביעוט אי משלם חצי נזק. וכיון שכן אמאי לא פריך דמתני' רבנן היא דאי סומכוס מאי קא מיבעי ליה לרב אשי הא בהדיא מוכח דהוי שינוי ע\"י בעיטה וכמו כן פריך שם וכיון דבעיא קמייתא דרב אשי אינו אלא אם משלם ע\"י שינוי חצי נזק כמו קרן או רביע דהוא חצי נזק שלם מצרורות תו לא מצינן לאוקמי מאי דמספקא ליה במתניתין היינו בעיא דהיתה מבעטת והזיקה דהספק הוא דאם יש שינוי לצרורות ע\"י בעיטה או לא דאי הכי אמאי לא פריך דע\"כ יש שינוי דאי לא מאי קא מיבעי ליה לרב אשי בבעיא קמייתא אי משלם רביע בשינוי צרורות וכו' הא אין שינוי אלא ודאי דבעיא דרב אשי היא בעיא קמייתא והיינו אם יש דין קרן לשלם החצי או רביע וקבעה אמתני' מ\"מ לפירוש הראב\"ד לא אתי שפיר לשון הבעיא דקאמר ויש שינוי או אין שינוי ואולי לא היה בנוסחתו ורבינו ז\"ל הרגיש מזה ופירשה בדעתו דאיירי בשינוי. זהו הנלע\"ד בעיקר מחלוקתם בסוגית הגמרא וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה וכו'.</b> נראה דה\"ה לשוכר או שואל ועיין בתשובת מהרימ\"ט חו\"מ סי' פ\"ג:       סליקו להו הלכות נזקי ממון בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות נזקי ממון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nezikim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,185 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה ביד גואל הדם וכו'.</b> רש\"י בפרק נגמר הדין פירש דברוצח שוגג מיירי קרא. והוא תימה דקראי מוכחי דברוצח במזיד איירי וכ\"כ הרמב\"ן במנין המצות שלו סימן י\"ג ודחה סברת רש\"י. וראיתי להרמב\"ן שרצה לייחס לרבינו סברת רש\"י ז\"ל והוא תימה שהרי דברי רבינו הללו ברור מללו דס\"ל דברוצח במזיד איירי קרא (א\"ה עיין לקמן בפרקין דין ט\"ו ועיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס\"א:): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רוצח שהרג בזדון כו'.</b> מ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ ועוד תניא בספרי כו' ברייתא זו היא דלא כהלכתא והיא סברת ר\"א הובאה בפ' הגולין ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וה\"ה לשאר כל העריות כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק כ\"ד מהל' שבת הלכה ז'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל היכול להציל באבר מאיבריו כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פ\"ח מהל' חובל ומזיק הלכה י' משמו של הרב המחבר ז\"ל): אבל אין ב\"ד ממיתין אותו. כתב הטור סי' תכ\"ה ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב\"ד ממיתין אותו. ומרן ז\"ל בס' ב\"ה כתב דפירכא מעיקרא ליתא דלית ביה התראה ושיקבל עליו מאחר שאינו מתכוין אלא להציל ע\"כ ודבריו צריכין תלמוד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרואה רודף אחר חבירו להורגו כו' ויכול להציל ולא הציל ה\"ז ביטל מצות עשה כו'.</b> נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו. ומסתברא דאינו נהרג עליו וסמך לדברי זמרי דאמרינן [סנהדרין פ\"ב.] נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה. וכן נסתפקתי ברודף אחר חבירו להורגו וכן רודף אחר הערוה שניתן להצילו בנפשו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו. ונראה דבאלו נהרג עליו דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג אבל רודף אחר חבירו או אחר הערוה דאיכא מצוה להצילו וכמ\"ש רבינו אם הרג רודף למציל נהרג עליו. וכן יש לדקדק מדברי רי\"ו ז\"ל במישרים נל\"א ח\"ב שכתב ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג כי רודף היה הקנאי כי אינו מצוה להרגו אלא רשות בעלמא ע\"כ. הרי שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להורגו ודוק. ורוצח בשגגה דינו כדין בועל ארמית שהרי רשות היא ביד גואל הדם ולא מצוה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל השוכר הורג להרוג את חבירו כו'.</b> הריטב\"א ז\"ל (א\"ה בפרק האיש מקדש) כתב דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בדיני שמים אבל בדיבורא לא מיחייב. ואפשר שלזה כיוון רבינו במ\"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים לו. ובזה ניחא לי ההיא דאמרינן בסנהדרין [דף כ\"ט.] דאין טוענין למסית וילפינן לה מנחש דאי טען לו השי\"ת הו\"מ לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי פשטן של דברים קשה דמה היה מועיל לו טענה זו ה�� בדיני שמים דנו אותו אלא ודאי דאף בדיני שמים היה פטור משום דלא הוה התם כי אם דבורא בעלמא ודוק. (א\"ה עיין ש\"ך ח\"מ סי' ל\"ב סק\"ג ור\"ס קפ\"ב. ואני שמעתי בבית מדרשו של שם הוא הרב הכולל כמהור\"ר חיים קמחי נר\"ו שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרינן בפ' האיש מקדש (דף מ\"ג) דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ\"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ דכוותה ועיין מ\"ש הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך האתרים דף ו':): <br><b>כתב </b>מהרימ\"ט בתשו' ח\"א סימן קי\"ו דיש להסתפק אי אמרינן באיסורא דרבנן אין שליח לדבר עבירה כיון דמן התורה חשיב שליח או דלמא אפילו במילי דרבנן דבר עבירה מיקריא ושייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין יע\"ש. ואני תמיה על הרב ז\"ל מההיא דאמרינן בפרק הפרה (דף נ\"ג) נימא כורה גרם ליה. ופירש\"י כגון שהיתה כרויה ועומדת קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל ברה\"ר ע\"כ ואיסור זה דמקלקל ברה\"ר פשיטא דהוי מדרבנן ואפילו הכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה. גם באותו פרק (דף נ\"א) אמרינן בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזיל כרה להו אין שליח לדבר עבירה. ועבירה זו הוא מה שפירש\"י (בדף נ\"ג) דהיינו דאסור לקלקל ברה\"ר שוב הוקשה לו בההיא דאמרינן בפ\"ק דמציעא (דף י') איכא בינייהו כהן כו' א\"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כו'. ואי אמרת דאף באיסורין דרבנן אמרינן דברי הרב כו' א\"כ אף למ\"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו הכא משלח לא מיחייב דאף דנשים אינן באזהרת לא תקיפו מכל מקום איסורא דרבנן איכא ואפילו מקפת את הקטן וכדאיתא בנזיר וכ\"פ רבינו בסוף הל' ע\"ז וא\"כ כיון דשייך גבה דברי הרב כו' ליפטר משלח ודוחק הוא בעיני לומר דסוגיא זו אתיא אליבא דרב הונא דאית ליה דגבי אשה אפילו איסורא דרבנן ליכא וכדאיתא בנזיר מאחר דלית הלכתא כוותיה. עוד עלה בדעתי לומר דשאני הכא דהמשלח מוזהר מן התורה ומש\"ה חשיב שליח לאו בר חיובא אף שמוזהר מדרבנן ולא נתיישב בעיני תירוץ זה וכעת הדבר צריך תלמוד. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה י\"ד ועיין בספר מוצל מאש סי' ל\"ה שם רמז מדברי הרב המחבר הללו): "
+            ],
+            [
+                "<b>את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו.</b> (א\"ה ויש חילוק בין הורג עצמו בידיו לאומר לאחרים שיהרגוהו כמו שביאר הרב המחבר בפ' דרשותיו דרך הרבים דף ל\"א ע\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האפיקורוסים והם עובדי כוכבים כו' מצוה להורגן.</b> (א\"ה עיין לקמן פ\"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המזבח קולט וכו' מעם מזבחי וגו'.</b> אני תמיה בילפותא זו מההיא דאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ\"ה) וכי יזיד איש אל רעהו וגו' מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ופירש רש\"י ואם כהן הוא שבא לעבוד עבודה ולא מעל מזבחי אם התחיל העבודה אין מפסיקין לבא לידון אלא משלים עבודתו ע\"כ. משמע דאף בהורג בזדון כהן ועבודה בידו משלים עבודתו והרוצח בשוגג נמי אין המזבח קולט אלא כהן ועבודה בידו וכמ\"ש רבינו נמצא שאין חילוק כלל בין שוגג למזיד ואיך כתב רבינו מכל�� שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח. ואי לאו דברי רבינו הללו הייתי אומר דרוצח בשוגג נלמד מהורג במזיד בק\"ו ומה רוצח במזיד אמרה תורה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי רוצח בשגגה לכ\"ש. אך דברי רבינו קשים הם בעיני. וליכא למימר דההיא דיומא ר\"ע אמר לה ולית הלכתא כוותיה שהרי לא מצינו מי שיחלוק עליו בדין זה. ועיין בפירש\"י על התורה פ' משפטים ובמ\"ש הרא\"ם שם. והנראה שרבינו ז\"ל דחה דברי ר\"ע הללו מההיא דאמרינן בסנהדרין (דף ל\"ה) דרציחה דוחה את העבודה והכי איתא בפ\"ק דיבמות ובשבת וס\"ל דרציחה דוחה את העבודה אפי' אם התחיל כבר. וסעד יש לזה מההיא דאמרינן התם בסנהדרין אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת כו' אלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו וגו' ואי אמרת דאם התחיל בעבודה אינו מפסיק הא איצטריך קרא לדיוקא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. אך רש\"י שם כתב כסברת ר\"ע והדבר צריך אצלי תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם הרג חוץ מערי הלוים כו'.</b> זהו פירוש למה שאמרו ואם גלה לפלכו פלכו קולטו אבל התוספות שם פירשו פירוש אחר יע\"ש. ועיין במ\"ש התוספות פרק בתרא דזבחים (דף קי\"ז) ד\"ה פלכו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וההורג כהן גדול ולא היה שם כהן גדול אחר כו'.</b> אני תמיה על זה דבפרק ב' דמכות (דף י\"א) איבעיא לן במיתת כולן הוא חוזר או דלמא במיתת אחד מהם ת\"ש נגמר דינו בלא כהן גדול אינו יוצא משם לעולם ואם איתא ליהדר ביה בדהנך ומשני בדליכא. נמצא דבעיא זו לא איפשיטא ולכאורה נראה כיון דספק כפרה הוא דלא יצא משם כי אם במיתת כולם דהא ספק כפרה הוא ואולי ספק נפשות הוא דאי אמרינן דלא יצא כי אם במיתת כולם אם יצא הותר דמו. ומ\"מ היה לו לרבינו לבאר כל זה וצ\"ע. ועיין במ\"ש התוספות פרק ב' דסנהדרין (דף י\"ח) ד\"ה אינו ובמ\"ש בפרק ז' דיומא (דף ע\"ג) ד\"ה וכולן ועיין היטב בדבריהם ובמקום אחר נאריך בזה (א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ערי מקלט אין עושין אותן כו'.</b> פשט דברי רבינו ז\"ל נראה דעיירות הם שאינן מוקפות חומה וכרכים הם המוקפים חומה. ומ\"ש ולא קטנים קאי אעיירות ואכרכים. וכן נראה ממתני' דריש מגילה דכרך קרי למוקף חומה ועיר לשאינו מוקף וכ\"כ הר\"ב תי\"ט בפרק בתרא דברכות יע\"ש: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו אלא עיירות בינוניות לפי מה שכתבנו נראה דתרתי בעינן שלא תהיה מוקפת חומה וגם שתהיה בינונית. אלא שמ\"ש ולא כרכים גדולים ולא קטנים קשה לזה דמשמע דדוקא גדולים או קטנים לא אבל בינונים אף שהוא כרך שפיר דמי. ומ\"מ הדין דין אמת דערי מקלט אין עושין אותן מוקפות חומה. והדבר מבואר בס\"פ בתרא דערכין נמי ערי חומה ללוים מי אית להו והתניא ערים הללו אין עושין אותם לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות עכ\"ל. ונראה דזהו מה שהקשו בפ\"ב דמכות (דף י') וקדש עיר מקלט הואי והכתיב וערי מבצר וגו' וקדש ואדרעי ועין חצור ותניא ערים הללו אין עושים אותם לא עיירות גדולות כו'. וראיתי לרש\"י שם שפירש וערי מבצר כרכים גדולים שהיו בנחלת נפתלי כו' נראה דס\"ל דקושית הגמרא היא משום דקדש היתה עיר גדולה. ולא ידעתי היכא רמיזא דמשום דהיא עיר מבצר אינו מוכרח שתהיה עיר גדולה. אבל הנכון הוא מה שכתבנו דעיר מבצר היא המוקפת חומה כמו הבמחנים אם במבצרים וכן כל אלה ער��ם בצורות ועיר המוקפת חומה אין עושין אותה עיר מקלט כדאיתא בערכין. ומה שדקדקנו בדברי רבינו יש לדקדק גם כן בלישנא דברייתא דקתני ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות דאם שם כרך מורה על המוקף חומה מאי איריא גדולים אפילו בינונים נמי לא. סוף דבר לא יכולתי ליישב דקדוק הלשון דהברייתא ודרבינו ז\"ל: <br><b>ודע </b>שדינים אלו אף שכתב רבינו ערי מקלט לאו דוקא בשש ערי מקלט אלא בכל ערי הלוים הדין כן וכן מתבאר מאותה סוגיא דסוף ערכין ומ\"ש רבינו ערי מקלט כולל גם לערי הלוים לפי שכולן הן קולטות: <br><b>עוד </b>ראיתי לדקדק באותה סוגיא דסוף ערכין במה שתירצו כאן שהוקף ולבסוף ישב כאן שישב ולבסוף הוקף דמשמע שדין זה דערי הלוים אינו אלא בתחלת נתינתם ללוים אבל לאחר שלקחום הלוים יכולים לעשותם עיר חומה. ולא ידעתי למה דהא נראה דטעמא דאין עושין ערי מקלט עיר חומה הוא מהטעם שכתב רש\"י גבי כרכים גדולים לפי שמתקבצים שם מכל המקומות לסחורה ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב את הרוצח ויהרגנו ע\"כ וה\"נ כל זמן שהיא עיר חומה מצויין שם הרבה בני אדם אבל בעיר פרוצה אין הדבר מצוי כל כך. ולפי זה בכל עת ובכל זמן שייך דין זה. וכבר עלה בדעתי דרך רחוק ליישב סוגית ההלכה ולא נתחוור בעיני ולכן לא כתבתיו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שהתחום קולט כו'.</b> שם עלה י\"ב וישב בה בה ולא בתחומה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו נמצא בצד עיר כו' שהדבר ידוע בודאי.</b> משנה בפרק עגלה ערופה ומייתי ליה בפ\"ק דסנהדרין ומדדו שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה. משמע דאפילו ברור לנו שאין קרובה כזו אפ\"ה צריך למדוד. ורש\"י ז\"ל בפירוש החומש כתב וז\"ל אל הערים אשר סביבות החלל לכל צד לידע איזו קרובה. וכתב הרא\"ם ז\"ל לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אלא כדי למצוא העיר היותר קרובה אליו לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שאין ספק שהיא היותר קרובה א\"צ שם מדידה ע\"כ. ודבריו תמוהים הם. ונ\"ל דס\"ל להרא\"ם דעיקר חיובא דמדידה לא הוי אלא מהעיר הקרובה אלא משום דמספקא לן צריך למדוד את כולם. ומאי דאמרינן בגמרא דאפילו נמצא בעליל היו מודדין הוי דוקא לעיר הקרובה אבל לשאר הערים אין חיוב למדוד משום דא\"צ למדוד אל כל הערים אלא משום ספיקא שאינו יודע איזו קרובה אבל בברי לן שאין קרובה מזו א\"צ למדוד אלא מן הקרובה. והכי דייק לישניה דהרא\"ם דקאמר לא שהיא חובה למדוד עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו, דמשמע דלא בא לאפוקי אלא זה דמפשטיה דקרא דקאמר ומדדו אל הערים אשר סביבות הוי משמע שהוא חייב למדוד כל הערים, לזה קאמר דליתא להאי שא\"צ למדוד עד כל עיר ועיר אלא כדי למצוא העיר היותר קרובה לפיכך אם לא היה ספק שהיא היותר קרובה א\"צ מדידה כלומר א\"צ המדידה שאמרנו שהיא לכל עיר ועיר אבל אה\"נ שצריך מדידה לקרובה שמצוה לעסוק במדידה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד של כ\"ג.</b> משנה בפרק עגלה ערופה. והנה בפ\"ב דמכות (דף י\"א) אמרינן עיר שאין בה זקנים ר' אמי ור' אסי חד אמר מביאה עגלה ערופה וחד אמר אינה מביאה עגלה ערופה למ\"ד אינה מביאה בעינן זקני העיר ההיא וליכא למ\"ד מביאה מצוה בעלמא. וכתבו התוספות תימה דהא תנן עגלה ערופה אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב\"ד וי\"ל דהתם מיירי כגון דאיכא עיירות טובא ובחדא מינייהו יש ב\"ד דכיון דמצי לאוקמי קרא דמ��יימי ליה אבל הכא איירי כגון שאין שם ב\"ד בכל העיירות הסמוכות הלכך אמרינן דמ\"מ מודדין מינייהו ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ולפי הנראה לענין הלכה דאם אין ב\"ד בכל העיירות אינה מביאה עגלה ערופה שהרי גבי ערי מקלט נמי נחלקו בעיר שאין בה זקנים אם היא קולטת ופסק רבינו לעיל בפ\"ז הלכה ו' דאינה קולטת שנאמר זקני העיר ההיא משמע דהוי לעיכובא. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ז מהל' ממרים הלכה ז'): ואין מודדין לירושלים כו'. ואם היה החלל קרוב לערי מקלט עיין בירושלמי פרק עגלה ערופה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמר כי ימצא חלל כו'.</b> ירושלמי ראוהו מפרכס כאן ובא מצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה בת שתי שנים כו'.</b> משנה בריש מסכת פרה ר\"א אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ\"א עגלה בת שתים ופרה בת ג' או בת ד' רמ\"א אף בת ה' וכו'. והנה אומרו ר\"א אומר עגלה בת שנתה הוא למעט יותר ובאומרו פרה בת שתים נסתפק הר\"ש וכתב דמצינן למימר דבת שתים למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואע\"ג דכ\"ש דבת ג' פרה היא דלמא פסל ר\"א שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר\"א בפ\"ב פרה מעוברת ושמא דיעבד קאמר דכשרה. ובריש פ\"ב נטה יותר הרב לומר דלאו למעט טפי אתא. ומ\"ש חכמים דעגלה בת שתים לאו למעט בת שנתה דכ\"ש הוא דילדה טפי אלא משום דר\"א פסל ב' קאמרי רבנן דאף בת שתים כשרה דעגלה היא וכ\"כ הר\"ש וכ\"כ רבינו בפרקין. ומה שכתב רבינו ויום אחד לא ידעתי מקור דין זה דהא קי\"ל דשעות פוסלות בקדשים וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה י\"ג. וע\"כ לומר דשאני עגלה ערופה דאינה מקדשי מזבח ומצינו קולות אחרות בעגלה ערופה ואפשר דגם זו מהם דדוקא יום אחד משום דיום אחד בשנה חשוב שנה אבל שעות לא פסלי בה: <br><b>ודע </b>דאף דקי\"ל דעגל הוא בן שנה ולא יותר וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה שאני הכי דכתיב עגלת בקר ולא כתיב עגלה סתם כ\"כ הר\"ש ורבינו. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בפ\"א מהל' מעשה הקרבנות): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה כו'.</b> ומ\"מ נפדית לעולם כמו פרה אדומה תוספתא פ\"ק דפרה הביאה הר\"ש שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה כו'.</b> ירושלמי פרק עגלה ערופה מקום גיסתה ותפיסתה הרי אלו אסורים וכמה היא תפיסתה ד' אמות ר\"ע אומר אומר אני שתפיסתה חמשים אמה יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השונא שנאמר בתורה כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ע' ע\"ד):         סליקו להו הלכות רוצח ושמירת נפש בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nezikim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,184 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצוה ביד גואל הדם וכו'.</b> רש\"י בפרק נגמר הדין פירש דברוצח שוגג מיירי קרא. והוא תימה דקראי מוכחי דברוצח במזיד איירי וכ\"כ הרמב\"ן במנין המצות שלו סימן י\"ג ודחה סברת רש\"י. וראיתי להרמב\"ן שרצה לייחס לרבינו סברת רש\"י ז\"ל והוא תימה שהרי דברי רבינו הללו ברור מללו דס\"ל דברוצח במזיד איירי קרא (א\"ה עיין לקמן בפרקין דין ט\"ו ועיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס\"א:): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רוצח שהרג בזדון כו'.</b> מ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ ועוד תניא בספרי כו' ברייתא זו היא דלא כהלכתא והיא סברת ר\"א הובאה בפ' הגולין ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וה\"ה לשאר כל העריות כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק כ\"ד מהל' שבת הלכה ז'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל היכול להציל באבר מאיבריו כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פ\"ח מהל' חובל ומזיק הלכה י' משמו של הרב המחבר ז\"ל): אבל אין ב\"ד ממיתין אותו. כתב הטור סי' תכ\"ה ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב\"ד ממיתין אותו. ומרן ז\"ל בס' ב\"ה כתב דפירכא מעיקרא ליתא דלית ביה התראה ושיקבל עליו מאחר שאינו מתכוין אלא להציל ע\"כ ודבריו צריכין תלמוד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרואה רודף אחר חבירו להורגו כו' ויכול להציל ולא הציל ה\"ז ביטל מצות עשה כו'.</b> נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו. ומסתברא דאינו נהרג עליו וסמך לדברי זמרי דאמרינן [סנהדרין פ\"ב.] נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה. וכן נסתפקתי ברודף אחר חבירו להורגו וכן רודף אחר הערוה שניתן להצילו בנפשו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו. ונראה דבאלו נהרג עליו דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג אבל רודף אחר חבירו או אחר הערוה דאיכא מצוה להצילו וכמ\"ש רבינו אם הרג רודף למציל נהרג עליו. וכן יש לדקדק מדברי רי\"ו ז\"ל במישרים נל\"א ח\"ב שכתב ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג כי רודף היה הקנאי כי אינו מצוה להרגו אלא רשות בעלמא ע\"כ. הרי שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להורגו ודוק. ורוצח בשגגה דינו כדין בועל ארמית שהרי רשות היא ביד גואל הדם ולא מצוה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל השוכר הורג להרוג את חבירו כו'.</b> הריטב\"א ז\"ל (א\"ה בפרק האיש מקדש) כתב דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בדיני שמים אבל בדיבורא לא מיחייב. ואפשר שלזה כיוון רבינו במ\"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים לו. ובזה ניחא לי ההיא דאמרינן בסנהדרין [דף כ\"ט.] דאין טוענין למסית וילפינן לה מנחש דאי טען לו השי\"ת הו\"מ לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי פשטן של דברים קשה דמה היה מועיל לו טענה זו הא בדיני שמים דנו אותו אלא ודאי דאף בדיני שמים היה פטור משום דלא הוה התם כי אם דבורא בעלמא ודוק. (א\"ה עיין ש\"ך ח\"מ סי' ל\"ב סק\"ג ור\"ס קפ\"ב. ואני שמעתי בבית מדרשו של שם הוא הרב הכולל כמהור\"ר חיים קמחי נר\"ו שהרב המחבר היה מיישב קושיא זו בהא דאמרינן בפ' האיש מקדש (דף מ\"ג) דבאומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב לכ\"ע הוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב ה\"נ דכוותה ועיין מ\"ש הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך האתרים דף ו':): <br><b>כתב </b>מהרימ\"ט בתשו' ח\"א סימן קי\"ו דיש להסתפק אי אמרינן באיסורא דרבנן אין שליח לדבר עבירה כיון דמן התורה חשיב שליח או דלמא אפילו במילי דרבנן דבר עבירה מיקריא ושייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין יע\"ש. ואני תמיה על הרב ז\"ל מההיא דאמרינן בפרק הפרה (דף נ\"ג) נימא כורה גרם ליה. ופירש\"י כגון שהיתה כרויה ועומדת קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל ברה\"ר ע\"כ ואיסור זה דמקלקל ברה\"ר פשיטא דהוי מדרבנן ואפילו הכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה. גם באותו פרק (דף נ\"א) אמרינן בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזיל כרה להו אין שליח לדבר עבירה. ועבירה זו הוא מה שפירש\"י (בדף נ\"ג) דהיינו דאסור לקלקל ברה\"ר שוב הוקשה לו בההיא דאמרינן בפ\"ק דמציעא (דף י') איכא בינייהו כהן כו' א\"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן כו'. ואי אמרת דאף באיסורין דרבנן אמרינן דברי הרב כו' א\"כ אף למ\"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו הכא משלח לא מיחייב דאף דנשים אינן באזהרת לא תקיפו מכל מקום איסורא דרבנן איכא ואפילו מקפת את הקטן וכדאיתא בנזיר וכ\"פ רבינו בסוף הל' ע\"ז וא\"כ כיון דשייך גבה דברי הרב כו' ליפטר משלח ודוחק הוא בעיני לומר דסוגיא זו אתיא אליבא דרב הונא דאית ליה דגבי אשה אפילו איסורא דרבנן ליכא וכדאיתא בנזיר מאחר דלית הלכתא כוותיה. עוד עלה בדעתי לומר דשאני הכא דהמשלח מוזהר מן התורה ומש\"ה חשיב שליח לאו בר חיובא אף שמוזהר מדרבנן ולא נתיישב בעיני תירוץ זה וכעת הדבר צריך תלמוד. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה י\"ד ועיין בספר מוצל מאש סי' ל\"ה שם רמז מדברי הרב המחבר הללו): "
+            ],
+            [
+                "<b>את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו.</b> (א\"ה ויש חילוק בין הורג עצמו בידיו לאומר לאחרים שיהרגוהו כמו שביאר הרב המחבר בפ' דרשותיו דרך הרבים דף ל\"א ע\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האפיקורוסים והם עובדי כוכבים כו' מצוה להורגן.</b> (א\"ה עיין לקמן פ\"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המזבח קולט וכו' מעם מזבחי וגו'.</b> אני תמיה בילפותא זו מההיא דאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ\"ה) וכי יזיד איש אל רעהו וגו' מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ופירש רש\"י ואם כהן הוא שבא לעבוד עבודה ולא מעל מזבחי אם התחיל העבודה אין מפסיקין לבא לידון אלא משלים עבודתו ע\"כ. משמע דאף בהורג בזדון כהן ועבודה בידו משלים עבודתו והרוצח בשוגג נמי אין המזבח קולט אלא כהן ועבודה בידו וכמ\"ש רבינו נמצא שאין חילוק כלל בין שוגג למזיד ואיך כתב רבינו מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח. ואי לאו דברי רבינו הללו הייתי אומר דרוצח בשוגג נלמד מהורג במזיד בק\"ו ומה רוצח במזיד אמרה תורה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי רוצח בשגגה לכ\"ש. אך דברי רבינו קשים הם בעיני. וליכא למימר דההיא דיומא ר\"ע אמר לה ��לית הלכתא כוותיה שהרי לא מצינו מי שיחלוק עליו בדין זה. ועיין בפירש\"י על התורה פ' משפטים ובמ\"ש הרא\"ם שם. והנראה שרבינו ז\"ל דחה דברי ר\"ע הללו מההיא דאמרינן בסנהדרין (דף ל\"ה) דרציחה דוחה את העבודה והכי איתא בפ\"ק דיבמות ובשבת וס\"ל דרציחה דוחה את העבודה אפי' אם התחיל כבר. וסעד יש לזה מההיא דאמרינן התם בסנהדרין אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת כו' אלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו וגו' ואי אמרת דאם התחיל בעבודה אינו מפסיק הא איצטריך קרא לדיוקא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. אך רש\"י שם כתב כסברת ר\"ע והדבר צריך אצלי תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם הרג חוץ מערי הלוים כו'.</b> זהו פירוש למה שאמרו ואם גלה לפלכו פלכו קולטו אבל התוספות שם פירשו פירוש אחר יע\"ש. ועיין במ\"ש התוספות פרק בתרא דזבחים (דף קי\"ז) ד\"ה פלכו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וההורג כהן גדול ולא היה שם כהן גדול אחר כו'.</b> אני תמיה על זה דבפרק ב' דמכות (דף י\"א) איבעיא לן במיתת כולן הוא חוזר או דלמא במיתת אחד מהם ת\"ש נגמר דינו בלא כהן גדול אינו יוצא משם לעולם ואם איתא ליהדר ביה בדהנך ומשני בדליכא. נמצא דבעיא זו לא איפשיטא ולכאורה נראה כיון דספק כפרה הוא דלא יצא משם כי אם במיתת כולם דהא ספק כפרה הוא ואולי ספק נפשות הוא דאי אמרינן דלא יצא כי אם במיתת כולם אם יצא הותר דמו. ומ\"מ היה לו לרבינו לבאר כל זה וצ\"ע. ועיין במ\"ש התוספות פרק ב' דסנהדרין (דף י\"ח) ד\"ה אינו ובמ\"ש בפרק ז' דיומא (דף ע\"ג) ד\"ה וכולן ועיין היטב בדבריהם ובמקום אחר נאריך בזה (א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ערי מקלט אין עושין אותן כו'.</b> פשט דברי רבינו ז\"ל נראה דעיירות הם שאינן מוקפות חומה וכרכים הם המוקפים חומה. ומ\"ש ולא קטנים קאי אעיירות ואכרכים. וכן נראה ממתני' דריש מגילה דכרך קרי למוקף חומה ועיר לשאינו מוקף וכ\"כ הר\"ב תי\"ט בפרק בתרא דברכות יע\"ש: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו אלא עיירות בינוניות לפי מה שכתבנו נראה דתרתי בעינן שלא תהיה מוקפת חומה וגם שתהיה בינונית. אלא שמ\"ש ולא כרכים גדולים ולא קטנים קשה לזה דמשמע דדוקא גדולים או קטנים לא אבל בינונים אף שהוא כרך שפיר דמי. ומ\"מ הדין דין אמת דערי מקלט אין עושין אותן מוקפות חומה. והדבר מבואר בס\"פ בתרא דערכין נמי ערי חומה ללוים מי אית להו והתניא ערים הללו אין עושין אותם לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות עכ\"ל. ונראה דזהו מה שהקשו בפ\"ב דמכות (דף י') וקדש עיר מקלט הואי והכתיב וערי מבצר וגו' וקדש ואדרעי ועין חצור ותניא ערים הללו אין עושים אותם לא עיירות גדולות כו'. וראיתי לרש\"י שם שפירש וערי מבצר כרכים גדולים שהיו בנחלת נפתלי כו' נראה דס\"ל דקושית הגמרא היא משום דקדש היתה עיר גדולה. ולא ידעתי היכא רמיזא דמשום דהיא עיר מבצר אינו מוכרח שתהיה עיר גדולה. אבל הנכון הוא מה שכתבנו דעיר מבצר היא המוקפת חומה כמו הבמחנים אם במבצרים וכן כל אלה ערים בצורות ועיר המוקפת חומה אין עושין אותה עיר מקלט כדאיתא בערכין. ומה שדקדקנו בדברי רבינו יש לדקדק גם כן בלישנא דברייתא דקתני ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות דאם שם כרך מורה על המוקף חומה מאי איריא גדולים אפילו בינונים נמי לא. סוף דבר לא יכולתי ליישב דקדוק הלשון דהברייתא ודרבינו ז\"ל: <br><b>ודע </b>שדינים אלו אף שכתב רבינו ערי מקלט לאו דוקא בשש ערי מקלט אלא בכל ערי הלוים הדין כן וכן מתבאר מאותה סוגיא דסוף ערכין ומ\"ש רבינו ערי מקלט כולל גם לערי הלוים לפי שכולן הן קולטות: <br><b>עוד </b>ראיתי לדקדק באותה סוגיא דסוף ערכין במה שתירצו כאן שהוקף ולבסוף ישב כאן שישב ולבסוף הוקף דמשמע שדין זה דערי הלוים אינו אלא בתחלת נתינתם ללוים אבל לאחר שלקחום הלוים יכולים לעשותם עיר חומה. ולא ידעתי למה דהא נראה דטעמא דאין עושין ערי מקלט עיר חומה הוא מהטעם שכתב רש\"י גבי כרכים גדולים לפי שמתקבצים שם מכל המקומות לסחורה ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב את הרוצח ויהרגנו ע\"כ וה\"נ כל זמן שהיא עיר חומה מצויין שם הרבה בני אדם אבל בעיר פרוצה אין הדבר מצוי כל כך. ולפי זה בכל עת ובכל זמן שייך דין זה. וכבר עלה בדעתי דרך רחוק ליישב סוגית ההלכה ולא נתחוור בעיני ולכן לא כתבתיו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שהתחום קולט כו'.</b> שם עלה י\"ב וישב בה בה ולא בתחומה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו נמצא בצד עיר כו' שהדבר ידוע בודאי.</b> משנה בפרק עגלה ערופה ומייתי ליה בפ\"ק דסנהדרין ומדדו שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה. משמע דאפילו ברור לנו שאין קרובה כזו אפ\"ה צריך למדוד. ורש\"י ז\"ל בפירוש החומש כתב וז\"ל אל הערים אשר סביבות החלל לכל צד לידע איזו קרובה. וכתב הרא\"ם ז\"ל לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אלא כדי למצוא העיר היותר קרובה אליו לפיכך אם היה החלל מוטל סמוך לעיר שאין ספק שהיא היותר קרובה א\"צ שם מדידה ע\"כ. ודבריו תמוהים הם. ונ\"ל דס\"ל להרא\"ם דעיקר חיובא דמדידה לא הוי אלא מהעיר הקרובה אלא משום דמספקא לן צריך למדוד את כולם. ומאי דאמרינן בגמרא דאפילו נמצא בעליל היו מודדין הוי דוקא לעיר הקרובה אבל לשאר הערים אין חיוב למדוד משום דא\"צ למדוד אל כל הערים אלא משום ספיקא שאינו יודע איזו קרובה אבל בברי לן שאין קרובה מזו א\"צ למדוד אלא מן הקרובה. והכי דייק לישניה דהרא\"ם דקאמר לא שהיא חובה למדוד עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו, דמשמע דלא בא לאפוקי אלא זה דמפשטיה דקרא דקאמר ומדדו אל הערים אשר סביבות הוי משמע שהוא חייב למדוד כל הערים, לזה קאמר דליתא להאי שא\"צ למדוד עד כל עיר ועיר אלא כדי למצוא העיר היותר קרובה לפיכך אם לא היה ספק שהיא היותר קרובה א\"צ מדידה כלומר א\"צ המדידה שאמרנו שהיא לכל עיר ועיר אבל אה\"נ שצריך מדידה לקרובה שמצוה לעסוק במדידה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד של כ\"ג.</b> משנה בפרק עגלה ערופה. והנה בפ\"ב דמכות (דף י\"א) אמרינן עיר שאין בה זקנים ר' אמי ור' אסי חד אמר מביאה עגלה ערופה וחד אמר אינה מביאה עגלה ערופה למ\"ד אינה מביאה בעינן זקני העיר ההיא וליכא למ\"ד מביאה מצוה בעלמא. וכתבו התוספות תימה דהא תנן עגלה ערופה אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב\"ד וי\"ל דהתם מיירי כגון דאיכא עיירות טובא ובחדא מינייהו יש ב\"ד דכיון דמצי לאוקמי קרא דמקיימי ליה אבל הכא איירי כגון שאין שם ב\"ד בכל העיירות הסמוכות הלכך אמרינן דמ\"מ מודדין מינייהו ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ולפי הנראה לענין הלכה דאם אין ב\"ד בכל העיירות אינה מביאה עגלה ערופה שהרי גבי ערי מקלט נמי נחלקו בע��ר שאין בה זקנים אם היא קולטת ופסק רבינו לעיל בפ\"ז הלכה ו' דאינה קולטת שנאמר זקני העיר ההיא משמע דהוי לעיכובא. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ז מהל' ממרים הלכה ז'): ואין מודדין לירושלים כו'. ואם היה החלל קרוב לערי מקלט עיין בירושלמי פרק עגלה ערופה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמר כי ימצא חלל כו'.</b> ירושלמי ראוהו מפרכס כאן ובא מצאו מת במקום אחר מודדין ממקום שנמצא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה בת שתי שנים כו'.</b> משנה בריש מסכת פרה ר\"א אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ\"א עגלה בת שתים ופרה בת ג' או בת ד' רמ\"א אף בת ה' וכו'. והנה אומרו ר\"א אומר עגלה בת שנתה הוא למעט יותר ובאומרו פרה בת שתים נסתפק הר\"ש וכתב דמצינן למימר דבת שתים למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואע\"ג דכ\"ש דבת ג' פרה היא דלמא פסל ר\"א שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר\"א בפ\"ב פרה מעוברת ושמא דיעבד קאמר דכשרה. ובריש פ\"ב נטה יותר הרב לומר דלאו למעט טפי אתא. ומ\"ש חכמים דעגלה בת שתים לאו למעט בת שנתה דכ\"ש הוא דילדה טפי אלא משום דר\"א פסל ב' קאמרי רבנן דאף בת שתים כשרה דעגלה היא וכ\"כ הר\"ש וכ\"כ רבינו בפרקין. ומה שכתב רבינו ויום אחד לא ידעתי מקור דין זה דהא קי\"ל דשעות פוסלות בקדשים וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה י\"ג. וע\"כ לומר דשאני עגלה ערופה דאינה מקדשי מזבח ומצינו קולות אחרות בעגלה ערופה ואפשר דגם זו מהם דדוקא יום אחד משום דיום אחד בשנה חשוב שנה אבל שעות לא פסלי בה: <br><b>ודע </b>דאף דקי\"ל דעגל הוא בן שנה ולא יותר וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה שאני הכי דכתיב עגלת בקר ולא כתיב עגלה סתם כ\"כ הר\"ש ורבינו. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בפ\"א מהל' מעשה הקרבנות): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה כו'.</b> ומ\"מ נפדית לעולם כמו פרה אדומה תוספתא פ\"ק דפרה הביאה הר\"ש שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה כו'.</b> ירושלמי פרק עגלה ערופה מקום גיסתה ותפיסתה הרי אלו אסורים וכמה היא תפיסתה ד' אמות ר\"ע אומר אומר אני שתפיסתה חמשים אמה יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השונא שנאמר בתורה כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ע' ע\"ד):         סליקו להו הלכות רוצח ושמירת נפש בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nezikim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,121 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אדם מועד לעולם כו'.</b> משנה בפרק כיצד הרגל. וכתב הטור סי' תכ\"א ס\"ז וז\"ל שאלה לא\"א שנים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חבירו לארץ ונפל עליו וסימא עינו של התחתון מה דינו. תשובה נראה דפטור מחמשה דברים אע\"ג דקי\"ל אדם מועד לעולם היכא דהוי אנוס פטור כו'. וכתב מרן בס' ב\"ה וז\"ל ויש לגמגם על תשובה זו כי מתחלה נתן טעם לפטור מפני שהוא אנוס ומה שהביא ראיה מהירושלמי ומההיא דשנים שרצו אינן ראיות דשאני הכא דנתכוון להפילו ועשוי הוא להיות ניזוק ע\"י הנפילה ואחר כך נתן טעם מפני שמחלו זה לזה, וטענת מחילה ג\"כ אינה טענה שהאומר לחברו סמא את עיני קטע את ידי ע\"מ לפטור חייב, ושמא יש לחלק בין כשהאחד מוחל לחבירו לששניהם מוחלים זה לזה ע\"כ. ולפי סברת הרא\"ש שהביא הטור לקמן דכל שאומר בפירוש ע\"מ לפטור פטור ליכא קושיא כלל ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות עבדים הלכה ה'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהאומר לחבירו סמא את עיני וכו'.</b> נ\"ב עיין בתשו' הרלנ\"ח בפסק הסמיכה (דף רפ\"א). (א\"ה ועיין בדברי הרב המחבר לעיל בסמוך): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א ברשות הניזק כו'.</b> עיין מ\"ש רבינו בפכ\"א מהל' אישות בבא המתחלת האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה בבית פטורה ולא מן הדין אלא משום שלום הבית ודוק. (א\"ה עיין לקמן פ\"ב מהל' שלוחין ושותפין הלכה ב' ובפ\"ב מהל' שכירות הלכה ג'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבים לשלם כו'.</b> משנה בפ' הניזקין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין. ולא ידעתי מאי איריא שפגלו דהיינו מחשבה שחוץ לזמנו אפילו מחשבה דשלא לשמן דהקרבן כשר אפ\"ה חייבין כיון דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה וכדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וכ\"ת דהיינו דוקא היכא דהוא חייב קרבן משום חובה אבל משום נדר אם נזבח שלא לשמן יצא ידי נדרו הא ליתא שהרי בפירוש כתב רש\"י וצריך להביא אחר לחובתו או נדרו כו'. והדבר מוכרח שהרי בגמ' הביאו ראיה לרבא דאמר עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא. הרי מבואר שנדר שנזבח שלא לשמו לא יצא ידי נדרו וחשיב זה הקרבן נדבה וחייב לקיים נדרו וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי איריא דנקט שפגלו. וסבור הייתי לומר דנקט שפגלו לכלכול כל מין קרבן שיהיה אף נדבה דקי\"ל שא��נו חייב באחריותו דמשום מחשבה דשלא לשמו לא מיחייבי הכהנים. וכ\"ת דאי משום האי טעמא אף שפגלו ליפטרו הכהנים כיון שהיה נדבה ואינו חייב באחריותו, הא ליתא שהרי כתב רש\"י שם פ' הנזקין (דף נ\"ג) וז\"ל חייבין לשלם דמיה לבעלים שהרי צריכים להביא אחרים ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש ע\"כ. הרי היכא דפיגל אף שהיה נדבה חייב לשלם. ואפשר דדוקא בפיגל שהקרבן נפסל חייב לשלם אף בנדבה אך במחשבה דשלא לשמו שהקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי כבר הביא דורון. וכ\"ת נהי דהקרבן כשר מ\"מ לא הוי קרבן מן המובחר כיון שנשחט שלא לשמו והדבר פשוט דמצוה מן המובחר הוא להקריבו לשמו שהרי אפילו בשחט שלא לשמו קאמר רבא דאסור לזרוק דמה שלא לשמו כ\"ש דאעיקרא דמלתא מצותו הוא שיקרב לשמו וא\"כ אם שחטו שלא לשמו ליחייב הכהן משום דיאמרו הבעלים אנו היינו רוצים להקריב קרבן כתקנו ואף שהוא כשר מ\"מ אינו כתקנו. הא ליתא דהא אמרינן בפ' מרובה (דף ע\"ח) בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב\"ע מי אמרי' עולה קביל עליה או דילמא מצי א\"ל אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד הדר פשטה גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב\"ע. הרי לך מבואר דמשום טענה דמצוה מן המובחר לא מיחייב הגנב וה\"ה הכא דלא מיחייב הכהן בנדבה משום דשחטו שלא לשמו כיון שהקרבן כשר ודוקא בפיגל חייב משום דלא הביא דורון ועדיין יש להתיישב בדבר. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז'): <br><b>ועדיין </b>אני תמיה דאמאי נקט פיגל דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו וכמו שפירש\"י ורבינו בפירוש המשנה והלא אף במחשבה דחוץ למקומו דקי\"ל דאינו פיגול ואינו חייבים עליו כרת פשיטא דחייבים לשלם כיון דהקרבן פסול וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מהלכות פסולי המוקדשין. וכ\"ת דפגלו לאו דוקא מ\"מ יש לתמוה על רש\"י ורבינו דנקטו מחשבה דחוץ לזמנו ולא נקטו מחשבה דחוץ למקומו והדבר צריך אצלי תלמוד. וראיתי להרא\"ש בפרק ד' דנדרים (דף ל\"ה) שכתב הכהנים שפגלו שחשבו באחת מד' עבודות לאוכלו או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו ע\"כ. ומדנקט הרא\"ש הני תרי גווני ולא נקט נמי שלא לשמו משמע דדוקא בהני מיחייב ולא מצאתי מקום לחלק אלא דוקא בנדבה וכדכתיבנא. ועיין ברש\"י פ\"ק דב\"ק (דף ה') שכתב ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר ע\"כ. ועיין בפ\"ד דמנחות (דף מ\"ט) דמייתי למתניתין דהכהנים שפגלו במקדש: <b>וכן העושה מלאכה בפרת חטאת וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל הרמב\"ן דעתו כדעת הראב\"ד ז\"ל. נ\"ב נראה דס\"ל כהראב\"ד ולא מטעמיה וז\"ל בדינא דגרמי (דף קי\"ג:) מטמא קנס הוא ומקנס לא גמרינן כדא\"ר הונא בר חייא בפ' הגוזל ומאכיל וקי\"ל כל רב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני וסוגיין נמי בפרק הנזקין כוותיה ודאקשינן התם העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור ואי ס\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אמאי פטור ואי אמרת לא שמיה היזק ניחא דאפי' במזיד פטור דמטמא ומדמע קנסא ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא וכ\"כ ר\"ח ז\"ל ע\"כ. ובדף קי\"ד חזר הרב ז\"ל וכתב העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת היזק שאינו ניכר הוא ואומר לו הרי שלך לפניך ואפי' במזיד פטור דלא גמרינן ממטמא ומדמע דקנסא הוא וכבר כתבתי את זה ע\"כ. והראב\"ד נראה דס\"ל דקי\"ל כרב דמקנסא ילפינן ומש\"ה הוצרך לומר דטעמא דפטור הוא משום דמתכוין להנאתו. ודעת רבינו נראה דס\"ל דאותה סו��יא אתיא כשמואל וכמ\"ש הרמב\"ן אך הוא ז\"ל ס\"ל דהלכה כרב שהרי כתב בדין ב' וכן כיוצא בזה וזהו דוקא אליבא דרב ובפירוש כתב בדין ו' ומש\"ה פסק דהעושה מלאכה במי חטאת חייב. ותמהני מה\"ה ז\"ל למה נכנס בפרצה דחוקה ליישב דברי רבינו ולומר דהו\"מ למימר וליטעמיך ואמאי לא קאמר דרבינו מפרש הסוגיא כדעת הרמב\"ן ומ\"מ לא ס\"ל כוותיה במאי דפסק כשמואל אלא ס\"ל דהלכתא כרב ומש\"ה פסק חייב. והנראה אצלי דה\"ה ז\"ל רצה לייחס לרבינו פירוש הרמב\"ן משום דהוה ק\"ל לרבינו דאמאי פסק כרב דמקנסא ילפינן מאחר דר\"א קאי כוותיה דשמואל. ותו סתמא דתלמודא דפריך ממי חטאת ואם היזק שאינו ניכר כו' קאי כשמואל וזהו שכתב הרמב\"ן וסוגיין דהנזקין כוותיה. וא\"כ יגדל התימה על רבינו למה פסק כיחידאה. ומש\"ה נדחק ואמר דאף כרב אתיא והו\"מ למימר וליטעמיך ומה שפסק כרב ולא כשמואל אף דקי\"ל הלכתא כשמואל בדיני הוא משום דסוגיין דחולין (דף מ\"א) אזלא כוותיה דרב וכמ\"ש התוס' שם והראב\"ד נמי אזיל בשיטה זו. אך מה שאני תמיה הוא דהרי\"ף ז\"ל בפרק החובל אההיא דחייביה ר\"ג עשרה זהובים כתב בהדיא דמסקנא לא ילפינן אלמא דס\"ל דהלכתא כשמואל ולעולם דרכו של רבינו ז\"ל הוא דאזיל בשיטת הרי\"ף וצ\"ע. והוי יודע שדברי הרי\"ף שם נעלמו ממני שרצה להכריח דההיא דר\"ג דינא הוא ולא קנסא מדגמר מינה רב לההיא דנטיעותי קצצת, והדברים הם תמוהים דהא רב אית ליה בפ' הנזקין דקנסא מקנסא גמרינן. והרבה יותר מדאי נדחקתי ליישב דברי הרי\"ף ולא עלה בידי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים וקדם אחר ושברו כו'.</b> משנה בפ' כיצד הרגל. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ד'). ועיין בתשובת הריב\"ש ז\"ל סי' תק\"ו על אודות ראובן שהיה לו אוצר תחת ביתו של שמעון ושמעון היתה לו עוד עלייה אחרת על ביתו ויהי היום ושמעון היה סותר הוא בעצמו כותל אחד רעוע מן העליה העליונה שלו ונפל הכותל על התקרה העליונה שלו ונפלה עם הכותל בביתו שעל אוצרו של ראובן ומכח הנפילה ההיא נפלה גם תקרת אוצרו של ראובן ועל זה נתעצמו בדין. והשיב בתוך דבריו וכ\"ש דראוי לפוטרו שעשה זה שלא בכוונה כו'. וכפי טעם זה יקשה למה חייב הברורים בדמי היין והרב ז\"ל הסכים בזה כמו שיע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הרי שחטף חמת או סלים מלאים כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בתשובה שנעתיק לקמן פרק כ\"א מהל' מלוה ולוה הלכה א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם.</b> (א\"ה אי שרי להציל עצמו בממון חבירו משום פקוח נפש עיין בדרשות הרב המחבר ז\"ל בדרך החיים דף מ\"ב ע\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיש לו עדים שמסר ממון חבירו כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ז\"ל ומתוך מ\"ש והמוסר כופר במה שטענו נראה שהוא סובר שאם המוסר אינו כופר בברי אלא אמר איני יודע כו'. אפשר לדחות דנקט רבינו הכי לרבותא דאפילו טען המוסר ברי אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו. אבל נראה שהדין מוכח ממ\"ש רבינו לעיל בפ\"ז לקח כיס חבירו והשליכו לים או שמסרו ביד אנס ואבד בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע הרי הניזק נשבע ונוטל ע\"כ. ואע\"ג דהתם בדין מזיק וניזק מיירי ולא בדין מוסר מיהו בנטל הכיס ומסרו ליד אנס לא גרע ממוסר והיינו מוסר ומה לנו אם הראה מעצמו או מסר כיס חבירו ביד אנס כנ\"ל ודוק: ומ\"ש רבינו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בתשו' פכ\"א מהלכות מלוה ולוה): "
+            ],
+            [
+                "<b>אין משביעין את המוסר וכו'.</b> זה דבר פשוט מעצמו וכמ\"ש ה\"ה. וכתב הרא\"ש בתשובה כלל י\"ז סי' ה' וששאלת על לאה שטוענת על ראובן שמסרה ביד עכו\"ם ובזה הפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות וראובן השיב נפלה דליקה כו'. תשובה כל מה שתוכל לאה לברר בעדים שהפסידה באותה תפיסה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר כו' יע\"ש. וקשה דהיאך מוסרין אותו שבועה שהרי דין מסור יש לו ונפסל לעדות ולשבועה. ואפשר לומר דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בהא כיון דלמירמא אימתא להציל את שלו הוא דעביד ובידו לפוטרו מן השר ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר להרוג המוסר בכל מקום כו' ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור כו'.</b> מבואר בפרק הגוזל בתרא. וז\"ל מרן הב\"י סי' שפ\"ח כתוב בתשובת הרשב\"א סי' קפ\"א אם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות כאילו עשה והרי הוא בכלל הבא להורגך כההיא דרב שילא שלא המתין לראות היעמדו דבריו כו' יע\"ש וחילוקים אלו שכתב הרשב\"א הוא כדי ליישב דלא תיקשי אמאי לא אמרינן הכי עביד איניש דגזים ולא עביד וכדאמרינן בפרק כל הנשבעין (דף מ\"ח) ועיין פ\"מ ח\"א סי' כ\"א שער אפרים סימן קכ\"ב. ועיין במ\"ש מרן הב\"י סי' ל\"ד סל\"ב ודוק. כתב הריב\"ש סי' תע\"ג ואפשר דגם זה התרה בו רבי שילא ולא קיבל או שלא היה פנאי להתרות בו וכו' ואין צורך לזה דהנרדף עצמו אינו חייב להתרות לרודף אבל אחר הבא להציל הנרדף מיד הרודף הוא שצריך התראה והיינו עובדא דרב כהנא ודוק. (א\"ה עיין בדברי ה\"ה הכא בפרקין שכתב כדברי הריב\"ש הנז' ובתשובת הריב\"ש סי' רל\"ח כתב או אפשר שאין הנרדף הבא להציל את עצמו בנפשו של רודף צריך להתרות ברודף לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו ולא חייבוהו להתרות כו'. וכתוב שם מכ\"י של הרב המחבר וז\"ל וכיוצא בזה כתבו ז\"ל דהא דאמר דאם יכולין להציל באחד מאיבריו של רודף שאין הורגין אותו שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל אבל הנרדף אינו מדקדק בזה ועיין בכנה\"ג בחדושיו על הרא\"ם פ' וישלח ע\"כ):        סליקו להו הלכות חובל ומזיק בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nezikim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,120 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אדם מועד לעולם כו'.</b> משנה בפרק כיצד הרגל. וכתב הטור סי' תכ\"א ס\"ז וז\"ל שאלה לא\"א שנים שהתאבקו יחד והאחד הפיל חבירו לארץ ונפל עליו וסימא עינו של התחתון מה דינו. תשובה נראה דפטור מחמשה דברים אע\"ג דקי\"ל אדם מועד לעולם היכא דהוי אנוס פטור כו'. וכתב מרן בס' ב\"ה וז\"ל ויש לגמגם על תשובה זו כי מתחלה נתן טעם לפטור מפני שהוא אנוס ומה שהביא ראיה מהירושלמי ומההיא דשנים שרצו אינן ראיות דשאני הכא דנתכוון להפילו ועשוי הוא להיות ניזוק ע\"י הנפילה ואחר כך נתן טעם מפני שמחלו זה לזה, וטענת מחילה ג\"כ אינה טענה שהאומר לחברו סמא את עיני קטע את ידי ע\"מ לפטור חייב, ושמא יש לחלק בין כשהאחד מוחל לחבירו לששניהם מוחלים זה לזה ע\"כ. ולפי סברת הרא\"ש שהביא הטור לקמן דכל שאומר בפירוש ע\"מ לפטור פטור ליכא קושיא כלל ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות עבדים הלכה ה'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהאומר לחבירו סמא את עיני וכו'.</b> נ\"ב עיין בתשו' הרלנ\"ח בפסק הסמיכה (דף רפ\"א). (א\"ה ועיין בדברי הרב המחבר לעיל בסמוך): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א ברשות הניזק כו'.</b> עיין מ\"ש רבינו בפכ\"א מהל' אישות בבא המתחלת האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה בבית פטורה ולא מן הדין אלא משום שלום הבית ודוק. (א\"ה עיין לקמן פ\"ב מהל' שלוחין ושותפין הלכה ב' ובפ\"ב מהל' שכירות הלכה ג'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבים לשלם כו'.</b> משנה בפ' הניזקין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין. ולא ידעתי מאי איריא שפגלו דהיינו מחשבה שחוץ לזמנו אפילו מחשבה דשלא לשמן דהקרבן כשר אפ\"ה חייבין כיון דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה וכדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וכ\"ת דהיינו דוקא היכא דהוא חייב קרבן משום חובה אבל משום נדר אם נזבח שלא לשמן יצא ידי נדרו הא ליתא שהרי בפירוש כתב רש\"י וצריך להביא אחר לחובתו או נדרו כו'. והדבר מוכרח שהרי בגמ' הביאו ראיה לרבא דאמר עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה האי נדבה נדר הוא אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא. הרי מבואר שנדר שנזבח שלא לשמו לא יצא ידי נדרו וחשיב זה הקרבן נדבה וחייב לקיים נדרו וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי איריא דנקט שפגלו. וסבור הייתי לומר דנקט שפגלו לכלכול כל מין קרבן שיהיה אף נדבה דקי\"ל שאינו חייב באחריותו דמשום מחשבה דשלא לשמו לא מיחייבי הכהנים. וכ\"ת דאי משום האי טעמא אף שפגלו ליפטרו הכהנים כיון שהיה נדבה ואינו חייב באחריותו, הא ליתא שהרי כתב רש\"י שם פ' הנזקין (דף נ\"ג) וז\"ל חייבין לשלם דמיה לבעלים שהרי צריכים להביא אחרים ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש ע\"כ. הרי היכא דפיגל אף שהיה נדבה חייב לשלם. ואפשר דדוקא בפיגל שהקרבן נפסל חייב לשלם אף בנדבה אך במחשבה דשלא לשמו שהקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי כבר הביא דורון. וכ\"ת נהי דהקרבן כשר מ\"מ לא הוי קרבן מן המובחר כיון שנשחט שלא לשמו והדבר פשוט דמצוה מן המובחר הוא להקריבו לשמו שהרי אפילו בשחט שלא לשמו קאמר רבא דאסור לזרוק דמה שלא לשמו כ\"ש דאעיקרא דמלתא מצותו הוא שיקרב לשמו וא\"כ אם שחטו שלא לשמו ליחייב הכהן משום דיאמרו הבעלים אנו היינו רוצים להקריב קרבן כתקנו ואף שהוא כשר מ\"מ אינו כתקנו. הא ליתא דהא אמרינן בפ' מרובה (דף ע\"ח) בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לראב\"ע מי אמרי' עולה קביל עליה או דילמא מצי א\"ל אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד הדר פשטה גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לראב\"ע. הרי לך מבואר דמשום טענה דמצוה מן המובחר לא מיחייב הגנב וה\"ה הכא דלא מיחייב הכהן בנדבה משום דשחטו שלא לשמו כיון שהקרבן כשר ודוקא בפיגל חייב משום דלא הביא דורון ועדיין יש להתיישב בדבר. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז'): <br><b>ועדיין </b>אני תמיה דאמאי נקט פיגל דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו וכמו שפירש\"י ורבינו בפירוש המשנה והלא אף במחשבה דחוץ למקומו דקי\"ל דאינו פיגול ואינו חייבים עליו כרת פשיטא דחייבים לשלם כיון דהקרבן פסול וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מהלכות פסולי המוקדשין. וכ\"ת דפגלו לאו דוקא מ\"מ יש לתמוה על רש\"י ורבינו דנקטו מחשבה דחוץ לזמנו ולא נקטו מחשבה דחוץ למקומו והדבר צריך אצלי תלמוד. וראיתי להרא\"ש בפרק ד' דנדרים (דף ל\"ה) שכתב הכהנים שפגלו שחשבו באחת מד' עבודות לאוכלו או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו ע\"כ. ומדנקט הרא\"ש הני תרי גווני ולא נקט נמי שלא לשמו משמע דדוקא בהני מיחייב ולא מצאתי מקום לחלק אלא דוקא בנדבה וכדכתיבנא. ועיין ברש\"י פ\"ק דב\"ק (דף ה') שכתב ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר ע\"כ. ועיין בפ\"ד דמנחות (דף מ\"ט) דמייתי למתניתין דהכהנים שפגלו במקדש: <b>וכן העושה מלאכה בפרת חטאת וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל הרמב\"ן דעתו כדעת הראב\"ד ז\"ל. נ\"ב נראה דס\"ל כהראב\"ד ולא מטעמיה וז\"ל בדינא דגרמי (דף קי\"ג:) מטמא קנס הוא ומקנס לא גמרינן כדא\"ר הונא בר חייא בפ' הגוזל ומאכיל וקי\"ל כל רב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני וסוגיין נמי בפרק הנזקין כוותיה ודאקשינן התם העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור ואי ס\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אמאי פטור ואי אמרת לא שמיה היזק ניחא דאפי' במזיד פטור דמטמא ומדמע קנסא ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא וכ\"כ ר\"ח ז\"ל ע\"כ. ובדף קי\"ד חזר הרב ז\"ל וכתב העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת היזק שאינו ניכר הוא ואומר לו הרי שלך לפניך ואפי' במזיד פטור דלא גמרינן ממטמא ומדמע דקנסא הוא וכבר כתבתי את זה ע\"כ. והראב\"ד נראה דס\"ל דקי\"ל כרב דמקנסא ילפינן ומש\"ה הוצרך לומר דטעמא דפטור הוא משום דמתכוין להנאתו. ודעת רבינו נראה דס\"ל דאותה סוגיא אתיא כשמואל וכמ\"ש הרמב\"ן אך הוא ז\"ל ס\"ל דהלכה כרב שהרי כתב בדין ב' וכן כיוצא בזה וזהו דוקא אליבא דרב ובפירוש כתב בדין ו' ומש\"ה פסק דהעושה מלאכה במי חטאת חייב. ותמהני מה\"ה ז\"ל למה נכנס בפרצה דחוקה ליישב דברי רבינו ולומר דהו\"מ למימר וליטעמיך ואמאי לא קאמר דרבינו מפרש הסוגיא כדעת הרמב\"ן ומ\"מ לא ס\"ל כוותיה במאי דפסק כשמואל אלא ס\"ל דהלכתא כרב ומש\"ה פסק חייב. והנראה אצלי דה\"ה ז\"ל רצה לייחס לרבינו פירוש הרמב\"ן משום דהוה ק\"ל לרבינו דאמאי פסק כרב דמקנסא ילפינן מאחר דר\"א קאי כוותיה דשמואל. ותו סתמא דתלמודא דפריך ממי חטאת ואם היזק שאינו ניכר כו' קאי כשמואל וזהו שכתב הרמב\"ן וסוגיין דהנזקין כוותיה. וא\"כ יגדל התימה על רבינו למה פסק כיחידאה. ומש\"ה נדחק ואמר דאף כרב אתיא והו\"מ למימר וליטעמיך ומה שפסק כרב ולא כשמואל אף דקי\"ל הלכתא כשמואל בדיני הוא משום דסוגיין דחולין (דף מ\"א) אזלא כוותיה דרב וכמ\"ש התוס' שם והראב\"ד נמי אזיל בשיטה זו. אך מה שאני תמיה הוא דהרי\"ף ז\"ל בפרק החובל אההיא דחייביה ר\"ג עשרה זהובים כתב בהדיא דמסקנא לא ילפינן אלמא דס\"ל דהלכתא כשמואל ולעולם דרכו של רבינו ז\"ל הוא דאזיל בשיטת הרי\"ף וצ\"ע. והוי יודע שדברי הרי\"ף שם נעלמו ממני שרצה להכריח דההיא דר\"ג דינא הוא ולא קנסא מדגמר מינה רב לההיא דנטיעותי קצצת, והדברים הם תמוהים דהא רב אית ליה בפ' הנזקין דקנסא מקנסא גמרינן. והרבה יותר מדאי נדחקתי ליישב דברי הרי\"ף ולא עלה בידי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים וקדם אחר ושברו כו'.</b> משנה בפ' כיצד הרגל. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ג מהל' גזילה ואבידה הלכה ד'). ועיין בתשובת הריב\"ש ז\"ל סי' תק\"ו על אודות ראובן שהיה לו אוצר תחת ביתו של שמעון ושמעון היתה לו עוד עלייה אחרת על ביתו ויהי היום ושמעון היה סותר הוא בעצמו כותל אחד רעוע מן העליה העליונה שלו ונפל הכותל על התקרה העליונה שלו ונפלה עם הכותל בביתו שעל אוצרו של ראובן ומכח הנפילה ההיא נפלה גם תקרת אוצרו של ראובן ועל זה נתעצמו בדין. והשיב בתוך דבריו וכ\"ש דראוי לפוטרו שעשה זה שלא בכוונה כו'. וכפי טעם זה יקשה למה חייב הברורים בדמי היין והרב ז\"ל הסכים בזה כמו שיע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הרי שחטף חמת או סלים מלאים כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בתשובה שנעתיק לקמן פרק כ\"א מהל' מלוה ולוה הלכה א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם.</b> (א\"ה אי שרי להציל עצמו בממון חבירו משום פקוח נפש עיין בדרשות הרב המחבר ז\"ל בדרך החיים דף מ\"ב ע\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שיש לו עדים שמסר ממון חבירו כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ז\"ל ומתוך מ\"ש והמוסר כופר במה שטענו נראה שהוא סובר שאם המוסר אינו כופר בברי אלא אמר איני יודע כו'. אפשר לדחות דנקט רבינו הכי לרבותא דאפילו טען המוסר ברי אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו. אבל נראה שהדין מוכח ממ\"ש רבינו לעיל בפ\"ז לקח כיס חבירו והשליכו לים או שמסרו ביד אנס ואבד בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע הרי הניזק נשבע ונוטל ע\"כ. ואע\"ג דהתם בדין מזיק וניזק מיירי ולא בדין מוסר מיהו בנטל הכיס ומסרו ליד אנס לא גרע ממוסר והיינו מוסר ומה לנו אם הראה מעצמו או מסר כיס חבירו ביד אנס כנ\"ל ודוק: ומ\"ש רבינו אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בתשו' פכ\"א מהלכות מלוה ולוה): "
+            ],
+            [
+                "<b>אין משביעין א�� המוסר וכו'.</b> זה דבר פשוט מעצמו וכמ\"ש ה\"ה. וכתב הרא\"ש בתשובה כלל י\"ז סי' ה' וששאלת על לאה שטוענת על ראובן שמסרה ביד עכו\"ם ובזה הפסידה הרבה וקצת ביררה בעדים וקצת בהוכחות וראובן השיב נפלה דליקה כו'. תשובה כל מה שתוכל לאה לברר בעדים שהפסידה באותה תפיסה יפרע לה וישבע ראובן שאינו יודע שהפסידה יותר כו' יע\"ש. וקשה דהיאך מוסרין אותו שבועה שהרי דין מסור יש לו ונפסל לעדות ולשבועה. ואפשר לומר דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא בהא כיון דלמירמא אימתא להציל את שלו הוא דעביד ובידו לפוטרו מן השר ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר להרוג המוסר בכל מקום כו' ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור כו'.</b> מבואר בפרק הגוזל בתרא. וז\"ל מרן הב\"י סי' שפ\"ח כתוב בתשובת הרשב\"א סי' קפ\"א אם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות כאילו עשה והרי הוא בכלל הבא להורגך כההיא דרב שילא שלא המתין לראות היעמדו דבריו כו' יע\"ש וחילוקים אלו שכתב הרשב\"א הוא כדי ליישב דלא תיקשי אמאי לא אמרינן הכי עביד איניש דגזים ולא עביד וכדאמרינן בפרק כל הנשבעין (דף מ\"ח) ועיין פ\"מ ח\"א סי' כ\"א שער אפרים סימן קכ\"ב. ועיין במ\"ש מרן הב\"י סי' ל\"ד סל\"ב ודוק. כתב הריב\"ש סי' תע\"ג ואפשר דגם זה התרה בו רבי שילא ולא קיבל או שלא היה פנאי להתרות בו וכו' ואין צורך לזה דהנרדף עצמו אינו חייב להתרות לרודף אבל אחר הבא להציל הנרדף מיד הרודף הוא שצריך התראה והיינו עובדא דרב כהנא ודוק. (א\"ה עיין בדברי ה\"ה הכא בפרקין שכתב כדברי הריב\"ש הנז' ובתשובת הריב\"ש סי' רל\"ח כתב או אפשר שאין הנרדף הבא להציל את עצמו בנפשו של רודף צריך להתרות ברודף לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו ולא חייבוהו להתרות כו'. וכתוב שם מכ\"י של הרב המחבר וז\"ל וכיוצא בזה כתבו ז\"ל דהא דאמר דאם יכולין להציל באחד מאיבריו של רודף שאין הורגין אותו שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל אבל הנרדף אינו מדקדק בזה ועיין בכנה\"ג בחדושיו על הרא\"ם פ' וישלח ע\"כ):        סליקו להו הלכות חובל ומזיק בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nezikim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Theft",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן הגונב קדשים מבית בעליהן כו'.</b> בפ' מרובה. וכתבו התוספות בפ\"ק דב\"ק דהא דממעטינן הקדש מדין גנב דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש לאו דוקא מדין גנב דה\"ה דכל ארבעה אבות נזיקין ליתנהו בהקדש. והוקשה להם מהא דאמרינן בפרק השואל כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם ותירצו דההוא מדרבנן אבל מן התורה פטור אף מן הקרן משום דהקדש ליתיה בתורת נזיקין. וא\"ת אמאי לא הוקשה להם מהא דתנן כהנים שפיגלו במקדש במזיד חייבים ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקין. ואולי הו\"א דמתני' ר\"ש היא דאית ליה בפרק מרובה דקדשים שחייב באחריותן חשיב רעהו ומאי דאמרינן הכהנים שפיגלו דחייבין מיירי בקדשים שחייב באחריותן א\"נ בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דאמר קדשים קלים הוי ממון בעלים אבל ההיא דפרט למזיק לא מצינן לאוקומה בקדשים קלים משום דליכא חומש בקדשים קלים כמבואר. (א\"ה עיין פ\"א מהל' מעילה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורין הואיל ואיסורן מדבריהם כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ז מהל' תרומות הלכה א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם תפס הניזק מוציאין מידו.</b> כתוב בהשגות לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא כו'. ועיין במ\"ש הראב\"ד לקמן פ\"ח מהל' עבדים הלכה ד' ובמ\"ש מהריק\"א שם ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד גנב טלה מן הדיר והיה מושכו ויוצא וכו'.</b> משנה פ' מרובה. ודוקא שמשך לסימטא או לרשות שניהם אבל משך לרה\"ר אינו חייב דומיא דקנין שנתבאר בטח\"מ סי' קצ\"ז ס\"ח כן כתבו התוס' בפרק מרובה (דף ע\"ט) ד\"ה או. אך בפ' אלו נערות (דף ל\"א) ד\"ה וברשות כתבו בשם ר\"י דלרבינא גנב מתחייב באונסין אפי' משכו לרה\"ר אף דלקנין לא קני ואף דרב אחא פליג עליה אפשר דהלכתא כרבינא אך מסתימת דברי הפוסקים נראה דס\"ל דחיוב הגנב אינו אלא במקום דמהני קנין, ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ט יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת הרי הגנב חייב כו'.</b> מדקדוק דברי רבינו ז\"ל נראה לי דדוקא בשעשאו שליח סתם שישחוט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא דחייב הגנב בתשלומי ד' וה' אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור מתשלומי ד' וה'. וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא שחידשה תורה דהא בכל התורה כולה קי\"ל דאין שליח לדבר עבירה אלא דשאני טביחה ומכירה דגלי קרא דאיתיה ע\"י שליח וכיון דחדוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כי אם על הטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה ה\"נ לענין הטביחה לא נעשה שלוח��. וראיה לזה ממ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' מעילה וז\"ל בד\"א בשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר ע\"כ והראב\"ד ז\"ל שבחו שם בטעם זה. הרי לך מבואר מה שכתבנו דכל שנצטרף איסור אחר אמרינן אין שליח לדבר עבירה ודוקא כשעשאו שליח גם על האיסור האחר כגון שעשאו שליח שישחוט בשבת וכגון האומר לשלוחו שיתן בשר עולה לאורחים אבל האומר לשלוחו שישחוט והלך השליח ושחט בשבת חייב המשלח שהרי שליחותו לא היה אלא באיסור אחד דהיינו הטביחה ואם השליח עשה איסור אחר דהיינו ששחט בשבת אין זה מעלה ומוריד כלל שהרי בעיקר השליחות לא נצטרף עמו איסור אחר וזה פשוט בעיני. וראיתי להריב\"ה ז\"ל בטח\"מ סי' ש\"ן סי\"ז שכתב עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב\"ם שהוא חייב כו'. והנראה שדעתו שדברי רבינו ז\"ל אינם מדוקדקים ולדידי דברי רבינו הם בתכלית הדקדוק והראיה שכתבנו מדברי רבינו בהל' מעילה היא ראיה נכונה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהודה בקנס ואח\"כ באו עדים כו'.</b> מחלוקת רב ושמואל וקי\"ל כרב. והיכא דמודה בקנס מחמת שראה עדים ממשמשים ובאים בהא איפליגו ת\"ק ור\"א בר ר\"ש בפ' מרובה (דף ע\"ה) דלת\"ק חשיב הודאה למפטריה אבל לר\"א לא חשיב הודאה ויבואו עדים ויעידו משום דמחמת ביעתותא דעדים קא מודי, ופשיטא דקי\"ל כת\"ק והכי סתם לן תנא בפרק בתרא דשבועות והיכא דאמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר ס\"ל לרב המנונא ור\"י דאפילו לרב חייב בתשלומין דע\"כ לא פטר רב אפי' שבאו עדים אחר הודאתו אלא באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן על פי הודאתו הלכך הויא הודאה גמורה ופטור מכפל אבל באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר שפטר עצמו מכלום לא חשיב הודאה משום דבהודאה זו אינו מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור ומש\"ה הודה ולא אמרינן מודה בקנס ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון. ואף דרב הונא לא ס\"ל האי חילוקא אליבא דרב קי\"ל כרב המנונא ור\"י וכן פסקו כל הפוסקים ז\"ל ולפי זה נראה דמודה בחצי נזק אליבא דמ\"ד חצי נזק קנסא או במודה שהפיל שן עבדו או עינו דליכא ממונא ואח\"כ באו עדים דחייב וכ\"נ מההיא דאמרינן אמר רבא קפחתינהו לסבי כו' ולקמן נאריך במה שיש לשאת ולתת בדין זה: <br><b>ודע </b>דאף שכתבנו דהיכא דראה עדים ממשמשים ובאים והודה דחשיב הודאה ולא אמרינן דמחמת ביעתותא דעדים הודה מ\"מ היכא דבאו עדים והעידו שגנב והודה לדבריהם אלא שטען דבפניהם לא גנב והביא עדים והזימו לאלו העדים וחזר הנגנב והביא עדים אחרים שגנב בפניהם לא אמרינן כיון שהוזמו הראשונים איגלאי מילתא שעדים פסולים היו וא\"כ נמצא שהודה קודם שבאו עדים דהא עדים הראשונים כלא חשיבי אלא אמרינן דלא חשיב הודאה משום דמחמת הני עדים שא\"ל גנבת הוא דהודה וחייב בכפל על פי עדים השניים: <br><b>והיכא </b>דאמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וא\"ל הן גנבתי וטבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם ואייתי סהדי ואזימנהו ואייתי בעל הבית סהדי ואסהידו ביה דגנב טבח ומכר דלגבי הודאה דגניבה פשיטא דלא חשיב הודאה משום דמחמת ביעתותא דעדים הודה וכמ\"ש לעיל אך לגבי הודאה דטביחה ומכירה דליכא ביעתותא דעדים ��הרי הראשונים לא היו באים להעיד כי אם על הגניבה לא על הטביחה והמכירה וא\"כ נמצא שהודה מחמת עצמו ודין זה רצו בגמ' לומר דפליגי ביה רבנן וסומכוס ותליא פלוגתייהו במאי דאיפליגו רב המנונא ורב הונא אליבא דרב אי הודאה דטביחה דלא מחייב עצמו בכלום אי חשיבא הודאה למיפטריה משום מודה בקנס ורבנן כרב הונא וחייב לשלם תשלומי כפל דוקא אבל מד' וה' פטור משום דהודאת הטביחה לא היה מחמת ביעתותא דעדים ואף שבהודאה זו לא חייב עצמו בכלום ס\"ל דאף שלא חייב עצמו בהודאתו קי\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור וסומכוס ס\"ל כרב המנונא וחייב לשלם תשלומי ד' וה' דכיון דהודאת הגניבה לא חשיבא הודאה משום ביעתותא דעדים הודאת הטביחה נמי לא חשיבא הודאה משום דלא חייב עצמו: <br><b>ויש </b>לדקדק דכיון דעיקר מחלוקתם תלוי אי הודאת טביחה שמה הודאה אמאי לא נקטי פלוגתייהו במאי דאיפליגו רב הונא ורב המנונא דהיינו באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר והודה שגנב וטבח ומכר ואח\"כ באו עדים שטבח ומכר דלרבנן הודאת טביחה שמה הודאה ולסומכוס לא שמה הודאה. וי\"ל דמלתא אגב אורחיה קמ\"ל דמה שהודה לאחר שהעידו הראשונים לא חשיב הודאה אף שהוזמו ואיגלאי מלתא שלא היו עדים בדבר ולפי תירוץ זה מאי דנקטו פלוגתייהו בשהוזמו הראשונים הוא לאשמועינן דהודאת הגניבה לא חשיב הודאה דלא נימא דלא גרעה הודאה זו מהיכא דהודה אחר שראה עדים דהם ממשמשים ובאים דחשיב הודאה לת\"ק דר\"א דקי\"ל כוותיה קמ\"ל דלא דמי ולא חשיב הודאה. ועי\"ל דנקט פלוגתייהו בכה\"ג לאשמועינן חדושא דטביחה ואליבא דסומכוס משום דה\"א דוקא היכא דנתקיים עדות הראשונים כגון שלא הוזמו אז הודאה דטביחה לא חשיב הודאה משום דלא חייב עצמו שהרי הקרן על פי עדות הראשונים נתחייב אבל היכא דהוזמו נהי דלגבי הודאה דגניבה לא חשיב הודאה אף דאיגלאי מלתא למפרע שעדות הראשונים לא היה עדות מ\"מ לגבי הודאה דטביחה דמאי דמעכב לן דלא חייב עצמו בכלום כיון שהוזמו איגלאי מלתא דחייב עצמו כשהודה על הטביחה קמ\"ל דלא שנא וכי היכי דלגבי הודאה דגניבה לא חשיב הודאה משום דמחמת ביעתותא דעדים הודה לגבי הודאה דטביחה נמי לא חשיב הודאת הגניבה הודאה לומר שהרי חייב עצמו בקרן משום דבעינן שהדבר שיחייב עצמו בהודאתו תהיה ההודאה מחמת עצמו ולא מחמת ביעתותא דעדים, דומיא דמאי דבעינן בהודאת הקנס שתהיה מחמת עצמו ולא מחמת ביעתותא דעדים: <br><b>וראיתי </b>לרש\"י שכתב הודאה דטביחה דלאו מחמת ביעתותא דעדים אודי הודאה היא ופטור מד' וה' אע\"ג דפטר עצמו מכלום בהודאה זו דהא הודאה דגנבתי כמ\"ד לא גנבתי דמחמת קמאי אודי ומאי דמיחייב בקרן וכפל משום עדות אחרונים הוא ולא משום הודאתו עכ\"ל. והנראה שהוקשה לו דמנ\"ל דרבנן ס\"ל דהודאה דטביחה הויא הודאה שאני הכא דכיון דהוזמו קמאי נמצא דבהודאת הטביחה הרי חייב עצמו בקרן. ותירץ דכיון דמחמת קמאי אודי לא חשיב הודאה לומר שהרי חייב עצמו בקרן כי היכי דלא חשיב הודאה לפוטרו מכפל אך מאי דסיים רש\"י ומאי דמיחייב בקרן וכפל משום עדות אחרונים הוא ולא משום הודאתו הוא תימה בעיני דאטו אי לא אתו עדים מי מפטר מקרן מאחר שהודה משום דמחמת ביעתותא הודה והא אליבא דרב אחא בריה דרב איקא דס\"ל דטעמייהו דרבנן הוא משום דעדות אחרונים כלא חשיבי משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה אפ\"ה משלם קרן אף שהודאתו היתה מחמת ביעתותא דעדים וכמו שפירש\"י ומ\"מ לא אפשר לומר דהא דאמרינן דעדות שאין אתה יכול להזי��ה דלא הוי עדות היינו דוקא בדיני נפשות או בדיני קנסות אבל בממונות לא שהרי עד שאינו יודע בחקירות כתב הרא\"ש ז\"ל שעדותו עדות אלמא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בדיני ממונות וא\"כ לעולם דמחמת הודאתו לא מיחייב אפילו הקרן כיון שהיתה מחמת ביעתותא דעדים ומאי דמיחייב בקרן לרבנן אליבא דרב אחא הוא משום עדות אחרונים דאף דלגבי קנסא לא מהני משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה לגבי הקרן דהוי ממון חשיב עדות דלגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. ועיין בש\"ך ח\"מ סימן ל\"ג ס\"ק ט\"ז שהאריך בזה אם בממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומסקנת דבריו שם דלא כהריב\"ש ז\"ל אלא דלעולם בעינן עדות שאתה יכול להזימה, ומ\"מ אף דנימא דרש\"י ז\"ל בשיטת הריב\"ש קאי הדין הוא תמוה בעיני שיועיל טענת ביעתותא דעדים לפוטרו מהקרן וצ\"ע: <br><b>ודע </b>דבמסקנא אמרינן דכ\"ע הודאה דטביחה לא הוי הודאה ואפילו היכא דהוזמו עדים הראשונים וכדכתיבנא ופלוגתייהו דסומכוס ורבנן הוא בעדות שאי אתה יכול להזימה כגון שהגנב עצמו אמר בפני פ' ופ' גנבתי וטבחתי ומכרתי ואתו הני ואסהידו ביה דלרבנן לא חשיב עדות משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואינו משלם לבעלים כי אם הקרן והעדים הראשונים משלמים הכפל לגנב והגנב פטור משום דקנסא לא משלם על פי הודאתו ולסומכוס עדות השניים חשיב עדות ומשלם לבעלים תשלומי ד' וה' משום דהודאה דגניבה מחמת ביעתותא דקמאי אודי והודאה דטביחה פוטר עצמו מכלום הוא: <br><b>העולה </b>מהמקובץ דאליבא דכ\"ע הודאה דטביחה לא שמה הודאה משום דאינו מחייב עצמו בשום דבר ולפ\"ז אני תמיה מההיא דאמרינן בפ' שבועת העדות (דף ל\"ד) איבעיא להו משביע עדי קנס ואליבא דמ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור ואליבא דמ\"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מהו כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה או דילמא השתא מיהא לא אודי ת\"ש משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ\"ד פלגא נזקא ממונא. ולפי מה שכתבנו דהיכא דאינו מחייב עצמו בשום דבר אליבא דכ\"ע מודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב מאי פריך מחצי נזק הא בחצי נזק אפי' אי הוה מודה לא הוה מיפטר ובמלתא דאפילו הודה חייב על פי עדים לא נסתפקו וכדאמרינן אליבא דר\"א בר ר\"ש לא תיבעי לך. והנראה אצלי בזה הוא דסוגיא זו דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב וס\"ל דרבנן ור\"א פליגי בהאי דינא וס\"ל כר\"א וכדאיתא בפ' מרובה ומוכרח הוא דסוגיא זו היא אליבא דשמואל מדאמרינן אליבא דרבי אליעזר בר ר\"ש לא תיבעי לך דאמר יבאו עדים ויעידו וכו' אליבא דרב ל\"פ רבנן ור\"א במודה בקנס ואח\"כ באו עדים דאליבא דכ\"ע פטור וכדאיתא בפרק מרובה ואליבא דשמואל הוא דפליגי בהאי דינא. וכל מה שכתבנו הוא ליישב הסוגיא דשבועות אך אכתי יש לתמוה על רבינו דכאן בהל' גניבה פסק כרב וכרב המנונא ובפ\"ט מהל' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועת העדות ולפי מה שכתבנו הוו תרתי דסתרן אהדדי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש נמכר בגנבתו אבל לא האשה.</b> משנה בסוטה פ' היה נוטל וכתבו התוס' וז\"ל תימה כיון דאי גנבה אינה נמכרת בגנבתה אם כן אין בית דין רשאין למוכרה דבית דין אין מוכרין אלא בגניבתו ובפ\"ק דקדושין ממעטי רבנן מורצע את אזנו שלו ולא של מוכר עצמו דדוקא מכרוהו ב\"ד נרצע ואשה הואיל ואין ב\"ד מוכרין אותה אנא ידענא דאינה נרצעת ואמאי איצטריך לרבנן למילף מהעבד ולא אמה העבריה דאינה נרצעת ע\"כ. ותמהני מהא דאמרינן בקדושין (דף י\"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר ואם אמור יאמר העבד ולא אמה העבריה הא רציעה אמור הא מה אני מקיים אף לאמתך תעשה כן להעניק ע\"כ. וא\"כ אי אמרת בשלמא לאחר דכתב העבד לאשמועינן דהאמה אינה נרצעת א\"כ ע\"כ אית לן למימר דקרא דואף לאמתך תעשה כן קאי להענקה אבל אי לא כתב קרא העבד הו\"א דקרא דואף לאמתך קאי לרציעה. (א\"ה וכ\"ת ליכתוב רחמנא ואף לאמתך לעיל מיניה גבי הענקה ולשתוק מהעבד הא איצטריך לאשמועינן דאמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כדאיתא בקדושין דף י\"ז) דלא הו\"מ למימר דלרציעה לא קאי משום דרציעה לא הוי אלא במכרוהו ב\"ד והאמה אין ב\"ד מוכרין אותה משום דאף אי הוה שדינן לואף לאמתך אהענקה תקשי זו הקושיא בעצמה דהא אמרינן בפ\"ק דקדושין (דף י\"ד) מכרוהו ב\"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו וא\"כ אמה העבריה דאין ב\"ד מוכרין אותה אין מעניקין אותה. מאי אית לך למימר דגזרת הכתוב הוא דאף דמוכר עצמו אינו בהענקה האמה איתא בהענקה א\"כ מאי חזית דשדית ליה אהענקה שדי ליה לרציעה ואימא דאף דמוכר עצמו ליתיה ברציעה האמה איתא ברציעה וגזירת הכתוב הוא אבל לבתר דכתב קרא העבד לאשמועינן דהאמה אינה נרצעת א\"כ ע\"כ אית לן למימר דקרא דואף לאמתך קאי להענקה וגזירת הכתוב הוא לחלק בין איש לאשה. (א\"ה עיין בספר פנים מאירות): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שנשבע קודם ששלח בפקדון יד כו'.</b> מימרא בפ' הגוזל עצים. ודע דהרי\"ף השמיט כל הנך מימרי וכבר השיגו בעל המאור. והרמב\"ן בספר המלחמות כתב דיפה כיון הרי\"ף שלא כתבם משום דאינו מתחייב בכפל כי אם בשבועה בב\"ד ואין דייני ח\"ל דנין לפי שאינן סמוכים וכנשבע חוץ לב\"ד דמי ע\"כ. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פ\"ג מהל' גזלה ואבדה הלכה ה') ולפי זה יש לתמוה על הרא\"ש והטור שכתבו דינים אלו כיון דלא נהיגי בזמן הזה. ואין לומר דסבירא להו דטעמיה דהרי\"ף משום דלא מהני תפיסה בכפל וכסברת הרמ\"ה שהביאו בסי' שמ\"ט, שהרי מדברי הרי\"ף בפרק המפקיד מוכח דסבירא ליה דלא כהרמ\"ה וע\"כ לומר דטעמיה דהרי\"ף הוא כהרמב\"ן וצ\"ע. ועיין במה שכתב הנ\"י פ\"ק דסנהדרין הביאו מרן בב\"י סי' א': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הגונב טלה מעדר חברו וכו'.</b> תנן בשלהי קמא הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו את הצאן ושלימה היא פטור ע\"כ. ובפירושא דמתניתין נחלקו בגמרא ד' מחלוקות דרב אמר לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אסיפא ע\"כ, פירוש אם הכירו הבעלים קודם חזרה שגנב חסר טלה צריך שיודיע הגזלן כשיחזירנה ואי לא אודע להו אע\"ג דמנה את הצאן והיא שלימה עדיין חייב באחריותה דכיון דידע הויא ליה גזילה גמורה ובעינן השבה מעלייתא דהיינו שיודיע לבעלים כשמחזירה אבל שלא לדעת שלא הכירו הבעלים קודם חזרה שתהיה צאנם חסרה כלום ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה פוטר מנין וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אסיפא דהיינו לא ידעו בעלים לא בגניבתו לא בחזירתו ומש\"ה מנין פוטר אבל ידעו לא מהני מנין ורישא מיירי בידעו בגניבתו ומש\"ה סתים ותני חייב באחריותו דאפי' מנה לא מיפטר דמדסיפא תני לא ידעו מכלל דרישא מיירי בידעו בגניבתו ומש\"ה סתים ותני חייב באחריותו ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני והיא שלימה פטור אכולה בין ידעו בין לא ידעו והכי קתני מתניתין הגונב טלה וכו' חייב ומיירי בידעו מדקתני סיפא לא ידעו מכלל דרישא מיירי בדידעו והחזירה ומת או נגנב חייב באחריותו וכן אם לא ידעו בגניבתו חייב אבל מנו את הצאן והיא שלימה פטור בין רישא דידעו בין סיפא דלא ידעו ור\"י אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפי' מנין לא צריך וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא והכי קתני הגונב טלה דהיינו ידעו והחזירו אחרי כן חייב באחריותו היכא דלא מנו אבל לא ידעו הבעלים בגנבתו ובחזירתו אפילו לא מנו או שמנו והיא שלימה אפילו ידעו פטור ורב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא והכי משמע מתני' חייב באחריותו בין מנו בין לא מנו אימתי בזמן שלא ידעו בעלים כו' ואם מנו הנך דרישא את הצאן דמיירי בידעו פטור ואמרינן תו אמר רבא מ\"ט דרב חסדא כלומר בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת דכל לדעת צריך השבה מעלייתא אבל רב חסדא קאמר איפכא דלדעת מנין פוטר ושלא לדעת צריך דעת אלמא עדיף שלא לדעת מלדעת ואמר דטעמיה היא הואיל ואנקטה נגרי ברייתא כלומר שלמדה לצאת חוץ ומעתה צריכה שימור יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מיזהרי בה ומש\"ה מנין אינו פוטר דכיון דלא ידעו הבעלים בגניבתה אינם נזהרים בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתה מנין פוטר שהרי הכירו שנגנבה והחזירה ומעתה יזהרו בה ומדפירש רבא טעמיה דרב חסדא ס\"ל לתלמודא דרבא ס\"ל כרב חסדא דלדעת מנין פוטר והקשו עליו מדאמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דאגנבה אימרא מעדרא דידיה ורמא ביה קלא ושדייה ולא ידע אי הדריה או לא הדריה ומת או נגנב חייב באחריותו מאי לאו אע\"ג דמני ואתיא כרב דאמר לדעת צריך דעת דאי כרב חסדא הא אמר דלדעת מנין פוטר ותירצו לא דלא מני ולעולם דאי מני מנין פוטר וכרב חסדא דאמר לדעת מנין פוטר. עוד הקשו בגמרא לרב דאמר לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר דהא אמר רב החזירו לעדר שבמדבר יצא ואע\"ג דליכא לדעת ולא למנין ורב לא סגי ליה בלא חד מהני דאי לדעת צריך דעת ואי שלא לדעת צריך מנין והא לא מיתוקמא אלא כר\"י דאמר שלא לדעת אפי' מנין נמי לא צריך ומיירי הא דאמר החזירו לעדר שבמדבר בשלא ידעו הבעלים בגניבתו ותירצו אמר רב חנן בר אבא מודה רב ברקועתא דהיינו שה נקוד או טלוא שהטלה ניכר הוא כשנגנב וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו ואפי' לא מנה ע\"כ: <br><b>העולה </b>מכל זה דהיכא דגנב מדעת שידעו הבעלים בגניבה ולא החזיר מדעת ומנו את הצאן והיא שלימה לדעת שמואל ור\"י ורב חסדא מנין פוטר אך לרב אין מנין פוטר כל היכא שידעו בעלים בגניבה דכל לדעת צריך דעת והיכא דלא ידעו הבעלים בגניבה והחזירה שלא מדעת בעלים וגם לא מנו הבעלים את הצאן לכ\"ע חייב בין לדעת רב ובין לשמואל ובין לרב חסדא אך לר\"י כל שלא לדעת אפילו מנין אינו צריך והיכא דלא ידעו הבעלים בגניבה והחזירה ומנו את הצאן לרב ושמואל ור\"י פטור ולרב חסדא חייב דס\"ל דשלא מדעת צריך דעת ומ\"מ סברת רב חסדא הלזו היא דוקא בבעלי חיים הואיל ואנקטה נגרי ברייתא ובדבר שאין בו רוח חיים לא נתבאר סברת רב חסדא כמאן ס\"ל. והנה היכא דידעו הבעלים בגניבה ואיכא מנין פשיטא דסבירא ליה דמנין פוטר דומיא דבעלי חיים דס\"ל דלדעת מנין פוטר מכל שכן בדבר שאין בו רוח חיים שמנין פוטר ופליג ארב דאמר לדעת צריך דעת וליכא למימר דלרב חסדא בדבר שאין בו רוח חיים אפי' דידעו הבעלים לא בעי מנין אלא בחזרה בעלמא נפטר ומאי דקאמר לדעת מנין פוטר דמשמע דמנין מיהא בעי הוא דוקא בבעלי חיים דכל דלא מנה לא ידע בחזרה ואינו נזהר בהם שצריכה שימור יפה אבל במידי דלאו בעלי חיים נינהו אפילו מנין לא בעי דהא לא שייך טעמא דאנקטה נגרי ברייתא הא ליתא דא\"כ סברא זו היא דלא כמאן דלכ\"ע לדעת לא מיפטר בלא מנין אך בשלא לדעת יש להסתפק אליבא דרב חסדא בדבר שאין בו רוח חיים דלדידיה לא צריך שיודיע הגנב לבעלים אם בעי מנין או דלמא אפי' בלא מנין פטור וכסברת ר\"י דאמר שלא לדעת אפילו מנין אינו צריך וטעמיה דרב חסדא דאמר לדעת מנין פוטר דהא מיהא בעי מנין הוא משום דכיון דהוי לדעת צריך מיהא קצת השבה מעלייתא דהיינו מנין אבל שלא לדעת אפילו מנין אינו צריך וכסברת ר\"י או דילמא דבדבר שאין בו רוח חיים והוי שלא מדעת נהי דלא בעי דעת בעלים בחזרה מ\"מ צריך מנין וכסברת שמואל דאמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם גנב מפורסם הוא כו'.</b> בפרק הגוזל ומאכיל וז\"ל הטור סימן שנ\"ו אבל ר\"י כתב דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק אלא אם ידע הלוקח ודאי שהוא גנב אז צריך להחזירו בחנם וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"כ. ונראה דהגנב צריך להחזיר המעות אף שידע הלוקח שזה הדבר שלוקח הוא גנוב דומיא דקרקע דקיימא לן דאף בהכיר בה שאינה שלו יש לו מעות וכמו שפסק הטור סימן שע\"ג אך הר\"ב המפה בסימן שי\"ו פסק דאין לו מעות מהגנב וצ\"ע כתב בעה\"ת בסוף שער מ\"ז דבלוקח מגזלן ואח\"כ תובע מעותיו מהגזלן דחייב ליתן לו מיד ולא דיינינן בהו כסתם הלואה דהוי ל' יום ע\"כ. ונראה דבכל מקום דנחית אדעתא דמקח ונתבטל המקח תובע מעותיו מיד משום דלאו אדעתא דהלואה נחית. (א\"ה עיין לקמן פ\"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה ז' ד\"ה ודע דבעיקר): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמיה כו'.</b> הקשה מרן הב\"י סי' שנ\"ו ס\"ח וז\"ל ולפ\"ז היה ראוי לומר דאע\"ג דאסיקנא דאפי' שוה בשוה עשו תקנת השוק מ\"מ כשהלוה על המשכון יותר משוייו ודאי לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוני הימניה כו' יע\"ש. ול\"נ דהטור ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בסימן ע\"ב סט\"ז דהיכא דמוחזק במשכון וטען עליו יותר מכדי דמיו דיכול למימר לדידי שוה לי יע\"ש. וא\"כ להכי אמרינן דבמשכנתא אפי' שיהיה פחות ממה שהלוה דעשו בו תקנת השוק משום דיכול למימר הממשכן לדידי שוה לי יותר מן ההלואה ואדעתא דמשכונא אוזפיה ולאו הימוניה הימניה וכמ\"ש המרדכי מציעא (דף קמ\"ט סוף ע\"ב) על ההוא שטען על המשכון יותר מכדי דמיו דמצי למימר לדידי שוה לי והביא ראיה לדין זה מפרק הגוזל בתרא דאמרינן התם והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק לבד מגנב ופרע בחובו דפר\"ח בין מכר בין משכון ואפי' המשכון שוה מנה במאתן דשקיל לוקח זוזי מבעל הבית ובעל הבית מן הגנב לבד גנב ופרע בחובו כו' משמע מדברי המרדכי הללו דטעמא דר\"ח ז\"ל דכתב דאפי' שוה מאה במאתן עשו תקנת השוק הוי משום דיכול למימר הממשכן לדידי שוה לי וא\"כ אחר דמצאנו להטור בסי' ע\"ב דס\"ל דיכול למימר המלוה לדידי שוה לי נימא דטעמא דבמשכנתא עשו בו תקנת השוק אפילו שוה פחות מן ההלואה משום דיכול למימר לדידי שוה לי: <br><b>וכ\"ת </b>כיון דמצי למימר המלוה לדידי שוה לי הוי מטעם מגו וכמ\"ש הטור סי' ע\"ב א\"כ היכא דליכא מגו כי הכא בסימן שנ\"ו לא מצי מלוה למימר לדידי שוה לי. אמינא דהא ודאי ליתא משום דע\"כ לא הוצרך הטור לטעם מגו אלא משום דהלוה קא מכחיש ליה ואומר שאינו חייב אלא שקל מש\"ה הוצרך למגו אבל היכא דשניהם מודים בהלואה פשיטא דמצי למימר המלוה לדידי שוה לי וראיה לזה ממ\"ש המרדכי שם בשם ראבי\"ה דס\"ל דלא מצי למימר המלוה לדידי שוה לי והוקשה לו מקתא דמגלא ותירץ דשאני התם דתרוייהו מודו דהלוה עליו אלפא זוזי משמע מהכא דאף לראבי\"ה דס\"ל דלא מצי למימר המלוה לדידי שוה לי היכא דשניהם מודים מודה איהו ז\"ל דמצי למימר לדידי שוה לי כההיא דקתא דמגלא. ועוד ראיה לזה ממ\"ש מרן ז\"ל בסימן ק\"ז מ\"ח בשם בעה\"ת על ראובן שהיה חייב לשמעון מנה והניח קרקע שוה חמשים ורוצה שמעון לטורפו בחובו משום דלדידי שוה לי מנה ובני ראובן אומרים אנו לא ניתן לך אלא נ' כיון שאינו שוה אלא נ' והראב\"ד והרמב\"ן ס\"ל דהדין עם שמעון וכתב שם מרן ז\"ל ודעת רבינו בסימן ע\"ב היא כדעת הראב\"ד והרמב\"ן ואם איתא דע\"כ לא קאמר הטור דמצי למימר לדידי שוה לי אלא היכא דאיכא מגו היאך פסק מרן שדעת הטור היא כדעת הראב\"ד והרמב\"ן אימא דלעולם לא ס\"ל להטור כוותייהו דע\"כ לא קאמר בסי' ע\"ב דמצי מלוה למימר לדידי שוה לי אלא משום דאית ליה מגו למלוה אבל היכא דליכא מגו כההיא דהראב\"ד והרמב\"ן מורה איהו לחולקים על הראב\"ד והרמב\"ן דס\"ל דלא מצי למימר המלוה לדידי שוה לי אלא ודאי דס\"ל למרן כמאי דכתיבנא לעיל דע\"כ לא הוצרך הטור לטעם מגו אלא משום שהם חלוקים בעיקר ההלואה אבל היכא דשניהם מודים בהלואה פשיטא דמצי למימר לדידי שוה לי ואפי' ראבי\"ה מודה בהא וכדכתיבנא לעיל. וראיתי להר\"ב גדולי תרומה שער ג' ח\"ו סי\"א שהקשה ע\"ד מרן שכתב שדעת הטור היא כדעת הראב\"ד והרמב\"ן משום דע\"כ לא קאמר הטור ז\"ל דמצי למימר לדידי שוה לי אלא מטעם מגו אבל היכא דליכא מגו לא וכן בשער מ\"ט חלק ט\"ו הולך על שיטתו דס\"ל דהיכא דליכא מגו אפי' היכא דשניהם מודים בהלואה לא מצי למימר לדידי שוה לי יע\"ש. ואחרי המחילה רבה אמינא דלא היא וכמ\"ש. שוב ראיתי להש\"ך סימן ע\"ב ס\"ק צ\"ו שהביא סברת הר\"ב גידולי תרומה בדברי הטור שבסי' ע\"ב ודחאה בשתי ידים יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי הוקשה לו למרן בדברי הטור שבסי' שנ\"ו מאחר דהטור הוא מהסוברים דהיכא דשניהם מודים בהלואה דמצי למימר לדידי שוה לי ואף רבינו ז\"ל אף שלא גילה דעתו בזה בשום מקום אי מצי למימר המלוה לדידי שוה לי מ\"מ אחר שלא גילה דעתו בהפך עדיין יכולים אנו לומר דלא פליג הראב\"ד והרמב\"ן. וכ\"ת דא\"כ קשיא ליה להראב\"ד מדידיה אדידיה דהא הראב\"ד משמע דהוא מהסוברים דמצי למימר לדידי שוה לי ואילו הכא בפרקין השיג על רבינו וכתב בכדי דמיה ואולי דהראב\"ד שהביא הר\"ב התרומות לאו היינו הראב\"ד בההשגות וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן במדת הקרקע אם הטעה את חבירו כו'.</b> (א\"ה עיין לקמן פרק ד' מהלכות מלוה ולוה הלכה א'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המסיג גבול רעהו כו'.</b> ברייתא בספרי פ' שופטים. וז\"ל מרן הב\"י סי' שע\"ו כתב הרשב\"א שאלת במסיג גבול ובנה כותל בחצר חבירו והכניס הקרקע בתוך שלו כאמה ובנה על אותו כותל בית גדול עליו ועכשיו בא בעל החצר להרוס כל בניינו אם נדין בזה כדין מריש או לא. תשובה לא עשו תקנת השבים רק במטלטלים אבל בקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו וישחית את נחלתו ע\"כ. וכן כתב במישרים כל\"א ח\"ו בשם הגאונים הביא דבריו מרן ס\"ס שע\"א. וכתב המבי\"ט בח\"ג סי' קמ\"ג דאם לא נעשית הסגת הגבול מדעתו לכ\"ע יש בו תקנת השבים ויפרע לבעל הקרקע דמיו. ואין נראים לי דבריו כלל:         סליקו להו הלכות גניבה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Nezikim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,122 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Theft",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Theft",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן הגונב קדשים מבית בעליהן כו'.</b> בפ' מרובה. וכתבו התוספות בפ\"ק דב\"ק דהא דממעטינן הקדש מדין גנב דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש לאו דוקא מדין גנב דה\"ה דכל ארבעה אבות נזיקין ליתנהו בהקדש. והוקשה להם מהא דאמרינן בפרק השואל כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם ותירצו דההוא מדרבנן אבל מן התורה פטור אף מן הקרן משום דהקדש ליתיה בתורת נזיקין. וא\"ת אמאי לא הוקשה להם מהא דתנן כהנים שפיגלו במקדש במזיד חייבים ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקין. ואולי הו\"א דמתני' ר\"ש היא דאית ליה בפרק מרובה דקדשים שחייב באחריותן חשיב רעהו ומאי דאמרינן הכהנים שפיגלו דחייבין מיירי בקדשים שחייב באחריותן א\"נ בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי דאמר קדשים קלים הוי ממון בעלים אבל ההיא דפרט למזיק לא מצינן לאוקומה בקדשים קלים משום דליכא חומש בקדשים קלים כמבואר. (א\"ה עיין פ\"א מהל' מעילה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורין הואיל ואיסורן מדבריהם כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ז מהל' תרומות הלכה א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם תפס הניזק מוציאין מידו.</b> כתוב בהשגות לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא כו'. ועיין במ\"ש הראב\"ד לקמן פ\"ח מהל' עבדים הלכה ד' ובמ\"ש מהריק\"א שם ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד גנב טלה מן הדיר והיה מושכו ויוצא וכו'.</b> משנה פ' מרובה. ודוקא שמשך לסימטא או לרשות שניהם אבל משך לרה\"ר אינו חייב דומיא דקנין שנתבאר בטח\"מ סי' קצ\"ז ס\"ח כן כתבו התוס' בפרק מרובה (דף ע\"ט) ד\"ה או. אך בפ' אלו נערות (דף ל\"א) ד\"ה וברשות כתבו בשם ר\"י דלרבינא גנב מתחייב באונסין אפי' משכו לרה\"ר אף דלקנין לא קני ואף דרב אחא פליג עליה אפשר דהלכתא כרבינא אך מסתימת דברי הפוסקים נראה דס\"ל דחיוב הגנב אינו אלא במקום דמהני קנין, ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ט יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה שליח לשחוט לו ושחט לו השליח בשבת הרי הגנב חייב כו'.</b> מדקדוק דברי רבינו ז\"ל נראה לי דדוקא בשעשאו שליח סתם שישחוט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא דחייב הגנב בתשלומי ד' וה' אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור מתשלומי ד' וה'. וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא שחידשה תורה דהא בכל התורה כולה קי\"ל דאין שליח לדבר עבירה אלא דשאני טביחה ומכירה דגלי קרא דאיתיה ע\"י שליח וכיון דחדוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כי אם על הטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה ה\"נ לענין הטביחה לא נעשה שלוחו. וראיה לזה ממ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' מעילה וז\"ל בד\"א בשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איס��ר אחר ע\"כ והראב\"ד ז\"ל שבחו שם בטעם זה. הרי לך מבואר מה שכתבנו דכל שנצטרף איסור אחר אמרינן אין שליח לדבר עבירה ודוקא כשעשאו שליח גם על האיסור האחר כגון שעשאו שליח שישחוט בשבת וכגון האומר לשלוחו שיתן בשר עולה לאורחים אבל האומר לשלוחו שישחוט והלך השליח ושחט בשבת חייב המשלח שהרי שליחותו לא היה אלא באיסור אחד דהיינו הטביחה ואם השליח עשה איסור אחר דהיינו ששחט בשבת אין זה מעלה ומוריד כלל שהרי בעיקר השליחות לא נצטרף עמו איסור אחר וזה פשוט בעיני. וראיתי להריב\"ה ז\"ל בטח\"מ סי' ש\"ן סי\"ז שכתב עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כתב הרמב\"ם שהוא חייב כו'. והנראה שדעתו שדברי רבינו ז\"ל אינם מדוקדקים ולדידי דברי רבינו הם בתכלית הדקדוק והראיה שכתבנו מדברי רבינו בהל' מעילה היא ראיה נכונה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהודה בקנס ואח\"כ באו עדים כו'.</b> מחלוקת רב ושמואל וקי\"ל כרב. והיכא דמודה בקנס מחמת שראה עדים ממשמשים ובאים בהא איפליגו ת\"ק ור\"א בר ר\"ש בפ' מרובה (דף ע\"ה) דלת\"ק חשיב הודאה למפטריה אבל לר\"א לא חשיב הודאה ויבואו עדים ויעידו משום דמחמת ביעתותא דעדים קא מודי, ופשיטא דקי\"ל כת\"ק והכי סתם לן תנא בפרק בתרא דשבועות והיכא דאמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר ס\"ל לרב המנונא ור\"י דאפילו לרב חייב בתשלומין דע\"כ לא פטר רב אפי' שבאו עדים אחר הודאתו אלא באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן על פי הודאתו הלכך הויא הודאה גמורה ופטור מכפל אבל באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר שפטר עצמו מכלום לא חשיב הודאה משום דבהודאה זו אינו מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור ומש\"ה הודה ולא אמרינן מודה בקנס ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון. ואף דרב הונא לא ס\"ל האי חילוקא אליבא דרב קי\"ל כרב המנונא ור\"י וכן פסקו כל הפוסקים ז\"ל ולפי זה נראה דמודה בחצי נזק אליבא דמ\"ד חצי נזק קנסא או במודה שהפיל שן עבדו או עינו דליכא ממונא ואח\"כ באו עדים דחייב וכ\"נ מההיא דאמרינן אמר רבא קפחתינהו לסבי כו' ולקמן נאריך במה שיש לשאת ולתת בדין זה: <br><b>ודע </b>דאף שכתבנו דהיכא דראה עדים ממשמשים ובאים והודה דחשיב הודאה ולא אמרינן דמחמת ביעתותא דעדים הודה מ\"מ היכא דבאו עדים והעידו שגנב והודה לדבריהם אלא שטען דבפניהם לא גנב והביא עדים והזימו לאלו העדים וחזר הנגנב והביא עדים אחרים שגנב בפניהם לא אמרינן כיון שהוזמו הראשונים איגלאי מילתא שעדים פסולים היו וא\"כ נמצא שהודה קודם שבאו עדים דהא עדים הראשונים כלא חשיבי אלא אמרינן דלא חשיב הודאה משום דמחמת הני עדים שא\"ל גנבת הוא דהודה וחייב בכפל על פי עדים השניים: <br><b>והיכא </b>דאמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וא\"ל הן גנבתי וטבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם ואייתי סהדי ואזימנהו ואייתי בעל הבית סהדי ואסהידו ביה דגנב טבח ומכר דלגבי הודאה דגניבה פשיטא דלא חשיב הודאה משום דמחמת ביעתותא דעדים הודה וכמ\"ש לעיל אך לגבי הודאה דטביחה ומכירה דליכא ביעתותא דעדים שהרי הראשונים לא היו באים להעיד כי אם על הגניבה לא על הטביחה והמכירה וא\"כ נמצא שהודה מחמת עצמו ודין זה רצו בגמ' לומר דפליגי ביה רבנן וסומכוס ותליא פלוגתייהו במאי דאיפליגו רב המנונא ורב הונא אליבא דרב אי הודאה דטביחה דלא מחייב עצמו בכלום ��י חשיבא הודאה למיפטריה משום מודה בקנס ורבנן כרב הונא וחייב לשלם תשלומי כפל דוקא אבל מד' וה' פטור משום דהודאת הטביחה לא היה מחמת ביעתותא דעדים ואף שבהודאה זו לא חייב עצמו בכלום ס\"ל דאף שלא חייב עצמו בהודאתו קי\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור וסומכוס ס\"ל כרב המנונא וחייב לשלם תשלומי ד' וה' דכיון דהודאת הגניבה לא חשיבא הודאה משום ביעתותא דעדים הודאת הטביחה נמי לא חשיבא הודאה משום דלא חייב עצמו: <br><b>ויש </b>לדקדק דכיון דעיקר מחלוקתם תלוי אי הודאת טביחה שמה הודאה אמאי לא נקטי פלוגתייהו במאי דאיפליגו רב הונא ורב המנונא דהיינו באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר והודה שגנב וטבח ומכר ואח\"כ באו עדים שטבח ומכר דלרבנן הודאת טביחה שמה הודאה ולסומכוס לא שמה הודאה. וי\"ל דמלתא אגב אורחיה קמ\"ל דמה שהודה לאחר שהעידו הראשונים לא חשיב הודאה אף שהוזמו ואיגלאי מלתא שלא היו עדים בדבר ולפי תירוץ זה מאי דנקטו פלוגתייהו בשהוזמו הראשונים הוא לאשמועינן דהודאת הגניבה לא חשיב הודאה דלא נימא דלא גרעה הודאה זו מהיכא דהודה אחר שראה עדים דהם ממשמשים ובאים דחשיב הודאה לת\"ק דר\"א דקי\"ל כוותיה קמ\"ל דלא דמי ולא חשיב הודאה. ועי\"ל דנקט פלוגתייהו בכה\"ג לאשמועינן חדושא דטביחה ואליבא דסומכוס משום דה\"א דוקא היכא דנתקיים עדות הראשונים כגון שלא הוזמו אז הודאה דטביחה לא חשיב הודאה משום דלא חייב עצמו שהרי הקרן על פי עדות הראשונים נתחייב אבל היכא דהוזמו נהי דלגבי הודאה דגניבה לא חשיב הודאה אף דאיגלאי מלתא למפרע שעדות הראשונים לא היה עדות מ\"מ לגבי הודאה דטביחה דמאי דמעכב לן דלא חייב עצמו בכלום כיון שהוזמו איגלאי מלתא דחייב עצמו כשהודה על הטביחה קמ\"ל דלא שנא וכי היכי דלגבי הודאה דגניבה לא חשיב הודאה משום דמחמת ביעתותא דעדים הודה לגבי הודאה דטביחה נמי לא חשיב הודאת הגניבה הודאה לומר שהרי חייב עצמו בקרן משום דבעינן שהדבר שיחייב עצמו בהודאתו תהיה ההודאה מחמת עצמו ולא מחמת ביעתותא דעדים, דומיא דמאי דבעינן בהודאת הקנס שתהיה מחמת עצמו ולא מחמת ביעתותא דעדים: <br><b>וראיתי </b>לרש\"י שכתב הודאה דטביחה דלאו מחמת ביעתותא דעדים אודי הודאה היא ופטור מד' וה' אע\"ג דפטר עצמו מכלום בהודאה זו דהא הודאה דגנבתי כמ\"ד לא גנבתי דמחמת קמאי אודי ומאי דמיחייב בקרן וכפל משום עדות אחרונים הוא ולא משום הודאתו עכ\"ל. והנראה שהוקשה לו דמנ\"ל דרבנן ס\"ל דהודאה דטביחה הויא הודאה שאני הכא דכיון דהוזמו קמאי נמצא דבהודאת הטביחה הרי חייב עצמו בקרן. ותירץ דכיון דמחמת קמאי אודי לא חשיב הודאה לומר שהרי חייב עצמו בקרן כי היכי דלא חשיב הודאה לפוטרו מכפל אך מאי דסיים רש\"י ומאי דמיחייב בקרן וכפל משום עדות אחרונים הוא ולא משום הודאתו הוא תימה בעיני דאטו אי לא אתו עדים מי מפטר מקרן מאחר שהודה משום דמחמת ביעתותא הודה והא אליבא דרב אחא בריה דרב איקא דס\"ל דטעמייהו דרבנן הוא משום דעדות אחרונים כלא חשיבי משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה אפ\"ה משלם קרן אף שהודאתו היתה מחמת ביעתותא דעדים וכמו שפירש\"י ומ\"מ לא אפשר לומר דהא דאמרינן דעדות שאין אתה יכול להזימה דלא הוי עדות היינו דוקא בדיני נפשות או בדיני קנסות אבל בממונות לא שהרי עד שאינו יודע בחקירות כתב הרא\"ש ז\"ל שעדותו עדות אלמא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בדיני ממונות וא\"כ לעולם דמחמת הודאתו לא מיחייב אפילו הקרן כיון שהיתה מחמת ביעת��תא דעדים ומאי דמיחייב בקרן לרבנן אליבא דרב אחא הוא משום עדות אחרונים דאף דלגבי קנסא לא מהני משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה לגבי הקרן דהוי ממון חשיב עדות דלגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. ועיין בש\"ך ח\"מ סימן ל\"ג ס\"ק ט\"ז שהאריך בזה אם בממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומסקנת דבריו שם דלא כהריב\"ש ז\"ל אלא דלעולם בעינן עדות שאתה יכול להזימה, ומ\"מ אף דנימא דרש\"י ז\"ל בשיטת הריב\"ש קאי הדין הוא תמוה בעיני שיועיל טענת ביעתותא דעדים לפוטרו מהקרן וצ\"ע: <br><b>ודע </b>דבמסקנא אמרינן דכ\"ע הודאה דטביחה לא הוי הודאה ואפילו היכא דהוזמו עדים הראשונים וכדכתיבנא ופלוגתייהו דסומכוס ורבנן הוא בעדות שאי אתה יכול להזימה כגון שהגנב עצמו אמר בפני פ' ופ' גנבתי וטבחתי ומכרתי ואתו הני ואסהידו ביה דלרבנן לא חשיב עדות משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואינו משלם לבעלים כי אם הקרן והעדים הראשונים משלמים הכפל לגנב והגנב פטור משום דקנסא לא משלם על פי הודאתו ולסומכוס עדות השניים חשיב עדות ומשלם לבעלים תשלומי ד' וה' משום דהודאה דגניבה מחמת ביעתותא דקמאי אודי והודאה דטביחה פוטר עצמו מכלום הוא: <br><b>העולה </b>מהמקובץ דאליבא דכ\"ע הודאה דטביחה לא שמה הודאה משום דאינו מחייב עצמו בשום דבר ולפ\"ז אני תמיה מההיא דאמרינן בפ' שבועת העדות (דף ל\"ד) איבעיא להו משביע עדי קנס ואליבא דמ\"ד מודה בקנס ואח\"כ באו עדים פטור ואליבא דמ\"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מהו כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה או דילמא השתא מיהא לא אודי ת\"ש משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ\"ד פלגא נזקא ממונא. ולפי מה שכתבנו דהיכא דאינו מחייב עצמו בשום דבר אליבא דכ\"ע מודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב מאי פריך מחצי נזק הא בחצי נזק אפי' אי הוה מודה לא הוה מיפטר ובמלתא דאפילו הודה חייב על פי עדים לא נסתפקו וכדאמרינן אליבא דר\"א בר ר\"ש לא תיבעי לך. והנראה אצלי בזה הוא דסוגיא זו דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס\"ל דמודה בקנס ואח\"כ באו עדים חייב וס\"ל דרבנן ור\"א פליגי בהאי דינא וס\"ל כר\"א וכדאיתא בפ' מרובה ומוכרח הוא דסוגיא זו היא אליבא דשמואל מדאמרינן אליבא דרבי אליעזר בר ר\"ש לא תיבעי לך דאמר יבאו עדים ויעידו וכו' אליבא דרב ל\"פ רבנן ור\"א במודה בקנס ואח\"כ באו עדים דאליבא דכ\"ע פטור וכדאיתא בפרק מרובה ואליבא דשמואל הוא דפליגי בהאי דינא. וכל מה שכתבנו הוא ליישב הסוגיא דשבועות אך אכתי יש לתמוה על רבינו דכאן בהל' גניבה פסק כרב וכרב המנונא ובפ\"ט מהל' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועת העדות ולפי מה שכתבנו הוו תרתי דסתרן אהדדי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש נמכר בגנבתו אבל לא האשה.</b> משנה בסוטה פ' היה נוטל וכתבו התוס' וז\"ל תימה כיון דאי גנבה אינה נמכרת בגנבתה אם כן אין בית דין רשאין למוכרה דבית דין אין מוכרין אלא בגניבתו ובפ\"ק דקדושין ממעטי רבנן מורצע את אזנו שלו ולא של מוכר עצמו דדוקא מכרוהו ב\"ד נרצע ואשה הואיל ואין ב\"ד מוכרין אותה אנא ידענא דאינה נרצעת ואמאי איצטריך לרבנן למילף מהעבד ולא אמה העבריה דאינה נרצעת ע\"כ. ותמהני מהא דאמרינן בקדושין (דף י\"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר ואם אמור יאמר העבד ולא אמה העבריה הא רציעה אמור הא מה אני מקיים ��ף לאמתך תעשה כן להעניק ע\"כ. וא\"כ אי אמרת בשלמא לאחר דכתב העבד לאשמועינן דהאמה אינה נרצעת א\"כ ע\"כ אית לן למימר דקרא דואף לאמתך תעשה כן קאי להענקה אבל אי לא כתב קרא העבד הו\"א דקרא דואף לאמתך קאי לרציעה. (א\"ה וכ\"ת ליכתוב רחמנא ואף לאמתך לעיל מיניה גבי הענקה ולשתוק מהעבד הא איצטריך לאשמועינן דאמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כדאיתא בקדושין דף י\"ז) דלא הו\"מ למימר דלרציעה לא קאי משום דרציעה לא הוי אלא במכרוהו ב\"ד והאמה אין ב\"ד מוכרין אותה משום דאף אי הוה שדינן לואף לאמתך אהענקה תקשי זו הקושיא בעצמה דהא אמרינן בפ\"ק דקדושין (דף י\"ד) מכרוהו ב\"ד מעניקין לו מוכר עצמו אין מעניקין לו וא\"כ אמה העבריה דאין ב\"ד מוכרין אותה אין מעניקין אותה. מאי אית לך למימר דגזרת הכתוב הוא דאף דמוכר עצמו אינו בהענקה האמה איתא בהענקה א\"כ מאי חזית דשדית ליה אהענקה שדי ליה לרציעה ואימא דאף דמוכר עצמו ליתיה ברציעה האמה איתא ברציעה וגזירת הכתוב הוא אבל לבתר דכתב קרא העבד לאשמועינן דהאמה אינה נרצעת א\"כ ע\"כ אית לן למימר דקרא דואף לאמתך קאי להענקה וגזירת הכתוב הוא לחלק בין איש לאשה. (א\"ה עיין בספר פנים מאירות): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שנשבע קודם ששלח בפקדון יד כו'.</b> מימרא בפ' הגוזל עצים. ודע דהרי\"ף השמיט כל הנך מימרי וכבר השיגו בעל המאור. והרמב\"ן בספר המלחמות כתב דיפה כיון הרי\"ף שלא כתבם משום דאינו מתחייב בכפל כי אם בשבועה בב\"ד ואין דייני ח\"ל דנין לפי שאינן סמוכים וכנשבע חוץ לב\"ד דמי ע\"כ. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פ\"ג מהל' גזלה ואבדה הלכה ה') ולפי זה יש לתמוה על הרא\"ש והטור שכתבו דינים אלו כיון דלא נהיגי בזמן הזה. ואין לומר דסבירא להו דטעמיה דהרי\"ף משום דלא מהני תפיסה בכפל וכסברת הרמ\"ה שהביאו בסי' שמ\"ט, שהרי מדברי הרי\"ף בפרק המפקיד מוכח דסבירא ליה דלא כהרמ\"ה וע\"כ לומר דטעמיה דהרי\"ף הוא כהרמב\"ן וצ\"ע. ועיין במה שכתב הנ\"י פ\"ק דסנהדרין הביאו מרן בב\"י סי' א': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הגונב טלה מעדר חברו וכו'.</b> תנן בשלהי קמא הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו בעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומנו את הצאן ושלימה היא פטור ע\"כ. ובפירושא דמתניתין נחלקו בגמרא ד' מחלוקות דרב אמר לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אסיפא ע\"כ, פירוש אם הכירו הבעלים קודם חזרה שגנב חסר טלה צריך שיודיע הגזלן כשיחזירנה ואי לא אודע להו אע\"ג דמנה את הצאן והיא שלימה עדיין חייב באחריותה דכיון דידע הויא ליה גזילה גמורה ובעינן השבה מעלייתא דהיינו שיודיע לבעלים כשמחזירה אבל שלא לדעת שלא הכירו הבעלים קודם חזרה שתהיה צאנם חסרה כלום ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה פוטר מנין וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה אסיפא דהיינו לא ידעו בעלים לא בגניבתו לא בחזירתו ומש\"ה מנין פוטר אבל ידעו לא מהני מנין ורישא מיירי בידעו בגניבתו ומש\"ה סתים ותני חייב באחריותו דאפי' מנה לא מיפטר דמדסיפא תני לא ידעו מכלל דרישא מיירי בידעו בגניבתו ומש\"ה סתים ותני חייב באחריותו ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני והיא שלימה פטור אכולה בין ידעו בין לא ידעו והכי קתני מתניתין הגונב טלה וכו' חייב ומיירי בידעו מדקתני סיפא לא ידעו מכלל דרישא מיירי בדידעו והחזירה ומת או נגנב חייב באחריותו וכן אם לא ידעו בגניבתו חייב אבל מנו את הצאן והיא שלימה פטור בין רישא דידעו בין סיפא דלא ידעו ור\"י אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפי' מנין לא צריך וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא והכי קתני הגונב טלה דהיינו ידעו והחזירו אחרי כן חייב באחריותו היכא דלא מנו אבל לא ידעו הבעלים בגנבתו ובחזירתו אפילו לא מנו או שמנו והיא שלימה אפילו ידעו פטור ורב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה ארישא והכי משמע מתני' חייב באחריותו בין מנו בין לא מנו אימתי בזמן שלא ידעו בעלים כו' ואם מנו הנך דרישא את הצאן דמיירי בידעו פטור ואמרינן תו אמר רבא מ\"ט דרב חסדא כלומר בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת דכל לדעת צריך השבה מעלייתא אבל רב חסדא קאמר איפכא דלדעת מנין פוטר ושלא לדעת צריך דעת אלמא עדיף שלא לדעת מלדעת ואמר דטעמיה היא הואיל ואנקטה נגרי ברייתא כלומר שלמדה לצאת חוץ ומעתה צריכה שימור יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מיזהרי בה ומש\"ה מנין אינו פוטר דכיון דלא ידעו הבעלים בגניבתה אינם נזהרים בה אבל אם ידעו הבעלים בגניבתה מנין פוטר שהרי הכירו שנגנבה והחזירה ומעתה יזהרו בה ומדפירש רבא טעמיה דרב חסדא ס\"ל לתלמודא דרבא ס\"ל כרב חסדא דלדעת מנין פוטר והקשו עליו מדאמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דאגנבה אימרא מעדרא דידיה ורמא ביה קלא ושדייה ולא ידע אי הדריה או לא הדריה ומת או נגנב חייב באחריותו מאי לאו אע\"ג דמני ואתיא כרב דאמר לדעת צריך דעת דאי כרב חסדא הא אמר דלדעת מנין פוטר ותירצו לא דלא מני ולעולם דאי מני מנין פוטר וכרב חסדא דאמר לדעת מנין פוטר. עוד הקשו בגמרא לרב דאמר לדעת צריך דעת שלא לדעת מנין פוטר דהא אמר רב החזירו לעדר שבמדבר יצא ואע\"ג דליכא לדעת ולא למנין ורב לא סגי ליה בלא חד מהני דאי לדעת צריך דעת ואי שלא לדעת צריך מנין והא לא מיתוקמא אלא כר\"י דאמר שלא לדעת אפי' מנין נמי לא צריך ומיירי הא דאמר החזירו לעדר שבמדבר בשלא ידעו הבעלים בגניבתו ותירצו אמר רב חנן בר אבא מודה רב ברקועתא דהיינו שה נקוד או טלוא שהטלה ניכר הוא כשנגנב וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו ואפי' לא מנה ע\"כ: <br><b>העולה </b>מכל זה דהיכא דגנב מדעת שידעו הבעלים בגניבה ולא החזיר מדעת ומנו את הצאן והיא שלימה לדעת שמואל ור\"י ורב חסדא מנין פוטר אך לרב אין מנין פוטר כל היכא שידעו בעלים בגניבה דכל לדעת צריך דעת והיכא דלא ידעו הבעלים בגניבה והחזירה שלא מדעת בעלים וגם לא מנו הבעלים את הצאן לכ\"ע חייב בין לדעת רב ובין לשמואל ובין לרב חסדא אך לר\"י כל שלא לדעת אפילו מנין אינו צריך והיכא דלא ידעו הבעלים בגניבה והחזירה ומנו את הצאן לרב ושמואל ור\"י פטור ולרב חסדא חייב דס\"ל דשלא מדעת צריך דעת ומ\"מ סברת רב חסדא הלזו היא דוקא בבעלי חיים הואיל ואנקטה נגרי ברייתא ובדבר שאין בו רוח חיים לא נתבאר סברת רב חסדא כמאן ס\"ל. והנה היכא דידעו הבעלים בגניבה ואיכא מנין פשיטא דסבירא ליה דמנין פוטר דומיא דבעלי חיים דס\"ל דלדעת מנין פוטר מכל שכן בדבר שאין בו רוח חיים שמנין פוטר ופליג ארב דאמר לדעת צריך דעת וליכא למימר דלרב חסדא בדבר שאין בו רוח חיים אפי' דידעו הבעלים לא בעי מנין אלא בחזרה בעלמא נפטר ומאי דקאמר לדעת מנין פוטר דמשמע דמנין מיהא בעי הוא דוקא בבעלי חיים דכל דלא מנה לא ידע בחזרה ואינו נזהר בהם שצריכה שימור יפה אבל במידי דלאו בעלי חיים נינהו אפילו מנין לא בעי דהא לא שייך טעמא דאנקטה נגרי ברייתא הא ליתא דא\"כ סברא זו היא דלא כמאן דלכ\"ע לדעת לא מיפטר בלא מנין אך בשלא לדעת יש להסתפק אליבא דרב חסדא בדבר שאין בו רוח חיים דלדידיה לא צריך שיודיע הגנב לבעלים אם בעי מנין או דלמא אפי' בלא מנין פטור וכסברת ר\"י דאמר שלא לדעת אפילו מנין אינו צריך וטעמיה דרב חסדא דאמר לדעת מנין פוטר דהא מיהא בעי מנין הוא משום דכיון דהוי לדעת צריך מיהא קצת השבה מעלייתא דהיינו מנין אבל שלא לדעת אפילו מנין אינו צריך וכסברת ר\"י או דילמא דבדבר שאין בו רוח חיים והוי שלא מדעת נהי דלא בעי דעת בעלים בחזרה מ\"מ צריך מנין וכסברת שמואל דאמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם גנב מפורסם הוא כו'.</b> בפרק הגוזל ומאכיל וז\"ל הטור סימן שנ\"ו אבל ר\"י כתב דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק אלא אם ידע הלוקח ודאי שהוא גנב אז צריך להחזירו בחנם וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"כ. ונראה דהגנב צריך להחזיר המעות אף שידע הלוקח שזה הדבר שלוקח הוא גנוב דומיא דקרקע דקיימא לן דאף בהכיר בה שאינה שלו יש לו מעות וכמו שפסק הטור סימן שע\"ג אך הר\"ב המפה בסימן שי\"ו פסק דאין לו מעות מהגנב וצ\"ע כתב בעה\"ת בסוף שער מ\"ז דבלוקח מגזלן ואח\"כ תובע מעותיו מהגזלן דחייב ליתן לו מיד ולא דיינינן בהו כסתם הלואה דהוי ל' יום ע\"כ. ונראה דבכל מקום דנחית אדעתא דמקח ונתבטל המקח תובע מעותיו מיד משום דלאו אדעתא דהלואה נחית. (א\"ה עיין לקמן פ\"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה ז' ד\"ה ודע דבעיקר): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמיה כו'.</b> הקשה מרן הב\"י סי' שנ\"ו ס\"ח וז\"ל ולפ\"ז היה ראוי לומר דאע\"ג דאסיקנא דאפי' שוה בשוה עשו תקנת השוק מ\"מ כשהלוה על המשכון יותר משוייו ודאי לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוני הימניה כו' יע\"ש. ול\"נ דהטור ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בסימן ע\"ב סט\"ז דהיכא דמוחזק במשכון וטען עליו יותר מכדי דמיו דיכול למימר לדידי שוה לי יע\"ש. וא\"כ להכי אמרינן דבמשכנתא אפי' שיהיה פחות ממה שהלוה דעשו בו תקנת השוק משום דיכול למימר הממשכן לדידי שוה לי יותר מן ההלואה ואדעתא דמשכונא אוזפיה ולאו הימוניה הימניה וכמ\"ש המרדכי מציעא (דף קמ\"ט סוף ע\"ב) על ההוא שטען על המשכון יותר מכדי דמיו דמצי למימר לדידי שוה לי והביא ראיה לדין זה מפרק הגוזל בתרא דאמרינן התם והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק לבד מגנב ופרע בחובו דפר\"ח בין מכר בין משכון ואפי' המשכון שוה מנה במאתן דשקיל לוקח זוזי מבעל הבית ובעל הבית מן הגנב לבד גנב ופרע בחובו כו' משמע מדברי המרדכי הללו דטעמא דר\"ח ז\"ל דכתב דאפי' שוה מאה במאתן עשו תקנת השוק הוי משום דיכול למימר הממשכן לדידי שוה לי וא\"כ אחר דמצאנו להטור בסי' ע\"ב דס\"ל דיכול למימר המלוה לדידי שוה לי נימא דטעמא דבמשכנתא עשו בו תקנת השוק אפילו שוה פחות מן ההלואה משום דיכול למימר לדידי שוה לי: <br><b>וכ\"ת </b>כיון דמצי למימר המלוה לדידי שוה לי הוי מטעם מגו וכמ\"ש הטור סי' ע\"ב א\"כ היכא דליכא מגו כי הכא בסימן שנ\"ו לא מצי מלוה למימר לדידי שוה לי. אמינא דהא ודאי ליתא משום דע\"כ לא הוצרך הטור לטעם מגו אלא משום דהלוה קא מכחיש ליה ואומר שאינו חייב אלא שקל מש\"ה הוצרך למגו אבל היכא דשניהם מודים בהל��אה פשיטא דמצי למימר המלוה לדידי שוה לי וראיה לזה ממ\"ש המרדכי שם בשם ראבי\"ה דס\"ל דלא מצי למימר המלוה לדידי שוה לי והוקשה לו מקתא דמגלא ותירץ דשאני התם דתרוייהו מודו דהלוה עליו אלפא זוזי משמע מהכא דאף לראבי\"ה דס\"ל דלא מצי למימר המלוה לדידי שוה לי היכא דשניהם מודים מודה איהו ז\"ל דמצי למימר לדידי שוה לי כההיא דקתא דמגלא. ועוד ראיה לזה ממ\"ש מרן ז\"ל בסימן ק\"ז מ\"ח בשם בעה\"ת על ראובן שהיה חייב לשמעון מנה והניח קרקע שוה חמשים ורוצה שמעון לטורפו בחובו משום דלדידי שוה לי מנה ובני ראובן אומרים אנו לא ניתן לך אלא נ' כיון שאינו שוה אלא נ' והראב\"ד והרמב\"ן ס\"ל דהדין עם שמעון וכתב שם מרן ז\"ל ודעת רבינו בסימן ע\"ב היא כדעת הראב\"ד והרמב\"ן ואם איתא דע\"כ לא קאמר הטור דמצי למימר לדידי שוה לי אלא היכא דאיכא מגו היאך פסק מרן שדעת הטור היא כדעת הראב\"ד והרמב\"ן אימא דלעולם לא ס\"ל להטור כוותייהו דע\"כ לא קאמר בסי' ע\"ב דמצי מלוה למימר לדידי שוה לי אלא משום דאית ליה מגו למלוה אבל היכא דליכא מגו כההיא דהראב\"ד והרמב\"ן מורה איהו לחולקים על הראב\"ד והרמב\"ן דס\"ל דלא מצי למימר המלוה לדידי שוה לי אלא ודאי דס\"ל למרן כמאי דכתיבנא לעיל דע\"כ לא הוצרך הטור לטעם מגו אלא משום שהם חלוקים בעיקר ההלואה אבל היכא דשניהם מודים בהלואה פשיטא דמצי למימר לדידי שוה לי ואפי' ראבי\"ה מודה בהא וכדכתיבנא לעיל. וראיתי להר\"ב גדולי תרומה שער ג' ח\"ו סי\"א שהקשה ע\"ד מרן שכתב שדעת הטור היא כדעת הראב\"ד והרמב\"ן משום דע\"כ לא קאמר הטור ז\"ל דמצי למימר לדידי שוה לי אלא מטעם מגו אבל היכא דליכא מגו לא וכן בשער מ\"ט חלק ט\"ו הולך על שיטתו דס\"ל דהיכא דליכא מגו אפי' היכא דשניהם מודים בהלואה לא מצי למימר לדידי שוה לי יע\"ש. ואחרי המחילה רבה אמינא דלא היא וכמ\"ש. שוב ראיתי להש\"ך סימן ע\"ב ס\"ק צ\"ו שהביא סברת הר\"ב גידולי תרומה בדברי הטור שבסי' ע\"ב ודחאה בשתי ידים יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי הוקשה לו למרן בדברי הטור שבסי' שנ\"ו מאחר דהטור הוא מהסוברים דהיכא דשניהם מודים בהלואה דמצי למימר לדידי שוה לי ואף רבינו ז\"ל אף שלא גילה דעתו בזה בשום מקום אי מצי למימר המלוה לדידי שוה לי מ\"מ אחר שלא גילה דעתו בהפך עדיין יכולים אנו לומר דלא פליג הראב\"ד והרמב\"ן. וכ\"ת דא\"כ קשיא ליה להראב\"ד מדידיה אדידיה דהא הראב\"ד משמע דהוא מהסוברים דמצי למימר לדידי שוה לי ואילו הכא בפרקין השיג על רבינו וכתב בכדי דמיה ואולי דהראב\"ד שהביא הר\"ב התרומות לאו היינו הראב\"ד בההשגות וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן במדת הקרקע אם הטעה את חבירו כו'.</b> (א\"ה עיין לקמן פרק ד' מהלכות מלוה ולוה הלכה א'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המסיג גבול רעהו כו'.</b> ברייתא בספרי פ' שופטים. וז\"ל מרן הב\"י סי' שע\"ו כתב הרשב\"א שאלת במסיג גבול ובנה כותל בחצר חבירו והכניס הקרקע בתוך שלו כאמה ובנה על אותו כותל בית גדול עליו ועכשיו בא בעל החצר להרוס כל בניינו אם נדין בזה כדין מריש או לא. תשובה לא עשו תקנת השבים רק במטלטלים אבל בקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו וישחית את נחלתו ע\"כ. וכן כתב במישרים כל\"א ח\"ו בשם הגאונים הביא דבריו מרן ס\"ס שע\"א. וכתב המבי\"ט בח\"ג סי' קמ\"ג דאם לא נעשית הסגת הגבול מדעתו לכ\"ע יש בו תקנת השבים ויפרע לבעל הקרקע דמיו. ואי�� נראים לי דבריו כלל:         סליקו להו הלכות גניבה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Shoftim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,129 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות אבל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הארוסה אינו מטמא לה.</b> נסתפקתי בהא דקי\"ל דאינו מיטמא לאחותו ארוסה אם נתקדשה קדושין דרבנן מהו מי אתו קדושין דרבנן ודחו עשה דלה יטמא או לא. והנה ראיתי בפ' האשה רבה עלה דההיא דאשתו קטנה דמטמא לה בעלה דקא מתמה תלמודא והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ואתו רבנן וקא אמרי בעלה מטמא ותירץ דעשאוה כמת מצוה שאין לה קוברין כו' אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דכיון דנשואיה אינם מן התורה אין כח לעבור על הלאו דלה יטמא אלא משום טעמא דמת מצוה הוא דמטמא לה וא\"כ בנ\"ד כיון דלא שייך טעמא דמת מצוה נראה דאין כח בקדושין לדחות עשה דלה יטמא. ודע שמה שלא נסתפקתי אפי' בנשואה וכגון קטנה שנשאת דנשואיה מדרבנן אי מטמא לה אחיה היינו משום דנשואה פשיטא לי דאינו מטמא לה אחיה משום טעמא דבעולה דקי\"ל דאינו מטמא לאנוסה ולמפותה ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה נ\"ל דאינו מטמא לה משום דכל נשואה בחזקת בעולה וכמ\"ש רבינו בהל' איסורי ביאה דנשים האסורות לכהונה שנתאלמנו מהנשואין דנתחללו אע\"פ שלא נבעלו משום דכל נשואה בחזקת בעולה וכבר כתבו שם ה\"ה ומרן מהיכא למד רבינו דין זה ופשיטא ליה דלגבי האי מילתא דהיינו דכל נשואה בחזקת בעולה אין חילוק בין נשואין דאורייתא לנשואין דרבנן והיינו דבגמ' נקטו אביה ולא נקטו אחיה משום דאחיה מדאורייתא נמי אינו מטמא לה משום בעולה אבל אביה מטמא לה משום דכי כתיב הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש דממעטינן ארוסה ואנוסה ומפותה אאחותו הוא דכתיב אבל בשאר קרובים לעולם מטמא להם וא\"כ ליכא מי שיטמא לקטנה זו כי אם אביה משום דבן לא שייך משום דהיא קטנה ואמה אפשר דהנשים לא הוזהרו לעשה זה וכמ\"ש רבינו ומש\"ה לא נקט כי אם אביה. אך עדיין יש לי לדקדק בסוגיא זו דמפשטה נראה דהשתא דקא אמרי רבנן דבעלה מיטמא לה אינו מטמא לה אביה והיינו דקא אמרי דמדאורייתא מטמא לה אביה ואתו רבנן ואמרי דבעלה מטמא לה וזה אינו דאפילו לאחר תקנת חכמים נ\"ל דמטמא לה אביה דאטו משום דעשו אותה כמת מצוה נפטר אביה מעשה זה דלה יטמא וא\"כ לא הוה להו למימר דמדאורייתא אביה מטמא לה דהא לפי האמת נמי אביה מטמא לה ולא הוה להו למימר אלא דמדאורייתא אין בעלה מטמא לה ואתו רבנן וקאמרי דבעלה מטמא לה ואולי דגם המקשה עלה בדעתו טעם זה דמת מצוה משום דלא ירתי לה אלא דהוא ס\"ל דכיון דאיכא מצוה גבי אביה לא ימנע משום הירושה מלהטמאות לה וא\"כ לא הוי מת מצוה ואמאי מטמא לה בעלה ותירצו דאפי' דאיכא מצוה אפ\"ה נמנעים מלהטמאות לה משום דלא ירתי לה ומש\"ה מטמא לה בעלה דהוי מת מצוה ועדיין לא נתקררה דעתי בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כהן שנטמא למת כו' ה\"ז לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס\"ד ע\"ג): ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא כו'. נשאלתי על המומיי\"א שמוכרין הכהנים אי שפיר למיעבד או לא. (א\"ה עיין בספר גנת ורדים חי\"�� כלל א' סימן ד'). והנה לפי מה ששמעתי מומי\"א הלזו אין בה בשר כלל אלא עצמות ועור החופה אותם והם יבשים מאד ולא נשאר בהם לחלוחית של בשר כלל ושאלתי אם היו עצמות אלו נפרכים מאליהם או לא ואמרו לי שאינם נפרכים ובקושי הם משתברים ולפי זה נראה דאין כאן מקום לספק כלל דפשיטא דמטמא במגע ובמשא דהא קי\"ל דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא וטומאתו מדין תורה וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' טומאת מת ומצד היותו יבש אין לטהרו שהרי כתב בפ\"ג בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור משמע מפשט דבריו דכל שלא נעשה כקמח אף במונח שאילו יפרך יעשה כקמח מטמא ואף לפי מ\"ש מרן שם שכוונת רבינו היא לומר שיבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה קמח ואף שעדיין לא נפרך טהור מ\"מ אף לפי דברי מרן בעינן שאילו יפרך יעשה קמח אבל כל שאינו נעשה קמח עדיין בטומאתו עומד ולפי מה שכתבנו מומי\"א זו שאנו דנין עליה מלבד שאינה נעשית קמח לא איפרוכי מיפרך ואדרבה בקושי היא משתברת באופן דאליבא דכ\"ע מטמאה היא במגע ובמשא. ואף שיש להסתפק ולומר דמומי\"א זו מעכו\"ם נינהו ומלבד דכיון דרובא דעלמא עכו\"ם נינהו איכא למימר דניזל בתר רובא זאת ועוד כי הגד הוגד לי שבמקומות אלו שנעשית המומי\"א מעולם לא עבר שם רגל ישראל ולפי זה היה נראה להקל דהא קי\"ל דעכו\"ם אינם מטמאים, הא ליתא דלא אימעיטו עכו\"ם אלא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות ואמרינן אתם קרויין אדם ואין העכו\"ם קרויים אדם ובטומאת אהל משתעי קרא אבל במגע ובמשא הם מטמאים וכדאיתא בהדיא בפרק הבא על יבמתו (דף ס\"א.) וכן פסק רבינו בפ\"ג מהל' טומאת מת: וראיתי למרן בטוי\"ד סימן שע\"ב שכתב בשם הגהות מיימוניות דספר יראים פסק דהלכה כרשב\"י וכיון שאין מטמאין באהל אף במגע ובמשא לא מטמאי והביא ראיה מת\"כ וכתב בסוף דבריו ושמעתי שאסורים כהנים במגע ומשא מתי עכו\"ם ואני כתבתי הנ\"ל והמחמיר תע\"ב והמקל לא הפסיד. וכתבו ההגהות עליו אמנם כדברי המחבר רבינו משמע בפרק הבע\"י דגרסינן נהי דמעטינהו קרא מאהל ממגע ומשא לא מעטינהו ע\"כ. ואני תמיה על ההגהות שהכריחו כסברת רבינו דפסק דעכו\"ם מטמאים במגע ובמשא ומוזהרים גם הכהנים עליהם מההיא דפרק הבע\"י וכי היעלה על הדעת דבעל ספר יראים דנודע שמו דרב גדול ומוסמך היה נעלם ממנו סוגיא זו אבל בירורן של דברים כן הוא דודאי דס\"ל דאפי' למ\"ד דאין עכו\"ם מטמאים באהל מטמאים במגע ובמשא ומיהו היינו דוקא לענין טומאת מקדש וקדשיו ומאי דקאמר קרא במלחמת מדין ואתם חנו וגו' כל הורג נפש וגו' היינו משום שהיו אוכלים קדשים ונכנסים למשכן אבל לענין מה שהזהיר הכתוב לכהן משום טומאה ס\"ל דלא הוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל אבל טומאה שאינה מטמאה באהל ס\"ל דלא הוזהרו הכהנים עליה כלל ומש\"ה כתב דכיון דקי\"ל דעכו\"ם אינם מטמאים באהל אפילו לטומאת מקדש וקדשיו הכהנים אינם מוזהרים אפילו על מגעם ומשאם ואל תתמה על זה שהרי כמה טומאות יש דחשיבי טומאה לענין מקדש וקדשיו והכהן אינו מוזהר עליו כגון נבלה ושרץ ורבים כאלה שהכהן לא הוזהר אלא על טומאה מן המת דוקא וס\"ל ג\"כ דגם על טומאת מת לא הוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל וטעמו מההיא דאמרינן בפ\"ז דנזיר (דף מ\"ח) על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה (עיין בפ\"ב דביצה דף כ\"א ודו\"ק) ת\"ל נפש מת כו' ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר ע\"כ. ופירשו רש\"י והתוס' שם דכוונת ר' ישמעאל היא דכיון דקרא קאמר לא יבא ובודאי שהנזיר מוזהר אף על מגע ומשא ��\"כ כוונת הכתוב הוא לומר דדוקא בטומאה שמטמאה באהל מוזהר עליה הנזיר אבל טומאה שאין מטמאה באהל אין הנזיר מוזהר עליה ומש\"ה אינו מוזהר על הנבילה אף שנפש בהמה נקראת נפש כדכתיב מכה נפש בהמה ולפ\"ז כי היכי דממעטינן נבילה ה\"נ ממעטינן עכו\"ם שאין הנזיר מוזהר עליו כיון שאינם מטמאים באהל ואע\"ג דדרשא זו דר' ישמעאל בנזיר היא מ\"מ ידוע הוא בכמה מקומות בתלמוד דנזיר וכהן שוים הם באזהרה הלזו דטומאה וראיה הלזו היא מבוארת בדברי בעל ספר יראים סימן שי\"א ומדברי רלב\"ג בפירוש התורה בפרשת אמור נראה דס\"ל כסברת ס' יראים. הן אמת דאיכא לעיוני טובא מה יענו החולקים על סברת ספר יראים וס\"ל דכהנים מוזהרים על מגע ומשא דמתי עכו\"ם בראיה הלזו דנזיר, וכ\"ת דס\"ל דדוקא בנזיר נאמר דין זה אבל בכהן לא, זו אין הדעת סובלתו שהרי כבר כתבנו דנזיר וכהן שוין הם בדינם ועוד דאם איתא דרבינו הוה ס\"ל דגבי נזיר אינו מוזהר על מגע עכו\"ם היה לו לבאר דין זה בהלכות נזירות ובפ\"ג מהלכות נזירות הלכה ט\"ו סתם את הדברים וכתב כהן שנטמא למת טומאת שבעה כו' הרי זה לוקה ואין ספק דהעכו\"ם מטמאים במגע ובמשא טומאת שבעה ובעו אפר הפרה לטהרתן כישראל ממש דהא רבנן דס\"ל דמטמאים באהל מייתי לה מקרא דכל הורג נפש וגו' ורשב\"י מוקי לקרא במגע ובמשא וכדאיתא בהבא על יבמתו ובהאי קרא כתיב תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וא\"כ מסתמיות דברי רבינו נראה דס\"ל דנזיר מוזהר על מגע ומשא דעכו\"ם. והנראה אצלי בזה הוא דס\"ל דת\"ק דברייתא דמפיק לנבילה מקרא דכתיב נפש מת ולא מצינו דבהמה תקרא נפש מת פליג עם רבי ישמעאל וסבירא ליה לת\"ק דאין הדבר תלוי במה שמטמא באהל אלא שאני בהמה דגזירת הכתוב היא דאין הנזיר מוזהר עליה מדכתיב נפש מת אבל עכו\"ם דאיקרו נפש מת אף שאינם מטמאים באהל הנזיר מוזהר על מגען ומשאן ופסק כת\"ק. עוד אפשר לומר דרבינו ס\"ל דאף לר\"י לא מיעט הכתוב אלא בהמה שאין במינה כלל שמטמא באהל אבל נפש אדם שיש במינו שמטמא באהל דהיינו ישראל אף שיש במינם שאינו מטמא באהל דהיינו עכו\"ם מ\"מ לא נתמעטו מקרא זה ומוזהר הוא הנזיר על מגען ומשאן ומה שהכריחו לזה הוא שהרי יש כמה טומאות שאינם מטמאים באהל וכדתנן בפ\"ב דאהלות ומייתי להו רבינו ריש פ\"ח מהל' טומאת מת והנזיר מוזהר עליהם ועצם כשעורה אינו מטמא באהל והנזיר מלבד שהוא מוזהר עליו מגלח נמי עליו על מגעו ומשאו וזו היא הלכה פסוקה וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' נזירות הלכה ו' ופשיטא דר' ישמעאל לא פליג בהך אלא ודאי צ\"ל דס\"ל לר' ישמעאל דקרא לא מעט אלא דבר שאין במינו שמטמא באהל אבל עצם כשעורה וכן עכו\"ם שיש במינם שמטמא באהל לא נתמעטו מן הכתוב והכהן והנזיר מוזהר עליו. ובעל ספר יראים הכרח זה דעצם כשעורה לא ס\"ל משום דשאני עצם כשעורה ודכוותיה דבזה המת עצמו יש דברים שמטמאים באהל ומש\"ה אף שיש דברים שאינם מטמאים באהל מ\"מ הנזיר מוזהר על מגען ומשאן שהרי אינו מטמא באהל אבל גבי עכו\"ם דשום עכו\"ם אינו מטמא באהל הוה ליה כבהמה וכשם שנתמעטה הבהמה שאין הנזיר מוזהר על מגעה ומשאה ה\"נ עכו\"ם ואפשר דס\"ל דת\"ק ור' ישמעאל לא פליגי לענין דינא ואת\"ל דפליגי אפשר דאיהו פסק כר' ישמעאל. אך קשה לסברת ספר יראים הלזו דהא מוכח בפ\"ק דע\"ז דאסור לכהן לילך לח\"ל אם לא לדבר מצוה והטעם הוא מפני שחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים והנראה שהטעם שגזרו טומאה הוא מפני נפלים שקוברים אותם בכל מקום ורבינו בפ\"ב דאהלות מ\"ג כתב דהטעם שגזרו טומאה על ארץ העמים לפי שהעכו\"ם להתרשלותם עם המתים וקוברים אותם בכל מקום שפטנו על ארצותם זאת הטומאה כו' לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה ע\"כ. ולפי סברת בעל ספר יראים הרי אין הכהן מוזהר על המת עצמו של עכו\"ם וא\"כ מפני מה הכהן מוזהר על ארץ העמים. ואפשר דס\"ל דמאן דאסר לכהן לילך לארץ העמים ס\"ל כרבנן דעכו\"ם מטמאים באהל וזה דוחק. שוב ראיתי לתוס' בפ' כהן גדול ונזיר דף נ\"ד שכתבו שאחד מן הטעמים שגזרו טומאה בארץ העמים הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בח\"ל ולפי זה אפשר דספר יראים סבר כסברת התוס' הלזו ומש\"ה אסר לכהן לילך לארץ העמים. ודע שאף שחזקנו זרועותיו דבעל ספר יראים מ\"מ לענין הלכה נראה דיש להחמיר חדא דאעיקרא דדינא הא איכא כת מרבואתא דאית להו כרבנן דקברי עכו\"ם מטמאים באהל והם מהר\"ם וכמ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ל' והתוס' בסוף פ' המקבל ומרן בטור י\"ד סימן שע\"ב כתב דלענין הלכה נקטינן להחמיר ולפי סברא הלזו דהלכה כרבנן דפליגי עם רשב\"י פשיטא דהכהנים מוזהרים על מתי עכו\"ם כמתי ישראל ועוד דאף רבינו דפסק כרשב\"י ס\"ל דכהן מוזהר על מגע או משא דעכו\"ם מת וכמ\"ש בפ\"ג מהלכות אלו הלכה ג' באופן שאין לסמוך על סברת ספר יראים הלזו להקל. ומלבד כל זה איכא לאתמוהי טובא בסברת ספר יראים הלזו מההיא דאמרינן בפ\"ק דנזיר גבי שמשון דשאלו מנא לן דאיטמי אילימא מדכתיב בלחי החמור דילמא גרוי אלא מהכא ויך מהם אלף איש כו' ע\"כ, ומה ראיה מביא שלא הוזהר על הטומאה ממה שנטמא במתי עכו\"ם והלא הנזיר לא הוזהר על טומאת עכו\"ם וזו ראיה שאין עליה תשובה. שוב ראיתי שהרב עצמו הוקשה לו מסוגיא הלזו וכתב דהך סוגיא אתיא כרבנן דפליגי עליה דרשב\"י וס\"ל דעכו\"ם מטמאים באהל ולדידהו הנזיר מוזהר על מתי עכו\"ם כשאר המתים ונכון הוא אך היה נראה להקל בזה ממ\"ש הראב\"ד בפ\"ה מהל' נזירות הלכה ט\"ו בהשגה המתחלת עיינתי בשמועה כו' וכתב בסוף דבריו והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חייב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע\"כ. והנראה מדבריו הוא דס\"ל דלא הזהיר הכתוב מהטומאה על הנזיר ועל הכהן אלא בזמן שהם טהורים אבל אם הם טמאים אף שפירשו מן המת מ\"מ אינו מוזהר עוד על הטומאה מדכתיב ולא יחלל דוקא במי שהוא מחלל עצמו וכדאיתא בפרק ג' מינים (דף מ\"ב) ולא שאני ליה בין טומאה בחיבורים לטומאה שלא בחיבורים ומש\"ה פטר את הכהנים בזמן הזה מדין זה דטומאת מת ואיכא לאתמוהי טובא בסברת הראב\"ד הלזו דהא מצינו בגמרא בכמה מקומות דהאמוראים היו מציינים את הקברות מפני הכהנים כגון רבי בנאה וחביריו [ב\"ב נ\"ח.] ובזמן האמוראים הרי כולם היו טמאי מת ואין עליהם עוד שום חיוב טומאה יש לומר דס\"ל דבזמן האמוראים גם כן היה להם אפר הפרה וכדאמרינן בפ\"ק דנדה (דף ו') דמתמה תלמודא קדש בימי רבי מי הואי ומשני כדעולא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילא ופירש\"י חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות שמא יבנה בית המקדש בימיהם ע\"כ, וע\"כ היו טהורים ממת דאי לא איך היו מטהרים יין ושמן אלא ודאי דהיה להם אפר הפרה וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה, ומה שהקשו בגמ' קדש בימי רבי מי הואי לאו למימרא שהוא נמנע לפי שאין להם אפר הפרה אלא שהוקשה דלאי זה תכלית היה קודש מאחר דליכא בית המקדש ותירצו כדעולא שהיו עושים יין ושמן קדוש אולי יבנה המקדש בזמנם אבל לא נסתפקו מעולם אם היה להם אפר הפרה ורבינו שמשון בפרק ד' דחלה מ\"ז כתב דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה כי היה להם אפר הפרה וכן כתב הרא\"ש בסוף הלכות חלה והביאו הך דפ\"ק דנדה שכתבנו ולפי זה היה נראה דיש להקל מכח ס\"ס ספק אי הלכתא כהראב\"ד דליכא איסור טומאה בזמן הזה ואת\"ל דלית הלכתא כוותיה ספק אי הלכתא כספר יראים דעל העכו\"ם אינם מוזהרים אף על מגעם ועל משאם וס\"ס זה מתהפך הוא וכמבואר (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהל' בכורות כי שם בתשובה האריך בדין ספק ספיקא) אך נראה דאין להקל מטעם זה דהא אין ספק זה שקול שהרי בכל אחד מהצדדים חלוקים הם חכמי ישראל כנגדם אם בההיא דספר יראים כבר כתבנו למעלה שלא נמצא לו חבר בסברא זו ובסברא זו גם כן דהראב\"ד גם כן כל חכמי ישראל חלוקים עליו והנה רבותינו בעלי התוספות חולקים עליו וכמבואר באותו הכתב ששלח רבינו חיים הכהן לר\"ת המתחיל מאחר שחרב הרי הוא כחלל איזה בית אשר תבנו לי ורבינו גם כן בפירוש חולק עליו דלדידיה כל שפירש מן המת ואח\"כ חזר ונטמא לוקה על כל טומאה וטומאה אם התרו בו וכמבואר בדבריו וכל המחברים כולם ראשונים ואחרונים שאין דרכם להביא בחיבוריהם אלא דברים דנהיגי בזמן הזה והביאו הלכות טומאת מת להזהיר לכהנים פשיטא דפליגי על סברת הראב\"ד הלזו וכיון שכן פשיטא דאין לעשות ס\"ס משתי סברות הללו דלכל חדא וחדא חלוקים הם עליהם כל חכמי ישראל. הכלל העולה דלדידן פשיטא לן מלתא דאסור ליגע במומי\"א הלזו וכל כהן המחמיר עליו תבא ברכת טוב. (א\"ה לענין איסור הנאה אי שייך במומי\"א יתבאר לקמן בדברי הרב המחבר פי\"ד מהלכות אלו הלכה כ\"א ואי שרי לעשות סחורה במומי\"א נתבאר פ\"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ח\"י יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו כהן ונזיר מהלכין בדרך כו'.</b> נ\"ב ירושלמי פ\"ב דנזיר סוף הלכה א' לוי וישראל יטמא ישראל ולא הוי לוי הוא ישראל א\"ר אבין בשעת דוכן שנינו ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>נשיא שמת הכל מטמאין לו כו'.</b> גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין הלכה ג' ויזבחו לה' שלמים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כב\"ש א\"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר ע\"כ. והנה פסוק זה הוא בד\"ה ביום שהמליך דוד את שלמה שנית וס\"ל שהיה בעצרת שאותו יום מת דוד ובפשטיה דקרא הוה ס\"ל לתלמודא שהזבחים והעולות היו למחרת היום ההוא על זה הקשו דהתינח עולות למחרת וכב\"ש דס\"ל דאין מביאין עולות ביו\"ט וכדאיתא בפ\"ב דיו\"ט (דף י\"ט) אלא שלמים אמאי למחרת והא אף ב\"ש מודו דשלמים באים ביו\"ט. ותירצו דכיון דמת דוד בעצרת והיו כל ישראל אוננין הקריבו למחר. והדבר הוא תימה אצלי דהא בפרק במה מדליקין (דף ל') אמרינן דבשבת נפטר דוד וא\"כ לכ\"ע אין מקריבין לא עולות ולא זבחים זולת חובת היום. שוב ראיתי להתוס' פ\"ב דחגיגה (דף י\"ז) ד\"ה אף עצרת שכתבו וז\"ל בירושלמי אר\"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיו לו תשלומין וקשה לה\"ר אלחנן תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת ושמא התם לית ליה הכי אלא פליג אהא ע\"כ. ובעיקר דברי יוסי דאמר דלפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננין והקריבו למחרת אני תמיה דאם כוונתו היא מההיא דאמרינן בפרק הנושא (ק\"ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבים בכבודו וכן הכל אוננין עליו ופשיטא דדוד לא גרע מנשיא, אם הדבר כן תיפוק ליה שהכל היו טמאי מת וא\"כ איך למחר הקריבוהו והא בעו הזאה שלישי ושביעי. וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכוונה היא ביום השביעי לאחר שהזו עליו וטבל הביאו שלמים ואכלו אותם לערב, ג\"ז לא יתכן שהרי התוס' בפרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן דערל וטמא משלחין קרבנותיהם הקשו דטמא איך משלח והוא בעי סמיכה כו' ותירץ דמיירי בעופות כו' וא\"כ אף ביום השביעי לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו לעזרת ישראל וכמבואר. וכ\"ת דעולות אלו היו עופות, ג\"ז לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות אלא לכ\"ע אינן קרבין ביו\"ט ולא היינו צריכין לטעמא שהיו אוננין אלא עולת ראיה היה ועולת ראיה אינה באה מן העוף וכדאיתא בפ\"ק דחגיגה. ואף אליבא דרבינו דאית ליה גירסא אחרת באותה סוגיא וס\"ל דעולת ראיה באה מן העוף וכמ\"ש ברפ\"ז מהל' חגיגה, מ\"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באים מן העוף וכמבואר. וכ\"ת דשלמים אלו היו ממעשר בהמה וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' חגיגה הלכה ט' דיוצא אדם י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה ומעשר בהמה לא בעי סמיכה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ו', גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי שכתבנו משמע דבעי לאוקומי קרא אף כב\"ש ולב\"ש אף שלמי חגיגה אינן באים מן המעשר כדאיתא בפ\"ג דחגיגה (דף ז') . ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ\"ע באים מן המעשר וכדאיתא התם בגמרא, אלא שהוא דוחק גדול לומר שכל ישראל הביאו קרבנותיהם מן המעשר, ועוד מצד אחר לא יתכן שהרי בקרבן ראיה לכ\"ע הטמא פטור מכל וכל משום דכתיב בעלותך לראות וכמ\"ש רבינו רפ\"ב מהל' חגיגה, ותו שהרי בספ\"ב מהלכות ביאת מקדש כתב שטמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר ופירש שם מרן ז\"ל אע\"פ שטבל אין מקריבין עליו וא\"כ אם ישראל נטמאו מפני כבודו של דוד א\"כ אזדא לה מצוה זו דראיה וחגיגה וכמבואר. ושמא י\"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה ושמחה אם היו מטמאים לו היו מתבטלות מצות אלו מש\"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו ואין ספק שכוונת דבריו היא שיש לכל ישראל דין אונן וכיון שכן הא אמרינן בפרק אלו מגלחין (דף ט\"ו:) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רש\"א שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ואע\"ג דאבל כל ז' אינו משלח וכמ\"ש רבינו פ\"ב מהלכות ביאת מקדש הלכה י\"א מ\"מ פשיטא דגבי נשיא לא גזרו אלא אנינות ולא אבלות והכי דייקי דברי רבינו. ועוד נ\"ל דמעולם לא גזרו במיתת הנשיא אלא אנינות של דבריהם דהיינו דכל זמן שלא נקבר המת שיהא אסור בבשר ויין ושיהא פטור מכל המצות אבל אוננות של תורה דהיינו דקי\"ל דיום המיתה אסור בקדשים לאומרו יתברך לא אכלתי באוני זה לא גזרו על הנשיא. ומ\"ש רבינו הכל אוננין היינו אוננות דמיירי באותן ההלכות אבל אנינות דשייכי לענין קדשים בהא לא מיירי. וכ\"ת א\"כ לאחר שנקבר דוד אמאי לא הקריבו חובתם י\"ל דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד שיקבר וקודם הקבורה לא היו יכולים לשלוח קרבנותיהם דלא גרעי מאבל. אלא דעדיין לא נתקררה דעתי בכל זה שהרי יו\"ט היה וביו\"ט ליכא לא אנינות ולא אבלות ולא עדיף נשיא ממת לו מת שחייב להתאבל עליו דאין לו אנינות וכמבואר: הן אמת דלענין אנינות של תורה דהיינו יום המיתה אסור לעבוד ולאכול בקדשים נ\"ל דאין חילוק בין מת בשבת או ביו\"ט למת בימי החול לפי שלא ראיתי לרבינו בפ\"ג מהל' מעשר שני ופ\"ב מהל' ביאת מקדש שחילק בין שבת לימי החול. אך כבר כתבתי דמעולם לא גזרו על הנשיא כי אם אנינות של דבריהם דהיינו שקודם קבורה אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות ודבר זה אינו נוהג ביו\"ט והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ\"מ אסור בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) שהקשו וכה\"ג מי חל עליו אנינות והא מגרשא ותירצו נהי דאנינות לא חיילא עליה איטרודי מי לא מיטריד ע\"כ. ופירש\"י מי לא מיטריד ובקדשים בעינן שמחה גדולה כדכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ע\"כ. והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תורה דהיינו דאסור באכילת קדשים הוא אף במת בשבת. שהרי שם הקשו ומי גזר רבי יהודה שמא יאכל והתנן רי\"א אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר\"י. הרי דאף שמת ביוה\"כ ס\"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים וכמבואר. וכן למדנו דאף מי שאין עליו חיוב אוננות כגון התם דמגורשת היא דקודם מיתה קדים ועייל לביהכ\"נ ומשוי ליה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע מ\"מ משום טירדא אסור באכילת קדשים אף שהוא ביו\"ט. וא\"כ י\"ל דכוונת אומרן שהיו אוננין היא לומר שהיו טרודין באבלו של דוד וכל אותו היום היו אסורים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו יום ולאכול לערב שלא למעט בזמן אכילתם ולפיכך הניחו הכל למחרת היום ההוא זבחים ועולות. הן אמת שדין זה דטירדא שאוסר באכילת קדשים כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ב מהל' ביאת מקדש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוסס הרי הוא כחי כו' וכן אין קורעין עליו וכו'.</b> הריב\"ש סימן קי\"ד נשאל על חולה שהיה גוסס ע\"ש ואמרו לפתוח לו קבר אם ראוי לעשות כן כו' תשובה באבל רבתי תניא גבי גוסס אין קורעין ואין חולצין כו'. ואינו נראה ראיה מהא דאבל רבתי לנ\"ד דהתם היינו טעמא שלא תטרף דעתם עליהם אבל בנ\"ד שהוא לפתוח לו קבר דלא שייך טירוף דעת אפילו בחולה שרי. ואע\"ג דכתב הרמב\"ן כל שהוא מעסקי המת אין עושין לו היינו כגון ארון וקריעה אבל קבר לא דליכא טירוף דעת: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובשבת מיסב ואוכל כו' וחייב בכל מצות האמורות בתורה.</b> היכא דהיה אונן בליל ראשון של פסח כתב המנהיר סימן ע\"ג שחייב בכל המצות הנהוגות באותו הלילה אכן לומר סדר הגדה שיש בה אריכות ומדרש פסוקים אומר אחר לפניו והוא ישב וישמע מפיו. וכן צידד עוד לומר דגם כשהוא אונן בליל יו\"ט שני דחייב בכל המצות הנהוגות באותו הלילה דדוקא ביום אינו חייב במצות אך בלילה חייב ועיין מהרי\"ל בהל' יו\"ט במי שהיה אונן בליל שמחת תורה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כ\"ג חייב בכל דברי אבלות כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ומשמע לי שרבינו מפרש דשלש מחלוקות הם כו', דברי מרן תמוהים הם דאין כאן כי אם שתי מחלוקות ופסק כר' יהודה וזה פשוט בסוגיא וכ\"כ מרן בפ\"ה מהל' כלי מקדש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין אבלות במועד כו'.</b> נראה בעיני דאם מת לאדם מת שחייב להתאבל ביו\"ט ראשון אינו יכול לקרוע בחול המועד אלא ידחה הקריעה עד אחר החג כשיתחיל להתאבל. ו��משנה ששנינו אין קורעין אלא קרוביו של מת מיירי שמת בחוה\"מ דכיון דשעת חימום הוי הותרה אצלם אבל מת ונקבר ביו\"ט כיון דנדחה הקריעה דאינו יכול לקרוע ביו\"ט נדחה נמי עד זמן האבל. אע\"פ שדברי המחברים בזה סתומים הדין דין אמת ומדברי רבינו ז\"ל יש הוכחה לזה שכתב תחלה אע\"פ שאין אבלות במועד קורע על מתו ושוב כתב אין קורעין אלא הקרובים שחייבים באבל או הקורע על חכם או על אדם כשר או מי שהיה עומד בשעת יציאת נשמה. וע\"כ מיירי בין מיתה לקבורה דאי מת ביו\"ט אינו קורע כלל לא על אדם כשר ולא העומד בשעת יציאת נשמה דכיון דאידחי אידחי ואין עליו חיוב קריעה כלל ופשיטא דאסור במועד ותו לא מידי ודו\"ק. ועיין טיו\"ד סימן ש\"מ במ\"ש מהריק\"א משם הרמב\"ן גבי שמע שמועה ברגל ואחר הרגל נעשית רחוקה דמשם משמע כמו שכתבתי. גם מדברי מהר\"ם שהביא הרא\"ש בפסקיו על משנת אין קורעין ואין חולצין אלא קרוביו של מת מתחיל לשון הרא\"ש וכן פסק רבינו מאיר כו' משמע דהכי ס\"ל דכל שנקבר ביו\"ט ראשון נדחית הקריעה אחר החג ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל לעסוק בד\"ת בפניו וכו'.</b> אם אסור להתפלל בתוך ד\"א של קבר קטן או קבר אשה עיין בתשובות מהריט\"ץ בחדושיו לפרק איזהו נשך (דף י\"ב) יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המת אסור בהנאה כו'.</b> דע שעדיין יש לי חקירה אחת במומיי\"א הלזו [עיין לעיל רפ\"ג במ\"ל ד\"ה ואחד הנוגע] והוא דהא קי\"ל דמת אסור בהנאה משום דאתיא שם שם מעגלה ערופה והיא הלכה פסוקה כתבוה כל הפוסקים ז\"ל ובכל איסורי הנאה המכירה היא אסורה מדין תורה דהא איצטריך הכתוב להתיר נבלה בהנאה ואמר לגר תתננה או מכור אלמא דאיסורי הנאה אסור למוכרם דבר תורה והרואה יראה מה שכתבתי דלדעת ריא\"ז ורש\"י והתוס' דמוכר אחד מאיסורי הנאה שלוקה עליהם אך לרבינו אינו לוקה אלא אסור מן התורה ודינו כחצי שיעור (א\"ה הכל נתבאר באר היטב בדברי הרב המחבר פ\"ה מהל' יסודי התורה יע\"ש באורך) ואף שאני נסתפקתי במקום אחר בדברים האסורים באכילה ובהנאה מן התורה ונפסד האוכל ממאכל אדם אי איכא איסור תורה במכירתו מאחר שהוא מאיסורי הנאה ודוקא אם אכל אותו אין בו איסור תורה לפי שאכלו שלא כדרך הנאתו אבל לגבי הנאה דמכירה אין חילוק בין מה שהוא ראוי למאכל אדם או לא או דילמא כיון דאיסור הנאה מאכילה נפקא לן דקי\"ל כר' אבהו דאמר בפ' כל שעה כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כל היכא דליכא איסור אכילה ליכא איסור הנאה מ\"מ אף דנימא הכי הכא גבי מת לא שייך זה כלל משום דגבי מת אף שאינו ראוי לאכילה אסור דבר תורה דומיא דבשר בחלב וכלאי הכרם שאף שלא כדרך הנאתם לוקה עליהם משום דלא בא אזהרתם בלשון אכילה וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ד מהל' מאכלות אסורות הלכה ו' הכא נמי גבי מת לא נאמר איסורו בלשון אכילה אלא הנאה הוא דאיתסר בה דומיא דקדשים וכי היכי דגבי הקדש אין חילוק בנהנה בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאינו ראוי לאכילה אלא כל הנאה אסירא הכא נמי גבי מת כל שנהנה ממנו אסור מן התורה ואף דכתבנו (שם במקום הנזכר) דנהנה מן ההקדש שלא כדרך הנאתו ��לא מעל וכדאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי שאני התם שהוא שלא כדרך הנאתו אבל מוכר או נותן פשיטא דמעל ועיקר המעילה היא מוכר דבר של הקדש דכיון שלקח המעות מעל וכמבואר: אך מאי דאיכא לספוקי הוא דכיון דאיסור זה דהנאת המת מג\"ש דמרים ילפינן לה דכתיב ותמת שם ואתיא שם שם מעגלה ערופה אפשר שדין זה לא נאמר אלא בישראל דומיא דמרים אבל בעכו\"ם לא ומת עכו\"ם אינו אסור בהנאה וא\"כ חזרנו למה שכתבנו בתחלת הדברים דמלבד דרובא דעלמא עכו\"ם נינהו ואית לן למיזל בתר רובא הכא בנדון זה ליכא לספוקי כלל דילמא ישראל הוא שהרי כבר כתבנו דבמקומות אלו שנעשית המומיי\"א לא עבר שם רגל ישראל: והנה חפשתי בטור יו\"ד סימן שמ\"ט שהביא דין זה ולא מצאתי גלוי לזה אלא בסתם כתב הטור מת ותכריכיו אסורים בהנאה ומרן ז\"ל גם כן לא באר לנו זה וכן רבינו כתב סתם המת אסור בהנאה אך ראיתי למרן בשולחנו דפסק מת בין עכו\"ם בין ישראל ותכריכיו אסורים בהנאה ע\"כ ולא גלה לנו מהיכן קא יליף לה אך ראיתי בספר בדק הבית שכתב כתב הרשב\"א בתשובה דלא שנא בין מת עכו\"ם למת ישראל ע\"כ. והנה לפי הנראה מרן בחיבורו הגדול לא ראה תשובה זו ומש\"ה לא הביאה ואח\"כ ראה אותה ופסקה בשולחנו ונראה דדברי הרשב\"א הללו הם תשובת הרשב\"א סימן שס\"ה שהשואל היה סבור דג\"ש זו לא נאמרה אלא במתי ישראל ועל זה השיב דאי איכא מת דלא מיתסר בהנאה יין נסך דאסור בהנאה מנא לן דאי משום דאיתקש לזבח וזבח איתקש למת ההוא מת גופיה מנא לן דמתי ישראל קאמר ע\"כ הרי דס\"ל להרשב\"א דאף מת עכו\"ם אסור בהנאה ואע\"ג דהרשב\"א שם דחה ראיה זו משום דאם כן היקשא למאי ס\"ל למרן דאינו אלא דחויא בעלמא שאין להכריח נגד סברת השואל מההיא דיין נסך אבל לקושטא דמילתא הכי ס\"ל להרשב\"א דאף מתי עכו\"ם אסורים בהנאה ופשט דבריו מורים כן ועוד דהרשב\"א בא ליישב דברי הרמב\"ן שהביא הרשב\"א ריש סימן שס\"ד שכתב אבל לפי דעתי יהיה זה בבשר מן החי אבל המת למדו בו ג\"ש מעגלה ערופה ע\"כ. והנה מדברים אלו מוכרח הוא דס\"ל להרמב\"ן דאף מת עכו\"ם אסור בהנאה דאי לא הא משכחת בשר מן המת שיהיה מותר ועל זה שאל השואל דמנא ליה להרמב\"ן דין זה והשיב לו הרשב\"א ואם כן פשיטא דהרשב\"א בשיטת הרמב\"ן אזל וכן נראה ממ\"ש בסימן שס\"ד כשבא לתת טעם למה אין איסור אבר מן החי נוהג במהלכי שתים כתב משום דרבנן הכי דרשי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה כלומר שפירש לאחר שתצא נפשו ואילו בשר מהלכי שתים לאחר שתצא נפשן אסור אפי' בהנאה וכדעת הרב אם כן לית ביה משום אבר מן החי דהא לאחר שאין הנפש עם הבשר בשר לחודיה אסור ע\"כ ואם מת עכו\"ם מותר בהנאה אכתי תיקשי דמנא לן דעכו\"ם ליכא משום אבר מן החי הא שפיר קרינן ביה לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה וליכא למימר דכיון דעל כורחין בישראל אינו נוהג דין אבר מן החי אין לחלק בין עכו\"ם לישראל משום דכולם מין אחד הא ליתא דהא לדידן חילק הכתוב בין בהמה טמאה לטהורה בדין אבר מן החי משום דרשא דלא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה ואם כן נימא נמי דיש חילוק בין ישראל לעכו\"ם ויהיה נוהג דין אבר מן החי בעכו\"ם א\"ו דס\"ל להרשב\"א דאף עכו\"ם אסור בהנאה ונראה דלזה כיון הרשב\"א במ\"ש וכדעת הרב ז\"ל דודאי לא קאי למאי דקאמר דמת אסור בהנאה דהא זו גמרא ערוכה היא אלא לדעת שסובר דאף מת עכו\"ם אסור בהנאה לא משכחת לה אבר מן החי במהלכי שתים ומדברי הרמב\"ן שהביא אותם הר\"ן בפ' אע\"פ נראה ג\"כ מסתמיות דבריו דאין חילוק בין עכו\"ם לישראל ��כן נראה שהוא דעת הריטב\"א בחדושיו פ' אע\"פ שכתב דלא משכחת בשר מהלכי שתים להתיר דאי בעודנו חי הא איכא משום אבר מן החי כו' ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה כו' ע\"כ ואם איתא דמת עכו\"ם מותר הא משכחת לה בשר מהלכי שתים להתיר דהיינו מת עכו\"ם. וראיתי בלקוטי מהר\"ר בצלאל בפ' אע\"פ שכתב בשם הרא\"ה דמת אסור בהנאה אחד מת עכו\"ם ואחד מת ישראל. הרי לך הרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ה דכולהו ס\"ל דמת עכו\"ם נמי אסור בהנאה. אך קשה שראיתי להרב המגיד בפ\"ב מהלכות מאכלות אסורות שכתב בשם הרמב\"ן שהישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה ע\"כ. משמע דדוקא ישראל אבל עכו\"ם לא אסור וכן ראיתי להר\"ב החינוך שכתב בשם הרמב\"ן דבשר ישראל מת אסור וזה סותר למה שכתבנו למעלה דלדעת הרמב\"ן אף מת עכו\"ם אסור בהנאה. שוב ראיתי להרמב\"ן בחדושיו בפ' אע\"פ שכתב וז\"ל ומיהו בעכו\"ם איני יודע בו איסור דהא ממרים גמרינן וצ\"ע ע\"כ. והנראה אצלי דלהרמב\"ן ספוקי מספקא ליה מלתא אם מת עכו\"ם אסור בהנאה. ומה שכתבו ה\"ה ובעל החינוך בשמו דישראל שמת אסור בהנאה מלתא פסיקתא נקטו משום דבעכו\"ם מספקא ליה וכן מ\"ש בפירוש התורה שהביא הרשב\"א ריש סימן שס\"ד דהברייתא המתרת מיירי בבשר מן החי כו' התם נמי מילתא פסיקתא נקט דאפשר שאף העכו\"ם אסור בהנאה ולפי מה שכתבנו אף דהרמב\"ן מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא להו להרשב\"א ולהריטב\"א ולהרא\"ה משום ספיקו של הרמב\"ן ומה גם שהוא ספק איסור תורה דפשיטא דאזלינן לחומרא אך קשה ממ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' ערכין הלכה י\"ז האומר ראש עבד זה כו' והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל מה ישוה ראש אדם כאשר יוסר ראשו ואפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא ע\"כ. וכתב שם מרן דהכא בעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דכותי הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים ע\"כ והדבר הוא תימה איך יחס לרבינו דין זה מאחר שכתבנו דרוב הראשונים ס\"ל דאף מת עכו\"ם אסור בהנאה ואיהו פסק כן להלכה פסוקה בשלחנו ואפשר לומר שכוונת הרב כך היא דאי לא הוה קשה לרבינו כי אם מעבד דוקא לא היינו דוחקים עצמנו לומר דמ\"ש רואין כמה ישוה אותו אבר הוא לענין מה שירויח בו באותו אבר כגון שהוא תורגמן או משורר שכל זה הוא דוחק גדול וכמבואר אלא היינו אומרים דס\"ל דמת עכו\"ם מותר בהנאה אבל השתא דנקט רבינו במלתיה ראשו הקדש אי אפשר לתרץ כן ועל כורחין צריכין אנו לומר שהוא לענין מה שירויח באיברי הראש א\"כ רבינו ג\"כ ס\"ל כסברת הראשונים דאחד עכו\"ם ואחד ישראל אסור בהנאה. ואפשר לומר דגם התוס' ז\"ל הכי ס\"ל דגם מת עכו\"ם אסור בהנאה ממה שכתבו בפ\"ק דערכין עלה דההיא דאמרינן נפשות ולא המת שהקשו דלמה לי קרא תיפוק ליה דאסור בהנאה מן התורה ואינו בדמים ומדלא תירצו דאיצטריך קרא לעכו\"ם הנערך שיש לו דמים ש\"מ דס\"ל דגם עכו\"ם אסור בהנאה דהא קי\"ל דעכו\"ם נערך וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' ערכין ומיהו ראיה זו יש לדחות דאפשר דהתוס' רצו ליישב הברייתא אף אליבא דר' יהודה דאית ליה דעכו\"ם אינו נערך ומה גם דאפשר ס\"ל כסברת הראב\"ד דאית ליה דהלכתא כר' יהודה דעכו\"ם אינו נערך ודחיקא להו לומר דאתיא ברייתא הלזו דלא כהלכתא ומש\"ה תירצו באופן אחר: וראיתי לרבינו בפ\"ב מהלכות מ\"א הלכה ג' שכתב והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה ע\"כ ולכאורה היה נראה דס\"ל דהעכו\"ם מותר בהנאה מדאיצטריך לומר דמן המת נמי אסור בשר האדם דאי גם עכו\"ם מת אסור בהנאה תיפוק לי דאסור בהנאה דבר תורה ולפי זה הוה ניחא ההיא ד��תב מרן בפ\"ה מהל' ערכין שכתבנו לעיל דמרן אליבא דרבינו קאי וס\"ל דלרבינו העכו\"ם מותר בהנאה אלא דבשלחנו פסק כדברי האוסרים כי רבים הם. אך אחר התבוננות נראה דאין להכריח מדברי רבינו אלו שום דבר לפי שיש לדקדק בדבריו דחלוקה זו דמן המת אמאי נקטיה גבי אינו לוקה דלענין מלקות מהיכא תיתי שישתנה הדין מחי למת וכששנה לנו האיסור שם היה מקומו והכי הול\"ל אבל אסור הוא בעשה בין מן החי בין מן המת. אשר ע\"כ נראה לי כוונה אחרת בדברי רבינו שהוא רצה לרמוז דין אחר והוא דאע\"ג דקי\"ל דמת אסור בהנאה מג\"ש דשם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה גופה כפרה כתיב בה כקדשים ובקדשים קי\"ל דהנהנה לוקה וכמ\"ש רבינו בריש מעילה סד\"א דגם הנהנה מן המת לוקה קמ\"ל דלא. והשתא אתי שפיר דברי רבינו דמתחלה כתב האדם כו' אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה כו' דאם היה בכלל היה לוקה מהלאו דלא תאכלו ממפריסי הפרסה וזהו שכתב והאוכל מבשר האדם בין מן החי ובין מן המת אינו לוקה לא משום מפריס פרסה ולא משום דאיתקש לקדשים וא\"כ אין שום גילוי בדברי רבינו מאי דעתיה במת עכו\"ם ובטעמא שאינו לוקה הנהנה מן המת לכאורה היה נראה דהיינו משום דאין מזהירין מן הדין וס\"ל דגם משום ג\"ש אין מזהירין אך דבר זה לא ניתן להאמר כלל דודאי בג\"ש עונשין ובפ' בן סורר (דף ע\"ג) אמרינן וכי עונשין מן הדין ומשני היקשא הוא ופירש רש\"י וכל היקש וג\"ש המופנית הרי הוא כמפורש במקרא ועונשין ממנו כו' ע\"כ. ובפ\"ק דכריתות (דף ה') אמרינן לעולם אל תהי ג\"ש קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מג\"ש וכהנה רבות בתלמוד דעונשין מיתת ב\"ד ומלקות מג\"ש גם לומר שטעמו של רבינו הוא מדגרסינן בתוספתא פ\"ק דפרה ומייתי לה הר\"ש שם דעגלה ערופה ופרה אדומה אינם בלאו דגיזה ועבודה וס\"ל דע\"כ ליכא לאו בנהנה מעגלה ערופה מדפטרינן העובד והגוזז בה ובכל הקדשים העובד והגוזז לוקה וכמ\"ש בפ\"א מהלכות מעילה הלכה ז' ומכאן הכריח דמאי דאמרינן כפרה כתיב בה כקדשים היינו לאיסורא אבל לא ללקות. גם זה ליתא דאין ללמוד ממאי דליתיה בגיזה ועבודה דליתיה גם בלאו דנהנה מן ההקדש דהא פרה אדומה ליתיה בגיזה ועבודה ואיתיה במעילה וכמ\"ש בפ\"ב הלכה ה' וכן קדשי בדק הבית ליתנהו בגיזה ועבודה ויש בהם מעילה וכמבואר. עוד עלה בדעתי לומר דטעמא הוא משום דעגלה ערופה גופא אין בה מעילה דומיא דחטאות דתנן בריש פ\"ג דמעילה וברפ\"ד דתמורה דאין מועלין משום כיון דלמיתה אזלי ליכא מעילה בהן ואפשר דס\"ל דה\"ה לעגלה ערופה אלא דצ\"ע ההוא דאמרינן בפרק חלק בירושלמי קדשי עיר הנדחת ר' יוחנן אמר מועלין בהם ורשב\"ל אמר אין מועלין בהם. והנה כפי פסק רבינו דאית ליה דקדשי מזבח דעיר הנדחת ימותו יש לתמוה על סברת ר' יוחנן דאמר מועלין מאי שנא מחטאות המתות דאין מועלין בהם וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא מחלוקת זו דר' יוחנן ורשב\"ל ויש בזה לנו אריכות דברים אין כאן מקומו. ומ\"מ נראה דאין לומר דלרבינו עגלה ערופה מדמי לה לחטאות המתות דהא תנן במתני' לא נהנין ולא מועלין ואליבא דרבינו כל היכא דתנן לא נהנים ולא מועלים הוא מדרבנן דוקא וכמו שנראה מדבריו בפ\"א מהלכות מעילה הלכה ו' וזה לא יתכן דאם כן כפרה דכתב רחמנא למאי אהני. ובפ\"ב דקדושין תנן המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת משום דכפרה כתיב בה כקדשים יע\"ש. הן אמת דרבינו כשהביא דין זה דמת אסור בהנאה לא באר שהוא דבר תורה והיה לו לבאר דנפקא טובא בין אם איסורו מד\"ס או מדין תורה ואפשר דס\"ל דג\"ש זו דשם שם אסמכתא בעלמא הוא ואין איסור במת כ\"א מדרבנן. ואפשר שהביא לזה ההיא דאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ב) אמר עולא דבר תורה עור אדם שעבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ע\"כ ואי אמרת דאיסור המת הוא דבר תורה השתא לאיסור תורה לא חיישי לטומאה דרבנן חיישי אבל אי אמרינן דאין איסורו כ\"א מדרבנן חששו אולי לא יפרשו מאיסורא דרבנן וגזרו טומאה וכבר נתקשו הראשונים ז\"ל בקושיא זו וכתבו דאיכא שופטני דאין חוששין לאיסור וחוששין לטומאה כדי שלא יפרשו אחרים מהם ואפשר שרבינו לא נחה דעתו בתירוץ זה. הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דמדברי רבינו הללו ליכא הוכחה אי ס\"ל דגם מת עכו\"ם אסור בהנאה או אם לא נאמר דין זה כי אם בישראל: וראיתי להרב בעל ספר יראים סימן ש\"י שכתב אסר הכתוב מת ישראל בהנאה כו' ע\"כ. משמע דס\"ל דמת עכו\"ם מותר בהנאה ומיהו אפשר דספוקי מספקא ליה מילתא וכמו שכתבנו לדעת הרמב\"ן ומלתא פסיקתא נקט. שוב ראיתי לרבותינו בעלי התוס' בפ\"ק דקמא (דף י') על ההיא דאמרינן שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו והקשו וא\"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו דמת אסור בהנאה כו' ותירץ דאיצטריך לעבד ולעכו\"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה ע\"כ. הרי לך מבואר דלדעת התוספות פשיטא להו דעכו\"ם מת אינו אסור בהנאה ועוד למדנו מדבריהם דעבד אף שקבל עליו מצות מ\"מ דינו כעכו\"ם וזה מבואר בדברי התוס' דנקטי שתי חלוקות עכו\"ם ועבד ואי עבד זה מיירי בשלא קבל עליו מצות היינו עכו\"ם וזה שלא כדברי מרן שכתבנו לעיל דאית ליה דכל שקבל עליו מצות דינו כישראל ואסור בהנאה. ונראה דיש להביא ראיה לדעת התוס' דמת עכו\"ם אינו אסור בהנאה מההיא דאמרינן בפ\"ב דסנהדרין עלה דההיא דאמר ליה שאול לדוד איבעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים כו' שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבר הא חזי לכלבא ושונרא ע\"כ, והשתא יש לתמוה בין ללישנא קמא דאמר דפלוגתא דדוד ושאול היה במלוה ופרוטה אי דעתיה אפרוטה בין ללישנא בתרא הא איסורי הנאה הם הנך ערלות פלשתים דהא כתיב ויך בפלשתים ותרגם יונתן וקטל בפלישתאי א\"ו דמת עכו\"ם אינו אסור בהנאה ואפשר לדחות ולומר דלדעת החולקים דס\"ל דגם מת עכו\"ם אסור בהנאה ס\"ל דהך ויך אין הכוונה שהכה אותם מכת מות אלא שהכה אותם מכה עצומה עד שעשה פעולתו ומצינו כיוצא בזה בפ\"ק דנזיר (דף ד') גבי שמשון דאמרינן שלא הוזהר על הטומאה ושאלו מנא לן כו' אלא מהכא ויך מהם אלף איש וגו' ודחו ודילמא גוססין שוינון ע\"כ והתוס' כתבו שם דלאו דוקא גוססין אלא קרוב לגוססין הרי דאף דכתיב ויך אינו מוכרח שהרג אותם אלא שהכה אותם מכה קרובה למיתה והכא ג\"כ גבי דוד איכא למימר הכי דלעולם דבעודן הפלשתים חיים עשה דוד פעולתו הן אמת דפשטן של דברים נראה מסוגיא זו דנזיר דויך ר\"ל שהרג אלא דכדי שלא נלמוד דין מחודש דנשתנה נזירות שמשון מנזירות תורה עייל נפשיה בקופא דמחטא ואמרו דילמא גוססין שוינהו ויונתן תרגם בין בשמשון בין בדוד וקטל דלפי האמת דגמרא גמירי דשמשון לא הוזהר על הטומאה וקרא דויך הוא כפשוטו דהרג אותם והנה לדעת יונתן שתרגם ויך דגבי דוד וקטל יש לתמוה מאי האי דקאמר דוד תנה את אשתי אשר ארשתי לי במאה ערלות והלא כפי דברי דוד קדשה באיסורי הנאה ואינה מקודשת ואולי לדעת יונתן דוד קדשה במה שהלך והרג מאה פלשתים והבי�� הערלות למלך דומיא דע\"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל בטל וס\"ל ליונתן דאינה לשכירות אלא בסוף ולא הוי מלוה דפלוגתא דתנאי בקדושין (דף מ\"ח ודף ס\"ג) ותלמודא דידן סבר כמ\"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא\"כ חשיבא מלוה אי נמי דבאותה סוגיא דנזיר שכתבנו איתא התם דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינון ויך ויקח כתיב ע\"כ והכא גבי דוד כתיב ויך בפלשתים ויבא דוד וגו' ואפשר שההבאה היתה אחר המיתה אבל הפעולה עצמה דהיינו כריתת הערלות היתה בעודם בחיים: עוד היה נראה להביא ראיה שהעכו\"ם מותר בהנאה מההיא דאמרינן ריש פרק דם שחיטה שומע אני אפילו דם מהלכי שתים ת\"ל לעוף ולבהמה כו' אוציא דם מהלכי שתים כו' שאין בהם טומאה קלה ובגמרא שקלו וטרו היכי משכחת לה שבנבילה יהיה טומאה קלה ובמת לא ותירצו כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצירפה לפחות מכביצה אוכלין כו' לאפוקי מת דאע\"ג דמעליא ליה לא מטמא ט\"א דבטלה דעתו ורב חנניא אמר כגון שחיפהו בבצק כו' וקשה דמאי דוחקייהו אימא דמהלכי שתים אינו מטמא טומאת אוכלין משום דאיסורי הנאה נינהו וברייתא זו ר' שמעון היא דאית ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה מאכיל לאחרים קרוי אוכל ומה\"ט אית ליה דאיסורי הנאה אינן מטמאין טומאת אוכלין וכדאיתא בפ\"ק דבכורות א\"ו דאית ליה דהעכו\"ם מותר בהנאה ומש\"ה הוצרכו לחלק בין בהמה למהלכי שתים. וכ\"ת אכתי תיקשי דאימא דברייתא איירי בישראל דאסור בהנאה ור\"ש היא. הא לא קשיא כלל משום דהברייתא סתם שנה אוציא דם מהלכי שתים שכולל הישראל והעכו\"ם. ועוד כיון שיש במין מהלכי שתים מי שהוא מטמא טומאה קלה אינו יכול למעט אפי' הישראל שאינו מטמא טומאה קלה דהא כי דרשינן בכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה תיקשי עוף טמא מנ\"ל דדמו אסור הא אינו מטמא טומאה חמורה וכן מה שאמרו ויש בו איסור והיתר בהמה טמאה ועוף טמא מאי איכא למימר. אלא ע\"כ לומר דהכלל ופרט על המין נאמר וה\"ק מה הפרט שהוא עוף ובהמה יש במינם שמטמא טומאה קלה וטומאה חמורה יצא מהלכי שתים שאין במינו טומאה קלה ויצאו שרצים שאין במינם טומאה חמורה וכ\"כ שם התוס' בתחלת הפרק, ולפי זה כיון שיש במין האדם מה שהוא מטמא טומאה קלה אין אנו יכולין למעט אפי' הישראל שאינו מטמא טומאה קלה לפי שהוא דומה לפרט וכמבואר. שוב ראיתי שאין ראיה זו כדאי להכריח דין זה משום דאפשר לומר דדחיקא ליה לתלמודא לאוקומי ברייתא זו כר\"ש ודלא כרבנן דפליגי עליה וס\"ל דאף דבר שהוא אסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין וכן פסק רבינו בהל' טומאת אוכלין אבל לעולם דלר\"ש אתיא ברייתא כפשטה דמהלכי שתים אינו מטמא טומאת אוכלין משום דלא קרינן ביה מכל האוכל: עוד נראה להביא ראיה דמת עכו\"ם אינו אסור בהנאה מההיא דתנן בפרק כלל גדול (דף ע\"ה) כל הכשר להצניע כו' חייב חטאת עליו ואמרינן בגמ' דרב פפא אמר לאפוקי דם נדה וכן פסק רבינו בפ' ח\"י מהל' שבת וכתב שם הרב המגיד ומכאן שדם נדה או עצי אשרה וכיוצא בהם בשום שיעור אין חייבין עליהם ע\"כ. ונראה דכוונת ה\"ה היא לומר דאף שיש בהם שיעור טומאה ונמצא שהועילו מעשיו בהוצאה זו אפ\"ה אין חייבין עליהם לפי שאינן ראויים להצניע. והא דתנן בפ\"ט דשבת (דף צ') רי\"א אף המוציא משמשי ע\"ז כל שהוא כו', ר\"י חולק על כלל זה דכל הכשר להצניע וכמו שפירש\"י וכיון דלית ליה האי כללא ס\"ל דלא בעינן שיעור טומאה כדי לחייבו משום דאף במוציא כל שהוא הועילו מעשיו שקיים מה שצוה הכתוב ולא ידבק בידך מאומה וגו' ות\"ק חולק עליו וס\"ל דמוציא ע\"ז פטור משום דקי\"ל כסתם מתני' דפרק כלל גדול ומש\"ה פסק רבינו דלית הלכתא כר\"י משום דקי\"ל כסתם מתני' דכל הכשר להצניע. ואין לומר דטעמא דת\"ק דר\"י הוא משום דאית ליה כר\"ש דמלאכה שא\"צ לגופה פטור עליה. דהא רבינו אית ליה דמלאכה שא\"צ לגופה חייב עליה ואפ\"ה פסק כת\"ק דר\"י. וא\"כ ע\"כ טעמיה דת\"ק דר\"י דפטר בע\"ז הוא משום דאינו כשר להצניע: ולפי זה יש לתמוה על מה שפסק רבינו המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתם כך שיעור הוצאתם כו' ובשלמא נבלה ושרץ ניחא דקרינן ביה כשר להצניע משום דמצניעין אותו ליהנות הימנו לכלבו ושונרו וכדאמרינן גבי דם נדה אלא מת הא לא מהני כלל דהא איסורי הנאה נינהו. ומתני' לא קשיא משום דמתני' ר\"י היא בר פלוגתיה דר\"ש דאית ליה דמלאכה שא\"צ לגופה חייב עליה ושמעינן ליה לר\"י בפ\"ט דשבת דלית ליה האי כללא דכל הכשר להצניע. אך לרבינו דפסק כסתם מתני' דכל הכשר להצניע ופסק ג\"כ לזו יש לתמוה דנראה כמזכי שטרא לבי תרי: אשר ע\"כ נראה דרבינו אית ליה דמת עכו\"ם מותר בהנאה ומתני' דכזית מן המת מיירי במת עכו\"ם וחזי לכלבו ושונרו ואף שסתם ולא פירש סמך על מה שיכתוב בסמוך מתני' דכל הכשר להצניע. וכן נראה שהוא דעת רש\"י דהא במתני' דע\"ז הוקשה לו מתני' דכל הכשר להצניע ובמתני' דכזית מן המת לא הוקשה לו כלל. וראיתי להר\"ב תיו\"ט שכתב דמת נמי מצניעין אותו לקוברו מידי דהוה אמקק סופרים. ואין דבריו נראין אצלי דאין חיוב קבורה בכזית מן המת וכדאמרינן בירושלמי דנזיר כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. ומדיליף לה מקבור תקברנו ש\"מ דליכא חיוב קבורה כי אם על ראשו ורובו. הן אמת דאם היינו מודים לדינו של הר\"ב תיו\"ט דאיכא חיוב קבורה בכזית מן המת הוה ניחא מתני' דכזית מן המת דמיירי בכל גוונא בין בעכו\"ם בין בישראל אף שהוא אסור בהנאה לפי שמצניעין אותו לקוברו ובעכו\"ם אף דליכא חיוב קבורה משום דחזי לכלבו ושונרו. ומיהו יש לדחות ראיה זו דאפשר דההיא דכזית מן המת איירי בעור המת ובעור המת אפשר דליכא איסור הנאה דמת מעגלה ערופה אתי ועגלה ערופה גופה משום דכתיב בה כפרה כקדשים וקדשים גופייהו עורותיהן מותרין בהנאה דהא נכסי כהן הוו ולענין טומאה אף העור מטמא. ומה שכתבנו דעור האדם מותר בהנאה כ\"כ התוס' ר\"פ דם נדה (דף כ\"ה) והרשב\"א בתשובה סי' שס\"ה. ועיין תוס' סנהדרין (דף מ\"ח) ד\"ה משמשין זבחים (דף ע\"א) ד\"ה ובטריפה. הן אמת דאי מוקמינן מתני' דכזית מן המת בעור איכא לעיוני טובא ללישנא קמא דעולא דאמר בפ' העור והרוטב (דף קכ\"ב) ובר\"פ דם נדה דדבר תורה עור האדם טהור אלא דחכמים גזרו עליו טומאה אי מהני גזירת חכמים לחייבו מיתה והדברים עתיקים: שוב זיכני ה' וראיתי שדין זה מבואר בירושלמי דשבת עלה דמתני' דכזית מן המת דקא אמרי בפירוש דבשר עכו\"ם מת מותר בהנאה. ואף שדברי הירושלמי שם הם צריכין ביאור מ\"מ כל הישר הולך יראה בעיניו ולבבו יבין דלפי פשט הירושלמי עכו\"ם מותר בהנאה וליראת האריכות לא הארכתי בביאור דברי הירושלמי. ולפי זה אני תמיה על הרשב\"א והריטב\"א והרא\"ה שכתבנו למעלה משמם דס\"ל דבשר העכו\"ם אסור בהנאה איך לא השגיחו בדברי הירושלמי הללו:       סליקו להו הלכות אבל בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Shoftim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Mourning",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Mourning",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הארוסה אינו מטמא לה.</b> נסתפקתי בהא דקי\"ל דאינו מיטמא לאחותו ארוסה אם נתקדשה קדושין דרבנן מהו מי אתו קדושין דרבנן ודחו עשה דלה יטמא או לא. והנה ראיתי בפ' האשה רבה עלה דההיא דאשתו קטנה דמטמא לה בעלה דקא מתמה תלמודא והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ואתו רבנן וקא אמרי בעלה מטמא ותירץ דעשאוה כמת מצוה שאין לה קוברין כו' אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דכיון דנשואיה אינם מן התורה אין כח לעבור על הלאו דלה יטמא אלא משום טעמא דמת מצוה הוא דמטמא לה וא\"כ בנ\"ד כיון דלא שייך טעמא דמת מצוה נראה דאין כח בקדושין לדחות עשה דלה יטמא. ודע שמה שלא נסתפקתי אפי' בנשואה וכגון קטנה שנשאת דנשואיה מדרבנן אי מטמא לה אחיה היינו משום דנשואה פשיטא לי דאינו מטמא לה אחיה משום טעמא דבעולה דקי\"ל דאינו מטמא לאנוסה ולמפותה ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה נ\"ל דאינו מטמא לה משום דכל נשואה בחזקת בעולה וכמ\"ש רבינו בהל' איסורי ביאה דנשים האסורות לכהונה שנתאלמנו מהנשואין דנתחללו אע\"פ שלא נבעלו משום דכל נשואה בחזקת בעולה וכבר כתבו שם ה\"ה ומרן מהיכא למד רבינו דין זה ופשיטא ליה דלגבי האי מילתא דהיינו דכל נשואה בחזקת בעולה אין חילוק בין נשואין דאורייתא לנשואין דרבנן והיינו דבגמ' נקטו אביה ולא נקטו אחיה משום דאחיה מדאורייתא נמי אינו מטמא לה משום בעולה אבל אביה מטמא לה משום דכי כתיב הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש דממעטינן ארוסה ואנוסה ומפותה אאחותו הוא דכתיב אבל בשאר קרובים לעולם מטמא להם וא\"כ ליכא מי שיטמא לקטנה זו כי אם אביה משום דבן לא שייך משום דהיא קטנה ואמה אפשר דהנשים לא הוזהרו לעשה זה וכמ\"ש רבינו ומש\"ה לא נקט כי אם אביה. אך עדיין יש לי לדקדק בסוגיא זו דמפשטה נראה דהשתא דקא אמרי רבנן דבעלה מיטמא לה אינו מטמא לה אביה והיינו דקא אמרי דמדאורייתא מטמא לה אביה ואתו רבנן ואמרי דבעלה מטמא לה וזה אינו דאפילו לאחר תקנת חכמים נ\"ל דמטמא לה אביה דאטו משום דעשו אותה כמת מצוה נפטר אביה מעשה זה דלה יטמא וא\"כ לא הוה להו למימר דמדאורייתא אביה מטמא לה דהא לפי האמת נמי אביה מטמא לה ולא הוה להו למימר אלא דמדאורייתא אין בעלה מטמא לה ואתו רבנן וקאמרי דבעלה מטמא לה ואולי דגם המקשה עלה בדעתו טעם זה דמת מצוה משום דלא ירתי לה אלא דהוא ס\"ל דכיון דאיכא מצוה גבי אביה לא ימנע משום הירושה מלהטמאות לה וא\"כ לא הוי מת מצוה ואמאי מטמא לה בעלה ותירצו דאפי' דאיכא מצוה אפ\"ה נמנעים מלהטמאות לה משום דלא ירתי לה ומש\"ה מטמא לה בעלה דהוי מת מצוה ועדיין לא נתקררה דעתי בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כהן שנטמא למת כו' ה\"ז לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס\"ד ע\"ג): ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא כו'. נשאלתי על המומיי\"א שמוכרין הכהנים אי שפיר למיעבד או לא. (א\"ה עיין בספר גנת ורדים חי\"ד כלל א' סימן ד'). והנה לפי מה ששמעתי מומי\"א הלזו אין בה בשר כלל אלא עצמות ועור החופה אותם והם יבשים מאד ולא נשאר בהם לחלוחית של בשר כלל ושאלתי אם היו עצמות אלו נפרכים מאליהם או לא ואמרו לי שאינם נפרכים ובקושי הם משתברים ולפי זה נראה דאי�� כאן מקום לספק כלל דפשיטא דמטמא במגע ובמשא דהא קי\"ל דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא וטומאתו מדין תורה וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' טומאת מת ומצד היותו יבש אין לטהרו שהרי כתב בפ\"ג בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור משמע מפשט דבריו דכל שלא נעשה כקמח אף במונח שאילו יפרך יעשה כקמח מטמא ואף לפי מ\"ש מרן שם שכוונת רבינו היא לומר שיבש כל כך עד שאילו יפרך יעשה קמח ואף שעדיין לא נפרך טהור מ\"מ אף לפי דברי מרן בעינן שאילו יפרך יעשה קמח אבל כל שאינו נעשה קמח עדיין בטומאתו עומד ולפי מה שכתבנו מומי\"א זו שאנו דנין עליה מלבד שאינה נעשית קמח לא איפרוכי מיפרך ואדרבה בקושי היא משתברת באופן דאליבא דכ\"ע מטמאה היא במגע ובמשא. ואף שיש להסתפק ולומר דמומי\"א זו מעכו\"ם נינהו ומלבד דכיון דרובא דעלמא עכו\"ם נינהו איכא למימר דניזל בתר רובא זאת ועוד כי הגד הוגד לי שבמקומות אלו שנעשית המומי\"א מעולם לא עבר שם רגל ישראל ולפי זה היה נראה להקל דהא קי\"ל דעכו\"ם אינם מטמאים, הא ליתא דלא אימעיטו עכו\"ם אלא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות ואמרינן אתם קרויין אדם ואין העכו\"ם קרויים אדם ובטומאת אהל משתעי קרא אבל במגע ובמשא הם מטמאים וכדאיתא בהדיא בפרק הבא על יבמתו (דף ס\"א.) וכן פסק רבינו בפ\"ג מהל' טומאת מת: וראיתי למרן בטוי\"ד סימן שע\"ב שכתב בשם הגהות מיימוניות דספר יראים פסק דהלכה כרשב\"י וכיון שאין מטמאין באהל אף במגע ובמשא לא מטמאי והביא ראיה מת\"כ וכתב בסוף דבריו ושמעתי שאסורים כהנים במגע ומשא מתי עכו\"ם ואני כתבתי הנ\"ל והמחמיר תע\"ב והמקל לא הפסיד. וכתבו ההגהות עליו אמנם כדברי המחבר רבינו משמע בפרק הבע\"י דגרסינן נהי דמעטינהו קרא מאהל ממגע ומשא לא מעטינהו ע\"כ. ואני תמיה על ההגהות שהכריחו כסברת רבינו דפסק דעכו\"ם מטמאים במגע ובמשא ומוזהרים גם הכהנים עליהם מההיא דפרק הבע\"י וכי היעלה על הדעת דבעל ספר יראים דנודע שמו דרב גדול ומוסמך היה נעלם ממנו סוגיא זו אבל בירורן של דברים כן הוא דודאי דס\"ל דאפי' למ\"ד דאין עכו\"ם מטמאים באהל מטמאים במגע ובמשא ומיהו היינו דוקא לענין טומאת מקדש וקדשיו ומאי דקאמר קרא במלחמת מדין ואתם חנו וגו' כל הורג נפש וגו' היינו משום שהיו אוכלים קדשים ונכנסים למשכן אבל לענין מה שהזהיר הכתוב לכהן משום טומאה ס\"ל דלא הוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל אבל טומאה שאינה מטמאה באהל ס\"ל דלא הוזהרו הכהנים עליה כלל ומש\"ה כתב דכיון דקי\"ל דעכו\"ם אינם מטמאים באהל אפילו לטומאת מקדש וקדשיו הכהנים אינם מוזהרים אפילו על מגעם ומשאם ואל תתמה על זה שהרי כמה טומאות יש דחשיבי טומאה לענין מקדש וקדשיו והכהן אינו מוזהר עליו כגון נבלה ושרץ ורבים כאלה שהכהן לא הוזהר אלא על טומאה מן המת דוקא וס\"ל ג\"כ דגם על טומאת מת לא הוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל וטעמו מההיא דאמרינן בפ\"ז דנזיר (דף מ\"ח) על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה (עיין בפ\"ב דביצה דף כ\"א ודו\"ק) ת\"ל נפש מת כו' ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר ע\"כ. ופירשו רש\"י והתוס' שם דכוונת ר' ישמעאל היא דכיון דקרא קאמר לא יבא ובודאי שהנזיר מוזהר אף על מגע ומשא ע\"כ כוונת הכתוב הוא לומר דדוקא בטומאה שמטמאה באהל מוזהר עליה הנזיר אבל טומאה שאין מטמאה באהל אין הנזיר מוזהר עליה ומש\"ה אינו מוזהר על הנבילה אף שנפש בהמה נקראת נפש כדכתיב מכה נפש בהמה ולפ\"ז כי היכי דממעטינן נבילה ה\"נ ממעטינן עכו\"ם ש��ין הנזיר מוזהר עליו כיון שאינם מטמאים באהל ואע\"ג דדרשא זו דר' ישמעאל בנזיר היא מ\"מ ידוע הוא בכמה מקומות בתלמוד דנזיר וכהן שוים הם באזהרה הלזו דטומאה וראיה הלזו היא מבוארת בדברי בעל ספר יראים סימן שי\"א ומדברי רלב\"ג בפירוש התורה בפרשת אמור נראה דס\"ל כסברת ס' יראים. הן אמת דאיכא לעיוני טובא מה יענו החולקים על סברת ספר יראים וס\"ל דכהנים מוזהרים על מגע ומשא דמתי עכו\"ם בראיה הלזו דנזיר, וכ\"ת דס\"ל דדוקא בנזיר נאמר דין זה אבל בכהן לא, זו אין הדעת סובלתו שהרי כבר כתבנו דנזיר וכהן שוין הם בדינם ועוד דאם איתא דרבינו הוה ס\"ל דגבי נזיר אינו מוזהר על מגע עכו\"ם היה לו לבאר דין זה בהלכות נזירות ובפ\"ג מהלכות נזירות הלכה ט\"ו סתם את הדברים וכתב כהן שנטמא למת טומאת שבעה כו' הרי זה לוקה ואין ספק דהעכו\"ם מטמאים במגע ובמשא טומאת שבעה ובעו אפר הפרה לטהרתן כישראל ממש דהא רבנן דס\"ל דמטמאים באהל מייתי לה מקרא דכל הורג נפש וגו' ורשב\"י מוקי לקרא במגע ובמשא וכדאיתא בהבא על יבמתו ובהאי קרא כתיב תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי וא\"כ מסתמיות דברי רבינו נראה דס\"ל דנזיר מוזהר על מגע ומשא דעכו\"ם. והנראה אצלי בזה הוא דס\"ל דת\"ק דברייתא דמפיק לנבילה מקרא דכתיב נפש מת ולא מצינו דבהמה תקרא נפש מת פליג עם רבי ישמעאל וסבירא ליה לת\"ק דאין הדבר תלוי במה שמטמא באהל אלא שאני בהמה דגזירת הכתוב היא דאין הנזיר מוזהר עליה מדכתיב נפש מת אבל עכו\"ם דאיקרו נפש מת אף שאינם מטמאים באהל הנזיר מוזהר על מגען ומשאן ופסק כת\"ק. עוד אפשר לומר דרבינו ס\"ל דאף לר\"י לא מיעט הכתוב אלא בהמה שאין במינה כלל שמטמא באהל אבל נפש אדם שיש במינו שמטמא באהל דהיינו ישראל אף שיש במינם שאינו מטמא באהל דהיינו עכו\"ם מ\"מ לא נתמעטו מקרא זה ומוזהר הוא הנזיר על מגען ומשאן ומה שהכריחו לזה הוא שהרי יש כמה טומאות שאינם מטמאים באהל וכדתנן בפ\"ב דאהלות ומייתי להו רבינו ריש פ\"ח מהל' טומאת מת והנזיר מוזהר עליהם ועצם כשעורה אינו מטמא באהל והנזיר מלבד שהוא מוזהר עליו מגלח נמי עליו על מגעו ומשאו וזו היא הלכה פסוקה וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' נזירות הלכה ו' ופשיטא דר' ישמעאל לא פליג בהך אלא ודאי צ\"ל דס\"ל לר' ישמעאל דקרא לא מעט אלא דבר שאין במינו שמטמא באהל אבל עצם כשעורה וכן עכו\"ם שיש במינם שמטמא באהל לא נתמעטו מן הכתוב והכהן והנזיר מוזהר עליו. ובעל ספר יראים הכרח זה דעצם כשעורה לא ס\"ל משום דשאני עצם כשעורה ודכוותיה דבזה המת עצמו יש דברים שמטמאים באהל ומש\"ה אף שיש דברים שאינם מטמאים באהל מ\"מ הנזיר מוזהר על מגען ומשאן שהרי אינו מטמא באהל אבל גבי עכו\"ם דשום עכו\"ם אינו מטמא באהל הוה ליה כבהמה וכשם שנתמעטה הבהמה שאין הנזיר מוזהר על מגעה ומשאה ה\"נ עכו\"ם ואפשר דס\"ל דת\"ק ור' ישמעאל לא פליגי לענין דינא ואת\"ל דפליגי אפשר דאיהו פסק כר' ישמעאל. אך קשה לסברת ספר יראים הלזו דהא מוכח בפ\"ק דע\"ז דאסור לכהן לילך לח\"ל אם לא לדבר מצוה והטעם הוא מפני שחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים והנראה שהטעם שגזרו טומאה הוא מפני נפלים שקוברים אותם בכל מקום ורבינו בפ\"ב דאהלות מ\"ג כתב דהטעם שגזרו טומאה על ארץ העמים לפי שהעכו\"ם להתרשלותם עם המתים וקוברים אותם בכל מקום שפטנו על ארצותם זאת הטומאה כו' לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה ע\"כ. ולפי סברת בעל ספר יראים הרי אין הכהן מוזהר על המת עצמו של עכו\"ם וא\"כ מפני מה הכהן מוזהר על ארץ העמים. ואפשר דס\"ל דמאן דאסר לכהן לילך לארץ העמים ס\"ל כרבנן דעכו\"ם מטמאים באהל וזה דוחק. שוב ראיתי לתוס' בפ' כהן גדול ונזיר דף נ\"ד שכתבו שאחד מן הטעמים שגזרו טומאה בארץ העמים הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בח\"ל ולפי זה אפשר דספר יראים סבר כסברת התוס' הלזו ומש\"ה אסר לכהן לילך לארץ העמים. ודע שאף שחזקנו זרועותיו דבעל ספר יראים מ\"מ לענין הלכה נראה דיש להחמיר חדא דאעיקרא דדינא הא איכא כת מרבואתא דאית להו כרבנן דקברי עכו\"ם מטמאים באהל והם מהר\"ם וכמ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ל' והתוס' בסוף פ' המקבל ומרן בטור י\"ד סימן שע\"ב כתב דלענין הלכה נקטינן להחמיר ולפי סברא הלזו דהלכה כרבנן דפליגי עם רשב\"י פשיטא דהכהנים מוזהרים על מתי עכו\"ם כמתי ישראל ועוד דאף רבינו דפסק כרשב\"י ס\"ל דכהן מוזהר על מגע או משא דעכו\"ם מת וכמ\"ש בפ\"ג מהלכות אלו הלכה ג' באופן שאין לסמוך על סברת ספר יראים הלזו להקל. ומלבד כל זה איכא לאתמוהי טובא בסברת ספר יראים הלזו מההיא דאמרינן בפ\"ק דנזיר גבי שמשון דשאלו מנא לן דאיטמי אילימא מדכתיב בלחי החמור דילמא גרוי אלא מהכא ויך מהם אלף איש כו' ע\"כ, ומה ראיה מביא שלא הוזהר על הטומאה ממה שנטמא במתי עכו\"ם והלא הנזיר לא הוזהר על טומאת עכו\"ם וזו ראיה שאין עליה תשובה. שוב ראיתי שהרב עצמו הוקשה לו מסוגיא הלזו וכתב דהך סוגיא אתיא כרבנן דפליגי עליה דרשב\"י וס\"ל דעכו\"ם מטמאים באהל ולדידהו הנזיר מוזהר על מתי עכו\"ם כשאר המתים ונכון הוא אך היה נראה להקל בזה ממ\"ש הראב\"ד בפ\"ה מהל' נזירות הלכה ט\"ו בהשגה המתחלת עיינתי בשמועה כו' וכתב בסוף דבריו והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חייב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע\"כ. והנראה מדבריו הוא דס\"ל דלא הזהיר הכתוב מהטומאה על הנזיר ועל הכהן אלא בזמן שהם טהורים אבל אם הם טמאים אף שפירשו מן המת מ\"מ אינו מוזהר עוד על הטומאה מדכתיב ולא יחלל דוקא במי שהוא מחלל עצמו וכדאיתא בפרק ג' מינים (דף מ\"ב) ולא שאני ליה בין טומאה בחיבורים לטומאה שלא בחיבורים ומש\"ה פטר את הכהנים בזמן הזה מדין זה דטומאת מת ואיכא לאתמוהי טובא בסברת הראב\"ד הלזו דהא מצינו בגמרא בכמה מקומות דהאמוראים היו מציינים את הקברות מפני הכהנים כגון רבי בנאה וחביריו [ב\"ב נ\"ח.] ובזמן האמוראים הרי כולם היו טמאי מת ואין עליהם עוד שום חיוב טומאה יש לומר דס\"ל דבזמן האמוראים גם כן היה להם אפר הפרה וכדאמרינן בפ\"ק דנדה (דף ו') דמתמה תלמודא קדש בימי רבי מי הואי ומשני כדעולא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילא ופירש\"י חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות שמא יבנה בית המקדש בימיהם ע\"כ, וע\"כ היו טהורים ממת דאי לא איך היו מטהרים יין ושמן אלא ודאי דהיה להם אפר הפרה וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה, ומה שהקשו בגמ' קדש בימי רבי מי הואי לאו למימרא שהוא נמנע לפי שאין להם אפר הפרה אלא שהוקשה דלאי זה תכלית היה קודש מאחר דליכא בית המקדש ותירצו כדעולא שהיו עושים יין ושמן קדוש אולי יבנה המקדש בזמנם אבל לא נסתפקו מעולם אם היה להם אפר הפרה ורבינו שמשון בפרק ד' דחלה מ\"ז כתב דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה כי היה להם אפר הפרה וכן כתב הרא\"ש בסוף הלכות חלה והביאו הך דפ\"ק דנדה שכתבנו ולפי זה היה נראה דיש להקל מכח ס\"ס ספק אי הלכתא כהראב\"ד דליכא איסור טומאה בזמן הזה ואת\"ל דלית הלכתא כוותיה ספק אי הלכתא כספר יראים דעל העכו\"�� אינם מוזהרים אף על מגעם ועל משאם וס\"ס זה מתהפך הוא וכמבואר (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהל' בכורות כי שם בתשובה האריך בדין ספק ספיקא) אך נראה דאין להקל מטעם זה דהא אין ספק זה שקול שהרי בכל אחד מהצדדים חלוקים הם חכמי ישראל כנגדם אם בההיא דספר יראים כבר כתבנו למעלה שלא נמצא לו חבר בסברא זו ובסברא זו גם כן דהראב\"ד גם כן כל חכמי ישראל חלוקים עליו והנה רבותינו בעלי התוספות חולקים עליו וכמבואר באותו הכתב ששלח רבינו חיים הכהן לר\"ת המתחיל מאחר שחרב הרי הוא כחלל איזה בית אשר תבנו לי ורבינו גם כן בפירוש חולק עליו דלדידיה כל שפירש מן המת ואח\"כ חזר ונטמא לוקה על כל טומאה וטומאה אם התרו בו וכמבואר בדבריו וכל המחברים כולם ראשונים ואחרונים שאין דרכם להביא בחיבוריהם אלא דברים דנהיגי בזמן הזה והביאו הלכות טומאת מת להזהיר לכהנים פשיטא דפליגי על סברת הראב\"ד הלזו וכיון שכן פשיטא דאין לעשות ס\"ס משתי סברות הללו דלכל חדא וחדא חלוקים הם עליהם כל חכמי ישראל. הכלל העולה דלדידן פשיטא לן מלתא דאסור ליגע במומי\"א הלזו וכל כהן המחמיר עליו תבא ברכת טוב. (א\"ה לענין איסור הנאה אי שייך במומי\"א יתבאר לקמן בדברי הרב המחבר פי\"ד מהלכות אלו הלכה כ\"א ואי שרי לעשות סחורה במומי\"א נתבאר פ\"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ח\"י יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו כהן ונזיר מהלכין בדרך כו'.</b> נ\"ב ירושלמי פ\"ב דנזיר סוף הלכה א' לוי וישראל יטמא ישראל ולא הוי לוי הוא ישראל א\"ר אבין בשעת דוכן שנינו ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>נשיא שמת הכל מטמאין לו כו'.</b> גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין הלכה ג' ויזבחו לה' שלמים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כב\"ש א\"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר ע\"כ. והנה פסוק זה הוא בד\"ה ביום שהמליך דוד את שלמה שנית וס\"ל שהיה בעצרת שאותו יום מת דוד ובפשטיה דקרא הוה ס\"ל לתלמודא שהזבחים והעולות היו למחרת היום ההוא על זה הקשו דהתינח עולות למחרת וכב\"ש דס\"ל דאין מביאין עולות ביו\"ט וכדאיתא בפ\"ב דיו\"ט (דף י\"ט) אלא שלמים אמאי למחרת והא אף ב\"ש מודו דשלמים באים ביו\"ט. ותירצו דכיון דמת דוד בעצרת והיו כל ישראל אוננין הקריבו למחר. והדבר הוא תימה אצלי דהא בפרק במה מדליקין (דף ל') אמרינן דבשבת נפטר דוד וא\"כ לכ\"ע אין מקריבין לא עולות ולא זבחים זולת חובת היום. שוב ראיתי להתוס' פ\"ב דחגיגה (דף י\"ז) ד\"ה אף עצרת שכתבו וז\"ל בירושלמי אר\"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיו לו תשלומין וקשה לה\"ר אלחנן תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת ושמא התם לית ליה הכי אלא פליג אהא ע\"כ. ובעיקר דברי יוסי דאמר דלפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננין והקריבו למחרת אני תמיה דאם כוונתו היא מההיא דאמרינן בפרק הנושא (ק\"ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבים בכבודו וכן הכל אוננין עליו ופשיטא דדוד לא גרע מנשיא, אם הדבר כן תיפוק ליה שהכל היו טמאי מת וא\"כ איך למחר הקריבוהו והא בעו הזאה שלישי ושביעי. וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכוונה היא ביום השביעי לאחר שהזו עליו וטבל הביאו שלמים ואכלו אותם ל��רב, ג\"ז לא יתכן שהרי התוס' בפרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן דערל וטמא משלחין קרבנותיהם הקשו דטמא איך משלח והוא בעי סמיכה כו' ותירץ דמיירי בעופות כו' וא\"כ אף ביום השביעי לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו לעזרת ישראל וכמבואר. וכ\"ת דעולות אלו היו עופות, ג\"ז לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות אלא לכ\"ע אינן קרבין ביו\"ט ולא היינו צריכין לטעמא שהיו אוננין אלא עולת ראיה היה ועולת ראיה אינה באה מן העוף וכדאיתא בפ\"ק דחגיגה. ואף אליבא דרבינו דאית ליה גירסא אחרת באותה סוגיא וס\"ל דעולת ראיה באה מן העוף וכמ\"ש ברפ\"ז מהל' חגיגה, מ\"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באים מן העוף וכמבואר. וכ\"ת דשלמים אלו היו ממעשר בהמה וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' חגיגה הלכה ט' דיוצא אדם י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה ומעשר בהמה לא בעי סמיכה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה ו', גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי שכתבנו משמע דבעי לאוקומי קרא אף כב\"ש ולב\"ש אף שלמי חגיגה אינן באים מן המעשר כדאיתא בפ\"ג דחגיגה (דף ז') . ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ\"ע באים מן המעשר וכדאיתא התם בגמרא, אלא שהוא דוחק גדול לומר שכל ישראל הביאו קרבנותיהם מן המעשר, ועוד מצד אחר לא יתכן שהרי בקרבן ראיה לכ\"ע הטמא פטור מכל וכל משום דכתיב בעלותך לראות וכמ\"ש רבינו רפ\"ב מהל' חגיגה, ותו שהרי בספ\"ב מהלכות ביאת מקדש כתב שטמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר ופירש שם מרן ז\"ל אע\"פ שטבל אין מקריבין עליו וא\"כ אם ישראל נטמאו מפני כבודו של דוד א\"כ אזדא לה מצוה זו דראיה וחגיגה וכמבואר. ושמא י\"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה ושמחה אם היו מטמאים לו היו מתבטלות מצות אלו מש\"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו ואין ספק שכוונת דבריו היא שיש לכל ישראל דין אונן וכיון שכן הא אמרינן בפרק אלו מגלחין (דף ט\"ו:) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רש\"א שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ואע\"ג דאבל כל ז' אינו משלח וכמ\"ש רבינו פ\"ב מהלכות ביאת מקדש הלכה י\"א מ\"מ פשיטא דגבי נשיא לא גזרו אלא אנינות ולא אבלות והכי דייקי דברי רבינו. ועוד נ\"ל דמעולם לא גזרו במיתת הנשיא אלא אנינות של דבריהם דהיינו דכל זמן שלא נקבר המת שיהא אסור בבשר ויין ושיהא פטור מכל המצות אבל אוננות של תורה דהיינו דקי\"ל דיום המיתה אסור בקדשים לאומרו יתברך לא אכלתי באוני זה לא גזרו על הנשיא. ומ\"ש רבינו הכל אוננין היינו אוננות דמיירי באותן ההלכות אבל אנינות דשייכי לענין קדשים בהא לא מיירי. וכ\"ת א\"כ לאחר שנקבר דוד אמאי לא הקריבו חובתם י\"ל דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד שיקבר וקודם הקבורה לא היו יכולים לשלוח קרבנותיהם דלא גרעי מאבל. אלא דעדיין לא נתקררה דעתי בכל זה שהרי יו\"ט היה וביו\"ט ליכא לא אנינות ולא אבלות ולא עדיף נשיא ממת לו מת שחייב להתאבל עליו דאין לו אנינות וכמבואר: הן אמת דלענין אנינות של תורה דהיינו יום המיתה אסור לעבוד ולאכול בקדשים נ\"ל דאין חילוק בין מת בשבת או ביו\"ט למת בימי החול לפי שלא ראיתי לרבינו בפ\"ג מהל' מעשר שני ופ\"ב מהל' ביאת מקדש שחילק בין שבת לימי החול. אך כבר כתבתי דמעולם לא גזרו על הנשיא כי אם אנינות של דבריהם דהיינו שקודם קבורה אסור בבשר ויין ופטור מכל המצות ודבר זה אינו נוהג ביו\"ט והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ\"מ אסור בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ\"ק דיומא (דף י\"ד) שהקשו וכה\"ג מי חל עליו אנינות והא מגרשא ותירצו נהי דאנינות לא חיילא עליה איטרודי מי לא מיטריד ע\"כ. ופירש\"י מי לא מיטריד ובקדשים בעינן שמחה גדולה כדכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ע\"כ. והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תורה דהיינו דאסור באכילת קדשים הוא אף במת בשבת. שהרי שם הקשו ומי גזר רבי יהודה שמא יאכל והתנן רי\"א אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר\"י. הרי דאף שמת ביוה\"כ ס\"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים וכמבואר. וכן למדנו דאף מי שאין עליו חיוב אוננות כגון התם דמגורשת היא דקודם מיתה קדים ועייל לביהכ\"נ ומשוי ליה לגיטא דההיא דמתה גיטא למפרע מ\"מ משום טירדא אסור באכילת קדשים אף שהוא ביו\"ט. וא\"כ י\"ל דכוונת אומרן שהיו אוננין היא לומר שהיו טרודין באבלו של דוד וכל אותו היום היו אסורים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו יום ולאכול לערב שלא למעט בזמן אכילתם ולפיכך הניחו הכל למחרת היום ההוא זבחים ועולות. הן אמת שדין זה דטירדא שאוסר באכילת קדשים כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ב מהל' ביאת מקדש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוסס הרי הוא כחי כו' וכן אין קורעין עליו וכו'.</b> הריב\"ש סימן קי\"ד נשאל על חולה שהיה גוסס ע\"ש ואמרו לפתוח לו קבר אם ראוי לעשות כן כו' תשובה באבל רבתי תניא גבי גוסס אין קורעין ואין חולצין כו'. ואינו נראה ראיה מהא דאבל רבתי לנ\"ד דהתם היינו טעמא שלא תטרף דעתם עליהם אבל בנ\"ד שהוא לפתוח לו קבר דלא שייך טירוף דעת אפילו בחולה שרי. ואע\"ג דכתב הרמב\"ן כל שהוא מעסקי המת אין עושין לו היינו כגון ארון וקריעה אבל קבר לא דליכא טירוף דעת: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובשבת מיסב ואוכל כו' וחייב בכל מצות האמורות בתורה.</b> היכא דהיה אונן בליל ראשון של פסח כתב המנהיר סימן ע\"ג שחייב בכל המצות הנהוגות באותו הלילה אכן לומר סדר הגדה שיש בה אריכות ומדרש פסוקים אומר אחר לפניו והוא ישב וישמע מפיו. וכן צידד עוד לומר דגם כשהוא אונן בליל יו\"ט שני דחייב בכל המצות הנהוגות באותו הלילה דדוקא ביום אינו חייב במצות אך בלילה חייב ועיין מהרי\"ל בהל' יו\"ט במי שהיה אונן בליל שמחת תורה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כ\"ג חייב בכל דברי אבלות כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ומשמע לי שרבינו מפרש דשלש מחלוקות הם כו', דברי מרן תמוהים הם דאין כאן כי אם שתי מחלוקות ופסק כר' יהודה וזה פשוט בסוגיא וכ\"כ מרן בפ\"ה מהל' כלי מקדש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין אבלות במועד כו'.</b> נראה בעיני דאם מת לאדם מת שחייב להתאבל ביו\"ט ראשון אינו יכול לקרוע בחול המועד אלא ידחה הקריעה עד אחר החג כשיתחיל להתאבל. והמשנה ששנינו אין קורעין אלא קרוביו של מת מיירי שמת בחוה\"מ דכיון דשעת חימום הוי הותרה אצלם אבל מת ונקבר ביו\"ט כיון דנדחה הקריעה דאינו יכול לקרוע ביו\"ט נדחה נמי עד זמן האבל. אע\"פ שדברי המחברים בזה סתומים הדין דין אמת ומדברי רבינו ז\"ל י�� הוכחה לזה שכתב תחלה אע\"פ שאין אבלות במועד קורע על מתו ושוב כתב אין קורעין אלא הקרובים שחייבים באבל או הקורע על חכם או על אדם כשר או מי שהיה עומד בשעת יציאת נשמה. וע\"כ מיירי בין מיתה לקבורה דאי מת ביו\"ט אינו קורע כלל לא על אדם כשר ולא העומד בשעת יציאת נשמה דכיון דאידחי אידחי ואין עליו חיוב קריעה כלל ופשיטא דאסור במועד ותו לא מידי ודו\"ק. ועיין טיו\"ד סימן ש\"מ במ\"ש מהריק\"א משם הרמב\"ן גבי שמע שמועה ברגל ואחר הרגל נעשית רחוקה דמשם משמע כמו שכתבתי. גם מדברי מהר\"ם שהביא הרא\"ש בפסקיו על משנת אין קורעין ואין חולצין אלא קרוביו של מת מתחיל לשון הרא\"ש וכן פסק רבינו מאיר כו' משמע דהכי ס\"ל דכל שנקבר ביו\"ט ראשון נדחית הקריעה אחר החג ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל לעסוק בד\"ת בפניו וכו'.</b> אם אסור להתפלל בתוך ד\"א של קבר קטן או קבר אשה עיין בתשובות מהריט\"ץ בחדושיו לפרק איזהו נשך (דף י\"ב) יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המת אסור בהנאה כו'.</b> דע שעדיין יש לי חקירה אחת במומיי\"א הלזו [עיין לעיל רפ\"ג במ\"ל ד\"ה ואחד הנוגע] והוא דהא קי\"ל דמת אסור בהנאה משום דאתיא שם שם מעגלה ערופה והיא הלכה פסוקה כתבוה כל הפוסקים ז\"ל ובכל איסורי הנאה המכירה היא אסורה מדין תורה דהא איצטריך הכתוב להתיר נבלה בהנאה ואמר לגר תתננה או מכור אלמא דאיסורי הנאה אסור למוכרם דבר תורה והרואה יראה מה שכתבתי דלדעת ריא\"ז ורש\"י והתוס' דמוכר אחד מאיסורי הנאה שלוקה עליהם אך לרבינו אינו לוקה אלא אסור מן התורה ודינו כחצי שיעור (א\"ה הכל נתבאר באר היטב בדברי הרב המחבר פ\"ה מהל' יסודי התורה יע\"ש באורך) ואף שאני נסתפקתי במקום אחר בדברים האסורים באכילה ובהנאה מן התורה ונפסד האוכל ממאכל אדם אי איכא איסור תורה במכירתו מאחר שהוא מאיסורי הנאה ודוקא אם אכל אותו אין בו איסור תורה לפי שאכלו שלא כדרך הנאתו אבל לגבי הנאה דמכירה אין חילוק בין מה שהוא ראוי למאכל אדם או לא או דילמא כיון דאיסור הנאה מאכילה נפקא לן דקי\"ל כר' אבהו דאמר בפ' כל שעה כל מקום שנאמר בתורה לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כל היכא דליכא איסור אכילה ליכא איסור הנאה מ\"מ אף דנימא הכי הכא גבי מת לא שייך זה כלל משום דגבי מת אף שאינו ראוי לאכילה אסור דבר תורה דומיא דבשר בחלב וכלאי הכרם שאף שלא כדרך הנאתם לוקה עליהם משום דלא בא אזהרתם בלשון אכילה וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ד מהל' מאכלות אסורות הלכה ו' הכא נמי גבי מת לא נאמר איסורו בלשון אכילה אלא הנאה הוא דאיתסר בה דומיא דקדשים וכי היכי דגבי הקדש אין חילוק בנהנה בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאינו ראוי לאכילה אלא כל הנאה אסירא הכא נמי גבי מת כל שנהנה ממנו אסור מן התורה ואף דכתבנו (שם במקום הנזכר) דנהנה מן ההקדש שלא כדרך הנאתו דלא מעל וכדאמרינן שאני היכל דלתוכו עשוי שאני התם שהוא שלא כדרך הנאתו אבל מוכר או נותן פשיטא דמעל ועיקר המעילה היא מוכר דבר של הקדש דכיון שלקח המעות מעל וכמבואר: אך מאי דאיכא לספוקי הוא דכיון דאיסור זה דהנאת המת מג\"ש דמרים ילפינן לה דכתיב ותמת שם ואתיא שם שם מעגלה ערופה אפשר שדין זה לא נאמר אלא בישראל דומיא דמרים אבל בעכו\"ם לא ומת עכו\"ם אינו אסור בהנאה וא\"כ חזרנו למה שכתבנו בתחלת הדברים דמלבד דרובא דעלמא עכו\"ם נינהו ואית לן למיזל בתר רובא הכא בנדון זה ליכא לספוקי כלל דילמא ישראל הוא שהרי כבר כתבנו דבמקומות אלו שנעשית המומיי\"א לא עבר שם רגל ישראל: והנה חפשתי בטור יו\"ד סימן שמ\"ט שהביא דין זה ולא מצאתי גלוי לזה אלא בסתם כתב הטור מת ותכריכיו אסורים בהנאה ומרן ז\"ל גם כן לא באר לנו זה וכן רבינו כתב סתם המת אסור בהנאה אך ראיתי למרן בשולחנו דפסק מת בין עכו\"ם בין ישראל ותכריכיו אסורים בהנאה ע\"כ ולא גלה לנו מהיכן קא יליף לה אך ראיתי בספר בדק הבית שכתב כתב הרשב\"א בתשובה דלא שנא בין מת עכו\"ם למת ישראל ע\"כ. והנה לפי הנראה מרן בחיבורו הגדול לא ראה תשובה זו ומש\"ה לא הביאה ואח\"כ ראה אותה ופסקה בשולחנו ונראה דדברי הרשב\"א הללו הם תשובת הרשב\"א סימן שס\"ה שהשואל היה סבור דג\"ש זו לא נאמרה אלא במתי ישראל ועל זה השיב דאי איכא מת דלא מיתסר בהנאה יין נסך דאסור בהנאה מנא לן דאי משום דאיתקש לזבח וזבח איתקש למת ההוא מת גופיה מנא לן דמתי ישראל קאמר ע\"כ הרי דס\"ל להרשב\"א דאף מת עכו\"ם אסור בהנאה ואע\"ג דהרשב\"א שם דחה ראיה זו משום דאם כן היקשא למאי ס\"ל למרן דאינו אלא דחויא בעלמא שאין להכריח נגד סברת השואל מההיא דיין נסך אבל לקושטא דמילתא הכי ס\"ל להרשב\"א דאף מתי עכו\"ם אסורים בהנאה ופשט דבריו מורים כן ועוד דהרשב\"א בא ליישב דברי הרמב\"ן שהביא הרשב\"א ריש סימן שס\"ד שכתב אבל לפי דעתי יהיה זה בבשר מן החי אבל המת למדו בו ג\"ש מעגלה ערופה ע\"כ. והנה מדברים אלו מוכרח הוא דס\"ל להרמב\"ן דאף מת עכו\"ם אסור בהנאה דאי לא הא משכחת בשר מן המת שיהיה מותר ועל זה שאל השואל דמנא ליה להרמב\"ן דין זה והשיב לו הרשב\"א ואם כן פשיטא דהרשב\"א בשיטת הרמב\"ן אזל וכן נראה ממ\"ש בסימן שס\"ד כשבא לתת טעם למה אין איסור אבר מן החי נוהג במהלכי שתים כתב משום דרבנן הכי דרשי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה כלומר שפירש לאחר שתצא נפשו ואילו בשר מהלכי שתים לאחר שתצא נפשן אסור אפי' בהנאה וכדעת הרב אם כן לית ביה משום אבר מן החי דהא לאחר שאין הנפש עם הבשר בשר לחודיה אסור ע\"כ ואם מת עכו\"ם מותר בהנאה אכתי תיקשי דמנא לן דעכו\"ם ליכא משום אבר מן החי הא שפיר קרינן ביה לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה וליכא למימר דכיון דעל כורחין בישראל אינו נוהג דין אבר מן החי אין לחלק בין עכו\"ם לישראל משום דכולם מין אחד הא ליתא דהא לדידן חילק הכתוב בין בהמה טמאה לטהורה בדין אבר מן החי משום דרשא דלא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה ואם כן נימא נמי דיש חילוק בין ישראל לעכו\"ם ויהיה נוהג דין אבר מן החי בעכו\"ם א\"ו דס\"ל להרשב\"א דאף עכו\"ם אסור בהנאה ונראה דלזה כיון הרשב\"א במ\"ש וכדעת הרב ז\"ל דודאי לא קאי למאי דקאמר דמת אסור בהנאה דהא זו גמרא ערוכה היא אלא לדעת שסובר דאף מת עכו\"ם אסור בהנאה לא משכחת לה אבר מן החי במהלכי שתים ומדברי הרמב\"ן שהביא אותם הר\"ן בפ' אע\"פ נראה ג\"כ מסתמיות דבריו דאין חילוק בין עכו\"ם לישראל וכן נראה שהוא דעת הריטב\"א בחדושיו פ' אע\"פ שכתב דלא משכחת בשר מהלכי שתים להתיר דאי בעודנו חי הא איכא משום אבר מן החי כו' ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה כו' ע\"כ ואם איתא דמת עכו\"ם מותר הא משכחת לה בשר מהלכי שתים להתיר דהיינו מת עכו\"ם. וראיתי ��לקוטי מהר\"ר בצלאל בפ' אע\"פ שכתב בשם הרא\"ה דמת אסור בהנאה אחד מת עכו\"ם ואחד מת ישראל. הרי לך הרמב\"ן והרשב\"א והרא\"ה דכולהו ס\"ל דמת עכו\"ם נמי אסור בהנאה. אך קשה שראיתי להרב המגיד בפ\"ב מהלכות מאכלות אסורות שכתב בשם הרמב\"ן שהישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה ע\"כ. משמע דדוקא ישראל אבל עכו\"ם לא אסור וכן ראיתי להר\"ב החינוך שכתב בשם הרמב\"ן דבשר ישראל מת אסור וזה סותר למה שכתבנו למעלה דלדעת הרמב\"ן אף מת עכו\"ם אסור בהנאה. שוב ראיתי להרמב\"ן בחדושיו בפ' אע\"פ שכתב וז\"ל ומיהו בעכו\"ם איני יודע בו איסור דהא ממרים גמרינן וצ\"ע ע\"כ. והנראה אצלי דלהרמב\"ן ספוקי מספקא ליה מלתא אם מת עכו\"ם אסור בהנאה. ומה שכתבו ה\"ה ובעל החינוך בשמו דישראל שמת אסור בהנאה מלתא פסיקתא נקטו משום דבעכו\"ם מספקא ליה וכן מ\"ש בפירוש התורה שהביא הרשב\"א ריש סימן שס\"ד דהברייתא המתרת מיירי בבשר מן החי כו' התם נמי מילתא פסיקתא נקט דאפשר שאף העכו\"ם אסור בהנאה ולפי מה שכתבנו אף דהרמב\"ן מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא להו להרשב\"א ולהריטב\"א ולהרא\"ה משום ספיקו של הרמב\"ן ומה גם שהוא ספק איסור תורה דפשיטא דאזלינן לחומרא אך קשה ממ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' ערכין הלכה י\"ז האומר ראש עבד זה כו' והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל מה ישוה ראש אדם כאשר יוסר ראשו ואפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא ע\"כ. וכתב שם מרן דהכא בעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דכותי הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים ע\"כ והדבר הוא תימה איך יחס לרבינו דין זה מאחר שכתבנו דרוב הראשונים ס\"ל דאף מת עכו\"ם אסור בהנאה ואיהו פסק כן להלכה פסוקה בשלחנו ואפשר לומר שכוונת הרב כך היא דאי לא הוה קשה לרבינו כי אם מעבד דוקא לא היינו דוחקים עצמנו לומר דמ\"ש רואין כמה ישוה אותו אבר הוא לענין מה שירויח בו באותו אבר כגון שהוא תורגמן או משורר שכל זה הוא דוחק גדול וכמבואר אלא היינו אומרים דס\"ל דמת עכו\"ם מותר בהנאה אבל השתא דנקט רבינו במלתיה ראשו הקדש אי אפשר לתרץ כן ועל כורחין צריכין אנו לומר שהוא לענין מה שירויח באיברי הראש א\"כ רבינו ג\"כ ס\"ל כסברת הראשונים דאחד עכו\"ם ואחד ישראל אסור בהנאה. ואפשר לומר דגם התוס' ז\"ל הכי ס\"ל דגם מת עכו\"ם אסור בהנאה ממה שכתבו בפ\"ק דערכין עלה דההיא דאמרינן נפשות ולא המת שהקשו דלמה לי קרא תיפוק ליה דאסור בהנאה מן התורה ואינו בדמים ומדלא תירצו דאיצטריך קרא לעכו\"ם הנערך שיש לו דמים ש\"מ דס\"ל דגם עכו\"ם אסור בהנאה דהא קי\"ל דעכו\"ם נערך וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' ערכין ומיהו ראיה זו יש לדחות דאפשר דהתוס' רצו ליישב הברייתא אף אליבא דר' יהודה דאית ליה דעכו\"ם אינו נערך ומה גם דאפשר ס\"ל כסברת הראב\"ד דאית ליה דהלכתא כר' יהודה דעכו\"ם אינו נערך ודחיקא להו לומר דאתיא ברייתא הלזו דלא כהלכתא ומש\"ה תירצו באופן אחר: וראיתי לרבינו בפ\"ב מהלכות מ\"א הלכה ג' שכתב והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה ע\"כ ולכאורה היה נראה דס\"ל דהעכו\"ם מותר בהנאה מדאיצטריך לומר דמן המת נמי אסור בשר האדם דאי גם עכו\"ם מת אסור בהנאה תיפוק לי דאסור בהנאה דבר תורה ולפי זה הוה ניחא ההיא דכתב מרן בפ\"ה מהל' ערכין שכתבנו לעיל דמרן אליבא דרבינו קאי וס\"ל דלרבינו העכו\"ם מותר בהנאה אלא דבשלחנו פסק כדברי האוסרים כי רבים הם. אך אחר התבוננות נראה דאין להכריח מדברי רבינו אלו שום דבר לפי שיש לדקדק בדבריו דחלוקה זו דמן המת אמאי נקטיה גבי אינו לוקה דלענין מלקות מהיכא תיתי שישתנה הדין מחי למת וכששנה לנו האיסור שם היה מקומו והכי הול\"ל אבל אסור הוא בעשה בין מן החי בין מן המת. אשר ע\"כ נראה לי כוונה אחרת בדברי רבינו שהוא רצה לרמוז דין אחר והוא דאע\"ג דקי\"ל דמת אסור בהנאה מג\"ש דשם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה גופה כפרה כתיב בה כקדשים ובקדשים קי\"ל דהנהנה לוקה וכמ\"ש רבינו בריש מעילה סד\"א דגם הנהנה מן המת לוקה קמ\"ל דלא. והשתא אתי שפיר דברי רבינו דמתחלה כתב האדם כו' אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה כו' דאם היה בכלל היה לוקה מהלאו דלא תאכלו ממפריסי הפרסה וזהו שכתב והאוכל מבשר האדם בין מן החי ובין מן המת אינו לוקה לא משום מפריס פרסה ולא משום דאיתקש לקדשים וא\"כ אין שום גילוי בדברי רבינו מאי דעתיה במת עכו\"ם ובטעמא שאינו לוקה הנהנה מן המת לכאורה היה נראה דהיינו משום דאין מזהירין מן הדין וס\"ל דגם משום ג\"ש אין מזהירין אך דבר זה לא ניתן להאמר כלל דודאי בג\"ש עונשין ובפ' בן סורר (דף ע\"ג) אמרינן וכי עונשין מן הדין ומשני היקשא הוא ופירש רש\"י וכל היקש וג\"ש המופנית הרי הוא כמפורש במקרא ועונשין ממנו כו' ע\"כ. ובפ\"ק דכריתות (דף ה') אמרינן לעולם אל תהי ג\"ש קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מג\"ש וכהנה רבות בתלמוד דעונשין מיתת ב\"ד ומלקות מג\"ש גם לומר שטעמו של רבינו הוא מדגרסינן בתוספתא פ\"ק דפרה ומייתי לה הר\"ש שם דעגלה ערופה ופרה אדומה אינם בלאו דגיזה ועבודה וס\"ל דע\"כ ליכא לאו בנהנה מעגלה ערופה מדפטרינן העובד והגוזז בה ובכל הקדשים העובד והגוזז לוקה וכמ\"ש בפ\"א מהלכות מעילה הלכה ז' ומכאן הכריח דמאי דאמרינן כפרה כתיב בה כקדשים היינו לאיסורא אבל לא ללקות. גם זה ליתא דאין ללמוד ממאי דליתיה בגיזה ועבודה דליתיה גם בלאו דנהנה מן ההקדש דהא פרה אדומה ליתיה בגיזה ועבודה ואיתיה במעילה וכמ\"ש בפ\"ב הלכה ה' וכן קדשי בדק הבית ליתנהו בגיזה ועבודה ויש בהם מעילה וכמבואר. עוד עלה בדעתי לומר דטעמא הוא משום דעגלה ערופה גופא אין בה מעילה דומיא דחטאות דתנן בריש פ\"ג דמעילה וברפ\"ד דתמורה דאין מועלין משום כיון דלמיתה אזלי ליכא מעילה בהן ואפשר דס\"ל דה\"ה לעגלה ערופה אלא דצ\"ע ההוא דאמרינן בפרק חלק בירושלמי קדשי עיר הנדחת ר' יוחנן אמר מועלין בהם ורשב\"ל אמר אין מועלין בהם. והנה כפי פסק רבינו דאית ליה דקדשי מזבח דעיר הנדחת ימותו יש לתמוה על סברת ר' יוחנן דאמר מועלין מאי שנא מחטאות המתות דאין מועלין בהם וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא מחלוקת זו דר' יוחנן ורשב\"ל ויש בזה לנו אריכות דברים אין כאן מקומו. ומ\"מ נראה דאין לומר דלרבינו עגלה ערופה מדמי לה לחטאות המתות דהא תנן במתני' לא נהנין ולא מועלין ואליבא דרבינו כל היכא דתנן לא נהנים ולא מועלים הוא מדרבנן דוקא וכמו שנראה מדבריו בפ\"א מהלכות מעילה הלכה ו' וזה לא יתכן דאם כן כפרה דכתב רחמנא למאי אהני. ובפ\"ב דקדושין תנן המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת משום דכפרה כתיב בה כקדשים יע\"ש. הן אמת דרבינו כשהביא דין זה דמת אסור בהנאה לא באר שהוא דבר תורה והיה לו לבאר דנפקא טובא בין אם איסורו מד\"ס או מדין תורה ואפשר דס\"ל דג\"ש זו דשם שם אסמכתא בעלמא הוא ואין איסור במת כ\"א מדרבנן. ואפשר שהביא לזה ההיא דאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ב) אמר עולא דבר תורה עור אדם שעבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ע\"כ ואי אמרת דאיסור המת הוא דבר תורה השתא לאיסור תורה לא חיישי לטומאה דרבנן חיישי אבל אי אמרינן דאין איסורו כ\"א מדרבנן חששו אולי לא יפרשו מאיסורא דרבנן וגזרו טומאה וכבר נתקשו הראשונים ז\"ל בקושיא זו וכתבו דאיכא שופטני דאין חוששין לאיסור וחוששין לטומאה כדי שלא יפרשו אחרים מהם ואפשר שרבינו לא נחה דעתו בתירוץ זה. הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דמדברי רבינו הללו ליכא הוכחה אי ס\"ל דגם מת עכו\"ם אסור בהנאה או אם לא נאמר דין זה כי אם בישראל: וראיתי להרב בעל ספר יראים סימן ש\"י שכתב אסר הכתוב מת ישראל בהנאה כו' ע\"כ. משמע דס\"ל דמת עכו\"ם מותר בהנאה ומיהו אפשר דספוקי מספקא ליה מילתא וכמו שכתבנו לדעת הרמב\"ן ומלתא פסיקתא נקט. שוב ראיתי לרבותינו בעלי התוס' בפ\"ק דקמא (דף י') על ההיא דאמרינן שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו והקשו וא\"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מדכתיב והמת יהיה לו מי שהמת שלו דמת אסור בהנאה כו' ותירץ דאיצטריך לעבד ולעכו\"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה ע\"כ. הרי לך מבואר דלדעת התוספות פשיטא להו דעכו\"ם מת אינו אסור בהנאה ועוד למדנו מדבריהם דעבד אף שקבל עליו מצות מ\"מ דינו כעכו\"ם וזה מבואר בדברי התוס' דנקטי שתי חלוקות עכו\"ם ועבד ואי עבד זה מיירי בשלא קבל עליו מצות היינו עכו\"ם וזה שלא כדברי מרן שכתבנו לעיל דאית ליה דכל שקבל עליו מצות דינו כישראל ואסור בהנאה. ונראה דיש להביא ראיה לדעת התוס' דמת עכו\"ם אינו אסור בהנאה מההיא דאמרינן בפ\"ב דסנהדרין עלה דההיא דאמר ליה שאול לדוד איבעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים כו' שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבר הא חזי לכלבא ושונרא ע\"כ, והשתא יש לתמוה בין ללישנא קמא דאמר דפלוגתא דדוד ושאול היה במלוה ופרוטה אי דעתיה אפרוטה בין ללישנא בתרא הא איסורי הנאה הם הנך ערלות פלשתים דהא כתיב ויך בפלשתים ותרגם יונתן וקטל בפלישתאי א\"ו דמת עכו\"ם אינו אסור בהנאה ואפשר לדחות ולומר דלדעת החולקים דס\"ל דגם מת עכו\"ם אסור בהנאה ס\"ל דהך ויך אין הכוונה שהכה אותם מכת מות אלא שהכה אותם מכה עצומה עד שעשה פעולתו ומצינו כיוצא בזה בפ\"ק דנזיר (דף ד') גבי שמשון דאמרינן שלא הוזהר על הטומאה ושאלו מנא לן כו' אלא מהכא ויך מהם אלף איש וגו' ודחו ודילמא גוססין שוינון ע\"כ והתוס' כתבו שם דלאו דוקא גוססין אלא קרוב לגוססין הרי דאף דכתיב ויך אינו מוכרח שהרג אותם אלא שהכה אותם מכה קרובה למיתה והכא ג\"כ גבי דוד איכא למימר הכי דלעולם דבעודן הפלשתים חיים עשה דוד פעולתו הן אמת דפשטן של דברים נראה מסוגיא זו דנזיר דויך ר\"ל שהרג אלא דכדי שלא נלמוד דין מחודש דנשתנה נזירות שמשון מנזירות תורה עייל נפשיה בקופא דמחטא ואמרו דילמא גוססין שוינהו ויונתן תרגם בין בשמשון בין בדוד וקטל דלפי האמת דגמרא גמירי דשמשון לא הוזהר על הטומאה וקרא דויך הוא כפשוטו דהרג אותם והנה לדעת יונתן שתרגם ויך דגבי דוד וקטל יש לתמוה מאי האי דקאמר דוד תנה את אשתי אשר ארשתי לי במאה ערלות והלא כפי דברי דוד קדשה באיסורי הנאה ואינה מקודשת ואולי לדעת יונתן דוד קדשה במה שהלך והרג מאה פלשתים והביא הערלות למלך דומיא דע\"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל בטל וס\"ל ליונתן דאינה לשכירות אלא בסוף ולא הוי מלוה דפלוגתא דתנאי בקדושין (דף מ\"ח ודף ס\"ג) ותלמודא דידן סבר כמ\"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא\"כ חשיבא מלוה אי נמי דבאותה סוגי�� דנזיר שכתבנו איתא התם דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינון ויך ויקח כתיב ע\"כ והכא גבי דוד כתיב ויך בפלשתים ויבא דוד וגו' ואפשר שההבאה היתה אחר המיתה אבל הפעולה עצמה דהיינו כריתת הערלות היתה בעודם בחיים: עוד היה נראה להביא ראיה שהעכו\"ם מותר בהנאה מההיא דאמרינן ריש פרק דם שחיטה שומע אני אפילו דם מהלכי שתים ת\"ל לעוף ולבהמה כו' אוציא דם מהלכי שתים כו' שאין בהם טומאה קלה ובגמרא שקלו וטרו היכי משכחת לה שבנבילה יהיה טומאה קלה ובמת לא ותירצו כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצירפה לפחות מכביצה אוכלין כו' לאפוקי מת דאע\"ג דמעליא ליה לא מטמא ט\"א דבטלה דעתו ורב חנניא אמר כגון שחיפהו בבצק כו' וקשה דמאי דוחקייהו אימא דמהלכי שתים אינו מטמא טומאת אוכלין משום דאיסורי הנאה נינהו וברייתא זו ר' שמעון היא דאית ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה מאכיל לאחרים קרוי אוכל ומה\"ט אית ליה דאיסורי הנאה אינן מטמאין טומאת אוכלין וכדאיתא בפ\"ק דבכורות א\"ו דאית ליה דהעכו\"ם מותר בהנאה ומש\"ה הוצרכו לחלק בין בהמה למהלכי שתים. וכ\"ת אכתי תיקשי דאימא דברייתא איירי בישראל דאסור בהנאה ור\"ש היא. הא לא קשיא כלל משום דהברייתא סתם שנה אוציא דם מהלכי שתים שכולל הישראל והעכו\"ם. ועוד כיון שיש במין מהלכי שתים מי שהוא מטמא טומאה קלה אינו יכול למעט אפי' הישראל שאינו מטמא טומאה קלה דהא כי דרשינן בכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה תיקשי עוף טמא מנ\"ל דדמו אסור הא אינו מטמא טומאה חמורה וכן מה שאמרו ויש בו איסור והיתר בהמה טמאה ועוף טמא מאי איכא למימר. אלא ע\"כ לומר דהכלל ופרט על המין נאמר וה\"ק מה הפרט שהוא עוף ובהמה יש במינם שמטמא טומאה קלה וטומאה חמורה יצא מהלכי שתים שאין במינו טומאה קלה ויצאו שרצים שאין במינם טומאה חמורה וכ\"כ שם התוס' בתחלת הפרק, ולפי זה כיון שיש במין האדם מה שהוא מטמא טומאה קלה אין אנו יכולין למעט אפי' הישראל שאינו מטמא טומאה קלה לפי שהוא דומה לפרט וכמבואר. שוב ראיתי שאין ראיה זו כדאי להכריח דין זה משום דאפשר לומר דדחיקא ליה לתלמודא לאוקומי ברייתא זו כר\"ש ודלא כרבנן דפליגי עליה וס\"ל דאף דבר שהוא אסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין וכן פסק רבינו בהל' טומאת אוכלין אבל לעולם דלר\"ש אתיא ברייתא כפשטה דמהלכי שתים אינו מטמא טומאת אוכלין משום דלא קרינן ביה מכל האוכל: עוד נראה להביא ראיה דמת עכו\"ם אינו אסור בהנאה מההיא דתנן בפרק כלל גדול (דף ע\"ה) כל הכשר להצניע כו' חייב חטאת עליו ואמרינן בגמ' דרב פפא אמר לאפוקי דם נדה וכן פסק רבינו בפ' ח\"י מהל' שבת וכתב שם הרב המגיד ומכאן שדם נדה או עצי אשרה וכיוצא בהם בשום שיעור אין חייבין עליהם ע\"כ. ונראה דכוונת ה\"ה היא לומר דאף שיש בהם שיעור טומאה ונמצא שהועילו מעשיו בהוצאה זו אפ\"ה אין חייבין עליהם לפי שאינן ראויים להצניע. והא דתנן בפ\"ט דשבת (דף צ') רי\"א אף המוציא משמשי ע\"ז כל שהוא כו', ר\"י חולק על כלל זה דכל הכשר להצניע וכמו שפירש\"י וכיון דלית ליה האי כללא ס\"ל דלא בעינן שיעור טומאה כדי לחייבו משום דאף במוציא כל שהוא הועילו מעשיו שקיים מה שצוה הכתוב ולא ידבק בידך מאומה וגו' ות\"ק חולק עליו וס\"ל דמוציא ע\"ז פטור משום דקי\"ל כסתם מתני' דפרק כלל גדול ומש\"ה פסק רבינו דלית הלכתא כר\"י משום דקי\"ל כסתם מתני' דכל הכשר להצניע. ואין לומר דטעמא דת\"ק דר\"י הוא משום דאית ליה כר\"ש דמלאכה שא\"צ לגופה פטור עליה. דהא רבינו אי�� ליה דמלאכה שא\"צ לגופה חייב עליה ואפ\"ה פסק כת\"ק דר\"י. וא\"כ ע\"כ טעמיה דת\"ק דר\"י דפטר בע\"ז הוא משום דאינו כשר להצניע: ולפי זה יש לתמוה על מה שפסק רבינו המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתם כך שיעור הוצאתם כו' ובשלמא נבלה ושרץ ניחא דקרינן ביה כשר להצניע משום דמצניעין אותו ליהנות הימנו לכלבו ושונרו וכדאמרינן גבי דם נדה אלא מת הא לא מהני כלל דהא איסורי הנאה נינהו. ומתני' לא קשיא משום דמתני' ר\"י היא בר פלוגתיה דר\"ש דאית ליה דמלאכה שא\"צ לגופה חייב עליה ושמעינן ליה לר\"י בפ\"ט דשבת דלית ליה האי כללא דכל הכשר להצניע. אך לרבינו דפסק כסתם מתני' דכל הכשר להצניע ופסק ג\"כ לזו יש לתמוה דנראה כמזכי שטרא לבי תרי: אשר ע\"כ נראה דרבינו אית ליה דמת עכו\"ם מותר בהנאה ומתני' דכזית מן המת מיירי במת עכו\"ם וחזי לכלבו ושונרו ואף שסתם ולא פירש סמך על מה שיכתוב בסמוך מתני' דכל הכשר להצניע. וכן נראה שהוא דעת רש\"י דהא במתני' דע\"ז הוקשה לו מתני' דכל הכשר להצניע ובמתני' דכזית מן המת לא הוקשה לו כלל. וראיתי להר\"ב תיו\"ט שכתב דמת נמי מצניעין אותו לקוברו מידי דהוה אמקק סופרים. ואין דבריו נראין אצלי דאין חיוב קבורה בכזית מן המת וכדאמרינן בירושלמי דנזיר כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. ומדיליף לה מקבור תקברנו ש\"מ דליכא חיוב קבורה כי אם על ראשו ורובו. הן אמת דאם היינו מודים לדינו של הר\"ב תיו\"ט דאיכא חיוב קבורה בכזית מן המת הוה ניחא מתני' דכזית מן המת דמיירי בכל גוונא בין בעכו\"ם בין בישראל אף שהוא אסור בהנאה לפי שמצניעין אותו לקוברו ובעכו\"ם אף דליכא חיוב קבורה משום דחזי לכלבו ושונרו. ומיהו יש לדחות ראיה זו דאפשר דההיא דכזית מן המת איירי בעור המת ובעור המת אפשר דליכא איסור הנאה דמת מעגלה ערופה אתי ועגלה ערופה גופה משום דכתיב בה כפרה כקדשים וקדשים גופייהו עורותיהן מותרין בהנאה דהא נכסי כהן הוו ולענין טומאה אף העור מטמא. ומה שכתבנו דעור האדם מותר בהנאה כ\"כ התוס' ר\"פ דם נדה (דף כ\"ה) והרשב\"א בתשובה סי' שס\"ה. ועיין תוס' סנהדרין (דף מ\"ח) ד\"ה משמשין זבחים (דף ע\"א) ד\"ה ובטריפה. הן אמת דאי מוקמינן מתני' דכזית מן המת בעור איכא לעיוני טובא ללישנא קמא דעולא דאמר בפ' העור והרוטב (דף קכ\"ב) ובר\"פ דם נדה דדבר תורה עור האדם טהור אלא דחכמים גזרו עליו טומאה אי מהני גזירת חכמים לחייבו מיתה והדברים עתיקים: שוב זיכני ה' וראיתי שדין זה מבואר בירושלמי דשבת עלה דמתני' דכזית מן המת דקא אמרי בפירוש דבשר עכו\"ם מת מותר בהנאה. ואף שדברי הירושלמי שם הם צריכין ביאור מ\"מ כל הישר הולך יראה בעיניו ולבבו יבין דלפי פשט הירושלמי עכו\"ם מותר בהנאה וליראת האריכות לא הארכתי בביאור דברי הירושלמי. ולפי זה אני תמיה על הרשב\"א והריטב\"א והרא\"ה שכתבנו למעלה משמם דס\"ל דבשר העכו\"ם אסור בהנאה איך לא השגיחו בדברי הירושלמי הללו:       סליקו להו הלכות אבל בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות אבל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Shoftim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rebels",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו'.</b> כתב מרן בכ\"מ דבר זה פשוט בעצמו וכו'. ומאי דפשיטא ליה למרן פשיטא ליה להרמב\"ן בהפך שכתב בשרשי המצות שורש ראשון ודבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על של דבריהם כלל. והרבה להשיב על רבינו וכתב בסוף דבריו שאם קידש אדם בחמץ משש שעות ולמעלה ובא אחר וקדשה בקדושין גמורים והורה הזקן שהיא מותרת לראשון ואסורה לשני ולכל אדם והם הורו שהיא אשת השני אע\"פ שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ממש כיון שאין מחלוקתם אלא מחמת של דבריהם אינו נעשה זקן ממרא דלא קרינן ביה על פי התורה ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולדברי האומר טמא אם נכנס או אכל במזיד כו'.</b> התוס' פרק הנחנקין (דף פ\"ז) ד\"ה בפלוגתא חולקים על זה וס\"ל דאין זקן ממרא חייב אלא בדבר שעל שגגתו חייב חטאת קבועה וטומאת מקדש וקדשיו הוא בעולה ויורד אך רש\"י שם ס\"ל כרבינו ז\"ל יע\"ש. (א\"ה עיין בתוס' דיבמות): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקלל אביו ואמו וכו'.</b> גרסינן בפרק הנחנקין (דף פ\"ה) איש איש אשר יקלל את אביו לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס דברי ר' יאשיה ורבי יונתן לא דריש איש איש משום דדברה תורה כלשון בני אדם. ובפ\"ד דסוטה (דף כ\"ד) אמרינן איש איש לרבות שומרת יבם דברי ר' יאשיה ור' יונתן האי איש איש מאי עביד ליה לרבות אשת חרש כו'. הרי דאף רבי יונתן דריש איש איש ולא קאמר דברה תורה כלשון בני אדם ובפ' השוחט והמעלה (דף ק\"ז) אמרינן דלר\"ש איש איש אשר ישחט אתא לרבות השוחט להדיוט ואיש איש אשר יעלה לרבות שנים שאחזו באבר והעלו ור' יוסי ס\"ל בתרוייהו דברה תורה כו'. ובסנהדרין (דף נ\"ו) אמרינן דאיש איש דברכת השם אתא לרבות עכו\"ם אליבא דר\"מ ולרבנן דברה תורה כו'. ובדף נ\"ז אמרינן איש איש דכתיב גבי עריות לרבות את העכו\"ם ומוקמינן לה התם כחכמים ור\"מ אליבא דר\"ע לא דריש איש איש לרבות עכו\"ם וע\"ש בתוס' ד\"ה וחכמים. ובפ' יוצא דופן (דף מ\"ד) איש איש לרבות בן יום אחד שמטמא בזיבה דברי ר' יהודה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר דברה תורה כו' ומייתי לה בפ' בנות כותים (דף ל\"ב) ובר\"פ הערל אמרינן ר\"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות את הערל ובדף ע\"א אמרינן ור\"מ האי איש איש מאי עביד ליה דברה תורה כו'. וזה סותר מאי דאמרינן בסנהדרין (דף נ\"ז) דר\"מ אליבא דר\"ע לא דריש איש איש ובאותה סוגיא מוכח דמאן דדריש בחד דוכתא איש איש דריש בכולהו שהקשו לרב יוסף דאמר על שלש עבירות ב\"נ נהרג אי משום דאיתרבאי מאיש איש ע\"ז נמי אתרבי מאיש איש. וכ\"כ התוס' שם בד\"ה וחכמים וע\"ש. ובת\"כ איש איש אשר יאכל כל דם א\"ר אליעזר ברבי שמעון להביא ולד ישראל מן הגר ומן העבד איש איש אשר יצוד אין לי אלא הצד לקח ירש ניתן לו במתנה מנין ת\"ל איש איש. ותו אמרינן בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ב) ומייתי לה בפ\"ק דתמורה (דף ב') איש איש לרבות את העכו\"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ו מהל' דעות הלכה ז' באריכות יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל בנו מן השפחה ומן הכותית אינו חייב וכו'.</b> (א\"ה משנה ביבמות פ' כיצד הביאה מרן בכ\"מ ומכאן הוכיח הרב המחבר ז\"ל דממזר חייב על קללת אביו ואמו כמבואר בדרשותיו בדרך מצותיך דף ע\"א ע\"ד יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבוד אב ואם מצות עשה.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה שם אביו או שם רבו וכו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך ענוים (ל\"ו.) מה שחילק בזה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד היכן כיבוד אב ואם וכו'.</b> ז\"ל הטי\"ד סי' ר\"מ כתב הרמ\"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמי דשדייה לים דאפשר דמימנע ולא שדי ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומיה דמאי דהוה הוה כו' ודוקא לאכלומיה אבל למתבעיה בדינא שרי למתבעיה ע\"כ. והא דכתב הרמ\"ה דשרי למתבעיה בדינא הוא דוקא כפי סברתו דאית ליה דמקמי דשדייה לא שרי להכלימו מש\"ה כתב דלאחר דשדייה נהי דאסור להכלימו מ\"מ שרי לתובעו בדין אך למאן דאית ליה דאף מקמי דשדייה אסור להכלימו גם לבתר דשדייה אינו יכול לתובעו כ\"כ בתשובת המנהיר סימן קל\"ו ואין דבריו נראים בעיני ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד דנין בן סורר ומורה כו'.</b> אני תמיה על רבינו ז\"ל דלמה לא הביא דעיר שאין בה זקנים אין נעשה בה בן סורר ומורה משום דבעינן זקני עירו וליכא וכדאיתא בהך סוגיא. (א\"ה הוזכרה סוגיא זו בדברי הרב המחבר פ\"ט מהל' רוצח הלכה ד' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מחלו לו אביו ואמו קודם שיגמר דינו פטור.</b> ראיתי לרש\"י ז\"ל בפ' הנחנקין (דף פ\"ח) שכתב בן סורר ומורה אף לאחר שהתרו בו וקלקל והלקוהו וחזר וקלקל אם רצו למחול ולא הביאוהו לב\"ד מוחלין לו שהכתוב תלה בהם ותפשו בו. ונראה מדבריו דדוקא קודם שהביאוהו לב\"ד יש בידם למחול אבל משהביאוהו לב\"ד אף שעדיין לא נגמר דינו אין בידם למחול לפי שכבר נתקיים הכתוב שאמר ותפשו בו בהבאתם לב\"ד וזה הוא הפך מ\"ש רבינו. וראיתי למרן שרצה לתת טעם למ\"ש רבינו משנגמר דינו אינם יכולים למחול משום דמשנגמר דינו גברא קטילא הוא ואעיקרא דדינא על הראשונים אנו מצטערים דמנ\"ל לרבינו דאף לאחר שהביאוהו לב\"ד שיכולין למחול. שוב ראיתי שדברי רבינו הם תלמוד ערוך בירושלמי פ' בן סורר שהביאו שם מימרא דר' יאשיה והקשו עלה ולא מתניתא היא היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אמו רוצה ואביו אינו רוצה כו' סברין מימר עד שלא עמד בדין אתא מימר לך ואפילו עמד בדין ובשלא נגמר דינו אבל אם נגמר דינו לא ע\"כ. הרי דברי הירושלמי ברור מללו כדברי רבינו כדמותם כצלמם ויש לתמוה על רש\"י איך לא השגיח בדברי הירושלמי הללו וצ\"ע:      סליקו להו הלכות ממרים בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Shoftim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,82 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rebels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Rebels",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו'.</b> כתב מרן בכ\"מ דבר זה פשוט בעצמו וכו'. ומאי דפשיטא ליה למרן פשיטא ליה להרמב\"ן בהפך שכתב בשרשי המצות שורש ראשון ודבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על של דבריהם כלל. והרבה להשיב על רבינו וכתב בסוף דבריו שאם קידש אדם בחמץ משש שעות ולמעלה ובא אחר וקדשה בקדושין גמורים והורה הזקן שהיא מותרת לראשון ואסורה לשני ולכל אדם והם הורו שהיא אשת השני אע\"פ שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ממש כיון שאין מחלוקתם אלא מחמת של דבריהם אינו נעשה זקן ממרא דלא קרינן ביה על פי התורה ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולדברי האומר טמא אם נכנס או אכל במזיד כו'.</b> התוס' פרק הנחנקין (דף פ\"ז) ד\"ה בפלוגתא חולקים על זה וס\"ל דאין זקן ממרא חייב אלא בדבר שעל שגגתו חייב חטאת קבועה וטומאת מקדש וקדשיו הוא בעולה ויורד אך רש\"י שם ס\"ל כרבינו ז\"ל יע\"ש. (א\"ה עיין בתוס' דיבמות): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקלל אביו ואמו וכו'.</b> גרסינן בפרק הנחנקין (דף פ\"ה) איש איש אשר יקלל את אביו לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס דברי ר' יאשיה ורבי יונתן לא דריש איש איש משום דדברה תורה כלשון בני אדם. ובפ\"ד דסוטה (דף כ\"ד) אמרינן איש איש לרבות שומרת יבם דברי ר' יאשיה ור' יונתן האי איש איש מאי עביד ליה לרבות אשת חרש כו'. הרי דאף רבי יונתן דריש איש איש ולא קאמר דברה תורה כלשון בני אדם ובפ' השוחט והמעלה (דף ק\"ז) אמרינן דלר\"ש איש איש אשר ישחט אתא לרבות השוחט להדיוט ואיש איש אשר יעלה לרבות שנים שאחזו באבר והעלו ור' יוסי ס\"ל בתרוייהו דברה תורה כו'. ובסנהדרין (דף נ\"ו) אמרינן דאיש איש דברכת השם אתא לרבות עכו\"ם אליבא דר\"מ ולרבנן דברה תורה כו'. ובדף נ\"ז אמרינן איש איש דכתיב גבי עריות לרבות את העכו\"ם ומוקמינן לה התם כחכמים ור\"מ אליבא דר\"ע לא דריש איש איש לרבות עכו\"ם וע\"ש בתוס' ד\"ה וחכמים. ובפ' יוצא דופן (דף מ\"ד) איש איש לרבות בן יום אחד שמטמא בזיבה דברי ר' יהודה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר דברה תורה כו' ומייתי לה בפ' בנות כותים (דף ל\"ב) ובר\"פ הערל אמרינן ר\"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות את הערל ובדף ע\"א אמרינן ור\"מ האי איש איש מאי עביד ליה דברה תורה כו'. וזה סותר מאי דאמרינן בסנהדרין (דף נ\"ז) דר\"מ אליבא דר\"ע לא דריש איש איש ובאותה סוגיא מוכח דמאן דדריש בחד דוכתא איש איש דריש בכולהו שהקשו לרב יוסף דאמר על שלש עבירות ב\"נ נהרג אי משום דאיתרבאי מאיש איש ע\"ז נמי אתרבי מאיש איש. וכ\"כ התוס' שם בד\"ה וחכמים וע\"ש. ובת\"כ איש איש אשר יאכל כל דם א\"ר אליעזר ברבי שמעון להביא ולד ישראל מן הגר ומן העבד איש איש אשר יצוד אין לי אלא הצד לקח ירש ניתן לו במתנה מנין ת\"ל איש איש. ותו אמרינן בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ב) ומייתי לה בפ\"ק דתמורה (דף ב') איש איש לרבות את העכו\"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ו מהל' דעות הלכה ז' באריכות יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל בנו מן השפחה ומן הכותית אינו חייב וכו'.</b> (א\"ה משנה ביבמות פ' כיצד הביאה מרן בכ\"מ ומכאן הוכיח הרב המחבר ז\"ל דממזר חייב על קללת אביו ואמו כמבואר בדרשותיו בדרך מצותיך דף ע\"א ע\"ד יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבוד אב ואם מצות עשה.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה שם אביו או שם רבו וכו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך ענוים (ל\"ו.) מה שחילק בזה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד היכן כיבוד אב ואם וכו'.</b> ז\"ל הטי\"ד סי' ר\"מ כתב הרמ\"ה הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה דוקא מקמי דשדייה לים דאפשר דמימנע ולא שדי ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלומיה דמאי דהוה הוה כו' ודוקא לאכלומיה אבל למתבעיה בדינא שרי למתבעיה ע\"כ. והא דכתב הרמ\"ה דשרי למתבעיה בדינא הוא דוקא כפי סברתו דאית ליה דמקמי דשדייה לא שרי להכלימו מש\"ה כתב דלאחר דשדייה נהי דאסור להכלימו מ\"מ שרי לתובעו בדין אך למאן דאית ליה דאף מקמי דשדייה אסור להכלימו גם לבתר דשדייה אינו יכול לתובעו כ\"כ בתשובת המנהיר סימן קל\"ו ואין דבריו נראים בעיני ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד דנין בן סורר ומורה כו'.</b> אני תמיה על רבינו ז\"ל דלמה לא הביא דעיר שאין בה זקנים אין נעשה בה בן סורר ומורה משום דבעינן זקני עירו וליכא וכדאיתא בהך סוגיא. (א\"ה הוזכרה סוגיא זו בדברי הרב המחבר פ\"ט מהל' רוצח הלכה ד' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מחלו לו אביו ואמו קודם שיגמר דינו פטור.</b> ראיתי לרש\"י ז\"ל בפ' הנחנקין (דף פ\"ח) שכתב בן סורר ומורה אף לאחר שהתרו בו וקלקל והלקוהו וחזר וקלקל אם רצו למחול ולא הביאוהו לב\"ד מוחלין לו שהכתוב תלה בהם ותפשו בו. ונראה מדבריו דדוקא קודם שהביאוהו לב\"ד יש בידם למחול אבל משהביאוהו לב\"ד אף שעדיין לא נגמר דינו אין בידם למחול לפי שכבר נתקיים הכתוב שאמר ותפשו בו בהבאתם לב\"ד וזה הוא הפך מ\"ש רבינו. וראיתי למרן שרצה לתת טעם למ\"ש רבינו משנגמר דינו אינם יכולים למחול משום דמשנגמר דינו גברא קטילא הוא ואעיקרא דדינא על הראשונים אנו מצטערים דמנ\"ל לרבינו דאף לאחר שהביאוהו לב\"ד שיכולין למחול. שוב ראיתי שדברי רבינו הם תלמוד ערוך בירושלמי פ' בן סורר שהביאו שם מימרא דר' יאשיה והקשו עלה ולא מתניתא היא היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אמו רוצה ואביו אינו רוצה כו' סברין מימר עד שלא עמד בדין אתא מימר לך ואפילו עמד בדין ובשלא נגמר דינו אבל אם נגמר דינו לא ע\"כ. הרי דברי הירושלמי ברור מללו כדברי רבינו כדמותם כצלמם ויש לתמוה על רש\"י איך לא השגיח בדברי הירושלמי הללו וצ\"ע:      סליקו להו הלכות ממרים בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Shoftim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,207 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Testimony",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה העד חכם גדול וכו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ וכיון דבחד ממחוייבי מלקות שייך למימר הכי לא פלוג רבנן, נראה ברור דגבי מכות אין צ\"ל דכיון דבחד גוונא שייך לומר דחייב לילך לכל ב\"ד לא פלוג רבנן דגבי מכות אי לפוטרו הוא בא ודאי דחייב להעיד בכ\"מ אי משום פגמו של לוקה דקרי ליה תורה רשע ללוקה ואי משום שיארע לו תקלה ע\"י הלקיה והוי דומיא דנפשות. ואם בא לחייב מלקות חייב משום ובערת הרע מקרבך שכתב הרא\"ש דסתמו בכל דבר עבירה אתמר: "
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול אינו חייב להעיד וכו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור. לדעתי קשה הוא דלאפרושי מאיסור כקטן כגדול חייבים לילך בכ\"מ להעיד ואפי' כ\"ג ואפי' מלך ואין חכמה לנגד ה' והכי כתבו התוס' בפשיטות בר\"פ כהן גדול. ודברי רבינו אפשר שסמך על מ\"ש דגבי איסורא אין חכמה לנגד ה' ואפי' בכ\"ג שייכא ומשום דכתב דת\"ח אין חייב לילך לב\"ד פחות ממנו כתב דגבי כ\"ג כל ב\"ד הוו פחות ממנו ודוקא בממונא ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בזמן שהם מכחישין זה את זה כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ אבל במ\"ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומים על ידם וצ\"ע ע\"כ. נראה לומר דס\"ל לרבינו דדוקא בחקירות דבאיזה יום או שעה דלא שייכי בגוף העדות הוא דבעי מאי שנא מבדיקות דהיינו כליו שחורים או לבנים כיון דחקירות ובדיקות מן התורה נינהו ולזה צריך הטעם משום דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה אבל בחקירות דשייכי בגוף העדות שעליו נהרג כגון במה עבד או במה הרגו בלא טעמא דעדות שאי אתה יכול להזימה אם אמר העד איני יודע עדותם בטלה. (א\"ה לענין דיני ממונות אי שייך לומר עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות עי' מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ג מהל' גניבה הלכה ח'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עד שנחקרה עדותו בב\"ד כו'.</b> בכמה דוכתי אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכתב מהרש\"ך בח\"ב בנוספות סימן א' וז\"ל וזה מטעם שכיון שמה שמעידים שאמר בשעת המכר שלא מכר החזקה הנזכרת כי אם לעלות לא\"י עדותן זו היא בשטר לא מיקרי חוזר ומגיד אלא חשיב כתרי ותרי דעלמא כו'. ולא ידעתי טעם בזה שכתב הרב דמה לנו אם עדותם בשטר או בע\"פ כיון שקדם שטר הראשון שחתמו הם בעצמן בלי שיור או איפכא שכתבו שטר למוכר שהיה בתנאי ונעשה כמי שנחקרה עדותם בב\"ד כל שחתמו אח\"כ הפך זה הוה ליה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומה לנו אם עדות השני הוא על פה או בשטר ודברים הללו אחר המחילה אין ראויין לשומען. אחר שכתבתי זה ראיתי תשובת הריטב\"א הביאה מרן סימן מ\"ו שכתב הרב ז\"ל דרך פשיטות כל מה שכתבתי ולהוכיח זה הוי יגיעת בשר ודוק. וכבר נשאתי ונתתי עם אחד מהחכמים השלמים בעלי הוראה ואמר לי שאפשר שכוונת הרב היתה לומר שאם היה סתירת שני השטרות אלו שלא הוזכר בהם זמן או באחד מהם ולא הוברר איזה שטר הוא הקודם והוה מספקא לן אם השטר של לוקח שכתוב בלי תנאי ושיור הוא הקודם או איפכא הוה אמרינן אוקי ארעא בחזקת מרה קמא מה שא\"כ בעדות בעל פה דהשתא הוא דמעידין על בטול תנאי הכתוב בשטר בלי שיור ותנאי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכוונת הרב ז\"ל אם היתה כן דבריו לא מוכיחין כלל וכל מרוצת דבריו לא משמע כלל שירד הרב לזה ואין כאן רמז מזה שלא תלה הרב דינו אלא אם העדות הוא בשטר או בע\"פ. והנחה זו שפירש חד מן חברייא נר\"ו הם דברי נביאות, מלבד זה אף שהיא כן ואמת יהגה חכו לענין דינא צריכא רבה אין כאן מקום להאריך עוד וצ\"ע: כתב מהרימ\"ט חה\"מ ס\"ס נ\"ד. דשאלו בירושלמי גבי שטרי חוב המוקדמים מי מודיע ואמר ר' יוחנן הן הן עדיו ופריך והא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב\"ד ומשני תמן כשאומר לא חתמנו ברם הכא על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו והקשה הרב וז\"ל וא\"ת מאי שנא מהא דאמרינן עשאה סימן לאחר אבד את זכותו וכו' ואמאי לא מהימנינן ליה כשיאמר על זה לא חתמתי אלא על עיקר המכר בלבד כו'. ויש לחלק הרבה בין ההיא דעשאה סימן לאחר לההיא דשט\"ח המוקדמים דכיון דסיום המצרים בירור דבר הנמכר הוא כמה הוא מה שמכר ובלאו הכי לא ידעינן מה שמכר היינו גוף הדבר שמעיד עליו ואינו כמו זמן השטר שהוא ענין חוץ מההלואה ושייך לומר על זה חתמתי כו'. ועי\"ל דכיון דשייך בדבר העד לא מהימן לומר על זה חתמתי דלגבי עצמו לא מהימן והוי כשטר היוצא לפנינו דמסתמא תלינן דאכולה מלתא מסהדי אלא כשבאים עדי השטר בפנינו ופירשו דבריהם הוא דנאמנים משום דלא שייכי בה והוי כעדות דעלמא ואין בזה חוזר ומגיד דיכול לתרץ דבוריה אבל כשהוא נוגע בדבר אזדא ליה סהדותיה ודיינינן כסתם שטרות דאכולה מלתא מסהדי וזה ברור בעיני ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו על תנאי היה שטר זה כו'.</b> עיין בתשובת הריב\"ש סימן תע\"ו שכתב וכן נמי אמרינן בכתובות דעדים החתומים על השטר נאמנים לומר תנאי היו דברינו ועוקרין השטר כו' ואין דין זה מוסכם דיש מן הראשונים (א\"ה כמבואר בדברי הרמב\"ם אלו) דאית להו דאין נאמנין אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין כו'.</b> עיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סימן א' דממרוצת דברי הרב נראה דבנדון דידיה לכ\"ע הוי ספיקא דרבנן משום דחשיב ליה כדין תרי ותרי דקי\"ל דהוי ספיקא דרבנן אך אני מהסס בזה לפי שלא נתבאר בשאלה אם כשהזימו כת עדי הקדושין היה בפני המקדש וכן מה שהעידו בהכחשת דבר הקדושין אם היה בפני המקדש שאם לא היה בפניו א\"כ אליבא דמ\"ד דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין אין כאן הכחשה כלל שהרי הסוברים זאת הסברא כתבו דטעמא דהזמה שלא בפניהם הויא הכחשה הוא משום דלא הויא חוב דעדים אלא חוב דבעל דין והרי הוא בפנינו וכבר הביא הרב המחבר ז\"ל דבריהם (א\"ה שם בסי' הנזכר) ונמצא דבנדון זה אליבא דמ\"ד דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואית ליה דהזמה שלא בפניהם חשיב הזמה לפסול את העדים אין כאן קדושין כלל. ולמ\"ד דאין מקבלין ואם קבלו אינה עדות בנדון כזה שהוזמו כת העדים שלא בפני המקדש וכן עדות יצחק חנוק\"ה והר\"ב משה אם היה שלא בפני המקדש אין כאן עדות כלל והרי היא מקודשת גמורה ולא שייך כאן דין תרי ותרי וצ\"ע. שוב ראיתי למהראנ\"ח ח\"א סי' ס\"ח שהשיב על שאלה זו שכתב הרב המחבר וכתב ככל אשר כתבנו יע\"ש. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם היה עד אחד בכתב וע\"א בע\"פ מצטרפין.</b> בתשובת הריב\"ש סימן קכ\"ז כתב בשם הרמב\"ן דלפי הירושלמי עד אחד בשטר אינו כלום ואפי' לשבועה אינו זוקק ובסי' קנ\"ב כתב הרב שדעת הרמב\"ן דלעולם זוקק לשבועה וכאן כתב בהפך בשם הרמב\"ן. ובסי' קצ\"ג כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל ליישב הירושלמי עם תלמודא דידן וגם הירושלמי ס\"ל דעד אחד בכתב מהני ומצטרף הפך מ\"ש כאן בשמו וצ\"ע. ואיכא לעיוני טובא הבעיא האחרת שהיא בירושלמי הביאו הריב\"ש סימן קכ\"ז דבעי רבי מונא עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה וכו' היאך יתיישב לפי דרכו של הרמב\"ן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין חותכין דין מן הדינים כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס\"ו ע\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות כו'.</b> היכא דנמצא אחד מהם פסול מחמת שנוגע בעדות תתקיים העדות בשאר כ\"כ הריב\"ש סימן קס\"ח וקצ\"ה ועיין במ\"ש הרב בעל המפה בסי' ל\"ו ס\"א מהריט\"ץ סי' רי\"ח. ועיין בבעה\"ת שער נ\"א ח\"ד סימן ט' שכתב הפך דברי הריב\"ש ז\"ל. ודין זה הוא תמוה בעיני דהיכא דנפסל משום נוגע בדבר לא אמרינן עדותן בטלה וכדמוכח סוגיא דמכות דאמרינן במקיימי דבר הכתוב מדבר. שוב ראיתי להרא\"ש כלל ג' סימן י\"ג שכתב כדברי בעה\"ת דבפיסול ממון נמי אמרינן נמצא אחד מהם פסול עדותם בטלה ודבריהם נפלאו ממני וזכורני שכמה מרבוותא מסכימים לסברא זו של הריב\"ש והדבר צריך הכרע וצ\"ע. (א\"ה עיין לקמן פרק י\"ד מהלכות אלו הלכה ז'). נסתפקתי במי שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד וכגון ההיא דאמרינן בס\"פ נערה נפקא מינה לאורועי סהדי והעיד זה העד עם עדים אחרים אי אמרינן בזה כל העדות בטלה ועיין בתשובת המבי\"ט ח\"א סימן א' ודוק: ויש להסתפק במי שנטל שכר להעיד ונצטרף עם אחרים אי אמרינן דעדות כולם בטלה או לא. ולכאורה נראה דעדות כולם בטלה ולא דמי לפסול דנוגע בעדות דקי\"ל דאין עדות השאר בטלה משום דנוטל שכר להעיד לאו משום נוגע בעדות מיפסיל אלא קנסא דרבנן משום דעבר על מה אני בחנם וכמ\"ש הר\"ן בס\"פ האיש מקדש וכמו שהאריך מהרח\"ש בקונטריסו (דף ד') יע\"ש. שוב ראיתי להריטב\"א בחדושיו ספ\"ב דקדושין שכתב גבי נוטל שכר להעיד ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צירופם ע\"כ: כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס' סימן ג' וז\"ל שטר הצוואה הוא בטל מאחר שאחד מן העדים החתומים בו הוא קרוב נתבטל השטר וכמאן דליתיה דמי ואין דנין על פי השטר כלל אבל העד שאינו קרוב אם הוא זכור לעדותו יבא לפני ב\"ד ויעיד וכו'. ודברים תמוהים הם דכיון שחתם הכשר עם הקרוב ונתבטל השטר גם עדותם נתבטל לגמרי ואין הכשר ראוי להעיד אח\"כ כלל כי כן הוא הדין בנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ונפסלו כולם לגמרי באותה עדות והיאך כתב הרב שיבא הכשר ויעיד אח\"כ בפני עצמו בב\"ד אחר. ואי ס\"ל להרב דשטר צוואה אינו בדין נמצא אחד מהם קרוב עדותם בטלה ולא אמרינן בזה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב\"ד דמי שלא כתב אלא לזכרון בעלמא ואין לו דין שטר, עדיין קשה לשונו במ\"ש ואין דנין ע\"פ השטר דמשמע דאי לאו עדות הקרוב דין שטר היה לו וכעת צ\"ע. שוב דקדקתי ומצאתי שהטור כתב כן בפשיטות ונראה שטעמם דאמרינן רווחא שבק הכשר וחתם הפסול ולא נצטרף הכשר ולכך יכול להעיד על פה אלא שהשטר פסול דהוי מזוייף מתוכו ועוד דיבאו להכשיר בעלמא קרוב ופסול והדברים עתיקים ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כו'.</b> דברי מרן ז\"ל תמוהים שדבריו הם נגד דברי רבינו ז\"ל דרבינו כיון לומר דעדות שבשטר לא מהני דמפיהם ולא מפי כתבם אלא דמשום נעילת דלת הכשירוהו מדרבנן וראיית הרב ז\"ל היא בהפך דמשמע התם דמדאורייתא אפילו קיום אין צריך ומשום הכי הימנוהו רבנן בדרבנן ויותר מזה קשה דרבינו בפ\"ג מהלכות אלו גילה דעתו בפירוש דמדאורייתא לא מהני עדות השטר והרב הקשה לו מהאי מימרא שהביא כאן לסיועיה וצ\"ע. (א\"ה עיין פ\"מ ח\"א): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה שישבו לקיים את השטר כו'.</b> דע דהיכא דאתו תרי סהדי לפסול אחד בגזלנותא ואתו תרי אחריני ומכחשי לתרי סהדי קמאי ואומרים שלא גזל אם מוציאין ממון ע\"פ אותו העד בזה נחלקו אבות העולם דדעת ר\"ח והרז\"ה הוא דמוציאין ממון ע\"פ העד משום דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה וכשר הוא ואע\"ג דאיכא חזקת ממון נגד חזקת כשרות מ\"מ ס\"ל דחזקת כשרות עדיפא אך הרי\"ף והרמב\"ן חולקים בזה וס\"ל דחזקת ממון עדיף מחזקת הגוף ואין מוציאין ממון על פיו וכבר נתבאר מחלוקת זה בארוכה בהר\"ן ז\"ל פ\"ב דכתובות עלה דההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער וכו' ועיין שם במה שכתב שם הרז\"ה והרמב\"ן במלחמות ה'. אך אני מסתפק היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיזה דבר דמר אסר ומר מתיר ובא אחד ועשה אותה פעולה שנחלקו עליה אם מוציאין ממון על פיו. ולכאורה נראה שדין זה תלוי באותו מחלוקת דר\"ח והרי\"ף שכתבנו דלר\"ח מוציאין ממון על פיו דכיון דאיכא ספיקא אם אותה פעולה היא אסורה או מותרת אמרינן אוקי גברא על חזקתיה וכשר הוא ומוציאין ממון על פיו ולהרי\"ף אין מוציאין ממון על פיו משום דחזקת ממון עדיף מחזקת הגוף. שוב התבוננתי בדבר וראיתי דאפשר לומר דבנדון זה אף ר\"ח יודה דאין מוציאין ממון על פיו משום דבשלמא בספק דמציאות כגון אכל או לא אכל או בעל או לא בעל בזה הוא דשייך לומר אוקי גברא על חזקתיה ולא עשה אותה פעולה משום דמעיקרא בחזקת שלא עשה אותה פעולה קאי ורוב החזקות השנויות בתלמוד הוו כה\"ג כגון ספק קטנה ספק גדולה אמרינן אוקמה אחזקתה וקטנה נולדה וכן ספק בתולה ספק בעולה אמרינן בתולה נולדה ואוקמה אחזקתה ולא נבעלה אבל בנדון דידן שהפעולה כבר נעשית כגון שאכל או שבעל אלא דאיכא ספק אם אותה האכילה או הבעילה היא אסורה או מותרת לא מהניא לזה חזקת הגוף דאיך נאמר דמשום חזקתו שאותה הפעולה היא מותרת. וראיתי בתשובת הרב בעל פ\"מ ח\"ב סימן ק\"ה דמהר\"א ששון ז\"ל היה רוצה לומר דמי שעשה איסור דרבנן ואיכא פלוגתא דרבוותא אם באיסור דרבנן לפסלו בעינן חימוד ממון או לא אם מוציאין ממון על פיו או לא דתלוי במחלוקת הרי\"ף ור\"ח שכתבנו דלהרי\"ף אין מוציאין ולר\"ח מוציאין משום דמוקמינן ליה אחזקתיה שהיה כשר וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. והרב בעפ\"מ דחה דבריו משום דהתם לכ\"ע ליכא חזקת הגוף דהא רשע הוא דעבד איסורא דרבנן אלא דלפוסלו איכא מ\"ד דבעינן רשע דחמס יע\"ש. ולפי מה שכתבנו אין צורך לזה דהתם אין הספק על הפעולה אם נעשית או לא אלא הפעולה כבר נעשית אלא דאיכא לספוקי אם פסלוה חכמים לעדות בשביל אותה הפעולה או לא בזה לא שייך לומר אוקי גברא אחזקתיה ולא פסלוהו חכמים. וראיתי להר\"ן בפ\"ק דקדושין על ההוא דאמרינן נת�� הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן (א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מי שחתם על השטר כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ז מהל' מלוה ולוה הלכה ח' ועיין לקמן פכ\"ב מהלכות אלו הלכה ה'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>איזהו רשע כל וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והפסול מדבריהם צריך הכרזה.</b> הנוטל שכר להעיד אף שאין פיסולו כי אם מדרבנן לא בעי הכרזה כ\"כ הר\"ן בס\"פ האיש מקדש והריטב\"א ז\"ל בחדושיו שם ודוק היטב בדבריהם דנראה דהם חולקים על סברת הרא\"ה שהביא מרן (א\"ה בב\"י סי' ל\"ד מכ\"ח) דלאותו עדות לא בעינן הכרזה ודוק (א\"ה עיין באורך לעיל פ\"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כגון שנשבע לשקר או לשוא כו'.</b> בתשובת הריב\"ש סימן שי\"א כתב להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול כו'. והכרעתו של הרב ז\"ל משמע דהיא אפי' למאן דס\"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ\"כ בסימן רס\"ו וז\"ל ואפי' לרש\"י שפירש דכי משתבע בקושטא קא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ\"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו עליו שלא לשחוק ושחק אבל הרשב\"א ס\"ל כסברת רש\"י ואפ\"ה כתב בסימן תתקס\"ד על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב האחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפילו עבר על שבועתו אינו פסול לעדות. אלמא אפילו עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפ\"ה אינו נפסל בכך וצ\"ע: כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת כו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי כו'.</b> בתשובת הרא\"ש כלל י\"א סי' ב' נשאל על הנשבע להכחיש העד שאמרו רבותינו שהעד ובעל דין מצטרפין יחד לפוסלו אם הוא נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בב\"ד יראה לי שצריך להעיד עליו וכו' ומאז והלאה הוא נפסל וכוונת הרב היא לאפוקי מדברי השואל דמספקא ליה אם נפסל ממילא וא\"צ שיעידו עליו עכשיו בב\"ד ולזה הוא שכתב דצריך להעיד עכשיו ומאז והלאה הוא נפסל אבל לעולם משיעידו עכשיו למפרע הוא נפסל משעה שנשבע דקיי\"ל עד זומם למפרע הוא נפסל וזה ברור ודו\"ק. אלא שלשון שכתב הרב מאז והלאה הוא דחוק שהיל\"ל מאז הוא נפסל. (א\"ה עיין בתשובת הרא\"ש כלל ל\"ח סימן ב'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש דברים שסומכין כו' זכור אני בפלונית שנשאת ונעשה לה מנהג הבתולות כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש מהרי\"א בכתביו סי' פ\"ט ובמ\"ש עליו הרב המחבר לעיל פ\"ו מהל' זכיה ומתנה סוף הלכה א' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו שמעיד בהם הגדול כו'.</b> מוהרימ\"ט בזכרונותיו נסתפק ברשע ועשה תשובה אי לקטן מדמינן ליה או לעכו\"ם ולא הכריע: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם נעשה חתנו וכו'.</b> עיין בתשובות מהרימ\"ט ח\"א ס\"ס ע\"ט במ\"ש ומוקי לה כשהוחזק כתב ידו בב\"ד קודם שנעשה גזלן וקודם שנעשה חתנו. וזה אינו דגבי חתנו אין אנו ��ריכין שיוחזק בב\"ד קודם דדוקא בגזלן או נוגע בדבר הוא דחיישינן דהשתא הוא דחתם ולכך צריך שיוחזק קודם אבל הכא לאו משום האי הוא אלא גזרת הכתוב הוא הלכך אף אחר שנעשה חתנו אחרים מעידים עליו ודיו וכל זה מבואר בפרק מי שמת באותו פרק באותו מקום שהביא. ומ\"ש הרב ז\"ל שיוחזק כתב ידו קודם שנעשה חתנו אשגרת לישן הוא ולא דק בלשונו וזה ברור ודוק (א\"ה עיין לעיל פ\"ו מהלכות מכירה הלכה י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב כל נכסיו כו'.</b> ירושלמי הביאו הרי\"ף פ\"ק דמכות. וכתב מרן בב\"ה (סי' נ\"א) דה\"מ בשלא נסתלק אותו שהעדים פסולים לו אבל אם נסתלק כשרים לאותו שהעדים רחוקים לו כ\"כ הרמב\"ן והרא\"ש ע\"כ והרב ש\"ך תמה עליו. שוב ראיתי בתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' רל\"ו דסילוק לא מהני בדין זה משום דאין סילוק מועיל להכשיר את השטר שכבר נפסל ומרן ז\"ל פסק לדיניה בשלחנו וצ\"ע: כתב הרא\"ש בתשובות כלל ג' סימן י\"ג וכל זמן שלא נסתלקו כל הצוואה בטלה כההיא דירושלמי כו'. ודבריו נפלאו ממני דאיך משוה דין נמצא אחד קרוב או פסול לפסול מחמת נגיעת בעל דבר דכל שהוא משום ממון הוי כבעל דבר עצמו ולא בתורת עדות הוי אבל עדים פסולים משום קורבה עדים מיקרו. שוב ראיתי להרב בעה\"ת שער נ\"ח ח\"ד שכתב נמי כדברי הרא\"ש וצ\"ע ועיין בהריב\"ש סי' קצ\"ה שכתב הפך מזה. (א\"ה עיין לעיל פ\"ה מהלכות אלו הלכה ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עדות שתבא הנאה וכו'.</b> בתשובות הרא\"ש כלל ו' סי' כ' כתב שאינו יכול להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות הפסול פסול לכל. ודברי תימה הם דכל נוגע בדבר לא מיפסיל אלא משום בעל דבר וכשמעיד לחובתו כשר ככל אדם ונאמנים נמי לחוב בעדותם לקהל. וזכורני שראיתי לאחד מגדולי המורים (א\"ה תמצאנו בב\"י סי' ל\"ז ס\"ז ד\"ה מצאתי כתוב, ועיין הרשב\"א סי' אלף וק\"ו) בשני שותפים שהעידו בחובתם שנאמנים נמי לגבי שאר השותפים להוציא מהם וצ\"ע. גם הריב\"ש בתשובות סי' תע\"ו על אודות החזן שפטרוהו מהמס כתב כן בדרך פשיטות יע\"ש. כתב הרא\"ש בתשובות כלל נ\"ח סימן א' וז\"ל ועתה כשלמדנו בתרא דקדקתי בסוגיא דע\"כ סילוק מועיל לגבי ממון כו'. ותימה הוא איך משוי להנהו רבוותא ז\"ל טועים שלא השגיחו בסוגיא. ונראה דהשותפין מעידים מוקמי לה בעדות שהיה יודע קודם שלקחו השותפין שדה זו כגון שטען המערער שמי שמכרה להם גזלה ממנו והשותף יודע בעדות קודם שלקחה דהשתא אחר הסילוק הוי תחלתו וסופו בכשרות אע\"פ שבינתים נפסל דומיא דהיה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו דכשר ובכי האי מקשה וליסלקו מינייהו ולידיינו ובהכי סלקא הסוגיא כהוגן וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר תנו מנה לעניי עירי כו'.</b> ברייתא בפ' חזקת הבתים. וכתב מהרש\"ך ח\"ב ס\"ס קי\"ח וז\"ל ועוד נ\"ל לומר דכה\"ג דנ\"ד אפשר שיש לחלוק דלא שייך למיפסל העדים מטעם נוגעים בדבר כו' ול\"ד למי שבא להתחייב לתת מנכסיו ממון שעדיין לא היה בו זכות להקדש דאז ודאי היו נוגעים בעדות כיון שבאים לזכות במה שלא בא בידם מעולם אבל כה\"ג שאינו כי אם הודאות המעות שהיו בידו מגביית ההקדש אפשר לחלק שלא להרחיק העדויות מטעם נוגעים בעדות כו'. וחילוק זה אחר המחילה אין הדעת מקבלתו והוא דבר תמוה הרבה דמה לי הא מה לי הא כיון שנוגעים בעדותם וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולפיכך אין סומכין בסנהדרין כו'.</b> כל שהיו שלשה ד��ינים כשרים ואח\"כ נצטרף עמהם קרוב כשרים ששני הקרובים מונים להם אחד כ\"כ הריב\"ש סי' תי\"ג ועיין במהרח\"ש ובפרק מצות חליצה במתני' דחליצה כשרה בשנים ובמקום אחר הארכתי. (א\"ה חבל על דאבדין ותשובות מהרח\"ש היא בסי' ח\"י (דף קל\"ב ע\"ד) שכתב דכי היכי דגבי עדות קי\"ל דאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה עדות ה\"נ גבי דיינים. ומפי הרב המחבר שמעתי דהוה קשיא ליה מדתנן בפרק מצות חליצה (דף ק\"ד) חלצה בב' או בג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצתה פסולה ופירש\"י דהדר הוו להו שנים אלמא דלא נתבטל כל הדין. והרב המובהק כמוהר\"ר אפרים נבון נר\"ו אייתי סייעתא למהרח\"ש ממ\"ש הנ\"י ר\"פ מצות חליצה בשם הריטב\"א דמ\"ש שמואל ואנא גר אנא היינו משום דמכל הה' עשו חבור אחד מפני כבודו כו' יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ג מהלכות אלו הלכה י\"א): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אבל אם הוזם אחד מהם בלבד כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ושיעור הלשון כן הוא כו'. לא ידעתי מה חסרון יש בדברי רבינו או לשון מעוקם שכתב עליו הרב שיעור הלשון כך הוא ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו העדים שלשה אפי' מאה כו'.</b> בפ\"ק דמכות וכתב מרן הב\"י סימן ל\"ח וז\"ל וכתבו התוספות דלענין דין עדים זוממין קאמר דלענין נמצא אחד מהני שהעידו לאחר כדי דבור קרוב או פסול עדותן בטלה כו' ועיין במ\"ש התוס' בפרק זה בורר (דף ל\"א) ד\"ה שב\"ש אומרים ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומשלמין דמי טובת הנאה זו כו'.</b> בכאן נראה שיש חסרון לשון בדברי רבינו ז\"ל דהא מה שחייבים ליתן הוא העודף מטובת הנאה לא טובת הנאה עצמה דהא טובת הנאה לאו מידי חסריה אלא שאם כתובתה מנה וטובת הנאה שוה שלשים ואלו באים להעיד שגירשה ובאו לחייבו מנה מנכה הל' ששוה וחייבים בע' שכך רצו להפסידו וזה ברור: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו'.</b> הרב הנ\"י כתב בפרק חזקת עלה דמתני' דהיו ב' מעידים שאכלה שני חזקה והוזמו משלמים את הכל משם הריטב\"א שהקשה דלמה משלמים כיון דאין העדים נעשים זוממין עד שנגמר דינו של ראשון וכיון דנגמר דינו של המחזיק והחזיקוהו בקרקע שהיה בידו הו\"ל כאשר עשה ולא כאשר זמם דס\"ל לרב דגבי ממונא נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ותירץ דמיירי שהיה המחזיק חוץ לקרקע כשהוזמו. וקשיא לי עלה מהא דהפיל שן עבדו ואח\"כ סימא עינו דלמה משלם דמי העבד לרבו והא כיון שנגמר דינו של העבד הרי הוא תפוס בעצמו והו\"ל כאשר עשה ולא כאשר זמם וכעת צ\"ע: ומ\"ש רבינו ומשלמין לאדון דמי העבד אע\"ג דצריך גט שחרור היינו להתירו בבת ישראל מיהו כבר הופקע שעבודו של רבו מעליו שאינו יכול לשעבדו והרי הפסידוהו גופו של עבד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהעידו על זה וכו'.</b> (א\"ה עיין באורך לעיל פ\"ג מגניבה הלכה ח'): "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהעידו שאכל שדה זו ג' שנים.</b> (א\"ה עיין בסמוך הלכה ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויראה לי שאם באו עדי השטר</b> כו': הרב בעה\"ת בשער י\"ז ח\"א סימן ד' סיים בפירוש דברי רבינו וז\"ל והטעם הוא דאם הוחזק בשקרן לא הוחזקו כל ישראל בשקרנים ע\"כ. פירוש לפירושו כיון דע\"כ עדי השטר אינם יכול��ם להעיד על כתב ידם אם לא שזוכרים ההלואה או השובר כמ\"ש רבינו בפ\"ח הלכך אם באו עדי השטר גובין בו דתו לא חיישינן לזיופא ודבריו תמוהין דאי מהאי טעמא מכשיר רבינו בעדי השטר למה תלה זה בהוראתו הרי גמרא ערוכה היא דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו והיינו בבא ראשונה שכתב רבינו משמא דגמרא מי שהביא עדים ונחקרה עדותן כו'. וכבר מהריק\"א ז\"ל כתב לתקן זה וז\"ל כלומר שכתב ידן יוצא ממקום אחר דאי לאו הכי כיון שאין זוכרין ההלואה אין עדותן עדות ע\"כ. והכוונה דא\"א לאוקמי שזוכרין ענין השטר מטעמא דכתיבנא אלא דוקא כשאינן זוכרין כו' שנתקיים השטר שלא מפיהם שהרי כתב ידם יוצא ממקום אחר ואינם נאמנים לומר דאינם זוכרין מיהו אהני למאי דקאמרי שיודעין בודאי שזה כתב ידם ולא חיישינן בזה לומר אימור זיופי זייף דאינהו בקיאים בכתיבתם יותר מזולתם וזהו מה שחידש רבינו ותלה בהוראתו זהו כוונת הרב מהריק\"א ז\"ל. מיהו עדיין לא יצאנו מידי שאלה כיון דקיום עדי שטר זה אינו מתקיים ע\"י אחרים דאימור זיופי זייף אלא ע\"י עדי השטר עצמן אם כן כשאומרים שאינן זוכרין ענין השטר אלא דוקא שזה כתב ידם הרי חשוב דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ושטר זה אינו מתקיים אלא ע\"י עדי השטר ואינהו אמרי שאין זוכרין גוף הענין והרי בטל השטר לגמרי כמ\"ש בפ\"ח וצ\"ע:        סליקו להו הלכות עדות בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Shoftim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,206 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Testimony",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Testimony",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה העד חכם גדול וכו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ וכיון דבחד ממחוייבי מלקות שייך למימר הכי לא פלוג רבנן, נראה ברור דגבי מכות אין צ\"ל דכיון דבחד גוונא שייך לומר דחייב לילך לכל ב\"ד לא פלוג רבנן דגבי מכות אי לפוטרו הוא בא ודאי דחייב להעיד בכ\"מ אי משום פגמו של לוקה דקרי ליה תורה רשע ללוקה ואי משום שיארע לו תקלה ע\"י הלקיה והוי דומיא דנפשות. ואם בא לחייב מלקות חייב משום ובערת הרע מקרבך שכתב הרא\"ש דסתמו בכל דבר עבירה אתמר: "
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול אינו חייב להעיד וכו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור. לדעתי קשה הוא דלאפרושי מאיסור כקטן כגדול חייבים לילך בכ\"מ להעיד ואפי' כ\"ג ואפי' מלך ואין חכמה לנגד ה' והכי כתבו התוס' בפשיטות בר\"פ כהן גדול. ודברי רבינו אפשר שסמך על מ\"ש דגבי איסורא אין חכמה לנגד ה' ואפי' בכ\"ג שייכא ומשום דכתב דת\"ח אין חייב לילך לב\"ד פחות ממנו כתב דגבי כ\"ג כל ב\"ד הוו פחות ממנו ודוקא בממונא ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בזמן שהם מכחישין זה את זה כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ אבל במ\"ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומים על ידם וצ\"ע ע\"כ. נראה לומר דס\"ל לרבינו דדוקא בחקירות דבאיזה יום או שעה דלא שייכי בגוף העדות הוא דבעי מאי שנא מבדיקות דהיינו כליו שחורים או לבנים כיון דחקירות ובדיקות מן התורה נינהו ולזה צריך הטעם משום דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה אבל בחקירות דשייכי בגוף העדות שעליו נהרג כגון במה עבד או במה הרגו בלא טעמא דעדות שאי אתה יכול להזימה אם אמר העד איני יודע עדותם בטלה. (א\"ה לענין דיני ממונות אי שייך לומר עדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות עי' מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ג מהל' גניבה הלכה ח'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עד שנחקרה עדותו בב\"ד כו'.</b> בכמה דוכתי אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכתב מהרש\"ך בח\"ב בנוספות סימן א' וז\"ל וזה מטעם שכיון שמה שמעידים שאמר בשעת המכר שלא מכר החזקה הנזכרת כי אם לעלות לא\"י עדותן זו היא בשטר לא מיקרי חוזר ומגיד אלא חשיב כתרי ותרי דעלמא כו'. ולא ידעתי טעם בזה שכתב הרב דמה לנו אם עדותם בשטר או בע\"פ כיון שקדם שטר הראשון שחתמו הם בעצמן בלי שיור או איפכא שכתבו שטר למוכר שהיה בתנאי ונעשה כמי שנחקרה עדותם בב\"ד כל שחתמו אח\"כ הפך זה הוה ליה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומה לנו אם עדות השני הוא על פה או בשטר ודברים הללו אחר המחילה אין ראויין לשומען. אחר שכתבתי זה ראיתי תשובת הריטב\"א הביאה מרן סימן מ\"ו שכתב הרב ז\"ל דרך פשיטות כל מה שכתבתי ולהוכיח זה הוי יגיעת בשר ודוק. וכבר נשאתי ונתתי עם אחד מהחכמים השלמים בעלי הוראה ואמר לי שאפשר שכוונת הרב היתה לומר שאם היה סתירת שני השטרות אלו שלא הוזכר בהם זמן או באחד מהם ולא הוברר איזה שטר הוא הקודם והוה מספקא לן אם השטר של לוקח שכתוב בלי תנאי ושיור הוא הקודם או איפכא הוה אמרינן אוקי ארעא בחזקת מרה קמא מה שא\"כ בעדות בעל פה דהשתא הוא דמעידין על בטול תנאי הכתוב בשטר בלי שיור ותנאי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכוונת הרב ז\"ל אם היתה כן דבריו לא מוכיחין כלל וכל מרוצת דבריו לא משמע כלל שירד הרב לזה ואין כאן רמז מזה שלא תלה הרב דינו אלא אם העדות הוא בשטר או בע\"פ. והנחה זו שפירש חד מן חברייא נר\"ו הם דברי נביאות, מלבד זה אף שהיא כן ואמת יהגה חכו לענין דינא צריכא רבה אין כאן מקום להאריך עוד וצ\"ע: כתב מהרימ\"ט חה\"מ ס\"ס נ\"ד. דשאלו בירושלמי גבי שטרי חוב המוקדמים מי מודיע ואמר ר' יוחנן הן הן עדיו ופריך והא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב\"ד ומשני תמן כשאומר לא חתמנו ברם הכא על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו והקשה הרב וז\"ל וא\"ת מאי שנא מהא דאמרינן עשאה סימן לאחר אבד את זכותו וכו' ואמאי לא מהימנינן ליה כשיאמר על זה לא חתמתי אלא על עיקר המכר בלבד כו'. ויש לחלק הרבה בין ההיא דעשאה סימן לאחר לההיא דשט\"ח המוקדמים דכיון דסיום המצרים בירור דבר הנמכר הוא כמה הוא מה שמכר ובלאו הכי לא ידעינן מה שמכר היינו גוף הדבר שמעיד עליו ואינו כמו זמן השטר שהוא ענין חוץ מההלואה ושייך לומר על זה חתמתי כו'. ועי\"ל דכיון דשייך בדבר העד לא מהימן לומר על זה חתמתי דלגבי עצמו לא מהימן והוי כשטר היוצא לפנינו דמסתמא תלינן דאכולה מלתא מסהדי אלא כשבאים עדי השטר בפנינו ופירשו דבריהם הוא דנאמנים משום דלא שייכי בה והוי כעדות דעלמא ואין בזה חוזר ומגיד דיכול לתרץ דבוריה אבל כשהוא נוגע בדבר אזדא ליה סהדותיה ודיינינן כסתם שטרות דאכולה מלתא מסהדי וזה ברור בעיני ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו על תנאי היה שטר זה כו'.</b> עיין בתשובת הריב\"ש סימן תע\"ו שכתב וכן נמי אמרינן בכתובות דעדים החתומים על השטר נאמנים לומר תנאי היו דברינו ועוקרין השטר כו' ואין דין זה מוסכם דיש מן הראשונים (א\"ה כמבואר בדברי הרמב\"ם אלו) דאית להו דאין נאמנין אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין כו'.</b> עיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סימן א' דממרוצת דברי הרב נראה דבנדון דידיה לכ\"ע הוי ספיקא דרבנן משום דחשיב ליה כדין תרי ותרי דקי\"ל דהוי ספיקא דרבנן אך אני מהסס בזה לפי שלא נתבאר בשאלה אם כשהזימו כת עדי הקדושין היה בפני המקדש וכן מה שהעידו בהכחשת דבר הקדושין אם היה בפני המקדש שאם לא היה בפניו א\"כ אליבא דמ\"ד דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין אין כאן הכחשה כלל שהרי הסוברים זאת הסברא כתבו דטעמא דהזמה שלא בפניהם הויא הכחשה הוא משום דלא הויא חוב דעדים אלא חוב דבעל דין והרי הוא בפנינו וכבר הביא הרב המחבר ז\"ל דבריהם (א\"ה שם בסי' הנזכר) ונמצא דבנדון זה אליבא דמ\"ד דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואית ליה דהזמה שלא בפניהם חשיב הזמה לפסול את העדים אין כאן קדושין כלל. ולמ\"ד דאין מקבלין ואם קבלו אינה עדות בנדון כזה שהוזמו כת העדים שלא בפני המקדש וכן עדות יצחק חנוק\"ה והר\"ב משה אם היה שלא בפני המקדש אין כאן עדות כלל והרי היא מקודשת גמורה ולא שייך כאן דין תרי ותרי וצ\"ע. שוב ראיתי למהראנ\"ח ח\"א סי' ס\"ח שהשיב על שאלה זו שכתב הרב המחבר וכתב ככל אשר כתבנו יע\"ש. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם היה עד אחד בכתב וע\"א בע\"פ מצטרפין.</b> בתשובת הריב\"ש סימן קכ\"ז כתב בשם הרמב\"ן דלפי הירושלמי עד אחד בשטר אינו כלום ואפי' לשבועה אינו זוקק ובסי' קנ\"ב כתב הרב שדעת הרמב\"ן דלעולם זוקק לשבועה וכאן כתב בהפך בשם הרמב\"ן. ובסי' קצ\"ג כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל ליישב הירושלמי עם תלמודא דידן וגם הירושלמי ס\"ל דעד אחד בכתב מהני ומצטרף הפך מ\"ש כאן בשמו וצ\"ע. ואיכא לעיוני טובא הבעיא האחרת שהיא בירושלמי הביאו הריב\"ש סימן קכ\"ז דבעי רבי מונא עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה וכו' היאך יתיישב לפי דרכו של הרמב\"ן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין חותכין דין מן הדינים כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך דף ס\"ו ע\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה העדות כו'.</b> היכא דנמצא אחד מהם פסול מחמת שנוגע בעדות תתקיים העדות בשאר כ\"כ הריב\"ש סימן קס\"ח וקצ\"ה ועיין במ\"ש הרב בעל המפה בסי' ל\"ו ס\"א מהריט\"ץ סי' רי\"ח. ועיין בבעה\"ת שער נ\"א ח\"ד סימן ט' שכתב הפך דברי הריב\"ש ז\"ל. ודין זה הוא תמוה בעיני דהיכא דנפסל משום נוגע בדבר לא אמרינן עדותן בטלה וכדמוכח סוגיא דמכות דאמרינן במקיימי דבר הכתוב מדבר. שוב ראיתי להרא\"ש כלל ג' סימן י\"ג שכתב כדברי בעה\"ת דבפיסול ממון נמי אמרינן נמצא אחד מהם פסול עדותם בטלה ודבריהם נפלאו ממני וזכורני שכמה מרבוותא מסכימים לסברא זו של הריב\"ש והדבר צריך הכרע וצ\"ע. (א\"ה עיין לקמן פרק י\"ד מהלכות אלו הלכה ז'). נסתפקתי במי שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד וכגון ההיא דאמרינן בס\"פ נערה נפקא מינה לאורועי סהדי והעיד זה העד עם עדים אחרים אי אמרינן בזה כל העדות בטלה ועיין בתשובת המבי\"ט ח\"א סימן א' ודוק: ויש להסתפק במי שנטל שכר להעיד ונצטרף עם אחרים אי אמרינן דעדות כולם בטלה או לא. ולכאורה נראה דעדות כולם בטלה ולא דמי לפסול דנוגע בעדות דקי\"ל דאין עדות השאר בטלה משום דנוטל שכר להעיד לאו משום נוגע בעדות מיפסיל אלא קנסא דרבנן משום דעבר על מה אני בחנם וכמ\"ש הר\"ן בס\"פ האיש מקדש וכמו שהאריך מהרח\"ש בקונטריסו (דף ד') יע\"ש. שוב ראיתי להריטב\"א בחדושיו ספ\"ב דקדושין שכתב גבי נוטל שכר להעיד ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צירופם ע\"כ: כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס' סימן ג' וז\"ל שטר הצוואה הוא בטל מאחר שאחד מן העדים החתומים בו הוא קרוב נתבטל השטר וכמאן דליתיה דמי ואין דנין על פי השטר כלל אבל העד שאינו קרוב אם הוא זכור לעדותו יבא לפני ב\"ד ויעיד וכו'. ודברים תמוהים הם דכיון שחתם הכשר עם הקרוב ונתבטל השטר גם עדותם נתבטל לגמרי ואין הכשר ראוי להעיד אח\"כ כלל כי כן הוא הדין בנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ונפסלו כולם לגמרי באותה עדות והיאך כתב הרב שיבא הכשר ויעיד אח\"כ בפני עצמו בב\"ד אחר. ואי ס\"ל להרב דשטר צוואה אינו בדין נמצא אחד מהם קרוב עדותם בטלה ולא אמרינן בזה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב\"ד דמי שלא כתב אלא לזכרון בעלמא ואין לו דין שטר, עדיין קשה לשונו במ\"ש ואין דנין ע\"פ השטר דמשמע דאי לאו עדות הקרוב דין שטר היה לו וכעת צ\"ע. שוב דקדקתי ומצאתי שהטור כתב כן בפשיטות ונראה שטעמם דאמרינן רווחא שבק הכשר וחתם הפסול ולא נצטרף הכשר ולכך יכול להעיד על פה אלא שהשטר פסול דהוי מזוייף מתוכו ועוד דיבאו להכשיר בעלמא קרוב ופסול והדברים עתיקים ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כו'.</b> דברי מרן ז\"ל תמוהים שדבריו הם נגד דברי רבינו ז\"ל דרבינו כיון לומר דעדות שבשטר לא מהני ד��פיהם ולא מפי כתבם אלא דמשום נעילת דלת הכשירוהו מדרבנן וראיית הרב ז\"ל היא בהפך דמשמע התם דמדאורייתא אפילו קיום אין צריך ומשום הכי הימנוהו רבנן בדרבנן ויותר מזה קשה דרבינו בפ\"ג מהלכות אלו גילה דעתו בפירוש דמדאורייתא לא מהני עדות השטר והרב הקשה לו מהאי מימרא שהביא כאן לסיועיה וצ\"ע. (א\"ה עיין פ\"מ ח\"א): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה שישבו לקיים את השטר כו'.</b> דע דהיכא דאתו תרי סהדי לפסול אחד בגזלנותא ואתו תרי אחריני ומכחשי לתרי סהדי קמאי ואומרים שלא גזל אם מוציאין ממון ע\"פ אותו העד בזה נחלקו אבות העולם דדעת ר\"ח והרז\"ה הוא דמוציאין ממון ע\"פ העד משום דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה וכשר הוא ואע\"ג דאיכא חזקת ממון נגד חזקת כשרות מ\"מ ס\"ל דחזקת כשרות עדיפא אך הרי\"ף והרמב\"ן חולקים בזה וס\"ל דחזקת ממון עדיף מחזקת הגוף ואין מוציאין ממון על פיו וכבר נתבאר מחלוקת זה בארוכה בהר\"ן ז\"ל פ\"ב דכתובות עלה דההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער וכו' ועיין שם במה שכתב שם הרז\"ה והרמב\"ן במלחמות ה'. אך אני מסתפק היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיזה דבר דמר אסר ומר מתיר ובא אחד ועשה אותה פעולה שנחלקו עליה אם מוציאין ממון על פיו. ולכאורה נראה שדין זה תלוי באותו מחלוקת דר\"ח והרי\"ף שכתבנו דלר\"ח מוציאין ממון על פיו דכיון דאיכא ספיקא אם אותה פעולה היא אסורה או מותרת אמרינן אוקי גברא על חזקתיה וכשר הוא ומוציאין ממון על פיו ולהרי\"ף אין מוציאין ממון על פיו משום דחזקת ממון עדיף מחזקת הגוף. שוב התבוננתי בדבר וראיתי דאפשר לומר דבנדון זה אף ר\"ח יודה דאין מוציאין ממון על פיו משום דבשלמא בספק דמציאות כגון אכל או לא אכל או בעל או לא בעל בזה הוא דשייך לומר אוקי גברא על חזקתיה ולא עשה אותה פעולה משום דמעיקרא בחזקת שלא עשה אותה פעולה קאי ורוב החזקות השנויות בתלמוד הוו כה\"ג כגון ספק קטנה ספק גדולה אמרינן אוקמה אחזקתה וקטנה נולדה וכן ספק בתולה ספק בעולה אמרינן בתולה נולדה ואוקמה אחזקתה ולא נבעלה אבל בנדון דידן שהפעולה כבר נעשית כגון שאכל או שבעל אלא דאיכא ספק אם אותה האכילה או הבעילה היא אסורה או מותרת לא מהניא לזה חזקת הגוף דאיך נאמר דמשום חזקתו שאותה הפעולה היא מותרת. וראיתי בתשובת הרב בעל פ\"מ ח\"ב סימן ק\"ה דמהר\"א ששון ז\"ל היה רוצה לומר דמי שעשה איסור דרבנן ואיכא פלוגתא דרבוותא אם באיסור דרבנן לפסלו בעינן חימוד ממון או לא אם מוציאין ממון על פיו או לא דתלוי במחלוקת הרי\"ף ור\"ח שכתבנו דלהרי\"ף אין מוציאין ולר\"ח מוציאין משום דמוקמינן ליה אחזקתיה שהיה כשר וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. והרב בעפ\"מ דחה דבריו משום דהתם לכ\"ע ליכא חזקת הגוף דהא רשע הוא דעבד איסורא דרבנן אלא דלפוסלו איכא מ\"ד דבעינן רשע דחמס יע\"ש. ולפי מה שכתבנו אין צורך לזה דהתם אין הספק על הפעולה אם נעשית או לא אלא הפעולה כבר נעשית אלא דאיכא לספוקי אם פסלוה חכמים לעדות בשביל אותה הפעולה או לא בזה לא שייך לומר אוקי גברא אחזקתיה ולא פסלוהו חכמים. וראיתי להר\"ן בפ\"ק דקדושין על ההוא דאמרינן נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן (א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מי שחתם על השטר כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ז מהל' מלוה ולוה הלכה ח' ועיין לקמן פכ\"ב מהלכות אלו הלכה ה'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>איזהו רשע כל וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והפסול מדבריהם צריך הכרזה.</b> הנוטל שכר להעיד אף שאין פיסולו כי אם מדרבנן לא בעי הכרזה כ\"כ הר\"ן בס\"פ האיש מקדש והריטב\"א ז\"ל בחדושיו שם ודוק היטב בדבריהם דנראה דהם חולקים על סברת הרא\"ה שהביא מרן (א\"ה בב\"י סי' ל\"ד מכ\"ח) דלאותו עדות לא בעינן הכרזה ודוק (א\"ה עיין באורך לעיל פ\"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כגון שנשבע לשקר או לשוא כו'.</b> בתשובת הריב\"ש סימן שי\"א כתב להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול כו'. והכרעתו של הרב ז\"ל משמע דהיא אפי' למאן דס\"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ\"כ בסימן רס\"ו וז\"ל ואפי' לרש\"י שפירש דכי משתבע בקושטא קא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ\"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו עליו שלא לשחוק ושחק אבל הרשב\"א ס\"ל כסברת רש\"י ואפ\"ה כתב בסימן תתקס\"ד על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב האחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפילו עבר על שבועתו אינו פסול לעדות. אלמא אפילו עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפ\"ה אינו נפסל בכך וצ\"ע: כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת כו'. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי כו'.</b> בתשובת הרא\"ש כלל י\"א סי' ב' נשאל על הנשבע להכחיש העד שאמרו רבותינו שהעד ובעל דין מצטרפין יחד לפוסלו אם הוא נפסל מיד ממילא או עד שיעידו עליו בב\"ד יראה לי שצריך להעיד עליו וכו' ומאז והלאה הוא נפסל וכוונת הרב היא לאפוקי מדברי השואל דמספקא ליה אם נפסל ממילא וא\"צ שיעידו עליו עכשיו בב\"ד ולזה הוא שכתב דצריך להעיד עכשיו ומאז והלאה הוא נפסל אבל לעולם משיעידו עכשיו למפרע הוא נפסל משעה שנשבע דקיי\"ל עד זומם למפרע הוא נפסל וזה ברור ודו\"ק. אלא שלשון שכתב הרב מאז והלאה הוא דחוק שהיל\"ל מאז הוא נפסל. (א\"ה עיין בתשובת הרא\"ש כלל ל\"ח סימן ב'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש דברים שסומכין כו' זכור אני בפלונית שנשאת ונעשה לה מנהג הבתולות כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש מהרי\"א בכתביו סי' פ\"ט ובמ\"ש עליו הרב המחבר לעיל פ\"ו מהל' זכיה ומתנה סוף הלכה א' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו שמעיד בהם הגדול כו'.</b> מוהרימ\"ט בזכרונותיו נסתפק ברשע ועשה תשובה אי לקטן מדמינן ליה או לעכו\"ם ולא הכריע: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם נעשה חתנו וכו'.</b> עיין בתשובות מהרימ\"ט ח\"א ס\"ס ע\"ט במ\"ש ומוקי לה כשהוחזק כתב ידו בב\"ד קודם שנעשה גזלן וקודם שנעשה חתנו. וזה אינו דגבי חתנו אין אנו צריכין שיוחזק בב\"ד קודם דדוקא בגזלן או נוגע בדבר הוא דחיישינן דהשתא הוא דחתם ולכך צריך שיוחזק קודם אבל הכא לאו משום האי הוא אלא גזרת הכתוב הוא הלכך אף אחר שנעשה חתנו אחרים מעידים עליו ודיו וכל זה מבואר בפרק מי שמת באותו פרק באותו מקום שהביא. ומ\"ש הרב ז\"ל שיוחזק כתב ידו קודם שנעשה חתנו אשגרת לישן הוא ולא דק בלשונו וזה ברור ודוק (א\"ה עיין לעיל פ\"ו מהלכות מכירה הלכה י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב כל נכסיו כו'.</b> ירושלמי הביאו הרי\"ף פ\"ק דמכות. וכתב מרן בב\"ה (סי' נ\"א) דה\"מ בשלא נסתלק אותו שהעדים פסולים לו אבל אם נסתלק כשרים לאותו שהעדים רחוקים לו כ\"כ הרמב\"ן והרא\"ש ע\"כ והרב ש\"ך תמה עליו. שוב ראיתי בתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' רל\"ו דסילוק לא מהני בדין זה משום דאין סילוק מועיל להכשיר את השטר שכבר נפסל ומרן ז\"ל פסק לדיניה בשלחנו וצ\"ע: כתב הרא\"ש בתשובות כלל ג' סימן י\"ג וכל זמן שלא נסתלקו כל הצוואה בטלה כההיא דירושלמי כו'. ודבריו נפלאו ממני דאיך משוה דין נמצא אחד קרוב או פסול לפסול מחמת נגיעת בעל דבר דכל שהוא משום ממון הוי כבעל דבר עצמו ולא בתורת עדות הוי אבל עדים פסולים משום קורבה עדים מיקרו. שוב ראיתי להרב בעה\"ת שער נ\"ח ח\"ד שכתב נמי כדברי הרא\"ש וצ\"ע ועיין בהריב\"ש סי' קצ\"ה שכתב הפך מזה. (א\"ה עיין לעיל פ\"ה מהלכות אלו הלכה ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עדות שתבא הנאה וכו'.</b> בתשובות הרא\"ש כלל ו' סי' כ' כתב שאינו יכול להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות הפסול פסול לכל. ודברי תימה הם דכל נוגע בדבר לא מיפסיל אלא משום בעל דבר וכשמעיד לחובתו כשר ככל אדם ונאמנים נמי לחוב בעדותם לקהל. וזכורני שראיתי לאחד מגדולי המורים (א\"ה תמצאנו בב\"י סי' ל\"ז ס\"ז ד\"ה מצאתי כתוב, ועיין הרשב\"א סי' אלף וק\"ו) בשני שותפים שהעידו בחובתם שנאמנים נמי לגבי שאר השותפים להוציא מהם וצ\"ע. גם הריב\"ש בתשובות סי' תע\"ו על אודות החזן שפטרוהו מהמס כתב כן בדרך פשיטות יע\"ש. כתב הרא\"ש בתשובות כלל נ\"ח סימן א' וז\"ל ועתה כשלמדנו בתרא דקדקתי בסוגיא דע\"כ סילוק מועיל לגבי ממון כו'. ותימה הוא איך משוי להנהו רבוותא ז\"ל טועים שלא השגיחו בסוגיא. ונראה דהשותפין מעידים מוקמי לה בעדות שהיה יודע קודם שלקחו השותפין שדה זו כגון שטען המערער שמי שמכרה להם גזלה ממנו והשותף יודע בעדות קודם שלקחה דהשתא אחר הסילוק הוי תחלתו וסופו בכשרות אע\"פ שבינתים נפסל דומיא דהיה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו דכשר ובכי האי מקשה וליסלקו מינייהו ולידיינו ובהכי סלקא הסוגיא כהוגן וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר תנו מנה לעניי עירי כו'.</b> ברייתא בפ' חזקת הבתים. וכתב מהרש\"ך ח\"ב ס\"ס קי\"ח וז\"ל ועוד נ\"ל לומר דכה\"ג דנ\"ד אפשר שיש לחלוק דלא שייך למיפסל העדים מטעם נוגעים בדבר כו' ול\"ד למי שבא להתחייב לתת מנכסיו ממון שעדיין לא היה בו זכות להקדש דאז ודאי היו נוגעים בעדות כיון שבאים לזכות במה שלא בא בידם מעולם אבל כה\"ג שאינו כי אם הודאות המעות שהיו בידו מגביית ההקדש אפשר לחלק שלא להרחיק העדויות מטעם נוגעים בעדות כו'. וחילוק זה אחר המחילה אין הדעת מקבלתו והוא דבר תמוה הרבה דמה לי הא מה לי הא כיון שנוגעים בעדותם וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולפיכך אין סומכין בסנהדרין כו'.</b> כל שהיו שלשה דיינים כשרים ואח\"כ נצטרף עמהם קרוב כשרים ששני הקרובים מונים להם אחד כ\"כ הריב\"ש סי' תי\"ג ועיין במהרח\"ש ובפרק מצות חליצה במתני' דחליצה כשרה בשנים ובמקום אחר הארכתי. (א\"ה חבל על דאבדין ותשובות מהרח\"ש היא בסי' ח\"י (דף קל\"ב ע\"ד) שכתב דכי היכי דגבי עדות קי\"ל דאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בטלה עדות ה\"נ גבי דיינים. ומפי הרב המחבר שמעתי דהוה קשיא ליה מדתנן בפרק מצות חליצה (דף ק\"ד) חלצה בב' או בג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצתה פסולה ופירש\"י דהדר הוו להו שנים אלמא דלא נתבטל כל הדין. והרב המובהק כמוהר\"ר אפרים נבון נר\"ו אייתי סייעתא למהרח\"ש ממ\"ש הנ\"י ר\"פ מצות חליצה בשם הריטב\"א דמ\"ש שמואל ואנא גר אנא היינו משום דמכל הה' עשו חבור אחד מפני כבודו כו' יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ג מהלכות אלו הלכה י\"א): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אבל אם הוזם אחד מהם בלבד כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ושיעור הלשון כן הוא כו'. לא ידעתי מה חסרון יש בדברי רבינו או לשון מעוקם שכתב עליו הרב שיעור הלשון כך הוא ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו העדים שלשה אפי' מאה כו'.</b> בפ\"ק דמכות וכתב מרן הב\"י סימן ל\"ח וז\"ל וכתבו התוספות דלענין דין עדים זוממין קאמר דלענין נמצא אחד מהני שהעידו לאחר כדי דבור קרוב או פסול עדותן בטלה כו' ועיין במ\"ש התוס' בפרק זה בורר (דף ל\"א) ד\"ה שב\"ש אומרים ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומשלמין דמי טובת הנאה זו כו'.</b> בכאן נראה שיש חסרון לשון בדברי רבינו ז\"ל דהא מה שחייבים ליתן הוא העודף מטובת הנאה לא טובת הנאה עצמה דהא טובת הנאה לאו מידי חסריה אלא שאם כתובתה מנה וטובת הנאה שוה שלשים ואלו באים להעיד שגירשה ובאו לחייבו מנה מנכה הל' ששוה וחייבים בע' שכך רצו להפסידו וזה ברור: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו'.</b> הרב הנ\"י כתב בפרק חזקת עלה דמתני' דהיו ב' מעידים שאכלה שני חזקה והוזמו משלמים את הכל משם הריטב\"א שהקשה דלמה משלמים כיון דאין העדים נעשים זוממין עד שנגמר דינו של ראשון וכיון דנגמר דינו של המחזיק והחזיקוהו בקרקע שהיה בידו הו\"ל כאשר עשה ולא כאשר זמם דס\"ל לרב דגבי ממונא נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ותירץ דמיירי שהיה המחזיק חוץ לקרקע כשהוזמו. וקשיא לי עלה מהא דהפיל שן עבדו ואח\"כ סימא עינו דלמה משלם דמי העבד לרבו והא כיון שנגמר דינו של העבד הרי הוא תפוס בעצמו והו\"ל כאשר עשה ולא כאשר זמם וכעת צ\"ע: ומ\"ש רבינו ומשלמין לאדון דמי העבד אע\"ג דצריך גט שחרור היינו להתירו בבת ישראל מיהו כבר הופקע שעבודו של רבו מעליו שאינו יכול לשעבדו והרי הפסידוהו גופו של עבד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהעידו על זה וכו'.</b> (א\"ה עיין באורך לעיל פ\"ג מגניבה הלכה ח'): "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהעידו שאכל שדה זו ג' שנים.</b> (א\"ה עיין בסמוך הלכה ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויראה לי שאם באו עדי השטר</b> כו': הרב בעה\"ת בשער י\"ז ח\"א סימן ד' סיים בפירוש דברי רבינו וז\"ל והטעם הוא דאם הוחזק בשקרן לא הוחזקו כל ישראל בשקרנים ע\"כ. פירוש לפירושו כיון דע\"כ עדי השטר אינם יכולים להעיד על כתב ידם אם לא שזוכרים ההלואה או השובר כמ\"ש רבינו בפ\"ח הלכך אם באו עדי השטר גובין בו דתו לא חיישינן לזיופא ודבריו תמוהין דאי מהאי טעמא מכשיר רבינו בעדי השטר למה תלה זה בהוראתו הרי גמרא ערוכה היא דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוח��קו והיינו בבא ראשונה שכתב רבינו משמא דגמרא מי שהביא עדים ונחקרה עדותן כו'. וכבר מהריק\"א ז\"ל כתב לתקן זה וז\"ל כלומר שכתב ידן יוצא ממקום אחר דאי לאו הכי כיון שאין זוכרין ההלואה אין עדותן עדות ע\"כ. והכוונה דא\"א לאוקמי שזוכרין ענין השטר מטעמא דכתיבנא אלא דוקא כשאינן זוכרין כו' שנתקיים השטר שלא מפיהם שהרי כתב ידם יוצא ממקום אחר ואינם נאמנים לומר דאינם זוכרין מיהו אהני למאי דקאמרי שיודעין בודאי שזה כתב ידם ולא חיישינן בזה לומר אימור זיופי זייף דאינהו בקיאים בכתיבתם יותר מזולתם וזהו מה שחידש רבינו ותלה בהוראתו זהו כוונת הרב מהריק\"א ז\"ל. מיהו עדיין לא יצאנו מידי שאלה כיון דקיום עדי שטר זה אינו מתקיים ע\"י אחרים דאימור זיופי זייף אלא ע\"י עדי השטר עצמן אם כן כשאומרים שאינן זוכרין ענין השטר אלא דוקא שזה כתב ידם הרי חשוב דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ושטר זה אינו מתקיים אלא ע\"י עדי השטר ואינהו אמרי שאין זוכרין גוף הענין והרי בטל השטר לגמרי כמ\"ש בפ\"ח וצ\"ע:        סליקו להו הלכות עדות בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Shoftim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,175 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה כו'</b> כתב רש\"י בפ' שופטים וז\"ל אנשים חכמים וידועים זו אחת מז' מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג' אנשים צדיקים וחכמים וידועים ע\"כ. וקשיא לי דהא בקרא דלעיל גבי חכמים ונבונים וידועים פרש\"י שהם נכרים לכל אדם משמע דידועים אינו תואר וע\"כ אית לן למימר הכי מדקאמר זו אחת מז' מדות והא בפרשת יתרו חשיב ד' שהם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע והג' הם כאן שהם אנשים חכמים ונבונים. ואם איתא דידועים הוי תואר הול\"ל זו אחת מח' מדות. הן אמת שראיתי להרא\"ם שכתב והג' האמורים כאן חכמים ונבונים וידועים משמע דס\"ל דידועים הוי תואר. ולפי דבריו צריכים אנו לומר דאנשים לא קא חשיב. ולא ידעתי למה דהא פירש\"י דאנשים הוי צדיקים ויותר יצדק לומר דידועים לא עייל בחשבון משנאמר דאנשים לא עייל אחר דפירוש אנשים הוי צדיקים. ומ\"מ בין לדברי הרב דעייל ידועים ומפיק אנשים בין לפי מה שכתבנו קשיא דה\"ק ולא מצא אלא שלש שהם אנשים חכמים וידועים דהא אנשים וידועים ע\"כ חד מינייהו לא הוי תואר והיכי חשיב להו הכא לשני תארים. וכ\"ת דלפי מה שכתבנו דידועים לא הוי תואר אתי שפיר משום דבשלמא בקרא דלעיל דקאמר וידועים לשבטיכם כתב רש\"י שאינו תואר מפני שפירושו שניכרים לשבטיכם אבל הכא דקאמר ידועים לחוד הוי תואר הא ודאי ליתא משום דאי הכי לא הול\"ל שבע מדות אמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג' דמשמע דמאותם הז' מצא ג' והא ליתא דמהז' לא מצא אלא ב' תו קשיא לי דהא בפ' יתרו כתיב ויבחר משה אנשי חיל והיא אחת מהד' השנויות שם וא\"כ הול\"ל שמצא ד' מדות וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד שהיה מומחה לרבים כו'.</b> ה\"ז מותר לדון יחידי בירושלמי פ\"ק דסנהדרין רבי אבהו הוה יתיב דיין לגרמיה אמרין ליה תלמידוי ולא כן אולפן רבי אל תהי דן יחידי אמר לון כיון דאינון חמאן לי יתיב דיין לגרמי ואתון לגבאי כמי שקבלו עליהם ותני כן. בד\"א בזמן שלא קבלו עליהם אבל אם קבלו עליהם דן אפילו יחידאי ע\"כ. ומכאן יצא לו לרבינו עובדיה ז\"ל בפירוש המשנה דאם קבלו עליהם דן יחידי אפילו ממדת חסידות. והתימה על הרב תיו\"ט שכתב שלא ידע טעמו וכן יש לתמוה על מהרש\"ל סימן ל\"ה שכתב דאפילו בקבלוהו עליהם איכא מדת חסידות ועיין בחוות יאיר סימן ה': "
+            ],
+            [
+                "<b>יש לאדם לעשות דין לעצמו וכו'.</b> פלוגתא דרב יהודה ור\"נ וסבר ר\"נ דעביד איניש דינא לנפשיה ועיין בתשובת מהריק\"ו שורש קס\"א שהביא ראיה מדברי סה\"ת דמחלק בין זקף במלוה ללא זקף ללמוד דאפילו בדבר דלא בריר עביד דינא לנפשיה וקשה דמאי סייעתא דהוא בא לומר דאפילו ידוע לנו שהוא חפציו כיון דזקפו עליו לא מצי למעבד דינא לנפשיה ואפשר לומר דה\"ק דאם הדבר תלוי בידיעתנו אפילו לא זקפו לא מצי למיעבד דינא לנפשיה אם אינו ברור לנו ולאו בזקיפה תלי��. ומ\"מ לא מכרעא מידי דלעולם בברור לנו מיירי ואפ\"ה כי זקפו לא מצי למעבד דינא לנפשיה וצ\"ע גם מה שהביא ראיה לזה מה\"ר קלונימוס דלמה הוצרך להוציא לעז על אותו צדיק שלקח זמורות אחרות כו'. זה דבר תימה דבהדיא משמע בגמרא דר\"נ לא לקח הזמורות עצמן שגנב האריס אלא דבר אחר שהיה לו חלק לאריס בה וצ\"ע. (א\"ה עיין פ\"ב מהלכות עבדים הלכה ה'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מתחילין את הדינין בלילה כו'.</b> עיין בדברי מרן בכ\"מ ולפי דרכו לא קשה דרבנן לא סברי דקרא דושפטו ליום המעונן דבכל עת משמע אפילו בלילה. וכ\"ת כיון דגמרי היקשא מנ\"ל למעוטי יום המעונן י\"ל כיון דקרא דושפטו מוקמי לה בגמר דין דדנין בלילה ממילא משמע דיום המעונן כשר להו דאי לאו הכי לא היה יכול לדון גמר דין בלילה. וכעין דבר זה כתב הרא\"ש בפירוש השמועה דההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן וזה יותר נכון ממ\"ש מהריק\"א ודבריו צ\"ע. כתב הב\"ח סימן ה' דאם קבלו עליהם לדונם בלילה מהני ועוד הוסיף דאפילו לא קבלו בפירוש אלא דאתו מנפשייהו הוי קבלה והביא ראיה מהירושלמי דפ\"ק דסנהדרין (א\"ה רמזנוהו לעיל פ\"ב דין י\"א יע\"ש) ולדידי אין זו ראיה דשאני התם דלא היה כי אם מדת חסידות ומש\"ה לא בעינן קבלה בפירוש ועיין בסמ\"ע ועיין בחות יאיר סי' ב' וסי' ג' וסי' ה' ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שנכנסו לבקר את החולה כו'.</b> מימרא דרב יהודה בפ' יש נוחלין וכתב הריב\"ה בסימן רנ\"ג וז\"ל ופירש עוד רשב\"ם דאיירי במתנת שכיב מרע במקצת בקנין ולא נהירא דההיא יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכולין לעשות דין אלא לא איירי אלא בשכ\"מ שמחלק נכסיו כדפרישית ע\"כ ומרן ז\"ל הביא הסוגיא דקנין עד אימתי חוזר וכתב בסוף דבריו וז\"ל ומהכא משמע בהדיא דס\"ל לתלמודא דהא דרב יהודה במתנה שיש בה קנין מיירי וכמ\"ש רבינו בסמוך בשם רשב\"ם ואילו היה מדקדק בזה לא היה כותב עליו דלא נהירא עכ\"ד. והנה לא באר לנו מרן ז\"ל מאי ס\"ל בדעת הריב\"ה במאי מוקי לההיא דרב יהודה דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין והנה בפירוש דברי רב יהודה הללו נאמרו בו שלש אוקימתות האחת היא סברת רשב\"ם שכתב עלה דהך מימרא דרב יהודה דאם רצו עושין דין וז\"ל והני מילי דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור בו כגון מתנת שכ\"מ במקצת ודאיכא קנין דתו לא מצי הדר בה אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור אין עושין דין כדמוכח לקמן שאין להם לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להבטל ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו עכ\"ד. ונראה דמ\"ש רשב\"ם אבל בלא קנין כו' לא בא לשלול דרב יהודה לא איירי בסתם מתנת שכ\"מ דדבריו ככתובין וכמסורין בלא קנין דלזה לא איצטריך לטעמא דחזרה דהא פשיטא דרב יהודה לא איירי בסתם מתנת שכ\"מ דהא רב יהודה עלה דקרא דוהיתה לבני ישראל לחקת משפט קאי דאורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדאיתא בגמ' ומאי דאמרינן דדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין לא הוי אלא מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו וכמבואר והיכי אתי קרא עלה דמלתא דרבנן וכ\"כ התוספות שם דלא איירי במתנת שכ\"מ מטעמא דכתיבנא. אלא נראה דכוונת רשב\"ם היא למעט דלא נימא דרב יהודה איירי באומר על בן בין הבנים פלוני בני יירשני דקי\"ל דדבריו קיימים מדכתיב והיה ביום הנחילו שהתורה נתנה רשות להנחיל למי שראוי ליורשו ואף בלא קנין דבריו קיימים לזה בא לומר דלא איירי רב יהודה בכה\"ג דכיון דיכול לחזור בו אין עושין דין. וא\"ת למה ליה לרשב\"ם לשלול פירוש זה מטעמא דיכול לחזור בו תיפוק ליה דכיון דאינו קונה אלא לאחר מיתה ואם עמד אין כאן מתנה א\"כ אינם יכולים לעשות דין דאפשר שאין כאן מתנה (א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דיין שטעה וחייב שבועה כו'.</b> עיין במ\"ש מרן הב\"י ס\"ס י\"ב ובשער אפרים סי' קל\"א. וכתב מרן סי' כ\"ה בשם הריב\"ש וז\"ל ראוי לסתור דינם מפני שלא עיינו בתביעת ראובן ונתנו לו יותר ממה שתבע כו'. ועיין בסמ\"ע וב\"ח ובש\"ך ס\"ס י\"ז ועיין במ\"ש הר\"ן פ\"ק דגיטין עלה דמתני' דהמביא גט בא\"י ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מי שקבל עליו קרוב או פסול וכו' אינו יכול לחזור בו.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל כ\"ו סימן ח' ומי שקבל עליו דיין אחד ונגמר הדין אין יכולין לחזור בהן אע\"פ ששניהם מתרצין בכך. ודברי הרב אינם מובנים לי דאם שניהם רוצים התובע והנתבע למה אין יכולים לחזור בהם ואדם רשאי בשלו ומה כח ב\"ד יפה בזה. ואפשר לומר דאחר שנתרצו שניהם חזר האחד ורצה לחזור בו ולקיים פסק הדין ואשמעינן דיכול לומר פטומי מילי הוא דאמרי אלא דלשון מתרצין דחוק. ואפשר עוד לפרש דנפקא מינה אם היה חב לאחרים בחזרתם שכבר הקנו זכותם מתחלה לאחרים או לאיש אשר לו נושה ואין לו פרעון אלא מזו ומאד קיצר הרב אם כוונתו בדרכים הללו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל ריש פרק י\"א מהלכות טוען ונטען): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל יורש שהוא קטן כו'.</b> עיין בתשובת מהריק\"ו שורש פ\"ט במה שהביא ראיה דנאמנים לו היורשים שמחלו כשהם קטנים שלא ידעו בשעבוד ראובן מההיא דר\"נ. ונראה דלא דמי דהתם הראיה שהיה לקטן לא ידע ממנה אלא מפי העדים שאמרו לו שהם היו יודעים ואיכא למימר קטן במילי דאבוה לא ידע אבל בדבר דע\"כ ידעו הקטנים שהיה חייב ראובן זה לחבירו דהא פטרוהו מכל שעבוד איכא למימר מדידעו הכל ידעו וחקרו וידעו היטב ודו\"ק. (א\"ה עיין עוד לעיל פי\"א מהל' מלוה ולוה דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ד הגדול שבא להם מחלוקת כו'.</b> מכאן קשיא לי הא דאמרינן בפ\"ק דהוריות (דף ג') א\"ר יונתן מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולם דהיכי משכחת לה מאה שישבו להורות דהא התם בסנהדרי גדולה מיירי וכמבואר וכיון דקי\"ל דאם נחלקו אין מוסיפין על ע\"א מכ\"ש דבתחלה אין מושיבין יותר מע\"א. ואולי כוונת ר\"י היא דאפילו אם עברו וישבו יותר מע\"א דבעינן דעת כולם אע\"פ שהנוספין אינן מן המנין. אלא דצ\"ע היכי יליף להאי מלתא מקרא והלא קרא לא מיירי אלא בענין הנצרך וכעת צ\"ע. ועיין בספר באר שבע שעמד בכל זה: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משנגמר דינו אין משהין אותו וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' סוטה הלכה ו' ד\"ה מעוברת): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שמצוה להמית כו'.</b> עיין בתשובת הרלנ\"ח ז\"ל בפסק הסמיכה (דף רפ\"א): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתראה בספק היא כו'.</b> כתבו התוס' בפ' הערל (דף פ') בד\"ה נעשה דלא חשיב התראת ספק היכא דאיגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה ועיין במ\"ש התוס' בפ' יוצא דופן (דף מ\"ו) ד\"ה ר' יוחנן דנראה דלא ס\"ל החילוק שכתבו בפרק הערל וצ\"ע. ועיין במ\"ש התוס' בפ' השולח (דף ל\"ג) ד\"ה ואפקעינהו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהל' שגגות הלכה ב'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמדוהו וכשהתחיל ללקות נתקלקל מכח ההכאה כו'.</b> גרסינן בפ\"ג דמכות דף כ\"ג אמר שמואל כפתוהו ורץ מב\"ד פטור מיתיבי קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו נפסקה רצועה בשניה פוטרין אותו בראשונה אין פוטרים אותו אמאי להוי כרץ התם רץ הכא לא רץ ע\"כ. והנה המתבאר מדברי רש\"י בפירוש הברייתא הוא דראשונה הוי הגבהה ראשונה שמגביה ידו להכות ושניה היא לאחר שהכהו והיכא שנתקלקל אפילו אם נתקלקל בהגבהה ראשונה קודם שהכהו פוטרין אותו אע\"פ שעדיין לא לקה ואם נפסקה הרצועה דוקא אם נפסקה בהגבהה שניה פוטרין אותו דהא נקלה באותה הכאה שהכהו ואם קודם הכאה כשהרים ידו נפסקה הרצועה אין פוטרין אותו וכ\"כ התוס' שם דההפרש שיש בין נתקלקל לנפסקה הרצועה הוא דנתקלקל פוטרין אותו אפילו אם נתקלקל קודם שהתחיל ללקות אבל נפסקה הרצועה אין פוטרין אותו אלא אם נפסקה אחר שהתחיל ללקות ומיהו כפתוהו ורץ פוטרין אותו אפילו שלא התחיל ללקות. וגרסינן תו התם ת\"ר אמדוהו לכשילקה קלה פוטרין אותו לכשיצא מב\"ד קלה מלקין אותו ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה מלקין אותו ופירש\"י לכשילקה קלה פירושו כשילקה יקלה שאמדוהו שאם ילקוהו מיד יתקלקל ברעי פוטרין אותו דפן יוסיף ונקלה כתיב דאין נותנין לו מכה שיקלה עליה מיד אבל אמדוהו שלא יתקלקל עד לאחר המלקות מלקין אותו קלה תחלה קודם שיקבל שום הכאה מלקין אותו אחרי כן. ולכאורה נראה שזה סותר מ\"ש באידך ברייתא דהיכא דנתקלקל אפילו קודם הכאה פוטרין אותו והנראה הוא דדוקא היכא דנתקלקל לאחר שכפתוהו נפטר אבל אם נתקלקל קודם שכפתוהו אף שהוא לאחר שגזרו בית דין שילקוהו אין פוטרין אותו דדוקא היכא שכפתוהו פוטר אותו שהרי נקלה קצת בכפיתה וברייתא דתני דאפילו קלה בתחלה פוטרין אותו מיירי בקלה קודם כפיתה. ועוד אפשר לומר דאפילו לאחר כפיתה דוקא לאחר שהגביה המכה את ידו להכות אז פוטרין אותו משום דקרינן ביה ונקלה אבל קודם שיגביה המכה את ידו אם קלה אין פוטרין אותו וכ\"ש קודם כפיתה שאין פוטרין אותו באופן דהני תרתי ברייתות לא פליגי אהדדי. והוצרכתי כל זה לפי שראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב דלפירש\"י הני תרתי ברייתות פליגי אהדדי ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ורבינו ז\"ל רוח אחרת אתו בפירוש שתי ברייתות הללו שכתב מי שאמדוהו וכשהתחיל ללקות נתקלקל כו' פטור. ודבריו הללו הם פירוש לברייתא דאמדוהו לכשילקה קלה וס\"ל דה\"ק שאם אמדוהו וכשילקה קלה אז פוטרין אותו אבל אם קלה קודם שילקה מן הפחד אין פוטרין אותו ואפילו שקלה לאחר שכפתוהו בהגבהה ראשונה מלקין אותו כיון שעדיין לא לקה ודין זה לא הוזכר בפירוש בברייתא אבל נלמד הוא דדוקא אם לקה אז פוטרין אותו הא קודם לכן לא. ומה שאמרו בברייתא לכשיצא מב\"ד קלה הוא חדוש אחר דאפילו אם קלה תיכף ומיד לאחר שיצא מב\"ד קודם כפיתה וסד\"א דזה מורה על רוב הפחד שהרי קודם שנעשה שום דבר קלה ובודאי שאם ילקה שיתקלקל וסד\"א דפוטרין אותו קמ\"ל דלא וזהו שכתב אפילו נתקלקל משי��א מב\"ד ללקות ומ\"ש עוד ואפילו מבערב זהו פירוש למה שאמרו ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה והכוונה דלא מבעיא אם קלה לכשיצא מב\"ד שהיו מוליכין אותו ללקות אלא אפי' אם קלה מבערב כלומר שבערב גמרו דינו שילקה למחר ותיכף ומיד קלה וסד\"א שזה מורה על פחד גדול שהרי אף שבאותו היום אין מלקין אותו אלא שמן הפחד שלמחר מלקין אותו קלה וא\"כ זה מורה על פחד גדול מן ההכאה וסד\"א שיפטרו אותו קמ\"ל דלא: ומ\"ש אמדוהו לשתי מלקיות ולקה ונתקלקל בין בראשונה בין בשניה פטור כו'. זהו פירוש למה שאמרו קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרים אותו וסבירא ליה לרבינו דפירוש ראשונה ושניה היינו מלקות ראשונה ומלקות שניה ולא ניחא ליה בפירש\"י דקאמר הגבהה ראשונה ושניה משום דס\"ל דאף בנתקלקל בעינן שילקה קודם כדי שיפטרו אותו אלא שאני תמיה לפירוש זה מה הקשו בגמרא לשמואל דאמר כפתוהו ורץ מב\"ד פטור מברייתא זו דנפסקה הרצועה דקתני בראשונה אין פוטרים אותו אמאי להוי כרץ אימא דשמואל כי קאמר דפוטרים אותו היינו כשאמדוהו למלקות אחת אז אם רץ נפטר אבל לעולם דאם אמדוהו לשתים ורץ בראשונה לא נפטר אלא ממלקות אחת אבל מלקין אותו אומד שני דומיא דנפסקה הרצועה ורבינו כשהביא דין זה דשמואל סתם וכתב כפתוהו על העמוד ללקות וכרת את המיתרים וברח פטור ואין מחזירין אותו ולא באר אם הוא דוקא באומד אחד או אפילו אם אמדוהו לשתים ורץ בראשונה דפוטרין אותו אף מהשניה וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. הכלל העולה הוא שיש כמה חילוקי דינים בין סברת רש\"י לרבינו. האחד היא דלרש\"י אם נתקלקל קודם הכאה לאחר שהגביה ידו נפטר ולרבינו לא נפטר אא\"כ לקה. והשני הוא דלרש\"י ז\"ל אם אמדוהו שיתקלקל בהכאה פוטרין אותו ולרבינו נראה דלא מהני אומד לזה אלא דוקא אם נתקלקל פוטרין אותו אך אם אמדוהו שיתקלקל לא. ואני מסתפק לדעת רש\"י דס\"ל דאם נתקלקל בהגבהה ראשונה קודם שילקה דפטור אם אמדוהו שיתקלקל בהגבהה ראשונה קודם שילקה מהו מי אמרינן דכיון דלרש\"י האומד הוא כמו אם נעשה בפועל א\"כ כי היכי דאם נתקלקל בהגבהה ראשונה פטור ה\"נ אם אמדוהו שיתקלקל בהגבהה ראשונה פטור או דלמא דוקא אם אמדוהו שאם ילקה יתקלקל פוטרין אותו וזהו ההפרש שיש בין אומד להיכא דנעשה הדבר בפועל ומאי דתני בברייתא אמדוהו לכשילקה קלה ופירש\"י שאמדוהו שאם ילקוהו מיד יתקלקל ברעי דברים הללו אפשר לפרשם כפי כל הצדדים שכתבנו ובמאי דאמרינן בברייתא ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה מלקין אותו הנראה מדברי רש\"י הוא דהך סיפא לא מיירי באומד אלא בפועל שאם קלה בתחלה קודם שיקבל שום הכאה דמלקין אותו אחרי כן ויש לדקדק למה לא פירש הך סיפא נמי באומד דומיא דרישא ומציעתא דמיירי באומד שאם אמדוהו שיתקלקל בתחלה דמלקין אותו דדוקא כשאמדוהו לכשילקה קלה אז פוטרים אותו. הן אמת דלישנא דברייתא אינו מתיישב באומד דדוקא ברישא דקאמר לכשילקה וכן בסיפא דקאמר לכשיצא שייך לפרש לשון אומד אבל בסיפא דקאמר אפילו קלה וכו' משמע שהוא בפועל. ואפשר עוד לומר דרש\"י הוקשה לו דאם איתא דהך סיפא מיירי באומד לא ימנע האי דתני אפי' קלה בתחלה האי תחלה איזה זמן הוא אם הוא קודם הגבהה או כפיתה פשיטא מאי איריא אומד אפילו יתקלקל בפועל מלקין אותו וכמו שכתבנו לעיל ואם פירוש בתחלה הוא קודם הכאה ולאחר שהגביה ידו אמאי מלקין אותו דכיון דאם נעשה בפועל דבר זה היה פטור ה\"ה באומד ומש\"ה פירש דמיירי בפועל ואשמעינן דאף בפועל אינו נפטר אם קלה אלא כשקלה לאחר שהגביה ידו. ולפי זה נפשטה בעיין דאם אמדוהו שיתקלקל לאחר שהגביה ידו אף קודם הכאה פוטרין אותו ואם נפרש דהך סיפא נמי מיירי באומד ומה שלא כתב רש\"י כן בפירוש הוא משום דסמך על מה שפירש שתי הבבות הראשונות באומד והכוונה היא שאם אמדוהו שיתקלקל קודם הכאה דאין פוטרין אותו דדוקא כשנתקלקל בפועל אז אין חילוק בין קודם הכאה לאחר הכאה אבל כשהוא באומד אז יש לחלק בין קודם הכאה לאחר הכאה אין צורך למה שכתבנו לעיל לחלק כדי ליישב הברייתות דלא לפלגו אהדדי וכמ\"ש הר\"ב לח\"מ וחילקנו בין קודם כפיתה לאחר כפיתה או בין קודם הגבהה לאחר הגבהה. אך כפי פירוש זה אתיא כפשטה דברייתא ראשונה מיירי בפועל ומש\"ה אף אם נתקלקל קודם הכאה פוטרים אותו וברייתא שניה מיירי באומד ולא מהני אומד אלא בשאמדוהו שיתקלקל לאחר שילקה אבל קודם לכן לא: ודע דבברייתא השניה מסיים שנאמר והכהו ונקלה ולא שלקה בב\"ד ע\"כ ולפי גירסא זו לפי פירש\"י נראה דקאי לבבא מציעתא דהיינו שאמדוהו שיקלה לאחר שלקה דאין פוטרין אותו ויהיב טעמא דכתיב והכהו ונקלה דמשמע דבשעת הכאה בעינן קלה ולא לאחר שכבר לקה וע\"כ מיירי באומד וכמבואר אך כפי דברי רבינו ז\"ל לא יכולתי ליישב. והנראה דלרבינו הגירסא היא ולא שקלה בב\"ד והשתא קאי לכל החלוקות דקרא הכי קאמר והכהו ונקלה כלומר דלאחר הכאה בעינן קלה אבל אם קלה בב\"ד דהיינו קודם הכאה מלקין אותו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו</b> וכן כדי שיפטר מן הכרת וכן אי בעינן שיהיה מחוייב מלקות מן הדין כדי שיועיל לו המלקות עיין בתשובת הרלנ\"ח ז\"ל בפסק הסמיכה שהאריך בזה (א\"ה עי' בס' לח\"מ דהאריך להקשות ע\"ד הרמב\"ם דכיון דפסק דחייבי כריתות לוקין משמע דס\"ל דחייבי כריתות לא צריכי אזהרה דהכי משמע במכות (דף י\"ג:) וזה הפך מ\"ש בס' המצות שורש י\"ד דלא ענש הכתוב מיתה או כרת אא\"כ הזהיר ובפירוש המשניות פרק אלו הן הלוקין כתב כי התורה אינה מחייבת מיתה או כרת אא\"כ בלאו פשוט וכיון דכריתות צריכי אזהרה היאך פסק דחייבי כריתות לוקין והלא איצטריך הלאו לאזהרת כרת ואין לוקין עליו מידי דהוה אלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. ותירוצו צ\"ע דלפי דבריו קשה היאך כתב דששה לאוין אין לוקין עליהם ומני בהדייהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד או כרת נהי דאינו לוקה משום דניתן לאזהרת מיתת ב\"ד מ\"מ לוקה מטעם הג\"ש ולא דמי לשאר לאוין דלא לקי עלייהו כלל. והר\"ב בני חיי בחדושיו (דף ט\"ז) הקשה על הלח\"מ דכיון דבפירוש רבתה תורה א\"כ אין הפרש בין כרת דעשה לכרת דל\"ת דבכולהו לקי ומדברי הרמב\"ם משמע דכרת עשה אינו לוקה כו'. ותמיהא מלתא דכלל גדול בידינו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואיך הקשה דילקה על כרת דעשה. תו איכא למידק על הרמב\"ם דהנה התוס' חולין (דף פ') הכריחו דמתני' דקתני הראשון חייב כרת ושניהם סופגים את הארבעים אתיא דלא כמ\"ד דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם וראינו להרמב\"ם ז\"ל בפרקין שפסק כמ\"ד דחייבי כריתות שלקו נפטרו ובפי\"ח כתב דכל חייבי כריתות לוקין. ויתכן לומר דס\"ל דמ\"ש ר\"ע חייבי כריתות לוקין היינו דוקא במי שעבר על ל\"ת שחייבין עליו כרת כדדייק לישניה בפי\"ח שכתב כל העובר על ל\"ת שחייבין עליו כרת ואין בו מיתת ב\"ד גם בפירוש המשנה דקדק וכתב כי כל מחוייבי כרת בלבד לוקין אבל מי שמחלל שבת בלא עדים דנתחייב כרת אינו לוקה כיון דהלאו שבו ניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. וזה מבואר בדבריו בפירוש המשנה שכתב וז\"ל החלק האחד מהם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד או לאזהרת כרת אין לוקין עליו כגון לא יקח איש את אשת אביו וכו'. הרי שדקדק להביא לאוין שיש בהם מיתת ב\"ד היכא דאיכא עדים וכרת בלא עדים אוציא אני חלב ודם שאין בהם אלא כרת דלוקין. וזה דעת רש\"י בר\"פ אלו הן הלוקין שכתב חייבי כריתות קתני כל חייבי כריתות שאין בהם מיתת ב\"ד הוזכרו במשנתנו לענין מלקות ונראה שלמד חילוק זה ממ\"ש שם בגמ' דחייבי כריתות לוקין משום ג\"ש דלעיני מלעיניך כלומר דבפרשת קדושים כתיב ואיש אשר יקח את בת אחותו ונכרתו לעיני וכתיב ונקלה אחיך לעיניך וא\"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא חייבי כרת בלבד כההיא דבת אחותו לוקה אבל שאר חייבי כריתות שיש בהם מיתת ב\"ד אין בהם מלקות דלא נכנסו בכלל הג\"ש ועיין פ\"א מהל' איסורי ביאה הלכה ז': ולפי זה מ\"ש דחייבי כריתות שלקו נפטרו היינו במי שחילל שבת בזדון בלא עדים דנתחייב כרת ופטור ממלקות ואם לקה נפטר מהכרת אבל האוכל חמץ בפסח וכיוצא דחייב מלקות וכרת לא נפטר מהכרת ע\"י המלקות וזו היא ששנינו כל חייבי כריתות לוקין וכיון דבדין לקה לא נפטר והכי מוכח מסוגיא דסנהדרין (דף מ\"ז).ובהכי ניחא מ\"ש הרמב\"ם פרק אלו הן הלוקין דחייבי כריתות לוקין ואחר שלקו ועשו תשובה נפטרו מן הכרת והוקשה להר\"ב בני חיי (דף י\"ב) דמלקות מאי עבידתיה והרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה כו' יע\"ש. ומ\"ש הרמב\"ם פי\"ב מהלכות שחיטה דהאחרון לוקה היינו לומר דהראשון אינו לוקה משום אותו ואת בנו כיון ששחט ברשות ועיין מ\"ש בפירוש המשניות בפרק אותו ואת בנו): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית כו'.</b> הר\"ב תוי\"ט פ\"ק דכלים משנה ח' תמה על רבינו דאמאי לא מנה מצורע שנכנס לירושלים וכן פסק בפרק ג' מהלכות ביאת מקדש הל' ח' יע\"ש: טמא שאכל מעשר שני וכו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך (דף ס\"ה.) ושם (דף ס\"ז:) ביאר מנין הלוקין ושקיל וטרי בהו עד דף ס\"ט ועיין שם): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הדיינים יושבים בדין פחות משוה פרוטה כו'.</b> בפ' הזהב כתב הרא\"ש דלית הלכתא כרב קטינא דאמר ב\"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה ועיין במ\"ש הרא\"ש בפ' הגוזל עצים עלה דההיא דאמרינן גזלה אין כאן השבה אין כאן יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דיין שנוטל שכר לדון דיניו בטלים כו'.</b> (א\"ה עי' בס' מוצל מאש סי' ל\"ח שכתב בשם הרב המחבר ז\"ל דאם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטלים והוא חלק עליו והביא ראיה מסוגיא דספ\"ב דקדושין יע\"ש וצ\"ע דהא ודאי מודה הרב המחבר דאפי' אחר שדן אסור ליקח שכר ולא קאמר אלא דאין דיניו בטלים דאל\"כ בטלת מה אני בחנם וא\"כ לא הו\"מ בגמ' לשנויי דמתני' דהמקדש באפר פרה איירי בנוטל שכר אח\"כ דהא כל קושית הגמרא היא דאסור ליקח שכר. ועיין בתשובת הב\"ח סימן נ\"א דנראה נמי מדבריו דאיסורא איכא ועי' מ\"ש מור\"מ סי' ל\"ד ס\"ס י\"ח ועיין בספר שבות יעקב ח\"א סימן קכ\"ח שכתב דלא אמרו דעדותו בטלה אלא דוקא היכא דנוטל שכר קודם שהעיד אבל אם הבטיחו לתת לו אח\"כ לא נתבטל העדות למפרע ומ\"מ איסורא איכא לקחת שכר אפילו אחר שהעיד אלא דאינו בטל למפרע ובדיין דינו בטל למפרע אלה ת\"ד ולא ידעתי מנ\"ל לחלק בין ��ד לדיין ומ\"מ תנא דמסייע לן דאם נטל שכר אח\"כ אין המעשה בטל אבל איסורא מיהא איכא. כתב הב\"ח סימן ט' דאם נטל שכר אינו חייב להחזירו וכ\"כ בתשובות סימן נ\"א ומדברי הריטב\"א ז\"ל סוף פ\"ב דקדושין מוכח דס\"ל דחייב להחזיר יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לדיין לדון למי שהוא כו'.</b> אם אחד מבעלי הדין רוצה להתדיין לפני דיין שהוא אוהב לשכנגדו או לפני דיין שהוא שונא שלו אי מצי חבירו לעכב עי' בספר חות יאיר סי' ב' וסי' ג' ודו\"ק:        סליקו להו הלכות סנהדרין בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Shoftim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,174 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה כו'</b> כתב רש\"י בפ' שופטים וז\"ל אנשים חכמים וידועים זו אחת מז' מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג' אנשים צדיקים וחכמים וידועים ע\"כ. וקשיא לי דהא בקרא דלעיל גבי חכמים ונבונים וידועים פרש\"י שהם נכרים לכל אדם משמע דידועים אינו תואר וע\"כ אית לן למימר הכי מדקאמר זו אחת מז' מדות והא בפרשת יתרו חשיב ד' שהם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע והג' הם כאן שהם אנשים חכמים ונבונים. ואם איתא דידועים הוי תואר הול\"ל זו אחת מח' מדות. הן אמת שראיתי להרא\"ם שכתב והג' האמורים כאן חכמים ונבונים וידועים משמע דס\"ל דידועים הוי תואר. ולפי דבריו צריכים אנו לומר דאנשים לא קא חשיב. ולא ידעתי למה דהא פירש\"י דאנשים הוי צדיקים ויותר יצדק לומר דידועים לא עייל בחשבון משנאמר דאנשים לא עייל אחר דפירוש אנשים הוי צדיקים. ומ\"מ בין לדברי הרב דעייל ידועים ומפיק אנשים בין לפי מה שכתבנו קשיא דה\"ק ולא מצא אלא שלש שהם אנשים חכמים וידועים דהא אנשים וידועים ע\"כ חד מינייהו לא הוי תואר והיכי חשיב להו הכא לשני תארים. וכ\"ת דלפי מה שכתבנו דידועים לא הוי תואר אתי שפיר משום דבשלמא בקרא דלעיל דקאמר וידועים לשבטיכם כתב רש\"י שאינו תואר מפני שפירושו שניכרים לשבטיכם אבל הכא דקאמר ידועים לחוד הוי תואר הא ודאי ליתא משום דאי הכי לא הול\"ל שבע מדות אמר יתרו למשה ולא מצא אלא ג' דמשמע דמאותם הז' מצא ג' והא ליתא דמהז' לא מצא אלא ב' תו קשיא לי דהא בפ' יתרו כתיב ויבחר משה אנשי חיל והיא אחת מהד' השנויות שם וא\"כ הול\"ל שמצא ד' מדות וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד שהיה מומחה לרבים כו'.</b> ה\"ז מותר לדון יחידי בירושלמי פ\"ק דסנהדרין רבי אבהו הוה יתיב דיין לגרמיה אמרין ליה תלמידוי ולא כן אולפן רבי אל תהי דן יחידי אמר לון כיון דאינון חמאן לי יתיב דיין לגרמי ואתון לגבאי כמי שקבלו עליהם ותני כן. בד\"א בזמן שלא קבלו עליהם אבל אם קבלו עליהם דן אפילו יחידאי ע\"כ. ומכאן יצא לו לרבינו עובדיה ז\"ל בפירוש המשנה דאם קבלו עליהם דן יחידי אפילו ממדת חסידות. והתימה על הרב תיו\"ט שכתב שלא ידע טעמו וכן יש לתמוה על מהרש\"ל סימן ל\"ה שכתב דאפילו בקבלוהו עליהם איכא מדת חסידות ועיין בחוות יאיר סימן ה': "
+            ],
+            [
+                "<b>יש לאדם לעשות דין לעצמו וכו'.</b> פלוגתא דרב יהודה ור\"נ וסבר ר\"נ דעביד איניש דינא לנפשיה ועיין בתשובת מהריק\"ו שורש קס\"א שהביא ראיה מדברי סה\"ת דמחלק בין זקף במלוה ללא זקף ללמוד דאפילו בדבר דלא בריר עביד דינא לנפשיה וקשה דמאי סייעתא דהוא בא לומר דאפילו ידוע לנו שהוא חפציו כיון דזקפו עליו לא מצי למעבד דינא לנפשיה ואפשר לומר דה\"ק דאם הדבר תלוי בידיעתנו אפילו לא זקפו לא מצי למיעבד דינא לנפשיה אם אינו ברור לנו ולאו בזקיפה תליא. ומ\"מ לא מכרעא מידי דלעולם בברור לנו מיירי ואפ\"ה כי זקפו לא מצי למעבד דינא לנפשיה וצ\"ע גם מה שהביא ראיה לזה מה\"ר קלונימוס דלמה הוצרך להוציא לעז על אותו צדיק שלקח זמורות אחרות כו'. זה דבר תימה דבהדיא משמע בגמרא דר\"נ לא לקח הזמורות עצמן שגנב האריס אלא דבר אחר שהיה לו חלק לאריס בה וצ\"ע. (א\"ה עיין פ\"ב מהלכות עבדים הלכה ה'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מתחילין את הדינין בלילה כו'.</b> עיין בדברי מרן בכ\"מ ולפי דרכו לא קשה דרבנן לא סברי דקרא דושפטו ליום המעונן דבכל עת משמע אפילו בלילה. וכ\"ת כיון דגמרי היקשא מנ\"ל למעוטי יום המעונן י\"ל כיון דקרא דושפטו מוקמי לה בגמר דין דדנין בלילה ממילא משמע דיום המעונן כשר להו דאי לאו הכי לא היה יכול לדון גמר דין בלילה. וכעין דבר זה כתב הרא\"ש בפירוש השמועה דההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן וזה יותר נכון ממ\"ש מהריק\"א ודבריו צ\"ע. כתב הב\"ח סימן ה' דאם קבלו עליהם לדונם בלילה מהני ועוד הוסיף דאפילו לא קבלו בפירוש אלא דאתו מנפשייהו הוי קבלה והביא ראיה מהירושלמי דפ\"ק דסנהדרין (א\"ה רמזנוהו לעיל פ\"ב דין י\"א יע\"ש) ולדידי אין זו ראיה דשאני התם דלא היה כי אם מדת חסידות ומש\"ה לא בעינן קבלה בפירוש ועיין בסמ\"ע ועיין בחות יאיר סי' ב' וסי' ג' וסי' ה' ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שנכנסו לבקר את החולה כו'.</b> מימרא דרב יהודה בפ' יש נוחלין וכתב הריב\"ה בסימן רנ\"ג וז\"ל ופירש עוד רשב\"ם דאיירי במתנת שכיב מרע במקצת בקנין ולא נהירא דההיא יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכולין לעשות דין אלא לא איירי אלא בשכ\"מ שמחלק נכסיו כדפרישית ע\"כ ומרן ז\"ל הביא הסוגיא דקנין עד אימתי חוזר וכתב בסוף דבריו וז\"ל ומהכא משמע בהדיא דס\"ל לתלמודא דהא דרב יהודה במתנה שיש בה קנין מיירי וכמ\"ש רבינו בסמוך בשם רשב\"ם ואילו היה מדקדק בזה לא היה כותב עליו דלא נהירא עכ\"ד. והנה לא באר לנו מרן ז\"ל מאי ס\"ל בדעת הריב\"ה במאי מוקי לההיא דרב יהודה דשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין והנה בפירוש דברי רב יהודה הללו נאמרו בו שלש אוקימתות האחת היא סברת רשב\"ם שכתב עלה דהך מימרא דרב יהודה דאם רצו עושין דין וז\"ל והני מילי דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור בו כגון מתנת שכ\"מ במקצת ודאיכא קנין דתו לא מצי הדר בה אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור אין עושין דין כדמוכח לקמן שאין להם לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להבטל ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו עכ\"ד. ונראה דמ\"ש רשב\"ם אבל בלא קנין כו' לא בא לשלול דרב יהודה לא איירי בסתם מתנת שכ\"מ דדבריו ככתובין וכמסורין בלא קנין דלזה לא איצטריך לטעמא דחזרה דהא פשיטא דרב יהודה לא איירי בסתם מתנת שכ\"מ דהא רב יהודה עלה דקרא דוהיתה לבני ישראל לחקת משפט קאי דאורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדאיתא בגמ' ומאי דאמרינן דדברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין לא הוי אלא מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו וכמבואר והיכי אתי קרא עלה דמלתא דרבנן וכ\"כ התוספות שם דלא איירי במתנת שכ\"מ מטעמא דכתיבנא. אלא נראה דכוונת רשב\"ם היא למעט דלא נימא דרב יהודה איירי באומר על בן בין הבנים פלוני בני יירשני דקי\"ל דדבריו קיימים מדכתיב והיה ביום הנחילו שהתורה נתנה רשות להנחיל למי שראוי ליורשו ואף בלא קנין דבריו קיימים לזה בא לומר דלא איירי רב יהודה בכה\"ג דכיון דיכול לחזור בו אין עושין דין. וא\"ת למה ליה לרשב\"ם לשלול פירוש זה מטעמא דיכול לחזור בו תיפוק ליה דכיון דאינו קונה אלא לאחר מיתה ואם עמד אין כאן מתנה א\"כ אינם יכולים לעשות דין דאפשר שאין כאן מת��ה (א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דיין שטעה וחייב שבועה כו'.</b> עיין במ\"ש מרן הב\"י ס\"ס י\"ב ובשער אפרים סי' קל\"א. וכתב מרן סי' כ\"ה בשם הריב\"ש וז\"ל ראוי לסתור דינם מפני שלא עיינו בתביעת ראובן ונתנו לו יותר ממה שתבע כו'. ועיין בסמ\"ע וב\"ח ובש\"ך ס\"ס י\"ז ועיין במ\"ש הר\"ן פ\"ק דגיטין עלה דמתני' דהמביא גט בא\"י ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מי שקבל עליו קרוב או פסול וכו' אינו יכול לחזור בו.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל כ\"ו סימן ח' ומי שקבל עליו דיין אחד ונגמר הדין אין יכולין לחזור בהן אע\"פ ששניהם מתרצין בכך. ודברי הרב אינם מובנים לי דאם שניהם רוצים התובע והנתבע למה אין יכולים לחזור בהם ואדם רשאי בשלו ומה כח ב\"ד יפה בזה. ואפשר לומר דאחר שנתרצו שניהם חזר האחד ורצה לחזור בו ולקיים פסק הדין ואשמעינן דיכול לומר פטומי מילי הוא דאמרי אלא דלשון מתרצין דחוק. ואפשר עוד לפרש דנפקא מינה אם היה חב לאחרים בחזרתם שכבר הקנו זכותם מתחלה לאחרים או לאיש אשר לו נושה ואין לו פרעון אלא מזו ומאד קיצר הרב אם כוונתו בדרכים הללו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל ריש פרק י\"א מהלכות טוען ונטען): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל יורש שהוא קטן כו'.</b> עיין בתשובת מהריק\"ו שורש פ\"ט במה שהביא ראיה דנאמנים לו היורשים שמחלו כשהם קטנים שלא ידעו בשעבוד ראובן מההיא דר\"נ. ונראה דלא דמי דהתם הראיה שהיה לקטן לא ידע ממנה אלא מפי העדים שאמרו לו שהם היו יודעים ואיכא למימר קטן במילי דאבוה לא ידע אבל בדבר דע\"כ ידעו הקטנים שהיה חייב ראובן זה לחבירו דהא פטרוהו מכל שעבוד איכא למימר מדידעו הכל ידעו וחקרו וידעו היטב ודו\"ק. (א\"ה עיין עוד לעיל פי\"א מהל' מלוה ולוה דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ד הגדול שבא להם מחלוקת כו'.</b> מכאן קשיא לי הא דאמרינן בפ\"ק דהוריות (דף ג') א\"ר יונתן מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולם דהיכי משכחת לה מאה שישבו להורות דהא התם בסנהדרי גדולה מיירי וכמבואר וכיון דקי\"ל דאם נחלקו אין מוסיפין על ע\"א מכ\"ש דבתחלה אין מושיבין יותר מע\"א. ואולי כוונת ר\"י היא דאפילו אם עברו וישבו יותר מע\"א דבעינן דעת כולם אע\"פ שהנוספין אינן מן המנין. אלא דצ\"ע היכי יליף להאי מלתא מקרא והלא קרא לא מיירי אלא בענין הנצרך וכעת צ\"ע. ועיין בספר באר שבע שעמד בכל זה: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משנגמר דינו אין משהין אותו וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' סוטה הלכה ו' ד\"ה מעוברת): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שמצוה להמית כו'.</b> עיין בתשובת הרלנ\"ח ז\"ל בפסק הסמיכה (דף רפ\"א): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהתראה בספק היא כו'.</b> כתבו התוס' בפ' הערל (דף פ') בד\"ה נעשה דלא חשיב התראת ספק היכא דאיגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה ועיין במ\"ש התוס' בפ' יוצא דופן (דף מ\"ו) ד\"ה ר' יוחנן דנראה דלא ס\"ל החילוק שכתבו בפרק הערל וצ\"ע. ועיין במ\"ש התוס' בפ' השולח (דף ל\"ג) ד\"ה ואפקעינהו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהל' שגגות הלכה ב'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמדוהו וכשהתחיל ללקות נתקלקל מכח ההכאה כו'.</b> גרסינן בפ\"ג דמכות דף כ\"ג אמר שמואל כפתוהו ורץ מב\"ד פטור מיתיבי קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו נפסקה רצועה בשניה פוטרין אותו בראשונה אין פוטרים אותו אמאי להוי כרץ התם רץ הכא לא רץ ע\"כ. והנה המתבאר מדברי רש\"י בפירוש הברייתא הוא דראשונה הוי הגבהה ראשונה שמגביה ידו להכות ושניה היא לאחר שהכהו והיכא שנתקלקל אפילו אם נתקלקל בהגבהה ראשונה קודם שהכהו פוטרין אותו אע\"פ שעדיין לא לקה ואם נפסקה הרצועה דוקא אם נפסקה בהגבהה שניה פוטרין אותו דהא נקלה באותה הכאה שהכהו ואם קודם הכאה כשהרים ידו נפסקה הרצועה אין פוטרין אותו וכ\"כ התוס' שם דההפרש שיש בין נתקלקל לנפסקה הרצועה הוא דנתקלקל פוטרין אותו אפילו אם נתקלקל קודם שהתחיל ללקות אבל נפסקה הרצועה אין פוטרין אותו אלא אם נפסקה אחר שהתחיל ללקות ומיהו כפתוהו ורץ פוטרין אותו אפילו שלא התחיל ללקות. וגרסינן תו התם ת\"ר אמדוהו לכשילקה קלה פוטרין אותו לכשיצא מב\"ד קלה מלקין אותו ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה מלקין אותו ופירש\"י לכשילקה קלה פירושו כשילקה יקלה שאמדוהו שאם ילקוהו מיד יתקלקל ברעי פוטרין אותו דפן יוסיף ונקלה כתיב דאין נותנין לו מכה שיקלה עליה מיד אבל אמדוהו שלא יתקלקל עד לאחר המלקות מלקין אותו קלה תחלה קודם שיקבל שום הכאה מלקין אותו אחרי כן. ולכאורה נראה שזה סותר מ\"ש באידך ברייתא דהיכא דנתקלקל אפילו קודם הכאה פוטרין אותו והנראה הוא דדוקא היכא דנתקלקל לאחר שכפתוהו נפטר אבל אם נתקלקל קודם שכפתוהו אף שהוא לאחר שגזרו בית דין שילקוהו אין פוטרין אותו דדוקא היכא שכפתוהו פוטר אותו שהרי נקלה קצת בכפיתה וברייתא דתני דאפילו קלה בתחלה פוטרין אותו מיירי בקלה קודם כפיתה. ועוד אפשר לומר דאפילו לאחר כפיתה דוקא לאחר שהגביה המכה את ידו להכות אז פוטרין אותו משום דקרינן ביה ונקלה אבל קודם שיגביה המכה את ידו אם קלה אין פוטרין אותו וכ\"ש קודם כפיתה שאין פוטרין אותו באופן דהני תרתי ברייתות לא פליגי אהדדי. והוצרכתי כל זה לפי שראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב דלפירש\"י הני תרתי ברייתות פליגי אהדדי ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ורבינו ז\"ל רוח אחרת אתו בפירוש שתי ברייתות הללו שכתב מי שאמדוהו וכשהתחיל ללקות נתקלקל כו' פטור. ודבריו הללו הם פירוש לברייתא דאמדוהו לכשילקה קלה וס\"ל דה\"ק שאם אמדוהו וכשילקה קלה אז פוטרין אותו אבל אם קלה קודם שילקה מן הפחד אין פוטרין אותו ואפילו שקלה לאחר שכפתוהו בהגבהה ראשונה מלקין אותו כיון שעדיין לא לקה ודין זה לא הוזכר בפירוש בברייתא אבל נלמד הוא דדוקא אם לקה אז פוטרין אותו הא קודם לכן לא. ומה שאמרו בברייתא לכשיצא מב\"ד קלה הוא חדוש אחר דאפילו אם קלה תיכף ומיד לאחר שיצא מב\"ד קודם כפיתה וסד\"א דזה מורה על רוב הפחד שהרי קודם שנעשה שום דבר קלה ובודאי שאם ילקה שיתקלקל וסד\"א דפוטרין אותו קמ\"ל דלא וזהו שכתב אפילו נתקלקל משיצא מב\"ד ללקות ומ\"ש עוד ואפילו מבערב זהו פירוש למה שאמרו ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה והכוונה דלא מבעיא אם קלה לכשיצא מב\"ד שהיו מוליכין אותו ללקות אלא אפי' אם קלה מבערב כלומר שבערב גמרו דינו שילקה למחר ותיכף ומיד ��לה וסד\"א שזה מורה על פחד גדול שהרי אף שבאותו היום אין מלקין אותו אלא שמן הפחד שלמחר מלקין אותו קלה וא\"כ זה מורה על פחד גדול מן ההכאה וסד\"א שיפטרו אותו קמ\"ל דלא: ומ\"ש אמדוהו לשתי מלקיות ולקה ונתקלקל בין בראשונה בין בשניה פטור כו'. זהו פירוש למה שאמרו קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרים אותו וסבירא ליה לרבינו דפירוש ראשונה ושניה היינו מלקות ראשונה ומלקות שניה ולא ניחא ליה בפירש\"י דקאמר הגבהה ראשונה ושניה משום דס\"ל דאף בנתקלקל בעינן שילקה קודם כדי שיפטרו אותו אלא שאני תמיה לפירוש זה מה הקשו בגמרא לשמואל דאמר כפתוהו ורץ מב\"ד פטור מברייתא זו דנפסקה הרצועה דקתני בראשונה אין פוטרים אותו אמאי להוי כרץ אימא דשמואל כי קאמר דפוטרים אותו היינו כשאמדוהו למלקות אחת אז אם רץ נפטר אבל לעולם דאם אמדוהו לשתים ורץ בראשונה לא נפטר אלא ממלקות אחת אבל מלקין אותו אומד שני דומיא דנפסקה הרצועה ורבינו כשהביא דין זה דשמואל סתם וכתב כפתוהו על העמוד ללקות וכרת את המיתרים וברח פטור ואין מחזירין אותו ולא באר אם הוא דוקא באומד אחד או אפילו אם אמדוהו לשתים ורץ בראשונה דפוטרין אותו אף מהשניה וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. הכלל העולה הוא שיש כמה חילוקי דינים בין סברת רש\"י לרבינו. האחד היא דלרש\"י אם נתקלקל קודם הכאה לאחר שהגביה ידו נפטר ולרבינו לא נפטר אא\"כ לקה. והשני הוא דלרש\"י ז\"ל אם אמדוהו שיתקלקל בהכאה פוטרין אותו ולרבינו נראה דלא מהני אומד לזה אלא דוקא אם נתקלקל פוטרין אותו אך אם אמדוהו שיתקלקל לא. ואני מסתפק לדעת רש\"י דס\"ל דאם נתקלקל בהגבהה ראשונה קודם שילקה דפטור אם אמדוהו שיתקלקל בהגבהה ראשונה קודם שילקה מהו מי אמרינן דכיון דלרש\"י האומד הוא כמו אם נעשה בפועל א\"כ כי היכי דאם נתקלקל בהגבהה ראשונה פטור ה\"נ אם אמדוהו שיתקלקל בהגבהה ראשונה פטור או דלמא דוקא אם אמדוהו שאם ילקה יתקלקל פוטרין אותו וזהו ההפרש שיש בין אומד להיכא דנעשה הדבר בפועל ומאי דתני בברייתא אמדוהו לכשילקה קלה ופירש\"י שאמדוהו שאם ילקוהו מיד יתקלקל ברעי דברים הללו אפשר לפרשם כפי כל הצדדים שכתבנו ובמאי דאמרינן בברייתא ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה מלקין אותו הנראה מדברי רש\"י הוא דהך סיפא לא מיירי באומד אלא בפועל שאם קלה בתחלה קודם שיקבל שום הכאה דמלקין אותו אחרי כן ויש לדקדק למה לא פירש הך סיפא נמי באומד דומיא דרישא ומציעתא דמיירי באומד שאם אמדוהו שיתקלקל בתחלה דמלקין אותו דדוקא כשאמדוהו לכשילקה קלה אז פוטרים אותו. הן אמת דלישנא דברייתא אינו מתיישב באומד דדוקא ברישא דקאמר לכשילקה וכן בסיפא דקאמר לכשיצא שייך לפרש לשון אומד אבל בסיפא דקאמר אפילו קלה וכו' משמע שהוא בפועל. ואפשר עוד לומר דרש\"י הוקשה לו דאם איתא דהך סיפא מיירי באומד לא ימנע האי דתני אפי' קלה בתחלה האי תחלה איזה זמן הוא אם הוא קודם הגבהה או כפיתה פשיטא מאי איריא אומד אפילו יתקלקל בפועל מלקין אותו וכמו שכתבנו לעיל ואם פירוש בתחלה הוא קודם הכאה ולאחר שהגביה ידו אמאי מלקין אותו דכיון דאם נעשה בפועל דבר זה היה פטור ה\"ה באומד ומש\"ה פירש דמיירי בפועל ואשמעינן דאף בפועל אינו נפטר אם קלה אלא כשקלה לאחר שהגביה ידו. ולפי זה נפשטה בעיין דאם אמדוהו שיתקלקל לאחר שהגביה ידו אף קודם הכאה פוטרין אותו ואם נפרש דהך סיפא נמי מיירי באומד ומה שלא כתב רש\"י כן בפירוש הוא משום דסמך על מה שפירש שתי הבבות הראשונות באומד והכוונה היא שאם אמדוהו שיתקלקל קודם הכאה דאין פוטרין אותו דדוקא כשנתקלקל בפועל אז אין חילוק בין קודם הכאה לאחר הכאה אבל כשהוא באומד אז יש לחלק בין קודם הכאה לאחר הכאה אין צורך למה שכתבנו לעיל לחלק כדי ליישב הברייתות דלא לפלגו אהדדי וכמ\"ש הר\"ב לח\"מ וחילקנו בין קודם כפיתה לאחר כפיתה או בין קודם הגבהה לאחר הגבהה. אך כפי פירוש זה אתיא כפשטה דברייתא ראשונה מיירי בפועל ומש\"ה אף אם נתקלקל קודם הכאה פוטרים אותו וברייתא שניה מיירי באומד ולא מהני אומד אלא בשאמדוהו שיתקלקל לאחר שילקה אבל קודם לכן לא: ודע דבברייתא השניה מסיים שנאמר והכהו ונקלה ולא שלקה בב\"ד ע\"כ ולפי גירסא זו לפי פירש\"י נראה דקאי לבבא מציעתא דהיינו שאמדוהו שיקלה לאחר שלקה דאין פוטרין אותו ויהיב טעמא דכתיב והכהו ונקלה דמשמע דבשעת הכאה בעינן קלה ולא לאחר שכבר לקה וע\"כ מיירי באומד וכמבואר אך כפי דברי רבינו ז\"ל לא יכולתי ליישב. והנראה דלרבינו הגירסא היא ולא שקלה בב\"ד והשתא קאי לכל החלוקות דקרא הכי קאמר והכהו ונקלה כלומר דלאחר הכאה בעינן קלה אבל אם קלה בב\"ד דהיינו קודם הכאה מלקין אותו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו</b> וכן כדי שיפטר מן הכרת וכן אי בעינן שיהיה מחוייב מלקות מן הדין כדי שיועיל לו המלקות עיין בתשובת הרלנ\"ח ז\"ל בפסק הסמיכה שהאריך בזה (א\"ה עי' בס' לח\"מ דהאריך להקשות ע\"ד הרמב\"ם דכיון דפסק דחייבי כריתות לוקין משמע דס\"ל דחייבי כריתות לא צריכי אזהרה דהכי משמע במכות (דף י\"ג:) וזה הפך מ\"ש בס' המצות שורש י\"ד דלא ענש הכתוב מיתה או כרת אא\"כ הזהיר ובפירוש המשניות פרק אלו הן הלוקין כתב כי התורה אינה מחייבת מיתה או כרת אא\"כ בלאו פשוט וכיון דכריתות צריכי אזהרה היאך פסק דחייבי כריתות לוקין והלא איצטריך הלאו לאזהרת כרת ואין לוקין עליו מידי דהוה אלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. ותירוצו צ\"ע דלפי דבריו קשה היאך כתב דששה לאוין אין לוקין עליהם ומני בהדייהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד או כרת נהי דאינו לוקה משום דניתן לאזהרת מיתת ב\"ד מ\"מ לוקה מטעם הג\"ש ולא דמי לשאר לאוין דלא לקי עלייהו כלל. והר\"ב בני חיי בחדושיו (דף ט\"ז) הקשה על הלח\"מ דכיון דבפירוש רבתה תורה א\"כ אין הפרש בין כרת דעשה לכרת דל\"ת דבכולהו לקי ומדברי הרמב\"ם משמע דכרת עשה אינו לוקה כו'. ותמיהא מלתא דכלל גדול בידינו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואיך הקשה דילקה על כרת דעשה. תו איכא למידק על הרמב\"ם דהנה התוס' חולין (דף פ') הכריחו דמתני' דקתני הראשון חייב כרת ושניהם סופגים את הארבעים אתיא דלא כמ\"ד דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם וראינו להרמב\"ם ז\"ל בפרקין שפסק כמ\"ד דחייבי כריתות שלקו נפטרו ובפי\"ח כתב דכל חייבי כריתות לוקין. ויתכן לומר דס\"ל דמ\"ש ר\"ע חייבי כריתות לוקין היינו דוקא במי שעבר על ל\"ת שחייבין עליו כרת כדדייק לישניה בפי\"ח שכתב כל העובר על ל\"ת שחייבין עליו כרת ואין בו מיתת ב\"ד גם בפירוש המשנה דקדק וכתב כי כל מחוייבי כרת בלבד לוקין אבל מי שמחלל שבת בלא עדים דנתחייב כרת אינו לוקה כיון דהלאו שבו ניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. וזה מבואר בדבריו בפירוש המשנה שכתב וז\"ל החלק האחד מהם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד או לאזהרת כרת אין לוקין עליו כגון לא יקח איש את אשת אביו וכו'. הרי שדקדק להביא לאוין שיש בהם מיתת ב\"ד היכא דאיכא עדים וכרת בלא עדים אוציא אני חלב ודם שאין בהם אלא כרת ד��וקין. וזה דעת רש\"י בר\"פ אלו הן הלוקין שכתב חייבי כריתות קתני כל חייבי כריתות שאין בהם מיתת ב\"ד הוזכרו במשנתנו לענין מלקות ונראה שלמד חילוק זה ממ\"ש שם בגמ' דחייבי כריתות לוקין משום ג\"ש דלעיני מלעיניך כלומר דבפרשת קדושים כתיב ואיש אשר יקח את בת אחותו ונכרתו לעיני וכתיב ונקלה אחיך לעיניך וא\"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא חייבי כרת בלבד כההיא דבת אחותו לוקה אבל שאר חייבי כריתות שיש בהם מיתת ב\"ד אין בהם מלקות דלא נכנסו בכלל הג\"ש ועיין פ\"א מהל' איסורי ביאה הלכה ז': ולפי זה מ\"ש דחייבי כריתות שלקו נפטרו היינו במי שחילל שבת בזדון בלא עדים דנתחייב כרת ופטור ממלקות ואם לקה נפטר מהכרת אבל האוכל חמץ בפסח וכיוצא דחייב מלקות וכרת לא נפטר מהכרת ע\"י המלקות וזו היא ששנינו כל חייבי כריתות לוקין וכיון דבדין לקה לא נפטר והכי מוכח מסוגיא דסנהדרין (דף מ\"ז).ובהכי ניחא מ\"ש הרמב\"ם פרק אלו הן הלוקין דחייבי כריתות לוקין ואחר שלקו ועשו תשובה נפטרו מן הכרת והוקשה להר\"ב בני חיי (דף י\"ב) דמלקות מאי עבידתיה והרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה כו' יע\"ש. ומ\"ש הרמב\"ם פי\"ב מהלכות שחיטה דהאחרון לוקה היינו לומר דהראשון אינו לוקה משום אותו ואת בנו כיון ששחט ברשות ועיין מ\"ש בפירוש המשניות בפרק אותו ואת בנו): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית כו'.</b> הר\"ב תוי\"ט פ\"ק דכלים משנה ח' תמה על רבינו דאמאי לא מנה מצורע שנכנס לירושלים וכן פסק בפרק ג' מהלכות ביאת מקדש הל' ח' יע\"ש: טמא שאכל מעשר שני וכו'. (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך (דף ס\"ה.) ושם (דף ס\"ז:) ביאר מנין הלוקין ושקיל וטרי בהו עד דף ס\"ט ועיין שם): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הדיינים יושבים בדין פחות משוה פרוטה כו'.</b> בפ' הזהב כתב הרא\"ש דלית הלכתא כרב קטינא דאמר ב\"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה ועיין במ\"ש הרא\"ש בפ' הגוזל עצים עלה דההיא דאמרינן גזלה אין כאן השבה אין כאן יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דיין שנוטל שכר לדון דיניו בטלים כו'.</b> (א\"ה עי' בס' מוצל מאש סי' ל\"ח שכתב בשם הרב המחבר ז\"ל דאם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטלים והוא חלק עליו והביא ראיה מסוגיא דספ\"ב דקדושין יע\"ש וצ\"ע דהא ודאי מודה הרב המחבר דאפי' אחר שדן אסור ליקח שכר ולא קאמר אלא דאין דיניו בטלים דאל\"כ בטלת מה אני בחנם וא\"כ לא הו\"מ בגמ' לשנויי דמתני' דהמקדש באפר פרה איירי בנוטל שכר אח\"כ דהא כל קושית הגמרא היא דאסור ליקח שכר. ועיין בתשובת הב\"ח סימן נ\"א דנראה נמי מדבריו דאיסורא איכא ועי' מ\"ש מור\"מ סי' ל\"ד ס\"ס י\"ח ועיין בספר שבות יעקב ח\"א סימן קכ\"ח שכתב דלא אמרו דעדותו בטלה אלא דוקא היכא דנוטל שכר קודם שהעיד אבל אם הבטיחו לתת לו אח\"כ לא נתבטל העדות למפרע ומ\"מ איסורא איכא לקחת שכר אפילו אחר שהעיד אלא דאינו בטל למפרע ובדיין דינו בטל למפרע אלה ת\"ד ולא ידעתי מנ\"ל לחלק בין עד לדיין ומ\"מ תנא דמסייע לן דאם נטל שכר אח\"כ אין המעשה בטל אבל איסורא מיהא איכא. כתב הב\"ח סימן ט' דאם נטל שכר אינו חייב להחזירו וכ\"כ בתשובות סימן נ\"א ומדברי הריטב\"א ז\"ל סוף פ\"ב דקדושין מוכח דס\"ל דחייב להחזיר יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לדיין לדון למי שהוא כו'.</b> אם אחד מבעלי הדין רוצה להתדיין לפני דיין שהוא אוהב לשכנגדו או לפני דיין שהוא שונא שלו אי מצי חבירו לעכב עי' בספר חות יאיר סי' ב' וסי' ג' ודו\"ק:        סליקו להו הלכות סנהדרין בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}