d4b4c479c1c337cb2c40f2dd1c798385f3213b4217c925a84067d46ac1b43e06

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ושניהם משל כ\"ג כו'.</b> ספ\"ק דשבועות תניא אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת\"ל שוב אשר לו הכתוב שנה עליו לעכב והכי איתא בפ\"ה דיומא (דף נ\"א) ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>עבודת כל ט\"ו בהמות אלו כו'.</b> מ\"ש מרן בשם הרמב\"ן דאף ביוה\"כ היו פייסות אחת לתרומת הדשן והשני מי מדשן כו'. עיין במ\"ש התוספות פרק ט' דזבחים (דף פ\"ח:) ד\"ה משום חולשא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכין אותו באצבע צרדה וכו'.</b> במתני' תנן מכין לפניו ועיין בכתבי מהרי\"א סי' קנ\"ד (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"א מה' בית הבחירה הלכה י\"ב): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וטובל ועולה ומסתפג.</b> והנה ספוג זה הוזכר בגמרא במקומות הרבה וכל שמזכיר טבילת כ\"ג קתני עלה ומסתפג ולא ראיתי למפרשים אם ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמלתא נקט דמסתמא כל הטובל מסתפג לאחר טבילה. ומדברי רבינו דקאמר ומסתפג משמע דחיובא הוא. ונראה דחיוב זה הוא משום דקי\"ל דאפי' נימא אחת או עפר אם היתה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתה פסולה וכמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' כלי המקדש הל' ו'. ולפי זה יש לחוש שמא בטבילה נדבק בבשרו מעפרירות המים נימא או עפר ומש\"ה חייב להסתפג אחר טבילה ואף דנימא דאין לחוש לזה מ\"מ הרי כתב רבינו שם בדין ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופשיטא דלא גרעי מים מרוח וא\"כ צריך לספוג משום דשמא המים יהיו מבדילים בין הבגד לבשר ומש\"ה קאמר רבינו ועולה ומסתפג. האמת דבפ\"ק דתמיד מ\"א תנן ירד וטבל עלה ונסתפג והתם פשיטא דאורחא דמלתא נקט וזהו שרבינו בפ\"ח מהלכות בית הבחירה כשהעתיק משנה זו השמיט הא דעלה ונסתפג יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומכניס דמן כו'.</b> לא ביאר רבינו ז\"ל אם לא נגע הדם בבדי הארון או בכפורת אם עלתה לו הזיה או לא. ומדברי התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ט\"ו) ד\"ה אלא חטאת העוף מוכח דלא בעינן שיגע הדם בפרוכת ובין הבדים. ולפ\"ז אם נקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע הדם לא נפסלה ההזיה משום בעל מום. אבל בהזאת מזבח אם נקטעה ידו קודם שיגיע הדם לאויר המזבח נפסל וכמו שפסק רבינו בפ\"ב מהל' פסולי המוקדשין וכן בזריקה אבל לא ראיתי לרבינו שחולק בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש וכו'.</b> לא ידעתי למה לא כתב רבינו בטבילה זו דפורסין סדין של בוץ בין כ\"ג ובין העם וכמ\"ש בטבילה ראשונה ובמתני' נאמרה פריסת סדין הלזו בשני מקומות האחת היא בדף ל' שהיא הטבילה הראשונה שהיתה בחול שהיה פושט בגדי חול ובדף ל\"ד תנן הביאוהו לבית הפרוה כו' פרסו סדין של בוץ וזו היא הטבילה השניה שהיה פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן. וכמבואר וליכא למימר דס\"ל לרבינו דבכל החמש טבילות היה פריסת סדין וכי��ן דלמדנו בטבילה הראשונה ה\"ה לאינך ומש\"ה לא הוצרך לבאר דבכל טבילה וטבילה היתה פריסת סדין. משום דנהי דבעיקר פריסת הסדין פשיטא שהיה נוהג בכל הטבילות משום דטעמא דפריסת סדין הוא לפי שגנאי הוא לראות כ\"ג כשהוא ערום וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ה מהל' כלי המקדש ומש\"ה כשהיה פושט את בגדיו וטובל שהיה ערום היו פורסין סדין ובגמ' לא קא יהבי טעמא אלא למה שהיה של בוץ ולא מדבר אחר אבל עיקר הפריסה הוא מטעמא דכתיבנא ולפי זה פשיטא שדבר זה נוהג בכל הטבילות אבל במה שהיה של בוץ היה צריך רבינו ללמדנו דגם בטבילה שניה היה של בוץ לפי שהיה עולה על הדעת שכיון שכבר הכיר בטבילה ראשונה שעבודת היום בבגדי לבן שוב אין צריך לעשות היכר אחר והיה פורסין סדין ממין שירצה וראיה לזה שהרי עיקר מילתיה דרב כהנא לא אמרה אלא בטבילה שניה וטבילה ראשונה אמרינן בגמרא כדאמר רב כהנא כדי שיכיר כו' ה\"נ והתוס' בדף ל\"א ד\"ה כדאמר הקשו דמ\"ש דאמרה למילתיה אסיפא ולא ארישא ותירצו דברישא לא הוצרך לאומרו דפשיטא דצריך היכר כו' וסד\"א דכיון דכבר פירשו פעם אחת סדין של בוץ כדי שיכיר סגי בהכי להכי איצטריך רב כהנא לפרש דתרי היכרי הוו עבדי עכ\"ד. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דלמה לא ביאר לנו דלא סגי בחד היכרא. ודע דמדברי התוספות נראה דלא היה היכר כי אם בב' טבילות הראשונות אבל בשאר הטבילות לא היה צריך היכר ומדברי רבינו נ\"ל דלכל הטבילות היה היכר והיו פורסין סדין של בוץ: "
+            ],
+            [
+                "<br><b>מ\"ש </b>מרן בשם הר\"י קורקוס דאיכא למידק דבפרק שלישי כתב על אמצעו של מזבח וכו'. עיין מוהרימ\"ט חא\"ה סימן ח' ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שעירי יוה\"כ כו'.</b> כתב מרן ופסק כרב דאמר אין ב\"ח נדחים כו'. ועיין לקמן רפ\"ד מהל' קרבן פסח הלכה ו'. ועיין בקרבן חגיגה סי' ב': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה טריפה פסול וכו'.</b> הקשה הר\"ב לח\"מ דבפ\"ק דחולין ממעטינן טריפה מסברא דאין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לה' וא\"כ קרא למה לי. ונ\"ל דאיצטריך להיכא דנטרף אחר הגרלה וכה\"ג אמרינן בפ' שני שעירים (דף ס\"ג) דאיצטריך קרא למעט בעל מום ומחוסר זמן משעיר המשתלח והתם בפ\"ק דחולין בלאו האי קרא פשיט דאזלינן בתר רובא ודוק:     סליקו להו הלכות עבודת יום הכפורים בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,90 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ושניהם משל כ\"ג כו'.</b> ספ\"ק דשבועות תניא אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת\"ל שוב אשר לו הכתוב שנה עליו לעכב והכי איתא בפ\"ה דיומא (דף נ\"א) ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>עבודת כל ט\"ו בהמות אלו כו'.</b> מ\"ש מרן בשם הרמב\"ן דאף ביוה\"כ היו פייסות אחת לתרומת הדשן והשני מי מדשן כו'. עיין במ\"ש התוספות פרק ט' דזבחים (דף פ\"ח:) ד\"ה משום חולשא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכין אותו באצבע צרדה וכו'.</b> במתני' תנן מכין לפניו ועיין בכתבי מהרי\"א סי' קנ\"ד (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"א מה' בית הבחירה הלכה י\"ב): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וטובל ועולה ומסתפג.</b> והנה ספוג זה הוזכר בגמרא במקומות הרבה וכל שמזכיר טבילת כ\"ג קתני עלה ומסתפג ולא ראיתי למפרשים אם ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמלתא נקט דמסתמא כל הטובל מסתפג לאחר טבילה. ומדברי רבינו דקאמר ומסתפג משמע דחיובא הוא. ונראה דחיוב זה הוא משום דקי\"ל דאפי' נימא אחת או עפר אם היתה בין בשר לבגד הרי זו חציצה ועבודתה פסולה וכמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' כלי המקדש הל' ו'. ולפי זה יש לחוש שמא בטבילה נדבק בבשרו מעפרירות המים נימא או עפר ומש\"ה חייב להסתפג אחר טבילה ואף דנימא דאין לחוש לזה מ\"מ הרי כתב רבינו שם בדין ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופשיטא דלא גרעי מים מרוח וא\"כ צריך לספוג משום דשמא המים יהיו מבדילים בין הבגד לבשר ומש\"ה קאמר רבינו ועולה ומסתפג. האמת דבפ\"ק דתמיד מ\"א תנן ירד וטבל עלה ונסתפג והתם פשיטא דאורחא דמלתא נקט וזהו שרבינו בפ\"ח מהלכות בית הבחירה כשהעתיק משנה זו השמיט הא דעלה ונסתפג יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומכניס דמן כו'.</b> לא ביאר רבינו ז\"ל אם לא נגע הדם בבדי הארון או בכפורת אם עלתה לו הזיה או לא. ומדברי התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ט\"ו) ד\"ה אלא חטאת העוף מוכח דלא בעינן שיגע הדם בפרוכת ובין הבדים. ולפ\"ז אם נקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע הדם לא נפסלה ההזיה משום בעל מום. אבל בהזאת מזבח אם נקטעה ידו קודם שיגיע הדם לאויר המזבח נפסל וכמו שפסק רבינו בפ\"ב מהל' פסולי המוקדשין וכן בזריקה אבל לא ראיתי לרבינו שחולק בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש וכו'.</b> לא ידעתי למה לא כתב רבינו בטבילה זו דפורסין סדין של בוץ בין כ\"ג ובין העם וכמ\"ש בטבילה ראשונה ובמתני' נאמרה פריסת סדין הלזו בשני מקומות האחת היא בדף ל' שהיא הטבילה הראשונה שהיתה בחול שהיה פושט בגדי חול ובדף ל\"ד תנן הביאוהו לבית הפרוה כו' פרסו סדין של בוץ וזו היא הטבילה השניה שהיה פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן. וכמבואר וליכא למימר דס\"ל לרבינו דבכל החמש טבילות היה פריסת סדין וכיון דלמדנו בטבילה הראשונה ה\"ה לאינך ומש\"ה לא הוצרך לבאר דבכל טבילה וטבילה היתה פריסת סדין. משום דנהי דבעיקר פריסת הסדין פשיטא שהיה נוהג בכל הטבילות משום דטעמא דפריסת סדין הוא לפי שגנאי הוא לראות כ\"ג כשהוא ערום וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ה מהל' ��לי המקדש ומש\"ה כשהיה פושט את בגדיו וטובל שהיה ערום היו פורסין סדין ובגמ' לא קא יהבי טעמא אלא למה שהיה של בוץ ולא מדבר אחר אבל עיקר הפריסה הוא מטעמא דכתיבנא ולפי זה פשיטא שדבר זה נוהג בכל הטבילות אבל במה שהיה של בוץ היה צריך רבינו ללמדנו דגם בטבילה שניה היה של בוץ לפי שהיה עולה על הדעת שכיון שכבר הכיר בטבילה ראשונה שעבודת היום בבגדי לבן שוב אין צריך לעשות היכר אחר והיה פורסין סדין ממין שירצה וראיה לזה שהרי עיקר מילתיה דרב כהנא לא אמרה אלא בטבילה שניה וטבילה ראשונה אמרינן בגמרא כדאמר רב כהנא כדי שיכיר כו' ה\"נ והתוס' בדף ל\"א ד\"ה כדאמר הקשו דמ\"ש דאמרה למילתיה אסיפא ולא ארישא ותירצו דברישא לא הוצרך לאומרו דפשיטא דצריך היכר כו' וסד\"א דכיון דכבר פירשו פעם אחת סדין של בוץ כדי שיכיר סגי בהכי להכי איצטריך רב כהנא לפרש דתרי היכרי הוו עבדי עכ\"ד. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דלמה לא ביאר לנו דלא סגי בחד היכרא. ודע דמדברי התוספות נראה דלא היה היכר כי אם בב' טבילות הראשונות אבל בשאר הטבילות לא היה צריך היכר ומדברי רבינו נ\"ל דלכל הטבילות היה היכר והיו פורסין סדין של בוץ: "
+            ],
+            [
+                "<br><b>מ\"ש </b>מרן בשם הר\"י קורקוס דאיכא למידק דבפרק שלישי כתב על אמצעו של מזבח וכו'. עיין מוהרימ\"ט חא\"ה סימן ח' ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שעירי יוה\"כ כו'.</b> כתב מרן ופסק כרב דאמר אין ב\"ח נדחים כו'. ועיין לקמן רפ\"ד מהל' קרבן פסח הלכה ו'. ועיין בקרבן חגיגה סי' ב': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה טריפה פסול וכו'.</b> הקשה הר\"ב לח\"מ דבפ\"ק דחולין ממעטינן טריפה מסברא דאין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לה' וא\"כ קרא למה לי. ונ\"ל דאיצטריך להיכא דנטרף אחר הגרלה וכה\"ג אמרינן בפ' שני שעירים (דף ס\"ג) דאיצטריך קרא למעט בעל מום ומחוסר זמן משעיר המשתלח והתם בפ\"ק דחולין בלאו האי קרא פשיט דאזלינן בתר רובא ודוק:     סליקו להו הלכות עבודת יום הכפורים בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,241 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות בית לה' וכו'.</b> הרמב\"ן במ\"ע סי' ל\"ג כתב דעשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה וכ\"כ בסוף הספר כשבא להשלים מנין רמ\"ח מצות עשה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות וכו' ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותם ומסתתין אותם מבחוץ ואח\"כ מכניסין אותם לבנין שנא' אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו</b> ע\"כ. ובסוף פ' עגלה ערופה אמרינן ת\"ר שמיר שבו בנה שלמה את בהמ\"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי ר' יהודה אמר לו ר' נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות מגוררות במגרה א\"כ מה ת\"ל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס בפנים אמר רבי נראים דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו ולר' נחמיה שמיר למאן אתא לאבני אפוד וכדתניא כו' ע\"כ. ופי' רש\"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמו שהסיעוה מן ההר ולא סיתתוה עוד בכלי ברזל ע\"כ. והנה מרן תמה על מה שפסק רבינו כר' נחמיה דכיון דרבי אמר נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש למה הניח דברי ר' יהודה ופסק כר' נחמיה ותירץ ואפשר דמשום דסתם מכילתא כר' נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש\"ה פסק כוותיה והכרע' רבי אינה הכרעה מפני שהוא הכרעה ג' שאינה הכרעה כדאיתא בספ\"ק דפסחים ועוד דגמרא בפ\"ק דתמיד שאכתוב בפרק זה כר' נחמיה אתיא ע\"כ. ודברי מרן תמוהים הם בעיני במ\"ש והכרעת רבי אינה הכרעה כו' כנראה דהוקשה לו דאמאי לא פסק כרבי דהוי מכריע וקי\"ל דהלכה כדברי המכריע ותמהני דהא כלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא וכדאיתא בפ\"ג דשבת עלה מ' ואע\"ג דבדרך ספק נאמר חילוק זה דקאמר דילמא ה\"מ במתניתין אבל בברייתא לא וא\"כ אפשר דלפי האמת אף בברייתא קי\"ל דהלכה כדברי המכריע ויעיד על זה שהרי לפי האמת ר' יוחנן פסק בפירוש דהלכה כר' יהודה בההיא דשבת ואע\"ג דסתם מתני' הוי דלא כר' יהודה ור' יוחנן אית ליה דהלכה כסתם משנה וא\"כ ע\"כ לומר דטעמיה דר' יוחנן דפסק כר' יהודה הוא משום דס\"ל דהלכה כדברי המכריע אף בברייתא וכמו שכתבו התוס' שם בד\"ה אמר יע\"ש. זאת ועוד שראיתי לתוס' שכתבו שם דילמא ה\"מ במתניתין אבל בברייתא לא אע\"ג דלא קאמר במשנתנו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתניתין דלא כוותיה ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו מוכח דאפילו כפי הס\"ד הוה ס\"ל דמאי דקי\"ל דהלכה כדברי המכריע הוא אף בברייתא מדלא קאמר הלכה כדברי המכריע במשנתנו אלא דשאני הכא דאין הלכה כדברי המכריע משום דסתם מתני' דלא כוותיה, הן אמת שדברי התוס' הללו בעיני קשים הם וצריכים תלמוד דא\"כ לאיזה תכלית חלקו בגמ' בין מתניתין לברייתא והכי הוה להו למימר דלמא ה\"מ היכא דליכא סתם נגד המכריע אבל היכא דאיכא סתם שלא כדברי המכריע אז לא קי\"ל כדברי המכריע וכי תימא דס\"ל לסתמא דתלמודא דבמתני' אף דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם דבעלמא קי\"ל כסתם מ\"מ קי\"ל כדברי המכריע כיון שהוא במשנה אבל בברייתא כיון דאיכא סתם במתניתין לא קי\"ל כדברי המכריע בברייתא מש\"ה חלק בין מתניתין לברייתא הא ליתא דהא בפ\"ק דפסחים (דף י\"ג) הקשו בגמרא ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה ואע\"ג דהתם רבן גמליאל הוא מכריע וכמו שהקשו שם בתר הכי ונימא מר הלכה כר\"ג דהוה ליה מכריע הרי מבואר דס\"ל דאף דר\"ג הוא מכריע מ\"מ היה לו לפסוק כסתם מתניתין וא\"כ ע\"כ כי אמרינן ה\"מ במתני' הוא היכא דליכא סתם דאי איכא סתם קי\"ל כסתם וא\"כ כי אמרינן אבל בברייתא לא הוא אף דליכא סתם נגד המכריע דאי איכא סתם אף במתני' לא קי\"ל כדברי המכריע וכדמוכח הסוגיא דפסחים. ועוד יקשה בדברי התוס' הללו דא\"כ נמצאו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה מסברת הס\"ד לסברת המסקנא שהרי לפי המסקנא קי\"ל דהלכה כדברי המכריע בברייתא אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה והיכא דהמכריע הוא במתני' ואיכא סתם דלא כותיה קי\"ל כסתם וכמו שכל זה הוא מבואר בדברי התוס' ולפי הס\"ד דהיכא דהמכריע הוא בברייתא ואיכא סתם במתני' דלא כותיה קי\"ל כסתם אבל היכא דהמכריע הוא במתני' אף דאיכא סתם במתני' דלא כותיה קי\"ל כדברי המכריע וזה הוא דוחק גדול בעיני. מ\"מ העולה ממ\"ש הוא דס\"ל לתוס' דאליבא דכ\"ע אף בברייתא נאמר כלל זה דהלכה כדברי המכריע וא\"כ אפשר דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש\"ה הקשה לרבינו דאמאי לא פסק כרבי דהוא מכריע. ומיהו אכתי קשה דאי מרן אזיל בשיטת התוס' מהו זה שכתב בסוף דבריו ועוד דגמרא דפ\"ק דתמיד כר' נחמיה אתי והנה סוגיא זו דתמיד דאתי כר' נחמיה היא ליישב סתמא דמתני' דתמיד דקתני דבית המוקד היה מוקף רובדין וכדאיתא התם וא\"כ מה ראיה יש מכאן דהתלמוד ס\"ל כר' נחמיה ואם כוונת מרן היא דכיון דהסוגיא מוכחת דמתני' דתמיד אתי כר' נחמיה מש\"ה פסקינן כוותיה הא ליתא שהרי אליבא דתוס' קי\"ל כדברי המכריע אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל. ומיהו לזה היה אפשר ליישב דמרן ז\"ל לאו אהאי טעמא לחוד קא סמיך אלא שהביא ג\"כ טעם זה לעשותו סניף לטעמים הקודמים שכתב א\"נ דשאני הכא שרבי עצמו המכריע סתם כר' נחמיה וא\"כ אפשר דכל כי האי לא קי\"ל כדברי המכריע מאחר דהמכריע עצמו סתם כבר פלוגתיה א\"נ דכוונת מרן היא דמתני' דתמיד היה אפשר לאוקומה כר' יהודה והרובדין היו ע\"י שמיר והרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד כתב דמאי דאמרינן בגמרא אמר אביי דמתקני ומייתי מעיקרא היינו דמתקני ע\"י שמיר ע\"כ ומרן אזיל בשיטת המפרש שכתב דמאי דאמרינן מעיקרא היינו שהיו מסתתים אותם בכלי ברזל קודם שיבואו האבנים בבית וכסברת ר' נחמיה וזהו פשטה של סוגיא וא\"כ הכרח מרן היא דמדאוקמוה בגמרא למתני' כר' נחמיה ולא אוקמוה כר' יהודה מוכח דסתמא דתלמודא ס\"ל כר' נחמיה וזהו שדקדק מרן וכתב דגמרא דפ\"ק דתמיד ולא כתב דמתני' דפ\"ק דתמיד לפי שכל ההכרח אינו אלא מסוגיית הגמרא דאוקמוה למתני' כר' נחמיה ונראה דיש להביא ראיה לזה דמתני' דרובדין אפשר לאוקמה כר\"י וע\"י שמיר דאי לא תימא הכי תיקשי דהיכי הוה ס\"ד דבפ\"ק דיומא (דף ט\"ז) דסתמי דמדות ר' יהודה נינהו דהא בפ\"ק דמדות מ\"ח תנן דבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן אלא ודאי דמהא לא קשיא דאפשר לאוקומה ע\"י שמיר וסתמא דתמיד אוקמוה כסברת רבי נחמיה משום דסתמי דתמיד ר' שמעון איש המצפה קתני להו ומדאוקמוה כר' נחמיה משמע דס\"ל לאביי דכר' נחמיה קי\"ל. אך אעיקרא דדינא זה שכתבנו דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש\"ה הקשה לרבינו הוא תימה בעיני שהרי הרי\"ף בפ\"ק דקידושין עלה דההיא דנחלקו ר' טרפון ור' עקיבא אם העבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור או לא ואמרינן התם בברייתא המכריעין לפני חכמים אומרין נראים דברי רבי טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים כתב דלא קי\"ל כדברי המכריעין משום דלא אמרינן הלכה כדברי המכריע אלא במתני' אבל בברייתא לא והביא ראיה לדבריו מהסוגיא דפ\"ג דשבת שכתבנו ורבינו בשיטת הרי\"ף אזיל וכמ\"ש בפ\"ה מה' עבדים דין ד' (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ט מה' ברכות) . עוד יש לי קושיא בדברי מרן וגדולה היא אלי משום דדברי רבי דאמר נראין דברי ר\"י באבני ב\"ה כו' לאו הכרעה הם משום דאם היינו אומרים דר\"י ס\"ל דבין באבני ב\"ה בין באבני ביתו היו ע\"י שמיר ור\"נ היה אומר דבכולם היה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים אז הכרעת רבי היתה הכרעה אבל דבר זה לא ניתן ליאמר דאין רמז בשום מקום דאאבני ביתו לא יניף ברזל ואפילו בפנים לכ\"ע היו ע\"י ברזל ואם כן ע\"כ אית לן למימר דרבי הכי קאמר נראה כדקאמר ר\"י באבני ב\"ה משום דקרא דמייתי ר\"נ לא מיירי אלא בבנין בית שלמה ואף שדרך זה הוא קצת רחוק מ\"מ מוכרחים אנו לאומרו וכן כתב הרב בעל יפה מראה בפ\"ט דסוטה וא\"כ פשיטא דלא שייך כאן לומר דהלכה כדברי המכריע לפי שרבי לא בא כי אם לתת טעם לדברי ר\"י ודברי מרן צל\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין בונין בו עץ בולט כו'.</b> כתוב בהשגות דלא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים וכו'. נ\"ל שצריך להגיה עזרת ישראל לפי שמשער נקנור ולפנים היא עזרת ישראל וס\"ל להראב\"ד דעזרת ישראל בכלל האיסור שהרי סיים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. ולשכה זו דכ\"ג אף דנימא שהיתה בעזרת ישראל לא קשה משום דע\"כ לשכה זו לא נתקדשה בקדושת עזרה שהרי כ\"ג היה ישן בה כל ז' ימים וגמירי דאין ישיבה בעזרה כ\"א בעזרת נשים וכמבואר. ואפשר דלשכה זו אף שהיתה בנויה בקדש לא היה לה פתח לקדש כי אם לחול וקי\"ל דתוכן חול וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' אלו וא\"כ דין עזרת נשים יש ללשכה זו ומש\"ה הותר לעשותה של עץ. ודברי מרן ז\"ל תמוהים הם בעיני ועיין במ\"ש הרב תי\"ט בסוף מדות ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'.</b> קשה לי על זה מההיא דתנן בפ\"ג דפרה הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום וכבר הביא רבינו משנה זו בפ\"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' ולכאורה נראה שכל בנין הבית היה חלול וכולל ג\"כ אף מקום המזבח וכל מקום שאמרנו ותחתיהם חלול כו' היינו שהוא בנוי כיפין וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ג מהל' פרה וא\"כ קשה דהיכי קאמר שלא יבנוהו ע\"ג כיפין וסבור הייתי לומר דמאי דאמרינן שלא יבנוהו ע\"ג כיפין היינו לומר דשיעור גובה המזבח לא יהיה ע\"ג כיפין אלא מחובר באדמה וכן המזבח עצמו לא יהיה כיפין אבל כל שהמזבח מחובר באדמה אם למטה מן האדמה יש כיפין ומחילות אינו מעכב. שוב ראיתי דזה אינו שהרי פ\"ו דזבחים (דף נ\"ח) אמרו וכ\"ת דעביד מחילות בקרקע ושחיט בהו וכי האי גוונא מי הוי מזבח והתניא מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג מחילות ולא ע\"ג כיפין ע\"כ הרי הדבר מבואר דס\"ל לסתמא דש\"ס דאפילו תחת האדמה שהמזבח מחובר לו צריך שלא יהיה לא מחילות ולא כיפין. אשר ע\"כ נראה דמוכרחים אנו לומר דדוקא הר הבית והעזרות היה תחתיהם חלול א��ל המזבח לא היה תחתיו חלל מפני גזירת הכתוב דקאמר מזבח אדמה והיה נ\"ל להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בירושלמי פ\"ק דסנהדרין דחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה והטומאה היתה שמצאו גולגלתו של ארנן היבוסי תחת המזבח ע\"כ ופשטן של דברים נראה שגלגולת זו לא היתה גלויה ע\"ג האדמה אלא היתה טמונה תחת המזבח ועכשיו כשרצו לתקן את המזבח דאפשר שנהרס קצת בימי אחז מצאו הגולגולת וא\"כ נמצא שהכל היו טמאים מפני שהיתה טומאה רצוצה דקי\"ל בוקעת ועולה כו' וכל מי שנכנס שם נטמא ואי אמרת שגם המזבח היו בנוי כיפין ע\"ג כיפין הא קי\"ל דטפח על טפח חוצץ בפני הטומאה וא\"כ אף אם מצאו טומאה תחת המזבח לא היו טמאים וכי תימא דלעולם שגם המזבח היה בנוי כיפין ע\"ג כיפין אלא שהטומאה נמצאת למעלה מהכיפין במקום שלא היה חלל טפח הטומאה הא ליתא דהא הא דאמרינן דכל הר הבית היה בנוי כיפין ע\"ג כיפין מפני הטומאה ע\"כ לומר שהקרקע שהיה ע\"ג נבדק שלא היה שם טומאה אלא שחששו שמא יש למטה ממקום הבדוק טומאה ומש\"ה עשו אותו כיפין כדי שלא יהיה טומאה רצוצה ואם גם המזבח היה בנוי כיפין ע\"כ שהטומאה נמצאת למטה ממקום הבדוק. ודוחק הוא בעיני לומר דעכשיו שמצאו הטומאה נטמאו הכהנים במגע דאיך יעלה על הדעת שכל הכהנים או רובם נגעו בטומאה. הן אמת דכפי דרכנו צ\"ל דמ\"ד דהטומאה היתה משום גולגולת ארנן ס\"ל כמ\"ד דקברי עכו\"ם מטמאים באהל ואפשר דרש\"י דפירש בסנהדרין דהטומאה היתה מפני טומאת ע\"ז שעבדו בימי אחז ולא קאמר כסוגיית הירושלמי הוא משום דטעם זה דירושלמי לא יצדק כ\"א למ\"ד דעכו\"ם מטמאים באהל ואיהו רצה לתת טעם כולל אף למ\"ד דעכו\"ם אינם מטמאים באהל ואפשר נמי דס\"ל דהלכתא כמ\"ד דעכו\"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק רבינו בהלכות טומאת מת ומש\"ה כתב טעמא דטומאת ע\"ז הכלל העולה דמדברי הירוש' הללו נראה בעיני דס\"ל דהמזבח לא היה חלל תחתיו כלל וכדכתיבנא. ודע שאם עשה המזבח ע\"ג כיפין או על ע\"ג מחילות לא חשיב מזבח ופסול להעלות עליו קרבן וכדמוכח הסוגיא דריש פ\"ו דזבחים. ובשיעור כמה יהיה חלל תחת המזבח ויפסל לא נתבאר בדברי רבינו אך ראיתי בתוספתא דאהלות הביאה הר\"ש בפ\"ט דאהלות דר' יהושע אומר אין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח ע\"כ וכתב שם הרא\"ש בפ\"ו דזבחים דרשינן מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג כיפין ולא ע\"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמילתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה ע\"כ. ונסתפקתי אם הכבש ג\"כ ישנו בדין זה דצריך שלא יבננו ע\"ג כיפין לפי שרבינו בדין איסור בנין הגזית ופסול אבנים פגומות השוה הכבש למזבח וכמו שכתב בדבריו ולא מצאתי טעם נכון לחלק בין דין זה דמחובר באדמה שלא הזכיר כי אם מזבח ובשאר הדינים השוה בפירוש הכבש למזבח: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע וכו'.</b> נראה דהטעם הוא משום דיש לחוש שמא נגעה ברזל באבנים וקיימא לן דאבן שנגעה בה ברזל פסולה למזבח ומשום הכי היו מביאים האבנים מבתולת קרקע: "
+            ],
+            [
+                "<b>והבונה אבן פגום עובר בעשה.</b> היינו מדכתיב אבנים שלמות תבנה וגו' ויש לדקדק דלמה לא מנה זה בכלל העשין לומר שנצטוינו לבנות המזבח מאבנים שלמות שלא יהיה בהם פגם מיהו הא לא קשיא כלל משום דזה הוא חלק מהמצוה דועשו לי מקדש דרבינו כלל בזה כל מה שנעשה בבית המקדש במצוה אחת והוא שצוה שיעשו לו מקדש ואח\"כ ביאר מקדש זה יהיה בו כך וכך כגון מזבח ושלחן ומנורה וכדומה וחזר וביאר דמזבח זה יהיה מאבנים שלמות ונמצא דעשה זה דאבנים שלמות גם כן נכלל באומרו ועשו לי מקדש אבל הלא תעשה כגון לא תבנה אתהן גזית נמנית מצוה בפני עצמה משום דהעשה הפרטי נכלל בכלל העשה הכולל אבל לא תעשה אינו נכלל בכלל העשה וחילוק זה הוא מבואר ודומה לזה שרבינו מנה למצוה אחת לעשות חטאת ושיהיה על תואר כך וכך ולא מנה פרטי החטאת כגון היציקות והבלילות ודכוותיה כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה וכן לא מנה חטאת העוף למצוה בפני עצמה משום דהכל נכלל במה שנצטוינו לעשות החטאת ואעפ\"כ מנה במנין לא תעשה לאו שלא יבדיל בחטאת העוף והטעם הוא כמו שכתבנו שהעשה הכולל כולל כל העשין הפרטיים אבל אינו כולל לא תעשה. אך קשה לי מה שכתב רבינו בשרשיו שורש י\"ב שכתב שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו וביאר כל זה באר היטב כי המלאכה היא המצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם הם צוויים כוללים מיני הקרבנות כולם ולא יתייחדו במין זולת זה המין אז ראוי שימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות כמו הזהירו מהקריב קרבן בעל מום או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אומרו על כל קרבנך תקריב מלח והזהירו מהשביתו ולא תשבית מלח וכו' שכל אחד מאלו הצוויין הוא מצוה בפני עצמה כי הם אין מהם גם אחד חלק מחלקי המצוה מכל מלאכת הקרבן מיוחד אבל צוויין כוללים כל קרבן כמו שנבאר במנותנו אותם ע\"כ. והנה לפי דרכנו לא היה צריך רבינו לאזהרת לא תעשה מהקריב בעל מום וכן לאזהרת שלא נשבית מלח למה שחלק לומר שמה שמנה את אלו הוא משום שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות שאף אם היו צוויים אלו מיוחדים במין ממיני הקרבן ראוי היה שימנה אלו האזהרות לפי שאין העשה הכולל כולל כי אם העשין הפרטים אבל לא האזהרה וכמו שכתבנו ואפשר שגם רבינו מודה בזה וכמו שהכרחנו אלא שרצה לתת טעם כללי שהוא כולל בין למצות עשה ובין למצות לא תעשה שראוי שימנו מפני שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות ואה\"נ דלאזהרת ל\"ת מלבד הטעם שכתב רבינו יש טעם אחר בדבר וכמו שכתבנו: ומ\"ש רבינו דאבני היכל ועזרות שנפגמו נגנזים ואין להם פדיון. כתב מרן דהכי איתא בתוספתא. ונראה דיש להכריח דין זה מתלמודא דידן מההיא דאמרינן בפ\"ד דע\"ז (דף נ\"ב:) דאבני מזבח ששקצום אנשי יון שגנזום והקשו בגמרא דאמאי גנזום ליתברינהו וניפקו לחולין משום דבאו בה פריצים וחללוה ותירצו דכיון דנשתמש בה גבוה לאו אורח ארעא להשתמש בה הדיוט. הרי הדבר מבואר דאף שיצאו לחולין אפ\"ה אסור להדיוט להשתמש בהם וא\"כ הטעם דנגנזים ואין להם פדיון הוא מהאי טעמא דאסור להדיוט להשתמש בהם. וליכא למימר דשאני התם דיצאו לחולין בלתי פדיון ומש\"ה אסור להדיוט להשתמש בהם אבל כל שנפדה שכבר נכנס דבר אחר במקום המקדש מותר להדיוט להשתמש בהם. הא ליתא דכיון דמן הדין כבר יצאו לחולין מה לי אם יצאו ע\"י פדיון או בלא פדיון לענין אורח ארעא ועוד דאם איתא תיקשי דאמאי גנזום יפדו אותם. הרב באר שבע בפרשת עגלה ערופה הקשה דאיך בנו המזבח בלא פגימה כו' וכתב והיינו יכולים לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין בין לאחר שהוקדשו ע\"כ. נראה דעלה בדעת הרב לומר דאיסור זה דלא תניף עליהם ברזל אינו אלא באבנים שכבר הוקדשו למזבח אבל באבנים שלא הוקדשו אף ��הונף עליהם ברזל מותרים למזבח. וזה אינו נראה כלל דהאיסור אינו בשעת הנפת הברזל כי אם בשעת הבנין כדכתיב לא תבנה אתהן גזית: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והעולה במעלות על המזבח לוקה.</b> במכילתא (אשר) לא תעלה שיהלך עקב בצד גודל וגודל בצד עקב והכי איתא בירושלמי פרק קמא דברכות הלכה א' תו איתא במכילתא אין לי אלא עליה ירידה מנין ת\"ל אשר לא תגלה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו כל זה ועיין בכנה\"ג. מ\"ש מרן כלומר דאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי כ\"כ רבינו לקמן פ\"ט מהלכות כלי המקדש דין ג' יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר אמות של גובה המזבח וכו'.</b> הראב\"ד לקמן פ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין ז' ודו\"ק. מ\"ש הראב\"ד אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עיין בפרק לולב וערבה (דף מ\"ה) שכתבו רש\"י והתוספות כדברי רבינו שהקרנות לא היו משוכים לפנים כלום: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכך היתה מדתו וצורתו כו'.</b> הנראה מדבריו הוא דס\"ל דמאי דאמרינן בפרק שתי הלחם אלא חיק האמה בגובהה לאו למעוטי כניסה אלא למעט גובה דסובב שהיה באמה בינונית והקרנות גובהן היה חמשה טפחים ורוחבן אמה בינונית אבל רש\"י ס\"ל דכניסה דיסוד באמה בינונית והקרנות בין רוחבן בין גובהן היא אמה בת חמשה וכן פירש בפרק שתי הלחם ובפ\"ק דעירובין (דף ד') ולפי זה מאי דאמרינן בגמרא נמצא עשרים ושש על עשרים ושש אליבא דכ\"ע הוי עשרים ושש וארבעה טפחים על עשרים ושש וארבעה טפחים אלא שלרש\"י הארבעה טפחים הם מכניסה דסובב ורוחב הקרנות ולרבינו הם מכניסה דיסוד וסובב ומאי דאמרינן נמצא שלשים על שלשים לרש\"י הוי כמשמעו ולרבינו הוי ל' ושני טפחים על ל' וב\"ט ומאי דאמרינן נמצא כ\"ח על כ\"ח לרש\"י לא דק בב\"ט ולרבינו לא דק בארבעה טפחים וקשה לי על מרן שכתב דלא תיקשי לרבינו יתור הטפחים שכתב שלא נזכרו במשנה דמדות משום דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וכתב שאף לפירוש רש\"י צריכים אנו לומר כן שהרי כניסה דסובב לכ\"ע הוי באמה בת חמשה וא\"כ מאי דקתני נמצא כ\"ח על כ\"ח לאו דוקא דהא אייתר ליה שני טפחים אלא דלרבינו לא דק בארבעה משום כניסה דיסוד וסובב ע\"כ. וקשה דאמאי לא הביא מאי דאמרינן נמצא כ\"ו על כ\"ו דאף לרש\"י לא דק בארבעה טפחים שהרי לרש\"י רוחב הקרנות היו באמה בת חמשה וכן כתב רש\"י בפרק שתי הלחם דלפי המסקנא לא דק התנא בארבעה טפחים ועל רבינו קשה לי ממאי דאמרינן בגמרא גבולה על שפתה סביב לא שנא הכי ולא שנא הכי דבשלמא לרש\"י ניחא דכיון דכניסה דיסוד היה באמה בינונית א\"כ מצינו למימר דאף רוחב הקרנות היו באמה בת חמשה דאין חילוק בין אי אמרינן דהתנא לא דק בשני טפחים כמו בארבעה טפחים כיון דלא הוו אמה שלמה אבל לרבינו דס\"ל דכניסה דיסוד וסובב היה באמה בת חמשה ע\"כ אית לן למימר דרוחב הקרנות היו באמה בינונית דאם לא כן נמצא שהתנא לא דק באמה אחת וקרא כתיב וההראל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רוחב כו'. עוד כתב רבינו נמצא מקום המערכה כ\"ד אמה וד' טפחים על כ\"ד אמה וד' טפחים ע\"כ והא דכתיב וההראל י\"ב אורך בי\"ב רוחב רבוע דמשמע דהוי כ\"ד על כ\"ד יש לומר דקרא נמי טפחים לא קא חשיב וקושיית הגמרא מהאי קרא לא היתה אלא לפי הס\"ד דכל הכניסות היו באמה בת חמשה ונמצא דמקום המערכה היה כ\"ה על כ\"ה ובשלמא במשנה דקא חשיב יסוד וסובב כמה היה וטפחים איננו מונה משום הכי כשבא אל מקום המערכה לא חשיב הב' ��פחים אף שנצטרפו הטפחים לאמה אבל בקרא דלא חשיב אלא מקום המערכה הוה ליה למימר שהם י\"ב וחצי על י\"ב וחצי כיון שיש מקום לטעות באמה אורך ואמה רוחב אבל לפי המסקנא אמרינן דקרא לא חש להזכיר טפחים אבל הראב\"ד כתב שהד' טפחים הם כניסת קרנות מדופני המזבח נראה דס\"ל דקרא לעולם דק אפילו בטפחים ודוקא במשנה אמרינן דתנא לא דק בטפחים והא דלא מתרץ דלעולם כולהו כניסות היו באמה בת חמשה וכדקא ס\"ד אלא שכניסת הקרנות היה אמה הוא משום דא\"כ תיקשי דאמאי לא תני גבי קרנות כנס אמה וכדתניא גבי יסוד וסובב ובשלמא אי לא הוי אלא ד' טפחים כניסת הקרנות אפשר לומר כיון דלא הוי אמה לא חשיב וכמו דלא חשיב טפחים גבי מקום המערכה והא דלא קאמר דלעולם כולהו כניסות באמה בת חמשה אלא שכניסת הקרנות היה שני טפחים או ארבעה טפחים ומקום המערכה כ\"ד וב' טפחים או ד' טפחים על כ\"ד וב' טפחים או ד' טפחים הוא משום דקרא לעולם הוא בדוקא דאם איתא דהיה במקום המערכה טפחים הוה ליה למקרא לאשמועינן. וראיתי למרן שכתב על דברי הראב\"ד הללו שטענת אולי אינה טענה וכ\"ש למה שכתבתי דלרש\"י נמי כ\"ח על כ\"ח לאו דוקא ע\"כ. ולפי מה שכתבנו אין טענה כלל מדברי רש\"י דהראב\"ד נמי מודה דבמשנה לאו דוקא אלא בקרא סבירא ליה דליכא למימר לאו דוקא וכמו שכתבנו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובקרן מערבית דרומית שם היו שני נקבים כו'.</b> עיין בברכת הזבח (דף מ\"ד:) ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושני כבשים קטנים וכו'.</b> פירש\"י שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין כו'. ודע דבפ\"ו דזבחים (דף ס\"ד) נחלקו רש\"י והתוספות אם במערב הכבש היה כבש קטן שהיה פונה לסובב דרש\"י ס\"ל דדוקא במזרחו של כבש היה כבש קטן שהיה פונה לסובב אבל במערבו של כבש לא אך התוספות ס\"ל דגם במערבו היה כבש קטן פונה לסובב ועיין במה שכתב הרב תיו\"ט פרק ו' דזבחים משנה ג': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מזבח שנפגם וכו'.</b> כתב מרן ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא ולקמן ספ\"ז מהלכות פרה אדומה כתב מרן סברא זו בפשיטות גבי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו דלא נאמר כלל זה בברייתא אך ראיתי בנ\"י פרק יש נוחלין אההיא דשתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת דרשב\"ג ורבנן שכתב דאף דכללא רשב\"ג אינו בברייתא כללא דראב\"י הוא אף בברייתא ועיין בתשובת מהר\"ר צבי סי' י' שהאריך בכלל זה ועיין עוד שם שנתן טעם למה פסק רבינו כרשב\"י (*א\"ה עיין במ\"ש הרמ\"ז בס' כפות תמרים): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושלש רגלים היו לה כו' והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן. </b> וכתב מרן בשם הר\"י קורקוס שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו דאחד מן המקראות שאין להם הכרע הוא משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרווייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים ע\"כ. ותימה לי דבדברי רש\"י שם מוכח דלא מספקא ליה אלא בקרא דובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה דמיירי בגופה של מנורה אבל בכפתורים ופרחים בששת הקנים לא מספקא ליה אי בעינן משוקדים כיון דהפסיק בקנה האחד בין משוקדים לכפתור ופרח דאלת\"ה הוה ליה למימר שלשה גביעים בקנה האחד משוקדים כפתור ופרח דליהוי דומיא דקרא דובמנורה ארבעה גביעים וכן נראה ג\"כ מדברי רש\"י בפי' התורה וכן כתבו התוס' דמשוקדים דקנים לא קאי אלא אגביעים ואם כן רבינו דקאי בששת הקנים מנא ליה דהכל משוקדים וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן מעכבין זה את זה ואפי' חסר אחד מן המ\"ב מעכב את כולן</b> ע\"כ.  וכתב מרן דהכי איתא בתוספתא והכי איתא בגמרא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ח) גביעין מעכבין זה את זה כפתורים מעכבין זה את זה פרחים מעכבין זה את זה גביעים כפתורים ופרחים מעכבין זה את זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשעשאוה זהב כו'. ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות וכו'. </b> והנה הנראה מדברי רבינו הוא דאלו הג' דברים שנצטוינו במנורה של זהב דהיינו גביעים כפתורים ופרחים ושתהיה כולה ככר לא פחות ולא יותר ושתהיה מקשה שנתמעטו במנורה של שאר מיני מתכות מקראי אין דינם שוה במיעוטם דאילו גביעים כפתורים ופרחים יש הקפדה שלא לעשות וזהו שכתב אין עושין בה ולא כתב אין מקפידין כמו שכתב גבי ככר ואילו גבי חלוקת ככר אי בעי עביד ככר או פחות או יותר ואלו השני חלוקות הסברא מוכחת עליהם דהוה ליה כאילו כתב קרא סתם ועשית מנורה דפשיטא דאין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים ובמשקלה כמה דבעי עביד ואילו גבי חלוקת מקשה שכתב ואם היתה חלולה כשרה ופירשה מרן דהיינו לומר שאינה מקשה נראה דדוקא בדיעבד כשרה אבל לכתחילה צריך לעשותה מקשה ובזה ניחא מה שכתב ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות דהיינו לכתחילה דאלת\"ה תיקשי דהא פסול דגרוטאות נפקא לן מדכתיב מקשה ותניא מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה אם כן פסול דגרוטאות מנא לן אלא ודאי רבינו לא מיירי אלא לכתחילה ומ\"מ לא ידעתי מנא ליה דין זה ואדרבא לישנא דגמרא דקאמר אינה באה זהב אינה באה מקשה משמע אפילו לכתחילה ומ\"ש מרן על זה בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקראי לא ידעתי היכן הוא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מזבח הקטורת היה מרובע כו'.</b> פי\"ו דכלים משנה י': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואף אורים ותומים וכו'.</b> עיין לקמן פ\"י מהלכות כלי המקדש דין י': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה מקורה סטיו וכו'.</b> בירושלמי פ\"ג דתעניות הלכה ח' אההיא דתנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית הדא אמרה הר הבית מקורה היה ועיין במ\"ש הר\"ב תיו\"ט רפ\"ב דמדות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכותל מערבי של עזרה עד כותל ההיכל כו'.</b> נ\"ב והוא המקום הנקרא אחורי בית הכפורת: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדיחין את הבשר.</b> עיין לקמן פ\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המרובע הזה הוא הנקרא צפון.</b> עיין בתיו\"ט פ\"ג דיומא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ועל גגה היתה בית טבילה.</b> כתבו התוס' פ\"ג דיומא (דף ל\"א) שגג זה היה שוה לקרקע העזרה ועיין בתיו\"ט בסוף מדות: ולשכת העץ היתה וכו'. לשכה זו אם היתה בנויה בקדש או בחול וכן אם היתה פתוחה לקדש או לחול עיין בתוס' פ\"ק דיומא (דף ח') ד\"ה דאי ועיין בתיו\"ט סוף מדות: והוא הנקראת לשכת פלהדרין. בפ\"ק דיומא (דף כ\"ט) נסתפקו בלשכת אבטינס ולשכת כ\"ג איזו היתה בדרום ואיזו בצפון ועיין בלח\"מ סוף פ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעליות לא נתקדשו.</b> מהסוגיא דס\"פ כיצד צולין מוכח דעליות דהיכל נתקדשו ונראה דטעמא שהנכנס לשם חייב כרת וכן נראה מדברי התוספות בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה וטמא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החלונות ועובי החומה כלפנים.</b> עיין בספ\"ה מהלכות מעשר שני ובפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' וברפ\"ט מהלכות קרבן פסח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועומדין בכנורות כו'.</b> כתב מרן דיושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה ומדברי רש\"י משמע דלעולם אמרינן ליה שנתן טעם לזה המזמור לפי שאמרו משה בהקמת המשכן אך התוספות שם כתבו עד כי אתה ה' מחסי דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מיצרין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. הרי דס\"ל דמזמור זה לא נאמר אלא באותו זמן והכי דייקא שמעתתא דקאמר עד כי אתה ה' מחסי. ולדברי רש\"י צריך טעם למה לא סיימו המזמור ולא ידעתי למה לא הביא מרן דברי התוס' הללו. ודע דבגמרא אמרינן ת\"ר שיר של תודה בכנורות כו' ופירש\"י שיר של תודה היו אומרים שם בכנורות ומהו שיר של תודה מזמור לתודה. ורבינו לא כתב מזמור זה ונראה דרבינו מפרש לה הכי שיר של תודה כלומר שיר של תודה זו שהיו מביאין לקדש העיר היה בכנורות ובנבלים כו' והיה אומר ארוממך ה' וגו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה כו'.</b> כתב מרן אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו כו' ועיין במ\"ש רבינו לעיל רפ\"ב מהלכות מעשר שני שכתב דמעשר שני אינו נאכל היום בירושלים משום דבעינן שיהיה הבית בנוי דומיא דבכור וכ\"כ הטי\"ד סי' של\"א דהיה ראוי לאוכלו בירושלים אע\"פ שאין חומה דקדושת העיר והבית לא בטלו אלא שאי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח דאתקש לבכור וא\"כ לא קשיא כלל לרבינו ממה ששנינו במשנה אין מקדש ירקבו וההיא דפרק הזהב דנפול מחיצות המעיין היטב בדברי רבינו ספ\"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתיישב לו קושיא זו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>או במנעל שברגליו כו'.</b> תנן בפ\"ו דשבת בית קבול כתיתים טמא סמוכות שלו יוצאין בהם בשבת ונכנסים בהם בעזרה כסא וסמוכות שלו כו' ואין נכנסים בהם בעזרה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו חילוקי דינים אלו. בירושלמי פ\"ז דפסחים רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע\"כ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יקל אדם את ראשו וכו'.</b> גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה. תוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ו) ד\"ה והא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ישיבה בעזרה כו'.</b> לא נתבאר איסור זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן וראיתי לרש\"י ז\"ל בפרק חלק (דף ק\"א) שכתב גמירי דאין ישיבה הלכה למשה מסיני ולא מקרא אך בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) ובפ\"ז (דף ס\"ט) כתב אין ישיבה בעזרה דכתיב לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה' כו' אלמא מקרא נפקא לן. ומיהו יש ליישב דהני קראי אסמכתא נינהו אך מאי דקשיא לי הוא מ\"ש רש\"י פ\"ז דסוטה (דף מ') אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם ישיבה כו' נראה דס\"ל דמדרבנן הוא איסור זה. ומיהו יש ליישב דבא לתת טעם למה אסרה תורה הישיבה וכן נראה ממ\"ש שם חוץ ממלכי בית דוד שחלק להם המקום כבוד כו' אלמא דס\"ל דהכל הוא דבר תורה האיסור וההיתר. וקצת נ\"ל להכריח דאיסור זה מן התורה מהה��א דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ח) דמפסקינן לקרא דושמואל שוכב בהיכל ה' משום דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואי אמרת דאיסור זה הוא מדרבנן לא ידעתי מנ\"ל דמזמן שמואל נאסר דבר זה אימא דב\"ד שאחריו אסרוהו אך ראיתי להתוס' פ\"ב דזבחים (דף ט\"ז) ד\"ה הגה\"ה ז\"ל ושמא אינו מן התורה תדע כו' והנראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן ועיין במ\"ש פ\"ב דיומא (דף כ\"ה) ד\"ה אין שהקשו והיכי אכל כו' דמוכח מדבריהם דס\"ל דמן התורה אסור. אך קשיא לי אם איסור זה מן התורה אמאי לא תני לה בפ\"ק דכלים גבי מעלות דעזרת ישראל. ודע שראיתי למהרימ\"ט בדרשותיו פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידעתי זו מנין לו וצ\"ע. ואף בלשכות הבנויות בחול אם פתוחות לקדש אסור לישב בהם כ\"כ התוס' פ\"ק דיומא (דף ח' ודף כ\"ה) ופ\"ק דיבמות (דף ו') (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ה מהלכות ביאת מקדש דין י\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיירות המוקפות חומה מקודשות כו'.</b> נראה דכל התנאים שהצריך רבינו בפי\"ב מהלכות שמיטה ויובל לענין בתי ערי חומה צריכים ג\"כ למעלות אלו שכתב כאן ועיין בהר\"ש ובמ\"ש מהרימ\"ט חי\"ד סי' ל\"ז שרצה לחלק בין בתי ערי חומה למעלות אלו ודבריו צריכים אצלי תלמוד ודוק. עיר שרובה עכו\"ם בטלה ממנה קדושת היקף חומה. תוספות פ\"ד דכתובות (דף מ\"ה:) ד\"ה על ודו\"ק. ולא ידעתי אם הפתחים נתקדשו בקדושת העיר או לא לפי שראיתי בפ\"ז דפסחים (דף פ\"ה) דאמרי' אר\"ש בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעין מגינין תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ולפי זה יראה דגם בבתי ערי חומה לא נתקדשו השערים מפני המצורעים. ואפשר דדוקא בירושלים עשו כן כדי שלא יצאו מירושלים אבל בשאר עיירות לא עשו כן אלא אף השערים נתקדשו. ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה דשערי ירושלים שלא נתקדשו דנפקא מינה טובא לאכילת מעשר שני ואכילת קדשים קלים שאין אוכלין אותם בשערים כיון שלא נתקדשו בקדושת ירושלים. ואולי סמך על מ\"ש ברפ\"ט מהלכות קרבן פסח והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ. עוד אני תמיה דמאותה סוגיא דפסחים מוכח דכל שערי העזרה נתקדשו בקדושת העזרה חוץ משער נקנור מפני שמצורעים עומדים שם ומכניסים בהונות ידם ולא ידעתי אמאי לא הביא רבינו דין זה דנ\"מ טובא דטמא שנכנס לשער נקנור פטור מכרת ואם נכנס בשאר הפתחים חייב כרת וכן נ\"מ טובא לעניינים אחרים וכמבואר. עוד אני מסתפק בשערי הר הבית אם נתקדשו. ומסתברא דנתקדשו בקדושת הר הבית דדוקא בירושלים משום טעמא דמצורעים לא קדשו השערים. שוב ראיתי בירושלמי פ\"ז דפסחים דדין זה מחלוקת אמוראים דרבי ירמיה בשם רב שמואל בר יצחק אמר דלא קדשו תחת האגף של הר הבית כדי שיהיו זבים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והקשו על זה דלא דמי למצורע שעשו תקנה בעדו משום דאין לו להגן זב יש לו היכן להגן בכל ירושלים רבי יוחנן בשם רבי פנחס מן מה דאנא חמי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע\"כ. ולפי סוגיא זו נראה דקי\"ל שלא קדשו תחת האגף של הר הבית דמעשה רב ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הר הבית מקודש ממנה כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות סוטה דין ט\"ז) דין זה בפ\"ק דכלים אך לא ידעתי למה לא הזכיר�� ג\"כ בעל קרי שהוא משתלח חוץ לב' מחנות כמו הזב כדאיתא בפסחים (דף ס\"ז) וכן בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש לא הביא דין הבעל קרי בפירוש אך נראה שהדין דין אמת שהרי כתב שם הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה כו' וקרא דמייתי בבעל קרי מיירי וכן מתבאר ממ\"ש בפ\"ח מהלכות אלו דין ז': "
+            ],
+            [
+                "<b>ובועל נדה נכנסים לשם.</b> בסוף מס' זבים תנן בועל נדה כטמא מת ובפ\"ו דפסחים (דף ס\"ה) אמרינן דלמחנותם קאמר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין בעלי מומין ופרועי ראש וכו'.</b> הר\"ש הקשה דאמאי לא תנינן במתניתין שתויי יין ותירץ דשאני בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן וכן כתב הרע\"ב דדוקא בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן הלכך שילוחן חמור. ולפי דבריהם קרועי בגדים נכנסין בין האולם ולמזבח. אבל דעת רבינו דאף שתויי יין אינן נכנסין מן המזבח ולפנים וכמ\"ש בפ\"א מהלכות ביאת מקדש דין י\"ד. ויש עוד מחלוקת אחר בין הראשונים ז\"ל אם הני מעלות הוו מן התורה ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא הביא רבינו שתויי יין בהדי בעלי מומין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשעה שנכנסין הבנאים כו'.</b> דע שדין זה הוא דוקא בטומאה שנמצאת בהיכל אבל הטומאה שנמצאת בעזרה אז כהנים לא מטמאינן אלא לוים מוציאין את הטומאה והכי כתיב בדברי הימים ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא נחל קדרון חוצה. ומ\"מ אם הטומאה היתה בהיכל מוציאין הכהנים עצמן את הטומאה עד חוץ לעזרה אלא שאם נמצאת בעזרה היו מוציאין אותה הלוים. וקרא דדברי הימים דמשמע דאף בטומאה הנמצאת בהיכל לא היו מוציאין אותה הכהנים כי אם עד העזרה ומשם ואילך הלוים, התם שאני שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו היו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואלו משם לחוץ וכמ\"ש רש\"י בס\"פ בתרא דעירובין וקמ\"ל קרא דאלו המוציאין לחוץ מן העזרה לא היו כהנים כי אם לוים דלא מטמאינן כהנים במקום שאפשר בלוים אבל במקום שאפשר שהמוציא מן ההיכל יהיה המוציא מן העזרה אז מוציא אותה הכהן אף שאפשר בלוים: וכל הנכנסין להיכל לתקן כו'. כתב מרן ויש לתמוה דמשמע ממתני' דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל כו'. ועיין בפרק כל שעה (דף כ\"ו) שהביא רבא ראיה לדבריו ממשנה זו ועיין שם היטב באותה סוגיא ותמצא דלרבא דהלכתא כוותיה לאו דוקא בית קדשי הקדשים ודו\"ק. ועיין בספר ברכת הזבח (דף קמ\"ח:) שכתב דמהתוס' שהביא מרן אחר זה מוכח דקאי אהיכל ודו\"ק: ומ\"ש טמא ובעל מום יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור. וזו היא גירסת מרן ולפי זה לא יהיב רבינו טעם להכנסת בעל מום אלא למניעת הכנסת טמא דהוה ס\"ד שיכנס טמא לפי שטומאה הותרה בציבור לזה קאמר דליתא דלא הותרה אלא דחויה היא בצבור ועיקר טעמא הוא משום דבעל מום אישתרי באכילת קדשים ומחלוקת רב ורבי אלעזר הוא בזה האופן רב סבר יכנס טמא משום דמצינו דטומאה הותרה בציבור ואע\"ג דגם בעל מום הותר באכילת קדשים לא דמי משום דאנן בכניסת פנים עסקינן ובכניסת פנים לא מצינו שהותר בעל מום כי אם טמא ורבי אלעזר סובר דבעל מום יכנס משום דטומאה לא הותרה בציבור אלא דחויה היא בצבור אבל בעל מום הותר באכילת קדשים ואי לאו האי טעמא דאשתרי באכילת קדשים היה קודם הטמא משום דנהי דלא הותרה טומאה בציבור מ\"מ דחויה היא בציבור וא\"כ קליש איסור טומאה מאיסור בעל מום אבל השתא דחזינן דבעל מום אישתרי ��אכילת קדשים בעל מום קודם משום דטמא לא הותר בעבודת ציבור ואלו בעל מום הותר באכילת קדשים. ומ\"מ יש לדקדק בדברי מרן דלמה רבינו נתן טעם לשלילת הטמא ולא נתן טעם לכניסת בעל מום ולי היה נראה הגירסא האחרת שדחה הרב והיא גירסת הרב המבי\"ט בקרית ספר והוא יכנס טמא ואל יכנס בעל מום שהטומאה דחויה בציבור דרב דס\"ל דטמא קודם אית ליה דטומאה דחויה היא ולא הותרה ואפ\"ה אית ליה דטמא קודם לפי שמצינו שנדחה כניסת פנים אצל הטמא וא\"כ הכא נמי לתקן או להוציא את הטומאה יכנס טמא ורבי אלעזר ס\"ל דבעל מום קודם משום דלטמא לא הותר לו שום דבר אבל לבעל מום הותר אכילת קדשים ופסק רבינו כרב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושמירה זו מצותה כל הלילה כו'.</b> המפרש למסכת תמיד כתב דהשמירה היתה ביום ובלילה אך רבינו שמעיה בריש מדות כתב דהשמירה היתה בלילה וכן הוא דעת הרע\"ב. ודברי המפרש תמוהים הם בעיני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וארבע ועשרים עדה שומרים כו'.</b> תנן בריש מס' מדות בג' מקומות הכהנים שומרים בב\"ה בבית אבטינס בבית הניצוץ ובבית המוקד והלוים בעשרים ואחד מקום ה' על ה' שערי הר הבית ד' על ד' פנותיו מתוכו ה' על ה' שערי העזרה ד' על ד' פנותיו מבחוץ וא' בלשכת הקרבן וא' בלשכת הפרוכת וא' לאחורי בית הכפורת ע\"כ. ובפ\"ק דמדות תנן ושבצפון שער הניצוץ וכמין אכסדרה היה ועלייה בנויה על גביו שהכהנים שומרים מלמעלן והלוים מלמטן ע\"כ. והנה לכאורה נראה דבאכסדרה זו הכהנים היו שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אך ראיתי למפרש בתחילת מס' תמיד שהובאת שם משנה זו דמדות שכתב דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין אכסדרה אלא למדך שאע\"פ ששמירת כהנים צריכה שתהא למעלה מקום שמירת הלוים לא בעי למעלן אלא למטן כו' והביא ראיה לדבריו דהא תנן בכ\"א מקומות הלוים שומרים וקא חשיב להו ולא קא חשיב שמירה זו דאכסדרה ואם איתא דלוים שומרים באכסדרה א\"כ הוו להו עשרים ותרי ע\"כ. ובגמרא הקשו על משנה זו דהלוים בכ\"א מקום וקא חשיב ה' על ה' שערי עזרה ורמינהו שבעה שערים היו בעזרה ותירצו אמר אביי תרי מינייהו לא בעי שימור ופירש שם המפרש דתרי לא בעי שימור לוים דהא כהנים בג' מקומות שמרי ומאי נינהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ובחשבון הז' שערים קא חשיב להו ע\"כ. והנה הכלל העולה מדבריו הוא דלא מיבעיא דבג' מקומות אלו שהיו הכהנים שומרים בעליה שלא היו הלוים שומרים למטה אלא אף בשערים שהוא מקום שמירתן של הלוים בשער בית הניצוץ ובשער בית המוקד לא היו הלוים שומרים כיון שהכהנים היו שומרים בעליה וכן הוא דעת רבינו שכתב וארבע ועשרים עדה שומרים בכל לילה תמיד בכ\"ד מקום הכהנים בג' מקומות והלוים בכ\"א מקום ולא חשיב כלל שמירת לוים במקום שהיו הכהנים שומרים ובדין ח' כתב ועל ה' שערי העזרה חוץ לעזרה שהרי הכהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ ע\"כ כיון. למה שתירצו בגמרא תרי מינייהו לא בעי שימור והיינו שער המוקד ושער הניצוץ דלא היה שם שמירת לוים כלל כיון שהכהנים שומרים שם מלמעלה אך ראיתי לסמ\"ג בחלק מצות עשה סי' קס\"ה שכתב אף בבית אבטינס ובית הניצוץ ובית המוקד היו גם לוים שומרים וטפלים לכהנים כמו שנאמר וילוו עליך וישרתוך במקום שהיו עליות היו הכהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ובבית המוקד היה כהן מבפנים ולוי מבחוץ כדמפרש במסכת תמיד ובמסכת מדות שנינו שהלוים שומרים בכ\"א מקומות לבדם כו' ובשני השערים האחרים היו כהנים ולוים שומרים ע\"כ. והנה כפי סברא זו מתני' דמדות דקתני שהלוים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אתיא כפשטה דבאותה אכסדרה עצמה היו הלוים שומרים למטה ומתניתין דקתני דהלויים היו שומרים בכ\"א מקום ולפי דברי הסמ\"ג נמצא שהלויים היו שומרים בכ\"ד מקום דהיינו ג' מקומות עם הכהנים וכ\"א מקום לבדם היינו משום דמתניתין לא קא חשיב אלא המקומות שהיו הלוים שומרים לבדם בלתי שותפות הכהנים אבל לעולם דבמקום שהיו הכהנים שומרים גם הלוים היו שומרים שם למטה מדכתיב וילוו עליך וישרתוך וזה למדנו ממתני' דמדות דקתני על אכסדרה דבית הניצוץ שהכהנים שומרים למעלה והלוים למטה והוא כלל לכל המקומות שהיו הכהנים שומרים שיהיו הלוים שומרים שם למטה ולפי זה מה שתירצו בגמרא תרי מינייהו לא בעו שימור אין הכוונה כמו שכתבנו למעלה משוה משום דהכהנים היו שומרים שם למעלה אלא הכוונה היא משום דבהני תרי שערים כבר היו הלוים שומרים תחת העליות שהיו שומרים שם הכהנים וא\"כ לא בעי שימור לשערים והמקשה היה סבור דמלבד מה שהיו הלוים שומרים תחת העליות שהיו הכהנים שומרים דכתיב וילוו עליך היה מן הדין שיהיו שומרים ג\"כ בשערים שתחת העליות ותירץ אביי דאין צורך לזה דבחד מקום תרי שומרים למה לי וכיון שהיו שומרים תחת העליות שוב אינו צורך לשומרים בשערים. אך מה שאני תמיה לפי דברי הסמ\"ג הללו הוא מההיא דאמרי' בריש תמיד מנא לן דהלוים היו שומרים בכ\"א מקום ואמרו מדכתיב למזרח ליום ששה וגו' והקשו על זה הני עשרים וארבעה הוו ותירצו דלא הוו כי אם כ\"א וכמבואר שם עוד תירצו דלעולם עשרים וארבעה כדכתיב תלתא מינייהו דכהנים ועשרים וחד דלוים ע\"כ. ולפי דברי הסמ\"ג דס\"ל דהלוים מלבד מה שהיו שומרים בג' מקומות עם הכהנים עוד היו שומרים בכ\"א מקום לבדם ונמצא שהיו שומרים בכ\"ד מקום מהו זה שהקשו בגמרא הני כ\"ד הוו והלא פשיטא דכ\"ד היו וכי תימא דהיינו מה שתירצו בתירוצא בתרא תלתא מינייהו דכהנים כלומר שהיו שומרים עם הכהנים הא ליתא דהא בגמרא הקשו על זה והא הכא לוים הוא והוצרכו לומר דבכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים וליכא למימר דמה שהוצרכו לומר דתלתא כהנים וכדריב\"ל הוא מפני שהוקשה להם דאיך הכתוב הזכיר שמירת הלוים ולא הזכיר שמירת הכהנים דא\"כ כפי תירוצא קמא דקאמר דקרא נמי לא קאמר כי אם כ\"א מקום תיקשי אמאי לא קאמר קרא שמירת הכהנים. ומיהו היה אפשר לומר דאם הכתוב לא איירי כי אם בשמירת הלוים לבדם אין זה מהקושי אם הכתוב לא הזכיר שמירת הכהנים אך כפי תירוצא בתרא אי אמרת דקרא כ\"ד מקומות קאמר והג' הם מקומות שהיו הכהנים שומרים עם הלוים אז קשה איך לא הזכיר הכתוב הכהנים שהם העיקר והלוים טפלים להם כדכתיב וילוו עליך ומ\"מ אין דברים הללו נוחים אצלי. עוד קשה לי דבשלמא כפי תירוצא קמא דקאמר דקרא כ\"א מקומות קאמר אף שהלוים היו שומרים בכ\"ד מקום ניחא דאיכא למימר דקרא לא איירי אלא במקום שהיו הלוים שומרים לבדו ולא במקום שהיו שומרים עם הכהנים כי היכי דלא מיירי קרא בשמירת הכהנים אך לתירוצא בתרא דקרא איירי בשמירת הכהנים קשה דאמאי לא קאמר נמי המקום שהיו הלוים שומרים עם הכהנים ואם כן הוו להו כ\"ז מקום. אשר על כן נ\"ל דלכ\"ע עיקר מצות השמירה אינה אלא בכ\"ד מקום ומקרא ילפינן דג' כהנים צריכים לשמור בג' מקומות ושמעינן נמי מקרא דגם הלוים צריכים לשמור במקום מיוחד כדכתיב משה אהרן ובניו אלא שבכתוב לא הוזכר גבי לוים בכמה מקומות צריכים לשמור ואדרבה מן הפסוק נראה דב��ד לוי שומר סגי דהא בקרא לא הוזכר כי אם משה אלא דאפשר דדוד תקן שיהיו הלוים שומרים בכ\"א מקום ונמצא שהיו הלוים עם הכהנים כ\"ד שומרים וזהו כשהוזכרו השומרים לא הוזכרו כי אם בשיעור זה דהיינו כ\"ד אלא דכיון דרחמנא אמר וילוו עליך וישרתוך למדנו מפסוק זה דגזירת הכתוב היא דבמקום ששומרים הכהנים שיהיו שם לוים טפלים להם ולאו משום שמירת הבית אלא שיהיו כמו משרתים לכהנים השומרים והם כמו שומרים לשומרים ומזה הטעם עצמו בעינן שיהיו הכהנים שומרים למעלה כדי שיהיו הלוים למטה לקיים הכתוב דקאמר וישרתוך שהם כמו המשרתים שהאדון עומד למעלה והמשרת עומד למטה וקרא דדברי הימים לא איירי אלא בלוים השומרים וכפי תירוצא קמא קרא לא איירי כי אם בלוים ולא בכהנים וכפי תירוצא בתרא קרא איירי בכל השומרים כהנים ולוים אבל במה שהיו הלוים שומרים עם הכהנים בהא לא איירי קרא משום דהני לאו משום שמירת הבית קא אתו אלא מדין שירות הכהנים וכדכתיבנא. והנה כפי מה שכתבנו רבינו וסמ\"ג בפירושא דקרא דילוו עליך פליגי דרבינו ס\"ל דקרא במצות שמירת הבית איירי וקאמר דהכהנים יהיו שומרים בעלייה והלוים למטה במקום ששומרים שיהיו הלוים טפלים לכהנים והיינו דכתיב ילוו עליך והסמ\"ג סובר דקרא לא איירי בשמירת הלוים אלא שגזר הכתוב דבמקום שהכהנים שומרים שיהיו שם לוים למטה כמו משרתים וא\"ת מאחר דקרא לא איירי בשמירת הלוים מנא לן שהלוים לא ישמרו בעליות גם כן וי\"ל דלעולם שמירה סתם אינה אלא למטה כשמירת חצרות המלכים וגבי כהנים דתנינן שהיה שמירתם בעלייה שאלו בגמרא מנא לן ותירצו מדקאמר רחמנא וילוו עליך וגו' כלומר שגזירת הכתוב דבמקום שהכהנים שומרים שיהיו שם לוים טפלים להם שמעת מינה דהכהנים מצות שמירתם הוא במקום גבוה וגזירת הכתוב הוא כדי שיהיו שם טפלים להם אבל גבי שמירת הלוים כדקיימא קיימא כסתם שמירה שהיא מלמטה. ודע דבסוף פ\"ק דמדות תנן הגיע זמן הנעילה כו' ונעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן לו מבחוץ גמר מלנעול החזיר את המפתחות וכו' נתן כסתו עליה ישן לו ע\"כ. והנה מה שכתוב בנוסחא דידן בן ובן לוי ישן נראה שהוא ט\"ס וצריך לגרוס ובן לוי יושב לו וכן כתב רבינו עובדיה ובן לוי זה הוא השומר שבבית המוקד שהיו שם הכהנים שומרים ובבית אבטינס ובבית הניצוץ שהיו עליות היו הכהנים למעלה והלוים למטה ובבית המוקד שלא היה שם עליה היה הכהן מבפנים ובן לוי מבחוץ וכמו שכתב ר\"ע והן הן דברי הסמ\"ג שכתבנו למעלה ומ\"ש כדמפרש במסכת תמיד היינו ההיא דאמרינן בריש מסכת תמיד דבעו בגמרא מנא לן שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה דת\"ר וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר אתה אומר בעבודתך או אינו אלא בעבודתם כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי עבודתם אמור הא מה אני מקיים וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ע\"כ. והנה העתקתי סוגיא זו משום דמכאן מודעא רבה למה שכתבתי למעלה דמה שהיו הלוים שומרים במקום שהכהנים שומרים אינו משום שמירת הבית אלא כדי שיהיו נראים כמשרתים לכהנים והברייתא הכי מיתפרשא וילוו עליך וישרתוך בעבודתך כלומר כשאתה עובד ישרתו אותך הלוים דהיינו כשהכהנים שומרים דהיינו עבודה שלהם הלוים ילוו עליך וישרתוך דהיינו שיהיו מלמטה כמו שומרים לך או אינו אלא בעבודתם כלומר שגם הם יהיו שומרים כמוך כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי עבודתם אמור הא מה אני מקיים וילוו עליך בעבודתך הכתוב מדבר ה�� כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ואף שהמפרש פירשה לברייתא זו בדרך אחרת היינו משום דאיהו ס\"ל כדעת רבינו דבמקום שהכהנים שומרים לא היה שם לוים כלל אך לדעת הסמ\"ג שכתבנו אתיא ברייתא זו כפשטא ודו\"ק. ודע דאליבא דרבינו והמפרש לא ידעתי מאי שיאטיה דבן לוי דקתני ובן לוי יושב לו בחוץ שהרי כפי דבריהם במקום שהכהנים שומרים לא היו שם לוים כלל וכמו שכתבנו לעיל וסבור הייתי לומר דבן לוי זה הוא איש הר הבית המוזכר שם בתמיד ובמדות שהיה מחזיר בכל לילה ואפשר שמקומו הקבוע לו היה בבית המוקד מבחוץ ואפשר דמנוי זה היה מן הלוים ולא מן הכהנים אך אינו מתיישב לי כל זה דלמה שינו את שמו דבתחילה קראוהו בלשון מעלה איש הר הבית ועכשיו קראוהו בן לוי. וראיתי לרבינו שמעיה שכתב עלה דמשנה זו פירוש מחודש וז\"ל הגיע זמן הנעילה כו' הגביה את הטבלא הכהן השומר כו' ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש לו לנעול ובעודו עוסק בנעילת שערים בן לוי יושב לו מבחוץ על הטבלא גמר מלנעול הגביה הטבלא כו' והחזיר הטבלא למקומה ונתן בן לוי כסתו עליה חזר וישן ע\"כ. והנה כפי דבריו בן לוי זה היה יושב בפנים בבית המוקד והרב בעל תוספות י\"ט הרבה להשיב בדברי רבינו שמעיה הללו דמנא ליה כל זה והנראה אצלי דרבינו שמעיה ס\"ל כדעת רבינו דבבית המוקד לא היה שם שומר לוי כלל דבמקום דהכהנים היו שומרים לא היו הלוים שומרים מש\"ה פירש דבן לוי זה אינו שומר המקדש אלא מינויו היה שהיה יושב על הטבלא שהיה בתוכה מפתחות העזרה. ודע שחפשתי ברבינו בחיבורו ולא ראיתי שהביא משנה זו דהגיע זמן הנעילה ולא ידעתי למה. ודע שדעת רבינו עובדיה הוא כדעת הסמ\"ג וכמו שכתב בספ\"ק דמדות ובביאור ההיא דאמרינן בריש תמיד תרי מינייהו לא בעו שימור לא גלה דעתו אלא כתב סתם בריש מדות ואפי' לדברי האומר ז' שערים היה מודה שלא היה משמר אלא על חמשה ע\"כ. והרב בעל תיו\"ט הביא סוגיית הגמרא וכתב ופי' ה\"ר שמעיה לפי שהיו תכופין לשאר השערים ע\"כ. ולא ידעתי למה בחר בפירוש זה דרבינו שמעיה מכל הפירושים ולדידי עד כאן לא הוזקק הרר\"ש לפירוש זה אלא משום דסבר כרבינו דבמקום שהיו הכהנים שומרים לא היו הלוים שומרים ומש\"ה הוקשה לו דהני תרי אמאי לא בעו שימור ולא ניחא ליה במה שכתב המפרש ורבינו דמשום דהיו הכהנים שומרים למעלה משום הכי לא בעי למטה ומש\"ה פירש שאין הטעם אלא משום דשני שערים היו תכופין לשאר השערים אך לדעת הר\"ע דכל מקום שהיו הכהנים שומרים למעלה הלוים שומרים למטה אין צורך לדברי הרר\"ש אלא הטעם שלא היו שומרים בשער בית המוקד ובשער בית הניצוץ הוא משום דבבית הניצוץ היו שומרים תחת האכסדרה ובבית המוקד היו שומרים בחוץ ומש\"ה לא היו שומרים בשערים. ודע שראיתי בפסקי תוס' בריש מדות כדברים האלה בג' מקומות במקדש שומרים כהנים וגם לוים וכהנים מבפנים ולוים מבחוץ ועוד ח\"י מקומות שומרים לוים לבדם ובין הכל כ\"א מקומות ע\"כ. וכעין זה כתבו ג\"כ בפסקי תוס' דתמיד. והנה מה שכתבו דבג' מקומות שהיו הכהנים שומרים היו הלוים שומרין הן הן דברי הסמ\"ג שכתבנו לעיל אך מה שסיימו ועוד ח\"י מקומות הדבר הוא תימה שהרי בפרטן אתה מוצא כ\"א והנראה דהתוס' ס\"ל דמאי דתנן והלוים בכ\"א מקומות הוא בין כל המקומות דהיינו בין המקומות שהיו שומרים עם הכהנים ובין המקומות שהיו שומרים לבדם לפי ששמירת הכהנים היתה בבית המוקד ובבית הניצוץ ובבית אבטינס והנה ידוע הוא דלשכת בית אבטינס היתה בדרום בצד שער המים וכמ\"ש הרב בעל תיו\"ט בציור הבית שעשה בסוף מדות יע\"ש וא\"כ כששנינו בשמירת לוים חמשה על חמשה שערי העזרה בכלל השערים הללו הם שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ושער המים ובג' מקומות הללו הכהנים היו למעלה והלוים למטה ונמצא שהיו הכהנים שומרים עם הלוים ובי\"ח מקומות אחרים היו שומרים הלוים לבדם. ולפי דברי התוס' הללו מאי דאמרינן בגמרא בריש תמיד תרי מינייהו לא בעו שמור אין הכוונה כמ\"ש המפרש דהיינו משום דהכהנים שומרים למעלה שהרי כבר כתבנו דלפי דברי התוס' בכלל הה' שערים ששנינו במתני' שהיו הלוים שומרים הם שער בית המוקד ושער הניצוץ ושער המים אלא התוס' ס\"ל כדעת הרר\"ש דהכוונה היא תרי שערים היו שם שהיו תכופים לשערים אחרים ומש\"ה לא בעו שימור ואפשר שדעת הרר\"ש כדעת התוס' דהלוים היו שומרים בבית המוקד ובבית הניצוץ ומש\"ה הוכרח לפרש דמאי דאמרינן דתרי לא בעו שימור דהיינו משום דהיו תכופים ואף שכתבנו לעיל דממה שפירש במתני' דהגיע זמן הנעילה נראה דס\"ל דלא היה ללוים שמירה במקום הכהנים נראה דאין זה הכרח דלעולם דס\"ל שהיו הלוים שומרים במקום שהכהנים שומרים אלא דס\"ל דהך ב\"ל לאו שומר הוה דמאי איריא הכא דיני השמירה שהרי כבר נשנו בראש הפרק ועוד דאמאי שנה אותו בלשון יחיד ובן לוי יושב מבחוץ והרי בכ\"מ ששנו שמירת הלוים הוא בלשון רבים וכן בדין דודאי לא היה איש אחד שומר ועוד אפשר דגירסתו היתה חזר וישב לו וקאי על ב\"ל המוזכר למעלה וכיון שכן ע\"כ לאו שומר הוא דהא אין לוי שומר מבפנים מכל הני טעמי ס\"ל דבן לוי המוזכר כאן אינו שומר כי אם ממונה על מקום המפתחות: הכלל העולה ממה שכתבנו דבשמירת הלוים לפי דעתי איכא שלש מחלוקות הדעת האחת הוא דעת רבינו והמפרש דהלוים לא היו שומרים כי אם בכ\"א מקומות דוקא ובשער בית המוקד ובית הניצוץ לא היו שם שומרים לוים לפי שהכהנים היו שומרים מלמעלה. הדעת השנית היא דעת התוס' וס\"ל כדעת רבינו שהלוים לא היו שומרים כי אם בכ\"א מקומות אך בהא פליגי עם רבינו דס\"ל דהלוים היו שומרים בבית המוקד ובבית הניצוץ מלמטה וכבר כתבתי שהנראה אצלי הוא שדעת הרר\"ש הוא כדעת התוס'. הדעת השלישית היא דעת הסמ\"ג ורבינו עובדיה דהלוים מלבד מה שהיו שומרים בכ\"א מקומות לבדם עוד היו שומרים בג' מקומות עם הכהנים וכבר ביארתי לעיל סברא זו באר היטב. והרב באר שבע אחר שהביא מה שכתוב בפסקי תוס' דמדות ודתמיד שכתבנו למעלה כתב ולי נראה שהוא טעות גדול שהרי משנה שלמה שנינו בשלשה מקומות כו' והלוים בכ\"א וקא חשיב להו להני כ\"א מקום שהלוים היו שומרים לבדם בין שער ופנה דהר הבית ועזרה כו' ופריך בגמרא ורמינהי ז' שערים הוי ומשני תרי מינייהו לא בעו שימור פירש המפרש לא צריכי שימור דהא כהנים בג' שמרי להו ומאי ניהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ וכ\"כ רבינו בהדיא שהלוים לא היו שומרים כלל למטה בג' מקומות שהיו הכהנים שומרים דא\"כ אף אלו תרי מינייהו צריכי שימור ועוד דא\"כ היו בין הכל כ\"ז מקומות ואנן ילפינן מקרא שלא היו בין הכל רק כ\"ד מקומות כו'. ונ\"ל דהמשנה דמדות הטעהו דקתני שער הניצוץ כו' שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה ועלה על דעתו דשמירת לוים מוסבת על בנין שער הניצוץ ומשם למד דה\"ה בבית אבטינס ובבית המוקד היו הלוים שומרים למטה אבל כבר נשמר מזה הטעות הרר\"ש ופירש דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין שער הניצוץ אלא קאי על כ\"א מקום שהיו הלוים שומרים לבדם וכן פירש המפרש ולאפוקי מהסמ\"ג שכתב שהלוים היו שומרים ��ג' מקומות שהיו הכהנים שומרים והיו נמי שומרים בכ\"א מקום לבדם עכ\"ד. והנה הנך רואה שאין ממש בדברים אלו כלל דמה שהקשה ממה דאמרינן תרי לא צריכי שימור והביא פי' המפרש כפי הנראה לא ראה דברי הרר\"ש בריש מדות שפירש פירוש אחר וכבר כתבנו דהתוס' ס\"ל כפי' הרר\"ש ומה שחזר דא\"כ היו בין הכל כ\"ז כו' מה שאינו כתב דלדברי התוס' לא היו בין הכל רק כ\"ד ואף אם היו כ\"ז וכסברת הסמ\"ג לא קשה מידי ממה שהקשה וכמו שכתבנו לעיל גם מ\"ש דהר\"ש פי' דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין שער הניצוץ זה אינו דדוקא המפרש פי' כן אך דברי הרר\"ש יותר נוטים לדברי התוס' וכמו שיראה המעיין ומה גם דאחר שפירש דטעמא דתרי לא בעו שימור הוא משום דהיו תכופים שמעת מינה דאף במקום שהיו הכהנים שומרים הלוים ג\"כ היו שומרים, הכלל העולה דכל מה שיש לשאת ולתת בדברי סמ\"ג ותוס' כבר הארכנו בזה לעיל והכל מתוקן אצלנו וזה המחבר כפי הנראה לא השגיח בעין יפה בדבריהם ולא די לנו זה הצער אלא שהטיח דברים ופער פיו נגד רבותינו בעלי התוס' וכתב בשנים ושלשה מקומות שטעו והנראה אצלי הכל דבר אחד וזהו עונשו ושרי ליה מרי' ולן: תנן בפ\"ק דמדות ומקום היה שם אמה על אמה כו' שהמפתחות היו תלויות בה ע\"כ. ונראה דמקום זה היה בבית המוקד עצמו ולא בד' לשכות שהיו בבית המוקד דהא קודם למשנה זו קתני בית המוקד כו' דעלה קתני ומקום היה שם משמע דבבית המוקד היה המקום אך ראיתי למפרש בריש פ\"ק דתמיד עלה דמתניתין דמפתחות העזרה בידם שכתב דמקום זה דאמה על אמה היה בלשכת המוקד ולשכה זו הנקראת לשכת בית המוקד הוזכרה בפ\"ג דתמיד והיתה צפונית מערבית ומ\"מ לא ידעתי מנא ליה למפרש דבר זה והרואה הציור שעשה הרב בעל תיו\"ט בסוף מדות יראה דס\"ל דמקום זה דאמה על אמה היה בבית המוקד עצמו ולא בשום אחת מהלשכות: תנן בפ\"ק דתמיד ובפ\"ק דמדות בית המוקד כו' וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ע\"כ. והנה לא ידעתי פי' משנה זו דקתני מפתחות העזרה בידם דמשמע דקאי על זקני בית אב ולמעוטי פרחי כהונה דהא בתר הכי קתני פרחי כהונה איש כסתו בארץ והלא המפתחות היו בבית המוקד שהיה שם מקום אמה על אמה וכדאיתא שם בפ\"ק דמדות וא\"כ למה זה יחסו המפתחות לזקני בית אב יותר משאר הכהנים. וסבור הייתי לומר דמקום זה דאמה על אמה היה ברובדין שהיו ישנין שם זקני בית אב ומשום הכי יחסו המפתחות לזקני בית אב וראיתי למפרש בריש תמיד שכתב ומפתחות העזרה בידם כלומר בידי אותם כהנים לשם היו מונחות כל מפתחות העזרה ומפרש במסכת מדות היכן היתה הנחתן מקום היה שם אמה על אמה כו' ע\"כ. והנה דברים אלו הם צרורים וחתומים והדבר צריך תלמוד: (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ד מהלכות כלי המקדש דין י\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>והרובין היו שומרים שם כו'.</b> בגמרא אמרינן דמש\"ה קרי להו רובין משום דלא מטו למעבד עבודה ופירש המפרש כגון פחותין מי\"ג שנה וכ\"כ מרן. ואני תמיה על זה דאיך יתכן דמצוה זו שהיא שמירת המקדש שהיא מצות עשה יניחו אותה לעשות לקטנים שאינן בני מצוה וכי תימא שהמצוה מתקיימת בשמירת הלוים הא ליתא דהא מקרא מלא הוא שהכהנים יהיו שומרים וכדאיתא בגמרא ריש מסכת תמיד. ומיהו לזה היה אפשר לומר דבבית המוקד השומרים לא היו קטנים דהא התם לא קתני רובין כי אם פרחי וכמו שעוד נעמוד על זה וא\"כ הרי מתקיימת מצות שמירה התם ומיהו אין דעתי מתיישבת בזה דהא מקרא ילפינן דכהנים ישמרו בג' מקומות מדכתיב אהרן ובניו וא\"כ מן הדין ראוי דהשומרים יהיו בני מצוה. והנראה אצלי דהא דקאמר הכא דלא מטו למעבד עבודה היינו שהם פחותים מעשרים שנה וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות כלי המקדש דין ט\"ו וכשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים שנה ע\"כ, ולאלו הוא דקרי להו הכא רובין דהיינו שהן ראויין לעבודה אלא שהכהנים אין מניחין אותן לעבוד והיו עושין אותן שומרים. והסמ\"ג עשין קס\"ה כתב דהרובין היו נערים שלא הגיעו לחינוך עבודה ע\"כ ודבריו סתומים מהו חינוך עבודה. שוב ראיתי להרב באר שבע שכתב כן ודחה דברי המפרש. וראיתי בפסקי תוס' מסכת תמיד סי' ו' שכתב שם פחות מבן עשרים אין כשר לעבודה ולפי דעתי דבריהם הן על הרובין השנוי במשנתנו דאמרינן בגמרא דלא מטו למעבד עבודה ופי' הם דמיירי בפחות מכ' ומש\"ה הוצרכו לומר דפחות מבן עשרים אין כשר לעבודה: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא היו הכהנים השומרים ישנים וכו'.</b> תנן בפ\"ה דשקלים בן בבי על הפקיע ופי' רבינו עובדיה על הפקיע להלקות כהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה כדאמרינן במסכת מדות מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטין אותו ע\"כ. והנראה מדבריו הוא שגם לכהנים היו מלקין אם היו מוצאין אותו ישן אך בפ\"ק דמדות תנינן איש הר הבית היה מחזר כו' והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמרתו ע\"כ. נראה דדוקא לוים היו לוקין ולא הכהנים ומיהו יש לדחות דלאו דוקא אלא כיון שהרוב היו לוים דהכהנים לא היו שומרים כי אם בג' מקומות והלוים בכ\"א משום הכי קרי לכולהו בן לוי דהכהנים נמי נקראו לוים וכדאמרינן בכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים א\"כ שהשומע בירושלים את צעקת הלוקה היה אומר קול בן לוי הוא לפי שהיה תולה הדבר ברוב. והרב בעל תיו\"ט בפ\"ק דמדות דקדק מתוך דברי המפרש שאיש הר הבית לא היה מחזר כי אם על משמרות הלוים ולא על משמרות הכהנים וכתב בשם החכם הר\"ר אברהם רופא שהשיג על רבינו עובדיה במ\"ש שגם הכהנים לוקין שלא מצינו כהנים לוקין ומסתמיות דברי רבינו שכתב ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים כו' נראה דזה הממונה היה מחזר אף על משמרות הכהנים. ומיהו עדיין אפשר לומר דנהי שהיה מחזר אך לא היה מלקה כי אם ללוים אבל לא לכהנים. אך מתוך מה שדקדק הרב בעל תיו\"ט מדברי המפרש נראה דאיש הר הבית לא היה מחזר על משמרות הכהנים כי אם על משמרות הלוים. ומיהו לכל הפירושים נראה לי שגם הכהנים השומרים לא היו ישנים דכיון דעיקר מצות השמירה הוא שיהיו נעורים מה נשתנו הכהנים מן הלוים אלא דקשה לי ההיא דתנן בריש תמיד ופרחי כהונה איש כסתו בארץ לא היו ישנים בבגדי קדש משמע דפרחי כהונה שהם השומרים היו ישנים אלא שלא היו ישנים בבגדי קודש הן אמת שמתוך דברי המפרש שכתב דהטעם שהיו הרובין שומרים הוא משום דאותם שיכולים לעבוד אינם רוצים לשמור ועוד הואיל ויכולין לעבוד אין אנו מניחין אותם לשמור כו' נראה מתוך טעמים אלו דגם בבית המוקד היו הרובין שומרין והפרחי כהונה לא היו שומרים אלא שיהיו שם כדי שיהיו מוכנים שם וכן כתב הרב בעל באר שבע דלדברי המפרש גם בבית המוקד לא היו שומרים אלא הרובין והכריח כן ממ\"ש המפרש עלה ההיא דאמרינן בגמרא התם דלא מטו למיעבד עבודה כו' התם גבי שמירה דלא מטו וכו' משמע דהכא גבי פרחי כהונה אין בהם שמירה כלל כו' ואם כן כפי סברא זו לא קשה מידי דלעולם השומרים לא היו ישנים ומאי דתנן ופרחי כהונה איש כסתו בארץ הני לא היו שומרים אלא שהיו ישנים שם כדי שיהיו מזומנים למחר לעבודה וכמו שכתב המפרש. ומיהו אעיקרא דדינא סברא זו שיחסנו למפרש היא תמוה דפשטא דמתניתין דקתני והרובין שומרים שם משמע דדוקא התם היו הרובין שומרים אבל בבית המוקד לא היו הרובין שומרים וכן כתב בפי' רבינו עובדיה דבבית המוקד פרחי כהונה היו השומרים וכן כתב הסמ\"ג במצות עשה סי' קס\"ה וכן הוא דעת רבינו שכתב לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה כו' הנה דעת שפתיו ברור מללו דמאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש קאי על השומרים ופשיטא שאינם רובים דברובין דהיינו שלא הגיעו לעבוד עבודה בגדי כהונה מאי בעו גבייהו אלא ודאי דס\"ל דהשומרים דבית המוקד לא היו רובין כי אם פרחי כהונה וכתב בפירוש דהשומרים לא היו ישנים בבגדי קדש משמע דשלא בבגדי קדש היו ישנים והדרא קושיין לדוכתא דמה נשתנו כהנים מלוים דלוים מוכח ממתניתין דלא היו ישינים וכדכתיבנא. וראיתי בפסקי תוספות דריש תמיד וז\"ל כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעומד תחלה ואומר שלום עליך גם במשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר ע\"כ. והנה אין ספק שיש ט\"ס בסוף דברי התוס' הללו והנראה אצלי דהתוס' הוקשה אצלם מה שהקשינו דאיך היו השומרים ישנים ולזה תירצו בשני אופנים האופן הראשון הוא דלעולם דהיו ישנים אלא דזמן קבוע היה להם לישן ואיש הר הבית היה מחזר ואם מצאו שישן יותר מהזמן הקבוע היה חובטו במקל ומאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש היינו בזמן הקבוע להם לישן, עוד כתבו דבכל משמר ומשמר לא היו כולם נעורים אלא היה א' ישן ואחד נעור והיו חוזרים חלילה ולפי זה מאי דתנן דאיש הר הבית היה מכה למי שהיה ישן היינו למי שהיה זמנו להיות נעור ומאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קודש הכוונה היא במי שהיה זמנו להיות ישן לא היה ישן בבגדי קדש. ומה שסיימו התוספות וכתבו ומקומות יש שלא לישן בהם ולכאורה דברי התוס' הללו אין להם מובן דבאיזה מקום מיירי דאי בעזרה הא אפי' ישיבה אסורה וכל שכן שינה והנראה דהתוס' הוקשה להם דכפי מה שכתבנו דבכל משמר ומשמר לא היו כולם נעורים אלא היה אחד ישן ואחד נעור א\"כ איש הר הבית כשהיה מחזר איך היה יודע שזה שהוא ישן היה זמנו להיות נעור ואפשר דזמנו היה להיות ישן ואם כן איך היה מכה אותו לזה כתבו דמקומות יש שלא לישן בהם כלומר דהיה להם בכל משמר ומשמר מקום קבוע שלא לישן אלא לישב שם לשמור וכשהיה זמן אחד מהם לשמור היה יושב שם ובמקום אחר היה הולך חבירו וישן וכשהיה מחזר איש הר הבית והיה מוצא בן לוי במקום שלא היו ישנים שם והוא היה ישן היה מכה אותו לפי שישן במשמרתו. שוב ראיתי להרב בעל באר שבע שהקשה קושיא זו שכתבנו וכתב ונראה בעיני דזמן קבוע היה להם לישן בלילה ואם מצאו הממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעמד תחילה ואמר שלום עליך ומשמר אחד היה ישן ומשמר שני היה נעור ושומר כדרך כל שומרי אוצרות המלכים וכן דייק לשון המשנה דמדות דקתני קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמרתו מדנקט על משמרתו משמע שאינו נלקה אלא על שישן על משמרתו אבל בלא משמרתו היה ישן בהיתר דאם לא כן על משמרתו למה לי והשומרים היו מתחלפין על פי משמרות עד שיגמרו כ\"ד משמרות וחוזרים חלילה כמו בשאר עבודות והשתא לא קשיא מידי עכ\"ד. והנך רואה שדבריו הם לקוחים מפסקי התוס' אלא שהרב נראה דפירש לדברי התוס' באופן אחר ממה שכתבנו ודבריו צריכים תלמוד ועוד אנופף ידי בדינים אלו אם יגמור ה' בעדי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מלילי שבת שאין בידם אור כו'.</b> כתב מרן ואע\"ג דקי\"ל דאין שבות במקדש כו' שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מע\"ש. וקשיא לי ממ\"ש מהרי\"א בכתביו סי' קנ\"ד דלהקיש באצבעו בשבת לשתק התינוק שרי והביא ראיה מדתנן בקש להתנמנם פרחי כהונה מקישין לפניו כו' ולא מידק עלה משום שאין שבות במקדש כדמסיק במצריף גחלת כו'. ואם כדברי מרן ע\"כ טעמא לאו משום דאין שבות במקדש דהא היה אפשר להקיצו בענין אחר אלא ע\"כ טעמא הוא משום דהקשה אף במדינה שריא. תו קשיא לי ממ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות עבודת יום הכיפורים היה כ\"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותם במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפוג צינתן. ואי כדברי מרן למה היו מלבנין עששיות מבערב ולמחר מטילין אותם במים והיו עוברים על שבות מאחר שאפשר בתיקון אחר דליכא איסור שבות שהוא להחם מים חמין מבערב ולמחר יערבו אותם במי המקוה דליכא איסורא כלל:        סליקו להו הלכות בית הבחירה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,240 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות בית לה' וכו'.</b> הרמב\"ן במ\"ע סי' ל\"ג כתב דעשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה וכ\"כ בסוף הספר כשבא להשלים מנין רמ\"ח מצות עשה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות וכו' ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין אותם ומסתתין אותם מבחוץ ואח\"כ מכניסין אותם לבנין שנא' אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית ואומר ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו</b> ע\"כ. ובסוף פ' עגלה ערופה אמרינן ת\"ר שמיר שבו בנה שלמה את בהמ\"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי ר' יהודה אמר לו ר' נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות מגוררות במגרה א\"כ מה ת\"ל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס בפנים אמר רבי נראים דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו ולר' נחמיה שמיר למאן אתא לאבני אפוד וכדתניא כו' ע\"כ. ופי' רש\"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמו שהסיעוה מן ההר ולא סיתתוה עוד בכלי ברזל ע\"כ. והנה מרן תמה על מה שפסק רבינו כר' נחמיה דכיון דרבי אמר נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש למה הניח דברי ר' יהודה ופסק כר' נחמיה ותירץ ואפשר דמשום דסתם מכילתא כר' נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש\"ה פסק כוותיה והכרע' רבי אינה הכרעה מפני שהוא הכרעה ג' שאינה הכרעה כדאיתא בספ\"ק דפסחים ועוד דגמרא בפ\"ק דתמיד שאכתוב בפרק זה כר' נחמיה אתיא ע\"כ. ודברי מרן תמוהים הם בעיני במ\"ש והכרעת רבי אינה הכרעה כו' כנראה דהוקשה לו דאמאי לא פסק כרבי דהוי מכריע וקי\"ל דהלכה כדברי המכריע ותמהני דהא כלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא וכדאיתא בפ\"ג דשבת עלה מ' ואע\"ג דבדרך ספק נאמר חילוק זה דקאמר דילמא ה\"מ במתניתין אבל בברייתא לא וא\"כ אפשר דלפי האמת אף בברייתא קי\"ל דהלכה כדברי המכריע ויעיד על זה שהרי לפי האמת ר' יוחנן פסק בפירוש דהלכה כר' יהודה בההיא דשבת ואע\"ג דסתם מתני' הוי דלא כר' יהודה ור' יוחנן אית ליה דהלכה כסתם משנה וא\"כ ע\"כ לומר דטעמיה דר' יוחנן דפסק כר' יהודה הוא משום דס\"ל דהלכה כדברי המכריע אף בברייתא וכמו שכתבו התוס' שם בד\"ה אמר יע\"ש. זאת ועוד שראיתי לתוס' שכתבו שם דילמא ה\"מ במתניתין אבל בברייתא לא אע\"ג דלא קאמר במשנתנו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתניתין דלא כוותיה ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו מוכח דאפילו כפי הס\"ד הוה ס\"ל דמאי דקי\"ל דהלכה כדברי המכריע הוא אף בברייתא מדלא קאמר הלכה כדברי המכריע במשנתנו אלא דשאני הכא דאין הלכה כדברי המכריע משום דסתם מתני' דלא כוותיה, הן אמת שדברי התוס' הללו בעיני קשים הם וצריכים תלמוד דא\"כ לאיזה תכלית חלקו בגמ' בין מתניתין לברייתא והכי הוה להו למימר דלמא ה\"מ היכא דליכא סתם נגד המכריע אבל היכא דאיכא סתם שלא כדברי המכריע אז לא קי\"ל כדברי המכריע וכי תימא דס\"ל לסתמא דתלמודא דבמתני' אף דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם דבעלמא קי\"ל כסתם מ\"מ קי\"ל כדברי המכריע כיון שהוא במשנה אבל בברייתא כיון דאיכא סתם במתניתין לא קי\"ל כדברי המכריע בברייתא מש\"ה חלק בין מתניתין לברייתא הא ליתא דהא בפ\"ק דפסחים (דף י\"ג) הקשו בגמרא ונימא מר הלכה כר' מאיר דסתם לן תנא כוותיה ואע\"ג דהתם רבן גמליאל הוא מכריע וכמו שהקשו שם בתר הכי ונימא מר הלכה כר\"ג דהוה ליה מכריע הרי מבואר דס\"ל דאף דר\"ג הוא מכריע מ\"מ היה לו לפסוק כסתם מתניתין וא\"כ ע\"כ כי אמרינן ה\"מ במתני' הוא היכא דליכא סתם דאי איכא סתם קי\"ל כסתם וא\"כ כי אמרינן אבל בברייתא לא הוא אף דליכא סתם נגד המכריע דאי איכא סתם אף במתני' לא קי\"ל כדברי המכריע וכדמוכח הסוגיא דפסחים. ועוד יקשה בדברי התוס' הללו דא\"כ נמצאו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה מסברת הס\"ד לסברת המסקנא שהרי לפי המסקנא קי\"ל דהלכה כדברי המכריע בברייתא אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה והיכא דהמכריע הוא במתני' ואיכא סתם דלא כותיה קי\"ל כסתם וכמו שכל זה הוא מבואר בדברי התוס' ולפי הס\"ד דהיכא דהמכריע הוא בברייתא ואיכא סתם במתני' דלא כותיה קי\"ל כסתם אבל היכא דהמכריע הוא במתני' אף דאיכא סתם במתני' דלא כותיה קי\"ל כדברי המכריע וזה הוא דוחק גדול בעיני. מ\"מ העולה ממ\"ש הוא דס\"ל לתוס' דאליבא דכ\"ע אף בברייתא נאמר כלל זה דהלכה כדברי המכריע וא\"כ אפשר דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש\"ה הקשה לרבינו דאמאי לא פסק כרבי דהוא מכריע. ומיהו אכתי קשה דאי מרן אזיל בשיטת התוס' מהו זה שכתב בסוף דבריו ועוד דגמרא דפ\"ק דתמיד כר' נחמיה אתי והנה סוגיא זו דתמיד דאתי כר' נחמיה היא ליישב סתמא דמתני' דתמיד דקתני דבית המוקד היה מוקף רובדין וכדאיתא התם וא\"כ מה ראיה יש מכאן דהתלמוד ס\"ל כר' נחמיה ואם כוונת מרן היא דכיון דהסוגיא מוכחת דמתני' דתמיד אתי כר' נחמיה מש\"ה פסקינן כוותיה הא ליתא שהרי אליבא דתוס' קי\"ל כדברי המכריע אף דאיכא סתם מתני' דלא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל. ומיהו לזה היה אפשר ליישב דמרן ז\"ל לאו אהאי טעמא לחוד קא סמיך אלא שהביא ג\"כ טעם זה לעשותו סניף לטעמים הקודמים שכתב א\"נ דשאני הכא שרבי עצמו המכריע סתם כר' נחמיה וא\"כ אפשר דכל כי האי לא קי\"ל כדברי המכריע מאחר דהמכריע עצמו סתם כבר פלוגתיה א\"נ דכוונת מרן היא דמתני' דתמיד היה אפשר לאוקומה כר' יהודה והרובדין היו ע\"י שמיר והרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד כתב דמאי דאמרינן בגמרא אמר אביי דמתקני ומייתי מעיקרא היינו דמתקני ע\"י שמיר ע\"כ ומרן אזיל בשיטת המפרש שכתב דמאי דאמרינן מעיקרא היינו שהיו מסתתים אותם בכלי ברזל קודם שיבואו האבנים בבית וכסברת ר' נחמיה וזהו פשטה של סוגיא וא\"כ הכרח מרן היא דמדאוקמוה בגמרא למתני' כר' נחמיה ולא אוקמוה כר' יהודה מוכח דסתמא דתלמודא ס\"ל כר' נחמיה וזהו שדקדק מרן וכתב דגמרא דפ\"ק דתמיד ולא כתב דמתני' דפ\"ק דתמיד לפי שכל ההכרח אינו אלא מסוגיית הגמרא דאוקמוה למתני' כר' נחמיה ונראה דיש להביא ראיה לזה דמתני' דרובדין אפשר לאוקמה כר\"י וע\"י שמיר דאי לא תימא הכי תיקשי דהיכי הוה ס\"ד דבפ\"ק דיומא (דף ט\"ז) דסתמי דמדות ר' יהודה נינהו דהא בפ\"ק דמדות מ\"ח תנן דבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן אלא ודאי דמהא לא קשיא דאפשר לאוקומה ע\"י שמיר וסתמא דתמיד אוקמוה כסברת רבי נחמיה משום דסתמי דתמיד ר' שמעון איש המצפה קתני להו ומדאוקמוה כר' נחמיה משמע דס\"ל לאביי דכר' נחמיה קי\"ל. אך אעיקרא דדינא זה שכתבנו דמרן בשיטת התוס' אזיל ומש\"ה הקשה לרבינו הוא תימה בעיני שהרי הרי\"ף בפ\"ק דקידושין עלה דההיא דנחלקו ר' טרפון ור' עקיבא אם העבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור או לא ואמרינן התם בברייתא המכריעין לפני חכ��ים אומרין נראים דברי רבי טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים כתב דלא קי\"ל כדברי המכריעין משום דלא אמרינן הלכה כדברי המכריע אלא במתני' אבל בברייתא לא והביא ראיה לדבריו מהסוגיא דפ\"ג דשבת שכתבנו ורבינו בשיטת הרי\"ף אזיל וכמ\"ש בפ\"ה מה' עבדים דין ד' (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ט מה' ברכות) . עוד יש לי קושיא בדברי מרן וגדולה היא אלי משום דדברי רבי דאמר נראין דברי ר\"י באבני ב\"ה כו' לאו הכרעה הם משום דאם היינו אומרים דר\"י ס\"ל דבין באבני ב\"ה בין באבני ביתו היו ע\"י שמיר ור\"נ היה אומר דבכולם היה מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים אז הכרעת רבי היתה הכרעה אבל דבר זה לא ניתן ליאמר דאין רמז בשום מקום דאאבני ביתו לא יניף ברזל ואפילו בפנים לכ\"ע היו ע\"י ברזל ואם כן ע\"כ אית לן למימר דרבי הכי קאמר נראה כדקאמר ר\"י באבני ב\"ה משום דקרא דמייתי ר\"נ לא מיירי אלא בבנין בית שלמה ואף שדרך זה הוא קצת רחוק מ\"מ מוכרחים אנו לאומרו וכן כתב הרב בעל יפה מראה בפ\"ט דסוטה וא\"כ פשיטא דלא שייך כאן לומר דהלכה כדברי המכריע לפי שרבי לא בא כי אם לתת טעם לדברי ר\"י ודברי מרן צל\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין בונין בו עץ בולט כו'.</b> כתוב בהשגות דלא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ה' והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים וכו'. נ\"ל שצריך להגיה עזרת ישראל לפי שמשער נקנור ולפנים היא עזרת ישראל וס\"ל להראב\"ד דעזרת ישראל בכלל האיסור שהרי סיים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. ולשכה זו דכ\"ג אף דנימא שהיתה בעזרת ישראל לא קשה משום דע\"כ לשכה זו לא נתקדשה בקדושת עזרה שהרי כ\"ג היה ישן בה כל ז' ימים וגמירי דאין ישיבה בעזרה כ\"א בעזרת נשים וכמבואר. ואפשר דלשכה זו אף שהיתה בנויה בקדש לא היה לה פתח לקדש כי אם לחול וקי\"ל דתוכן חול וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' אלו וא\"כ דין עזרת נשים יש ללשכה זו ומש\"ה הותר לעשותה של עץ. ודברי מרן ז\"ל תמוהים הם בעיני ועיין במ\"ש הרב תי\"ט בסוף מדות ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'.</b> קשה לי על זה מההיא דתנן בפ\"ג דפרה הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום וכבר הביא רבינו משנה זו בפ\"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' ולכאורה נראה שכל בנין הבית היה חלול וכולל ג\"כ אף מקום המזבח וכל מקום שאמרנו ותחתיהם חלול כו' היינו שהוא בנוי כיפין וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ג מהל' פרה וא\"כ קשה דהיכי קאמר שלא יבנוהו ע\"ג כיפין וסבור הייתי לומר דמאי דאמרינן שלא יבנוהו ע\"ג כיפין היינו לומר דשיעור גובה המזבח לא יהיה ע\"ג כיפין אלא מחובר באדמה וכן המזבח עצמו לא יהיה כיפין אבל כל שהמזבח מחובר באדמה אם למטה מן האדמה יש כיפין ומחילות אינו מעכב. שוב ראיתי דזה אינו שהרי פ\"ו דזבחים (דף נ\"ח) אמרו וכ\"ת דעביד מחילות בקרקע ושחיט בהו וכי האי גוונא מי הוי מזבח והתניא מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג מחילות ולא ע\"ג כיפין ע\"כ הרי הדבר מבואר דס\"ל לסתמא דש\"ס דאפילו תחת האדמה שהמזבח מחובר לו צריך שלא יהיה לא מחילות ולא כיפין. אשר ע\"כ נראה דמוכרחים אנו לומר דדוקא הר הבית והעזרות היה תחתיהם חלול אבל המזבח לא היה תחתיו חלל מפני גזירת הכתוב דקאמר מזבח אדמה והיה נ\"ל להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בירושלמי פ\"ק דסנהדרין דחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה והטומאה היתה שמצאו גולגלתו של ארנן היבוסי תחת המזבח ע\"כ ופשטן של דברים נראה שגלגול�� זו לא היתה גלויה ע\"ג האדמה אלא היתה טמונה תחת המזבח ועכשיו כשרצו לתקן את המזבח דאפשר שנהרס קצת בימי אחז מצאו הגולגולת וא\"כ נמצא שהכל היו טמאים מפני שהיתה טומאה רצוצה דקי\"ל בוקעת ועולה כו' וכל מי שנכנס שם נטמא ואי אמרת שגם המזבח היו בנוי כיפין ע\"ג כיפין הא קי\"ל דטפח על טפח חוצץ בפני הטומאה וא\"כ אף אם מצאו טומאה תחת המזבח לא היו טמאים וכי תימא דלעולם שגם המזבח היה בנוי כיפין ע\"ג כיפין אלא שהטומאה נמצאת למעלה מהכיפין במקום שלא היה חלל טפח הטומאה הא ליתא דהא הא דאמרינן דכל הר הבית היה בנוי כיפין ע\"ג כיפין מפני הטומאה ע\"כ לומר שהקרקע שהיה ע\"ג נבדק שלא היה שם טומאה אלא שחששו שמא יש למטה ממקום הבדוק טומאה ומש\"ה עשו אותו כיפין כדי שלא יהיה טומאה רצוצה ואם גם המזבח היה בנוי כיפין ע\"כ שהטומאה נמצאת למטה ממקום הבדוק. ודוחק הוא בעיני לומר דעכשיו שמצאו הטומאה נטמאו הכהנים במגע דאיך יעלה על הדעת שכל הכהנים או רובם נגעו בטומאה. הן אמת דכפי דרכנו צ\"ל דמ\"ד דהטומאה היתה משום גולגולת ארנן ס\"ל כמ\"ד דקברי עכו\"ם מטמאים באהל ואפשר דרש\"י דפירש בסנהדרין דהטומאה היתה מפני טומאת ע\"ז שעבדו בימי אחז ולא קאמר כסוגיית הירושלמי הוא משום דטעם זה דירושלמי לא יצדק כ\"א למ\"ד דעכו\"ם מטמאים באהל ואיהו רצה לתת טעם כולל אף למ\"ד דעכו\"ם אינם מטמאים באהל ואפשר נמי דס\"ל דהלכתא כמ\"ד דעכו\"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק רבינו בהלכות טומאת מת ומש\"ה כתב טעמא דטומאת ע\"ז הכלל העולה דמדברי הירוש' הללו נראה בעיני דס\"ל דהמזבח לא היה חלל תחתיו כלל וכדכתיבנא. ודע שאם עשה המזבח ע\"ג כיפין או על ע\"ג מחילות לא חשיב מזבח ופסול להעלות עליו קרבן וכדמוכח הסוגיא דריש פ\"ו דזבחים. ובשיעור כמה יהיה חלל תחת המזבח ויפסל לא נתבאר בדברי רבינו אך ראיתי בתוספתא דאהלות הביאה הר\"ש בפ\"ט דאהלות דר' יהושע אומר אין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח ע\"כ וכתב שם הרא\"ש בפ\"ו דזבחים דרשינן מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג כיפין ולא ע\"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמילתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה ע\"כ. ונסתפקתי אם הכבש ג\"כ ישנו בדין זה דצריך שלא יבננו ע\"ג כיפין לפי שרבינו בדין איסור בנין הגזית ופסול אבנים פגומות השוה הכבש למזבח וכמו שכתב בדבריו ולא מצאתי טעם נכון לחלק בין דין זה דמחובר באדמה שלא הזכיר כי אם מזבח ובשאר הדינים השוה בפירוש הכבש למזבח: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע וכו'.</b> נראה דהטעם הוא משום דיש לחוש שמא נגעה ברזל באבנים וקיימא לן דאבן שנגעה בה ברזל פסולה למזבח ומשום הכי היו מביאים האבנים מבתולת קרקע: "
+            ],
+            [
+                "<b>והבונה אבן פגום עובר בעשה.</b> היינו מדכתיב אבנים שלמות תבנה וגו' ויש לדקדק דלמה לא מנה זה בכלל העשין לומר שנצטוינו לבנות המזבח מאבנים שלמות שלא יהיה בהם פגם מיהו הא לא קשיא כלל משום דזה הוא חלק מהמצוה דועשו לי מקדש דרבינו כלל בזה כל מה שנעשה בבית המקדש במצוה אחת והוא שצוה שיעשו לו מקדש ואח\"כ ביאר מקדש זה יהיה בו כך וכך כגון מזבח ושלחן ומנורה וכדומה וחזר וביאר דמזבח זה יהיה מאבנים שלמות ונמצא דעשה זה דאבנים שלמות גם כן נכלל באומרו ועשו לי מקדש אבל הלא תעשה כגון לא תבנה אתהן גזית נמנית מצוה בפני עצמה משום דהעשה הפרטי נכלל בכלל העשה הכולל אבל לא תעשה אינו נכלל בכלל העשה וח��לוק זה הוא מבואר ודומה לזה שרבינו מנה למצוה אחת לעשות חטאת ושיהיה על תואר כך וכך ולא מנה פרטי החטאת כגון היציקות והבלילות ודכוותיה כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה וכן לא מנה חטאת העוף למצוה בפני עצמה משום דהכל נכלל במה שנצטוינו לעשות החטאת ואעפ\"כ מנה במנין לא תעשה לאו שלא יבדיל בחטאת העוף והטעם הוא כמו שכתבנו שהעשה הכולל כולל כל העשין הפרטיים אבל אינו כולל לא תעשה. אך קשה לי מה שכתב רבינו בשרשיו שורש י\"ב שכתב שאין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו וביאר כל זה באר היטב כי המלאכה היא המצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם הם צוויים כוללים מיני הקרבנות כולם ולא יתייחדו במין זולת זה המין אז ראוי שימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות כמו הזהירו מהקריב קרבן בעל מום או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אומרו על כל קרבנך תקריב מלח והזהירו מהשביתו ולא תשבית מלח וכו' שכל אחד מאלו הצוויין הוא מצוה בפני עצמה כי הם אין מהם גם אחד חלק מחלקי המצוה מכל מלאכת הקרבן מיוחד אבל צוויין כוללים כל קרבן כמו שנבאר במנותנו אותם ע\"כ. והנה לפי דרכנו לא היה צריך רבינו לאזהרת לא תעשה מהקריב בעל מום וכן לאזהרת שלא נשבית מלח למה שחלק לומר שמה שמנה את אלו הוא משום שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות שאף אם היו צוויים אלו מיוחדים במין ממיני הקרבן ראוי היה שימנה אלו האזהרות לפי שאין העשה הכולל כולל כי אם העשין הפרטים אבל לא האזהרה וכמו שכתבנו ואפשר שגם רבינו מודה בזה וכמו שהכרחנו אלא שרצה לתת טעם כללי שהוא כולל בין למצות עשה ובין למצות לא תעשה שראוי שימנו מפני שהם צוויים כוללים כל מיני הקרבנות ואה\"נ דלאזהרת ל\"ת מלבד הטעם שכתב רבינו יש טעם אחר בדבר וכמו שכתבנו: ומ\"ש רבינו דאבני היכל ועזרות שנפגמו נגנזים ואין להם פדיון. כתב מרן דהכי איתא בתוספתא. ונראה דיש להכריח דין זה מתלמודא דידן מההיא דאמרינן בפ\"ד דע\"ז (דף נ\"ב:) דאבני מזבח ששקצום אנשי יון שגנזום והקשו בגמרא דאמאי גנזום ליתברינהו וניפקו לחולין משום דבאו בה פריצים וחללוה ותירצו דכיון דנשתמש בה גבוה לאו אורח ארעא להשתמש בה הדיוט. הרי הדבר מבואר דאף שיצאו לחולין אפ\"ה אסור להדיוט להשתמש בהם וא\"כ הטעם דנגנזים ואין להם פדיון הוא מהאי טעמא דאסור להדיוט להשתמש בהם. וליכא למימר דשאני התם דיצאו לחולין בלתי פדיון ומש\"ה אסור להדיוט להשתמש בהם אבל כל שנפדה שכבר נכנס דבר אחר במקום המקדש מותר להדיוט להשתמש בהם. הא ליתא דכיון דמן הדין כבר יצאו לחולין מה לי אם יצאו ע\"י פדיון או בלא פדיון לענין אורח ארעא ועוד דאם איתא תיקשי דאמאי גנזום יפדו אותם. הרב באר שבע בפרשת עגלה ערופה הקשה דאיך בנו המזבח בלא פגימה כו' וכתב והיינו יכולים לחלק בין קודם שהוקדשו אבנים למזבח דעודן חולין בין לאחר שהוקדשו ע\"כ. נראה דעלה בדעת הרב לומר דאיסור זה דלא תניף עליהם ברזל אינו אלא באבנים שכבר הוקדשו למזבח אבל באבנים שלא הוקדשו אף שהונף עליהם ברזל מותרים למזבח. וזה אינו נראה כלל דהאיסור אינו בשעת הנפת הברזל כי אם בשעת הבנין כדכתיב לא תבנה אתהן גזית: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והעולה במעלות על המזבח לוקה.</b> במכילתא (אשר) לא תעלה שיהלך עקב בצד גודל וגוד�� בצד עקב והכי איתא בירושלמי פרק קמא דברכות הלכה א' תו איתא במכילתא אין לי אלא עליה ירידה מנין ת\"ל אשר לא תגלה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו כל זה ועיין בכנה\"ג. מ\"ש מרן כלומר דאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי כ\"כ רבינו לקמן פ\"ט מהלכות כלי המקדש דין ג' יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר אמות של גובה המזבח וכו'.</b> הראב\"ד לקמן פ\"ב מהלכות תמידין ומוספין דין ז' ודו\"ק. מ\"ש הראב\"ד אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עיין בפרק לולב וערבה (דף מ\"ה) שכתבו רש\"י והתוספות כדברי רבינו שהקרנות לא היו משוכים לפנים כלום: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכך היתה מדתו וצורתו כו'.</b> הנראה מדבריו הוא דס\"ל דמאי דאמרינן בפרק שתי הלחם אלא חיק האמה בגובהה לאו למעוטי כניסה אלא למעט גובה דסובב שהיה באמה בינונית והקרנות גובהן היה חמשה טפחים ורוחבן אמה בינונית אבל רש\"י ס\"ל דכניסה דיסוד באמה בינונית והקרנות בין רוחבן בין גובהן היא אמה בת חמשה וכן פירש בפרק שתי הלחם ובפ\"ק דעירובין (דף ד') ולפי זה מאי דאמרינן בגמרא נמצא עשרים ושש על עשרים ושש אליבא דכ\"ע הוי עשרים ושש וארבעה טפחים על עשרים ושש וארבעה טפחים אלא שלרש\"י הארבעה טפחים הם מכניסה דסובב ורוחב הקרנות ולרבינו הם מכניסה דיסוד וסובב ומאי דאמרינן נמצא שלשים על שלשים לרש\"י הוי כמשמעו ולרבינו הוי ל' ושני טפחים על ל' וב\"ט ומאי דאמרינן נמצא כ\"ח על כ\"ח לרש\"י לא דק בב\"ט ולרבינו לא דק בארבעה טפחים וקשה לי על מרן שכתב דלא תיקשי לרבינו יתור הטפחים שכתב שלא נזכרו במשנה דמדות משום דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וכתב שאף לפירוש רש\"י צריכים אנו לומר כן שהרי כניסה דסובב לכ\"ע הוי באמה בת חמשה וא\"כ מאי דקתני נמצא כ\"ח על כ\"ח לאו דוקא דהא אייתר ליה שני טפחים אלא דלרבינו לא דק בארבעה משום כניסה דיסוד וסובב ע\"כ. וקשה דאמאי לא הביא מאי דאמרינן נמצא כ\"ו על כ\"ו דאף לרש\"י לא דק בארבעה טפחים שהרי לרש\"י רוחב הקרנות היו באמה בת חמשה וכן כתב רש\"י בפרק שתי הלחם דלפי המסקנא לא דק התנא בארבעה טפחים ועל רבינו קשה לי ממאי דאמרינן בגמרא גבולה על שפתה סביב לא שנא הכי ולא שנא הכי דבשלמא לרש\"י ניחא דכיון דכניסה דיסוד היה באמה בינונית א\"כ מצינו למימר דאף רוחב הקרנות היו באמה בת חמשה דאין חילוק בין אי אמרינן דהתנא לא דק בשני טפחים כמו בארבעה טפחים כיון דלא הוו אמה שלמה אבל לרבינו דס\"ל דכניסה דיסוד וסובב היה באמה בת חמשה ע\"כ אית לן למימר דרוחב הקרנות היו באמה בינונית דאם לא כן נמצא שהתנא לא דק באמה אחת וקרא כתיב וההראל שתים עשרה אורך בשתים עשרה רוחב כו'. עוד כתב רבינו נמצא מקום המערכה כ\"ד אמה וד' טפחים על כ\"ד אמה וד' טפחים ע\"כ והא דכתיב וההראל י\"ב אורך בי\"ב רוחב רבוע דמשמע דהוי כ\"ד על כ\"ד יש לומר דקרא נמי טפחים לא קא חשיב וקושיית הגמרא מהאי קרא לא היתה אלא לפי הס\"ד דכל הכניסות היו באמה בת חמשה ונמצא דמקום המערכה היה כ\"ה על כ\"ה ובשלמא במשנה דקא חשיב יסוד וסובב כמה היה וטפחים איננו מונה משום הכי כשבא אל מקום המערכה לא חשיב הב' טפחים אף שנצטרפו הטפחים לאמה אבל בקרא דלא חשיב אלא מקום המערכה הוה ליה למימר שהם י\"ב וחצי על י\"ב וחצי כיון שיש מקום לטעות באמה אורך ואמה רוחב אבל לפי המסקנא אמרינן דקרא לא חש להזכיר טפחים אבל הראב\"ד כתב שהד' טפחים הם כניסת קרנות מדופני ��מזבח נראה דס\"ל דקרא לעולם דק אפילו בטפחים ודוקא במשנה אמרינן דתנא לא דק בטפחים והא דלא מתרץ דלעולם כולהו כניסות היו באמה בת חמשה וכדקא ס\"ד אלא שכניסת הקרנות היה אמה הוא משום דא\"כ תיקשי דאמאי לא תני גבי קרנות כנס אמה וכדתניא גבי יסוד וסובב ובשלמא אי לא הוי אלא ד' טפחים כניסת הקרנות אפשר לומר כיון דלא הוי אמה לא חשיב וכמו דלא חשיב טפחים גבי מקום המערכה והא דלא קאמר דלעולם כולהו כניסות באמה בת חמשה אלא שכניסת הקרנות היה שני טפחים או ארבעה טפחים ומקום המערכה כ\"ד וב' טפחים או ד' טפחים על כ\"ד וב' טפחים או ד' טפחים הוא משום דקרא לעולם הוא בדוקא דאם איתא דהיה במקום המערכה טפחים הוה ליה למקרא לאשמועינן. וראיתי למרן שכתב על דברי הראב\"ד הללו שטענת אולי אינה טענה וכ\"ש למה שכתבתי דלרש\"י נמי כ\"ח על כ\"ח לאו דוקא ע\"כ. ולפי מה שכתבנו אין טענה כלל מדברי רש\"י דהראב\"ד נמי מודה דבמשנה לאו דוקא אלא בקרא סבירא ליה דליכא למימר לאו דוקא וכמו שכתבנו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובקרן מערבית דרומית שם היו שני נקבים כו'.</b> עיין בברכת הזבח (דף מ\"ד:) ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושני כבשים קטנים וכו'.</b> פירש\"י שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין כו'. ודע דבפ\"ו דזבחים (דף ס\"ד) נחלקו רש\"י והתוספות אם במערב הכבש היה כבש קטן שהיה פונה לסובב דרש\"י ס\"ל דדוקא במזרחו של כבש היה כבש קטן שהיה פונה לסובב אבל במערבו של כבש לא אך התוספות ס\"ל דגם במערבו היה כבש קטן פונה לסובב ועיין במה שכתב הרב תיו\"ט פרק ו' דזבחים משנה ג': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מזבח שנפגם וכו'.</b> כתב מרן ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא ולקמן ספ\"ז מהלכות פרה אדומה כתב מרן סברא זו בפשיטות גבי כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו דלא נאמר כלל זה בברייתא אך ראיתי בנ\"י פרק יש נוחלין אההיא דשתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת דרשב\"ג ורבנן שכתב דאף דכללא רשב\"ג אינו בברייתא כללא דראב\"י הוא אף בברייתא ועיין בתשובת מהר\"ר צבי סי' י' שהאריך בכלל זה ועיין עוד שם שנתן טעם למה פסק רבינו כרשב\"י (*א\"ה עיין במ\"ש הרמ\"ז בס' כפות תמרים): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושלש רגלים היו לה כו' והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן. </b> וכתב מרן בשם הר\"י קורקוס שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו דאחד מן המקראות שאין להם הכרע הוא משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרווייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים ע\"כ. ותימה לי דבדברי רש\"י שם מוכח דלא מספקא ליה אלא בקרא דובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה דמיירי בגופה של מנורה אבל בכפתורים ופרחים בששת הקנים לא מספקא ליה אי בעינן משוקדים כיון דהפסיק בקנה האחד בין משוקדים לכפתור ופרח דאלת\"ה הוה ליה למימר שלשה גביעים בקנה האחד משוקדים כפתור ופרח דליהוי דומיא דקרא דובמנורה ארבעה גביעים וכן נראה ג\"כ מדברי רש\"י בפי' התורה וכן כתבו התוס' דמשוקדים דקנים לא קאי אלא אגביעים ואם כן רבינו דקאי בששת הקנים מנא ליה דהכל משוקדים וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן מעכבין זה את זה ואפי' חסר אחד מן המ\"ב מעכב את כולן</b> ע\"כ.  וכתב מרן דהכי איתא בתוספתא והכי איתא בגמרא בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ח) גביעין מעכבין זה את זה כפתורים מעכבין זה את זה פרחים מעכבין זה את זה גביעים כפתורים ופרחים מעכבין זה את זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשעשאוה זהב כו'. ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות וכו'. </b> והנה הנראה מדברי רבינו הוא דאלו הג' דברים שנצטוינו במנורה של זהב דהיינו גביעים כפתורים ופרחים ושתהיה כולה ככר לא פחות ולא יותר ושתהיה מקשה שנתמעטו במנורה של שאר מיני מתכות מקראי אין דינם שוה במיעוטם דאילו גביעים כפתורים ופרחים יש הקפדה שלא לעשות וזהו שכתב אין עושין בה ולא כתב אין מקפידין כמו שכתב גבי ככר ואילו גבי חלוקת ככר אי בעי עביד ככר או פחות או יותר ואלו השני חלוקות הסברא מוכחת עליהם דהוה ליה כאילו כתב קרא סתם ועשית מנורה דפשיטא דאין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים ובמשקלה כמה דבעי עביד ואילו גבי חלוקת מקשה שכתב ואם היתה חלולה כשרה ופירשה מרן דהיינו לומר שאינה מקשה נראה דדוקא בדיעבד כשרה אבל לכתחילה צריך לעשותה מקשה ובזה ניחא מה שכתב ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות דהיינו לכתחילה דאלת\"ה תיקשי דהא פסול דגרוטאות נפקא לן מדכתיב מקשה ותניא מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה אם כן פסול דגרוטאות מנא לן אלא ודאי רבינו לא מיירי אלא לכתחילה ומ\"מ לא ידעתי מנא ליה דין זה ואדרבא לישנא דגמרא דקאמר אינה באה זהב אינה באה מקשה משמע אפילו לכתחילה ומ\"ש מרן על זה בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקראי לא ידעתי היכן הוא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מזבח הקטורת היה מרובע כו'.</b> פי\"ו דכלים משנה י': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואף אורים ותומים וכו'.</b> עיין לקמן פ\"י מהלכות כלי המקדש דין י': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה מקורה סטיו וכו'.</b> בירושלמי פ\"ג דתעניות הלכה ח' אההיא דתנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית הדא אמרה הר הבית מקורה היה ועיין במ\"ש הר\"ב תיו\"ט רפ\"ב דמדות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכותל מערבי של עזרה עד כותל ההיכל כו'.</b> נ\"ב והוא המקום הנקרא אחורי בית הכפורת: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדיחין את הבשר.</b> עיין לקמן פ\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המרובע הזה הוא הנקרא צפון.</b> עיין בתיו\"ט פ\"ג דיומא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ועל גגה היתה בית טבילה.</b> כתבו התוס' פ\"ג דיומא (דף ל\"א) שגג זה היה שוה לקרקע העזרה ועיין בתיו\"ט בסוף מדות: ולשכת העץ היתה וכו'. לשכה זו אם היתה בנויה בקדש או בחול וכן אם היתה פתוחה לקדש או לחול עיין בתוס' פ\"ק דיומא (דף ח') ד\"ה דאי ועיין בתיו\"ט סוף מדות: והוא הנקראת לשכת פלהדרין. בפ\"ק דיומא (דף כ\"ט) נסתפקו בלשכת אבטינס ולשכת כ\"ג איזו היתה בדרום ואיזו בצפון ועיין בלח\"מ סוף פ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעליות לא נתקדשו.</b> מהסוגיא דס\"פ כיצד צולין מוכח דעליות דהיכל נתקדשו ונראה דטעמא שהנכנס לשם חייב כרת וכן נראה מדברי התוספות בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה וטמא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החלונות ועובי החומה כלפנים.</b> עיין בספ\"ה מהלכות מעשר שני ובפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' וברפ\"ט מהלכות קרבן פסח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועומדין בכנורות כו'.</b> כתב מרן דיושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה ומדברי רש\"י משמע דלעולם אמרינן ליה שנתן טעם לזה המזמור לפי שאמרו משה בהקמת המשכן אך התוספות שם כתבו עד כי אתה ה' מחסי דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מיצרין להם בשעת הבנין אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. הרי דס\"ל דמזמור זה לא נאמר אלא באותו זמן והכי דייקא שמעתתא דקאמר עד כי אתה ה' מחסי. ולדברי רש\"י צריך טעם למה לא סיימו המזמור ולא ידעתי למה לא הביא מרן דברי התוס' הללו. ודע דבגמרא אמרינן ת\"ר שיר של תודה בכנורות כו' ופירש\"י שיר של תודה היו אומרים שם בכנורות ומהו שיר של תודה מזמור לתודה. ורבינו לא כתב מזמור זה ונראה דרבינו מפרש לה הכי שיר של תודה כלומר שיר של תודה זו שהיו מביאין לקדש העיר היה בכנורות ובנבלים כו' והיה אומר ארוממך ה' וגו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה כו'.</b> כתב מרן אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו כו' ועיין במ\"ש רבינו לעיל רפ\"ב מהלכות מעשר שני שכתב דמעשר שני אינו נאכל היום בירושלים משום דבעינן שיהיה הבית בנוי דומיא דבכור וכ\"כ הטי\"ד סי' של\"א דהיה ראוי לאוכלו בירושלים אע\"פ שאין חומה דקדושת העיר והבית לא בטלו אלא שאי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח דאתקש לבכור וא\"כ לא קשיא כלל לרבינו ממה ששנינו במשנה אין מקדש ירקבו וההיא דפרק הזהב דנפול מחיצות המעיין היטב בדברי רבינו ספ\"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתיישב לו קושיא זו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>או במנעל שברגליו כו'.</b> תנן בפ\"ו דשבת בית קבול כתיתים טמא סמוכות שלו יוצאין בהם בשבת ונכנסים בהם בעזרה כסא וסמוכות שלו כו' ואין נכנסים בהם בעזרה ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו חילוקי דינים אלו. בירושלמי פ\"ז דפסחים רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע\"כ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יקל אדם את ראשו וכו'.</b> גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה. תוס' פ\"ב דיומא (דף כ\"ו) ד\"ה והא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ישיבה בעזרה כו'.</b> לא נתבאר איסור זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן וראיתי לרש\"י ז\"ל בפרק חלק (דף ק\"א) שכתב גמירי דאין ישיבה הלכה למשה מסיני ולא מקרא אך בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה) ובפ\"ז (דף ס\"ט) כתב אין ישיבה בעזרה דכתיב לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה' כו' אלמא מקרא נפקא לן. ומיהו יש ליישב דהני קראי אסמכתא נינהו אך מאי דקשיא לי הוא מ\"ש רש\"י פ\"ז דסוטה (דף מ') אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם ישיבה כו' נראה דס\"ל דמדרבנן הוא איסור זה. ומיהו יש ליישב דבא לתת טעם למה אסרה תורה הישיבה וכן נראה ממ\"ש שם חוץ ממלכי בית דוד שחלק להם המקום כבוד כו' אלמא דס\"ל דהכל הוא דבר תורה האיסור וההיתר. וקצת נ\"ל להכריח דאיסור זה מן התורה מההיא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע\"ח) דמפסקינן לקרא דושמואל שוכב בהיכל ה' משום דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואי אמרת דאיסור זה הוא מדרבנן לא ידעתי מנ\"ל דמזמן שמואל נאסר דבר זה אימא דב\"ד שאחריו אסרוהו אך ראיתי להתוס' פ\"ב דזבחים (דף ט\"ז) ד\"ה הגה\"ה ז\"ל ושמא אינו מן התורה תדע כו' והנראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן ועיין במ\"ש פ\"ב דיומא (דף כ\"ה) ד\"ה אין שהקשו והיכי אכל כו' דמוכח מדבריהם דס\"ל דמן התורה אסור. אך קשיא לי אם איסור זה מן התורה אמאי לא תני לה בפ\"ק דכלים גבי מעלות דעזרת ישראל. ודע שראיתי למהרימ\"ט בדרשותיו פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידעתי זו מנין לו וצ\"ע. ואף בלשכות הבנויות בחול אם פתוחות לקדש אסור לישב בהם כ\"כ התוס' פ\"ק דיומא (דף ח' ודף כ\"ה) ופ\"ק דיבמות (דף ו') (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ה מהלכות ביאת מקדש דין י\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיירות המוקפות חומה מקודשות כו'.</b> נראה דכל התנאים שהצריך רבינו בפי\"ב מהלכות שמיטה ויובל לענין בתי ערי חומה צריכים ג\"כ למעלות אלו שכתב כאן ועיין בהר\"ש ובמ\"ש מהרימ\"ט חי\"ד סי' ל\"ז שרצה לחלק בין בתי ערי חומה למעלות אלו ודבריו צריכים אצלי תלמוד ודוק. עיר שרובה עכו\"ם בטלה ממנה קדושת היקף חומה. תוספות פ\"ד דכתובות (דף מ\"ה:) ד\"ה על ודו\"ק. ולא ידעתי אם הפתחים נתקדשו בקדושת העיר או לא לפי שראיתי בפ\"ז דפסחים (דף פ\"ה) דאמרי' אר\"ש בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעין מגינין תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ולפי זה יראה דגם בבתי ערי חומה לא נתקדשו השערים מפני המצורעים. ואפשר דדוקא בירושלים עשו כן כדי שלא יצאו מירושלים אבל בשאר עיירות לא עשו כן אלא אף השערים נתקדשו. ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא רבינו דין זה דשערי ירושלים שלא נתקדשו דנפקא מינה טובא לאכילת מעשר שני ואכילת קדשים קלים שאין אוכלין אותם בשערים כיון שלא נתקדשו בקדושת ירושלים. ואולי סמך על מ\"ש ברפ\"ט מהלכות קרבן פסח והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ. עוד אני תמיה דמאותה סוגיא דפסחים מוכח דכל שערי העזרה נתקדשו בקדושת העזרה חוץ משער נקנור מפני שמצורעים עומדים שם ומכניסים בהונות ידם ולא ידעתי אמאי לא הביא רבינו דין זה דנ\"מ טובא דטמא שנכנס לשער נקנור פטור מכרת ואם נכנס בשאר הפתחים חייב כרת וכן נ\"מ טובא לעניינים אחרים וכמבואר. עוד אני מסתפק בשערי הר הבית אם נתקדשו. ומסתברא דנתקדשו בקדושת הר הבית דדוקא בירושלים משום טעמא דמצורעים לא קדשו השערים. שוב ראיתי בירושלמי פ\"ז דפסחים דדין זה מחלוקת אמוראים דרבי ירמיה בשם רב שמואל בר יצחק אמר דלא קדשו תחת האגף של הר הבית כדי שיהיו זבים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והקשו על זה דלא דמי למצורע שעשו תקנה בעדו משום דאין לו להגן זב יש לו היכן להגן בכל ירושלים רבי יוחנן בשם רבי פנחס מן מה דאנא חמי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמרה שלא קדשו תחת האגף של הר הבית ע\"כ. ולפי סוגיא זו נראה דקי\"ל שלא קדשו תחת האגף של הר הבית דמעשה רב ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו דין זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הר הבית מקודש ממנה כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות סוטה דין ט\"ז) דין זה בפ\"ק דכלים אך לא ידעתי למה לא הזכירו ג\"כ בעל קרי שהוא משתלח חוץ לב' מחנות כמו הזב כדאיתא בפסחים (דף ס\"ז) וכן בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש לא הביא דין הבעל קרי בפירוש אך נראה שהדין דין אמת שהרי כתב שם הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה כו' וקרא דמייתי בבעל קרי מיירי וכן מתב��ר ממ\"ש בפ\"ח מהלכות אלו דין ז': "
+            ],
+            [
+                "<b>ובועל נדה נכנסים לשם.</b> בסוף מס' זבים תנן בועל נדה כטמא מת ובפ\"ו דפסחים (דף ס\"ה) אמרינן דלמחנותם קאמר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין בעלי מומין ופרועי ראש וכו'.</b> הר\"ש הקשה דאמאי לא תנינן במתניתין שתויי יין ותירץ דשאני בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן וכן כתב הרע\"ב דדוקא בעלי מום ופרועי ראש דפסולין בגופן הלכך שילוחן חמור. ולפי דבריהם קרועי בגדים נכנסין בין האולם ולמזבח. אבל דעת רבינו דאף שתויי יין אינן נכנסין מן המזבח ולפנים וכמ\"ש בפ\"א מהלכות ביאת מקדש דין י\"ד. ויש עוד מחלוקת אחר בין הראשונים ז\"ל אם הני מעלות הוו מן התורה ומ\"מ לא ידעתי אמאי לא הביא רבינו שתויי יין בהדי בעלי מומין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשעה שנכנסין הבנאים כו'.</b> דע שדין זה הוא דוקא בטומאה שנמצאת בהיכל אבל הטומאה שנמצאת בעזרה אז כהנים לא מטמאינן אלא לוים מוציאין את הטומאה והכי כתיב בדברי הימים ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא נחל קדרון חוצה. ומ\"מ אם הטומאה היתה בהיכל מוציאין הכהנים עצמן את הטומאה עד חוץ לעזרה אלא שאם נמצאת בעזרה היו מוציאין אותה הלוים. וקרא דדברי הימים דמשמע דאף בטומאה הנמצאת בהיכל לא היו מוציאין אותה הכהנים כי אם עד העזרה ומשם ואילך הלוים, התם שאני שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו היו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואלו משם לחוץ וכמ\"ש רש\"י בס\"פ בתרא דעירובין וקמ\"ל קרא דאלו המוציאין לחוץ מן העזרה לא היו כהנים כי אם לוים דלא מטמאינן כהנים במקום שאפשר בלוים אבל במקום שאפשר שהמוציא מן ההיכל יהיה המוציא מן העזרה אז מוציא אותה הכהן אף שאפשר בלוים: וכל הנכנסין להיכל לתקן כו'. כתב מרן ויש לתמוה דמשמע ממתני' דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל כו'. ועיין בפרק כל שעה (דף כ\"ו) שהביא רבא ראיה לדבריו ממשנה זו ועיין שם היטב באותה סוגיא ותמצא דלרבא דהלכתא כוותיה לאו דוקא בית קדשי הקדשים ודו\"ק. ועיין בספר ברכת הזבח (דף קמ\"ח:) שכתב דמהתוס' שהביא מרן אחר זה מוכח דקאי אהיכל ודו\"ק: ומ\"ש טמא ובעל מום יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור. וזו היא גירסת מרן ולפי זה לא יהיב רבינו טעם להכנסת בעל מום אלא למניעת הכנסת טמא דהוה ס\"ד שיכנס טמא לפי שטומאה הותרה בציבור לזה קאמר דליתא דלא הותרה אלא דחויה היא בצבור ועיקר טעמא הוא משום דבעל מום אישתרי באכילת קדשים ומחלוקת רב ורבי אלעזר הוא בזה האופן רב סבר יכנס טמא משום דמצינו דטומאה הותרה בציבור ואע\"ג דגם בעל מום הותר באכילת קדשים לא דמי משום דאנן בכניסת פנים עסקינן ובכניסת פנים לא מצינו שהותר בעל מום כי אם טמא ורבי אלעזר סובר דבעל מום יכנס משום דטומאה לא הותרה בציבור אלא דחויה היא בצבור אבל בעל מום הותר באכילת קדשים ואי לאו האי טעמא דאשתרי באכילת קדשים היה קודם הטמא משום דנהי דלא הותרה טומאה בציבור מ\"מ דחויה היא בציבור וא\"כ קליש איסור טומאה מאיסור בעל מום אבל השתא דחזינן דבעל מום אישתרי באכילת קדשים בעל מום קודם משום דטמא לא הותר בעבודת ציבור ואלו בעל מום הותר באכילת קדשים. ומ\"מ יש לדקדק בדברי מרן דלמה רבינו נתן טעם לשלילת הטמא ולא נתן טעם לכניסת בעל מום ולי היה נראה הגירסא האחרת שדחה הרב והיא גירסת הרב המבי\"ט בקרית ספר והוא יכנס טמא ואל יכנס בעל מום שהטומאה דחויה בציבור דרב דס\"ל דטמא קודם אית ליה דטומאה דחויה היא ולא הותרה ואפ\"ה אית ליה דטמא קודם לפי שמצינו שנדחה כניסת פנים אצל הטמא וא\"כ הכא נמי לתקן או להוציא את הטומאה יכנס טמא ורבי אלעזר ס\"ל דבעל מום קודם משום דלטמא לא הותר לו שום דבר אבל לבעל מום הותר אכילת קדשים ופסק רבינו כרב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושמירה זו מצותה כל הלילה כו'.</b> המפרש למסכת תמיד כתב דהשמירה היתה ביום ובלילה אך רבינו שמעיה בריש מדות כתב דהשמירה היתה בלילה וכן הוא דעת הרע\"ב. ודברי המפרש תמוהים הם בעיני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וארבע ועשרים עדה שומרים כו'.</b> תנן בריש מס' מדות בג' מקומות הכהנים שומרים בב\"ה בבית אבטינס בבית הניצוץ ובבית המוקד והלוים בעשרים ואחד מקום ה' על ה' שערי הר הבית ד' על ד' פנותיו מתוכו ה' על ה' שערי העזרה ד' על ד' פנותיו מבחוץ וא' בלשכת הקרבן וא' בלשכת הפרוכת וא' לאחורי בית הכפורת ע\"כ. ובפ\"ק דמדות תנן ושבצפון שער הניצוץ וכמין אכסדרה היה ועלייה בנויה על גביו שהכהנים שומרים מלמעלן והלוים מלמטן ע\"כ. והנה לכאורה נראה דבאכסדרה זו הכהנים היו שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אך ראיתי למפרש בתחילת מס' תמיד שהובאת שם משנה זו דמדות שכתב דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין אכסדרה אלא למדך שאע\"פ ששמירת כהנים צריכה שתהא למעלה מקום שמירת הלוים לא בעי למעלן אלא למטן כו' והביא ראיה לדבריו דהא תנן בכ\"א מקומות הלוים שומרים וקא חשיב להו ולא קא חשיב שמירה זו דאכסדרה ואם איתא דלוים שומרים באכסדרה א\"כ הוו להו עשרים ותרי ע\"כ. ובגמרא הקשו על משנה זו דהלוים בכ\"א מקום וקא חשיב ה' על ה' שערי עזרה ורמינהו שבעה שערים היו בעזרה ותירצו אמר אביי תרי מינייהו לא בעי שימור ופירש שם המפרש דתרי לא בעי שימור לוים דהא כהנים בג' מקומות שמרי ומאי נינהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ובחשבון הז' שערים קא חשיב להו ע\"כ. והנה הכלל העולה מדבריו הוא דלא מיבעיא דבג' מקומות אלו שהיו הכהנים שומרים בעליה שלא היו הלוים שומרים למטה אלא אף בשערים שהוא מקום שמירתן של הלוים בשער בית הניצוץ ובשער בית המוקד לא היו הלוים שומרים כיון שהכהנים היו שומרים בעליה וכן הוא דעת רבינו שכתב וארבע ועשרים עדה שומרים בכל לילה תמיד בכ\"ד מקום הכהנים בג' מקומות והלוים בכ\"א מקום ולא חשיב כלל שמירת לוים במקום שהיו הכהנים שומרים ובדין ח' כתב ועל ה' שערי העזרה חוץ לעזרה שהרי הכהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ ע\"כ כיון. למה שתירצו בגמרא תרי מינייהו לא בעי שימור והיינו שער המוקד ושער הניצוץ דלא היה שם שמירת לוים כלל כיון שהכהנים שומרים שם מלמעלה אך ראיתי לסמ\"ג בחלק מצות עשה סי' קס\"ה שכתב אף בבית אבטינס ובית הניצוץ ובית המוקד היו גם לוים שומרים וטפלים לכהנים כמו שנאמר וילוו עליך וישרתוך במקום שהיו עליות היו הכהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ובבית המוקד היה כהן מבפנים ולוי מבחוץ כדמפרש במסכת תמיד ובמסכת מדות שנינו שהלוים שומרים בכ\"א מקומות לבדם כו' ובשני השערים האחרים היו כהנים ולוים שומרים ע\"כ. והנה כפי סברא זו מתני' דמדות דקתני שהלוים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה אתיא כפשטה דבאותה אכסדרה עצמה היו הלוים שומרים למטה ומתניתין דקתני דהלויים היו שומרים בכ\"א מקום ולפי דברי הסמ\"ג נמצא שהלויים היו שומרים בכ\"ד מקום דהיינו ג' מקומות עם הכהנים וכ\"א מקום לבדם היינו משום דמתניתין לא קא חשיב אלא המקומות שהיו הלוים שומרים לבדם בלתי שותפות הכהנים אבל לעולם דבמקום שהיו הכהנים שומרים גם הלוים היו שומרים שם למטה מדכתיב וילוו עליך וישרתוך וזה למדנו ממתני' דמדות דקתני על אכסדרה דבית הניצוץ שהכהנים שומרים למעלה והלוים למטה והוא כלל לכל המקומות שהיו הכהנים שומרים שיהיו הלוים שומרים שם למטה ולפי זה מה שתירצו בגמרא תרי מינייהו לא בעו שימור אין הכוונה כמו שכתבנו למעלה משוה משום דהכהנים היו שומרים שם למעלה אלא הכוונה היא משום דבהני תרי שערים כבר היו הלוים שומרים תחת העליות שהיו שומרים שם הכהנים וא\"כ לא בעי שימור לשערים והמקשה היה סבור דמלבד מה שהיו הלוים שומרים תחת העליות שהיו הכהנים שומרים דכתיב וילוו עליך היה מן הדין שיהיו שומרים ג\"כ בשערים שתחת העליות ותירץ אביי דאין צורך לזה דבחד מקום תרי שומרים למה לי וכיון שהיו שומרים תחת העליות שוב אינו צורך לשומרים בשערים. אך מה שאני תמיה לפי דברי הסמ\"ג הללו הוא מההיא דאמרי' בריש תמיד מנא לן דהלוים היו שומרים בכ\"א מקום ואמרו מדכתיב למזרח ליום ששה וגו' והקשו על זה הני עשרים וארבעה הוו ותירצו דלא הוו כי אם כ\"א וכמבואר שם עוד תירצו דלעולם עשרים וארבעה כדכתיב תלתא מינייהו דכהנים ועשרים וחד דלוים ע\"כ. ולפי דברי הסמ\"ג דס\"ל דהלוים מלבד מה שהיו שומרים בג' מקומות עם הכהנים עוד היו שומרים בכ\"א מקום לבדם ונמצא שהיו שומרים בכ\"ד מקום מהו זה שהקשו בגמרא הני כ\"ד הוו והלא פשיטא דכ\"ד היו וכי תימא דהיינו מה שתירצו בתירוצא בתרא תלתא מינייהו דכהנים כלומר שהיו שומרים עם הכהנים הא ליתא דהא בגמרא הקשו על זה והא הכא לוים הוא והוצרכו לומר דבכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים וליכא למימר דמה שהוצרכו לומר דתלתא כהנים וכדריב\"ל הוא מפני שהוקשה להם דאיך הכתוב הזכיר שמירת הלוים ולא הזכיר שמירת הכהנים דא\"כ כפי תירוצא קמא דקאמר דקרא נמי לא קאמר כי אם כ\"א מקום תיקשי אמאי לא קאמר קרא שמירת הכהנים. ומיהו היה אפשר לומר דאם הכתוב לא איירי כי אם בשמירת הלוים לבדם אין זה מהקושי אם הכתוב לא הזכיר שמירת הכהנים אך כפי תירוצא בתרא אי אמרת דקרא כ\"ד מקומות קאמר והג' הם מקומות שהיו הכהנים שומרים עם הלוים אז קשה איך לא הזכיר הכתוב הכהנים שהם העיקר והלוים טפלים להם כדכתיב וילוו עליך ומ\"מ אין דברים הללו נוחים אצלי. עוד קשה לי דבשלמא כפי תירוצא קמא דקאמר דקרא כ\"א מקומות קאמר אף שהלוים היו שומרים בכ\"ד מקום ניחא דאיכא למימר דקרא לא איירי אלא במקום שהיו הלוים שומרים לבדו ולא במקום שהיו שומרים עם הכהנים כי היכי דלא מיירי קרא בשמירת הכהנים אך לתירוצא בתרא דקרא איירי בשמירת הכהנים קשה דאמאי לא קאמר נמי המקום שהיו הלוים שומרים עם הכהנים ואם כן הוו להו כ\"ז מקום. אשר על כן נ\"ל דלכ\"ע עיקר מצות השמירה אינה אלא בכ\"ד מקום ומקרא ילפינן דג' כהנים צריכים לשמור בג' מקומות ושמעינן נמי מקרא דגם הלוים צריכים לשמור במקום מיוחד כדכתיב משה אהרן ובניו אלא שבכתוב לא הוזכר גבי לוים בכמה מקומות צריכים לשמור ואדרבה מן הפסוק נראה דבחד לוי שומר סגי דהא בקרא לא הוזכר כי אם משה אלא דאפשר דדוד תקן שיהיו הלוים שומרים בכ\"א מקום ונמצא שהיו הלוים עם הכהנים כ\"ד שומרים וזהו כשהוזכרו השומרים לא הוזכרו כי אם בשיעור זה דהיינו כ\"ד אלא דכיון דרחמנא אמר וילוו עליך וישרתוך למדנו ��פסוק זה דגזירת הכתוב היא דבמקום ששומרים הכהנים שיהיו שם לוים טפלים להם ולאו משום שמירת הבית אלא שיהיו כמו משרתים לכהנים השומרים והם כמו שומרים לשומרים ומזה הטעם עצמו בעינן שיהיו הכהנים שומרים למעלה כדי שיהיו הלוים למטה לקיים הכתוב דקאמר וישרתוך שהם כמו המשרתים שהאדון עומד למעלה והמשרת עומד למטה וקרא דדברי הימים לא איירי אלא בלוים השומרים וכפי תירוצא קמא קרא לא איירי כי אם בלוים ולא בכהנים וכפי תירוצא בתרא קרא איירי בכל השומרים כהנים ולוים אבל במה שהיו הלוים שומרים עם הכהנים בהא לא איירי קרא משום דהני לאו משום שמירת הבית קא אתו אלא מדין שירות הכהנים וכדכתיבנא. והנה כפי מה שכתבנו רבינו וסמ\"ג בפירושא דקרא דילוו עליך פליגי דרבינו ס\"ל דקרא במצות שמירת הבית איירי וקאמר דהכהנים יהיו שומרים בעלייה והלוים למטה במקום ששומרים שיהיו הלוים טפלים לכהנים והיינו דכתיב ילוו עליך והסמ\"ג סובר דקרא לא איירי בשמירת הלוים אלא שגזר הכתוב דבמקום שהכהנים שומרים שיהיו שם לוים למטה כמו משרתים וא\"ת מאחר דקרא לא איירי בשמירת הלוים מנא לן שהלוים לא ישמרו בעליות גם כן וי\"ל דלעולם שמירה סתם אינה אלא למטה כשמירת חצרות המלכים וגבי כהנים דתנינן שהיה שמירתם בעלייה שאלו בגמרא מנא לן ותירצו מדקאמר רחמנא וילוו עליך וגו' כלומר שגזירת הכתוב דבמקום שהכהנים שומרים שיהיו שם לוים טפלים להם שמעת מינה דהכהנים מצות שמירתם הוא במקום גבוה וגזירת הכתוב הוא כדי שיהיו שם טפלים להם אבל גבי שמירת הלוים כדקיימא קיימא כסתם שמירה שהיא מלמטה. ודע דבסוף פ\"ק דמדות תנן הגיע זמן הנעילה כו' ונעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן לו מבחוץ גמר מלנעול החזיר את המפתחות וכו' נתן כסתו עליה ישן לו ע\"כ. והנה מה שכתוב בנוסחא דידן בן ובן לוי ישן נראה שהוא ט\"ס וצריך לגרוס ובן לוי יושב לו וכן כתב רבינו עובדיה ובן לוי זה הוא השומר שבבית המוקד שהיו שם הכהנים שומרים ובבית אבטינס ובבית הניצוץ שהיו עליות היו הכהנים למעלה והלוים למטה ובבית המוקד שלא היה שם עליה היה הכהן מבפנים ובן לוי מבחוץ וכמו שכתב ר\"ע והן הן דברי הסמ\"ג שכתבנו למעלה ומ\"ש כדמפרש במסכת תמיד היינו ההיא דאמרינן בריש מסכת תמיד דבעו בגמרא מנא לן שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה דת\"ר וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר אתה אומר בעבודתך או אינו אלא בעבודתם כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי עבודתם אמור הא מה אני מקיים וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ע\"כ. והנה העתקתי סוגיא זו משום דמכאן מודעא רבה למה שכתבתי למעלה דמה שהיו הלוים שומרים במקום שהכהנים שומרים אינו משום שמירת הבית אלא כדי שיהיו נראים כמשרתים לכהנים והברייתא הכי מיתפרשא וילוו עליך וישרתוך בעבודתך כלומר כשאתה עובד ישרתו אותך הלוים דהיינו כשהכהנים שומרים דהיינו עבודה שלהם הלוים ילוו עליך וישרתוך דהיינו שיהיו מלמטה כמו שומרים לך או אינו אלא בעבודתם כלומר שגם הם יהיו שומרים כמוך כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו הרי עבודתם אמור הא מה אני מקיים וילוו עליך בעבודתך הכתוב מדבר הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה ואף שהמפרש פירשה לברייתא זו בדרך אחרת היינו משום דאיהו ס\"ל כדעת רבינו דבמקום שהכהנים שומרים לא היה שם לוים כלל אך לדעת הסמ\"ג שכתבנו אתיא ברייתא זו כפשטא ודו\"ק. ודע דאליבא דרבינו והמפרש לא ידעתי מ��י שיאטיה דבן לוי דקתני ובן לוי יושב לו בחוץ שהרי כפי דבריהם במקום שהכהנים שומרים לא היו שם לוים כלל וכמו שכתבנו לעיל וסבור הייתי לומר דבן לוי זה הוא איש הר הבית המוזכר שם בתמיד ובמדות שהיה מחזיר בכל לילה ואפשר שמקומו הקבוע לו היה בבית המוקד מבחוץ ואפשר דמנוי זה היה מן הלוים ולא מן הכהנים אך אינו מתיישב לי כל זה דלמה שינו את שמו דבתחילה קראוהו בלשון מעלה איש הר הבית ועכשיו קראוהו בן לוי. וראיתי לרבינו שמעיה שכתב עלה דמשנה זו פירוש מחודש וז\"ל הגיע זמן הנעילה כו' הגביה את הטבלא הכהן השומר כו' ונעל הכהן מבפנים כל השערים שיש לו לנעול ובעודו עוסק בנעילת שערים בן לוי יושב לו מבחוץ על הטבלא גמר מלנעול הגביה הטבלא כו' והחזיר הטבלא למקומה ונתן בן לוי כסתו עליה חזר וישן ע\"כ. והנה כפי דבריו בן לוי זה היה יושב בפנים בבית המוקד והרב בעל תוספות י\"ט הרבה להשיב בדברי רבינו שמעיה הללו דמנא ליה כל זה והנראה אצלי דרבינו שמעיה ס\"ל כדעת רבינו דבבית המוקד לא היה שם שומר לוי כלל דבמקום דהכהנים היו שומרים לא היו הלוים שומרים מש\"ה פירש דבן לוי זה אינו שומר המקדש אלא מינויו היה שהיה יושב על הטבלא שהיה בתוכה מפתחות העזרה. ודע שחפשתי ברבינו בחיבורו ולא ראיתי שהביא משנה זו דהגיע זמן הנעילה ולא ידעתי למה. ודע שדעת רבינו עובדיה הוא כדעת הסמ\"ג וכמו שכתב בספ\"ק דמדות ובביאור ההיא דאמרינן בריש תמיד תרי מינייהו לא בעו שימור לא גלה דעתו אלא כתב סתם בריש מדות ואפי' לדברי האומר ז' שערים היה מודה שלא היה משמר אלא על חמשה ע\"כ. והרב בעל תיו\"ט הביא סוגיית הגמרא וכתב ופי' ה\"ר שמעיה לפי שהיו תכופין לשאר השערים ע\"כ. ולא ידעתי למה בחר בפירוש זה דרבינו שמעיה מכל הפירושים ולדידי עד כאן לא הוזקק הרר\"ש לפירוש זה אלא משום דסבר כרבינו דבמקום שהיו הכהנים שומרים לא היו הלוים שומרים ומש\"ה הוקשה לו דהני תרי אמאי לא בעו שימור ולא ניחא ליה במה שכתב המפרש ורבינו דמשום דהיו הכהנים שומרים למעלה משום הכי לא בעי למטה ומש\"ה פירש שאין הטעם אלא משום דשני שערים היו תכופין לשאר השערים אך לדעת הר\"ע דכל מקום שהיו הכהנים שומרים למעלה הלוים שומרים למטה אין צורך לדברי הרר\"ש אלא הטעם שלא היו שומרים בשער בית המוקד ובשער בית הניצוץ הוא משום דבבית הניצוץ היו שומרים תחת האכסדרה ובבית המוקד היו שומרים בחוץ ומש\"ה לא היו שומרים בשערים. ודע שראיתי בפסקי תוס' בריש מדות כדברים האלה בג' מקומות במקדש שומרים כהנים וגם לוים וכהנים מבפנים ולוים מבחוץ ועוד ח\"י מקומות שומרים לוים לבדם ובין הכל כ\"א מקומות ע\"כ. וכעין זה כתבו ג\"כ בפסקי תוס' דתמיד. והנה מה שכתבו דבג' מקומות שהיו הכהנים שומרים היו הלוים שומרין הן הן דברי הסמ\"ג שכתבנו לעיל אך מה שסיימו ועוד ח\"י מקומות הדבר הוא תימה שהרי בפרטן אתה מוצא כ\"א והנראה דהתוס' ס\"ל דמאי דתנן והלוים בכ\"א מקומות הוא בין כל המקומות דהיינו בין המקומות שהיו שומרים עם הכהנים ובין המקומות שהיו שומרים לבדם לפי ששמירת הכהנים היתה בבית המוקד ובבית הניצוץ ובבית אבטינס והנה ידוע הוא דלשכת בית אבטינס היתה בדרום בצד שער המים וכמ\"ש הרב בעל תיו\"ט בציור הבית שעשה בסוף מדות יע\"ש וא\"כ כששנינו בשמירת לוים חמשה על חמשה שערי העזרה בכלל השערים הללו הם שער בית המוקד ושער בית הניצוץ ושער המים ובג' מקומות הללו הכהנים היו למעלה והלוים למטה ונמצא שהיו הכהנים שומרים עם הלוים ו��י\"ח מקומות אחרים היו שומרים הלוים לבדם. ולפי דברי התוס' הללו מאי דאמרינן בגמרא בריש תמיד תרי מינייהו לא בעו שמור אין הכוונה כמ\"ש המפרש דהיינו משום דהכהנים שומרים למעלה שהרי כבר כתבנו דלפי דברי התוס' בכלל הה' שערים ששנינו במתני' שהיו הלוים שומרים הם שער בית המוקד ושער הניצוץ ושער המים אלא התוס' ס\"ל כדעת הרר\"ש דהכוונה היא תרי שערים היו שם שהיו תכופים לשערים אחרים ומש\"ה לא בעו שימור ואפשר שדעת הרר\"ש כדעת התוס' דהלוים היו שומרים בבית המוקד ובבית הניצוץ ומש\"ה הוכרח לפרש דמאי דאמרינן דתרי לא בעו שימור דהיינו משום דהיו תכופים ואף שכתבנו לעיל דממה שפירש במתני' דהגיע זמן הנעילה נראה דס\"ל דלא היה ללוים שמירה במקום הכהנים נראה דאין זה הכרח דלעולם דס\"ל שהיו הלוים שומרים במקום שהכהנים שומרים אלא דס\"ל דהך ב\"ל לאו שומר הוה דמאי איריא הכא דיני השמירה שהרי כבר נשנו בראש הפרק ועוד דאמאי שנה אותו בלשון יחיד ובן לוי יושב מבחוץ והרי בכ\"מ ששנו שמירת הלוים הוא בלשון רבים וכן בדין דודאי לא היה איש אחד שומר ועוד אפשר דגירסתו היתה חזר וישב לו וקאי על ב\"ל המוזכר למעלה וכיון שכן ע\"כ לאו שומר הוא דהא אין לוי שומר מבפנים מכל הני טעמי ס\"ל דבן לוי המוזכר כאן אינו שומר כי אם ממונה על מקום המפתחות: הכלל העולה ממה שכתבנו דבשמירת הלוים לפי דעתי איכא שלש מחלוקות הדעת האחת הוא דעת רבינו והמפרש דהלוים לא היו שומרים כי אם בכ\"א מקומות דוקא ובשער בית המוקד ובית הניצוץ לא היו שם שומרים לוים לפי שהכהנים היו שומרים מלמעלה. הדעת השנית היא דעת התוס' וס\"ל כדעת רבינו שהלוים לא היו שומרים כי אם בכ\"א מקומות אך בהא פליגי עם רבינו דס\"ל דהלוים היו שומרים בבית המוקד ובבית הניצוץ מלמטה וכבר כתבתי שהנראה אצלי הוא שדעת הרר\"ש הוא כדעת התוס'. הדעת השלישית היא דעת הסמ\"ג ורבינו עובדיה דהלוים מלבד מה שהיו שומרים בכ\"א מקומות לבדם עוד היו שומרים בג' מקומות עם הכהנים וכבר ביארתי לעיל סברא זו באר היטב. והרב באר שבע אחר שהביא מה שכתוב בפסקי תוס' דמדות ודתמיד שכתבנו למעלה כתב ולי נראה שהוא טעות גדול שהרי משנה שלמה שנינו בשלשה מקומות כו' והלוים בכ\"א וקא חשיב להו להני כ\"א מקום שהלוים היו שומרים לבדם בין שער ופנה דהר הבית ועזרה כו' ופריך בגמרא ורמינהי ז' שערים הוי ומשני תרי מינייהו לא בעו שימור פירש המפרש לא צריכי שימור דהא כהנים בג' שמרי להו ומאי ניהו שער בית המוקד ושער בית הניצוץ וכ\"כ רבינו בהדיא שהלוים לא היו שומרים כלל למטה בג' מקומות שהיו הכהנים שומרים דא\"כ אף אלו תרי מינייהו צריכי שימור ועוד דא\"כ היו בין הכל כ\"ז מקומות ואנן ילפינן מקרא שלא היו בין הכל רק כ\"ד מקומות כו'. ונ\"ל דהמשנה דמדות הטעהו דקתני שער הניצוץ כו' שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה ועלה על דעתו דשמירת לוים מוסבת על בנין שער הניצוץ ומשם למד דה\"ה בבית אבטינס ובבית המוקד היו הלוים שומרים למטה אבל כבר נשמר מזה הטעות הרר\"ש ופירש דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין שער הניצוץ אלא קאי על כ\"א מקום שהיו הלוים שומרים לבדם וכן פירש המפרש ולאפוקי מהסמ\"ג שכתב שהלוים היו שומרים בג' מקומות שהיו הכהנים שומרים והיו נמי שומרים בכ\"א מקום לבדם עכ\"ד. והנה הנך רואה שאין ממש בדברים אלו כלל דמה שהקשה ממה דאמרינן תרי לא צריכי שימור והביא פי' המפרש כפי הנראה לא ראה דברי הרר\"ש בריש מדות שפירש פירוש אחר וכבר כתבנו דהתוס' ס\"ל כפי' הרר\"ש ומה שחזר דא\"כ היו בין הכל כ\"ז כו' מה שאינו כתב דלדברי התוס' לא היו בין הכל רק כ\"ד ואף אם היו כ\"ז וכסברת הסמ\"ג לא קשה מידי ממה שהקשה וכמו שכתבנו לעיל גם מ\"ש דהר\"ש פי' דשמירת לוים אינה מוסבת על בנין שער הניצוץ זה אינו דדוקא המפרש פי' כן אך דברי הרר\"ש יותר נוטים לדברי התוס' וכמו שיראה המעיין ומה גם דאחר שפירש דטעמא דתרי לא בעו שימור הוא משום דהיו תכופים שמעת מינה דאף במקום שהיו הכהנים שומרים הלוים ג\"כ היו שומרים, הכלל העולה דכל מה שיש לשאת ולתת בדברי סמ\"ג ותוס' כבר הארכנו בזה לעיל והכל מתוקן אצלנו וזה המחבר כפי הנראה לא השגיח בעין יפה בדבריהם ולא די לנו זה הצער אלא שהטיח דברים ופער פיו נגד רבותינו בעלי התוס' וכתב בשנים ושלשה מקומות שטעו והנראה אצלי הכל דבר אחד וזהו עונשו ושרי ליה מרי' ולן: תנן בפ\"ק דמדות ומקום היה שם אמה על אמה כו' שהמפתחות היו תלויות בה ע\"כ. ונראה דמקום זה היה בבית המוקד עצמו ולא בד' לשכות שהיו בבית המוקד דהא קודם למשנה זו קתני בית המוקד כו' דעלה קתני ומקום היה שם משמע דבבית המוקד היה המקום אך ראיתי למפרש בריש פ\"ק דתמיד עלה דמתניתין דמפתחות העזרה בידם שכתב דמקום זה דאמה על אמה היה בלשכת המוקד ולשכה זו הנקראת לשכת בית המוקד הוזכרה בפ\"ג דתמיד והיתה צפונית מערבית ומ\"מ לא ידעתי מנא ליה למפרש דבר זה והרואה הציור שעשה הרב בעל תיו\"ט בסוף מדות יראה דס\"ל דמקום זה דאמה על אמה היה בבית המוקד עצמו ולא בשום אחת מהלשכות: תנן בפ\"ק דתמיד ובפ\"ק דמדות בית המוקד כו' וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ע\"כ. והנה לא ידעתי פי' משנה זו דקתני מפתחות העזרה בידם דמשמע דקאי על זקני בית אב ולמעוטי פרחי כהונה דהא בתר הכי קתני פרחי כהונה איש כסתו בארץ והלא המפתחות היו בבית המוקד שהיה שם מקום אמה על אמה וכדאיתא שם בפ\"ק דמדות וא\"כ למה זה יחסו המפתחות לזקני בית אב יותר משאר הכהנים. וסבור הייתי לומר דמקום זה דאמה על אמה היה ברובדין שהיו ישנין שם זקני בית אב ומשום הכי יחסו המפתחות לזקני בית אב וראיתי למפרש בריש תמיד שכתב ומפתחות העזרה בידם כלומר בידי אותם כהנים לשם היו מונחות כל מפתחות העזרה ומפרש במסכת מדות היכן היתה הנחתן מקום היה שם אמה על אמה כו' ע\"כ. והנה דברים אלו הם צרורים וחתומים והדבר צריך תלמוד: (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ד מהלכות כלי המקדש דין י\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>והרובין היו שומרים שם כו'.</b> בגמרא אמרינן דמש\"ה קרי להו רובין משום דלא מטו למעבד עבודה ופירש המפרש כגון פחותין מי\"ג שנה וכ\"כ מרן. ואני תמיה על זה דאיך יתכן דמצוה זו שהיא שמירת המקדש שהיא מצות עשה יניחו אותה לעשות לקטנים שאינן בני מצוה וכי תימא שהמצוה מתקיימת בשמירת הלוים הא ליתא דהא מקרא מלא הוא שהכהנים יהיו שומרים וכדאיתא בגמרא ריש מסכת תמיד. ומיהו לזה היה אפשר לומר דבבית המוקד השומרים לא היו קטנים דהא התם לא קתני רובין כי אם פרחי וכמו שעוד נעמוד על זה וא\"כ הרי מתקיימת מצות שמירה התם ומיהו אין דעתי מתיישבת בזה דהא מקרא ילפינן דכהנים ישמרו בג' מקומות מדכתיב אהרן ובניו וא\"כ מן הדין ראוי דהשומרים יהיו בני מצוה. והנראה אצלי דהא דקאמר הכא דלא מטו למעבד עבודה היינו שהם פחותים מעשרים שנה וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות כלי המקדש דין ט\"ו וכשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד עד שיהיה בן עשרים שנ�� ע\"כ, ולאלו הוא דקרי להו הכא רובין דהיינו שהן ראויין לעבודה אלא שהכהנים אין מניחין אותן לעבוד והיו עושין אותן שומרים. והסמ\"ג עשין קס\"ה כתב דהרובין היו נערים שלא הגיעו לחינוך עבודה ע\"כ ודבריו סתומים מהו חינוך עבודה. שוב ראיתי להרב באר שבע שכתב כן ודחה דברי המפרש. וראיתי בפסקי תוס' מסכת תמיד סי' ו' שכתב שם פחות מבן עשרים אין כשר לעבודה ולפי דעתי דבריהם הן על הרובין השנוי במשנתנו דאמרינן בגמרא דלא מטו למעבד עבודה ופי' הם דמיירי בפחות מכ' ומש\"ה הוצרכו לומר דפחות מבן עשרים אין כשר לעבודה: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא היו הכהנים השומרים ישנים וכו'.</b> תנן בפ\"ה דשקלים בן בבי על הפקיע ופי' רבינו עובדיה על הפקיע להלקות כהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה כדאמרינן במסכת מדות מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטין אותו ע\"כ. והנראה מדבריו הוא שגם לכהנים היו מלקין אם היו מוצאין אותו ישן אך בפ\"ק דמדות תנינן איש הר הבית היה מחזר כו' והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמרתו ע\"כ. נראה דדוקא לוים היו לוקין ולא הכהנים ומיהו יש לדחות דלאו דוקא אלא כיון שהרוב היו לוים דהכהנים לא היו שומרים כי אם בג' מקומות והלוים בכ\"א משום הכי קרי לכולהו בן לוי דהכהנים נמי נקראו לוים וכדאמרינן בכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים א\"כ שהשומע בירושלים את צעקת הלוקה היה אומר קול בן לוי הוא לפי שהיה תולה הדבר ברוב. והרב בעל תיו\"ט בפ\"ק דמדות דקדק מתוך דברי המפרש שאיש הר הבית לא היה מחזר כי אם על משמרות הלוים ולא על משמרות הכהנים וכתב בשם החכם הר\"ר אברהם רופא שהשיג על רבינו עובדיה במ\"ש שגם הכהנים לוקין שלא מצינו כהנים לוקין ומסתמיות דברי רבינו שכתב ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים כו' נראה דזה הממונה היה מחזר אף על משמרות הכהנים. ומיהו עדיין אפשר לומר דנהי שהיה מחזר אך לא היה מלקה כי אם ללוים אבל לא לכהנים. אך מתוך מה שדקדק הרב בעל תיו\"ט מדברי המפרש נראה דאיש הר הבית לא היה מחזר על משמרות הכהנים כי אם על משמרות הלוים. ומיהו לכל הפירושים נראה לי שגם הכהנים השומרים לא היו ישנים דכיון דעיקר מצות השמירה הוא שיהיו נעורים מה נשתנו הכהנים מן הלוים אלא דקשה לי ההיא דתנן בריש תמיד ופרחי כהונה איש כסתו בארץ לא היו ישנים בבגדי קדש משמע דפרחי כהונה שהם השומרים היו ישנים אלא שלא היו ישנים בבגדי קודש הן אמת שמתוך דברי המפרש שכתב דהטעם שהיו הרובין שומרים הוא משום דאותם שיכולים לעבוד אינם רוצים לשמור ועוד הואיל ויכולין לעבוד אין אנו מניחין אותם לשמור כו' נראה מתוך טעמים אלו דגם בבית המוקד היו הרובין שומרין והפרחי כהונה לא היו שומרים אלא שיהיו שם כדי שיהיו מוכנים שם וכן כתב הרב בעל באר שבע דלדברי המפרש גם בבית המוקד לא היו שומרים אלא הרובין והכריח כן ממ\"ש המפרש עלה ההיא דאמרינן בגמרא התם דלא מטו למיעבד עבודה כו' התם גבי שמירה דלא מטו וכו' משמע דהכא גבי פרחי כהונה אין בהם שמירה כלל כו' ואם כן כפי סברא זו לא קשה מידי דלעולם השומרים לא היו ישנים ומאי דתנן ופרחי כהונה איש כסתו בארץ הני לא היו שומרים אלא שהיו ישנים שם כדי שיהיו מזומנים למחר לעבודה וכמו שכתב המפרש. ומיהו אעיקרא דדינא סברא זו שיחסנו למפרש היא תמוה דפשטא דמתניתין דקתני והרובין שומרים שם משמע דדוקא התם היו הרובין שומרים אבל בבית המוקד לא היו הרובין שומרים וכן כתב בפי' רבינו עובדיה דבבית המוקד פרחי כהונה היו השומרים וכן כתב הסמ\"ג במצות עשה סי' קס\"ה וכן הוא דעת רבינו שכתב לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה כו' הנה דעת שפתיו ברור מללו דמאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש קאי על השומרים ופשיטא שאינם רובים דברובין דהיינו שלא הגיעו לעבוד עבודה בגדי כהונה מאי בעו גבייהו אלא ודאי דס\"ל דהשומרים דבית המוקד לא היו רובין כי אם פרחי כהונה וכתב בפירוש דהשומרים לא היו ישנים בבגדי קדש משמע דשלא בבגדי קדש היו ישנים והדרא קושיין לדוכתא דמה נשתנו כהנים מלוים דלוים מוכח ממתניתין דלא היו ישינים וכדכתיבנא. וראיתי בפסקי תוספות דריש תמיד וז\"ל כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעומד תחלה ואומר שלום עליך גם במשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר ע\"כ. והנה אין ספק שיש ט\"ס בסוף דברי התוס' הללו והנראה אצלי דהתוס' הוקשה אצלם מה שהקשינו דאיך היו השומרים ישנים ולזה תירצו בשני אופנים האופן הראשון הוא דלעולם דהיו ישנים אלא דזמן קבוע היה להם לישן ואיש הר הבית היה מחזר ואם מצאו שישן יותר מהזמן הקבוע היה חובטו במקל ומאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קדש היינו בזמן הקבוע להם לישן, עוד כתבו דבכל משמר ומשמר לא היו כולם נעורים אלא היה א' ישן ואחד נעור והיו חוזרים חלילה ולפי זה מאי דתנן דאיש הר הבית היה מכה למי שהיה ישן היינו למי שהיה זמנו להיות נעור ומאי דתנן לא היו ישנים בבגדי קודש הכוונה היא במי שהיה זמנו להיות ישן לא היה ישן בבגדי קדש. ומה שסיימו התוספות וכתבו ומקומות יש שלא לישן בהם ולכאורה דברי התוס' הללו אין להם מובן דבאיזה מקום מיירי דאי בעזרה הא אפי' ישיבה אסורה וכל שכן שינה והנראה דהתוס' הוקשה להם דכפי מה שכתבנו דבכל משמר ומשמר לא היו כולם נעורים אלא היה אחד ישן ואחד נעור א\"כ איש הר הבית כשהיה מחזר איך היה יודע שזה שהוא ישן היה זמנו להיות נעור ואפשר דזמנו היה להיות ישן ואם כן איך היה מכה אותו לזה כתבו דמקומות יש שלא לישן בהם כלומר דהיה להם בכל משמר ומשמר מקום קבוע שלא לישן אלא לישב שם לשמור וכשהיה זמן אחד מהם לשמור היה יושב שם ובמקום אחר היה הולך חבירו וישן וכשהיה מחזר איש הר הבית והיה מוצא בן לוי במקום שלא היו ישנים שם והוא היה ישן היה מכה אותו לפי שישן במשמרתו. שוב ראיתי להרב בעל באר שבע שהקשה קושיא זו שכתבנו וכתב ונראה בעיני דזמן קבוע היה להם לישן בלילה ואם מצאו הממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעמד תחילה ואמר שלום עליך ומשמר אחד היה ישן ומשמר שני היה נעור ושומר כדרך כל שומרי אוצרות המלכים וכן דייק לשון המשנה דמדות דקתני קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן לו על משמרתו מדנקט על משמרתו משמע שאינו נלקה אלא על שישן על משמרתו אבל בלא משמרתו היה ישן בהיתר דאם לא כן על משמרתו למה לי והשומרים היו מתחלפין על פי משמרות עד שיגמרו כ\"ד משמרות וחוזרים חלילה כמו בשאר עבודות והשתא לא קשיא מידי עכ\"ד. והנך רואה שדבריו הם לקוחים מפסקי התוס' אלא שהרב נראה דפירש לדברי התוס' באופן אחר ממה שכתבנו ודבריו צריכים תלמוד ועוד אנופף ידי בדינים אלו אם יגמור ה' בעדי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מלילי שבת שאין בידם אור כו'.</b> כתב מרן ואע\"ג דקי\"ל דאין שבות במקדש כו' שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מע\"ש. וקשיא לי ממ\"ש מהרי\"א בכתביו סי' קנ\"ד דלהקיש באצבעו בשבת לשתק התינוק שרי והביא ראיה מדתנן בקש להתנמנם פרחי כהונה מקישין לפניו כו' ולא מידק עלה משום שאין שבות במקדש כדמסיק במצריף גחלת כו'. ואם כדברי מרן ע\"כ טעמא לאו משום דאין שבות במקדש דהא היה אפשר להקיצו בענין אחר אלא ע\"כ טעמא הוא משום דהקשה אף במדינה שריא. תו קשיא לי ממ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות עבודת יום הכיפורים היה כ\"ג זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותם במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפוג צינתן. ואי כדברי מרן למה היו מלבנין עששיות מבערב ולמחר מטילין אותם במים והיו עוברים על שבות מאחר שאפשר בתיקון אחר דליכא איסור שבות שהוא להחם מים חמין מבערב ולמחר יערבו אותם במי המקוה דליכא איסורא כלל:        סליקו להו הלכות בית הבחירה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,185 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה.</b> כתב מרן ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן וכו'. ולא הבינותי כוונת מרן דהא בגמרא לא הוזכר מיעוטא דקדשי בד\"ה כי אם גבי שחוטי חוץ ולא גבי שוחט בעל מום. ואם מרן רוצה ללמוד משחוטי חוץ יש לדחות ושעיר המשתלח יוכיח שאין בו משום שחוטי חוץ ויש בו משום מום. ומיהו הדין דין אמת דאין בקדשי בד\"ה משום בעל מום דקרא לא איירי אלא בקדשי מזבח. ומיהו כוונת רבינו במ\"ש לשם קרבן נ\"ל שאין כוונתו למעט קדשי בד\"ה כי אם למעט שוחט קדשי מזבח שלא לשם קרבן דהגע עצמך אם שחט אחד מקדשי מזבח שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר אינו עובר בלאו דלא תשחט בעל מום לפי שאין לאו זה כי אם בשוחט לשם קרבן דומיא דזורק ומקטיר אבל שוחט שלא לשם קרבן אינו עובר בלאו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המטיל מום בקדשים כו'.</b> דין זה אינו אלא בקדשי מזבח אך בקדשי בד\"ה פשיטא דליכא איסור. אך ראיתי להתוס' פ\"ק דע\"ז דף י\"ג ד\"ה ונשחטה שכתבו דמדרבנן אסור להטיל מום בקדשי ב\"ה אטו קדשי מזבח דומיא דגיזה ועבודה וכ\"כ בפרק קדשי קדשים דף נ\"ט יע\"ש ולפי דברי התוספות הללו אני מסתפק אם גם בשוחט קדשי בדק הבית גזרו עליו משום בעל מום אטו קדשי מזבח או לא ונראה דהיכא דאיתמר איתמר והחילוק הוא פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש בעלת מום למזבח.</b> בסוף תמורה נחלקו רבי יוחנן ור\"ל אליבא דרבנן דר\"י סבר דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ור\"ל סבר דלרבנן קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ק\"מ לא היו ורבינו פסק כרבנן ואליבא דר\"י שהרי בפ\"ה מהלכות ערכין פסק דקדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ושם ביאר גם כן דק\"מ היו בכלל ואמרינן בגמרא דר\"י ור\"ל מודו דאליבא דכ\"ע בעל מום מעיקרו לא היה בכלל ולא נמצא מי שיחלוק בדין זה כי אם תנא דבי לוי דס\"ל דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל ומרן הקשה דאיך לא חילק רבינו בין בעל מום מעיקרו לנפל בו אח\"כ וכתב שפסק כתנא דבי לוי ותירוץ זה דחאו מרן שהרי בפירוש כתב בסעיף שאח\"ז שמקדיש בעלת מום לא היה בכלל העמדה והערכה ואם מתה תפדה וכן דקדק מרן בפ\"ה מהלכות ערכין מדכתב רבינו בין קדשי מזבח שנפל בהם מום דאתא לאפוקי בעל מום מעיקרו ולעיקר הקושיא כתב דע\"כ לא קאמר ר\"י אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דאפי' אם מת נפדה ולא בעינן ביה והעמיד אבל כשהוא חי לד\"ה נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר ע\"כ ודברי מרן הללו הם מוכרחים דפשיטא דלא גרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש מטלטלין דנפדה הוא בערך הכהן כדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' ועוד דהא כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ולר\"ש דאליבא דכ\"ע אית ליה דקדשי ב\"ה לא היו בכלל במאי מוקי להאי קרא אי בק\"מ וקרא לבעלי מומין בהמה טמאה למה נאמר הרי נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו אלא ודאי דמוקי לקרא בקדשי ב\"ה ואע\"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה וה\"ה בעל מום ��עיקרו דאע\"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה דבהא לא פליגי ר\"ש ורבנן וכל שכן לדברי הרמב\"ן בפי' התורה דמקרא קמא דואם כל בהמה טמאה דרשינן קדשי מזבח וקדשי ב\"ה וכאילו כתיב ואשר יקריבו דא\"כ אייתר לן קרא דואם בבהמה שהרי ק\"מ וקדשי ב\"ה כבר נאמרו וע\"כ אית לן לאוקומי בבעל מום מעיקרו דבעי הערכה אע\"פ שאינו בכלל העמדה. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפ\"ה דערכין שכתב וגם שם כתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בהם מום ויש לדקדק שם כמו שדקדק כו' ולא ידעתי מה שייך לדקדק כאן והלא הכא מיירי בכל גווני וכמ\"ש המקדיש בעל מום משום דלא מיירי בהעמדה אלא בהערכה וסוף דבריו נמי נפלאו ממני שנראה דלא ניחא ליה אפי' בתירוץ אחרון דמרן וצ\"ע. עוד כתב רבינו ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות ואע\"ג דקי\"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וכמ\"ש רש\"י בריש פרק הזרוע ובפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמעינן שלא היו בכלל העמדה אבל אם מתו אינם נפדים משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא ליתא דהא בפרק יש בקדשי מזבח (דף ל\"ג) מותיב ר' ירמיה לר\"ל דאמר קדשי מזבח בעלי מומין יפדו בשקדם הקדשן את מומן מיירי ש\"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלרבי יוחנן דמוקי לה בשקדם מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו. ומה שכתב עוד אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים מפני שהיא צריכה העמדה כו' האי אם מתה לאו דוקא אלא בנשחטה מיירי דאי מתה ת\"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והכי אמרינן בסוף פ\"ה דמעילה קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו אלמא דוקא שחטן הא מתו אפי' לחכמים דס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל אפ\"ה אין פודין משום דאין פודין לכלבים ואגב דנקט בחלוקה הא' ואם מתו לאשמועינן רבותא דאפי' מתו יפדו נקט נמי הכא אם מתה ונתן טעם מפני שהיא צריכה העמדה לתת טעם נמי להיכא דנשחטה וז\"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה\"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת דתרתי בעינן שחיטה ומפרכסת אבל מפרכסת בלא שחיטה לא מהני דאף דשייך בה העמדה כיון שהיא מפרכסת מ\"מ אין פודין לכלבים וזהו שכתב מרן על דין זה מחלוקת רבי וחכמים דעבר ושחטן לאשמועינן דאף מאן דלא בעי העמדה מודה דאין פודין לכלבים מדנקט ושחטן וה\"ה לדידן במפרכסת דאף דשייך בה העמדה אין פודין לכלבים. וראיתי לרש\"י שכתב בריש פרק הזרוע עלה דמתניתין דואם מתו יפדו ועוד אשמעינן דלא בעינן העמדה והערכה וקעבר קדשי ב\"ה לא היו בכלל העמדה כו' ולא ידעתי איך תלי הא בהא דהא רבי יוחנן דאית ליה קדשי ב\"ה היו בכלל מודה בקדם מומן דלא היו משום דגרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש לב\"ה וצ\"ע ונראה דה\"ה למקדיש בהמה טמאה או חיה למזבח דאינו בכלל וכל שכן הוא וכדאיתא בסוף תמורה. שוב ראיתי מה שכתב הרב בעל לחם משנה כאן שהקשה למרן לתירוץ השני דא\"כ אמאי אסיק בקשיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבעל מום מעיקרו דאם מת יקבר אלא יפדה אך כשהוא חי צריך העמדה והערכה ע\"כ ולא ידעתי איך אפשר דלוי סבר דאם מת יפדה והא בפ\"ב דבכורות אמרינן אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הרי דס\"ל לסתמא דתלמודא דלתנא דבי לוי אם מת יקבר ואולי קושיית הלח\"מ היא עלה דההיא דמנא לן דללוי אם מת יקבר אימא דלוי לא קאמר אלא כשהוא חי מ\"מ היה לו להקשות ג\"כ מהא דבכורות. אך אעיקרא דדינא נ\"ל דקושיא מעיקרא ליתא משום דהעמדה לא שייך אלא למעט מת אבל כשהוא חי לא שייך העמדה אלא הערכה וזהו שכתב כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה ומה שכתב בפ\"ה מהלכות ערכין הרי זו צריכה העמדה בב\"ד הכוונה היא למעט מת דלא שייך בה העמדה דאי לא תימא הכי העמדה זו מה היא וכי תימא שיביאו אותה לפני ב\"ד וישומו אותה הא כל ההקדשות נמי דמטלטלין ושדות ע\"י ב\"ד הם נפדין וכמ\"ש ריש פ\"ח מהלכות ערכין וא\"כ מה חידש רבינו גבי בהמה שצריכה העמדה אלא ודאי למעט מת אתא וקרא נמי דכתיב והעמיד הוא למעט מת דלא שייך והעמיד וכי תימא דגבי בהמה צריך שיביאו אותה לפני ב\"ד וישומו אותה שם ולא שישלח שמאים לשומה אבל בשאר הדברים אין צורך שיביאום לפני ב\"ד אלא די שישלחו ב\"ד שמאים וישומו אותם ואח\"כ נפדית והנה חילוק זה היה לו לבארו בפ\"ח ומ\"מ אף דנימא שחילוק זה הוא אמיתי וסמך בפ\"ח על מ\"ש בפ\"ה מ\"מ בבעל מום מעיקרו לא בעינן העמדה אפילו כשהוא חי ומת יפדה דהא לא בעי העמדה אפי' כשהוא חי אבל במילתא דבעינן העמדה כשהוא חי אם מת יקברו ורבינו לא הזכיר גבי מקדיש בעלת מום העמדה אלא הערכה דוקא אך לוי דתני העמדה ע\"כ ס\"ל דאם מת יקבר ומה שהקשה עוד דמנא ליה חילוק זה דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר ואי לא נכנס אפי' חי לא בעי העמדה והערכה לא ידעתי היכן כתב רבינו דבעי העמדה שיקשה לו דאם מת יקבר ולפי מה שכתבנו לעיל דקרא דואם בבהמה הטמאה מיירי במקדיש בעל מום אתי שפיר דלא כתיב ביה והעמיד אלא ופדה בערכך ומה שהוקשה למרן שכתב עלה דואם נשחטה קודם שתפדה הרי זו נפדית דמוצא דין זה הוא בפ\"ה דמעילה מחלוקת רבי וחכמים וכתב דאין זה מקומו דחכמים דהתם סברי דקדשי מזבח לא היו בכלל כו' כבר כתבנו לעיל כוונת דברי מרן שהוא לומר דמנ\"ל דבעינן שחיטה אפי' נבילה כל זמן שהיא מפרכסת היא בכלל העמדה אלא דטעמא הוא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומוצא דין זה הוא מההיא דפ\"ה דמעילה דמשמע דוקא שחט וכדאמרינן בפרק יש בקדשי מזבח ד' ל\"ג וזה שלא כתב מרן ופסק כפלוני כמנהגו משום דדבריו הם אליבא דכ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ויש מומין אחרים מיוחדים כו'.</b> כתב מרן קשיא לי דהא חטיה החיצונות כו' ותמיהא לי מילתא טובא דבר\"פ מומין אלו ד' מ\"ג אמרינן קלוט וחוטין דליתנהו באדם כו' וצ\"ע ועי' בלח\"מ: "
+            ],
+            [
+                "<b>חטיה החיצונות שניקבו וכו'.</b> הטעם שכתב רבינו שהוא לפי שבעת שפותחת פיה כו' הוא בגמרא פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל\"ה): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור.</b> בירושלמי פרק עגלה ערופה נסתפקו בזה אם משום מום נגעו בה או משום מחוסר אבר ונ\"מ לדברים שאין המום פוסל ומחוסר אבר פוסל יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מום מע\"ג מום המנויין וכו' חוץ מזקן וכו' שאע\"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה.</b> נראה דאם עבר והקריב זקן דפסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו דאם עבר והקריב שכשר והרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי\"ל שאם עבד פסל וכמו שפסק רבינו בפ\"ו מהלכות ביאת מקדש דין ב' וא\"כ לגבי בהמה נמי שאם יש לה מום עובר שאם עבר והקריבה דפסולה ותשרף כדין פסולי המוקדשין וא\"כ הוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר שהרי זקן שעבד עבודתו פסולה שהרי מנאו רבינו בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש בכלל המומים הפוסלים באדם ובבהמה וכמבואר שם ועוד שהרי כתב שם בדין ח' יש ד' חליים אחרים כו' וסיים וכתב ואם הקריבן יראה לי שהורצו ע\"כ משמע דדוקא בהני הוא דאם עבר והקריבן הורצו אבל כל השאר אם עבר והקריבן לא הורצו. אך לא ביאר כאן רבינו שיעור הזקן שתפסל הבהמה מה הוא ולכאורה נראה שהשיעור הוא שהגיעה להיות רותחת כדין האדם וכמו שפסק בפ\"ז מהלכות ביאת המקדש דין י\"ב וסמך בהלכות איסורי מזבח על מ\"ש בהלכות ביאת המקדש לפי שהבהמה והאדם שוים הם בדינם. אך ראיתי לרבינו בפ\"א מה' מעשה הקרבנות דין י\"א שכתב והגדולים בבקר כו' יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו ע\"כ משמע דס\"ל דזקן האמור בבהמה הוא תלוי בשנים ולא דמי לאדם שאינו תלוי בשנים אלא שאני תמיה על זה דמסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף מ\"ו) מוכח דקדשים דלא כתיב בהו בן שנה אין שנים פוסלים בהם ולומר דכיון דאין פודים אותם משום זקנה מש\"ה אמרינן דאין שנים פוסלים הא ליתא דכיון שכבר הכרחנו לעולם דפסולים ואם עבר והקריבן ישרפו ככל פסולי המוקדשין א\"כ היכי אמרינן בהו דאין שנים פוסלים ובפ\"ק דפרה מ\"ב תנן וחכ\"א אף בני ג' ר\"מ אומר אף בני ד' וה' כשירים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע\"כ. והנה יש לדקדק בדברי ר\"מ הללו דמדקאמר שאין מביאים זקנים מפני הכבוד משמע שאינן פסולים מן התורה וכמ\"ש הראב\"ד הביא דבריו הרב בעל קרבן אהרן בפרשת פר כהן משיח ואילו בסוף פ\"ז דבכורות ממעטינן זקן מקרא ומאותה סוגיא מוכח דפסולו מן התורה הוא דוקא דומיא דאדם שהוא עד שירתת אבל כל שלא הגיע לשיעור זה אין פסולו כ\"א מדרבנן מפני הכבוד וכ\"כ הרב בעל תיו\"ט ולפי זה היה אפשר ליישב דברי רבינו דהזקן שכתב בהלכות איסורי מזבח הוא הזקן שכתב במומי הכהנים שהוא תכלית הזקנה וזה הוא פסול ולא מצד השנים אלא לפי שתש כחו. ומ\"ש בהלכות מ\"ה יותר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו לאו למימרא שהוא פסול דהא זקן דמיעט קרא אינו זקן בשנים אלא הכוונה היא דלכתחילה אין מקריבין אותו מפני הכבוד ולפ\"ז אתיא שפיר סוגיא דסוטה דאמרינן דאין שנים פוסלים בקדשים ואע\"ג שאם הגיע לשיעור גדול מהזקנה תפסל ההיא לאו משום שנים היא פסולה אלא מפני המקרה שקרה לה בזקנה והרי בפ\"ק דחולין אמרינן שאין שנים פוסלים בכהנים דאפ\"ה אמרינן התם (דף כ\"ד) עד כמה עד שירתת. ודע שע\"כ מ\"ש רבינו בריש מעה\"ק דיתר על כן אין מקריבין אותו אין פיסולו מהתורה שהרי מדבריו שם מוכח דגם האיל שהוא יותר מבן ב' אין מקריבין וזה לא יתכן שהרי בפרק שתי מדות (דף צ\"א) אמרינן או לאיל מה ת\"ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתים יכול נחלק בין נסכי בן ב' לנסכי בן ג' ת\"ל או לאיל ע\"כ ואי אמרת דאיל יתר מבן ב' פסולו מן התורה למה לי קרא והא פסול הוא וליכא למימר דאיצטריך קרא לכתחלה דהא ליתא וכמבואר שם אלא ודאי שמ\"ש דיותר מזה אין מקריבים אינו אלא מדרבנן ומפני הכבוד ובפ\"ב מהלכות מעה\"ק דין ד' כשהביא דין נסכי האיל לא ביאר בין גדול בין קטן כמו שביאר בשאר המינים והטעם הוא לפי שכבר כתב בפרק הקודם דאיל יותר מבן שתים אין מקריבים אבל בגמרא באו לתת טעם ליתור המקראות. הן אמת שדין זה דאיל יותר מבן ב' שאין מקריבין אותו כעת לא מצאתיהו ולא ידעתי למה לא ביאר ג\"כ גבי עזים שאם הוא יותר מבן ב' שהוא זקן. ודע שבפרק ב' שעירי (דף ס\"ג) עלה דההיא דאמרינן התינח שעיר פר מאי איכא למימר הקשו התוס' הא בפר נמי אי עברה שנתן פסול ותו לא חזי להקרבה כו' והנראה מדבריהם שם דס\"ל דרבנן פליגי עם ר\"מ דלרבנן כיון שהוא יותר מ��ן ג' פסול ולרבי מאיר אף בן ד' ובן ה' ואפי' טפי נמי כשרים אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד ולפי סברת התוס' הלזו קשה אותה סוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלים בקדשים וצ\"ע וליכא למימר דאף התוס' מודו דאין פסול הפר ביותר מג' כי אם מדרבנן אלא דלר\"מ אפי' פסול דרבנן ליכא כ\"א משום כבוד בעלמא הא ליתא שהרי מדבריהם מוכח בהדיא דלרבנן יותר מבן שלש פסול מן התורה שכתבו דאפשר שלא קבלו הלכה דחטאת שעברה שנתה שתמות כ\"א בשעיר אלמא דפסולו מן התורה ולפ\"ז יקשה סוגיא דסוטה ועיין ברבינו בפי' המשנה פ\"ק דפרה מ\"ב ובמה שכתבתי לעיל (*א\"ה תמצאנו לקמן פ\"א מהלכות פרה אדומה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשחטה ונמצאת טריפה כו'.</b> עיין פ\"ג מהלכות בכורות דין י' ובתיו\"ט פי\"ב דזבחים משנה ד': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>תחלת הציהוב בזה ובזה פסול</b> מספק הוא הפיסול. ועיין לקמן רפי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנדמה אע\"פ שאינו כלאים כו'.</b> כתב מרן וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה ע\"כ. ואפשר דבכלל בעל מום הוא שהרי כתב שאין לך מום קבוע גדול מהשינוי: "
+            ],
+            [
+                "<b>והמוקצה לע\"ז והנעבד כו'.</b> כתבו התוס' בפרק בתרא דחולין (דף ק\"מ) דבהמת עיר הנדחת וכן בהמה שהחליפוה בע\"ז דכשרה למזבח אף שאסורה להדיוט ולא מימעיט ממשקה ישראל כיון דהיה לה שעת הכושר ע\"כ. ותימה דהא בפרק כל הבשר (דף קט\"ו) מוכח דכל דאסור להדיוט אסור לגבוה אף שהיה לו שעת הכושר וכ\"כ התוס' בפ\"ק דמנחות (דף ו') דילפינן מקרא דמשקה ישראל אפילו להיכא דהיה לו שעת הכושר והכריחו זה מההיא דפרק כל האסורין וע\"ק לי דלפי האמת כי היכי דיליף מכשיר ממכפר ה\"נ נילף מכפר ממכשיר ונילף מצפורי מצורע לשאר הקרבנות וכעין זה כתבו התוס' בפרק המביא אשם (דף נ\"ה) וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה להקריב מיום השמיני והלאה כו'.</b> ואני מסתפק בדין זה היכא דידעינן דכלו לו חדשיו לולד דהיינו חמשה חדשים לבהמה דקה ותשעה חדשים לגסה וכדאיתא בפ\"ק דבכורות (דף ח') אי שרי להקריבו קודם ח' ימים ומה שהביאני לזה הוא משום דטעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל דכי היכי דבאדם כל ששהה שלשים יום יצא מכלל נפל הכי נמי בבהמה כל ששהה שמונה ימים יצא מכלל נפל והכי איתא בפרק י\"ט משבת (דף קל\"ה) תניא רשב\"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ע\"כ הרי דס\"ל לרשב\"ג דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וא\"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ויהא מותר להקריבו קודם שמנה ימים וכי תימא דדוקא גבי אדם מהני כלו לו חדשיו להוציאו מכלל נפל אבל בבהמה אף שכלו חדשיו לא מהני להוציאו מכלל נפל הא ליתא דהא קי\"ל דנפל אסור באכילה כנבלה ואין שחיטה מועלת לו וכמבואר ואפ\"ה אמרינן בפ\"ק דיו\"ט (דף ו') עגל שנולד ביו\"ט מותר ובפרק אין צדין (דף כ\"ו) תני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וע\"כ בדקים לן שכלו לו חדשיו איירי דאי לא תיפוק ליה שאסורים באכילה עד יום השמיני והכי איתא בהדיא בפי\"ט דשבת (דף קל\"ו) דאוקימו לכל הני דיו\"ט בדקים לן שכלו לו חדשיו וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבדקים לן שכלו חדשיו אף ביום לידתו מותר באכילה וכמו שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות מאכלות אסורות דין ד' והריב\"ה בטור י\"ד סי' ט\"ו יע\"ש ולפ\"ז היה נראה כי היכי דלהיתר אכילה בחד מתרי גווני נפיק מתורת נפל ושרי באכילה הכי נמי להקרבה אלא שלא ראיתי לרבינו שביאר דין זה. והנראה אצלי דלהקרבה לא מהני כלו חדשיו דגזירת הכתוב היא דכל שלא עברו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה וכי תימא אם כן היכי יליף רשב\"ג דשמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב ומיום השמיני וגו' שאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל דהא אפי' בדקים לן דכלו חדשיו אסור עד יום השמיני הא לא קשיא דודאי טעמא דקרא משום נפל נגע בה אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי לקרבן ומצינו דומה לזה גבי אדם דיליף לה רשב\"ג מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה והתם פשיטא דאפילו ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני הפדיון קודם ל' יום ואם פדאו אינו פדוי ואם כן ע\"כ לומר דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל אלא שסתם הדבר ואמר דלעולם לא מהני הפדיון קודם שלשים אפי' בידעינן שכלו לו חדשיו הכא נמי גבי בהמה לעולם דטעמיה דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וסתם הדבר דבכל גוונא אינו ראוי לקרבן אף שכלו חדשיו עד שיעברו עליו שבעה ימים. ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב רבינו ואע\"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבהו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום ספק נפל וכל היכא דקים לן דכלו חדשיו שרי להקריבה ביומיה וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי שילקה על הספק דדילמא כלו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו בפ\"ד מהלכות מאכלות אסורות וז\"ל ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני כו' ואין לוקין עליו ע\"כ וא\"כ גבי קרבן נמי מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דס\"ל דהכא גזירת הכתוב היא שיצא מכלל נפל ע\"י סימן זה דעברו עליו שבעה ימים וסימן אחר איננו מועיל ומש\"ה אילו היה כתוב אזהרה זו בלשון לאו פשיטא דהיה לוקה משום דרחמנא לגבי קרבן בעי סימן זה וכדכתיבנא. ועוד נראה להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בספ\"ד דערכין (דף י\"ח) בן שנתו שנתו שלו ולא מנין עולם והקשו התוס' שם בשם ה\"ר שמואל בן ה\"ר אלחנן למה לי קרא להכי תיפוק ליה מסברא דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר\"ה שאם נולד קודם ר\"ה מיד כשנכנס ר\"ה בן שתי שנים הוא ואם נולד יום ר\"ה מחוסר זמן הוא ע\"כ ונדחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ואם איתא דעשה זה דמיום השמיני אינו אלא בדלא ידעינן דכלו חדשיו אעיקרא דמילתא קושיא ליתא דהא משכחת לה תמידין בר\"ה וכגון שנולדו בר\"ה וידעינן דכלו חדשיו אלא ודאי דס\"ל לתוס' דלענין קרבן אפילו בדידעינן דכלו חדשיו לא מהני עד שיעברו עליו שבעה ימים. שוב ראיתי שהדבר מפורש בפ\"ק דר\"ה (דף ו') דגרסינן התם איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא ב\"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר דאף דבבעל מום היכא דקים לן דכלו חדשיו מונין לו מיום שנולד בתם אף דקים לן שכלו חדשיו מונים לו מיום ח' משום דלא נראה להרצאה אף דכלו לו חדשיו עד יום שמיני והנה אמת נכון הדבר. שוב ראיתי לתוס' ז\"ל בסוף פ\"ג דמנחות (דף ל\"ז) ד\"ה שומע אני אפי' נטרף כו' שכתבו ככל אשר כתבנו ומייתו ההיא דר\"ה שכתבנו ודוק וכן כתבו בפ\"ק דקמא (דף י\"א) ד\"ה בכור שנטרף יע\"ש. ובזה ני��א לי מה שכתב מרן בטור י\"ד סי' ט\"ו וז\"ל וכתוב בא\"ח בשם קצת גאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר ע\"כ והדברים תמוהים ובמה שכתבנו ניחא שכוונת הגאונים הללו היא לומר שלא אמרו בן שמונה ימים כלומר דלא מהני סימן אחר להוציאו מידי נפל אלא בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה מהני סימן אחר דהיינו דקים לן דכלו חדשיו ואז אפילו בן יומו מותר ולפי פי' זה הגאונים הללו שלמים הם אתנו. אך ראיתי למרן ז\"ל שכתב שם ואין כן דעת הפוסקים משמע דס\"ל דדעת קצת גאונים הוא להתיר באכילה בן יומו אפי' בלא ידעינן שכלו חדשיו ולא נתבאר טעמם של גאונים הללו ואולי סוברים דכיון דרבנן פליגי עליה דרשב\"ג קי\"ל כרבנן דמאי דקי\"ל הלכה כרשב\"ג הוא דוקא במתניתין אבל בברייתא לא נאמר כלל זה דכל מקום ששנה רשב\"ג עוד אפשר לומר דס\"ל דרשב\"ג מיירי בדידעינן שלא כלו חדשיו דהא מסוגיא דפרק הערל (דף פ') משמע דרשב\"ג מאי דקאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל מיירי בבן ח' וא\"כ דכוותיה בבהמה הוי כי האי גוונא אבל בסתם ולדות מחזקינן להו בחזקת בר קיימא. ומ\"מ לא נחה דעתי בכל זה דהא בפרק רבי אליעזר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב\"ג ומוכח התם דאף בסתם ולדות קאמר וכמו שכתבו התוס' שם ובפרק הערל ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא רצו לאכול מההוא עגלא תלתא דעבדו להו ביומא דשבעה וכדאיתא בגמרא ועוד מאותה סוגיא דפ\"ק דר\"ה שכתבנו לעיל שהקשה סתמא דתלמודא בעל מום מי מצי אכיל משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכל שלא שהה שמנה ימים אסור לאוכלו כל היכא דלא קים לן שכלו לו חדשיו ותמהני על מרן שכתב ואין כן דעת הפוסקים דאמאי לא דחה דבריהם מסוגיית הגמרא מהני דוכתי דכתיבנא. וראיתי להחכם בעל פרי חדש שכתב שטעמם של גאונים אלו ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט\"ו) מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אלמא דלהדיוט אפי' בן יומו מותר וליתא דהיינו בדקים לן שכלו לו חדשיו דאע\"פ שאסור לגבוה להדיוט שרי אבל בדלא קים לן פשיטא דאסור משום ספק נפל אף להדיוט כמבואר פרק ר\"א דמילה עכ\"ד. והנה נראה מדבריו דס\"ל דמאי דאמרינן מדאסר רחמנא לגבוה מחוסר זמן קאי למחוסר זמן דקודם שמונה ימים ואלו הם דברים תמוהים דמה תירצו בגמרא לקושיית אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן הא לא ראי זה כראי זה דמאי דאסר הכתוב מחוסר זמן לגבוה אינו תעבתי לך ולהדיוט שרי דהא מיירי בדקים לן שכלו חדשיו אבל אותו ואת בנו תעבתי לך הוא ולא דמי כלל למה שתירצו על קושיית וכלאי בהמה גופיה ליתסר ותירצו מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דהתם ניחא דאם איתא דכלאי בהמה היו אסורים משום תעבתי לך לא הוה צריך לאוסרו לגבוה דהשתא להדיוט אסור לגבוה מיבעיא אבל הכא שהקשו מאותו ואת בנו מה תירצו במה שחידש הכתוב חומרא אחת גבי גבוה דאפי' קים לן שכלו חדשיו דלא מהני עד שיעברו עליו שמנה ימים והנכון מה שכתבו התוס' ז\"ל שם דהיינו ההיא דאמרינן בפרק אותו ואת בנו (דף פ') נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה ע\"כ והשתא יליף שפיר דלמאי איצטריך לאותו ואת בנו לנתקו לעשה גבי קרבן ת\"ל דאסור משום תעבתי לך. ולי נראה דמאי דקאמר תלמודא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו ההיא דאמרינן בריש אותו ואת בנו (דף ע\"ח) מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין ת\"ל שור או כשב כו' והשתא פשיט מדאיצטריך רחמנא ללמד דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין ש\"מ דאינו אסור להדיוט משום תעבתי לך דאי הוה שייך תעבתי לא אי��טריך קרא ללמד שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין דת\"ל דאסור משום דאינו ממשקה ישראל. הכלל העולה דלכל הפי' מאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה האי מחוסר זמן הוי אותו ואת בנו ודלא כדברי בעל פרי חדש דהוי מחוסר זמן דביום השמיני: <br><b>ולא </b>ידעתי למה לא ביאר רבינו דכשם דאסור להקריב מחוסר זמן כך אסור להקדיש מחוסר זמן. דהכי תניא בר\"פ שני שעירי (דף ס\"ג) ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת\"ל קרבן. ובפרק הלוקח בהמה (דף כ\"א) אמרינן ואדיליף מבכור נילף מקדשים. משמע דפשיטא להו שאסור להקדיש מחוסר זמן. ובר\"פ ולד חטאת (דף י\"א) אמרינן מתקיף לה ר\"ל וליתני נמי המפריש מעות לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויים להביא שתי תורים שלא הגיע זמנן כו'. ואי אמרת בשלמא דליכא איסור במקדיש מחוסר זמן היינו דקא מותיב ר\"ל דליתני נמי המפריש מעות לפי שיכול ליקח בהם מחוסרי זמן ורבא תירץ לו דשאני מעות דהתורה אמרה הבא שלמים שהרי מוכרח הוא להביא שלמים ממעות אלו אבל הכא מי אמרה תורה הבא מחוסרי זמן. אלא אי אמרת דאסור להקדיש לא ידעתי איך דימה ר\"ל שמפני שפטרנו במתני' מפני שלמים שנפטור לפי שיכול להביא מחוסרי זמן אטו לרשיעי ניחוש אך מההיא דפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה משמע דאסור להקדיש קודם לזה וכ\"כ התוספות זבחים (דף קי\"ד) ד\"ה רב נחמן וכמ\"ש הראב\"ד רפ\"א מהלכות פרה אדומה ועיין בחינוך פרשת אמור: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המקדיש מחוסר זמן כו'.</b> (*א\"ה ומ\"מ איסורא איכא להקדיש מחוסר זמן כמו שהוכיח הרב המחבר לעיל בפירקין דין ג' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו כל האסורים כו'.</b> כתב הראב\"ד מ\"ט לא תני יתום כו' וכתב מרן ומשמע דקאי למ\"ש אבל המקדיש רובע כו'. ול\"נ דקאי למניינא דכתב רבינו די\"ד הם האסורים אמאי לא תני יתום דאיצטריך קרא למעטו. והא דלא תני נדמה כבר יישב מרן זה לעיל בדין ה' ועיין במ\"ש שם ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן ולדותיהם מותרים כו'.</b> עיין במ\"ש מרן לקמן ספ\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בהמה שפטמה כו'.</b> עיין בס' בית יעקב סי' א' ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבהמה נפסלת כו'.</b> כתב מרן ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כו'. ועיין במה שכתבו התוספות פ\"ז דסנהדרין (דף נ\"ה) ד\"ה וחייבין בסוף הדיבור ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תפסל הבהמה כו'.</b> כתב מרן והנוסחא זו שכתב הראב\"ד רש\"י הזכירה ג\"כ כו'. וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו פרק יש נוחלין (דף קכ\"ח) בסוגיית תוך כדי דיבור יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכות מעילה דין ח'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אשרה שבטלה כו'.</b> יליף לה מרן מההיא דהמשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו'. ואין צורך לזה דבפירוש אמרינן בירושלמי פ\"ק דבכורים הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאים ממנה גזירים למערכה רשב\"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וה\"ה באומר לזונה כו'.</b> כתב מרן קשיא לי דפשיטא ובמכ\"ש אתי מעבד שאינו חייב בכל המצות כו' ולא ידעתי כוונת מרן דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאמר לה הבעלי לי בטלה זה כו'.</b> עיין בת��ובת מהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ג שכתב ושמא דאפי' חיוב אין כאן עליו דכיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה וכו'. ומ\"ש הרב ושמא דאפי' חיוב אין כאן שמא גרוע הוא דבהדיא כתב הרא\"ש ז\"ל בההיא דהבעלי בטלה זה כדי דמיו חייב ליתן כיון דשכר פעולתו לא בעי קנין קנה דמיו כנגד הטלה. עיין בפסקיו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו מנה אותה כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכות קרבן פסח דין י\"א). ומ\"ש אבל אם נתן לה עופות כו'. כתב מרן בשם המגדל עוז וכ\"ש אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם כו' וזה אינו דלמזבח לא חזו ואם הקדיש דמיהם למזבח או גופן לבדק הבית פשיטא דשרו דהא קי\"ל הם ולא שינוייהם וזה פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשתנה המחיר כו'.</b> כתב מרן ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ\"ג דין י\"ב כי שם ביתו ודוק ברכת הזבח (דף ק\"נ:): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שאור ודבש אסורין לגבי המזבח כו'.</b> לא ביאר לנו רבינו ז\"ל דבש זה מהו אם הוא סתם דבש האמור בתורה שהוא דבש תמרים או שהוא כולל אף דבש דבורים. וראיתי לרש\"י פרשת ויקרא שכתב דכל מתיקת פרי קרוי דבש וכ\"כ הרב החינוך שם. וכתב הרא\"ם דמה שהכריחו לרש\"י הוא מפני שאחר כל שאור וכל דבש צוה שנקריב מהם בקרבן ראשית שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואילו לא היה הדבש נאמר אלא על דבש דבורים מהו זה שאמר ראשית תקריבו אותם והלא אין בקרבן ראשית דבש דבורים לפיכך צריכין אנו לומר שכל מתיקת הפרי קרויה דבש דהשתא איכא דבש במנחת ביכורים שהוא מתיקת התאנים והתמרים ע\"כ. והנה לא יחוייב מהכרח זה אלא שנאמר דדבש זה אינו דבש דבורים אבל לא יחוייב מזה דכל מתיקת פרי קרוי דבש דלעולם דבש האמור כאן הוא דבש תמרים דוקא כסתם דבש האמור בתורה ומ\"ש אחר זה קרבן ראשית תקריבו אותם לה' הוא על התמרים שמביאין מהם ביכורים. שוב ראיתי לרשב\"ם ז\"ל בפרק הספינה (דף ע\"ט) שכתב אילן מלא פירות כו' ולקרבן נמי לא חזו כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. וכ\"כ התוס' פ\"ג דמעילה (דף י\"ב) וז\"ל והפירות אין ראויים למזבח כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה ע\"כ. ובפ\"ק דשבועות (דף י\"ב) תניא מה הן מביאים מן המותרות קייץ כבנות שוח למזבח והכתיב כי כל שאור וכל דבש כו' תני רב חנינא כבנות שוח לאדם ופירש\"י וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל ע\"כ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה וכו'.</b> רבינו לא מנה עשה זה בכלל העשין והרמב\"ן מנאו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מביאין מנחות ונסכים כו'.</b> עיין בתיו\"ט פ\"ו דמנחות ובס' ברכת הזבח (דף ק\"כ:). ומ\"ש רבינו ואין צ\"ל מערלה וכלאי הכרם. נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא לפי שאסורים בהנאה ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מצוה הבאה בעבירה. אך התוס' בפרק בתרא דחולין כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע\"ש. (*א\"ה מכאן יש להוכיח אותה חקירה שרמזתי בפרק ה' מהלכות אישות דין א' יע\"ש בד\"ה ודע): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מיין הנסכים וכו'.</b> עיין במ\"ש רבינו לקמן פי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ד ובמ\"ש מרן שם: ומצוה למלוח הבשר יפה כו'. תניא בפרק הקומץ (דף כ\"א) ולא ��שבית מלח הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית ת\"ל תקריב תקריב כל שהוא תקריב מכל מקום תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו: ואם מלח כל שהוא כו'. כתב מרן ומפרש רבינו וכו'. ונראה שיש ללמוד דין זה מההיא דאמרינן בדף כ\"א מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא קמ\"ל ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ועצי סתירה פסולים לעולם וכו'.</b> פרק הקומץ רבה (דף כ\"ב) ובפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו) ועי' ברכת הזבח (דף צ\"ד ע\"א): "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש יין פסול או סולת פסולה וכו'.</b> וראיתי לתוס' בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ\"ה) שכתבו דבעיא דעצים היא אליבא דרבי דאמר בפרק הקומץ דעצים קרבן גמור הם ושייך בהם לא תקריבו ע\"כ. והנה כפי דברי התוס' לדידן דלא קי\"ל כרבי אין כאן מקום לספק בעצים אם לוקין עליהם משום בעל מום אך רבינו דפסק כרבנן דפליגי עליה דרבי והביא כאן בעיא דעצים נראה דס\"ל דבעיא דרבא היא אף לרבנן דדוחק הוא לומר דבעיא דרבא היא דלא כהלכתא ומה גם שמדברי התוס' בפרק הקומץ (דף כ') נראה דאף לרבנן עצים הוו קרבן וכדכתיב על קרבן העצים יע\"ש. ודע שכל הבעיות ראיתי דלא נקטו בגמרא אלא המקדיש ולא ידעתי למה לא נקטו נמי המקטיר דאי אמרינן דחשיב כבעל מום פשיטא דחייב על ההקטרה נמי דומיא דבעל מום ואפשר דלאו דוקא המקדיש אלא דתחילת האיסור נקטו וה\"ה לאידך ולעולם דאת\"ל דחשיב כבעל מום חייב ג\"כ על ההקטרה. וראיתי לתוס' בפ\"ו דיומא עלה ס\"ג ד\"ה זריקה שכתבו דהא דמיבעיא פרק כל קרבנות אי לוקה משום בעלי מומין בסולת שהתליע מצינו למימר דהיינו דוקא במקדיש אבל קמיצה לא אי נמי ההיא לרבנן דרבי יוסי בר יהודה ועיין היטב בדבריהם שיש ללמוד למה שנסתפקנו. עוד כתבו שם באותו דיבור דמנסך מים לא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן העצים והלבונה כו'.</b> מפשט דברי רבינו נראה שדין זה הוא מדרבנן דקאי למה שכתב בתחילת הדין מעלה יתירה עשו חכמים כו' וכמ\"ש מרן. אך בפ\"ב דחולין (דף ל\"ו) אמרינן חיבת הקדש דאורייתא מנ\"ל ומסיק מדכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה כו'. וכבר השיגו הראב\"ד לרבינו בזה בפ\"י מהלכות טומאת אוכלין דין י\"ז ועיין במ\"ש מרן שם. ועיין במ\"ש מרן בפי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג. ופשט הסוגיא דפרק כל שעה (דף ל\"ה) מוכח דהוי מדרבנן דאמרינן עצים ולבונה בני איטמויי נינהו אלא מעלה עשו כו'. ומיהו אין להכריח מכאן דהא אמרינן התם בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' ומחוסר כפורים שאכל קדש לכ\"ע איסורו מן התורה ואליבא דרבינו לוקה ולהראב\"ד חייב כרת כמבואר בפרק ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י\"ד. ורש\"י פירש תנינא דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפי' מדאורייתא והדבר צריך תלמוד. ועיין בס\"פ ד' דזבחים (דף מ\"ו) דאמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפיסולא בעלמא ועיין במ\"ש רש\"י שם ועיין במ\"ש מרן ס\"פ ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין ובפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) דאמרינן יצאו עצים שאינן מקבלים טומאה ועיין ברש\"י שם ובמ\"ש התוס' ד\"ה יצאו עצים ועיין בסוגיית הגמרא פ\"ז דזבחים (דף ל\"ד) ובמ\"ש התוספות שם ד\"ה ואפי' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יין שנתגלה כו'.</b> משנה היא בפרק לולב וערבה (דף מ\"ח:): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל העצים החדשים כשרים למערכה כו'.</b> תנן בריש פ\"ב דתמיד כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן ע\"כ ובגמרא אמרינן הני מאי טעמא כלומר מפני מה אין מביאין של זית ושל גפן ותירצו רב פפא משום דקטירי רב אחא אמר משום יישוב ארץ ישראל זו גירסת המפרש ופי' דקטירי שיש בהם קשרים ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן דרך קשר להיות כל שעה לח ואינו שורף יפה ומעלה עשן ואין זה כבודו של מקום להעלות עצים שאין שורפין יפה ע\"כ. ובגמרא הקשו לרב אחא מההיא דתניא בת\"כ על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש כל העצים כשרים היו חוץ משל זית ושל גפן ר\"א מוסיף אף של אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ע\"כ היא גירסת המפרש ופי' דרבי אליעזר בא להוסיף לפסול על דברי ת\"ק דלא פסיל כי אם זית וגפן ואתא רבי אליעזר לומר דאף של מיץ ושל אלון פסולין ואמרו בגמרא דבשלמא לרב פפא דאמר דטעמא דמאן דפסיל גפן וזית הוא משום דקטירי ניחא דבהא פליגי דר\"א דפסיל אף של אלון כו' הוא משום דהני אע\"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ות\"ק סבר כיון דלא קטירי מגואי אע\"ג דמבראי קטירי מייתינן כלומר דזית וגפן הקשר שלהם הולך עד לפנים אבל הני דמני רבי אליעזר הקשר אינו אלא בחוץ אבל בפנים אין בהם קשר ורבי אליעזר ס\"ל דכיון דיש בהם קשר בחוץ פסילי ות\"ק סבר דכיון דאין הקשר בפנים כשרים ומש\"ה לא פסלי אלא גפן וזית שהקשר הולך עד לפנים ובגמרא נקטו בתחילה טעמיה דר\"א ואח\"כ ביארו טעמיה דת\"ק אלא למ\"ד משום ישוב ארץ ישראל דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י והנה הקושיא היא לת\"ק דמדלא פסל כי אם גפן וזית שמעת מינה דפליג עליה דרבי אליעזר ומכשיר בזית והנה המפרש הכריח מכאן דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל ס\"ל נמי דקטירי אלא דמוסיף ואמר דאף בלא טעמא דקטירי איכא נמי טעמא דישוב ארץ ישראל דאי לא תימא הכי אלא דמאן דאית ליה טעמא דישוב ארץ ישראל לית ליה כלל טעמא דקטירי היה לו לתלמוד להקשות אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל במאי פליגי אלא ודאי דלעולם דאף רב אחא מודה לטעמא דקטירי אלא דמוסיף איהו לטעמא דישוב ארץ ישראל ומש\"ה ניחא דלדידיה נמי ניחא דפליגי ת\"ק ורבי אליעזר במאי דפליגי אליבא דרב פפא אלא שהקשו דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י דנהי דלת\"ק כיון דלא קטירי מגואי לא שייך ביה טעמא דקטירי מכל מקום הוה ליה למיפסלה משום ישוב א\"י ותירצו אמר לך ולטעמיך תאנה מי לית ביה משום ישוב א\"י אלא מאי אית לך למימר בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי בדלא עביד פירי כלומר ולטעמיך דמותבת לרב אחא מברייתא דת\"כ אמאי לא מותבת ליה מתאנה דמתני' דאמר שהיו מביאין מורביות של תאנה אלא מאי אית לך למימר דלא מותבת מתאנה משום דסברת דאיירי בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי כי מותבת לרבי אחא אמאי לא פסלי רבנן הוה מתרץ לה בדקל דלא עביד פירי דלית ביה משום ישוב ארץ ישראל והוקשה למפרש דהמקשה דקארי לה מאי קארי לה דכיון דלא הקשה מתאנה משום דמוקי לה בדלא עבדא פירי א\"כ מה הקשה מדקל וכתב דהמקשה היה סבור דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי וכדרחבא אבל בדקל ליכא כלומר דתאנה כיון דאיכא הרבה דלא עבדי פירי לא קשה על רב אחא אמאי סתים לן תנא דהיו רגילין בתאנה לפי שהתנא סמך על הרוב אבל דקל שאינו נמצא כל כך דלא עבדי פירי היה מן הראוי שיוציא אותן מהכלל כמו שהוציא גפן וזית ומה שהקשו בגמרא ומי איכא תאנה דלא עבדא פירי כו' ומדלא הקשה ומי איכא דקל דלא עביד פירי משמע דבדקל ניחא ליה אך בתאנה אתמוהי קא מתמה ומי איכא תאנה. והנה היא סברא הפוכה ממה שהיה סבור המקשה דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי אבל בדקל ליכא כבר יישב זה המפרש וכתב בשלמא מדקל אין להקשות דבדקל לא היו רגילין אלא במתניתין אמרו דהיו רגילין בתאנה וכיון דבתאנה היו רגילין וכי עולין כל כך למצוא תאנים דלא עבדי פירי כמו שצריך למזבח ומשני אין ודאי יכולין למצוא הרבה דבשביל בניינין נמי הוו תאנתא דלא עבדי פירי כו' ע\"כ. העולה ממה שכתבנו הוא דאליבא דכ\"ע פלוגתייהו דר\"א ורבנן הוא בעצים שאין הקשרים הולכים עד לפנים דרבנן מכשרי ור\"א פוסל אלא דלרב פפא רבנן דמכשרי בשאין הקשר הולך לפנים הוא אף באילנות דעבדי פירי ומאי דתני במתניתין דבתאנה היו רגילין הוא אף בתאנה דעבדא פירי ולדעת רב אחא לרבנן צריך ב' תנאים אחד הוא שלא יהיה הולך הקשר לפנים, והשני הוא שלא יהיה בהם משום ישוב ארץ ישראל ומה שהכשירו בדקל מיירי בדלא עבדא פירי וכן תאנה שהיו רגילין בה מיירי בדלא עבדא פירי ור\"א נמי אית ליה טעמא דישוב א\"י ונפקא מינה להיכא דאין בו קשר כלל אפי' מבראי דאינו כשר אלא אם לא יהיה בו משום ישוב א\"י דהא בזה לא מצינו שנחלקו ר\"א ורבנן ולא נחלקו אלא בשהקשר הוא בחוץ ואינו הולך עד לפנים אם יש לפוסלו משום קשר או לא. ודע שהרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא כתב דאיכא גירסא אחרינא בטעם רב פפא והוא משום דקטימי ופירוש מפני שעושים אפר לאלתר ואינם עושים אש והיינו דקאמר בברייתא שיהיו נתונין להיות אש שירצה שלא יעשו אפר לאלתר ורב אחא אמר משום ישוב ארץ ישראל וכתב דגרסינן כמו שהוא כתוב בספרים דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר הדר על מה שאמר ת\"ק באלו רגילין ואמר הוא דאף באלו היו רגילין כגון בשל חרוב כו' וסוגיית הגמרא הכי קאמר דבשלמא למ\"ד משום דלא קטימי ת\"ק דאמר דלא היו רגילין בשל חרוב ודכוותיה הוא משום דהני אע\"ג דלא קטימי מגואי כיון דקטימי מבראי לא מייתינן כלומר דאית להו קליפה מבחוץ ונעשית עפר ואפר מהרה ורבי אליעזר סבר דכיון דלא קטימי מגואי אע\"ג דקטימי מבראי מייתינן וכתב עוד הרב דאף לפי גירסא זו ג\"כ צריכין אנו לומר כדברי המפרש דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל אית ליה נמי טעמא דקטימי דאי לא אמאי לא הקשו בגמרא אלא לרב אחא במאי פליגי אלא ודאי דרב אחא מודה לטעמא דקטימי אלא שמוסיף טעמא אחרינא משום ישוב ארץ ישראל ונפקא מינה באילנות דלא קטימי כלל לא מגואי ולא מבראי לרבנן ולרבי אליעזר היכא דלא קטימי מגואי דלרב פפא היו רגילין באלו אף באילנות דעבדי פירי אבל לרב אחא באילנות דעבדי פירי לא היו רגילין כלל ואפילו דלא קטימי כלל אך בדלא עבדי פירי בזה הוא שנחלקו ת\"ק ורבי אליעזר דת\"ק סבר דלא היו רגילים אלא בהיכא דלא קטמו כלל ואפילו מבראי ורבי אליעזר סובר דהיו רגילים בהנך דקטימי מבראי כיון דלא קטימי מגואי. ודע שממרוצת דברי הרב בעל קרבן אהרן נראה דמה שפי' דרבי אליעזר קאי על מה שאמר ת\"ק אבל באלו היו רגילין ואמר אף בשל חרוב ושל דקל היו רגילין הוא נמשך מהגירסא דגרסי משום דקטימי ומה שכתב המפרש דרבי אליעזר קאי על מה שפסל ת\"ק גפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ושל שקמה הוא משום דגריס בדברי רב פפא משום דקטירי וכל זה הוא מבואר בדברי הרב וכן כתב הרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד וז\"ל המפרש גריס דקטירי ומש\"ה הוזקק לסרס הברייתא ולומר דהכי גרסינן חוץ משל זית וגפן רבי אליעזר מוסיף כו' אמנם לפי גירסתנו דקטימי שפיר גרסינן דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר חוזר לאלו רגילין ואמר דאף בשל חרוב היו רגילין כו' ודבריו הם מועתקים מתוך דברי הרב בעל קרבן אהרן בקצת שינוי לשון וכמו שיראה המעיין. אך לא ירדתי לעומק דברים הללו דאיך תלוי פי' דברי רבי אליעזר להיכא קאי בגירסת הספרים אי גרסינן קטירי או קטימי והנה אף לפי גריסת גירסת המפרש דגריס קטירי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת\"ק דאמר באלו היו רגילים ואתא איהו והוסיף אף החרוב ובהא פליגי דלת\"ק לא היו מביאים הני דר\"א משום דאע\"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ור\"א ס\"ל דכיון דלא קטירי מגוואי אף דקטירי מבראי מייתינן. וכן כפי גירסת הרב בעל קרבן אהרן דגריס קטימי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת\"ק דקאמר חוץ מן הגפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ובהא פליגי דת\"ק ס\"ל דהני דר\"א לא פסולי משום דלא קטימי מגואי ור\"א ס\"ל דכיון דקטימי מבראי אע\"ג דלא קטימי מגואי פסולי. וראיתי לרבינו כל העצים החדשים כשרים למערכה ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע\"כ. והנה מה שכתב בתחילת דבריו החדשים הוא ע\"פ מה שכתב בפ\"ו דין ב' ועצי סתירה פסולין לעולם לא יביאו אלא חדשים אך מה שיש לתמוה הוא דלא נתן טעם לפסול הזית והגפן כ\"א משום ישוב ארץ ישראל וכבר כתבנו לעיל דלכ\"ע רב אחא דאמר טעם זה דישוב ארץ ישראל אית ליה נמי אידך טעמא דרב פפא או משום קטירי או משום קטימי דאי רב אחא לית ליה כ\"א טעמא דישוב א\"י א\"כ במאי פליגי ת\"ק ור\"א וכמו שכתוב הכרח זה בדברי המפרש וכמו שכתבתי לעיל ונראה דס\"ל לרבינו דמה שנחלקו רב פפא ורב אחא הוא דוקא אליבא דתנא דמתניתין דקאמר חוץ משל זית ומשל גפן והיינו ת\"ק דר\"א דברייתא דת\"כ אבל ר\"א לכ\"ע ס\"ל דאיהו אית ליה טעמא דקטירי מדפסיל של חרוב ושל שקמה ובהני ליכא משום ישוב א\"י דהא לא שייך טעם זה דישוב ארץ ישראל כי אם באילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל וכמו שנבאר כל זה לקמן בע\"ה וא\"כ מוכרחים אנו לומר דטעמיה דר\"א הוא משום קטירי אך בתנא דמתני' נחלקו דרב פפא אמר דכי היכי דר\"א אית ליה טעמא דקטירי הכי נמי ת\"ק אית ליה האי טעמא אלא ת\"ק ס\"ל דאין טעם זה דקטירי פוסל אלא אם כן הולך הקשר לפנים ור\"א ס\"ל דאף אם אין הקשר הולך לפנים מיפסל מטעם קטירי אך רב אחא ס\"ל דאי אית ליה לת\"ק טעמא דקטירי אין לחלק בין אם הקשר הוא מגואי או מבראי אלא דת\"ק לית ליה טעם זה דקטירי ומש\"ה לא פסיל כי אם גפן וזית דאית בהו משום ישוב א\"י ור\"א הוסיף ופסל אף דברים שאין בהם משום ישוב א\"י מטעם קטירי ודקל דנקט ר\"א דמשמע דת\"ק ס\"ל דכשר מיירי בדלא עביד פירי וכדאוקמוה בגמרא. עוד אפשר לומר דרבינו ס\"ל דר\"א קאי על מאי דקאמר ת\"ק אבל באלו היו רגילין כו' ואתא רבי אליעזר לומר שאף באלו היו רגילין וכנוסחת הת\"כ דגריס דברי רבי אליעזר בתר דברי ת\"ק דאמר אבל באלו היו רגילין וכמ\"ש הרב בעל קרבן אהרן וס\"ל דהברייתא הכי קאמר כל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן משום ישוב א\"י וליכא פסול מטעם קטירי או קטימי אך אף שמן הדין הוא כן דרוב העצים הם כשרים מ\"מ לא היו רגילים ��הביא אלא מורביות של תאנה ואגוז לפי שהיו מחמירים על עצמם ולא היו רוצים להביא דבר שיש בו משום קטירי או קטימי ומש\"ה לא היו מביאים כי אם תאנה ואגוז והרואה יראה שרבינו בפ' זה אינו מביא הדברים הפסולים אלא הדברים הכשרים אלא שאעפ\"כ מצוה שיביא מן המובחר ור\"א ס\"ל דגם חרוב ודקל היו רגילים להביא וטעם מחלוקתם הוא דר\"א סבר דכיון דמדינא אין לפסול לא משום קטירי ולא משום קטימי נהי שהיו מדקדקים על עצמם לחוש היינו דוקא בדבר שיש בו קשרים מבית ובחוץ אבל כל שאין הקשר הולך לפנים היו מביאים אותו ות\"ק סבר שהיו מהדרים מן המהדרים וכל עץ שיש בו קשר ואף שהוא מבראי לא היו מביאים אותו נמצא לפי זה דלענין פסול ס\"ל לת\"ק לרב אחא דאין לפסול כי אם מטעם ישוב א\"י ומיהו אף שאין לפסול כי אם מטעם ישוב א\"י באלו היו רגילין בתאנה ובאגוז לפי שהיו רוצין להביא עצים שאין בהם משום קטירי מדרך כבוד והשתא אתי שפיר דברי רבינו דכתב בתחילה דלא היו מביאין משל זית ושל גפן משום ישוב א\"י אבל מכל שאר עצים היו מביאים ומ\"מ באלו היו רגילים במורביות של תאנה כו' ופסק כת\"ק דר\"א דדוקא בהני היו רגילין ולא בחרוב ושקמה מהטעמים שכתבנו. ודע דזה שכתבנו דרבינו ס\"ל דרב אחא דאית ליה טעמא דגפן וזית דפסולי שהוא מטעם ישוב א\"י לית ליה טעמא אחרינא נגד דעת המפרש והרב בעל קרבן אהרן נראה דהכריחו לזה תרי טעמי חדא דאי אמרת דתנא דמתניתין אית ליה דמתרי טעמי פסלינן לעצים או משום ישוב א\"י אף דליכא טעמא דקטירי או משום קטירי אף דליכא משום ישוב א\"י אמאי נקט התנא גפן וזית דאיכא תרתי לריעותא לשמעינן רבותא אף דליכא כי אם חדא לריעותא דפסול. זאת ועוד דאיכא לאקשויי לרב אחא דטעם זה דישוב א\"י מנא ליה דכיון דע\"כ ממחלוקת דת\"ק ור\"א בברייתא מוכרחים אנו לומר טעמא דקטירי או דקטימי מנא ליה לבדות טעם זה ולצרפו עם האחר ובשלמא אי ס\"ל דליכא אלא הך טעמא ניחא דס\"ל דטעמיה דרב פפא אינו טעם מספיק לפסול אלא אי אמרת דמודה רב אחא דטעמיה דרב פפא הוא טעם מספיק מי הכריחו לבדות טעם אחר, מכל הני טעמי הכריח רבינו לומר דכי היכי דרב פפא לית ליה טעמי' דרב אחא הכי נמי רב אחא לית ליה טעמיה דרב פפא. ודע דבפשטא דמתניתין דקתני כל העצים כשרים כו' אבל באלו היו רגילים כו' נראה דמתניתין תרי מילי קאמר חדא דכל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן והדר קאמר אע\"פ שרוב עצים כשרים מ\"מ באלו היו רגילין וכן פירשה למתני' המפרש ויש לדקדק מה למדנו מתניתין דבאלו היו רגילין ובשלמא במורביות דנקט ניחא שהיו בוחרים בחריות וענפים לפי ששורפין יותר ואין מעלין עשן אבל אילנות זקנים אינם נוחים לשרוף כמו אילנות בחורים א\"נ לית בהו קשרים בבחורים כמו בזקנים ע\"כ. והנה חלוקה זו דיש חילוק בקשרים בין בחורים לזקנים הכי איתא בריש פרק כיצד צולין דאמרינן ואי בעית אימא בנבגא בת שתא דלית בה קיטרי אך מה שפירש דמורביות פירושו הוא אילנות בחורים זו לא ידעתי ובפ\"ד דסוכה תנן מצות ערבה כיצד כו' ומלקטין משם מורביות של ערבה והתם פירושו הוא ענפים גדולים ומדברי רבינו שמשון בפ\"ג דשביעית מ\"ה נראה דס\"ל דפי' מורביות הוא גדולות כלומר שהיו בוחרים שיהיו ארוכים שכתב לפי שהאבנים ארוכות קורין להם מורביות מלשון מורביות של תאנה דפ\"ב דתמיד מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה ע\"כ. ולפי זה נראה לי דכוונת המשנה היא שהיו בוחרים ענפים גדולים משום כבוד. שוב ראיתי שכן פי' הרב בעל הערוך בערך מורביות ועיין בסמ\"ג והטעמים שכתב המפרש הא' ניחא אך הטעם הב' שכתב משום קשרים לא ידעתי מהו דאי אית בהו קשרים פשיטא דפסולי ומאי אתא לאשמועינן דבאלו היו רגילין וכבר כתבנו דפשט הלשון דבאלו היו רגילין מורה דמשום זירוז מצוה בעלמא היו בוחרים באלו. ואולי דס\"ל לפרש דכיון דבזקנים שכיחי שכיתי קשרים אף באילנות דלית בהו קשרים לא היו נוהגין כי אם בבחורים א\"נ במורביות לאו דוקא אלא דמאי דאתא לאשמועי' הוא באיזה אילנות היו נוהגין ואגב זה דקאמר דהיו נוהגים במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ובמאי דאתא מתני' לומר דהיו נוהגים באלו נראה דהכוונה היא דבאלו לית בהו קטרי כלל. והנה לדעת המפרשים דאליבא דכ\"ע ס\"ל טעמא דקטירי או קטימי נראה דהכוונה כך היא דכל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן דהני פסולי משום דקטירי או קטימי שיש להם מבראי ומגואי אך רוב העצים כשרים ואף שיש להן קטרי או קטימי מ\"מ כיון שאינם מגואי כי אם מבראי לא פסולי אך אע\"פ שהדין כן באלו היו נוהגים בתאנה ואגוז ועץ שמן לפי שאין בהם קטרי או קטימי אפי' מבראי אך לדעת רבינו ואליבא דרב אחא דלית ליה כי אם טעמא דישוב א\"י לפסול אתיא מתני' כפשטא דאע\"ג דמן הדין כל שאין בו משום ישוב א\"י כשרים למערכה מ\"מ באלו היו רגילין בשל תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן משום דהני מלבד דלית בהו משום ישוב א\"י לית בהו משום קטירי ולא משום קטימי ודרך כבוד הוא לבחור עצים למערכה שיהיו שורפין יפה. ודע שאחר שיישבנו דברי רבינו עם סוגיית הגמרא ועוד חזקנו זרועותיו מהסוגיא עצמה עדיין נשאר אצלי מהקושי מה ששנינו בתורת כהנים על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש ע\"כ ואיכא דגרסי שנתונין להיות אש וכבר הובאו ב' גירסאות הללו בס' קרבן אהרן יע\"ש, והנה בשלמא למ\"ד דלית ליה טעמא דקטירי או דקטימי ואף רב אחא מודה בזה אלא שהוסיף טעם אחר והוא משום ישוב א\"י ניחא לישנא דברייתא דמיעט על האש עצים דאית בהו קטרי או קטימי וכבר בא הדבר מפורש בדברי הרב בעל רבן אהרן היכי יליף לה מהאי קרא ומה שלא הוכיחו מקרא הטעם האחר דהיינו משום ישוב א\"י הוא משום דהאי טעמא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה פשיטא דלא שייך טעם זה דישוב א\"י אך הטעם האחר אפשר שהוא מן התורה דבעינן שלא יהיה בעצי המערכה לא משום קטירי ולא משום קטימי אך כפי סברת רבינו דאית ליה דלרב אחא לית ליה לטעמיה דרב פפא כלל לא ידעתי איך יתיישב לו ברייתא זו שהרי בפירוש מיעטה קצת עצים שלא מטעם ישוב א\"י ולומר דברייתא זו אתיא על פי מה שהיו רגילים וכבר כתבנו לעיל דאף לרבינו דס\"ל דמן הדין אין לחוש כי אם לטעם ישוב א\"י מ\"מ על צד היותר טוב היו רגילים באלו משום דלית בהו לא משום קטירי ולא משום קטימי ומצאו להם סמך מן הפסוק הזה דכתיב עצים אשר על האש דבר זה לא ניתן להאמר כלל דדבר שאין בו שום פסול כלל שיבקשו לו סמך מן הפסוק משום על צד היותר טוב ועוד דאם כן דרשא זו היה להם לאומרה אחר דברי ת\"ק דאמר אבל באלו היו רגילים לא בתחילת הברייתא שהם עסוקים בעצים הפסולים מן הדין. וסבור הייתי לומר דרבינו גירסתו היא עצים הנתונים להיות אש וס\"ל דלרב אחא הכי מתפרשא דבא למעט דבר שעושה פרי וה\"פ תדע באיזה עצים צויתי בעצים הנתונים להיות אש כלומר שהם מעותדים ומזומנים לזה לאפוקי באילן דעביד פירי שאינו מזומן להיות אש, הן אמת בדברי הברייתא ניתן להאמר דרך זה אך בגמרא כשהביאו ברייתא זו סיימו ומאי ניהו דוקרי שפוד דלא קטרי ואזלי מקטר ע\"כ הרי דבגמרא הבינו בכוונת הברייתא שבאה למעט מקרא זה דעצים אשר על האש קטירי או קטימי ומה יענה רבינו בזה. שוב התבוננתי בדבר שאם הדברים כן דמברייתא דת\"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה מוכח דטעמיה דרב פפא הוא מוסכם אין מי שיחלוק עליו א\"כ המפרש שרצה להכריח דרב אחא אית ליה נמי טעמא דקטירי אמאי לא הכריח דבר זה מהברייתא השנויה בת\"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה. אשר על כן נראה דלעולם הברייתא לדעת רב אחא מתפרשא כמו שכתבנו דהיינו משום ישוב א\"י ומאי דאמרינן בגמרא ומאי ניהו דוקרי כו' הוא אליבא דרב פפא ומשום דברייתא זו הביאוה בגמרא להכריח דברי רב פפא ולסתור דברי רב אשי מש\"ה פירשוה כולה אליבא דרב פפא אבל לעולם דלרב אחא ליכא קושיא כלל מברייתא זו דהוא יפרשנה כאשר כתבנו והמפרש לא הוצרך לפרש ברייתא זו אליבא דרב אחא משום דאיהו אזיל לשיטתיה דס\"ל דרב אחא מודה בטעמא דרב פפא וא\"כ הברייתא כי היכי דמתפרשא לרב פפא הכי נמי מתפרשא לרב אחא ומיהו להביא הכרח מברייתא זו איך רב אחא ס\"ל טעמיה דרב פפא לא הביא משום דיש לדחות כמו שכתבנו אך רבינו ס\"ל דלקושטא דמילתא הברייתא מתפרשת לדעת רב אחא שבא למעט עצים שיש בהם משום ישוב א\"י ואף אם נאמר דטעם זה דישוב א\"י אינו אלא מדרבנן אין זה מהקושי כי כאלה רבות ברייתות בת\"כ שהם אסמכתות וזו אחת מהם באופן שדברי רבינו הם שרירין וקיימים אין בהם נפתל ועקש. ודע דזה שכתבנו לעיל דטעם זה דישוב א\"י לא שייך כי אם בשבעה מינים שנשתבחה בהם א\"י כן הוא מוכרח מהגמרא דפריך דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י ומדלא פריך מחרוב שמעת מינה דחרוב אין בו משום ישוב א\"י וכן כתב המפרש שם מהכרח זה שכתבנו והכי דייקי דברי רבינו שכתב ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע\"כ ומדלא כתב תנאי זה בשאינם בישוב כי אם בתאנה שמעת מינה דבאגוז אף שהוא בישוב מביאין ממנו משום דלא שייך בה ישוב א\"י כיון שאינו משבעת המינין וזה פשוט ועיין במה שכתב הר\"ע במתניתין דעץ שמן. ודע שהרב בעל באר שבע כתב ומיהו תימה למאן דלית ליה ישוב א\"י ממילא איירי משנתנו דקתני אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה היינו אפילו בתאנה דעבדא פירי ואמאי לא יהיה אסור משום לא תשחית את עצה דהא בפרק החובל משמע בהדיא דהאי קרא אפי' שלא במצור משתעי כו' ודוחק לומר דמיירי במשנתנו בתאנה שהיא מעולה בדמים דבזה לא הוה אמר רב אחא משום ישוב א\"י ושמא י\"ל דלצורך מצוה גדולה כי הכא מותר ע\"כ ולא הבנתי קושיא זו דמאי דאסר משום לא תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה והכא לא היו כורתים כי אם הענפים ברם שרשוהי בארעא שבוקו (*א\"ה עיין בפ\"ו מהלכות מלכים דין י'). ודע שרבינו בפ\"ו מהלכות תמידין ומוספין שכתב דצריך לעשות ג' מערכות בכל יום כשהביא דין המערכה הראשונה לא הזכיר באיזה עצים נעשית ובמערכה ב' כתב ובורר עצי תאנה ומסדר מערכה ב' ומערכה ג' שהיא של קיום האש כתב סתם ולא הזכיר באיזה עצים נעשית ולכאורה נראה דס\"ל דיש חילוק בין מערכה למערכה לענין העצים אך נראה דליתא אלא כולם דינם שוה אלא שכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו הוא לתפוס לשון המשנה והנה במתניתין דתמיד כשבאו לבאר דין מערכה א' אמרו באלו היו רגילין כו' ולא הוצרכו לבאר עוד שום דבר וכבר הביא רבינו משנה זו בהלכות אלו ואח\"כ הביאו במשנה דין מערכה ב' ואמרו בררו עצי תאנה ולפי דעתי מאי דנקט עצי תאנה לאו דוקא אלא נקט חד מהני דה��ו רגילין בהם וכן כתב הרב בעל תיו\"ט ורבינו העתיק המשנה וכתב חוזר ובורר עצי תאנה יפים ומערכה ג' לא הוזכרה התם במסכת תמיד ואדרבא תנן בסוף פ\"ב הציתו שתי מערכות באש כו' ולכאורה היה נראה דמשנה זו אתיא כמ\"ד בפ' טרף בקלפי דב' מערכות היו עושים בכל יום אך התוס' כתבו דבריש פ\"ו דזבחים מוקי למתניתין דתמיד כרבי יוסי ורבי יוסי ס\"ל דג' מערכות עושים ומ\"מ מדלא חשיב כי אם ב' מערכות משום דדמיין להדדי וכיון שלא הוזכרה במשנה רבינו כשהביאה לא הוצרך לבאר באיזה עצים היה לפי שסמך על מ\"ש באיסורי מזבח באיזה עצים היו רגילים גם מ\"ש סתם עצי תאנה צ\"ל דסמך על מ\"ש שם דע\"כ מיירי בתאנה דאינה ביישוב דאי לא איכא משום ישוב א\"י וזה פשוט. כתב הרב בעל באר שבע תימה למה לא היו רגילין נמי בעצי ארזים וארנים וברושים שהיו מסדרים במערכה של שריפת הפרה כדתנן בפ\"ג דפרה הלא הנך עצים דבררו בודאי משום דשורפים יותר משאר עצים ושמא י\"ל מפני שהם מעלין עשן הרבה וגבי שריפת הפרה לא היו מקפידין על העשן ומיהו קשה למה לא לקחו לשריפת הפרה הנך עצים דחשיב הכא של אגוז ושל עץ שמן וצ\"ע ע\"כ. ומ\"ש רבינו ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חדשים צ\"ל חרשים ברי\"ש ותרגום של יער חרשא וכמ\"ש מרן:        סליקו להו הלכות איסורי המזבח "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,184 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה.</b> כתב מרן ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן וכו'. ולא הבינותי כוונת מרן דהא בגמרא לא הוזכר מיעוטא דקדשי בד\"ה כי אם גבי שחוטי חוץ ולא גבי שוחט בעל מום. ואם מרן רוצה ללמוד משחוטי חוץ יש לדחות ושעיר המשתלח יוכיח שאין בו משום שחוטי חוץ ויש בו משום מום. ומיהו הדין דין אמת דאין בקדשי בד\"ה משום בעל מום דקרא לא איירי אלא בקדשי מזבח. ומיהו כוונת רבינו במ\"ש לשם קרבן נ\"ל שאין כוונתו למעט קדשי בד\"ה כי אם למעט שוחט קדשי מזבח שלא לשם קרבן דהגע עצמך אם שחט אחד מקדשי מזבח שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר אינו עובר בלאו דלא תשחט בעל מום לפי שאין לאו זה כי אם בשוחט לשם קרבן דומיא דזורק ומקטיר אבל שוחט שלא לשם קרבן אינו עובר בלאו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המטיל מום בקדשים כו'.</b> דין זה אינו אלא בקדשי מזבח אך בקדשי בד\"ה פשיטא דליכא איסור. אך ראיתי להתוס' פ\"ק דע\"ז דף י\"ג ד\"ה ונשחטה שכתבו דמדרבנן אסור להטיל מום בקדשי ב\"ה אטו קדשי מזבח דומיא דגיזה ועבודה וכ\"כ בפרק קדשי קדשים דף נ\"ט יע\"ש ולפי דברי התוספות הללו אני מסתפק אם גם בשוחט קדשי בדק הבית גזרו עליו משום בעל מום אטו קדשי מזבח או לא ונראה דהיכא דאיתמר איתמר והחילוק הוא פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש בעלת מום למזבח.</b> בסוף תמורה נחלקו רבי יוחנן ור\"ל אליבא דרבנן דר\"י סבר דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ור\"ל סבר דלרבנן קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ק\"מ לא היו ורבינו פסק כרבנן ואליבא דר\"י שהרי בפ\"ה מהלכות ערכין פסק דקדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה ושם ביאר גם כן דק\"מ היו בכלל ואמרינן בגמרא דר\"י ור\"ל מודו דאליבא דכ\"ע בעל מום מעיקרו לא היה בכלל ולא נמצא מי שיחלוק בדין זה כי אם תנא דבי לוי דס\"ל דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל ומרן הקשה דאיך לא חילק רבינו בין בעל מום מעיקרו לנפל בו אח\"כ וכתב שפסק כתנא דבי לוי ותירוץ זה דחאו מרן שהרי בפירוש כתב בסעיף שאח\"ז שמקדיש בעלת מום לא היה בכלל העמדה והערכה ואם מתה תפדה וכן דקדק מרן בפ\"ה מהלכות ערכין מדכתב רבינו בין קדשי מזבח שנפל בהם מום דאתא לאפוקי בעל מום מעיקרו ולעיקר הקושיא כתב דע\"כ לא קאמר ר\"י אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דאפי' אם מת נפדה ולא בעינן ביה והעמיד אבל כשהוא חי לד\"ה נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר ע\"כ ודברי מרן הללו הם מוכרחים דפשיטא דלא גרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש מטלטלין דנפדה הוא בערך הכהן כדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' ועוד דהא כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ולר\"ש דאליבא דכ\"ע אית ליה דקדשי ב\"ה לא היו בכלל במאי מוקי להאי קרא אי בק\"מ וקרא לבעלי מומין בהמה טמאה למה נאמר הרי נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו אלא ודאי דמוקי לקרא בקדשי ב\"ה ואע\"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה וה\"ה בעל מום מעיקרו דאע\"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה דבהא לא פליגי ר\"ש ורבנן וכל שכן לדברי הרמב\"ן בפי' התורה דמקרא קמא דואם כל בהמה טמאה דרשינן קדשי מזבח וקדשי ב\"ה וכאילו כתיב ואשר יקריבו דא\"כ אייתר לן קרא דואם בבהמה שהרי ק\"מ וקדשי ב\"ה כבר נאמ��ו וע\"כ אית לן לאוקומי בבעל מום מעיקרו דבעי הערכה אע\"פ שאינו בכלל העמדה. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפ\"ה דערכין שכתב וגם שם כתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בהם מום ויש לדקדק שם כמו שדקדק כו' ולא ידעתי מה שייך לדקדק כאן והלא הכא מיירי בכל גווני וכמ\"ש המקדיש בעל מום משום דלא מיירי בהעמדה אלא בהערכה וסוף דבריו נמי נפלאו ממני שנראה דלא ניחא ליה אפי' בתירוץ אחרון דמרן וצ\"ע. עוד כתב רבינו ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות ואע\"ג דקי\"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וכמ\"ש רש\"י בריש פרק הזרוע ובפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמעינן שלא היו בכלל העמדה אבל אם מתו אינם נפדים משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא ליתא דהא בפרק יש בקדשי מזבח (דף ל\"ג) מותיב ר' ירמיה לר\"ל דאמר קדשי מזבח בעלי מומין יפדו בשקדם הקדשן את מומן מיירי ש\"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלרבי יוחנן דמוקי לה בשקדם מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו. ומה שכתב עוד אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים מפני שהיא צריכה העמדה כו' האי אם מתה לאו דוקא אלא בנשחטה מיירי דאי מתה ת\"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והכי אמרינן בסוף פ\"ה דמעילה קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו אלמא דוקא שחטן הא מתו אפי' לחכמים דס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל אפ\"ה אין פודין משום דאין פודין לכלבים ואגב דנקט בחלוקה הא' ואם מתו לאשמועינן רבותא דאפי' מתו יפדו נקט נמי הכא אם מתה ונתן טעם מפני שהיא צריכה העמדה לתת טעם נמי להיכא דנשחטה וז\"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה\"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת דתרתי בעינן שחיטה ומפרכסת אבל מפרכסת בלא שחיטה לא מהני דאף דשייך בה העמדה כיון שהיא מפרכסת מ\"מ אין פודין לכלבים וזהו שכתב מרן על דין זה מחלוקת רבי וחכמים דעבר ושחטן לאשמועינן דאף מאן דלא בעי העמדה מודה דאין פודין לכלבים מדנקט ושחטן וה\"ה לדידן במפרכסת דאף דשייך בה העמדה אין פודין לכלבים. וראיתי לרש\"י שכתב בריש פרק הזרוע עלה דמתניתין דואם מתו יפדו ועוד אשמעינן דלא בעינן העמדה והערכה וקעבר קדשי ב\"ה לא היו בכלל העמדה כו' ולא ידעתי איך תלי הא בהא דהא רבי יוחנן דאית ליה קדשי ב\"ה היו בכלל מודה בקדם מומן דלא היו משום דגרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש לב\"ה וצ\"ע ונראה דה\"ה למקדיש בהמה טמאה או חיה למזבח דאינו בכלל וכל שכן הוא וכדאיתא בסוף תמורה. שוב ראיתי מה שכתב הרב בעל לחם משנה כאן שהקשה למרן לתירוץ השני דא\"כ אמאי אסיק בקשיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבעל מום מעיקרו דאם מת יקבר אלא יפדה אך כשהוא חי צריך העמדה והערכה ע\"כ ולא ידעתי איך אפשר דלוי סבר דאם מת יפדה והא בפ\"ב דבכורות אמרינן אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הרי דס\"ל לסתמא דתלמודא דלתנא דבי לוי אם מת יקבר ואולי קושיית הלח\"מ היא עלה דההיא דמנא לן דללוי אם מת יקבר אימא דלוי לא קאמר אלא כשהוא חי מ\"מ היה לו להקשות ג\"כ מהא דבכורות. אך אעיקרא דדינא נ\"ל דקושיא מעיקרא ליתא משום דהעמדה לא שייך אלא למעט מת אבל כשהוא חי לא שייך העמדה אלא הערכה וזהו שכתב כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה ומה שכתב בפ\"ה מהלכות ערכין הרי זו צריכה העמדה בב\"ד הכוונה היא למעט מת דלא שייך בה העמדה דאי לא תי��א הכי העמדה זו מה היא וכי תימא שיביאו אותה לפני ב\"ד וישומו אותה הא כל ההקדשות נמי דמטלטלין ושדות ע\"י ב\"ד הם נפדין וכמ\"ש ריש פ\"ח מהלכות ערכין וא\"כ מה חידש רבינו גבי בהמה שצריכה העמדה אלא ודאי למעט מת אתא וקרא נמי דכתיב והעמיד הוא למעט מת דלא שייך והעמיד וכי תימא דגבי בהמה צריך שיביאו אותה לפני ב\"ד וישומו אותה שם ולא שישלח שמאים לשומה אבל בשאר הדברים אין צורך שיביאום לפני ב\"ד אלא די שישלחו ב\"ד שמאים וישומו אותם ואח\"כ נפדית והנה חילוק זה היה לו לבארו בפ\"ח ומ\"מ אף דנימא שחילוק זה הוא אמיתי וסמך בפ\"ח על מ\"ש בפ\"ה מ\"מ בבעל מום מעיקרו לא בעינן העמדה אפילו כשהוא חי ומת יפדה דהא לא בעי העמדה אפי' כשהוא חי אבל במילתא דבעינן העמדה כשהוא חי אם מת יקברו ורבינו לא הזכיר גבי מקדיש בעלת מום העמדה אלא הערכה דוקא אך לוי דתני העמדה ע\"כ ס\"ל דאם מת יקבר ומה שהקשה עוד דמנא ליה חילוק זה דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר ואי לא נכנס אפי' חי לא בעי העמדה והערכה לא ידעתי היכן כתב רבינו דבעי העמדה שיקשה לו דאם מת יקבר ולפי מה שכתבנו לעיל דקרא דואם בבהמה הטמאה מיירי במקדיש בעל מום אתי שפיר דלא כתיב ביה והעמיד אלא ופדה בערכך ומה שהוקשה למרן שכתב עלה דואם נשחטה קודם שתפדה הרי זו נפדית דמוצא דין זה הוא בפ\"ה דמעילה מחלוקת רבי וחכמים וכתב דאין זה מקומו דחכמים דהתם סברי דקדשי מזבח לא היו בכלל כו' כבר כתבנו לעיל כוונת דברי מרן שהוא לומר דמנ\"ל דבעינן שחיטה אפי' נבילה כל זמן שהיא מפרכסת היא בכלל העמדה אלא דטעמא הוא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומוצא דין זה הוא מההיא דפ\"ה דמעילה דמשמע דוקא שחט וכדאמרינן בפרק יש בקדשי מזבח ד' ל\"ג וזה שלא כתב מרן ופסק כפלוני כמנהגו משום דדבריו הם אליבא דכ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ויש מומין אחרים מיוחדים כו'.</b> כתב מרן קשיא לי דהא חטיה החיצונות כו' ותמיהא לי מילתא טובא דבר\"פ מומין אלו ד' מ\"ג אמרינן קלוט וחוטין דליתנהו באדם כו' וצ\"ע ועי' בלח\"מ: "
+            ],
+            [
+                "<b>חטיה החיצונות שניקבו וכו'.</b> הטעם שכתב רבינו שהוא לפי שבעת שפותחת פיה כו' הוא בגמרא פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל\"ה): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור.</b> בירושלמי פרק עגלה ערופה נסתפקו בזה אם משום מום נגעו בה או משום מחוסר אבר ונ\"מ לדברים שאין המום פוסל ומחוסר אבר פוסל יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מום מע\"ג מום המנויין וכו' חוץ מזקן וכו' שאע\"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה.</b> נראה דאם עבר והקריב זקן דפסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו דאם עבר והקריב שכשר והרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי\"ל שאם עבד פסל וכמו שפסק רבינו בפ\"ו מהלכות ביאת מקדש דין ב' וא\"כ לגבי בהמה נמי שאם יש לה מום עובר שאם עבר והקריבה דפסולה ותשרף כדין פסולי המוקדשין וא\"כ הוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר שהרי זקן שעבד עבודתו פסולה שהרי מנאו רבינו בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש בכלל המומים הפוסלים באדם ובבהמה וכמבואר שם ועוד שהרי כתב שם בדין ח' יש ד' חליים אחרים כו' וסיים וכתב ואם הקריבן יראה לי שהורצו ע\"כ משמע דדוקא בהני הוא דאם עבר והקריבן הורצו אבל כל השאר אם עבר והקריבן לא הורצו. אך לא ביאר כאן רבינו שיעור הזקן שתפסל הבהמה מה הוא ולכאורה נראה שהשיעור הוא שהגיעה ל��יות רותחת כדין האדם וכמו שפסק בפ\"ז מהלכות ביאת המקדש דין י\"ב וסמך בהלכות איסורי מזבח על מ\"ש בהלכות ביאת המקדש לפי שהבהמה והאדם שוים הם בדינם. אך ראיתי לרבינו בפ\"א מה' מעשה הקרבנות דין י\"א שכתב והגדולים בבקר כו' יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו ע\"כ משמע דס\"ל דזקן האמור בבהמה הוא תלוי בשנים ולא דמי לאדם שאינו תלוי בשנים אלא שאני תמיה על זה דמסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף מ\"ו) מוכח דקדשים דלא כתיב בהו בן שנה אין שנים פוסלים בהם ולומר דכיון דאין פודים אותם משום זקנה מש\"ה אמרינן דאין שנים פוסלים הא ליתא דכיון שכבר הכרחנו לעולם דפסולים ואם עבר והקריבן ישרפו ככל פסולי המוקדשין א\"כ היכי אמרינן בהו דאין שנים פוסלים ובפ\"ק דפרה מ\"ב תנן וחכ\"א אף בני ג' ר\"מ אומר אף בני ד' וה' כשירים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע\"כ. והנה יש לדקדק בדברי ר\"מ הללו דמדקאמר שאין מביאים זקנים מפני הכבוד משמע שאינן פסולים מן התורה וכמ\"ש הראב\"ד הביא דבריו הרב בעל קרבן אהרן בפרשת פר כהן משיח ואילו בסוף פ\"ז דבכורות ממעטינן זקן מקרא ומאותה סוגיא מוכח דפסולו מן התורה הוא דוקא דומיא דאדם שהוא עד שירתת אבל כל שלא הגיע לשיעור זה אין פסולו כ\"א מדרבנן מפני הכבוד וכ\"כ הרב בעל תיו\"ט ולפי זה היה אפשר ליישב דברי רבינו דהזקן שכתב בהלכות איסורי מזבח הוא הזקן שכתב במומי הכהנים שהוא תכלית הזקנה וזה הוא פסול ולא מצד השנים אלא לפי שתש כחו. ומ\"ש בהלכות מ\"ה יותר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו לאו למימרא שהוא פסול דהא זקן דמיעט קרא אינו זקן בשנים אלא הכוונה היא דלכתחילה אין מקריבין אותו מפני הכבוד ולפ\"ז אתיא שפיר סוגיא דסוטה דאמרינן דאין שנים פוסלים בקדשים ואע\"ג שאם הגיע לשיעור גדול מהזקנה תפסל ההיא לאו משום שנים היא פסולה אלא מפני המקרה שקרה לה בזקנה והרי בפ\"ק דחולין אמרינן שאין שנים פוסלים בכהנים דאפ\"ה אמרינן התם (דף כ\"ד) עד כמה עד שירתת. ודע שע\"כ מ\"ש רבינו בריש מעה\"ק דיתר על כן אין מקריבין אותו אין פיסולו מהתורה שהרי מדבריו שם מוכח דגם האיל שהוא יותר מבן ב' אין מקריבין וזה לא יתכן שהרי בפרק שתי מדות (דף צ\"א) אמרינן או לאיל מה ת\"ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתים יכול נחלק בין נסכי בן ב' לנסכי בן ג' ת\"ל או לאיל ע\"כ ואי אמרת דאיל יתר מבן ב' פסולו מן התורה למה לי קרא והא פסול הוא וליכא למימר דאיצטריך קרא לכתחלה דהא ליתא וכמבואר שם אלא ודאי שמ\"ש דיותר מזה אין מקריבים אינו אלא מדרבנן ומפני הכבוד ובפ\"ב מהלכות מעה\"ק דין ד' כשהביא דין נסכי האיל לא ביאר בין גדול בין קטן כמו שביאר בשאר המינים והטעם הוא לפי שכבר כתב בפרק הקודם דאיל יותר מבן שתים אין מקריבים אבל בגמרא באו לתת טעם ליתור המקראות. הן אמת שדין זה דאיל יותר מבן ב' שאין מקריבין אותו כעת לא מצאתיהו ולא ידעתי למה לא ביאר ג\"כ גבי עזים שאם הוא יותר מבן ב' שהוא זקן. ודע שבפרק ב' שעירי (דף ס\"ג) עלה דההיא דאמרינן התינח שעיר פר מאי איכא למימר הקשו התוס' הא בפר נמי אי עברה שנתן פסול ותו לא חזי להקרבה כו' והנראה מדבריהם שם דס\"ל דרבנן פליגי עם ר\"מ דלרבנן כיון שהוא יותר מבן ג' פסול ולרבי מאיר אף בן ד' ובן ה' ואפי' טפי נמי כשרים אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד ולפי סברת התוס' הלזו קשה אותה סוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלים בקדשים וצ\"ע וליכא למימר דאף התוס' מודו דאין פסול הפר ביותר מג' כי אם מדרבנן אלא דלר\"מ אפי' פסול דרבנן ליכא כ\"א משום כבוד בעלמא הא ליתא שהרי מדבריהם מוכח בהדיא דלרבנן יותר מבן שלש פסול מן התורה שכתבו דאפשר שלא קבלו הלכה דחטאת שעברה שנתה שתמות כ\"א בשעיר אלמא דפסולו מן התורה ולפ\"ז יקשה סוגיא דסוטה ועיין ברבינו בפי' המשנה פ\"ק דפרה מ\"ב ובמה שכתבתי לעיל (*א\"ה תמצאנו לקמן פ\"א מהלכות פרה אדומה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשחטה ונמצאת טריפה כו'.</b> עיין פ\"ג מהלכות בכורות דין י' ובתיו\"ט פי\"ב דזבחים משנה ד': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>תחלת הציהוב בזה ובזה פסול</b> מספק הוא הפיסול. ועיין לקמן רפי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנדמה אע\"פ שאינו כלאים כו'.</b> כתב מרן וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה ע\"כ. ואפשר דבכלל בעל מום הוא שהרי כתב שאין לך מום קבוע גדול מהשינוי: "
+            ],
+            [
+                "<b>והמוקצה לע\"ז והנעבד כו'.</b> כתבו התוס' בפרק בתרא דחולין (דף ק\"מ) דבהמת עיר הנדחת וכן בהמה שהחליפוה בע\"ז דכשרה למזבח אף שאסורה להדיוט ולא מימעיט ממשקה ישראל כיון דהיה לה שעת הכושר ע\"כ. ותימה דהא בפרק כל הבשר (דף קט\"ו) מוכח דכל דאסור להדיוט אסור לגבוה אף שהיה לו שעת הכושר וכ\"כ התוס' בפ\"ק דמנחות (דף ו') דילפינן מקרא דמשקה ישראל אפילו להיכא דהיה לו שעת הכושר והכריחו זה מההיא דפרק כל האסורין וע\"ק לי דלפי האמת כי היכי דיליף מכשיר ממכפר ה\"נ נילף מכפר ממכשיר ונילף מצפורי מצורע לשאר הקרבנות וכעין זה כתבו התוס' בפרק המביא אשם (דף נ\"ה) וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה להקריב מיום השמיני והלאה כו'.</b> ואני מסתפק בדין זה היכא דידעינן דכלו לו חדשיו לולד דהיינו חמשה חדשים לבהמה דקה ותשעה חדשים לגסה וכדאיתא בפ\"ק דבכורות (דף ח') אי שרי להקריבו קודם ח' ימים ומה שהביאני לזה הוא משום דטעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל דכי היכי דבאדם כל ששהה שלשים יום יצא מכלל נפל הכי נמי בבהמה כל ששהה שמונה ימים יצא מכלל נפל והכי איתא בפרק י\"ט משבת (דף קל\"ה) תניא רשב\"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ע\"כ הרי דס\"ל לרשב\"ג דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וא\"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ויהא מותר להקריבו קודם שמנה ימים וכי תימא דדוקא גבי אדם מהני כלו לו חדשיו להוציאו מכלל נפל אבל בבהמה אף שכלו חדשיו לא מהני להוציאו מכלל נפל הא ליתא דהא קי\"ל דנפל אסור באכילה כנבלה ואין שחיטה מועלת לו וכמבואר ואפ\"ה אמרינן בפ\"ק דיו\"ט (דף ו') עגל שנולד ביו\"ט מותר ובפרק אין צדין (דף כ\"ו) תני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וע\"כ בדקים לן שכלו לו חדשיו איירי דאי לא תיפוק ליה שאסורים באכילה עד יום השמיני והכי איתא בהדיא בפי\"ט דשבת (דף קל\"ו) דאוקימו לכל הני דיו\"ט בדקים לן שכלו לו חדשיו וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבדקים לן שכלו חדשיו אף ביום לידתו מותר באכילה וכמו שכתב רבינו בפ\"ד מהלכות מאכלות אסורות דין ד' והריב\"ה בטור י\"ד סי' ט\"ו יע\"ש ולפ\"ז היה נראה כי היכי דלהיתר אכילה בחד מתרי גווני נפיק מתורת נפל ושרי באכילה הכי נמי להקרבה אלא שלא ראיתי לרבינו שביאר דין זה. והנראה אצלי דלהקרבה לא מהני כלו חדשיו דגזירת הכתוב היא דכל שלא עברו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה וכי תימא אם כן היכי יליף רשב\"ג דשמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב ומיום השמיני וגו' שאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל דהא אפי' בדקים לן דכלו חדשיו אסור עד יום השמיני הא לא קשיא דודאי טעמא דקרא משום נפל נגע בה אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי לקרבן ומצינו דומה לזה גבי אדם דיליף לה רשב\"ג מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה והתם פשיטא דאפילו ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני הפדיון קודם ל' יום ואם פדאו אינו פדוי ואם כן ע\"כ לומר דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל אלא שסתם הדבר ואמר דלעולם לא מהני הפדיון קודם שלשים אפי' בידעינן שכלו לו חדשיו הכא נמי גבי בהמה לעולם דטעמיה דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וסתם הדבר דבכל גוונא אינו ראוי לקרבן אף שכלו חדשיו עד שיעברו עליו שבעה ימים. ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב רבינו ואע\"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבהו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום ספק נפל וכל היכא דקים לן דכלו חדשיו שרי להקריבה ביומיה וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי שילקה על הספק דדילמא כלו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו בפ\"ד מהלכות מאכלות אסורות וז\"ל ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני כו' ואין לוקין עליו ע\"כ וא\"כ גבי קרבן נמי מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דס\"ל דהכא גזירת הכתוב היא שיצא מכלל נפל ע\"י סימן זה דעברו עליו שבעה ימים וסימן אחר איננו מועיל ומש\"ה אילו היה כתוב אזהרה זו בלשון לאו פשיטא דהיה לוקה משום דרחמנא לגבי קרבן בעי סימן זה וכדכתיבנא. ועוד נראה להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בספ\"ד דערכין (דף י\"ח) בן שנתו שנתו שלו ולא מנין עולם והקשו התוס' שם בשם ה\"ר שמואל בן ה\"ר אלחנן למה לי קרא להכי תיפוק ליה מסברא דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר\"ה שאם נולד קודם ר\"ה מיד כשנכנס ר\"ה בן שתי שנים הוא ואם נולד יום ר\"ה מחוסר זמן הוא ע\"כ ונדחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ואם איתא דעשה זה דמיום השמיני אינו אלא בדלא ידעינן דכלו חדשיו אעיקרא דמילתא קושיא ליתא דהא משכחת לה תמידין בר\"ה וכגון שנולדו בר\"ה וידעינן דכלו חדשיו אלא ודאי דס\"ל לתוס' דלענין קרבן אפילו בדידעינן דכלו חדשיו לא מהני עד שיעברו עליו שבעה ימים. שוב ראיתי שהדבר מפורש בפ\"ק דר\"ה (דף ו') דגרסינן התם איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא ב\"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ע\"כ. הרי לך הדבר מבואר דאף דבבעל מום היכא דקים לן דכלו חדשיו מונין לו מיום שנולד בתם אף דקים לן שכלו חדשיו מונים לו מיום ח' משום דלא נראה להרצאה אף דכלו לו חדשיו עד יום שמיני והנה אמת נכון הדבר. שוב ראיתי לתוס' ז\"ל בסוף פ\"ג דמנחות (דף ל\"ז) ד\"ה שומע אני אפי' נטרף כו' שכתבו ככל אשר כתבנו ומייתו ההיא דר\"ה שכתבנו ודוק וכן כתבו בפ\"ק דקמא (דף י\"א) ד\"ה בכור שנטרף יע\"ש. ובזה ניחא לי מה שכתב מרן בטור י\"ד סי' ט\"ו וז\"ל וכתוב בא\"ח בשם קצת גאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר ע\"כ והדברים תמוהים ובמה שכתבנו ניחא שכוונת הגאונים הללו היא לומר שלא אמרו בן שמונה ימים כלומר דלא מהני סימן אחר להוציאו מידי נפל אלא בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה מהני סימן אחר דהיינו דקים לן דכלו חדשיו ואז אפילו בן יומו מותר ולפי פי' זה הגאונים הללו שלמים הם אתנו. אך ראיתי למרן ז\"ל שכתב שם ואין כן דעת הפוסקים משמע דס\"ל דדעת קצת גאונים הוא להתיר באכילה בן יומו אפי' בלא ידעינן שכלו חדשיו ולא נתבאר טעמם של גאונים הללו ואולי סוברים דכיון דרבנן פליגי עליה דרשב\"ג קי\"ל כרבנן דמאי דקי\"ל הלכה כרשב\"ג הוא דוקא במתניתין אבל בברייתא לא נאמר כלל זה דכל מקום ששנה רשב\"ג עוד אפשר לומר דס\"ל דרשב\"ג מיירי בדידעינן שלא כלו חדשיו דהא מסוגיא דפרק הערל (דף פ') משמע דרשב\"ג מאי דקאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל מיירי בבן ח' וא\"כ דכוותיה בבהמה הוי כי האי גוונא אבל בסתם ולדות מחזקינן להו בחזקת בר קיימא. ומ\"מ לא נחה דעתי בכל זה דהא בפרק רבי אליעזר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב\"ג ומוכח התם דאף בסתם ולדות קאמר וכמו שכתבו התוס' שם ובפרק הערל ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא רצו לאכול מההוא עגלא תלתא דעבדו להו ביומא דשבעה וכדאיתא בגמרא ועוד מאותה סוגיא דפ\"ק דר\"ה שכתבנו לעיל שהקשה סתמא דתלמודא בעל מום מי מצי אכיל משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכל שלא שהה שמנה ימים אסור לאוכלו כל היכא דלא קים לן שכלו לו חדשיו ותמהני על מרן שכתב ואין כן דעת הפוסקים דאמאי לא דחה דבריהם מסוגיית הגמרא מהני דוכתי דכתיבנא. וראיתי להחכם בעל פרי חדש שכתב שטעמם של גאונים אלו ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט\"ו) מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אלמא דלהדיוט אפי' בן יומו מותר וליתא דהיינו בדקים לן שכלו לו חדשיו דאע\"פ שאסור לגבוה להדיוט שרי אבל בדלא קים לן פשיטא דאסור משום ספק נפל אף להדיוט כמבואר פרק ר\"א דמילה עכ\"ד. והנה נראה מדבריו דס\"ל דמאי דאמרינן מדאסר רחמנא לגבוה מחוסר זמן קאי למחוסר זמן דקודם שמונה ימים ואלו הם דברים תמוהים דמה תירצו בגמרא לקושיית אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן הא לא ראי זה כראי זה דמאי דאסר הכתוב מחוסר זמן לגבוה אינו תעבתי לך ולהדיוט שרי דהא מיירי בדקים לן שכלו חדשיו אבל אותו ואת בנו תעבתי לך הוא ולא דמי כלל למה שתירצו על קושיית וכלאי בהמה גופיה ליתסר ותירצו מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דהתם ניחא דאם איתא דכלאי בהמה היו אסורים משום תעבתי לך לא הוה צריך לאוסרו לגבוה דהשתא להדיוט אסור לגבוה מיבעיא אבל הכא שהקשו מאותו ואת בנו מה תירצו במה שחידש הכתוב חומרא אחת גבי גבוה דאפי' קים לן שכלו חדשיו דלא מהני עד שיעברו עליו שמנה ימים והנכון מה שכתבו התוס' ז\"ל שם דהיינו ההיא דאמרינן בפרק אותו ואת בנו (דף פ') נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה ע\"כ והשתא יליף שפיר דלמאי איצטריך לאותו ואת בנו לנתקו לעשה גבי קרבן ת\"ל דאסור משום תעבתי לך. ולי נראה דמאי דקאמר תלמודא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו ההיא דאמרינן בריש אותו ואת בנו (דף ע\"ח) מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין ת\"ל שור או כשב כו' והשתא פשיט מדאיצטריך רחמנא ללמד דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין ש\"מ דאינו אסור להדיוט משום תעבתי לך דאי הוה שייך תעבתי לא איצטריך קרא ללמד שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין דת\"ל דאסור משום דאינו ממשקה ישראל. הכלל העולה דלכל הפי' מאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה האי מחוסר זמן הוי אותו ואת בנו ודלא כדברי בעל פרי חדש דהוי מחוסר זמן דביום השמיני: <br><b>ולא </b>ידעתי למה לא ביאר רבינו דכשם דאסור להקריב מחוסר זמן כך אסור להקדיש מחוסר זמן. דהכי תניא בר\"פ שני שעירי (דף ס\"ג) ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת\"ל קרבן. ובפרק הלוקח בהמה (דף כ\"א) אמרינן ואדיליף מבכור נילף מקדשים. משמע דפשיטא להו שאסור להקדיש מחוסר זמן. ובר\"פ ולד חטאת (דף י\"א) אמרינן מתקיף לה ר\"ל וליתני נמי המפריש מעות לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויים להביא שתי תורים שלא הגיע זמנן כו'. ואי אמרת בשלמא דליכא איסור במקדיש מחוסר זמן היינו דקא מותיב ר\"ל דליתני נמי המפריש מעות לפי שיכול ליקח בהם מחוסרי זמן ורבא תירץ לו דשאני מעות דהתורה אמרה הבא שלמים שהרי מוכרח הוא להביא שלמים ממעות אלו אבל הכא מי אמרה תורה הבא מחוסרי זמן. אלא אי אמרת דאסור להקדיש לא ידעתי איך דימה ר\"ל שמפני שפטרנו במתני' מפני שלמים שנפטור לפי שיכול להביא מחוסרי זמן אטו לרשיעי ניחוש אך מההיא דפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה משמע דאסור להקדיש קודם לזה וכ\"כ התוספות זבחים (דף קי\"ד) ד\"ה רב נחמן וכמ\"ש הראב\"ד רפ\"א מהלכות פרה אדומה ועיין בחינוך פרשת אמור: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המקדיש מחוסר זמן כו'.</b> (*א\"ה ומ\"מ איסורא איכא להקדיש מחוסר זמן כמו שהוכיח הרב המחבר לעיל בפירקין דין ג' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו כל האסורים כו'.</b> כתב הראב\"ד מ\"ט לא תני יתום כו' וכתב מרן ומשמע דקאי למ\"ש אבל המקדיש רובע כו'. ול\"נ דקאי למניינא דכתב רבינו די\"ד הם האסורים אמאי לא תני יתום דאיצטריך קרא למעטו. והא דלא תני נדמה כבר יישב מרן זה לעיל בדין ה' ועיין במ\"ש שם ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן ולדותיהם מותרים כו'.</b> עיין במ\"ש מרן לקמן ספ\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בהמה שפטמה כו'.</b> עיין בס' בית יעקב סי' א' ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבהמה נפסלת כו'.</b> כתב מרן ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כו'. ועיין במה שכתבו התוספות פ\"ז דסנהדרין (דף נ\"ה) ד\"ה וחייבין בסוף הדיבור ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תפסל הבהמה כו'.</b> כתב מרן והנוסחא זו שכתב הראב\"ד רש\"י הזכירה ג\"כ כו'. וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו פרק יש נוחלין (דף קכ\"ח) בסוגיית תוך כדי דיבור יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכות מעילה דין ח'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אשרה שבטלה כו'.</b> יליף לה מרן מההיא דהמשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו'. ואין צורך לזה דבפירוש אמרינן בירושלמי פ\"ק דבכורים הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאים ממנה גזירים למערכה רשב\"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וה\"ה באומר לזונה כו'.</b> כתב מרן קשיא לי דפשיטא ובמכ\"ש אתי מעבד שאינו חייב בכל המצות כו' ולא ידעתי כוונת מרן דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאמר לה הבעלי לי בטלה זה כו'.</b> עיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ג שכתב ושמא דאפי' חיוב אין כאן עליו דכיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה וכו'. ומ\"ש הרב ושמא דאפי' חיוב אין כאן שמא גרוע הוא דבהדיא כתב הרא\"ש ז\"ל בההיא דהבעלי בטלה זה כדי דמיו חייב ליתן כיון דשכר פעולתו לא בעי קנין קנה דמיו כנגד הטלה. עיין בפסקיו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו מנה אותה כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכות קרבן פסח דין י\"א). ומ\"ש אבל אם נתן לה עופות כו'. כתב מרן בשם המגדל עוז וכ\"ש אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם כו' וזה אינו דלמזבח לא חזו ואם הקדיש דמיהם למזבח או גופן לבדק הבית פשיטא דשרו דהא קי\"ל הם ולא שינוייהם וזה פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשתנה המחיר כו'.</b> כתב מרן ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ\"ג דין י\"ב כי שם ביתו ודוק ברכת הזבח (דף ק\"נ:): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שאור ודבש אסורין לגבי המזבח כו'.</b> לא ביאר לנו רבינו ז\"ל דבש זה מהו אם הוא סתם דבש האמור בתורה שהוא דבש תמרים או שהוא כולל אף דבש דבורים. וראיתי לרש\"י פרשת ויקרא שכתב דכל מתיקת פרי קרוי דבש וכ\"כ הרב החינוך שם. וכתב הרא\"ם דמה שהכריחו לרש\"י הוא מפני שאחר כל שאור וכל דבש צוה שנקריב מהם בקרבן ראשית שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואילו לא היה הדבש נאמר אלא על דבש דבורים מהו זה שאמר ראשית תקריבו אותם והלא אין בקרבן ראשית דבש דבורים לפיכך צריכין אנו לומר שכל מתיקת הפרי קרויה דבש דהשתא איכא דבש במנחת ביכורים שהוא מתיקת התאנים והתמרים ע\"כ. והנה לא יחוייב מהכרח זה אלא שנאמר דדבש זה אינו דבש דבורים אבל לא יחוייב מזה דכל מתיקת פרי קרוי דבש דלעולם דבש האמור כאן הוא דבש תמרים דוקא כסתם דבש האמור בתורה ומ\"ש אחר זה קרבן ראשית תקריבו אותם לה' הוא על התמרים שמביאין מהם ביכורים. שוב ראיתי לרשב\"ם ז\"ל בפרק הספינה (דף ע\"ט) שכתב אילן מלא פירות כו' ולקרבן נמי לא חזו כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. וכ\"כ התוס' פ\"ג דמעילה (דף י\"ב) וז\"ל והפירות אין ראויים למזבח כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה ע\"כ. ובפ\"ק דשבועות (דף י\"ב) תניא מה הן מביאים מן המותרות קייץ כבנות שוח למזבח והכתיב כי כל שאור וכל דבש כו' תני רב חנינא כבנות שוח לאדם ופירש\"י וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל ע\"כ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה וכו'.</b> רבינו לא מנה עשה זה בכלל העשין והרמב\"ן מנאו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מביאין מנחות ונסכים כו'.</b> עיין בתיו\"ט פ\"ו דמנחות ובס' ברכת הזבח (דף ק\"כ:). ומ\"ש רבינו ואין צ\"ל מערלה וכלאי הכרם. נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא לפי שאסורים בהנאה ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מצוה הבאה בעבירה. אך התוס' בפרק בתרא דחולין כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע\"ש. (*א\"ה מכאן יש להוכיח אותה חקירה שרמזתי בפרק ה' מהלכות אישות דין א' יע\"ש בד\"ה ודע): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מיין הנסכים וכו'.</b> עיין במ\"ש רבינו לקמן פי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ד ובמ\"ש מרן שם: ומצוה למלוח הבשר יפה כו'. תניא בפרק הקומץ (דף כ\"א) ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית ת\"ל תקריב תקריב כל שהוא תקריב מכל מקום תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו: ואם מלח כל שהוא כו'. כתב מרן ומפרש רבינו וכו'. ונראה שיש ללמוד דין זה מההיא דאמרינן בדף כ\"א מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא קמ\"ל ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ועצי סתירה פסולים לעולם וכו'.</b> פרק הקומץ רבה (דף כ\"ב) ובפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו) ועי' ברכת הזבח (דף צ\"ד ע\"א): "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש יין פסול או סולת פסולה וכו'.</b> וראיתי לתוס' בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ\"ה) שכתבו דבעיא דעצים היא אליבא דרבי דאמר בפרק הקומץ דעצים קרבן גמור הם ושייך בהם לא תקריבו ע\"כ. והנה כפי דברי התוס' לדידן דלא קי\"ל כרבי אין כאן מקום לספק בעצים אם לוקין עליהם משום בעל מום אך רבינו דפסק כרבנן דפליגי עליה דרבי והביא כאן בעיא דעצים נראה דס\"ל דבעיא דרבא היא אף לרבנן דדוחק הוא לומר דבעיא דרבא היא דלא כהלכתא ומה גם שמדברי התוס' בפרק הקומץ (דף כ') נראה דאף לרבנן עצים הוו קרבן וכדכתיב על קרבן העצים יע\"ש. ודע שכל הבעיות ראיתי דלא נקטו בגמרא אלא המקדיש ולא ידעתי למה לא נקטו נמי המקטיר דאי אמרינן דחשיב כבעל מום פשיטא דחייב על ההקטרה נמי דומיא דבעל מום ואפשר דלאו דוקא המקדיש אלא דתחילת האיסור נקטו וה\"ה לאידך ולעולם דאת\"ל דחשיב כבעל מום חייב ג\"כ על ההקטרה. וראיתי לתוס' בפ\"ו דיומא עלה ס\"ג ד\"ה זריקה שכתבו דהא דמיבעיא פרק כל קרבנות אי לוקה משום בעלי מומין בסולת שהתליע מצינו למימר דהיינו דוקא במקדיש אבל קמיצה לא אי נמי ההיא לרבנן דרבי יוסי בר יהודה ועיין היטב בדבריהם שיש ללמוד למה שנסתפקנו. עוד כתבו שם באותו דיבור דמנסך מים לא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן העצים והלבונה כו'.</b> מפשט דברי רבינו נראה שדין זה הוא מדרבנן דקאי למה שכתב בתחילת הדין מעלה יתירה עשו חכמים כו' וכמ\"ש מרן. אך בפ\"ב דחולין (דף ל\"ו) אמרינן חיבת הקדש דאורייתא מנ\"ל ומסיק מדכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה כו'. וכבר השיגו הראב\"ד לרבינו בזה בפ\"י מהלכות טומאת אוכלין דין י\"ז ועיין במ\"ש מרן שם. ועיין במ\"ש מרן בפי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג. ופשט הסוגיא דפרק כל שעה (דף ל\"ה) מוכח דהוי מדרבנן דאמרינן עצים ולבונה בני איטמויי נינהו אלא מעלה עשו כו'. ומיהו אין להכריח מכאן דהא אמרינן התם בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' ומחוסר כפורים שאכל קדש לכ\"ע איסורו מן התורה ואליבא דרבינו לוקה ולהראב\"ד חייב כרת כמבואר בפרק ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י\"ד. ורש\"י פירש תנינא דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפי' מדאורייתא והדבר צריך תלמוד. ועיין בס\"פ ד' דזבחים (דף מ\"ו) דאמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפיסולא בעלמא ועיין במ\"ש רש\"י שם ועיין במ\"ש מרן ס\"פ ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין ובפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) דאמרינן יצאו עצים שאינן מקבלים טומאה ועיין ברש\"י שם ובמ\"ש התוס' ד\"ה יצאו עצים ועיין בסוגיית הגמרא פ\"ז דזבחים (דף ל\"ד) ובמ\"ש התוספות שם ד\"ה ואפי' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יין שנתגלה כו'.</b> משנה היא בפרק לולב וערבה (דף מ\"ח:): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל העצים החדשים כשרים למערכה כו'.</b> תנן בריש פ\"ב דתמיד כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן ע\"כ ובגמרא אמרינן הני מאי טעמא כלומר מפני מה א��ן מביאין של זית ושל גפן ותירצו רב פפא משום דקטירי רב אחא אמר משום יישוב ארץ ישראל זו גירסת המפרש ופי' דקטירי שיש בהם קשרים ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן דרך קשר להיות כל שעה לח ואינו שורף יפה ומעלה עשן ואין זה כבודו של מקום להעלות עצים שאין שורפין יפה ע\"כ. ובגמרא הקשו לרב אחא מההיא דתניא בת\"כ על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש כל העצים כשרים היו חוץ משל זית ושל גפן ר\"א מוסיף אף של אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ע\"כ היא גירסת המפרש ופי' דרבי אליעזר בא להוסיף לפסול על דברי ת\"ק דלא פסיל כי אם זית וגפן ואתא רבי אליעזר לומר דאף של מיץ ושל אלון פסולין ואמרו בגמרא דבשלמא לרב פפא דאמר דטעמא דמאן דפסיל גפן וזית הוא משום דקטירי ניחא דבהא פליגי דר\"א דפסיל אף של אלון כו' הוא משום דהני אע\"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ות\"ק סבר כיון דלא קטירי מגואי אע\"ג דמבראי קטירי מייתינן כלומר דזית וגפן הקשר שלהם הולך עד לפנים אבל הני דמני רבי אליעזר הקשר אינו אלא בחוץ אבל בפנים אין בהם קשר ורבי אליעזר ס\"ל דכיון דיש בהם קשר בחוץ פסילי ות\"ק סבר דכיון דאין הקשר בפנים כשרים ומש\"ה לא פסלי אלא גפן וזית שהקשר הולך עד לפנים ובגמרא נקטו בתחילה טעמיה דר\"א ואח\"כ ביארו טעמיה דת\"ק אלא למ\"ד משום ישוב ארץ ישראל דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י והנה הקושיא היא לת\"ק דמדלא פסל כי אם גפן וזית שמעת מינה דפליג עליה דרבי אליעזר ומכשיר בזית והנה המפרש הכריח מכאן דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל ס\"ל נמי דקטירי אלא דמוסיף ואמר דאף בלא טעמא דקטירי איכא נמי טעמא דישוב ארץ ישראל דאי לא תימא הכי אלא דמאן דאית ליה טעמא דישוב ארץ ישראל לית ליה כלל טעמא דקטירי היה לו לתלמוד להקשות אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל במאי פליגי אלא ודאי דלעולם דאף רב אחא מודה לטעמא דקטירי אלא דמוסיף איהו לטעמא דישוב ארץ ישראל ומש\"ה ניחא דלדידיה נמי ניחא דפליגי ת\"ק ורבי אליעזר במאי דפליגי אליבא דרב פפא אלא שהקשו דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י דנהי דלת\"ק כיון דלא קטירי מגואי לא שייך ביה טעמא דקטירי מכל מקום הוה ליה למיפסלה משום ישוב א\"י ותירצו אמר לך ולטעמיך תאנה מי לית ביה משום ישוב א\"י אלא מאי אית לך למימר בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי בדלא עביד פירי כלומר ולטעמיך דמותבת לרב אחא מברייתא דת\"כ אמאי לא מותבת ליה מתאנה דמתני' דאמר שהיו מביאין מורביות של תאנה אלא מאי אית לך למימר דלא מותבת מתאנה משום דסברת דאיירי בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי כי מותבת לרבי אחא אמאי לא פסלי רבנן הוה מתרץ לה בדקל דלא עביד פירי דלית ביה משום ישוב ארץ ישראל והוקשה למפרש דהמקשה דקארי לה מאי קארי לה דכיון דלא הקשה מתאנה משום דמוקי לה בדלא עבדא פירי א\"כ מה הקשה מדקל וכתב דהמקשה היה סבור דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי וכדרחבא אבל בדקל ליכא כלומר דתאנה כיון דאיכא הרבה דלא עבדי פירי לא קשה על רב אחא אמאי סתים לן תנא דהיו רגילין בתאנה לפי שהתנא סמך על הרוב אבל דקל שאינו נמצא כל כך דלא עבדי פירי היה מן הראוי שיוציא אותן מהכלל כמו שהוציא גפן וזית ומה שהקשו בגמרא ומי איכא תאנה דלא עבדא פירי כו' ומדלא הקשה ומי איכא דקל דלא עביד פירי משמע דבדקל ניחא ליה אך בתאנה אתמוהי קא מתמה ומי איכא תאנה. והנה היא סברא הפוכה ממה שהיה סבור המקשה דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי אבל בדקל ליכא כבר יישב זה המפרש וכתב בשלמא מדקל אין להקשות דבדקל לא היו רגילין אלא במתניתין אמרו דהיו רגילין בתאנה וכיון דבתאנה היו רגילין וכי עולין כל כך למצוא תאנים דלא עבדי פירי כמו שצריך למזבח ומשני אין ודאי יכולין למצוא הרבה דבשביל בניינין נמי הוו תאנתא דלא עבדי פירי כו' ע\"כ. העולה ממה שכתבנו הוא דאליבא דכ\"ע פלוגתייהו דר\"א ורבנן הוא בעצים שאין הקשרים הולכים עד לפנים דרבנן מכשרי ור\"א פוסל אלא דלרב פפא רבנן דמכשרי בשאין הקשר הולך לפנים הוא אף באילנות דעבדי פירי ומאי דתני במתניתין דבתאנה היו רגילין הוא אף בתאנה דעבדא פירי ולדעת רב אחא לרבנן צריך ב' תנאים אחד הוא שלא יהיה הולך הקשר לפנים, והשני הוא שלא יהיה בהם משום ישוב ארץ ישראל ומה שהכשירו בדקל מיירי בדלא עבדא פירי וכן תאנה שהיו רגילין בה מיירי בדלא עבדא פירי ור\"א נמי אית ליה טעמא דישוב א\"י ונפקא מינה להיכא דאין בו קשר כלל אפי' מבראי דאינו כשר אלא אם לא יהיה בו משום ישוב א\"י דהא בזה לא מצינו שנחלקו ר\"א ורבנן ולא נחלקו אלא בשהקשר הוא בחוץ ואינו הולך עד לפנים אם יש לפוסלו משום קשר או לא. ודע שהרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא כתב דאיכא גירסא אחרינא בטעם רב פפא והוא משום דקטימי ופירוש מפני שעושים אפר לאלתר ואינם עושים אש והיינו דקאמר בברייתא שיהיו נתונין להיות אש שירצה שלא יעשו אפר לאלתר ורב אחא אמר משום ישוב ארץ ישראל וכתב דגרסינן כמו שהוא כתוב בספרים דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר הדר על מה שאמר ת\"ק באלו רגילין ואמר הוא דאף באלו היו רגילין כגון בשל חרוב כו' וסוגיית הגמרא הכי קאמר דבשלמא למ\"ד משום דלא קטימי ת\"ק דאמר דלא היו רגילין בשל חרוב ודכוותיה הוא משום דהני אע\"ג דלא קטימי מגואי כיון דקטימי מבראי לא מייתינן כלומר דאית להו קליפה מבחוץ ונעשית עפר ואפר מהרה ורבי אליעזר סבר דכיון דלא קטימי מגואי אע\"ג דקטימי מבראי מייתינן וכתב עוד הרב דאף לפי גירסא זו ג\"כ צריכין אנו לומר כדברי המפרש דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל אית ליה נמי טעמא דקטימי דאי לא אמאי לא הקשו בגמרא אלא לרב אחא במאי פליגי אלא ודאי דרב אחא מודה לטעמא דקטימי אלא שמוסיף טעמא אחרינא משום ישוב ארץ ישראל ונפקא מינה באילנות דלא קטימי כלל לא מגואי ולא מבראי לרבנן ולרבי אליעזר היכא דלא קטימי מגואי דלרב פפא היו רגילין באלו אף באילנות דעבדי פירי אבל לרב אחא באילנות דעבדי פירי לא היו רגילין כלל ואפילו דלא קטימי כלל אך בדלא עבדי פירי בזה הוא שנחלקו ת\"ק ורבי אליעזר דת\"ק סבר דלא היו רגילים אלא בהיכא דלא קטמו כלל ואפילו מבראי ורבי אליעזר סובר דהיו רגילים בהנך דקטימי מבראי כיון דלא קטימי מגואי. ודע שממרוצת דברי הרב בעל קרבן אהרן נראה דמה שפי' דרבי אליעזר קאי על מה שאמר ת\"ק אבל באלו היו רגילין ואמר אף בשל חרוב ושל דקל היו רגילין הוא נמשך מהגירסא דגרסי משום דקטימי ומה שכתב המפרש דרבי אליעזר קאי על מה שפסל ת\"ק גפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ושל שקמה הוא משום דגריס בדברי רב פפא משום דקטירי וכל זה הוא מבואר בדברי הרב וכן כתב הרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד וז\"ל המפרש גריס דקטירי ומש\"ה הוזקק לסרס הברייתא ולומר דהכי גרסינן חוץ משל זית וגפן רבי אליעזר מוסיף כו' אמנם לפי גירסתנו דקטימי שפיר גרסינן דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר חוזר לאלו רגילין ואמר דאף בשל חרוב היו רגילין כו' ודבריו הם מועתקים מתוך דברי הרב בעל קרבן אהרן בקצת שינוי לשון וכמו שיראה המעיין. אך לא ירדתי לעומק דברים הללו דאיך תלוי פי' דברי רבי אליעזר להיכא קאי בגירסת הספרים אי גרסינן קטירי או קטימי והנה אף לפי גריסת גירסת המפרש דגריס קטירי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת\"ק דאמר באלו היו רגילים ואתא איהו והוסיף אף החרוב ובהא פליגי דלת\"ק לא היו מביאים הני דר\"א משום דאע\"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ור\"א ס\"ל דכיון דלא קטירי מגוואי אף דקטירי מבראי מייתינן. וכן כפי גירסת הרב בעל קרבן אהרן דגריס קטימי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת\"ק דקאמר חוץ מן הגפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ובהא פליגי דת\"ק ס\"ל דהני דר\"א לא פסולי משום דלא קטימי מגואי ור\"א ס\"ל דכיון דקטימי מבראי אע\"ג דלא קטימי מגואי פסולי. וראיתי לרבינו כל העצים החדשים כשרים למערכה ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע\"כ. והנה מה שכתב בתחילת דבריו החדשים הוא ע\"פ מה שכתב בפ\"ו דין ב' ועצי סתירה פסולין לעולם לא יביאו אלא חדשים אך מה שיש לתמוה הוא דלא נתן טעם לפסול הזית והגפן כ\"א משום ישוב ארץ ישראל וכבר כתבנו לעיל דלכ\"ע רב אחא דאמר טעם זה דישוב ארץ ישראל אית ליה נמי אידך טעמא דרב פפא או משום קטירי או משום קטימי דאי רב אחא לית ליה כ\"א טעמא דישוב א\"י א\"כ במאי פליגי ת\"ק ור\"א וכמו שכתוב הכרח זה בדברי המפרש וכמו שכתבתי לעיל ונראה דס\"ל לרבינו דמה שנחלקו רב פפא ורב אחא הוא דוקא אליבא דתנא דמתניתין דקאמר חוץ משל זית ומשל גפן והיינו ת\"ק דר\"א דברייתא דת\"כ אבל ר\"א לכ\"ע ס\"ל דאיהו אית ליה טעמא דקטירי מדפסיל של חרוב ושל שקמה ובהני ליכא משום ישוב א\"י דהא לא שייך טעם זה דישוב ארץ ישראל כי אם באילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל וכמו שנבאר כל זה לקמן בע\"ה וא\"כ מוכרחים אנו לומר דטעמיה דר\"א הוא משום קטירי אך בתנא דמתני' נחלקו דרב פפא אמר דכי היכי דר\"א אית ליה טעמא דקטירי הכי נמי ת\"ק אית ליה האי טעמא אלא ת\"ק ס\"ל דאין טעם זה דקטירי פוסל אלא אם כן הולך הקשר לפנים ור\"א ס\"ל דאף אם אין הקשר הולך לפנים מיפסל מטעם קטירי אך רב אחא ס\"ל דאי אית ליה לת\"ק טעמא דקטירי אין לחלק בין אם הקשר הוא מגואי או מבראי אלא דת\"ק לית ליה טעם זה דקטירי ומש\"ה לא פסיל כי אם גפן וזית דאית בהו משום ישוב א\"י ור\"א הוסיף ופסל אף דברים שאין בהם משום ישוב א\"י מטעם קטירי ודקל דנקט ר\"א דמשמע דת\"ק ס\"ל דכשר מיירי בדלא עביד פירי וכדאוקמוה בגמרא. עוד אפשר לומר דרבינו ס\"ל דר\"א קאי על מאי דקאמר ת\"ק אבל באלו היו רגילין כו' ואתא רבי אליעזר לומר שאף באלו היו רגילין וכנוסחת הת\"כ דגריס דברי רבי אליעזר בתר דברי ת\"ק דאמר אבל באלו היו רגילין וכמ\"ש הרב בעל קרבן אהרן וס\"ל דהברייתא הכי קאמר כל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן משום ישוב א\"י וליכא פסול מטעם קטירי או קטימי אך אף שמן הדין הוא כן דרוב העצים הם כשרים מ\"מ לא היו רגילים להביא אלא מורביות של תאנה ואגוז לפי שהיו מחמירים על עצמם ולא היו רוצים להביא דבר שיש בו משום קטירי או קטימי ומש\"ה לא היו מביאים כי אם תאנה ואגוז והרואה יראה שרבינו בפ' זה אינו מביא הדברים הפסולים אלא הדברים הכשרים אלא שאעפ\"כ מצוה ש��ביא מן המובחר ור\"א ס\"ל דגם חרוב ודקל היו רגילים להביא וטעם מחלוקתם הוא דר\"א סבר דכיון דמדינא אין לפסול לא משום קטירי ולא משום קטימי נהי שהיו מדקדקים על עצמם לחוש היינו דוקא בדבר שיש בו קשרים מבית ובחוץ אבל כל שאין הקשר הולך לפנים היו מביאים אותו ות\"ק סבר שהיו מהדרים מן המהדרים וכל עץ שיש בו קשר ואף שהוא מבראי לא היו מביאים אותו נמצא לפי זה דלענין פסול ס\"ל לת\"ק לרב אחא דאין לפסול כי אם מטעם ישוב א\"י ומיהו אף שאין לפסול כי אם מטעם ישוב א\"י באלו היו רגילין בתאנה ובאגוז לפי שהיו רוצין להביא עצים שאין בהם משום קטירי מדרך כבוד והשתא אתי שפיר דברי רבינו דכתב בתחילה דלא היו מביאין משל זית ושל גפן משום ישוב א\"י אבל מכל שאר עצים היו מביאים ומ\"מ באלו היו רגילים במורביות של תאנה כו' ופסק כת\"ק דר\"א דדוקא בהני היו רגילין ולא בחרוב ושקמה מהטעמים שכתבנו. ודע דזה שכתבנו דרבינו ס\"ל דרב אחא דאית ליה טעמא דגפן וזית דפסולי שהוא מטעם ישוב א\"י לית ליה טעמא אחרינא נגד דעת המפרש והרב בעל קרבן אהרן נראה דהכריחו לזה תרי טעמי חדא דאי אמרת דתנא דמתניתין אית ליה דמתרי טעמי פסלינן לעצים או משום ישוב א\"י אף דליכא טעמא דקטירי או משום קטירי אף דליכא משום ישוב א\"י אמאי נקט התנא גפן וזית דאיכא תרתי לריעותא לשמעינן רבותא אף דליכא כי אם חדא לריעותא דפסול. זאת ועוד דאיכא לאקשויי לרב אחא דטעם זה דישוב א\"י מנא ליה דכיון דע\"כ ממחלוקת דת\"ק ור\"א בברייתא מוכרחים אנו לומר טעמא דקטירי או דקטימי מנא ליה לבדות טעם זה ולצרפו עם האחר ובשלמא אי ס\"ל דליכא אלא הך טעמא ניחא דס\"ל דטעמיה דרב פפא אינו טעם מספיק לפסול אלא אי אמרת דמודה רב אחא דטעמיה דרב פפא הוא טעם מספיק מי הכריחו לבדות טעם אחר, מכל הני טעמי הכריח רבינו לומר דכי היכי דרב פפא לית ליה טעמי' דרב אחא הכי נמי רב אחא לית ליה טעמיה דרב פפא. ודע דבפשטא דמתניתין דקתני כל העצים כשרים כו' אבל באלו היו רגילים כו' נראה דמתניתין תרי מילי קאמר חדא דכל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן והדר קאמר אע\"פ שרוב עצים כשרים מ\"מ באלו היו רגילין וכן פירשה למתני' המפרש ויש לדקדק מה למדנו מתניתין דבאלו היו רגילין ובשלמא במורביות דנקט ניחא שהיו בוחרים בחריות וענפים לפי ששורפין יותר ואין מעלין עשן אבל אילנות זקנים אינם נוחים לשרוף כמו אילנות בחורים א\"נ לית בהו קשרים בבחורים כמו בזקנים ע\"כ. והנה חלוקה זו דיש חילוק בקשרים בין בחורים לזקנים הכי איתא בריש פרק כיצד צולין דאמרינן ואי בעית אימא בנבגא בת שתא דלית בה קיטרי אך מה שפירש דמורביות פירושו הוא אילנות בחורים זו לא ידעתי ובפ\"ד דסוכה תנן מצות ערבה כיצד כו' ומלקטין משם מורביות של ערבה והתם פירושו הוא ענפים גדולים ומדברי רבינו שמשון בפ\"ג דשביעית מ\"ה נראה דס\"ל דפי' מורביות הוא גדולות כלומר שהיו בוחרים שיהיו ארוכים שכתב לפי שהאבנים ארוכות קורין להם מורביות מלשון מורביות של תאנה דפ\"ב דתמיד מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה ע\"כ. ולפי זה נראה לי דכוונת המשנה היא שהיו בוחרים ענפים גדולים משום כבוד. שוב ראיתי שכן פי' הרב בעל הערוך בערך מורביות ועיין בסמ\"ג והטעמים שכתב המפרש הא' ניחא אך הטעם הב' שכתב משום קשרים לא ידעתי מהו דאי אית בהו קשרים פשיטא דפסולי ומאי אתא לאשמועינן דבאלו היו רגילין וכבר כתבנו דפשט הלשון דבאלו היו רגילין מורה דמשום זירוז מצוה בעלמא היו בוחרים באלו. ואולי דס\"ל לפרש דכיון דבזקנים שכיחי שכיתי קשרים אף באילנות דלית בהו קשרים לא היו נוהגין כי אם בבחורים א\"נ במורביות לאו דוקא אלא דמאי דאתא לאשמועי' הוא באיזה אילנות היו נוהגין ואגב זה דקאמר דהיו נוהגים במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ובמאי דאתא מתני' לומר דהיו נוהגים באלו נראה דהכוונה היא דבאלו לית בהו קטרי כלל. והנה לדעת המפרשים דאליבא דכ\"ע ס\"ל טעמא דקטירי או קטימי נראה דהכוונה כך היא דכל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן דהני פסולי משום דקטירי או קטימי שיש להם מבראי ומגואי אך רוב העצים כשרים ואף שיש להן קטרי או קטימי מ\"מ כיון שאינם מגואי כי אם מבראי לא פסולי אך אע\"פ שהדין כן באלו היו נוהגים בתאנה ואגוז ועץ שמן לפי שאין בהם קטרי או קטימי אפי' מבראי אך לדעת רבינו ואליבא דרב אחא דלית ליה כי אם טעמא דישוב א\"י לפסול אתיא מתני' כפשטא דאע\"ג דמן הדין כל שאין בו משום ישוב א\"י כשרים למערכה מ\"מ באלו היו רגילין בשל תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן משום דהני מלבד דלית בהו משום ישוב א\"י לית בהו משום קטירי ולא משום קטימי ודרך כבוד הוא לבחור עצים למערכה שיהיו שורפין יפה. ודע שאחר שיישבנו דברי רבינו עם סוגיית הגמרא ועוד חזקנו זרועותיו מהסוגיא עצמה עדיין נשאר אצלי מהקושי מה ששנינו בתורת כהנים על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש ע\"כ ואיכא דגרסי שנתונין להיות אש וכבר הובאו ב' גירסאות הללו בס' קרבן אהרן יע\"ש, והנה בשלמא למ\"ד דלית ליה טעמא דקטירי או דקטימי ואף רב אחא מודה בזה אלא שהוסיף טעם אחר והוא משום ישוב א\"י ניחא לישנא דברייתא דמיעט על האש עצים דאית בהו קטרי או קטימי וכבר בא הדבר מפורש בדברי הרב בעל רבן אהרן היכי יליף לה מהאי קרא ומה שלא הוכיחו מקרא הטעם האחר דהיינו משום ישוב א\"י הוא משום דהאי טעמא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה פשיטא דלא שייך טעם זה דישוב א\"י אך הטעם האחר אפשר שהוא מן התורה דבעינן שלא יהיה בעצי המערכה לא משום קטירי ולא משום קטימי אך כפי סברת רבינו דאית ליה דלרב אחא לית ליה לטעמיה דרב פפא כלל לא ידעתי איך יתיישב לו ברייתא זו שהרי בפירוש מיעטה קצת עצים שלא מטעם ישוב א\"י ולומר דברייתא זו אתיא על פי מה שהיו רגילים וכבר כתבנו לעיל דאף לרבינו דס\"ל דמן הדין אין לחוש כי אם לטעם ישוב א\"י מ\"מ על צד היותר טוב היו רגילים באלו משום דלית בהו לא משום קטירי ולא משום קטימי ומצאו להם סמך מן הפסוק הזה דכתיב עצים אשר על האש דבר זה לא ניתן להאמר כלל דדבר שאין בו שום פסול כלל שיבקשו לו סמך מן הפסוק משום על צד היותר טוב ועוד דאם כן דרשא זו היה להם לאומרה אחר דברי ת\"ק דאמר אבל באלו היו רגילים לא בתחילת הברייתא שהם עסוקים בעצים הפסולים מן הדין. וסבור הייתי לומר דרבינו גירסתו היא עצים הנתונים להיות אש וס\"ל דלרב אחא הכי מתפרשא דבא למעט דבר שעושה פרי וה\"פ תדע באיזה עצים צויתי בעצים הנתונים להיות אש כלומר שהם מעותדים ומזומנים לזה לאפוקי באילן דעביד פירי שאינו מזומן להיות אש, הן אמת בדברי הברייתא ניתן להאמר דרך זה אך בגמרא כשהביאו ברייתא זו סיימו ומאי ניהו דוקרי שפוד דלא קטרי ואזלי מקטר ע\"כ הרי דבגמרא הבינו בכוונת הברייתא שבאה למעט מקרא זה דעצים אשר על האש קטירי או קטימי ומה יענה רבינו בזה. שוב התבוננתי בדבר שאם הדברים כן דמברייתא דת\"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה מוכח דטעמיה דרב פפא הוא מוסכם אין מי שיחלוק עליו א\"כ המפרש שרצה להכריח דרב אחא אית ליה נמי טעמא דקטירי אמאי לא הכריח דבר זה מהברייתא השנויה בת\"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה. אשר על כן נראה דלעולם הברייתא לדעת רב אחא מתפרשא כמו שכתבנו דהיינו משום ישוב א\"י ומאי דאמרינן בגמרא ומאי ניהו דוקרי כו' הוא אליבא דרב פפא ומשום דברייתא זו הביאוה בגמרא להכריח דברי רב פפא ולסתור דברי רב אשי מש\"ה פירשוה כולה אליבא דרב פפא אבל לעולם דלרב אחא ליכא קושיא כלל מברייתא זו דהוא יפרשנה כאשר כתבנו והמפרש לא הוצרך לפרש ברייתא זו אליבא דרב אחא משום דאיהו אזיל לשיטתיה דס\"ל דרב אחא מודה בטעמא דרב פפא וא\"כ הברייתא כי היכי דמתפרשא לרב פפא הכי נמי מתפרשא לרב אחא ומיהו להביא הכרח מברייתא זו איך רב אחא ס\"ל טעמיה דרב פפא לא הביא משום דיש לדחות כמו שכתבנו אך רבינו ס\"ל דלקושטא דמילתא הברייתא מתפרשת לדעת רב אחא שבא למעט עצים שיש בהם משום ישוב א\"י ואף אם נאמר דטעם זה דישוב א\"י אינו אלא מדרבנן אין זה מהקושי כי כאלה רבות ברייתות בת\"כ שהם אסמכתות וזו אחת מהם באופן שדברי רבינו הם שרירין וקיימים אין בהם נפתל ועקש. ודע דזה שכתבנו לעיל דטעם זה דישוב א\"י לא שייך כי אם בשבעה מינים שנשתבחה בהם א\"י כן הוא מוכרח מהגמרא דפריך דקל מי לית ביה משום ישוב א\"י ומדלא פריך מחרוב שמעת מינה דחרוב אין בו משום ישוב א\"י וכן כתב המפרש שם מהכרח זה שכתבנו והכי דייקי דברי רבינו שכתב ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע\"כ ומדלא כתב תנאי זה בשאינם בישוב כי אם בתאנה שמעת מינה דבאגוז אף שהוא בישוב מביאין ממנו משום דלא שייך בה ישוב א\"י כיון שאינו משבעת המינין וזה פשוט ועיין במה שכתב הר\"ע במתניתין דעץ שמן. ודע שהרב בעל באר שבע כתב ומיהו תימה למאן דלית ליה ישוב א\"י ממילא איירי משנתנו דקתני אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה היינו אפילו בתאנה דעבדא פירי ואמאי לא יהיה אסור משום לא תשחית את עצה דהא בפרק החובל משמע בהדיא דהאי קרא אפי' שלא במצור משתעי כו' ודוחק לומר דמיירי במשנתנו בתאנה שהיא מעולה בדמים דבזה לא הוה אמר רב אחא משום ישוב א\"י ושמא י\"ל דלצורך מצוה גדולה כי הכא מותר ע\"כ ולא הבנתי קושיא זו דמאי דאסר משום לא תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה והכא לא היו כורתים כי אם הענפים ברם שרשוהי בארעא שבוקו (*א\"ה עיין בפ\"ו מהלכות מלכים דין י'). ודע שרבינו בפ\"ו מהלכות תמידין ומוספין שכתב דצריך לעשות ג' מערכות בכל יום כשהביא דין המערכה הראשונה לא הזכיר באיזה עצים נעשית ובמערכה ב' כתב ובורר עצי תאנה ומסדר מערכה ב' ומערכה ג' שהיא של קיום האש כתב סתם ולא הזכיר באיזה עצים נעשית ולכאורה נראה דס\"ל דיש חילוק בין מערכה למערכה לענין העצים אך נראה דליתא אלא כולם דינם שוה אלא שכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו הוא לתפוס לשון המשנה והנה במתניתין דתמיד כשבאו לבאר דין מערכה א' אמרו באלו היו רגילין כו' ולא הוצרכו לבאר עוד שום דבר וכבר הביא רבינו משנה זו בהלכות אלו ואח\"כ הביאו במשנה דין מערכה ב' ואמרו בררו עצי תאנה ולפי דעתי מאי דנקט עצי תאנה לאו דוקא אלא נקט חד מהני דהיו רגילין בהם וכן כתב הרב בעל תיו\"ט ורבינו העתיק המשנה וכתב חוזר ובורר עצי תאנה יפים ומערכה ג' לא הוזכרה התם במסכת תמיד ואדרבא תנן בסוף פ\"ב הציתו שתי מערכות באש כו' ולכאורה היה נראה דמשנה זו אתיא כמ\"ד בפ' טרף בקלפי דב' מערכות היו עוש��ם בכל יום אך התוס' כתבו דבריש פ\"ו דזבחים מוקי למתניתין דתמיד כרבי יוסי ורבי יוסי ס\"ל דג' מערכות עושים ומ\"מ מדלא חשיב כי אם ב' מערכות משום דדמיין להדדי וכיון שלא הוזכרה במשנה רבינו כשהביאה לא הוצרך לבאר באיזה עצים היה לפי שסמך על מ\"ש באיסורי מזבח באיזה עצים היו רגילים גם מ\"ש סתם עצי תאנה צ\"ל דסמך על מ\"ש שם דע\"כ מיירי בתאנה דאינה ביישוב דאי לא איכא משום ישוב א\"י וזה פשוט. כתב הרב בעל באר שבע תימה למה לא היו רגילין נמי בעצי ארזים וארנים וברושים שהיו מסדרים במערכה של שריפת הפרה כדתנן בפ\"ג דפרה הלא הנך עצים דבררו בודאי משום דשורפים יותר משאר עצים ושמא י\"ל מפני שהם מעלין עשן הרבה וגבי שריפת הפרה לא היו מקפידין על העשן ומיהו קשה למה לא לקחו לשריפת הפרה הנך עצים דחשיב הכא של אגוז ושל עץ שמן וצ\"ע ע\"כ. ומ\"ש רבינו ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חדשים צ\"ל חרשים ברי\"ש ותרגום של יער חרשא וכמ\"ש מרן:        סליקו להו הלכות איסורי המזבח "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,182 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המועל בזדון לוקה כו' ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל כו' וה\"ה לשאר כל קודש וכו'.</b> כתב מרן ומ\"ש רבינו וה\"ה לשאר כל קודש כו' אין לתמוה עליו ולומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ע\"כ. ואני תמיה על מרן דהא פשיטא דכל הני דהיינו תודה ושלמים וחטאת ואשם לא נפקי מקרא דנדריך דמיירי בעולה אלא מקרא אחרינא דנדבותיך וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד' וא\"כ הדרא קושיית מרן לדוכתה דהיכי כתב וה\"ה לשאר כל קודש. ועוד אני תמיה לפי פשוטן של דברים במ\"ש אם נהנה בהם בשוה פרוטה לוקה דכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה מנא לן להלקותו בהנאה. ומ\"ש הרב לח\"מ בפי\"א מהל' מעשה הקרבנות דטעמא דמלתא הוא משום דקי\"ל כר' אבהו דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה, אחרי בקשת המחילה אין דבריו נכונים דאף דקי\"ל דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה היינו לאיסורא בעלמא אבל מלקות ליכא בהנאה והרי דין ההנאה כדין חצי שיעור דאסור מן התורה וליכא מלקות וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו וה\"ה בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ט\"ו וט\"ז (א\"ה עיין מ\"ש בפ\"ה מהל' יסודי התורה). ועוד יש לתמוה דשיעור זה דשוה פרוטה למלקות מנא לן דהא סתם אכילה היא בכזית וכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה שיעור זה דשוה פרוטה היכא רמיזא: והנראה אצלי בבירורן של דברים הוא דס\"ל לרבינו דמקרא דכליל תהיה לא תאכל למדנו איסור לאוכל מבשר עולה או מכל האימורין בין קודם זריקה ובין לאחר זריקה דפסוק זה הוא כולל לומר דכל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה ולוקין עליו בכזית ויש עוד כליל אחר אבל אינו למזבח והוא חטאות הנשרפות ואיסור אכילתן לא נפיק מקרא דכליל דהתם לא מיירי אלא במה שהוא כליל למזבח ומפסוק אחר נפיק איסור אכילתן דכתיב וכל חטאת וגו' וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו פי\"א מהל' מעשה הקרבנות ויש עוד לאו אחר והוא האוכל מבשר הקדשים קודם זריקה אחד קדשים קלים ואחד קדשים חמורים ואיסור זה לא נפיק מהני קראי דלעיל דהני אינם כליל וגם אינם נשרפין שהרי נאכלים הם או לבעלים או לכהנים ובאה האזהרה לזה ממה שנאמר ונדבותיך וא\"כ אייתר לן קרא דנדריך אשר תדור דהא ליכא שום דבר לרבוי ובאה הקבלה לזה שהפסוק הזה בא לאזהרה של מעילה כלומר דקרא כתיב נפש כי תמעול מעל וכו' וחייב לנהנה מן ההקדש קרבן עם תשלום הקרן והחומש ולא מצינו אזהרה לזה ובא הכתוב ואמר ונדריך אשר תדור לומר שכל דבר שחייבין עליו מעילה אם היה מזיד לוקה מזה הלאו של ונדריך וכמ\"ש רבינו בספר המצות מצוה קמ\"ו ואף שפסוק זה של ונדריך לא מוקי ליה בגמרא אלא בעולה אין זה מן הקושיא משום דאעיקרא דדינא אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד וכדאיתא בפ\"ב דתמורה (דף ל\"ב) וכל שאר הדברים שיש בהם מעילה נפקא לן מרבוי הכתוב וכדאיתא התם ובת\"כ וא\"כ כי אשמעינן רחמנא דבדבר שיש בו מעילה יש במזיד אזהרה נקטיה בדבר המפורש במעילה דהיי��ו עולה וה\"ה לשאר הדברים דנפקי מרבוי הכתוב שיש בהם מעילה דבכולה יש בהם אזהרה וכיון שפסוק זה של נדריך הוא אזהרה על המעילה וכבר קדם לנו שהמעילה אינו תלוי בכזית אלא בשוה פרוטה כי אזהר רחמנא ואמר שיש במעילה לאו הוא ג\"כ בנהנה בשוה פרוטה דבההיא גוונא דאיכא מעילה איכא אזהרה וכי היכי דמעילה אינה תלויה בכזית דהא לא כתיב ביה אכילה כי אם בשוה פרוטה וכמו שבאה הקבלה לזה הכי נמי דאזהרה שבאה על המעילה אינה תלויה בכזית כי אם בשוה פרוטה. והנך רואה שרבינו בהל' סנהדרין פי\"ט כשמנה הלאוין שחייבין עליהם מלקות לא מנה האוכל מן בשר העולה או מן האימורין אלא מנה האוכל ממנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאשים ואח\"כ כתב הנהנה מן הקדש ואזהרה זו לא נפקא אלא מפסוק זה של ונדריך דקאי על פסוק דנפש כי תמעול מעל לומר שכל דבר שיש בו מעילה יש בו אזהרה ובפירוש כתב בפ\"ז מהלכות אלו דבבשר עולה יש איסור נוסף יתר על המעילה יע\"ש: הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דהאוכל מבשר העולה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן מחטאות הנשרפות וכן מאימורי קדשי קדשים או מאימורי קדשים קלים לאחר זריקה או מבשר קדשי קדשים קודם זריקה ויש באכילתן כזית ושוה אותו כזית פרוטה לוקה שתים אחת משום הלאו המיוחד בכל אחד מהם ששיעורו בכזית ואחת משום הלאו של מעילה שהוא כולל לכל דבר שהוא חייב במעילה לוקה על המזיד ושיעורו בשוה פרוטה אבל אם אכל אחד מכל אלו והיה בו כזית ולא היה בו שוה פרוטה אינו לוקה כי אם על הלאו המיוחד בכל אחד מהם אבל אינו לוקה על הלאו של מעילה הכולל כיון שאין בו שוה פרוטה וכן אם היה בו שוה פרוטה ולא היה בו כזית אינו לוקה על הלאו הכולל של מעילה כי אם על הלאו הפרטי שמחייב אותו בכזית ובהבצר השנים דהיינו שאין בו כזית וגם אין בהנאתו שוה פרוטה אינו לוקה מכל וכל וכן אם נהנה ולא אכל אף שיש בהנאתו בכזית אינו לוקה על לאו הפרטי כי אם על הלאו הכולל אם היה בהנאתו שוה פרוטה ושאר הדברים שאין בהם מעילה וכגון אימורי קדשים קלים קודם זריקה שנתמעטו מן הכתוב שאמר מקדשי ה' וכמו שהובא בת\"כ אין בהם מלקות כי אם באוכל מהם כזית אבל בנהנה מהם או באוכל אך לא היה כזית אף שההנאה היתה שוה פרוטה ליכא מלקות כלל. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שזה הלאו של ונדריך לא היה לו להביאו בהלכות מעשה הקרבנות כי אם בהלכות מעילה כי שם ביתו וכבר הביא מרן קושיא זו פי\"א מהלכות מעה\"ק וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו כו'.</b> עיין בספר בית יעקב סי' קפ\"ד ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והגוזז את השור וכו'.</b> עגלה ערופה ופרה אדומה אינם בלאו זה. תוספתא פ\"ק דפרה הביאה הר\"ש שם ועיין בפ\"ג דבכורות (דף נ\"ו): <br><b>ודע </b>דהקשו התוס' פ\"ג דמעילה (דף י\"ג) אההיא דאמרינן אתיא העברה העברה דאמאי איצטריך קרא לכתוב ולא תגוז בכור שורך לאסור גיזה בקדשים תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה. ותירצו דלא הוה ידעינן למאי קא אתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסר גיזה בקדשים א\"כ אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא ע\"כ. ולא הבינותי קושיתם דהא איצטריך קרא דולא תגוז למלקות דאי מקרא דתזבח ולא גיזה נהי דאיסורא ילפינן מיניה אבל מלקות לא ילפינן דהא לאו הבא מכלל עשה הוא ואין לוקין עליו. ומה שלוקה הגוזז בפסולי המוקדשין אע\"ג דאיסורו בא מלאו הבא מכלל עשה הוא משום דאהדריה קרא לאיסוריה וכמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה (דף צ\"ט) ד\"ה ��בא. אבל אי לא הוה כתיב ולא תגוז פשיטא שלא היה לוקה שום גוזז וצ\"ע. ועיין בחדושי הרשב\"א והר\"ן שם שנראה מדעתם דס\"ל שיש לדמות גיעולי נכרים לפסולי המוקדשין. ועיין במ\"ש התוספות פ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) אההיא דאמרינן ואהני קרא למיקם עליה בלאו. אך ק\"ל כפי כלל זה הא דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר כו' ומינה ילפינן שהחללה אינה אוכלת בתרומה וכמ\"ש רבינו בהלכות תרומות ורבינו מנה בהל' סנהדרין פי\"ט חללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין ואמאי לא אמרי' שהיא במיתה משום דאהדריה קרא לאיסורא דוכל זר לא יאכל קדש וצ\"ע. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ה דע\"ז (דף ס\"ז) סוף ד\"ה אר\"י ובמ\"ש בפ\"ק דיו\"ט (דף י\"ב) ד\"ה השוחט ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.</b> מרן הביא על זה הסוגיא דפ\"ב דמכות (דף כ\"ג) דאמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ותמה ואמר ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה עכ\"ד. ואני תמיה על מרן דאיך יתכן לומר שדברי רבינו הללו חוצבו מאותה סוגיא דמכות דהתם מדין איסור כלאים נגעו בה ומה שייך דין זה בהל' מעילה ואי משום דקא עסיק בדין פסולי המוקדשין לענין איסור גיזה ועבודה נקט נמי האי דינא דאיסור הרבעה אין זה דרכו של רבינו אלא לכתוב כל דין ודין במקומו הראוי לו ועוד דאמאי לא הביא ג\"כ מימרא דרב יצחק דאמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהוא דומה לאיסור הרבעה שהכל הוא מטעם דחשיב כשני מינים ומלבד זה כמה הלכתא איכא בפסולי המוקדשין וכלם כתבם רבינו במקומם הראוי להם. ע\"ק דבכור זה דנקט רבינו שלא הוזכר שם בגמרא לא ידעתי במאי קא מיירי אי בבכור תם פשיטא דליכא איסור כלאים שהרי אין חולין וקדשים מעורבים וכן לפי פירוש ר\"ת דקאמר דטעמא דלקי משום כלאים הוא משום דרחמנא קרייה כצבי וכאיל שהם שני מינים פשיטא דזה לא שייך בבכור תם ואי בהומם היינו פסולי המוקדשין ואם רצה לומר דבכור אף שקדם מום קבוע ללידתו אפ\"ה אסור להרביעו משום דאכתי תורת חולין וקדשים יש עליו משא\"כ במקדיש בעל מום קבוע דאין בה שום קדושה ואפילו קודם שנפדית אלא מדבריהם וכל שכן אחר שנפדית שהיא חולין גמורים כבר למדנו רבינו דין זה דבבכור אין חילוק בין נולד במומו לנפל בו מום אח\"כ ותו אי מהאי טעמא נקט בכור אמאי שבקיה לבר זוגיה דבכור דהיינו מעשר שכולם שוין בדין זה ותו שאין דרכו של רבינו להביא דינים מסברתו כי אם מה שהוזכר בגמ'. אשר על כן נ\"ל אחרי בקשת המחילה הראויה ממרן המלמדנו להועיל שדין זה שכתב כאן רבינו לא שייך לאותה סוגיא דמכות כלל ואותה סוגיא כבר הביאה רבינו במקומו הראוי לו כמנהגו הטוב בסוף פ\"ט מהל' כלאים וכתב שהחורש או המרביע בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים ודברי רבינו הללו הם ברייתא מפורשת בפ\"ב דמ\"ק (דף י\"ב) ת\"ר אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע\"כ. והדבר מבואר דמטעם איסור מלאכה נגעו בה דומיא דאיסורא דחול המועד וכן פירש רש\"י בהדיא וכתב בבכור דקא עביד ביה מלאכה וכתיב לא תעבוד וכן פסולי המוקדשין טעם איסור ההרבעה הוא מטעם זה שהרי אסור הוא בעבודה וכמ\"ש רבינו בדין ט' ותנן כיוצא בזה בפ\"ב ממס' פרה מ\"ד עלה עליה זכר פסולה והטעם משום עבודה ודין זה לא שייך כאן דקא עסיק באיסור עבודה בקדשים וס\"ל דאינו לוקה ומש\"ה כתב ואסור ולא משום דס\"ל דעבודה בפסולי המוקדשין אינו לוקה משום דלא כתיב בה לאו בהדיא אלא נפיק איסורא מכלל עשה דכתיב תזבח ולא גיזה דהא אמרינן בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ז) דהגוזז או העובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים והטעם הוא משום דאהדריה קרא לאיסורא וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן בפרק גיד הנשה יע\"ש. וכבר הארכנו בכלל זה לעיל בפרקין דין ז' אלא טעמא דרבינו הוא משום דקרא לא הקפיד אלא שלא יהא הוא עובד בקדשים כדכתיב לא תעבוד אבל המרביע הוא אינו עובד בה אלא עושה פעולה שהבהמה הרובעת תעבוד בקדשים וזה לא הזהיר הכתוב אלא שחכמים אסרו דבר זה שלא יהא הוא סיבה שתיעשה עבודה בקדשים. וכן נראה מלישנא דברייתא שאין כאן אלא איסורא בעלמא דקתני כיוצא בו אין מרביעין בבכור כו' משמע דדומיא דאין מרביעין בחולו של מועד מיתנייא והתם פשיטא דאין איסורו כי אם מדרבנן וכמבואר ושאני פרה דמיפסלא בעלה עליה זכר דשאני פרה דמעגלה ערופה גמר דכתיב בה אשר לא עובד בה הרי שהכתוב הקפיד דבעי שלא נעשית בה שום עבודה ומש\"ה עלה עליה זכר פסולה שהרי נעשית בה עבודה אבל בקדשים לא הקפיד בה הכתוב שלא תיעשה בה עבודה אלא שאנחנו מוזהרין שלא לעבוד בה והמרביע אינו עובד בה אלא הרובע היא העובדה וזה פשוט. ולפי מ\"ש האיסור הוא דוקא בשבהמת פסולי המוקדשין היא נרבעת אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה: [ביאור דברים אלו עיין בס' תשובת חת\"ס חלק י\"ד סי' ש\"ה]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לתלוש את השיער וכו'.</b> ומיהו צריך שלא יזיזנו ממקומו דומיא דמ\"ש רבינו לקמן בדין י\"א ומכ\"ש נפקא כדאיתא בגמ' (דף נ\"ה) ולפי זה נראה דצריך שיהיה ביד ולא בכלי. ומ\"ש אסור בהנאה. אפי' בתמימה ואפי' בתלש בידו לא אסור מן התורה כי אם מדרבנן כ\"כ התוס' פ\"ב דחולין (דף ל\"ו) ובפ\"ג דבכורות (דף כ\"ה): "
+            ],
+            [
+                "<b>תולש את השיער מכאן ומכאן כו'.</b> בגמ' (דף כ\"ה) אמרי' אר\"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואולי סמך על מ\"ש בפרק ג' מהלכות יו\"ט הלכה ג' שכתב להא דר\"ל ויו\"ט ובכור שוין הם לענין זה והטוי\"ד סי' ש\"ח הביא להא דר\"ל ואילו בא\"ח סי' תצ\"ח השמיטו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדשים קלים אין מועלין בהם וכו'.</b> כתבו התוס' בפ\"ק דנדרים דאף דקי\"ל דאין מעילה בשלמים איסורא דאורייתא מיהא איכא יע\"ש. וכ\"כ בפ\"ק דתמורה (דף ג') ד\"ה לאו וכן פירש\"י בפרק כל שעה (דף כ\"ז) ד\"ה בעצי שלמים יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העצמות והגידים כו'.</b> עיין בברכת הזבח (דף נ\"ח ע\"ב) שהאריך בזה ודוק. ומ\"ש רבינו עצמות העולה שפקעו. עיין בספר הנזכר שהגיה עצמות העולה יע\"ש שהאריך בזה ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דישון המזבח וכו'.</b> עיין בסוף הל' פסולי המוקדשין: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל בהמת קדשי קדשים כו'.</b> כתב מרן הכי משמע בפ\"ג דמעילה וכו'. והכי איתא בהדיא בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) לענין מום ודברי מרן הם עלה דמחוסר זמן דאילו תורים ובני יונה בהדיא תנינא להו במשנה. ומה שהקשה הר\"י קורקוס ממ\"ש רבינו בפ\"א כל שקדם מום קבוע כו' לא ידעתי אמאי לא הקשה זה גבי קדשי בדה\"ב דקי\"ל דאינם אסורים בגיזה כי אם מדרבנן ואיכא בהו מעילה מן התורה. ומ\"ש א\"נ שאין בה שוה פרוטה אפשר דאפ\"ה אסור מן התורה כדין חצי שיעור דקי\"ל דאסור מן התורה ויש סמך לזה ממ\"ש ה\"ה בריש פ\"א מה' גניבה יע\"ש. וכן מוכח ממ\"ש רבינו לקמן ספ\"ז דין ה' ויראה לי שאינו לוקה כו'. ומ\"מ התירוץ הא' הוא אמיתי ועיין בר\"פ ראשית הגז ועיין בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) שכתב רש\"י ואינו סופג את הארבעים ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש: <b>ואפילו היה מחוסר זמן.</b> בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב) פריך בגמ' אלא לרבנן מאי שנא מחוסר זמן משמע דפשיטא ליה דבמחוסר זמן איכא מעילה. ורש\"י ז\"ל פירש מ\"ש ממחוסר זמן דבהמה דקי\"ל נכנס לדיר להתעשר כדאמרינן בפ' מעשר בהמה (דף נ\"ו) כו'. ופירוש זה הוא תימה בעיני דההיא דמחוסר זמן שנכנס לדיר להתעשר הוא אליבא דר\"ש דוקא דיליף העברה העברה מבכור ורבנן פליגי עליה ובהדיא אמרי' התם אההיא דהלקוח על מחוסר זמן זו אינה משנה ואת\"ל משנה ר\"ש היא כו'. ובפ' הלוקח בהמה (דף כ\"א) אמרי' והכא במחוסר זמן נכנס לדיר קא מיפלגי והתניא בש\"א מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והתוס' פירשו מ\"ש מחוסר זמן דמועלין בו קודם שיגיע זמנו ודברי רש\"י צ\"ע. ובפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) אמרינן ליל ח' נכנס לדיר להתעשר. משמע הא קודם לכן לא וכ\"כ רש\"י שם דקי\"ל מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חטאות המתות.</b> גרסינן בירושלמי פ' חלק הלכה ח' קדשי עיר הנדחת ר\"י אמר מועלין בהם ורשב\"ל אמר אין מועלין בהם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומחלל דמי חטאת כו'.</b> עיין במ\"ש התוס' פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) ד\"ה חזר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם היה אחד משני האילים כו'.</b> בפ\"ו דכריתות (דף כ\"ו) המפריש שתי סלעים ולקח מהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקח בהם שני אילים לחולין אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשו ובגמרא מאי מעילתו דקתני רישא והשני למעילתו אי לימא איל לאשם למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה והכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסיף עליו אלמא בהדי גזילו מייתי ליה ועוד קתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה ב' סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתי ליה אלא מעילתו מאי דאיתהני מהקדש משני סלעים דאפרשינו לאשם ולקח בהם שני אילים לחולין דיפה שני סלעים מקרב ליה איל אשם ויפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש דהו\"ל גזילו וחומשו ומאי מעילתו גזילו. במאי אוקימתא למעילתו דרישא גזילו אימא סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא מעילתו איל אשם רישא קרי ליה למעילתו גזילה סיפא קרי ליה איל אשם רישא דלא ה\"ל איל דזבן קרן וחומשו קרי ליה למעילתו גזילו סיפא דלא הו\"ל איל דזבן קרן וחומש קרי ליה למעילתו איל אשם ע\"כ. כך היא הגרסא הנכונה וכן גורס הר\"ב תוי\"ט ובעל עץ החיים גריס רוב וליתא. והנראה מסוגיא זו דהיכא דמעל שני סלעים שלקח בהם שני אילים לחולין והיה אחד מהם יפה שני סלעים והשני יפה עשרה זוזים היפה שני סלעים יקרב אשם מעילות והשני יקרב בשביל אשם אחד שהיה חייב ובאלו השני קרבנות נפטר מכל החיובים. וכן פירש\"י אם היה יפה אחד מהם שני סלעים ואחד מהם עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשם מעילתו והשני היפה עשרה זוז יקרב למעילתו. ומפרש בגמ' דיקרב בשביל אשם ראשון והרי נפטר מקרן וחומש והשתא קרי למעילתו גזילו ע\"כ. ונראה דאם לא היה יפה אחד מהם עשרה זוז דצריך שיקח איל מן השוק בעשרה זוזים דאין לומר כיון דיפה שני סלעים יקריבנו בשביל גזילו וישלם שני זוזים להקדש בשביל חומשו משום דקי\"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח וכדאיתא בפ\"ב דמעילה (דף ט') וכ\"פ רבינו ז\"ל בפרקין הל' ז'. והיכא דלא מעל כי אם בסלע כגון שלקח בשני הסלעים שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין הדין הוא שאם היו כל אחד משניהם יפה שני סלעים שיביא זה שלקח לאשם לאשמו הראשון שהיה חייב שהרי לשמו נלקח ממעות שהופרשו לו והשני יביא בשביל אשם מעילות שהרי מעל בסלע ויביא ה' דינרים דהיינו סלע שמעל וחומשה ויפלו לנדבה כדינו שהרי אם לא היה מועל בסלע זה היה הדין שהסלע יפול לנדבה דהא קי\"ל מותר אשם לנדבה ועכשיו שמעל ג\"כ הדין שוה ויפול הקרן והחומש לנדבה שהרי ממותר אשם ראשון בא. ובחלוקה זו לא שייך לומר שאם היפה אחד מהם יותר משני סלעים שיועיל לו להפטר מהקרן או מהחומש משום דאם עילוי זה הוא באיל שלקח לשם אשם הא פשיטא דאפי' שוה עשר סלעים שלא יועיל לו כלל דכיון שזה לקחו לשם אשמו שהיה חייב מקודם מה ששוה יותר ממה שלקחו שבח הקדש הוא ואין לבעלים בו חלק כלל דאע\"ג דקי\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש היינו דוקא היכא דלקח איל בסלע והוקרו טלאים ושוה שנים דאע\"ג דרחמנא אמר בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם מ\"מ כיון דבשעת הקרבה שוה שני סלעים אדם מתכפר בשעת הקדש אבל הכא שאיל זה לקחו לשם אשמו שהיה חייב אף ששוה יותר משני סלעים מהיכא תיתי שיועיל לו על מה שמעל בסלע האחד וזה פשוט. ועוד כיון דסלע זה דינו הוא שיפול לנדבה ויקרב עולה לקיץ המזבח איך יוכל לכוללו עם האשם ולהקריב בתורת אשם ודוקא בחלוקה הראשונה שמעל בשני הסלעים שנמצא שמעל בעיקר האשם מש\"ה מביא הקרן והחומש לשם אשם אבל בחלוקה זו שמעל במותר אשם שדינו ליקרב עולה אינו יכול לכוללו עם האשם ולהקריבו בתורת אשם וכן אם היה העילוי באיל שלקח לשם חולין בהא נמי אינו יכול לכלול עם הקרן והחומש מטעמא דכתיבנא דכיון דקרן זה דינו הוא שיפול לנדבה אינו יכול לכוללו עם האיל שמביא לשם אשם מעילות וחומש ג\"כ דינו הוא כדין הקרן דהא בהדי גזילו מייתי ליה כדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו ומהאי קרא הכריח בגמרא בחלוקה הראשונה דהיינו היכא דלקח שני אילים לחולין דאינו מביא החומש עם הקרבן של אשם מעילות שהוא מביא אלא כוללו עם אשמות האחד שהיה חייב דהיינו עם הקרן. עוד הכריחו דין זה בגמרא מדקתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין כו' ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתו ליה ע\"כ. ונראה דההכרח הוא דאם איתא דחומש בהדי אשם מעילות מייתי ליה לייתי אשם ששוה ט' דינרים דהיינו שני סלעים שצריך שיהיה יפה האשם ועוד דינר בשביל החומש ואח\"כ יביא עוד סלע אחר בשביל הגזול ויפול לנדבה ומדקתני ויביא עמה סלע וחומשה מוכח דחומש בהדי גזילו מייתי ליה. וראיתי לרש\"י ז\"ל שכתב והאי דהדר ומקשה ממתני' דל\"ת קרא אישתעי בדנהנה מקדשי בדה\"ב או מהקדש עולה הילכך חומשו כי מייתי חומש בהדי איל אשם לא נפיק דחומש כי קרן בעי מהוי אבל האי דקרן גופיה אשם הוא כי מייתי ליה בהדי אשם של מעילה ש\"ד ת\"ש מסיפא ע\"כ. ואני תמיה על זה דאכתי יש לחלק דלעולם רישא דקרן גופיה אשם הוא ולשם אשם נקרב עכשיו מש\"ה כי מייתי חומש בהדי אשם של מעילה ש\"ד אבל בסיפא דקרן הוי לנדבה מ��\"ה לא מייתי חומש בהדי איל אשם דחומש כי קרן בעי מיהוי וכעת צל\"ע: <br><b>ודע </b>דבחלוקה זו דסיפא אין חילוק בין אם לקח בתחלה לאשם ואח\"כ לחולין או שלקח בתחלה לחולין ואח\"כ לאשם או שלקח שניהם כאחד לעולם הדין שוה שאם היה כל אחד מהם יפה שני סלעים של אשם יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה ומיהו היכא דלקח בתחלה לחולין הדין הוא שיקח דמי המעילה והחומש ויכללם עם דמי האשם הנשארים ויקח בהם אשם משום דקי\"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח אלא שאם עבר ולקח בדמים הנשארים האשם שהיה חייב ולא כלל הקרן והחומש עם דמים אלו אז דינו הוא דין השנוי במשנתנו וכל זה מתבאר מדברי רבינו: <br><b>העולה </b>ממ\"ש דהיכא דמעל בשני סלעים אם היה יפה האחד עשרה זוזים והשני שני סלעים בשני אילים אלו נפטר מכל חיובו מכל וכל והיכא דלא מעל כי אם בסלע אז צריך שיביא שני אילים ויביא עוד סלע וחומשה לתשלום הקרן והחומש והטעם בזה מבואר הוא דברישא דהוציא השני סלעים לחולין הרי מעות אלו יצאו לחולין ושבח דידיה הוא וב' אילים אלו חולין גמורים הן וזה משלם איל אחד ששוה עשרה זוזים בשביל הקרן והחומש ואיל אחר ששוה שני סלעים בשביל אשם מעילות דאטו אם לקח בשני סלעים אלו טלית או חלוק לעצמו אינו נפטר בהבאת שני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שני סלעים ה\"נ שלקח בהם שני אילים לחולין נפטר בהם שהרי כל השבח דידיה הוא אבל בסיפא בלקח אחד לאשם בסלע מה שהשביח באיל זה שבח דהקדש הוא שהרי לשם אשם הוציא סלע זה ואין לו בשבח זה כלום וזה מעל בסלע בהסלע שני לפיכך יביא מביתו סלע וחומשו וכן פירש\"י ז\"ל יביא סלע וחומשו מביתו שמה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא ע\"כ, ומ\"ש אחר זה א\"נ איל אשם כו' ט\"ס הוא וכצ\"ל אילימא איל אשם וקאי ע\"ד הגמ' דקאמר אילימא איל אשם. ועל זה פירש\"י אילימא איל אשם של אשם מעילות והסופרים טעו להדפיס דברים אלו במתני' והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי בספר עץ החיים שהביא דברי רש\"י הלזו עלה דמתני' ולא דק. ורבינו בפירוש המשנה ביאר כל זה באר היטב שכתב בסוף דבריו והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר השם שמחמתו הפריש שתי סלעים אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים מפני שבשתי הסלעים לקח שני אילים לחולין וכבר ביאר התלמוד בכל זה והבן אותו ע\"כ. וכ\"כ הרב בעל קרית ספר ז\"ל ולעיל דאינו מביא כלל שהוציא כל השתי סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שתי סלעים ואחד עשרה זוזים א\"צ להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות מקודם עכ\"ד והן הן הדברים שכתבנו. אך מ\"ש קודם לזה ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ע\"כ האי וכן מה כו' לא ידעתי כוונת דבריו. וראיתי לרבינו עובדיה עלה דמתני' שכתב דברים תמוהים בעיני וז\"ל היפה שתי סלעים יקרב לאשמו לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות והשני למעילתו מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין שנתחייב בהן ובחומשין שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה עכ\"ד. ומלבד שדבריו מצד עצמם הם תמוהים דלמה נחייב אותו שיביא אשם בשתי סלעים בשביל אשמו הראשון שהיה חייב מאחר שכבר לקה ושלם איל של עשרה זוז בשביל אשמו שהיה חייב. עוד אני תמיה עליו איך לא השגיח בדברי רש\"י דשפתיו ברור מללו כמ\"ש לעיל במתני' כתב יקרב למעילתו מפרש בגמרא דיקרב בשביל ��שם ראשון כו' ובגמרא נמי כתיב שתי סלעים מקריב ליה לאיל מעילות והוא לאשמו דקתני במתניתין היפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש כלומר יקריבנו לאשמו הראשון ויהיו תשלומין לקרן וחומש שמעל בהן והיינו למעילתו דקתני מתני' וכן דברי רבינו ברור מללו כדכתיבנא דהיכא דמעל בשתי סלעים לא יתחייב כי אם בשני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שתי סלעים באופן שדברי רבינו עובדיה צ\"ע ותמהני מהר\"ב תוי\"ט איך לא השגיח בזה. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתני' שכתב וצריך שתדע מה שאמרו בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שוה יותר על שתי סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה לפי שעיקר בידינו ב\"ח נדחים ע\"כ. ובחיבורו הגדול פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין הל' כ\"ד כתב בהפך שכתב חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב\"ח נדחין כמו שביארנו ע\"כ וצ\"ע. גרסי' בתוספתא דסוף כריתות המפרש שתי סלעים לאשם לקח באחד מהם איל לאשם אם היה יפה שתי סלעים יקרב לאשמו ושניה תפול לנדבה ואם לאו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו אשם יפה שתי סלעים ושניה תפול לנדבה לקח בהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואם לאו שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהן אשם יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה. והחלוק הוא מבואר דהיכא דלקח באחד מהם איל לאשם הרי גמר בדעתו דסלע ב' תפול לנדבה שהרי מותר אשם היא ולפיכך אף שאינו שוה שתי סלעים ימכר ויביא בדמיו יפה שתי סלעים ולעולם סלע שני יפול לנדבה ואינו יכול לכלול סלע ב' עם דמי האשם שימכור וליקח מהם אשם יפה שתי סלעים והשאר יפול לנדבה אלא צריך שיקח בדמי האשם שהפריש יפה שתי סלעים וסלע שני יפול לנדבה אבל היכא דלקח בשתי סלעים ב' אילים ואין אחד מהם יפה שתי סלעים הדין הוא שימכרו כולם ויקח מהדמים איל יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה שהרי מעולם לא היה כאן מותר אשם. ורבינו בחבורו לא ראיתי שהביא חלוקים אלו ולא ידעתי למה. גרסי' בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ז) בעי רב מנשיא בר גדא בכינוס חומשין מהו שיתכפר מי אמרינן את\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש משום דקטרח קמיה אבל בלא קטרח לא מתכפר או דלמא את\"ל אין אדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא אפרשיה אבל הדין כינוס חומשין הא אפרשיה אמר לו מתכפר. ופירש\"י בכינוס חומשין כגון מעל בשתי סלעים דאשם כמה פעמים עד שעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהם איל אשם למעילתו והקרן יפול לנדבה. ויש לדקדק דהא כתבנו לעיל דלעולם חומש בהדי גזל מייתי ליה וא\"כ איך משכחת לה שיתכפר בחומשין והלא לעולם החומשין צריך לצרפם עם הקרן ולהביא מהם מה שהיה צריך להביא מהקרן וכמ\"ש רבינו בפירקין הלכה ז'. ולזה אפשר לומר דמה שנסתפק רב מנשיא הוא היכא דכבר לקח מהקרן האשם שהיה חייב ולא צירף החומשין עם הקרן מהו שיתכפר בהם אבל לעולם מודה רב מנשיא דלכתחלה צריך לצרף החומש עם הקרן וליקח בהם אשמו. ולכאורה היה נראה דמה שנסתפק הוא אם הביא מחומשים אשם מעילות שהוא חייב להביא על מה שנהנה מן ההקדש אם מתכפר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר עולתו ושלמיו כו'.</b> תימה הוא בעיני דין זה דבפרק האשה (דף צ') אמרינן דהאי ברייתא דמוכר עולתו ושלמיו ליכא לאוקמי כר\"י הגלילי דהא תני בה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים. ואילו בפ\"ח מהלכות נזקי ממון פסק רבינו כר\"י שכתב וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין. משמע דבשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהן דין נזקין וקרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כר\"י הגלילי דסבר קדשים קלים ממון בעלים הוא כדאמרינן בפ\"ק דקמא (דף י\"ב). וכ\"נ ממה שפסק רבינו גבי שלמים שהזיקו כו' וכן תודה שהזיקה וכל אלו החלוקות לא מיתוקמי אלא אליבא דר\"י הגלילי וכמ\"ש התוס' שם וכ\"כ הר\"ב לח\"מ דרבינו פסק כר\"י. ואילו הכא פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום ודין זה אינו לר\"י ונראה כמזכי שטרא לבי תרי וצ\"ע. ועיין במ\"ש הר\"ב לח\"מ בפ\"ו מהלכות בכורות, ועיין בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ד) דמשמע דאליבא דר\"י משכחת לה מוקצה אף לאחר הקדש וכ\"נ בפרק יוצא דופן (דף מ\"א).ואילו רבינו כתב בפ\"ד מהלכות איסורי מזבח דאין מוקצה אחר הקדש וכ\"נ שם ממ\"ש גבי אתנן זונה דלא משכחת במוקדשים כי אם בפסח מכל הני נראה דפסק דלא כר\"י הגלילי ועיין במ\"ש ה\"ה בפ\"ה מהלכות טוען ונטען: "
+            ],
+            [
+                "<b>יש מעילה בנדרים.</b> דע שיש מעילה בקונמות וכמו שפסק רבינו בפרקין, אך אני מסתפק בקצת דינים בזה. האחד הוא דוקא כשאינו מזכיר אכילה דכיון שלא הזכיר אכילה אסור אף בהנאת אותו דבר וכמ\"ש הר\"ן בנדרים ומש\"ה איכא מעילה משום דדמי להקדש אבל באוסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אסור בהנאה לא דמי להקדש אך מתוך מ\"ש (בדף ק\"ט) בשם הרמב\"ן (א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות שבועות יע\"ש באורך) עלה דההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ב) שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות כו' דאוקמה דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו הקשה ואע\"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה כו' הרי דס\"ל דאף שהזכיר אכילה איכא מעילה. ואם תעיין היטב בכל מה שעמדנו באותה סוגיא תראה איך הדבר מוכרח דאיכא מעילה אף במזכיר אכילה. ומיהו נ\"ל דאם אסר איזה דבר באכילה ואכל ממנו שוה פרוטה והוא פחות מכזית דליכא מעילה דהא כיון שהזכיר אכילה לא אסר כי אם כזית ופחות מכזית איכא מאן דאמר שהוא היתר גמור וכמ\"ש לקמן (דף פ\"ה) ואף אליבא דמ\"ד דאסור מדין חצי שיעור דקי\"ל דאסור מן התורה מ\"מ נ\"ל דליכא מעילה אלא א\"כ היה בו כזית ומ\"ש הראשונים שיעור זה דכזית בקונמות הוא משום דמיירי בשאינו מזכיר אכילה. עוד נסתפקתי אם מעל בזדון אם ילקה ב' אחת משום לא יחל והב' משום לאו דמעילה וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אלו ולכאורה נראה דלוקה ב' אלא שלא ידעתי למה לא ביאר דין זה. עוד נסתפקתי באוסר איזה דבר ולא התפיסו אי איכא מעילה דאפשר דדוקא במתפיס איכא מעילה משום דעשאו כהקדש אבל אם אינו מתפיס לא. ונראה שדין זה תלוי במ\"ש בספר ב' סי' מ\"ז (א\"ה תמצאנו בפ\"א מהל' נדרים הל' ז') דאיכא מ\"ד דהאוסר איזה דבר בלא התפסה מאי דאסר הוא מדין יד שאנו גומרין דבריו כקרבן ולפי זה איכא מעילה אף כשלא התפיס אך למ\"ד דלאו משום יד הוא אלא דגזרת הכתוב היא שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר בלא התפסה אפשר דליכא מעילה לאוסר בלא התפסה. עוד נסתפקתי אם הא דאמרינן דיש מעילה אם הוא דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו בזה הוא דאמרינן שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו ומה שהביאני לזה הוא דבמס' שבועות ונדרים שהובא דין זה דיש מעילה בקונמות לא הובא אלא באוסר פירותיו. עוד נסתפקתי באוסר הנאתו אי איכא מעיל�� מי בעינן שיאסור דבר מסויים או לא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבכל עת שיפדו יחזרו הקדש עד שיקצצו.</b> עיין בהר\"ן שהביא בשם מהר\"ם דעולא ובר פדא בתרתי פליגי והא בהא תליא וכי היכי דלעולא כיון שנקצצו א\"צ פדיון ה\"נ אם פדאם קודם שנקצצו יצאו לחולין. ועיין לעיל פט\"ו מהל' מעה\"ק במ\"ש הראב\"ד עלה דהאומר פרה זו עולה כל ל' יום דמשמע מדבריו דחייש לסברת בר פדא וכיון דהוה ספק איסורא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד המקדיש לבדק הבית וכו'.</b> דע דחרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים מועלין בהם והכי איתא בס\"פ המקדיש שדהו (דף נ\"ט) כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם כהקדש ופירש\"י ויש בהם מעילה. ובפ' יש בקדשי מזבח (דף ל\"ב) אמרינן לעולם רבנן וקרא למעילה אתא. ופירש\"י לרבות חרמי כהנים למעילה ועיין במ\"ש התוס' שם וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ב דנדרים (דף י\"ח) והתוס' שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המקדיש בית בנוי וכו'.</b> עיין במ\"ש רבינו לעיל פ\"ו מהלכות ערכין וחרמין הל' ל' וצ\"ע ועיין שם בלח\"מ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדי כהונה שבלו מועלין בהם כשאר קדשים.</b> אני תמיה בדין זה טובא דהא קי\"ל דכל דבר שנעשה בו מצותו שוב אין מועלין בו וכדאיתא בפ' כל שעה (דף כ\"ו) ובכמה דוכתי, וכי תימא שאני בגדי כהונה דכיון דרחמנא אמר בבגדי כ\"ג והניחם שם ואמרינן בפ' קמא דיומא (דף י\"ב)  דטעונים גניזה וכיון דאשמעינן קרא בבגדי כ\"ג דאף שנעשה בהם מצותם שיש בהם מעילה מינה ילפינן נמי לבגדי כהן הדיוט שאף שנעשה בהם מצותם שיש בהם מעילה, הא ליתא דא\"כ יהיו טעונים בגדי כהן הדיוט גניזה דומיא דבגדי כ\"ג שטעונים גניזה ואילו בפרק החליל (דף נ\"א) תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, וכי תימא דלעולם דטעונים גניזה לפי שיש בהם דין מעילה אף שנעשו בהם מצותם אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין וכצורך קרבן חשיב וכמ\"ש התוס' בפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת, הא ליתא דא\"כ גם מבלאי בגדי כ\"ג יעשו פתילות לקודש ולשמחת בית השואבה ואילו מדברי רבינו פ\"ח מהל' כלי המקדש הל' ה' והל' ו' נראה דס\"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כהן הדיוט אבל מבגדי כ\"ג לא והטעם ע\"כ הוא משום דרחמנא אמר והניחם שם שיהיו טעונים גניזה ואפי' למנורה לא היו עושין מהם פתילות ואע\"ג דהאי קרא בבגדי לבן משתעי קרא מ\"מ ס\"ל דכל בגדי כ\"ג דין אחד יש להם אבל בגדי כהן הדיוט לא ילפינן מיניה וא\"כ כיון דלא ילפינן בגדי כהן הדיוט מבגדי כ\"ג מנא לן דבגדי כהן הדיוט יהיה בהם מעילה מאחר שנעשה בהם מצותן. הן אמת דבירושלמי פ' החליל הלכה ג' מצאתי תני מבלאי מכנסי כ\"ג היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ. וכפי דברי הירושלמי הללו ניחא דלעולם דין בגדי כהן הדיוט ובגדי כ\"ג שוין הם בדינם וטעונים גניזה אלא דלצורך מצוה התירו אלא דבגדי כ\"ג שקדושתם יתירא יחדו אותם למנורה ובגדי כהן הדיוט יחדו לשמחת בית השואבה אך לרבינו דס\"ל דמבגדי כ\"ג לא היו עושין פתילות קשה מה שהקשיתי והדבר אצלי צריך תלמוד: נסתפקתי בכלי שרת שניקבו או שנשברו ששוב אינם ראויים לעבודה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהל' פה\"מ הל' ד' אם יהיה בהם דין מעילה דהא קי\"ל דכל דבר שנעשה מצותו שוב אין בו מעילה וכדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ו) ובכמה דוכתי ובגדי כהונה שבלו שיש בהם מעילה וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אלו דין י\"ד שאני בגדי כהונה דרחמנא אמר והניחם שם ואין ללמוד הימנו לדבר אחר וכדאיתא התם בפרק כל שעה או דלמא שאני בגדי כהונה ששוב אינם ראויים למצותם כלל דהא לא מהניא להו גיהוץ וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' כלי המקדש דין ה' מש\"ה אי לאו דרבינהו קרא לא היה בהם דין מעילה אבל כלי שרת שיכול להתיך אותם ולעשות אותם כלי מחדש וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' כלי המקדש הלכה י\"ג אפשר דראוי למצותם הם ויהיה בהם דין מעילה ולא נגמרה מצותם ולזה נוטה דעתי. ואפשר שלזה כיון רבינו במ\"ש ואין קדושתם מסתלקת מהם לעולם כלומר דלא תימא דהוי כדברים שנעשה בהם מצותם דקי\"ל דאזדא קדושתם מהם ואין בהם מעילה אלא הני כיון שיש להם תקון קדושתם אינה מסתלקת מהם ויש בהם דין מעילה: "
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי כותים וכו'.</b> כתב מרן ופסק כר\"ש ואיני יודע למה וכו'. ועיין במ\"ש מרן לעיל ס\"פ ח\"י מה' פסולי המוקדשין. ועיין ברכת הזבח (ריש דף קנ\"ד) ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>קול ומראה וריח של הקדש כו'.</b> (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לעיל פ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מועל אחר מועל בקדשים וכו'.</b> ראיתי לבאר בדיני מעילה מה הם הדברים שיש בהם מועל אחר מועל לפי שראיתי שיש בדין זה מחלוקות רבות בין גדולי הראשונים ז\"ל. תנן בפרק חמישי דמעילה (דף י\"ט ע\"ב) אין מועל אחר מועל למוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו ע\"כ. והנה התוס' בפרק ב' דקדושין (דף נ\"ה) הקשו דבתוספתא דמעילה תניא קורדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרי' שיש מועל אחר ועל מועל בכ\"ש ואם אינם כלי שרת אמאי אמרינן כולן מעלו הא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ותירצו וי\"ל דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולא קשה מידי דהא דאמרינן הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה כדין שליחות יד בפקדון כו' אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד סבור שהיא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות דנהי נמי דסובר שהיא שלו מ\"מ מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו ולפיכך צ\"ל בא חבירו ורכב עליו ובא חבירו ורכב עליו כולן מעלו אע\"פ שנתכוין לגוזלו ולהוציאו מרשות לרשות דאל\"כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו קדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל היינו דאינו מתכווין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ממנו להניח כדפרישית אלא לעולם איירי שמתכוין לגוזלה ואפ\"ה אמרינן דכולן מעלו ע\"כ. והנה כוונת התוס' היא מבוארת דכל היכא שהוא סבור שהכלי הוא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות כשנהנה בו לא מעל אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ולא יצא כל הכלי לחולין ומש\"ה יש ��ו מועל אחר מועל אבל כשנתנו לחבירו אף שהוא סבור שהוא שלו מ\"מ מתכוין הוא להוציאו מרשות לרשות ויצא כל הכלי לחולין ומש\"ה לא מעל כי אם הראשון אך אם היה סובר שהכלי של חבירו אז הוא מכוין לגזלה ואע\"פ שלא כיון לגזול כי אם הנאת המלאכה מ\"מ חשיב כאילו גזלה כולה כדין שליחות יד שנקרא גזלן על כל הפקדון אע\"פ שלא שלח יד כי אם במקצתן וכיון שכן אין בו מועל אחר מועל שהרי מעל בכולה ויצא כל הכלי לחולין אך בבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף אף שהוא סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו יש בו משום מועל אחר מועל. ונראה כי היכי דנשתנה דין בהמה וכלי שרת היכא שהיה סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו דבשאר קדשי בדה\"ב אין בו מועל אחר מועל ובבהמה וכלי שרת יש בו מועל אחר מועל ה\"נ היכא דנתנו לחבירו וחבירו לחבירו אף דבקדשי בדה\"ב אין בהם מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל. וראיתי בתוספתא הלזו שהביאו התוס' שסיימו בה ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו והן הדברים שכתבתי וכבר הביאו התוס' סיום זה שכתבנו בפ' השואל (דף צ\"ט) ד\"ה וחבירו ונראה דעולה לאו דוקא וה\"ה כלי שרת, ואפשר דהתוספתא ס\"ל כרבנן דאית להו דאין מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכדאיתא בפ\"ה דמעילה אבל לדידן דקי\"ל כר' נחמיה וכסתם מתני' ה\"ה דבכלי שרת נמי נתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולן מעלו ועולה דנקט לאו דוקא דה\"ה לשאר קדשים כגון חטאת ואשם וכמ\"ש מרן בפרקין הל' ה' בשם הר\"י קורקוס. ועיין ברש\"ל ובעצמות יוסף דגריס או היכא שנתנו לחבירו ואני סבור דט\"ס הוא בדברי התוספתא ועיקר הגירסא היא כמ\"ש לעיל: ודע שמדברי הריטב\"א בחידושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן (בדף נ\"ד) משמיה דבר פדא אומר היה ר\"מ הקדש במזיד מתחלל נראה דס\"ל דהחילוק הוא בין מתכוון לגזול לאינו מתכוין לגזול ומאי דתני בתוספתא בקורדום של הקדש דכולן מעלו מיירי שלא נתכוונו ראשונים לגזול אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש וכולן מעלו בקדושה ששייר כל אחד לחבירו ומאי דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין מיירי בשנתכוין הראשון לגזול ובבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפי' שנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ע\"כ. והנראה מדבריו הוא שאינו מחלק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' והתוספתא מיירי בסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' איירי במתכוין לגזול ומש\"ה אין בו מועל אחר מועל אבל התוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול אלא שנתכון ליהנות בהם לשעתו בלבד ומש\"ה יש בהם מועל אחר מועל וכבר דחו התוס' בפ' השואל (דף צ\"ט) חלוק זה דהריטב\"א וכתבו ואין נראה לר\"י דהתם איירי בשלא נתכוין לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוין לגזול דהא קי\"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה עליה ברשותיה ע\"כ. והנה התוס' ס\"ל כסברת ר\"י הלזו ומש\"ה בפ\"ב דקדושין לא רצו לחלק בין נתכוין לגזול ללא נתכוין משום דס\"ל דאף אם לא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה נעשה גזלן על כולה וחלקו בין סבור שהיא שלו לסבור שהיא של אחרים וכמ\"ש לעיל אך הריטב\"א לא שת לבו לקושיית ר\"י וס\"ל דכל שלא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה לא נעשה גזלן על כולה ולא יצא לחולין כי אם כנגד טובת הנאה שבו ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל. וראיתי להריטב\"א שם שסיים בתוס' נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל ע\"כ ואם איתא לגירסא זו נראה ��דברי הריטב\"א הם מוכרחים אך עדיין אפשר ליישב דברי התוס'. אף כפי גירסא זו דמאי דתני ואם נתכוין לגזול היינו שהיה סבור שהיא של אחרים ומשום דברישא איירי בסבור שהיא שלו שאז לא נתכוין לגזול קתני סיפא ואם נתכוין לגזול דהיינו שהיה סבור שהיא של אחרים דכל שסבור שהיא של אחרים ע\"כ נתכוין לגזול מיהא הנאת המלאכה ונעשה גזלן על כולה. הן אמת שגירסא זו דהריטב\"א לא מצאתיה בתוספתא והגירסא שהיא בתוספתא דידן היא כמו שסיימו התוס' נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל. ונראה שאף כפי גירסא זו אפשר ליישב דברי הריטב\"א דאף אם לא נתכוין לגזול אלא שנתנו לחבירו ליהנות בו לשעתו ואח\"כ יחזירנה למקומה אפ\"ה הראשון מעל כיון שהוציאה מרשות לרשות ואין זה מן התימה שהרי אליבא דתוס' נמי דמוקמי לה לתוספתא בסבור שהיא שלו ולא נתכוין לגוזלה אפ\"ה אם נתנה לחבירו הראשון מעל דכיון שהוציאה מרשותו הרי מעל בכולה וא\"כ להריטב\"א נמי הכי מיתפרשא דאף שלא נתכוין לגזול את כולה אלא שנתנה לחבירו להנאת המלאכה כיון שהוציאה מרשותו מעל בכולה: הן אמת שמדברי הרב בעל חידושי הלכות בפרק השואל עלה דדברי ר\"י שכתבנו נראה דס\"ל דהמשאיל קורדום לחבירו לבקוע בו דינו כמי שלוקח קורדום לבקוע בו ואינו מתכוון לגוזלו ומשאיל קורדום לבקוע בו ג\"כ יש בו מועל אחר מועל לפי שלא יצא לחולין כי אם הנאת בקוע ולפי זה ס\"ל שדברי ר\"י כפי הס\"ד לא היו כי אם ליישב התוספתא מרישא לסיפא וכן נמי דלא תיקשי אמתני' דאין מועל אחר מועל אבל לרב הונא דקאמר המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקוע בו לכתחילה עדיין לא מיתרצא לפי חילוקו של ר\"י אך להריטב\"א ז\"ל שתפס לעיקר חילוקו של ר\"י צריכין אנו ליישב דברי ר' אמי. ואפשר דהך דר' אמי מיירי בשנתכוין המשאיל לגוזלה ומש\"ה חבירו מותר לבקע בה לפי שיצאת לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם טובת הנאה שבה שזה הוא מה שנהנה. ואין זה מן התימה דנאמר שיצא כל הקורדום לחולין והוא לא ימעול כי אם לפי טובת הנאה שבה שהרי התוס' בפ' השואל אמרו שסברא זו הוה ס\"ל לר\"י אלא ששוב חזר בו. אך נראה דאי אפשר לומר זה להריטב\"א דהא מתוך דבריו נראה דס\"ל דכל שנתכוין לגזול אף שלא נהנה כי אם בבקוע מעל לפי כולה וא\"כ הכא נמי אי מיירי שנתכוין לגוזלה אף שלא נהנה כי אם לפי טובת הנאה שבה היה מן הדין שימעול לפי כולה: אשר ע\"כ נראה דהכא מיירי בשלא נתכוין לגזול אלא שנתכוון ליהנות בה בטובת הנאה ומה שחבירו מותר לבקע היינו דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה של בקוע יצאתה לחולין אבל לעולם שלא יצא כל הקורדום לחולין וכמ\"ש ר\"י לפי המסקנא. א\"נ דס\"ל דכל הקורדום יצא לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמ\"ש ר\"י בתחלה ואף דלהריטב\"א כל שלא נתכוין לגזול לא יצא לחולין כי אם כנגד מה שנהנה י\"ל דהיינו דוקא בשלא הוציאו מרשותו אבל כל שהוציאו מרשותו אף שלא נתכוין לגזול אלא ליהנות בה בטובת הנאה ואח\"כ יחזירנה למקומה יצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכבר כתבנו לעיל סמוכות לזה שיש חילוק באינו מתכוין לגזול בין מוציא הדבר מרשותו לאינו מוציא. ואני מתקשה בדברי הרב בעל חידושי הלכות שבדברי התוס' שכתבו ואין נראה לר\"י כו' לא באו לתרץ כי אם התוספתא מרישא לסיפא ומתניתין דאין מועל אחר מועל דרישא דתוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל וסיפא דתוספתא ומתני' מיירי במתכוין לגזול וכמו שהאריך בזה הרב יע\"ש דאיך יתכן לומר דסיפא דתוספתא מיירי במתכוין לגזול דאי מתכוין לגזול מאי איריא שנתנו לחבירו שהוציאו מרשותו אף אם לא הוציאו מרשותו כל שנתכוין לגזול ע\"י בקוע יצא כל הקורדום לחולין ואין בו מועל אחר מועל ועוד הן לו יהי כדברי הרב דסיפא איירי בנתכוין לגזול אכתי יש ליישב דברי ר' אמי דמיירי נמי בנתכוון לגזול ויצא כל הקורדום לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמו שהיה נראה לר\"י לכאורה. אשר ע\"כ נ\"ל דבדברי ר\"י הללו מתרצא נמי מימרא דר' אמי ע\"פ הדרכים שכתבנו לעיל שאם נאמר דסיפא דתוס' מיירי באינו מתכוין לגזול ואפ\"ה יצא כל הקורדום לחולין משום דהוציאו מרשות לרשות אתיא מימרא דר' אמי כפשטה דאף שלא נתכוין לגזול יצא כל הקורדום לחולין ומש\"ה מותר לבקוע בו ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ואי אמרת דסיפא דתוספתא איירי במתכוין לגזול ונקט נתנה לחבירו לומר שאף בלא בקוע יצא לחולין לפי שמעל הך דר' אמי נמי הכי מתפרשא דמיירי בנתכוין לגזול ויצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה: ודע שלפי מ\"ש התוס' בפ' האיש מקדש דהחילוק הוא בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים הך דר' אמי אפשר דמיירי אף בסבור שהוא שלו ויצא כל הקורדום לחולין ומש\"ה מותר לבקע בו משום דהוציאו מרשות לרשות דומיא דנתנו לחבירו אלא דהכא במשאיל לא מעל כי אם לפי טובת הנאה אף שיצא כל הקורדום לחולין ואם נפשך לומר דשאני ההיא דנתנו לחבירו שהוציאו מרשות לרשות לעולם אבל הכא דלא הוציאו אלא בתורת שאלה כל שהיה סבור שהוא שלו לא יצא לחולין כי אם מה שנהנה צ\"ל דס\"ל דמה שמותר לבקוע הוא דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה כבר יצאתה לחולין אבל לאחר השאלה מעל ואתי שפיר דלא מעל כי אם לפי טובת הנאה א\"נ דמיירי בסבור שהיא של אחרים ויצא כל הקורדום לחולין ומותר לבקע בו לעולם אלא שאעפ\"כ לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבו וכמו שהיה נראה לכאורה לר\"י. ודע שהתוס' בפ' השואל חלקו באופן אחר וכתבו דתוספתא איירי בגזברים המסורות להם קורדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפי' בלא בקוע מעל שנתכוין להוציאו מרשותו והא דתנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע\"ג בהמה ובא חבירו ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אף קדושת דמים נמי כולם מעלו ע\"כ: והנה דברי התוס' הללו באו יותר בארוכה בפ' המנחות והנסכים (דף ק\"א) והמתבאר מדבריהם שהגזבר שבקע בקורדום כיון שהקורדום הוא תחת ידו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אלא הנאת בקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל ע\"י הבקוע אבל איניש דעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזלה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת קדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר בקוע הא קי\"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כולה ברשותיה ואפי' נתכוין להיות שואל כאילו נתכוין לגזול ע\"כ. ומתוך דברי התוס' הללו נראה שהחילוק שיש בין גזברים לשאר האנשים הוא שהגזבר הוא סבור שהוא שלו וכיון שהוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אבל איניש דעלמא אינו סבור שהוא שלו ומש\"ה כי מבקע ביה מיגזל גזליה. וכך נראה מדברי התוס' בפ\"ב דקדושין דהחילוק שיש בין גזבר לאיניש אחרינא הוא שהגזבר סב��ר שהוא שלו ומי שאינו גזבר אינו סבור שהוא שלו ממה שכתבו בסוף דבריהם וראיה לחלק בין נהנה מדבר שסבור שהוא שלו לנהנה מדבר שהוא סבור שהוא של אחרים והביאו ההוא דנטל אבן או קורה של הקדש כו' ולפי זה אין חילוק בין מה שחלקו התוס' בפ\"ב דקידושין למה שחלקו בפ' המנחות שהכל הולך אל כוונה אחת ואין ביניהם כי אם שינוי לשון. אך התוס' בפ' השואל לא הזכירו כלל חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים והנראה אצלי מדבריהם הוא דגזבר אף שהוא סבור שהוא של אחרים אינו מכוין להוציאו מרשות שהוא שם שהרי עד האידנא היה ברשותו ועכשיו נמי ברשותו הוא ומש\"ה אינו יוצא לחולין ולא מעל כי אם לפי מה שנהנה ויש בו משום מועל אחר מועל אבל אם נתנו לחבירו שאינו גזבר מעל לפי כולה שהרי נתכוין להוציא מרשות שהיה שם ומש\"ה אין בו משום מועל אחר מועל אבל באיניש דעלמא שאינו גזבר אף שסבור שהוא שלו הרי מכוין להוציאו מרשות ההקדש ומש\"ה אין בו משום מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכלי שרת. ואף שמדברי התוס' בפ' כיצד הרגל (דף כ') ד\"ה נתנה נראה דס\"ל דהא דקי\"ל דיש חילוק בין גזבר לשאינו גזבר הוא דוקא בסבור הגזבר שהוא שלו אבל בסבור שהוא של אחרים אף שלא נתנה לחבירו מעל אף בלא שום הנאה נראה דלא דמי דודאי לענין חיוב מעילה הוא דאמרינן דהא דקי\"ל דגזבר שנטל אבן או קורה דלא מעל אלא בסבור שהיא שלו שלא נתכוון לגזול וגם לא יצאת מרשות שהיה שם אבל לענין אם יש בו מועל אחר מועל שתלוי הטעם באם יצא כל החפץ לחולין בהא אפשר לומר דכל שהוא גזבר ואף שסבור שהוא של אחרים כיון שלא יצא מרשות הקדש לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ומש\"ה אית ביה משום מועל אחר מועל. ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ק דחגיגה (דף י') ד\"ה משקל שדבריהם צריכים תלמוד ובמקום אחר נבארם. והתוס' בפ' הנהנה (דף י\"ח) ד\"ה אין הקשו מהתוס' למתני' ותירצו ויש מפרשים דהתם במאי עסקינן כגון שלאחר בקוע החזירו דמה שהחזיר הוי הוא של הקדש כאילו לא מעלו ורבינו יצחק מפרש דהתם בגזברין עסקינן דלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו. והנה התירוץ הראשון היא סברת הריטב\"א שכתבנו לעיל והוא מ\"ש התוס' בפ' השואל שלא נראה לר\"י והתירוץ השני הוא מ\"ש התוס' בפ' השואל בשם ר\"י. ודע דההיא שכתבו התוס' בההיא דמשאיל קורדום אם יצא כל הקורדום לחולין או דוקא הנאת בקוע דבריהם צריכים ישוב ומה גם מ\"ש בהאי מלתא בפ' המנחות ועוד אנופף ידי בזה בעז\"ה: <br><b>ודע </b>שהראב\"ד בפרקין דחה התוספתא הלזו שהביאו התוס' מהלכה וכתב ואין סומכין על התוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא ע\"כ. ורבינו רוח אחרת עמו בדינים אלו שכתב המועל בקדשי בדה\"ב כיון שמעל בשגגה התחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור כו' בד\"א כשמעל בקודש והוציאו בתורת חולין והקנאו לאחר אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד כו' בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל כו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ע\"כ. והנה כוונתו מבוארת דקדשי בדה\"ב כגון בהמה טמאה או קורדום או כוס של זהב כל שהוציאו מרשותו לרשות אחר אין בו משום מועל אחר מועל אלא הראשון מעל וחבירו לא מעל אך אם לא הוציאו מרשותו אלא שנהנה בו ואח\"כ בא חבירו ונהנה בו כולם מעלו וכמו שחלקו בתוס' אבל קדשי מזבח יש בהם מועל אחר מועל אף שהוציאם מרשותו ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו וכל הדברים שיש בהם קדושת הגו�� דינם כקדשי מזבח וכמ\"ש רבינו. ובאמת שדברי רבינו הללו הם תמוהים כפי סוגית הגמ' וכמו שתמה הראב\"ד והנה בפ' הנהנה תנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב בא חבירו ושתה כולן מעלו ובגמ' אמרו מני מתני' רבי נחמיה היא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה בלבד רבי נחמיה אומר בהמה וכלי שרת וכו' ק\"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ\"ש. והנה מרן ז\"ל ליישב סוגיא זו לדעת רבינו כתב דמפרש דכלי שרת דמתניתין כלי שרת ממש הם וכבר הזכירם רבינו בסמוך ואע\"פ שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנו לחבירו כו' אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהוא קדוש קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קורדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני ע\"ג בהמה ומיירי בבהמה טמאה כו' ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים כי אם קדושת דמים ע\"כ. והנה לפי יישוב זה צ\"ל דמה שנחלקו ת\"ק ור' נחמיה בכלי שרת הוא אפילו שלא נתנם לחבירו אלא שנהנה בהם ובא חבירו ונהנה ס\"ל לת\"ק דאין בו משום מועל אחר מועל ומש\"ה אמרו בגמרא מתניתין רבי נחמיה היא דלת\"ק אין בו משום מועל אחר מועל בשום ענין דאם נאמר שמחלוקת זה אינו אלא בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו מלבד מה שיקשה לרבינו שכתב יראה לי שה\"ה כלי שרת ע\"ק דמנא ליה לתלמודא דמתני' ר' נחמיה היא הא במתני' לא הוזכר נתנו לחבירו וחבירו לחבירו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'.</b> עיין בפ\"ה מהל' ערכין הל' י\"ב ובמה שרמזתי שם ועיין בתוי\"ט ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המשלח הוא שמעל.</b> נסתפקו התוס' באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. יע\"ש בפ' האיש מקדש (דף מ\"ג) ד\"ה שלא ועיין בפ\"ג דמעילה (דף י\"ט) ד\"ה אכילתו: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא מעל אלא האוכל בלבד כו'.</b> ראיתי להתוס' בפרק האיש מקדש (דף מ\"ג) ד\"ה שלא שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זו של הקדש והשליח לא ידע שהיא של הקדש דחייב המשלח ע\"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהה שליח קנייה וההיא שעתא חייב המשלח משמע דקודם אכילת השליח חייב המשלח. ולפי זה נ\"ל דגם היכא דשליח מתחייב כגון שהיה המשלח מזיד חייב השליח מכי אגבהה אף שלא נהנה. ומדברי רבינו שכתב לא מעל אלא האוכל משמע דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה וכי תימא דדוקא גבי חיובא דמשלח הוא דאמרינן דאינו מתחייב ע\"י הנאת השליח אלא מכי אגבהה מתחייב משלח אבל גבי חיובא דשליח לעולם אינו מתחייב אלא מכי נהנה. הא ליתא דהא קי\"ל נזכר בעה\"ב ולא נזכר שליח שליח חייב. הרי דאף שלא נהנה שליח מתחייב משום דהוציאו מתורת הקדש לחולין. ואי אמרינן דהאומר לחבירו אכול ככר זה דמתחייב המשלח משעת הגבהה ה\"ה היכא דהמשלח פטור דמתחייב השליח משעת הגבהה. שוב ראיתי דודאי האומר לחנוני טול פרוטה זו של הקדש ותן לי בעדה נרות אם היה שוגג המשלח המשלח חייב אך אם היה מזיד אין החנוני חייב עד שיוציא אותה פרוטה אבל משום דקנאה אינו חייב כיון שהוא לא עשה שום מעשה אבל המשלח חייב כיון שעל פיו קנאה החנוני וכ\"כ רבינו בפרקין הל' ה'. ולפי זה מ\"ש רבינו האוכל הוא דוקא האוכל והוא מוסכם אליבא דכ\"ע. ודוקא לענין חיובא דאורחי אבל לענין חיובא דמשלח מכי אגבהה אורח נתחייב המשלח וכמ\"ש התוס' (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות גניבה הלכה ו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נזכר אף השליח וידע שהיא הקדש וכו'.</b> ואם נזכר השליח לבד בעה\"ב חייב תוס' פרק האיש מקדש (דף מ\"ב) ד\"ה אמאי. ומ\"ש רבינו ונתפס המקח להקדש. כן הוא בתוספתא דמעילה והדין מצד עצמו הוא פלא בעיני וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא מעל עד שיוציא את כל הכיס.</b> כתב מרן והטעם שאין מעילה מן הספק כו'. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) ד\"ה חזר וחלקן ודוק. ומ\"ש עוד מרן א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל כו'. (א\"ה את זו שלח הרב המחבר להרב מהר\"ר יעקב אלפאנדארי ז\"ל) עוד ראיתי שעמד מעכ\"ת במ\"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה הן אמת שדין זה הוא דבר חדש שלא מצינו בשום מקום דבר שלא יהיה לו ביטול מן התורה וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להם ביטול הוא דוקא מדרבנן אבל מן התורה הכל בטל ברוב ולא די לנו זה הצער אלא דמדברי מרן בפ\"ז מהל' מעילה נראה דגם דבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מן התורה ודבריו צ\"ע. ובעיקר דברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל לכאורה היה נראה לדקדק מההיא דאמרינן בע\"ז (דף נ\"ב.) שבקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספא ודהבא של ירושלים ופריך וירושלים הוי רובא דעלמא. והא ודאי לא קשיא כלל משום דמעיקרא הוה ס\"ל לתלמודא דבקשו לגנוז כספא ומש\"ה פריך וירושלים הוי רובא אבל לפי המסקנא דלא בקשו לגנוז כי אם מטבעות ליכא קושיא ואדרבא היה נראה להכריח מסוגיא זו כדברי התוס' משום דדוחק הוא לומר דלפי המסקנא דמוקי לה בדינרא הדריאנא שיהיו רוב מטבעות אלו של הקדש. ולפי דברי התוס' ניחא דכיון דמוקי לה במטבע חשיב ולא בטיל ולא בעינן שיהיה הרוב משל הקדש. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דאף דנימא דמטבע חשיב ולא בטיל היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא במעות אלו כגון ההיא דמעילה דאיכא ודאי בתערובת זה פרוטה של הקדש אבל היכא דלא איתחזק איסורא אלא שאנו מסופקים אם מעות אלו של הקדש או לא פשיטא דאם הרוב היתר דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא פריש. וחילוק זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ז\"ל דכל דבר שאין לו ביטול כע\"ז ודכוותה היינו דוקא בדאיכא בתערובת זה דבר של איסור אבל אם פירש אחד מהם אמרי' כל דפריש מרובא פריש והרא\"ש ז\"ל בפ' אותו ואת בנו כתב בשם בה\"ג דבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותם וטורדם וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ע\"כ. והא התם הוי דבר שיש לו מתירין וב\"ח דחשיבי ולא בטלי ואפ\"ה אמרי' כל דפריש וכ\"כ הרא\"ש גבי חדש דאזלינן בתר רובא אף דהוי דבר שיש לו מתירין. ובר\"פ כל הזבחים פריך ונכבשינהו כו' ונימא כל דפריש כו'. הן אמת שראיתי להר\"ן ס\"פ אין צדין שכתב דלוקח ביצים מן העכו\"ם ביו\"ט שהוא חוכך אי אזלינן בתר רובא בדשיל\"מ כיון דקי\"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא ע\"כ. נראה מדבריו דחילוק זה שכתבנו כמסתפק אמרה ואף דמסוגיא דר\"פ כל הזבחים נראה דאף באיסורין דאין להם ביטול אזלינן בתר רובא ע\"כ צריכים אנו לומר דס\"ל דיש חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין דאין להם ביטול ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר שום רוב. (א\"ה וכ\"כ מרן בכ\"מ פ\"ז מהל' ע\"ז לדעת הרמב\"ם דהא דהחמירו ברמוני בדן להצריכן שלש תערובות היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ועיין מה שהקשה עליו הר\"ב פר\"ח בחדושיו. והמעיין בפירש\"י בסוגיא שכתב ופרכינן שמואל דאמר הנח לע\"ז דמשמע דבשאר איסורין לית ליה ס\"ס יראה בעיניו דהרגיש קושיא זו דנימא דלא אסר ר\"י אלא בדבר שיש לו מתירין ובהא מודה ליה שמואל לז\"א דליתא דכיון דנקט לישנא דהנח לע\"ז משמע דבשאר איסורין אפי' דבר שיש לו מתירין לית ליה ס\"ס וא\"כ לא אתי כר\"י. אך קשיא לדעת מרן מדאמרי' התם בגמרא (דף ע\"ד:) ואיצטריך דר\"ל כו' אבל תרומה דיש לו מתירין וכו' יע\"ש) ולפ\"ז אפשר דמטבע נמי כיון דחשיב דאין לו ביטול אפי' מן התורה לא מהני ליה רוב ולפ\"ז סוגיא דע\"ז אתיא כפשטה. אך דברי הר\"ן הללו קשים הם בעיני מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ\"ג מצרפין פירות חו\"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין פירות חו\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממעשר שני מצרפין פירות ערב שביעית לפוטרן מן המעשרות ע\"כ. והנה כל החלוקות הללו הוא דבר שיש לו מתירין דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דשיל\"מ ואפי' טבל של מעשר שני או של מעשר עני אוסר במשהו כמ\"ש הראב\"ד פ\"א מהל' מע\"ש הל' י\"א יע\"ש. וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות הוי דשיל\"מ ואוסרין בכל שהו כמ\"ש רבינו ספ\"ז מהל' שמיטה וא\"כ ה\"ק בתוס' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מהמעשרות ומן הביעור אלא ודאי ע\"כ לומר החילוק שכתבנו. וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סי' נ\"א דהא דתנן שביעית אוסרת בכל שהו במינה היינו כשנתערבו בידוע פירות שביעית עם פירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אזלינן בתר רובא וכיון דרובא מחו\"ל או מערב שביעית פטורין מן הביעור ע\"כ. עוד אני תמיה מההיא דאמרינן בפ\"ב דמציעא (דף נ\"ו) מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמלתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפירש\"י ומעשר שני בירושלים הוי דשיל\"מ וכמ\"ש רבינו ספ\"ו מהל' מע\"ש ובפ\"ק דפסחים (דף י') אמרי' ר\"י בר יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין. הרי דאף בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא וא\"כ ע\"כ לומר דלפי המסקנא דמוקי לההיא דבקשו לגנוז בדינרא שרוב מטבעות אלו היו של הקדש. באופן דמסוגיא זו ליכא לא סיעתא ולא תיובתא לדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. עוד עלה בדעתי להביא ראיה לסברת התוס' הלזו מדאמרינן בפ' הוציאו לו (דף נ\"ה) דטעמא דר\"י. דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופירש\"י דהולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם והיינו מפני התערובת. ואם איתא דמטבע יש לו ביטול אמאי פוסלת אותם ליבטל ברובא. דדוחק הוא לומר דהחששא היא שמא לא ימצא כי אם קן אחד דלא הוי רוב דהיתרא. אך עדיין אין להכריח מסוגיא זו דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה דלעולם יש לו ביטול מן התורה כשאר האיסורין אך מדרבנן אין לו ביטול משום דהוי דבר שבמנין ומש\"ה ס\"ל לר\"י דלא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות: <br><b>וראיתי </b>למעכ\"ת שרצה להכריח סברת התוס' הלזו משלשה מקומות והשנים נאמרו על פה והאחד בכתב והנני מפרטם. הראיה האחת היא מההיא דאמרינן בפ\"ק דשקלים שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלים ואם איתא דמטבע יש לו ביטול ברוב הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים וא\"כ כדין אוכלים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים ואף שיש במעות אלו מעות של כהנים ��הם אסורים באכילה מ\"מ בטלים הם ברוב אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דאין ממשנה זו ראיה אלא שאין למטבע ביטול אבל שיהיה דין זה דבר תורה אין מכאן ראיה. זאת ועוד אפשר לומר דאף דמדרבנן יש למטבע ביטול אלא דשאני הכא דמעיקרא לא רצו לבטל ולערב מעותיהם עם מעות ישראל כדי שיהיו בטלות ברוב ודמי למבטל איסור בידים. וראיה לזה מדאמרינן בפ' שלוח הקן (דף ק\"מ) למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה והא ודאי דאם שלחוה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ\"ה לשלחה לא איצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה. הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור. שוב ראיתי לרש\"י בפ\"ק דערכין (דף ד') שכתב דלדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא. ואבוא היום אל הראיה השנית והיא ממ\"ש רש\"י בסוף מציעא דכיון דתקנו רבנן ד' זוזים מן התרומה וזה מוחל עליהם ונמצאו לו ארבעה זוזים שאין לציבור חלק בהם ואם קונין מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור אין תמידין באים משל ציבור. ומדלא אמרינן דבטלינן הנך ארבעה זוזי ברוב ש\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דבמ\"ש לעיל יש לדחות ג\"כ ראיה זו עוד נ\"ל דהכא לא שייך ביטול משום דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול ובכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכמ\"ש הרא\"ה בב\"ה עלה דכלי שטף שבלע מן האיסור ונתערב באחרים דכיון דאפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה\"ז כאלו ניכר ואין לו היתר הכי נמי כיון דאפשר ליקח ארבעה זוזים וליתנם לשומר הו\"ל כאלו ניכר האיסור ואין לו ביטול. והבאתי את השלישית מההיא דפ' ולד חטאת דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופירש\"י משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים כו' ועל זה הוקשה לאדון דניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהם מעילה ואף דאיכא דמי שלמים כיון דהוו מיעוטא ליבטלו ברובא אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל עכ\"ד. ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ביטול בכאן דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחלה באכילה אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענו, ואף דאיכא מ\"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא בתערובת לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובת שיתחייב שום עונש אף שאסור מן התורה וא\"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם. וראיתי למהרימ\"ט ח\"א סי' ה' שכתב בשם הרשב\"ץ דמעות היתר שנתערבו במעות איסור שבטלים כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' י\"ט). ואני תמיה על שני המאורות הגדולים איך לא השגיחו בדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. ומלבד דברי התוס' הללו נראה דמטבע לא בטיל מדרבנן דלא גרע מדבר שדרכו לימנות דלא בטיל וכעת צל\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המועל בפחות משוה פרוטה.</b> עיין בחדושי הרשב\"א לגיטין (דף י\"ב). ומ\"ש רבינו ויראה לי שאינו לוקה כו' עיין במ\"ש מרן לעיל סוף פ\"ב בשם הר\"י קורקוס ובמה שרמזתי שם ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשבונין במקדש וכו'.</b> בס\"פ ולד חטאת (דף י\"ד) מימרא דשמואל וכאוקימתא דרב פפא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תנאי ב\"ד הוא כו'.</b> יש לדקדק שהיה לו לרבינו ז\"ל לבאר שאף בחולין שאוכלים בעזרה כשאכילת הקדשים היא מועטת שאוכלין חולין תחלה כדי שתהא אכילת הקדשים על השובע וכמ\"ש בפ\"י מהל' מעשה הקרבנות וסד\"א דאכילת חולין הללו צורך קרבן הם וליתיב להו מלח קמ\"ל דלא ודין זה מבואר בפ' הקומץ רבה (דף כ\"א) יע\"ש. ודע דמסוגיא הנזכרת יש ללמוד שלא הותר המלח כי אם בקדשי קדשים הנאכלים בעזרה אבל באוכל קדשים קלים חוץ לעזרה לא. והכרח דין זה הוא ממאי דפריך התם חולין פשיטא מאי בעו התם (א\"ה עיין במ\"ש המחבר פ\"ב מהל' שחיטה).והנה גם דין זה לא נתבאר בדברי רבינו ז\"ל. ודע דבתבלין של חולין שנותנין בקרבנות כמבואר לעיל בפ\"י מה' מעשה הקרבנות דין י' מותר לתת מלח של הקדש כ\"כ התוס' בפ' הקומץ (דף כ\"א) ד\"ה חולין:          סליקו להו הלכות מעילה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Avodah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Trespass",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Trespass",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המועל בזדון לוקה כו' ואזהרה של מעילה מזה שנאמר לא תוכל כו' וה\"ה לשאר כל קודש וכו'.</b> כתב מרן ומ\"ש רבינו וה\"ה לשאר כל קודש כו' אין לתמוה עליו ולומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ע\"כ. ואני תמיה על מרן דהא פשיטא דכל הני דהיינו תודה ושלמים וחטאת ואשם לא נפקי מקרא דנדריך דמיירי בעולה אלא מקרא אחרינא דנדבותיך וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד' וא\"כ הדרא קושיית מרן לדוכתה דהיכי כתב וה\"ה לשאר כל קודש. ועוד אני תמיה לפי פשוטן של דברים במ\"ש אם נהנה בהם בשוה פרוטה לוקה דכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה מנא לן להלקותו בהנאה. ומ\"ש הרב לח\"מ בפי\"א מהל' מעשה הקרבנות דטעמא דמלתא הוא משום דקי\"ל כר' אבהו דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה, אחרי בקשת המחילה אין דבריו נכונים דאף דקי\"ל דכל אכילה האמורה בתורה הוי אפילו הנאה היינו לאיסורא בעלמא אבל מלקות ליכא בהנאה והרי דין ההנאה כדין חצי שיעור דאסור מן התורה וליכא מלקות וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו וה\"ה בפ\"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה ט\"ו וט\"ז (א\"ה עיין מ\"ש בפ\"ה מהל' יסודי התורה). ועוד יש לתמוה דשיעור זה דשוה פרוטה למלקות מנא לן דהא סתם אכילה היא בכזית וכיון דמקרא דלא תוכל לאכול נפיק מלקות זה שיעור זה דשוה פרוטה היכא רמיזא: והנראה אצלי בבירורן של דברים הוא דס\"ל לרבינו דמקרא דכליל תהיה לא תאכל למדנו איסור לאוכל מבשר עולה או מכל האימורין בין קודם זריקה ובין לאחר זריקה דפסוק זה הוא כולל לומר דכל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה ולוקין עליו בכזית ויש עוד כליל אחר אבל אינו למזבח והוא חטאות הנשרפות ואיסור אכילתן לא נפיק מקרא דכליל דהתם לא מיירי אלא במה שהוא כליל למזבח ומפסוק אחר נפיק איסור אכילתן דכתיב וכל חטאת וגו' וכל זה הוא מבואר בדברי רבינו פי\"א מהל' מעשה הקרבנות ויש עוד לאו אחר והוא האוכל מבשר הקדשים קודם זריקה אחד קדשים קלים ואחד קדשים חמורים ואיסור זה לא נפיק מהני קראי דלעיל דהני אינם כליל וגם אינם נשרפין שהרי נאכלים הם או לבעלים או לכהנים ובאה האזהרה לזה ממה שנאמר ונדבותיך וא\"כ אייתר לן קרא דנדריך אשר תדור דהא ליכא שום דבר לרבוי ובאה הקבלה לזה שהפסוק הזה בא לאזהרה של מעילה כלומר דקרא כתיב נפש כי תמעול מעל וכו' וחייב לנהנה מן ההקדש קרבן עם תשלום הקרן והחומש ולא מצינו אזהרה לזה ובא הכתוב ואמר ונדריך אשר תדור לומר שכל דבר שחייבין עליו מעילה אם היה מזיד לוקה מזה הלאו של ונדריך וכמ\"ש רבינו בספר המצות מצוה קמ\"ו ואף שפסוק זה של ונדריך לא מוקי ליה בגמרא אלא בעולה אין זה מן הקושיא משום דאעיקרא דדינא אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד וכדאיתא בפ\"ב דתמורה (דף ל\"ב) וכל שאר הדברים שיש בהם מעילה נפקא לן מרבוי הכתוב וכדאיתא התם ובת\"כ וא\"כ כי אשמעינן רחמנא דבדבר שיש בו מעילה יש במזיד אזהרה נקטיה בדבר המפורש במעילה דהיינו עולה וה\"ה לשאר הדברים דנפקי מרבוי הכתוב שיש בהם מעילה דבכולה יש בהם אזהרה וכיון שפסוק זה של נדריך הוא אזהרה על המעילה וכבר קדם לנו שהמעילה אינו תלוי בכזית אלא בשוה פרוטה כי אזהר רחמנא ואמר שיש במעילה לאו הוא ג\"כ בנהנה בשוה פרוטה דבה��יא גוונא דאיכא מעילה איכא אזהרה וכי היכי דמעילה אינה תלויה בכזית דהא לא כתיב ביה אכילה כי אם בשוה פרוטה וכמו שבאה הקבלה לזה הכי נמי דאזהרה שבאה על המעילה אינה תלויה בכזית כי אם בשוה פרוטה. והנך רואה שרבינו בהל' סנהדרין פי\"ט כשמנה הלאוין שחייבין עליהם מלקות לא מנה האוכל מן בשר העולה או מן האימורין אלא מנה האוכל ממנחת כהן וכן מכל דבר שהוא כליל לאשים ואח\"כ כתב הנהנה מן הקדש ואזהרה זו לא נפקא אלא מפסוק זה של ונדריך דקאי על פסוק דנפש כי תמעול מעל לומר שכל דבר שיש בו מעילה יש בו אזהרה ובפירוש כתב בפ\"ז מהלכות אלו דבבשר עולה יש איסור נוסף יתר על המעילה יע\"ש: הכלל העולה ממה שכתבנו הוא דהאוכל מבשר העולה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה וכן מחטאות הנשרפות וכן מאימורי קדשי קדשים או מאימורי קדשים קלים לאחר זריקה או מבשר קדשי קדשים קודם זריקה ויש באכילתן כזית ושוה אותו כזית פרוטה לוקה שתים אחת משום הלאו המיוחד בכל אחד מהם ששיעורו בכזית ואחת משום הלאו של מעילה שהוא כולל לכל דבר שהוא חייב במעילה לוקה על המזיד ושיעורו בשוה פרוטה אבל אם אכל אחד מכל אלו והיה בו כזית ולא היה בו שוה פרוטה אינו לוקה כי אם על הלאו המיוחד בכל אחד מהם אבל אינו לוקה על הלאו של מעילה הכולל כיון שאין בו שוה פרוטה וכן אם היה בו שוה פרוטה ולא היה בו כזית אינו לוקה על הלאו הכולל של מעילה כי אם על הלאו הפרטי שמחייב אותו בכזית ובהבצר השנים דהיינו שאין בו כזית וגם אין בהנאתו שוה פרוטה אינו לוקה מכל וכל וכן אם נהנה ולא אכל אף שיש בהנאתו בכזית אינו לוקה על לאו הפרטי כי אם על הלאו הכולל אם היה בהנאתו שוה פרוטה ושאר הדברים שאין בהם מעילה וכגון אימורי קדשים קלים קודם זריקה שנתמעטו מן הכתוב שאמר מקדשי ה' וכמו שהובא בת\"כ אין בהם מלקות כי אם באוכל מהם כזית אבל בנהנה מהם או באוכל אך לא היה כזית אף שההנאה היתה שוה פרוטה ליכא מלקות כלל. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו שזה הלאו של ונדריך לא היה לו להביאו בהלכות מעשה הקרבנות כי אם בהלכות מעילה כי שם ביתו וכבר הביא מרן קושיא זו פי\"א מהלכות מעה\"ק וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו כו'.</b> עיין בספר בית יעקב סי' קפ\"ד ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והגוזז את השור וכו'.</b> עגלה ערופה ופרה אדומה אינם בלאו זה. תוספתא פ\"ק דפרה הביאה הר\"ש שם ועיין בפ\"ג דבכורות (דף נ\"ו): <br><b>ודע </b>דהקשו התוס' פ\"ג דמעילה (דף י\"ג) אההיא דאמרינן אתיא העברה העברה דאמאי איצטריך קרא לכתוב ולא תגוז בכור שורך לאסור גיזה בקדשים תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה. ותירצו דלא הוה ידעינן למאי קא אתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסר גיזה בקדשים א\"כ אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא ע\"כ. ולא הבינותי קושיתם דהא איצטריך קרא דולא תגוז למלקות דאי מקרא דתזבח ולא גיזה נהי דאיסורא ילפינן מיניה אבל מלקות לא ילפינן דהא לאו הבא מכלל עשה הוא ואין לוקין עליו. ומה שלוקה הגוזז בפסולי המוקדשין אע\"ג דאיסורו בא מלאו הבא מכלל עשה הוא משום דאהדריה קרא לאיסוריה וכמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה (דף צ\"ט) ד\"ה רבא. אבל אי לא הוה כתיב ולא תגוז פשיטא שלא היה לוקה שום גוזז וצ\"ע. ועיין בחדושי הרשב\"א והר\"ן שם שנראה מדעתם דס\"ל שיש לדמות גיעולי נכרים לפסולי המוקדשין. ועיין במ\"ש התוספות פ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) אההיא דאמרינן ואהני קרא למיקם עליה בלאו. אך ��\"ל כפי כלל זה הא דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר כו' ומינה ילפינן שהחללה אינה אוכלת בתרומה וכמ\"ש רבינו בהלכות תרומות ורבינו מנה בהל' סנהדרין פי\"ט חללה שאכלה תרומה בכלל הלוקין ואמאי לא אמרי' שהיא במיתה משום דאהדריה קרא לאיסורא דוכל זר לא יאכל קדש וצ\"ע. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ה דע\"ז (דף ס\"ז) סוף ד\"ה אר\"י ובמ\"ש בפ\"ק דיו\"ט (דף י\"ב) ד\"ה השוחט ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.</b> מרן הביא על זה הסוגיא דפ\"ב דמכות (דף כ\"ג) דאמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה ותמה ואמר ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה עכ\"ד. ואני תמיה על מרן דאיך יתכן לומר שדברי רבינו הללו חוצבו מאותה סוגיא דמכות דהתם מדין איסור כלאים נגעו בה ומה שייך דין זה בהל' מעילה ואי משום דקא עסיק בדין פסולי המוקדשין לענין איסור גיזה ועבודה נקט נמי האי דינא דאיסור הרבעה אין זה דרכו של רבינו אלא לכתוב כל דין ודין במקומו הראוי לו ועוד דאמאי לא הביא ג\"כ מימרא דרב יצחק דאמר המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה שהוא דומה לאיסור הרבעה שהכל הוא מטעם דחשיב כשני מינים ומלבד זה כמה הלכתא איכא בפסולי המוקדשין וכלם כתבם רבינו במקומם הראוי להם. ע\"ק דבכור זה דנקט רבינו שלא הוזכר שם בגמרא לא ידעתי במאי קא מיירי אי בבכור תם פשיטא דליכא איסור כלאים שהרי אין חולין וקדשים מעורבים וכן לפי פירוש ר\"ת דקאמר דטעמא דלקי משום כלאים הוא משום דרחמנא קרייה כצבי וכאיל שהם שני מינים פשיטא דזה לא שייך בבכור תם ואי בהומם היינו פסולי המוקדשין ואם רצה לומר דבכור אף שקדם מום קבוע ללידתו אפ\"ה אסור להרביעו משום דאכתי תורת חולין וקדשים יש עליו משא\"כ במקדיש בעל מום קבוע דאין בה שום קדושה ואפילו קודם שנפדית אלא מדבריהם וכל שכן אחר שנפדית שהיא חולין גמורים כבר למדנו רבינו דין זה דבבכור אין חילוק בין נולד במומו לנפל בו מום אח\"כ ותו אי מהאי טעמא נקט בכור אמאי שבקיה לבר זוגיה דבכור דהיינו מעשר שכולם שוין בדין זה ותו שאין דרכו של רבינו להביא דינים מסברתו כי אם מה שהוזכר בגמ'. אשר על כן נ\"ל אחרי בקשת המחילה הראויה ממרן המלמדנו להועיל שדין זה שכתב כאן רבינו לא שייך לאותה סוגיא דמכות כלל ואותה סוגיא כבר הביאה רבינו במקומו הראוי לו כמנהגו הטוב בסוף פ\"ט מהל' כלאים וכתב שהחורש או המרביע בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים ודברי רבינו הללו הם ברייתא מפורשת בפ\"ב דמ\"ק (דף י\"ב) ת\"ר אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע\"כ. והדבר מבואר דמטעם איסור מלאכה נגעו בה דומיא דאיסורא דחול המועד וכן פירש רש\"י בהדיא וכתב בבכור דקא עביד ביה מלאכה וכתיב לא תעבוד וכן פסולי המוקדשין טעם איסור ההרבעה הוא מטעם זה שהרי אסור הוא בעבודה וכמ\"ש רבינו בדין ט' ותנן כיוצא בזה בפ\"ב ממס' פרה מ\"ד עלה עליה זכר פסולה והטעם משום עבודה ודין זה לא שייך כאן דקא עסיק באיסור עבודה בקדשים וס\"ל דאינו לוקה ומש\"ה כתב ואסור ולא משום דס\"ל דעבודה בפסולי המוקדשין אינו לוקה משום דלא כתיב בה לאו בהדיא אלא נפיק איסורא מכלל עשה דכתיב תזבח ולא גיזה דהא אמרינן בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ז) דהגוזז או העובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים והטעם הוא משום דאהדריה קרא לאיסורא וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן בפרק גיד הנשה יע\"ש. וכבר הארכנו בכלל זה לעיל בפרקין דין ז' אלא טעמא דרבינו הוא מש��ם דקרא לא הקפיד אלא שלא יהא הוא עובד בקדשים כדכתיב לא תעבוד אבל המרביע הוא אינו עובד בה אלא עושה פעולה שהבהמה הרובעת תעבוד בקדשים וזה לא הזהיר הכתוב אלא שחכמים אסרו דבר זה שלא יהא הוא סיבה שתיעשה עבודה בקדשים. וכן נראה מלישנא דברייתא שאין כאן אלא איסורא בעלמא דקתני כיוצא בו אין מרביעין בבכור כו' משמע דדומיא דאין מרביעין בחולו של מועד מיתנייא והתם פשיטא דאין איסורו כי אם מדרבנן וכמבואר ושאני פרה דמיפסלא בעלה עליה זכר דשאני פרה דמעגלה ערופה גמר דכתיב בה אשר לא עובד בה הרי שהכתוב הקפיד דבעי שלא נעשית בה שום עבודה ומש\"ה עלה עליה זכר פסולה שהרי נעשית בה עבודה אבל בקדשים לא הקפיד בה הכתוב שלא תיעשה בה עבודה אלא שאנחנו מוזהרין שלא לעבוד בה והמרביע אינו עובד בה אלא הרובע היא העובדה וזה פשוט. ולפי מ\"ש האיסור הוא דוקא בשבהמת פסולי המוקדשין היא נרבעת אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה: [ביאור דברים אלו עיין בס' תשובת חת\"ס חלק י\"ד סי' ש\"ה]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לתלוש את השיער וכו'.</b> ומיהו צריך שלא יזיזנו ממקומו דומיא דמ\"ש רבינו לקמן בדין י\"א ומכ\"ש נפקא כדאיתא בגמ' (דף נ\"ה) ולפי זה נראה דצריך שיהיה ביד ולא בכלי. ומ\"ש אסור בהנאה. אפי' בתמימה ואפי' בתלש בידו לא אסור מן התורה כי אם מדרבנן כ\"כ התוס' פ\"ב דחולין (דף ל\"ו) ובפ\"ג דבכורות (דף כ\"ה): "
+            ],
+            [
+                "<b>תולש את השיער מכאן ומכאן כו'.</b> בגמ' (דף כ\"ה) אמרי' אר\"ל לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואולי סמך על מ\"ש בפרק ג' מהלכות יו\"ט הלכה ג' שכתב להא דר\"ל ויו\"ט ובכור שוין הם לענין זה והטוי\"ד סי' ש\"ח הביא להא דר\"ל ואילו בא\"ח סי' תצ\"ח השמיטו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדשים קלים אין מועלין בהם וכו'.</b> כתבו התוס' בפ\"ק דנדרים דאף דקי\"ל דאין מעילה בשלמים איסורא דאורייתא מיהא איכא יע\"ש. וכ\"כ בפ\"ק דתמורה (דף ג') ד\"ה לאו וכן פירש\"י בפרק כל שעה (דף כ\"ז) ד\"ה בעצי שלמים יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העצמות והגידים כו'.</b> עיין בברכת הזבח (דף נ\"ח ע\"ב) שהאריך בזה ודוק. ומ\"ש רבינו עצמות העולה שפקעו. עיין בספר הנזכר שהגיה עצמות העולה יע\"ש שהאריך בזה ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דישון המזבח וכו'.</b> עיין בסוף הל' פסולי המוקדשין: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל בהמת קדשי קדשים כו'.</b> כתב מרן הכי משמע בפ\"ג דמעילה וכו'. והכי איתא בהדיא בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) לענין מום ודברי מרן הם עלה דמחוסר זמן דאילו תורים ובני יונה בהדיא תנינא להו במשנה. ומה שהקשה הר\"י קורקוס ממ\"ש רבינו בפ\"א כל שקדם מום קבוע כו' לא ידעתי אמאי לא הקשה זה גבי קדשי בדה\"ב דקי\"ל דאינם אסורים בגיזה כי אם מדרבנן ואיכא בהו מעילה מן התורה. ומ\"ש א\"נ שאין בה שוה פרוטה אפשר דאפ\"ה אסור מן התורה כדין חצי שיעור דקי\"ל דאסור מן התורה ויש סמך לזה ממ\"ש ה\"ה בריש פ\"א מה' גניבה יע\"ש. וכן מוכח ממ\"ש רבינו לקמן ספ\"ז דין ה' ויראה לי שאינו לוקה כו'. ומ\"מ התירוץ הא' הוא אמיתי ועיין בר\"פ ראשית הגז ועיין בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו) שכתב רש\"י ואינו סופג את הארבעים ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש: <b>ואפילו היה מחוסר זמן.</b> בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב) פריך בגמ' אלא לרבנן מאי שנא מחוסר זמן משמע דפשיטא ליה דבמחוסר זמן איכא מעילה. ורש\"י ז\"ל פירש מ\"ש ממחוסר זמן דבהמה דקי\"ל נכנס לדיר להתעשר כדאמרינן בפ' מעשר בהמה (דף נ\"ו) כו'. ופירוש זה הוא תימה בעיני דההיא דמחוסר זמן שנכנס לדיר להתעשר הוא אליבא דר\"ש דוקא דיליף העברה העברה מבכור ורבנן פליגי עליה ובהדיא אמרי' התם אההיא דהלקוח על מחוסר זמן זו אינה משנה ואת\"ל משנה ר\"ש היא כו'. ובפ' הלוקח בהמה (דף כ\"א) אמרי' והכא במחוסר זמן נכנס לדיר קא מיפלגי והתניא בש\"א מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והתוס' פירשו מ\"ש מחוסר זמן דמועלין בו קודם שיגיע זמנו ודברי רש\"י צ\"ע. ובפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) אמרינן ליל ח' נכנס לדיר להתעשר. משמע הא קודם לכן לא וכ\"כ רש\"י שם דקי\"ל מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חטאות המתות.</b> גרסינן בירושלמי פ' חלק הלכה ח' קדשי עיר הנדחת ר\"י אמר מועלין בהם ורשב\"ל אמר אין מועלין בהם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומחלל דמי חטאת כו'.</b> עיין במ\"ש התוס' פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) ד\"ה חזר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם היה אחד משני האילים כו'.</b> בפ\"ו דכריתות (דף כ\"ו) המפריש שתי סלעים ולקח מהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקח בהם שני אילים לחולין אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשו ובגמרא מאי מעילתו דקתני רישא והשני למעילתו אי לימא איל לאשם למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה והכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסיף עליו אלמא בהדי גזילו מייתי ליה ועוד קתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה ב' סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתי ליה אלא מעילתו מאי דאיתהני מהקדש משני סלעים דאפרשינו לאשם ולקח בהם שני אילים לחולין דיפה שני סלעים מקרב ליה איל אשם ויפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש דהו\"ל גזילו וחומשו ומאי מעילתו גזילו. במאי אוקימתא למעילתו דרישא גזילו אימא סיפא אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה אלמא מעילתו איל אשם רישא קרי ליה למעילתו גזילה סיפא קרי ליה איל אשם רישא דלא ה\"ל איל דזבן קרן וחומשו קרי ליה למעילתו גזילו סיפא דלא הו\"ל איל דזבן קרן וחומש קרי ליה למעילתו איל אשם ע\"כ. כך היא הגרסא הנכונה וכן גורס הר\"ב תוי\"ט ובעל עץ החיים גריס רוב וליתא. והנראה מסוגיא זו דהיכא דמעל שני סלעים שלקח בהם שני אילים לחולין והיה אחד מהם יפה שני סלעים והשני יפה עשרה זוזים היפה שני סלעים יקרב אשם מעילות והשני יקרב בשביל אשם אחד שהיה חייב ובאלו השני קרבנות נפטר מכל החיובים. וכן פירש\"י אם היה יפה אחד מהם שני סלעים ואחד מהם עשרה זוז היפה שני סלעים יקרב לאשם מעילתו והשני היפה עשרה זוז יקרב למעילתו. ומפרש בגמ' דיקרב בשביל אשם ראשון והרי נפטר מקרן וחומש והשתא קרי למעילתו גזילו ע\"כ. ונראה דאם לא היה יפה אחד מהם עשרה זוז דצריך שיקח איל מן השוק בעשרה זוזים דאין לומר כיון דיפה שני סלעים יקריבנו בשביל גזילו וישלם שני זוזים להקדש בשביל חומשו משום ��קי\"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח וכדאיתא בפ\"ב דמעילה (דף ט') וכ\"פ רבינו ז\"ל בפרקין הל' ז'. והיכא דלא מעל כי אם בסלע כגון שלקח בשני הסלעים שני אילים אחד לאשם ואחד לחולין הדין הוא שאם היו כל אחד משניהם יפה שני סלעים שיביא זה שלקח לאשם לאשמו הראשון שהיה חייב שהרי לשמו נלקח ממעות שהופרשו לו והשני יביא בשביל אשם מעילות שהרי מעל בסלע ויביא ה' דינרים דהיינו סלע שמעל וחומשה ויפלו לנדבה כדינו שהרי אם לא היה מועל בסלע זה היה הדין שהסלע יפול לנדבה דהא קי\"ל מותר אשם לנדבה ועכשיו שמעל ג\"כ הדין שוה ויפול הקרן והחומש לנדבה שהרי ממותר אשם ראשון בא. ובחלוקה זו לא שייך לומר שאם היפה אחד מהם יותר משני סלעים שיועיל לו להפטר מהקרן או מהחומש משום דאם עילוי זה הוא באיל שלקח לשם אשם הא פשיטא דאפי' שוה עשר סלעים שלא יועיל לו כלל דכיון שזה לקחו לשם אשמו שהיה חייב מקודם מה ששוה יותר ממה שלקחו שבח הקדש הוא ואין לבעלים בו חלק כלל דאע\"ג דקי\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש היינו דוקא היכא דלקח איל בסלע והוקרו טלאים ושוה שנים דאע\"ג דרחמנא אמר בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם מ\"מ כיון דבשעת הקרבה שוה שני סלעים אדם מתכפר בשעת הקדש אבל הכא שאיל זה לקחו לשם אשמו שהיה חייב אף ששוה יותר משני סלעים מהיכא תיתי שיועיל לו על מה שמעל בסלע האחד וזה פשוט. ועוד כיון דסלע זה דינו הוא שיפול לנדבה ויקרב עולה לקיץ המזבח איך יוכל לכוללו עם האשם ולהקריב בתורת אשם ודוקא בחלוקה הראשונה שמעל בשני הסלעים שנמצא שמעל בעיקר האשם מש\"ה מביא הקרן והחומש לשם אשם אבל בחלוקה זו שמעל במותר אשם שדינו ליקרב עולה אינו יכול לכוללו עם האשם ולהקריבו בתורת אשם וכן אם היה העילוי באיל שלקח לשם חולין בהא נמי אינו יכול לכלול עם הקרן והחומש מטעמא דכתיבנא דכיון דקרן זה דינו הוא שיפול לנדבה אינו יכול לכוללו עם האיל שמביא לשם אשם מעילות וחומש ג\"כ דינו הוא כדין הקרן דהא בהדי גזילו מייתי ליה כדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו ומהאי קרא הכריח בגמרא בחלוקה הראשונה דהיינו היכא דלקח שני אילים לחולין דאינו מביא החומש עם הקרבן של אשם מעילות שהוא מביא אלא כוללו עם אשמות האחד שהיה חייב דהיינו עם הקרן. עוד הכריחו דין זה בגמרא מדקתני סיפא אחד לאשם ואחד לחולין כו' ויביא עמה סלע וחומשה אלמא חומש בהדי גזילו מייתו ליה ע\"כ. ונראה דההכרח הוא דאם איתא דחומש בהדי אשם מעילות מייתי ליה לייתי אשם ששוה ט' דינרים דהיינו שני סלעים שצריך שיהיה יפה האשם ועוד דינר בשביל החומש ואח\"כ יביא עוד סלע אחר בשביל הגזול ויפול לנדבה ומדקתני ויביא עמה סלע וחומשה מוכח דחומש בהדי גזילו מייתי ליה. וראיתי לרש\"י ז\"ל שכתב והאי דהדר ומקשה ממתני' דל\"ת קרא אישתעי בדנהנה מקדשי בדה\"ב או מהקדש עולה הילכך חומשו כי מייתי חומש בהדי איל אשם לא נפיק דחומש כי קרן בעי מהוי אבל האי דקרן גופיה אשם הוא כי מייתי ליה בהדי אשם של מעילה ש\"ד ת\"ש מסיפא ע\"כ. ואני תמיה על זה דאכתי יש לחלק דלעולם רישא דקרן גופיה אשם הוא ולשם אשם נקרב עכשיו מש\"ה כי מייתי חומש בהדי אשם של מעילה ש\"ד אבל בסיפא דקרן הוי לנדבה מש\"ה לא מייתי חומש בהדי איל אשם דחומש כי קרן בעי מיהוי וכעת צל\"ע: <br><b>ודע </b>דבחלוקה זו דסיפא אין חילוק בין אם לקח בתחלה לאשם ואח\"כ לחולין או שלקח בתחלה לחולין ואח\"כ לאשם או שלקח שניהם כאחד לעולם הדין שוה שאם היה כל אחד מהם יפה שני סלעים ש�� אשם יקרב לאשמו והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה ומיהו היכא דלקח בתחלה לחולין הדין הוא שיקח דמי המעילה והחומש ויכללם עם דמי האשם הנשארים ויקח בהם אשם משום דקי\"ל דקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח אלא שאם עבר ולקח בדמים הנשארים האשם שהיה חייב ולא כלל הקרן והחומש עם דמים אלו אז דינו הוא דין השנוי במשנתנו וכל זה מתבאר מדברי רבינו: <br><b>העולה </b>ממ\"ש דהיכא דמעל בשני סלעים אם היה יפה האחד עשרה זוזים והשני שני סלעים בשני אילים אלו נפטר מכל חיובו מכל וכל והיכא דלא מעל כי אם בסלע אז צריך שיביא שני אילים ויביא עוד סלע וחומשה לתשלום הקרן והחומש והטעם בזה מבואר הוא דברישא דהוציא השני סלעים לחולין הרי מעות אלו יצאו לחולין ושבח דידיה הוא וב' אילים אלו חולין גמורים הן וזה משלם איל אחד ששוה עשרה זוזים בשביל הקרן והחומש ואיל אחר ששוה שני סלעים בשביל אשם מעילות דאטו אם לקח בשני סלעים אלו טלית או חלוק לעצמו אינו נפטר בהבאת שני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שני סלעים ה\"נ שלקח בהם שני אילים לחולין נפטר בהם שהרי כל השבח דידיה הוא אבל בסיפא בלקח אחד לאשם בסלע מה שהשביח באיל זה שבח דהקדש הוא שהרי לשם אשם הוציא סלע זה ואין לו בשבח זה כלום וזה מעל בסלע בהסלע שני לפיכך יביא מביתו סלע וחומשו וכן פירש\"י ז\"ל יביא סלע וחומשו מביתו שמה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא ע\"כ, ומ\"ש אחר זה א\"נ איל אשם כו' ט\"ס הוא וכצ\"ל אילימא איל אשם וקאי ע\"ד הגמ' דקאמר אילימא איל אשם. ועל זה פירש\"י אילימא איל אשם של אשם מעילות והסופרים טעו להדפיס דברים אלו במתני' והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי בספר עץ החיים שהביא דברי רש\"י הלזו עלה דמתני' ולא דק. ורבינו בפירוש המשנה ביאר כל זה באר היטב שכתב בסוף דבריו והטעם שהכריחו בהלכה ראשונה שלא זכר השם שמחמתו הפריש שתי סלעים אלא אמר שהשני אילים לוקחים אחד מהם במעילתו וחומשה והשני לשם מעילה לפי שמעל בכל הדמים מפני שבשתי הסלעים לקח שני אילים לחולין וכבר ביאר התלמוד בכל זה והבן אותו ע\"כ. וכ\"כ הרב בעל קרית ספר ז\"ל ולעיל דאינו מביא כלל שהוציא כל השתי סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שתי סלעים ואחד עשרה זוזים א\"צ להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות מקודם עכ\"ד והן הן הדברים שכתבנו. אך מ\"ש קודם לזה ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ע\"כ האי וכן מה כו' לא ידעתי כוונת דבריו. וראיתי לרבינו עובדיה עלה דמתני' שכתב דברים תמוהים בעיני וז\"ל היפה שתי סלעים יקרב לאשמו לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות והשני למעילתו מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין שנתחייב בהן ובחומשין שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה עכ\"ד. ומלבד שדבריו מצד עצמם הם תמוהים דלמה נחייב אותו שיביא אשם בשתי סלעים בשביל אשמו הראשון שהיה חייב מאחר שכבר לקה ושלם איל של עשרה זוז בשביל אשמו שהיה חייב. עוד אני תמיה עליו איך לא השגיח בדברי רש\"י דשפתיו ברור מללו כמ\"ש לעיל במתני' כתב יקרב למעילתו מפרש בגמרא דיקרב בשביל אשם ראשון כו' ובגמרא נמי כתיב שתי סלעים מקריב ליה לאיל מעילות והוא לאשמו דקתני במתניתין היפה עשרה זוז יהיב ליה למאי דאיתהני מהקדש כלומר יקריבנו לאשמו הראשון ויהיו תשלומין לקרן וחומש שמעל בהן והיינו למעילתו דקתני מתני' וכן דברי רבינו ברור מללו כדכתיבנא דהיכא דמעל בשתי סלעים לא יתחייב כי אם בשני אילים אחד שוה עשרה זוז ואחד שוה שתי סלעים באופן שדברי רבינו עובדיה צ\"ע ותמהני מהר\"ב תוי\"ט איך לא השגיח בזה. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתני' שכתב וצריך שתדע מה שאמרו בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול ואפילו הוקרו הכבשים אחר כן והיה שוה יותר על שתי סלעים הרי הוא פסול לעולם הואיל ונדחה לפי שעיקר בידינו ב\"ח נדחים ע\"כ. ובחיבורו הגדול פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין הל' כ\"ד כתב בהפך שכתב חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין ב\"ח נדחין כמו שביארנו ע\"כ וצ\"ע. גרסי' בתוספתא דסוף כריתות המפרש שתי סלעים לאשם לקח באחד מהם איל לאשם אם היה יפה שתי סלעים יקרב לאשמו ושניה תפול לנדבה ואם לאו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו אשם יפה שתי סלעים ושניה תפול לנדבה לקח בהם שני אילים לאשם אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואם לאו שניהם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהן אשם יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה. והחלוק הוא מבואר דהיכא דלקח באחד מהם איל לאשם הרי גמר בדעתו דסלע ב' תפול לנדבה שהרי מותר אשם היא ולפיכך אף שאינו שוה שתי סלעים ימכר ויביא בדמיו יפה שתי סלעים ולעולם סלע שני יפול לנדבה ואינו יכול לכלול סלע ב' עם דמי האשם שימכור וליקח מהם אשם יפה שתי סלעים והשאר יפול לנדבה אלא צריך שיקח בדמי האשם שהפריש יפה שתי סלעים וסלע שני יפול לנדבה אבל היכא דלקח בשתי סלעים ב' אילים ואין אחד מהם יפה שתי סלעים הדין הוא שימכרו כולם ויקח מהדמים איל יפה שתי סלעים והשאר יפלו לנדבה שהרי מעולם לא היה כאן מותר אשם. ורבינו בחבורו לא ראיתי שהביא חלוקים אלו ולא ידעתי למה. גרסי' בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ז) בעי רב מנשיא בר גדא בכינוס חומשין מהו שיתכפר מי אמרינן את\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש משום דקטרח קמיה אבל בלא קטרח לא מתכפר או דלמא את\"ל אין אדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא אפרשיה אבל הדין כינוס חומשין הא אפרשיה אמר לו מתכפר. ופירש\"י בכינוס חומשין כגון מעל בשתי סלעים דאשם כמה פעמים עד שעלו החומשין לשתי סלעים מהו שיתכפר בחומשין לבדו שיקנה בהם איל אשם למעילתו והקרן יפול לנדבה. ויש לדקדק דהא כתבנו לעיל דלעולם חומש בהדי גזל מייתי ליה וא\"כ איך משכחת לה שיתכפר בחומשין והלא לעולם החומשין צריך לצרפם עם הקרן ולהביא מהם מה שהיה צריך להביא מהקרן וכמ\"ש רבינו בפירקין הלכה ז'. ולזה אפשר לומר דמה שנסתפק רב מנשיא הוא היכא דכבר לקח מהקרן האשם שהיה חייב ולא צירף החומשין עם הקרן מהו שיתכפר בהם אבל לעולם מודה רב מנשיא דלכתחלה צריך לצרף החומש עם הקרן וליקח בהם אשמו. ולכאורה היה נראה דמה שנסתפק הוא אם הביא מחומשים אשם מעילות שהוא חייב להביא על מה שנהנה מן ההקדש אם מתכפר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר עולתו ושלמיו כו'.</b> תימה הוא בעיני דין זה דבפרק האשה (דף צ') אמרינן דהאי ברייתא דמוכר עולתו ושלמיו ליכא לאוקמי כר\"י הגלילי דהא תני בה המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים. ואילו בפ\"ח מהלכות נזקי ממון פסק רבינו כר\"י שכתב וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין. משמע דבשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהן דין נזקין וקרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כר\"י הגלילי דסבר קדשים קלים ממון בעלים הוא כדאמרינן בפ\"ק דקמא (דף י\"ב). וכ\"נ ממה שפסק רבינו גבי שלמים שהזיקו כו' וכן תודה שהזיקה וכל אלו החלוקות לא מיתוקמי אלא אליבא דר\"י הגלילי וכמ\"ש התוס' שם וכ\"כ הר\"ב לח\"מ דרבינו פסק כר\"י. ואילו הכא פסק דהמוכר שלמיו לא עשה ולא כלום ודין זה אינו לר\"י ונראה כמזכי שטרא לבי תרי וצ\"ע. ועיין במ\"ש הר\"ב לח\"מ בפ\"ו מהלכות בכורות, ועיין בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ד) דמשמע דאליבא דר\"י משכחת לה מוקצה אף לאחר הקדש וכ\"נ בפרק יוצא דופן (דף מ\"א).ואילו רבינו כתב בפ\"ד מהלכות איסורי מזבח דאין מוקצה אחר הקדש וכ\"נ שם ממ\"ש גבי אתנן זונה דלא משכחת במוקדשים כי אם בפסח מכל הני נראה דפסק דלא כר\"י הגלילי ועיין במ\"ש ה\"ה בפ\"ה מהלכות טוען ונטען: "
+            ],
+            [
+                "<b>יש מעילה בנדרים.</b> דע שיש מעילה בקונמות וכמו שפסק רבינו בפרקין, אך אני מסתפק בקצת דינים בזה. האחד הוא דוקא כשאינו מזכיר אכילה דכיון שלא הזכיר אכילה אסור אף בהנאת אותו דבר וכמ\"ש הר\"ן בנדרים ומש\"ה איכא מעילה משום דדמי להקדש אבל באוסר עליו אכילה ליכא מעילה דכיון דאינו אסור בהנאה לא דמי להקדש אך מתוך מ\"ש (בדף ק\"ט) בשם הרמב\"ן (א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות שבועות יע\"ש באורך) עלה דההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ב) שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות כו' דאוקמה דאידכר שמא דאכילה בתרוייהו הקשה ואע\"פ שחלוקין בשני גופין לענין מעילה כו' הרי דס\"ל דאף שהזכיר אכילה איכא מעילה. ואם תעיין היטב בכל מה שעמדנו באותה סוגיא תראה איך הדבר מוכרח דאיכא מעילה אף במזכיר אכילה. ומיהו נ\"ל דאם אסר איזה דבר באכילה ואכל ממנו שוה פרוטה והוא פחות מכזית דליכא מעילה דהא כיון שהזכיר אכילה לא אסר כי אם כזית ופחות מכזית איכא מאן דאמר שהוא היתר גמור וכמ\"ש לקמן (דף פ\"ה) ואף אליבא דמ\"ד דאסור מדין חצי שיעור דקי\"ל דאסור מן התורה מ\"מ נ\"ל דליכא מעילה אלא א\"כ היה בו כזית ומ\"ש הראשונים שיעור זה דכזית בקונמות הוא משום דמיירי בשאינו מזכיר אכילה. עוד נסתפקתי אם מעל בזדון אם ילקה ב' אחת משום לא יחל והב' משום לאו דמעילה וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אלו ולכאורה נראה דלוקה ב' אלא שלא ידעתי למה לא ביאר דין זה. עוד נסתפקתי באוסר איזה דבר ולא התפיסו אי איכא מעילה דאפשר דדוקא במתפיס איכא מעילה משום דעשאו כהקדש אבל אם אינו מתפיס לא. ונראה שדין זה תלוי במ\"ש בספר ב' סי' מ\"ז (א\"ה תמצאנו בפ\"א מהל' נדרים הל' ז') דאיכא מ\"ד דהאוסר איזה דבר בלא התפסה מאי דאסר הוא מדין יד שאנו גומרין דבריו כקרבן ולפי זה איכא מעילה אף כשלא התפיס אך למ\"ד דלאו משום יד הוא אלא דגזרת הכתוב היא שיכול האדם לאסור על עצמו איזה דבר בלא התפסה אפשר דליכא מעילה לאוסר בלא התפסה. עוד נסתפקתי אם הא דאמרינן דיש מעילה אם הוא דוקא באוסר פירותיו על עצמו או על חבירו בזה הוא דאמרינן שדינו כהקדש שהרי יכול להקדיש פירותיו אבל באוסר פירות חבירו עליו אף דאסור ליהנות מהם אפשר דליכא מעילה כיון שאינו יכול להקדיש פירות חבירו ומה שהביאני לזה הוא דבמס' שבועות ונדרים שהובא דין זה דיש מעילה בקונמות לא הובא אלא באוסר פירותיו. עוד נסתפקתי באוסר הנאתו אי איכא מעילה מי בעינן שיאסור דבר מסויים או לא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבכל עת שיפדו יחזרו הקדש עד שיקצצו.</b> עיין בהר\"ן שהביא בשם מהר\"ם דעולא ובר פדא בתרתי פליגי והא בהא תליא וכי היכי דלעולא כיון שנקצצו א\"צ פדיון ה\"נ אם פדאם קודם שנ��צצו יצאו לחולין. ועיין לעיל פט\"ו מהל' מעה\"ק במ\"ש הראב\"ד עלה דהאומר פרה זו עולה כל ל' יום דמשמע מדבריו דחייש לסברת בר פדא וכיון דהוה ספק איסורא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד המקדיש לבדק הבית וכו'.</b> דע דחרמי כהנים כל זמן שהן בבית הבעלים מועלין בהם והכי איתא בס\"פ המקדיש שדהו (דף נ\"ט) כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם כהקדש ופירש\"י ויש בהם מעילה. ובפ' יש בקדשי מזבח (דף ל\"ב) אמרינן לעולם רבנן וקרא למעילה אתא. ופירש\"י לרבות חרמי כהנים למעילה ועיין במ\"ש התוס' שם וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ב דנדרים (דף י\"ח) והתוס' שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המקדיש בית בנוי וכו'.</b> עיין במ\"ש רבינו לעיל פ\"ו מהלכות ערכין וחרמין הל' ל' וצ\"ע ועיין שם בלח\"מ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדי כהונה שבלו מועלין בהם כשאר קדשים.</b> אני תמיה בדין זה טובא דהא קי\"ל דכל דבר שנעשה בו מצותו שוב אין מועלין בו וכדאיתא בפ' כל שעה (דף כ\"ו) ובכמה דוכתי, וכי תימא שאני בגדי כהונה דכיון דרחמנא אמר בבגדי כ\"ג והניחם שם ואמרינן בפ' קמא דיומא (דף י\"ב)  דטעונים גניזה וכיון דאשמעינן קרא בבגדי כ\"ג דאף שנעשה בהם מצותם שיש בהם מעילה מינה ילפינן נמי לבגדי כהן הדיוט שאף שנעשה בהם מצותם שיש בהם מעילה, הא ליתא דא\"כ יהיו טעונים בגדי כהן הדיוט גניזה דומיא דבגדי כ\"ג שטעונים גניזה ואילו בפרק החליל (דף נ\"א) תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, וכי תימא דלעולם דטעונים גניזה לפי שיש בהם דין מעילה אף שנעשו בהם מצותם אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין וכצורך קרבן חשיב וכמ\"ש התוס' בפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ד\"ה שמחת, הא ליתא דא\"כ גם מבלאי בגדי כ\"ג יעשו פתילות לקודש ולשמחת בית השואבה ואילו מדברי רבינו פ\"ח מהל' כלי המקדש הל' ה' והל' ו' נראה דס\"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כהן הדיוט אבל מבגדי כ\"ג לא והטעם ע\"כ הוא משום דרחמנא אמר והניחם שם שיהיו טעונים גניזה ואפי' למנורה לא היו עושין מהם פתילות ואע\"ג דהאי קרא בבגדי לבן משתעי קרא מ\"מ ס\"ל דכל בגדי כ\"ג דין אחד יש להם אבל בגדי כהן הדיוט לא ילפינן מיניה וא\"כ כיון דלא ילפינן בגדי כהן הדיוט מבגדי כ\"ג מנא לן דבגדי כהן הדיוט יהיה בהם מעילה מאחר שנעשה בהם מצותן. הן אמת דבירושלמי פ' החליל הלכה ג' מצאתי תני מבלאי מכנסי כ\"ג היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ. וכפי דברי הירושלמי הללו ניחא דלעולם דין בגדי כהן הדיוט ובגדי כ\"ג שוין הם בדינם וטעונים גניזה אלא דלצורך מצוה התירו אלא דבגדי כ\"ג שקדושתם יתירא יחדו אותם למנורה ובגדי כהן הדיוט יחדו לשמחת בית השואבה אך לרבינו דס\"ל דמבגדי כ\"ג לא היו עושין פתילות קשה מה שהקשיתי והדבר אצלי צריך תלמוד: נסתפקתי בכלי שרת שניקבו או שנשברו ששוב אינם ראויים לעבודה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהל' פה\"מ הל' ד' אם יהיה בהם דין מעילה דהא קי\"ל דכל דבר שנעשה מצותו שוב אין בו מעילה וכדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ו) ובכמה דוכתי ובגדי כהונה שבלו שיש בהם מעילה וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אלו דין י\"ד שאני בגדי כהונה דרחמנא אמר והניחם שם ואין ללמוד הימנו לדבר אחר וכדאיתא התם בפרק כל שעה או דלמא שאני בגדי כהונה ששוב אינם ראויים למצותם כלל דהא לא מהניא להו גיהוץ וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' כלי המקדש דין ה' מש\"ה אי לאו דרבינהו קרא לא היה בהם דין מעילה אבל כלי שרת שיכול להתיך אותם ולעשות אותם כלי מחדש וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהל' כלי המקדש הלכה י\"ג אפשר דראוי למצותם הם ויהיה בהם דין מעילה ולא נגמרה מצותם ולזה נוטה דעתי. ואפשר שלזה כיון רבינו במ\"ש ואין קדושתם מסתלקת מהם לעולם כלומר דלא תימא דהוי כדברים שנעשה בהם מצותם דקי\"ל דאזדא קדושתם מהם ואין בהם מעילה אלא הני כיון שיש להם תקון קדושתם אינה מסתלקת מהם ויש בהם דין מעילה: "
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי כותים וכו'.</b> כתב מרן ופסק כר\"ש ואיני יודע למה וכו'. ועיין במ\"ש מרן לעיל ס\"פ ח\"י מה' פסולי המוקדשין. ועיין ברכת הזבח (ריש דף קנ\"ד) ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>קול ומראה וריח של הקדש כו'.</b> (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לעיל פ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מועל אחר מועל בקדשים וכו'.</b> ראיתי לבאר בדיני מעילה מה הם הדברים שיש בהם מועל אחר מועל לפי שראיתי שיש בדין זה מחלוקות רבות בין גדולי הראשונים ז\"ל. תנן בפרק חמישי דמעילה (דף י\"ט ע\"ב) אין מועל אחר מועל למוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו ע\"כ. והנה התוס' בפרק ב' דקדושין (דף נ\"ה) הקשו דבתוספתא דמעילה תניא קורדום של הקדש ביקע בו ובא חבירו וביקע בו כולן מעלו נתנו לחבירו וחבירו לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה והשתא היכי דמי אי האי קרדום כלי שרת כי נתנו לחבירו אמאי לא מעל חבירו הא אמרי' שיש מועל אחר ועל מועל בכ\"ש ואם אינם כלי שרת אמאי אמרינן כולן מעלו הא אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד ותירצו וי\"ל דלעולם מיירי בקרדום שאינה כלי שרת ולא קשה מידי דהא דאמרינן הכא דאין מועל אחר מועל היינו כשהוא סבור שהכלי של חבירו ואז הוא מתכוין לגוזלה כדין שליחות יד בפקדון כו' אבל האי דתוספתא דקאמר בא חבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו דכולן מעלו מיירי דכל חד וחד סבור שהיא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ולהניחו אחר ההנאה ואז כשיהנה לא ימעול אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ומשום הכי אמרינן שלא יצא לחולין ומעלו כולן אבל נתנו לחבירו וחבירו לחבירו לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות דנהי נמי דסובר שהיא שלו מ\"מ מתכוין הוא להוציאו מרשותו לרשות חבירו ולפיכך צ\"ל בא חבירו ורכב עליו ובא חבירו ורכב עליו כולן מעלו אע\"פ שנתכוין לגוזלו ולהוציאו מרשות לרשות דאל\"כ מאי איריא בהמה וכלי שרת אפילו קדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל היינו דאינו מתכווין להוציאו מרשות לרשות אלא ליהנות ממנו להניח כדפרישית אלא לעולם איירי שמתכוין לגוזלה ואפ\"ה אמרינן דכולן מעלו ע\"כ. והנה כוונת התוס' היא מבוארת דכל היכא שהוא סבור שהכלי הוא שלו ואינו מכוין להוציאו מרשות לרשות כשנהנה בו לא מעל אלא כפי טובת הנאה שיש לו במלאכה ולא יצא כל הכלי לחולין ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל אבל כשנתנו לחבירו אף שהוא סבור שהוא שלו מ\"מ מתכוין הוא להוציאו מרשות לרשות ויצא כל הכלי לחולין ומש\"ה לא מעל כי אם הראשון אך אם היה סובר שהכלי של חבירו אז הוא מכוין לגזלה ואע\"פ שלא כיון לגזול כי אם הנאת המלאכה מ\"מ חשיב כאילו גזלה כולה כדין שליחות יד שנקרא גזלן על כל הפקדון אע\"פ שלא שלח יד כי אם במקצתן וכיון שכן אין בו מועל אחר מועל שהרי מעל בכולה ויצא כל הכלי לחולין אך בבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף אף שהוא סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו יש בו משום מועל אחר מועל. ונראה כי היכי דנשתנה דין בהמה וכלי שרת היכא שהיה סבור שהכלי של חבירו ונתכוין לגוזלו דבשאר קדשי בדה\"ב אין בו מועל אחר מועל ובבהמה וכלי שרת יש בו מועל אחר מועל ה\"נ היכא דנתנו לחבירו וחבירו לחבירו אף דבקדשי בדה\"ב אין בהם מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל. וראיתי בתוספתא הלזו שהביאו התוס' שסיימו בה ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו והן הדברים שכתבתי וכבר הביאו התוס' סיום זה שכתבנו בפ' השואל (דף צ\"ט) ד\"ה וחבירו ונראה דעולה לאו דוקא וה\"ה כלי שרת, ואפשר דהתוספתא ס\"ל כרבנן דאית להו דאין מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכדאיתא בפ\"ה דמעילה אבל לדידן דקי\"ל כר' נחמיה וכסתם מתני' ה\"ה דבכלי שרת נמי נתנו לחבירו וחבירו לחבירו דכולן מעלו ועולה דנקט לאו דוקא דה\"ה לשאר קדשים כגון חטאת ואשם וכמ\"ש מרן בפרקין הל' ה' בשם הר\"י קורקוס. ועיין ברש\"ל ובעצמות יוסף דגריס או היכא שנתנו לחבירו ואני סבור דט\"ס הוא בדברי התוספתא ועיקר הגירסא היא כמ\"ש לעיל: ודע שמדברי הריטב\"א בחידושיו לקדושין עלה דההיא דאמרינן (בדף נ\"ד) משמיה דבר פדא אומר היה ר\"מ הקדש במזיד מתחלל נראה דס\"ל דהחילוק הוא בין מתכוון לגזול לאינו מתכוין לגזול ומאי דתני בתוספתא בקורדום של הקדש דכולן מעלו מיירי שלא נתכוונו ראשונים לגזול אלא שנתכוין ליהנות בהם לשעתו בלבד לא מעל אלא כנגד טובת הנאה שבו וכנגדו בלבד יצא לחולין והשאר הקדש וכולן מעלו בקדושה ששייר כל אחד לחבירו ומאי דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין מיירי בשנתכוין הראשון לגזול ובבהמה וכלי שרת שהם קדושת הגוף יש מועל אחר מועל אפי' שנתכוין הראשון לגזול משום חומרא דידהו ע\"כ. והנראה מדבריו הוא שאינו מחלק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' והתוספתא מיירי בסבור שהוא של אחרים אלא דמתני' איירי במתכוין לגזול ומש\"ה אין בו מועל אחר מועל אבל התוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול אלא שנתכון ליהנות בהם לשעתו בלבד ומש\"ה יש בהם מועל אחר מועל וכבר דחו התוס' בפ' השואל (דף צ\"ט) חלוק זה דהריטב\"א וכתבו ואין נראה לר\"י דהתם איירי בשלא נתכוין לגזול אלא כל אחד דעתו להחזירו אחר בקוע ולא יצא לחולין אלא מה שנתכוין לגזול דהא קי\"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה עליה ברשותיה ע\"כ. והנה התוס' ס\"ל כסברת ר\"י הלזו ומש\"ה בפ\"ב דקדושין לא רצו לחלק בין נתכוין לגזול ללא נתכוין משום דס\"ל דאף אם לא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה נעשה גזלן על כולה וחלקו בין סבור שהיא שלו לסבור שהיא של אחרים וכמ\"ש לעיל אך הריטב\"א לא שת לבו לקושיית ר\"י וס\"ל דכל שלא נתכוין לגזול כי אם הנאת המלאכה לא נעשה גזלן על כולה ולא יצא לחולין כי אם כנגד טובת הנאה שבו ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל. וראיתי להריטב\"א שם שסיים בתוס' נתכוין לגזול הוא מעל וחבירו לא מעל ע\"כ ואם איתא לגירסא זו נראה שדברי הריטב\"א הם מוכרחים אך עדיין אפשר ליישב דברי התוס'. אף כפי גירסא זו דמאי דתני ואם נתכוין לגזול היינו שהיה סבור שהיא של אחרים ומשום דברישא איירי בסבור שהיא שלו שאז לא נתכוין לגזול קתני סיפא ואם נתכוין לגזול דהיינו שהיה סבור שהיא של אחרים דכל שסבור שהיא של אחרים ע\"כ נתכוין לגזול מיהא הנאת המלאכה ונעשה גזלן על כולה. הן אמת שגירסא זו דהריטב\"א לא מצאתיה בתוספתא והגירסא שהיא בתוספתא דידן היא כמו שסיימו התוס' נתנה לחבירו וחבירו לחבירו הראשון מעל. ונראה שאף כפי גירסא זו אפשר ליישב דברי הריטב\"א דאף אם לא נתכוין לגזול אלא שנתנו לחבירו ליהנות בו לשעתו ואח\"כ יחזירנה למקומה אפ\"ה הראשון מעל כיון שהוציאה מרשות לרשות ואין זה מן התימה שהרי אליבא דתוס' נמי דמוקמי לה לתוספתא בסבור שהיא שלו ולא נתכוין לגוזלה אפ\"ה אם נתנה לחבירו הראשון מעל דכיון שהוציאה מרשותו הרי מעל בכולה וא\"כ להריטב\"א נמי הכי מיתפרשא דאף שלא נתכוין לגזול את כולה אלא שנתנה לחבירו להנאת המלאכה כיון שהוציאה מרשותו מעל בכולה: הן אמת שמדברי הרב בעל חידושי הלכות בפרק השואל עלה דדברי ר\"י שכתבנו נראה דס\"ל דהמשאיל קורדום לחבירו לבקוע בו דינו כמי שלוקח קורדום לבקוע בו ואינו מתכוון לגוזלו ומשאיל קורדום לבקוע בו ג\"כ יש בו מועל אחר מועל לפי שלא יצא לחולין כי אם הנאת בקוע ולפי זה ס\"ל שדברי ר\"י כפי הס\"ד לא היו כי אם ליישב התוספתא מרישא לסיפא וכן נמי דלא תיקשי אמתני' דאין מועל אחר מועל אבל לרב הונא דקאמר המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקוע בו לכתחילה עדיין לא מיתרצא לפי חילוקו של ר\"י אך להריטב\"א ז\"ל שתפס לעיקר חילוקו של ר\"י צריכין אנו ליישב דברי ר' אמי. ואפשר דהך דר' אמי מיירי בשנתכוין המשאיל לגוזלה ומש\"ה חבירו מותר לבקע בה לפי שיצאת לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם טובת הנאה שבה שזה הוא מה שנהנה. ואין זה מן התימה דנאמר שיצא כל הקורדום לחולין והוא לא ימעול כי אם לפי טובת הנאה שבה שהרי התוס' בפ' השואל אמרו שסברא זו הוה ס\"ל לר\"י אלא ששוב חזר בו. אך נראה דאי אפשר לומר זה להריטב\"א דהא מתוך דבריו נראה דס\"ל דכל שנתכוין לגזול אף שלא נהנה כי אם בבקוע מעל לפי כולה וא\"כ הכא נמי אי מיירי שנתכוין לגוזלה אף שלא נהנה כי אם לפי טובת הנאה שבה היה מן הדין שימעול לפי כולה: אשר ע\"כ נראה דהכא מיירי בשלא נתכוין לגזול אלא שנתכוון ליהנות בה בטובת הנאה ומה שחבירו מותר לבקע היינו דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה של בקוע יצאתה לחולין אבל לעולם שלא יצא כל הקורדום לחולין וכמ\"ש ר\"י לפי המסקנא. א\"נ דס\"ל דכל הקורדום יצא לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמ\"ש ר\"י בתחלה ואף דלהריטב\"א כל שלא נתכוין לגזול לא יצא לחולין כי אם כנגד מה שנהנה י\"ל דהיינו דוקא בשלא הוציאו מרשותו אבל כל שהוציאו מרשותו אף שלא נתכוין לגזול אלא ליהנות בה בטובת הנאה ואח\"כ יחזירנה למקומה יצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכבר כתבנו לעיל סמוכות לזה שיש חילוק באינו מתכוין לגזול בין מוציא הדבר מרשותו לאינו מוציא. ואני מתקשה בדברי הרב בעל חידושי הלכות שבדברי התוס' שכתבו ואין נראה לר\"י כו' לא באו לתרץ כי אם התוספתא מרישא לסיפא ומתניתין דאין מועל אחר מועל דרישא דתוספתא מיירי בשאינו מתכוין לגזול ומש\"ה יש בו מועל אחר מועל וסיפא דתוספתא ומתני' מיירי במתכוין לגזול וכמו שהאריך בזה הרב יע\"ש דאיך יתכן לומר דסיפא דתוספתא מיירי במתכוין לגזול דאי מתכוין לגזול מאי איריא שנתנו לחבירו שהוציאו מרשותו אף אם לא הוציאו מרשותו כל שנתכוין לגזול ע\"י בקוע יצא כל הקורדום לחולין ואין בו מועל אחר מועל ועוד הן לו יהי כדברי הרב דסיפא איירי בנתכוין לגזול אכתי יש ליישב דברי ר' אמי דמיירי נמי בנתכוון לגזול ויצא כל הקורדום לחולין ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה וכמו שהיה נראה לר\"י לכאורה. אשר ע\"כ נ\"ל דבדברי ר\"י הללו מתרצא נמי מימרא דר' אמי ע\"פ הדרכים שכתבנו לעיל שאם נאמר דסיפא דתוס' מיירי באינו מתכוין לגזול ואפ\"ה יצא כל הקורדום לחולין משום דהוציאו מרשות לרשות אתיא מימרא דר' אמי כפשטה דאף שלא נתכוין לגזול יצא כל הקורדום לחולין ומש\"ה מותר לבקוע בו ואפ\"ה לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ואי אמרת דסיפא דתוספתא איירי במתכוין לגזול ונקט נתנה לחבירו לומר שאף בלא בקוע יצא לחולין לפי שמעל הך דר' אמי נמי הכי מתפרשא דמיירי בנתכוין לגזול ויצא כל הקורדום לחולין אף שלא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה: ודע שלפי מ\"ש התוס' בפ' האיש מקדש דהחילוק הוא בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים הך דר' אמי אפשר דמיירי אף בסבור שהוא שלו ויצא כל הקורדום לחולין ומש\"ה מותר לבקע בו משום דהוציאו מרשות לרשות דומיא דנתנו לחבירו אלא דהכא במשאיל לא מעל כי אם לפי טובת הנאה אף שיצא כל הקורדום לחולין ואם נפשך לומר דשאני ההיא דנתנו לחבירו שהוציאו מרשות לרשות לעולם אבל הכא דלא הוציאו אלא בתורת שאלה כל שהיה סבור שהוא שלו לא יצא לחולין כי אם מה שנהנה צ\"ל דס\"ל דמה שמותר לבקוע הוא דוקא עד זמן השאלה שאותה הנאה כבר יצאתה לחולין אבל לאחר השאלה מעל ואתי שפיר דלא מעל כי אם לפי טובת הנאה א\"נ דמיירי בסבור שהיא של אחרים ויצא כל הקורדום לחולין ומותר לבקע בו לעולם אלא שאעפ\"כ לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבו וכמו שהיה נראה לכאורה לר\"י. ודע שהתוס' בפ' השואל חלקו באופן אחר וכתבו דתוספתא איירי בגזברים המסורות להם קורדומות של הקדש דכל אחד מעל לפי שנהנה ואינו יוצא לחולין שהרי לא נתכוונו להוציא מרשות שהוא שם וסיפא דקתני נתנו לחבירו היינו לחבירו שאינו גזבר ואפי' בלא בקוע מעל שנתכוין להוציאו מרשותו והא דתנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע\"ג בהמה ובא חבירו ורכב התם איירי בשאינם גזברים דאי בגזברים אף קדושת דמים נמי כולם מעלו ע\"כ: והנה דברי התוס' הללו באו יותר בארוכה בפ' המנחות והנסכים (דף ק\"א) והמתבאר מדבריהם שהגזבר שבקע בקורדום כיון שהקורדום הוא תחת ידו והוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אלא הנאת בקוע כיון דגזבר הוא ועדיין בידו אינו יוצא מרשות הקדש ולכך מועלין כולן שאין הקורדום מתחלל ע\"י הבקוע אבל איניש דעלמא שאינו סבור שהוא שלו כי מבקע ביה מיגזל גזלה ומפיק ליה מרשות הקדש ומתחללת קדושת דמים בכך ואפי' אין מתכוין לגזול אלא דעתו להחזיר לרשות בעלים לאחר בקוע הא קי\"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי לרבנן וקם ליה כולה ברשותיה ואפי' נתכוין להיות שואל כאילו נתכוין לגזול ע\"כ. ומתוך דברי התוס' הללו נראה שהחילוק שיש בין גזברים לשאר האנשים הוא שהגזבר הוא סבור שהוא שלו וכיון שהוא סבור שהוא שלו אינו מוציא מרשות הקדש אבל איניש דעלמא אינו סבור שהוא שלו ומש\"ה כי מבקע ביה מיגזל גזליה. וכך נראה מדברי התוס' בפ\"ב דקדושין דהחילוק שיש בין גזבר לאיניש אחרינא הוא שהגזבר סבור שהוא שלו ומי שאינו גזבר אינו סבור שהוא שלו ממה שכתבו בסוף דבריהם וראיה לחלק בין נהנה מדבר שסבור שהוא שלו לנהנה מדבר שהוא סבור שהוא של אחרים והביאו ההוא דנטל אבן או קורה של הקדש כו' ולפי זה אין חילוק בין מה שחלקו התוס' בפ\"ב דקידושין למ�� שחלקו בפ' המנחות שהכל הולך אל כוונה אחת ואין ביניהם כי אם שינוי לשון. אך התוס' בפ' השואל לא הזכירו כלל חילוק בין סבור שהוא שלו לסבור שהוא של אחרים והנראה אצלי מדבריהם הוא דגזבר אף שהוא סבור שהוא של אחרים אינו מכוין להוציאו מרשות שהוא שם שהרי עד האידנא היה ברשותו ועכשיו נמי ברשותו הוא ומש\"ה אינו יוצא לחולין ולא מעל כי אם לפי מה שנהנה ויש בו משום מועל אחר מועל אבל אם נתנו לחבירו שאינו גזבר מעל לפי כולה שהרי נתכוין להוציא מרשות שהיה שם ומש\"ה אין בו משום מועל אחר מועל אבל באיניש דעלמא שאינו גזבר אף שסבור שהוא שלו הרי מכוין להוציאו מרשות ההקדש ומש\"ה אין בו משום מועל אחר מועל כי אם בבהמה וכלי שרת. ואף שמדברי התוס' בפ' כיצד הרגל (דף כ') ד\"ה נתנה נראה דס\"ל דהא דקי\"ל דיש חילוק בין גזבר לשאינו גזבר הוא דוקא בסבור הגזבר שהוא שלו אבל בסבור שהוא של אחרים אף שלא נתנה לחבירו מעל אף בלא שום הנאה נראה דלא דמי דודאי לענין חיוב מעילה הוא דאמרינן דהא דקי\"ל דגזבר שנטל אבן או קורה דלא מעל אלא בסבור שהיא שלו שלא נתכוון לגזול וגם לא יצאת מרשות שהיה שם אבל לענין אם יש בו מועל אחר מועל שתלוי הטעם באם יצא כל החפץ לחולין בהא אפשר לומר דכל שהוא גזבר ואף שסבור שהוא של אחרים כיון שלא יצא מרשות הקדש לא מעל כי אם לפי טובת הנאה שבה ומש\"ה אית ביה משום מועל אחר מועל. ועיין במה שכתבו התוס' בפ\"ק דחגיגה (דף י') ד\"ה משקל שדבריהם צריכים תלמוד ובמקום אחר נבארם. והתוס' בפ' הנהנה (דף י\"ח) ד\"ה אין הקשו מהתוס' למתני' ותירצו ויש מפרשים דהתם במאי עסקינן כגון שלאחר בקוע החזירו דמה שהחזיר הוי הוא של הקדש כאילו לא מעלו ורבינו יצחק מפרש דהתם בגזברין עסקינן דלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו. והנה התירוץ הראשון היא סברת הריטב\"א שכתבנו לעיל והוא מ\"ש התוס' בפ' השואל שלא נראה לר\"י והתירוץ השני הוא מ\"ש התוס' בפ' השואל בשם ר\"י. ודע דההיא שכתבו התוס' בההיא דמשאיל קורדום אם יצא כל הקורדום לחולין או דוקא הנאת בקוע דבריהם צריכים ישוב ומה גם מ\"ש בהאי מלתא בפ' המנחות ועוד אנופף ידי בזה בעז\"ה: <br><b>ודע </b>שהראב\"ד בפרקין דחה התוספתא הלזו שהביאו התוס' מהלכה וכתב ואין סומכין על התוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא ע\"כ. ורבינו רוח אחרת עמו בדינים אלו שכתב המועל בקדשי בדה\"ב כיון שמעל בשגגה התחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור כו' בד\"א כשמעל בקודש והוציאו בתורת חולין והקנאו לאחר אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד כו' בהמת קדשי מזבח אינה כן אלא יש בה מועל אחר מועל כו' וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ע\"כ. והנה כוונתו מבוארת דקדשי בדה\"ב כגון בהמה טמאה או קורדום או כוס של זהב כל שהוציאו מרשותו לרשות אחר אין בו משום מועל אחר מועל אלא הראשון מעל וחבירו לא מעל אך אם לא הוציאו מרשותו אלא שנהנה בו ואח\"כ בא חבירו ונהנה בו כולם מעלו וכמו שחלקו בתוס' אבל קדשי מזבח יש בהם מועל אחר מועל אף שהוציאם מרשותו ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו וכל הדברים שיש בהם קדושת הגוף דינם כקדשי מזבח וכמ\"ש רבינו. ובאמת שדברי רבינו הללו הם תמוהים כפי סוגית הגמ' וכמו שתמה הראב\"ד והנה בפ' הנהנה תנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו שתה בכוס של זהב בא חבירו ו��תה כולן מעלו ובגמ' אמרו מני מתני' רבי נחמיה היא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה בלבד רבי נחמיה אומר בהמה וכלי שרת וכו' ק\"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ\"ש. והנה מרן ז\"ל ליישב סוגיא זו לדעת רבינו כתב דמפרש דכלי שרת דמתניתין כלי שרת ממש הם וכבר הזכירם רבינו בסמוך ואע\"פ שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנו לחבירו כו' אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהוא קדוש קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קורדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני ע\"ג בהמה ומיירי בבהמה טמאה כו' ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים כי אם קדושת דמים ע\"כ. והנה לפי יישוב זה צ\"ל דמה שנחלקו ת\"ק ור' נחמיה בכלי שרת הוא אפילו שלא נתנם לחבירו אלא שנהנה בהם ובא חבירו ונהנה ס\"ל לת\"ק דאין בו משום מועל אחר מועל ומש\"ה אמרו בגמרא מתניתין רבי נחמיה היא דלת\"ק אין בו משום מועל אחר מועל בשום ענין דאם נאמר שמחלוקת זה אינו אלא בנתנו לחבירו וחבירו לחבירו מלבד מה שיקשה לרבינו שכתב יראה לי שה\"ה כלי שרת ע\"ק דמנא ליה לתלמודא דמתני' ר' נחמיה היא הא במתני' לא הוזכר נתנו לחבירו וחבירו לחבירו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'.</b> עיין בפ\"ה מהל' ערכין הל' י\"ב ובמה שרמזתי שם ועיין בתוי\"ט ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המשלח הוא שמעל.</b> נסתפקו התוס' באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן ותהנה מן הסיכה או שב על עורות של הקדש או התחמם בגיזי עולה והשליח לא ידע דהם של הקדש דהשתא לא עשאו שליח אלא מן ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. יע\"ש בפ' האיש מקדש (דף מ\"ג) ד\"ה שלא ועיין בפ\"ג דמעילה (דף י\"ט) ד\"ה אכילתו: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא מעל אלא האוכל בלבד כו'.</b> ראיתי להתוס' בפרק האיש מקדש (דף מ\"ג) ד\"ה שלא שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זו של הקדש והשליח לא ידע שהיא של הקדש דחייב המשלח ע\"י הגבהה דשליח דמיד דאגבהה שליח קנייה וההיא שעתא חייב המשלח משמע דקודם אכילת השליח חייב המשלח. ולפי זה נ\"ל דגם היכא דשליח מתחייב כגון שהיה המשלח מזיד חייב השליח מכי אגבהה אף שלא נהנה. ומדברי רבינו שכתב לא מעל אלא האוכל משמע דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה וכי תימא דדוקא גבי חיובא דמשלח הוא דאמרינן דאינו מתחייב ע\"י הנאת השליח אלא מכי אגבהה מתחייב משלח אבל גבי חיובא דשליח לעולם אינו מתחייב אלא מכי נהנה. הא ליתא דהא קי\"ל נזכר בעה\"ב ולא נזכר שליח שליח חייב. הרי דאף שלא נהנה שליח מתחייב משום דהוציאו מתורת הקדש לחולין. ואי אמרינן דהאומר לחבירו אכול ככר זה דמתחייב המשלח משעת הגבהה ה\"ה היכא דהמשלח פטור דמתחייב השליח משעת הגבהה. שוב ראיתי דודאי האומר לחנוני טול פרוטה זו של הקדש ותן לי בעדה נרות אם היה שוגג המשלח המשלח חייב אך אם היה מזיד אין החנוני חייב עד שיוציא אותה פרוטה אבל משום דקנאה אינו חייב כיון שהוא לא עשה שום מעשה אבל המשלח חייב כיון שעל פיו קנאה החנוני וכ\"כ רבינו בפרקין הל' ה'. ולפי זה מ\"ש רבינו האוכל הוא דוקא האוכל והוא מוסכם אליבא דכ\"ע. ודוקא לענין חיובא דאורחי אבל לענין חיובא דמשלח מכי אגבהה אורח נתחייב המשלח וכמ\"ש התוס' (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות גניבה הלכה ו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נזכר אף הש��יח וידע שהיא הקדש וכו'.</b> ואם נזכר השליח לבד בעה\"ב חייב תוס' פרק האיש מקדש (דף מ\"ב) ד\"ה אמאי. ומ\"ש רבינו ונתפס המקח להקדש. כן הוא בתוספתא דמעילה והדין מצד עצמו הוא פלא בעיני וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא מעל עד שיוציא את כל הכיס.</b> כתב מרן והטעם שאין מעילה מן הספק כו'. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) ד\"ה חזר וחלקן ודוק. ומ\"ש עוד מרן א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל כו'. (א\"ה את זו שלח הרב המחבר להרב מהר\"ר יעקב אלפאנדארי ז\"ל) עוד ראיתי שעמד מעכ\"ת במ\"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה הן אמת שדין זה הוא דבר חדש שלא מצינו בשום מקום דבר שלא יהיה לו ביטול מן התורה וכמ\"ש הרשב\"א בת\"ה דכל הדברים שאין להם ביטול הוא דוקא מדרבנן אבל מן התורה הכל בטל ברוב ולא די לנו זה הצער אלא דמדברי מרן בפ\"ז מהל' מעילה נראה דגם דבר שיש לו מתירין אין לו ביטול מן התורה ודבריו צ\"ע. ובעיקר דברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל לכאורה היה נראה לדקדק מההיא דאמרינן בע\"ז (דף נ\"ב.) שבקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספא ודהבא של ירושלים ופריך וירושלים הוי רובא דעלמא. והא ודאי לא קשיא כלל משום דמעיקרא הוה ס\"ל לתלמודא דבקשו לגנוז כספא ומש\"ה פריך וירושלים הוי רובא אבל לפי המסקנא דלא בקשו לגנוז כי אם מטבעות ליכא קושיא ואדרבא היה נראה להכריח מסוגיא זו כדברי התוס' משום דדוחק הוא לומר דלפי המסקנא דמוקי לה בדינרא הדריאנא שיהיו רוב מטבעות אלו של הקדש. ולפי דברי התוס' ניחא דכיון דמוקי לה במטבע חשיב ולא בטיל ולא בעינן שיהיה הרוב משל הקדש. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דאף דנימא דמטבע חשיב ולא בטיל היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא במעות אלו כגון ההיא דמעילה דאיכא ודאי בתערובת זה פרוטה של הקדש אבל היכא דלא איתחזק איסורא אלא שאנו מסופקים אם מעות אלו של הקדש או לא פשיטא דאם הרוב היתר דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא פריש. וחילוק זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ז\"ל דכל דבר שאין לו ביטול כע\"ז ודכוותה היינו דוקא בדאיכא בתערובת זה דבר של איסור אבל אם פירש אחד מהם אמרי' כל דפריש מרובא פריש והרא\"ש ז\"ל בפ' אותו ואת בנו כתב בשם בה\"ג דבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות מכה אותם וטורדם וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ע\"כ. והא התם הוי דבר שיש לו מתירין וב\"ח דחשיבי ולא בטלי ואפ\"ה אמרי' כל דפריש וכ\"כ הרא\"ש גבי חדש דאזלינן בתר רובא אף דהוי דבר שיש לו מתירין. ובר\"פ כל הזבחים פריך ונכבשינהו כו' ונימא כל דפריש כו'. הן אמת שראיתי להר\"ן ס\"פ אין צדין שכתב דלוקח ביצים מן העכו\"ם ביו\"ט שהוא חוכך אי אזלינן בתר רובא בדשיל\"מ כיון דקי\"ל דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דהתם שאני דאיתחזק איסורא ע\"כ. נראה מדבריו דחילוק זה שכתבנו כמסתפק אמרה ואף דמסוגיא דר\"פ כל הזבחים נראה דאף באיסורין דאין להם ביטול אזלינן בתר רובא ע\"כ צריכים אנו לומר דס\"ל דיש חילוק בין דבר שיש לו מתירין לשאר איסורין דאין להם ביטול ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר שום רוב. (א\"ה וכ\"כ מרן בכ\"מ פ\"ז מהל' ע\"ז לדעת הרמב\"ם דהא דהחמירו ברמוני בדן להצריכן שלש תערובות היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין ועיין מה שהקשה עליו הר\"ב פר\"ח בחדושיו. והמעיין בפירש\"י בסוגיא שכתב ופרכינן שמואל דאמר הנח לע\"ז דמשמע דבשאר איסורין לית ליה ס\"ס יראה בעיניו דהרגיש קושיא זו דנימא דלא אסר ר\"י אלא בדבר שיש לו מתירין ובהא מודה ליה שמואל לז\"א דליתא דכיון דנקט לישנא דהנח לע\"ז משמע דבשאר איסורין אפי' דבר שיש לו מתירין לית ליה ס\"ס וא\"כ לא אתי כר\"י. אך קשיא לדעת מרן מדאמרי' התם בגמרא (דף ע\"ד:) ואיצטריך דר\"ל כו' אבל תרומה דיש לו מתירין וכו' יע\"ש) ולפ\"ז אפשר דמטבע נמי כיון דחשיב דאין לו ביטול אפי' מן התורה לא מהני ליה רוב ולפ\"ז סוגיא דע\"ז אתיא כפשטה. אך דברי הר\"ן הללו קשים הם בעיני מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ\"ג מצרפין פירות חו\"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין פירות חו\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממעשר שני מצרפין פירות ערב שביעית לפוטרן מן המעשרות ע\"כ. והנה כל החלוקות הללו הוא דבר שיש לו מתירין דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דשיל\"מ ואפי' טבל של מעשר שני או של מעשר עני אוסר במשהו כמ\"ש הראב\"ד פ\"א מהל' מע\"ש הל' י\"א יע\"ש. וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות הוי דשיל\"מ ואוסרין בכל שהו כמ\"ש רבינו ספ\"ז מהל' שמיטה וא\"כ ה\"ק בתוס' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מהמעשרות ומן הביעור אלא ודאי ע\"כ לומר החילוק שכתבנו. וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סי' נ\"א דהא דתנן שביעית אוסרת בכל שהו במינה היינו כשנתערבו בידוע פירות שביעית עם פירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אזלינן בתר רובא וכיון דרובא מחו\"ל או מערב שביעית פטורין מן הביעור ע\"כ. עוד אני תמיה מההיא דאמרינן בפ\"ב דמציעא (דף נ\"ו) מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמלתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפירש\"י ומעשר שני בירושלים הוי דשיל\"מ וכמ\"ש רבינו ספ\"ו מהל' מע\"ש ובפ\"ק דפסחים (דף י') אמרי' ר\"י בר יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין. הרי דאף בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא וא\"כ ע\"כ לומר דלפי המסקנא דמוקי לההיא דבקשו לגנוז בדינרא שרוב מטבעות אלו היו של הקדש. באופן דמסוגיא זו ליכא לא סיעתא ולא תיובתא לדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. עוד עלה בדעתי להביא ראיה לסברת התוס' הלזו מדאמרינן בפ' הוציאו לו (דף נ\"ה) דטעמא דר\"י. דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופירש\"י דהולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם והיינו מפני התערובת. ואם איתא דמטבע יש לו ביטול אמאי פוסלת אותם ליבטל ברובא. דדוחק הוא לומר דהחששא היא שמא לא ימצא כי אם קן אחד דלא הוי רוב דהיתרא. אך עדיין אין להכריח מסוגיא זו דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה דלעולם יש לו ביטול מן התורה כשאר האיסורין אך מדרבנן אין לו ביטול משום דהוי דבר שבמנין ומש\"ה ס\"ל לר\"י דלא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות: <br><b>וראיתי </b>למעכ\"ת שרצה להכריח סברת התוס' הלזו משלשה מקומות והשנים נאמרו על פה והאחד בכתב והנני מפרטם. הראיה האחת היא מההיא דאמרינן בפ\"ק דשקלים שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלים ואם איתא דמטבע יש לו ביטול ברוב הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים וא\"כ כדין אוכלים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים ואף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה מ\"מ בטלים הם ברוב אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דאין ממשנה זו ראיה אלא שאין למטבע ביטול אבל שיהיה דין זה דבר תורה אין מכאן ראיה. זאת ועוד אפשר לומר דאף דמדרבנן יש למטבע ביטול אלא דשאני הכא דמעיקרא לא רצו לבטל ��לערב מעותיהם עם מעות ישראל כדי שיהיו בטלות ברוב ודמי למבטל איסור בידים. וראיה לזה מדאמרינן בפ' שלוח הקן (דף ק\"מ) למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה והא ודאי דאם שלחוה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ\"ה לשלחה לא איצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה. הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור. שוב ראיתי לרש\"י בפ\"ק דערכין (דף ד') שכתב דלדידן לית לן הך דרשא דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא. ואבוא היום אל הראיה השנית והיא ממ\"ש רש\"י בסוף מציעא דכיון דתקנו רבנן ד' זוזים מן התרומה וזה מוחל עליהם ונמצאו לו ארבעה זוזים שאין לציבור חלק בהם ואם קונין מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור אין תמידין באים משל ציבור. ומדלא אמרינן דבטלינן הנך ארבעה זוזי ברוב ש\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל. והנה מלבד דבמ\"ש לעיל יש לדחות ג\"כ ראיה זו עוד נ\"ל דהכא לא שייך ביטול משום דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול ובכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכמ\"ש הרא\"ה בב\"ה עלה דכלי שטף שבלע מן האיסור ונתערב באחרים דכיון דאפשר בהגעלה ולהפליט האיסור ה\"ז כאלו ניכר ואין לו היתר הכי נמי כיון דאפשר ליקח ארבעה זוזים וליתנם לשומר הו\"ל כאלו ניכר האיסור ואין לו ביטול. והבאתי את השלישית מההיא דפ' ולד חטאת דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופירש\"י משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים כו' ועל זה הוקשה לאדון דניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהם מעילה ואף דאיכא דמי שלמים כיון דהוו מיעוטא ליבטלו ברובא אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל עכ\"ד. ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ביטול בכאן דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחלה באכילה אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענו, ואף דאיכא מ\"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא בתערובת לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובת שיתחייב שום עונש אף שאסור מן התורה וא\"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם. וראיתי למהרימ\"ט ח\"א סי' ה' שכתב בשם הרשב\"ץ דמעות היתר שנתערבו במעות איסור שבטלים כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' י\"ט). ואני תמיה על שני המאורות הגדולים איך לא השגיחו בדברי התוס' שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל. ומלבד דברי התוס' הללו נראה דמטבע לא בטיל מדרבנן דלא גרע מדבר שדרכו לימנות דלא בטיל וכעת צל\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המועל בפחות משוה פרוטה.</b> עיין בחדושי הרשב\"א לגיטין (דף י\"ב). ומ\"ש רבינו ויראה לי שאינו לוקה כו' עיין במ\"ש מרן לעיל סוף פ\"ב בשם הר\"י קורקוס ובמה שרמזתי שם ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשבונין במקדש וכו'.</b> בס\"פ ולד חטאת (דף י\"ד) מימרא דשמואל וכאוקימתא דרב פפא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תנאי ב\"ד הוא כו'.</b> יש לדקדק שהיה לו לרבינו ז\"ל לבאר שאף בחולין שאוכלים בעזרה כשאכילת הקדשים היא מועטת שאוכלין חולין תחלה כדי שתהא אכילת הקדשים על השובע וכמ\"ש בפ\"י מהל' מעשה הקרבנות וסד\"א דאכילת חולין הללו צורך קרבן הם וליתי�� להו מלח קמ\"ל דלא ודין זה מבואר בפ' הקומץ רבה (דף כ\"א) יע\"ש. ודע דמסוגיא הנזכרת יש ללמוד שלא הותר המלח כי אם בקדשי קדשים הנאכלים בעזרה אבל באוכל קדשים קלים חוץ לעזרה לא. והכרח דין זה הוא ממאי דפריך התם חולין פשיטא מאי בעו התם (א\"ה עיין במ\"ש המחבר פ\"ב מהל' שחיטה).והנה גם דין זה לא נתבאר בדברי רבינו ז\"ל. ודע דבתבלין של חולין שנותנין בקרבנות כמבואר לעיל בפ\"י מה' מעשה הקרבנות דין י' מותר לתת מלח של הקדש כ\"כ התוס' בפ' הקומץ (דף כ\"א) ד\"ה חולין:          סליקו להו הלכות מעילה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,338 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מיני חגבים שהתירה תורה שמונה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש רש\"י שבת (דף ק\"ו ע\"ב) דגזין מין חגב טהור והוקשה להרב פר\"ח ז\"ל סי' פ\"א ס\"ק כ\"ח דבפ\"ק דבכורות מוכח בהדיא דגזין מין טמא הוא יע\"ש (בדף ו'.) ויראה דיש מקום ליישב ולפרש אותה סוגיא בדרך אחרת והוא דהוקשה לו למרן הב\"י ס\"ס פ\"א וז\"ל מנ\"ל לר\"י למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אדכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין עכ\"ל. כלומר דהא דמחלק בברייתא בין דבש שיש לו שם לווי לאין לו אינו מובן. ולכן נראה דה\"פ דס\"ד לאסור דבש גזין משום אבר מן החי אע\"ג דמין טהור הוא והשתא דגלי קרא דדבש דבורים שרי א\"כ ש\"מ דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי וכמ\"ש הטור ס\"ס פ\"א וזהו שאמרו יכול אף דבש הגזין ומשני דשאני דבש דבורים דאין לו שם לווי ר\"ל דאין ממצות אותן מגופן ומש\"ה לא שייך ביה איסור אבר מן החי אבל זה דיש לו שם לווי ע\"כ דהיינו משום דממצות אותו מגופן וא\"כ אסור משום אבר מן החי והכי דייק לישנא דברייתא אחריתי דקתני דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה כלומר דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי דאל\"כ ומותר באכילה כדי נסבה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל בבא זו מפורשת בספרא ואין לתמוה ממ\"ש אין מזהירין מן הדין לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה כו'. ורבינו עצמו כתב כן בפירוש במנין המצות והרמב\"ן ז\"ל בהשגותיו בשרש השני סתר זה העיקר בראיה מפורשת מספרא גבי אחותו מאביו ומאמו ועיין בהרמב\"ן בפירוש התורה. מיהו מהא דספרא גבי מפרסת פרסה ע\"כ מוכח כדברי רבינו ודו\"ק. ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' איסורי מזבח דין ו' המקטיר איברי בהמה שדבריו אין להם מובן אלא ע\"פ דברי ה\"ה הללו וכמ\"ש מרן שם. ובזה ניחא לי הא דאמרי' בפ\"ו דמציעא (דף פ\"ח) ויהא אדם מצווה על חסימתו מק\"ו משור כו' וקשיא לי דהא אין מזהירין מן הדין. וכ\"ת דלאו להלקותו הוא אלא לאיסורא בעלמא וכמ\"ש מרן בכללי התלמוד דאף דאין מזהירין מן הדין היינו דוקא להלקותו אבל איסורא איכא מק\"ו וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפילו איסורא ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק\"ו נמי איכא איסורא מקרא דכתיב כי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל אלא עשה זה לבעה\"ב הוא דמזהיר קרא ואם לא הניח שכירו לאכול ביטל עשה זה וכמ\"ש הרב החינוך פרשת כי תצא ונראה שלזה כיון הרמ\"ה ז\"ל שהביא הטח\"מ סי' של\"ז דאיסורא איכא אם חסמו בע\"כ. ונדחק שם הרב בעל ב\"ח דאיסור זה מהיכן הול��דו הרמ\"ה. ולפי דעתי איסור זה הוא מן העשה דכי תבא בכרם וגו' וכסברת החינוך. העולה ממ\"ש הוא דאיסורא לעולם איכא וא\"כ הק\"ו היה להלקותו והדרא קושיין לדוכתה דהא אין מזהירין מן הדין. אך כפי דברי ה\"ה ניחא דכיון דבלאו ק\"ו היה מצווה על חסימת האדם מן העשה שפיר מייתינן לאו מק\"ו. ודע שעדיין יש לעיין בההיא דאמרי' באותה סוגיא שור במחובר מנ\"ל ק\"ו מאדם כו' והדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בעז\"ה. (א\"ה חבל על דאבדין) ואפשר לייחס לזה מ\"ש רבינו בשרשיו שורש י\"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אא\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש יכולין אנו להוציא האזהרה מן הדין ואין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש יע\"ש. ולדידי מי שיסבור סברת ה\"ה מכ\"ש שיסבור סברת רבינו. והרמב\"ן שסתר דברי רבינו הללו בשרש השני נראה דפשיטא שיחלוק על דברי ה\"ה. ודע שראיתי לרבינו במנין המצות מל\"ת סי' קע\"ב שכתב דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא מק\"ו משום דק\"ו זה הוא גילוי מלתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו יע\"ש. וזה סותר דברי ה\"ה הללו מדאצטריך להאי טעמא. ודע שהתוס' בפרק כל שעה (דף מ\"א) ד\"ה איכא הם חולקים על כלל זה של ה\"ה ז\"ל שהקשו שם וא\"ת היכי יליף שאר משקין מק\"ו והא אין מזהירין מן הדין כו'. והם עצמם כתבו באותו דבור דבלאו ק\"ו איכא עשה דכי אם צלי אש ואפ\"ה קשיא להו משום דאין מזהירין מן הדין. (א\"ה עיין בס' גופי הלכות ובס' מוצל מאש סי' כ'): <br><b>הא </b>דקי\"ל אין מזהירין מן הדין אם הוא דוקא אזהרה אבל עשה מייתינן מק\"ו או דלמא אף עשה לא מייתינן מן הדין עיין בדברי ה\"ה ספ\"כ מה' שבת ובמ\"ש הרב לח\"מ שם וע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל מבשר האדם כו'.</b> קשיא לי בסברת רבינו הלזו מההיא דאמרי' בר\"פ דם שחיטה לעוף ולבהמה מה אלו שהם מטמאים טומאה קלה וחמורה ויש בהם איסור והיתר יצא דם מהלכי שתים שאינו מטמא טומאה קלה יצאו דגים וחגבים שאין בהם איסור והיתר ע\"כ. ואי כסברת רבינו דבשר מהלכי שתים אסור בין מן החי ובין מן המת אמאי אצטריך למעט דם מהלכי שתים לפי שאין בהם טומאה קלה תיפוק ליה לפי שאין בהן היתר ואנן בעינן דומיא דעוף ובהמה שיש בהן היתר. וכ\"ת א\"כ דבעינן שיהיה בהם היתר דומיא דעוף ובהמה א\"כ עוף טמא ובהמה טמאה מנ\"ל שדמן אסור הא אין בהם היתר. כבר עמדו על זה התוס' שם ותירצו דשאני עוף טמא ובהמה טמאה שיש במינם איסור והיתר א\"נ דקודם שחיטה היה בה איסור אבר מן החי ולאחר שחיטה ליכא ע\"כ. אך גבי מהלכי שתים אין הפרש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דלסברת רבינו אמאי לא מיעטו דין מהלכי שתים לפי שאין בו היתר. ומ\"מ נראה דאין להכריע מסוגיא זו כלל נגד סברת רבינו ז\"ל דהא אליבא דכ\"ע קשה דלא הוה צריך בגמרא לכל הני צדדי שאמרו שם בגמ' דבצד של היתר ואיסור היה יכול למעט הכל שרצים וביצים וכן בצד של טומאה קלה וחמורה היה יכול למעט הכל שרצים וחגבים דכלהו לית בהו טומאה חמורה וכמ\"ש התוס' שם. עוד היה נראה להביא ראיה לסברת החולקים על רבינו וס\"ל דאין בבשר האדם איסור מן התורה כלל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל מההיא דאמרי' בפ\"ק דבכורות דלרבנן אמרי' הואיל ואיסורו חישובו לכל דבר איסור לא בעי מחשבה דאמאי לא דחו סברא זו מדתנן בפ\"ג דעוקצין החותך מן האדם כו' הרי אלו צריכין מחשבה ואי בשר מהלכי שתים אסור אמאי בעי מחשבה הא אמרינן דאיסורו חישובו וליכא למימר דמתני' ר\"ש היא דלית ליה איסורו חישובו דהא סיפא דמתני' קתני ר\"ש אומר חוץ מן העכביות ומדסיפא ר\"ש רישא רבנן. ומיהו גם הכרח זה ליתיה דהא קתני ומן הבהמה ומן העוף ואם כן תיקשי דלרבנן אמאי בעי מחשבה הא בשר הפורש מן החי אסור משום טריפה ולא ליבעי מחשבה דקי\"ל איסורו חישובו. וכבר עמדתי על כל זה במקום אחר וראיתי שאין מכאן סיעתא לסברת החולקים על רבינו ז\"ל. (א\"ה חבל על דאבדין) (א\"ה ומ\"ש ה\"ה ז\"ל אלא שישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה כו' עיין בפי\"ד מה' אבל כי שם יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדין זה ואם יש חילוק בין מת עכו\"ם לישראל יע\"ש באורך כי שם ביתו): <b>בין מן החי כו'.</b> עיין בתשו' הרשב\"א סי' שס\"ד דאין איסור אבר מן החי בבשר האדם וכן הוא דעת הרמב\"ן בפירוש התורה פ' שמיני. אך הריטב\"א בחידושיו פרק אע\"פ כתב שאבר מן החי נוהג באדם יע\"ש. ומ\"ש בין מן המת (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ד מה' אבל): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם וכו'.</b> (א\"ה כתב מרן בטור יו\"ד סי' ט\"ו בשם קצת הגאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר, ועיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה ח' יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נודע שכלו לו חדשיו וכו' ה\"ז מותר ביום שנולד.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהל' איסורי מזבח דין ח'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ח ע\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עצם שנשבר אם היה הבשר או העור כו'.</b> ברייתא בפ' בהמה המקשה וכתב הרשב\"א בתשובה סי' פ\"ט דוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ח ע\"ד יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החלב שלה אסור לשתותו מספק כו' והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב טהורה.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בהלכות שאר אבות הטומאה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ודם האדם אין חייבין עליו.</b> בפ' דם שחיטה אוציא דם מה\"ש כו'. (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ד מה' אבל): <b>לפיכך דם דגים וחגבים וכו'.</b> בפ' דם שחיטה א\"ר דם דגים שכנסו אסור מיתיבי דם דגים ודם חגבים מותר כו' אלא כי תני ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים ופירש\"י בדם קשקשים מותר ואפי' לכתחלה דלא אתי לאיחלופי בדם בהמה חיה ועוף, וכתב הרב באר שבע דמכאן נראה שאסור לאכול אפי' בשר עוף וכ\"ש בשר בהמה בחלב שקדים אם לא שמניח השקדים בשפת הקערה למעלה משום מראית העין כמו גבי דם דגים וכן ראיתי נוהגין ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע כו'.</b> בפרק דם שחיטה ופירש\"י משום דליכא דחזי ליה. ואע\"ג שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כבר כתבו התוס' בפרק אע\"פ (דף ס') דהיינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן לא, כ\"כ הרב באר שבע. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דחולין (דף מ\"א) ד\"ה ובשוק לא יעשה כן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דם התמצית ודם האברים כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ז ע\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים.</b> נ\"ב איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ\"כ הרשב\"א סי' שס\"ד יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו'</b> ודברי ה\"ה על זה. (א\"ה הכל נתבאר היטב בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה יע\"ש באורך): "
+            ],
+            [
+                "<b>הצייד שנזדמנו לו כו'</b> (א\"ה עיין בדברי המחבר לקמן בפרקין דין ח\"י יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל שאיסורו מן התורה וכו'.</b> נשאלתי על המומי\"א שמוכרים הכהנים אי שפיר עבדי או לא כו'. (א\"ה יתבאר פסק זה בפי\"ד מהל' אבל יע\"ש כי שם ביתו). עוד זאת אדרש במומי\"א הלזו במה שלא נזכר בדברי השואל שכפי הנראה פשיטא ליה דלישראל שרי למוכרה ולא נסתפק אלא בכהן ומשום טומאה. ולדידי כגון דא צריכא רבה להתירו לישראל לעשות בו סחורה שהרי לסברת רבינו ז\"ל (א\"ה לעיל פ\"ב מהל' אלו דין ג' יע\"ש) וכת דעמיה דאית להו דבשר מהלכי שתים אסור מה\"ת פשיטא דאסור לעשות בו סחורה וכדתנן בפ\"ז דשביעית אין עושין בו סחורה בנבלות וטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים (א\"ה וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ט\"ז) ואע\"ג דכל הני איסורין בלאו פשיטא דלענין איסור סחורה אין חילוק בין דבר שאיסורו בלאו לדבר שאיסורו בעשה שהרי כתב רבינו זה הכלל כל שאיסורו מן התורה כו' הרי שלא הוציא מן הכלל להתיר אלא דבר שאיסורו מדבריהם. אך מאי דאיכא לספוקי בנ\"ד הוא דכיון דאיכא חולקים על רבינו ז\"ל וס\"ל דבשר מהלכי שתים אין בו איסור תורה כלל ולדידהו פשיטא דמותר לעשות בו סחורה א\"כ השתא דאיכא ספיקא אם בשר מהלכי שתים אסור דבר תורה או לא היכי לידיינו דייני לענין סחורה. ונראה דאסור לעשות בו סחורה וראיה ממ\"ש רבינו זה הכלל כו' וסיים דבריו בין בספיקו בין בודאו. ונראה דהאי דקאמר בין בספיקו בין בודאו לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו שאיסורו מדבריהם. משום דבספק של דבריהם אפילו באכילה מותר. ועוד דהן לו יהי שהיה הדין דאף ספק של דבריהם היה אסור באכילה לא היה צריך רבינו לבאר שזה ההיתר של הסחורה באיסורין של דבריהם שהוא בין בספק בין בודאי. דמאחר שסתם וכתב דכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה מהיכא תיתי שהיה עולה על הדעת לחלק בין ספק לודאי שיהיה הדבר צריך לאומרו. אשר ע\"כ נראה דלא קאי אלא ארישא דמילתא דכל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה ועל זה קאי מ\"ש בין בספיקו בין בודאו דלא נימא דוקא באיסור ודאי איכא איסור סחורה ולא בספק איסור. ובפרט כפי שיטת רבינו דאית ליה דאיסורי הספיקות אינן אלא מדרבנן והיה עולה על הדעת דדמי לחלב שחלבו נכרי דמותר לעשות בו סחורה. לזה כתב דליתא אלא אפי' בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה דלא דמו איסורין דרבנן שעיקר איסורם הוא מדרבנן לספק איסור תורה. שוב ראיתי להרב פ\"מ ח\"א סי' ג' שהבין בפשיטות בדברי רבינו הללו כדכתיבנא. ולפי זה תבנא לדיננא שאסור לעשות סחורה במומי\"א הלזו. הן אמת דפירוש זה שכתבנו בדברי רבינו דמ\"ש בין בספיקו בין בודאו דקאי ארישא דמלתא הוא דחוק קצת בעיני. והנראה אצלי בכונת דברי רבינו הוא דברים כפשטן דקאי למאי דסמיך ליה דהיינו דבר שאיסורו מדבריהם והכוונה דקודם זה כתב דמותר לעשות סחורה ב��לב שחלבו כותי ובגבינות כותים וכל זה מהתוס' דפ\"ד דשביעית וכל הני איסורין הן מן הספק, דחלב שחלבו כותי הוא משום חשש חלב בהמה טמאה ומן הדין לא היה לנו לחוש למיעוטא בדבר דלא איתחזק איסורא אלא שחכמים החמירו ואסרוהו. וכן גבינות הכותים הוא מן הספק שמא העמידו אותם בעור קיבת נבלה ומן הדין לא היה לנו לחוש לזה שהרי אפשר שיעמידו אותה בעשבים או במי פירות ועוד דאף במונח שהעמידו אותם בעור קיבת נבילה בטל הוא במיעוטו אלא שחז\"ל החמירו בזה משום דהוא דבר המעמיד או משום דאין הולכין באיסורן של ע\"ז אחר נתינת טעם וכמ\"ש הראשונים ז\"ל. ויש סוג אחר באיסורין של דבריהם שאין משום ספק אלא משום סייג. ולזה בא רבינו ז\"ל ואמר כל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאו כלומר בין שהיה האיסור מחמת ספק בין שהיה האיסור על הודאי. וכפי דרך זה שכתבנו בדברי רבינו אין ללמוד מדבריו דבדבר שהוא ספק איסור תורה שתהיה הסחורה אסורה. ומ\"מ נראה דעדיין יש ללמוד מדבריו דין זה מדהתיר חלב שחלבו עכו\"ם ודכותיה משמע הא שאר ספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. ובר מן דין כיון שהסכמת כל הפוסקים ז\"ל הוא דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא דבר תורה וכמ\"ש הר\"ב פ\"מ שם באותה תשובה הנ\"ל וכתב דסברת הרב בעת\"ה דסובר דאיסור זה הוא מדבריהם דברי יחיד הם. וכתב עוד דאף דרבינו לא גילה דעתו בזה אם איסור זה הוא דבר תורה או לא מ\"מ יש להכריח דאית ליה דאיסורו מן התורה ממה שאסר הסחורה בספק איסור תורה ע\"כ. והנה הרב הולך לשיטתו דסיום דברי רבינו קאי ארישא דמלתיה. ולדידי דעת שפתי רבינו ברור מללו דס\"ל דאיסור הסחורה הוא דבר תורה. שהרי כתב וכל דבר שאסור באכילה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. ואם איתא דס\"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחכמים גזרו ואסרו סחורה מנין לו לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין. אלא ודאי דס\"ל לרבינו דאיסור הסחורה הוא מן התורה ומש\"ה כתב חוץ מן החלב. ולפי זה דאיסור הסחורה הוא דבר תורה פשיטא דאף בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה מהכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא. וא\"ת איך יתכן שיהיה איסור הסחורה דבר תורה והא בפ\"ק דבכורות (דף ה') אמרי' וחלב בהמה טהורה מנ\"ל דשרי כו' אלא מדכתיב ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך ודלמא לסחורה אלא מדכתיב ואת עשרה חריצי החלב דלמא לסחורה ע\"כ, ואי אמרת דאיסור הסחורה הוא דבר תורה איך תירצו ודלמא לסחורה ולעולם דחלב אסור דבר תורה משום אבר מן החי ואם היה אסור באכילה מן התורה הרי הסחורה ג\"כ היתה אסורה ואדרבה היה לנו להכריח מכאן דחלב שרייה רחמנא באכילה מדמותר בסחורה. הא ל\"ק כלל משום דלא נאסרה הסחורה אלא במכוין להסתחר בדברים האסורים אבל אם נזדמנו לו דברים טמאים פשיטא דמותר למכרם דהא תנן בפ\"ז דשביעית ציידי חיה ועופות דגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרם וא\"כ פשיטא דמי שהיו לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למוכרו שהרי אין כונתו להסתחר בדברים האסורים אלא שנזדמן לו. ומ\"מ נראה דאף שכתבנו דאיסור הסחורה הוא דבר תורה ולפיכך יש להחמיר דאפי' בספק איסור תורה שלא לעשות בו סחורה, מ\"מ אין לאסור המומי\"א בסחורה משום דמומי\"א זו כבר בטלה ממאכל אדם ואינה ראויה לאכילה כלל וכל דבר שבטל ממאכל אדם אין בו איסור תורה וכמ\"ש רבינו לקמן בפי\"ד מהלכות אלו דין י\"א שאם אכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה\"ז פטור. ואע\"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה מ\"מ כבר כתבנו דכל דבר שאין איסורו כי אם מדרבנן מותר לעשות בו סחורה. ועיין במה שעמדתי אם האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה אם אסור מן התורה או דלמא אין איסורו כי אם מדרבנן יע\"ש שהארכתי בזה (א\"ה נתבאר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה וע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין איסור בשר בחלב חל כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה ועיין מ\"ש לקמן פי\"ד מהלכות אלו דין ח\"י): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותבואה [שהשרישה אחר שקרב העומר וכו'.</b> כתב בהשגות א\"א זה שיבוש ומי יתירם לאלו כו'. השגת הראב\"ד קשה דאם התירם עומר שעבר מי אסרם ואי משום דבטלינהו אגב ארעא והו\"ל כגדולין חדשים א\"כ אין צורך לבעיין לאוקמי שעברו עליהם שני עומרים ליבעי שזרען בתוך השנה ואי הוי כגידולין צריך להמתין לעומר הבא ואי כמנח בכדא דמי הרי התירו העומר שעבר ומהרש\"ך בח\"ב סי' רי\"ב חמד וחשק פירוש הראב\"ד וכתב דברים בלתי מובנים יע\"ש ודו\"ק. ומפני שראה הקושי שיש בפירוש הראב\"ד דאי באשרוש קודם העומר שעבר היא הבעיא וקס\"ד דאע\"ג דעומר שעבר התירם מ\"מ כיון דזרעם אח\"כ והוא היתר החוזר לאיסורו למה ליה למשאל שעבר עליהם עומר שני הא בלאו הכי הו\"מ למיבעי אליבא דהראב\"ד. ולכך כתב מהרש\"ך ואיברא דאי לא הוה חליף עליה עומר דהשתא ודאי דהוה שרי למינקט מינייהו אע\"פ שזרען כו', וסברא זו אם קבלה נקבל וכי העומר בא לאסור את המותר. ובאמת אין מקום לדברי ההשגות וכבר מהריק\"א בכ\"מ כתב ע\"ד הראב\"ד שאינו יכול ליישבו על לשון הגמרא ומהרש\"ך תפס שיטתו ולא ידעתי מה ראה על ככה ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק ערלה וכלאי הכרם בא\"י אסור.</b> אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמה\"ז מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וס\"ל ג\"כ דעזרא לא קידש לעתיד לבא כלאי הכרם בזמן הזה אף בא\"י אין איסורו כ\"א מדרבנן דכי היכי דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה\"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ\"כ התוס' בפ' הערל (דף פ\"א) ד\"ה מאי יע\"ש. ונראה דה\"ה לחדש אליבא דמאן דאית ליה דחדש בח\"ל מדרבנן דה\"ה בזמה\"ז אף בא\"י לא אסור כי אם מדרבנן וכן ערלה דקי\"ל דבח\"ל ספיקה מותר משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמה\"ז אף בא\"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאכול ממנו שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הלח\"מ פי\"ט מהלכות סנהדרין ומה שהשיג עליו הרב המחבר ז\"ל בתחלת ה' תרומות יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו וכו'.</b> דע דהתוס' בפ' יש מותרות (דף פ\"ו) נסתפקו בטבל הטבול למעשר עני אם יש בו מיתה ועיין בפ' אלו נדרים מהרימ\"ט ח\"א סי' כ\"ה ועיין בסמ\"ג הביא דבריו מרן הב\"י י\"ד סי' של\"א ועב\"ז ח\"א סי' כ': <b>ואפילו לא נשאר בו וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ט מהלכות מעשר דין פלוגתא דאביי ורבא בפרק בתרא דע\"ז וידוע דהלכתא כרבא. וכתבו התוס' בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב) ד\"ה אלא, דהא דקי\"ל ריחא לאו מלתא היא מ\"מ במלתא דעיקרייהו לריחא עבידי מלתא היא כגון ורד והדס יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בשמדד הישראל לכליו וכו'.</b> ז\"ל הטי\"ד סי' קל\"ב היה העכו\"ם מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו ונמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחלה לקנותו אסור. וכתב מרן הב\"י שם וז\"ל ומ\"ש לא הגביהו תחלה לקנותו אסור פירוש אע\"פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ע\"כ. ועיין בטח\"מ סי' ר' סי\"ג וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל אכילה גדולה מאכילת איסור כו'.</b> דין זה הוא פשוט בגמרא בכמה מקומות וכן הוא הדין בבעילות האסורות שאם בעל אחת מחייבי לאוין כמה ביאות אין מחייבין אותו על כל ביאה וביאה אלא א\"כ התרו בו בכל ביאה וביאה. וזה מתבאר באותה סוגיא דפ' עשרה יוחסין (דף ע\"ז) דאמרינן אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות היכי דמי אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת ומאותה סוגיא יש ללמוד דין מחודש (א\"ה נתבאר לעיל בפ\"א מהלכות איסורי ביאה דין י\"א יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>אם שהה מתחלה ועד סוף כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ג מה' ברכות די\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל האוכלין האסורים אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאתן כו',</b> ודברי מרן בכ\"מ על זה. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה): "
+            ],
+            [
+                "<b>או שאכל אוכל האסור וכו'.</b> (א\"ה עיין לעיל פ\"ח מהל' אלו דין י\"ח ולענין הנאה נסתפק הרב המחבר כמו שיתבאר פי\"ד מה' אבל יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>הואיל ונהנה חייב.</b> נסתפקתי בהא דקי\"ל דאם בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה אך אם כרך המצה בסיב דלא יצא דנהי דלא בעינן טעם מצה מ\"מ בעינן שיגע המצה בגרונו וכדאיתא בפרק ערבי פסחים, אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא שיהיה פטור דכי היכי דבמצות עשה דרחמנא אמר תאכל אמרינן דאם כרכו בסיב דלא הויא אכילה לפי שלא נגעה האכילה בגרונו ה\"נ באיסורין דרחמנא אמר לא תאכל אם כרכן בסיב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא. ולכאורה נ\"ל שהדין שוה אלא שלא ידעתי למה בגמרא הביאו דין זה במ\"ע ולא במל\"ת וכעת לא מצאתי דין זה בפירוש. אך את זה ראיתי בירושלמי פ\"ג דשבועות הלכה ג' שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ע\"כ, זהו נוסח הירושלמי הכתוב אצלנו. והנה לא ימלט מהיות טעות בדברי הירושלמי הללו דקאמר אינו חייב אלא אחד דמהיכא תיתי שיתחייב יותר כיון שהוא לא נשבע כי אם על הפת. ואפשר דהגירסא היא חייב אחת ואשמעינן דלא נימא כיון שכרכם בעלי קנים אפילו על הפת פטור משום דלא נגע הפת בגרונו דומיא דמצה שכתבנו קמ\"ל דלא אלא שלפי פירוש זה אידך בבא דקאמר שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכה בחרצנים חייב על כל אחת ואחת אינה מתיישבת אצלי דמאי אתא לאשמועינן דאם כרכם חייב על כל אחת ואחת דאם נאמר דלא נימא דהחרצנים הם מפסיקין בין הפת והגרון הא מכ\"ש דעלי קנים ועלי גפנים נפקא. ואם נאמר דאתא לאשמו��ינן דהנשבע שלא יאכל דבר שאינו ראוי לאכילה דשבועה חלה עליו, מלבד שדין זה הוא פשוט דכיון דנשבע עליו פשיטא דחייב ע\"כ לא צידדו בגמ' על הנשבע שלא יאכל עפר אלא אם חייב על פחות מכזית או לא אבל לעולם דחייב. זאת ועוד למה לא נקטי דין זה בעלי קנים ועלי גפנים דהני לאו בני אכילה נינהו אפילו ע\"י תערובת. ודוחק לומר דמשום דבעי לסיים ואם היה נזיר כו' נקט האי דינא בחרצנים וזגים. ועוד קשה דכרכם דנקט למה לי דהא לא למדנו שום חידוש משום דכרכן. עוד היה אפשר לומר דהגירסא היא אינו חייב אפילו אחת ואשמעינן דכיון דמפסיק עלי קנים ועלי גפנים בין גרונו לפת לא חשיב פת אכילה אבל אם כרכן בחרצנים וזגים חייב אף על הפת וטעמא משום דחרצנים וזגים חשיבי אוכל ומין במינו אינו חוצץ. וכ\"כ רבינו פ\"ג מה' שאר אבות הטומאה דין ה' וז\"ל הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אע\"פ שלא נגע בגרונו ה\"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה\"ז טהור ע\"כ. וכתב שם מרן והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ מה שא\"כ בסיב ע\"כ. ומיהו גם לפי גירסא זו קשיא לי דאמאי נקט גבי חרצנים וזגים דנשבע עליהם כיון דכונת הירושלמי אינו אלא ללמדנו דחרצנים וזגים חשיבי מאכל ומין במינו אינו חוצץ הול\"ל דומיא דרישא דאם נשבע על הפת וכרכה בחרצנים וזגים דחייב על הפת. והנראה אצלי דעיקר הגירסא היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת כו' והכוונה דרצה ללמדנו דלא מיבעיא היכא דלא נשבע עליהם דפשיטא דאינו חייב על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו וכדאיתא בפרק בתרא דיומא הו\"ל מין בשאינו מינו וחוצץ, אלא אפילו שנשבע עליהם ואחשבינהו אכילה סד\"א דכיון דחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מין במינו דאינו חוצץ קמ\"ל דלא, דנהי דהוא אחשביה אוכל לענין שאם אוכל עלי גפנים ועלי קנים דחייב מ\"מ לענין חציצה לא חשיב אוכל וחוצץ ואינו חייב כי אם אחת והיינו על עלי קנים או על עלי גפנים שנוגעים בגרונו. והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת ואחת. ואפשר דנקט בהאי בבא דנשבע על החרצנים ועל הזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו דהא לא מתאכלי בעינייהו כי אם ע\"י תערובת וכההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ב) בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכלי ע\"י תערובת דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו. והשתא ס\"ל להירושלמי דחרצנים וזגים כיון דלא מתאכלי בעינייהו כי אם ע\"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם אז חשיבי אוכל ואינם חוצצים וחייב על כל אחד ואחד אך אם לא נשבע עליהם לא חשיב אוכל וחוצצין. נמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים. דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפילו ע\"י תערובת כגון עלי קנים ודכותיה אפילו נשבע עליהם חוצצין. ובדבר הנאכל ע\"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיב אוכל וחוצץ. ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חוצץ משום דמין במינו אינו חוצץ. ולפי פירוש זה שכתבנו דיש חילוק בין חרצנים וזגים בין נשבע עליהם יש לקיים אותה הגירסא שכתבנו לעיל דהיינו אינו חייב אלא אחת ואין להקשות מה שהקשינו. אך גירסא זו האחרונה היא יותר מתיישבת בעיני דנקט רישא דומיא דסיפא ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין בס\"פ גיד הנשה דנחלקו ר\"י ור\"ל בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד היו לפניו טבל ונבלה.</b> (א\"ה עיין בספר דרשות הרב המחבר ז\"ל הנקרא פרשת דרכים בדרך החיים דרוש י\"ט יע\"ש באורך. ומעין דרכו כתב הרמ\"ז בחדושיו הנקראים תוס' יום הכפורים דף כ\"ב ע\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומתוך שניתוסף בו איסור הנאה וכו'.</b> (א\"ה עיין הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה בפ\"ג דכריתות שהוקשה לו מדין מבשל חלב בחלב אמאי לא לקי משום בשר בחלב כיון דנאסר בהנאה ואיסור מוסיף חל על איסור ותירוצו צ\"ע היטב ועיין בס' המצות סי' קפ\"ו. ובעיקר קושיתו י\"ל במ\"ש התוס' חולין (דף ק\"א) דהנאה אינו איסור מוסיף אלא חומרא בעלמא וא\"כ י\"ל שאני קדשים דאיסור חל על איסור כמבואר בכריתות (דף כ\"ג) ותוס' חולין (דף ק\"ג ע\"א) ועיין בפירש\"י שבועות (דף כ\"ד ע\"ב) דגלי קרא כל חלב לרבות אלמא חל איסור קדשים על החלב אבל בעלמא לא. ועיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מה' יסודי התורה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נמצא בהם טעם חלב וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות פסולי המוקדשין בדין הגוזז והעובד, ובספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"א וע\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ו מה' מעשר שני דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה כו'.</b> כתבו התוס' פ\"ג דבכורות (דף כ\"ג) ד\"ה סבר דהא דקי\"ל דהמבטל איסור במזיד אסור ובשוגג מותר כשסבור שמותר לבטל חשיב שוגג. ועיין במ\"ש רבינו פ\"ה מה' תרומות דין ח' אין תורמין כו' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ונראה שדין זה סותר למ\"ש התוס' וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טועם אותם העכו\"ם וסומכין על פיו.</b> לענין אם עכו\"ם אחר נאמן במסל\"ת או דוקא בקפילא אמור רבנן עיין הריב\"ש סי' תל\"ג ועיין בסי' רפ\"ח ודוק היטב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים כו'.</b> (א\"ה דע דהתוס' ס\"ל דמטבע חשוב ולא בטיל ויתבאר פרט זה בדברי הרב המחבר בפ\"ז מה' מעילה בס\"ד יע\"ש באורך, ועיין עוד שם שכתב דכל דבר שאין לו ביטול כע\"ז ודכותיה היינו דוקא בדאיכא בתערובת דבר האסור אבל אם פירש אמרינן כל דפריש מרובא פריש יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שאין לאיסורים אלו עיקר מן התורה כו' שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות.</b> ואין חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים. כ\"כ הרשב\"א סי' רמ\"ח יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ כו'.</b> ז\"ל מרן הב\"י י\"ד סי' צ\"ו כתב בשבלי הלקט בשם ה\"ר ישעיה לימונ\"י של עכו\"ם מן הדין לאסרם שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעי אלא מפני שחותכים רבים בסכין אחד וממלאים מהם חביות ��\"ל שביטל טעם הסכין בהם ובודאי ראשון ושני היה ראוי לאסרם אלא מפני שאין ניכרין הם בטלים ברוב הלכך שרו כו' יע\"ש. ונראה שזה סותר למ\"ש הטי\"ד סי' קי\"ד דזיתים שלהם אם נחתכו בסכין שלהם דאסורים לדעת בעה\"ת וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מה' שכירות דין ו'). גרסינן בפרק יוצא דופן (דף מ\"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת\"ל זה הדבר. ומוקי לה לאותם המוזהרים עליו. ופריך ש\"מ קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו כו' ופירש\"י ומשני לעולם דרבנן ואיסור אמאן קאי על אותן המוזהרין עליו להפריש מאיסורא, ש\"מ פלוגתא היא בפ' חרש ע\"כ. ויש לתמוה דבפרק חרש מוכח דאליבא דכ\"ע באיסורין דרבנן אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו וא\"כ כפי דברי רש\"י דהאי אוקימתא היא למ\"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ה\"ק דפלוגתא היא בפ' חרש. שוב ראיתי להרשב\"א בחדושיו שהקשה קושיא זו לרש\"י ונדחק בתירוצה וכתב ושמא אף רש\"י לא נתכוון לפרש שתהא מחלוקתם שבפרק חרש בכה\"ג אלא שעיקר מחלוקת קטן אוכל נבלות אם ב\"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות ע\"כ. ונראה דמה שהזקיקו לרש\"י לומר דאוקימתא זו דמוקי לאותם המוזהרים עליו היא אליבא דמ\"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן הוא משום דלמ\"ד דאורייתא תיקשי דקטן גופיה מילקא נמי לילקי וכדפריך התם אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. ומש\"ה הוכרח לומר דאוקימתא זו אתיא כמ\"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן. ולדידי אין זה הכרח דהא ודאי דלאו הא בהא תליא דאל\"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא קי\"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקי\"ל דהוא אינו לוקה ור\"י ור\"ל ס\"ל דאחרים לוקין על הקדשו. אלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אבל הוא לא לקי דקטן הוא לענין עונשין. ומאי דפריך בגמ' אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי הוא כפי אותה אוקימתא דמוקי לברייתא לאסור בבל יחל אלמא איכא איסורא לקטן כפי זה קא מתמה תלמודא כיון דאיכא איסורא ומופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי וכמ\"ש התוס' בד\"ה אי. אבל כפי אוקימתא זו דמוקי לה לאותם המוזהרים עליו ולעולם אין על הקטן שום איסור כלל מיתוקמא שפיר אליבא דמ\"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומש\"ה ב\"ד מצווין להפרישו אליבא דמ\"ד. ועל זה פריך תפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ודרך זה ישר בעיני: <br><b>ויש </b>לדקדק בסוגיא זו דמאי פריך ש\"מ קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו אימא דמאי דקאמר לאותם המוזהרים עליו היינו שלא להאכילו בידים דאליבא דכ\"ע איכא איסורא וכדאיתא בפרק חרש. ועלה בדעתי לומר דכפי פירש\"י דמוקי להאי אוקימתא אליבא דמ\"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אפשר לומר דדוקא אליבא דמ\"ד דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין עליו להפרישו אז הוא דאמרינן דבאיסורים דרבנן אין מאכילין אותו בידים אבל למ\"ד דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפרישו באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים. וכ\"כ הר\"ן בפרק חרש בשם הרשב\"א דלדידן דקי\"ל דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו אפילו באיסורי תורה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים ומש\"ה פריך הכא שפיר ש\"מ קטן אוכל נבלות כו' דכפי מאי דס\"ל דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אף דנימא דמאי דקתני בברייתא לאיסור בבל יחל הוא לאותם המוזהרים עליו כלומר שלא להאכילם בידים, מ\"מ תפשוט דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין עליו להפרישו באיסורי תורה דוקא ובאיסורין דרבנן ליכא איסורא כ\"א להאכילן בידים אבל למ\"ד דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו אפי' באיסורי תורה פשיטא דבאיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים. ועלה בדעתי להעמיס פירוש זה בדברי רש\"י דס\"ל דמאי דמשני לאותם המוזהרים עליו הכוונה היא שלא להאכילם בידים ומעולם לא עלה בדעת המתרץ דאיסור דרבנן יהיו מצווין להפרישו אלא הכוונה היא שלא להאכילם בידים ולזה הקשה ש\"מ וכדכתיבנא. שוב ראיתי שדברי רש\"י אין נוחין לזה שכתב על אותם המוזהרים עליו להפריש מאיסורא. ואפשר לדחוק ולומר דאותם המוזהרים להפריש מאיסור תורה מוזהרים הם ג\"כ שלא להאכילם בידים איסורין דרבנן וכל זה דוחק בעיני. ומלבד הדוחק סברת הרשב\"א שכתבנו אינה מוסכמת ורבינו ז\"ל פסק בפרקין דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים. ומדברי רש\"י ס\"פ ר\"ע עלה דמתני' דהמוציא חגב חי כל שהוא מוכח דס\"ל כרבינו ז\"ל דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים יע\"ש. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא מוקי לברייתא דהיינו שלא להאכיל בידים אף למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן. וכ\"ש למה שכתבנו דמופלא סמוך לאיש הוי מן התורה. ויש לי עוד משא ומתן בדינים אלו עוד אנופף ידי אם יגמור ה' בעדי: <br><b>גרסינן </b>במס' שבת פ' אר\"ע (דף צ') ר\"י אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא ות\"ק סבר לא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא עבר שושיבא אפומיה א\"ל שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. והנה איסור זה דבל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הדבר ידוע שאינו אלא מדרבנן. וא\"כ יש לתמוה על מ\"ש הר\"ן בפ' חרש בשם הרשב\"א דבאיסורין דרבנן מאכילין לתינוק בידים ומסוגיא זו מוכח דאף באיסורין דרבנן אין מאכילין אותם בידים מדפריך אי הכי טהור נמי ומכח קושיא זו אמרינן דטעמא דת\"ק הוא משום דלמא מיית אבל בעודנו חי אין לחוש דלמא אכיל דמסתמא לא אכיל ליה. שוב דקדקתי בדברי הרשב\"א וראיתי דע\"כ לא קאמר הרשב\"א דאיסורין דרבנן מאכילין בידים אלא למ\"ד דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפריש ומש\"ה באיסור דרבנן נחתינן דרגא דשרי אפילו להאכילם בידים, אבל למ\"ד דבאיסורי תורה מצווין להפרישו נהי דבאיסורין דרבנן אין ב\"ד מצווין להפרישו וכדמוכח הסוגיא דס\"פ חרש מ\"מ להאכילם בידים פשיטא דאסור אפי' באיסורין דרבנן וזה פשוט למדקדק בסוגיא דפ' חרש ודין זה דקטן אוכל נבלות אם ב\"ד מצווין להפרישו או לא היא בעיא דלא איפשיטא בפרק חרש ור' יוחנן ספוקי מספקא ליה וכדאיתא התם וא\"כ אי אמרינן דטעמא דת\"ק דקאמר חי טהור מצניעין אותו לקטן הוא משום דאין איסורו כ\"א מדרבנן א\"כ ע\"כ דת\"ק דמתני' ס\"ל דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפרישו ומש\"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים וא\"כ היתה נפשטת הבעיא דפרק חרש ובמקומות רבים פריך סתמא דתלמודא ש\"מ קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו כלומר תפשוט מהכא וכל עצמו של מקשה שהקשה אי הכי טהור נמי לא היה אלא מכח קושיא זו דתפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ודחי ליה דמהכא ליכא למיפשט דלעולם דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ולפי זה להאכילם בידים אפילו באיסורין דרבנן אסור וטעמא דת\"ק הוא משום דלמא מיית ואכיל ליה. ומיהו לפי האמת דקי\"ל דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ונמשך מזה דבאסורין דרבנן שרי ��האכילם בידים טעמא דת\"ק הוא משום דלמא אכיל ליה כשהוא חי ובטהור שרי להאכילו בידים לתינוק כיון שאין איסורו כ\"א מדרבנן. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ד דר\"ה (דף ל\"ג) ד\"ה תניא ובתשובות הרשב\"א סי' צ\"ב ובמ\"ש התוס' פ\"ח דפסחים (דף פ\"ח) ד\"ה שה ועיין היטב שדבריהם צריכין תלמוד. ועיין בההיא דאיבעיא לן בר\"פ הערל קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה כו' וסיכה לזר כפי סברת רוב הראשונים ז\"ל היא מדרבנן וקרא דולא יחללו אסמכתא בעלמא ודו\"ק. ועיין בר\"פ אלו מגלחין דאמר שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלח כו' ועיין ר\"פ בנות כותים (דף ל\"ב) דאמרינן תרומת ח\"ל אסור לסוך לתינוקת נדה ודו\"ק. ועיין בהר\"ן ר\"פ בתרא דיומא ובמ\"ש מרן הכ\"מ פ\"א מהלכות שביתת עשור דין ה' יע\"ש ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"א סי' קי\"ב שהאריך בדין זה אם באיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכן האריך אם יש חילוק בדין זה דאמרי' אין ב\"ד מצווין להפרישו בין ב\"ד לאב. ועיין במ\"ש התוס' נזיר עלה דמתני' דהאיש מדיר את בנו בנזיר ומ\"ש התוס' פ\"ח דפסחים (דף פ\"ח) ד\"ה שה ודוק: ולענין להטעות לקטן ולומר לו על דבר איסור שהוא היתר נראה לי דפשיטא דאסור דהוי מאכילו בידים דדלמא הקטן היה נזהר מאיסור זה. אך קשיא לי ההיא דאמרי' בפ' יוצא דופן (דף מ\"ו) א\"ר יהודה אמר שמואל בעלה מיפר לה ממ\"נ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב\"ד מצווין להפרישו וזה תימה דהא דאומר לה מופר ליך הוי כמאכילה בידים. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו שם שהקשה קושיא זו וז\"ל תימא דהא לר' יוחנן הוא דמתרצינן והתם בפ' חרש אמרי' דר\"י מספקא ליה וע\"ק ליה דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב\"ד מצווין להפרישו דהא תניא בפ' חרש מניחו תולש מניח זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מהם כו' דהו\"ל כעין מאכילו בידים דאסור כדאמרי' לא תאכלום לא תאכילום וה\"נ כיון דא\"ל בעל מופר ליך הו\"ל כמ\"ד אכול. וי\"ל דאה\"נ דהו\"מ למיפרך ליה הכי אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתיא שפיר כו' עכ\"ל. אך ראיתי להתוס' ז\"ל בסוגיא שלא הקשו אלא הקושיא הראשונה שהקשה הרשב\"א דהיינו דר\"י מספקא ליה משמע דס\"ל דמה שמפר הבעל לא חשיב מאכיל בידים והוא תימה בעיני וצ\"ע:      סליקו להו הלכות מאכלות אסורות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,337 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מיני חגבים שהתירה תורה שמונה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש רש\"י שבת (דף ק\"ו ע\"ב) דגזין מין חגב טהור והוקשה להרב פר\"ח ז\"ל סי' פ\"א ס\"ק כ\"ח דבפ\"ק דבכורות מוכח בהדיא דגזין מין טמא הוא יע\"ש (בדף ו'.) ויראה דיש מקום ליישב ולפרש אותה סוגיא בדרך אחרת והוא דהוקשה לו למרן הב\"י ס\"ס פ\"א וז\"ל מנ\"ל לר\"י למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אדכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשא זו הוא דבש גזין וצרעין עכ\"ל. כלומר דהא דמחלק בברייתא בין דבש שיש לו שם לווי לאין לו אינו מובן. ולכן נראה דה\"פ דס\"ד לאסור דבש גזין משום אבר מן החי אע\"ג דמין טהור הוא והשתא דגלי קרא דדבש דבורים שרי א\"כ ש\"מ דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי וכמ\"ש הטור ס\"ס פ\"א וזהו שאמרו יכול אף דבש הגזין ומשני דשאני דבש דבורים דאין לו שם לווי ר\"ל דאין ממצות אותן מגופן ומש\"ה לא שייך ביה איסור אבר מן החי אבל זה דיש לו שם לווי ע\"כ דהיינו משום דממצות אותו מגופן וא\"כ אסור משום אבר מן החי והכי דייק לישנא דברייתא אחריתי דקתני דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה כלומר דאין בו לא משום היוצא מן הטמא ולא משום אבר מן החי דאל\"כ ומותר באכילה כדי נסבה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל בבא זו מפורשת בספרא ואין לתמוה ממ\"ש אין מזהירין מן הדין לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה כו'. ורבינו עצמו כתב כן בפירוש במנין המצות והרמב\"ן ז\"ל בהשגותיו בשרש השני סתר זה העיקר בראיה מפורשת מספרא גבי אחותו מאביו ומאמו ועיין בהרמב\"ן בפירוש התורה. מיהו מהא דספרא גבי מפרסת פרסה ע\"כ מוכח כדברי רבינו ודו\"ק. ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ה מהל' איסורי מזבח דין ו' המקטיר איברי בהמה שדבריו אין להם מובן אלא ע\"פ דברי ה\"ה הללו וכמ\"ש מרן שם. ובזה ניחא לי הא דאמרי' בפ\"ו דמציעא (דף פ\"ח) ויהא אדם מצווה על חסימתו מק\"ו משור כו' וקשיא לי דהא אין מזהירין מן הדין. וכ\"ת דלאו להלקותו הוא אלא לאיסורא בעלמא וכמ\"ש מרן בכללי התלמוד דאף דאין מזהירין מן הדין היינו דוקא להלקותו אבל איסורא איכא מק\"ו וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפילו איסורא ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק\"ו נמי איכא איסורא מקרא דכתיב כי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל אלא עשה זה לבעה\"ב הוא דמזהיר קרא ואם לא הניח שכירו לאכול ביטל עשה זה וכמ\"ש הרב החינוך פרשת כי תצא ונראה שלזה כיון הרמ\"ה ז\"ל שהביא הטח\"מ סי' של\"ז דאיסורא איכא אם חסמו בע\"כ. ונדחק שם הרב בעל ב\"ח דאיסור זה מהיכן הולידו הרמ\"ה. ולפי דעתי איסור זה הוא מן העשה דכי תבא בכרם וגו' וכסברת החינוך. העולה ממ\"ש הוא דאיסורא לעולם איכא וא\"כ הק\"ו היה להלקותו והדרא קושיין לדוכתה דהא אין מזהירין מן הדין. אך כפי דברי ה\"ה ניחא דכיון דבלאו ק\"ו היה מצווה על חסימת האדם מן העשה שפיר מייתינן לאו מק\"ו. ודע שעדיין יש לעיין בההיא דאמרי' באותה סוגיא שור במחובר מנ\"ל ק\"ו מאדם כו' והדבר צריך אצלי תלמוד ובמקום אחר אאריך בעז\"ה. (א\"ה חבל על דאבדין) ואפשר לייחס לזה מ\"ש רבינו בשרשיו שורש י\"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אא\"כ הזהיר דכשהעונש מפורש יכולין אנו להוציא האזהרה מן הדין ואין זה סותר אומרם אין מזהירין מן הדין כיון שהעונש מפורש יע\"ש. ולדידי מי שיסבור סברת ה\"ה מכ\"ש שיסבור סברת רבינו. והרמב\"ן שסתר דברי רבינו הללו בשרש השני נראה דפשיטא שיחלוק על דברי ה\"ה. ודע שראיתי לרבינו במנין המצות מל\"ת סי' קע\"ב שכתב דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא מק\"ו משום דק\"ו זה הוא גילוי מלתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו יע\"ש. וזה סותר דברי ה\"ה הללו מדאצטריך להאי טעמא. ודע שהתוס' בפרק כל שעה (דף מ\"א) ד\"ה איכא הם חולקים על כלל זה של ה\"ה ז\"ל שהקשו שם וא\"ת היכי יליף שאר משקין מק\"ו והא אין מזהירין מן הדין כו'. והם עצמם כתבו באותו דבור דבלאו ק\"ו איכא עשה דכי אם צלי אש ואפ\"ה קשיא להו משום דאין מזהירין מן הדין. (א\"ה עיין בס' גופי הלכות ובס' מוצל מאש סי' כ'): <br><b>הא </b>דקי\"ל אין מזהירין מן הדין אם הוא דוקא אזהרה אבל עשה מייתינן מק\"ו או דלמא אף עשה לא מייתינן מן הדין עיין בדברי ה\"ה ספ\"כ מה' שבת ובמ\"ש הרב לח\"מ שם וע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל מבשר האדם כו'.</b> קשיא לי בסברת רבינו הלזו מההיא דאמרי' בר\"פ דם שחיטה לעוף ולבהמה מה אלו שהם מטמאים טומאה קלה וחמורה ויש בהם איסור והיתר יצא דם מהלכי שתים שאינו מטמא טומאה קלה יצאו דגים וחגבים שאין בהם איסור והיתר ע\"כ. ואי כסברת רבינו דבשר מהלכי שתים אסור בין מן החי ובין מן המת אמאי אצטריך למעט דם מהלכי שתים לפי שאין בהם טומאה קלה תיפוק ליה לפי שאין בהן היתר ואנן בעינן דומיא דעוף ובהמה שיש בהן היתר. וכ\"ת א\"כ דבעינן שיהיה בהם היתר דומיא דעוף ובהמה א\"כ עוף טמא ובהמה טמאה מנ\"ל שדמן אסור הא אין בהם היתר. כבר עמדו על זה התוס' שם ותירצו דשאני עוף טמא ובהמה טמאה שיש במינם איסור והיתר א\"נ דקודם שחיטה היה בה איסור אבר מן החי ולאחר שחיטה ליכא ע\"כ. אך גבי מהלכי שתים אין הפרש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דלסברת רבינו אמאי לא מיעטו דין מהלכי שתים לפי שאין בו היתר. ומ\"מ נראה דאין להכריע מסוגיא זו כלל נגד סברת רבינו ז\"ל דהא אליבא דכ\"ע קשה דלא הוה צריך בגמרא לכל הני צדדי שאמרו שם בגמ' דבצד של היתר ואיסור היה יכול למעט הכל שרצים וביצים וכן בצד של טומאה קלה וחמורה היה יכול למעט הכל שרצים וחגבים דכלהו לית בהו טומאה חמורה וכמ\"ש התוס' שם. עוד היה נראה להביא ראיה לסברת החולקים על רבינו וס\"ל דאין בבשר האדם איסור מן התורה כלל כמ\"ש ה\"ה ז\"ל מההיא דאמרי' בפ\"ק דבכורות דלרבנן אמרי' הואיל ואיסורו חישובו לכל דבר איסור לא בעי מחשבה דאמאי לא דחו סברא זו מדתנן בפ\"ג דעוקצין החותך מן האדם כו' הרי אלו צריכין מחשבה ואי בשר מהלכי שתים אסור אמאי בעי מחשבה הא אמרינן דאיסורו חישובו וליכא למימר דמתני' ר\"ש היא דלית ליה איסורו חישובו דהא סיפא דמתני' קתני ר\"ש אומר חוץ מן העכביות ומדסיפא ר\"ש רישא רבנן. ומיהו גם הכרח זה ליתיה דהא קתני ומן הבהמה ומן העוף ואם כן תיקשי דלרבנן אמאי בעי מחשבה הא בשר הפורש מן החי אסור משום טריפה ולא ליבעי מחשבה דקי\"ל איסורו חישובו. וכבר עמדתי על כל זה במקום אחר וראיתי שאין מכאן סיעתא לסברת החולקים על רבינו ז\"ל. (א\"ה חבל על דאבדין) (א\"ה ומ\"ש ה\"ה ז\"ל אלא שישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה כו' עיין בפי\"ד מה' אבל כי שם יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדין זה ואם יש חילוק בין מת עכו\"ם לישראל יע\"ש באורך כי שם ביתו): <b>בין מן החי כו'.</b> עיין בתשו' הרשב\"א סי' שס\"ד דאין איסור אבר מן החי בבשר האדם וכן הוא דעת הרמב\"ן בפירוש התורה פ' שמיני. אך הריטב\"א בחידושיו פרק אע\"פ כתב שאבר מן החי נוהג באדם יע\"ש. ומ\"ש בין מן המת (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ד מה' אבל): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם וכו'.</b> (א\"ה כתב מרן בטור יו\"ד סי' ט\"ו בשם קצת הגאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר, ועיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה ח' יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נודע שכלו לו חדשיו וכו' ה\"ז מותר ביום שנולד.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהל' איסורי מזבח דין ח'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ח ע\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עצם שנשבר אם היה הבשר או העור כו'.</b> ברייתא בפ' בהמה המקשה וכתב הרשב\"א בתשובה סי' פ\"ט דוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ח ע\"ד יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החלב שלה אסור לשתותו מספק כו' והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב טהורה.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בהלכות שאר אבות הטומאה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ודם האדם אין חייבין עליו.</b> בפ' דם שחיטה אוציא דם מה\"ש כו'. (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ד מה' אבל): <b>לפיכך דם דגים וחגבים וכו'.</b> בפ' דם שחיטה א\"ר דם דגים שכנסו אסור מיתיבי דם דגים ודם חגבים מותר כו' אלא כי תני ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים ופירש\"י בדם קשקשים מותר ואפי' לכתחלה דלא אתי לאיחלופי בדם בהמה חיה ועוף, וכתב הרב באר שבע דמכאן נראה שאסור לאכול אפי' בשר עוף וכ\"ש בשר בהמה בחלב שקדים אם לא שמניח השקדים בשפת הקערה למעלה משום מראית העין כמו גבי דם דגים וכן ראיתי נוהגין ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע כו'.</b> בפרק דם שחיטה ופירש\"י משום דליכא דחזי ליה. ואע\"ג שכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כבר כתבו התוס' בפרק אע\"פ (דף ס') דהיינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן לא, כ\"כ הרב באר שבע. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דחולין (דף מ\"א) ד\"ה ובשוק לא יעשה כן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דם התמצית ודם האברים כו'.</b> (א\"ה עיין בדרשות הרב המחבר בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ז ע\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים.</b> נ\"ב איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ\"כ הרשב\"א סי' שס\"ד יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו'</b> ודברי ה\"ה על זה. (א\"ה הכל נתבאר היטב בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה יע\"ש באורך): "
+            ],
+            [
+                "<b>הצייד שנזדמנו לו כו'</b> (א\"ה עיין בדברי המחבר לקמן בפרקין דין ח\"י יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל שאיסורו מן התורה וכו'.</b> נשאלתי על המומי\"א שמוכרים הכהנים אי שפיר עבדי או לא כו'. (א\"ה יתבאר פסק זה בפי\"ד מהל' אבל יע\"ש כי שם ביתו). עוד זאת אדרש במומי\"א הלזו במה שלא נזכר בדברי השואל שכפי הנראה פשיטא ליה דלישראל שרי למוכרה ולא נסתפק אלא בכהן ומשום טומאה. ולדידי כגון דא צריכא רבה להתירו לישראל לעשות בו סחורה שהרי לסברת רבינו ז\"ל (א\"ה לעיל פ\"ב מהל' אלו דין ג' יע\"ש) וכת דעמיה דאית להו דבשר מהלכי שתים אסור מה\"ת פשיטא דאסור לעשות בו סחורה וכדתנן בפ\"ז דשביעית אין עושין בו סחורה בנבלות וטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים (א\"ה וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ט\"ז) ואע\"ג דכל הני איסורין בלאו פשיטא דלענין איסור סחורה אין חילוק בין דבר שאיסורו בלאו לדבר שאיסורו בעשה שהרי כתב רבינו זה הכלל כל שאיסורו מן התורה כו' הרי שלא הוציא מן הכלל להתיר אלא דבר שאיסורו מדבריהם. אך מאי דאיכא לספוקי בנ\"ד הוא דכיון דאיכא חולקים על רבינו ז\"ל וס\"ל דבשר מהלכי שתים אין בו איסור תורה כלל ולדידהו פשיטא דמותר לעשות בו סחורה א\"כ השתא דאיכא ספיקא אם בשר מהלכי שתים אסור דבר תורה או לא היכי לידיינו דייני לענין סחורה. ונראה דאסור לעשות בו סחורה וראיה ממ\"ש רבינו זה הכלל כו' וסיים דבריו בין בספיקו בין בודאו. ונראה דהאי דקאמר בין בספיקו בין בודאו לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו שאיסורו מדבריהם. משום דבספק של דבריהם אפילו באכילה מותר. ועוד דהן לו יהי שהיה הדין דאף ספק של דבריהם היה אסור באכילה לא היה צריך רבינו לבאר שזה ההיתר של הסחורה באיסורין של דבריהם שהוא בין בספק בין בודאי. דמאחר שסתם וכתב דכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה מהיכא תיתי שהיה עולה על הדעת לחלק בין ספק לודאי שיהיה הדבר צריך לאומרו. אשר ע\"כ נראה דלא קאי אלא ארישא דמילתא דכל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה ועל זה קאי מ\"ש בין בספיקו בין בודאו דלא נימא דוקא באיסור ודאי איכא איסור סחורה ולא בספק איסור. ובפרט כפי שיטת רבינו דאית ליה דאיסורי הספיקות אינן אלא מדרבנן והיה עולה על הדעת דדמי לחלב שחלבו נכרי דמותר לעשות בו סחורה. לזה כתב דליתא אלא אפי' בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה דלא דמו איסורין דרבנן שעיקר איסורם הוא מדרבנן לספק איסור תורה. שוב ראיתי להרב פ\"מ ח\"א סי' ג' שהבין בפשיטות בדברי רבינו הללו כדכתיבנא. ולפי זה תבנא לדיננא שאסור לעשות סחורה במומי\"א הלזו. הן אמת דפירוש זה שכתבנו בדברי רבינו דמ\"ש בין בספיקו בין בודאו דקאי ארישא דמלתא הוא דחוק קצת בעיני. והנראה אצלי בכונת דברי רבינו הוא דברים כפשטן דקאי למאי דסמיך ליה דהיינו דבר שאיסורו מדבריהם והכוונה דקודם זה כתב דמותר לעשות סחורה בחלב שחלבו כותי ובגבינות כותים וכל זה מהתוס' דפ\"ד דשביעית וכל הני איסורין הן מן הספק, דחלב שחלבו כותי הוא משום חשש חלב בהמה טמאה ומן הדין לא היה לנו לחוש למיעוטא בדבר דלא איתחזק איסורא אלא שחכמים החמירו ואסרוהו. וכן גבינות הכותים הוא מן הספק שמא העמידו אותם בעור קיבת נבלה ומן הדין לא היה לנו לחוש לזה שהרי אפשר שיעמידו אותה בעשבים או במי פירות ועוד דאף במונח שהעמידו אותם בעור קיבת נבילה בטל הוא במיעוטו אלא שחז\"ל החמירו בזה משום דהוא דבר המעמיד או משום דאין הולכין באיסורן של ע\"ז אחר נתינת טעם וכמ\"ש הראשונים ז\"ל. ויש סוג אחר באיסורין של דבריהם שאין משום ספק אלא משום סייג. ולזה בא רבינו ז\"ל ואמר כל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בודאו כלומר בין שהיה האיסור מחמת ספק בין שהיה האיסור על הודאי. וכפי דרך זה שכתבנו בדברי רבינו אין ללמוד מדבריו דבדבר שהוא ספק איסור תורה שתהיה הסחורה אסורה. ומ\"מ נראה דעדיין יש ללמוד מדבריו דין זה מדהתיר חלב שחלבו עכו\"ם ודכותיה משמע הא שאר ספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. ובר מן דין כיון שהסכמת כל הפוסקים ז\"ל הוא דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא דבר תורה וכמ\"ש הר\"ב פ\"מ שם באותה תשובה הנ\"ל וכתב דסברת הרב בעת\"ה דסובר דאיסור זה הוא מדבריהם דברי יחיד הם. וכתב עוד דאף דרבינו לא גילה דעתו בזה אם איסור זה הוא דבר תורה או לא מ\"מ יש להכריח דאית ליה דאיסורו מן התורה ממה שאסר הסחורה בספק איסור תורה ע\"כ. והנה הרב הולך לשיטתו דסיום דברי רבינו קאי ארישא דמלתיה. ולדידי דעת שפתי רבינו ברור מללו דס\"ל דאיסור הסחורה הוא דבר תורה. שהרי כתב וכל דבר שאסור באכילה כו' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. ואם איתא דס\"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחכמים גזרו ואסרו סחורה מנין לו לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין. אלא ודאי דס\"ל לרבינו דאיסור הסחורה הוא מן התורה ומש\"ה כתב חוץ מן החלב. ולפי זה דאיסור הסחורה הוא דבר תורה פשיטא דאף בספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה מהכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא. וא\"ת איך יתכן שיהיה איסור הסחורה דבר תורה והא בפ\"ק דבכורות (דף ה') אמרי' וחלב בהמה טהורה מנ\"ל דשרי כו' אלא מדכתיב ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך ודלמא לסחורה אלא מדכתיב ואת עשרה חריצי החלב דלמא לסחורה ע\"כ, ואי אמרת דאיסור הסחורה הוא דבר תורה איך תירצו ודלמא לסחורה ולעולם דחלב אסור דבר תורה משום אבר מן החי ואם היה אסור באכילה מן התורה הרי הסחורה ג\"כ היתה אסורה ואדרבה היה לנו להכריח מכאן דחלב שרייה רחמנא באכילה מדמותר בסחורה. הא ל\"ק כלל משום דלא נאסרה הסחורה אלא במכוין להסתחר בדברים האסורים אבל אם נזדמנו לו דברים טמאים פשיטא דמותר למכרם דהא תנן בפ\"ז דשביעית ציידי חיה ועופות דגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרם וא\"כ פשיטא דמי שהיו לו בהמות לגיזה ואכילה דחלב שלהם מותר למוכרו שהרי אין כונתו להסתחר בדברים האסורים אלא שנזדמן לו. ומ\"מ נראה דאף שכתבנו דאיסור הסחורה הוא דבר תורה ולפיכך יש להחמיר דאפי' בספק איסור תורה שלא לעשות בו סחורה, מ\"מ אין לאסור המומי\"א בסחורה משום דמומי\"א זו כבר בטלה ממאכל אדם ואינה ראויה לאכילה כלל וכל דבר שבטל ממאכל אדם אין בו איסור תורה וכמ\"ש רבינו לקמן בפי\"ד מהלכות אלו דין י\"א שאם אכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה\"ז פטור. ואע\"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה מ\"מ כבר כתבנו דכל דבר שאין איסורו כי אם מדרבנן מותר לעשות בו סחורה. ועיין במה שעמדתי אם האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה אם אסור מן התורה או דלמא אין איסורו כי אם מדרבנן יע\"ש שהארכתי בזה (א\"ה נתבאר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה וע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין איסור בשר בחלב חל כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה ועיין מ\"ש לקמן פי\"ד מהלכות אלו דין ח\"י): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותבואה [שהשרישה אחר שקרב העומר וכו'.</b> כתב בהשגות א\"א זה שיבוש ומי יתירם לאלו כו'. השגת הראב\"ד קשה דאם התירם עומר שעבר מי אסרם ואי משום דבטלינהו אגב ארעא והו\"ל כגדולין חדשים א\"כ אין צורך לבעיין לאוקמי שעברו עליהם שני עומרים ליבעי שזרען בתוך השנה ואי הוי כגידולין צריך להמתין לעומר הבא ואי כמנח בכדא דמי הרי התירו העומר שעבר ומהרש\"ך בח\"ב סי' רי\"ב חמד וחשק פירוש הראב\"ד וכתב דברים בלתי מובנים יע\"ש ודו\"ק. ומפני שראה הקושי שיש בפירוש הראב\"ד דאי באשרוש קודם העומר שעבר היא הבעיא וקס\"ד דאע\"ג דעומר שעבר התירם מ\"מ כיון דזרעם אח\"כ והוא היתר החוזר לאיסורו למה ליה למשאל שעבר עליהם עומר שני הא בלאו הכי הו\"מ למיבעי אליבא דהראב\"ד. ולכך כתב מהרש\"ך ואיברא דאי לא הוה חליף עליה עומר דהשתא ודאי דהוה שרי למינקט מינייהו אע\"פ שזרען כו', וסברא זו אם קבלה נקבל וכי העומר בא לאסור את המותר. ובאמת אין מקום לדברי ההשגות וכבר מהריק\"א בכ\"מ כתב ע\"ד הראב\"ד שאינו יכול ליישבו על לשון הגמרא ומהרש\"ך תפס שיטתו ולא ידעתי מה ראה על ככה ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק ערלה וכלאי הכרם בא\"י אסור.</b> אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמה\"ז מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וס\"ל ג\"כ דעזרא לא קידש לעתיד לבא כלאי הכרם בזמן הזה אף בא\"י אין איסורו כ\"א מדרבנן דכי היכי דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה\"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ\"כ התוס' בפ' הערל (דף פ\"א) ד\"ה מאי יע\"ש. ונראה דה\"ה לחדש אליבא דמאן דאית ליה דחדש בח\"ל מדרבנן דה\"ה בזמה\"ז אף בא\"י לא אסור כי אם מדרבנן וכן ערלה דקי\"ל דבח\"ל ספיקה מותר משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמה\"ז אף בא\"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאכול ממנו שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הלח\"מ פי\"ט מהלכות סנהדרין ומה שהשיג עליו הרב המחבר ז\"ל בתחלת ה' תרומות יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו וכו'.</b> דע דהתוס' בפ' יש מותרות (דף פ\"ו) נסתפקו בטבל הטבול למעשר עני אם יש בו מיתה ועיין בפ' אלו נדרים מהרימ\"ט ח\"א סי' כ\"ה ועיין בסמ\"ג הביא דבריו מרן הב\"י י\"ד סי' של\"א ועב\"ז ח\"א סי' כ': <b>ואפילו לא נשאר בו וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ט מהלכות מעשר דין פלוגתא דאביי ורבא בפרק בתרא דע\"ז וידוע דהלכתא כרבא. וכתבו התוס' בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב) ד\"ה אלא, דהא דקי\"ל ריחא לאו מלתא היא מ\"מ במלתא דעיקרייהו לריחא עבידי מלתא היא כגון ורד והדס יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א ב��מדד הישראל לכליו וכו'.</b> ז\"ל הטי\"ד סי' קל\"ב היה העכו\"ם מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו ונמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחלה לקנותו אסור. וכתב מרן הב\"י שם וז\"ל ומ\"ש לא הגביהו תחלה לקנותו אסור פירוש אע\"פ שהגביהו בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל ע\"כ. ועיין בטח\"מ סי' ר' סי\"ג וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל אכילה גדולה מאכילת איסור כו'.</b> דין זה הוא פשוט בגמרא בכמה מקומות וכן הוא הדין בבעילות האסורות שאם בעל אחת מחייבי לאוין כמה ביאות אין מחייבין אותו על כל ביאה וביאה אלא א\"כ התרו בו בכל ביאה וביאה. וזה מתבאר באותה סוגיא דפ' עשרה יוחסין (דף ע\"ז) דאמרינן אלא שבא על אלמנה אחת ג' ביאות היכי דמי אי דלא אתרו ביה פשיטא דאינו חייב אלא אחת ומאותה סוגיא יש ללמוד דין מחודש (א\"ה נתבאר לעיל בפ\"א מהלכות איסורי ביאה דין י\"א יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>אם שהה מתחלה ועד סוף כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ג מה' ברכות די\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל האוכלין האסורים אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאתן כו',</b> ודברי מרן בכ\"מ על זה. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה): "
+            ],
+            [
+                "<b>או שאכל אוכל האסור וכו'.</b> (א\"ה עיין לעיל פ\"ח מהל' אלו דין י\"ח ולענין הנאה נסתפק הרב המחבר כמו שיתבאר פי\"ד מה' אבל יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>הואיל ונהנה חייב.</b> נסתפקתי בהא דקי\"ל דאם בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה אך אם כרך המצה בסיב דלא יצא דנהי דלא בעינן טעם מצה מ\"מ בעינן שיגע המצה בגרונו וכדאיתא בפרק ערבי פסחים, אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא שיהיה פטור דכי היכי דבמצות עשה דרחמנא אמר תאכל אמרינן דאם כרכו בסיב דלא הויא אכילה לפי שלא נגעה האכילה בגרונו ה\"נ באיסורין דרחמנא אמר לא תאכל אם כרכן בסיב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא. ולכאורה נ\"ל שהדין שוה אלא שלא ידעתי למה בגמרא הביאו דין זה במ\"ע ולא במל\"ת וכעת לא מצאתי דין זה בפירוש. אך את זה ראיתי בירושלמי פ\"ג דשבועות הלכה ג' שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ע\"כ, זהו נוסח הירושלמי הכתוב אצלנו. והנה לא ימלט מהיות טעות בדברי הירושלמי הללו דקאמר אינו חייב אלא אחד דמהיכא תיתי שיתחייב יותר כיון שהוא לא נשבע כי אם על הפת. ואפשר דהגירסא היא חייב אחת ואשמעינן דלא נימא כיון שכרכם בעלי קנים אפילו על הפת פטור משום דלא נגע הפת בגרונו דומיא דמצה שכתבנו קמ\"ל דלא אלא שלפי פירוש זה אידך בבא דקאמר שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכה בחרצנים חייב על כל אחת ואחת אינה מתיישבת אצלי דמאי אתא לאשמועינן דאם כרכם חייב על כל אחת ואחת דאם נאמר דלא נימא דהחרצנים הם מפסיקין בין הפת והגרון הא מכ\"ש דעלי קנים ועלי גפנים נפקא. ואם נאמר דאתא לאשמועינן דהנשבע שלא יאכל דבר שאינו ראוי לאכילה דשבועה חלה עליו, מלבד שדין זה הוא פשוט דכיון דנשבע עליו פשיטא דחייב ע\"כ לא צידדו בגמ' על הנשבע שלא יאכל עפר אלא אם חייב על פחות מכזית או לא אבל לעולם דחייב. זאת ועוד למה לא נקטי דין זה בעלי קנים ועלי ג��נים דהני לאו בני אכילה נינהו אפילו ע\"י תערובת. ודוחק לומר דמשום דבעי לסיים ואם היה נזיר כו' נקט האי דינא בחרצנים וזגים. ועוד קשה דכרכם דנקט למה לי דהא לא למדנו שום חידוש משום דכרכן. עוד היה אפשר לומר דהגירסא היא אינו חייב אפילו אחת ואשמעינן דכיון דמפסיק עלי קנים ועלי גפנים בין גרונו לפת לא חשיב פת אכילה אבל אם כרכן בחרצנים וזגים חייב אף על הפת וטעמא משום דחרצנים וזגים חשיבי אוכל ומין במינו אינו חוצץ. וכ\"כ רבינו פ\"ג מה' שאר אבות הטומאה דין ה' וז\"ל הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אע\"פ שלא נגע בגרונו ה\"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה\"ז טהור ע\"כ. וכתב שם מרן והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ מה שא\"כ בסיב ע\"כ. ומיהו גם לפי גירסא זו קשיא לי דאמאי נקט גבי חרצנים וזגים דנשבע עליהם כיון דכונת הירושלמי אינו אלא ללמדנו דחרצנים וזגים חשיבי מאכל ומין במינו אינו חוצץ הול\"ל דומיא דרישא דאם נשבע על הפת וכרכה בחרצנים וזגים דחייב על הפת. והנראה אצלי דעיקר הגירסא היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת כו' והכוונה דרצה ללמדנו דלא מיבעיא היכא דלא נשבע עליהם דפשיטא דאינו חייב על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו וכדאיתא בפרק בתרא דיומא הו\"ל מין בשאינו מינו וחוצץ, אלא אפילו שנשבע עליהם ואחשבינהו אכילה סד\"א דכיון דחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מין במינו דאינו חוצץ קמ\"ל דלא, דנהי דהוא אחשביה אוכל לענין שאם אוכל עלי גפנים ועלי קנים דחייב מ\"מ לענין חציצה לא חשיב אוכל וחוצץ ואינו חייב כי אם אחת והיינו על עלי קנים או על עלי גפנים שנוגעים בגרונו. והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת ואחת. ואפשר דנקט בהאי בבא דנשבע על החרצנים ועל הזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו דהא לא מתאכלי בעינייהו כי אם ע\"י תערובת וכההיא דאמרינן בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ב) בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכלי ע\"י תערובת דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו. והשתא ס\"ל להירושלמי דחרצנים וזגים כיון דלא מתאכלי בעינייהו כי אם ע\"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם אז חשיבי אוכל ואינם חוצצים וחייב על כל אחד ואחד אך אם לא נשבע עליהם לא חשיב אוכל וחוצצין. נמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים. דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפילו ע\"י תערובת כגון עלי קנים ודכותיה אפילו נשבע עליהם חוצצין. ובדבר הנאכל ע\"י תערובת דוקא אם נשבע עליהם חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיב אוכל וחוצץ. ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חוצץ משום דמין במינו אינו חוצץ. ולפי פירוש זה שכתבנו דיש חילוק בין חרצנים וזגים בין נשבע עליהם יש לקיים אותה הגירסא שכתבנו לעיל דהיינו אינו חייב אלא אחת ואין להקשות מה שהקשינו. אך גירסא זו האחרונה היא יותר מתיישבת בעיני דנקט רישא דומיא דסיפא ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין בס\"פ גיד הנשה דנחלקו ר\"י ור\"ל בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד היו לפניו טבל ונבלה.</b> (א\"ה עיין בספר דרשות הרב המחבר ז\"ל הנקרא פרשת דרכים בדרך החיים דרוש י\"ט יע\"ש באורך. ומעין דרכו כתב הרמ\"ז בחדושיו הנקראים תוס' יום הכפורים דף כ\"ב ע\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומתוך שניתוסף בו איסור הנאה וכו'.</b> (א\"ה עיין הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה בפ\"ג דכריתות שהוקשה לו מדין מבשל חלב בחלב אמאי לא לקי משום בשר בחלב כיון דנאסר בהנאה ואיסור מוסיף חל על איסור ותירוצו צ\"ע היטב ועיין בס' המצות סי' קפ\"ו. ובעיקר קושיתו י\"ל במ\"ש התוס' חולין (דף ק\"א) דהנאה אינו איסור מוסיף אלא חומרא בעלמא וא\"כ י\"ל שאני קדשים דאיסור חל על איסור כמבואר בכריתות (דף כ\"ג) ותוס' חולין (דף ק\"ג ע\"א) ועיין בפירש\"י שבועות (דף כ\"ד ע\"ב) דגלי קרא כל חלב לרבות אלמא חל איסור קדשים על החלב אבל בעלמא לא. ועיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מה' יסודי התורה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נמצא בהם טעם חלב וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות פסולי המוקדשין בדין הגוזז והעובד, ובספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"א וע\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ו מה' מעשר שני דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה כו'.</b> כתבו התוס' פ\"ג דבכורות (דף כ\"ג) ד\"ה סבר דהא דקי\"ל דהמבטל איסור במזיד אסור ובשוגג מותר כשסבור שמותר לבטל חשיב שוגג. ועיין במ\"ש רבינו פ\"ה מה' תרומות דין ח' אין תורמין כו' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ונראה שדין זה סותר למ\"ש התוס' וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טועם אותם העכו\"ם וסומכין על פיו.</b> לענין אם עכו\"ם אחר נאמן במסל\"ת או דוקא בקפילא אמור רבנן עיין הריב\"ש סי' תל\"ג ועיין בסי' רפ\"ח ודוק היטב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים כו'.</b> (א\"ה דע דהתוס' ס\"ל דמטבע חשוב ולא בטיל ויתבאר פרט זה בדברי הרב המחבר בפ\"ז מה' מעילה בס\"ד יע\"ש באורך, ועיין עוד שם שכתב דכל דבר שאין לו ביטול כע\"ז ודכותיה היינו דוקא בדאיכא בתערובת דבר האסור אבל אם פירש אמרינן כל דפריש מרובא פריש יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שאין לאיסורים אלו עיקר מן התורה כו' שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות.</b> ואין חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים. כ\"כ הרשב\"א סי' רמ\"ח יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ כו'.</b> ז\"ל מרן הב\"י י\"ד סי' צ\"ו כתב בשבלי הלקט בשם ה\"ר ישעיה לימונ\"י של עכו\"ם מן הדין לאסרם שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעי אלא מפני שחותכים רבים בסכין אחד וממלאים מהם חביות י\"ל שביטל טעם הסכין בהם ובודאי ראשון ושני היה ראוי לאסרם אלא מפני שאין ניכרין הם בטלים ברוב הלכך שרו כו' יע\"ש. ונראה שזה סותר למ\"ש הטי\"ד סי' קי\"ד דזיתים שלהם אם נחתכו בסכין שלהם דאסורים לדעת בעה\"ת וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מה' שכירות דין ו'). גרסינן בפרק יוצא דופן (דף מ\"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת\"ל זה הדבר. ומוקי לה לאותם המוזהרים עליו. ופריך ש\"מ קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו כו' ופירש\"י ומשני לעולם דרבנן ואיסור אמאן קאי על אותן המוזהרין עליו להפריש מאיסורא, ש\"מ פלוגתא היא בפ' חרש ע\"כ. ויש לתמוה דבפרק חרש מוכח דאליבא דכ\"ע באיסורין דרבנן אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו וא\"כ כפי דברי רש\"י דהאי אוקימתא היא למ\"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ה\"ק דפלוגתא היא בפ' חרש. שוב ראיתי להרשב\"א בחדושיו שהקשה קושיא זו לרש\"י ונדחק בתירוצה וכתב ושמא אף רש\"י לא נתכוון לפרש שתהא מחלוקתם שבפרק חרש בכה\"ג אלא שעיקר מחלוקת קטן אוכל נבלות אם ב\"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות ע\"כ. ונראה דמה שהזקיקו לרש\"י לומר דאוקימתא זו דמוקי לאותם המוזהרים עליו היא אליבא דמ\"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן הוא משום דלמ\"ד דאורייתא תיקשי דקטן גופיה מילקא נמי לילקי וכדפריך התם אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. ומש\"ה הוכרח לומר דאוקימתא זו אתיא כמ\"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן. ולדידי אין זה הכרח דהא ודאי דלאו הא בהא תליא דאל\"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא קי\"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקי\"ל דהוא אינו לוקה ור\"י ור\"ל ס\"ל דאחרים לוקין על הקדשו. אלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אבל הוא לא לקי דקטן הוא לענין עונשין. ומאי דפריך בגמ' אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי הוא כפי אותה אוקימתא דמוקי לברייתא לאסור בבל יחל אלמא איכא איסורא לקטן כפי זה קא מתמה תלמודא כיון דאיכא איסורא ומופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי וכמ\"ש התוס' בד\"ה אי. אבל כפי אוקימתא זו דמוקי לה לאותם המוזהרים עליו ולעולם אין על הקטן שום איסור כלל מיתוקמא שפיר אליבא דמ\"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומש\"ה ב\"ד מצווין להפרישו אליבא דמ\"ד. ועל זה פריך תפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ודרך זה ישר בעיני: <br><b>ויש </b>לדקדק בסוגיא זו דמאי פריך ש\"מ קטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו אימא דמאי דקאמר לאותם המוזהרים עליו היינו שלא להאכילו בידים דאליבא דכ\"ע איכא איסורא וכדאיתא בפרק חרש. ועלה בדעתי לומר דכפי פירש\"י דמוקי להאי אוקימתא אליבא דמ\"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אפשר לומר דדוקא אליבא דמ\"ד דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין עליו להפרישו אז הוא דאמרינן דבאיסורים דרבנן אין מאכילין אותו בידים אבל למ\"ד דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפרישו באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים. וכ\"כ הר\"ן בפרק חרש בשם הרשב\"א דלדידן דקי\"ל דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו אפילו באיסורי תורה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים ומש\"ה פריך הכא שפיר ש\"מ קטן אוכל נבלות כו' דכפי מאי דס\"ל דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אף דנימא דמאי דקתני בברייתא לאיסור בבל יחל הוא לאותם המוזהרים עליו כלומר שלא להאכילם בידים, מ\"מ תפשוט דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין עליו להפרישו באיסורי תורה דוקא ובאיסורין דרבנן ליכא איסורא כ\"א להאכילן בידים אבל למ\"ד דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו אפי' באיסורי תורה פשיטא דבאיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים. ועלה בדעתי לה��מיס פירוש זה בדברי רש\"י דס\"ל דמאי דמשני לאותם המוזהרים עליו הכוונה היא שלא להאכילם בידים ומעולם לא עלה בדעת המתרץ דאיסור דרבנן יהיו מצווין להפרישו אלא הכוונה היא שלא להאכילם בידים ולזה הקשה ש\"מ וכדכתיבנא. שוב ראיתי שדברי רש\"י אין נוחין לזה שכתב על אותם המוזהרים עליו להפריש מאיסורא. ואפשר לדחוק ולומר דאותם המוזהרים להפריש מאיסור תורה מוזהרים הם ג\"כ שלא להאכילם בידים איסורין דרבנן וכל זה דוחק בעיני. ומלבד הדוחק סברת הרשב\"א שכתבנו אינה מוסכמת ורבינו ז\"ל פסק בפרקין דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים. ומדברי רש\"י ס\"פ ר\"ע עלה דמתני' דהמוציא חגב חי כל שהוא מוכח דס\"ל כרבינו ז\"ל דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים יע\"ש. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא מוקי לברייתא דהיינו שלא להאכיל בידים אף למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן. וכ\"ש למה שכתבנו דמופלא סמוך לאיש הוי מן התורה. ויש לי עוד משא ומתן בדינים אלו עוד אנופף ידי אם יגמור ה' בעדי: <br><b>גרסינן </b>במס' שבת פ' אר\"ע (דף צ') ר\"י אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא ות\"ק סבר לא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא עבר שושיבא אפומיה א\"ל שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. והנה איסור זה דבל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הדבר ידוע שאינו אלא מדרבנן. וא\"כ יש לתמוה על מ\"ש הר\"ן בפ' חרש בשם הרשב\"א דבאיסורין דרבנן מאכילין לתינוק בידים ומסוגיא זו מוכח דאף באיסורין דרבנן אין מאכילין אותם בידים מדפריך אי הכי טהור נמי ומכח קושיא זו אמרינן דטעמא דת\"ק הוא משום דלמא מיית אבל בעודנו חי אין לחוש דלמא אכיל דמסתמא לא אכיל ליה. שוב דקדקתי בדברי הרשב\"א וראיתי דע\"כ לא קאמר הרשב\"א דאיסורין דרבנן מאכילין בידים אלא למ\"ד דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפריש ומש\"ה באיסור דרבנן נחתינן דרגא דשרי אפילו להאכילם בידים, אבל למ\"ד דבאיסורי תורה מצווין להפרישו נהי דבאיסורין דרבנן אין ב\"ד מצווין להפרישו וכדמוכח הסוגיא דס\"פ חרש מ\"מ להאכילם בידים פשיטא דאסור אפי' באיסורין דרבנן וזה פשוט למדקדק בסוגיא דפ' חרש ודין זה דקטן אוכל נבלות אם ב\"ד מצווין להפרישו או לא היא בעיא דלא איפשיטא בפרק חרש ור' יוחנן ספוקי מספקא ליה וכדאיתא התם וא\"כ אי אמרינן דטעמא דת\"ק דקאמר חי טהור מצניעין אותו לקטן הוא משום דאין איסורו כ\"א מדרבנן א\"כ ע\"כ דת\"ק דמתני' ס\"ל דבאיסורי תורה אין ב\"ד מצווין להפרישו ומש\"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים וא\"כ היתה נפשטת הבעיא דפרק חרש ובמקומות רבים פריך סתמא דתלמודא ש\"מ קטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו כלומר תפשוט מהכא וכל עצמו של מקשה שהקשה אי הכי טהור נמי לא היה אלא מכח קושיא זו דתפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ודחי ליה דמהכא ליכא למיפשט דלעולם דקטן אוכל נבלות ב\"ד מצווין להפרישו ולפי זה להאכילם בידים אפילו באיסורין דרבנן אסור וטעמא דת\"ק הוא משום דלמא מיית ואכיל ליה. ומיהו לפי האמת דקי\"ל דקטן אוכל נבלות אין ב\"ד מצווין להפרישו ונמשך מזה דבאסורין דרבנן שרי להאכילם בידים טעמא דת\"ק הוא משום דלמא אכיל ליה כשהוא חי ובטהור שרי להאכילו בידים לתינוק כיון שאין איסורו כ\"א מדרבנן. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ד דר\"ה (דף ל\"ג) ד\"ה תניא ובתשובות הרשב\"א סי' צ\"ב ובמ\"ש התוס' פ\"ח דפסחים (דף פ\"ח) ד\"ה שה ועיין היטב שדבריהם צריכין תלמוד. ועיין בההיא דאיבעיא לן בר\"פ הערל קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה כו' וסיכה לזר כפי סברת רוב הראשונים ז\"ל היא מדרבנן וקרא דולא יחללו אסמכתא בעלמא ודו\"ק. ועיין בר\"פ אלו מגלחין דאמר שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלח כו' ועיין ר\"פ בנות כותים (דף ל\"ב) דאמרינן תרומת ח\"ל אסור לסוך לתינוקת נדה ודו\"ק. ועיין בהר\"ן ר\"פ בתרא דיומא ובמ\"ש מרן הכ\"מ פ\"א מהלכות שביתת עשור דין ה' יע\"ש ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"א סי' קי\"ב שהאריך בדין זה אם באיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכן האריך אם יש חילוק בדין זה דאמרי' אין ב\"ד מצווין להפרישו בין ב\"ד לאב. ועיין במ\"ש התוס' נזיר עלה דמתני' דהאיש מדיר את בנו בנזיר ומ\"ש התוס' פ\"ח דפסחים (דף פ\"ח) ד\"ה שה ודוק: ולענין להטעות לקטן ולומר לו על דבר איסור שהוא היתר נראה לי דפשיטא דאסור דהוי מאכילו בידים דדלמא הקטן היה נזהר מאיסור זה. אך קשיא לי ההיא דאמרי' בפ' יוצא דופן (דף מ\"ו) א\"ר יהודה אמר שמואל בעלה מיפר לה ממ\"נ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב\"ד מצווין להפרישו וזה תימה דהא דאומר לה מופר ליך הוי כמאכילה בידים. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו שם שהקשה קושיא זו וז\"ל תימא דהא לר' יוחנן הוא דמתרצינן והתם בפ' חרש אמרי' דר\"י מספקא ליה וע\"ק ליה דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב\"ד מצווין להפרישו דהא תניא בפ' חרש מניחו תולש מניח זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מהם כו' דהו\"ל כעין מאכילו בידים דאסור כדאמרי' לא תאכלום לא תאכילום וה\"נ כיון דא\"ל בעל מופר ליך הו\"ל כמ\"ד אכול. וי\"ל דאה\"נ דהו\"מ למיפרך ליה הכי אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתיא שפיר כו' עכ\"ל. אך ראיתי להתוס' ז\"ל בסוגיא שלא הקשו אלא הקושיא הראשונה שהקשה הרשב\"א דהיינו דר\"י מספקא ליה משמע דס\"ל דמה שמפר הבעל לא חשיב מאכיל בידים והוא תימה בעיני וצ\"ע:      סליקו להו הלכות מאכלות אסורות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,182 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו וכו'.</b> נשאל מהריק\"ו שרש ל\"ג על דבר השוחט אשר העיד עליו ע\"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אם העד מותר לאכול משחיטתו או אם נדמהו לההיא דנטמאו טהרותיך כו'. והשיב לע\"ד נראה דל\"ד דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין כו' חל עליהם שם איסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דאפילו אם יהיה אמת שלא שחט עכשו יפה מ\"מ אין מוחלט ליפסל עולמית וכו' יע\"ש. ואיני מבין האי חילוקא דלמה לא נימא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דסוף סוף אילו אתו שני עדים שיצתה טריפה מתחת ידו לא היינו יכולים לאכול עוד משחיטתו וה\"נ לגבי דידיה כשני עדים דמי ושוייה להאי לדידיה כאילו באו עדים לגבי עלמא ושפיר שוייה ח\"ד שלא לאכול משחיטתו מכאן ולהבא עד ישוב כדינו. ובהדיא משמע כן דהא נמי מיקרי שוייה אנפשיה ח\"ד בגמ' בפ' נערה שנתפתתה גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ופליגי בטעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה ורב אחא אמר אחולי אחיל ובעינן מאי בינייהו לאורועי סהדי כו'. ופירש\"י דלמ\"ד אודויי אודי ליה פסולין העדים. ופי' הר\"ן דהיינו לגביה דידיה ואי אית ליה סהדותא אחריתי והביא הלוקח אלו העדים פסולים דהא אודו שחתמו שקר בפעם ראשונה. משמע דמשום שהודה שבפעם ראשונה חתמו שקר מהדר לשטר אחר שוינהו לנפשיה לרשעים ולגבי דידיה בעדותו בפעם אחרת אינן נאמנין אע\"פ שלא שוינהו ליה ח\"ד כההיא דטהרות וכההיא דנתנסך יינך משמע דאין לחלק וצ\"ע. (א\"ה ועי' ביש\"ש פ\"ק דחולין סי' ט' פר\"ח י\"ד סס\"א ועיין לעיל פ\"ט מהלכות אישות דין ט\"ו): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא בהמה וחיה בלבד וכו'.</b> איסור זה דהכנסת חולין בעזרה הוא מוסכם בתלמוד במקומות הרבה. ואע\"ג דבפי\"ג דמנחות (דף ק\"ו) אמרינן א\"ר חסדא במותר להכניס חולין בעזרה קא מיפלגי רבי סבר אסור להכניס חולין בעזרה ורבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה. ולפי זה לדידן דקי\"ל כרבנן וכמו שפסק רבינו בפי\"ז מה' מעשה הקרבנות א\"כ יהא מותר להכניס חולין בעזרה ואע\"ג דמרן ז\"ל צידד שם דרבינו פסק כרבי דבריו הם תמוהים וכבר תמה עליהם הרב לח\"מ שם ואין ספק דרבינו פוסק כרבנן. מ\"מ אף לדידן דקי\"ל כרבנן אסור להכניס חולין בעזרה משום דלא קי\"ל כאוקימתא דרב חסדא אלא כרבא דאמר דכ\"ע אסור להכניס חולין בעזרה וכמו שהוא מוסכם בכל התלמוד: אך באיזה חולין הוא האיסור בזה נחלקו הראשונים ז\"ל. והנה מפשט דברי רבינו נראה דכל דבר שהוא חולין אסור להכניס בעזרה אף שהוא דבר שאין דוגמתו קרב לגבי המזבח אך הרשב\"א ז\"ל בחדושיו כתב שלא נראו לו דברי רבינו אא\"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים ע\"כ. והתוס' בפרק הזרוע (דף ק\"ל) ד\"ה אי כתבו דדוקא חזה ושוק וכן בכורים דדרך קדושה מייתי להו דעביד בהו תנופה וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן יש קפידא טפי בהבאתם בעזרה שלא לצורך ע\"כ. וכ\"כ הרשב\"א בחדושיו שם ובפ' המוכר את הספינה ביאר יותר שכתב וז\"ל וקא מעייל חולין בעזרה פירוש מפני שהם טעונים תנופה והגשה ע\"ג המזבח ודמיא להקרבה ושחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה ע\"כ. וכ\"כ התוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי יע\"ש. והיה אפשר לומר דחילוק זה שכתבו התוס' הוא דוקא לאיסור להכניס בעזרה מדאורייתא אבל מדרבנן אף דבר שאין עושין בו כעין הקרבה אסור להכניס בעזרה לפי שהתוס' בתחלת דבריהם הכריחו שאיסור זה הוא מה\"ת ועל זה הוקשה להם מההיא דפרק כל התדיר ופ' הקומץ דאמרינן שהכהנים מכניסים חולין בעזרה כדי לאכול עם הקדשים. משמע שאם לא היה איסורו כ\"א מדרבנן לא הוה קשיא להו מידי משום דנהי דחכמים אסרו הכנסת חב\"ע באכילת חולין שהוא לצורך אכילת קדשים לא גזרו. אבל לאחר שהכריחו שהוא איסור תורה הוקשה להם דאיך יתכן דמשום אכילת קדשים יותר להם איסור תורה. ועל זה תירצו דיש לחלק בין מלתא דעביד כעין הקרבה למלתא אחריתי. וא\"כ אף אם נאמר דמדרבנן אסור להכניס חב\"ע אף דבר דלא עביד בהו כעין הקרבה ליכא קושיא כלל מההיא דפ' כל התדיר ופ' הקומץ משום דרבנן לא גזרו בדבר שהוא צורך לאכילת קדשים. אך מדברי הרשב\"א נראה דאפילו איסור דרבנן ליכא שהרי אחר שכתב החילוק כתב וז\"ל ותדע לך דהא נכנסין שם בבגדי חול והלל שהיה מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה ע\"כ. וא\"כ מכאן יש להכריח דאפי' איסורא דרבנן ליכא דאי לא אכתי קשה איך נכנסים בבגדי חול והלל ג\"כ אמאי לא היה מקדישה סמוך לפתח העזרה. ובפרק הספינה כתב בפירוש וז\"ל ואם לא מפני טעם התנופה היה מותר כיון דלא הוי כעין הקרבה שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו ע\"כ. וכ\"כ הריטב\"א שם בחדושיו כדברי הרשב\"א ז\"ל הללו יע\"ש. ולפ\"ז נאמר שגם דעת התוס' היא כן וכ\"נ מדבריהם שבפרק הספינה שכתבו וז\"ל אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חב\"ע דאל\"כ לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס בעזרה ע\"כ. ודע שראיה זו שהביא הרשב\"א מהלל שהיה מביא כשבתו לעזרה לא הביאוהו התוס'. והיה נראה דס\"ל דשאני התם שההבאה היתה לצורך קרבן ומש\"ה ליכא איסור כלל. אך בפ\"ו דפסחים (דף ס\"ו) עלה דהך דהלל הקשו דהיכי עביד הלל הכי והלא היה מכניס חולין לעזרה ותירצו דליכא איסור אלא היכא דעביד כעין הקרבה. והנראה דהתוס' לא רצו להכריח בפרק הספינה דינם מההיא דהלל לפי שהיינו יכולים לדחות דשאני התם שהיה רוצה להקריבה אבל אחר שהכריחו חלוקים דליכא איסור כ\"א היכא דעביד כעין הקרבה ממקומות אחרים כשהקשו עליה דהלל תירצו החילוק המוכרח ואין צורך לחלק באופן אחר. אך אני תמיה על מ\"ש התוס' בפ\"ח דמנחות (דף פ\"א) עלה דההיא דאמרינן אם איתא לדחזקיה ליתי בהמה וליתי שמונים בהדה כו' שכתבו וז\"ל ואע\"ג דהארבעים הם חולין ליכא למיפרך דקא מעייל חב\"ע דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו וש\"ד אע\"פ שהם חולין כדתניא בהלל הזקן מביאה כשהיא חב\"ע ומקדישה כו' ע\"כ. ויש לתמוה דמה ראיה הביאו מההיא דהלל שאני התם שלא היה עושה כעין הקרבה כשהיא חולין ומש\"ה ליכא איסורא אבל כל שעושה כעין הקרבה לעולם אימא לך דאיכא איסור דהכנסת חולין אף שהוא לצורך קרבן. ועוד דאעיקרא דדינא ב��היא דרב מנשיא דקאמר שיביא שמונים אפשר דליכא במ' משום הכנסת חולין. ואע\"ג דבדברי התוס' פרק הזרוע מוכח דבלחמי תודה איכא משום הכנסת חולין שכתבו וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן וכו' וכנראה מדברי התוס' הללו דאף בלא טעמא דתנופה שהיה בלחם איכא איסורא לפי שהוא הכשר קרבן ומה שלא כתבו התוס' בלחם משום דאיכא תנופה בארבעה וא\"כ דמיא לבכורים הוא משום דמהסוגיא דפ' התודה מוכח דאף בלא טעמא דתנופה איכא איסורא משום חב\"ע שהרי כשהקשו ללמדין לפני רבי וכי מכניסין חולין בעזרה ע\"כ לאו משום טעמא דתנופה הוא שהרי לאחר שנדחו דברי הלמדין אמרינן דאביי ורבנן אמרי אם איתא לדר' יוחנן ליתי לחם ולותבה חוץ לחומת עזרה והקשו לזה מטעמא דתנופה וקא מעייל חב\"ע משמע דכשהקשו בתחלה וכי מכניסין חב\"ע לאו משום טעמא דתנופה הקשו ומש\"ה כתבו התוס' דהטעם הוא לפי שהוא הכשר הקרבן. מ\"מ אף כפי הנחה זו יש לחלק דדוקא כשמביא מ' חלות אסור לפי שמביאם לצורך תודה והוי הכשר קרבן אבל במביא פ' חלות ואומר יקדשו המ' מתוך הפ' אפשר דליכא קפידא בארבעים דאינו מוכרח שיהיו צורך קרבן כיון דאיכא מ' אחרים ואי משום תנופה דמניף מה שמניף הוא מהמ' דאמר שיקדשו מתוך הפ'. הן אמת דיש מקום לבעל דין לחלוק בחילוק זה אך הקושיא שהקשינו דמה ראיה הביאו מההיא דהלל במקומה עומדת: <br><b>והנראה </b>אצלי לומר הוא דכוונת התוס' היא להקשות לרש\"י ז\"ל דס\"ל דתיקון זה דרב שישא שיביא שמנים הוא שיניחם בחוץ וכר' יוחנן דאי לא אסור משום חב\"ע. ורש\"י לא ס\"ל חילוק התוס' דחילקו דליכא איסור משום הכנסת חב\"ע כ\"א היכא דעביד כעין הקרבה וכמבואר בדבריו בפרק ד' דתמורה (דף כ\"ג) עלה דההיא דאמרינן שאם היתה אכילה מועטת שאוכלין עמה חולין שכתב וז\"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ וא\"כ יכנסו כו' יע\"ש. הרי מבואר דס\"ל לרש\"י דאף במידי דלא עביד כעין הקרבה איכא איסורא וכפי מה שחילקו התוס' החולין היו אוכלים בעזרה וכמ\"ש שם. וא\"כ אליבא דרש\"י יש להקשות מההיא דהלל וע\"כ אית לן למימר דשאני ההיא דהלל שהיה לצורך קרבן. וא\"כ התוס' הקשו לרש\"י דלמה אצטריך לומר שהפ' חלות היו חוץ לחומה דכיון דהיו צורך קרבן לאחריות ליכא איסורא ורש\"י ע\"כ מודה בזה מההיא דהלל. אבל לעולם דאליבא דהתוס' טעמא דהלל היא משום דאעיקרא דדינא ליכא איסורא דהכנסת חולין כי אם היכא דעביד כעין הקרבה. ודע דבפ\"ב דביצה (דף כ') כתבו התוס' וז\"ל והביא כל צאן קדר בעזרה ותימה והא אין מביאין חב\"ע וי\"ל דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית ע\"כ וצ\"ע: <br><b>הכלל </b>העולה ממה שכתבו הוא דאליבא דהתוס' והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ליכא איסור דהכנסת חב\"ע כי אם במידי דעביד כעין הקרבה, ואליבא דרש\"י אף בדבר דלא עביד כעין הקרבה אסור שהרי אסור שיאכלו הכהנים חולין עם הקדשים בעזרה. ונראה דאף במלתא דלא חזי לקרבן אסר דאי לא מאי דוחקיה לומר דמאי דתניא כשיאכלו חולין הוא חוץ לעזרה אימא דמיירי במלתא דלא חזי להקרבה א\"ו דבכל גוונא ס\"ל דאסור וההיא דהלל ס\"ל דשאני התם שהביאה להקריבה וכמ\"ש לעיל. ומה שנכנסים לעזרה בבגדי חול כהנים וישראלים נראה דלא קשיא לרש\"י דאפשר דליכא איסור כי אם במידי דאכילה דהוי דרך בזיון להכניס בעזרה אבל מה שנכנסים בעזרה בבגדי חול ליכא איסורא דהא הדבר מוכרח שהרי ישראלים היו מוכרחים ליכנס בעזרה לסמיכה ולא היו יכולים ללבוש בגדי כהונה. ומפשט דברי רבינו ז\"ל נראה לי דס\"ל כרש\"י וכמ\"ש לעיל. הן אמת שבפ\"י מה' מעשה הקרבנות דין י\"א כתב סתם היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין. ומסתמיות דבריו נראה שהיו אוכלין החב\"ע כסברת התוס'. וא\"כ יש לתמוה כפי סברתו שאיסור הכנסת חב\"ע הוא כולל איך הותר כאן. ואם היינו דוחקים דברי רבינו כמ\"ש הרשב\"א והיינו אומרים דרבינו מיירי בלחם מלחמי תודה או פירות הבכורים דהוו מילי דחזו להקרבה היה אפשר לומר דמה שהותר לאכול חב\"ע הוא בחולין דלא חזו להקרבה וסתם הדברים וסמך על מ\"ש כאן בהל' שחיטה דמלתא דחזי להקרבה אסור להכניס בעזרה. אך פשט דברי רבינו אינו מורה כן: אשר ע\"כ נראה לומר דאיסור זה דהכנסת חב\"ע ס\"ל לרבינו שהוא מדרבנן וכמו שצידד רשב\"ם בפרק המוכר את הספינה וכיון שאין איסורו כ\"א מדרבנן משום אכילת קדשים התירו וכמ\"ש לעיל שהתוס' לא הוקשה להם מהך דאכילת חולין כי אם במונח שהיה איסור תורה. וסברא זו שאנו רוצים לייחס לרבינו דס\"ל דאיסורו מדרבנן לא נפלאת היא בדעת רבינו והרואה יראה להרב לח\"מ שרצה לצדד דאף לשחוט חולין אין איסורו כי אם מדרבנן יע\"ש. ואף אם נרצה לומר דרבינו ס\"ל דאיסורו מן התורה וכמו שהכריחו התוס' עדיין אפשר לומר דרבינו ס\"ל דדוקא מה שעושה כעין עבודה איסורו מן התורה אבל כל שאינו עושה כעין עבודה אין איסורו כי אם מדרבנן ומשום אכילת קדשים התירו איסור זה דרבנן: וא\"ת כפי סברת רש\"י דאית ליה דלא מותר אכילת חב\"ע אף שהוא לצורך אכילת קדשים איך יתיישב מאי דתנן בפ\"י דזבחים (דף צ') וכולן כו' לתת לתוכן תבלין חולין הרי שהותר להכניס חולין בעזרה לצורך אכילת קדשים. וי\"ל דרש\"י ס\"ל דמתני' איירי בקדשים קלים שהם נאכלים בכל העיר אבל לעולם דבקדשים שנאכלים בעזרה לא. ומה שהוכרח רש\"י בתמורה לומר שאוכלים מבחוץ הוא משום דהתם מיירי בשיירי מנחה שאינה נאכלת כי אם בעזרה וכמבואר. ועוד י\"ל דשאני תבלין שנתערבו בקדשים ונתבטלו ונפקי מתורת חולין ומש\"ה שרי. אך מהסוגיא דפ' כל הזבחים (דף ע\"ז) על ההיא דלמחר מביא אשמו ולוגו מוכח בהדיא דאף שאין בלוג כי אם תערובת קצת שמן חולין איכא משום הכנסת חב\"ע ודו\"ק. ועיין במ\"ש התוס' פרק התודה (דף פ') סוף ד\"ה וכי שחילקו לענין אחר כעין מה שכתבנו ודו\"ק: <br><b>והנה </b>מלבד מ\"ש דליכא תיובתא לסברת רש\"י ורבינו מכל הני דוכתי שכתבו התוס', עוד נראה שיש להביא ראיה לסברתם מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף נ\"א) אלא מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה אכילה דחולין ופריך חולין פשיטא מאי בעו התם ומשני אע\"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה וכו' ופשיטא דסוגיא זו מורה דאיסורא דהכנסת חולין לעזרה הוא כולל אף היכא דלא עביד כעין הקרבה ואף במלתא דלאו בר הקרבה הוא מדהקשו בפשיטות פשיטא מאי בעו התם, וזה הפך מ\"ש לעיל בשם התוס' והרשב\"א. הן אמת דגם לסברת רש\"י ורבינו סוגיא הלזו צריכה ישוב דמקושית הגמ' מוכח דלא הוקשה להם אלא משום דמאי בעו התם אבל אם היה באפשרות שהיה שם חולין ניחא דאשמעינן שלא הותר לאכילתם מלח של הקדש. וא\"כ למאי איצטריך לשנויי אע\"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמהם חולין לימא בקיצור הב\"ע בשאכלו חולין חוץ לעזרה. ונראה דהתלמוד ס\"ל דמלח לא הותר לכהנים ואפילו באכילת קדשים כי אם בקדשי קדשים שנאכלין בעזרה אבל חוץ לעזרה אף שאוכל קדשים לא הותר מלח של הקדש. ומש\"ה פריך בפשיטות דלמאי איצטריך לומר דלאכילת חולין לא דבמאי איירי אי כשאוכל החולין חוץ לעזרה הא אפילו אוכל קדשים חוץ לעזרה לא הותר ומתוך העזרה לא משכחת חולין דמאי בעו התם. ותירצו כיון דאמר מר כו' וסד\"א כיון דהני חולין לצורך אכילת קדשים הנאכלין בעזרה הם ליתב להו מלח קמ\"ל. ולפי מ\"ש לעיל דרבינו ס\"ל דאכילת חולין הללו כיון שהם לצורך אכילת קדשים הותר לאכלם בעזרה ניחא טפי שינויא דגמ'. דלפי סברת רש\"י תיקשי דאכתי מאי אשמעינן שמואל השתא קדשים כל שנאכלין חוץ לעזרה לא הותר להם מלח של הקדש חולין הנאכלין חוץ לעזרה מיבעיא. ולסברת רש\"י ז\"ל צריך לדחוק ולומר דסד\"א כיון דחולין הללו הם לצורך דבר שהותר לו המלח גם לגבי חולין אף שהם חוץ לעזרה יותר להם קמ\"ל. באופן דלסברת רש\"י ורבינו יש ליישב הסוגיא וכמ\"ש אך לדעת התוס' קשיא טובא. שוב ראיתי להתוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי שהוקשה להם קושיא זו וכתבו ומה שתמה תחלה כ\"כ בפשיטות חולין מאי בעו התם בדין קא מתמה דמאי בעיא אכילת חולין בפני עצמה בעזרה דאיצטריך למימר דלא יהבינן להו מלח ע\"כ. והנה כפי דרך זה נתיישבו שפיר דברי התוס' ואתיא הסוגיא כפשטה. ויש ללמוד מדבריהם דאף שהותר הכנסת חב\"ע כל שאינו עושה דרך הקרבה מ\"מ אכילת חולין אסור ומלתא דמסתברא הוא: ודע דאף שכתבנו דאסור להכניס חולין לעזרה זהו דוקא חולין גמורים אבל כל שהקדישו אף שהוא הקדש בדק הבית מותר להכניסו בעזרה. ודין זה מתבאר בפ' הספינה (דף פ\"א) דפריך וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חב\"ע ומשני דמקדיש להו. הן אמת דרשב\"ם פירש שם דמקדיש להו לקנות בהם קרבן, נראה מדבריו דדוקא משום דהוי לצורך קרבן הותר אבל אם לא הקדישו לצורך קרבן כי אם לבדק הבית לא. אך מדברי התוס' שם ובמקומות אחרים כמו שנתבאר יראה דס\"ל דאף בהקדש בדה\"ב שרי. והתוס' הקשו לזה מההיא דאמרינן בפ' התודה (דף פ') דלמא לאו תודה היא והוי לחם חב\"ע ואמאי לא פריך דליקדוש ליה על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדק הבית או לדמי נסכים. ותירצו דגבי תודה כיון שעשה מעשה שעשה מ' חלות מד' מינים מוכחא מלתא טובא שלשם תודה מביאם ולהכי אפילו הקדיש חשיב חב\"ע כיון שאין דרך לעשות משאר הקדש מה שעשה מזה אבל הכא בכורים מקדיש להו לדמי לא מיחזי חב\"ע אלא כשאר הקדש כו' ועוד האריכו בחילוק זה יע\"ש. ובפ' התודה נמי הקשו קושיא זו ותירצו ג\"כ כעין חילוק זה אלא שיש קצת שינוי לשון שכתבנו דשאני לחמי תודה משום דבאים עם הזבח. ועוד הוקשה להם שם מההיא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות (דף ק\"ו) בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי דאמרינן דטעמיה דרבי הוא משום דסבר דאסור להכניס חולין לעזרה דאמאי לא מקדיש על תנאי. ותירצו דדמי ללחמי תודה לפי שיש עמהם מנחה גמורה ולא שרינן ע\"י הקדש בדק הבית יע\"ש: <br><b>וא\"ת </b>והא אמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע\"ו) עלה דההיא דאמר ר\"ש למחר מביא אשמו ולוגו ומוקמינן לה התם דמביא יותר מלוג ומקדישו והדר פריך כדאיתא התם, והרי אותו היתרון איך מביאם לעזרה הרי מיחזי חב\"ע כיון דעביד מיניה עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע ודמים ללחמי תודה. וי\"ל דשאני התם דבטל ליה ע\"י אידך שמן שהוא נדבה וכדאיתא התם. ובזה ניחא מה שהקשו התוס' שם ד\"ה לוג דאמאי אצטריכו לומר דאמר לוג זה יהא נדבה ליקדיש ליה קדושת דמים על תנאי אם אינו מצורע והשתא נמי מייתי פורתא להשלים הלוג ומקדיש ליה קדושת דמים כו'. ולפי מ\"ש ניחא דאם היה הכל קדושת דמים לא הותר להכניסו בעזרה משום דלא דמו לבכורים וכדכתיבנא. ומה שתירצו התוס' דהכי עדיף טפי לעשות קדושת הגוף בכל מה שיכול הוא תמה בעיני שהרי בסוף הסוגיא הקשו והא אמר ר\"ש אין מתנדבין שמן ותירצו תקוני גברא שאני, ואם איתא דיש תיקון בהקדש דמים הא עדיפא מלהתנדב שמן מאחר דס\"ל דאין מתנדבין שמן. ועיין במ\"ש התוס' בפ' התודה (דף פ') ד\"ה וכי שכתבו חילוק זה שכתבנו דלוג ועיין עוד לקמן בזה: <br><b>ודע </b>דאיסור זה דחב\"ע אינו אלא על ההכנסה אבל אם הכניס איזה דבר של הקדש לעזרה ופדאו שם ליכא איסורא בפדיון זה אף שנשארו חב\"ע. ודין זה מתבאר מההיא דאמרינן בפ' התכלת (דף מ\"ח) עלה דההיא דשחט שני כבשים על ד' חלות דאמרינן מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ואוקמה רב חסדא דפריק להו גואי וחולין ממילא קא הויין ופירש\"י ממילא הויין דתוך העזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין ע\"כ. והכי אמרינן נמי בפרק כל הזבחים (דף ע\"ז) יע\"ש. וראיתי להתוס' בפ' התודה (דף פ') ד\"ה וכי שאחר שנתנו טעם אמאי לא אמרינן גבי לחמי תודה שיקדישו אותם קדושת דמים משום דבאים עם הזבח חזרו והקשו וז\"ל וא\"ת והא כה\"ג שרינן לעיל בפרק התכלת גבי שחט שני כבשים על ד' חלות דמושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון דחולין ממילא הוו וה\"נ נימא אי הך דקיימא תודה היא הך לחמה ואי לא ליפקו לחולין וחולין ממילא הויין ע\"כ. ולא הבינותי דברי התוס' הללו דודאי קושייתם היא שיקדיש אותם על תנאי דאי לא פשיטא דלא דמי לההיא דפ' התכלת דהתם כיון ששחט על ד' חלות הרי נתקדשו כולם והשתים הם קדושות קדושת דמים ומש\"ה שרי אבל הכא את\"ל דאי הך דקיימא לא הויא תודה הלחם הוא חולין גמורים א\"ו שקושיתם היא שיקדיש על תנאי לחם קדושת דמים, וקשה שהרי כתבו קודם לזה דהכא לא מהני הקדש דמים משום דבאים עם הזבח. ועוד מהו זה שסיימו וחולין ממילא הויין דהכא גבי לחמי תודה לא שייך זה, דבשלמא גבי לחם הבא עם כבשי עצרת שהוא קדשי קדשים ונפסלין ביוצא איצטריך להאי טעמא משום דאמרינן היכי פריק להו אם אבראי הוא נפסל ביוצא ואי פריק בגואי הא קא מעייל חל\"ע ותירץ דאף דפריק בעזרה ליכא למיחש משום דחולין ממילא הויין אבל גבי לחמי תודה שהוא קדשים קלים הרי יכול לפדות אותן אבראי שאינן נפסלין ביוצא שהרי נאכלין בכל העיר: <br><b>והנראה </b>אצלי הוא דמ\"ש התוס' בסיום דבריהם וחולין ממילא הויין ט\"ס הוא וכונת קושייתם הוא לתירוצם שחילקו דהכא גבי לחמי תודה לא מהני הקדש דמים. ועל זה הקשו דבפרק התכלת מוכח דמהני הקדש גבי לחם הבא עם הכבשים דאמרינן דמושך שתים מהן והשאר נאכלות בפדיון אלמא דהשתים קדושת דמים אית להו ואפילו אחר פדיון לית בהו משום הכנסת חולין ואף שהוא לחם הבא עם הזבח. ותירצו לזה דשאני התם גבי כבשי עצרת שכבר נתקדשו ונכנסו אבל להכניס לכתחלה לא בדבר שהוא כעין קרבן. אבל בכורים כיון דלא הוו כולי האי כעין קרבן שרינן להכניס לכתחילה ע\"י הקדש דמים. וחזרו והקשו מההיא דאמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע\"ו) גבי ספק מצורע דשרינן להביא לוג שמן לכתחלה ובאותו לוג יש בו קצת שמן שאינו קדוש קדושת הגוף כי אם קדושת דמים וכמבואר שם אלמא דשרי להכניס אף לכתחלה גם הקדש דמים בדבר שעושה בו כעין עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע. ותירץ דשאני התם דבטל ליה בהדי אידך שמן שבלוג שהוא קדוש קדושת הגוף וחזרו והקשו גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי אמאי לא שרינן ע\"י ביטול אף שיש עמהם מנחה גמורה דומיא דלוג דשרינן מטעם ביטול אף שעושה בו כעין עבודה. ותירץ דשאני התם דהוי ס' עשרון ולא בטילי בחד. עוד כתבו דאין לומר דטעמא דלוג דמצורע לאו משום ביטול נגעו בה כי אם משום תקוני גברא ומש\"ה התירו ע\"י הקדש דמים. משום דטעם זה לא אסיק אדעתיה סתמא דתלמודא עד המסקנא וא\"כ קודם דאסיק אדעתיה טעם זה ע\"כ לומר דטעמא דלוג משום ביטול נגעו בה: עוד כתבו התוס' וז\"ל ועי\"ל דהכא גבי תודה לא בעי למימר דמקדיש ופריק שמא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה וכן בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי שיכול להיות הכל מנחה אחת חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין אבל בלוג שמן של מצורע דליכא שיעורא ידעי דיש לה פדיון משום דאין קדוש קדושת הגוף וכן בכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין בכורים נפדין כתרומות ומעשרות וכן שחט שני כבשים על ד' חלות ידעי דלא קדשי אלא שתים ע\"כ. והנה תירוץ זה הוא לעיקר קושייתם שהקשו וא\"ת מאי קשיא לן הכא ובכמה דוכתי מחולין בעזרה יקדישם כו'. ולזה תירצו דלעולם בכל דוכתא ע\"י הקדש דמים ניצולנו מחולין בעזרה ומה שלא עשינו תיקון זה דהקדש דמים בקצת מקומות הוא משום הפדיון שאם אנו מקדישים צריך פדיון ויש מקומות שאין אנו יכולין לפדות שמא יאמרו יש פדיון לקדושת הגוף כגון בלחמי תודה ומנחה אבל בלוג של מצורע ובכורים ובשחט שני כבשים על ד' חלות דליכא למימר שיטעו בהם מקדישים אותם ופודין אותם. הכלל העולה שההפרש שיש בין שני התירוצים הללו הוא דלפי תירוץ ראשון הקדש דמים לא מהני אלא היכא דלא עביד כעין עבודה אבל כל שעושה כעין עבודה איכא איסורא משום חב\"ע אא\"כ נתבטל ההקדש בקדושת הגוף כמו לוג של מצורע. ולפי תירוץ שני כל היכא דאיכא הקדש דמים תו ליכא משום חב\"ע אף שעושה בהם כעין עבודה והטעם שבקצת מקומות לא עשינו תיקון זה דהקדש דמים כדי לינצל מאיסור חב\"ע הוא מטעם הפדיון שיש מקומות שאינו ראוי לפדות שלא יטעו העולם לומר שיש פדיון לקדושת הגוף וכל היכא דליכא למיחש שיטעו העולם עבדינן תקנתא זו דהקדש דמים אף בדבר דעביד בהו כעין עבודה. והנה דברי התוס' שבפרק הספינה הם כפי התירוץ הראשון ודברי התוס' שבפרק כל הזבחים (דף ע\"ז) הם כפי התירוץ השני יע\"ש וזה פשוט: <br><b>כתבו </b>התוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי דאף דהכנסת חולין לעזרה לא נאסר אלא כשהוא דרך הקרבה מ\"מ אכילת חולין בפני עצמם בעזרה אסור ודקדקו כן מאותה סוגיא דפ' הקומץ רבה (דף כ\"א) דפריך תלמודא אכילת חולין פשיטא מאי בעו התם יע\"ש. ונראה דדוקא חולין הוי גנאי לאכלם בעזרה אך קדשים אף שהם קלים דנאכלים בכל העיר מ\"מ מותר לאכלם בעזרה. ויש קצת דמיון לזה מהא דקי\"ל דאף דאיסור חב\"ע היינו דוקא חולין גמורים אך כל שהוא קדש אף שהוא הקדש בדק הבית שרי כמו שהארכתי בזה (א\"ה ונתבאר לעיל) ה\"נ אף דאסור לאכול חב\"ע היינו חולין גמורין אך כל שהוא קדש אף שהוא קדשים קלים מותר לאכלם בעזרה. שוב ראיתי הדבר מפורש בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו) דפריך תלמודא אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי ע\"כ, הרי הדבר מפורש דלחמי תודה אף שהם קדשים קלים יכול לאכלם בעזרה. ונראה דאין חילוק בזה בין כהנים לישראלים דישראל נמי יכול לאכול קדשים קלים בעזרה. הן אמת שראיתי לרש\"י ז\"ל שם בשבועות שכתב וז\"ל אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מיתאכלי אם רצו כהנים לאכול בקדשים מי מעכב עליהם ע\"כ. ולא ידעתי אמאי נקט כהנים וליכא למימר דטעמא דנקט כהנים הוא משום דאין ישראל נכנס לעזרה כי אם לצורך שדין זה לא נאמר אלא בעזרת כהנים אבל בעזרת ישראל יכול ליכנס אף שלא לצורך וכדאיתא בפ\"ק דכלים. סוף דבר שדברי רש\"י ז\"ל צריכים אצלי תלמוד. וע��ין במ\"ש התוס' פ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה ואין דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים יע\"ש ודו\"ק: ומ\"ש רבינו וכל השוחט חב\"ע או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות. הנה מרן בכ\"מ כתב על דברי רבינו וז\"ל ויש לתמוה כו' ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה כו'. ודברי מרן אלו קשים להולמם דמאי איריא להקשות מקדושין דאף לפי שיטת הרב ה\"נ דאם קידש האשה מקודשת ועוד דאעיקרא דמלתא קשיא דהא אפילו מקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת כמ\"ש בהדיא בהלכות אישות וצ\"ע. (א\"ה עיין עוד בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה דפשיטא ליה דאין לוקין על אכילת חולין שנשחטו בעזרה משום דאיסורו מחמת לאו הבא מכלל עשה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'.</b> כתב בת\"ח עלה דמתני' דשוחט שני ראשים דלכתחילה בעינן הולכה והובאה והכי איתא בתוספתא אך המבי\"ט ח\"א סי' ל\"ה כתב דלכתחלה נמי שוחט בהולכה או בהובאה ועיין בפר\"ח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם שהה כדי שיגביהנה וכו'.</b> כתוב בהשגות זו הסברא לא טובה היא כו' ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל כו'. פירוש דהראב\"ד ז\"ל הוקשה לו תוספתא שהביא מהריק\"א ששונה שחט סימן אחד או רובו בעוף ושחט כדי שחיטה וגמרו כשרה, אלמא אחר שחיטת הכשרה אין לחוש בשהייתה דמחתך בשר בעלמא הוי ותירץ דהתם בעוף הוא דלא גזרי' שמא ישהה בתחלת שחיטת הסימן בקנה משום דכל שחיטתו הוא בעוף ברוב סימן אחד וכי שהי בגרגרת לית לן בה מידי דמצא חצי גרגרת פסוקה מוסיף עליו כל שהוא וכשרה, אבל בבהמה דצריכה רוב שנים ובנקובת הושט כל שהוא טריפה גזרינן וזה ברור. והנה מרן כתב בד\"ה לכן נ\"ל כו' ומ\"ש שבאותם שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא ע\"כ. וק\"ל דלמה כתב דספיקא דאורייתא היא ולחומרא דהא ליתא לפירוש הראב\"ד כלל כיון שהוא מפרש דאחר ששחט רוב הסימנים בלא שהייה אם שהה אח\"כ אינו אלא מחתך בשר בעלמא מידי דהוה אהגביה ידיו לגמרי ולא שחט עוד דשחיטתו כשרה אלא דטעם הבעיא להראב\"ד דכיון דגמר לשחוט כל הסימנין וגמר בשהייה יש לחוש שמא יקל בשהייה בששחט מיעוט סימנין ואתי לידי איסור תורה ויש לחוש מדרבנן בעלמא. והיינו דכתב הראב\"ד מאן מוכח כלומר יבא לטעות בשהיית הסימנין במיעוטא קמא או דלמא לא חיישינן ואין דברים אלו מובנים אם לא על דרך שכתבתי ודברי מהריק\"א צ\"ע. איברא דעדיין לא יצאנו להראב\"ד מידי שאלה במ\"ש ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל דלפי מה שפירשתי בכונת דבריו בעוף נמי איכא למיחש וגם זה צ\"ע וכבר נתיישב זה במ\"ש בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>שחט רוב אחד בעוף וכו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל תוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף כו' וברור דה\"ה לרוב שנים בבהמה ע\"כ. ואין זה ברור כי אם לשיטת רבינו ז\"ל שפירש בעיא דשהה במיעוט סימנין מהו במיעוט קמא, אבל לפירוש הראב\"ד ז\"ל בבעיא דהיינו דשהה בבהמה אחר שחיטת רוב הסימנין יש חילוק גדול בין עוף לבהמה כמ\"ש לעיל ודברי מהריק\"א הולכים על פי פירוש רבינו ז\"ל וזה ברור ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך.</b> בעיא דלא איפשיטא בפרק השוחט ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ג דבכורות (דף כ\"ד) עלה דמתני' דהשוחט את הבכו�� וכמ\"ש התוס' שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן.</b> סבור הייתי לומר דלא אמרינן רוב מצויין מומחין אלא לענין שחיטה אבל לענין בדיקה לא. אך מדברי הריב\"ש סי' קצ\"ח מוכח דאף לענין בדיקה אמרינן רוב מומחים הם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהוא פסול לעדות וכו'.</b> (א\"ה כתב מרן ז\"ל סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא וכו', ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהל' שגגות דין ז' באורך): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק דרוסה אסורה.</b> (עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ד מהלכות בכורות דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ניטל אחד מן המעים וכו'.</b> ויש עופות שאין להם מרה כמ\"ש הטיו\"ד סי' מ\"ב. וכתב הרשב\"א בתשובות סי' ק\"ח דאפילו אם הוא מסופק אם זה המין יש לו מרה אזלינן בתר הרוב דרוב עופות יש להם מרה ואסור כמו שיע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שעד אחד נאמן באיסורין כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מהלכות עדות דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם מתה קודם לזה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל פרק י\"ח מהלכות פסולי המוקדשין דין ט'): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kedushah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נמצאת פגומה מעבירין אותו וכו'.</b> נשאל מהריק\"ו שרש ל\"ג על דבר השוחט אשר העיד עליו ע\"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אם העד מותר לאכול משחיטתו או אם נדמהו לההיא דנטמאו טהרותיך כו'. והשיב לע\"ד נראה דל\"ד דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין כו' חל עליהם שם איסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דאפילו אם יהיה אמת שלא שחט עכשו יפה מ\"מ אין מוחלט ליפסל עולמית וכו' יע\"ש. ואיני מבין האי חילוקא דלמה לא נימא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דסוף סוף אילו אתו שני עדים שיצתה טריפה מתחת ידו לא היינו יכולים לאכול עוד משחיטתו וה\"נ לגבי דידיה כשני עדים דמי ושוייה להאי לדידיה כאילו באו עדים לגבי עלמא ושפיר שוייה ח\"ד שלא לאכול משחיטתו מכאן ולהבא עד ישוב כדינו. ובהדיא משמע כן דהא נמי מיקרי שוייה אנפשיה ח\"ד בגמ' בפ' נערה שנתפתתה גבי שני שטרות היוצאים בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ופליגי בטעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה ורב אחא אמר אחולי אחיל ובעינן מאי בינייהו לאורועי סהדי כו'. ופירש\"י דלמ\"ד אודויי אודי ליה פסולין העדים. ופי' הר\"ן דהיינו לגביה דידיה ואי אית ליה סהדותא אחריתי והביא הלוקח אלו העדים פסולים דהא אודו שחתמו שקר בפעם ראשונה. משמע דמשום שהודה שבפעם ראשונה חתמו שקר מהדר לשטר אחר שוינהו לנפשיה לרשעים ולגבי דידיה בעדותו בפעם אחרת אינן נאמנין אע\"פ שלא שוינהו ליה ח\"ד כההיא דטהרות וכההיא דנתנסך יינך משמע דאין לחלק וצ\"ע. (א\"ה ועי' ביש\"ש פ\"ק דחולין סי' ט' פר\"ח י\"ד סס\"א ועיין לעיל פ\"ט מהלכות אישות דין ט\"ו): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא בהמה וחיה בלבד וכו'.</b> איסור זה דהכנסת חולין בעזרה הוא מוסכם בתלמוד במקומות הרבה. ואע\"ג דבפי\"ג דמנחות (דף ק\"ו) אמרינן א\"ר חסדא במותר להכניס חולין בעזרה קא מיפלגי רבי סבר אסור להכניס חולין בעזרה ורבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה. ולפי זה לדידן דקי\"ל כרבנן וכמו שפסק רבינו בפי\"ז מה' מעשה הקרבנות א\"כ יהא מותר להכניס חולין בעזרה ואע\"ג דמרן ז\"ל צידד שם דרבינו פסק כרבי דבריו הם תמוהים וכבר תמה עליהם הרב לח\"מ שם ואין ספק דרבינו פוסק כרבנן. מ\"מ אף לדידן דקי\"ל כרבנן אסור להכניס חולין בעזרה משום דלא קי\"ל כאוקימתא דרב חסדא אלא כרבא דאמר דכ\"ע אסור להכניס חולין בעזרה וכמו שהוא מוסכם בכל התלמוד: אך באיזה חולין הוא האיסור בזה נחלקו הראשונים ז\"ל. והנה מפשט דברי רבינו נראה דכל דבר שהוא חולין אסור להכניס בעזרה אף שהוא דבר שאין דוגמתו קרב לגבי המזבח אך הרשב\"א ז\"ל בחדושיו כתב שלא נראו לו דברי רבינו אא\"כ דעתו לומר לחם כלחמי תודה או פירות כפירות בכורים ע\"כ. והתוס' בפרק הזרוע (דף ק\"ל) ד\"ה אי כתבו דדוקא חזה ושוק וכן בכורים דדרך קדושה מייתי להו דעביד בהו תנופה וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן יש קפידא טפי בהבאתם בעזרה שלא לצורך ע\"כ. וכ\"�� הרשב\"א בחדושיו שם ובפ' המוכר את הספינה ביאר יותר שכתב וז\"ל וקא מעייל חולין בעזרה פירוש מפני שהם טעונים תנופה והגשה ע\"ג המזבח ודמיא להקרבה ושחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה ע\"כ. וכ\"כ התוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי יע\"ש. והיה אפשר לומר דחילוק זה שכתבו התוס' הוא דוקא לאיסור להכניס בעזרה מדאורייתא אבל מדרבנן אף דבר שאין עושין בו כעין הקרבה אסור להכניס בעזרה לפי שהתוס' בתחלת דבריהם הכריחו שאיסור זה הוא מה\"ת ועל זה הוקשה להם מההיא דפרק כל התדיר ופ' הקומץ דאמרינן שהכהנים מכניסים חולין בעזרה כדי לאכול עם הקדשים. משמע שאם לא היה איסורו כ\"א מדרבנן לא הוה קשיא להו מידי משום דנהי דחכמים אסרו הכנסת חב\"ע באכילת חולין שהוא לצורך אכילת קדשים לא גזרו. אבל לאחר שהכריחו שהוא איסור תורה הוקשה להם דאיך יתכן דמשום אכילת קדשים יותר להם איסור תורה. ועל זה תירצו דיש לחלק בין מלתא דעביד כעין הקרבה למלתא אחריתי. וא\"כ אף אם נאמר דמדרבנן אסור להכניס חב\"ע אף דבר דלא עביד בהו כעין הקרבה ליכא קושיא כלל מההיא דפ' כל התדיר ופ' הקומץ משום דרבנן לא גזרו בדבר שהוא צורך לאכילת קדשים. אך מדברי הרשב\"א נראה דאפילו איסור דרבנן ליכא שהרי אחר שכתב החילוק כתב וז\"ל ותדע לך דהא נכנסין שם בבגדי חול והלל שהיה מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה ע\"כ. וא\"כ מכאן יש להכריח דאפי' איסורא דרבנן ליכא דאי לא אכתי קשה איך נכנסים בבגדי חול והלל ג\"כ אמאי לא היה מקדישה סמוך לפתח העזרה. ובפרק הספינה כתב בפירוש וז\"ל ואם לא מפני טעם התנופה היה מותר כיון דלא הוי כעין הקרבה שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו ע\"כ. וכ\"כ הריטב\"א שם בחדושיו כדברי הרשב\"א ז\"ל הללו יע\"ש. ולפ\"ז נאמר שגם דעת התוס' היא כן וכ\"נ מדבריהם שבפרק הספינה שכתבו וז\"ל אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל בההוא אין שייך איסור הכנסת חב\"ע דאל\"כ לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס בעזרה ע\"כ. ודע שראיה זו שהביא הרשב\"א מהלל שהיה מביא כשבתו לעזרה לא הביאוהו התוס'. והיה נראה דס\"ל דשאני התם שההבאה היתה לצורך קרבן ומש\"ה ליכא איסור כלל. אך בפ\"ו דפסחים (דף ס\"ו) עלה דהך דהלל הקשו דהיכי עביד הלל הכי והלא היה מכניס חולין לעזרה ותירצו דליכא איסור אלא היכא דעביד כעין הקרבה. והנראה דהתוס' לא רצו להכריח בפרק הספינה דינם מההיא דהלל לפי שהיינו יכולים לדחות דשאני התם שהיה רוצה להקריבה אבל אחר שהכריחו חלוקים דליכא איסור כ\"א היכא דעביד כעין הקרבה ממקומות אחרים כשהקשו עליה דהלל תירצו החילוק המוכרח ואין צורך לחלק באופן אחר. אך אני תמיה על מ\"ש התוס' בפ\"ח דמנחות (דף פ\"א) עלה דההיא דאמרינן אם איתא לדחזקיה ליתי בהמה וליתי שמונים בהדה כו' שכתבו וז\"ל ואע\"ג דהארבעים הם חולין ליכא למיפרך דקא מעייל חב\"ע דלאחריות קא מיכוין צורך קרבן נינהו וש\"ד אע\"פ שהם חולין כדתניא בהלל הזקן מביאה כשהיא חב\"ע ומקדישה כו' ע\"כ. ויש לתמוה דמה ראיה הביאו מההיא דהלל שאני התם שלא היה עושה כעין הקרבה כשהיא חולין ומש\"ה ליכא איסורא אבל כל שעושה כעין הקרבה לעולם אימא לך דאיכא איסור דהכנסת חולין אף שהוא לצורך קרבן. ועוד דאעיקרא דדינא בההיא דרב מנשיא דקאמר שיביא שמונים אפשר דליכא במ' משום הכנסת חולין. ואע\"ג דבדברי התוס' פרק הזרוע מוכח דבלחמי תודה איכא משום הכנסת חולין שכתבו וכן לחם לצורך תודה שהוא הכשר קרבן וכו' וכנראה מדברי התוס' הללו דאף בלא טעמא דתנופה שהיה בלחם איכא איסורא לפי שהוא הכשר קרבן ומה שלא כתבו התוס' בלחם משום דאיכא תנופה בארבעה וא\"כ דמיא לבכורים הוא משום דמהסוגיא דפ' התודה מוכח דאף בלא טעמא דתנופה איכא איסורא משום חב\"ע שהרי כשהקשו ללמדין לפני רבי וכי מכניסין חולין בעזרה ע\"כ לאו משום טעמא דתנופה הוא שהרי לאחר שנדחו דברי הלמדין אמרינן דאביי ורבנן אמרי אם איתא לדר' יוחנן ליתי לחם ולותבה חוץ לחומת עזרה והקשו לזה מטעמא דתנופה וקא מעייל חב\"ע משמע דכשהקשו בתחלה וכי מכניסין חב\"ע לאו משום טעמא דתנופה הקשו ומש\"ה כתבו התוס' דהטעם הוא לפי שהוא הכשר הקרבן. מ\"מ אף כפי הנחה זו יש לחלק דדוקא כשמביא מ' חלות אסור לפי שמביאם לצורך תודה והוי הכשר קרבן אבל במביא פ' חלות ואומר יקדשו המ' מתוך הפ' אפשר דליכא קפידא בארבעים דאינו מוכרח שיהיו צורך קרבן כיון דאיכא מ' אחרים ואי משום תנופה דמניף מה שמניף הוא מהמ' דאמר שיקדשו מתוך הפ'. הן אמת דיש מקום לבעל דין לחלוק בחילוק זה אך הקושיא שהקשינו דמה ראיה הביאו מההיא דהלל במקומה עומדת: <br><b>והנראה </b>אצלי לומר הוא דכוונת התוס' היא להקשות לרש\"י ז\"ל דס\"ל דתיקון זה דרב שישא שיביא שמנים הוא שיניחם בחוץ וכר' יוחנן דאי לא אסור משום חב\"ע. ורש\"י לא ס\"ל חילוק התוס' דחילקו דליכא איסור משום הכנסת חב\"ע כ\"א היכא דעביד כעין הקרבה וכמבואר בדבריו בפרק ד' דתמורה (דף כ\"ג) עלה דההיא דאמרינן שאם היתה אכילה מועטת שאוכלין עמה חולין שכתב וז\"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא לא קשיא יאכלום מבחוץ וא\"כ יכנסו כו' יע\"ש. הרי מבואר דס\"ל לרש\"י דאף במידי דלא עביד כעין הקרבה איכא איסורא וכפי מה שחילקו התוס' החולין היו אוכלים בעזרה וכמ\"ש שם. וא\"כ אליבא דרש\"י יש להקשות מההיא דהלל וע\"כ אית לן למימר דשאני ההיא דהלל שהיה לצורך קרבן. וא\"כ התוס' הקשו לרש\"י דלמה אצטריך לומר שהפ' חלות היו חוץ לחומה דכיון דהיו צורך קרבן לאחריות ליכא איסורא ורש\"י ע\"כ מודה בזה מההיא דהלל. אבל לעולם דאליבא דהתוס' טעמא דהלל היא משום דאעיקרא דדינא ליכא איסורא דהכנסת חולין כי אם היכא דעביד כעין הקרבה. ודע דבפ\"ב דביצה (דף כ') כתבו התוס' וז\"ל והביא כל צאן קדר בעזרה ותימה והא אין מביאין חב\"ע וי\"ל דלאו דוקא בעזרה אלא בהר הבית ע\"כ וצ\"ע: <br><b>הכלל </b>העולה ממה שכתבו הוא דאליבא דהתוס' והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ליכא איסור דהכנסת חב\"ע כי אם במידי דעביד כעין הקרבה, ואליבא דרש\"י אף בדבר דלא עביד כעין הקרבה אסור שהרי אסור שיאכלו הכהנים חולין עם הקדשים בעזרה. ונראה דאף במלתא דלא חזי לקרבן אסר דאי לא מאי דוחקיה לומר דמאי דתניא כשיאכלו חולין הוא חוץ לעזרה אימא דמיירי במלתא דלא חזי להקרבה א\"ו דבכל גוונא ס\"ל דאסור וההיא דהלל ס\"ל דשאני התם שהביאה להקריבה וכמ\"ש לעיל. ומה שנכנסים לעזרה בבגדי חול כהנים וישראלים נראה דלא קשיא לרש\"י דאפשר דליכא איסור כי אם במידי דאכילה דהוי דרך בזיון להכניס בעזרה אבל מה שנכנסים בעזרה בבגדי חול ליכא איסורא דהא הדבר מוכרח שהרי ישראלים היו מוכרחים ליכנס בעזרה לסמיכה ולא היו יכולים ללבוש בגדי כהונה. ומפשט דברי רבינו ז\"ל נראה לי דס\"ל כרש\"י וכמ\"ש לעיל. הן אמת שבפ\"י מה' מעשה הקרבנות דין י\"א כתב סתם היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין. ומסתמיות דבריו נראה שהיו אוכלין החב\"ע כסברת התוס'. וא\"כ יש לתמוה כפי סברתו שאיסור הכנסת חב\"ע הוא כולל איך הותר כאן. ואם היינו דוחקים דברי רבינו כמ\"ש הרשב\"א והיינו אומרים דרבינו מיירי בלחם מלחמי תודה או פירות הבכורים דהוו מילי דחזו להקרבה היה אפשר לומר דמה שהותר לאכול חב\"ע הוא בחולין דלא חזו להקרבה וסתם הדברים וסמך על מ\"ש כאן בהל' שחיטה דמלתא דחזי להקרבה אסור להכניס בעזרה. אך פשט דברי רבינו אינו מורה כן: אשר ע\"כ נראה לומר דאיסור זה דהכנסת חב\"ע ס\"ל לרבינו שהוא מדרבנן וכמו שצידד רשב\"ם בפרק המוכר את הספינה וכיון שאין איסורו כ\"א מדרבנן משום אכילת קדשים התירו וכמ\"ש לעיל שהתוס' לא הוקשה להם מהך דאכילת חולין כי אם במונח שהיה איסור תורה. וסברא זו שאנו רוצים לייחס לרבינו דס\"ל דאיסורו מדרבנן לא נפלאת היא בדעת רבינו והרואה יראה להרב לח\"מ שרצה לצדד דאף לשחוט חולין אין איסורו כי אם מדרבנן יע\"ש. ואף אם נרצה לומר דרבינו ס\"ל דאיסורו מן התורה וכמו שהכריחו התוס' עדיין אפשר לומר דרבינו ס\"ל דדוקא מה שעושה כעין עבודה איסורו מן התורה אבל כל שאינו עושה כעין עבודה אין איסורו כי אם מדרבנן ומשום אכילת קדשים התירו איסור זה דרבנן: וא\"ת כפי סברת רש\"י דאית ליה דלא מותר אכילת חב\"ע אף שהוא לצורך אכילת קדשים איך יתיישב מאי דתנן בפ\"י דזבחים (דף צ') וכולן כו' לתת לתוכן תבלין חולין הרי שהותר להכניס חולין בעזרה לצורך אכילת קדשים. וי\"ל דרש\"י ס\"ל דמתני' איירי בקדשים קלים שהם נאכלים בכל העיר אבל לעולם דבקדשים שנאכלים בעזרה לא. ומה שהוכרח רש\"י בתמורה לומר שאוכלים מבחוץ הוא משום דהתם מיירי בשיירי מנחה שאינה נאכלת כי אם בעזרה וכמבואר. ועוד י\"ל דשאני תבלין שנתערבו בקדשים ונתבטלו ונפקי מתורת חולין ומש\"ה שרי. אך מהסוגיא דפ' כל הזבחים (דף ע\"ז) על ההיא דלמחר מביא אשמו ולוגו מוכח בהדיא דאף שאין בלוג כי אם תערובת קצת שמן חולין איכא משום הכנסת חב\"ע ודו\"ק. ועיין במ\"ש התוס' פרק התודה (דף פ') סוף ד\"ה וכי שחילקו לענין אחר כעין מה שכתבנו ודו\"ק: <br><b>והנה </b>מלבד מ\"ש דליכא תיובתא לסברת רש\"י ורבינו מכל הני דוכתי שכתבו התוס', עוד נראה שיש להביא ראיה לסברתם מההיא דאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף נ\"א) אלא מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה אכילה דחולין ופריך חולין פשיטא מאי בעו התם ומשני אע\"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמה חולין ותרומה וכו' ופשיטא דסוגיא זו מורה דאיסורא דהכנסת חולין לעזרה הוא כולל אף היכא דלא עביד כעין הקרבה ואף במלתא דלאו בר הקרבה הוא מדהקשו בפשיטות פשיטא מאי בעו התם, וזה הפך מ\"ש לעיל בשם התוס' והרשב\"א. הן אמת דגם לסברת רש\"י ורבינו סוגיא הלזו צריכה ישוב דמקושית הגמ' מוכח דלא הוקשה להם אלא משום דמאי בעו התם אבל אם היה באפשרות שהיה שם חולין ניחא דאשמעינן שלא הותר לאכילתם מלח של הקדש. וא\"כ למאי איצטריך לשנויי אע\"ג דאמר מר יאכלו שיאכלו עמהם חולין לימא בקיצור הב\"ע בשאכלו חולין חוץ לעזרה. ונראה דהתלמוד ס\"ל דמלח לא הותר לכהנים ואפילו באכילת קדשים כי אם בקדשי קדשים שנאכלין בעזרה אבל חוץ לעזרה אף שאוכל קדשים לא הותר מלח של הקדש. ומש\"ה פריך בפשיטות דלמאי איצטריך לומר דלאכילת חולין לא דבמאי איירי אי כשאוכל החולין חוץ לעזרה הא אפילו אוכל קדשים חוץ לעזרה לא הותר ומתוך העזרה לא משכחת חולין דמאי בעו התם. ותירצו כיון דאמר מר כו' וסד\"א כיון דהני חולין לצורך אכילת קדשים הנאכלין בעזרה הם ליתב להו מלח קמ\"ל. ולפי מ\"ש לעיל דרבינו ס\"ל דאכילת חולין הללו כיון שהם לצורך אכילת קדשים הותר לאכלם בעזרה ניחא טפי שינויא דגמ'. דלפי סברת רש\"י תיקשי דאכתי מאי אשמעינן שמואל השתא קדשים כל שנאכלין חוץ לעזרה לא הותר להם מלח של הקדש חולין הנאכלין חוץ לעזרה מיבעיא. ולסברת רש\"י ז\"ל צריך לדחוק ולומר דסד\"א כיון דחולין הללו הם לצורך דבר שהותר לו המלח גם לגבי חולין אף שהם חוץ לעזרה יותר להם קמ\"ל. באופן דלסברת רש\"י ורבינו יש ליישב הסוגיא וכמ\"ש אך לדעת התוס' קשיא טובא. שוב ראיתי להתוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי שהוקשה להם קושיא זו וכתבו ומה שתמה תחלה כ\"כ בפשיטות חולין מאי בעו התם בדין קא מתמה דמאי בעיא אכילת חולין בפני עצמה בעזרה דאיצטריך למימר דלא יהבינן להו מלח ע\"כ. והנה כפי דרך זה נתיישבו שפיר דברי התוס' ואתיא הסוגיא כפשטה. ויש ללמוד מדבריהם דאף שהותר הכנסת חב\"ע כל שאינו עושה דרך הקרבה מ\"מ אכילת חולין אסור ומלתא דמסתברא הוא: ודע דאף שכתבנו דאסור להכניס חולין לעזרה זהו דוקא חולין גמורים אבל כל שהקדישו אף שהוא הקדש בדק הבית מותר להכניסו בעזרה. ודין זה מתבאר בפ' הספינה (דף פ\"א) דפריך וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חב\"ע ומשני דמקדיש להו. הן אמת דרשב\"ם פירש שם דמקדיש להו לקנות בהם קרבן, נראה מדבריו דדוקא משום דהוי לצורך קרבן הותר אבל אם לא הקדישו לצורך קרבן כי אם לבדק הבית לא. אך מדברי התוס' שם ובמקומות אחרים כמו שנתבאר יראה דס\"ל דאף בהקדש בדה\"ב שרי. והתוס' הקשו לזה מההיא דאמרינן בפ' התודה (דף פ') דלמא לאו תודה היא והוי לחם חב\"ע ואמאי לא פריך דליקדוש ליה על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדק הבית או לדמי נסכים. ותירצו דגבי תודה כיון שעשה מעשה שעשה מ' חלות מד' מינים מוכחא מלתא טובא שלשם תודה מביאם ולהכי אפילו הקדיש חשיב חב\"ע כיון שאין דרך לעשות משאר הקדש מה שעשה מזה אבל הכא בכורים מקדיש להו לדמי לא מיחזי חב\"ע אלא כשאר הקדש כו' ועוד האריכו בחילוק זה יע\"ש. ובפ' התודה נמי הקשו קושיא זו ותירצו ג\"כ כעין חילוק זה אלא שיש קצת שינוי לשון שכתבנו דשאני לחמי תודה משום דבאים עם הזבח. ועוד הוקשה להם שם מההיא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות (דף ק\"ו) בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי דאמרינן דטעמיה דרבי הוא משום דסבר דאסור להכניס חולין לעזרה דאמאי לא מקדיש על תנאי. ותירצו דדמי ללחמי תודה לפי שיש עמהם מנחה גמורה ולא שרינן ע\"י הקדש בדק הבית יע\"ש: <br><b>וא\"ת </b>והא אמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע\"ו) עלה דההיא דאמר ר\"ש למחר מביא אשמו ולוגו ומוקמינן לה התם דמביא יותר מלוג ומקדישו והדר פריך כדאיתא התם, והרי אותו היתרון איך מביאם לעזרה הרי מיחזי חב\"ע כיון דעביד מיניה עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע ודמים ללחמי תודה. וי\"ל דשאני התם דבטל ליה ע\"י אידך שמן שהוא נדבה וכדאיתא התם. ובזה ניחא מה שהקשו התוס' שם ד\"ה לוג דאמאי אצטריכו לומר דאמר לוג זה יהא נדבה ליקדיש ליה קדושת דמים על תנאי אם אינו מצורע והשתא נמי מייתי פורתא להשלים הלוג ומקדיש ליה קדושת דמים כו'. ולפי מ\"ש ניחא דאם היה הכל קדושת דמים לא הותר להכניסו בעזרה משום דלא דמו לבכורים וכדכתיבנא. ומה שתירצו התוס' דהכי עדיף טפי לעשות קדושת הגוף בכל מה שיכול הוא תמה בעיני שהרי בסוף הסוגיא הקשו והא אמר ר\"ש אין מתנדבין שמן ותירצו תקוני גברא שאני, ואם איתא דיש תיקון בהקדש דמים הא עדיפא מלהתנדב שמן מאחר דס\"ל דאין מתנדבין שמן. ועיין במ\"ש התוס' בפ' התודה (דף פ') ד\"ה וכי שכתבו חילוק זה שכתבנו דלוג ועיין עוד לקמן בזה: <br><b>ודע </b>דאיסור זה דחב\"ע אינו אלא על ההכנסה אבל אם הכניס איזה דבר של הקדש לעזרה ופדאו שם ליכא איסורא בפדיון זה אף שנשארו חב\"ע. ודין זה מתבאר מההיא דאמרינן בפ' התכלת (דף מ\"ח) עלה דההיא דשחט שני כבשים על ד' חלות דאמרינן מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלות בפדיון ואוקמה רב חסדא דפריק להו גואי וחולין ממילא קא הויין ופירש\"י ממילא הויין דתוך העזרה הם נעשין חולין והוא לא הכניסן משנעשו חולין ע\"כ. והכי אמרינן נמי בפרק כל הזבחים (דף ע\"ז) יע\"ש. וראיתי להתוס' בפ' התודה (דף פ') ד\"ה וכי שאחר שנתנו טעם אמאי לא אמרינן גבי לחמי תודה שיקדישו אותם קדושת דמים משום דבאים עם הזבח חזרו והקשו וז\"ל וא\"ת והא כה\"ג שרינן לעיל בפרק התכלת גבי שחט שני כבשים על ד' חלות דמושך שתים מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון דחולין ממילא הוו וה\"נ נימא אי הך דקיימא תודה היא הך לחמה ואי לא ליפקו לחולין וחולין ממילא הויין ע\"כ. ולא הבינותי דברי התוס' הללו דודאי קושייתם היא שיקדיש אותם על תנאי דאי לא פשיטא דלא דמי לההיא דפ' התכלת דהתם כיון ששחט על ד' חלות הרי נתקדשו כולם והשתים הם קדושות קדושת דמים ומש\"ה שרי אבל הכא את\"ל דאי הך דקיימא לא הויא תודה הלחם הוא חולין גמורים א\"ו שקושיתם היא שיקדיש על תנאי לחם קדושת דמים, וקשה שהרי כתבו קודם לזה דהכא לא מהני הקדש דמים משום דבאים עם הזבח. ועוד מהו זה שסיימו וחולין ממילא הויין דהכא גבי לחמי תודה לא שייך זה, דבשלמא גבי לחם הבא עם כבשי עצרת שהוא קדשי קדשים ונפסלין ביוצא איצטריך להאי טעמא משום דאמרינן היכי פריק להו אם אבראי הוא נפסל ביוצא ואי פריק בגואי הא קא מעייל חל\"ע ותירץ דאף דפריק בעזרה ליכא למיחש משום דחולין ממילא הויין אבל גבי לחמי תודה שהוא קדשים קלים הרי יכול לפדות אותן אבראי שאינן נפסלין ביוצא שהרי נאכלין בכל העיר: <br><b>והנראה </b>אצלי הוא דמ\"ש התוס' בסיום דבריהם וחולין ממילא הויין ט\"ס הוא וכונת קושייתם הוא לתירוצם שחילקו דהכא גבי לחמי תודה לא מהני הקדש דמים. ועל זה הקשו דבפרק התכלת מוכח דמהני הקדש גבי לחם הבא עם הכבשים דאמרינן דמושך שתים מהן והשאר נאכלות בפדיון אלמא דהשתים קדושת דמים אית להו ואפילו אחר פדיון לית בהו משום הכנסת חולין ואף שהוא לחם הבא עם הזבח. ותירצו לזה דשאני התם גבי כבשי עצרת שכבר נתקדשו ונכנסו אבל להכניס לכתחלה לא בדבר שהוא כעין קרבן. אבל בכורים כיון דלא הוו כולי האי כעין קרבן שרינן להכניס לכתחילה ע\"י הקדש דמים. וחזרו והקשו מההיא דאמרינן בפרק כל הזבחים (דף ע\"ו) גבי ספק מצורע דשרינן להביא לוג שמן לכתחלה ובאותו לוג יש בו קצת שמן שאינו קדוש קדושת הגוף כי אם קדושת דמים וכמבואר שם אלמא דשרי להכניס אף לכתחלה גם הקדש דמים בדבר שעושה בו כעין עבודה שמזה ז' כנגד פתח אוהל מועד ונותן על הבהונות ועל ראש המצורע. ותירץ דשאני התם דבטל ליה בהדי אידך שמן שבלוג שהוא קדוש קדושת הגוף וחזרו והקשו גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי אמאי לא שרינן ע\"י ביטול אף שיש עמהם מנחה גמורה דומיא דלוג דשרינן מטעם ביטול אף שעושה בו כעין עבודה. ותירץ דשאני התם דהוי ס' עשרון ולא בטילי בחד. עוד כתבו דאין לומר דטעמא דלוג דמצורע לאו משום ביטול נגעו בה כי אם משום תקוני גברא ומש\"ה התירו ע\"י הקדש דמים. משום דטעם זה לא אסיק אדעתיה סתמא דתלמודא עד המסקנא וא\"כ קודם דאסיק אדעתיה טעם זה ע\"כ לומר דטעמא דלוג משום ביטול נגעו בה: עוד כתבו התוס' וז\"ל ועי\"ל דה��א גבי תודה לא בעי למימר דמקדיש ופריק שמא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה וכן בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי שיכול להיות הכל מנחה אחת חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין אבל בלוג שמן של מצורע דליכא שיעורא ידעי דיש לה פדיון משום דאין קדוש קדושת הגוף וכן בכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין בכורים נפדין כתרומות ומעשרות וכן שחט שני כבשים על ד' חלות ידעי דלא קדשי אלא שתים ע\"כ. והנה תירוץ זה הוא לעיקר קושייתם שהקשו וא\"ת מאי קשיא לן הכא ובכמה דוכתי מחולין בעזרה יקדישם כו'. ולזה תירצו דלעולם בכל דוכתא ע\"י הקדש דמים ניצולנו מחולין בעזרה ומה שלא עשינו תיקון זה דהקדש דמים בקצת מקומות הוא משום הפדיון שאם אנו מקדישים צריך פדיון ויש מקומות שאין אנו יכולין לפדות שמא יאמרו יש פדיון לקדושת הגוף כגון בלחמי תודה ומנחה אבל בלוג של מצורע ובכורים ובשחט שני כבשים על ד' חלות דליכא למימר שיטעו בהם מקדישים אותם ופודין אותם. הכלל העולה שההפרש שיש בין שני התירוצים הללו הוא דלפי תירוץ ראשון הקדש דמים לא מהני אלא היכא דלא עביד כעין עבודה אבל כל שעושה כעין עבודה איכא איסורא משום חב\"ע אא\"כ נתבטל ההקדש בקדושת הגוף כמו לוג של מצורע. ולפי תירוץ שני כל היכא דאיכא הקדש דמים תו ליכא משום חב\"ע אף שעושה בהם כעין עבודה והטעם שבקצת מקומות לא עשינו תיקון זה דהקדש דמים כדי לינצל מאיסור חב\"ע הוא מטעם הפדיון שיש מקומות שאינו ראוי לפדות שלא יטעו העולם לומר שיש פדיון לקדושת הגוף וכל היכא דליכא למיחש שיטעו העולם עבדינן תקנתא זו דהקדש דמים אף בדבר דעביד בהו כעין עבודה. והנה דברי התוס' שבפרק הספינה הם כפי התירוץ הראשון ודברי התוס' שבפרק כל הזבחים (דף ע\"ז) הם כפי התירוץ השני יע\"ש וזה פשוט: <br><b>כתבו </b>התוס' בפרק התודה (דף פ') ד\"ה וכי דאף דהכנסת חולין לעזרה לא נאסר אלא כשהוא דרך הקרבה מ\"מ אכילת חולין בפני עצמם בעזרה אסור ודקדקו כן מאותה סוגיא דפ' הקומץ רבה (דף כ\"א) דפריך תלמודא אכילת חולין פשיטא מאי בעו התם יע\"ש. ונראה דדוקא חולין הוי גנאי לאכלם בעזרה אך קדשים אף שהם קלים דנאכלים בכל העיר מ\"מ מותר לאכלם בעזרה. ויש קצת דמיון לזה מהא דקי\"ל דאף דאיסור חב\"ע היינו דוקא חולין גמורים אך כל שהוא קדש אף שהוא הקדש בדק הבית שרי כמו שהארכתי בזה (א\"ה ונתבאר לעיל) ה\"נ אף דאסור לאכול חב\"ע היינו חולין גמורין אך כל שהוא קדש אף שהוא קדשים קלים מותר לאכלם בעזרה. שוב ראיתי הדבר מפורש בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו) דפריך תלמודא אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי ע\"כ, הרי הדבר מפורש דלחמי תודה אף שהם קדשים קלים יכול לאכלם בעזרה. ונראה דאין חילוק בזה בין כהנים לישראלים דישראל נמי יכול לאכול קדשים קלים בעזרה. הן אמת שראיתי לרש\"י ז\"ל שם בשבועות שכתב וז\"ל אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מיתאכלי אם רצו כהנים לאכול בקדשים מי מעכב עליהם ע\"כ. ולא ידעתי אמאי נקט כהנים וליכא למימר דטעמא דנקט כהנים הוא משום דאין ישראל נכנס לעזרה כי אם לצורך שדין זה לא נאמר אלא בעזרת כהנים אבל בעזרת ישראל יכול ליכנס אף שלא לצורך וכדאיתא בפ\"ק דכלים. סוף דבר שדברי רש\"י ז\"ל צריכים אצלי תלמוד. ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דשבועות (דף י\"ז) ד\"ה ואין דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים יע\"ש ודו\"ק: ומ\"ש רבינו וכל השוחט חב\"ע או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות. הנה מרן בכ\"מ כתב על דברי רבינו וז\"ל ויש לתמוה כו' ולא חילק ��ין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה כו'. ודברי מרן אלו קשים להולמם דמאי איריא להקשות מקדושין דאף לפי שיטת הרב ה\"נ דאם קידש האשה מקודשת ועוד דאעיקרא דמלתא קשיא דהא אפילו מקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת כמ\"ש בהדיא בהלכות אישות וצ\"ע. (א\"ה עיין עוד בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות יסודי התורה דפשיטא ליה דאין לוקין על אכילת חולין שנשחטו בעזרה משום דאיסורו מחמת לאו הבא מכלל עשה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה וכו'.</b> כתב בת\"ח עלה דמתני' דשוחט שני ראשים דלכתחילה בעינן הולכה והובאה והכי איתא בתוספתא אך המבי\"ט ח\"א סי' ל\"ה כתב דלכתחלה נמי שוחט בהולכה או בהובאה ועיין בפר\"ח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם שהה כדי שיגביהנה וכו'.</b> כתוב בהשגות זו הסברא לא טובה היא כו' ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל כו'. פירוש דהראב\"ד ז\"ל הוקשה לו תוספתא שהביא מהריק\"א ששונה שחט סימן אחד או רובו בעוף ושחט כדי שחיטה וגמרו כשרה, אלמא אחר שחיטת הכשרה אין לחוש בשהייתה דמחתך בשר בעלמא הוי ותירץ דהתם בעוף הוא דלא גזרי' שמא ישהה בתחלת שחיטת הסימן בקנה משום דכל שחיטתו הוא בעוף ברוב סימן אחד וכי שהי בגרגרת לית לן בה מידי דמצא חצי גרגרת פסוקה מוסיף עליו כל שהוא וכשרה, אבל בבהמה דצריכה רוב שנים ובנקובת הושט כל שהוא טריפה גזרינן וזה ברור. והנה מרן כתב בד\"ה לכן נ\"ל כו' ומ\"ש שבאותם שתי בעיות תיקו ולקולא יש לתמוה למה כתב כן דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא ע\"כ. וק\"ל דלמה כתב דספיקא דאורייתא היא ולחומרא דהא ליתא לפירוש הראב\"ד כלל כיון שהוא מפרש דאחר ששחט רוב הסימנים בלא שהייה אם שהה אח\"כ אינו אלא מחתך בשר בעלמא מידי דהוה אהגביה ידיו לגמרי ולא שחט עוד דשחיטתו כשרה אלא דטעם הבעיא להראב\"ד דכיון דגמר לשחוט כל הסימנין וגמר בשהייה יש לחוש שמא יקל בשהייה בששחט מיעוט סימנין ואתי לידי איסור תורה ויש לחוש מדרבנן בעלמא. והיינו דכתב הראב\"ד מאן מוכח כלומר יבא לטעות בשהיית הסימנין במיעוטא קמא או דלמא לא חיישינן ואין דברים אלו מובנים אם לא על דרך שכתבתי ודברי מהריק\"א צ\"ע. איברא דעדיין לא יצאנו להראב\"ד מידי שאלה במ\"ש ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל דלפי מה שפירשתי בכונת דבריו בעוף נמי איכא למיחש וגם זה צ\"ע וכבר נתיישב זה במ\"ש בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>שחט רוב אחד בעוף וכו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל תוספתא שחט סימן אחד או רובו בעוף כו' וברור דה\"ה לרוב שנים בבהמה ע\"כ. ואין זה ברור כי אם לשיטת רבינו ז\"ל שפירש בעיא דשהה במיעוט סימנין מהו במיעוט קמא, אבל לפירוש הראב\"ד ז\"ל בבעיא דהיינו דשהה בבהמה אחר שחיטת רוב הסימנין יש חילוק גדול בין עוף לבהמה כמ\"ש לעיל ודברי מהריק\"א הולכים על פי פירוש רבינו ז\"ל וזה ברור ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך.</b> בעיא דלא איפשיטא בפרק השוחט ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ג דבכורות (דף כ\"ד) עלה דמתני' דהשוחט את הבכור וכמ\"ש התוס' שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן.</b> סבור הייתי לומר דלא אמרינן רוב מצויין מומחין אלא לענין שחיטה אבל לענין בדיקה לא. אך מדברי הריב\"ש סי' קצ\"ח מוכח דאף לענין בדיקה אמרינן רוב מומחים הם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהוא פסול לעדות וכו'.</b> (א\"ה כתב מרן ז\"ל סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא וכו', ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהל' שגגות דין ז' באורך): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק דרוסה אסורה.</b> (עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"ד מהלכות בכורות דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ניטל אחד מן המעים וכו'.</b> ויש עופות שאין להם מרה כמ\"ש הטיו\"ד סי' מ\"ב. וכתב הרשב\"א בתשובות סי' ק\"ח דאפילו אם הוא מסופק אם זה המין יש לו מרה אזלינן בתר הרוב דרוב עופות יש להם מרה ואסור כמו שיע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שעד אחד נאמן באיסורין כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פי\"א מהלכות עדות דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם מתה קודם לזה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר ז\"ל פרק י\"ח מהלכות פסולי המוקדשין דין ט'): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום כו'.</b> בכמה מקומות מבואר דמצי א\"ל לתקוני שדרתיך וכו'. וכתב מהרימ\"ט ח\"מ סימן פ\"א בשם הרב מהר\"י קולון ז\"ל שורש קי\"ב שאין אומרים הלך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו התנאי שהוזכר דוקא כו' ולכאורה יקשה עליו מכל הני מילי שהבאתי דלא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא קפידא הוי אע\"פ שלא יקשה עליו זה יותר וכו' יע\"ש והכי אמרינן בפרק הספינה (דף ע\"ו) ועיין במ\"ש הטור סימן קצ\"ז דמשמע מדבריו דלא אמרינן קפידא אלא דוקא היכא דלא הוי למעליותא אבל היכא דשינה למעליותא אמרינן מראה מקום הוא לו. ועיין במ\"ש מרן הב\"י סימן ס\"א בשם ר' ירוחם ז\"ל. שליח ששינה חייב באונסין אף שלא היה השינוי סיבת האונס ואף דגבי שומר קי\"ל דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מ\"מ שליח שאני כ\"כ הרב ל\"ר סימן ק\"פ ועיין בתשובת המבי\"ט סימן קע\"ט שנראה שחולק בזה וכ\"כ הרב ש\"ך סימן קפ\"ג ס\"ק ט'. וראיתי למרן בתשובה כ\"י שהביא סברת המבי\"ט והרבה בראיות לסתור דבריו ועיין בתשובת הר\"ן סימן פ' ועיין מהרש\"ך ח\"ג סימן ס\"ד וס\"ה וס\"ו ותראה איך הרש\"ך ומהר\"א מונסון ס\"ל דשליח חייב באונסין אף שלא בא האונס מחמת השינוי ומהר\"ש גאביזון ז\"ל ס\"ל דאינו חייב באונסין יעו\"ש שהאריכו בדין זה ועיין בתשובת מהר\"י הלוי סימן ע\"ו ועיין במ\"ש מרן סימן קע\"ו סל\"ד ובמה שרמזתי שם ודוק. (*א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות אלו דין ד' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים כו'.</b> בפרק הגוזל עצים ת\"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח מהם שעורים שעורים ולקח מהם חטים תניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א\"ר יוחנן לא קשיא הא ר\"מ והא רבי יהודה הא ר\"מ דאמר שינוי קונה ומש\"ה אם הותירו הותירו לו והא ר\"י דאמר שינוי אינו קונה ומש\"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואף דשינוי אינו קונה אפ\"ה אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותי שדריה מתקיף לה ר\"א ממאי דילמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ אלא במידי דחזי ליה לגופיה אבל לסחורה לא אמר דשינוי קונה אלא אר\"א הא והא ר\"מ ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה דכל מידי דלגופיה קפיד ושינוי קונה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיירי לסחורה ובכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה כי הותירו לאו שינויא הוא. והנה כפי סברת ר\"א דר\"מ לא מיירי אלא במידי דחזי ליה לגופיה א\"כ ר\"י דפליג הוא אף במידי דחזי ליה לגופיה. אך יש להסתפק אליבא דר\"א לר\"י היכא דשינה מה יאמר אם יאמר דאם הותירו הותירו לו או אם יאמר דהותירו לאמצע ואפשר דאף אליבא דר\"י דאית ליה דשינוי אינו קונה מ\"מ מודה דבמידי דחזי לגופיה איכא קפידא ונתבטל השליחות וכיון דנתבטל השליחות לא שייך לומר אם הותירו הותירו לאמצע דכיון דשינה מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וכסברת בני מערבא. אלא דלפ\"ז קשה לר\"א דהוה ליה למימר הא והא ר\"מ ור' יהודה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה ואף לר\"י דקאמר שינוי אינו קונה מ\"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו וברייתא דקתני הותירו לאמצע מיירי לסחורה וא\"כ לא הוי שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואפשר לומר דר\"א מודה לר\"י דלמאן דאית ליה דשינוי אינו קונה אף שנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לאמצע ומש\"ה לא מצי לאוקמי כולהו כר' יהודה דכיון דשינוי אינו קונה אמאי קתני אם הותירו הותירו לו ומש\"ה אוקי לכולהו כר\"מ ולפ\"ז ל\"פ ר\"א עליה דר\"י אלא בחדא דאית ליה דבמידי דסחורה לא חשיב שינוי אם שינה לכ\"ע וא\"כ אף לר\"מ דשינוי קונה במידי דסחורה השכר לאמצע דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכ\"ש לר' יהודה דאפילו דנימא דחשיב שינוי מ\"מ השכר לאמצע דשינוי אינו קונה. הכלל העולה דלפי הפירוש הראשון ר\"א פליג עליה דר\"י בתרתי חדא דלר\"י אליבא דמ\"ד שינוי אינו קונה אף דהוי שינוי ונתבטל השליחות השכר לאמצע ולר\"א כל ששינה אף למ\"ד שינוי אינו קונה אין השכר לאמצע כיון דנתבטל השליחות וזאת שנית דלר\"י במידי דסחורה נמי חשיב שינוי אם שינה ופליג ר\"מ ורבי יהודה אם שינוי קונה או לא ולר\"א במידי דסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה. ולפי הפירוש השני ל\"פ ר\"א עליה דר\"י אלא בחדא דמודה ר\"א דאליבא דמ\"ד דשינוי אינו קונה אם שינה אף דחשיב שינוי כגון באכילה השכר לאמצע ול\"פ אלא אליבא דר\"מ דלר\"י אף לסחורה ס\"ל דלר\"מ חשיב שינוי וקונה ולר\"א אליבא דר\"מ דלסחורה לא חשיב שינוי. ומיהו ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיתוקם אליבא דר\"מ במילתא דסחורה משום דלא חשיב שינוי ואליבא דר' יהודה אף במילתא דאכילה משום דשינוי אינו קונה. אך ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו לא מיתוקמא כי אם כר\"מ דאית ליה שינוי קונה דלר' יהודה כיון דשינוי אינו קונה לעולם אם הותירו הותירו לאמצע: ודע דלר\"י בין לאכילה בין לסחורה אם שינה חשיב שינוי ולר\"מ שינוי קונה אף לסחורה ולר' יהודה שינוי אינו קונה אף לאכילה וזה פשוט מדקאמר הא ר\"מ והא רבי יהודה ולא קאמר או כולהו כר\"מ או כולהו כרבי יהודה. ובגמרא מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות ע\"כ כלומר בשלמא לר\"א דס\"ל דכל לסחורה לאו משנה הוא דבכל דהו ניחא ליה ניחא דמש\"ה השכר לאמצע משום דשליחותיה דבעל המעות קא עביד וקני בעל המעות מחצית השכר אבל לר\"י דחשיב שינוי נהי דשינוי אינו קונה לר' יהודה מ\"מ מהיכן זכה בעל המעות במחצית השכר שהרי נתבטלה השליחות ובעל החטים לא נתכוון להקנות לבעל המעות. והתוספות צדדו בסברת בני מערבא וכתבו אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו שליח קנה איכא למיפרך נמי לר\"א אמאי לא אוקי נמי הא והא כר' יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה ההיא דקתני אם הותירו הותירו לו היינו לאכילה דקפיד ולאו שליחותיה קא עביד הלכך לא קני להו בעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע לסחורה דלא קא קפיד ושליחותיה קא עביד הלכך קני להו בעל המעות ואם הותירו הוא לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו דא\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא כי מוקמינן לה כר\"מ להך ברייתא ומיירי לסחורה טעמא דאם פחתו פחתו לו הוי משום דא\"ל לתקוני שדרתיך. וכתבו ומיהו אין קושיא כל כך לר\"א כמו לר\"י הלכך לא פריך אלא לר\"י כלומר דלעולם אליבא דבני מערבא לוקח דהיינו שליח קנה וכ\"ת לפ\"ז אמאי לא הקשו בני מערבא לר\"א אמאי לא אוקי נמי לכולהו כר' יהודה וכאן לאכילה וכאן לסחורה משום דלר\"י היא קושיא חזקה דאליבא דבני מערבא הדין שא\"ר יוחנן דלר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה אף דחשיב שינוי השכר לאמצע דין זה אינו אמיתי דלדידהו אף דשינוי אינו קונה מ\"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו משום דשליח קנה אבל דינו של ר\"א דאוקי לכלהו כר\"מ וכאן לאכילה וכאן לסחורה הדין הוא אמת אליבא דבני מערבא משום דלסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה השכר לאמצע אלא דקשיא ליה דה\"ל לאוקמי נמי לכולהו כר' יהודה וזו אינו קושיא כל כך מאחר שהדין דין אמת: <br><b>עוד </b>צדדו ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות הרי בעל מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למיפרך לר\"א דלא מצי לאוקומי תרווייהו כר' יהודה דכיון דשינוי לא קני לר' יהודה א\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דקא מקפיד ולאו שליחותיה קא עביד ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות א\"כ חוזר המקח וא\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח ע\"כ. והנה כפי צד זה מאי דמחכו במערבא עליה דר\"י הוא בתרתי דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה דכיון דחשיב שינוי נהי דלא קני מ\"מ אין כאן שליחות כלל וא\"כ מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וא\"כ גם השליח לא קנה שהוא לא נתכוון לקנות לעצמו וא\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו הא מן הדין הוא שחוזר המקח לבעל החטים וכן אם הותירו הותירו לבעל החטים ובשלמא לר\"א ניחא דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כר\"מ ובמידי דאכילה ניחא דמש\"ה פחתו לשליח והותירו לשליח דנהי דלא נתכוון לקנות לעצמו מ\"מ מן הדין הוא דשינוי קונה ואידך דקתני השכר לאמצע הוא בסחורה דלא הוי שינוי ושליחותיה קא עביד וקנה בעל המעות ואפ\"ה אם פחתו פחתו לו משום דא\"ל לתקוני שדרתיך אבל כולהו כר' יהודה לא הוה מצי לאוקומי דנהי דהך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע הוה מצי לאוקומי כר' יהודה ובמידי דסחורה דליכא קפידא ושליחותיה קא עביד ומש\"ה השכר לאמצע ואפ\"ה אם פחתו פחתו לו משום דא\"ל לתקוני שדרתיך דומיא דמאי דאוקי לה אליבא דר\"מ. אך אידך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו לא מציא אתיא כר' יהודה דכיון דנתבטל השליחות בעל המעות לא קנה וגם השליח לא נתכוון לקנות לעצמו ואיהו אית ליה דשינוי אינו קונה וא\"כ מן הדין לרבי יהודה במידי דאכילה הפחת והיתרון הוא לבעל החטים משום דחוזר המקח כמו מקח טעות ומאי דנקטו התוספות בתחלת דבריהם אמאי אם פחתו פחתו לו אה\"נ דהקושיא ג\"כ היא מסיפא דברייתא דאמאי אם הותירו הותירו לו דכיון דנתבטל המקח כמו מקח טעות הפחת והיתרון הוא לבעל החטים אלא דהתוס' נקטו רישא דברייתא והקושיא היא מרישא ומסיפא דלא מצי לאוקומה כר' יהודה וזהו דבסוף דבריהם כתבו רישא וסיפא שכתבו אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. אך קשה לי לישנא דתוס' שכתבו א\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה כו' ע\"כ ולשון זה דאפילו איני מבין אותו (א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות אלו דין ד' ובספר מגיד מראשית האריך בדין זה יעו\"ש. וכתב בטח\"מ סימן קפ\"ה בשם הרשב\"א דאין השליח יכול לקנות לעצמו דאין המכר אלא הוצאה מרשות לרשות כו' ובספר בני חיי כתב דרמב\"ם והסמ\"ג והגאונים פליגי אהרשב\"א ומצי המוחזק לומר קים לי. והמעיין במ\"ש ה\"ה פ\"ו מהלכות עירובין דלא יקנה לו בפת של עצמו דאין שליח קונה ומקנה יראה דהרמב\"ם מודה בדינו של הרשב\"א שהרי דין זה של ה\"ה ז\"ל מיסודו של הרשב\"א הוא כמ\"ש הר\"ב בני יעקב (דף קכ\"א ע\"ד) ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן ק\"ו וח\"ג ס\"ס ס\"ה. ולפ\"ז מ\"ש הרמב\"ם פי\"ז מהלכות אישות דין י\"ד דאלמנה ששמה לעצמה בלא ב\"ד לא עשתה כלום לאו למימרא דאם היה שם ב\"ד הדיוטות זכתה לעצמה אלא איידי סיפא נקטיה לאשמועינן דהיכא דמכרה לאחרים אפילו בלא שומת ב\"ד מכרה קיים אבל לדידה אפילו בב\"ד הדיוטות לא עשתה כלום כל שלא היו שם ב\"ד מומחים משום דאמרינן לה מאן שם ליך. וקצת סמך לזה ממ\"ש ה\"ה שם וז\"ל ולדעת רבינו אפשר שכל שהיו שם ג' בקיאים בשומא אם שמה לעצמה מדעתם מעשיה קיימים. גם הר\"ן כתב וכן נראה דעת הרמב\"ם כו' אלמא דמספקא להו בדעת הרמב\"ם דאפשר לפרש דבריו כאמור. ומ\"מ אפילו תימא דכוונתו ז\"ל לומר דכל שהיו ב\"ד הדיוטות מעשיה קיימין כמו שנראה מפשט דבריו נראה דאין זה סותר לדינו של הרשב\"א דשניא ההיא דאיירי בשליח דבמקום בעלים הוא עומד ואינו יכול לזכות לעצמו וכההיא דעירובין דכתב ה\"ה אבל גבי אלמנה ס\"ל להרמב\"ם דלא דמיא לשליח שהרי הנכסים בחזקתה קיימי ושלה היא מוכרת ולאו שליחותייהו דיתמי קא עבדא וכה\"ג כתב מרן הכ\"מ פי\"ז הלכות אישות דין ט\"ז יע\"ש אבל אה\"נ דלגבי שליח דעלמא ליכא פלוגתא ותדע שכן הוא דהרי מרן בש\"ע א\"ה סימן צ\"ב וק\"ג פסק דאלמנה שמכרה בלא ב\"ד הדיוטות לא עשתה כלום דמשמע דבב\"ד הדיוטות מעשיה קיימים ואילו בח\"מ סימן קפ\"ה ס\"ב פסק כהרשב\"א ולפי דברי הרב בני חיי קשיא הלכתא אהלכתא וע\"כ אית לן לחלק כדכתיבנא): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד.</b> הרבה פירושים נאמרו בהאי הלכתא דאין משלחין מעות בדיוקני ולפי דברי רבינו כמו שהביא מהריק\"א משמע דמפרש פלוגתייהו דאם בא כתב לנפקד עם חתימות וציורים שידוע ביניהם אם נותן הפקדון הזה ואחר כך אם יבא המפקיד ויאמר שהוא לא שלחו אם נאמן או נאמר כיון שהביא הסימנים הידועים ביניהם אין לחוש דאיתרמי אחר שזייף כן ושמואל חשש לזה שמא אחר עשה זה ור\"י לא חייש זהו הנראה במחלוקתם במה שהביא מהריק\"א לדברי רבינו אלא שאיני יכול לפרש מאי דאיתמר בגמרא אמרו לשמואל מאי תקנתיה כדר' אבא כו' לפי דרך זה שאין לו דמיון כלל לפי מ\"ש במחלוקתם וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין העכו\"ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם כו'.</b> הרב משאת בנימין בתשובה סימן צ\"ז נסתפק בהא דאמרינן דאין העכו\"ם עושה שליח ואינו נעשה שליח אם הוא דוקא עכו\"ם לישראל אבל עכו\"ם לעכו\"ם מצי עביד שליח יע\"ש. ועיין בירושלמי פ\"ק דתרומות הלכה א' ותמצא שדין זה ליתא אלא שאין העכו\"ם בתורת שליחות כלל ועיין ברפ\"ו דדמאי. (*א\"ה עיין מגן אברהם סימן תמ\"ח סק\"ג ובספר בית שמואל ס\"ס ה' ומהר\"ם מינץ בתשובה סימן ה' ועיין בספר חות יאיר סימן מ\"ט בדין אמירה לעכו\"ם בשבת והש\"ך ח\"מ סימן רמ\"ג ס\"ק ה' הביא דברי המ\"ב שכתב כן בפשיטות): "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך השולח בנו קטן כו'.</b> דברי רבינו סתומים דמשמע דאיסר נתן ביד הקטן וזה א\"א דלמה נתן את האיסר כיון שנתן לו השמן בדמי האיסר ועוד מה זה שכתב החנווני חייב לשלם דמשמע בין האיסר בין השמן והא גבי איסר לא שייך תשלומין דשל חנוני הוא ובכאן מוכרח דחסרון לשון יש וצריך לגרוס השולח בנו קטן אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד וכו' דפונדיון שני איסרים הם וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שקנה שדה משמעון כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה דבכלל הלשון הוא. נראה דכוונת הרב לדייק מדברי רבינו שכתב לעצמי אקנה ולא כתב לעצמי קניתי לומר שבמלה זה כלל התירוץ הנאמר בגמ' דאמר לעדים שטרא אחרינא בעינא והיינו שכתב רבינו דאם אמר אקנה משמע אקנה מאותו שנכתב השטר על שמו שיכתוב לו שטר מכירה ומשמע אקנה פעם אחרת שיכתוב לו שטר אחר המוכר וכיון דא\"ל למוכר לדידיה משמע ודוק. כתב הריב\"ש בתשובה סימן ר\"ן וז\"ל ואף אם הודיע בשעת הקנייה שלעצמו הוא קונה אותה אלא שעושה השטר בשם בנו אעפ\"כ אין כופין הבן לעשות השטר דמצי אמר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא כדאיתא בפרק הגוזל כו'. ועיין בספר פ\"מ ח\"ב סימן פ\"א שדקדק מדברים אלו דאף בשטר הודאת אמנה שייך לומר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו ולא ראה שהרב ז\"ל בסוף דבריו ביאר דבריו שהרי כתב וז\"ל אלא שאין כופין את הבן לעשות שטר מכירה כדאיתא בפרק הגוזל משמע דדוקא בשטר מכירה הוא דשייך טעמא דלא יקרייכו כו' ומה שהרב לא ביאר לשיוכלו לכופו לעשות שטר הודאת אמנה הרבה תשובות בדבר חדא דלאו להכי אתא שבנדון זה ליכא לא הודאה לסהדי ולמוכר אלא שלהרחיב הדבור כתב מ\"ש ובגמרא לא הזכירו אלא אין מחייבין לריש גלותא למכור ועל דברי הגמרא קבע הרב דבריו ועוד דשטר הודאה לא ניחא ליה לאיניש ליקח דנפיק מיניה חורבא אם המצא תמצא דבשעת הודאתו היה חב לאחרים דאותה הודאה אינה כלום משא\"כ במוכר והמשכיל יבין: כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סימן ז' וז\"ל וכ\"ש עתה שטוען המוציא השטר שהוא הלוה הממון ההוא ועשה השטר בשם המלוה דטענה גרועה היא דאין אדם מלוה מעות לראובן ועושה השטר בשם לאה אשת ראובן וכו' ואפילו אם אמר בשעת הלואה לראובן המעות הללו שלי הן ואני מלוה אותם לך בשם אשתך ואפילו בפני עדים אמר לו אפ\"ה אינו מצוי שאדם יעשה כך כו' פירוש לא שהיתה אמירה זו לעדים בפניה דא\"כ אם שתקה ודאי דאין לך הודאה גדולה מזו אבל נראה דאמר כן לבעל בפני העדים וממה שהשטר יוצאת מתחת ידו מוכחא מילתא שהמעות שלו ובצירוף האי טעמא הוה ס\"ד לומר כן להכי כתב אינו מצוי שאדם יעשה כך ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן כו'.</b> נראה דרבינו ס\"ל לדמותה לההיא דאמרינן בפרק חזקת ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלניא זבינתה דא\"ל דזבנה מינך א\"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינת מינאי לאו בעל דברים דידי את ואפילו אית ליה מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה בדאכלה שני חזקה לאו כלום הוא כיון דלא טעין טענת ברי ודוק ועיין בתשובת מהריט\"ץ סימן רפ\"ו: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל סרסור שהודיע ללוקח כו'.</b> נראה שדעת רבינו דכל שהודיע ללוקח דשל פלוני הוא יש לו יתר שאת משידע הלוקח שהחפץ של פלוני דהכא כל שלא פסק המוכר עצמו לאו כלום הוא דלכך הודיעו לומר שילך ויפסוק ואפילו אמר השליח בכך פסקתי עמו לאו כלום הוא. ונראה דאפילו חרם לא יחרים כיון שהודיעו כל מעשה השליח דשויו לאו כלום הוא. ומה שפירש הר\"א ז\"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתננו ומש\"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר המוכר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך ומכרו קיים המקח כיון שכל שאינו מכר הוא שלא פסק דמים עם הסרסור אלא אמר לו מכור לי זה סתם וצ\"ע. ובדברי מהריק\"א קשיא לי טובא שתמה על הראב\"ד ואמר אם היה החפץ שוה מאה והלך ומכרו בחמשים וכי יעלה על הדעת שבשביל שאחר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים כו' ולדעתי חס ליה למרן הראב\"ד ז\"ל לומר כן ולאו להכי נתכוון דהרב ז\"ל לפרש בא דהא דקאמר רבינו דאם אמר ראובן איני רוצה בדמים אלו מחזיר הלוקח היינו שלא פסק עם הסרסור אלא א\"ל סתם לך מכור לי חפץ זה דלא נתכוון המוכר אלא שילך למכור אבל צריך לאימלוכי ביה בכמה יתננו וסיים הראב\"ד ז\"ל ואמר אם א\"ל מכור בכמה שתמצא כלומר שאי אפשר לומר דכשא\"ל מכור בכמה שתמצא הוא דאיירי רבינו דא\"כ למה יחזור ויאמר איני רוצה כו' ובודאי כשמכר מעט פחות או יותר הוא. אבל מעולם לא יצא מפי מרן הראב\"ד מ\"ש מהריק\"א בשמו ואם דעת הראב\"ד היה כן לעיל במ\"ש רבינו דשנים שהתנו שכל מי שרוצה לשלוח לחבירו משלח ביד מי שירצה הרי זה משלח ביד מי שירצה שהוא ראוי להוליך דבר זה שם הו\"ל להראב\"ד להשיג עליו ולומר אפילו ע\"י חש\"ו מצי למשלח כיון דביד מי שירצה קאמר והא רצה בהם אלא ודאי שלא נתכוון אלא להגון לשליחות זה ה\"נ דכוותה ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים מבית האומן כו'.</b> דברי רבינו ז\"ל תמוהים שלא פירש לומר דמיירי דקייצי דמיו והוי זבינא חריפא וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות מכירה שהצריך שיהיו דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי הלוקח כלים לבקרן ונאנסו שחייב ובפ' ד' נדרים מייתו סייעתא לשמואל שהוא בעל המימרא שכתב רבינו שם בפ\"ד מהלכות מכירה מהא דהלוקח כלים לשגרם בבית חמיו דמשמע דכמו דהתם בעי קייצי ויקירי בעי נמי הכא. וכבר ראיתי להרא\"ש והר\"ן והתוספות בפרק השוכר דבעו נמי הכא קייצי ויקירי כמו הלוקח כלים לבקרן. וראיתי למהריב\"ל ח\"ג סימן פ\"א שהקשה זה לרבינו ועיין עוד שם שנשא ונתן בדברי רבינו ומתוך תירוץ הראשון מקושיא השניה שהקשה הרב לרבינו יוצא לנו תירוץ למה שהקשינו וצ\"ע. וגם מ\"ש רבינו שלא ע\"מ למוכרם לאחרים כו' גם בזה תמיהא לי שלא הצריך זבינא חריפא שכן משמע מדברי הש\"ס בנדרים וכ\"כ הפוסקים ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי זה כותב לו הרשאה כו'.</b> כתב הטור סימן קכ\"ג סט\"ו דר\"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד עכו\"ם. ומהרשד\"ם סימן נ\"ט כתב דסברת ר\"ת היא דעת יחיד ומרן ז\"ל פסק כר\"ת וכ\"כ הרב תה\"ד סימן ע\"ר דסברת ר\"ת הלזו היא מוסכמת מהכל ואפילו לרש\"י דמעות אינם קונות בעכו\"ם אפשר דיודה לר\"ת בחליפין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן האחים שלא חלקו כו'.</b> עיין במרדכי פרק מי שהיה נשוי שדבריו תמוהים ועיין בהגהות מרדכי ובסמ\"ג עשין פ\"ב ועיין מהרשד\"ם ח\"מ סימן קס\"ב ושער אפרים סימן קל\"ג: "
+            ],
+            [
+                "<b>הבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה כו'.</b> כתב בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן קמ\"ד וז\"ל ועוד יראה לי לומר דאפילו שלא נשבעה לקיים פסק הברורים הראשונים וגם לא היה בא בעלה בהרשאתה מ\"מ יש לקיים מה שנשבע לקיים גזירת הברורים הראשונים כו' יע\"ש. ודבריו הללו בלתי מובנים אצלי דנהי דיכול לאשתעויי דינא כיון דנחית אפירי מיהו שיברור ברורים לקיים מה שיגזרו עליהם זה ודאי צריך דעת אשתו ובלאו הכי אין מעשיו כלום ולא מהני האי טעמא אלא דלא נימא אידך לאו בעל דברים דידי את וכבר כתבו רבוותא דצריך שלא יהא נידון בהודאתו דלאו כל כמיניה לחוב לאשתו אלא אם יתחייב הבעל צריך שיהיו ע\"פ עדים או בראיית בעל דבר וכן ודאי צריך ב\"ד שיהיו רשאין בעלמא לדון אותו בע\"כ ובנדון זה כל בתר איפכא קא אזיל ודברי הרב צ\"ע, כתב הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ח סי' א' וששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו בנדוניא כו' ואם בנכסי מלוה הרי המעות הכתובים בשטר שיוציאם מלוי ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כו' ועיין בכלל מ' סימן א' שכתב הפך מזה יע\"ש וצ\"ע. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות מלוה ולוה דין ו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה לו מלוה ביד אחר כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכותמלוה ולוה דין ה'). מ\"ש בכ\"מ באמת איני יודע מה צורך להקנאת ד\"א להרשאת גביית מלוה כו' אין זה מן התימה וטעם נכון הוא מה שהצריכו בהקנאת מלוה אגב קרקע שלא יהא כח מלוה דאתי מתקנתא חמור מהרשאת פקדון דמהני מדינא וגבי מעות פקדון צריך שיקנם אגב קרקע דאין מטבע נקנה בקנין ודי שיחשבו הרשאת מלוה כאילו הוא פקדון כדי שיוכל להרשותו ולא שנאמר מעות פקדון צריך אגב ומלוה א\"צ וזה ברור. ומהרשד\"ם סימן קצ\"ט הבין דמ\"ש רבינו שאין אומרים יקוב הדין את ההר כו' קאי נמי אמה שנהגו לכתוב הרשאה. ומסתברא לו כדברי מהריק\"א ודוק. אלא שהרב תה\"ד בכתביו סימן רי\"ז משמע שהבין בדברי רבינו במה שכתב ודברים אלו קלים כו' דקאי לעיקר תקנת ההרשאה וכמהרשד\"ם יע\"ש איברא דמ\"ש מהריק\"א דלא קאי ודברים אלו כו' אלא אסמיכת ד\"א שבא\"י כן דעת מהרימ\"ט בתשובה חה\"מ סימן י\"ז והאריך הרבה בדבר. ומ\"ש שם (דף י\"ז ע\"ד) וז\"ל הרי שהביא ראיה דמקילינן בהא מדסמכינן לד' אמות שבא\"י ולא הביא מדכתבינן הרשאה על מלוה כו'. דברי הרב קשים לשמוע שהרי מה שהביא ראיה הוא לומר דע\"כ לא בעינן דבר מסויים גבי הרשאה דהכי שדרו ממתיבתא אד' אמות של א\"י סמכינן אע\"ג שאינו מסויים והוא ממש ראיה ממ\"ש דלא בעינן מסויים ומה לו להביא ראיה ממה שאינו דומה ואין לו עסק זה בזה גם מה שהכריח מדברי הרמב\"ן מלבד שאין בו להכריח דבר זה אפשר לומר לרווחא דמילתא דלפום מסקנא דשמעתתא דמוכח דלא סמכינן אקרקע של א\"י היאך סמכו להרשאת פקדון שיש בו כדי להקנותו מדינא דגמרא בלא תקנת הגאונים ולמה לא הצריכו שיקנם על קרקע שלו ואם אין לו יקנה או ישכיר. ולזה כתבו דהכי שדרו ממתיבתא להקל בדבר בין במלוה דע\"כ לאו מדינא מצי להקנותו וצריך לתקנה בין בפקדון דמצי להקנותו מדינא לא הטריחוהו לכך אלא סמכינן אקרקע של א\"י ודוק. ומה שדקדק מהריק\"א ממה שסיים רבינו שזה מי יאמר כו' אין בו כ\"כ הכרח דאפשר דכוונת רבינו בזה הוא דממה שתיקנו על קרקע א\"י מוכח דקל הוא שהקלו בעיקר הרשאה דאי לא הוו מצרכי קרקע שיש לו עכשיו וממה שסיים רבינו אין כופין ליתן עד שיבא בעל דינו ולא אמר עד שיקנהו אגב קרקע שיקנה משמע דאכולה מילתא קאי כסברת מהרשד\"ם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע וכו'.</b> כתב מרן סימן קכ\"ג מ\"א וז\"ל וכתב הרשב\"א ראובן שמחל לעכו\"ם כל החוב אע\"פ שא\"ל שמעון כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע כו' ועיין במרדכי בפרק החובל מ\"ש בשם מוהר\"ם ודוק. ועיין שער אפרים סימן קל\"ג (דף צ\"ט) ועיין במ\"ש מרן ס\"ס קע\"ו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השותפין שהתנו ביניהם כו'.</b> בטור סימן קע\"ו נתבאר בב\"י שדעת מהר\"ם והרשב\"א דבמקום הפסד שותף חולק שלא מדעת חבירו נראה דאינו אלא כשהשטר היה כתוב על שם השני שותפין אבל אם השטר כתוב על שם ראובן לבד פשיטא שאין ראובן יכול לומר לעצמי אני מציל ודבר זה קיימתיו מסברא ואח\"כ מצאתי להרדב\"ז בתשובה כ\"י שכתב כן ודברים ברורים הם בעיני. שותפין שמת אחד מהם וממון השותפין היה מעות בעין ובא חבירו ונתעסק בממון וטען ואמר כשמת שותפו חלק השותפות ונטל חלק חבירו וזקפן עליו במלוה ונתעסק לעצמו וכתב הרב פ\"מ ז\"ל ח\"א סימן ע\"ט דלא מיבעיא לדעת הרמב\"ן והרשב\"א שהביא מרן סי' קפ\"ג דאית להו גבי שליח דלא מהימן לומר זקפתים עלי במלוה דפשיטא דה\"נ לא מהימן השותף אלא אף לדעת המורים שהביאם הרמב\"ם אפשר דיודו הכא כיון דשני שותפין הללו הוו ידיעי לעלמא שהיו שותפין ואפשר דאף אם הביא עדים על זה לאו כל כמיניה לזקפם עליו במלוה יע\"ש שהאריך בטעם זה ודבריו הם מגומגמים בעיני ודו\"ק. ועיין מהרשד\"ם ח\"מ סימן קנ\"ה והראנ\"ח ח\"א סימן מ\"ד דנראה שחולקים עם הר\"ב פ\"מ יע\"ש. כתב הטור סימן קע\"ו סל\"ד ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וי\"א שכל ההפסד שלו כו' ול\"נ לומר שלא חלק אלא על דעת שהיה סבור שהחלוקה היתה כדין כו'. וכתב על זה מרן הבית יוסף ומה שכתב רבינו דלא נהירא ליה לא נהירא לי דהיינו ממש דין הנותן מעות לשלוחו לקנות בהם חטים וקנה בהם שעורים כו'. ועיין במה שרמזתי סימן קפ\"ג ס\"ו (*א\"ה נתבאר לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ב' יע\"ש) דהיכא דהפחת לא בא מחמת השינוי דאיכא מ\"ד דלא פחתו לו ולפי סברא זו לא קשיא להריב\"ה מהך דפחתו פחתו לו ודו\"ק. ועיין בב\"ח ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו'.</b> לאו דוקא שאמר הן אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה קרינן שהסכים למעשיו כ\"כ מהרשד\"ם סימן שס\"ח ועיין בסימן רי\"ט ובס\"ס כ\"ח וסי' קמ\"ח וקע\"ט וכ\"כ מהר\"י יפה הובאו דבריו בתשובת מהראנ\"ח ח\"א סימן ס\"ד. אך מהריב\"ל ח\"א סוף כלל ה' חולק בזה וס\"ל דלא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא וכ\"נ מדברי מהר\"י אדרבי סימן קל\"ד ועיין מהרימ\"ט ח\"מ ס\"ס קי\"ב ודו\"ק. וכתב מהרימ\"ט סימן קי\"ב (דף ק\"ך ע\"ד) וז\"ל ותו דאחר מעשה אפילו אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כו'. והנה רבינו כתב עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח\"כ הודיעו והסכים למעשיו פטור וזה שלא כדברי הרב ומאי דאייתי מעובדא דמרי בר איסר קשה לזווגם לענין זה כקריעת ים סוף כמבואר וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מהשותפין שעבר ומכר בהקפה כו'.</b> אין לפרש דהטעם חיוב שותף ששינה או מכר בהקפה דהוי משום שפשע דאי הכי צריך לפרש דאיירי כשהאחד מהם מתעסק בשותפות דהיינו אותו שפשע דאם שניהם מתעסקים הוי פשיעה בבעלים ופטור דשותפין כל אחד שאול במלאכת חבירו כמ\"ש בפרק חזקת. אבל נראה דלא שייך טעם פשיעה אלא בנתרשל ולא שמר יפה אבל כשעשה מעשה בידים והפסיד מזיק איקרי וחייב אפילו בבעלים. ואע\"פ שדעת רבינו דכל פושע מזיק הוי כמ\"ש בפ\"ב מהלכות שכירות היינו להשוות פושע דדמי קצת למזיק אבל מזיק לעולם גרוע מפושע ודו\"ק. אח\"כ מצאתי לרבותינו בעלי התוספות שכתבו בפרק המפקיד גבי ההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הו\"ל ככי ושיני ומת דקאמר נימא לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה והקשו התוס' דמשמע דאי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה הוה חייב משום פושע ואילו בפ' ד' וה' אמרינן מעליית יתמי כו' דמשמע דאפוטרופא שפש�� פטור ולפי מאי דאמרן קשה דמאי איריא דשאני הכא דהזיק בידים שלקח שור דלא הוה ליה ככי ולכך אי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה חייב משום מזיק. שוב מצאתי שכתב רבינו בפכ\"א מהלכות אישות האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה פטורה משום שלום ביתה והשיג עליו הראב\"ד ואמר דמן הדין נמי פטורה שהיא שמירה בבעלים דכל שעה שכור לה. משמע דס\"ל להראב\"ד דאין חילוק בין פשיעה בבעלים למזיק בידים. גם ה\"ה שדחה דברי הראב\"ד מטעם דאין שכור לה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה משמע דמודה נמי להראב\"ד וצ\"ע. ואפשר לחלק בין מזיק שלא בכוונה דאף שחייב מן הדין דאדם מועד לעולם כיון דס\"ס הזיק שלא מדעתו לא מיקרי מזיק (בבעלים) לחייבו. ובזה מתיישב מה שדחקתי עצמי ליישב דברי הראב\"ד פ\"ב מהלכות שכירות יע\"ש ויש להתיישב עוד שם בדברי רבינו ברפ\"ז מהלכות חובל ומזיק ודו\"ק. שוב ראיתי למהרש\"ך ח\"א סימן מ\"ה שרצה להכריח מדברי רבינו ז\"ל אלו דמזיק בבעלים חייב על דרך שכתבתי יע\"ש. אחר זמן רב ראיתי בתשובה כ\"י למהרדב\"ז שכתב בפירוש דטעמא דשותף ששינה ומכר בהקפה דחייב דהיינו משום מזיק וכמו שכתבתי. (*א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פכ\"א מהלכות אישות דין ט' ובפ\"ז מהלכות חובל ומזיק דין ג' ובסימן י\"א מהלכות נחלות דין ה'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>לפיכך שטר עיסקא היוצא על היתומים כו' נשבע בעל שטר וגובה מחצה.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהטיל לכיס ת' דינרין כו'.</b> כתב הטור סימן קע\"ו ס\"ח בשם הרמ\"ה דלא אמרינן ההפסד לאמצע אלא בגוף הממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא וכתב הרב מ\"ץ ח\"ב סימן ט\"ו דהיא סברא מוסכמת אין מי שחלק עליה ותמהני דרבינו הכא בפירקין חולק עליו בפירוש וכך כתב המבי\"ט ח\"א סימן ר\"ב יע\"ש. והתימה על הטור דבסימן צ\"ב ס\"ך הביא דברי רבינו בסתם ובסימן קע\"ו כתב דברי הרמ\"ה וכן יש לתמוה קצת על מרן בשלחנו הטהור ממ\"ש בסימן צ\"ג למ\"ש בסימן קע\"ו ועיין ב\"ח במה שרצה לחלק ועיין בתשובות להרמב\"ן סימן ך' הביא מרן סימן קע\"ו מחודש שני ודוק ועיין בני אהרן סימן מ\"א דרכי נועם ח\"מ סימן ל' ועיין מ\"ש הטור סימן קע\"ו ס\"י בשם הרמ\"ה ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון כו'.</b> כתב מרן בכ\"מ דמיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב שנאמן במגו דאי בעי מחזיר לו השטר וקשה מ\"ש רבינו ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו וזה למה כיון שבידו להחזיר ודומה לזה כתב רבינו גבי טען שמעון שיש ללוי חוב אם היה בידו ויכול ליתנו נאמן:       סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,122 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום כו'.</b> בכמה מקומות מבואר דמצי א\"ל לתקוני שדרתיך וכו'. וכתב מהרימ\"ט ח\"מ סימן פ\"א בשם הרב מהר\"י קולון ז\"ל שורש קי\"ב שאין אומרים הלך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו התנאי שהוזכר דוקא כו' ולכאורה יקשה עליו מכל הני מילי שהבאתי דלא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא קפידא הוי אע\"פ שלא יקשה עליו זה יותר וכו' יע\"ש והכי אמרינן בפרק הספינה (דף ע\"ו) ועיין במ\"ש הטור סימן קצ\"ז דמשמע מדבריו דלא אמרינן קפידא אלא דוקא היכא דלא הוי למעליותא אבל היכא דשינה למעליותא אמרינן מראה מקום הוא לו. ועיין במ\"ש מרן הב\"י סימן ס\"א בשם ר' ירוחם ז\"ל. שליח ששינה חייב באונסין אף שלא היה השינוי סיבת האונס ואף דגבי שומר קי\"ל דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מ\"מ שליח שאני כ\"כ הרב ל\"ר סימן ק\"פ ועיין בתשובת המבי\"ט סימן קע\"ט שנראה שחולק בזה וכ\"כ הרב ש\"ך סימן קפ\"ג ס\"ק ט'. וראיתי למרן בתשובה כ\"י שהביא סברת המבי\"ט והרבה בראיות לסתור דבריו ועיין בתשובת הר\"ן סימן פ' ועיין מהרש\"ך ח\"ג סימן ס\"ד וס\"ה וס\"ו ותראה איך הרש\"ך ומהר\"א מונסון ס\"ל דשליח חייב באונסין אף שלא בא האונס מחמת השינוי ומהר\"ש גאביזון ז\"ל ס\"ל דאינו חייב באונסין יעו\"ש שהאריכו בדין זה ועיין בתשובת מהר\"י הלוי סימן ע\"ו ועיין במ\"ש מרן סימן קע\"ו סל\"ד ובמה שרמזתי שם ודוק. (*א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות אלו דין ד' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים כו'.</b> בפרק הגוזל עצים ת\"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח מהם שעורים שעורים ולקח מהם חטים תניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א\"ר יוחנן לא קשיא הא ר\"מ והא רבי יהודה הא ר\"מ דאמר שינוי קונה ומש\"ה אם הותירו הותירו לו והא ר\"י דאמר שינוי אינו קונה ומש\"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואף דשינוי אינו קונה אפ\"ה אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותי שדריה מתקיף לה ר\"א ממאי דילמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ אלא במידי דחזי ליה לגופיה אבל לסחורה לא אמר דשינוי קונה אלא אר\"א הא והא ר\"מ ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה דכל מידי דלגופיה קפיד ושינוי קונה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיירי לסחורה ובכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה כי הותירו לאו שינויא הוא. והנה כפי סברת ר\"א דר\"מ לא מיירי אלא במידי דחזי ליה לגופיה א\"כ ר\"י דפליג הוא אף במידי דחזי ליה לגופיה. אך יש להסתפק אליבא דר\"א לר\"י היכא דשינה מה יאמר אם יאמר דאם הותירו הותירו לו או אם יאמר דהותירו לאמצע ואפשר דאף אליבא דר\"י דאית ליה דשינוי אינו קונה מ\"מ מודה דבמידי דחזי לגופיה איכא קפידא ונתבטל השליחות וכיון דנתבטל השליחות לא שייך לומר אם הותירו הותירו לאמצע דכיון דשינה מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וכסברת בני מערבא. אלא דלפ\"ז קשה לר\"א דהוה ליה למימר הא והא ר\"מ ור' יהודה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה ואף לר\"י דקאמר שינוי אינו קונה מ\"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו וברייתא דקתני הותירו לאמצע מיירי לסחורה וא\"כ לא הוי שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואפשר לומר דר\"א מודה לר\"י דלמאן דאית ליה דשינוי אינו קונה אף שנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לאמצע ומש\"ה לא מצי לאוקמי כולהו כר' יהודה דכיון דשינוי אינו קונה אמאי קתני אם הותירו הותירו לו ומש\"ה אוקי לכולהו כר\"מ ולפ\"ז ל\"פ ר\"א עליה דר\"י אלא בחדא דאית ליה דבמידי דסחורה לא חשיב שינוי אם שינה לכ\"ע וא\"כ אף לר\"מ דשינוי קונה במידי דסחורה השכר לאמצע דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכ\"ש לר' יהודה דאפילו דנימא דחשיב שינוי מ\"מ השכר לאמצע דשינוי אינו קונה. הכלל העולה דלפי הפירוש הראשון ר\"א פליג עליה דר\"י בתרתי חדא דלר\"י אליבא דמ\"ד שינוי אינו קונה אף דהוי שינוי ונתבטל השליחות השכר לאמצע ולר\"א כל ששינה אף למ\"ד שינוי אינו קונה אין השכר לאמצע כיון דנתבטל השליחות וזאת שנית דלר\"י במידי דסחורה נמי חשיב שינוי אם שינה ופליג ר\"מ ורבי יהודה אם שינוי קונה או לא ולר\"א במידי דסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה. ולפי הפירוש השני ל\"פ ר\"א עליה דר\"י אלא בחדא דמודה ר\"א דאליבא דמ\"ד דשינוי אינו קונה אם שינה אף דחשיב שינוי כגון באכילה השכר לאמצע ול\"פ אלא אליבא דר\"מ דלר\"י אף לסחורה ס\"ל דלר\"מ חשיב שינוי וקונה ולר\"א אליבא דר\"מ דלסחורה לא חשיב שינוי. ומיהו ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיתוקם אליבא דר\"מ במילתא דסחורה משום דלא חשיב שינוי ואליבא דר' יהודה אף במילתא דאכילה משום דשינוי אינו קונה. אך ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו לא מיתוקמא כי אם כר\"מ דאית ליה שינוי קונה דלר' יהודה כיון דשינוי אינו קונה לעולם אם הותירו הותירו לאמצע: ודע דלר\"י בין לאכילה בין לסחורה אם שינה חשיב שינוי ולר\"מ שינוי קונה אף לסחורה ולר' יהודה שינוי אינו קונה אף לאכילה וזה פשוט מדקאמר הא ר\"מ והא רבי יהודה ולא קאמר או כולהו כר\"מ או כולהו כרבי יהודה. ובגמרא מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות ע\"כ כלומר בשלמא לר\"א דס\"ל דכל לסחורה לאו משנה הוא דבכל דהו ניחא ליה ניחא דמש\"ה השכר לאמצע משום דשליחותיה דבעל המעות קא עביד וקני בעל המעות מחצית השכר אבל לר\"י דחשיב שינוי נהי דשינוי אינו קונה לר' יהודה מ\"מ מהיכן זכה בעל המעות במחצית השכר שהרי נתבטלה השליחות ובעל החטים לא נתכוון להקנות לבעל המעות. והתוספות צדדו בסברת בני מערבא וכתבו אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו שליח קנה איכא למיפרך נמי לר\"א אמאי לא אוקי נמי הא והא כר' יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה ההיא דקתני אם הותירו הותירו לו היינו לאכילה דקפיד ולאו שליחותיה קא עביד הלכך לא קני להו בעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע לסחורה דלא קא קפיד ושליחותיה קא עביד הלכך קני להו בעל המעות ואם הותירו הוא לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו דא\"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא כי מוקמינן לה כר\"מ להך ברייתא ומיירי לסחורה טעמא דאם פחתו פחתו לו הוי משום דא\"ל לתקוני שדרתיך. וכתבו ומיהו אין קושיא כל כך לר\"א כמו לר\"י הלכך לא פריך אלא לר\"י כלומר דלעולם אליבא דבני מערבא לוקח דהיינו שליח קנה וכ\"ת לפ\"ז אמאי לא הקשו בני מערבא לר\"א אמאי לא אוקי נמי לכולהו כר' יהודה וכאן לאכילה וכאן לסחורה משום דלר\"י היא קושיא חזקה דאליבא דבני מערבא הדין שא\"ר יוחנן דלר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה אף דחשיב שינוי השכר לאמצע דין זה אינו אמיתי דלדידהו אף דשינוי אינו קונה מ\"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו משום דשליח קנה אבל דינו של ר\"א דאוקי לכלהו כר\"מ וכאן לאכילה וכאן לסחורה הדין הוא אמת אליבא דבני מערבא משום דלסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש\"ה השכר לאמצע אלא דקשיא ליה דה\"ל לאוקמי נמי לכולהו כר' יהודה וזו אינו קושיא כל כך מאחר שהדין דין אמת: <br><b>עוד </b>צדדו ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות הרי בעל מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למיפרך לר\"א דלא מצי לאוקומי תרווייהו כר' יהודה דכיון דשינוי לא קני לר' יהודה א\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דקא מקפיד ולאו שליחותיה קא עביד ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות א\"כ חוזר המקח וא\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח ע\"כ. והנה כפי צד זה מאי דמחכו במערבא עליה דר\"י הוא בתרתי דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה דכיון דחשיב שינוי נהי דלא קני מ\"מ אין כאן שליחות כלל וא\"כ מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וא\"כ גם השליח לא קנה שהוא לא נתכוון לקנות לעצמו וא\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו הא מן הדין הוא שחוזר המקח לבעל החטים וכן אם הותירו הותירו לבעל החטים ובשלמא לר\"א ניחא דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כר\"מ ובמידי דאכילה ניחא דמש\"ה פחתו לשליח והותירו לשליח דנהי דלא נתכוון לקנות לעצמו מ\"מ מן הדין הוא דשינוי קונה ואידך דקתני השכר לאמצע הוא בסחורה דלא הוי שינוי ושליחותיה קא עביד וקנה בעל המעות ואפ\"ה אם פחתו פחתו לו משום דא\"ל לתקוני שדרתיך אבל כולהו כר' יהודה לא הוה מצי לאוקומי דנהי דהך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע הוה מצי לאוקומי כר' יהודה ובמידי דסחורה דליכא קפידא ושליחותיה קא עביד ומש\"ה השכר לאמצע ואפ\"ה אם פחתו פחתו לו משום דא\"ל לתקוני שדרתיך דומיא דמאי דאוקי לה אליבא דר\"מ. אך אידך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו לא מציא אתיא כר' יהודה דכיון דנתבטל השליחות בעל המעות לא קנה וגם השליח לא נתכוון לקנות לעצמו ואיהו אית ליה דשינוי אינו קונה וא\"כ מן הדין לרבי יהודה במידי דאכילה הפחת והיתרון הוא לבעל החטים משום דחוזר המקח כמו מקח טעות ומאי דנקטו התוספות בתחלת דבריהם אמאי אם פחתו פחתו לו אה\"נ דהקושיא ג\"כ היא מסיפא דברייתא דאמאי אם הותירו הותירו לו דכיון דנתבטל המקח כמו מקח טעות הפחת והיתרון הוא לבעל החטים אלא דהתוס' נקטו רישא דברייתא והקושיא היא מרישא ומסיפא דלא מצי לאוקומה כר' יהודה וזהו דבסוף דבריהם כתבו רישא וסיפא שכתבו אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. אך קשה לי לישנא דתוס' שכתבו א\"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה כו' ע\"כ ולשון זה דאפילו איני מבין אותו (א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות אלו דין ד' ובספר מגיד מראשית האריך בדין זה יעו\"ש. וכתב בטח\"מ סימן קפ\"ה בשם הרשב\"א דאין השליח יכול לקנות לעצמו דאין המכר אלא הוצאה מרשות לרשות כו' ובספר בני חיי כתב דרמב\"ם והסמ\"ג והגאונים פליגי אהרשב\"א ומצי המוחזק לומר קים לי. והמעיין במ\"ש ה\"ה פ\"ו מהלכות עירובין דלא יקנה ��ו בפת של עצמו דאין שליח קונה ומקנה יראה דהרמב\"ם מודה בדינו של הרשב\"א שהרי דין זה של ה\"ה ז\"ל מיסודו של הרשב\"א הוא כמ\"ש הר\"ב בני יעקב (דף קכ\"א ע\"ד) ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן ק\"ו וח\"ג ס\"ס ס\"ה. ולפ\"ז מ\"ש הרמב\"ם פי\"ז מהלכות אישות דין י\"ד דאלמנה ששמה לעצמה בלא ב\"ד לא עשתה כלום לאו למימרא דאם היה שם ב\"ד הדיוטות זכתה לעצמה אלא איידי סיפא נקטיה לאשמועינן דהיכא דמכרה לאחרים אפילו בלא שומת ב\"ד מכרה קיים אבל לדידה אפילו בב\"ד הדיוטות לא עשתה כלום כל שלא היו שם ב\"ד מומחים משום דאמרינן לה מאן שם ליך. וקצת סמך לזה ממ\"ש ה\"ה שם וז\"ל ולדעת רבינו אפשר שכל שהיו שם ג' בקיאים בשומא אם שמה לעצמה מדעתם מעשיה קיימים. גם הר\"ן כתב וכן נראה דעת הרמב\"ם כו' אלמא דמספקא להו בדעת הרמב\"ם דאפשר לפרש דבריו כאמור. ומ\"מ אפילו תימא דכוונתו ז\"ל לומר דכל שהיו ב\"ד הדיוטות מעשיה קיימין כמו שנראה מפשט דבריו נראה דאין זה סותר לדינו של הרשב\"א דשניא ההיא דאיירי בשליח דבמקום בעלים הוא עומד ואינו יכול לזכות לעצמו וכההיא דעירובין דכתב ה\"ה אבל גבי אלמנה ס\"ל להרמב\"ם דלא דמיא לשליח שהרי הנכסים בחזקתה קיימי ושלה היא מוכרת ולאו שליחותייהו דיתמי קא עבדא וכה\"ג כתב מרן הכ\"מ פי\"ז הלכות אישות דין ט\"ז יע\"ש אבל אה\"נ דלגבי שליח דעלמא ליכא פלוגתא ותדע שכן הוא דהרי מרן בש\"ע א\"ה סימן צ\"ב וק\"ג פסק דאלמנה שמכרה בלא ב\"ד הדיוטות לא עשתה כלום דמשמע דבב\"ד הדיוטות מעשיה קיימים ואילו בח\"מ סימן קפ\"ה ס\"ב פסק כהרשב\"א ולפי דברי הרב בני חיי קשיא הלכתא אהלכתא וע\"כ אית לן לחלק כדכתיבנא): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד.</b> הרבה פירושים נאמרו בהאי הלכתא דאין משלחין מעות בדיוקני ולפי דברי רבינו כמו שהביא מהריק\"א משמע דמפרש פלוגתייהו דאם בא כתב לנפקד עם חתימות וציורים שידוע ביניהם אם נותן הפקדון הזה ואחר כך אם יבא המפקיד ויאמר שהוא לא שלחו אם נאמן או נאמר כיון שהביא הסימנים הידועים ביניהם אין לחוש דאיתרמי אחר שזייף כן ושמואל חשש לזה שמא אחר עשה זה ור\"י לא חייש זהו הנראה במחלוקתם במה שהביא מהריק\"א לדברי רבינו אלא שאיני יכול לפרש מאי דאיתמר בגמרא אמרו לשמואל מאי תקנתיה כדר' אבא כו' לפי דרך זה שאין לו דמיון כלל לפי מ\"ש במחלוקתם וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין העכו\"ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם כו'.</b> הרב משאת בנימין בתשובה סימן צ\"ז נסתפק בהא דאמרינן דאין העכו\"ם עושה שליח ואינו נעשה שליח אם הוא דוקא עכו\"ם לישראל אבל עכו\"ם לעכו\"ם מצי עביד שליח יע\"ש. ועיין בירושלמי פ\"ק דתרומות הלכה א' ותמצא שדין זה ליתא אלא שאין העכו\"ם בתורת שליחות כלל ועיין ברפ\"ו דדמאי. (*א\"ה עיין מגן אברהם סימן תמ\"ח סק\"ג ובספר בית שמואל ס\"ס ה' ומהר\"ם מינץ בתשובה סימן ה' ועיין בספר חות יאיר סימן מ\"ט בדין אמירה לעכו\"ם בשבת והש\"ך ח\"מ סימן רמ\"ג ס\"ק ה' הביא דברי המ\"ב שכתב כן בפשיטות): "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך השולח בנו קטן כו'.</b> דברי רבינו סתומים דמשמע דאיסר נתן ביד הקטן וזה א\"א דלמה נתן את האיסר כיון שנתן לו השמן בדמי האיסר ועוד מה זה שכתב החנווני חייב לשלם דמשמע בין האיסר בין השמן והא גבי איסר לא שייך תשלומין דשל חנוני הוא ובכאן מוכרח דחסרון לשון יש וצריך לגרוס השולח בנו קטן אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד וכו' דפונדיון שני איסרים הם וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שקנה שדה משמעון כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה דבכלל הלשון הוא. נראה דכוונת הרב לדייק מדברי רבינו שכתב לעצמי אקנה ולא כתב לעצמי קניתי לומר שבמלה זה כלל התירוץ הנאמר בגמ' דאמר לעדים שטרא אחרינא בעינא והיינו שכתב רבינו דאם אמר אקנה משמע אקנה מאותו שנכתב השטר על שמו שיכתוב לו שטר מכירה ומשמע אקנה פעם אחרת שיכתוב לו שטר אחר המוכר וכיון דא\"ל למוכר לדידיה משמע ודוק. כתב הריב\"ש בתשובה סימן ר\"ן וז\"ל ואף אם הודיע בשעת הקנייה שלעצמו הוא קונה אותה אלא שעושה השטר בשם בנו אעפ\"כ אין כופין הבן לעשות השטר דמצי אמר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא כדאיתא בפרק הגוזל כו'. ועיין בספר פ\"מ ח\"ב סימן פ\"א שדקדק מדברים אלו דאף בשטר הודאת אמנה שייך לומר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו ולא ראה שהרב ז\"ל בסוף דבריו ביאר דבריו שהרי כתב וז\"ל אלא שאין כופין את הבן לעשות שטר מכירה כדאיתא בפרק הגוזל משמע דדוקא בשטר מכירה הוא דשייך טעמא דלא יקרייכו כו' ומה שהרב לא ביאר לשיוכלו לכופו לעשות שטר הודאת אמנה הרבה תשובות בדבר חדא דלאו להכי אתא שבנדון זה ליכא לא הודאה לסהדי ולמוכר אלא שלהרחיב הדבור כתב מ\"ש ובגמרא לא הזכירו אלא אין מחייבין לריש גלותא למכור ועל דברי הגמרא קבע הרב דבריו ועוד דשטר הודאה לא ניחא ליה לאיניש ליקח דנפיק מיניה חורבא אם המצא תמצא דבשעת הודאתו היה חב לאחרים דאותה הודאה אינה כלום משא\"כ במוכר והמשכיל יבין: כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סימן ז' וז\"ל וכ\"ש עתה שטוען המוציא השטר שהוא הלוה הממון ההוא ועשה השטר בשם המלוה דטענה גרועה היא דאין אדם מלוה מעות לראובן ועושה השטר בשם לאה אשת ראובן וכו' ואפילו אם אמר בשעת הלואה לראובן המעות הללו שלי הן ואני מלוה אותם לך בשם אשתך ואפילו בפני עדים אמר לו אפ\"ה אינו מצוי שאדם יעשה כך כו' פירוש לא שהיתה אמירה זו לעדים בפניה דא\"כ אם שתקה ודאי דאין לך הודאה גדולה מזו אבל נראה דאמר כן לבעל בפני העדים וממה שהשטר יוצאת מתחת ידו מוכחא מילתא שהמעות שלו ובצירוף האי טעמא הוה ס\"ד לומר כן להכי כתב אינו מצוי שאדם יעשה כך ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן כו'.</b> נראה דרבינו ס\"ל לדמותה לההיא דאמרינן בפרק חזקת ההוא דא\"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א\"ל מפלניא זבינתה דא\"ל דזבנה מינך א\"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינת מינאי לאו בעל דברים דידי את ואפילו אית ליה מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה בדאכלה שני חזקה לאו כלום הוא כיון דלא טעין טענת ברי ודוק ועיין בתשובת מהריט\"ץ סימן רפ\"ו: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל סרסור שהודיע ללוקח כו'.</b> נראה שדעת רבינו דכל שהודיע ללוקח דשל פלוני הוא יש לו יתר שאת משידע הלוקח שהחפץ של פלוני דהכא כל שלא פסק המוכר עצמו לאו כלום הוא דלכך הודיעו לומר שילך ויפסוק ואפילו אמר השליח בכך פסקתי עמו לאו כלום הוא. ונראה דאפילו חרם לא יחרים כיון שהודיעו כל מעשה השליח דשויו לאו כלום הוא. ומה שפירש הר\"א ז\"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתננו ומש\"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר המוכר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך ומכרו קיים המקח כיון שכל שאינו מכר הוא שלא פסק דמים עם הסרסור אלא אמר לו מכור לי זה סתם וצ\"ע. ובדברי מהריק\"א קשיא לי טובא שתמה על הראב\"ד ואמר אם היה החפץ שוה מאה והלך ומכרו בחמשים וכי יעלה על הדעת שבשביל שאחר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים כו' ולדעתי חס ליה למרן הראב\"ד ז\"ל לומר כן ולאו להכי נתכוון דהרב ז\"ל לפרש בא דהא דקאמר רבינו דאם אמר ראובן איני רוצה בדמים אלו מחזיר הלוקח היינו שלא פסק עם הסרסור אלא א\"ל סתם לך מכור לי חפץ זה דלא נתכוון המוכר אלא שילך למכור אבל צריך לאימלוכי ביה בכמה יתננו וסיים הראב\"ד ז\"ל ואמר אם א\"ל מכור בכמה שתמצא כלומר שאי אפשר לומר דכשא\"ל מכור בכמה שתמצא הוא דאיירי רבינו דא\"כ למה יחזור ויאמר איני רוצה כו' ובודאי כשמכר מעט פחות או יותר הוא. אבל מעולם לא יצא מפי מרן הראב\"ד מ\"ש מהריק\"א בשמו ואם דעת הראב\"ד היה כן לעיל במ\"ש רבינו דשנים שהתנו שכל מי שרוצה לשלוח לחבירו משלח ביד מי שירצה הרי זה משלח ביד מי שירצה שהוא ראוי להוליך דבר זה שם הו\"ל להראב\"ד להשיג עליו ולומר אפילו ע\"י חש\"ו מצי למשלח כיון דביד מי שירצה קאמר והא רצה בהם אלא ודאי שלא נתכוון אלא להגון לשליחות זה ה\"נ דכוותה ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים מבית האומן כו'.</b> דברי רבינו ז\"ל תמוהים שלא פירש לומר דמיירי דקייצי דמיו והוי זבינא חריפא וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות מכירה שהצריך שיהיו דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי הלוקח כלים לבקרן ונאנסו שחייב ובפ' ד' נדרים מייתו סייעתא לשמואל שהוא בעל המימרא שכתב רבינו שם בפ\"ד מהלכות מכירה מהא דהלוקח כלים לשגרם בבית חמיו דמשמע דכמו דהתם בעי קייצי ויקירי בעי נמי הכא. וכבר ראיתי להרא\"ש והר\"ן והתוספות בפרק השוכר דבעו נמי הכא קייצי ויקירי כמו הלוקח כלים לבקרן. וראיתי למהריב\"ל ח\"ג סימן פ\"א שהקשה זה לרבינו ועיין עוד שם שנשא ונתן בדברי רבינו ומתוך תירוץ הראשון מקושיא השניה שהקשה הרב לרבינו יוצא לנו תירוץ למה שהקשינו וצ\"ע. וגם מ\"ש רבינו שלא ע\"מ למוכרם לאחרים כו' גם בזה תמיהא לי שלא הצריך זבינא חריפא שכן משמע מדברי הש\"ס בנדרים וכ\"כ הפוסקים ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי זה כותב לו הרשאה כו'.</b> כתב הטור סימן קכ\"ג סט\"ו דר\"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד עכו\"ם. ומהרשד\"ם סימן נ\"ט כתב דסברת ר\"ת היא דעת יחיד ומרן ז\"ל פסק כר\"ת וכ\"כ הרב תה\"ד סימן ע\"ר דסברת ר\"ת הלזו היא מוסכמת מהכל ואפילו לרש\"י דמעות אינם קונות בעכו\"ם אפשר דיודה לר\"ת בחליפין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן האחים שלא חלקו כו'.</b> עיין במרדכי פרק מי שהיה נשוי שדבריו תמוהים ועיין בהגהות מרדכי ובסמ\"ג עשין פ\"ב ועיין מהרשד\"ם ח\"מ סימן קס\"ב ושער אפרים סימן קל\"ג: "
+            ],
+            [
+                "<b>הבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה כו'.</b> כתב בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן קמ\"ד וז\"ל ועוד יראה לי לומר דאפילו שלא נשבעה לקיים פסק הברורים הראשונים וגם לא היה בא בעלה בהרשאתה מ\"מ יש לקיים מה שנשבע לקיים גזירת הברורים הראשונים כו' יע\"ש. ודבריו הללו בלתי מובנים אצלי דנהי דיכול לאשתעויי דינא כיון דנחית אפירי מיהו שיברור ברורים לקיים מה שיגזרו עליהם זה ודאי צריך דעת אשתו ובלאו הכי אין מעשיו כלום ולא מהני האי טעמא אלא דלא נימא אידך לאו בעל דברים דידי את וכבר כתבו רבוותא דצריך שלא יהא נידון בהודאתו דלאו כל כמיניה לחוב לאשתו אלא אם יתחייב הבעל צריך שיהיו ע\"פ עדים או בראיית בעל דבר וכן ודאי צריך ב\"ד שיהיו רשאין בעלמא לדון אותו בע\"כ ובנדון זה כל בתר איפכא קא אזיל ודברי הרב צ\"ע, כתב הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ח סי' א' וששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו בנדוניא כו' ואם בנכסי מלוה הרי המעות הכתובים בשטר שיוציאם מלוי ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כו' ועיין בכלל מ' סימן א' שכתב הפך מזה יע\"ש וצ\"ע. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות מלוה ולוה דין ו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה לו מלוה ביד אחר כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מהלכותמלוה ולוה דין ה'). מ\"ש בכ\"מ באמת איני יודע מה צורך להקנאת ד\"א להרשאת גביית מלוה כו' אין זה מן התימה וטעם נכון הוא מה שהצריכו בהקנאת מלוה אגב קרקע שלא יהא כח מלוה דאתי מתקנתא חמור מהרשאת פקדון דמהני מדינא וגבי מעות פקדון צריך שיקנם אגב קרקע דאין מטבע נקנה בקנין ודי שיחשבו הרשאת מלוה כאילו הוא פקדון כדי שיוכל להרשותו ולא שנאמר מעות פקדון צריך אגב ומלוה א\"צ וזה ברור. ומהרשד\"ם סימן קצ\"ט הבין דמ\"ש רבינו שאין אומרים יקוב הדין את ההר כו' קאי נמי אמה שנהגו לכתוב הרשאה. ומסתברא לו כדברי מהריק\"א ודוק. אלא שהרב תה\"ד בכתביו סימן רי\"ז משמע שהבין בדברי רבינו במה שכתב ודברים אלו קלים כו' דקאי לעיקר תקנת ההרשאה וכמהרשד\"ם יע\"ש איברא דמ\"ש מהריק\"א דלא קאי ודברים אלו כו' אלא אסמיכת ד\"א שבא\"י כן דעת מהרימ\"ט בתשובה חה\"מ סימן י\"ז והאריך הרבה בדבר. ומ\"ש שם (דף י\"ז ע\"ד) וז\"ל הרי שהביא ראיה דמקילינן בהא מדסמכינן לד' אמות שבא\"י ולא הביא מדכתבינן הרשאה על מלוה כו'. דברי הרב קשים לשמוע שהרי מה שהביא ראיה הוא לומר דע\"כ לא בעינן דבר מסויים גבי הרשאה דהכי שדרו ממתיבתא אד' אמות של א\"י סמכינן אע\"ג שאינו מסויים והוא ממש ראיה ממ\"ש דלא בעינן מסויים ומה לו להביא ראיה ממה שאינו דומה ואין לו עסק זה בזה גם מה שהכריח מדברי הרמב\"ן מלבד שאין בו להכריח דבר זה אפשר לומר לרווחא דמילתא דלפום מסקנא דשמעתתא דמוכח דלא סמכינן אקרקע של א\"י היאך סמכו להרשאת פקדון שיש בו כדי להקנותו מדינא דגמרא בלא תקנת הגאונים ולמה לא הצריכו שיקנם על קרקע שלו ואם אין לו יקנה או ישכיר. ולזה כתבו דהכי שדרו ממתיבתא להקל בדבר בין במלוה דע\"כ לאו מדינא מצי להקנותו וצריך לתקנה בין בפקדון דמצי להקנותו מדינא לא הטריחוהו לכך אלא סמכינן אקרקע של א\"י ודוק. ומה שדקדק מהריק\"א ממה שסיים רבינו שזה מי יאמר כו' אין בו כ\"כ הכרח דאפשר דכוונת רבינו בזה הוא דממה שתיקנו על קרקע א\"י מוכח דקל הוא שהקלו בעיקר הרשאה דאי לא הוו מצרכי קרקע שיש לו עכשיו וממה שסיים רבינו אין כופין ליתן עד שיבא בעל דינו ולא אמר עד שיקנהו אגב קרקע שיקנה משמע דאכולה מילתא קאי כסברת מהרשד\"ם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע וכו'.</b> כתב מרן סימן קכ\"ג מ\"א וז\"ל וכתב הרשב\"א ראובן שמחל לעכו\"ם כל החוב אע\"פ שא\"ל שמעון כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע כו' ועיין במרדכי בפרק החובל מ\"ש בשם מוהר\"ם ודוק. ועיין שער אפרים סימן קל\"ג (דף צ\"ט) ועיין במ\"ש מרן ס\"ס קע\"ו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השותפין שהתנו ביניהם כו'.</b> בטור סימן קע\"ו נתבאר בב\"י שדעת מהר\"ם והרשב\"א דבמקום הפסד שותף חולק שלא מדעת חבירו נראה דאינו אלא כשהשטר היה כתוב על שם השני שותפין אבל אם השטר כתוב על שם ראובן לבד פשיטא שאין ראובן יכול לומר לעצמי אני מציל ודבר זה קיימתיו מסברא ואח\"כ מצאתי להרדב\"ז בתשובה כ\"י שכתב כן ודברים ברורים הם בעיני. שותפין שמת אחד מהם וממון השותפין היה מעות בעין ובא חבירו ונתעסק בממון וטען ואמר כשמת שותפו חלק השותפות ונטל חלק חבירו וזקפן עליו במלוה ונתעסק לעצמו וכתב הרב פ\"מ ז\"ל ח\"א סימן ע\"ט דלא מיבעיא לדעת הרמב\"ן והרשב\"א שהביא מרן סי' קפ\"ג דאית להו גבי שליח דלא מהימן לומר זקפתים עלי במלוה דפשיטא דה\"נ לא מהימן השותף אלא אף לדעת המורים שהביאם הרמב\"ם אפשר דיודו הכא כיון דשני שותפין הללו הוו ידיעי לעלמא שהיו שותפין ואפשר דאף אם הביא עדים על זה לאו כל כמיניה לזקפם עליו במלוה יע\"ש שהאריך בטעם זה ודבריו הם מגומגמים בעיני ודו\"ק. ועיין מהרשד\"ם ח\"מ סימן קנ\"ה והראנ\"ח ח\"א סימן מ\"ד דנראה שחולקים עם הר\"ב פ\"מ יע\"ש. כתב הטור סימן קע\"ו סל\"ד ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וי\"א שכל ההפסד שלו כו' ול\"נ לומר שלא חלק אלא על דעת שהיה סבור שהחלוקה היתה כדין כו'. וכתב על זה מרן הבית יוסף ומה שכתב רבינו דלא נהירא ליה לא נהירא לי דהיינו ממש דין הנותן מעות לשלוחו לקנות בהם חטים וקנה בהם שעורים כו'. ועיין במה שרמזתי סימן קפ\"ג ס\"ו (*א\"ה נתבאר לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ב' יע\"ש) דהיכא דהפחת לא בא מחמת השינוי דאיכא מ\"ד דלא פחתו לו ולפי סברא זו לא קשיא להריב\"ה מהך דפחתו פחתו לו ודו\"ק. ועיין בב\"ח ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו'.</b> לאו דוקא שאמר הן אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה קרינן שהסכים למעשיו כ\"כ מהרשד\"ם סימן שס\"ח ועיין בסימן רי\"ט ובס\"ס כ\"ח וסי' קמ\"ח וקע\"ט וכ\"כ מהר\"י יפה הובאו דבריו בתשובת מהראנ\"ח ח\"א סימן ס\"ד. אך מהריב\"ל ח\"א סוף כלל ה' חולק בזה וס\"ל דלא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא וכ\"נ מדברי מהר\"י אדרבי סימן קל\"ד ועיין מהרימ\"ט ח\"מ ס\"ס קי\"ב ודו\"ק. וכתב מהרימ\"ט סימן קי\"ב (דף ק\"ך ע\"ד) וז\"ל ותו דאחר מעשה אפילו אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כו'. והנה רבינו כתב עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח\"כ הודיעו והסכים למעשיו פטור וזה שלא כדברי הרב ומאי דאייתי מעובדא דמרי בר איסר קשה לזווגם לענין זה כקריעת ים סוף כמבואר וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מהשותפין שעבר ומכר בהקפה כו'.</b> אין לפרש דהטעם חיוב שותף ששינה או מכר בהקפה דהוי משום שפשע דאי הכי צריך לפרש דאיירי כשהאחד מהם מתעסק בשותפות דהיינו אותו שפשע דאם שניהם מתעסקים הוי פשיעה בבעלים ופטור דשותפין כל אחד שאול במלאכת חבירו כמ\"ש בפרק חזקת. אבל נראה דלא שייך טעם פשיעה אלא בנתרשל ולא שמר יפה אבל כשעשה מעשה בידים והפסיד מזיק איקרי וחייב אפילו בבעלים. ואע\"פ שדעת רבינו דכל פושע מזיק הוי כמ\"ש בפ\"ב מהלכות שכירות היינו להשוות פושע דדמי קצת למזיק אבל מזיק לעולם גרוע מפושע ודו\"ק. אח\"כ מצאתי לרבותינו בעלי התוספות שכתבו בפרק המפקיד גבי ההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הו\"ל ככי ושיני ומת דקאמר נימא לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה והקשו התוס' דמשמע דאי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה הוה חייב משום פושע ואילו בפ' ד' וה' אמרינן מעליית יתמי כו' דמשמע דאפוטרופא שפשע פטור ולפי מאי דאמרן קשה דמאי איריא דשאני הכא דהזיק בידים שלקח שור דלא הוה ליה ככי ולכך אי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה חייב משום מזיק. שוב מצאתי שכתב רבינו בפכ\"א מהלכות אישות האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה פטורה משום שלום ביתה והשיג עליו הראב\"ד ואמר דמן הדין נמי פטורה שהיא שמירה בבעלים דכל שעה שכור לה. משמע דס\"ל להראב\"ד דאין חילוק בין פשיעה בבעלים למזיק בידים. גם ה\"ה שדחה דברי הראב\"ד מטעם דאין שכור לה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה משמע דמודה נמי להראב\"ד וצ\"ע. ואפשר לחלק בין מזיק שלא בכוונה דאף שחייב מן הדין דאדם מועד לעולם כיון דס\"ס הזיק שלא מדעתו לא מיקרי מזיק (בבעלים) לחייבו. ובזה מתיישב מה שדחקתי עצמי ליישב דברי הראב\"ד פ\"ב מהלכות שכירות יע\"ש ויש להתיישב עוד שם בדברי רבינו ברפ\"ז מהלכות חובל ומזיק ודו\"ק. שוב ראיתי למהרש\"ך ח\"א סימן מ\"ה שרצה להכריח מדברי רבינו ז\"ל אלו דמזיק בבעלים חייב על דרך שכתבתי יע\"ש. אחר זמן רב ראיתי בתשובה כ\"י למהרדב\"ז שכתב בפירוש דטעמא דשותף ששינה ומכר בהקפה דחייב דהיינו משום מזיק וכמו שכתבתי. (*א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פכ\"א מהלכות אישות דין ט' ובפ\"ז מהלכות חובל ומזיק דין ג' ובסימן י\"א מהלכות נחלות דין ה'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>לפיכך שטר עיסקא היוצא על היתומים כו' נשבע בעל שטר וגובה מחצה.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהטיל לכיס ת' דינרין כו'.</b> כתב הטור סימן קע\"ו ס\"ח בשם הרמ\"ה דלא אמרינן ההפסד לאמצע אלא בגוף הממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא וכתב הרב מ\"ץ ח\"ב סימן ט\"ו דהיא סברא מוסכמת אין מי שחלק עליה ותמהני דרבינו הכא בפירקין חולק עליו בפירוש וכך כתב המבי\"ט ח\"א סימן ר\"ב יע\"ש. והתימה על הטור דבסימן צ\"ב ס\"ך הביא דברי רבינו בסתם ובסימן קע\"ו כתב דברי הרמ\"ה וכן יש לתמוה קצת על מרן בשלחנו הטהור ממ\"ש בסימן צ\"ג למ\"ש בסימן קע\"ו ועיין ב\"ח במה שרצה לחלק ועיין בתשובות להרמב\"ן סימן ך' הביא מרן סימן קע\"ו מחודש שני ודוק ועיין בני אהרן סימן מ\"א דרכי נועם ח\"מ סימן ל' ועיין מ\"ש הטור סימן קע\"ו ס\"י בשם הרמ\"ה ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון כו'.</b> כתב מרן בכ\"מ דמיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב שנאמן במגו דאי בעי מחזיר לו השטר וקשה מ\"ש רבינו ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו וזה למה כיון שבידו להחזיר ודומה לזה כתב רבינו גבי טען שמעון שיש ללוי חוב אם היה בידו ויכול ליתנו נאמן:       סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,152 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שאמר לחבירו כו'.</b> כתב הטור סימן קע\"א סכ\"ח דלא אמרינן גוד או איגוד אלא כשאמר אקנה חלקך לתשמישי או תקנה חלקי לתשמישך אבל בכה\"ג שאומר גוד חלקי כדי שתמכור כל הקרקע או אני אמכור הכל ואתן לך חצי הדמים כדי שימכור חלקי יותר ביוקר לא שייך ביה גוד או איגוד ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סימן ס\"ח ועיין פ\"מ ח\"א ס\"ס נ\"ד ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וה\"ה בשנים שקנו שדה מאחד וחלקו כו' ומפסיק אמת המים מחלקו וסותם החלונות.</b> כתב מהרש\"פ בתשובה ח\"ב סימן רכ\"ב וז\"ל ועוד יראה טעם אחר לשבח שאין מקום לומר שעלתה חזקה לבית בדריסת רגל והוא דאפילו אם תמצי לומר שהוחזקה המחיצה בהיותה ברשות לוי ואע\"פ שבשעה שעשה התנאי עם שמעון לא הוה מהני התנאי כיון שהוחזקה בדריסת רגל ללוי מכל מקום כיון שקנה ראובן הבית מלוי והיה הבית בחזקת ראובן אם כן מעתה היה חייב ראובן להשלים תנאו ולסתום ולעשות המחיצה ויש ללמוד דין זה מדאמרינן בפרק שנים אוחזין דבעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו כו'. והנה הרב ז\"ל דימה זה לגוזל שדה ומכרה לאחר וחזר וקנאה מבעלים הראשונים דאמרינן להכי טרח וזבנה כי היכי דליקום בהימנותיה. ובעיני קשה לזווגם כקריעת ים סוף. חדא דהכא נראה שהלוקח כבר הכיר בשעה שלקח שהמעבר לא היה שלו בשעה שקנאו ובהכיר בה שאינה שלו לא אמרינן כי היכי דליקום בהימנותיה זבנה (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות גזילה ואבדה דין ט' בשם הבעה\"ת). ואף אם נדחוק בזה לומר שבנ\"ד לא הכיר בה מה שאין זה האמת מיהו לא נאמר ההוא דינא אלא במה שקנה ההוא שדה שגזל ומכר אבל נ\"ד שקנה גוף הבית עם אותו המעבר נמצא שקנה יותר ממה שמכר א\"כ נמצא דלגרמיה הוא שקנה בהא לא אמרינן להכי זבין כי היכי דליקום בהימנותיה ולע\"ד לא יחלוק על זה כל הישר הולך וצ\"ע. גם ראיתי מ\"ש וז\"ל ועוד יראה לומר שכפי מה שנראה וכו' ואני לא באתי לידי מדה זו להשיב גם בזה מפני שדבריו באו כדברי הספר החתום ולא נתבררו דבריו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בגינה כופהו כו' אבל בבקעה א\"צ להבדיל כו'.</b> בבקעה דליכא היזק ראיה וקנו זה לזה לעשות מחיצה והיה בכור ופשוט יש להסתפק אם חייב הבכור ליתן שני חלקים או דילמא יעשו הכותל בין שניהם וכמ\"ש הטור סימן קנ\"ז סי\"ב בשם הרמ\"ה ועיין בספר נתיבות משפט נתיב ז\"ך ח\"ג מדבר הטור סימן קנ\"ח שכתב גבי גינה אם יש בה דין חלוקה נראה דס\"ל דאם אין בה דין חלוקה אף שנתרצו לחלוק אין כופין אותו לגדור משום דמצי למימר כי איתרצאי לחלוק הוא ע\"מ שלא אעשה גודא. ואע\"ג דבחצר לא מצי למימר הכי וכמ\"ש בסימן קנ\"ז סי\"א אפשר דשאני גינה דאין בו היזק ראיה כל כך ועיין בספר נתיבות משפט שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אם חקק בראש ה��ותל כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל וכיון שהוא בנוי על חלקו מיד כשגילה דעתו דניחא ליה מחייבין אותו. פי' דכיון דבגילוי בעלמא מחייבין אותו לפרוע חצי ההוצאה דין הוא שאפילו בע\"כ של חבירו זכה בחצי הכותל כי היכי דנוטלין ממנו בע\"כ גם הוא יהיה נוטל בע\"כ של חבירו ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם לא נעקרו בגושיהן וכו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל אבל אם נעקרו עם הגושין וכו'. מאי דקשיא ליה למהריק\"א על תירוץ ראשון של ה\"ה ז\"ל דאי מטעם יאוש אתי עלה כזוטו של ים א\"כ כי נעקרו בגושיהן נמי למה יחלוקו הרי הם הפקר ולא זכה בהם בעל הקרקע, לא קשיא דכיון דנעקרו בגושיהן דין קרקע אית להו דהרי פטורים מן הערלה וקרקע אין בו דין יאוש דקרקע אינה נגזלת ואינה בתורת יאוש וזה פשיטא ליה לה\"ה ולא בא לפרש אלא מאיזה טעם יחלוקו דזה וזה גורם וק\"ל. (*א\"ה עיין לעיל בדברי הרב המחבר פ\"ח מהלכות גזילה ואבדה דין י\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שפתח חלון לחצר חבירו כו' ה\"ז החזיק בחלון.</b> כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' י\"ז וז\"ל ודעו שאילו אדם מחזיק בדבר ואותו דבר שהחזיק בו נפל או נתקלקל אע\"פ שחזרו בעלים ובנאוהו נתבטלה חזקתו לפי שלא החזיק אלא על אותו גוף בלבד כו' והראיה על זה שאפילו באותו כותל ממש אם נפלה אותה הקורה כו'. ולא מצאתי ראיה זו דלא שייך לא על נעיצת קורות ונפל הכותל ולא על חזקת חלון ונפל הכותל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המבקש להוציא זיז כו'.</b> כתב הטור סימן קנ\"ג סי\"א בשם ה\"ר ישעיה דכל זה לא מיירי אלא בחצר חבירו שאין בו לא פתח ולא חלון אבל בחצר של שותפין שיש עליו פתחים וחלונות אם רוצה להוציא זיז לפני חלונו לשמש עליו אין יכול למחות בו ועיין בשער אפרים סימן קנ\"ט ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהוריד מי גגו על חצר חבירו כו'.</b> כתב מרן בסימן קנ\"ג מח\"א בשם הרשב\"א ראובן יש לו מקום חרב סמוך למצר חצרו של שמעון וכותל עפר חוצץ ביניהם וכדי שלא יתקלקל הכותל כסה אותו ראובן ברעפים בענין שמי גשמים היורדים עליו נגרים על חצר שמעון ובא שמעון לעכב עליו והביא ראובן עדים והעידו שראו שאותו מקום שהוא חרב עכשיו היה בנוי ומכוסה בגג שהיה משפע כלפי חצר שמעון ומימי הגג נגרים על החצר כו' ומהרש\"ך בח\"ג סימן פ\"ב כתב דמ\"ש הרשב\"א שאין לדחות לראובן המחזיק על אותו השעבוד אם לא עשה שמעון אותו מעשה הוי כשהניזק מהשעבוד ההוא הוא יורש ואיכא טעמא רבה לפלוגי מלוקח ליורש כו'. ולא ידעתי טעם לחלק בין יורש ללוקח זולתי בשינוי השם שזה נקרא יורש וזה לוקח אבל לענין דינא כמו שטוענין לזה טוענין לזה וע\"כ אין כאן טענה לא לזה ולא לזה כיון שזה החזיקו בשעבודו וזה אין לו חזקה במה שאין לו מציאות כמ\"ש הרשב\"א לא טענינן להו מאי דלא מצו בעלים הראשונים למטען. וכל מה שקיבץ וריבה הרב ז\"ל שאם יודע הלוקח הראשון שיש שעבוד לזה לא היה קונה דברי תימה הם דאטו משום ידיעתו יפסיד הלה שעבודו וכן מה שטען דכיון שראה שמכר הלה ביתו שהיה שעבודו עליו היה לו למחות אין לדברים הללו עיקר וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהחזיק בכותל זה כו'.</b> אף כי נראה דעת הריב\"ש וה\"ה ז\"ל דבכותל שבין השכנים אם אי�� ראיה לזה יותר מזה אפילו שהאחד סומך קורות הרבה ואחד אינו סומך כלום נאמן לומר שותף אני בכולה. נראה לדון דאין לומר כן בגג הסמוך לשני כתלים שבין ראובן לשמעון וקורות הגג סמוכים על שני הכותלים בשוה דאם ראובן משתמש היה בו ושמעון לא היה משתמש וטוען ששותף היה בו שאינו נאמן אלא בחזקת ראובן קיימא דדוקא בכותל שבין שניהם מסתמא כותל העשוי בין שתי בתים להפסיק יד שניהם שוה בו ומילתא דשייך לתרווייהו בה אנן סהדי דשל שניהם היא אע\"פ שהאחד היה משתמש ולא האחר וכן מבואר בתשובת הריב\"ש סימן תל\"ד יע\"ש ונראה בעיני שאין דברי רבינו אמורים אלא בכותל הבנוי במקום שניהם אלא שהאחד בנאו או שאין ידוע אז מסתמא נאמר כיון שזה נמי סמך קורה נאמן לומר שותף אני בכולה אבל אם ידוע בעדים שזה כנס לתוך שלו ובנאה אין האחר נאמן לומר שותף אני בשמוש קורה שהרי יש עדים שהוא בנאה ובתוך שלו בנאה ולא מהני ליה אלא להחזיק בקורה מדין מחילה. וכל מה ששנינו במתניתין בכותל חצר שנפל בידוע שבמקום שניהם נבנה אז מסתמא כיון דמדינא כופין זה לזה לבנותו ברשות שניהם הוא ודוק. כתב הריב\"ש בתשובה סימן רי\"א אך צ\"ע בדבריו מה צורך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ כו'. והיה יכול לפרש דברי רבינו כמו שפירש ר\"ח אלא דנראה להריב\"ש דוחק דא\"כ אמאי כתב שישבע שבועת היסת שהוא שותף בכל הכותל וזה ל\"ק וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים.</b> מכאן הוכיח המרדכי פרק לא יחפור דיחיד המדיין עם הרבים עבור המס שהקהל גובין ממנו תחלה ואח\"כ ירדו עמו לדין. וכתב מהריק\"ו שרש א' דהיינו דוקא מי שהוא דר באותה העיר ומסרב לפרוע כו' אבל בנדון זה שכבר נתפרדה חבילתן ובטל השיתוף פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתם לדין כו' עיין בשורש ב' שנראה סותר למ\"ש כאן וצ\"ע: ואם היה הדבר ספק כו' אין לבעל אילן בדמים. (*א\"ה עיין בתשובת הראנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן מ\"ו ובמ\"ש עליו הרב המחבר פט\"ו מהלכות טוען ונטען דין י\"א ועיין לעיל פ\"ג מהלכות זכייה ומתנה דין ח'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה שדה חבירו נטועה גפנים כו'.</b> דין זה הוא אפילו לר' יוסי דאית ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו וכבר נתן הטעם הרב הנ\"י. אך התוס' בפרק לא יחפור (דף כ\"ו) ד\"ה גזלן כתבו דר' יוסי פליג אמתניתין וא\"צ להרחיק כלל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו כו'.</b> כתוב בתשובת מהרש\"ך ח\"א סימן קט\"ז וז\"ל ועל מה שהיתומים טוענים שאפילו יטענו היהודים שהשני שותפים מכרו או נתנו הם לא הוו בני מכירה ועוד אשר ביניהם אח קטן כו' ועתה שיודעים שיש להם זכות בחנויות תובעים חלקם וחלק שותפים מטעם דינא דבר מצרא נלע\"ד שיכולים לטעון ולתבוע חלק השני שותפים אגב חלקם כו' יש לדון בזה שהרי כתב רבינו (*א\"ה לקמן פי\"ד דין ג') שאם הגדיל הקטן אינו יכול לסלקו שאם אי אתה אומר כן אין אדם קונה קרקע וכו' ולפ\"ז אפילו משום דינא דשותפים אינם יכולים לסלק את הלוקח ודו\"ק. כתב הסמ\"ע דבנתינת המעות דמי שוייו יכול לסלקו וכ\"כ הרב נ\"מ נתיב י\"א ח\"ד ועיין במ\"ש רבינו פ\"א מהלכות זכייה ומתנה דין ו' וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השכירות אין בה משום דין בן המצר.</b> בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן קמ\"ט כתב וז\"ל ואע\"ג דלענין פסקא דד��נא הלכה רווחת דלא מיקרי השוכר מצרן לעכב על הלוקח מ\"מ בנדון זה שהוא מחזיק בבית וכבר ידענו מה שכבר מוסכם מהקדמונים שאלו החזקות דין קרקע יש להם ועדיף ואלים טפי משוכר כו'. ועיין במ\"ש בח\"א סימן קט\"ו דנראה סותר למ\"ש כאן ודו\"ק וצ\"ע. ומ\"ש עוד אבל בנ\"ד שהישראל דר בבית של נכרי ומחזיק בו ובא ישראל חבירו וקנה המולק\"י כדי לגרשו מביתו למה לא נדון בו כדין מצרן כו' עיין בנ\"מ (דף מ\"ה) ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה כתוב בשטר המתנה וכו'.</b> מ\"ש הרב מהריק\"א בכ\"מ תמהני על ה\"ה שהרי חולק על רבינו וכו'. לא ידעתי כוונתו בזה מהו שהרי הדבר ברור שאין דברי הרשב\"א סותרים דברי רבינו שהרי דברי רבינו ז\"ל הם כשכתב בפירוש אחריות על מאתים וע\"כ אנו אומרים שזה נמי מכר במאתים ולכך קבל עליו אחריות מאתים. אבל הרשב\"א מיירי שאין כתוב אלא אחריות סתם וזה עומד בטענתו שהוא מתנה ע\"כ לא מצינן למיפק מדין המצר אלא מה ששוה ודברים ברורים הם ואגב שיטפא יצאו מפה קדוש וצ\"ע. אחר ימים חזרתי לדקדק בזה וראיתי שיש מקום לתמיהת מהריק\"א דע\"כ הרשב\"א פליג עליה דרבינו בחלק אחד דלרבינו ז\"ל אם קבל עליו אחריות סתם וחזר הלוקח והודה שהיה הערמה בדבר אינו נשבע ונוטל אלא אם טען דוקא דמים הראויים לאותה שדה כמ\"ש בהדיא. ולהרשב\"א ישבע בכמה לקחה ויטול אפילו טען שלקח שוה מנה במאתים דהא סתם דבריו הרשב\"א וכתב ישבע הלה בכמה לקחה ויטול וזה מוכרח לומר דגם ה\"ה סובר כן בדעת הרשב\"א דאי לא למאי מייתי דברי הרשב\"א הלא דברי הרשב\"א הן הן דברי רבינו ומה חידש לנו בדברי הרשב\"א. ומ\"ש מהריק\"א שהרשב\"א סובר שאינו נותן אלא בשוה ורבינו סובר שנותן מאתים מוחלפת השיטה וט\"ס הוא וצ\"ל שהרשב\"א סובר שנותן מאתים ורבינו סובר שאינו נותן אלא מה ששוה. ומה שהזכיר הרב מאתים בדברי הרשב\"א אף שלא הזכיר הרשב\"א סכום ידוע היינו כלפי מ\"ש רבינו שאם אמר על שוה מנה מאתים אינו נאמן והרשב\"א כתב ישבע כמה הוציא ויטול ומובן מדבריו שאפילו על שוה מנה אם אמר מאתים יטול כתב הרב כן ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החליף חצר בחצר אין בה דין בעל המצר.</b> בתשובת הריב\"ש סימן תק\"א כתב גם טענת שאין דינא דבר מצרא במקום ישיבת ב\"ה ואינה ואע\"פ שיש מי שאומר דבבתים לית דינא דבר מצרא כו' ועוד שדרך בזה להקפיד מי ישב בצדו וסמוך לו כו' ונראה שיש סתירה מדבריו ממ\"ש סימן שצ\"ז יע\"ש ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כו'.</b> נראה דיש חילוק ופלוגתא בין רבינו לבעל העיטור משם הרי\"ף ורבינו האי ז\"ל דרבינו מצריך אחר שקנה שיבא בעל המצר ויסייע עמו או שיראה אותו בונה ושותק משא\"כ לדברי הרי\"ף ורבינו האי דמיד שידע שקנה כל ששהה יותר מכדי תביעה בטל זכותו וכך הבין הרא\"ש בפסקיו בדברי רבינו ודחה דבריו מטעם דאין לך אדם קונה שדה מחבירו ואסיק כסברת הרי\"ף ורבינו האי ז\"ל. מעתה קשה על ה\"ה שנראה שרצה להסכים דעת הרי\"ף ורבינו האי לדעת רבינו שכתב וגם הרמב\"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר כאילו דעתם שוה וזה אינו וקשה לזו וגם כאשר הוכחנו. וכבר עלה בדעתי לדחוק דלעולם סובר ה\"ה בדעת רבינו דמשידע שקנה נמי אבד זכותו אלא שאם בתוך שהות תביעה בב\"ד בא וסייע או שראהו בונה ושתק איבד זכותו אלא שזה דוחק לפרש כן וגם הרא\"ש לא סבר כן בדעת רבינו. ואפשר ליישב דמ\"ש ה\"ה וגם הרמב\"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר קאי לענין ראשון שכתב דמה שחילק רבינו בין קודם שקנה דאז צריך לקנות מידו ואחר שקנה א\"צ קנין היא סברת רבינו והגאונים ז\"ל ועלה קאי שזה נמי הסכמת הרמב\"ן למר כדאית ליה בראהו בונה ושתק ולמר בשידע ושתק ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר זמן הבריא החולה והגדיל הקטן כו'. </b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי\"ב מהלכות אלו דין ה'):         סליקו להו הלכות שכנים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Kinyan/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,151 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Neighbors",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שאמר לחבירו כו'.</b> כתב הטור סימן קע\"א סכ\"ח דלא אמרינן גוד או איגוד אלא כשאמר אקנה חלקך לתשמישי או תקנה חלקי לתשמישך אבל בכה\"ג שאומר גוד חלקי כדי שתמכור כל הקרקע או אני אמכור הכל ואתן לך חצי הדמים כדי שימכור חלקי יותר ביוקר לא שייך ביה גוד או איגוד ועיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סימן ס\"ח ועיין פ\"מ ח\"א ס\"ס נ\"ד ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וה\"ה בשנים שקנו שדה מאחד וחלקו כו' ומפסיק אמת המים מחלקו וסותם החלונות.</b> כתב מהרש\"פ בתשובה ח\"ב סימן רכ\"ב וז\"ל ועוד יראה טעם אחר לשבח שאין מקום לומר שעלתה חזקה לבית בדריסת רגל והוא דאפילו אם תמצי לומר שהוחזקה המחיצה בהיותה ברשות לוי ואע\"פ שבשעה שעשה התנאי עם שמעון לא הוה מהני התנאי כיון שהוחזקה בדריסת רגל ללוי מכל מקום כיון שקנה ראובן הבית מלוי והיה הבית בחזקת ראובן אם כן מעתה היה חייב ראובן להשלים תנאו ולסתום ולעשות המחיצה ויש ללמוד דין זה מדאמרינן בפרק שנים אוחזין דבעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו כו'. והנה הרב ז\"ל דימה זה לגוזל שדה ומכרה לאחר וחזר וקנאה מבעלים הראשונים דאמרינן להכי טרח וזבנה כי היכי דליקום בהימנותיה. ובעיני קשה לזווגם כקריעת ים סוף. חדא דהכא נראה שהלוקח כבר הכיר בשעה שלקח שהמעבר לא היה שלו בשעה שקנאו ובהכיר בה שאינה שלו לא אמרינן כי היכי דליקום בהימנותיה זבנה (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות גזילה ואבדה דין ט' בשם הבעה\"ת). ואף אם נדחוק בזה לומר שבנ\"ד לא הכיר בה מה שאין זה האמת מיהו לא נאמר ההוא דינא אלא במה שקנה ההוא שדה שגזל ומכר אבל נ\"ד שקנה גוף הבית עם אותו המעבר נמצא שקנה יותר ממה שמכר א\"כ נמצא דלגרמיה הוא שקנה בהא לא אמרינן להכי זבין כי היכי דליקום בהימנותיה ולע\"ד לא יחלוק על זה כל הישר הולך וצ\"ע. גם ראיתי מ\"ש וז\"ל ועוד יראה לומר שכפי מה שנראה וכו' ואני לא באתי לידי מדה זו להשיב גם בזה מפני שדבריו באו כדברי הספר החתום ולא נתבררו דבריו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בגינה כופהו כו' אבל בבקעה א\"צ להבדיל כו'.</b> בבקעה דליכא היזק ראיה וקנו זה לזה לעשות מחיצה והיה בכור ופשוט יש להסתפק אם חייב הבכור ליתן שני חלקים או דילמא יעשו הכותל בין שניהם וכמ\"ש הטור סימן קנ\"ז סי\"ב בשם הרמ\"ה ועיין בספר נתיבות משפט נתיב ז\"ך ח\"ג מדבר הטור סימן קנ\"ח שכתב גבי גינה אם יש בה דין חלוקה נראה דס\"ל דאם אין בה דין חלוקה אף שנתרצו לחלוק אין כופין אותו לגדור משום דמצי למימר כי איתרצאי לחלוק הוא ע\"מ שלא אעשה גודא. ואע\"ג דבחצר לא מצי למימר הכי וכמ\"ש בסימן קנ\"ז סי\"א אפשר דשאני גינה דאין בו היזק ראיה כל כך ועיין בספר נתיבות משפט שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אם חקק בראש הכותל כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל וכיון שהוא בנוי על חלקו מיד כשגילה דעתו דניחא ליה מחייבין אותו. פי' דכיון דבגילוי בעלמא מחייבין אותו לפרוע חצי ההוצאה דין הוא שאפילו בע\"כ של חבירו זכה בחצי הכותל כי היכי דנוטלין ממנו בע\"כ גם הוא יהיה נוטל בע\"כ של חבירו ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם לא נעקרו בגושיהן וכו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל אבל אם נעקרו עם הגושין וכו'. מאי דקשיא ליה למהריק\"א על תירוץ ראשון של ה\"ה ז\"ל דאי מטעם יאוש אתי עלה כזוטו של ים א\"כ כי נעקרו בגושיהן נמי למה יחלוקו הרי הם הפקר ולא זכה בהם בעל הקרקע, לא קשיא דכיון דנעקרו בגושיהן דין קרקע אית להו דהרי פטורים מן הערלה וקרקע אין בו דין יאוש דקרקע אינה נגזלת ואינה בתורת יאוש וזה פשיטא ליה לה\"ה ולא בא לפרש אלא מאיזה טעם יחלוקו דזה וזה גורם וק\"ל. (*א\"ה עיין לעיל בדברי הרב המחבר פ\"ח מהלכות גזילה ואבדה דין י\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שפתח חלון לחצר חבירו כו' ה\"ז החזיק בחלון.</b> כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' י\"ז וז\"ל ודעו שאילו אדם מחזיק בדבר ואותו דבר שהחזיק בו נפל או נתקלקל אע\"פ שחזרו בעלים ובנאוהו נתבטלה חזקתו לפי שלא החזיק אלא על אותו גוף בלבד כו' והראיה על זה שאפילו באותו כותל ממש אם נפלה אותה הקורה כו'. ולא מצאתי ראיה זו דלא שייך לא על נעיצת קורות ונפל הכותל ולא על חזקת חלון ונפל הכותל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המבקש להוציא זיז כו'.</b> כתב הטור סימן קנ\"ג סי\"א בשם ה\"ר ישעיה דכל זה לא מיירי אלא בחצר חבירו שאין בו לא פתח ולא חלון אבל בחצר של שותפין שיש עליו פתחים וחלונות אם רוצה להוציא זיז לפני חלונו לשמש עליו אין יכול למחות בו ועיין בשער אפרים סימן קנ\"ט ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהוריד מי גגו על חצר חבירו כו'.</b> כתב מרן בסימן קנ\"ג מח\"א בשם הרשב\"א ראובן יש לו מקום חרב סמוך למצר חצרו של שמעון וכותל עפר חוצץ ביניהם וכדי שלא יתקלקל הכותל כסה אותו ראובן ברעפים בענין שמי גשמים היורדים עליו נגרים על חצר שמעון ובא שמעון לעכב עליו והביא ראובן עדים והעידו שראו שאותו מקום שהוא חרב עכשיו היה בנוי ומכוסה בגג שהיה משפע כלפי חצר שמעון ומימי הגג נגרים על החצר כו' ומהרש\"ך בח\"ג סימן פ\"ב כתב דמ\"ש הרשב\"א שאין לדחות לראובן המחזיק על אותו השעבוד אם לא עשה שמעון אותו מעשה הוי כשהניזק מהשעבוד ההוא הוא יורש ואיכא טעמא רבה לפלוגי מלוקח ליורש כו'. ולא ידעתי טעם לחלק בין יורש ללוקח זולתי בשינוי השם שזה נקרא יורש וזה לוקח אבל לענין דינא כמו שטוענין לזה טוענין לזה וע\"כ אין כאן טענה לא לזה ולא לזה כיון שזה החזיקו בשעבודו וזה אין לו חזקה במה שאין לו מציאות כמ\"ש הרשב\"א לא טענינן להו מאי דלא מצו בעלים הראשונים למטען. וכל מה שקיבץ וריבה הרב ז\"ל שאם יודע הלוקח הראשון שיש שעבוד לזה לא היה קונה דברי תימה הם דאטו משום ידיעתו יפסיד הלה שעבודו וכן מה שטען דכיון שראה שמכר הלה ביתו שהיה שעבודו עליו היה לו למחות אין לדברים הללו עיקר וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהחזיק בכותל זה כו'.</b> אף כי נראה דעת הריב\"ש וה\"ה ז\"ל דבכותל שבין השכנים אם אין ראיה לזה יותר מזה אפילו שהאחד סומך קורות הרבה ואחד אינו סומך כלום נאמן לומר שותף אני בכולה. נראה לדון דאין לומר כן בגג הסמוך לשני כתלים שבין ראובן לשמעון וקורות הגג סמוכים על שני הכותלים בשוה דאם ראובן משתמש היה בו ושמעון לא היה משתמ�� וטוען ששותף היה בו שאינו נאמן אלא בחזקת ראובן קיימא דדוקא בכותל שבין שניהם מסתמא כותל העשוי בין שתי בתים להפסיק יד שניהם שוה בו ומילתא דשייך לתרווייהו בה אנן סהדי דשל שניהם היא אע\"פ שהאחד היה משתמש ולא האחר וכן מבואר בתשובת הריב\"ש סימן תל\"ד יע\"ש ונראה בעיני שאין דברי רבינו אמורים אלא בכותל הבנוי במקום שניהם אלא שהאחד בנאו או שאין ידוע אז מסתמא נאמר כיון שזה נמי סמך קורה נאמן לומר שותף אני בכולה אבל אם ידוע בעדים שזה כנס לתוך שלו ובנאה אין האחר נאמן לומר שותף אני בשמוש קורה שהרי יש עדים שהוא בנאה ובתוך שלו בנאה ולא מהני ליה אלא להחזיק בקורה מדין מחילה. וכל מה ששנינו במתניתין בכותל חצר שנפל בידוע שבמקום שניהם נבנה אז מסתמא כיון דמדינא כופין זה לזה לבנותו ברשות שניהם הוא ודוק. כתב הריב\"ש בתשובה סימן רי\"א אך צ\"ע בדבריו מה צורך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ כו'. והיה יכול לפרש דברי רבינו כמו שפירש ר\"ח אלא דנראה להריב\"ש דוחק דא\"כ אמאי כתב שישבע שבועת היסת שהוא שותף בכל הכותל וזה ל\"ק וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים.</b> מכאן הוכיח המרדכי פרק לא יחפור דיחיד המדיין עם הרבים עבור המס שהקהל גובין ממנו תחלה ואח\"כ ירדו עמו לדין. וכתב מהריק\"ו שרש א' דהיינו דוקא מי שהוא דר באותה העיר ומסרב לפרוע כו' אבל בנדון זה שכבר נתפרדה חבילתן ובטל השיתוף פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתם לדין כו' עיין בשורש ב' שנראה סותר למ\"ש כאן וצ\"ע: ואם היה הדבר ספק כו' אין לבעל אילן בדמים. (*א\"ה עיין בתשובת הראנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן מ\"ו ובמ\"ש עליו הרב המחבר פט\"ו מהלכות טוען ונטען דין י\"א ועיין לעיל פ\"ג מהלכות זכייה ומתנה דין ח'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה שדה חבירו נטועה גפנים כו'.</b> דין זה הוא אפילו לר' יוסי דאית ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו וכבר נתן הטעם הרב הנ\"י. אך התוס' בפרק לא יחפור (דף כ\"ו) ד\"ה גזלן כתבו דר' יוסי פליג אמתניתין וא\"צ להרחיק כלל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו כו'.</b> כתוב בתשובת מהרש\"ך ח\"א סימן קט\"ז וז\"ל ועל מה שהיתומים טוענים שאפילו יטענו היהודים שהשני שותפים מכרו או נתנו הם לא הוו בני מכירה ועוד אשר ביניהם אח קטן כו' ועתה שיודעים שיש להם זכות בחנויות תובעים חלקם וחלק שותפים מטעם דינא דבר מצרא נלע\"ד שיכולים לטעון ולתבוע חלק השני שותפים אגב חלקם כו' יש לדון בזה שהרי כתב רבינו (*א\"ה לקמן פי\"ד דין ג') שאם הגדיל הקטן אינו יכול לסלקו שאם אי אתה אומר כן אין אדם קונה קרקע וכו' ולפ\"ז אפילו משום דינא דשותפים אינם יכולים לסלק את הלוקח ודו\"ק. כתב הסמ\"ע דבנתינת המעות דמי שוייו יכול לסלקו וכ\"כ הרב נ\"מ נתיב י\"א ח\"ד ועיין במ\"ש רבינו פ\"א מהלכות זכייה ומתנה דין ו' וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השכירות אין בה משום דין בן המצר.</b> בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן קמ\"ט כתב וז\"ל ואע\"ג דלענין פסקא דדינא הלכה רווחת דלא מיקרי השוכר מצרן לעכב על הלוקח מ\"מ בנדון זה שהוא מחזיק בבית וכבר ידענו מה שכבר מוסכם מהקדמונים שאלו החזקות דין קרקע יש להם ועדיף ואלים טפי משוכר כו'. ועיין במ\"ש בח\"א סימן קט\"ו דנראה סותר למ\"ש כאן ודו\"ק וצ\"ע. ומ\"ש עוד ��בל בנ\"ד שהישראל דר בבית של נכרי ומחזיק בו ובא ישראל חבירו וקנה המולק\"י כדי לגרשו מביתו למה לא נדון בו כדין מצרן כו' עיין בנ\"מ (דף מ\"ה) ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה כתוב בשטר המתנה וכו'.</b> מ\"ש הרב מהריק\"א בכ\"מ תמהני על ה\"ה שהרי חולק על רבינו וכו'. לא ידעתי כוונתו בזה מהו שהרי הדבר ברור שאין דברי הרשב\"א סותרים דברי רבינו שהרי דברי רבינו ז\"ל הם כשכתב בפירוש אחריות על מאתים וע\"כ אנו אומרים שזה נמי מכר במאתים ולכך קבל עליו אחריות מאתים. אבל הרשב\"א מיירי שאין כתוב אלא אחריות סתם וזה עומד בטענתו שהוא מתנה ע\"כ לא מצינן למיפק מדין המצר אלא מה ששוה ודברים ברורים הם ואגב שיטפא יצאו מפה קדוש וצ\"ע. אחר ימים חזרתי לדקדק בזה וראיתי שיש מקום לתמיהת מהריק\"א דע\"כ הרשב\"א פליג עליה דרבינו בחלק אחד דלרבינו ז\"ל אם קבל עליו אחריות סתם וחזר הלוקח והודה שהיה הערמה בדבר אינו נשבע ונוטל אלא אם טען דוקא דמים הראויים לאותה שדה כמ\"ש בהדיא. ולהרשב\"א ישבע בכמה לקחה ויטול אפילו טען שלקח שוה מנה במאתים דהא סתם דבריו הרשב\"א וכתב ישבע הלה בכמה לקחה ויטול וזה מוכרח לומר דגם ה\"ה סובר כן בדעת הרשב\"א דאי לא למאי מייתי דברי הרשב\"א הלא דברי הרשב\"א הן הן דברי רבינו ומה חידש לנו בדברי הרשב\"א. ומ\"ש מהריק\"א שהרשב\"א סובר שאינו נותן אלא בשוה ורבינו סובר שנותן מאתים מוחלפת השיטה וט\"ס הוא וצ\"ל שהרשב\"א סובר שנותן מאתים ורבינו סובר שאינו נותן אלא מה ששוה. ומה שהזכיר הרב מאתים בדברי הרשב\"א אף שלא הזכיר הרשב\"א סכום ידוע היינו כלפי מ\"ש רבינו שאם אמר על שוה מנה מאתים אינו נאמן והרשב\"א כתב ישבע כמה הוציא ויטול ומובן מדבריו שאפילו על שוה מנה אם אמר מאתים יטול כתב הרב כן ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החליף חצר בחצר אין בה דין בעל המצר.</b> בתשובת הריב\"ש סימן תק\"א כתב גם טענת שאין דינא דבר מצרא במקום ישיבת ב\"ה ואינה ואע\"פ שיש מי שאומר דבבתים לית דינא דבר מצרא כו' ועוד שדרך בזה להקפיד מי ישב בצדו וסמוך לו כו' ונראה שיש סתירה מדבריו ממ\"ש סימן שצ\"ז יע\"ש ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כו'.</b> נראה דיש חילוק ופלוגתא בין רבינו לבעל העיטור משם הרי\"ף ורבינו האי ז\"ל דרבינו מצריך אחר שקנה שיבא בעל המצר ויסייע עמו או שיראה אותו בונה ושותק משא\"כ לדברי הרי\"ף ורבינו האי דמיד שידע שקנה כל ששהה יותר מכדי תביעה בטל זכותו וכך הבין הרא\"ש בפסקיו בדברי רבינו ודחה דבריו מטעם דאין לך אדם קונה שדה מחבירו ואסיק כסברת הרי\"ף ורבינו האי ז\"ל. מעתה קשה על ה\"ה שנראה שרצה להסכים דעת הרי\"ף ורבינו האי לדעת רבינו שכתב וגם הרמב\"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר כאילו דעתם שוה וזה אינו וקשה לזו וגם כאשר הוכחנו. וכבר עלה בדעתי לדחוק דלעולם סובר ה\"ה בדעת רבינו דמשידע שקנה נמי אבד זכותו אלא שאם בתוך שהות תביעה בב\"ד בא וסייע או שראהו בונה ושתק איבד זכותו אלא שזה דוחק לפרש כן וגם הרא\"ש לא סבר כן בדעת רבינו. ואפשר ליישב דמ\"ש ה\"ה וגם הרמב\"ן הסכים לדבריהם ולדברי המחבר קאי לענין ראשון שכתב דמה שחילק רבינו בין קודם שקנה דאז צריך לקנות מידו ואחר שקנה א\"צ קנין היא סברת רבינו והגאונים ז\"ל ועלה קאי שזה נמי הסכמת הרמב\"ן למר כדאית ליה בראהו בונה ושתק ולמר בשידע ושתק ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר זמן הבריא החולה והגדיל הקטן כו'. </b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי\"ב מהלכות אלו דין ה'):         סליקו להו הלכות שכנים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,148 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה כו'.</b> רש\"י בפ\"ט דשבת (דף פ\"ד) כתב דכלאי זרעים לא אסירי כי אם מדרבנן וכבר תמהו עליו התוספות שם ועיין בפ\"ט דבכורות (דף נ\"ד) ובמה שפירש\"י שם ובתוס' ד\"ה דגן שהאריכו בזה. ועיין בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ט) שכתב רש\"י דכלאי זרעים אסורין מן התורה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו וכו'.</b> עיין במ\"ש מרן ועיין בפרק השוכר את הפועל (דף ס\"ד) דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר\"ע ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך מ\"ש מרן דלרבנן איסורא איכא. ויש ליישב קושיא זו בדוחק ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לישראל להניח לכותי שירכיב לו אילנות כלאים כו'.</b> מ\"ש מרן אין לומר דטעמו מדאמרינן בירושלמי דכותי אסור להרכיב כלאים כו' ורבינו בפ\"ט מהל' מלכים פסק דלא כוותיה. תימה הוא זה דהא בפ\"י הלכה ו' כתב מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרכבת אילן וכיון דאיכא איסור אף דליכא חיוב מיתה פשיטא דאסור לומר לו שירכיב כלאים. ודברי רבינו שכתב ואסור לישראל להניח כו' נראים דטעמיה לאו משום ההיא דפרק הפועלים מדלא קאמר ואסור לומר לנכרי ומדבריו נראה דסבירא ליה דאף בלא אמירה אסור להניח וטעמא דמילתא כיון דנכרי מוזהר אם יניחנו עובר משום ולפני עור וכו': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הלפת עם הצנון כו'.</b> ממה שפירש רש\"י בפ' חלון (דף ע\"ט) אמתני' דהטומן לפת וצנונות דאינו חושש משום כלאים בכרם משמע דס\"ל כהראב\"ד דלפת וצנון הוו כלאים זה בזה: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו כו'.</b> עיין בירושלמי אמתני' ועיין במה שכתב מרן בפרקין דף ט': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו'.</b> לא נתן רבינו שיעור לזה. ועיין בירושלמי פרק ו' משנה ג' ופ\"ז משנה ג'. ועיין במ\"ש הר\"ש שם ובמ\"ש בפי\"ז מכלים משנה י' ודוק וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע ה\"ז לוקה.</b> עיין בפ\"ח מה' מעילה דין ט' ובמ\"ש מרן שם ודוק. ועיקר הדין הם מימרות בפ\"ב דמכות דף כ\"ב אך בטעמא דמלתא השיג עליו הר\"א וכתב אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה שהרי עשאה כצבי ואילו הכי איתא בבכורות ע\"כ. והן הן דברי התוספות שם והביאו ראיה הלזו דבכורות יע\"ש. ואני תמיה בהשגת הראב\"ד הלזו שהרי פירוש זה שכתב הראב\"ד לא יתכן כלל לדעת רבינו שהרי דעתו הוא שלא הזהיר הכתוב באזהרת לא תחרוש אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור וחמור אבל כשכולם טהורים אפי' חיה עם בהמה לא אסור כי אם מדרבנן וכמו שנתבאר כל זה בדבריו בפ\"ט מה' כלאים דין ח' ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה והלא חיה עם בהמה לא אסור מן התורה ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דכי היכי דאיסור הרבעה הוא בכל שני מינים אפי' בשני מיני בהמה טהורה הכי נמי באיסור דלא תחרוש הוי בכל שני מינים א\"כ היה לו להשיגו בעיקר הדין מאחר ששם לא השיגו והשתיקה כהודאה דמי איך כתב כאן טעם זה דהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה משום דחשיב כחיה עם בהמה וצ\"ע. ורבינו הוקשה לו קושיא זו ותירץ דהכא עשאה הכתוב כשני גופין דהיינו קדש וחולין והכתוב קרא לחלק החולין טמאה כדכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' ופסוק זה מיירי בפסולי המוקדשין וכדאיתא בפ\"ו דבכורות דף ל\"ז ופ' בתרא דתמורה דף ל\"ג וכבר הביא רבינו דרשא זו בפ\"ה דערכין דין י\"א ובפ\"א מה' איסורי מזבח דין י' יע\"ש וא\"כ הוה ליה בהמה טהורה עם טמאה מעורבין זה בזה ולפיכך לוקה החורש בשור פסולי המוקדשין והם דברים פשוטים בכוונת דבריו. וראיתי למרן שכתב ודברי רבינו כפירוש רש\"י ולדבר הזה יסלח אדוני שיש הפרש גדול בין פי' רבינו לפי' רש\"י ונפקא טובא לענין דינא וכמו שאבאר: <br><b>ודע </b>שאף שכתבנו שפי' הראב\"ד הוא פי' התוס' מ\"מ יש קצת חילוק ביניהם דלהראב\"ד השני מינים הם שחשובים כחיה עם בהמה שהרי בהמה זו עשאה הכתוב כחיה גם כן אך מדברי התוס' נראה שבהמה זו חשיבא כשני מיני חיה דהיינו צבי ואיל שכן כתבו כצבי ואיל שהם שני מינים וכן כתב הרא\"ש בה' כלאים שהביא סוגיא זו דמכות וכתב ופר\"ת דעשאו הכתוב כצבי ואיל והמנהיג בצבי ואיל לוקה דשני מינים הם ע\"כ. אך מדברי התוס' בפ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג מוכח כדברי הר\"א דהיינו דחשיב כחיה עם בהמה וליכא נפקותא לענין דינא כלל: ודע שרש\"י פירש דפסולי המוקדשין דאסירי בהרבעה והנהגה מיירי בשנפדו וס\"ל דמאי דחשיבי כשני מינים הוא משום דחולין וקדשים מעורבים והחולין הוא שמותר לשוחטו ולאוכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה כמו שאר קדשים וכן החלב אסור כמו שאר קדשים אבל קודם שנפדו אין כאן תערובת חולין שהרי כולו קודש שאסור הוא באכילה ואם כן המרביע והמנהיג פסולי המוקדשין קודם שנפדו אינו לוקה משום דלא חשיב כלאים וכן לדברי הר\"א והתוס' דהאיסור הוא משום דכתיב כצבי וכאיל הוא דוקא לאחר שנפדו דהתם הוא שעשאם הכתוב כצבי וכאיל וכמבואר ולפי זה ההיא דתניא בפ\"ב דמ\"ק (דף י\"ב) כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין והטעם הוא משום איסור עבודה בקדשים והוא איסור מדרבנן ע\"כ מיירי בקודם שנפדו דאי לאחר שנפדו מאי איריא משום איסור עבודה תיפוק לי משום מרביע כלאים אלא ודאי דמיירי בקודם שנפדו דליכא משום כלאים ואפ\"ה אסר מיהא להרביע משום עבודה ובכור דתני ע\"כ מיירי בתם דאי בנפל בו מום הא התם לא שייך פדיון כלל ובהדיא כתיב ביה בפרשת ראה כצבי וכאיל אלא ודאי דמיירי בתם והוא הדין לשאר קדשים תמימים דאסור להרביעם מטעם איסור עבודה בקדשים ומאי דנקט בכור הוא משום דעיקר איסור עבודה בקדשים מבכור גמרינן לה וכמו שכתב רבינו בפ\"א מה' מעילה דין ז' מש\"ה נקט בכור ומצינו כיוצא בזה בפ' דם חטאת דף ל\"ה א��ר ר\"ל מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' כו' ופשיטא דה\"ה לכל בגדי כהונה אלא שמפני שאיסור הקריעה בבגדי כהונה ממעיל ילפינן לה וכמ\"ש רבינו בפ\"ט מה' כלי המקדש דין ג' מש\"ה נקט מעיל: <br><b>ומ\"מ </b>איכא בין פירש\"י לר\"ת דלרש\"י המרביע חולין על קדשים וכן המנהיג בהמת חולין וקדשים כאחת לוקה משום כלאים דלא יתכן שיהא חמיר כשהם בבת אחת בגוף אחד יותר מכשהם שני גופים אך אליבא דתוס' ליתנהו להני מילי דחולין וקדשים לא חשיבי שני מינים אלא דשאני פסולי המוקדשים דהכתוב עשאם כצבי וכאיל. ורבינו נ\"ל שהוא חולק בכל זה והוא דלדעתו מאי דחשיבי שני מינים הוא משום דכתיב ואם בבהמה הטמאה וחשיבי כטהורה עם הטמאה והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והשני מינים הם שהיא קדש דאסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח ולצד זה קראו הכתוב טמאה כלומר דחשיב כטמאה דאסירא למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי מותרים באכילה הם ומה שאסורים בגיזה לא חשיב לה קדושה וכי תימא מנא לן האי דינא אימא דלרבינו אף לאחר שנפדית חשיב קודש וחולין מעורבין וכמ\"ש רש\"י וחלק החולין קראה הכתוב טמאה ואף שהכתוב קראה טמאה קודם שנפדית מ\"מ אפשר דטומאתה בשוליה אף לאחר שנפדית ולעולם חשיבא כשני מינין כטהורה עם טמאה והמרביע והמושך לוקה הא ליתא דא\"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה רבינו ביום שידובר בו סוגיא דמ\"ק דקתני דאין מרביעין בפסולי המוקדשין מטעם איסור עבודה והביא בפ\"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא בעלמא מאי איריא משום עבודה תיפוק לי משום כלאים ולוקה על ההרבעה אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דלא חשיבי שני מינים אלא קודם פדיון אבל לאחר פדיון לא וברייתא דמ\"ק מיירי באחר פדיון והשתא פליג רבינו עם התוס' ורש\"י מן הקצה אל הקצה דלתוס' פסולי המוקדשין קודם פדיון לית בהו משום כלאים ומה שאסור להרביעם מדין איסור עבודה נגע בה ולאחר פדיון אית בהו משום כלאים ולרבינו הוא בהפך דקודם פדיון אית בהו משום כלאים ולאחר פדיון לית בהו משום איסור כלאים ומה שאסור להרביעם מדין איסור עבודה נגעו בה וגם במה שכתבנו דלדעת רש\"י המרביע חולין וקדשים וכן החורש בחולין וקדשים דלוקה משום כלאים רבינו חולק בזה דחולין וקדשים לא חשיבי שני מינים אלא דשאני הכא שהיתה קודש ונפל בה מום שנעשית חולין וחלק זה של חולין עשאו הכתוב כטמאה אבל חולין דמעיקרא לא חשיבי כטמאה. ודע דלרבינו מאי דתניא בברייתא דמ\"ק אין מרביעין בבכור מיירי בהומם משום דגבי בכור לא שייך ביה פדיון ומשעה שהומם הרי הוא חולין גמורים ואין כאן איסור דכלאים כי אם איסור דעבודה בקדשים ולפי זה ניחא דנקט בכור שדין זה לא שייך בכל דקדשים דכיון דבעו פדיון אית בהו משום כלאים וכדכתיבנא. ודע דדוגמא דברייתא זו דמ\"ק איתא נמי בסוף פ\"ד דתמורה דף כ\"ד ומייתי לה נמי בפ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג ת\"ר אין מרגילין ביו\"ט כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע\"כ. ומסוגית הגמרא יראה דחלוקת בכור מיירי בשהומם וחלוקת פסולי המוקדשין מיירי אחר פדיון והוי דומיא דברייתא דמ\"ק שפירשנו אליבא דרבינו. ודע דהמרביע פסולי המוקדשין על גבי פסולי המוקדשין נראה דאינו לוקה דומיא דהילודים מן הכלאים דמותרים זה בזה אע\"ג דקי\"ל דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור אף בשפחה שחציה עבד וחציה בת חורין משום דאתי צד עבדות ומשמש צד חירות כבר הקשו זה בתוס' פרק ה' דחולין דף ע\"ט ותירצו דלא דמי יע\"ש. ולפי זה מצינן למימר דההיא ברייתא דמ\"ק מיירי במרביע פסולי המוקדשין על גבי פסולי המוקדשין ומיירי בין קודם פדיון בין לאחר פדיון דליכא משום איסור כלאים ואפ\"ה אסיר משום עבודה בקדשים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'.</b> עיין לקמן פ\"ז מהל' כלי המקדש דין י\"ב: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,147 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה כו'.</b> רש\"י בפ\"ט דשבת (דף פ\"ד) כתב דכלאי זרעים לא אסירי כי אם מדרבנן וכבר תמהו עליו התוספות שם ועיין בפ\"ט דבכורות (דף נ\"ד) ובמה שפירש\"י שם ובתוס' ד\"ה דגן שהאריכו בזה. ועיין בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ט) שכתב רש\"י דכלאי זרעים אסורין מן התורה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו וכו'.</b> עיין במ\"ש מרן ועיין בפרק השוכר את הפועל (דף ס\"ד) דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר\"ע ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך מ\"ש מרן דלרבנן איסורא איכא. ויש ליישב קושיא זו בדוחק ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לישראל להניח לכותי שירכיב לו אילנות כלאים כו'.</b> מ\"ש מרן אין לומר דטעמו מדאמרינן בירושלמי דכותי אסור להרכיב כלאים כו' ורבינו בפ\"ט מהל' מלכים פסק דלא כוותיה. תימה הוא זה דהא בפ\"י הלכה ו' כתב מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרכבת אילן וכיון דאיכא איסור אף דליכא חיוב מיתה פשיטא דאסור לומר לו שירכיב כלאים. ודברי רבינו שכתב ואסור לישראל להניח כו' נראים דטעמיה לאו משום ההיא דפרק הפועלים מדלא קאמר ואסור לומר לנכרי ומדבריו נראה דסבירא ליה דאף בלא אמירה אסור להניח וטעמא דמילתא כיון דנכרי מוזהר אם יניחנו עובר משום ולפני עור וכו': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד הלפת עם הצנון כו'.</b> ממה שפירש רש\"י בפ' חלון (דף ע\"ט) אמתני' דהטומן לפת וצנונות דאינו חושש משום כלאים בכרם משמע דס\"ל כהראב\"ד דלפת וצנון הוו כלאים זה בזה: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו כו'.</b> עיין בירושלמי אמתני' ועיין במה שכתב מרן בפרקין דף ט': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הדלה את הגפן על מקצת אפיפירות וכו'.</b> לא נתן רבינו שיעור לזה. ועיין בירושלמי פרק ו' משנה ג' ופ\"ז משנה ג'. ועיין במ\"ש הר\"ש שם ובמ\"ש בפי\"ז מכלים משנה י' ודוק וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע ה\"ז לוקה.</b> עיין בפ\"ח מה' מעילה דין ט' ובמ\"ש מרן שם ודוק. ועיקר הדין הם מימרות בפ\"ב דמכות דף כ\"ב אך בטעמא דמלתא השיג עליו הר\"א וכתב אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה שהרי עשאה כצבי ואילו הכי איתא בבכורות ע\"כ. והן הן דברי התוספות שם והביאו ראיה הלזו דבכורות יע\"ש. ואני תמיה בהשגת הראב\"ד הלזו שהרי פירוש זה שכתב הראב\"ד לא יתכן כלל לדעת רבינו שהרי דעתו הוא שלא הזהיר הכתוב באזהרת לא תחרוש אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור וחמור אבל כשכולם טהורים אפי' חיה עם בהמה ��א אסור כי אם מדרבנן וכמו שנתבאר כל זה בדבריו בפ\"ט מה' כלאים דין ח' ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה והלא חיה עם בהמה לא אסור מן התורה ואם הראב\"ד חולק עליו וס\"ל דכי היכי דאיסור הרבעה הוא בכל שני מינים אפי' בשני מיני בהמה טהורה הכי נמי באיסור דלא תחרוש הוי בכל שני מינים א\"כ היה לו להשיגו בעיקר הדין מאחר ששם לא השיגו והשתיקה כהודאה דמי איך כתב כאן טעם זה דהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה משום דחשיב כחיה עם בהמה וצ\"ע. ורבינו הוקשה לו קושיא זו ותירץ דהכא עשאה הכתוב כשני גופין דהיינו קדש וחולין והכתוב קרא לחלק החולין טמאה כדכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' ופסוק זה מיירי בפסולי המוקדשין וכדאיתא בפ\"ו דבכורות דף ל\"ז ופ' בתרא דתמורה דף ל\"ג וכבר הביא רבינו דרשא זו בפ\"ה דערכין דין י\"א ובפ\"א מה' איסורי מזבח דין י' יע\"ש וא\"כ הוה ליה בהמה טהורה עם טמאה מעורבין זה בזה ולפיכך לוקה החורש בשור פסולי המוקדשין והם דברים פשוטים בכוונת דבריו. וראיתי למרן שכתב ודברי רבינו כפירוש רש\"י ולדבר הזה יסלח אדוני שיש הפרש גדול בין פי' רבינו לפי' רש\"י ונפקא טובא לענין דינא וכמו שאבאר: <br><b>ודע </b>שאף שכתבנו שפי' הראב\"ד הוא פי' התוס' מ\"מ יש קצת חילוק ביניהם דלהראב\"ד השני מינים הם שחשובים כחיה עם בהמה שהרי בהמה זו עשאה הכתוב כחיה גם כן אך מדברי התוס' נראה שבהמה זו חשיבא כשני מיני חיה דהיינו צבי ואיל שכן כתבו כצבי ואיל שהם שני מינים וכן כתב הרא\"ש בה' כלאים שהביא סוגיא זו דמכות וכתב ופר\"ת דעשאו הכתוב כצבי ואיל והמנהיג בצבי ואיל לוקה דשני מינים הם ע\"כ. אך מדברי התוס' בפ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג מוכח כדברי הר\"א דהיינו דחשיב כחיה עם בהמה וליכא נפקותא לענין דינא כלל: ודע שרש\"י פירש דפסולי המוקדשין דאסירי בהרבעה והנהגה מיירי בשנפדו וס\"ל דמאי דחשיבי כשני מינים הוא משום דחולין וקדשים מעורבים והחולין הוא שמותר לשוחטו ולאוכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה כמו שאר קדשים וכן החלב אסור כמו שאר קדשים אבל קודם שנפדו אין כאן תערובת חולין שהרי כולו קודש שאסור הוא באכילה ואם כן המרביע והמנהיג פסולי המוקדשין קודם שנפדו אינו לוקה משום דלא חשיב כלאים וכן לדברי הר\"א והתוס' דהאיסור הוא משום דכתיב כצבי וכאיל הוא דוקא לאחר שנפדו דהתם הוא שעשאם הכתוב כצבי וכאיל וכמבואר ולפי זה ההיא דתניא בפ\"ב דמ\"ק (דף י\"ב) כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין והטעם הוא משום איסור עבודה בקדשים והוא איסור מדרבנן ע\"כ מיירי בקודם שנפדו דאי לאחר שנפדו מאי איריא משום איסור עבודה תיפוק לי משום מרביע כלאים אלא ודאי דמיירי בקודם שנפדו דליכא משום כלאים ואפ\"ה אסר מיהא להרביע משום עבודה ובכור דתני ע\"כ מיירי בתם דאי בנפל בו מום הא התם לא שייך פדיון כלל ובהדיא כתיב ביה בפרשת ראה כצבי וכאיל אלא ודאי דמיירי בתם והוא הדין לשאר קדשים תמימים דאסור להרביעם מטעם איסור עבודה בקדשים ומאי דנקט בכור הוא משום דעיקר איסור עבודה בקדשים מבכור גמרינן לה וכמו שכתב רבינו בפ\"א מה' מעילה דין ז' מש\"ה נקט בכור ומצינו כיוצא בזה בפ' דם חטאת דף ל\"ה אמר ר\"ל מעיל שנטמא מכניסו פחות מג' על ג' כו' ופשיטא דה\"ה לכל בגדי כהונה אלא שמפני שאיסור הקריעה בבגדי כהונה ממעיל ילפינן לה וכמ\"ש רבינו בפ\"ט מה' כלי המקדש דין ג' מש\"ה נקט מעיל: <br><b>ומ\"מ </b>איכא בין פירש\"י לר\"ת דלרש\"י המרביע חולין על קדש��ם וכן המנהיג בהמת חולין וקדשים כאחת לוקה משום כלאים דלא יתכן שיהא חמיר כשהם בבת אחת בגוף אחד יותר מכשהם שני גופים אך אליבא דתוס' ליתנהו להני מילי דחולין וקדשים לא חשיבי שני מינים אלא דשאני פסולי המוקדשים דהכתוב עשאם כצבי וכאיל. ורבינו נ\"ל שהוא חולק בכל זה והוא דלדעתו מאי דחשיבי שני מינים הוא משום דכתיב ואם בבהמה הטמאה וחשיבי כטהורה עם הטמאה והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והשני מינים הם שהיא קדש דאסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח ולצד זה קראו הכתוב טמאה כלומר דחשיב כטמאה דאסירא למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי מותרים באכילה הם ומה שאסורים בגיזה לא חשיב לה קדושה וכי תימא מנא לן האי דינא אימא דלרבינו אף לאחר שנפדית חשיב קודש וחולין מעורבין וכמ\"ש רש\"י וחלק החולין קראה הכתוב טמאה ואף שהכתוב קראה טמאה קודם שנפדית מ\"מ אפשר דטומאתה בשוליה אף לאחר שנפדית ולעולם חשיבא כשני מינין כטהורה עם טמאה והמרביע והמושך לוקה הא ליתא דא\"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה רבינו ביום שידובר בו סוגיא דמ\"ק דקתני דאין מרביעין בפסולי המוקדשין מטעם איסור עבודה והביא בפ\"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא בעלמא מאי איריא משום עבודה תיפוק לי משום כלאים ולוקה על ההרבעה אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דלא חשיבי שני מינים אלא קודם פדיון אבל לאחר פדיון לא וברייתא דמ\"ק מיירי באחר פדיון והשתא פליג רבינו עם התוס' ורש\"י מן הקצה אל הקצה דלתוס' פסולי המוקדשין קודם פדיון לית בהו משום כלאים ומה שאסור להרביעם מדין איסור עבודה נגע בה ולאחר פדיון אית בהו משום כלאים ולרבינו הוא בהפך דקודם פדיון אית בהו משום כלאים ולאחר פדיון לית בהו משום איסור כלאים ומה שאסור להרביעם מדין איסור עבודה נגעו בה וגם במה שכתבנו דלדעת רש\"י המרביע חולין וקדשים וכן החורש בחולין וקדשים דלוקה משום כלאים רבינו חולק בזה דחולין וקדשים לא חשיבי שני מינים אלא דשאני הכא שהיתה קודש ונפל בה מום שנעשית חולין וחלק זה של חולין עשאו הכתוב כטמאה אבל חולין דמעיקרא לא חשיבי כטמאה. ודע דלרבינו מאי דתניא בברייתא דמ\"ק אין מרביעין בבכור מיירי בהומם משום דגבי בכור לא שייך ביה פדיון ומשעה שהומם הרי הוא חולין גמורים ואין כאן איסור דכלאים כי אם איסור דעבודה בקדשים ולפי זה ניחא דנקט בכור שדין זה לא שייך בכל דקדשים דכיון דבעו פדיון אית בהו משום כלאים וכדכתיבנא. ודע דדוגמא דברייתא זו דמ\"ק איתא נמי בסוף פ\"ד דתמורה דף כ\"ד ומייתי לה נמי בפ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג ת\"ר אין מרגילין ביו\"ט כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע\"כ. ומסוגית הגמרא יראה דחלוקת בכור מיירי בשהומם וחלוקת פסולי המוקדשין מיירי אחר פדיון והוי דומיא דברייתא דמ\"ק שפירשנו אליבא דרבינו. ודע דהמרביע פסולי המוקדשין על גבי פסולי המוקדשין נראה דאינו לוקה דומיא דהילודים מן הכלאים דמותרים זה בזה אע\"ג דקי\"ל דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור אף בשפחה שחציה עבד וחציה בת חורין משום דאתי צד עבדות ומשמש צד חירות כבר הקשו זה בתוס' פרק ה' דחולין דף ע\"ט ותירצו דלא דמי יע\"ש. ולפי זה מצינן למימר דההיא ברייתא דמ\"ק מיירי במרביע פסולי המוקדשין על גבי פסולי המוקדשין ומיירי בין קודם פדיון בין לאחר פדיון דליכא משום איסור כלאים ואפ\"ה אסיר משום עבודה בקדשים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'.</b> עיין לקמן פ\"ז מהל' כלי המקדש דין י\"ב: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,260 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן פדיון הבן לזכרי כהונה.</b> התוס' בפרק אלו עוברין (דף מ\"ט) כתבו שניתן אף לנקבות והוסיפו לומר שאפילו הבעל לוקח בשבילה דומיא דזרוע ולחיים ובפ\"ק דקידושין (דף ח') נסתפקו בזה והרא\"ש בסוף בכורות הסכים לדעת רבינו ודחה דברי התוספות וכ\"כ הרשב\"א בתשובה סי' תתל\"ו: ומ\"ש ופטר חמור לזכרי כהונה כו'. עיין בטיו\"ד סי' ש\"ו ולפי הטעם שכתב הרא\"ש בסוף בכורות שהוא משום דאיתקש להדדי בכור אדם לבכור בהמה א\"כ לר\"י דס\"ל דבכור אדם ניתן לכהנת ה\"ה בכור בהמה. אך רבינו ז\"ל נתן טעם לבכור בהמה לפי שהבכור מקריבין חלבו ודמו ואין מקריבו אלא איש וזה הטעם מספיק אפילו לבעל מום כיון דמעיקרא לא היה ניתן אלא לכהן ולפי טעם זה אף ר\"י יודה בבכור בהמה שאינו ניתן לכהנת ודברי הרא\"ש הם תימה בעיני שלא מצינו דאתקוש כי אם בכור בהמה טמאה לבכור אדם וכדאיתא בפ\"ק דבכורות (דף ד' וי\"ב) אך בכור בהמה טהורה לא מצינו דאיתקוש וכן נראה מדברי רבינו דבפטר חמור נתן טעם משום ההיקש ואילו גבי בכור בהמה טהורה הוצרך לטעם אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כו'.</b> וכיון דילפינן מקרא שניתן לכהנת אפי' נשאת לישראל וכמ\"ש בספ\"י מהל' אלו דלא דמו לתרומה דאיכא בהו קדושה וכמ\"ש רש\"י בפ' הזרוע וכ\"כ הר\"ן שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואינן נוהגים אלא בפני הבית וכו'.</b> אם הפריש בכורים שלא בפני הבית אי קדשי עיין במ\"ש התוספות בפ\"ג דמכות (דף י\"ט) ד\"ה מה. ועיין במ\"ש הרע\"ב במשנה אחרונה דמסכת שקלים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפי שהן מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'.</b> כאן חסר לשון וצ\"ל ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים וכו'. ודע שאין הכוונה שאין מפרישין מפירות אלו על פירות שהם מן המובחר אלא הם עצמם פטורים מן הבכורים וכן מבואר בירושלמי ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגדל בעציץ אע\"פ שהוא נקוב וכו'.</b> ראיתי לבאר דין עציץ נקוב ושאינו נקוב לפי שראיתי שרבו הפירושים והחילוקים. גרסינן בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ\"ד) תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ע\"כ. והנה רש\"י מכח סוגיא זו ס\"ל דעציץ של חרס אף שאינו נקוב דינו כנקוב והא דמחלקינן בין נקוב לשאינו נקוב הוא דוקא בעציץ של עץ ושתי הברייתות דספינה מיירי בשאינו נקוב אלא דברייתא דתני מביא וקורא מיירי בספינה של חרס ואידך דתני מביא ואינו קורא מיירי בשל עץ ומשום דאינה נקובה אינו קורא וכן כתב בפ\"ק דגיטין (דף ז) עלה דההיא דעפר ח\"ל הבא בספינה דהספינה של חרס ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרינן במנחות ע\"כ. אך התוס' הכריחו מכמה מקומות דעציץ של חרס בעי נקוב וכתבו בשם ר\"ת דשל חרס מהניא נקיבה אבל של עץ לא מהניא נקיבה עוד כתבו דבתחילה היה רגיל ר\"ת לפרש דבשל עץ לא בעיא נקיבה שמתלחלח מהקרקע יותר משל חרס ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו נראה דמסקנת ר\"ת היא כחילוק ראשון דשל עץ לא מהני נקיבה שהרי כתבו ותחילה היה ר\"ת רגיל וכו' משמע שמה שכתבו בתחילת דבריהם היא מסקנת ר\"ת. אך בפ\"ק דגיטין לא כתבו התוס' אלא מה שהיה ר\"ת רגיל לפרש דהיינו דבשל עץ לא בעי נקיבה והרשב\"א ג\"כ בחידוש לא הביא כי אם סברת ר\"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה ולזה הסכים הרשב\"א. ואני תמיה בסברת רש\"י דס\"ל דחרס לא בעי נקיבה מההיא דתנן בפ\"ב דעוקצין כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת מהם אינם מכשירים את הזרעים ע\"כ והתם פירושה הוא דהני אע\"פ שאינם נקובים כנקובים דמו וכלי אדמה שהוזכר בכל מקום הוא כלי חרס קודם שנכנס לכבשן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות כלים ואי אמרת דכל כלי חרס לא בעי נקיבה מאי איריא כלי אדמה כל כלי חרס נמי לא בעי נקיבה. הן אמת שרש\"י בפ\"ו דמנחות עלה ס\"ט פי' דכלי אדמה הם כלים העשויים משחיקת אבנים ולפ\"ז אפשר דמתני' דעוקצין איצטריך לאשמועינן באלו משום דהוה ס\"ד דבעי נקיבה לפי שאינם מין אדמה אבל לעולם דפשיטא ליה דשל חרס לא בעי נקיבה. הן אמת שהתוס' שם הכריחו מכמה מקומות שפי' כלי אדמה הם כלי חרס שלא נצרפו וכן הסכימו כל הראשונים ז\"ל וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דמאי איריא כלי אדמה. שוב ראיתי להראב\"ד בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א שעמד בזה ואח\"כ כתב שיש לפרש ההיא דמנחות דבספינה של עץ מביאים משם בכורים מפני שהיה בה נקבים למשוטות וכנטועים בארץ דמו. אבל ספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ומש\"ה אין מביאין ממנה בכורים. ובסתם ספינות מיירי דסתם ספינה של עץ יש בה נקבים ושל חרס אין בה נקבים ע\"כ דבריו ועיין בריש פ\"ב דחלה. הכלל העולה ממה שכתבנו שיש בזה ד' מחלוקות, הא' הוא סברת רש\"י דשל עץ בעי נקיבה ושל חרס לא בעי, והב' היא סברת התוס' בפ\"ק דגיטין והרשב\"א שם דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי, והג' היא סברת התוס' במנחות דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא מהני נקיבה, והד' היא סברת הראב\"ד דחרס ועץ כולם שוים בדינם ובעו נקיבה ומרן ז\"ל בטור ח\"מ סי' כ\"ב ס\"ה לא הביא כי אם שתי חלוקות יע\"ש. ודע דהא דבעינן שיהיה נקוב כדי שיחשב כמחובר הוא דוקא כשהעציץ הוא של זרעים אבל אם נטע בו אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי ודבר זה למדתי אותו ממה שכתב רבינו בפ\"י מהלכות מעשר שני דין ח' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע\"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע\"כ ודין זה הוא בירושלמי פ\"ק דערלה והכי איתא התם הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אמר מפני שהשרשים מפעפעים אותו רבי יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים ע\"כ. והר\"ש בפ\"ב דחלה הביא הירושלמי הזה וכתב פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן ע\"כ והנה מכאן יש סתירה לדברי רש\"י שכתבנו דאית ליה דחרס לא בעי נקיבה וכמבואר והנה הרא\"ש בהלכות ערלה כתב והטעם בספינה אע\"פ שאינה נקובה אם היא של חרס מפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והם מפעפעין דרך החרס ויונקין מן הקרקע אבל של עץ בעי נקיבה ע\"כ. והנראה אצלי בדעת הרא\"ש הוא דס\"ל כסברת הראב\"ד שכתבנו דאית ליה דבין של עץ ובין של חרס בעיא נקיבה אלא דשאני הכא דנטע אילן ומיהו טעם זה אינו מועיל כי אם לחרס אבל של עץ אף אם נטע אילן בעי נקיבה. וראיתי למרן בטור י\"ד סוף סי' רצ\"ד שכתב דברי הרא\"ש הללו וסיים וכתב וכן פי' רש\"י בפ\"ק דגיטין כו' ודבריו תמוהים הם בעיני דמה ענין זה לזה ואדרבא הירושלמי הזה מורה באצבע הפך סברת רש\"י וכמו שכתבנו. ובטור א\"ח סי' של\"ו לאחר שהביא מרן מחלוקת רש\"י והתוס' כתב והרא\"ש בהלכות ערלה כתב כדברי רש\"י בשם הירושלמי וכ\"כ רבינו בי\"ד סי' רצ\"ד ע\"כ. ותמהני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש שהרי הדבר מבואר בירושלמי דטעמא הוא משום דאילן כיון שהוא חזק לא בעי נקיבה. ואמרינן תו בירושלמי סמוך לזה רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע\"כ. הרי הדבר מבואר דטעמא דירושלמי הוא משום דמחלק בין אילן לזרעים וראיתי להל\"ח שאחר שהביא דברי מרן כתב ולפי מה שהיה רגיל ר\"ת לפרש י\"ל דבניחותא קאמר וגם לפי פירושו הב' י\"ל דה\"ק כלי חרס עומד בפני השרשים כל שאינו נקוב ע\"כ. ובמחילה מכבודו לר\"ת הירושלמי אינו מתפרש כי אם בתמיה וראיה שהרי הר\"ש בפ\"ב דחלה דחה סברת רש\"י וכתב כסברת ר\"ת הביא הירושלמי הזה ופירשו בתמיה וכמבואר בדבריו גם הרב שדה יהושע אזיל בשיטת לחם חמודות ומה שכתבנו הוא האמת. <br><b>עוד </b>ראיתי להרב בעל שדה יהושע שכתב דלפי סברת רש\"י קשה מן הירושלמי הזה דמשמע של חרס נמי בעי נקיבה לזרעים ותירץ דרש\"י סובר דהיכא דאיתמר עציץ סתם היינו בין של חרס בין של עץ כו'. הכלל העולה מדבריו הוא דלרש\"י הא דאמרינן הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בעציץ של עץ מיירי דאע\"ג דבעלמא בעי נקוב הכא גבי אילן לא בעי נקיבה והרואה יראה שם כמה נדחק הרב בדברי רבי יונה ליישבם לפי דרך זה אך אני תמיה שעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב שדעת הרא\"ש הוא כרש\"י וכמ\"ש בשם מרן והסכים הוא לדעתו ואם איתא לפירוש זה היה לו להרא\"ש לחייב בערלה בעציץ של עץ אף שאינו נקוב ואילו הרא\"ש כתב בהיפך דעציץ של עץ בעי נקיבה כדי לחייבו בערלה ואלו הם דברים סותרים אלו את אלו ועוד יש לי גמגומים אחרים בדברי הרב וליראת האריכות לא כתבתים. <br><b>ודע </b>שרבינו עובדיה בפ\"ב דחלה כתב סתם דבספינה נקובה איירי ולא חילק בין של עץ לשל חרס אך בפ\"ק דערלה כתב דבספינה של חרס איירי ואע\"פ שאינה נקובה כו' והנראה מדעתו הוא דס\"ל כמו שכתבנו לעיל בדעת הרא\"ש דלגבי זרעים אין חילוק בין של עץ לשל חרס ולעולם בעינן שיהיה נקוב אך לגבי אילנות יש חילוק דשל חרס לא בעי נקוב ושל עץ בעי נקוב וכן כתב שם הרב בעל תיו\"ט יע\"ש. ודע דסברת רבינו לא נתבארה בפירוש כמאן ס\"ל אך הנראה אצלי הוא דרבינו ס\"ל כסברת ר\"ת דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי וס\"ל ג\"כ דסתם עציץ המוזכר בכל מקום הוא של חרס וכמו שהכריחו התוס' מכמה מקומות וס\"ל דסתם ספינה היא של עץ וכמבואר ובזה יתיישבו כל דברי רבינו. והנה בפ\"א מהלכות תרומות כתב סתם דספינה גוששת דינה כארץ ולא הצריך שם ניקבה ובפ\"ה דין ט\"ו גבי עציץ הצריך שיהיה נקוב והטעם הוא דסתם ספינה היא של עץ ועץ לא בעי ניקבה אבל גבי עציץ שהוא של חרס הצריך נקיבה ובפ\"י מהלכות מ\"ש דין א' כתב הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב ואילו בדין ה' גבי ספינה לא כתב אע\"פ שאינה נקובה והטעם הוא כמה שכתבנו דבעציץ שהוא של חרס בעלמא בעי נקוב הוצרך ללמדנו דאעפ\"י שאינו נקוב דינו כנקוב אבל ספינה שהיא של עץ בעלמא נמי לא בעי נקוב וא\"ת א\"כ למאי איצטריך במתניתין לומר דהנוטע בספינה חייב השתא ומה עציץ דבעלמא בעי נקוב בערלה לא בעי ספינה דבעלמא לא בעי נקוב מיבעיא. ולכאורה נראה דמשנה זו קשיתיה לדברי הירושלמי אך כד מעיינינן שפיר נראה דקושיא מעיקרא ליתא ואדרבא הירושלמי הוליד דינו ממשנה זו והכוונה שהרי רבינו פסק דספינה אין דינה כארץ כי אם בגוששת וס\"ל ג\"כ שדין זה הוא מוסכם לא נחלק בו אדם וכמ\"ש בפי' המשנה פ\"ב דחלה דאימתי דרבי יהודה לפרש דברי ת\"ק קא אתי ואילו בפ\"ק דערלה סתם לן תנא ולא הצריך שתהיה גוששת וא\"כ הני תרי סתמי סתרי אהדדי וכי תימא אימא דשאני התם שהיה עפר ח\"ל ומש\"ה בעינן שתהיה גוששת אבל אם היה עפר הארץ לא בעינן גוששת ומש\"ה סתם לן תנא הכא גבי ערלה דהנוטע בספינה חייב אף בשאינה גוששת משום דהכא אין חילוק בין עפר ח\"ל לעפר הארץ. הא ודאי ליתא דלא מצינו שיהיה חילוק בין עפר ח\"ל לעפר הארץ ועפר ח\"ל שבא לארץ דינו כארץ ועפר הארץ שבא לח\"ל דינו כח\"ל וזה פשוט אין צורך להביא ראיה לזה ואם תעיין היטיב בפ\"ק דגיטין תמצא שהדבר מוכרח כמו שכתבנו ומאי דנקט במתניתין עפר ח\"ל הוא לאשמועינן דאם היא גוששת דינה כארץ אף שינק מעפר ח\"ל אבל לעולם שאם אינה גוששת אף שהיא מעפר הארץ אין דינה כמחובר אלא דינו הוא כדין עציץ שאינו נקוב וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה אלא ודאי דס\"ל לתנא דמתניתין דע\"כ לא בעינן גוששת אלא גבי זרעים אבל גבי אילנות אף שאינה גוששת דינה כגוששת ומש\"ה סתם תנא דהנוטע בספינה חייב וכן כתב רבינו ולא הצריך שתהיה גוששת ומכאן הולידו בירושלמי דין העציץ דכי היכי דספינה אע\"ג דבעלמא בעינן גוששת לגבי ערלה לא בעינן הכי נמי גבי עציץ אע\"ג דבעלמא בעינן שיהיה נקוב גבי ערלה לא בעינן והיינו דבירושלמי קבעו דין זה דעציץ עלה דמתני' דספינה משום דמספינה הולידו דין זה וכדכתיבנא ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח. <br><b>ודע </b>שמה שכתבנו לעיל דעציץ שאינו נקוב כתלוש הוא דוקא כשלא יצאו הענפים חוץ לעציץ אבל אם יצאו חוץ לעציץ יש לו דין מחובר ודין זה למדתי מההיא דתנן בפ\"ב דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ע\"כ. וכתב שם הר\"ש שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר והגדילה ויצאת לחוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה ע\"כ. ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) הובאת משנה זו ופי' רש\"י קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי הוא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהורה כל הקישות שבתוך העציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ע\"כ. הרי לך מבואר דכל שיצא הנוף חוץ לעציץ ונוטה על הארץ חשוב כמחובר אף מה שבתוך העציץ לפי שחוזר ויונק מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ולפי דברי רש\"י הללו אין צורך למה שכתב הרב בעל תיו\"ט עלה דמתני' דס\"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ כיון דחשבינן ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר ולפי מ\"ש רש\"י התלוש נעשה מחובר לפי שיונק מן הקרקע דרך הנוף ורש\"י דפליג ס\"ל דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מה שבתוך העציץ חשיב תלוש והנוף שיצא לחוץ חשיב כמחובר ופשיטא דקי\"ל כת\"ק ואין לומר דאין לדמות טומאת אוכלין לשאר דברים דאדרבא איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושים לענין טומאת אוכלין אף שהם כמחוברים לשאר דברים כגון תאנים שצמקו דאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ז) דמטמאין טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב ומינה שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין פשיטא שיחשב כמחובר לשאר דברים. הן אמת שמדברי רבינו בפי' המשנה ובחיבורו נראה שהוא מפרש פי' אחר במשנה שהרי כתב בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין קישות שנטעה בעציץ והגדיל אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה ע\"כ. וכתב שם מרן ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שהוא מפרש דהכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקינן שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ\"ל דאעפ\"כ טהורה לאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע\"כ והנה הנך רואה שרבינו חולק מן הקצה אל הקצה דלפי פירוש א' שכתבנו מה שיוצא לחוץ נחשב כמחובר ועושה את התלוש מחובר לדעת ת\"ק דר\"ש מיהא שמה שיוצא לחוץ הוא כמחובר אלא שמה שהוא בתוך העציץ ס\"ל דדינו כתלוש ולרבינו ס\"ל דהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ יהיה נחשב כתלוש אלא דאשמועינן ת\"ק דאעפ\"כ דינו כמחובר כיון שהעציץ הוא נקוב אך ר\"ש ס\"ל דמה שיצא לחוץ דינו כתלוש. וראיתי למהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בהגהותיו שכתב על דברי רבינו הללו היה אפשר לפרש המשנה לדברי הרב בעציץ נקוב אלא שדברי ר\"ש אינם מניחים וצ\"ע ע\"כ ולא ידעתי מאי קאמר שאין מדברי ר\"ש שום סתירה לדברי רבינו וכמבואר. <br><b>והנה </b>כפי מה שבינותי בספרים לא מצאתי חבר לרבינו בפי' זה שהרי כבר כתבנו דהר\"ש ורש\"י אזלו בשיטה חדא וכן הוא דעת רבינו עובדיה והוא גם כן דעת התוספות בפרק העור והרוטב וכמבואר שם ומתבאר מדבריהם דס\"ל דכל שיצא הנוף לחוץ אף שהוא עציץ שאינו נקוב נחשב הכל כעציץ נקוב לדעת ת\"ק וכן הוא דעת הראב\"ד שהשיג לרבינו במה שכתב אע\"פ שיצאת חוץ וכתב אין כאן אע\"פ. כו' וכן הוא שנוי במשנה ע\"כ. וראיתי למרן שכתב לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון כו' ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפי' הראב\"ד ע\"כ. והנה לא אכחד שהנכון הוא לגרוס בדברי הראב\"ד וכן שנוי בתוספתא אך אף לפי גירסא זו אפשר לומר דהראב\"ד הוקשה לו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור ויטהר ע\"י זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בסוף פ\"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו כו' שתלן טהרו. עוד ראיתי למרן שכתב ובדעת רבינו צ\"ל שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה ע\"כ, ודבריו תמוהים דאכתי קשה שדברי התוספתא הם סותרים לדברי רבינו שהרי מהתוספתא מוכח שמה שיוצא חוץ לעציץ דינו כמחובר עד שעושה מה שבתוך העציץ שהיה דינו כתלוש עושה אותו כמחובר ואילו מדברי רבינו נראה שהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ והיה דינו כתלוש אף שמה שבתוך העציץ דינו כמחובר, והנראה הוא דס\"ל לרבינו דטעמיה דת\"ק דאית ליה דאף דיצא חוץ לעציץ הכל טהור הוא משום דאזלינן בתר העיקר או משום דאף שיצא לחוץ אינו יונק מריח הקרקע אלא מן השרש אלא טעמיה דת\"ק הוא משום דאף מה שיצא מן הקרקע דינו כקרקע שהרי יונק מריח הקרקע וחשוב כמחובר ובהא פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סובר דאף מה שיצא לחוץ דינו כקרקע כיון שיונק מריח הקרקע ור\"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע אין דינו כמחובר כי אם כתלוש וא\"כ לדידן דקי\"ל כת\"ק דמה שיונק דרך אויר מן הקרקע דינו כקרקע יצא לנו דין אחר והוא השנוי בתוספתא דאם היה עציץ שאינו נקוב ויצאת חוץ דכיון דמה שיצא חוץ דינו כמחובר נעשה הכל כמחובר לפי שחוזר ויונק מה שבתוך העציץ ממה שיצא חוץ לעציץ ונעשה הכל כמחובר. הן אמת שעדיין יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא ותמהני על מרן איך לא נתעורר בזה ועיין במה שאכתוב לקמן לתרץ לזה ודוק. <br><b>ודע </b>דבפ\"ב דגיטין (דף כ\"ב) אמרינן נקבו בארץ ונופו בח\"ל אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן ע\"כ והנה אף שכתבנו למעלה דהנוטע בעציץ שאינו נקוב ויצא הנוף חוץ לעציץ דנחלקו בזה ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דנמשך השורש אחר הנוף ור\"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מכל מקום נ\"ל דמחלוקת זה דאביי ורבא אתי ככ\"ע בין לת\"ק ובין אליבא דר\"ש ובתחלה נקדים ונאמר דאליבא דכ\"ע אילן הנטוע בארץ ונופו נוטה לח\"ל או איפכא פשיטא דלכ\"ע אזלינן בתר העיקר וכדתנן במעשרות וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות תרומות אך בעציץ נקוב שהוא בארץ ונופו נוטה לח\"ל בזה נחלקו דאביי מדמה לעציץ נקוב כאלו מונח בארץ ממש ומש\"ה אית ליה דאזלינן בתר נקבו דומיא דאילן הנטוע בארץ ורבא ס\"ל דלא דמי דדוקא כשנטוע בארץ שיניקתו מרובה אז נמשך הנוף בתר השורש אבל בעציץ אף שהוא נקוב אין יניקתו מרובה ומש\"ה אין הנוף נמשך אחר העיקר ובעציץ שאינו נקוב נחלקו ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דכיון שיניקתו מועטת אדרבא השורש נמשך אחר הנוף ור\"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ואינו נמשך זה אחר זה והנה אביי דאמר דאזלינן בתר נקבו אמר אנא דאמרית כת\"ק דע\"כ לא קאמר ת\"ק דאזיל בתר נוף אלא בעציץ שאינו נקוב שיניקת השורש היא מועטת אבל בעציץ נקוב מודה דאזלינן בתר העיקר כמו אילן הנטוע בארץ ומצי למימר נמי אנא דאמרית כר\"ש מהאי טעמא גופה דכתיבנא ורבא דאמר דאזלינן בתר נוף כת\"ק פשיטא דמצי סבר דס\"ל דלעולם יניקת הנוף עדיפא מיניקת שורש שהוא בעציץ אף שהוא נקוב וכר\"ש נמי מצי סבר דהא לענין נוף גופיה חשיב ליה כמחובר וה\"ה הכא לענין מעשר דחשיב הנוף כאילו הוא נטוע בארץ. ואם היה הנוף גדול ומקצתו בתוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ הנה אליבא דאביי היא היא דהא איהו ס\"ל דאזלינן בתר נקבו אך אליבא דרבא אני מסתפק והנה אליבא דר\"ש פשיטא לי דהכא נמי אינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב דליכא למימר שיהא נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף דהשתא עציץ שאינו נקוב אינו נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף בעציץ נקוב מיבעיא אך אליבא דת\"ק אני מסתפק דאפשר דע\"כ לא קאמר התם אלא משום דהוי עציץ שאינו נקוב מש\"ה אית להו דנמשך השורש אחר הנוף אבל בעציץ נקוב מודו דאינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב או דילמא דס\"ל דלעולם יניקת נוף עדיפא אפי' מעציץ נקוב והכל נמשך אחר הנוף ואף הנוף שהוא בתוך העציץ פטור. ואם היה נקבו בח\"ל ונופו בארץ נראה דהיינו הך דלאביי הכל פטור ממעשר בין לת\"ק ובין לר\"ש משום דאזיל בתר נקבו כיון שהוא עציץ נקוב ולרבא הנוף מיהא חייב במעשר אליבא דכ\"ע ואם היה הנוף גדול ומקצתו תוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ גם בזה אני מסתפק. והנה אליבא דר\"ש פשיטא דמה שיצא חוץ חייב ומה שבתוך העציץ פטור וכדכתיבנא לעיל אך אליבא דת\"ק יש להסתפק אם יהיה חייב מה שבתוך העציץ לפי שנמשך אחר הנוף דומיא דהתם או דילמא שאני התם שהוא עציץ שאינו נקוב ומש\"ה נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף אבל בעציץ נקוב אפשר דמודה שאינו נמשך זה אחר זה ובזה ניחא דלא פליגי אביי ורבא מן הקצה אל הקצה דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא השורש נמשך אחר הנוף אלא דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא אינו נמשך זאח\"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והא דלת\"ק השורש נמשך אחר הגוף הנוף הוא משום דהוא עציץ שאינו נקוב דיניקתו מועטת וכדכתיבנא ועציץ שאינו נקוב שהגדיל הנוף ויצא חוץ נראה דהיינו פלוגתייהו דת\"ק ור\"ש דלת\"ק אף מה שבתוך העציץ חייב ולר\"ש מה שיצא חוץ חייב ומה שהוא בתוך העציץ פטור ועציץ שאינו נקוב שהיה בח\"ל ונופו נוטה לארץ גם בזה נראה לי שהוא מחלוקת ת\"ק ור\"ש דלת\"ק הכל חייב לפי שנמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף ולר\"ש מה שנוטה חוץ מיהא חייב במעשר ואם היה העציץ שאינו נקוב בארץ ונופה נוטה לח\"ל בזה ליכא נפקותא כלל אי אזלינן בתר נוף או בתר שורש דלעולם פטור דבר תורה מהמעשר בין אי אזלינן בתר השורש או בתר הנוף וכמבואר ומיהו לחיובא דרבנן איכא נפקותא דאי אזלינן בתר השורש חייב מיהא מדרבנן ואי אזלינן בתר הנוף פטור מכל וכל: <br><b>ודע </b>שכל החלוקות שכתבתי קיימתים מסברא אך ראיתי לתוס' ז\"ל שכתבו ז\"ל בתר נקבו אזלינן למ\"ד בהעור והרוטב בדלעת הנטועה בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ה\"ה אם עציץ מח\"ל ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב במעשר מ\"מ לא חשיב יניקת הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב נוף מחמת יניקת העיקר ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו יש סתירה לקצת דברים שכתבנו לעיל אך כוונת דברי התוספות הללו מראשם לסופם נפלאו ממני וכבר ראיתי מה שכתב הרב בעל חידושי הלכות ולא נתקררה דעתי וצ\"ע. ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"ה) הקשו התוס' וז\"ל קישות שנטעה בעציץ ויצאה חוץ לעציץ טהורה ואע\"ג דאמרינן בפרק המביא גבי אילן שבארץ ונופה נוטה לחוצה לארץ בתר עיקרא אזלינן התם מרובה יניקתו במקום העיקר אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים מרובה ואין הנופות יונקות מן העציץ ע\"כ. ופשט דברי התוס' נראה שהוקשה להם מאילן הנטוע בארץ דמוכח בפרק המביא דלכ\"ע אזלינן בתר העיקר ולזה חילקו בין דבר הנטוע בארץ לנטוע בעציץ אלא שאני תמיה למה לא הקשו מסברת אביי דאית ליה דאף בעציץ אזלינן בתר נקבו והיה להם לחלק בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שכתבנו: <br><b>ודע </b>שכל אלו החילוקים שכתבנו ליישב מתני' דעוקצין עם מחלוקת אביי ורבא דפרק המביא הוא למ\"ד דמתני' דעוקצין מיירי בעציץ שאינו נקוב אך לדעת רבינו דס\"ל דמתני' איירי בעציץ נקוב וכמו שכתבנו לעיל אין צורך לחילוקים הללו שכתבנו משום דלדידיה ת\"ק דר\"ש ס\"ל דאף שיצא הנוף לחוץ חשיב כמחובר ובזה לא נחלקו אביי ורבא אלא דאביי סבר דהנוף יונק מן העיקר ורבא סבר דהנוף אינו יונק מן העיקר כי אם מהקרקע דרך אויר אך נראה דכר\"ש לא אתו דהא אליבא דר\"ש דאית ליה דהנוף חשיב כתלוש אף בעציץ שאינו נקוב א\"כ אביי לא מצי סבר כוותיה דהא אביי אית ליה דבתר נקבו אזלינן ורבא נמי לא אתי כוותיה דהא לא פטר ליה כי אם משום דנופו בח\"ל דיונק מעפר ח\"ל ולר\"ש אף אם היה הנוף בארץ היה פטור משום דדינו היה כתלוש באופן דלא נחלקו אביי ורבא כי אם אליבא דת\"ק. ודע שאף שכתבנו לעיל שהתוספתא הביאה דין זה דעוקצין בעציץ שאינו נקוב ועל כרחין פירושה היא כמו שפירשו הר\"ש והתוס' ורש\"י ותמהנו לעיל דהן לו יהיה כדברי מרן דרבינו ס\"ל דדין התוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה אכתי יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא מ\"מ במה שכתבנו אפשר ליישב דברי רבינו ד��\"ל דתוספתא הלזו לאו דסמכא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא משום דאי אמרת דעציץ שאינו נקוב שיצא הנוף לחוץ טהור כל העציץ אלמא ס\"ל דבתר הנוף אזלינן והיכי קאמר אביי דאזלינן בתר נקבו ולא ס\"ל לרבינו לחלק לענין זה בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שחלקנו לעיל משום הכי השמיט רבינו התוספתא הלזו ואף דלא קי\"ל כאביי בדין זה דס\"ל דאזלינן בתר נקבו מכל מקום מדלא אותיבו עליה מברייתא זו שמעת מינה דברייתא זו לא שמיעא להו ומש\"ה לא אותיבו עליה דאביי ועדיין הדבר צריך תלמוד. <br><b>ודע </b>דכלי גללים וכלי אדמה אף שאינם נקובים דינם כנקוב והכי תנן בפ\"ב דעוקצים כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם אינם מכשירים וכתב הר\"ש אע\"פ שאינם נקובים מצמיחים ויצא השורש ונוקב את הגלל והאדמה ע\"כ וכן פי' רבינו עובדיה אך רבינו בפי' המשנה פירשה למתני' בנקובים וכתב דפי' שהשרשים יכולין לצאת שהכוונה היא שהם נקובים נקב שיצא ממנו שורש הצמחים ע\"כ. ופי' זה הוא דחוק מאד שהרי שיעור הנקב כבר נתבאר במשנה. ובחיבורו פ\"ה מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א חזר ממה שכתב בפי' המשנה וכתב כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לבקוע בהם ולצאת אינם מכשירים את הזרעים ואע\"פ שאינם נקובים הרי הן כנקובים ע\"כ. ויש לדקדק בלישנא דמתני' דקתני שהשרשים יכולים לצאת בהן מאי אתא לאשמועינן. והנראה מפשט הדברים הוא שכלי גללים וכלי אדמה הם נוחים לינקב מחמת השורש שנוקב אותם אך אם הכלים הללו עוביים הוא יותר מכשיעור אין כח בשורש לנוקבו ועל זה אמרו במתניתין דכלים הללו אם השרשים יכולין לבקוע בהן ולצאת אינן מכשירין את הזרעים ואע\"פ שלא נקבו עדיין ואפשר דטעמא הוא כיון דעתידין לינקב כנקוב דמי א\"נ דכיון שהוא באיפשרות שינקבו אף קודם הנקיבה יונקים מהארץ וחשיבי כמחובר ויש להסתפק אם נלמד מכאן לענין אחר לתרומות ודכוותיה ולפי הנראה דשוים הם בדינם והתוספות בפרק העור והרוטב הקשו ממתניתין דקישות שנטעה כו' עלה דההיא דפרק המביא וכמו שכתבנו משמע דס\"ל דדין הכשר זרעים ותרומות הם שוים בדינם ויש ללמוד מזה לזה ועיין במאי דתנן תו התם מלאהו עפר עד שפתו הרי הן כטבלא שאין לה לבזביז ע\"כ ועיין היטב במה שכתב שם הר\"ש דאת\"ל שיש ללמוד מהכשר זרעים לענין אחר גם ממשנה זו יש ללמוד הימנה וכמבואר. ודע ששיעור הנקב שצריך העציץ כדי שיחשב כמחובר הוא בכדי שורש קטן וכדתנן בסוף פ\"ב דעוקצין והוא דבר מוסכם מהכל ובכל מקום שהוזכר עציץ נקוב שיעורו הוא בכדי שורש קטן וזה פשוט. אך באיזה מקום צריך שיהיה הנקב בזה ראיתי לרש\"י שכתב בס\"פ המצניע עלה דמתניתין דהתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע\"י הנקב כו' ואפילו הנקב בדופנו ע\"כ ומרן ז\"ל בטור א\"ח סי' של\"ו אחר שהביא דברי רש\"י הללו כתב שהרשב\"א כתב דדוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא דא\"כ אפי' שאינו נקוב כנקוב דמי ע\"כ. והנה סברת רש\"י הלזו כעת לא ראיתיה בשום מקום ונראה שדעת הראב\"ד הוא כרש\"י שהרי כתב בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א דספינה של עץ יש בה נקבים למשוטות וכנטוע בארץ דמי אבל בספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ע\"כ מוכח מהכא דנקב מן הצד שהוא במקום המשוטות חשיב נקב אך מדברי התוס' בפ\"ט דמנחות (דף פ\"ה) נראה דלא ס\"ל כרש\"י שהרי כתבו שם דספינה דגיטין בשל חרס ובנקובה ואין המים באים בה שהעפר נדבק ונעשה רגבים וסותם את הנקב ע\"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב אין צורך לומר שהעפר נדבק כו'. ולכאורה היה נראה שגם הרשב\"א חולק עם סברת רש\"י הלזו ממ\"ש בפ\"ק דגיטין עלה דההיא דא\"ר זירא עציץ נקוב כו' כתב בסוף דבריו לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ע\"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב רוב הספינות הם נקובות מן הצד אלא ודאי דמיירי דס\"ל דהנקב צריך להיות מלמטה ואין דרך לנקוב הספינה מלמטה שלא יכנסו בה המים אך כד מעיינינן שפיר נראה דהוכחה זו ליתא משום דהרשב\"א מיירי בספינה של חרס וכמבואר שם וספינה של חרס אין דרכה לינקב אף מן הצד שלא תשבר וכמו שכתבנו לעיל בשם הראב\"ד. ודע דבתוספתא פ\"ד דטבול יום והביאה הר\"ש סוף פ\"ב דעוקצים תניא עציץ נקוב שנתנו ע\"ג שתי יתידות אפי' גבוה מן הארץ אמה אינו מכשיר את הזרעים בד\"א מלמטה אבל מן הצד ה\"ז מכשיר את הזרעים. והנה פשט דברי התוספתא הלזו נראה דס\"ל דנקב מן הצד לא חשיב ודינו כתלוש דאין סברא לחלק בין מונח ע\"ג יתד למונח על הארץ ותו תניא התם טבלה שיש לה לבזביז והטה על צידה מכשרת את הזרעים ע\"כ ופירשה הר\"ש דבנקובה מן הצד איירי דאם הטה על צדה נמצא דקאי נקב למטה ואינה מכשרת את הזרעים מכל זה מוכח דנקב מן הצד לא חשיב נקב ליחשב כמחובר אלא דינו כתלוש היפך סברת רש\"י והדבר צריך תלמוד. ודע דבירושלמי פ\"ק דערלה אמרינן רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע\"כ. והנה הר\"ש הביא הירושלמי הזה בפ\"ב דחלה ופירש בו שני פירושים האחד הוא שכבר קדם שם בירושלמי דלגבי אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי וכמו שהארכנו בזה לעיל ועל זה נסתפק רבי ירמיה אם נטע בו דלעת באותו עציץ שאינו נקוב שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א\"נ דלעת אילן חשיב ליה ע\"כ. הן אמת דלפי פירושו הב' לישנא דירושלמי דקאמר כנקוב הוא אצל זרעים לא אתי שפיר ועיין בשדה יהושע וראיתי להר\"ש בפ\"ק דערלה שאחר שהביא הירושלמי הזה כתב ומסיק דה\"ה חשיב נקוב אצל זרעים ע\"כ. והנראה דס\"ל כפירוש קמא ומש\"ה סתם וכתב דחשיב כנקוב אצל זרעים וקאי למאי דסמיך ליה שכתב דחשיב כנקוב אצל אילן ועל זה כתב דה\"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים בהיותם נטועים אצל האילן דאילו לפי פירושו השני היה לו לבאר שזה דוקא בדלעת וכמבואר. עוד ראיתי להר\"ש שכתב ותלמוד שלנו אינו סובר כן ע\"כ ולא ידעתי אהיכא קאי אם הוא אעיקר הדין דלגבי אילן אין הפרש בין נקוב לשאינו נקוב או אסיפא דמילתא דקאמר ומסיק דה\"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים אך בין הכי ובין הכי לא ידעתי מהיכן למד הרב שתלמוד שלנו חולק בזה ומ\"ש כדפרשינן בפ\"ב דחלה לא ידעתי מהו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת הרב. הן אמת שכעת לא ראיתי לשום אחד מן הראשונים שהביאו בעיא זו דירושלמי ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו מביא בכורים לא ממה שהוציא ברשות זו כו'.</b> ירושלמי פ\"ק דבכורים: "
+            ],
+            [
+                "<b>שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ.</b> תימה דבפרק מרובה (דף פ\"ב) מוכח דמאן דקאמר עשרה תנאין התנה יהושע פליג אהך ולית ליה תקנה זו ורבינו בפרק ה' מהלכות נזקי ממון כתב עשרה תנאים כו' וזה סותר למה שפסק כאן וצ\"ע. שוב ראיתי להרב לח\"מ שם שגם הוא תמה בהני פסקי דרבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מפרישין הבכורים וכו'.</b> ז\"ל רש\"י פרשת כי תבא מראשית אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר ה\"ז בכורים. ו��תב הרא\"ם פי' אע\"פ שכשהם באילנותיהן מחוברים עדיין הם פגין ולא נתבשלו כל צרכם ואין שם פרי עליהן אם קרא להם שם א\"צ לקרוא עליהם שם אחר שנתלשו ע\"כ. ותמיהא לי מלתא דהא בירושלמי פ\"ג דבכורים אמרי' דטעמא דרבנן דאמרי דא\"צ לקרוא להם שם אחר שנתלשו הוי מדכתיב ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפי' פגין ומדברי הרא\"ם משמע דממראשית מפיק ליה. עוד כתב הרא\"ם על מ\"ש רש\"י דבש הוא דבש תמרים וז\"ל לא דבש דבורים שכל המקרא של ארץ חטה ושעורה וכו' בשבח פירות הארץ קמיירי ודבש דבורים לאו מפירות הארץ הוא ע\"כ ותמיהא לי דהא בירושלמי פ\"ק דבכורים איתא הכי ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר' תנחומא בשם ריב\"א כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש ודבש חייב במעשרות אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות משמע דאי לאו קרא דוכפרוץ הדבר וגו' הו\"א דדבש דכתיב בקרא הוא דבש דבורים ואע\"ג דאינו מפירות הארץ הו\"א דה\"ק ארץ שנמצאת בה חטה ושעורה משובחים וגם דבש דבורים משובחת וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן שאכל בכורים כו'.</b> כתב מרן ולפי שאין עונשין מן הדין כו' ועיין מ\"ש הרב לח\"מ בפ\"א מה' בכורות ד\"ה נתן יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין הקריאה מעכבת אכילתן.</b> יש להסתפק באלם אם הקריאה מעכבת דאפשר דדוקא במי שראוי לקרות אין הקריאה מעכבת אבל במי שאינו ראוי מעכבת וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ודוגמא לזה אמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק\"ד) דאע\"ג דקריאה לא מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר' זירא ומצינו נמי להאי מילתא דר' זירא גבי קונה שני אילנות כדאיתא בפרק הספינה (דף פ\"א) ואע\"ג דאיכא טובא דמביאים ואינם קורין התם שאני דקרא פטרינהו משום דאין להם קרקע ולא חל עליהם חיוב קריאה אבל באלם שחל עליו חיוב קריאה אלא דפומיה כאיב ליה אפשר דקריאה מעכבת דומיא דקונה שני אילנות (*א\"ה עיין מ\"ש התוס' פ' ד' אחין הזבא הובא בטח\"מ סי' כ\"ח ועיין בס' בני יעקב (דף קנ\"ג): והרב כנה\"ג בכללים שלו כתב בשם מהר\"ך מהרד\"ך דלא אמרינן כל הראוי לבילה אלא היכא דאמר דאתמר בגמרא יע\"ש) : "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והעבד והשליח כו'.</b> כתב רשב\"ם בפרק הספינה (דף פ\"א) דאם בצרן השליח והביא לירושלים דקורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו וכבר חלקו עליו התוספות והרשב\"א יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הגר מביא וקורא כו'.</b> תמיה לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ\"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר אשר נתת לי דומיא דאשה וכהנים ולוים אינן קורין אלא מפני שיש להם ערי מגרש ורבינו עצמו כתב בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינן מתודים מפני שאין להם חלק בארץ. ועוד אני תמיה למה פסק כדברי הירושלמי מאחר דבפ\"ג דמכות (דף י\"ט) קאמר רב אסי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר היכי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי וצ\"ע ועיין בשי למורא סי' נ\"ד ועיין במ\"ש התוס' פרק הספינה (דף פ\"א) ד\"ה למעוטי דפליגי על פסק רבינו ועיין בחידושי הריטב\"א והרשב\"א שם. (*א\"ה עיין בס' שער אפרים. ומהר\"ם ן' חביב ז\"ל תירץ דהחילוק הוא משום דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע\"ג דלא נטלו חלק בארץ מ\"מ לעתיד לבא י��לו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס\"ס מ\"ז וברבה קהלת פסוק כל הנחלים הולכים אל הים וטעמא דמילתא דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש\"ה אותם לא נטלו חלק בארץ. אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ה' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה כיון שלא נטל חלק בארץ אלו דבריו ז\"ל שמצאתי בכ\"י. שוב ראיתי שכתב כן בחידושיו לפרק לולב הגזול בספר הנקרא כפות תמרים וע\"ש (דף ל\"ד)) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'.</b> עיין מ\"ש הראב\"ד פ\"ב מה' טומאת אוכלין דין ד' ונראה שגירסתו היה יבש המעיין או שנקצץ. ועיין במ\"ש מרן בפ\"ח מה' ברכות דין י' ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונותנין אותה לכהן ע\"ה כו'.</b> כתב מרן ה\"ג ואין בה משום כהן המסייע כו' ועיין במ\"ש מרן פי\"ב מה' תרומות דין י\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכו'.</b> עיין במה שכתב מרן לקמן רפ\"י מהלכות משכב ומושב ועיין במה שכתב רבינו פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמה שכתב מרן שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אימתי מפרישין חלה וכו'.</b> (*א\"ה עיין בתוספות נזיר ובמה שכתב הרב המחבר פ\"ט מהלכות אישות דין ז'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ספק חייבת כו'.</b> בירושלמי אמרינן דנוטל דמיו מן הכהן. ועיין במה שכתב רבינו בפ\"ט מהל' מעשר דין ה' ובמה שרמזתי שם ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולוים פטורים מן המתנות כו'.</b> כתב הב\"ח י\"ד סי' ס\"א שהוא משום דמסתפקא לן אי איקרו עם. וליתא להדין פירושא אלא משום דזה יהיה משפט הכהנים כתיב וכן נראה מהגמרא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבר ואכלן וכו'.</b> עיין בפרק שאחר זה דין ו' וח': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל חללה אינה אוכלת כו'.</b> ומשקל נמי שקלינן מינה דכיון דנבעלה לפסול לה פקעא מינה קדושתה אפילו קדושת לויה אין בה אבל לויה שנבעלה לפסול לה אכתי לויה היא הכי איתא בפרק יש בכור (דף מ\"ז) וכן פסק רבינו לקמן פי\"א ועיין בריש הלכות מעשר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם גזז הצמר וצבעו כו'.</b> ומ\"מ בבא לצאת ידי שמים חייב ליתן הדמים וכ\"כ הטי\"ד סי' ס\"א גבי מתנות כהונה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש ראשית הגז ואבד חייב.</b> הא דכתב רבינו לעיל גבי מתנות כהונה דאם עבר ואכלן דפטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין שאני התם דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן אלא חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא נפטר מטעם ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הר\"ן שם דבאיתנהו בעין לא שייך טעמא דממון שאין לו תובעין ולפי זה נראה דאם נאבדה כל הגיזה פטור דהא אי אפשר לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל אבל אם גזז הצמר כו' נפטר משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגיזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן לו הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן שם. ודע שדין זה השמיטו הטור ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות כו'.</b> כתב מרן ב\"י י\"ד סי' של\"ו ופסקו הרא\"ש והרמב\"ם כב\"ה ולא ראיתי בדברי הרא\"ש הכרח שיפסוק כב\"ה. ומ\"ש על דברי בה\"ג ומר חפץ וכן מסתבר לא קאי אלא במה שפסקו כר' ינאי וכן מבואר בדבריו. עוד כתב מרן שם אבל הרמב\"ם פסק כר\"י ואין ספק שט\"ס נפל בספרים בזה וכן במ\"ש אבל הרמב\"ם לא הצריך שיהיו מחומשות ובפ\"י פסק דבעינן שיהיו מחומשות ועיין בל\"ח ובמקום אחר הארכתי (א\"ה חבל על דאבדין) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אני אומר כו'.</b> עיין לעיל פ\"א: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכהנת המעוברת מכותי כו'.</b> עיין לעיל פ\"ט דין ך' ובריש הלכות מעשר ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה כו'.</b> דע מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום שתי נשיו שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן עשר סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן חמשה סלעים ילדו שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן ה' סלעים ילדו זכר ונקבה אין לכהן כלום שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה של ב' אנשים וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. והנה כל ט\"ו חלוקות הללו נשנו במשנה בפרק יש בכור (דף מ\"ח) ובגמרא תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ע\"כ. ופירש\"י דרב הונא קאי גבי ב' נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו להם ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ואע\"ג דחד הוי בכור ממ\"נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה האחת נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור אפ\"ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא\"ל שמא אין אני בכור אלא חבירי ובאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני לה דכל הנך דתנא כאן שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של ב' אנשים ע\"כ. ומדברי הראב\"ד בפירקין נראה דס\"ל דרב הונא קאי אחלוקה דב' נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה דתנן במתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ועלה הוה תני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כי��ן דבאיש א' וב' נשים לא משכחת לה לא מתני לה וטעמא דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה הוא משום דבאיש אחד וב' נשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונקבה אותו שלא בכרה אשתו חייב לתת ה' סלעים משום דאיכא ס\"ס לחיובא ספק אם אשתו שלא בכרה ילדה זכר לבדו או ב' זכרים וא\"כ חייב ה' סלעים ואת\"ל שילדה זכר ונקבה דילמא הזכר יצא תחלה ואע\"ג שגם מי שבכרה אשתו אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא אשתו שלא בכרה לא ילדה כי אם נקבה ואת\"ל דילדה זכר ונקבה אימא דנקבה יצאה תחלה מ\"מ איכא למימר דכיון דבזו שלא בכרה איכא לצדודי בה ה' צדדים או שלא ילדה כי אם זכר לבדו או שלא ילדה כי אם נקבה או שילדה שני זכרים או שילדה זכר ונקבה או שילדה נקבה וזכר ומן הה' צדדים הללו הג' מסייעים לכהן והם דאם ילדה זכר לבדו או ב' זכרים או זכר ונקבה לעולם חייב בפדיון והב' צדדים לבד מסייעין לאב והם דאפשר דילדה נקבה לבדה או שילדה נקבה וזכר וכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאים מיד המוחזק ודמי לההיא דכתב מוהריב\"ל דבס\"ס מוציאין מיד המוחזק וטעמא דמלתא משום דכל ס\"ס איכא ג' צדדים וכיון דמן הג' צדדים הצד הא' לבדו פוטרו למוחזק והב' צדדים מחייבים אותו אזלינן בתר רובא ומוציאין מיד המוחזק הכא נמי דאיכא ה' צדדים כיון דהג' צדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב. ובמה שכתבנו סרה תלונת הטור שהקשה לרבינו שגם מי שבכרה אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אלא אם כן יצא הזכר תחילה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק ע\"כ. ובמה שכתבנו ניחא דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מן האב מיהו ס\"ל להראב\"ד דדוקא בשתי נשים של איש א' הוא דאמרי' דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב אבל בשתי נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה אף דבאותה שלא בכרה איכא לצדודי ה' צדדים והג' מסייעין לכהן אפ\"ה האב פטור והיינו דאמרינן בגמרא ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא תני לה ולא ביאר לנו הראב\"ד מה טעם יש לחלק בין איש אחד לשני אנשים גם מרן ז\"ל כתב שלא ידע טעם לזה. ורבינו סובר בהיפך מדברי הראב\"ד וס\"ל דבשתי נשים של ב' אנשים א' בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לפי שלא נפטר בב' ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אלא אם כן ילדה הנקבה תחילה והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו ע\"כ. ובשתי נשים של איש א' ס\"ל דפטור ולפ\"ז צריך לומר דהא דתני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דקאי ארישא אשתי נשים של איש אחד אחת בכרה ואחת לא בכרה ותני רב הונא עלה דאם ילדו שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום וצריך לגרוס כפי שיטה זו ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לא מתני לה. ומתוך מה שכתבנו נתבאר דג' פירושים יש במימרא זו דרב הונא, הא' הוא פי' רש\"י דקאי עלה דשתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו, והב' הוא פי' הראב\"ד דקאי עלה דשתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה של ב' אנשים, והג' הוא פי' רבינו דקאי עלה דשתי נשים א' בכרה ואחת שלא בכרה של איש אחד. ולפי זה אני תמיה על מרן שאחר שהביא סוגיית ההלכה העתיק דברי רש\"י כדמותם בצלמם וכתב וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד טעה בזה כו' והרואה יראה שרחוקים הם הרבה דברי הראב\"ד מדברי רש\"י וצ\"ע. ודע שבטעם הדבר דמה הפרש יש בין שיהיו שתי נשים של איש אחד או של ב' אנשים כ��י הנראה הוא דלהראב\"ד היכא דשתי נשים הם של איש א' ועכ\"פ לזה האיש נולדו לו זכרים והזכרים הם חייבים בפדיון אלא שאין אנו יודעים מי מנשיו ילדה אותם כיון שרוב הצדדים לחיובא חייב ליתן ה' סלעים אבל בשתי נשים של ב' אנשים דאפשר דאותו שלא בכרה אשתו מעולם לא נולד לו זכר אף שרוב הצדדים הם לחיוב פטור ולרבינו הוי בהיפך מטעמא דכתב מרן ומיהו בין להראב\"ד בין לרבינו אין בטעמם כדי שביעה והדבר צריך תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים כו'.</b> חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ילדה זכר ונקבה אין נותן לכהן כלום משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואיכא למימר דילמא הנקבה יצאה תחילה אבל מפריש טלה א' כדי להפקיע הקדושה שיהא מותר בהנאה משום דדילמא הזכר יצא תחילה וטלה זה הוא לבעלים שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ילדו זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. והנה כל הט' חלוקות הללו נשנו במשנה פ\"ק דבכורות עלה ט' ולכאורה היה נראה לי מפשטא דמתני' דדוקא בחלוקה ב' דילדה זכר ונקבה הוא דאמרינן דאינו נותן לכהן כלום מ\"מ מפריש טלה לעצמו אבל בחלוקה הה' דהיינו היכא דילדו שני זכרים ונקבה דאמרינן דנותן טלה אחד לכהן אע\"ג דאיכא לספוקי בשני הזכרים דילמא שניהם קדושים דשמא האחת ילדה זכר והשנית ילדה בתחלה זכר ואח\"כ נקבה מ\"מ אינו צריך להפריש טלה לעצמו וטעמא דמילתא דשאני בחלוקה הב' דהזכר אסור בהנאה משום דספק איסורא הוא ולחומרא ומש\"ה אמרינן דיפריש טלה לעצמו להפקיע האיסור אבל בחלוקה הה' כיון שכבר נפדה הזכר האחד הזכר הב' מותר בהנאה משום דהוי ספק ספיקא ספק אם האחת ילדה שני זכרים וא\"כ אין כאן אלא זכר א' קדוש ואת\"ל שהאחת ילדה זכר אחד ספק אם השנית ילדה נקבה וזכר וכל ס\"ס קי\"ל דאזלינן לקולא אפילו באיסורים החמורים אך רש\"י והתוס' ז\"ל כתבו דהיכא דילדו שני זכרים ונקבה דנותן טלה אחד לכהן ומפריש עוד טלה אחר והוא לעצמו וליכא למימר דרש\"י והתוס' מיירי בדידעינן שהאחת לא ילדה כי אם חד זכר והספק הוא באידך דילדה זכר ונקבה הי מינייהו נפק ברישא אבל היכא דאיכא לספוקי דלמא האחת ילדה שני זכרים לעולם דמודו דאינו צריך להפריש טלה משום דהוי ספק ספיקא הא ליתא משום דאי מיירו בדידעינן שהאחת לא ילדה כי אם חד זכר פשיטא דצריך להפריש טלה אחד והיינו דינא דרישא דמתני' דילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ומה בין זה לזה ולמאי איצטריכו התוס' ללמדנו ולומר לכאורה מפריש טלה אחד לעצמו כו' אלא ודאי דמיירי בדאיכא נמי לספוקי דילמא האחת ילדה שני זכרים ואשמעינן דאע\"ג דאיכא תרי ספיקי מפריש טלה אחד לעצמו ומה שכתב רש\"י או שני זכרים ונקבה דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה כו' אין כוונתו לומר דבהכי איירי מתני' דידעינן דחדא ילדה חד זכר דמי דחקו בזה אלא משום דרוצה לסיים דאידך הוי ספק כו' ומפריש טלה אחד לעצמו התחיל לומר דאע\"ג דאיכא למימר דחדא ילדה זכר וחדא זכר ונקבה וא\"כ הוו שני הזכרים קדושים מ\"מ אינו נותן לכהן כי אם טלה אחד משום דאידך הוי ספק דילמא הנקבה יצאה תחילה ומ\"מ מפריש טלה אחד לעצמו כיון דאיכא למימר דזכר יצא תחלה. שוב ראיתי להרא\"ש בפסקיו הדין בפירוש שכתב ואע\"ג דלגבי הפרשת טלה אחד הוו ליה תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה ואין כאן אלא נתינה אחת לכהן ואף את\"ל דאחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצאה נקבה תחילה אפ\"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קא מפסיד מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו לית ליה למסמך אהיתרא דתרי ספיקי כו' יע\"ש שהאריך בזה. וראיתי לרבינו בפירקין שכתב זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ע\"כ. ומדלא כתב דיפריש עוד טלה אחר לעצמו נראה לכאורה דס\"ל דבשני זכרים ונקבה אינו צריך להפריש טלה לעצמו משום דהוי ס\"ס ואזלינן לקולא. ודע דבחלוקה הז' דהיינו שני זכרים ושתי נקבות כתב רש\"י דצריך להפריש שני טלאים לעצמו ולפי מה שכתבנו דלרבינו כל היכא דאיכא ס\"ס אינו צריך להפריש טלה היה נראה לי דהכא אינו צריך להפריש כי אם טלה אחד לעצמו אבל טלה ב' לא משום דאיכא ס\"ס ספק אם נולדו שני זכרים בבת אחת ואין כאן אלא זכר אחד קדוש ואת\"ל דנולדו זכר ונקבה אימור אחת מהן ילדה הנקבה תחילה ואח\"כ הזכר אבל טלה אחד מיהא צריך להפריש. וחזות קשה ראיתי בדברי רבינו שכתב ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות ע\"כ. ואתמהא דבשתי נקבות וזכר איכא ס\"ס להחמיר ספק אם האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות וא\"כ הזכר קדוש ואת\"ל שהזכר לא נולד לבדו אימא הזכר נולד תחילה ואח\"כ נקבה וכל ימי הייתי מצטער בדינא דמתני' דשתי נקבות וזכר דקתני דאין כאן לכהן כלום דכפי מה שהשרישנו מוהריב\"ל דהיכא דאיכא ס\"ס מוציאין מיד המוחזק ומטי עלה מדברי התוס' דפ\"ק דכתובות הכא נמי יטול הכהן טלה אחד כיון שהכהן זוכה בשני ספיקות ולא די לנו זה אלא שהוסיף רבינו לומר דאינו צריך להפריש טלה כו' ואפשר לומר דעד כאן לא קאמר מוהריב\"ל דבס\"ס מוציאין מיד המוחזק אלא בממון שיש לו תובעין אבל מתנות כהונה דהוי ממון שאין לו תובעין ואינו חייב אלא משום מצוה כל דאיכא ספק אף שהוא רחוק כגון דאיכא ס\"ס להחמיר לא מיחייב. אך קשה מההיא דכתב רבינו סוף פי\"א וצ\"ע. וראיתי להראב\"ד שכתב יש כאן שיבושין והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה ע\"כ. והנראה שכוונתו להשיגו מה שכתבנו דאיך כתב דאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות ואין כאן אלא ספק אחד והוא שמא הזכר יצא אחרי הנקבה אבל השני ספקות האחרים אדרבא להחמיר וכדכתיבנא ומה שכתב הראב\"ד והספיקות נראה שכיון לשתי החלוקות היינו שתי נקבות וזכר ושני זכרים ושתי נקבות שבכולם כ' רבינו שאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות הרבה ועל זה השיגו דליתא לפי שהספיקות שיש להקל בשתי החלוקות אינם אלא שמא הזכר יצא אחרי הנקבה וכל הצדדים האחרים הם להחמיר ומרן ז\"ל הוסיף תימה על תימה בדברי רבינו שכתב דלרבינו בשני זכרים ונקבה צריך להפריש טלה אחד לעצמו וזה הוא דבר מתמיה עד מאד בשני זכרים ונקבה דאיכא ס\"ס להקל צריך להפריש טלה לעצמו ושתי נקבות וזכר דאיכא ס\"ס להחמיר אינו צריך להפריש טלה גם החילוק שכתב מרן בין היכא דצריך לעשות מעשה ליתן טלה לכהן להיכא דאינו צריך לעשות מעשה לא יכולתי להולמו מה יתן ומה יוסיף לענין דינא מה שזה נותן טלה אחד לכהן ולא ידעתי איך לא תמה על רבינו דאדרבא הס\"ס הוא להחמיר וכדכתיבנא. עוד אני תמיה בדברי רבינו דבהלכות בכורות פ\"ה כתב דהיכא דילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות הרי הזכרים ספק בכור ע\"כ. ולפי מ\"ש דכל דאיכא ספיקות הרבה אזלינן לקולא אף באיסורא ה\"נ ניזיל לקולא ויהיו הזכרים חולין ודאים. ואולי שאני בכור בהמה טהורה דאית ביה קדושת הגוף ומש\"ה החמירו אף במילתא דאית בה ס\"ס כי היכי דלא ליתי להקריב קדשים בחוץ שהוא בכרת אבל בפטר חמור דאין בו קדושת הגוף לא החמירו במקום שיש ס\"ס. וחילוק זה מוכרחים אנו לאומרו אליבא דכ\"ע שהרי להרא\"ש טעמא דבשני זכרים ונקבה דאמרינן דצריך להפריש טלה לעצמו אף דאיכא ס\"ס הוא משום דאפשר בתקנתא ולא מפסיד מידי ואילו גבי בכור בהמה טהורה וילדו שני זכרים ונקבה דינו הוא שהאחד נוטל הכהן והשני הוי ספק בכור ואע\"ג דמפסיד שהרי צריך להמתין שירעה עד שיפול בו מום כדין כל ספק בכור. אלא ודאי דשאני קדושת הגוף שהחמירו בספיקו אבל פטר חמור אין בו כי אם קדושת דמים. ועיין במ\"ש מרן בפירקין על מ\"ש רבינו דאין פודין בשם הדומה לאחר ואם פדה פדוי          סליקו להו הלכות בכורים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,259 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן פדיון הבן לזכרי כהונה.</b> התוס' בפרק אלו עוברין (דף מ\"ט) כתבו שניתן אף לנקבות והוסיפו לומר שאפילו הבעל לוקח בשבילה דומיא דזרוע ולחיים ובפ\"ק דקידושין (דף ח') נסתפקו בזה והרא\"ש בסוף בכורות הסכים לדעת רבינו ודחה דברי התוספות וכ\"כ הרשב\"א בתשובה סי' תתל\"ו: ומ\"ש ופטר חמור לזכרי כהונה כו'. עיין בטיו\"ד סי' ש\"ו ולפי הטעם שכתב הרא\"ש בסוף בכורות שהוא משום דאיתקש להדדי בכור אדם לבכור בהמה א\"כ לר\"י דס\"ל דבכור אדם ניתן לכהנת ה\"ה בכור בהמה. אך רבינו ז\"ל נתן טעם לבכור בהמה לפי שהבכור מקריבין חלבו ודמו ואין מקריבו אלא איש וזה הטעם מספיק אפילו לבעל מום כיון דמעיקרא לא היה ניתן אלא לכהן ולפי טעם זה אף ר\"י יודה בבכור בהמה שאינו ניתן לכהנת ודברי הרא\"ש הם תימה בעיני שלא מצינו דאתקוש כי אם בכור בהמה טמאה לבכור אדם וכדאיתא בפ\"ק דבכורות (דף ד' וי\"ב) אך בכור בהמה טהורה לא מצינו דאיתקוש וכן נראה מדברי רבינו דבפטר חמור נתן טעם משום ההיקש ואילו גבי בכור בהמה טהורה הוצרך לטעם אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כו'.</b> וכיון דילפינן מקרא שניתן לכהנת אפי' נשאת לישראל וכמ\"ש בספ\"י מהל' אלו דלא דמו לתרומה דאיכא בהו קדושה וכמ\"ש רש\"י בפ' הזרוע וכ\"כ הר\"ן שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואינן נוהגים אלא בפני הבית וכו'.</b> אם הפריש בכורים שלא בפני הבית אי קדשי עיין במ\"ש התוספות בפ\"ג דמכות (דף י\"ט) ד\"ה מה. ועיין במ\"ש הרע\"ב במשנה אחרונה דמסכת שקלים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפי שהן מן המובחר כגון תמרים שבהרים וכו'.</b> כאן חסר לשון וצ\"ל ואם הביא שלא מן המובחר כגון תמרים וכו'. ודע שאין הכוונה שאין מפרישין מפירות אלו על פירות שהם מן המובחר אלא הם עצמם פטורים מן הבכורים וכן מבואר בירושלמי ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגדל בעציץ אע\"פ שהוא נקוב וכו'.</b> ראיתי לבאר דין עציץ נקוב ושאינו נקוב לפי שראיתי שרבו הפירושים והחילוקים. גרסינן בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ\"ד) תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ע\"כ. והנה רש\"י מכח סוגיא זו ס\"ל דעציץ של חרס אף שאינו נקוב דינו כנקוב והא דמחלקינן בין נקוב לשאינו נקוב הוא דוקא בעציץ של עץ ושתי הברייתות דספינה מיירי בשאינו נקוב אלא דברייתא דתני מביא וקורא מיירי בספינה של חרס ואידך דתני מביא ואינו קורא מיירי בשל עץ ומשום דאינה נקובה אינו קורא וכן כתב בפ\"ק דגיטין (דף ז) עלה דההיא דעפר ח\"ל הבא בספינה דהספינה של חרס ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמרינן במנחות ע\"כ. אך התוס' הכריחו מכמה מקומות דעציץ של חרס בעי נקוב וכתבו בשם ר\"ת דשל חרס מהניא נקיבה אבל של עץ לא מהניא נקיבה עוד כתבו דבתחילה היה רגיל ר\"ת לפרש דבשל עץ לא בעיא נקיבה שמתלחלח מהקרקע יותר משל חרס ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו נראה ��מסקנת ר\"ת היא כחילוק ראשון דשל עץ לא מהני נקיבה שהרי כתבו ותחילה היה ר\"ת רגיל וכו' משמע שמה שכתבו בתחילת דבריהם היא מסקנת ר\"ת. אך בפ\"ק דגיטין לא כתבו התוס' אלא מה שהיה ר\"ת רגיל לפרש דהיינו דבשל עץ לא בעי נקיבה והרשב\"א ג\"כ בחידוש לא הביא כי אם סברת ר\"ת דבשל עץ לא בעי נקיבה ולזה הסכים הרשב\"א. ואני תמיה בסברת רש\"י דס\"ל דחרס לא בעי נקיבה מההיא דתנן בפ\"ב דעוקצין כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת מהם אינם מכשירים את הזרעים ע\"כ והתם פירושה הוא דהני אע\"פ שאינם נקובים כנקובים דמו וכלי אדמה שהוזכר בכל מקום הוא כלי חרס קודם שנכנס לכבשן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות כלים ואי אמרת דכל כלי חרס לא בעי נקיבה מאי איריא כלי אדמה כל כלי חרס נמי לא בעי נקיבה. הן אמת שרש\"י בפ\"ו דמנחות עלה ס\"ט פי' דכלי אדמה הם כלים העשויים משחיקת אבנים ולפ\"ז אפשר דמתני' דעוקצין איצטריך לאשמועינן באלו משום דהוה ס\"ד דבעי נקיבה לפי שאינם מין אדמה אבל לעולם דפשיטא ליה דשל חרס לא בעי נקיבה. הן אמת שהתוס' שם הכריחו מכמה מקומות שפי' כלי אדמה הם כלי חרס שלא נצרפו וכן הסכימו כל הראשונים ז\"ל וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דמאי איריא כלי אדמה. שוב ראיתי להראב\"ד בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א שעמד בזה ואח\"כ כתב שיש לפרש ההיא דמנחות דבספינה של עץ מביאים משם בכורים מפני שהיה בה נקבים למשוטות וכנטועים בארץ דמו. אבל ספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ומש\"ה אין מביאין ממנה בכורים. ובסתם ספינות מיירי דסתם ספינה של עץ יש בה נקבים ושל חרס אין בה נקבים ע\"כ דבריו ועיין בריש פ\"ב דחלה. הכלל העולה ממה שכתבנו שיש בזה ד' מחלוקות, הא' הוא סברת רש\"י דשל עץ בעי נקיבה ושל חרס לא בעי, והב' היא סברת התוס' בפ\"ק דגיטין והרשב\"א שם דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי, והג' היא סברת התוס' במנחות דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא מהני נקיבה, והד' היא סברת הראב\"ד דחרס ועץ כולם שוים בדינם ובעו נקיבה ומרן ז\"ל בטור ח\"מ סי' כ\"ב ס\"ה לא הביא כי אם שתי חלוקות יע\"ש. ודע דהא דבעינן שיהיה נקוב כדי שיחשב כמחובר הוא דוקא כשהעציץ הוא של זרעים אבל אם נטע בו אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי ודבר זה למדתי אותו ממה שכתב רבינו בפ\"י מהלכות מעשר שני דין ח' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע\"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע\"כ ודין זה הוא בירושלמי פ\"ק דערלה והכי איתא התם הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אמר מפני שהשרשים מפעפעים אותו רבי יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשים ע\"כ. והר\"ש בפ\"ב דחלה הביא הירושלמי הזה וכתב פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת מפיק לישניה כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן ע\"כ והנה מכאן יש סתירה לדברי רש\"י שכתבנו דאית ליה דחרס לא בעי נקיבה וכמבואר והנה הרא\"ש בהלכות ערלה כתב והטעם בספינה אע\"פ שאינה נקובה אם היא של חרס מפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והם מפעפעין דרך החרס ויונקין מן הקרקע אבל של עץ בעי נקיבה ע\"כ. והנראה אצלי בדעת הרא\"ש הוא דס\"ל כסברת הראב\"ד שכתבנו דאית ליה דבין של עץ ובין של חרס בעיא נקיבה אלא דשאני הכא דנטע אילן ומיהו טעם זה אינו מועיל כי אם לחרס אבל של עץ אף אם נטע אילן בעי נקיבה. וראיתי למרן בטור י\"ד סוף סי' רצ\"ד שכתב דברי הרא\"ש הללו וסיים וכתב וכן פי' רש\"י בפ\"ק דגיטין כו' ו��בריו תמוהים הם בעיני דמה ענין זה לזה ואדרבא הירושלמי הזה מורה באצבע הפך סברת רש\"י וכמו שכתבנו. ובטור א\"ח סי' של\"ו לאחר שהביא מרן מחלוקת רש\"י והתוס' כתב והרא\"ש בהלכות ערלה כתב כדברי רש\"י בשם הירושלמי וכ\"כ רבינו בי\"ד סי' רצ\"ד ע\"כ. ותמהני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש שהרי הדבר מבואר בירושלמי דטעמא הוא משום דאילן כיון שהוא חזק לא בעי נקיבה. ואמרינן תו בירושלמי סמוך לזה רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע\"כ. הרי הדבר מבואר דטעמא דירושלמי הוא משום דמחלק בין אילן לזרעים וראיתי להל\"ח שאחר שהביא דברי מרן כתב ולפי מה שהיה רגיל ר\"ת לפרש י\"ל דבניחותא קאמר וגם לפי פירושו הב' י\"ל דה\"ק כלי חרס עומד בפני השרשים כל שאינו נקוב ע\"כ. ובמחילה מכבודו לר\"ת הירושלמי אינו מתפרש כי אם בתמיה וראיה שהרי הר\"ש בפ\"ב דחלה דחה סברת רש\"י וכתב כסברת ר\"ת הביא הירושלמי הזה ופירשו בתמיה וכמבואר בדבריו גם הרב שדה יהושע אזיל בשיטת לחם חמודות ומה שכתבנו הוא האמת. <br><b>עוד </b>ראיתי להרב בעל שדה יהושע שכתב דלפי סברת רש\"י קשה מן הירושלמי הזה דמשמע של חרס נמי בעי נקיבה לזרעים ותירץ דרש\"י סובר דהיכא דאיתמר עציץ סתם היינו בין של חרס בין של עץ כו'. הכלל העולה מדבריו הוא דלרש\"י הא דאמרינן הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בעציץ של עץ מיירי דאע\"ג דבעלמא בעי נקוב הכא גבי אילן לא בעי נקיבה והרואה יראה שם כמה נדחק הרב בדברי רבי יונה ליישבם לפי דרך זה אך אני תמיה שעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב שדעת הרא\"ש הוא כרש\"י וכמ\"ש בשם מרן והסכים הוא לדעתו ואם איתא לפירוש זה היה לו להרא\"ש לחייב בערלה בעציץ של עץ אף שאינו נקוב ואילו הרא\"ש כתב בהיפך דעציץ של עץ בעי נקיבה כדי לחייבו בערלה ואלו הם דברים סותרים אלו את אלו ועוד יש לי גמגומים אחרים בדברי הרב וליראת האריכות לא כתבתים. <br><b>ודע </b>שרבינו עובדיה בפ\"ב דחלה כתב סתם דבספינה נקובה איירי ולא חילק בין של עץ לשל חרס אך בפ\"ק דערלה כתב דבספינה של חרס איירי ואע\"פ שאינה נקובה כו' והנראה מדעתו הוא דס\"ל כמו שכתבנו לעיל בדעת הרא\"ש דלגבי זרעים אין חילוק בין של עץ לשל חרס ולעולם בעינן שיהיה נקוב אך לגבי אילנות יש חילוק דשל חרס לא בעי נקוב ושל עץ בעי נקוב וכן כתב שם הרב בעל תיו\"ט יע\"ש. ודע דסברת רבינו לא נתבארה בפירוש כמאן ס\"ל אך הנראה אצלי הוא דרבינו ס\"ל כסברת ר\"ת דשל חרס בעי נקיבה ושל עץ לא בעי וס\"ל ג\"כ דסתם עציץ המוזכר בכל מקום הוא של חרס וכמו שהכריחו התוס' מכמה מקומות וס\"ל דסתם ספינה היא של עץ וכמבואר ובזה יתיישבו כל דברי רבינו. והנה בפ\"א מהלכות תרומות כתב סתם דספינה גוששת דינה כארץ ולא הצריך שם ניקבה ובפ\"ה דין ט\"ו גבי עציץ הצריך שיהיה נקוב והטעם הוא דסתם ספינה היא של עץ ועץ לא בעי ניקבה אבל גבי עציץ שהוא של חרס הצריך נקיבה ובפ\"י מהלכות מ\"ש דין א' כתב הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב ואילו בדין ה' גבי ספינה לא כתב אע\"פ שאינה נקובה והטעם הוא כמה שכתבנו דבעציץ שהוא של חרס בעלמא בעי נקוב הוצרך ללמדנו דאעפ\"י שאינו נקוב דינו כנקוב אבל ספינה שהיא של עץ בעלמא נמי לא בעי נקוב וא\"ת א\"כ למאי איצטריך במתניתין לומר דהנוטע בספינה חייב השתא ומה עציץ דבעלמא בעי נקוב בערלה לא בעי ספינה דבעלמא לא בעי נקוב מיבעיא. ולכאורה נראה דמשנה זו קשיתיה לדברי הירושלמי אך כד מעיינינן שפיר נראה דקושיא מעיקרא ליתא ואדרבא הירושלמי הוליד דינו ממשנה זו והכוונה שהרי רבינו פסק דספינה אין דינה כארץ כי אם בגוששת וס\"ל ג\"כ שדין זה הוא מוסכם לא נחלק בו אדם וכמ\"ש בפי' המשנה פ\"ב דחלה דאימתי דרבי יהודה לפרש דברי ת\"ק קא אתי ואילו בפ\"ק דערלה סתם לן תנא ולא הצריך שתהיה גוששת וא\"כ הני תרי סתמי סתרי אהדדי וכי תימא אימא דשאני התם שהיה עפר ח\"ל ומש\"ה בעינן שתהיה גוששת אבל אם היה עפר הארץ לא בעינן גוששת ומש\"ה סתם לן תנא הכא גבי ערלה דהנוטע בספינה חייב אף בשאינה גוששת משום דהכא אין חילוק בין עפר ח\"ל לעפר הארץ. הא ודאי ליתא דלא מצינו שיהיה חילוק בין עפר ח\"ל לעפר הארץ ועפר ח\"ל שבא לארץ דינו כארץ ועפר הארץ שבא לח\"ל דינו כח\"ל וזה פשוט אין צורך להביא ראיה לזה ואם תעיין היטיב בפ\"ק דגיטין תמצא שהדבר מוכרח כמו שכתבנו ומאי דנקט במתניתין עפר ח\"ל הוא לאשמועינן דאם היא גוששת דינה כארץ אף שינק מעפר ח\"ל אבל לעולם שאם אינה גוששת אף שהיא מעפר הארץ אין דינה כמחובר אלא דינו הוא כדין עציץ שאינו נקוב וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה אלא ודאי דס\"ל לתנא דמתניתין דע\"כ לא בעינן גוששת אלא גבי זרעים אבל גבי אילנות אף שאינה גוששת דינה כגוששת ומש\"ה סתם תנא דהנוטע בספינה חייב וכן כתב רבינו ולא הצריך שתהיה גוששת ומכאן הולידו בירושלמי דין העציץ דכי היכי דספינה אע\"ג דבעלמא בעינן גוששת לגבי ערלה לא בעינן הכי נמי גבי עציץ אע\"ג דבעלמא בעינן שיהיה נקוב גבי ערלה לא בעינן והיינו דבירושלמי קבעו דין זה דעציץ עלה דמתני' דספינה משום דמספינה הולידו דין זה וכדכתיבנא ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח. <br><b>ודע </b>שמה שכתבנו לעיל דעציץ שאינו נקוב כתלוש הוא דוקא כשלא יצאו הענפים חוץ לעציץ אבל אם יצאו חוץ לעציץ יש לו דין מחובר ודין זה למדתי מההיא דתנן בפ\"ב דעוקצים קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ע\"כ. וכתב שם הר\"ש שנטעה בעציץ שאינו נקוב והוכשר שם ונטמאת דכתלושה דמיא לכל דבר והגדילה ויצאת לחוץ לעציץ ונחשבת כמחובר ופרחה לה טומאה ע\"כ. ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) הובאת משנה זו ופי' רש\"י קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי הוא בטומאתה ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהורה כל הקישות שבתוך העציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ע\"כ. הרי לך מבואר דכל שיצא הנוף חוץ לעציץ ונוטה על הארץ חשוב כמחובר אף מה שבתוך העציץ לפי שחוזר ויונק מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ ולפי דברי רש\"י הללו אין צורך למה שכתב הרב בעל תיו\"ט עלה דמתני' דס\"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ כיון דחשבינן ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר ולפי מ\"ש רש\"י התלוש נעשה מחובר לפי שיונק מן הקרקע דרך הנוף ורש\"י דפליג ס\"ל דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מה שבתוך העציץ חשיב תלוש והנוף שיצא לחוץ חשיב כמחובר ופשיטא דקי\"ל כת\"ק ואין לומר דאין לדמות טומאת אוכלין לשאר דברים דאדרבא איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושים לענין טומאת אוכלין אף שהם כמחוברים לשאר דברים כגון תאנים שצמקו דאמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ז) דמטמאין טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב ומינה שהדבר אשר יחשב כמחובר לגבי טומאת אוכלין פשיטא שיחשב כמחובר לשאר דברים. הן אמת שמדברי רבינו בפי' המשנה ובחיבורו נראה שהוא מפרש פי' אחר במשנה שהרי כתב בפ\"ב מהלכות טומאת אוכל��ן קישות שנטעה בעציץ והגדיל אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה ע\"כ. וכתב שם מרן ומתוך דברי רבינו בפי' המשנה וכאן נראה שהוא מפרש דהכא בקישות טהורה שנטעה בעציץ נקוב עסקינן שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ\"ל דאעפ\"כ טהורה לאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע\"כ והנה הנך רואה שרבינו חולק מן הקצה אל הקצה דלפי פירוש א' שכתבנו מה שיוצא לחוץ נחשב כמחובר ועושה את התלוש מחובר לדעת ת\"ק דר\"ש מיהא שמה שיוצא לחוץ הוא כמחובר אלא שמה שהוא בתוך העציץ ס\"ל דדינו כתלוש ולרבינו ס\"ל דהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ יהיה נחשב כתלוש אלא דאשמועינן ת\"ק דאעפ\"כ דינו כמחובר כיון שהעציץ הוא נקוב אך ר\"ש ס\"ל דמה שיצא לחוץ דינו כתלוש. וראיתי למהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בהגהותיו שכתב על דברי רבינו הללו היה אפשר לפרש המשנה לדברי הרב בעציץ נקוב אלא שדברי ר\"ש אינם מניחים וצ\"ע ע\"כ ולא ידעתי מאי קאמר שאין מדברי ר\"ש שום סתירה לדברי רבינו וכמבואר. <br><b>והנה </b>כפי מה שבינותי בספרים לא מצאתי חבר לרבינו בפי' זה שהרי כבר כתבנו דהר\"ש ורש\"י אזלו בשיטה חדא וכן הוא דעת רבינו עובדיה והוא גם כן דעת התוספות בפרק העור והרוטב וכמבואר שם ומתבאר מדבריהם דס\"ל דכל שיצא הנוף לחוץ אף שהוא עציץ שאינו נקוב נחשב הכל כעציץ נקוב לדעת ת\"ק וכן הוא דעת הראב\"ד שהשיג לרבינו במה שכתב אע\"פ שיצאת חוץ וכתב אין כאן אע\"פ. כו' וכן הוא שנוי במשנה ע\"כ. וראיתי למרן שכתב לא ידענא מאי קאמר שבמשנה אינו שנוי כיון כו' ואפשר שעל התוספתא קאמר שבתוספתא מבואר כפי' הראב\"ד ע\"כ. והנה לא אכחד שהנכון הוא לגרוס בדברי הראב\"ד וכן שנוי בתוספתא אך אף לפי גירסא זו אפשר לומר דהראב\"ד הוקשה לו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור ויטהר ע\"י זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בסוף פ\"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו כו' שתלן טהרו. עוד ראיתי למרן שכתב ובדעת רבינו צ\"ל שמה ששנינו בתוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה ע\"כ, ודבריו תמוהים דאכתי קשה שדברי התוספתא הם סותרים לדברי רבינו שהרי מהתוספתא מוכח שמה שיוצא חוץ לעציץ דינו כמחובר עד שעושה מה שבתוך העציץ שהיה דינו כתלוש עושה אותו כמחובר ואילו מדברי רבינו נראה שהיה עולה על הדעת דמה שיצא לחוץ והיה דינו כתלוש אף שמה שבתוך העציץ דינו כמחובר, והנראה הוא דס\"ל לרבינו דטעמיה דת\"ק דאית ליה דאף דיצא חוץ לעציץ הכל טהור הוא משום דאזלינן בתר העיקר או משום דאף שיצא לחוץ אינו יונק מריח הקרקע אלא מן השרש אלא טעמיה דת\"ק הוא משום דאף מה שיצא מן הקרקע דינו כקרקע שהרי יונק מריח הקרקע וחשוב כמחובר ובהא פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סובר דאף מה שיצא לחוץ דינו כקרקע כיון שיונק מריח הקרקע ור\"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע אין דינו כמחובר כי אם כתלוש וא\"כ לדידן דקי\"ל כת\"ק דמה שיונק דרך אויר מן הקרקע דינו כקרקע יצא לנו דין אחר והוא השנוי בתוספתא דאם היה עציץ שאינו נקוב ויצאת חוץ דכיון דמה שיצא חוץ דינו כמחובר נעשה הכל כמחובר לפי שחוזר ויונק מה שבתוך העציץ ממה שיצא חוץ לעציץ ונעשה הכל כמחובר. הן אמת שעדיין יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא ותמהני על מרן איך לא נתעורר בזה ועיין במה שאכתוב לקמן לתרץ לזה ודוק. <br><b>ודע </b>דבפ\"ב דגיטין (דף כ\"ב) אמרינן נקבו בארץ ונופו בח\"ל אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן ע\"כ והנה אף שכתבנו למעלה דהנוטע בעציץ שאינו נקוב ויצא הנוף חוץ לעציץ דנחלקו בזה ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דנמשך השורש אחר הנוף ור\"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה מכל מקום נ\"ל דמחלוקת זה דאביי ורבא אתי ככ\"ע בין לת\"ק ובין אליבא דר\"ש ובתחלה נקדים ונאמר דאליבא דכ\"ע אילן הנטוע בארץ ונופו נוטה לח\"ל או איפכא פשיטא דלכ\"ע אזלינן בתר העיקר וכדתנן במעשרות וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות תרומות אך בעציץ נקוב שהוא בארץ ונופו נוטה לח\"ל בזה נחלקו דאביי מדמה לעציץ נקוב כאלו מונח בארץ ממש ומש\"ה אית ליה דאזלינן בתר נקבו דומיא דאילן הנטוע בארץ ורבא ס\"ל דלא דמי דדוקא כשנטוע בארץ שיניקתו מרובה אז נמשך הנוף בתר השורש אבל בעציץ אף שהוא נקוב אין יניקתו מרובה ומש\"ה אין הנוף נמשך אחר העיקר ובעציץ שאינו נקוב נחלקו ת\"ק ור\"ש דת\"ק אית ליה דכיון שיניקתו מועטת אדרבא השורש נמשך אחר הנוף ור\"ש אית ליה דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ואינו נמשך זה אחר זה והנה אביי דאמר דאזלינן בתר נקבו אמר אנא דאמרית כת\"ק דע\"כ לא קאמר ת\"ק דאזיל בתר נוף אלא בעציץ שאינו נקוב שיניקת השורש היא מועטת אבל בעציץ נקוב מודה דאזלינן בתר העיקר כמו אילן הנטוע בארץ ומצי למימר נמי אנא דאמרית כר\"ש מהאי טעמא גופה דכתיבנא ורבא דאמר דאזלינן בתר נוף כת\"ק פשיטא דמצי סבר דס\"ל דלעולם יניקת הנוף עדיפא מיניקת שורש שהוא בעציץ אף שהוא נקוב וכר\"ש נמי מצי סבר דהא לענין נוף גופיה חשיב ליה כמחובר וה\"ה הכא לענין מעשר דחשיב הנוף כאילו הוא נטוע בארץ. ואם היה הנוף גדול ומקצתו בתוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ הנה אליבא דאביי היא היא דהא איהו ס\"ל דאזלינן בתר נקבו אך אליבא דרבא אני מסתפק והנה אליבא דר\"ש פשיטא לי דהכא נמי אינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב דליכא למימר שיהא נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף דהשתא עציץ שאינו נקוב אינו נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף בעציץ נקוב מיבעיא אך אליבא דת\"ק אני מסתפק דאפשר דע\"כ לא קאמר התם אלא משום דהוי עציץ שאינו נקוב מש\"ה אית להו דנמשך השורש אחר הנוף אבל בעציץ נקוב מודו דאינו נמשך זה אחר זה ומה שיצא חוץ פטור ומה שהוא בתוך העציץ חייב או דילמא דס\"ל דלעולם יניקת נוף עדיפא אפי' מעציץ נקוב והכל נמשך אחר הנוף ואף הנוף שהוא בתוך העציץ פטור. ואם היה נקבו בח\"ל ונופו בארץ נראה דהיינו הך דלאביי הכל פטור ממעשר בין לת\"ק ובין לר\"ש משום דאזיל בתר נקבו כיון שהוא עציץ נקוב ולרבא הנוף מיהא חייב במעשר אליבא דכ\"ע ואם היה הנוף גדול ומקצתו תוך העציץ ומקצתו חוץ לעציץ גם בזה אני מסתפק. והנה אליבא דר\"ש פשיטא דמה שיצא חוץ חייב ומה שבתוך העציץ פטור וכדכתיבנא לעיל אך אליבא דת\"ק יש להסתפק אם יהיה חייב מה שבתוך העציץ לפי שנמשך אחר הנוף דומיא דהתם או דילמא שאני התם שהוא עציץ שאינו נקוב ומש\"ה נמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף אבל בעציץ נקוב אפשר דמודה שאינו נמשך זה אחר זה ובזה ניחא דלא פליגי אביי ורבא מן הקצה אל הקצה דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא השורש נמשך אחר הנוף אלא דלאביי הנוף נמשך אחר השורש ולרבא אינו נמשך זאח\"ז אלא האי כדאיתיה והאי כדאיתיה והא דלת\"ק השורש נמשך אחר הגוף הנוף הוא משום דהוא עציץ שאינו נקוב דיניקתו מועטת וכדכתיבנא ועציץ שאינו נקוב שהגדיל הנוף ויצא חו�� נראה דהיינו פלוגתייהו דת\"ק ור\"ש דלת\"ק אף מה שבתוך העציץ חייב ולר\"ש מה שיצא חוץ חייב ומה שהוא בתוך העציץ פטור ועציץ שאינו נקוב שהיה בח\"ל ונופו נוטה לארץ גם בזה נראה לי שהוא מחלוקת ת\"ק ור\"ש דלת\"ק הכל חייב לפי שנמשך מה שבתוך העציץ אחר הנוף ולר\"ש מה שנוטה חוץ מיהא חייב במעשר ואם היה העציץ שאינו נקוב בארץ ונופה נוטה לח\"ל בזה ליכא נפקותא כלל אי אזלינן בתר נוף או בתר שורש דלעולם פטור דבר תורה מהמעשר בין אי אזלינן בתר השורש או בתר הנוף וכמבואר ומיהו לחיובא דרבנן איכא נפקותא דאי אזלינן בתר השורש חייב מיהא מדרבנן ואי אזלינן בתר הנוף פטור מכל וכל: <br><b>ודע </b>שכל החלוקות שכתבתי קיימתים מסברא אך ראיתי לתוס' ז\"ל שכתבו ז\"ל בתר נקבו אזלינן למ\"ד בהעור והרוטב בדלעת הנטועה בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ה\"ה אם עציץ מח\"ל ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב במעשר מ\"מ לא חשיב יניקת הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב נוף מחמת יניקת העיקר ע\"כ. והנה מדברי התוס' הללו יש סתירה לקצת דברים שכתבנו לעיל אך כוונת דברי התוספות הללו מראשם לסופם נפלאו ממני וכבר ראיתי מה שכתב הרב בעל חידושי הלכות ולא נתקררה דעתי וצ\"ע. ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"ה) הקשו התוס' וז\"ל קישות שנטעה בעציץ ויצאה חוץ לעציץ טהורה ואע\"ג דאמרינן בפרק המביא גבי אילן שבארץ ונופה נוטה לחוצה לארץ בתר עיקרא אזלינן התם מרובה יניקתו במקום העיקר אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים מרובה ואין הנופות יונקות מן העציץ ע\"כ. ופשט דברי התוס' נראה שהוקשה להם מאילן הנטוע בארץ דמוכח בפרק המביא דלכ\"ע אזלינן בתר העיקר ולזה חילקו בין דבר הנטוע בארץ לנטוע בעציץ אלא שאני תמיה למה לא הקשו מסברת אביי דאית ליה דאף בעציץ אזלינן בתר נקבו והיה להם לחלק בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שכתבנו: <br><b>ודע </b>שכל אלו החילוקים שכתבנו ליישב מתני' דעוקצין עם מחלוקת אביי ורבא דפרק המביא הוא למ\"ד דמתני' דעוקצין מיירי בעציץ שאינו נקוב אך לדעת רבינו דס\"ל דמתני' איירי בעציץ נקוב וכמו שכתבנו לעיל אין צורך לחילוקים הללו שכתבנו משום דלדידיה ת\"ק דר\"ש ס\"ל דאף שיצא הנוף לחוץ חשיב כמחובר ובזה לא נחלקו אביי ורבא אלא דאביי סבר דהנוף יונק מן העיקר ורבא סבר דהנוף אינו יונק מן העיקר כי אם מהקרקע דרך אויר אך נראה דכר\"ש לא אתו דהא אליבא דר\"ש דאית ליה דהנוף חשיב כתלוש אף בעציץ שאינו נקוב א\"כ אביי לא מצי סבר כוותיה דהא אביי אית ליה דבתר נקבו אזלינן ורבא נמי לא אתי כוותיה דהא לא פטר ליה כי אם משום דנופו בח\"ל דיונק מעפר ח\"ל ולר\"ש אף אם היה הנוף בארץ היה פטור משום דדינו היה כתלוש באופן דלא נחלקו אביי ורבא כי אם אליבא דת\"ק. ודע שאף שכתבנו לעיל שהתוספתא הביאה דין זה דעוקצין בעציץ שאינו נקוב ועל כרחין פירושה היא כמו שפירשו הר\"ש והתוס' ורש\"י ותמהנו לעיל דהן לו יהיה כדברי מרן דרבינו ס\"ל דדין התוספתא דין אחר הוא ואינו ענין לדין המשנה אכתי יש לתמוה על רבינו למה השמיט דין התוספתא מ\"מ במה שכתבנו אפשר ליישב דברי רבינו דס\"ל דתוספתא הלזו לאו דסמכא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי הושעיא משום דאי אמרת דעציץ שאינו נקוב שיצא הנוף לחוץ טהור כל העציץ אלמא ס\"ל דבתר הנוף אזלינן והיכי קאמר אביי דאזלינן בתר נקבו ולא ס\"ל לרבינו לחלק לענין זה בין עציץ נקוב לעציץ שאינו נקוב וכמו שחלקנו לעיל משום הכי השמיט רבינו התוספתא הלזו ואף דלא קי\"ל כאביי בדין זה דס\"ל דאזלינן בתר נקבו מכל מקום מדלא אותיבו עליה מברייתא זו שמעת מינה דברייתא זו לא שמיעא להו ומש\"ה לא אותיבו עליה דאביי ועדיין הדבר צריך תלמוד. <br><b>ודע </b>דכלי גללים וכלי אדמה אף שאינם נקובים דינם כנקוב והכי תנן בפ\"ב דעוקצים כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם אינם מכשירים וכתב הר\"ש אע\"פ שאינם נקובים מצמיחים ויצא השורש ונוקב את הגלל והאדמה ע\"כ וכן פי' רבינו עובדיה אך רבינו בפי' המשנה פירשה למתני' בנקובים וכתב דפי' שהשרשים יכולין לצאת שהכוונה היא שהם נקובים נקב שיצא ממנו שורש הצמחים ע\"כ. ופי' זה הוא דחוק מאד שהרי שיעור הנקב כבר נתבאר במשנה. ובחיבורו פ\"ה מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א חזר ממה שכתב בפי' המשנה וכתב כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לבקוע בהם ולצאת אינם מכשירים את הזרעים ואע\"פ שאינם נקובים הרי הן כנקובים ע\"כ. ויש לדקדק בלישנא דמתני' דקתני שהשרשים יכולים לצאת בהן מאי אתא לאשמועינן. והנראה מפשט הדברים הוא שכלי גללים וכלי אדמה הם נוחים לינקב מחמת השורש שנוקב אותם אך אם הכלים הללו עוביים הוא יותר מכשיעור אין כח בשורש לנוקבו ועל זה אמרו במתניתין דכלים הללו אם השרשים יכולין לבקוע בהן ולצאת אינן מכשירין את הזרעים ואע\"פ שלא נקבו עדיין ואפשר דטעמא הוא כיון דעתידין לינקב כנקוב דמי א\"נ דכיון שהוא באיפשרות שינקבו אף קודם הנקיבה יונקים מהארץ וחשיבי כמחובר ויש להסתפק אם נלמד מכאן לענין אחר לתרומות ודכוותיה ולפי הנראה דשוים הם בדינם והתוספות בפרק העור והרוטב הקשו ממתניתין דקישות שנטעה כו' עלה דההיא דפרק המביא וכמו שכתבנו משמע דס\"ל דדין הכשר זרעים ותרומות הם שוים בדינם ויש ללמוד מזה לזה ועיין במאי דתנן תו התם מלאהו עפר עד שפתו הרי הן כטבלא שאין לה לבזביז ע\"כ ועיין היטב במה שכתב שם הר\"ש דאת\"ל שיש ללמוד מהכשר זרעים לענין אחר גם ממשנה זו יש ללמוד הימנה וכמבואר. ודע ששיעור הנקב שצריך העציץ כדי שיחשב כמחובר הוא בכדי שורש קטן וכדתנן בסוף פ\"ב דעוקצין והוא דבר מוסכם מהכל ובכל מקום שהוזכר עציץ נקוב שיעורו הוא בכדי שורש קטן וזה פשוט. אך באיזה מקום צריך שיהיה הנקב בזה ראיתי לרש\"י שכתב בס\"פ המצניע עלה דמתניתין דהתולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע\"י הנקב כו' ואפילו הנקב בדופנו ע\"כ ומרן ז\"ל בטור א\"ח סי' של\"ו אחר שהביא דברי רש\"י הללו כתב שהרשב\"א כתב דדוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא דא\"כ אפי' שאינו נקוב כנקוב דמי ע\"כ. והנה סברת רש\"י הלזו כעת לא ראיתיה בשום מקום ונראה שדעת הראב\"ד הוא כרש\"י שהרי כתב בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין י\"א דספינה של עץ יש בה נקבים למשוטות וכנטוע בארץ דמי אבל בספינה של חרס אין דרך לעשות נקבים למשוטות שלא תשבר ע\"כ מוכח מהכא דנקב מן הצד שהוא במקום המשוטות חשיב נקב אך מדברי התוס' בפ\"ט דמנחות (דף פ\"ה) נראה דלא ס\"ל כרש\"י שהרי כתבו שם דספינה דגיטין בשל חרס ובנקובה ואין המים באים בה שהעפר נדבק ונעשה רגבים וסותם את הנקב ע\"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב אין צורך לומר שהעפר נדבק כו'. ולכאורה היה נראה שגם הרשב\"א חולק עם סברת רש\"י הלזו ממ\"ש בפ\"ק דגיטין עלה דההיא דא\"ר זירא עציץ נקוב כו' כתב בסוף דבריו לפי שאין דרכה של ספינה לינקב ע\"כ ואי אמרת דנקב מן הצד חשיב נקב רוב הספינות הם נקובות מן הצד אלא ודאי דמיירי דס\"ל דהנקב צריך להיות מלמטה ואין דרך לנקוב הספינה מלמטה שלא יכנסו בה המים אך כד מעיינינן שפיר נראה דהוכחה זו ליתא משום דהרשב\"א מיירי בספינה של חרס וכמבואר שם וספינה של חרס אין דרכה לינקב אף מן הצד שלא תשבר וכמו שכתבנו לעיל בשם הראב\"ד. ודע דבתוספתא פ\"ד דטבול יום והביאה הר\"ש סוף פ\"ב דעוקצים תניא עציץ נקוב שנתנו ע\"ג שתי יתידות אפי' גבוה מן הארץ אמה אינו מכשיר את הזרעים בד\"א מלמטה אבל מן הצד ה\"ז מכשיר את הזרעים. והנה פשט דברי התוספתא הלזו נראה דס\"ל דנקב מן הצד לא חשיב ודינו כתלוש דאין סברא לחלק בין מונח ע\"ג יתד למונח על הארץ ותו תניא התם טבלה שיש לה לבזביז והטה על צידה מכשרת את הזרעים ע\"כ ופירשה הר\"ש דבנקובה מן הצד איירי דאם הטה על צדה נמצא דקאי נקב למטה ואינה מכשרת את הזרעים מכל זה מוכח דנקב מן הצד לא חשיב נקב ליחשב כמחובר אלא דינו כתלוש היפך סברת רש\"י והדבר צריך תלמוד. ודע דבירושלמי פ\"ק דערלה אמרינן רבי ירמיה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב הוא אצל זרעים ע\"כ. והנה הר\"ש הביא הירושלמי הזה בפ\"ב דחלה ופירש בו שני פירושים האחד הוא שכבר קדם שם בירושלמי דלגבי אילן אף שאינו נקוב כנקוב דמי וכמו שהארכנו בזה לעיל ועל זה נסתפק רבי ירמיה אם נטע בו דלעת באותו עציץ שאינו נקוב שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א\"נ דלעת אילן חשיב ליה ע\"כ. הן אמת דלפי פירושו הב' לישנא דירושלמי דקאמר כנקוב הוא אצל זרעים לא אתי שפיר ועיין בשדה יהושע וראיתי להר\"ש בפ\"ק דערלה שאחר שהביא הירושלמי הזה כתב ומסיק דה\"ה חשיב נקוב אצל זרעים ע\"כ. והנראה דס\"ל כפירוש קמא ומש\"ה סתם וכתב דחשיב כנקוב אצל זרעים וקאי למאי דסמיך ליה שכתב דחשיב כנקוב אצל אילן ועל זה כתב דה\"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים בהיותם נטועים אצל האילן דאילו לפי פירושו השני היה לו לבאר שזה דוקא בדלעת וכמבואר. עוד ראיתי להר\"ש שכתב ותלמוד שלנו אינו סובר כן ע\"כ ולא ידעתי אהיכא קאי אם הוא אעיקר הדין דלגבי אילן אין הפרש בין נקוב לשאינו נקוב או אסיפא דמילתא דקאמר ומסיק דה\"ה דחשיב כנקוב אצל זרעים אך בין הכי ובין הכי לא ידעתי מהיכן למד הרב שתלמוד שלנו חולק בזה ומ\"ש כדפרשינן בפ\"ב דחלה לא ידעתי מהו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת הרב. הן אמת שכעת לא ראיתי לשום אחד מן הראשונים שהביאו בעיא זו דירושלמי ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו מביא בכורים לא ממה שהוציא ברשות זו כו'.</b> ירושלמי פ\"ק דבכורים: "
+            ],
+            [
+                "<b>שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ.</b> תימה דבפרק מרובה (דף פ\"ב) מוכח דמאן דקאמר עשרה תנאין התנה יהושע פליג אהך ולית ליה תקנה זו ורבינו בפרק ה' מהלכות נזקי ממון כתב עשרה תנאים כו' וזה סותר למה שפסק כאן וצ\"ע. שוב ראיתי להרב לח\"מ שם שגם הוא תמה בהני פסקי דרבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מפרישין הבכורים וכו'.</b> ז\"ל רש\"י פרשת כי תבא מראשית אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר ה\"ז בכורים. וכתב הרא\"ם פי' אע\"פ שכשהם באילנותיהן מחוברים עדיין הם פגין ולא נתבשלו כל צרכם ואין שם פרי עליהן אם קרא להם שם א\"צ לקרוא עליהם שם אחר שנתלשו ע\"כ. ותמיהא לי מלתא דהא בירושלמי פ\"ג דבכורים אמרי' דטעמא דרבנן דאמרי דא\"צ לקרוא להם שם אחר שנתלשו הוי מדכתיב ועתה הנה הבאתי מראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפי' פגין ומדברי הרא\"ם משמע דממראשית מפיק ליה. עוד כתב הרא\"ם על מ\"ש רש\"י דבש הוא דבש תמרים וז\"ל לא דבש דבורים שכל המקרא של ארץ חטה ושעורה וכו' בשבח פירות הארץ קמיירי ודבש דבורים לאו מפירות הארץ הוא ע\"כ ותמיהא לי דהא בירושלמי פ\"ק דבכורים איתא הכי ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר' תנחומא בשם ריב\"א כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש ודבש חייב במעשרות אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות משמע דאי לאו קרא דוכפרוץ הדבר וגו' הו\"א דדבש דכתיב בקרא הוא דבש דבורים ואע\"ג דאינו מפירות הארץ הו\"א דה\"ק ארץ שנמצאת בה חטה ושעורה משובחים וגם דבש דבורים משובחת וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן שאכל בכורים כו'.</b> כתב מרן ולפי שאין עונשין מן הדין כו' ועיין מ\"ש הרב לח\"מ בפ\"א מה' בכורות ד\"ה נתן יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין הקריאה מעכבת אכילתן.</b> יש להסתפק באלם אם הקריאה מעכבת דאפשר דדוקא במי שראוי לקרות אין הקריאה מעכבת אבל במי שאינו ראוי מעכבת וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ודוגמא לזה אמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק\"ד) דאע\"ג דקריאה לא מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר' זירא ומצינו נמי להאי מילתא דר' זירא גבי קונה שני אילנות כדאיתא בפרק הספינה (דף פ\"א) ואע\"ג דאיכא טובא דמביאים ואינם קורין התם שאני דקרא פטרינהו משום דאין להם קרקע ולא חל עליהם חיוב קריאה אבל באלם שחל עליו חיוב קריאה אלא דפומיה כאיב ליה אפשר דקריאה מעכבת דומיא דקונה שני אילנות (*א\"ה עיין מ\"ש התוס' פ' ד' אחין הזבא הובא בטח\"מ סי' כ\"ח ועיין בס' בני יעקב (דף קנ\"ג): והרב כנה\"ג בכללים שלו כתב בשם מהר\"ך מהרד\"ך דלא אמרינן כל הראוי לבילה אלא היכא דאמר דאתמר בגמרא יע\"ש) : "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והעבד והשליח כו'.</b> כתב רשב\"ם בפרק הספינה (דף פ\"א) דאם בצרן השליח והביא לירושלים דקורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו וכבר חלקו עליו התוספות והרשב\"א יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הגר מביא וקורא כו'.</b> תמיה לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ\"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולים לומר אשר נתת לי דומיא דאשה וכהנים ולוים אינן קורין אלא מפני שיש להם ערי מגרש ורבינו עצמו כתב בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינן מתודים מפני שאין להם חלק בארץ. ועוד אני תמיה למה פסק כדברי הירושלמי מאחר דבפ\"ג דמכות (דף י\"ט) קאמר רב אסי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר היכי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי וצ\"ע ועיין בשי למורא סי' נ\"ד ועיין במ\"ש התוס' פרק הספינה (דף פ\"א) ד\"ה למעוטי דפליגי על פסק רבינו ועיין בחידושי הריטב\"א והרשב\"א שם. (*א\"ה עיין בס' שער אפרים. ומהר\"ם ן' חביב ז\"ל תירץ דהחילוק הוא משום דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע\"ג דלא נטלו חלק בארץ מ\"מ לעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס\"ס מ\"ז וברבה קהלת פסוק כל הנחלים הולכים אל הים וטעמא דמילתא דהגרים שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונת�� לשמה מש\"ה אותם לא נטלו חלק בארץ. אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו ה' כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה כיון שלא נטל חלק בארץ אלו דבריו ז\"ל שמצאתי בכ\"י. שוב ראיתי שכתב כן בחידושיו לפרק לולב הגזול בספר הנקרא כפות תמרים וע\"ש (דף ל\"ד)) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפריש בכוריו ויבש המעיין וכו'.</b> עיין מ\"ש הראב\"ד פ\"ב מה' טומאת אוכלין דין ד' ונראה שגירסתו היה יבש המעיין או שנקצץ. ועיין במ\"ש מרן בפ\"ח מה' ברכות דין י' ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונותנין אותה לכהן ע\"ה כו'.</b> כתב מרן ה\"ג ואין בה משום כהן המסייע כו' ועיין במ\"ש מרן פי\"ב מה' תרומות דין י\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכו'.</b> עיין במה שכתב מרן לקמן רפ\"י מהלכות משכב ומושב ועיין במה שכתב רבינו פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמה שכתב מרן שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אימתי מפרישין חלה וכו'.</b> (*א\"ה עיין בתוספות נזיר ובמה שכתב הרב המחבר פ\"ט מהלכות אישות דין ז'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ספק חייבת כו'.</b> בירושלמי אמרינן דנוטל דמיו מן הכהן. ועיין במה שכתב רבינו בפ\"ט מהל' מעשר דין ה' ובמה שרמזתי שם ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולוים פטורים מן המתנות כו'.</b> כתב הב\"ח י\"ד סי' ס\"א שהוא משום דמסתפקא לן אי איקרו עם. וליתא להדין פירושא אלא משום דזה יהיה משפט הכהנים כתיב וכן נראה מהגמרא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבר ואכלן וכו'.</b> עיין בפרק שאחר זה דין ו' וח': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל חללה אינה אוכלת כו'.</b> ומשקל נמי שקלינן מינה דכיון דנבעלה לפסול לה פקעא מינה קדושתה אפילו קדושת לויה אין בה אבל לויה שנבעלה לפסול לה אכתי לויה היא הכי איתא בפרק יש בכור (דף מ\"ז) וכן פסק רבינו לקמן פי\"א ועיין בריש הלכות מעשר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם גזז הצמר וצבעו כו'.</b> ומ\"מ בבא לצאת ידי שמים חייב ליתן הדמים וכ\"כ הטי\"ד סי' ס\"א גבי מתנות כהונה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש ראשית הגז ואבד חייב.</b> הא דכתב רבינו לעיל גבי מתנות כהונה דאם עבר ואכלן דפטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין שאני התם דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן אלא חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא נפטר מטעם ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הר\"ן שם דבאיתנהו בעין לא שייך טעמא דממון שאין לו תובעין ולפי זה נראה דאם נאבדה כל הגיזה פטור דהא אי אפשר לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל אבל אם גזז הצמר כו' נפטר משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגיזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן לו הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן שם. ודע שדין זה השמיטו הטור ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות כו'.</b> כתב מרן ב\"י י\"ד סי' של\"ו ופסקו הרא\"ש והרמב\"ם כב\"ה ולא ראיתי בדברי הרא\"ש הכרח שיפסוק כב\"ה. ומ\"ש על דברי בה\"ג ומר חפץ וכן מסתבר לא קאי אלא במה שפסקו כר' ינאי וכן מבואר בדבריו. עוד כתב מרן שם אבל הרמב\"ם פסק כר\"י ואין ספק שט\"ס נפל בספרים בזה וכן במ\"ש אבל הרמב\"ם לא הצריך שיהיו מחומשות ובפ\"י פסק דבעינן שיהיו מחומשות ועיין בל\"ח ובמקום אחר הארכתי (א\"ה חבל על דאבדין) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אני אומר כו'.</b> עיין לעיל פ\"א: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכהנת המעוברת מכותי כו'.</b> עיין לעיל פ\"ט דין ך' ובריש הלכות מעשר ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה כו'.</b> דע מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום שתי נשיו שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן עשר סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן חמשה סלעים ילדו שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן ה' סלעים ילדו זכר ונקבה אין לכהן כלום שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן ילדו זכר ונקבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום שתי נקבות ושני זכרים אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה של ב' אנשים וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן חמשה סלעים ילדו זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. והנה כל ט\"ו חלוקות הללו נשנו במשנה בפרק יש בכור (דף מ\"ח) ובגמרא תני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה ע\"כ. ופירש\"י דרב הונא קאי גבי ב' נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו להם ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ואע\"ג דחד הוי בכור ממ\"נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה האחת נמצאת חבירתה ילדה זכר לבדו והוא בכור אפ\"ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא\"ל שמא אין אני בכור אלא חבירי ובאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני לה דכל הנך דתנא כאן שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של ב' אנשים ע\"כ. ומדברי הראב\"ד בפירקין נראה דס\"ל דרב הונא קאי אחלוקה דב' נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה דתנן במתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ועלה הוה תני רב הונא ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבאיש א' וב' נשים לא משכחת לה לא מתני לה וטעמא דבאיש אחד וב' נשים לא משכחת לה הוא משום דבאיש אחד וב' נשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונקבה אותו שלא בכרה אשתו חייב לתת ה' סלעים משום דאיכא ס\"ס לחיובא ספק אם אשתו שלא בכרה ילדה ז��ר לבדו או ב' זכרים וא\"כ חייב ה' סלעים ואת\"ל שילדה זכר ונקבה דילמא הזכר יצא תחלה ואע\"ג שגם מי שבכרה אשתו אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא אשתו שלא בכרה לא ילדה כי אם נקבה ואת\"ל דילדה זכר ונקבה אימא דנקבה יצאה תחלה מ\"מ איכא למימר דכיון דבזו שלא בכרה איכא לצדודי בה ה' צדדים או שלא ילדה כי אם זכר לבדו או שלא ילדה כי אם נקבה או שילדה שני זכרים או שילדה זכר ונקבה או שילדה נקבה וזכר ומן הה' צדדים הללו הג' מסייעים לכהן והם דאם ילדה זכר לבדו או ב' זכרים או זכר ונקבה לעולם חייב בפדיון והב' צדדים לבד מסייעין לאב והם דאפשר דילדה נקבה לבדה או שילדה נקבה וזכר וכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאים מיד המוחזק ודמי לההיא דכתב מוהריב\"ל דבס\"ס מוציאין מיד המוחזק וטעמא דמלתא משום דכל ס\"ס איכא ג' צדדים וכיון דמן הג' צדדים הצד הא' לבדו פוטרו למוחזק והב' צדדים מחייבים אותו אזלינן בתר רובא ומוציאין מיד המוחזק הכא נמי דאיכא ה' צדדים כיון דהג' צדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב. ובמה שכתבנו סרה תלונת הטור שהקשה לרבינו שגם מי שבכרה אינו מתחייב אלא בב' ספיקות שמא ילדה אשתו נקבה ואם ילדה זכר ונקבה פטור אלא אם כן יצא הזכר תחילה וכיון דאיכא למימר הכי והכי אין מוציאין מן הספק ע\"כ. ובמה שכתבנו ניחא דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מן האב מיהו ס\"ל להראב\"ד דדוקא בשתי נשים של איש א' הוא דאמרי' דכיון דרוב הצדדים מסייעים לכהן מוציאין מיד האב אבל בשתי נשים של ב' אנשים אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה אף דבאותה שלא בכרה איכא לצדודי ה' צדדים והג' מסייעין לכהן אפ\"ה האב פטור והיינו דאמרינן בגמרא ותנא דידן כיון דבשני אנשים משכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא תני לה ולא ביאר לנו הראב\"ד מה טעם יש לחלק בין איש אחד לשני אנשים גם מרן ז\"ל כתב שלא ידע טעם לזה. ורבינו סובר בהיפך מדברי הראב\"ד וס\"ל דבשתי נשים של ב' אנשים א' בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לפי שלא נפטר בב' ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אלא אם כן ילדה הנקבה תחילה והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו ע\"כ. ובשתי נשים של איש א' ס\"ל דפטור ולפ\"ז צריך לומר דהא דתני רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דקאי ארישא אשתי נשים של איש אחד אחת בכרה ואחת לא בכרה ותני רב הונא עלה דאם ילדו שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום וצריך לגרוס כפי שיטה זו ותנא דידן כיון דבאיש אחד ושתי נשים משכחת לה ובשני אנשים לא משכחת לא מתני לה. ומתוך מה שכתבנו נתבאר דג' פירושים יש במימרא זו דרב הונא, הא' הוא פי' רש\"י דקאי עלה דשתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו, והב' הוא פי' הראב\"ד דקאי עלה דשתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה של ב' אנשים, והג' הוא פי' רבינו דקאי עלה דשתי נשים א' בכרה ואחת שלא בכרה של איש אחד. ולפי זה אני תמיה על מרן שאחר שהביא סוגיית ההלכה העתיק דברי רש\"י כדמותם בצלמם וכתב וע\"פ הדברים האלה כתב הראב\"ד טעה בזה כו' והרואה יראה שרחוקים הם הרבה דברי הראב\"ד מדברי רש\"י וצ\"ע. ודע שבטעם הדבר דמה הפרש יש בין שיהיו שתי נשים של איש אחד או של ב' אנשים כפי הנראה הוא דלהראב\"ד היכא דשתי נשים הם של איש א' ועכ\"פ לזה האיש נולדו לו זכרים והזכרים הם חייבים בפדיון אלא שאין אנו יודעים מי מנשיו ילדה אותם כיון שרוב הצדדים לחיובא חייב ליתן ה' סלעים אבל בשתי נשים של ב' אנשים דאפשר דאותו שלא בכרה אשתו מעולם לא נולד לו זכר אף שרוב הצדדים הם לחיוב פטור ולרבינו הוי בהיפך מטעמא דכתב מרן ומיהו בין להראב\"ד בין לרבינו אין בטעמם כדי שביעה והדבר צריך תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמורו שלא בכרה וילדה שני זכרים כו'.</b> חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ילדה זכר ונקבה אין נותן לכהן כלום משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואיכא למימר דילמא הנקבה יצאה תחילה אבל מפריש טלה א' כדי להפקיע הקדושה שיהא מותר בהנאה משום דדילמא הזכר יצא תחילה וטלה זה הוא לבעלים שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן ילדו זכר ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ילדו שתי נקבות וזכר אין כאן לכהן כלום ילדו שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן ילדו זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. והנה כל הט' חלוקות הללו נשנו במשנה פ\"ק דבכורות עלה ט' ולכאורה היה נראה לי מפשטא דמתני' דדוקא בחלוקה ב' דילדה זכר ונקבה הוא דאמרינן דאינו נותן לכהן כלום מ\"מ מפריש טלה לעצמו אבל בחלוקה הה' דהיינו היכא דילדו שני זכרים ונקבה דאמרינן דנותן טלה אחד לכהן אע\"ג דאיכא לספוקי בשני הזכרים דילמא שניהם קדושים דשמא האחת ילדה זכר והשנית ילדה בתחלה זכר ואח\"כ נקבה מ\"מ אינו צריך להפריש טלה לעצמו וטעמא דמילתא דשאני בחלוקה הב' דהזכר אסור בהנאה משום דספק איסורא הוא ולחומרא ומש\"ה אמרינן דיפריש טלה לעצמו להפקיע האיסור אבל בחלוקה הה' כיון שכבר נפדה הזכר האחד הזכר הב' מותר בהנאה משום דהוי ספק ספיקא ספק אם האחת ילדה שני זכרים וא\"כ אין כאן אלא זכר א' קדוש ואת\"ל שהאחת ילדה זכר אחד ספק אם השנית ילדה נקבה וזכר וכל ס\"ס קי\"ל דאזלינן לקולא אפילו באיסורים החמורים אך רש\"י והתוס' ז\"ל כתבו דהיכא דילדו שני זכרים ונקבה דנותן טלה אחד לכהן ומפריש עוד טלה אחר והוא לעצמו וליכא למימר דרש\"י והתוס' מיירי בדידעינן שהאחת לא ילדה כי אם חד זכר והספק הוא באידך דילדה זכר ונקבה הי מינייהו נפק ברישא אבל היכא דאיכא לספוקי דלמא האחת ילדה שני זכרים לעולם דמודו דאינו צריך להפריש טלה משום דהוי ספק ספיקא הא ליתא משום דאי מיירו בדידעינן שהאחת לא ילדה כי אם חד זכר פשיטא דצריך להפריש טלה אחד והיינו דינא דרישא דמתני' דילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ומה בין זה לזה ולמאי איצטריכו התוס' ללמדנו ולומר לכאורה מפריש טלה אחד לעצמו כו' אלא ודאי דמיירי בדאיכא נמי לספוקי דילמא האחת ילדה שני זכרים ואשמעינן דאע\"ג דאיכא תרי ספיקי מפריש טלה אחד לעצמו ומה שכתב רש\"י או שני זכרים ונקבה דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה כו' אין כוונתו לומר דבהכי איירי מתני' דידעינן דחדא ילדה חד זכר דמי דחקו בזה אלא משום דרוצה לסיים דאידך הוי ספק כו' ומפריש טלה אחד לעצמו התחיל לומר דאע\"ג דאיכא למימר דחדא ילדה זכר וחדא זכר ונקבה וא\"כ הוו שני הזכרים קדושים מ\"מ אינו נותן לכהן כי אם טלה אחד משום דאידך הוי ספק דילמא הנקבה יצאה תחילה ומ\"מ מפריש טלה אחד לעצמו כיון דאיכא למימר דזכר יצא תחלה. שוב ראיתי להרא\"ש בפסקיו הדין בפירוש שכתב ואע\"ג דלגבי הפרשת טלה אחד הוו ליה תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה ואין כאן אלא נתינה אחת לכהן ואף את\"ל דאחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצאה נקבה תחילה אפ\"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קא מפסיד מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו לית ליה למסמך אהיתרא דתרי ספיקי כו' יע\"ש שהאריך בזה. וראיתי לרבינו בפירקין שכתב זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן ע\"כ. ומדלא כתב דיפריש עוד טלה אחר לעצמו נראה לכאורה דס\"ל דבשני זכרים ונקבה אינו צריך להפריש טלה לעצמו משום דהוי ס\"ס ואזלינן לקולא. ודע דבחלוקה הז' דהיינו שני זכרים ושתי נקבות כתב רש\"י דצריך להפריש שני טלאים לעצמו ולפי מה שכתבנו דלרבינו כל היכא דאיכא ס\"ס אינו צריך להפריש טלה היה נראה לי דהכא אינו צריך להפריש כי אם טלה אחד לעצמו אבל טלה ב' לא משום דאיכא ס\"ס ספק אם נולדו שני זכרים בבת אחת ואין כאן אלא זכר אחד קדוש ואת\"ל דנולדו זכר ונקבה אימור אחת מהן ילדה הנקבה תחילה ואח\"כ הזכר אבל טלה אחד מיהא צריך להפריש. וחזות קשה ראיתי בדברי רבינו שכתב ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקבה ואחריה זכר וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות ע\"כ. ואתמהא דבשתי נקבות וזכר איכא ס\"ס להחמיר ספק אם האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות וא\"כ הזכר קדוש ואת\"ל שהזכר לא נולד לבדו אימא הזכר נולד תחילה ואח\"כ נקבה וכל ימי הייתי מצטער בדינא דמתני' דשתי נקבות וזכר דקתני דאין כאן לכהן כלום דכפי מה שהשרישנו מוהריב\"ל דהיכא דאיכא ס\"ס מוציאין מיד המוחזק ומטי עלה מדברי התוס' דפ\"ק דכתובות הכא נמי יטול הכהן טלה אחד כיון שהכהן זוכה בשני ספיקות ולא די לנו זה אלא שהוסיף רבינו לומר דאינו צריך להפריש טלה כו' ואפשר לומר דעד כאן לא קאמר מוהריב\"ל דבס\"ס מוציאין מיד המוחזק אלא בממון שיש לו תובעין אבל מתנות כהונה דהוי ממון שאין לו תובעין ואינו חייב אלא משום מצוה כל דאיכא ספק אף שהוא רחוק כגון דאיכא ס\"ס להחמיר לא מיחייב. אך קשה מההיא דכתב רבינו סוף פי\"א וצ\"ע. וראיתי להראב\"ד שכתב יש כאן שיבושין והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה ע\"כ. והנראה שכוונתו להשיגו מה שכתבנו דאיך כתב דאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות ואין כאן אלא ספק אחד והוא שמא הזכר יצא אחרי הנקבה אבל השני ספקות האחרים אדרבא להחמיר וכדכתיבנא ומה שכתב הראב\"ד והספיקות נראה שכיון לשתי החלוקות היינו שתי נקבות וזכר ושני זכרים ושתי נקבות שבכולם כ' רבינו שאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות הרבה ועל זה השיגו דליתא לפי שהספיקות שיש להקל בשתי החלוקות אינם אלא שמא הזכר יצא אחרי הנקבה וכל הצדדים האחרים הם להחמיר ומרן ז\"ל הוסיף תימה על תימה בדברי רבינו שכתב דלרבינו בשני זכרים ונקבה צריך להפריש טלה אחד לעצמו וזה הוא דבר מתמיה עד מאד בשני זכרים ונקבה דאיכא ס\"ס להקל צריך להפריש טלה לעצמו ושתי נקבות וזכר דאיכא ס\"ס להחמיר אינו צריך להפריש טלה גם החילוק שכתב מרן בין היכא דצריך לעשות מעשה ליתן טלה לכהן להיכא דאינו צריך לעשות מעשה לא יכולתי להולמו מה יתן ומה יוסיף לענין דינא מה שזה נותן טלה אחד לכהן ולא ידעתי איך לא תמה על רבינו דאדרבא הס\"ס הוא להחמיר וכדכתיבנא. עוד אני תמיה בדברי רבינו דבהלכות בכורות פ\"ה כתב דהיכא דילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות הרי הזכרים ספק בכור ע\"כ. ולפי מ\"ש דכל דאיכא ספיקות הרבה אזלינן לקולא אף באיסורא ה\"נ ניזיל לקולא ויהיו הזכרים חולין ודאים. ואולי שאני בכור בהמה טהורה דאית ביה קדושת הגוף ומש\"ה החמירו אף במילתא דאית בה ס\"ס כי היכי דלא ליתי להקריב קדשים בחוץ שהוא בכרת אבל בפטר חמור דאין בו קדושת הגוף לא החמירו במקום שיש ס\"ס. וחילוק זה מוכרחים אנו לאומרו אליבא דכ\"ע שהרי להרא\"ש טעמא דבשני זכרים ונקבה דאמרינן דצריך להפריש טלה לעצמו אף דאיכא ס\"ס הוא משום דאפשר בתקנתא ולא מפסיד מידי ואילו גבי בכור בהמה טהורה וילדו שני זכרים ונקבה דינו הוא שהאחד נוטל הכהן והשני הוי ספק בכור ואע\"ג דמפסיד שהרי צריך להמתין שירעה עד שיפול בו מום כדין כל ספק בכור. אלא ודאי דשאני קדושת הגוף שהחמירו בספיקו אבל פטר חמור אין בו כי אם קדושת דמים. ועיין במ\"ש מרן בפירקין על מ\"ש רבינו דאין פודין בשם הדומה לאחר ואם פדה פדוי          סליקו להו הלכות בכורים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,240 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לשבות מעבודת הארץ כו'.</b> גרסי' בירושלמי פ\"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע. גרסינן בתוספתא פ\"ב דפאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית. והנה דין הערלה פשוט משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו משלכם וכן פסק רבינו בפ\"י מהלכות מעשר שני. ודין הרבעי פשוט הוא ג\"כ מטעם זה דהא קי\"ל כל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי וכמ\"ש רבינו שם. ופטור העוללות ג\"כ הוא דבר פשוט לפי שמתנות עניים אינן נוהגין בשל הקדש וגדולה מזו כתב רבינו בפ\"ד מהלכות מתנות עניים דין כ\"ד יע\"ש. אך מאי דתני וחייב בשביעית לא ידעתי טעמא דמילתא. שוב ראיתי בירושלמי ספ\"ז דפאה שהביאו תוספ' הלזו ואמרו רבי זעירא בשם רבי יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו ורבי חייא בר אבא בעא קומי ר' מנא לאוכלו בלא פדיון אי אפשר דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית א\"ל הגזבר מחליפו ביד אחר ע\"כ. וכבר הובאה סוגיא זו בירושלמי פ' מקום שנהגו אמתני' דג' דברים עשו אנשי יריחו יע\"ש וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם לאו אסורים כספיחי שביעית.</b> עיין בפירוש המשנה ובמהרימ\"ט ח\"א סימן פ\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה להשמיט כו'.</b> עיין בהראב\"ד פ\"ה דעדיות משנה א' דגריס ובה\"א אין אוכלין אלא בטובה וכתב דטעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו שלא מדעתו אבל מן התורה ודאי מותר דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה כו' וכבר הביא הר\"ן דברי הראב\"ד הללו בפ\"ד דע\"ז אמתניתין דשם דיש לה גנה או מרחץ יע\"ש. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר) : "
+            ],
+            [
+                "<b>ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.</b> מ\"ש מרן דרבינו מפרש הא דא\"ר בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לאו אשמיטת קרקעות דשביעית כו'. אני תמיה על מרן דהא אף לר\"ת דס\"ל דפי' שמטת קרקע הוא יובל מ\"מ מודה דשמיטת כספים כולל כל דין השביעית דהיינו חרישה וזריעה וכספים דלגמרי הוקש שביעית ליובל לומר דבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מכל וכל ומאי דקאמר שמטת כספים לפי שאין דין זה נוהג ביובל וכ\"כ בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ח) . ואפשר היה לומר דס\"ל למרן דכי הוקש שביעית ליובל היינו במאי דדמי ליובל משום דביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמטת כספים כמו כן מופקעין ממלוה ללוה וקרא דהשמטה שמוט בשמטת כספים מיירי וה\"ק בשתי שמטות הדומות זו לזו מיירי קרא בזמן שהיובל נוהג שחוזרת השדות מלוקח למוכר שמטת כספים ג\"כ שמופקעים ממלוה ללוה נוהגת אבל חרישה וזריעה בשביעית מעולם לא הוקשה ליובל ונוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג. ומה שהביא רש\"י מהירושלמי שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג וההיא רבי היא וכדמוכח בירושלמי פרק בתרא דתרומות ופרק השולח, היה אפשר לדחוק ולומר דהתם נמי בשמטת כספים מיירי. אך המדקדק היטב בדברי הירושלמי יראה דלרבי חרישה וזריעה בשביעית נמי הוקשה ליובל. ומלבד כל זה יש לתמוה דבפ\"ק דמועד קטן (דף ב') אמרי' וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו'. הרי סוגיית הגמרא מוכחת בהדיא דאליבא דרבי חרישה דשביעית בזמן הזה אינה כי אם מדרבנן וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דגבי פרוזבול פסק כרבי וגבי חרישה וזריעה דשביעית פסק כרבנן דפליגי עליה דרבי דלית להו היקשא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהחזיקו בו עולי בבל כו'.</b> תנן בריש פ\"ו ממסכת שביעית ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל כו' לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים כו' נאכל ונעבד ע\"כ. ופי' הר\"ש לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית כו' ונאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ומ\"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ע\"כ. ורבינו בפי' המשנה פירש וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע\"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ומה שאמר נאכל אבל לא נעבד ר\"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ע\"כ ס\"ל לרבינו שאין חילוק בין כבוש מצרים לכבוש בבל אלא היכא דנעבדה בשביעית דכבוש בבל אסור באכילה כיון שנעשה באיסור וכבוש מצרים מותר באכילה אבל לעולם צריך לאוכלו בקדושת שביעית ונראה דלרבינו כל מה שתוציא הארץ בכבוש מצרים אינו נאכל לאחר הביעור בין מה שתוציא בהיתר כגון פירות האילן או אם נעבדה בשביעית דלרבינו פירוש כבוש מצרים יש בו כל דין שביעית. ובסברת הר\"ש אני מסתפק במ\"ש דכבוש מצרים נאכל לאחר הביעור אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה או לא ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעית כלל דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור ודוחק הוא בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית אך מפשט דבריו נראה דדוקא לאכול אחר הביעור הקלו בכבוש מצרים אך לשאר דברים לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית. אך אליבא דרבינו פשיטא לי דאין חילוק כלל וכיון שיש בו קדושת שביעית אינו אוכל אחר הביעור ובפירקין פירוש דנאכל ואינו נאכל הוא לענין ספיחים כלומר דספיחים שאין איסורם כי אם מדרבנן וכמ\"ש בראש הפרק לא גזרו בכבוש מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהגים בכבוש מצרים ור\"ע כתב שפירוש הר\"ש הוא עיקר. הן אמת שפי' הר\"ש לא יכולתי להולמו מההיא דתנן בפ\"ט ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וכו' ועבר הירדן לא היה מכיבוש בבל וכמו שכתב הראב\"ד בפירקין אלמא ביעור נוהג אף במה שלא כבשו עולי בבל וצ\"ע. ואל תשיבני ממ\"ש מרן על דברי הראב\"ד דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן כו' שדברים אלו הם מתמיהים שאם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן למה כתב רבינו שעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה אלא ודאי דס\"ל דעבר הירדן לא היה מכיבוש בבל ומ\"מ נראה דהר\"ש ור\"ע ס\"ל דעבר הירדן היה מכיבוש בבל ודוחק וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ומדברי הר\"ש בפ\"ד ממסכת ידים נראה מתחילת דבריו דספוקי מספקא ליה אם עבר הירדן היה מכיבוש בבל אי לא יע\"ש ומדברי התוס' בפ\"ק דיבמות (דף י\"ו) ד\"ה עמון נראה דס\"ל דעבר הירדן המוזכר בפ\"ט ממסכת שביעית היה מכבוש בבל אלא שכתבו דהוא דוקא בארץ סיחון ועוג שלא היתה של עמון ומואב ואף למה שכתבנו עוד בשם ר\"ת דס\"ל דעבר הירדן דפ\"ט היה מכיבוש בבל ובפירוש נאכל ואינו נאכל נראה דס\"ל כפי' הר\"ש דהיינו נאכל לאחר הביעור שהרי הכריחו ממתניתין דפ\"ט דעבר הירדן קדשו עולי בבל אלמא ס\"ל דכל מקום שיש ביעור הוא מכבוש בבל והיינו כדברי הר\"ש דאילו לרבינו אין להכריח משם דעבר הירדן יהיה מכבוש בבל וכמבואר: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל עמון ומואב ומצרים וכו'.</b> תניא בפ\"ק דחגיגה (עלה ג') נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מ\"ע בשביעית כו' ופירש\"י נמנו וגמרו והתקינו שהיו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב מעשרין עכשיו מ\"ע בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קדשוה עולי גולה בקדושת הארץ ע\"כ. ואני תמיה על זה דהא תנן בריש פ\"ו דמס' שביעית וכל שהחזיקו בו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד אלמא לעבודה אף במה שלא היה מכיבוש בבל כיון שהיה מכיבוש מצרים אסור בעבודה ובפ\"ק דיבמות (דף י\"ו) פי' רש\"י גם כן דאף מה שהיה מכיבוש מצרים כיון שלא היה מכיבוש בבל זורעין בשביעית ואי לאו דברי רש\"י מסוגיית הגמרא ליכא קושיא כלל מתרי טעמי חדא דאפשר דהאי עמון ומואב לא מיירי בעמון ומואב שנתקדש ע\"י כיבוש משה אלא בשאר עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ורבים מגדולי המורים סוברים כן וכל שלא היה לא מכבוש ראשון ולא מכבוש שני נעבד בשביעית אף שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן מ\"מ לעבודת שביעית אוקמוה אדין תורה מפני תקנת עניים והיינו דתנן בפ\"ו דשביעית ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ופשיטא דאיצטריך לאשמועינן במקומות שחייבים בתרומה מדרבנן דאפ\"ה בשביעית לא גזרו ולפי זה היה נראה דדוקא בח\"ל גמור כגון מצרים ובבל ועמון ומואב שכל אלו לא נתקדשו לא בכיבוש ראשון ולא בכיבוש שני יש חיוב בהם בשביעית במעשרות אבל בכבוש מצרים כיון ששביעית נוהגת בו אף שאינו אלא מדרבנן מ\"מ אין תרומה נוהגת בהם בשביעית וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דשביעית נוהגת בהם הרי חייב להשמיט מדרבנן כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכיון שכן פטור מן המעשר מטעם הפקר דמהאי טעמא אין מעשר בכיבוש בבל בשביעית וכמבואר וכן נראה מדברי רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים דין ה' שנת השמטה כולה הפקר כו' ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון כו' מתוך דבריו נראה דדוקא בח\"ל גמור מפרישין בשביעית מעשר לפי שאין בה שמטת קרקע אבל בשאר ארצות אף שלא היו מכבוש בבל אין מעשר נוהג בהם בשביעית וזהו שלא פירש כיבוש מצרים מה יוציאו בשביעית מ\"ע או מע\"ש וכן סוריא מה יהיה דינו בשביעית לפי שאלו כיון ששביעית נוהג בהם אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומה שכתב בתחלת דבריו שנת השמטה כו' כולל כל המקומות ששביעית נוהג בהם בין שיהיה מן התורה או מדרבנן אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומ\"מ קשה לדרך זה הא דאמרינן בחגיגה וביבמות עלה דהך דעמון ומואב הרבה כרבים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית משמע דאף מה שהוא כבוש מצרים כיון שאינו כבוש בבל חייב במעשר בשביעית. וסבור הייתי לומר דמאי דקאמר כדי שיסמכו לאו משום מתנות איירי אלא הכוונה היא שלא רצו לכובשם כדי שימצאו העניים ספיחים וכן ירקות שאם היו כובשים אלו הארצות הכל היה אסור אך עכשיו שלא כבשום אף ששביעית נוהג בהם מ\"מ הספיחים מותרים ואף אליבא דהר\"ש שכתבנו לעיל דאית ליה דמאי דתנן נאכל הוא לאחר הביעור מ\"מ נ\"ל דמודה לרבינו דספיחים אינם אסורים בכבוש מצרים כיון דאין איסורם כי אם מדרבנן משום עוברי עבירה וכמו שכתב רבינו בכבוש מצרים שהזריעה אינה אסורה כי אם מדרבנן לא גזרו בספיחים. והנה דרך זה מלבד שהוא דוחק בעיני הרואה יראה דברי רבינו בריש הלכות תרומות שכתב כל שהחזיקו וכו' והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ע\"כ. מוכח מדבריו דס\"ל דכיבוש מצרים חייב במעשר מדרבנן בשביעית. ולפי זה לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים דין כיבוש מצרים בשביעית מה יהיה דינו לענין תרומות ועיין במ\"ש מהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בריש הלכות תרומות ודוק. ועוד נ\"ל דאף דנימא דעמון ומואב הוא מכיבוש מצרים אין להכריח משם שהותרה הזריעה דאף שאסור בעבודה מ\"מ כל מה שתוציא הארץ בשביעית חייב במעשר אלא שנחלקו אם מפרישין מעשר עני או מעשר שני ונמנו וגמרו שיהיו מפרישים מעשר עני משום דהרבה כרכים לא כבשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ומעשר עני אבל אה\"נ שהזריעה אסורה בהם ולאו הא בהא תליא. וראיתי למרן שכתב מתוך מחלוקת ר\"ט וראב\"ע מתבאר שמותר לזרוע בשביעית. ולא ידעתי מהיכן הוא הביאור הזה ואם היינו אומרים שחיוב המעשר בשביעית תלוי בקדושת שביעית שכל מקום ששביעית נוהג אין בו חיוב מעשר בשביעית היו דברי מרן ז\"ל באים על נכון דכיון דאליבא דכ\"ע חייבים במעשר ש\"מ דאין שביעית נוהג. אך כבר כתבנו לעיל דמסוגיית הגמרא ומדברי רבינו בריש הלכות תרומות נראה דכיבוש מצרים חייב במעשר בשביעית ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ד ממסכת ידים משנה ג' והמעיין בדבריו יראה דס\"ל דכ\"מ דהשמטה נוהגת אין בו מעשר בשביעית וכמ\"ש בהלכות מתנות עניים וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. וממ\"ש הר\"ש ג\"כ במתני' דידים יש להוכיח דס\"ל דכל מקום שהשביעית נוהג אין בו תרומות שכתב אין זה עמון ומואב כו' שאפילו את\"ל שלא כבשום עולי בבל ע\"כ שביעית נוהג בהן כו' משמע דס\"ל דכ\"מ דשביעית נוהג אין בו מעשר בשביעית. אך מדברי התוס' בפ\"ק דיבמות נראה דס\"ל דאף כבוש מצרים חייב במעשר בשביעית וכל זה יראה המעיין כשידקדק במה שהקשה ר\"ת וממה שתירץ עלה דהך דעמון ומואב יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל סך הוא את השמן כו'.</b> תניא בתוספתא פ\"ק דדמאי הביאה הר\"ש שם שמן של שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור כו'.</b> עיין לעיל פי\"א מהלכות תרומות שיש ללמוד משם לשביעית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל שאינו מיוחד כו' הרי הוא תלוי במחשבתו.</b> עיין מהרימ\"ט ח\"א סי' פ\"ג ובמ\"ש התוס' פרק בא סימן (דף נ\"א) ד\"ה אלא ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מאכילין אותם לא לעכו\"ם ולא לשכיר.</b> גרסינן בתוספתא פ\"ז דשביעית אין מוכרין ואין לוקחין מן העכו\"ם ומן הכותי פירות שביעית אחרים אומרים מוכרים לכותי עד ארבע איסרות ע\"כ. ועיין במבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין ב\"ד פוסקין לאשה פירות שביעית.</b> ירושלמי ר\"פ שני דייני גזירות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מרחץ שהוסקה כו'.</b> מ\"ש מרן ועי\"ל דלכתחילה נמי מותר כו' קשה דא\"כ למטה שכתב רבינו תנור שהסיקוהו בתבן או בקש למה יוצן הא אין לך צורך אדם כמו זה לאפות ולבשל יותר ממרחץ ומשום קושיא זו הוצרך למטה להביא דברי הר\"י קורקוס ודחק טובא לחלק בין זה לזה וצ\"ע. ומ\"ש הראב\"ד ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי. מצינו כיוצא בזה בפרק כל הצלמים דאמרינן שלא בטובת ר\"ג כבטובת אחרים דמי ודו\"ק (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בהלכות ע\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>והקור קדושת שביעית חלה עליו.</b> עיין בפ\"ג מהלכות טומאת אוכלין דין י': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין עושין סחורה בפירות שביעית.</b> הרמב\"ן מנאה במנין העשין סי' ג' משום דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה והעושה סחורה ביטל עשה זה. ומ\"ש ואם רצה למכור מעט כו' הר\"ן בפרק ד' דע\"ז אמתניתין דשיש לה גנה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה כתב דאם מוכר בשביל טובת הנאה פורתא שרי דכה\"ג לאו סחורה מיקרי שאין זה כענין מקח ע\"כ: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מין במינו בכל שהוא.</b> גרסי' בתוספ' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור ועיין במבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היוצר מוכר חמש כו'.</b> הרב תי\"ט תמה על רבינו דהשמיט בבא דאם הביא יותר מכאן מותר. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ\"ד דין כ\"ד יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מי שהוא חשוד כו'.</b> גרסי' בתוספ' דשביעית פ\"ו אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון ג' סעודות בד\"א בדבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים אפילו מאה סעודות מותר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית כו'.</b> גרסי' בת\"כ פרשת בהר סיני בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים השביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת\"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים ק\"ו ליובל שישמט כספים ומה אם השביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים יובל שהוא מוציא עבדים אינו דין שישמיט כספים ת\"ל וזה דבר השמטה שביעית משמטת כספים ואין היובל משמט כספים והיובל מוציא עבדים ואין שביעית מוציא עבדים ע\"כ. ובזאת הברייתא שייכא הקושיא שהקשינו לעיל דלמאי איצטריך קרא דוזה דבר השמטה למעט יובל מהשמטת כספים הא מדאיצטריך קרא למעט השביעית מהוצאת עבדים למדנו דאין היובל משמט כספים דאי לאו הכי לא איצטריך קרא דהא ליכא ק\"ו והתירוץ הוא כמו שתירצנו לעיל בברייתא הקודמת דון מינה ואוקי באתריה. (*א\"ה תמצאנו בדברי הרב המחבר הלכות חמץ ומצה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו כו'.</b> כתב מרן הב\"י ח\"מ סימן ס\"ז בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת שאף במקום שנהגו לכתוב בשטרותיהם ע\"מ שלא תשמטנו בשביעית אם בשטר א' לא נכתב תנאי זה לא אמרינן כמאן דנכתב דמי כמו שאנו אומרים בדרישת לשון הדיוט ונתן טעם לחלק ביניהם. כתב הסמ\"ע דהחילוק הוא משום דהלוה יאמר דהמלוה רצה לקיים מצות שביעית כו'. ואין ספק שלא ראה תשובת הרב רבינו שלמה בן אדרת במקומה כי שם ביאר הטעם דשאני הכא דסמיא בידיה לכתוב פרוזבול אבל אותם השנויים בסימן מ\"ב אותם התנאים הם תלויים בשעת מעשה. ועיין מהרש\"ך ח\"א סימן י' מהרי\"א סימן רל\"ה מהרשד\"ם חה\"מ סימן ס\"א: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לספור שבע שנים וכו'.</b> והיו מברכין על ספירתם כ\"כ התוספות מנחות (דף ס\"ה) ד\"ה וספרתם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודין בתי ערי חומה.</b> יש להסתפק אם הוא דוקא לדיני בתי ערי חומה שהזכיר רבינו לקמן פי\"ב ונפקא מינה שמצורע משתלח מהם אף בזמן הזה דהא קי\"ל דטהרת מצורע נוהג שלא בפני הבית כמ\"ש רבינו פי\"א מהלכות טומאת צרעת דין ו' וכן נראה מדברי רש\"י פ\"ק דברכות (דף ה') והתוס' שם חלקו עליו וס\"ל דבזמן שאין היובל נוהג ליכא קדושה בבתי ערי חומה והרשב\"א ז\"ל בחידושיו קיים דברי רש\"י יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות.</b> עיין במ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ובמנין המצות סי' רכ\"ז. וכתב הרב בעל החינוך שאם מכרו שניהם לוקין אע\"פ שלא הועילו מעשיהם. ולא ידעתי מנ\"ל דהא רבינו כתב בפ\"ו מהלכות בכורות דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכ\"כ הרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה על המכירה וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי לא הביא לאו זה בפי\"ט מהלכות סנהדרין. כתב הנ\"י פרק הזהב דלא מהני הנאה ביובל לומר ע\"מ שלא תחזירנו יובל כדאמרינן בשביעית וטעמא דאין לו זכות להתנות עליה משום דאינה שלו שהיא קדש לה' דכתיב כי לי כל הארץ יע\"ש. נסתפקתי במוכר שדהו בזמן היובל אם יכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות או דילמא אינו יכול לשנותו לפי שלא מכר לו אלא אכילת פירות. וראיתי לרבינו פכ\"ג מהלכות מכירה שכתב דהקונה לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם. והנראה מדברי הראב\"ד וה\"ה שם דפשיטא להו דקונה בזמן שהיובל נוהג דעושה בשדה כל חפצו אע\"פ שידוע שתחזור הקרקע לבעליה ביובל וס\"ל דרבינו דימה המוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג. ואני תמיה על זה מהא דאמרינן בירושלמי ס\"פ השולח קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב רבי אבא בר ממל לרבי אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א\"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו ע\"כ. נתבאר מזה דלכ\"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו משום דכתיב ושב לאחוזתו דומה למה שדרשו גבי עבד עברי דכתיב ושב למשפחתו למוחזק שבמשפחתו ומש\"ה אמרינן דאין עבד עברי כהן נרצע משום דבעינן ושב למשפחתו כלומר כמו שהיה מקודם ה\"נ גבי שדה בעינן שישוב לאחוזתו כמו שהיה מקודם. וא\"ת דבפרק יש נוחלין (דף קי\"ב) הקשו למאן דבעי למילף דירושת הבעל מן התורה מדכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר דדילמא פנחס זבן מזבן ותירצו פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת דא\"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ואי אמרת דמוכר שדה אינו יכול לשנותו לפי שלא מכר לו כי אם אכילת פירות תיפוק ליה דשדה דזבן פנחס לא היו יכולים לקבור בו לאלעזר דאין לך שינוי גדול מזה דהא כשחוזר אינו יכול לפנותו. הא לא קשיא משום דאפשר דברשות בעל השדה היה שיוכל לעשותו בית הקברות ומש\"ה הקשו דכיון שחוזר ביובל נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו דלענין חזרה דיובל לא מהני תנאה דמלבד דאיכא איסור אין מעשיהם מועיל: "
+            ],
+            [
+                "<b>והמוכר שדהו לס' שנה כו'.</b> בפרק האומנין (דף ע\"ט) : "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואין הקרובים פודין אותה כו'.</b> עיין בהרא\"ם פרשת בהר ד\"ה ובכל ארץ ובסדר צדה לדרך שם ובלח\"מ פ\"ב מהלכות עבדים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגיע יום י\"ב חודש וכו'.</b> עיין בהרלנ\"ח סימן קל\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה ביאתן בימי יהושע כו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו קידוש זה דבתי ערי חומה במה היה ורש\"י בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב) כתב דקדשום בשתי תודות ובשיר וב\"ד מהלכין דומיא דמאי דאמרינן בפרק ב' דשבועות (דף י\"ד) אך רש\"י שם (דף י\"ו) ד\"ה וקדשום כתב לא פורש לי במה מקדשים ערי א\"י וכבר הביאו התוספות דברי רש\"י הללו בערכין ד\"ה וקדשו ועיין במ\"ש התוספות פ\"ב דשבועות (דף ט\"ו) ד\"ה ויוצא. כתב מהרימ\"ט חי\"ד סימן ל\"ז דבימי עזרא לא קדשו ערי חומה חוץ מאותם שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומפי השמועה למדו וכו'.</b> כתב הר\"ב החינוך שאם שינה לוקה ונסתפק כמה יהיה שיעור השינוי שיתחייב עליו. אך דעת רבינו הוא שאינו לוקה שהרי לא מנאו בפי\"ט מה' סנהדרין. ומ\"ש רבינו וכן בשאר ערי ישראל נראה שדין זה אינו תלוי במוקף חומה אלא כל ערי ישראל אסור לשנותם. וראיתי לרש\"י בפ\"ב דשבועות עלה י\"ו עלה דההיא דאמרי' כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה שכתב מצות בתי ערי חומה ושלוח מצורעים ושאין עושין מגרשיהן שדה ע\"כ. ולכאורה נראה דס\"ל שדין זה דאין עושין מגרש שדה אינו אלא במוקף חומה ולא ידעתי מנין לו. ודע דהא דלא תנינן חלוקה זו בפ\"ק דכלים גבי עשר קדושות הם הוא משום שדין זה אינו משום קדושה אלא משום ישוב א\"י והתם לא תני אלא הדברים שהם משום קדושה וזה מבואר. ודע דבפרק לא יחפור עלה דמתניתין דמרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה פריך בגמרא ות\"ל דאין עושין שדה מגרש כו' ואם כדברי רש\"י דדין זה אינו נוהג כי אם בבתי ערי חומה מאי פריך אימא דמתני' איירי בשאר ערי ישראל דלאו ערי חומה נינהו וכי תימא לרבינו נמי תיקשי דאימא דמתני' איירי בח\"ל הא ליתא דודאי מהני' לא איירי כי אם בא\"י דהא משום נוי העיר הוא טעמא דמתני' וכן כתב הטור סי' קנ\"ה אך לרש\"י קשה וצ\"ע וכן קשה לרש\"י מסוגיא דפ\"ב דמכות עלה י\"ב וצ\"ע ונראה דס\"ל דשאני ערי הלוים דכתיב בהו קרא דלא ימכר ולוים לית להו ערי חומה וכדאיתא בערכין עלה ל\"ג יע\"ש. עוד ראיתי בסוגיא זו דאמרינן דדין זה דאין עושין מגרש שדה הוא דוקא בזרעים אבל אילנות עבדינן ורבינו לא ��זכיר חילוק זה ולא ידעתי למה. ואי משום דס\"ל כתירוצא קמא דמתני' איצטריך לרבי אליעזר הא ליתא דהא בפ\"י מהלכות שכנים הביא משנה זו כצורתה ואם משנה זו אתיא כרבי אליעזר לא היה לו להביא משנה זו דאינה הלכה ומשנה זו לסברת רבנן אין מקום ליישבה אם לא שנחלק בין זרעים לאילנות וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאיך לא חלק בין זרעים לאילנות וצ\"ע. כתב הרב בעל תיו\"ט בפרק בתרא דערכין דמדברי ר\"ע נראה דסובר דר\"א לפרושי אתא ולא לאיפלוגי וכו' יע\"ש ודבריו תמוהים דמלבד דהתם בגמרא אמרינן דכ\"ע מיהא בדלוים לא משנינן משמע דבערי ישראל איכא מחלוקת וכמ\"ש מהר\"י חאגיז ז\"ל שם עוד הדבר מפורש בפרק לא יחפור עלה דמתני' דמרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה דבשאר ערי ישראל הוא מחלוקת ר\"א וחכמים ופשוט הוא. עוד ראיתי באותה סוגיא דפרק לא יחפור דאמרינן לא צריכא לר\"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה וזה תימא דפרק בתרא דערכין תנן אמר ר\"א במה ד\"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה וכו' הרי דאליבא דכ\"ע אף בערי ישראל אין עושין מגרש שדה ואילו מסוגיא דפרק לא יחפור מוכח דלר\"א עושין מגרש שדה דהא ממתני' מוכח דלהלן מכ\"ה אמה מן העיר נוטעין אילנות ועושין המגרש שדה וחפשתי בכל הנוסחאות ומצאתי נוסחת מתני' דערכין כמו שכתבתי ולא ראיתי לשום אחד ממפרשי המשניות שנתעוררו בזה וצ\"ע וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפ' בהר שכתב עושים שדה מגרש ירצה עושים שדה מהמגרש שמוסיפים בישוב אבל לא מגרש מהשדה שהוא ממעט את הזריעה ע\"כ כללו של דבר דר\"א לא חייש לנוי בשאר ערי ישראל אלא לישוב ובזה ניחא סוגיא דפרק לא יחפור: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען.</b> כתב הסמ\"ג לאוין סי' רע\"ו דלעתיד לבא נוטלין חלק בארץ שנאמר שער לוי אחד כדאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ\"ב). ומ\"ש רבינו וכן לוי או כהן שנטל חלק בבזה לוקה תימה דבפי\"ט מהלכות סנהדרין לא מנה לאו זה בכלל הלוקין. והר\"ב החינוך סימן תקי\"ד כתב שאין לוקין על לאו זה לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה וניתן להשבון וצ\"ע. מ\"ש מרן ע\"ד הראב\"ד ואני אומר שאין זו השגה כו' דבריו תמוהים דטעמא דסוריא שאין בה תרומות ומעשרות הוא לפי שכבשוה קודם שתכבש כל ארץ ז' עממין הא אילו נכבשה אח\"כ היה לה דין א\"י לכל דבר כמ\"ש רבינו בריש הלכות תרומות ואילו הכא תליא טעמא בארץ שנכרתה עליה ברית לאבות אבל שאר כל הארצות נוטלין חלק בביזה ואין חילוק בהם וא\"כ שפיר קא מתמה הראב\"ד דא\"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות ולמה איצטריכו למעט סוריא משום דהוי כיבוש יחיד תיפוק ליה שאינה מז' עממין וא\"כ יש לכהנים חלק בהם ומש\"ה אינן נוטלין תרומות ומעשרות וצ\"ע. ועוד אני תמיה שנראה מדבריו שהבין בדעת הראב\"ד דכ\"מ שנוטלין חלק אין בה חיוב תרומה כלל לפי שהיא תחת חלק הארץ. וחס ליה להראב\"ד ז\"ל לומר זה כי מה שתלה הכתוב בחלק הארץ הוא דוקא הנתינה לכהן אבל איסור טבל אינו תלוי בחלק הארץ וזהו שכתב הראב\"ד א\"כ לא יטלו דדוקא מהנתינה לכהן הוא שהוקשה לו לפי שהיא תחת חלק הארץ וא\"כ מאי שיאטיה דסוריא הכא שאין בה חיוב תרומה כלל והיינו לפי שלא נתקדשה והדברים הם פשוטים לדעתי (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בס' דרשותיו בדרך הקדש) : "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,239 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לשבות מעבודת הארץ כו'.</b> גרסי' בירושלמי פ\"ק דערלה אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר ובשביעית צריכה דכתיב ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע. גרסינן בתוספתא פ\"ב דפאה הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית. והנה דין הערלה פשוט משום דכתיב לכם יצא הקדש שאינו משלכם וכן פסק רבינו בפ\"י מהלכות מעשר שני. ודין הרבעי פשוט הוא ג\"כ מטעם זה דהא קי\"ל כל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי וכמ\"ש רבינו שם. ופטור העוללות ג\"כ הוא דבר פשוט לפי שמתנות עניים אינן נוהגין בשל הקדש וגדולה מזו כתב רבינו בפ\"ד מהלכות מתנות עניים דין כ\"ד יע\"ש. אך מאי דתני וחייב בשביעית לא ידעתי טעמא דמילתא. שוב ראיתי בירושלמי ספ\"ז דפאה שהביאו תוספ' הלזו ואמרו רבי זעירא בשם רבי יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו ורבי חייא בר אבא בעא קומי ר' מנא לאוכלו בלא פדיון אי אפשר דאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאוכלו נמצא כלוקח לו קורדום מדמי שביעית א\"ל הגזבר מחליפו ביד אחר ע\"כ. וכבר הובאה סוגיא זו בירושלמי פ' מקום שנהגו אמתני' דג' דברים עשו אנשי יריחו יע\"ש וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דינים אלו דשביעית: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם לאו אסורים כספיחי שביעית.</b> עיין בפירוש המשנה ובמהרימ\"ט ח\"א סימן פ\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה להשמיט כו'.</b> עיין בהראב\"ד פ\"ה דעדיות משנה א' דגריס ובה\"א אין אוכלין אלא בטובה וכתב דטעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו שלא מדעתו אבל מן התורה ודאי מותר דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה כו' וכבר הביא הר\"ן דברי הראב\"ד הללו בפ\"ד דע\"ז אמתניתין דשם דיש לה גנה או מרחץ יע\"ש. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר) : "
+            ],
+            [
+                "<b>ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.</b> מ\"ש מרן דרבינו מפרש הא דא\"ר בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לאו אשמיטת קרקעות דשביעית כו'. אני תמיה על מרן דהא אף לר\"ת דס\"ל דפי' שמטת קרקע הוא יובל מ\"מ מודה דשמיטת כספים כולל כל דין השביעית דהיינו חרישה וזריעה וכספים דלגמרי הוקש שביעית ליובל לומר דבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מכל וכל ומאי דקאמר שמטת כספים לפי שאין דין זה נוהג ביובל וכ\"כ בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ח) . ואפשר היה לומר דס\"ל למרן דכי הוקש שביעית ליובל היינו במאי דדמי ליובל משום דביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמטת כספים כמו כן מופקעין ממלוה ללוה וקרא דהשמטה שמוט בשמטת כספים מיירי וה\"ק בשתי שמטות הדומות זו לזו מיירי קרא בזמן שהיובל נוהג שחוזרת השדות מלוקח למוכר שמטת כספים ג\"כ שמופקעים ממלוה ללוה נוהגת אבל חרישה וזריעה בשביעית מעולם לא הוקשה ליובל ונוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג. ומה שהביא רש\"י מהירושלמי שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג וההיא רבי היא וכד��וכח בירושלמי פרק בתרא דתרומות ופרק השולח, היה אפשר לדחוק ולומר דהתם נמי בשמטת כספים מיירי. אך המדקדק היטב בדברי הירושלמי יראה דלרבי חרישה וזריעה בשביעית נמי הוקשה ליובל. ומלבד כל זה יש לתמוה דבפ\"ק דמועד קטן (דף ב') אמרי' וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו'. הרי סוגיית הגמרא מוכחת בהדיא דאליבא דרבי חרישה דשביעית בזמן הזה אינה כי אם מדרבנן וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דגבי פרוזבול פסק כרבי וגבי חרישה וזריעה דשביעית פסק כרבנן דפליגי עליה דרבי דלית להו היקשא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהחזיקו בו עולי בבל כו'.</b> תנן בריש פ\"ו ממסכת שביעית ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל כו' לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים כו' נאכל ונעבד ע\"כ. ופי' הר\"ש לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית כו' ונאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ומ\"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ע\"כ. ורבינו בפי' המשנה פירש וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע\"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ומה שאמר נאכל אבל לא נעבד ר\"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ע\"כ ס\"ל לרבינו שאין חילוק בין כבוש מצרים לכבוש בבל אלא היכא דנעבדה בשביעית דכבוש בבל אסור באכילה כיון שנעשה באיסור וכבוש מצרים מותר באכילה אבל לעולם צריך לאוכלו בקדושת שביעית ונראה דלרבינו כל מה שתוציא הארץ בכבוש מצרים אינו נאכל לאחר הביעור בין מה שתוציא בהיתר כגון פירות האילן או אם נעבדה בשביעית דלרבינו פירוש כבוש מצרים יש בו כל דין שביעית. ובסברת הר\"ש אני מסתפק במ\"ש דכבוש מצרים נאכל לאחר הביעור אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה או לא ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעית כלל דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור ודוחק הוא בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית אך מפשט דבריו נראה דדוקא לאכול אחר הביעור הקלו בכבוש מצרים אך לשאר דברים לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית. אך אליבא דרבינו פשיטא לי דאין חילוק כלל וכיון שיש בו קדושת שביעית אינו אוכל אחר הביעור ובפירקין פירוש דנאכל ואינו נאכל הוא לענין ספיחים כלומר דספיחים שאין איסורם כי אם מדרבנן וכמ\"ש בראש הפרק לא גזרו בכבוש מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהגים בכבוש מצרים ור\"ע כתב שפירוש הר\"ש הוא עיקר. הן אמת שפי' הר\"ש לא יכולתי להולמו מההיא דתנן בפ\"ט ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וכו' ועבר הירדן לא היה מכיבוש בבל וכמו שכתב הראב\"ד בפירקין אלמא ביעור נוהג אף במה שלא כבשו עולי בבל וצ\"ע. ואל תשיבני ממ\"ש מרן על דברי הראב\"ד דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן כו' שדברים אלו הם מתמיהים שאם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן למה כתב רבינו שעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה אלא ודאי דס\"ל דעבר הירדן לא היה מכיבוש בבל ומ\"מ נראה דהר\"ש ור\"ע ס\"ל דעבר הירדן היה מכיבוש בבל ודוחק וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ומדברי הר\"ש בפ\"ד ממסכת ידים נראה מתחילת דבריו דספוקי מספקא ליה אם עבר הירדן היה מכיבוש בבל אי לא יע\"ש ומדברי התוס' בפ\"ק דיבמות (דף י\"ו) ד\"ה עמון נראה דס\"ל דעבר הירדן המוזכר בפ\"ט ממסכת שביעית היה מכבוש בבל אלא שכתבו דהוא דוקא בארץ סיחון ועוג שלא הי��ה של עמון ומואב ואף למה שכתבנו עוד בשם ר\"ת דס\"ל דעבר הירדן דפ\"ט היה מכיבוש בבל ובפירוש נאכל ואינו נאכל נראה דס\"ל כפי' הר\"ש דהיינו נאכל לאחר הביעור שהרי הכריחו ממתניתין דפ\"ט דעבר הירדן קדשו עולי בבל אלמא ס\"ל דכל מקום שיש ביעור הוא מכבוש בבל והיינו כדברי הר\"ש דאילו לרבינו אין להכריח משם דעבר הירדן יהיה מכבוש בבל וכמבואר: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל עמון ומואב ומצרים וכו'.</b> תניא בפ\"ק דחגיגה (עלה ג') נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מ\"ע בשביעית כו' ופירש\"י נמנו וגמרו והתקינו שהיו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב מעשרין עכשיו מ\"ע בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קדשוה עולי גולה בקדושת הארץ ע\"כ. ואני תמיה על זה דהא תנן בריש פ\"ו דמס' שביעית וכל שהחזיקו בו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד אלמא לעבודה אף במה שלא היה מכיבוש בבל כיון שהיה מכיבוש מצרים אסור בעבודה ובפ\"ק דיבמות (דף י\"ו) פי' רש\"י גם כן דאף מה שהיה מכיבוש מצרים כיון שלא היה מכיבוש בבל זורעין בשביעית ואי לאו דברי רש\"י מסוגיית הגמרא ליכא קושיא כלל מתרי טעמי חדא דאפשר דהאי עמון ומואב לא מיירי בעמון ומואב שנתקדש ע\"י כיבוש משה אלא בשאר עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ורבים מגדולי המורים סוברים כן וכל שלא היה לא מכבוש ראשון ולא מכבוש שני נעבד בשביעית אף שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן מ\"מ לעבודת שביעית אוקמוה אדין תורה מפני תקנת עניים והיינו דתנן בפ\"ו דשביעית ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ופשיטא דאיצטריך לאשמועינן במקומות שחייבים בתרומה מדרבנן דאפ\"ה בשביעית לא גזרו ולפי זה היה נראה דדוקא בח\"ל גמור כגון מצרים ובבל ועמון ומואב שכל אלו לא נתקדשו לא בכיבוש ראשון ולא בכיבוש שני יש חיוב בהם בשביעית במעשרות אבל בכבוש מצרים כיון ששביעית נוהגת בו אף שאינו אלא מדרבנן מ\"מ אין תרומה נוהגת בהם בשביעית וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דשביעית נוהגת בהם הרי חייב להשמיט מדרבנן כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכיון שכן פטור מן המעשר מטעם הפקר דמהאי טעמא אין מעשר בכיבוש בבל בשביעית וכמבואר וכן נראה מדברי רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים דין ה' שנת השמטה כולה הפקר כו' ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון כו' מתוך דבריו נראה דדוקא בח\"ל גמור מפרישין בשביעית מעשר לפי שאין בה שמטת קרקע אבל בשאר ארצות אף שלא היו מכבוש בבל אין מעשר נוהג בהם בשביעית וזהו שלא פירש כיבוש מצרים מה יוציאו בשביעית מ\"ע או מע\"ש וכן סוריא מה יהיה דינו בשביעית לפי שאלו כיון ששביעית נוהג בהם אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומה שכתב בתחלת דבריו שנת השמטה כו' כולל כל המקומות ששביעית נוהג בהם בין שיהיה מן התורה או מדרבנן אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומ\"מ קשה לדרך זה הא דאמרינן בחגיגה וביבמות עלה דהך דעמון ומואב הרבה כרבים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית משמע דאף מה שהוא כבוש מצרים כיון שאינו כבוש בבל חייב במעשר בשביעית. וסבור הייתי לומר דמאי דקאמר כדי שיסמכו לאו משום מתנות איירי אלא הכוונה היא שלא רצו לכובשם כדי שימצאו העניים ספיחים וכן ירקות שאם היו כובשים אלו הארצות הכל היה אסור אך עכשיו שלא כבשום אף ששביעית נוהג בהם מ\"מ הספיחים מותרים ואף א��יבא דהר\"ש שכתבנו לעיל דאית ליה דמאי דתנן נאכל הוא לאחר הביעור מ\"מ נ\"ל דמודה לרבינו דספיחים אינם אסורים בכבוש מצרים כיון דאין איסורם כי אם מדרבנן משום עוברי עבירה וכמו שכתב רבינו בכבוש מצרים שהזריעה אינה אסורה כי אם מדרבנן לא גזרו בספיחים. והנה דרך זה מלבד שהוא דוחק בעיני הרואה יראה דברי רבינו בריש הלכות תרומות שכתב כל שהחזיקו וכו' והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ע\"כ. מוכח מדבריו דס\"ל דכיבוש מצרים חייב במעשר מדרבנן בשביעית. ולפי זה לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפ\"ו מהלכות מתנות עניים דין כיבוש מצרים בשביעית מה יהיה דינו לענין תרומות ועיין במ\"ש מהר\"ר דוד עראמה ז\"ל בריש הלכות תרומות ודוק. ועוד נ\"ל דאף דנימא דעמון ומואב הוא מכיבוש מצרים אין להכריח משם שהותרה הזריעה דאף שאסור בעבודה מ\"מ כל מה שתוציא הארץ בשביעית חייב במעשר אלא שנחלקו אם מפרישין מעשר עני או מעשר שני ונמנו וגמרו שיהיו מפרישים מעשר עני משום דהרבה כרכים לא כבשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ומעשר עני אבל אה\"נ שהזריעה אסורה בהם ולאו הא בהא תליא. וראיתי למרן שכתב מתוך מחלוקת ר\"ט וראב\"ע מתבאר שמותר לזרוע בשביעית. ולא ידעתי מהיכן הוא הביאור הזה ואם היינו אומרים שחיוב המעשר בשביעית תלוי בקדושת שביעית שכל מקום ששביעית נוהג אין בו חיוב מעשר בשביעית היו דברי מרן ז\"ל באים על נכון דכיון דאליבא דכ\"ע חייבים במעשר ש\"מ דאין שביעית נוהג. אך כבר כתבנו לעיל דמסוגיית הגמרא ומדברי רבינו בריש הלכות תרומות נראה דכיבוש מצרים חייב במעשר בשביעית ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ד ממסכת ידים משנה ג' והמעיין בדבריו יראה דס\"ל דכ\"מ דהשמטה נוהגת אין בו מעשר בשביעית וכמ\"ש בהלכות מתנות עניים וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. וממ\"ש הר\"ש ג\"כ במתני' דידים יש להוכיח דס\"ל דכל מקום שהשביעית נוהג אין בו תרומות שכתב אין זה עמון ומואב כו' שאפילו את\"ל שלא כבשום עולי בבל ע\"כ שביעית נוהג בהן כו' משמע דס\"ל דכ\"מ דשביעית נוהג אין בו מעשר בשביעית. אך מדברי התוס' בפ\"ק דיבמות נראה דס\"ל דאף כבוש מצרים חייב במעשר בשביעית וכל זה יראה המעיין כשידקדק במה שהקשה ר\"ת וממה שתירץ עלה דהך דעמון ומואב יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל סך הוא את השמן כו'.</b> תניא בתוספתא פ\"ק דדמאי הביאה הר\"ש שם שמן של שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור כו'.</b> עיין לעיל פי\"א מהלכות תרומות שיש ללמוד משם לשביעית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל שאינו מיוחד כו' הרי הוא תלוי במחשבתו.</b> עיין מהרימ\"ט ח\"א סי' פ\"ג ובמ\"ש התוס' פרק בא סימן (דף נ\"א) ד\"ה אלא ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מאכילין אותם לא לעכו\"ם ולא לשכיר.</b> גרסינן בתוספתא פ\"ז דשביעית אין מוכרין ואין לוקחין מן העכו\"ם ומן הכותי פירות שביעית אחרים אומרים מוכרים לכותי עד ארבע איסרות ע\"כ. ועיין במבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין ב\"ד פוסקין לאשה פירות שביעית.</b> ירושלמי ר\"פ שני דייני גזירות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מרחץ שהוסקה כו'.</b> מ\"ש מרן ועי\"ל דלכתחילה נמי מותר כו' קשה דא\"כ למטה שכתב רבינו תנור שהסיקוהו בתבן או בקש למה יוצן הא אין לך צורך אדם כמו זה לאפות ולבשל יותר ממרחץ ומשום קושיא זו הוצרך למטה להביא דברי הר\"י קורקוס ודחק טובא לחלק בין זה לזה וצ\"ע. ומ\"ש הראב\"ד ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי. מצינו כיוצא בזה בפרק כל הצלמים דאמרינן שלא בטובת ר\"ג כבטובת אחרים דמי ודו\"ק (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בהלכות ע\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>והקור קדושת שביעית חלה עליו.</b> עיין בפ\"ג מהלכות טומאת אוכלין דין י': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין עושין סחורה בפירות שביעית.</b> הרמב\"ן מנאה במנין העשין סי' ג' משום דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה והעושה סחורה ביטל עשה זה. ומ\"ש ואם רצה למכור מעט כו' הר\"ן בפרק ד' דע\"ז אמתניתין דשיש לה גנה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה כתב דאם מוכר בשביל טובת הנאה פורתא שרי דכה\"ג לאו סחורה מיקרי שאין זה כענין מקח ע\"כ: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מין במינו בכל שהוא.</b> גרסי' בתוספ' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור ועיין במבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היוצר מוכר חמש כו'.</b> הרב תי\"ט תמה על רבינו דהשמיט בבא דאם הביא יותר מכאן מותר. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ\"ד דין כ\"ד יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מי שהוא חשוד כו'.</b> גרסי' בתוספ' דשביעית פ\"ו אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון ג' סעודות בד\"א בדבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים אפילו מאה סעודות מותר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית כו'.</b> גרסי' בת\"כ פרשת בהר סיני בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים השביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת\"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים ק\"ו ליובל שישמט כספים ומה אם השביעית שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים יובל שהוא מוציא עבדים אינו דין שישמיט כספים ת\"ל וזה דבר השמטה שביעית משמטת כספים ואין היובל משמט כספים והיובל מוציא עבדים ואין שביעית מוציא עבדים ע\"כ. ובזאת הברייתא שייכא הקושיא שהקשינו לעיל דלמאי איצטריך קרא דוזה דבר השמטה למעט יובל מהשמטת כספים הא מדאיצטריך קרא למעט השביעית מהוצאת עבדים למדנו דאין היובל משמט כספים דאי לאו הכי לא איצטריך קרא דהא ליכא ק\"ו והתירוץ הוא כמו שתירצנו לעיל בברייתא הקודמת דון מינה ואוקי באתריה. (*א\"ה תמצאנו בדברי הרב המחבר הלכות חמץ ומצה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו כו'.</b> כתב מרן הב\"י ח\"מ סימן ס\"ז בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת שאף במקום שנהגו לכתוב בשטרותיהם ע\"מ שלא תשמטנו בשביעית אם בשטר א' לא נכתב תנאי זה לא אמרינן כמאן דנכתב דמי כמו שאנו אומרים בדרישת לשון הדיוט ונתן טעם לחלק ביניהם. כתב הסמ\"ע דהחילוק הוא משום דהלוה יאמר דהמלוה רצה לקיים מצות שביעית כו'. ואין ספק שלא ראה תשובת הרב רבינו שלמה בן אדרת במקומה כי שם ביאר הטעם דשאני הכא דסמיא בידיה לכתוב פרוזבול אבל אותם השנויים בסימן מ\"ב אותם התנאים הם תלויים בשעת מעשה. ועיין מהרש\"ך ח\"א סימן י' מהרי\"א סימן רל\"ה מהרשד\"ם חה\"מ סימן ס\"א: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לספור שבע שנים וכו'.</b> והיו מברכין על ספירתם כ\"כ התוספות מנחות (דף ס\"ה) ד\"ה וספרתם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודין בתי ערי חומה.</b> יש להסתפק אם הוא דוקא לדיני בתי ערי חומה שהזכיר רבינו לקמן פי\"ב ונפקא מינה שמצורע משתלח מהם אף בזמן הזה דהא קי\"ל דטהרת מצורע נוהג שלא בפני הבית כמ\"ש רבינו פי\"א מהלכות טומאת צרעת דין ו' וכן נראה מדברי רש\"י פ\"ק דברכות (דף ה') והתוס' שם חלקו עליו וס\"ל דבזמן שאין היובל נוהג ליכא קדושה בבתי ערי חומה והרשב\"א ז\"ל בחידושיו קיים דברי רש\"י יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות.</b> עיין במ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ובמנין המצות סי' רכ\"ז. וכתב הרב בעל החינוך שאם מכרו שניהם לוקין אע\"פ שלא הועילו מעשיהם. ולא ידעתי מנ\"ל דהא רבינו כתב בפ\"ו מהלכות בכורות דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכ\"כ הרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה על המכירה וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי לא הביא לאו זה בפי\"ט מהלכות סנהדרין. כתב הנ\"י פרק הזהב דלא מהני הנאה ביובל לומר ע\"מ שלא תחזירנו יובל כדאמרינן בשביעית וטעמא דאין לו זכות להתנות עליה משום דאינה שלו שהיא קדש לה' דכתיב כי לי כל הארץ יע\"ש. נסתפקתי במוכר שדהו בזמן היובל אם יכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות או דילמא אינו יכול לשנותו לפי שלא מכר לו אלא אכילת פירות. וראיתי לרבינו פכ\"ג מהלכות מכירה שכתב דהקונה לזמן קצוב בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם. והנראה מדברי הראב\"ד וה\"ה שם דפשיטא להו דקונה בזמן שהיובל נוהג דעושה בשדה כל חפצו אע\"פ שידוע שתחזור הקרקע לבעליה ביובל וס\"ל דרבינו דימה המוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג. ואני תמיה על זה מהא דאמרינן בירושלמי ס\"פ השולח קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב רבי אבא בר ממל לרבי אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א\"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו ע\"כ. נתבאר מזה דלכ\"ע הקונה בזמן שהיובל נוהג אין הלוקח משנה אותו משום דכתיב ושב לאחוזתו דומה למה שדרשו גבי עבד עברי דכתיב ושב למשפחתו למוחזק שבמשפחתו ומש\"ה אמרינן דאין עבד עברי כהן נרצע משום דבעינן ושב למשפחתו כלומר כמו שהיה מקודם ה\"נ גבי שדה בעינן שישוב לאחוזתו כמו שהיה מקודם. וא\"ת דבפרק יש נוחלין (דף קי\"ב) הקשו למאן דבעי למילף דירושת הבעל מן התורה מדכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר דדילמא פנחס זבן מזבן ותירצו פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת דא\"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ואי אמרת דמוכר שדה אינו יכול לשנותו לפי שלא מכר לו כי אם אכילת פירות תיפוק ליה דשדה דזבן פנחס לא היו יכולים לקבור בו לאלעזר דאין לך שינוי גדול מזה דהא כשחוזר אינו יכול לפנותו. הא לא קשיא משום דאפשר דברשות בעל השדה היה שיוכל לעשותו בית הקברות ומש\"ה הקשו דכיון שחוזר ביובל נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו דלענין חזרה דיובל לא מהני תנאה דמלבד דאיכא איסור אין מעשיהם מועיל: "
+            ],
+            [
+                "<b>והמוכר שדהו לס' שנה כו'.</b> בפרק האומנין (דף ע\"ט) : "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואין הקרובים פודין אותה כו'.</b> עיין בהרא\"ם פרשת בהר ד\"ה ובכל ארץ ובסדר צדה לדרך שם ובלח\"מ פ\"ב מהלכות עבדים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגיע יום י\"ב חודש וכו'.</b> עיין בהרלנ\"ח סימן קל\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה ביאתן בימי יהושע כו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו קידוש זה דבתי ערי חומה במה היה ורש\"י בפרק בתרא דערכין (דף ל\"ב) כתב דקדשום בשתי תודות ובשיר וב\"ד מהלכין דומיא דמאי דאמרינן בפרק ב' דשבועות (דף י\"ד) אך רש\"י שם (דף י\"ו) ד\"ה וקדשום כתב לא פורש לי במה מקדשים ערי א\"י וכבר הביאו התוספות דברי רש\"י הללו בערכין ד\"ה וקדשו ועיין במ\"ש התוספות פ\"ב דשבועות (דף ט\"ו) ד\"ה ויוצא. כתב מהרימ\"ט חי\"ד סימן ל\"ז דבימי עזרא לא קדשו ערי חומה חוץ מאותם שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומפי השמועה למדו וכו'.</b> כתב הר\"ב החינוך שאם שינה לוקה ונסתפק כמה יהיה שיעור השינוי שיתחייב עליו. אך דעת רבינו הוא שאינו לוקה שהרי לא מנאו בפי\"ט מה' סנהדרין. ומ\"ש רבינו וכן בשאר ערי ישראל נראה שדין זה אינו תלוי במוקף חומה אלא כל ערי ישראל אסור לשנותם. וראיתי לרש\"י בפ\"ב דשבועות עלה י\"ו עלה דההיא דאמרי' כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה שכתב מצות בתי ערי חומה ושלוח מצורעים ושאין עושין מגרשיהן שדה ע\"כ. ולכאורה נראה דס\"ל שדין זה דאין עושין מגרש שדה אינו אלא במוקף חומה ולא ידעתי מנין לו. ודע דהא דלא תנינן חלוקה זו בפ\"ק דכלים גבי עשר קדושות הם הוא משום שדין זה אינו משום קדושה אלא משום ישוב א\"י והתם לא תני אלא הדברים שהם משום קדושה וזה מבואר. ודע דבפרק לא יחפור עלה דמתניתין דמרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה פריך בגמרא ות\"ל דאין עושין שדה מגרש כו' ואם כדברי רש\"י דדין זה אינו נוהג כי אם בבתי ערי חומה מאי פריך אימא דמתני' איירי בשאר ערי ישראל דלאו ערי חומה נינהו וכי תימא לרבינו נמי תיקשי דאימא דמתני' איירי בח\"ל הא ליתא דודאי מהני' לא איירי כי אם בא\"י דהא משום נוי העיר הוא טעמא דמתני' וכן כתב הטור סי' קנ\"ה אך לרש\"י קשה וצ\"ע וכן קשה לרש\"י מסוגיא דפ\"ב דמכות עלה י\"ב וצ\"ע ונראה דס\"ל דשאני ערי הלוים דכתיב בהו קרא דלא ימכר ולוים לית להו ערי חומה וכדאיתא בערכין עלה ל\"ג יע\"ש. עוד ראיתי בסוגיא זו דאמרינן דדין זה דאין עושין מגרש שדה הוא דוקא בזרעים אבל אילנות עבדינן ורבינו לא הזכיר חילוק זה ולא ידעתי למה. ואי משום דס\"ל כתירוצא קמא דמתני' איצטריך לרבי אליעזר הא ליתא דהא בפ\"י מהלכות שכנים הביא משנה זו כצורתה ואם משנה זו אתיא כרבי אליעזר לא היה לו להביא משנה זו דאינה הלכה ומשנה זו לסברת רבנן אין מקום ליישבה אם לא שנחלק בין זרעים לאילנות וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דאיך לא חלק בין זרעים לאילנות וצ\"ע. כתב הרב בעל תיו\"ט בפרק בתרא דערכין דמדברי ר\"ע נראה דסובר דר\"א לפרושי אתא ולא לאיפלוגי וכו' יע\"ש ודבריו תמוהים דמלבד דהתם בגמרא אמרינן דכ\"ע מיהא בדלוים לא משנינן משמע דבערי ישראל איכא מחלוקת וכמ\"ש מהר\"י חאגיז ז\"ל שם עוד הדבר מפורש בפרק לא יחפור עלה דמתני' דמרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה דבשאר ערי ישראל הוא מחלוקת ר\"א וחכמים ופשוט הוא. עוד ראיתי באותה סוגיא דפרק לא יחפור דאמרינן לא צריכא לר\"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה וזה תימא דפרק בתרא דערכין תנן אמר ר\"א במה ד\"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה וכו' הרי דאליבא דכ\"ע אף בערי ישראל אין עושין מגרש שדה ואילו מסוגיא דפרק לא יחפור מוכח דלר\"א עושין מגרש שדה דהא ממתני' מוכח דלהלן מכ\"ה אמה מן העיר נוטעין אילנות ועושין המגרש שדה וחפשתי בכל הנוסחאות ומצאתי נוסחת מתני' דערכין כמו שכתבתי ולא ראיתי לשום אחד ממפרשי המשניות שנתעוררו בזה וצ\"ע וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפ' בהר שכתב עושים שדה מגרש ירצה עושים שדה מהמגרש שמוסיפים בישוב אבל לא מגרש מהשדה שהוא ממעט את הזריעה ע\"כ כללו של דבר דר\"א לא חייש לנוי בשאר ערי ישראל אלא לישוב ובזה ניחא סוגיא דפרק לא יחפור: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען.</b> כתב הסמ\"ג לאוין סי' רע\"ו דלעתיד לבא נוטלין חלק בארץ שנאמר שער לוי אחד כדאיתא בפרק יש נוחלין (דף קכ\"ב). ומ\"ש רבינו וכן לוי או כהן שנטל חלק בבזה לוקה תימה דבפי\"ט מהלכות סנהדרין לא מנה לאו זה בכלל הלוקין. והר\"ב החינוך סימן תקי\"ד כתב שאין לוקין על לאו זה לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה וניתן להשבון וצ\"ע. מ\"ש מרן ע\"ד הראב\"ד ואני אומר שאין זו השגה כו' דבריו תמוהים דטעמא דסוריא שאין בה תרומות ומעשרות הוא לפי שכבשוה קודם שתכבש כל ארץ ז' עממין הא אילו נכבשה אח\"כ היה לה דין א\"י לכל דבר כמ\"ש רבינו בריש הלכות תרומות ואילו הכא תליא טעמא בארץ שנכרתה עליה ברית לאבות אבל שאר כל הארצות נוטלין חלק בביזה ואין חילוק בהם וא\"כ שפיר קא מתמה הראב\"ד דא\"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות ולמה איצטריכו למעט סוריא משום דהוי כיבוש יחיד תיפוק ליה שאינה מז' עממין וא\"כ יש לכהנים חלק בהם ומש\"ה אינן נוטלין תרומות ומעשרות וצ\"ע. ועוד אני תמיה שנראה מדבריו שהבין בדעת הראב\"ד דכ\"מ שנוטלין חלק אין בה חיוב תרומה כלל לפי שהיא תחת חלק הארץ. וחס ליה להראב\"ד ז\"ל לומר זה כי מה שתלה הכתוב בחלק הארץ הוא דוקא הנתינה לכהן אבל איסור טבל אינו תלוי בחלק הארץ וזהו שכתב הראב\"ד א\"כ לא יטלו דדוקא מהנתינה לכהן הוא שהוקשה לו לפי שהיא תחת חלק הארץ וא\"כ מאי שיאטיה דסוריא הכא שאין בה חיוב תרומה כלל והיינו לפי שלא נתקדשה והדברים הם פשוטים לדעתי (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בס' דרשותיו בדרך הקדש) : "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Warsaw, 1881.json

@@ -0,0 +1,202 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה כו'.</b> עיין לעיל בפרק א' מהלכות מעשר דין ט': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות שנה שניה שנתערבו וכו'.</b> גרסי' בתוס' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ח\"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין מפירות ח\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן מן מעשר עני ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן השני כו'.</b> וכן כל הפטור מן התורה ממעשר ראשון פטור מן התורה ממע\"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי לסמ\"ג עשין קל\"ו שכתב דבספרי פרשת ראה משמע דמע\"ש נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מע\"ש מן התורה וכל כך הוחזק דין זה בעיניו עד שבעשין קס\"א גבי מע\"ע כתב אע\"פ שבספרי משמע דמע\"ש נוהג מן התורה אפילו בירקות זהו מפני רבוי המקראות אשר שם אבל במע\"ע שלא מצינו רבוי יש להשוותם לתרומה ולמעשר ראשון ע\"כ. ודין זה הוא תימה בעיני לחלק בין מע\"ש לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שחילקו חילוק זה ואין ספק אצלי דהראשונים ז\"ל דלא חילקו חילוק זה סוברים דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא היא. וראיתי להרמב\"ן פרשת ראה שכתב וז\"ל ויש ברייתות שנויות בת\"כ ובספרי לאסמכתות והן מטעות ע\"כ. (*א\"ה וכ\"כ בתוס' פ\"ט דבכורות (דף נ\"ד) ד\"ה ושני ובשבת (דף ס\"ח) ד\"ה ואלו דכל הני דרשות דספרי אסמכתא בעלמא נינהו ועיין בתוס' עירובין (דף ל\"ז) ד\"ה מאן ובע\"ז (דף נ\"ח) ד\"ה בצר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית כו'.</b> לקמן פ\"ו מהלכות בית הבחירה דין י\"ד ובדברי הראב\"ד שם ובמה שרמזתי שם ודוק. ועיין בסוף ספר קרבן חגיגה (דף נ\"ה) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבר והוציאן.</b> חולין (דף סח) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והחלונות ועובי החומה כלפנים.</b> עיין פ\"ו מהלכות בית הבחירה דין ט' ובפרק י' מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' ובר\"פ ט' מהלכות קרבן פסח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הערל כטמא כו'.</b> עיין במה שכתב הרב לח\"מ פ\"ב מהלכות חגיגה: "
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מע\"ש באנינות של תורה.</b> עיין בסמ\"ג לאוין סי' רנ\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מפקידין מעשר כו'.</b> מ\"ש הראב\"ד ועכ\"ז אין דעתי נוחה הימנו אלא במעות שהוא פקדון ארוך כו'. עיין במ\"ש הרא\"ש פ\"ק דנדרים אההיא דלא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דאמרינן לאלתר הוי נזיר דילמא השתא מיית ואפילו מאן דפליג בפרק כל הגט ואמר לא חיישינן שמא ימות הכא לזמן מרובה דל' ימי נזירות חיישינן ע\"כ. כלומר דדוקא האומר ה\"ז גיטך שע�� אחת בעולם קודם מיתתי איכא מ\"ד דמותרת לאכול בתרומה מיד משום שהחששא היא שמא ימות באותה שעה וכל שלא מת באותה שעה בהיתר אכלה התרומה וכן בההיא דשני לוגין החששא היא שמא יבקע הנוד תיכף לשתייתו ומ\"ש לא חייש אבל הכא דהחששא היא שמא ימות בתוך ל' יום דנמצא דלא קיים נדרו אליבא דכ\"ע חיישינן שמא ימות. ולפי זה האומר ה\"ז גיטך ל' יום קודם מיתתי אליבא דכ\"ע אסורה לאכול בתרומה מיד ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו כו'.</b> (*א\"ה עיין לעיל פי\"א מה' תרומות דין ח'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה.</b> עיין מה שכתב הרב לח\"מ רפ\"ה מהל' ערכין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם נתערבו בירושלים כו'.</b> דין זה לכאורה סותר למ\"ש בסוף הפרק דלא חשיב דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאינו יכול להכניסו ועיין פ\"ח י\"ד סי' ק\"ב ס\"ק ח'. כתב מרן ומ\"ש כמנין נראה דה\"פ כו'. ולי נראה שהוא ט\"ס ועיקר הגירסא היא במינם לפי שדבר שיש לו מתירין אינו אוסר כי אם במינו וכמ\"ש רבינו בהלכות מאכלות אסורות וכ\"כ לקמן בפרק ד' מהלכות בכורים דין ט\"ו וזה פשוט ועיין בתי\"ט ובפרק ח' שם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>באיזה מעשר אמרו כו'.</b> עיין לקמן פרק ו' מהלכות בית הבחירה דין ט\"ו והראב\"ד שם ובמה שרמזתי שם ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות חוץ לירושלים וכו'.</b> עיין במקום הנזכר ובמה שרמזתי שם ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואין פודין אותו במחובר כו'.</b> עיין בירושלמי פ\"ק דפיאה אמתני' דנותנין פיאה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל דבר שיש לו שני גורמים וכו'.</b> עיין במה שכתב הראב\"ד לעיל ספ\"ה מה' נדרים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו כו'.</b> הכי איתא בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) מתנות כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא ע\"כ. ורבינו לא ס\"ל כרבא דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין או ע\"ג קרקע משום דאזיל לשיטתיה שפסק בהלכות זכייה ומתנה דלעולם בעינן עומד בצד שדהו אפילו בחצר המשתמרת וא\"כ ע\"כ עובדא דר\"ג וזקנים מטלטלי אגב מקרקע הקנה להם ועיין במ\"ש מרן בח\"מ סי' קצ\"ה ס\"ח בשם בעל העיטור. ודע שאינו צריך לסיים מקום בצפונו או בדרומו ואע\"ג דלענין איסורא דטבל לא מהני עד שיסיים מקום וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות תרומות דין ח' מ\"מ לענין חיובא דמצות ביעור סגי בקריאת שם ��בד כן מתבאר מדברי התוס' פ\"ק דקידושין (דף כ\"ו) ד\"ה מעשה. אך ראיתי להריטב\"א שם בחידושיו שכתב ואיכא דקשיא ליה איך לא סיים מקום למעשרות אלו כו' ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום ה\"מ למאן דלית ליה ברירה אבל ר\"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש ע\"כ. ולפ\"ז לדידן דקי\"ל דאין ברירה צריך לסיים מקום:     סליקו להו הלכות מעשר שני ונטע רבעי "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zeraim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,201 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי צלמונה כו'.</b> עיין לעיל בפרק א' מהלכות מעשר דין ט': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות שנה שניה שנתערבו וכו'.</b> גרסי' בתוס' פ\"ד דדמאי מצרפין פירות ח\"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר שני מצרפין מפירות ח\"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן מן מעשר עני ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפטור ממעשר ראשון פטור מן השני כו'.</b> וכן כל הפטור מן התורה ממעשר ראשון פטור מן התורה ממע\"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי לסמ\"ג עשין קל\"ו שכתב דבספרי פרשת ראה משמע דמע\"ש נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מע\"ש מן התורה וכל כך הוחזק דין זה בעיניו עד שבעשין קס\"א גבי מע\"ע כתב אע\"פ שבספרי משמע דמע\"ש נוהג מן התורה אפילו בירקות זהו מפני רבוי המקראות אשר שם אבל במע\"ע שלא מצינו רבוי יש להשוותם לתרומה ולמעשר ראשון ע\"כ. ודין זה הוא תימה בעיני לחלק בין מע\"ש לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שחילקו חילוק זה ואין ספק אצלי דהראשונים ז\"ל דלא חילקו חילוק זה סוברים דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא היא. וראיתי להרמב\"ן פרשת ראה שכתב וז\"ל ויש ברייתות שנויות בת\"כ ובספרי לאסמכתות והן מטעות ע\"כ. (*א\"ה וכ\"כ בתוס' פ\"ט דבכורות (דף נ\"ד) ד\"ה ושני ובשבת (דף ס\"ח) ד\"ה ואלו דכל הני דרשות דספרי אסמכתא בעלמא נינהו ועיין בתוס' עירובין (דף ל\"ז) ד\"ה מאן ובע\"ז (דף נ\"ח) ד\"ה בצר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית כו'.</b> לקמן פ\"ו מהלכות בית הבחירה דין י\"ד ובדברי הראב\"ד שם ובמה שרמזתי שם ודוק. ועיין בסוף ספר קרבן חגיגה (דף נ\"ה) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבר והוציאן.</b> חולין (דף סח) : "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והחלונות ועובי החומה כלפנים.</b> עיין פ\"ו מהלכות בית הבחירה דין ט' ובפרק י' מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' ובר\"פ ט' מהלכות קרבן פסח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הערל כטמא כו'.</b> עיין במה שכתב הרב לח\"מ פ\"ב מהלכות חגיגה: "
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מע\"ש באנינות של תורה.</b> עיין בסמ\"ג לאוין סי' רנ\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מפקידין מעשר כו'.</b> מ\"ש הראב\"ד ועכ\"ז אין דעתי נוחה הימנו אלא במעות שהוא פקדון ארוך כו'. עיין במ\"ש הרא\"ש פ\"ק דנדרים אההיא דלא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דאמרינן לאלתר הוי נזיר דילמא השתא מיית ואפילו מאן דפליג בפרק כל הגט ואמר לא חיישינן שמא ימות הכא לזמן מרובה דל' ימי נזירות חיישינן ע\"כ. כלומר דדוקא האומר ה\"ז גיטך שעה אחת בעולם קודם מיתתי איכא מ\"ד דמותרת לאכול בתרומה מיד משום שהחששא היא שמא ימות באותה שעה וכל שלא מת באותה שעה בהיתר אכלה התרומה וכן בההיא דשני לוגין החששא היא שמא יבקע הנוד תיכף לשתייתו ומ\"ש לא חייש אבל הכא דהחששא היא שמא ימות בתו�� ל' יום דנמצא דלא קיים נדרו אליבא דכ\"ע חיישינן שמא ימות. ולפי זה האומר ה\"ז גיטך ל' יום קודם מיתתי אליבא דכ\"ע אסורה לאכול בתרומה מיד ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו כו'.</b> (*א\"ה עיין לעיל פי\"א מה' תרומות דין ח'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה.</b> עיין מה שכתב הרב לח\"מ רפ\"ה מהל' ערכין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם נתערבו בירושלים כו'.</b> דין זה לכאורה סותר למ\"ש בסוף הפרק דלא חשיב דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאינו יכול להכניסו ועיין פ\"ח י\"ד סי' ק\"ב ס\"ק ח'. כתב מרן ומ\"ש כמנין נראה דה\"פ כו'. ולי נראה שהוא ט\"ס ועיקר הגירסא היא במינם לפי שדבר שיש לו מתירין אינו אוסר כי אם במינו וכמ\"ש רבינו בהלכות מאכלות אסורות וכ\"כ לקמן בפרק ד' מהלכות בכורים דין ט\"ו וזה פשוט ועיין בתי\"ט ובפרק ח' שם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>באיזה מעשר אמרו כו'.</b> עיין לקמן פרק ו' מהלכות בית הבחירה דין ט\"ו והראב\"ד שם ובמה שרמזתי שם ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח פירות חוץ לירושלים וכו'.</b> עיין במקום הנזכר ובמה שרמזתי שם ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואין פודין אותו במחובר כו'.</b> עיין בירושלמי פ\"ק דפיאה אמתני' דנותנין פיאה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל דבר שיש לו שני גורמים וכו'.</b> עיין במה שכתב הראב\"ד לעיל ספ\"ה מה' נדרים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו כו'.</b> הכי איתא בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב) מתנות כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא ע\"כ. ורבינו לא ס\"ל כרבא דטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין או ע\"ג קרקע משום דאזיל לשיטתיה שפסק בהלכות זכייה ומתנה דלעולם בעינן עומד בצד שדהו אפילו בחצר המשתמרת וא\"כ ע\"כ עובדא דר\"ג וזקנים מטלטלי אגב מקרקע הקנה להם ועיין במ\"ש מרן בח\"מ סי' קצ\"ה ס\"ח בשם בעל העיטור. ודע שאינו צריך לסיים מקום בצפונו או בדרומו ואע\"ג דלענין איסורא דטבל לא מהני עד שיסיים מקום וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות תרומות דין ח' מ\"מ לענין חיובא דמצות ביעור סגי בקריאת שם לבד כן מתבאר מדברי התוס' פ\"ק דקידושין (דף כ\"ו) ד\"ה מעשה. אך ראיתי להריטב\"א שם בחידושיו שכתב ואיכא דקשיא ליה איך לא סיים מקום למעשרות אלו כו' ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום ה\"מ למאן דלית ליה ברירה אבל ר\"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר ש��עור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש ע\"כ. ולפ\"ז לדידן דקי\"ל דאין ברירה צריך לסיים מקום:     סליקו להו הלכות מעשר שני ונטע רבעי "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}