b2012635d69fa14fc328e09aa9b80045fa45cfa95cd53b5a50576b1d7a33d176

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו למקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת העבודה שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית וכו'.</b> והקשה מרן בכ\"מ וז\"ל ומ\"ש שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית תמיה לי מאחר דקרא קאמר אל הקדש מנין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמשמע קדש הקדשים וכו' ונראה דה\"פ אילו לא נאמר אל הקדש הייתי אומר דלפני ולפנים קרי קדש אבל ההיכל לא נאסר דתפסת מועט השתא דכתיב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן מלכא בס' עץ החיים בנימוקיו על רבינו ז\"ל דף א' שהקשה וז\"ל ואיכא למידק דבפ' הקומץ השיבו דהא מאן דאמר אל הקדש ומבית לפרוכת בלאו ליכתוב אל הקדש וכ\"ש מבית לפרוכת וכי תימא משום דהו\"א מאי אל הקדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי ליכא אי אפשר דהכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים הרי דאף אי כתיב אל הקדש לחוד בהיכל מיירי וי\"ל דבש\"ס מיירי אילו היה כתיב אל הקדש וגם אל פני הכפורת דאז הוי כמו והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים משא\"כ רבינו דמיירי אילו לא היה כתיב רק אל הקדש דאז הוה אמינא תפסת מועט תפסת והוי דוקא קדש הקדשים ושפיר כתב מרן ז\"ל עכ\"ל.<br><b> ונראה </b> דבהכי מתרצתא מה שהקשה עוד הרב מל\"מ בפירקין וז\"ל ותו קשיא לי דבסוף פרק ח' דזבחים דף פ\"ב ת\"ר פנימה אין לי אלא פנימה היכל מניין ת\"ל אל הקדש יאמר קודש ואל יאמר פנימה אמר רבה בא זה ולמד על זה כלומר דאי הוה כתיב פנימה הו\"א דקדש הוי פנימה כמ\"ש רש\"י ז\"ל ודוחק הוא לומר דאותה סוגייא אתיא כר' יהודה ועוד אמאי לא קאמר הניחא לר\"י אלא לרבנן יאמר קדש ואל יאמר פנימה וצ\"ע עכ\"ל. ובהכי אתי שפיר דהתם לא הוזכר קדש קדשים כדי שנאמר דהאי קודש הוי היכל כמו הכא שהוזכר אל פני הכפורת שהוא קדש קדשים וכמו התם דוהבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קדש הקדשים דאז צ\"ל דהאי הוי כמו הן לא הובא את דמה אל הקדש ושפיר איכא למימר דהוי קדש קדשים וכמ\"ש מרן כ\"מ דתפסת מועט ולא נאמר דדם שנכנס להיכל ולא נכנס לקדש קדשים שיפסל ובהא אפי' רבנן מודים דאל הקדש הוי קדש קדשים אי לא דכתיב פנימה דהשתא גילה לן דהאי קודש הוי היכל (א\"ה ס\"ט עיין להרב גופיה בס' מקראי קדש דף קל\"ג ע\"א יעו\"ש).<br><b> ולענ\"ד </b> מה שנראה לי לומר הוא דעד כאן לא קאמרי רבנן דהיכל אקרי קודש אלא הכא דוקא והיינו משום דכיון דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים ס\"ל לרבנן דהכא נמי שהזהיר ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו אותו קודש שהוא ההיכל אבל התם ששאל משה רבינו ע\"ה אם נכנס דמה לפנים והשיבו לא ועל זה קמתמה הן לא הובא את דמה אל הקדש אילו לא היה כותב פנימה שפיר הו\"א שהוא לפני ולפנים שעל זה היתה השאלה ולכך הוצרך ליכתוב אל הקדש פנימה להו��ות לן דבין אם נכנס להיכל ובין אם נכנס לקדש קדשים נפסלה וצריכה שריפה וכשאמרו בש\"ס דאי לא תימא הכי אלא דבכל מקום דכתיב קודש הוי היכל תיקשי הא דאמרינן בפ' טבול יום (זבחים דף ק\"א ע\"א) ר' נחמיה מתרץ לה הכי א\"ל משה לאהרן שמא נכנס דמה לפנים א\"ל הן לא הובא את דמה שמא חוץ למחיצתה יצאת א\"ל בקדש וכו' ע\"כ ומאי קאמר בקודש הא קודש הוי היכל והחטאת מאי בעיא בהיכל והלא לא היתה אלא בעזרה במקום שנשחטה ולא הו\"ל לומר כי אם שהיתה בעזרה אלא ודאי דהאי קודש האמור כאן אינו היכל אלא שהיתה בבית המטבחיים ולא יצאת משם ומתפרש בקודש דכתיב ה\"נ לדעת רבנן דס\"ל דקדש הוי היכל ולא היה כתיב פנימה הו\"א דהאי קודש הוי קדש קדשים שעל זה שאל ממנו והשיבו לא וקמתמה אכול תאכלו אותה ולזה כתב פנימה להורות שהשאלה היתה על שתיהם. ומה שיש לדקדק בדברי התוס' אכתוב לקמן בס\"ד ועיין בס' מעיל שמואל בלשונות רבינו דף כ\"ז ע\"ב וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו למקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת העבודה שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית וכו'.</b> והקשה מרן בכ\"מ וז\"ל ומ\"ש שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית תמיה לי מאחר דקרא קאמר אל הקדש מנין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמשמע קדש הקדשים וכו' ונראה דה\"פ אילו לא נאמר אל הקדש הייתי אומר דלפני ולפנים קרי קדש אבל ההיכל לא נאסר דתפסת מועט השתא דכתיב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן מלכא בס' עץ החיים בנימוקיו על רבינו ז\"ל דף א' שהקשה וז\"ל ואיכא למידק דבפ' הקומץ השיבו דהא מאן דאמר אל הקדש ומבית לפרוכת בלאו ליכתוב אל הקדש וכ\"ש מבית לפרוכת וכי תימא משום דהו\"א מאי אל הקדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי ליכא אי אפשר דהכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים הרי דאף אי כתיב אל הקדש לחוד בהיכל מיירי וי\"ל דבש\"ס מיירי אילו היה כתיב אל הקדש וגם אל פני הכפורת דאז הוי כמו והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים משא\"כ רבינו דמיירי אילו לא היה כתיב רק אל הקדש דאז הוה אמינא תפסת מועט תפסת והוי דוקא קדש הקדשים ושפיר כתב מרן ז\"ל עכ\"ל.<br><b> ונראה </b> דבהכי מתרצתא מה שהקשה עוד הרב מל\"מ בפירקין וז\"ל ותו קשיא לי דבסוף פרק ח' דזבחים דף פ\"ב ת\"ר פנימה אין לי אלא פנימה היכל מניין ת\"ל אל הקדש יאמר קודש ואל יאמר פנימה אמר רבה בא זה ולמד על זה כלומר דאי הוה כתיב פנימה הו\"א דקדש הוי פנימה כמ\"ש רש\"י ז\"ל ודוחק הוא לומר דאותה סוגייא אתיא כר' יהודה ועוד אמאי לא קאמר הניחא לר\"י אלא לרבנן יאמר קדש ואל יאמר פנימה וצ\"ע עכ\"ל. ובהכי אתי שפיר דהתם לא הוזכר קדש קדשים כדי שנאמר דהאי קודש הוי היכל כמו הכא שהוזכר אל פני הכפורת שהוא קדש קדשים וכמו התם דוהבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קדש הקדשים דאז צ\"ל דהאי הוי כמו הן לא הובא את דמה אל הקדש ושפיר איכא למימר דהוי קדש קדשים וכמ\"ש מרן כ\"מ דתפסת מועט ולא נאמר דדם שנכנס להיכל ולא נכנס לקדש קדשים שיפסל ובהא אפי' רבנן מודים דאל הקדש הוי קדש קדשים אי לא דכתיב פנימה דהשתא גילה לן דהאי קודש הוי היכל (א\"ה ס\"ט עיין להרב גופיה בס' מקראי קדש דף קל\"ג ע\"א יעו\"ש).<br><b> ולענ\"ד </b> מה שנראה לי לומר הוא דעד כאן לא קאמרי רבנן דהיכל אקרי קודש אלא הכא דוקא והיינו משום דכיון דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים ס\"ל לרבנן דהכא נמי שהזהיר ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו אותו קודש שהוא ההיכל אבל התם ששאל משה רבינו ע\"ה אם נכנס דמה לפנים והשיבו לא ועל זה קמתמה הן לא הובא את דמה אל הקדש אילו לא היה כותב פנימה שפיר הו\"א שהוא לפני ולפנים שעל זה היתה השאלה ולכך הוצרך ליכתוב אל הקדש פנימה להורות לן דבין אם נכנס להיכל ובין אם נכנס לקדש קדשים נפסלה וצריכה שריפה וכשאמרו בש\"ס דאי לא תימא הכי אלא דבכל מקום דכתיב קודש הוי היכל תיקשי הא דאמרינן בפ' טבול יום (זבחים דף ק\"א ע\"א) ר' נחמיה מתרץ לה הכי א\"ל משה לאהרן שמא נכנס דמה לפנים א\"ל הן לא הובא את דמה שמא חוץ למחיצתה יצאת א\"ל בקדש וכו' ע\"כ ומאי קאמר בקודש הא קודש הוי היכל והחטאת מאי בעיא בהיכל והלא לא היתה אלא בעזרה במקום שנשחטה ולא הו\"ל לומר כי אם שהיתה בעזרה אלא ודאי דהאי קודש האמור כאן אינו היכל אלא שהיתה בבית המטבחיים ולא יצאת משם ומתפרש בקודש דכתיב ה\"נ לדעת רבנן דס\"ל דקדש הוי היכל ולא היה כתיב פנימה הו\"א דהאי קודש הוי קדש קדשים שעל זה שאל ממנו והשיבו לא וקמתמה אכול תאכלו אותה ולזה כתב פנימה להורות שהשאלה היתה על שתיהם. ומה שיש לדקדק בדברי התוס' אכתוב לקמן בס\"ד ועיין בס' מעיל שמואל בלשונות רבינו דף כ\"ז ע\"ב וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין שוחטין אחר התמיד של בין הערביים מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום ומקטירין אברי עולות והאמורין עד חצי הלילה וכו'.</b> הנה ראיתי להרא\"ם בפרשת צו ד\"ה וערך עליה העולה וכו' שכתב וז\"ל ומהקטר חלבים ואברים שנקרבים אחר תמיד של בין הערביים כל הלילה לא קשיא דההוא בחלבים ואברים שנזרק דמם קודם התמיד של בין הערביים קמיירי דהקרבתן אינן אלא גמר מלאכה בלבד מאחר שכבר התחילו בזריקת דמן קודם התמיד של בין הערביים א\"נ הא דקתני מנין שלא יהא דבר מתעכב לתמיד שבה\"ע אינו אלא למצוה ולא לעיכובא והקטר חלבים ואברים בששכח ולא הקטירם קודם לתמיד של בין הערביים קמיירי א\"נ הקטר אברים וחלבים ברישא מקטיר כולהו והדר מקטיר אברי עולת תמיד שבה\"ע כדי שתבא אחר כולם כדפי' הרב ישעיה הראשון עכ\"ל.<br><b> והנה</b> לתירוץ הראשון שתירץ דבאברים שנזרק דמן קודם לתמיד אף שהקטירם אחר התמיד אינו אלא גמר מלאכה א\"כ צ\"ל הא דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ\"ט) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך בשלמא לת\"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר\"י בנו של ר\"י ב\"ב מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ומשני אמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה רב פפא אמר אפי' תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ע\"כ דנראה דכיון דלא הקטיר האברים אחר אברי תמיד משו\"ה קרב אחר התמיד היינו דוקא משום שקרבים ונזרקו דמן אחר התמיד ומשו\"ה קא משני דמיירי בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה או מעלה ומלינה בראשו של מזבח אבל אה\"נ שאם נזרק דמן קודם התמיד אפשר שגם האברים נקטרים וכדברי הרא\"ם ז\"ל.<br><b> אלא </b> שראיתי להרב קרבן אהרן בפ\"א סי' ד' שדחה תירוץ זה של הרא\"ם וז\"ל ואין לומר כמ\"ש הרא\"ם ז\"ל דכיון שנזרק דמן קודם לתמיד של בין הערבים לא ניחוש להקטרת אברים שאינם אלא גמר מלאכה לבדו ולא אמרו הקטר אברים כל הלילה אלא באותם שנזרק דמן קודם התמיד דזה א\"א דקרא דאמר עליה השלם כל הקרבנות כולם בהקטרת אברים מיירי שכן אמר והקטיר עליה חלבי השלמים כולם ירצה בהקטרת קודם התמיד עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידעתי איך דחה תירוץ זה והוא ש\"ס ערוך בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ\"ט ע\"ב) דאמרינן התם רב כהנא רמי כתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב עליה השלם כל הקרבנות כולם דמשמע שלא יתעכב אחר תמיד ומשני הוא מותיב לה והוא מפרק לה כשנתותרו ופירש\"י כשנתותרו מהקרבנות שנזרק דמן קודם התמיד ולא הספיקו להקריב כיון דנראה להקריב קודם לכן על תמיד של שחר הוא משלים ע\"כ. הרי להדיא דהקטר אברים שנקטרים אחר תמיד היינו משום שנזרק דמן קודם התמיד וכדברי הרא\"ם ז\"ל וא\"כ מה מקום להרב ז\"ל לדחות תירוץ זה והוא בש\"ס וצ\"ע (א\"ה ס\"ט עיין להרב זרע יצחק לומברוזו בלשונות על רבינו דף כ\"ד ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין שוחטין אחר התמיד של בין הערביים מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום ומקטירין אברי עולות והאמורין עד חצי הלילה וכו'.</b> הנה ראיתי להרא\"ם בפרשת צו ד\"ה וערך עליה העולה וכו' שכתב וז\"ל ומהקטר חלבים ואברים שנקרבים אחר תמיד של בין הערביים כל הלילה לא קשיא דההוא בחלבים ואברים שנזרק דמם קודם התמיד של בין הערביים קמיירי דהקרבתן אינן אלא גמר מלאכה בלבד מאחר שכבר התחילו בזריקת דמן קודם התמיד של בין הערביים א\"נ הא דקתני מנין שלא יהא דבר מתעכב לתמיד שבה\"ע אינו אלא למצוה ולא לעיכובא והקטר חלבים ואברים בששכח ולא הקטירם קודם לתמיד של בין הערביים קמיירי א\"נ הקטר אברים וחלבים ברישא מקטיר כולהו והדר מקטיר אברי עולת תמיד שבה\"ע כדי שתבא אחר כולם כדפי' הרב ישעיה הראשון עכ\"ל.<br><b> והנה</b> לתירוץ הראשון שתירץ דבאברים שנזרק דמן קודם לתמיד אף שהקטירם אחר התמיד אינו אלא גמר מלאכה א\"כ צ\"ל הא דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ\"ט) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך בשלמא לת\"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר\"י בנו של ר\"י ב\"ב מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ומשני אמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה רב פפא אמר אפי' תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ע\"כ דנראה דכיון דלא הקטיר האברים אחר אברי תמיד משו\"ה קרב אחר התמיד היינו דוקא משום שקרבים ונזרקו דמן אחר התמיד ומשו\"ה קא משני דמיירי בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה או מעלה ומלינה בראשו של מזבח אבל אה\"נ שאם נזרק דמן קודם התמיד אפשר שגם האברים נקטרים וכדברי הרא\"ם ז\"ל.<br><b> אלא </b> שראיתי להרב קרבן אהרן בפ\"א סי' ד' שדחה תירוץ זה של הרא\"ם וז\"ל ואין לומר כמ\"ש הרא\"ם ז\"ל דכיון שנזרק דמן קודם לתמיד של בין הערבים לא ניחוש להקטרת אברים שאינם אלא גמר מלאכה לבדו ולא אמרו הקטר אברים כל הלילה אלא באותם שנזרק דמן קודם התמיד דזה א\"א דקרא דאמר עליה השלם כל הקרבנות כולם בהקטרת אברים מיירי שכן אמר והקטיר עליה חלבי השלמים כולם ירצה בהקטרת קודם התמיד עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידעתי איך דחה תירוץ זה והוא ש\"ס ערוך בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ\"ט ע\"ב) דאמרינן התם רב כהנא רמי כתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב עליה השלם כל הקרבנות כולם דמשמע שלא יתעכב אחר תמיד ומשני הוא מותיב לה והוא מפרק לה כשנתותרו ופירש\"י כשנתותרו מהקרבנות שנזרק דמן קודם התמיד ולא הספיקו להקריב כיון דנראה להקריב קודם לכן על תמיד של שחר הוא משלים ע\"כ. הרי להדיא דהקטר אברים שנקטרים אחר תמיד היינו משום שנזרק דמן קודם התמיד וכדברי הרא\"ם ז\"ל וא\"כ מה מקום להרב ז\"ל לדחות תירוץ זה והוא בש\"ס וצ\"ע (א\"ה ס\"ט עיין להרב זרע יצחק לומברוזו בלשונות על רבינו דף כ\"ד ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו וכו'.</b> דע דבחטאת העוף שמתו בעליה לא נתברר בדברי רבינו מה דינו אם נאמר בה דתמות כמו חטאת בהמה או דילמא לא ומדסתם רבינו ולא חילק בין חטאת העוף לחטאת בהמה כמו שחילק בחטאת צבור משמע דלא שנא וכן ראיתי בתוספתא דפ\"ק דמעילה דתמן תנינן היה חייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת העוף לא יביא עולת העוף [לא] יביא מועלין בכולם ומועלין במקצתן מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהן ע\"כ הרי להדיא דלא שנא בין חטאת בהמה לחטאת העוף וכי היכי דבחטאת בהמה שמתו בעליה אזלא למיתה ה\"נ בחטאת העוף דהא כל שבחטאת מתה הדמים ילכו לים המלח וכמבואר.<br><b> אשר</b> בזה קשיא לי לאית מפרשים שהביא המפרש בנזיר דף כ\"א ע\"ב ד\"ה והיינו טעמא שכתב וז\"ל ואית דמפרשים כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכה דהפר לה בעלה מעיקרא הו\"ל כחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא וכו' ומשום דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל חטאת העוף לא גמירי דתמות ע\"כ והתוס' בו בפרק דף כ\"ו ד\"ה אלא מעתה כתבו וז\"ל א\"נ מתוקם נמי אפי' בנזיר וכגון בנזיר טמא שצריך שתי תורין אחד לחטאת ואחד לעולה וה\"פ מעות ולא עופות כלומר אם חייבי קינין הפריש תורין או בני יונה ולא פירש בשעת לקיחה ומת קודם הקרבה או הפר לה בעלה דלא יהבינן להו דין דסתומים לענין שיקריב איזה שירצה חטאת ואיזה וכו' יעו\"ש הרי דמאי דלא יהבינן להו דין דסתומים לענין שיקריב הכהן איזה עולה ואיזה חטאת הוא משום דהו\"ל כאילו הפריש הבעלים הא לאו הכי יהבינן להו דין דסתומים והיה מקריב איזה שירצה לחטאת ואיזה שירצה עולה ולא אמרינן דתמות משום חטאת שמתו בעליה דהכי דייקי דברי התוס' דקאמר איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה משמע שיש בידו להקריבם אם היה יודע הכהן מי הוא חטאת ומי הוא עולה ולא קפדינן משום חטאת שמתו בעליה משמע דס\"ל להתוס' כאית מפרשים שכתבו דבחטאת העוף לא אמרינן דלמיתה אזלא.<br><b> והרא\"ש</b> ז\"ל בפי' למס' קינין ספ\"ב במתני' דהאשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה פי' וז\"ל יביאו יורשיה עולתה דעולה דורון היא וקרבה לאחר מיתה וכו' עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה דאין כפרה למתים והילכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ובתורת כהנים תניא מנין שאם הביא עולתה ומתה יביאו יורשיה חטאתה ת\"ל אחד לחטאת ואחד לעולה ור\"י מאורלינש ז\"ל היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת צבור מתה יעו\"ש ומדי דברי בו קשיא לי במאי שפירש דהיינו טעמא דיביאו יורשיה עולתה משום דעולה דורון היא ולא כפרה ואילו חטאתה לא יביאו משום דהוי כפרה ואין כפרה למתים דהא בפ\"ק דמנחות דף ד' ע\"ב אמרינן מאי שנא אשם נזיר ואשם מצורע דבאו להכשיר ולא הכשירו ה\"�� באו לכפר ולא כפרו אמר ר' ירמיה מצינו שחילק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין מכפרין אית בהו דאתו לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתו לאחר מיתה דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה ופי' רש\"י לא יביאו יורשיה דזה אחד מחמש חטאות המתות שמתו בעליה וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן בכריתות מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ומדחטאת להכשיר עולה לכפר דכתיב אחד לחטאת ואחד לעולה אלמא מכפרין קרבי מכשירין לא קרבי יעו\"ש והא דחטאת יולדת מכשיר היא ולא כפרה מתני' היא בפ' המביא אשם (כריתות דף כ\"ו ע\"א) דתנן התם האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יוה\"כ חייבת להביא לאחר יוה\"כ מפני שמכשרתה לאכול בזבחים וכמ\"ש התוס' ובש\"ס אמרינן יולדת נמי מייתי קרבן לאשתרויי באכילה היא ולא לכפר ע\"כ הרי להדיא דחטאת יולדת שמתה ולא קרבה היינו משם דהוי מכשיר ולא אתי לאחר מיתה ועולה דקרבה משום דהוי כפרה ומכפרין אית בהו דאתו לאחר מיתה ולא דעולה דורון היא ומשו\"ה אתי לאחר מיתה וחטאת משום דהוי כפרה ובפ\"ק דזבחים ד\"ה אמרינן מתקיף לה רב אסי ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מכפרין ופרש\"י מאן לימא לן וכו' דיולדת לא מכפרה עולתה עלייהו אם הביאה עולתה מחיים יעו\"ש. (א\"ה ס\"ט עיין לרש\"י ורע\"ב בפ\"א דמעילה מ\"ב שפי' ג\"כ דטעמא דהאשה שמתה יביאו יורשיה עולתה היינו משום דעולה דורון היא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ועיין לגאון עוזינו מורה מורינו בחקרי לב או\"ח דף ד' ע\"ד ולמו\"ר המופלא חסידק קדישא מקור מים חיים נר\"ו בס' לב חיים מדף מ\"א ע\"ב ואילך).<br><b> ואפשר</b> לומר דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דעולה דורון היא ר\"ל דהאי עולה שמתה בעליה כיון דאין כפרה למתים אף שמביאין היורשים עולתה מ\"מ אין מרצין וכדאיתא בזבחים דף ה' ע\"א אמר לו ר' אליעזר מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרים ואין מרצין דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה ופרש\"י ואין מרצין שאין כפרה למתים ואף אתה אל תתמה על אלו יעו\"ש נמצא דכיון שאין מכפרים הוי דורון וחטאת העוף דקתני במתני' דהוי מכשיר פי' הרע\"ב וז\"ל ומפני שמכשירתה לאכול בזבחים דמחוסר כפרה היא מספק ואינה יכולה לאכול בקדשים עד שתביא כפרתה ע\"כ וכפי' רבינו בפי' המשנה יעו\"ש. איך שיהיה נמצא לדעת ר\"י מאורלינש דקאי בשיטת אית מפרשים שמביא המפרש והתוס' דיש לחלק בחטאת שמתו בעליה בין חטאת בהמה לעוף דבחטאת העוף אינה במיתה. ולכאורה נראה שכן הוא דעת רע\"ב דהא בפ\"ב דקינין פי' וז\"ל או שפרח לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן שימותו כולם ע\"כ ומדלא פי' כמו שפרש\"י ז\"ל דלבין חטאות המתות היינו חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז\"ל ג\"כ במתני' דכל הזבחים שנתערבו בהן חמש חטאות המתות יעו\"ש אלא ודאי דס\"ל דחטאת בהמה גמירי דתמות אבל לא בחטאת העוף וכמו שכך ראיתי שהוכיח כן הרב שער המלך בפירוש.<br><b> אך</b> הנני מוסיף להקשות לאית מפרשים מהאי דאיתא ביומא דף נ\"ה עלה דתנן בפ\"ו דשקלים ר' יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות וכו' ופריך אביי ונעביד תרי ולכתוב עלייהו הי חובה והי נדבה ומסיק כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ע\"כ הרי דמבואר דחטאת העוף למיתה אזלא (א\"ה ס\"ט וכן הקשה הרב כבוד יו\"ט בפירקין והרב מנחה טהורה דף ג' ע\"ב.) ולפי קוצר ענ\"ד אחרי המחילה רבה נראה לומר דלק\"מ והוא דראיתי להרב שער המלך שהקשה ממתני' דהאשה שהביאה חטאת ומתה ומההיא דהשולח חטאתו ממדינת הים דמקריבין אותו בחזקה שהוא קיים ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף ותירץ דסברת אית מפרשים שכתב רש\"י ז\"ל דחטאת העוף לא גמירי דתמות היינו לפום מאי דקי\"ל כר' שמעון דחטאת ציבור שכפרו בעליה אינה במיתה ומטעמא דחמש חטאות בחד מקום גמיר להו וא\"כ מהאי טעמא נמי איכא למימר דאין חטאת העוף מתה כיון דלא שייך ולד חטאת וחטאת שעברה שנתה אמנם לר' יהודה דס\"ל דלאו בחד מקום גמירי ה\"נ איכא למימר דחטאת העוף מתה יעו\"ש ולפי\"ז לא קשיא מהאי דאמרינן ביומא דקיימי אליבא דר\"י.<br><b> איברא</b> דבתוספתא בפ\"ק דמעילה תנינן בהיפך דתמן תנינן אלו דברים שבין בהמות לעופות שהבהמה דוחה את השבת ויש בהם חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי וכו' משא\"כ בעופות הרי דבחטאת העוף אינה במיתה וכסברת אית מפרשים ור\"י מאורלינש ואילו מתוספתא שכתבנו למעלה מוכח דחטאת העוף נמי למיתה אזלא.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה לחלק דעד כאן לא קתני בתוספתא דתמורה ואית מפרשים דחטאת העוף אינה במיתה היינו דוקא בחטאת העוף שבאו מעיקרא לכפרה ומתו בעליה בהא הוא דאמרינן דשניא חטאת העוף מחטאת בהמה וקרבי נמי לאחר מיתה אבל חטאת העוף שלא בא מעיקרא לכפרה אלא להכשיר בהא מיהא מודו דלא שנא חטאת העוף מחטאת בהמה ובכולהו אמרינן דתמות או אם הפריש מעות דילכו לים המלח ובהכי מיירי התוספתא דמעילה ומה שיש לדקדק בדברי התוספתא הלזו עיין לקמן בפ\"ו הי\"ג במרן כ\"מ וההיא דפ' הוציאו לו דכתיבנא לעיל דמשום חטאת שמתה בעליה לא תיקנו שופרות לקיני חובה מוקי לה בקיני יולדת ומצורע עני וזב וזבה וכיוצא ולא כפירש\"י שפי' מטמא מקדש דמטמא מקדש לכפרה קאתי ואינם הולכים לים המלח אבל הני להכשיר קאתו ומתו בעליה לא שנא בין בהמה לעוף ולאית מפרשים שהביא המפרש נמי שכתבו גבי נזיר דחטאת העוף לא גמירי דתמות היינו לפום מאי דס\"ל כר' אלעזר הקפר דנזיר חוטא הוא שציער עצמו מן היין אמטו להכי כתבו דלא גמירי דתמות וכן נראה מהתוס' דהיינו לר\"א הקפר. וחילוק זה למדתיהו ממה שהביא הרב שער המלך בפרקין משם התוס' חיצוניות וז\"ל והרב יחיאל ישב הגירסא דלא אמרינן חמש חטאות המתות אלא בבהמה אבל לא בעוף וא\"ת וכו' והלא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשיה חטאתה די\"ל דהיינו דוקא הכא משום דחטאת מכשיר גבי יולדת והכשרה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה ע\"כ. אלא דחילוק זה לא ניתן לכתב לתרץ הב' תוספתות דהא בתוספתא דמעילה בתר הכי אמרינן הזב והזבה והיולדת והמצורע וכל חייבי קינים שבתורה שהפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת העוף יביא עולת העוף יביא מועלין בכולם ומועלין במקצתם מת יפלו לנדבה ומועלין בהן ע\"כ הרי דכל חייבי קינין שבתורה משמע בין הבאות משום כפרה בין הבאות להכשיר יפלו הדמים לנדבה באופן שאלו התוספתות צל\"ע.<br><b> ואגב</b> אורחין קשיא לי על מ\"ש התוס' בקידושין דף נ\"ה ע\"ב ד\"ה ודילמא אשם מצורע הוא שכתבו וז\"ל ועוד אומר הרב שמשון מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או מחר ידע בעל האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע דנמצא ויהיה אותו שיביא חולין בעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר דלמיתה אזלא וכו' יעו\"ש וקשה דהא קי\"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויביא דמיו לנדבה והכי איתא בתמורה דף י\"ח ובכמה דוכתי ובפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ב) וצ\"ע. (א\"ה ס\"ט עיין בס' לא נודע למי שם ובס' פחד יצחק סי' ק\"י הנדפס מחדש דף ל\"ז ��\"א שהקשה כן על דברי התוס' ותירץ יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו וכו'.</b> דע דבחטאת העוף שמתו בעליה לא נתברר בדברי רבינו מה דינו אם נאמר בה דתמות כמו חטאת בהמה או דילמא לא ומדסתם רבינו ולא חילק בין חטאת העוף לחטאת בהמה כמו שחילק בחטאת צבור משמע דלא שנא וכן ראיתי בתוספתא דפ\"ק דמעילה דתמן תנינן היה חייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת העוף לא יביא עולת העוף [לא] יביא מועלין בכולם ומועלין במקצתן מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהן ע\"כ הרי להדיא דלא שנא בין חטאת בהמה לחטאת העוף וכי היכי דבחטאת בהמה שמתו בעליה אזלא למיתה ה\"נ בחטאת העוף דהא כל שבחטאת מתה הדמים ילכו לים המלח וכמבואר.<br><b> אשר</b> בזה קשיא לי לאית מפרשים שהביא המפרש בנזיר דף כ\"א ע\"ב ד\"ה והיינו טעמא שכתב וז\"ל ואית דמפרשים כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכה דהפר לה בעלה מעיקרא הו\"ל כחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא וכו' ומשום דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל חטאת העוף לא גמירי דתמות ע\"כ והתוס' בו בפרק דף כ\"ו ד\"ה אלא מעתה כתבו וז\"ל א\"נ מתוקם נמי אפי' בנזיר וכגון בנזיר טמא שצריך שתי תורין אחד לחטאת ואחד לעולה וה\"פ מעות ולא עופות כלומר אם חייבי קינין הפריש תורין או בני יונה ולא פירש בשעת לקיחה ומת קודם הקרבה או הפר לה בעלה דלא יהבינן להו דין דסתומים לענין שיקריב איזה שירצה חטאת ואיזה וכו' יעו\"ש הרי דמאי דלא יהבינן להו דין דסתומים לענין שיקריב הכהן איזה עולה ואיזה חטאת הוא משום דהו\"ל כאילו הפריש הבעלים הא לאו הכי יהבינן להו דין דסתומים והיה מקריב איזה שירצה לחטאת ואיזה שירצה עולה ולא אמרינן דתמות משום חטאת שמתו בעליה דהכי דייקי דברי התוס' דקאמר איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה משמע שיש בידו להקריבם אם היה יודע הכהן מי הוא חטאת ומי הוא עולה ולא קפדינן משום חטאת שמתו בעליה משמע דס\"ל להתוס' כאית מפרשים שכתבו דבחטאת העוף לא אמרינן דלמיתה אזלא.<br><b> והרא\"ש</b> ז\"ל בפי' למס' קינין ספ\"ב במתני' דהאשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה פי' וז\"ל יביאו יורשיה עולתה דעולה דורון היא וקרבה לאחר מיתה וכו' עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה דאין כפרה למתים והילכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ובתורת כהנים תניא מנין שאם הביא עולתה ומתה יביאו יורשיה חטאתה ת\"ל אחד לחטאת ואחד לעולה ור\"י מאורלינש ז\"ל היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת צבור מתה יעו\"ש ומדי דברי בו קשיא לי במאי שפירש דהיינו טעמא דיביאו יורשיה עולתה משום דעולה דורון היא ולא כפרה ואילו חטאתה לא יביאו משום דהוי כפרה ואין כפרה למתים דהא בפ\"ק דמנחות דף ד' ע\"ב אמרינן מאי שנא אשם נזיר ואשם מצורע דבאו להכשיר ולא הכשירו ה\"נ באו לכפר ולא כפרו אמר ר' ירמיה מצינו שחילק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין מכפרין אית בהו דאתו לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתו לאחר מיתה דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה ופי' רש\"י לא יביאו יורשיה דזה אחד מחמש חטאות המתות שמת�� בעליה וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן בכריתות מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ומדחטאת להכשיר עולה לכפר דכתיב אחד לחטאת ואחד לעולה אלמא מכפרין קרבי מכשירין לא קרבי יעו\"ש והא דחטאת יולדת מכשיר היא ולא כפרה מתני' היא בפ' המביא אשם (כריתות דף כ\"ו ע\"א) דתנן התם האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יוה\"כ חייבת להביא לאחר יוה\"כ מפני שמכשרתה לאכול בזבחים וכמ\"ש התוס' ובש\"ס אמרינן יולדת נמי מייתי קרבן לאשתרויי באכילה היא ולא לכפר ע\"כ הרי להדיא דחטאת יולדת שמתה ולא קרבה היינו משם דהוי מכשיר ולא אתי לאחר מיתה ועולה דקרבה משום דהוי כפרה ומכפרין אית בהו דאתו לאחר מיתה ולא דעולה דורון היא ומשו\"ה אתי לאחר מיתה וחטאת משום דהוי כפרה ובפ\"ק דזבחים ד\"ה אמרינן מתקיף לה רב אסי ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מכפרין ופרש\"י מאן לימא לן וכו' דיולדת לא מכפרה עולתה עלייהו אם הביאה עולתה מחיים יעו\"ש. (א\"ה ס\"ט עיין לרש\"י ורע\"ב בפ\"א דמעילה מ\"ב שפי' ג\"כ דטעמא דהאשה שמתה יביאו יורשיה עולתה היינו משום דעולה דורון היא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ועיין לגאון עוזינו מורה מורינו בחקרי לב או\"ח דף ד' ע\"ד ולמו\"ר המופלא חסידק קדישא מקור מים חיים נר\"ו בס' לב חיים מדף מ\"א ע\"ב ואילך).<br><b> ואפשר</b> לומר דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דעולה דורון היא ר\"ל דהאי עולה שמתה בעליה כיון דאין כפרה למתים אף שמביאין היורשים עולתה מ\"מ אין מרצין וכדאיתא בזבחים דף ה' ע\"א אמר לו ר' אליעזר מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרים ואין מרצין דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה ופרש\"י ואין מרצין שאין כפרה למתים ואף אתה אל תתמה על אלו יעו\"ש נמצא דכיון שאין מכפרים הוי דורון וחטאת העוף דקתני במתני' דהוי מכשיר פי' הרע\"ב וז\"ל ומפני שמכשירתה לאכול בזבחים דמחוסר כפרה היא מספק ואינה יכולה לאכול בקדשים עד שתביא כפרתה ע\"כ וכפי' רבינו בפי' המשנה יעו\"ש. איך שיהיה נמצא לדעת ר\"י מאורלינש דקאי בשיטת אית מפרשים שמביא המפרש והתוס' דיש לחלק בחטאת שמתו בעליה בין חטאת בהמה לעוף דבחטאת העוף אינה במיתה. ולכאורה נראה שכן הוא דעת רע\"ב דהא בפ\"ב דקינין פי' וז\"ל או שפרח לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן שימותו כולם ע\"כ ומדלא פי' כמו שפרש\"י ז\"ל דלבין חטאות המתות היינו חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז\"ל ג\"כ במתני' דכל הזבחים שנתערבו בהן חמש חטאות המתות יעו\"ש אלא ודאי דס\"ל דחטאת בהמה גמירי דתמות אבל לא בחטאת העוף וכמו שכך ראיתי שהוכיח כן הרב שער המלך בפירוש.<br><b> אך</b> הנני מוסיף להקשות לאית מפרשים מהאי דאיתא ביומא דף נ\"ה עלה דתנן בפ\"ו דשקלים ר' יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות וכו' ופריך אביי ונעביד תרי ולכתוב עלייהו הי חובה והי נדבה ומסיק כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ע\"כ הרי דמבואר דחטאת העוף למיתה אזלא (א\"ה ס\"ט וכן הקשה הרב כבוד יו\"ט בפירקין והרב מנחה טהורה דף ג' ע\"ב.) ולפי קוצר ענ\"ד אחרי המחילה רבה נראה לומר דלק\"מ והוא דראיתי להרב שער המלך שהקשה ממתני' דהאשה שהביאה חטאת ומתה ומההיא דהשולח חטאתו ממדינת הים דמקריבין אותו בחזקה שהוא קיים ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף ותירץ דסברת אית מפרשים שכתב רש\"י ז\"ל דחטאת העוף לא גמירי דתמות היינו לפום מאי דקי\"ל כר' שמעון דחטאת ציבור שכפרו בעליה אינה במיתה ומטעמא דחמ�� חטאות בחד מקום גמיר להו וא\"כ מהאי טעמא נמי איכא למימר דאין חטאת העוף מתה כיון דלא שייך ולד חטאת וחטאת שעברה שנתה אמנם לר' יהודה דס\"ל דלאו בחד מקום גמירי ה\"נ איכא למימר דחטאת העוף מתה יעו\"ש ולפי\"ז לא קשיא מהאי דאמרינן ביומא דקיימי אליבא דר\"י.<br><b> איברא</b> דבתוספתא בפ\"ק דמעילה תנינן בהיפך דתמן תנינן אלו דברים שבין בהמות לעופות שהבהמה דוחה את השבת ויש בהם חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי וכו' משא\"כ בעופות הרי דבחטאת העוף אינה במיתה וכסברת אית מפרשים ור\"י מאורלינש ואילו מתוספתא שכתבנו למעלה מוכח דחטאת העוף נמי למיתה אזלא.<br><b> ולענ\"ד </b> נראה לחלק דעד כאן לא קתני בתוספתא דתמורה ואית מפרשים דחטאת העוף אינה במיתה היינו דוקא בחטאת העוף שבאו מעיקרא לכפרה ומתו בעליה בהא הוא דאמרינן דשניא חטאת העוף מחטאת בהמה וקרבי נמי לאחר מיתה אבל חטאת העוף שלא בא מעיקרא לכפרה אלא להכשיר בהא מיהא מודו דלא שנא חטאת העוף מחטאת בהמה ובכולהו אמרינן דתמות או אם הפריש מעות דילכו לים המלח ובהכי מיירי התוספתא דמעילה ומה שיש לדקדק בדברי התוספתא הלזו עיין לקמן בפ\"ו הי\"ג במרן כ\"מ וההיא דפ' הוציאו לו דכתיבנא לעיל דמשום חטאת שמתה בעליה לא תיקנו שופרות לקיני חובה מוקי לה בקיני יולדת ומצורע עני וזב וזבה וכיוצא ולא כפירש\"י שפי' מטמא מקדש דמטמא מקדש לכפרה קאתי ואינם הולכים לים המלח אבל הני להכשיר קאתו ומתו בעליה לא שנא בין בהמה לעוף ולאית מפרשים שהביא המפרש נמי שכתבו גבי נזיר דחטאת העוף לא גמירי דתמות היינו לפום מאי דס\"ל כר' אלעזר הקפר דנזיר חוטא הוא שציער עצמו מן היין אמטו להכי כתבו דלא גמירי דתמות וכן נראה מהתוס' דהיינו לר\"א הקפר. וחילוק זה למדתיהו ממה שהביא הרב שער המלך בפרקין משם התוס' חיצוניות וז\"ל והרב יחיאל ישב הגירסא דלא אמרינן חמש חטאות המתות אלא בבהמה אבל לא בעוף וא\"ת וכו' והלא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשיה חטאתה די\"ל דהיינו דוקא הכא משום דחטאת מכשיר גבי יולדת והכשרה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה ע\"כ. אלא דחילוק זה לא ניתן לכתב לתרץ הב' תוספתות דהא בתוספתא דמעילה בתר הכי אמרינן הזב והזבה והיולדת והמצורע וכל חייבי קינים שבתורה שהפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת העוף יביא עולת העוף יביא מועלין בכולם ומועלין במקצתם מת יפלו לנדבה ומועלין בהן ע\"כ הרי דכל חייבי קינין שבתורה משמע בין הבאות משום כפרה בין הבאות להכשיר יפלו הדמים לנדבה באופן שאלו התוספתות צל\"ע.<br><b> ואגב</b> אורחין קשיא לי על מ\"ש התוס' בקידושין דף נ\"ה ע\"ב ד\"ה ודילמא אשם מצורע הוא שכתבו וז\"ל ועוד אומר הרב שמשון מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או מחר ידע בעל האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע דנמצא ויהיה אותו שיביא חולין בעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר דלמיתה אזלא וכו' יעו\"ש וקשה דהא קי\"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויביא דמיו לנדבה והכי איתא בתמורה דף י\"ח ובכמה דוכתי ובפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ב) וצ\"ע. (א\"ה ס\"ט עיין בס' לא נודע למי שם ובס' פחד יצחק סי' ק\"י הנדפס מחדש דף ל\"ז ע\"א שהקשה כן על דברי התוס' ותירץ יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין סומכין בקרבנות ציבור חוץ מב' סמיכות על שעיר המשתלח ועל פר העלם דבר.</b> הנה בכאן לא כתב רבינו שסמיכת בקרבן ציבור אם היא בשתי ידים או נשתנה דינא ודי ביד אחד אבל ממ\"ש לקמן בהל' י\"ג וז\"ל וצריך הסומך לסמוך בשתי ידיו על ראש וכו' ולא חילק בין ציבור הסומכים ש\"מ דהכל אחד וסמיכות הציבור היא בשתי ידיו והכי איתא בתורת כהנים בפרשת ויקרא פ\"ו וז\"ל וסמכו זקני העדה את ידיהם בידיהם של כל יחיד ויחיד וכו' והרב קרבן אהרן פי' שם וז\"ל פי' בשתי ידיו של כל יחיד ויחיד ודייקי לה מדלא אמר ידם דאילו אמר ידם משמע יד של כל אחד ואחד ובאמרו ידיהם תרי ריבוים חד לידים והוא היו\"ד והמ\"ם לסומכים והכי הוא דאין סמיכה אלא בשתי ידים כדיליף לה בפ' שתי מדות וכו' יעו\"ש וכ\"כ מרן בכ\"מ בסוף פ\"ב דע\"ז על מ\"ש בתו\"כ במגדף דכתיב וסמכו השומעים את ידיהם את ידיהם ידי כל יחיד ויחיד וכתב בכ\"מ דדייק לה מדקאמר ידיהם ולא קאמר ידם יעו\"ש.<br><b> אשר</b> מזה תמהני טובא למה שראיתי להרב בני חיי בהל' מגילה סי' תרצ\"ד אות א' שכתב וז\"ל ויש לחקור גבי סמיכה בשתי ידים דסמיכה בשתי ידים משמע כדאיתא בסוף פ' שתי מדות בפר ציבור דכתיב וסמכו זקני העדה את ידיהם אימא דסגי ביד אחד של כל אחד ואחד או דילמא בעינן שהזקן יסמוך שתי ידיו דהיינו בכל כחו של כל אחד ואחד ואין כאן מקום להאריך עכ\"ל. ולענ\"ד לא זכיתי להבין את דבריו דמלבד דמלשון רבינו נראה דאין לחלק כדבר האמור דאי איתא להא הו\"ל לאשמועינן, עוד בה דמלשון התו\"כ נראה בפירוש דסמיכת זקנים היא בשתי ידים מריבוי דידיהם וכדפי' הרב קרבן אהרן וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש וכו'.</b> נשאל הרב צמח צדק ז\"ל בסי' י\"א במי שנתחייב לתת לחבירו בגדים טובים ממקום פלוני ובא לתת לו אח\"כ בגדים בנונים ממקום ההוא וטוען כיון דלא כתב לו מהמובחרים אלא טובים סתם הרי הן טובים ולאפוקי שאינם מן הגרועים ורעים והלה טוען שצריך להיות טובים ואלו הם בנונים ולא טובים. והשיב דיכול ליתן בנונים דגם הם נקראים טובים והביא ההיא דהמוכר את הספינה דף ס\"ט א\"ל לבר מדקלא פלוני חזינן אי דיקלא טבא הוא שיירי שיירא אי דיקלא בישא הוא כ\"ש הנך ע\"כ ופי' רשב\"ם ז\"ל אי דיקלא טבא הוא כלומר מן הבנונים שטעונים פירות קצת לחוד שייריה וכו' הרי דדיקלא טבא דקאמר הש\"ס הרי הוא בנוני וכו' ועוד יש להביא ראיה ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> יש להביא ראיה מהא דשנו חכמים בלשון המשנה במנחות דף ק\"ח האומר אחד מכבשי הקדש אחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהם הקדש שלשה בנוני שבהם הקדש וכו' ובגמ' אלמא מקדש בעין יפה מקדש אימא סיפא שלשה בנוני שבהם הקדש אלמא מקדש בעין הרע מקדש אמר שמואל חוששין אף לבנוני דלגבי קטן עין יפה הוא ע\"כ הרי עין יפה קרי ליה תנא אף לבנוני משום דלגבי קטן עין יפה הוא ואף דהתם חששא בעלמא הוא כמבואר שם היינו טעמא משום דמקדש בעין יפה מקדש ואיכא גדול ממנו ברם לגבי מכר דבעין רעה מוכר י\"ל כיון דלגבי הגרועים נקראים טובים כדהתם דלגבי קטן הבנוני עין טוב הוא ה\"נ לגבי הגרועין טוב הם ומצי למיהב ליה הבנונים וכדבר האמור וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין סומכין בקרבנות ציבור חוץ מב' סמיכות על שעיר המשתלח ועל פר העלם דבר.</b> הנה בכאן לא כתב רבינו שסמיכת בקרבן ציבור אם היא בשתי ידים או נשתנה דינא ודי ביד אחד אבל ממ\"ש לקמן בהל' י\"ג וז\"ל וצריך הסומך לסמוך בשתי ידיו על ראש וכו' ולא חילק בין ציבור הסומכים ש\"מ דהכל אחד וסמיכות הציבור היא בשתי ידיו והכי איתא בתורת כהנים בפרשת ויקרא פ\"ו וז\"ל וסמכו זקני העדה את ידיהם בידיהם של כל יחיד ויחיד וכו' והרב קרבן אהרן פי' שם וז\"ל פי' בשתי ידיו של כל יחיד ויחיד ודייקי לה מדלא אמר ידם דאילו אמר ידם משמע יד של כל אחד ואחד ובאמרו ידיהם תרי ריבוים חד לידים והוא היו\"ד והמ\"ם לסומכים והכי הוא דאין סמיכה אלא בשתי ידים כדיליף לה בפ' שתי מדות וכו' יעו\"ש וכ\"כ מרן בכ\"מ בסוף פ\"ב דע\"ז על מ\"ש בתו\"כ במגדף דכתיב וסמכו השומעים את ידיהם את ידיהם ידי כל יחיד ויחיד וכתב בכ\"מ דדייק לה מדקאמר ידיהם ולא קאמר ידם יעו\"ש.<br><b> אשר</b> מזה תמהני טובא למה שראיתי להרב בני חיי בהל' מגילה סי' תרצ\"ד אות א' שכתב וז\"ל ויש לחקור גבי סמיכה בשתי ידים דסמיכה בשתי ידים משמע כדאיתא בסוף פ' שתי מדות בפר ציבור דכתיב וסמכו זקני העדה את ידיהם אימא דסגי ביד אחד של כל אחד ואחד או דילמא בעינן שהזקן יסמוך שתי ידיו דהיינו בכל כחו של כל אחד ואחד ואין כאן מקום להאריך עכ\"ל. ולענ\"ד לא זכיתי להבין את דבריו דמלבד דמלשון רבינו נראה דאין לחלק כדבר האמור דאי איתא להא הו\"ל לאשמועינן, עוד בה דמלשון התו\"כ נראה בפירוש דסמיכת זקנים היא בשתי ידים מריבוי דידיהם וכדפי' הרב קרבן אהרן וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש וכו'.</b> נשאל הרב צמח צדק ז\"ל בסי' י\"א במי שנתחייב לתת לחבירו בגדים טובים ממקום פלוני ובא לתת לו אח\"כ בגדים בנונים ממקום ההוא וטוען כיון דלא כתב לו מהמובחרים אלא טובים סתם הרי הן טובים ולאפוקי שאינם מן הגרועים ורעים והלה טוען שצריך להיות טובים ואלו הם בנונים ולא טובים. והשיב דיכול ליתן בנונים דגם הם נקראים טובים והביא ההיא דהמוכר את הספינה דף ס\"ט א\"ל לבר מדקלא פלוני חזינן אי דיקלא טבא הוא שיירי שיירא אי דיקלא בישא הוא כ\"ש הנך ע\"כ ופי' רשב\"ם ז\"ל אי דיקלא טבא הוא כלומר מן הבנונים שטעונים פירות קצת לחוד שייריה וכו' הרי דדיקלא טבא דקאמר הש\"ס הרי הוא בנוני וכו' ועוד יש להביא ראיה ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> יש להביא ראיה מהא דשנו חכמים בלשון המשנה במנחות דף ק\"ח האומר אחד מכבשי הקדש אחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהם הקדש שלשה בנוני שבהם הקדש וכו' ובגמ' אלמא מקדש בעין יפה מקדש אימא סיפא שלשה בנוני שבהם הקדש אלמא מקדש בעין הרע מקדש אמר שמואל חוששין אף לבנוני דלגבי קטן עין יפה הוא ע\"כ הרי עין יפה קרי ליה תנא אף לבנוני משום דלגבי קטן עין יפה הוא ואף דהתם חששא בעלמא הוא כמבואר שם היינו טעמא משום דמקדש בעין יפה מקדש ואיכא גדול ממנו ברם לגבי מכר דבעין רעה מוכר י\"ל כיון דלגבי הגרועים נקראים טובים כדהתם דלגבי קטן הבנוני עין טוב הוא ה\"נ לגבי הגרועין טוב הם ומצי למיהב ליה הבנונים וכדבר האמור וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר וכו' וכיון שנקצצו וכו'.</b> עי' במרן כ\"מ שכתב שהוא מחלוקת דאמוראי ופסק כעולא דרבא שהוא בתרא סבר כוותיה יעו\"ש ועיין להריטב\"א בעירובין דף ל\"ו ע\"א מה שהקשה על רש\"י מסוגיא זו ונראה דכונתו להקשות דבעייא דהתם רבא קא בעי ורבא גופיה סבר כעולא וכן הקשה הרב שער המלך בפ\"ח מהל' לולב ה\"י ועיין בס' חקרי לב יו\"ד ח\"ב דף ו' ע\"ד יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Trespass",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר וכו' וכיון שנקצצו וכו'.</b> עי' במרן כ\"מ שכתב שהוא מחלוקת דאמוראי ופסק כעולא דרבא שהוא בתרא סבר כוותיה יעו\"ש ועיין להריטב\"א בעירובין דף ל\"ו ע\"א מה שהקשה על רש\"י מסוגיא זו ונראה דכונתו להקשות דבעייא דהתם רבא קא בעי ורבא גופיה סבר כעולא וכן הקשה הרב שער המלך בפ\"ח מהל' לולב ה\"י ועיין בס' חקרי לב יו\"ד ח\"ב דף ו' ע\"ד יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד כו'.</b> נסתפק הרב מל\"מ ז\"ל באומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מהו מי אמרינן כיון דלבן או לבת הוי נזיר כי ילדה טומטום הוי נזיר ודאי דהא בין הכי ובין הכי קבל הנזירות או דילמא טעמא דאמרינן דכשאמר לכשיהיה לי בן וילדה טומטום דאינו נזיר לאו משום דדילמא נקבה היא וכו' וא\"כ אף דקאמר לכשיהיה לי בן או בת לא היה דעתו אלא לבן ודאי או לנקבה ודאית ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להביא ראיה ממתני' דפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק\"מ ע\"ב) והכי איתא התם מי שהניח בנים ובנות וטומטום בזמן דהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה תיטול מאתיים ילדה נקבה נוטלת מאתיים זכר מנה אם נקבה מאתיים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה ונקבה מאתיים ילדה טומטום אינו נוטל ופריך בש\"ס דוחין אותו ושקל כבת הא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל אמר אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרשב\"ג ופי' רשב\"ם ז\"ל דרשב\"ג ס\"ל דטומטום בריה בפני עצמה היא יעו\"ש והשתא לפי המונח שהניח הרב ז\"ל דטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה א\"כ קשה היינו תנא קמא דס\"ל דזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויש לו וא\"כ ילדה טומטום יש לו והך סיפא קאי לאם זכר מנה ואם נקבה מאתיים וכפי' רשב\"ם ז\"ל דאו או קתני נמצא דאם ילדה זכר נוטל הזכר מנה ואם נקבה מאתיים ואם טומטום נמי נוטל ולא אמרינן שלא היה דעתו אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית וה\"נ הכי ועיין בפ\"ח מהל' זכיה ומתנה ודוק היטב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת ז' אינו מגלח תגלחת טומאה וכו'.</b> והראב\"ד בפ\"ג מהל' טומאת מת כתב דעל רביעית דם הנזיר מגלח על אהילו שלא כדברי רבינו שפי' דאין הנזיר מגלח על טומאת רביעית דם יעו\"ש ודע שהתוס' בפ' מי שמתו (ברכות דף י\"ט) ד\"ה מדלגין היינו על גבי ארונות וכו' הקשו לרש\"י ז\"ל שפי' גולל היינו כיסוי של ארון מהא דתניא וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא\"כ גם הגולל מטמא באהל ואיך היו מדלגין ותי' דלא קשה דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מוזהר עליה כדתניא בפ' כהן גדול דנזיר והיה אומר רבינו תם ז\"ל דליתי להני כללי דהא אמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עלה עד שיהא חצי לוג ואפ\"ה כהן מוזהר עליה כדאמרינן בפ' בהמה המקשה רביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן לה מעל כל נפשות מת לא יבא וכו' יעו\"ש.<br><b> ואני</b> לא זכיתי להבין ראיה זו דהא הך דרשה ר' עקיבא הוא דדריש לה והוא לשיטתיה אזיל דס\"ל דרביעית דם הבא מב' מתים נזיר מגלח עליו כדמוכח בפ' כהן גדול (נזיר דף נ\"ב) דאיבעיא התם אפיסקא דשדרה והגולגולת אי שדרה וגולגולת או דילמא או שדרה או גולגולת ת\"ש ממניינא ומה הן ו' דברים שר\"ע מטמא וחכמים מטהרים על אבר מן המת שבא מב' מתים ועל אבר מן החי שבא מב' בני אדם ועל חצי קב עצמות שבא מב' מתים ועל רביעית דם הבא מב' מתים וכו' והשדרה והגולגולת ואי ס\"ד שדרה או גולגולת הני ז' הויין וכו' ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהנזיר מגלח על אהילו לאפוקי עצם כשעורה דלא ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהדר ביה לאפוקי רביעית דלא הדר ביה דא\"ל רבי לבר קפרא לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי לימודו בידו ועוד המקרא מסייעו ועל כל נפשות מת לא יבא ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל ד\"ה שהרי לימודו בידו וז\"ל למודו ערוך כך שהוא מטמא והנזיר מגלח וחכמים אומרים כשהוא בא ממת אחד הרי זה מטמא באהל אבל אין הנזיר מגלח עד שיהא בו רביעית לוג עד כאן ונראה דט\"ס הוא וצ\"ל חצי לוג וכן כתבו התוס' יעו\"ש והרב בצלאל בשיטה לנזיר הביא משם תוספי הרא\"ש וז\"ל כי קתני וכו' וקשה דבמתני' מוכח ר\"ע דנזיר מגלח על רביעית דם מק\"ו דעצם כשעורה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וצ\"ל לפי הך שינויא דודאי ר\"ע גמרא גמיר דנזיר מגלח על רביעית דם ואף על אהילו ובמתני' לדבריו דר' אליעזר קאמר עכ\"ל הרי בפירוש דר\"ע ס\"ל דנזיר מגלח על רביעית דם וא\"כ שפיר חזי הך דפ' בהמה המקשה (א\"ה עיין בס' בית ישחק בפירקין יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד כו'.</b> נסתפק הרב מל\"מ ז\"ל באומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מהו מי אמרינן כיון דלבן או לבת הוי נזיר כי ילדה טומטום הוי נזיר ודאי דהא בין הכי ובין הכי קבל הנזירות או דילמא טעמא דאמרינן דכשאמר לכשיהיה לי בן וילדה טומטום דאינו נזיר לאו משום דדילמא נקבה היא וכו' וא\"כ אף דקאמר לכשיהיה לי בן או בת לא היה דעתו אלא לבן ודאי או לנקבה ודאית ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להביא ראיה ממתני' דפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק\"מ ע\"ב) והכי איתא התם מי שהניח בנים ובנות וטומטום בזמן דהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה תיטול מאתיים ילדה נקבה נוטלת מאתיים זכר מנה אם נקבה מאתיים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה ונקבה מאתיים ילדה טומטום אינו נוטל ופריך בש\"ס דוחין אותו ושקל כבת הא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל אמר אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרשב\"ג ופי' רשב\"ם ז\"ל דרשב\"ג ס\"ל דטומטום בריה בפני עצמה היא יעו\"ש והשתא לפי המונח שהניח הרב ז\"ל דטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה א\"כ קשה היינו תנא קמא דס\"ל דזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויש לו וא\"כ ילדה טומטום יש לו והך סיפא קאי לאם זכר מנה ואם נקבה מאתיים וכפי' רשב\"ם ז\"ל דאו או קתני נמצא דאם ילדה זכר נוטל הזכר מנה ואם נקבה מאתיים ואם טומטום נמי נוטל ולא אמרינן שלא היה דעתו אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית וה\"נ הכי ועיין בפ\"ח מהל' זכיה ומתנה ודוק היטב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת ז' אינו מגלח תגלחת טומאה וכו'.</b> והראב\"ד בפ\"ג מהל' טומאת מת כתב דעל רביעית דם הנזיר מגלח על אהילו שלא כדברי רבינו שפי' דאין הנזיר מגלח על טומאת רביעית דם יעו\"ש ודע שהתוס' בפ' מי שמתו (ברכות דף י\"ט) ד\"ה מדלגין היינו על גבי ארונות וכו' הקשו לרש\"י ז\"ל שפי' גולל היינו כיסוי של ארון מהא דתניא וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא\"כ גם הגולל מטמא באהל ואיך היו מדלגין ותי' דלא קשה דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מוזהר עליה כדתניא בפ' כהן גדול דנזיר והיה אומר רבינו תם ז\"ל דליתי להני כללי דהא אמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עלה עד שיהא חצי לוג ואפ\"ה כהן מוזהר עליה כדאמרינן בפ' בהמה המקשה רביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן לה מעל כל נפשות מת לא יבא וכו' יעו\"ש.<br><b> ואני</b> לא זכיתי להבין ראיה זו דהא הך דרשה ר' עקיבא הוא דדריש לה והוא לשיטתיה אזיל דס\"ל דרביעית דם הבא מב' מתים נזיר מגלח עליו כדמוכח בפ' כהן גדול (נזיר דף נ\"ב) דאיבעיא התם אפיסקא דשדרה והגולגולת אי שדרה וגולגולת או דילמא או שדרה או גולגולת ת\"ש ממניינא ומה הן ו' דברים שר\"ע מטמא וחכמים מטהרים על אבר מן המת שבא מב' מתים ועל אבר מן החי שבא מב' בני אדם ועל חצי קב עצמות שבא מב' מתים ועל רביעית דם הבא מב' מתים וכו' והשדרה והגולגולת ואי ס\"ד שדרה או גולגולת הני ז' הויין וכו' ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהנזיר מגלח על אהילו לאפוקי עצם כשעורה דלא ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהדר ביה לאפוקי רביעית דלא הדר ביה דא\"ל רבי לבר קפרא לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי לימודו בידו ועוד המקרא מסייעו ועל כל נפשות מת לא יבא ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל ד\"ה שהרי לימודו בידו וז\"ל למודו ערוך כך שהוא מטמא והנזיר מגלח וחכמים אומרים כשהוא בא ממת אחד הרי זה מטמא באהל אבל אין הנזיר מגלח עד שיהא בו רביעית לוג עד כאן ונראה דט\"ס הוא וצ\"ל חצי לוג וכן כתבו התוס' יעו\"ש והרב בצלאל בשיטה לנזיר הביא משם תוספי הרא\"ש וז\"ל כי קתני וכו' וקשה דבמתני' מוכח ר\"ע דנזיר מגלח על רביעית דם מק\"ו דעצם כשעורה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וצ\"ל לפי הך שינויא דודאי ר\"ע גמרא גמיר דנזיר מגלח על רביעית דם ואף על אהילו ובמתני' לדבריו דר' אליעזר קאמר עכ\"ל הרי בפירוש דר\"ע ס\"ל דנזיר מגלח על רביעית דם וא\"כ שפיר חזי הך דפ' בהמה המקשה (א\"ה עיין בס' בית ישחק בפירקין יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,94 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמר בלבו שלא לאכול פת חיטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חיטין שפת חיטין פת שמה.</b> עיקר דין זה הוא בפ' שבועות שתים (שבועות דף כ\"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופרכינן עליה דשמואל מדתניא בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת\"ל וכו' ופרקינן אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין ת\"ל לכל אשר יבטא האדם ע\"כ וכן פסק הרא\"ש והטור ביו\"ד סי' ר\"י וז\"ל אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לדור מפת חיטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חיטין והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חיטין לבד שהוא נקרא פת סתם ע\"כ וכתב מרן ב\"י ז\"ל וזה לשונו ונראה דדוקא בגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם הוא דאמרינן דלא מיתסר אלא בפת חיטין משום דסתם פת דחיטין הוא אבל גמר בלבו להוציא פת שעורין והוציא פת סתם לא אמרי' דלא מיתסר אלא בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא דאל\"כ לשמועינן ברייתא בגמר בלבו להוציא פת שעורין וכו' וכ\"ש בגמר להוציא פת חיטין אבל לא משמע כן מדברי הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל שהרי לא נתנו טעם משום דסתם פת דחיטין הוא אלא משום דפת חיטין פת שמה והאי טעמא שייך בכל המינים שנעשה מהם פת וצ\"ע ומרן החבי\"ב בשיירי [כנה\"ג] יו\"ד בהגהות ב\"י אות ו' כתב על דברי מרן ב\"י וז\"ל אמר המאסף נראה דמהר\"י בן לב והמחבר פליגי שלדעת מהר\"י בן לב הוציא פת סתם ואמר שנתכוון לפת שעורין אסור בשניהם ולדעת המחבר אסור בפת חיטין ולא בפת שעורין ומיהו אפשר לפרש דמ\"ש רבינו המחבר דלא מיתסר בפת שעורין אין כונתו לומר לא מיתסר כלל אלא כונתו לומר לא מיתסר בשעורין לחודיה אלא אף בפת חיטין וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> הדברים הללו לא זכיתי להבינם במ\"ש דרבינו המחבר ומהריב\"ל פליגי והרואה יראה דסברתם צדקו יחדיו שכן כתב רבינו אבל גמר בלבו להוציא פת שעורין לא אמרינן דלא מיתסר אלא בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא והשתא מדקאמר אלא משמע דהכונה לומר דאסור אף בפת חיטין וכמבואר וא\"כ מהריב\"ל נמי הכי דייקא עוד כתב הרב ז\"ל ומיהו אפשר דמ\"ש רבינו המחבר לא מיתסר אין כונתו לא מיתסר כלל אלא וכו' ובודאי דכונתו היא לא מיתסר כלל בשעורין אבל בחיטין מיהא מיתסר דהא איהו גופיה קאמר קודם לכן דלדעת מרן ב\"י דלא מיתסר היינו לשעורים אבל לא לפוטרו מכל וכל.<br><b> עוד</b> כתב שם וז\"ל אלא שאם זה היתה כונתו לא הכריח כלום מדלא נקט הברייתא נתכוון להוציא פת שעורים וכו' וכ\"ש במתכוון לפת חיטין וכו' ולפי האמור אין מכאן הכרח דלא נקט הברייתא פת שעורי' משום דבחלוקה זו אסור בשניהם אבל בנתכוון להוציא פת חיטין אינו אסור אלא בפת חיטין לחודיה ע\"כ. ודברי הרב ז\"ל נפלאו ממני דההכרח שהכריח מרן ב\"י נראה בעיני כמין חומר והוא דכונתו לומר דאם איתא דבנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בפת שעורים ולא בפת חיטין והו\"ל כאילו נתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חיטין ה\"נ בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת שעורים בלבד וא\"כ לשמועינן הברייתא בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם שאינו אסור אלא בפת שעורים אבל בפת חיטין מותר ומעתה לא היה שום הפרש בין נתכוון להוציא פת שעורים לנתכוון להוציא פת חיטין אלא דבנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם הוה אתי במכל שכן דפת חיטין פת שמה ומדלא נקט הברייתא הכי ש\"מ דדוקא בנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין אבל בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בין בפת חיטין בין בפת שעורים משום דסתם פת לאו דשעורים הוא ומעתה אין מקום לקושיית הרב דמה שלא נקט הברייתא הכי היינו משום דבחלוקה זאת אסור בשניהם אבל בנתכוון לומר פת חיטין אינו אסור אלא בפת חיטין די\"ל דאי נמי נקט הברייתא הכי אכתי לא נשמע דאסור בשניהם אלא דאסור בשעורים לחודיה דומיא בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חיטין ה\"נ בנתכוון לומר פת שעורים ומדלא נקט הברייתא הכי ש\"מ דאסור בין בחיטין בין בשעורים היכא דנתכוון לומר פת שעורים ומשו\"ה לא נקט הברייתא הכי ושפיר הכריח מרן הב\"י והדבר צריך לי עיון (א\"ה עיין למה\"ר בס' מראה הגדול דף ל' ע\"ד יעו\"ש).<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז\"ל וז\"ל גם מ\"ש רבינו המחבר דדברי הרמב\"ם והרא\"ש לא משמע הכי איני יודע מה חילוק יש בין לשון התוס' ללשון הרמב\"ם והרא\"ש דמה שכתבו הם י\"ל דפת חיטין פת שמה כלומר פת לחודיה שמיה בלא שום לווי עד כאן. ולענ\"ד נראה לי דכי אמרינן סתם פת דחיטין הוא הכוונה לומר דסתם פת דחיטין הוא ובלי שום לווי והו\"ל כאילו מפרש להדיא פת חיטין אבל כשאומר דהטעם הוא משום דפת חיטין פת שמה נראה דכונתו לומר דבכלל שאר מיני פת איכא נמי פת חיטין ואמטו להכי האי טעמא נמי שייך לכל מיני פת ובנתכוון להוציא פת שעורים נמי הדין כך ומשו\"ה לא משמע כן להדיא בדברי הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' אורים גדולים דף מ\"ח שהקשו למהריב\"ל במה שהבין בדברי הטור דבנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם הוא דאמרינן דאינו אסור אלא בפת חיטין אבל בנתכוון לומר פת שעורים והוציא פת סתם אסור בין בפת חיטין בין בפת שעורים ועל זה הוקשה לו בדברי הטור קושיא חזקה דלמה לא נאמין אותו ולא יהיה אסור אלא בשל שעורים והלא כשאומר פת חיטין ואמר שנתכוון לפת שעורים מאמינים אותו וכו' והקשה הרב ז\"ל וז\"ל ואחר המחילה אין כונת הטור כמו שהבין הוא אלא כונתו רצויה שאסור בפת חיטין לפי שפת חיטין נקרא פת סתם ונמצא פיו ולבו שוים אבל אם אמר שבלבו שעורים והוציא בשפתיו פת סתם מותר בכולם לפי שאין פיו ולבו שוים כמו שהתחיל הטור בראש דבריו שכתב אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך וכו' ואם פירוש דבריו אלא שיהא אסור בכולם מאי לפיכך דקאמר אלא ודאי כדאמרן ע\"כ. ולענ\"ד נ\"ל דאי משום הא לא אירייא דהאי לפיכך שכתב הטור קאי לנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים דסמיך ליה וה\"ק אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים אבל נתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר בשניהם נתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בשניהם וטעמא הוא כמו שחילק מהריב\"ל לבסוף אבל שיהיה הכרח דהאי לפיכך קאי לנתכוון לפת שעורין והוציא פת סתם מנין לנו.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז\"ל וכן הבין מרן בב\"י שכתב ונראה דדוקא בגמר בלבו להוציא בפיו פת חיטין והוציא פת סתם וכו' עד אבל גמר להוציא פת שעורים והוציא פת סתם לא אמרינן דלא מיתסר אלא בפת שעורים דהא סתם פת לאו דשעורים הוא דאם לא כן לשמועינן ברייתא בגמר בלבו להוציא פת שעורים וכל שכן פת חיטין יעו\"ש ואם הבין בכונת הטור כדברי מהריב\"ל שאסור בכולם אם היה בלבו פת של שעורים היכי קאמר לשמועינן ברייתא וכו' וכ\"ש בפת חיטין דהיכי יליף לה מאשר יבטא האדם הא סתם אסור בכל מיני פת אלא ודאי כדאמרן ודלא כדברי מהריב\"ל עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא הבנתי כונתו דהא הכי הוא דקאמר לשמועינן ברייתא בנתכוון לומר פת שעורים והוציא פת סתם וכ\"ש בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם וכמ\"ש למעלה על דברי הרב כנה\"ג וא\"כ שפיר מצינן למימר דמרן ב\"י הבין בדברי הטור כמו שהבין מהריב\"ל ז\"ל ולא ידעתי מהיכן הכריח בדברי מרן ב\"י דלא כמהריב\"ל עוד הקשה הרב שם וז\"ל ותו קשה בדברי מהריב\"ל שייחס סברא להטור שאם היה בלבו להוציא פת שעורים והוציא פת סתם דאסור בכולם דמהיכן מפיק לה דהא בגמ' משמע דאי לאו קרא דהדר קאמר לכל אשר יבטא הוה אמינא דכשם כשנתכון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר ה\"נ בנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מותר בשניהם דהא אין פיו ולבו שוים לזה אתא קרא דאשר יבטא לאשמועינן דאסור בפת חיטין כיון שפת חיטין נקרא פת סתם ונמצא שאין פיו סותר למה שגמר בלבו פת חיטין אבל אם היה בלבו לומר פת שעורים הרי פיו סותר מה שבלבו דפת שעורים לאו פת סתם מיקרי וא\"כ מוכרח שיהיה פטור ומותר בשניהם דהא לא מיתרבי מאשר יבטא דהא אינו בכלל הביטוי שיבטא בשפתיו ומהיכא תיתי לן שיהיה אסור בכל פת או בשניהם כדברי מהריב\"ל דהא אין פיו ולבו שוים ומקרא דכל אשר יבטא האדם לא משמע מידי וכדאמרן עכ\"ל וקשה דא\"כ דבנתכוון לומר פת שעורים שיהא מותר אמאי נקט הברייתא בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם לאשמועינן הברייתא בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם וכ\"ש בנתכוון לומר פת חיטין ומדלא נקט הברייתא הכי ש\"מ דאינו מותר בשניהם היפך סברתו.<br><b> והתוס'</b> בשבועות דף כ\"ו ד\"ה גמר בלבו הוקשה להם ממתני' דנדרים דף כ\"ו דתנן נודרין להרגין ולחרמים ולמוכסין וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרין אבל לתלמיד חכם שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום עכ\"ל וכן תירץ בהגהות מיימוני בפ\"ב דשבועות וכן נראה מלשון שלטי הגבורים משם ריא\"ז והסמ\"ג לאוין רל\"ח וכ\"כ הרא\"ם בתשובה סי' ע\"ב ומהר\"א די ביטון [בשו\"ת לחם רב] סי' רכ\"ד כולם הסכימו לדעת אחד שיש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובת\"ח מיהא מהמנינן ליה במאי דקאמר בלבי היה על כך והוו דברים ועיין להמל\"מ בפ\"ד מהל' שקלים ה\"ו ד\"ה ועוד נ\"ל וכנראה דאשתמיט ליה כל הנהו רבותא הנ\"ל וצריך ישוב.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להרב לא נודע למי בשיטה לקדושין על הא דאמרו בפ\"ב דף מ\"ט ע\"ב ההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל וכו' שהקשה וז\"ל והא קיי\"ל גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו שנאמר כל נדיב לב התם אין דברים שבלב סותרים שום דבר אבל הכא דזבין נכסיו בלא שום תנאי לא אתו דברים ועקרי להו לזביני וכו' עכ\"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דהא האי דכל לב מוקמינן ליה בקדשים וכדאיתא התם וחולין מקדשים לא גמרינן וכדמשני התם לקושיא שהקשה לשמואל וצריך ישוב.<br><b> עוד</b> כתבו התוס' שם וז\"ל ואי הוה אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין וכו' יעו\"ש וראיתי להרב פרח מטה אהרן ח\"ב סי' ק\"ו שתמה על דברי מהרי\"ט ז\"ל מדברי התוס' הללו וזה לשונו אבל לפי דעת הרב דאין חילוק בין מדירו חבירו על דעתו לנודר לבקשתו א\"כ לפי מה שכתבתי בהכרח דמיירי מתני' אף במדירו האנס א\"כ הוא נודר לבקשת חבירו וא\"כ איך כתבו כמסתפקין אי אמרינן דבמקום וכו' הרי הדבר מוכרח לומר כמו שכתבתי ע\"כ. ולענ\"ד נראה דמצינן למימר דהרב ז\"ל ס\"ל כרובא דרבוותא דלא שנא מדירו על דעתו או לבקשת חבירו לא מצי לומר בלבי היה על כך אבל לפי דעת התוס' בין נדר מעצמו בין נדר לבקשת חבירו אידי ואידי חד שעורא אית להו ומצי לומר בלבי היה על זה אלא דוקא במדירו על דעתו הוא דאינו יכול לומר בלבי היה על זה משו\"ה מספקא להו במדירו חבירו על דעתו ומעתה ליכא הכרח להתוס' לומר דבמדירו על דעתו שרי ומשו\"ה מספקא להו.<br><b> אלא</b> אי קשיא הוא ממ\"ש הוא ז\"ל ביו\"ד סי' כ\"ז וז\"ל אי נמי כמ\"ש התוס' בפ' שבועות שתים דנודר לבקשת חבירו אינו יכול לומר על דעתי נדרתי דעל דעת חבירו נדר דאם איתא הו\"ל לפרושי אלא גבי אונס שאני כיון שמאנסין אותו שלא כדין לא היה יכול לפרש דעל דעתו הוא נשבע יעו\"ש. הרי להדיא שכתב הרב ז\"ל לדעת התוס' דאפי' לבקשת חבירו אינו יכול לומר בלבי היה כך וכך וא\"כ קשה טובא למה אמרו התוס' דמסתפקין והרי הדבר מוכרח לומר. עוד כתב מהרי\"ט שם בתירוץ ראשון וז\"ל ומ\"ש מהר\"י קארו ז\"ל דתנאי היה בלבי היינו שמוציא בשפתיו בלחש לא משמע כן דבלבי משמע שלא הוציא בשפתיו אבל נראה דתנאי היה בלבי היינו כעין דנודרין להרגין וחרמים ולמוכסין וכו' מפרש בגמ' באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ע\"כ יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו דאיך כתב דבלבי היה לא משמע שהוציא בשפתיו כמ\"ש מרן ז\"ל דהא כדברי מרן ז\"ל כתב הר\"ן בפרק כל שעה וז\"ל איכא מאן דאמר דלבו לאו דוקא אלא שלא השמיע לאוזן אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינן דברים וכן כתבו התוס' בפ' תמיד נשחט (פסחים דף ס\"ג) דמחשבת פיגול אינה אלא עד שיוציא בשפתיו ועיין בפרי חדש או\"ח סי' תל\"ו ס\"ק ג' שהביא כמה ראיות לזה וכ\"כ הרא\"ש בנדרים דף ע\"ז וז\"ל ולכך אמר ר\"י וצריך שיוציא שיבטל בלב כלומר שיאמר מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כההיא דפ' היה קורא לא יברך ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא דהיינו שברך ולא השמיע לאוזנו ע\"כ הרי להדיא מכל הני דכתיבנא דס\"ל דבלב היינו שהוציא בשפתיו בלחש וא\"כ מאי מקשה למרן ז\"ל שכתב הכי וצ\"ע.<br><b> עוד</b> כתב מהרי\"ט שם לתרץ מה שהקשה הראב\"ד לרבינו והביא דבריו מרן כ\"מ בפ\"ב דשבועות ותירץ הרב ז\"ל דהתם גבי נודרין להרגין ולמוכסין שצריך אונס אבל בלא אונס דברים שבלב אינם דברים משום דהיכא דמוכח דבכל לב נדר לאסור עליו כל פרי דעלמא משו\"ה צריך אונס להיות דברים אבל היכא דלא מוכח אמרינן דברים שבלב הוו דברים והוי כאילו פריש בהדיא וא\"כ מ\"ש רבינו דמהימן לומר תנאי היה בלבי והוו דברים הוא משום דליכא הוכחה שרוצה בהיפך ומשו\"ה מהימן ויש להקשות דא\"כ למה כתב רבינו בפי\"א מהל' מכירה וז\"ל אבל המוכר סתם אע\"פ שהיה בלב שמפני כך הוא מוכר אע\"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים ע\"כ הרי שנראה היפך דברי הרב ז\"ל ואם נאמר דהתם שאני דלגבי זביני לא אמרינן הכי משום דעקרי לזביני אבל היכא דלא עקר שום דבר אמרינן דמצי לומר בלבי היה על כך הא ודאי א\"א הכי דהא גרסינן בכריתות דף י\"ב ע\"ב א\"ר ששת מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי אמר נשאלתי על נדרי ע\"כ. הרי דטעמא הוא משום דמצי לומר נשאלתי על נדרי הא לאו הכי אינו נאמן ואם איתא דטעמא דיכול לומר תנאי היה בלבי והוא משום דלא מעקר שום דבר אמאי אצטריך להאי לישמועינן רבותא אע\"ג שלא שאל לחכם כל שהיה תנאי בלבו והוה מהימן לומר כן ומהאי טעמא נפטר ליה ומדלא אמרינן הכי נראה דתנאי היה בלבי לחודיה מהימן לומר דהוו דברים שבלב דברים איברא דאיכא למידק מהא דאמרו בנדרים דף כ\"א נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים ומוקמינן לה בגמ' בתלמיד חכם ומהימן לומר כך וכך היה בלבי הרי דיכול לומר מה שהיה בלבו הא ודאי לא קשיא ולא מידי דהתם שמו של חרם משמע לתרי אנפי חרם גבוה וחרם של ים וכן נמי קרבן ומשו\"ה כי אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים מהימן ואינו מעקר שם חרם מעליו אבל כשאומר תנאי היה בלבי הוא מילתא אחריתי ואע\"ג דכשאמר תנאי היה בלבי כונתו לומר כשנדרתי לא נדרתי אלא על תנאי מ\"מ התנאי הוא מילתא אחריתי ואינו ממשו של דבר אבל הכא חרם ממשו של דבר הוא כדאמרן ומשו\"ה מהימנינן ליה ועיין בס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' ה' ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יאכל מצה וכו' ומתוך שחלה שבועתו על שאר ימים חלה על ליל פסח וכו'.</b> כתב הריב\"ש בסי' צ\"ח במי שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה דלא הוי נשבע לבטל את המצוה דלא חיילה דהא מיגו דחיילה אזקנה ועקרה וכו' חיילה נמי לשאר נשים דמצי לקיים בהו מצוה פרו ורבו ודמיא למ\"ש בירושלמי בפ\"ג דשבועות נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח וכו' יעו\"ש. ושמעתי מקשים משם החכם השלם כמוה\"ר צמח נר\"ו דלמה ליה האי טעמא נימא מיגו דחיילה השבועה לביאות של רשות חיילה נמי על ביאות של מצוה אלו תורף דבריו נר\"ו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לי דלק\"מ והוא כלפי מה שראיתי להרב מהרי\"ט ז\"ל ח\"ב ביו\"ד סי' מ\"ז שהקשה לדברי הריב\"ש ז\"ל וז\"ל וא\"ת אעיקרא דדינא פירכא דעקרה וזקנה ואילונית אסירן נמי למי שאין לו אשה ובנים כאותה ששנינו בפ' ארוסה לא שותות ולא נוטלות כתובה שאסור לקיימן וכו' והו\"ל כנשבע שלא לאכול מצת מצוה ובשר חזיר וכאומר שלא ישב בצל סוכה ואשרה ואין לומר מיגו דחיילה על לאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילה נמי קודם דכיון דמ\"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילה שבועתו אפי' לאחר מכאן דאין לומר דנימא מגו דחיילה לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא וי\"ל וכו' יעו\"ש הרי לך להדיא דכדי שתחול השבועה צריך ליתן ההיתר כגון שבועה שלא ישא עקרה וזקנה וכיוצא כדי שתחול צריך לישא אחת משאר נשים ואי לא נעקרה הש��ועה וכן נמי גבי מצה בליל פסח כדי שתחול צריך שיאכל בתחילה כזית כדי שתחול השבועה על היותר מכזית ומכיון שנעקרה על כזית הראשון נעקרה לגמרי ה\"נ בנשבע על כל הנשים שבעולם וליכא טעמא דמיגו דזקנה ועקרה לא חיילה שבועה במיגו דחיילה אביאות הרשות שאין בהם מצוה חיילה נמי אביאות דמצוה דכיון דהביאה ראשונה היא המצוה וכמו ששנינו בועל בעילת מצוה ופורש וכדי שתחול השבועה אביאות של רשות ובזה תחול נמי אביאות של מצוה צריך להתירו בתחילה וכיון שנעקרה מתחילה לא חיילה וכדברי מהרי\"ט ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל היום וכו'.</b> עיין להרב מחנה אפרים בהל' שבועות סי' ז' שנסתפק במי שנשבע שתי שבועות על ככר אחד אי סגי בהתרה אחת לב' שבועות והביא לשון של רבינו ונשא ונתן בו ולבסוף הביא שראה בשלטי הגבורים דאם נשאל על כולם בבת אחת בהתר אחד סגי לכולם ושכן כתב הרדב\"ז ז\"ל בסי' צ\"ח יעו\"ש ותמיהא לי מילתא טובא דאיך לא זכר ש'ר שדין זה הוא מחלוקת עצום דמרן ז\"ל ביו\"ד סי' רכ\"ח סעיף מ\"ו הביא תשובת הרמב\"ן בסי' רמ\"ד וז\"ל ומתירין כמה נדרים לאיש אחד אפי' בהיתר אחד וה\"מ בנדרים מוחלפים אבל אם נשבע על דבר פעמים שלש צריך התרה לכל אחד ואחד ובבאר היטב ס\"ק ע\"ו הביא משם מהרלב\"ח שכתב דדי בהיתר אחד והרב ז\"ל לא הזכיר מזה כלום וצ\"ע (א\"ה עיין בתשובות הרשב\"ש ז\"ל סימן תקמ\"ח ובתשובות יכין ובועז ח\"א סי' קמ\"ז יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Oaths",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמר בלבו שלא לאכול פת חיטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חיטין שפת חיטין פת שמה.</b> עיקר דין זה הוא בפ' שבועות שתים (שבועות דף כ\"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופרכינן עליה דשמואל מדתניא בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת\"ל וכו' ופרקינן אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין ת\"ל לכל אשר יבטא האדם ע\"כ וכן פסק הרא\"ש והטור ביו\"ד סי' ר\"י וז\"ל אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לדור מפת חיטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חיטין והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חיטין לבד שהוא נקרא פת סתם ע\"כ וכתב מרן ב\"י ז\"ל וזה לשונו ונראה דדוקא בגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם הוא דאמרינן דלא מיתסר אלא בפת חיטין משום דסתם פת דחיטין הוא אבל גמר בלבו להוציא פת שעורין והוציא פת סתם לא אמרי' דלא מיתסר אלא בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא דאל\"כ לשמועינן ברייתא בגמר בלבו להוציא פת שעורין וכו' וכ\"ש בגמר להוציא פת חיטין אבל לא משמע כן מדברי הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל שהרי לא נתנו טעם משום דסתם פת דחיטין הוא אלא משום דפת חיטין פת שמה והאי טעמא שייך בכל המינים שנעשה מהם פת וצ\"ע ומרן החבי\"ב בשיירי [כנה\"ג] יו\"ד בהגהות ב\"י אות ו' כתב על דברי מרן ב\"י וז\"ל אמר המאסף נראה דמהר\"י בן לב והמחבר פליגי שלדעת מהר\"י בן לב הוציא פת סתם ואמר שנתכוון לפת שעורין אסור בשניהם ולדעת המחבר אסור בפת חיטין ולא בפת שעורין ומיהו אפשר לפרש דמ\"ש רבינו המחבר דלא מיתסר בפת שעורין אין כונתו לומר לא מיתסר כלל אלא כונתו לומר לא מיתסר בשעורין לחודיה אלא אף בפת חיטין וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> הדברים הללו לא זכיתי להבינם במ\"ש דרבינו המחבר ומהריב\"ל פליגי והרואה יראה דסברתם צדקו יחדיו שכן כתב רבינו אבל גמר בלבו להוציא פת שעורין לא אמרינן דלא מיתסר אלא בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא והשתא מדקאמר אלא משמע דהכונה לומר דאסור אף בפת חיטין וכמבואר וא\"כ מהריב\"ל נמי הכי דייקא עוד כתב הרב ז\"ל ומיהו אפשר דמ\"ש רבינו המחבר לא מיתסר אין כונתו לא מיתסר כלל אלא וכו' ובודאי דכונתו היא לא מיתסר כלל בשעורין אבל בחיטין מיהא מיתסר דהא איהו גופיה קאמר קודם לכן דלדעת מרן ב\"י דלא מיתסר היינו לשעורים אבל לא לפוטרו מכל וכל.<br><b> עוד</b> כתב שם וז\"ל אלא שאם זה היתה כונתו לא הכריח כלום מדלא נקט הברייתא נתכוון להוציא פת שעורים וכו' וכ\"ש במתכוון לפת חיטין וכו' ולפי האמור אין מכאן הכרח דלא נקט הברייתא פת שעורי' משום דבחלוקה זו אסור בשניהם אבל בנתכוון להוציא פת חיטין אינו אסור אלא בפת חיטין לחודיה ע\"כ. ודברי הרב ז\"ל נפלאו ממני דההכרח שהכריח מרן ב\"י נראה בעיני כמין חומר והוא דכונתו לומר דאם איתא דבנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בפת שעורים ולא בפת חיטין והו\"ל כאילו נתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חיטין ה\"נ בנתכוון ��הוציא פת שעורים והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת שעורים בלבד וא\"כ לשמועינן הברייתא בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם שאינו אסור אלא בפת שעורים אבל בפת חיטין מותר ומעתה לא היה שום הפרש בין נתכוון להוציא פת שעורים לנתכוון להוציא פת חיטין אלא דבנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם הוה אתי במכל שכן דפת חיטין פת שמה ומדלא נקט הברייתא הכי ש\"מ דדוקא בנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין אבל בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בין בפת חיטין בין בפת שעורים משום דסתם פת לאו דשעורים הוא ומעתה אין מקום לקושיית הרב דמה שלא נקט הברייתא הכי היינו משום דבחלוקה זאת אסור בשניהם אבל בנתכוון לומר פת חיטין אינו אסור אלא בפת חיטין די\"ל דאי נמי נקט הברייתא הכי אכתי לא נשמע דאסור בשניהם אלא דאסור בשעורים לחודיה דומיא בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חיטין ה\"נ בנתכוון לומר פת שעורים ומדלא נקט הברייתא הכי ש\"מ דאסור בין בחיטין בין בשעורים היכא דנתכוון לומר פת שעורים ומשו\"ה לא נקט הברייתא הכי ושפיר הכריח מרן הב\"י והדבר צריך לי עיון (א\"ה עיין למה\"ר בס' מראה הגדול דף ל' ע\"ד יעו\"ש).<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז\"ל וז\"ל גם מ\"ש רבינו המחבר דדברי הרמב\"ם והרא\"ש לא משמע הכי איני יודע מה חילוק יש בין לשון התוס' ללשון הרמב\"ם והרא\"ש דמה שכתבו הם י\"ל דפת חיטין פת שמה כלומר פת לחודיה שמיה בלא שום לווי עד כאן. ולענ\"ד נראה לי דכי אמרינן סתם פת דחיטין הוא הכוונה לומר דסתם פת דחיטין הוא ובלי שום לווי והו\"ל כאילו מפרש להדיא פת חיטין אבל כשאומר דהטעם הוא משום דפת חיטין פת שמה נראה דכונתו לומר דבכלל שאר מיני פת איכא נמי פת חיטין ואמטו להכי האי טעמא נמי שייך לכל מיני פת ובנתכוון להוציא פת שעורים נמי הדין כך ומשו\"ה לא משמע כן להדיא בדברי הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' אורים גדולים דף מ\"ח שהקשו למהריב\"ל במה שהבין בדברי הטור דבנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם הוא דאמרינן דאינו אסור אלא בפת חיטין אבל בנתכוון לומר פת שעורים והוציא פת סתם אסור בין בפת חיטין בין בפת שעורים ועל זה הוקשה לו בדברי הטור קושיא חזקה דלמה לא נאמין אותו ולא יהיה אסור אלא בשל שעורים והלא כשאומר פת חיטין ואמר שנתכוון לפת שעורים מאמינים אותו וכו' והקשה הרב ז\"ל וז\"ל ואחר המחילה אין כונת הטור כמו שהבין הוא אלא כונתו רצויה שאסור בפת חיטין לפי שפת חיטין נקרא פת סתם ונמצא פיו ולבו שוים אבל אם אמר שבלבו שעורים והוציא בשפתיו פת סתם מותר בכולם לפי שאין פיו ולבו שוים כמו שהתחיל הטור בראש דבריו שכתב אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך וכו' ואם פירוש דבריו אלא שיהא אסור בכולם מאי לפיכך דקאמר אלא ודאי כדאמרן ע\"כ. ולענ\"ד נ\"ל דאי משום הא לא אירייא דהאי לפיכך שכתב הטור קאי לנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים דסמיך ליה וה\"ק אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים אבל נתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר בשניהם נתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בשניהם וטעמא הוא כמו שחילק מהריב\"ל לבסוף אבל שיהיה הכרח דהאי לפיכך קאי לנתכוון לפת שעורין והוציא פת סתם מנין לנו.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז\"ל וכן הבין מרן בב\"י שכתב ונראה דדוקא בגמר בלבו להוציא בפיו פת חיטין והוציא פת סתם וכו' עד אבל גמר להוציא פת שע��רים והוציא פת סתם לא אמרינן דלא מיתסר אלא בפת שעורים דהא סתם פת לאו דשעורים הוא דאם לא כן לשמועינן ברייתא בגמר בלבו להוציא פת שעורים וכל שכן פת חיטין יעו\"ש ואם הבין בכונת הטור כדברי מהריב\"ל שאסור בכולם אם היה בלבו פת של שעורים היכי קאמר לשמועינן ברייתא וכו' וכ\"ש בפת חיטין דהיכי יליף לה מאשר יבטא האדם הא סתם אסור בכל מיני פת אלא ודאי כדאמרן ודלא כדברי מהריב\"ל עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא הבנתי כונתו דהא הכי הוא דקאמר לשמועינן ברייתא בנתכוון לומר פת שעורים והוציא פת סתם וכ\"ש בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם וכמ\"ש למעלה על דברי הרב כנה\"ג וא\"כ שפיר מצינן למימר דמרן ב\"י הבין בדברי הטור כמו שהבין מהריב\"ל ז\"ל ולא ידעתי מהיכן הכריח בדברי מרן ב\"י דלא כמהריב\"ל עוד הקשה הרב שם וז\"ל ותו קשה בדברי מהריב\"ל שייחס סברא להטור שאם היה בלבו להוציא פת שעורים והוציא פת סתם דאסור בכולם דמהיכן מפיק לה דהא בגמ' משמע דאי לאו קרא דהדר קאמר לכל אשר יבטא הוה אמינא דכשם כשנתכון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר ה\"נ בנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מותר בשניהם דהא אין פיו ולבו שוים לזה אתא קרא דאשר יבטא לאשמועינן דאסור בפת חיטין כיון שפת חיטין נקרא פת סתם ונמצא שאין פיו סותר למה שגמר בלבו פת חיטין אבל אם היה בלבו לומר פת שעורים הרי פיו סותר מה שבלבו דפת שעורים לאו פת סתם מיקרי וא\"כ מוכרח שיהיה פטור ומותר בשניהם דהא לא מיתרבי מאשר יבטא דהא אינו בכלל הביטוי שיבטא בשפתיו ומהיכא תיתי לן שיהיה אסור בכל פת או בשניהם כדברי מהריב\"ל דהא אין פיו ולבו שוים ומקרא דכל אשר יבטא האדם לא משמע מידי וכדאמרן עכ\"ל וקשה דא\"כ דבנתכוון לומר פת שעורים שיהא מותר אמאי נקט הברייתא בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם לאשמועינן הברייתא בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם וכ\"ש בנתכוון לומר פת חיטין ומדלא נקט הברייתא הכי ש\"מ דאינו מותר בשניהם היפך סברתו.<br><b> והתוס'</b> בשבועות דף כ\"ו ד\"ה גמר בלבו הוקשה להם ממתני' דנדרים דף כ\"ו דתנן נודרין להרגין ולחרמים ולמוכסין וכו' ותירץ וז\"ל וי\"ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרין אבל לתלמיד חכם שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום עכ\"ל וכן תירץ בהגהות מיימוני בפ\"ב דשבועות וכן נראה מלשון שלטי הגבורים משם ריא\"ז והסמ\"ג לאוין רל\"ח וכ\"כ הרא\"ם בתשובה סי' ע\"ב ומהר\"א די ביטון [בשו\"ת לחם רב] סי' רכ\"ד כולם הסכימו לדעת אחד שיש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובת\"ח מיהא מהמנינן ליה במאי דקאמר בלבי היה על כך והוו דברים ועיין להמל\"מ בפ\"ד מהל' שקלים ה\"ו ד\"ה ועוד נ\"ל וכנראה דאשתמיט ליה כל הנהו רבותא הנ\"ל וצריך ישוב.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להרב לא נודע למי בשיטה לקדושין על הא דאמרו בפ\"ב דף מ\"ט ע\"ב ההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל וכו' שהקשה וז\"ל והא קיי\"ל גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו שנאמר כל נדיב לב התם אין דברים שבלב סותרים שום דבר אבל הכא דזבין נכסיו בלא שום תנאי לא אתו דברים ועקרי להו לזביני וכו' עכ\"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דהא האי דכל לב מוקמינן ליה בקדשים וכדאיתא התם וחולין מקדשים לא גמרינן וכדמשני התם לקושיא שהקשה לשמואל וצריך ישוב.<br><b> עוד</b> כתב�� התוס' שם וז\"ל ואי הוה אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין וכו' יעו\"ש וראיתי להרב פרח מטה אהרן ח\"ב סי' ק\"ו שתמה על דברי מהרי\"ט ז\"ל מדברי התוס' הללו וזה לשונו אבל לפי דעת הרב דאין חילוק בין מדירו חבירו על דעתו לנודר לבקשתו א\"כ לפי מה שכתבתי בהכרח דמיירי מתני' אף במדירו האנס א\"כ הוא נודר לבקשת חבירו וא\"כ איך כתבו כמסתפקין אי אמרינן דבמקום וכו' הרי הדבר מוכרח לומר כמו שכתבתי ע\"כ. ולענ\"ד נראה דמצינן למימר דהרב ז\"ל ס\"ל כרובא דרבוותא דלא שנא מדירו על דעתו או לבקשת חבירו לא מצי לומר בלבי היה על כך אבל לפי דעת התוס' בין נדר מעצמו בין נדר לבקשת חבירו אידי ואידי חד שעורא אית להו ומצי לומר בלבי היה על זה אלא דוקא במדירו על דעתו הוא דאינו יכול לומר בלבי היה על זה משו\"ה מספקא להו במדירו חבירו על דעתו ומעתה ליכא הכרח להתוס' לומר דבמדירו על דעתו שרי ומשו\"ה מספקא להו.<br><b> אלא</b> אי קשיא הוא ממ\"ש הוא ז\"ל ביו\"ד סי' כ\"ז וז\"ל אי נמי כמ\"ש התוס' בפ' שבועות שתים דנודר לבקשת חבירו אינו יכול לומר על דעתי נדרתי דעל דעת חבירו נדר דאם איתא הו\"ל לפרושי אלא גבי אונס שאני כיון שמאנסין אותו שלא כדין לא היה יכול לפרש דעל דעתו הוא נשבע יעו\"ש. הרי להדיא שכתב הרב ז\"ל לדעת התוס' דאפי' לבקשת חבירו אינו יכול לומר בלבי היה כך וכך וא\"כ קשה טובא למה אמרו התוס' דמסתפקין והרי הדבר מוכרח לומר. עוד כתב מהרי\"ט שם בתירוץ ראשון וז\"ל ומ\"ש מהר\"י קארו ז\"ל דתנאי היה בלבי היינו שמוציא בשפתיו בלחש לא משמע כן דבלבי משמע שלא הוציא בשפתיו אבל נראה דתנאי היה בלבי היינו כעין דנודרין להרגין וחרמים ולמוכסין וכו' מפרש בגמ' באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ע\"כ יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו דאיך כתב דבלבי היה לא משמע שהוציא בשפתיו כמ\"ש מרן ז\"ל דהא כדברי מרן ז\"ל כתב הר\"ן בפרק כל שעה וז\"ל איכא מאן דאמר דלבו לאו דוקא אלא שלא השמיע לאוזן אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינן דברים וכן כתבו התוס' בפ' תמיד נשחט (פסחים דף ס\"ג) דמחשבת פיגול אינה אלא עד שיוציא בשפתיו ועיין בפרי חדש או\"ח סי' תל\"ו ס\"ק ג' שהביא כמה ראיות לזה וכ\"כ הרא\"ש בנדרים דף ע\"ז וז\"ל ולכך אמר ר\"י וצריך שיוציא שיבטל בלב כלומר שיאמר מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כההיא דפ' היה קורא לא יברך ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא דהיינו שברך ולא השמיע לאוזנו ע\"כ הרי להדיא מכל הני דכתיבנא דס\"ל דבלב היינו שהוציא בשפתיו בלחש וא\"כ מאי מקשה למרן ז\"ל שכתב הכי וצ\"ע.<br><b> עוד</b> כתב מהרי\"ט שם לתרץ מה שהקשה הראב\"ד לרבינו והביא דבריו מרן כ\"מ בפ\"ב דשבועות ותירץ הרב ז\"ל דהתם גבי נודרין להרגין ולמוכסין שצריך אונס אבל בלא אונס דברים שבלב אינם דברים משום דהיכא דמוכח דבכל לב נדר לאסור עליו כל פרי דעלמא משו\"ה צריך אונס להיות דברים אבל היכא דלא מוכח אמרינן דברים שבלב הוו דברים והוי כאילו פריש בהדיא וא\"כ מ\"ש רבינו דמהימן לומר תנאי היה בלבי והוו דברים הוא משום דליכא הוכחה שרוצה בהיפך ומשו\"ה מהימן ויש להקשות דא\"כ למה כתב רבינו בפי\"א מהל' מכירה וז\"ל אבל המוכר סתם אע\"פ שהיה בלב שמפני כך הוא מוכר אע\"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים ע\"כ הרי שנראה היפך דברי הרב ז\"ל ואם נאמר דהתם שאני דלגבי זביני לא אמרינן הכי מ��ום דעקרי לזביני אבל היכא דלא עקר שום דבר אמרינן דמצי לומר בלבי היה על כך הא ודאי א\"א הכי דהא גרסינן בכריתות דף י\"ב ע\"ב א\"ר ששת מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי אמר נשאלתי על נדרי ע\"כ. הרי דטעמא הוא משום דמצי לומר נשאלתי על נדרי הא לאו הכי אינו נאמן ואם איתא דטעמא דיכול לומר תנאי היה בלבי והוא משום דלא מעקר שום דבר אמאי אצטריך להאי לישמועינן רבותא אע\"ג שלא שאל לחכם כל שהיה תנאי בלבו והוה מהימן לומר כן ומהאי טעמא נפטר ליה ומדלא אמרינן הכי נראה דתנאי היה בלבי לחודיה מהימן לומר דהוו דברים שבלב דברים איברא דאיכא למידק מהא דאמרו בנדרים דף כ\"א נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים ומוקמינן לה בגמ' בתלמיד חכם ומהימן לומר כך וכך היה בלבי הרי דיכול לומר מה שהיה בלבו הא ודאי לא קשיא ולא מידי דהתם שמו של חרם משמע לתרי אנפי חרם גבוה וחרם של ים וכן נמי קרבן ומשו\"ה כי אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים מהימן ואינו מעקר שם חרם מעליו אבל כשאומר תנאי היה בלבי הוא מילתא אחריתי ואע\"ג דכשאמר תנאי היה בלבי כונתו לומר כשנדרתי לא נדרתי אלא על תנאי מ\"מ התנאי הוא מילתא אחריתי ואינו ממשו של דבר אבל הכא חרם ממשו של דבר הוא כדאמרן ומשו\"ה מהימנינן ליה ועיין בס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' ה' ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יאכל מצה וכו' ומתוך שחלה שבועתו על שאר ימים חלה על ליל פסח וכו'.</b> כתב הריב\"ש בסי' צ\"ח במי שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה דלא הוי נשבע לבטל את המצוה דלא חיילה דהא מיגו דחיילה אזקנה ועקרה וכו' חיילה נמי לשאר נשים דמצי לקיים בהו מצוה פרו ורבו ודמיא למ\"ש בירושלמי בפ\"ג דשבועות נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח וכו' יעו\"ש. ושמעתי מקשים משם החכם השלם כמוה\"ר צמח נר\"ו דלמה ליה האי טעמא נימא מיגו דחיילה השבועה לביאות של רשות חיילה נמי על ביאות של מצוה אלו תורף דבריו נר\"ו.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לי דלק\"מ והוא כלפי מה שראיתי להרב מהרי\"ט ז\"ל ח\"ב ביו\"ד סי' מ\"ז שהקשה לדברי הריב\"ש ז\"ל וז\"ל וא\"ת אעיקרא דדינא פירכא דעקרה וזקנה ואילונית אסירן נמי למי שאין לו אשה ובנים כאותה ששנינו בפ' ארוסה לא שותות ולא נוטלות כתובה שאסור לקיימן וכו' והו\"ל כנשבע שלא לאכול מצת מצוה ובשר חזיר וכאומר שלא ישב בצל סוכה ואשרה ואין לומר מיגו דחיילה על לאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילה נמי קודם דכיון דמ\"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילה שבועתו אפי' לאחר מכאן דאין לומר דנימא מגו דחיילה לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא וי\"ל וכו' יעו\"ש הרי לך להדיא דכדי שתחול השבועה צריך ליתן ההיתר כגון שבועה שלא ישא עקרה וזקנה וכיוצא כדי שתחול צריך לישא אחת משאר נשים ואי לא נעקרה השבועה וכן נמי גבי מצה בליל פסח כדי שתחול צריך שיאכל בתחילה כזית כדי שתחול השבועה על היותר מכזית ומכיון שנעקרה על כזית הראשון נעקרה לגמרי ה\"נ בנשבע על כל הנשים שבעולם וליכא טעמא דמיגו דזקנה ועקרה לא חיילה שבועה במיגו דחיילה אביאות הרשות שאין בהם מצוה חיילה נמי אביאות דמצוה ��כיון דהביאה ראשונה היא המצוה וכמו ששנינו בועל בעילת מצוה ופורש וכדי שתחול השבועה אביאות של רשות ובזה תחול נמי אביאות של מצוה צריך להתירו בתחילה וכיון שנעקרה מתחילה לא חיילה וכדברי מהרי\"ט ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל היום וכו'.</b> עיין להרב מחנה אפרים בהל' שבועות סי' ז' שנסתפק במי שנשבע שתי שבועות על ככר אחד אי סגי בהתרה אחת לב' שבועות והביא לשון של רבינו ונשא ונתן בו ולבסוף הביא שראה בשלטי הגבורים דאם נשאל על כולם בבת אחת בהתר אחד סגי לכולם ושכן כתב הרדב\"ז ז\"ל בסי' צ\"ח יעו\"ש ותמיהא לי מילתא טובא דאיך לא זכר ש'ר שדין זה הוא מחלוקת עצום דמרן ז\"ל ביו\"ד סי' רכ\"ח סעיף מ\"ו הביא תשובת הרמב\"ן בסי' רמ\"ד וז\"ל ומתירין כמה נדרים לאיש אחד אפי' בהיתר אחד וה\"מ בנדרים מוחלפים אבל אם נשבע על דבר פעמים שלש צריך התרה לכל אחד ואחד ובבאר היטב ס\"ק ע\"ו הביא משם מהרלב\"ח שכתב דדי בהיתר אחד והרב ז\"ל לא הזכיר מזה כלום וצ\"ע (א\"ה עיין בתשובות הרשב\"ש ז\"ל סימן תקמ\"ח ובתשובות יכין ובועז ח\"א סי' קמ\"ז יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,79 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד נדר או נשבע וכו'.</b> יש לעמוד במי שאמר לחבירו קונם ביתך שאיני נכנס ומכרה וקנה בית אחרת שכתבו הפוסקים הלא המה הריב\"ש בסי' שנ\"ו ומהרלב\"ח סי' ע\"ב שאסור לכנס בבית זאת שקנה וכמ\"ש הרב מל\"מ ז\"ל בפ\"ח מהל' גרושין והש\"ך ביו\"ד סי' רי\"ו כתב בהפך שמותר ליכנס ושכן הוא דעת הרשב\"א יעו\"ש ולענ\"ד קשה לי לכל הני רבוותא שנראה שדבר זה הוא מחלוקת בין רבינו יצחק ובין ר\"י בעל התוס' והביאם התוס' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ג) ד\"ה ואמאי והא אין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם וכו' וז\"ל לא הוה מצי לשנויי ר' מאיר היא וכו' ורבינו יצחק פי' דלא מצי מוקי לה כר\"מ דאפי' ר\"מ מודה דכל דבר שאינו בעולם דלא קנה כדאמרי' בפ\"ק דגטין והכא קתני ואם אמר לי ולבני מת יתנו לבניו ואין נראה לר\"י טעם זה דשמא לבניו שהן בעולם קאמר ע\"כ הרי דמי שאומר שיתנו לבניו אחריו והיו לו בנים שלא נולדו בשעת האמירה ונולדו אח\"כ באנו למחלוקת דרבינו יצחק ור\"י ודכוותא נמי באומר ביתך שאיני נכנס אם אסר בית שעדין לא קנה וקנאה אח\"כ או לא אסר כי אם בית שהיה לו באותה שעה בהא תליא המחלוקת ומהתימה מהרבנים הנ\"ל הללו אוסרין והללו מתירין ולא הזכירו מזה כלום. ולפום ריהטא היה נראה לחלק דהתם שאני שבא להתנות להנאת עצמו ובניו ומשו\"ה מסיק נמי לבניו העתידין לילד משא\"כ באוסר בית חבירו דלא אסיק כי אם מאי דקמיה כדאמר בש\"ס בכמה דוכתיה לענין קדושין וגרושין דשאני גרושין דלרחקא קאתי ומשו\"ה אצטלית דוקא. אמנם ראיתי בס' חקרי לב בחלק יו\"ד ח\"ג סי' ל\"ח שהקשה מההיא דאמרינן בנזיר דאפי' במילתא דלא קיימא קמיה דאיניש מסיק איניש אדעתיה היפך הרב ש\"ך והרשב\"א ז\"ל. ותם אני שלא זכר ש'ר לדברי הרבנים אלו וצריך ישוב."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו ככר זו אסורה עליך וכו'.</b> עיין במרן ז\"ל ועיין בהרדב\"ז בחידושיו על רבינו שכתב בתוך לשונו ואפשר שהיה גורס ככר זו עליך וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דלא אפשר לומר הכי שהרי בפ\"ד דמעילה ה\"י פסק לענין דאם נתנו במתנה דמעל המקבל וז\"ל האומר לחברו ככרי עליך הקדש וכו' המקבל מתנה מעל ע\"כ הרי דלא כתב מילת זו וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית וכו' אין מחייבין אותו לישא אשה או לקנות מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו.</b> כתב מהרי\"ט ז\"ל בח\"א סי' קל\"א וז\"ל אלא ההיא דמרובה הוי טעמא משום דנדרים של מצוה הם ליקח בית ולישא אשה בארץ ישראל מצוה עליו לקיימן לאלתר כל שמוצא דבר הגון ואם עבר עובר לאלתר בבל יאחר דבפ\"ק דר\"ה אמרו וצדקה עובר עליה לאלתר דהא קיימי עניים הכא נמי הא קאי בית הא קאי אשה מצוה לקיים דברו מיד להשתקע בא\"י שישיבת א\"י מצוה היא וקנין בית בא\"י מצוה הוא משום ישוב א\"י יעו\"ש ואין נראה כן מלשון הפוסקים ומדברי רב��נו שלא הזכירו ישוב א\"י כי אם לישא אשה או לקנות בית משמע דס\"ל דאפילו בנדרי רשות אמרינן הכי וכן נראה מלשון הטור ביו\"ד סי' רי\"ט גם מאי דמשמע מדברי מהרימ\"ט ז\"ל דבצדקה דקיימי עניים קאי בבל יאחר לאלתר אם לא מקיים דברו איברא שכן משמע מלשון רבינו בפ\"ח מה' מתנות עניים והטור ביו\"ד סי' רנ\"ז וכן כתב להדיא מרן בב\"י. אמנם קשה קצת דהרשב\"א והר\"י מטראני פליגי על זה וס\"ל דאינו עובר אלא אחר ג' רגלים וכמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דר\"ה וכן כתב הרשב\"א בחידושיו לנדרים בפ\"ק ואיך נקטי בפשיטות מהרי\"ט ז\"ל ומרן ז\"ל היפך סברתם (א\"ה עיין בעט\"ר מורי זקיני הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה דף ו' ע\"א ועיין בס' קול בן לוי דף כ\"ב ע\"ב ובס' שרשי הים ח\"ב דף קנ\"ה ועיין בס' שדה הארץ ח\"ג דף פ\"ו ע\"א מ\"ש על דברי הרדב\"ז בסי' רפ\"ד יעו\"ש והן הן דברי הרשב\"א בחידושיו שהביא הר\"ן ז\"ל ולא ידעתי מאי מקשה עליו מאחר שהוא מחלוקת הראשונים ז\"ל וכמ\"ש עט\"ר מורי זקיני זלה\"ה)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'.</b> כתב מרן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע\"ג) איבעיא להו בעל מהו שיפר שתי נשיו כאחת אותה דוקא או לא דוקא אמר רבינא ת\"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ופי' רש\"י והשקה לבדה דוהשקה דוקא משמע אחת ולא שתים והר\"ן ז\"ל פי' וז\"ל משום שנא' והשקה במפיק הה\"א דהו\"ל כאילו כתיב והשקה אותה לבדה וכן פי' הרא\"ש ז\"ל אלא דממ\"ש בסוטה דף ח' משמע דכתיב אותה בפירוש דקאמר שם ר\"י אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה ופריך ותנא קמא הא כתיב אותה ומשו\"ה הוכרח רש\"י שם לפרש דאותה הוא מוהשביע אותה הכהן וכן הוא בספרי על פסוק והקריב אותה הכהן יעו\"ש (א\"ה עיין בס' בית ישחק פ\"ד מהל' סוטה ובס' ספרי דבי רב דף י\"ט וראיתי בס' אור יקרות בפירקין שהביא דברי מרן כ\"מ ותמה עליו דהא דברי הרמב\"ן היא גמרא ערוכה בסוטה דף ח' והכי איתא התם אהא פלוגתא ופריך ות\"ק הכתיב אותה ומשני ת\"ק ר' שמעון היא דדריש טעמא דקרא וכו' עד מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת הרי בבירור דלכו\"ע דרשינן אותה יעו\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא גם הר\"ן ז\"ל שם בנדרים כתב וז\"ל ואין כן דעת הרמב\"ן משום דבפ\"ק דסוטה אמרינן ת\"ק ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה מפני שלבה גס בחברתה (אלא) [אלמא] דלכו\"ע דרשינן אותה לבדה יעו\"ש וגם מרן כשהביא דברי הר\"ן בשם הרמב\"ן כתב דבכמה דוכתי לכו\"ע אותה דוקא ות\"ק דאמר מפני שלבו גס בה לא פליג וכו' ואפ\"ה כתב מרן (דרבנן) [דרבינו] סובר דרבינא מדרבנן פשט לבעיין דלא משמע (לנו) [להו] אותה דוקא וכו' (איכא) [וכאיכא] מאן דאמר שהביא הר\"ן ז\"ל וא\"כ מה מקום מצא לתמוה על מרן ז\"ל ודוחק לומר דכונתו ז\"ל הוא כיון דהיא גמרא ערוכה מ\"ש הרמב\"ן א\"כ איך מוקי דהרמב\"ם ס\"ל היפך מזה דמלבד דהכי כתב הר\"ן בשם איכא מאן דאמר גם לא משמע כן מדבריו)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,76 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Vows",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד נדר או נשבע וכו'.</b> יש לעמוד במי שאמר לחבירו קונם ביתך שאיני נכנס ומכרה וקנה בית אחרת שכתבו הפוסקים הלא המה הריב\"ש בסי' שנ\"ו ומהרלב\"ח סי' ע\"ב שאסור לכנס בבית זאת שקנה וכמ\"ש הרב מל\"מ ז\"ל בפ\"ח מהל' גרושין והש\"ך ביו\"ד סי' רי\"ו כתב בהפך שמותר ליכנס ושכן הוא דעת הרשב\"א יעו\"ש ולענ\"ד קשה לי לכל הני רבוותא שנראה שדבר זה הוא מחלוקת בין רבינו יצחק ובין ר\"י בעל התוס' והביאם התוס' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ג) ד\"ה ואמאי והא אין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם וכו' וז\"ל לא הוה מצי לשנויי ר' מאיר היא וכו' ורבינו יצחק פי' דלא מצי מוקי לה כר\"מ דאפי' ר\"מ מודה דכל דבר שאינו בעולם דלא קנה כדאמרי' בפ\"ק דגטין והכא קתני ואם אמר לי ולבני מת יתנו לבניו ואין נראה לר\"י טעם זה דשמא לבניו שהן בעולם קאמר ע\"כ הרי דמי שאומר שיתנו לבניו אחריו והיו לו בנים שלא נולדו בשעת האמירה ונולדו אח\"כ באנו למחלוקת דרבינו יצחק ור\"י ודכוותא נמי באומר ביתך שאיני נכנס אם אסר בית שעדין לא קנה וקנאה אח\"כ או לא אסר כי אם בית שהיה לו באותה שעה בהא תליא המחלוקת ומהתימה מהרבנים הנ\"ל הללו אוסרין והללו מתירין ולא הזכירו מזה כלום. ולפום ריהטא היה נראה לחלק דהתם שאני שבא להתנות להנאת עצמו ובניו ומשו\"ה מסיק נמי לבניו העתידין לילד משא\"כ באוסר בית חבירו דלא אסיק כי אם מאי דקמיה כדאמר בש\"ס בכמה דוכתיה לענין קדושין וגרושין דשאני גרושין דלרחקא קאתי ומשו\"ה אצטלית דוקא. אמנם ראיתי בס' חקרי לב בחלק יו\"ד ח\"ג סי' ל\"ח שהקשה מההיא דאמרינן בנזיר דאפי' במילתא דלא קיימא קמיה דאיניש מסיק איניש אדעתיה היפך הרב ש\"ך והרשב\"א ז\"ל. ותם אני שלא זכר ש'ר לדברי הרבנים אלו וצריך ישוב."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו ככר זו אסורה עליך וכו'.</b> עיין במרן ז\"ל ועיין בהרדב\"ז בחידושיו על רבינו שכתב בתוך לשונו ואפשר שהיה גורס ככר זו עליך וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דלא אפשר לומר הכי שהרי בפ\"ד דמעילה ה\"י פסק לענין דאם נתנו במתנה דמעל המקבל וז\"ל האומר לחברו ככרי עליך הקדש וכו' המקבל מתנה מעל ע\"כ הרי דלא כתב מילת זו וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית וכו' אין מחייבין אותו לישא אשה או לקנות מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו.</b> כתב מהרי\"ט ז\"ל בח\"א סי' קל\"א וז\"ל אלא ההיא דמרובה הוי טעמא משום דנדרים של מצוה הם ליקח בית ולישא אשה בארץ ישראל מצוה עליו לקיימן לאלתר כל שמוצא דבר הגון ואם עבר עובר לאלתר בבל יאחר דבפ\"ק דר\"ה אמרו וצדקה עובר עליה לאלתר דהא קיימי עניים הכא נמי הא קאי בית הא קאי אשה מצוה לקיים דברו מיד להשתקע בא\"י שישיבת א\"י מצוה היא וקנין בית בא\"י מצוה הוא משום ישוב א\"י יעו\"ש ואין נראה כן מלשון הפוסקים ומדברי רבינו שלא הזכירו ישוב א\"י כי אם לישא אשה או לקנות בית משמע דס\"ל דאפילו בנדרי רשות אמרינן הכי וכן נראה מלשון הטור ביו\"ד סי' רי\"ט גם מאי דמשמע מדברי מהרימ\"ט ז\"ל דבצדקה דקיימי עניים קאי בבל יאחר לאלתר אם לא מקיים דברו איברא שכן משמע מלשון רבינו בפ\"ח מה' מתנות עניים והטור ביו\"ד ס��' רנ\"ז וכן כתב להדיא מרן בב\"י. אמנם קשה קצת דהרשב\"א והר\"י מטראני פליגי על זה וס\"ל דאינו עובר אלא אחר ג' רגלים וכמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דר\"ה וכן כתב הרשב\"א בחידושיו לנדרים בפ\"ק ואיך נקטי בפשיטות מהרי\"ט ז\"ל ומרן ז\"ל היפך סברתם (א\"ה עיין בעט\"ר מורי זקיני הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה דף ו' ע\"א ועיין בס' קול בן לוי דף כ\"ב ע\"ב ובס' שרשי הים ח\"ב דף קנ\"ה ועיין בס' שדה הארץ ח\"ג דף פ\"ו ע\"א מ\"ש על דברי הרדב\"ז בסי' רפ\"ד יעו\"ש והן הן דברי הרשב\"א בחידושיו שהביא הר\"ן ז\"ל ולא ידעתי מאי מקשה עליו מאחר שהוא מחלוקת הראשונים ז\"ל וכמ\"ש עט\"ר מורי זקיני זלה\"ה)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'.</b> כתב מרן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע\"ג) איבעיא להו בעל מהו שיפר שתי נשיו כאחת אותה דוקא או לא דוקא אמר רבינא ת\"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ופי' רש\"י והשקה לבדה דוהשקה דוקא משמע אחת ולא שתים והר\"ן ז\"ל פי' וז\"ל משום שנא' והשקה במפיק הה\"א דהו\"ל כאילו כתיב והשקה אותה לבדה וכן פי' הרא\"ש ז\"ל אלא דממ\"ש בסוטה דף ח' משמע דכתיב אותה בפירוש דקאמר שם ר\"י אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה ופריך ותנא קמא הא כתיב אותה ומשו\"ה הוכרח רש\"י שם לפרש דאותה הוא מוהשביע אותה הכהן וכן הוא בספרי על פסוק והקריב אותה הכהן יעו\"ש (א\"ה עיין בס' בית ישחק פ\"ד מהל' סוטה ובס' ספרי דבי רב דף י\"ט וראיתי בס' אור יקרות בפירקין שהביא דברי מרן כ\"מ ותמה עליו דהא דברי הרמב\"ן היא גמרא ערוכה בסוטה דף ח' והכי איתא התם אהא פלוגתא ופריך ות\"ק הכתיב אותה ומשני ת\"ק ר' שמעון היא דדריש טעמא דקרא וכו' עד מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת הרי בבירור דלכו\"ע דרשינן אותה יעו\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא גם הר\"ן ז\"ל שם בנדרים כתב וז\"ל ואין כן דעת הרמב\"ן משום דבפ\"ק דסוטה אמרינן ת\"ק ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה מפני שלבה גס בחברתה (אלא) [אלמא] דלכו\"ע דרשינן אותה לבדה יעו\"ש וגם מרן כשהביא דברי הר\"ן בשם הרמב\"ן כתב דבכמה דוכתי לכו\"ע אותה דוקא ות\"ק דאמר מפני שלבו גס בה לא פליג וכו' ואפ\"ה כתב מרן (דרבנן) [דרבינו] סובר דרבינא מדרבנן פשט לבעיין דלא משמע (לנו) [להו] אותה דוקא וכו' (איכא) [וכאיכא] מאן דאמר שהביא הר\"ן ז\"ל וא\"כ מה מקום מצא לתמוה על מרן ז\"ל ודוחק לומר דכונתו ז\"ל הוא כיון דהיא גמרא ערוכה מ\"ש הרמב\"ן א\"כ איך מוקי דהרמב\"ם ס\"ל היפך מזה דמלבד דהכי כתב הר\"ן בשם איכא מאן דאמר גם לא משמע כן מדבריו)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים וכו' שהן דרך הנאתן וכו'.</b> הרב מל\"מ בסוף דבריו חקר חקירה אחת וז\"ל יש לחקור בהא דקי\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג\"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא ידי חובתו וכו' ונראה דלא שנא דכי היכי וכו' הכי נמי במצות עשה אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במצות עשה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה שהוא תלמוד ערוך בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ה ע\"א) דאמרינן התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא חייב כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח דלאו דרך אכיל' קאכיל לה ע\"כ הרי להדיא דאפילו במ\"ע כיון שאכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא ידי חובתו דרחמנא אמר תאכל והאי לאו אכילה היא ואף למאי דפריך הש\"ס בפ' העור והרוטב (חולין דף ק\"כ) עלה בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא דמשמע דלאו משום דהוי שלא כדרך הנאתו הוא דאינו יוצא י\"ח כבר כתבו התוס' שם דהוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה יעו\"ש. והרב שער המלך הביא ראיה לזה מהא דפריך בש\"ס בפ' דם חטאת (זבחים דף צ\"ז ע\"ב) וניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא וכו' ואם איתא דבאכילה שלא כדרך הנאתו מקיים העשה דקדשים מאי קושיא הא אפשר לקיים את שניהם כשיאכל שלא כדרך הנאתו ומקיים את העשה דואכלו את הבשר ולא עבר על לאו דפסולא אלא ודאי דבאכילה שלא כדרך הנאתו לא מקיים העשה ומשו\"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לאו דפסולא עכ\"ל.<br><b> ולבי</b> מהסס בראיה זו והוא דהא דלא משני דליכול שלא כדרך הנאתו היינו משום דבאכילת קדשים כתיב למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים דמהאי טעמא כתבו התוס' בפ\"ק דיומא דף כ\"ה בד\"ה אין ישיבה בעזרה וכו' דיושב אוכל אע\"פ דאין ישיבה בעזרה וז\"ל ואי נמי י\"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים והיינו מיושב וכו' יעו\"ש. הרי לך בפירוש אף דהך דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא וכמ\"ש הרב מל\"מ בפ\"ז מהל' בית הבחירה ה\"ו וז\"ל עיין במש\"כ התוס' בפ\"ב דיומא ד\"ה אין וכו' דמוכח מדבריהם דס\"ל דמן התורה אסור יעו\"ש אפ\"ה דחינן לה משום דלא הוי כדרך שהמלכים אוכלים וא\"כ כ\"ש שלא יאכל שלא כדרך הנאתו מהאי טעמא ומשו\"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא דשלא כדרך הנאתו לא מצי אכיל ולאו משום דלא מקיים מצות עשה אלא כדאמרן שוב ראיתי להתוס' בפ' התערובות דף ע\"ה ד\"ה בכור שכתבו דלא שייך למשחה כי אם במתנות כהונה יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים וכו' שהן דרך הנאתן וכו'.</b> הרב מל\"מ בסוף דבריו חקר חקירה אחת וז\"ל יש לחקור בהא דקי\"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג\"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא ידי חובתו וכו' ונראה דלא שנא דכי היכי וכו' הכי נמי במצות עשה אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במצות עשה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה שהוא תלמוד ערוך בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ה ע\"א) דאמרינן התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא חייב כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח דלאו דרך אכיל' קאכיל לה ע\"כ הרי להדיא דאפילו במ\"ע כיון שאכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא ידי חובתו דרחמנא אמר תאכל והאי לאו אכילה היא ואף למאי דפריך הש\"ס בפ' העור והרוטב (חולין דף ק\"כ) עלה בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא דמשמע דלאו משום דהוי שלא כדרך הנאתו הוא דאינו יוצא י\"ח כבר כתבו התוס' שם דהוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה יעו\"ש. והרב שער המלך הביא ראיה לזה מהא דפריך בש\"ס בפ' דם חטאת (זבחים דף צ\"ז ע\"ב) וניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא וכו' ואם איתא דבאכילה שלא כדרך הנאתו מקיים העשה דקדשים מאי קושיא הא אפשר לקיים את שניהם כשיאכל שלא כדרך הנאתו ומקיים את העשה דואכלו את הבשר ולא עבר על לאו דפסולא אלא ודאי דבאכילה שלא כדרך הנאתו לא מקיים העשה ומשו\"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לאו דפסולא עכ\"ל.<br><b> ולבי</b> מהסס בראיה זו והוא דהא דלא משני דליכול שלא כדרך הנאתו היינו משום דבאכילת קדשים כתיב למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים דמהאי טעמא כתבו התוס' בפ\"ק דיומא דף כ\"ה בד\"ה אין ישיבה בעזרה וכו' דיושב אוכל אע\"פ דאין ישיבה בעזרה וז\"ל ואי נמי י\"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים והיינו מיושב וכו' יעו\"ש. הרי לך בפירוש אף דהך דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא וכמ\"ש הרב מל\"מ בפ\"ז מהל' בית הבחירה ה\"ו וז\"ל עיין במש\"כ התוס' בפ\"ב דיומא ד\"ה אין וכו' דמוכח מדבריהם דס\"ל דמן התורה אסור יעו\"ש אפ\"ה דחינן לה משום דלא הוי כדרך שהמלכים אוכלים וא\"כ כ\"ש שלא יאכל שלא כדרך הנאתו מהאי טעמא ומשו\"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא דשלא כדרך הנאתו לא מצי אכיל ולאו משום דלא מקיים מצות עשה אלא כדאמרן שוב ראיתי להתוס' בפ' התערובות דף ע\"ה ד\"ה בכור שכתבו דלא שייך למשחה כי אם במתנות כהונה יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר כתבו גט לאשתי וכו' אבל המסוכן והוא אדם שקפץ וכו'.</b> כתב הריטב\"א בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"ב) וז\"ל ומיהו בשכיב מרע שמחלק כל נכסיו דמהני באמירה בעלמא אכתי לא ידעתי לענין גיטין אם אמר כתבו לחוד אי מהני דלא אשכחן אלא באלו דמצוה מחמת מיתה נינהו אבל בש\"מ לא אשכחן ומיהו מדמשוה רב הונא גיטו למתנתו ודאי נראה וכו' וכתבו לחוד סגי והראיה דאמרינן בפ\"ק גבי מתני' דהאומר תנו ק' לפרש ומת יתנו לאחר מיתה ובגמ' מקשינן ומוקמינן לה בש\"מ ואמרינן ולמאי דמוקי לה בבריא אמאי לא מוקי לה בש\"מ ומפרקינן לא מתוקמה מתני' בש\"מ ממאי דקתני האומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת הא מחיים נותנים וטעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנים ובש\"מ אע\"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן ר\"ש אומר אף המסוכן אלמא לר\"ש דהלכתא כוותיה בכ\"מ שמתנתו מתנה באמירה בעלמא אף בגיטו א\"צ לפרש דאי לא לוקמא בש\"מ דמחלק כל נכסיו באמירה ולענין גיטו צריך לפרש אלא ש\"מ כדפרישית עכ\"ל.<br><b> הנה</b> מ\"ש הריטב\"א ז\"ל לוקמא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו באמירה וכו' היינו כדמוקי רב הונא בריה דר' יהושע בפ' מי שמת דמוקי להך מתני' בהכי דאי במקצת ע\"כ צריך קנין ומתני' בלא קנין מיירי דומיא דגט וצריך לאוקומי במצוה מחמת מיתה ולא מצי לאוקומי בש\"מ סתם ועפ\"ז נראה לישב תמיהת הרב פני יהושע ז\"ל שם בשיטתו לגיטין בפ' התקבל שתמה עליה דהר\"ן ז\"ל שהוכיח מהך דפ\"ק דאף בשכיב מרע שאינו מסוכן דלא בעינן שיאמר כתבו ותנו וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל דלא בעינן שיאמר כתבו ותנו לוקמא בש\"מ שאינו מסוכן יעו\"ש והקשה הרב ז\"ל דלא מצינן לאוקומי בהכי דהא הוי מתנת ש\"מ במקצת ואמאי נותנין אלא ודאי דמיירי במצוה מחמת מיתה יעו\"ש ולפי דברי הריטב\"א הללו נראה ברור דלא קשה כלל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטנה שלא מיאנה והגדילה אע\"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת וכו' ולפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושין של שני וכו' ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שדומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואח\"כ בא בעלה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ובמ\"ש רבינו פ\"ד מהל' אישות ה\"ז יעו\"ש.<br><b> ולכאורה</b> יש להסתפק בדברי רבינו אם הא דכתב אם בא עליה קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה שדומה לאשה וכו' אם הוא דוקא בממאנת בבעלה שקבלה ממנו קדושין והוו קדושין דרבנן כשלא בעלה כשהגדילה. אבל בממאנת ביבם שזיקתה הוא מחמת קידושין דרבנן אפשר דלא יסבור רבינו דאם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון דתצא מזה ומזה ולא קאי זה למ\"ש לעיל בהל' ג' כשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם דלענין זה ��א שוו בעל ליבם או דילמא לא שנא נראה פשוט דלא שנא. ולענ\"ד דיתומה שנתקדשה ונפלה לפני יבם בעודה קטנה שיכולה למאן ונשאת לאחר דתצא מזה ומזה והראיה ממ\"ש הגאונים בתשובה הנדפס מקרוב סי' ל\"ח שנשאל ואם הגדולה יכולה למאן והשיב וז\"ל כך ראינו שכל זמן שהיא קטנה בין בבעל בין ביבם עד בת י\"ב וכיון שהגיע לי\"ב שנה ויום אחד אינה יכולה למאן וכ\"ש ביבם ויצא מבעל בגט ומיבם בחליצה וכו' יעו\"ש הרי מפורש יוצא דיותר אלים זקוק יבם מבעל וכל שכן כיון דרבינו פסק בבעל דאם בעל שני אסרה לראשון כל שכן שאוסרה ליבם ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Divorce",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר כתבו גט לאשתי וכו' אבל המסוכן והוא אדם שקפץ וכו'.</b> כתב הריטב\"א בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע\"ב) וז\"ל ומיהו בשכיב מרע שמחלק כל נכסיו דמהני באמירה בעלמא אכתי לא ידעתי לענין גיטין אם אמר כתבו לחוד אי מהני דלא אשכחן אלא באלו דמצוה מחמת מיתה נינהו אבל בש\"מ לא אשכחן ומיהו מדמשוה רב הונא גיטו למתנתו ודאי נראה וכו' וכתבו לחוד סגי והראיה דאמרינן בפ\"ק גבי מתני' דהאומר תנו ק' לפרש ומת יתנו לאחר מיתה ובגמ' מקשינן ומוקמינן לה בש\"מ ואמרינן ולמאי דמוקי לה בבריא אמאי לא מוקי לה בש\"מ ומפרקינן לא מתוקמה מתני' בש\"מ ממאי דקתני האומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת הא מחיים נותנים וטעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנים ובש\"מ אע\"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן ר\"ש אומר אף המסוכן אלמא לר\"ש דהלכתא כוותיה בכ\"מ שמתנתו מתנה באמירה בעלמא אף בגיטו א\"צ לפרש דאי לא לוקמא בש\"מ דמחלק כל נכסיו באמירה ולענין גיטו צריך לפרש אלא ש\"מ כדפרישית עכ\"ל.<br><b> הנה</b> מ\"ש הריטב\"א ז\"ל לוקמא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו באמירה וכו' היינו כדמוקי רב הונא בריה דר' יהושע בפ' מי שמת דמוקי להך מתני' בהכי דאי במקצת ע\"כ צריך קנין ומתני' בלא קנין מיירי דומיא דגט וצריך לאוקומי במצוה מחמת מיתה ולא מצי לאוקומי בש\"מ סתם ועפ\"ז נראה לישב תמיהת הרב פני יהושע ז\"ל שם בשיטתו לגיטין בפ' התקבל שתמה עליה דהר\"ן ז\"ל שהוכיח מהך דפ\"ק דאף בשכיב מרע שאינו מסוכן דלא בעינן שיאמר כתבו ותנו וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל דלא בעינן שיאמר כתבו ותנו לוקמא בש\"מ שאינו מסוכן יעו\"ש והקשה הרב ז\"ל דלא מצינן לאוקומי בהכי דהא הוי מתנת ש\"מ במקצת ואמאי נותנין אלא ודאי דמיירי במצוה מחמת מיתה יעו\"ש ולפי דברי הריטב\"א הללו נראה ברור דלא קשה כלל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטנה שלא מיאנה והגדילה אע\"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת וכו' ולפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושין של שני וכו' ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שדומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואח\"כ בא בעלה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ובמ\"ש רבינו פ\"ד מהל' אישות ה\"ז יעו\"ש.<br><b> ולכאורה</b> יש להסתפק בדברי רבינו אם הא דכתב אם בא עליה קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה שדומה לאשה וכו' אם הוא דוקא בממאנת בבעלה שקבלה ממנו קדושין והוו קדושין דרבנן כשלא בעלה כשהגדילה. אבל בממאנת ביבם שזיקתה הוא מחמת קידושין דרבנן אפשר דלא יסבור רבינו דאם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון דתצא מזה ומזה ולא קאי זה למ\"ש לעיל בהל' ג' כשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם דלענין זה לא שוו בעל ליבם או דילמא לא שנא נראה פשוט דלא שנא. ולענ\"ד דיתומה שנתקדשה ונפלה לפני יבם בעודה קטנה שיכולה למאן ונשאת לאחר דתצא מזה ומזה והראיה ממ\"ש הגאונים בתשובה הנדפס מקרוב סי' ל\"ח שנשאל ואם הגדולה יכולה למאן והשיב וז\"ל כך ראינו שכל זמן שהיא קטנה בין בבעל בין ביבם עד בת י\"ב וכיון שהגיע לי\"ב שנה ויום אחד אינה יכולה למאן וכ\"ש ביבם ויצא מבעל בגט ומיבם בחליצה וכו' יעו\"ש הרי מפורש יוצא דיותר אלים זקוק יבם מבעל וכל שכן כיון דרבינו פסק בבעל דאם בעל שני אסרה לראשון כל שכן שאוסרה ליבם ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שמת בעלה והיתה לה חמותה במדינת הים [וכו'].</b> משנה בר\"פ האשה היה לה חמותה אינה חוששת ופי' רש\"י וז\"ל היתה לה חמותה במדינת הים וכשיצאתה לא היה לו בן ואין יבם לזו אינה חוששת שמא ניתן לה יבם אע\"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה התם הוא דכל מה שילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה מיבם אבל חמותה דאם נמי ילדה לא זקוק לה להך אלא א\"כ ילדה זכר וכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה ע\"כ ומכאן הביא ראיה הרב ערך השלחן באו\"ח סי' תרפ\"ט אות הל' למ\"ש הרא\"ם בה' מגילה בדין טומטום וז\"ל ואין כאן ספק ספיקא ספק זכר ספק נקבה ואת\"ל נקבה שמא גם היוצא נקבה דספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן וכ\"כ הש\"ך ביו\"ד סי' ק\"י בשם האיסור והיתר וז\"ל ונ\"ל ראייה מדתנן ר\"פ ט\"ז דיבמות האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים וכו' היה לה חמותה אינה חוששת ופי' רש\"י אע\"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה וכו' יעו\"ש ומאי קושיא התם גבי צרה ליכא אלא חד ספק אבל אם היה לה חמותה איכא ספק ספקא אם ילדה חמותה ואת\"ל ילדה שמא גם צרתה ילדה ועוד דמאי פריך שם וכו' אלא ודאי דספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין את דבריו דמאי דקתני במתני' היה לה חמותה אינה חוששת לא מיירי בדאית לה צרה אלא במי שהלך חמותה למדינת הים ולא היה לבעלה אח ומת בעלה ועל זה קתני במתני' דלא חיישינן שילדה חמותה ותהיה זקוקה לו וכן נראה מדברי רש\"י בבכורות דף כ' וכן משמע מדברי רבינו והטור באה\"ע סי' קנ\"ז וזה ברור ואפשר דלזה כיון הרב ז\"ל במה שכתב שם ועל כרחך לומר דלא קאי סיפא ארישא וכו' אלא דהלשון מגומגם. ובעיקר דברי הרא\"ם איכא למידק אמאי לא אמרינן ספק ספיקא בטומטום ספק אם הלכה כרש\"י דס\"ל דנשים מוציאות את האנשים ואת\"ל אינן מוציאות ספק אם טומטום זה זכר או נקבה ומוציא לטומטום חברו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שמת בעלה והיתה לה חמותה במדינת הים [וכו'].</b> משנה בר\"פ האשה היה לה חמותה אינה חוששת ופי' רש\"י וז\"ל היתה לה חמותה במדינת הים וכשיצאתה לא היה לו בן ואין יבם לזו אינה חוששת שמא ניתן לה יבם אע\"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה התם הוא דכל מה שילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה מיבם אבל חמותה דאם נמי ילדה לא זקוק לה להך אלא א\"כ ילדה זכר וכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה ע\"כ ומכאן הביא ראיה הרב ערך השלחן באו\"ח סי' תרפ\"ט אות הל' למ\"ש הרא\"ם בה' מגילה בדין טומטום וז\"ל ואין כאן ספק ספיקא ספק זכר ספק נקבה ואת\"ל נקבה שמא גם היוצא נקבה דספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן וכ\"כ הש\"ך ביו\"ד סי' ק\"י בשם האיסור והיתר וז\"ל ונ\"ל ראייה מדתנן ר\"פ ט\"ז דיבמות האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים וכו' היה לה חמותה אינה חוששת ופי' רש\"י אע\"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה וכו' יעו\"ש ומאי קושיא התם גבי צרה ליכא אלא חד ספק אבל אם היה לה חמותה איכא ספק ספקא אם ילדה חמותה ואת\"ל ילדה שמא גם צרתה ילדה ועוד דמאי פריך שם וכו' אלא ודאי דספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין את דבריו דמאי דקתני במתני' היה לה חמותה אינה חוששת לא מיירי בדאית לה צרה אלא במי שהלך חמותה למדינת הים ולא היה לבעלה אח ומת בעלה ועל זה קתני במתני' דלא חיישינן שילדה חמותה ותהיה זקוקה לו וכן נראה מדברי רש\"י בבכורות דף כ' וכן משמע מדברי רבינו והטור באה\"ע סי' קנ\"ז וזה ברור ואפשר דלזה כיון הרב ז\"ל במה שכתב שם ועל כרחך לומר דלא קאי סיפא ארישא וכו' אלא דהלשון מגומגם. ובעיקר דברי הרא\"ם איכא למידק אמאי לא אמרינן ספק ספיקא בטומטום ספק אם הלכה כרש\"י דס\"ל דנשים מוציאות את האנשים ואת\"ל אינן מוציאות ספק אם טומטום זה זכר או נקבה ומוציא לטומטום חברו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,163 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אישות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד האשה מתקדשת וכו'.</b> כתב המל\"מ וז\"ל כתב הריב\"ש סי' פ' על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קדושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא מקדש והיא המתקדשת ע\"כ אבל הרשב\"א כתב בהיפך בתשובה סי' אלף רל\"ד על אשה שאמר לה ראובן הריני נותן לך זה לקדושין והשיב לשמואל דבעי ידים מוכיחות אין זה מקודשת דמ\"מ בשעת נתינה לא הוו שם ידים מוכיחות ודוק עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דהא מהריב\"ל ז\"ל בכלל ג' עלה ונסתפק בדעת הרשב\"א ז\"ל מדכתב בסוף התשובה וז\"ל ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בענין זו לא בעיא ידים מוכיחות וצריכה גט מספק יעו\"ש וגם מהרימ\"ט ז\"ל בחי' לקדושין כתב וז\"ל איברא שהלשון מפוקפק מדקאמר שמא בקדושין בענין זה משמע דבקדושין בענין אחר לא בעינן ידים מוכיחות והתם היינו טעמא משום דקאמר הריני נותנו לך מוכחה מילתא שהוא הנותן ולעצמו מקדשה וכמ\"ש הריב\"ש וכו' וא\"ת אי משום דקאמר הריני קאמר הו\"ל למימר דהוו ידים מוכיחות י\"ל דלא בעינן ידים מוכיחות טפי קאמר אלא במ\"ש הריני נותנו סגי ע\"כ הרי לך להדיא שכתב בפשיטות כדברי מהריב\"ל ואף כי אית מאן דס\"ל דמה שכתב בענין זה ר\"ל כיון ששניהם מודים משו\"ה יש להחמיר וכו' מ\"מ לא ברירא לן לעשותו מחלוקת בין הריב\"ש והרשב\"א ז\"ל בדבר שמהריב\"ל ומהרימ\"ט כתבו בהיפך ואף כי דעתו נוטה לאידך גיסא הלא לאמונה היה לו להזכירם ולא למסתם סתומי כאילו הוא מוסכם מן הכל.<br><b> ועוד</b> איכא למידק דאף כי נאמר דס\"ל דהרשב\"א דמילת הריני לא מעלה ולא מוריד לשוויה ידים מוכיחות מ\"מ שפיר איכא להשוות מידתם מטעמא אחרינא והוא כי הלשון דקאמר שנותן לה בתורת קדושין נראה שר\"ל כדינו מלשון המועיל לקדש בו משו\"ה כתב שיש להחמיר והיינו דקאמר בקידושין בענין זה דלא בעינן ידים מוכיחות וגם טעמא דהריב\"ש ז\"ל י\"ל בכה\"ג והיינו טעמא דמקודשת משום דכשנותן לה אמר לה הכי הריני נותן לך זה בתורת קדושין ומשום מילת בתורת קדייק הרב ז\"ל לעשותה מקודשת ומ\"ש מהרימ\"ט בח\"א סי' קל\"ח וז\"ל אבל לשון הריב\"ש ז\"ל הריני נותן לך בתורת קדושין מוכיח על הנתינה שהוא נותן לה בתורת קדושין יעו\"ש וזה הוא דלא כמהריב\"ל ז\"ל וכמ\"ש הרב ז\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מדבר עמה על עסקי הקדושין וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א דהיכא שלא היו עסוקים כלל בענין ונתן לה כסף סתם אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה שצריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קדושין וכתב מהרימ\"ט ז\"ל בחלק אה\"ע סי' מ\"ג על דברי הרשב\"א שדבר תמוה הוא מי גרע כסף סתם מכשנתנו בתורת פקדון דעקר להו בהדיא מקדושין ואפ\"ה רצתה מקודשת ונראה שדעתו ז\"ל דכיון שנתן לה כסף סתם ולא היו מדברים בעסק קדושין מסתמא בתורת מתנה יהיב לה ניהלה ואם טענה איהי בכך מהימנינן לה ונסתייע הרב ז\"ל מההיא דפ' שבועת העדות מנה נתתי לך וכו' ומההיא דסטראי נינהו שהביא הרא\"ש ז\"ל בפ' שבועת הדיינין בשם הר\"י ן' מיגש ז\"ל יעו\"ש.<br><b> והרב</b> מל\"מ בדין שלפנינו כתב וז\"ל לא ידעתי מה זו סמיכה דהתם הלה טוען ברי דלמתנה קאמר אלא שהעדים שהיו מבחוץ לא שמעו דבורם וכן ההיא דסטראי נינהו הכי הוי אבל במקבל סתם והוא לא ידע אם במתנה אם בפקדון בהא הוא דקיימינן אם יכול המקבל לומר סתמא לשם מתנה יהבתינהו והשתא הוא דקא הדרת בך ע\"כ ואני חכים ולא בחכמה רואה אני שדברי מהרימ\"ט ז\"ל הם דברי הרי\"ף בהלכות שכתב בפ' שבועת העדות וז\"ל והיכא דמנה זוזי לחבריה באנפי סהדי ולא ידעי הנך סהדי אי הלואה יהבינהו נהליה או בפרעון פרעינו או במתנה יהבינהו וא\"ל הב לי מנה דילי דיהבית לך וכו' ואי א\"ל הנהו זוזי דהוה מסקינא בך נינהו אי נמי מתנה יהבתינהו לי אפי' עדים רואין אותו כיון דלא ידעי דהלואה יהבתינהו ליה פטור וכו' דאמרינן מנה לו מנה בפני פלוני ופלוני ועדים רואין מבחוץ וכו' ע\"כ.<br><b> הרי</b> להדיא דעת הרי\"ף ז\"ל דאפי' שנתן לו סתם ולא פי' לשום מה נתן דהא העדים היו שם והם לא ידעו משמע שלא דברו הנותן והמקבל כי אם קח זה יכול לטעון דמתנה נתן ואף דלא טעין דבמתנה קאמר ליה הנותן ויליף לה מהא דאמר רב יהודה שהעדים היו בחוץ ואין לומר דהרי\"ף ז\"ל מיירי דהמקבל טעין דבמתנה קאמר ליה בפירוש ובאנפי סהדי דקאמר היינו שהם בפנים וסהדי מבחוץ דא\"כ היא היא מימרא דרב יהודה אלא ודאי כדאמרן ועל טענה דסטראי ומתנה על שניהם הוא אומר דטענתיה טענה וי\"ל ועי' בפ' הכותב (כתובות דף פ\"ה) מה שפירש\"י שם בד\"ה סטראי נינהו מצד אחר נושים בו ומחמת אותה מלוה החזיק בהם ע\"כ ועיין בס' קרית מלך רב מה שהליץ בעד מהרימ\"ט ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מוכר פירות וכו'.</b> כתב הרב המגיד שם דף ט' מעשים מגמרא והם כמו שכתבם רבינו ע\"כ ועיין להתוס' ז\"ל שם ד\"ה הב אשקי ושדי אינה מקודשת וז\"ל וא\"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת (כשם) [כ\"ש] כשאומרת תן לי וי\"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשו\"ה איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמר ע\"כ ומהרימ\"ט ז\"ל בתשובה חלק אה\"ע סי' ח\"ל בד\"ה ואעיקרא דדינא כתב על דברי התוס' וז\"ל והתוס' נמי על לשון הב שאלו והרי תן לפלוני אע\"פ שלא השיבה הן וגם לא אמרה אקדש אני לך מקודשת [כ\"ש] כשאמר תן לי ותירצו דשאני הכא דמעיקרא שאלה שלא בתורת קידושין וטעמא משום דאין לשון תן צודק על שאלתו כדפרישנא יעו\"ש ועיין למהרימ\"ט גופיה בחי' לקידושין דף ט' מ\"ש על דברי התוס' ובס' שמן המר חלק חו\"מ מסי' ג' ואילך ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לאשה התקדשי לי בדינר וכו'.</b> כתב מהרימ\"ט בחי' להרי\"ף בפ\"ק דקדושין וז\"ל התקדש לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מאי טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן כתב הרמב\"ן ז\"ל שאפי' אמר לה קני משכון וכו' והרא\"ש כתב יש מפרשים דהיינו דוקא בענין אשה ועבדים שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון על המתנה משיכת המשכון כאלו זכה במתנה ומביאין ראיה מדאמרינן בהאומנים כשבא חבילת פועל אצל הבעה\"ב שוכר עליהן עד כדי דמיהם וליתא דאין חילוק בין מתנה לקידושין ודין אחד לכולם דבדבר שלא נתחייב בו לא חל שעבוד על נכסיו. ומיהו אותה דבפ' האומנים דבמשיכת המשכון משתעבד להפסיד עד כדי דמיהם לא ישבה הרא\"ש ונראה דשפיר עבד דלא חש לה דהתם לא הזכירו האומנים שום שעבוד ובמאי נשתעבדו האומנים אלא על כרחך התם ה\"ט דכל מילי דשלוחים ופועלים במילי דעלמא מתחייבים היכא דאיכא פסידא והוי פועלים סמך בעה\"ב מכי באת החבילה לידו שאלמלא כן היה מחזר בתר פועלים אחרים ומסתמא מכי באת חבילתם ליד בעה\"ב אשתעבודי אשתעבוד עד כדי דמיהם עכ\"ל ועיין בס' בני יעקב דף ק\"ב מ\"ש על דברי מהרימ\"ט ז\"ל יעו\"ש ובגירסת הרא\"ש שלפנינו כתוב להדיא וז\"ל אבל ההיא דפועלים כיון דדבר אבד הוא וחזרו בהם חייבים לשלם לו ההפסד הלכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עד כדי דמיו הלכך וכו' יעו\"ש ועיין בים של שלמה לקדושין בסי' י\"ב יעו\"ש.<br><b> והרב</b> בני יעקב כתב בדף ק\"ב וז\"ל היוצא מכלל הדברים אלו הוא דדברי הרא\"ש הן הן ממש דברי הראב\"ד ז\"ל כדמותם כצלמם דטעמא דמנה אין כאן הוא משום דלא קנה המשכון בתורת חיוב שהרי לא נתחייב לה מקודם והן הם ממש דברי הראב\"ד שכתבו הרשב\"א והר\"ן משמו וכו' ולפי\"ז אם נתחייב לה בקנין מקודם ואח\"כ נתן לה משכון וה\"ה נמי אם אמרה לה זכי במשכון זה שעבוד מנה מקודשת וראיתי להרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל שכתב במקום הנזכר דברי הרא\"ש אינם לא כדברי הרמב\"ן ולא כדברי הראב\"ד ולדידי חזי לי דאין בין דברי הראב\"ד לדברי הרא\"ש אפי' כמלא נימא וכו' יעו\"ש. ואני בעוניי אף שדברי הרב אינם צריכים חיזוק מ\"מ אמינא דדברי הרב ז\"ל הם ברורים בטעם והוא זה שדברי הרא\"ש הלזו הביאם בנו הטור בחו\"מ סימן ר\"ז סכ\"ב וכתב מרן ב\"י על זה וז\"ל ובמ\"ש או יאמר אם אחזור בי תזכה וכו' כבר כתבתי שהם דברי התוס' הרא\"ש וכ\"כ שם שהר\"ן בשם הראב\"ד דהא דקאמר מנה אין כאן משכון אין כאן לפי שלא נתחייב בה דמילי בעלמא נינהו אבל היכא שנתן לה משכון וא\"ל קני במשכון שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת וכתב שהרמב\"ן חלוק בדבר יעו\"ש הרי לך שדעת הרא\"ש כדעת הראב\"ד (א\"ה עיין להרב גופיה דף ק\"ג סוף ע\"ג שהביא דברי מרן הללו יעו\"ש ודלא כמ\"ש הרב קהלת יעקב בסי' רס\"ו אות פ' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שהתנה בדבר שאפשר לעשות וכו' אם תאכלי בשר חזיר הרי זה גיטיך וכו'.</b> הכי איתא בפ' המגרש (גיטין דף פ\"ד) והרב שמחת יו\"ט בסוף סי' פ\"ז כתב וז\"ל ויש לחקור בעיקר דין זה דעל מנת שתאכלי בשר חזיר התנאי קיים אי הוא הדין במתנה ע\"מ שלא תאכלי בשר חזיר וכיוצא מאחד מהאיסורין דהתנאי קיים ואם אכלה הגט בטל או דילמא כיון דבלא\"ה מושבע ועומד מהר סיני לא חייל תנאי זה דומיא לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דמאי מסתפק הרב נר\"ו מאחר שהוא הביא סוגיא דפ' המגרש ושם מבואר דלא שנא דאמרינן התם מיתיבי הרי זה גיטיך ע\"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששים שמא נבעלה להם וכו' ע\"כ הרי להדיא דמאי דהוי גט הוא משום דאין חוששין הא אם נבעלה הגט בטל ואף דמושבע ועומד מהר סיני וכן פסקו הפוסקים והטור ושו\"ע באה\"ע סי' קמ\"ג וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.</b> [כתב הרב מל\"מ וז\"ל] בפ\"ב דנזיר דף י\"ב אמרו לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי והקשו בתוס' שם דמעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה בעבורי ואיך נעשית שליח בדבר זה הא בשעה שעושה אותה שליח לא היתה יכולה להפריש בעצמה חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ותירצו משם ר\"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על קמח זו לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרי שפיר דבר שבא לעולם וכו' ואח\"כ הוקשה להם דא\"כ דבר שבידו לא חשיב מחוסר מעשה למה הוצרך ר\"ת לומר טעמא דאשה עושה שליח להפריש חלה לאחר שתלוש הוא משום שיכולה המשלח להביא עיסה מגולגלת וכו' אימא דשאני עושה שליח לקדש לו אשה נשואה שאין ביד המשלח לשלוח שיגרשנה בעלה ולפ\"ז אין בידו לקדשה עכשיו משו\"ה אינו עושה שליח שיקדשנה לו השליח לאחר שיגרשנה בעלה אבל באומר שיפריש לאחר שילוש חשיב שפיר שליח כיון שביד המשלח ללוש ולהפריש הימנה חלה ועד כאן לא אמרינן דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אלא בדבר שאינו בידו אבל דבר שהוא בידו אף שמחוסר מעשה מצי משוי שליח ולזה תירצו דמ\"מ בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כיון שבידו ללוש ולגלגל מדאמרינן בפ' (הבא ע\"י) [רבן גמליאל] כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מספקא הא בידו לבא עליה ולגרשה [אלא] כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה ה\"נ כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש חלה לא חשיב מה שבידה ללוש ולגלגל לענין שיכולה לעשות שליח כיון דמחוסר מעשה עכ\"ל והנה לפי מסקנת התוס' טעמא דחלה הוא משום שיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש וכמ\"ש בתחילת דבריהם. וראיתי להרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בחלק חו\"מ סימן כ\"ג שתמה על דברי התוס' הלזו דמנא להו דהעושה שליח שיקדש לו אשה לאחר שיגרשנה בעלה דלא מהני ומה דאמרינן בגמ' הכונה היא מסתמא אין בדעת האדם למשוי שליח אלא במאי דמצי עביד השתא דמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שוי שליח אבל אי פריש פריש ובזה ניחא הא דמעשים בכל יום שאומרת אשה לחברתה שתלוש ותפריש לה חלה אע\"ג דלא מצי עביד בעודו קמח שהרי בפירוש עשתה אותה שליח בכך וכו' [עכ\"ל המל\"מ. וכתב עוד המהרי\"ט שם וז\"ל] ואין לומר דמתוך הקושיא שהקשו מההיא (דפ\"ב) [דפ\"ה] דיבמות דמשמע דמחוסר מעשה מיקרי ולא חזי כלל הדרי בהו התוס' שנצטרך לומר דלאו דלא מצי עביד שליח קאמר אלא דמסתמא אין דעת האדם עליה ולפי\"ז יכול לעשות שליח להפריש חלה בעודה קמח דאע\"ג דסלקא בקושיא לא סלקא בתיובתא ובפ' חזקת הבתים גבי אחד מן האחין שהיו אונות וכו' עד כאן.<br><b> ולענ\"ד</b> לפום מאי דפרשתי דברי התוס' וכמ\"ש הבין המל\"מ בפירושו אין מקום לדברי הרב ועי' בס' גט מקושר דף ל\"ו יעו\"ש ועי' בס' תורת נזיר דף ט\"ו ע\"ד והנה המל\"מ הקשה למהרימ\"ט דאם כדברי הרב מאי האי דפריך בגמ' מהאומר לאפוטרופוס שלו כל נדרין שתדור אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהיו מופרין ת\"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו טעמא דאמר רחמנא הכי הא לאו הכי אפוטרופוס מפר הרי דס\"ל לסתמא דתלמודא דמילתא דלא מצי עביד השתא אפי' שעושה אותו שליח בפירוש לא מהני ומשו\"ה אוקמה לר' יאשיה כר' אליעזר שיכול אדם להפר לאשתו קודם שתדור ולהכי איצטריך קרא למעט שליח אבל לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור לא אצטריך קרא למעט אפוטרופוס דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא פשיטא דלא מצי משוי שליח ע\"כ.<br><b> וחזיתיה</b> להרב משאת משה ח\"ג ביו\"ד סי' י\"א שהקשה כן וכתב שם מר בריה וז\"ל אמר אברהם דברי המל\"מ ודברי אדוני אבי צל\"ע דהרי מהרימ\"ט הקשה מההיא דאמרינן בפ\"ק דקידושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס\"ד שלוחי דידן נינהו וכו' ותירץ הרב דהתם לא מצי למעבד לגמרי קאמר אבל לכי שליח מצי למעבד איהו נמי עביד וכו' אמור מעתה לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור ודאי דלא אצטריך קרא למעט אפוטרופוס כיון דאיהו לא מצי עביד כלל קודם שתדור ולא מצי משוי שליח ואי אמרה מהרימ\"ט היינו במצי עביד אלא דמסתמא אין דעתו קאמר עכ\"ל ואחרי מחילה רבה לא ידענא מאי קושיא דנראה שרצה לדמותו ההיא דאפוטרופוס לההיא דהני כהני דלא מצי עביד כלל ולא דמי כאוכלא לדנא דה\"נ בשעה שאפוטרופוס מפר מצי בעל מפר אי הוה התם דומיא דעושה שליח לקדש לו אשה ובשעה שעשהו שליח לא מצי איהו לקדשה כיון דבשעה שעושה השליח שליחותו מצי לקדשה כתב מהרימ\"ט דאי פריש מצי עביד ה\"נ דכוותה כיון דפריש לו בעל לאפוטרופוס כן בפירוש משו\"ה אם לאו קרא הוה אמינא דמהני וא\"כ מאי מקשה הש\"ס כיון דפריש וזהו קושית המל\"מ וא\"כ לא ידעתי מאי קמתרץ וצ\"ע (א\"ה עיין להרב גופיה בס' אמרות טהורות דף נ\"ד ע\"ח שחזר בו מתירוץ זה יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך לכתוב כתובה וכו' וחכמים הם שתקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה וכו'.</b> ראיתי להרב דרכי נועם ז\"ל באה\"ע סי' כ\"ז שכתב וז\"ל וכיון דטעמייהו דרבנן הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א\"כ שפיר מצי למתניה בעל בעת הנשואין שלא (תגביה) תגבה כתובתה לאחר מותו [דאי הוי] דאורייתא לא הוה מצי למיתנה משום דהו\"ל (מתניה) מתנה על מה שכתוב בתורה אבל מאחר דהוי דרבנן כל שאם בא לגרשה חייב ליתן לה כתובתה הרי תקנת חכמים במקומה עומדת וכו' יעו\"ש.<br><b> ונוראות</b> נפלאתי עליו דמה יענה הרב ז\"ל ביום שידובר בו הא דפסק הרי\"ף בר\"פ הכותב בפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותיך אם מתה לא ירשנה ורשב\"ג אומר ירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ופסקו הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל כת\"ק דדבר שבממון תנאו קיים וכתב הר\"ן שם וז\"ל ולית הילכתא כוותיה דקי\"ל בדבר שבממון תנאו קיים כלומר דאע\"ג דפסק רב כרשב\"ג היינו משום דס\"ל דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אע\"ג דירושת הבעל דרבנן חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אבל אנן קי\"ל כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים הילכך ליתא לדרב וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ' כ\"ג מהל' אישות ע\"כ הרי להדיא דשפיר מצי למיתניה בדבר שבממון ומהניא ליה תנאו קיים ואף כי אמר ר\"ח ז\"ל דהלכה כרשב\"ג כמ\"ש הר\"ן שם הרי קול ושוברו עמו שכתב והלכה כרשב\"ג ולא מטעמיה דהוא סבר מתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל דמתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל בתנאי הגוף והכא בתנאי ממון אנן קיימי וכו' יעו\"ש הרי דמאי דלא מהני תנאי לאו משום מתנה עמ\"ש בתורה הוא דבהא ודאי מהני דהא קי\"ל כל ��בר שבממון תנאו קיים אלא דלא מהני מחילה משום דלא זכה בה עדיין ואיך יכול למחול היפך מ\"ש הרב ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לארס בכל יום וכו' ואפי' בחולו של מועד אין נושאין נשים וכו' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה.</b> כתב הרב המגיד שהיא סוגיא במו\"ק דף ח'.<br><b> (א\"ה</b> זה מצאתי כתוב לעטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר ושייך להלכה זאת וז\"ל). ראיתי ונתון לבי לעת כזאת כי פקד ה' את עמו לתת אחרית ותקוה ויהי לנו למקדש מעט אלו בתי כנסיות שהיו חרבים והנה בעתה יצא דבר המלכות יר\"ה ויט לנו חסד שיבנו אותם כמאז ומקדם והנה הנם הם בונים אותם וכפי הנראה הוא שתשלום הבנין הוא בחג שבועות בס\"ד והוא זמן מתן תורה וראוי להחזיר הס\"ת למקומם הראשון ודאי שהיא שמחה גדולה אי שפיר דמי לחנכם בחג או דילמא איכא משום אין מערבין שמחה בשמחה.<br><b> דע</b> דשנו חכמים בלשון המשנה במו\"ק דף ח' ע\"ב וז\"ל אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו ופריך בגמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי א\"ר [יהודה] אמר שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו א\"ל אביי לרב יוסף הא דרבה ב\"ר הונא דרב הוא דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח ר' יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה וכו' ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה וכו' אלא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי ש\"מ הני לחוד והני לחוד. וכתבו התוס' בד\"ה לפי שאין מערבין וז\"ל גזירת הכתוב היא כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה ע\"כ ובד\"ה בחגך כתבו דעיקר דרשא הוא ולא אסמכתא כדאמרינן בפ\"ק דחגיגה ורב אשי האי בחגך מאי דריש ובד\"ה מפני ביטול פריה ורביה כתבו וז\"ל ונראה לי דקי\"ל כרב אשי דדריש בחגיגה בפ\"ק דף ח' ושם בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה ועי\"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד עכ\"ל הרי להדיא מדברי התוס' דס\"ל דהני אמוראי פליגי אמילתא דשמואל וס\"ל דהלכה כרב אשי ומותר לערב שמחה בשמחה וכן הוא דעת הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל שאין מערבין שמחה בשמחה ולדבריו אין מערבין שמחת מילה ופדיון הבן וכו' ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה יעו\"ש וכן נראה דעת הרשב\"א ז\"ל בח\"ג סי' רע\"ו יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> רבינו עובדיה מברטנורא ז\"ל פי' וז\"ל ששמחה היא לו ואין מערבין שמחת החג בשמחה אחרת דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך ועיי\"ש בתוס' יו\"ט וכ\"כ התוס' בפ' נערה דף מ\"ז ע\"א בד\"ה דמסר לה וז\"ל אע\"ג דאמר רב במו\"ק דף ח' ושם ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמרינן בחגיגה דהוי דאורייתא איכא למימר וכו' או נשואין בלא סעודה וכו' יעו\"ש הרי שערבו טעם דאין מערבין שמחה בשמחה עם טעם בחגך ולא באשתך כנראה דס\"ל דרבה ב\"ר הונא לא פליגי אטעמא דשמואל דאין מערבין שמחה בשמחה וא\"כ לדידהו אף דפסקינן הלכתא כרב אשי אפי\"ה אסור לערב שמחה בשמחה.<br><b> ברם</b> ראיתי להרב מרכבת המשנה בפ\"ז מהל' יו\"ט שכתב וז\"ל ראיתי להרב מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' רצוף אהבה במועד קטן שכתב דהאי ועוד י\"ל שכתבו התוס' אפי' למאן דיהיב טעמא משום דאין מערבין ומ\"ש ועוד י\"ל כונתם לחדש על מה שתירצו קודם וכתבו דמאן דיליף בחגך ולא באשתך לדידיה אין אסור לערב שמחה בשמחה לזה כתבו ועוד י\"ל דאפי' דמאן דיליף מבחגך ולא באשתך סבר דהיינו טעמא דקרא משום ערוב שמחה בשמחה אלא דבהא פליג אמאן דיהיב טעמא משום אין מערבין דלההוא מאן דאמר לענין דינא דכל שמחה אין מערבין ואף שאינו שמחת נשואין אבל מאן דיהיב טעמא משום בחגך ולא באשתך סבר דטעמא דקרא משום ערוב שמחה אבל לדידיה לא אסר קרא לערב שמחה בשמחה אלא בסעודת נשואין ופדיון הבן שריא נמצא דכי כתבו התוס' ז\"ל ועוד י\"ל דלא חשיבי וכו' הוא למ\"ד בחגך ולא באשתך דפסקינן כוותיה אבל לעולם למ\"ד טעמא דמתני' משום ערוב שמחה בשמחה כיון דמשלמה גמר בכל שמחה מיירי ע\"כ א\"כ מאי דאמרו בגמ' וכו' והכל אתי שפיר דהתוס' ז\"ל בכתובות אזלי לשטתייהו דמו\"ק דמאן דסבר בחגך ולא באשתך טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והטעם שלא יניח שמחת הרגל שכן הוא מוכרח מן הגמ' עכ\"ל ואפשר דזה הוא היתה דעת רבינו עובדיה מברטנורא דסבר מאי דאמר קרא ושמחת בחגך ולא באשתך הוא משום דאין מערבין ומ\"מ אינו אסור כי אם בשמחת נשואין אבל שאר מיני שמחות לא לרב אשי.<br><b> ובעיקר</b> דברי התוס' בפ' נערה שתירצו דנשואין בלא סעודה שרי הקשה מהרש\"ל ז\"ל וז\"ל וזה תימה מדתניא בהדיא באלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין משמע דנשואין בלא סעודה נמי אסור ע\"כ ומהרש\"א תירץ דהתוס' סמכו בזה על מה שבאו לחלק בין שמחה דאורייתא ובין שמחה דרבנן כיון דלא חשיבא כולי האי ולא הוי דרשה גמורה אלא בנשואין עם סעודה דהוי שמחה גמורה ואין מערבין שמחה בשמחה ע\"כ. וראיתי להרב מג\"א באו\"ח סי' תקמ\"ו שכתב וז\"ל ולי נראה דלק\"מ דהא התירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי ורב יליף התם מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וא\"כ ה\"ק קרא סעודה שאתה עושה לצורך הרגל דהיינו בשר ויין כדאיתא בגמ' יהיה בחגך ולא באשתך אבל נשואין בלא סעודה שרי אבל אנן קי\"ל כשמואל דאזיל לשיטתיה דס\"ל הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה א\"כ נשואין בלא סעודה אסור דאיכא שמחה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבינו במה שכתב דהתירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי דהא התם קאמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה דרבה אף בתו וכו' ופריך הש\"ס ואימא ה\"מ קטנה דמצי מזבין ומשני מסתברא דאבוה הוי דאי לא הא דזכי רחמנא לאב לממסרא לחופה היכי מצי מסר לה הא קמבטלה ממעשה ידיה דידה והיינו כרב וע\"ז פריך ר' אחאי דלעולם דמעשה ידיה דידה הוי ודלא כרב והא דזכי ליה רחמנא לממסרא לחופה דיהיב להאב שכר פקעתא אי נמי דמסר לה בשבתות וי\"ט וע\"ז באו התוס' והקשו דמאי דחייא היא לרב דהא ליתא דלא מצי מסר לה בשבתות וי\"ט דאין מערבין שמחה בשמחה דאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת בחגך ועדיין שפיר קאמר רב דמעשה ידיה דאב הוא ומאי פריך רב אחאי וע\"ז תירצו דמסר לה בנשואין בלא סעודה ולא זכיתי להבין דבריו וצריך ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא מן האמור דלדעת התוס' בסוגיין לתירוץ קמא ולדעת הריטב\"א ז\"ל מותר לערב שמחה בשמחה ואפי' לתירוץ בתרא נמי הך דאין מערבין היינו בשמחת נשואין אבל שאר שמחות שפיר דמי והרמב\"ם ז\"ל בפ\"ז מהל' יו\"ט פסק וז\"ל אין נושאין נשים במועד ולא מיבמין כדי שלא תשכח שמחת החג בשמחה אחרת הנשואין וכו' ולא סעודת נשואין שלא לערב שמחה אחרת בשמחת החג וכו' וכתב הרב המגיד וז\"ל ובגמ' הרבה אוקמתות וטעמים רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו ואמרו דרב ס\"ל הכי ולזה כתב רבינו זה הטעם ע\"כ והרב לח\"מ הקשה עליו מסוף דברי הרמב\"ם שכתב שלא יערב שמחה אחרת וכו' ועוד הקשה ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"י מהל' אישות שכתב וז\"ל וא\"צ לומר שאסור לישא אשה בשבת ואפי' בחוה\"מ אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת יעו\"ש ואיך כתב הרה\"מ דפסק כרב הונא משום דרב הכי ס\"ל והרי התם יהיב טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והפרש גדול יש בענין הדין דלמ\"ד אין מערבין הוא כל שמחה שבעולם שהרי משלמה המלך ע\"ה למד אבל לרבה בר רב הונא לא הוי אלא שמחת אשה דהיינו בחגך ולא באשתך וכו' ותירץ דודאי הרמב\"ם (פי') [פסק] כמ\"ד אין מערבין אבל מ\"מ למ\"ד אין מערבין אינו מכחיש לרב הונא דאמר משום שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אלא מוסיף על דבריו דאפי' שאר שמחות נמי לכך לא חש הרמב\"ם לכתוב כאן רק טעם זה דמניח שמחת יו\"ט שהוא מוסכם אבל מ\"מ כתב בהל' אישות דאין מערבין להודיענו שם הדין אפי' בשאר שמחות וכו' יעו\"ש שהניח הדבר בצ\"ע.<br><b> ולענ\"ד</b> לא נתקררה דעתי בזה דא\"כ איפכא הו\"ל להרמב\"ם לעשות דבהל' יו\"ט הו\"ל לתת טעם דאין מערבין לרמוז דבכל מיני שמחות אסור לערב ביו\"ט כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא ובהל' אישות יאמר שלא תשתכח שמחת הרגל בשמחה אחרת ואפשר דזה הוא דקשיתיה להרב לח\"מ והצריכו עיון והרב מעשה רוקח תירץ שכונת הרמב\"ם ז\"ל הוא לההיא שכתבו התוס' דטעם דאין מערבין שמחה בשמחה הוא כמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה כן בשמחה כנ\"ל ומעתה טעמא דרב הונא דאמר מפני שמניח שמחת הרגל ר\"ל דבאשתו קפדינן מרוב חיבתו אצלה מרבה בעסקיו כדי לשמחה ולהכי מייתי דרשת בחגך ולא באשתך וא\"כ הרמב\"ם דכתב שלא תשתכח שמחת הרגל הוא ניהו טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ודקדק בדבריו ולא כתב שלא יניח שמחת הרגל כלשון הגמרא יעו\"ש והטור ז\"ל באו\"ח סי' תקמ\"ו פסק המשנה כצורתה ובאה\"ע סי' ס\"ד יהיב טעמא משום דאין מערבין או משום ביטול פריה ורביה והרב פרי חדש בסי' תרפ\"ח ס\"ק ו' כתב על הרשב\"א ז\"ל שהתיר לישא אשה בפורים וז\"ל ולי נראה דאין לסמוך על ההיא תשובת הרשב\"א ולא מכרעא מילתא דליפלוג רב אשי עליה בההיא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ומה גם דמקרא נפקא ליה אלא דבעי למימר ר\"א דאיסורא דאורייתא איכא מקרא דבחגך ולא באשתך דהוי עיקר דרשא ומדברי הרי\"ף והרא\"ש וכן מדברי התוס' לחד שנויא נראה דס\"ל דאיכא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ואפי' לרב אשי וכו' יעו\"ש.<br><b> אלא</b> דמ\"מ נראה דכל זה אינו אלא בשמחה שיש בו סעודה כגון מילה ופדיון הבן ובחינוך בית המקדש בימי שלמה המלך ע\"ה שהיה שם אכילה הרבה והיו זובחי שלמים ואוכלים הבשר עד שאכלו אפילו ביוה\"כ באותה שנה ופריך בגמ' הכא נמי מעבד ליעבדו מיכל לא ליכול ולא לישתו ומשני אין שמחה בלא אכילה ושתיה יעו\"ש על זה הוא דקפיד שלמה שלא לעשותו ברגל ובודאי דשלמה גמר דינו ממאי דקפיד קרא לומר ושמחת בחגך ולא באשתך אבל בשמחה דנידון דידן שהיא על מה שנבנה בימינו בתי כנסיות וזכינו להחזיר הס\"ת למקומם הראשון ולהתפלל במקום קדוש ולית בשמחה זאת אכילה ו��תיה כי אם שירות ותשבחות ונדרין ונדבות להוצאת בית הכנסת והרי זה דומה לשמחת אירוסין או לשמחת מחזיר גרושתו דאפי' בסעודה שרי. ואמינא דעדיף יותר לחנכם בחג ולערב שמחת החג בשמחת חינוך בית הכנסת דהא איתא בתנחומא בפרשת פקודי שהמשכן נשמר להקימו ביום לידת יצחק לערב שמחה בשמחה והיפה תואר הקשה מהא דמו\"ק דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ דשאני שמחת לידת יצחק דאין חיוב לעשות שמחה על זה הילכך נוח לערב שמחת המשכן בשמחה זו שתהיה השמחה כפולה אבל שמחת מועד ונשואין שהן חיוב אין לערב ע\"כ וממנו ניקח לנדון דידן שאין חיוב בשמחת זאת כי אם אנן בדידן משמחין דודאי שפיר דמי ועדיפא לחנכם בחג.<br><b> עוד</b> ראיתי להרב מהר\"ש יפה ז\"ל בפרשת פקודי פרשה נ\"ב סי\"ב שהביא המדרש תנחומא והקשה מהרש\"י ז\"ל דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ וז\"ל וי\"ל דשמחה דאית בה אכילה ושתיה דאית בה הנאה לגוף אין מערבין שאחר שישבע במשתה משום אחת אינו נהנה מאחרת אבל שמחה דמצוה שאפשר לשתיהם יחד שאין קצבה לשמחה מוטב לערב זו בזו כדי שתגדל כח השמחה זו בזו כדרך הדברים המצורפים ועוד דמגלגלין זכות ליום זכאי וכו' יעו\"ש הרי דבשמחה דלית אכילה ושתיה עדיף טפי לערבן ועיין בס' מזבח אדמה הל' חנוכה בד\"ה חיוב ודוק והאל ברחמיו יביא הענין לידי גמר מעשה ויסלק חרון אפו מעל עמו ויזכנו להתפלל שם עוד זה מדבר ובא לציון גואל ויראנו בית קדשו בקרב ימים כי בא יבא ולא יאחר במהרה בימינו כן יהי רצון אמן הלא כה דברי עבד נרצע לעבודת קוני והוא.<br><b> הצעיר </b> שלמה בכ\"ר שמואל חכים ס\"ט."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מציאת האשה ומעשי ידיה וכו'.</b> כתב מהרשד\"ם בחו\"מ סי' שכ\"ז וז\"ל ולענין השאלה הב' שנינו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ד) וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע ופריך בגמ' אשה מאי עבידתה בנכסי יתומים א\"ר ירמיה באשה יורשת ופי' רשב\"ם ז\"ל או תיטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהם ואין לה להשתכר בממון היורשים באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון וירשו בני ראובן ובת שמעון נכסי הזקן או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים וכו' ולא פרשה לאמצע ע\"כ ומכאן משמע דעל הסתם כל עוד שהיא ניזונת משל בעלה ולא נטלה כתובתה שאין לה ברוח כלל כשאינה יורשת הגם שהרא\"ש ז\"ל פליג בזה קצת דס\"ל שנוטלת שכר טורחה אלא שידה על התחתונה כמ\"ש בפסקיו והטור באה\"ע הביא דבריו בסי' צ\"ה מ\"מ למדנו שגם לדברי הרא\"ש אינו נוטלת לאמצע (וצ\"ל לעצמה) עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל שהרי דברי הרא\"ש שבפ' מי שמת שכתב שנוטלת שכר טורחה אינם אלא כשאינה ניזונת שכך כתב פי' רשב\"ם אשה שמת בעלה והיא ניזונת מנכסי יתומים והשביחה את הנכסים אף שכר טירחא אינה נוטלת וכו' ואם אינה נזונת כגון שתבע כתובתה בבי\"ד והניח בעלה נכסים מועטים ואין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו בי\"ד או היורשים מלהשביע ולהגבותה כתובתה אפי' השביחו הנכסים ועמדו עד אלף דינרין השביחה לעצמה אבל השביחה הנכסים בסתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים ומתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום ולא נהירא דדוקא אשה יורשת דאחים הוא דמחלי אהדדי אבל אשה שאינה יורשת הוי אצל הבנים כיורדת בנכסי אחר ונוטלת שכר טורחה אך שידה על התחתונה וכו' ע\"כ הרי דמאי דפליג הרא\"ש על רשב\"ם הוי דוקא באשה שאינה נזונת דודאי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל ומתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום קאי למאי דסליק מניה דהיינו אם אינה נזונת והשביחה סתם דאינה נוטלת כי אם כתובתה והשאר ליורשים דאי בנזונת הא בפי' כתב רשב\"ם דאין לה אפי' שכר טירחא ומה לו לומר ומתוך לשונו משמע ועוד דפסקי הרא\"ש הביא דאם נזונת אין לה אפי' שכר טירחא וכדברי רשב\"ם וכן הטור ז\"ל כתב דנוטלת שכר טורחה באינה נזונת היפך דעת רשב\"ם באופן שדברי מהרשד\"ם נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם (א\"ה עיין במהר\"מ מלובלין ז\"ל בסי' ק\"ט שהכריח כן מדברי הרא\"ש והביא דבריו הכנה\"ג באה\"ע סי' צ\"ה בהגה\"ט אות ח' יעו\"ש) עוד כתב שם הרב וז\"ל לכן נראה דלענין מעשה כיון שרוב הפוסקים רובא דרוב גדולים בחכמה ובמנין מסכימים שלא אמרו במתני' וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע אלא באשה יורשת דעלמא כל שהיא נזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם ע\"כ ובודאי שטעות סופר נפל במילת לאמצע וצ\"ל לעצמה ולסיפא דמתני' קאמר ופשוט."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שכתבה כל נכסיה וכו'.</b> עיין בכ\"מ וכתב הרב בית שמואל באה\"ע סי' צ' ס\"ק ל' וז\"ל לכן לדעת הרא\"ש המקבל אוכל פירות ויורש אותה שהרי מהיום חל המתנה ולהרמב\"ם אינו אוכל פירות ואינו יורש אותה דהא לא חל המתנה עדין כל זמן שלא אמר הן והבעל ג\"כ אינו אוכל פירות דהוי כנכסים שאינם ידועים לבעל וכו' ובס\"ק ל\"א כתב וז\"ל בהרא\"ש מבואר דהמקבל מתנה אוכל פירות וכן כתב הטור וכך נראה דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל כן דאי אמרת לאו מתנה היא כיון דכוונתה היה להבריח א\"כ למה לא ירש אותה אלא ודאי כוונתה היה שיאכל המקבל הפירות ולא כשלטי גבורים שכתב דאינו אוכל פירות ואין יורש אותה וכו' יעו\"ש ולענ\"ד איני יכול לזווג ב' הלשונות אלו במ\"ש בדעת רבינו שפעם כתב דלדעתו שאין המקבל אוכל פירות ואם מתה אינו זוכה ופעם כתב שהמקבל אוכל פירות ואם מתה זוכה המקבל במתנה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה עמה שלא ירשנה הרי זה לא ירשנה וכו'. בד\"א שהתנה עמה קודם שתנשא וכו' אבל אם התנה עמה אחר שנשאת תנאו בטל כמו שביארנו.</b> כתב הרב המגיד במשנה מחלוקת בדין הירושה ת\"ק ורשב\"ג ורשב\"ג אמר אם מתה ירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ובגמ' אמר רב הלכה כרשב\"ג ובהלכות ולית הלכתא כוותיה דקי\"ל כל דבר שבממון תנאו קיים ובירושלמי אילין דכתיבין אי מיתת בלא בני כל מה דילה תהדר לבני נשא תנאי ממון הוא וקיים ע\"כ בהלכות וכן הכריעו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ודוקא אמתנה ועודה ארוסה וכההיא דאמר וכו' אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום וכו' וכ\"כ הרמב\"ן והרשב\"א וכדעת רבינו והירושלמי הנזכר בהלכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה אי נמי בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל לאחר נישואין לא אמר כלום אלו דבריהם ז\"ל מסכימין לדעת רבינו ומצאתי בתשובה לרבינו שהוא סובר שדין המשנה הוא במתנה אחר הנשואין ואף בזה אמרו בהלכות שהתנאי קיים והוא חולק על ההלכות בזה ואומר דלאחר הנשואין ודאי תנאו בטל אבל בארוסה תנאו קיים וכבר כתבתי שדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל כדעת רבינו בענין הדין והם סוברים שדברי ההלכות הם בארוסה ולעיקר הדין כולם נתכוונו לדעת אחד עכ\"ל והנה לפי דעת הרה\"מ דס\"ל דדעת רבינו שבתשובה הן בכותב לה ועודה ארוסה והיינו דמהני ליה תנאו ואזיל ומודה ליה להרי\"ף ז\"ל אמנם במתנה אחר הנשואין חלוק על ההלכות וצ\"ל דלא מהני ולא מידי והן הם הדברים האמורים כאן והשוה מדתו הכא והתם וא\"כ הא דיהיב טעמא בתשובה דהירושלמי מיירי בתנאי שכותב האב לבתו ומשום הכי מהני תנאי ולא תירץ דהירושלמי מיירי בכותב לה ועודה ארוסה ולעולם דמיירי בתנאי שכותב הבעל לאשתו כפשטו היינו משום דקשה לו בדברי הירושלמי שלא נזכר לשון ירושה כלל וכמו שכתב כן אח\"כ וז\"ל ועוד שלא נזכר בירושלמי שם ירושה כלל ואין דברי הירושלמי דומין אלא למי שנתן נכסיו לאחרים שלא בלשון ירושה ודברים ברורים הם וכו' יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי\"ב באה\"ע סי' ס\"ט הגה\"ט אות י\"א שהביא תשובת רבינו וכתב עליו וז\"ל ודבריו ברור מללו דאפי' בכותב לה ועודה ארוסה ס\"ל להרב דתנאו בטל מדקאמר הלכתא כרב ורב פסק כרשב\"ג ורשב\"ג אפי' בכותב לה ועודה ארוסה ס\"ל דתנאו בטל דהא במתני' דפליג בה רבנן ורשב\"ג מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש הרב המגיד אין בזה הוכחה דרבינו ס\"ל שדין המשנה הוא במתנה אחר הנשואין ואף בזה אמרו ההלכות שהתנאי קיים ובזה הוא דחלוק על ההלכות אבל במתנה קודם הנשואין אזיל ומודה דמהני התנאי. ועוד הכריח הרב ז\"ל מדכתב רבינו בתשובה שזה שפי' הרי\"ף ז\"ל אגב שטפיה אמרה הרי\"ף ז\"ל ולפי האמור לא כתב שתנאו קיים אלא בכתב לה ועודה ארוסה וכו' ואף לזה י\"ל דאחר המחילה לא אירייא דכיון דהוא ז\"ל ס\"ל דדברי הרי\"ף הם אמורים אפי' לאחר שנשאת וכדכתב הרה\"מ א\"כ אין הוכחה דבעודה ארוסה נמי פליג עליה דלא מהני אלא שפיר מצי למימר דמודה מיהא בכותב לה ועודה ארוסה דמהני תנאה עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד מדהוצרך לאוקמיה הירושלמי במתנה דאי ס\"ל דבכותב לה ועודה ארוסה תנאו קיים הוה ליה לאוקומי הירושלמי בכותב לה ועודה ארוסה ונמצא לפ\"ז שהרמב\"ם ז\"ל סותר את עצמו מחבורו הגדול לתשובה וכו' אבל מה שקשה עלינו הוא שהעיד בתשובה שפי' בהלכותיו כמו שפי' בתשובה ואינו כמ\"ש.<br><b> שוב</b> ראיתי להריב\"ש ז\"ל בתשובה סי' ק\"ב כתב שהרמב\"ן ז\"ל הבין מדברי הרי\"ף דאפי' בנשואה תנאו קיים ואפשר שזה דעת הרמב\"ם בתשובה עכ\"ל ולפי מ\"ש בעניותנו בדעת רבינו שלא תירץ הירושלמי בכותב לה ועודה ארוסה הוא משום דלא נזכר שם ירושה כלל וכמ\"ש אח\"כ אין משם הוכחה ונמצא לפי זה שדעת רבינו בחבורו ושבתשובה שוים הם וצדקו יחדיו דבכותב לה ועודה ארוסה מהני תנאה ואין נסת'ר מחמתו אלא שבתשובה הבין שדברי רב הם בכותב לה משנשאת ומשו\"ה לא מהני תנאי משום דירושה חק ומשפט כתיב בה שלא כדברי הרי\"ף דאפי' משנשאת מהני תנאה וכדכתב הרה\"מ ומהתימה על הרב ז\"ל שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה היפך מ\"ש הרה\"מ שם בו בפרק ולא זכר ש\"ר וישכחהו.<br><b> עוד</b> אנא יניק וחכים עומד ומתמיה על הרב ז\"ל שהעיד על הריב\"ש ז\"ל שהרמב\"ן ז\"ל הבין בדברי הרי\"ף דאף בנשואה מהני תנאה ותנאו קיים וכו' ואילו מדברי הרב המגיד שכתבנו נראה להדיא שהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ס\"ל שדברי הלכות הם בארוסה וכן ראיתי בהריב\"ש סי' ק\"ב שכתב וז\"ל ולא הייתי צריך להאריך בנדון זה אלא להודיעך שפי' הרי\"ף ז\"ל הוא בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקמי בגמ' למתני' ולא כמו שהבין הרמב\"ם ז\"ל מדבריו וכולם מסכימים לעיקר הדין ע\"כ הרי להדייא שלא הבין בדברי הרי\"ף ז\"ל דמיירי בכותב לה לאחר שנשאת זולת רבינו ז\"ל שלא כדברי מרן החבי\"ב שכתב שהרמב\"ן ג\"כ הבין כן וכעת צ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,160 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Marriage",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד האשה מתקדשת וכו'.</b> כתב המל\"מ וז\"ל כתב הריב\"ש סי' פ' על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קדושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא מקדש והיא המתקדשת ע\"כ אבל הרשב\"א כתב בהיפך בתשובה סי' אלף רל\"ד על אשה שאמר לה ראובן הריני נותן לך זה לקדושין והשיב לשמואל דבעי ידים מוכיחות אין זה מקודשת דמ\"מ בשעת נתינה לא הוו שם ידים מוכיחות ודוק עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דהא מהריב\"ל ז\"ל בכלל ג' עלה ונסתפק בדעת הרשב\"א ז\"ל מדכתב בסוף התשובה וז\"ל ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בענין זו לא בעיא ידים מוכיחות וצריכה גט מספק יעו\"ש וגם מהרימ\"ט ז\"ל בחי' לקדושין כתב וז\"ל איברא שהלשון מפוקפק מדקאמר שמא בקדושין בענין זה משמע דבקדושין בענין אחר לא בעינן ידים מוכיחות והתם היינו טעמא משום דקאמר הריני נותנו לך מוכחה מילתא שהוא הנותן ולעצמו מקדשה וכמ\"ש הריב\"ש וכו' וא\"ת אי משום דקאמר הריני קאמר הו\"ל למימר דהוו ידים מוכיחות י\"ל דלא בעינן ידים מוכיחות טפי קאמר אלא במ\"ש הריני נותנו סגי ע\"כ הרי לך להדיא שכתב בפשיטות כדברי מהריב\"ל ואף כי אית מאן דס\"ל דמה שכתב בענין זה ר\"ל כיון ששניהם מודים משו\"ה יש להחמיר וכו' מ\"מ לא ברירא לן לעשותו מחלוקת בין הריב\"ש והרשב\"א ז\"ל בדבר שמהריב\"ל ומהרימ\"ט כתבו בהיפך ואף כי דעתו נוטה לאידך גיסא הלא לאמונה היה לו להזכירם ולא למסתם סתומי כאילו הוא מוסכם מן הכל.<br><b> ועוד</b> איכא למידק דאף כי נאמר דס\"ל דהרשב\"א דמילת הריני לא מעלה ולא מוריד לשוויה ידים מוכיחות מ\"מ שפיר איכא להשוות מידתם מטעמא אחרינא והוא כי הלשון דקאמר שנותן לה בתורת קדושין נראה שר\"ל כדינו מלשון המועיל לקדש בו משו\"ה כתב שיש להחמיר והיינו דקאמר בקידושין בענין זה דלא בעינן ידים מוכיחות וגם טעמא דהריב\"ש ז\"ל י\"ל בכה\"ג והיינו טעמא דמקודשת משום דכשנותן לה אמר לה הכי הריני נותן לך זה בתורת קדושין ומשום מילת בתורת קדייק הרב ז\"ל לעשותה מקודשת ומ\"ש מהרימ\"ט בח\"א סי' קל\"ח וז\"ל אבל לשון הריב\"ש ז\"ל הריני נותן לך בתורת קדושין מוכיח על הנתינה שהוא נותן לה בתורת קדושין יעו\"ש וזה הוא דלא כמהריב\"ל ז\"ל וכמ\"ש הרב ז\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מדבר עמה על עסקי הקדושין וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב\"א דהיכא שלא היו עסוקים כלל בענין ונתן לה כסף סתם אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה שצריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קדושין וכתב מהרימ\"ט ז\"ל בחלק אה\"ע סי' מ\"ג על דברי הרשב\"א שדבר תמוה הוא מי גרע כסף סתם מכשנתנו בתורת פקדון דעקר להו בהדיא מקדושין ואפ\"ה רצתה מקודשת ונראה שדעתו ז\"ל דכיון שנתן לה כסף סתם ולא היו מדברים בעסק קדושין מסתמא בתורת מתנה יהיב לה ניהלה ואם טענה איהי בכך מהימנינן לה ונסתייע הרב ז\"ל מההיא דפ' שבועת העדות מנה נתתי לך וכו' ומההיא דסטראי נינהו שהביא הרא\"ש ז\"ל בפ' שבועת הדיינין בשם הר\"י ן' מיגש ז\"ל יעו\"ש.<br><b> והרב</b> מל\"מ בדין שלפנינו כתב וז\"ל לא ידעתי מה זו סמיכה דהתם הלה טוען ברי דלמתנה קאמר אלא שהעדים שהיו מבחוץ לא שמעו דבורם וכן ההיא דסטראי נינהו הכי הוי אבל במקבל סתם והוא לא ידע אם במתנה אם בפקדון בהא הוא דקיימינן אם יכול המקבל לומר סתמא לשם מתנה יהבתינהו והשתא הוא דקא הדרת בך ע\"כ ואני חכים ולא בחכמה רואה אני שדברי מהרימ\"ט ז\"ל הם דברי הרי\"ף בהלכות שכתב בפ' שבועת העדות וז\"ל והיכא דמנה זוזי לחבריה באנפי סהדי ולא ידעי הנך סהדי אי הלואה יהבינהו נהליה או בפרעון פרעינו או במתנה יהבינהו וא\"ל הב לי מנה דילי דיהבית לך וכו' ואי א\"ל הנהו זוזי דהוה מסקינא בך נינהו אי נמי מתנה יהבתינהו לי אפי' עדים רואין אותו כיון דלא ידעי דהלואה יהבתינהו ליה פטור וכו' דאמרינן מנה לו מנה בפני פלוני ופלוני ועדים רואין מבחוץ וכו' ע\"כ.<br><b> הרי</b> להדיא דעת הרי\"ף ז\"ל דאפי' שנתן לו סתם ולא פי' לשום מה נתן דהא העדים היו שם והם לא ידעו משמע שלא דברו הנותן והמקבל כי אם קח זה יכול לטעון דמתנה נתן ואף דלא טעין דבמתנה קאמר ליה הנותן ויליף לה מהא דאמר רב יהודה שהעדים היו בחוץ ואין לומר דהרי\"ף ז\"ל מיירי דהמקבל טעין דבמתנה קאמר ליה בפירוש ובאנפי סהדי דקאמר היינו שהם בפנים וסהדי מבחוץ דא\"כ היא היא מימרא דרב יהודה אלא ודאי כדאמרן ועל טענה דסטראי ומתנה על שניהם הוא אומר דטענתיה טענה וי\"ל ועי' בפ' הכותב (כתובות דף פ\"ה) מה שפירש\"י שם בד\"ה סטראי נינהו מצד אחר נושים בו ומחמת אותה מלוה החזיק בהם ע\"כ ועיין בס' קרית מלך רב מה שהליץ בעד מהרימ\"ט ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מוכר פירות וכו'.</b> כתב הרב המגיד שם דף ט' מעשים מגמרא והם כמו שכתבם רבינו ע\"כ ועיין להתוס' ז\"ל שם ד\"ה הב אשקי ושדי אינה מקודשת וז\"ל וא\"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת (כשם) [כ\"ש] כשאומרת תן לי וי\"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשו\"ה איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמר ע\"כ ומהרימ\"ט ז\"ל בתשובה חלק אה\"ע סי' ח\"ל בד\"ה ואעיקרא דדינא כתב על דברי התוס' וז\"ל והתוס' נמי על לשון הב שאלו והרי תן לפלוני אע\"פ שלא השיבה הן וגם לא אמרה אקדש אני לך מקודשת [כ\"ש] כשאמר תן לי ותירצו דשאני הכא דמעיקרא שאלה שלא בתורת קידושין וטעמא משום דאין לשון תן צודק על שאלתו כדפרישנא יעו\"ש ועיין למהרימ\"ט גופיה בחי' לקידושין דף ט' מ\"ש על דברי התוס' ובס' שמן המר חלק חו\"מ מסי' ג' ואילך ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לאשה התקדשי לי בדינר וכו'.</b> כתב מהרימ\"ט בחי' להרי\"ף בפ\"ק דקדושין וז\"ל התקדש לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מאי טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן כתב הרמב\"ן ז\"ל שאפי' אמר לה קני משכון וכו' והרא\"ש כתב יש מפרשים דהיינו דוקא בענין אשה ועבדים שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון על המתנה משיכת המשכון כאלו זכה במתנה ומביאין ראיה מדאמרינן בהאומנים כשבא חבילת פועל אצל הבעה\"ב שוכר עליהן עד כדי דמיהם וליתא דאין חילוק בין מתנה לקידושין ודין אחד לכולם דבדבר שלא נתחייב בו לא חל שעבוד על נכסיו. ומיהו אותה דבפ' האומנים דבמשיכת המשכון משתעבד להפסיד עד כ��י דמיהם לא ישבה הרא\"ש ונראה דשפיר עבד דלא חש לה דהתם לא הזכירו האומנים שום שעבוד ובמאי נשתעבדו האומנים אלא על כרחך התם ה\"ט דכל מילי דשלוחים ופועלים במילי דעלמא מתחייבים היכא דאיכא פסידא והוי פועלים סמך בעה\"ב מכי באת החבילה לידו שאלמלא כן היה מחזר בתר פועלים אחרים ומסתמא מכי באת חבילתם ליד בעה\"ב אשתעבודי אשתעבוד עד כדי דמיהם עכ\"ל ועיין בס' בני יעקב דף ק\"ב מ\"ש על דברי מהרימ\"ט ז\"ל יעו\"ש ובגירסת הרא\"ש שלפנינו כתוב להדיא וז\"ל אבל ההיא דפועלים כיון דדבר אבד הוא וחזרו בהם חייבים לשלם לו ההפסד הלכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עד כדי דמיו הלכך וכו' יעו\"ש ועיין בים של שלמה לקדושין בסי' י\"ב יעו\"ש.<br><b> והרב</b> בני יעקב כתב בדף ק\"ב וז\"ל היוצא מכלל הדברים אלו הוא דדברי הרא\"ש הן הן ממש דברי הראב\"ד ז\"ל כדמותם כצלמם דטעמא דמנה אין כאן הוא משום דלא קנה המשכון בתורת חיוב שהרי לא נתחייב לה מקודם והן הם ממש דברי הראב\"ד שכתבו הרשב\"א והר\"ן משמו וכו' ולפי\"ז אם נתחייב לה בקנין מקודם ואח\"כ נתן לה משכון וה\"ה נמי אם אמרה לה זכי במשכון זה שעבוד מנה מקודשת וראיתי להרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל שכתב במקום הנזכר דברי הרא\"ש אינם לא כדברי הרמב\"ן ולא כדברי הראב\"ד ולדידי חזי לי דאין בין דברי הראב\"ד לדברי הרא\"ש אפי' כמלא נימא וכו' יעו\"ש. ואני בעוניי אף שדברי הרב אינם צריכים חיזוק מ\"מ אמינא דדברי הרב ז\"ל הם ברורים בטעם והוא זה שדברי הרא\"ש הלזו הביאם בנו הטור בחו\"מ סימן ר\"ז סכ\"ב וכתב מרן ב\"י על זה וז\"ל ובמ\"ש או יאמר אם אחזור בי תזכה וכו' כבר כתבתי שהם דברי התוס' הרא\"ש וכ\"כ שם שהר\"ן בשם הראב\"ד דהא דקאמר מנה אין כאן משכון אין כאן לפי שלא נתחייב בה דמילי בעלמא נינהו אבל היכא שנתן לה משכון וא\"ל קני במשכון שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת וכתב שהרמב\"ן חלוק בדבר יעו\"ש הרי לך שדעת הרא\"ש כדעת הראב\"ד (א\"ה עיין להרב גופיה דף ק\"ג סוף ע\"ג שהביא דברי מרן הללו יעו\"ש ודלא כמ\"ש הרב קהלת יעקב בסי' רס\"ו אות פ' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שהתנה בדבר שאפשר לעשות וכו' אם תאכלי בשר חזיר הרי זה גיטיך וכו'.</b> הכי איתא בפ' המגרש (גיטין דף פ\"ד) והרב שמחת יו\"ט בסוף סי' פ\"ז כתב וז\"ל ויש לחקור בעיקר דין זה דעל מנת שתאכלי בשר חזיר התנאי קיים אי הוא הדין במתנה ע\"מ שלא תאכלי בשר חזיר וכיוצא מאחד מהאיסורין דהתנאי קיים ואם אכלה הגט בטל או דילמא כיון דבלא\"ה מושבע ועומד מהר סיני לא חייל תנאי זה דומיא לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דמאי מסתפק הרב נר\"ו מאחר שהוא הביא סוגיא דפ' המגרש ושם מבואר דלא שנא דאמרינן התם מיתיבי הרי זה גיטיך ע\"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששים שמא נבעלה להם וכו' ע\"כ הרי להדיא דמאי דהוי גט הוא משום דאין חוששין הא אם נבעלה הגט בטל ואף דמושבע ועומד מהר סיני וכן פסקו הפוסקים והטור ושו\"ע באה\"ע סי' קמ\"ג וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.</b> [כתב הרב מל\"מ וז\"ל] בפ\"ב דנזיר דף י\"ב אמרו לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד השתא לא מ��וי והקשו בתוס' שם דמעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה בעבורי ואיך נעשית שליח בדבר זה הא בשעה שעושה אותה שליח לא היתה יכולה להפריש בעצמה חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ותירצו משם ר\"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על קמח זו לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרי שפיר דבר שבא לעולם וכו' ואח\"כ הוקשה להם דא\"כ דבר שבידו לא חשיב מחוסר מעשה למה הוצרך ר\"ת לומר טעמא דאשה עושה שליח להפריש חלה לאחר שתלוש הוא משום שיכולה המשלח להביא עיסה מגולגלת וכו' אימא דשאני עושה שליח לקדש לו אשה נשואה שאין ביד המשלח לשלוח שיגרשנה בעלה ולפ\"ז אין בידו לקדשה עכשיו משו\"ה אינו עושה שליח שיקדשנה לו השליח לאחר שיגרשנה בעלה אבל באומר שיפריש לאחר שילוש חשיב שפיר שליח כיון שביד המשלח ללוש ולהפריש הימנה חלה ועד כאן לא אמרינן דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אלא בדבר שאינו בידו אבל דבר שהוא בידו אף שמחוסר מעשה מצי משוי שליח ולזה תירצו דמ\"מ בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כיון שבידו ללוש ולגלגל מדאמרינן בפ' (הבא ע\"י) [רבן גמליאל] כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מספקא הא בידו לבא עליה ולגרשה [אלא] כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה ה\"נ כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש חלה לא חשיב מה שבידה ללוש ולגלגל לענין שיכולה לעשות שליח כיון דמחוסר מעשה עכ\"ל והנה לפי מסקנת התוס' טעמא דחלה הוא משום שיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש וכמ\"ש בתחילת דבריהם. וראיתי להרב הגדול מהרימ\"ט ז\"ל בחלק חו\"מ סימן כ\"ג שתמה על דברי התוס' הלזו דמנא להו דהעושה שליח שיקדש לו אשה לאחר שיגרשנה בעלה דלא מהני ומה דאמרינן בגמ' הכונה היא מסתמא אין בדעת האדם למשוי שליח אלא במאי דמצי עביד השתא דמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שוי שליח אבל אי פריש פריש ובזה ניחא הא דמעשים בכל יום שאומרת אשה לחברתה שתלוש ותפריש לה חלה אע\"ג דלא מצי עביד בעודו קמח שהרי בפירוש עשתה אותה שליח בכך וכו' [עכ\"ל המל\"מ. וכתב עוד המהרי\"ט שם וז\"ל] ואין לומר דמתוך הקושיא שהקשו מההיא (דפ\"ב) [דפ\"ה] דיבמות דמשמע דמחוסר מעשה מיקרי ולא חזי כלל הדרי בהו התוס' שנצטרך לומר דלאו דלא מצי עביד שליח קאמר אלא דמסתמא אין דעת האדם עליה ולפי\"ז יכול לעשות שליח להפריש חלה בעודה קמח דאע\"ג דסלקא בקושיא לא סלקא בתיובתא ובפ' חזקת הבתים גבי אחד מן האחין שהיו אונות וכו' עד כאן.<br><b> ולענ\"ד</b> לפום מאי דפרשתי דברי התוס' וכמ\"ש הבין המל\"מ בפירושו אין מקום לדברי הרב ועי' בס' גט מקושר דף ל\"ו יעו\"ש ועי' בס' תורת נזיר דף ט\"ו ע\"ד והנה המל\"מ הקשה למהרימ\"ט דאם כדברי הרב מאי האי דפריך בגמ' מהאומר לאפוטרופוס שלו כל נדרין שתדור אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהיו מופרין ת\"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו טעמא דאמר רחמנא הכי הא לאו הכי אפוטרופוס מפר הרי דס\"ל לסתמא דתלמודא דמילתא דלא מצי עביד השתא אפי' שעושה אותו שליח בפירוש לא מהני ומשו\"ה אוקמה לר' יאשיה כר' אליעזר שיכול אדם להפר לאשתו קודם שתדור ולהכי איצטריך קרא למעט שליח אבל לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור לא אצטריך קרא למעט אפוטרופוס דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא פשיטא דלא מצי משוי שליח ע\"כ.<br><b> וחזיתיה</b> להרב משאת משה ח\"ג ביו\"ד סי' י\"א שהקשה כן וכתב שם מר בריה וז\"ל אמר אברהם דברי המל\"מ ודברי אדוני אבי צל\"ע דהרי מהרימ\"ט הקשה מההיא דאמרינן בפ\"ק דקידושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס\"ד שלוחי דידן נינהו וכו' ותירץ הרב דהתם לא מצי למעבד לגמרי קאמר אבל לכי שליח מצי למעבד איהו נמי עביד וכו' אמור מעתה לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור ודאי דלא אצטריך קרא למעט אפוטרופוס כיון דאיהו לא מצי עביד כלל קודם שתדור ולא מצי משוי שליח ואי אמרה מהרימ\"ט היינו במצי עביד אלא דמסתמא אין דעתו קאמר עכ\"ל ואחרי מחילה רבה לא ידענא מאי קושיא דנראה שרצה לדמותו ההיא דאפוטרופוס לההיא דהני כהני דלא מצי עביד כלל ולא דמי כאוכלא לדנא דה\"נ בשעה שאפוטרופוס מפר מצי בעל מפר אי הוה התם דומיא דעושה שליח לקדש לו אשה ובשעה שעשהו שליח לא מצי איהו לקדשה כיון דבשעה שעושה השליח שליחותו מצי לקדשה כתב מהרימ\"ט דאי פריש מצי עביד ה\"נ דכוותה כיון דפריש לו בעל לאפוטרופוס כן בפירוש משו\"ה אם לאו קרא הוה אמינא דמהני וא\"כ מאי מקשה הש\"ס כיון דפריש וזהו קושית המל\"מ וא\"כ לא ידעתי מאי קמתרץ וצ\"ע (א\"ה עיין להרב גופיה בס' אמרות טהורות דף נ\"ד ע\"ח שחזר בו מתירוץ זה יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך לכתוב כתובה וכו' וחכמים הם שתקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה וכו'.</b> ראיתי להרב דרכי נועם ז\"ל באה\"ע סי' כ\"ז שכתב וז\"ל וכיון דטעמייהו דרבנן הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א\"כ שפיר מצי למתניה בעל בעת הנשואין שלא (תגביה) תגבה כתובתה לאחר מותו [דאי הוי] דאורייתא לא הוה מצי למיתנה משום דהו\"ל (מתניה) מתנה על מה שכתוב בתורה אבל מאחר דהוי דרבנן כל שאם בא לגרשה חייב ליתן לה כתובתה הרי תקנת חכמים במקומה עומדת וכו' יעו\"ש.<br><b> ונוראות</b> נפלאתי עליו דמה יענה הרב ז\"ל ביום שידובר בו הא דפסק הרי\"ף בר\"פ הכותב בפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותיך אם מתה לא ירשנה ורשב\"ג אומר ירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ופסקו הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל כת\"ק דדבר שבממון תנאו קיים וכתב הר\"ן שם וז\"ל ולית הילכתא כוותיה דקי\"ל בדבר שבממון תנאו קיים כלומר דאע\"ג דפסק רב כרשב\"ג היינו משום דס\"ל דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אע\"ג דירושת הבעל דרבנן חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אבל אנן קי\"ל כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים הילכך ליתא לדרב וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ' כ\"ג מהל' אישות ע\"כ הרי להדיא דשפיר מצי למיתניה בדבר שבממון ומהניא ליה תנאו קיים ואף כי אמר ר\"ח ז\"ל דהלכה כרשב\"ג כמ\"ש הר\"ן שם הרי קול ושוברו עמו שכתב והלכה כרשב\"ג ולא מטעמיה דהוא סבר מתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל דמתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל בתנאי הגוף והכא בתנאי ממון אנן קיימי וכו' יעו\"ש הרי דמאי דלא מהני תנאי לאו משום מתנה עמ\"ש בתורה הוא דבהא ודאי מהני דהא קי\"ל כל דבר שבממון תנאו קיים אלא דלא מהני מחילה משום דלא זכה בה עדיין ואיך יכול למחול היפך מ\"ש הרב ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לארס בכל יום וכו' ואפי' בחולו של מועד אין נושאין נשים וכו' לפי שאין מערבין שמחה ב��מחה.</b> כתב הרב המגיד שהיא סוגיא במו\"ק דף ח'.<br><b> (א\"ה</b> זה מצאתי כתוב לעטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר ושייך להלכה זאת וז\"ל). ראיתי ונתון לבי לעת כזאת כי פקד ה' את עמו לתת אחרית ותקוה ויהי לנו למקדש מעט אלו בתי כנסיות שהיו חרבים והנה בעתה יצא דבר המלכות יר\"ה ויט לנו חסד שיבנו אותם כמאז ומקדם והנה הנם הם בונים אותם וכפי הנראה הוא שתשלום הבנין הוא בחג שבועות בס\"ד והוא זמן מתן תורה וראוי להחזיר הס\"ת למקומם הראשון ודאי שהיא שמחה גדולה אי שפיר דמי לחנכם בחג או דילמא איכא משום אין מערבין שמחה בשמחה.<br><b> דע</b> דשנו חכמים בלשון המשנה במו\"ק דף ח' ע\"ב וז\"ל אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו ופריך בגמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי א\"ר [יהודה] אמר שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו א\"ל אביי לרב יוסף הא דרבה ב\"ר הונא דרב הוא דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח ר' יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה וכו' ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה וכו' אלא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי ש\"מ הני לחוד והני לחוד. וכתבו התוס' בד\"ה לפי שאין מערבין וז\"ל גזירת הכתוב היא כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה ע\"כ ובד\"ה בחגך כתבו דעיקר דרשא הוא ולא אסמכתא כדאמרינן בפ\"ק דחגיגה ורב אשי האי בחגך מאי דריש ובד\"ה מפני ביטול פריה ורביה כתבו וז\"ל ונראה לי דקי\"ל כרב אשי דדריש בחגיגה בפ\"ק דף ח' ושם בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה ועי\"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד עכ\"ל הרי להדיא מדברי התוס' דס\"ל דהני אמוראי פליגי אמילתא דשמואל וס\"ל דהלכה כרב אשי ומותר לערב שמחה בשמחה וכן הוא דעת הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל שאין מערבין שמחה בשמחה ולדבריו אין מערבין שמחת מילה ופדיון הבן וכו' ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה יעו\"ש וכן נראה דעת הרשב\"א ז\"ל בח\"ג סי' רע\"ו יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> רבינו עובדיה מברטנורא ז\"ל פי' וז\"ל ששמחה היא לו ואין מערבין שמחת החג בשמחה אחרת דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך ועיי\"ש בתוס' יו\"ט וכ\"כ התוס' בפ' נערה דף מ\"ז ע\"א בד\"ה דמסר לה וז\"ל אע\"ג דאמר רב במו\"ק דף ח' ושם ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמרינן בחגיגה דהוי דאורייתא איכא למימר וכו' או נשואין בלא סעודה וכו' יעו\"ש הרי שערבו טעם דאין מערבין שמחה בשמחה עם טעם בחגך ולא באשתך כנראה דס\"ל דרבה ב\"ר הונא לא פליגי אטעמא דשמואל דאין מערבין שמחה בשמחה וא\"כ לדידהו אף דפסקינן הלכתא כרב אשי אפי\"ה אסור לערב שמחה בשמחה.<br><b> ברם</b> ראיתי להרב מרכבת המשנה בפ\"ז מהל' יו\"ט שכתב וז\"ל ראיתי להרב מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' רצוף אהבה במועד קטן שכתב דהאי ועוד י\"ל שכתבו התוס' אפי' למאן דיהיב טעמא משום דאין מערבין ומ\"ש ועוד י\"ל כונתם לחדש על מה שתירצו קודם וכתבו דמאן דיליף בחגך ולא באשתך לדידיה אין אסור לערב שמחה בשמחה לזה כתבו ועוד י\"ל דאפי' דמאן דיליף מבחגך ולא באשתך סבר דהיינו טעמא דקרא משום ערוב שמחה בשמחה אלא דבהא פליג אמאן דיהיב טעמא משום אין מערבין דלההוא מאן דאמר לענין דינא דכל שמחה אין מערבין ואף שאינו שמחת נשואין אבל מאן דיהיב טעמא משום בחגך ולא באשתך סבר דטעמא דקרא משום ערוב שמחה אבל לדידיה לא אסר קרא לערב שמחה בשמחה אלא בסעודת נשואין ופדיון הבן שריא נמצא דכי כתבו התוס' ז\"ל ועוד י\"ל דלא חשיבי וכו' הוא למ\"ד בחגך ולא באשתך דפסקינן כוותיה אבל לעולם למ\"ד טעמא דמתני' משום ערוב שמחה בשמחה כיון דמשלמה גמר בכל שמחה מיירי ע\"כ א\"כ מאי דאמרו בגמ' וכו' והכל אתי שפיר דהתוס' ז\"ל בכתובות אזלי לשטתייהו דמו\"ק דמאן דסבר בחגך ולא באשתך טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והטעם שלא יניח שמחת הרגל שכן הוא מוכרח מן הגמ' עכ\"ל ואפשר דזה הוא היתה דעת רבינו עובדיה מברטנורא דסבר מאי דאמר קרא ושמחת בחגך ולא באשתך הוא משום דאין מערבין ומ\"מ אינו אסור כי אם בשמחת נשואין אבל שאר מיני שמחות לא לרב אשי.<br><b> ובעיקר</b> דברי התוס' בפ' נערה שתירצו דנשואין בלא סעודה שרי הקשה מהרש\"ל ז\"ל וז\"ל וזה תימה מדתניא בהדיא באלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין משמע דנשואין בלא סעודה נמי אסור ע\"כ ומהרש\"א תירץ דהתוס' סמכו בזה על מה שבאו לחלק בין שמחה דאורייתא ובין שמחה דרבנן כיון דלא חשיבא כולי האי ולא הוי דרשה גמורה אלא בנשואין עם סעודה דהוי שמחה גמורה ואין מערבין שמחה בשמחה ע\"כ. וראיתי להרב מג\"א באו\"ח סי' תקמ\"ו שכתב וז\"ל ולי נראה דלק\"מ דהא התירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי ורב יליף התם מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וא\"כ ה\"ק קרא סעודה שאתה עושה לצורך הרגל דהיינו בשר ויין כדאיתא בגמ' יהיה בחגך ולא באשתך אבל נשואין בלא סעודה שרי אבל אנן קי\"ל כשמואל דאזיל לשיטתיה דס\"ל הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה א\"כ נשואין בלא סעודה אסור דאיכא שמחה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבינו במה שכתב דהתירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי דהא התם קאמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה דרבה אף בתו וכו' ופריך הש\"ס ואימא ה\"מ קטנה דמצי מזבין ומשני מסתברא דאבוה הוי דאי לא הא דזכי רחמנא לאב לממסרא לחופה היכי מצי מסר לה הא קמבטלה ממעשה ידיה דידה והיינו כרב וע\"ז פריך ר' אחאי דלעולם דמעשה ידיה דידה הוי ודלא כרב והא דזכי ליה רחמנא לממסרא לחופה דיהיב להאב שכר פקעתא אי נמי דמסר לה בשבתות וי\"ט וע\"ז באו התוס' והקשו דמאי דחייא היא לרב דהא ליתא דלא מצי מסר לה בשבתות וי\"ט דאין מערבין שמחה בשמחה דאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת בחגך ועדיין שפיר קאמר רב דמעשה ידיה דאב הוא ומאי פריך רב אחאי וע\"ז תירצו דמסר לה בנשואין בלא סעודה ולא זכיתי להבין דבריו וצריך ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא מן האמור דלדעת התוס' בסוגיין לתירוץ קמא ולדעת הריטב\"א ז\"ל מותר לערב שמחה בשמחה ואפי' לתירוץ בתרא נמי הך דאין מערבין היינו בשמחת נשואין אבל שאר שמחות שפיר דמי והרמב\"ם ז\"ל בפ\"ז מהל' יו\"ט פסק וז\"ל אין נושאין נשים במועד ולא מיבמין כדי שלא תשכח שמחת החג בשמחה אחרת הנשואין וכו' ולא סעודת נשואין שלא לערב שמחה אחרת בשמחת החג וכו' וכתב הרב המגיד וז\"ל ובגמ' הרבה אוקמתות וטעמים רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו ואמרו דרב ס\"ל הכי ולזה כתב רבינו זה הטעם ע\"כ והרב לח\"מ הקשה עליו מסוף דברי הרמב\"ם שכתב שלא יערב שמחה אחרת וכו' ועוד הקשה ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"י מהל' אישות שכתב וז\"ל וא\"צ לומר שאסור לישא אשה בשבת ואפי' בחוה\"מ אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת יעו\"ש ואיך כתב הרה\"מ דפסק כרב הונא משום דרב הכי ס\"ל והרי התם יהיב טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והפרש גדול יש בענין הדין דלמ\"ד אין מערבין הוא כל שמחה שבעולם שהרי משלמה המלך ע\"ה למד אבל לרבה בר רב הונא לא הוי אלא שמחת אשה דהיינו בחגך ולא באשתך וכו' ותירץ דודאי הרמב\"ם (פי') [פסק] כמ\"ד אין מערבין אבל מ\"מ למ\"ד אין מערבין אינו מכחיש לרב הונא דאמר משום שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אלא מוסיף על דבריו דאפי' שאר שמחות נמי לכך לא חש הרמב\"ם לכתוב כאן רק טעם זה דמניח שמחת יו\"ט שהוא מוסכם אבל מ\"מ כתב בהל' אישות דאין מערבין להודיענו שם הדין אפי' בשאר שמחות וכו' יעו\"ש שהניח הדבר בצ\"ע.<br><b> ולענ\"ד</b> לא נתקררה דעתי בזה דא\"כ איפכא הו\"ל להרמב\"ם לעשות דבהל' יו\"ט הו\"ל לתת טעם דאין מערבין לרמוז דבכל מיני שמחות אסור לערב ביו\"ט כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא ובהל' אישות יאמר שלא תשתכח שמחת הרגל בשמחה אחרת ואפשר דזה הוא דקשיתיה להרב לח\"מ והצריכו עיון והרב מעשה רוקח תירץ שכונת הרמב\"ם ז\"ל הוא לההיא שכתבו התוס' דטעם דאין מערבין שמחה בשמחה הוא כמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה כן בשמחה כנ\"ל ומעתה טעמא דרב הונא דאמר מפני שמניח שמחת הרגל ר\"ל דבאשתו קפדינן מרוב חיבתו אצלה מרבה בעסקיו כדי לשמחה ולהכי מייתי דרשת בחגך ולא באשתך וא\"כ הרמב\"ם דכתב שלא תשתכח שמחת הרגל הוא ניהו טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ודקדק בדבריו ולא כתב שלא יניח שמחת הרגל כלשון הגמרא יעו\"ש והטור ז\"ל באו\"ח סי' תקמ\"ו פסק המשנה כצורתה ובאה\"ע סי' ס\"ד יהיב טעמא משום דאין מערבין או משום ביטול פריה ורביה והרב פרי חדש בסי' תרפ\"ח ס\"ק ו' כתב על הרשב\"א ז\"ל שהתיר לישא אשה בפורים וז\"ל ולי נראה דאין לסמוך על ההיא תשובת הרשב\"א ולא מכרעא מילתא דליפלוג רב אשי עליה בההיא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ומה גם דמקרא נפקא ליה אלא דבעי למימר ר\"א דאיסורא דאורייתא איכא מקרא דבחגך ולא באשתך דהוי עיקר דרשא ומדברי הרי\"ף והרא\"ש וכן מדברי התוס' לחד שנויא נראה דס\"ל דאיכא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ואפי' לרב אשי וכו' יעו\"ש.<br><b> אלא</b> דמ\"מ נראה דכל זה אינו אלא בשמחה שיש בו סעודה כגון מילה ופדיון הבן ובחינוך בית המקדש בימי שלמה המלך ע\"ה שהיה שם אכילה הרבה והיו זובחי שלמים ואוכלים הבשר עד שאכלו אפילו ביוה\"כ באותה שנה ופריך בגמ' הכא נמי מעבד ליעבדו מיכל לא ליכול ולא לישתו ומשני אין שמחה בלא אכילה ושתיה יעו\"ש על זה הוא דקפיד שלמה שלא לעשותו ברגל ובודאי דשלמה גמר דינו ממאי דקפיד קרא לומר ושמחת בחגך ולא באשתך אבל בשמחה דנידון דידן שהיא על מה שנבנה בימינו בתי כנסיות וזכינו להחזיר הס\"ת למקומם הראשון ולהתפלל במקום קדוש ולית בשמחה זאת אכילה ושתיה כי אם שירות ותשבחות ונדרין ונדבות להוצאת בית הכנסת והרי זה דומה לשמחת אירוסין או לשמחת מחזיר גרושתו דאפי' בסעודה שרי. ואמינא דעדיף יותר לחנכם בחג ולערב שמחת החג בשמחת חינוך בית הכנסת דהא איתא בתנחומא בפרשת פקודי שהמשכן נשמר להקימו ביום לידת יצחק לערב שמחה בשמחה והיפה תואר הקשה מהא דמו\"ק דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ דשאני שמחת לידת יצחק דאין חיוב לעשות שמחה על זה הילכך נוח לערב שמחת המשכן בשמחה זו שתהיה השמחה כפולה אבל שמחת מועד ונשואין שהן חיוב אין לערב ע\"כ וממנו ניקח לנדון דידן שאין חיוב בשמחת זאת כי אם אנן בדידן משמחין דודאי שפיר דמי ועדיפא לחנכם בחג.<br><b> עוד</b> ראיתי להרב מהר\"ש יפה ז\"ל בפרשת פקודי פרשה נ\"ב סי\"ב שהביא המדרש תנחומא והקשה מהרש\"י ז\"ל דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ וז\"ל וי\"ל דשמחה דאית בה אכילה ושתיה דאית בה הנאה לגוף אין מערבין שאחר שישבע במשתה משום אחת אינו נהנה מאחרת אבל שמחה דמצוה שאפשר לשתיהם יחד שאין קצבה לשמחה מוטב לערב זו בזו כדי שתגדל כח השמחה זו בזו כדרך הדברים המצורפים ועוד דמגלגלין זכות ליום זכאי וכו' יעו\"ש הרי דבשמחה דלית אכילה ושתיה עדיף טפי לערבן ועיין בס' מזבח אדמה הל' חנוכה בד\"ה חיוב ודוק והאל ברחמיו יביא הענין לידי גמר מעשה ויסלק חרון אפו מעל עמו ויזכנו להתפלל שם עוד זה מדבר ובא לציון גואל ויראנו בית קדשו בקרב ימים כי בא יבא ולא יאחר במהרה בימינו כן יהי רצון אמן הלא כה דברי עבד נרצע לעבודת קוני והוא.<br><b> הצעיר </b> שלמה בכ\"ר שמואל חכים ס\"ט."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מציאת האשה ומעשי ידיה וכו'.</b> כתב מהרשד\"ם בחו\"מ סי' שכ\"ז וז\"ל ולענין השאלה הב' שנינו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ד) וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע ופריך בגמ' אשה מאי עבידתה בנכסי יתומים א\"ר ירמיה באשה יורשת ופי' רשב\"ם ז\"ל או תיטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהם ואין לה להשתכר בממון היורשים באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון וירשו בני ראובן ובת שמעון נכסי הזקן או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים וכו' ולא פרשה לאמצע ע\"כ ומכאן משמע דעל הסתם כל עוד שהיא ניזונת משל בעלה ולא נטלה כתובתה שאין לה ברוח כלל כשאינה יורשת הגם שהרא\"ש ז\"ל פליג בזה קצת דס\"ל שנוטלת שכר טורחה אלא שידה על התחתונה כמ\"ש בפסקיו והטור באה\"ע הביא דבריו בסי' צ\"ה מ\"מ למדנו שגם לדברי הרא\"ש אינו נוטלת לאמצע (וצ\"ל לעצמה) עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל שהרי דברי הרא\"ש שבפ' מי שמת שכתב שנוטלת שכר טורחה אינם אלא כשאינה ניזונת שכך כתב פי' רשב\"ם אשה שמת בעלה והיא ניזונת מנכסי יתומים והשביחה את הנכסים אף שכר טירחא אינה נוטלת וכו' ואם אינה נזונת כגון שתבע כתובתה בבי\"ד והניח בעלה נכסים מועטים ואין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו בי\"ד או היורשים מלהשביע ולהגבותה כתובתה אפי' השביחו הנכסים ועמדו עד אלף דינרין השביחה לעצמה אבל השביחה הנכסים בסתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים ומתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום ולא נהירא דדוקא אשה יורשת דאחים הוא דמחלי אהדדי אבל אשה שאינה יורשת הוי אצל הבנים כיורדת בנכסי אחר ונוטלת שכר טורחה אך שידה על התחתונה וכו' ע\"כ הרי דמאי דפליג הרא\"ש על רשב\"ם הוי דוקא באשה שאינה נזונת דודאי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל ומתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום קאי למאי דסליק מניה דהיינו אם אינה נזונת והשביחה סתם דאינה נוטלת כי אם כתובתה והשאר ליורשים דאי בנזונת הא בפי' כתב רשב\"ם דאין לה אפי' שכר טירחא ומה לו לומר ומתוך לשונו משמע ועוד דפסקי הרא\"ש הביא דאם נזונת אין לה אפי' שכר טירחא וכדברי רשב\"ם וכן הטור ז\"ל כתב דנוטלת שכר טורחה באינה נזונת היפך דעת רשב\"ם באופן שדברי מהרשד\"ם נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם (א\"ה עיין במהר\"מ מלובלין ז\"ל בסי' ק\"ט שהכריח כן מדברי הרא\"ש והביא דבריו הכנה\"ג באה\"ע סי' צ\"ה בהגה\"ט אות ח' יעו\"ש) עוד כתב שם הרב וז\"ל לכן נראה דלענין מעשה כיון שרוב הפוסקים רובא דרוב גדולים בחכמה ובמנין מסכימים שלא אמרו במתני' וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע אלא באשה יורשת דעלמא כל שהיא נזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם ע\"כ ובודאי שטעות סופר נפל במילת לאמצע וצ\"ל לעצמה ולסיפא דמתני' קאמר ופשוט."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שכתבה כל נכסיה וכו'.</b> עיין בכ\"מ וכתב הרב בית שמואל באה\"ע סי' צ' ס\"ק ל' וז\"ל לכן לדעת הרא\"ש המקבל אוכל פירות ויורש אותה שהרי מהיום חל המתנה ולהרמב\"ם אינו אוכל פירות ואינו יורש אותה דהא לא חל המתנה עדין כל זמן שלא אמר הן והבעל ג\"כ אינו אוכל פירות דהוי כנכסים שאינם ידועים לבעל וכו' ובס\"ק ל\"א כתב וז\"ל בהרא\"ש מבואר דהמקבל מתנה אוכל פירות וכן כתב הטור וכך נראה דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל כן דאי אמרת לאו מתנה היא כיון דכוונתה היה להבריח א\"כ למה לא ירש אותה אלא ודאי כוונתה היה שיאכל המקבל הפירות ולא כשלטי גבורים שכתב דאינו אוכל פירות ואין יורש אותה וכו' יעו\"ש ולענ\"ד איני יכול לזווג ב' הלשונות אלו במ\"ש בדעת רבינו שפעם כתב דלדעתו שאין המקבל אוכל פירות ואם מתה אינו זוכה ופעם כתב שהמקבל אוכל פירות ואם מתה זוכה המקבל במתנה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה עמה שלא ירשנה הרי זה לא ירשנה וכו'. בד\"א שהתנה עמה קודם שתנשא וכו' אבל אם התנה עמה אחר שנשאת תנאו בטל כמו שביארנו.</b> כתב הרב המגיד במשנה מחלוקת בדין הירושה ת\"ק ורשב\"ג ורשב\"ג אמר אם מתה ירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ובגמ' אמר רב הלכה כרשב\"ג ובהלכות ולית הלכתא כוותיה דקי\"ל כל דבר שבממון תנאו קיים ובירושלמי אילין דכתיבין אי מיתת בלא בני כל מה דילה תהדר לבני נשא תנאי ממון הוא וקיים ע\"כ בהלכות וכן הכריעו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ודוקא אמתנה ועודה ארוסה וכההיא דאמר וכו' אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום וכו' וכ\"כ הרמב\"ן והרשב\"א וכדעת רבינו והירושלמי הנזכר בהלכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה אי נמי בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל לאחר נישואין לא אמר כלום אלו דבריהם ז\"ל מסכימין לדעת רבינו ומצאתי בתשובה לרבינו שהוא סובר שדין המשנה הוא במתנה אחר הנשואין ואף בזה אמרו בהלכות שהתנאי קיים והוא חולק על ההלכות בזה ואומר דלאחר הנשואין ודאי תנאו בטל אבל בארוסה תנאו קיים וכבר כתבתי שדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל כדעת רבינו בענין הדין והם סוברים שדברי ההלכות הם בארוסה ולעיקר הדין כולם נתכוונו לדעת אחד עכ\"ל והנה לפי דעת הרה\"מ דס\"ל דדעת רבינו שבתשובה הן בכותב לה ועודה ארוסה והיינו דמהני ליה תנאו ואזיל ומודה ליה להרי\"ף ז\"ל אמנם במתנה אחר הנשואין חלוק על ההלכות וצ\"ל דלא מהני ולא מידי והן הם הדברים האמורים כאן והשוה מדתו הכא והתם וא\"כ הא דיהיב טעמא בתשובה דהירושלמי מיירי בתנאי שכותב האב לבתו ומשום הכי מהני תנאי ולא תירץ דהירושלמי מיירי בכותב לה ועודה ארוסה ולעולם דמיירי בתנאי שכותב הבעל לאשתו כפשטו היינו משום דקשה לו בדברי הירושלמי שלא נזכר לשון ירושה כלל וכמו שכתב כן אח\"כ וז\"ל ועוד שלא נזכר בירושלמי שם ירושה כלל ואין דברי הירושלמי דומין אלא למי שנתן נכסיו לאחרים שלא בלשון ירושה ודברים ברורים הם וכו' יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי\"ב באה\"ע סי' ס\"ט הגה\"ט אות י\"א שהביא תשובת רבינו וכתב עליו וז\"ל ודבריו ברור מללו דאפי' בכותב לה ועודה ארוסה ס\"ל להרב דתנאו בטל מדקאמר הלכתא כרב ורב פסק כרשב\"ג ורשב\"ג אפי' בכותב לה ועודה ארוסה ס\"ל דתנאו בטל דהא במתני' דפליג בה רבנן ורשב\"ג מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש הרב המגיד אין בזה הוכחה דרבינו ס\"ל שדין המשנה הוא במתנה אחר הנשואין ואף בזה אמרו ההלכות שהתנאי קיים ובזה הוא דחלוק על ההלכות אבל במתנה קודם הנשואין אזיל ומודה דמהני התנאי. ועוד הכריח הרב ז\"ל מדכתב רבינו בתשובה שזה שפי' הרי\"ף ז\"ל אגב שטפיה אמרה הרי\"ף ז\"ל ולפי האמור לא כתב שתנאו קיים אלא בכתב לה ועודה ארוסה וכו' ואף לזה י\"ל דאחר המחילה לא אירייא דכיון דהוא ז\"ל ס\"ל דדברי הרי\"ף הם אמורים אפי' לאחר שנשאת וכדכתב הרה\"מ א\"כ אין הוכחה דבעודה ארוסה נמי פליג עליה דלא מהני אלא שפיר מצי למימר דמודה מיהא בכותב לה ועודה ארוסה דמהני תנאה עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד מדהוצרך לאוקמיה הירושלמי במתנה דאי ס\"ל דבכותב לה ועודה ארוסה תנאו קיים הוה ליה לאוקומי הירושלמי בכותב לה ועודה ארוסה ונמצא לפ\"ז שהרמב\"ם ז\"ל סותר את עצמו מחבורו הגדול לתשובה וכו' אבל מה שקשה עלינו הוא שהעיד בתשובה שפי' בהלכותיו כמו שפי' בתשובה ואינו כמ\"ש.<br><b> שוב</b> ראיתי להריב\"ש ז\"ל בתשובה סי' ק\"ב כתב שהרמב\"ן ז\"ל הבין מדברי הרי\"ף דאפי' בנשואה תנאו קיים ואפשר שזה דעת הרמב\"ם בתשובה עכ\"ל ולפי מ\"ש בעניותנו בדעת רבינו שלא תירץ הירושלמי בכותב לה ועודה ארוסה הוא משום דלא נזכר שם ירושה כלל וכמ\"ש אח\"כ אין משם הוכחה ונמצא לפי זה שדעת רבינו בחבורו ושבתשובה שוים הם וצדקו יחדיו דבכותב לה ועודה ארוסה מהני תנאה ואין נסת'ר מחמתו אלא שבתשובה הבין שדברי רב הם בכותב לה משנשאת ומשו\"ה לא מהני תנאי משום דירושה חק ומשפט כתיב בה שלא כדברי הרי\"ף דאפי' משנשאת מהני תנאה וכדכתב הרה\"מ ומהתימה על הרב ז\"ל שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה היפך מ\"ש הרה\"מ שם בו בפרק ולא זכר ש\"ר וישכחהו.<br><b> עוד</b> אנא יניק וחכים עומד ומתמיה על הרב ז\"ל שהעיד על הריב\"ש ז\"ל שהרמב\"ן ז\"ל הבין בדברי הרי\"ף דאף בנשואה מהני תנאה ותנאו קיים וכו' ואילו מדברי הרב המגיד שכתבנו נראה להדיא שהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ס\"ל שדברי הלכות הם בארוסה וכן ראיתי בהריב\"ש סי' ק\"ב שכתב וז\"ל ולא הייתי צריך להאריך בנדון זה אלא להודיעך שפי' הרי\"ף ז\"ל הוא בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקמי בגמ' למתני' ולא כמו שהבין הרמב\"ם ז\"ל מדבריו וכולם מסכימים לעיקר הדין ע\"כ הרי להדייא שלא הבין בדברי הרי\"ף ז\"ל דמיירי בכותב לה לאחר שנשאת זולת רבינו ז\"ל שלא כדברי מרן החבי\"ב שכתב שהרמב\"ן ג\"כ הבין כן וכעת צ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אישות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואשת סריס חמה או סריס אדם וכו'.</b> עיין במל\"מ שהקשה וז\"ל ואני תמיה על רש\"י ותוס' דאמאי לא אוקמוה למתני' דקתני אשת סריס שותה דמיירי בכל גווני סריס ומיירי שהנשים היו מותרות להם כדכתיבנא ע\"כ ונ\"ל דלא מצי לאוקמי דמתני' איירי בגיורת ומשוחררת דהא בגמ' פריך על דאשת סריס שותה פשיטא ומשני יעו\"ש ואי מתני' איירי בגיורת מאי פריך פשיטא אימא דאתא לאפוקי מעקביא בן מהללאל שהעיד שאין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת כדתנן בפ\"ה דהוריות יעו\"ש ולהכי תנא אשת סריס שותה ואמאי משני בגמ' בגוונא אחרינא זה הוא מה שהכריחו לרש\"י והתוס' שלא לאוקומי בגיורת ומשוחררת וזה ג\"כ דעת מרן כ\"מ בדעת רבינו."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקים את אשתו.</b> כתב הרב מל\"מ וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שמפרש דטעמא דמתני' הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דאפשר דרש\"י ז\"ל מודה לדינו של רבינו דכל מי שבא ביאה אסורה אין המים בודקים את אשתו ומ\"ש בראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי ליתן טעם למה שאינה נוטלת כתובתה עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידעתי מאי קאמר דהא למה שאינה נוטלת כתובתה כבר פי' הטעם בסמוך וז\"ל לא נוטלות כתובה ואע\"ג דשאר אלמנה לכהן גדול לא קנסוה רבנן כתובה וכו' זו אין לה כתובה דסתירתה גרמא לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הילכך לאו בת כתובה דלא עדיפא מכשרה עכ\"ל הרי דטעמא דאינה נוטלת כתובה הוא משום דסתירתה גרמא לה דלא עדיפא מכשרה דאינה נוטלת ולא משום דאינה ראויה לאישות. ועוד היכי ס\"ד לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דבראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי ליתן טעם למה שאינה נוטלת כתובה דהא מדפירש אח\"כ ואע\"ג דשאר אלמנה לכ\"ג לא קנסוה רבנן וכו' להורות נתן דמאי דאינה נוטלת כתובה הוא משום קנסא דרבנן ויש ליישב ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואשת סריס חמה או סריס אדם וכו'.</b> עיין במל\"מ שהקשה וז\"ל ואני תמיה על רש\"י ותוס' דאמאי לא אוקמוה למתני' דקתני אשת סריס שותה דמיירי בכל גווני סריס ומיירי שהנשים היו מותרות להם כדכתיבנא ע\"כ ונ\"ל דלא מצי לאוקמי דמתני' איירי בגיורת ומשוחררת דהא בגמ' פריך על דאשת סריס שותה פשיטא ומשני יעו\"ש ואי מתני' איירי בגיורת מאי פריך פשיטא אימא דאתא לאפוקי מעקביא בן מהללאל שהעיד שאין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת כדתנן בפ\"ה דהוריות יעו\"ש ולהכי תנא אשת סריס שותה ואמאי משני בגמ' בגוונא אחרינא זה הוא מה שהכריחו לרש\"י והתוס' שלא לאוקומי בגיורת ומשוחררת וזה ג\"כ דעת מרן כ\"מ בדעת רבינו."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקים את אשתו.</b> כתב הרב מל\"מ וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שמפרש דטעמא דמתני' הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דאפשר דרש\"י ז\"ל מודה לדינו של רבינו דכל מי שבא ביאה אסורה אין המים בודקים את אשתו ומ\"ש בראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי ליתן טעם למה שאינה נוטלת כתובתה עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידעתי מאי קאמר דהא למה שאינה נוטלת כתובתה כבר פי' הטעם בסמוך וז\"ל לא נוטלות כתובה ואע\"ג דשאר אלמנה לכהן גדול לא קנסוה רבנן כתובה וכו' זו אין לה כתובה דסתירתה גרמא לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הילכך לאו בת כתובה דלא עדיפא מכשרה עכ\"ל הרי דטעמא דאינה נוטלת כתובה הוא משום דסתירתה גרמא לה דלא עדיפא מכשרה דאינה נוטלת ולא משום דאינה ראויה לאישות. ועוד היכי ס\"ד לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דבראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי ליתן טעם למה שאינה נוטלת כתובה דהא מדפירש אח\"כ ואע\"ג דשאר אלמנה לכ\"ג לא קנסוה רבנן וכו' להורות נתן דמאי דאינה נוטלת כתובה הוא משום קנסא דרבנן ויש ליישב ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד כהן גדול המשוח וכו' כל אחד מארבעתן שמת מחזירין את הרוצח וכו'.</b> וכתב הרב קול הרמ\"ז ז\"ל בפ\"ב דמכות (מ\"א) [משנה ו'] וז\"ל וראוי לדקדק מי הוא הכהן העובד וכי שנים הראשונים אינם עובדים וכו' יעו\"ש ונראה שכהן העובד הוא שאירע פיסול קרי, שראוי לעבוד כשיטהר, וכהן שעבר הוא בעל מום קבוע שאינו יכול לעבוד עוד וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לומר בכונת רבינו במ\"ש אחד המשוח בשמן המשחה ואחד המרובה בגדים, אפשר דמיירי שעדיין אינם יכולים לעבוד, והוא כמ\"ש בפ\"ה מהל' כלי המקדש הט\"ז וז\"ל אין הכהן עובד תחילה וכן אין כהן גדול עובד תחילה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד שנאמר וכו' ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כ\"ג שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשרה ע\"כ. ועיין במל\"מ שם ואפשר מ\"ש אחד כהן משוח ואחד מרובה בגדים מצינן למימר כשלא שימש, שעדיין לא הביא עשירית האיפה, וטעמא דמחזיר הוא משום דאם עבד עבודתו כשרה וק\"ל. (א\"ה ס\"ט עיין להרב שושנים לדוד שם שכתב שדברי הרמ\"ז נכונים, ושכ\"כ רבינו בפירוש המשנה כהן שעבר ממשיחותו הוא כשאירע מום או אירע בו קרי בכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו יעו\"ש. ולפי\"ז מ\"ש רבינו שם ובא בהורג נפש זכירת כהן גדול ג' פעמים יעו\"ש, נראה דחד כהן גדול דקרא אתי למשוח בשמן המשחה ומרובה בגדים, וחד כהן גדול העובד דהיינו שאירע בו קרי, וחד לכהן גדול שעבר דהיינו בעל מום קבוע וזה שלא כדברי הרב קרית ספר שכתב וז\"ל כל אחד מארבעתן מחזיר הרוצח דכתיב וישב בה עד מות הכהן גדול וכו' (ו)הני תלת כהן גדול, לבד ממשוח בשמן המשחה יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד כהן גדול המשוח וכו' כל אחד מארבעתן שמת מחזירין את הרוצח וכו'.</b> וכתב הרב קול הרמ\"ז ז\"ל בפ\"ב דמכות (מ\"א) [משנה ו'] וז\"ל וראוי לדקדק מי הוא הכהן העובד וכי שנים הראשונים אינם עובדים וכו' יעו\"ש ונראה שכהן העובד הוא שאירע פיסול קרי, שראוי לעבוד כשיטהר, וכהן שעבר הוא בעל מום קבוע שאינו יכול לעבוד עוד וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לומר בכונת רבינו במ\"ש אחד המשוח בשמן המשחה ואחד המרובה בגדים, אפשר דמיירי שעדיין אינם יכולים לעבוד, והוא כמ\"ש בפ\"ה מהל' כלי המקדש הט\"ז וז\"ל אין הכהן עובד תחילה וכן אין כהן גדול עובד תחילה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד שנאמר וכו' ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כ\"ג שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשרה ע\"כ. ועיין במל\"מ שם ואפשר מ\"ש אחד כהן משוח ואחד מרובה בגדים מצינן למימר כשלא שימש, שעדיין לא הביא עשירית האיפה, וטעמא דמחזיר הוא משום דאם עבד עבודתו כשרה וק\"ל. (א\"ה ס\"ט עיין להרב שושנים לדוד שם שכתב שדברי הרמ\"ז נכונים, ושכ\"כ רבינו בפירוש המשנה כהן שעבר ממשיחותו הוא כשאירע מום או אירע בו קרי בכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו יעו\"ש. ולפי\"ז מ\"ש רבינו שם ובא בהורג נפש זכירת כהן גדול ג' פעמים יעו\"ש, נראה דחד כהן גדול דקרא אתי למשוח בשמן המשחה ומרובה בגדים, וחד כהן גדול העובד דהיינו שאירע בו קרי, וחד לכהן גדול שעבר דהיינו בעל מום קבוע וזה שלא כדברי הרב קרית ספר שכתב וז\"ל כל אחד מארבעתן מחזיר הרוצח דכתיב וישב בה עד מות הכהן גדול וכו' (ו)הני תלת כהן גדול, לבד ממשוח בשמן המשחה יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שור שהיה עומד להריגה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד, וראיתי להרב בצלאל שם בסוגיין שהביא משם המאירי ז\"ל וז\"ל וגדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנו לכל המצוה על הדרך שלמדו בכאן ממנו לענין שור ואילן וכן יראה (לדעתם) [לדעתי] שדנין אותם בחוץ לארץ, ויש חולקים לומר שהוא קנס ואין למדין ממנו אלא למה שמצינו בפירוש וכן אין דנין אותה בחו\"ל, ומ\"מ סך זה של י' זהובים על המצוה הוא ואפי' היתה המצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה, ויש שפרשו במס' חולין י' זהובים על כל ברכה וברכה כמו (שהביאו) [שביארנו] שם עכ\"ל. והנה בפ' כיסוי הדם הכי איתא איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה, למאי נפק\"מ לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה, אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה, הויין מ', מאי ת\"ש וכו' לאחר שאכלו ושתו א\"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זוז אתה נוטל א\"ל כוס של ברכה אני שותה יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זוז ע\"כ. הרי בפירוש בעיא ופשיטות דשכר עשר זהובים היא על כל ברכה וברכה, וא\"כ מה לן ליש שפירשו מאחר שהיא ש\"ס ערוך. ועלה על דעתי לומר דהרב לא מיירי בכה\"ג דמיירי הש\"ס אלא במצוה שיש ג\"כ ברכת שהחיינו, ומנעו מלעשות המצוה ומברך ברכת המצוה וברכת שהחיינו וכיוצא וכגון דא הוא דמיירי. ועדין לא נתקררה דעתי בזה וצריך לי ישוב (א\"ה ס\"ט עיין בס' שער יוסף בסי' ז' דף כ\"א ע\"ד יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שור שהיה עומד להריגה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד, וראיתי להרב בצלאל שם בסוגיין שהביא משם המאירי ז\"ל וז\"ל וגדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנו לכל המצוה על הדרך שלמדו בכאן ממנו לענין שור ואילן וכן יראה (לדעתם) [לדעתי] שדנין אותם בחוץ לארץ, ויש חולקים לומר שהוא קנס ואין למדין ממנו אלא למה שמצינו בפירוש וכן אין דנין אותה בחו\"ל, ומ\"מ סך זה של י' זהובים על המצוה הוא ואפי' היתה המצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה, ויש שפרשו במס' חולין י' זהובים על כל ברכה וברכה כמו (שהביאו) [שביארנו] שם עכ\"ל. והנה בפ' כיסוי הדם הכי איתא איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה, למאי נפק\"מ לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה, אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה, הויין מ', מאי ת\"ש וכו' לאחר שאכלו ושתו א\"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זוז אתה נוטל א\"ל כוס של ברכה אני שותה יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זוז ע\"כ. הרי בפירוש בעיא ופשיטות דשכר עשר זהובים היא על כל ברכה וברכה, וא\"כ מה לן ליש שפירשו מאחר שהיא ש\"ס ערוך. ועלה על דעתי לומר דהרב לא מיירי בכה\"ג דמיירי הש\"ס אלא במצוה שיש ג\"כ ברכת שהחיינו, ומנעו מלעשות המצוה ומברך ברכת המצוה וברכת שהחיינו וכיוצא וכגון דא הוא דמיירי. ועדין לא נתקררה דעתי בזה וצריך לי ישוב (א\"ה ס\"ט עיין בס' שער יוסף בסי' ז' דף כ\"א ע\"ד יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל בהמה והזקינה וכו' אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור וכו' או שגזל מטבע ונפסל וכו' או שהיתה יוצאה להסקל אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה.</b> הקשה הרב לח\"מ דבגמ' פ' הגוזל משמע דהך סיפא ר' יעקב היא דאף בשנגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך וכדפי' רש\"י שם, ואילו בפי\"א מהל' נזקי ממון פסק כרבנן שאם החזירו בשנגמר דינו אינו מוחזר, ותירץ וז\"ל וי\"ל לקושיא ראשונה דרבינו סובר כדכתבו התוס' בפ' ארבעה וחמשה וכו', ולכך אינו יכול לומר הרי שלך לפניך לפי שהתפיס בידים והשתא לפי\"ז נוכל להעמיד כל הבבא במתני' דהגוזל קמא כרבנן דר' יעקב, ושור היוצא להסקל דמתני' כגון שתפסו בי\"ד מאליהן ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך בהשמטות בח\"ד שהקשה על דברי הלח\"מ מההיא דפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"א ע\"ב) דפריך הש\"ס לר' מאיר ששור הנסקל איסורי הנאה היא, ומשני אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית השומר ונגמר [דינו] בבית השומר ור\"מ ס\"ל כר' שמעון וס\"ל כר' יעקב דאמר דאף שנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וכו', והשתא אם איתא דרבנן מודו מיהא היכא שתפסו בי\"ד מאליהן אף שנגמר דינו מוחזר אמאי מוקי לר\"מ כר\"י לחוד לוקמא ככו\"ע וכגון שתפסו בי\"ד מאליהן והצריכו עיון. ולפי קוצר ענ\"ד מה שנראה לומר בדעת רבינו הוא דהא דמחלק רבינו בין התפיסו [לבי\"ד] בידים להתפיסו בי\"ד [מאליהן] היינו דווקא בגנב וטעמא דמילתא הוא כיון דבגנב כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל דהיינו כעין שגזל כי התפיסו לבי\"ד בידים חשיב לו היזק ניכר ולא הוי כעין שגזל אבל כי התפיסו בי\"ד מאליהן לא הוי היזק ניכר דכי הוה ברשותיה נמי והיה מניחו כך, היו תופסין אותו, וכיון דהשנוי אינו ניכר כמו פירות והרקיבו מקצתם משו\"ה פסק רבינו הכא בגזלן שאומר לו הרי שלך לפניך, משום דאיכא ב' לטיבותא חדא דתפסו בי\"ד מאליהן ועוד דהוי גזלן וכמ\"ש רש\"ל בים של שלמה בפ' ארבעה וחמשה סי' ל' דבהא מודו לר' יעקב דמצי למימר הרי שלך לפניך, אבל בשור דצריך למיעבד שמירה מעליא, א\"כ מה שנופל ביד בי\"ד אף שהוא לא התפיסו אלא בי\"ד תפסו אותו מאליהן, בכל גוונא כיון דנגמר דינו לא מצי למימר הרי שלך לפניך לרבנן, דמה שנופל ביד בי\"ד חשיב ליה היזק ניכר ומשו\"ה פירש רבינו בפי\"א מהל' נזקי ממון דשור היוצא להסקל אינו אומר לו הרי שלך לפניך, והיינו אף שתפסו בי\"ד מאליהן. ואמטו להכי הא דאמרינן בפ' מרובה ור\"מ ס\"ל כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזיר שומר לבעליו מוחזר, היינו דוקא לר\"י, דאילו לרבנן אף שתפסו בי\"ד מאליהן אינו מוחזר כיון שהוא שומר. אך כל זה אינו שוה אלא לדעת רבינו אבל לדעת רש\"י ז\"ל אי אפשר לומר כן שכתב בפ' ארבעה וחמשה דף מ\"ה ע\"א בד\"ה וליפלגו, וז\"ל אבל הכא משו\"ה אמרי רבנן אינו מוחזר דא\"ל אתפסתיה לתוראי וכו', והיזקא דבידים הוא שהביאו לבי\"ד ע\"כ. הרי להדיא דכל שלא התפיסו בידים אל�� דבי\"ד תפסו אותו מאליהן אף שהוא שומר מצי למימר הרי שלך לפניך, שלא כסברת רבינו.<br><b> והרב</b> מל\"מ בפירקין כתב על דברי רש\"ל דפ' הגוזל, וז\"ל ובסימן ס\"ה הסכים דאף שמשלם חומש ואשם מצי א\"ל הרי שלך לפניך ודחה דברי הרא\"ש ז\"ל, אלא שמדבריו נראה דאף בנשבע קודם הפסח מצי א\"ל הרי שלך לפניך אחר הפסח, שהרי כתב בחד שינויא דבעיא זאת דגזל הגר מיירי בנשבע עליו קודם שנאסר עליו, ולדידי זה אינו דכל שנאסר משלם לו חמץ מעליא וכמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי והיא הלכה מוסכמת ולא מצינו מי שחולק בדבר זה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה להליץ בעד רש\"ל דהוא ז\"ל מפרש הירושלמי דמיירי לענין מלוה לחבירו חמץ קודם הפסח שאחר הפסח צריך לשלם לו חמץ יפה ולא חמץ שעבר עליו הפסח, ומשו\"ה קאמר הירושלמי אית מאן דפליג על חלפי, ומשני לא כו\"ע מודו לחלפי אבל לענין נשבע עליו קודם הפסח אפשר דס\"ל לחלפי דאומר לו הרי שלך לפניך וכדברי רש\"ל. וכ\"כ הרב שדה יהושע בפי' הירושלמי דמיירי לענין מלוה ולא לענין גזל וז\"ל והלוה מחבירו קודם הפסח ונשבע לו לפורעו אחר הפסח משלם דמי יפה ולא חמץ שעבר עליו הפסח, ונשבע לאו דוקא. ומעתה אין הוכחה מן הירושלמי לפי פירוש זה וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם אותה חצר וכו' שזה נהנה וזה אינו חסר.</b> וכתב הרב המגיד וז\"ל והכי אסיקנן בפ' כיצד הרגל דף כ\"א. ומ\"ש רבינו ואם החצר עשויה לשכר אע\"פ שאין דרך זה וכו', הוא כדברי ההלכות שכתב הרב אלפסי ז\"ל דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא חייב בשכירות וכו' אבל לדעת התוס' שהוא פטור וכו' יעו\"ש. והרשב\"א בחי' לקמא בסוגיין כתב וז\"ל וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לדעת התוס' פטור ונראים לי דברי התוס' ממה דמבטל שדה מחבירו וכו', ועוד נ\"ל להביא ראיה ממה ששנינו בפ' הבית והעליה ר' יהודה אומר אף מעלה לו שכר, ואוקימנא טעמא התם משום דזה נהנה וזה חסר, ואילו סיפא קתני בונה את הבית והעליה על גבה ויורד ודר למטה, כלומר דמעתה אינו נהנה, ואם איתא כי לא נהנה מאי הוי מ\"מ בעה\"ב וכו' יעו\"ש. והרואה יראה דלפי מ\"ש התוס' שם בפ' הבית והעליה ליכא ראיה כלל שכתבו בד\"ה ויושב וז\"ל ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה פי' בהעליה יעו\"ש. הרי דלפי גירסת התוס' ליכא ראיה לדברי התוס' שכתבו דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דהא הבית והעליה לפי גירסת התוס' לא זה נהנה ולא זה חסר הוא. ודברי הרשב\"א ז\"ל אלו הביאם הרב הנימוק\"י ז\"ל בפ' הבית והעליה וז\"ל אלא בונה ויושב בבית דהו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר, וא\"ת אמאי אינו חסר והא משחיר לו כתליו בעשן שדר שם וכל שזה חסר אע\"פ שזה אינו נהנה כתב הרי\"ף בפ' כיצד הרגל שהוא חייב, לפיכך כתב הרשב\"א דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע\"ג דאידך חסר פטור, שאינו אלא כמונעו לכנס לביתו שהוא פטור וכו', וכן דברי רבותינו בעלי התוס' ז\"ל ע\"כ.<br><b> אשר</b> לפי\"ז תמיהא לי טובא למ\"ש להכנה\"ג סי' שס\"ג הגהות הטור אות כ\"ד על מ\"ש הטור ולזה הסכים אדוני אבי ז\"ל וזה לשונו נ\"ב והרמב\"ם ז\"ל כמ\"ש הרב המגיד וכתבו רבינו ב\"י ורבינו ירוחם בנתיב י\"ב ח\"א והרשב\"א בתשובה סי' אלף קכ\"ח וכן פסק רבינו בספרו הקצר וכו' יעו\"ש נראה מדברי מרן החבי\"ב ז\"ל [הכנסת הגדולה] דסובר הרשב\"א כסברת הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם דבחצר דקיימא לאגרא אפי' גברא דלא עביד למיגר חייב, וזה הפך מ\"ש הרב הנימוק\"י בשמו. והיותר קשה הוא דדברי הרב הנמוק\"י הובאו במהר\"ש יונה סי' א', והוא ז\"ל הביא סמוך לזה דברי מהר\"ש יונה, ועיין בב\"י. אלא דלפי קוצר עניות דעתי מדברי הרשב\"א בתשובה ליכא הוכחה דס\"ל כהרי\"ף, והוא דהשואל נשאל לו על ראובן ושמעון אחים שירשו חצר בשותפות ודר ראובן בחלקו של שמעון שנתים וראובן לא היה לו בית אחר לדור בו, הודיעני אם יכול שמעון לתבוע מראובן אחיו שכר ביתו אם לאו. תשובה אם בית זה עשוי להשכיר מן הדין חייב להעלות לו שכר שהרי חסרו, שאילו לא היה ראובן דר בו היה שמעון משכירו לאחר ונמצא ראובן נהנה ושמעון חסר, ובכי הא ליכא מאן דפליג, אבל אם אין בית זה עשוי להשכיר כגון ששמעון אדם חשוב ולא היה מכניס דיורים, נמצא ראובן נהנה ושמעון אינו חסר ופטור כדאסקינן בפ' כיצד הרגל וכו' יעו\"ש. הרי בבירור דבנדון הרשב\"א לא קאי אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, אבל הך סברא דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד כלל לא כתב כלום. ולפי\"ז ודאי דאינו קשה על הרשב\"א ממ\"ש בחידושיו לקמן, אלא דלפי דעת מרן החבי\"ב [הכנה\"ג] נמצא הרשב\"א סותר מתשובתו לחידושיו, באופן דדברי מרן החבי\"ב לא יכולתי להולמם וצ\"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה לדברי רבינו במ\"ש בחצר דלא (עביד למיגר) [קיימא לאגרא] אפי' גברא דעביד למיגר פטור משום דזה נהנה וזה אינו חסר, וז\"ל וא\"ת והא בגמ' מפרש טעמא משום שאיה או משום ביתא מיתבא משמע דלא סגי טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר יעו\"ש. ואחר המחילה רבה נראה דלק\"מ דרבינו סובר כסברת הרא\"ש שכתב בפ' כיצד הרגל (סי') [דף] כ\"א וז\"ל אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א\"צ להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יוכת שער, מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מיבעיא שהוא פטור משום דהו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר, אלא אפי' טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר ע\"כ. הרי דס\"ל להרא\"ש דעיקר הטעם הוא משום דזה נהנה וזה אינו חסר כמ\"ש בש\"ס, [ו]משום שאיה או משום ביתא מיתבא הוא דרך אסמכתא בעלמא, ואפשר דהכי ס\"ל לרבינו.<br><b> אלא</b> שדברי הרא\"ש קשים, דא\"כ מאי מקשה הש\"ס מאי בייניהו איכא בינייהו וכו', דאם כדברי הרא\"ש דהך קרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הטעם הוא דזה נהנה וזה אינו חסר, לא נפק\"מ מידי כיון דאסמכתא הוא. ועוד קשה לדברי הרא\"ש מההיא דהגוזל קמא דף צ\"ז דאיתמר התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור וכו', כי הא דשלח ליה לר' אבא למרי בר מר בעי מניה מרב הונא הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות שכר ושלחו ליה א\"צ להעלות לו שכר, הכי השתא בשלמא התם בין למ\"ד ביתא מיתבא יתיב ובין למ\"ד ושאיה יוכת שער ניחא ליה אלא הכא וכו', הרי דנראה ברור דטעם שהוא פטור הוא משום הני טעמי הא לאו הכי הו\"א דחייב אע\"פ דזה נהנה וזה אינו חסר, היפך מ\"ש הרא\"ש דהנהו טעמי אסמכתא בעלמא הוא. ושוב ראיתי למהר\"ש יונה בסי' א' שהקשה כן להרא\"ש, ולענ\"ד נ\"ל לתרץ לדעת הרא\"ש דלעולם הטעם שהוא פטור הוא משום דזה נהנה וזה אינו חסר וכמ\"ש הרא\"ש, ומאי דפריך התם הכי השתא וכו', היינו משום דלא שמיע לן אלא מימרא דרב הונא לחודא, ומשום הכי שפיר קא דחי לה הכי השתא וכו', אבל בתר דשמיע לן כל האי שקלא וטריא דסתמא דש\"ס דבעי למפשט מההיא דהמקיף ומעובדא דאפדנא דחייבו רב נחמן, דמכל הני משמע דבלאו הכי סגי לומר זה נהנה וזה אינו חסר פטור. הילכך כי היכי דלא נימא דאמוראי פליגי בהאי מלתא, שפיר מצינן למימר דלא פליגי, אלא לא מבעיא קאמר כן נ\"ל.<br><b> עוד</b> הקשה מהר\"ש יונה שם על מ\"ש ר��ינו ירוחם ז\"ל נתיב י\"ב ח\"א בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם השחיר את הכתלים יש מי שכתב דחייב לפרוע השכירות ויש מי שכתב שהוא פטור מהא דתנן פ' הבית והעליה ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר אלא מקרה את הבית ואת העליה ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו, ופרש\"י ז\"ל משום דהוי זה נהנה וזה אינו חסר, וא\"כ קשה למ\"ד בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב משום שחרותא דאשיתא וכמ\"ש רבינו ירוחם ז\"ל, א\"כ מאי מהני הא דאמר ר\"י מקרה את הבית ואת העליה ויושב בבית הא אפ\"ה חייב משום שחרירותא דאשתא, אלא ודאי כיון דזה נהנה וזה אינו חסר אפי' איכא שחריותא דאשתא פטור היפך היש אומרים שהביא רבינו ירוחם ז\"ל, ותירץ שם יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נ\"ל דלא דמי כלל, דיש לחלק ולומר בין מ\"ש רבינו ירוחם משם יש אומרים להא דמתני', והוא דבחצר דלא קיימא לאגרא כיון שהיה יכול למונעו מלדור שם משו\"ה אם השחיר את הכתלים חייב לשלם למשכיר כיון שבידו היה דאם היה רוצה לא היה מניחו לדור, ואמטו להכי אם השחיר את הכתלים חייב לשלם, אבל הכא אם היה רוצה בעה\"ב לעכב על ידו אינו יכול לעכבו משום דביתא להעליה משתעבד, ועוד דלא היה יכולת בידו לבנות משו\"ה אפי' אם השחיר לו הכתלים פטור מלשלם וזה ברור ממ\"ש התוס' בסוגיין ד\"ה הא התנית, וז\"ל ואף למ\"ד בפ\"ק דב\"ב דף י\"ב דכופים אותו על מדת סדום, שאני הכא שהיה יכול למונעו מלדור בביתו יעו\"ש הרי בבירור כדכתיבנא.<br><b> אלא</b> דיש להקשות בדברי התוס' דא\"כ מאי קמייתי הש\"ס מההיא דהמקיף את שדהו מג' רוחותיו וגדר את האחד ואת הב' ואת הג' אין מחייבין אותו ר' יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הד' מגלגלים עליו את הכל, טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור, ש\"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור, ואם כדבריהם ליכא ראיה, דהתם שאני דפטור משום דאינו יכול למונעו מתחילה, אבל גבי חצר דיכול למונעו מתחילה, עדיין אפשר לומר דחייב, ומהכא ליכא למשמע מידי, דאף אם הוא צריך להקיפו, מ\"מ חבירו רוצה כדי שלא יגנבו ממנו כלום, ועיין בשטמ\"ק בסוגיין. וכן נמי קשה לאידך ראיה דקמייתי הש\"ס מההיא דהבית והעליה שנפלו, אמר בעה\"ב לבנות והוא אינו רוצה וכו', הרי בעה\"ב בונה בית ויושב בה וכו', ש\"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור, ולפי דבריהם ליכא ראיה, דהכא שאני שאינו יכול למונעו, אבל חצר אפשר לומר דחייב ויש לחלק, וכעת צ\"ע.<br><b> וראיתי</b> להריב\"ש סי' שע\"ד שכתב עלה שהביא ראיה הש\"ס מר' יהודה דאמר אף זה הדר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר, והקשה הרב ז\"ל דמאי הוכחה מהכא, דילמא טעמא דר\"י כדי שלא יראה כריבית מפני המעות שהוציא לבנין הבית, כדאמר בפרק איזהו נשך אע\"פ דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצירו חייב ע\"כ, ובס' שער המלך תירץ לזה, דלא דמי להלוהו ודר בחצירו, דהתם הלוהו מעות בעין ועשה לו טובת הנאה ולכך כשדר בביתו חינם מחזי כריבית, אבל הכא שבעל העלייה בונה בעל כרחו לא מחזי כריבית, והוכיח כן מדאמרינן בונה את הבית ואת העליה ויושב בבית, ואי ר\"י משום ריבית קאמר, בכל ענין אסור ע\"כ.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה דבריו תמוהים, דרש\"י ז\"ל בפ' הבית והעליה עלה דהך מתני' פי' טעמא דר\"י משום דמחזי כריבית יעו\"ש ובתוס', אלא דלדידיה ודאי קשה סיפא דמתני' דמאי אהני לן דבונה הבית והעליה סוף סוף מידי ריבית לא נפקא וכמו שהוכיח הריב\"ש ז\"ל ואולי משמע ליה לרש\"י דעד כאן לא אמרינן התם בפ' איזהו נשך דהלוהו ודר בחצרו אע\"פ דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהו\"ל לא זה נהנה ולא זה חסר לפי דמחזי כריבית אלא דוקא גבי הלוהו לפי שנתן לו מעות בעין, אך בהא דר' יהודה דליכא הלואה שהרי אם הבית נשרף לא היה נותן לו כלום וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה ר\"י, ונהי דלפי דעת רש\"י אפי' בדליכא הלואה ס\"ל דאסיר משום דמחזי כריבית, מ\"מ שפיר מצינן למימר דאינו אלא בדאיכא הנאה וכגון הך דרישא דר\"י דבונה את הבית ויושב בה דהו\"ל זה נהנה, (הך) [אך] כה\"ג ודאי לא מסתבר לומר דעכ\"פ אסור משום לתא דריבית, מאחר דאיכא תרתי לטיבותא דאין כאן הלואה כלל, וגם דליכא הנאה, שהרי עלייתו מוכנת עליו דהשתא הו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכדפירש רש\"י ז\"ל שם, הילכך שרינן. ומן האמור הכלל העולה מדברי הרב הוא דבחצר דקיימא לאגרא אפי' בגברא דלא עביד למיגר חייב דראשון חסרו ממון, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אפי' בגברא דעביד למיגר פטור וזה ברור בדברי הרב ז\"ל. אבל להך סברא דכתבו קצת הפוסקים דאם גילה בדעתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא חייב ליכא הוכחה מדברי הרב ז\"ל, וכמו שכן כתב רש\"ל ז\"ל בפ\"ב דקמא סי' ט\"ו יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> התוס' כתבו בשמעתין ד\"ה טעמא וז\"ל וא\"ת אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור אפי' עמד ניקף נמי וי\"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה (בהודאה) [בהוצאה] ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחינם עכ\"ל, ולזה הסכים מוהרי\"ח ז\"ל בהגהות אשרי פרק כיצד הרגל יעו\"ש. והרואה יראה דנראה דדבריו סתרי אהדדי מההיא דפ\"ק דב\"ב דקא מתרץ לההיא קושיית התוס', דהקשה עלה דתנן שם סמך לו כותל אחר אע\"פ שאם נתן את התקרה מגלגלין עליו את הכל וכו', וז\"ל אע\"ג דזה נהנה וזה אינו חסר דפטור מ\"מ כיון דגלי דעתיה דניחא בהגבהה חייב וכן משמע בפ' כיצד הרגל עלה דמקיף וכו', ועוד תירץ אי נמי הכא זה חסר וכו' יעו\"ש, ולזה תירץ מהרי\"ח תירוץ השני שכתבו התוס' דהכא הוי חסר יעו\"ש, וא\"כ קשה למה לא תירץ אידך תירוץ דכתבו התוס' דהכא היינו טעמא דחייב משום דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה, אלא ודאי מדלא תירץ כן משמע דלא ס\"ל הך סברא דבגלי אדעתיה חייב, היפך מ\"ש בפ' כיצד הרגל. ואעיקרא דמילתא הרואה יראה דנראה דדברי התוס' הם תמוהים, דהכא נראה דס\"ל דהיכא דגלי דעתיה חייב והתם כתבו הך תירוצא היכא דגלי דעתיה וכתבו עוד אי נמי וכו'. משמע דהך תירוצא קמא לא ס\"ל מדכתבו דהכא הוי זה נהנה וזה חסר, וכמו שכן הקשה רש\"ל ז\"ל בחי' לקמא בפי\"ב סי' ט\"ז וז\"ל ולמה שמקשה שם מהרי\"ח [וכו'], לכן כתבו התוס' דפריך אפי' סמך כותל אחר דניחא ליה סוף סוף אמאי חייב [הא] זה נהנה וזה אינו חסר ותירץ מ\"מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה חייב וכן משמע בפ' כיצד הרגל אי נמי זה חסר הוא שגורם לו וכו', ומאחר שהתוס' כתבו אי נמי מה קשיא להו בתירוצא קמא, מאחר שכן הוכיח בפ' כיצד הרגל, אלא ש\"מ דס\"ל כמו שפירשתי שאין שום ראיה מהסוגיא אלא לעולם זה נהנה וזה אינו חסר מיקרי עד דמחסר ליה, וזהו עיקר עכ\"ל. הרי דנראה בהדיא דדברי התוס' סתרי אהדדי דהכא בשמעתין ס\"ל דכיון דגלי דעתיה חייב, והתם גבי סמך לו כותל נראה דלא ס\"ל הך חילוק מדכתבו אי נמי וכמ\"ש רש\"ל, ומהתימה על רש\"ל איך לא הרגיש מזה בדברי התוס'.<br><b> אלא</b> דלפי קוצר דעתי נוכל לתרץ ולומר דיש לחלק בין הך דשמעתין להך דהכא והוא דהך דההיא דסמך לו כותל, לא הוי גילוי כ\"כ מפורסם דאפשר דלא יסמוך התקרה בכתלו של זה אלא יבנה לו כותל אחר כדי לבנות התקרה עליה, משו\"ה כיון דלאו גילוי דעת גמור הוא זה כתבו התוס' א\"נ דלא ס\"ל בפשיטות דזה הוי גלוי דעת, אבל בשמעתין דגילוי גמור הוא דבנה כותל הד', בהא ודאי דחייב, וכן נמי גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו כיון דגלי דעתיה שאם לא יניחהו לדור בחינם דיתן לו שכרו, בהא ודאי ליכא גילוי דעת גדול מזה, ואמטו להכי כתבו התוס' דחייב. ולפי\"ז בשמעתין כתבו דחייב בגילוי דעת, ובסמך הכותל לכותל חבירו כיון דהתם ליכא גילוי גמור משו\"ה לא ס\"ל כ\"כ האי חילוקא ולזה כתבו אי נמי. זה נראה לי לומר בדברי התוס', וכן נמי מהרי\"ח ז\"ל גבי סמך לו כותל אחר לא כתב הך תירוצא דגלי אדעתיה, וכדכתיבנא.<br><b> אלא</b> דהשתא הא ודאי צריך לעיוני מ\"ש (רז\"ל) [רש\"ל] הבאתי לשונו לעיל (שקשה) [שהקשה] למהרי\"ח והביא ראיה לדבריו מדברי התוס' מדכתבו אי נמי וכו' יעו\"ש. ולפי מ\"ש נראה דליכא הוכחא כלל, דהתם שאני משום דלא הוי גילוי גמור כ\"כ וליכא ראיה מדברי התוס' וצ\"ע. עוד הקשה רש\"ל שם למהרי\"ח מההיא דאמרינן בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ז) גבי התוקף ספינתו של חבירו רב אמר רצה שכר נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה ולא פליגי וכו' אלא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית בתורת אגרא הא דנחית לה בתורת גזלנותא, כתב וז\"ל מוכח בהדיא דבדבר דלא קיימא לאגרא שפטור הנכנס בה היכא דליכא הזיקא אף דנחית בה אדעתא דאגרא לשלם שכרו עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה נראה דלק\"מ דהכא מיירי בדלא גלי דעתיה כל כך, וכן מוכח דדייק בלישניה לומר הא דנחית בתורת אגרא, דתיבת בתורת אגרא לא משמע דגילה דעתו בפירוש ליתן אלא דנראה מדבריו דאם לא יניחנו לדור בחינם יתן לו שכרו, והיינו דנקט בתורת אגרא דלא גילה דעתו בפירוש. ועוד נ\"ל לחלק ולומר ממ\"ש הטור בחו\"מ סי' שס\"ג וז\"ל התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינה עומדת להשכיר אפי' אם נטל[ו] על דעת שיתן מהם שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכיר ואינו משלם לו אלא [מה] שקלקלה דכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה עכ\"ל, וכד חזינן שפיר נראה דהיינו דהכא בדלא עבידא לאגרא דפטור אפי' אם גילה בדעתו ליתן, והיינו משום דהיינו כגזלן וכמ\"ש הטור, וכ\"כ הרב בצלאל בליקוטיו, אבל בעלמא ודאי חייב כמ\"ש התוס' ומהרי\"ח, באופן דדברי רש\"ל צריכים לי עיון.<br><b> וכפי</b> זה יבא על נכון מ\"ש הרמ\"ה הביא דבריו הרב הנמוק\"י בפ' הגוזל קמא וז\"ל כתב הרמ\"ה אפי' נחית ליה בתורת אגרא לא משלם אגרא אלא בדקיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר והכי משמע הכא וכ\"כ לעיל בפ' כיצד הרגל עכ\"ל, נראה מדבריו דבחצר דלא קיימא לאגרא אפי' נחית בתורת אגרא פטור לשלם. ודבריו לא זכיתי להבינם דכד דייקינן שפיר נראה דדבריו סותרים אהדדי, והוא דהרב הנמוק\"י כתב משם הרמ\"ה עלה דתירץ הש\"ס בשמעתין על מה שהקשה מהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון, ומשני הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא. וכתב הרמ\"ה וז\"ל מדקא משנינן הכי ולא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע\"ג דנחית זה אדעתא דמיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייבינן ליה ולא מידי, דכי היכי דגבי בעלים מקח טעות הוא לא מחייב למיתב ליה מידי שהרי נתברר לו שאינו שלו, ולגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר ליה דמי, כיון דכי אוגר לאו ממאן דאית ליה זיכותא בגוויה אוגר לא משתעבד מכח האי שכירות לחד מינייהו עכ\"ל. משמע מדבריו דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא אם גילה בדעתו כדי ליתן שכר חייב מדכתב שמעינן דכל היכ�� דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע\"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייב ליה מידי משום דהוי מקח טעות דכי אגר לאו ממאן דאית ליה זיכותא בגוויה אגר, משמע דאם נחית אדעתא ליתן שכר לבעלים חייב, וזה ודאי היפך ממ\"ש הנמוק\"י בפ' הגוזל משמו, ולא זו בלבד אלא דכתב נמי וכ\"כ לעיל וכו', והרואה יראה דהם דברים סותרים זה לזה.<br><b> אלא</b> דלפי מה שביארנו הנה נכון, והוא דהתם גבי התוקף ספינתו של חבירו ליכא גילוי כל כך וכדכתיבנא לעיל, ועוד דהכא הוי כמו גזלן אפי' אם נטלו על דעת שיתן לו שכר פטור משום דכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה משו\"ה כתב דפטור, אבל בעלמא אם גילה דעתו חייב ומשו\"ה כתב בפ' כיצד הרגל דחייב, זה נ\"ל לפי קוצר עניות דעתי. וראיתי להרב מחנה אפרים שכתב בהל' גזילה סי' ט' וז\"ל ובמ\"ש הראשונים ז\"ל בדין חצר דלא קיימא לאגרא שאם גילה בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר דצריך ליתן לו שכרו, נ\"ל דאם גילה בדעתו עכשיו שהיה רצונו ליתן שכר חייב להעלות לו שכר אף על מה שדר בו קודם גילוי דעתו וכו', וכן נראה מדברי התוס' וכו' ע\"כ. והרואה יראה דמדברי התוס' ליכא הוכחא מספקת. ועוד קשיא לי על דברי הרב ז\"ל במה שכתב נ\"ל דאם גילה דעתו וכו', דאיך כתב בלשון נ\"ל בדבר זה שהרי מהר\"ש יונה בסי' א' והובאו דבריו בכנה\"ג בהגהות הטור אות כ\"ט כ' וז\"ל ועוד נ\"ל מתוך הלשון שחייב ליתן לו כל שכרו מכל זמן שדר בה אפי' מקודם גילוי דעתו וכן מסתבר, וכ\"כ מהר\"ש יונה ז\"ל, אבל ר\"י בן עזרא ז\"ל כתב דאינו חייב אלא מזמן הגילוי ואילך עכ\"ל, נראה דנעלם מיניה דמר מחלוקת זה וצ\"ע. (א\"ה ס\"ט עיין בס' שמחת יאודה דף ק\"א שבכלל דבריו הם דברי עט\"ר מורי זקני הרב המחבר ז\"ל, אך הא קשה לי טובא במ\"ש שם וז\"ל והיותר נכון בעיני לומר דרש\"י לא הוה גריס התם בגמרא אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאסיר, דבההוא ודאי ליתיה לאיסור רבית כלל, אלא הוה גריס בגמרא אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד דהו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר, דהשתא ודאי הוי דומיא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דקאמר, וכן הוא גירסת הריטב\"א בחידושיו שם יעו\"ש, ויש סעד לזה ממ\"ש רש\"י בסוגיא דהתם בד\"ה אם כן וז\"ל ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר ביה עביד למיגר ע\"כ, כנראה דס\"ל דדומיא דהכי הוא דקאמר דהלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, דאם לאו כן תיקשי ליה דמנא ליה לתלמודא למימר וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רש\"י שם שפי' וז\"ל אבל חצר דלא קיימא לאגרא דהו\"ל זה לא חסר. וגברא דלא עביד למיגר דהו\"ל זה לא נהנה, דבלאו הכי נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות ע\"כ. ואיך כתב דרש\"י לא היה לו גירסא זאת וצ\"ע)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם היה שם עד אחד בלבד וכו'.</b> הראב\"ד השיג עליו, וז\"ל א\"א זהו תימה ומאחר שבעה\"ב לא היה שם איך יש כאן טענת בריא כדי שיהא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואולי נאמר שאחר שימצאנה בידו טענת בריא הוא ואע\"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו' יעו\"ש. ומכאן הקשה בס' מורה צדק משם מהרש\"ף ז\"ל למ\"ש הטור בחו\"מ סי' ע\"ה משם הראב\"ד ז\"ל שמחלק בין כשהעד לפנינו לשהלך למדינת הים דכשהעד לפנינו מחייבו שבועה דאורייתא אפי' בטענת שמא כסברת רבינו, ואילו בכאן כתב בהיפך יעו\"ש. ומרן החבי\"ב [בכנסת הגדולה] שם הגהות ב\"י אות ע\"א הקשה עליה דמהרש\"ף וז\"ל ואני בעניי לא ראיתי בהשגת הראב\"ד דבר שיחויב ממנו שסותר למ\"ש רבינו בעל הטורים ז\"ל כאן בשמו, איברא שכתב שם הראב\"ד דכל שבעה\"ב לא נכנס עמו טענת שמא מקרי אף ששם מדבר כשהעד אינו בפנינו ואז מודה הראב\"ד להר\"י אבן מיגש ז\"ל כמ\"ש הרב בעל התרומות בשמו וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא אפשר לומר דהראב\"ד מיירי כשהעד אינו בפנינו, שהרי כתב בפירוש אע\"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו'. הרי להדיא דאתא גברא וקאי בבי\"ד, ועוד אם אין העד בפנינו איך הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. ומ\"ש עוד מרן החבי\"ב [כנסת הגדולה] שם עליה דהגידולי תרומה וז\"ל ובעל התרומות כתב דמהשגת הראב\"ד בפ\"ד מהל' גזילה נראה שהעד בפנינו, ולכן כתב דגרסינן (כדברי) [בדברי] רבינו הראב\"י שהביא בס' התרומות כן בשמו, ולא ידענא מנא ליה הא בדברי הראב\"ד עכ\"ל. ולפי מ\"ש כן נראה להדיא בדברי הראב\"ד ז\"ל, ודברי הרב גדו\"ת ברורים ונכונים כמ\"ש, ודברי מרן החבי\"ב צריכים לי עיון (א\"ה ס\"ט ועיין להרב מטה שמעון בהגהות הטור אות פ\"ז דאשתמיט מיניה דברי הרב גדו\"ת ז\"ל).<br><b> ומ\"ש</b> עוד הרב שם משם הרב מורה צדק שהביא משם הריטב\"א ז\"ל דאפי' אם עשהו מורשה לעד אין משביעין אותו על פי טענת המורשה וכו' יעו\"ש, כנראה שדעת הריטב\"א כהרא\"ם והר\"א ז\"ל היפך דעת הרי\"ף ז\"ל ואילו בחידושיו למס' שבועות דף מ' הביא מחלוקת זו והסכים לסברת הרי\"ף וכתב וז\"ל ולזה הסכימו רבותי נוחם עדן ע\"כ. הרי להדיא היפך מה שנראה ממה שהביא הרב מורה צדק בשמו, ואולי אפשר לומר לשיטת הרא\"ם ז\"ל והר\"א אמרו. ומ\"ש הריטב\"א ולזה הסכימו רבותי נ\"ע, אם כונתו הוא על הרשב\"א הוא היפך מ\"ש הרב המגיד ז\"ל בפ\"ג מהל' טוען שכתב שנחלקו המפרשים וכו', ודעת הרשב\"א כדברי הפוטרים משבועת התורה וכו' יעו\"ש. ושוב ראיתי להרב דברי אמת בקונטרסיו דף ל\"ג ע\"א שהביא מ\"ש הריטב\"א בחידושיו לקידושין שדעתו ודעת הרא\"ה והרמב\"ן כדעת הרי\"ף ז\"ל, ועיין בחידושי הרשב\"א לשבועות.<br><b> והרא\"ש</b> בפ' שבועת הדיינים הביא דברי הרמב\"ן שהביא ראיה לסברת הרי\"ף מהא דהקשה בירושלמי בסוגיין בהך ברייתא דכל ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי קרקע ששנים מחייבין אותו ממון ואין אחד מחייבו שבועה, ומשני שניא ההיא שאין נשבעין על הקרקעות, והרי קנס, שנייא ההיא שאין נשבעין על הקנס וכו' שאפי' אם יודה פטור אין עד אחד מחייבו שבועה, ואם איתא הו\"ל להקשות והרי שניים שמחייבין אותו בשמא, אלא ודאי דכלל זה אמת חוץ מב' דברים שהקשה בירושלמי קרקע וקנס עכ\"ל. וראיתי להרב גידולי תרומה בשער ל\"ו ח\"ג דהקשה להירושלמי, וז\"ל ותמיהא לי מילתא דאי קרקעות וקנס אין עד אחד מחייב שבועה ומשום [דהוי] דברים שאין נשבעין עליהן א\"כ (גבי) [גם] העדאת עד אחד בפרוטה לא היה לן לחייב שבועה כיון דטענת פרוטה לא הוי דבר שנשבעין עליו לדידן דפסקינן כרב כמו שנתבאר בשער ז' ואע\"ג דלשמואל איכא לתרוצי כדתירצו התוס' דאזיל לטעמיה דמחייב במודה מקצת בכפירת פרוטה. ואולי הירושלמי לשיטת שמואל קאמר הא דקאמרי דלפי\"ז אין הלכה כשמואל בהא וכו' יעו\"ש. וכנראה דלא ראה דברי הירושלמי במקומם שהקשו בתר הכי וז\"ל והרי שנים מחייבין אותו פרוטה וכן היא דתנינן הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה, ומשני מתני' בנשבע מפיו, מה דמר שמואל בנשבע מפי אחרים ע\"כ. ועיין בס' פני משה שם מה שפירש דברי הירושלמי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת עבדו ושפחתו העברים כל אלו המציאות אינן שלו.</b> הכי איתא בפ\"ק דמציעא דף י\"ב ע\"ב, ופריך בגמ' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד\"א בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה\"ב, ומסיק אמר רב פפא כגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי. וכתב הרב בצלאל בשטמ\"ק שם וז\"ל כגון דשכרו ללקט מציאות, ונכש דקתני בברייתא היינו עשה עמי מלאכה סתם, ועשה מלאכה דקתני היינו מלאכה של ליקוטי מציאות, כגון ששכרו ללקט (מציאות) דגים וקמ\"ל דאפי' מגביה מציאה אחרת לבעה\"ב, אדעתיה שימצא מציאות קאמר ליה, ושיטה דחיקא היא לפרש נכש עמי ששכרו לסתם מלאכה, והרמ\"ה ז\"ל פ' וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ומכאן</b> תשובה למ\"ש הרב אדמת קודש בח\"ב חו\"מ סי' ג' עליה דהרא\"ש שבכלל פ\"ט וז\"ל והרא\"ש ס\"ל כפי' רש\"י דס\"ל דדוקא מציאות דגים הוא לבעה\"ב, אמנם אם מצא כיס מלא דינרין הוא לפועל ולא לבעה\"ב, דלא שכרו כי אם דוקא לדבר ההווה ומצוי אבל לא בדבר שאינו מצוי דלא אסיק אדעתיה דבעה\"ב עכ\"ל. ולפי מ\"ש משם הרא\"ש, אחר המחילה רבה הא ליתא, ומה שהכריחו לומר כן, יש לתרץ כמו שיראה הרואה. ואל תשיבני ממ\"ש [הרב בצלאל] ושיטה זו דחיקא היא וכו', דמשמע דנייד מפירוש זה, דאינו אלא במילת נכש עמי דחיקא ליה לפרש סתם מלאכה אבל מ\"מ מ\"ש וקמ\"ל דאפי' מגביה מציאה לבעה\"ב, הא אתיא ליה שפיר וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוצא שטר חוב אע\"פ שלא פרש בו אחריות נכסים לא יחזיר וכו' בין בשטרי מכר בין בשטרי הלואה וכו'.</b> דעת רבינו לפסוק כרבא דפ\"ק דמציעא דלא שנא הלואה לא שנא מכר בכל ענין אמרינן אחריות טעות סופר, הוא אמנם רשב\"ם ורבינו ברוך, הביאם בהגהות אשרי שם, וז\"ל רבינו אליקים ורב אלפס ז\"ל פסקו דאחריות ט\"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, רשב\"ם ורבינו ברוך מארץ יון פסקו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט\"ס הוא כרב אשי ע\"כ. וקשיא לי עליה דרשב\"ם דהא רשב\"ם ס\"ל כרבינו דבין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אחריות ט\"ס שפרש בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ט) וז\"ל והכי מסקינן התם דאחריות ט\"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ע\"כ. הרי להדיא דלא פליג בין שטרי הלואה ובין שטרי מו\"מ היפך מה שהביא ההגהות אשרי משמו. ונראה דמה שהביא ההג\"א הוא רשב\"א ולא רשב\"ם, וכן הביא בפסקי מהר\"מ ריקנטי סי' תכ\"ב מחלוקת משם ר\"א והרי\"ף ורשב\"א ור\"ש יעו\"ש, ועיין בס' אש דת סי' נ\"ט מה שתירץ עוד.<br><b> ומעתה</b> דעת רשב\"ם ז\"ל הוא כדעת רבינו דלא שנא מכר ולא שנא הלואה אחריות טעות סופר, הוא והיינו דווקא בשטר הוא דאמרינן הכי אבל אי לא כתב מוכר שטר אלא דמכר בפני עדים לא אמרינן בהא אחריות ט\"ס אם לא שפירש בשעת המכר שמקבל אחריות, שכ\"כ עלה מלתיה הרב דאמר המוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים וז\"ל המוכר שדהו בעדים וקבל עליו אחריות ע\"כ. והוא כסברת בעל התרומה שער מ\"ח ח\"א שכתב גבי מוכר שדהו בעדים וז\"ל ודוקא שקבל עליו אחריות בפירוש אבל סתמא לא אמרינן אחריות ט\"ס ע\"כ. והרב גדו\"ת לא מצא לו חבר שיכול המוחזק לומר קים לי כוותיה יעו\"ש, ותימה הוא בעיני דהא כפי דברי רשב\"ם הלזו, שפיר מצינן למימר קים לי כבעה\"ת ורשב\"ם וכמו שכן הכריח הרב ש\"ך סי' רכ\"ה ומרן החבי\"ב [בכנסת הגדולה] בסי' קט\"ו הגהות ב\"י אות כ\"א יעו\"ש.<br><b> אלא</b> מה שיש לדקדק על מרן החבי\"ב הוא דבסי' רכ\"ה כתב וז\"ל אני אומר כיון דמדברי הנימוק\"י ז\"ל בבבא בתרא מוכיח שכל שלא פירש אחריות אינו גובה ממשועבדים יכול המוחזק לומר קים לי כבעל התרומות והרב הנימוק\"י ע\"כ. ומעתה לפום מאי שהוכיח בסי' קט\"ו (שרשב\"ם) [שכ\"כ רשב\"ם] אין צורך למשמעות דברי הנימוק\"י ויכול המוחזק לומר קים לי כבעה\"ת ורשב\"ם ז\"ל וצריך ישוב. ואין לומר דמה שהוצרך להוכיח מדברי הנימוק\"י הוא משום דאין הוכחה מרשב\"ם ההוא אזיל לשיטתיה שהביא בהגהות אשרי דבמקח וממכר צריך שיפרש ויאמר שקבל אחריות ולא אמרינן בזה אחריות טעות סופר, ומשו\"ה כתב רשב\"ם שקבל אחריות וכמו שכ\"כ הרב שער המלך בפי\"א דמלוה, זה אינו דהא מרן גופיה הביא שם סמוך ונראה הא דמהר\"מ רקנטי ז\"ל ושם נאמר משם רשב\"א ז\"ל וכדאמרן, ואין לומר דמהר\"מ ב\"ב ז\"ל שהביא מהר\"מ רקנטי ז\"ל ס\"ל כבעה\"ת דאפי' בשטר מקח וממכר צריך שיפרש שקבל עליו אחריות וכ\"ש היכא שלא נכתב כלל, דאפשר דס\"ל דדוקא היכא דנחית לכתוב שטר הוא שצריך שיקבל עליו אחריות אבל אם לא כתב שטר כלל אין צריך שיפרש אפי' במקח וממכר וכמו שכתב הרא\"ש ז\"ל משם רבינו יונה עלה דהמוכר שדהו בעדים וז\"ל ואפי' לא פירש בפני עדים את אחריות ואדעתא דמקבל עליו אחריות הוא דזבין ואפי' למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא הני מילי כשנזקק לשטר ולא פירש בו אחריות אימור כך היה ביניהם ע\"כ. הרי להדיא דאפי' למ\"ד אחריות לא ט\"ס הוא היכא דלא נכתב אמרינן ט\"ס הוא, וא\"כ מרשב\"א ורבינו ברוך אין להוכיח היכא שלא נכתב כלל שטר.<br><b> ולענין</b> סתם קנין לכתיבה עומד, ראיתי להרב בני יעקב במאמר א' דף מ\"ב ע\"ב שהקשה להנמוק\"י, וז\"ל ודעת ר\"י כפי מ\"ש הנימוק\"י והריטב\"א משמו בדעת הרא\"ש דהיכא דנכתב אח\"כ, גובה משעת הקנין, אבל היכא דלא נכתב לא, דבטיל קליה, ואיכא למידק על דברי הנימוק\"י ממ\"ש בסוף פ' גט פשוט דערב בקנין אפי' שלא בפני בי\"ד גבי מבני חורין ואע\"ג דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, נהי דלכתיבה עומד אבל אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפויין עד שיתנו עמו בשעת קנין ואע\"ג דס\"ל אחריות ט\"ס הוא היינו בדהתנה ולא כתב ע\"כ, והשתא איכא למידק דכפי מה שבארנו כאן דהיכא דלא נכתב הקנין לא גבי ממשעבדי כלל, מה הוקשה לו שם מההיא דסתם קנין לכתיבה עומד והוצרך לשוויי נפשיה במשעול הכרמים ולומר דאע\"ג דלכתיבה עומד אינו עומד לכתוב בו אחריות דלא אמרינן ט\"ס הוא אלא בדהתנה, ולא כתב דהוא היפך כל דברי הפוסקים דסברי דאע\"ג דידעינן בודאי שלא התנה אמרינן אחריות ט\"ס הוא דלא שדי איניש זוזי בכדי, והרי כפי מה שביארנו כאן לא צריך לכל זה דכיון דאין כאן אלא קנין ולא נכתב השטר וכו' יעו\"ש.<br><b> ונראה</b> לענ\"ד לומר דלק\"מ להרב הנימוק\"י, והוא דגבי שטרי הלואה דבהא מיירי ר\"י, בהא ודאי לא גבי ממשעבדי משום דעיקר השעבוד הוא ההלואה וקנין, ושטר הוא כדי שלא יטעון פרעתי או לא היו דברים מעולם וא\"כ זה שלא רצה לכתוב לו שטר גילה דעתו שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד, ומבטל ההוא קול דעדים שקנו מיניה ומשו\"ה לא גבי אלא מבני חורין. וזהו שדייק הרב בלישניה דהא מבטיל קליה, ר\"ל כיון שלא רצה לכתוב את השטר לבטל את קול העדים הוא מכוין. אבל גבי ערב בקנין דעיקר השעבוד שמחייב עצמו הוא ע\"י קנין אבל על פה אינו חייב, הוה קס\"ד לומר דכל שקנו מיניה על דיני שעבוד הוא דקנו, וסתם קנין לכתיבה עומד, לזה תירץ דאע\"פ כן אינו עומד עליו לכתוב אחריות ושאר יעויין מאחר דאמר ליה דכי שעבד ע\"י קנין הוא ליחייב בבני חורין אבל לא לגבות ממשעבדי, ועיין למרן החבי\"ב בחו\"מ סי' קכ\"ט הגהות הטור אות מ\"ה שחילק כן בין לוה לערב.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב בסי' ט\"ל שהגיה בלשון בעל התרומות וכתב במקום הרמב\"ם, הרמב\"ן, דהרמב\"ם לא ס\"ל דהיכא דליכא שטר דגבי, והוקשה לו מההיא דפסק רבינו בפכ\"ג מהל' אישות גבי הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה וכו' מתו אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל חוב [בשטר] וטרפה מזונותיה מנכסין משועבדים ע\"כ, הרי בפירוש דבקנו מיניה אע\"ג דלא נכתב שטר הוי כבע\"ח יעו\"ש. ויש לתמוה איך לא השגיח במ\"ש מרן כ\"מ שם דג' חילוקים יש בדבר דבשעת קידושין משתעבד אף בלא קנין דהן הן הדברים הניקנין באמירה, ושלא בשעת קידושין אלא שהוא בין קידושין לנשואין אז הוא מחייב בקנין אבל בעלמא צריך קנין וכתיבה. נמצא דמ\"ש רבינו בהל' אישות דבקנין בלא שטר הוי כבע\"ח היינו משום אגב דמחתני אהדדי. איברא דיש לדקדק על מרן החבי\"ב במ\"ש שם בסיום דבריו דשמא מצא לו להרמב\"ן ז\"ל בפירוש בשום מקום. והוא תימה דהא בהא מימרא דרבא בר שילא בחי' פי' כן להדיא כי שם ביתו.<br><b> עוד</b> הקשה הרב בני יעקב שם עליה דהרב בעל התרומות שער נ\"ז שכתב וז\"ל ודלא כרשב\"ם שסובר דיכול למחות מלכתוב וכל זמן שלא נכתב אישתכח דהוי מלוה על פה, הקשה עליו דאיך תלה הטעם משום דיכול למחות מלכותבו, דהא דיכול לכתוב מימרא דרבי היא וכו\"ע ס\"ל הכי, ואפ\"ה פסקו דגובה משעת קנין אלו תורף דבריו. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו במ\"ש כו\"ע ס\"ל דהא הרא\"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') הביא משם י\"מ, וז\"ל ויש מפרשים דאפי' אם עומד וצווח אל תכתבו כותבין בעל כרחו ע\"כ, וכ\"כ הרשב\"א בתשובה הביאה מרן בסי' ט\"ל וז\"ל אבל אם מונעם מליכתוב שומעים לו וי\"א שאין שומעין לו ולזה דעתי נוטה ע\"כ, וכן פסק מרן בספרו הקצר משם י\"א, וכן כתב הריטב\"א בחי' כתובות דף נ\"ו משם רש\"י והביאו הרב בצלאל בחי' כתובות יעו\"ש, ועיין בשלטי הגיבורים. גם רבינו בפ\"ו מהל' מכירה פסק וז\"ל האומר זכו בשדה זו לפלוני [וכו'] והחזיק הזוכה לו בקרקע וכו', נראה מדבריו שלא העמידו וכ\"כ הרב המגיד יעו\"ש. הרי להדיא כמה פוסקים דס\"ל דאם רצה לחזור משטר דכותבין בעל כרחו ואיך כתב דכו\"ע ס\"ל דאינו יכול לחזור וצ\"ע (ועיין בס' לחם שלמה דף ל\"ו ע\"ב יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל בהמה והזקינה וכו' אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור וכו' או שגזל מטבע ונפסל וכו' או שהיתה יוצאה להסקל אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה.</b> הקשה הרב לח\"מ דבגמ' פ' הגוזל משמע דהך סיפא ר' יעקב היא דאף בשנגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך וכדפי' רש\"י שם, ואילו בפי\"א מהל' נזקי ממון פסק כרבנן שאם החזירו בשנגמר דינו אינו מוחזר, ותירץ וז\"ל וי\"ל לקושיא ראשונה דרבינו סובר כדכתבו התוס' בפ' ארבעה וחמשה וכו', ולכך אינו יכול לומר הרי שלך לפניך לפי שהתפיס בידים והשתא לפי\"ז נוכל להעמיד כל הבבא במתני' דהגוזל קמא כרבנן דר' יעקב, ושור היוצא להסקל דמתני' כגון שתפסו בי\"ד מאליהן ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך בהשמטות בח\"ד שהקשה על דברי הלח\"מ מההיא דפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"א ע\"ב) דפריך הש\"ס לר' מאיר ששור הנסקל איסורי הנאה היא, ומשני אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית השומר ונגמר [דינו] בבית השומר ור\"מ ס\"ל כר' שמעון וס\"ל כר' יעקב דאמר דאף שנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וכו', והשתא אם איתא דרבנן מודו מיהא היכא שתפסו בי\"ד מאליהן אף שנגמר דינו מוחזר אמאי מוקי לר\"מ כר\"י לחוד לוקמא ככו\"ע וכגון שתפסו בי\"ד מאליהן והצריכו עיון. ולפי קוצר ענ\"ד מה שנראה לומר בדעת רבינו הוא דהא דמחלק רבינו בין התפיסו [לבי\"ד] בידים להתפיסו בי\"ד [מאליהן] היינו דווקא בגנב וטעמא דמילתא הוא כיון דבגנב כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל דהיינו כעין שגזל כי התפיסו לבי\"ד בידים חשיב לו היזק ניכר ולא הוי כעין שגזל אבל כי התפיסו בי\"ד מאליהן לא הוי היזק ניכר דכי הוה ברשותיה נמי והיה מניחו כך, היו תופסין אותו, וכיון דהשנוי אינו ניכר כמו פירות והרקיבו מקצתם משו\"ה פסק רבינו הכא בגזלן שאומר לו הרי שלך לפניך, משום דאיכא ב' לטיבותא חדא דתפסו בי\"ד מאליהן ועוד דהוי גזלן וכמ\"ש רש\"ל בים של שלמה בפ' ארבעה וחמשה סי' ל' דבהא מודו לר' יעקב דמצי למימר הרי שלך לפניך, אבל בשור דצריך למיעבד שמירה מעליא, א\"כ מה שנופל ביד בי\"ד אף שהוא לא התפיסו אלא בי\"ד תפסו אותו מאליהן, בכל גוונא כיון דנגמר דינו לא מצי למימר הרי שלך לפניך לרבנן, דמה שנופל ביד בי\"ד חשיב ליה היזק ניכר ומשו\"ה פירש רבינו בפי\"א מהל' נזקי ממון דשור היוצא להסקל אינו אומר לו הרי שלך לפניך, והיינו אף שתפסו בי\"ד מאליהן. ואמטו להכי הא דאמרינן בפ' מרובה ור\"מ ס\"ל כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזיר שומר לבעליו מוחזר, היינו דוקא לר\"י, דאילו לרבנן אף שתפסו בי\"ד מאליהן אינו מוחזר כיון שהוא שומר. אך כל זה אינו שוה אלא לדעת רבינו אבל לדעת רש\"י ז\"ל אי אפשר לומר כן שכתב בפ' ארבעה וחמשה דף מ\"ה ע\"א בד\"ה וליפלגו, וז\"ל אבל הכא משו\"ה אמרי רבנן אינו מוחזר דא\"ל אתפסתיה לתוראי וכו', והיזקא דבידים הוא שהביאו לבי\"ד ע\"כ. הרי להדיא דכל שלא התפיסו בידים אלא דבי\"ד תפסו אותו מאליהן אף שהוא שומר מצי למימר הרי שלך לפניך, שלא כסברת רבינו.<br><b> והרב</b> מל\"מ בפירקין כתב על דברי רש\"ל דפ' הגוזל, וז\"ל ובסימן ס\"ה הסכים דאף שמשלם חומש ואשם מצי א\"ל הרי שלך לפניך ודחה דברי הרא\"ש ז\"ל, אלא שמדבריו נראה דאף בנשבע קודם הפסח מצי א\"ל הרי שלך לפניך אחר הפסח, שהרי כתב בחד שינויא דבעיא זאת דגזל הגר מיירי בנשבע עליו קודם שנאסר עליו, ולדידי זה אינו דכל שנאסר משלם לו חמץ מעליא וכמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי והיא הלכה מוסכמת ולא מצינו מי שחולק בדבר זה עכ\"ל. ולענ\"ד נראה להליץ בעד רש\"ל דהוא ז\"ל מפרש הירושלמי דמיירי לענין מלוה לחבירו חמץ קודם הפסח שאחר הפסח צריך לשלם לו חמץ יפה ולא חמץ שעבר עליו הפסח, ומשו\"ה קאמר הירושלמי אית מאן דפליג על חלפי, ומשני לא כו\"ע מודו לחלפי אבל לענין נשבע עליו קודם הפסח אפשר דס\"ל לחלפי דאומר לו הרי שלך לפניך וכדברי רש\"ל. וכ\"כ הרב שדה יהושע בפי' הירושלמי דמיירי לענין מלוה ולא לענין גזל וז\"ל והלוה מחבירו קודם הפסח ונשבע לו לפורעו אחר הפסח משלם דמי יפה ולא חמץ שעבר עליו הפסח, ונשבע לאו דוקא. ומעתה אין הוכחה מן הירושלמי לפי פירוש זה וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם אותה חצר וכו' שזה נהנה וזה אינו חסר.</b> וכתב הרב המגיד וז\"ל והכי אסיקנן בפ' כיצד הרגל דף כ\"א. ומ\"ש רבינו ואם החצר עשויה לשכר אע\"פ שאין דרך זה וכו', הוא כדברי ההלכות שכתב הרב אלפסי ז\"ל דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא חייב בשכירות וכו' אבל לדעת התוס' שהוא פטור וכו' יעו\"ש. והרשב\"א בחי' לקמא בסוגיין כתב וז\"ל וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לדעת התוס' פטור ונראים לי דברי התוס' ממה דמבטל שדה מחבירו וכו', ועוד נ\"ל להביא ראיה ממה ששנינו בפ' הבית והעליה ר' יהודה אומר אף מעלה לו שכר, ואוקימנא טעמא התם משום דזה נהנה וזה חסר, ואילו סיפא קתני בונה את הבית והעליה על גבה ויורד ודר למטה, כלומר דמעתה אינו נהנה, ואם איתא כי לא נהנה מאי הוי מ\"מ בעה\"ב וכו' יעו\"ש. והרואה יראה דלפי מ\"ש התוס' שם בפ' הבית והעליה ליכא ראיה כלל שכתבו בד\"ה ויושב וז\"ל ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה פי' בהעליה יעו\"ש. הרי דלפי גירסת התוס' ליכא ראיה לדברי התוס' שכתבו דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דהא הבית והעליה לפי גירסת התוס' לא זה נהנה ולא זה חסר הוא. ודברי הרשב\"א ז\"ל אלו הביאם הרב הנימוק\"י ז\"ל בפ' הבית והעליה וז\"ל אלא בונה ויושב בבית דהו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר, וא\"ת אמאי אינו חסר והא משחיר לו כתליו בעשן שדר שם וכל שזה חסר אע\"פ שזה אינו נהנה כתב הרי\"ף בפ' כיצד הרגל שהוא חייב, לפיכך כתב הרשב\"א דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע\"ג דאידך חסר פטור, שאינו אלא כמונעו לכנס לביתו שהוא פטור וכו', וכן דברי רבותינו בעלי התוס' ז\"ל ע\"כ.<br><b> אשר</b> לפי\"ז תמיהא לי טובא למ\"ש להכנה\"ג סי' שס\"ג הגהות הטור אות כ\"ד על מ\"ש הטור ולזה הסכים אדוני אבי ז\"ל וזה לשונו נ\"ב והרמב\"ם ז\"ל כמ\"ש הרב המגיד וכתבו רבינו ב\"י ורבינו ירוחם בנתיב י\"ב ח\"א והרשב\"א בתשובה סי' אלף קכ\"ח וכן פסק רבינו בספרו הקצר וכו' יעו\"ש נראה מדברי מרן החבי\"ב ז\"ל [הכנסת הגדולה] דסובר הרשב\"א כסברת הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם דבחצר דקיימא לאגרא אפי' גברא דלא עביד למיגר חייב, וזה הפך מ\"ש הרב הנימוק\"י בשמו. והיותר קשה הוא דדברי הרב הנמוק\"י הובאו במהר\"ש יונה סי' א', והוא ז\"ל הביא סמוך לזה דברי מהר\"ש יונה, ועיין בב\"י. אלא דלפי קוצר עניות דעתי מדברי הרשב\"א בתשובה ליכא הוכחה דס\"ל כהרי\"ף, והוא דהשואל נשאל לו על ראובן ושמעון אחים שירשו חצר בשותפות ודר ראובן בחלקו של שמעון שנתים וראובן לא היה לו בית אחר לדור בו, הודיעני אם יכול שמעון לתבוע מראובן אחיו שכר ביתו אם לאו. תשובה אם בית זה עשוי להשכיר מן הדין חייב להעלות לו שכר שהרי חסרו, שאילו לא היה ראובן דר בו היה שמעון משכירו לאחר ונמצא ראובן נהנה ושמעון חסר, ובכי הא ליכא מאן דפליג, אבל אם אין בית זה עשוי להשכיר כגון ששמעון אדם חשוב ולא היה מכניס דיורים, נמצא ראובן נהנה ושמעון אינו חסר ופטור כדאסקינן בפ' כיצד הרגל וכו' יעו\"ש. הרי בבירור דבנדון הרשב\"א לא קאי אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, אבל הך סברא דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד כלל לא כתב כלום. ולפי\"ז ודאי דאינו קשה על הרשב\"א ממ\"ש בחידושיו לקמן, אלא דלפי דעת מרן החבי\"ב [הכנה\"ג] נמצא הרשב\"א סותר מתשובתו לחידושיו, באופן דדברי מרן החבי\"ב לא יכולתי להולמם וצ\"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה לדברי רבינו במ\"ש בחצר דלא (עביד למיגר) [קיימא לאגרא] אפי' גברא דעביד למיגר פטור משום דזה נהנה וזה אינו חסר, וז\"ל וא\"ת והא בגמ' מפרש טעמא משום שאיה או משום ביתא מיתבא משמע דלא סגי טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר יעו\"ש. ואחר המחילה רבה נראה דלק\"מ דרבינו סובר כסברת הרא\"ש שכתב בפ' כיצד הרגל (סי') [דף] כ\"א וז\"ל אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א\"צ להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יוכת שער, מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מיבעיא שהוא פטור משום דהו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר, אלא אפי' טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר ע\"כ. הרי דס\"ל להרא\"ש דעיקר הטעם הוא משום דזה נהנה וזה אינו חסר כמ\"ש בש\"ס, [ו]משום שאיה או משום ביתא מיתבא הוא דרך אסמכתא בעלמא, ואפשר דהכי ס\"ל לרבינו.<br><b> אלא</b> שדברי הרא\"ש קשים, דא\"כ מאי מקשה הש\"ס מאי בייניהו איכא בינייהו וכו', דאם כדברי הרא\"ש דהך קרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הטעם הוא דזה נהנה וזה אינו חסר, לא נפק\"מ מידי כיון דאסמכתא הוא. ועוד קשה לדברי הרא\"ש מההיא דהגוזל קמא דף צ\"ז דאיתמר התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור וכו', כי הא דשלח ליה לר' אבא למרי בר מר בעי מניה מרב הונא הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות שכר ושלחו ליה א\"צ להעלות לו שכר, הכי השתא בשלמא התם בין למ\"ד ביתא מיתבא יתיב ובין למ\"ד ושאיה יוכת שער ניחא ליה אלא הכא וכו', הרי דנראה ברור דטעם שהוא פטור הוא משום הני טעמי הא לאו הכי הו\"א דחייב אע\"פ דזה נהנה וזה אינו חסר, היפך מ\"ש הרא\"ש דהנהו טעמי אסמכתא בעלמא הוא. ושוב ראיתי למהר\"ש יונה בסי' א' שהקשה כן להרא\"ש, ולענ\"ד נ\"ל לתרץ לדעת הרא\"ש דלעולם הטעם שהוא פטור הוא משום דזה נהנה וזה אינו חסר וכמ\"ש הרא\"ש, ומאי דפריך התם הכי השתא וכו', היינו משום דלא שמיע לן אלא מימרא דרב הונא לחודא, ומשום הכי שפיר קא דחי לה הכי השתא וכו', אבל בתר דשמיע לן כל האי שקלא וטריא דסתמא דש\"ס דבעי למפשט מההיא דהמקיף ומעובדא דאפדנא דחייבו רב נחמן, דמכל הני משמע דבלאו הכי סגי לומר זה נהנה וזה אינו חסר פטור. הילכך כי היכי דלא נימא דאמוראי פליגי בהאי מלתא, שפיר מצינן למימר דלא פליגי, אלא לא מבעיא קאמר כן נ\"ל.<br><b> עוד</b> הקשה מהר\"ש יונה שם על מ\"ש רבינו ירוחם ז\"ל נתיב י\"ב ח\"א בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם השחיר את הכתלים יש מי שכתב דחייב לפרוע השכירות ויש מי שכתב שהוא פטור מהא דתנן פ' הבית והעליה ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר אלא מקרה את הבית ואת העליה ויושב בבית עד שיתן לו את ��ציאותיו, ופרש\"י ז\"ל משום דהוי זה נהנה וזה אינו חסר, וא\"כ קשה למ\"ד בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב משום שחרותא דאשיתא וכמ\"ש רבינו ירוחם ז\"ל, א\"כ מאי מהני הא דאמר ר\"י מקרה את הבית ואת העליה ויושב בבית הא אפ\"ה חייב משום שחרירותא דאשתא, אלא ודאי כיון דזה נהנה וזה אינו חסר אפי' איכא שחריותא דאשתא פטור היפך היש אומרים שהביא רבינו ירוחם ז\"ל, ותירץ שם יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נ\"ל דלא דמי כלל, דיש לחלק ולומר בין מ\"ש רבינו ירוחם משם יש אומרים להא דמתני', והוא דבחצר דלא קיימא לאגרא כיון שהיה יכול למונעו מלדור שם משו\"ה אם השחיר את הכתלים חייב לשלם למשכיר כיון שבידו היה דאם היה רוצה לא היה מניחו לדור, ואמטו להכי אם השחיר את הכתלים חייב לשלם, אבל הכא אם היה רוצה בעה\"ב לעכב על ידו אינו יכול לעכבו משום דביתא להעליה משתעבד, ועוד דלא היה יכולת בידו לבנות משו\"ה אפי' אם השחיר לו הכתלים פטור מלשלם וזה ברור ממ\"ש התוס' בסוגיין ד\"ה הא התנית, וז\"ל ואף למ\"ד בפ\"ק דב\"ב דף י\"ב דכופים אותו על מדת סדום, שאני הכא שהיה יכול למונעו מלדור בביתו יעו\"ש הרי בבירור כדכתיבנא.<br><b> אלא</b> דיש להקשות בדברי התוס' דא\"כ מאי קמייתי הש\"ס מההיא דהמקיף את שדהו מג' רוחותיו וגדר את האחד ואת הב' ואת הג' אין מחייבין אותו ר' יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הד' מגלגלים עליו את הכל, טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור, ש\"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור, ואם כדבריהם ליכא ראיה, דהתם שאני דפטור משום דאינו יכול למונעו מתחילה, אבל גבי חצר דיכול למונעו מתחילה, עדיין אפשר לומר דחייב, ומהכא ליכא למשמע מידי, דאף אם הוא צריך להקיפו, מ\"מ חבירו רוצה כדי שלא יגנבו ממנו כלום, ועיין בשטמ\"ק בסוגיין. וכן נמי קשה לאידך ראיה דקמייתי הש\"ס מההיא דהבית והעליה שנפלו, אמר בעה\"ב לבנות והוא אינו רוצה וכו', הרי בעה\"ב בונה בית ויושב בה וכו', ש\"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור, ולפי דבריהם ליכא ראיה, דהכא שאני שאינו יכול למונעו, אבל חצר אפשר לומר דחייב ויש לחלק, וכעת צ\"ע.<br><b> וראיתי</b> להריב\"ש סי' שע\"ד שכתב עלה שהביא ראיה הש\"ס מר' יהודה דאמר אף זה הדר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר, והקשה הרב ז\"ל דמאי הוכחה מהכא, דילמא טעמא דר\"י כדי שלא יראה כריבית מפני המעות שהוציא לבנין הבית, כדאמר בפרק איזהו נשך אע\"פ דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצירו חייב ע\"כ, ובס' שער המלך תירץ לזה, דלא דמי להלוהו ודר בחצירו, דהתם הלוהו מעות בעין ועשה לו טובת הנאה ולכך כשדר בביתו חינם מחזי כריבית, אבל הכא שבעל העלייה בונה בעל כרחו לא מחזי כריבית, והוכיח כן מדאמרינן בונה את הבית ואת העליה ויושב בבית, ואי ר\"י משום ריבית קאמר, בכל ענין אסור ע\"כ.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה דבריו תמוהים, דרש\"י ז\"ל בפ' הבית והעליה עלה דהך מתני' פי' טעמא דר\"י משום דמחזי כריבית יעו\"ש ובתוס', אלא דלדידיה ודאי קשה סיפא דמתני' דמאי אהני לן דבונה הבית והעליה סוף סוף מידי ריבית לא נפקא וכמו שהוכיח הריב\"ש ז\"ל ואולי משמע ליה לרש\"י דעד כאן לא אמרינן התם בפ' איזהו נשך דהלוהו ודר בחצרו אע\"פ דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהו\"ל לא זה נהנה ולא זה חסר לפי דמחזי כריבית אלא דוקא גבי הלוהו לפי שנתן לו מעות בעין, אך בהא דר' יהודה דליכא הלואה שהרי אם הבית נשרף לא היה נותן לו כלום וכמ\"ש התוס' שם ד\"ה ר\"י, ונהי דלפי דעת רש\"י אפי' בדליכא הלואה ס\"ל דאסיר משום ��מחזי כריבית, מ\"מ שפיר מצינן למימר דאינו אלא בדאיכא הנאה וכגון הך דרישא דר\"י דבונה את הבית ויושב בה דהו\"ל זה נהנה, (הך) [אך] כה\"ג ודאי לא מסתבר לומר דעכ\"פ אסור משום לתא דריבית, מאחר דאיכא תרתי לטיבותא דאין כאן הלואה כלל, וגם דליכא הנאה, שהרי עלייתו מוכנת עליו דהשתא הו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכדפירש רש\"י ז\"ל שם, הילכך שרינן. ומן האמור הכלל העולה מדברי הרב הוא דבחצר דקיימא לאגרא אפי' בגברא דלא עביד למיגר חייב דראשון חסרו ממון, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אפי' בגברא דעביד למיגר פטור וזה ברור בדברי הרב ז\"ל. אבל להך סברא דכתבו קצת הפוסקים דאם גילה בדעתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא חייב ליכא הוכחה מדברי הרב ז\"ל, וכמו שכן כתב רש\"ל ז\"ל בפ\"ב דקמא סי' ט\"ו יעו\"ש.<br><b> אמנם</b> התוס' כתבו בשמעתין ד\"ה טעמא וז\"ל וא\"ת אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור אפי' עמד ניקף נמי וי\"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה (בהודאה) [בהוצאה] ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחינם עכ\"ל, ולזה הסכים מוהרי\"ח ז\"ל בהגהות אשרי פרק כיצד הרגל יעו\"ש. והרואה יראה דנראה דדבריו סתרי אהדדי מההיא דפ\"ק דב\"ב דקא מתרץ לההיא קושיית התוס', דהקשה עלה דתנן שם סמך לו כותל אחר אע\"פ שאם נתן את התקרה מגלגלין עליו את הכל וכו', וז\"ל אע\"ג דזה נהנה וזה אינו חסר דפטור מ\"מ כיון דגלי דעתיה דניחא בהגבהה חייב וכן משמע בפ' כיצד הרגל עלה דמקיף וכו', ועוד תירץ אי נמי הכא זה חסר וכו' יעו\"ש, ולזה תירץ מהרי\"ח תירוץ השני שכתבו התוס' דהכא הוי חסר יעו\"ש, וא\"כ קשה למה לא תירץ אידך תירוץ דכתבו התוס' דהכא היינו טעמא דחייב משום דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה, אלא ודאי מדלא תירץ כן משמע דלא ס\"ל הך סברא דבגלי אדעתיה חייב, היפך מ\"ש בפ' כיצד הרגל. ואעיקרא דמילתא הרואה יראה דנראה דדברי התוס' הם תמוהים, דהכא נראה דס\"ל דהיכא דגלי דעתיה חייב והתם כתבו הך תירוצא היכא דגלי דעתיה וכתבו עוד אי נמי וכו'. משמע דהך תירוצא קמא לא ס\"ל מדכתבו דהכא הוי זה נהנה וזה חסר, וכמו שכן הקשה רש\"ל ז\"ל בחי' לקמא בפי\"ב סי' ט\"ז וז\"ל ולמה שמקשה שם מהרי\"ח [וכו'], לכן כתבו התוס' דפריך אפי' סמך כותל אחר דניחא ליה סוף סוף אמאי חייב [הא] זה נהנה וזה אינו חסר ותירץ מ\"מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה חייב וכן משמע בפ' כיצד הרגל אי נמי זה חסר הוא שגורם לו וכו', ומאחר שהתוס' כתבו אי נמי מה קשיא להו בתירוצא קמא, מאחר שכן הוכיח בפ' כיצד הרגל, אלא ש\"מ דס\"ל כמו שפירשתי שאין שום ראיה מהסוגיא אלא לעולם זה נהנה וזה אינו חסר מיקרי עד דמחסר ליה, וזהו עיקר עכ\"ל. הרי דנראה בהדיא דדברי התוס' סתרי אהדדי דהכא בשמעתין ס\"ל דכיון דגלי דעתיה חייב, והתם גבי סמך לו כותל נראה דלא ס\"ל הך חילוק מדכתבו אי נמי וכמ\"ש רש\"ל, ומהתימה על רש\"ל איך לא הרגיש מזה בדברי התוס'.<br><b> אלא</b> דלפי קוצר דעתי נוכל לתרץ ולומר דיש לחלק בין הך דשמעתין להך דהכא והוא דהך דההיא דסמך לו כותל, לא הוי גילוי כ\"כ מפורסם דאפשר דלא יסמוך התקרה בכתלו של זה אלא יבנה לו כותל אחר כדי לבנות התקרה עליה, משו\"ה כיון דלאו גילוי דעת גמור הוא זה כתבו התוס' א\"נ דלא ס\"ל בפשיטות דזה הוי גלוי דעת, אבל בשמעתין דגילוי גמור הוא דבנה כותל הד', בהא ודאי דחייב, וכן נמי גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו כיון דגלי דעתיה שאם לא יניחהו לדור בחינם דיתן לו שכרו, בהא ודאי ליכא גילוי דעת גדול מזה, ואמטו להכי כתבו התוס' דחייב. ולפי\"ז בשמעתין כתבו דחייב בגילוי דעת, ובסמך הכותל לכותל חבירו כיון דהתם ליכא גילוי גמור משו\"ה לא ס\"ל כ\"כ האי חילוקא ולזה כתבו אי נמי. זה נראה לי לומר בדברי התוס', וכן נמי מהרי\"ח ז\"ל גבי סמך לו כותל אחר לא כתב הך תירוצא דגלי אדעתיה, וכדכתיבנא.<br><b> אלא</b> דהשתא הא ודאי צריך לעיוני מ\"ש (רז\"ל) [רש\"ל] הבאתי לשונו לעיל (שקשה) [שהקשה] למהרי\"ח והביא ראיה לדבריו מדברי התוס' מדכתבו אי נמי וכו' יעו\"ש. ולפי מ\"ש נראה דליכא הוכחא כלל, דהתם שאני משום דלא הוי גילוי גמור כ\"כ וליכא ראיה מדברי התוס' וצ\"ע. עוד הקשה רש\"ל שם למהרי\"ח מההיא דאמרינן בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ז) גבי התוקף ספינתו של חבירו רב אמר רצה שכר נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה ולא פליגי וכו' אלא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית בתורת אגרא הא דנחית לה בתורת גזלנותא, כתב וז\"ל מוכח בהדיא דבדבר דלא קיימא לאגרא שפטור הנכנס בה היכא דליכא הזיקא אף דנחית בה אדעתא דאגרא לשלם שכרו עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה נראה דלק\"מ דהכא מיירי בדלא גלי דעתיה כל כך, וכן מוכח דדייק בלישניה לומר הא דנחית בתורת אגרא, דתיבת בתורת אגרא לא משמע דגילה דעתו בפירוש ליתן אלא דנראה מדבריו דאם לא יניחנו לדור בחינם יתן לו שכרו, והיינו דנקט בתורת אגרא דלא גילה דעתו בפירוש. ועוד נ\"ל לחלק ולומר ממ\"ש הטור בחו\"מ סי' שס\"ג וז\"ל התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינה עומדת להשכיר אפי' אם נטל[ו] על דעת שיתן מהם שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכיר ואינו משלם לו אלא [מה] שקלקלה דכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה עכ\"ל, וכד חזינן שפיר נראה דהיינו דהכא בדלא עבידא לאגרא דפטור אפי' אם גילה בדעתו ליתן, והיינו משום דהיינו כגזלן וכמ\"ש הטור, וכ\"כ הרב בצלאל בליקוטיו, אבל בעלמא ודאי חייב כמ\"ש התוס' ומהרי\"ח, באופן דדברי רש\"ל צריכים לי עיון.<br><b> וכפי</b> זה יבא על נכון מ\"ש הרמ\"ה הביא דבריו הרב הנמוק\"י בפ' הגוזל קמא וז\"ל כתב הרמ\"ה אפי' נחית ליה בתורת אגרא לא משלם אגרא אלא בדקיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר והכי משמע הכא וכ\"כ לעיל בפ' כיצד הרגל עכ\"ל, נראה מדבריו דבחצר דלא קיימא לאגרא אפי' נחית בתורת אגרא פטור לשלם. ודבריו לא זכיתי להבינם דכד דייקינן שפיר נראה דדבריו סותרים אהדדי, והוא דהרב הנמוק\"י כתב משם הרמ\"ה עלה דתירץ הש\"ס בשמעתין על מה שהקשה מהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון, ומשני הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא. וכתב הרמ\"ה וז\"ל מדקא משנינן הכי ולא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע\"ג דנחית זה אדעתא דמיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייבינן ליה ולא מידי, דכי היכי דגבי בעלים מקח טעות הוא לא מחייב למיתב ליה מידי שהרי נתברר לו שאינו שלו, ולגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר ליה דמי, כיון דכי אוגר לאו ממאן דאית ליה זיכותא בגוויה אוגר לא משתעבד מכח האי שכירות לחד מינייהו עכ\"ל. משמע מדבריו דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא אם גילה בדעתו כדי ליתן שכר חייב מדכתב שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע\"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייב ליה מידי משום דהוי מקח טעות דכי אגר לאו ממאן דאית ליה זיכותא בגוויה אגר, משמע דאם נחית אדעתא ליתן שכר לבעלים חייב, וזה ודאי היפך ממ\"ש הנמוק\"י בפ' הגוזל משמו, ולא זו בלבד אלא דכתב נמי וכ\"כ ל��יל וכו', והרואה יראה דהם דברים סותרים זה לזה.<br><b> אלא</b> דלפי מה שביארנו הנה נכון, והוא דהתם גבי התוקף ספינתו של חבירו ליכא גילוי כל כך וכדכתיבנא לעיל, ועוד דהכא הוי כמו גזלן אפי' אם נטלו על דעת שיתן לו שכר פטור משום דכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה משו\"ה כתב דפטור, אבל בעלמא אם גילה דעתו חייב ומשו\"ה כתב בפ' כיצד הרגל דחייב, זה נ\"ל לפי קוצר עניות דעתי. וראיתי להרב מחנה אפרים שכתב בהל' גזילה סי' ט' וז\"ל ובמ\"ש הראשונים ז\"ל בדין חצר דלא קיימא לאגרא שאם גילה בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר דצריך ליתן לו שכרו, נ\"ל דאם גילה בדעתו עכשיו שהיה רצונו ליתן שכר חייב להעלות לו שכר אף על מה שדר בו קודם גילוי דעתו וכו', וכן נראה מדברי התוס' וכו' ע\"כ. והרואה יראה דמדברי התוס' ליכא הוכחא מספקת. ועוד קשיא לי על דברי הרב ז\"ל במה שכתב נ\"ל דאם גילה דעתו וכו', דאיך כתב בלשון נ\"ל בדבר זה שהרי מהר\"ש יונה בסי' א' והובאו דבריו בכנה\"ג בהגהות הטור אות כ\"ט כ' וז\"ל ועוד נ\"ל מתוך הלשון שחייב ליתן לו כל שכרו מכל זמן שדר בה אפי' מקודם גילוי דעתו וכן מסתבר, וכ\"כ מהר\"ש יונה ז\"ל, אבל ר\"י בן עזרא ז\"ל כתב דאינו חייב אלא מזמן הגילוי ואילך עכ\"ל, נראה דנעלם מיניה דמר מחלוקת זה וצ\"ע. (א\"ה ס\"ט עיין בס' שמחת יאודה דף ק\"א שבכלל דבריו הם דברי עט\"ר מורי זקני הרב המחבר ז\"ל, אך הא קשה לי טובא במ\"ש שם וז\"ל והיותר נכון בעיני לומר דרש\"י לא הוה גריס התם בגמרא אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאסיר, דבההוא ודאי ליתיה לאיסור רבית כלל, אלא הוה גריס בגמרא אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד דהו\"ל זה נהנה וזה אינו חסר, דהשתא ודאי הוי דומיא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דקאמר, וכן הוא גירסת הריטב\"א בחידושיו שם יעו\"ש, ויש סעד לזה ממ\"ש רש\"י בסוגיא דהתם בד\"ה אם כן וז\"ל ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר ביה עביד למיגר ע\"כ, כנראה דס\"ל דדומיא דהכי הוא דקאמר דהלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, דאם לאו כן תיקשי ליה דמנא ליה לתלמודא למימר וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רש\"י שם שפי' וז\"ל אבל חצר דלא קיימא לאגרא דהו\"ל זה לא חסר. וגברא דלא עביד למיגר דהו\"ל זה לא נהנה, דבלאו הכי נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות ע\"כ. ואיך כתב דרש\"י לא היה לו גירסא זאת וצ\"ע)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם היה שם עד אחד בלבד וכו'.</b> הראב\"ד השיג עליו, וז\"ל א\"א זהו תימה ומאחר שבעה\"ב לא היה שם איך יש כאן טענת בריא כדי שיהא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואולי נאמר שאחר שימצאנה בידו טענת בריא הוא ואע\"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו' יעו\"ש. ומכאן הקשה בס' מורה צדק משם מהרש\"ף ז\"ל למ\"ש הטור בחו\"מ סי' ע\"ה משם הראב\"ד ז\"ל שמחלק בין כשהעד לפנינו לשהלך למדינת הים דכשהעד לפנינו מחייבו שבועה דאורייתא אפי' בטענת שמא כסברת רבינו, ואילו בכאן כתב בהיפך יעו\"ש. ומרן החבי\"ב [בכנסת הגדולה] שם הגהות ב\"י אות ע\"א הקשה עליה דמהרש\"ף וז\"ל ואני בעניי לא ראיתי בהשגת הראב\"ד דבר שיחויב ממנו שסותר למ\"ש רבינו בעל הטורים ז\"ל כאן בשמו, איברא שכתב שם הראב\"ד דכל שבעה\"ב לא נכנס עמו טענת שמא מקרי אף ששם מדבר כשהעד אינו בפנינו ואז מודה הראב\"ד להר\"י אבן מיגש ז\"ל כמ\"ש הרב בעל התרומות בשמו וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא אפשר לומר דהראב\"ד מיירי כשהעד אינו בפנינו, שהרי כתב בפירוש אע\"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו'. הרי להדיא דאתא גברא וקאי בבי\"ד, ועוד אם אין העד בפנינו איך הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. ומ\"ש עוד מרן החבי\"ב [כנסת הגדולה] שם עליה דהגידולי תרומה וז\"ל ובעל התרומות כתב דמהשגת הראב\"ד בפ\"ד מהל' גזילה נראה שהעד בפנינו, ולכן כתב דגרסינן (כדברי) [בדברי] רבינו הראב\"י שהביא בס' התרומות כן בשמו, ולא ידענא מנא ליה הא בדברי הראב\"ד עכ\"ל. ולפי מ\"ש כן נראה להדיא בדברי הראב\"ד ז\"ל, ודברי הרב גדו\"ת ברורים ונכונים כמ\"ש, ודברי מרן החבי\"ב צריכים לי עיון (א\"ה ס\"ט ועיין להרב מטה שמעון בהגהות הטור אות פ\"ז דאשתמיט מיניה דברי הרב גדו\"ת ז\"ל).<br><b> ומ\"ש</b> עוד הרב שם משם הרב מורה צדק שהביא משם הריטב\"א ז\"ל דאפי' אם עשהו מורשה לעד אין משביעין אותו על פי טענת המורשה וכו' יעו\"ש, כנראה שדעת הריטב\"א כהרא\"ם והר\"א ז\"ל היפך דעת הרי\"ף ז\"ל ואילו בחידושיו למס' שבועות דף מ' הביא מחלוקת זו והסכים לסברת הרי\"ף וכתב וז\"ל ולזה הסכימו רבותי נוחם עדן ע\"כ. הרי להדיא היפך מה שנראה ממה שהביא הרב מורה צדק בשמו, ואולי אפשר לומר לשיטת הרא\"ם ז\"ל והר\"א אמרו. ומ\"ש הריטב\"א ולזה הסכימו רבותי נ\"ע, אם כונתו הוא על הרשב\"א הוא היפך מ\"ש הרב המגיד ז\"ל בפ\"ג מהל' טוען שכתב שנחלקו המפרשים וכו', ודעת הרשב\"א כדברי הפוטרים משבועת התורה וכו' יעו\"ש. ושוב ראיתי להרב דברי אמת בקונטרסיו דף ל\"ג ע\"א שהביא מ\"ש הריטב\"א בחידושיו לקידושין שדעתו ודעת הרא\"ה והרמב\"ן כדעת הרי\"ף ז\"ל, ועיין בחידושי הרשב\"א לשבועות.<br><b> והרא\"ש</b> בפ' שבועת הדיינים הביא דברי הרמב\"ן שהביא ראיה לסברת הרי\"ף מהא דהקשה בירושלמי בסוגיין בהך ברייתא דכל ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי קרקע ששנים מחייבין אותו ממון ואין אחד מחייבו שבועה, ומשני שניא ההיא שאין נשבעין על הקרקעות, והרי קנס, שנייא ההיא שאין נשבעין על הקנס וכו' שאפי' אם יודה פטור אין עד אחד מחייבו שבועה, ואם איתא הו\"ל להקשות והרי שניים שמחייבין אותו בשמא, אלא ודאי דכלל זה אמת חוץ מב' דברים שהקשה בירושלמי קרקע וקנס עכ\"ל. וראיתי להרב גידולי תרומה בשער ל\"ו ח\"ג דהקשה להירושלמי, וז\"ל ותמיהא לי מילתא דאי קרקעות וקנס אין עד אחד מחייב שבועה ומשום [דהוי] דברים שאין נשבעין עליהן א\"כ (גבי) [גם] העדאת עד אחד בפרוטה לא היה לן לחייב שבועה כיון דטענת פרוטה לא הוי דבר שנשבעין עליו לדידן דפסקינן כרב כמו שנתבאר בשער ז' ואע\"ג דלשמואל איכא לתרוצי כדתירצו התוס' דאזיל לטעמיה דמחייב במודה מקצת בכפירת פרוטה. ואולי הירושלמי לשיטת שמואל קאמר הא דקאמרי דלפי\"ז אין הלכה כשמואל בהא וכו' יעו\"ש. וכנראה דלא ראה דברי הירושלמי במקומם שהקשו בתר הכי וז\"ל והרי שנים מחייבין אותו פרוטה וכן היא דתנינן הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה, ומשני מתני' בנשבע מפיו, מה דמר שמואל בנשבע מפי אחרים ע\"כ. ועיין בס' פני משה שם מה שפירש דברי הירושלמי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת עבדו ושפחתו העברים כל אלו המציאות אינן שלו.</b> הכי איתא בפ\"ק דמציעא דף י\"ב ע\"ב, ופריך בגמ' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד\"א בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה\"ב, ומסיק אמר רב פפא כגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי. וכתב הרב בצלאל בשטמ\"ק שם וז\"ל כגון דשכרו ללקט מציאות, ונכש דקתני בברייתא היינו עשה עמי מלאכה סתם, ועשה מלאכה דקתני היינו מלאכה של ליקוטי מציאות, כגון ששכרו ללקט (מציאות) דגים וקמ\"ל דאפי' מגביה מציאה אחרת לבעה\"ב, אדעתיה שימצא מציאות קאמר ליה, ושיטה דחיקא היא לפרש נכש עמי ששכרו לסתם מלאכה, והרמ\"ה ז\"ל פ' וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ומכאן</b> תשובה למ\"ש הרב אדמת קודש בח\"ב חו\"מ סי' ג' עליה דהרא\"ש שבכלל פ\"ט וז\"ל והרא\"ש ס\"ל כפי' רש\"י דס\"ל דדוקא מציאות דגים הוא לבעה\"ב, אמנם אם מצא כיס מלא דינרין הוא לפועל ולא לבעה\"ב, דלא שכרו כי אם דוקא לדבר ההווה ומצוי אבל לא בדבר שאינו מצוי דלא אסיק אדעתיה דבעה\"ב עכ\"ל. ולפי מ\"ש משם הרא\"ש, אחר המחילה רבה הא ליתא, ומה שהכריחו לומר כן, יש לתרץ כמו שיראה הרואה. ואל תשיבני ממ\"ש [הרב בצלאל] ושיטה זו דחיקא היא וכו', דמשמע דנייד מפירוש זה, דאינו אלא במילת נכש עמי דחיקא ליה לפרש סתם מלאכה אבל מ\"מ מ\"ש וקמ\"ל דאפי' מגביה מציאה לבעה\"ב, הא אתיא ליה שפיר וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוצא שטר חוב אע\"פ שלא פרש בו אחריות נכסים לא יחזיר וכו' בין בשטרי מכר בין בשטרי הלואה וכו'.</b> דעת רבינו לפסוק כרבא דפ\"ק דמציעא דלא שנא הלואה לא שנא מכר בכל ענין אמרינן אחריות טעות סופר, הוא אמנם רשב\"ם ורבינו ברוך, הביאם בהגהות אשרי שם, וז\"ל רבינו אליקים ורב אלפס ז\"ל פסקו דאחריות ט\"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, רשב\"ם ורבינו ברוך מארץ יון פסקו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט\"ס הוא כרב אשי ע\"כ. וקשיא לי עליה דרשב\"ם דהא רשב\"ם ס\"ל כרבינו דבין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אחריות ט\"ס שפרש בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ט) וז\"ל והכי מסקינן התם דאחריות ט\"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ע\"כ. הרי להדיא דלא פליג בין שטרי הלואה ובין שטרי מו\"מ היפך מה שהביא ההגהות אשרי משמו. ונראה דמה שהביא ההג\"א הוא רשב\"א ולא רשב\"ם, וכן הביא בפסקי מהר\"מ ריקנטי סי' תכ\"ב מחלוקת משם ר\"א והרי\"ף ורשב\"א ור\"ש יעו\"ש, ועיין בס' אש דת סי' נ\"ט מה שתירץ עוד.<br><b> ומעתה</b> דעת רשב\"ם ז\"ל הוא כדעת רבינו דלא שנא מכר ולא שנא הלואה אחריות טעות סופר, הוא והיינו דווקא בשטר הוא דאמרינן הכי אבל אי לא כתב מוכר שטר אלא דמכר בפני עדים לא אמרינן בהא אחריות ט\"ס אם לא שפירש בשעת המכר שמקבל אחריות, שכ\"כ עלה מלתיה הרב דאמר המוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים וז\"ל המוכר שדהו בעדים וקבל עליו אחריות ע\"כ. והוא כסברת בעל התרומה שער מ\"ח ח\"א שכתב גבי מוכר שדהו בעדים וז\"ל ודוקא שקבל עליו אחריות בפירוש אבל סתמא לא אמרינן אחריות ט\"ס ע\"כ. והרב גדו\"ת לא מצא לו חבר שיכול המוחזק לומר קים לי כוותיה יעו\"ש, ותימה הוא בעיני דהא כפי דברי רשב\"ם הלזו, שפיר מצינן למימר קים לי כבעה\"ת ורשב\"ם וכמו שכן הכריח הרב ש\"ך סי' רכ\"ה ומרן החבי\"ב [בכנסת הגדולה] בסי' קט\"ו הגהות ב\"י אות כ\"א יעו\"ש.<br><b> אלא</b> מה שיש לדקדק על מרן החבי\"ב הוא דבסי' רכ\"ה כתב וז\"ל אני אומר כיון דמדברי הנימוק\"י ז\"ל בבבא בתרא מוכיח שכל שלא פירש אחריות אינו גובה ממשועבדים יכול המוחזק לומר קים לי כבעל התרומות והרב הנימוק\"י ע\"כ. ומעתה לפום מאי שהוכיח בסי' קט\"ו (שרשב\"ם) [שכ\"כ רשב\"ם] אין צורך למשמעות דברי הנימוק\"י ויכול המוחזק לומר קים לי כבעה\"ת ורשב\"ם ז\"ל וצריך ישוב. ואין לומר דמה שהוצרך להוכיח מדברי הנימוק\"י הוא משום דאין הוכחה מרשב\"ם ההוא אזיל לשיטתיה שהביא בהגהות אשרי דבמקח וממכר צריך שיפרש ויאמר שקבל אחריות ולא אמרינן בזה אחריות טעות סופר, ומשו\"ה כתב רשב\"ם שקבל אחריות וכמו שכ\"כ הרב שער המלך בפי\"א דמלוה, זה אינו דהא מרן גופיה הביא שם סמוך ונראה הא דמהר\"מ רקנטי ז\"ל ושם נאמר משם רשב\"א ז\"ל וכדאמרן, ואין לומר דמהר\"מ ב\"ב ז\"ל שהביא מהר\"מ רקנטי ז\"ל ס\"ל כבעה\"ת דאפי' בשטר מקח וממכר צריך שיפרש שקבל עליו אחריות וכ\"ש היכא שלא נכתב כלל, דאפשר דס\"ל דדוקא היכא דנחית לכתוב שטר הוא שצריך שיקבל עליו אחריות אבל אם לא כתב שטר כלל אין צריך שיפרש אפי' במקח וממכר וכמו שכתב הרא\"ש ז\"ל משם רבינו יונה עלה דהמוכר שדהו בעדים וז\"ל ואפי' לא פירש בפני עדים את אחריות ואדעתא דמקבל עליו אחריות הוא דזבין ואפי' למ\"ד אחריות לאו ט\"ס הוא הני מילי כשנזקק לשטר ולא פירש בו אחריות אימור כך היה ביניהם ע\"כ. הרי להדיא דאפי' למ\"ד אחריות לא ט\"ס הוא היכא דלא נכתב אמרינן ט\"ס הוא, וא\"כ מרשב\"א ורבינו ברוך אין להוכיח היכא שלא נכתב כלל שטר.<br><b> ולענין</b> סתם קנין לכתיבה עומד, ראיתי להרב בני יעקב במאמר א' דף מ\"ב ע\"ב שהקשה להנמוק\"י, וז\"ל ודעת ר\"י כפי מ\"ש הנימוק\"י והריטב\"א משמו בדעת הרא\"ש דהיכא דנכתב אח\"כ, גובה משעת הקנין, אבל היכא דלא נכתב לא, דבטיל קליה, ואיכא למידק על דברי הנימוק\"י ממ\"ש בסוף פ' גט פשוט דערב בקנין אפי' שלא בפני בי\"ד גבי מבני חורין ואע\"ג דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, נהי דלכתיבה עומד אבל אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפויין עד שיתנו עמו בשעת קנין ואע\"ג דס\"ל אחריות ט\"ס הוא היינו בדהתנה ולא כתב ע\"כ, והשתא איכא למידק דכפי מה שבארנו כאן דהיכא דלא נכתב הקנין לא גבי ממשעבדי כלל, מה הוקשה לו שם מההיא דסתם קנין לכתיבה עומד והוצרך לשוויי נפשיה במשעול הכרמים ולומר דאע\"ג דלכתיבה עומד אינו עומד לכתוב בו אחריות דלא אמרינן ט\"ס הוא אלא בדהתנה, ולא כתב דהוא היפך כל דברי הפוסקים דסברי דאע\"ג דידעינן בודאי שלא התנה אמרינן אחריות ט\"ס הוא דלא שדי איניש זוזי בכדי, והרי כפי מה שביארנו כאן לא צריך לכל זה דכיון דאין כאן אלא קנין ולא נכתב השטר וכו' יעו\"ש.<br><b> ונראה</b> לענ\"ד לומר דלק\"מ להרב הנימוק\"י, והוא דגבי שטרי הלואה דבהא מיירי ר\"י, בהא ודאי לא גבי ממשעבדי משום דעיקר השעבוד הוא ההלואה וקנין, ושטר הוא כדי שלא יטעון פרעתי או לא היו דברים מעולם וא\"כ זה שלא רצה לכתוב לו שטר גילה דעתו שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד, ומבטל ההוא קול דעדים שקנו מיניה ומשו\"ה לא גבי אלא מבני חורין. וזהו שדייק הרב בלישניה דהא מבטיל קליה, ר\"ל כיון שלא רצה לכתוב את השטר לבטל את קול העדים הוא מכוין. אבל גבי ערב בקנין דעיקר השעבוד שמחייב עצמו הוא ע\"י קנין אבל על פה אינו חייב, הוה קס\"ד לומר דכל שקנו מיניה על דיני שעבוד הוא דקנו, וסתם קנין לכתיבה עומד, לזה תירץ דאע\"פ כן אינו עומד עליו לכתוב אחריות ושאר יעויין מאחר דאמר ליה דכי שעבד ע\"י קנין הוא ליחייב בבני חורין אבל לא לגבות ממשעבדי, ועיין למרן החבי\"ב בחו\"מ סי' קכ\"ט הגהות הטור אות מ\"ה שחילק כן בין לוה לערב.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב בסי' ט\"ל שהגיה בלשון בעל התרומות וכתב במקום הרמב\"ם, הרמב\"ן, דהרמב\"ם לא ס\"ל דהיכא דליכא שטר דגבי, והוקשה לו מההיא דפסק רבינו בפכ\"ג מהל' אישות גבי הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה וכו' מתו אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל חוב [בשטר] וטרפה מזונותיה מנכסין משועבדים ע\"כ, הרי בפירוש דבקנו מיניה אע\"ג דלא נכתב שטר הוי כבע\"ח יעו\"ש. ויש לתמוה איך לא השגיח במ\"ש מרן כ\"מ שם דג' חילוקים יש בדבר דבשעת קידושין משתעבד אף בלא קנין דהן הן הדברים הניקנין באמירה, ושלא בשעת קידושין אלא שהוא בין קידושין לנשואין אז הוא מחייב בקנין אבל בעלמא צריך קנין וכתיבה. נמצא דמ\"ש רבינו בהל' אישות דבקנין בלא שטר הוי כבע\"ח היינו משום אגב דמחתני אהדדי. איברא דיש לדקדק על מרן החבי\"ב במ\"ש שם בסיום דבריו דשמא מצא לו להרמב\"ן ז\"ל בפירוש בשום מקום. והוא תימה דהא בהא מימרא דרבא בר שילא בחי' פי' כן להדיא כי שם ביתו.<br><b> עוד</b> הקשה הרב בני יעקב שם עליה דהרב בעל התרומות שער נ\"ז שכתב וז\"ל ודלא כרשב\"ם שסובר דיכול למחות מלכתוב וכל זמן שלא נכתב אישתכח דהוי מלוה על פה, הקשה עליו דאיך תלה הטעם משום דיכול למחות מלכותבו, דהא דיכול לכתוב מימרא דרבי היא וכו\"ע ס\"ל הכי, ואפ\"ה פסקו דגובה משעת קנין אלו תורף דבריו. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו במ\"ש כו\"ע ס\"ל דהא הרא\"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') הביא משם י\"מ, וז\"ל ויש מפרשים דאפי' אם עומד וצווח אל תכתבו כותבין בעל כרחו ע\"כ, וכ\"כ הרשב\"א בתשובה הביאה מרן בסי' ט\"ל וז\"ל אבל אם מונעם מליכתוב שומעים לו וי\"א שאין שומעין לו ולזה דעתי נוטה ע\"כ, וכן פסק מרן בספרו הקצר משם י\"א, וכן כתב הריטב\"א בחי' כתובות דף נ\"ו משם רש\"י והביאו הרב בצלאל בחי' כתובות יעו\"ש, ועיין בשלטי הגיבורים. גם רבינו בפ\"ו מהל' מכירה פסק וז\"ל האומר זכו בשדה זו לפלוני [וכו'] והחזיק הזוכה לו בקרקע וכו', נראה מדבריו שלא העמידו וכ\"כ הרב המגיד יעו\"ש. הרי להדיא כמה פוסקים דס\"ל דאם רצה לחזור משטר דכותבין בעל כרחו ואיך כתב דכו\"ע ס\"ל דאינו יכול לחזור וצ\"ע (ועיין בס' לחם שלמה דף ל\"ו ע\"ב יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,117 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב שהודה מעצמו וכו'.</b> כתב מרן החבי\"ב [בכנסת הגדולה] בחו\"מ סי' שמ\"ח הגהות הטור אות י' נשאל הרשב\"א בכתב יד מי שגנב בעדים והשיב הגניבה קודם שיתבענו אם משלם כפל או לא. תשובה כל שבאו עדים שהעידו שגנב אינו יכול לפטור מתשלומי כפל שכבר נמצא הגניבה בידו בעדים ע\"כ. ותשובתו מסופקת אצלי אפשר דס\"ל דכל שלא תבעו בבי\"ד והודה אינו משלם כפל, ומה שהשיב הרב כל שבאו עדים והעידו שגנב כונתו שבאו עדים לבי\"ד וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה תשובה זאת היא נדפסה בח\"ג סי' ק\"י ונראה שתשובה זאת לא שייכא לשאלה שהביא הוא ז\"ל. והוא כי הרשב\"א נשאל שתי שאלות וז\"ל ומי שגנב בעדים והשיב את הגניבה קודם שיתבענו בבי\"ד אם משלם כפל או לא אם תמצי לומר שזה דבר ברור שאינו משלם דאשר ירשיעון אלהים כתיב וכו', אם גנב בעדים ואמר החזרתי מהו מי מהימנינן ליה או לא, אם תמצא לומר מהימנינן היאך גנב מתחייב בכפל לעולם, שהרי כל גנב מרשיע את עצמו שהרי יכול לפטור ולומר החזרתי, והשיב כל שבאו עדים וכו', ומ\"מ אפשר שיכול לומר החזרתי וכדעת מקצת רבותי וכו' יעו\"ש. ומהנראה הוא שכונתו הוא דבשאלה ראשונה הודה לדברי השואל שפטור, ותשובתו הוא לשאלה הב', והוא הצעה למה שיאמר אח\"כ וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שגנב וכו' ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפי' לאחר שהגדיל.</b> והנה דין זה שכתב רבינו שקטן פטור אף לאחר שהגדיל כ\"כ הרא\"ש והטור ושאר הפוסקים. אמנם בהגהות אשרי בפ' החובל כתב משם האור זרוע דכשהגדיל הקטן חייב לשלם, ושכן פי' רש\"י ז\"ל גבי השורף שטרו של חבירו דאכפיה רפרם לרב אשי ומגבי ביה כשורא לצלמי יעו\"ש. ומהר\"ם מפאדווה סי' צ' כתב דרבינו לא חש לדבר זה כי אפשר לומר שרב אשי עשה זה כאשר היה בן י\"ג שנים, וגם אינו הכרח שרש\"י ז\"ל ר\"ל בקטנותו, כי כונתו רק להסיר מן ר\"א פגם זה שלא עשה נבלה זו בהיותו חשוב יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר לדעת רבינו, דההיא דרפרם מפרש לה דלאו דאכפיה לרב אשי על ששרף שטרו של חבירו, אלא הענין הוא כמ\"ש הר' יהונתן ז\"ל הביאו הרב בשטמ\"ק שם וז\"ל כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חבירו דלא לשלם אלא דמי ניירא בעלמא, דהוה ס\"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שחייב השורף לשלם לניזק כשורא לצלמי עכ\"ל (א\"ה ס\"ט וכן פירש\"י ז\"ל בכתובות דף פ\"ו ע\"א בד\"ה כפייה רפרם, ועיין בני חיי סי' שנ\"ז בהגהות הטור). הרי להדיא דאין לדינו של רבינו עסק לההיא דרפרם, ואפשר שכן מפרש לה רבינו. ובהכי אזדא לה ראיית הב\"ח ז\"ל באו\"ח סי' שמ\"ג למה שפסק רבינו בה\"י בדין ראוי לבי\"ד להכות לקטנים וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה פ' החובל במראה הפנים על מתני' דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שרצה להביא ראיה דהתוס' ס\"ל כסברת הגהות אשרי, וז\"ל ויש להביא ראיה מהתוס' בקידושין דף י' ע\"א דקטן חייב לשלם כשיגדיל מה שעשה בקטנותו, דשם בד\"ה ומקבל את גיטה, כתבו להוכיח דאחר שנשאת, אף כשהיא קטנה עכשיו אין אביה מקבל גיטה מהאי תלמודא דפ\"ח דתרומות דפריך גירשך מי לא ידעה [וכו'] תיפתר כשאמרה התקבל גיטי במקום פלוני וכו', ומדדחיק לאוקומי בכה\"ג, ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה, משמע דמשנשאת אין אביה מקבל גיטה וכו', והשתא אי ס\"ד דקטן אינו חייב לשלם כשיגדיל מאי מביאין ראיה מדין דתרומות, הא התם לחיוב קרן וחומש מתניא גבי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, וא\"א לאוקומה בקטנה, אלא ודאי דס\"ל להתוס' דקטן חייב לשלם כשיגדיל עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה אין זו ראיה, דכונת התוס' היא מדלא מוקי כשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל גיטה כשהיא קטנה אבל הידיעה שידעה שגירשה בעלה היה כשהיא גדולה וע\"ז פליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר\"א מחייב כל מה שאכלה כשהיא גדולה ור\"י פוטר מטעם דיהיב בגמ', ומי הגיד לו שכונת התוס' היא שהידיעה ג\"כ היה כשהיא קטנה. וכן ראיתי להרב מהרימ\"ט בחי' שם וז\"ל לכך דקדקו התוס', מתוך שינויא ב' דדחיק לאוקומה בסוס רץ נוקמה בשנשאת כשהיא קטנה וקבל אביה את גיטה כשהיא קטנה ולא ידעה עד שנעשית נערה וכו' יעו\"ש. וכן נראה שהבין הרב עצמות יוסף והפנ\"י שם וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן הגונב קדשים מבית בעליהן וכו'.</b> דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. והתוס' ז\"ל בפ\"ק דב\"ק ד\"ה שור רעהו כתבו דהא דממעטינן הקדש מדין גנב לאו דוקא דה\"ה מדין דכל ד' אבות נזיקין ליתנהו בהקדש, והוקשה להם מהא דאמרינן בהשואל כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם וכו' יעו\"ש. והרב מל\"מ ז\"ל כתב על דברי התוס' וז\"ל וא\"ת אמאי לא הוקשה להם מהא דתנן בגטין דף נ\"ד ע\"א כהנים שפגלו במקדש במזיד חייבים, ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו (ניזק) [ניכר] שמיה הזיק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקין, ואולי הו\"א דמתני' ר' שמעון היא דאית ליה דקדשים שחייב באחריותן חשיב רעהו וכו' א\"נ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים הוי ממון בעלים, אבל ההיא דפרט למזיק לא מצינן לאוקומה בקדשים קלים יעו\"ש.<br><b> וקשיא</b> לי טובא מהא דאמרינן בפ' התכלת (מנחות דף מ\"ט ע\"א) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשום אילים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, א\"ל רב עלו ועלו, אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשום כבשים נשחטו, אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא, עקירה בטעות הויא עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה, אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין, ותני עלה פיגולן פיגול, היכי דמי אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים האי שוגגין מזידין הוו, אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול, אלמא עקירה בטעות הויא עקירה, א\"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים ובאומר מותר ע\"כ. הרי דהש\"ס מוקי לה להאי מתני' בקדשי קדשים היפך מ\"ש הוא ז\"ל דאפשר לאוקומי בקדשים קלים וצ\"ע (א\"ה ס\"ט עיין להרב המגיה בס' שורשי הים בפירקין)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב וקטע ממנה אבר וכו'.</b> בעיא דר' ירמיה בפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"ח) ולא איפשיטא. ורבינו ז\"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה, כנראה דס\"ל דעובר ירך אמו ובעיא דר\"י אינו אלא אליבא דמ\"ד עובר לאו ירך אמו וכמ\"ש הרב שער המלך. ועיין בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ') בד\"ה עובר. והר\"ן בפ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ח) מהש\"ס בד\"ה ולענין ולד שנולד מן הטריפה כתב, וז\"ל לפיכך תירץ ר\"ת דודאי קי\"ל דעובר לאו ירך אמו הוא כדמוכח בשמעתין וכו' וההיא דגיטין דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע\"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידה כידו וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שהקשה על דברי הר\"ן אלו, שאם כדבריו מאי פרכינן מינה בתמורה דף כ\"ה לר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת וכו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, התם שאני כמ\"ש הר\"ן ז\"ל, ובפ\"ב דגיטין מוקמינן להאי ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה דקסבר עובר ירך אמו ולפי דברי הר\"ן ז\"ל אפי' כרבנן (דר\"נ) [דרבי] דס\"ל המשחרר חצי עבדו לא קנה מצי מתוקמא עיי\"ש שהצריך עיון. ולענ\"ד נראה לישב דעת הר\"ן בזה האופן דמדקאמר הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מכפר רצה מכפר בולד, ומטעם דעובר לאו ירך אמו, נראה דר' יוחנן דס\"ל דמשעת הפרשה חשיב ליה כילוד וכאילו הפריש שנים לאחריות, ואי לא הו\"ל ולד חטאת דלמיתה אזלא. ואמטו להכי הקשה מהך ברייתא לר\"י דקתני הרי את שפחה וולד בן חורין דאם היה עוברה זכתה לו אמו, אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו מני ר' מאיר היא אלא אי אמרת עובר לאו ירך אמו, והכונה דכילוד דמי ומשו\"ה רצה מכפר בולדה, אמאי זכתה לו אמו, נהי דשייך בה ידה כידו מ\"מ לא חשבין ליה כילוד, כן נ\"ל לומר בדעת הר\"ן ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו וכו' עד שימנה את מעותיו. מנה את כיסו ומצא שלם וכו' נפטר מאחריותו.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל דע שכונת רבינו אינה בדוקא למקום ההוא שגנב, ואם שינה שיתחייב, אלא למקום המשתמר ושיראוה הבעלים, כלומר להיות מצוים שם כעין המקום שגנב ע\"כ. והקשה הרב לח\"מ דהא בפ' הגוזל אמרינן דלכו\"ע אית להו דרבי יצחק דאמר ר\"י אדם עשוי למשמש בכיסו תמיד, ופירש\"י ז\"ל והבעלים יודעים בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר החזרה [מנו] והיא שלימה, וכיון דרבינו פסק בפ\"א מהל' גזילה דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה א\"כ אמאי פסק כאן אם ידעו הבעלים, וכ\"כ אח\"כ מנה את כיסו והיא שלימה, משמע דעל הסתם לא אמרינן הכי, הא מסתמא ידעו בגניבה ובחזרה שמנו בודאי וכו' יעו\"ש. וקצת קשה אמאי לא הקשה כן במ\"ש אח\"כ רבינו לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו וכו', כיון דפסק דאדם עשוי למשמש וכו' בכ\"ש, מסתמא ידעו והיה קשה ביותר. איברא דלא על הרב לח\"מ לבד תלונותי, כי גם על הרב מחנה אפרים בחי' על רבינו, שהקשה ג\"כ כקושית הרב לח\"מ ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב מחנה אפרים ז\"ל שם על דברי הרה\"מ ז\"ל שכתב דע שכונת רבינו וכו', וז\"ל לא ידעתי מנא ליה הא, ומדברי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו בסוף פרק הגוזל ומאכיל נראה דכל ששינה אין מנין פוטר עכ\"ל. ואשתמיט מיניה מ\"ש השלטי הגיבורים בפ' המפקיד וז\"ל ונ\"ל (דמדברי) [דדברי] הרמב\"ן שכתב דהמחזיר למקום אחר לא יצא אפי' לא ידעו הבעלים בגנבתו לא פליג על ההיא דאמרינן שם בגמ' שאם החזיר לעדר שבמדבר יצא, וכ\"כ הרה\"מ בפ\"ד מהל' גניבה דודאי כל שמנין פוטר סגי בחזרתו באופן שירגישו הבעלים בחזרתו, וההיא דהרמב\"ן מיירי שמחזיר לעדר אחר שאין הבעלים יכולים להרגיש וס\"ל וכו', ומדברי הרשב\"א שהביא מגדל עז בפ\"ד מהל' גניבה משמע קצת כדברי הרמ\"ה יעו\"ש. הרי להדיא דאין כאן סתירה למ\"ש הרה\"מ מדברי הרמב\"ן ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו' או אינו נותן כלל וכו'.</b> כתב מרן ב\"י ז\"ל בסי' שנ\"ג, וז\"ל הרשב\"א בפ' הגוזל בתרא גבי נטלו מוכסים חמורו [וכו'], שהראב\"ד כתב דאע\"ג דיאוש ושינוי רשות קני, דמים מיהא בעי לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה, דיאוש כדי לא קני, ואע\"פ שכתב הרב שזה עיקר, עדיין צריכה תלמוד דיאוש ושינוי רשות בכולי תלמודא משמע דקני קנין הגוף, דאי לא, הא דא\"ל רב הונא להני אוונכרי וכו'. ועיין בס' שמות בארץ בפ' לולב הגזול מה שהקשה להרשב\"א דמאי קושיא דאם היה אומר הראב\"ד דאם הנגזל נותן הדמים מחזיר החפץ לבעלים אז היה שייך הקושיא וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' הלכה למשה בפירקין שכתב וז\"ל ואני אומר דאין ספק דט\"ס הוא מ\"ש בתחילה דמים מיהא בעי לאהדורי וצ\"ל בדמים מיהא בעי לאהדורי כמ\"ש בסוף ושייך קושיא שפיר וכ\"כ הרשב\"א בשם הראב\"ד בתשובה הנ\"ל וכן הגיה בס' דורש משפט ותפארת שמואל ע\"כ. ודבר ה' בפיהו אמת שכן ראיתי בפירוש להרשב\"א ז\"ל שהביא הרב בצלאל [בשטמ\"ק] בפ' הגוזל דף קע\"ט ע\"ד וז\"ל והראב\"ד פי' דכי קתני במתני' הרי אלו שלו דלא מפקי מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא בעי ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גניבה וגזלה הנמכרת והיינו דקאמר בברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאילו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים וכו', וע\"ז מקשה הרשב\"א וכו' יעו\"ש. ואפשר ג\"כ דאף מ\"ש הטור סי' שנ\"ז על דברי הראב\"ד וז\"ל שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי קונה אלא לענין שא\"צ להחזיר הגניבה אלא הדמים אבל לדעת ר\"י וכו' דהכונה היא על דרך זה וט\"ס נפל וצ\"ל בדמים וכן בסי' שס\"ח יעו\"ש, אשר בזה מתישב קושית מרן ב\"י ז\"ל בסי' שנ\"ז ונכנס לישב בדוחק כמו שיראה הרואה, ולפי האמור לא קשיא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעה\"ב שאינו עשוי וכו' או שעשוי למכור כליו והיו כליו מדברים העשוים וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גנבה בעיר וכו' יעו\"ש וכ\"כ בפ\"ח מהל' טוען. והטור בחו\"מ סי' שנ\"ז כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם וכו' וכתב עוד שאם הם כלים העשוים להשאיל ולהשכיר אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול וכו' ע\"כ. וכתב מרן ב\"י שם וז\"ל זה שכתב רבינו אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא, שכבר כתבתי לשון הרמב\"ם ז\"ל לעיל וכו', וכן פירשו דבריו הראב\"ד והרה\"מ ז\"ל עכ\"ל. והש\"ך ז\"ל הליץ בעד הטור דלא בא לומר הטור אלא דלהרמב\"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מגו, וה\"ה נמי דהוה מצי למימר אפי' עשוי למכור ויצא לו שם גניבה יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יהודה שכתב שלא הבין דבריו של הש\"ך דודאי בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר וטוען גנובים, לעולם איכא מגו אפילו היכא דליכא עדי ראיה, דהא הכא מיירי דלוקח טוען מפלוני לקחתים ואינו יודע אם גנובים הם דבכה\"ג מיירי מתני' וא\"כ כיון דלוקח טוען איני יודע אם גנובים ה��, לעולם איכא מגו בבעה\"ב, דנאמן לומר גנובים מגו דמצי למימר שאולים, דאי משום דליכא עדי ראיה ואיכא מגו ללוקח, הא ודאי דמהימן הלוקח בטענתו שאינו יודע אם גנובים הם ואפ\"ה מוציאין מידו כיון דאפשר שהם גנובים ואיכא מגו גבי דבעה\"ב, וא\"כ מאי דמשמע ליה לרבינו בדברי הרמב\"ם דלאו משום מגו אלא משום דהוו תרתי לטיבותא, לאו בהכי תליא אלא כולא מילתא תליא במיגו יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא כיון דליכא עדי ראיה אם כן כי טעין בעל הבית שאולים הם מצי לוקח למימר ליה החזרתי ונאמן, ומשום הכי טוען גנובים שלא יוכל לומר לו הכי, ואם כן אזדא ליה מגו זה, ושפיר קאמר הש\"ך כיון דליכא עדי ראיה ליכא מגו, ואכתי הוה מצי להוציא מיד הלוקח משום דמצי לטעון שאולים, ואיהו לא ניחא ליה למטען בהכי, באופן דמגו זה איני מכירו לקוצר ענ\"ד. וכן מה שכתב לקמן על פי יסוד זה לא הבנתי, ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל ח\"ג סי' ק\"י ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסיטון מקנח וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל דרבינו פסק דלא כר' שמעון בן גמליאל וכו' יעו\"ש. והנה מפשט דברי רבינו ז\"ל נראה שדעתו הוא כדעת הרמ\"ה ז\"ל שהביא הטור בסי' רל\"א דלא מפליג בין מדות לח ליבש דבכולהו צריך לקנח וס\"ל דרשב\"ג דקתני במתני' בד\"א במדות לח, לאיפלוגי את\"ק אתי ופסק כת\"ק בכולי מתני'. ומרן ב\"י ז\"ל שם הקשה להרמ\"ה וז\"ל ואיני מוצא לו טעם כיון דדבר יבש אינו נדבק מה יקנח ע\"כ. והסמ\"ע שם סק\"י כתב שדברי הרמ\"ה הם במידות עמוקים ואבק נדבק בהם יעו\"ש. ועיין בתוס' יו\"ט פ\"ה ד'בתרא משנה י\"א מ\"ש על דברי הסמ\"ע ובס' עץ החיים. ואני אומר דכל זה גרם להם שלא נראה בזמנם דברי הרמ\"ה ז\"ל ברם עתה שנדפס ראינו לשונו שכתב וז\"ל ולפיכך מקנח כל המאזנים לכל משקל ומשקל לא שנא בלח ולא שנא ביבש כת\"ק דגזר לח אטו יבש ע\"כ, ונראה דט\"ס הוא וצ\"ל דגזר יבש אטו לח. הרי שדעת הרמ\"ה הוא דאף דלא נדבק במדת היבש כלום אפ\"ה צריך לקנח ומשום דלא פלוג. וא\"כ אין מקום לקושית מרן ז\"ל, ולא למ\"ש הסמ\"ע דהרמ\"ה מיירי במדות עמוקות שאבק נדבק בהם, אלא גם במאזנים שאינו נדבק כלום, ורשב\"ג דפליג בכולהו פליג דלא כמ\"ש התוס' יו\"ט לדעת הסמ\"ע ודלא כהרב עץ החיים."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,114 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Theft",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב שהודה מעצמו וכו'.</b> כתב מרן החבי\"ב [בכנסת הגדולה] בחו\"מ סי' שמ\"ח הגהות הטור אות י' נשאל הרשב\"א בכתב יד מי שגנב בעדים והשיב הגניבה קודם שיתבענו אם משלם כפל או לא. תשובה כל שבאו עדים שהעידו שגנב אינו יכול לפטור מתשלומי כפל שכבר נמצא הגניבה בידו בעדים ע\"כ. ותשובתו מסופקת אצלי אפשר דס\"ל דכל שלא תבעו בבי\"ד והודה אינו משלם כפל, ומה שהשיב הרב כל שבאו עדים והעידו שגנב כונתו שבאו עדים לבי\"ד וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה תשובה זאת היא נדפסה בח\"ג סי' ק\"י ונראה שתשובה זאת לא שייכא לשאלה שהביא הוא ז\"ל. והוא כי הרשב\"א נשאל שתי שאלות וז\"ל ומי שגנב בעדים והשיב את הגניבה קודם שיתבענו בבי\"ד אם משלם כפל או לא אם תמצי לומר שזה דבר ברור שאינו משלם דאשר ירשיעון אלהים כתיב וכו', אם גנב בעדים ואמר החזרתי מהו מי מהימנינן ליה או לא, אם תמצא לומר מהימנינן היאך גנב מתחייב בכפל לעולם, שהרי כל גנב מרשיע את עצמו שהרי יכול לפטור ולומר החזרתי, והשיב כל שבאו עדים וכו', ומ\"מ אפשר שיכול לומר החזרתי וכדעת מקצת רבותי וכו' יעו\"ש. ומהנראה הוא שכונתו הוא דבשאלה ראשונה הודה לדברי השואל שפטור, ותשובתו הוא לשאלה הב', והוא הצעה למה שיאמר אח\"כ וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שגנב וכו' ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפי' לאחר שהגדיל.</b> והנה דין זה שכתב רבינו שקטן פטור אף לאחר שהגדיל כ\"כ הרא\"ש והטור ושאר הפוסקים. אמנם בהגהות אשרי בפ' החובל כתב משם האור זרוע דכשהגדיל הקטן חייב לשלם, ושכן פי' רש\"י ז\"ל גבי השורף שטרו של חבירו דאכפיה רפרם לרב אשי ומגבי ביה כשורא לצלמי יעו\"ש. ומהר\"ם מפאדווה סי' צ' כתב דרבינו לא חש לדבר זה כי אפשר לומר שרב אשי עשה זה כאשר היה בן י\"ג שנים, וגם אינו הכרח שרש\"י ז\"ל ר\"ל בקטנותו, כי כונתו רק להסיר מן ר\"א פגם זה שלא עשה נבלה זו בהיותו חשוב יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר לדעת רבינו, דההיא דרפרם מפרש לה דלאו דאכפיה לרב אשי על ששרף שטרו של חבירו, אלא הענין הוא כמ\"ש הר' יהונתן ז\"ל הביאו הרב בשטמ\"ק שם וז\"ל כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חבירו דלא לשלם אלא דמי ניירא בעלמא, דהוה ס\"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שחייב השורף לשלם לניזק כשורא לצלמי עכ\"ל (א\"ה ס\"ט וכן פירש\"י ז\"ל בכתובות דף פ\"ו ע\"א בד\"ה כפייה רפרם, ועיין בני חיי סי' שנ\"ז בהגהות הטור). הרי להדיא דאין לדינו של רבינו עסק לההיא דרפרם, ואפשר שכן מפרש לה רבינו. ובהכי אזדא לה ראיית הב\"ח ז\"ל באו\"ח סי' שמ\"ג למה שפסק רבינו בה\"י בדין ראוי לבי\"ד להכות לקטנים וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה פ' החובל במראה הפנים על מתני' דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שרצה להביא ראיה דהתוס' ס\"ל כסברת הגהות אשרי, וז\"ל ויש להביא ראיה מהתוס' בקידושין דף י' ע\"א דקטן חייב לשלם כשיגדיל מה שעשה בקטנותו, דשם בד\"ה ומקבל את גיטה, כתבו להוכיח דאחר שנשאת, אף כשהיא קטנה עכשיו אין אביה מקבל גיטה מהאי תלמודא דפ\"ח דתרומות דפריך גירשך מי לא ידעה [וכו'] תיפתר כשאמרה התקבל גיטי במקום פלוני וכו', ומדדחיק לאוקומי בכה\"ג, ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה, משמע דמשנשאת אין אביה מקבל גיטה וכו', והשתא אי ס\"ד דקטן אינו חייב לשלם כשיגדיל מאי מביאין ראיה מדין דתרומות, הא התם לחיוב קרן וחומש מתניא גבי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, וא\"א לאוקומה בקטנה, אלא ודאי דס\"ל להתוס' דקטן חייב לשלם כשיגדיל עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה אין זו ראיה, דכונת התוס' היא מדלא מוקי כשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל גיטה כשהיא קטנה אבל הידיעה שידעה שגירשה בעלה היה כשהיא גדולה וע\"ז פליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר\"א מחייב כל מה שאכלה כשהיא גדולה ור\"י פוטר מטעם דיהיב בגמ', ומי הגיד לו שכונת התוס' היא שהידיעה ג\"כ היה כשהיא קטנה. וכן ראיתי להרב מהרימ\"ט בחי' שם וז\"ל לכך דקדקו התוס', מתוך שינויא ב' דדחיק לאוקומה בסוס רץ נוקמה בשנשאת כשהיא קטנה וקבל אביה את גיטה כשהיא קטנה ולא ידעה עד שנעשית נערה וכו' יעו\"ש. וכן נראה שהבין הרב עצמות יוסף והפנ\"י שם וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן הגונב קדשים מבית בעליהן וכו'.</b> דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. והתוס' ז\"ל בפ\"ק דב\"ק ד\"ה שור רעהו כתבו דהא דממעטינן הקדש מדין גנב לאו דוקא דה\"ה מדין דכל ד' אבות נזיקין ליתנהו בהקדש, והוקשה להם מהא דאמרינן בהשואל כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם וכו' יעו\"ש. והרב מל\"מ ז\"ל כתב על דברי התוס' וז\"ל וא\"ת אמאי לא הוקשה להם מהא דתנן בגטין דף נ\"ד ע\"א כהנים שפגלו במקדש במזיד חייבים, ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו (ניזק) [ניכר] שמיה הזיק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקין, ואולי הו\"א דמתני' ר' שמעון היא דאית ליה דקדשים שחייב באחריותן חשיב רעהו וכו' א\"נ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים הוי ממון בעלים, אבל ההיא דפרט למזיק לא מצינן לאוקומה בקדשים קלים יעו\"ש.<br><b> וקשיא</b> לי טובא מהא דאמרינן בפ' התכלת (מנחות דף מ\"ט ע\"א) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשום אילים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, א\"ל רב עלו ועלו, אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשום כבשים נשחטו, אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא, עקירה בטעות הויא עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה, אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין, ותני עלה פיגולן פיגול, היכי דמי אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים האי שוגגין מזידין הוו, אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול, אלמא עקירה בטעות הויא עקירה, א\"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים ובאומר מותר ע\"כ. הרי דהש\"ס מוקי לה להאי מתני' בקדשי קדשים היפך מ\"ש הוא ז\"ל דאפשר לאוקומי בקדשים קלים וצ\"ע (א\"ה ס\"ט עיין להרב המגיה בס' שורשי הים בפירקין)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב וקטע ממנה אבר וכו'.</b> בעיא דר' ירמיה בפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"ח) ולא איפשיטא. ורבינו ז\"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה, כנראה דס\"ל דעובר ירך אמו ובעיא דר\"י אינו אלא אליבא דמ\"ד עובר לאו ירך אמו וכמ\"ש הרב שער המלך. ועיין בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ') בד\"ה עובר. והר\"ן בפ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ח) מהש\"ס בד\"ה ולענין ולד שנולד מן הטריפה כתב, וז\"ל לפיכך תירץ ר\"ת דודאי קי\"ל דעובר לאו ירך אמו הוא כדמוכח בשמעתין וכו' וההיא דגיטין דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע\"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידה כידו וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שהקשה על דברי הר\"ן אלו, שאם כדבריו מאי פרכינן מינה בתמורה דף כ\"ה לר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת וכו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, התם שאני כמ\"ש הר\"ן ז\"ל, ובפ\"ב דגיטין מוקמינן להאי ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה דקסבר עובר ירך אמו ולפי דברי הר\"ן ז\"ל אפי' כרבנן (דר\"נ) [דרבי] דס\"ל המשחרר חצי עבדו לא קנה מצי מתוקמא עיי\"ש שהצריך עיון. ולענ\"ד נראה לישב דעת הר\"ן בזה האופן דמדקאמר הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מכפר רצה מכפר בולד, ומטעם דעובר לאו ירך אמו, נראה דר' יוחנן דס\"ל דמשעת הפרשה חשיב ליה כילוד וכאילו הפריש שנים לאחריות, ואי לא הו\"ל ולד חטאת דלמיתה אזלא. ואמטו להכי הקשה מהך ברייתא לר\"י דקתני הרי את שפחה וולד בן חורין דאם היה עוברה זכתה לו אמו, אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו מני ר' מאיר היא אלא אי אמרת עובר לאו ירך אמו, והכונה דכילוד דמי ומשו\"ה רצה מכפר בולדה, אמאי זכתה לו אמו, נהי דשייך בה ידה כידו מ\"מ לא חשבין ליה כילוד, כן נ\"ל לומר בדעת הר\"ן ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו וכו' עד שימנה את מעותיו. מנה את כיסו ומצא שלם וכו' נפטר מאחריותו.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל דע שכונת רבינו אינה בדוקא למקום ההוא שגנב, ואם שינה שיתחייב, אלא למקום המשתמר ושיראוה הבעלים, כלומר להיות מצוים שם כעין המקום שגנב ע\"כ. והקשה הרב לח\"מ דהא בפ' הגוזל אמרינן דלכו\"ע אית להו דרבי יצחק דאמר ר\"י אדם עשוי למשמש בכיסו תמיד, ופירש\"י ז\"ל והבעלים יודעים בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר החזרה [מנו] והיא שלימה, וכיון דרבינו פסק בפ\"א מהל' גזילה דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה א\"כ אמאי פסק כאן אם ידעו הבעלים, וכ\"כ אח\"כ מנה את כיסו והיא שלימה, משמע דעל הסתם לא אמרינן הכי, הא מסתמא ידעו בגניבה ובחזרה שמנו בודאי וכו' יעו\"ש. וקצת קשה אמאי לא הקשה כן במ\"ש אח\"כ רבינו לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו וכו', כיון דפסק דאדם עשוי למשמש וכו' בכ\"ש, מסתמא ידעו והיה קשה ביותר. איברא דלא על הרב לח\"מ לבד תלונותי, כי גם על הרב מחנה אפרים בחי' על רבינו, שהקשה ג\"כ כקושית הרב לח\"מ ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב מחנה אפרים ז\"ל שם על דברי הרה\"מ ז\"ל שכתב דע שכונת רבינו וכו', וז\"ל לא ידעתי מנא ליה הא, ומדברי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו בסוף פרק הגוזל ומאכיל נראה דכל ששינה אין מנין פוטר עכ\"ל. ואשתמיט מיניה מ\"ש השלטי הגיבורים בפ' המפקיד וז\"ל ונ\"ל (דמדברי) [דדברי] הרמב\"ן שכתב דהמחזיר למקום אחר לא יצא אפי' לא ידעו הבעלים בגנבתו לא פליג על ההיא דאמרינן שם בגמ' שאם החזיר לעדר שבמדבר יצא, וכ\"כ הרה\"מ בפ\"ד מהל' גניבה דודאי כל שמנין פוטר סגי בחזרתו באופן שירגישו הבעלים בחזרתו, וההיא דהרמב\"ן מיירי שמחזיר לעדר אחר שאין הבעלים יכולים להרגיש וס\"ל וכו', ומדברי הרשב\"א שהביא מגדל עז בפ\"ד מהל' גניבה משמע קצת כדברי הרמ\"ה יעו\"ש. הרי להדיא דאין כאן סתירה למ\"ש הרה\"מ מדברי הרמב\"ן ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו' או אינו נותן כלל וכו'.</b> כתב מרן ב\"י ז\"ל בסי' שנ\"ג, וז\"ל הרשב\"א בפ' הגוזל בתרא גבי נטלו מוכסים חמורו [וכו'], שהראב\"ד כתב דאע\"ג דיאוש ושינוי רשות קני, דמים מיהא בעי לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה, דיאוש כדי לא קני, ואע\"פ שכתב הרב שזה עיקר, עדיין צריכה תלמוד דיאוש ושינוי רשות בכולי תלמודא משמע דקני קנין הגוף, דאי לא, הא דא\"ל רב הונא להני אוונכרי וכו'. ועיין בס' שמות בארץ בפ' לולב הגזול מה שהקשה להרשב\"א דמאי קושיא דאם היה אומר הראב\"ד דאם הנגזל נותן הדמים מחזיר החפץ לבעלים אז היה שייך הקושיא וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' הלכה למשה בפירקין שכתב וז\"ל ואני אומר דאין ספק דט\"ס הוא מ\"ש בתחילה דמים מיהא בעי לאהדורי וצ\"ל בדמים מיהא בעי לאהדורי כמ\"ש בסוף ושייך קושיא שפיר וכ\"כ הרשב\"א בשם הראב\"ד בתשובה הנ\"ל וכן הגיה בס' דורש משפט ותפארת שמואל ע\"כ. ודבר ה' בפיהו אמת שכן ראיתי בפירוש להרשב\"א ז\"ל שהביא הרב בצלאל [בשטמ\"ק] בפ' הגוזל דף קע\"ט ע\"ד וז\"ל והראב\"ד פי' דכי קתני במתני' הרי אלו שלו דלא מפקי מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא בעי ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גניבה וגזלה הנמכרת והיינו דקאמר בברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאילו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים וכו', וע\"ז מקשה הרשב\"א וכו' יעו\"ש. ואפשר ג\"כ דאף מ\"ש הטור סי' שנ\"ז על דברי הראב\"ד וז\"ל שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי קונה אלא לענין שא\"צ להחזיר הגניבה אלא הדמים אבל לדעת ר\"י וכו' דהכונה היא על דרך זה וט\"ס נפל וצ\"ל בדמים וכן בסי' שס\"ח יעו\"ש, אשר בזה מתישב קושית מרן ב\"י ז\"ל בסי' שנ\"ז ונכנס לישב בדוחק כמו שיראה הרואה, ולפי האמור לא קשיא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעה\"ב שאינו עשוי וכו' או שעשוי למכור כליו והיו כליו מדברים העשוים וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גנבה בעיר וכו' יעו\"ש וכ\"כ בפ\"ח מהל' טוען. והטור בחו\"מ סי' שנ\"ז כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם וכו' וכתב עוד שאם הם כלים העשוים להשאיל ולהשכיר אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול וכו' ע\"כ. וכתב מרן ב\"י שם וז\"ל זה שכתב רבינו אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא, שכבר כתבתי לשון הרמב\"ם ז\"ל לעיל וכו', וכן פירשו דבריו הראב\"ד והרה\"מ ז\"ל עכ\"ל. והש\"ך ז\"ל הליץ בעד הטור דלא בא לומר הטור אלא דלהרמב\"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מגו, וה\"ה נמי דהוה מצי למימר אפי' עשוי למכור ויצא לו שם גניבה יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יהודה שכתב שלא הבין דבריו של הש\"ך דודאי בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר וטוען גנובים, לעולם איכא מגו אפילו היכא דליכא עדי ראיה, דהא הכא מיירי דלוקח טוען מפלוני לקחתים ואינו יודע אם גנובים הם דבכה\"ג מיירי מתני' וא\"כ כיון דלוקח טוען איני יודע אם גנובים הם, לעולם איכא מגו בבעה\"ב, דנאמן לומר גנובים מגו דמצי למימר שאולים, דאי משום דליכא עדי ראיה ואיכא מגו ללוקח, הא ודאי דמהימן הלוקח בטענתו שאינו יודע אם גנובים הם ואפ\"ה מוציאין מידו כיון דאפשר שהם גנובים ואיכא מגו גבי דבעה\"ב, וא\"כ מאי דמשמע ליה לרבינו בדברי הרמב\"ם דלאו משום מ��ו אלא משום דהוו תרתי לטיבותא, לאו בהכי תליא אלא כולא מילתא תליא במיגו יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא כיון דליכא עדי ראיה אם כן כי טעין בעל הבית שאולים הם מצי לוקח למימר ליה החזרתי ונאמן, ומשום הכי טוען גנובים שלא יוכל לומר לו הכי, ואם כן אזדא ליה מגו זה, ושפיר קאמר הש\"ך כיון דליכא עדי ראיה ליכא מגו, ואכתי הוה מצי להוציא מיד הלוקח משום דמצי לטעון שאולים, ואיהו לא ניחא ליה למטען בהכי, באופן דמגו זה איני מכירו לקוצר ענ\"ד. וכן מה שכתב לקמן על פי יסוד זה לא הבנתי, ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל ח\"ג סי' ק\"י ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסיטון מקנח וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל דרבינו פסק דלא כר' שמעון בן גמליאל וכו' יעו\"ש. והנה מפשט דברי רבינו ז\"ל נראה שדעתו הוא כדעת הרמ\"ה ז\"ל שהביא הטור בסי' רל\"א דלא מפליג בין מדות לח ליבש דבכולהו צריך לקנח וס\"ל דרשב\"ג דקתני במתני' בד\"א במדות לח, לאיפלוגי את\"ק אתי ופסק כת\"ק בכולי מתני'. ומרן ב\"י ז\"ל שם הקשה להרמ\"ה וז\"ל ואיני מוצא לו טעם כיון דדבר יבש אינו נדבק מה יקנח ע\"כ. והסמ\"ע שם סק\"י כתב שדברי הרמ\"ה הם במידות עמוקים ואבק נדבק בהם יעו\"ש. ועיין בתוס' יו\"ט פ\"ה ד'בתרא משנה י\"א מ\"ש על דברי הסמ\"ע ובס' עץ החיים. ואני אומר דכל זה גרם להם שלא נראה בזמנם דברי הרמ\"ה ז\"ל ברם עתה שנדפס ראינו לשונו שכתב וז\"ל ולפיכך מקנח כל המאזנים לכל משקל ומשקל לא שנא בלח ולא שנא ביבש כת\"ק דגזר לח אטו יבש ע\"כ, ונראה דט\"ס הוא וצ\"ל דגזר יבש אטו לח. הרי שדעת הרמ\"ה הוא דאף דלא נדבק במדת היבש כלום אפ\"ה צריך לקנח ומשום דלא פלוג. וא\"כ אין מקום לקושית מרן ז\"ל, ולא למ\"ש הסמ\"ע דהרמ\"ה מיירי במדות עמוקות שאבק נדבק בהם, אלא גם במאזנים שאינו נדבק כלום, ורשב\"ג דפליג בכולהו פליג דלא כמ\"ש התוס' יו\"ט לדעת הסמ\"ע ודלא כהרב עץ החיים."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר וכו'.</b> כתב מרן בכ\"מ בעייא בפ\"ק דקידושין דף כ\"א כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כו\"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בביאה ב' איכא דאמרי בביאה ב' כו\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכדרב דהילכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב נחפה בכסף באו\"ח סי' ג' דף י\"א ע\"ב שכתב וז\"ל גם שמעתי מקשים לסברת רב דהתם דס\"ל דהואיל ושרייא שרייא מסוגיא דיבמות דף ס\"א שאמרו שם בשלמא מן הנישואין עשה ולא תעשה אלא מן האירוסין וכו' גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' עד כאן וא\"א לסברת רב למה גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' והלא כיון דהותר ביאה ראשונה מטעם עשה הותרו ג\"כ ביאה ב' עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה אשתמיט מיניה דמר דברי התוס' ביבמות דף כ' ע\"ב ד\"ה אטו ביאה ב' וז\"ל לאו דוקא וכו' ואין להתיר ביאה ב' מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחיה אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שרייא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה ב' דלית בה עשה לא דחיה וכו' עכ\"ל. וא\"כ לק\"מ (א\"ה ס\"ט עיין להרב למודי ה' דף כ\"ט ע\"ג ובחי' הרשב\"א לקידושין ועיין בס' יאיר אוזן דף כ\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר וכו'.</b> כתב מרן בכ\"מ בעייא בפ\"ק דקידושין דף כ\"א כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כו\"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בביאה ב' איכא דאמרי בביאה ב' כו\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכדרב דהילכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב נחפה בכסף באו\"ח סי' ג' דף י\"א ע\"ב שכתב וז\"ל גם שמעתי מקשים לסברת רב דהתם דס\"ל דהואיל ושרייא שרייא מסוגיא דיבמות דף ס\"א שאמרו שם בשלמא מן הנישואין עשה ולא תעשה אלא מן האירוסין וכו' גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' עד כאן וא\"א לסברת רב למה גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' והלא כיון דהותר ביאה ראשונה מטעם עשה הותרו ג\"כ ביאה ב' עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה אשתמיט מיניה דמר דברי התוס' ביבמות דף כ' ע\"ב ד\"ה אטו ביאה ב' וז\"ל לאו דוקא וכו' ואין להתיר ביאה ב' מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחיה אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שרייא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה ב' דלית בה עשה לא דחיה וכו' עכ\"ל. וא\"כ לק\"מ (א\"ה ס\"ט עיין להרב למודי ה' דף כ\"ט ע\"ג ובחי' הרשב\"א לקידושין ועיין בס' יאיר אוזן דף כ\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,77 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אבל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמתו מוטל לפניו וכו' ופטור מן קריאת שמע ומתפילה וכו'.</b> נשאלתי לחוות דעתי בההוא שכתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל כ\"ט סי' א' וז\"ל מעשה שאירע לאדם אחד שמת לו ילד בשבת ולמוצ\"ש לא התפלל כדין אונן שפטור מן התפלה ומכל המצות וכו' וכן ביום ראשון בבקר לא התפלל ולאחר שקברו המת התפלל תפילת הבקר כיון שעדיין לא עבר זמנה אבל לא התפלל תפלת ערבית כיון שעבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שמן הדין נפטר בלילה מלהתפלל יעו\"ש ותשובה זאת פסקה הטור ומרן ז\"ל ביו\"ד סי' שמ\"א יעו\"ש ואילו בירושלמי דחגיגה פ' אין דורשין משמע להיפך הביאו התוס' שם דף י\"ז ד\"ה עצרת יש לו תשלומין וכו' וז\"ל בירושלמי א\"ר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין וקשה להר\"ר אלחנן תיפו\"ל בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שמת כדמשמע בפ' במה מדליקין דבשבת מת דוד ושמא התם לית ליה הכי ופליג אהא עד כאן הרי לפי הירושלמי הנזכר משמע להדייא דמי שאינו יכול לעשות מה שמוטל עליו מפני האנינות לא נפטר לגמרי וחייב אח\"כ לשלם כמו שלא נפטרו ישראל מקרבן בשביל אנינות דוד המלך ע\"ה וא\"כ ה\"ה לענין תפלה ואיך כתב הרא\"ש ז\"ל דכיון שהיה אונן ועבר זמנה וכו' ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שיש לחלק ולומר דשאני נדון הרא\"ש ז\"ל שמת בשבת ולא חל עליו שום חיוב של תפלה במוצאי שבת ואמטו להכי דן את הדין לומר כיון דאידחי אידחי וא\"צ לתשלומין כיון שלא נתחייב מעיקרא תשלומין למה הן באים ברם בענין דוד המלך ע\"ה דמת בעצרת א\"כ משהאיר היום נתחייבו בקרבן ראיה ואם אח\"כ בא להם פיטור מצד הדין שמת דוד המלך ע\"ה והיו כל ישראל אוננין עליו מ\"מ אינו מועיל להם פיטור זה כי אם ליומיה שהם אוננין ומשום הכי חייב בתשלומין. והייתי עד ממהר לחילוק זה ממ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב דחגיגה (מ\"ה) [ה\"ה] וז\"ל מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון וכו' אבל אם נטמא ביום ראשון הרי זה חייב להביא חגיגתו וראיתו בתוך הרגל כשיטהר ע\"כ. ומרן בכ\"מ כתב בסוף דבריו וז\"ל ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו\"ט ראשון שהוא פטור כיון דכשהאיר יו\"ט ראשון היה פטור אע\"ג שיטבול בו ביום אינו נטהר עד שיעריב שמשו אבל אם נטמא ביום ראשון חייב דכיון דכשהאיר יו\"ט ראשון היה חייב ע\"כ. הרי להדייא כדאמרן ועיין בס' בית דוד או\"ח סי' מ\"ב שהביא מכאן ראיה למי שמת לו מת בשעה ח' שהיה חייב מקודם בתפילת מנחה דאין אנינות פוטרו מן התשלומין ע\"כ. ועיין בשער המלך פ\"ג מהל' מעשה הקרבנות דף מ\"ו ע\"א שכתב וז\"ל ולהא ודאי י\"ל דעל כרחך לא כתב הרב ז\"ל דכיון שהיו מבטלין ממצות ראיה וחגיגה משו\"ה לא נטמאו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו ממצות אלו ומשו\"ה כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקע מינייהו ומשו\"ה לא נטמאו וכו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמית נשיא בי\"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטי זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבים לטמא וזה פשוט יעו\"ש הרי גם זה הוא סיוע למ\"ש.<br><b> עוד</b> עלה על דעתי לומר והוא כמ\"ש הרב מל\"מ בהל' אבל על הירושלמי הנ\"ל וז\"ל ובעיקר דברי ר' יוסי דאמר דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו והקריבו למחרת אני תמיה עליו דאם כונתו לומר ההיא דאמרינן בכתובות אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים וכן הכל אוננים עליו ופשיטא דדוד לא גרע מנשיא אם הדבר כן תיפו\"ל דהכל היו טמאי מת וא\"כ איך למחר הקריבו והא בעי הזיה ג' וז' וכו' ועוד נראה דמעולם לא גזרו במיתת הנשיא אלא אנינות של דבריהם דהיינו כל זמן שלא נקבר המת שהוא אסור בבשר ויין ושיהא פטור מכל המצות אבל אנינות של תורה דהיינו דקי\"ל דיום המיתה אסור בקדשים באומרו יתברך לא אכלתי באוני ממנו זה לא גזרו על הנשיא וכו' וכתב וא\"כ לאחר שנקבר דוד אמאי לא הקריבו חובתם י\"ל דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד שיקבר וקודם הקבורה לא היו יכולים לשלוח קרבנותיהם דלא גרע מאבל וכתב בסוף דבריו וא\"כ י\"ל דכונת אומרם דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו היא לומר שהיו טרודין באבלו של דוד וכל אותו היום היו אוסרים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו היום ולאכול לערב שלא למעט זמן אכילתן לפיכך הניחו לו למחרת היום ההוא זבחים ועולות ע\"כ. ואם כן אמור מעתה דדוקא באבילות כי האי דבדידהו תלייא שלא רצו להקריב באותו יום שלא למעט באכילת קדשים משו\"ה איתא בתשלומין ברם באבילות דמדינא אסור ומדאורייתא פטור אה\"נ דא\"צ לתשלומין וכדכתב הרא\"ש ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין וכו'.</b> נשאלתי באבל ביום ראשון שאסור להניח תפילין והניח תפילין איך יעשה אם צריך להסירם או לא אם נאמר כיון שהניחם שפיר דמי שיתפלל עמהם. ובו בפרק בהיותי בבית הכנסת אמרתי שיסירם יען אבלות ביום ראשון הוא דאורייתא וגברא לא חזי ואיסורא איכא א\"כ טוב שיסירם ויען ששמעתי שלגלגו עלי ע\"ז ואמרו שמצוה של תפילין היא דאורייתא וכבר הניחם לא היה צריך להסירם ולא ידעתי עוד מה בפיהם על כן חפשתי בעיקר הדין לידע להיכן הדין נוטה.<br><b> ואען</b> ואומר דידוע שעיקר דין זה הוא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"א ע\"א) והכי איתא התם ת\"ר אבל כל ג' ימים ראשונים אסור להניח תפילין מג' ואילך וג' בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ור' יהושע אומר אבל ב' ימים ראשונים אסור להניח תפילין מב' ימים וב' בכלל מותר ואם באו פנים חדשות חולץ וכו' אמר עולא הלכה כר\"א בחליצה והלכה כר\"י בהנחה איבעייא להו בשני לעולא חולץ או אינו חולץ ת\"ש דאמר עולא חולץ ומניח אפי' ק' פעמים יעו\"ש ופרש\"י עליה דר\"א ואם באו פנים חדשות ביום ג' אינו חולץ אע\"ג דאיכא למיחש דילמא אמרינן דבג' ימים הראשונים נמי הניח תפילין ועליה דר' יהושע פי' דאם ביום ב' חולץ אם באו פנים חדשות יעו\"ש והשתא ניחזי אנן ביום ראשון שהניחם דכל הנמצאים שם הם פנים חדשות בזה לא מצינו שלא יחלוץ וכל עיקר שחולץ ביום ב' הוא משום חשש שלא יאמרו שיום ראשון נמי הניח וכל שכן אם הניח ביום ראשון שצריך לחלוץ ורש\"י ז\"ל בפ\"ק דכתובות דף ו' ע\"ב כתב וז\"ל שנאמר בהם פאר פארך חבוש עליך ואבל מעולל בעפר קרנו וזקנו וראשו ואין זה פאר לתפילין ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להר�� בצלאל בשטמ\"ק ז\"ל שם שהביא משם שיטה ישנה וז\"ל חוץ מן התפילין וכו' פרש\"י וכו' ואבל מעולל בעפר זקנו וראשו ואין ראוי שיהא פארו חבוש עליו עד כאן מכאן נראה שאף שהניחם צריך להסירם כיון שאין ראוי שיהא פארו חבוש עליו דמשום כבוד דתפילין נגעו בה שאין ראוי שיהא פארו חבוש עליו וא\"כ כי אמרינן אסור בתפילין משום כבוד תפילין הוא ואם הניחם נראה שצריך להסירם היעלה על הדעת שלכתחילה אסור להניח משום בזיון ומשום שהניחם שבקינן ליה. והנה אמת לא אכחד שמלשון הטור באו\"ח סי' ל\"ח נראה שאם הניחם ביום ראשון דא\"צ להסירם מדכתב אבל ביום ראשון פטור מתפילין נראה דאם הניחם שפיר דמי אמנם ביו\"ד סי' שפ\"ח כתב אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון וכ\"כ הרב שלחן גבוה באו\"ח ס\"ק ט' וז\"ל ונראה לי דלשון הטור דכתב הכא ט\"ס הוא דמשמע דאם הניח תפילין ביום ראשון ליכא איסורא וליתא דאיסורא איכא כמ\"ש ביו\"ד וכו' יעו\"ש. והרב מג\"א בסק\"ה כתב וז\"ל מכאן ואילך חייב משמע דחייב מיד אבל ביו\"ד סי' שפ\"ח כתב אחר הנץ החמה ומשמע דמניח לכתחילה וכן משמע בטור ובהרי\"ף אבל בגמ' ובהרא\"ש וי\"ד איתא דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחילה עד שילכו אלא שאם הניח אינו חולץ וכן עיקר על כרחך לומר דזה הוא דוקא ביום ב' אבל ביום ראשון נראה דדעתו הוא דחולץ דאי לא מאי שנא מיום ראשון לענין שחולץ אלא ודאי כדאמרן מכל אילין משמע דביום ראשון אם הניח צריך לחלוץ אי משום שכיון שמעולל ראשו בעפר אינו פאר לתפילין ואינו ראוי להיות פארו חבוש עליו כמ\"ש בשיטה ישנה כנראה דמשום דכבוד תפילין ליתא ואי משום לישנא דש\"ס דנקט אבל אסור להניח תפילין והטעם כדפי' רש\"י. מ\"מ עדיין אני מסופק דשמעה אזני דהיו אומרים דכיון שנמצאו עליו שיקרא קריאת שמע ואח\"כ יחלוץ כיון שכבר נמצאו עליו ולא ידעתי אם עשו כן ואני אומר שצריכה רבה דכיון שהם אמרו שאסור ולא השגיחו עלה א\"כ כשאסרו היינו כיום שבת שאם בשוגג הניח ביום שב\"ק הנאמר דכיון שהניח שיקרא ק\"ש זה לא שמענו וה\"ה הכא ושוב (היראו ליה) [הראוני] להרב מהריק\"ש בהגהותיו על יו\"ד סי' שפ\"ח שכתב וז\"ל ואם טעה והניחם אפי' באבלות דרבנן חולץ והכי מוכח מהגמ' והפוסקים עד כאן והוא כמ\"ש אנן בעניותינו ותו לא מידי."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לקרות בתורה בנביאים וכתובים וכו'.</b> הוה עובדא באבל תוך ז' דביום ט' באב שרצה לעלות מפטיר ושאל את פי אם מותר לעלות. ומסברא אמרתי מה מקום לספק שהרי פסק מרן ביו\"ד סי' שפ\"ד שאבל כהן אפי' אין כהן אחר אסור לעלות תוך ז' והם אמרו דשאני ט' באב דכל ישראל הם באבלות ואפ\"ה עולין לס\"ת והיינו טעמא דבדברים הרעים מותר וה\"נ לא שנא ושכן הוא בספרי הפוסקים.<br><b> והנה</b> ראיתי בס' בני יהודה ח\"ב סי' פ\"ד שנשאל במי שהיה רגיל לעלות ביום ט' באב ג' ואירע לו אבלות אם מותר לו לעלות והשיב דאע\"ג דנראה לכאורה דאסור דהרי הטעם דהתירו לר\"ת לעלות בשבת ג' הוא משום דכשמונע הוי דברים של בפרהסייא ואסור בשבת וכו' ומיהו כל זה לענין שאין איסור במניעה לעלות אם ירצה לעלות עולה ואין כאן איסור של לימוד התורה לכו\"ע נמי אסור בתלמוד תורה שכל העולם אבלים הם ואעפ\"כ התירו להם לקרות בדברים הרעים וה\"נ פרשת כי תוליד בנים הוי סדר היום והוא מכלל דברים הרעים ואין כאן איסור ת\"ת וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין בדבריו דמי זה אמר דמאי דקורין בפרשת כי תוליד בנים הוי משום דאבל אסור בתלמוד תורה ויען כי כל ישראל אבלים לכך בחרו בפרשה זו דהרואה יראה דקריאה זאת הטעם הוא משום דהוי מעניינו של יום דומיא דשאר הקריאות דפסח וסוכות וראש חודש וכיוצא ובפ' בני העיר (מגילה דף ל\"א ע\"ב) אמרינן מקרא מאי תנייא אחרים אומרים אם לא תשמעו לי וכו' ומסיק אביי אמר נהוג עלמא למקרי כי תוליד בנים יעו\"ש נמצא דמשום דהוי מעניינו של יום הוא דקורין בפרשת כי תוליד ולא משום דאסור לקרות בתורה ואפשר דמשו\"ה לא משגחינן בעולה ג' שהוא המפטיר ואינו מדברים הרעים דאילו יחיד הקורא לעצמו בדברים הרעים ויש בו דבר נחמה צריך לדלגם כמ\"ש מרן ואילו בקריאת ס\"ת בט' באב בעולה ג' לא יש בו שום דבר מדברים הרעים אלא ודאי דבחרו בו משום דשייך טפי ומכל שכן דהוי אבלות ישנה והתירו לקרות בס\"ת למי שהוא באבלות ישנה דאל\"כ למי יקראו בתורה בט' באב ולא רצו למנוע קריאת ס\"ת ולהורידו מראש חודש וחנוכה ופורים שקורים מעניינו של יום וא\"כ מה דמות לזה שנתחדש לו באבל שיעלה בשביל שהוא ט' באב וקורין בדברים הרעים וכל שכן להיות מפטיר שאין באותה קריאה מדברים הרעים. עוד תמיהא לי מ\"ש בס' מחזיק ברכה בסימן תקנ\"ד הביא הך תשובה הרב בני יהודה וכתב וז\"ל והוא פשוט דודאי דהוא יכול לעלות בס\"ת בשחרית ולהפטיר אף שהוא אבל עד כאן ולדידי צריכה רבה ואף אם נודה להרב בני יהודה בעולה א' מ\"מ בעולה ג' לא ידענא מאי אידון ביה.<br><b> ובעיקר</b> דברי התשובה הלזו לא זכיתי להבין דבריו שכתב וז\"ל והשבתי דאע\"ג דנראה לכאורה אסור דהרי הטעם שהתירו לר\"ת לעלות לס\"ת ג' הוא משום דכשימנע הוי דברים של פרהסייא ואסור לנהוג אבלות בפרהסייא אבל בחול ינהוג וינהוג ומה בכך והא ליכא איסורא דברים הללו מה פירושם אם נאמר דכיון דרגיל היה ר\"ת לעלות בכל שבת ועתה אם מונע לעלות מפרסמא מילתא דנהוג אבלות בשבת וע\"ז אמר אבל בחול ינהוג וינהוג ומה בכך וכו' מה לשון אומרת ומה בכך דהרי אסור לעלות אפי' היה כהן ואין כהן אחר בבית הכנסת כמו שפסק מרן ביו\"ד סי' שפ\"ד דלא יעלה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמת לו קרוב ולא ידע וכו'.</b> נשאלתי בראובן שמתה אשתו בר מינן במוצאי שבת וכשהוציאו המת מתוך קטטה שהיה בין הבעל ובין חמיו הלך חמיו לביתו למנות ז' ימי אבלות וביום הב' בא אח האשה שלא היה בעיר ולא היה יודע ממיתתה במקום קרוב והלך וישב בבית אביו ושאול הגיע אם ימנה עמהם או צריך להוסיף יום אחד יען הוא התחיל למנות ביום ב' והספק הוא מי נקרא גדול הבית הבעל שעליו מוטל לקוברה או אביה שהוא גדול המשפחה.<br><b> תשובה </b> לכאורה נראה דכיון שלא הלך לבית הבעל ששם הוא העיקר ושם מתה צריך למנות לעצמו שהרי כתב הטור ביו\"ד סי' שע\"א משם הרי\"צ בן גיאת ז\"ל דגדול המשפחה היינו דביתא סמיך עליה וגרירי כולהו אבתריה ולא שנא אח לא שנא בן קטן וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בח\"א סי' תקל\"ב וז\"ל אין הדברים תלוי בראוי ליורשו אלא כל מי שעיקר הבית בו וכן פי' הרי\"צ בן גיאת ז\"ל ואם האם עיקר הבית היא תקרא גדול הבית אפי' אצל הבן ואם הבן עיקר הבית אפי' קטן או אח יקרא עיקר הבית וכו' יעו\"ש וכ\"כ בסי' תע\"ח וז\"ל תשובה נראה שהבעל קרוי באבל גדול הבית מפני שהוא חייב בקבורתה ולהטפל בה יותר מן האח ואפי' מן האב ואין הולכין אחר המצטער יותר וכו' יעו\"ש ועיין בס' ��ית דוד חלק יו\"ד סי' קע\"ט שמסכים והולך בסברא הרשב\"א ז\"ל וא\"כ בנדון דידן שלא הלך האח לבית הבעל שהוא עיקר כנ\"ל. והלך לבית אביו היה נראה דימנה לעצמו דאב במקום בעל לא חשיב גדול הבית.<br><b> אמנם </b> הרואה דברי הריטב\"א ז\"ל בחי' למועד קטן דף כ\"א בסוגיין יראה דלא ס\"ל הכי שכתב בד\"ה ת\"ר וכו' וז\"ל איזהו גדול הבית פירשו גדול המשפחה גדול האבלים המתאבלים באבל זה וצ\"ע אשה כגון האם או אחותן הגדולה אם היא חשובה גדול הבית ואין כל הדברים הללו אלא כשבא לכאן אבל עמד במקומו פשיטא שהוא מונה לעצמו אע\"פ שהוא קרוב מאד עד כאן וא\"כ לפי זה גדול הבית הוא האב וכיון דהלך אצל האב שפיר מונה עמהם כאילו הלך אצל הבעל לסברת הרשב\"א ז\"ל וכיון דפלוגתא היא וקי\"ל הלכה כדברי המקל באבל נראה בנדון דידן דימנה עם האב וא\"צ להשלים דאם יאמר דימנה לעצמו הוא חומרא דאתי לידי קולא דינהוג אבלות בשבת ואסור כמ\"ש. וראיתי בס' חקרי לב יו\"ד ח\"ג סי' קמ\"ט שנשאל במי שמת לו מת ואינו יושב בבית האבל ולא הודיעו לו מסבת חולי כי אם עד יום ששי לאבלות ואינו יכול להלוך בבית האבל דגדול הבית שם אם מונה עמהם אע\"פ שלא נראה עמהם דמלשון הש\"ס והפוסקים נראה דדוקא כשהולך למקום שגדול הבית שם בבית האבל אבל בלא\"ה מונה לעצמו אכן בתשובת הרשב\"א סי' תע\"ז יש לדון מדבריו שגם בכה\"ג מונה עמהם וכן עשיתי מעשה יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Mourning",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמתו מוטל לפניו וכו' ופטור מן קריאת שמע ומתפילה וכו'.</b> נשאלתי לחוות דעתי בההוא שכתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל כ\"ט סי' א' וז\"ל מעשה שאירע לאדם אחד שמת לו ילד בשבת ולמוצ\"ש לא התפלל כדין אונן שפטור מן התפלה ומכל המצות וכו' וכן ביום ראשון בבקר לא התפלל ולאחר שקברו המת התפלל תפילת הבקר כיון שעדיין לא עבר זמנה אבל לא התפלל תפלת ערבית כיון שעבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שמן הדין נפטר בלילה מלהתפלל יעו\"ש ותשובה זאת פסקה הטור ומרן ז\"ל ביו\"ד סי' שמ\"א יעו\"ש ואילו בירושלמי דחגיגה פ' אין דורשין משמע להיפך הביאו התוס' שם דף י\"ז ד\"ה עצרת יש לו תשלומין וכו' וז\"ל בירושלמי א\"ר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין וקשה להר\"ר אלחנן תיפו\"ל בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שמת כדמשמע בפ' במה מדליקין דבשבת מת דוד ושמא התם לית ליה הכי ופליג אהא עד כאן הרי לפי הירושלמי הנזכר משמע להדייא דמי שאינו יכול לעשות מה שמוטל עליו מפני האנינות לא נפטר לגמרי וחייב אח\"כ לשלם כמו שלא נפטרו ישראל מקרבן בשביל אנינות דוד המלך ע\"ה וא\"כ ה\"ה לענין תפלה ואיך כתב הרא\"ש ז\"ל דכיון שהיה אונן ועבר זמנה וכו' ע\"כ.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שיש לחלק ולומר דשאני נדון הרא\"ש ז\"ל שמת בשבת ולא חל עליו שום חיוב של תפלה במוצאי שבת ואמטו להכי דן את הדין לומר כיון דאידחי אידחי וא\"צ לתשלומין כיון שלא נתחייב מעיקרא תשלומין למה הן באים ברם בענין דוד המלך ע\"ה דמת בעצרת א\"כ משהאיר היום נתחייבו בקרבן ראיה ואם אח\"כ בא להם פיטור מצד הדין שמת דוד המלך ע\"ה והיו כל ישראל אוננין עליו מ\"מ אינו מועיל להם פיטור זה כי אם ליומיה שהם אוננין ומשום הכי חייב בתשלומין. והייתי עד ממהר לחילוק זה ממ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב דחגיגה (מ\"ה) [ה\"ה] וז\"ל מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון וכו' אבל אם נטמא ביום ראשון הרי זה חייב להביא חגיגתו וראיתו בתוך הרגל כשיטהר ע\"כ. ומרן בכ\"מ כתב בסוף דבריו וז\"ל ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו\"ט ראשון שהוא פטור כיון דכשהאיר יו\"ט ראשון היה פטור אע\"ג שיטבול בו ביום אינו נטהר עד שיעריב שמשו אבל אם נטמא ביום ראשון חייב דכיון דכשהאיר יו\"ט ראשון היה חייב ע\"כ. הרי להדייא כדאמרן ועיין בס' בית דוד או\"ח סי' מ\"ב שהביא מכאן ראיה למי שמת לו מת בשעה ח' שהיה חייב מקודם בתפילת מנחה דאין אנינות פוטרו מן התשלומין ע\"כ. ועיין בשער המלך פ\"ג מהל' מעשה הקרבנות דף מ\"ו ע\"א שכתב וז\"ל ולהא ודאי י\"ל דעל כרחך לא כתב הרב ז\"ל דכיון שהיו מבטלין ממצות ראיה וחגיגה משו\"ה לא נטמאו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו ממצות אלו ומשו\"ה כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקע מינייהו ומשו\"ה לא נטמאו וכו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמית נשיא בי\"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטי זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבים לטמא וזה פשוט יעו\"ש הרי גם זה הוא סיוע למ\"ש.<br><b> עוד</b> עלה על דעתי לומר והוא כמ\"ש הרב מל\"מ בהל' אבל על הירושלמי הנ\"ל וז\"ל ובעיקר דברי ר' יוסי דאמר דוד מת בעצרת והיו כל ישר��ל אוננין עליו והקריבו למחרת אני תמיה עליו דאם כונתו לומר ההיא דאמרינן בכתובות אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים וכן הכל אוננים עליו ופשיטא דדוד לא גרע מנשיא אם הדבר כן תיפו\"ל דהכל היו טמאי מת וא\"כ איך למחר הקריבו והא בעי הזיה ג' וז' וכו' ועוד נראה דמעולם לא גזרו במיתת הנשיא אלא אנינות של דבריהם דהיינו כל זמן שלא נקבר המת שהוא אסור בבשר ויין ושיהא פטור מכל המצות אבל אנינות של תורה דהיינו דקי\"ל דיום המיתה אסור בקדשים באומרו יתברך לא אכלתי באוני ממנו זה לא גזרו על הנשיא וכו' וכתב וא\"כ לאחר שנקבר דוד אמאי לא הקריבו חובתם י\"ל דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד שיקבר וקודם הקבורה לא היו יכולים לשלוח קרבנותיהם דלא גרע מאבל וכתב בסוף דבריו וא\"כ י\"ל דכונת אומרם דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו היא לומר שהיו טרודין באבלו של דוד וכל אותו היום היו אוסרים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו היום ולאכול לערב שלא למעט זמן אכילתן לפיכך הניחו לו למחרת היום ההוא זבחים ועולות ע\"כ. ואם כן אמור מעתה דדוקא באבילות כי האי דבדידהו תלייא שלא רצו להקריב באותו יום שלא למעט באכילת קדשים משו\"ה איתא בתשלומין ברם באבילות דמדינא אסור ומדאורייתא פטור אה\"נ דא\"צ לתשלומין וכדכתב הרא\"ש ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין וכו'.</b> נשאלתי באבל ביום ראשון שאסור להניח תפילין והניח תפילין איך יעשה אם צריך להסירם או לא אם נאמר כיון שהניחם שפיר דמי שיתפלל עמהם. ובו בפרק בהיותי בבית הכנסת אמרתי שיסירם יען אבלות ביום ראשון הוא דאורייתא וגברא לא חזי ואיסורא איכא א\"כ טוב שיסירם ויען ששמעתי שלגלגו עלי ע\"ז ואמרו שמצוה של תפילין היא דאורייתא וכבר הניחם לא היה צריך להסירם ולא ידעתי עוד מה בפיהם על כן חפשתי בעיקר הדין לידע להיכן הדין נוטה.<br><b> ואען</b> ואומר דידוע שעיקר דין זה הוא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"א ע\"א) והכי איתא התם ת\"ר אבל כל ג' ימים ראשונים אסור להניח תפילין מג' ואילך וג' בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ור' יהושע אומר אבל ב' ימים ראשונים אסור להניח תפילין מב' ימים וב' בכלל מותר ואם באו פנים חדשות חולץ וכו' אמר עולא הלכה כר\"א בחליצה והלכה כר\"י בהנחה איבעייא להו בשני לעולא חולץ או אינו חולץ ת\"ש דאמר עולא חולץ ומניח אפי' ק' פעמים יעו\"ש ופרש\"י עליה דר\"א ואם באו פנים חדשות ביום ג' אינו חולץ אע\"ג דאיכא למיחש דילמא אמרינן דבג' ימים הראשונים נמי הניח תפילין ועליה דר' יהושע פי' דאם ביום ב' חולץ אם באו פנים חדשות יעו\"ש והשתא ניחזי אנן ביום ראשון שהניחם דכל הנמצאים שם הם פנים חדשות בזה לא מצינו שלא יחלוץ וכל עיקר שחולץ ביום ב' הוא משום חשש שלא יאמרו שיום ראשון נמי הניח וכל שכן אם הניח ביום ראשון שצריך לחלוץ ורש\"י ז\"ל בפ\"ק דכתובות דף ו' ע\"ב כתב וז\"ל שנאמר בהם פאר פארך חבוש עליך ואבל מעולל בעפר קרנו וזקנו וראשו ואין זה פאר לתפילין ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב בצלאל בשטמ\"ק ז\"ל שם שהביא משם שיטה ישנה וז\"ל חוץ מן התפילין וכו' פרש\"י וכו' ואבל מעולל בעפר זקנו וראשו ואין ראוי שיהא פארו חבוש עליו עד כאן מכאן נראה שאף שהניחם צריך להסירם כיון שאין ראוי שיהא פארו חבוש עליו דמשום כבוד דתפילין נגעו בה שאין ראוי שיהא פארו חבוש עליו וא\"כ כי אמרינן אסור בתפילין משום כבוד תפילין הוא ואם הניחם נראה שצריך להסירם היעלה על הדעת שלכתחילה אסור להניח משום בזיון ומשום שהניחם שבקינן ליה. והנה אמת לא אכחד שמלשון הטור באו\"ח סי' ל\"ח נראה שאם הניחם ביום ראשון דא\"צ להסירם מדכתב אבל ביום ראשון פטור מתפילין נראה דאם הניחם שפיר דמי אמנם ביו\"ד סי' שפ\"ח כתב אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון וכ\"כ הרב שלחן גבוה באו\"ח ס\"ק ט' וז\"ל ונראה לי דלשון הטור דכתב הכא ט\"ס הוא דמשמע דאם הניח תפילין ביום ראשון ליכא איסורא וליתא דאיסורא איכא כמ\"ש ביו\"ד וכו' יעו\"ש. והרב מג\"א בסק\"ה כתב וז\"ל מכאן ואילך חייב משמע דחייב מיד אבל ביו\"ד סי' שפ\"ח כתב אחר הנץ החמה ומשמע דמניח לכתחילה וכן משמע בטור ובהרי\"ף אבל בגמ' ובהרא\"ש וי\"ד איתא דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחילה עד שילכו אלא שאם הניח אינו חולץ וכן עיקר על כרחך לומר דזה הוא דוקא ביום ב' אבל ביום ראשון נראה דדעתו הוא דחולץ דאי לא מאי שנא מיום ראשון לענין שחולץ אלא ודאי כדאמרן מכל אילין משמע דביום ראשון אם הניח צריך לחלוץ אי משום שכיון שמעולל ראשו בעפר אינו פאר לתפילין ואינו ראוי להיות פארו חבוש עליו כמ\"ש בשיטה ישנה כנראה דמשום דכבוד תפילין ליתא ואי משום לישנא דש\"ס דנקט אבל אסור להניח תפילין והטעם כדפי' רש\"י. מ\"מ עדיין אני מסופק דשמעה אזני דהיו אומרים דכיון שנמצאו עליו שיקרא קריאת שמע ואח\"כ יחלוץ כיון שכבר נמצאו עליו ולא ידעתי אם עשו כן ואני אומר שצריכה רבה דכיון שהם אמרו שאסור ולא השגיחו עלה א\"כ כשאסרו היינו כיום שבת שאם בשוגג הניח ביום שב\"ק הנאמר דכיון שהניח שיקרא ק\"ש זה לא שמענו וה\"ה הכא ושוב (היראו ליה) [הראוני] להרב מהריק\"ש בהגהותיו על יו\"ד סי' שפ\"ח שכתב וז\"ל ואם טעה והניחם אפי' באבלות דרבנן חולץ והכי מוכח מהגמ' והפוסקים עד כאן והוא כמ\"ש אנן בעניותינו ותו לא מידי."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לקרות בתורה בנביאים וכתובים וכו'.</b> הוה עובדא באבל תוך ז' דביום ט' באב שרצה לעלות מפטיר ושאל את פי אם מותר לעלות. ומסברא אמרתי מה מקום לספק שהרי פסק מרן ביו\"ד סי' שפ\"ד שאבל כהן אפי' אין כהן אחר אסור לעלות תוך ז' והם אמרו דשאני ט' באב דכל ישראל הם באבלות ואפ\"ה עולין לס\"ת והיינו טעמא דבדברים הרעים מותר וה\"נ לא שנא ושכן הוא בספרי הפוסקים.<br><b> והנה</b> ראיתי בס' בני יהודה ח\"ב סי' פ\"ד שנשאל במי שהיה רגיל לעלות ביום ט' באב ג' ואירע לו אבלות אם מותר לו לעלות והשיב דאע\"ג דנראה לכאורה דאסור דהרי הטעם דהתירו לר\"ת לעלות בשבת ג' הוא משום דכשמונע הוי דברים של בפרהסייא ואסור בשבת וכו' ומיהו כל זה לענין שאין איסור במניעה לעלות אם ירצה לעלות עולה ואין כאן איסור של לימוד התורה לכו\"ע נמי אסור בתלמוד תורה שכל העולם אבלים הם ואעפ\"כ התירו להם לקרות בדברים הרעים וה\"נ פרשת כי תוליד בנים הוי סדר היום והוא מכלל דברים הרעים ואין כאן איסור ת\"ת וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין בדבריו דמי זה אמר דמאי דקורין בפרשת כי תוליד בנים הוי משום דאבל אסור בתלמוד תורה ויען כי כל ישראל אבלים לכך בחרו בפרשה זו דהרואה יראה דקריאה זאת הטעם הוא משום דהוי מעניינו של יום דומיא דשאר הקריאות דפסח וסוכות וראש חודש וכיוצא וב��' בני העיר (מגילה דף ל\"א ע\"ב) אמרינן מקרא מאי תנייא אחרים אומרים אם לא תשמעו לי וכו' ומסיק אביי אמר נהוג עלמא למקרי כי תוליד בנים יעו\"ש נמצא דמשום דהוי מעניינו של יום הוא דקורין בפרשת כי תוליד ולא משום דאסור לקרות בתורה ואפשר דמשו\"ה לא משגחינן בעולה ג' שהוא המפטיר ואינו מדברים הרעים דאילו יחיד הקורא לעצמו בדברים הרעים ויש בו דבר נחמה צריך לדלגם כמ\"ש מרן ואילו בקריאת ס\"ת בט' באב בעולה ג' לא יש בו שום דבר מדברים הרעים אלא ודאי דבחרו בו משום דשייך טפי ומכל שכן דהוי אבלות ישנה והתירו לקרות בס\"ת למי שהוא באבלות ישנה דאל\"כ למי יקראו בתורה בט' באב ולא רצו למנוע קריאת ס\"ת ולהורידו מראש חודש וחנוכה ופורים שקורים מעניינו של יום וא\"כ מה דמות לזה שנתחדש לו באבל שיעלה בשביל שהוא ט' באב וקורין בדברים הרעים וכל שכן להיות מפטיר שאין באותה קריאה מדברים הרעים. עוד תמיהא לי מ\"ש בס' מחזיק ברכה בסימן תקנ\"ד הביא הך תשובה הרב בני יהודה וכתב וז\"ל והוא פשוט דודאי דהוא יכול לעלות בס\"ת בשחרית ולהפטיר אף שהוא אבל עד כאן ולדידי צריכה רבה ואף אם נודה להרב בני יהודה בעולה א' מ\"מ בעולה ג' לא ידענא מאי אידון ביה.<br><b> ובעיקר</b> דברי התשובה הלזו לא זכיתי להבין דבריו שכתב וז\"ל והשבתי דאע\"ג דנראה לכאורה אסור דהרי הטעם שהתירו לר\"ת לעלות לס\"ת ג' הוא משום דכשימנע הוי דברים של פרהסייא ואסור לנהוג אבלות בפרהסייא אבל בחול ינהוג וינהוג ומה בכך והא ליכא איסורא דברים הללו מה פירושם אם נאמר דכיון דרגיל היה ר\"ת לעלות בכל שבת ועתה אם מונע לעלות מפרסמא מילתא דנהוג אבלות בשבת וע\"ז אמר אבל בחול ינהוג וינהוג ומה בכך וכו' מה לשון אומרת ומה בכך דהרי אסור לעלות אפי' היה כהן ואין כהן אחר בבית הכנסת כמו שפסק מרן ביו\"ד סי' שפ\"ד דלא יעלה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמת לו קרוב ולא ידע וכו'.</b> נשאלתי בראובן שמתה אשתו בר מינן במוצאי שבת וכשהוציאו המת מתוך קטטה שהיה בין הבעל ובין חמיו הלך חמיו לביתו למנות ז' ימי אבלות וביום הב' בא אח האשה שלא היה בעיר ולא היה יודע ממיתתה במקום קרוב והלך וישב בבית אביו ושאול הגיע אם ימנה עמהם או צריך להוסיף יום אחד יען הוא התחיל למנות ביום ב' והספק הוא מי נקרא גדול הבית הבעל שעליו מוטל לקוברה או אביה שהוא גדול המשפחה.<br><b> תשובה </b> לכאורה נראה דכיון שלא הלך לבית הבעל ששם הוא העיקר ושם מתה צריך למנות לעצמו שהרי כתב הטור ביו\"ד סי' שע\"א משם הרי\"צ בן גיאת ז\"ל דגדול המשפחה היינו דביתא סמיך עליה וגרירי כולהו אבתריה ולא שנא אח לא שנא בן קטן וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א בח\"א סי' תקל\"ב וז\"ל אין הדברים תלוי בראוי ליורשו אלא כל מי שעיקר הבית בו וכן פי' הרי\"צ בן גיאת ז\"ל ואם האם עיקר הבית היא תקרא גדול הבית אפי' אצל הבן ואם הבן עיקר הבית אפי' קטן או אח יקרא עיקר הבית וכו' יעו\"ש וכ\"כ בסי' תע\"ח וז\"ל תשובה נראה שהבעל קרוי באבל גדול הבית מפני שהוא חייב בקבורתה ולהטפל בה יותר מן האח ואפי' מן האב ואין הולכין אחר המצטער יותר וכו' יעו\"ש ועיין בס' בית דוד חלק יו\"ד סי' קע\"ט שמסכים והולך בסברא הרשב\"א ז\"ל וא\"כ בנדון דידן שלא הלך האח לבית הבעל שהוא עיקר כנ\"ל. והלך לבית אביו היה נראה דימנה לעצמו דאב במקום בעל לא חשיב גדול הבית.<br><b> אמנם </b> הרואה דברי הריטב\"א ז\"ל בחי' למועד קטן דף כ\"א בסוגיין יראה דלא ס\"ל הכי שכתב בד\"ה ת\"ר וכו' וז\"ל איזהו גדול הבית פירשו גדול המשפחה גדול האבלים המתאבלים באבל זה וצ\"ע אשה כגון האם או אחותן הגדולה אם היא חשובה גדול הבית ואין כל הדברים הללו אלא כשבא לכאן אבל עמד במקומו פשיטא שהוא מונה לעצמו אע\"פ שהוא קרוב מאד עד כאן וא\"כ לפי זה גדול הבית הוא האב וכיון דהלך אצל האב שפיר מונה עמהם כאילו הלך אצל הבעל לסברת הרשב\"א ז\"ל וכיון דפלוגתא היא וקי\"ל הלכה כדברי המקל באבל נראה בנדון דידן דימנה עם האב וא\"צ להשלים דאם יאמר דימנה לעצמו הוא חומרא דאתי לידי קולא דינהוג אבלות בשבת ואסור כמ\"ש. וראיתי בס' חקרי לב יו\"ד ח\"ג סי' קמ\"ט שנשאל במי שמת לו מת ואינו יושב בבית האבל ולא הודיעו לו מסבת חולי כי אם עד יום ששי לאבלות ואינו יכול להלוך בבית האבל דגדול הבית שם אם מונה עמהם אע\"פ שלא נראה עמהם דמלשון הש\"ס והפוסקים נראה דדוקא כשהולך למקום שגדול הבית שם בבית האבל אבל בלא\"ה מונה לעצמו אכן בתשובת הרשב\"א סי' תע\"ז יש לדון מדבריו שגם בכה\"ג מונה עמהם וכן עשיתי מעשה יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אבל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב' תלמידי חכמים או ב' בתי דינין שנחלקו וכו' אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.</b> הקשה בלח\"מ וז\"ל ומ\"מ קשיא לי במה שפירש בכ\"מ וכ\"כ ההגהות דסובר רבינו דר' יהושע בן קרחה סובר דאפי' אחד גדול מחבירו בחכמה ובמניין דהולכין אחר המקל בשל סופרים ואחר המחמיר בשל תורה דמניין לו לרבינו לאפושיי מחלוקת וכו' וכ\"כ הרשב\"א בתשובה סי' רנ\"ג וכו' יעו\"ש. וכן ראיתי להריטב\"א בחי' לעבודה זרה שם שכתב בד\"ה היו שניהם וז\"ל והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו זה נוהג כדבריו ואפי' לקולא וזה נוהג כדבריו וכו' וכ\"כ הר\"ן בע\"ז וז\"ל אם היו שניהם אמרו בשם ר\"י דכל איכא דאמרי שבש\"ס הכי דיינינן ליה דשני ת\"ח שקולין דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל וכו'. אבל נראה לענ\"ד לומר בדעת רבינו דריב\"ק שבא לחלוק בתנא קמא אם דלא פליג אלא בששניהם שוים מה לו להאריך בלישניה ולומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים וכו' לימא ה\"מ בשל תורה אבל בשל סופרים וכו' דאז לא הוה קאי אלא אכששניהם שוים דוקא דהא דרשא אינו תלוי כי אם בגדול ולא בחומרא ומדנקט ריב\"ק כהאי לישנא משמע דמילתא פסיקתא קתני בין ששניהם שוין ובין כשאחד גדול מחבירו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Rebels",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב' תלמידי חכמים או ב' בתי דינין שנחלקו וכו' אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.</b> הקשה בלח\"מ וז\"ל ומ\"מ קשיא לי במה שפירש בכ\"מ וכ\"כ ההגהות דסובר רבינו דר' יהושע בן קרחה סובר דאפי' אחד גדול מחבירו בחכמה ובמניין דהולכין אחר המקל בשל סופרים ואחר המחמיר בשל תורה דמניין לו לרבינו לאפושיי מחלוקת וכו' וכ\"כ הרשב\"א בתשובה סי' רנ\"ג וכו' יעו\"ש. וכן ראיתי להריטב\"א בחי' לעבודה זרה שם שכתב בד\"ה היו שניהם וז\"ל והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו זה נוהג כדבריו ואפי' לקולא וזה נוהג כדבריו וכו' וכ\"כ הר\"ן בע\"ז וז\"ל אם היו שניהם אמרו בשם ר\"י דכל איכא דאמרי שבש\"ס הכי דיינינן ליה דשני ת\"ח שקולין דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל וכו'. אבל נראה לענ\"ד לומר בדעת רבינו דריב\"ק שבא לחלוק בתנא קמא אם דלא פליג אלא בששניהם שוים מה לו להאריך בלישניה ולומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים וכו' לימא ה\"מ בשל תורה אבל בשל סופרים וכו' דאז לא הוה קאי אלא אכששניהם שוים דוקא דהא דרשא אינו תלוי כי אם בגדול ולא בחומרא ומדנקט ריב\"ק כהאי לישנא משמע דמילתא פסיקתא קתני בין ששניהם שוין ובין כשאחד גדול מחבירו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן גדול אינו חייב להעיד אלא בעדות שהוא למלך ישראל וכו'.</b> הקשה מרן ז\"ל בכ\"מ דמסקנא דגמ' הוא דמעיד לבן מלך וא\"כ היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימא הכי וצ\"ע עד כאן והרב לח\"מ תירץ וז\"ל נראה לומר דרבינו הוקשה לו מה שהקשו התוס' דלוקמא מתני' דמעיד במלכי בית דוד ומאי דקאמר מתני' מלך לא דן ולא דנין מיירי במלכי ישראל ומכח קושיא זו פי' רבינו דכי דחו לר' יוסף עדיין לא ידע חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד אבל ר\"י ס\"ל דרישא דמתני' דמעיד למלך ודוקא למלכי בית דוד וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבינו דהא תינח אי רבינו סתים וכתב למלך סתם היינו מתרצים דבריו דמלכי בית דוד קאמר אבל למלכי ישראל אין שום סברא לומר כן ואמאי כתב מלכי ישראל ועיין בכנסת הגדולה בפירקין שתירץ מעין הרב לח\"מ ותירץ מילת מלכי ישראל ודוק (א\"ה ס\"ט עיין למרן ז\"ל כ\"מ בפ\"ה מהל' כלי המקדש הי\"ב ועיין בס' בנין שלמה דף כ\"ד ע\"ג ד\"ה שש יעו\"ש ועיין בית אברהם סי' כ\"ח דף ט\"ו ע\"ד)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו'.</b> עיין בכ\"מ וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ט\"ו בהגהת ב\"י אות ד' שכתב וז\"ל והכנסת הגדולה בהגהת ב\"י אות ג' כתב להסכים סברת התוס' לסברת מהר\"מ דס\"ל להתוס' שיש חילוק בין תובע לנתבע יעו\"ש ולא זכר ש\"ר דברי המרדכי דס\"ל דהתוס' חולקים עם מהר\"מ שכתב אחר שהביא דברי התוס' דדוקא שאין ידוע וכו' וז\"ל אבל רבינו מאיר כתב דהיכא דהנתבע טוען ברמאות וכו' עד כאן הרי מבואר שכתב אחר דברי התוס' אבל ר\"מ כתב וכו' משמע דס\"ל דלדברי התוס' אין חילוק בין תובע לנתבע שלא כדברי הכנה\"ג עכ\"ל. ולענ\"ד לא ידעתי היכי מוכח דלא כדברי הכנה\"ג ממ\"ש ר\"מ וכו' דהרב ז\"ל לא הסכים לר\"מ עם התוס' אלא דס\"ל להתוס' חילוקו של מהר\"מ ולא איירו התוס' אלא בנתבע דוקא וע\"ז עשו החילוק בין ידוע שהוא מרומה לאין ידוע ולפי שמהר\"מ לא חילק בכך כתב המרדכי אבל מהר\"מ כתב וכו' דלדעתו בתובע בשום צד אין נזקקין בין יודעים שהדין מרומה בין שאין יודעים שלא כדברי התוס' ומ\"ש לעיקר הקושיא עיין בהריטב\"א בשבועות שכתב שלא כדבריו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטלה וכו'.</b> כתב מהרימ\"ט ז\"ל באה\"ע סי' ל\"ח בד\"ה ואכתי וכו' וז\"ל לאסור אשה בעדות קדושין לא שייכא כלל לדיני ממונות ומה שהקשה הרמב\"ן ז\"ל והלא עיקר העדות העד להתיר הלשון הוא והוייא עדות אשת איש דהוייא דיני נפשות וכו' ותירץ וז\"ל דהשתא בזמן הזה דמייא טפי לדיני ממונות מלדיני נפשות וכו' אין דבריו אלא בעדות אשה שמת בעלה דכיון דרובא דנשי אית להו כתובה אותו עדות דמי טפי לדיני ממונות מדיני נפשות אבל לעדות גטין וקדושין שעיקר עדותן להעיד על דבר המתירה או לאוסרה כדיני נפשות הויא עד כאן.<br><b> ולענ\"ד</b> חילו�� זה ששם הרב ז\"ל לדעת הרמב\"ן ז\"ל בין עדי מיתה לעדי גטין וקדושין אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבינו שהרי דברי הרמב\"ן אלו שהביא הנמוק\"י ז\"ל הן הם מ\"ש בחי' שם ושם כתב להדייא וז\"ל וה\"ה לעידי גטין וקדושין וכל דיני גיטין וקדושין שא\"צ דרישה וחקירה וישנם בדין הדיוטות משום האי טעמא גופיה שלא תנעול דלת בפני כמפורש בדוכתיה בסנהדרין וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם משמו ומסיק וסמכינן שלא לדרוש בעדים משום צד ממון שבו אבל גבי גיטין וקדושין לכו\"ע לא בעייא דרישה וחקירה ומשום נעילת דלת עד כאן ויותר מהמה קשיא לי דהרשב\"א בתשובה הביאה מרן באה\"ע סי' קי\"א והיא נדפסה בח\"ג סי' קי\"א שכתב וז\"ל ואע\"ג דבקדושין אפשר דאתי לידי נפשות השתא מיהא לאו אנפשות מסהדי וכולהו סוגייאות משמע דלא בעי דרישה וחקירה ובעדי גיטין וקדושין ולפיכך ישנם בבי\"ד הדיוטות וכדאמרינן בהמגרש וכן כתבו כל רבותי מו\"ר הר' יונה וגם מורי הרמב\"ן ז\"ל יעו\"ש ובח\"א סי' תקס\"ו כתב וז\"ל השיב עוד דאין בודקין בדרישה וחקירה בין בגרושין בין בקדושין דקי\"ל כתנא קמא דר' עקיבא וכו' ומורי הרמב\"ן האריך וכו' יעו\"ש הרי חבל נביאים שכתב משם הרמב\"ן דלא שנא עדי מיתה ולא שנא עדי גטין וקדושין דינו כדיני ממונות ולא בעו דרישה וחקירה ולא בעי בי\"ד מומחין וסגי בבי\"ד הדיוטות וכן הוא דעת הריב\"ש ז\"ל בסי' רס\"ו ועיין בס' אדרת אליהו סי' י' שהקשה מתשובה אחרת ולא בא עליו ממ\"ש בעניותי ועיין בס' משפט צדק ח\"ב."
+            ],
+            [
+                "<b>דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'.</b> עי' במרן כ\"מ ז\"ל מ\"ש בדעת רבינו וכ\"כ ג\"כ מהר\"מ אלשיך בתשובה סי' מ' יעו\"ש אלא שראיתי שם שכתב שכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל והיא בח\"א סי' אלף ר\"ט שכתב שכל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם הוא ולא מפיהם וזהו שאמרו הודאה בפני ב' ואין צ\"ל כתובו ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות וה\"נ כתבו העדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפיהם וכו' וכן הסכים להתוס' שתלה טעמם דמפיהם ולא מפי כתבם לחד תירוצא במה שלא נכתב מדעת שניהם וכל שכן לדעת רש\"י שפי' בפירוש החומש בפסוק על פי שנים עדים יקום דבר שלא יכתבו העדים עדות בשטר וישלחו לבי\"ד דהיינו משום שלא נכתב מדעת שניהם יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב\"א ז\"ל תולה הענין דמפיהם ולא מפי כתבם במה שלא נכתב מרצון המתחייב דאז אינו אלא כפנקס בעלמא וזה שייך ג\"כ אפי' בדיני ממונות כל שלא נכתב מדעתו איכא משום מפיהם ולא מפי כתבם וכמ\"ש דזהו טעמא דהודאה בפני ב' וא\"צ לומר כתובו וטעמא דלא הוו קדושין בנדון הרב ז\"ל כתב בהדיא משום שנכתב שלא מדעתו וא\"כ מה דמות דברי הרשב\"א לרבינו שתלה הדבר משום תקנה שלא תנעול דלת בפני לווים דמדין תורה כל שטר איכא משום מפיהם ולא מפי כתבם דמשמע אפי' אותם הנעשים מדעת המתחייב ואילו הרשב\"א ז\"ל נראה דאם נעשה מדעת המתחייב מדינא ליכא משום מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות דומיא דשטר קידושין למ\"ש דדיני נפשות הוא וכן יש לתמוה עליו מה שהסכים דעת התוס' ורש\"י ז\"ל שכתבו האי טעמא ועוד דמנא ליה לומר לדעת רש\"י דטעמא (משום הוא) [הוא משום] שלא נכתב מדעתו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>כל עד וכו' או תוספת תנאי וכו'.</b> כתב מהרשד\"ם ביו\"ד סי' ע\"ז וז\"ל גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפיו וכו' רק שחתם והחתים וכו' הכל כנזכר בשאלה ��וו להו תרי ותרי שהשנים החתומים מעדים שבפיו מלא אמר והשנים אחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא רק שהחתים וכו' א\"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק ע\"כ.<br><b> והנה</b> עיקר מחלוקת שכתב הרב ז\"ל נראה שהוא ההיא דפ' ארבעה אחין (יבמות דף ל\"א) דאמרינן הא אתמר עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשני כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דהו\"ל ספיקא דאורייתא ומתני' דהכא בכת אחת וכו' ותו בשני כיתי עדים נמי ספקא דרבנן וכו' ועיי\"ש בתוס' ובפ\"ב דכתובות דף כ\"א בד\"ה הבא עליה וכו' נראה משם דעת ר\"ת דס\"ל דהוי ספקא דרבנן וכן דעת ר\"י בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל\"ב) ד\"ה אנן וכו' והרשב\"א בתשובה סי' אלף רמ\"ו כתב וז\"ל ואפי' למ\"ד בפ' ד' אחין תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקי לה מחזקתה וכל שכן למ\"ד ספקא דרבנן אוקי איתתא אחזקתה והבא עליה בחטאת קאי וגדולי ההוראה כן פסקו דספיקא דרבנן הוא וכו'. אמנם דעת ר\"ח הוא בהיפך דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפיק ליה מחזקתיה וכדכתב הרשב\"א משמו הביאה מרן ב\"י ז\"ל בסי' מ\"ו מחודש ל\"ט וז\"ל כתב הרשב\"א שנשאל על מי שהוציא שטר קניית כרם מחבירו והמוכר טוען שהמכירה היה על תנאי כך וכך והביא עדים וכו' ואין דמיונן עולה יפה ושאני הכא דלדברי כולן לוקח זה כדין ירד לכרמו והחזיק בו כמו שכתוב בשטר המכירה אלא שהתנה עמו לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן שתתבטל המכירה וכיון שהחזיק בו זה כדין לדברי כולם אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת תנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד בחזקת זה שהיה מוחזק עכשיו וכו' וכל שכן לדעת ר\"ת שפסק דהלכה כמ\"ד בפ' ד' אחין תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקתיה ויש לו ראיות רבות על מה לסמוך ונפק\"מ למי שתפס וכו' יעו\"ש ועיין בתשובה ח\"א סי' תתקע\"ב וב\"י סי' כ\"ט וא\"כ בנדון מהרשד\"ם ז\"ל נמי אוקי תרי בהדי תרי ומפקא ליה מחזקתיה והוי נזיר מספק לדעת ר\"ח זהו היתה כונת הרב ז\"ל לפי הנראה.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המראה הגדול שכתב מרן ב\"י בתשובת אבקת רוכל הנדפס מחדש סי' קצ\"ב על דברי מהרשד\"ם וז\"ל המחלוקת הזה פלא הוא בעיני והיה ראוי שישמיענו אותו באיזה מקום הוא כי לא ידענו מקומו איו והסברא היא מתחייבת בהכרח לומר שאין כאן איסור דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דמעיקרא דהיינו חזקת התר כי היכי דאמרינן אוקי איתתא אחזקתא ואוקי ממונא אחזקתא קמייתא וא\"כ לא היה מהראוי שיסתיר המחלוקת בהחלט הגזרה ויאמר מאיסורא לא נפיק בלי טעם עכ\"ל. ולפי מ\"ש כונתו מבוארת דמ\"ש מאיסורא לא נפיק היינו לפי דעת ר\"ח דמפיק ליה מחזקת התר ומשוה ליה ספיקא דאורייתא כאמור.<br><b> ודע </b> שראיתי להרב מל\"מ בהל' טוען פט\"ו הי\"א בד\"ה ונחזור וכו' שעלה ונסתפק בדעת הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ועדיין יש להסתפק בענין דאפשר דהרשב\"א לא כתב כן אלא בנדון דידן ששנים אומרים היה כאן תנאי ושנים אומרים לא היה ודוכותא גבי ספיקא דדינא אם זה חשוב תנאי אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכיתות אלא שבקיומו נחלקו ששנים אומרים נתקיים ושנים אומרים לא נתקיים ובכה\"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומא נחלקו אפשר שאף לדעת הרשב\"א יד המקבל על התחתונה כיון שעל כרחו יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא יעו\"ש ולענ\"ד נראה להביא ראיה ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל גופיה בתשובה סי' תר\"ט וז\"ל אם נסתפק אם היה דעתו לחז��ר אם לאו מסתברא שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאומרים שנתקיים התנאי עליהם להביא ראיה יעו\"ש הרי דאם הספק בקיום יד בעה\"ב על התחתונה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו העדים וכו' הרי אלו נאמנין וכו'.</b> כתב מרן ז\"ל בכ\"מ וז\"ל אבל לרש\"י ז\"ל שפי' ניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צ\"ל דדוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע\"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפ\"ה כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין משום דעקרי סהדותייהו והו\"ל חוזרין ומגידין עד כאן וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בהלכות והרב הפרישה ודרישה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריהם ז\"ל דהא רשב\"ם ז\"ל בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"ט) פי' כפרש\"י ז\"ל ואפ\"ה כתב דנאמנין אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר כמפורש שם ומה שהכריחו מאנוסים היינו מחמת נפשות יעו\"ש ברשב\"ם ובשטמ\"ק בסוגיין. ודע שדעת הרא\"ש ז\"ל היפך דעת רבינו שכתב בסוגיין דמיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מדתלי טעמא באין ניתן ליכתב הא ניתן ליכתב מהמני וא\"כ על כרחך מיירי כדפרישית וכו' נראה דכונתו כמ\"ש מרן לדעת רש\"י וכ\"כ שם ברמזים יעו\"ש שיש ט\"ס דבאמנה ליכא מ\"ד דנאמנים ובפ' חזקת הבתים ברמזים סי' נ\"ב כתב מודעא (היינו) [היו] דברינו נאמנים אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר היפך מ\"ש בפ\"ב דכתובות ולא ידענא אם הוא ט\"ס ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מצטרפין וכו'.</b> וכן פסק הטור ז\"ל בסי' נ\"א וכתב הגידולי תרומה ז\"ל בשער ט' דף ס\"ד ע\"א עליה דמרן ב\"י ז\"ל וז\"ל ותו תמיה לי טובא היאך אפשר דמיירי בשידענו שלא נמסר השטר בפני העד החתום דא\"כ מאי איריא ב' שטרות כל אחד בעד אחד אפי' שניהם חתומים ב' עדים בכל אחד אם ידענו שלא נמסר בפני שום אחד מהם אע\"פ שכל אחד נמסר בפני עד אחד על פה פשיטא דלא מהני דדוקא בשטר סתם הבא לפנינו ואין אנו יודעין אם נמסר בפניהם או לא אנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו גם נמסר בפניהם כדכתב הרא\"ש ז\"ל הא בדאיכא ידיעה ודאית שלא נמסר בפניהם אלא בפני אחר ודאי לאו כלום הוא אע\"ג דאיכא ב' עדים בחתימה על שטרא ומ\"מ לא מצטרף דאין על כל שטר אלא עד אחד דמסירה וא\"כ רבותא הו\"ל לאשמועינן וכו'.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דאף דמשמע כן מלשון הרא\"ש ז\"ל שכתב תדע דלר' אליעזר שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע\"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפנינו אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו וכו' משמע דאף בשאר שטרי הלואה בעינן עדי מסירה קושטא דמילתא הוא דלא בעי ר\"א עדי מסירה אלא דוקא בגיטי נשים ובשטרי קנין שכן כתב בפ\"ק דגיטין דף י\"א וז\"ל ולא מצריך ר\"א עדי מסירה אלא בשטר קנין וגיטי נשים אבל בשטרא דעלמא לא בעי ר\"א עדי מסירה וכו' יעו\"ש והשתא אי מיירי הכא הרא\"ש בשטר שאינן אלא לראיה ושטרי הלואה תיקשי לדידיה דהא אפי' לר\"א לא בעי עדי מסירה אלא ודאי דמיירי בשטרי קנין וא\"כ מינה מוכח לדינא דמתני' דתלינן דנמסר נמי בפני העד החתום בשטר וב' שטרות שחתום על כל אחד עד אחד ונמסר בעד אחד וידעינן שלא נמסר לפני העד החתום לא גבי ממשעבדי ובדאיכא ב' עדים חתומים אף שלא נמסר בפני עדים גבי ממשעבדי אפי' לר\"א.<br><b> ועוד </b> כתב הרב ז\"ל וז\"ל ובעיקר הבנת דברי הרא\"ש ובנ�� ז\"ל וכו' ומשו\"ה לא נקט אפי' בשני שטרות של ב' עדי חתימה על כל אחד ובעד אחד של מסירה לכל אחד דכיון דמיירי בדרך כלל גם בשעד המסירה היחיד הוא החתום בשטר אלו היו ב' חתומים בשטר אחד היה צריך שנאמר שאע\"ג שחתמו שניהם מ\"מ נמסר בפני עד אחד ולא בפני האחר וזה מציאות רחוק וכמעט מילתא דלא שכיח וכיון שהיו שניהם כאחד לפיכך נקט דיניה בשעד אחד חתם בכל שטר עד כאן ולענ\"ד קשיא לי טובא דלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דגטין דבשטרי ראיה סגי לר' אליעזר בעדי חתימה ולא בעי עדי מסירה א\"כ אי איכא בשטר עדי חתימה גבי אף ממשעבדי וכמבואר.<br><b> עוד</b> הקשה עליה דהרא\"ש ז\"ל דס\"ל דכל דליכא שני עדים של מסירה לא גבי ממשעבדי דליכא קלא א\"כ כי מקשה לאמימר פשיטותא דמתני' לימא דהא אתא לאשמועינן דכל דליכא ב' עדים של מסירה לית ליה קלא וכו' יעו\"ש ותירץ הוא ז\"ל וז\"ל ויש לומר דמשמע ליה דבמאי דמיפסל ליה שנים במקושר מפסיל באחד בפשוט יעו\"ש ונראה דכונתו הוא לומר דמתני' כייל ותני פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו ב' פסול ומדלא פסיק ביניהם ותני פשוט שכתוב בו עד אחד פסול ומקושר שכתוב בו שנים פסול ש\"מ דפסולא דדין [פשוט] כפסולא דדין [מקושר] ושניהם מחמת חסרון החתימה. אשר בזה נראה לענ\"ד לישב מה שהקשה הרב מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ\"א ס\"ב עליה דמהר\"א מטראני ז\"ל שהביא מרן ז\"ל לישב דברי הטור ז\"ל במ\"ש דשני שטרות ועד אחד על כל שטר חתום בו עד אחד של מסירה דלא מצטרפין וכו' דמיירי דעד המסירה לא ראה ההלואה ומשו\"ה לא מצטרפי והקשה וז\"ל ותו קשה לי דסוגייא דשמעתין דאי הכי מאי מקשינן דלאמימר קשיא מתני' ומאי קושיא דאימא דה\"נ דלדידיה מתני' אתיא לעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ שנמסר בפניו אלא שלא ראה ההלואה דבהכי אף אמימר מודה דלא מצטרפי וכי תימא דה\"נ תיקשי לשיטת התוס' והרא\"ש ז\"ל דכיון דלאמימר הא דמצטרפין היינו דוקא היכא דעד אחד ע\"פ נמסר בפניו וא\"כ מאי פריך לאמימר נימא דאמימר מוקי למתני' בעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ ולא ראה המסירה הא לא קשיא דא\"כ הא פשיטא מאי קמ\"ל מתני' אך לדברי מהר\"א מטראני ז\"ל קשה דאין לומר פשיטא וכו' יעו\"ש. הרי בהדיא דהך קושיא ב' כבר הקשה הגידו\"ת ז\"ל ולא ניחא ליה בהך פשיטותא ותירץ יתיב בעד אחד אלא דבמה שתירץ הרב ז\"ל ממילא מתרצתא נמי הך שהקשה הוא ז\"ל ומהתימה שלא ראה להרב גידו\"ת ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הבעה\"ת בשער הנזכר ח\"ב ס\"ג וז\"ל גם הראב\"ד ז\"ל פסק בתשובה שאפי' יהיה אחד חתום בכתב אחד ואחד חתום בכתב אחר אין מצטרפין כלל וז\"ל תשובתו אולי תפקפק בין שנים לאחד כי האחד אינו עושה שום מעשה שטר והו\"ל מפי כתבו ולא היא שהרי לענין שבועה אין אנו צריכים מעשה שטר ואעפ\"כ קא מתמה בירושלמי ועד אחד בכתב כלום הוא ש\"מ ליכא לפלוגי בהכי וכו' יעו\"ש וכתב הגידו\"ת ז\"ל דאין ספק שכונת הראב\"ד ז\"ל הוא לפסול ב' שטרות שאין חתום על כל אחד אלא עד אחד שלא לגבות אפי' מבנ\"ח אפי' שנצטרף עמהם עד אחד שמעיד על מסירת כל אחד מהם נראה דלדידיה לא מהני מידי מעיקר השורש הנלמד אצלו מהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא דסוף סוף הוי מפי כתבו אמנם הרא\"ש ז\"ל דעת אחרת עמו יעו\"ש. ומרן החבי\"ב בסי' נ\"א הגהת הטור אות ב' כתב דבעד אחד בשטר ועד אחד ע\"פ לדעת הראב\"ד ז\"ל דנראה דאפשר דאפי' טוען לא היו דברים מעולם נפטר שהרי בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר ס\"ל דלאו כלום הוא כל שכן בעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה אין זה כל כך הכרח דהתם היינו טעמא דיכול לכפור משום דמפי כתבם הוא וליכא סהדותא כלל ברם בעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ דהא מיהא איכא סהדותא דאי מעיד אותו החתום בעד שבע\"פ לא מצי לומר להד\"מ אלא דוקא פרעתי אמנם ממ\"ש הבעה\"ת נראה להדיא דפסק כהירושלמי דעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ לא מצטרפי כלל ויכול לומר להד\"מ ונשבע להכחיש העד ומ\"ש מרן עוד והדברים מתמיהים היאך יפה כח ב' עדים על פה מב' עדים בשטר וכו' אחרי בקשת מחילה לק\"מ דהתם ליכא עדות כלל דמפי כתבם קרינן ליה אבל ב' עדים שמעידים ע\"פ איכא סהדותא מעלייא ומשו\"ה כי טוען להד\"מ לא מהני. ומ\"ש עוד ואולי מה שהשוה רבינו בעל הטורים דעת הראב\"ד לדעת השאלתות לכשטוען פרעתי או אפי' לכשטוען להד\"מ וכו' אבל בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר אף שאינו מצטרף לעשותו מלוה בשטר ויכול לטעון פרעתי אם טוען להד\"מ משלם עד כאן ממ\"ש לעיל משם הרב בעה\"ת והגידו\"ת ז\"ל נראה בהיפך דעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר לאו כלום הוא ולא שנא שטר אחד ולא שנא ב' שטרות ובכל אחד עד אחד ועיין במהרח\"ש ז\"ל באה\"ע סי' מ\"ב שהקשה להראב\"ד מדידיה אדידיה ממ\"ש בפ\"ד דטוען ואם מ\"ש הגידו\"ת שאינו הראב\"ד בעל ההשגות כי אם הראב\"י ניחא ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד בודקים את הדבר וכו'.</b> כתב הטור בסי' ל\"ו וז\"ל והרמ\"ה הוסיף וכו' הילכך לא שנא נצטרף עמהם קרוב או פסול בשעת ראיה להעיד ולא העיד עמהם בשעת הגדה וכו' וכתב מרן ב\"י וז\"ל וממ\"ש רבינו בסי' ל\"ח בשם הרב ישעיה נראה עוד סברא אחרת שאם א\"ל בי\"ד לאסהודי אתיתו או למיחזי ואמרו לאסהודי כבר נעשו כולם אגודה אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ובלבד שיראו כולם כאחד ומשמע מדבריו הא אם לא ראו כולם כאחד אע\"פ שאמרו לאסהודי אתינן אין מצטרפין ודלא כהרמ\"ה שפסל ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרח מטה אהרן בח\"ב סי' י\"ח שכתב על סברת הרב ישעיה מטראני ז\"ל וז\"ל ולדברי הר\"י שהביא הר\"י בעל הטורים בסי' ל\"ח נראין מטין לדברי הרמ\"ה ומפרש הסוגיא כמ\"ש שכתב מה שצריך שיעידו כולם בתוך כדי דיבור היינו שיעידו מאליהן וכו' ומיהו אפשר לזווגם כמ\"ש הרמ\"ה דמהני לפסול אפי' לא ראו כאחד דהיינו שנצטרפו בשעת הגדה אבל כל שנצטרפו בשעת מעשה דהיינו שכוונו להעיד אפשר דאפילו לדידיה צריך שיראו כאחד דכולה חדא מילתא נינהו דהיינו צירוף בשעת ראיית המעשה ולהכי בעינן תרוייהו וכו' נמצינו למידין דלדעת הר\"י ולדעת הרמ\"ה כל שנשתתפו או בענין ראיית המעשה שכוונו להעיד הכשר והפסול או שנשתתפו בשעת הגדה שהעידו כל כת וכת תוך כדי דיבור של חבירו בחדא מנייהו עדותן בטלה עד כאן יעו\"ש. ומהר\"מ די מאייו ז\"ל הובאו דבריו במהרח\"ש ח\"ב סי' י\"ד בדף ס\"ט וז\"ל ונחזור לדברי הרב ישעיה במה שהצריך שיאמר להעיד כיוונו כונה זו אהיכא קאי אשעת ביאתם לבי\"ד כהר\"ן או אשעת מעשה כרשב\"ם וכו' ומעתה הרב ישעיה כרשב\"ם ז\"ל ס\"ל דהיינו שכיוונו הפסולים בשעת מעשה להעיד ומה שהוצרכו ז\"ל שצריך ג\"כ שיראו כאחד אין מי שיכחישו בזה ומ\"ש מהר\"י קארו בסי' ל\"ו דפליגי הרמ\"ה והר\"י לא זכיתי להבין דבריו דהרמ\"ה מיירי כשהעידו תוך כדי דיבור והר\"י מיירי כשהעיד אחר כדי דיבור ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי יעו\"ש באורך.<br><b> והנה</b> כל זה שרצו הרבנים ז\"ל להסכים סברת הרמ\"ה עם סברת הרב ישעיה ז\"ל הוא מפני שלא ראו דברי הר\"י בשורשם ומפני כך כל אחד בירר לפי דרכו ברם לפי מה שאנו רואים דבריו יראה להדיא שאין כונתו כך והילך לשונו בס' המכריע סי' כ\"ה וז\"ל ונ\"ל דהאי דאמר רבא והוא שיעידו כולם תוך כדי דיבור דוקא כשלא התרו בהם הדיינים לומר להם למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו וכדבעינן למימר לקמן אבל אם כשבאו להעיד שאלו אותם ואמרו להם כונתנו להעיד באנו כבר נעשו כולם אגודה אחת בין לענין הזמה דבעינן שיזומו כולם בין לענין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן פסולה ובלבד שיראו כולם כאחד כדבעינן למימר לקמן וזה שהצריך רבא להעיד בתוך כדי דיבור כגון שבאו והעידו מאליהן מבלי שום התראת הדיינים וכו' ועוד ראיה גדולה שבראיה בלבד אין הפסול פוסל את הכשר אע\"פ שמכוין לראות כדי להעיד דתנן בפ\"ק דראש השנה האב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין אלא שאם יפסל אחד מהם יצטרף הב' אלמא שראו ביחד והולכין לבי\"ד כדי להעיד ואין זה פוסל את זה מכל הני נ\"ל לומר שאין הפסול פוסל את הכשרים בראייה בלבד ואע\"פ שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד וכך הוא פתרון השיטה ר' יוסי היה מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות ורבי פליג עליה דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שבאו ביחד להעיד בבי\"ד והתרו בהם הבי\"ד באותם העדים ומאי היא התראת בי\"ד אמרינן בגמ' הכי א\"ל למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו שקודם שיעידו שואלין אותן ומתרין אותן למה באו שאם באו להעיד או לראות היאך נגמר דינו של זה וכל מי שיאמר להעיד באתי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה יעו\"ש באורך.<br><b> הרי </b> שדחה סברת המפרשים דלמחזי אתיתו דהכוונה היא על שעת המעשה מחמת קושיות ועוד ממתני' דפ\"ק דראש השנה אלא לאסהודי היינו על ביאתם עתה בבי\"ד ודלא כמ\"ש הר\"מ די מאייו והרב פרח מטה אהרן ז\"ל דס\"ל דאם נתכוון להעיד לחוד פוסל את הכשרים וממוצא דבר אתה תחזה שמה שכתב הטור בדברי הרב ישעיה ז\"ל אבל אם כשבאו אמרו להעיד כיוונו וכו' שט\"ס הוא וצ\"ל ואמרו להעיד באנו דכונתו בשעת מעשה לא מהני ודלא כמ\"ש מרן ב\"י בסי' ל\"ו על דברי הר\"י ז\"ל משמע מדבריו הא אם לא ראו כולם כאחד אע\"פ שאמרו לאסהודי אתינן אין מצטרפין ודלא כהרמ\"ה דמשמע וכו' יעו\"ש ועיין בס' אדרת אליהו סי' י' דף ע\"ג ע\"ד ודף ע\"ה ע\"א.<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ו הגהת ב\"י אות י\"ב כתב וז\"ל אמר המאסף מכאן [נראה] דכל דהדבר ספק כגון דליתנהו עדים קמן מסתמא לא תלינן דלא היה יודע בפיסולו של חבירו וכו' וזה דעת הרמב\"ן ז\"ל שהביא מהר\"מ אלשקר בסי' ו' אבל מהרי\"ב שם כתב דמסתמא תלינן דלא ידע (כ\"כ) [עד כאן] ולא זכיתי להבינו דלמה לא הביא מתשובת הרי\"ף ז\"ל שמביאו הטור בסימן זה ומביאה מרן ב\"י בסי' נ\"א מחודש ה' מדברי הנמוק\"י בפ' זה בורר וסיים ומסתברא היכא דליתנהו לסהדי מכשרינן ליה דדילמא לא הוה ידע דהדר ביה ואפי' נודע שישבו שלשתם להעיד וכל זה כתב רבינו ירוחם בנתיב ג' ח\"ב עכ\"ל ב\"י יעו\"ש הרי דבפירוש כתב הרי\"ף ז\"ל דמסתמא תלינן דלא ידע ומכשרינן לשטר ואפי' לגבות ממשעבדי. אשר בזה הקשה הש\"ך בסי' ל\"ו ס\"ק י\"ט להסמ\"ע שכתב וז\"ל אבל אין בי\"ד שואלים אותו אם הכירו עד כאן דמשמע דמסתמא תלינן דהכירו ואילו מתשובת הרי\"ף נראה בהיפך וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד אחד נאמן באיסורין וכו'.</b> עי' בתשובת הרשב\"א בח\"א סי' תתל\"ז שכתב בתחילת התשובה דהיכא דאיתחזק איסורא ואמר עד אחד היתרא הוא אינו נאמן כדמשמע מהאשה וכו' ועיין בסי' שע\"ו שכתב בהיפך והנה אמת אגיד שהרואה דברי הרא\"ש ז\"ל בנזיקין דף נ\"ד מהש\"ס שכתב י\"ד חלוקים בהא דעד אחד נאמן באיסורין יראה דדברי אותה תשובה הם דברי הרא\"ש אלא דיש איזה חלוקים ביניהם וד' חלוקים שכתב הרשב\"א שנאמרו צ\"ל י\"ד חלוקים כמו שיראה המעיין ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בעלי אחיות וכו'.</b> כתב מרן החבי\"ב סי' ל\"ג הגהת הטור אות ט\"ז וז\"ל נ\"ב אבל כשרים להעיד לעלמא ה\"ר יהונתן והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל וצ\"ע לדבריהם דבפ' זה בורר ההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי וכו' יעו\"ש ועיין בס' חשק שלמה בהגהת הטור אות ח' שהביא מתשובת הרשב\"ש ב\"ר צמח סי' ר\"ל שהשיג עליהם עוד מפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"ג) גבי מאי דתנן התם היו לו שתי כיתי עדים כפרה ראשונה ואח\"כ כפרה הב' שתיהם חייבות דמוקי לה רבינא כגון שהייתה שניה בשעת כפירה ראשונה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות ופרש\"י ז\"ל נשואות ב' אחיות ואינן כשרים בעדות אחד וכו' הרי דאפילו לעלמא נמי פסולין היפך הני רבותא והוא ז\"ל תירץ במה שמפרשו רבינו ז\"ל בפ\"י מהל' שבועות שקרובים לבעל דבר אשר בזה הכריח דדעת רבינו כדעת הגאונים ז\"ל. ולענ\"ד נראה דעכ\"ז לא מתרצתא להריטב\"א ז\"ל דהוא הסכים לפרש\"י ז\"ל ואפשר נמי שדעת רבינו כן הוא משום (ש)ההכרח שהכריח הריטב\"א ז\"ל ועוד אני תמיה דאיך אפשר דהרשב\"א מכשיר לעדות בעלי אחיות לעלמא שהרי כתב בתשובה ח\"א סי' תרצ\"ו דתרי בעל כאשתו לא אמרינן אא\"כ יש ערוה ביניהם כגון אחד נשוי לאה ואחד נשוי בתה וכיוצא יעו\"ש ובעלי אחיו ודאי יש ערוה והתם להעיד לאחרים היא ואפ\"ה פסיל ביש ערוה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש עם אשתו וכו' ולא לבעל אמה.</b> כתב הטור וז\"ל וכשם שקרובי האב פסולין כך קרובי האם פסולין כיצד הוא פסול לאמו ולבעלה וכתב מרן ב\"י וז\"ל כיצד הוא פסול לאמו כלומר דבמקום אביו הוא ולבעלה דתנן בפ' זה בורר אלו הם הקרובים וכו' וחורגו ומדחורגו פסול הוא נמי פסול לחורגו ע\"כ. ולא זכיתי להבין כונתו דאם כונתו להוציא הדין דבעל אמו שכתב הטור שהוא פסול מדתנן וחורגו כנראה מפשט לשונו א\"כ מאי זה שמדקדק הרב ומדחרגו פסול הוא פסול לחרגו הא לא צריך דבהדיא תנן ובעל אמו ומה כיון הרב בכך וצל\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה שפסלה תורה עדות הקרובים וכו' שהרי אינו מעיד לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב היא וכו'.</b> עי' במרן כ\"מ ז\"ל ותמיה לי בזה שהכריח רבינו מדלא מעיד לחובתו ש\"מ דגזירת הכתוב דהא בגמ' אמרינן בדף קנ\"ט ומאי קושיא דילמא גזרת מלך היא דאיהו לא מהימן ואחריני מהימני ולאו משום דמשקר דאי לא תימא הכי משה ואהרן לחותנם ה\"נ משום דלא מהימני הוא אלא גזירת מלך הוא שלא יעיד על כתב ידו לחותנו עד כאן הרי דלא קאמר הש\"ס טעם רבינו וכמו כן יש לתמוה על הטור שכתב כדברי רבינו ויותר מתמה על מרן ז\"ל שהראה לנו מקור הדין ולא הרגיש מזה ועיין במ\"ש בפ' כ\"ג מהל' סנהדרין ה\"ו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מי שאין [אתה מעיד] לו וכו' אע\"פ שהניחה לו בנים וכו'.</b> עיין במרן כ\"מ שכתב דפסק דלא כר' יהודה אלא כרבנן וכ\"כ בהגהות מיימוני ותמיה לי על מרן החבי\"ב ז\"ל בחו\"מ סי' ל\"ג בהגהת ב\"י אות י\"ח שכתב וז\"ל והרמב\"ם בפי\"ד מהל' עדות אע\"פ שלא כתב בפירוש אפי' היו לו בנים ממנה דעתו דאפי' היו לו בנים כשר מדלא ביאר דאם היו לו בנים ממנה פסול וכו' יעו\"ש. דלמה צריך לזה מדלא ביאר וכו' הלא ביאר בפירוש במ\"ש אע\"פ שהניחה לו בנים וכן הבינו מדברים הללו מרן והגהות מיימוני דאין לומר דכונתו היא הניחה ומתו אח\"כ דמאי נפק\"מ אם הניחה או לא הניחה וכדאמרן ועוד דאעיקרא דמילתא לא זכיתי להבין דעתו ז\"ל במה שהקשה וז\"ל ותמהני מרשב\"ם שכתב בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ח) גבי הך ברייתא דהיה יודע לו עדות וכו' וכגון שלא היו לו בנים ממנה כדתנן בפ' זה בורר דבפ' זה בורר לא תנן הכי אלא לר' יהודה ואפסיקא הילכתא דלא כוותיה עד כאן דהא הוא ציין לנו שם באותו אות להרב פסקים וכתבים [תרומת הדשן ח\"ב] סי' ר\"נ ושם נאמר וז\"ל ומ\"ש שרשב\"ם לא פסק להדיא כר\"י אלא דמשמע הכי מדמוקי כר\"י ויש ליישב קצת דלרווחא דמילתא פי' הכי כדרכו לאוקומי ככו\"ע משום דמתיב התם מההיא ברייתא תיובתא לכמה אמוראי בעי לאוקמי דאין לו בנים ויבא ככו\"ע ולא תימא כיון דתנא ומתה בתו משמע דכל היכא דמתה בתו בכל ענין כשר הוא עד כאן הרי דהרב יהיב טעמא לדעת רשב\"ם וא\"כ מה נשאר עוד כדי לתמוה עליו והוא ז\"ל בתחילה ציין להרב פסקים וכתבים וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב כל נכסיו לב' בני אדם וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ק דגטין והביאו הרי\"ף בפ\"ק דמכות יעו\"ש וראיתי להרא\"ש בתשובה כלל ג' סי' י\"ג שנשאל על עדי הצוואת שכיב מרע שהיו נוגעין בעדותן מחמת הנאה אם מועיל סילוק להכשיר הצוואה והשיב דמועיל וכתב עוד וז\"ל וכל זמן שלא נסתלקו כל הצוואה בטלה כההיא ירושלמי שהביא הרי\"ף בפ\"ק דמכות כתב כל נכסיו לב' בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשרים לזה ופסולים לזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכן יש תשובה בס' אבי העזרי ובטל כל המתנה מכח הירושלמי שהבאתי יעו\"ש.<br><b> והנה</b> הא דכתב הרא\"ש ז\"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכו' הוא מדברי הירושלמי דאמרינן התם אמר ר' אלעזר מתני' מסייע לר' יוחנן מה ב' נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' ומנין אפי' מאה ת\"ל עדים יעו\"ש ופ\"ק דמכות והכונה דר\"י מדמי עדים קרובים לזה ופסולים לזה לעדים כשרים ופסולים שבאו והעידו יחד שאפי' הכשרים פסולים ה\"נ מקבלי מתנה כולם נעשו קרובים לעד הקרוב ונדון הרא\"ש ז\"ל הוא מחלוקת שהפליגו ר' יוחנן וריש לקיש דהעדים כשרים לאשה ולבן אחיו ופסול להקדש מחמת נגיעתו שהוא נוגע בדבר וע\"ז כתב דאם מסתלקין עצמן תתקיים המתנה כולה ואם לאו הרי כל הצוואה בטלה ולא אמרינן שתתקיים לגבי האשה ולבן אחיו כסברת ר\"ל אלא כל הצוואה בטלה והיינו טעמא דכיון שלא היו שם כי אם הני עדים והרי נתבטל העדות לא נשארו עדים אחרים להעיד אבל אם היה הענין שהיו עדים אחרים בהדי הני עדים שהם נוגעים בדבר אפשר שהיה מכשיר השטר בהני עדים אחרים ולא היה מתבטל מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול משום דהך פסולא אינו אלא מחמת קורבה ולא מחמת פיסול הגוף כמבואר.<br><b> וראיתי </b> להרב מל\"מ בדין שלפנינו שהביא דברי הרא\"ש אלו וכתב וז\"ל ודבריו נפלאו ממני דאיך משוה דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול מחמת נגיעת ממון דכל שהוא מחמת ממון הוי כבעל דבר עצמו ולא תורת עדות עליו אבל עדים פסולים מחמת קורבה עדים מיקרו. שוב ראיתי להרב בעל התרומות בשער נ\"ח ח\"ד שכתב בדברי הרא\"ש וצ\"ע ועיין בהריב\"ש סי' קצ\"ה שכתב היפ�� מזה ע\"כ. ואחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבינו דהרא\"ש לא השוה דין נמצא אחד מהם מחמת נגיעת דבר אלא היכא דאין עמהם עדים כשרים דכי מסלקי להני עדים לא נשאר עדות כלל אהא הוא דהשוה נדון דידיה לדין הירושלמי דכי היכי דנתבטל לגבי דידיה נתבטל נמי לגבי האשה ולבן אחיו והיינו דקאמר כל הצוואה בטלה ובזה לא דיבר הריב\"ש ולא דיבר כי אם להכשיר את הכשרים וז\"ל הריב\"ש ועוד נ\"ל דבבעל דבר אף מן הדין בלא מנהג מועיל כל שנשאר במעמד מניין מספיק מבלעדיו כיון שהוא בעל דבר לא נצטרף עם אחרים כדי שיבטל מניינם בצרופו מפני פסלותו ע\"כ. וכן בסי' קס\"ח בסוף התשובה כתב וז\"ל ומה שאמרת כנגד הטענה שטען היורש לבטל הצוואה מפני שאחד מן העדים חזן וסופר הקהל והוי נוגע בעדות בענין ההקדש יפה אמרת וכו' ואין לומר בזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דכיון דאין פסלותו אלא מחמת שהוא נוגע בעדות והוי כבעל דבר לא נצטרף עם אחרים כדי שיבטל עדותן וכו' יעו\"ש. הרי שלא דבר הריב\"ש ז\"ל כשכל העדים נוגעים בעדות כנדון הרא\"ש ז\"ל ומה שייך לומר והריב\"ש כתב היפך מזה וצריך ישוב.<br><b> והרב </b> מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ\"א ס\"ו הקשה להרשב\"א שכתב בהך דינא דהירושלמי דאם סלק הקרוב שהמתנה קיימת לגבי אידך וז\"ל אלא שיש לדקדק בזה לפי מ\"ש הרב בעל העיטור הביאו הש\"ך בסי' ל\"ג ס\"ק ט' דאם כבר העידו בבי\"ד אע\"פ שנסתלקו לא מהני עדותן דחיישינן שמעידין כן לאחזוקי שקרייהו וכ\"כ הרב מחנה אפרים הל' עדות סי' ד' וכו' וא\"כ ה\"נ דוכוותא וכו' אבל יש לחלק דהיינו דוקא היכא דנוגעין בעדותן משום הנאת ממון דהתם חשידי להעיד שקר ומשו\"ה לא מהני סילוק דבתר הכי דאימור לאחזוקי שקרייהו הוא דמסהדי משא\"כ הכא דלא פסילי אלא משום קורבה דהתם גזרת הכתוב הוא ולא משום חשדא הוא כה\"ג מהני סילוק הקרובים וא\"כ יעידו דהשתא עדים כשרים הם יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבינו דברי הבעה\"ת הם בפסול מחמת קורבה כמו שנראה מדברי מרן ב\"י בסי' ל\"ג מחודש ח' וז\"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואישתכח דקרוב הוא וכו' יעו\"ש ועיין בש\"ך שם סק\"ט ואפ\"ה כתב דלא שייך יעיד אחר שנתרחק ואפשר דזהו דעת הרב מחנה אפרים שכתב להך דינא לענין להיכא דהעדים נוגעין בעדותן מחמת ממון דאתייא מכל שכן ממ\"ש בעל העיטור וא\"כ מה הוא זה ששם הרב ז\"ל (בחלקום) [בחלוקה] ודבריו צריכים לי ישוב. ושו\"ר דאחר המחילה רבה קושיא ליתא דהא כבר כתב מהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' ק\"ב דף ק\"ט בחקירה ג' דדעת הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והטור ז\"ל שלאחזוקי שקרייהו לא חיישינן יעו\"ש וא\"כ מעיקרא קושיא ליתא ועיין בס' דין אמת סי' ל\"ג ס\"ק ט\"ז שהקשה להש\"ך ועי' בס' חשק שלמה סי' ל\"ג הגהת ב\"י אות ט\"ו יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עדות וכו' עד שיסלק עצמו וכו'.</b> דעת רבינו כרובא דרבוותא דס\"ל מחמת נגיעת הנאה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הוא דעת התוס' בחזקת הבתים דף מ\"ג ד\"ה וליסלקו וכו' כמבואר וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ז' אות כ\"ב שכתב וז\"ל ואגב אורחין לכאורה נראים דברים תמוהים שראיתי בפסקי התוס' בפ' חזקת הבתים דא\"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא דנוגע בעדות עכ\"ל דמשמע מדבריהם דבנוגע בעדות אף כשאין הפסול בגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות וזה תימה דמדברי כל הפוסקים נראה דס\"ל דלפי מ\"ש התוס' בפ' חזקת הבתים דיש חילוק בין פיסול הגוף לפיסול ממון ואין חילוק בין עדות לדיינות אלא דלפי מ\"ש בפרשת בא סי' נ\"ד יש חילוק בין עדות לדיינות וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבינו דכונת פסקי התוס' הוא לומר דבפסול מחמת ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ולא מיירי כלל בחילוק בין עדות לדיינות והכונה הוא בלשון נרדף א\"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא בנוגע בעדות ור\"ל דכשהפיסול הוא מחמת נגיעה ולא משום פסול הגוף אז לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל אם הפיסול הוא מחמת הגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמו שהבינו כל הפוסקים בדברי התוס' ואין בזה שום ספק שכן הוא כונת פסקי התוס' וק\"ל (א\"ה ס\"ט עיין בפסקי תוס' בפ' שבועת העדות סי' מ\"ו)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קרקע שבין ב' השותפין וכו' אינו מעיד לשותפו עליה וכו'.</b> וכתב הסמ\"ע בסי' ל\"ו סק\"ה וז\"ל הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלקו עמו לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו וכ\"כ רשב\"ם דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעות היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידו בתורת גזלה וכדאמרינן בסי' קע\"ה באחין שחלקו וכו' דשאני הכא דהוא עצמו פוסל עדי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך דידך גרם לך ונסתחפה שדיך ע\"כ. והנה נראה דכוונת הרב ז\"ל הוא דאם השותפין חלקו לגמרי ובא מערער על חלק שניהם ויש לאחד מהם עד אחד המעיד עמו לפסול עדי המערער נהי דעל חלקו אינו נאמן מיהו על חלק חבירו נאמן כיון דחלק לגמרי ועד המעיד עם אחר יודע דהמערער שלא כדין נטל חלקו אז יכול להעיד על חלק חבירו ואינו נוגע בעדות דאם אח\"כ רוצה לבא לשותפו להוציא מידו החצי מהנשאר בידו ע\"פ עדותו אמרינן ליה את בעצמך ידעת דשלא כדין נטל חלקך וכיון שהוא אחר חלוקה מזלך דידך הוא ואין לך עליו כלום ועיין בפרישה שכתב כן להדיא אשר עפ\"ז אין מקום למה שתמה הרב מחנה יהודה בסי' זה על דברי הסמ\"ע ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Testimony",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן גדול אינו חייב להעיד אלא בעדות שהוא למלך ישראל וכו'.</b> הקשה מרן ז\"ל בכ\"מ דמסקנא דגמ' הוא דמעיד לבן מלך וא\"כ היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימא הכי וצ\"ע עד כאן והרב לח\"מ תירץ וז\"ל נראה לומר דרבינו הוקשה לו מה שהקשו התוס' דלוקמא מתני' דמעיד במלכי בית דוד ומאי דקאמר מתני' מלך לא דן ולא דנין מיירי במלכי ישראל ומכח קושיא זו פי' רבינו דכי דחו לר' יוסף עדיין לא ידע חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד אבל ר\"י ס\"ל דרישא דמתני' דמעיד למלך ודוקא למלכי בית דוד וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבינו דהא תינח אי רבינו סתים וכתב למלך סתם היינו מתרצים דבריו דמלכי בית דוד קאמר אבל למלכי ישראל אין שום סברא לומר כן ואמאי כתב מלכי ישראל ועיין בכנסת הגדולה בפירקין שתירץ מעין הרב לח\"מ ותירץ מילת מלכי ישראל ודוק (א\"ה ס\"ט עיין למרן ז\"ל כ\"מ בפ\"ה מהל' כלי המקדש הי\"ב ועיין בס' בנין שלמה דף כ\"ד ע\"ג ד\"ה שש יעו\"ש ועיין בית אברהם סי' כ\"ח דף ט\"ו ע\"ד)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו'.</b> עיין בכ\"מ וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ט\"ו בהגהת ב\"י אות ד' שכתב וז\"ל והכנסת הגדולה בהגהת ב\"י אות ג' כתב להסכים סברת התוס' לסברת מהר\"מ דס\"ל להתוס' שיש חילוק בין תובע לנתבע יעו\"ש ולא זכר ש\"ר דברי המרדכי דס\"ל דהתוס' חולקים עם מהר\"מ שכתב אחר שהביא דברי התוס' דדוקא שאין ידוע וכו' וז\"ל אבל רבינו מאיר כתב דהיכא דהנתבע טוען ברמאות וכו' עד כאן הרי מבואר שכתב אחר דברי התוס' אבל ר\"מ כתב וכו' משמע דס\"ל דלדברי התוס' אין חילוק בין תובע לנתבע שלא כדברי הכנה\"ג עכ\"ל. ולענ\"ד לא ידעתי היכי מוכח דלא כדברי הכנה\"ג ממ\"ש ר\"מ וכו' דהרב ז\"ל לא הסכים לר\"מ עם התוס' אלא דס\"ל להתוס' חילוקו של מהר\"מ ולא איירו התוס' אלא בנתבע דוקא וע\"ז עשו החילוק בין ידוע שהוא מרומה לאין ידוע ולפי שמהר\"מ לא חילק בכך כתב המרדכי אבל מהר\"מ כתב וכו' דלדעתו בתובע בשום צד אין נזקקין בין יודעים שהדין מרומה בין שאין יודעים שלא כדברי התוס' ומ\"ש לעיקר הקושיא עיין בהריטב\"א בשבועות שכתב שלא כדבריו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטלה וכו'.</b> כתב מהרימ\"ט ז\"ל באה\"ע סי' ל\"ח בד\"ה ואכתי וכו' וז\"ל לאסור אשה בעדות קדושין לא שייכא כלל לדיני ממונות ומה שהקשה הרמב\"ן ז\"ל והלא עיקר העדות העד להתיר הלשון הוא והוייא עדות אשת איש דהוייא דיני נפשות וכו' ותירץ וז\"ל דהשתא בזמן הזה דמייא טפי לדיני ממונות מלדיני נפשות וכו' אין דבריו אלא בעדות אשה שמת בעלה דכיון דרובא דנשי אית להו כתובה אותו עדות דמי טפי לדיני ממונות מדיני נפשות אבל לעדות גטין וקדושין שעיקר עדותן להעיד על דבר המתירה או לאוסרה כדיני נפשות הויא עד כאן.<br><b> ולענ\"ד</b> חילוק זה ששם הרב ז\"ל לדעת הרמב\"ן ז\"ל בין עדי מיתה לעדי גטין וקדושין אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבינו שהרי דברי הרמב\"ן אלו שהביא הנמוק\"י ז\"ל הן הם מ\"ש בחי' שם ושם כתב להדייא וז\"ל וה\"ה לעידי גטין וקדושין וכל דיני גיטין וקדושין שא\"צ דרישה וחקירה וישנם בדין הדיוטות משום האי טעמא גופיה שלא תנעול דלת בפני כמפורש בדוכתיה בסנהדרין וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם משמו ומסיק וסמכינן שלא לדרוש בעדים משום צד ממון שבו אבל גבי גיטין וקדושין לכו\"ע לא בעייא דרישה וחקירה ומשום נעילת דלת עד כאן ויותר מהמה קשיא לי דהרשב\"א בתשובה הביאה מרן באה\"ע סי' קי\"א והיא נדפסה בח\"ג סי' קי\"א שכתב וז\"ל ואע\"ג דבקדושין אפשר דאתי לידי נפשות השתא מיהא לאו אנפשות מסהדי וכולהו סוגייאות משמע דלא בעי דרישה וחקירה ובעדי גיטין וקדושין ולפיכך ישנם בבי\"ד הדיוטות וכדאמרינן בהמגרש וכן כתבו כל רבותי מו\"ר הר' יונה וגם מורי הרמב\"ן ז\"ל יעו\"ש ובח\"א סי' תקס\"ו כתב וז\"ל השיב עוד דאין בודקין בדרישה וחקירה בין בגרושין בין בקדושין דקי\"ל כתנא קמא דר' עקיבא וכו' ומורי הרמב\"ן האריך וכו' יעו\"ש הרי חבל נביאים שכתב משם הרמב\"ן דלא שנא עדי מיתה ולא שנא עדי גטין וקדושין דינו כדיני ממונות ולא בעו דרישה וחקירה ולא בעי בי\"ד מומחין וסגי בבי\"ד הדיוטות וכן הוא דעת הריב\"ש ז\"ל בסי' רס\"ו ועיין בס' אדרת אליהו סי' י' שהקשה מתשובה אחרת ולא בא עליו ממ\"ש בעניותי ועיין בס' משפט צדק ח\"ב."
+            ],
+            [
+                "<b>דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'.</b> עי' במרן כ\"מ ז\"ל מ\"ש בדעת רבינו וכ\"כ ג\"כ מהר\"מ אלשיך בתשובה סי' מ' יעו\"ש אלא שראיתי שם שכתב שכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל והיא בח\"א סי' אלף ר\"ט שכתב שכל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם הוא ולא מפיהם וזהו שאמרו הודאה בפני ב' ואין צ\"ל כתובו ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות וה\"נ כתבו העדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפיהם וכו' וכן הסכים להתוס' שתלה טעמם דמפיהם ולא מפי כתבם לחד תירוצא במה שלא נכתב מדעת שניהם וכל שכן לדעת רש\"י שפי' בפירוש החומש בפסוק על פי שנים עדים יקום דבר שלא יכתבו העדים עדות בשטר וישלחו לבי\"ד דהיינו משום שלא נכתב מדעת שניהם יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב\"א ז\"ל תולה הענין דמפיהם ולא מפי כתבם במה שלא נכתב מרצון המתחייב דאז אינו אלא כפנקס בעלמא וזה שייך ג\"כ אפי' בדיני ממונות כל שלא נכתב מדעתו איכא משום מפיהם ולא מפי כתבם וכמ\"ש דזהו טעמא דהודאה בפני ב' וא\"צ לומר כתובו וטעמא דלא הוו קדושין בנדון הרב ז\"ל כתב בהדיא משום שנכתב שלא מדעתו וא\"כ מה דמות דברי הרשב\"א לרבינו שתלה הדבר משום תקנה שלא תנעול דלת בפני לווים דמדין תורה כל שטר איכא משום מפיהם ולא מפי כתבם דמשמע אפי' אותם הנעשים מדעת המתחייב ואילו הרשב\"א ז\"ל נראה דאם נעשה מדעת המתחייב מדינא ליכא משום מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות דומיא דשטר קידושין למ\"ש דדיני נפשות הוא וכן יש לתמוה עליו מה שהסכים דעת התוס' ורש\"י ז\"ל שכתבו האי טעמא ועוד דמנא ליה לומר לדעת רש\"י דטעמא (משום הוא) [הוא משום] שלא נכתב מדעתו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>כל עד וכו' או תוספת תנאי וכו'.</b> כתב מהרשד\"ם ביו\"ד סי' ע\"ז וז\"ל גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפיו וכו' רק שחתם והחתים וכו' הכל כנזכר בשאלה הוו להו תרי ותרי שהשנים החתומים מעדים שבפיו מלא אמר והשנים אחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא רק שהחתים וכו' א\"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק ע\"כ.<br><b> והנה</b> עיקר מחלוקת שכתב הרב ז\"ל נראה שהוא ההיא דפ' ארבעה אחין (יבמות דף ל\"א) דאמרינן הא אתמר עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשני כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דהו\"ל ספיקא דאורייתא ומתני' דהכא בכת אחת וכו' ותו בשני כיתי עדים נמי ספקא דרבנן וכו' ועיי\"ש בתוס' ובפ\"ב דכתובות דף כ\"א בד\"ה הבא עליה וכו' נראה משם דעת ר\"ת דס\"ל דהוי ספקא דרבנן וכן דעת ר\"י בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל\"ב) ד\"ה אנן וכו' והרשב\"א בתשובה סי' אלף רמ\"ו כתב וז\"ל ואפי' למ\"ד בפ' ד' אחין תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקי לה מחזקתה וכל שכן למ\"ד ספקא דרבנן אוקי איתתא אחזקתה והבא עליה בחטאת קאי וגדולי ההוראה כן פסקו דספיקא דרבנן הוא וכו'. אמנם דעת ר\"ח הוא בהיפך דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפיק ליה מחזקתיה וכדכתב הרשב\"א משמו הביאה מרן ב\"י ז\"ל בסי' מ\"ו מחודש ל\"ט וז\"ל כתב הרשב\"א שנשאל על מי שהוציא שטר קניית כרם מחבירו והמוכר טוען שהמכירה היה על תנאי כך וכך והביא עדים וכו' ואין דמיונן עולה יפה ושאני הכא דלדברי כולן לוקח זה כדין ירד לכרמו והחזיק בו כמו שכתוב בשטר המכירה אלא שהתנה עמו לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן שתתבטל המכירה וכיון שהחזיק בו זה כדין לדברי כולם אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת תנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד בחזקת זה שהיה מוחזק עכשיו וכו' וכל שכן לדעת ר\"ת שפסק דהלכה כמ\"ד בפ' ד' אחין תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקתיה ויש לו ראיות רבות על מה לסמוך ונפק\"מ למי שתפס וכו' יעו\"ש ועיין בתשובה ח\"א סי' תתקע\"ב וב\"י סי' כ\"ט וא\"כ בנדון מהרשד\"ם ז\"ל נמי אוקי תרי בהדי תרי ומפקא ליה מחזקתיה והוי נזיר מספק לדעת ר\"ח זהו היתה כונת הרב ז\"ל לפי הנראה.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המראה הגדול שכתב מרן ב\"י בתשובת אבקת רוכל הנדפס מחדש סי' קצ\"ב על דברי מהרשד\"ם וז\"ל המחלוקת הזה פלא הוא בעיני והיה ראוי שישמיענו אותו באיזה מקום הוא כי לא ידענו מקומו איו והסברא היא מתחייבת בהכרח לומר שאין כאן איסור דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דמעיקרא דהיינו חזקת התר כי היכי דאמרינן אוקי איתתא אחזקתא ואוקי ממונא אחזקתא קמייתא וא\"כ לא היה מהראוי שיסתיר המחלוקת בהחלט הגזרה ויאמר מאיסורא לא נפיק בלי טעם עכ\"ל. ולפי מ\"ש כונתו מבוארת דמ\"ש מאיסורא לא נפיק היינו לפי דעת ר\"ח דמפיק ליה מחזקת התר ומשוה ליה ספיקא דאורייתא כאמור.<br><b> ודע </b> שראיתי להרב מל\"מ בהל' טוען פט\"ו הי\"א בד\"ה ונחזור וכו' שעלה ונסתפק בדעת הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ועדיין יש להסתפק בענין דאפשר דהרשב\"א לא כתב כן אלא בנדון דידן ששנים אומרים היה כאן תנאי ושנים אומרים לא היה ודוכותא גבי ספיקא דדינא אם זה חשוב תנאי אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכיתות אלא שבקיומו נחלקו ששנים אומרים נתקיים ושנים אומרים לא נתקיים ובכה\"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומא נחלקו אפשר שאף לדעת הרשב\"א יד המקבל על התחתונה כיון שעל כרחו יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא יעו\"ש ולענ\"ד נראה להביא ראיה ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל גופיה בתשובה סי' תר\"ט וז\"ל אם נסתפק אם היה דעתו לחזור אם לאו מסתברא שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאומרים שנתקיים התנאי עליהם להביא ראיה יעו\"ש הרי דאם הספק בקיום יד בעה\"ב על התחתונה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו העדים וכו' הרי אלו נאמנין וכו'.</b> כתב מרן ז\"ל בכ\"מ וז\"ל אבל לרש\"י ז\"ל שפי' ניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צ\"ל דדוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע\"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפ\"ה כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין משום דעקרי סהדותייהו והו\"ל חוזרין ומגידין עד כאן וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בהלכות והרב הפרישה ודרישה יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריהם ז\"ל דהא רשב\"ם ז\"ל בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ\"ט) פי' כפרש\"י ז\"ל ואפ\"ה כתב דנאמנין אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר כמפורש שם ומה שהכריחו מאנוסים היינו מחמת נפשות יעו\"ש ברשב\"ם ובשטמ\"ק בסוגיין. ודע שדעת הרא\"ש ז\"ל היפך דעת רבינו שכתב בסוגיין דמיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מדתלי טעמא באין ניתן ליכתב הא ניתן ליכתב מהמני וא\"כ על כרחך מיירי כדפרישית וכו' נראה דכונתו כמ\"ש מרן לדעת רש\"י וכ\"כ שם ברמזים יעו\"ש שיש ט\"ס דבאמנה ליכא מ\"ד דנאמנים ובפ' חזקת הבתים ברמזים סי' נ\"ב כתב מודעא (היינו) [היו] דברינו נאמנים אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר היפך מ\"ש בפ\"ב דכתובות ולא ידענא אם הוא ט\"ס ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מצטרפין וכו'.</b> וכן פסק הטור ז\"ל בסי' נ\"א וכתב הגידולי תרומה ז\"ל בשער ט' דף ס\"ד ע\"א עליה דמרן ב\"י ז\"ל וז\"ל ותו תמיה לי טובא היאך אפשר דמיירי בשידענו שלא נמסר השטר בפני העד החתום דא\"כ מאי איריא ב' שטרות כל אחד בעד אחד אפי' שניהם חתומים ב' עדים בכל אחד אם ידענו שלא נמסר בפני שום אחד מהם אע\"פ שכל אחד נמסר בפני עד אחד על פה פשיטא דלא מהני דדוקא בשטר סתם הבא לפנינו ואין אנו יודעין אם נמסר בפניהם או לא אנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו גם נמסר בפניהם כדכתב הרא\"ש ז\"ל הא בדאיכא ידיעה ודאית שלא נמסר בפניהם אלא בפני אחר ודאי לאו כלום הוא אע\"ג דאיכא ב' עדים בחתימה על שטרא ומ\"מ לא מצטרף דאין על כל שטר אלא עד אחד דמסירה וא\"כ רבותא הו\"ל לאשמועינן וכו'.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דאף דמשמע כן מלשון הרא\"ש ז\"ל שכתב תדע דלר' אליעזר שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע\"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפנינו אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו וכו' משמע דאף בשאר שטרי הלואה בעינן עדי מסירה קושטא דמילתא הוא דלא בעי ר\"א עדי מסירה אלא דוקא בגיטי נשים ובשטרי קנין שכן כתב בפ\"ק דגיטין דף י\"א וז\"ל ולא מצריך ר\"א עדי מסירה אלא בשטר קנין וגיטי נשים אבל בשטרא דעלמא לא בעי ר\"א עדי מסירה וכו' יעו\"ש והשתא אי מיירי הכא הרא\"ש בשטר שאינן אלא לראיה ושטרי הלואה תיקשי לדידיה דהא אפי' לר\"א לא בעי עדי מסירה אלא ודאי דמיירי בשטרי קנין וא\"כ מינה מוכח לדינא דמתני' דתלינן דנמסר נמי בפני העד החתום בשטר וב' שטרות שחתום על כל אחד עד אחד ונמסר בעד אחד וידעינן שלא נמסר לפני העד החתום לא גבי ממשעבדי ובדאיכא ב' עדים חתומים אף שלא נמסר בפני עדים גבי ממשעבדי אפי' לר\"א.<br><b> ועוד </b> כתב הרב ז\"ל וז\"ל ובעיקר הבנת דברי הרא\"ש ובנו ז\"ל וכו' ומשו\"ה לא נקט אפי' בשני שטרות של ב' עדי חתימה על כל אחד ובעד אחד של מסירה לכל אחד דכיון דמיירי בדרך כלל גם בשעד המסירה היחיד הוא החתום בשטר אלו היו ב' חתומים בשטר אחד היה צריך שנאמר שאע\"ג שחתמו שניהם מ\"מ נמסר בפני עד אחד ולא בפני האחר וזה מציאות רחוק וכמעט מילתא דלא שכיח וכיון שהיו שניהם כאחד לפיכך נקט דיניה בשעד אחד חתם בכל שטר עד כאן ולענ\"ד קשיא לי טובא דלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דגטין דבשטרי ראיה סגי לר' אליעזר בעדי חתימה ולא בעי עדי מסירה א\"כ אי איכא בשטר עדי חתימה גבי אף ממשעבדי וכמבואר.<br><b> עוד</b> הקשה עליה דהרא\"ש ז\"ל דס\"ל דכל דליכא שני עדים של מסירה לא גבי ממשעבדי דליכא קלא א\"כ כי מקשה לאמימר פשיטותא דמתני' לימא דהא אתא לאשמועינן דכל דליכא ב' עדים של מסירה לית ליה קלא וכו' יעו\"ש ותירץ הוא ז\"ל וז\"ל ויש לומר דמשמע ליה דבמאי דמיפסל ליה שנים במקושר מפסיל באחד בפשוט יעו\"ש ונראה דכונתו הוא לומר דמתני' כייל ותני פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו ב' פסול ומדלא פסיק ביניהם ותני פשוט שכתוב בו עד אחד פסול ומקושר שכתוב בו שנים פסול ש\"מ דפסולא דדין [פשוט] כפסולא דדין [מקושר] ושניהם מחמת חסרון החתימה. אשר בזה נראה לענ\"ד לישב מה שהקשה הרב מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ\"א ס\"ב עליה דמהר\"א מטראני ז\"ל שהביא מרן ז\"ל לישב דברי הטור ז\"ל במ\"ש דשני שטרות ועד אחד על כל שטר חתום בו עד אחד של מסירה דלא מצטרפין וכו' דמיירי דעד המסירה לא ראה ההלואה ומשו\"ה לא מצטרפי והקשה וז\"ל ותו קשה לי דסוגייא דשמעתין דאי הכי מאי מקשינן דלאמימר קשיא מתני' ומאי קושיא דאימא דה\"נ דלדידיה מתני' אתיא לעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ שנמסר בפניו אלא שלא ראה ההלואה דבהכי אף אמימר מודה דלא מצטרפי וכי תימא דה\"נ תיקשי לשיטת התוס' והרא\"ש ז\"ל דכיון דלאמימר הא דמצטרפין היינו דוקא היכא דעד אחד ע\"פ נמסר בפניו וא\"כ מאי פריך לאמימר נימא דאמימר מוקי למתני' בעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ ולא ראה המסירה הא לא קשיא דא\"כ הא פשיטא מאי קמ\"ל מתני' אך לדברי מהר\"א מטראני ז\"ל קשה דאין לומר פשיטא וכו' יעו\"ש. הרי בהדיא דהך קושיא ב' כבר הקשה הגידו\"ת ז\"ל ולא ניחא ליה בהך פשיטותא ותירץ יתיב בעד אחד אלא דבמה שתירץ הרב ז\"ל ממילא מתרצתא נמי הך שהקשה הוא ז\"ל ומהתימה שלא ראה להרב גידו\"ת ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הבעה\"ת בשער הנזכר ח\"ב ס\"ג וז\"ל גם הראב\"ד ז\"ל פסק בתשובה שאפי' יהיה אחד חתום בכתב אחד ואחד חתום בכתב אחר אין מצטרפין כלל וז\"ל תשובתו אולי תפקפק בין שנים לאחד כי האחד אינו עושה שום מעשה שטר והו\"ל מפי כתבו ולא היא שהרי לענין שבועה אין אנו צריכים מעשה שטר ואעפ\"כ קא מתמה בירושלמי ועד אחד בכתב כלום הוא ש\"מ ליכא לפלוגי בהכי וכו' יעו\"ש וכתב הגידו\"ת ז\"ל דאין ספק שכונת הראב\"ד ז\"ל הוא לפסול ב' שטרות שאין חתום על כל אחד אלא עד אחד שלא לגבות אפי' מבנ\"ח אפי' שנצטרף עמהם עד אחד שמעיד על מסירת כל אחד מהם נראה דלדידיה לא מהני מידי מעיקר השורש הנלמד אצלו מהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא דסוף סוף הוי מפי כתבו אמנם הרא\"ש ז\"ל דעת אחרת עמו יעו\"ש. ומרן החבי\"ב בסי' נ\"א הגהת הטור אות ב' כתב דבעד אחד בשטר ועד אחד ע\"פ לדעת הראב\"ד ז\"ל דנראה דאפשר דאפי' טוען לא היו דברים מעולם נפטר שהרי בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר ס\"ל דלאו כלום הוא כל שכן בעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה אין זה כל כך הכרח דהתם היינו טעמא דיכול לכפור משום דמפי כתבם הוא וליכא סהדותא כלל ברם בעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ דהא מיהא איכא סהדותא דאי מעיד אותו החתום בעד שבע\"פ לא מצי לומר להד\"מ אלא דוקא פרעתי אמנם ממ\"ש הבעה\"ת נראה להדיא דפסק כהירושלמי דעד אחד בכתב ועד אחד ע\"פ לא מצטרפי כלל ויכול לומר ל��ד\"מ ונשבע להכחיש העד ומ\"ש מרן עוד והדברים מתמיהים היאך יפה כח ב' עדים על פה מב' עדים בשטר וכו' אחרי בקשת מחילה לק\"מ דהתם ליכא עדות כלל דמפי כתבם קרינן ליה אבל ב' עדים שמעידים ע\"פ איכא סהדותא מעלייא ומשו\"ה כי טוען להד\"מ לא מהני. ומ\"ש עוד ואולי מה שהשוה רבינו בעל הטורים דעת הראב\"ד לדעת השאלתות לכשטוען פרעתי או אפי' לכשטוען להד\"מ וכו' אבל בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר אף שאינו מצטרף לעשותו מלוה בשטר ויכול לטעון פרעתי אם טוען להד\"מ משלם עד כאן ממ\"ש לעיל משם הרב בעה\"ת והגידו\"ת ז\"ל נראה בהיפך דעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר לאו כלום הוא ולא שנא שטר אחד ולא שנא ב' שטרות ובכל אחד עד אחד ועיין במהרח\"ש ז\"ל באה\"ע סי' מ\"ב שהקשה להראב\"ד מדידיה אדידיה ממ\"ש בפ\"ד דטוען ואם מ\"ש הגידו\"ת שאינו הראב\"ד בעל ההשגות כי אם הראב\"י ניחא ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד בודקים את הדבר וכו'.</b> כתב הטור בסי' ל\"ו וז\"ל והרמ\"ה הוסיף וכו' הילכך לא שנא נצטרף עמהם קרוב או פסול בשעת ראיה להעיד ולא העיד עמהם בשעת הגדה וכו' וכתב מרן ב\"י וז\"ל וממ\"ש רבינו בסי' ל\"ח בשם הרב ישעיה נראה עוד סברא אחרת שאם א\"ל בי\"ד לאסהודי אתיתו או למיחזי ואמרו לאסהודי כבר נעשו כולם אגודה אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ובלבד שיראו כולם כאחד ומשמע מדבריו הא אם לא ראו כולם כאחד אע\"פ שאמרו לאסהודי אתינן אין מצטרפין ודלא כהרמ\"ה שפסל ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרח מטה אהרן בח\"ב סי' י\"ח שכתב על סברת הרב ישעיה מטראני ז\"ל וז\"ל ולדברי הר\"י שהביא הר\"י בעל הטורים בסי' ל\"ח נראין מטין לדברי הרמ\"ה ומפרש הסוגיא כמ\"ש שכתב מה שצריך שיעידו כולם בתוך כדי דיבור היינו שיעידו מאליהן וכו' ומיהו אפשר לזווגם כמ\"ש הרמ\"ה דמהני לפסול אפי' לא ראו כאחד דהיינו שנצטרפו בשעת הגדה אבל כל שנצטרפו בשעת מעשה דהיינו שכוונו להעיד אפשר דאפילו לדידיה צריך שיראו כאחד דכולה חדא מילתא נינהו דהיינו צירוף בשעת ראיית המעשה ולהכי בעינן תרוייהו וכו' נמצינו למידין דלדעת הר\"י ולדעת הרמ\"ה כל שנשתתפו או בענין ראיית המעשה שכוונו להעיד הכשר והפסול או שנשתתפו בשעת הגדה שהעידו כל כת וכת תוך כדי דיבור של חבירו בחדא מנייהו עדותן בטלה עד כאן יעו\"ש. ומהר\"מ די מאייו ז\"ל הובאו דבריו במהרח\"ש ח\"ב סי' י\"ד בדף ס\"ט וז\"ל ונחזור לדברי הרב ישעיה במה שהצריך שיאמר להעיד כיוונו כונה זו אהיכא קאי אשעת ביאתם לבי\"ד כהר\"ן או אשעת מעשה כרשב\"ם וכו' ומעתה הרב ישעיה כרשב\"ם ז\"ל ס\"ל דהיינו שכיוונו הפסולים בשעת מעשה להעיד ומה שהוצרכו ז\"ל שצריך ג\"כ שיראו כאחד אין מי שיכחישו בזה ומ\"ש מהר\"י קארו בסי' ל\"ו דפליגי הרמ\"ה והר\"י לא זכיתי להבין דבריו דהרמ\"ה מיירי כשהעידו תוך כדי דיבור והר\"י מיירי כשהעיד אחר כדי דיבור ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי יעו\"ש באורך.<br><b> והנה</b> כל זה שרצו הרבנים ז\"ל להסכים סברת הרמ\"ה עם סברת הרב ישעיה ז\"ל הוא מפני שלא ראו דברי הר\"י בשורשם ומפני כך כל אחד בירר לפי דרכו ברם לפי מה שאנו רואים דבריו יראה להדיא שאין כונתו כך והילך לשונו בס' המכריע סי' כ\"ה וז\"ל ונ\"ל דהאי דאמר רבא והוא שיעידו כולם תוך כדי דיבור דוקא כשלא התרו בהם הדיינים לומר להם למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו וכדבעינן למימר לקמן אבל אם כשבאו להעיד שאלו אותם ואמרו להם כונתנו להעיד באנו כבר נעשו כולם אגודה אחת בין לענין הזמה דבעינן שיזומו כולם בין לענין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן פסולה ובלבד שיראו כולם כאחד כדבעינן למימר לקמן וזה שהצריך רבא להעיד בתוך כדי דיבור כגון שבאו והעידו מאליהן מבלי שום התראת הדיינים וכו' ועוד ראיה גדולה שבראיה בלבד אין הפסול פוסל את הכשר אע\"פ שמכוין לראות כדי להעיד דתנן בפ\"ק דראש השנה האב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין אלא שאם יפסל אחד מהם יצטרף הב' אלמא שראו ביחד והולכין לבי\"ד כדי להעיד ואין זה פוסל את זה מכל הני נ\"ל לומר שאין הפסול פוסל את הכשרים בראייה בלבד ואע\"פ שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד וכך הוא פתרון השיטה ר' יוסי היה מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות ורבי פליג עליה דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שבאו ביחד להעיד בבי\"ד והתרו בהם הבי\"ד באותם העדים ומאי היא התראת בי\"ד אמרינן בגמ' הכי א\"ל למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו שקודם שיעידו שואלין אותן ומתרין אותן למה באו שאם באו להעיד או לראות היאך נגמר דינו של זה וכל מי שיאמר להעיד באתי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה יעו\"ש באורך.<br><b> הרי </b> שדחה סברת המפרשים דלמחזי אתיתו דהכוונה היא על שעת המעשה מחמת קושיות ועוד ממתני' דפ\"ק דראש השנה אלא לאסהודי היינו על ביאתם עתה בבי\"ד ודלא כמ\"ש הר\"מ די מאייו והרב פרח מטה אהרן ז\"ל דס\"ל דאם נתכוון להעיד לחוד פוסל את הכשרים וממוצא דבר אתה תחזה שמה שכתב הטור בדברי הרב ישעיה ז\"ל אבל אם כשבאו אמרו להעיד כיוונו וכו' שט\"ס הוא וצ\"ל ואמרו להעיד באנו דכונתו בשעת מעשה לא מהני ודלא כמ\"ש מרן ב\"י בסי' ל\"ו על דברי הר\"י ז\"ל משמע מדבריו הא אם לא ראו כולם כאחד אע\"פ שאמרו לאסהודי אתינן אין מצטרפין ודלא כהרמ\"ה דמשמע וכו' יעו\"ש ועיין בס' אדרת אליהו סי' י' דף ע\"ג ע\"ד ודף ע\"ה ע\"א.<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בסי' ל\"ו הגהת ב\"י אות י\"ב כתב וז\"ל אמר המאסף מכאן [נראה] דכל דהדבר ספק כגון דליתנהו עדים קמן מסתמא לא תלינן דלא היה יודע בפיסולו של חבירו וכו' וזה דעת הרמב\"ן ז\"ל שהביא מהר\"מ אלשקר בסי' ו' אבל מהרי\"ב שם כתב דמסתמא תלינן דלא ידע (כ\"כ) [עד כאן] ולא זכיתי להבינו דלמה לא הביא מתשובת הרי\"ף ז\"ל שמביאו הטור בסימן זה ומביאה מרן ב\"י בסי' נ\"א מחודש ה' מדברי הנמוק\"י בפ' זה בורר וסיים ומסתברא היכא דליתנהו לסהדי מכשרינן ליה דדילמא לא הוה ידע דהדר ביה ואפי' נודע שישבו שלשתם להעיד וכל זה כתב רבינו ירוחם בנתיב ג' ח\"ב עכ\"ל ב\"י יעו\"ש הרי דבפירוש כתב הרי\"ף ז\"ל דמסתמא תלינן דלא ידע ומכשרינן לשטר ואפי' לגבות ממשעבדי. אשר בזה הקשה הש\"ך בסי' ל\"ו ס\"ק י\"ט להסמ\"ע שכתב וז\"ל אבל אין בי\"ד שואלים אותו אם הכירו עד כאן דמשמע דמסתמא תלינן דהכירו ואילו מתשובת הרי\"ף נראה בהיפך וכו' יעו\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד אחד נאמן באיסורין וכו'.</b> עי' בתשובת הרשב\"א בח\"א סי' תתל\"ז שכתב בתחילת התשובה דהיכא דאיתחזק איסורא ואמר עד אחד היתרא הוא אינו נאמן כדמשמע מהאשה וכו' ועיין בסי' שע\"ו שכתב בהיפך והנה אמת אגיד שהרואה דברי הרא\"ש ז\"ל בנזיקין דף נ\"ד מהש\"ס שכתב י\"ד חלוקים בהא דעד אחד נאמן באיסורין יראה דדברי אותה תשובה הם דברי הרא\"ש אלא דיש איזה חלוקים ביניהם וד' חלוקים שכתב הרשב\"א שנאמרו צ\"ל י\"ד חלוקים כמו שיראה המעיין ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן בעלי אחיות וכו'.</b> כתב מרן החבי\"ב סי' ל\"ג הגהת הטור אות ט\"ז וז\"ל נ\"ב אבל כשרים להעיד לעלמא ה\"ר יהונתן והרשב\"א והריטב\"א ז\"ל וצ\"ע לדבריהם דבפ' זה בורר ההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי וכו' יעו\"ש ועיין בס' חשק שלמה בהגהת הטור אות ח' שהביא מתשובת הרשב\"ש ב\"ר צמח סי' ר\"ל שהשיג עליהם עוד מפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"ג) גבי מאי דתנן התם היו לו שתי כיתי עדים כפרה ראשונה ואח\"כ כפרה הב' שתיהם חייבות דמוקי לה רבינא כגון שהייתה שניה בשעת כפירה ראשונה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות ופרש\"י ז\"ל נשואות ב' אחיות ואינן כשרים בעדות אחד וכו' הרי דאפילו לעלמא נמי פסולין היפך הני רבותא והוא ז\"ל תירץ במה שמפרשו רבינו ז\"ל בפ\"י מהל' שבועות שקרובים לבעל דבר אשר בזה הכריח דדעת רבינו כדעת הגאונים ז\"ל. ולענ\"ד נראה דעכ\"ז לא מתרצתא להריטב\"א ז\"ל דהוא הסכים לפרש\"י ז\"ל ואפשר נמי שדעת רבינו כן הוא משום (ש)ההכרח שהכריח הריטב\"א ז\"ל ועוד אני תמיה דאיך אפשר דהרשב\"א מכשיר לעדות בעלי אחיות לעלמא שהרי כתב בתשובה ח\"א סי' תרצ\"ו דתרי בעל כאשתו לא אמרינן אא\"כ יש ערוה ביניהם כגון אחד נשוי לאה ואחד נשוי בתה וכיוצא יעו\"ש ובעלי אחיו ודאי יש ערוה והתם להעיד לאחרים היא ואפ\"ה פסיל ביש ערוה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש עם אשתו וכו' ולא לבעל אמה.</b> כתב הטור וז\"ל וכשם שקרובי האב פסולין כך קרובי האם פסולין כיצד הוא פסול לאמו ולבעלה וכתב מרן ב\"י וז\"ל כיצד הוא פסול לאמו כלומר דבמקום אביו הוא ולבעלה דתנן בפ' זה בורר אלו הם הקרובים וכו' וחורגו ומדחורגו פסול הוא נמי פסול לחורגו ע\"כ. ולא זכיתי להבין כונתו דאם כונתו להוציא הדין דבעל אמו שכתב הטור שהוא פסול מדתנן וחורגו כנראה מפשט לשונו א\"כ מאי זה שמדקדק הרב ומדחרגו פסול הוא פסול לחרגו הא לא צריך דבהדיא תנן ובעל אמו ומה כיון הרב בכך וצל\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה שפסלה תורה עדות הקרובים וכו' שהרי אינו מעיד לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב היא וכו'.</b> עי' במרן כ\"מ ז\"ל ותמיה לי בזה שהכריח רבינו מדלא מעיד לחובתו ש\"מ דגזירת הכתוב דהא בגמ' אמרינן בדף קנ\"ט ומאי קושיא דילמא גזרת מלך היא דאיהו לא מהימן ואחריני מהימני ולאו משום דמשקר דאי לא תימא הכי משה ואהרן לחותנם ה\"נ משום דלא מהימני הוא אלא גזירת מלך הוא שלא יעיד על כתב ידו לחותנו עד כאן הרי דלא קאמר הש\"ס טעם רבינו וכמו כן יש לתמוה על הטור שכתב כדברי רבינו ויותר מתמה על מרן ז\"ל שהראה לנו מקור הדין ולא הרגיש מזה ועיין במ\"ש בפ' כ\"ג מהל' סנהדרין ה\"ו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מי שאין [אתה מעיד] לו וכו' אע\"פ שהניחה לו בנים וכו'.</b> עיין במרן כ\"מ שכתב דפסק דלא כר' יהודה אלא כרבנן וכ\"כ בהגהות מיימוני ותמיה לי על מרן החבי\"ב ז\"ל בחו\"מ סי' ל\"ג בהגהת ב\"י אות י\"ח שכתב וז\"ל והרמב\"ם בפי\"ד מהל' עדות אע\"פ שלא כתב בפירוש אפי' היו לו בנים ממנה דעתו דאפי' היו לו בנים כשר מדלא ביאר דאם היו לו בנים ממנה פסול וכו' יעו\"ש. דלמה צריך לזה מדלא ביאר וכו' הלא ביאר בפירוש במ\"ש אע\"פ שהניחה לו בנים וכן הבינו מדברים הללו מרן והגהות מיימוני דאין לומר דכונתו היא הניחה ומתו אח\"כ דמאי נפק\"מ אם הניחה או לא הניחה וכדאמרן ועוד דאעיקרא דמילתא לא זכיתי להבין דעתו ז\"ל במה שהקשה וז\"ל ותמהני מרשב\"ם שכתב בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ח) גבי הך ברייתא דהיה יודע לו עדות וכו' וכגון שלא היו לו בנים ממנה כדתנן בפ' זה בורר דבפ' זה בורר לא תנן הכי אלא לר' יהודה ואפסיקא הילכתא דלא כוותיה עד כאן דהא הוא ציין לנו שם באותו אות להרב פסקים וכתבים [תרומת הדשן ח\"ב] סי' ר\"נ ושם נאמר וז\"ל ומ\"ש שרשב\"ם לא פסק להדיא כר\"י אלא דמשמע הכי מדמוקי כר\"י ויש ליישב קצת דלרווחא דמילתא פי' הכי כדרכו לאוקומי ככו\"ע משום דמתיב התם מההיא ברייתא תיובתא לכמה אמוראי בעי לאוקמי דאין לו בנים ויבא ככו\"ע ולא תימא כיון דתנא ומתה בתו משמע דכל היכא דמתה בתו בכל ענין כשר הוא עד כאן הרי דהרב יהיב טעמא לדעת רשב\"ם וא\"כ מה נשאר עוד כדי לתמוה עליו והוא ז\"ל בתחילה ציין להרב פסקים וכתבים וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב כל נכסיו לב' בני אדם וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ק דגטין והביאו הרי\"ף בפ\"ק דמכות יעו\"ש וראיתי להרא\"ש בתשובה כלל ג' סי' י\"ג שנשאל על עדי הצוואת שכיב מרע שהיו נוגעין בעדותן מחמת הנאה אם מועיל סילוק להכשיר הצוואה והשיב דמועיל וכתב עוד וז\"ל וכל זמן שלא נסתלקו כל הצוואה בטלה כההיא ירושלמי שהביא הרי\"ף בפ\"ק דמכות כתב כל נכסיו לב' בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשרים לזה ופסולים לזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכן יש תשובה בס' אבי העזרי ובטל כל המתנה מכח הירושלמי שהבאתי יעו\"ש.<br><b> והנה</b> הא דכתב הרא\"ש ז\"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכו' הוא מדברי הירושלמי דאמרינן התם אמר ר' אלעזר מתני' מסייע לר' יוחנן מה ב' נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' ומנין אפי' מאה ת\"ל עדים יעו\"ש ופ\"ק דמכות והכונה דר\"י מדמי עדים קרובים לזה ופסולים לזה לעדים כשרים ופסולים שבאו והעידו יחד שאפי' הכשרים פסולים ה\"נ מקבלי מתנה כולם נעשו קרובים לעד הקרוב ונדון הרא\"ש ז\"ל הוא מחלוקת שהפליגו ר' יוחנן וריש לקיש דהעדים כשרים לאשה ולבן אחיו ופסול להקדש מחמת נגיעתו שהוא נוגע בדבר וע\"ז כתב דאם מסתלקין עצמן תתקיים המתנה כולה ואם לאו הרי כל הצוואה בטלה ולא אמרינן שתתקיים לגבי האשה ולבן אחיו כסברת ר\"ל אלא כל הצוואה בטלה והיינו טעמא דכיון שלא היו שם כי אם הני עדים והרי נתבטל העדות לא נשארו עדים אחרים להעיד אבל אם היה הענין שהיו עדים אחרים בהדי הני עדים שהם נוגעים בדבר אפשר שהיה מכשיר השטר בהני עדים אחרים ולא היה מתבטל מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול משום דהך פסולא אינו אלא מחמת קורבה ולא מחמת פיסול הגוף כמבואר.<br><b> וראיתי </b> להרב מל\"מ בדין שלפנינו שהביא דברי הרא\"ש אלו וכתב וז\"ל ודבריו נפלאו ממני דאיך משוה דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול מחמת נגיעת ממון דכל שהוא מחמת ממון הוי כבעל דבר עצמו ולא תורת עדות עליו אבל עדים פסולים מחמת קורבה עדים מיקרו. שוב ראיתי להרב בעל התרומות בשער נ\"ח ח\"ד שכתב בדברי הרא\"ש וצ\"ע ועיין בהריב\"ש סי' קצ\"ה שכתב היפך מזה ע\"כ. ואחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבינו דהרא\"ש לא השוה דין נמצא אחד מהם מחמת נגיעת דבר אלא היכא דאין עמהם עדים כשרים דכי מסלקי להני עדים לא נשאר עדות כלל אהא הוא דהשוה נדון דידיה לדין הירושלמי דכי היכי דנתבטל לגבי דידיה נתבטל נמי לגבי האשה ולבן אחיו והיינו דקאמר כל הצוואה בטלה ובזה לא דיבר הריב\"ש ולא דיבר כי אם להכשיר את הכשרים וז\"ל הריב\"ש ועוד נ\"ל דבבעל דבר אף מן הדין בלא מנהג מועיל כל שנשאר במעמד מניין מספיק מבלעדיו כיון שהוא בעל דבר לא נצטרף עם אחרים כדי שיבטל מניינם בצרופו מפני פסלותו ע\"כ. וכן בסי' קס\"ח בסוף התשובה כתב וז\"ל ומה שאמרת כנגד הטענה שטען היורש לבטל הצוואה מפני שאחד מן העדים חזן וסופר הקהל והוי נוגע בעדות בענין ההקדש יפה אמרת וכו' ואין לומר בזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דכיון דאין פסלותו אלא מחמת שהוא נוגע בעדות והוי כבעל דבר לא נצטרף עם אחרים כדי שיבטל עדותן וכו' יעו\"ש. הרי שלא דבר הריב\"ש ז\"ל כשכל העדים נוגעים בעדות כנדון הרא\"ש ז\"ל ומה שייך לומר והריב\"ש כתב היפך מזה וצריך ישוב.<br><b> והרב </b> מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ\"א ס\"ו הקשה להרשב\"א שכתב בהך דינא דהירושלמי דאם סלק הקרוב שהמתנה קיימת לגבי אידך וז\"ל אלא שיש לדקדק בזה לפי מ\"ש הרב בעל העיטור הביאו הש\"ך בסי' ל\"ג ס\"ק ט' דאם כבר העידו בבי\"ד אע\"פ שנסתלקו לא מהני עדותן דחיישינן שמעידין כן לאחזוקי שקרייהו וכ\"כ הרב מחנה אפרים הל' עדות סי' ד' וכו' וא\"כ ה\"נ דוכוותא וכו' אבל יש לחלק דהיינו דוקא היכא דנוגעין בעדותן משום הנאת ממון דהתם חשידי להעיד שקר ומשו\"ה לא מהני סילוק דבתר הכי דאימור לאחזוקי שקרייהו הוא דמסהדי משא\"כ הכא דלא פסילי אלא משום קורבה דהתם גזרת הכתוב הוא ולא משום חשדא הוא כה\"ג מהני סילוק הקרובים וא\"כ יעידו דהשתא עדים כשרים הם יעו\"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבינו דברי הבעה\"ת הם בפסול מחמת קורבה כמו שנראה מדברי מרן ב\"י בסי' ל\"ג מחודש ח' וז\"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואישתכח דקרוב הוא וכו' יעו\"ש ועיין בש\"ך שם סק\"ט ואפ\"ה כתב דלא שייך יעיד אחר שנתרחק ואפשר דזהו דעת הרב מחנה אפרים שכתב להך דינא לענין להיכא דהעדים נוגעין בעדותן מחמת ממון דאתייא מכל שכן ממ\"ש בעל העיטור וא\"כ מה הוא זה ששם הרב ז\"ל (בחלקום) [בחלוקה] ודבריו צריכים לי ישוב. ושו\"ר דאחר המחילה רבה קושיא ליתא דהא כבר כתב מהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' ק\"ב דף ק\"ט בחקירה ג' דדעת הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והטור ז\"ל שלאחזוקי שקרייהו לא חיישינן יעו\"ש וא\"כ מעיקרא קושיא ליתא ועיין בס' דין אמת סי' ל\"ג ס\"ק ט\"ז שהקשה להש\"ך ועי' בס' חשק שלמה סי' ל\"ג הגהת ב\"י אות ט\"ו יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עדות וכו' עד שיסלק עצמו וכו'.</b> דעת רבינו כרובא דרבוותא דס\"ל מחמת נגיעת הנאה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הוא דעת התוס' בחזקת הבתים דף מ\"ג ד\"ה וליסלקו וכו' כמבואר וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ז' אות כ\"ב שכתב וז\"ל ואגב אורחין לכאורה נראים דברים תמוהים שראיתי בפסקי התוס' בפ' חזקת הבתים דא\"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא דנוגע בעדות עכ\"ל דמשמע מדבריהם דבנוגע בעדות אף כשאין הפסול בגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות וזה תימה דמדברי כל הפוסקים נראה דס\"ל דלפי מ\"ש התוס' בפ' חזקת הבתים דיש חילוק בין פיסול הגוף לפיסול ממון ואין חילוק בין עדות לדיינות אלא דלפי מ\"ש בפרשת בא סי' נ\"ד יש חילוק בין עדות לדיינות וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבינו דכונת פסקי התוס' הוא לומר דבפסול מחמת ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ולא מיירי כלל בחילוק בין עדות לדיינות והכונה הוא בלשון נרדף א\"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא בנוגע בעדות ור\"ל דכשהפיסול הוא מחמת נגיעה ולא משום פסול הגוף אז לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל אם הפיסול הוא מחמת הגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמו שהבינו כל הפוסקים בדברי התוס' ואין בזה שום ספק שכן הוא כונת פסקי התוס' וק\"ל (א\"ה ס\"ט עיין בפסקי תוס' בפ' שבועת העדות סי' מ\"ו)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קרקע שבין ב' השותפין וכו' אינו מעיד לשותפו עליה וכו'.</b> וכתב הסמ\"ע בסי' ל\"ו סק\"ה וז\"ל הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלקו עמו לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו וכ\"כ רשב\"ם דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעות היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידו בתורת גזלה וכדאמרינן בסי' קע\"ה באחין שחלקו וכו' דשאני הכא דהוא עצמו פוסל עדי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך דידך גרם לך ונסתחפה שדיך ע\"כ. והנה נראה דכוונת הרב ז\"ל הוא דאם השותפין חלקו לגמרי ובא מערער על חלק שניהם ויש לאחד מהם עד אחד המעיד עמו לפסול עדי המערער נהי דעל חלקו אינו נאמן מיהו על חלק חבירו נאמן כיון דחלק לגמרי ועד המעיד עם אחר יודע דהמערער שלא כדין נטל חלקו אז יכול להעיד על חלק חבירו ואינו נוגע בעדות דאם אח\"כ רוצה לבא לשותפו להוציא מידו החצי מהנשאר בידו ע\"פ עדותו אמרינן ליה את בעצמך ידעת דשלא כדין נטל חלקך וכיון שהוא אחר חלוקה מזלך דידך הוא ואין לך עליו כלום ועיין בפרישה שכתב כן להדיא אשר עפ\"ז אין מקום למה שתמה הרב מחנה יהודה בסי' זה על דברי הסמ\"ע ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,88 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית דין של ג' וכו' וכובשים את יצרם עד שלא יהיה להם שום גנאי ולא שם רע וכו'.</b> שאלה. מעשה שהיה כך היה בראובן שרצו לפוסלו ממנוי שהיה באומרם שהוא מקל בדת משה ואינו מתפלל תפלה בעונתה וכל שכן שאינו הולך לבית הכנסת להתפלל מההיא דפסק הרב מגן גבורים בסי' י' באומרם שכל מ\"ש הרב ז\"ל שם כולהו איתנהו ביה ביתר שאת ויצא כתב יד אחד ושתף שם לשמעון שהוא ג\"כ פסול מסיבת הנזכרת ולעת כזאת לא נודע מי כתבו ושם כתוב ששה ת\"ח ישבו על המבוכה זאת ועיינו בהם ועלתה הסכמתם לפוסלם לראובן ושמעון הנזכר כפי פסק הרב מגן גבורים ועל זה רוע התרועעה ארץ כשיצא הכתב יד זה ואמר שמעון מרוב כעסו מי הם הששה ת\"ח שכתבו עלי שאני פסול מלהיות ממונה על סיבת הנזכרת ואפי' אם הוא דלביש מדא במדאו אני עושה שיכוהו אלף מכות ועוד רעה חולה של יום המחרת ת\"ח אחד הולך בתומו בשוק שמע אומרים לו אתה הוא מהששה ת\"ח שעשיתם הפסק מפסול הממונים תזמין למכות והת\"ח מצטער הרבה על חילול התורה בפרהסיא וזלגו עיניו דמעות.<br><b> ומעתה</b> יש מהת\"ח שתובעים עלבונה של תורה באומרם שעשה חילול התורה במה שאמר שאפילו אם יהיה שלבוש חלוקה דרבנן אכות אותו אלף מכות דמה לו בחלוקו דרבנן כדי לבזות אותם בהכאה ושיהיה מפורסם למי שהוא המכה שהוא לת\"ח ולא זכר את ה' ולתורתו וכל שכן שדברים אלו אמרם בפני בעלי בתים בפרהסייא ועל הכל שהיה לו לתור ולדרוש אם אמת הדבר ששום ת\"ח עשה פסק עליו או על חבירו כאשר נראה האמת ששום ת\"ח לא דבר עליו ולא העלהו בזכרונו כמו שנתברר אח\"כ בירור גמור ששום ת\"ח לא עשה שום פסק כי אם רננו על ראובן שנמצא בו על מה לחושדו יורנו המורה דעתו בזה.<br><b> תשובה</b> לא ידעתי במה נסתפק השואל אי מהא דכתב מהרא\"ש הלוי ז\"ל סי' ח' והביאו מרן החבי\"ב ז\"ל ביו\"ד סימן של\"ד הגהת הטור אות צ\"ז וז\"ל המרים יד לחכם ואוחז בבגדיו חייב נידוי מהר\"ש הלוי ובנדון דידן לא מרים יד איכא ולא אחיזת בגדיו איכא כי אם אמר להכותו בבגדיו ואדם יראה לעינים דהתם איכא בזוי טפי ומצינן למימר דדוקא התם הוא דכתב הרב שחייב נידוי אבל בנדון דידן דלא עשה מעשה הוא פטור זה אינו שהרי כתב המבי\"ט בח\"א סי' ל\"א וז\"ל על שנים שהיו נושאים ונותנים בדברי תורה עלה דההיא דרב פפא ולערב בכדי שיעשו שאחד מהם אמר לערב יו\"ט ב' והב' אמר כי ר\"ת היה מפרשו למוצאי יו\"ט ומי שירצה להחמיר כדבריו יחמיר והשיב ראובן בכעס תאמר למי שהוא אוסר שילך וישתה מים קרים או יין ישן וכו' כתב הרב ז\"ל אבל מה שאני חייב להודיע ולהוכיח באמרי פי הוא על מה שכעס ובא לכלל טעות לבזות יקר תפארת דברי ר\"ת באומרו תאמר לו שילך וישתה מים קרים וכו' כי אלו הדברים הם דרך בזיון נגד חכם אחד שבדור וכל שכן נגד ר\"ת והנני צעיר וקטון שחכמי ישראל בדורינו זה גם עם היותי מחזיק את עצמי שא��י קשה קצת לכעוס ונוח לרצות אילו היו מדברים עלי אלו הדברים הייתי כועס ונוטר למי שאמרו כל שכן לדבר דברים אלו נגד הגדול בדורינו זה ואין צריך לומר נגד ר\"ת ואין ספק שזהו בכלל מבזה ת\"ח שהוא מכלל הכ\"ד דברים שמנדים עליהם וכמ\"ש הרמב\"ם בהלכות תלמוד תורה פ\"ו וכו' ולכן ראוי ומחוייב למי שדבר כך שיחוש לנפשו וינהוג נזיפה בעצמו ויכבד וישב בביתו לפחות יום אחד וכו' יעו\"ש.<br><b> ורואה</b> אני שהדברים ק\"ו ומה התם שלא אמר שרוצה להכותו למי שמחמיר ולא אמר להכותו אפי' שלובש מדא שהוא חלוקא דרבנן אלא דבר בלשון נסתר והדברים עצמן אינן דברים כל כך בזיון כיון שאמרן בכעס נעשו הדברים בזיון לת\"ח והצריכו הרב ז\"ל כפרה הכא שהדברים עצמן דברי בזוי הם ואמרן בכעס בפני בעלי בתים להכות נדיבים על לא חמס בכפיהם ק\"ו ובודאי שאם היה הדבר בא בפני הרב ז\"ל לא היה מספיק לו בזה והיה מחייבו יותר ויותר.<br><b> וכתב</b> דלא דמי נדון דידן לנדון הרב ז\"ל דנדון הרב היה (ששמעון) [שראובן] קפץ וכעס מאליו על מה שא\"ל שר\"ת פי' למוצאי יום טוב שני ואמר שילך וישתה מים קרים או יין ישן אבל בנדון דידן שנמצא כתוב עליו כאותו שכתב הרב מגן גבורים מה שאינו לפי האמת שכל העם מכירים בו ככשר וכתוב עליו שהוא פסול לממונה ועל זה כי יחם לבבו דבר מה שדבר אין להענישו. אמת שכך היה נראה לכאורה אבל מה נעשה בא לכלל כעס בא לכלל טעות שהרי היה לו לידע אם אמת הדבר שיצאו דברים אלו מתחת שום תלמיד חכם וכמו שאמר לו חבירו שאין להאמין ששום תלמיד חכם כותב כן וכמו שכן נראה שהוא האמת ואף אם באולי היה שום תלמיד חכם כותב כן אז היינו נכנסים בסלע המחלוקת שהביא מרן החבי\"ב ז\"ל שם באות ק\"ח וז\"ל יש שלמדו מדברי הריב\"ש בסימן ס\"א ורט\"ז שת\"ח שהתחיל לחרף לעם הארץ וביזהו העם הארץ אינו חייב נידוי כיון שת\"ח היה פוטר מים ובעל משפטי שמואל סי' צ\"ח האריך בזה הרבה והעלה דלענין ליטרא דדהבא אין קונסין אותו אבל נידוי חייב וכו' יעויין שם.<br><b> אבל</b> בנדון דידן שכולו שקר ששום ת\"ח לא כיוונו עליו ולא עלה בשום אחד אפילו במחשבה כמו שנתברר ועל האמת שאדם יראה לעינים שאינו מסוג זה כלל מה לו עליהם ואם לסטים כבשו דרך לתלות בוקי סריקי בת\"ח לכתוב כתב ידו מה שלא היה מעולם מה יעשה הת\"ח ואף אם הוא שוגג שחשב להת\"ח דבאמת כתבו הכי ומשום הכי דבר מה שדבר מכל מקום כבר כתב הרב משפטי שמואל בסי' קט\"ז והביאו מרן החבי\"ב ז\"ל שם באות ק\"ו וז\"ל המבזה תלמיד חכם אפי' שוגג חייב נידוי ממ\"ש סימן קט\"ז יעו\"ש.<br><b> ואף</b> שמהרשד\"ם ז\"ל ביו\"ד סימן ר\"ג כתב שאם היה שוגג דאין להענישו והביא ראיה לדבריו ממ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בסוף הלכות שבועות שהשומע הזכרת ה' לבטלה שחייב לנדותו והיינו דוקא כשהתרו בו שאז הוי מזיד וכו' וק\"ו השתא לכבוד שמים צריך שנדע שהוא מזיד כל שכן בכבוד בשר ודם וכו' יעו\"ש ונאמר ג\"כ בנדון דידן שהוא פטור מכל מקום כבר הקשה עליו מהר\"ש הלוי ז\"ל והביאו הרב פני משה בח\"ב סימן כ\"ח מההיא דפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו) מעובדא דהנהו קבוראי דקבור מיתנא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות ורב הונא אכשורינהו ופריך והא רשעים נינהו ומשני קא סבר מצוה קא עבידנא והדר פריך והא משמתינן להו ופירש\"י ז\"ל משמתינן להו בראשונה וחוזרים ושונים בעברה ומשני קא סבר כפרה קא עבדין לן רבנן ומותר לחלל יום טוב משום מצוה והשב בנידוי משום כפרה עד כאן. הרי דבלא התראה שמותי משמתינן להו דאי בהתרו שלא יחללו היא�� חוזרים בהו וטועין כיון דהתרו קודם ותירץ הרב ז\"ל וז\"ל והנראה לענ\"ד דשאני התם דמסתמא ידעי ביום טוב ראשון אסור. אלא דלגבי מת טעו וכהאי גוונא הוה ליה לחקור ולמידע אם יכולים לחלל עד כאן יעו\"ש.<br><b> ולפי</b> דברי הרב ז\"ל תורה יוצאה דבנדון דידן כולי עלמא ידעי דאסור לבזות תלמיד חכם והטעות היה דכיון דנגעו בכבודו מותר לומר עליהם כל מה שיעלה בדעתו ולא כן היה הענין אם כן הדר דינא להנהו קבוראי שהטעות היה שמותר לחללו אפילו הכי שמתינהו רב פפא והכי נמי הכא אפילו לדעת מהרשד\"ם ז\"ל וכל שכן למ\"ש הרב מהר\"ש הלוי ז\"ל וז\"ל ומ\"מ לענין דינא של מהרשד\"ם ז\"ל נראה לחלק ולומר דאע\"ג דבהזכרת ה' לא משמתינן ליה אם לא שיתרו לו קודם הקורא לחבירו עבד דנתכוון לבזותו ומשום בזיון הוא דקראו אפילו דמצי לתרץ דיבוריה דעבד עברי הוא דקאמר ליה וכו' כהאי גוונא משמתינן ליה בלא התראה וראיה מדברי השלטי הגבורים וכו' יעו\"ש ואף גם מה שרצה לתרץ הרב פני משה בסימן ס\"ט לדעת מהרשד\"ם ז\"ל לההיא דהנהו קבוראי יעו\"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל\"ז מה שהקשה עליו דבנדון דידן נמי כבר ראו כמה פעמים עונש המבזה ת\"ח אפי' לדעת מהרשד\"ם נמי אפשר דחייב.<br><b> והנה</b> לתרץ לדעת מהרשד\"ם ז\"ל עובדא דהנהו קבוראי נראה לענ\"ד דאפשר לומר עם מה שיש לדקדק בלישנא דש\"ס דאמר הנהו קבוראי ולא אמר הנהו אנשי דקברו מיתנא או סתם הנהו דקברו מיתנא וכדמסיק בשמייהו קבוראי משמע שהיה אומנותם כך כל ימות השנה ובכן כי איתרמי להו שמת ביום טוב ראשון קברוהו כמעשהו בחול ולא השגיחו באיסור יום טוב ואמטו להכי שמתינהו בלא התראה דאחזו עובדייהו דחול וכל כי האי הו\"ל למידע ואילו הטעות הוה באופן אחר הוה צריך התראה וכדברי מהרשד\"ם ז\"ל זה נראה על צד הדוחק ומ\"מ דינו של מהרשד\"ם ז\"ל רבים לוחמים עליו וכמ\"ש בספרי הפוסקים.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לפי הרב המבי\"ט בנדון דידן לא גרע מאילו אמר להם שישתו מים קרים דכיון שאמרם בכעס שהוא ביזוי כמבואר לעיל וכל שכן בנדון דידן שהדברים עצמם הם מכוערים ואמרן גם כן בכעס ועשו פירות שאחרים תפסו דרכו ואמרו לת\"ח רשום כמו כן ונתחלל כבוד התורה לעין כל דודאי שהוא חייב אלא שצריך להודיע שאפי' שנגע בכבוד ת\"ח הרבה כבר הביא מרן החבי\"ב ז\"ל שם הגהת הטור אות ק\"ט משם המבי\"ט ז\"ל בח\"ג סימן צ\"ז וז\"ל ביזה ב' או ג' חכמים אין מנדין אותו על כל חכם וחכם אלא כיון שנתנדה על ביזוי הגדול שבהם קם ליה בדרבה מיניה ואם הם שוין צריך להודיעו בעת הטלת הנידוי כי על כולם נתנדה עד כאן וכמו כן צריכים אנו להודיע שאם ירצו להעלים עין בענין זה מאיזה סיבה שיהיה ושלא ירבה המחלוקת כבר השמיענו הרב משפטי שמואל והביאו מרן החבי\"ב ז\"ל שם באות ק\"ח וז\"ל אם לא נדוהו בי\"ד למבזה את החכם הוא מנודה מאליו עד כאן ומעתה משום ואהבת לרעך כמוך צריכים גירי דיליה ואוהביו להודיע מה שחטא והוא יקבל עליו לעשות מה שהדין נותן והוא רחום יכפר עון."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר ליה דור לי בחיי ראשך והפטר או וכו'.</b> הנה דעת רבינו נראה שכל (זה) [זמן] שלא נשבע עדיין יכול לחזור בו מדכתב ונשבע וכו' דמשמע דאם לא נשבע עדיין אף כי נגמר הדין יכול לחזור בו דנגמר הדין לא הוי אלא כשנשבע וכמו שהוכיח הטור ז\"ל והוא כדעת ר\"ת שהביאו התוספות בריש פ' המפקיד ובפרק יש נוחלין ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף ל\"ט) יעו\"ש ורש\"י ז\"ל פירש וז\"ל פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור ועל כרחו ישלם מיד שקבל עליו בבי\"ד עד כאן וכונתו מבוארת שאם שהה בבי\"ד יכול לחזור ולישבע ולפיכך אם משהין אותו כאן שאז אינו יודע לחזור בו.<br><b> איברא</b> דדעת הרא\"ש ז\"ל נראה לכאורה דסבירא ליה כרבינו שכתב בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ג) וז\"ל והאי דדור לי בחיי ראשך אחר גמר דין היינו אחר שנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו והא דפרק יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרת לי רצונך השבע וטול נשבע ואין יכול לחזור בו גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור אבל בעוד שלא נשבע יכול לחזור דמיירי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא עושה מעשה הוי כלפני גמר דין וכו' ומתוך פי' רש\"י דהתם משמע דאחר שיצא מלפני בי\"ד אינו יכול לחזור בו ומה שקבל עליו בפני בית דין ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין ומסתברא הכי ע\"כ הרי דהוצרך לשבש הגירסא ולגרוס ונשבע.<br><b> אמנם</b> לפי מ\"ש לבסוף אין אנו צריכים לשבש הגירסא ושפיר גרסינן ונשבע היכא שיצא מבית דין וכן הסכים בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף ל\"ט) שאחר שהביא דברי רש\"י כתב וז\"ל וההיא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור משמע דוקא נשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור לעולם הילכך גרסינן נשבע אינו יכול לחזור בו ומיירי כשיצא מבית דין ע\"כ הרי שהסכים לדברי רש\"י.<br><b> ונמצא</b> לפי זה לדעת רבינו ור\"ת אף שיצא מבית דין כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ולדעת רש\"י והרא\"ש ז\"ל אם יצא מבית דין אינו יכול לחזור בו ואף שכתבו התוס' בפרק המפקיד דשוב חזר בו ר\"ת כבר כתב מרן בית יוסף בסימן כ\"ב סעי' ו' וזה לשונו כדבריו הראשונים עיקר דאתו כדעת הרא\"ש ז\"ל וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל וכו' ובסוף דבריו כתב וז\"ל ואני כתבתי לעיל דכדברי הרמב\"ם ז\"ל עיקר דהרא\"ש ז\"ל נמי הכי ס\"ל עכ\"ל.<br><b> אלא</b> דמ\"ש דדברי ר\"ת אתו כדעת הרא\"ש ז\"ל ושדעת רבינו נמי הכי ס\"ל וכן נמי מ\"ש לקמן דהרא\"ש ז\"ל נמי הכי ס\"ל כדעת רבינו דברי תימה הם דהא לפי מ\"ש דעת הרא\"ש ז\"ל הוא כדעת רש\"י ורבינו כר\"ת וכעין שאלתנו הקשה מהר\"מ מלובלין סימן קי\"ג ומהר\"א די בוטון ז\"ל הביאם מרן החבי\"ב מהדורא בתרא הגהת ב\"י אות י\"ג יעו\"ש והוא ז\"ל תירץ דמרן ב\"י סבירא ליה דבאומר השבע והפטר לכו\"ע בין לרש\"י והרא\"ש ז\"ל בין לרבינו ור\"ת אם לא קנו מידו כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו במידי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא נעשה המעשה הוי כלפני גזר דין אבל במי שנתחייב שבועה בבי\"ד ואומר איני נשבע אלא אשלם בהא פליגי דלדעת רש\"י והרא\"ש ז\"ל כל שיצא מבי\"ד אע\"פ שלא שילם אינו יכול לחזור בו ולדעת רבינו ור\"ת כל זמן שלא שילם יכול לחזור בו יעו\"ש באורך ושכן תירץ הרב ב\"ח ז\"ל.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא אדע שכול במה שהשוה כולם כאחד בנשבע וטול או השבע והפטר דכל שלא נשבע יכול לחזור כיון שתלה התנאי באחר דאם כדבריו ז\"ל מאי קשיא ליה להרא\"ש ז\"ל בפרק שבועת הדיינים מהא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי דגרסינן ונשבע דמשמע דאי הוה קודם שנשבע יכול לחזור לעולם וכו' ומאי קושיא לימא דהכי הוי קושטא דמילתא דהיינו טעמא דכיון שתלה התנאי באחר כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ואף כי יצא מבית דין ומה מקום לשבש הגירסא וכמו כן נמי מה שהקשה מהא דאמרינן איני נשבע פוטרין אותו מיד יעו\"ש ומאי קושיא התם שאני דכיון שאמר איני נשבע נתחייב בתשלומין ותו לא מצי לחזור משא\"כ הכא וכעת דברי מרן צריכים לי עיון.<br><b> וראיתי</b> להרב משנה למלך ז\"ל שכתב וז\"ל כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל כ\"ו סי' ח' מי שקבל עליו דין אחד ונגמר הדין אינו יכול לחזור בהם אע\"פ ששניהם מתרצים בכך ע\"כ. ודברי הרב אינם מובנים לי דאם שניהם מתרצים למה אינו יכול לחזור בהם ואדם רשאי בשלו ומה כח בי\"ד יפה וכו' ואפשר עוד לפרש דנפק\"מ אם היה חב לאחרים בחזרתם שכבר הקנו לו זכותם לאחרים או לאיש אשר לו נושה ואין לנו פרעון אלא זה ומאד קיצר הרב אם כונתו בדרכים הללו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו דאיך לא שת לבו למ\"ש מרן בסימן הנזכר מחודש ו' שהביא תשובה זאת בסי' (י') [ח'] והקשה עליו כמו שהקשה הוא ז\"ל ותירץ שני תירוצים ובתירוץ בתרא כתב וז\"ל ועיין לעיל דהבעל דין קאי ואינם יכולים לחזור בהם ולעמוד בפני בי\"ד אחר ומפני כבוד הדין הראשון וזה נראה יותר עכ\"ל וכן תירץ הרב ב\"ח ז\"ל ועיין ש\"ך סק\"ח."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות וכו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב שכך היתה הגירסא בברייתא יעו\"ש. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ח הגהות ב\"י אות ו' שצידד בדעת רבינו וז\"ל ואפשר שסובר דדוקא בתלמיד דלגמריה דרב צריך ולסבריה לא צריך נמנה בשנים אבל בתלמיד דלגמריה ולסבריה צריך מונין להם כאחד. ולפי זה לא פסק הרמב\"ם ז\"ל עם רש\"י ז\"ל והראב\"ד והמרדכי ז\"ל אלא בגירסת הברייתא אבל לענין הדין כולם שוין וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דאם כן היכי משני הש\"ס דברייתא מיירי דלגמריה ולסבריה צריך וכן כתב רבינו לקמן כיון דרישא דברייתא דקתני נמנים לשנים מיירי דלגמריה צריך ולא לסבריה ואם נאמר דסיפא דוקא מיירי דלגמריה צריך ולסבריה גם כן צריך ורש\"י מיירי דלגמריה צריך ולא לסבריה לברייתא גופא תיקשי דאמאי חילק לדיני ממונות מדיני נפשות כיון שדינם שוין שאם לגמריה ולסבריה צריך אין נימנים אלא לאחד ואי לסבריה לא צריך נמנים לשנים עוד כתב הרב ז\"ל דאפשר לאידך גיסא וכו' ומ\"מ בתלמיד דלגמריה צריך ולסבריה לא צריך לא מצינו בפירוש מי שיאמר דנמנים לאחד אדרבא מצינו למרדכי בפירוש דנמנים לשנים ויש לנו ליחס סברא זו לרש\"י ולהראב\"ד ז\"ל יעו\"ש ולא ידעתי מי הוא שיחלוק בזה דהא אפילו בדיני נפשות אמרינן דנמנים לשנים וכל שכן בדיני ממונות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לנהוג קלות בשליח בי\"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנידוי שאם אמר פלוני הקלני וכו' משמתין אותו וכו'. וכל המצער שליח בי\"ד יש לבי\"ד להכותו וכו'.</b> וכתב מרן ז\"ל בכ\"מ וז\"ל ויש לתמוה דכיון דאמר פלוני הקלני משמתין אותו מאי רבותיה דרב מנגיד למאן דמצער שליח בי\"ד הא שמתא דחמירא מנגידא מחייב ושמא י\"ל שמלבד השמתא הוה מנגיד וכו' ועוד י\"ל שפלוני הקלני לא נקט לה לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים ע\"כ. וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל ביו\"ד סי' פ\"ט שדחה ב' התירוצים וז\"ל וזה לא יתכן חדא דאמאי מחמרינן במבזה שליח בי\"ד יותר ממבזה בי\"ד עצמו דבנידוי סגי ליה ועוד דא\"כ במה בא רב נחמן לתפוס לר' יהודה שנידהו דא\"ל ולנגדיה מר מנגד והרי הנג��דא תוספת על הנידוי הוא ור\"י פיחת לו מאונסו ועד שהשיבו דחמירא מיניה עבדיה ליה והלא הקל מעליו ונגרע מערכו עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דאי משום הא איכא למימר דבהא פליגי דרב נחמן הוה ס\"ל דהא דרב מנגיד היינו מלקות לחוד דומיא דהנך ולא שמתא וחדית ליה ר' יהודה דאינו כן אלא תרתי חייב ואנא דחמירא מיניה עבדי ליה והביאו לרבינו עד הלום לפרש כן בש\"ס דקדוק הלשון באומרו דחמירא מיניה עבדי ליה ולא קאמר חמירא מיניה. אלא משמע דבתרתי חייב והוא עשה החומרא מהם זה נראה להליץ בעד מרן ז\"ל.<br><b> עוד </b> הקשה הרב בחי' שם בקידושין דף ע' מהש\"ס וז\"ל ומאי דגריס רש\"י א\"ל ר\"נ שילקהו ולא שינדהו וא\"ל ר\"י דעדיפא מיניה עבידנא קשה דמי התיר לו להחמיר עליו ולהטיל עליו חומר נידוי דחמירא כדאמרינן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא וההוא גברא לא מחיל עלבונו דלדידיה נגידא עדיפא ליה וי\"ל דה\"ק ראוי היה להענישו בחומרא הימנה והמניה ר\"נ ולא חקר את פיו עוד ע\"כ. והנה מ\"ש ראוי היה להענישו בחומרא הימנה היינו לומר על שביזה לו ולזה לא חקר את פיו מה עשה על שהיה ראוי יותר ממלקות דמשום הכי לא סגי ליה במלקות ושמתיה כי המניה ליה רב נחמן לר' יהודה. והוצרכתי לזה לפי שראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל ביו\"ד סי' של\"ד הגהת ב\"י אות פ\"א שהקשה על תירוץ זה וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב רבינו ז\"ל דאם ר\"ל דר\"י העלים מר\"נ שלא נדוהו זה אי אפשר דודאי ההוא גברא כד אזל לגביה ר\"נ למיקבל עליה דר\"י ודאי דא\"ל דשמתיה (ר\"נ) [דר\"נ] שאל ליה אמאי שמתיה לההוא גברא ועוד כי מרן גופיה העלים מה תשובה השיב למה שהחמיר עליו סוף דבר השגתי לא זכיתי להבין דברי רבינו ע\"כ. ולפי הנראה הוא שהרב ז\"ל הבין בדברי מהרימ\"ט שכונתו לומר דהמניה ר\"נ לר\"י ולא חקר את פיו בעונש שהחמיר עליו ולזה הרבה להשיב עליו אמנם לא כן אנכי עמדי שמ\"ש הרב והמניה ר\"נ ולא חקר את פיו היינו לומר שלא שאל מה עשה עד שהיה ראוי יותר ממלקות ומשו\"ה שמתיה זה הוא שלא שאל והוא סיבת (האונ') [העונש] כן נ\"ל לדעת הרב ז\"ל בבירור.<br><b> והסמ\"ע </b> בחו\"מ סי' ח' ס\"ק כ\"ג כתב וז\"ל והמצערו יש רשות לבי\"ד להכות ופירוש כשיש עדים שמצערו מעין אותו מעשה אבל אין עדים אין השליח נאמן להכותו ע\"פ וכו' יעו\"ש. והקשה הרב ט\"ז וז\"ל וקשה לי א\"כ מאי פריך בגמ' ר\"נ לר\"י ולינגדיה מר דילמא לא היו שם עדים ואינו נאמן השליח בי\"ד למלקות ע\"כ. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא ההיא עובדא היה בבית טבחם וא\"ל הב לי בישרא וא\"ל נטר עד דשקיל לשמעיה דר' יהודה וא\"ל מאן רב יהודה וא\"ל לר\"י וכו' הרי שהיו שם עדים ואמרו לר\"י ואמטו להכי מנגד כיון דאיכא עדים וצ\"ע.<br><b> עוד </b> הקשה הרב ז\"ל למרן בתירוץ ב' במ\"ש שלא הזכיר רבינו פלוני הקלני אלא נאמנות דשליח אבל לא משמתינן ליה וכו' דבסוגייא משמע דמשמתינן יעו\"ש. להא נמי אמינא דאי משום הא לא אירייא דאיכא למימר דרבינו ס\"ל כמ\"ש התוס' ביבמות דף נ\"ב דמאי דשמתיה ר\"י לההוא גברא משום דביזה את ר' יהודה יעו\"ש אבל מאן דמצער שליח בי\"ד אינו חייב כי אם מלקות אלא אי איכא לאקשויי הוא מה שפסק בהל' תלמוד תורה דפסק שם להדיא דמבזה שליח בי\"ד אינו חייב נידוי וכמו שהקשה מהרימ\"ט ז\"ל ביו\"ד סי' כ\"ט יעו\"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל\"ו ע\"ד ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,85 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית דין של ג' וכו' וכובשים את יצרם עד שלא יהיה להם שום גנאי ולא שם רע וכו'.</b> שאלה. מעשה שהיה כך היה בראובן שרצו לפוסלו ממנוי שהיה באומרם שהוא מקל בדת משה ואינו מתפלל תפלה בעונתה וכל שכן שאינו הולך לבית הכנסת להתפלל מההיא דפסק הרב מגן גבורים בסי' י' באומרם שכל מ\"ש הרב ז\"ל שם כולהו איתנהו ביה ביתר שאת ויצא כתב יד אחד ושתף שם לשמעון שהוא ג\"כ פסול מסיבת הנזכרת ולעת כזאת לא נודע מי כתבו ושם כתוב ששה ת\"ח ישבו על המבוכה זאת ועיינו בהם ועלתה הסכמתם לפוסלם לראובן ושמעון הנזכר כפי פסק הרב מגן גבורים ועל זה רוע התרועעה ארץ כשיצא הכתב יד זה ואמר שמעון מרוב כעסו מי הם הששה ת\"ח שכתבו עלי שאני פסול מלהיות ממונה על סיבת הנזכרת ואפי' אם הוא דלביש מדא במדאו אני עושה שיכוהו אלף מכות ועוד רעה חולה של יום המחרת ת\"ח אחד הולך בתומו בשוק שמע אומרים לו אתה הוא מהששה ת\"ח שעשיתם הפסק מפסול הממונים תזמין למכות והת\"ח מצטער הרבה על חילול התורה בפרהסיא וזלגו עיניו דמעות.<br><b> ומעתה</b> יש מהת\"ח שתובעים עלבונה של תורה באומרם שעשה חילול התורה במה שאמר שאפילו אם יהיה שלבוש חלוקה דרבנן אכות אותו אלף מכות דמה לו בחלוקו דרבנן כדי לבזות אותם בהכאה ושיהיה מפורסם למי שהוא המכה שהוא לת\"ח ולא זכר את ה' ולתורתו וכל שכן שדברים אלו אמרם בפני בעלי בתים בפרהסייא ועל הכל שהיה לו לתור ולדרוש אם אמת הדבר ששום ת\"ח עשה פסק עליו או על חבירו כאשר נראה האמת ששום ת\"ח לא דבר עליו ולא העלהו בזכרונו כמו שנתברר אח\"כ בירור גמור ששום ת\"ח לא עשה שום פסק כי אם רננו על ראובן שנמצא בו על מה לחושדו יורנו המורה דעתו בזה.<br><b> תשובה</b> לא ידעתי במה נסתפק השואל אי מהא דכתב מהרא\"ש הלוי ז\"ל סי' ח' והביאו מרן החבי\"ב ז\"ל ביו\"ד סימן של\"ד הגהת הטור אות צ\"ז וז\"ל המרים יד לחכם ואוחז בבגדיו חייב נידוי מהר\"ש הלוי ובנדון דידן לא מרים יד איכא ולא אחיזת בגדיו איכא כי אם אמר להכותו בבגדיו ואדם יראה לעינים דהתם איכא בזוי טפי ומצינן למימר דדוקא התם הוא דכתב הרב שחייב נידוי אבל בנדון דידן דלא עשה מעשה הוא פטור זה אינו שהרי כתב המבי\"ט בח\"א סי' ל\"א וז\"ל על שנים שהיו נושאים ונותנים בדברי תורה עלה דההיא דרב פפא ולערב בכדי שיעשו שאחד מהם אמר לערב יו\"ט ב' והב' אמר כי ר\"ת היה מפרשו למוצאי יו\"ט ומי שירצה להחמיר כדבריו יחמיר והשיב ראובן בכעס תאמר למי שהוא אוסר שילך וישתה מים קרים או יין ישן וכו' כתב הרב ז\"ל אבל מה שאני חייב להודיע ולהוכיח באמרי פי הוא על מה שכעס ובא לכלל טעות לבזות יקר תפארת דברי ר\"ת באומרו תאמר לו שילך וישתה מים קרים וכו' כי אלו הדברים הם דרך בזיון נגד חכם אחד שבדור וכל שכן נגד ר\"ת והנני צעיר וקטון שחכמי ישראל בדורינו זה גם עם היותי מחזיק את עצמי שאני קשה קצת לכעוס ונוח לרצות אילו היו מדברים עלי אלו הדברים הייתי כועס ונוטר למי שאמרו כל שכן לדבר דברים אלו נגד הגדול בדורינו זה ואין צריך לומר נגד ר\"ת ואין ספק שזהו בכלל מבזה ת\"ח שהוא מכלל הכ\"ד דברים שמנדים עליהם וכמ\"ש הרמב\"ם בהלכות תלמוד תורה פ\"ו וכו' ולכן ראוי ומחוייב למי שדבר כך שיחוש לנפשו וינהוג נזיפה בעצמו ויכבד וישב בביתו לפחות יום אחד וכו' יעו\"ש.<br><b> ורואה</b> אני שהדברים ק\"ו ומה התם שלא אמר שרוצה להכותו למי שמחמיר ולא אמר להכותו אפי' שלובש מדא שהוא חלוקא דרבנן אלא דבר בלשון נסתר והדברים עצמן אינן דברים כל כך בזיון כיון שאמרן בכעס נעשו הדברים בזיון לת\"ח והצריכו הרב ז\"ל כפרה הכא שהדברים עצמן דברי בזוי הם ואמרן בכעס בפני בעלי בתים להכות נדיבים על לא חמס בכפיהם ק\"ו ובודאי שאם היה הדבר בא בפני הרב ז\"ל לא היה מספיק לו בזה והיה מחייבו יותר ויותר.<br><b> וכתב</b> דלא דמי נדון דידן לנדון הרב ז\"ל דנדון הרב היה (ששמעון) [שראובן] קפץ וכעס מאליו על מה שא\"ל שר\"ת פי' למוצאי יום טוב שני ואמר שילך וישתה מים קרים או יין ישן אבל בנדון דידן שנמצא כתוב עליו כאותו שכתב הרב מגן גבורים מה שאינו לפי האמת שכל העם מכירים בו ככשר וכתוב עליו שהוא פסול לממונה ועל זה כי יחם לבבו דבר מה שדבר אין להענישו. אמת שכך היה נראה לכאורה אבל מה נעשה בא לכלל כעס בא לכלל טעות שהרי היה לו לידע אם אמת הדבר שיצאו דברים אלו מתחת שום תלמיד חכם וכמו שאמר לו חבירו שאין להאמין ששום תלמיד חכם כותב כן וכמו שכן נראה שהוא האמת ואף אם באולי היה שום תלמיד חכם כותב כן אז היינו נכנסים בסלע המחלוקת שהביא מרן החבי\"ב ז\"ל שם באות ק\"ח וז\"ל יש שלמדו מדברי הריב\"ש בסימן ס\"א ורט\"ז שת\"ח שהתחיל לחרף לעם הארץ וביזהו העם הארץ אינו חייב נידוי כיון שת\"ח היה פוטר מים ובעל משפטי שמואל סי' צ\"ח האריך בזה הרבה והעלה דלענין ליטרא דדהבא אין קונסין אותו אבל נידוי חייב וכו' יעויין שם.<br><b> אבל</b> בנדון דידן שכולו שקר ששום ת\"ח לא כיוונו עליו ולא עלה בשום אחד אפילו במחשבה כמו שנתברר ועל האמת שאדם יראה לעינים שאינו מסוג זה כלל מה לו עליהם ואם לסטים כבשו דרך לתלות בוקי סריקי בת\"ח לכתוב כתב ידו מה שלא היה מעולם מה יעשה הת\"ח ואף אם הוא שוגג שחשב להת\"ח דבאמת כתבו הכי ומשום הכי דבר מה שדבר מכל מקום כבר כתב הרב משפטי שמואל בסי' קט\"ז והביאו מרן החבי\"ב ז\"ל שם באות ק\"ו וז\"ל המבזה תלמיד חכם אפי' שוגג חייב נידוי ממ\"ש סימן קט\"ז יעו\"ש.<br><b> ואף</b> שמהרשד\"ם ז\"ל ביו\"ד סימן ר\"ג כתב שאם היה שוגג דאין להענישו והביא ראיה לדבריו ממ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בסוף הלכות שבועות שהשומע הזכרת ה' לבטלה שחייב לנדותו והיינו דוקא כשהתרו בו שאז הוי מזיד וכו' וק\"ו השתא לכבוד שמים צריך שנדע שהוא מזיד כל שכן בכבוד בשר ודם וכו' יעו\"ש ונאמר ג\"כ בנדון דידן שהוא פטור מכל מקום כבר הקשה עליו מהר\"ש הלוי ז\"ל והביאו הרב פני משה בח\"ב סימן כ\"ח מההיא דפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו) מעובדא דהנהו קבוראי דקבור מיתנא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות ורב הונא אכשורינהו ופריך והא רשעים נינהו ומשני קא סבר מצוה קא עבידנא והדר פריך והא משמתינן להו ופירש\"י ז\"ל משמתינן להו בראשונה וחוזרים ושונים בעברה ומשני קא סבר כפרה קא עבדין לן רבנן ומותר לחלל יום טוב משום מצוה והשב בנידוי משום כפרה עד כאן. הרי דבלא התראה שמותי משמתינן להו דאי בהתרו שלא יחללו היאך חוזרים בהו וטועין כיון דהתרו קודם ותירץ הרב ז\"ל וז\"ל והנראה לענ\"ד דשאני התם דמסתמא ידעי ביום טוב ראשון אסור. אלא דלגבי מת טעו וכהאי גוונא הוה ליה לחקור ולמידע אם יכולים לחלל עד כאן יעו\"ש.<br><b> ולפי</b> דברי הרב ז\"ל תורה יוצאה דבנדון דידן כולי עלמא ידעי דאסור לבזות תלמיד חכם והטעות היה דכיון דנגעו בכבודו מותר לומר עליהם כל מה שיעלה בדעתו ולא כן היה הענין אם כן הדר דינא להנהו קבוראי שהטעות היה שמותר לחללו אפילו הכי שמתינהו רב פפא והכי נמי הכא אפילו לדעת מהרשד\"ם ז\"ל וכל שכן למ\"ש הרב מהר\"ש הלוי ז\"ל וז\"ל ומ\"מ לענין דינא של מהרשד\"ם ז\"ל נראה לחלק ולומר דאע\"ג דבהזכרת ה' לא משמתינן ליה אם לא שיתרו לו קודם הקורא לחבירו עבד דנתכוון לבזותו ומשום בזיון הוא דקראו אפילו דמצי לתרץ דיבוריה דעבד עברי הוא דקאמר ליה וכו' כהאי גוונא משמתינן ליה בלא התראה וראיה מדברי השלטי הגבורים וכו' יעו\"ש ואף גם מה שרצה לתרץ הרב פני משה בסימן ס\"ט לדעת מהרשד\"ם ז\"ל לההיא דהנהו קבוראי יעו\"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל\"ז מה שהקשה עליו דבנדון דידן נמי כבר ראו כמה פעמים עונש המבזה ת\"ח אפי' לדעת מהרשד\"ם נמי אפשר דחייב.<br><b> והנה</b> לתרץ לדעת מהרשד\"ם ז\"ל עובדא דהנהו קבוראי נראה לענ\"ד דאפשר לומר עם מה שיש לדקדק בלישנא דש\"ס דאמר הנהו קבוראי ולא אמר הנהו אנשי דקברו מיתנא או סתם הנהו דקברו מיתנא וכדמסיק בשמייהו קבוראי משמע שהיה אומנותם כך כל ימות השנה ובכן כי איתרמי להו שמת ביום טוב ראשון קברוהו כמעשהו בחול ולא השגיחו באיסור יום טוב ואמטו להכי שמתינהו בלא התראה דאחזו עובדייהו דחול וכל כי האי הו\"ל למידע ואילו הטעות הוה באופן אחר הוה צריך התראה וכדברי מהרשד\"ם ז\"ל זה נראה על צד הדוחק ומ\"מ דינו של מהרשד\"ם ז\"ל רבים לוחמים עליו וכמ\"ש בספרי הפוסקים.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לפי הרב המבי\"ט בנדון דידן לא גרע מאילו אמר להם שישתו מים קרים דכיון שאמרם בכעס שהוא ביזוי כמבואר לעיל וכל שכן בנדון דידן שהדברים עצמם הם מכוערים ואמרן גם כן בכעס ועשו פירות שאחרים תפסו דרכו ואמרו לת\"ח רשום כמו כן ונתחלל כבוד התורה לעין כל דודאי שהוא חייב אלא שצריך להודיע שאפי' שנגע בכבוד ת\"ח הרבה כבר הביא מרן החבי\"ב ז\"ל שם הגהת הטור אות ק\"ט משם המבי\"ט ז\"ל בח\"ג סימן צ\"ז וז\"ל ביזה ב' או ג' חכמים אין מנדין אותו על כל חכם וחכם אלא כיון שנתנדה על ביזוי הגדול שבהם קם ליה בדרבה מיניה ואם הם שוין צריך להודיעו בעת הטלת הנידוי כי על כולם נתנדה עד כאן וכמו כן צריכים אנו להודיע שאם ירצו להעלים עין בענין זה מאיזה סיבה שיהיה ושלא ירבה המחלוקת כבר השמיענו הרב משפטי שמואל והביאו מרן החבי\"ב ז\"ל שם באות ק\"ח וז\"ל אם לא נדוהו בי\"ד למבזה את החכם הוא מנודה מאליו עד כאן ומעתה משום ואהבת לרעך כמוך צריכים גירי דיליה ואוהביו להודיע מה שחטא והוא יקבל עליו לעשות מה שהדין נותן והוא רחום יכפר עון."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר ליה דור לי בחיי ראשך והפטר או וכו'.</b> הנה דעת רבינו נראה שכל (זה) [זמן] שלא נשבע עדיין יכול לחזור בו מדכתב ונשבע וכו' דמשמע דאם לא נשבע עדיין אף כי נגמר הדין יכול לחזור בו דנגמר הדין לא הוי אלא כשנשבע וכמו שהוכיח הטור ז\"ל והוא כדעת ר\"ת שהביאו התוספות בריש פ' המפקיד ובפרק יש נוחלין ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף ל\"ט) יעו\"ש ורש\"י ז\"ל פירש וז\"ל פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור ועל כרחו ישלם מיד שקבל עליו בבי\"ד עד כאן וכונתו מבוארת שאם שהה בבי\"ד יכול לחזור ולישבע ולפיכך אם משהין אותו כאן שאז אינו יודע לחזור בו.<br><b> איברא</b> דדעת הרא\"ש ז\"ל נראה לכאורה דס��ירא ליה כרבינו שכתב בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ג) וז\"ל והאי דדור לי בחיי ראשך אחר גמר דין היינו אחר שנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו והא דפרק יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרת לי רצונך השבע וטול נשבע ואין יכול לחזור בו גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור אבל בעוד שלא נשבע יכול לחזור דמיירי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא עושה מעשה הוי כלפני גמר דין וכו' ומתוך פי' רש\"י דהתם משמע דאחר שיצא מלפני בי\"ד אינו יכול לחזור בו ומה שקבל עליו בפני בית דין ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין ומסתברא הכי ע\"כ הרי דהוצרך לשבש הגירסא ולגרוס ונשבע.<br><b> אמנם</b> לפי מ\"ש לבסוף אין אנו צריכים לשבש הגירסא ושפיר גרסינן ונשבע היכא שיצא מבית דין וכן הסכים בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף ל\"ט) שאחר שהביא דברי רש\"י כתב וז\"ל וההיא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור משמע דוקא נשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור לעולם הילכך גרסינן נשבע אינו יכול לחזור בו ומיירי כשיצא מבית דין ע\"כ הרי שהסכים לדברי רש\"י.<br><b> ונמצא</b> לפי זה לדעת רבינו ור\"ת אף שיצא מבית דין כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ולדעת רש\"י והרא\"ש ז\"ל אם יצא מבית דין אינו יכול לחזור בו ואף שכתבו התוס' בפרק המפקיד דשוב חזר בו ר\"ת כבר כתב מרן בית יוסף בסימן כ\"ב סעי' ו' וזה לשונו כדבריו הראשונים עיקר דאתו כדעת הרא\"ש ז\"ל וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל וכו' ובסוף דבריו כתב וז\"ל ואני כתבתי לעיל דכדברי הרמב\"ם ז\"ל עיקר דהרא\"ש ז\"ל נמי הכי ס\"ל עכ\"ל.<br><b> אלא</b> דמ\"ש דדברי ר\"ת אתו כדעת הרא\"ש ז\"ל ושדעת רבינו נמי הכי ס\"ל וכן נמי מ\"ש לקמן דהרא\"ש ז\"ל נמי הכי ס\"ל כדעת רבינו דברי תימה הם דהא לפי מ\"ש דעת הרא\"ש ז\"ל הוא כדעת רש\"י ורבינו כר\"ת וכעין שאלתנו הקשה מהר\"מ מלובלין סימן קי\"ג ומהר\"א די בוטון ז\"ל הביאם מרן החבי\"ב מהדורא בתרא הגהת ב\"י אות י\"ג יעו\"ש והוא ז\"ל תירץ דמרן ב\"י סבירא ליה דבאומר השבע והפטר לכו\"ע בין לרש\"י והרא\"ש ז\"ל בין לרבינו ור\"ת אם לא קנו מידו כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו במידי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא נעשה המעשה הוי כלפני גזר דין אבל במי שנתחייב שבועה בבי\"ד ואומר איני נשבע אלא אשלם בהא פליגי דלדעת רש\"י והרא\"ש ז\"ל כל שיצא מבי\"ד אע\"פ שלא שילם אינו יכול לחזור בו ולדעת רבינו ור\"ת כל זמן שלא שילם יכול לחזור בו יעו\"ש באורך ושכן תירץ הרב ב\"ח ז\"ל.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא אדע שכול במה שהשוה כולם כאחד בנשבע וטול או השבע והפטר דכל שלא נשבע יכול לחזור כיון שתלה התנאי באחר דאם כדבריו ז\"ל מאי קשיא ליה להרא\"ש ז\"ל בפרק שבועת הדיינים מהא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי דגרסינן ונשבע דמשמע דאי הוה קודם שנשבע יכול לחזור לעולם וכו' ומאי קושיא לימא דהכי הוי קושטא דמילתא דהיינו טעמא דכיון שתלה התנאי באחר כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ואף כי יצא מבית דין ומה מקום לשבש הגירסא וכמו כן נמי מה שהקשה מהא דאמרינן איני נשבע פוטרין אותו מיד יעו\"ש ומאי קושיא התם שאני דכיון שאמר איני נשבע נתחייב בתשלומין ותו לא מצי לחזור משא\"כ הכא וכעת דברי מרן צריכים לי עיון.<br><b> וראיתי</b> להרב משנה למלך ז\"ל שכתב וז\"ל כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל כ\"ו סי' ח' מי שקבל עליו דין אחד ונגמר הדין אינו יכול לחזור בהם אע\"פ ששניהם מתרצים בכך ע\"כ. ודברי הרב אינם מובנים לי דאם שניהם מתרצ��ם למה אינו יכול לחזור בהם ואדם רשאי בשלו ומה כח בי\"ד יפה וכו' ואפשר עוד לפרש דנפק\"מ אם היה חב לאחרים בחזרתם שכבר הקנו לו זכותם לאחרים או לאיש אשר לו נושה ואין לנו פרעון אלא זה ומאד קיצר הרב אם כונתו בדרכים הללו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו דאיך לא שת לבו למ\"ש מרן בסימן הנזכר מחודש ו' שהביא תשובה זאת בסי' (י') [ח'] והקשה עליו כמו שהקשה הוא ז\"ל ותירץ שני תירוצים ובתירוץ בתרא כתב וז\"ל ועיין לעיל דהבעל דין קאי ואינם יכולים לחזור בהם ולעמוד בפני בי\"ד אחר ומפני כבוד הדין הראשון וזה נראה יותר עכ\"ל וכן תירץ הרב ב\"ח ז\"ל ועיין ש\"ך סק\"ח."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות וכו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב שכך היתה הגירסא בברייתא יעו\"ש. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ח הגהות ב\"י אות ו' שצידד בדעת רבינו וז\"ל ואפשר שסובר דדוקא בתלמיד דלגמריה דרב צריך ולסבריה לא צריך נמנה בשנים אבל בתלמיד דלגמריה ולסבריה צריך מונין להם כאחד. ולפי זה לא פסק הרמב\"ם ז\"ל עם רש\"י ז\"ל והראב\"ד והמרדכי ז\"ל אלא בגירסת הברייתא אבל לענין הדין כולם שוין וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דאם כן היכי משני הש\"ס דברייתא מיירי דלגמריה ולסבריה צריך וכן כתב רבינו לקמן כיון דרישא דברייתא דקתני נמנים לשנים מיירי דלגמריה צריך ולא לסבריה ואם נאמר דסיפא דוקא מיירי דלגמריה צריך ולסבריה גם כן צריך ורש\"י מיירי דלגמריה צריך ולא לסבריה לברייתא גופא תיקשי דאמאי חילק לדיני ממונות מדיני נפשות כיון שדינם שוין שאם לגמריה ולסבריה צריך אין נימנים אלא לאחד ואי לסבריה לא צריך נמנים לשנים עוד כתב הרב ז\"ל דאפשר לאידך גיסא וכו' ומ\"מ בתלמיד דלגמריה צריך ולסבריה לא צריך לא מצינו בפירוש מי שיאמר דנמנים לאחד אדרבא מצינו למרדכי בפירוש דנמנים לשנים ויש לנו ליחס סברא זו לרש\"י ולהראב\"ד ז\"ל יעו\"ש ולא ידעתי מי הוא שיחלוק בזה דהא אפילו בדיני נפשות אמרינן דנמנים לשנים וכל שכן בדיני ממונות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לנהוג קלות בשליח בי\"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנידוי שאם אמר פלוני הקלני וכו' משמתין אותו וכו'. וכל המצער שליח בי\"ד יש לבי\"ד להכותו וכו'.</b> וכתב מרן ז\"ל בכ\"מ וז\"ל ויש לתמוה דכיון דאמר פלוני הקלני משמתין אותו מאי רבותיה דרב מנגיד למאן דמצער שליח בי\"ד הא שמתא דחמירא מנגידא מחייב ושמא י\"ל שמלבד השמתא הוה מנגיד וכו' ועוד י\"ל שפלוני הקלני לא נקט לה לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים ע\"כ. וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל ביו\"ד סי' פ\"ט שדחה ב' התירוצים וז\"ל וזה לא יתכן חדא דאמאי מחמרינן במבזה שליח בי\"ד יותר ממבזה בי\"ד עצמו דבנידוי סגי ליה ועוד דא\"כ במה בא רב נחמן לתפוס לר' יהודה שנידהו דא\"ל ולנגדיה מר מנגד והרי הנגידא תוספת על הנידוי הוא ור\"י פיחת לו מאונסו ועד שהשיבו דחמירא מיניה עבדיה ליה והלא הקל מעליו ונגרע מערכו עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דאי משום הא איכא למימר דבהא פליגי דרב נחמן הוה ס\"ל דהא דרב מנגיד היינו מלקות לחוד דומיא דהנך ולא שמתא וחדית ליה ר' יהודה דאינו כן אלא תרתי חייב ואנא דחמירא מיניה עבדי ליה והביאו לרבינו עד הלום לפרש כן בש\"ס דקדוק הלשון באומרו דחמירא מיניה עבדי ליה ולא קאמר חמירא מיניה. אלא משמע דבתרתי חייב והוא עשה החומרא מהם זה נראה להליץ בעד מרן ז\"ל.<br><b> עוד </b> הקשה הרב בחי' שם בקידושין דף ע' מהש\"ס וז\"ל ומאי דגריס רש\"י א\"ל ר\"נ שילקהו ולא שינדהו וא\"ל ר\"י דעדיפא מיניה עבידנא קשה דמי התיר לו להחמיר עליו ולהטיל עליו חומר נידוי דחמירא כדאמרינן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא וההוא גברא לא מחיל עלבונו דלדידיה נגידא עדיפא ליה וי\"ל דה\"ק ראוי היה להענישו בחומרא הימנה והמניה ר\"נ ולא חקר את פיו עוד ע\"כ. והנה מ\"ש ראוי היה להענישו בחומרא הימנה היינו לומר על שביזה לו ולזה לא חקר את פיו מה עשה על שהיה ראוי יותר ממלקות דמשום הכי לא סגי ליה במלקות ושמתיה כי המניה ליה רב נחמן לר' יהודה. והוצרכתי לזה לפי שראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל ביו\"ד סי' של\"ד הגהת ב\"י אות פ\"א שהקשה על תירוץ זה וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב רבינו ז\"ל דאם ר\"ל דר\"י העלים מר\"נ שלא נדוהו זה אי אפשר דודאי ההוא גברא כד אזל לגביה ר\"נ למיקבל עליה דר\"י ודאי דא\"ל דשמתיה (ר\"נ) [דר\"נ] שאל ליה אמאי שמתיה לההוא גברא ועוד כי מרן גופיה העלים מה תשובה השיב למה שהחמיר עליו סוף דבר השגתי לא זכיתי להבין דברי רבינו ע\"כ. ולפי הנראה הוא שהרב ז\"ל הבין בדברי מהרימ\"ט שכונתו לומר דהמניה ר\"נ לר\"י ולא חקר את פיו בעונש שהחמיר עליו ולזה הרבה להשיב עליו אמנם לא כן אנכי עמדי שמ\"ש הרב והמניה ר\"נ ולא חקר את פיו היינו לומר שלא שאל מה עשה עד שהיה ראוי יותר ממלקות ומשו\"ה שמתיה זה הוא שלא שאל והוא סיבת (האונ') [העונש] כן נ\"ל לדעת הרב ז\"ל בבירור.<br><b> והסמ\"ע </b> בחו\"מ סי' ח' ס\"ק כ\"ג כתב וז\"ל והמצערו יש רשות לבי\"ד להכות ופירוש כשיש עדים שמצערו מעין אותו מעשה אבל אין עדים אין השליח נאמן להכותו ע\"פ וכו' יעו\"ש. והקשה הרב ט\"ז וז\"ל וקשה לי א\"כ מאי פריך בגמ' ר\"נ לר\"י ולינגדיה מר דילמא לא היו שם עדים ואינו נאמן השליח בי\"ד למלקות ע\"כ. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא ההיא עובדא היה בבית טבחם וא\"ל הב לי בישרא וא\"ל נטר עד דשקיל לשמעיה דר' יהודה וא\"ל מאן רב יהודה וא\"ל לר\"י וכו' הרי שהיו שם עדים ואמרו לר\"י ואמטו להכי מנגד כיון דאיכא עדים וצ\"ע.<br><b> עוד </b> הקשה הרב ז\"ל למרן בתירוץ ב' במ\"ש שלא הזכיר רבינו פלוני הקלני אלא נאמנות דשליח אבל לא משמתינן ליה וכו' דבסוגייא משמע דמשמתינן יעו\"ש. להא נמי אמינא דאי משום הא לא אירייא דאיכא למימר דרבינו ס\"ל כמ\"ש התוס' ביבמות דף נ\"ב דמאי דשמתיה ר\"י לההוא גברא משום דביזה את ר' יהודה יעו\"ש אבל מאן דמצער שליח בי\"ד אינו חייב כי אם מלקות אלא אי איכא לאקשויי הוא מה שפסק בהל' תלמוד תורה דפסק שם להדיא דמבזה שליח בי\"ד אינו חייב נידוי וכמו שהקשה מהרימ\"ט ז\"ל ביו\"ד סי' כ\"ט יעו\"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל\"ו ע\"ד ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דקידושין דף כ\"ט ת\"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח\"כ פודה את בנו וכו' יעו\"ש ומדכתב רבינו ואין לו כדי לזה ולזה משמע דס\"ל דהברייתא מיירי שאין לו לעשות אלא אחד מהם או לפדות את בנו או לעלות לרגל וכן הוא דעת איכא דאמרי שהביא שם בעל החידושים לא נודע למי וז\"ל ואיכא דאמרי כגון שאין בידו לעשות אלא אחד מהם והכי קאמר פודה את בנו עכשיו והדר אם השיגה ידו עולה לרגל אבל כשיש בידו לעשות את שתיהן לכו\"ע יעלה לרגל תחילה ויפדנו שם ולי נראה וכו' יעו\"ש.<br><b> אשר</b> בזה תמיה לי מה שראיתי להרב יד אליהו בסי' נ\"א שרצה להביא ראיה להריב\"ש ז\"ל שכתב בסי' קל\"א והביא דבריו מור\"ם ביו\"ד סי' ש\"ה דפדיון ע\"י שליח לא מהני יעו\"ש מהך סוגיא וז\"ל משמע דלתרוייהו לא מצי לפדות ע\"י שליח על כן כשירצה לפדות וימתין מלעלות עד שיפדה יעבור מלעלות ופליגי איזה עדיף אבל אם מצי לפדות ע\"י שליח פשיטא דיקיים שניהם ויעלה לרגל ויפדה ע\"י אחר וכו' ובאמת צ\"ע אי דינא דמצי לפדות ע\"י שליח כמ\"ש האחרונים ז\"ל אם כן מ\"ט דהני תנאי בגמ' זו לפי\"ז ולפי מ\"ש ניחא וניחא נמי דלא פליגי דאם יש לו בן למול וכו' עכ\"פ מוכרח דפדיון הבן אינו כמו מילה ועל כרחך צ\"ל כן וזה ראיה גדולה ובזה אזדא להו קושית האחרונים ז\"ל על זה עכ\"ל ולפי מ\"ש אין מכאן ראיה כלל דהני תנאי לא מיירי כי אם היכא דלית ליה זוזי כי אם לדבר אחד או לפדות את בנו או לעלות לרגל וכמ\"ש רבינו וא\"כ מה יושיענו זה במינוי השליח ושיעלה הוא לרגל ובמה יפדה והוא לא נתן לו המעות מדלית איסר ואפשר דאה\"נ לדעת רבינו דאם עושה שליח לפדות את בנו דמהני ובזה נסתלקו כל האחרונים שתפסו על הריב\"ש ז\"ל בזה מהך קושיא (א\"ה ס\"ט עי' בס' אור חדש דף כ\"ט מהש\"ס ובס' הפלאה שם)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מאימתי חייב בפדיון משישלים ל' יום שנא' ופדוייו מבן חדש תפדה.</b> נשאל הרדב\"ז בח\"ב סי' תס\"ו במי שאירע יום ל' לפדיון בנו בשבת כיצד יעשה לקיים מצוה בזמניה והשיב דהנכון להשהותה עד יום ראשון וכו' ואני בעוניי אומר דאסור לעשות זולת זה שאם יפדה בערב שבת אין בנו פדוי וכו' ואם יתן המעות בע\"ש ויפדה ביום ראשון מה תקן בנתינת המעות סוף סוף ביום ל\"א הוא פודה אלא הנכון שיהיה הנתינה והפדיה והברכה כולן בזמן אחד ע\"כ.<br><b> ושמעתי</b> מקשים דהך סברא דביום ל' הוא זמן פדיה הוא היפך הדין דעיקר זמנו הוא יום ל\"א וכמ\"ש הפוסקים הלא בספרתם אם לא שנאמר שט\"ס הוא ובמקום ל' צ\"ל ל\"א ובמקום ל\"א צ\"ל ל\"ב ע\"כ שמעתי. ואני בעוניי אמינא דמצאתי להרמ\"ך הביאו הרב בשטמ\"ק בפ' השואל דף ק\"ב מהש\"ס וז\"ל ולענין בכור פטר רחם נמי ה\"ה היכא דמית אבוה בסוף שלשים יום דלא מחייב למפרק נפשיה אא\"כ הסהידו ביה דלא פרקיה אבוה משום דמספקא אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה ויומא דחזי למפרקיה הוא יום תלתין דיליה ע\"כ אלא דקשה לי טובא עליה דהרמ\"ך במ\"ש שם באותו דבור וז\"ל והיכא דתבעיה ביומא משלם זמניה נמי משו\"ה מהימנינן ליה לשוכר בשבועה ולא למשכיר משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא הילכך הוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ואי לא מייתי ראיה משתבע היסת האיך ונפטר וכו' יעו\"ש ומלשון הש\"ס נראה דלא משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה הוא אלא בודאי עביד איניש דפרע וכו' והספק הוא אם זה האיש פרע ביומא דמשלם זימניה או לא כמבואר בדברי כל הפוסקים ומאי דמספקא לן הוא היכא דתבע אחר זמנו וטוען שפרע בגו זמניה דהוא בעיא ולא איפשיטא בפ\"ק דב\"ב אבל ביומא דמשלם זימניה לא מספקא לן דהא פשוט להר\"י שם ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דקידושין דף כ\"ט ת\"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח\"כ פודה את בנו וכו' יעו\"ש ומדכתב רבינו ואין לו כדי לזה ולזה משמע דס\"ל דהברייתא מיירי שאין לו לעשות אלא אחד מהם או לפדות את בנו או לעלות לרגל וכן הוא דעת איכא דאמרי שהביא שם בעל החידושים לא נודע למי וז\"ל ואיכא דאמרי כגון שאין בידו לעשות אלא אחד מהם והכי קאמר פודה את בנו עכשיו והדר אם השיגה ידו עולה לרגל אבל כשיש בידו לעשות את שתיהן לכו\"ע יעלה לרגל תחילה ויפדנו שם ולי נראה וכו' יעו\"ש.<br><b> אשר</b> בזה תמיה לי מה שראיתי להרב יד אליהו בסי' נ\"א שרצה להביא ראיה להריב\"ש ז\"ל שכתב בסי' קל\"א והביא דבריו מור\"ם ביו\"ד סי' ש\"ה דפדיון ע\"י שליח לא מהני יעו\"ש מהך סוגיא וז\"ל משמע דלתרוייהו לא מצי לפדות ע\"י שליח על כן כשירצה לפדות וימתין מלעלות עד שיפדה יעבור מלעלות ופליגי איזה עדיף אבל אם מצי לפדות ע\"י שליח פשיטא דיקיים שניהם ויעלה לרגל ויפדה ע\"י אחר וכו' ובאמת צ\"ע אי דינא דמצי לפדות ע\"י שליח כמ\"ש האחרונים ז\"ל אם כן מ\"ט דהני תנאי בגמ' זו לפי\"ז ולפי מ\"ש ניחא וניחא נמי דלא פליגי דאם יש לו בן למול וכו' עכ\"פ מוכרח דפדיון הבן אינו כמו מילה ועל כרחך צ\"ל כן וזה ראיה גדולה ובזה אזדא להו קושית האחרונים ז\"ל על זה עכ\"ל ולפי מ\"ש אין מכאן ראיה כלל דהני תנאי לא מיירי כי אם היכא דלית ליה זוזי כי אם לדבר אחד או לפדות את בנו או לעלות לרגל וכמ\"ש רבינו וא\"כ מה יושיענו זה במינוי השליח ושיעלה הוא לרגל ובמה יפדה והוא לא נתן לו המעות מדלית איסר ואפשר דאה\"נ לדעת רבינו דאם עושה שליח לפדות את בנו דמהני ובזה נסתלקו כל האחרונים שתפסו על הריב\"ש ז\"ל בזה מהך קושיא (א\"ה ס\"ט עי' בס' אור חדש דף כ\"ט מהש\"ס ובס' הפלאה שם)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מאימתי חייב בפדיון משישלים ל' יום שנא' ופדוייו מבן חדש תפדה.</b> נשאל הרדב\"ז בח\"ב סי' תס\"ו במי שאירע יום ל' לפדיון בנו בשבת כיצד יעשה לקיים מצוה בזמניה והשיב דהנכון להשהותה עד יום ראשון וכו' ואני בעוניי אומר דאסור לעשות זולת זה שאם יפדה בערב שבת אין בנו פדוי וכו' ואם יתן המעות בע\"ש ויפדה ביום ראשון מה תקן בנתינת המעות סוף סוף ביום ל\"א הוא פודה אלא הנכון שיהיה הנתינה והפדיה והברכה כולן בזמן אחד ע\"כ.<br><b> ושמעתי</b> מקשים דהך סברא דביום ל' הוא זמן פדיה הוא היפך הדין דעיקר זמנו הוא יום ל\"א וכמ\"ש הפוסקים הלא בספרתם אם לא שנאמר שט\"ס הוא ובמקום ל' צ\"ל ל\"א ובמקום ל\"א צ\"ל ל\"ב ע\"כ שמעתי. ואני בעוניי אמינא דמצאתי להרמ\"ך הביאו הרב בשטמ\"ק בפ' השואל דף ק\"ב מהש\"ס וז\"ל ולענין בכור פטר רחם נמי ה\"ה היכא דמית אבוה בסוף שלשים יום דלא מחייב למפרק נפשיה אא\"כ הסהידו ביה דלא פרקיה אבוה משום דמספקא אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה ויומא דחזי למפרקיה הוא יום תלתין דיליה ע\"כ אלא דקשה לי טובא עליה דהרמ\"ך במ\"ש שם באותו דבור וז\"ל והיכא דתבעיה ביומא משלם זמניה נמי משו\"ה מהימנינן ליה לשוכר בשבועה ולא למשכיר משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא הילכך הוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ואי לא מייתי ראיה משתבע היסת האיך ונפטר וכו' יעו\"ש ומלשון הש\"ס נראה דלא משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה הוא אלא בודאי עביד איניש דפרע וכו' והספק הוא אם זה האיש פרע ביומא דמשלם זימניה או לא כמבואר בדברי כל הפוסקים ומאי דמספקא לן הוא היכא דתבע אחר זמנו וטוען שפרע בגו זמניה דהוא בעיא ולא איפשיטא בפ\"ק דב\"ב אבל ביומא דמשלם זימניה לא מספקא לן דהא פשוט להר\"י שם ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין וכו'.</b> בפ\"ד דשקלים תנן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים וכו' ובפ' שני דייני גזרות אמרו דהטעם דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים משום דילמא מתרמי להו עניים וליכא למיתב להו ע\"כ והקשה הרב מל\"מ ז\"ל בפירקין למ\"ש הרב מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן קמ\"ד עליה דהרשב\"א וז\"ל וכ\"ת אכתי תקשי דנוקמא בשל עניים לפי מ\"ש הרשב\"א בתשובה ללות נכסי עניים בריבית קצוצה אע\"פ שלא התיר למעשה אלא בקרוב לשכר מ\"מ להלכה הראה פנים הא לא קשיא דקי\"ל כר' עקיבא בפ\"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואף על הקרקע דילמא משתדף ונ\"ל שאין מותר להשתכר אלא ע\"י משכונות זהב וכסף וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש בגמ' אפי' על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין ולא משכחת לה התירא אלא להשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים וכמ\"ש הבעל התרומות בשער מ\"ו ח\"ג סי' ח' אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה ליישב לדעת מהרימ\"ט ז\"ל דכי אמרינן בגמ' דילמא אתו עניים וליכא למיתב להו אינו אלא בהקדש שהוקדש לחלקן לעניים אבל בהקדש שהוקדש לשיהא הקרן קיים והפירות יחלקו לעניים בהא ליכא טעמא שאמרו בש\"ס אלא שחיישינן שמא יפסידם מתעסק וזה נלמד מההיא דר' עקיבא ובה הוא דמיירי הרשב\"א דמותר להלותם בריבית קצוצה דכל דלא קיימי לחלקן מותר להשתכר בהם וכמ\"ש הרמ\"ך ז\"ל משם רבינו האיי גאון ז\"ל הביא דבריו הרב בשטמ\"ק למציעא דף ע' ע\"א מהש\"ס וז\"ל מעות של יתומים מותר להלותם קרוב לשכר ליתומים ונראה לומר דה\"ה במעות הקדש וצ\"ע ומיהו נהי נמי דליכא איסורא משום ריביתא מ\"מ היכא דקיימי הני זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק כלל בהם כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מצרכי להו זוזי וליכא למיתב להו כן כתב רבינו האיי גאון בס' המקח שער ס' עכ\"ל הרי להדיא דהך טעמא דיהיב בש\"ס דילמא מצרכי להו זוזי וליכא דיהיב להו אינו אלא במעות דקיימי לחלקן דוקא וכן דעת רש\"י ז\"ל במהדורא קמא הביאו בשטמ\"ק לכתובות וז\"ל אין משתכרין בשל הקדש כל עיקר אף לא בשל עניים בצדקה שעומדת לצורך עניים ע\"כ. ונראה דר\"ל שעומדת לחלק וא\"כ בהקדש שהוקדש שיהיו הפירות לעניים אף דקיימי עניים מאי הוי ובזה הוא דכתב הרשב\"א ז\"ל דמותר להלותם בריבית קצוצה ומ\"מ בהא נמי איכא איסורא דילמא משתדיף וחיישינן לפסידא ולהא הוא דכתב מהרימ\"ט ז\"ל דחיישינן לפסידא ועיין בתשובות מיימוני ס' משפטים סי' י\"ד (א\"ה עיין בס' חיים שאל ח\"ב סי' ל\"ב ול\"ג יעו\"ש ועיין בס' אבני שוהם בחי' על רבינו דף נ\"א ע\"א יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין וכו'.</b> בפ\"ד דשקלים תנן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים וכו' ובפ' שני דייני גזרות אמרו דהטעם דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים משום דילמא מתרמי להו עניים וליכא למיתב להו ע\"כ והקשה הרב מל\"מ ז\"ל בפירקין למ\"ש הרב מהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן קמ\"ד עליה דהרשב\"א וז\"ל וכ\"ת אכתי תקשי דנוקמא בשל עניים לפי מ\"ש הרשב\"א בתשובה ללות נכסי עניים בריבית קצוצה אע\"פ שלא התיר למעשה אלא בקרוב לשכר מ\"מ להלכה הראה פנים הא לא קשיא דקי\"ל כר' עקיבא בפ\"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואף על הקרקע דילמא משתדף ונ\"ל שאין מותר להשתכר אלא ע\"י משכונות זהב וכסף וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש בגמ' אפי' על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין ולא משכחת לה התירא אלא להשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים וכמ\"ש הבעל התרומות בשער מ\"ו ח\"ג סי' ח' אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה ליישב לדעת מהרימ\"ט ז\"ל דכי אמרינן בגמ' דילמא אתו עניים וליכא למיתב להו אינו אלא בהקדש שהוקדש לחלקן לעניים אבל בהקדש שהוקדש לשיהא הקרן קיים והפירות יחלקו לעניים בהא ליכא טעמא שאמרו בש\"ס אלא שחיישינן שמא יפסידם מתעסק וזה נלמד מההיא דר' עקיבא ובה הוא דמיירי הרשב\"א דמותר להלותם בריבית קצוצה דכל דלא קיימי לחלקן מותר להשתכר בהם וכמ\"ש הרמ\"ך ז\"ל משם רבינו האיי גאון ז\"ל הביא דבריו הרב בשטמ\"ק למציעא דף ע' ע\"א מהש\"ס וז\"ל מעות של יתומים מותר להלותם קרוב לשכר ליתומים ונראה לומר דה\"ה במעות הקדש וצ\"ע ומיהו נהי נמי דליכא איסורא משום ריביתא מ\"מ היכא דקיימי הני זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק כלל בהם כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מצרכי להו זוזי וליכא למיתב להו כן כתב רבינו האיי גאון בס' המקח שער ס' עכ\"ל הרי להדיא דהך טעמא דיהיב בש\"ס דילמא מצרכי להו זוזי וליכא דיהיב להו אינו אלא במעות דקיימי לחלקן דוקא וכן דעת רש\"י ז\"ל במהדורא קמא הביאו בשטמ\"ק לכתובות וז\"ל אין משתכרין בשל הקדש כל עיקר אף לא בשל עניים בצדקה שעומדת לצורך עניים ע\"כ. ונראה דר\"ל שעומדת לחלק וא\"כ בהקדש שהוקדש שיהיו הפירות לעניים אף דקיימי עניים מאי הוי ובזה הוא דכתב הרשב\"א ז\"ל דמותר להלותם בריבית קצוצה ומ\"מ בהא נמי איכא איסורא דילמא משתדיף וחיישינן לפסידא ולהא הוא דכתב מהרימ\"ט ז\"ל דחיישינן לפסידא ועיין בתשובות מיימוני ס' משפטים סי' י\"ד (א\"ה עיין בס' חיים שאל ח\"ב סי' ל\"ב ול\"ג יעו\"ש ועיין בס' אבני שוהם בחי' על רבינו דף נ\"א ע\"א יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור וכו' בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים.</b> עיין בפי\"ט מהל' סנהדרין בלאוין שלוקין עליהן סי' א' שפסק ג\"כ רבינו שזר האוכל תרומה גדולה בין טהורה בין טמאה ולח\"מ שם ועיין בס' מטה אהרן ח\"ב אות כ' דף קס\"א שכתב שרבינו הוציא דין זה מן התוספתא פ\"ו דתרומות יעו\"ש והכי איתא להדיא בירושלמי בפ\"ב דבכורים יעו\"ש.<br><b> (א\"ה </b> ס\"ט הנה הרדב\"ז ז\"ל בחי' על רבינו תמה על מימרת רב דאמר זר האוכל תרומה לוקה וז\"ל וא\"ת אמאי לא מותבי עליה ממתני' דפ\"ק דחלה דכתיבנא לעיל דקתני החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וי\"ל דרבינו מפרש לה בכהן טמא והיינו דקתני סיפא ואסורה לזרים ואי איירי רישא בזר שאכל תרומה וחייב עליה מיתה מאי האי דקתני סיפא ואסורים לזרים וכו' יעו\"ש. וראיתי למורי הרב בס' פני מבין ח\"ב דף צ\"א ע\"ג שתמה עליו דנעלם מיניה דקושיא זו כבר הקשו אותה בירושלמי פ\"ב דבכורים לרב ותירצו פתר לה בכהנים וא\"כ מאי מקשה ומתרץ מאחר דזה עצמו הקשו בירושלמי ותירצו כן ועוד הקשה במ\"ש דאי איירי רישא בזר מאי האי דקתני סיפא ואסורים לזרים וכו' מוכח דרישא איירי בכהנים וכו'. ואחר המחילה רבה איך אפשר לומר דרישא איירי בכהנים הא קתני וחייבין עליהם חומש וכהנים לא מחייבי חומש וכמו שכן הקשו בירושלמי ופריך לצדדין קתני חייבין עליהם מיתה איירי בכהנים וחייבים עליהם חומש איירי בזרים ולפי זה עדיין קשה וכו' א\"כ א\"צ למיתני ואסורים לזרים אלא דזה עצמו הקשו בירושלמי לר' יוחנן דס\"ל דזר האוכל בתרומה חייב מיתה א\"כ רישא איירי בזר וקתני דחייב מיתה איך קתני בתר הכי ואסורים לזרים לזה משני פתר לה בפחות מכשיעור יעו\"ש וזה עצמו לרב דקתני הזר חומש ובפחות אסור וכו' עכ\"ל.<br><b> ואחרי </b> המחילה רבה נראה דלא סיימו קמיה דמר מ\"ש הרדב\"ז אח\"כ וז\"ל ומיהו לא קי\"ל כרב אלא כסתם מתני' דקתני וזר האוכל בתרומה במיתה ומתני' מפרש לה בירושלמי דהא דקתני ואסורים לזרים בפחות מכשעור כר' יוחנן דאמר חצי שיעור מן התורה אסור יעו\"ש הרי דגם הרדב\"ז כבר ראה הירושלמי הנזכר וא\"כ הו\"ל להקשות יותר דהוא ז\"ל גופיה כבר ראה הירושלמי ואיך נעלם מיניה וא\"כ על כרחך לומר דמ\"ש הרדב\"ז וא\"ת וכו' וי\"ל וכו' הכונה על תלמודא דידן דלא מקשי הכי לרב היינו משום דהתירוץ פשוט דרב מוקי לה בכהנים וכמ\"ש בירושלמי ועיין בס' נר מצוה הנדפס מחדש דף מ' ע\"ד שכתב ג\"כ דהכי איתא להדייא בירושלמי דזר האוכל תרומה היינו בין טהורה ובין טמאה ומן התימה עליו דעל מ\"ש רבינו כהן טמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה נדחק עצמו לישב מהיכן למד כן רבינו והוא מבואר שם בירושלמי ובתוספתא הנזכר וכמ\"ש הרב מטה אהרן שם. ועיין למורי הרב בס' כבוד יו\"ט הנדפס מחדש דף ל\"ח ע\"א שכתב וז\"ל וברש\"י בפ' דם נידה דף נ\"ו כתב וקדייק מי��יה תרומה טמאה באזהרה לטהור וכ\"ש לטמא וכו' ועוד י\"ל במ\"ש וכל שכן לטמא כאילו ליכא ילפותא לטמא מקרא אחרינא דמקרא מלא הוא איש איש וכו' והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וכן כתב רבינו דטמא שאכל תרומה טמאה הוא בלאו עכ\"ל. ותמהני עליו אחרי המחילה רבה דמלבד דכגון דא איכא למימר גברא אגברא קרמית עוד זאת מאי קשיא ליה לרש\"י ז\"ל מדברי רבינו דאיברא דמפשט דבריו משמע דטמא שאכל תרומה טמאה מפיק ליה מהאי קרא דאיש איש מ\"מ ממה שכתב אח\"כ דאינו לוקה מפני שאינו קודש נראה דמ\"ש בתחילה דעובר בלאו לא הוי מהאי קרא כמו שעמדו עליו רבני אחרונים בס' נר מצוה ובס' מטה אהרן וא\"כ מאי מקשה לרש\"י מדברי רבינו)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל עבד שיצא לחירות וכו'.</b> בעיא בפ' השולח ולא אפשיטא כמ\"ש מרן בכ\"מ וכתבו התוס' שם וז\"ל הך בעיא לא אתייא אליבא דריש לקיש דריש פ' המביא בכריתות דמסקינן אליבא דרשב\"ג דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה א\"נ וכו' יעו\"ש והנה לקמן בפיסקא דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהם כתבו הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן ז\"ל ואשכחן דכוותה בעיא דלא אפשיטא בדוכתא ומפשטא בדוכתא אחריתי דלעיל איבעיא לן מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה או לא ובמס' כריתות בפ' המביא אסיקנן דרשב\"ג סבר דאוכל בתרומה ומשמע התם דהלכתא כוותיה עכ\"ל הר\"ן ובודאי דהא דכתבו בפ' המביא אסיקנן דרשב\"ג סובר דאוכל בתרומה הוא ט\"ס דהא מאי דאסיקנן התם הוא דת\"ק דרשב\"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן ראיתי להרב חסדי דוד בפ\"ח דב\"ב הגיה בדברי התוס' שכתבו שלרשב\"ג מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכתב שט\"ס הוא וצ\"ל ת\"ק דרשב\"ג (א\"ה וכן ראיתי להדיא להריטב\"א גופיה בסוגיין דהשולח דף מ\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל איבעיא להו מעוכב גט שחרור וכו' ומיהו בפ' המביא בכריתות אסיק דת\"ק דפליג עליה דרשב\"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה יעו\"ש וכן הגיה הרב פני יהושע בחי' פ' השולח (גיטין דף מ') בד\"ה אותו העבד ודף מ\"ב ע\"ב ד\"ה מעוכב גט שחרור ורמז לדברי הר\"ן ז\"ל יעו\"ש ועיין בס' קהלת יעקב בתוס' דרבנן דף ס\"ז ע\"ד יעו\"ש).<br><b> וראיתי</b> למהר\"י קורקוס שהקשה לרבינו שפסק כריש לקיש בפ\"ד מהל' זכיה ומתנה ובפ\"ק דכריתות העלו לקיים אותה מימרא דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וא\"כ איך פסק רבינו כפסקא דפרק השולח וקשה פיסקא אפיסקא ותירץ וז\"ל דהא דאסיקן שם בכריתות היינו כי היכי דתיקום מלתיה דר\"ל כת\"ק דברייתא דהכותב נכסיו לאחר דקאמר ת\"ק דאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ומקשינן עלה דר\"ל מת\"ק ואי ר\"ל סבר כרשב\"ג דפליג עליה דת\"ק התם בברייתא לק\"מ ולא נצטרך לומר קסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכההיא פסק רבינו התם והכא דספקא הוי כדבסמוך מדאמרינן פ' השוחט ולא אמרו בה לא התר ולא איסור וכיון דבההיא מספקא לן אי קי\"ל כרשב\"ג או כת\"ק גם מעוכב גט שחרור ספקא הוי אי קי\"ל כרשב\"ג אין אנו צריכים לומר דסבר ר\"ל מעוכב ג\"ש אוכל בתרומה אלא סבר כרשב\"ג ולכן פסק רבינו כספקא דפ' השולח וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב ז\"ל ואי ריש לקיש סבר כרשב\"ג דפליג עליה דת\"ק דברייתא לק\"מ ולא נצטרך לומר דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' כונתו מבוארת דמאי דמקשה הש\"ס בשלמא לרשב\"ג קסבר כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין לה מינה כי לא מקבלין הדרא למרא היינו לומר דשפיר אתיא ר\"ל כרשב\"ג דר\"ל מיירי דאחר הקבלה אמר אי איפשי ובזה מודה רשב\"ג לר\"ל וכדפי' רש\"י וז\"ל בשלמא לרשב\"ג לא קשיא לר\"ל דכיון דאית ליה הוכיח סופו על תחילתו ולא יצאו מן הראשון כי יהיב איניש מתנה וכו' אבל לר\"ל משקנאה הפקירה ע\"כ הרי דאי ר\"ל סבר כרשב\"ג לא צריכנן לשום אוקמתא דרשב\"ג נמי סבר כר\"ל כמבואר בפ' יש נוחלין דאמרינן בשתק ולבסוף צווח כו\"ע לא פליגי דקנה כי פליגי בזיכה לו ע\"י אחר ושתק ולבסוף צווח כמ\"ש רש\"י שם וקושית הש\"ס אינו אלא מת\"ק דהיכי אכלי בתרומה דכיון דאמר אי איפשי קנו עצמן בני חורין והוו זרים ואכלי בתרומה ומשני קסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וזה ברור.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב חסדי דוד בפ\"ח דב\"ב שהביא דברי מוהר\"י קורקוס והקשה עליו וז\"ל שותיה דמר לא ידענא דבכריתות לא העלו דריש לקיש סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה דהא ר\"ל לא איירי כלל לענין תרומה ולא בעבד ולא איירי נמי בזיכה ע\"י אחר אלא דסבר הנותן מתנה ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ומוקמינן לה בשתק ולבסוף צווח ומותבינן עליה מברייתא דהכותב נכסיו דכרשב\"ג ודאי לא סבר ר\"ל דהא רשב\"ג אמר זכו יורשיו אבל הא קשיא דאפי' כרבנן נראה דלא מצי סבר דהא אם איתא דאע\"ג דקנה מ\"מ הפסקא הוי כר\"ל אמאי אכלי בתרומה ומשני דלעולם כרבנן ס\"ל דרבנן סברי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה והיכי אמר דאי סבר כרשב\"ג לק\"מ וכו' והא ודאי לא מצי סבר כלל וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש צדקו דברי מהר\"י קורקוס וכן נראה פשטא דש\"ס דקאמר בשלמא כנראה דלר\"ל ניחא סברת רשב\"ג וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור וכו' בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים.</b> עיין בפי\"ט מהל' סנהדרין בלאוין שלוקין עליהן סי' א' שפסק ג\"כ רבינו שזר האוכל תרומה גדולה בין טהורה בין טמאה ולח\"מ שם ועיין בס' מטה אהרן ח\"ב אות כ' דף קס\"א שכתב שרבינו הוציא דין זה מן התוספתא פ\"ו דתרומות יעו\"ש והכי איתא להדיא בירושלמי בפ\"ב דבכורים יעו\"ש.<br><b> (א\"ה </b> ס\"ט הנה הרדב\"ז ז\"ל בחי' על רבינו תמה על מימרת רב דאמר זר האוכל תרומה לוקה וז\"ל וא\"ת אמאי לא מותבי עליה ממתני' דפ\"ק דחלה דכתיבנא לעיל דקתני החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וי\"ל דרבינו מפרש לה בכהן טמא והיינו דקתני סיפא ואסורה לזרים ואי איירי רישא בזר שאכל תרומה וחייב עליה מיתה מאי האי דקתני סיפא ואסורים לזרים וכו' יעו\"ש. וראיתי למורי הרב בס' פני מבין ח\"ב דף צ\"א ע\"ג שתמה עליו דנעלם מיניה דקושיא זו כבר הקשו אותה בירושלמי פ\"ב דבכורים לרב ותירצו פתר לה בכהנים וא\"כ מאי מקשה ומתרץ מאחר דזה עצמו הקשו בירושלמי ותירצו כן ועוד הקשה במ\"ש דאי איירי רישא בזר מאי האי דקתני סיפא ואסורים לזרים וכו' מוכח דרישא איירי בכהנים וכו'. ואחר המחילה רבה איך אפשר לומר דרישא איירי בכהנים הא קתני וחייבין עליהם חומש וכהנים לא מחייבי חומש וכמו שכן הקשו בירושלמי ופריך לצדדין קתני חייבין עליהם מיתה איירי בכהנים וחייבים עליהם חומש איירי בזרים ולפי זה עדיין קשה וכו' א\"כ א\"צ למיתני ואסורים לזרים אלא דזה עצמו הקשו בירושלמי לר' יוחנן דס\"ל דזר האוכל בתרומה חייב מיתה א\"כ רישא איירי בזר וקתני דחייב מיתה איך קתני בתר הכי ואסורים לזרים לזה משני פתר לה בפחות מכשיעור יעו\"ש וזה עצמו לרב דקתני הזר חומש ובפחות אסור וכו' עכ\"ל.<br><b> ואחרי </b> המחילה רבה נראה דלא סיימו קמיה דמר מ\"ש הרדב\"ז אח\"כ וז\"ל ומיהו לא קי\"ל כרב אלא כסתם מתני' דקתני וזר האוכל בתרומה במיתה ומתני' מפרש לה בירושלמי דהא דקתני ואסורים לזרים בפחות מכשעור כר' יוחנן דאמר חצי שיעור מן התורה אסור יעו\"ש הרי דגם הרדב\"ז כבר ראה הירושלמי הנזכר וא\"כ הו\"ל להקשות יותר דהוא ז\"ל גופיה כבר ראה הירושלמי ואיך נעלם מיניה וא\"כ על כרחך לומר דמ\"ש הרדב\"ז וא\"ת וכו' וי\"ל וכו' הכונה על תלמודא דידן דלא מקשי הכי לרב היינו משום דהתירוץ פשוט דרב מוקי לה בכהנים וכמ\"ש בירושלמי ועיין בס' נר מצוה הנדפס מחדש דף מ' ע\"ד שכתב ג\"כ דהכי איתא להדייא בירושלמי דזר האוכל תרומה היינו בין טהורה ובין טמאה ומן התימה עליו דעל מ\"ש רבינו כהן טמא שאכל תרומה טמאה אע\"פ שהוא בלאו אינו לוקה נדחק עצמו לישב מהיכן למד כן רבינו והוא מבואר שם בירושלמי ובתוספתא הנזכר וכמ\"ש הרב מטה אהרן שם. ועיין למורי הרב בס' כבוד יו\"ט הנדפס מחדש דף ל\"ח ע\"א שכתב וז\"ל וברש\"י בפ' דם נידה דף נ\"ו כתב וקדייק מיניה תרומה טמאה באזהרה לטהור וכ\"ש לטמא וכו' ועוד י\"ל במ\"ש וכל שכן לטמא כאילו ליכא ילפותא לטמא מקרא אחרינא דמקרא מלא הוא איש איש וכו' והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וכן כתב רבינו דטמא שאכל תרומה טמאה הוא בלאו עכ\"ל. ותמהני עליו אחרי המחילה רבה דמלבד דכגון דא איכא למימר גב��א אגברא קרמית עוד זאת מאי קשיא ליה לרש\"י ז\"ל מדברי רבינו דאיברא דמפשט דבריו משמע דטמא שאכל תרומה טמאה מפיק ליה מהאי קרא דאיש איש מ\"מ ממה שכתב אח\"כ דאינו לוקה מפני שאינו קודש נראה דמ\"ש בתחילה דעובר בלאו לא הוי מהאי קרא כמו שעמדו עליו רבני אחרונים בס' נר מצוה ובס' מטה אהרן וא\"כ מאי מקשה לרש\"י מדברי רבינו)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל עבד שיצא לחירות וכו'.</b> בעיא בפ' השולח ולא אפשיטא כמ\"ש מרן בכ\"מ וכתבו התוס' שם וז\"ל הך בעיא לא אתייא אליבא דריש לקיש דריש פ' המביא בכריתות דמסקינן אליבא דרשב\"ג דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה א\"נ וכו' יעו\"ש והנה לקמן בפיסקא דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהם כתבו הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן ז\"ל ואשכחן דכוותה בעיא דלא אפשיטא בדוכתא ומפשטא בדוכתא אחריתי דלעיל איבעיא לן מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה או לא ובמס' כריתות בפ' המביא אסיקנן דרשב\"ג סבר דאוכל בתרומה ומשמע התם דהלכתא כוותיה עכ\"ל הר\"ן ובודאי דהא דכתבו בפ' המביא אסיקנן דרשב\"ג סובר דאוכל בתרומה הוא ט\"ס דהא מאי דאסיקנן התם הוא דת\"ק דרשב\"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן ראיתי להרב חסדי דוד בפ\"ח דב\"ב הגיה בדברי התוס' שכתבו שלרשב\"ג מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכתב שט\"ס הוא וצ\"ל ת\"ק דרשב\"ג (א\"ה וכן ראיתי להדיא להריטב\"א גופיה בסוגיין דהשולח דף מ\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל איבעיא להו מעוכב גט שחרור וכו' ומיהו בפ' המביא בכריתות אסיק דת\"ק דפליג עליה דרשב\"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה יעו\"ש וכן הגיה הרב פני יהושע בחי' פ' השולח (גיטין דף מ') בד\"ה אותו העבד ודף מ\"ב ע\"ב ד\"ה מעוכב גט שחרור ורמז לדברי הר\"ן ז\"ל יעו\"ש ועיין בס' קהלת יעקב בתוס' דרבנן דף ס\"ז ע\"ד יעו\"ש).<br><b> וראיתי</b> למהר\"י קורקוס שהקשה לרבינו שפסק כריש לקיש בפ\"ד מהל' זכיה ומתנה ובפ\"ק דכריתות העלו לקיים אותה מימרא דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וא\"כ איך פסק רבינו כפסקא דפרק השולח וקשה פיסקא אפיסקא ותירץ וז\"ל דהא דאסיקן שם בכריתות היינו כי היכי דתיקום מלתיה דר\"ל כת\"ק דברייתא דהכותב נכסיו לאחר דקאמר ת\"ק דאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ומקשינן עלה דר\"ל מת\"ק ואי ר\"ל סבר כרשב\"ג דפליג עליה דת\"ק התם בברייתא לק\"מ ולא נצטרך לומר קסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכההיא פסק רבינו התם והכא דספקא הוי כדבסמוך מדאמרינן פ' השוחט ולא אמרו בה לא התר ולא איסור וכיון דבההיא מספקא לן אי קי\"ל כרשב\"ג או כת\"ק גם מעוכב גט שחרור ספקא הוי אי קי\"ל כרשב\"ג אין אנו צריכים לומר דסבר ר\"ל מעוכב ג\"ש אוכל בתרומה אלא סבר כרשב\"ג ולכן פסק רבינו כספקא דפ' השולח וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב ז\"ל ואי ריש לקיש סבר כרשב\"ג דפליג עליה דת\"ק דברייתא לק\"מ ולא נצטרך לומר דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' כונתו מבוארת דמאי דמקשה הש\"ס בשלמא לרשב\"ג קסבר כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין לה מינה כי לא מקבלין הדרא למרא היינו לומר דשפיר אתיא ר\"ל כרשב\"ג דר\"ל מיירי דאחר הקבלה אמר אי איפשי ובזה מודה רשב\"ג לר\"ל וכדפי' רש\"י וז\"ל בשלמא לרשב\"ג לא קשיא לר\"ל דכיון דאית ליה הוכיח סופו על תחילתו ולא יצאו מן הראשון כי יהיב איניש מתנה וכו' אבל לר\"ל משקנאה הפקירה ע\"כ הרי דאי ר\"ל סבר כרשב\"ג לא צריכנן לשום אוקמתא דרשב\"ג נמי סבר כר\"ל כמבואר בפ' יש נוחלין דאמרינן בשתק ולבסוף צווח כו\"ע לא פליגי דקנה כי פליגי בזיכה לו ע\"י אחר ושתק ולבסוף צווח כמ\"ש רש\"י שם וקושית הש\"ס אינו אלא מת\"ק דהיכי אכלי בתרומה דכיון דאמר אי איפשי קנו עצמן בני חורין והוו זרים ואכלי בתרומה ומשני קסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וזה ברור.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב חסדי דוד בפ\"ח דב\"ב שהביא דברי מוהר\"י קורקוס והקשה עליו וז\"ל שותיה דמר לא ידענא דבכריתות לא העלו דריש לקיש סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה דהא ר\"ל לא איירי כלל לענין תרומה ולא בעבד ולא איירי נמי בזיכה ע\"י אחר אלא דסבר הנותן מתנה ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ומוקמינן לה בשתק ולבסוף צווח ומותבינן עליה מברייתא דהכותב נכסיו דכרשב\"ג ודאי לא סבר ר\"ל דהא רשב\"ג אמר זכו יורשיו אבל הא קשיא דאפי' כרבנן נראה דלא מצי סבר דהא אם איתא דאע\"ג דקנה מ\"מ הפסקא הוי כר\"ל אמאי אכלי בתרומה ומשני דלעולם כרבנן ס\"ל דרבנן סברי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה והיכי אמר דאי סבר כרשב\"ג לק\"מ וכו' והא ודאי לא מצי סבר כלל וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש צדקו דברי מהר\"י קורקוס וכן נראה פשטא דש\"ס דקאמר בשלמא כנראה דלר\"ל ניחא סברת רשב\"ג וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}