8ee1377485e5feab39032b22a96c93fe11f900f4fa877f24a2532084ab1f03ba

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וספק יש בדבר אם הן חייבות מן התורה וכו'.</b> הנה רבינו ז\"ל לא גילה לנו צד הפיטור מן התורה אם הוא מטעם רש\"י ז\"ל דלא נחלקה ארץ ישראל לנשים או מטעם התוס' ז\"ל שאינן יכולות לומר ברית ותורה דלא שייכי בהן דאי משום דנשים לא נטלו חלק בארץ תיבעי כהנים ולויים דלא נטלו חלק בארץ.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב באו\"ח סי' קפ\"ו שפי' דברי התוס' הללו וז\"ל ויראה לי פי' דבריהם דכהנים ולויים נמי תיבעי לר' מאיר דאמר בתוספתא דבכורים פ\"ק כהנים מביאים ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ דלר' יהודה שסובר דכהנים מביאים וקורין דכשם שנטלו לויים חלק בשדה מגרש כך נטלו כהנים וה\"ה שחייבים בברכת המזון שהרי נטלו חלק בשדה מגרש וכו' ומהתימה מהשלטי גיבורים שכתב בפ' מי שמתו דכהנים ולויים לפירש\"י ז\"ל אין חייבים בברכת המזון ולפי' התוס' והמרדכי חייבים ע\"כ דכבר נתבאר דאף לפירושם חייבים. איברא שאף למה שפירשתי דברי התוספות מגומגמים במ\"ש ותימה דכהנים ולויים נמי שהרי לא נטלו חלק בארץ דלויים מאן דכר שמייהו דנהי דכהנים פליג ר\"מ בלויים מודה דמביאין וקורין שהרי נטלו שדה מגרש ואולי אגב שיטפיה דכהנים נקטי לויים ושוב נדפסו תשובות הרב מהר\"ש יונה ז\"ל וראיתי שם בסי' נ\"ד כתב ככל מ\"ש יעו\"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דמה לו לילך להתוס' דבכורים כדי לומר דכונת התוס' הוא לדעת ר' מאיר דלר' יהודה כיון דנטלו ערי מגרש שפיר חזי לברוכי מן התורה והוקשה לו מילת לויים דנקטו התוס' והוצרך לומר דאגב נקטיה והלא משנה שלמה שנינו בסוף מס' מעשר שני ושם נאמר מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ור\"מ אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ר\"י אומר יש להם ערי מגרש ע\"כ. הרי להדיא דלר\"מ כהנים כי הדדי נינהו ושניהם אינם מתודים משום דלא נטלו חלק בארץ ור\"י פליג עליה בשניהם וכיון שכן הוה מצי לומר דכונת התוס' הוא לר\"מ דהכא ובדקדוק נקטו כהנים ולויים שהיו פטורים כהנים ולויים מברכת המזון והובאה משנה זו בתשובת מהרש\"י ז\"ל שם ואיך נעלם מיניה וכמו כן קשה קצת להרמב\"ן ז\"ל בשיטתו לבתרא דף פ\"א מהש\"ס ד\"ה והכתיב שכתב בתוך הלשון וז\"ל ויש שואלים היאך מוציאים שאר הגרים ידי חובתן בברכת המזון שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברהמ\"ז דרבנן וטעמא דמילתא משום דלאו בת ירושה היא וא\"ת וכו' א\"כ כהנים ג\"כ לא יוציאו דתניא בתוספתא כהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ור\"י אמר כשם שנטלו הלויים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפי' משום דקי\"ל כר\"י ולא כר\"מ ואפי' דס\"ל שאין ברהמ\"ז תלויה בחלק הארץ וברייתא בפ' מי שמתו אליבא דר\"י יעו\"ש וקשה דלמה תלה הקושיא מהתוספתא דבכורים ולהקשות מכהנים ולא ממתני' דלעיל דבין כהנים ובין לויים ס\"ל לר\"מ שאין מתודים משום שלא נטלו חלק בארץ וא\"כ לא יוציאו אחרים יד\"ח בברהמ\"ז ועל זה יבא תירוצו.<br><b> ודע</b> שבעיקר דברי השלטי הגיבורים שהביא הרב כנה\"ג דכהנים ולויים פטורים מברהמ\"ז לדעת רש\"י ז\"ל קשיא לי ממ\"ש ריש פ\"ק דערכין דף ד' דאמרינן התם הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני ל\"צ דקאכלי בקדשים סד\"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא קמ\"ל ואכלת ושבעת והא איתנהו ואם כדברי הרב ז\"ל בדעת רש\"י איך אמרו בש\"ס והא איתנהו כיון דשם נאמר על הארץ הטובה אשר נתן לך וכהנים ולויים לא נטלו חלק בארץ לדעת הרב ז\"ל וצריך ישוב.<br><b> ואמת</b> אגיד דבעינא דאימא מילתא ומסתפינא והוא דקרא כתיב ביהושע ולבני אהרן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה וגו' כל ערי בני אהרן הכהנים שלש עשרה ומגרשיהם ואח\"כ מונה אותם ללויים ואומר כל ערי הלויים בתוך אחוזת בני ישראל ערים ארבעים ושמונה ומגרשיהם והם אותם שנתן לכהנים עם אותם שנתן ללויים וא\"כ מאי האי דמחלק בתוספתא בין כהנים ללויים לר' מאיר וצריך ישוב ושוב ראיתי בס' חסדי דוד שנרגש מזה ותירץ ולא נתקררה דעתי בתירוצו וצריך אני מרבותי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שיצאו יד\"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דקידושין על ההיא דנשים מברכות על מ\"ע שהזמן גרמא וז\"ל וכ\"ת מ\"מ בדלית ליה עיקר באורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך מחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמייא ולפי\"ז הא דתניא בפ' מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפי' בשעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דתוקמא בהכי אבל בבן גדול מיירי וקמ\"ל דסופר מברך ובור יוצא משום דבעי למימר תבא מארה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דברי הר\"ן ז\"ל לא זכיתי להבינם דא\"כ מאי ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' דקאמר אשר מכח זה הוצרך להעמידה בדאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומאן דכר שמיה דקטן כיון דברייתא בבן גדול איירי ולא הו\"ל למימר אלא מאי קושיא הב\"ע בדאכל בעל שיעורא דרבנן ומשו\"ה אשה מברכת לבעלה כיון דהקושיא אינה אלא מחלוקה דאשה מברכת לבעלה. וסבור הייתי לומר דכונת הר\"ן ז\"ל לומר דאף דהדחיין קא מקשה ליה מ\"מ מחלוקה דבן ומשו\"ה משני ליה בדאכל שיעורא דרבנן מ\"מ רבא גופיה שהוא הפשטן לא דחיק האי וליטעמיך דמצי שפיר לאוקמי לקושטא דמילתא בבן גדול וכדברי הרב ז\"ל אלא דאפ\"ה שערי דחייה לא ננעלו דמצינן לאוקמי דאשה מברכת דקתני מיירי בדאכל שיעורא דרבנן ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה מצוה ולא בירך אם עדיין המצוה קיימת וכו' ואם דבר שעבר הוא אינו מברך וכו'.</b> כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בשיירי כנה\"ג או\"ח סי' תל\"ב וז\"ל אבל בהגהות אשירי פ\"ק דברכות בשם אור זרוע כתב דדוקא בסעודה שאסור ליהנות בעוה\"ז בלא ברכה וכו' אבל שאר המצות כל שלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח\"כ וכתב הב\"ח ז\"ל ומיהו למעשה כיון דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דאין לברך אחר שנעשה המצוה וספק ברכות להקל כיון שסיים בדיקתו הפסיד ע\"כ. וא�� לאו דמסתפינא הו\"א דא\"צ להסתייע משום דספק ברכות להקל דלענ\"ד נראה דאין מי שסובר שיברך אחר שסיים המצוה מכל וכל דמ\"ש בהגהות אשירי בשם אור זרוע כל היכא שלא בירך קמי המצוה מברך אח\"כ לאו דוקא אלא הכונה אחר שהתחיל המצוה אבל אם סיים מכל וכל אינו מברך עכ\"ל.<br><b> וקשה</b> לי טובא דמה יענה הרב ז\"ל לההיא שכתב הגהות אשירי בפ\"ק דחולין וז\"ל ומיהו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ידי חובתו שכל מצוה שלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפרישית בברכות ע\"כ. הרי לך להדיא דכונתו לומר דאף שנגמרה המצוה לגמרי כשחיטה וכיוצא מצי לברך אח\"כ שלא כדברי הרב ז\"ל וצ\"ע. וכמו כן קשה להפר\"ח שהיה ר\"ל כן ולא זכר שר הך דחולין (א\"ה ס\"ט עיין להפר\"ח ביו\"ד סי' י\"ט סק\"ג שהביא דברי הגהות אשירי בפ\"ק דחולין דפליג על הרמב\"ם וא\"כ קשה יותר איך עלה על דעתו לומר כן בכונת הגהות אשירי דפ\"ק דברכות וק\"ל)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וספק יש בדבר אם הן חייבות מן התורה וכו'.</b> הנה רבינו ז\"ל לא גילה לנו צד הפיטור מן התורה אם הוא מטעם רש\"י ז\"ל דלא נחלקה ארץ ישראל לנשים או מטעם התוס' ז\"ל שאינן יכולות לומר ברית ותורה דלא שייכי בהן דאי משום דנשים לא נטלו חלק בארץ תיבעי כהנים ולויים דלא נטלו חלק בארץ.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב באו\"ח סי' קפ\"ו שפי' דברי התוס' הללו וז\"ל ויראה לי פי' דבריהם דכהנים ולויים נמי תיבעי לר' מאיר דאמר בתוספתא דבכורים פ\"ק כהנים מביאים ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ דלר' יהודה שסובר דכהנים מביאים וקורין דכשם שנטלו לויים חלק בשדה מגרש כך נטלו כהנים וה\"ה שחייבים בברכת המזון שהרי נטלו חלק בשדה מגרש וכו' ומהתימה מהשלטי גיבורים שכתב בפ' מי שמתו דכהנים ולויים לפירש\"י ז\"ל אין חייבים בברכת המזון ולפי' התוס' והמרדכי חייבים ע\"כ דכבר נתבאר דאף לפירושם חייבים. איברא שאף למה שפירשתי דברי התוספות מגומגמים במ\"ש ותימה דכהנים ולויים נמי שהרי לא נטלו חלק בארץ דלויים מאן דכר שמייהו דנהי דכהנים פליג ר\"מ בלויים מודה דמביאין וקורין שהרי נטלו שדה מגרש ואולי אגב שיטפיה דכהנים נקטי לויים ושוב נדפסו תשובות הרב מהר\"ש יונה ז\"ל וראיתי שם בסי' נ\"ד כתב ככל מ\"ש יעו\"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי להבין דברי הרב ז\"ל דמה לו לילך להתוס' דבכורים כדי לומר דכונת התוס' הוא לדעת ר' מאיר דלר' יהודה כיון דנטלו ערי מגרש שפיר חזי לברוכי מן התורה והוקשה לו מילת לויים דנקטו התוס' והוצרך לומר דאגב נקטיה והלא משנה שלמה שנינו בסוף מס' מעשר שני ושם נאמר מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ור\"מ אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ר\"י אומר יש להם ערי מגרש ע\"כ. הרי להדיא דלר\"מ כהנים כי הדדי נינהו ושניהם אינם מתודים משום דלא נטלו חלק בארץ ור\"י פליג עליה בשניהם וכיון שכן הוה מצי לומר דכונת התוס' הוא לר\"מ דהכא ובדקדוק נקטו כהנים ולויים שהיו פטורים כהנים ולויים מברכת המזון והובאה משנה זו בתשובת מהרש\"י ז\"ל שם ואיך נעלם מיניה וכמו כן קשה קצת להרמב\"ן ז\"ל בשיטתו לבתרא דף פ\"א מהש\"ס ד\"ה והכתיב שכתב בתוך הלשון וז\"ל ויש שואלים היאך מוציאים שאר הגרים ידי חובתן בברכת המזון שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברהמ\"ז דרבנן וטעמא דמילתא משום דלאו בת ירושה היא וא\"ת וכו' א\"כ כהנים ג\"כ לא יוציאו דתניא בתוספתא כהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ור\"י אמר כשם שנטלו הלויים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפי' משום דקי\"ל כר\"י ולא כר\"מ ואפי' דס\"ל שאין ברהמ\"ז תלויה בחלק הארץ וברייתא בפ' מי שמתו אליבא דר\"י יעו\"ש וקשה דלמה תלה הקושיא מהתוספתא דבכורים ולהקשות מכהנים ולא ממתני' דלעיל דבין כהנים ובין לויים ס\"ל לר\"מ שאין מתודים משום שלא נטלו חלק בארץ וא\"כ לא יוציאו אחרים יד\"ח בברהמ\"ז ועל זה יבא תירוצו.<br><b> ודע</b> שבעיקר דברי השלטי הגיבורים שהביא הרב כנה\"ג דכהנים ולויים פטורים מברהמ\"ז לדעת רש\"י ז\"ל קשיא לי ממ\"ש ריש פ\"ק דערכין דף ד' דאמרינן התם הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני ל\"צ דקאכלי בקד��ים סד\"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא קמ\"ל ואכלת ושבעת והא איתנהו ואם כדברי הרב ז\"ל בדעת רש\"י איך אמרו בש\"ס והא איתנהו כיון דשם נאמר על הארץ הטובה אשר נתן לך וכהנים ולויים לא נטלו חלק בארץ לדעת הרב ז\"ל וצריך ישוב.<br><b> ואמת</b> אגיד דבעינא דאימא מילתא ומסתפינא והוא דקרא כתיב ביהושע ולבני אהרן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה וגו' כל ערי בני אהרן הכהנים שלש עשרה ומגרשיהם ואח\"כ מונה אותם ללויים ואומר כל ערי הלויים בתוך אחוזת בני ישראל ערים ארבעים ושמונה ומגרשיהם והם אותם שנתן לכהנים עם אותם שנתן ללויים וא\"כ מאי האי דמחלק בתוספתא בין כהנים ללויים לר' מאיר וצריך ישוב ושוב ראיתי בס' חסדי דוד שנרגש מזה ותירץ ולא נתקררה דעתי בתירוצו וצריך אני מרבותי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שיצאו יד\"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'.</b> כתב הר\"ן בפ\"ק דקידושין על ההיא דנשים מברכות על מ\"ע שהזמן גרמא וז\"ל וכ\"ת מ\"מ בדלית ליה עיקר באורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך מחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמייא ולפי\"ז הא דתניא בפ' מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפי' בשעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דתוקמא בהכי אבל בבן גדול מיירי וקמ\"ל דסופר מברך ובור יוצא משום דבעי למימר תבא מארה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דברי הר\"ן ז\"ל לא זכיתי להבינם דא\"כ מאי ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' דקאמר אשר מכח זה הוצרך להעמידה בדאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומאן דכר שמיה דקטן כיון דברייתא בבן גדול איירי ולא הו\"ל למימר אלא מאי קושיא הב\"ע בדאכל בעל שיעורא דרבנן ומשו\"ה אשה מברכת לבעלה כיון דהקושיא אינה אלא מחלוקה דאשה מברכת לבעלה. וסבור הייתי לומר דכונת הר\"ן ז\"ל לומר דאף דהדחיין קא מקשה ליה מ\"מ מחלוקה דבן ומשו\"ה משני ליה בדאכל שיעורא דרבנן מ\"מ רבא גופיה שהוא הפשטן לא דחיק האי וליטעמיך דמצי שפיר לאוקמי לקושטא דמילתא בבן גדול וכדברי הרב ז\"ל אלא דאפ\"ה שערי דחייה לא ננעלו דמצינן לאוקמי דאשה מברכת דקתני מיירי בדאכל שיעורא דרבנן ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה מצוה ולא בירך אם עדיין המצוה קיימת וכו' ואם דבר שעבר הוא אינו מברך וכו'.</b> כתב מרן החבי\"ב ז\"ל בשיירי כנה\"ג או\"ח סי' תל\"ב וז\"ל אבל בהגהות אשירי פ\"ק דברכות בשם אור זרוע כתב דדוקא בסעודה שאסור ליהנות בעוה\"ז בלא ברכה וכו' אבל שאר המצות כל שלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח\"כ וכתב הב\"ח ז\"ל ומיהו למעשה כיון דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דאין לברך אחר שנעשה המצוה וספק ברכות להקל כיון שסיים בדיקתו הפסיד ע\"כ. ואי לאו דמסתפינא הו\"א דא\"צ להסתייע משום דספק ברכות להקל דלענ\"ד נראה דאין מי שסובר שיברך אחר שסיים המצוה מכל וכל דמ\"ש בהגהות אשירי בשם אור זרוע כל היכא שלא בירך קמי המצוה מברך אח\"כ לאו דוקא אלא הכונה אחר שהתחיל המצוה אבל אם סיים מכל וכל אינו מברך עכ\"ל.<br><b> וקשה</b> לי טובא דמה יענה הרב ז\"ל לההיא שכתב הגהות אשירי בפ\"ק דחולין וז\"ל ומיהו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ידי חובתו שכל מצוה שלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפרישית בברכות ע\"כ. הרי לך להדיא דכונתו לומר דאף שנגמרה המצוה לגמרי כשחיטה וכיוצא מצי לברך אח\"כ שלא כדברי הרב ז\"ל וצ\"ע. וכמו כן קשה להפר\"ח שהיה ר\"ל כן ולא זכר שר הך דחולין (א\"ה ס\"ט עיין להפר\"ח ביו\"ד סי' י\"ט סק\"ג שהביא דברי הגהות אשירי בפ\"ק דחולין דפליג על הרמב\"ם וא\"כ קשה יותר איך עלה על דעתו לומר כן בכונת הגהות אשירי דפ\"ק דברכות וק\"ל)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע להתפלל בכל יום וכו'.</b> הנה הרמב\"ן ז\"ל הקשה לרבינו ז\"ל מהא דאמרינן בפ' מי שמתו דאמרינן התם לענין בעל קרי שקורא ק\"ש ומברך ברכת המזון ואינו מתפלל והעלו דהטעם הוא דק\"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ובסוכה דף ל\"ח אמרינן בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן יעו\"\"ש. ומרן ז\"ל בכ\"מ תירץ לזה ומ\"ש בפ' מי שמתו שבעל קרי אינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום ומ\"ש בסוכה דתפלה דרבנן אין מפסיקין היינו וכו' או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חיוב מן התורה יעו\"ש או נשאר לו שהות להתפלל אותה ביום ההוא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולפי\"ז</b> נראה לענ\"ד לישב מאי דחזות קשה הוגד לי משם החכם המרומם יצחק נאב'ארו יהי שמו לעולם (א\"ה ס\"ט הוא מאן ניהו רבה מורינו הרב הגדול רבין חסידא בעל פני מבין) על הרב רע\"ב ז\"ל דבפ' מי שמתו במ\"ג עלה דנשים ועבדים דחייבין בתפלה וכו' פי' הרב ז\"ל דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ע\"כ. משמע דכהרמב\"ן וסיעתיה ס\"ל ואילו בפ\"ק דשבת פי' וז\"ל ואין מפסיקין לתפלה שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' יעו\"ש הרי שכתב כדעת רבינו ולפי מ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל אין כאן קושיא כלל דהתם דקאי המשנה בתפילת י\"ח וכמבואר הא ודאי דרבנן היא ברם ההיא דפ\"ק דשבת מיירי בתפלה קצרה נמי וכמ\"ש מרן ומאי דקרי לה דרבנן הוא משום שנשאר לו שהות להתפלל אותה וכמ\"ש א\"כ שפיר פי' הרב ז\"ל שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' והכונה דמשו\"ה מפסיקין וקרינן לה דרבנן וכמ\"ש מרן ז\"ל ודוק (א\"ה ס\"ט עיין בס' לב מבין בפירקין)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,32 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע להתפלל בכל יום וכו'.</b> הנה הרמב\"ן ז\"ל הקשה לרבינו ז\"ל מהא דאמרינן בפ' מי שמתו דאמרינן התם לענין בעל קרי שקורא ק\"ש ומברך ברכת המזון ואינו מתפלל והעלו דהטעם הוא דק\"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ובסוכה דף ל\"ח אמרינן בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן יעו\"\"ש. ומרן ז\"ל בכ\"מ תירץ לזה ומ\"ש בפ' מי שמתו שבעל קרי אינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום ומ\"ש בסוכה דתפלה דרבנן אין מפסיקין היינו וכו' או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חיוב מן התורה יעו\"ש או נשאר לו שהות להתפלל אותה ביום ההוא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולפי\"ז</b> נראה לענ\"ד לישב מאי דחזות קשה הוגד לי משם החכם המרומם יצחק נאב'ארו יהי שמו לעולם (א\"ה ס\"ט הוא מאן ניהו רבה מורינו הרב הגדול רבין חסידא בעל פני מבין) על הרב רע\"ב ז\"ל דבפ' מי שמתו במ\"ג עלה דנשים ועבדים דחייבין בתפלה וכו' פי' הרב ז\"ל דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ע\"כ. משמע דכהרמב\"ן וסיעתיה ס\"ל ואילו בפ\"ק דשבת פי' וז\"ל ואין מפסיקין לתפלה שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' יעו\"ש הרי שכתב כדעת רבינו ולפי מ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל אין כאן קושיא כלל דהתם דקאי המשנה בתפילת י\"ח וכמבואר הא ודאי דרבנן היא ברם ההיא דפ\"ק דשבת מיירי בתפלה קצרה נמי וכמ\"ש מרן ומאי דקרי לה דרבנן הוא משום שנשאר לו שהות להתפלל אותה וכמ\"ש א\"כ שפיר פי' הרב ז\"ל שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' והכונה דמשו\"ה מפסיקין וקרינן לה דרבנן וכמ\"ש מרן ז\"ל ודוק (א\"ה ס\"ט עיין בס' לב מבין בפירקין)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול וכו'.</b> כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשורש ס\"ט וז\"ל ופשיטא שאין להכשירו ע\"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסק האות ובציר ליה משיעורא כגון וי\"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי\"ו או אם כשיעור יו\"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי\"ו יש לה מדלא קראה יו\"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כצורתה ע\"כ יעו\"ש. ומכאן הקשה הרב ט\"ז באו\"ח סי' ל\"ב סק\"ט למור\"ם ז\"ל שתלה קריאת התינוק באות אל\"ף שלא נגע היו\"ד שלה לגגה עיי\"ש שכתב וז\"ל ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח\"כ נפסק מהני קריאת התינוק בכל מילי מצד הטעם שזכרתי ועוד דהא מהרי\"ק ז\"ל איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ\"ה אינו מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי\"ו דויהרוג שבתלמוד דמיירי בנפסק אח\"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה עיי\"ש באורך.<br><b> ולדידי</b> אין זה הכרח דמהרי\"ק ז\"ל ס\"ל כפשט דברי רש\"י ז\"ל שפי' וי\"ו דויהרוג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו\"ד דהיינו בשעת הכתיבה אירע כך שהיה במקום נקב וכמו שהבין מרן ב\"י ז\"ל סי' ל\"ב וז\"ל וגבי הפסיק וי\"ו דויהרוג בנוקבא כתב וי\"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע בשעת הכתיבה פגע במקום נקב אפ\"ה כשר אי ינוקא וכו' יעו\"ש ואף שבתירוץ שני של מרן ב\"י לא סלקא הכי מ\"מ מהרי\"ק הכי ס\"ל בפי' הש\"ס כדברי רש\"י ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול וכו'.</b> כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשורש ס\"ט וז\"ל ופשיטא שאין להכשירו ע\"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסק האות ובציר ליה משיעורא כגון וי\"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי\"ו או אם כשיעור יו\"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי\"ו יש לה מדלא קראה יו\"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כצורתה ע\"כ יעו\"ש. ומכאן הקשה הרב ט\"ז באו\"ח סי' ל\"ב סק\"ט למור\"ם ז\"ל שתלה קריאת התינוק באות אל\"ף שלא נגע היו\"ד שלה לגגה עיי\"ש שכתב וז\"ל ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח\"כ נפסק מהני קריאת התינוק בכל מילי מצד הטעם שזכרתי ועוד דהא מהרי\"ק ז\"ל איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ\"ה אינו מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי\"ו דויהרוג שבתלמוד דמיירי בנפסק אח\"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה עיי\"ש באורך.<br><b> ולדידי</b> אין זה הכרח דמהרי\"ק ז\"ל ס\"ל כפשט דברי רש\"י ז\"ל שפי' וי\"ו דויהרוג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו\"ד דהיינו בשעת הכתיבה אירע כך שהיה במקום נקב וכמו שהבין מרן ב\"י ז\"ל סי' ל\"ב וז\"ל וגבי הפסיק וי\"ו דויהרוג בנוקבא כתב וי\"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע בשעת הכתיבה פגע במקום נקב אפ\"ה כשר אי ינוקא וכו' יעו\"ש ואף שבתירוץ שני של מרן ב\"י לא סלקא הכי מ\"מ מהרי\"ק הכי ס\"ל בפי' הש\"ס כדברי רש\"י ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מבשרם בכעדשה לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן וכו'.</b> עיין להרב המגיד ז\"ל ומכאן קשה לנו בני הישיבה הי\"ו למ\"ש הריטב\"א בחידושיו למס' ע\"ז בפ' השוכר דף ס\"ט מהש\"ס בד\"ה ההוא כו' וז\"ל ההוא אמרטוטי אמרטוט פרש\"י ז\"ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכות שרץ בהדי חומץ ע\"כ לשון רש\"י. וכתב הריטב\"א וז\"ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשום מקום דמדמי איסור טומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכזית וכו' ע\"כ. והדברים תמוהים הרבה איך נעלם ממנו תלמוד ערוך במס' מעילה דף ט\"ז ע\"ב ופסקו רבינו בדין שלפנינו והדבר צ\"ע (א\"ה עיין ברש\"י במס' חולין דף ק\"כ ע\"ב ד\"ה שרצים שכתב ג\"כ איסור אכילה בכעדשה כטומאתן דתני רבי יוסי בר חנינא וכו' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל וכו'.</b> כתב הרב המגיד שהוא מימרא דר' אבהו בפסחים דף כ\"א ע\"ב ובדף כ\"ג ע\"א הקשו למימרת ר' אבהו דהרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומשני שאני התם דכתיב תרומתכם שלכם יהא.<br><b> וראיתי</b> להרב שמחת יו\"ט בסי' פ\"ה שכתב וז\"ל ואולם בעיקר הסוגיא יש לעיין דנראה דלא מצא הש\"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כי אם ממתני' דערובין דמערבין לישראל בתרומה ועינינו הרואות דלכל הפירושים אינה ראיה כל כך ואמאי לא מייתי ממתני' דיבמות בפ' אין נושאין דקתני מי שלא שהתה אחר מיתת הבעל ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואחד מהם כהן [דזה הבן] מפריש תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו ואם איתא דאסורה בהנאה לישראל כמו שאסור לאוכלם מספק שמא ישראל הוא גם ליהנות ממנה למוכרה יהא אסור שמא הוא ישראל ואסור לו בהנאה. ועוד יש לעיין למה לא הביאו ממתני' דסוף פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות [וכו'] ואפי' ישראל מקודשת וכו' ומתני' מיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן וקדש בה ואם קדש בת ישראל איך מתקדשת כיון דאסורה לו ואף אם קדש כהנת איך מקודשת הא אם מקודשת היא נעשית זרה שכבר היא קניינו של ישראל ואסורה לאכול בתרומה וליהנות ממנה דאפי' ארוסה לישראל בלבד נעשית זרה ואסורה עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דלעולם המקשה שפיר ידע דלר' אבהו האי דשני קרא וכתב תרומתכם למשרי בהנאה אתי ולומר שלכם יהא אלא דהוה ס\"ל דלדעת ר\"א דלא אתא קרא אלא דוקא בתרומה שהיא שלו לגמרי וכגון מתני' דסוף פ' האיש מקדש דמיירי שנפל לו בירושה מאבי אמו שעכ\"פ נשארה לו ואינו חייב ליתנה לכהן וכן נמי בספקא דממונא כההיא דפ' אין נושאין דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ��הוי שלו מדאורייתא והקדושין הם ודאי מצד הממע\"ה ובהא הוא דמהני ריבויא דתרומתכם ואמטו להכי לא פריך מהנך מתני' ברם ממתני' דעירובין דקתני מערבין לישראל בתרומה והיינו מדין זיכוי שמזכה לישראל ע\"י אחר אי אמרת דאסור אף בהנאה אין לו יד לזכות וכמ\"ש מר ניהו שם לעיל ומייתי לההיא תשובת הרשב\"א סי' תר\"ב יעו\"ש. וזה היתה כונת המקשה להקשות מהך מתני' דעירובין ועל זה מתרץ תרומתכם למשרי בהנאה והיינו אף בכה\"ג. ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו שאסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ\"ש המל\"מ והפר\"ח בסי' קי\"ז וכ\"כ התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ג.) אבל הרשב\"א הביא דבריו מרן ב\"י ביו\"ד סי' קי\"ז דהטעם שמא יבא לאכול מהם יעו\"ש. ותמה עליו הט\"ז שם שהרי בפ' כל שעה איתא שהוא אסור דאורייתא וכו' יעו\"ש. וכתב עליו הרב באר יעקב הנדפס מקרוב וז\"ל ואני אמרתי קושיתו כפשוטו דאף דכתיב בקרא שקץ יהיה לכם לא יאכל דמשמע איסור מדאורייתא מיהו היינו דווקא בשקצים ורמשים ובהמות טמאות ועופות טמאים [וכו'] אבל בנבלה וטרפה לא ידעינן מהאי קרא וכו' וא\"כ הא דכתב הרשב\"א דטעם הגזירה מדרבנן שמא יבא לאכול היינו בנבלות וטרפות הוא רק מדרבנן וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה נראה לענ\"ד דזה לא יתכן לומר בדעת הרשב\"א דהא הרשב\"א כתב בלשון שהביא מרן ב\"י וז\"ל [וזה] נראה לי כשיבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם ואין רובם עשויים לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו גמל וחמור וכו' יעו\"ש. הרי בפי' דעת הרשב\"א דאפי' בעוף ובהמה טמאה כתב דטעמא שאסור לעשות סחורה היינו מטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם. וצריך ישוב (א\"ה ותשובה זו היא נדפסה בח\"ג סי' רכ\"ג ועיין להרב החסיד בס' קהלת יעקב אות ס' דף ע\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי\"ד מצוין להפרישו וכו' אבל להאכילו בידים אסור אפי' דברים האסורים מדברי סופרים וכו'.</b> הנה לענין איסורים של דבריהם אי ספינן להו בידים או לא ראיתי למרן ב\"י או\"ח סי' רס\"ט שכתב וז\"ל וכתבו ההגהות [מיימוני] בפ' כ\"ט [מהל' שבת] שיכולין להשקותו לקטנים דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו איסורא היינו נבלות וטרפות ובכה\"ג דנפקא לן מלא תאכלו[ם] אבל קידוש היום מצות עשה הוא וכו'. [עכ\"ל] ולדברי האומרים דאפילו באיסורא דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים [וכו'] אפשר דכיון דיש מתירין לשתות אפי' לגדולים בבית הכנסת אע\"פ שהגדולים נוהגין כדברי האוסרים מ\"מ לא חשיב איסור כולי האי שנאסר להשקותו לקטנים. אי נמי כיון דאי לא שתו הקטנים הוא ברכה לבטלה (דאין) [שרינן] איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה עכ\"ל.<br><b> איברא</b> דמ\"ש בתחילת דבריו דכיון שיש מתירין לגדולים לא חשיב כולי האי כדי שיאסר להשקותו לכאורה נראה לדקדק כן מהא דפ' תולין (שבת דף קל\"ט) סוף ע\"א דאי��א התם רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה ופרכינן וליתן לתינוק ישראל ומשנינן אתי למסרך ופי' רש\"י ז\"ל יהיב פרוטה לתינוק גוי קסבר בחו\"ל מותר ומיהו כל מה דאפשר משני שלא ילמדו ע\"כ. הרי להדיא דבדבר שמותר לגדולים דהא קי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל ושרי אף לגדולים. ולזה פריך וליתן לתינוק ישראל דהא ליכא איסורא אף לגדולים אלא משום חומרא בעלמא ומשני אתי למסרך. אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מצי למיתב לתינוק ישראל ולא הוה קספי לתינוק דבר איסור אלא דהא קשיא אמאי לא חיישינן נמי דילמא אתי למיסרך כדמשני התם. ולזה י\"ל בפשיטות דשאני התם דאפשר ע\"י תינוק גוי ומשו\"ה לא יהיב לתינוק ישראל דילמא אתי למסרך משא\"כ הכא.<br><b> אלא</b> מאי דקשיא לי הוא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דבאיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכמו שכתב בחידושיו ליבמות וחיליה מהך סוגייא וז\"ל שם ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וכו' ואקשינן וליתן לתינוק ישראל [וכו] ומאי קושיא [וכו'] כיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק אסור לומר לעבור ולזרוע אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם אלא אצל הגדולים ולא אצל קטנים כן נ\"ל עכ\"ל. והרואה יראה דאין מכאן ראיה דהא דפריך הש\"ס וליתן לתינוק ישראל הוא משום דאפי' לישראל גדול נמי ליכא איסורא אפי' מדרבנן וכדמשמע מדפריך הש\"ס לר' מנשיא ולישלח להו כר' טרפון דתניא כישות ר\"ט אומר אין כלאים וחכמים אומרים כלאים בכרם וקי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל. ור' משרשיא משמע דהכי ס\"ל וכדמשמע מרש\"י והתוס'. ומשו\"ה דוקא הוא דפריך וליתן לתינוק ישראל. אבל במידי דאסור מדבריהם לגדולים ליכא למילף מהכא דשרי למיהב לקטנים בידים. ואפשר לומר דס\"ל דר' משרשיא כשותא בכרמא הוי כלאים כרבנן דרבים נינהו וכן רב עמרם דמנגיד עלה משום שאינם בני תורה די שיאסר לכתחילה ולא מפני כך ינגיד. אלא ודאי דסבר דהוי כלאים ומשו\"ה הוא דמנגיד. ואמטו להכי שפיר מצי למילף הרשב\"א דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים.<br><b> אמנם</b> מאי דקשיא לי הוא לרבינו דס\"ל דאפי' באיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים מדפסק בסוף פ\"ח דכלאים וז\"ל אם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחו\"ל מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל והיינו מדאמרינן בפ' תולין גבי כשותא רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך וליתן לגוי גדול אתי לחלופי בישראל וצ\"ל דהוה זרע ב' מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל\"כ כיון דבחו\"ל הוה לא הוי צריך לזרוע ע\"י גוי ע\"כ. והשתא לפי סברת רבינו דס\"ל דבאיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים. א\"כ מאי פריך וליתן לתינוק ישראל הא כיון דלגדול ישראל אסור מדרבנן כיון דהוי ב' מיני זרעים וחרצן וכדכתב מרן כ\"מ איך ספינן להו לתינוק בידים דליזרע דבר האסור. ואנן בדידן לולי דברי מרן כ\"מ היינו אומרים דלדעת רבינו דס\"ל כשאר המפרשים דהך דרב משרשיא היינו כשותא בכרמא וס\"ל כר' טרפון דמתיר. והיינו טעמא דעביד ע\"י גוי משום דכל מה דאפשר לשנויי משנינן וכדפי' רש\"י והתוס' והר\"ן יעו\"ש. אך לדעת מרן כ\"מ ומהר\"י קורקוס בפ\"א שם הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין להרב פר\"ח או\"ח סי' תרי\"א שכתב לדעת רבינו דבאיסורין של דבריהם כשאין האיסור מצד עצמו ספינן להו בידים. ועיין בס' קהלת יעקב הנדפס מקרוב פי\"ב מהל' שבת שכן כתב אף אם הוא באיסור תורה יעו\"ש.<br><b> עוד</b> כתב הרשב\"א ז\"ל ש�� וז\"ל ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין אין מערבין בטבל ואוקימנא בטבל [טבול] דרבנן ואם איתא בטבל דרבנן אמאי לא אע\"ג דלא חזי לגדולים קא חזי לקטנים דהא מאכילין אותם בידים. וא\"ת דחזי לגדולים בעינן. לא היא וכו'. אלא משמע דאפי' בטבל דרבנן אין מאכילין אותם בידים והיינו דאין מערבין דהואיל דלא ספינן להו בידים מידי דלא חזי לקטנים קרינן ביה. לא היא דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעינן וכו' הלכך אע\"ג דחזי לקטנים אין בו [מערבין] לגדול עכ\"ל. ואנא תינוק דלא חכים לא אדע שכול דאם איתא דטעמא דהתם הוא משום דמידי דחזי לגדולים בעינן ולעולם בטבל טבול דרבנן מאכילין לתינוק בידים א\"כ תיקשיה ליה הא דתנן בפ' מפנין אבל לא את הטבל ואוקימנא בש\"ס בטבל טבול דרבנן שזרען בעציץ שאינו נקוב וכו'. והשתא אם איתא דחזי לקטנים וספינן להו בידים כדברי הרשב\"א ז\"ל אמאי אין מפנים והכא ליכא לשנויי כדמשני לההיא דמערבין דמידי דחזי לגדולים בעינן ומשו\"ה בטבל דרבנן דלא חזי לגדולים אין מפנים דהא ליתא דהא אפי' במאכל בהמה מפנים ואפי' בתרומת התבן ביד ישראל כדקתני במתני' ומוקי בש\"ס כיון דחזי לבהמת כהן וכל שכן במידי דחזי לקטנים. אלא ודאי היינו טעמא דאין מפנים משום דלא חזי אפי' לקטנים כיון דלא ספינן להו בידים לא חזי קרינן ליה שלא כדברי הרשב\"א ז\"ל.<br><b> וכשאני</b> לעצמי נראה דאין כאן קושיא כלל דשפיר מצינן למימר דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים והתם דאין מאכילין להו היינו משום לתא דהנאה של כילויי אתינן עלה. דהא אמרינן בפ\"ב דשבת דף כ\"ו ע\"א ת\"ר אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צ\"ל בשבת ופי' רש\"י ז\"ל אין מדליקין בטבל טמא וכ\"ש בטהור והכי ס\"ל להתוס' אלא דלאו כל שכן הוא יעו\"ש. ולא משום דשייך איסור משום דקמאכיל מידי דאיסורא לקטן ולהאכילו בידים אסור אלא משום איסורא דגדול הוא משום הנאה של כילוי. אבל אין ה\"נ דבשאר איסורים דרבנן דלא שייך איסור לגדול אפשר דשרי ואין כאן קושיא כלל. אמנם לפי דברי הרשב\"א ז\"ל שהקשה מההיא דעירובין משמע דלא נחית להאי חלוקא ולא שנא ליה בין איסור זה לשאר איסורין של דבריהם וס\"ל דאפי' באיסור כזה ספינן להו בידים והיינו טעמא דאין מערבין משום דבעינן מידי דחזי לגדולים א\"כ תיקשי ליה משנה זאת וצ\"ע. והרב מרכבת המשנה אשכנזי בח\"א בהל' שבת פכ\"ד הקשה להרשב\"א וז\"ל ותמהני עליו דודאי שאני טבל דאסור להאכילו בידים משום לתא דהנאה של כילוי ואפי' להאכילו לבהמתו אסור ולאו משום לתא דקטן ואכתי מצינן למימר דבאיסור דרבנן דשרי בהנאה לא ספינן לקטן בידים עכ\"ל. ושו\"ר להרב שער המלך בח\"א בהל' שביתת עשור שהקשה קושיא זאת וצידד צדדים לתרצה ולבסוף הצריך ישוב.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שם שהקשה לדעת הר\"ן במ\"ש בההיא ברייתא דפ' בתרא דיוה\"כ התנוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהתם דמותרין לכתחילה קאמר שאם בא לימלך אמרינן ליה האכילהו רחוץ אותו וכו' ואי מדאורייתא היכי שרינן הכתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח מדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. והקשה הרב דלפי דעתו ז\"ל תיקשיה ליה ממ\"ש בפ' כל כתבי במתני' (דקטן) [דנכרי] שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס\"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין בי\"ד מצווין להפרישו ומשו\"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים אמנ�� לר' יוחנן דספוקי מספקא ליה התם אי בי\"ד מצווין להפרישו אע\"ג דבאיסורין דרבנן ס\"ל דאין בי\"ד מצווין להפרישו מ\"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגייא דפ' חרש דבעי למיפשט התם דקטן אוכל נבילות וכו' וא\"כ תיקשיה ליה לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולם דאע\"ג דאיסורא דרבנן הוא מ\"מ להאכילו בידים אסור וצ\"ע כעת עכ\"ל. ולענ\"ד נ\"ל דעד כאן לא מספקא ליה לר\"י באיסור תורה אי בי\"ד מצווין להפרישו או לא דוקא באיסור שהוא אסור מצד עצמו כגון נבלה וכיוצא שהאיסור מצד עצמו אבל בדבר שמצד עצמו מותר אלא שדבר אחר גרם לו איסור כגון הכא דאיסור דיומא הוא דגרים ליה האיסור בהא לא מספקא ליה דודאי אין בי\"ד מצווין להפרישו. ואמטו להכי באיסור של דבריהם שפיר ספינן להו בידים וכן תירץ הרב פר\"ח באו\"ח שם. ועיין להתוס' בפ\"ק דערכין ד\"ה אין מעכבין את התינוק מלתקוע וכו' שכתבו דבקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין פשיטא למ\"ד קטן אוכל נבלות אין בי\"ד מצווין להפרישו וכו' דקשה הא תקיעה לאו מלאכה היא ואם כן באיסורין דרבנן ליכא מאן דפליג דאין בי\"ד מצווין להפרישו ולמה אמרו למ\"ד ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מבשרם בכעדשה לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן וכו'.</b> עיין להרב המגיד ז\"ל ומכאן קשה לנו בני הישיבה הי\"ו למ\"ש הריטב\"א בחידושיו למס' ע\"ז בפ' השוכר דף ס\"ט מהש\"ס בד\"ה ההוא כו' וז\"ל ההוא אמרטוטי אמרטוט פרש\"י ז\"ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכות שרץ בהדי חומץ ע\"כ לשון רש\"י. וכתב הריטב\"א וז\"ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשום מקום דמדמי איסור טומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכזית וכו' ע\"כ. והדברים תמוהים הרבה איך נעלם ממנו תלמוד ערוך במס' מעילה דף ט\"ז ע\"ב ופסקו רבינו בדין שלפנינו והדבר צ\"ע (א\"ה עיין ברש\"י במס' חולין דף ק\"כ ע\"ב ד\"ה שרצים שכתב ג\"כ איסור אכילה בכעדשה כטומאתן דתני רבי יוסי בר חנינא וכו' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל וכו'.</b> כתב הרב המגיד שהוא מימרא דר' אבהו בפסחים דף כ\"א ע\"ב ובדף כ\"ג ע\"א הקשו למימרת ר' אבהו דהרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומשני שאני התם דכתיב תרומתכם שלכם יהא.<br><b> וראיתי</b> להרב שמחת יו\"ט בסי' פ\"ה שכתב וז\"ל ואולם בעיקר הסוגיא יש לעיין דנראה דלא מצא הש\"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כי אם ממתני' דערובין דמערבין לישראל בתרומה ועינינו הרואות דלכל הפירושים אינה ראיה כל כך ואמאי לא מייתי ממתני' דיבמות בפ' אין נושאין דקתני מי שלא שהתה אחר מיתת הבעל ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואחד מהם כהן [דזה הבן] מפריש תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו ואם איתא דאסורה בהנאה לישראל כמו שאסור לאוכלם מספק שמא ישראל הוא גם ליהנות ממנה למוכרה יהא אסור שמא הוא ישראל ואסור לו בהנאה. ועוד יש לעיין למה לא הביאו ממתני' דסוף פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות [וכו'] ואפי' ישראל מקודשת וכו' ומתני' מיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן וקדש בה ואם קדש בת ישראל איך מתקדשת כיון דאסורה לו ואף אם קדש כהנת איך מקודשת הא אם מקודשת היא נעשית זרה שכבר היא קניינו של ישראל ואסורה לאכול בתרומה וליהנות ממנה דאפי' ארוסה לישראל בלבד נעשית זרה ואסורה עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דלעולם המקשה שפיר ידע דלר' אבהו האי דשני קרא וכתב תרומתכם למשרי בהנאה אתי ולומר שלכם יהא אלא דהוה ס\"ל דלדעת ר\"א דלא אתא קרא אלא דוקא בתרומה שהיא שלו לגמרי וכגון מתני' דסוף פ' האיש מקדש דמיירי שנפל לו בירושה מאבי אמו שעכ\"פ נשארה לו ואינו חייב ליתנה לכהן וכן נמי בספקא דממונא כההיא דפ' אין נושאין דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והוי שלו מדאורייתא והקדושין הם ודאי מצד הממע\"ה ובהא הוא דמהני ריבויא דתרומתכם ואמטו להכי לא פריך מהנך מתני' ברם ממתני' דעירובין דקתני מערבין לישראל בתרומה והיינו מדין זיכוי שמזכה לישראל ע\"י אחר אי אמרת דאסור אף בהנאה אין לו יד לזכות וכמ\"ש מר ניהו שם לעיל ומייתי לההיא תשובת הרשב\"א סי' תר\"ב יעו\"ש. וזה היתה כונת המקשה להקשות מהך מתני' דעירובין ועל זה מתרץ תרומתכם למשרי בהנאה והיינו אף בכה\"ג. ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו שאסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ\"ש המל\"מ והפר\"ח בסי' קי\"ז וכ\"כ התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ג.) אבל הרשב\"א הביא דבריו מרן ב\"י ביו\"ד סי' קי\"ז דהטעם שמא יבא לאכול מהם יעו\"ש. ותמה עליו הט\"ז שם שהרי בפ' כל שעה איתא שהוא אסור דאורייתא וכו' יעו\"ש. וכתב עליו הרב באר יעקב הנדפס מקרוב וז\"ל ואני אמרתי קושיתו כפשוטו דאף דכתיב בקרא שקץ יהיה לכם לא יאכל דמשמע איסור מדאורייתא מיהו היינו דווקא בשקצים ורמשים ובהמות טמאות ועופות טמאים [וכו'] אבל בנבלה וטרפה לא ידעינן מהאי קרא וכו' וא\"כ הא דכתב הרשב\"א דטעם הגזירה מדרבנן שמא יבא לאכול היינו בנבלות וטרפות הוא רק מדרבנן וכו' יעו\"ש.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה נראה לענ\"ד דזה לא יתכן לומר בדעת הרשב\"א דהא הרשב\"א כתב בלשון שהביא מרן ב\"י וז\"ל [וזה] נראה לי כשיבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם ואין רובם עשויים לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו גמל וחמור וכו' יעו\"ש. הרי בפי' דעת הרשב\"א דאפי' בעוף ובהמה טמאה כתב דטעמא שאסור לעשות סחורה היינו מטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם. וצריך ישוב (א\"ה ותשובה זו היא נדפסה בח\"ג סי' רכ\"ג ועיין להרב החסיד בס' קהלת יעקב אות ס' דף ע\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי\"ד מצוין להפרישו וכו' אבל להאכילו בידים אסור אפי' דברים האסורים מדברי סופרים וכו'.</b> הנה לענין איסורים של דבריהם אי ספינן להו בידים או לא ראיתי למרן ב\"י או\"ח סי' רס\"ט שכתב וז\"ל וכתבו ההגהות [מיימוני] בפ' כ\"ט [מהל' שבת] שיכולין להשקותו לקטנים דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו איסורא היינו נבלות וטרפות ובכה\"ג דנפקא לן מלא תאכלו[ם] אבל קידוש היום מצות עשה הוא וכו'. [עכ\"ל] ולדברי האומרים דאפילו באיסורא דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים [וכו'] אפשר דכיון דיש מתירין לשתות אפי' לגדולים בבית הכנסת אע\"פ שהגדולים נוהגין כדברי האוסרים מ\"מ לא חשיב איסור כולי האי שנאסר להשקותו לקטנים. אי נמי כיון דאי לא שתו הקטנים הוא ברכה לבטלה (דאין) [שרינן] איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה עכ\"ל.<br><b> איברא</b> דמ\"ש בתחילת דבריו דכיון שיש מתירין לגדולים לא חשיב כולי האי כדי שיאסר להשקותו לכאורה נראה לדקדק כן מהא דפ' תולין (שבת דף קל\"ט) סוף ע\"א דאיתא התם רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה ופרכינן וליתן לתינוק ישראל ומשנינן אתי למסרך ופי' רש\"י ז\"ל יהיב פרוטה לתינוק גוי קסבר בחו\"ל מותר ומיהו כל מה דאפשר משני שלא ילמדו ע\"כ. הרי להדיא דבדבר שמותר לגדולים דהא קי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל ושרי אף לגדולים. ולזה פ��יך וליתן לתינוק ישראל דהא ליכא איסורא אף לגדולים אלא משום חומרא בעלמא ומשני אתי למסרך. אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מצי למיתב לתינוק ישראל ולא הוה קספי לתינוק דבר איסור אלא דהא קשיא אמאי לא חיישינן נמי דילמא אתי למיסרך כדמשני התם. ולזה י\"ל בפשיטות דשאני התם דאפשר ע\"י תינוק גוי ומשו\"ה לא יהיב לתינוק ישראל דילמא אתי למסרך משא\"כ הכא.<br><b> אלא</b> מאי דקשיא לי הוא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דבאיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכמו שכתב בחידושיו ליבמות וחיליה מהך סוגייא וז\"ל שם ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וכו' ואקשינן וליתן לתינוק ישראל [וכו] ומאי קושיא [וכו'] כיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק אסור לומר לעבור ולזרוע אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם אלא אצל הגדולים ולא אצל קטנים כן נ\"ל עכ\"ל. והרואה יראה דאין מכאן ראיה דהא דפריך הש\"ס וליתן לתינוק ישראל הוא משום דאפי' לישראל גדול נמי ליכא איסורא אפי' מדרבנן וכדמשמע מדפריך הש\"ס לר' מנשיא ולישלח להו כר' טרפון דתניא כישות ר\"ט אומר אין כלאים וחכמים אומרים כלאים בכרם וקי\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל. ור' משרשיא משמע דהכי ס\"ל וכדמשמע מרש\"י והתוס'. ומשו\"ה דוקא הוא דפריך וליתן לתינוק ישראל. אבל במידי דאסור מדבריהם לגדולים ליכא למילף מהכא דשרי למיהב לקטנים בידים. ואפשר לומר דס\"ל דר' משרשיא כשותא בכרמא הוי כלאים כרבנן דרבים נינהו וכן רב עמרם דמנגיד עלה משום שאינם בני תורה די שיאסר לכתחילה ולא מפני כך ינגיד. אלא ודאי דסבר דהוי כלאים ומשו\"ה הוא דמנגיד. ואמטו להכי שפיר מצי למילף הרשב\"א דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים.<br><b> אמנם</b> מאי דקשיא לי הוא לרבינו דס\"ל דאפי' באיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים מדפסק בסוף פ\"ח דכלאים וז\"ל אם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחו\"ל מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל והיינו מדאמרינן בפ' תולין גבי כשותא רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך וליתן לגוי גדול אתי לחלופי בישראל וצ\"ל דהוה זרע ב' מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל\"כ כיון דבחו\"ל הוה לא הוי צריך לזרוע ע\"י גוי ע\"כ. והשתא לפי סברת רבינו דס\"ל דבאיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים. א\"כ מאי פריך וליתן לתינוק ישראל הא כיון דלגדול ישראל אסור מדרבנן כיון דהוי ב' מיני זרעים וחרצן וכדכתב מרן כ\"מ איך ספינן להו לתינוק בידים דליזרע דבר האסור. ואנן בדידן לולי דברי מרן כ\"מ היינו אומרים דלדעת רבינו דס\"ל כשאר המפרשים דהך דרב משרשיא היינו כשותא בכרמא וס\"ל כר' טרפון דמתיר. והיינו טעמא דעביד ע\"י גוי משום דכל מה דאפשר לשנויי משנינן וכדפי' רש\"י והתוס' והר\"ן יעו\"ש. אך לדעת מרן כ\"מ ומהר\"י קורקוס בפ\"א שם הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין להרב פר\"ח או\"ח סי' תרי\"א שכתב לדעת רבינו דבאיסורין של דבריהם כשאין האיסור מצד עצמו ספינן להו בידים. ועיין בס' קהלת יעקב הנדפס מקרוב פי\"ב מהל' שבת שכן כתב אף אם הוא באיסור תורה יעו\"ש.<br><b> עוד</b> כתב הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין אין מערבין בטבל ואוקימנא בטבל [טבול] דרבנן ואם איתא בטבל דרבנן אמאי לא אע\"ג דלא חזי לגדולים קא חזי לקטנים דהא מאכילין אותם בידים. וא\"ת דחזי לגדולים בעינן. לא היא וכו'. אלא משמע דאפי' בטבל דרבנן אין מאכילין אותם בידים והיינו דאין מערבין דהואיל דלא ספינן להו בידים מידי דלא חזי לקטנים קרינן ביה. לא היא דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעינן וכו' הלכך אע\"ג דחזי לקטנים אין בו [מערבין] לגדול עכ\"ל. ואנא תינוק דלא חכים לא אדע שכול דאם איתא דטעמא דהתם הוא משום דמידי דחזי לגדולים בעינן ולעולם בטבל טבול דרבנן מאכילין לתינוק בידים א\"כ תיקשיה ליה הא דתנן בפ' מפנין אבל לא את הטבל ואוקימנא בש\"ס בטבל טבול דרבנן שזרען בעציץ שאינו נקוב וכו'. והשתא אם איתא דחזי לקטנים וספינן להו בידים כדברי הרשב\"א ז\"ל אמאי אין מפנים והכא ליכא לשנויי כדמשני לההיא דמערבין דמידי דחזי לגדולים בעינן ומשו\"ה בטבל דרבנן דלא חזי לגדולים אין מפנים דהא ליתא דהא אפי' במאכל בהמה מפנים ואפי' בתרומת התבן ביד ישראל כדקתני במתני' ומוקי בש\"ס כיון דחזי לבהמת כהן וכל שכן במידי דחזי לקטנים. אלא ודאי היינו טעמא דאין מפנים משום דלא חזי אפי' לקטנים כיון דלא ספינן להו בידים לא חזי קרינן ליה שלא כדברי הרשב\"א ז\"ל.<br><b> וכשאני</b> לעצמי נראה דאין כאן קושיא כלל דשפיר מצינן למימר דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים והתם דאין מאכילין להו היינו משום לתא דהנאה של כילויי אתינן עלה. דהא אמרינן בפ\"ב דשבת דף כ\"ו ע\"א ת\"ר אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צ\"ל בשבת ופי' רש\"י ז\"ל אין מדליקין בטבל טמא וכ\"ש בטהור והכי ס\"ל להתוס' אלא דלאו כל שכן הוא יעו\"ש. ולא משום דשייך איסור משום דקמאכיל מידי דאיסורא לקטן ולהאכילו בידים אסור אלא משום איסורא דגדול הוא משום הנאה של כילוי. אבל אין ה\"נ דבשאר איסורים דרבנן דלא שייך איסור לגדול אפשר דשרי ואין כאן קושיא כלל. אמנם לפי דברי הרשב\"א ז\"ל שהקשה מההיא דעירובין משמע דלא נחית להאי חלוקא ולא שנא ליה בין איסור זה לשאר איסורין של דבריהם וס\"ל דאפי' באיסור כזה ספינן להו בידים והיינו טעמא דאין מערבין משום דבעינן מידי דחזי לגדולים א\"כ תיקשי ליה משנה זאת וצ\"ע. והרב מרכבת המשנה אשכנזי בח\"א בהל' שבת פכ\"ד הקשה להרשב\"א וז\"ל ותמהני עליו דודאי שאני טבל דאסור להאכילו בידים משום לתא דהנאה של כילוי ואפי' להאכילו לבהמתו אסור ולאו משום לתא דקטן ואכתי מצינן למימר דבאיסור דרבנן דשרי בהנאה לא ספינן לקטן בידים עכ\"ל. ושו\"ר להרב שער המלך בח\"א בהל' שביתת עשור שהקשה קושיא זאת וצידד צדדים לתרצה ולבסוף הצריך ישוב.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שם שהקשה לדעת הר\"ן במ\"ש בההיא ברייתא דפ' בתרא דיוה\"כ התנוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהתם דמותרין לכתחילה קאמר שאם בא לימלך אמרינן ליה האכילהו רחוץ אותו וכו' ואי מדאורייתא היכי שרינן הכתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח מדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. והקשה הרב דלפי דעתו ז\"ל תיקשיה ליה ממ\"ש בפ' כל כתבי במתני' (דקטן) [דנכרי] שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס\"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין בי\"ד מצווין להפרישו ומשו\"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים אמנם לר' יוחנן דספוקי מספקא ליה התם אי בי\"ד מצווין להפרישו אע\"ג דבאיסורין דרבנן ס\"ל דאין בי\"ד מצווין להפרישו מ\"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגייא דפ' חרש דבעי למיפשט התם דקטן אוכל נבילות וכו' וא\"כ תיקשיה ליה לר\"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולם דאע\"ג דאיסורא דרבנן הוא מ\"מ להאכילו בידים אסור וצ\"ע כעת עכ\"ל. ולענ\"ד נ\"ל דעד כאן לא מספקא ליה לר\"י באיסור תורה אי בי\"ד מצווין להפרישו או לא דוקא באיסור שהוא אסור מצד עצמו כגון נבלה וכיוצא שהאיסור מצד עצמו אבל בדבר שמצד עצמו מותר אלא שדבר אחר גרם לו איסור כגון הכא דאיסור דיומא הוא דגרים ליה האיסור בהא לא מספקא ליה דודאי אין בי\"ד מצווין להפרישו. ואמטו להכי באיסור של דבריהם שפיר ספינן להו בידים וכן תירץ הרב פר\"ח באו\"ח שם. ועיין להתוס' בפ\"ק דערכין ד\"ה אין מעכבין את התינוק מלתקוע וכו' שכתבו דבקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין פשיטא למ\"ד קטן אוכל נבלות אין בי\"ד מצווין להפרישו וכו' דקשה הא תקיעה לאו מלאכה היא ואם כן באיסורין דרבנן ליכא מאן דפליג דאין בי\"ד מצווין להפרישו ולמה אמרו למ\"ד ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,68 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר וכו' ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ונראה דרבינו פוסק כר' אליעזר משום דשקלו וטרו בגמ' אליביה וכו'. והרב יד אליהו דף מ\"ח ע\"א הקשה לסברה זו וז\"ל אלא דהאי דסליק אדעתיה דהרה\"מ דפסק כר\"א קשיא טובא. חדא דאישתמיט מיניה פירוש המשנה זו דסיים בה ואין הלכה כר\"א יעו\"ש. וכבר קדמו הרב תוס' יו\"ט בסוף מס' קדושין בד\"ה ר\"א אומר יעו\"ש.<br><b> ודע</b> דמפי' המשנה הלזו קשיא טובא למ\"ש מרן החבי\"ב [כנסת הגדולה] באה\"ע סי' כ\"ב הגהת ב\"י אות ח' שכתב וז\"ל אמר המאסף אני בעניי רוח אחרת איתי בדברי הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והטור ז\"ל. דדוחק לומר דרבינו פליג על אביו במקום שאינו מגלה סברתו שחולק על אביו ז\"ל. ולכך אני אומר דס\"ל להרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל דמדשקלי וטרי תלמודא אליבא דר' אליעזר ודאי דהלכתא כוותיה וזה דוחק שיהיה הלכה כיחיד לגבי ת\"ק דסתם תנא כוותיה ולכך הם סוברים דר\"א לאו לאפלוגי את\"ק אתא אלא לפרש דברי ת\"ק ומפני שדברי ת\"ק היה מקום לומר דדוקא רווק אבל לא למי שהיה לו אשה ומתה בא ר\"א לפרש דברי ת\"ק דאף מי שאין לו אשה ושקיל וטרי הגמ' אליביה דר\"א מפני דמפאת פי' דברי ר\"א נשמע לת\"ק. ונמצא דר\"א מפרש דברי ת\"ק דכל שאינה שרויה אצלו אע\"פ שיש לו במקום אחר אסור מעתה הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל אמרו דבר אחד שהרמב\"ם ורבינו בעל הטורים כתבו שאינה צריכה שתהיה שרויה אצלו בבית הספר ומינה דבעינן שתהיה שרויה אצלו באותה העיר. גם הרי\"ף והרא\"ש הוסיפו מילת עמו להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר יעו\"ש באורך.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא יכולתי להלום פי' זה מדברי הרמב\"ם מפי' המשנה שכתב דאין הלכה כר' אליעזר ולהורות נתן דפליג ר\"א את\"ק. עוד איכא לאתמוהי במ\"ש דהרא\"ש הוסיף מילת עמו בדברי ר\"א להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר וכו' דהרי ברמזים סי' כ\"ו כתב וז\"ל מי שהוא פנוי בלא אשה לא ילמד תנוקות וכן אשה פנויה מאיש ע\"כ. הרי דדעת הרא\"ש ז\"ל במ\"ש בדברי ר\"א מילת עמו אינה בדקדוק ולאו להכי נתכוון לפסוק כר\"א. ומעתה הדרא הקושיא לדוכתא להטור דפסק באה\"ע בסי' כ\"ב כדברי רבינו שאין המלמד צריך שתהיה אשתו עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ואילו ברמזים נראה שאפילו בעיר אחרת שרי להיות מלמד. וצריך ישוב (א\"ה עיין להרב לחם רב באו\"ח סי' ד' יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר וכו' ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ונראה דרבינו פוסק כר' אליעזר משום דשקלו וטרו בגמ' אליביה וכו'. והרב יד אליהו דף מ\"ח ע\"א הקשה לסברה זו וז\"ל אלא דהאי דסליק אדעתיה דהרה\"מ דפסק כר\"א קשיא טובא. חדא דאישתמיט מיניה פירוש המשנה זו דסיים בה ואין הלכה כר\"א יעו\"ש. וכבר קדמו הרב תוס' יו\"ט בסוף מס' קדושין בד\"ה ר\"א אומר יעו\"ש.<br><b> ודע</b> דמפי' המשנה הלזו קשיא טובא למ\"ש מרן החבי\"ב [כנסת הגדולה] באה\"ע סי' כ\"ב הגהת ב\"י אות ח' שכתב וז\"ל אמר המאסף אני בעניי רוח אחרת איתי בדברי הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והטור ז\"ל. דדוחק לומר דרבינו פליג על אביו במקום שאינו מגלה סברתו שחולק על אביו ז\"ל. ולכך אני אומר דס\"ל להרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל דמדשקלי וטרי תלמודא אליבא דר' אליעזר ודאי דהלכתא כוותיה וזה דוחק שיהיה הלכה כיחיד לגבי ת\"ק דסתם תנא כוותיה ולכך הם סוברים דר\"א לאו לאפלוגי את\"ק אתא אלא לפרש דברי ת\"ק ומפני שדברי ת\"ק היה מקום לומר דדוקא רווק אבל לא למי שהיה לו אשה ומתה בא ר\"א לפרש דברי ת\"ק דאף מי שאין לו אשה ושקיל וטרי הגמ' אליביה דר\"א מפני דמפאת פי' דברי ר\"א נשמע לת\"ק. ונמצא דר\"א מפרש דברי ת\"ק דכל שאינה שרויה אצלו אע\"פ שיש לו במקום אחר אסור מעתה הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ורבינו בעל הטורים ז\"ל אמרו דבר אחד שהרמב\"ם ורבינו בעל הטורים כתבו שאינה צריכה שתהיה שרויה אצלו בבית הספר ומינה דבעינן שתהיה שרויה אצלו באותה העיר. גם הרי\"ף והרא\"ש הוסיפו מילת עמו להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר יעו\"ש באורך.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא יכולתי להלום פי' זה מדברי הרמב\"ם מפי' המשנה שכתב דאין הלכה כר' אליעזר ולהורות נתן דפליג ר\"א את\"ק. עוד איכא לאתמוהי במ\"ש דהרא\"ש הוסיף מילת עמו בדברי ר\"א להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר וכו' דהרי ברמזים סי' כ\"ו כתב וז\"ל מי שהוא פנוי בלא אשה לא ילמד תנוקות וכן אשה פנויה מאיש ע\"כ. הרי דדעת הרא\"ש ז\"ל במ\"ש בדברי ר\"א מילת עמו אינה בדקדוק ולאו להכי נתכוון לפסוק כר\"א. ומעתה הדרא הקושיא לדוכתא להטור דפסק באה\"ע בסי' כ\"ב כדברי רבינו שאין המלמד צריך שתהיה אשתו עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ואילו ברמזים נראה שאפילו בעיר אחרת שרי להיות מלמד. וצריך ישוב (א\"ה עיין להרב לחם רב באו\"ח סי' ד' יעו\"ש)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני כיסים יש בקורקבן וכו' ואם נקבו [שניהן] זה שלא כנגד זה מותר.</b> הנה רבינו ז\"ל לא פי' נקב זה מהיכן בא אם מחמת חולי או מחמת מחט. ומרן כ\"מ ז\"ל כתב משם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דהא דאם ניקב החיצון דמותר היינו דווקא שניקב ע\"י חולי דאם מחמת מחט וכיוצא טריפה היא דהאי קוץ מהיכן אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וכו' יעו\"ש. וכ\"כ הגהות אשירי בפ' אלו טרפות וז\"ל אבל קורקבן שניקב אם ניקבו שניהן וכו' ודוקא שניקב ע\"י חולי דלא נמצא שם מחט דאי ע\"י מחט ודאי הוי טריפה ואפי' נמצא בחלל הגוף דיש לחוש דרך הושט נכנס ונקב וכו' יעו\"ש. וכן הביא עוד מרן בב\"י ביו\"ד סי' מ\"ט משם הסמ\"ק וס' התרומה יעו\"ש וכן הביא מרן החבי\"ב [בעל כנסת הגדולה] משם ס' צדה לדרך יעו\"ש. ומהרשד\"ם ז\"ל בחלק יו\"ד הל' טריפות סי' מ\"ט ורש\"ל ופרישה ודמשק אליעזר כולם כאחד הסכימו בחילוק זה דהרשב\"א והר\"ן.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המרא'ה הזה להרדב\"ז ז\"ל בחדשות [חלק ב'] סי' תש\"ל שנשאל על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשובה על מחט שנמצא בקורקבן מבחוץ טריפה אע\"פ שלא היה הנקב מפולש וכן הדין בכל אותם שנקיבתן במשהו וכו' והשיב וז\"ל יחיד הוא בסברא זאת ולא ראיתי באחד מן המפרשים שכתבו כן והדבר תמיה מאד דאיפכא מסתברא דניקב ע\"י חולי הוה לן למיחש דעתידה חולי להתפשט וינקב בפילוש אבל מחט או קוץ אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט אלא ודאי הדין שוה שאם ניקב נקב מפולש הכא והכא טריפה [וכו'] והא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל דחיישינן שמא ניקב נקב מפולש המטריף אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו ואין הנקב מפולש כשרה וכן נהגו בכל גלילות ישראל וכל הבודקים הבקיאים ולא ראינו מי שיערר בדבר וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש דהרשב\"א יחיד הוא בדבר כבר נתבאר לעיל דרבים ונכבדים הם דקיימי בשיטתו כמבואר. גם מ\"ש אבל מחט או קוץ שאין שם חולי אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט לא זכיתי להבינו דהא במחט שנמצא תחוב דמטריף אינו אלא בנמצא תחוב מבחוץ כמבואר שם בדברי השואל לא כשנמצא תחוב מבפנים שאז הוא מותר לדברי הרשב\"א והר\"ן וסיעתו והטעם בזה הוא מבואר בדבריהם ז\"ל שכן כתב הר\"ן בפ' אלו טרפות בסוגיין וז\"ל קורקבן שניקב וכו' ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא ודאי טריפה הוייא דהאי קוץ מהיכן אתא דאי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וחיישינן שמא ניקב אחד מן האברים הפנימיים שניקבתן במשהו וכדאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל ואי דרך ושט וכו'. וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל כמבואר בח\"א סי' שע\"ד יעו\"ש. נמצא שמה שמטריף הרשב\"א אינו מצד נקב הקורקבן עצמו דבזה אין חילוק בין נמצא מצד החוץ לצד פנים דבכל הוא מותר אל�� דבנמצא בחוץ איכא חשש מצד אברים אחרים שמא דרך העברתו פגע בדקים וכיוצא ולא מצינן למיקם בהו. וא\"כ מה יושיענו זה שכתב אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו אותו ואין הנקב מפולש כשרה דהא תינח לאותו האבר שנמצא בו המחט אבל לחששת הרבנים הנ\"ל דשמא ניקב באברים אחרים דרך העברה מאי מהני. באופן שדברי הרדב\"ז ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני כיסים יש בקורקבן וכו' ואם נקבו [שניהן] זה שלא כנגד זה מותר.</b> הנה רבינו ז\"ל לא פי' נקב זה מהיכן בא אם מחמת חולי או מחמת מחט. ומרן כ\"מ ז\"ל כתב משם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דהא דאם ניקב החיצון דמותר היינו דווקא שניקב ע\"י חולי דאם מחמת מחט וכיוצא טריפה היא דהאי קוץ מהיכן אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וכו' יעו\"ש. וכ\"כ הגהות אשירי בפ' אלו טרפות וז\"ל אבל קורקבן שניקב אם ניקבו שניהן וכו' ודוקא שניקב ע\"י חולי דלא נמצא שם מחט דאי ע\"י מחט ודאי הוי טריפה ואפי' נמצא בחלל הגוף דיש לחוש דרך הושט נכנס ונקב וכו' יעו\"ש. וכן הביא עוד מרן בב\"י ביו\"ד סי' מ\"ט משם הסמ\"ק וס' התרומה יעו\"ש וכן הביא מרן החבי\"ב [בעל כנסת הגדולה] משם ס' צדה לדרך יעו\"ש. ומהרשד\"ם ז\"ל בחלק יו\"ד הל' טריפות סי' מ\"ט ורש\"ל ופרישה ודמשק אליעזר כולם כאחד הסכימו בחילוק זה דהרשב\"א והר\"ן.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המרא'ה הזה להרדב\"ז ז\"ל בחדשות [חלק ב'] סי' תש\"ל שנשאל על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשובה על מחט שנמצא בקורקבן מבחוץ טריפה אע\"פ שלא היה הנקב מפולש וכן הדין בכל אותם שנקיבתן במשהו וכו' והשיב וז\"ל יחיד הוא בסברא זאת ולא ראיתי באחד מן המפרשים שכתבו כן והדבר תמיה מאד דאיפכא מסתברא דניקב ע\"י חולי הוה לן למיחש דעתידה חולי להתפשט וינקב בפילוש אבל מחט או קוץ אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט אלא ודאי הדין שוה שאם ניקב נקב מפולש הכא והכא טריפה [וכו'] והא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל דחיישינן שמא ניקב נקב מפולש המטריף אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו ואין הנקב מפולש כשרה וכן נהגו בכל גלילות ישראל וכל הבודקים הבקיאים ולא ראינו מי שיערר בדבר וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש דהרשב\"א יחיד הוא בדבר כבר נתבאר לעיל דרבים ונכבדים הם דקיימי בשיטתו כמבואר. גם מ\"ש אבל מחט או קוץ שאין שם חולי אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט לא זכיתי להבינו דהא במחט שנמצא תחוב דמטריף אינו אלא בנמצא תחוב מבחוץ כמבואר שם בדברי השואל לא כשנמצא תחוב מבפנים שאז הוא מותר לדברי הרשב\"א והר\"ן וסיעתו והטעם בזה הוא מבואר בדבריהם ז\"ל שכן כתב הר\"ן בפ' אלו טרפות בסוגיין וז\"ל קורקבן שניקב וכו' ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא ודאי טריפה הוייא דהאי קוץ מהיכן אתא דאי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וחיישינן שמא ניקב אחד מן האברים הפנימיים שניקבתן במשהו וכדאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל ואי דרך ושט וכו'. וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל כמבואר בח\"א סי' שע\"ד יעו\"ש. נמצא שמה שמטריף הרשב\"א אינו מצד נקב הקורקבן עצמו דבזה אין חילוק בין נמצא מצד החוץ לצד פנים דבכל הוא מותר אלא דבנמצא בחוץ איכא חשש מצד אברים אחרים שמא דרך העברתו פגע בדקים וכיוצא ולא מצינן למיקם בהו. וא\"כ מה יושיענו זה שכתב אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו אותו ואין הנקב מפולש כשרה דהא תינח לאותו האבר שנמצא בו המחט אבל לחששת הרבנים הנ\"ל דשמא ניקב באברים אחרים דרך העברה מאי מהני. באופן שדברי הרדב\"ז ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,153 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו וכו'.</b> יש להסתפק במי שהיה לו חפץ למכור ואמר לחבירו קח חפץ זה והבא לי בעדו כך וכך מעות והלך השליח וקנאה לעצמו באותו סך ונתן המעות ואחר זמן ידע בעל החפץ שלקחו השליח ורוצה להחזיר לו מעותיו ליקח החפץ והשליח ממאן בדבר הדין עם מי.<br><b> והנה</b> בענין שליח שנתנו לו מידי למכור אי מצי ליקח לעצמו או לא דעת רש\"י והתוס' והרשב\"א והר\"ן והרא\"ש והטור ז\"ל דעת כולן דלא מצי לקנות וכתב הר\"ן הטעם דכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום השליח בעלים עומד עד כאן ודעת הגאונים שהביא הריטב\"א בפ' אלמנה נזונת והרב בצלאל בשטמ\"ק הוא בהיפך זה וס\"ל דשפיר מצי לקנות השליח לעצמו יעו\"ש. וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בהל' שלוחין סי' כ' שכתב בדעת הרמב\"ם דנראה שדעתו כדעת הגאונים שיכול ליקח השליח לעצמו ועפ\"ז הקשו למרן ז\"ל דבאה\"ע סי' ק\"ג פסק כוותיה ואילו בחו\"מ סי' קפ\"ה פסק כהרשב\"א וסיעתיה יעו\"ש ועיין מ\"ש מוהר\"י כולי ז\"ל בפ\"א מהל' שלוחין בדעת הרמב\"ם ז\"ל ובמ\"ש ישב ג\"כ פסקי מרן ועוד בה דהכריח החילוק מפסקי מרן יעו\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב מחנה אפרים וז\"ל והמרדכי בפ' האומנים הביא משם מהר\"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור ונאבד דהסרסור שומר שכר הוי וכו' עד כיון שאם ירגיש שיש בה ריוח יקחנו לעצמו וכו' משמע דהסרסור יכול לקנות לעצמו ע\"כ. ואחר המחילה רבה אי משום הא לא איריא דהכונה הוא דאם ירגיש שיש ריוח בידיעת הבעלים שיתפייסו לבעלים ויקנו לו דבכה\"ג כתב מרן ז\"ל דלית דין ולית דיין שקנה השליח אי נמי אפי' בלא דעת הבעלים יקחנו ואף דלא קנה כיון דמשכחת לה ריוח ע\"י שיעכבם החפץ ויאמר שמכרה לאחר ואח\"כ ימכור אותה לחשבונו אמטו להכי חשיב ליה שומר שכר ועדין אין מכאן ראיה.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז\"ל ולענ\"ד היה נראה דאין ראיה מפרש\"י אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנותו לעצמו אבל היכא שהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפ' הספינה כתב הר\"ן ז\"ל בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחר ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע\"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו עד כאן א\"כ ה\"ה כאן וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהתם אף דנימא דדעתו של חנוני להקנות לכל מי שיתן דמיו התם שאני דכיון שנטל מרשותו דהיינו מהחנות ע\"כ מכחו של חנוני זוכה והוא ניהו המקנה ברם בנותן לשליח למכור בכך וכך הרי נתרוקן רשותו מעליו דכי זכה לוקח לאו מכח בעל החפץ זכי. תדע דעל כרחך צריך לחלק בהכי דאל\"כ תיקשה להר\"ן ז\"ל דהא כבר כתבתי לעיל דס\"ל דשליח אינו יכול להקנות לעצמו ואפי' דא\"ל בכך וכך ואילו בפ' הספינה כתב דחפץ שדמיו קצובים יכול ליטלו שלא מדעתו של בעלים דמשמע שבעל החפץ הוא המקנה ואפי' דנימא דמ\"ש הרב והר\"ן כתב כיון להרב נמוק\"י ז\"ל מ\"מ אנן בדידן הא קא חזינן דהר\"ן ז\"ל ג\"כ ס\"ל הכי ומביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק שם דף פ\"ח יעו\"ש אלא ודאי דצ\"ל כמ\"ש. ומה שהקשה להרא\"ש ז\"ל מ\"ש בפ' אלו מציאות למ\"ש בפ' אלמנה ורצה לישב בזה עיין במהרימ\"ט ז\"ל חלק א' סי' צ\"ג מה שתירץ לזה.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל אמנם נראה לענ\"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי להקנותם לעצמו אע\"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח הדמים ה\"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה\"ג ע\"כ. ולענ\"ד קשה לי מ\"ש מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שכ\"ה וז\"ל דה\"ה אפוטרופוס שנכנסו בידו נכסי יתומים וטוען שלקחם לעצמו בדמים יכולים היתומים ליתן דמיהם וליקח המטלטלין שלהם וכו' ומביאו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קכ\"ה בהגהות הטור אות י' הרי דאף בנתן הדמים כתב דלא קנה דאף דנימא דהתם שאני דליכא מקנה דליקני דמיירי באפוטרופוס מ\"מ דעתו ז\"ל נראה דאף בשליח דעלמא דנתן הדמים דינא הכי ועיין במהרימ\"ט ז\"ל בחלק א' סי' צ\"ג וקכ\"ז יעו\"ש. נמצא מכל האמור דשליח שקנה לעצמו רובא דרבוותא ס\"ל דלא קנה ועיין בס' בני חיי סי' קפ\"ה שכתב שם דיכול לומר השליח קים לי כמ\"ד דקנה יעו\"ש ומ\"מ נראה לענ\"ד דבנדון דידן לכו\"ע קנה דעד כאן לא אמרו הרבנים הנ\"ל ז\"ל דלא מצי לקנות לעצמו אלא דוקא בשויה שליח למכור לו אז אמרינן דלא מצי לקנות לעצמו אבל באומר צא והביא לי כך וכך בעדו אז הדעת נוטה שכונתו הוא להקנות לכל מי שירצה לקנות ולא שויה שליח למכור זה נראה לענ\"ד להלכה ולמעשה עדיין צריך אני מרבותי ועיין במהרש\"ך ח\"ב סי' ק\"ג דנראה דלא נחית לחילוק זה וכעת אין הספר מצוי בידי לעיין בו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל סרסור וכו'.</b> עיין במל\"מ ז\"ל שהקשה על מ\"ש הראב\"ד ז\"ל וז\"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתנהו ומשו\"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך וכך ומכרו קיים המקח כיון דכל שאין מכר הוא משום שלא פסק דמים עם הסרסור אלא א\"ל מכור לי זה סתם וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לישב לדעת הראב\"ד ז\"ל דלא היה כתוב כגירסתנו מכור לך בכך וכך ומדבר המוכר עם הלוקח אלא כגרסת המגדל עוז והטור בסי' קפ\"ה ומרן בס\"ה שכך כתוב מכור בכך וכך ואז הוי דמדבר המוכר עם הסרסור כמבואר וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים מבית האומן וכו'.</b> עיין בהרב מל\"מ ז\"ל שכתב שדברי רבינו תמוהין שלא פירש לומר דמיירי לדקייצי דמיו והוי זבינא חריפא כמ\"ש בפ\"ד מהל' מכירה שהצריך דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי לוקח כלים לבקרן ונאנסו מידו וכו' וצ\"ע יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרמ\"ה בשיטתו לבתרא בפ' הספינה דף פ\"ח בעיקר מימרא דשמואל שכתב וז\"ל (וק') [ואי קשיא] לך ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע\"ג דיד הלוקח על העליונה לא מחייב באונסין והא ברייתא דהלוקח כלים מבית האומן דסייעיה התם לשמואל [מינה] ועובדא דההוא גברא דזבין חמרא לחבריה תרוייהו בזבינא דרמי על אפיה קיימי דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה ניהלי[ה] על הדין תנאה ולא עוד אלא דעובדא דההוא חמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפ\"ה (חייבין) חייביה] באונסיו (אלא) [לא] תקשי לך דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו דאי ניחא ליה בגויה דזבין לגמרי תו לא מצי חד מנייהו למהדר ביה ואי לא ניחא ליה מהדר ליה מיד ולאו הנאת לוקח היא דלא יכיל מוכר למיהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דסמכה דעתיה דלוקח דמוכר גופיה לא ניחא ליה דליהדר ואי נמי הדר ביה איכא אחרינא טובא למזבן בהני דמי וכו' ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין לאחרינא אלא לבתר דזכי ביה זכיה גמורה דאי נמי הדר ביה לוקח חייב איהו בדמי למרי קמא ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא אבל בלוקח מבעליו להוליכו לבקרו שלא בפני בעליו אדעתא דאי ניחא קניה ליה למפרע בהני זוזי דקייץ אי נמי בשויו דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזבין ליה מיניה בדמי יתירי וכל שכן היכא דשקלי אדעתא לאמטויי לדוכתא פלן דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בהדיה ואי לא מהדר ליה למריה אפי' זבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מחייב ליה בדמים אלא דבתר דמטי ליה רווחא מיניה אין לך (הנאה) [הנאת לוקח] גדולה מזאת וה\"ה בלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזבין להו ברווחא דמי יעו\"ש באורך ומעתה אנן בדידן מצינן למימר דדעת רבינו נמי הכי הוא ומשו\"ה לא הצריך לא קציצת דמים ולא זבינא חריפא ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קפ\"ו הגהת ב\"י אות ג' שנטה לדרך כזה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה לו קרקע וכו'.</b> עיין בטור סי' קכ\"ג סי\"ב שהביא תשובת הרמב\"ן מורשה שהורשה וכו' וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ז שכתב בסוף התשובה וז\"ל ולגבי השאלה הב' נראה ג\"כ דא\"צ לפנים שהרי גדולה מזאת אמרו דשליח יכול להיות עד וכו' ולגבי ממון מצינו שהביא הטור בסי' קכ\"ג תשובת הרמב\"ן ז\"ל וכו' הרי שלא פסל העדים אלא כשיש לשליח הנאה בגוף הממון ממש וזה הוא הטעם בנדון דידן שכשרים העדים להעיד על השליח שהוא שליח מפני כיון שאין לשליח שום הנאה בשליחות זה וכו' יעו\"ש והביא דבריו הכנסת הגדולה בסי' קכ\"ג הגהת הטור אות כ\"ג וכתב וכל שכן הוא כמ\"ש הסמ\"ע יעו\"ש והרב בני חיי כתב עליו וז\"ל ופליאה דעת ממני דלכאורה נראה דאין הנדון דומה לראיה דנדון הרמב\"ן ז\"ל שאני דנודע בעדים כשרים שהמרשה האמינו ועשאו שליח ולכן יכולים להעיד בין הוא בין עדים קרובים על גוף הממון אבל בשאין עדים כשרים על השליחות איך יעידו הקרובים על השליחות וכל שכן הוא עצמו שאין נאמן להעיד על השליחות דאיכא למימר שהשליח רוצה להחזיק בממון המשלח ולטעון עליו אתה חייב לי ממקום אחר ונאמן במיגו דהחזרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד מהרשד\"ם ז\"ל ולומר דאי חיישינן להכי לשמא יעשה מעצמו שליח ויתפוס ממון המשלח ויטעון אתה חייב לי ממקום אחר וכדברי הרב ז\"ל א\"כ היא גופא תקשי להרמב\"ן ז\"ל דאף דאיכא עדים כשרים למורשה ופסק לו שכר ידוע בין יזכה בדין בין לא יזכה אמאי נאמן עד הקרוב כיון דאיכא למיחש שמא אמת הדבר שחייב לו ממון והרשהו על ממון זה כדי שיגבה חובו ממנו ואין הנאה גדולה מזו ובפרט כשאין למרשה לפרוע ממקום אחר ומה יושיענו מה שקצץ לו שכר או אם הוא בחינם דמתיר הרמב\"ן ז\"ל כיון דאיכא למיחש להכי שהיא הנאה גדולה עד דאם ידענו שכן הוא הענין הדבר ברור דלא יעיד הקרוב כמ\"ש הרב הכנסת הגדולה בתשובה ח\"ב סי' נ\"ו אלא על כרחך לומר דבכה\"ג לא חיישינן וכמו כן לא חיישינן שיבא ויעשה עצמו שליח כדי לתפוס ממון חבירו ויטעון עליו שחייב ממקום אחר זה אפשר להליץ לדעת הרב ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והדברים אלו וכו'.</b> עיין במהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ז שכתב בדעת רבינו דמ\"ש <b> שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר </b> לא קאי אלא אמאי דתקון <b> שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו מד' אמות שבארץ ישראל</b> אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף אמלוה תקנה טובה היא וכמ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ שלא כדברי מהרשד\"ם ז\"ל ומהר\"י אדרבי ז\"ל וכתב עוד וז\"ל וגם מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחי' לבתרא דף מ\"ז גבי עשה שורו וחמורו אפותקי דאמרינן ביה דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי ומשני דלית ליה ארעא וז\"ל וש\"מ דלא סמכינן אד' אמות שבא\"י ולא אקרקע חצר מות וקשיא לן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב אע\"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבתא דתקנא היא דתקון רבנן בתראי ושדרו נמי דוקא להרשאה דפקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון הרי שלא הוקשה להם להגאונים אלא היכא דלית ליה ארעא למיסמך אקרקע דא\"י אבל דהרשאת מלוה עצמה לא הוקשה להם שיהיו צריכים לתקנתא בתראי דתקנתא בתראי דקמאי היא וכו' עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דאיך יש ללמוד מדבריו דהגאונים לא קשיא להו בהרשאת מלוה תקנתא דקמאי היא והלא הרמב\"ן ז\"ל הוא מכת הסוברים דמעיקרא דינא דש\"ס היא דכותבין הרשאה אף אמלוה כמו בפקדון ולא משום תקנת הגאונים כדמוכח בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז) שכתב וז\"ל כותבין הרשאה זה לזה ואי קשיא לך הא ס\"ל לרב פפא אליבא דרבה אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכא למימר כי מלוה דאע\"ג דלא מצי לאקנויי מצי מרשה בה עכ\"ל וכ\"כ בפ' מרובה במלחמות וכן ראיתי בחי' לשבועות הנדפס מחדש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"ג) יעו\"ש וא\"כ לדידיה תקנת הגאונים אינה אלא לקניית ד' אמות שבארץ ישראל ולסמוך עלייהו ומשו\"ה לא קשיא להו להרשאת מלוה היכי מרשה שזהו דינא דנהרדעי כמפורש במקומות הנ\"ל ובודאי לדעתו הגאונים הכי ס\"ל כמפורש בדברי הריטב\"א ז\"ל בפ' שבועת העדות וז\"ל ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים שכתבו דאלישנא דנהרדעי כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה ע\"פ דלא כפריה וכו' יעו\"ש וכמ\"ש הרב בעצמו לקמן וא\"כ מה יקשה להם בהרשאת מלוה שהוא מדין התלמוד ברם לדעת רבינו דהרשאת מלוה הוא מתקנת הגאונים ולא מדין התלמוד מאן לימא דפלגו בהדייהו.<br><b> עוד</b> כתב וז\"ל ושוב כתב הרמב\"ן דאם יש להם בית הכנסת בשותפות יכולין להקנות אגבן לא מתקנת הגאונים אלא מדין התלמוד אלמא לא נצרכה תקנת הגאונים אלא למי שאין לו עד כאן ולא הבנתי כונתו מה הוכחה היא זאת שכתב שהיא מדין התלמוד לסברת רבינו דס\"ל שהיא תקנת הגאונים. עוד כתב וז\"ל ותדע שהטור בסי' קכ\"ג בהעתיקו דברי הרמב\"ם כתב והדברים אלו קלים עד מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות שבארץ ישראל משמע שהבין דבריו שלא אמר אלא על דבר זה בלבד ולא על עיקר ההרשאה כשיש לו קרקע עכ\"ל והנה מ\"ש שהטור כתב ודברים אלו קלים עד מאד וכו' כונתו פשוטה דמדנחית לכתוב כן משמע שהבין דזה לא קאי אלא לתקנת ד' אמות שבא\"י לחוד ולא לתקנת הרשאת מלוה ועליה נמי קאי מ\"ש אח\"כ והגאונים עצמן וכו' דאי לא אמאי אצטריך לכתוב ודברים אלו קלים עד מאד לא הו\"ל למימר אלא והגאונים עצמן כתבו וכו' והוה קאי אתרתי תקנות אלא ודאי דנחית להורויי לן להיכא קאי האי דלא מצי לכוף וכתב ומ\"ש רבינו ודברים אלו קאי [אד' אמות שבא\"י] וכמ\"ש בכ\"מ דזה אין שייכות להרשאת מלוה כדי שנבין מ\"ש והגאונים בעצמן וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי אליהו סי' קנ\"ב שהבין שמ\"ש הרב ז\"ל ודברים אלו קלים הם מדברי הטור ומזה הוכיח דעת הטור והקשה עליו שדברי הטור הם דברי הרמב\"ם ז\"ל וליכא למילף מיניה יעו\"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה כונת הרב ז\"ל [כמ\"ש] יעו\"ש.<br><b> איברא</b> שמ\"ש ומרן ז\"ל שפי' דבריו שהדברים קלים שכתב אינו אלא לד' אמות שבא\"י ולא עייל נפשיה במ\"ש אח\"כ והגאונים עצמן וכו' אי קאי לתקנת שנייה או לתקנת הרשאה דלא תליא הא בהא ע\"כ. בזה אשכחנא פתרי למרן ז\"ל דאילו בכ\"מ כתב דמ\"ש ודברים אלו קלים עד מאד קאי לתקנת ד' אמות שבא\"י דמשמע דס\"ל בדעת רבינו כמ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל ואילו בסי' קכ\"ב ס\"ז כתב בהיפך וז\"ל ובפ\"ג מהל' שלוחין כתב הרמב\"ם ז\"ל שהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף אמלוה ושלא תקנו אלא לאיים על הנתבע וכו' וכבר הקשה כן בפרישה יעו\"ש ולפי דברי הרב ז\"ל דברי מרן נכונים דס\"ל למרן כמ\"ש בב\"י ודברים אלו לא תלייא באם יכול לכוף או לא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שבא בהרשאת שמעון ללוי וכו' נתחייב לוי שבועה אין יכול לעכב וכו'.</b> וכן פסק הטור בסי' קכ\"ג סי\"א וכ\"כ עוד ויש אומרים שבי\"ד ישלחו כתבם לבי\"ד שבמקום המרשה ויחרימו [בפניו] ואז ישבע זה עד כאן ומבואר הדבר שהי\"א זה להחמיר באו ולומר שלא ישבע כי אם שיקבל המרשה תחילה חרם שמחרימים בי\"ד שבעירו שלא כדעת רבינו והטור שישבע הנתבע אף שלא יחרימו בפניו וזה פשוט.<br><b> וראיתי</b> למהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' ס\"ג שנשאל על מי שבא בהרשאה והנתבע רוצה שיבא המרשה לעירו ויעשו חשבון שלדעתו חייב לו כמו שמראה שטר ע\"ז והשיב שהדין עם הנתבע ונסתייע ממ\"ש רבינו בדין שלפנינו יבא המרשה וישבע ויטול ואע\"ג שכתב הטור דיש אומרים שבי\"ד ישלחו כתבם לבי\"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ\"ז אני אומר שיש לדון כמו שאמרתי שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב\"ם כתב שהדין הוא שיבא ויתבע וכמ\"ש ג\"כ הטור בעצמו ואין לנו להניח דעת הרמב\"ם והנמשכים אחריו ללכת אחר יש אומרים וכו' עד סוף התשובה. ואחר בקשת מחילה לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך סברת יש אומרים למ\"ש רבינו שיניח המעות ביד בי\"ד ויבא הנתבע וישבע ויטול דהתם הוא שירד לדין עם המורשה וכפר ונתחייב שבועה ולא רצה לישבע והפכה למרשה וטוען שיבא וישבע ולזה כתבו רבינו והטור שיבא וישבע ומזה הביא הרב דבנדון דידיה נמי יבא התובע ויעשה חשבון עם הנתבע אבל סברת י\"א היא היכא דהנתבע רוצה לישבע וטוען שרוצה שיבא המרשה ויחרימו בפניו לדעת רבינו אין צריך לבא שזה הוא תקנה קלה היא ואין מעכבין שבועתו של זה בכך ולהי\"א צריכים בי\"ד לשלוח כתבם לעיר המרשה ויחרימו בפניו ומאן לימא לן דהי\"א פליגי נמי בהך דינא היכא שהפך השבועה ורוצה הנתבע שיבא המרשה דאין שומעין לנתבע כדי שיכתוב עליהם עכ\"ז אני אומר שיש לדון כמ\"ש שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב\"ם כתב שהדין הוא שיבא התובע ואין לנו להניח דעת הרמב\"ם ללכת אחר י\"א וכו' דמי יימר דהי\"א חולקים בחלוקה זאת והדברים נראין דאין חולקים וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האומנים שנשתתפו וכו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל א\"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומר יקדשו ידי לעושיהן עד כאן עיין במהרי\"ק ז\"ל בשורש קפ\"ג שכתב דמה שהצריך הראב\"ד ז\"ל קנין הוא משום שלא יחזור להבא יעו\"ש ונראה דהרשב\"א ז\"ל חולק ע\"ז וס\"ל דאף בקנין חוזר שכתב בח\"ב סי' פ\"ז וז\"ל ואף רצו שלא לחזור בו אחד מהם אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחברו כך וכך עכ\"ל משמע דאם ירצה ליתן הקנס ולחזור מצי הדר ביה וכן ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שותפין סי' ב' שכן כתב המגיה והקשה למרן ב\"י שכתב בהל' שותפין שדעת הרשב\"א ז\"ל כדעת הראב\"ד והצריך עיון יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות ד' על מ\"ש מרן ז\"ל ודעת הרשב\"א ז\"ל בתשובה כדעת הראב\"ד ז\"ל וז\"ל בח\"ב סי' כ\"ז כתב בפירוש דכל שנתחייב בפירוש בחיוב ובקנין אפי' להבא אינו יכול לחזור בו ולשעבר מה שכבר הרויחו אפי' בלא קנין קנו והוא דעת הראב\"ד כפי מה שפי' מהרי\"ק בשורש קפ\"ב יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה הוכחא איכא מדברי הרשב\"א אלו דאדרבא מהתם מוכח היפך דעת הראב\"ד ז\"ל וכדכתיבנא. גם מ\"ש עוד וז\"ל וכן ראיתי למהר\"א ששון סי' קי\"ג שכתב בפשיטות דהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל מיירי בדליכא קנין אבל בקנין אינו יכול לחזור בו וכו' אם על תשובה זאת כיון אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו כן אלא דעת הרשב\"א דאף בקנין אם רצה לחזור חוזר כמבואר וזה פשוט וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>ואפי' לקחו שור לטביחה וכו'.</b> עי' בכ\"מ שהביא משם הר\"ן ז\"ל דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחילה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע יעו\"ש ומיהו הרא\"ש ז\"ל הביא משם יש מפרשים דר\"ה לא אמר אלא שור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה ר\"ה דחולקים לפי המעות ולא תקשי ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' לפלוג וליתני בדידיה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה יעו\"ש. ולענ\"ד דברים אלו לא זכיתי להבינם דאם איתא דמאי דלא הקשו לר\"ה מסיפא הוא משום דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לשנות דינא דחולקים לפי המעות במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ומשום הכי הוצרך לחלק בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו אם כן מאי מקשה לרבה דסבר דשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לפלוג וליתני בדידיה בד\"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' לימא דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לסיים במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה דאפי' הכי השכר לפי מעותיו היכא שלקח זה בשלו וזה בשלו ואח\"כ נשתתפו ממאי דהוה תני שור לחרישה ועומד לטביחה דלא הוי דומיא דרישא דהוי שור לחרישה ועומד לחרישה כמ\"ש הרב ז\"ל לר\"ה דלא קשיא לדידיה לפלוג וליתני משום דלא הוה מסיים במאי דפתח.<br><b> והרב</b> לח\"מ ז\"ל כתב ז\"ל בפי' דברי הרב [אלפסי] נפל מחלוקת בהר\"ן והרא\"ש וכו' אבל לטביחה הוי לפי מעותיו [וכו'] זה א\"א דכיון דהרי\"ף מפרש דברי רב המנונא כשמכרוהו חי וכשמכרוהו לא היה ראוי לחלק א\"כ אפי' לקחו לטביחה נמי לא הוי לפי מעותיו אלא לאמצע ודייק לשון הרי\"ף שכתב הואיל ומכרוהו חי ועדיין לא חלקו משמע דאע\"ג דלקחו לטביחה כיון שמכרוהו חי הוי לאמצע א\"כ איך פי' בדברי הרי\"ף כן יעו\"ש. והנה מה שהבין הרא\"ש ז\"ל בדברי הרי\"ף לפי דברי הלח\"מ כבר נפתח דברי הרמב\"ן בסוגיין והביאו הרב בשטמ\"ק וז\"ל אבל מ\"ש בפי' דשמעתתא דר\"ה דוקא כשלקחוהו לחרישה קאמר ומכרוהו כשהוא חי דש\"מ דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקים לפי המעות וכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה ומכרוהו כשהוא חי חולקים לפי מעות הא (ל\"מ) [לא אתחוורא] וכו' יעו\"ש הרי שהבין בדברי הרי\"ף כמ\"ש הרא\"ש.<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות נ\"ח הקשה להרב לח\"מ ז\"ל דאינו רואה שום גילוי בדברי הרא\"ש שסובר דהרי\"ף מפרש דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הא שור לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו כשהוא חי השכר לפי מעותיו וכו' ואין לומר דמ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו אלא שהרב אלפסי ז\"ל פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו כשהוא חי אבל אם טבחוהו חולקים לפי המעות וכל שכן אם לקחוהו לטביחה וכו' דהכונה וכו' לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דהא ודאי כונת הרב מבוארת דה\"ק וכל שכן לקחוהו לטביחה וטבחוהו ומכרוהו ע\"כ. איברא דאין ספק לפי קוצר עניות דעתי דכונת דברי הרא\"ש שהוא כמ\"ש מרן ז\"ל דמדקאמר וכל שכן לקחוהו לטביחה שהרי הרמב\"ן ז\"ל שהבין לקושטא דמילתא בדעת הרי\"ף ז\"ל בלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו דחולקים לפי המעות לא קאמר אלא וכן אם לקחוהו לטביחה וכו' ועשהו כלקחוהו לחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו כמבואר לעיל אבל לעשותו כל שכן לא שמענו אלא ודאי לא כיון הרא\"ש אלא לשור לטביחה וטבחוהו וכדברי הרב.<br><b> אמנם</b> מה שהקשה עוד וז\"ל ועוד היכן ראה בדברי הרי\"ף כן שהרי\"ף לא הביא אלא לשון הגמרא ומה שפי' הרא\"ש בדברי הגמ' יפרש בדברי הרי\"ף וכו' ולא באתי לכונתו דהדקדוק שיש בדברי הרי\"ף הוא שכתב וז\"ל ואם מכרוהו בעודו חי יעו\"ש ומינה יש לדקדק דאם שחטוהו דחולקים לפי המעות וכ\"כ נמי אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו בעודו חי וכמבואר אלא דמכל שכן לא אתי ומרן ב\"י עלה ונסתפק בדעת הרי\"ף אם שור לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו חי אי חולקים לפי המעות והביא להגהות מיימוני וז\"ל וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כפי' הראשון יעו\"ש משמע דהגהות מיימוני מפרשין כן דברי הרי\"ף ז\"ל וכן מבואר מדברי מרן החבי\"ב סי' קע\"ו אות נ\"ח יעו\"ש ואני בעוניי לא ראיתי שום הוכחה בדברי ההגהות דמפרשי כן בדברי הרי\"ף כי לפי הנראה אינו אלא לסברא דנפשייהו דסברין כן הכי וכמו דס\"ל להי\"מ שהביא הרא\"ש בסוגיין.<br><b> והרי</b> \"ף בשערים כתב וז\"ל והדין הב' הוא במקום שיוסיף מעות על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחילה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכו' יעו\"ש ומרן ב\"י בסי' קע\"ו כתב לא נפקא לן מידי כיון דדבריו שבהלכות מסכימים דהלכה כרב המנונא יעו\"ש ומרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ\"ג כתב וז\"ל לא (נר') [נפקא לן] מידי נ\"ב פי' לא נ\"ל במה שפסק כרבה כיון שפסק בהלכות כר\"ה אבל לענין שינוי אם שינו ממה שהתנו בתחילה נוטלים כפי מעותיהם וכן פסק בספר המפה ולפי\"ז יש לי [לומר] דהרי\"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק בהלכות כר\"ה ומה שפסק בשערים אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו וכו' וכדאמרינן בגמ' מסתברא מילתא דשמואל וכו' לאו דס\"ל דכן הלכה אלא ה\"ק אם שינה דינו כהא דקאמר בגמ' דשור לחרישה חולקים לפי המעות עד כאן.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב ז\"ל אבל לענין שינוי אם שינה ממה שהתנו וכו' נראה לענ\"ד דהכונה היא אם התנו לעסוק בדבר פלוני ואדעתא דהכי נשתתפו וקודם שנשאו ונתנו שינו ולקחו דברים אחרים אז השכר הוא לפי מעותיהם ולא שלקחו שור לחרישה ושינו לטביחה דזה הוא מחלוקת דרבה ורב המנונא ומהו ההפרש ששם הרב בין דין השערים למימרא דרבה כדי שיאמר אבל לענין שינוי אם שינו וכו' וכן מ\"ש ולפי\"ז י\"ל דהרי\"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק (בה) [בהלכות] כר\"ה וכו' אלא ודאי נראה דהכונה כמו שכתבתי והכי דייקי דברי השערים שכתב אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחילה וכו' דמשמע דלא מיירי שלקחו שור לחרישה ואח\"כ נמלכו כן נראה ברור. ואל כונת זאת הוא מ\"ש שם באות נ\"ה וז\"ל יראה לי דלטעם זה שכתב בשערים דמפני ששינו כל אחד נוטל כפי מעותיו אין לך דבר שחולקים לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה שלא שינו אבל אם שינו אפי' בשור לטביחה ועומד לחרישה נוטל כל אחד כפי מעותיו וכו' ור\"ל דאם שינו ממה שהתנו מתחילה לא מיבעי אם התנו ליקח שור לחרישה ושינו ולקחו לטביחה ועומד לטביחה דאפילו אם לא שינו דחולקים כפי מעותיהם אלא אפי' שהתנו שור לטביחה ושינו ולקחו שור לחרישה ועומד כיון ששינו נוטלין ג\"כ כפי מעותיהם כיון ששינו אלא דמ\"ש דומיא דשור לחרישה ועומד לחרישה לא ידענא מה אידון ביה.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז\"ל בח\"ב סי' קט\"ו שכתב משם הרב משה הכהן ז\"ל ועוד כתב כבוד תורתו וז\"ל ולכאורה יראה דלהרי\"ף אם הסחורות הם בעין וראויות ליחלק יחלוקו לפי מעות ואם כבר נמכרו השכר לאמצע דהא אפסיקא הילכתא כרב המנונא וכו' וא\"כ יצא לנו מזה דבנדון דידן דאם הסחורות נמכרו השכר לאמצע לפי ההלכה בידנו עד כאן וכתב עליו הרב פני משה וז\"ל ומ\"מ לענ\"ד נראה דאין דינו צודק אליבא דהרי\"ף דלהרי\"ף בטבחוהו אף אם מכרוהו קודם שנחלק לאבריו ובסחורות אף הראויות ליחלק אף אם נמכרו קודם חלוקה חולקין לפי מעות כיון שבשעת מכירה ראויות ליחלק היו וגם שהרי\"ף כתב בסברת רבה וז\"ל הואיל ואילו טבחוהו וחלקוהו באבריו היה זה נוטל שליש מגופו וכו' האי לישנא דחלקוהו לאבריו לאו דוקא הוא אלא הכונה הוא הואיל ואילו טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו וטעמא הוא דיהיב למילתיה דהו\"ל כמי שחלקוהו לאבריו והעד ע\"ז דהרי\"ף ז\"ל גופיה בדקאי בסברת רב המנונא קאמר ועומד לטביחה ונמלכו וכו' השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו משמע דדוקא כשמכרוהו כשהוא חי אז מקרי דלא חלקו אבל אם טבחוהו אז שפיר מקרי חלקו אף שמכרוהו קודם שנתחוהו לנתחיו וכ\"כ הטור בהדיא בסי' קע\"ו על דעת הרי\"ף וז\"ל פי' ר\"ח ורב אלפס הא דאמרינן דשכר לאמצע וכו' אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו או שלקחו פירות או סחורות כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עכ\"ל יעו\"ש באורך.<br><b> והנה </b> ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ\"ט שכתב וז\"ל וכדברי הר\"ן נראה מדברי הרי\"ף עצמו בביאור הלכה זו הובאו בס' תמים דעים סי' ר\"כ שכתב וצריך שתדע שמ\"ש שור לחרישה אין הכונה שדין זה לא יהיה אלא בשור בלבד אלא כן הדין בכל מיני סחורות וכו' באם לקחו על צד השותפות ואח\"כ נתחרטו השותפין והעמידו אותם לחלק לדעת רבה חולקין לפי המעות ולדעת רב המנונא בשוה כל זמן שהשור קיים שלא נשחט או אותה סחורה קיימת עד כאן נראה מדבריו דבכל סחורה קאמר ואפילו ראויה ליחלק והכל תלוי בשעת לקיחה שאם לקחוהו על דעת שלא לחלקה אלא למוכרה כמו שהיא אע\"פ שנמלכו לחלק כל שלא חלקוה ומכרוה כך חולקין בשוה יעו\"ש.<br><b> ואמת</b> אגיד שהספר אינו מצוי אצלי לראות הדבר על בוריו מ\"מ ממ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל נראה שלא כמ\"ש הרב פני משה אלא כמ\"ש הרמ\"ך ז\"ל וגם דלא כמ\"ש הטור ז\"ל בעד הרי\"ף ומינה דקדוק שהיה נראה מדברי הרי\"ף ממ\"ש בדברי רבה דקדוק נכון הוא וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' ש��תפין סי' א' שדקדק כן מדברי הרי\"ף וז\"ל שהרי כתב שנמלכו עליו לחלקו באבריו ובהא פליגי וכו' הרי דלהרי\"ף לא כתב אלא כשהסכימו לחלוק לאבריו אז הוא דאמרינן חולקין לפי מעותיו אבל אם לא הסכימו לחלוק באבריו אלא שרוצים למכור הבשר ולחלוק ודאי שהיה הריוח לאמצע יעו\"ש והוא כמ\"ש הרי\"ף הובא בס' תמים דעים כדכתיבנא אלא דקשה לי על הרב מחנה אפרים ז\"ל שמדברי הטור נראה היפך ולא נרגש מזה כלום.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב פני משה שכתב וז\"ל אך אני בעצמי אלמלא דברי הרמב\"ם ז\"ל הייתי אומר שאין מדברי הר\"ן שום הכרח דאם הר\"ן אית ליה בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע הוא לפי שיטתו דאית ליה דאף בנשתתפו בדבר הראוי ליחלק דהוי השכר לאמצע דלא עדיף לקחו לטביחה מפירות הראוים ליחלק ואפ\"ה אית ליה דהשכר לאמצע כל שכן בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי אך כפי מה שהבין מרן בב\"י בכונת הרי\"ף א\"כ כפי שיטה זו עדיין אפשר לומר בדעת הרי\"ף דהיכא דלקחוהו לטביחה אע\"ג דמכרהו חי דיחלוקו לפי המעות דבתר שעת לקיחה אזלינן וכו' יעו\"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא להסתייע מדברי הטור משם נראה בהיפך דהא הטור כתב דלהרי\"ף לקחו פירות הריוח לפי המעות ושם כתב וז\"ל פי' ר\"ח ורב אלפס ז\"ל דהא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאברים או לקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עד כאן וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המשתתף עם חברו בסתם לא ישנה וכו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו אם שותפין שומר שכר הם או לא וגם דין בעליו עמו שפטור עיין במהרי\"ק שורש ק\"ד והביאו מרן בסי' קע\"ו מחודש ג' ובמור\"ם ראיתי בכנסת הגדולה סי' קע\"ו (הגה\"ט) [הגהת ב\"י] אות פ\"ז שכתב בתוך הלשון וז\"ל אמר המאסף מדברי כולם נלמוד שאם פשע ההפסד לעצמו וכו' ותימה הוא דהלכה רווחת דפשיעה בבעלים פטור ושותפין שמירה בבעלים הוא וכו' ושמא מהרשד\"ם ז\"ל ס\"ל דמ\"ש המרדכי בשם מהר\"ם דאפי' בסתם שותף לא הוי שמירה בבעלים ולכן חייב בפשיעה וה\"ה בגניבה ואבידה עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא בסי' קס\"ו שם כתב מהרשד\"ם ז\"ל בשותפין דבגניבה ואבדה פטור משום שאלה בבעלים וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה וכו'.</b> כתב מהר\"א ששון ז\"ל בסי' ק\"צ וז\"ל ואע\"פ שכתבתי שזה נראה מדברי הרא\"ש ז\"ל עכ\"ז אפשר לי לומר דלעולם לא ס\"ל להרא\"ש דבסתמא ר\"ל שלא לקח רשות מחבירו שחייב אם שינה וכמו שנראה מדברי רש\"י ז\"ל שכתב שצריך לימלך וכן נראה מדברי בעל העיטור שלדעת כולם אם שינו ממנהג חייב בסתם אלא דלהרא\"ש לא מחייב אלא כשמיחה חברו והוא שינה וכמעט שעיינתי בכל תשובותיו שבענין השותפין ולא נתבאר לי דבסתם אם שינה דחייב אלא דיכול לעשות בשל חבירו מה שהוא עושה בשלו וכו' ואלמלא דמסתפינא אמינא דקושטא דמילתא הכי הוא דפליג הרא\"ש בדין וסיוע לזה מההיא דפ' כל הגט שהזכרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרא\"ש ז\"ל בתשובה הביאה הטור ז\"ל בסי' קע\"ו סי\"ז שכתב וז\"ל ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר וכו' ואם המנהג למכור בהקפה אז לא פשע אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון וכו' אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלק גם ההקפות כפי תנאם וכו' יעו\"ש הרי להדיא דעת הרא\"ש ז\"ל דהמשנה מהמנהג חייב השותף שלא כדברי מהר\"א ששון ז\"ל וצריך לי עיון.<br><b> ועל </b> מ\"ש רבינו <b> לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות וכו' </b> עיין למרן כ\"מ. ודע דכתב הרא\"ש ז\"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע\"ג דשני שליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות אע\"פ שבעל החיטין מזכה לשליח החיטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא מזכה לבעל המעות ואע\"ג דרבי אבא משני הך דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל מקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון דהצבע מקנה צבע לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע\"י אחר וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ש\"ך בסי' קפ\"ג סק\"ב שהקשה לדברי הרא\"ש וז\"ל אך קשה על הרא\"ש גופיה דא\"כ היכי קאמר הש\"ס התם גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות והא התם לא נתן הריש גלותא מעות וא\"כ דומה לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וכו' וצ\"ע עכ\"ל ועיין להרב בצלאל בשטמ\"ק שהביא משם הרא\"ש בתוספותיו וז\"ל לימא פליגי אבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות את המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי במפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפ\"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפי' אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החיטים וכו' וס\"ל דבלא דעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה היאך יקנה הלוקח עד כאן הרי לדעת הרא\"ש הוא דמאן דפליג אבני מערבא ס\"ל דדעת המוכר הוא להקנות למי שהמעות שלו ואע\"פ שיאמר לו בשם אחר ומשו\"ה לדידהו היה קונה הלוקח ולא קשיא להו הך ברייתא אמנם לבני מערבא דס\"ל דבעינן שידע לבעל המעות קשיא להו הך ברייתא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע וכו'.</b><br><b> שאלה</b> ראובן ושמעון שהיו שותפין בזה האופן שראובן הוציא הקרן של השותפות ושמעון היה מתעסק בלי שום קרן וראובן היה הולך ובא בשעת לקיחת הסחורות ומכירתן והיו חולקים ביניהם כמו שהתנו ובהמשך הזמן לקח ראובן מרתף אחד יידי\"ק במקום אחד ולפי שאותה שעה לא היה לראובן מעות מזומנים לקח ממעות העסק ופרע למוכר ובתוך הימים מועטים החזיר המעות שלקח לעסק ובכן תובע המתעסק שיתן ראובן הריוח מן לקיחת היידי\"ק יען כי ממעות העסק לקח וזה ג\"כ נקרא ריוח מחמת העסק והלה טוען כי מה לו במקח זה שלא לקחו להרויח אלא לעצמו להיות לו לנחלה והגע עצמך שהיה לוקח מלבוש אחד לצורכו ויש בו ריוח ומשום שלא היו נמצאין מעות אצלו לוקח ממעות השותפין הנאמר בזה שחייב לתת לו ריוח הא ודאי שאין הדעת סובלתו והלה משיב שאין זה שוה לזה ואף אם כתבת אותו היידי\"ק על שמך לא כל כמינך סוף סוף ממעות השותפות לקחת יד שניהם זוכות כאחד יורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> לכאורה נראה דהדין עם שמעון מהא דכתב מהרשד\"ם ז\"ל חו\"מ סי' י\"א שנשאל על נדון כיוצא בזה והשיב וז\"ל תשובה נראה בעיני דעל הסתם הדין עם שמעון דסתם מה שעושין השותפין בעסק השותפות הכל הוא לתועלת שניהם בעסק השותפות וכמו שנראה מההיא דכתב הרא\"ש ז\"ל בפסקיו שהביא תוספתא וז\"ל שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו (לא') [לו] וכו' ונראה שכן הוא מסקנת הרא\"ש ובנו הטור בסי' קע\"ח וז\"ל שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שי��חול לו מה שמחלו מחל לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו עכ\"ל וכ\"כ המרדכי הטעם דדרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי דכיון שהעביר עסק השותפות ליידי\"ק הזה אשר לקח ומה גם שלקח ופרע ממעות העסק מסתמא לתועלת השותפות לקח ודינא קא בעי שמעון כך היה נראה לכאורה.<br><b> אמנם </b> כד מעיינת שפיר נראה דלא דמי כלל דנדון הרב ז\"ל היה ששמעון המתעסק היה מוכרח לצאת מהחנות שהיה שם וליקח חנות אחרת לצורך העסק כמבואר שם בשאלה ובא ונמלך עם ראובן שותפו וא\"ל עשה כטוב בעיניך וכיון שהחנות היה לצורך השותפות א\"כ גם הריוח הנמשך מלקיחת החנות ריוח הנמשך מהשותפות מקרי ושפיר חייבו הרב ז\"ל דומה למוכסין שמחלו לאמצע דהתם נמי ריוח הסחורות הוא והו\"ל כאילו השתדל למכור הסחורות ביוקר או ליקח בזול שהריוח לאמצע. ברם בנדון דידן שהיו בחנות מתעסקין ואין דובר להם דבר זמן מרובה ולהיות נמכר ייד\"יק אחד וישר בעיני ראובן והלך ולקחו להיות לו לאחוזה וחזק בדקיו ואם לפי שעה לקח איזה מעות ובתוך ימים מועטים החזירם מאן לימא לן כי לצורך השותפות עשה. ואף אם בהמשך הזמן (ו)העביר העסק לזה היידי\"ק לשמור הקרן שלו מדלקה וכיוצא לא מפני כך נאמר שלצורך השותפות לקח וריוח השותפות הוי. ועוד אני אומר דבנדון דידן לא שייך לומר שלקח לאמצע דבנדון הרב ז\"ל לא היה שם שכירות אלא לקח המולק\"י שכן משמע מסתמות דבריו אבל בנדון דידן שהוא יידי\"ק ופורע השכירות לגוי בשביל הקרקע כך וכך לחדש וכל זה פרע ראובן לבדו ולא נכנס בחשבון העסק מיום שלקח זה היידי\"ק מנא לן לומר דסתם טרח לצורך שותפו ופורע השכירות משלו ועכשיו שיתיקרו הקרקעות יתן לו ריוח מזה ועוד מטעמא אחרינא נראה שאין לפקפק בדבר כלל והוא זה כי אחר שלקח זה היידי\"ק וקודם שחזק את בדקיו השכירו ראובן לחבירו ולקח השכירות לעצמו ועד היום חוזק את בדקיו כגון פתח היידי\"ק מנסר ברזל והכל משלו מכל הני טעמי וכל אחד בפני עצמו נראה לענ\"ד דהדין עם ראובן ותו לא מידי ושוב ראיתי להרב מטה שמעון ז\"ל סי' קע\"ו הגהת ב\"י אות ק\"ב מ\"ש בזה וק\"ל.<br><b> ומ\"ש</b> רבינו <b> היו באין בדרך ועמדו עליהם ליסטים וגזלו את השיירה והציל אחד מן השותפין וכו'.</b> עיין בפי\"ב מהל' גזילה ה\"ח שהביא הרב מל\"מ ז\"ל תשובת הרשב\"א ז\"ל שבסי' תתקל\"ח שנראה בדעתו בדין שיירה דאי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה ומשו\"ה הצריך בנדון שלו שיאמר בפני עדים ושכן נראה מתשובה אחרת שהביא מרן בסי' קע\"ו על ב' שהיה להם חוב אצל אלם וכמו שהכריח מהרש\"ך ז\"ל בח\"א סי' ק\"ל וקמ\"ג ברם המרדכי בפ' הגוזל כתב משם ראבי\"ה על דין זה דשיירה דאם אין עדים שאומר כן נשבע שלא נתכוון אלא להציל לעצמו וזוכה ולפי\"ז יש לתמוה על מור\"ם במפה שבסי' קפ\"א פסק שאם אמר שאמר לעצמי מציל ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו ואילו בסי' רצ\"ב ס\"ז כתב ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהם לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיביא עדים והיא התשובה שבסי' תתקל\"ח ואיך זיכה שטרא לבי תרי ותירץ דהנראה לו לומר דס\"ל למור\"ם ז\"ל דהמרדכי יודה בנדון הרשב\"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירה דלא משוי עצמו רשע במה שטוען שהציל לעצמו ומשו\"ה נאמן בשבועה אבל בנדון הרשב\"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שאם אמר בפני עדים הו\"ל גזלן אז לא נאמן בטענתיה עד שיביא עדים שאמר כן בפניהם ואפשר דחילק כן הרב המפה כי היכי דלא לפלוג ראבי\"ה והרשב\"א ז\"ל וס\"ל דהרשב\"א מודה דבאמירה לחודיה סגי וההיא שהביא מרן בסי' קע\"ו דמהניא משום מיגו היינו לפוטרו משום שבועה ומ\"ש כאן דבעינן עדים היינו משום דבטענתו נעשה גזלן וכו' אלו תוכן דבריו יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו שהרי התשובה שהביא בסי' קע\"ו היא בח\"א סי' אלף ס\"ג שבטענתו לא נעשה גזלן כמו שנראה שם להדיא ואפי' הכי כתב וי\"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו ע\"כ. הרי שמצריך אמירה ואף שלא נעשה גזלן ועוד קשה לפי מה שהבין במ\"ש מור\"ם ז\"ל בסי' קע\"ו סכ\"ח וז\"ל ואם אמר לעצמי אני מציל וכו' שהיא אמירה בלא עדים תקשי לפי\"ז שדין זה הוא מהרשב\"א ז\"ל ואיהו ס\"ל בהיפך. אלא נראה לענ\"ד דלעולם הרשב\"א וראבי\"ה פליגי ומור\"ם ס\"ל כהרשב\"א היכא שנעשה גזלן בטענתו ומשו\"ה פסק בסי' רצ\"ב ההיא דהרשב\"א ובסי' קפ\"ה דלא נעשה גזלן ופסק כראבי\"ה ובסי' קע\"ו הביא ההיא דהרשב\"א והשמיט אמירה בפני עדים כיון שלא נעשה גזלן. וכתב מהריב\"ל ז\"ל בח\"ב סי' מ\"ב על דברי רש\"י שכתב הציל לאמצע וכל אחד מכיר את שלו ונוטל עד כאן וז\"ל אין ספק דרש\"י ז\"ל לא כתב זה לההיא אוקמתא דרמי בר חמא דפריך בשותפי עסקינן דלא שייך לומר כל אחד מכיר את שלו ואי שייך שייך בההיא אוקמתא דבפועלים עסקינן ובההיא אוקמתא דרב אשי בדיכול להציל ע\"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי האדמה בדף י\"ד ע\"ד שכתב דלדעתו ז\"ל רש\"י ז\"ל לא אמרה לאוקמתא דפועלים ולא גילה לנו טעמו של דבר דאם רש\"י אמרו לאוקמתא ביכולים להציל ע\"י הדחק ולא אמר לעצמי אני מציל והציל משל אחרים שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ואם לא הציל את שלו מפסיד אפי' שכל הטורח היה לו כמ\"ש הסמ\"ע בסי' קפ\"א ס\"ב כל שכן בשכרו כולם פועל והציל מקצתו או כולו שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ברם מדברי הרמ\"ה ז\"ל נראה לדקדק כדברי הרב פרי האדמה והביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין וז\"ל והרמ\"ה כתב היה פועל נשכר לכל בני השיירה והציל וכו' לא אמר(י') לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני חבורה אע\"ג (דאינו) [דאין] יכולים להציל וכו' ובאוקמתא דרב אשי כתב וז\"ל רב אשי אמר בשיכולים להציל ע\"י הדחק הלכך אי לא אמר לעצמי אני מציל וכו' הציל לאמצע דשקיל כל חד מנייהו ממונא דנפשיה וכו' יעו\"ש הרי דבאוקמתא דרבא דמוקי בפועלים פי' לכל בני השיירה ובאוקמתא דר\"א פי' דכל חד שקיל ממונא דידיה כפי' רש\"י ז\"ל והטור לא הביא הך דרש\"י כי אם לאוקמתא דר\"א ולא בפועל ועיין בכנסת הגדולה הגהת הטור אות ד'.<br><b> והרב </b> דרכי נועם בחו\"מ סי' ח' נשאל על שנים שנתפסו בעלילה ולקח שר העיר בעד שניהם ר\"נ (א\"ת) [גרושוש] וריחם ראובן על שמעון העני ונתן ראובן ר' ושמעון נ' ולימים הלך משרת השר לעיר של שמעון והוליכו למשרת לערכאות של גוים והוציא ממנו ק\"נ (א\"ת) [גרושוש] ועתה תובע ממנו ראובן ד' ידות ממה שלקח כי כן פרעו בעלילה והביא הרב ז\"ל הך ברייתא דשיירה שהיתה מהלכת במדבר ואוקמתות שנאמרו עלה וכתב וז\"ל ולכאורה נדון שלפנינו היא אוקמתא של רב אשי דהוי כאחד מבני השיירה שעמד והציל וגם יכולים להציל ע\"י הדחק מקרי שהרי לפעמים קובלים על השר המעליל עליהם להוציא את בלעו מפיו וכו' א\"כ הוי דינא הכי שאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וזוכה בכל מה שהציל וזוכה מן ההפקר וצריך להביא עדים שאמר כן כשעמד להציל ואם אין שם עדים כתבו בהגהות מיימוני ��שם ראבי\"ה שצריך שישבע שלא הציל אלא לעצמו עד כאן יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבינו דהא בהך אוקמתא דאיירי הרב ז\"ל ביכולים להציל ע\"י הדחק דאי גלי דעתיה לעצמו פרש\"י ז\"ל וז\"ל אמר לעצמי אני מציל ושמעו הבעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו לממסר נפשייהו וכו' יעו\"ש הרי להדיא דאמירה צריך היות בפני הבעלים כדי לידע אי מיאש או לא וכן הוא דעת הרי\"ף והרא\"ש ורבינו ז\"ל כמבואר א\"כ בנדון הרב ז\"ל שהמציל הציל בעירו וראובן היה בעיר אחרת וכגון דא איש במעון ומעשהו בכרמל מקרי ומה יושיענו זה שאמר לעצמי אני מציל ומביא עדים ע\"ז או נשבע שאמר כן בעת ההצלה ודברים אלו נאמרו אלא לאוקמתא דרמי בר חמא דמוקי בשותפין דדרכו לטרוח חד על חבריה בסתם וכשמפרש לעצמו הציל מהני לחלקו או לכל בשאין יכולים כלל וכן באוקמתא דרבא דמוקי בשכיר אבל בהך אוקמתא צריך שיאמר בפניו כדי לידע אם מייאש או לא באופן שדברי הרב ז\"ל צ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המעות כחלוקים הם וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ד' וכתב מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' קס\"ח על שטר שהיה כתוב בכל אשר יזמין ה' וכו' דאפי' מאן דפליג בגניבה ומציאה יודו בנידון דידן דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכל שכן סרסרות יעו\"ש והנה נכנס הרב במציאה וגניבה ויצא במציאה ואבדה כנראה שלא גמר דעתו ז\"ל דנכנס גניבה ועיין למרן החבי\"ב בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות קע\"ז שהקשה עליו דלא נכנס דשונא גזל בעולה כתיב יעו\"ש כנראה שהבין בפשיטות בדעת הרב שנכנס גזל בכל אשר יזמין ולענ\"ד צריכא רבה לדעתו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להשתתף עם הגוי וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ה' שכתב משם רשב\"ם שאם נשתתף וחייב שבועה שמותר לקבל מפני שמציל וכו' יעו\"ש וזה הוא סברת ר\"ת אבל סברת רשב\"ם הוא שאסור לקבל כמ\"ש התוס' והרא\"ש ושאר פוסקים וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שמת וכו'.</b> עי' בכנסת הגדולה בסי' קע\"ו הגהת הטור אות קע\"ב שהביא משם הפוסקים שכתבו דהא דמתבטל היינו דוקא כשבטלו השותפין בפירוש אבל כל עוד שלא בטלו השותפין בפירוש עדיין השותפות קיימת יעו\"ש ועיין בתשובת הרשב\"ש בסי' ר\"ב דנראה דלא ס\"ל הכי וגם בתשובת בעי חיי בח\"ב סי' כ\"א כתב וז\"ל ואע\"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא במת אחד מן השותפין שנתפרדה החבילה שיש אומרים דממילא נתבטל וי\"א דוקא ביטלוהו בפירוש בפני עדים ביתומים גדולים וכו' יעו\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש בסי' כ\"ג שכתב וז\"ל איך שיהיה נמצינו למידין דלכו\"ע ס\"ל כל שלא גילו דעתייהו לחלוק לא נתבטל השותפות כלל ובזה כל אפייא שוין והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי שום חולק יעו\"ש ולפי מ\"ש אחר המחילה רבה זה אינו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה לו עסק אחר וכו'.</b> עיין במ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ על דברי רבינו ועיין בס' פרח מטה אהרן ח\"א סי' קט\"ו בסוף התשובה מה שהקשה עליו ומסיים לכך נראה דפירושא דהא תירוצא לדעת הרמב\"ם כך היא מעיקרא פריך היכי קאמר רב דמותר שליש סגי והא איכא צד אחד בריבית ורב אמר ריש עגלא לפטומי ובודאי דלא קאמר רב ריש עגלא לחוד מהני שהוא דבר מועט ובודאי דקאמר שצריך שיקצץ עמו דאי לא הוי מותר שליש דיתן לו דבר קצוב דהיינו ריש עגלא והו\"ל כקוצץ דינר דקאמר שמואל וכו' ואיבעית אימא דכי אמר רב מותר שליש וכו' פי' בין בההיא דמותר שליש בין בההיא דריש עגלא דמיירי דאית ליה הבהמה לדידיה ומשום הכי מהני או במותר שליש או בריש עגלא לאפוקי דבעלמא (דא\"ל) [דלית ליה] בהמה אחריתי בעינן שכרו כפועל וכו' או כההיא דרבא בפלגא באגר תרי תילתי וכו' ומעתה אנו מוכרחים לומר דההיא דרבא דקאמר בחדא במותר שליש וכו' ואידך ריש עגלא כולהו מיירו בדאית ליה בהמה היינו שהתנה מתחילה על כך והכל לפי תנאו וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דאם רבינו סובר דתרתי מימרי דרבא מיירו בדאית ליה בהמה למקבל א\"כ למה פסק לקמן בריש פ\"ח וז\"ל וכן השם בהמה וכו' ואם א\"ל הרי הראש והאלייה שלך בעמלך יתר על המחצית שכר מותר היו לפני מפטם בהמות אחרות וכו' אפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו וכו' עד כאן הרי דהא דריש עגלא ס\"ל דמיירי בדלית ליה בהמה אחרת ומותר שליש בדאית ליה בהמה אחרת ועוד יש לעמוד עליו במ\"ש בתירוץ קמא בגמ' ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה ל' יום וכו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב אע\"ג שר' יוסי פליג אהא הלכה כתנא קמא עד כאן ור\"ל דס\"ל לר\"י בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממאי דהביאו הברייתא בסתם וכן נראה דעת מרן ביו\"ד סי' קע\"ז וכן פסק הטור שם.<br><b> וראיתי</b> (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא\"ש ז\"ל בסי' מ\"ג שכתב ובמקום שאין מנהג יטפל בולדות בדקה ג' חדשים וכו' והוא היפך ממ\"ש בטור דסגי בל' יום וכת\"ק וכאן פסק כר' יוסי ומה מקום מצא לפסוק כר\"י בדברי הרא\"ש שלא הביא כי אם הברייתא כצורתה וכמו שהביאה הרי\"ף ז\"ל ומיהו לזה אפשר לומר ממאי דמייתי הרא\"ש ז\"ל מאי דאמרינן בש\"ס מאי טיפולה מרובה תנא מפני ששיניה דקות ולאיזה צורך הביא זה אם לא שרוצה לפסוק כר\"י ומ\"מ בטור פסק בהיפך וצריך לי ישוב ודע דרבינו והטור חולקים בדין שלשים יום והוא דרבינו ס\"ל דהא דאמרינן עד מתי חייב לה ליטפל בולדות בדקה ל' יום הוא במקום שנהגו שלא לגדל אפי' הכי חייב ליטפל ל' יום וכל שכן במקום שאין מנהג וכן נראה שהוא דעת רש\"י ז\"ל בפי' המשנה ואילו הטור ז\"ל לא כתב כן אלא כתב וז\"ל ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה ל' יום יעו\"ש והוא כדברי הרא\"ש ז\"ל ואילו מרן ז\"ל לא נתעורר בזה ובשו\"ע פסק כהרא\"ש והטור וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן האחין או מן השותפין דנפל לאומנות המלך וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ד) וראיתי לרבינו יונה בעליות שכתב וז\"ל עוד נראה לפרש השותפין שהן שותפין בכל ריוח שירויחו באומנותן ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד וכו' אלא כי אצטריך ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסד\"א במילתא דלא שכיח ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמ\"ל דאפי' הכי השכר לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך ומתני' כגון דנפל לאומנות ומחמת עצמו והא דתני בברייתא אם מחמת אחין לאחין מיירי שלא נשתתפו בכל ריוח יעו\"ש.<br><b> ואפשר</b> דמשום הא כתב הטור בסי' קע\"ז ס\"ב משם ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל דדוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע\"פ שמנוהו מחמת אחיו הוא לעצמו עד כאן והקשה מרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת הטור אות א' דלמה כתבו משם הר\"י הלוי ז\"ל והוא תלמוד ערוך וגם על מור\"ם במפה ז\"ל הקשה שמביאו בשם יש אומרים יעו\"ש מה שתירץ ולפי מ\"ש ניחא שהביאו משם הר\"י הלוי ז\"ל דלא נימא בכונת הש\"ס כמ\"ש ר' יונה בעליות להכי מביא משם הר\"י הלוי דדוקא לאומנות המלך הוא דשכר לאמצע אבל לאומנות אחרת השכר לעצמו וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בתשובה חו\"מ ח\"ב סי' מ' שכתב וז\"ל וראיתי להנמוק\"י ז\"ל שכתב ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך או לאומנות אחרת הריוח לאמצע ע\"כ. ודבריו תמוהים דהא בגמ' אמרינן תנא לאומנות המלך כלומר לאפוקי אומנות אחרת כמו שפירשו כל המפרשים ואולי ט\"ס הוא ובמקום או צ\"ל (לו) [לא] ואי נמי דהנמוק\"י ז\"ל מפרש דכי אמרינן בגמ' לאומנות המלך לא בא לאפוקי אומנות אחרת אלא בא לרבויי אומנות המלך דסד\"א דלא תני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אלא דוקא באומנות אחרת אבל באומנות המלך מתרפא מן האמצע קמ\"ל דמתני' מיירי אף נפל לאומנות המלך כיון דמתני' מיירי בחלה בפשיעה ולפי דרכו למדנו ישוב אחרת לדברי הר\"י הלוי דכדי שלא נפרש דבגמ' אתא לרבויי אומנות המלך וכל שכן אומנות אחרת פי' דאין הפירוש כך אלא דאתי לאפוקי אומנות אחרת עכ\"ל ולענ\"ד אחר המחילה רבה נראה דהכי צ\"ל והילך לשון (הר\"ן) [הנמוק\"י] ז\"ל ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלן מכל בית פעם בחדש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מתפיסת הבית מינהו וכו' יעו\"ש ומ\"ש לאומנות אחרת קאי למינוי והכונה דממנין אותו למוכס או שהמינוי הוא לאומנות אחרת ועכ\"פ המנוי הוא מאת המלך ובעבודת המלך ולא בא לומר שנפל הוא לאומנות שלא מחמת המלך כמו שהבין הרב ז\"ל או לעשות ט\"ס. ומ\"ש רבינו עוד <b> חלה אחד מהן ונתרפא וכו' </b> כתבו התוס' וז\"ל תני בתוספתא בד\"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה הרי הוא כמזונות וירפא מן האמצע וכו' ועי' בדרישה שכתב שרבינו כתב לב' הדינים ואיני יודע בדברי רבינו רמז לדין זה וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השותפין וכו' מפני שאלו מורין לעצמן וכו'.</b> הכי איתא בהנשבעין דף מ\"ח מאי שנא הני דנשבעין בטענת שמא משם דמורו התירא עד כאן וכתבו התוס' ר\"ת פסק דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר לא מורה היתרא ע\"כ. וראיתי להרב משפט צדק בח\"א סי' ע\"ג שהקשה וז\"ל ויש לדקדק עליו שא\"כ למה האריסין ישבעו שהרי נוטלין שכר טורחן ותקשי ליה מהתם ואי משום שהגם שנוטלין שכר חושבין שיותר יש להם ליקח כפי טורחן ומורו היתר א\"כ בדין מקבל עיסקא נימא הכי וי\"ל דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל ההנאה שלו עכ\"ז נותן לו שכר טורחו ודוחק עכ\"ל.<br><b> והנה</b> תם אני על הרב ז\"ל איך לא הביט בשורש דברי ר\"ת הלא המה בהגהות מרדכי בהנשבעין תשובת ר\"ת וז\"ל על מה שחייבתם לשמעון שבועה שלא עכב מן הריוח ומן העיסקא כלום מכח שבועת השותפין (ב)הנשבעין שלא בטענה פליאה היא בעיני דבעיסקא לא ינהג מנהג השותפין שהרי חציו מלוה וחציו פקדון ופי' דמתני' דשבועות הכי איתא אלו נשבעין וכו' השותפין ששניהם עוסקים מורו היתרא דסמכין אהדדי והאריסין דמשתעבדי למרי ארעא לאתויי ליה רעיא בלא שכר ידוע ומורי היתר דמדישיה קא אכיל ואפוטרופא וכו' ואין נוטלין שכר ידוע על אלו דברים דמורו היתרא וכו' אבל עסקא דפקדון גמור הוא וצריך שכר ידוע הוי כשכיר יום או כשכיר חדש או כשכיר שנה כמו אומן ומקבלי קבלנות ואע\"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר מה בכך דריבית דרבנן הוא והקלו ביה רבנן אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליו יעו\"ש באורך הרי להדיא דדעת ר\"ת הוא דחלוקת האריסין הוא על מה שעוסקים להביא רעייא למרי ארעא וע\"ז הוא דמורו היתרא ��אין נוטלין שכר ידוע לא על מה שעוסקים באריסות דהתם ליכא היתרא דהא יש להם חלק באריסות ושאר חלוקות נמי אין להם שכר ידוע על טורחם כמו שבארם ז\"ל וא\"כ מה מקשה הרב ז\"ל מחלוקת האריסין וכן יש לדקדק במה שתירץ דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל הנאה שלו עכ\"ז נותן לו שכר טורחו וכו' ולפי דדברי ר\"ת אינו תלוי בהנאה פלגא מלוה כי אם כיון שנותן לו שכר ידוע על מה שטרח בחלק הפקדון סגי בהכי לחוד.<br><b> איברא</b> דלא על הרב משפט צדק ז\"ל לחוד אני תמיה כי אם גם על הרדב\"ז ז\"ל בח\"צ סי' ר\"ב ומביאו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' צ\"ג הגהת ב\"י אות ג' שכתב וז\"ל אפי' לדעת ר\"ת ז\"ל דוקא בזמן שנוטל שכר טורחו משלם אבל אם מתנה ליקח שכר טורחו דינר מודה הוא שעדיין מורה התר לעצמו ומשביעין וכו' ואע\"פ שהרדב\"ז ז\"ל בלשון אפשר אמרו לפי מ\"ש ההגהות מרדכי דברי ר\"ת א\"א לומר כן דהא כתב ואע\"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר וכו' אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליה וכו' הרי דאפי' קצץ דינר ואפי' פחות ס\"ל לר\"ת דלאו מורה היתרא הוא ופטור וכן ראיתי בס' מטה שמעון הנדפס מחדש עתה בסי' צ\"ג בהגהת ב\"י אות י' שכתב כסברת הרדב\"ז בדעת ר\"ת וסיעתיה דעיסקא שעושין עתה ומתנין מתחילה בדבר מועט דלא מהני ומשביעין ליה ובזה רצה לתרץ מ\"ש מרן בספרו הקצר בסי' צ\"ג ס\"ה דאם היה אחד מן השותפין נושא ונותן והשני לא נתעסק אין נשבעין אלא אותו שנתעסק וכו' ולא כתב שיש חולקין וגם מור\"ם ז\"ל לא הגיה עליו שיש חולקין וכן נמי בסי' קע\"ו ס\"ל דבזה ניחא דמיירי שאין נותן לו שכר טורחו משלם ולכו\"ע אפי' לר\"ת ודעימיה מורה היתרא ונשבע על הספק ופקפק על מהריק\"ש ז\"ל אי ס\"ל הכי בדעת ר\"ת או לא יעו\"ש ואני אומר על הראשונים אנו מצטערין שלא הביטו בדברי ההגהות מרדכי והוא בא להוסיף דהכי ס\"ל למרן ומור\"ם ז\"ל. ועוד קשה למה לא הזכיר להרדב\"ז ולמרן החבי\"ב ז\"ל שכתבו כן בדעת ר\"ת סוף דבר צ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד וכו'.</b> עיין בכ\"מ שהביא דעת רש\"י ז\"ל שסובר דגם שם צריך הודאה בפרוטה שלא כדברי רבינו והר\"י בן מיגאש רבו ז\"ל והטור בסי' צ\"ג מסכים לדעת רש\"י ז\"ל ועיין בכנסת הגדולה שם מ\"ש בזה. וראיתי להרדב\"ז בח\"ד סי' ר\"ב שפסק ג\"כ כרש\"י וסיעתו אלא שכתב אח\"כ דהאידנא לא נפקא לן מידי אחר שתיקנו שבועת היסת דאפי' בכופר בכל נשבע ואע\"ג דאין נשבעין היסת על טענת שמא מ\"מ כיון דשבועת השותפין עיקרא אינה בא כי אם בטענת ספק גם בכופר בכל נשבע היסת אפי' בטענת ספק אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להביא ראיה לדברי הרב ז\"ל מדברי רש\"י בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ\"ו) דאמרינן התם אמר רב נחמן ראה סלע שנפל מב' חייבי(ם) להחזיר מ\"ט ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הואי בהדאי אלא האי נקטינא ליה ואמינא אנת הוא דשקילתיה נפל מג' אינו חייב להחזיר מ\"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הואי בהדאי אי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה עד כאן ופרש\"י ברישא דנפל מב' וז\"ל נקטינא ליה משתבענא ליה שבועת היסת ולא מתיאש מיד כשמשמש בכיס וכו' ובסיפא פי' וז\"ל ואי נקטינא ליה ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענת וכו' יעו\"ש והשתא קשיא עליה דרש\"י ז\"ל דמה לו בשבועת המשנה דהא בדבור הקודם פי' משבעינא ליה שבועת היסת ובכאן נמי הו\"ל למימר ואינו יכול להשביע בטענת שמא שאין נשבעין על טענ�� שמא אלא נראה דדעתו לומר דאף דאין נשבעין על טענת שמא היינו בטענת מלוה ולוה שהיא טענת בריא ומודה [במקצת] חייב שבועת התורה ובכופר בכל תקן רב נחמן שבועת היסת אבל שבועת המשנה דהאריסין וכיוצא דעיקרא היא בא על הספק כשתיקן ר\"נ אף ע\"ז היתה התקנה ונשבע היסת אף על הספק שלו וזה הוא שאמר ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו וכו' והיינו אותה שבועה שפירש ברישא שהיא היסת וכדברי הרב ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשית אפוטרופא וכו'.</b> עיין בכ\"מ שכתב וז\"ל איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדין אותה בשתי כסף וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' פרח מטה אהרן ח\"ב סי' ל\"ז שכתב וז\"ל מהר\"א ששון ומהרד\"ב ז\"ל הקשו על דברי הרב כ\"מ גם בעיני יפלא דהיכי דמי מאי דקאמר דאיכא לאוקומה שחושדין אותה בשתי כסף אי מיירי שחושדין היתומים עצמם ודאי דלא מהני על מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה ומאי קאמר רב נחמן והוא שיש ביניהם שתי כסף אפי' תימא דקאי נמי אף על האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אשארא היינו דוקא כשבעלה משביעה במה שחושד אותה בשתי כסף ולא היתומים וכו' יעו\"ש. ועיין בכנסת הגדולה סי' צ\"ג הגהת הטור י\"א דתריץ יתיב כונת מרן כ\"מ ותמה על מהר\"א ששון ז\"ל דמנא ליה דכשחושדין היתומים בטענת עצמן שאין משביעין אותה יעו\"ש ומהתימה שהרי מדברי הראשונים נראה שהיורשים יכולים להשביעה דבמתני' דפ' הכותב (כתובות דף פ\"ו) כתב הרשב\"א הביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק וז\"ל ולפי דבריהם כתב לה [נדר] ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו וכו' ואפי' להחולקים ע\"ז היינו משום שכתב לה פטור אבל בשלא כתב לה כלום נראה שיכולים להשביע וכן מתבאר שם מדברי הרמב\"ם והריב\"ש ז\"ל ועיין בהר\"ן שם שהביא תשובת הרי\"ף שכתב שאין היורשים יכולין להשביעה משום דכיון דלא השביעה הוא ולא צוה להשביע מחל יעו\"ש ות\"ם אני על מרן החבי\"ב שלא הזכיר מזה כלום מדברי הר\"ן וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין עדים שזה אריסו וכו' ה\"ז נשבע וכו'.</b> עיין בכ\"מ ז\"ל וראיתי להרמב\"ן בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין שהביא הך דינא דרבינו משם הר\"י הלוי ז\"ל וכתב ע\"ז וז\"ל ובהא מודינא ליה להרב ז\"ל משום דדמיא לשבועת השומרים וכי תקון להו רבנן משום דדומיא דשומרים תקון אבל בשאר דוכתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עד כאן יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> מ\"ש מרן החבי\"ב בסי' צ\"ג הגהת הטור אות י\"ב וז\"ל שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה נ\"ב וכ\"כ בסי' רצ\"ו ודעת תשובה שהביא רבינו ב\"י מחודש וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אינו מוכרח דהכי הוא התשובה יתמי ראובן יכולין להשביע את שמעון שבועת השותפין בין בטענת [ראינו] שאבינו הוציא לך ממון בין בטענת שמענו שאבינו הוציא לך ממון מאחר שמודה שמעון שלקח הממון לא אמרינן מיגו לאפטורי דהא בכל שבועת השותפין שנשתתפו בלא עדים איתא ואפ\"ה נשבע עד כאן ולפי מ\"ש משם הרמב\"ן דאף דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפ\"ה בדין זה מודה להר\"י בן מיגאש ולרבינו א\"כ ה\"ה נמי לדעת אותה תשובה וליכא למימר לדעת הרב כנסת הגדולה ז\"ל דדעתו הוא לומר דבכה\"ג דוקא דעת אותה תשובה כדעת רבינו והר\"י בן מיגאש ז\"ל אבל בעלמא לא נתברר ולא הולך עמהם אלא בדין השותפין כמו שנתבאר בסי' פ\"ב בכללי מיגו אות קס\"ה יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלקו השותפין [וכו'] אינו יכול להשביעו בטענת וכו'.</b> עיין בחי' הריטב\"א ז\"ל בפ' כל הנשבעין שכתב משם יש מפרשים דאם חלקו אף על טענת בריא אינו יכול להשביעו דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו וכתב עליהם דאינו כלום דא\"כ כשנתגלגל לו שבועה ממקום אחר למה משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי' דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגל ליה שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דמאי מקשה להיש מפרשים דס\"ל דטעמא דחלקו דאינו משביעו משום מחילה דא\"כ כשנתגלגלו לו שבועה דהא מחל והא הוא ז\"ל ס\"ל באשה שמחל לה בעלה שבועה ואינו משביעה דאם נתגלגל לה שבועה משביעה וכמו שהביא באה\"ע סי' צ\"ח בחלקת מחוקק ס\"ק י\"ג ובית שמואל ס\"ק י\"א משם הרמב\"ן והריטב\"א דאם פטרה משבועה יכול להשביעה ע\"י גלגול וא\"כ הכא לו יהי דהא דחלקו סתם הוי כמו מחילה בפירוש אפ\"ה לא מהני אלא שלא להשביע שבועה בפני עצמה אבל ע\"י גלגול שפיר מצי להשביעו ואפשר שזה הוא היתה דעת רבני צרפת שהביא מרן ב\"י בחו\"מ סי' צ\"ג מחודש ו' בשותפין שלוה מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון מי דמי לחלקו או לא והשיבו אם טעם שחלקו דפטורים הוא משום דמחלו זה לזה השבועה אחר שלא תבעו זה לזה בשעת חלוקה הא לא דמייא לחלקו שההפסד בא מאליו וכו' והייתי במושב זקנים וכו' והיה ממנו שאומרים טעם חלקו משום מחילה וממנו היו אומרים משום דבעינן כעין דאורייתא ונמנו ורבו האומרים משום מחילה וחייבוהו שבועה עד כאן ולכאורה קשה דאם באמת הטעם דחלקו הוא משום מחילה מ\"ט כשנתחייבו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו הך שבועה וכמו שהקשה הריטב\"א ז\"ל להיש מפרשים אמנם דעתם ז\"ל הוא כדעת הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל שהביא הרב חלקת מחוקק באה\"ע דאף דפטרו בפירוש משבועה אפ\"ה בגלגול מצי לאשבועי וכדכתיבנא לעיל שלא כסברת בעל העיטור שהביא הטור בחו\"מ סי' צ\"ג סי\"ג דאם פטרו בפירוש זה את זה משבועה אין יכולין לגלגל עוד יעו\"ש.<br><b> אי </b> נמי אפשר דאם פטרו בפירוש שאני וכמו שנראה מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' הכותב יעו\"ש ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות י\"ז שכתב וז\"ל אך קשה דאם הטעם הוא משום מחילה קשה למה מגלגלין ואיך נמנו וגמרו במושב זקנים דהטעם הוא משום מחילה ומה יענו שפתי זקנים למה שמגלגלין עליו יעו\"ש ולפי מ\"ש לעיל דעת הני זקנים הם כדעת הריטב\"א והרמב\"ן ומהתימה שלא הזכיר מהם. איברא דהא דכתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל באה\"ע משם הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל דס\"ל דע\"י גלגול יכול להשביעו ושכן כתב בנמוק\"י ז\"ל לא ראיתי להנמוק\"י ז\"ל שכתב משם הריטב\"א כלום מזה כי אם משם הרמב\"ן ז\"ל וכמו שיראה הרואה שם בפ' הכותב ולהריטב\"א מביאו לדין אחר ואדרבא הרואה להריטב\"א בשיטה לכתובות בפ' הכותב ולהרב אסיפת זקנים הביא משם הריטב\"א ז\"ל וז\"ל וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפי' ע\"י גלגול עד כאן יעו\"ש ועיין למרן בסי' ע\"א מחודש י\"ז שלא כתב משם הנמוק\"י כי אם להרמב\"ן והגאונים ולא הזכיר להריטב\"א ומעתה סרו מהר תלונותינו מעל הריטב\"א ממה שהקשנו לעיל ממ\"ש בהנשבעין וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו'.</b> ראיתי בתשובת הר\"י בן מיגאש ז\"ל סי' ע\"ט על ראובן שנתן לשמעון ממון על צד העסק וכשתבעו ממנו אמר לו מכרתי מקצת בהקפה ואמר ראובן כי לא הרשיתי אותך למכור בהקפה והורה מורה וחייב לראובן שבועה שלא הרשאו למכור בהקפה ושיפסיד חצי הממון הנמכר בהקפה וכו'. והשיב וז\"ל תשובה מה שהורה זה המורה אינו נכון והדין בזה הוא שישבע ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין היה על הסתם נסתלקה שבועה ועל שני פנים אלו דלא כהוראת זה המורה שיפסיד ראובן החצי אחר שנשבע היא הוראת בלתי נכונה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין לא הוראת המורה ולא הוראת הרב ז\"ל במה שחייבו שבועה לראובן דכפי הנראה השבועה היא לשמעון דנשבע ונפטר מידי דהוה הכל תביעות דעלמא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' י\"ט ונסתייע מלשון רבינו בדין שלפנינו והטור וסמ\"ג יעו\"ש ומ\"ש ולא כהוראת זה המורה שיפסיד זה (המורה) [ראובן] החצי וכו' מה שאני מבין מדעת המורה הוא שאינו מדברי המורה שפוסק הדין אלא הם דברי הבעל דין שטען שראובן הרשהו ואז היה ההפסד ביניהם הורה מורה שישבע שלא הרשהו ושיפסיד החצי אלא אז כשנשבע אז יפסיד כולו שמעון ואולי ידע הרב שפיר הוראת המורה וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וכו'.</b> עיין בכ\"מ ז\"ל שכתב וז\"ל ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב אי נמי אפי' אם השטר ביד ראובן ואפ\"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן תחילה משמעון מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלפי תירוץ בתרא אתיא סברת רבינו כדעת הרא\"ש בתשובה הביאה הטור בסוף סי' ע\"א וז\"ל ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני (ולפ') [או לפלוני] והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו וכו' אם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה בי\"ד יורדין לנכסיו ופורעין לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן ובי\"ד מגבין לאחד חלקו עד כאן הרי שכתב שהמודה אינו נאמן כי אם על חלקו לבד כשאין לו נכסים כדעת רבינו לתירוץ בתרא דמ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון לענין שיגבה ראובן משמעון תחילה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי וכמ\"ש מרן. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' צ\"ג הגהת הטור אות ל\"ה שכתב וז\"ל אבל אי מיירי שהשטר ביד ראובן כתירוץ בתרא של רבינו ב\"י הא ודאי פליגי תשובת הרא\"ש אהרמב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש ולא ידעתי למה וצריך ישוב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,150 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>האומר לשלוחו וכו'.</b> יש להסתפק במי שהיה לו חפץ למכור ואמר לחבירו קח חפץ זה והבא לי בעדו כך וכך מעות והלך השליח וקנאה לעצמו באותו סך ונתן המעות ואחר זמן ידע בעל החפץ שלקחו השליח ורוצה להחזיר לו מעותיו ליקח החפץ והשליח ממאן בדבר הדין עם מי.<br><b> והנה</b> בענין שליח שנתנו לו מידי למכור אי מצי ליקח לעצמו או לא דעת רש\"י והתוס' והרשב\"א והר\"ן והרא\"ש והטור ז\"ל דעת כולן דלא מצי לקנות וכתב הר\"ן הטעם דכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום השליח בעלים עומד עד כאן ודעת הגאונים שהביא הריטב\"א בפ' אלמנה נזונת והרב בצלאל בשטמ\"ק הוא בהיפך זה וס\"ל דשפיר מצי לקנות השליח לעצמו יעו\"ש. וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בהל' שלוחין סי' כ' שכתב בדעת הרמב\"ם דנראה שדעתו כדעת הגאונים שיכול ליקח השליח לעצמו ועפ\"ז הקשו למרן ז\"ל דבאה\"ע סי' ק\"ג פסק כוותיה ואילו בחו\"מ סי' קפ\"ה פסק כהרשב\"א וסיעתיה יעו\"ש ועיין מ\"ש מוהר\"י כולי ז\"ל בפ\"א מהל' שלוחין בדעת הרמב\"ם ז\"ל ובמ\"ש ישב ג\"כ פסקי מרן ועוד בה דהכריח החילוק מפסקי מרן יעו\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב מחנה אפרים וז\"ל והמרדכי בפ' האומנים הביא משם מהר\"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור ונאבד דהסרסור שומר שכר הוי וכו' עד כיון שאם ירגיש שיש בה ריוח יקחנו לעצמו וכו' משמע דהסרסור יכול לקנות לעצמו ע\"כ. ואחר המחילה רבה אי משום הא לא איריא דהכונה הוא דאם ירגיש שיש ריוח בידיעת הבעלים שיתפייסו לבעלים ויקנו לו דבכה\"ג כתב מרן ז\"ל דלית דין ולית דיין שקנה השליח אי נמי אפי' בלא דעת הבעלים יקחנו ואף דלא קנה כיון דמשכחת לה ריוח ע\"י שיעכבם החפץ ויאמר שמכרה לאחר ואח\"כ ימכור אותה לחשבונו אמטו להכי חשיב ליה שומר שכר ועדין אין מכאן ראיה.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז\"ל ולענ\"ד היה נראה דאין ראיה מפרש\"י אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנותו לעצמו אבל היכא שהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפ' הספינה כתב הר\"ן ז\"ל בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחר ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע\"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו עד כאן א\"כ ה\"ה כאן וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהתם אף דנימא דדעתו של חנוני להקנות לכל מי שיתן דמיו התם שאני דכיון שנטל מרשותו דהיינו מהחנות ע\"כ מכחו של חנוני זוכה והוא ניהו המקנה ברם בנותן לשליח למכור בכך וכך הרי נתרוקן רשותו מעליו דכי זכה לוקח לאו מכח בעל החפץ זכי. תדע דעל כרחך צריך לחלק בהכי דאל\"כ תיקשה להר\"ן ז\"ל דהא כבר כתבתי לעיל דס\"ל דשליח אינו יכול להקנות לעצמו ואפי' דא\"ל בכך וכך ואילו בפ' הספינה כתב דחפץ שדמיו קצובים יכול ליטלו שלא מדעתו של בעלים דמשמע שבעל החפץ הוא המקנה ואפי' דנימא דמ\"ש הרב והר\"ן כתב כיון להרב נמוק\"י ז\"ל מ\"מ אנן בדידן הא קא חזינן דהר\"ן ז\"ל ג\"כ ס\"ל הכי ומביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק שם דף פ\"ח יעו\"ש אלא ודאי דצ\"ל כמ\"ש. ומה שהקשה להרא\"ש ז\"ל מ\"ש בפ' אלו מציאות למ\"ש בפ' אלמנה ורצה לישב בזה עיין במהרימ\"ט ז\"ל חלק א' סי' צ\"ג מה שתירץ לזה.<br><b> עוד </b> כתב וז\"ל אמנם נראה לענ\"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי להקנותם לעצמו אע\"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח הדמים ה\"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה\"ג ע\"כ. ולענ\"ד קשה לי מ\"ש מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שכ\"ה וז\"ל דה\"ה אפוטרופוס שנכנסו בידו נכסי יתומים וטוען שלקחם לעצמו בדמים יכולים היתומים ליתן דמיהם וליקח המטלטלין שלהם וכו' ומביאו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קכ\"ה בהגהות הטור אות י' הרי דאף בנתן הדמים כתב דלא קנה דאף דנימא דהתם שאני דליכא מקנה דליקני דמיירי באפוטרופוס מ\"מ דעתו ז\"ל נראה דאף בשליח דעלמא דנתן הדמים דינא הכי ועיין במהרימ\"ט ז\"ל בחלק א' סי' צ\"ג וקכ\"ז יעו\"ש. נמצא מכל האמור דשליח שקנה לעצמו רובא דרבוותא ס\"ל דלא קנה ועיין בס' בני חיי סי' קפ\"ה שכתב שם דיכול לומר השליח קים לי כמ\"ד דקנה יעו\"ש ומ\"מ נראה לענ\"ד דבנדון דידן לכו\"ע קנה דעד כאן לא אמרו הרבנים הנ\"ל ז\"ל דלא מצי לקנות לעצמו אלא דוקא בשויה שליח למכור לו אז אמרינן דלא מצי לקנות לעצמו אבל באומר צא והביא לי כך וכך בעדו אז הדעת נוטה שכונתו הוא להקנות לכל מי שירצה לקנות ולא שויה שליח למכור זה נראה לענ\"ד להלכה ולמעשה עדיין צריך אני מרבותי ועיין במהרש\"ך ח\"ב סי' ק\"ג דנראה דלא נחית לחילוק זה וכעת אין הספר מצוי בידי לעיין בו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל סרסור וכו'.</b> עיין במל\"מ ז\"ל שהקשה על מ\"ש הראב\"ד ז\"ל וז\"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתנהו ומשו\"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך וכך ומכרו קיים המקח כיון דכל שאין מכר הוא משום שלא פסק דמים עם הסרסור אלא א\"ל מכור לי זה סתם וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לישב לדעת הראב\"ד ז\"ל דלא היה כתוב כגירסתנו מכור לך בכך וכך ומדבר המוכר עם הלוקח אלא כגרסת המגדל עוז והטור בסי' קפ\"ה ומרן בס\"ה שכך כתוב מכור בכך וכך ואז הוי דמדבר המוכר עם הסרסור כמבואר וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח כלים מבית האומן וכו'.</b> עיין בהרב מל\"מ ז\"ל שכתב שדברי רבינו תמוהין שלא פירש לומר דמיירי לדקייצי דמיו והוי זבינא חריפא כמ\"ש בפ\"ד מהל' מכירה שהצריך דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי לוקח כלים לבקרן ונאנסו מידו וכו' וצ\"ע יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרמ\"ה בשיטתו לבתרא בפ' הספינה דף פ\"ח בעיקר מימרא דשמואל שכתב וז\"ל (וק') [ואי קשיא] לך ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע\"ג דיד הלוקח על העליונה לא מחייב באונסין והא ברייתא דהלוקח כלים מבית האומן דסייעיה התם לשמואל [מינה] ועובדא דההוא גברא דזבין חמרא לחבריה תרוייהו בזבינא דרמי על אפיה קיימי דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה ניהלי[ה] על הדין תנאה ולא עוד אלא דעובדא דההוא חמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפ\"ה (חייבין) חייביה] באונסיו (אלא) [לא] תקשי לך דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו דאי ניחא ליה בגויה דזבין לגמרי תו לא מצי חד מנייהו למהדר ביה ואי לא ניחא ליה מהדר ליה מיד ולאו הנאת לוקח היא דלא יכיל מוכר למיהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דסמכה דעתיה דלוקח דמוכר גופיה לא ניחא ליה דליהדר ואי נמי הדר ביה איכא אחרינא טובא למזבן בהני דמי וכו' ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין לאחרינא אלא לבתר דזכי ביה זכיה גמורה דאי נמי הדר ביה לוקח חייב איהו בדמי למרי קמא ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא אבל בלוקח מבעליו להוליכו לבקרו שלא בפני בעליו אדעתא דאי ניחא קניה ליה למפרע בהני זוזי דקייץ אי נמי בשויו דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזבין ליה מיניה בדמי יתירי וכל שכן היכא דשקלי אדעתא לאמטויי לדוכתא פלן דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בהדיה ואי לא מהדר ליה למריה אפי' זבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מחייב ליה בדמים אלא דבתר דמטי ליה רווחא מיניה אין לך (הנאה) [הנאת לוקח] גדולה מזאת וה\"ה בלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזבין להו ברווחא דמי יעו\"ש באורך ומעתה אנן בדידן מצינן למימר דדעת רבינו נמי הכי הוא ומשו\"ה לא הצריך לא קציצת דמים ולא זבינא חריפא ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קפ\"ו הגהת ב\"י אות ג' שנטה לדרך כזה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה לו קרקע וכו'.</b> עיין בטור סי' קכ\"ג סי\"ב שהביא תשובת הרמב\"ן מורשה שהורשה וכו' וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ז שכתב בסוף התשובה וז\"ל ולגבי השאלה הב' נראה ג\"כ דא\"צ לפנים שהרי גדולה מזאת אמרו דשליח יכול להיות עד וכו' ולגבי ממון מצינו שהביא הטור בסי' קכ\"ג תשובת הרמב\"ן ז\"ל וכו' הרי שלא פסל העדים אלא כשיש לשליח הנאה בגוף הממון ממש וזה הוא הטעם בנדון דידן שכשרים העדים להעיד על השליח שהוא שליח מפני כיון שאין לשליח שום הנאה בשליחות זה וכו' יעו\"ש והביא דבריו הכנסת הגדולה בסי' קכ\"ג הגהת הטור אות כ\"ג וכתב וכל שכן הוא כמ\"ש הסמ\"ע יעו\"ש והרב בני חיי כתב עליו וז\"ל ופליאה דעת ממני דלכאורה נראה דאין הנדון דומה לראיה דנדון הרמב\"ן ז\"ל שאני דנודע בעדים כשרים שהמרשה האמינו ועשאו שליח ולכן יכולים להעיד בין הוא בין עדים קרובים על גוף הממון אבל בשאין עדים כשרים על השליחות איך יעידו הקרובים על השליחות וכל שכן הוא עצמו שאין נאמן להעיד על השליחות דאיכא למימר שהשליח רוצה להחזיק בממון המשלח ולטעון עליו אתה חייב לי ממקום אחר ונאמן במיגו דהחזרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד מהרשד\"ם ז\"ל ולומר דאי חיישינן להכי לשמא יעשה מעצמו שליח ויתפוס ממון המשלח ויטעון אתה חייב לי ממקום אחר וכדברי הרב ז\"ל א\"כ היא גופא תקשי להרמב\"ן ז\"ל דאף דאיכא עדים כשרים למורשה ופסק לו שכר ידוע בין יזכה בדין בין לא יזכה אמאי נאמן עד הקרוב כיון דאיכא למיחש שמא אמת הדבר שחייב לו ממון והרשהו על ממון זה כדי שיגבה חובו ממנו ואין הנאה גדולה מזו ובפרט כשאין למרשה לפרוע ממקום אחר ומה יושיענו מה שקצץ לו שכר או אם הוא בחינם דמתיר הרמב\"ן ז\"ל כיון דאיכא למיחש להכי שהיא הנאה גדולה עד דאם ידענו שכן הוא הענין הדבר ברור דלא יעיד הקרוב כמ\"ש הרב הכנסת הגדולה בתשובה ח\"ב סי' נ\"ו אלא על כרחך לומר דבכה\"ג לא חיישינן וכמו כן לא חיישינן שיבא ויעשה עצמו שליח כדי לתפוס ממון חבירו ויטעון עליו שחייב ממקום אחר זה אפשר להליץ לדעת הרב ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והדברים אלו וכו'.</b> עיין במהרימ\"ט ז\"ל בחו\"מ סי' י\"ז שכתב בדעת רבינו דמ\"ש <b> שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר </b> לא קאי אלא אמאי דתקון <b> שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו מד' אמות שבארץ ישראל</b> אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף אמלו�� תקנה טובה היא וכמ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ שלא כדברי מהרשד\"ם ז\"ל ומהר\"י אדרבי ז\"ל וכתב עוד וז\"ל וגם מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחי' לבתרא דף מ\"ז גבי עשה שורו וחמורו אפותקי דאמרינן ביה דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי ומשני דלית ליה ארעא וז\"ל וש\"מ דלא סמכינן אד' אמות שבא\"י ולא אקרקע חצר מות וקשיא לן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב אע\"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבתא דתקנא היא דתקון רבנן בתראי ושדרו נמי דוקא להרשאה דפקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון הרי שלא הוקשה להם להגאונים אלא היכא דלית ליה ארעא למיסמך אקרקע דא\"י אבל דהרשאת מלוה עצמה לא הוקשה להם שיהיו צריכים לתקנתא בתראי דתקנתא בתראי דקמאי היא וכו' עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין דאיך יש ללמוד מדבריו דהגאונים לא קשיא להו בהרשאת מלוה תקנתא דקמאי היא והלא הרמב\"ן ז\"ל הוא מכת הסוברים דמעיקרא דינא דש\"ס היא דכותבין הרשאה אף אמלוה כמו בפקדון ולא משום תקנת הגאונים כדמוכח בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז) שכתב וז\"ל כותבין הרשאה זה לזה ואי קשיא לך הא ס\"ל לרב פפא אליבא דרבה אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכא למימר כי מלוה דאע\"ג דלא מצי לאקנויי מצי מרשה בה עכ\"ל וכ\"כ בפ' מרובה במלחמות וכן ראיתי בחי' לשבועות הנדפס מחדש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"ג) יעו\"ש וא\"כ לדידיה תקנת הגאונים אינה אלא לקניית ד' אמות שבארץ ישראל ולסמוך עלייהו ומשו\"ה לא קשיא להו להרשאת מלוה היכי מרשה שזהו דינא דנהרדעי כמפורש במקומות הנ\"ל ובודאי לדעתו הגאונים הכי ס\"ל כמפורש בדברי הריטב\"א ז\"ל בפ' שבועת העדות וז\"ל ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים שכתבו דאלישנא דנהרדעי כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה ע\"פ דלא כפריה וכו' יעו\"ש וכמ\"ש הרב בעצמו לקמן וא\"כ מה יקשה להם בהרשאת מלוה שהוא מדין התלמוד ברם לדעת רבינו דהרשאת מלוה הוא מתקנת הגאונים ולא מדין התלמוד מאן לימא דפלגו בהדייהו.<br><b> עוד</b> כתב וז\"ל ושוב כתב הרמב\"ן דאם יש להם בית הכנסת בשותפות יכולין להקנות אגבן לא מתקנת הגאונים אלא מדין התלמוד אלמא לא נצרכה תקנת הגאונים אלא למי שאין לו עד כאן ולא הבנתי כונתו מה הוכחה היא זאת שכתב שהיא מדין התלמוד לסברת רבינו דס\"ל שהיא תקנת הגאונים. עוד כתב וז\"ל ותדע שהטור בסי' קכ\"ג בהעתיקו דברי הרמב\"ם כתב והדברים אלו קלים עד מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות שבארץ ישראל משמע שהבין דבריו שלא אמר אלא על דבר זה בלבד ולא על עיקר ההרשאה כשיש לו קרקע עכ\"ל והנה מ\"ש שהטור כתב ודברים אלו קלים עד מאד וכו' כונתו פשוטה דמדנחית לכתוב כן משמע שהבין דזה לא קאי אלא לתקנת ד' אמות שבא\"י לחוד ולא לתקנת הרשאת מלוה ועליה נמי קאי מ\"ש אח\"כ והגאונים עצמן וכו' דאי לא אמאי אצטריך לכתוב ודברים אלו קלים עד מאד לא הו\"ל למימר אלא והגאונים עצמן כתבו וכו' והוה קאי אתרתי תקנות אלא ודאי דנחית להורויי לן להיכא קאי האי דלא מצי לכוף וכתב ומ\"ש רבינו ודברים אלו קאי [אד' אמות שבא\"י] וכמ\"ש בכ\"מ דזה אין שייכות להרשאת מלוה כדי שנבין מ\"ש והגאונים בעצמן וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי אליהו סי' קנ\"ב שהבין שמ\"ש הרב ז\"ל ודברים אלו קלים הם מדברי הטור ומזה הוכיח דעת הטור והקשה עליו שדברי הטור הם דברי הרמב\"ם ז\"ל וליכא למילף מיניה יעו\"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה כונת הרב ז\"ל [כמ\"ש] יעו\"ש.<br><b> איברא</b> שמ\"ש ומרן ז\"ל שפי' דבריו שהדברים קלים שכתב אינו אלא לד' אמות שבא\"י ולא עייל נפשיה במ\"ש אח\"כ והגאונים עצמן וכו' אי קאי לתקנת שנייה או לתקנת הרשאה דלא תליא הא בהא ע\"כ. בזה אשכחנא פתרי למרן ז\"ל דאילו בכ\"מ כתב דמ\"ש ודברים אלו קלים עד מאד קאי לתקנת ד' אמות שבא\"י דמשמע דס\"ל בדעת רבינו כמ\"ש מהרימ\"ט ז\"ל ואילו בסי' קכ\"ב ס\"ז כתב בהיפך וז\"ל ובפ\"ג מהל' שלוחין כתב הרמב\"ם ז\"ל שהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף אמלוה ושלא תקנו אלא לאיים על הנתבע וכו' וכבר הקשה כן בפרישה יעו\"ש ולפי דברי הרב ז\"ל דברי מרן נכונים דס\"ל למרן כמ\"ש בב\"י ודברים אלו לא תלייא באם יכול לכוף או לא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שבא בהרשאת שמעון ללוי וכו' נתחייב לוי שבועה אין יכול לעכב וכו'.</b> וכן פסק הטור בסי' קכ\"ג סי\"א וכ\"כ עוד ויש אומרים שבי\"ד ישלחו כתבם לבי\"ד שבמקום המרשה ויחרימו [בפניו] ואז ישבע זה עד כאן ומבואר הדבר שהי\"א זה להחמיר באו ולומר שלא ישבע כי אם שיקבל המרשה תחילה חרם שמחרימים בי\"ד שבעירו שלא כדעת רבינו והטור שישבע הנתבע אף שלא יחרימו בפניו וזה פשוט.<br><b> וראיתי</b> למהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' ס\"ג שנשאל על מי שבא בהרשאה והנתבע רוצה שיבא המרשה לעירו ויעשו חשבון שלדעתו חייב לו כמו שמראה שטר ע\"ז והשיב שהדין עם הנתבע ונסתייע ממ\"ש רבינו בדין שלפנינו יבא המרשה וישבע ויטול ואע\"ג שכתב הטור דיש אומרים שבי\"ד ישלחו כתבם לבי\"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ\"ז אני אומר שיש לדון כמו שאמרתי שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב\"ם כתב שהדין הוא שיבא ויתבע וכמ\"ש ג\"כ הטור בעצמו ואין לנו להניח דעת הרמב\"ם והנמשכים אחריו ללכת אחר יש אומרים וכו' עד סוף התשובה. ואחר בקשת מחילה לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך סברת יש אומרים למ\"ש רבינו שיניח המעות ביד בי\"ד ויבא הנתבע וישבע ויטול דהתם הוא שירד לדין עם המורשה וכפר ונתחייב שבועה ולא רצה לישבע והפכה למרשה וטוען שיבא וישבע ולזה כתבו רבינו והטור שיבא וישבע ומזה הביא הרב דבנדון דידיה נמי יבא התובע ויעשה חשבון עם הנתבע אבל סברת י\"א היא היכא דהנתבע רוצה לישבע וטוען שרוצה שיבא המרשה ויחרימו בפניו לדעת רבינו אין צריך לבא שזה הוא תקנה קלה היא ואין מעכבין שבועתו של זה בכך ולהי\"א צריכים בי\"ד לשלוח כתבם לעיר המרשה ויחרימו בפניו ומאן לימא לן דהי\"א פליגי נמי בהך דינא היכא שהפך השבועה ורוצה הנתבע שיבא המרשה דאין שומעין לנתבע כדי שיכתוב עליהם עכ\"ז אני אומר שיש לדון כמ\"ש שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב\"ם כתב שהדין הוא שיבא התובע ואין לנו להניח דעת הרמב\"ם ללכת אחר י\"א וכו' דמי יימר דהי\"א חולקים בחלוקה זאת והדברים נראין דאין חולקים וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האומנים שנשתתפו וכו'.</b> כתב הראב\"ד ז\"ל א\"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומר יקדשו ידי לעושיהן עד כאן עיין במהרי\"ק ז\"ל בשורש קפ\"ג שכתב דמה שהצריך הראב\"ד ז\"ל קנין הוא משום שלא יחזור להבא יעו\"ש ונראה דהרשב\"א ז\"ל חולק ע\"ז וס\"ל דאף בקנין חוזר שכתב בח\"ב סי' פ\"ז וז\"ל ואף רצו שלא לחזור בו אחד מהם אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחברו כך וכך עכ\"ל משמע דאם ירצה ליתן הקנס ולחזור מצי הדר ביה וכן ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שותפין סי' ב' שכן כתב המגיה והקשה למרן ב\"י שכתב בהל' שותפין שדעת הרשב\"א ז\"ל כדעת הראב\"ד והצריך עיון יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות ד' על מ\"ש מרן ז\"ל ודעת הרשב\"א ז\"ל בתשובה כדעת הראב\"ד ז\"ל וז\"ל בח\"ב סי' כ\"ז כתב בפירוש דכל שנתחייב בפירוש בחיוב ובקנין אפי' להבא אינו יכול לחזור בו ולשעבר מה שכבר הרויחו אפי' בלא קנין קנו והוא דעת הראב\"ד כפי מה שפי' מהרי\"ק בשורש קפ\"ב יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה הוכחא איכא מדברי הרשב\"א אלו דאדרבא מהתם מוכח היפך דעת הראב\"ד ז\"ל וכדכתיבנא. גם מ\"ש עוד וז\"ל וכן ראיתי למהר\"א ששון סי' קי\"ג שכתב בפשיטות דהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל מיירי בדליכא קנין אבל בקנין אינו יכול לחזור בו וכו' אם על תשובה זאת כיון אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו כן אלא דעת הרשב\"א דאף בקנין אם רצה לחזור חוזר כמבואר וזה פשוט וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>ואפי' לקחו שור לטביחה וכו'.</b> עי' בכ\"מ שהביא משם הר\"ן ז\"ל דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחילה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע יעו\"ש ומיהו הרא\"ש ז\"ל הביא משם יש מפרשים דר\"ה לא אמר אלא שור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה ר\"ה דחולקים לפי המעות ולא תקשי ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' לפלוג וליתני בדידיה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה יעו\"ש. ולענ\"ד דברים אלו לא זכיתי להבינם דאם איתא דמאי דלא הקשו לר\"ה מסיפא הוא משום דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לשנות דינא דחולקים לפי המעות במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ומשום הכי הוצרך לחלק בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו אם כן מאי מקשה לרבה דסבר דשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לפלוג וליתני בדידיה בד\"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' לימא דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לסיים במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה דאפי' הכי השכר לפי מעותיו היכא שלקח זה בשלו וזה בשלו ואח\"כ נשתתפו ממאי דהוה תני שור לחרישה ועומד לטביחה דלא הוי דומיא דרישא דהוי שור לחרישה ועומד לחרישה כמ\"ש הרב ז\"ל לר\"ה דלא קשיא לדידיה לפלוג וליתני משום דלא הוה מסיים במאי דפתח.<br><b> והרב</b> לח\"מ ז\"ל כתב ז\"ל בפי' דברי הרב [אלפסי] נפל מחלוקת בהר\"ן והרא\"ש וכו' אבל לטביחה הוי לפי מעותיו [וכו'] זה א\"א דכיון דהרי\"ף מפרש דברי רב המנונא כשמכרוהו חי וכשמכרוהו לא היה ראוי לחלק א\"כ אפי' לקחו לטביחה נמי לא הוי לפי מעותיו אלא לאמצע ודייק לשון הרי\"ף שכתב הואיל ומכרוהו חי ועדיין לא חלקו משמע דאע\"ג דלקחו לטביחה כיון שמכרוהו חי הוי לאמצע א\"כ איך פי' בדברי הרי\"ף כן יעו\"ש. והנה מה שהבין הרא\"ש ז\"ל בדברי הרי\"ף לפי דברי הלח\"מ כבר נפתח דברי הרמב\"ן בסוגיין והביאו הרב בשטמ\"ק וז\"ל אבל מ\"ש בפי' דשמעתתא דר\"ה דוקא כשלקחוהו לחרישה קאמר ומכרוהו כשהוא חי דש\"מ דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקים לפי המעות וכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה ומכרוהו כשהוא חי חולקים לפי מעות הא (ל\"מ) [לא אתחוורא] וכו' יעו\"ש הרי שהבין בדברי הרי\"ף כמ\"ש הרא\"ש.<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות נ\"ח הקשה להרב לח\"מ ז\"ל דאינו רואה שום גילוי בדברי הרא\"ש שסובר דהרי\"ף מפרש דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הא שור לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו כשהוא חי השכר לפי מעותיו וכו' ואין לומר דמ\"ש הרא\"ש בסוף דבריו אלא שהרב אלפסי ז\"ל פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו כשהוא חי אבל אם טבחוהו חולקים לפי המעות וכל שכן אם לקחוהו לטביחה וכו' דהכונה וכו' לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דהא ודאי כונת הרב מבוארת דה\"ק וכל שכן לקחוהו לטביחה וטבחוהו ומכרוהו ע\"כ. איברא דאין ספק לפי קוצר עניות דעתי דכונת דברי הרא\"ש שהוא כמ\"ש מרן ז\"ל דמדקאמר וכל שכן לקחוהו לטביחה שהרי הרמב\"ן ז\"ל שהבין לקושטא דמילתא בדעת הרי\"ף ז\"ל בלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו דחולקים לפי המעות לא קאמר אלא וכן אם לקחוהו לטביחה וכו' ועשהו כלקחוהו לחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו כמבואר לעיל אבל לעשותו כל שכן לא שמענו אלא ודאי לא כיון הרא\"ש אלא לשור לטביחה וטבחוהו וכדברי הרב.<br><b> אמנם</b> מה שהקשה עוד וז\"ל ועוד היכן ראה בדברי הרי\"ף כן שהרי\"ף לא הביא אלא לשון הגמרא ומה שפי' הרא\"ש בדברי הגמ' יפרש בדברי הרי\"ף וכו' ולא באתי לכונתו דהדקדוק שיש בדברי הרי\"ף הוא שכתב וז\"ל ואם מכרוהו בעודו חי יעו\"ש ומינה יש לדקדק דאם שחטוהו דחולקים לפי המעות וכ\"כ נמי אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו בעודו חי וכמבואר אלא דמכל שכן לא אתי ומרן ב\"י עלה ונסתפק בדעת הרי\"ף אם שור לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו חי אי חולקים לפי המעות והביא להגהות מיימוני וז\"ל וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כפי' הראשון יעו\"ש משמע דהגהות מיימוני מפרשין כן דברי הרי\"ף ז\"ל וכן מבואר מדברי מרן החבי\"ב סי' קע\"ו אות נ\"ח יעו\"ש ואני בעוניי לא ראיתי שום הוכחה בדברי ההגהות דמפרשי כן בדברי הרי\"ף כי לפי הנראה אינו אלא לסברא דנפשייהו דסברין כן הכי וכמו דס\"ל להי\"מ שהביא הרא\"ש בסוגיין.<br><b> והרי</b> \"ף בשערים כתב וז\"ל והדין הב' הוא במקום שיוסיף מעות על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחילה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכו' יעו\"ש ומרן ב\"י בסי' קע\"ו כתב לא נפקא לן מידי כיון דדבריו שבהלכות מסכימים דהלכה כרב המנונא יעו\"ש ומרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ\"ג כתב וז\"ל לא (נר') [נפקא לן] מידי נ\"ב פי' לא נ\"ל במה שפסק כרבה כיון שפסק בהלכות כר\"ה אבל לענין שינוי אם שינו ממה שהתנו בתחילה נוטלים כפי מעותיהם וכן פסק בספר המפה ולפי\"ז יש לי [לומר] דהרי\"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק בהלכות כר\"ה ומה שפסק בשערים אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו וכו' וכדאמרינן בגמ' מסתברא מילתא דשמואל וכו' לאו דס\"ל דכן הלכה אלא ה\"ק אם שינה דינו כהא דקאמר בגמ' דשור לחרישה חולקים לפי המעות עד כאן.<br><b> והנה </b> מ\"ש הרב ז\"ל אבל לענין שינוי אם שינה ממה שהתנו וכו' נראה לענ\"ד דהכונה היא אם התנו לעסוק בדבר פלוני ואדעתא דהכי נשתתפו וקודם שנשאו ונתנו שינו ולקחו דברים אחרים אז השכר הוא לפי מעותיהם ולא שלקחו שור לחרישה ושינו לטביחה דזה הוא מחלוקת דרבה ורב המנונא ומהו ההפרש ששם הרב בין דין השערים למימרא דרבה כדי שיאמר אבל לענין שינוי אם שינו וכו' וכן מ\"ש ולפי\"ז י\"ל דהרי\"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק (בה) [בהלכות] כר\"ה וכו' אלא ודאי נראה דהכונה כמו שכתבתי והכי דייקי דברי השערים שכתב אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחילה וכו' דמשמע דלא מיירי שלקחו שור לחרישה ואח\"כ נמלכו כן נראה ברור. ואל כונת זאת הוא מ\"ש שם באות נ\"ה וז\"ל יראה לי דלטעם זה שכתב בשערים דמפני ששינו כל אחד נוטל כפי מעותיו אין לך דבר שחולקים לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה שלא שינו אבל אם שינו אפי' בשור לטביחה ועומד לחרישה נוטל כל אחד כפי מעותיו וכו' ור\"ל דאם שינו ממה שהתנו מתחילה לא מיבעי אם התנו ליקח שור לחרישה ושינו ולקחו לטביחה ועומד לטביחה דאפילו אם לא שינו דחולקים כפי מעותיהם אלא אפי' שהתנו שור לטביחה ושינו ולקחו שור לחרישה ועומד כיון ששינו נוטלין ג\"כ כפי מעותיהם כיון ששינו אלא דמ\"ש דומיא דשור לחרישה ועומד לחרישה לא ידענא מה אידון ביה.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז\"ל בח\"ב סי' קט\"ו שכתב משם הרב משה הכהן ז\"ל ועוד כתב כבוד תורתו וז\"ל ולכאורה יראה דלהרי\"ף אם הסחורות הם בעין וראויות ליחלק יחלוקו לפי מעות ואם כבר נמכרו השכר לאמצע דהא אפסיקא הילכתא כרב המנונא וכו' וא\"כ יצא לנו מזה דבנדון דידן דאם הסחורות נמכרו השכר לאמצע לפי ההלכה בידנו עד כאן וכתב עליו הרב פני משה וז\"ל ומ\"מ לענ\"ד נראה דאין דינו צודק אליבא דהרי\"ף דלהרי\"ף בטבחוהו אף אם מכרוהו קודם שנחלק לאבריו ובסחורות אף הראויות ליחלק אף אם נמכרו קודם חלוקה חולקין לפי מעות כיון שבשעת מכירה ראויות ליחלק היו וגם שהרי\"ף כתב בסברת רבה וז\"ל הואיל ואילו טבחוהו וחלקוהו באבריו היה זה נוטל שליש מגופו וכו' האי לישנא דחלקוהו לאבריו לאו דוקא הוא אלא הכונה הוא הואיל ואילו טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו וטעמא הוא דיהיב למילתיה דהו\"ל כמי שחלקוהו לאבריו והעד ע\"ז דהרי\"ף ז\"ל גופיה בדקאי בסברת רב המנונא קאמר ועומד לטביחה ונמלכו וכו' השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו משמע דדוקא כשמכרוהו כשהוא חי אז מקרי דלא חלקו אבל אם טבחוהו אז שפיר מקרי חלקו אף שמכרוהו קודם שנתחוהו לנתחיו וכ\"כ הטור בהדיא בסי' קע\"ו על דעת הרי\"ף וז\"ל פי' ר\"ח ורב אלפס הא דאמרינן דשכר לאמצע וכו' אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו או שלקחו פירות או סחורות כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עכ\"ל יעו\"ש באורך.<br><b> והנה </b> ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות נ\"ט שכתב וז\"ל וכדברי הר\"ן נראה מדברי הרי\"ף עצמו בביאור הלכה זו הובאו בס' תמים דעים סי' ר\"כ שכתב וצריך שתדע שמ\"ש שור לחרישה אין הכונה שדין זה לא יהיה אלא בשור בלבד אלא כן הדין בכל מיני סחורות וכו' באם לקחו על צד השותפות ואח\"כ נתחרטו השותפין והעמידו אותם לחלק לדעת רבה חולקין לפי המעות ולדעת רב המנונא בשוה כל זמן שהשור קיים שלא נשחט או אותה סחורה קיימת עד כאן נראה מדבריו דבכל סחורה קאמר ואפילו ראויה ליחלק והכל תלוי בשעת לקיחה שאם לקחוהו על דעת שלא לחלקה אלא למוכרה כמו שהיא אע\"פ שנמלכו לחלק כל שלא חלקוה ומכרוה כך חולקין בשוה יעו\"ש.<br><b> ואמת</b> אגיד שהספר אינו מצוי אצלי לראות הדבר על בוריו מ\"מ ממ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל נראה שלא כמ\"ש הרב פני משה אלא כמ\"ש הרמ\"ך ז\"ל וגם דלא כמ\"ש הטור ז\"ל בעד הרי\"ף ומינה דקדוק שהיה נראה מדברי הרי\"ף ממ\"ש בדברי רבה דקדוק נכון הוא וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' שותפין סי' א' שדקדק כן מדברי הרי\"ף וז\"ל שהרי כתב שנמלכו עליו לחלקו באבריו ובהא פליגי וכו' הרי דלהרי\"ף לא כתב אלא כשהסכימו לחלוק לאבריו אז הוא דאמרינן חולקין לפי מעותיו אבל אם לא הסכימו לחלוק באבריו אלא שרוצים למכור הבשר ולחלוק ודאי שהיה הריוח לאמצע יעו\"ש והוא כמ\"ש הרי\"ף הוב�� בס' תמים דעים כדכתיבנא אלא דקשה לי על הרב מחנה אפרים ז\"ל שמדברי הטור נראה היפך ולא נרגש מזה כלום.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב פני משה שכתב וז\"ל אך אני בעצמי אלמלא דברי הרמב\"ם ז\"ל הייתי אומר שאין מדברי הר\"ן שום הכרח דאם הר\"ן אית ליה בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע הוא לפי שיטתו דאית ליה דאף בנשתתפו בדבר הראוי ליחלק דהוי השכר לאמצע דלא עדיף לקחו לטביחה מפירות הראוים ליחלק ואפ\"ה אית ליה דהשכר לאמצע כל שכן בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי אך כפי מה שהבין מרן בב\"י בכונת הרי\"ף א\"כ כפי שיטה זו עדיין אפשר לומר בדעת הרי\"ף דהיכא דלקחוהו לטביחה אע\"ג דמכרהו חי דיחלוקו לפי המעות דבתר שעת לקיחה אזלינן וכו' יעו\"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא להסתייע מדברי הטור משם נראה בהיפך דהא הטור כתב דלהרי\"ף לקחו פירות הריוח לפי המעות ושם כתב וז\"ל פי' ר\"ח ורב אלפס ז\"ל דהא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאברים או לקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עד כאן וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המשתתף עם חברו בסתם לא ישנה וכו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו אם שותפין שומר שכר הם או לא וגם דין בעליו עמו שפטור עיין במהרי\"ק שורש ק\"ד והביאו מרן בסי' קע\"ו מחודש ג' ובמור\"ם ראיתי בכנסת הגדולה סי' קע\"ו (הגה\"ט) [הגהת ב\"י] אות פ\"ז שכתב בתוך הלשון וז\"ל אמר המאסף מדברי כולם נלמוד שאם פשע ההפסד לעצמו וכו' ותימה הוא דהלכה רווחת דפשיעה בבעלים פטור ושותפין שמירה בבעלים הוא וכו' ושמא מהרשד\"ם ז\"ל ס\"ל דמ\"ש המרדכי בשם מהר\"ם דאפי' בסתם שותף לא הוי שמירה בבעלים ולכן חייב בפשיעה וה\"ה בגניבה ואבידה עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא בסי' קס\"ו שם כתב מהרשד\"ם ז\"ל בשותפין דבגניבה ואבדה פטור משום שאלה בבעלים וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה וכו'.</b> כתב מהר\"א ששון ז\"ל בסי' ק\"צ וז\"ל ואע\"פ שכתבתי שזה נראה מדברי הרא\"ש ז\"ל עכ\"ז אפשר לי לומר דלעולם לא ס\"ל להרא\"ש דבסתמא ר\"ל שלא לקח רשות מחבירו שחייב אם שינה וכמו שנראה מדברי רש\"י ז\"ל שכתב שצריך לימלך וכן נראה מדברי בעל העיטור שלדעת כולם אם שינו ממנהג חייב בסתם אלא דלהרא\"ש לא מחייב אלא כשמיחה חברו והוא שינה וכמעט שעיינתי בכל תשובותיו שבענין השותפין ולא נתבאר לי דבסתם אם שינה דחייב אלא דיכול לעשות בשל חבירו מה שהוא עושה בשלו וכו' ואלמלא דמסתפינא אמינא דקושטא דמילתא הכי הוא דפליג הרא\"ש בדין וסיוע לזה מההיא דפ' כל הגט שהזכרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרא\"ש ז\"ל בתשובה הביאה הטור ז\"ל בסי' קע\"ו סי\"ז שכתב וז\"ל ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר וכו' ואם המנהג למכור בהקפה אז לא פשע אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון וכו' אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלק גם ההקפות כפי תנאם וכו' יעו\"ש הרי להדיא דעת הרא\"ש ז\"ל דהמשנה מהמנהג חייב השותף שלא כדברי מהר\"א ששון ז\"ל וצריך לי עיון.<br><b> ועל </b> מ\"ש רבינו <b> לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות וכו' </b> עיין למרן כ\"מ. ודע דכתב הרא\"ש ז\"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע\"ג דשני שליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות אע\"פ שבעל החיטין מזכה לשליח החיטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שה��א מזכה לבעל המעות ואע\"ג דרבי אבא משני הך דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל מקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון דהצבע מקנה צבע לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע\"י אחר וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ש\"ך בסי' קפ\"ג סק\"ב שהקשה לדברי הרא\"ש וז\"ל אך קשה על הרא\"ש גופיה דא\"כ היכי קאמר הש\"ס התם גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות והא התם לא נתן הריש גלותא מעות וא\"כ דומה לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וכו' וצ\"ע עכ\"ל ועיין להרב בצלאל בשטמ\"ק שהביא משם הרא\"ש בתוספותיו וז\"ל לימא פליגי אבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות את המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי במפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפ\"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפי' אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החיטים וכו' וס\"ל דבלא דעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה היאך יקנה הלוקח עד כאן הרי לדעת הרא\"ש הוא דמאן דפליג אבני מערבא ס\"ל דדעת המוכר הוא להקנות למי שהמעות שלו ואע\"פ שיאמר לו בשם אחר ומשו\"ה לדידהו היה קונה הלוקח ולא קשיא להו הך ברייתא אמנם לבני מערבא דס\"ל דבעינן שידע לבעל המעות קשיא להו הך ברייתא וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע וכו'.</b><br><b> שאלה</b> ראובן ושמעון שהיו שותפין בזה האופן שראובן הוציא הקרן של השותפות ושמעון היה מתעסק בלי שום קרן וראובן היה הולך ובא בשעת לקיחת הסחורות ומכירתן והיו חולקים ביניהם כמו שהתנו ובהמשך הזמן לקח ראובן מרתף אחד יידי\"ק במקום אחד ולפי שאותה שעה לא היה לראובן מעות מזומנים לקח ממעות העסק ופרע למוכר ובתוך הימים מועטים החזיר המעות שלקח לעסק ובכן תובע המתעסק שיתן ראובן הריוח מן לקיחת היידי\"ק יען כי ממעות העסק לקח וזה ג\"כ נקרא ריוח מחמת העסק והלה טוען כי מה לו במקח זה שלא לקחו להרויח אלא לעצמו להיות לו לנחלה והגע עצמך שהיה לוקח מלבוש אחד לצורכו ויש בו ריוח ומשום שלא היו נמצאין מעות אצלו לוקח ממעות השותפין הנאמר בזה שחייב לתת לו ריוח הא ודאי שאין הדעת סובלתו והלה משיב שאין זה שוה לזה ואף אם כתבת אותו היידי\"ק על שמך לא כל כמינך סוף סוף ממעות השותפות לקחת יד שניהם זוכות כאחד יורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> לכאורה נראה דהדין עם שמעון מהא דכתב מהרשד\"ם ז\"ל חו\"מ סי' י\"א שנשאל על נדון כיוצא בזה והשיב וז\"ל תשובה נראה בעיני דעל הסתם הדין עם שמעון דסתם מה שעושין השותפין בעסק השותפות הכל הוא לתועלת שניהם בעסק השותפות וכמו שנראה מההיא דכתב הרא\"ש ז\"ל בפסקיו שהביא תוספתא וז\"ל שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו (לא') [לו] וכו' ונראה שכן הוא מסקנת הרא\"ש ובנו הטור בסי' קע\"ח וז\"ל שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו מה שמחלו מחל לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו עכ\"ל וכ\"כ המרדכי הטעם דדרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי דכיון שהעביר עסק השותפות ליידי\"ק הזה אשר לקח ומה גם שלקח ופרע ממעות העסק מסתמא לתועלת השותפות לקח ודינא קא בעי שמעון כך היה נראה לכאורה.<br><b> אמנם </b> כד מעיינת שפיר נראה דלא דמי כלל דנדון הרב ז\"ל היה ששמעון המתעסק היה מוכרח לצאת מהחנות שהיה שם וליקח חנות אחרת לצורך העסק כמבואר שם בשאלה ובא ונמלך עם ראובן שותפו וא\"ל עשה כטוב בעיניך וכיון שהחנות היה לצורך השותפות א\"כ גם הריוח הנמשך מלקיחת החנות ריוח הנמשך מהשותפות מקרי ושפיר חייבו הרב ז\"ל דומה למוכסין שמחלו לאמצע דהתם נמי ריוח הסחורות הוא והו\"ל כאילו השתדל למכור הסחורות ביוקר או ליקח בזול שהריוח לאמצע. ברם בנדון דידן שהיו בחנות מתעסקין ואין דובר להם דבר זמן מרובה ולהיות נמכר ייד\"יק אחד וישר בעיני ראובן והלך ולקחו להיות לו לאחוזה וחזק בדקיו ואם לפי שעה לקח איזה מעות ובתוך ימים מועטים החזירם מאן לימא לן כי לצורך השותפות עשה. ואף אם בהמשך הזמן (ו)העביר העסק לזה היידי\"ק לשמור הקרן שלו מדלקה וכיוצא לא מפני כך נאמר שלצורך השותפות לקח וריוח השותפות הוי. ועוד אני אומר דבנדון דידן לא שייך לומר שלקח לאמצע דבנדון הרב ז\"ל לא היה שם שכירות אלא לקח המולק\"י שכן משמע מסתמות דבריו אבל בנדון דידן שהוא יידי\"ק ופורע השכירות לגוי בשביל הקרקע כך וכך לחדש וכל זה פרע ראובן לבדו ולא נכנס בחשבון העסק מיום שלקח זה היידי\"ק מנא לן לומר דסתם טרח לצורך שותפו ופורע השכירות משלו ועכשיו שיתיקרו הקרקעות יתן לו ריוח מזה ועוד מטעמא אחרינא נראה שאין לפקפק בדבר כלל והוא זה כי אחר שלקח זה היידי\"ק וקודם שחזק את בדקיו השכירו ראובן לחבירו ולקח השכירות לעצמו ועד היום חוזק את בדקיו כגון פתח היידי\"ק מנסר ברזל והכל משלו מכל הני טעמי וכל אחד בפני עצמו נראה לענ\"ד דהדין עם ראובן ותו לא מידי ושוב ראיתי להרב מטה שמעון ז\"ל סי' קע\"ו הגהת ב\"י אות ק\"ב מ\"ש בזה וק\"ל.<br><b> ומ\"ש</b> רבינו <b> היו באין בדרך ועמדו עליהם ליסטים וגזלו את השיירה והציל אחד מן השותפין וכו'.</b> עיין בפי\"ב מהל' גזילה ה\"ח שהביא הרב מל\"מ ז\"ל תשובת הרשב\"א ז\"ל שבסי' תתקל\"ח שנראה בדעתו בדין שיירה דאי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה ומשו\"ה הצריך בנדון שלו שיאמר בפני עדים ושכן נראה מתשובה אחרת שהביא מרן בסי' קע\"ו על ב' שהיה להם חוב אצל אלם וכמו שהכריח מהרש\"ך ז\"ל בח\"א סי' ק\"ל וקמ\"ג ברם המרדכי בפ' הגוזל כתב משם ראבי\"ה על דין זה דשיירה דאם אין עדים שאומר כן נשבע שלא נתכוון אלא להציל לעצמו וזוכה ולפי\"ז יש לתמוה על מור\"ם במפה שבסי' קפ\"א פסק שאם אמר שאמר לעצמי מציל ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו ואילו בסי' רצ\"ב ס\"ז כתב ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהם לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיביא עדים והיא התשובה שבסי' תתקל\"ח ואיך זיכה שטרא לבי תרי ותירץ דהנראה לו לומר דס\"ל למור\"ם ז\"ל דהמרדכי יודה בנדון הרשב\"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירה דלא משוי עצמו רשע במה שטוען שהציל לעצמו ומשו\"ה נאמן בשבועה אבל בנדון הרשב\"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל שאם אמר בפני עדים הו\"ל גזלן אז לא נאמן בטענתיה עד שיביא עדים שאמר כן בפניהם ואפשר דחילק כן הרב המפה כי היכי דלא לפלוג ראבי\"ה והרשב\"א ז\"ל וס\"ל דהרשב\"א מודה דבאמירה לחודיה סגי וההיא שהביא מרן בסי' קע\"ו דמהניא משום מיגו היינו לפוטרו משום שבועה ומ\"ש כאן דבעינן עדים היינו משום דבטענתו נעשה גזלן וכו' אלו תוכן דבריו יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> לא ז��יתי להבין דבריו שהרי התשובה שהביא בסי' קע\"ו היא בח\"א סי' אלף ס\"ג שבטענתו לא נעשה גזלן כמו שנראה שם להדיא ואפי' הכי כתב וי\"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו ע\"כ. הרי שמצריך אמירה ואף שלא נעשה גזלן ועוד קשה לפי מה שהבין במ\"ש מור\"ם ז\"ל בסי' קע\"ו סכ\"ח וז\"ל ואם אמר לעצמי אני מציל וכו' שהיא אמירה בלא עדים תקשי לפי\"ז שדין זה הוא מהרשב\"א ז\"ל ואיהו ס\"ל בהיפך. אלא נראה לענ\"ד דלעולם הרשב\"א וראבי\"ה פליגי ומור\"ם ס\"ל כהרשב\"א היכא שנעשה גזלן בטענתו ומשו\"ה פסק בסי' רצ\"ב ההיא דהרשב\"א ובסי' קפ\"ה דלא נעשה גזלן ופסק כראבי\"ה ובסי' קע\"ו הביא ההיא דהרשב\"א והשמיט אמירה בפני עדים כיון שלא נעשה גזלן. וכתב מהריב\"ל ז\"ל בח\"ב סי' מ\"ב על דברי רש\"י שכתב הציל לאמצע וכל אחד מכיר את שלו ונוטל עד כאן וז\"ל אין ספק דרש\"י ז\"ל לא כתב זה לההיא אוקמתא דרמי בר חמא דפריך בשותפי עסקינן דלא שייך לומר כל אחד מכיר את שלו ואי שייך שייך בההיא אוקמתא דבפועלים עסקינן ובההיא אוקמתא דרב אשי בדיכול להציל ע\"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי האדמה בדף י\"ד ע\"ד שכתב דלדעתו ז\"ל רש\"י ז\"ל לא אמרה לאוקמתא דפועלים ולא גילה לנו טעמו של דבר דאם רש\"י אמרו לאוקמתא ביכולים להציל ע\"י הדחק ולא אמר לעצמי אני מציל והציל משל אחרים שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ואם לא הציל את שלו מפסיד אפי' שכל הטורח היה לו כמ\"ש הסמ\"ע בסי' קפ\"א ס\"ב כל שכן בשכרו כולם פועל והציל מקצתו או כולו שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ברם מדברי הרמ\"ה ז\"ל נראה לדקדק כדברי הרב פרי האדמה והביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק בסוגיין וז\"ל והרמ\"ה כתב היה פועל נשכר לכל בני השיירה והציל וכו' לא אמר(י') לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני חבורה אע\"ג (דאינו) [דאין] יכולים להציל וכו' ובאוקמתא דרב אשי כתב וז\"ל רב אשי אמר בשיכולים להציל ע\"י הדחק הלכך אי לא אמר לעצמי אני מציל וכו' הציל לאמצע דשקיל כל חד מנייהו ממונא דנפשיה וכו' יעו\"ש הרי דבאוקמתא דרבא דמוקי בפועלים פי' לכל בני השיירה ובאוקמתא דר\"א פי' דכל חד שקיל ממונא דידיה כפי' רש\"י ז\"ל והטור לא הביא הך דרש\"י כי אם לאוקמתא דר\"א ולא בפועל ועיין בכנסת הגדולה הגהת הטור אות ד'.<br><b> והרב </b> דרכי נועם בחו\"מ סי' ח' נשאל על שנים שנתפסו בעלילה ולקח שר העיר בעד שניהם ר\"נ (א\"ת) [גרושוש] וריחם ראובן על שמעון העני ונתן ראובן ר' ושמעון נ' ולימים הלך משרת השר לעיר של שמעון והוליכו למשרת לערכאות של גוים והוציא ממנו ק\"נ (א\"ת) [גרושוש] ועתה תובע ממנו ראובן ד' ידות ממה שלקח כי כן פרעו בעלילה והביא הרב ז\"ל הך ברייתא דשיירה שהיתה מהלכת במדבר ואוקמתות שנאמרו עלה וכתב וז\"ל ולכאורה נדון שלפנינו היא אוקמתא של רב אשי דהוי כאחד מבני השיירה שעמד והציל וגם יכולים להציל ע\"י הדחק מקרי שהרי לפעמים קובלים על השר המעליל עליהם להוציא את בלעו מפיו וכו' א\"כ הוי דינא הכי שאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וזוכה בכל מה שהציל וזוכה מן ההפקר וצריך להביא עדים שאמר כן כשעמד להציל ואם אין שם עדים כתבו בהגהות מיימוני משם ראבי\"ה שצריך שישבע שלא הציל אלא לעצמו עד כאן יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבינו דהא בהך אוקמתא דאיירי הרב ז\"ל ביכולים להציל ע\"י הדחק דאי גלי דעתיה לעצמו פרש\"י ז\"ל וז\"ל אמר לעצמי אני מציל ושמעו הבעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו ל��מסר נפשייהו וכו' יעו\"ש הרי להדיא דאמירה צריך היות בפני הבעלים כדי לידע אי מיאש או לא וכן הוא דעת הרי\"ף והרא\"ש ורבינו ז\"ל כמבואר א\"כ בנדון הרב ז\"ל שהמציל הציל בעירו וראובן היה בעיר אחרת וכגון דא איש במעון ומעשהו בכרמל מקרי ומה יושיענו זה שאמר לעצמי אני מציל ומביא עדים ע\"ז או נשבע שאמר כן בעת ההצלה ודברים אלו נאמרו אלא לאוקמתא דרמי בר חמא דמוקי בשותפין דדרכו לטרוח חד על חבריה בסתם וכשמפרש לעצמו הציל מהני לחלקו או לכל בשאין יכולים כלל וכן באוקמתא דרבא דמוקי בשכיר אבל בהך אוקמתא צריך שיאמר בפניו כדי לידע אם מייאש או לא באופן שדברי הרב ז\"ל צ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המעות כחלוקים הם וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ד' וכתב מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' קס\"ח על שטר שהיה כתוב בכל אשר יזמין ה' וכו' דאפי' מאן דפליג בגניבה ומציאה יודו בנידון דידן דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכל שכן סרסרות יעו\"ש והנה נכנס הרב במציאה וגניבה ויצא במציאה ואבדה כנראה שלא גמר דעתו ז\"ל דנכנס גניבה ועיין למרן החבי\"ב בסי' קע\"ו הגהת ב\"י אות קע\"ז שהקשה עליו דלא נכנס דשונא גזל בעולה כתיב יעו\"ש כנראה שהבין בפשיטות בדעת הרב שנכנס גזל בכל אשר יזמין ולענ\"ד צריכא רבה לדעתו וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להשתתף עם הגוי וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ה' שכתב משם רשב\"ם שאם נשתתף וחייב שבועה שמותר לקבל מפני שמציל וכו' יעו\"ש וזה הוא סברת ר\"ת אבל סברת רשב\"ם הוא שאסור לקבל כמ\"ש התוס' והרא\"ש ושאר פוסקים וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן השותפין שמת וכו'.</b> עי' בכנסת הגדולה בסי' קע\"ו הגהת הטור אות קע\"ב שהביא משם הפוסקים שכתבו דהא דמתבטל היינו דוקא כשבטלו השותפין בפירוש אבל כל עוד שלא בטלו השותפין בפירוש עדיין השותפות קיימת יעו\"ש ועיין בתשובת הרשב\"ש בסי' ר\"ב דנראה דלא ס\"ל הכי וגם בתשובת בעי חיי בח\"ב סי' כ\"א כתב וז\"ל ואע\"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא במת אחד מן השותפין שנתפרדה החבילה שיש אומרים דממילא נתבטל וי\"א דוקא ביטלוהו בפירוש בפני עדים ביתומים גדולים וכו' יעו\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש בסי' כ\"ג שכתב וז\"ל איך שיהיה נמצינו למידין דלכו\"ע ס\"ל כל שלא גילו דעתייהו לחלוק לא נתבטל השותפות כלל ובזה כל אפייא שוין והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי שום חולק יעו\"ש ולפי מ\"ש אחר המחילה רבה זה אינו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה לו עסק אחר וכו'.</b> עיין במ\"ש מרן ז\"ל בכ\"מ על דברי רבינו ועיין בס' פרח מטה אהרן ח\"א סי' קט\"ו בסוף התשובה מה שהקשה עליו ומסיים לכך נראה דפירושא דהא תירוצא לדעת הרמב\"ם כך היא מעיקרא פריך היכי קאמר רב דמותר שליש סגי והא איכא צד אחד בריבית ורב אמר ריש עגלא לפטומי ובודאי דלא קאמר רב ריש עגלא לחוד מהני שהוא דבר מועט ובודאי דקאמר שצריך שיקצץ עמו דאי לא הוי מותר שליש דיתן לו דבר קצוב דהיינו ריש עגלא והו\"ל כקוצץ דינר דקאמר שמואל וכו' ואיבעית אימא דכי אמר רב מותר שליש וכו' פי' בין בההיא דמותר שליש בין בההיא דריש עגלא דמיירי דאית ליה הבהמה לדידיה ומשום הכי מהני או במותר שליש או בריש עגלא לאפוקי דבעלמא (דא\"ל) [דלית ליה] בהמה אחריתי בעינן שכרו כפועל וכו' או כההיא דרבא בפלגא באגר תרי תילתי וכו' ומעתה אנו מוכרחים לומר דההיא דרבא דקאמר בחדא במותר שליש וכו' ואידך ריש עגלא כולהו מיירו בדאית ליה בהמה היינו שהתנה מתחילה על כך והכל לפי תנאו וכו' יעו\"ש באורך.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דאם רבינו סובר דתרתי מימרי דרבא מיירו בדאית ליה בהמה למקבל א\"כ למה פסק לקמן בריש פ\"ח וז\"ל וכן השם בהמה וכו' ואם א\"ל הרי הראש והאלייה שלך בעמלך יתר על המחצית שכר מותר היו לפני מפטם בהמות אחרות וכו' אפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו וכו' עד כאן הרי דהא דריש עגלא ס\"ל דמיירי בדלית ליה בהמה אחרת ומותר שליש בדאית ליה בהמה אחרת ועוד יש לעמוד עליו במ\"ש בתירוץ קמא בגמ' ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה ל' יום וכו'.</b> עיין במרן כ\"מ ז\"ל שכתב אע\"ג שר' יוסי פליג אהא הלכה כתנא קמא עד כאן ור\"ל דס\"ל לר\"י בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ממאי דהביאו הברייתא בסתם וכן נראה דעת מרן ביו\"ד סי' קע\"ז וכן פסק הטור שם.<br><b> וראיתי</b> (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא\"ש ז\"ל בסי' מ\"ג שכתב ובמקום שאין מנהג יטפל בולדות בדקה ג' חדשים וכו' והוא היפך ממ\"ש בטור דסגי בל' יום וכת\"ק וכאן פסק כר' יוסי ומה מקום מצא לפסוק כר\"י בדברי הרא\"ש שלא הביא כי אם הברייתא כצורתה וכמו שהביאה הרי\"ף ז\"ל ומיהו לזה אפשר לומר ממאי דמייתי הרא\"ש ז\"ל מאי דאמרינן בש\"ס מאי טיפולה מרובה תנא מפני ששיניה דקות ולאיזה צורך הביא זה אם לא שרוצה לפסוק כר\"י ומ\"מ בטור פסק בהיפך וצריך לי ישוב ודע דרבינו והטור חולקים בדין שלשים יום והוא דרבינו ס\"ל דהא דאמרינן עד מתי חייב לה ליטפל בולדות בדקה ל' יום הוא במקום שנהגו שלא לגדל אפי' הכי חייב ליטפל ל' יום וכל שכן במקום שאין מנהג וכן נראה שהוא דעת רש\"י ז\"ל בפי' המשנה ואילו הטור ז\"ל לא כתב כן אלא כתב וז\"ל ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה ל' יום יעו\"ש והוא כדברי הרא\"ש ז\"ל ואילו מרן ז\"ל לא נתעורר בזה ובשו\"ע פסק כהרא\"ש והטור וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד מן האחין או מן השותפין דנפל לאומנות המלך וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ד) וראיתי לרבינו יונה בעליות שכתב וז\"ל עוד נראה לפרש השותפין שהן שותפין בכל ריוח שירויחו באומנותן ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד וכו' אלא כי אצטריך ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסד\"א במילתא דלא שכיח ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמ\"ל דאפי' הכי השכר לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך ומתני' כגון דנפל לאומנות ומחמת עצמו והא דתני בברייתא אם מחמת אחין לאחין מיירי שלא נשתתפו בכל ריוח יעו\"ש.<br><b> ואפשר</b> דמשום הא כתב הטור בסי' קע\"ז ס\"ב משם ה\"ר יוסף הלוי ז\"ל דדוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע\"פ שמנוהו מחמת אחיו הוא לעצמו עד כאן והקשה מרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת הטור אות א' דלמה כתבו משם הר\"י הלוי ז\"ל והוא תלמוד ערוך וגם על מור\"ם במפה ז\"ל הקשה שמביאו בשם יש אומרים יעו\"ש מה שתירץ ולפי מ\"ש ניחא שהביאו משם הר\"י הלוי ז\"ל דלא נימא בכונת הש\"ס כמ\"ש ר' יונה בעליות להכי מביא משם הר\"י הלוי דדוקא לאומנות המלך הוא דשכר לאמצע אבל לאומנות אחרת השכר לעצמו וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בתשובה חו\"מ ח\"ב סי' מ' שכתב וז\"ל וראיתי להנמוק\"י ז\"ל שכתב ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך או לאומנות אחרת הריוח לאמצע ע\"כ. ודבריו תמוהים דהא בגמ' אמרינן תנ�� לאומנות המלך כלומר לאפוקי אומנות אחרת כמו שפירשו כל המפרשים ואולי ט\"ס הוא ובמקום או צ\"ל (לו) [לא] ואי נמי דהנמוק\"י ז\"ל מפרש דכי אמרינן בגמ' לאומנות המלך לא בא לאפוקי אומנות אחרת אלא בא לרבויי אומנות המלך דסד\"א דלא תני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אלא דוקא באומנות אחרת אבל באומנות המלך מתרפא מן האמצע קמ\"ל דמתני' מיירי אף נפל לאומנות המלך כיון דמתני' מיירי בחלה בפשיעה ולפי דרכו למדנו ישוב אחרת לדברי הר\"י הלוי דכדי שלא נפרש דבגמ' אתא לרבויי אומנות המלך וכל שכן אומנות אחרת פי' דאין הפירוש כך אלא דאתי לאפוקי אומנות אחרת עכ\"ל ולענ\"ד אחר המחילה רבה נראה דהכי צ\"ל והילך לשון (הר\"ן) [הנמוק\"י] ז\"ל ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלן מכל בית פעם בחדש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מתפיסת הבית מינהו וכו' יעו\"ש ומ\"ש לאומנות אחרת קאי למינוי והכונה דממנין אותו למוכס או שהמינוי הוא לאומנות אחרת ועכ\"פ המנוי הוא מאת המלך ובעבודת המלך ולא בא לומר שנפל הוא לאומנות שלא מחמת המלך כמו שהבין הרב ז\"ל או לעשות ט\"ס. ומ\"ש רבינו עוד <b> חלה אחד מהן ונתרפא וכו' </b> כתבו התוס' וז\"ל תני בתוספתא בד\"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה הרי הוא כמזונות וירפא מן האמצע וכו' ועי' בדרישה שכתב שרבינו כתב לב' הדינים ואיני יודע בדברי רבינו רמז לדין זה וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השותפין וכו' מפני שאלו מורין לעצמן וכו'.</b> הכי איתא בהנשבעין דף מ\"ח מאי שנא הני דנשבעין בטענת שמא משם דמורו התירא עד כאן וכתבו התוס' ר\"ת פסק דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר לא מורה היתרא ע\"כ. וראיתי להרב משפט צדק בח\"א סי' ע\"ג שהקשה וז\"ל ויש לדקדק עליו שא\"כ למה האריסין ישבעו שהרי נוטלין שכר טורחן ותקשי ליה מהתם ואי משום שהגם שנוטלין שכר חושבין שיותר יש להם ליקח כפי טורחן ומורו היתר א\"כ בדין מקבל עיסקא נימא הכי וי\"ל דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל ההנאה שלו עכ\"ז נותן לו שכר טורחו ודוחק עכ\"ל.<br><b> והנה</b> תם אני על הרב ז\"ל איך לא הביט בשורש דברי ר\"ת הלא המה בהגהות מרדכי בהנשבעין תשובת ר\"ת וז\"ל על מה שחייבתם לשמעון שבועה שלא עכב מן הריוח ומן העיסקא כלום מכח שבועת השותפין (ב)הנשבעין שלא בטענה פליאה היא בעיני דבעיסקא לא ינהג מנהג השותפין שהרי חציו מלוה וחציו פקדון ופי' דמתני' דשבועות הכי איתא אלו נשבעין וכו' השותפין ששניהם עוסקים מורו היתרא דסמכין אהדדי והאריסין דמשתעבדי למרי ארעא לאתויי ליה רעיא בלא שכר ידוע ומורי היתר דמדישיה קא אכיל ואפוטרופא וכו' ואין נוטלין שכר ידוע על אלו דברים דמורו היתרא וכו' אבל עסקא דפקדון גמור הוא וצריך שכר ידוע הוי כשכיר יום או כשכיר חדש או כשכיר שנה כמו אומן ומקבלי קבלנות ואע\"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר מה בכך דריבית דרבנן הוא והקלו ביה רבנן אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליו יעו\"ש באורך הרי להדיא דדעת ר\"ת הוא דחלוקת האריסין הוא על מה שעוסקים להביא רעייא למרי ארעא וע\"ז הוא דמורו היתרא דאין נוטלין שכר ידוע לא על מה שעוסקים באריסות דהתם ליכא היתרא דהא יש להם חלק באריסות ושאר חלוקות נמי אין להם שכר ידוע על טורחם כמו שבארם ז\"ל וא\"כ מה מקשה הרב ז\"ל מחלוקת האריסין וכן יש לדקדק במה שתירץ דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל הנאה שלו עכ\"ז נותן לו שכר טורחו ��כו' ולפי דדברי ר\"ת אינו תלוי בהנאה פלגא מלוה כי אם כיון שנותן לו שכר ידוע על מה שטרח בחלק הפקדון סגי בהכי לחוד.<br><b> איברא</b> דלא על הרב משפט צדק ז\"ל לחוד אני תמיה כי אם גם על הרדב\"ז ז\"ל בח\"צ סי' ר\"ב ומביאו מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' צ\"ג הגהת ב\"י אות ג' שכתב וז\"ל אפי' לדעת ר\"ת ז\"ל דוקא בזמן שנוטל שכר טורחו משלם אבל אם מתנה ליקח שכר טורחו דינר מודה הוא שעדיין מורה התר לעצמו ומשביעין וכו' ואע\"פ שהרדב\"ז ז\"ל בלשון אפשר אמרו לפי מ\"ש ההגהות מרדכי דברי ר\"ת א\"א לומר כן דהא כתב ואע\"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר וכו' אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליה וכו' הרי דאפי' קצץ דינר ואפי' פחות ס\"ל לר\"ת דלאו מורה היתרא הוא ופטור וכן ראיתי בס' מטה שמעון הנדפס מחדש עתה בסי' צ\"ג בהגהת ב\"י אות י' שכתב כסברת הרדב\"ז בדעת ר\"ת וסיעתיה דעיסקא שעושין עתה ומתנין מתחילה בדבר מועט דלא מהני ומשביעין ליה ובזה רצה לתרץ מ\"ש מרן בספרו הקצר בסי' צ\"ג ס\"ה דאם היה אחד מן השותפין נושא ונותן והשני לא נתעסק אין נשבעין אלא אותו שנתעסק וכו' ולא כתב שיש חולקין וגם מור\"ם ז\"ל לא הגיה עליו שיש חולקין וכן נמי בסי' קע\"ו ס\"ל דבזה ניחא דמיירי שאין נותן לו שכר טורחו משלם ולכו\"ע אפי' לר\"ת ודעימיה מורה היתרא ונשבע על הספק ופקפק על מהריק\"ש ז\"ל אי ס\"ל הכי בדעת ר\"ת או לא יעו\"ש ואני אומר על הראשונים אנו מצטערין שלא הביטו בדברי ההגהות מרדכי והוא בא להוסיף דהכי ס\"ל למרן ומור\"ם ז\"ל. ועוד קשה למה לא הזכיר להרדב\"ז ולמרן החבי\"ב ז\"ל שכתבו כן בדעת ר\"ת סוף דבר צ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד וכו'.</b> עיין בכ\"מ שהביא דעת רש\"י ז\"ל שסובר דגם שם צריך הודאה בפרוטה שלא כדברי רבינו והר\"י בן מיגאש רבו ז\"ל והטור בסי' צ\"ג מסכים לדעת רש\"י ז\"ל ועיין בכנסת הגדולה שם מ\"ש בזה. וראיתי להרדב\"ז בח\"ד סי' ר\"ב שפסק ג\"כ כרש\"י וסיעתו אלא שכתב אח\"כ דהאידנא לא נפקא לן מידי אחר שתיקנו שבועת היסת דאפי' בכופר בכל נשבע ואע\"ג דאין נשבעין היסת על טענת שמא מ\"מ כיון דשבועת השותפין עיקרא אינה בא כי אם בטענת ספק גם בכופר בכל נשבע היסת אפי' בטענת ספק אלו דבריו ז\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להביא ראיה לדברי הרב ז\"ל מדברי רש\"י בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ\"ו) דאמרינן התם אמר רב נחמן ראה סלע שנפל מב' חייבי(ם) להחזיר מ\"ט ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הואי בהדאי אלא האי נקטינא ליה ואמינא אנת הוא דשקילתיה נפל מג' אינו חייב להחזיר מ\"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הואי בהדאי אי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה עד כאן ופרש\"י ברישא דנפל מב' וז\"ל נקטינא ליה משתבענא ליה שבועת היסת ולא מתיאש מיד כשמשמש בכיס וכו' ובסיפא פי' וז\"ל ואי נקטינא ליה ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענת וכו' יעו\"ש והשתא קשיא עליה דרש\"י ז\"ל דמה לו בשבועת המשנה דהא בדבור הקודם פי' משבעינא ליה שבועת היסת ובכאן נמי הו\"ל למימר ואינו יכול להשביע בטענת שמא שאין נשבעין על טענת שמא אלא נראה דדעתו לומר דאף דאין נשבעין על טענת שמא היינו בטענת מלוה ולוה שהיא טענת בריא ומודה [במקצת] חייב שבועת התורה ובכופר בכל תקן רב נחמן שבועת היסת אבל שבועת המשנה דהאריסין וכיוצא דעיקרא היא בא על הספק כשתיקן ר\"נ אף ע\"ז היתה התקנה ונשבע היסת אף על הספק שלו וזה הוא שא��ר ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו וכו' והיינו אותה שבועה שפירש ברישא שהיא היסת וכדברי הרב ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשית אפוטרופא וכו'.</b> עיין בכ\"מ שכתב וז\"ל איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדין אותה בשתי כסף וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' פרח מטה אהרן ח\"ב סי' ל\"ז שכתב וז\"ל מהר\"א ששון ומהרד\"ב ז\"ל הקשו על דברי הרב כ\"מ גם בעיני יפלא דהיכי דמי מאי דקאמר דאיכא לאוקומה שחושדין אותה בשתי כסף אי מיירי שחושדין היתומים עצמם ודאי דלא מהני על מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה ומאי קאמר רב נחמן והוא שיש ביניהם שתי כסף אפי' תימא דקאי נמי אף על האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אשארא היינו דוקא כשבעלה משביעה במה שחושד אותה בשתי כסף ולא היתומים וכו' יעו\"ש. ועיין בכנסת הגדולה סי' צ\"ג הגהת הטור י\"א דתריץ יתיב כונת מרן כ\"מ ותמה על מהר\"א ששון ז\"ל דמנא ליה דכשחושדין היתומים בטענת עצמן שאין משביעין אותה יעו\"ש ומהתימה שהרי מדברי הראשונים נראה שהיורשים יכולים להשביעה דבמתני' דפ' הכותב (כתובות דף פ\"ו) כתב הרשב\"א הביאו הרב בצלאל בשטמ\"ק וז\"ל ולפי דבריהם כתב לה [נדר] ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו וכו' ואפי' להחולקים ע\"ז היינו משום שכתב לה פטור אבל בשלא כתב לה כלום נראה שיכולים להשביע וכן מתבאר שם מדברי הרמב\"ם והריב\"ש ז\"ל ועיין בהר\"ן שם שהביא תשובת הרי\"ף שכתב שאין היורשים יכולין להשביעה משום דכיון דלא השביעה הוא ולא צוה להשביע מחל יעו\"ש ות\"ם אני על מרן החבי\"ב שלא הזכיר מזה כלום מדברי הר\"ן וק\"ל."
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין עדים שזה אריסו וכו' ה\"ז נשבע וכו'.</b> עיין בכ\"מ ז\"ל וראיתי להרמב\"ן בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין שהביא הך דינא דרבינו משם הר\"י הלוי ז\"ל וכתב ע\"ז וז\"ל ובהא מודינא ליה להרב ז\"ל משום דדמיא לשבועת השומרים וכי תקון להו רבנן משום דדומיא דשומרים תקון אבל בשאר דוכתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עד כאן יעו\"ש.<br><b> ומעתה</b> מ\"ש מרן החבי\"ב בסי' צ\"ג הגהת הטור אות י\"ב וז\"ל שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה נ\"ב וכ\"כ בסי' רצ\"ו ודעת תשובה שהביא רבינו ב\"י מחודש וכו' יעו\"ש ולענ\"ד אינו מוכרח דהכי הוא התשובה יתמי ראובן יכולין להשביע את שמעון שבועת השותפין בין בטענת [ראינו] שאבינו הוציא לך ממון בין בטענת שמענו שאבינו הוציא לך ממון מאחר שמודה שמעון שלקח הממון לא אמרינן מיגו לאפטורי דהא בכל שבועת השותפין שנשתתפו בלא עדים איתא ואפ\"ה נשבע עד כאן ולפי מ\"ש משם הרמב\"ן דאף דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפ\"ה בדין זה מודה להר\"י בן מיגאש ולרבינו א\"כ ה\"ה נמי לדעת אותה תשובה וליכא למימר לדעת הרב כנסת הגדולה ז\"ל דדעתו הוא לומר דבכה\"ג דוקא דעת אותה תשובה כדעת רבינו והר\"י בן מיגאש ז\"ל אבל בעלמא לא נתברר ולא הולך עמהם אלא בדין השותפין כמו שנתבאר בסי' פ\"ב בכללי מיגו אות קס\"ה יעו\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלקו השותפין [וכו'] אינו יכול להשביעו בטענת וכו'.</b> עיין בחי' הריטב\"א ז\"ל בפ' כל הנשבעין שכתב משם יש מפרשים דאם חלקו אף על טענת בריא אינו יכול להשביעו דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו וכתב עליהם דאינו כלום דא\"כ כשנתגלגל לו שבועה ממקום אחר למ�� משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי' דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגל ליה שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא דמאי מקשה להיש מפרשים דס\"ל דטעמא דחלקו דאינו משביעו משום מחילה דא\"כ כשנתגלגלו לו שבועה דהא מחל והא הוא ז\"ל ס\"ל באשה שמחל לה בעלה שבועה ואינו משביעה דאם נתגלגל לה שבועה משביעה וכמו שהביא באה\"ע סי' צ\"ח בחלקת מחוקק ס\"ק י\"ג ובית שמואל ס\"ק י\"א משם הרמב\"ן והריטב\"א דאם פטרה משבועה יכול להשביעה ע\"י גלגול וא\"כ הכא לו יהי דהא דחלקו סתם הוי כמו מחילה בפירוש אפ\"ה לא מהני אלא שלא להשביע שבועה בפני עצמה אבל ע\"י גלגול שפיר מצי להשביעו ואפשר שזה הוא היתה דעת רבני צרפת שהביא מרן ב\"י בחו\"מ סי' צ\"ג מחודש ו' בשותפין שלוה מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון מי דמי לחלקו או לא והשיבו אם טעם שחלקו דפטורים הוא משום דמחלו זה לזה השבועה אחר שלא תבעו זה לזה בשעת חלוקה הא לא דמייא לחלקו שההפסד בא מאליו וכו' והייתי במושב זקנים וכו' והיה ממנו שאומרים טעם חלקו משום מחילה וממנו היו אומרים משום דבעינן כעין דאורייתא ונמנו ורבו האומרים משום מחילה וחייבוהו שבועה עד כאן ולכאורה קשה דאם באמת הטעם דחלקו הוא משום מחילה מ\"ט כשנתחייבו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו הך שבועה וכמו שהקשה הריטב\"א ז\"ל להיש מפרשים אמנם דעתם ז\"ל הוא כדעת הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל שהביא הרב חלקת מחוקק באה\"ע דאף דפטרו בפירוש משבועה אפ\"ה בגלגול מצי לאשבועי וכדכתיבנא לעיל שלא כסברת בעל העיטור שהביא הטור בחו\"מ סי' צ\"ג סי\"ג דאם פטרו בפירוש זה את זה משבועה אין יכולין לגלגל עוד יעו\"ש.<br><b> אי </b> נמי אפשר דאם פטרו בפירוש שאני וכמו שנראה מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' הכותב יעו\"ש ועיין במרן החבי\"ב ז\"ל בהגהת ב\"י אות י\"ז שכתב וז\"ל אך קשה דאם הטעם הוא משום מחילה קשה למה מגלגלין ואיך נמנו וגמרו במושב זקנים דהטעם הוא משום מחילה ומה יענו שפתי זקנים למה שמגלגלין עליו יעו\"ש ולפי מ\"ש לעיל דעת הני זקנים הם כדעת הריטב\"א והרמב\"ן ומהתימה שלא הזכיר מהם. איברא דהא דכתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל באה\"ע משם הרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל דס\"ל דע\"י גלגול יכול להשביעו ושכן כתב בנמוק\"י ז\"ל לא ראיתי להנמוק\"י ז\"ל שכתב משם הריטב\"א כלום מזה כי אם משם הרמב\"ן ז\"ל וכמו שיראה הרואה שם בפ' הכותב ולהריטב\"א מביאו לדין אחר ואדרבא הרואה להריטב\"א בשיטה לכתובות בפ' הכותב ולהרב אסיפת זקנים הביא משם הריטב\"א ז\"ל וז\"ל וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפי' ע\"י גלגול עד כאן יעו\"ש ועיין למרן בסי' ע\"א מחודש י\"ז שלא כתב משם הנמוק\"י כי אם להרמב\"ן והגאונים ולא הזכיר להריטב\"א ומעתה סרו מהר תלונותינו מעל הריטב\"א ממה שהקשנו לעיל ממ\"ש בהנשבעין וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו'.</b> ראיתי בתשובת הר\"י בן מיגאש ז\"ל סי' ע\"ט על ראובן שנתן לשמעון ממון על צד העסק וכשתבעו ממנו אמר לו מכרתי מקצת בהקפה ואמר ראובן כי לא הרשיתי אותך למכור בהקפה והורה מורה וחייב לראובן שבועה שלא הרשאו למכור בהקפה ושיפסיד חצי הממון הנמכר בהקפה וכו'. והשיב וז\"ל תשובה מה שהורה זה המורה אינו נכון והדין בזה הוא שישבע ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין היה על הסתם נסתלקה שבועה ועל שני פנים אלו דלא כהוראת זה המורה שיפסיד ראובן החצי אחר שנשבע היא הוראת בלתי נכונה וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> לא זכיתי להבין לא הוראת המורה ולא הוראת הרב ז\"ל במה שחייבו שבועה לראובן דכפי הנראה השבועה היא לשמעון דנשבע ונפטר מידי דהוה הכל תביעות דעלמא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' י\"ט ונסתייע מלשון רבינו בדין שלפנינו והטור וסמ\"ג יעו\"ש ומ\"ש ולא כהוראת זה המורה שיפסיד זה (המורה) [ראובן] החצי וכו' מה שאני מבין מדעת המורה הוא שאינו מדברי המורה שפוסק הדין אלא הם דברי הבעל דין שטען שראובן הרשהו ואז היה ההפסד ביניהם הורה מורה שישבע שלא הרשהו ושיפסיד החצי אלא אז כשנשבע אז יפסיד כולו שמעון ואולי ידע הרב שפיר הוראת המורה וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וכו'.</b> עיין בכ\"מ ז\"ל שכתב וז\"ל ומ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב אי נמי אפי' אם השטר ביד ראובן ואפ\"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן תחילה משמעון מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דלפי תירוץ בתרא אתיא סברת רבינו כדעת הרא\"ש בתשובה הביאה הטור בסוף סי' ע\"א וז\"ל ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני (ולפ') [או לפלוני] והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו וכו' אם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה בי\"ד יורדין לנכסיו ופורעין לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן ובי\"ד מגבין לאחד חלקו עד כאן הרי שכתב שהמודה אינו נאמן כי אם על חלקו לבד כשאין לו נכסים כדעת רבינו לתירוץ בתרא דמ\"ש נפטר לוי בהודאת שמעון לענין שיגבה ראובן משמעון תחילה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי וכמ\"ש מרן. וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' צ\"ג הגהת הטור אות ל\"ה שכתב וז\"ל אבל אי מיירי שהשטר ביד ראובן כתירוץ בתרא של רבינו ב\"י הא ודאי פליגי תשובת הרא\"ש אהרמב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש ולא ידעתי למה וצריך ישוב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חנות שבחצר וכו'.</b><b> שאלה</b> בית הכנסת שלא היה מקדם מקום לנשים ועתה אחר השרפה לא תקום פעמיים צרה נבנו מחדש ורוצים מקצת היחידים לצאת לישע נשים ויחדו שמאחורי ביהכ\"נ שיש שם בנין יראו מחלון אחד ופשטו רגליהם לילך לראות מחלון האחרת כיוצא בה ויש שם מי שמוחה על ידן באומרם שמעולם לא היה שם מקום לנשים ולשמע שמענו הסיבה ומה גם שחלון זה היא בצד מזרח וכשמתפלל עיניו תראנה להן פנים בפנים ואף אם שבביהכ\"נ אחרים יש ג\"כ ביהכ\"נ לנשים אינם כל כך אלא הם למעלה ובדרך צנוע ועל הכל שמבטלות את הכונה דמכי מתחילין לבא לשם מתחילה ההקפדה ומבלבל את הדעת ומפסיד את הכונה. והנה בעתה טוען המערער ע\"ז טענת נזיקין שאין לעשות כן יען כי כולם שותפין בבנין ביהכ\"נ יחד עשיר ואביון ואף המערערים הללו נתנו חלקם לאו כל כמנייהו לשנות ממה שהיה כבר להושיב בצדו נזק כזה ואף שהקהל אומרים שרוצין ליתן לו מקום אחר לבטל נזק זה אפ\"ה משיב המערער להם אפ\"ה איננו שוה לי יען שלרצון נשים רוצים להוציאני ממקום שנתתם לי ולא לכבדני ע\"ז נאמר גברא דנשי וכו' וכל שכן אם הוא ת\"ח דלהוציאו ממקומו אין לך בזיון גדול מזה וכל שכן מפני נשים ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> מאי דטוען המערער משום נזיקין נראה שהדין עמו ועיקרא דהאי מילתא איתא בפ' לא יחפור דשנו חכמים בלשון המשנה חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התנוקות ופרש\"י ז\"ל ולא מקול התנוקות קס\"ד תנוקות הבאים לקנות שמן וכל דבר הנמכר בשוק ופריך בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי וכו' רבא אמר סיפא אתאן לתנוקות של בית רבן ומתקנת ר' יהושע בן גמלא וכו' ותו פריך מיתבי אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תנוקות בני חצר מעכבין עליו ופריק הכא במאי עסקינן בתנוקות דנכרים וכו' יעו\"ש והרא\"ש ז\"ל הביא שנוייא דרבא וכתוב בהגהות אשר\"י שם וז\"ל נראה דכל אלו שאמרו יכול לעכב עליו אם עתה רוצה להחזיק באותה אומנות מחדש דהא דאמר רבא לקמן אין חזקה לנזיקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל לשאר הנזיקין יש חזקה ע\"כ.<br><b> ולכאורה </b> קשה דא\"כ מאי פריך לרבא מברייתא אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תנוקות לימא ההיא בשלא החזיק עדיין. אלא דזה יתישב במ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל לדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' שכנים הי\"ב וז\"ל חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסין והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן וכו' וכתב הרב המגיד ז\"ל וז\"ל ומתוך מ\"ש רבינו שהרי החזיק לעשות כן נראה לי שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בתחילה בא לעכב יכול לעכב וסבר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היה חנות בחצר יאמרו מי שביקש לעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין אלא כונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו והודיענו שאפי' החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסין והיוצאין שהן אחרים וכ\"כ בפי\"א בשם הגאונים אבל חזקתו חזקה במלאכתו עצמו אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה נ\"ל מדבריו וכו' יעו\"ש והרב לח\"מ הקשה עליה דהרמב\"ם ז\"ל דא\"כ מאי מקשה בגמ' מברייתא וכמו שהקשינו לעיל להגהות אשר\"י ז\"ל ותירץ וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה להגמ' מתני' דקאמר ולא מקול התנוקות אליבא דרבא בלא החזיק איירי חדא דזיל בתר טעמא כיון דהוי תקנת ר' יהושע בן גמלא ודאי אפי' לא החזיק נמי ואע\"פ שאפשר לדחות זה איכא טעמא אחרינא דאי בלא החזיק לא מהני ודאי דבחזקה לא מהני וכו' יעו\"ש ומרן בב\"י סימן קנ\"ו ס\"ז הביא משם רבינו ירוחם נתיב ל\"א חלק ו' שכתב דהא דאינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש דוקא כשהחזיק לעשות כן כלומר שאם החזיק כדרך שמחזיקין לנזיקין אז דוקא אינו יכול למחות אבל אם לא החזיק ורוצה עכשיו לעשות מלאכה זו בביתו מעכבין עליו וכ\"כ הסמ\"ג וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שכנים.<br><b> וא\"כ</b> בנדון דידן נמי שבאים לעשות מחדש מקום לנשים שישבו בפני החלונות להיות שם בעת התפילה מה שלא היה מקדם ומה גם שהן סמוך למקום שיושבים שם ועינא דבעי למחזי בבישותא שלטא בהן וכל שכן שהן מצד מזרח ובעומדם לעמידה שהיא עיקר התפילה הן פנים בפנים דהא ודאי אין לך נזק גדול מזה ואף אם נאמר שישימו מסך בחלון כדי שלא יראו פניהם בפרהסיא אפ\"ה נ\"ל דלא פלט תדע מדאמרינן בפ' החליל (סוכה דף נ\"א) דאמרינן התם מאי תיקון גדול אמר ר' אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפום גזוזטרא התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה וכו' ת\"ר בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו'. דקרא אשכחו ודרשו דכתיב וספדו הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד והדברים ק\"ו ומה לעתיד לבוא שעוסקים [בהספד] ואין יצה\"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעוסקים בשמחה ויצה\"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה עד כאן הרי דלא סגי להו לתקן מקום מיוחד לנשים אלא שיהיו גם כן למעלה והרמב\"ם בפירוש המשניות פי' וז\"ל תיקון גדול ר\"ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לנשים ולאנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. וכתב הרב תוס' יו\"ט ז\"ל דהדין עמו כי האנשים מלמטה היו הרואים בשמחה ולא השמחים עצמן כי [השמחים] היו חסידים וא\"כ הוצרך לטעם הסתכלות ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש כי הוא ימשול בך כתיב ועוד משום קישוי ושמא יראה קרי [כ\"ש] בחצרות בית אלהינו ע\"כ. הרי לך להדיא דכל כי האי דבר הראוי להקפיד עליו הוא ונזק מקרי ובודאי דמצי מחי בהו.<br><b> וכשאני </b> לעצמי אפי' לדעת הרשב\"א והרמב\"ן והתוס' שהביא מרן ז\"ל דפליגי על הרמב\"ם וסיעתיה ז\"ל בנדון דידן מודו דמצי ל��כובי דכל עיקר בנין בית הכנסת ושותפותם הוא לבוא להתפלל וכשיתבלבל בהיותם פנים בפנים מאי מהני ליה ועוד דאפשר ח\"ו שלא יהא חוטא לאלהים ועוד דאיכא נמי משום לפני עור לא תתן מכשול. ועוד דכתב הסמ\"ע בסי' קנ\"ו ס\"ק י' וז\"ל בפרישה כתבתי הטעם שמכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין למחות בו על מה שאדם עושה בביתו משא\"כ בדינים הראשונים שהנכנסין ויוצאין והקול מהם הוא בחצר המשותף לכולם ומשו\"ה יכולין למחות בו מלעשות להם נזק בחצרם וכו' יעו\"ש וא\"כ דון מינה לנדון דידן דמקום המזרח ג\"כ הוא מנכסי השותף הו\"ל כדינים הראשונים שהקול בא להם מחצר המשותף ומצי מחי בהו וכמ\"ש המרדכי ומביאו מרן ז\"ל וז\"ל נראה לרבינו יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בעל כרחו אבל בחצר אמרינן בפ' חזקת הבתים דבכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה עד כאן הרי דכשהמקום משותף ורוצה להניח שם דבר המזיק לשותפו יכול לעכב עליו ונדון דידן לא שנא.<br><b> ואף </b> אם ירצה החולק לחלוק ולומר דלדעת הרשב\"א וסייעתיה הכא ג\"כ לא מצי מחי דומיא דקול הפטיש ורחיים מה שאינו לענ\"ד ויאמר דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא על הניזק להביא ראיה וכמ\"ש הרב תרומת הדשן סי' קל\"ז מ\"מ נראה דלא מהני דכבר כתב הש\"ך בסי' קנ\"ה ס\"ק י\"ט וז\"ל ולא נהירא לי דהיינו דוקא בשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המחזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שלא הביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא עד כאן ועיין בס' מחנה יהודה מה שהקשה ע\"ז וגם אין לומר נמי דהמזיק הוא מוחזק מהא דכתב מהריב\"ל בחלק א' סי' פ\"ד דכל דאיכא פלוגתא דרבוותא בין נזק גדול בין נזק קטן בנזק מבורר הניזק מיקרי מוחזק ובנזק שאינו מבורר המזיק מקרי מוחזק והביא ראיה לדבריו יעו\"ש להא נמי אמינא דכל כי האי נזק מבורר מיקרי כנזכר בשאלה דכי מתחילין לבא מתחיל ההקפדה ומתבלבל הדעת ומפסיד הכונה ונראה להביא כדמות ראיה לזה ממ\"ש הריב\"ש ז\"ל בסי' קצ\"ו וז\"ל וכן הטענה הג' שטען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה היא וכו' כיון שאשה זאת מוחזקת בחולי אין לך גירי גדול מזה והו\"ל כקוטרא וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוה ליה כקוטרא ובית הכסא כל שכן במה שהזיקו בגופו. וכתב הרשב\"א בההיא דר' יוסף וז\"ל מהא שמעינן דכל שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזיקין שנפש קצה בהם אין לו חזקה כהא דרב יוסף אע\"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין בכך וכו' יעו\"ש הרי דלא בעינן שיהא נזק גדול שיזיק לכל כי היכי דלא תהוי עליו חזקה אלא כיון דלגבי מערער הוי נזק אין מחזיקין וכל שכן מי שבא להחזיק ולהושיב בסמוך לו דבר המונע לו התפלה וכי לאחרני לא מזיק דלא קפדי אפ\"ה מצי זה המערער לעכובי להם.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפי' אם נאמר דזה לא מקרי נזק מבורר והמזיק הוא המוחזק וכדעת הרב תרומת הדשן ז\"ל ושלא כדברי הש\"ך ומהר\"ש הלוי הזקן שהביא הרב בית דוד בחלק חו\"מ סי' צ\"ו דקאי כוותיה דהרב ש\"ך ודחה הראיה שהביא הרב מחנה יהודה מבר מבואה אבר מבואה אחריתי אי מצי מעכב דסלקא בתיקו ואפ\"ה לא מצי מעכב יעו\"ש מ\"מ בנדון דידן מצי לעכב מטעמא אחרינא והוא דכיון דשותפין נינהו לא מצי חד לשנות אי חבירו מעכב עליו ואפי' בעילא כל דהו ואין בו אפי' משום זה נהנה וזה אינו חסר וממ\"ש מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' תס\"ב ותס\"ד ש��שאל על חצר השותפין שהיה בנוי ונפל ואח\"כ כשחזרו לבנותו רוצה אחד מהם לשנות מקום הפתח לעשותה במקום אחר ושאר השותפין מוחין שכולם החזיקו במקום ההוא ואינם רוצים לשנותו וגם טוענים שנמשך להם נזק וכו' והשיב וז\"ל זכינו לדין א\"כ דבנדון דידן ששותפין אלו יש להם זכות וקנין בפתח החצר בדרך ההוא ואינם באים לחלוק פתחא היכא דקאי קאי ואין בזה משום מידת סדום וכו' ובסי' תס\"ד כתב וז\"ל חוזרני עתה לכתוב כל מה שראיתי להורות שדין עם השותפין שרוצים שתעמוד הפתח במקומם ולא לשנות כלל ולא מיבעי אם יש להם טעם כל שהוא דבהא אין צריך לומר דבעילא כל דהוא מתבטל ואין כופין על מדת סדום וכדמוכח זה מדין חלון דבטענת כל שהוא יאמר הנתבע איני רוצה וזה ברור אלא אפי' ליכא טענה כלל כגון בנדון דידן ואפ\"ה לא זה נהנה וזה אינו חסר כופין מטעמא דכתב הנמוק\"י בפ' כיצד הרגל שכתב דאע\"ג דקי\"ל בעלמא זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום ה\"מ בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל וכו' אבל להשתמש בשלו לא קאמר וכו' ובסוף התשובה כתב וז\"ל ועתה חוזרני לומר דלא מיבעי לדעתו והנמשכים אחריו שהדין עם השותפין אלא שאפי' לדעת הרמב\"ם ז\"ל בנדון דידן הדין עם השותפין דעד כאן לא קאמר הרמב\"ם אלא בסולם קטן שהוא קל להוציאה שאינו יכול בעל הסולם לטעון חזקה אבל בסולם גדול דקביע ומצי לטעון חזקה בהא ודאי דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא שיכולין למחות שיאמרו השותפין אין לנו ליתן לך זכותינו אפי' שאין אתה מזיק אותנו יעו\"ש. ורואה אני שהדברים ק\"ו בנדון דידן שעתה מזיק לזה המערער ושפיר מצי מעכב וברור ועוד אני אומר שבזה שכתב הרב ז\"ל נמצינו למידים דלא מצו לומר להמערער כלך מדרך זו בשעת העמידה או סגור דלת החלון בעת העמידה ועיין בס' חיים שאל ח\"א דף צ\"ב סי' כ\"ח סיוע לדברינו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Neighbors",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חנות שבחצר וכו'.</b><b> שאלה</b> בית הכנסת שלא היה מקדם מקום לנשים ועתה אחר השרפה לא תקום פעמיים צרה נבנו מחדש ורוצים מקצת היחידים לצאת לישע נשים ויחדו שמאחורי ביהכ\"נ שיש שם בנין יראו מחלון אחד ופשטו רגליהם לילך לראות מחלון האחרת כיוצא בה ויש שם מי שמוחה על ידן באומרם שמעולם לא היה שם מקום לנשים ולשמע שמענו הסיבה ומה גם שחלון זה היא בצד מזרח וכשמתפלל עיניו תראנה להן פנים בפנים ואף אם שבביהכ\"נ אחרים יש ג\"כ ביהכ\"נ לנשים אינם כל כך אלא הם למעלה ובדרך צנוע ועל הכל שמבטלות את הכונה דמכי מתחילין לבא לשם מתחילה ההקפדה ומבלבל את הדעת ומפסיד את הכונה. והנה בעתה טוען המערער ע\"ז טענת נזיקין שאין לעשות כן יען כי כולם שותפין בבנין ביהכ\"נ יחד עשיר ואביון ואף המערערים הללו נתנו חלקם לאו כל כמנייהו לשנות ממה שהיה כבר להושיב בצדו נזק כזה ואף שהקהל אומרים שרוצין ליתן לו מקום אחר לבטל נזק זה אפ\"ה משיב המערער להם אפ\"ה איננו שוה לי יען שלרצון נשים רוצים להוציאני ממקום שנתתם לי ולא לכבדני ע\"ז נאמר גברא דנשי וכו' וכל שכן אם הוא ת\"ח דלהוציאו ממקומו אין לך בזיון גדול מזה וכל שכן מפני נשים ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> מאי דטוען המערער משום נזיקין נראה שהדין עמו ועיקרא דהאי מילתא איתא בפ' לא יחפור דשנו חכמים בלשון המשנה חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התנוקות ופרש\"י ז\"ל ולא מקול התנוקות קס\"ד תנוקות הבאים לקנות שמן וכל דבר הנמכר בשוק ופריך בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי וכו' רבא אמר סיפא אתאן לתנוקות של בית רבן ומתקנת ר' יהושע בן גמלא וכו' ותו פריך מיתבי אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תנוקות בני חצר מעכבין עליו ופריק הכא במאי עסקינן בתנוקות דנכרים וכו' יעו\"ש והרא\"ש ז\"ל הביא שנוייא דרבא וכתוב בהגהות אשר\"י שם וז\"ל נראה דכל אלו שאמרו יכול לעכב עליו אם עתה רוצה להחזיק באותה אומנות מחדש דהא דאמר רבא לקמן אין חזקה לנזיקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל לשאר הנזיקין יש חזקה ע\"כ.<br><b> ולכאורה </b> קשה דא\"כ מאי פריך לרבא מברייתא אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תנוקות לימא ההיא בשלא החזיק עדיין. אלא דזה יתישב במ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל לדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ו מהל' שכנים הי\"ב וז\"ל חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסין והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן וכו' וכתב הרב המגיד ז\"ל וז\"ל ומתוך מ\"ש רבינו שהרי החזיק לעשות כן נראה לי שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בתחילה בא לעכב יכול לעכב וסבר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היה חנות בחצר יאמרו מי שביקש לעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין אלא כונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו והודיענו שאפי' החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסין והיוצאין שהן אחרים וכ\"כ בפי\"א בשם הגאונים אבל חזקתו חזקה במלאכתו עצמו אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה נ\"ל מדבריו וכו' יעו\"ש והרב לח\"מ הקשה עליה דהרמב\"ם ז\"ל דא\"כ מאי מקשה בגמ' מברייתא וכמו שהקשינו לעיל להגהות אשר\"י ז\"ל ותירץ וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה להגמ' מתני' דקאמר ולא מקול התנוקות אליבא דרבא בלא החזיק איירי חדא דזיל בתר טעמא כיון דהוי תקנת ר' יהושע בן גמלא ודאי אפי' לא החזיק נמי ואע\"פ שאפשר לדחות זה איכא טעמא אחרינא דאי בלא החזיק לא מהני ודאי דבחזקה לא מהני וכו' יעו\"ש ומרן בב\"י סימן קנ\"ו ס\"ז הביא משם רבינו ירוחם נתיב ל\"א חלק ו' שכתב דהא דאינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש דוקא כשהחזיק לעשות כן כלומר שאם החזיק כדרך שמחזיקין לנזיקין אז דוקא אינו יכול למחות אבל אם לא החזיק ורוצה עכשיו לעשות מלאכה זו בביתו מעכבין עליו וכ\"כ הסמ\"ג וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' שכנים.<br><b> וא\"כ</b> בנדון דידן נמי שבאים לעשות מחדש מקום לנשים שישבו בפני החלונות להיות שם בעת התפילה מה שלא היה מקדם ומה גם שהן סמוך למקום שיושבים שם ועינא דבעי למחזי בבישותא שלטא בהן וכל שכן שהן מצד מזרח ובעומדם לעמידה שהיא עיקר התפילה הן פנים בפנים דהא ודאי אין לך נזק גדול מזה ואף אם נאמר שישימו מסך בחלון כדי שלא יראו פניהם בפרהסיא אפ\"ה נ\"ל דלא פלט תדע מדאמרינן בפ' החליל (סוכה דף נ\"א) דאמרינן התם מאי תיקון גדול אמר ר' אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפום גזוזטרא התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה וכו' ת\"ר בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו'. דקרא אשכחו ודרשו דכתיב וספדו הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד והדברים ק\"ו ומה לעתיד לבוא שעוסקים [בהספד] ואין יצה\"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעוסקים בשמחה ויצה\"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה עד כאן הרי דלא סגי להו לתקן מקום מיוחד לנשים אלא שיהיו גם כן למעלה והרמב\"ם בפירוש המשניות פי' וז\"ל תיקון גדול ר\"ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לנשים ולאנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. וכתב הרב תוס' יו\"ט ז\"ל דהדין עמו כי האנשים מלמטה היו הרואים בשמחה ולא השמחים עצמן כי [השמחים] היו חסידים וא\"כ הוצרך לטעם הסתכלות ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש כי הוא ימשול בך כתיב ועוד משום קישוי ושמא יראה קרי [כ\"ש] בחצרות בית אלהינו ע\"כ. הרי לך להדיא דכל כי האי דבר הראוי להקפיד עליו הוא ונזק מקרי ובודאי דמצי מחי בהו.<br><b> וכשאני </b> לעצמי אפי' לדעת הרשב\"א והרמב\"ן והתוס' שהביא מרן ז\"ל דפליגי על הרמב\"ם וסיעתיה ז\"ל בנדון דידן מודו דמצי לעכובי דכל עיקר בנין בית הכנסת ושותפותם הוא לבוא להתפלל וכשיתבלבל בהיותם פנים בפנים מאי מהני ליה ועוד דאפשר ח\"ו שלא יהא חוטא לאלהים ועוד דאיכא נמי משום לפני עור לא תתן מכשול. ועוד דכתב הסמ\"ע בסי' קנ\"ו ס\"ק י' וז\"ל בפרישה כתבתי הטעם שמכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין הש��נים יכולין למחות בו על מה שאדם עושה בביתו משא\"כ בדינים הראשונים שהנכנסין ויוצאין והקול מהם הוא בחצר המשותף לכולם ומשו\"ה יכולין למחות בו מלעשות להם נזק בחצרם וכו' יעו\"ש וא\"כ דון מינה לנדון דידן דמקום המזרח ג\"כ הוא מנכסי השותף הו\"ל כדינים הראשונים שהקול בא להם מחצר המשותף ומצי מחי בהו וכמ\"ש המרדכי ומביאו מרן ז\"ל וז\"ל נראה לרבינו יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בעל כרחו אבל בחצר אמרינן בפ' חזקת הבתים דבכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה עד כאן הרי דכשהמקום משותף ורוצה להניח שם דבר המזיק לשותפו יכול לעכב עליו ונדון דידן לא שנא.<br><b> ואף </b> אם ירצה החולק לחלוק ולומר דלדעת הרשב\"א וסייעתיה הכא ג\"כ לא מצי מחי דומיא דקול הפטיש ורחיים מה שאינו לענ\"ד ויאמר דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא על הניזק להביא ראיה וכמ\"ש הרב תרומת הדשן סי' קל\"ז מ\"מ נראה דלא מהני דכבר כתב הש\"ך בסי' קנ\"ה ס\"ק י\"ט וז\"ל ולא נהירא לי דהיינו דוקא בשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המחזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שלא הביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא עד כאן ועיין בס' מחנה יהודה מה שהקשה ע\"ז וגם אין לומר נמי דהמזיק הוא מוחזק מהא דכתב מהריב\"ל בחלק א' סי' פ\"ד דכל דאיכא פלוגתא דרבוותא בין נזק גדול בין נזק קטן בנזק מבורר הניזק מיקרי מוחזק ובנזק שאינו מבורר המזיק מקרי מוחזק והביא ראיה לדבריו יעו\"ש להא נמי אמינא דכל כי האי נזק מבורר מיקרי כנזכר בשאלה דכי מתחילין לבא מתחיל ההקפדה ומתבלבל הדעת ומפסיד הכונה ונראה להביא כדמות ראיה לזה ממ\"ש הריב\"ש ז\"ל בסי' קצ\"ו וז\"ל וכן הטענה הג' שטען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה היא וכו' כיון שאשה זאת מוחזקת בחולי אין לך גירי גדול מזה והו\"ל כקוטרא וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוה ליה כקוטרא ובית הכסא כל שכן במה שהזיקו בגופו. וכתב הרשב\"א בההיא דר' יוסף וז\"ל מהא שמעינן דכל שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזיקין שנפש קצה בהם אין לו חזקה כהא דרב יוסף אע\"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין בכך וכו' יעו\"ש הרי דלא בעינן שיהא נזק גדול שיזיק לכל כי היכי דלא תהוי עליו חזקה אלא כיון דלגבי מערער הוי נזק אין מחזיקין וכל שכן מי שבא להחזיק ולהושיב בסמוך לו דבר המונע לו התפלה וכי לאחרני לא מזיק דלא קפדי אפ\"ה מצי זה המערער לעכובי להם.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפי' אם נאמר דזה לא מקרי נזק מבורר והמזיק הוא המוחזק וכדעת הרב תרומת הדשן ז\"ל ושלא כדברי הש\"ך ומהר\"ש הלוי הזקן שהביא הרב בית דוד בחלק חו\"מ סי' צ\"ו דקאי כוותיה דהרב ש\"ך ודחה הראיה שהביא הרב מחנה יהודה מבר מבואה אבר מבואה אחריתי אי מצי מעכב דסלקא בתיקו ואפ\"ה לא מצי מעכב יעו\"ש מ\"מ בנדון דידן מצי לעכב מטעמא אחרינא והוא דכיון דשותפין נינהו לא מצי חד לשנות אי חבירו מעכב עליו ואפי' בעילא כל דהו ואין בו אפי' משום זה נהנה וזה אינו חסר וממ\"ש מהרשד\"ם ז\"ל בחו\"מ סי' תס\"ב ותס\"ד שנשאל על חצר השותפין שהיה בנוי ונפל ואח\"כ כשחזרו לבנותו רוצה אחד מהם לשנות מקום הפתח לעשותה במקום אחר ושאר השותפין מוחין שכולם החזיקו במקום ההוא ואינם רוצים לשנותו וגם טוענים שנמשך להם נזק וכו' והשיב וז\"ל זכינו לדין א\"כ דבנדון דידן ששותפין אלו יש להם זכות וקנין בפתח הח��ר בדרך ההוא ואינם באים לחלוק פתחא היכא דקאי קאי ואין בזה משום מידת סדום וכו' ובסי' תס\"ד כתב וז\"ל חוזרני עתה לכתוב כל מה שראיתי להורות שדין עם השותפין שרוצים שתעמוד הפתח במקומם ולא לשנות כלל ולא מיבעי אם יש להם טעם כל שהוא דבהא אין צריך לומר דבעילא כל דהוא מתבטל ואין כופין על מדת סדום וכדמוכח זה מדין חלון דבטענת כל שהוא יאמר הנתבע איני רוצה וזה ברור אלא אפי' ליכא טענה כלל כגון בנדון דידן ואפ\"ה לא זה נהנה וזה אינו חסר כופין מטעמא דכתב הנמוק\"י בפ' כיצד הרגל שכתב דאע\"ג דקי\"ל בעלמא זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום ה\"מ בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל וכו' אבל להשתמש בשלו לא קאמר וכו' ובסוף התשובה כתב וז\"ל ועתה חוזרני לומר דלא מיבעי לדעתו והנמשכים אחריו שהדין עם השותפין אלא שאפי' לדעת הרמב\"ם ז\"ל בנדון דידן הדין עם השותפין דעד כאן לא קאמר הרמב\"ם אלא בסולם קטן שהוא קל להוציאה שאינו יכול בעל הסולם לטעון חזקה אבל בסולם גדול דקביע ומצי לטעון חזקה בהא ודאי דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא שיכולין למחות שיאמרו השותפין אין לנו ליתן לך זכותינו אפי' שאין אתה מזיק אותנו יעו\"ש. ורואה אני שהדברים ק\"ו בנדון דידן שעתה מזיק לזה המערער ושפיר מצי מעכב וברור ועוד אני אומר שבזה שכתב הרב ז\"ל נמצינו למידים דלא מצו לומר להמערער כלך מדרך זו בשעת העמידה או סגור דלת החלון בעת העמידה ועיין בס' חיים שאל ח\"א דף צ\"ב סי' כ\"ח סיוע לדברינו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,185 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בכסף וכו' לא קנה עד שיכתוב את השטר וכו'.</b> כתב מרן כ\"מ דמדלא חילק רבינו בין שטרי קנין לשטר ראיה נראה שדעתו כדעת הר\"ן ז\"ל שכתב בפ\"ק דקידושין וז\"ל ונ\"ל ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמר סתמא בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב את השטר אפי' בשטר הודאה ומיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפ' חזקת הבתים אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשכותב אותו שטר קונה בכסף משעת ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה וכו' וכן הרמב\"ם בפ\"א מהל' מכירה לא חילק ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל שטר מכר כהני שטרי דידן אע\"פ שכתוב בהן ומכרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמחת יו\"ט סי' נ\"א שתמה על דברי הר\"ן ז\"ל ממ\"ש הר\"ן גופיה בפ\"ק דגיטין אמתני' דכל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דפריך בגמ' לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קנה ושטר ראיה בעלמא אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ע\"ז כתב וז\"ל וכיון דהודאה מהנייא כי אמר בשלמא מכר ומתנה אמתנה לאו דווקא דאה\"נ דמצינן למימר איפכא ובמתנה אתיא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה ואיכא גוונא דמצינן לאתמוהי אמכר כגון דהוה [זוזי] הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהם ולא קנה ליה אלא בשטרא אלא משום דסתם מכר וכו' יעו\"ש ולפי שיטתיה דס\"ל דשטר קנין תולה קנייתו בשטר דוקא אמאי לא קאמר דמשכחת לה כה\"ג דבמקום שכותבים שטר קנין אין דעתו לקנות כי אם בשטר והשטר פסול וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד הר\"ן ז\"ל ולומר דהא דכתב בפ\"ק דקידושין דהיכא דהשטר הוא שטר קנין דעתיה לקנות בשטר היינו דווקא בשטרי דידן דקנין כסף וקנין שטר שוים הם ועוד בה דבשטר קנין דמהני אף לראיה ברם בשטר גוי דלא מהני דהא ודאי כל היכא דאית ליה כסף שנותן עכשיו ודאי דדעתיה הוא לקנות בכסף משו\"ה לא אשכח גוונא שיסמוך דעתיה אשטר כי אם בהיה לו מלוה גבי מוכר דאז דוקא דעתיה אשטר קנין ובכה\"ג הוא דמצי למיפרך האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואל תשיבני מנכסי גוי דכי יהיב ליה ישראל זוזי אסתלק גוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה דמשמע דאי הגוי לא אסתלק בקבלת זוזי הוה מקני לישראל בשטר קנין אף דאיכא כסף ואף דהשטר הוא שטר גוי לא היא דהתם שאני שהמוכר הוא גוי ומשום אלמותיה דגוי שביק קנין כסף ולא סמיך דעתיה כי אם על השטר ברם הכא ששניהם ישראלים אמרינן דדעתיה בכסף.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר שם וז\"ל אמנם מדברי הריטב\"א מבואר דס\"ל דאפי' בשטר קנין קונה משעת נתינת המעות ויש להקשות לסברת הרב ז\"ל מההי�� דאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"א) דפריך אהא דהמוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי בעא פשיטא וכו' ותיקני בשטרא ועל כרחך מאי דפריך הכי הוא דבמקום שכותבין את השטר היו כמ\"ש התוס' ועל כרחך במקום שכותבין שטר הראוי לקנין היו וכו' ולפי סברת הריטב\"א דאפי' בשטר קנין קונה למפרע מאי פריך הא שפיר נמי במאי דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד וקנתה בכסף לענין שקנתה משעת ראשונה ולא משעת כתיבת השטר ונפק\"מ טובא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה לומר דרב הונא פריך לרב נחמן כלפי מאי דאמר ליה ר\"נ לא הוה מר גבן באורתא דאמרינן מילי מעלייתא ועיקר חדושא הוא דקנתה ומשום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא וע\"ז הוא דפריך דאי משום הא לא אירייא דאפי' דאמרינן לגלויי זוזי עבד תיקני ליה בשטרא ועיקר חדושא אינו אלא לקניית הקרקע אבל מאימת קנתה לא עייל נפשיה ואה\"נ דנפק\"מ למאי דביני ביני אבל בהאי לא נחית אלא לעיקר הקנייה משום דלא אמרינן לגלויי זוזי וע\"ז הוא דפריך ויש לדחות ודוק (א\"ה ס\"ט ומ\"ש רבינו <b> דאין קרקע נקנה בפחות משו\"פ </b> כתב הרב המגיד מימרא פ\"ק דקידושין ומרן ב\"י סי' ק\"צ כתב דהיינו מדאמרינן שם בפ\"ק דף ג' ואשה בפחות משו\"פ לא מיקנייא נפשה וכפי מ\"ש התוס' יעו\"ש ויש לתמוה דבהדיא היא מימרא בדף י\"ג ע\"א א\"ר אסי אמר רב מני כשם שאין אשה נקנית פחות משו\"פ כך אין קרקע נקנית פחות משוה פרוטה עד כאן שו\"ר להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור ולהרב שמחת יו\"ט סי' נ\"ג שהקשו כן על דברי מרן ב\"י והביא דבריו הרב מטה שמעון יעו\"ש והתימה גדולה על הרב הלכה למשה בפירקין שכתב וז\"ל כתב הרה\"מ מימרא פ\"ק דקידושין גם רבינו ירוחם נתיב י\"א ח\"א כתב דהכי איתא פ\"ק דקידושין וחיפשנו ולא מצאנו מימרא מפורשת ע\"ז זולת מ\"ש שם דף ג' ואשה בפחות משו\"פ לא מיקנייא נפשה וכגירסת ר\"ת שהביאו שם התוס' והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משו\"פ לא מיקרי כסף וכמ\"ש הרב ב\"י ריש סי' ק\"צ וכו' יעו\"ש והוא פלא איך נעלם מיניה דהיא מימרא מפורשת דף י\"ג וכנ\"ל וצ\"ע) ועי' להרב כבוד יו\"ט בפירקין."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמה תקנו חכמים דבר זה וכו'.</b> שאלה. ראובן היה לו פרה שלא בכרה ומכרה לגוי וקבל הדמים ואח\"כ מכרה הגוי ללוי ונתן לו הדמים ועדיין הפרה בבית ראובן ונגנבה משם ואמר הגוי ללוי אל ירך לבבך על הדמים שנתת לי כי אני אחזירם לך אף כי איני חייב להחזיר ואם המצא ימצא הפרה הרי היא שלך כאשר בתחילה ואז א\"ל לוי כי לא יתכן שיקח הפרה אף כי ימצא יען שלא עשה קנין בפרה ועדיין היה בבית ראובן וכשמוע הגוי את דברי לוי ההוא אמר שמי הוא זה אשר יעבור תחת השבט ומעמיד כנגדו ובתוך כך ילדה הפרה זכר והוא ראשון ועתה שאל השואל אם יש לולד זה דין בכור או לא ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ\"ז ע\"ב) אי מעות קונות או משיכה דבר תורה דר\"י ס\"ל מעות קונות ד\"ת ומשיכה תקנתא דרבנן היא כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך וכו' ור\"ל ס\"ל משיכה מפורשת מן התורה ונמשך מזה דלר\"י דס\"ל דמעות קונות בישראל נמצא דלגוי בעי משיכה ולר\"ל דס\"ל משיכה קונה ד\"ת לגוי בעי כסף וכמבואר בריש פ\"ב דבכורות. ולענין הלכה רובא דרבוותא פסקו כר\"י דמעות קונות בישראל הלא המה הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם והטור ור\"ת ו��יעתיה. אמנם בגוי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהל' זכיה דקונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכמ\"ש הרב המגיד שם שהרמב\"ם דחה ההיא סוגיא דבכורות וז\"ל וגוי שמכר מטלטלין וכו' כונת רבינו היא שהגוי קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים ובודאי דין משיכה פשוט הוא ומסקנא דגמ' בפ' בתרא דעבודה זרה דמשיכה דגוי קונה ובדמים דעת רבינו היא דכי אמרינן התם משיכה דגוי קונה אף משיכה בגוי קונה קאמר וה\"ה למעות וכן מוכחת הסוגייא דאמרינן התם [ל]דעת זו דביין נסך בהקדמת המעות סגי כדאיתא התם וכו' וכבר נחלקו עליו (ואמר דכי) [ואמרו דהכי] קי\"ל דגוי דוקא במשיכה ולא בכסף וכ\"כ הרמב\"ן בהל' בכורות והדברים עתיקים ע\"כ וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן לעבודה זרה דף ס\"ג שכתב וז\"ל הא דהקשו והא מחסרה משיכה משמע לי דאליבא דריש לקיש מקשינן דאילו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרה משיכה ודמפרקינן בזונה כותית דלא קניא במשיכה פרש\"י דכי כתיבה משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר\"ל דלר\"י איפכא היא בישראל מעות ובגוי משיכה וכו' עד כאן הרי כמ\"ש הרה\"מ.<br><b> והשתא</b> קשיא לי מה שהביא מרן ביו\"ד סי' קל\"ב וז\"ל ועוד כתב הרשב\"א בתורת הבית הארוך על הא דאמרינן בגמ' ואי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכו' ואפי' את\"ל דמעות אינם קונות בגוי אלא משיכה דוקא וכדאמרינן מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אפ\"ה כיון שנתן ופסק המעות על דעת להוציאם נתנם ולקנות מעכשיו וכו'. אבל הרמב\"ן פירש דאמימר אף משיכה קאמר הוא הדין למעות הלכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכה דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ\"ל נראה שהוא תופס דברי הרמב\"ן עיקר וכן נראה ממ\"ש בקצר הקדים לו הגוי מותר אע\"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ\"ל יעו\"ש הרי בפירוש היפך מ\"ש הרב המגיד בשמו ודעתו כדעת הרמב\"ם וכבר ראיתי למהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שהקשה כן להרה\"מ ותירץ וז\"ל אם לא שנאמר דגרסינן הרמב\"ם שמפרש כן בדברי אמימר וכמ\"ש הרה\"מ או שנפרש שמ\"ש הרב המגיד וכ\"כ הרמב\"ן קאי על מה שנחלקו על דברי הרמב\"ם שהוא ג\"כ כתבו עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין שום אחד מב' התירוצים דהא לפי מ\"ש לעיל בשמו שכתב בחי' עבודה זרה דלר' יוחנן הוי איפכא דישראל במעות ובגוי במשיכה הרי דלא כהרמב\"ם וכמ\"ש הרב המגיד ומה שתירץ בתחילה דגרסינן בדברי הרשב\"א הרמב\"ם אכתי גם זה לא יתכן לענ\"ד שהרי הריטב\"א בחי' לע\"ז דף ע\"א כתב וז\"ל תדע דהני פרסאי מסדרי פרדשני ולא הדרי בהו פרש\"י וכו' ויש שפרשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר וה\"ה לכסף וכן דעת רבינו הרמב\"ן אבל אינו מחוור וכו' ובתר הכי כתב עוד וז\"ל ולפי אותה שיטה אין לנו לומר אלא דתלמודא סבר השתא דדלמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה וכו' וכל שכן לפי פרושו דאמימר ס\"ל הכי וכדעת רבינו הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל. הרי לך להדיא כמ\"ש הרשב\"א בתורת הבית והוי כדעת הרמב\"ן היפך מ\"ש הרה\"מ משמו והיפך מ\"ש בחי' לע\"ז דף ס\"ג והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> שדברי הרשב\"א שבתורת הבית הלזו תמוהים הם בעיני במאי דס\"ל כהרמב\"ם וכמ\"ש מרן דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ואילו הוא ז\"ל כתב בפ\"ב דחולין דף ל\"ט ע\"ב וז\"ל חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי למדחי ליה אסור וכו' פרש\"י ז\"ל ואע\"ג דמעות קונות אי לאו גברא אלמא דמצי מדחי ליה שרי וכו' והרמב\"ן ז\"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא אתסר דהא על כרחך שותפו הוא ואסיר דמסתבר' לי דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דעבודה זרה ומעות בגוי אינם קונות וקי\"ל כוותיה והלכך אם לאו גברא אלמא הוא הא לא קנה ואינו שותף בה דא\"ל הא רישך והר ומיהו בגברא אלמא דעל כרחיה שקיל הו\"ל כאילו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קאמר ובהא מתרצא לי קושיא אחרת דאי לא אפי' בגברא אלמא אמאי אסור והא קי\"ל דמשיכה בגוי קונה ולא מעות ואף הרמב\"ם ז\"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בע\"ז דמעות בגוי קונות ולא קי\"ל כוותיה ואין צורך עכ\"ל. הרי שכתב דכי אמרינן בגמ' אמימר אמר משיכה בגוי קונה היינו דווקא משיכה ולא מעות שכן כתב דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דע\"ז דמעות אינם קונות בגוי וקי\"ל כוותיה וכן מ\"ש אח\"כ והא קי\"ל דמשיכה דגוי קונה ולא מעות וכו' והוא סותר את עצמו שכתב בתורת הבית דמעות קונות בגוי וכמ\"ש לעיל ומ\"ש והרמב\"ם ז\"ל נשמר מזה ט\"ס הוא וצ\"ל והרמב\"ן וכן הוא להדיא בחי' הרמב\"ן לחולין בס' מזבח כפרה יעו\"ש.<br><b> ומרן</b> החבי\"ב בחו\"מ סי' קצ\"ד הגהות הטור אות י\"ג כתב וז\"ל אמר המאסף אם משיכה בגוי קונה או כסף קונה בגוי איכא פלוגתא ביני רבוותא לדעת רש\"י כסף קונה בגוי ולא משיכה ולדעת ר\"ת משיכה ולא כסף ולדעת הרמב\"ם בפ\"א מהל' זכיה והרשב\"א שהביא הרב המגיד גוי קונה במשיכה או בכסף וכן נראה מדבריו בתשובות להרמב\"ן סי' רכ\"ה וכו' יעו\"ש. ואני בעוניי לא ראיתי מזה כלום להרה\"מ שהביא משם הרשב\"א. והטור ז\"ל פסק בסי' קצ\"ח כר' יוחנן ובסי' קצ\"ד פסק דמעות בגוי קונות וז\"ל אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עד כאן וביו\"ד סי' קל\"ב פסק וז\"ל ולפיכך ישראל שמוכר יינו לגוי צריך להזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו שאין מעות קונות בגוי עד שימשוך וכו' עד כאן הרי שלא כמ\"ש בחו\"מ סי' קצ\"ד כבר ראיתי למהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שהקשה כן ומהרד\"ב סי' קנ\"א רצה להליץ בעד הטור ז\"ל באומרו דהטור לשיטתיה אזיל דפסק ביו\"ד סי' ש\"כ דצריך בגוי כסף ומשיכה ומשום חומרא ואף כאן צריך ג\"כ משיכה משום חומרא דיין נסך ולא קנה עד שימשוך אבל בעלמא ס\"ל כהרמב\"ם וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דבריו צריכים לי עיון שהרי שם באותו סי' פסק הטור וז\"ל ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הגוי אפי' לכליו של גוי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הגוי מותר וכו' היה הגוי מודד הגביהו תחילה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחילה לקנות אסור וכו' יעו\"ש הרי להדיא בדין יין נסך גופיה שכתב דמשיכה לחוד סגי והוא היפך מ\"ש הרב ז\"ל לדעת הטור (עיין להרב לחם שלמה דף פ\"ט ע\"ב יעו\"ש) והש\"ך בסוף סי' קצ\"ד ס\"ק ד' כתב וז\"ל גם א\"א לפרש כאן בנתינת המעות לחוד קנה דהרא\"ש פסק בריש פ\"ב דבכורות דמשיכה בגוי קונה ולא מעות אע\"ג דבפ\"ק דבכורות כתב הרא\"ש דטוב לחוש ג\"כ לסברת רש\"י מ\"מ ודאי מידי ספקא לא נפקא וכ\"כ הטור והרב גופייהו ביו\"ד סי' ש\"כ דיעשה משיכה ומעות דדילמא (מ\"ק) [מעות אינן קונות] והיאך כתבו כאן בפשיטות דקונה עם נתינת המעות אלא כאן ר\"ל לאפוקי מ\"ש בתחילה דבקרקע צריך שטר ולא מהני כסף קמ\"ל דבמטלטלין א\"צ שטר וסגי בנתינת כסף בקנייני מטלטלין ע\"פ הדין ואה\"נ דלמ\"ד דצריך משיכה לא מהני נתינת המעות בלא משיכה עכ\"ל והרב לחם חמודות הקשה קושייא זאת להרא\"ש מדידיה אדידיה דבפ\"ק חשש לסברת רש\"י ואילו בפ\"ב כתב בפשיטות כר\"ת והניחו בצ\"ע ועיין בס' בני יעקב סי' ב' מה שתירץ לזה.<br><b> אי��</b> שיהיה בין למר ובין למר דעת הטור הוא דגוי קונה במשיכה אלא דפליגי אי קונה נמי במעות כדעת הרמב\"ם או לא ובהגהות אשרי בפ' הזהב כתב וז\"ל והיכא דאין לו (ב)מה למשוך מודה ריש לקיש דמעות קונות הלכך נראה בעיני דישראל שיש לו פרה מבכרת מותר לו לקבל הדמים מן הגוי ולמכור לו העובר אע\"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מהבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיולד ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר וכו' יעו\"ש נראה דקאי בשיטת ר\"ת ודעימיה ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"ד) גבי נכסי הגר הרי הן כהפקר פסק להיפך וז\"ל שכל קניינו בכסף ודוקא בקרקע אבל במטלטלין אם ישראל קנה מן הגוי ונתן לו המעות ועדיין לא משך המטלטלין ובא אחר והחזיק אין יכול דהלוקח קנה במעות דלא בעייא משיכה אלא מיד עמיתך דהכי אמרינן ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע\"פ שלא משך קנה מא\"ז יעו\"ש הרי לך בפירוש היפך מ\"ש בפ' הזהב ועיין למהרש\"ך ח\"ב סי' קט\"ז שהקשה להטור מדידיה אדידיה וכן נמי להנמוק\"י ולא שלטה עינו הטוב בהגהות אשרי ושו\"ר להרב פנים מאירות בח\"ב שהקשה כן ותירץ דמשום חומר דבכור חייש לר' יוחנן וכו' יעו\"ש. והרואה יראה דלא משום דחייש הוא אלא דבקושטא דמילתא פסק כר' יוחנן וכדעת רובא דרבוותא יעו\"ש.<br><b> והנה </b> לקושיית הרב לחם חמודות שהקשה להרא\"ש שכתבנו לעיל תירץ הרב בני יעקב בתשובה סי' ב' דלא דמי דהא ודאי לענין דינא ס\"ל להרא\"ש בכל התורה כולה כר' יוחנן ומשיכה בגוי קונה ואם משך גוי בהמה מישראל נפטרה מהבכורה משעה שמשכה אע\"פ שלא נתן המעות וכו' אמנם בההיא דפ\"ק שבאו לעשות תקנה לכתחילה ע\"כ הבכור אשר יולד ברשות ישראל להקנותו לגוי קודם שיצא לאויר העולם להפקיעו מהבכורה כי היכי דלא ליתי לידי תקלה בכה\"ג ראו לחוש לסברת רש\"י דהאיך נעשה מעשה בידים כדי להפקיע מהבכורה במילתא דאיפליגו בה רבוותא יעו\"ש באורך.<br><b> ומעתה</b> אשכחנא פתרי למ\"ש הטור בסי' ש\"כ ביו\"ד שמצריך תרוייהו שדעתו שאף שבסי' קל\"ב פסק דמשיכה בגוי קונה וכמ\"ש לעיל ובישראל פסק בחו\"מ סי' קצ\"ח כר' יוחנן אפ\"ה לגבי בכור בכה\"ג שבא להפקיעו מדין בכורה צריך תרוייהו וההיא דסי' קצ\"ד כבר כתבתי לעיל משם הרב ש\"ך דהוא לאפוקי דלא בעי שטר קאתי וההיא ביו\"ד דסי' קל\"ב שצריך תרוייהו שיתנם לו המעות במתנה היינו משום דהתם לא שייך משיכה דהא איכא עכבת יין אפומיה וכמבואר וא\"כ לדעת הטור ישראל שמכר פרה לגוי ומשכה הגוי אף שלא נתן הדמים אם אח\"כ ילדה ה\"נ דפטורה מהבכורה יען כי לא לפוטרה מכרה כי אם זוזי הוא דאיצטריכו ליה וכדעת הרא\"ש אביו ואם מכרה כדי לפוטרה מהבכורה בהא ודאי צריך תרוייהו מעות ומשיכה וכדכתב הרא\"ש בפ\"ק ובהא ודאי לא פליגי. ואתה תחזה למהר\"מ מלובלין בסי' ל\"א שכתב וז\"ל תשובה תחילה צריכים אנו לדקדק אם ולד זה קדוש אם לאו הרא\"ש פסק בפ' הלוקח דבכורות שאם קנה ישראל בהמה מגוי ולא משכה רק נתן לו מקצת הדמים שאינה חייבת בבכורה וכן פסק בה\"ג והטעם דקי\"ל כר' יוחנן דגבי ישראל מעות קונות מדאורייתא ומשיכה תקנתא דרבנן אבל גבי גוי דוקא במשיכה. אבל בתשובת מהרי\"ל פסק דהוי ספק בכור דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כריש לקיש ומטעם זה פסק הטור כשמוכר בהמה לגוי כדי לפוטרה מהלכות בכורה צריך להקנותה במעות ובמשיכה עכ\"ל. ומעתה אף שהרא\"ש פסק כר\"י מ\"מ בנדון הרב שפסק הטור אזיל ומודה דצריך תרוייהו וכמ\"ש בפ\"ק בעובדא דמרי בר רחל וא\"כ מה מקום לחלק בין הרא\"ש ל��טור ואנחנו לא נדע במאי פליגי האב ובנו.<br><b> ודע</b> דבהך סברא דהרא\"ש והטור קאי נמי התוס' בפ' בתרא דעבודה זרה שכתבו וז\"ל והרוצה לחוש לסברת רש\"י ור\"ת המקנה בהמה לגוי לפוטרה מהבכורה צריך שיתן לגוי כסף וגם משיכה וכו' וראיתי למור\"ם בתשובה סי' פ\"ז שכתב וז\"ל והיינו דווקא לכתחילה כדמוכח מלשון התוס' דכתבו בתחילת דבריהם כדברי ר\"ת וכתבו אח\"כ והרוצה לחוש לסברת רש\"י ור\"ת שמע מינה דברצון העושה תליא מילתא אבל מדינא ודאי קי\"ל כר\"ת וכו' ונראה דאף אם נאמר דקנה הישראל במסירת המעות מ\"מ מאחר שנגנבה אח\"כ ואמר הגוי הריני משלם נקנה הפרה לגוי בכל מקום שהיא כדאמרינן בפ' המפקיד המפקיד אצל חבירו פירות או כלים שלם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו ואמרינן התם הא אין אדם מקני דבר שלא בא לעולם ומשני א\"ל רבא נעשה כמי שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' וא\"כ שמעינן דאם אמר הריני משלם נעשה כאומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' יעו\"ש ועיין להש\"ך ביו\"ד סי' ש\"כ ס\"ק ח' שהביא דברי מור\"ם הללו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דלא דמי נדון הרב ז\"ל לההיא דהמפקיד והוא דנדון הרב ז\"ל הוא בלוקח פרה מן הגוי בכסף ולא משך וע\"ז עלה ונסתפק וא\"כ מאי מייתי ראיה מהתם דהתם שאני דהאי שומר וכן נמי השואל או נפקד מתחילה היה הפרה בבית בעלים ואח\"כ כי משך השומר או השואל מהני האי משיכה לכשיאמר הריני משלם שתהא קנויה לו ע\"י משיכה זו ונמצא שהיא קנויה לו למפרע מאז ומקדם וכן נמי לאיכא דאמרי שמביא אח\"כ הש\"ס נעשה כמי שאומר הרי פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה דהא מיהא משך השומר הפרה ומועיל לסמוך לגנבתה להיות קנויה לו מעתה והו\"ל כאילו עתה משכה אבל בנדון הרב ז\"ל שהישראל לא משך מעולם כדי שנאמר דכי אמר הגוי הריני משלם אותה משיכה שמשכה הגוי מישראל מהני שתהיה קנויה לו מאחר שלא משכה ולא יצאתה מרשותו. וההיא שהביא מהתרומת הדשן סי' ק\"ל יעו\"ש לא דמי דהתם משך השומר בשעה שמסרה וגם האכילה וחשיבה שפיר מעות ואמטו להכי קנה ומשום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליכא דנעשה כאומר לכשתגנב וכו' אבל בלא משיכה זה לא שמענו באופן שדברי הרב ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לנדון דידן לדעת הרא\"ש והטור ור\"ת ודעימיה לא קנה הגוי זה את הפרה יען כי לא משך וברשות ישראל קיימא ולדעת רש\"י דפסק כריש לקיש ואף לדעת הרמב\"ם דפסק כר' יוחנן וכן לדעת הטור כפי מ\"ש הרב מהרד\"ב שכתב דקאי כוותיה שפיר קנה הגוי במעות דהא גוי קונה ומקנה או בהא או בהא. אמנם אחר ההתבוננות נראה דהכא לכו\"ע קנה לפי מה שבא בשאלה שהגוי היה אלם וכל כי האי כבר כתב הרב צמח צדק בסי' ס\"א וס\"ב וס\"ג דבגוי אלם שפיר קנה אף לרש\"י יעו\"ש ועיי\"ש בחי' הרשב\"א דנראה דאף באלם לא קנה וא\"ת הא כבר כתב הרב מהר\"מ מינץ בסי' ה' שמנהג הסוחרים לא מהני לפוטרה מהבכורה כבר חלק עליו הרב צ\"צ בין מנהג הסוחרים לאלם ועיין בס' זכרון יוסף סי' כ\"א שחלק על הרב צ\"צ יעו\"ש וא\"כ כי מכרה הגוי ללוי שפיר קנה לוי לדעת הפוסקים דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ודלוי הוי וחייבת בבכורה וכתב הש\"ך בסי' ש\"כ ס\"ק ח' וז\"ל ומשמע דה\"ה אם קנה פרה מהגוי דלר\"ת משיכה קונה דוקא ולרש\"י מעות וא\"כ אם עשה הישראל משיכה או מעות וילדה חייבת בבכורה מספקא דכן מבואר מתשובת מהר\"ם מינץ וכו' יעו\"ש. וכי תימא הא כבר כתבתי לעיל משם מור\"ם בת��ובה דכיון דאמר הריני משלם נקנה הפרה לגוי ונמצא דשלו היא ופטורה מהבכורה הא ליתא דהא לפי מה שבא בשאלה הגוי גילה ואמר שאם ימצא הרי היא שלו כבתחילה נמצא דלא כיון לקנות הפרה וצריך לחוש לסברת הרמב\"ם ודעימיה וחייבת הנראה לענ\"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר<br><b> שלמה </b> בכ\"ר <b> שמואל חכים </b> ס\"ט"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל כלים מן האומן וכו' והוא שיגביהנו.</b> עיין להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה דהיכי קאמר הגביהו כדי לקנות דשמואל לא אמר אלא כדי לבקרו יעו\"ש והבית דוד חו\"מ סי' ק\"ג כתב עליו דאשתמיט מיניה מ\"ש הרי\"ף והרא\"ש פ' השואל עובדא דההוא טבחא דאיתיה בפ' הספינה דף פ\"ח והוא דקבעי לכלא כלומר דוקא אי צריך לכולו חייב בדמי כולו ואם לאו אינו חייב כי אם בדמי מה שהיה בדעתו לקנות והשאר פטור וא\"כ אין כונת הרמב\"ם דצריך כונה להקנותו אלא כדי שלא יתחייב בשאר כדעת הרי\"ף והרא\"ש והנראה דבגירסתינו ליתא להא דכתבו הרי\"ף והרא\"ש וגם לא אמרוהו במקומו לכן לא היה בידו לפרש דברי הרמב\"ם על דרך זה אבל האמת הוא כמ\"ש בלי ספק יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי הרי\"ף שבפ' הספינה שכתב וה\"מ דקיצי דמי וכולא כדכתיבנן בפ' השואל וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד\"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'.</b> הרי\"ף ז\"ל הביא מ\"ש בירושלמי וז\"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב\"י בסי' ר\"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו\"ש וכתב מרן החבי\"ב בהגהות ב\"י אות י' וז\"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב\"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש שנראה מדברי מרן ב\"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ\"ג ס\"ב וז\"ל בד\"א וכו' אבל אם א\"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ\"ש הרב ז\"ל איברא דמור\"ם ז\"ל שם הגיה בדברי מרן וז\"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ\"ע וז\"ל וכונתו ללמדנו שט\"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ\"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ\"כ בב\"י ס\"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו\"ה צריכין לומר שט\"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו\"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ\"ש הטור והמחבר בסי' ר\"ד יעו\"ש ובש\"ך והרב גופיה בהגהות ב\"י אות ה' כתב וז\"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ\"ע עכ\"ל ובסי' קכ\"ה ס\"ו כתב הטור וז\"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב\"י ז\"ל ירושלמי כתבו הרי\"ף בפ' הזהב עד כאן.<br><b> הרי </b> להדיא שהטור ומרן ז\"ל תרוייהו ס\"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ\"ק דגיטין דף י\"ד ע\"א א\"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה\"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו\"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ\"ל ופי' רש\"י ז\"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא\"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ\"ש הרב גופיה בסי' רמ\"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב\"י ז\"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז\"ל וזה לשונו וצ\"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ\"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א\"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ\"ק דבתרא סי' תצ\"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי\"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח.</b> וכתב הרב המגיד דעת אלו בעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים ודעת המחבר כדעת הרב מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק עד כאן ונראה דטעמו הוא מדכתב רבינו בהל' י' הנותן מעות לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' ומדלא כתב שזקפן עליו במלוה בפני עדים משמע דס\"ל היפך דעת הרשב\"א ז\"ל וכדעת הרב מתיבות שכתב גבי עובדא בפ' האומר דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א\"ל זבין לי האי ארעא אזל זבנה לנפשיה ופריך והא תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומשני וכו' והקשה הר\"ן מההיא דתניא בתוספתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות למחצית שכר אין עליו אלא תרעומת ואם יודע שלקח ומכר מוציאים ממנו בעל כרחו ותירץ דהא דתוספתא בזוזי דמשלח היה ומשו\"ה מוציאים ממנו בעל כרחו אבל רב בזוזי דנפשיה זבן עד כאן ומשום הכי כתב והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו כדעת הרשב\"א.<br><b> ומ\"ש </b> וקרוב לזה הוא דעת ההלכות היינו משום דכתב הרי\"ף ז\"ל בפ' המקבל וז\"ל היכא דשקיל איניש עיסקא מחבריה לאעסוקיה ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגיה לההוא עיסקא או זוזי דעיסקא קמי בי\"ד אדעתא למישקל לההוא פלגא בתורת מלוה לעסוקיה לנפשיה כי היכי דלא למיתן ליה רווחא למאריה דעיסקא קא שמעינן משמעתיה דרבא דאמר להכי קרו עיסקא דא\"ל לעסוקיה ביה יהבית לך ולא למשתי שכרא דלית ליה למיפלג לממונא לאעסוקיה בפני כל בי\"ד שבעולם ולא מהני תנאה כלום ועוד אי אמרת מהני תנאה וכו' א\"כ מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל עכ\"ל וכנראה להדיא דס\"ל להרי\"ף דאפילו יאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה אין מקבלין ממנו כדעת רבינו והיפך דעת הרשב\"א דלהרשב\"א ס\"ל דהיכא דאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה מקבלין טענתיה ואין כן דעת הרי\"ף והיינו דכתב הרב המגיד בלשון וקרוב לזה דעת ההלכות והרואה יראה דדברי הרי\"ף הם מבוארים בלי גמגום כלל נראה דכונתו הוא מדכתב הרי\"ף דא\"כ מאי מהני תקנתא דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפני התקנה הוא דלא מצי למפלגיה אבל בענין אחר אפי' דמודה דמצי לקנות לעצמו הכא דאמר כן בפני עדים וכן ראיתי להרשב\"א הובאו דבריו בליקוטי הרב בצלאל וז\"ל ואולי גם הרב מודה בדין זה אלא דבממון שנתן לעסק ומפני התקנה וכו' יעו\"ש ומשו\"ה כתב הרה\"מ וקרוב לזה דעת ההלכות (עיין להרב כנסת הגדולה סי' קפ\"ג הגהות ב\"י אות י\"ג) אלא דא\"כ קשה על הרב מהר\"י בן עזרא הביא דבריו מהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שכתב וז\"ל ויש לתמוה על הרב שכתב וקרוב לזה דעת ההלכות יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה דליכא קושיא כלל וכדכתיבנא.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם בתשובה וז\"ל ויש להסתפק לדעת הרשב\"א אם שינה השליח משליחותיה אי הוי כמו עדים או דילמא לא והאריך בזה יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה דבריו תמוהים והוא דעיקר דברי הרשב\"א נראין הם דיצא לו מההיא ברייתא דשמעתין דת\"ר הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין והלך וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכמ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ב\"י בסי' קמ\"ו מחודש ל\"ו וז\"ל אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זה שאני עושה לעצמי אני קונה קנה לעצמו וכדאמרינן בפ' הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטין וכו' יעו\"ש ש\"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וכן הביא ג\"כ הרב [בצלאל] בשטמ\"ק משמו וז\"ל היכא דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו לא זכה אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לעצמו דכל דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' [יהודה] לר' מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים דקנה לעצמו אבל אם שינה ליכא למיעל בספק זה אם קנה או לא ומהתימה על הרב ז\"ל דטרח להביא עצות מרחוק דבדברי הרשב\"א מבואר ספיקו וכמ\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז\"ל ומה שהכריח מהריב\"ל ז\"ל שדעת בעל מתיבות כהרמב\"ם אין זה הכרח שהרי הרשב\"א חילק חילוק זה לתרץ מה שהקשה הר\"ן ז\"ל כמ\"ש הרב המגיד בפ\"ז דמכירה ואפ\"ה מחלק הוא בין זקפן עליו במלוה בפני עדים להיכא דלא זקפן ואם הכרח הרב הוא הכרח תיקשי להרשב\"א דלמה לו לחלק בחילוק בעל מתיבות אלא על כרחך וכו'. ולענ\"ד נ\"ל דהא ודאי לק\"מ לפי מ\"ש הרשב\"א הובאו דבריו בהרב בצלאל בשטמ\"ק והוא דסוף דינו הניח הדבר בצ\"ע איכא למימר דמשו\"ה הוצרך לתרץ בחילוק הרב מתיבות משום דדינו לא בריר ליה יפה אבל הרב בעל מתיבות אי הוה ס\"ל הכי הו\"ל לחלק כן אלא דלפי\"ז קשה לי מ\"ש הרב פני משה בח\"א סי' ע\"ח שכתב וז\"ל ואף הרמב\"ם ז\"ל דפליג עלייהו אפשר דלא פליג אם הוא נאמן אלא דפליג אעיקרא דדינא עד כאן וקשה דאמאי כתב בלשון אפשר דלא פליג עלייהו שהרי כן משמע להדיא מדכתב שם בה\"י והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו נראה דפליג עלייהו אעיקרא דדינא.<br><b> עוד </b> כתב הרב וז\"ל ולכאורה כן נראה ג\"כ מדקדוק דברי הרב ישעיה ז\"ל הביאו הטור ז\"ל סי' קע\"ו ס' ל\"ג עלה דהך דינא הנזכר דאחד מהשותפים שבא לחלוק בלא דעת חבירו שצריך לחלוק בפני ג' ואם השותפות הוא במעות שאינו צריך ג' כתב עלה הר' ישעיה וז\"ל ודוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזין ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לג' שהן בי\"ד וכו' אך המדקדק היטב יראה דשנא ושנא דברי הרב ישעיה מדברי קצת מהמורים שהביא הרמב\"ם דעד כאן לא אמר הרב ישעיה אלא כשאחד מהשותפים הרויח בחלקו לבד ולא עסק בחלק חבירו כי אם בחלקו לבד בכי הא אית ליה להרב ישעיה דבמשלם זמן השותפות והיו המעות בעין דכמאן דפליגי דמי דמהימן לומר שלעצמו הרויח בחלקו אבל אם יאמר שגם בחלק חבירו נתעסק והרויח לעצמו מפני שזקפן עליו במלוה בהא לאו כל כמיניה לומר כך וכו' יעו\"ש ולפי קוצר עניות דעתי נראה שכן הוא מוכרח לומר דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הטור אהדדי שכאן פסק כהרשב\"א וכאן פסק כהרב ישעיה אלא דעל כרכך צריכים אנו לחלק בין הא דהרמב\"ם להא דרב ישעיה וכמ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז\"ל והטעם דאפשר דעד כאן לא אמרו מקצת מהמורים דבשליח תליא מילתא להזקיפם עליו במלוה ולהשתכר בהם אלא דוקא בשליח דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח בכי הא מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות כדפריך בגמ' בפ' הגוזל קמא אמטו להכי אפשר דאית להו למקצת המורים שקנה השליח לעצמו אם זקפן עליו במלוה וכו' אך בנדון דידן שראובן ושמעון היו ידועים לשותפים וכל מי שהיה נושא ונותן בכל אחד מהם לשם שותפות היה נושא ונותן וכו' עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דמנא ליה דדעת מקצת המורים הוא מטעם דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות מאחר דלא קי\"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דאמר דדעתו להקנות לבעל המעות וכמ\"ש שם מרן ב\"י סי' קפ\"ג ס\"ז והרא\"ש והביא איהו גופיה דבריו שם וא\"כ מקצת המורים איך מצו למיהב טעמא דלא כהלכתא וליכא למימר דכונתו הוא דהם ס\"ל כסברת הרא\"ש שכתב בפ' הגוזל גבי פלוגתא דבני מערבא וז\"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע\"ג דשני שליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע\"פ שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות עד כאן וא\"כ אפשר דזהו כונת הרב שאמר דלא כיון להקנות למשלח כי אם לשליח וכדכתב הרא\"ש שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ומקצת המורים ס\"ל כהרא\"ש דכיון שבעל החיטים מזכה לשליח א\"כ אם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הו\"ל להרב לפרש דברי המורים דס\"ל כסברת הרא\"ש ועוד מדכתב הרב ז\"ל דאינו מתכוין בעל החיטים להקנות למשלח כי אם לשליח דטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ולא קאמר הטעם שפירש הרא\"ש ז\"ל משמע דאין כונתו למאי דכתב הרא\"ש וצ\"ע (א\"ה ס\"ט עיין להרב בני אברהם בחו\"מ סי' ד' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכו'.</b> הנה הטור ז\"ל סי' ר\"ז סט\"ו הביא דין זה וז\"ל לפיכך הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר\"י חאנדאלי ז\"ל בתשובה סי' כ\"ב שהקשה להטור ז\"ל ממ\"ש בסוף סי' ע\"ג תשובת הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו שביד שמעון וא\"ל שמעון כבר מחלת לי תשובה מיהו מחילה לא שייך במשכון בשלמא כשאדם חייב לחבירו מנה ומוחל לו הוי מחילה במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו וא\"ל אני מוחל החפץ לאו כלום הוא אא\"כ שיאמר הריני נותנו לך עד כאן. והשתא אם איתא דבמטלטל לא שייך לשון מחילה כשהוא בעין הכא למה קנה המוכר כיון שהלוקח א\"ל לשם מחילה לא שייך במטלטלין ומאי שנא מההיא דכתב הרא\"ש גבי משכון והצריך עיון. ולענ\"ד אפ\"ל דערבון זה שנותן הלוקח הוא מעות ואם יחזור בו הלוקח ימחול לו ערבונו ואפי' לפי מ\"ש הסמ\"ע דהא דלא מהני לשון מחילה לאו דווקא בחפץ אלא ה\"ה מעות מ\"מ במעות שאינם צרורים וחתומים כבר כתב הש\"ך ז\"ל ס\"ק נ\"ה דמהני בהו לשון מחילה וז\"ל וכתב הסמ\"ע לאו דווקא בחפץ אלא ה\"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה שייך שפיר לשון מחילה וכן מבואר לקמן וכ\"כ הב\"ח ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון שהן צרורים וחתומים דאל\"כ כיון שיכול להשתמש בהן אפי' תובע אותם המפקיד א\"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים א\"כ דמי להלואה ושייך בהו לשון מחילה כך נראה לענ\"ד עכ\"ל. וא\"כ השתא דערבון זה לא ניתן להשבון דאם חזר בו הלוקח נשאר ביד המוכר וא\"כ אם חזר המוכר קנה מיהא כנגדו וכמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל משם רבינו והטור ומרן ז\"ל וא\"כ פשיטא שיכול להשתמש ודמי שפיר להלואה דלהוצאה ניתנה ושייך שפיר לשון מחילה וזה פשוט ועיין בית שמואל סי' נ' ס\"ק ס\"א (א\"ה ס\"ט עי' בס' מטה שמעון סי' ר\"ז ס\"ק ס\"ג ובמהרשד\"ם ז\"ל סי' קצ\"ו)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה וכו'.</b> הנה דייק רבינו וכתב ופירש בשעת המכירה לומר דלא מהני מאי דמגלי מקודם מכירה כי אם צריך לפרש בשעת המכירה דוקא וכן הוא דעת הרא\"ש והתוס' בפ' אלמנה ניזונת והטור חו\"מ סימן ר\"ז יעו\"ש וכ\"כ בס' התשב\"ץ בחוט המשולש בטור ד' סימן ג' וז\"ל וצריך שתדע דבהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי צריך שיאמר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל שהוא רוצה וכו' ואע\"פ דבההיא עובדא בנהרדעא לא הוזכר שם שפירשו בשעת המכר שאני התם שהדבר היה נודע מעצמו אצלם והדבר מעיד על עצמו דלא שייך שרוב בני אדם ימכרו שדותיהם בזמן אחד אם לא מסיבה כוללת ונוגעת לכולם לכן דן אותה רב נחמן כהנך מילי דסגי אומדן דעתא דאומדנא דמוכח הוא ואין צריך אפי' גילוי דעת וכו' יעו\"ש באורך וע\"פ דברי הרב ז\"ל אפשר לישב מה שהקשה מרן ב\"י ז\"ל שם ס\"ז עליה דהרא\"ש ז\"ל דהוא ס\"ל דצריך לפרש בשעת המכר כמ\"ש בפ' אלמנה ואילו בתשובה כלל פ\"ה כתב וז\"ל ויש מקומות דאפי' גילוי לא בעינן אלא אזלינן אחר דברים שבלב כגון שטר מברחת וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכיוצא וכו' ואלו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ס\"ל דצריך שיפרש בשעת המכר יעו\"ש שהצריך עיון ולפי דברי הרב ז\"ל אפשר דהרא\"ש נתכוון לעובדא דרב נחמן דאין צריך שיפרש דהדבר מעיד על עצמו ובהך זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הוא דכתב הרא\"ש דא\"צ גילוי דעת וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב.</b> כתב הטור בסי' ס' ס\"י וז\"ל והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב וכו' אבל הנותן מתנה בדבר שאינו מצוי אצלו או בדבר שלא בא לעולם אפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב (גדו\"ת) [בעל התרומות] שער מ\"ג ח\"ד סי' ו' שכתב וז\"ל וזה אשר כתב לי בזה הרמב\"ן ז\"ל שנראה לו שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה ואם לאו גובה מהם מדין ערב והוא שכתב דאקנה באחריות וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכל שכן בקנין ודאקנה בכל דין חיוב שמשתעבד הוא וכו' יעו\"ש מה שהקשה הגדולי תרומה על זה והש\"ך תירץ בס\"ק כ\"א וז\"ל ולא נראה דהרמב\"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו הילכך נהי דהקנין אינו כלום מ\"מ החיוב חל על גופו לענין שחייב להעמידה בידו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לדקדק כן מדברי הרמב\"ן עצמו שכתב שם וז\"ל וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכו'. ומהתימה על הרב פני משה בח\"א סי' ס\"ו שעשה מחלוקת הך דהרמב\"ן ז\"ל עם הטור ולא דקדק במילת שיכול אדם שיחייב עצמו וכו' שכתב הרב ז\"ל וכמו כן קצת קשה על הרב לחם רב סי' קנ\"ח וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות וכו'.</b> עי' למרן כ\"מ שהקשה דכיון דקנין מעכשיו מסלק האסמכתא לדעת רבינו למה הוזקק לעשות התנאי במחול לך וכו' ועיין מ\"ש מוהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו במל\"מ בדין זה וז\"ל דלכך הוזקק לזה דאם בדרך חיוב אם תעשה כך אם היה נאנס המתחייב ולא יכול לעשות פטור מן החיוב וכו' אבל כשהחיוב הוא מוחלט וקונין מזה שאם יהיה כך החוב מחול מעכשיו כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס הלא חייב ליתן שזה לא מחל אלא ע\"מ שיתקיים וכו' יעו\"ש ועי' במהר\"מ אלשיך ז\"ל סי' ל' שכתב חילוק זה עליה דרבינו והקשה כקושית מרן ז\"ל וחילק כן יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר לחבירו במדה וכו'.</b> כתב הרב המגיד זו מימרא דרבא בכמה מקומות וכו' וכתב הר\"י בן מיגאש ז\"ל בפ' המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד ביטול המקח אפי' ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב\"א בפ' האיש מקדש וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב\"ן הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים ע\"כ.<br><b> והנה</b> לכאורה נראה שדעתו ז\"ל להשוות להר\"י בן מיגאש עם הרשב\"א ז\"ל ודעת הרמב\"ן שמחלק בין אפשר להשלים אז דוקא המקח קיים ובזה מודה להר\"י בן מיגאש והרשב\"א אבל בדבר שא\"א להשלים פליג עלייהו וס\"ל דבטל מקח ואי דעתו כן הוא קשיא לי טובא דהא הרמב\"ן ז\"ל כשכתב דין זה בפ' בית כור בד\"ה מתני' כתב וז\"ל והוי יודע דהאי גופא דאמרינן בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים בפירושה בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל ופעמים קנה ומשלים אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהם אפשר להשלים כגון מכר לו פירות הללו בסאה בסלע ומדד ונמצא חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות משתות שוין בדבר וכן דעת הר\"י בן מיגאש ז\"ל עכ\"ל הרי דהר\"י בן מיגאש ס\"ל כהרמב\"ן דהיכא דא\"א להשלים בטל מקח וא\"כ על כרחין לומר דהרשב\"א פליג על הר\"י בן מיגא\"ש שהרי כתב הר\"ן בפ' האומר והביאו מרן ב\"י סי' רל\"ב וז\"ל אבל הרשב\"א סובר דכי אמר רבא דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא האונאה קאמר ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולם שוים בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שיכול להשלים לדבר שאי אפשר להשלים שאפי' בדבר שא\"א להשלים כבית ושדה קנה ומחזיר האונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי\"ז הלוקח מחבירו שדה ומקצתו יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה המוכר המקח קיים בשאר עכ\"ל הרי דהרמב\"ן והר\"י בן מיגאש ז\"ל חולקים עם הרשב\"א ואיך השוה להר\"י בן מיגאש עם הרשב\"א ולהרמב\"ן והר\"י בן מיגאש עשאם חולקים וצ\"ע.<br><b> שו\"ר </b> להרב במתני' שהביא משם הרשב\"א שהר\"י בן מיגאש ז\"ל כהרשב\"א היפך מ\"ש הרמב\"ן וכ\"כ בהספינה וא\"כ על כרחך לומר דמ\"ש הרמב\"ן וכן דעת הר\"י בן מיגאש לא קאי אלא על עיקר הדין דס\"ל דאינו חוזר המקח לאפוקי ממ\"ד דחוזר היינו חזרת המקח. ומרן ב\"י בסי' רנ\"ב כתב עליה דרבינו וז\"ל ומשמע דעד כאן לא אמר הרמב\"ם אלא בדבר שיכול להחזיר אבל בדבר שא\"א להשלים בטל מקח וכמ\"ש בסמוך משם הר\"ן ז\"ל והרמב\"ן וכן דעת הרא\"ש וכו' ועיין בכנסת הגדולה הגהות ב\"י אות ב' שציין להרב המגיד שבפ' כ\"ח בדין מדה בחבל שכתב שדעת רבינו כדעת הרשב\"א אם כונתו להקשות למרן ז\"ל אחרי המחילה רבה לק\"מ לא לדעת הרה\"מ אמרה כי אם לנפשיה ופליג למה שנראה מדברי הרה\"מ שבפירקין ועיין להרב מחנה אפרים בהל' מכירה סי' כ\"ג שהבין שדברי מרן הן עליה דהרה\"מ והקשה כן ולענ\"ד אין נראה כן ועי' בכ\"מ בדין שלפנינו וק\"ל (א\"ה עיין בס' מחנה יאודה שם)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אמתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משניהם [וכו'] אין כאן עדות כלל וכל אחד מהן נשבע בנקיטת חפץ.</b><br><b> הנה</b> דעת רבינו נראה לכאורה דס\"ל דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מדכתב ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו וכל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח משמע דאי הוה ידע נשבע הלה שבועה דאורייתא נגד העד ונוטל חצי המקח והנתבע נוטל בלא שבועה מאחר שאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכן דקדק הראב\"ד בהשגות וכן הרב המגיד ז\"ל. אבל נראה לענ\"ד דאין זו מוכרח דאפשר לומר דדעתו הוא לומר דאילו ידע המוכר כל אחד לא מצי ליקח כי אם בשבועה בנקיטת חפץ דמאי אולמיה דהאי מהאי ושניהם שוים כאחד אבל אם ידע המוכר למאן זבן זה התובע צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ליקח חצי המקח והנתבע נמי צריך ג\"כ לישבע שבועת היסת כדי ליקח ג\"כ החצי וזה הוא דעת מרן כ\"מ שכתב וז\"ל ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור ��ן עכ\"ל כנראה שכיון למ\"ש שאף שידע המוכר אכתי אפשר שישבע שבועת היסת שהיא בנקיטת חפץ וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' שבועות מעיקר הדין כי ע\"פ הדברים האלה נסתלקה קושיית הרב מחנה אפרים בחי' לרבינו שהקשה על מרן כ\"מ דאל\"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחבירו שבועה דאורייתא בלא\"ה נשבע שבועת המשנה יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה דלק\"מ וכן ג\"כ י\"ל למאי שדקדק הרב עצמות יוסף עליה דמרן כ\"מ ז\"ל.<br><b> איברא</b> דליכא להקשות להרב המגיד דס\"ל בדעת רבינו דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מהא דפסק רבינו בפ' ט\"ז מהלכות טוען ה\"ה וז\"ל ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טען אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה וראובן אומר בגזל אכלתה בין שלא היה שם עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שני חזקה אינו חייב להחזיר פירות שאכל וכו' וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו מפירות שאכל ויפטר עד כאן הרי דפסק דאף דאיכא עד אחד המסייע לנתבע אפ\"ה חייב שבועת היסת ואם כדברי הרה\"מ פטור. הא ודאי לא קשיא דאפשר לומר דהכא שאני דהא שעד אחד המסייע לנתבע לא מעיד אלא שאכל שני חזקה אבל אם אכלם הפירות בגזל או שלקח הקרקע מראובן בהא לא מעיד ואף דאם היו ב' היה שמעון מחזיק בקרקע בעדותם מ\"מ בעד אחד לא מהני אפי' לפירות וכמ\"ש האחרונים לדבר אחר הלא בספרתם יעו\"ש והרא\"ש בפ\"ק דמציעא כתב שמדברי ר\"ת יש ללמוד דעד המסייע לנתבע פוטרו מהשבועה וכתב עוד ויש מביאים ראיה מפרקין לקמן א\"ל ר' חייא שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא פירוש אע\"ג דבעלמא הילך חייב אלא שלשון השטר שכתוב בו סתם וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע השטר אע\"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים כל שכן עד אחד שמעיד כדברי הנתבע עד כאן והרואה יראה שיש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא ע\"י השטר פטור משבועה משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי\"ד דמי וכדאמרינן בפ\"ב דכתובות דהא מיהא עדותם שלם הוי אבל היכא דליכא אלא עד אחד מנין לך הא דפטור.<br><b> עוד</b> כתב הרא\"ש שם וז\"ל ויש מקשין מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר הלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה וכו' יעו\"ש והקשה הרב שער המלך בהל' טוען מהא דכתבו התוס' בפ\"ב דקידושין דף מ\"ג ע\"ב ד\"ה לעולם וז\"ל וי\"ל דמ\"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנין אשבועה וכל עד שאינו נאמן אלא בשבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך יעו\"ש הרי דכל עדות דצריך שבועה אינו עדות וא\"כ הכא בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כיון דצריך לישבע השואל שאינו ברשותו למשאיל א\"כ כי מעיד השוכר שמתה כדרכה והשואל מסייעו אכתי צריך השואל שבועה שאינה ברשותו והדר מסייעו לשוכר וכה\"ג אין ממש בעדותו וכמ\"ש התוס' והצריך עיון. ולענ\"ד נראה לי דלק\"מ דאפשר דס\"ל להרא\"ש כדפי' הנמוק\"י במתני' וז\"ל ולא שייך שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל מודה שמתה כדרכה דאי לא ידענא שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עד כאן נמצא (דר\"א) [דר' יוסי] דאמר יחזיר ה\"מ דידעינן שמתה ומינה דלתנא קמא דס\"ל שישבע היינו נמי דידעינן שמתה אלא דלא ידעינן שפשע ומשו\"ה ישבע שמתה כדרכה וא\"כ שבועה שאינה ברשותו ליתא וא\"כ שפיר שייך שיעיד וכדברי הרא\"ש ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח או טעם הדבש הזה [וכו'] לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זו או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר. ודין ההקדש והעניים אינו כדין ההדיוט בקנייתו וכו' אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.</b><br><b> הנה</b> כונת רבינו ברור מללו דמ\"ש בתחילה <b> אין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כגון ריח התפוח או אכילת פירות דקל או דירת הבית וכיוצא </b> הוא משום שלא הקנה לו גוף החפץ כי אם הריח או אכילת הפירות שלא הקנה לו פירות גופייהו בלשון הקנאה אלא אכילת פירות דהוי דבר שאין בו ממש כמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' זכיה וז\"ל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם אלא דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בהם כדיבור וכשינה שאין נקנית וכו' יעו\"ש ומ\"ש רבינו עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו וכו' ולא סגי ליה בהקנאת גוף הפירות לבד היינו משום דנהי דהוי דבר שיש בו ממש מ\"מ לא קנה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולכך פסק דצריך להקנות לו גוף האילן וכמ\"ש בריש פרקין וז\"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנה כיצד מה שתוציא שדה זה מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה עד כאן הרי דבמקנה גוף העובר הוי דבר שיש בו ממש אפ\"ה לא קנה מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם וא\"כ מ\"ש אח\"כ <b> ודין ההקדש וכו' אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו וכו' </b> ואתי עלה מטעם דבר שלא בא לעולם היינו משום דהקנה לו גוף העובר והוי דבר שיש בו ממש אלא שעדיין אינו בעולם והיינו דחייל הנדר דהוי כאומר הרי עלי להקדשו וכמ\"ש מרן החבי\"ב בסי' רי\"ב ועיין בס' בני יעקב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למהריב\"ל בח\"א סי' נ\"ט שהקשה לרבינו וז\"ל וראוי לדקדק בדברי הרב קצת דברים ראשונה שבתחילת דבריו כתב שטעם שאין אדם מקנה אכילת פירות הוי משום דהוי דבר שאין בו ממש וכן פסק בפ\"י מהל' זכיה וכו' ומי שיתבונן בדברי הרב במ\"ש אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו ויראה לכאורה מדברים הללו שסבור שהטעם הוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כפי' רשב\"ם יעו\"ש ולפי מ\"ש בעניותינו אחרי המחילה רבה לק\"מ ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו [וכו'] לגבי עצמו בעין יפה משייר.</b> כתב מרן כ\"מ דמדסתם ולא פירש משמע שיורשים בניו וקשה דבפ\"ו מהל' מעשר פסק גבי לוי שמכר שדה לישראל ע\"מ שהמעשר שלו אמרינן דוקא לו ולא ליורשיו וכו' יעו\"ש והרב מהר\"ש יונה ז\"ל בסי' כ\"ה תירץ דשאני הכא דמיירי בלשון תנאי ואמר לי הוא דצריך לפרש דאל\"כ לי ולא ליורשי משמע ועוד תירץ דשאני מעשר וכו' יעו\"ש ועי' להרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' כ\"ג שלא זכר ש'ר לדברי מהר\"ש יונה ז\"ל והרב המגיה שם כתב וז\"ל וכן נראה מתוך דברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שהביא דבריהם הרב ב\"י בסי' ר\"ט עד כאן. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהא דברי הרמב\"ן אלו שהביא בב\"י הם בפ' המוכר דף ס\"ג ומדבריו שם נראה להיפך שכתב וז\"ל ולי נראה דלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלי דדמי למעשר שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא בשל אחרים אע\"פ ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא וכיון שכן הו\"ל כתנאי ולי ולא ליורשי משמע אבל בע\"מ שדיוטה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסוים שייר הרי יורשיו כמוהו אע\"ג דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משוייר הוא למוכר אף היורש יורשים עד כאן הרי דס\"ל דגם במשייר לעצמו פירות דוקא לו ולא ליורשיו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו בו דקלים אם רצה להקנות ב' דקלים ה\"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו'.</b> והקשה מרן בכ\"מ ז\"ל וא\"ת מה נפשך אי הוי דבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה באותה שעה ברשותו למה לא יוכל הלוקח לחזור ואי הוי כדבר שלא בא לעולם למה לא נחייב להמוכר לקנות לו דקלים יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דהא ודאי כיון דלא הוו ברשותו בשעת המכר הוי דבר שלא בא לעולם ומשו\"ה לא מחייבינן למוכר לקנות ב' דקלים אלא דווקא אם רצה לקיים המקח ולא דמי למה שפסק לעיל בריש פ' כ\"ב (דביצה יצא) [דביצא] השער פוסקים אע\"פ שאין לזה יש לזה דלא הוי דבר שלא בא לעולם יעו\"ש עי' בס' דברי אמת בקונטרס ז' דף ס\"ו ע\"ג וע\"ד והיינו טעמא דלא יוכל הלוקח לחזור הוא משום דקטעין איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והכונה שרוצה קרקע ודקלים בתוכו כדין האומר קרקע בדקלי שצריך שיהיו הדקלים בתוכו ואם לאו מקח טעות הוא ומשו\"ה פסק דאין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' דטענה זו שייך אפי' אי אית ליה דקלים ויהיב ליה מדידיה דלא הוי דבר שלא בא לעולם אבל אי טעין משום דשלב\"ל שפיר חזי וקושטא קא טעין דאם לאו כן מאי קא פסיק ותני רבינו ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והו\"ל למימר ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא דקלים שהיו לך באותה שעה וכו' ועיין למהריב\"ל ח\"ב סי' ל\"ז והנראה לענ\"ד כתבתי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בית על מנת שהדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו וכו'.</b> בפ' המוכר דף ס\"ג אמרינן אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחברו ע\"מ שדיוטה עליונה שלי דיוטה עליונה שלו וכו' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן את\"ל בית לאחד ודיוטה לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטה הוי שיור כו' עיין להרב ט\"ז בחו\"מ סי' רי\"ב דרמי דברי מרן אהדדי וכתב הרב הנמוק\"י שם וז\"ל בית לאחד ע\"מ שדיוטה העליונה דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואע\"ג דאם לגבי נפשיה הוי משייר [הדיוטה] והוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר וכו' חוץ מדיוטה לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפי' לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע\"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטה הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירה דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטה ואמאי איצטריך למימר חוץ אם לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל ��חבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר עכ\"ל. ואחר המחילה רבה צ\"ע במ\"ש ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע\"מ נמי כגון דאמר חוץ מדיוטה הוי שיור וכו' דמשמע דלישנא דחוץ גרע מלישנא דע\"מ וזה אינו דלישנא דחוץ מהני טפי אפי' לאחר ולישנא דע\"מ לא מהני וכמ\"ש הוא ז\"ל קודם זה בתחילת דבריו אם לא שנאמר שט\"ס נפל בדפוס ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,182 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sales",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד בכסף וכו' לא קנה עד שיכתוב את השטר וכו'.</b> כתב מרן כ\"מ דמדלא חילק רבינו בין שטרי קנין לשטר ראיה נראה שדעתו כדעת הר\"ן ז\"ל שכתב בפ\"ק דקידושין וז\"ל ונ\"ל ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמר סתמא בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב את השטר אפי' בשטר הודאה ומיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפ' חזקת הבתים אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשכותב אותו שטר קונה בכסף משעת ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה וכו' וכן הרמב\"ם בפ\"א מהל' מכירה לא חילק ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל שטר מכר כהני שטרי דידן אע\"פ שכתוב בהן ומכרתי וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמחת יו\"ט סי' נ\"א שתמה על דברי הר\"ן ז\"ל ממ\"ש הר\"ן גופיה בפ\"ק דגיטין אמתני' דכל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דפריך בגמ' לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קנה ושטר ראיה בעלמא אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ע\"ז כתב וז\"ל וכיון דהודאה מהנייא כי אמר בשלמא מכר ומתנה אמתנה לאו דווקא דאה\"נ דמצינן למימר איפכא ובמתנה אתיא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה ואיכא גוונא דמצינן לאתמוהי אמכר כגון דהוה [זוזי] הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהם ולא קנה ליה אלא בשטרא אלא משום דסתם מכר וכו' יעו\"ש ולפי שיטתיה דס\"ל דשטר קנין תולה קנייתו בשטר דוקא אמאי לא קאמר דמשכחת לה כה\"ג דבמקום שכותבים שטר קנין אין דעתו לקנות כי אם בשטר והשטר פסול וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה להליץ בעד הר\"ן ז\"ל ולומר דהא דכתב בפ\"ק דקידושין דהיכא דהשטר הוא שטר קנין דעתיה לקנות בשטר היינו דווקא בשטרי דידן דקנין כסף וקנין שטר שוים הם ועוד בה דבשטר קנין דמהני אף לראיה ברם בשטר גוי דלא מהני דהא ודאי כל היכא דאית ליה כסף שנותן עכשיו ודאי דדעתיה הוא לקנות בכסף משו\"ה לא אשכח גוונא שיסמוך דעתיה אשטר כי אם בהיה לו מלוה גבי מוכר דאז דוקא דעתיה אשטר קנין ובכה\"ג הוא דמצי למיפרך האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואל תשיבני מנכסי גוי דכי יהיב ליה ישראל זוזי אסתלק גוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה דמשמע דאי הגוי לא אסתלק בקבלת זוזי הוה מקני לישראל בשטר קנין אף דאיכא כסף ואף דהשטר הוא שטר גוי לא היא דהתם שאני שהמוכר הוא גוי ומשום אלמותיה דגוי שביק קנין כסף ולא סמיך דעתיה כי אם על השטר ברם הכא ששניהם ישראלים אמרינן דדעתיה בכסף.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר שם וז\"ל אמנם מדברי הריטב\"א מבואר דס\"ל דאפי' בשטר קנין קונה משעת נתינת המעות ויש להקשות לסברת הרב ז\"ל מההיא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"א) דפריך אהא דהמוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי בעא פשיטא וכו' ותיקני בשטרא ועל כרחך מאי דפריך הכי הוא דבמקום שכותבין את השטר היו כמ\"ש התוס' ועל כרחך במקום שכותבין שטר הראוי לקנין היו וכו' ולפי סברת הריטב\"א דאפי' בשטר קנין קונה למפרע מאי פריך הא שפיר נמי במאי דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד וקנתה בכסף לענין שקנתה משעת ראשונה ולא משעת כתיבת השטר ונפק\"מ טובא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה לומר דרב הונא פריך לרב נחמן כלפי מאי דאמר ליה ר\"נ לא הוה מר גבן באורתא דאמרינן מילי מעלייתא ועיקר חדושא הוא דקנתה ומשום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא וע\"ז הוא דפריך דאי משום הא לא אירייא דאפי' דאמרינן לגלויי זוזי עבד תיקני ליה בשטרא ועיקר חדושא אינו אלא לקניית הקרקע אבל מאימת קנתה לא עייל נפשיה ואה\"נ דנפק\"מ למאי דביני ביני אבל בהאי לא נחית אלא לעיקר הקנייה משום דלא אמרינן לגלויי זוזי וע\"ז הוא דפריך ויש לדחות ודוק (א\"ה ס\"ט ומ\"ש רבינו <b> דאין קרקע נקנה בפחות משו\"פ </b> כתב הרב המגיד מימרא פ\"ק דקידושין ומרן ב\"י סי' ק\"צ כתב דהיינו מדאמרינן שם בפ\"ק דף ג' ואשה בפחות משו\"פ לא מיקנייא נפשה וכפי מ\"ש התוס' יעו\"ש ויש לתמוה דבהדיא היא מימרא בדף י\"ג ע\"א א\"ר אסי אמר רב מני כשם שאין אשה נקנית פחות משו\"פ כך אין קרקע נקנית פחות משוה פרוטה עד כאן שו\"ר להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור ולהרב שמחת יו\"ט סי' נ\"ג שהקשו כן על דברי מרן ב\"י והביא דבריו הרב מטה שמעון יעו\"ש והתימה גדולה על הרב הלכה למשה בפירקין שכתב וז\"ל כתב הרה\"מ מימרא פ\"ק דקידושין גם רבינו ירוחם נתיב י\"א ח\"א כתב דהכי איתא פ\"ק דקידושין וחיפשנו ולא מצאנו מימרא מפורשת ע\"ז זולת מ\"ש שם דף ג' ואשה בפחות משו\"פ לא מיקנייא נפשה וכגירסת ר\"ת שהביאו שם התוס' והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משו\"פ לא מיקרי כסף וכמ\"ש הרב ב\"י ריש סי' ק\"צ וכו' יעו\"ש והוא פלא איך נעלם מיניה דהיא מימרא מפורשת דף י\"ג וכנ\"ל וצ\"ע) ועי' להרב כבוד יו\"ט בפירקין."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמה תקנו חכמים דבר זה וכו'.</b> שאלה. ראובן היה לו פרה שלא בכרה ומכרה לגוי וקבל הדמים ואח\"כ מכרה הגוי ללוי ונתן לו הדמים ועדיין הפרה בבית ראובן ונגנבה משם ואמר הגוי ללוי אל ירך לבבך על הדמים שנתת לי כי אני אחזירם לך אף כי איני חייב להחזיר ואם המצא ימצא הפרה הרי היא שלך כאשר בתחילה ואז א\"ל לוי כי לא יתכן שיקח הפרה אף כי ימצא יען שלא עשה קנין בפרה ועדיין היה בבית ראובן וכשמוע הגוי את דברי לוי ההוא אמר שמי הוא זה אשר יעבור תחת השבט ומעמיד כנגדו ובתוך כך ילדה הפרה זכר והוא ראשון ועתה שאל השואל אם יש לולד זה דין בכור או לא ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ\"ז ע\"ב) אי מעות קונות או משיכה דבר תורה דר\"י ס\"ל מעות קונות ד\"ת ומשיכה תקנתא דרבנן היא כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך וכו' ור\"ל ס\"ל משיכה מפורשת מן התורה ונמשך מזה דלר\"י דס\"ל דמעות קונות בישראל נמצא דלגוי בעי משיכה ולר\"ל דס\"ל משיכה קונה ד\"ת לגוי בעי כסף וכמבואר בריש פ\"ב דבכורות. ולענין הלכה רובא דרבוותא פסקו כר\"י דמעות קונות בישראל הלא המה הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם והטור ור\"ת וסיעתיה. אמנם בגוי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהל' זכיה דקונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכמ\"ש הרב המגיד שם שהרמב\"ם דחה ההיא סוגיא דבכורות וז\"ל וגוי שמכר מטלטלין וכו' כונת רבינו היא שהגוי קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים ובודאי דין משיכה פשוט הוא ומסקנא דגמ' בפ' בתרא דעבודה זרה דמשיכה דגוי קונה ובדמים דעת רבינו היא דכי אמרינן התם משיכה דגוי קונה אף משיכה בגוי קונה קאמר וה\"ה למעות וכן מוכחת הסוגייא דאמרינן התם [ל]דעת זו דביין נסך בהקדמת המעות סגי כדאיתא התם וכו' וכבר נחלקו עליו (ואמר דכי) [ואמרו דהכי] קי\"ל דגוי דוקא במשיכה ולא בכסף וכ\"כ הרמב\"ן בהל' בכורות והדברים עתיקים ע\"כ וכן ראיתי בחי' הרמב\"ן לעבודה זרה דף ס\"ג שכתב וז\"ל הא דהקשו והא מחסרה משיכה משמע לי דאליבא דריש לקיש מקשינן דאילו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרה משיכה ודמפרקינן בזונה כותית דלא קניא במשיכה פרש\"י דכי כתיבה משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר\"ל דלר\"י איפכא היא בישראל מעות ובגוי משיכה וכו' עד כאן הרי כמ\"ש הרה\"מ.<br><b> והשתא</b> קשיא לי מה שהביא מרן ביו\"ד סי' קל\"ב וז\"ל ועוד כתב הרשב\"א בתורת הבית הארוך על הא דאמרינן בגמ' ואי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכו' ואפי' את\"ל דמעות אינם קונות בגוי אלא משיכה דוקא וכדאמרינן מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אפ\"ה כיון שנתן ופסק המעות על דעת להוציאם נתנם ולקנות מעכשיו וכו'. אבל הרמב\"ן פירש דאמימר אף משיכה קאמר הוא הדין למעות הלכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכה דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ\"ל נראה שהוא תופס דברי הרמב\"ן עיקר וכן נראה ממ\"ש בקצר הקדים לו הגוי מותר אע\"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ\"ל יעו\"ש הרי בפירוש היפך מ\"ש הרב המגיד בשמו ודעתו כדעת הרמב\"ם וכבר ראיתי למהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שהקשה כן להרה\"מ ותירץ וז\"ל אם לא שנאמר דגרסינן הרמב\"ם שמפרש כן בדברי אמימר וכמ\"ש הרה\"מ או שנפרש שמ\"ש הרב המגיד וכ\"כ הרמב\"ן קאי על מה שנחלקו על דברי הרמב\"ם שהוא ג\"כ כתבו עכ\"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין שום אחד מב' התירוצים דהא לפי מ\"ש לעיל בשמו שכתב בחי' עבודה זרה דלר' יוחנן הוי איפכא דישראל במעות ובגוי במשיכה הרי דלא כהרמב\"ם וכמ\"ש הרב המגיד ומה שתירץ בתחילה דגרסינן בדברי הרשב\"א הרמב\"ם אכתי גם זה לא יתכן לענ\"ד שהרי הריטב\"א בחי' לע\"ז דף ע\"א כתב וז\"ל תדע דהני פרסאי מסדרי פרדשני ולא הדרי בהו פרש\"י וכו' ויש שפרשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר וה\"ה לכסף וכן דעת רבינו הרמב\"ן אבל אינו מחוור וכו' ובתר הכי כתב עוד וז\"ל ולפי אותה שיטה אין לנו לומר אלא דתלמודא סבר השתא דדלמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה וכו' וכל שכן לפי פרושו דאמימר ס\"ל הכי וכדעת רבינו הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל. הרי לך להדיא כמ\"ש הרשב\"א בתורת הבית והוי כדעת הרמב\"ן היפך מ\"ש הרה\"מ משמו והיפך מ\"ש בחי' לע\"ז דף ס\"ג והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> שדברי הרשב\"א שבתורת הבית הלזו תמוהים הם בעיני במאי דס\"ל כהרמב\"ם וכמ\"ש מרן דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ואילו הוא ז\"ל כתב בפ\"ב דחולין דף ל\"ט ע\"ב וז\"ל חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי למדחי ליה אסור וכו' פרש\"י ז\"ל ואע\"ג דמעות קונות אי לאו גברא אלמא דמצי מדחי ליה שרי וכו' והרמב\"ן ז\"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא אתסר דהא על כרחך שותפו הוא ואסיר דמסתבר' לי דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דעבודה זרה ומעות בגוי אינם קונות וקי\"ל כוותיה והלכך אם לאו גברא אלמא הוא הא לא קנה ואינו שותף בה דא\"ל הא רישך והר ומיהו בגברא אלמא דעל כרחיה שקיל הו\"ל כאילו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קאמר ובהא מתרצא לי קושיא אחרת דאי לא אפי' בגברא אלמא אמאי אסור והא קי\"ל דמשיכה בגוי קונה ולא מעות ואף הרמב\"ם ז\"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בע\"ז דמעות בגוי קונות ולא קי\"ל כוותיה ואין צורך עכ\"ל. הרי שכתב דכי אמרינן בגמ' אמימר אמר משיכה בגוי קונה היינו דווקא משיכה ולא מעות שכן כתב דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דע\"ז דמעות אינם קונות בגוי וקי\"ל כוותיה וכן מ\"ש אח\"כ והא קי\"ל דמשיכה דגוי קונה ולא מעות וכו' והוא סותר את עצמו שכתב בתורת הבית דמעות קונות בגוי וכמ\"ש לעיל ומ\"ש והרמב\"ם ז\"ל נשמר מזה ט\"ס הוא וצ\"ל והרמב\"ן וכן הוא להדיא בחי' הרמב\"ן לחולין בס' מזבח כפרה יעו\"ש.<br><b> ומרן</b> החבי\"ב בחו\"מ סי' קצ\"ד הגהות הטור אות י\"ג כתב וז\"ל אמר המאסף אם משיכה בגוי קונה או כסף קונה בגוי איכא פלוגתא ביני רבוותא לדעת רש\"י כסף קונה בגוי ולא משיכה ולדעת ר\"ת משיכה ולא כסף ולדעת הרמב\"ם בפ\"א מהל' זכיה והרשב\"א שהביא הרב המגיד גוי קונה במשיכה או בכסף וכן נראה מדבריו בתשובות להרמב\"ן סי' רכ\"ה וכו' יעו\"ש. ואני בעוניי לא ראיתי מזה כלום להרה\"מ שהביא משם הרשב\"א. והטור ז\"ל פסק בסי' קצ\"ח כר' יוחנן ובסי' קצ\"ד פסק דמעות בגוי קונות וז\"ל אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עד כאן וביו\"ד סי' קל\"ב פסק וז\"ל ולפיכך ישראל שמוכר יינו לגוי צריך להזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו שאין מעות קונות בגוי עד שימשוך וכו' עד כאן הרי שלא כמ\"ש בחו\"מ סי' קצ\"ד כבר ראיתי למהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שהקשה כן ומהרד\"ב סי' קנ\"א רצה להליץ בעד הטור ז\"ל באומרו דהטור לשיטתיה אזיל דפסק ביו\"ד סי' ש\"כ דצריך בגוי כסף ומשיכה ומשום חומרא ואף כאן צריך ג\"כ משיכה משום חומרא דיין נסך ולא קנה עד שימשוך אבל בעלמא ס\"ל כהרמב\"ם וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> דבריו צריכים לי עיון שהרי שם באותו סי' פסק הטור וז\"ל ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הגוי אפי' לכליו של גוי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הגוי מותר וכו' היה הגוי מודד הגביהו תחילה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח\"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחילה לקנות אסור וכו' יעו\"ש הרי להדיא בדין יין נסך גופיה שכתב דמשיכה לחוד סגי והוא היפך מ\"ש הרב ז\"ל לדעת הטור (עיין להרב לחם שלמה דף פ\"ט ע\"ב יעו\"ש) והש\"ך בסוף סי' קצ\"ד ס\"ק ד' כתב וז\"ל גם א\"א לפרש כאן בנתינת המעות לחוד קנה דהרא\"ש פסק בריש פ\"ב דבכורות דמשיכה בגוי קונה ולא מעות אע\"ג דבפ\"ק דבכורות כתב הרא\"ש דטוב לחוש ג\"כ לסברת רש\"י מ\"מ ודאי מידי ספקא לא נפקא וכ\"כ הטור והרב גופייהו ביו\"ד סי' ש\"כ דיעשה משיכה ומעות דדילמא (מ\"ק) [מעות אינן קונות] והיאך כתבו כאן בפשיטות דקונה עם נתינת המעות אלא כאן ר\"ל לאפוקי מ\"ש בתחילה דבקרקע צריך שטר ולא מהני כסף קמ\"ל דבמטלטלין א\"צ שטר וסגי בנתינת כסף בקנייני מטלטלין ע\"פ הדין ואה\"נ דלמ\"ד דצריך משיכה לא מהני נתינת המעות בלא משיכה עכ\"ל והרב לחם חמודות הקשה קושייא זאת להרא\"ש מדידיה אדידיה דבפ\"ק חשש לסברת רש\"י ואילו בפ\"ב כתב בפשיטות כר\"ת והניחו בצ\"ע ועיין בס' בני יעקב סי' ב' מה שתירץ לזה.<br><b> איך</b> שיהיה בין למר ובין למר דעת הטור הוא דגוי קונה במשיכה אלא דפליגי אי קונה נמי במעות כדעת הרמב\"ם או לא ובהגהות אשרי בפ' הזהב כתב וז\"ל והיכא דאין לו (ב)מה למשוך מודה ריש לקיש דמעות קונות הלכך נראה בעיני דישראל שיש לו פרה מבכרת מותר לו לקבל הדמים מן הגוי ולמכור לו העובר אע\"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מהבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיולד ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר וכו' יעו\"ש נראה דקאי בשיטת ר\"ת ודעימיה ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ\"ד) גבי נכסי הגר הרי הן כהפקר פסק להיפך וז\"ל שכל קניינו בכסף ודוקא בקרקע אבל במטלטלין אם ישראל קנה מן הגוי ונתן לו המעות ועדיין לא משך המטלטלין ובא אחר והחזיק אין יכול דהלוקח קנה במעות דלא בעייא משיכה אלא מיד עמיתך דהכי אמרינן ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע\"פ שלא משך קנה מא\"ז יעו\"ש הרי לך בפירוש היפך מ\"ש בפ' הזהב ועיין למהרש\"ך ח\"ב סי' קט\"ז שהקשה להטור מדידיה אדידיה וכן נמי להנמוק\"י ולא שלטה עינו הטוב בהגהות אשרי ושו\"ר להרב פנים מאירות בח\"ב שהקשה כן ותירץ דמשום חומר דבכור חייש לר' יוחנן וכו' יעו\"ש. והרואה יראה דלא משום דחייש הוא אלא דבקושטא דמילתא פסק כר' יוחנן וכדעת רובא דרבוותא יעו\"ש.<br><b> והנה </b> לקושיית הרב לחם חמודות שהקשה להרא\"ש שכתבנו לעיל תירץ הרב בני יעקב בתשובה סי' ב' דלא דמי דהא ודאי לענין דינא ס\"ל להרא\"ש בכל התורה כולה כר' יוחנן ומשיכה בגוי קונה ואם משך גוי בהמה מישראל נפטרה מהבכורה משעה שמשכה אע\"פ שלא נתן המעות וכו' אמנם בההיא דפ\"ק שבאו לעשות תקנה לכתחילה ע\"כ הבכור אשר יולד ברשות ישראל להקנותו לגוי קודם שיצא לאויר העולם להפקיעו מהבכורה כי היכי דלא ליתי לידי תקלה בכה\"ג ראו לחוש לסברת רש\"י דהאיך נעשה מעשה בידים כדי להפקיע מהבכורה במילתא דאיפליגו בה רבוותא יעו\"ש באורך.<br><b> ומעתה</b> אשכחנא פתרי למ\"ש הטור בסי' ש\"כ ביו\"ד שמצריך תרוייהו שדעתו שאף שבסי' קל\"ב פסק דמשיכה בגוי קונה וכמ\"ש לעיל ובישראל פסק בחו\"מ סי' קצ\"ח כר' יוחנן אפ\"ה לגבי בכור בכה\"ג שבא להפקיעו מדין בכורה צריך תרוייהו וההיא דסי' קצ\"ד כבר כתבתי לעיל משם הרב ש\"ך דהוא לאפוקי דלא בעי שטר קאתי וההיא ביו\"ד דסי' קל\"ב שצריך תרוייהו שיתנם לו המעות במתנה היינו משום דהתם לא שייך משיכה דהא איכא עכבת יין אפומיה וכמבואר וא\"כ לדעת הטור ישראל שמכר פרה לגוי ומשכה הגוי אף שלא נתן הדמים אם אח\"כ ילדה ה\"נ דפטורה מהבכורה יען כי לא לפוטרה מכרה כי אם זוזי הוא דאיצטריכו ליה וכדעת הרא\"ש אביו ואם מכרה כדי לפוטרה מהבכורה בהא ודאי צריך תרוייהו מעות ומשיכה וכדכתב הרא\"ש בפ\"ק ובהא ודאי לא פליגי. ואתה תחזה למהר\"מ מלובלין בסי' ל\"א שכתב וז\"ל תשובה תחילה צריכים אנו לדקדק אם ולד זה קדוש אם לאו הרא\"ש פסק בפ' הלוקח דבכורות שאם קנה ישראל בהמה מגוי ולא משכה רק נתן לו מקצת הדמים שאינה חייבת בבכורה וכן פסק בה\"ג והטעם דקי\"ל כר' יוחנן דגבי ישראל מעות קונות מדאורייתא ומשיכה תקנתא דרבנן אבל גבי גוי דוקא במשיכה. אבל בתשובת מהרי\"ל פסק דהוי ספק בכור דמספקא ליה אי קי\"ל כר\"י או כריש לקיש ומטעם זה פסק הטור כשמוכר בהמה לגוי כדי לפוטרה מהלכות בכורה צריך להקנותה במעות ובמשיכה עכ\"ל. ומעתה אף שהרא\"ש פסק כר\"י מ\"מ בנדון הרב שפסק הטור אזיל ומודה דצריך תרוייהו וכמ\"ש בפ\"ק בעובדא דמרי בר רחל וא\"כ מה מקום לחלק בין הרא\"ש להטור ואנחנו לא נדע במאי פליגי האב ובנו.<br><b> ודע</b> דבהך סברא דהרא\"ש והטור קאי נמי התוס' בפ' בתרא דעבודה זרה שכתבו וז\"ל והרוצה לחוש לסברת רש\"י ור\"ת המקנה בהמה לגוי לפוטרה מהבכורה צריך שיתן לגוי כסף וגם משיכה וכו' וראיתי למור\"ם בתשובה סי' פ\"ז שכתב וז\"ל והיינו דווקא לכתחילה כדמוכח מלשון התוס' דכתבו בתחילת דבריהם כדברי ר\"ת וכתבו אח\"כ והרוצה לחוש לסברת רש\"י ור\"ת שמע מינה דברצון העושה תליא מילתא אבל מדינא ודאי קי\"ל כר\"ת וכו' ונראה דאף אם נאמר דקנה הישראל במסירת המעות מ\"מ מאחר שנגנבה אח\"כ ואמר הגוי הריני משלם נקנה הפרה לגוי בכל מקום שהיא כדאמרינן בפ' המפקיד המפקיד אצל חבירו פירות או כלים שלם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו ואמרינן התם הא אין אדם מקני דבר שלא בא לעולם ומשני א\"ל רבא נעשה כמי שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' וא\"כ שמעינן דאם אמר הריני משלם נעשה כאומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' יעו\"ש ועיין להש\"ך ביו\"ד סי' ש\"כ ס\"ק ח' שהביא דברי מור\"ם הללו יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דלא דמי נדון הרב ז\"ל לההיא דהמפקיד והוא דנדון הרב ז\"ל הוא בלוקח פרה מן הגוי בכסף ולא משך וע\"ז עלה ונסתפק וא\"כ מאי מייתי ראיה מהתם דהתם שאני דהאי שומר וכן נמי השואל או נפקד מתחילה היה הפרה בבית בעלים ואח\"כ כי משך השומר או השואל מהני האי משיכה לכשיאמר הריני משלם שתהא קנויה לו ע\"י משיכה זו ונמצא שהיא קנויה לו למפרע מאז ומקדם וכן נמי לאיכא דאמרי שמביא אח\"כ הש\"ס נעשה כמי שאומר הרי פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה דהא מיהא משך השומר הפרה ומועיל לסמוך לגנבתה להיות קנויה לו מעתה והו\"ל כאילו עתה משכה אבל בנדון הרב ז\"ל שהישראל לא משך מעולם כדי שנאמר דכי אמר הגוי הריני משלם אותה משיכה שמשכה הגוי מישראל מהני שתהיה קנויה לו מאחר שלא משכה ולא יצאתה מרשותו. וההיא שהביא מהתרומת הדשן סי' ק\"ל יעו\"ש לא דמי דהתם משך השומר בשעה שמסרה וגם האכילה וחשיבה שפיר מעות ואמטו להכי קנה ומשום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליכא דנעשה כאומר לכשתגנב וכו' אבל בלא משיכה זה לא שמענו באופן שדברי הרב ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לנדון דידן לדעת הרא\"ש והטור ור\"ת ודעימיה לא קנה הגוי זה את הפרה יען כי לא משך וברשות ישראל קיימא ולדעת רש\"י דפסק כריש לקיש ואף לדעת הרמב\"ם דפסק כר' יוחנן וכן לדעת הטור כפי מ\"ש הרב מהרד\"ב שכתב דקאי כוותיה שפיר קנה הגוי במעות דהא גוי קונה ומקנה או בהא או בהא. אמנם אחר ההתבוננות נראה דהכא לכו\"ע קנה לפי מה שבא בשאלה שהגוי היה אלם וכל כי האי כבר כתב הרב צמח צדק בסי' ס\"א וס\"ב וס\"ג דבגוי אלם שפיר קנה אף לרש\"י יעו\"ש ועיי\"ש בחי' הרשב\"א דנראה דאף באלם לא קנה וא\"ת הא כבר כתב הרב מהר\"מ מינץ בסי' ה' שמנהג הסוחרים לא מהני לפוטרה מהבכורה כבר חלק עליו הרב צ\"צ בין מנהג הסוחרים לאלם ועיין בס' זכרון יוסף סי' כ\"א שחלק על הרב צ\"צ יעו\"ש וא\"כ כי מכרה הגוי ללוי שפיר קנה לוי לדעת הפוסקים דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ודלוי הוי וחייבת בבכורה וכתב הש\"ך בסי' ש\"כ ס\"ק ח' וז\"ל ומשמע דה\"ה אם קנה פרה מהגוי דלר\"ת משיכה קונה דוקא ולרש\"י מעות וא\"כ אם עשה הישראל משיכה או מעות וילדה חייבת בבכורה מספקא דכן מבואר מתשובת מהר\"ם מינץ וכו' יעו\"ש. וכי תימא הא כבר כתבתי לעיל משם מור\"ם בתשובה דכיון דאמר הריני משלם נקנה הפרה לגוי ונמצא דשלו היא ופטורה מהבכורה הא ליתא דהא לפי מה שבא בשאלה הגוי גילה ואמר שאם ימצא הרי היא שלו כבתחילה נמצא דלא כיון לקנות הפרה וצריך לחוש לסברת הרמב\"ם ודעימיה וחייבת הנראה לענ\"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר<br><b> שלמה </b> בכ\"ר <b> שמואל חכים </b> ס\"ט"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל כלים מן האומן וכו' והוא שיגביהנו.</b> עיין להרב לח\"מ ז\"ל שהקשה דהיכי קאמר הגביהו כדי לקנות דשמואל לא אמר אלא כדי לבקרו יעו\"ש והבית דוד חו\"מ סי' ק\"ג כתב עליו דאשתמיט מיניה מ\"ש הרי\"ף והרא\"ש פ' השואל עובדא דההוא טבחא דאיתיה בפ' הספינה דף פ\"ח והוא דקבעי לכלא כלומר דוקא אי צריך לכולו חייב בדמי כולו ואם לאו אינו חייב כי אם בדמי מה שהיה בדעתו לקנות והשאר פטור וא\"כ אין כונת הרמב\"ם דצריך כונה להקנותו אלא כדי שלא יתחייב בשאר כדעת הרי\"ף והרא\"ש והנראה דבגירסתינו ליתא להא דכתבו הרי\"ף והרא\"ש וגם לא אמרוהו במקומו לכן לא היה בידו לפרש דברי הרמב\"ם על דרך זה אבל האמת הוא כמ\"ש בלי ספק יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי הרי\"ף שבפ' הספינה שכתב וה\"מ דקיצי דמי וכולא כדכתיבנן בפ' השואל וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד\"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'.</b> הרי\"ף ז\"ל הביא מ\"ש בירושלמי וז\"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב\"י בסי' ר\"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו\"ש וכתב מרן החבי\"ב בהגהות ב\"י אות י' וז\"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב\"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש שנראה מדברי מרן ב\"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ\"ג ס\"ב וז\"ל בד\"א וכו' אבל אם א\"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ\"ש הרב ז\"ל איברא דמור\"ם ז\"ל שם הגיה בדברי מרן וז\"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ\"ע וז\"ל וכונתו ללמדנו שט\"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ\"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ\"כ בב\"י ס\"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו\"ה צריכין לומר שט\"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו\"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ\"ש הטור והמחבר בסי' ר\"ד יעו\"ש ובש\"ך והרב גופיה בהגהות ב\"י אות ה' כתב וז\"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ\"ע עכ\"ל ובסי' קכ\"ה ס\"ו כתב הטור וז\"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב\"י ז\"ל ירושלמי כתבו הרי\"ף בפ' הזהב עד כאן.<br><b> הרי </b> להדיא שהטור ומרן ז\"ל תרוייהו ס\"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ\"ק דגיטין דף י\"ד ע\"א א\"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה\"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו\"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ\"ל ופי' רש\"י ז\"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא\"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ\"ש הרב גופיה בסי' רמ\"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב\"י ז\"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז\"ל וזה לשונו וצ\"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ\"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א\"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ\"ק דבתרא סי' תצ\"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי\"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח.</b> וכתב הרב המגיד דעת אלו בעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים ודעת המחבר כדעת הרב מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק עד כאן ונראה דטעמו הוא מדכתב רבינו בהל' י' הנותן מעות לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' ומדלא כתב שזקפן עליו במלוה בפני עדים משמע דס\"ל היפך דעת הרשב\"א ז\"ל וכדעת הרב מתיבות שכתב גבי עובדא בפ' האומר דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א\"ל זבין לי האי ארעא אזל זבנה לנפשיה ופריך והא תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומשני וכו' והקשה הר\"ן מההיא דתניא בתוספתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות למחצית שכר אין עליו אלא תרעומת ואם יודע שלקח ומכר מוציאים ממנו בעל כרחו ותירץ דהא דתוספתא בזוזי דמשלח היה ומשו\"ה מוציאים ממנו בעל כרחו אבל רב בזוזי דנפשיה זבן עד כאן ומשום הכי כתב והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו כדעת הרשב\"א.<br><b> ומ\"ש </b> וקרוב לזה הוא דעת ההלכות היינו משום דכתב הרי\"ף ז\"ל בפ' המקבל וז\"ל היכא דשקיל איניש עיסקא מחבריה לאעסוקיה ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגיה לההוא עיסקא או זוזי דעיסקא קמי בי\"ד אדעתא למישקל לההוא פלגא בתורת מלוה לעסוקיה לנפשיה כי היכי דלא למיתן ליה רווחא למאריה דעיסקא קא שמעינן משמעתיה דרבא דאמר להכי קרו עיסקא דא\"ל לעסוקיה ביה יהבית לך ולא למשתי שכרא דלית ליה למיפלג לממונא לאעסוקיה בפני כל בי\"ד שבעולם ולא מהני תנאה כלום ועוד אי אמרת מהני תנאה וכו' א\"כ מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל עכ\"ל וכנראה להדיא דס\"ל להרי\"ף דאפילו יאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה אין מקבלין ממנו כדעת רבינו והיפך דעת הרשב\"א דלהרשב\"א ס\"ל דהיכא דאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה מקבלין טענתיה ואין כן דעת הרי\"ף והיינו דכתב הרב המגיד בלשון וקרוב לזה דעת ההלכות והרואה יראה דדברי הרי\"ף הם מבוארים בלי גמגום כלל נראה דכונתו הוא מדכתב הרי\"ף דא\"כ מאי מהני תקנתא דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפני התקנה הוא דלא מצי למפלגיה אבל בענין אחר אפי' דמודה דמצי לקנות לעצמו הכא דאמר כן בפני עדים וכן ראיתי להרשב\"א הובאו דבריו בליקוטי הרב בצלאל וז\"ל ואולי גם הרב מודה בדין זה אלא דבממון שנתן לעסק ומפני התקנה וכו' יעו\"ש ומשו\"ה כתב הרה\"מ וקרוב לזה דעת ההלכות (עיין להרב כנסת הגדולה סי' קפ\"ג הגהות ב\"י אות י\"ג) אלא דא\"כ קשה על הרב מהר\"י בן עזרא הביא דבריו מהרש\"ך בח\"ב סי' קט\"ז שכתב וז\"ל ויש לתמוה על הרב שכתב וקרוב לזה דעת ההלכות יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה דליכא קושיא כלל וכדכתיבנא.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם בתשובה וז\"ל ויש להסתפק לדעת הרשב\"א אם שינה השליח משליחותיה אי הוי כמו עדים או דילמא לא והאריך בזה יעו\"ש. ואחרי המחילה רבה דבריו תמוהים והוא דעיקר דברי הרשב\"א נראין הם דיצא לו מההיא ברייתא דשמעתין דת\"ר הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין והלך וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכמ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן ב\"י בסי' קמ\"ו מחודש ל\"ו וז\"ל אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זה שאני עושה לעצמי אני קונה קנה לעצמו וכדאמרינן בפ' הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטין וכו' יעו\"ש ש\"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וכן הביא ג\"כ הרב [בצלאל] בשטמ\"ק משמו וז\"ל היכא דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו לא זכה אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לעצמו דכל דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' [יהודה] לר' מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים דקנה לעצמו אבל אם שינה ליכא למיעל בספק זה אם קנה או לא ומהתימה על הרב ז\"ל דטרח להביא עצות מרחוק דבדברי הרשב\"א מבואר ספיקו וכמ\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז\"ל ומה שהכריח מהריב\"ל ז\"ל שדעת בעל מתיבות כהרמב\"ם אין זה הכרח שהרי הרשב\"א חילק חילוק זה לתרץ מה שהקשה הר\"ן ז\"ל כמ\"ש הרב המגיד בפ\"ז דמכירה ואפ\"ה מחלק הוא בין זקפן עליו במלוה בפני עדים להיכא דלא זקפן ואם הכרח הרב הוא הכרח תיקשי להרשב\"א דלמה לו לחלק בחילוק בעל מתיבות אלא על כרחך וכו'. ולענ\"ד נ\"ל דהא ודאי לק\"מ לפי מ\"ש הרשב\"א הובאו דבריו בהרב בצלאל בשטמ\"ק והוא דסוף דינו הניח הדבר בצ\"ע איכא למימר דמשו\"ה הוצרך לתרץ בחילוק הרב מתיבות משום דדינו לא בריר ליה יפה אבל הרב בעל מתיבות אי הוה ס\"ל הכי הו\"ל לחלק כן אלא דלפי\"ז קשה לי מ\"ש הרב פני משה בח\"א סי' ע\"ח שכתב וז\"ל ואף הרמב\"ם ז\"ל דפליג עלייהו אפשר דלא פליג אם הוא נאמן אלא דפליג אעיקרא דדינא עד כאן וקשה דאמאי כתב בלשון אפשר דלא פליג עלייהו שהרי כן משמע להדיא מדכתב שם בה\"�� והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו נראה דפליג עלייהו אעיקרא דדינא.<br><b> עוד </b> כתב הרב וז\"ל ולכאורה כן נראה ג\"כ מדקדוק דברי הרב ישעיה ז\"ל הביאו הטור ז\"ל סי' קע\"ו ס' ל\"ג עלה דהך דינא הנזכר דאחד מהשותפים שבא לחלוק בלא דעת חבירו שצריך לחלוק בפני ג' ואם השותפות הוא במעות שאינו צריך ג' כתב עלה הר' ישעיה וז\"ל ודוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזין ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לג' שהן בי\"ד וכו' אך המדקדק היטב יראה דשנא ושנא דברי הרב ישעיה מדברי קצת מהמורים שהביא הרמב\"ם דעד כאן לא אמר הרב ישעיה אלא כשאחד מהשותפים הרויח בחלקו לבד ולא עסק בחלק חבירו כי אם בחלקו לבד בכי הא אית ליה להרב ישעיה דבמשלם זמן השותפות והיו המעות בעין דכמאן דפליגי דמי דמהימן לומר שלעצמו הרויח בחלקו אבל אם יאמר שגם בחלק חבירו נתעסק והרויח לעצמו מפני שזקפן עליו במלוה בהא לאו כל כמיניה לומר כך וכו' יעו\"ש ולפי קוצר עניות דעתי נראה שכן הוא מוכרח לומר דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הטור אהדדי שכאן פסק כהרשב\"א וכאן פסק כהרב ישעיה אלא דעל כרכך צריכים אנו לחלק בין הא דהרמב\"ם להא דרב ישעיה וכמ\"ש הרב ז\"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז\"ל והטעם דאפשר דעד כאן לא אמרו מקצת מהמורים דבשליח תליא מילתא להזקיפם עליו במלוה ולהשתכר בהם אלא דוקא בשליח דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח בכי הא מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות כדפריך בגמ' בפ' הגוזל קמא אמטו להכי אפשר דאית להו למקצת המורים שקנה השליח לעצמו אם זקפן עליו במלוה וכו' אך בנדון דידן שראובן ושמעון היו ידועים לשותפים וכל מי שהיה נושא ונותן בכל אחד מהם לשם שותפות היה נושא ונותן וכו' עכ\"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דמנא ליה דדעת מקצת המורים הוא מטעם דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות מאחר דלא קי\"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דאמר דדעתו להקנות לבעל המעות וכמ\"ש שם מרן ב\"י סי' קפ\"ג ס\"ז והרא\"ש והביא איהו גופיה דבריו שם וא\"כ מקצת המורים איך מצו למיהב טעמא דלא כהלכתא וליכא למימר דכונתו הוא דהם ס\"ל כסברת הרא\"ש שכתב בפ' הגוזל גבי פלוגתא דבני מערבא וז\"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע\"ג דשני שליח מ\"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע\"פ שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות עד כאן וא\"כ אפשר דזהו כונת הרב שאמר דלא כיון להקנות למשלח כי אם לשליח וכדכתב הרא\"ש שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ומקצת המורים ס\"ל כהרא\"ש דכיון שבעל החיטים מזכה לשליח א\"כ אם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הו\"ל להרב לפרש דברי המורים דס\"ל כסברת הרא\"ש ועוד מדכתב הרב ז\"ל דאינו מתכוין בעל החיטים להקנות למשלח כי אם לשליח דטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ולא קאמר הטעם שפירש הרא\"ש ז\"ל משמע דאין כונתו למאי דכתב הרא\"ש וצ\"ע (א\"ה ס\"ט עיין להרב בני אברהם בחו\"מ סי' ד' יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך הנותן ערבון לחבירו וא\"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכו'.</b> הנה הטור ז\"ל סי' ר\"ז סט\"ו הבי�� דין זה וז\"ל לפיכך הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו וכו' יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר\"י חאנדאלי ז\"ל בתשובה סי' כ\"ב שהקשה להטור ז\"ל ממ\"ש בסוף סי' ע\"ג תשובת הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו שביד שמעון וא\"ל שמעון כבר מחלת לי תשובה מיהו מחילה לא שייך במשכון בשלמא כשאדם חייב לחבירו מנה ומוחל לו הוי מחילה במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו וא\"ל אני מוחל החפץ לאו כלום הוא אא\"כ שיאמר הריני נותנו לך עד כאן. והשתא אם איתא דבמטלטל לא שייך לשון מחילה כשהוא בעין הכא למה קנה המוכר כיון שהלוקח א\"ל לשם מחילה לא שייך במטלטלין ומאי שנא מההיא דכתב הרא\"ש גבי משכון והצריך עיון. ולענ\"ד אפ\"ל דערבון זה שנותן הלוקח הוא מעות ואם יחזור בו הלוקח ימחול לו ערבונו ואפי' לפי מ\"ש הסמ\"ע דהא דלא מהני לשון מחילה לאו דווקא בחפץ אלא ה\"ה מעות מ\"מ במעות שאינם צרורים וחתומים כבר כתב הש\"ך ז\"ל ס\"ק נ\"ה דמהני בהו לשון מחילה וז\"ל וכתב הסמ\"ע לאו דווקא בחפץ אלא ה\"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה שייך שפיר לשון מחילה וכן מבואר לקמן וכ\"כ הב\"ח ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון שהן צרורים וחתומים דאל\"כ כיון שיכול להשתמש בהן אפי' תובע אותם המפקיד א\"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים א\"כ דמי להלואה ושייך בהו לשון מחילה כך נראה לענ\"ד עכ\"ל. וא\"כ השתא דערבון זה לא ניתן להשבון דאם חזר בו הלוקח נשאר ביד המוכר וא\"כ אם חזר המוכר קנה מיהא כנגדו וכמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל משם רבינו והטור ומרן ז\"ל וא\"כ פשיטא שיכול להשתמש ודמי שפיר להלואה דלהוצאה ניתנה ושייך שפיר לשון מחילה וזה פשוט ועיין בית שמואל סי' נ' ס\"ק ס\"א (א\"ה ס\"ט עי' בס' מטה שמעון סי' ר\"ז ס\"ק ס\"ג ובמהרשד\"ם ז\"ל סי' קצ\"ו)."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה וכו'.</b> הנה דייק רבינו וכתב ופירש בשעת המכירה לומר דלא מהני מאי דמגלי מקודם מכירה כי אם צריך לפרש בשעת המכירה דוקא וכן הוא דעת הרא\"ש והתוס' בפ' אלמנה ניזונת והטור חו\"מ סימן ר\"ז יעו\"ש וכ\"כ בס' התשב\"ץ בחוט המשולש בטור ד' סימן ג' וז\"ל וצריך שתדע דבהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי צריך שיאמר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל שהוא רוצה וכו' ואע\"פ דבההיא עובדא בנהרדעא לא הוזכר שם שפירשו בשעת המכר שאני התם שהדבר היה נודע מעצמו אצלם והדבר מעיד על עצמו דלא שייך שרוב בני אדם ימכרו שדותיהם בזמן אחד אם לא מסיבה כוללת ונוגעת לכולם לכן דן אותה רב נחמן כהנך מילי דסגי אומדן דעתא דאומדנא דמוכח הוא ואין צריך אפי' גילוי דעת וכו' יעו\"ש באורך וע\"פ דברי הרב ז\"ל אפשר לישב מה שהקשה מרן ב\"י ז\"ל שם ס\"ז עליה דהרא\"ש ז\"ל דהוא ס\"ל דצריך לפרש בשעת המכר כמ\"ש בפ' אלמנה ואילו בתשובה כלל פ\"ה כתב וז\"ל ויש מקומות דאפי' גילוי לא בעינן אלא אזלינן אחר דברים שבלב כגון שטר מברחת וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכיוצא וכו' ואלו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ס\"ל דצריך שיפרש בשעת המכר יעו\"ש שהצריך עיון ולפי דברי הרב ז\"ל אפשר דהרא\"ש נתכוון לעובדא דרב נחמן דאין צריך שיפרש דהדבר מעיד על עצמו ובהך זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הוא דכתב הרא\"ש דא\"צ גילוי דעת וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב.</b> כתב הטור בסי' ס' ס\"י וז\"ל והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב וכו' אבל הנותן מתנה בדבר שאינו מצוי אצלו או בדבר שלא בא לעולם אפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב (גדו\"ת) [בעל התרומות] שער מ\"ג ח\"ד סי' ו' שכתב וז\"ל וזה אשר כתב לי בזה הרמב\"ן ז\"ל שנראה לו שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה ואם לאו גובה מהם מדין ערב והוא שכתב דאקנה באחריות וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכל שכן בקנין ודאקנה בכל דין חיוב שמשתעבד הוא וכו' יעו\"ש מה שהקשה הגדולי תרומה על זה והש\"ך תירץ בס\"ק כ\"א וז\"ל ולא נראה דהרמב\"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו הילכך נהי דהקנין אינו כלום מ\"מ החיוב חל על גופו לענין שחייב להעמידה בידו יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לדקדק כן מדברי הרמב\"ן עצמו שכתב שם וז\"ל וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכו'. ומהתימה על הרב פני משה בח\"א סי' ס\"ו שעשה מחלוקת הך דהרמב\"ן ז\"ל עם הטור ולא דקדק במילת שיכול אדם שיחייב עצמו וכו' שכתב הרב ז\"ל וכמו כן קצת קשה על הרב לחם רב סי' קנ\"ח וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות וכו'.</b> עי' למרן כ\"מ שהקשה דכיון דקנין מעכשיו מסלק האסמכתא לדעת רבינו למה הוזקק לעשות התנאי במחול לך וכו' ועיין מ\"ש מוהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו במל\"מ בדין זה וז\"ל דלכך הוזקק לזה דאם בדרך חיוב אם תעשה כך אם היה נאנס המתחייב ולא יכול לעשות פטור מן החיוב וכו' אבל כשהחיוב הוא מוחלט וקונין מזה שאם יהיה כך החוב מחול מעכשיו כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס הלא חייב ליתן שזה לא מחל אלא ע\"מ שיתקיים וכו' יעו\"ש ועי' במהר\"מ אלשיך ז\"ל סי' ל' שכתב חילוק זה עליה דרבינו והקשה כקושית מרן ז\"ל וחילק כן יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוכר לחבירו במדה וכו'.</b> כתב הרב המגיד זו מימרא דרבא בכמה מקומות וכו' וכתב הר\"י בן מיגאש ז\"ל בפ' המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד ביטול המקח אפי' ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב\"א בפ' האיש מקדש וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב\"ן הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים ע\"כ.<br><b> והנה</b> לכאורה נראה שדעתו ז\"ל להשוות להר\"י בן מיגאש עם הרשב\"א ז\"ל ודעת הרמב\"ן שמחלק בין אפשר להשלים אז דוקא המקח קיים ובזה מודה להר\"י בן מיגאש והרשב\"א אבל בדבר שא\"א להשלים פליג עלייהו וס\"ל דבטל מקח ואי דעתו כן הוא קשיא לי טובא דהא הרמב\"ן ז\"ל כשכתב דין זה בפ' בית כור בד\"ה מתני' כתב וז\"ל והוי יודע דהאי גופא דאמרינן בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים בפירושה בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל ופעמים קנה ומשלים אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהם אפשר להשלים כגון מכר לו פירות הללו בסאה בסלע ומדד ונמצא חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות משתו�� שוין בדבר וכן דעת הר\"י בן מיגאש ז\"ל עכ\"ל הרי דהר\"י בן מיגאש ס\"ל כהרמב\"ן דהיכא דא\"א להשלים בטל מקח וא\"כ על כרחין לומר דהרשב\"א פליג על הר\"י בן מיגא\"ש שהרי כתב הר\"ן בפ' האומר והביאו מרן ב\"י סי' רל\"ב וז\"ל אבל הרשב\"א סובר דכי אמר רבא דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא האונאה קאמר ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולם שוים בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שיכול להשלים לדבר שאי אפשר להשלים שאפי' בדבר שא\"א להשלים כבית ושדה קנה ומחזיר האונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי\"ז הלוקח מחבירו שדה ומקצתו יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה המוכר המקח קיים בשאר עכ\"ל הרי דהרמב\"ן והר\"י בן מיגאש ז\"ל חולקים עם הרשב\"א ואיך השוה להר\"י בן מיגאש עם הרשב\"א ולהרמב\"ן והר\"י בן מיגאש עשאם חולקים וצ\"ע.<br><b> שו\"ר </b> להרב במתני' שהביא משם הרשב\"א שהר\"י בן מיגאש ז\"ל כהרשב\"א היפך מ\"ש הרמב\"ן וכ\"כ בהספינה וא\"כ על כרחך לומר דמ\"ש הרמב\"ן וכן דעת הר\"י בן מיגאש לא קאי אלא על עיקר הדין דס\"ל דאינו חוזר המקח לאפוקי ממ\"ד דחוזר היינו חזרת המקח. ומרן ב\"י בסי' רנ\"ב כתב עליה דרבינו וז\"ל ומשמע דעד כאן לא אמר הרמב\"ם אלא בדבר שיכול להחזיר אבל בדבר שא\"א להשלים בטל מקח וכמ\"ש בסמוך משם הר\"ן ז\"ל והרמב\"ן וכן דעת הרא\"ש וכו' ועיין בכנסת הגדולה הגהות ב\"י אות ב' שציין להרב המגיד שבפ' כ\"ח בדין מדה בחבל שכתב שדעת רבינו כדעת הרשב\"א אם כונתו להקשות למרן ז\"ל אחרי המחילה רבה לק\"מ לא לדעת הרה\"מ אמרה כי אם לנפשיה ופליג למה שנראה מדברי הרה\"מ שבפירקין ועיין להרב מחנה אפרים בהל' מכירה סי' כ\"ג שהבין שדברי מרן הן עליה דהרה\"מ והקשה כן ולענ\"ד אין נראה כן ועי' בכ\"מ בדין שלפנינו וק\"ל (א\"ה עיין בס' מחנה יאודה שם)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אמתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משניהם [וכו'] אין כאן עדות כלל וכל אחד מהן נשבע בנקיטת חפץ.</b><br><b> הנה</b> דעת רבינו נראה לכאורה דס\"ל דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מדכתב ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו וכל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח משמע דאי הוה ידע נשבע הלה שבועה דאורייתא נגד העד ונוטל חצי המקח והנתבע נוטל בלא שבועה מאחר שאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכן דקדק הראב\"ד בהשגות וכן הרב המגיד ז\"ל. אבל נראה לענ\"ד דאין זו מוכרח דאפשר לומר דדעתו הוא לומר דאילו ידע המוכר כל אחד לא מצי ליקח כי אם בשבועה בנקיטת חפץ דמאי אולמיה דהאי מהאי ושניהם שוים כאחד אבל אם ידע המוכר למאן זבן זה התובע צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ליקח חצי המקח והנתבע נמי צריך ג\"כ לישבע שבועת היסת כדי ליקח ג\"כ החצי וזה הוא דעת מרן כ\"מ שכתב וז\"ל ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן עכ\"ל כנראה שכיון למ\"ש שאף שידע המוכר אכתי אפשר שישבע שבועת היסת שהיא בנקיטת חפץ וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהל' שבועות מעיקר הדין כי ע\"פ הדברים האלה נסתלקה קושיית הרב מחנה אפרים בחי' לרבינו שהקשה על מרן כ\"מ דאל\"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחבירו שבועה דאורייתא בלא\"ה נשבע שבועת ��משנה יעו\"ש ולפי מ\"ש נראה דלק\"מ וכן ג\"כ י\"ל למאי שדקדק הרב עצמות יוסף עליה דמרן כ\"מ ז\"ל.<br><b> איברא</b> דליכא להקשות להרב המגיד דס\"ל בדעת רבינו דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מהא דפסק רבינו בפ' ט\"ז מהלכות טוען ה\"ה וז\"ל ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טען אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה וראובן אומר בגזל אכלתה בין שלא היה שם עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שני חזקה אינו חייב להחזיר פירות שאכל וכו' וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו מפירות שאכל ויפטר עד כאן הרי דפסק דאף דאיכא עד אחד המסייע לנתבע אפ\"ה חייב שבועת היסת ואם כדברי הרה\"מ פטור. הא ודאי לא קשיא דאפשר לומר דהכא שאני דהא שעד אחד המסייע לנתבע לא מעיד אלא שאכל שני חזקה אבל אם אכלם הפירות בגזל או שלקח הקרקע מראובן בהא לא מעיד ואף דאם היו ב' היה שמעון מחזיק בקרקע בעדותם מ\"מ בעד אחד לא מהני אפי' לפירות וכמ\"ש האחרונים לדבר אחר הלא בספרתם יעו\"ש והרא\"ש בפ\"ק דמציעא כתב שמדברי ר\"ת יש ללמוד דעד המסייע לנתבע פוטרו מהשבועה וכתב עוד ויש מביאים ראיה מפרקין לקמן א\"ל ר' חייא שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא פירוש אע\"ג דבעלמא הילך חייב אלא שלשון השטר שכתוב בו סתם וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע השטר אע\"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים כל שכן עד אחד שמעיד כדברי הנתבע עד כאן והרואה יראה שיש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא ע\"י השטר פטור משבועה משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי\"ד דמי וכדאמרינן בפ\"ב דכתובות דהא מיהא עדותם שלם הוי אבל היכא דליכא אלא עד אחד מנין לך הא דפטור.<br><b> עוד</b> כתב הרא\"ש שם וז\"ל ויש מקשין מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר הלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה וכו' יעו\"ש והקשה הרב שער המלך בהל' טוען מהא דכתבו התוס' בפ\"ב דקידושין דף מ\"ג ע\"ב ד\"ה לעולם וז\"ל וי\"ל דמ\"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנין אשבועה וכל עד שאינו נאמן אלא בשבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך יעו\"ש הרי דכל עדות דצריך שבועה אינו עדות וא\"כ הכא בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כיון דצריך לישבע השואל שאינו ברשותו למשאיל א\"כ כי מעיד השוכר שמתה כדרכה והשואל מסייעו אכתי צריך השואל שבועה שאינה ברשותו והדר מסייעו לשוכר וכה\"ג אין ממש בעדותו וכמ\"ש התוס' והצריך עיון. ולענ\"ד נראה לי דלק\"מ דאפשר דס\"ל להרא\"ש כדפי' הנמוק\"י במתני' וז\"ל ולא שייך שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל מודה שמתה כדרכה דאי לא ידענא שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עד כאן נמצא (דר\"א) [דר' יוסי] דאמר יחזיר ה\"מ דידעינן שמתה ומינה דלתנא קמא דס\"ל שישבע היינו נמי דידעינן שמתה אלא דלא ידעינן שפשע ומשו\"ה ישבע שמתה כדרכה וא\"כ שבועה שאינה ברשותו ליתא וא\"כ שפיר שייך שיעיד וכדברי הרא\"ש ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח או טעם הדבש הזה [וכו'] לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זו או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר. ודין ההקדש והעניים אינו כדין ההדיוט בקנייתו וכו' אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.</b><br><b> הנה</b> כונת רבינו ברור מללו דמ\"ש בתחילה <b> אין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כגון ריח התפוח או אכילת פירות דקל או דירת הבית וכיוצא </b> הוא משום שלא הקנה לו גוף החפץ כי אם הריח או אכילת הפירות שלא הקנה לו פירות גופייהו בלשון הקנאה אלא אכילת פירות דהוי דבר שאין בו ממש כמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' זכיה וז\"ל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם אלא דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בהם כדיבור וכשינה שאין נקנית וכו' יעו\"ש ומ\"ש רבינו עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו וכו' ולא סגי ליה בהקנאת גוף הפירות לבד היינו משום דנהי דהוי דבר שיש בו ממש מ\"מ לא קנה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולכך פסק דצריך להקנות לו גוף האילן וכמ\"ש בריש פרקין וז\"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנה כיצד מה שתוציא שדה זה מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה עד כאן הרי דבמקנה גוף העובר הוי דבר שיש בו ממש אפ\"ה לא קנה מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם וא\"כ מ\"ש אח\"כ <b> ודין ההקדש וכו' אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו וכו' </b> ואתי עלה מטעם דבר שלא בא לעולם היינו משום דהקנה לו גוף העובר והוי דבר שיש בו ממש אלא שעדיין אינו בעולם והיינו דחייל הנדר דהוי כאומר הרי עלי להקדשו וכמ\"ש מרן החבי\"ב בסי' רי\"ב ועיין בס' בני יעקב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למהריב\"ל בח\"א סי' נ\"ט שהקשה לרבינו וז\"ל וראוי לדקדק בדברי הרב קצת דברים ראשונה שבתחילת דבריו כתב שטעם שאין אדם מקנה אכילת פירות הוי משום דהוי דבר שאין בו ממש וכן פסק בפ\"י מהל' זכיה וכו' ומי שיתבונן בדברי הרב במ\"ש אע\"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה\"ז חייב לקיים דברו ויראה לכאורה מדברים הללו שסבור שהטעם הוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כפי' רשב\"ם יעו\"ש ולפי מ\"ש בעניותינו אחרי המחילה רבה לק\"מ ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו [וכו'] לגבי עצמו בעין יפה משייר.</b> כתב מרן כ\"מ דמדסתם ולא פירש משמע שיורשים בניו וקשה דבפ\"ו מהל' מעשר פסק גבי לוי שמכר שדה לישראל ע\"מ שהמעשר שלו אמרינן דוקא לו ולא ליורשיו וכו' יעו\"ש והרב מהר\"ש יונה ז\"ל בסי' כ\"ה תירץ דשאני הכא דמיירי בלשון תנאי ואמר לי הוא דצריך לפרש דאל\"כ לי ולא ליורשי משמע ועוד תירץ דשאני מעשר וכו' יעו\"ש ועי' להרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' כ\"ג שלא זכר ש'ר לדברי מהר\"ש יונה ז\"ל והרב המגיה שם כתב וז\"ל וכן נראה מתוך דברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל שהביא דבריהם הרב ב\"י בסי' ר\"ט עד כאן. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהא דברי הרמב\"ן אלו שהביא בב\"י הם בפ' המוכר דף ס\"ג ומדבריו שם נראה להיפך שכתב וז\"ל ולי נראה דלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלי דדמי למעשר שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא בשל אחרים אע\"פ ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא וכיון שכן הו\"ל כתנאי ולי ולא ליורשי משמע אבל בע\"מ שד��וטה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסוים שייר הרי יורשיו כמוהו אע\"ג דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משוייר הוא למוכר אף היורש יורשים עד כאן הרי דס\"ל דגם במשייר לעצמו פירות דוקא לו ולא ליורשיו וק\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו בו דקלים אם רצה להקנות ב' דקלים ה\"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו'.</b> והקשה מרן בכ\"מ ז\"ל וא\"ת מה נפשך אי הוי דבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה באותה שעה ברשותו למה לא יוכל הלוקח לחזור ואי הוי כדבר שלא בא לעולם למה לא נחייב להמוכר לקנות לו דקלים יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לומר דהא ודאי כיון דלא הוו ברשותו בשעת המכר הוי דבר שלא בא לעולם ומשו\"ה לא מחייבינן למוכר לקנות ב' דקלים אלא דווקא אם רצה לקיים המקח ולא דמי למה שפסק לעיל בריש פ' כ\"ב (דביצה יצא) [דביצא] השער פוסקים אע\"פ שאין לזה יש לזה דלא הוי דבר שלא בא לעולם יעו\"ש עי' בס' דברי אמת בקונטרס ז' דף ס\"ו ע\"ג וע\"ד והיינו טעמא דלא יוכל הלוקח לחזור הוא משום דקטעין איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והכונה שרוצה קרקע ודקלים בתוכו כדין האומר קרקע בדקלי שצריך שיהיו הדקלים בתוכו ואם לאו מקח טעות הוא ומשו\"ה פסק דאין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' דטענה זו שייך אפי' אי אית ליה דקלים ויהיב ליה מדידיה דלא הוי דבר שלא בא לעולם אבל אי טעין משום דשלב\"ל שפיר חזי וקושטא קא טעין דאם לאו כן מאי קא פסיק ותני רבינו ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והו\"ל למימר ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא דקלים שהיו לך באותה שעה וכו' ועיין למהריב\"ל ח\"ב סי' ל\"ז והנראה לענ\"ד כתבתי."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בית על מנת שהדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו וכו'.</b> בפ' המוכר דף ס\"ג אמרינן אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחברו ע\"מ שדיוטה עליונה שלי דיוטה עליונה שלו וכו' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ\"ח) אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן את\"ל בית לאחד ודיוטה לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטה הוי שיור כו' עיין להרב ט\"ז בחו\"מ סי' רי\"ב דרמי דברי מרן אהדדי וכתב הרב הנמוק\"י שם וז\"ל בית לאחד ע\"מ שדיוטה העליונה דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואע\"ג דאם לגבי נפשיה הוי משייר [הדיוטה] והוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר וכו' חוץ מדיוטה לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפי' לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע\"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטה הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירה דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטה ואמאי איצטריך למימר חוץ אם לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל לחבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר עכ\"ל. ואחר המחילה רבה צ\"ע במ\"ש ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע\"מ נמי כגון דאמר חוץ מדיוטה הוי שיור וכו' דמשמע דלישנא דחוץ גרע מלישנא דע\"מ וזה אינו דלישנא דחוץ מהני טפי אפי' לאחר ולישנא דע\"מ לא מהני וכמ\"ש הוא ז\"ל קודם זה בתחילת דבריו אם לא שנאמר שט\"ס נפל בדפוס ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,81 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דקדושין דף י\"ד ע\"ב דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בי\"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' ופרש\"י ז\"ל ויותר על שש אם התנה למכור לעשר שנים עד כאן ומדכתב אם בחלוקת יותר על שש ולא בחלוקת דנמכר על שש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומשו\"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקת דיותר על שש וכן הוכיחו הריטב\"א ומהרימ\"ט ז\"ל וכמ\"ש המל\"מ וכ\"כ הרב בעל החידושים [שיטה לא נודע למי] וז\"ל מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש אם נמכר בסתם יוצא בשש אלא אם נמכר בפירוש יותר על שש וצ\"ע כיון דלא יליף שכיר שכיר מנא ליה הא דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש דהא לא כתיב ביה שש וי\"ל דשכיר קרייא רחמנא ואי אמרת שאינו אלא ביובל אין זה שכיר אלא תושב וכו' יעו\"ש.<br><b> וחזי</b> הוית למהרימ\"ט ז\"ל בחי' דף ט\"ו ד\"ה מאי קאמר וכו' שכתב וז\"ל היכי (מסיק) [מסקי] אדעתין דהמוכר עצמו קאי דמוכר עצמו מנא לן שנגאל בשש כיון דלא יליף שכיר שכיר דהא לא כתיב ביה שש שנים וי\"ל דאפי' מאן דלא יליף שכיר שכיר מוכר עצמו סתם יוצא בשש דהכי משמע לישנא דלעיל נמכר בשש ויותר משש והכי משתמעין קראי בירמיה לשלח איש את עבדו וכו' דבסתמא במוכר עצמו מיירי וכו' יעו\"ש ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין ראיה זו דמייתי מקראי דירמיה דהא בערכין דף ל\"ג פריך ולא מנו שמיטין והכתיב מקץ ז' שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך והוינן בה מקץ ז' שנים והכתיב ועבדך שש שנים ופריק אמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר וז' לנרצע ופרש\"י ז\"ל והכתיב וכו' והוינן בה מקץ שבע שנים משמע לאחר ז' שנים שאף שנה הז' והכתיב ועבדך שש שנים. שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל וכו' עד כאן והשתא לר' אלעזר דס\"ל בין מוכר עצמו בין מכרוהו בי\"ד נרצע שפיר מוקמינן לקראי במוכר עצמו ומקץ ז' שנים לרציעה דלא יוצא בשש ונרצע ופגע אח\"כ יובל וכדפי' רש\"י ז\"ל אלא לתנא קמא דס\"ל מוכר עצמו אינו נרצע וכמו שפי' רבינו לקמן בפ\"ג הי\"ב א\"כ על כרחך קראי מיירי במכרוהו בי\"ד דוקא ולא במוכר עצמו וא\"כ קשה איך כתב דמסתמא במוכר עצמו מיירי וא\"כ אמאי נרצע. דאין לומר דהרב דייק בקרא דלשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו וכו' ובודאי במוכר עצמו מיירי דהא אין האשה נמכרת בגנבתה וכדתנן בסוף פ' היה נוטל ופסקו רבינו בפ\"ג מהל' גנבה וז\"ל האיש נמכר בגנבתו אבל לא האשה ודבר זה מפי הקבלה וכו' וא\"כ שפיר מיירי קרא במוכר עצמו דהא ליתא דהא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובמכרוהו בי\"ד מיירי וכמבואר דכי ימכר ע\"י [אחרים] משמע ואמה עבריה ע\"י אביה נמכרת דמ[ה]אי טעמא כתבו התוס' בסוף פ' היה נוטל דף [כג:] קס\"ד אמינא דתיהוי מכירת האב במקום מכירת בי\"ד ותרצע שאף שאין אמה עבריה נמכרת ע\"י בי\"ד ומשו\"ה אצטריך העבד לומר ולא אמה עבריה וא\"כ (הכ') [האיך כתב] בסתמא במוכר עצמו מיירי קרא וכעת דברי מהרימ\"ט צריכים לי עיון."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חלה בין שחלה שנה וכו' עולין למנין שש.</b> נשאל הרדב\"ז בחדשות סי' ר\"ז על שכיר שנה שנתנו שכר השנה מוקדם וחלה חצי השנה אי דמייא לעבד דקי\"ל חלה ג' ועבד ג' דאינו חייב להשלים או לא והשיב דלא דמייא לעבד עברי כלל שבשעה שקנאו נתן לו כל שבח עבודתו מתחילה ואין שום חיוב ממון עליו דעבד עברי גופו קנוי אך גזרת הכתוב שיוצא בגרעון כסף אבל שכיר אע\"ג דהקדים לו כל שכרו אין גופו קנוי לו וחיוב ממון יש לו עליו הלכך אם חלה חצי השנה אם ירצה יחזיר חצי מה שלקח או יעבוד חצי שנה כללא דמילתא אין לשום שכיר לא מלמד ולא זולתו שכר אלא מה שעשה אע\"פ שהיה אנוס ואפי' מה שלקח [שכירותו] מקודם עכ\"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה דבענין זה איכא ד' סברות מחולקות זו מזו דהנה התוס' בפ' קמא דקדושין דף י\"ז בד\"ה חלה ג' כתבו וז\"ל יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תנוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא היו משלימים זמנם כמו עבד עברי דהכא ויטלו כל שכרם כיון שהיו אנוסים וקשה דבפ' האומנים וכו' וא\"כ מלמדי תנוקות נמי אם חלו לא יטלו אלא מה שהרויחו דאין לדמותה כלל לעבד עברי דע\"ע גופו קנוי לאדונו הילכך חלה ג' אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד [ה]זמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח(ו) ועוד נראה לחלק בין מלמד לעבד עברי וכו' יעו\"ש ועיין למהרימ\"ט ז\"ל חלק יו\"ד סוף סי' נ\"א יעו\"ש הרי דמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל הם דברי התוס' והיש שהיו רוצים לומר כתבו בהיפך דלא שנא עבד עברי ולא שנא שכיר אינם משלימים וכ\"כ (רשב\"ם) [ה\"ר שמשון ב\"ר אברהם] בתשובה השייכי להל' קנין סי' ל' יעו\"ש גם הרא\"ש בפ' האומנים הקשה כמו שהקשו בתוס' דמאי שנא מפועל דאמרינן דאינו נותן לו [אלא] שכרו שלפני האונס ואילו גבי עבד עברי אמרינן חלה ג' אין צריך להשלים ותי' משם רבינו מאיר ז\"ל דהתם גבי עבד עברי מיירי שקבל העבד כבר כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן לא יתן והוא ז\"ל תירץ דהתם גבי עבד עברי מיירי כשחלה ג' ועבד ג' דכיון שאחר חוליו קבלו בעה\"ב למלאכתו ולא א\"ל לנכות מה שחלה מסתמא מחל לו אבל גבי פועל שהחולי היה בסוף הזמן אין הוכחה שמחל יעו\"ש הרי לך להדיא דלדעת היש שהיו רוצים לומר ור\"מ והרא\"ש ז\"ל כחדא אזלן דאחד העבד ואחד פועל דא ודא אחת היא זולת דעת התוס' דמפליג בין עבד עברי לפועל וכן היא הסכמת הרב ש\"ך בסי' של\"ג ס\"ק כ\"ה וא\"כ בנדון הרדב\"ז ז\"ל דכבר קבל השכיר השכירות נראה ודאי דיכול לומר קים לי כהיש שהיו רוצים לומר והרב ר\"מ ועיין בתשובת מרן החבי\"ב חו\"מ ח\"א סי' רי\"ט יעו\"ש ומלבד דמחייב לשכיר עוד זאת שלא זכר לאחד מגדולים הנ\"ל אלא יושב ודורש כמשה מפי הגבורה וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה לעבד שפחה כנענית וכו' ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך.</b> עיין להרב מל\"מ שהקשה דלמה לא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך. ונראה לומר דמה שלא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו הוא משום דאם הצריך הכתוב שיאהב את רבו הוא משום שרבו ג\"כ יאהב את העבד כדכתיב כי טוב לו עמך אבל שיאהב (את) אשת רבו לעבד לא הצריך ומינה ג\"כ א\"צ שיאהב העבד לאשת רבו וק\"ל.<br><b> דברי המגיה א\"ה</b> אג\"ן הי\"ו כדי שלא להניח הנייר חלק אמרתי אני להביא מ\"ש הרמב\"ם מהלכות עבדים דשייך על דף צ\"ה ע\"א וזה לשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות עבדים דין י\"א היה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך וכו' עד כאן והרב משנה למלך שם הקשה וז\"ל וא\"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים שאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' נשים דהא גבי כהן גדול דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביום הכפורים משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואמרינן דצריך שלא יהיו לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאיתא בפ\"ק דיומא דף י\"ג הכא נמי נימא הכי. וי\"ל דשאני התם גבי כהן גדול דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה וכמ\"ש הראב\"ד בפ' י\"ז מהל' איסורי ביאה ומשו\"ה אמרינן דקרא נקט לביתו למעוטי ב' נשים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתו אתא למעוטי ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית עכ\"ל. והנה ראיתי להרב מלך שלם בלקוטיו על הרמב\"ם דף צ\"ב ע\"א דהקשה על הרב מל\"מ וז\"ל וקשה דהלא בפ' החולץ (יבמות דף מ\"ג ע\"ב) אמרינן מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ושם בדף מ\"ד מקשה בגמ' ונייבם לכולהו א\"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד (אתה) [הוא] בונה ואינו בונה שתי בתים ופסקו הרמב\"ם בפ\"ו מהל' יבום הי\"ד יעו\"ש והרי התם דליכא טעמא ודרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וכעת צריך לי עיון עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שדברי הרב משנה למלך הם מיוסדים על אדני פז שהרי אשת אחיו הוא איסור מן התורה והתורה התירה משום ולא ימחה שמו מישראל ומשום האי טעמא התיר לו מן התורה ליבום או לחליצה ואם כן כשמקיים המצוה ולא ימחה שמו מישראל די לנו באחד מהן או ליבום או לחליצה והאחרת קאי באיסור אשת אחיו שכבר קיימו המצוה ומשום האי טעמא דרשו בגמ' בית אחד הוא בונה ואין (אתה) בונה שתי בתים שאפשר לקיים ולא ימחה שמו בישראל באחד מהן לא כן גבי עבד דלא דרשינן דאם יהיה לרבו שתי נשים דאינו נרצע דליכא איסורא לרבו שישא שתי נשים ועיקר הדרשה הוא שיהיה לו אשה שמקיים לשון הכתוב כי אהבך ואת ביתך ודוק כי נכון הוא. [עד כאן]."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמה העבריה היא הקטנה שמכרה אביה ומשתביא שתי שערות אחר י\"ב שנה ותעשה נערה אינו יכול למוכרה וכו'.</b> כתב בכ\"מ בפ' אלו נערות ובערכין מייתי לה מק\"ו וכו' והנה שם בערכין פריך לרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה ולא אמרינן ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר מהא דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריק התם לא הדרא ומזבנא הכא הדרא ומזבנא עד כאן ופרש\"י התם בתו שמכרה בקטנותה ויצאה בסימני נערות לא הדרא ומזבנא לעולם כדאמרינן בקידושין אין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למכרה הילכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק\"ו אי מזבנא בימי נערות דאינו מכורה יעו\"ש והתוס' הקשה עליה בד\"ה התם וז\"ל ולא נראה דהא פלוגתא דתנאי היא התם לכך פי' ר\"י דאפי' למ\"ד בעלמא אדם מוכר לשפחות אחר שפחות היכא דהביאה מיהא איכא ק\"ו דלא מזבנא וכו' יעו\"ש ובפ\"ק דקידושין דף י\"ח איתא דתניא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה וכו' ופרש\"י ז\"ל לשפחות ושונה מכרה ויצאתה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומכרה אבל מכרה ויצאתה בסימנים לא דאפי' לא מכרה מעולם והביאה סימנים אינו מוכרה כדתניא במס' ערכין יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר עד כאן נראה מדבריו דס\"ל דאפי' למ\"ד יש שפחות אחר שפחות היינו דוקא בעודה קטנה אבל אם הביאה סימני נערות שוב אינו יכול למכרה לכו\"ע והם הם דברי התוס' בערכין וזה תימה דרש\"י ז\"ל פי' שם למ\"ד אין שפחות אחר שפחות דאם יצאתה בסימני נערות שוב אינו יכול למכרה ודחו דבריו התוס' ופי' בפרושו דהתם ונמצא לפי\"ז לדעת רש\"י דפליג מדידיה אדידיה. איברא שראיתי להרב פנ\"י בשיטתו לקדושין שהקשה עליה דרש\"י דלכאורה אין זה מוכרח דהא הך ק\"ו לא הויא אלא למ\"ד אין אדם מוכר לבתו לשפחות אחר שפחות אבל למ\"ד (אין) [יש] שפחות אחר שפחות לא שייך הך ק\"ו ולבסוף העלה בצ\"ע יעו\"ש ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דאיך לא שת לבו לדברי רש\"י אשר שם שכתב היפך מ\"ש כאן וכדאמרן וכעת הדבר צריך לי עיון.",
+                "<b> אף הקטנה שהיא אילונית וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין דף ד' אמרינן גופא ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ופריך ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות וכו' אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לבגרות דאיילונית סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ\"ל וכו' והקשה הראב\"ד והביאו הרמב\"ן וז\"ל וקשיא ליה להראב\"ד ז\"ל דזבין אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעייא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת ט\"ו וט\"ז שנה שהיתה קטנה לפי שלא הביאה ב' שערות ויוצאה בבגרות של שנת עשרים לרב דאמר בפ' הערל גבי סריס שלא הביא ב' שערות נעשה גדול למפרע היכי סלקא דעתך דלא תיפוק והא עיקר זביניה בטעות וכו' יעו\"ש ובהריטב\"א ובחי' לא נודע למי.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא לכל הני רבוותא דעל מה האריכו בקושיא זאת דלענ\"ד אפשר לאקומי להך ברייתא דמיירי בחלתה ד' שנים או ה' דבכה\"ג חייבת להשלים כדאמרינן בפ\"ק דקידושין דף י\"ז ריש ע\"א ופסקו רבינו בפ\"ב יעו\"ש וא\"כ משכחת שנמכרה בת י' שנים וחלתה ה' שנים דצריך להשלים עד אחר כ' והביאה סימני איילונית וע\"ז מיירי הברייתא דיוצאה בבגרות דאיילונית דומה למ\"ש רבינו שם דאם פגע יובל שיוצא וכן נמי קשה עליה דהמל\"מ ז\"ל במ\"ש בתוך דבריו בדין שלפנינו כמו שיראה הרואה וצריך לי ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבד זה שברח לארץ ישראל ה\"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו [וכו'] נמצאת למד שהמאנה את הגר הרי זה עובר בשלשה לאוין וכו'.</b> והקשה הלח\"מ וז\"ל יש לתמוה על רבינו אם זה נוסף על גר דאית ליה לאו דלא תוננו מוסיף על הגר הו\"ל לומר עובר בד' לאוין הג' אשר בגר והלאו הד' דלא תוננו הנוסף בו וכן מ\"ש וכן עובר בלאו דלא תלחצנו [קשה דאי בהוניית דברים אינו עובר בלא תלחצנו] כדכתב בהל' מכירה ואי איירי בהונאת ממון א\"כ אינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא הונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו ומיהו לזה י\"ל דסמך על מ\"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לו לאו דלא תוננו דאית ליה לרבינו דקאי אכולהו בין אדברים בין אממון וכו' ונמצא לפי\"ז לדברי רבינו גבי ממון עובר בד' לאוין אבל מ\"מ קשה דא\"כ גבי דברים נמי הו\"ל לעבור בד' עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו כלל דהא כיון דבגר דעלמא עובר בג' לאוין הלא המה אל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו וגר לא תונה זה הוא בהונאת דברים ובהונאת ממון עובר באל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו ובלא תלחצנו כמו שפסק בפי\"ד מהל' מכירה וכמו שביאר הוא ז\"ל כאן וא\"כ מה לשון אומרת ואי איירי בהונאת ממון א\"כ אינו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא בהונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו וכו' דהא על כרחך בין בהונאת ממון בין בהונאת דברים עובר על שניהם כיון שאפי' בשאר גרים עובר עליהם ובהכי שייך להקשות דהו\"ל למימר לרבינו דעובר בד' לאוין ואם כונתו לומר לפום פסק רבינו דאינו עובר כי אם בג' וע\"ז קא מקשה דאינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו כיון שהוא הונאת ממון וא\"כ מה מקום למה שתירץ ז\"ל ומיהו לזה י\"ל דסמך למ\"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לאו דלא תוננו וכו' וזה אינו דבהונאת ממון אינו עובר בלאו דגר לא תונה כי אם וגר לא תלחצנו ועוד יש לעמוד עוד בדבריו ועיין בס' עץ החיים (ס') [פרשת] בהר דף נ\"ח ע\"ג שהקשה לרבינו דכיון דלא תוננו נוסף עליו א\"כ הו\"ל לרבינו לומר דעובר בד' לאוין וכו' והניחו בצ\"ע ולא הזכיר מדברי הלח\"מ כלום.<br><b> וראיתי</b> להרדב\"ז בחדשות בתשובות השייכי לרבינו סי' כ\"ז שנשאל ע\"ז דאיך פסק דעובר בג' כיון דהוא פסק בפי\"ד מהל' מכירה דהמאנה לסתם גר עובר בג' וא\"כ זה שיש לו לאו מיוחד הו\"ל ד' לאוין וכו' והשיב וז\"ל עבד אינו בכלל אחוה שהרי עדיין מעוכב גט שחרור ואסור בבת ישראל הילכך אפיק ליה אל תונו איש את אחיו ועייל ליה לא תונו איש את עמיתו ומ\"ש הרב שהוא גר צדק לאפוקי גר תושב אבל לאו למימרא שהוא גר צדק גמור כיון שעדיין לא נתן לו גט שחרור אע\"פ שמפקיר שעבודו ממנו וכו' יעו\"ש באורך וקשה לי עליו מיהא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת ובגמ' אמרינן מ\"ט דר\"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה ורבנן אחיו הוא במצות ופי' רש\"י ז\"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה עד כאן ורבינו בפ\"ד מהל' חובל פסק כתנא קמא יעו\"ש ועל כרחך הוא משום דאחיו הוא במצות וכדאמרינן בגמ' הרי דאף בעבד המשועבד לרבו אפ\"ה קרינן ליה אחיו כל שכן גר זה שברח לארץ ישראל דיצא לחרות בעל כרחו של אדון דאחיו קרינן ליה וכן ראיתי להרב פר\"ח בנימוקיו על רבינו בדין שלפנינו שכתב וז\"ל ונראה דאפי' תימא דהרב מיירי בעבד שעדיין לא קבל גט שחרור וכמו שנראה ממ\"ש שהוא שפל רוח יותר מן הגרים שייך שפיר למימר דהמאנה עובר אלא תונו איש את אחיו דאחיו הוא במצות כדאיתא בפ' החובל יעו\"ש וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,78 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Slaves",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דקדושין דף י\"ד ע\"ב דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בי\"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' ופרש\"י ז\"ל ויותר על שש אם התנה למכור לעשר שנים עד כאן ומדכתב אם בחלוקת יותר על שש ולא בחלוקת דנמכר על שש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומשו\"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקת דיותר על שש וכן הוכיחו הריטב\"א ומהרימ\"ט ז\"ל וכמ\"ש המל\"מ וכ\"כ הרב בעל החידושים [שיטה לא נודע למי] וז\"ל מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש אם נמכר בסתם יוצא בשש אלא אם נמכר בפירוש יותר על שש וצ\"ע כיון דלא יליף שכיר שכיר מנא ליה הא דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש דהא לא כתיב ביה שש וי\"ל דשכיר קרייא רחמנא ואי אמרת שאינו אלא ביובל אין זה שכיר אלא תושב וכו' יעו\"ש.<br><b> וחזי</b> הוית למהרימ\"ט ז\"ל בחי' דף ט\"ו ד\"ה מאי קאמר וכו' שכתב וז\"ל היכי (מסיק) [מסקי] אדעתין דהמוכר עצמו קאי דמוכר עצמו מנא לן שנגאל בשש כיון דלא יליף שכיר שכיר דהא לא כתיב ביה שש שנים וי\"ל דאפי' מאן דלא יליף שכיר שכיר מוכר עצמו סתם יוצא בשש דהכי משמע לישנא דלעיל נמכר בשש ויותר משש והכי משתמעין קראי בירמיה לשלח איש את עבדו וכו' דבסתמא במוכר עצמו מיירי וכו' יעו\"ש ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין ראיה זו דמייתי מקראי דירמיה דהא בערכין דף ל\"ג פריך ולא מנו שמיטין והכתיב מקץ ז' שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך והוינן בה מקץ ז' שנים והכתיב ועבדך שש שנים ופריק אמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר וז' לנרצע ופרש\"י ז\"ל והכתיב וכו' והוינן בה מקץ שבע שנים משמע לאחר ז' שנים שאף שנה הז' והכתיב ועבדך שש שנים. שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל וכו' עד כאן והשתא לר' אלעזר דס\"ל בין מוכר עצמו בין מכרוהו בי\"ד נרצע שפיר מוקמינן לקראי במוכר עצמו ומקץ ז' שנים לרציעה דלא יוצא בשש ונרצע ופגע אח\"כ יובל וכדפי' רש\"י ז\"ל אלא לתנא קמא דס\"ל מוכר עצמו אינו נרצע וכמו שפי' רבינו לקמן בפ\"ג הי\"ב א\"כ על כרחך קראי מיירי במכרוהו בי\"ד דוקא ולא במוכר עצמו וא\"כ קשה איך כתב דמסתמא במוכר עצמו מיירי וא\"כ אמאי נרצע. דאין לומר דהרב דייק בקרא דלשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו וכו' ובודאי במוכר עצמו מיירי דהא אין האשה נמכרת בגנבתה וכדתנן בסוף פ' היה נוטל ופסקו רבינו בפ\"ג מהל' גנבה וז\"ל האיש נמכר בגנבתו אבל לא האשה ודבר זה מפי הקבלה וכו' וא\"כ שפיר מיירי קרא במוכר עצמו דהא ליתא דהא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובמכרוהו בי\"ד מיירי וכמבואר דכי ימכר ע\"י [אחרים] משמע ואמה עבריה ע\"י אביה נמכרת דמ[ה]אי טעמא כתבו התוס' בסוף פ' היה נוטל דף [כג:] קס\"ד אמינא דתיהוי מכירת האב במקום מכירת בי\"ד ותרצע שאף שאין אמה עבריה נמכרת ע\"י בי\"ד ומשו\"ה אצטריך העבד לומר ולא אמה עבריה וא\"כ (הכ') [האיך כתב] בסתמא במוכר עצמו מיירי קרא וכעת דברי מהרימ\"ט צריכים לי עיון."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חלה בין שחלה שנה וכו' עולין למנין שש.</b> נשאל הרדב\"ז בחדשות סי' ר\"ז על שכיר שנה שנתנו שכר השנה מוקדם וחלה חצי השנה אי דמייא לעבד דקי\"ל חלה ג' ועבד ג' ד��ינו חייב להשלים או לא והשיב דלא דמייא לעבד עברי כלל שבשעה שקנאו נתן לו כל שבח עבודתו מתחילה ואין שום חיוב ממון עליו דעבד עברי גופו קנוי אך גזרת הכתוב שיוצא בגרעון כסף אבל שכיר אע\"ג דהקדים לו כל שכרו אין גופו קנוי לו וחיוב ממון יש לו עליו הלכך אם חלה חצי השנה אם ירצה יחזיר חצי מה שלקח או יעבוד חצי שנה כללא דמילתא אין לשום שכיר לא מלמד ולא זולתו שכר אלא מה שעשה אע\"פ שהיה אנוס ואפי' מה שלקח [שכירותו] מקודם עכ\"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה דבענין זה איכא ד' סברות מחולקות זו מזו דהנה התוס' בפ' קמא דקדושין דף י\"ז בד\"ה חלה ג' כתבו וז\"ל יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תנוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא היו משלימים זמנם כמו עבד עברי דהכא ויטלו כל שכרם כיון שהיו אנוסים וקשה דבפ' האומנים וכו' וא\"כ מלמדי תנוקות נמי אם חלו לא יטלו אלא מה שהרויחו דאין לדמותה כלל לעבד עברי דע\"ע גופו קנוי לאדונו הילכך חלה ג' אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד [ה]זמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח(ו) ועוד נראה לחלק בין מלמד לעבד עברי וכו' יעו\"ש ועיין למהרימ\"ט ז\"ל חלק יו\"ד סוף סי' נ\"א יעו\"ש הרי דמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל הם דברי התוס' והיש שהיו רוצים לומר כתבו בהיפך דלא שנא עבד עברי ולא שנא שכיר אינם משלימים וכ\"כ (רשב\"ם) [ה\"ר שמשון ב\"ר אברהם] בתשובה השייכי להל' קנין סי' ל' יעו\"ש גם הרא\"ש בפ' האומנים הקשה כמו שהקשו בתוס' דמאי שנא מפועל דאמרינן דאינו נותן לו [אלא] שכרו שלפני האונס ואילו גבי עבד עברי אמרינן חלה ג' אין צריך להשלים ותי' משם רבינו מאיר ז\"ל דהתם גבי עבד עברי מיירי שקבל העבד כבר כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן לא יתן והוא ז\"ל תירץ דהתם גבי עבד עברי מיירי כשחלה ג' ועבד ג' דכיון שאחר חוליו קבלו בעה\"ב למלאכתו ולא א\"ל לנכות מה שחלה מסתמא מחל לו אבל גבי פועל שהחולי היה בסוף הזמן אין הוכחה שמחל יעו\"ש הרי לך להדיא דלדעת היש שהיו רוצים לומר ור\"מ והרא\"ש ז\"ל כחדא אזלן דאחד העבד ואחד פועל דא ודא אחת היא זולת דעת התוס' דמפליג בין עבד עברי לפועל וכן היא הסכמת הרב ש\"ך בסי' של\"ג ס\"ק כ\"ה וא\"כ בנדון הרדב\"ז ז\"ל דכבר קבל השכיר השכירות נראה ודאי דיכול לומר קים לי כהיש שהיו רוצים לומר והרב ר\"מ ועיין בתשובת מרן החבי\"ב חו\"מ ח\"א סי' רי\"ט יעו\"ש ומלבד דמחייב לשכיר עוד זאת שלא זכר לאחד מגדולים הנ\"ל אלא יושב ודורש כמשה מפי הגבורה וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה לעבד שפחה כנענית וכו' ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך.</b> עיין להרב מל\"מ שהקשה דלמה לא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך. ונראה לומר דמה שלא הצריכו רז\"ל שיאהב את אשת רבו ובניו הוא משום דאם הצריך הכתוב שיאהב את רבו הוא משום שרבו ג\"כ יאהב את העבד כדכתיב כי טוב לו עמך אבל שיאהב (את) אשת רבו לעבד לא הצריך ומינה ג\"כ א\"צ שיאהב העבד לאשת רבו וק\"ל.<br><b> דברי המגיה א\"ה</b> אג\"ן הי\"ו כדי שלא להניח הנייר חלק אמרתי אני להביא מ\"ש הרמב\"ם מהלכות עבדים דשייך על דף צ\"ה ע\"א וזה לשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות עבדים דין י\"א היה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך וכו' עד כאן והרב משנה למלך שם הקשה וז\"ל וא\"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים שאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' נשים דהא גבי כהן גדול דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביום הכפורים משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואמרינן דצריך שלא יהיו לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאיתא בפ\"ק דיומא דף י\"ג הכא נמי נימא הכי. וי\"ל דשאני התם גבי כהן גדול דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה וכמ\"ש הראב\"ד בפ' י\"ז מהל' איסורי ביאה ומשו\"ה אמרינן דקרא נקט לביתו למעוטי ב' נשים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתו אתא למעוטי ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית עכ\"ל. והנה ראיתי להרב מלך שלם בלקוטיו על הרמב\"ם דף צ\"ב ע\"א דהקשה על הרב מל\"מ וז\"ל וקשה דהלא בפ' החולץ (יבמות דף מ\"ג ע\"ב) אמרינן מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ושם בדף מ\"ד מקשה בגמ' ונייבם לכולהו א\"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד (אתה) [הוא] בונה ואינו בונה שתי בתים ופסקו הרמב\"ם בפ\"ו מהל' יבום הי\"ד יעו\"ש והרי התם דליכא טעמא ודרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וכעת צריך לי עיון עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה שדברי הרב משנה למלך הם מיוסדים על אדני פז שהרי אשת אחיו הוא איסור מן התורה והתורה התירה משום ולא ימחה שמו מישראל ומשום האי טעמא התיר לו מן התורה ליבום או לחליצה ואם כן כשמקיים המצוה ולא ימחה שמו מישראל די לנו באחד מהן או ליבום או לחליצה והאחרת קאי באיסור אשת אחיו שכבר קיימו המצוה ומשום האי טעמא דרשו בגמ' בית אחד הוא בונה ואין (אתה) בונה שתי בתים שאפשר לקיים ולא ימחה שמו בישראל באחד מהן לא כן גבי עבד דלא דרשינן דאם יהיה לרבו שתי נשים דאינו נרצע דליכא איסורא לרבו שישא שתי נשים ועיקר הדרשה הוא שיהיה לו אשה שמקיים לשון הכתוב כי אהבך ואת ביתך ודוק כי נכון הוא. [עד כאן]."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמה העבריה היא הקטנה שמכרה אביה ומשתביא שתי שערות אחר י\"ב שנה ותעשה נערה אינו יכול למוכרה וכו'.</b> כתב בכ\"מ בפ' אלו נערות ובערכין מייתי לה מק\"ו וכו' והנה שם בערכין פריך לרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה ולא אמרינן ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר מהא דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריק התם לא הדרא ומזבנא הכא הדרא ומזבנא עד כאן ופרש\"י התם בתו שמכרה בקטנותה ויצאה בסימני נערות לא הדרא ומזבנא לעולם כדאמרינן בקידושין אין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למכרה הילכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק\"ו אי מזבנא בימי נערות דאינו מכורה יעו\"ש והתוס' הקשה עליה בד\"ה התם וז\"ל ולא נראה דהא פלוגתא דתנאי היא התם לכך פי' ר\"י דאפי' למ\"ד בעלמא אדם מוכר לשפחות אחר שפחות היכא דהביאה מיהא איכא ק\"ו דלא מזבנא וכו' יעו\"ש ובפ\"ק דקידושין דף י\"ח איתא דתניא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה וכו' ופרש\"י ז\"ל לשפחות ושונה מכרה ויצאתה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומכרה אבל מכרה ויצאתה בסימנים לא דאפי' לא מכרה מעולם והביאה סימנים אינו מוכרה כדתניא במס' ערכין יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר עד כאן נראה מדבריו דס\"ל דאפי' למ\"ד יש שפחות אחר שפחות היינו דוקא בעודה קטנה אבל אם הביאה סימני נערות שוב אינו יכול למכרה לכו\"ע והם הם דברי התוס' בערכין וזה תימה דרש\"י ז\"ל פי' שם למ\"ד אין שפחות אחר שפחות דאם יצאתה בסימני נערות שוב אינו יכול למכרה ודחו דבריו התוס' ופי' בפרושו דהתם ונמצא לפי\"ז לדעת רש\"י דפליג מדידיה אדידיה. איברא שראיתי להרב פנ\"י בשיטתו לקדושין שהקשה עליה דרש\"י דלכאורה אין זה מוכרח דהא הך ק\"ו לא הויא אלא למ\"ד אין אדם מוכר לבתו לשפחות אחר שפחות אבל למ\"ד (אין) [יש] שפחות אחר שפחות לא שייך הך ק\"ו ולבסוף העלה בצ\"ע יעו\"ש ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דאיך לא שת לבו לדברי רש\"י אשר שם שכתב היפך מ\"ש כאן וכדאמרן וכעת הדבר צריך לי עיון.",
+                "<b> אף הקטנה שהיא אילונית וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין דף ד' אמרינן גופא ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ופריך ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות וכו' אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לבגרות דאיילונית סד\"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ\"ל וכו' והקשה הראב\"ד והביאו הרמב\"ן וז\"ל וקשיא ליה להראב\"ד ז\"ל דזבין אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעייא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת ט\"ו וט\"ז שנה שהיתה קטנה לפי שלא הביאה ב' שערות ויוצאה בבגרות של שנת עשרים לרב דאמר בפ' הערל גבי סריס שלא הביא ב' שערות נעשה גדול למפרע היכי סלקא דעתך דלא תיפוק והא עיקר זביניה בטעות וכו' יעו\"ש ובהריטב\"א ובחי' לא נודע למי.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא לכל הני רבוותא דעל מה האריכו בקושיא זאת דלענ\"ד אפשר לאקומי להך ברייתא דמיירי בחלתה ד' שנים או ה' דבכה\"ג חייבת להשלים כדאמרינן בפ\"ק דקידושין דף י\"ז ריש ע\"א ופסקו רבינו בפ\"ב יעו\"ש וא\"כ משכחת שנמכרה בת י' שנים וחלתה ה' שנים דצריך להשלים עד אחר כ' והביאה סימני איילונית וע\"ז מיירי הברייתא דיוצאה בבגרות דאיילונית דומה למ\"ש רבינו שם דאם פגע יובל שיוצא וכן נמי קשה עליה דהמל\"מ ז\"ל במ\"ש בתוך דבריו בדין שלפנינו כמו שיראה הרואה וצריך לי ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבד זה שברח לארץ ישראל ה\"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו [וכו'] נמצאת למד שהמאנה את הגר הרי זה עובר בשלשה לאוין וכו'.</b> והקשה הלח\"מ וז\"ל יש לתמוה על רבינו אם זה נוסף על גר דאית ליה לאו דלא תוננו מוסיף על הגר הו\"ל לומר עובר בד' לאוין הג' אשר בגר והלאו הד' דלא תוננו הנוסף בו וכן מ\"ש וכן עובר בלאו דלא תלחצנו [קשה דאי בהוניית דברים אינו עובר בלא תלחצנו] כדכתב בהל' מכירה ואי איירי בהונאת ממון א\"כ אינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא הונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו ומיהו לזה י\"ל דסמך על מ\"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לו לאו דלא תוננו דאית ליה לרבינו דקאי אכולהו בין אדברים בין אממון וכו' ונמצא לפי\"ז לדברי רבינו גבי ממון עובר בד' לאוין אבל מ\"מ קשה דא\"כ גבי דברים נמי הו\"ל לעבור בד' עכ\"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו כלל דהא כיון דבגר דעלמא עובר בג' לאוין הלא המה ��ל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו וגר לא תונה זה הוא בהונאת דברים ובהונאת ממון עובר באל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו ובלא תלחצנו כמו שפסק בפי\"ד מהל' מכירה וכמו שביאר הוא ז\"ל כאן וא\"כ מה לשון אומרת ואי איירי בהונאת ממון א\"כ אינו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא בהונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו וכו' דהא על כרחך בין בהונאת ממון בין בהונאת דברים עובר על שניהם כיון שאפי' בשאר גרים עובר עליהם ובהכי שייך להקשות דהו\"ל למימר לרבינו דעובר בד' לאוין ואם כונתו לומר לפום פסק רבינו דאינו עובר כי אם בג' וע\"ז קא מקשה דאינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו כיון שהוא הונאת ממון וא\"כ מה מקום למה שתירץ ז\"ל ומיהו לזה י\"ל דסמך למ\"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לאו דלא תוננו וכו' וזה אינו דבהונאת ממון אינו עובר בלאו דגר לא תונה כי אם וגר לא תלחצנו ועוד יש לעמוד עוד בדבריו ועיין בס' עץ החיים (ס') [פרשת] בהר דף נ\"ח ע\"ג שהקשה לרבינו דכיון דלא תוננו נוסף עליו א\"כ הו\"ל לרבינו לומר דעובר בד' לאוין וכו' והניחו בצ\"ע ולא הזכיר מדברי הלח\"מ כלום.<br><b> וראיתי</b> להרדב\"ז בחדשות בתשובות השייכי לרבינו סי' כ\"ז שנשאל ע\"ז דאיך פסק דעובר בג' כיון דהוא פסק בפי\"ד מהל' מכירה דהמאנה לסתם גר עובר בג' וא\"כ זה שיש לו לאו מיוחד הו\"ל ד' לאוין וכו' והשיב וז\"ל עבד אינו בכלל אחוה שהרי עדיין מעוכב גט שחרור ואסור בבת ישראל הילכך אפיק ליה אל תונו איש את אחיו ועייל ליה לא תונו איש את עמיתו ומ\"ש הרב שהוא גר צדק לאפוקי גר תושב אבל לאו למימרא שהוא גר צדק גמור כיון שעדיין לא נתן לו גט שחרור אע\"פ שמפקיר שעבודו ממנו וכו' יעו\"ש באורך וקשה לי עליו מיהא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת ובגמ' אמרינן מ\"ט דר\"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה ורבנן אחיו הוא במצות ופי' רש\"י ז\"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה עד כאן ורבינו בפ\"ד מהל' חובל פסק כתנא קמא יעו\"ש ועל כרחך הוא משום דאחיו הוא במצות וכדאמרינן בגמ' הרי דאף בעבד המשועבד לרבו אפ\"ה קרינן ליה אחיו כל שכן גר זה שברח לארץ ישראל דיצא לחרות בעל כרחו של אדון דאחיו קרינן ליה וכן ראיתי להרב פר\"ח בנימוקיו על רבינו בדין שלפנינו שכתב וז\"ל ונראה דאפי' תימא דהרב מיירי בעבד שעדיין לא קבל גט שחרור וכמו שנראה ממ\"ש שהוא שפל רוח יותר מן הגרים שייך שפיר למימר דהמאנה עובר אלא תונו איש את אחיו דאחיו הוא במצות כדאיתא בפ' החובל יעו\"ש וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחברו וכו'. </b> כתב המל\"מ משם הר\"ב בפ' אלו נערות דאפי' למ\"ד סתם שאלה ל' יום הני מילי לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יעו\"ש ועיין בשלטי הגבורים בפ' השואל דפליג ע\"ז במתני' דשאלה חצי יום וכו'.<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב וז\"ל והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסים כיון שהן בעצמן לא שאלוה והיא חוזרת בעינה וכו' ועיין בהר\"ב בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות שכ\"כ משם הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א הקשה שם ותירץ כן וכן הריטב\"א וכולהו אזלי ומודו דאפי' נשתמשו בה יורשין פטורים מאונסין. אמנם הרשב\"א שם הביא משם הראב\"ד ז\"ל שפי' דמתה [אין] חייבין באונסיה דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסיה אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה בתורת שאלה ומתה חייבין באונסיה וע\"ז הקשה הרשב\"א טובא יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בשלטי הגבורים בפ' השואל שכתב וז\"ל והר\"ן כתב בשם הראב\"ד וז\"ל דאפי' לא אמר להם משאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסיה ובודאי בתורת שאלה החזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה יעו\"ש. והנה בדברי הר\"ן ז\"ל בפ' אלו נערות לא מצאתי מזה כלום אמנם בנמוק\"י בפ' הגוזל בתרא מביאו אלא דלפי מ\"ש לעיל הלא תראה כמה חולקים יש עליו ומה גם הרב המגיד ז\"ל שנתן טעם לדבר ואיך כתב דאפשר דלית דפליג עליה דמדברי הרה\"מ נראה בהיפך. ומרן החבי\"ב בסי' שמ\"א הגהת ב\"י אות א' כתב עליו ביאור דבריו חוץ מהרא\"ש ע\"כ ופליאה דעת ממני דאמאי לא אמר וחוץ מהרה\"מ ז\"ל ואמאי לא הקשה ג\"כ מדברי הרה\"מ ולדרכו קשה מדברי הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א והריטב\"א והרב המאירי ז\"ל ועי' בשיטה מקובצת בפ' הגוזל בתרא ובפ' השואל במתני' דשאלה חצי יום ובפ' אלו נערות ותראה בהדיא דרובא דרבוותא סבירא להו דאף אם נשתמשו בה היורשין פטורין באופן שדברי הרב צריך ליישב ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחברו השאילני קרדום וכו' שאלו לעדור בו פרדסים הרבה וכו'. </b> עי' בהרב המגיד שכתב משם הרשב\"א ז\"ל אבל אם א\"ל לעדור פרדסים אינו עודר בו אלא שנים דמיעוט פרדסים אבל כשהוא אומר פרדיסי כל פרדסיו בכלל וכ\"כ הרשב\"א ע\"כ. וקשה לי דהרי הר\"ב בסוגין מביא משם הרשב\"א ז\"ל בהיפך וז\"ל ה\"ג פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה אבל היכא דא\"ל פרדסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדסי כדמשמע בפ' המוכר את הבית ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא פרדסי רפיק ביה תרי פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה הרשב\"א ז\"ל ע\"כ. הרי דבאמר פרדסי לא רפיק כי אם תרי היפך מ\"ש הרה\"מ בשמו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפקיד אצל חבירו וכו'. </b> כתב הרב תרומת הדשן בסי' של\"ג על מי שהפ��יד ביד חבירו ר' זהובים בכד קטן סתום והניחו הנפקד תחת המטה והניח לאחד ליכנס שם דהוי פשיעה וחייב אע\"פ שיטעון הנפקד מאן לימא לן דבההיא שעתא דחפש אותו שנכנס שם היו שם הדינרין שמא כבר נגנבו ע\"י אחר לאו טענה היא אלא כיון שצריך לישבע שלא פשע והאיך יכול לישבע דילמא פשע שהיה הפיקדון תחת המטה עדיין בשעה שחפש ומשו\"ה חייב והביא ראיה לדבר ממ\"ש הרא\"ש בפ' השואל גבי מתה מחמת מלאכה דמשום דספק הוא משלם יעו\"ש באורך שכן העלה להלכה.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא בדבר זה שכתב הרא\"ש ממ\"ש איהו גופיה בר\"פ הגוזל גבי הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה וכו' וז\"ל הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להם אחריות נכסים אין חייבים באונסין דלא אשתעבדו נכסים משעת שאלה אלא עד שעת האונס וכדרב פפא וכו' יעו\"ש. וא\"כ כיון דהוא סובר כר\"פ דמשעת שאלה אינו משתעבד כי אם משעת אונסין דוקא הוא דמחייב א\"כ בשואל בהמה מחברו ומתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות ולא ידע אם מתה מחמת מלאכה ופטור או מחמת דבר אחר והוי אונס וחייב והו\"ל כאומר איני יודע אם נתחיבתי לך דפטור כמבואר בטור חו\"מ סי' ע\"ה תדע שכן הוא שהרי הרמב\"ן בפ' השואל במתני' דהשואל את הפרה שאלה חצי יום וכו' פריך בגמ' ש\"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן וכו' וכתב הרב ז\"ל וא\"ת ומאי קושיא דהא לא דמיא אלא לאומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לכו\"ע וכו' והרמב\"ן ז\"ל כתב דאפי' כשאינו יודע אם מתה ביום ראשון שהיתה שאולה נמי פטור לדעת ר\"ן דכל שמסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו\"ל כאיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו וכדעת ר\"פ דאמר דאינו חייב באונסיה אלא משעת שבורה ומתה יעו\"ש באורך. וא\"כ בנדון הרא\"ש נמי הוי דוכותיה דכיון דבשעת מיתה אתה מחייבו ולא ידע אם מחמת אונס וחייב או מחמת מלאכה ופטור והוי כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דפטור וכמו\"כ אני תמיה עליה דהרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א דהם פסקו כר\"פ דמשעת מיתה הוא דמחייב עיין בהר\"ב בס' אסיפת זקנים בפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ד) מהש\"ס ואילו מרן ב\"י בסי' רצ\"א ס\"ה כתב וז\"ל כתבו תלמידי הרשב\"א ש\"ש שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דעת הרמב\"ן שאילו נשבע השני שהוא ש\"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב וכו' ולא מצית למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למדינת הים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או שמא בפשיעה וחייב השני וכ\"כ מהר\"ש ע\"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מאי דס\"ל להרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דקי\"ל כרב פפא דאין השואל מתחייב כי אם בשעת האונס ומשו\"ה אף שנעשה שואל כל שלא ידע אם בעידן שאלה או בעידן שכירות ובאותה שעה אתה בא לחייב הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור וא\"כ ה\"נ בשומר שמסר לשומר כיון שלא פשע במה שמסר א\"כ אתה בא לחייבו בשעת מיתה הוי ממש כאומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור לשיטתם והבאתיו את הנ' למרן הקדוש ז\"ל דגם הוא פסק כר\"פ בסי' שמ\"א ס\"ד כהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ואפשר דמשום הא הקשה בבדק הבית בסי' ש\"מ למ\"ש הרא\"ש בהשואל בהמה דחייב וז\"ל יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבי לה אדרבא ראוי דכיון דמתה בדרך סתמא מחמת מלאכה מתה וא\"צ לישבע אלא שמתה בדרך ופטור ע\"כ. ואילו בסי' ש\"ג ס\"ב כתב וז\"ל ונ\"ל שאם נפלה דלקה בעיר ונשרפו החפצים שה��א ש\"ש עליהם אם יודע בבירור שנשרפו נשבע שנשרפו ופטור וכו' אבל אם אינו יודע שנשרפו רק שהיו בביתו או בחנותו ונשרף הבית אינו יכול לישבע שנשרפו דשמא נגנבו על ידי המחזירין לגנוב כלים שבבתים קודם שישרפו וחייב לשלם וכו' יעו\"ש ואמאי חייב כיון שעל אותה שעה אתה בא לחייבו והו\"ל כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור וכמו שפי' הוא ז\"ל בסי' ע\"ה.<br><b> עוד </b> כתבו תלמידי הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל אבל דעת רבינו ששומר שכר שמסר לש\"ח ואין השני רוצה לישבע שהלך למדינת הים שהראשון פטור ואפי' הלה תובעו בבריא שנגנבה מפני שזה טוען שאיני יודע שנגנב והוא חייב או אם נאנס ופטור או מתה כדרכה והוא פטור הו\"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור עכ\"ל הרי לך להדיא מאי דס\"ל הרמב\"ן והרשב\"א בפ' השואל באותה סברא עצמה פליג עלייהו בכאן. ומהר\"ש הלוי בתשו' חו\"מ סי' כ' בחושבו שמה שכתבו תלמידי הרשב\"א אבל דעת רבינו שהוא על הרשב\"א תמה על מרן ז\"ל ממ\"ש בסי' ש\"ג בדין דלקמן דמחייב באיני יודע אם נשרפו או אם נגנבו ושהוא נגד דעת הרשב\"א היעלה על הדעת דהב\"י כתב דברי הרשב\"א בסי' רצ\"א ובסי' ש\"ג חולק עליו בפי' ועוד דגם הרמב\"ן ורבו אפשר שחולקים עליו משום דאפ\"ל דמאי דקאמר הרמב\"ן דלא מפטר בטענת שמא נאנסו הוי משום דהשומר השני טוען ודאי שנגנבו ומ\"ש או שהלך למדינת הים קאי למ\"ש דאינו רוצה לישבע אבל כשטענת נגנבו הוי ספק דילמא יודה שהוא פטור דשמא נאנסו וחילק דבנדון הרשב\"א ז\"ל לא הו\"ל לידע דמיירי דמסרו לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד ולא עשה שום פשיעה ונסתלק מעליו חיוב ידיעה מהפקדון ולכן אע\"פ שטוען בריא שנגנב כיון שהוא טוען שאינו יודע פטור שאין בידו לידע אבל בדין דליקה שהיה הפקדון בביתו ובחומותיו הו\"ל לידע דהיה מוטל עליו לשומרו וכל לא ידענא פשיעותא היא יעו\"ש ועיין למרן החבי\"ב בסי' רצ\"א הגב\"י אות פ' דכתב דליתא דהוא הרא\"ה ור\"ש דכתב הוא הרשב\"א דס\"ל כהרמב\"ן יעו\"ש.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדברי הרשב\"א שכתבו תלמידי הרשב\"א דפטור דהרי זה הוי איני יודע אם החזרתי שהרי מודה שקבל החפץ והוא מסרו לאשתו ובניו והוי הלויתני ואיני יודע אם החזרתי דחייב והצ\"ע ושוב כתב דבמה שחילק לדעת מרן נסתלקה קושיא זו. ולענ\"ד נראה דאפי' דבמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ן והרשב\"א דסבירא ליה דהחיוב לא בא לזה השומר כי אם בשעת האונס ובאותה שעה הא קאמר איני יודע אם נגנבה וחייב או נאנסה ופטור והוי ממש איני יודע אם הלויתני ופטור.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' רצ\"א סקמ\"ד שהקשה לסברת רבינו שכתבו תלמידי הרשב\"א ומסיק וז\"ל ולענין דינא כיון שאי\"ל לברור חייב ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דכיון דנעשה שומר דמי לאיני יודע אם החזרתי אע\"ג דלא נשתעבדו נכסי השומר אלא משעת אונסין ולא משעת שאלה היינו לענין דאין היורשין חייבין לשלם מטעם דלא נשתעבדו נכסים דשואל משעת שאלה ונ\"ל הטעם דלא דמי להלואה דלהוצאה ניתנה וא\"כ חיובא רמי אנכסין אבל שאלה כיון דהדרא בעינא לא רמי חיובא אנכסי דשואל וכ\"ז שהוא בעין חייב להחזיר וא\"כ כשאינו יודע אם מתה כדרכה הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחילוק זה נכון וברור וכו' וכן מוכח בתוס' בפ' השואל בד\"ה והלה אומר וז\"ל ומ\"מ פריך שפיר לרב נחמן ממתניתין ואע\"ג דמודה שמסר לו שתי פרות כיון שמחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע אם השאלתני ע\"כ משמע דוקא כשמחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע [אם השאלתני] אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך עכ\"ל. והנה אמת דבחילוק הרב ז\"ל אשכחנא פטרי לדברי מרן והרא\"ש דאף דהם פסקו כרב פפא דמשעת מיתה הוא מחייב ולא משעת שאלה היינו לגבי יורשים דלא אשתעבד נכסיו דשואל וכדברי הרב ז\"ל. ברם לענין שואל וש\"ש דהדרא בעיניה ואומר דאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה והוי חזרה או נאנסה ולא הוי חזרה ומשו\"ה חייב וכן נראה דעת מרן בדין דליקה אמנם לדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דעלה מתני' דהשואל קיימי ואייתיה בידיה ההיא דר\"פ דשואל לא מחייב כי אם באונסין בשעת אונסין ומשו\"ה משוה לדינא דמתני' לר\"נ איני יודע אם נתחייבתי ופריך מינה לר\"נ ומר הוא דקאמר הכא בדין שומר שמסר לשומר שרגיל להפקיד אצלו דכל שאינו יודע בברור מחייב והא ודאי קשה ומה שרצה הרב ז\"ל להוכיח מדברי התוס' דדוקא במחזיר לו חדא אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו כלום הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי ע\"כ לא זכיתי להבינו דהא התוס' סיימו שם וז\"ל וכן בפרה אחת כשאינו יודע אם מתה בעודה שאולה ע\"כ הרי דאף דאינו מחזיר לו כלום משוה ליה כאיני יודע אם הלויתני שלא כדברי הרב ז\"ל. ומה שאני מבין בדברי התוס' הוא שכונתם כדעת הרמב\"ן דלהרשב\"א ז\"ל לא פריך כי אם מסיפא דמתני' שהיא שאלה אחת ושכר אחת ואז הוי כאיני יודע ולהרמב\"ן פריך מרישא דמתני' דכל שהוא מסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו\"ל כאיני יודע אם הלויתני וחיליה ממימרא דר\"פ כמבואר שם בהר\"ב ז\"ל וא\"כ הוא כונתם מלבד דאין כאן הוכחה עוד בה דהוי להיפך כמבואר למעיין שם.<br><b> ובעיקר</b> החילוק שחילק הרב אנכי הרואה להריטב\"א ז\"ל הביאו הר\"ב ז\"ל שם חולק ע\"ז וז\"ל ולא מבעיא לההיא לישנא דאמרינן בהגוזל דחיוב השואל משעת אונסין אלא אפי' לההוא לישנא דאמרינן דחיוב שואל משעת שאלה ולא מצית למימר כיון שיודע ששאלה ממנו ונתחייב בה ואינו יודע כיצד מתה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דהא ליתא דאפי' למ\"ד התם דשואל מחייב משעת שאלה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא לחיובא עליה משעבדי נכסיה למפרע משעת משיכה או לענין הניח להם אביהם פרה שאולה מ\"מ כל שאומר איני יודע אם שאולה אם שכורה הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי ונשתעבדו נכסי וזה ברור הוא אלא שמקצת הגאונים ז\"ל נשתבשו בה קצת עכ\"ל הרי דהריטב\"א ז\"ל ניחא ליה בהכי ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' ל\"א באורך ובס' כהונת עולם סי' כ\"ג דף כ\"ח ע\"ג ומשפט צדק ח\"ג סי' כ\"ג ולאפס הפנאי איני מפלפל בהם.<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב מרן בסי' ש\"ג שאם נפלה דליקה בעיר וכו' פסק מור\"ם ז\"ל וכתב הש\"ך וז\"ל ואם לא היה יכול להציל וכו' ואף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף החפץ שלו כ\"כ הרב [בתשובות] בסי' ק\"ו ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש\"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה יעו\"ש ומ\"מ צ\"ע לדינא ודוק עכ\"ל ודע דמ\"ש הרב ז\"ל לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס וכו' דמשמע דכונת הרב לומר דהוי אונס כיון דהיה טרוד בשלו זה אינו דהרואה דברי הרב בתשובה יראה דכונתו הוא דלא הוי אונס ומילת ל\"א דכתוב בדברי הש\"ך ט\"ס הוא וניכר לעין כל ואמטו להכי אתי שפיר מה שהוליד והצמיח דה\"ה בש\"ח כמבואר.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראי��י להרב כהונת עולם בתשובה סי' כ\"ד דף כ\"ח ע\"ד שכתב וז\"ל וכתב הש\"ך ז\"ל בחלוקת הפיטור דאף שהיה מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו שפטור וכי\"כ הרב בתשובה סי' ק\"ו ואף שהרב כתב אח\"כ די\"ל מדבריו שאם היה ש\"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה הלא הנך רואה שדבריו אין להם שחר ומי הוא זה ואיזה הוא שיחייב ש\"ח ויפטר ש\"ש ואי מחשבינן ליה כפשיעה וע\"כ חייב בש\"ח אטו ש\"ש פטור מפשיעה ולא זכינו לאותה תשו' לראותה והרב גופיה כתב וצ\"ע לדינא ע\"כ יעו\"ש ולפי מ\"ש דברי הש\"ך ז\"ל אינו כמו שהבין הרב אלא דט\"ס נפל בדפוס ואחד ש\"ש וש\"ח כחדא אזלין וכחדא שריין ולכולן לא הוי אונס ועיין במרן החבי\"ב בהגה\"ט אות מ\"ט שמביאו לחיוב ש\"ש משם הרב בתשובה סי' ק\"ו וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים ועירבם עם פירותיו ולא מדדם ה\"ז פושע [וכו'] וישלם בלא שבועה וכו' ונמצא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. </b> והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ורבותי אין מודים כן לפי שאינו דומה לנ' ידענא ונ' לא ידענא דהתם הו\"ל למידע והתובע טוען מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא ע\"כ נראה בהדיא דכהאי גוונא לא ס\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מדאורייתא ומשו\"ה השיג עליו וכתב דאינו חייב לשלם אמנם רבינו ס\"ל דאפי' בכהאי גוונא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והוי מדאורייתא וכן נראה ברור מדכתב אח\"כ ומנין שהדין כך הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו וכו' נמצא זה כתובע וכו' והלה מודה לו במקצת ואומר על השאר איני יודע שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ע\"כ הרי ברור דשבועה דאורייתא איירי וכ\"כ הסמ\"ג דרבינו ס\"ל דכהאי גוונא שבועה דאורייתא היא וכ\"כ ההגהות מיימוני וכ\"כ מרן ב\"י. וליכא לאקשויי מההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהל' טוען שנראה שהוא היפך זה שכבר תירץ הרמב\"ן בחי' לשבועו' וכמ\"ש הרב המגיד ז\"ל נמצא דבשבועה דאורייתא הוא דאמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל בשבועת היסת לא אמרינן הכי.<br><b> ולפי\"ז</b> קשה לי טובא למ\"ש למוה\"ר יצחק דאלב\"ה ז\"ל הביא דבריו הרב לשון למודים ז\"ל בחו\"מ דף ל' ע\"ד וז\"ל כתב הרמ\"ה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון וכו' וכתב הב\"י דברים של טעם הם וראוים למי שאמרן נראה מדברי הב\"י דסברת הרמ\"ה היא מוסכמת ולא מצאו מי שחולק עליו אמנם לענ\"ד נראה דהרמב\"ם בפ\"ה מהל' שאלה חולק עליו שכתב וז\"ל הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים וערבם עם פירותיו וכו' נמצא מחויב שבועה דאינו יכול לישבע משלם ובודאי דהאי שבועה דנתחייב הנתבע שבועה דרבנן היא כיון שאינו מודה בדבר שבמנין וכמ\"ש בפ\"ד מהל' טוען וכו' ועם כל זה כתב דאמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היפך דעת הרמ\"ה אלו דבריו ז\"ל יעו\"ש. ולפי מ\"ש יראה ברור אחרי המחילה רבה דזה אי אפשר דמ\"ש רבינו מחויב שבועה היינו שבועת התורה וכמו שהוכחנו לעיל אבל שבועה דרבנן אפשר לומר דרבינו סובר דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' כסברת הרמ\"ה. ועוד דאם כדבריו ז\"ל דברי הטור סתרי אהדדי דבסי' ע\"ה כתב סברת הרמ\"ה הלזו והסכים עמו ובסי' רצ\"ב הביא דברי רבינו ומשמע דפסק כדברי רבינו ולפי דבריו דברי הטור סתרי אהדדי דבכאן פסק כהרמ\"ה וכאן פסק כרבינו אלא דצ\"ל כדכתיבנא וכמבואר וכעת מילתא כדנא צריך לי עיון. עלה בידינו עכ\"פ דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.<br><b> אמנם </b> ראיתי למהר\"י אדרבי ז\"ל בסי' פ\"ו וז\"ל אע\"ג דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה והאי שבועה דנדון דידן שבועה דרבנן היא וקילא טפי משאר שבועה דרבנן וכו' וכיון שכן אפשר לומר דאפי' דכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל לא אמרינן ליתא שהרי כתב הרי\"ף ז\"ל בהלכות איכא מ\"ד דהאי שבועה שבועת היסת היא ואיכא מ\"ד כעין שבועת התורה ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה דומיא דפוגם שטרו וכמו שהכריח שם הר\"ן וכיון דסבר דהוי כעין שבועת התורה אפשר דסבר הרי\"ף דאי טען הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך ולא רצה לישבע או שאינו יכול שישבע כנדון דידן אפי' תפס המלוה מפקינן מיניה עכ\"ל ודבריו תמוהים חדא שהביא דין זה מדרבנן לא אמרינן מתוך משם הרשב\"א כאילו דין זה אינו מפורש אלא דוקא בהרשב\"א והלא כבר כתבתי שכן כתבו התוס' בדוכתי טובא וכ\"כ הטור בסי' ע\"ה משם הרמ\"ה והסמ\"ג עשין מ' יעו\"ש. ועוד תמיהא לי טובא למאי דמסכים הרב דבשבועת המשנה הואיל וכעין דאורייתא משביעין ליה סתמא לכל מילי הוא ושפיר אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד וקשה טובא ממ\"ש התוס' בדוכתי טובא דבשבועת המשנה נמי וכגון פוגם שטרו וכיוצא לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד דלגבי הא מילתא שפיר מדמינן לשבועת היסת ולא לשבועת התורה וכ\"כ התוס' בהדיא בפ' הכותב (כתובות דף פ\"ח) ד\"ה מייתי ליה וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש שם. הן אמת שראיתי להרשב\"א בח\"א סי' תתקע\"ז הביאה מרן ב\"י סי' פ\"ד מחודש ה' בקיצור שכתב וז\"ל ועוד כיון שכבר קבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ע\"כ הרי שכתב בהדיא דבפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכדברי מהר\"י אדרבי וכבר ראיתי להר' מל\"מ ז\"ל בפ\"ב מהל' טוען שכתב כן יעו\"ש ומ\"מ לדעת התוס' והרא\"ש אינו כן.<br><b> ועוד</b> שהרי אשכחן להרשב\"א גופיה סי תתק\"כ הביאה מרן ב\"י סי' פ\"ג מחודש ח' וז\"ל במקומי אני עומד שלא אמרו אלא בבן הבית המתעסק תמיד בבית כגדול האחים והכי מסתברא וכו' ובסוף דבריו סיים ואמר שאם הוא חשוד על השבועה חזרה השבועה למקומה דלאו דאורייתא היא כדי שנאמר חזרה השבועה למחויב לה ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאפי' בשבועה דאורייתא דייני גולה אמרי חזרה השבועה לסיני ואע\"ג דקי\"ל כדייני א\"י היינו במה שזה חייב מן הדין באחד משני תשלומין או ממון או שבועה וחשוד כיון שאינו בתשלומי שבועה חייב בתשלומין אבל בן הבית ואריס אינו בתשלומי ממון וכו' יעו\"ש הרי דנראה היפך מ\"ש הרב ז\"ל וכ\"כ התוס' בפ' השואל ובפ' כל הנשבעין ובפ' שנים אוחזים דף ג' ד\"ה ובכולי יעו\"ש והוכיחו כן מהא דאמרינן בפ\"ק דמציעא גבי דההוא רעייא דפרכינן התם השתא נמי מחייבי מדרבנן דאמרינן התם ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דרשב\"ג תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע\"כ ואם איתא הכי דבשבועה דרבנן נמי אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א\"כ אמאי לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דבשבועה דרבנן לא אמרינן הכי ותמיה לי טובא בדבריהם דהכא לפום מאי דמוכח מדבריהם דלאו דוקא בשבועת היסת אלא דה\"ה נמי בשבועת המשנה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו ��כול לישבע משלם דומיא דפוגמת כתובתה ופוגם שטרו וכמבואר ולפי\"ז מאי קא מייתו מהתם נימא דדוקא התם דאינו אלא שבועת היסת אמנם בשבועת המשנה דהוי כעין דאורייתא לכמה אנפי הכי נמי לענין דין זה דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם באופן שדבריהם דהכא ודהתם לא יכולתי להולמם וצ\"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח\"מ בפ\"ג מהל' אלו הל' ד' על מ\"ש שם השאילו שתי פרות וכו' כתב וז\"ל ויותר קשה בענין זו בדברי הנמוק\"י דמוקי מתניתין במאמינו ואח\"כ כתב דמסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דמשמע דכשהגלגול הוא טענת שמא דאין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאם לאו כן אמאי יחלוקו מיגו דמשתבע דמתה כדרכה לשתבע נמי על גלגול ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ומאי קשה דהא איהו גופיה מוקי מתני' לעיל במאמינו וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לומר והוא דהא דהוצרך הנמוק\"י לאוקמי הא סיפא דבטענת שמא אין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא סיפא מוקי הגמ' ע\"י גלגול דישבע השוכר דמתה כדרכה ומגלגלים עליו דשכורה מתה וא\"כ סיפא נמי דומיא דמציעתא היא דע\"י גלגול מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואמאי יחלוקו אלא ודאי דהכא שאני משום דהוי טענת שמא ובטענת שמא לא מגלגלים ומשו\"ה הוצרך לישב הנמוק\"י דהכא הוי בטענת שמא ואין מגלגלים זה עלה לפי קוצר ענ\"ד לישב דברי הנמוק\"י ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחברו וכו'. </b> כתב המל\"מ משם הר\"ב בפ' אלו נערות דאפי' למ\"ד סתם שאלה ל' יום הני מילי לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יעו\"ש ועיין בשלטי הגבורים בפ' השואל דפליג ע\"ז במתני' דשאלה חצי יום וכו'.<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שכתב וז\"ל והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסים כיון שהן בעצמן לא שאלוה והיא חוזרת בעינה וכו' ועיין בהר\"ב בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות שכ\"כ משם הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א הקשה שם ותירץ כן וכן הריטב\"א וכולהו אזלי ומודו דאפי' נשתמשו בה יורשין פטורים מאונסין. אמנם הרשב\"א שם הביא משם הראב\"ד ז\"ל שפי' דמתה [אין] חייבין באונסיה דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסיה אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה בתורת שאלה ומתה חייבין באונסיה וע\"ז הקשה הרשב\"א טובא יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בשלטי הגבורים בפ' השואל שכתב וז\"ל והר\"ן כתב בשם הראב\"ד וז\"ל דאפי' לא אמר להם משאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסיה ובודאי בתורת שאלה החזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה יעו\"ש. והנה בדברי הר\"ן ז\"ל בפ' אלו נערות לא מצאתי מזה כלום אמנם בנמוק\"י בפ' הגוזל בתרא מביאו אלא דלפי מ\"ש לעיל הלא תראה כמה חולקים יש עליו ומה גם הרב המגיד ז\"ל שנתן טעם לדבר ואיך כתב דאפשר דלית דפליג עליה דמדברי הרה\"מ נראה בהיפך. ומרן החבי\"ב בסי' שמ\"א הגהת ב\"י אות א' כתב עליו ביאור דבריו חוץ מהרא\"ש ע\"כ ופליאה דעת ממני דאמאי לא אמר וחוץ מהרה\"מ ז\"ל ואמאי לא הקשה ג\"כ מדברי הרה\"מ ולדרכו קשה מדברי הראב\"ד ז\"ל והרשב\"א והריטב\"א והרב המאירי ז\"ל ועי' בשיטה מקובצת בפ' הגוזל בתרא ובפ' השואל במתני' דשאלה חצי יום ובפ' אלו נערות ותראה בהדיא דרובא דרבוותא סבירא להו דאף אם נשתמשו בה היורשין פטורין באופן שדברי הרב צריך ליישב ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחברו השאילני קרדום וכו' שאלו לעדור בו פרדסים הרבה וכו'. </b> עי' בהרב המגיד שכתב משם הרשב\"א ז\"ל אבל אם א\"ל לעדור פרדסים אינו עודר בו אלא שנים דמיעוט פרדסים אבל כשהוא אומר פרדיסי כל פרדסיו בכלל וכ\"כ הרשב\"א ע\"כ. וקשה לי דהרי הר\"ב בסוגין מביא משם הרשב\"א ז\"ל בהיפך וז\"ל ה\"ג פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה אבל היכא דא\"ל פרדסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדסי כדמשמע בפ' המוכר את הבית ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא פרדסי רפיק ביה תרי פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה הרשב\"א ז\"ל ע\"כ. הרי דבאמר פרדסי לא רפיק כי אם תרי היפך מ\"ש הרה\"מ בשמו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפקיד אצל חבירו וכו'. </b> כתב הרב תרומת הדשן בסי' של\"ג על מי שהפקיד ביד חבירו ר' זהובים בכד קטן סתום והניחו הנפקד תחת המטה והניח לאחד ליכנס שם דהוי פשיעה וחייב אע\"פ שיטעון הנפקד מאן לימא לן דבההיא שעתא דחפש אותו שנכנס שם היו שם הדינרין שמא כבר נגנבו ע\"י אחר לאו טענה היא אלא כיון שצריך לישבע שלא פשע והאיך יכול לישבע דילמא פשע שהיה הפיקדון תחת המטה עדיין בשעה שחפש ומשו\"ה חייב והביא ראיה לדבר ממ\"ש הרא\"ש בפ' השואל גבי מתה מחמת מלאכה דמשום דספק הוא משלם יעו\"ש באורך שכן העלה להלכה.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה לי טובא בדבר זה שכתב הרא\"ש ממ\"ש איהו גופיה בר\"פ הגוזל גבי הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה וכו' וז\"ל הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להם אחריות נכסים אין חייבים באונסין דלא אשתעבדו נכסים משעת שאלה אלא עד שעת האונס וכדרב פפא וכו' יעו\"ש. וא\"כ כיון דהוא סובר כר\"פ דמשעת שאלה אינו משתעבד כי אם משעת אונסין דוקא הוא דמחייב א\"כ בשואל בהמה מחברו ומתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות ולא ידע אם מתה מחמת מלאכה ופטור או מחמת דבר אחר והוי אונס וחייב והו\"ל כאומר איני יודע אם נתחיבתי לך דפטור כמבואר בטור חו\"מ סי' ע\"ה תדע שכן הוא שהרי הרמב\"ן בפ' השואל במתני' דהשואל את הפרה שאלה חצי יום וכו' פריך בגמ' ש\"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן וכו' וכתב הרב ז\"ל וא\"ת ומאי קושיא דהא לא דמיא אלא לאומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לכו\"ע וכו' והרמב\"ן ז\"ל כתב דאפי' כשאינו יודע אם מתה ביום ראשון שהיתה שאולה נמי פטור לדעת ר\"ן דכל שמסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו\"ל כאיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו וכדעת ר\"פ דאמר דאינו חייב באונסיה אלא משעת שבורה ומתה יעו\"ש באורך. וא\"כ בנדון הרא\"ש נמי הוי דוכותיה דכיון דבשעת מיתה אתה מחייבו ולא ידע אם מחמת אונס וחייב או מחמת מלאכה ופטור והוי כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דפטור וכמו\"כ אני תמיה עליה דהרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א דהם פסקו כר\"פ דמשעת מיתה הוא דמחייב עיין בהר\"ב בס' אסיפת זקנים בפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ד) מהש\"ס ואילו מרן ב\"י בסי' רצ\"א ס\"ה כתב וז\"ל כתבו תלמידי הרשב\"א ש\"ש שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דעת הרמב\"ן שאילו נשבע השני שהוא ש\"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב וכו' ולא מצית למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למדינת הים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או שמא בפשיעה וחייב השני וכ\"כ מהר\"ש ע\"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מאי דס\"ל להרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דקי\"ל כרב פפא דאין השואל מתחייב כי אם בשעת האונס ומשו\"ה אף שנעשה שואל כל שלא ידע אם בעידן שאלה או בעידן שכירות ובאותה שעה אתה בא לחייב הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור וא\"כ ה\"נ בשומר שמסר לשומר כיון שלא פשע במה שמסר א\"כ אתה בא לחייבו בשעת מיתה הוי ממש כאומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור לשיטתם והבאתיו את הנ' למרן הקדוש ז\"ל דגם הוא פסק כר\"פ בסי' שמ\"א ס\"ד כהרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ואפשר דמשום הא הקשה בבדק הבית בסי' ש\"מ למ\"ש הרא\"ש בהשואל בהמה דחייב וז\"ל יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבי לה אדרבא ראוי דכיון דמתה בדרך סתמא מחמת מלאכה מתה וא\"צ לישבע אלא שמתה בדרך ופטור ע\"כ. ואילו בסי' ש\"ג ס\"ב כתב וז\"ל ונ\"ל שאם נפלה דלקה בעיר ונשרפו החפצים שהוא ש\"ש עליהם אם יודע בבירור שנשרפו נשבע שנשרפו ופטור וכו' אבל אם אינו יודע שנשרפו רק שהיו בביתו או בחנותו ונשרף הבית אינו יכול לישבע שנשרפו דשמא נגנבו על ידי המחזירין לגנוב כלים שבבתים קודם שישרפו וחייב לשלם וכו' יעו\"ש ואמאי חייב כיון שעל אותה שעה אתה בא לחייבו והו\"ל כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור וכמו שפי' הוא ז\"ל בסי' ע\"ה.<br><b> עוד </b> כתבו תלמידי הרשב\"א ז\"ל שם וז\"ל אבל דעת רבינו ששומר שכר שמסר לש\"ח ואין השני רוצה לישבע שהלך למדינת הים שהראשון פטור ואפי' הלה תובעו בבריא שנגנבה מפני שזה טוען שאיני יודע שנגנב והוא חייב או אם נאנס ופטור או מתה כדרכה והוא פטור הו\"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור עכ\"ל הרי לך להדיא מאי דס\"ל הרמב\"ן והרשב\"א בפ' השואל באותה סברא עצמה פליג עלייהו בכאן. ומהר\"ש הלוי בתשו' חו\"מ סי' כ' בחושבו שמה שכתבו תלמידי הרשב\"א אבל דעת רבינו שהוא על הרשב\"א תמה על מרן ז\"ל ממ\"ש בסי' ש\"ג בדין דלקמן דמחייב באיני יודע אם נשרפו או אם נגנבו ושהוא נגד דעת הרשב\"א היעלה על הדעת דהב\"י כתב דברי הרשב\"א בסי' רצ\"א ובסי' ש\"ג חולק עליו בפי' ועוד דגם הרמב\"ן ורבו אפשר שחולקים עליו משום דאפ\"ל דמאי דקאמר הרמב\"ן דלא מפטר בטענת שמא נאנסו הוי משום דהשומר השני טוען ודאי שנגנבו ומ\"ש או שהלך למדינת הים קאי למ\"ש דאינו רוצה לישבע אבל כשטענת נגנבו הוי ספק דילמא יודה שהוא פטור דשמא נאנסו וחילק דבנדון הרשב\"א ז\"ל לא הו\"ל לידע דמיירי דמסרו לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד ולא עשה שום פשיעה ונסתלק מעליו חיוב ידיעה מהפקדון ולכן אע\"פ שטוען בריא שנגנב כיון שהוא טוען שאינו יודע פטור שאין בידו לידע אבל בדין דליקה שהיה הפקדון בביתו ובחומותיו הו\"ל לידע דהיה מוטל עליו לשומרו וכל לא ידענא פשיעותא היא יעו\"ש ועיין למרן החבי\"ב בסי' רצ\"א הגב\"י אות פ' דכתב דליתא דהוא הרא\"ה ור\"ש דכתב הוא הרשב\"א דס\"ל כהרמב\"ן יעו\"ש.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדברי הרשב\"א שכתבו תלמידי הרשב\"א דפטור דהרי זה הוי איני יודע אם החזרתי שהרי מודה שקבל החפץ והוא מסרו לאשתו ובניו והוי הלויתני ואיני יודע אם החזרתי דחייב והצ\"ע ושוב כתב דבמה שחילק לדעת מרן נסתלקה קושיא זו. ולענ\"ד נראה דאפי' דבמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ן והרשב\"א דסבירא ליה דהחיוב לא בא לזה השומר כי אם בשעת האונס ובאותה שעה הא קאמר איני יודע אם נגנבה וחייב או נאנסה ופטור והוי ממש איני יודע אם הלויתני ופטור.<br><b> וראיתי</b> להש\"ך בסי' רצ\"א סקמ\"ד שהקשה לסברת רבינו שכתבו תלמידי הרשב\"א ומסיק וז\"ל ולענין דינא כיון שאי\"ל לברור חייב ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דכיון דנעשה שומר דמי לאיני יודע אם החזרתי אע\"ג דלא נשתעבדו נכסי השומר אלא משעת אונסין ולא משעת שאלה היינו לענין דאין היורשין חייבין לשלם מטעם דלא נשתעבדו נכסים דשואל משעת שאלה ונ\"ל הטעם דלא דמי להלואה דלהוצאה ניתנה וא\"כ חיובא רמי אנכסין אבל שאלה כיון דהדרא בעינא לא רמי חיובא אנכסי דשואל וכ\"ז שהוא בעין חייב להחזיר וא\"כ כשאינו יודע אם מתה כדרכה הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחילוק זה נכון וברור וכו' וכן מוכח בתוס' בפ' השואל בד\"ה והלה אומר וז\"ל ומ\"מ פריך שפיר לרב נחמן ממתניתין ואע\"ג דמודה שמסר לו שתי פרות כיון שמחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע אם השאלתני ע\"כ משמע דוקא כשמחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע [אם השאלתני] אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו אחד הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך עכ\"ל. והנה אמת דבחילוק הרב ז\"ל אשכחנא פטרי לדברי מרן והרא\"ש דאף דהם פסקו כרב פפא דמשעת מיתה הוא מחייב ולא משעת שאלה היינו לגבי יורשים דלא אשתעבד נכסיו דשואל וכדברי הרב ז\"ל. ברם לענין שואל וש\"ש דהדרא בעיניה ואומר דאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה והוי חזרה או נאנסה ולא הוי חזרה ומשו\"ה חייב וכן נראה דעת מרן בדין דליקה אמנם לדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל דעלה מתני' דהשואל קיימי ואייתיה בידיה ההיא דר\"פ דשואל לא מחייב כי אם באונסין בשעת אונסין ומשו\"ה משוה לדינא דמתני' לר\"נ איני יודע אם נתחייבתי ופריך מינה לר\"נ ומר הוא דקאמר הכא בדין שומר שמסר לשומר שרגיל להפקיד אצלו דכל שאינו יודע בברור מחייב והא ודאי קשה ומה שרצה הרב ז\"ל להוכיח מדברי התוס' דדוקא במחזיר לו חדא אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו כלום הו\"ל כאומר איני יודע אם החזרתי ע\"כ לא זכיתי להבינו דהא התוס' סיימו שם וז\"ל וכן בפרה אחת כשאינו יודע אם מתה בעודה שאולה ע\"כ הרי דאף דאינו מחזיר לו כלום משוה ליה כאיני יודע אם הלויתני שלא כדברי הרב ז\"ל. ומה שאני מבין בדברי התוס' הוא שכונתם כדעת הרמב\"ן דלהרשב\"א ז\"ל לא פריך כי אם מסיפא דמתני' שהיא שאלה אחת ושכר אחת ואז הוי כאיני יודע ולהרמב\"ן פריך מרישא דמתני' דכל שהוא מסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו\"ל כאיני יודע אם הלויתני וחיליה ממימרא דר\"פ כמבואר שם בהר\"ב ז\"ל וא\"כ הוא כונתם מלבד דאין כאן הוכחה עוד בה דהוי להיפך כמבואר למעיין שם.<br><b> ובעיקר</b> החילוק שחילק הרב אנכי הרואה להריטב\"א ז\"ל הביאו הר\"ב ז\"ל שם חולק ע\"ז וז\"ל ולא מבעיא לההיא לישנא דאמרינן בהגוזל דחיוב השואל משעת אונסין אלא אפי' לההוא לישנא דאמרינן דחיוב שואל משעת שאלה ולא מצית למימר כיון שיודע ששאלה ממנו ונתחייב בה ואינו יודע כיצד מתה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דהא ליתא דאפי' למ\"ד התם דשואל מחייב משעת שאלה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא לחיובא עליה משעבדי נכסיה למפרע משעת משיכה או לענין הניח להם אביהם פרה שאולה מ\"מ כל שאומר איני יודע אם שאולה אם שכורה הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי ונשתעבדו נכסי וזה ברור הוא אלא שמקצת הגאונים ז\"ל נשתבשו בה קצת עכ\"ל הרי דהריטב\"א ז\"ל ניחא ליה בהכי ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' ל\"א באורך ובס' כהונת עולם סי' כ\"ג דף כ\"ח ע\"ג ומשפט צדק ח\"ג סי' כ\"ג ולאפס הפנאי איני מפלפל בהם.<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב מרן בסי' ש\"ג שאם נפלה דליקה בעיר וכו' פסק מור\"ם ז\"ל וכתב הש\"ך וז\"ל ואם לא היה יכול להציל וכו' ואף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף החפץ שלו כ\"כ הרב [בתשובות] בסי' ק\"ו ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש\"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה יעו\"ש ומ\"מ צ\"ע לדינא ודוק עכ\"ל ודע דמ\"ש הרב ז\"ל לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס וכו' דמשמע דכונת הרב לומר דהוי אונס כיון דהיה טרוד בשלו זה אינו דהרואה דברי הרב בתשובה יראה דכונתו הוא דלא הוי אונס ומילת ל\"א דכתוב בדברי הש\"ך ט\"ס הוא וניכר לעין כל ואמטו להכי אתי שפיר מה שהוליד והצמיח דה\"ה בש\"ח כמבואר.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב כהונת עולם בתשובה סי' כ\"ד דף כ\"ח ע\"ד שכתב וז\"ל וכתב הש\"ך ז\"ל בחלוקת הפיטור דאף שהיה מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו שפטור וכי\"כ הרב בתשובה סי' ק\"ו ואף שהרב כתב אח\"כ די\"ל מדבריו שאם היה ש\"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה הלא הנך רואה שדבריו אין להם שחר ומי הוא זה ואיזה הוא שיחייב ש\"ח ויפטר ש\"ש ואי מחשבינן ליה כפשיעה וע\"כ חייב בש\"ח אטו ש\"ש פטור מפשיעה ולא זכינו לאותה תשו' לראותה והרב גופיה כתב וצ\"ע לדינא ע\"כ יעו\"ש ולפי מ\"ש דברי הש\"ך ז\"ל אינו כמו שהבין הרב אלא דט\"ס נפל בדפוס ואחד ש\"ש וש\"ח כחדא אזלין וכחדא שריין ולכולן לא הוי אונס ועיין במרן החבי\"ב בהגה\"ט אות מ\"ט שמביאו לחיוב ש\"ש משם הרב בתשובה סי' ק\"ו וכדכתיבנא ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים ועירבם עם פירותיו ולא מדדם ה\"ז פושע [וכו'] וישלם בלא שבועה וכו' ונמצא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. </b> והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ורבותי אין מודים כן לפי שאינו דומה לנ' ידענא ונ' לא ידענא דהתם הו\"ל למידע והתובע טוען מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא ע\"כ נראה בהדיא דכהאי גוונא לא ס\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מדאורייתא ומשו\"ה השיג עליו וכתב דאינו חייב לשלם אמנם רבינו ס\"ל דאפי' בכהאי גוונא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והוי מדאורייתא וכן נראה ברור מדכתב אח\"כ ומנין שהדין כך הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו וכו' נמצא זה כתובע וכו' והלה מודה לו במקצת ואומר על השאר איני יודע שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ע\"כ הרי ברור דשבועה דאורייתא איירי וכ\"כ הסמ\"ג דרבינו ס\"ל דכהאי גוונא שבועה דאורייתא היא וכ\"כ ההגהות מיימוני וכ\"כ מרן ב\"י. וליכא לאקשויי מההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהל' טוען שנראה שהוא היפך זה שכבר תירץ הרמב\"ן בחי' לשבועו' וכמ\"ש הרב המגיד ז\"ל נמצא דבשבועה דאורייתא הוא דאמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל בשבועת היסת לא אמרינן הכי.<br><b> ולפי\"ז</b> קשה לי טובא למ\"ש למוה\"ר יצחק דאלב\"ה ז\"ל הביא דבריו הרב לשון למודים ז\"ל בחו\"מ דף ל' ע\"ד וז\"ל כתב הרמ\"ה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון וכו' וכתב הב\"י דברים של טעם הם וראוים למי שאמרן נראה מדברי הב\"י דסברת הרמ\"ה היא מוסכמת ולא מצאו מי שחולק עליו אמנם לענ\"ד נראה דהרמב\"ם בפ\"ה מהל' שאלה חולק עליו שכתב וז\"ל הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים וערבם עם פירותיו וכו' נמצא מחויב שבועה דאינו יכול לישבע משלם ובודאי דהאי שבועה דנתחייב הנתבע שבועה דרבנן היא כיון שאינו מודה בדבר שבמנין וכמ\"ש בפ\"ד מהל' טוען וכו' ועם כל זה כתב דאמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היפך דעת הרמ\"ה אלו דבריו ז\"ל יעו\"ש. ולפי מ\"ש יראה ברור אחרי המחילה רבה דזה אי אפשר דמ\"ש רבינו מחויב שבועה היינו שבועת התורה וכמו שהוכחנו לעיל אבל שבועה דרבנן אפשר לומר דרבינו סובר דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' כסברת הרמ\"ה. ועוד דאם כדבריו ז\"ל דברי הטור סתרי אהדדי דבסי' ע\"ה כתב סברת הרמ\"ה הלזו והסכים עמו ובסי' רצ\"ב הביא דברי רבינו ומשמע דפסק כדברי רבינו ולפי דבריו דברי הטור סתרי אהדדי דבכאן פסק כהרמ\"ה וכאן פסק כרבינו אלא דצ\"ל כדכתיבנא וכמבואר וכעת מילתא כדנא צריך לי עיון. עלה בידינו עכ\"פ דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.<br><b> אמנם </b> ראיתי למהר\"י אדרבי ז\"ל בסי' פ\"ו וז\"ל אע\"ג דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה והאי שב��עה דנדון דידן שבועה דרבנן היא וקילא טפי משאר שבועה דרבנן וכו' וכיון שכן אפשר לומר דאפי' דכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל לא אמרינן ליתא שהרי כתב הרי\"ף ז\"ל בהלכות איכא מ\"ד דהאי שבועה שבועת היסת היא ואיכא מ\"ד כעין שבועת התורה ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה דומיא דפוגם שטרו וכמו שהכריח שם הר\"ן וכיון דסבר דהוי כעין שבועת התורה אפשר דסבר הרי\"ף דאי טען הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך ולא רצה לישבע או שאינו יכול שישבע כנדון דידן אפי' תפס המלוה מפקינן מיניה עכ\"ל ודבריו תמוהים חדא שהביא דין זה מדרבנן לא אמרינן מתוך משם הרשב\"א כאילו דין זה אינו מפורש אלא דוקא בהרשב\"א והלא כבר כתבתי שכן כתבו התוס' בדוכתי טובא וכ\"כ הטור בסי' ע\"ה משם הרמ\"ה והסמ\"ג עשין מ' יעו\"ש. ועוד תמיהא לי טובא למאי דמסכים הרב דבשבועת המשנה הואיל וכעין דאורייתא משביעין ליה סתמא לכל מילי הוא ושפיר אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד וקשה טובא ממ\"ש התוס' בדוכתי טובא דבשבועת המשנה נמי וכגון פוגם שטרו וכיוצא לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד דלגבי הא מילתא שפיר מדמינן לשבועת היסת ולא לשבועת התורה וכ\"כ התוס' בהדיא בפ' הכותב (כתובות דף פ\"ח) ד\"ה מייתי ליה וכו' יעו\"ש וכ\"כ הרא\"ש שם. הן אמת שראיתי להרשב\"א בח\"א סי' תתקע\"ז הביאה מרן ב\"י סי' פ\"ד מחודש ה' בקיצור שכתב וז\"ל ועוד כיון שכבר קבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ע\"כ הרי שכתב בהדיא דבפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכדברי מהר\"י אדרבי וכבר ראיתי להר' מל\"מ ז\"ל בפ\"ב מהל' טוען שכתב כן יעו\"ש ומ\"מ לדעת התוס' והרא\"ש אינו כן.<br><b> ועוד</b> שהרי אשכחן להרשב\"א גופיה סי תתק\"כ הביאה מרן ב\"י סי' פ\"ג מחודש ח' וז\"ל במקומי אני עומד שלא אמרו אלא בבן הבית המתעסק תמיד בבית כגדול האחים והכי מסתברא וכו' ובסוף דבריו סיים ואמר שאם הוא חשוד על השבועה חזרה השבועה למקומה דלאו דאורייתא היא כדי שנאמר חזרה השבועה למחויב לה ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאפי' בשבועה דאורייתא דייני גולה אמרי חזרה השבועה לסיני ואע\"ג דקי\"ל כדייני א\"י היינו במה שזה חייב מן הדין באחד משני תשלומין או ממון או שבועה וחשוד כיון שאינו בתשלומי שבועה חייב בתשלומין אבל בן הבית ואריס אינו בתשלומי ממון וכו' יעו\"ש הרי דנראה היפך מ\"ש הרב ז\"ל וכ\"כ התוס' בפ' השואל ובפ' כל הנשבעין ובפ' שנים אוחזים דף ג' ד\"ה ובכולי יעו\"ש והוכיחו כן מהא דאמרינן בפ\"ק דמציעא גבי דההוא רעייא דפרכינן התם השתא נמי מחייבי מדרבנן דאמרינן התם ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דרשב\"ג תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע\"כ ואם איתא הכי דבשבועה דרבנן נמי אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א\"כ אמאי לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דבשבועה דרבנן לא אמרינן הכי ותמיה לי טובא בדבריהם דהכא לפום מאי דמוכח מדבריהם דלאו דוקא בשבועת היסת אלא דה\"ה נמי בשבועת המשנה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דומיא דפוגמת כתובתה ופוגם שטרו וכמבואר ולפי\"ז מאי קא מייתו מהתם נימא דדוקא התם דאינו אלא שבועת היסת אמנם בשבועת המשנה דהוי כעין דאורייתא לכמה אנפי הכי נמי לענין דין זה דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם באופן שדבריהם דהכא ודהתם לא יכולתי להולמם וצ\"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח\"מ בפ\"ג מהל' אלו הל' ד' על מ\"ש שם השאילו שתי פרות וכו' כתב וז\"ל ויותר קשה בענין זו בדברי הנמוק\"י דמוקי מתניתין במאמינו ואח\"כ כתב דמסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דמשמע דכשהגלגול הוא טענת שמא דאין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאם לאו כן אמאי יחלוקו מיגו דמשתבע דמתה כדרכה לשתבע נמי על גלגול ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ומאי קשה דהא איהו גופיה מוקי מתני' לעיל במאמינו וצ\"ע עכ\"ל. ולענ\"ד נראה לומר והוא דהא דהוצרך הנמוק\"י לאוקמי הא סיפא דבטענת שמא אין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא סיפא מוקי הגמ' ע\"י גלגול דישבע השוכר דמתה כדרכה ומגלגלים עליו דשכורה מתה וא\"כ סיפא נמי דומיא דמציעתא היא דע\"י גלגול מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואמאי יחלוקו אלא ודאי דהכא שאני משום דהוי טענת שמא ובטענת שמא לא מגלגלים ומשו\"ה הוצרך לישב הנמוק\"י דהכא הוי בטענת שמא ואין מגלגלים זה עלה לפי קוצר ענ\"ד לישב דברי הנמוק\"י ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,77 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת וכו'. </b> כתב הרמב\"ן עה\"ת בפרשת פינחס וז\"ל ונתתם את נחלתו לאחיו קבלו רז\"ל כי האב יורש את בנו כאשר אין לו זרע וכו' ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדים א\"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמוש נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים וכו' יעו\"ש ועיין בב\"י סי' רנ\"ג סל\"ג שכתב וז\"ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן זה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וכו' יעו\"ש דמשמע דאח לאו מכח האב שיורש בקבר ומנחיל לבנו הוא דיורש האח אלא מאחיו יורש כנראה שהוא היפך מ\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל אשר מכח זה כתב מהרש\"ך ז\"ל בח\"ג סי' י\"ב דמילת אחים ט\"ס הוא וצריך למוחקה דהאחים הם יורשים מכח האב ויכול להתנות עליהם עיין במרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רנ\"ג הגה\"ט אות ע\"ג.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רע\"ו הגה\"ט אות ט' שכתב וז\"ל מנהג רומאנייא שנוהגים שכשמתה האשה בחיי בעלה והניחה זרע של קיימא שחולקים הזרע עם האב ויש להסתפק אם מתה לאה והניחה ב' בנים וחלקו עם האב ומת האב אח\"כ ואח\"כ מת אחד מן הבנים אם האח יורשו או אביו יורשו בקבר ונפק\"מ אם יש בע\"ח לאביו שגובה מאותה ירושה מהראנ\"ח ח\"א סי' ק' ועיין שם מה שהקשה מרן ז\"ל ודוק שלא זכיתי להבינם היטב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו שפחה והוליד וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שהאריך לבאר דעת רבינו ז\"ל וראיתי למהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' מ\"ה שהקשה לרבינו דיש לתמוה איך לא הזכיר סברת רב נטרונאי גאון דכתב הרי\"ף בפ\"ב דיבמות דה\"מ בשפחה דאחרים אבל שפחה דידיה אע\"ג דלא נקטא גיטא דחירותא בתו היא וכ' עוד דעוד נמי סברת גאון אחר דמספקא ליה מילתא לחומרא נקטינן וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דשפיר כתבם רבינו בפ\"י מהל' גרושין וכאן נמי כתבם לענין ירושה וזה דמ\"ש ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וזה הוא סברת יש מסתפקים ומ\"ש ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל וכו' זהו סברת רב נטרונאי ז\"ל ומאי דשייך לענין איסורא כתבם בקיצור בפי' מהל' גרושין.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל ע\"ד רבינו וז\"ל ויש להסתפק אי ס\"ל להרב ז\"ל דדוקא גבי ממון הוא דמהימן מטעם מיגו משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אבל לגבי איסורא בן כזה הרי הוא כנכרי ואם אין לו לאביו זרע אשתו חולצת או מתיבמת וכו' יעו\"ש שרצה להוכיח מדברי הרב המגיד ז\"ל ולבסוף הניחו בספק עיין במהרשד\"ם חיו\"ד סי' קצ\"ו שכתב וז\"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב\"ם אלא שאינו נושא לכתחילה אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרב ז\"ל יעו\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ב סי' ל\"ה שנראה מדבריו שהבין דפליג.<br><b> ודע </b> דהרא\"ש ז\"ל בפ\"ב דיבמות הביא הך סברת הגאוני' וכתב וז\"ל הילכך הבא על שפחתו ודאי שש��ררה מעיקרא ולא מפליגינן בין בא עליה דרך אישות לדרך זנות וכו' והרמב\"ם ז\"ל לא נראו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ\"ל ולכאורה קשה דכאן מסכים עם סברת הגאונים דס\"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשו\"ה אמרינן דשחררה קודם ביאה ואילו בפ' הזורק גט (גיטין דף פ\"א) כתב וז\"ל אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שלשם קידושין בעל ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ הרי דכאן הסכים לסברת רבינו וי\"ל דלא דמי דאף דכתב הכא דהבא על שפחתו דודאי שחררה היינו לומר דלא עבד איסורא רבה אבל אותה ביאה מיהא באיסורא דזנות עבדא מידי דהוי אבעל אשה ישראלית והוא ע\"ד שכתב הרה\"מ ז\"ל בדעת רבינו שמדקדקין בין איסור לאיסור יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהריב\"ל ז\"ל בח\"א דף מ' שהקשה במ\"ש הטור בשם הגאונים ז\"ל דמסתפקא בהאי מילתא ואזלינן בה לחומרא שאם אין לו זרע אלא אותו בן משפחתו דאשתו חולצת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצו מזבני ליה ירתי וכו' דצ\"ע בדברי גאון מהא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא\"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם הקרובים ועל צד הדוחק י\"ל דהגאון מיירי שיש לו בן אחר ודמי למאי דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לתרץ בעד הגאונים ז\"ל במ\"ש הרא\"ש שם וז\"ל ותימה ולימא ליה יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח היבום אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מספק ונ\"ל שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים והוא צריך לזכות מכח דאת ברי וזו טענת ספק הוא וכו' יעו\"ש הרי דהא דאמרינן יחלוקו הוא מסיבה שהסבא קיים אבל היכא דליכא יבם גם את הכל יקח כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט ואין הספק נוטל כלום ובנדון זה נמי אין בן השפחה זה נוטל חלק בנכסים משום דספק שחררה ואפשר שזהו דעת הגאונים ואף דרבינו פליג אהרא\"ש מ\"מ דעת הגאונים בזה כהרא\"ש ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היו היורשים גדולים וקטנים וכו'. </b> כתב הרב משפט צדק בח\"ב סי' נ\"ט בתוך התשו' וז\"ל ומה שנשאלנו אם כפי הדין יוכל שמעון ליטול לו בריוח להיותו מתעסק בשותפות בנכסי אביהם וכו' יעו\"ש שהאריך ומסיק אם מה שהשביח מחמת שהוציא הוצאות יותר בזה נכנסו בפלוגתא דרבוותא אם יטול כל השבח שגרם מחמת היציאות עצמו או יטול שיעור ההוצאות וכן אם נזונים מתפיסת הבית הדין הוא כך דדעת הראב\"ד לא כן כשאין נזונים מתפיסת הבית שיהיה נידון כיורד שלא ברשות אכן ליטול הוצאת שיעור השבח וכמ\"ש לעיל ואם הוא מוחזק יכול לומר קים לי וא\"כ יכול ליקח כל הריוח ואפי' אינם זנים יחד יראה לומר דאחר שכל הפוסקים סתמו נראה דפליגי על הראב\"ד שאם לא כן הוו שתקי וזה אם יראה בעיני חכמי הדור יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רפ\"ז הגה\"ט אות ה' ובתשו' חו\"מ ח\"ב סי' ע\"ט שהקשה בדברי הרב טובא וכתב בתוך דבריו וז\"ל והנני יוסיף להפליא על בעל משפט צדק ז\"ל שכתב בסי' הנזכר דמ\"מ יכול המוחזק לומר קי\"ל כהראב\"ד ואתמהא כיון שהוא סובר דמאחר דכל הפוסקים סתמו דבריהם לא ס\"ל כהראב\"ד כיון שהוא יחיד איך יכול המוחזק לומר קי\"ל כיון דהוא יחיד יעו\"ש שנדחק לתרץ. ולענ\"ד כשאני בעצמי איני מבין מדברי הרב משפט צדק שהוא מדבר שאם שמעון התובע מוחזק בשבח זוכה בכל דאומר קי\"ל כמ\"ד דאם השביח מחמת נכסים השבח לעצמו ר\"ל כל השבח ואפי' אינם זנים יחד נגד סברת הראב\"ד ומזה הטעם בעצמו מאחר שכל הפוסקים סתמו דבריהם נראה דפליגי דלא ידענא מאי סימנים מצא בדברי הרב משפט צדק להבין זה וצריך ליישב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בבגדי חול אבל בגדי שבת וכו'. </b> כתב הטור ז\"ל בסי' רפ\"ח דמה שאין שמין בגדי חול הוא משום שמתביישין להביאם לבי\"ד אבל בגדי שבת ויו\"ט שמין שיכולו להביא הבגדים לבי\"ד ומרן החבי\"ב ז\"ל שם בהגב\"י אות ח' כתב דלהרמ\"ה דס\"ל דהתם הוא משום דלא מצי אמר כי שתיקנא אדעתא דתפיסנא בה בשעת חלוקה הוא דהא איהו גופיה לית ליה זכותא בגוויהו וכו' אף בגדי שבת ויו\"ט אין שמין ומכאן דהמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו אף בבגדי שבת ויו\"ט וכו' ומיהו אפשר דהרמ\"ה יחלוק בין בגדי שבת ויו\"ט לבגדי חול במקדיש דלא יחלוק כאן על שאר המפרשים יעו\"ש ולא ידעתי אמאי לא הזכיר הרב ז\"ל להרב שלטי הגבורים שהכניס בספק זה ותלה הדין שבכאן לדין המקדיש לענין בגדי שבת ככל דברי הרב ז\"ל וכ\"כ בפ' יש נוחלין וכמו שהזכירו לקמן באות ט' לענין מתנה וכמו\"כ יש להקשות שם ונ\"ל דאין ללמוד דין זה וכו' אבל להרמ\"ה דס\"ל וכו' יעו\"ש והרואה דברי הש\"ג יראה דלדעת הרמ\"ה לא אמרו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו בידו שכר של יתומים וכו'. </b> כתב הסמ\"ע ז\"ל בסי' ר\"צ סק\"ב וז\"ל אם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס נראה דוקא כאן דאיכא חששת הפסד משני צדדים משו\"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כתב הטור ז\"ל בסי\"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע\"פ בי\"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ע\"כ וכתב מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות מ\"ט וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דרבינו בעה\"ט אפי' איכא פסידא מב' צדדים כתב דלא יעשה כי אם ע\"פ בי\"ד ואולי ט\"ס הוא וצ\"ל בזה ס\"ל כמ\"ש אעשה וכו' ואפשר דס\"ל להסמ\"ע ז\"ל דיש כאן ג' מדרגות וכו' יעו\"ש שרצה להסכים דעת רבינו והטור כאחד. ולענ\"ד נראה דדעת הסמ\"ע ז\"ל הוא דבדאיכא שני צדדים ס\"ל בפי' דיעשה כבשלו ובדליכא כ\"א צד אחד לא גילה דעתו כי אם הטור כתב שצריך להימלך בבי\"ד היכא שאינו אפוטרופוס ובא הסמ\"ע לומר דכשהוא אפוטרופוס א\"צ לימלך וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אפוטרופוס שמינה אבי יתומים וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל וז\"ל עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרופוס שהרמב\"ן סבור שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור אפי' באו עדים אבל אפוטרופוס שמינהו בי\"ד כנושא שכר חייב אפי' בגנבה ואבידה וכ\"ש בפשיעה ויש מחייבים כל אפוטרופוס בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז\"ל ולזה הסכים הרשב\"א וכו' יעו\"ש והנה מ\"ש בדעת הרשב\"א ז\"ל שהוא מן המחייבים הוא ממ\"ש בחי' בפ' הנזיקין בסוגיין דפסקו בגמ' הלכה כאבא שאול דאמר מינוהו בי\"ד ישבע שהביא מחלוקת הרמב\"ן דס\"ל מינוהו בי\"ד פטור אפי' מפשיעה ובמינהו אבי יתומים חייב אפי' בגנבה ואבידה ורבינו האיי ור\"י בעל התוס' ז\"ל סבירא להו דבין מינהו אבי יתומ��ם ובין מינוהו בי\"ד חייב וכתב וז\"ל ונראין דבריהם דההיא דפ' המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לאו מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם ע\"כ הרי דס\"ל כרבינו האיי ור\"י בעל התוס' ולא כמו שדחה הרמב\"ן ראיית רבינו האיי ז\"ל דהא לא קאי ההוא דינא במסקנא לאו מהאי טעמא הוא דלא קאי.<br><b> וראיתי</b> להרשב\"ש ז\"ל בתשו' סי' שע\"ג שכתב וז\"ל ואע\"ג שהרמב\"ן סובר שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור והביא לזה ראיות רבות וכן נראה שהיא סברת הרשב\"א בחי' והוסיף עוד לברר דעתו כן בתשו' אבל מינהו בי\"ד מודה שחייב לשלם וכו' יעו\"ש ולא זכיתי להבינו דאדרבא בחי' נראה כמ\"ש הרב המגיד דהרשב\"א ז\"ל בסברת רבינו האיי ודעימיה כמבואר. ומהרשד\"ם בחו\"מ סי' שי\"ד דקדק מדברי הרה\"מ הללו וז\"ל ומדקאמר ונחלקו המפרשים נראה שסברת הרמב\"ן לאו סברא יחידית היא אלא דאחרים סברי כוותיה זולת הרמב\"ן ועוד שהרב חיים הכהן ז\"ל מסכים עמו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד דקדוק זה איני מכירו ויותר נראה לדקדק ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' תתקצ\"ז וז\"ל ואלו נעשה עליו אפוטרופוס אינו רשאי למסור לו עד שיגדיל ואם עשה כן ה\"ז כאפוטרופוס שמפסיד דמשלם לדעת רבינו האי ז\"ל אבל לדעת האחרונים ז\"ל פטור דדילמא ממנע אא\"כ מינהו בי\"ד ולהם שומעין ע\"כ הרי להדיא לדעת האחרונים אלו יש חלוק בין מינהו אבי יתומים למינהו בי\"ד וכדעת הרמב\"ן ומכאן הו\"ל להרב ז\"ל להוכיח דסברת הרמב\"ן לאו סברא יחידית היא. וממ\"ש הרשב\"א ולהם שומעין הקשה מרן ב\"י ז\"ל בסי' ר\"ז סכ\"ז למ\"ש הרב המגיד ז\"ל משם הרמב\"ן דס\"ל כסברת רבינו האי ז\"ל וכמו שציין מרן החבי\"ב ז\"ל ואף שאין אותו לשון ממש בס' משפט צדק ח\"ב סי' פ' אחר שהביא מה שהקשה מרן כתב וז\"ל והנה בתשובות הדפוס הנמצאות בסי' אלף ק\"ו כתב וז\"ל אמת שאפוטרופוס חייב בפשיעה כמו שמוכיח הר\"ר שמואל מפ' המפקיד מעובדא דבקרא וכו' יעו\"ש כנראה שרצה להקשות מתשובה זאת לתשובה שהביא מרן ז\"ל ולענ\"ד לא מקשי מידי דההיא תשובה אינה מהרשב\"א אלא ממהר\"מ ז\"ל שכן מר חתים עלה וכן הביאה המרדכי בפ' המפקיד ומביאו מרן בסי' הנ\"ל סמוך לזה אמת כי מרן ז\"ל לא הביא הך שכתב מהר\"מ דאפוטרופוס שפשע חייב מ\"מ אין משם שום הוכחה לאחד משני צדדים.<br><b> ודע </b> שראיתי למהרשד\"ם ז\"ל בחלק יו\"ד סי' קל\"ז שכתב וז\"ל ולענין הדין הב' והוא אם חייב אפוטרופוס וכו' נראה שיש ג' מחלוקות בין הפוסקים שיש קצת מהם אמרו שהוא פטור והוא דעת ר' חיים הכהן כמ\"ש התוס' ויש קצת אחרים שסוברים כן אמנם ר\"י ז\"ל כתב שהוא חייב בין מינהו אבי יתומים הסברא ג' היא דעת הרמב\"ם שכת' דמינהו אבי יתומים פטור ומינהו בי\"ד חייב וא\"כ בנדון דידן נתמנה מאת בי\"ד וא\"כ נמצא שר\"י והרא\"ש והרמב\"ן ורבינו האיי ז\"ל כולם מסכימים שחייב בפשיעה וכן נראה שכן דעת מהר\"י קולון בשורש כ\"ג וגם אני אומר שאפשר שאפי' הר' חיים יודה בנדון דידן שחייב ראובן דעד כאן לא פטר הר\"ח ז\"ל אלא כשפשע בשמירה שלא שמר כדרך השומרים אבל זה שהזיק בידים ומסר האזור ביד מי שהיה לו שייכות בו בהא ודאי כו\"ע מודים שהאפוטרו' חייב עכ\"ל בקיצור. והנה מ\"ש בסברת הר\"ח ז\"ל ויש קצת אחרים שסוברים כן זה לא ידעתי ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים דסברי כן אלא כולם תפסו לסברת הר\"ח ז\"ל דפוטר כל מין אפוטרופוס סברא יחידית ועוד דא\"כ איך ולמה חייבו לאפוטרופוס מדין פושע אפי' מינהו בי\"ד הא שפיר מצי לומר קים לי כר\"ח וקצת אחרים שפוטרים מפשיעה ואפי' מינהו בי\"ד לפי מ\"ש לעיל מזה ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהך דיש קצת אחרים שסוברים כן שכתב הוא ט\"ס. ועוד אני מסתפק בדברי הרב ז\"ל שכתב וכן נראה שכן דעת מהר\"י קולון בשורש כ\"ג וכו' דמה הבין בדברי מהריק\"ו ז\"ל דקאי בשיטת ר\"י ורבינו האיי ז\"ל דבכל אפוטרו' חייב בפשיעה או ס\"ל כהרמב\"ן דדוקא אפוטרו' שמינהו בי\"ד הוא דחייב ונדון מהריק\"ו ז\"ל מינהו בי\"ד הוה וראיתי לו בתשו' חו\"מ סי' שמ\"ט שכתב וא\"כ כיון שרבינו האיי והרשב\"א ומהר\"מ והרא\"ש ז\"ל ומהריק\"ו ז\"ל מסכימים לדעתם שהאפוטרו' חייב בפשיעה כך היה נראה לעשות הלכה למעשה עכ\"ל משמע שהבין דדעת מהריק\"ו ז\"ל אפי' אפוטרו' שמינהו אבי יתומים חייב דהא בנדון הרב ז\"ל היה אפוטרו' שמינהו אבי יתומים וצירף עמהם למהריק\"ו.<br><b> אלא</b> דהא קשה לי עליה דמהריק\"ו ז\"ל דא\"כ איך חייבו בנדון שלו לאפוטרופוס כיון דאיכא סברת ר\"ח והרמב\"ן דסברי דמינהו אבי יתומים דפטור שפיר מצי המוחזק לומר קים לי ומה גם שהוא הממציא לנו כלל קים לי כנודע. והרב משפט צדק בח\"ב סי' ז' כתב דנדון מהריק\"ו היה באפוטרופוס שמינהו בי\"ד דבהא לא מצי לומר קי\"ל דליכא אלא ר\"ח לחוד ועוד י\"ל לדעת מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שמ\"ט שהביא למהריק\"ו דקאי בשיטת ר\"י ודעמיה דסבירא להו דחייב ואלו בסי' שכ\"א כתב אפי' לדעת הרב חיים ז\"ל שפטור הכא חייב דמה שהוא פטור בפשיעה דשמירה אבל לאבד בידים לכו\"ע חייב והרב מהריק\"ו בשורש כ\"ג כתב וכו' וא\"כ כל שכן וק\"ו לאבד בידים ממש ע\"כ נראה דמה שחייבו מהריק\"ו הוא משום דאפי' להר\"ח בכהאי גוונא חייב ודלא כמ\"ש בסי' שמ\"ט ועי' במהר\"י הלוי ז\"ל כלל ט' סי' ע\"ג שהקשה ממה שפסק בחו\"מ סי' שמ\"ט כרובא דרבוותא למה שפסק בסי' שי\"ד נראה בהיפך שכדאי הם הרמב\"ן והר' חיים אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו ושלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רי\"ו שכתב ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה יעו\"ש שהניחו בתימה.<br><b> עוד </b> כתב מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שי\"ד וז\"ל אך בנידון דידן כדאי הם הרמב\"ן ור\"ח אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו שלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רבינו ירוחם בנתיב כ\"ו ח\"א וז\"ל וראשון נראה עיקר שאינו חייב אלא וכו' ופטור מגנבה ואבידה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה ע\"כ הנה מכאן נראה שדעת רי\"ו הוא כדעת הרמב\"ן דמחלק בין מינהו בי\"ד למינהו אבי יתומים אלא דחולקים לענין גנבה ואבידה ואילו בסי' ש\"ב כתב וז\"ל וכן במה שטוען האפוטרופוס שהכניס המעות בשותפות נראה בבירור דלא מיבעיא לדעת ר\"ה ז\"ל והנמשכים אחריו שמחייבין את האפוטרו' בפשיעה שזה חייב וכמ\"ש הסכמת הרא\"ש והרשב\"א וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב כ\"ו שכן הוא עיקר אלא אפי' לדעת הפוסקים דס\"ל דמינהו אבי יתומים פטור מפשיעה מ\"מ בנדון דידן אפשר דכו\"ע דדוקא מפשיעה שלא שמר כדרך השומרים בהא הוא דפליגי אבל במאבד בידים כו\"ע מודו שחייב וכו' הרי שצירף לרי\"ו עם רובא דרבוותא דאין הפרש לדעתם בין מינהו בי\"ד למינהו אבי יתומים היפך מ\"ש בסימן שי\"ד שצירף לדעת הרמב\"ן וכו' ועיין בש\"ך בסי' ר\"צ מ\"ש בדברי ר' ירוחם הלזו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Inheritances",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת וכו'. </b> כתב הרמב\"ן עה\"ת בפרשת פינחס וז\"ל ונתתם את נחלתו לאחיו קבלו רז\"ל כי האב יורש את בנו כאשר אין לו זרע וכו' ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדים א\"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמוש נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים וכו' יעו\"ש ועיין בב\"י סי' רנ\"ג סל\"ג שכתב וז\"ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן זה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וכו' יעו\"ש דמשמע דאח לאו מכח האב שיורש בקבר ומנחיל לבנו הוא דיורש האח אלא מאחיו יורש כנראה שהוא היפך מ\"ש משם הרמב\"ן ז\"ל אשר מכח זה כתב מהרש\"ך ז\"ל בח\"ג סי' י\"ב דמילת אחים ט\"ס הוא וצריך למוחקה דהאחים הם יורשים מכח האב ויכול להתנות עליהם עיין במרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רנ\"ג הגה\"ט אות ע\"ג.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רע\"ו הגה\"ט אות ט' שכתב וז\"ל מנהג רומאנייא שנוהגים שכשמתה האשה בחיי בעלה והניחה זרע של קיימא שחולקים הזרע עם האב ויש להסתפק אם מתה לאה והניחה ב' בנים וחלקו עם האב ומת האב אח\"כ ואח\"כ מת אחד מן הבנים אם האח יורשו או אביו יורשו בקבר ונפק\"מ אם יש בע\"ח לאביו שגובה מאותה ירושה מהראנ\"ח ח\"א סי' ק' ועיין שם מה שהקשה מרן ז\"ל ודוק שלא זכיתי להבינם היטב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיתה לו שפחה והוליד וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז\"ל שהאריך לבאר דעת רבינו ז\"ל וראיתי למהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' מ\"ה שהקשה לרבינו דיש לתמוה איך לא הזכיר סברת רב נטרונאי גאון דכתב הרי\"ף בפ\"ב דיבמות דה\"מ בשפחה דאחרים אבל שפחה דידיה אע\"ג דלא נקטא גיטא דחירותא בתו היא וכ' עוד דעוד נמי סברת גאון אחר דמספקא ליה מילתא לחומרא נקטינן וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה דשפיר כתבם רבינו בפ\"י מהל' גרושין וכאן נמי כתבם לענין ירושה וזה דמ\"ש ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וזה הוא סברת יש מסתפקים ומ\"ש ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל וכו' זהו סברת רב נטרונאי ז\"ל ומאי דשייך לענין איסורא כתבם בקיצור בפי' מהל' גרושין.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל ע\"ד רבינו וז\"ל ויש להסתפק אי ס\"ל להרב ז\"ל דדוקא גבי ממון הוא דמהימן מטעם מיגו משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אבל לגבי איסורא בן כזה הרי הוא כנכרי ואם אין לו לאביו זרע אשתו חולצת או מתיבמת וכו' יעו\"ש שרצה להוכיח מדברי הרב המגיד ז\"ל ולבסוף הניחו בספק עיין במהרשד\"ם חיו\"ד סי' קצ\"ו שכתב וז\"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב\"ם אלא שאינו נושא לכתחילה אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרב ז\"ל יעו\"ש ועיין במבי\"ט ח\"ב סי' ל\"ה שנראה מדבריו שהבין דפליג.<br><b> ודע </b> דהרא\"ש ז\"ל בפ\"ב דיבמות הביא הך סברת הגאוני' וכתב וז\"ל הילכך הבא על שפחתו ודאי ששחררה מעיקרא ולא מפליגינן בין בא עליה דרך אישות לדרך זנות וכו' והרמב\"ם ז\"ל לא נראו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ\"ל ולכאורה קשה דכאן מסכים עם סברת הגאונים דס\"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשו\"ה אמרינן דשחררה קודם ביאה ואילו בפ' הזורק גט (גיטין דף פ\"א) כתב וז\"ל אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שלשם קידושין בעל ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ הרי דכאן הסכים לסברת רבינו וי\"ל דלא דמי דאף דכתב הכא דהבא על שפחתו דודאי שחררה היינו לומר דלא עבד איסורא רבה אבל אותה ביאה מיהא באיסורא דזנות עבדא מידי דהוי אבעל אשה ישראלית והוא ע\"ד שכתב הרה\"מ ז\"ל בדעת רבינו שמדקדקין בין איסור לאיסור יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למהריב\"ל ז\"ל בח\"א דף מ' שהקשה במ\"ש הטור בשם הגאונים ז\"ל דמסתפקא בהאי מילתא ואזלינן בה לחומרא שאם אין לו זרע אלא אותו בן משפחתו דאשתו חולצת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצו מזבני ליה ירתי וכו' דצ\"ע בדברי גאון מהא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא\"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם הקרובים ועל צד הדוחק י\"ל דהגאון מיירי שיש לו בן אחר ודמי למאי דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד נראה לתרץ בעד הגאונים ז\"ל במ\"ש הרא\"ש שם וז\"ל ותימה ולימא ליה יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח היבום אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מספק ונ\"ל שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים והוא צריך לזכות מכח דאת ברי וזו טענת ספק הוא וכו' יעו\"ש הרי דהא דאמרינן יחלוקו הוא מסיבה שהסבא קיים אבל היכא דליכא יבם גם את הכל יקח כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט ואין הספק נוטל כלום ובנדון זה נמי אין בן השפחה זה נוטל חלק בנכסים משום דספק שחררה ואפשר שזהו דעת הגאונים ואף דרבינו פליג אהרא\"ש מ\"מ דעת הגאונים בזה כהרא\"ש ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היו היורשים גדולים וקטנים וכו'. </b> כתב הרב משפט צדק בח\"ב סי' נ\"ט בתוך התשו' וז\"ל ומה שנשאלנו אם כפי הדין יוכל שמעון ליטול לו בריוח להיותו מתעסק בשותפות בנכסי אביהם וכו' יעו\"ש שהאריך ומסיק אם מה שהשביח מחמת שהוציא הוצאות יותר בזה נכנסו בפלוגתא דרבוותא אם יטול כל השבח שגרם מחמת היציאות עצמו או יטול שיעור ההוצאות וכן אם נזונים מתפיסת הבית הדין הוא כך דדעת הראב\"ד לא כן כשאין נזונים מתפיסת הבית שיהיה נידון כיורד שלא ברשות אכן ליטול הוצאת שיעור השבח וכמ\"ש לעיל ואם הוא מוחזק יכול לומר קים לי וא\"כ יכול ליקח כל הריוח ואפי' אינם זנים יחד יראה לומר דאחר שכל הפוסקים סתמו נראה דפליגי על הראב\"ד שאם לא כן הוו שתקי וזה אם יראה בעיני חכמי הדור יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רפ\"ז הגה\"ט אות ה' ובתשו' חו\"מ ח\"ב סי' ע\"ט שהקשה בדברי הרב טובא וכתב בתוך דבריו וז\"ל והנני יוסיף להפליא על בעל משפט צדק ז\"ל שכתב בסי' הנזכר דמ\"מ יכול המוחזק לומר קי\"ל כהראב\"ד ואתמהא כיון שהוא סובר דמאחר דכל הפוסקים סתמו דבריהם לא ס\"ל כהראב\"ד כיון שהוא יחיד איך יכול המוחזק לומר קי\"ל כיון דהוא יחיד יעו\"ש שנדחק לתרץ. ולענ\"ד כשאני בעצמי איני מבין מדברי הרב משפט צדק שהוא מדבר שאם שמעון התובע מוחזק בשבח זוכה בכל דאומר קי\"ל כמ\"ד דאם השביח מחמת נכסים השבח לעצמו ר\"ל כל השבח ואפי' אינם זנים יחד נגד סברת הראב\"ד ומזה הטעם בעצמו מאחר שכל הפוסקים סתמו דבריהם נראה דפליגי דלא ידענא מאי סימנים מצא בדברי הרב משפט צדק להבין זה וצריך ליישב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בבגדי חול אבל בגדי שבת וכו'. </b> כתב הטור ז\"ל בסי' רפ\"ח דמה שאין שמין בגדי חול הוא משום שמתביישין להביאם לבי\"ד אבל בגדי שבת ויו\"ט שמין שיכולו להביא הבגדים לבי\"ד ומרן החבי\"ב ז\"ל שם בהגב\"י אות ח' כתב דלהרמ\"ה דס\"ל דהתם הוא משום דלא מצי אמר כי שתיקנא אדעתא דתפיסנא בה בשעת חלוקה הוא דהא איהו גופיה לית ליה זכותא בגוויהו וכו' אף בגדי שבת ויו\"ט אין שמין ומכאן דהמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו אף בבגדי שבת ויו\"ט וכו' ומיהו אפשר דהרמ\"ה יחלוק בין בגדי שבת ויו\"ט לבגדי חול במקדיש דלא יחלוק כאן על שאר המפרשים יעו\"ש ולא ידעתי אמאי לא הזכיר הרב ז\"ל להרב שלטי הגבורים שהכניס בספק זה ותלה הדין שבכאן לדין המקדיש לענין בגדי שבת ככל דברי הרב ז\"ל וכ\"כ בפ' יש נוחלין וכמו שהזכירו לקמן באות ט' לענין מתנה וכמו\"כ יש להקשות שם ונ\"ל דאין ללמוד דין זה וכו' אבל להרמ\"ה דס\"ל וכו' יעו\"ש והרואה דברי הש\"ג יראה דלדעת הרמ\"ה לא אמרו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו בידו שכר של יתומים וכו'. </b> כתב הסמ\"ע ז\"ל בסי' ר\"צ סק\"ב וז\"ל אם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס נראה דוקא כאן דאיכא חששת הפסד משני צדדים משו\"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כתב הטור ז\"ל בסי\"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע\"פ בי\"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ע\"כ וכתב מרן החבי\"ב ז\"ל בהגב\"י אות מ\"ט וז\"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דרבינו בעה\"ט אפי' איכא פסידא מב' צדדים כתב דלא יעשה כי אם ע\"פ בי\"ד ואולי ט\"ס הוא וצ\"ל בזה ס\"ל כמ\"ש אעשה וכו' ואפשר דס\"ל להסמ\"ע ז\"ל דיש כאן ג' מדרגות וכו' יעו\"ש שרצה להסכים דעת רבינו והטור כאחד. ולענ\"ד נראה דדעת הסמ\"ע ז\"ל הוא דבדאיכא שני צדדים ס\"ל בפי' דיעשה כבשלו ובדליכא כ\"א צד אחד לא גילה דעתו כי אם הטור כתב שצריך להימלך בבי\"ד היכא שאינו אפוטרופוס ובא הסמ\"ע לומר דכשהוא אפוטרופוס א\"צ לימלך וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אפוטרופוס שמינה אבי יתומים וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז\"ל וז\"ל עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרופוס שהרמב\"ן סבור שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור אפי' באו עדים אבל אפוטרופוס שמינהו בי\"ד כנושא שכר חייב אפי' בגנבה ואבידה וכ\"ש בפשיעה ויש מחייבים כל אפוטרופוס בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז\"ל ולזה הסכים הרשב\"א וכו' יעו\"ש והנה מ\"ש בדעת הרשב\"א ז\"ל שהוא מן המחייבים הוא ממ\"ש בחי' בפ' הנזיקין בסוגיין דפסקו בגמ' הלכה כאבא שאול דאמר מינוהו בי\"ד ישבע שהביא מחלוקת הרמב\"ן דס\"ל מינוהו בי\"ד פטור אפי' מפשיעה ובמינהו אבי יתומים חייב אפי' בגנבה ואבידה ורבינו האיי ור\"י בעל התוס' ז\"ל סבירא להו דבין מינהו אבי יתומים ובין מינוהו בי\"ד חייב וכתב וז\"ל ונראין דבריהם דההיא דפ' המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לאו מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם ע\"כ הרי דס\"ל כרבינו האיי ור\"י בעל התוס' ולא כמו שדחה הרמב\"ן ראיית רבינו האיי ז\"ל דהא לא קאי ההוא דינא במסקנא לאו מהאי טעמא הוא דלא קאי.<br><b> וראיתי</b> להרשב\"ש ז\"ל בתשו' סי' שע\"ג שכתב וז\"ל ואע\"ג שהרמב\"ן סובר שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור והביא לזה ראיות רבות וכן נראה שהיא סברת הרשב\"א בחי' והוסיף עוד לברר דעתו כן בתשו' אבל מינהו בי\"ד מודה שחייב לשלם וכו' יעו\"ש ולא זכיתי להבינו דאדרבא בחי' נראה כמ\"ש הרב המגיד דהרשב\"א ז\"ל בסברת רבינו האיי ודעימיה כמבואר. ומהרשד\"ם בחו\"מ סי' שי\"ד דקדק מדברי הרה\"מ הללו וז\"ל ומדקאמר ונחלקו המפרשים נראה שסברת הרמב\"ן לאו סברא יחידית היא אלא דאחרים סברי כוותיה זולת הרמב\"ן ועוד שהרב חיים הכהן ז\"ל מסכים עמו וכו' יעו\"ש ולענ\"ד דקדוק זה איני מכירו ויותר נראה לדקדק ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' תתקצ\"ז וז\"ל ואלו נעשה עליו אפוטרופוס אינו רשאי למסור לו עד שיגדיל ואם עשה כן ה\"ז כאפוטרופוס שמפסיד דמשלם לדעת רבינו האי ז\"ל אבל לדעת האחרונים ז\"ל פטור דדילמא ממנע אא\"כ מינהו בי\"ד ולהם שומעין ע\"כ הרי להדיא לדעת האחרונים אלו יש חלוק בין מינהו אבי יתומים למינהו בי\"ד וכדעת הרמב\"ן ומכאן הו\"ל להרב ז\"ל להוכיח דסברת הרמב\"ן לאו סברא יחידית היא. וממ\"ש הרשב\"א ולהם שומעין הקשה מרן ב\"י ז\"ל בסי' ר\"ז סכ\"ז למ\"ש הרב המגיד ז\"ל משם הרמב\"ן דס\"ל כסברת רבינו האי ז\"ל וכמו שציין מרן החבי\"ב ז\"ל ואף שאין אותו לשון ממש בס' משפט צדק ח\"ב סי' פ' אחר שהביא מה שהקשה מרן כתב וז\"ל והנה בתשובות הדפוס הנמצאות בסי' אלף ק\"ו כתב וז\"ל אמת שאפוטרופוס חייב בפשיעה כמו שמוכיח הר\"ר שמואל מפ' המפקיד מעובדא דבקרא וכו' יעו\"ש כנראה שרצה להקשות מתשובה זאת לתשובה שהביא מרן ז\"ל ולענ\"ד לא מקשי מידי דההיא תשובה אינה מהרשב\"א אלא ממהר\"מ ז\"ל שכן מר חתים עלה וכן הביאה המרדכי בפ' המפקיד ומביאו מרן בסי' הנ\"ל סמוך לזה אמת כי מרן ז\"ל לא הביא הך שכתב מהר\"מ דאפוטרופוס שפשע חייב מ\"מ אין משם שום הוכחה לאחד משני צדדים.<br><b> ודע </b> שראיתי למהרשד\"ם ז\"ל בחלק יו\"ד סי' קל\"ז שכתב וז\"ל ולענין הדין הב' והוא אם חייב אפוטרופוס וכו' נראה שיש ג' מחלוקות בין הפוסקים שיש קצת מהם אמרו שהוא פטור והוא דעת ר' חיים הכהן כמ\"ש התוס' ויש קצת אחרים שסוברים כן אמנם ר\"י ז\"ל כתב שהוא חייב בין מינהו אבי יתומים הסברא ג' היא דעת הרמב\"ם שכת' דמינהו אבי יתומים פטור ומינהו בי\"ד חייב וא\"כ בנדון דידן נתמנה מאת בי\"ד וא\"כ נמצא שר\"י והרא\"ש והרמב\"ן ורבינו האיי ז\"ל כולם מסכימים שחייב בפשיעה וכן נראה שכן דעת מהר\"י קולון בשורש כ\"ג וגם אני אומר שאפשר שאפי' הר' חיים יודה בנדון דידן שחייב ראובן דעד כאן לא פטר הר\"ח ז\"ל אלא כשפשע בשמירה שלא שמר כדרך השומרים אבל זה שהזיק בידים ומסר האזור ביד מי שהיה לו שייכות בו בהא ודאי כו\"ע מודים שהאפוטרו' חייב עכ\"ל בקיצור. והנה מ\"ש בסברת הר\"ח ז\"ל ויש קצת אחרים שסוברים כן זה לא ידעתי ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים דסברי כן אלא כולם תפסו לסברת הר\"ח ז\"ל דפוטר כל מין אפוטרופוס סברא יחידית ועוד דא\"כ איך ולמה חייבו לאפוטרופוס מדין פושע אפי' מינהו בי\"ד הא שפיר מצי לומר קים לי כר\"ח וקצת אחרים שפוטרים מפשיעה ואפי' מינהו בי\"ד לפי מ\"ש לעיל מזה ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהך דיש קצת אחרים שסוברים כן שכתב הוא ט\"ס. ועוד אני מסתפק בדברי הרב ז\"ל שכתב וכן נראה שכן דעת מהר\"י קולון בשורש כ\"ג וכו' דמה הבין בדברי מהריק\"ו ז\"ל דקאי בשיטת ר\"י ורבינו האיי ז\"ל דבכל אפוטרו' חייב בפשיעה או ס\"ל כהרמב\"ן דדוקא אפוטרו' שמינהו בי\"ד הוא דחייב ונדון מהריק\"ו ז\"ל מינהו בי\"ד הוה וראיתי לו בתשו' חו\"מ סי' שמ\"ט שכתב וא\"כ כיון שרבינו האיי והרשב\"א ומהר\"מ והרא\"ש ז\"ל ומהריק\"ו ז\"ל מסכימים לדעתם שהאפוטרו' חייב בפשיעה כך היה נראה לעשות הלכה למעשה עכ\"ל משמע שהבין דדעת מהריק\"ו ז\"ל אפי' אפוטרו' שמינהו אבי יתומים חייב דהא בנדון הרב ז\"ל היה אפוטרו' שמינהו אבי יתומים וצירף עמהם למהריק\"ו.<br><b> אלא</b> דהא קשה לי עליה דמהריק\"ו ז\"ל דא\"כ איך חייבו בנדון שלו לאפוטרופוס כיון דאיכא סברת ר\"ח והרמב\"ן דסברי דמינהו אבי יתומים דפטור שפיר מצי המוחזק לומר קים לי ומה גם שהוא הממציא לנו כלל קים לי כנודע. והרב משפט צדק בח\"ב סי' ז' כתב דנדון מהריק\"ו היה באפוטרופוס שמינהו בי\"ד דבהא לא מצי לומר קי\"ל דליכא אלא ר\"ח לחוד ועוד י\"ל לדעת מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שמ\"ט שהביא למהריק\"ו דקאי בשיטת ר\"י ודעמיה דסבירא להו דחייב ואלו בסי' שכ\"א כתב אפי' לדעת הרב חיים ז\"ל שפטור הכא חייב דמה שהוא פטור בפשיעה דשמירה אבל לאבד בידים לכו\"ע חייב והרב מהריק\"ו בשורש כ\"ג כתב וכו' וא\"כ כל שכן וק\"ו לאבד בידים ממש ע\"כ נראה דמה שחייבו מהריק\"ו הוא משום דאפי' להר\"ח בכהאי גוונא חייב ודלא כמ\"ש בסי' שמ\"ט ועי' במהר\"י הלוי ז\"ל כלל ט' סי' ע\"ג שהקשה ממה שפסק בחו\"מ סי' שמ\"ט כרובא דרבוותא למה שפסק בסי' שי\"ד נראה בהיפך שכדאי הם הרמב\"ן והר' חיים אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו ושלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רי\"ו שכתב ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה יעו\"ש שהניחו בתימה.<br><b> עוד </b> כתב מהרשד\"ם ז\"ל בסי' שי\"ד וז\"ל אך בנידון דידן כדאי הם הרמב\"ן ור\"ח אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו שלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רבינו ירוחם בנתיב כ\"ו ח\"א וז\"ל וראשון נראה עיקר שאינו חייב אלא וכו' ופטור מגנבה ואבידה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה ע\"כ הנה מכאן נראה שדעת רי\"ו הוא כדעת הרמב\"ן דמחלק בין מינהו בי\"ד למינהו אבי יתומים אלא דחולקים לענין גנבה ואבידה ואילו בסי' ש\"ב כתב וז\"ל וכן במה שטוען האפוטרופוס שהכניס המעות בשותפות נראה בבירור דלא מיבעיא לדעת ר\"ה ז\"ל והנמשכים אחריו שמחייבין את האפוטרו' בפשיעה שזה חייב וכמ\"ש הסכמת הרא\"ש והרשב\"א וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב כ\"ו שכן הוא עיקר אלא אפי' לדעת הפוסקים דס\"ל דמינהו אבי יתומים פטור מפשיעה מ\"מ בנדון דידן אפשר דכו\"ע דדוקא מפשיעה שלא שמר כדרך השומרים בהא הוא דפליגי אבל במאבד בידים כו\"ע מודו שחייב וכו' הרי שצירף לרי\"ו עם רובא דרבוותא דאין הפרש לדעתם בין מינהו בי\"ד למינהו אבי יתומים היפך מ\"ש בסימן שי\"ד שצירף לדעת הרמב\"ן וכו' ועיין בש\"ך בסי' ר\"צ מ\"ש בדברי ר' ירוחם הלזו ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאת עצמן כל שהן אפי' שמשום או חרדל מטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל וכו' ואין אוכל מטמא אוכל אחר או משקין וכו'.</b> כתב הכ\"מ דנפקא ליה לרבינו מהתורת כהנים וז\"ל מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה יעו\"ש. והנה פשט התו\"כ הוא דלטמא את האחרים לא סגי כי אם כביצה והוא מדאורייתא מדקאמר ת\"ל אשר יאכל והוי כביצה וקשה מהא דפסק רבינו בפ\"ז מהל' אבות הטומאה ה\"א וז\"ל ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו [מטמאין] דבר אחר מן התורה אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא שאם נגעו באוכל אחר טמאהו ע\"כ, ונפקא ליה מההיא דפסחים דף י\"ד והתם ליכא למימר דפחות מכביצה הוא דמטמא לאחרים מדרבנן אבל כביצה הוי מדאורייתא כמבואר אלא דצ\"ל כמ\"ש רבינו כאן הוי מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' כביצה אינו מטמא לאחרים ומ\"ש בתו\"כ הוי אסמכתא וזהו שכתב רבינו לטומאת עצמן כל שהן שנאמר כל האוכל אשר יאכל ובמטמא לאחרים לא הביא קרא כמ\"ש בתו\"כ אלא ודאי דס\"ל כמ\"ש דלטמא אחרים לא אמרו בתו\"כ אלא דרך אסמכתא.<br><b> אלא</b> דא\"כ קשה להתוס' דפסחים דף ל\"ג ד\"ה אימת מתכשרי שכתבו וז\"ל וההוא דתורת כהנים שהביא רש\"י ז\"ל שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בתו\"כ ואינו אלא אסמכתא ע\"כ. וקשה דאמאי לא הכריחו כן מדאוכל כביצה אינו (מקבל טומאה) [מטמא אוכל] אלא מדרבנן כמ\"ש בפסחים דף י\"ד הכי נמי פחות מכביצה לטומאת עצמן אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן והשתא הוי התו\"כ אסמכתא לגמרי ומכאן הקשה הרב תוס' יו\"ט בפי\"ג דאהלות משנה ה' לרבינו דס\"ל דכל שהן מקבל טומאה וז\"ל והרמב\"ם אע\"פ שכתב לא יטמא טומאת אוכלין בחיבורו פסק פחות מכביצה שאינם מוכשרין אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה מדאורייתא וכן מוכיח הכ\"מ מהל' טומאת אוכלין ע\"כ, וכונתו רצויה להקשות מדכתב בפי' המשנה לא יטמא טומאת אוכלין משמע דלא מקבל טומאה ממ\"ש בס' היד פרק ט\"ו מהלכות טומאת מת שפי' בהיפך דטעמא שאינם מוכשרין הא אם היו מוכשרין מקבל טומאה.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה דכונת רבינו בפי' המשנה שכתב לא יטמא טומאת אוכלין הוא לא יטמא לאחרים קאמר ולא לטמא עצמן שכן דייק בלישניה וז\"ל ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין ולזה חשבנוהו כדבר טהור ע\"כ, משמע שהן טמאין וחשבנוהו כדבר טהור כיון שאינו מטמא לאחרים וכן נמי מדכתב לא יטמא אוכלין משמע דלטמא אחרים קאמר. ועוד דזה מוכח דאל\"כ תיקשי ליה ג\"כ לרבינו ממה שפי' במתני' דפסחים פ\"ג על מתני' דההולך לשחוט את פסחו וכן מי שיצא מירושלים שפי' רבינו וז\"ל ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר\"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפי' רחב בראש מסכת טהרות ע\"כ, הרי דכאן נמי פי' דפחות מכביצה מקבל טומאה אלא דלא מטמא לאחרים קאמר וא\"כ קשה לרבינו גם מהכא אלא ודאי דצ\"ל כמ\"ש הרב המגיה בס' מל\"מ הקשה לרבינו דס\"ל דכל שהוא מקבל טומאה מדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ\"ט) דר\"מ סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה וכו' הרי דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה והניחו בתימה יעו\"ש ולפי מ\"ש רבינו בפי' המשניות לא קשיא מידי דחזרתו כטומאתו דקאמר היינו ליטמא אחרים אבל לטומאת עצמו אפי' כל שהוא מקבל טומאה. ושוב ראיתי להרב קהלת יעקב הנדפס מחדש בפי\"ח מהל' שבת הכ\"ז שתירץ כן יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמות בארץ בח' יוה\"כ בדף ע\"ט מהש\"ס שכתב וז\"ל ולכן יותר נכון הוא לומר דהסברא של הרוקח טעמו משום דהדבר במחלוקת הוא שנוי אם פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה או לא לפיכך יטול ולא יברך ואע\"ג דכו\"ע מודים דמקבל טומאה מדרבנן שמא לא הצריכו חכמים נטילה אלא לשיעור כביצה דמקבל טומאה מן התורה יעו\"ש. ודברים אלו קשים לענ\"ד לומר דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן לכו\"ע דהא הרז\"ה בר\"פ המצניע כתב וז\"ל ושמעינן מהכא דפחות מכביצה אוכלין לא מקבלין טומאה וההיא דתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יש מפרשים בצירוף כלי וכו' ויש אומרים שהיא טומאה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יעו\"ש, וכ\"כ הרשב\"א שם והשתא מדאוקמו ההיא דתורת כהנים בצירוף ולא מוקמו ליה באסמכתא כמ\"ש התוס' שם בשם ר\"ת ובפסחים והיש אומרים שהביא הרז\"ה אח\"כ, מוכח דס\"ל דאינו מטמא אפי' מדרבנן היפך דעת התוס' וכמו כן קשה על הרב המגיה בס' מל\"מ שכתב וז\"ל ודע דלכו\"ע פחות מכביצה וכו' ועיין בחי' הרשב\"א בפ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ח) דנראה מדבריו דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו וכו' יעו\"ש, ואישתמיט ליה דברי הרז\"ה ז\"ל הנ\"ל. ועיין בס' דברי אמת בקונטרס דף צ\"ו בס' מלך שלם הל' טומאת אוכלין דף כ\"ג ובס' יד משה דף קס\"א שכתבו דלכו\"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן ולא זכרו שרים לדברי הרז\"ה ז\"ל ועיין להרא\"ם בפ' שמיני שכתב דזה שאמרו בתו\"כ שטומאת עצמן בכל שהן אינו אלא מדברי סופרים ומ\"ש בתו\"כ מלמד שמטמא בכל שהן אינו אלא דרך אסמכתא יעו\"ש והוא סברת התוס' כמ\"ש ועיין בס' יד משה דף קס\"א ע\"ב יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאת עצמן כל שהן אפי' שמשום או חרדל מטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל וכו' ואין אוכל מטמא אוכל אחר או משקין וכו'.</b> כתב הכ\"מ דנפקא ליה לרבינו מהתורת כהנים וז\"ל מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה יעו\"ש. והנה פשט התו\"כ הוא דלטמא את האחרים לא סגי כי אם כביצה והוא מדאורייתא מדקאמר ת\"ל אשר יאכל והוי כביצה וקשה מהא דפסק רבינו בפ\"ז מהל' אבות הטומאה ה\"א וז\"ל ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו [מטמאין] דבר אחר מן התורה אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא שאם נגעו באוכל אחר טמאהו ע\"כ, ונפקא ליה מההיא דפסחים דף י\"ד והתם ליכא למימר דפחות מכביצה הוא דמטמא לאחרים מדרבנן אבל כביצה הוי מדאורייתא כמבואר אלא דצ\"ל כמ\"ש רבינו כאן הוי מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' כביצה אינו מטמא לאחרים ומ\"ש בתו\"כ הוי אסמכתא וזהו שכתב רבינו לטומאת עצמן כל שהן שנאמר כל האוכל אשר יאכל ובמטמא לאחרים לא הביא קרא כמ\"ש בתו\"כ אלא ודאי דס\"ל כמ\"ש דלטמא אחרים לא אמרו בתו\"כ אלא דרך אסמכתא.<br><b> אלא</b> דא\"כ קשה להתוס' דפסחים דף ל\"ג ד\"ה אימת מתכשרי שכתבו וז\"ל וההוא דתורת כהנים שהביא רש\"י ז\"ל שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בתו\"כ ואינו אלא אסמכתא ע\"כ. וקשה דאמאי לא הכריחו כן מדאוכל כביצה אינו (מקבל טומאה) [מטמא אוכל] אלא מדרבנן כמ\"ש בפסחים דף י\"ד הכי נמי פחות מכביצה לטומאת עצמן אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן והשתא הוי התו\"כ אסמכתא לגמרי ומכאן הקשה הרב תוס' יו\"ט בפי\"ג דאהלות משנה ה' לרבינו דס\"ל דכל שהן מקבל טומאה וז\"ל והרמב\"ם אע\"פ שכתב לא יטמא טומאת אוכלין בחיבורו פסק פחות מכביצה שאינם מוכשרין אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה מדאורייתא וכן מוכיח הכ\"מ מהל' טומאת אוכלין ע\"כ, וכונתו רצויה להקשות מדכתב בפי' המשנה לא יטמא טומאת אוכלין משמע דלא מקבל טומאה ממ\"ש בס' היד פרק ט\"ו מהלכות טומאת מת שפי' בהיפך דטעמא שאינם מוכשרין הא אם היו מוכשרין מקבל טומאה.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה דכונת רבינו בפי' המשנה שכתב לא יטמא טומאת אוכלין הוא לא יטמא לאחרים קאמר ולא לטמא עצמן שכן דייק בלישניה וז\"ל ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין ולזה חשבנוהו כדבר טהור ע\"כ, משמע שהן טמאין וחשבנוהו כדבר טהור כיון שאינו מטמא לאחרים וכן נמי מדכתב לא יטמא אוכלין משמע דלטמא אחרים קאמר. ועוד דזה מוכח דאל\"כ תיקשי ליה ג\"כ לרבינו ממה שפי' במתני' דפסחים פ\"ג על מתני' דההולך לשחוט את פסחו וכן מי שיצא מירושלים שפי' רבינו וז\"ל ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר\"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפי' רחב בראש מסכת טהרות ע\"כ, הרי דכאן נמי פי' דפחות מכביצה מקבל טומאה אלא דלא מטמא לאחרים קאמר וא\"כ קשה לרבינו גם מהכא אלא ודאי דצ\"ל כמ\"ש הרב המגיה בס' מל\"מ הקשה לרבינו דס\"ל דכל שהוא מקבל טומאה מדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ\"ט) דר\"מ סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה וכו' הרי דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה והניחו בתימה יעו\"ש ולפי מ\"ש רבינו בפי' המשניות לא קשיא מידי דחזרתו כטומאתו דקאמר היינו ליטמא אחרים אבל לטומאת עצמו אפי' כל שהוא מקבל טומאה. ושוב ראיתי להרב קהלת יעקב הנדפס מחדש בפי\"ח מהל' שבת הכ\"ז שתירץ כן יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמות בארץ בח' יוה\"כ בדף ע\"ט מהש\"ס שכתב וז\"ל ולכן יותר נכון הוא לומר דהסברא של הרוקח טעמו משום דהדבר במחלוקת הוא שנוי אם פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה או לא לפיכך יטול ולא יברך ואע\"ג דכו\"ע מודים דמקבל טומאה מדרבנן שמא לא הצריכו חכמים נטילה אלא לשיעור כביצה דמקבל טומאה מן התורה יעו\"ש. ודברים אלו קשים לענ\"ד לומר דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן לכו\"ע דהא הרז\"ה בר\"פ המצניע כתב וז\"ל ושמעינן מהכא דפחות מכביצה אוכלין לא מקבלין טומאה וההיא דתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יש מפרשים בצירוף כלי וכו' ויש אומרים שהיא טומאה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יעו\"ש, וכ\"כ הרשב\"א שם והשתא מדאוקמו ההיא דתורת כהנים בצירוף ולא מוקמו ליה באסמכתא כמ\"ש התוס' שם בשם ר\"ת ובפסחים והיש אומרים שהביא הרז\"ה אח\"כ, מוכח דס\"ל דאינו מטמא אפי' מדרבנן היפך דעת התוס' וכמו כן קשה על הרב המגיה בס' מל\"מ שכתב וז\"ל ודע דלכו\"ע פחות מכביצה וכו' ועיין בחי' הרשב\"א בפ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ח) דנראה מדבריו דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו וכו' יעו\"ש, ואישתמיט ליה דברי הרז\"ה ז\"ל הנ\"ל. ועיין בס' דברי אמת בקונטרס דף צ\"ו בס' מלך שלם הל' טומאת אוכלין דף כ\"ג ובס' יד משה דף קס\"א שכתבו דלכו\"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן ולא זכרו שרים לדברי הרז\"ה ז\"ל ועיין להרא\"ם בפ' שמיני שכתב דזה שאמרו בתו\"כ שטומאת עצמן בכל שהן אינו אלא מדברי סופרים ומ\"ש בתו\"כ מלמד שמטמא בכל שהן אינו אלא דרך אסמכתא יעו\"ש והוא סברת התוס' כמ\"ש ועיין בס' יד משה דף קס\"א ע\"ב יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר ליקח מן הגוי ואין חוששין שמא רבעה וכו'.</b> מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בפ\"ד דפרה ומייתי לה בר\"פ אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ג) ומפרש שם טעמא ר' פדת דר\"א חייש לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה ופריך ודלמא לכו\"ע לא חיישינן לרביעה והכא היינו טעמא דר\"א כדקתני שילא דתני שילא מאי טעמא דר\"א דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל ויקחו ואין הנכרים ויקחו ומשני לא ס\"ד דקתני סיפא וכן היה ר\"א פוסל בכל הקרבנות כולן ואי ס\"ד כדקתני שילא בשלמא גבי פרה כתיב בה קיחה בכולהו קרבנות קיחה כתיב בהו ע\"כ, וכתב הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל לא ס\"ד כדקתני סיפא וכו' ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הוה סיפא במתני' היכי טעה שילא ואידך אמורא אלא ודאי כדקאמרן והכי מוכח לקמן דאמרינן פתח חד מינייהו ואמר וכן היה ר\"א פוסל אלמא מלתא דחדושא הוא דאמר ולא מתני' היא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה טובא דמאי הוכחה היא זו דאף כי ברייתא היא ולא שמיע ליה הך דוכן ר' אליעזר פוסל מ\"מ מסיפא דהך מתני' מוכח דטעמא דר\"א לאו משום דשילא היא דהא שנו חכמים בלשון המשנה ר\"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד ע\"כ, ופי' רבינו בפי' המשנה ור\"ש ורע\"ב דהוי מחלוקת ר\"א וחכמים וא\"כ מהך סיפא תיקשי לשילא דתלי טעמא דאינה נלקחת מן הנכרים משום דבר אל בנ\"י ויקחו דהא בכל הקרבנות לא כתיב בנ\"י וקיחה לפסול ואיך ניחא ליה במאי דלא גרסינן דקתני סיפא דלא הוי טעי שילא דמ\"מ מדיוק מתני' נמי קשה, אלא דעל כרחך לומר דהקשו מברייתא שהוא מבורר טפי ואי כונתו היא לומר דבמתני' לא גרסינן הך סיפא ולא זו בלבד וכו' הו\"ל להזכיר סיפא דמתני' לפחות באופן שדברי הריטב\"א צל\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מקדשין את המים באפר הפרה נותן את המים שנתמלאו [לשם] מי חטאת בכלי ונותן את האפר על פני המים וכו'.</b> בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז איתא התם תניא אמר ר' שמעון וכי עפר הוא אפר הוא וכו' והתם מנ\"ל תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן יעו\"ש והכי איתא נמי בתמורה דף י\"ב ע\"ב וכן פי' רש\"י בשבת דף קל\"ז בהא דאמרו דהכל כשרים לקדש וז\"ל לקדש מי חטאת לתת אפר על המים ע\"כ, אלא דביומא דף מ\"ג ע\"א פי' רש\"י על משנה זו וז\"ל לקדש לתת מים ע\"ג האפר בכלי חרש וכבר עמדו על דברי רש\"י התוס' שם וז\"ל ופי' רש\"י המים ע\"ג האפר ובמס' פרה בכמה דוכתי [משמע] שהיו נותנין האפר ע\"ג המים וכו' יעו\"ש, אלא דק\"ק על דברי התוס' אמאי לא הקשו דברי רש\"י אהדדי שם בד\"ה ורבנן שכתב וז\"ל דאי כתיב ולקח ונתן הו\"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנו על המים וכתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי ע\"כ, נראה להדיא מדבריו אלה דהאפר נותן ע\"ג המים כי על כן נראה לענ\"ד ליישב דברי רש\"י ז\"ל ולומר דמ\"ש לתת מים ע\"ג האפר הכונה לומר אחר שנתן האפר על המים שצריך להפך המים עליו ולערבם וכמו שפי' בסוטה דף י\"ז ועלה קאי ועדין צריך יישוב.<br><b> עוד </b> יש לדקדק על דברי רש\"י ז\"ל במ\"ש דאי כתיב ולקח ונתן הו\"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתננו על המים כתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי נראה מדבריו ז\"ל דהס\"ד דלקח ונתן הוא דאותו שלקח יתן את האפר על המים ואילו ביבמות דף ע\"ב ע\"ב פי' דשקיל חד האפר ויהיב חד מים והכונה דיהיב אפר בתוך כלי והדר יהיב מים ועי' במהרש\"א שם ולא פי' שצריך שאותו שלקח שיתן כמו שפי' ביומא ועיין להרב שיח יצחק שם ביומא.<br>(אמר המגיה ס\"ט ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי כתוב לעט\"ר א\"א הרא\"ש מר שמואל זצוק\"ל בכתבי הקדש אשר לו וז\"ל איתא בסוטה דף ט\"ז ע\"ב ת\"ר הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מ\"ט דר\"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא א\"ר [שמעון] וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גז\"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע\"ג המים אף כאן עפר ע\"ג מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן וכו' ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי ומשני מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה ע\"כ ועיין בפי' רש\"י.<br><b> והנה</b> מפשטא דסוגיא היה נראה לכאורה דלר' שמעון באפר פרה גם לכתחילה יכול ליתן את האפר תחילה ועל גביו מים מדקאמר רצה זה נותן רצה זה נותן ומכח הגז\"ש גם בעפר סוטה כן הוא דיכול ליתן עפר תחילה ומאי דנקט ור\"ש מכשיר הוא משום דת\"ק נקט פסול דר\"ל גם בדיעבד קאמר הוא מכשיר. אך הא ודאי אחר ההתבוננות אינו דהא מדקאמר לדון הימנו גז\"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע\"ג מים וכו' ופי' רש\"י ז\"ל מה להלן בסוטה מצותו לכתחילה עפר על גבי מים כדכתיב בה אף כאן בפרה מצותו כך לכתחילה ולא תימא ונתן עליו דוקא דמשמע עפר לכתחילה ע\"כ, הרי דכשם דבסוטה אע\"ג דאם נתן עפר תחילה כשר מ\"מ למצוה צריך ליתן מים בתחילה כן בפרה למצוה צריך ליתן המים תחילה וכ\"כ התוס' בתמורה דף י\"ב ד\"ה הא כיצד שהקשו לר\"ש דס\"ל רצה עפר למעלה רצה עפר למטה וז\"ל ואם תאמר א\"כ גז\"ש למאי אתא וי\"ל דלמצוה בעיא מים תחילה ואח\"כ עפר כדכתיב בסוטה דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומשו\"ה אתיא גז\"ש עכ\"ל. ועיין בס' חזון נחום בפ\"ק דתמורה דף קנ\"ג ע\"ב מ\"ש על דברי התוס' הללו ויתר על כן מבואר מדברי הספרי פרשת נשא ופרשת חקת דדוקא בדיעבד אם הקדים עפר למים כשר אבל למצוה בעינן עפר ע\"ג מים וכ\"כ הרב ספרי דבי רב פרשת חקת יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכל זה לפי שראיתי להרב מהר\"מ ריקאנטי ז\"ל בפ' חקת שכתב בס' הזוהר מי יתן טהור מטמא רזא דא הכי הוא דא הוא טהור מטמא טהור דנפק מטמא דהא בקדמיתא טמא והשתא דאיתעביד ביה דינא ויהיבת ליקידת אשתא בנורא דדליק ואתעביד עפר והשתא איהו טהור מטמא דנפק מטמא ובגין כך כל אינון דאשתדלי בה כולהו מסאבי דהא הכי הוא ודאי כיון דאתעביד אפר כדין עד דיתכניש ויסתלק מתמן מסאב לכולהו כמה דאת אמרת וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא, אפר מ\"ט כמה דאת אמרת ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכיון דאתיהב על האי אפר מים כדין איהו טהור מטמא ורזא דמלה מי חטאת מאי חטאת כמה דאת אמרת לפתח חטאת רובץ וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אני עני וכואב טח עיני מראות דגם דנימא דר' שמעון בר יוחאי אזיל בשיטתיה דסתם ר\"ש הוא רשב\"י הרי כבר ביארנו דגם לר\"ש למצוה בעי עפר ע\"ג [מים] והיכי קאמר וכיון דאיתיהב על האי אפר מים דמשמע דאפר בקדמיתא וצ\"ע. ואחר זמן מצאתי ראיתי שהוא בזוה\"ק פרשת פקודי דף רל\"ז והביאו ג\"כ הש\"ך בפרשת חקת ואינם דברי רשב\"י מ\"מ עדיין צ\"ע דלא מצינו מי שסובר כך דלכתחילה מים ואח\"כ אפר והכי הו\"ל למימר וכד אתיהיב במיא.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי להגאון ר' ישעיה ברלין ז\"ל בס' מיני תרגימא בפרשת חקת שהגדיל התימה על הרמב\"ם שלא הביא דין זה שצריך למלאות מאותו כלי מן המעיין דוקא דהיינו שיהא חיותן בכלי וכתב שצע\"ג שהשמיט דבר זה יעו\"ש, ולענ\"ד מעומק המושג וקוצר המשיג דבריו נפלאו ממני דהרי אדרבה בפ\"י ה\"א פסק להיפך דלא בעי שתהא חיותם בכלי וז\"ל הממלא מים לקידוש א\"צ שיהיה הוא המקדש והמזה אלא מקדש אחד ומזה אחר וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה המים המקודשים מכלי לכלי ומזה מכלי אחר ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ וז\"ל הממלא מים לקידוש וכו' ורבנו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפי' לכתחילה מותר למלאות בכלי אחר ולערות לקדשן בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי עכ\"ל. וא\"כ מה כל החרדה על שהשמיט הרמב\"ם דין זה כיון שהרמב\"ם דעתו כדעת ר' שמשון כמ\"ש מרן באופן שדבריו נפלאו ממני וצריכים אצלי תלמוד.<br><b> ואפשר</b> שזה יהיה כונת המסורה והביאה הרב חיד\"א ז\"ל בס' פני דוד ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי ע\"כ. הכונה דבא לפרש דמהו הכונה מים חיים אל כלי דר\"ל שתהא חיותן בכלי לזה מפרש ולא הורק מכלי אל כלי כמו שפי' רש\"י ז\"ל כי אם מן המעיין בעצמו ודוק כי נכון עכ\"ל לשון הזהב)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר ליקח מן הגוי ואין חוששין שמא רבעה וכו'.</b> מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בפ\"ד דפרה ומייתי לה בר\"פ אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ג) ומפרש שם טעמא ר' פדת דר\"א חייש לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה ופריך ודלמא לכו\"ע לא חיישינן לרביעה והכא היינו טעמא דר\"א כדקתני שילא דתני שילא מאי טעמא דר\"א דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל ויקחו ואין הנכרים ויקחו ומשני לא ס\"ד דקתני סיפא וכן היה ר\"א פוסל בכל הקרבנות כולן ואי ס\"ד כדקתני שילא בשלמא גבי פרה כתיב בה קיחה בכולהו קרבנות קיחה כתיב בהו ע\"כ, וכתב הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל לא ס\"ד כדקתני סיפא וכו' ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הוה סיפא במתני' היכי טעה שילא ואידך אמורא אלא ודאי כדקאמרן והכי מוכח לקמן דאמרינן פתח חד מינייהו ואמר וכן היה ר\"א פוסל אלמא מלתא דחדושא הוא דאמר ולא מתני' היא וכו' יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> קשה טובא דמאי הוכחה היא זו דאף כי ברייתא היא ולא שמיע ליה הך דוכן ר' אליעזר פוסל מ\"מ מסיפא דהך מתני' מוכח דטעמא דר\"א לאו משום דשילא היא דהא שנו חכמים בלשון המשנה ר\"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד ע\"כ, ופי' רבינו בפי' המשנה ור\"ש ורע\"ב דהוי מחלוקת ר\"א וחכמים וא\"כ מהך סיפא תיקשי לשילא דתלי טעמא דאינה נלקחת מן הנכרים משום דבר אל בנ\"י ויקחו דהא בכל הקרבנות לא כתיב בנ\"י וקיחה לפסול ואיך ניחא ליה במאי דלא גרסינן דקתני סיפא דלא הוי טעי שילא דמ\"מ מדיוק מתני' נמי קשה, אלא דעל כרחך לומר דהקשו מברייתא שהוא מבורר טפי ואי כונתו היא לומר דבמתני' לא גרסינן הך סיפא ולא זו בלבד וכו' הו\"ל להזכיר סיפא דמתני' לפחות באופן שדברי הריטב\"א צל\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מקדשין את המים באפר הפרה נותן את המים שנתמלאו [לשם] מי חטאת בכלי ונותן את האפר על פני המים וכו'.</b> בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז איתא התם תניא אמר ר' שמעון וכי עפר הוא אפר הוא וכו' והתם מנ\"ל תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן יעו\"ש והכי איתא נמי בתמורה דף י\"ב ע\"ב וכן פי' רש\"י בשבת דף קל\"ז בהא דאמרו דהכל כשרים לקדש וז\"ל לקדש מי חטאת לתת אפר על המים ע\"כ, אלא דביומא דף מ\"ג ע\"א פי' רש\"י על משנה זו וז\"ל לקדש לתת מים ע\"ג האפר בכלי חרש וכבר עמדו על דברי רש\"י התוס' שם וז\"ל ופי' רש\"י המים ע\"ג האפר ובמס' פרה בכמה דוכתי [משמע] שהיו נותנין האפר ע\"ג המים וכו' יעו\"ש, אלא דק\"ק על דברי התוס' אמאי לא הקשו דברי רש\"י אהדדי שם בד\"ה ורבנן שכתב וז\"ל דאי כתיב ולקח ונתן הו\"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנו על המים וכתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי ע\"כ, נראה להדיא מדבריו אלה דהאפר נותן ע\"ג המים כי על כן נראה לענ\"ד ליישב דברי רש\"י ז\"ל ולומר דמ\"ש לתת מים ע\"ג האפר הכונה לומר אחר שנתן האפר על המים שצריך להפך המים עליו ולערבם וכמו שפי' בסוטה דף י\"ז ועלה קאי ועדין צריך יישוב.<br><b> עוד </b> יש לדקדק על דברי רש\"י ז\"ל במ\"ש דאי כתיב ולקח ונתן הו\"א עד דשקיל חד האפר ��הוא עצמו יתננו על המים כתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי נראה מדבריו ז\"ל דהס\"ד דלקח ונתן הוא דאותו שלקח יתן את האפר על המים ואילו ביבמות דף ע\"ב ע\"ב פי' דשקיל חד האפר ויהיב חד מים והכונה דיהיב אפר בתוך כלי והדר יהיב מים ועי' במהרש\"א שם ולא פי' שצריך שאותו שלקח שיתן כמו שפי' ביומא ועיין להרב שיח יצחק שם ביומא.<br>(אמר המגיה ס\"ט ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי כתוב לעט\"ר א\"א הרא\"ש מר שמואל זצוק\"ל בכתבי הקדש אשר לו וז\"ל איתא בסוטה דף ט\"ז ע\"ב ת\"ר הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מ\"ט דר\"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא א\"ר [שמעון] וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גז\"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע\"ג המים אף כאן עפר ע\"ג מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן וכו' ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי ומשני מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה ע\"כ ועיין בפי' רש\"י.<br><b> והנה</b> מפשטא דסוגיא היה נראה לכאורה דלר' שמעון באפר פרה גם לכתחילה יכול ליתן את האפר תחילה ועל גביו מים מדקאמר רצה זה נותן רצה זה נותן ומכח הגז\"ש גם בעפר סוטה כן הוא דיכול ליתן עפר תחילה ומאי דנקט ור\"ש מכשיר הוא משום דת\"ק נקט פסול דר\"ל גם בדיעבד קאמר הוא מכשיר. אך הא ודאי אחר ההתבוננות אינו דהא מדקאמר לדון הימנו גז\"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע\"ג מים וכו' ופי' רש\"י ז\"ל מה להלן בסוטה מצותו לכתחילה עפר על גבי מים כדכתיב בה אף כאן בפרה מצותו כך לכתחילה ולא תימא ונתן עליו דוקא דמשמע עפר לכתחילה ע\"כ, הרי דכשם דבסוטה אע\"ג דאם נתן עפר תחילה כשר מ\"מ למצוה צריך ליתן מים בתחילה כן בפרה למצוה צריך ליתן המים תחילה וכ\"כ התוס' בתמורה דף י\"ב ד\"ה הא כיצד שהקשו לר\"ש דס\"ל רצה עפר למעלה רצה עפר למטה וז\"ל ואם תאמר א\"כ גז\"ש למאי אתא וי\"ל דלמצוה בעיא מים תחילה ואח\"כ עפר כדכתיב בסוטה דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומשו\"ה אתיא גז\"ש עכ\"ל. ועיין בס' חזון נחום בפ\"ק דתמורה דף קנ\"ג ע\"ב מ\"ש על דברי התוס' הללו ויתר על כן מבואר מדברי הספרי פרשת נשא ופרשת חקת דדוקא בדיעבד אם הקדים עפר למים כשר אבל למצוה בעינן עפר ע\"ג מים וכ\"כ הרב ספרי דבי רב פרשת חקת יעו\"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכל זה לפי שראיתי להרב מהר\"מ ריקאנטי ז\"ל בפ' חקת שכתב בס' הזוהר מי יתן טהור מטמא רזא דא הכי הוא דא הוא טהור מטמא טהור דנפק מטמא דהא בקדמיתא טמא והשתא דאיתעביד ביה דינא ויהיבת ליקידת אשתא בנורא דדליק ואתעביד עפר והשתא איהו טהור מטמא דנפק מטמא ובגין כך כל אינון דאשתדלי בה כולהו מסאבי דהא הכי הוא ודאי כיון דאתעביד אפר כדין עד דיתכניש ויסתלק מתמן מסאב לכולהו כמה דאת אמרת וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא, אפר מ\"ט כמה דאת אמרת ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכיון דאתיהב על האי אפר מים כדין איהו טהור מטמא ורזא דמלה מי חטאת מאי חטאת כמה דאת אמרת לפתח חטאת רובץ וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד אני עני וכואב טח עיני מראות דגם דנימא דר' שמעון בר יוחאי אזיל בשיטתיה דסתם ר\"ש הוא רשב\"י הרי כבר ביארנו דגם לר\"ש למצוה בעי עפר ע\"ג [מים] והיכי קאמר וכיון דאיתיהב על האי אפר מים דמשמע דאפר בקדמיתא וצ\"ע. ואחר זמן מצאתי ראיתי שהוא בזוה\"ק פרשת פקודי דף רל\"ז והביאו ג\"כ הש\"ך בפרשת חקת ואינם דברי רשב\"י מ\"מ עדיין צ\"ע דלא מצינו מי שסובר כך דלכתחילה מים ואח\"כ אפר והכי הו\"ל למימר וכד אתיהיב במיא.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי להגאון ר' ישעיה ברלין ז\"ל בס' מיני תרגימא בפרשת חקת שהגדיל התימה על הרמב\"ם שלא הביא דין זה שצריך למלאות מאותו כלי מן המעיין דוקא דהיינו שיהא חיותן בכלי וכתב שצע\"ג שהשמיט דבר זה יעו\"ש, ולענ\"ד מעומק המושג וקוצר המשיג דבריו נפלאו ממני דהרי אדרבה בפ\"י ה\"א פסק להיפך דלא בעי שתהא חיותם בכלי וז\"ל הממלא מים לקידוש א\"צ שיהיה הוא המקדש והמזה אלא מקדש אחד ומזה אחר וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה המים המקודשים מכלי לכלי ומזה מכלי אחר ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ וז\"ל הממלא מים לקידוש וכו' ורבנו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפי' לכתחילה מותר למלאות בכלי אחר ולערות לקדשן בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי עכ\"ל. וא\"כ מה כל החרדה על שהשמיט הרמב\"ם דין זה כיון שהרמב\"ם דעתו כדעת ר' שמשון כמ\"ש מרן באופן שדבריו נפלאו ממני וצריכים אצלי תלמוד.<br><b> ואפשר</b> שזה יהיה כונת המסורה והביאה הרב חיד\"א ז\"ל בס' פני דוד ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי ע\"כ. הכונה דבא לפרש דמהו הכונה מים חיים אל כלי דר\"ל שתהא חיותן בכלי לזה מפרש ולא הורק מכלי אל כלי כמו שפי' רש\"י ז\"ל כי אם מן המעיין בעצמו ודוק כי נכון עכ\"ל לשון הזהב)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> נשאלתי בשני חצרות הסמוכים אהדדי וכל אחד יש לו פתח למבוי לכניסה ויציאה ועוד יש פתח בין ב' החצרות שמשתמשין לשאוב מים מן המעיין שבאחד מהם בין בחול בין בשבת ואין באחד מהם דיורים כי אם כל אחד מהחצר אב ובן נשוי ואין זר דר ביניהם לא שכן ולא שום אדם כדי להצריכם ערוב אם צריכים לערב שתיהם כאילו שניהם דרים בחצר אחד או דלמא די להם במה שנשתתפו בשתופי מבואות והשבתי לו שצריכים לערב ערובי חצרות כיון שמשתמשין דרך הפתחים הוי כאילו הכל חצר אחד ויען ששמעתי ששאלו לאחרים ואמרו להם שאינו צריך וטעם לדבר לא שמעתי לכן אען ואומר דגרסינן בפ' הדר (עירובין דף ע\"א ע\"ב) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת ערוב מן התנוקות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מערבין או משתתפין ופרש\"י ז\"ל מערבין בחצרות הפתוחין מזו לזו אע\"פ שערבו דרך פתחיהם צריכים להשתתף במבוי להתירן למבוי ואם לאו חצרות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא על שתוף במקום ערוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו עליו תורת ערוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמו ונשתתפו כולם במבוי אע\"פ שלא עירבו החצרות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהם עכ\"ל וכך הם דברי התוס' בדף ע\"ג כמ\"ש מרן באו\"ח סי' שפ\"ז ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל בסוגיין שהביא פי' רש\"י ז\"ל באורך. וכתב עוד מרן שם וז\"ל ולפי\"ז לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה ואם לא עירבה בפני עצמה ליכא למ\"ד דסמכינן אשיתוף אלא הכא במאי עסקינן בשכל חצר עירבה לעצמה כו' ועיין בב\"ח ובט\"ז מ\"ש ע\"ד.<br><b> והנה</b> מה שכתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ליכא למ\"ד דסמכינן אשיתוף וכו' נראה שכונתו לומר דדעת חכמים דתיקון דשיתוף ותיקון הערוב דרך הפתחין חד הוא וכולן באים לערב החצרות ולחברם יחד ומשו\"ה ס\"ל דבחד סגי אמנם תיקון החצרות הם לחברם לחצר לכל בני החצר לחוד ואין לזה עסק עם חצר אחר ומשו\"ה כתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ומיירי בחצר שאינה פתוחה לאחרת וס\"ל דבזה כו\"ע מודים דצריכה ערוב ועיין בס' בני חיי וא\"כ כיון דאנן נוהגין דאפי' דמשתתפין במבוי בשמן מערבין בחצרות משום שלא לשכח תורת ערוב מהתנוקות א\"כ בנ\"ד שאין שם כי אם כל אחד לבדו איתא לחששא דשמא תשכח תורת ערוב מן התנוקות כיון שאין שם דיורין אחרים כדי שיעשו ערובי חצרות ורואים התנוקות שמשתמשין דרך הפתחין ב' החצרות בלא ערוב זה היה נראה לי וכן נראה לכאורה ממ\"ש בס' לב שמח בסוף הספר בקונטרס רוח יעקב סי' א' שכתב וז\"ל אמור מעתה בנ\"ד לדעת רוב הפוסקים סמכינן לכתחילה אשיתוף אפי' שהוא בשמן במקום החצרות זה עם זה ומה גם דיש צדדים לומר דאפי' הר\"מ וסיעתיה מודים בנידון דידן דכבר ערבו כל החצר לעצמה ולא צריכנא אסמיכות דשיתוף אלא לערוב חצרות זו עם זו דיועיל אפי' שיתוף בלא פת כמו שנסתפק מרן בכ\"מ בעירבו חצרות זו עם זו דיועיל לשיתוף וכמ\"ש לעיל ע\"כ. הרי דכדי לצאת מספק הרמב\"ם ז\"ל מהני דיערב החצר לעצמן ובנ\"ד דליכא ערובי חצרות הסברא נותנת דצריכה לערב דרך הפתחין ובכן מה דמסיק הרב בסוף התשובה וז\"ל נמצא לדעת רוב הפוסקים סומכים על שתופי מבואות ביין ומטלטלין מחצרות לחצר לכתחילה ע\"כ. [א\"כ] היכא דלא עירב בחצר כנ\"ד עדיין לא יצאנו מידי התנוקות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'.</b> שאלה בן האוכל אצל אביו ונסתלק מעל שלחן אביו רק שאביו נתן לו בחצרו בית שידור הוא ואשתו ובניו והבן הזה מתפרנס משל עצמו ואין לו שום שייכות בבית אביו כלל כי אם כשכן בעלמא ולשאול הגיע אם צריך ערוב או לא כיון שאין מעלה לו שכר וגם אין דיורין אחרים בחצר. תשובה בפ' הדר (עירובין דף ע\"ב) איתא הכי האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים ערוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר א\"צ לערב ופרש\"י ז\"ל וישנין בבתיהם והם ואביהם ואחרים דרים בחצר אחד צריכים ערוב אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמ' אימתי בזמן שמוליכין את ערובן לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהם ממש או שאין עמהם דיורין אחרים שאין דיורין מזקיקין אותן לערוב ע\"כ. ובגמ' פריך ש\"מ מקום לינה גורם ומשני אמר ר' יהודה אמר רב במקבלי שכר שנו עד כאן בגמ'. ופרש\"י מקבלי שכר הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש והתוס' כתבו וז\"ל במקבלי פרס שנו ואע\"ג דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב ע\"כ. וכוונת דבריהם דהוקשה להם דכיון דמקום פיתא ולינה הוא בבתיהם א\"כ אפי' אין דיורין אחרים נמי לחייב וכן נמי אפי' בא הערוב אצלן נמי ליחייב כל אחד ואחד לזה תירצו דמ\"מ אהני מאי דמקבלי פרס לפוטרם וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן כדברי התוס'. וא\"כ בנ\"ד נמי כיון שבן זה הוא חלוק מאביו בין בלינה בין בפיתא ואינו מקבל פרס מאביו נראה דשפיר חזי לערב אף שאין דיורין אחרים בחצר אלא דבהא איכא לספוקי שאין מעלה לו שכר והוי כמו שאול אי נימא דלא השאיל לו אדעתא שיאסור עליו.<br><b> דע</b> שעיקר ד\"ח הוא מדברי התוס' והרא\"ש דף ע\"ב ע\"א בד\"ה ומודים כתב וז\"ל ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמן ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אע\"פ שחלוקים מבעה\"ב מפתו אין אוסרים עליו וכו' ואפי' אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעה\"ב בכל עסקי תשמישיו באפיה ובשול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד לפי שהכל נקרא על שם בעה\"ב ועוד שאין משאילן להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלקינהו הו\"ל כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר וכו' עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל בקיצור והביאו הטור ז\"ל וכתב מרן ז\"ל וז\"ל אם שנים או ג' אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו אע\"פ שכל הבתים פתוחין לטרקלין ומקום אפייתם ובשולם ותשמישן ביחד נראה דלכו\"ע אוסרין זה על זה ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעה\"ב שאינן אוסרים דאיכא למימר שאני התם דליכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו וכ\"כ מהר\"י קולון בשורש מ\"ח וז\"ל ואשר כתבת שאין אתם מקפידין זה על זה בעניין תשמיש הבית נראה לענ\"ד דמשום כך לא יועיל שלא תאסור זה על זה ע\"כ.<br><b> והשתא</b> בנ\"ד דאין משתמש הבן בבתי האב כלל וא\"כ אזדא ליה היתר סופר וגם לבי מהסס לומר בנ\"ד שהאב לא נתן הבית כדי שיאסור עליו דלא מצינו זה כי אם בבעה\"ב שיש לו סופר או בחורים הבאים אצל רבם ונתן להם בתים שם דאז אמרינן לא נתן להם כדי שיאסרו עליו אבל בנ\"ד שנתן לבנו ואשתו ובניו בית שהיה מושכרת לאחרים והיתה מעורבת משנים רבות וכל השכנים שהיו דרים שם היו מערבים ולעת כזאת נתן לבנו מאין הרגלים לומר שלא השאיל אדעתא שיאסור עליו כיון שהאחרים הדרים מקודם היו אוסרים עליו סוף דבר דעתי הוא שחייב בערוב ואפי' בברכה אם יסכימו עמי רבותי הי\"ו."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> נשאלתי בשני חצרות הסמוכים אהדדי וכל אחד יש לו פתח למבוי לכניסה ויציאה ועוד יש פתח בין ב' החצרות שמשתמשין לשאוב מים מן המעיין שבאחד מהם בין בחול בין בשבת ואין באחד מהם דיורים כי אם כל אחד מהחצר אב ובן נשוי ואין זר דר ביניהם לא שכן ולא שום אדם כדי להצריכם ערוב אם צריכים לערב שתיהם כאילו שניהם דרים בחצר אחד או דלמא די להם במה שנשתתפו בשתופי מבואות והשבתי לו שצריכים לערב ערובי חצרות כיון שמשתמשין דרך הפתחים הוי כאילו הכל חצר אחד ויען ששמעתי ששאלו לאחרים ואמרו להם שאינו צריך וטעם לדבר לא שמעתי לכן אען ואומר דגרסינן בפ' הדר (עירובין דף ע\"א ע\"ב) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת ערוב מן התנוקות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מערבין או משתתפין ופרש\"י ז\"ל מערבין בחצרות הפתוחין מזו לזו אע\"פ שערבו דרך פתחיהם צריכים להשתתף במבוי להתירן למבוי ואם לאו חצרות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא על שתוף במקום ערוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו עליו תורת ערוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמו ונשתתפו כולם במבוי אע\"פ שלא עירבו החצרות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהם עכ\"ל וכך הם דברי התוס' בדף ע\"ג כמ\"ש מרן באו\"ח סי' שפ\"ז ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל בסוגיין שהביא פי' רש\"י ז\"ל באורך. וכתב עוד מרן שם וז\"ל ולפי\"ז לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה ואם לא עירבה בפני עצמה ליכא למ\"ד דסמכינן אשיתוף אלא הכא במאי עסקינן בשכל חצר עירבה לעצמה כו' ועיין בב\"ח ובט\"ז מ\"ש ע\"ד.<br><b> והנה</b> מה שכתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ליכא למ\"ד דסמכינן אשיתוף וכו' נראה שכונתו לומר דדעת חכמים דתיקון דשיתוף ותיקון הערוב דרך הפתחין חד הוא וכולן באים לערב החצרות ולחברם יחד ומשו\"ה ס\"ל דבחד סגי אמנם תיקון החצרות הם לחברם לחצר לכל בני החצר לחוד ואין לזה עסק עם חצר אחר ומשו\"ה כתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ומיירי בחצר שאינה פתוחה לאחרת וס\"ל דבזה כו\"ע מודים דצריכה ערוב ועיין בס' בני חיי וא\"כ כיון דאנן נוהגין דאפי' דמשתתפין במבוי בשמן מערבין בחצרות משום שלא לשכח תורת ערוב מהתנוקות א\"כ בנ\"ד שאין שם כי אם כל אחד לבדו איתא לחששא דשמא תשכח תורת ערוב מן התנוקות כיון שאין שם דיורין אחרים כדי שיעשו ערובי חצרות ורואים התנוקות שמשתמשין דרך הפתחין ב' החצרות בלא ערוב זה היה נראה לי וכן נראה לכאורה ממ\"ש בס' לב שמח בסוף הספר בקונטרס רוח יעקב סי' א' שכתב וז\"ל אמור מעתה בנ\"ד לדעת רוב הפוסקים סמכינן לכתחילה אשיתוף אפי' שהוא בשמן במקום החצרות זה עם זה ומה גם דיש צדדים לומר דאפי' הר\"מ וסיעתיה מודים בנידון דידן דכבר ערבו כל החצר לעצמה ולא צריכנא אסמיכות דשיתוף אלא לערוב חצרות זו עם זו דיועיל אפי' שיתוף בלא פת כמו שנסתפק מרן בכ\"מ בעירבו חצרות זו עם זו דיועיל לשיתוף וכמ\"ש לעיל ע\"כ. הרי דכדי לצאת מספק הרמב\"ם ז\"ל מהני דיערב החצר לעצמן ובנ\"ד דליכא ערובי חצרות הסברא נותנת דצריכה לערב דרך הפתחין ובכן מה דמסיק הרב בסוף התשובה וז\"ל נמצא לדעת רוב הפוסקים סומכים על שתופי מבואות ביין ומטלטלין מחצרות לחצר לכתחילה ע\"כ. [א\"כ] היכא דלא עירב בחצר כנ\"ד עדיין לא יצאנו מידי התנוקות ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'.</b> שאלה בן האוכל אצל אביו ונסתלק מעל שלחן אביו רק שאביו נתן לו בחצרו בית שידור הוא ואשתו ובניו והבן הזה מתפרנס משל עצמו ואין לו שום שייכות בבית אביו כלל כי אם כשכן בעלמא ולשאול הגיע אם צריך ערוב או לא כיון שאין מעלה לו שכר וגם אין דיורין אחרים בחצר. תשובה בפ' הדר (עירובין דף ע\"ב) איתא הכי האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים ערוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר א\"צ לערב ופרש\"י ז\"ל וישנין בבתיהם והם ואביהם ואחרים דרים בחצר אחד צריכים ערוב אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמ' אימתי בזמן שמוליכין את ערובן לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהם ממש או שאין עמהם דיורין אחרים שאין דיורין מזקיקין אותן לערוב ע\"כ. ובגמ' פריך ש\"מ מקום לינה גורם ומשני אמר ר' יהודה אמר רב במקבלי שכר שנו עד כאן בגמ'. ופרש\"י מקבלי שכר הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש והתוס' כתבו וז\"ל במקבלי פרס שנו ואע\"ג דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב ע\"כ. וכוונת דבריהם דהוקשה להם דכיון דמקום פיתא ולינה הוא בבתיהם א\"כ אפי' אין דיורין אחרים נמי לחייב וכן נמי אפי' בא הערוב אצלן נמי ליחייב כל אחד ואחד לזה תירצו דמ\"מ אהני מאי דמקבלי פרס לפוטרם וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן כדברי התוס'. וא\"כ בנ\"ד נמי כיון שבן זה הוא חלוק מאביו בין בלינה בין בפיתא ואינו מקבל פרס מאביו נראה דשפיר חזי לערב אף שאין דיורין אחרים בחצר אלא דבהא איכא לספוקי שאין מעלה לו שכר והוי כמו שאול אי נימא דלא השאיל לו אדעתא שיאסור עליו.<br><b> דע</b> שעיקר ד\"ח הוא מדברי התוס' והרא\"ש דף ע\"ב ע\"א בד\"ה ומודים כתב וז\"ל ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמן ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אע\"פ שחלוקים מבעה\"ב מפתו אין אוסרים עליו וכו' ואפי' אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעה\"ב בכל עסקי תשמישיו באפיה ובשול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד לפי שהכל נקרא על שם בעה\"ב ועוד שאין משאילן להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלקינהו הו\"ל כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר וכו' עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל בקיצור והביאו הטור ז\"ל וכתב מרן ז\"ל וז\"ל אם שנים או ג' אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו אע\"פ שכל הבתים פתוחין לטרקלין ומקום אפייתם ובשולם ותשמישן ביחד נראה דלכו\"ע אוסרין זה על זה ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעה\"ב שאינן אוסרים דאיכא למימר שאני התם דליכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו וכ\"כ מהר\"י קולון בשורש מ\"ח וז\"ל ואשר כתבת שאין אתם מקפידין זה על זה בעניין תשמיש הבית נראה לענ\"ד דמשום כך לא יועיל שלא תאסור זה על זה ע\"כ.<br><b> והשתא</b> בנ\"ד דאין משתמש הבן בבתי האב כלל וא\"כ אזדא ליה היתר סופר וגם לבי מהסס לומר בנ\"ד שהאב לא נתן הבית כדי שיאסור עליו דלא מצינו זה כי אם בבעה\"ב שיש לו סופר או בחורים הבאים אצל רבם ונתן להם בתים שם דאז אמרינן לא נתן להם כדי שיאסרו עליו אבל בנ\"ד שנתן לבנו ואשתו ובניו בית שהיה מושכרת לאחרים והיתה מעורבת משנים רבות וכל השכנים שהיו דרים שם היו מערבים ולעת כזאת נתן לבנו מאין הרגלים לומר שלא השאיל אדעתא שיאסור עליו כיון שהאחרים הדרים מקודם היו אוסרים עליו סוף דבר דעתי הוא שחייב בערוב ואפי' בברכה אם יסכימו עמי רבותי הי\"ו."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תעניות אלו שגוזרין על הצבור וכו' ואין גוזרין בתחילת התענית אלא ב' בשבת ובה' של אחריו וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני בפירקין. וראיתי להרב בית דוד באו\"ח סי' שמ\"ז שכתב במי שהוא בעל ברית ביום שמת בו אביו דאינו מתענה כל עיקר שהרי אינו אלא מנהג בעלמא וכו' ומיהו נסתפק אי צריך התרה שהרי כתוב בהגהות מיימוני פ\"א מהל' תעניות מצוה לאכול וא\"צ התרה אע\"ג דאפי' דבר שאינו אלא מנהג צריך התרה הכא א\"צ כי לא נהגו בכה\"ג ע\"כ. משמע דוקא משום שלא נהגו להתענות בכה\"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו להתענות לא וה\"נ אינו ברור המנהג ויהא צריך התרה אלא שרואים אנו שמהר\"ש [הלוי] בפסק הברור לא נתעורר ע\"ז וכו' ויש לומר דבהנהו לא צריכים התרה משום דהמנהג אינו נדר כיון שנזכרו בדברי רבותינו ז\"ל אבל תענית דיום מיתת אביו לא נמצא בדברי רז\"ל ולכך י\"ל שהוא נדר וכו' ומיהו גם בזה י\"ל שכבר מצינו בכל בו דמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ואפשר לומר דמשו\"ה נוהגים להתענות ולא משום נדר וא\"צ התרה ונראה ג\"כ שאין לומר שיתענה ביום אחר כמ\"ש רמ\"א בסי' תרפ\"ו על העוברות וכו' ויוצא שיאכלו בתעניות ויתענו ביום אחר ה\"נ לומר בנ\"ד או אפי' נדר להתענות בערב ראש השנה ואירע לו יום המילה ונראה טעם לחלק ביניהם דדוקא כשמבטל התענית מפני צערו כיון שיש חיוב עליו לשאול או ללוות אבל כשמבטלו מחמת יו\"ט דיו\"ט מפקיע ממנו החיוב וא\"צ התרה אם לא שכך נהגו מעיקרא ולכן נראה דטוב שישאל על נדרו וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש בתחילת דבריו בדעת מהר\"ם ז\"ל דוקא משום דלא נהגו להתענות בכה\"ג כלומר דידוע בבירור שלא נהגו להתענות בכה\"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו לא וכו' ומשו\"ה מצריך התרה בנ\"ד נראה דלקמן בסי' שמ\"ט סתר זה וכתב בהפך בדעת מהר\"מ ז\"ל וז\"ל שם דודאי אינו ר\"ל דידעינן דלא נהגו להתענות ביום המילה דא\"כ מה היה צריך לאומרו כיון שכבר הם נוהגים כך אלא דמסתמא תלינן דכשקבלו לנהוג כן קבלו בכה\"ג שלא להתענות בכה\"ג וה\"נ בערב ראש השנה שהוא מחמת מנהג של רבים דמסתמא אין רבים מקבלין להתענות ביום המילה וכו' יעו\"ש שכ\"כ לגבי בכור וגבי מי שמת לו אביו וחל יום המילה ביום התענית כמבואר שם ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תעניות אלו שגוזרין על הצבור וכו' ואין גוזרין בתחילת התענית אלא ב' בשבת ובה' של אחריו וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני בפירקין. וראיתי להרב בית דוד באו\"ח סי' שמ\"ז שכתב במי שהוא בעל ברית ביום שמת בו אביו דאינו מתענה כל עיקר שהרי אינו אלא מנהג בעלמא וכו' ומיהו נסתפק אי צריך התרה שהרי כתוב בהגהות מיימוני פ\"א מהל' תעניות מצוה לאכול וא\"צ התרה אע\"ג דאפי' דבר שאינו אלא מנהג צריך התרה הכא א\"צ כי לא נהגו בכה\"ג ע\"כ. משמע דוקא משום שלא נהגו להתענות בכה\"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו להתענות לא וה\"נ אינו ברור המנהג ויהא צריך התרה אלא שרואים אנו שמהר\"ש [הלוי] בפסק הברור לא נתעורר ע\"ז וכו' ויש לומר דבהנהו לא צריכים התרה משום דהמנהג אינו נדר כיון שנזכרו בדברי רבותינו ז\"ל אבל תענית דיום מיתת אביו לא נמצא בדברי רז\"ל ולכך י\"ל שהוא נדר וכו' ומיהו גם בזה י\"ל שכבר מצינו בכל בו דמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ואפשר לומר דמשו\"ה נוהגים להתענות ולא משום נדר וא\"צ התרה ונראה ג\"כ שאין לומר שיתענה ביום אחר כמ\"ש רמ\"א בסי' תרפ\"ו על העוברות וכו' ויוצא שיאכלו בתעניות ויתענו ביום אחר ה\"נ לומר בנ\"ד או אפי' נדר להתענות בערב ראש השנה ואירע לו יום המילה ונראה טעם לחלק ביניהם דדוקא כשמבטל התענית מפני צערו כיון שיש חיוב עליו לשאול או ללוות אבל כשמבטלו מחמת יו\"ט דיו\"ט מפקיע ממנו החיוב וא\"צ התרה אם לא שכך נהגו מעיקרא ולכן נראה דטוב שישאל על נדרו וכו' יעו\"ש.<br><b> והנה</b> מ\"ש בתחילת דבריו בדעת מהר\"ם ז\"ל דוקא משום דלא נהגו להתענות בכה\"ג כלומר דידוע בבירור שלא נהגו להתענות בכה\"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו לא וכו' ומשו\"ה מצריך התרה בנ\"ד נראה דלקמן בסי' שמ\"ט סתר זה וכתב בהפך בדעת מהר\"מ ז\"ל וז\"ל שם דודאי אינו ר\"ל דידעינן דלא נהגו להתענות ביום המילה דא\"כ מה היה צריך לאומרו כיון שכבר הם נוהגים כך אלא דמסתמא תלינן דכשקבלו לנהוג כן קבלו בכה\"ג שלא להתענות בכה\"ג וה\"נ בערב ראש השנה שהוא מחמת מנהג של רבים דמסתמא אין רבים מקבלין להתענות ביום המילה וכו' יעו\"ש שכ\"כ לגבי בכור וגבי מי שמת לו אביו וחל יום המילה ביום התענית כמבואר שם ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב' צבורין וכו' וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ וכו' בכל אלו א\"צ לבדוק וכו'.</b> והקשה הרב המגיד ז\"ל מאי שנא דין הטומאה מדין בדיקה וכו' ומרן כ\"מ תירץ וז\"ל ולי נראה היינו טעמא דכיון דשני שבילין דבאו לשאול בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא ספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה וא\"ת והלא ספק דבדיקה ברה\"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וי\"ל וכו' אי נמי משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע\"כ. והנה אמת נכון הדבר דהאי א\"נ הוא לקושיא קמייתא וה\"ק א\"נ אע\"ג שנאמר שלא העמידו דבריהם על דין תורה אפ\"ה שנא ושנא דהכא בבדיקת חמץ הוי ס\"ס אבל בב' שבילין לא הוי ס\"ס ומשו\"ה אמרו דכשבאו לשאול בבת אחת טמאים וזה נ\"ל ברור. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב מרכבת המשנה אלפאנדארי שהקשה עליו ממה שפסק רבינו ריש פי\"ח מהל' אבות הטומאה והצריכה עיון ולפי מה שכתבתי בכונת מרן לק\"מ (א\"ה ס\"ט עיין להרב ז\"ל בס' יד אהרן בסי' תל\"ד שהקשה ג\"כ קושיא זו ועיין למורה מורינו בס' שורשי הים ח\"א דף קט\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו וכו' הרי זה עובר עליו וכו'.</b> דעת רבינו ז\"ל נראה כרש\"י והר\"ן ז\"ל דס\"ל דבדיקה לחוד סגי לחמץ שאינו ידוע ממ\"ש שהיה דעתו עליו וכו' לאפוקי חמש שאינו ידוע שאינו עובר כי אם משעת מציאה ואילך שלא כדעת הרא\"ש ז\"ל שכתב פ\"ק דפסחים דף ו' וז\"ל אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' מאי טעמא אילימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהם בבל יראה אע\"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה אלא לא יראה משמע לא יהיה לך חמץ הראוי לראיה אע\"פ שאינו יודע שהן בבית מ\"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ע\"כ. (ועיין בב\"י סי' תל\"א ס\"א במ\"ש ומדברי הרמב\"ם כו') הרי שכתב בפירוש שלא כדעת רבינו ועיין בפרי חדש סי' תל\"א סק\"א<br><b> אמנם</b> ראיתי להמג\"א סי' תל\"ד סק\"ה שהביא דברי רבינו וכתב וז\"ל משמע דאם לא ידע מתחילה אינו עובר עליו כלל וכן משמע מלשון הרא\"ש ז\"ל גבי גלוסקא ע\"כ. ולכאורה קשה דמלשון הרא\"ש ז\"ל נראה דפליג עליה דרבינו וכדכתיב וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל. ואמת דמלשון הרא\"ש ז\"ל שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה מדכתב דדעתיה עילויה ולא כתב ודעתיה עילויה משמע דס\"ל כסברת רבינו וכדדייק המג\"א ז\"ל וכ\"כ עוד לקמן וז\"ל שמא באחד מן הזויות היתה גלוסקא שדעתו עילויה וכו' וזה דקדוק אמיתי ולפי\"ז צריכים אנו לדחוק ולומר דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל מ\"מ בל יראה איכא וכו' דמינה דייקינן היינו שהרא\"ש ז\"ל בא לפרש דברי המקשן דכונת המקשן היא דאמאי צריך ביטול אי נימא משום פירורין דלא מצא וס\"ל דאף שבדק וביער כל החמץ הנמצא מ\"מ אם נשאר שום חמץ שלא מצא עובר עליו משום בל יראה וכו' וזהו דעת המקשן שהקשה לרב יהודה שאמר צריך שיבטל ולזה השיב גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה וכו' כלומר דחיישינן לחמץ ידוע וכדעת רבינו ז\"ל ומן התימה על הרב פרי חדש שלא ראה דברי המג\"א ז\"ל [שוב ראיתי] בתשובת הרא\"ש ז\"ל כלל י\"ד סי' ג' שכתב וז\"ל ואחר שגמר יאמר כל חמירא וכו' ואז הוי הפקר ולאו דידיה הוי ולא עבר בבל יראה ובל ימצא וכו' ע\"כ הרי דהצריך הרא\"ש ביטול אחר הבדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה ולא פירש במאי קמיירי ופשט הלשון משמע דמיירי אף על חמץ שאינו ידוע וכדברי הטור ז\"ל ותמהני על המג\"א והרב פרי חדש שלא עלה זכרונה עליהם ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח וכו'.</b> מתני' בריש פ' כל שעה ובגמ' דף כ\"ז תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא טעון שריפה וכו' חמץ וכו' א\"ל וכו' אינו דין, לא מצא עצים לשורפו [יהא] יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו ע\"כ. ומכאן הוכיח הגאון הביאו הכלבו דביטול לא מהני לחמץ ידוע דאל\"כ מאי פריך יהא יושב ובטל הא מודה ר\"י דביטול מהני ומבטל ליה ודיו אלא ודאי דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והפרי חדש ז\"ל סי' תל\"א דחה ראיה זו וז\"ל ולי נראה דכיון שהעלינו לעיל (ס\"א בד\"ה ואכתי) דהא דקאמר ר\"י אין ביעור חמץ אלא שריפה מיירי דוקא לאחר איסורו א\"כ קאמרי ליה רבנן שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דהא בתר איסורא לא מצי בטיל דלאו ברשותיה קיימא כדאיתא פ\"ק דפסחים וכו' יעו\"ש.<br><b> ולדידי</b> אין זו דחיה דאפי' דהגאון מפרש כפרש\"י ז\"ל פ\"ק דפסחים דף י\"ב ע\"ב דשלא בשעת איסורו הוי שעה ששית וכמ\"ש איהו גופיה לעיל וא\"כ כי פריך לרבי יהודה לא מצא עצים יהא יושב ובטל היינו לקודם זמן איסורו דמהני ביטול וכן פרש\"י ז\"ל שם וז\"ל ואע\"ג דאמרינן פ\"ק לר\"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שרוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכו' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב' צבורין וכו' וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ וכו' בכל אלו א\"צ לבדוק וכו'.</b> והקשה הרב המגיד ז\"ל מאי שנא דין הטומאה מדין בדיקה וכו' ומרן כ\"מ תירץ וז\"ל ולי נראה היינו טעמא דכיון דשני שבילין דבאו לשאול בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא ספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה וא\"ת והלא ספק דבדיקה ברה\"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה\"י טמא וי\"ל וכו' אי נמי משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע\"כ. והנה אמת נכון הדבר דהאי א\"נ הוא לקושיא קמייתא וה\"ק א\"נ אע\"ג שנאמר שלא העמידו דבריהם על דין תורה אפ\"ה שנא ושנא דהכא בבדיקת חמץ הוי ס\"ס אבל בב' שבילין לא הוי ס\"ס ומשו\"ה אמרו דכשבאו לשאול בבת אחת טמאים וזה נ\"ל ברור. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב מרכבת המשנה אלפאנדארי שהקשה עליו ממה שפסק רבינו ריש פי\"ח מהל' אבות הטומאה והצריכה עיון ולפי מה שכתבתי בכונת מרן לק\"מ (א\"ה ס\"ט עיין להרב ז\"ל בס' יד אהרן בסי' תל\"ד שהקשה ג\"כ קושיא זו ועיין למורה מורינו בס' שורשי הים ח\"א דף קט\"ו ע\"ג יעו\"ש)."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו וכו' הרי זה עובר עליו וכו'.</b> דעת רבינו ז\"ל נראה כרש\"י והר\"ן ז\"ל דס\"ל דבדיקה לחוד סגי לחמץ שאינו ידוע ממ\"ש שהיה דעתו עליו וכו' לאפוקי חמש שאינו ידוע שאינו עובר כי אם משעת מציאה ואילך שלא כדעת הרא\"ש ז\"ל שכתב פ\"ק דפסחים דף ו' וז\"ל אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' מאי טעמא אילימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהם בבל יראה אע\"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה אלא לא יראה משמע לא יהיה לך חמץ הראוי לראיה אע\"פ שאינו יודע שהן בבית מ\"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ע\"כ. (ועיין בב\"י סי' תל\"א ס\"א במ\"ש ומדברי הרמב\"ם כו') הרי שכתב בפירוש שלא כדעת רבינו ועיין בפרי חדש סי' תל\"א סק\"א<br><b> אמנם</b> ראיתי להמג\"א סי' תל\"ד סק\"ה שהביא דברי רבינו וכתב וז\"ל משמע דאם לא ידע מתחילה אינו עובר עליו כלל וכן משמע מלשון הרא\"ש ז\"ל גבי גלוסקא ע\"כ. ולכאורה קשה דמלשון הרא\"ש ז\"ל נראה דפליג עליה דרבינו וכדכתיב וכמ\"ש הפר\"ח ז\"ל. ואמת דמלשון הרא\"ש ז\"ל שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה מדכתב דדעתיה עילויה ולא כתב ודעתיה עילויה משמע דס\"ל כסברת רבינו וכדדייק המג\"א ז\"ל וכ\"כ עוד לקמן וז\"ל שמא באחד מן הזויות היתה גלוסקא שדעתו עילויה וכו' וזה דקדוק אמיתי ולפי\"ז צריכים אנו לדחוק ולומר דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל מ\"מ בל יראה איכא וכו' דמינה דייקינן היינו שהרא\"ש ז\"ל בא לפרש דברי המקשן דכונת המקשן היא דאמאי צריך ביטול אי נימא משום פירורין דלא מצא וס\"ל דאף שבדק וביער כל החמץ הנמצא מ\"מ אם נשאר שום חמץ שלא מצא עובר עליו משום בל יראה וכו' וזהו דעת המקשן שהקשה לרב יהודה שאמר צריך שיבטל ולזה השיב גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילו��ה וכו' כלומר דחיישינן לחמץ ידוע וכדעת רבינו ז\"ל ומן התימה על הרב פרי חדש שלא ראה דברי המג\"א ז\"ל [שוב ראיתי] בתשובת הרא\"ש ז\"ל כלל י\"ד סי' ג' שכתב וז\"ל ואחר שגמר יאמר כל חמירא וכו' ואז הוי הפקר ולאו דידיה הוי ולא עבר בבל יראה ובל ימצא וכו' ע\"כ הרי דהצריך הרא\"ש ביטול אחר הבדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה ולא פירש במאי קמיירי ופשט הלשון משמע דמיירי אף על חמץ שאינו ידוע וכדברי הטור ז\"ל ותמהני על המג\"א והרב פרי חדש שלא עלה זכרונה עליהם ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח וכו'.</b> מתני' בריש פ' כל שעה ובגמ' דף כ\"ז תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא טעון שריפה וכו' חמץ וכו' א\"ל וכו' אינו דין, לא מצא עצים לשורפו [יהא] יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו ע\"כ. ומכאן הוכיח הגאון הביאו הכלבו דביטול לא מהני לחמץ ידוע דאל\"כ מאי פריך יהא יושב ובטל הא מודה ר\"י דביטול מהני ומבטל ליה ודיו אלא ודאי דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והפרי חדש ז\"ל סי' תל\"א דחה ראיה זו וז\"ל ולי נראה דכיון שהעלינו לעיל (ס\"א בד\"ה ואכתי) דהא דקאמר ר\"י אין ביעור חמץ אלא שריפה מיירי דוקא לאחר איסורו א\"כ קאמרי ליה רבנן שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דהא בתר איסורא לא מצי בטיל דלאו ברשותיה קיימא כדאיתא פ\"ק דפסחים וכו' יעו\"ש.<br><b> ולדידי</b> אין זו דחיה דאפי' דהגאון מפרש כפרש\"י ז\"ל פ\"ק דפסחים דף י\"ב ע\"ב דשלא בשעת איסורו הוי שעה ששית וכמ\"ש איהו גופיה לעיל וא\"כ כי פריך לרבי יהודה לא מצא עצים יהא יושב ובטל היינו לקודם זמן איסורו דמהני ביטול וכן פרש\"י ז\"ל שם וז\"ל ואע\"ג דאמרינן פ\"ק לר\"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שרוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכו' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גוי שהביא וכו' והבא בשביל ישראל זה [מחוץ לתחום] מותר לישראל אחר.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל ופי' הבא בשביל ישראל במחוץ לתחום דכשם שאסור לו כך אסור לכל בני ביתו דאדעתא דכולהו אתי וכן מוכיח שם בעירובין וכו' יעו\"ש וכן כתבו התוס' שם בד\"ה אדעתא כו' ומרן ב\"י ז\"ל בסי' תקט\"ו. וראיתי להרדב\"ז ז\"ל החדשות בסי' תקס\"ב שנשאל באורחים שהיו מסובין אצל בעה\"ב והביא הגוי דבר בשביל בעה\"ב אם הוא אסור גם לאורחים והשיב כיון שהם סמוכים עליו באותו שבת או באותו יו\"ט כל מה שאסור לבעה\"ב אסור לאורחים שהרי הם כבני ביתו לאותו שבת וכשם שאסור לכל בני הבית אע\"פ שלא הובא אלא בשביל בעה\"ב אסור גם לאורחים וטעמא דמילתא נ\"ל שאמרו רז\"ל שלא יהנה ממה שנעשה בשבילו בשבת כדי שלא יבא לומר לגוי לעשות נמצא שאם יהנו בני ביתו או אורחיו כאילו נהנה הוא ולכן אסור ומיהו וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי אמרו בגמ' דטעמא דר' שמעון היינו משום דכל דאתי לבי רבן גמליאל אדעתא דכולהו רבנן קאתי והדברים ברורים דסתם דעת המביא הוא שיאכלו כולם ומשו\"ה אסור ודלא כמ\"ש הרב ז\"ל משום שנהנה הבעה\"ב והנאה כי האי נמי אסרו עליו הואיל ונעשה האיסור בשבילו ומה לו להרדב\"ז ז\"ל לבקש טעם שהוא אסור דכיון דבגמ' אמרו רבנן טעמא ונפק\"מ טובא כמ\"ש הרדב\"ז אח\"ז וצריך לי ישוב ועיין בכנסת הגדולה ז\"ל או\"ח סי' תקט\"ו בהגהות ב\"י שהביא תשובה זו של הרדב\"ז בקיצור יעו\"ש שם פ\"ז הט\"ז ואין נושאין נשים כו'. (עיין מ\"ש הרב המגיד ועיין מ\"ש בס\"ד בהל' אישות פ\"י הי\"ד)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גוי שהביא וכו' והבא בשביל ישראל זה [מחוץ לתחום] מותר לישראל אחר.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל ופי' הבא בשביל ישראל במחוץ לתחום דכשם שאסור לו כך אסור לכל בני ביתו דאדעתא דכולהו אתי וכן מוכיח שם בעירובין וכו' יעו\"ש וכן כתבו התוס' שם בד\"ה אדעתא כו' ומרן ב\"י ז\"ל בסי' תקט\"ו. וראיתי להרדב\"ז ז\"ל החדשות בסי' תקס\"ב שנשאל באורחים שהיו מסובין אצל בעה\"ב והביא הגוי דבר בשביל בעה\"ב אם הוא אסור גם לאורחים והשיב כיון שהם סמוכים עליו באותו שבת או באותו יו\"ט כל מה שאסור לבעה\"ב אסור לאורחים שהרי הם כבני ביתו לאותו שבת וכשם שאסור לכל בני הבית אע\"פ שלא הובא אלא בשביל בעה\"ב אסור גם לאורחים וטעמא דמילתא נ\"ל שאמרו רז\"ל שלא יהנה ממה שנעשה בשבילו בשבת כדי שלא יבא לומר לגוי לעשות נמצא שאם יהנו בני ביתו או אורחיו כאילו נהנה הוא ולכן אסור ומיהו וכו' יעו\"ש. ולענ\"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי אמרו בגמ' דטעמא דר' שמעון היינו משום דכל דאתי לבי רבן גמליאל אדעתא דכולהו רבנן קאתי והדברים ברורים דסתם דעת המביא הוא שיאכלו כולם ומשו\"ה אסור ודלא כמ\"ש הרב ז\"ל משום שנהנה הבעה\"ב והנאה כי האי נמי אסרו עליו הואיל ונעשה האיסור בשבילו ומה לו להרדב\"ז ז\"ל לבקש טעם שהוא אסור דכיון דבגמ' אמרו רבנן טעמא ונפק\"מ טובא כמ\"ש הרדב\"ז אח\"ז וצריך לי ישוב ועיין בכנסת הגדולה ז\"ל או\"ח סי' תקט\"ו בהגהות ב\"י שהביא תשובה זו של הרדב\"ז בקיצור יעו\"ש שם פ\"ז הט\"ז ואין נושאין נשים כו'. (עיין מ\"ש הרב המגיד ועיין מ\"ש בס\"ד בהל' אישות פ\"י הי\"ד)."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע\"י גוי וכו'.</b> הנה ראיתי למרן ב\"י ז\"ל באו\"ח סי' שכ\"ח שכתב ונסתפק שם הרא\"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע\"י ישראל דהוי שבות וכו' והרשב\"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשובה חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשית אפי' ע\"י ישראל והר\"ן בפרק שמונה שרצים פשט ספק זה לחומרא שכתב ומיהו כי שרי אפי' שבות ע\"י ישראל ה\"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע\"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין אין מתירין לו ע\"י ישראל אפילו שבות של דבריהם והביא ראיה לדבר עכ\"ל וז\"ל הר\"ן ז\"ל ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע\"י גדולי ישראל סכנת אבר מלאכות דאורייתא נעשין ע\"י גוי של דבריהם ע\"י ישראל חולי בעלמא נעשין ע\"י גוי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע\"י ישראל אפי' בשל דבריהם מיחוש בעלמא וכו' אין מתירין לו כלום יעו\"ש נמצא שלדעת הר\"ן ז\"ל ארבעה חילוקי חוליין יש ועל ג' נזקקים לו ולדעת הרשב\"א ז\"ל אינן אלא ג' דחולה שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר כי הדדי נינהו וכן ראיתי להרשב\"א ז\"ל בח\"ג הנדפס מחדש סי' ער\"ב שכתב וז\"ל ג' חילוקי חליין הם הא' סכנת נפשות ממש והב' סכנת אבר וחולה שאין בו סכנה אלא שנופל למשכב והג' חולי שכואב וכו' סכנת נפש וכו' סכנת אבר וכל חולי שנופל וכו' עושין מלאכה ע\"י גוי וכו' אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין על ידיהן ואפילו ע\"י ישראל וכו' יעו\"ש הרי דד' חוליין שכתב הר\"ן ז\"ל עשאן הרשב\"א ג' ועשה חולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי וכדברי מרן ז\"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי\"ב שם בהגהות ב\"י אות ח\"י שכתב ע\"ד הרשב\"א ז\"ל וז\"ל אמנם מה שאני חושב ליושר האמת שמ\"ש הרשב\"א חולי שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר ט\"ס הוא וכך צ\"ל שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר ועכשיו לפי גירסא זו לא הותר לעשות ע\"י ישראל דברים שהן אסורים מדבריהם אלא דוקא כשיש סכנת אבר וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש אין מקום להגהה זו דמבואר להדיא בתשובת הרשב\"א ז\"ל הנזכרת דחולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי נינהו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל. וכן נמי מ\"ש הט\"ז שם ע\"ד הרשב\"א ז\"ל וז\"ל וי\"ל דזה מיירי במידי דאין בו גזרה שחיקת סמנין כעין שפי' הב\"י ז\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה גם זה אינו למאי דעינינו הרואות מ\"ש בתשובה הנזכרת וז\"ל סכנת אבר וכן חולי שאין בו סכנה אע\"פ ששוכב במטה מתוך חוליו עושין מלאכה ע\"י גוי והוא שלא יהיה אותו גוי גר תושב ולא עבדו של ישראל וכו' ודוקא שלא לעשות ע\"י איסור תורה כגון בישול ואפיה וכיוצא אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין ע\"י ואפי' ע\"י ישראל ע\"כ. הרי דמה שהתיר ע\"י גוי שאינו גר תושב הוא לגמרי ולא חייש לשחיקת סמנין גם מה שרצה ל��רץ הרב קרית מלך רב בפירקין וז\"ל ולענ\"ד דהתם לא היה אפי' חולי רק מיחוש בעלמא כמו שרצה הרב הנזכר לתרץ ומה שדחה הרב ז\"ל דבהדיא מדמה לזה בגמ' לחולה שאין בו סכנה לק\"מ דהגמ' סבר דמדקאמר כל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה דאיירי אפי' בדליכא אלא מיחוש בעלמא דאל\"כ אפי' ע\"י ישראל שרי ע\"כ. קשה לי ע\"ד תרתי חדא דהא דאמרינן אומר לגוי ועושה מיירי אפילו באיסורין דאורייתא כמבואר בפ' מפנין דמייתי גבי חיה כל ל' אומר לגוי וכו' יעו\"ש וא\"כ היכי מצי לומר אפילו ע\"י ישראל ועוד דהרואה דברי הרשב\"א שכתב וז\"ל וחולה שחושש וכו' חשש בעלמא הוא זה ואפי' לומר לגוי לעשות אסור ולא התירו שבות בחושש וכו' ואמרינן נמי חושש שאני והיינו נמי איסור חזרת רטיה ודכוותה טובא עכ\"ל וכ\"כ בפ' מפנין בשם הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל אבל חושש והוא (מתעס') [מתחזק] כבריא אין מתירין אפילו שבות של דבריהם יעו\"ש.<br><b> ובענין</b> בישולי גוים בשבת לחולה ונותר למוצאי שבת אי שרי לישראל אחר א\"נ לחולה עצמו או לא ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרא\"ה ז\"ל בית ג' ש\"ז כתב וז\"ל ותירוצא דהני שמעתתא הוא דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כגון שמנו של גיד וכחל אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו וכו' נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהם אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בישולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצ\"ש יעו\"ש באורך. נראה מדברי הרא\"ה ז\"ל דס\"ל דמה שמותר לחולה בישולי גוים לא שחכמים התירו לו בישולי גוים אלא שלא אסרו לו בישולי גוים בכה\"ג ואוקמוהו אדיניה דאורייתא דליכא איסורא כלל וכיון שאין בו חשש חתנות משו\"ה אתי שפיר דלא קשה ליה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דומיא דנבלה דכי שרי לדידיה דוקא שרי ולא לאחריני א\"נ כי שרו ליה רבנן בישולי גוים לדידיה שרו ולא לאחריני וכן נמי אם נזדמנה לו בשר שחוטה אסור בנבלה וה\"נ נימא הכי. וע\"פ האמור ניחא דהא דבישולי גוים [שרו לחולה] לא שחכמים שרו ליה אלא שמבשל לחולה לא אסרוהו הבישול וקיימא בדיניה דאורייתא ומשו\"ה שרי אף לאחר ולזה נתכון בשנותו את טעמו שלא אסרו משום בישולי גוים כלל דלא שייך הכא משום חתנות וכו' ולא כתב שהתירו לו בישולי גוים אלא ודאי כדאמרן<br><b> והרשב\"א</b> ז\"ל רוח אחרת אתו והשיג על כל דבריו דמאי דקאמר דכיון שהוא ביום האסור לנו לבשל לית ביה משום איסור חתנות אדרבא כל שהגוי עושה בו טובה כ\"ש דאיכא איקרובי דעתא טפי ואם בא לומר שבמקום חולה לא העמידו דבריהם וכו' לא הו\"ל למימר אלא לגבי חולה לא גזרו ועוד אם לגבי חולה התירו מה להם להתיר לגמרי אפי' לבריא ע\"י החולה די להם אם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהתורה התירה אפילו הנבלה אצל חולה שיש בו סכנה ולחולה משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור ועוד אם לא העמידו דבריהם אצל החולה אף בחול יהא מותר ומי נימא בשבת לא העמידו ובחול העמידו א\"כ אף אנו נאמר בשבת עצמו התירו ולצורך החולה לא העמידו אבל במוצ\"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ\"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצ\"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה שאם נחרו לו בהמה לצרכו אם הבריא נאסרה עליו וכל מה שתקנו רבנן והתירו כדרך שנהגה התורה נהוג הם וכו' ע\"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מ\"ש לעיל בדעת הרא\"ה ז\"ל דלגבי בישולי גוים אוקמוהו אדאורייתא ולא גזרו במבשל לחולה כלל ולא שהתירו לו אינו דומה לכאן למה שהותר אף לאחרים אלא הדר דינא דבישול זה לקודם שאסרו מעיקרא ולא דמי לנבלה דהתם שרי רחמנא לחולה למיכל איסור ולא שנהפך האיסור להיתר משא\"כ הכא שהבישול מצד עצמו [מותר] מדין תורה אלא שחכמים אסרוהו ובאמור להם דבהא לא גזרו כל שנעשה בשביל החולה נשאר בהתרו הראשון ושפיר חזיא למיכל מיניה ולא בא בפיו בשר פיגול וגם אינו ענין לכל דתקון רבנן וכו' וכמבואר. ולענין דינא רובא דרבוותא פסקו כהרשב\"א ז\"ל ודחו סברת הרא\"ה שהביא הרמ\"א ז\"ל ביו\"ד סוף סי' קי\"ג וכתב הש\"ך שאלו היו רואים הרב ב\"י והרמ\"א ז\"ל, משמרת הבית לא היו פוסקים כהרא\"ה בזה יעו\"ש ומרן החבי\"ב בשיירי כנסת הגדולה או\"ח סי' שי\"ח כתב שהסכים בתשובה הלכה למעשה שאין לסמוך על סברת הרא\"ה בזה כיון שהרשב\"א במשמרת הבית אסר וגם הר\"ן ז\"ל מפקפק בזה והרב בספרו הקצר השמיט סברת הרא\"ה ז\"ל מי בעל דברים יגש להתיר מה שאסרו עמודי עולם ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן בשולחנו הטהור ביו\"ד סי' קי\"ב שכתב וז\"ל מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירים ליקח פת מפלטר גוי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פת של גוי להכשירו ע\"כ. והקשה עליו הש\"ך וז\"ל וצ\"ע דלא כתב הארחות חיים בשם הרא\"ה שהביא הב\"י ז\"ל אלא שאם הגיע שם פלטר ישראל דהפת של פלטר גוי אסורה כל זמן שהוא ביד הפלטר אבל אם לקחו כבר ישראל בהתר לא כתב דאסור ונראה דשרי וכן משמע לכאורה מדברי הרא\"ה בבדק הבית שם ע\"כ. יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> תינוק דלא חכים אשתומם דלפי דברי הש\"ך שהבין בדעת מרן במ\"ש דהפת של גוי אסור עד שימכור פלטר ישראל פתו וכו' כונתו לומר אף כי לקח ישראל מאז ומקדם מפלטר גוי כל שבא פלטר ישראל נאסר עד שימכור הפלטר ישראל וע\"ז הקשה עליו דלא משמע כן וכו' קשה טובא דמאי שנא גבי בישולי גוים בשבת דאם הותר שרי אפי' לישראל אחר לדעת הרא\"ה ואפי' במוצאי שבת והכא גבי פת של פלטר שלקח בהיתר משום שבא פלטר ישראל יאסר מה שלקח מקודם ולא אמרינן כיון שלקח בהיתר מקודם שבא פלטר הותר לגמרי כדאמרינן גבי בישולי גוים כיון שהותר בשבת הותר נמי במוצ\"ש וכן נמי קשה לי לדעת הש\"ך שהשיג עליו דלא משמע כן ממה שהביא הרב ב\"י ז\"ל ובסוף כתב שכן משמע לכאורה ממ\"ש בבדק הבית שם ולא הוכיח במישור דהכי הויא קושטא דמילתא וכמו שכ\"כ גבי בישול ורואה אנכי שהדברים ק\"ו שהרי אף כי הרשב\"א פליג עליה דהרא\"ה ז\"ל גבי בישול אפ\"ה גבי פת של פלטר גוי אם היה לישראל מקודם שבא פלטר ישראל שרי כמבואר שם קודם לכן כ\"ש לדעת הרא\"ה שהתיר גבי בישול.<br><b> כי</b> ע\"פ הדברים האלה מצאה הקפידה מקום לנוח למ\"ש (הש\"ך) [הט\"ז] סי' קי\"ג ראיה להרשב\"א ז\"ל דאסור בישולי גוים במוצ\"ש ממ\"ש מרן סי' קי\"ב ס\"ח במקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפי' של בעל הבית וכתב וז\"ל וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי חוזר פת של בעה\"ב לאיסורו דהא נקט במקום שאין פלטר מצוי כו' ולפי מ\"ש בדעת הרא\"ה ז\"ל דמתיר אפי' כי בא פלטר ישראל אם לקח מקודם ה\"נ ס\"ל להרא\"ה הכא דאף כי בא למקום שיש שם פלטר הותר מה שבידו ויש לישב כל זה ועיין בס' נחפה בכסף או\"ח סי' ג' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע\"י גוי וכו'.</b> הנה ראיתי למרן ב\"י ז\"ל באו\"ח סי' שכ\"ח שכתב ונסתפק שם הרא\"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע\"י ישראל דהוי שבות וכו' והרשב\"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשובה חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשית אפי' ע\"י ישראל והר\"ן בפרק שמונה שרצים פשט ספק זה לחומרא שכתב ומיהו כי שרי אפי' שבות ע\"י ישראל ה\"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע\"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין אין מתירין לו ע\"י ישראל אפילו שבות של דבריהם והביא ראיה לדבר עכ\"ל וז\"ל הר\"ן ז\"ל ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע\"י גדולי ישראל סכנת אבר מלאכות דאורייתא נעשין ע\"י גוי של דבריהם ע\"י ישראל חולי בעלמא נעשין ע\"י גוי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע\"י ישראל אפי' בשל דבריהם מיחוש בעלמא וכו' אין מתירין לו כלום יעו\"ש נמצא שלדעת הר\"ן ז\"ל ארבעה חילוקי חוליין יש ועל ג' נזקקים לו ולדעת הרשב\"א ז\"ל אינן אלא ג' דחולה שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר כי הדדי נינהו וכן ראיתי להרשב\"א ז\"ל בח\"ג הנדפס מחדש סי' ער\"ב שכתב וז\"ל ג' חילוקי חליין הם הא' סכנת נפשות ממש והב' סכנת אבר וחולה שאין בו סכנה אלא שנופל למשכב והג' חולי שכואב וכו' סכנת נפש וכו' סכנת אבר וכל חולי שנופל וכו' עושין מלאכה ע\"י גוי וכו' אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין על ידיהן ואפילו ע\"י ישראל וכו' יעו\"ש הרי דד' חוליין שכתב הר\"ן ז\"ל עשאן הרשב\"א ג' ועשה חולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי וכדברי מרן ז\"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי\"ב שם בהגהות ב\"י אות ח\"י שכתב ע\"ד הרשב\"א ז\"ל וז\"ל אמנם מה שאני חושב ליושר האמת שמ\"ש הרשב\"א חולי שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר ט\"ס הוא וכך צ\"ל שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר ועכשיו לפי גירסא זו לא הותר לעשות ע\"י ישראל דברים שהן אסורים מדבריהם אלא דוקא כשיש סכנת אבר וכו' יעו\"ש ולפי מ\"ש אין מקום להגהה זו דמבואר להדיא בתשובת הרשב\"א ז\"ל הנזכרת דחולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי נינהו וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל. וכן נמי מ\"ש הט\"ז שם ע\"ד הרשב\"א ז\"ל וז\"ל וי\"ל דזה מיירי במידי דאין בו גזרה שחיקת סמנין כעין שפי' הב\"י ז\"ל דברי הרמב\"ם ז\"ל וכו' יעו\"ש. ואחר המחילה רבה גם זה אינו למאי דעינינו הרואות מ\"ש בתשובה הנזכרת וז\"ל סכנת אבר וכן חולי שאין בו סכנה אע\"פ ששוכב במטה מתוך חוליו עושין מלאכה ע\"י גוי והוא שלא יהיה אותו גוי גר תושב ולא עבדו של ישראל וכו' ודוקא שלא לעשות ע\"י איסור תורה כגון בישול ואפיה וכיוצא אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין ע\"י ואפי' ע\"י ישראל ע\"כ. הרי דמה שהתיר ע\"י גוי שאינו גר תושב הוא לגמרי ולא חייש לשחיקת סמנין גם מה שרצה לתרץ הרב קרית מלך רב בפירקין וז\"ל ולענ\"ד דהתם לא היה אפי' חולי רק מיחוש בעלמא כמו שרצה הרב הנזכר לתרץ ומה שדחה הרב ז\"ל דבהדיא מדמה לזה בגמ' לחולה שאין בו סכנה לק\"מ דהגמ' סבר דמדקאמר כל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה דאיירי אפי' בדליכא אלא מיחוש בעלמא דאל\"כ אפי' ע\"�� ישראל שרי ע\"כ. קשה לי ע\"ד תרתי חדא דהא דאמרינן אומר לגוי ועושה מיירי אפילו באיסורין דאורייתא כמבואר בפ' מפנין דמייתי גבי חיה כל ל' אומר לגוי וכו' יעו\"ש וא\"כ היכי מצי לומר אפילו ע\"י ישראל ועוד דהרואה דברי הרשב\"א שכתב וז\"ל וחולה שחושש וכו' חשש בעלמא הוא זה ואפי' לומר לגוי לעשות אסור ולא התירו שבות בחושש וכו' ואמרינן נמי חושש שאני והיינו נמי איסור חזרת רטיה ודכוותה טובא עכ\"ל וכ\"כ בפ' מפנין בשם הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל אבל חושש והוא (מתעס') [מתחזק] כבריא אין מתירין אפילו שבות של דבריהם יעו\"ש.<br><b> ובענין</b> בישולי גוים בשבת לחולה ונותר למוצאי שבת אי שרי לישראל אחר א\"נ לחולה עצמו או לא ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרא\"ה ז\"ל בית ג' ש\"ז כתב וז\"ל ותירוצא דהני שמעתתא הוא דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כגון שמנו של גיד וכחל אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו וכו' נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהם אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בישולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצ\"ש יעו\"ש באורך. נראה מדברי הרא\"ה ז\"ל דס\"ל דמה שמותר לחולה בישולי גוים לא שחכמים התירו לו בישולי גוים אלא שלא אסרו לו בישולי גוים בכה\"ג ואוקמוהו אדיניה דאורייתא דליכא איסורא כלל וכיון שאין בו חשש חתנות משו\"ה אתי שפיר דלא קשה ליה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דומיא דנבלה דכי שרי לדידיה דוקא שרי ולא לאחריני א\"נ כי שרו ליה רבנן בישולי גוים לדידיה שרו ולא לאחריני וכן נמי אם נזדמנה לו בשר שחוטה אסור בנבלה וה\"נ נימא הכי. וע\"פ האמור ניחא דהא דבישולי גוים [שרו לחולה] לא שחכמים שרו ליה אלא שמבשל לחולה לא אסרוהו הבישול וקיימא בדיניה דאורייתא ומשו\"ה שרי אף לאחר ולזה נתכון בשנותו את טעמו שלא אסרו משום בישולי גוים כלל דלא שייך הכא משום חתנות וכו' ולא כתב שהתירו לו בישולי גוים אלא ודאי כדאמרן<br><b> והרשב\"א</b> ז\"ל רוח אחרת אתו והשיג על כל דבריו דמאי דקאמר דכיון שהוא ביום האסור לנו לבשל לית ביה משום איסור חתנות אדרבא כל שהגוי עושה בו טובה כ\"ש דאיכא איקרובי דעתא טפי ואם בא לומר שבמקום חולה לא העמידו דבריהם וכו' לא הו\"ל למימר אלא לגבי חולה לא גזרו ועוד אם לגבי חולה התירו מה להם להתיר לגמרי אפי' לבריא ע\"י החולה די להם אם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהתורה התירה אפילו הנבלה אצל חולה שיש בו סכנה ולחולה משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור ועוד אם לא העמידו דבריהם אצל החולה אף בחול יהא מותר ומי נימא בשבת לא העמידו ובחול העמידו א\"כ אף אנו נאמר בשבת עצמו התירו ולצורך החולה לא העמידו אבל במוצ\"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ\"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצ\"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה שאם נחרו לו בהמה לצרכו אם הבריא נאסרה עליו וכל מה שתקנו רבנן והתירו כדרך שנהגה התורה נהוג הם וכו' ע\"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מ\"ש לעיל בדעת הרא\"ה ז\"ל דלגבי בישולי גוים אוקמוהו אדאורייתא ולא גזרו במבשל לחולה כלל ולא שהתירו לו אינו דומה לכאן למה שהותר אף לאחרים אלא הדר דינא דבישול זה לקודם שאסרו מעיקרא ולא דמי לנבלה דהתם שרי רחמנא לחולה למיכל איסור ולא שנהפך האיסור להיתר משא\"כ הכא שהבישול מצד עצמו [מותר] מדין תורה אלא שחכמים אסרוהו ובאמור להם דבהא לא גזרו כל שנעשה בשביל החולה נשאר בהתרו הראשון ושפיר חזיא למיכל מיניה ולא בא בפיו בשר פיגול וגם אינו ענין לכל דתקון רבנן וכו' וכמבואר. ולענין דינא רובא דרבוותא פסקו כהרשב\"א ז\"ל ודחו סברת הרא\"ה שהביא הרמ\"א ז\"ל ביו\"ד סוף סי' קי\"ג וכתב הש\"ך שאלו היו רואים הרב ב\"י והרמ\"א ז\"ל, משמרת הבית לא היו פוסקים כהרא\"ה בזה יעו\"ש ומרן החבי\"ב בשיירי כנסת הגדולה או\"ח סי' שי\"ח כתב שהסכים בתשובה הלכה למעשה שאין לסמוך על סברת הרא\"ה בזה כיון שהרשב\"א במשמרת הבית אסר וגם הר\"ן ז\"ל מפקפק בזה והרב בספרו הקצר השמיט סברת הרא\"ה ז\"ל מי בעל דברים יגש להתיר מה שאסרו עמודי עולם ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן בשולחנו הטהור ביו\"ד סי' קי\"ב שכתב וז\"ל מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירים ליקח פת מפלטר גוי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פת של גוי להכשירו ע\"כ. והקשה עליו הש\"ך וז\"ל וצ\"ע דלא כתב הארחות חיים בשם הרא\"ה שהביא הב\"י ז\"ל אלא שאם הגיע שם פלטר ישראל דהפת של פלטר גוי אסורה כל זמן שהוא ביד הפלטר אבל אם לקחו כבר ישראל בהתר לא כתב דאסור ונראה דשרי וכן משמע לכאורה מדברי הרא\"ה בבדק הבית שם ע\"כ. יעו\"ש.<br><b> ואנא</b> תינוק דלא חכים אשתומם דלפי דברי הש\"ך שהבין בדעת מרן במ\"ש דהפת של גוי אסור עד שימכור פלטר ישראל פתו וכו' כונתו לומר אף כי לקח ישראל מאז ומקדם מפלטר גוי כל שבא פלטר ישראל נאסר עד שימכור הפלטר ישראל וע\"ז הקשה עליו דלא משמע כן וכו' קשה טובא דמאי שנא גבי בישולי גוים בשבת דאם הותר שרי אפי' לישראל אחר לדעת הרא\"ה ואפי' במוצאי שבת והכא גבי פת של פלטר שלקח בהיתר משום שבא פלטר ישראל יאסר מה שלקח מקודם ולא אמרינן כיון שלקח בהיתר מקודם שבא פלטר הותר לגמרי כדאמרינן גבי בישולי גוים כיון שהותר בשבת הותר נמי במוצ\"ש וכן נמי קשה לי לדעת הש\"ך שהשיג עליו דלא משמע כן ממה שהביא הרב ב\"י ז\"ל ובסוף כתב שכן משמע לכאורה ממ\"ש בבדק הבית שם ולא הוכיח במישור דהכי הויא קושטא דמילתא וכמו שכ\"כ גבי בישול ורואה אנכי שהדברים ק\"ו שהרי אף כי הרשב\"א פליג עליה דהרא\"ה ז\"ל גבי בישול אפ\"ה גבי פת של פלטר גוי אם היה לישראל מקודם שבא פלטר ישראל שרי כמבואר שם קודם לכן כ\"ש לדעת הרא\"ה שהתיר גבי בישול.<br><b> כי</b> ע\"פ הדברים האלה מצאה הקפידה מקום לנוח למ\"ש (הש\"ך) [הט\"ז] סי' קי\"ג ראיה להרשב\"א ז\"ל דאסור בישולי גוים במוצ\"ש ממ\"ש מרן סי' קי\"ב ס\"ח במקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפי' של בעל הבית וכתב וז\"ל וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי חוזר פת של בעה\"ב לאיסורו דהא נקט במקום שאין פלטר מצוי כו' ולפי מ\"ש בדעת הרא\"ה ז\"ל דמתיר אפי' כי בא פלטר ישראל אם לקח מקודם ה\"נ ס\"ל להרא\"ה הכא דאף כי בא למקום שיש שם פלטר הותר מה שבידו ויש לישב כל זה ועיין בס' נחפה בכסף או\"ח סי' ג' ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל.</b> בפ\"ק דשקלים תנן אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה שכל כהן ששוקל אינו חוטא אמר רבי יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא [וכתב הרע\"ב] וקרא דכל העובר על הפקודים דריש ליה הכי כל העובר בים סוף דהיינו כהנים לוים וישראל שכולם עברו את הים על הפקודים בין אותם שנמנו לבדן בין אותם שנמנו עם ישראל יתן תרומת ה' וכתב התוס' יו\"ט ז\"ל מדכתיב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה בתרומת הקרבנות דאי לא תימא הכי יתנו הו\"ל למימר כדכתיב בקרא קמא אלא דס\"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים ותניין בקרבנות יעו\"ש. וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה לרע\"ב ז\"ל דס\"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים וקשה טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב\"ז אמר רבי ברכיה דכתיב זה יתנו י\"ב שבטים יתנו והשתא אי קרא דזה יתנו מיירי בתרומת אדנים שבט לוי לא היה בכלל וכו' יעו\"ש שהצריך עיון. ולענ\"ד נראה לתרץ דהכי איתא בירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל העובר בימא וחד אמר כל דעבר על פקודיא יתן מ\"ד כל דעבר על ימא יתן מסייע לר' יוחנן בן זכאי מ\"ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי ע\"כ. והשתא דקדק רע\"ב ז\"ל דמדאמר יתן ולא אמר יתנו ועוד מדפתח ואמר כתיב כל העובר על הפקודים ס\"ל דבקרא תניין קיימי ר\"י ור\"נ ועל זה כתב רע\"ב ז\"ל יתן תרומת ה' לאורויי דבקרא תניין קאי ומאי דאמרו מסייע לריב\"ז לאו למימרא דבחד קרא קיימי אלא לחייב לשבט לוי שלא כדעת היפה מראה שכתב דבקרא קמא קמפלגי וא\"כ בהכרח דר\"י ור\"נ פליגי עליה דר' ברכיה.<br><b> עוד</b> כתב התוס' יו\"ט לעיל בד\"ה כל כהן וז\"ל פי' הר\"ב אע\"פ שאינו חייב וכו' וכ\"כ התוס' בפ' הקומץ רבה דלבן בוכרי לוים פטורים וכ\"כ התוס' בפ\"ק דערכין דה\"נ הוה מצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן ע\"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום (פלוגתייהו) [בר פלוגתיה] עכ\"ל והרואה דברי התוס' שם יראה דקיימי עליה דרבי יוחנן בן זכאי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתנדב לשמור בחינם אין שומעין לו משום בעלי זרועות שמא יבואו ויטלום וכו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא. וראיתי להרב תוס' יו\"ט ז\"ל בפ\"ד דשקלים מ\"א שהקשה וז\"ל וא\"ת ומאי שנא הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים שמקבלים מנשים ועבדים וקטנים ולא חיישינן וכו' ואפשר לחלק בענין אחר דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש\"י ז\"ל הטעם במציעא אבל בשקלים דלקרבנות דכולי שתא ליכא למימר נוח להם ואתי שפיר נמי לישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהא קול ולא יבואו בעלי זרועות ליטול משם וכשמוחלין נמצא [שיש] לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהם עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דכונתו היא דשאני שתי הלחם דכיון שהיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה איכא למיחש דילמא רוצה השומר שיהא קרב משלו לבדו יען כי המצוה זו לא ימצא לקיימה אפילו בשותפות כי אם אחת בשנה ובזה חיישינן שמא לא ימסרם יפה אמנם גבי שקלים דלקרבנות דכולי שתא קאתי והיא מצוה תדירה שמתקימת בכל יום בהא לא אמרינן נוח לו וכו' ולא ימסרם יפה ומ\"ש עוד ואתי שפיר נמי ללישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון מה שתיקנו להם טעמייהו דרבנן הוא כדי שישמעו בעלי זרועות וכו' לכאורה איכא לאקשויי דכיון שמה שמוחל הוא השקלים לתרומה ולקרבנות דכולי שתא קאתו ודמיא להך מתני' דנשים ועבדים וקטנים דאם שוקלין מקבלים מהן מהאי טעמא גופיה וא\"כ למה כשמוחלים אין מקבלין.<br><b> אלא</b> נראה לענ\"ד דכונתו רצויה דכיון דהנהו שקלים דשקלי הנהו שומרים הם חלף עבודתם ובמקום הספיחים הן א\"כ כי מחלי לתרומה אף כי אמרי שמסרם יפה אכתי איכא למיחש כי הם רוצים שיקרב משלהם מאחר דלגבי דידיה ככחו אז כחו עתה משו\"ה ס\"ל לרבנן שאין יכול לשמור חנם כן נראה לענ\"ד לומר בדעת הרב ז\"ל. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה להרב ז\"ל כי מאחר דחילק ביניהם דקרבנות דכולא שתא ליכא למיחש שמא לא ימסרם יפה א\"כ הכא כיון דלקרבנות קאזלי ליכא למיחש להכי והניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש נראה דלא קשיא ועיין להרב מל\"מ שם שכתב ע\"ד הרב ז\"ל שלא ידע מהו החילוק יעו\"ש.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא נראה לענ\"ד לומר דשאני עומר דכיון דבמה שהביא השומר יש בידו כדי להקריב יפה בלי שיתן גם חבירו בהא ודאי אף כי אמר שמסרם לצבור יפה אכתי איכא למיחש דשמא לא ימסרם יפה דחיישינן שמא דעתו שיתקרב משלו מאחר דכולו הוא שלו ולא יצטרך כלום מאחר וממנו יתקרב. ומ\"ש בגמ' או דילמא דכו\"ע הבטה בהפקר לא קני משום בעלי זרועות איכא בינייהו דרבנן סברי דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלימנעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן המעות בתרומה ומאחר כי בהנהו זוזי לחוד אינם נקרבים הקרבנות מאי קרבן צבור משל יחיד איכא מ\"מ כיון דמכח שמירת העומר קאתי ועומר גופיה לא מחיל אכתי קרבן צבור משל יחיד מיקרי אמנם גבי שקלים דמחצית השקל לא חזי לקרבן בהא ודאי כל שמוסרים לצבור שפיר מקבלין מינייהו ועיין בשער המלך עוד אפשר לחלק דשאני עומר דכיון דטרח בגופו לשומרם אף כי אמר שמוסרן לצבור יפה אפ\"ה חיישינן שמא לא ימסרם יפה כי צערא דגופא לא מחיל איניש ורוצה שיקרבו משלו ועיין ברש\"י בב\"מ שם אבל גבי שקלים דלא טרח כי אם שרצה לשקול ודאי דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוק ועיין בתוס' ר\"ה דף ז' ד\"ה שמא יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל.</b> בפ\"ק דשקלים תנן אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה שכל כהן ששוקל אינו חוטא אמר רבי יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא [וכתב הרע\"ב] וקרא דכל העובר על הפקודים דריש ליה הכי כל העובר בים סוף דהיינו כהנים לוים וישראל שכולם עברו את הים על הפקודים בין אותם שנמנו לבדן בין אותם שנמנו עם ישראל יתן תרומת ה' וכתב התוס' יו\"ט ז\"ל מדכתיב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה בתרומת הקרבנות דאי לא תימא הכי יתנו הו\"ל למימר כדכתיב בקרא קמא אלא דס\"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים ותניין בקרבנות יעו\"ש. וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה לרע\"ב ז\"ל דס\"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים וקשה טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב\"ז אמר רבי ברכיה דכתיב זה יתנו י\"ב שבטים יתנו והשתא אי קרא דזה יתנו מיירי בתרומת אדנים שבט לוי לא היה בכלל וכו' יעו\"ש שהצריך עיון. ולענ\"ד נראה לתרץ דהכי איתא בירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל העובר בימא וחד אמר כל דעבר על פקודיא יתן מ\"ד כל דעבר על ימא יתן מסייע לר' יוחנן בן זכאי מ\"ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי ע\"כ. והשתא דקדק רע\"ב ז\"ל דמדאמר יתן ולא אמר יתנו ועוד מדפתח ואמר כתיב כל העובר על הפקודים ס\"ל דבקרא תניין קיימי ר\"י ור\"נ ועל זה כתב רע\"ב ז\"ל יתן תרומת ה' לאורויי דבקרא תניין קאי ומאי דאמרו מסייע לריב\"ז לאו למימרא דבחד קרא קיימי אלא לחייב לשבט לוי שלא כדעת היפה מראה שכתב דבקרא קמא קמפלגי וא\"כ בהכרח דר\"י ור\"נ פליגי עליה דר' ברכיה.<br><b> עוד</b> כתב התוס' יו\"ט לעיל בד\"ה כל כהן וז\"ל פי' הר\"ב אע\"פ שאינו חייב וכו' וכ\"כ התוס' בפ' הקומץ רבה דלבן בוכרי לוים פטורים וכ\"כ התוס' בפ\"ק דערכין דה\"נ הוה מצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן ע\"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום (פלוגתייהו) [בר פלוגתיה] עכ\"ל והרואה דברי התוס' שם יראה דקיימי עליה דרבי יוחנן בן זכאי ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתנדב לשמור בחינם אין שומעין לו משום בעלי זרועות שמא יבואו ויטלום וכו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא. וראיתי להרב תוס' יו\"ט ז\"ל בפ\"ד דשקלים מ\"א שהקשה וז\"ל וא\"ת ומאי שנא הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים שמקבלים מנשים ועבדים וקטנים ולא חיישינן וכו' ואפשר לחלק בענין אחר דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש\"י ז\"ל הטעם במציעא אבל בשקלים דלקרבנות דכולי שתא ליכא למימר נוח להם ואתי שפיר נמי לישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהא קול ולא יבואו בעלי זרועות ליטול משם וכשמוחלין נמצא [שיש] לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהם עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה דכונתו היא דשאני שתי הלחם דכיון שהיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה איכא למיחש דילמא רוצה השומר שיהא קרב משלו לבדו יען כי המצוה זו לא ימצא לקיימה אפילו בשותפות כי אם אחת בשנה ובזה חיישינן שמא לא ימסרם יפה אמנם גבי שקלים דלקרבנות דכולי שתא קאתי והיא מצוה תדירה שמתקימת בכל יום בהא לא אמרינן נוח לו וכו' ולא ימסרם יפה ומ\"ש עוד ואתי שפיר נמי ללישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון מה שתיקנו להם טעמייהו דרבנן הוא כדי שישמעו בעלי זרועות וכו' לכאורה איכא לאקשויי דכיון שמה שמוחל הוא השקלים לתרומה ולקרבנות דכולי שתא קאתו ודמיא להך מתני' דנשים ועבדים וקטנים דאם שוקלין מקבלים מהן מהאי טעמא גופיה וא\"כ למה כשמוחלים אין מקבלין.<br><b> אלא</b> נראה לענ\"ד דכונתו רצויה דכיון דהנהו שקלים דשקלי הנהו שומרים הם חלף עבודתם ובמקום הספיחים הן א\"כ כי מחלי לתרומה אף כי אמרי שמסרם יפה אכתי איכא למיחש כי הם רוצים שיקרב משלהם מאחר דלגבי דידיה ככחו אז כחו עתה משו\"ה ס\"ל לרבנן שאין יכול לשמור חנם כן נראה לענ\"ד לומר בדעת הרב ז\"ל. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה להרב ז\"ל כי מאחר דחילק ביניהם דקרבנות דכולא שתא ליכא למיחש שמא לא ימסרם יפה א\"כ הכא כיון דלקרבנות קאזלי ליכא למיחש להכי והניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש נראה דלא קשיא ועיין להרב מל\"מ שם שכתב ע\"ד הרב ז\"ל שלא ידע מהו החילוק יעו\"ש.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא נראה לענ\"ד לומר דשאני עומר דכיון דבמה שהביא השומר יש בידו כדי להקריב יפה בלי שיתן גם חבירו בהא ודאי אף כי אמר שמסרם לצבור יפה אכתי איכא למיחש דשמא לא ימסרם יפה דחיישינן שמא דעתו שיתקרב משלו מאחר דכולו הוא שלו ולא יצטרך כלום מאחר וממנו יתקרב. ומ\"ש בגמ' או דילמא דכו\"ע הבטה בהפקר לא קני משום בעלי זרועות איכא בינייהו דרבנן סברי דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלימנעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן המעות בתרומה ומאחר כי בהנהו זוזי לחוד אינם נקרבים הקרבנות מאי קרבן צבור משל יחיד איכא מ\"מ כיון דמכח שמירת העומר קאתי ועומר גופיה לא מחיל אכתי קרבן צבור משל יחיד מיקרי אמנם גבי שקלים דמחצית השקל לא חזי לקרבן בהא ודאי כל שמוסרים לצבור שפיר מקבלין מינייהו ועיין בשער המלך עוד אפשר לחלק דשאני עומר דכיון דטרח בגופו לשומרם אף כי אמר שמוסרן לצבור יפה אפ\"ה חיישינן שמא לא ימסרם יפה כי צערא דגופא לא מחיל איניש ורוצה שיקרבו משלו ועיין ברש\"י בב\"מ שם אבל גבי שקלים דלא טרח כי אם שרצה לשקול ודאי דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוק ועיין בתוס' ר\"ה דף ז' ד\"ה שמא יעו\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,73 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך המודר הנאה משופר וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב שער המלך בדין שלפנינו ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הן אמת שלתירוץ הרשב\"א שכתב דהיינו טעמא דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצוות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזאת האשה דאפשר לו באשה אחרת קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה אע\"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ\"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דס\"ל דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצוות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש רש\"י אלא דס\"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר הנאה מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ\"ש התוס' ד\"ה המודר הנאה וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה דהרשב\"א גופיה בח\"ד הנדפס מחדש סי' פ\"ב דס\"ל דטעמא הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו וכדברי רש\"י ז\"ל (אמר הבן ועיין בתשובת הרשב\"א חלק א' סי' תשמ\"ו שנשאל במודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו אי שייך בכי הא מצוות לאו ליהנות נתנו והשיב דביום שני ודאי יוצא דמצוות לאו ליהנות נתנו אבל ביום ראשון לא יצא דהא בעי ולקחתם לכם משלכם ולא בשל איסורי הנאה וכו' יעו\"ש הרי דקא סבר הרשב\"א דהטעם הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו ולא מטעם דסתם מודר הנאה אין דעתו על דבר מצוה דאי אמרת הכי לאו הוה ליה למינקט משום מצוות לאו ליהנות נתנו כי אם משום דאין דעתו אלא לדבר הרשות ולא לדבר מצוה. ומהתימה להרב שער המלך איך לא הביט בתשובות הלזו דמתבאר שלא כדבריו וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סתמו במינו אם נשתייר רובו [שלם] ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל דדעת רבינו הוא דג' בעינן וכו' והר\"ן בפ' ראוהו בי\"ד הוכיח סברא זאת מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליבא דר' נתן לומר והוא שנשתייר רובו והוא דנפחת רובו וכו' אלמא כוותיה ס\"ל דמכשר במינו ואילו ר\"י ס\"ל הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסולה ולא חילק בין מינו לשאינו מינו אלמא בכל גוונא פסל מתניתין אלא ודאי דכי פליגי ר\"נ ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי חדש בסי' תקפ\"ו סק\"ו שכתב ע\"ד הר\"ן וז\"ל ויש לתמוה על הר\"ן ז\"ל דהיכי מתוקמא מתניתין כר\"נ משום דסתמא קתני ותקשה ליה סיפא דמתני' ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה כשר והא מתני' סתמא קתני ומשמע אפי' בשאינו מינו ולדידיה בעינן ג' למעליותא ע\"כ. ואשתמיטיתיה ליה דברי הרב לח\"מ ז\"ל שהקשה מעין זה ע\"ד הר\"ן ז\"ל דנימא דרישא דמתניתין איירי בפרטות בשלא במינו דוקא וסיפא כולל ותירץ דטפי מסתבר לאוקומי רישא כולל מסיפא והשתא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו וכו' וסיפא אע\"ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דאית לן למימר אגב רישא נקטיה ע\"כ. ועיין בס' מקרא קודש דף ע\"א ע\"ב יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכון התו��ע להוציאו לא יצא ידי חובתו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ופסק רבינו כר' זירא וכן פסק בעל הלכות גדולות ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק בפ\"ו מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים שיצא ידי חובתו ולא מצאתי בזה תירוץ נאות רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינה תלויה בדין השופר ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה לפיכך צריך כונה משא\"כ באכילת מצה ורבה הוא דהשוה דינן לפיכך דקדקו ואמרו שם אלמא קסבר רבה מצות א\"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למורה מורינו בס' מקראי קודש דף ע\"ג ע\"א שכתב וז\"ל ומ\"ש הרב המגיד ענין אחר הוא דאפילו לרבינו שפסק כר' זירא בשופר במצה דיש מעשה גדול דאכילה פסק כאבוה דשמואל וכו' יעו\"ש אשר בזה צדקו דברי הרב ז\"ל בליקוטים בס' עץ החיים דף א' ע\"ג וז\"ל גם קשה לפי מ\"ש תלמידי רבינו יונה דבמצוה דליכא מעשה לכו\"ע בעי כונה היכי דייקו בפ\"ב דברכות היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש\"מ מצוות צריכות כוונה שאני התם דליכא מעשה ומיהו להרה\"מ לא קשה די\"ל דמ\"ש הכל מודים במגילה היינו טעמא משום דבעינן פרסומי ניסא ודלא כמו שהבין הרב לח\"מ אבל לסברת תלמידי ר\"י ז\"ל קשה וצ\"ע ע\"כ. כנראה דהרה\"מ ז\"ל אינו מחלק בהכי בין מצוה דאיכא מעשה למצוה דליכא מעשה ואילו בדין שלפנינו חילק בהכי ולפי מה שפירש הרב ז\"ל ניחא דלא אמרה הרב המגיד ז\"ל אלא במעשה גדול דאכילה והוא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' ראוהו בי\"ד וכן דעת התוס' בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קט\"ו) ד\"ה מתקיף ניחא והוא פשוט וכן מה שהקשה עוד לתלמידי ר\"י מההיא דהיה קורא בתורה והצריך עיון עיין בס' מקראי קודש שם שכתב וז\"ל ויראה דכונת רבינו יונה כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל והביאו מרן ב\"י ז\"ל סי' ס\"ג במצוה דיש בה מעשה כיון שעשאה ולא כיון יצא ומצות שהן קבלת מלכות שמים צריך שיכוין בענין שלא יהרהר בדברים אחרים שאם תלוי במצות צריכות כוונה מה לי פסוק ראשון לשאר ע\"כ. ולפי\"ז כשתירץ בקורא להגיה היינו טעמא דבעי כונת הענין וטרוד בהגהותיו ואין לו כונת הענין ומשו\"ה כתב ר\"י כיון שאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה ולא אמר כיון שאינו מכוין לצאת ע\"כ. הרי דפירש לדעת ר\"י דהיא היא מה שתירצו בגמ'.<br><b> עוד</b> הקשה בס' עץ החיים שם לפי מה שפסק רבינו דמצות צריכות כוונה צריך טעם למה הביאם להנהו אוקמתות שאמרו בגמ' דאינן אלא למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכו' יעו\"ש. והנה קושיא זאת כבר הקשה אותה הרב תוס' יו\"ט ז\"ל בפ\"ג דסוכה והניחו בצ\"ע וכבר ראיתי להרב ז\"ל עצמו בס' מקראי קודש דף ע\"ז ע\"א שהביא דברי הרב תוס' יו\"ט וז\"ל מי שהגביה ד' מינין יצא ידי חובתו וכו' ונראה טעם הרב תוס' יו\"ט מאחר דפסק כמ\"ד מצות צריכות כוונה לא הוצרך להביאם ומ\"ש בפירוש המשניות קשה וצ\"ע עד כאן וי\"ל במ\"ש תלמידי ר\"י פ\"ק דברכות דמצות שיש בהם מעשה אינם צריכות כוונה וכמ\"ש הרה\"מ ז\"ל בפ\"ב דשופר גבי מצה ה\"נ דיש מעשה דנענועין א\"צ כוונה עכ\"ל. אלא דהא קשה לי במ\"ש וכמו שכתב הרה\"מ ז\"ל וכו' דלפי מ\"ש בהל' שופר הנ\"ל דברי הרה\"מ ז\"ל אינן אלא במעשה גדול דאכילה אבל מעשה דלולב מי זה אמר שהוא מעשה גדול. ועוד קשה במ\"ש ה\"נ במעשה דנענועין א\"צ כונה וכו' דהתינח אם עשה נענועין ברם הכא בשהגביהו לחוד אנן קיימין דהא הכי פריך הש\"ס בדף מ\"ב והא מדאגביה נפק.<br><b> עוד</b> הקשה שם בס' עץ החיים וז\"ל בש\"ס פ\"ג דסוכה פרכינן והא מדאגביה נפק ביה ותירצו בשהפכו א\"נ כשהוציאו בכלי ואפשר לומר דלישני שנתכון שלא לצאת דלכו\"ע לא נפיק וכמ\"ש תלמידי ר\"י בסוף פ\"ק דברכות. והנה הרא\"ש ז\"ל שם כתב וז\"ל וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול אתרוג דהיינו עובר לעשייתן א\"נ יהפוך אחד מהם עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא דרך גדילתן א\"נ יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע\"ג דאמרינן בראש השנה מצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציא לרה\"ר לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן ע\"כ. הרי לך קושית הרב ז\"ל ותירוצו ואיך לא זכר ש\"ר לדברי הרא\"ש הללו הנאמרים שם. והרשב\"א ז\"ל בחי' פ' היה קורא כתב וז\"ל ומפסוק ראשון ואילך אפי' קורא להגיה ממש יצא דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ואפשר דאע\"ג דמדרבנן היא כונת הקריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב\"ד ז\"ל ע\"כ. ואילו בתשובה סי' שמ\"ד כתב דבקורא להגיה לא יצא וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה לאגודה גימון של כסף וכו' שכל להנאתו אינו חוצץ וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא לנוי והדור בין קשור עמו בין אינו קשור עמו או שהוא מין במינו אע\"פ שאינו נוי לו אינו חוצץ וכו' ע\"כ. והתוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז ע\"א) ד\"ה כי היכי כתבו וז\"ל קסבר רבה מין במינו חוצץ א\"נ מספקא ליה והא דאמרינן בבכורות דף ט' גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' אמר רב אשי מין במינו [אינו] חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת בלא חציצה ואע\"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה דילמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי יעו\"ש וכונתם לומר דכיון דמקצת הרחם בלא חציצה ומאי דחוצץ הוא מין במינו בכה\"ג אינו חוצץ אליבא דכו\"ע ואמטו להכי הוקשה להם דה\"נ גבי לולב מקצתו בלא חציצה ובבכורות דף ט' ד\"ה אמר וכו' פירשו הכי להדיא וז\"ל הכא מקצתה פנוי איכא למימר טפי מין במינו אינו חוצץ ע\"כ. ועיין בס' כפות תמרים שם פ' לולב. ועוד תירצו וז\"ל א\"נ אחות הויא מין בשאינו מינו טפי מאחיו יעו\"ש.<br><b> וקשה</b> לי מהא דאמרינן בירושלמי פ' היה נוטל עלה דקתני במתני' וכהן מניח ידו תחתיה וכו' דפריך ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה והדר פריך ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה\"ר מצוי לשעה הביאוהו התוס' שם יעו\"ש ומעתה רואה אני שהדברים ק\"ו דאם כרכתו אחותו משוינן ליה למין שאינו מינו משום דאינו אחיו ומשו\"ה מספקא לן בפ' בהמה המקשה אי הויא חציצה או לא א\"כ מאי משני התם דהוי כהן זקן אכתי מידי ספיקא לא נפיק כיון דהוי גרוע מכרכתו אחותו דיד האשה מפסקת בין ידו למנחה וי\"ל דהתוס' בבכורות ס\"ל דהאי ירושלמי מיירי כשאוחזין הכלי בדופניה והכהן אוחז מתחתיו וכמ\"ש התוס' בדבור הנזכר וז\"ל ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה\"ר מצוי לשעה ומיהו מצינן למימר דאפי' דזה למטה וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעים ידו בידה ע\"י שמתעסקין עכ\"ל הרי דס\"ל להתוס' דההיא מתני' דקתני וכהן מניח ידו תחתיה ופירש בירושלמי בכהן זקן היינו דהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מניח ידו תחתיה היינו תחת הכלי ומשו\"ה אינו חוצץ וכו' ואינו ענין לההיא דכרכתו.<br><b> אשר</b> בזה שכתבו התוס' דירושלמי מיירי שהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מתחתיו מתרצת שפיר מה שהקשה ה\"ה מהרימ\"ט ז\"ל בחי' לקידושין דף ל\"ו על דבריהם שם שהקשו בד\"ה מכניס וז\"ל וא\"ת והא הויא חציצה וכו' עוד י\"ל דה\"נ לא מיירי שהכהן מכניס ידו תחת הבעלים ממש דכה\"ג הוי חציצה אלא אוחז הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה\"נ אשכחן גבי בכורים יעו\"ש והקשה הרב ז\"ל ומצאתי בירושלמי בפירקין וכהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור וכו' וזה שלא כדברי התוס' יעו\"ש. ולפי מ\"ש התוס' בפ' לולב הגזול והן הדברים שכתבנו למעלה שפיר הן כדבריהם והם בעצמם הרגישו מהך ירושלמי ותירצו ועתה אמת אגיד שראיתי בס' רוח אליהו בחי' לקידושין שתירץ כן והביא דברי התוס' דמנחות דף ס\"א.<br><b> וראיתי</b> להרב צאן קדשים שהקשה שם למ\"ש התוס' דהבעלים אוחזין בדופני הכלי וז\"ל ולפי\"ז הדרא קושיא לדוכתא גבי חברים נמי ניעביד הכי וצ\"ע עוד כתב ועיין בקידושין שתירצו בענין אחר ונ\"ל דמשום קושיא דלעיל גבי חברים נעביד הכי מתרצים ע\"כ. וכבר עמד ע\"ז הרא\"ם בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה ועיין למהרימ\"ט בקידושין מה שתירץ לזה והרא\"ם ז\"ל בפרשת תבא על פסוק ולקח הכהן כתב וז\"ל ואי קשיא הא במנחות פ' שני מדות אמרו אין תנופה בחבורין דהיכי ליעביד וכו' ואי כפרש\"י וכדמוכח במסכת בכורים מאי חציצה איכא י\"ל דהתם דבשלמים מיירי צ\"ל שמניח ידו תחת ידו ממש דלגבי שלמים ליכא שפה וה\"נ גבי סוטה אבל גבי בכורים דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמינן בשפה ושוליים ואפשר שלזה כיון ג\"כ בפסוק ידיו תביאנה שאחר שהקשה כמו שהקשה הכא כתב וז\"ל וכיון שאין כאן כלי צריך שיהיו החלבים והחזות ביד הבעלים תחילה ואח\"כ בא כהן ומשים ידו תחת יד הבעלים ע\"כ. ומ\"ש הרא\"ם וה\"נ גבי סוטה אין הכונה לומר דגבי סוטה ליכא שפה ושוליים דהא בריש פרק היה נוטל מוכח להדיא שהיה נוטלן מכפיפה מצרית ונותנן לכלי שרת ובפ\"ק דקידושין בדבור הנזכר לעיל כתבו התוס' דמנחת סוטה מיירי דומיא דמנחת בכורים אלא הכונה לומר דה\"נ גבי סוטה שמניח ידו תחת יד הבעלים ממש ואפי' דאיכא שפה ושוליים והיינו הטעם משום דיד הבעלים אין קפידא לחציצת יד הכהן ועיין בקרבן אהרן בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או שהיה מאשרה שנעבדה אע\"פ שביטלוה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל מ\"מ אף בעכו\"ם אם מתכוין ישראל לזכות בה הו\"ל עבודת אלילים דישראל ואינה בטלה ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא ביום שני ע\"כ. וכ\"כ התוס' ז\"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"א) ד\"ה באשרה דמשה יעו\"ש. והנה הא דאין לה ביטול פי' הסמ\"ג לאוין מ\"ה דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שלא עבדה ישראל בעצמו יעו\"ש. וחזי הוית להרב שער המלך ז\"ל בפירקין שרצה להוכיח כן מהא דגרסינן פ' ר' ישמעאל [ע\"ז] דף נ\"ג ע\"ב דאיתא התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי להשתחוות לה אסרה ואמרינן עלה מנ\"ל דאסרה ומשני כתחילה של ארץ ישראל דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם וכו' ופריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ופירש\"י הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו והשתא אם איתא דעבודת אלילים של עכו\"ם שבא ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קושיא אימא דמשו\"ה כתיב ואשריהם תשרפון באש דכיון שניתנה הארץ לאברהם אבינו ע\"ה ולזרעו קנאום והו\"ל עבודת אלילים של גוי שבא ליד ישראל שאין לה ביטול אלא ודאי כדאמרן דמדאורייתא יש לה ביטול ומשו\"ה פריך שפיר יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאין זה הכרח דהכי פריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ר\"ל מיד שנכנסו לארץ קודם שיחזיקו שעדיין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר ע\"י שיאמרו לגוי לבטל והרי דלאחר כיבוש כתיב תגדעון שכבר זכו בה ישראל וכ\"כ הרב בעל לחם סתרים וז\"ל וקצת קשה דתניא בפ\"ב ישראל שמצא ע\"ז בשוק עד שלא בא לרשות ישראל אומר לגוי ומבטלה משבא לרשות ישראל אינו יכול לבטלה וי\"ל בדוחק עם מ\"ש בפ' הצלמים גידועי עבודת אלילים קודמין לכיבוש ארץ ישראל וע\"ז פריך הכא תכף בכניסתם לארץ שעדין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר על ידי שיאמרו לגוי לבטל ונהי דאחר כיבוש כתיב תשרפון שכבר זכה בה ישראל עכ\"ל. הרי לך להדיא כמ\"ש וקושית הגמ' אינו לאחר שבא לרשות ישראל כי אם קודם שיבא לרשותו וא\"כ ליכא למשמע מהכא מידי אך מה אעשה שראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב שם וז\"ל וא\"ת היכי סגי להו בביטול להני דמעיקרא כיון שזכו בה ישראל קודם ביטול וי\"ל דהא אמרינן בפ' הצלמים דישראל שמצא ע\"ז קודם ביטול שוב אין לה ביטול ההיא מדרבנן היא מדאורייתא לא אמרינן שאין לע\"ז ביטול אלא כשנעבדה על ידו או שלוחו כך פירש בשם הרמב\"ן ז\"ל ע\"כ והיינו ממש ראיית הרב שער המלך.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל שם וז\"ל ועתה יש להסתפק בדעת רוב מפרשים שכתבו הרב המגיד והתוספות דלכאורה משמע דס\"ל דע\"ז של גוי שזכה בה הישראל אין לה ביטול מן התורה דאל\"כ מאי קשיא להו מדאגבהה קניא ונעשית ע\"ז של ישראל כיון דמדאורייתא יש לה ביטול וכו' ואם נאמר דס\"ל דכיון דמדאורייתא צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ\"ש התוס' ומשום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה מכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשרפה קאי מכח גזירת רבותינו ז\"ל ומשו\"ה אינו יוצא בה ידי חובתו דאורייתא וכו' קשה לי טובא מהא דגרסינן פ' הישן (סוכה דף כ\"ג) על מתני' דקתני העושה סוכתו על ראש האילן או ע\"ג גמל כשרה ואין עולין לה ביו\"ט ואמרינן בגמ' מתני' מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מאי טעמא דר\"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה ימים קרויה סוכה שאינה ראויה לשבעה אינה סוכה ופרכינן לר\"מ ומשני ה\"נ מחזא חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים הרי\"ף ורבינו והרא\"ש כר\"מ כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה מיקרי וא\"כ התם נמי אמאי לא אמרינן כיון שכך דין תורה לפסול סוכה שאינה ראויה לז' א\"כ כיון שחז\"ל אסרו לעלות לאילן ביו\"ט הרי אינה ראויה לשבעה מכח גזירת רז\"ל ויהיה פסול מדין תורה וכו' ואיני רואה בהם שום חילוק אפי' כמלא נימא עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לחלק ולומר דשאני גבי ע\"ז דכיון דזה החפץ היה אסור מקודם מדין תורה אלא שע\"י ביטול היה מותר ואתו רבנן למימר שיעמוד באיסורו ולא יהני האי ביטול מעתה נמצא דהאי איסור שנתנו חכמים אינו אלא מניעת ההיתר שיעמוד באיסורו כאשר היה בתחילה ולא שנתנו לו חכמים איסור מה שלא היה מאז ומקדם אלא היינו לומר דהאי ביטול שיעשה לא יהני ומשו\"ה אזלינן בתר גזירת רז\"ל מאחר שכך היה לו כדאמרן אמנם גבי סוכה איסורו שנתנו לו חכמים הוא מה שלא היה עליו מעולם משו\"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה לשבעה מקרי ואף כי מכח גזרת רז\"ל אינה ראויה לשבעה כיון דמדאורייתא אין עיקר לאיסור זה משו\"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי ויש לדחות ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך המודר הנאה משופר וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב שער המלך בדין שלפנינו ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הן אמת שלתירוץ הרשב\"א שכתב דהיינו טעמא דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצוות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזאת האשה דאפשר לו באשה אחרת קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה אע\"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ\"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דס\"ל דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצוות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש רש\"י אלא דס\"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר הנאה מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ\"ש התוס' ד\"ה המודר הנאה וכו' יעו\"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה דהרשב\"א גופיה בח\"ד הנדפס מחדש סי' פ\"ב דס\"ל דטעמא הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו וכדברי רש\"י ז\"ל (אמר הבן ועיין בתשובת הרשב\"א חלק א' סי' תשמ\"ו שנשאל במודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו אי שייך בכי הא מצוות לאו ליהנות נתנו והשיב דביום שני ודאי יוצא דמצוות לאו ליהנות נתנו אבל ביום ראשון לא יצא דהא בעי ולקחתם לכם משלכם ולא בשל איסורי הנאה וכו' יעו\"ש הרי דקא סבר הרשב\"א דהטעם הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו ולא מטעם דסתם מודר הנאה אין דעתו על דבר מצוה דאי אמרת הכי לאו הוה ליה למינקט משום מצוות לאו ליהנות נתנו כי אם משום דאין דעתו אלא לדבר הרשות ולא לדבר מצוה. ומהתימה להרב שער המלך איך לא הביט בתשובות הלזו דמתבאר שלא כדבריו וק\"ל)."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סתמו במינו אם נשתייר רובו [שלם] ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל דדעת רבינו הוא דג' בעינן וכו' והר\"ן בפ' ראוהו בי\"ד הוכיח סברא זאת מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליבא דר' נתן לומר והוא שנשתייר רובו והוא דנפחת רובו וכו' אלמא כוותיה ס\"ל דמכשר במינו ואילו ר\"י ס\"ל הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסולה ולא חילק בין מינו לשאינו מינו אלמא בכל גוונא פסל מתניתין אלא ודאי דכי פליגי ר\"נ ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא יעו\"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי חדש בסי' תקפ\"ו סק\"ו שכתב ע\"ד הר\"ן וז\"ל ויש לתמוה על הר\"ן ז\"ל דהיכי מתוקמא מתניתין כר\"נ משום דסתמא קתני ותקשה ליה סיפא דמתני' ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה כשר והא מתני' סתמא קתני ומשמע אפי' בשאינו מינו ולדידיה בעינן ג' למעליותא ע\"כ. ואשתמיטיתיה ליה דברי הרב לח\"מ ז\"ל שהקשה מעין זה ע\"ד הר\"ן ז\"ל דנימא דרישא דמתניתין איירי בפרטות בשלא במינו דוקא וסיפא כולל ותירץ דטפי מסתבר לאוקומי רישא כולל מסיפא והשתא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו וכו' וסיפא אע\"ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דאית לן למימר אגב רישא נקטיה ע\"כ. ועיין בס' מקרא קודש דף ע\"א ע\"ב יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכון התוקע להוציאו לא יצא ידי חובתו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל ופסק רבינו כר' זירא וכן פסק בעל הלכות גדולות ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק בפ\"ו מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים שיצא ידי חובתו ולא מצאתי בזה תירוץ נאות רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינ�� תלויה בדין השופר ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה לפיכך צריך כונה משא\"כ באכילת מצה ורבה הוא דהשוה דינן לפיכך דקדקו ואמרו שם אלמא קסבר רבה מצות א\"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה ע\"כ.<br><b> וראיתי</b> למורה מורינו בס' מקראי קודש דף ע\"ג ע\"א שכתב וז\"ל ומ\"ש הרב המגיד ענין אחר הוא דאפילו לרבינו שפסק כר' זירא בשופר במצה דיש מעשה גדול דאכילה פסק כאבוה דשמואל וכו' יעו\"ש אשר בזה צדקו דברי הרב ז\"ל בליקוטים בס' עץ החיים דף א' ע\"ג וז\"ל גם קשה לפי מ\"ש תלמידי רבינו יונה דבמצוה דליכא מעשה לכו\"ע בעי כונה היכי דייקו בפ\"ב דברכות היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש\"מ מצוות צריכות כוונה שאני התם דליכא מעשה ומיהו להרה\"מ לא קשה די\"ל דמ\"ש הכל מודים במגילה היינו טעמא משום דבעינן פרסומי ניסא ודלא כמו שהבין הרב לח\"מ אבל לסברת תלמידי ר\"י ז\"ל קשה וצ\"ע ע\"כ. כנראה דהרה\"מ ז\"ל אינו מחלק בהכי בין מצוה דאיכא מעשה למצוה דליכא מעשה ואילו בדין שלפנינו חילק בהכי ולפי מה שפירש הרב ז\"ל ניחא דלא אמרה הרב המגיד ז\"ל אלא במעשה גדול דאכילה והוא כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' ראוהו בי\"ד וכן דעת התוס' בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קט\"ו) ד\"ה מתקיף ניחא והוא פשוט וכן מה שהקשה עוד לתלמידי ר\"י מההיא דהיה קורא בתורה והצריך עיון עיין בס' מקראי קודש שם שכתב וז\"ל ויראה דכונת רבינו יונה כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל והביאו מרן ב\"י ז\"ל סי' ס\"ג במצוה דיש בה מעשה כיון שעשאה ולא כיון יצא ומצות שהן קבלת מלכות שמים צריך שיכוין בענין שלא יהרהר בדברים אחרים שאם תלוי במצות צריכות כוונה מה לי פסוק ראשון לשאר ע\"כ. ולפי\"ז כשתירץ בקורא להגיה היינו טעמא דבעי כונת הענין וטרוד בהגהותיו ואין לו כונת הענין ומשו\"ה כתב ר\"י כיון שאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה ולא אמר כיון שאינו מכוין לצאת ע\"כ. הרי דפירש לדעת ר\"י דהיא היא מה שתירצו בגמ'.<br><b> עוד</b> הקשה בס' עץ החיים שם לפי מה שפסק רבינו דמצות צריכות כוונה צריך טעם למה הביאם להנהו אוקמתות שאמרו בגמ' דאינן אלא למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכו' יעו\"ש. והנה קושיא זאת כבר הקשה אותה הרב תוס' יו\"ט ז\"ל בפ\"ג דסוכה והניחו בצ\"ע וכבר ראיתי להרב ז\"ל עצמו בס' מקראי קודש דף ע\"ז ע\"א שהביא דברי הרב תוס' יו\"ט וז\"ל מי שהגביה ד' מינין יצא ידי חובתו וכו' ונראה טעם הרב תוס' יו\"ט מאחר דפסק כמ\"ד מצות צריכות כוונה לא הוצרך להביאם ומ\"ש בפירוש המשניות קשה וצ\"ע עד כאן וי\"ל במ\"ש תלמידי ר\"י פ\"ק דברכות דמצות שיש בהם מעשה אינם צריכות כוונה וכמ\"ש הרה\"מ ז\"ל בפ\"ב דשופר גבי מצה ה\"נ דיש מעשה דנענועין א\"צ כוונה עכ\"ל. אלא דהא קשה לי במ\"ש וכמו שכתב הרה\"מ ז\"ל וכו' דלפי מ\"ש בהל' שופר הנ\"ל דברי הרה\"מ ז\"ל אינן אלא במעשה גדול דאכילה אבל מעשה דלולב מי זה אמר שהוא מעשה גדול. ועוד קשה במ\"ש ה\"נ במעשה דנענועין א\"צ כונה וכו' דהתינח אם עשה נענועין ברם הכא בשהגביהו לחוד אנן קיימין דהא הכי פריך הש\"ס בדף מ\"ב והא מדאגביה נפק.<br><b> עוד</b> הקשה שם בס' עץ החיים וז\"ל בש\"ס פ\"ג דסוכה פרכינן והא מדאגביה נפק ביה ותירצו בשהפכו א\"נ כשהוציאו בכלי ואפשר לומר דלישני שנתכון שלא לצאת דלכו\"ע לא נפיק וכמ\"ש תלמידי ר\"י בסוף פ\"ק דברכות. והנה הרא\"ש ז\"ל שם כתב וז\"ל וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול אתרוג דהיינו עובר לעשייתן א\"נ יהפוך אחד מהם עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא דרך גדילתן א\"נ יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע\"ג דאמרינן בראש השנה מצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציא לרה\"ר לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן ע\"כ. הרי לך קושית הרב ז\"ל ותירוצו ואיך לא זכר ש\"ר לדברי הרא\"ש הללו הנאמרים שם. והרשב\"א ז\"ל בחי' פ' היה קורא כתב וז\"ל ומפסוק ראשון ואילך אפי' קורא להגיה ממש יצא דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ואפשר דאע\"ג דמדרבנן היא כונת הקריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב\"ד ז\"ל ע\"כ. ואילו בתשובה סי' שמ\"ד כתב דבקורא להגיה לא יצא וצריך ישוב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה לאגודה גימון של כסף וכו' שכל להנאתו אינו חוצץ וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז\"ל וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא לנוי והדור בין קשור עמו בין אינו קשור עמו או שהוא מין במינו אע\"פ שאינו נוי לו אינו חוצץ וכו' ע\"כ. והתוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז ע\"א) ד\"ה כי היכי כתבו וז\"ל קסבר רבה מין במינו חוצץ א\"נ מספקא ליה והא דאמרינן בבכורות דף ט' גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' אמר רב אשי מין במינו [אינו] חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת בלא חציצה ואע\"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה דילמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי יעו\"ש וכונתם לומר דכיון דמקצת הרחם בלא חציצה ומאי דחוצץ הוא מין במינו בכה\"ג אינו חוצץ אליבא דכו\"ע ואמטו להכי הוקשה להם דה\"נ גבי לולב מקצתו בלא חציצה ובבכורות דף ט' ד\"ה אמר וכו' פירשו הכי להדיא וז\"ל הכא מקצתה פנוי איכא למימר טפי מין במינו אינו חוצץ ע\"כ. ועיין בס' כפות תמרים שם פ' לולב. ועוד תירצו וז\"ל א\"נ אחות הויא מין בשאינו מינו טפי מאחיו יעו\"ש.<br><b> וקשה</b> לי מהא דאמרינן בירושלמי פ' היה נוטל עלה דקתני במתני' וכהן מניח ידו תחתיה וכו' דפריך ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה והדר פריך ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה\"ר מצוי לשעה הביאוהו התוס' שם יעו\"ש ומעתה רואה אני שהדברים ק\"ו דאם כרכתו אחותו משוינן ליה למין שאינו מינו משום דאינו אחיו ומשו\"ה מספקא לן בפ' בהמה המקשה אי הויא חציצה או לא א\"כ מאי משני התם דהוי כהן זקן אכתי מידי ספיקא לא נפיק כיון דהוי גרוע מכרכתו אחותו דיד האשה מפסקת בין ידו למנחה וי\"ל דהתוס' בבכורות ס\"ל דהאי ירושלמי מיירי כשאוחזין הכלי בדופניה והכהן אוחז מתחתיו וכמ\"ש התוס' בדבור הנזכר וז\"ל ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה\"ר מצוי לשעה ומיהו מצינן למימר דאפי' דזה למטה וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעים ידו בידה ע\"י שמתעסקין עכ\"ל הרי דס\"ל להתוס' דההיא מתני' דקתני וכהן מניח ידו תחתיה ופירש בירושלמי בכהן זקן היינו דהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מניח ידו תחתיה היינו תחת הכלי ומשו\"ה אינו חוצץ וכו' ואינו ענין לההיא דכרכתו.<br><b> אשר</b> בזה שכתבו התוס' דירושלמי מיירי שהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מתחתיו מתרצת שפיר מה שהקשה ה\"ה מהרימ\"ט ז\"ל בחי' לקידושין דף ל\"�� על דבריהם שם שהקשו בד\"ה מכניס וז\"ל וא\"ת והא הויא חציצה וכו' עוד י\"ל דה\"נ לא מיירי שהכהן מכניס ידו תחת הבעלים ממש דכה\"ג הוי חציצה אלא אוחז הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה\"נ אשכחן גבי בכורים יעו\"ש והקשה הרב ז\"ל ומצאתי בירושלמי בפירקין וכהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור וכו' וזה שלא כדברי התוס' יעו\"ש. ולפי מ\"ש התוס' בפ' לולב הגזול והן הדברים שכתבנו למעלה שפיר הן כדבריהם והם בעצמם הרגישו מהך ירושלמי ותירצו ועתה אמת אגיד שראיתי בס' רוח אליהו בחי' לקידושין שתירץ כן והביא דברי התוס' דמנחות דף ס\"א.<br><b> וראיתי</b> להרב צאן קדשים שהקשה שם למ\"ש התוס' דהבעלים אוחזין בדופני הכלי וז\"ל ולפי\"ז הדרא קושיא לדוכתא גבי חברים נמי ניעביד הכי וצ\"ע עוד כתב ועיין בקידושין שתירצו בענין אחר ונ\"ל דמשום קושיא דלעיל גבי חברים נעביד הכי מתרצים ע\"כ. וכבר עמד ע\"ז הרא\"ם בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה ועיין למהרימ\"ט בקידושין מה שתירץ לזה והרא\"ם ז\"ל בפרשת תבא על פסוק ולקח הכהן כתב וז\"ל ואי קשיא הא במנחות פ' שני מדות אמרו אין תנופה בחבורין דהיכי ליעביד וכו' ואי כפרש\"י וכדמוכח במסכת בכורים מאי חציצה איכא י\"ל דהתם דבשלמים מיירי צ\"ל שמניח ידו תחת ידו ממש דלגבי שלמים ליכא שפה וה\"נ גבי סוטה אבל גבי בכורים דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמינן בשפה ושוליים ואפשר שלזה כיון ג\"כ בפסוק ידיו תביאנה שאחר שהקשה כמו שהקשה הכא כתב וז\"ל וכיון שאין כאן כלי צריך שיהיו החלבים והחזות ביד הבעלים תחילה ואח\"כ בא כהן ומשים ידו תחת יד הבעלים ע\"כ. ומ\"ש הרא\"ם וה\"נ גבי סוטה אין הכונה לומר דגבי סוטה ליכא שפה ושוליים דהא בריש פרק היה נוטל מוכח להדיא שהיה נוטלן מכפיפה מצרית ונותנן לכלי שרת ובפ\"ק דקידושין בדבור הנזכר לעיל כתבו התוס' דמנחת סוטה מיירי דומיא דמנחת בכורים אלא הכונה לומר דה\"נ גבי סוטה שמניח ידו תחת יד הבעלים ממש ואפי' דאיכא שפה ושוליים והיינו הטעם משום דיד הבעלים אין קפידא לחציצת יד הכהן ועיין בקרבן אהרן בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה יעו\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או שהיה מאשרה שנעבדה אע\"פ שביטלוה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז\"ל מ\"מ אף בעכו\"ם אם מתכוין ישראל לזכות בה הו\"ל עבודת אלילים דישראל ואינה בטלה ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא ביום שני ע\"כ. וכ\"כ התוס' ז\"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"א) ד\"ה באשרה דמשה יעו\"ש. והנה הא דאין לה ביטול פי' הסמ\"ג לאוין מ\"ה דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שלא עבדה ישראל בעצמו יעו\"ש. וחזי הוית להרב שער המלך ז\"ל בפירקין שרצה להוכיח כן מהא דגרסינן פ' ר' ישמעאל [ע\"ז] דף נ\"ג ע\"ב דאיתא התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי להשתחוות לה אסרה ואמרינן עלה מנ\"ל דאסרה ומשני כתחילה של ארץ ישראל דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם וכו' ופריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ופירש\"י הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו והשתא אם איתא דעבודת אלילים של עכו\"ם שבא ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קושיא אימא דמשו\"ה כתיב ואשריהם תשרפון באש דכיון שניתנה הארץ לאברהם אבינו ע\"ה ולזרעו קנאום והו\"ל עבודת אלילים של גוי שבא ליד ישראל שאין לה ביטול אלא ודאי כדאמרן דמדאורייתא יש לה ביטול ומשו\"ה פריך שפיר יעו\"ש.<br><b> ולענ\"ד</b> אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאין זה הכרח דהכי פריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ר\"ל מיד שנכנסו לארץ קודם שיחזיקו שעדיין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר ע\"י שיאמרו לגוי לבטל והרי דלאחר כיבוש כתיב תגדעון שכבר זכו בה ישראל וכ\"כ הרב בעל לחם סתרים וז\"ל וקצת קשה דתניא בפ\"ב ישראל שמצא ע\"ז בשוק עד שלא בא לרשות ישראל אומר לגוי ומבטלה משבא לרשות ישראל אינו יכול לבטלה וי\"ל בדוחק עם מ\"ש בפ' הצלמים גידועי עבודת אלילים קודמין לכיבוש ארץ ישראל וע\"ז פריך הכא תכף בכניסתם לארץ שעדין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר על ידי שיאמרו לגוי לבטל ונהי דאחר כיבוש כתיב תשרפון שכבר זכה בה ישראל עכ\"ל. הרי לך להדיא כמ\"ש וקושית הגמ' אינו לאחר שבא לרשות ישראל כי אם קודם שיבא לרשותו וא\"כ ליכא למשמע מהכא מידי אך מה אעשה שראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב שם וז\"ל וא\"ת היכי סגי להו בביטול להני דמעיקרא כיון שזכו בה ישראל קודם ביטול וי\"ל דהא אמרינן בפ' הצלמים דישראל שמצא ע\"ז קודם ביטול שוב אין לה ביטול ההיא מדרבנן היא מדאורייתא לא אמרינן שאין לע\"ז ביטול אלא כשנעבדה על ידו או שלוחו כך פירש בשם הרמב\"ן ז\"ל ע\"כ והיינו ממש ראיית הרב שער המלך.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז\"ל שם וז\"ל ועתה יש להסתפק בדעת רוב מפרשים שכתבו הרב המגיד והתוספות דלכאורה משמע דס\"ל דע\"ז של גוי שזכה בה הישראל אין לה ביטול מן התורה דאל\"כ מאי קשיא להו מדאגבהה קניא ונעשית ע\"ז של ישראל כיון דמדאורייתא יש לה ביטול וכו' ואם נאמר דס\"ל דכיון דמדאורייתא צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ\"ש התוס' ומשום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה מכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשרפה קאי מכח גזירת רבותינו ז\"ל ומשו\"ה אינו יוצא בה ידי חובתו דאורייתא וכו' קשה לי טובא מהא דגרסינן פ' הישן (סוכה דף כ\"ג) על מתני' דקתני העושה סוכתו על ראש האילן או ע\"ג גמל כשרה ואין עולין לה ביו\"ט ואמרינן בגמ' מתני' מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מאי טעמא דר\"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה ימים קרויה סוכה שאינה ראויה לשבעה אינה סוכה ופרכינן לר\"מ ומשני ה\"נ מחזא חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים הרי\"ף ורבינו והרא\"ש כר\"מ כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה מיקרי וא\"כ התם נמי אמאי לא אמרינן כיון שכך דין תורה לפסול סוכה שאינה ראויה לז' א\"כ כיון שחז\"ל אסרו לעלות לאילן ביו\"ט הרי אינה ראויה לשבעה מכח גזירת רז\"ל ויהיה פסול מדין תורה וכו' ואיני רואה בהם שום חילוק אפי' כמלא נימא עכ\"ל.<br><b> ולענ\"ד</b> נראה לחלק ולומר דשאני גבי ע\"ז דכיון דזה החפץ היה אסור מקודם מדין תורה אלא שע\"י ביטול היה מותר ואתו רבנן למימר שיעמוד באיסורו ולא יהני האי ביטול מעתה נמצא דהאי איסור שנתנו חכמים אינו אלא מניעת ההיתר שיעמוד באיסורו כאשר היה בתחילה ולא שנתנו לו חכמים איסור מה שלא היה מאז ומקדם אלא היינו לומר דהאי ביטול שיעשה לא יהני ומשו\"ה אזלינן בתר גזירת רז\"ל מאחר שכך היה לו כדאמרן אמנם גבי סוכה איסורו שנתנו לו חכמים הוא מה שלא היה עליו מעולם משו\"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה לשבעה מקרי ואף כי מכח גזרת רז\"ל אינה ראויה לשבעה כיון דמדאורייתא אין עיקר לאיסור זה משו\"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי ויש לדחות ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}