0db64913987b6e581edb6d289ed5e9700de3bf1b584054c6b5b5296e69cd5ba6

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Petach Einayim/Seder Zeraim/Petach Einayim on Mishnah Peah/Hebrew/Petach Einayim, Jerusalem 1959.json

@@ -0,0 +1,149 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Petach Einayim on Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001157028",
+    "versionTitle": "Petach Einayim, Jerusalem 1959",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "פתח עינים, ירושלים תשי\"ט",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "פתח עינים על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Petach Einayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                " אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם כן גירסת רבינו האר\"י ז\"ל. בעה\"ז וכו' עמ\"ש הרב המקובל כמהר\"ר יעקב וילנא בהגהותיו לתיקונים דף ב' ע\"א ומשם באר\"ה. וגמילות חסדים כתב הרב תי\"ט וז\"ל כתב הרב וכן הר\"מ דבממונו יש לו שיעור כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו' ע\"ש וק\"ק דהגם דכן כתב רבינו עובדיה אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה הלזו כתב ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במדת חסידות וכו' ע\"ש ונראין הדברים דסבר הרמב\"ם דמתורת חסידות יכול לתת יותר מחומש. אבל מדברי רבינו עובדיה שכתב תו לא מחייב דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש משמע דאף בדרך חסידות לא שרי כמשמעות אל יבזבז יותר מחומש שכתב. ואעיקרא על דברי הרמב\"ם יצאו עליו עוררי\"ן דהרי אזהרה שמענו אל יבזבז וכבר בעניותנו כתבנו בזה במקומו. ותו דהו\"ל להרב תי\"ט לאתויי שיירי הלשון מפירוש הרמב\"ם ולהעיר עליו ולתרוצי סוגיא אליביה: \n",
+                "והנה מהרשד\"ם בתשו' בי\"ד סי' ק' על אשר ביזו לחברת ג\"ח כתב דגדול כחן יותר מת\"ת ויש סמך ממ\"ש בירושלמי פ\"ק דפאה וכו' שג\"ח חביבה יותר מן הצדקה ות\"ת עכ\"ל ודבריו תמוהים דתיבת ות\"ת שאמרו בירושלמי הוא התחלת פסקא וחוזר למתני' דקתני ות\"ת וזה פשוט והרב אגב ריהטיה סבר דתיבת ות\"ת נמשכת למעלה דג\"ח יותר מצדקה ות\"ת והוא דבר פשוט וכבר תמה על מהרשד\"ם הרב שארית יעקב ריש פ' צו דף ה' ע\"ב ע\"ש באורך ועיין ביפ\"מ ומהר\"ר אליהו: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> זרעה שני מינין וכו'</b> מכאן תמה הרב פר\"ח בהגהות הרמב\"ם פ\"ג דמתנות עניים דין י\"ח על דברי רש\"י בחולין דף קל\"ח ועמ\"ש הרב דבר משה ח\"ג י\"ד סימן יו\"ד ע\"ש באורך: \n"
+            ],
+            [
+                " שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו'. אמרו בנזיר דף נ\"ו יהושע וכלב לא חשיב ש\"מ קמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרי' והכונה דאין חיוב להזכיר מציעאי אבל אם בא להזכיר זכור לטוב כדאשכחן פעמים רבות בש\"ס דמזכיר על שלשים ועל רביעים וחמושים עלו. ונשמעיניה ממשנתנו גופה ועמ\"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פ' חקת בס\"ד: \n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> הפאה נתנת במחובר לקרקע וכו'</b> לשון הירושלמי שהביא הר\"ש התנו ביניהן וכו' ופירוש הר\"ש סתום קצת ולפי ששמעתי מהנדזין ומגיהין אמרתי לפרשו בקצור דברים כהוייתן. והכי פירוש הירושלמי בעל הבית שקרא שם לפאה וכילה וכו' או שלא קרא שם וכילה. אני קורא עליו לא תכלה וכו' תעזוב דהיינו לבוז. התנו ביניהן אפילו כן. כלומר התנו עניים עפ\"י ב\"ד אפילו כן שהדין הוא דגם בשכילה והוו עומרין דינא הוא לבוז כמו שאמרנו מכל מקום לפי התנאי אין שומעין לו למי שאומר לבוז אף שאמר כהלכה לפי שיש לחוש שהבעל הבית ישליך עומר לאהובו עני כיון שהוא בתלוש ומשו\"ה התנו דכשהוא בתלוש אף שהדין הוא לבוז אין שומעין לזה שאומר כהלכה לבוז אלא בעה\"ב בחלקו\"ת ישית למו בשוה שלא ישליך לאהובו כדמפרש. ר' שמואל בר אבדימא בעי כילה השדה כלומר מה דינו אם לבוז אם לחלק דאסתפק ליה. ופשטו ליה אתמר וכו' דהיינו כדאמרי ברישא וכדתרגמא הר\"ש. וזה פירוש דברי הר\"ש. התנו ביניהן ושמא ע\"פ ב\"ד עשו תנאי זה לחלק. דאי בעל הבית הוא מתנה בכך אין שומעין לו לבעה\"ב שאומר לחלק. לעוות עני האומר לבוז כלומר שבעה\"ב יהביל ויעות דברי עני שאמר לבוז כהלכה ודאי אין לו כח על זה. אמנם התנו בית דין לחלק מחשש האמור שלא ישליך וכו' זה נראה פשוט ואין צורך לשום הגהה. וכן נראה מפירוש הרא\"ש כאשר יראה הרואה. וקשה על מהר\"ר אליהו והרב שדה יהושע שהיה להם גירסא אחרת בירושלמי ופירשו פירוש אחר. ולא זכרו דברי הר\"ש והרא\"ש ובשלמא דברי הרא\"ש לא שלטו מאור עיניהם דבזמנם לא עלה בדפוס  אבל מדברי  רבינו שמשון קשיא: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> נטל מקצת פאה וזרקה על השאר וכו'</b> עמ\"ש התוס' בקדושין ריש פ' האומר והרב מהרימ\"ט בחידושיו שם ובספר משכנות יעקב דף ק\"ן עש\"ב: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> ראש היד וראש המגל וכו'</b> תמה מהר\"ש חסיד בתוספות חדשים (סביב התי\"ט דפוס חדש) על הרמב\"ם דהשמיט חלוקה זו. וכבר קדמו הרב פר\"ח בנימוקיו על הרמב\"ם. אמנם הרדב\"ז בשו\"ת ללשונות הרמב\"ם סי' צ\"ב ובביאורו להרמב\"ם תריץ יתיב דעת הרמב\"ם ע\"ש ודבריו דחוקים: \n"
+            ],
+            [
+                " ר\"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט. כתבו התוס' פרק הזרוע דף דק\"ל סוף ע\"א דגם רבנן מודו דספק לקט לקט אלא דסברי רבנן דתחתונים ודאי נמלים כנסום ע\"ש והרדב\"ז בביאורו להרמב\"ם פ\"ד כתב דממשנתנו משמע דהא דקתני ספק לקט לקט לר\"מ דוקא היא ע\"ש ואין הוכחה כלל מלשון המשנה ואדרבא יותר נראה דהא דספק לקט הוא מוסכם אלא דרבנן סברי דליכא ספק בתחתונים ור\"מ מספקא ליה. דאי לאו הכי אלא דרבנן סברי דתחתונים ספק וספיקא לקולא והוו לבעל הבית ור\"מ סבר דספק לקט לקט. הכי הול\"ל והתחתונים לבעל הבית ור\"מ אומר ספק לקט לקט. ותו דבת\"כ וספרי ותוספתא שנינו סתם ספק לקט לקט ומסתברא לפרש משנתנו הכי דכ\"ע מודו דס' לקט לקט וכן העלה הרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב\"ם: \n",
+                "ודע  דבסוגיין פ' הזרוע התם מוכח דספק לקט ממונא הוא ולקולא אלא דקמה בחזקת חיובה קיימא ומהכא הקשה הר\"ן בנדרים דף ז' ע\"א על הרמב\"ן והרשב\"א דכתבו דיד לצדקה ופאה לחומרא דהוו ספק דאסורא ע\"ש באורך וראיתי להרדב\"ז בתשובות חדשות הנדפסות בפירדא סי' תכ\"ו שכתב וז\"ל ואע\"ג דהוכיח הר\"ן דספיקא דממון עניים לא מקרי ספק אסורא אלא ספקא דממונא ולקולא מ\"מ אפשר לומר דאע\"ג דיש יד לפאה ולצדקה משום דאסורא נינהו היינו לענין שיחול עלייהו שם פאה או שם צדקה ולא יהנה בו אבל אם באו עניים להוציא ממנו יאמר להם הביאו ראיה דיד צדקה כצדקה וטולו והיינו דספק ממון עניים לא מקרי ספק אסורא לענין להוציא ממנו בעל כרחו עכ\"ל: \n",
+                "ומה שתפס בדעת הר\"ן דיד לצדקה ספקא דממונא לקולא ק\"ק דלכאורה ממ\"ש הר\"ן בפירושו להרי\"ף פ\"ק דקדושין בשילהי שמעתא דכל הנעשה דמים משמע דהר\"ן מסכים הולך למאי דפסקו הראשונים כאת\"ל דיש יד לצדקה וכפ\"ז מוכרח דמ\"ש הר\"ן בנדרים דאין יד היינו לפאה: \n",
+                "והנה בהוכחת הר\"ן מפ' הזרוע להקשות על הרמב\"ן והרשב\"א שקלי  וטרו טובא האחרונים ואני בעניי עמדתי קצת על ענין זה בספר הקטן ברכי יוסף י\"ד סימן רנ\"ח אות ג' ע\"ש ובהשמטות אשר בסוף ודוק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>  שבלת של לקט שנתערבה וכו'</b> עיין מ\"ש הרב משנה למלך פ\"ב דתרומות דין ט' בסוף דבריו ודבריו קשים וכבר תמה עליו הרב קרית מלך רב ח\"ב דף ג' ושם הרב ז\"ל תריץ יתיב לדברי הרב משנה למלך ע\"ש אמנם הרואה יראה דבכל זאת לא מצאנו קורת רוח בדברי הרב מש\"ל וכבר אני בעניי כתבתי בזה בס' הקטן ברכי יוסף א\"ח סי' תל\"ד ע\"ש ודוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> אין  מגלגלין בטופח וכו'</b>  פירוש השני של רבינו עובדיה הוא פירוש הר\"ש כמ\"ש הרב תי\"ט וכן פירש הערוך בשם רב דניאל וכן פירש הרא\"ש וכן מוכח בירושלמי וכתב מהר\"ש חסיד בתוספות חדשים גם הרמב\"ם בחיבורו לא הביא פירושו רק כהירוש' עכ\"ל ועמו הסליחה דהרמב\"ם לא הביא דין המשנה כלל לא כפירושו ולא כדמוכח מהירושלמי שהוא פירוש הערוך והר\"ש והרא\"ש ולא כתב אלא דין התוספתא שהביא בירושלמי לבד ולא דין המשנה שהרי בירושלמי בעי מחלפא שיטתהון דרבנן תמן אינון אמרין אם הזיקו מרובה על של עני וכאן אינון אמרין הכי תמן אי אפשר ברם הכא אפשר ומפורש תו בירושלמי דלר\"ם אין מגלגלין ושמין בעה\"ב בהפסדו ולרבנן מגלגלין ושמין לעניים הפסדן. ולפום ריהטא קשה דהרמב\"ם נהי דפסק כרבנן למה לא ביאר דשמין לעניים הפסדן וכבר תמה על זה הרב פר\"ח בנימוקיו על הרמב\"ם והניח בצ\"ע: \n",
+                "ועוד זאת אדרש דלפי דברי הירושלמי דין משנתנו אינו כמו דין ומציאות התוספתא ומשו\"ה רמי הירושלמי דרבנן אדרבנן ומשני. וכבר מהר\"ר אליהו בפרישתו ביאר כל לשון הירושלמי וההפרש שיש בין המשנה לתוספתא ע\"ש בדבריו מפני שהכל יפה. וכפ\"ז הגם דנימא שחזר הרמב\"ם מפירושו כי ברוח מבינתו דקדק בירושלמי והדר ביה מפירושו הו\"ל להביא מציאות המשנה ומאי דתרגמוה בתלמודא דבני מערבא. ואולי יש לישב דלעולם הרמב\"ם קבל מרבותיו פי' המשנה כמו שכתב בפירושו. אלא שנראה בעיניו פשוט דלא יעשה כן עתה לקצור כאחד המין הרע עם הטוב ולהיות הדבר בזמנו רחוק השמיטו. ומפרש בירושלמי כמו שפירש הרב שדה יהושע [ואתה תחזה בשדה יהושע דהרב ז\"ל] סבר דלפירוש הרמב\"ם א\"ש הירושלמי ולא לפי' הר\"ש. והגם כי מהר\"ר אליהו פירשו יפה יפה כאשר עין המעיין יושת עליו. מ\"מ אפשר דהרמב\"ם מפרש בירושלמי כמ\"ש הרב שדה יהושע כמדובר. והשמיט המשנה ומאי דאתמר עלה כיון דהמציאות רחוק כנ\"ל בדוחק ודוק הטב כי קצרתי: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                " ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים. פירוש ולא זכו בו עניים. הראב\"ד בפירושו לעדיות פ\"ד. מההיא דמציעא דף ל'. ומרן בבית יוסף והרב פרישה ח\"מ סי' רע\"ג כתבו כן מדנפשיהו ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף י\"ד סימן של\"א אות ז': \n",
+                "ודע  דמדברי רבינו  שמשון  במשנתנו יש להוכיח הפך ממ\"ש הרב משנה למלך פ\"ב דתרומות דין ט' וכמו שכתבתי אני בעניי בברכי יוסף א\"ח סי' תל\"ד בס\"ד ע\"ש באורך: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> סאה תבואה עקורה וכו'</b> בירושלמי דייק הא שתיהן עקורות לבעה\"ב ואתיא כרבן גמליאל דסבר דשני עומרים ובהם סאתים לב\"ה כמבואר לעיל משנה ו'. וכד הוינא טליא דקדקתי שהרמב\"ם פ\"ה דין ך' פסק למשנתנו והוא ז\"ל שפסק דין י\"ח כרבנן דשכח ב' עומרין אעפ\"י שיש בשניהם סאתים הרי אלו שכחה אמאי הוצרך לפסוק דין זה. ותו אנכי העירותיהו דהו\"ל מחלקת ואח\"ך סתם דבמשנה ו' שנה המחלקת ובמשנה זו סתם כר\"ג והו\"ל מחלקת ואח\"ך סתם דהלכה כסתם והו\"ל לפסוק כר\"ג ויש לישב ועמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ואחר שנים רבות נדפס פירוש הרדב\"ז על הרמב\"ם וכמעט שעברתי ראיתי שהעיר קצת בזה ע\"ש: \n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> כל זית שיש לו שם בשדה וכו'</b> אפשר לומר דרך דרש ורמז. ונקדים מ\"ש רז\"ל סיני ועוקר הרים שלחו מתם סיני עדיף ואמרו בויקרא רבה פ' כ\"ב מלך לשדה נעבד ר\"י ור\"נ חד אמר זה בעל משנה וחד אמר זה בעל תלמוד וכתוב בי\"ד סי' שצ\"ד ג' לבכי ז' להספד וכו' בד\"א בשאר העם אבל ת\"ח הכל לפי חכמתן וידוע דישראל נמשלו לזית כמבואר בש\"ר פ' תצוה. וזה הרמז כל זית כל איש ישראל שיש לו שם בשדה במשנה ובתלמוד ושכחו כדין שאר העם ג' לבכי וכו' אין לו שכחה וצריך להוסיף בכי והספד. אפילו כזית הנטופה בשעתו כלומר שאינו מופלג בחכמה אלא מוציא טיפין כזית הנטופה טיף טיף. וגם בשעתו שאין לו בקיאות אפ\"ה כל שהוא ת\"ח בעי הוספה ומפרש בד\"א באיזה ענין אמרתי כל זית שיש לו שם בשדה. בשמו נודע בשערים. שפכוני סיני דתמיד אל שפך הדשן האי דישנא מעצי ערוגות מטעי השדה בקיאות ממתניתין ומתניתא שמעתא ואגדתא הלכתא ותוספתא. ביישני שהוא עוקר הרים שמבייש פני חביריו בהלכה ונקט שפכוני קודם ביישני דסיני קודם. ובמעשיו שהוא עושה הרבה דניכר שהוא בעל מעשים והיה צדק אזור מתניו והחסד אזור חלציו וכתב הר\"ן פ\"ק דקדושין דבעל מעשים חייבין לעמוד מפניו דחשיב טובא וזה שמו אשר יקראו מאריה דעובדין. ובמקומו אף שאין בו אחת מהנה רק מכיר מקומו והוא עומד במקום שפל בצד הגת או בצד הפרצה שהם מקומות שפלים ודאי הדור הוא לפני קונו ובו בחר ה'. וצריך לעשות יקר יותר משאר העם: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> אפילו אלף נותנין לו כאחד וכו'</b> יש להסתפק ראובן ציוה לתת לעני פ' במתנת ש\"מ מאתים דינרין וקודם שנתנו לו ציוה שמעון במתנת ש\"מ לתת לעני זה עצמו מאתים דינרין והשתא נפל הספק אם יתנו לו של ראובן ואח\"ך לא יתנו של שמעון דשוב אינו עני כי לא ציוה שמעון אלא להיותו עני או נימא דיתנו לו שתיהם בבת אחת ויכול לקבלם. וראיתי בס' מנחת כהן אשכנזי בחידושי קידושין דף כ\"ז דפשיט משם רבו ממ\"ש התוס' שם בקדושין דף כ\"ו שהק' דר\"ג נתן מעשר א' לר' יהושע והא קנסינהו עזרא ותי' דלא קניס לעניים וא\"ת למה לא נתן לו מעשר עני ומאי מקשו דילמא לאחר שנתן לו מעשר ראשון לא היה עני אלא צ\"ל דקושיתם אמאי לא נתן לו שניהם בבת א' ומוכח דמותר לתת ב' צדקות בפעם א' אפי' אלף זוז עכ\"ד ויש להבין מאי מספ\"ל אם יתנו ב' צדקות בבת א' הרי משנתנו דתנן אפי' אלף נותנין לו ומוכח דהספק הוא דילמא כאן שכבר נודע מהצואות ששתיהן היו לו אפשר דלא מקרי בבת א' דמקודם נודע. וא\"כ יש לדחות הראיה דמייתי מהתוס' דלא היה מבורר דר\"ג יתן לו. אבל בנ\"ד שכבר נודע ודברי ש\"מ כמסורין דמו דילמא בכה\"ג לא יתנו והמצוים לא ציוו אלא שסברו שהוא עני ולענין דינא בנ\"ד יש לעמוד בכמה פרטי' ואין כאן מקומו: \n"
+            ],
+            [
+                " וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל וכו' אמרו בירושלמי אמר ר' חייא בר אדא אית הוו סבין ביומינו מן דהוו יהבין לון מן ריש שתא לצומא רבא הוו נסבין מן בתר כן לא הוו נסבין אמרי דשותן גבן. ופירשו המפרשים דשותן מנהגנו כן כמ\"ש מהר\"ר אליהו בפירושו והרב יפה מראה והוסיף הרב יפה מראה לומר דה\"ג דשותא גבן. וי\"ס דכתי' בריש רשותא גבן שהי\"ל חובות שלוקחים כל השנה והיו פורעים לבע\"ח ממה שלוקחים מריש שתא עד צומא רבא עכ\"ד הרב יפה מראה ז\"ל ומצאתי להרב השלם המקובל מהר\"ם  די לונזאנו בהגהותיו לירושלמי כ\"י שכתב וז\"ל אמרי דשתן גבן כצ\"ל פירוש כבר יש לנו הוצאת כל השנה עכ\"ל ופירוש זה נראה עיקר. וטעם הני סבי מבואר כי בימי תשובה כ\"ע מוסיפין בצדקות ובמעשים טובים שהשעה צריכה לכך להכין מליצי יושר ומגן וצנה ובגלות החיל הזה אין לנו אלא מעשה הצדקה. ואז\"ל שם האיש אשר עשיתי עמו היום דיותר עושה העני עם בעה\"ב. ואינהו דלית להו מדגרמיהו מידי וידעי בנפשייהו כי הגונים הם אי לזאת לזכות עצמם דמצוה עבדי לזכות לנותנים כמ\"ש הר\"ן פ\"ב דקדושין דאשה אף דאינה מצווה בפו\"ר כיון דהאיש המצווה צריך לה גם היא מצוה עושה ע\"ש וכה היו עושים הני סבי לעשות מצוה בקבלת הצדקה כי הם עושים מצוה וגם הנותנים עושים מצוה רבה שהם הגונים ואמטו להכי בין כסה לעשור מקבלי ובתר כן עלי עצו\"ר: \n",
+                "וכל  דיין שלוקח שחד ומטה את הדין כלומר דכשלקח שחד ודאי מטה הגם כי לא נטל אלא לזכות את הזכאי. וגם אני שמעתי באומרים כי דורשי רשומות רמזו כי אותיות שאחר שחד הם תט\"ה דכיון דלקח שחד לא סגי בלי הטיה עכ\"ד [כ\"כ הרב של\"ה במוסריו לפרשיות] ואני הוספתי כי אותיות הקודמות הם רגז דמשמיא ארגיזו עליה. והדן דין אמת לאמיתו עליו הכתוב אומר צדק צדק תרדוף למען תחיה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Perek",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Petach Einayim/Seder Zeraim/Petach Einayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,146 @@
+{
+    "title": "Petach Einayim on Mishnah Peah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Petach_Einayim_on_Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                " אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם כן גירסת רבינו האר\"י ז\"ל. בעה\"ז וכו' עמ\"ש הרב המקובל כמהר\"ר יעקב וילנא בהגהותיו לתיקונים דף ב' ע\"א ומשם באר\"ה. וגמילות חסדים כתב הרב תי\"ט וז\"ל כתב הרב וכן הר\"מ דבממונו יש לו שיעור כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו' ע\"ש וק\"ק דהגם דכן כתב רבינו עובדיה אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה הלזו כתב ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במדת חסידות וכו' ע\"ש ונראין הדברים דסבר הרמב\"ם דמתורת חסידות יכול לתת יותר מחומש. אבל מדברי רבינו עובדיה שכתב תו לא מחייב דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש משמע דאף בדרך חסידות לא שרי כמשמעות אל יבזבז יותר מחומש שכתב. ואעיקרא על דברי הרמב\"ם יצאו עליו עוררי\"ן דהרי אזהרה שמענו אל יבזבז וכבר בעניותנו כתבנו בזה במקומו. ותו דהו\"ל להרב תי\"ט לאתויי שיירי הלשון מפירוש הרמב\"ם ולהעיר עליו ולתרוצי סוגיא אליביה: \n",
+                "והנה מהרשד\"ם בתשו' בי\"ד סי' ק' על אשר ביזו לחברת ג\"ח כתב דגדול כחן יותר מת\"ת ויש סמך ממ\"ש בירושלמי פ\"ק דפאה וכו' שג\"ח חביבה יותר מן הצדקה ות\"ת עכ\"ל ודבריו תמוהים דתיבת ות\"ת שאמרו בירושלמי הוא התחלת פסקא וחוזר למתני' דקתני ות\"ת וזה פשוט והרב אגב ריהטיה סבר דתיבת ות\"ת נמשכת למעלה דג\"ח יותר מצדקה ות\"ת והוא דבר פשוט וכבר תמה על מהרשד\"ם הרב שארית יעקב ריש פ' צו דף ה' ע\"ב ע\"ש באורך ועיין ביפ\"מ ומהר\"ר אליהו: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> זרעה שני מינין וכו'</b> מכאן תמה הרב פר\"ח בהגהות הרמב\"ם פ\"ג דמתנות עניים דין י\"ח על דברי רש\"י בחולין דף קל\"ח ועמ\"ש הרב דבר משה ח\"ג י\"ד סימן יו\"ד ע\"ש באורך: \n"
+            ],
+            [
+                " שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו'. אמרו בנזיר דף נ\"ו יהושע וכלב לא חשיב ש\"מ קמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרי' והכונה דאין חיוב להזכיר מציעאי אבל אם בא להזכיר זכור לטוב כדאשכחן פעמים רבות בש\"ס דמזכיר על שלשים ועל רביעים וחמושים עלו. ונשמעיניה ממשנתנו גופה ועמ\"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פ' חקת בס\"ד: \n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> הפאה נתנת במחובר לקרקע וכו'</b> לשון הירושלמי שהביא הר\"ש התנו ביניהן וכו' ופירוש הר\"ש סתום קצת ולפי ששמעתי מהנדזין ומגיהין אמרתי לפרשו בקצור דברים כהוייתן. והכי פירוש הירושלמי בעל הבית שקרא שם לפאה וכילה וכו' או שלא קרא שם וכילה. אני קורא עליו לא תכלה וכו' תעזוב דהיינו לבוז. התנו ביניהן אפילו כן. כלומר התנו עניים עפ\"י ב\"ד אפילו כן שהדין הוא דגם בשכילה והוו עומרין דינא הוא לבוז כמו שאמרנו מכל מקום לפי התנאי אין שומעין לו למי שאומר לבוז אף שאמר כהלכה לפי שיש לחוש שהבעל הבית ישליך עומר לאהובו עני כיון שהוא בתלוש ומשו\"ה התנו דכשהוא בתלוש אף שהדין הוא לבוז אין שומעין לזה שאומר כהלכה לבוז אלא בעה\"ב בחלקו\"ת ישית למו בשוה שלא ישליך לאהובו כדמפרש. ר' שמואל בר אבדימא בעי כילה השדה כלומר מה דינו אם לבוז אם לחלק דאסתפק ליה. ופשטו ליה אתמר וכ��' דהיינו כדאמרי ברישא וכדתרגמא הר\"ש. וזה פירוש דברי הר\"ש. התנו ביניהן ושמא ע\"פ ב\"ד עשו תנאי זה לחלק. דאי בעל הבית הוא מתנה בכך אין שומעין לו לבעה\"ב שאומר לחלק. לעוות עני האומר לבוז כלומר שבעה\"ב יהביל ויעות דברי עני שאמר לבוז כהלכה ודאי אין לו כח על זה. אמנם התנו בית דין לחלק מחשש האמור שלא ישליך וכו' זה נראה פשוט ואין צורך לשום הגהה. וכן נראה מפירוש הרא\"ש כאשר יראה הרואה. וקשה על מהר\"ר אליהו והרב שדה יהושע שהיה להם גירסא אחרת בירושלמי ופירשו פירוש אחר. ולא זכרו דברי הר\"ש והרא\"ש ובשלמא דברי הרא\"ש לא שלטו מאור עיניהם דבזמנם לא עלה בדפוס  אבל מדברי  רבינו שמשון קשיא: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> נטל מקצת פאה וזרקה על השאר וכו'</b> עמ\"ש התוס' בקדושין ריש פ' האומר והרב מהרימ\"ט בחידושיו שם ובספר משכנות יעקב דף ק\"ן עש\"ב: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> ראש היד וראש המגל וכו'</b> תמה מהר\"ש חסיד בתוספות חדשים (סביב התי\"ט דפוס חדש) על הרמב\"ם דהשמיט חלוקה זו. וכבר קדמו הרב פר\"ח בנימוקיו על הרמב\"ם. אמנם הרדב\"ז בשו\"ת ללשונות הרמב\"ם סי' צ\"ב ובביאורו להרמב\"ם תריץ יתיב דעת הרמב\"ם ע\"ש ודבריו דחוקים: \n"
+            ],
+            [
+                " ר\"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט. כתבו התוס' פרק הזרוע דף דק\"ל סוף ע\"א דגם רבנן מודו דספק לקט לקט אלא דסברי רבנן דתחתונים ודאי נמלים כנסום ע\"ש והרדב\"ז בביאורו להרמב\"ם פ\"ד כתב דממשנתנו משמע דהא דקתני ספק לקט לקט לר\"מ דוקא היא ע\"ש ואין הוכחה כלל מלשון המשנה ואדרבא יותר נראה דהא דספק לקט הוא מוסכם אלא דרבנן סברי דליכא ספק בתחתונים ור\"מ מספקא ליה. דאי לאו הכי אלא דרבנן סברי דתחתונים ספק וספיקא לקולא והוו לבעל הבית ור\"מ סבר דספק לקט לקט. הכי הול\"ל והתחתונים לבעל הבית ור\"מ אומר ספק לקט לקט. ותו דבת\"כ וספרי ותוספתא שנינו סתם ספק לקט לקט ומסתברא לפרש משנתנו הכי דכ\"ע מודו דס' לקט לקט וכן העלה הרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב\"ם: \n",
+                "ודע  דבסוגיין פ' הזרוע התם מוכח דספק לקט ממונא הוא ולקולא אלא דקמה בחזקת חיובה קיימא ומהכא הקשה הר\"ן בנדרים דף ז' ע\"א על הרמב\"ן והרשב\"א דכתבו דיד לצדקה ופאה לחומרא דהוו ספק דאסורא ע\"ש באורך וראיתי להרדב\"ז בתשובות חדשות הנדפסות בפירדא סי' תכ\"ו שכתב וז\"ל ואע\"ג דהוכיח הר\"ן דספיקא דממון עניים לא מקרי ספק אסורא אלא ספקא דממונא ולקולא מ\"מ אפשר לומר דאע\"ג דיש יד לפאה ולצדקה משום דאסורא נינהו היינו לענין שיחול עלייהו שם פאה או שם צדקה ולא יהנה בו אבל אם באו עניים להוציא ממנו יאמר להם הביאו ראיה דיד צדקה כצדקה וטולו והיינו דספק ממון עניים לא מקרי ספק אסורא לענין להוציא ממנו בעל כרחו עכ\"ל: \n",
+                "ומה שתפס בדעת הר\"ן דיד לצדקה ספקא דממונא לקולא ק\"ק דלכאורה ממ\"ש הר\"ן בפירושו להרי\"ף פ\"ק דקדושין בשילהי שמעתא דכל הנעשה דמים משמע דהר\"ן מסכים הולך למאי דפסקו הראשונים כאת\"ל דיש יד לצדקה וכפ\"ז מוכרח דמ\"ש הר\"ן בנדרים דאין יד היינו לפאה: \n",
+                "והנה בהוכחת הר\"ן מפ' הזרוע להקשות על הרמב\"ן והרשב\"א שקלי  וטרו טובא האחרונים ואני בעניי עמדתי קצת על ענין זה בספר הקטן ברכי יוסף י\"ד סימן רנ\"ח אות ג' ע\"ש ובהשמטות אשר בסוף ודוק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>  שבלת של לקט שנתערבה וכו'</b> עיין מ\"ש הרב משנה למלך פ\"ב דתרומות דין ט' בסוף דבריו ודבריו קשים וכבר תמה עליו הרב קרית מלך רב ח\"ב דף ג' ושם הרב ז\"ל תריץ יתיב לדברי הרב משנה למלך ע\"ש אמנם הרואה יראה דבכל זאת לא מצאנו קורת רוח בדברי הרב מש\"ל וכבר אני בעניי כתבתי בזה בס' הקטן ברכי יוסף א\"ח סי' תל\"ד ע\"ש ודוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> אין  מגלגלין בטופח וכו'</b>  פירוש השני של רבינו עובדיה הוא פירוש הר\"ש כמ\"ש הרב תי\"ט וכן פירש הערוך בשם רב דניאל וכן פירש הרא\"ש וכן מוכח בירושלמי וכתב מהר\"ש חסיד בתוספות חדשים גם הרמב\"ם בחיבורו לא הביא פירושו רק כהירוש' עכ\"ל ועמו הסליחה דהרמב\"ם לא הביא דין המשנה כלל לא כפירושו ולא כדמוכח מהירושלמי שהוא פירוש הערוך והר\"ש והרא\"ש ולא כתב אלא דין התוספתא שהביא בירושלמי לבד ולא דין המשנה שהרי בירושלמי בעי מחלפא שיטתהון דרבנן תמן אינון אמרין אם הזיקו מרובה על של עני וכאן אינון אמרין הכי תמן אי אפשר ברם הכא אפשר ומפורש תו בירושלמי דלר\"ם אין מגלגלין ושמין בעה\"ב בהפסדו ולרבנן מגלגלין ושמין לעניים הפסדן. ולפום ריהטא קשה דהרמב\"ם נהי דפסק כרבנן למה לא ביאר דשמין לעניים הפסדן וכבר תמה על זה הרב פר\"ח בנימוקיו על הרמב\"ם והניח בצ\"ע: \n",
+                "ועוד זאת אדרש דלפי דברי הירושלמי דין משנתנו אינו כמו דין ומציאות התוספתא ומשו\"ה רמי הירושלמי דרבנן אדרבנן ומשני. וכבר מהר\"ר אליהו בפרישתו ביאר כל לשון הירושלמי וההפרש שיש בין המשנה לתוספתא ע\"ש בדבריו מפני שהכל יפה. וכפ\"ז הגם דנימא שחזר הרמב\"ם מפירושו כי ברוח מבינתו דקדק בירושלמי והדר ביה מפירושו הו\"ל להביא מציאות המשנה ומאי דתרגמוה בתלמודא דבני מערבא. ואולי יש לישב דלעולם הרמב\"ם קבל מרבותיו פי' המשנה כמו שכתב בפירושו. אלא שנראה בעיניו פשוט דלא יעשה כן עתה לקצור כאחד המין הרע עם הטוב ולהיות הדבר בזמנו רחוק השמיטו. ומפרש בירושלמי כמו שפירש הרב שדה יהושע [ואתה תחזה בשדה יהושע דהרב ז\"ל] סבר דלפירוש הרמב\"ם א\"ש הירושלמי ולא לפי' הר\"ש. והגם כי מהר\"ר אליהו פירשו יפה יפה כאשר עין המעיין יושת עליו. מ\"מ אפשר דהרמב\"ם מפרש בירושלמי כמ\"ש הרב שדה יהושע כמדובר. והשמיט המשנה ומאי דאתמר עלה כיון דהמציאות רחוק כנ\"ל בדוחק ודוק הטב כי קצרתי: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                " ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים. פירוש ולא זכו בו עניים. הראב\"ד בפירושו לעדיות פ\"ד. מההיא דמציעא דף ל'. ומרן בבית יוסף והרב פרישה ח\"מ סי' רע\"ג כתבו כן מדנפשיהו ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף י\"ד סימן של\"א אות ז': \n",
+                "ודע  דמדברי רבינו  שמשון  במשנתנו יש להוכיח הפך ממ\"ש הרב משנה למלך פ\"ב דתרומות דין ט' וכמו שכתבתי אני בעניי בברכי יוסף א\"ח סי' תל\"ד בס\"ד ע\"ש באורך: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> סאה תבואה עקורה וכו'</b> בירושלמי דייק הא שתיהן עקורות לבעה\"ב ואתיא כרבן גמליאל דסבר דשני עומרים ובהם סאתים לב\"ה כמבואר לעיל משנה ו'. וכד הוינא טליא דקדקתי שהרמב\"ם פ\"ה דין ך' פסק למשנתנו והוא ז\"ל שפסק דין י\"ח כרבנן דשכח ב' עומרין אעפ\"י שיש בשניהם סאתים הרי אלו שכחה אמאי הוצרך לפסוק דין זה. ותו אנכי העירותיהו דהו\"ל מחלקת ואח\"ך סתם דבמשנה ו' שנה המחלקת ובמשנה זו סתם כר\"ג והו\"ל מחלקת ואח\"ך סתם דהלכה כסתם והו\"ל לפסוק כר\"ג ויש לישב ועמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ואחר שנים רבות נדפס פירוש הרדב\"ז על הרמב\"ם וכמעט שעברתי ראיתי שהעיר קצת בזה ע\"ש: \n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> כל זית שיש לו שם בשדה וכו'</b> אפשר לומר דרך דרש ורמז. ונקדים מ\"ש רז\"ל סיני ועוקר הרים שלחו מתם סיני עדיף ואמרו בויקרא רבה פ' כ\"ב מלך לשדה נעבד ר\"י ור\"נ חד אמר זה בעל משנה וחד אמר זה בעל תלמוד וכתוב בי\"ד סי' שצ\"ד ג' לבכי ז' להספד וכו' בד\"א בשאר העם אבל ת\"ח הכל לפי חכמתן וידוע דישראל נמשלו לזית כמבואר בש\"ר פ' תצוה. וזה הרמז כל זית כל איש ישראל שיש לו שם בשדה במשנה ובתלמוד ושכחו כדין שאר העם ג' לבכי וכו' אין לו שכחה וצריך להוסיף בכי והספד. אפילו כזית הנטופה בשעתו כלומר שאינו מופלג בחכמה אלא מוציא טיפין כזית הנטופה טיף טיף. וגם בשעתו שאין לו בקיאות אפ\"ה כל שהוא ת\"ח בעי הוספה ומפרש בד\"א באיזה ענין אמרתי כל זית שיש לו שם בשדה. בשמו נודע בשערים. שפכוני סיני דתמיד אל שפך הדשן האי דישנא מעצי ערוגות מטעי השדה בקיאות ממתניתין ומתניתא שמעתא ואגדתא הלכתא ותוספתא. ביישני שהוא עוקר הרים שמבייש פני חביריו בהלכה ונקט שפכוני קודם ביישני דסיני קודם. ובמעשיו שהוא עושה הרבה דניכר שהוא בעל מעשים והיה צדק אזור מתניו והחסד אזור חלציו וכתב הר\"ן פ\"ק דקדושין דבעל מעשים חייבין לעמוד מפניו דחשיב טובא וזה שמו אשר יקראו מאריה דעובדין. ובמקומו אף שאין בו אחת מהנה רק מכיר מקומו והוא עומד במקום שפל בצד הגת או בצד הפרצה שהם מקומות שפלים ודאי הדור הוא לפני קונו ובו בחר ה'. וצריך לעשות יקר יותר משאר העם: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> אפילו אלף נותנין לו כאחד וכו'</b> יש להסתפק ראובן ציוה לתת לעני פ' במתנת ש\"מ מאתים דינרין וקודם שנתנו לו ציוה שמעון במתנת ש\"מ לתת לעני זה עצמו מאתים דינרין והשתא נפל הספק אם יתנו לו של ראובן ואח\"ך לא יתנו של שמעון דשוב אינו עני כי לא ציוה שמעון אלא להיותו עני או נימא דיתנו לו שתיהם בבת אחת ויכול לקבלם. וראיתי בס' מנחת כהן אשכנזי בחידושי קידושין דף כ\"ז דפשיט משם רבו ממ\"ש התוס' שם בקדושין דף כ\"ו שהק' דר\"ג נתן מעשר א' לר' יהושע והא קנסינהו עזרא ותי' דלא קניס לעניים וא\"ת למה לא נתן לו מעשר עני ומאי מקשו דילמא לאחר שנתן לו מעשר ראשון לא היה עני אלא צ\"ל דקושיתם אמאי לא נתן לו שניהם בבת א' ומוכח דמותר לתת ב' צדקות בפעם א' אפי' אלף זוז עכ\"ד ויש להבין מאי מספ\"ל אם יתנו ב' צדקות בבת א' הרי משנתנו דתנן אפי' אלף נותנין לו ומוכח דהספק הוא דילמא כאן שכבר נודע מהצואות ששתיהן היו לו אפשר דלא מקרי בבת א' דמקודם נודע. וא\"כ יש לדחות הראיה דמייתי מהתוס' דלא היה מבורר דר\"ג יתן לו. אבל בנ\"ד שכבר נודע ודברי ש\"מ כמסורין דמו דילמא בכה\"ג לא יתנו והמצוים לא ציוו אלא שסברו שהוא עני ולענין דינא בנ\"ד יש לעמוד בכמה פרטי' ואין כאן מקומו: \n"
+            ],
+            [
+                " וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל וכו' אמרו בירושלמי אמר ר' חייא בר אדא אית הוו סבין ביומינו מן דהוו יהבין לון מן ריש שתא לצומא רבא הוו נסבין מן בתר כן לא הוו נסבין אמרי דשותן גבן. ופירשו המפרשים דשותן מנהגנו כן כמ\"ש מהר\"ר אליהו בפירושו והרב יפה מראה והוסיף הרב י��ה מראה לומר דה\"ג דשותא גבן. וי\"ס דכתי' בריש רשותא גבן שהי\"ל חובות שלוקחים כל השנה והיו פורעים לבע\"ח ממה שלוקחים מריש שתא עד צומא רבא עכ\"ד הרב יפה מראה ז\"ל ומצאתי להרב השלם המקובל מהר\"ם  די לונזאנו בהגהותיו לירושלמי כ\"י שכתב וז\"ל אמרי דשתן גבן כצ\"ל פירוש כבר יש לנו הוצאת כל השנה עכ\"ל ופירוש זה נראה עיקר. וטעם הני סבי מבואר כי בימי תשובה כ\"ע מוסיפין בצדקות ובמעשים טובים שהשעה צריכה לכך להכין מליצי יושר ומגן וצנה ובגלות החיל הזה אין לנו אלא מעשה הצדקה. ואז\"ל שם האיש אשר עשיתי עמו היום דיותר עושה העני עם בעה\"ב. ואינהו דלית להו מדגרמיהו מידי וידעי בנפשייהו כי הגונים הם אי לזאת לזכות עצמם דמצוה עבדי לזכות לנותנים כמ\"ש הר\"ן פ\"ב דקדושין דאשה אף דאינה מצווה בפו\"ר כיון דהאיש המצווה צריך לה גם היא מצוה עושה ע\"ש וכה היו עושים הני סבי לעשות מצוה בקבלת הצדקה כי הם עושים מצוה וגם הנותנים עושים מצוה רבה שהם הגונים ואמטו להכי בין כסה לעשור מקבלי ובתר כן עלי עצו\"ר: \n",
+                "וכל  דיין שלוקח שחד ומטה את הדין כלומר דכשלקח שחד ודאי מטה הגם כי לא נטל אלא לזכות את הזכאי. וגם אני שמעתי באומרים כי דורשי רשומות רמזו כי אותיות שאחר שחד הם תט\"ה דכיון דלקח שחד לא סגי בלי הטיה עכ\"ד [כ\"כ הרב של\"ה במוסריו לפרשיות] ואני הוספתי כי אותיות הקודמות הם רגז דמשמיא ארגיזו עליה. והדן דין אמת לאמיתו עליו הכתוב אומר צדק צדק תרדוף למען תחיה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Petach Einayim, Jerusalem 1959",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001157028"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "פתח עינים על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Petach Einayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Perek",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,164 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Horayot, Introduction": [
+            "כאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם. כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות(. הרמב\"ם\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הורו בית דין</b>. פליגי בסוף פרקין איזה ב\"ד. \n",
+                    "<b>על אחת מכל מצות</b>. פי' הר\"ב שחייבים על זדונה כרת. עיין במשנה ג' פרק ב': \n",
+                    "<b>והלך היחיד וכו' פטור</b>. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד׳:כ״ז) הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"י דשבת. ומ\"ש הר\"ב רוב יושבי א\"י. גמ'. שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל\"ל אלא ש\"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח\"ל] לא אקרי קהל. ומ\"ש הר\"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ\"מ. ומ\"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס\"ל כר\"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר\"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב\"ד מביאין שפיר קאמר ב\"ד מביאין. וכן הרמב\"ם בר\"פ י\"ב מהל' שגגות כתב ב\"ד מביאין ואח\"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ\"מ כמ\"ש. \n",
+                    "<b>או תלמיד והוא ראוי להוראה וידע שטעו</b>. ומסקינן בגמרא דאי ראוי להוראה לא צריכא דמה לי הוא מה לי אחד מהן אלא משנה יתירה קמ\"ל דאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפ\"ה חייב ומסיים הרמב\"ם בפ' י\"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור. שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית. \n",
+                    "<b>בין שעשו ועשה עמהם בין וכו'</b>. זו ואצ\"ל זו קתני. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הורו בית דין</b>. ועשו רוב צבור על פיהם. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם ומשום דר\"ע כוותיה ס\"ל: \n",
+                    "<b>שהיושב בביתו</b>. אמר ליה ר\"ע לפי שהיושב בביתו וכו'. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו פטורין</b>. פירש הר\"ב דכתיב ונעלם דבר [כדתנן בסיפא] קרי ביה ונעלם מדבר מ\"ם דונעלם שדיא אדבר. ומ\"ס נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר. רש\"י. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן לענין עבודה זרה: \n",
+                    "<b>יש נדה בתורה אבל השומרת וכו'</b>. ומשכחת לה נמי כי הא דתנן פ\"ב משנה ד': \n",
+                    "<b>אבל המוציא מרה\"י לרה\"ר פטור</b>. פירש הר\"ב דאמרי וכו' דכתיב אל יצא. ודרשינן לא תפיקו ועמ\"ש ריש שבת בדבור ושתים שהן ארבע וכו' ובגמרא והא כתיב ולא תוציאו משא מבתיכם דירמיה י\"ז [כ\"ב] [ומשני דאמרי דהונאה והכנסה הוא דאסור מושיט וזורק שרי] ומ\"ש הר\"ב זריקה והושטה. עיין פי\"א דשבת משנה ב' וד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וידע א' מהן שטעו וכו' פירש הר\"ב דאמר קרא ואם כל ע��ת וגו' עד שיהיו כולם מסכימין בשגגה</b>. הכי אמר רבי יוחנן ד\"ג <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובמסקנא לא קאי אלא אי איכא כולם הויא הוראה. אי לא לא. והיינו דתנן ואמר להם טועים אתם דאי לא אמר הכי כיון דכולם היו הוי שגגת ב\"ד: \n",
+                    "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם</b>. ואפילו היה מנינם שלם. ר\"ל שבעים ואחד. הרמב\"ם. וטעמא בגמ' מפני מה [אמרו] הורו בדבר שהצדוקים מודין בו פטורין [כדפירש הר\"ב לעיל] מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו. לא היה מופלא של ב\"ד שם נמי פטורים. מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו: \n",
+                    "<b>או זקן שלא ראה לו בנים</b>. וכן העתיק הר\"ב גם הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו (פי\"ג הלכה א' מה\"ש) כתב או זקן או שלא ראה בנים וכן בברייתא פרק ד' דסנהדרין דף ל\"ו. אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס. ומי שאין לו בנים. והעתיקה הרמב\"ם בפ\"ב [הלכה ג'] מהלכות סנהדרין. וכתב זקן מופלג בשנים. ובפירוש רש\"י זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני: \n",
+                    "<b>עד שיהיו כולם ראויים להוראה</b>. פירש הר\"ב שנאמר בסנהדרין והתיצבו שם עמך. עמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ד דקדושין [ד\"ה ולא] דלמסקנא מונשאו אתך נפקא: \n",
+                    "<b>מביאין פר</b>. רבי מאיר כדאית ליה. ור' יהודה כדאית ליה. ור\"ש כדאית ליה. במתני' דלקמן. רש\"י: \n",
+                    "<b>מזידין ועשו שוגגים וכו' פטורים</b>. פירש הר\"ב דמזיד לאו בר קרבן. ולשון רש\"י דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגים בבית דין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים עשר שבטים מביאין</b>. כתב הר\"ב דסבר ר' יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה. ובגמרא [דף ה' ע\"ב] מתקיף דלמא שאני התם דהוי [נמי] בנימין אלא מדכתיב (בראשית מ״ח:ד׳) ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים ומאן איתיליד ליה בנימין. וליכא למימר דהכי קאמר דלכי מתיליד בנימין הוי שנים עשר שבטים קהל. דא\"כ ביהושפט אע\"ג דהוי תרי אמאי אקרו קהל. וא\"ת י\"ג שבטים הוה ליה למימר דהא איכא מנשה ואפרים. לא קשיא דמסקינן בגמרא [דף ו' ע\"ב] דלא נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלא לנחלה. ובדגלים ונשיאים לחלוק כבוד לדגלים ונשיאים: \n",
+                    "<b>רש\"א י\"ג פרים</b>. פי' הר\"ב שאין ב\"ד מתכפרים וכו' דבוהקריבו הקהל דריש ה' דהקהל: \n",
+                    "<b>שאף אלו שלא חטאו מביאין ע\"י החוטאין</b>. דדריש קהל הקהל [*לגרירה שאותן שלא חטאו יהיו נגררים אחר החוטאים] ור\"מ לא דריש. ובמ\"ג פ\"ב דסוטה דריש ליה ר\"מ אלות האלות. ותו דר\"י הכא דריש ה' לרבויא והתם דריש למעוטי. כבר תמהו זה בתוס' דהתם דף י\"ז. ומ\"ש הר\"ב ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל וכו' הכי תניא בגמרא [דף ה' ע\"ב] ודייקינן נמי מדתנן לקמן ושאר כל השבטים פטורים. דלא צריכא. דממילא שמעינן מדתנן אותו שבט חייב. אלא הא קמ\"ל דבהוראת ב\"ד הגדול. שאר שבטים חייבים ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>רש\"א ח' פרים</b>. דס\"ל מעיני הקהל. כדאמרי אינשי מעיני דפלניא. וה\"נ ה\"י לשמוש אתא. מעיני של קהל: \n",
+                    "<b>ובעבודה זרה</b>. אע\"ג דרבי יהודה לא תני בעבודה זרה משום דממילא אתיא איצטריך ליה לר\"ש למתני בהדיא. דלא תימא כיון דמיקל מדרבי יהודה ה\"מ בשאר מצות. אבל בעבודה זרה דחמירא להביא פר ושעיר. אימא דמודה. הלכך צריכא. ועמ\"ש בפ\"ב מ\"ב: \n",
+                    "<b>הורו ב\"ד של א' מן השבטים וכו'</b>. אותו השבט חייב. דר' יהודה ה\"י דהקהל דמעיני הקהל. נמי דריש. \n",
+                    "<b>ועשה אותו השבט</b>. פי' הר\"ב ואין כאן רוב מנין וכו' ודברי תימה הן דמשמע דאי הוו רוב מנין אפי' שאר שבטים חייבים והא ליתא. דלא אמרן לעיל בסמוך דשבט א' מחייב שאר שבטים אלא בהוראת ב\"ד הגדול. כמ\"ש שם. וז\"ל הרמב\"ם לדעת ר' יהודה שבט א' שעשה בהוראת ב\"ד הגדול שאר השבטים מביאין על ידו כשהיה רוב הקהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורים. לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הורה כהן משיח</b>. והוא מופלא ראוי להוראה. גמ': \n",
+                    "<b>מביא פר</b>. שנאמר בפ' ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב וגו' פר וגו' [ועיין לקמן מ\"ו] ובגמ' פשיטא אמר אביי הב\"ע כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה. ובשעה (שטעה) [צ\"ל שעשה] אמר הריני עושה על דעת הוראתי מהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה הדר ביה. כמזיד דמי. ולא לחייב [קרבן] . קמ\"ל. \n",
+                    "<b> מזיד ועשה שוגג פטור</b>. לגמרי קאמר כמ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב\"ד</b>. כדפי' הר\"ב במ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתכפר לו בפ\"ע</b>. כגון דמורו בתרי איסורי ב\"ד בחלב. והוא בעבודה זרה. [א\"נ אפכא כדאיתא בגמ'] (דף ז' ע\"ב) דאי הורה הוא בפ\"ע. ולא הורו ב\"ד כלל לא אצטריך למתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא אלא כי אצטריך למתני כגון דהורו בב' איסורי. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד חייבין וכו'</b>. לשון הר\"ב כלומר דין הוא שהמשיח מתכפר וכו'. וכן פירש\"י וההוא דפירש הר\"ב לעיל דנפקא לן מקרא דכתיב על חטאתו. הכי איתא בברייתא. אבל ק\"ל דבגמ' מייתי לה אמתני' וקאמר מה\"מ דת\"ר וכו'. ואי איתא דמתני' אשאין סמיך. מאי קשיא ליה. ומאי מהדר ליה. הא מתני' גופא תני טעמא. אלא נ\"ל דתנא דידן לאו לראיה מייתי אלא מילתא באפי נפשה היא. וה\"ק ואין. וכה\"ג ריש פ\"ק דביצה [מ\"ב] שאפר כירה וכו' מפרשי' בגמ' ואפר כדפי' הר\"ב שם וכבר כתבתי בסוף פ\"ו דערובין [ד\"ה שאין] בשם הרא\"ש דמפרש לה הכי במתני' דהתם. ואע\"ג דלא אתמר עלה בגמ' כלום. ושם הבאתי לו ממשניות אחרות לראיה לדבריו. וכך נ\"ל נמי הך דהכא דהוי כמו ואין. ומשום כהן משיח נסיב לה הכא. אע\"ג דלענין ב\"ד כבר תנן לה לעיל פ\"ק מ\"ג. וא\"נ איידי אינך דאין חייבים וכו': \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד וכו'</b>. רש\"י פי' ר\"מ היא דאמר לעיל סוף פ\"ק ב\"ד מביאין וכו' ולפי מה שכתבתי לעיל בריש הפרק [ד\"ה והלך]. בשם הכ\"מ אין לדקדק במאי דתני ב\"ד.. וככ\"ע אתיא: וכן המשיח. כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>לא בעבודה זרה</b>. דתנו רבנן לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה [פירוש רש\"י שיצאה מכלל פר העלם דבר של צבור לדון בעצמה בהבאת פר ושעיר ע\"כ]. יכול יהו חייבים על עקירת מצוה כולה נאמר כאן מעיני כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן המשיח</b>. פירש הר\"ב אינו חייב קרבן וכו' ולא כתב אינו חייב פר. כמ\"ש בצבור. מטעמא דכתב רש\"י דמשיח פטור מכלום כדאמר לקמן בפרק בתרא [דף י\"א] מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא בשגגת מעשה כלל. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ז' בדברי ר\"ש: \n",
+                    "<b>ולא בעבודה זרה וכו'</b>. פירש הר\"ב דילפינן עבודה זרה משאר מצות מגזרה שוה כו' דבעבודה זרה לא כתיב בית דין. דהא כתיב ואם מעיני העדה נעשתה בשגגה והיינו מעשה. ומעשה אינו תלוי בב\"ד. רש\"י לעיל דף ז' ע\"ב: \n",
+                    "<b>אין חייבין</b>. אפשר לי לומר דהא דדייק תנא למתני אין חייבין והוי מצי למתני ולא בעבודת כוכבים אלא וכו' וכדתנן לעיל וכן לקמן דמשום דבשגגת מעשה פליג ר' כדתניא בגמ' וה\"א דמתני' ר' היא ומש\"ה לא קתני וכן משיח. קמ\"ל במאי דתני אין חייבין כלומר דאף כהן משיח אינו חייב אבל בגמ' דייק לה כי היכי דבסיפא לא קתני וכן משיח. וליכא מאן דפליג אלא ה\"ה ה\"נ ה\"ה. ואיכא למידק אמאי נסיב מסיפא ולא מרישא: \n",
+                    "<b>אין ב\"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת וכו'</b>. פי' הר\"ב שכל הכריתות שבתורה הן שלשים ושש [ומני להו בריש כריתות] ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת דכתיב (במדבר ט״ו:כ״ט-ל׳)  תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' הוקשה כל התורה כולה לע\"ז מה להלן ע\"ז [כדפי' הר\"ב סוף פ\"ק] שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. אף כאן שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. וילמד עליון. פ' דכי תשגו דבצבור. מתחתון. מדכתיב ואם נפש וכתיב תורה אחת וגו' גמרא [דף ח']. ומ\"ש הר\"ב חוץ מחמשה. דטומאת מקדש וקדשיו תרתי. טמא הבא למקדש וטמא האוכל קדש: \n",
+                    "<b>[*וכן המשיח וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ז' בדבור המתחיל אשם ודאי וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חייבין על עשה וכו'</b>. פירש הר\"ב ב\"ד שהורו. וכן פירש\"י משום דכהן משיח פלוגתא בסוף פרקין בגמ' [דף ח']. \n",
+                    "<b>על עשה שבמקדש</b>. פירש הר\"ב כגון שנטמא במקדש וכו' כדתנן במשנה ג' פ\"ב דשבועות: \n",
+                    "<b>ואין מביאין אשם תלוי וכו'</b>. כתב הר\"ב שכל דבר שחייבין על שגגתו וכו' [עיין בריש מתניתין ז'] יליף לה בגמרא דבחטאת קבועה כתיב ואם נפש וגו' מכל מצות ה' וגו' ואשם. ובאשם תלוי כתיב נמי מכל מצות ה' וגו' ואשם. וכ\"כ הר\"ב במשנה ב' פרק ה' דכריתות. ומ\"ש הר\"ב וטומאת מקדש הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת. ר\"ל קבועה. אבל עולה ויורד לא קרינן חטאת סתמא: \n",
+                    "<b>פרוש מן הנדה</b>. כשנטמאה בשעת תשמיש כדפירש הר\"ב. ומשנה ד' פ\"ב דשבועות כתבתי מנא יליף לה. ורש\"י שפירש בכאן פרוש מן הנדה. כלומר בסמוך לווסתה לא דק דההיא מלתא אחריתא התם בברייתא ולא קאי אמתניתין: \n",
+                    "<b>ומצות לא תעשה לא תבא אל הנדה</b>. פירוש כשנטמאה בשעת תשמיש. ויליף לה בגמ' פרק ב' דשבועות דף י\"ח דכתיב (ויקרא י״ח:י״ט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ולא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב [ישעיה ס\"ה ה'] האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך פירש\"י ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגש בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא. קדשתיך. טמאתיך. כמו הן ישא איש בשר קדש. (חגי ב׳:י״ב) וכמו פן תקדש (דברים כ\"ב) : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חייבים וכו'</b>. פירש הר\"ב לא ב\"ד ולא המשיח. וכן פירש\"י ולפי מאי דפי' במתני' דלעיל בב\"ד ולא במשיח משום דר' עקיבא פליג בסוף פירקין. ה\"נ לא ה\"ל לפרש אלא בב\"ד דבכולן פליג: \n",
+                    "<b>על שמיעת הקול וכו'</b>. ועל טומאת מקדש וקדשיו. ובדין הוא דלא אבעי למתני דהא תני לעיל אין חייבין על עשה ועל ל\"ת שבמקדש. וטעמא משום דהוה בעולה ויורד. וה\"ה על שמיעת קול ועל בטוי שפתים דב\"ד פטור. והא דקתני הכא משום דבעי אפלוגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. רש\"י. \n",
+                    "<b>ועל ביטוי שפתים ועל טומאת וכו'</b>. וה\"ג נמי במשנה ד' פ\"ב דכריתות ויראה לי טעמא אע\"ג דבכתוב קדים טומאת מקדש הואיל ואין המקדש קיים. ובטוי שייך בכל זמן להכי אקדמה: \n",
+                    "<b>והנשיא כיוצא בהם</b>. פירש הר\"ב מלך ששגג וכו' ולא בעינן שהורה שאין שגגתו תלויה בהוראתו. וחייב על שגגת מעשה בלבד דלא ככ\"ג. וכדתניא בגמרא בריש פירקין. ומ\"ש הר\"ב דבכל הנך כתיב ואם לא תגיע וגו' יצא מלך וכ\"ג כו'. הכי איתא בברייתא בגמרא [דף ט']. והרמב\"ם הקדים וכתב. וכן כהן גדול לדעת רבי יוסי פטור וכו' לפי שנאמר וכו'. ומ\"ש הר\"ב שאינן באין לידי עניות מסיים בברייתא נשיא דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ב) ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו מי שאין על גבו אלא ה' אלהיו פירש\"י דהיינו מלך ומלך לעולם עשיר הוא. משיח דכתיב (שם כ\"א) והכהן הגדול מאחיו. בנוי בכח בחכמה ובעושר וכו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פרק קמא דיומא: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן</b>. כתב הר\"ב והאי דכהן משיח פטור וכו' לדברי רבי עקיבא וכו' לא דייק בלישניה דאכתי לא שמענו דס\"ל דפטור וכתב והאי וכו'. דאי משום דלא נקט אלא נשיא. הא רבי יוסי הגלילי נמי לא נקט אלא נשיא ושניהם שוים לדידיה. ואין לומר דלרבי יוסי דפוטר בנשיא. כי תידוק הא משיח חייב הוי לחומרא. דהא ליתא דכי מחמרינן לחיוביה קא מייתי חולין לעזרה. ולשון הרמב\"ם ור\"ע אומר נשיא חייב לפי שנאמר וכו' אמנם כהן גדול אינו חייב וכו'. לדעת ר\"ע וכו'. ומ\"ש הר\"ב וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה. נתמעט נמי וכו' דכתיב בסוף אותה פרשה וכו' מאחת מאלה וכו'. מדכתיב בסוף ולא כתביה בדלות. אי נמי בעשירות דייקינן אבל מלישנא דאחת לחוד לית לן למידק דא\"כ הא כתיב (שם ה') והיה כי יאשם לאחת מאלה ואימא הכי נמי כל המתחייב באחת מתחייב בכולן. ושאין מתחייב באחת אין מתחייב בכולן. ואמאי רבי עקיבא מחייב הנשיא חוץ משמיעת קול. גמרא (שם) : \n",
+                    "<b>שהמלך לא דן ולא דנין אותו</b>. הכי תנן במשנה ב' פרק ב' דסנהדרין ואסיפא סמיך. דתני סיפא לא מעיד ולא מעידין אותו. ויש ספרים דגרסי הכא הסיפא נמי. ואע\"ג דמוקמינן לה התם במלכי ישראל כדפי' הר\"ב שם. הרי כתבתי גם שם דלא אמעוטי מלכי בית דוד מן לא מעיד. אלא בעידי נפשות דחמירי. אבל בשאר עדות אין מעידין אפילו מלכי בית דוד. משום דצריכים לעמוד. וכתיב שום תשים וגו'. וס\"ל לרבי עקיבא דכיון דאין הנשיא בכלל עדות הלכך לא שייך בהו שמיעת קול. אפילו בעדות שיכולין להעיד. והשתא אתי שפיר דהר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כר' עקיבא. ואע\"ג דטעמא קאמר. משום דהאי טעמא לא מכרעא כלל למעוטי מלך משמיעת קול היכא דשייך גביה. והכ\"מ בפ\"י מהלכות שגגות כתב דלא מכרעא משום דראייתו של רבי עקיבא במלכי ישראל היא. ע\"כ. ואי אפשר דתסגי לן בהא. דא\"כ תקשה אדרבי עקיבא. דלאו ראיה היא כלל. דהא קרא כתיב (ירמיהו כ״א:י״ב) דינו לבקר משפט. אלא כדכתבתי. אבל מכל מקום קשיא לי דהכא פסקו הר\"ב והרמב\"ם בפירושו. וכן בפ\"י מהלכות שגגות דלא כרבי עקיבא. והמלך חייב. ובריש פ\"ד דשבועות דתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד. ממעטינן מלך כמו שכתבתי שם. וכן כתב בריש פ\"י מהלכות שבועות. וצריך עיון. ומה שכתב הר\"ב והא דתנינן אין חייבים וכו'. וכך כתב הרמב\"ם בסוף פרקין. כלומר ותקשה סתמא אסתמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביא כשבה ושעירה</b>. או או קתני. כדכתיבי קראי בהדיא בפרשת ויקרא. וכן והנשיא שעיר. שם בכתוב. \n",
+                    "<b> ומשיח ובית דין מביאין פר</b>. כדפירש הר\"ב במשנה ג': \n",
+                    "<b>ובית דין פר ישעיר</b>. כדכתיב בפרשח שלח לך. ואמר לעיל [משנה ג' בפי' הר\"ב] יליף מעיני מעיני. מה להלן ב\"ד. אף כאן בית דין רש\"י:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשיח ובית דין פטורין</b>. פי' הר\"ב דכתיב בקרבן צבור ונודעה וכו'. ומשיח כבית דין. שאין חטאו ושגגתו שוה (כמו הב\"ד כדלקמן). [וכמ\"ש הר\"ב לקמן] אב�� נשיא אין שגגתו תלוי בהוראתו כמו שכתבתי במשנה ה': \n",
+                    "<b>אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח חייבים</b>. דכתיב באשמות ואם נפש אחת. ונשיא ומשיח. בכלל נפש אחת הן. והא דתנן לעיל משנה ג' אין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וכן המשיח ואשם ודאי אין שגגתו חטאת. הכי משמע וכן המשיח דגבי אשם ודאי פר הוא דלא יביא אבל אשם ודאי יביא כהדיוט. רש\"י. \n",
+                    "<b>ובית דין פטורין</b>. פי' הר\"ב שאין להוראת ב\"ד עסק בהן. ואין אשם בא וכו' כמו שכתבתי במשנה ג' דאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת וכו': \n",
+                    "<b>והיחיד והנשיא והמשיח חייבים</b>. דכולן בכלל נפש אחת הן. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא שאין כהן גדול חייב וכו'</b>. מה שכתב הר\"ב וכהן משיח אינו חייב וכו' כדמוכח לעיל בפירקין במשנה ג' כמו שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>דברי ר\"ש</b>. כתב הר\"ב שאין הלכה כמותו וכ\"כ הרמב\"ם. ואני תמיה דהא סתם לן רבי כוותיה במ\"ד פרק בתרא דפרה. וכ\"ש דסדר טהרות האחרון. ועי' מ\"ש בר\"פ בתרא דסוטה בענין מחלוקת ואח\"כ סתם. והראב\"ד בפ\"י מהל' שגגות השיג על הרמב\"ם וכתב המשיח אינו חייב בטומאת מקדש וקדשיו. ונראה בעיני שממשנה זו יצא לו. ומה שפוטר המלך משמיעת קול כר\"ע דלעיל. ומסתלקין מעליו בזה כל קושיות הכ\"מ. \n",
+                    "<b>ומה הן מביאין</b>. נ\"ל דדברי ת\"ק הן. דמהדר על שמיעת הקול ודעמיה. וקאי איחיד. נשיא ומשיח. ולא הבינותי דברי רש\"י בזה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והנשיא מביא שעיר</b>. פי' הר\"ב דכתיב על חטאתו אשר חטא. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו בסוף הלכות שגגות. ואני תמיה שזה הכתוב בפרשת כהן משיח כתיב. והכי דריש ליה בברייתא בגמרא. לענין כהן משיח שעבר ואח\"כ חטא. שמביא חטאתו משעבר דכתיב על חטאתו וכן הוא גם בתורת כהנים. ואפשר דאגב ריהטא נסבי להאי קרא. וכונתם היתה אהא דכתיב גבי נשיא או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא את קרבנו. ודרשי כאשר חטא מביא את קרבנו. אלא שלא ראיתי בגמרא ובת\"כ דדריש לה כלל. ולהכי מסתבר דאין צריך קרא לכשחטא ואחר כך עבר שיביא כשחטא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן משיח מביא פר</b>. כבר כתבתי לעיל מהיכא יליף לה [בגמרא ות\"כ] ומ\"ש הר\"ב שאין בין כהן העובד לכהן שעבר אלא עבודה וכו'. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. ותימה דבמתני' ד' תנן דזה וזה שוין בעבודת יה\"כ וכ\"ש עבודת שאר הימים. ודאם רצה כ\"ג להקריב מקריב. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דיומא והכי תניא בהדיא בגמ' דשוין בהקרבה כל יום. ובמשנה ט' פרק קמא דמגילה כתבו דלכל שאר הדברים שוין חוץ מפר יה\"כ ועשירית האיפה. וכ\"כ [הרמב\"ם] בסוף ה' שגגות. ובפ\"ק דיומא דף י\"ב. פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי דאמר ראשון חוזר לעבודתו. שני אינו ראוי לכהן גדול משום איבה. ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקדש ואין מורידין. ומיהו מסיק התם דמודה רבי יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. \n",
+                    "<b>והנשיא כהדיוט</b>. ונייתי נשיא שעיר מק\"ו ומה משיח שאין מביא חטאת בשגגת מעשה מביא חטאתו משעבר. נשיא שמביא [חטאת] בשגגת מעשה אינו דין שמביא חטאתו משעבר. ת\"ל אשר נשיא יחטא. כשהוא נשיא אין כשהוא הדיוט לא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שלא נתמנו חייבין</b>. כהדיוט ומשנתמנו פטורין ומשמע דלגמרו פטרינהו. וז\"ל רש\"י דרבי שמעון חטאת וידיעה בעי. וה\"ה דפליג ר\"ש ברישא דקתני נשיא שחטא ואח\"כ עבר מגדולתו מביא שעיר. דר\"ש קאמר נמי דאם נודע לו מ��עבר דאין מביא שעיר דחטאת וידיעה בעי כשהוא נשיא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין בין כהן משמש</b>. היינו ראשון שחזר לעבודתו. לכהן שעבר. היינו שני שמינו תחתיו. דלאחר שנעבר [פסול] הראשון מעבירים השני. רש\"י. וכ\"כ הר\"ב במשנה ט' פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>זה וזה שוים וכו'</b>. בפרק קמא דמגילה כתב הר\"ב ומקריבין אוננין והכי תניא הכא בגמ': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל התדיר מחבירו קודם את חבירו</b>. פירש הר\"ב דאמר קרא מלבד עולת הבקר וכו'. עיין עוד מזה בריש פ\"י דזבחים: \n",
+                    "<b>וכל המקודש מחבירו וכו'</b>. כתב הר\"ב דהכי אשכחן בכהן וכו' לפתוח ראשון. פירש רש\"י. לקרות בתורה. עיין משנה ת' פרק ה' דגיטין. ולברך ראשון פירש רש\"י בזמון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האיש קודם לאשה להחיות וכו' והאשה קודמת לכסות</b>. פירש הר\"ב שבושתה מרובה וכו'. להחיות מסיק ב\"י טור י\"ד סימן רנ\"א דהכי פירושו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא בזה. ונקיט כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן קודם לוי.</b> גמ'. שנאמר בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. [ד\"ה א' כ\"ג י\"ג]. ועיין מ\"ש הר\"ב במ\"ח פ\"ה דגיטין. והרמב\"ם בפירושו מנה עוד מעלות. ע\"ש. ובחבורו סוף פ\"ד מהלכות כלי המקדש: ",
+                    "<b>ישראל לממזר.</b> והרמב\"ם בפירושו. וכן בחבורו סוף פרק ח' מהלכות מתנות עניים כתב ישראל לחלל. דבת חלל פסולה לכהונה. וחלל לשתוקי. ושתוקי לאסופי. ואסופי לממזר. שהממזר ודאי והאחרים ספק. ",
+                    "<b>וממזר לנתין.</b> כתב הר\"ב זה בא מטפה כשרה וכו'. גמ'. ואפי' ממזרת שילדה מעובד כוכבים ועבד שהולד ממזר כדמוכח ממתנו' דספ\"ג דקדושין וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ו מה' אסורי ביאה. וטור א\"ה סי' ד'. מ\"מ יש בו מקצת כשרות מהאם. דהא אמרי' בסוף פ' המפלת (נדה דף ל\"א) ג' שותפין באדם הקב\"ה אביו ואמו וכו': ",
+                    "<b>גר קודם לעבד.</b> פי' הר\"ב זה לא היה בכלל ארור וזה היה בכלל ארור גמ'. וכתב הרמב\"ם ר\"ל ממה שכתוב בתורה ארור כנען. ועיין מ\"ש בשם רש\"י רש מתני' ג' פ\"ק דקדושין: ",
+                    "<b>וכהן גדול עם הארץ.</b> בזמן בית שני שלא דקדקו לקיים והכהן הגדול [מאחיו] שיהא גדול בחכמה וכו' כמ\"ש פ\"ב משנה ה'. כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דיומא: ",
+                    "<b>קודם לכהן גדול עם הארץ.</b> ועיין בפירוש הר\"ב במ\"ח פ\"ה דגטין. ",
+                    "<small>סליק לה מסכת הוריות וכולה סדר נזיקין בסייעתא דשמיא<br> אנא מהודה לעתיקא דעתיקין. שזיכני להשלים סדר נזיקין. ובכן מיסוד נבוני לחשים. הנני יוסף גם בסדר קדשים.</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה הוריות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה הוריות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Horayot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,160 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Horayot",
+    "text": {
+        "Mishnah Horayot, Introduction": [
+            "כאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם. כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות(. הרמב\"ם\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הורו בית דין</b>. פליגי בסוף פרקין איזה ב\"ד. \n",
+                    "<b>על אחת מכל מצות</b>. פי' הר\"ב שחייבים על זדונה כרת. עיין במשנה ג' פרק ב': \n",
+                    "<b>והלך היחיד וכו' פטור</b>. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד׳:כ״ז) הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"י דשבת. ומ\"ש הר\"ב רוב יושבי א\"י. גמ'. שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל\"ל אלא ש\"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח\"ל] לא אקרי קהל. ומ\"ש הר\"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ\"מ. ומ\"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס\"ל כר\"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר\"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב\"ד מביאין שפיר קאמר ב\"ד מביאין. וכן הרמב\"ם בר\"פ י\"ב מהל' שגגות כתב ב\"ד מביאין ואח\"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ\"מ כמ\"ש. \n",
+                    "<b>או תלמיד והוא ראוי להוראה וידע שטעו</b>. ומסקינן בגמרא דאי ראוי להוראה לא צריכא דמה לי הוא מה לי אחד מהן אלא משנה יתירה קמ\"ל דאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפ\"ה חייב ומסיים הרמב\"ם בפ' י\"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור. שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית. \n",
+                    "<b>בין שעשו ועשה עמהם בין וכו'</b>. זו ואצ\"ל זו קתני. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הורו בית דין</b>. ועשו רוב צבור על פיהם. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם ומשום דר\"ע כוותיה ס\"ל: \n",
+                    "<b>שהיושב בביתו</b>. אמר ליה ר\"ע לפי שהיושב בביתו וכו'. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו פטורין</b>. פירש הר\"ב דכתיב ונעלם דבר [כדתנן בסיפא] קרי ביה ונעלם מדבר מ\"ם דונעלם שדיא אדבר. ומ\"ס נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר. רש\"י. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן לענין עבודה זרה: \n",
+                    "<b>יש נדה בתורה אבל השומרת וכו'</b>. ומשכחת לה נמי כי הא דתנן פ\"ב משנה ד': \n",
+                    "<b>אבל המוציא מרה\"י לרה\"ר פטור</b>. פירש הר\"ב דאמרי וכו' דכתיב אל יצא. ודרשינן לא תפיקו ועמ\"ש ריש שבת בדבור ושתים שהן ארבע וכו' ובגמרא והא כתיב ולא תוציאו משא מבתיכם דירמיה י\"ז [כ\"ב] [ומשני דאמרי דהונאה והכנסה הוא דאסור מושיט וזורק שרי] ומ\"ש הר\"ב זריקה והושטה. עיין פי\"א דשבת משנה ב' וד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וידע א' מהן שטעו וכו' פירש הר\"ב דאמר קרא ואם כל עדת וגו' עד שיהיו כולם מסכימין בשגגה</b>. הכי אמר רבי יוחנן ד\"ג <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובמסקנא לא קאי אלא אי איכא כולם הויא הוראה. אי לא לא. והיינו דתנן ואמר להם טועים אתם דאי לא אמר הכי כיון דכולם היו הוי שגגת ב\"ד: \n",
+                    "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם</b>. ואפילו היה מנינם שלם. ר\"ל שבעים ואחד. הרמב\"ם. וטעמא בגמ' מפני מה [אמרו] הורו בדבר שהצדוקים מודין בו פטורין [כדפירש הר\"ב לעיל] מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו. לא היה מופלא של ב\"ד שם נמי פטורים. מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו: \n",
+                    "<b>או זקן שלא ראה לו בנים</b>. וכן העתיק הר\"ב גם הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו (פי\"ג הלכה א' מה\"ש) כתב או זקן או שלא ראה בנים וכן בברייתא פרק ד' דסנהדרין דף ל\"ו. אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס. ומי שאין לו בנים. והעתיקה הרמב\"ם בפ\"ב [הלכה ג'] מהלכות סנהדרין. וכתב זקן מופלג בשנים. ובפירוש רש\"י זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני: \n",
+                    "<b>עד שיהיו כולם ראויים להוראה</b>. פירש הר\"ב שנאמר בסנהדרין והתיצבו שם עמך. עמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ד דקדושין [ד\"ה ולא] דלמסקנא מונשאו אתך נפקא: \n",
+                    "<b>מביאין פר</b>. רבי מאיר כדאית ליה. ור' יהודה כדאית ליה. ור\"ש כדאית ליה. במתני' דלקמן. רש\"י: \n",
+                    "<b>מזידין ועשו שוגגים וכו' פטורים</b>. פירש הר\"ב דמזיד לאו בר קרבן. ולשון רש\"י דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגים בבית דין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים עשר שבטים מביאין</b>. כתב הר\"ב דסבר ר' יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה. ובגמרא [דף ה' ע\"ב] מתקיף דלמא שאני התם דהוי [נמי] בנימין אלא מדכתיב (בראשית מ״ח:ד׳) ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים ומאן איתיליד ליה בנימין. וליכא למימר דהכי קאמר דלכי מתיליד בנימין הוי שנים עשר שבטים קהל. דא\"כ ביהושפט אע\"ג דהוי תרי אמאי אקרו קהל. וא\"ת י\"ג שבטים הוה ליה למימר דהא איכא מנשה ואפרים. לא קשיא דמסקינן בגמרא [דף ו' ע\"ב] דלא נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלא לנחלה. ובדגלים ונשיאים לחלוק כבוד לדגלים ונשיאים: \n",
+                    "<b>רש\"א י\"ג פרים</b>. פי' הר\"ב שאין ב\"ד מתכפרים וכו' דבוהקריבו הקהל דריש ה' דהקהל: \n",
+                    "<b>שאף אלו שלא חטאו מביאין ע\"י החוטאין</b>. דדריש קהל הקהל [*לגרירה שאותן שלא חטאו יהיו נגררים אחר החוטאים] ור\"מ לא דריש. ובמ\"ג פ\"ב דסוטה דריש ליה ר\"מ אלות האלות. ותו דר\"י הכא דריש ה' לרבויא והתם דריש למעוטי. כבר תמהו זה בתוס' דהתם דף י\"ז. ומ\"ש הר\"ב ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל וכו' הכי תניא בגמרא [דף ה' ע\"ב] ודייקינן נמי מדתנן לקמן ושאר כל השבטים פטורים. דלא צריכא. דממילא שמעינן מדתנן אותו שבט חייב. אלא הא קמ\"ל דבהוראת ב\"ד הגדול. שאר שבטים חייבים ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>רש\"א ח' פרים</b>. דס\"ל מעיני הקהל. כדאמרי אינשי מעיני דפלניא. וה\"נ ה\"י לשמוש אתא. מעיני של קהל: \n",
+                    "<b>ובעבודה זרה</b>. אע\"ג דרבי יהודה לא תני בעבודה זרה משום דממילא אתיא איצטריך ליה לר\"ש למתני בהדיא. דלא תימא כיון דמיקל מדרבי יהודה ה\"מ בשאר מצות. אבל בעבודה זרה דחמירא להביא פר ושעיר. אימא דמודה. הלכך צריכא. ועמ\"ש בפ\"ב מ\"ב: \n",
+                    "<b>הורו ב\"ד של א' מן השבטים וכו'</b>. אותו השבט חייב. דר' יהודה ה\"י דהקהל דמעיני הקהל. נמי דריש. \n",
+                    "<b>ועשה אותו השבט</b>. פי' הר\"ב ואין כאן רוב מנין וכו' ודברי תימה הן דמשמע דאי הוו רוב מנין אפי' שאר שבטים חייבים והא ליתא. דלא אמרן לעיל בסמוך דשבט א' מחייב שאר שבטים אלא בהוראת ב\"ד הגדול. כמ\"ש שם. וז\"ל הרמב\"ם לדעת ר' יהודה שבט א' שעשה בהוראת ב\"ד הגדול שאר השבטים מביאין על ידו כשהיה רוב הקהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורים. לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הורה כהן משיח</b>. והוא מופלא ראוי להוראה. גמ': \n",
+                    "<b>מביא פר</b>. שנאמר בפ' ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב וגו' פר וגו' [ועיין לקמן מ\"ו] ובגמ' פשיטא אמר אביי הב\"ע כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה. ובשעה (שטעה) [צ\"ל שעשה] אמר הריני עושה על דעת הוראתי מהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה הדר ביה. כמזיד דמי. ולא לחייב [קרבן] . קמ\"ל. \n",
+                    "<b> מזיד ועשה שוגג פטור</b>. לגמרי קאמר כמ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב\"ד</b>. כדפי' הר\"ב במ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתכפר לו בפ\"ע</b>. כגון דמורו בתרי איסורי ב\"ד בחלב. והוא בעבודה זרה. [א\"נ אפכא כדאיתא בגמ'] (דף ז' ע\"ב) דאי הורה הוא בפ\"ע. ולא הורו ב\"ד כלל לא אצטריך למתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא אלא כי אצטריך למתני כגון דהורו בב' איסורי. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד חייבין וכו'</b>. לשון הר\"ב כלומר דין הוא שהמשיח מתכפר וכו'. וכן פירש\"י וההוא דפירש הר\"ב לעיל דנפקא לן מקרא דכתיב על חטאתו. הכי איתא בברייתא. אבל ק\"ל דבגמ' מייתי לה אמתני' וקאמר מה\"מ דת\"ר וכו'. ואי איתא דמתני' אשאין סמיך. מאי קשיא ליה. ומאי מהדר ליה. הא מתני' גופא תני טעמא. אלא נ\"ל דתנא דידן לאו לראיה מייתי אלא מילתא באפי נפשה היא. וה\"ק ואין. וכה\"ג ריש פ\"ק דביצה [מ\"ב] שאפר כירה וכו' מפרשי' בגמ' ואפר כדפי' הר\"ב שם וכבר כתבתי בסוף פ\"ו דערובין [ד\"ה שאין] בשם הרא\"ש דמפרש לה הכי במתני' דהתם. ואע\"ג דלא אתמר עלה בגמ' כלום. ושם הבאתי לו ממשניות אחרות לראיה לדבריו. וכך נ\"ל נמי הך דהכא דהוי כמו ואין. ומשום כהן משיח נסיב לה הכא. אע\"ג דלענין ב\"ד כבר תנן לה לעיל פ\"ק מ\"ג. וא\"נ איידי אינך דאין חייבים וכו': \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד וכו'</b>. רש\"י פי' ר\"מ היא דאמר לעיל סוף פ\"ק ב\"ד מביאין וכו' ולפי מה שכתבתי לעיל בריש הפרק [ד\"ה והלך]. בשם הכ\"מ אין לדקדק במאי דתני ב\"ד.. וככ\"ע אתיא: וכן המשיח. כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>לא בעבודה זרה</b>. דתנו רבנן לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה [פירוש רש\"י שיצאה מכלל פר העלם דבר של צבור לדון בעצמה בהבאת פר ושעיר ע\"כ]. יכול יהו חייבים על עקירת מצוה כולה נאמר כאן מעיני כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן המשיח</b>. פירש הר\"ב אינו חייב קרבן וכו' ולא כתב אינו חייב פר. כמ\"ש בצבור. מטעמא דכתב רש\"י דמשיח פטור מכלום כדאמר לקמן בפרק בתרא [דף י\"א] מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא בשגגת מעשה כלל. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ז' בדברי ר\"ש: \n",
+                    "<b>ולא בעבודה זרה וכו'</b>. פירש הר\"ב דילפינן עבודה זרה משאר מצות מגזרה שוה כו' דבעבודה זרה לא כתיב בית דין. דהא כתיב ואם מעיני העדה נעשתה בשגגה והיינו מעשה. ומעשה אינו תלוי בב\"ד. רש\"י לעיל דף ז' ע\"ב: \n",
+                    "<b>אין חייבין</b>. אפשר לי לומר דהא דדייק תנא למתני אין חייבין והוי מצי למתני ולא בעבודת כוכבים אלא וכו' וכדתנן לעיל וכן לקמן דמשום דבשגגת מעשה פליג ר' כדתניא בגמ' וה\"א דמתני' ר' היא ומש\"ה לא קתני וכן משיח. קמ\"ל במאי דתני אין חייבין כלומר דאף כהן משיח אינו חייב אבל בגמ' דייק לה כי היכי דבסיפא לא קתני וכן משיח. וליכא מאן דפליג אלא ה\"ה ה\"נ ה\"ה. ואיכא למידק אמאי נסיב מסיפא ולא מרישא: \n",
+                    "<b>אין ב\"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת וכו'</b>. פי' הר\"ב שכל הכריתות שבתורה הן שלשים ושש [ו��ני להו בריש כריתות] ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת דכתיב (במדבר ט״ו:כ״ט-ל׳)  תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' הוקשה כל התורה כולה לע\"ז מה להלן ע\"ז [כדפי' הר\"ב סוף פ\"ק] שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. אף כאן שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. וילמד עליון. פ' דכי תשגו דבצבור. מתחתון. מדכתיב ואם נפש וכתיב תורה אחת וגו' גמרא [דף ח']. ומ\"ש הר\"ב חוץ מחמשה. דטומאת מקדש וקדשיו תרתי. טמא הבא למקדש וטמא האוכל קדש: \n",
+                    "<b>[*וכן המשיח וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ז' בדבור המתחיל אשם ודאי וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חייבין על עשה וכו'</b>. פירש הר\"ב ב\"ד שהורו. וכן פירש\"י משום דכהן משיח פלוגתא בסוף פרקין בגמ' [דף ח']. \n",
+                    "<b>על עשה שבמקדש</b>. פירש הר\"ב כגון שנטמא במקדש וכו' כדתנן במשנה ג' פ\"ב דשבועות: \n",
+                    "<b>ואין מביאין אשם תלוי וכו'</b>. כתב הר\"ב שכל דבר שחייבין על שגגתו וכו' [עיין בריש מתניתין ז'] יליף לה בגמרא דבחטאת קבועה כתיב ואם נפש וגו' מכל מצות ה' וגו' ואשם. ובאשם תלוי כתיב נמי מכל מצות ה' וגו' ואשם. וכ\"כ הר\"ב במשנה ב' פרק ה' דכריתות. ומ\"ש הר\"ב וטומאת מקדש הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת. ר\"ל קבועה. אבל עולה ויורד לא קרינן חטאת סתמא: \n",
+                    "<b>פרוש מן הנדה</b>. כשנטמאה בשעת תשמיש כדפירש הר\"ב. ומשנה ד' פ\"ב דשבועות כתבתי מנא יליף לה. ורש\"י שפירש בכאן פרוש מן הנדה. כלומר בסמוך לווסתה לא דק דההיא מלתא אחריתא התם בברייתא ולא קאי אמתניתין: \n",
+                    "<b>ומצות לא תעשה לא תבא אל הנדה</b>. פירוש כשנטמאה בשעת תשמיש. ויליף לה בגמ' פרק ב' דשבועות דף י\"ח דכתיב (ויקרא י״ח:י״ט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ולא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב [ישעיה ס\"ה ה'] האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך פירש\"י ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגש בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא. קדשתיך. טמאתיך. כמו הן ישא איש בשר קדש. (חגי ב׳:י״ב) וכמו פן תקדש (דברים כ\"ב) : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חייבים וכו'</b>. פירש הר\"ב לא ב\"ד ולא המשיח. וכן פירש\"י ולפי מאי דפי' במתני' דלעיל בב\"ד ולא במשיח משום דר' עקיבא פליג בסוף פירקין. ה\"נ לא ה\"ל לפרש אלא בב\"ד דבכולן פליג: \n",
+                    "<b>על שמיעת הקול וכו'</b>. ועל טומאת מקדש וקדשיו. ובדין הוא דלא אבעי למתני דהא תני לעיל אין חייבין על עשה ועל ל\"ת שבמקדש. וטעמא משום דהוה בעולה ויורד. וה\"ה על שמיעת קול ועל בטוי שפתים דב\"ד פטור. והא דקתני הכא משום דבעי אפלוגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. רש\"י. \n",
+                    "<b>ועל ביטוי שפתים ועל טומאת וכו'</b>. וה\"ג נמי במשנה ד' פ\"ב דכריתות ויראה לי טעמא אע\"ג דבכתוב קדים טומאת מקדש הואיל ואין המקדש קיים. ובטוי שייך בכל זמן להכי אקדמה: \n",
+                    "<b>והנשיא כיוצא בהם</b>. פירש הר\"ב מלך ששגג וכו' ולא בעינן שהורה שאין שגגתו תלויה בהוראתו. וחייב על שגגת מעשה בלבד דלא ככ\"ג. וכדתניא בגמרא בריש פירקין. ומ\"ש הר\"ב דבכל הנך כתיב ואם לא תגיע וגו' יצא מלך וכ\"ג כו'. הכי איתא בברייתא בגמרא [דף ט']. והרמב\"ם הקדים וכתב. וכן כהן גדול לדעת רבי יוסי פטור וכו' לפי שנאמר וכו'. ומ\"ש הר\"ב שאינן באין לידי עניות מסיים בברייתא נשיא דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ב) ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו מי שאין על גבו אלא ה' אלהיו פירש\"י דהיינו מלך ומלך לעולם עשיר הוא. משיח דכתיב (שם כ\"א) ו��כהן הגדול מאחיו. בנוי בכח בחכמה ובעושר וכו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פרק קמא דיומא: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן</b>. כתב הר\"ב והאי דכהן משיח פטור וכו' לדברי רבי עקיבא וכו' לא דייק בלישניה דאכתי לא שמענו דס\"ל דפטור וכתב והאי וכו'. דאי משום דלא נקט אלא נשיא. הא רבי יוסי הגלילי נמי לא נקט אלא נשיא ושניהם שוים לדידיה. ואין לומר דלרבי יוסי דפוטר בנשיא. כי תידוק הא משיח חייב הוי לחומרא. דהא ליתא דכי מחמרינן לחיוביה קא מייתי חולין לעזרה. ולשון הרמב\"ם ור\"ע אומר נשיא חייב לפי שנאמר וכו' אמנם כהן גדול אינו חייב וכו'. לדעת ר\"ע וכו'. ומ\"ש הר\"ב וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה. נתמעט נמי וכו' דכתיב בסוף אותה פרשה וכו' מאחת מאלה וכו'. מדכתיב בסוף ולא כתביה בדלות. אי נמי בעשירות דייקינן אבל מלישנא דאחת לחוד לית לן למידק דא\"כ הא כתיב (שם ה') והיה כי יאשם לאחת מאלה ואימא הכי נמי כל המתחייב באחת מתחייב בכולן. ושאין מתחייב באחת אין מתחייב בכולן. ואמאי רבי עקיבא מחייב הנשיא חוץ משמיעת קול. גמרא (שם) : \n",
+                    "<b>שהמלך לא דן ולא דנין אותו</b>. הכי תנן במשנה ב' פרק ב' דסנהדרין ואסיפא סמיך. דתני סיפא לא מעיד ולא מעידין אותו. ויש ספרים דגרסי הכא הסיפא נמי. ואע\"ג דמוקמינן לה התם במלכי ישראל כדפי' הר\"ב שם. הרי כתבתי גם שם דלא אמעוטי מלכי בית דוד מן לא מעיד. אלא בעידי נפשות דחמירי. אבל בשאר עדות אין מעידין אפילו מלכי בית דוד. משום דצריכים לעמוד. וכתיב שום תשים וגו'. וס\"ל לרבי עקיבא דכיון דאין הנשיא בכלל עדות הלכך לא שייך בהו שמיעת קול. אפילו בעדות שיכולין להעיד. והשתא אתי שפיר דהר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כר' עקיבא. ואע\"ג דטעמא קאמר. משום דהאי טעמא לא מכרעא כלל למעוטי מלך משמיעת קול היכא דשייך גביה. והכ\"מ בפ\"י מהלכות שגגות כתב דלא מכרעא משום דראייתו של רבי עקיבא במלכי ישראל היא. ע\"כ. ואי אפשר דתסגי לן בהא. דא\"כ תקשה אדרבי עקיבא. דלאו ראיה היא כלל. דהא קרא כתיב (ירמיהו כ״א:י״ב) דינו לבקר משפט. אלא כדכתבתי. אבל מכל מקום קשיא לי דהכא פסקו הר\"ב והרמב\"ם בפירושו. וכן בפ\"י מהלכות שגגות דלא כרבי עקיבא. והמלך חייב. ובריש פ\"ד דשבועות דתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד. ממעטינן מלך כמו שכתבתי שם. וכן כתב בריש פ\"י מהלכות שבועות. וצריך עיון. ומה שכתב הר\"ב והא דתנינן אין חייבים וכו'. וכך כתב הרמב\"ם בסוף פרקין. כלומר ותקשה סתמא אסתמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביא כשבה ושעירה</b>. או או קתני. כדכתיבי קראי בהדיא בפרשת ויקרא. וכן והנשיא שעיר. שם בכתוב. \n",
+                    "<b> ומשיח ובית דין מביאין פר</b>. כדפירש הר\"ב במשנה ג': \n",
+                    "<b>ובית דין פר ישעיר</b>. כדכתיב בפרשח שלח לך. ואמר לעיל [משנה ג' בפי' הר\"ב] יליף מעיני מעיני. מה להלן ב\"ד. אף כאן בית דין רש\"י:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשיח ובית דין פטורין</b>. פי' הר\"ב דכתיב בקרבן צבור ונודעה וכו'. ומשיח כבית דין. שאין חטאו ושגגתו שוה (כמו הב\"ד כדלקמן). [וכמ\"ש הר\"ב לקמן] אבל נשיא אין שגגתו תלוי בהוראתו כמו שכתבתי במשנה ה': \n",
+                    "<b>אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח חייבים</b>. דכתיב באשמות ואם נפש אחת. ונשיא ומשיח. בכלל נפש אחת הן. והא דתנן לעיל משנה ג' אין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וכן המשיח ואשם ודאי אין שגגתו חטאת. הכי משמע וכן המשיח דגבי אשם ודאי פר הוא דלא יביא אבל אשם ודאי יביא כהדיוט. רש\"י. \n",
+                    "<b>ובית דין פטורין</b>. פי' הר\"ב שאין להוראת ב\"ד עסק בהן. ואין אשם בא וכו' כמו שכתבתי במשנה ג' דאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת וכו': \n",
+                    "<b>והיחיד והנשיא והמשיח חייבים</b>. דכולן בכלל נפש אחת הן. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא שאין כהן גדול חייב וכו'</b>. מה שכתב הר\"ב וכהן משיח אינו חייב וכו' כדמוכח לעיל בפירקין במשנה ג' כמו שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>דברי ר\"ש</b>. כתב הר\"ב שאין הלכה כמותו וכ\"כ הרמב\"ם. ואני תמיה דהא סתם לן רבי כוותיה במ\"ד פרק בתרא דפרה. וכ\"ש דסדר טהרות האחרון. ועי' מ\"ש בר\"פ בתרא דסוטה בענין מחלוקת ואח\"כ סתם. והראב\"ד בפ\"י מהל' שגגות השיג על הרמב\"ם וכתב המשיח אינו חייב בטומאת מקדש וקדשיו. ונראה בעיני שממשנה זו יצא לו. ומה שפוטר המלך משמיעת קול כר\"ע דלעיל. ומסתלקין מעליו בזה כל קושיות הכ\"מ. \n",
+                    "<b>ומה הן מביאין</b>. נ\"ל דדברי ת\"ק הן. דמהדר על שמיעת הקול ודעמיה. וקאי איחיד. נשיא ומשיח. ולא הבינותי דברי רש\"י בזה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והנשיא מביא שעיר</b>. פי' הר\"ב דכתיב על חטאתו אשר חטא. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו בסוף הלכות שגגות. ואני תמיה שזה הכתוב בפרשת כהן משיח כתיב. והכי דריש ליה בברייתא בגמרא. לענין כהן משיח שעבר ואח\"כ חטא. שמביא חטאתו משעבר דכתיב על חטאתו וכן הוא גם בתורת כהנים. ואפשר דאגב ריהטא נסבי להאי קרא. וכונתם היתה אהא דכתיב גבי נשיא או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא את קרבנו. ודרשי כאשר חטא מביא את קרבנו. אלא שלא ראיתי בגמרא ובת\"כ דדריש לה כלל. ולהכי מסתבר דאין צריך קרא לכשחטא ואחר כך עבר שיביא כשחטא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן משיח מביא פר</b>. כבר כתבתי לעיל מהיכא יליף לה [בגמרא ות\"כ] ומ\"ש הר\"ב שאין בין כהן העובד לכהן שעבר אלא עבודה וכו'. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. ותימה דבמתני' ד' תנן דזה וזה שוין בעבודת יה\"כ וכ\"ש עבודת שאר הימים. ודאם רצה כ\"ג להקריב מקריב. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דיומא והכי תניא בהדיא בגמ' דשוין בהקרבה כל יום. ובמשנה ט' פרק קמא דמגילה כתבו דלכל שאר הדברים שוין חוץ מפר יה\"כ ועשירית האיפה. וכ\"כ [הרמב\"ם] בסוף ה' שגגות. ובפ\"ק דיומא דף י\"ב. פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי דאמר ראשון חוזר לעבודתו. שני אינו ראוי לכהן גדול משום איבה. ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקדש ואין מורידין. ומיהו מסיק התם דמודה רבי יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. \n",
+                    "<b>והנשיא כהדיוט</b>. ונייתי נשיא שעיר מק\"ו ומה משיח שאין מביא חטאת בשגגת מעשה מביא חטאתו משעבר. נשיא שמביא [חטאת] בשגגת מעשה אינו דין שמביא חטאתו משעבר. ת\"ל אשר נשיא יחטא. כשהוא נשיא אין כשהוא הדיוט לא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שלא נתמנו חייבין</b>. כהדיוט ומשנתמנו פטורין ומשמע דלגמרו פטרינהו. וז\"ל רש\"י דרבי שמעון חטאת וידיעה בעי. וה\"ה דפליג ר\"ש ברישא דקתני נשיא שחטא ואח\"כ עבר מגדולתו מביא שעיר. דר\"ש קאמר נמי דאם נודע לו משעבר דאין מביא שעיר דחטאת וידיעה בעי כשהוא נשיא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין בין כהן משמש</b>. היינו ראשון שחזר לעבודתו. לכהן שעבר. היינו שני שמינו תחתיו. דלאחר שנעבר [פסול] הראשון מעבירים השני. רש\"י. וכ\"כ הר\"ב במשנה ט' פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>זה וזה שוים וכו'</b>. בפרק קמא דמגילה כתב הר\"ב ומקריבין אוננין והכי תניא הכא בגמ': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל התדיר מחבירו קודם את חבירו</b>. פירש הר\"ב דאמר קרא מלבד עולת הבקר וכו'. עיין עוד מזה בריש פ\"י דזבחים: \n",
+                    "<b>וכל המקודש מחבירו וכו'</b>. כתב הר\"ב דהכי אשכחן בכהן וכו' לפתוח ראשון. פירש רש\"י. לקרות בתורה. עיין משנה ת' פרק ה' דגיטין. ולברך ראשון פירש רש\"י בזמון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האיש קודם לאשה להחיות וכו' והאשה קודמת לכסות</b>. פירש הר\"ב שבושתה מרובה וכו'. להחיות מסיק ב\"י טור י\"ד סימן רנ\"א דהכי פירושו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא בזה. ונקיט כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן קודם לוי.</b> גמ'. שנאמר בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. [ד\"ה א' כ\"ג י\"ג]. ועיין מ\"ש הר\"ב במ\"ח פ\"ה דגיטין. והרמב\"ם בפירושו מנה עוד מעלות. ע\"ש. ובחבורו סוף פ\"ד מהלכות כלי המקדש: ",
+                    "<b>ישראל לממזר.</b> והרמב\"ם בפירושו. וכן בחבורו סוף פרק ח' מהלכות מתנות עניים כתב ישראל לחלל. דבת חלל פסולה לכהונה. וחלל לשתוקי. ושתוקי לאסופי. ואסופי לממזר. שהממזר ודאי והאחרים ספק. ",
+                    "<b>וממזר לנתין.</b> כתב הר\"ב זה בא מטפה כשרה וכו'. גמ'. ואפי' ממזרת שילדה מעובד כוכבים ועבד שהולד ממזר כדמוכח ממתנו' דספ\"ג דקדושין וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ו מה' אסורי ביאה. וטור א\"ה סי' ד'. מ\"מ יש בו מקצת כשרות מהאם. דהא אמרי' בסוף פ' המפלת (נדה דף ל\"א) ג' שותפין באדם הקב\"ה אביו ואמו וכו': ",
+                    "<b>גר קודם לעבד.</b> פי' הר\"ב זה לא היה בכלל ארור וזה היה בכלל ארור גמ'. וכתב הרמב\"ם ר\"ל ממה שכתוב בתורה ארור כנען. ועיין מ\"ש בשם רש\"י רש מתני' ג' פ\"ק דקדושין: ",
+                    "<b>וכהן גדול עם הארץ.</b> בזמן בית שני שלא דקדקו לקיים והכהן הגדול [מאחיו] שיהא גדול בחכמה וכו' כמ\"ש פ\"ב משנה ה'. כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דיומא: ",
+                    "<b>קודם לכהן גדול עם הארץ.</b> ועיין בפירוש הר\"ב במ\"ח פ\"ה דגטין. ",
+                    "<small>סליק לה מסכת הוריות וכולה סדר נזיקין בסייעתא דשמיא<br> אנא מהודה לעתיקא דעתיקין. שזיכני להשלים סדר נזיקין. ובכן מיסוד נבוני לחשים. הנני יוסף גם בסדר קדשים.</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה הוריות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה הוריות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Horayot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,310 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כל משקה</b>. ושבעה הן כמו שכתבם הר\"ב ותנינן להו במשנה ד' פרק בתרא. והתם פי' הר\"ב מהיכא ילפינן לה: \n",
+                    "<b>*[שתחלתו לרצון</b>. פי' הר\"ב בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין של תלוש כדלקמן פ\"ד משנה ג']: \n",
+                    "<b>הרי זה בכי יותן</b>. כתב הר\"ב שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבא עליו מים כו' פירוש משנתלשו שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים. ומהו אומר אשר יבא עליו מים. רש\"י בפי' החומש. ובפ\"ט דחולין דף קי\"ח תניא כשם שאין זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו. פירש\"י. כדאמרינן בת\"כ אם אתה אומר מחוברים טמאין. טמאת את הכל. שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם. ע\"כ. כך אין מקבלין הכשר עד שיתלשו: \n",
+                    "<b>משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון</b>. ועיין במשנה ב' פ\"ד. ועוד עיין בספ\"ג דטבול יום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת שבו בכי יותן</b>. כתב הר\"ב דאחשובי אחשבינהו וכתלושים וכתלושים דמו. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד. ובפירוש הר\"ב שם משנה ז': \n",
+                    "<b>ואת שבו אינן בכי יותן</b>. ואע\"פ שנשרו ממקום למקום. הרמב\"ם פי\"ג מהלכות טומאת אוכלין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה כו'</b>. והר\"ב העתיק ונפלו על חבירו. וכן הוא בנ\"א. ומפרש הר\"ב שהפירות נפלו. ולענין שיהיו מוכשרים מהמים שעל הזרעים וירקות המחוברין וכן פי' הרמב\"ם. אבל בחבורו פי\"א מהט\"א [הלכה ט\"ז] העתיק כגי' הספר ונפל כו' ונפלה כו' ומתוך דבריו שם כתב הכ\"מ שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפל על חבירו. או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים כו' ונפלו על הפירות המחוברין. אם נגעו באותן מים. פירות תלושין לא הוכשרו. מפני שאותם מים אינם חשובים תלושים ברצון. לפי שלא נתכוין שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע. ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע\"פ שלא נתכוין שיפלו עליהם. כיון שנתכוין להשירם מהאילן. ובסוף נפלו על התלושין. הוה ליה כתלושין ברצון. ע\"כ. ומצאתי בנא\"י שנמחק כל פי' הרמב\"ם שלפנינו על המשנה הזאת. ונכתב פי' אחר והוא ע\"ז הדרך שכתב הכ\"מ. והראב\"ד גורס ג\"כ כגי' הספר. ומפרש ואמר שמרעיד האילן או הסוכה להפיל אותן. ב\"ש סברי כיון שמתכוין להפיל את האילן או את הסוכה. ואין להם עוד צורך שישארו עליהן המשקין. (א\"כ) מחשבת נפילת האילן והמשקים שעליו. מחשבה אחת היא. והרי הוא כמו שהרעיד (להשיר) מהם המשקין על הזרעים שתחתיהן. והרי הן בכי יותן. וב\"ה סברי אע\"פ כן אינו כמרעיד (להשיר) ממנו משקים. שהרי אינו מתכוין אלא להפיל הסוכה עצמה. והא דנקט זרעים וירקות מחוברים תחתיהן. רבותא הוא לב\"ש אע\"פ שמחוברים בשעת הכשר. אם נתלשו ומשקה טופח עליהם. הרי הן בכי יותן. א\"נ אם נתלשו עם נפילת הסוכה ומשקים עליהם. סברי ב\"ש התלישה וההכשר באין כאחת. והרי הן מוכשרין ואע\"פ שנגבו מיד. וב\"ה סברי אינן מוכשרין. וכתב עליו הכ\"מ ששפתים ישק. אלא דדוחק לומר דאשמועינן רבותא לב\"ש דלית הלכתא כוותיה. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פ\"ד אכתוב כיוצא בזה להרמב\"ם *(ועוד עיין כיוצא בזה בריש מס' טבול יום) וכתב עוד הכ\"מ וז\"ל ומ\"ש ואם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן. משמע דלב\"ה אינם בכי יותן. וסתם מתני' בפ\"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לאמת המים. וגבי צנון שבמערה. וגבי קופה שהיא מלאה תורמסין. שאע\"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע. כשהוציא הפירות משם ה\"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה\"ה כשנפלו מים על ירקות המחוברים ונתלשו. ודוחק דאתו הני סתמא דלא כב\"ה. ע\"כ. ולדברי הר\"ש בקופה דתורמסין לא קשיא כלל. כמו שאעתיק דבריו שם. דעם ההוצאה בעינן נמי שחושב והדיח ובכך מתורץ ג\"כ מה שהקשה עוד הכ\"מ מהבוצר לגת. שאם כשנתלשו והיין טופח עליהם. מודו ב\"ה שהוא בכי יותן. דהתם ודאי דניחא ליה: \n",
+                    "<b>או סוכה</b>. דהיינו ענף של אילן. הר\"ש. וכן במהר\"ם. ורמב\"ם פי' סוכה ממש. ועיין מ\"ש ברפ\"ג דזבים: \n",
+                    "<b>משקה טמא</b>. ר\"ל מוכשר כי הרבה אומרים במס' הזאת טמא. בעבור מוכשר. וטהור על הדבר שאינו מוכשר. הרמב\"ם במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוער אגודה של ירק</b>. פירש הר\"ב כגון ירק שירדו עליו גשמים וכו' ומנערו כדי שיצאו ממנו מים וירדו מצד העליון לצד התחתון מקלח לקלח. ב\"ש אומרים בכי יותן. כיון דהשתא בשעת ניעור הוה ניחא ליה שירדו מים מצד העליון לצד התחתון. ומתוך כך יפלו המים מן האגודה. חשיב הכשר. ובה\"א אינו בכי יותן. כיון דהיה חפץ שלא יהיו מים על זאת האגודה בצד העליון. נהי דבצד התחתון ניחא ליה שירדו דרך שם. מ\"מ כל האגודה אחת היא. ותחתונה שוה לעליונה. א\"ל ב\"ה לב\"ש. והרי הנוער את הקלח אחד. וכי חוששין אנו שמא יצאו מעלה לעלה. בתמיה. וכי היכי דהתם אין חוששין. ה\"נ באגודה לא ניחוש. *א\"ל שהקלח אחד. פי' לא דמי אגודה לקלח. דשם קלח אחד הוא וכל עלין שבו דין אחד להם. אבל אגודה אין סברא לעשות כל קלחין שבה אחד. כמו שאנו עושים כל עלין שבקלח א'. כנ\"ל לפרש מהר\"ם: \n",
+                    "הרי המעלה שק מלא פירות כו' עיין במשנה ז' פ\"ד: \n",
+                    "<b>אבל אם העלה</b>. כמו אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט). כלומר בהא מודינא. כ\"כ מהר\"ם. וכן במס' מעילה פ\"א משנה ב': \n",
+                    "<b>ר' יוסי אומר התחתון טהור</b>. שלא נתכוין שיבלל השק התחתון. אבל נתכוין להגין בו השק העליון שלא יבלל. ונמצא בלילת התחתון שלא לרצון. הרמב\"ם. וכתב עוד דהלכה כר\"י אבל בחבורו פי\"ד מהט\"א כתב כת\"ק: \n",
+                    "<b>טהור</b>. ר\"ל אינו מוכשר. כי הרבה אומרים כו' הרמב\"ם כמו שהעתקתי [סוף המשנה] דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הממחק</b>. והר\"ב העתיק המוחק. וכן מייתי לה בגמרא פ\"ג דכריתות דף ט\"ו. אבל הר\"ש העתיק כגירסת הספר. וכן הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פי\"ג מהט\"א: \n",
+                    "<b>הכרישה</b>. והוא מחובר לקרקע. אי נפל עליו שלא לרצון הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והסוחט שערו בכסותו</b>. והר\"ב העתיק בשערו ובכסותו. וכן העתיק הר\"ש. הכי מייתי לה בגמרא דכריתות. והרמב\"ם העתיק כגי' הספר בפירושו ובחבורו. ומפרש שסוחט שערו בבגדיו לנגבו: \n",
+                    "<b>היוצאין בכי יותן</b>. אע\"ג דשלא ילקה הכותל אינו בכי יותן. (כדתנן במשנה ג' פ\"ד) התם משום דלא ניחא ליה דאתו. וה\"נ אע\"ג דלא ניחא ליה מעיקרא. מ\"מ כיון שהוא עצמו דוחקו להוציא מהם המים. אחשבינהו. תוספות דכריתות [ד\"ה והיוצאין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לבדקן אם הן יפות</b>. הרבה שעושים אצלנו בבחינת הפולין הטחונים. רואין אם נטפח ונתלחלח כשנופחים בו נודע שנתבשל מהר. כי היותו מקבל הליחות במהרה. אות אל פתיחת נקביבותו. ובנא\"י מופת שגרמו פתוח. הרמב\"ם. ולדבריו אין צריך שיפול רוק מפיו על העדשים. כדפי' הר\"ב. אבל אותן הליחות והזיע שמזיעים העדשים בסבת הנפיחה ביה פליגי רבנן ור\"ש כמ\"ש בפירושו. גם בחבורו פי\"ד מהט\"א. ודברי הר\"ב מועתקים מפי' הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זיעת בתי' בורות כו' ואפילו הן טמאים</b>. הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"י מהט\"א: \n",
+                    "<b>בורות שיחין ומערות</b>. מפורשים בכמה דוכתים ומהן בסדר זה במשנה ד' פ\"ק דמקואות: \n",
+                    "<b>*[בא במים שאובין כו'</b>. כתב הר\"ב אבל בא במים מחוברים כו' לא לרצון נתלשו. וכך כתב הר\"ש. ונ\"ל דמיירי שלא בא בתוכה לטבול דלא תקשה ממתני' דרפ\"ה ועוד עיין מ\"ש שם במשנה ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחץ טמאה</b>. פי' הר\"ב של מים שאובים זיעתה טמאה מכשרת את הפירות ומטמאתן וכ\"פ הר\"ש. וקשה דאע\"ג דשאובים הם. לא מפני כן מטמאין אעפ\"י שמכשירין. וצ\"ל דשאובים וטמאים הן. והרמב\"ם מפרש דמרחץ שזיעתו בא מן המים שבתוכה משא\"כ זיעת בתים ובורות דלעיל ואם היתה המרחץ טמאה זיעתה טמאה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ברזל טמאה כו'</b>. כתב הר\"ב חכמים גזרו כו' כמפורש ברפי\"א דכלים. ושם שנויה משנה זו במתניתין ד': \n",
+                    "<b>אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כ\"ש למי שפיכות טמא</b>. שמשקין טמאים שירדו לטהורים מטמאין בכ\"ש. הרמב\"ם פ\"ב מהט\"א (הלכה כ\"ו). והקשה הכ\"מ דאדרבה הל\"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים. קמא קמא בטיל. (עיין בפי' הר\"ב משנה ח' פרק בתרא דע\"ז) ותירץ דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים וניגרים. הלכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הלכך בתר בתראי אזלינן ע\"כ. אבל אין נראה כן מדברי הר\"ב דבפי' משנה ד' פ\"ק דמקואות דהתם מייתי למתני' דהכא. ולא מיירי התם במי שפיכות השוטפים דוקא. גם מדברי הרמב\"ם עצמו בפ\"ט מה' מקואות (הלכה ט\"ז) נראה דמיירי בנמשכין ונקוין. ול' הראב\"ד טמא לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה. הוחזקו גם הם במי שפיכות שכבר נשכחת נפילתם ע\"כ. וכתב הכ\"מ וא\"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי\"ל דלא גזור אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רוחץ מיד</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ג דביצה: \n",
+                    "<b>באמבטי</b>. פירשתיו במשנה ד' פ\"ד דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שיבואו ממקום קרוב</b>. כדי שילך הכנעני ויתלוש ויגמור המלאכה ויחזור לכאן. והא דלא הזכיר שיעור התלישה לפי שהוא נעשית בשעה מועטת. הר\"ן פ\"ג דביצה. ומ\"ש הר\"ב שלא אמרו כו' אלא גזירה שמא יאמר לכנעני לך והבא כו' כלומר לך ולקט. וכן ל' התוס' דביצה פ\"ג: \n",
+                    "<b>ממקום קרוב</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דשמא הובא ממקום רחוק כו' ובמשנה ד' פכ\"ג דשבת דתנן אא\"כ באו ממקום קרוב ופי' הר\"ב שנודע לנו בבירור שבאו ממקום שבתוך התחום כו' ולפי זה מקום קרוב היינו בתוך התחום. וא\"כ קשה מ\"ש הכא מהתם דהכא מסתמא תלינן דממקום קרוב דהיינו מתוך התחום בא. ושמא יש לחלק דהתם לענין מת. ואוושא מלתא טובא. איכא למגזר טפי. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ\"ג דביצה דף כ\"ד. שיש חילוק בין מת לדברים אחרים. דאוושא טפי מלתא. דהכל יודעין שהובאו בשבילו ואיכא למגזר טפי. אבל הר\"ן בפ\"ג דביצה גבי כנעני שהביא דורון לישראל. כתב שאם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום. והביא עליה ממתני' דהכא. ושמעינן מינה דדעתו נמי דמתני' לא קתני כדי שיבואו ממקום קרוב. אלא כי ידעינן בודאי שבמתוך התחום הובאו. וא\"נ מקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק ותרוייהו חוץ לתחום ואין מקום קרוב דהכא. כמו מקום קרוב דפכ\"ג דשבת. ובזה נוכל לתרץ דברי הר\"ב ג\"כ. ושאין חילוק בין מת לירק דהכא. אלא דמקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק. ולעולם מחוץ לתחום וצריך להמתין עד שיבוא ממנו. אבל אין חוששין שמא בא ממקום יותר רחוק מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב כנענים כנעני</b>. פי' הר\"ב ומותר להאכילו נבלות וכו' בידים. וכ\"ש שלא יחזירו לו אבידה. ולנזקים. רש\"י ספ\"ק דכתובות. ובגמרא (דף טו) דלענין פקוח נפש אינו כן כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דיומא: \n",
+                    "<b>ואם רוב ישראל ישראל</b>. פי' הר\"ב וחייבים להחזיר לו אבדתו כישראל. ורבותא קמל\"ן דמוציאין ממון מיד ישראל דאע\"ג דאמרו רבנן המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר (דברים כ״ט:י״ח) למען ספות הרוה את הצמאה. שהשוה הכנעני לחשיבותן של ישראל ונאמר (שם) לא יאבה ה' סלוח לו. רש\"י שם. ואע\"ג דקיי\"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. כדפי' הר\"ב ברפ\"ו דב\"ב. ה\"מ כשבא לידו הממון בהיתר ומדעת נתנם לו. הר\"ש. והתוס' דכתובות. וליוחסין לא מצי לאוקומא דבעינן תרי רובא. כמ\"ש בספ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>מחצה על מחצה ישראל</b>. פי' הר\"ב לענין נזקין דלהחזיר אבדה לא מצית אמרת. דא\"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי. רש\"י דכתובות. וקשיא דכל אינך נמי פלגינהו מהדדי. ולא אתפרש בהו למאי הלכתא. אלא נראה כמו שכתבו התוס' דיומא פ' בתרא דף פ\"ה. דבמחצה על מחצה אין מחזירין אבדה. דא\"ל אייתי ראי' דישראל את ושקול. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שור של כנעני שנגח שור של ישראל כו' כדתנן במתני'. ג' פ\"ד דב\"ק. וכתבו התוס' תימה דה\"נ ה\"מ למימר מחצה על מחצה כנעני. ומנגח תורא דידן לתורא דידיה. ע\"כ. כלומר דתנן התם שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב כנענים א\"צ להכריז</b>. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ב דב\"מ [מ\"ש בסוף המשנה]: \n",
+                    "<b>אחר רוב הנחתומים</b>. פי' הר\"ב דפת של כנעני היא מי\"ח דבר. וממשנה זו קצת ראיה לדעת התוס' שכתבתי בשמם במשנה ט' פ\"ג דע\"ז [ד\"ה אסורה]. דעדיין בימי רבי לא הותר פת של פלטר. ודלא כהר\"ן שכתב שבימי רבי הותר: \n",
+                    "<b>אחר רוב אוכלי פת עיסה</b>. נ\"ל דפת עיסה היה מנהגם דבעלי בתים אופין בבתיהן יותר מן הנחתומים. ולפיכך אין הולכים בו אחר רוב נחתומים. וכן בפת קיבר אליביה דרבי יהודה. ויראה לי דת\"ק ור\"י לא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתריה דבאתריה דת\"ק הנחתומים אופים פת קיבר. ובאתריה דרבי יהודה בעלי בתים אופין פת קיבר. ופת עיסה אפשר דאף באתריה דר\"י ב\"ב ג\"כ אופין אותו. כמו באתריה דת\"ק. ואחר שכתבתי זה באו לידי דברי מהר\"ם וכתוב בהן פת עיסה. נ\"ל פת בעלי בתים שאינה של נחתומים. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הולכים אחר רוב הטבחים</b>. פי' הר\"ב אם רוב טבחי ישראל הבשר [מותר] דאין הלכה כרב וכו' וזה דלא כדמשמע מלשונו דבפי' משנה ג' פ\"ז דשקלים. כמ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב מכניסין לבתיהן פטור</b>. פי' הר\"ב מלעשר. דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב פ\"א דפטור לפי שרגילים לעשר קודם כו' הילכך כו' שהוא בחזקת מעושר. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וצ\"ע דמשום דרגילין לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי. ודוחק לומר דמשנתינו לענין אכסנאי ועני דמאכילן דמאי. כדתנן ריש פ\"ג דדמאי. ובחבורו פי\"א מהל' מעשר [הלכה ט'] כתב פטור מלעשר. שעדיין לא נקבע למעשר: \n",
+                    "<b>אם רוב כנענים ודאי</b>. כתב הר\"ב ר\"מ לטעמיה דס\"ל אין קנין לכנעני בא\"י כו' כבר כתבתי במ\"ח פ\"ק דע\"ז דזו היא שיטת הירושלמי בלבד. והיינו דסיים הר\"ש ואפילו יש קנין. מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי: \n",
+                    "<b>ואם רוב ישראל דמאי</b>. פי' הר\"ב שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני. אבל מעשר ראשון המע\"ה. כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת דמאי [מ\"א]. ועוד בסוף מסכת מעשר שני וסוף סוטה [משנה יו\"ד]. אבל נראה דהכא דאנן אליבא דר\"מ קיימין. דצריך להפריש אף מעשר ראשון דלדידיה אף מעשר ראשון אסור לזרים. כדתנן במ\"ד פ\"ט דיבמות. ואולי דאף לר\"מ לא החמירו בדמאי. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הן. וכיוצא בזה שכתבתי לענין אונן בפ\"ק דדמאי. והשתא ניחא דלא פירש הר\"ב ברישא מחצה למחצה דמאי שצריך להפריש כו' אלא הכא איצטריך לאשמועינן דאף לר\"מ א\"צ להפריש אלא תרומת מעשר ומעשר שני. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי</b>. כשבודאי ידוע שישראל אחד הטיל לתוכו ומ\"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה במאה ואחד. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מכנעני אחד בלבד שנתבטלה. ולהרים נמי א\"צ. דטעמא דמרים פירש הר\"ב ברפ\"ב דערלה שהוא משום גזל השבט והכא דמשום ספק הוא ואין כאן גזל השבט. דהמע\"ה. והרמב\"ם בחבורו לא העתיק לבבא זו כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל רביעית על של חמישית</b>. בכדי נקטו. דבשתיהן מעשר שני. והרמב\"ם בפ\"א מהלכות מעשר שני (הלכה י\"א) לא העתיק אלא שניה בשלישית ושלישית ברביעית. ובדברי מהר\"ם ולענין ספיקא דרביעית בשל חמישית אין תורמין עליהם. לא משל פירות רביעית דה\"ל מן הישן על החדש. ולא משל חמישית דהוי ליה מן החדש על הישן. עד כאן. ואע\"ג דלפי זה הוי מצי למתני נמי מן הראשונה על השניה. אלא דהך דרביעית על חמישית. אגב גררא. לא רצה לדלוג: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שק שהוא מלא פירות</b>. כתב הרמב\"ם ז\"ל זרעים. כי רוב הזרעים מושכים המים. וכ\"ש החטה. ע\"כ. ועיין במשנה ג'. ובחבורו פרק י\"ד מהט\"א [הלכה ה'] כתב ג\"כ שק שהוא מלא זרעונים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים בכי יותן וכו'</b>. ובנוסחת מהר\"ם אינו בכי יותן ותו לא מידי. ופי' כלומר הסמוכים ממש למים אינם בכי יותן. דלא ניחא ליה שיבואו עליהם המים. משום דבלא\"ה יש להם לחלוחית די. מלחלוחית המים הסמוכים אליהם. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאר כל המשקין טהורין</b>. וה\"ג הר\"ב. ופי' טהורין הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דהואיל וסתמן אינן נבלעין בחבית לא היו לרצון. וצריך לומר שגם סופן לא לרצון. דאלת\"ה הא תנן בריש מכילתין כל שסופו לרצון אע\"פ שאין תחלתו לרצון. וזה דוחק. דכיון שהפירות מתוך כך נראין גסין ונפוחין. ודאי דניחא ליה. כמו דמסתמא באלו הג' משקין אמרי' דניחא ליה. ה\"נ אם נתלחלחו בשאר משקים מסתמא ניחא ליה. מיהו יש לו להר\"ב הכרח מן המשנה. דהא ברישא ושאבו קתני. מכלל דדכוותה בסיפא אפילו שאבו. תו איכא למידק בדברי הר\"ב דעד כאן לא אמרן בשאר המשקים טהורים אלא כשהמשקים חוץ לחבית. הוא דאמרינן שאין נבלעים לתוך החבית. אבל כשהמשקים בתוך החבית. אה\"נ דיכולין להפלט ולהכשיר הפירות שחוץ לחבית שמפרש לכולה מלתא כשהפירות בתוך החבית. ואי איתא דאפילו כשהמשקים בתוך החבית נמי. ה\"ל לפרש כן דהוה רבותא. דיותר ראוי שיפלט ממה שיהא נבלע. כדאמרינן בעלמא בנקב בכונס משקה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ג דכלים. והרמב\"ם בפי\"ד מהט\"א [הלכה ו'] כתב אבל שאר המשקים אין משאבין מן החרס כדי שיכשירו הפירות שבצדן. ע\"כ. נראה מדבריו דלא אמרינן אלא שאין משאבין. כלומר מסתמא אין משאבין. ולכך אין לחוש שמא שאבו. אבל כי שאבו אה\"נ דהוו בכי יותן. ואע\"ג דברישא נמי דוקא כששאבו וכמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם שם מ\"מ בסיפא לא איירי אלא במסתמא וקמל\"ן דאין לחוש ולבדוק אם שאבו אלא סמכינן אסתמא שלא שאבו. ועיין מה שאכתוב במשנה דלקמן בשם הכ\"מ וגם נראה מדבריו דמפרש אפילו כשהמשקים בתוך החבית. ומ\"ש הר\"ב אבל שמן וכו' הן עבין קשיא אדפי' במשנה ב' פ\"ג דכלים וע\"ש. ומהר\"ם גרס ושאר כל המשקין טמאין ופירש כלומר כל משקים הטמאים. כגון שמן דבש וחלב דם טל כדתנן לקמן פרק בתרא הן מכשירין וסתם מתני' ר\"מ וכי היכי דאית ליה דכלי טמא חושב משקים כדמוכח בתוספתא לקמן פ\"ד ה\"נ קסבר משקים טמאים מכשרי אע\"ג דאלו הוו טהורים לא מכשרו ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין נראה לי דיש לחלק בין פת לפירות מש\"ה תנן הכא ע\"פ חבית אע\"ג דבמתניתין דלעיל אמרינן דמתוך דופני החבית נפלט ומתלחלח כן צריך אתה לומר ממה שכתבתי בריש פרקין בשם הרמב\"ם דזרע החטה שואבת והכא פסקינן כר\"י דמטהר בשל חטים אלא כדפרישית דיש לחלק בין הזרעים והפת ומה\"ט הא דתנן בכה\"ג במשנה ג' פ\"י דתרומות ומייתי לה גמרא פ\"ז דפסחים דף ע\"ו ופרק בתרא דע\"ז דף ס\"ו ולא דייקינן עלה ממתניתין דלעיל דהה\"נ הכא אפי' בסתומה שהמגופה עליה כדדייקינן עלה בירושלמי דתרומות כמו שכתב הר\"ש</b>. אלא טעמא כדפרישית דגמרא דידן סברה דאין להביא ראיה מפירות לפת כך נ\"ל והא ריש לקיש דכי פליגי בפת חמה וחבית מגופה לא משום מתניתין דלעיל הוא דתקשה לך דאמר בפת צוננת וחבית פתוחה פליגי נמי והרי חבית דלעיל בפירות צוננים מיירי וכבר כתב הר\"ש דלריש לקיש צריך ליישב שלא תקשה ממתניתין דחבית. אבל לדידי לא קשיא ולא מידי דגמרא דידן סברה דיש לחלק בין פירות לפת וטעמיה דריש לקיש כדכתב הכסף משנה בסוף ה' תרומות (הלכה י\"ג) בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דסבירא ליה דריחא מלתא היא ואנן לא קיימא לן הכי: \n",
+                    "<b>רבי מאיר מטמא</b>. פירש הר\"ב כלומר הוכשר הלחם כו' מחמת היין שנבלע בו ודלא פירש כן במסכת תרומות (שם) דהתם רבותא אשמועינן דאפילו משום ריחא בעלמא אסרו רבי מאיר: \n",
+                    "מטהר בשל חטים ומיירי כשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח הכ\"מ פי\"ד מהט\"א (הלכה ז'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם מחמת עצמן אינו בכי יותן</b>. לשון מהר\"מ שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו ע\"כ ונראה מדלא קתני ואם מחמת עריבה כדקתני ברישא ואם מחמת הסלע דהכא שאני שאלו היה מחמת עריבה הוכשרו וכ\"כ הראב\"ד (שם הלכה ח') וז\"ל. נ\"ל אם נתנן בעריבה מחמת הליחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכונסן אלא בעריבה אע\"פ שיודע שיטננו ממנה אינן בכי יותן ע\"כ אבל הרמב\"ם העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחבורו (שם): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בו משקה טופח כבר בארנו כמה פעמים שענין משקה טופח באיזה מקומן שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו</b>. כתב הר\"ב ה\"ק אם נתן בה חטים אינו חושש כו' וכ\"כ הר\"ש. וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו ולהכי תני לעיל וטננו לפי שכן רגיל להיות והרמב\"ם כתב (שם הלכה י') אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואע\"פ שהוא שמח ע\"כ וכתב הכ\"מ וז\"ל פי' (הרא\"ש) דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגרן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס *(צריך להיות הארץ) אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הלכך אף ע\"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו ע\"כ. ולשון מהר\"ם אינו חושש שמא יש שם חטים משל אשתקד וטננו דאין מוכשרין דלא נתכוין אלא להשכיב האבק ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם שמח</b>. עיין מ\"ש בכיוצא בזה לקמן בר\"פ בתרא: \n",
+                    "<b>אלא אם עמד</b>. פי' הר\"ב נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים כלומר דשמחה לחוד לא סגי אלא צריך שיעמיד וה\"ק לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי. לא היה לכם לומר אם שמח שהרי א\"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ועיין במתני' דלקמן במשנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "חלחל פי' הר\"ב שנענע ונער כו' כמו היו צרורות מתחלחלים דמשנה ג' פ\"ד דמקואות הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם שמחו בכי יותן</b>. הוכשרו הפירות והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>היו רגליו מלאות טיט וכו' אם שמח בכ\"י אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר</b>. ולענין שחיטה דפסלינן במחובר חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלי צפורן מחוברת בפ\"ק דחולין משנה ב' אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חברו מיבעיא ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא הר\"ש במשנה ג' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>אם עמד והדיח אבל אם לא הדיח אע\"ג דסתמא דמילתא</b>. חפץ הוא שיודחו רגליה דמה מזיק לו שהודחו מכל מקום אינן בכי יותן. דבעינן שיהא שמח לגמרי שלא היה רוצה שלא יודחו ולהכי צריך שידיח דהשתא חזינן דניחא ליה טובא מדקטרח להדיח אבל אי לא טרח לא מהר\"ם: \n",
+                    "באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא פי' הר\"ב בין הדיח בין לא הדיח ור' יהודה היא וכן מבואר בתוספתא הרמב\"ם ולא אתפרש טעמא מאי שנא אדם ובהמה טמאה מבהמה טהורה ובדברי מהר\"ם דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם יהיו רגליה מלוכלכות אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב עליה או להטעינה משאוי או לשחק ולטייל בה כגון אריות ודובים וקופים ודאי מקפיד בלכלוכן וסתמא דמלתא ניחא ליה לגמרי שיודחו ולא היה חפץ שלא יודחו כן נ\"ל לפרש ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעת הקדים</b>. כתב הר\"ב בשעת החום. רוח הקדים נושב. *[ומביא חום בימות הקיץ כדכתיב (יונה ד') רוח קדים חרישית. וכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' (הר\"ש) וסיפיה דקרא קמא יותך השמש וסיפיה דקרא בתרא. ויבוש מקורו ויחרב מעינו]: \n",
+                    "<b>שיחוצו כתב הר\"ב כמו שיאוצו וכו'</b>. ז\"ל הר\"ש שיחוצו לשון דבר החוצץ שמהדקין אותו. א\"נ דרך היתדות שבנקבים להיות מתרפין בשעת החום. וכשמורידין במים ונישורין שם. חוזרין להיות אוצין כבתחלה. ושיחוצו כמו שיא��צו מלשון אורגים חוצצין. דתניא בתוספתא דמקואות. וכן דרך גיגית וחבית של עץ מתרפין בחום ולא יחזיקו המים וכששורין אותן במים חצי יום מחזיקין המים ע\"כ. והא דמייתי מהתוספתא אורגים חוצצים. חפשתי אחריו ולא מצאתיו. ונ\"ל שנתכוין לאותה ברייתא דהתם ספ\"ו האגד שע\"ג המכה הקשקשים שע\"ג השבר כו' חוצץ וחוצצין ונראה בעיני דחוצץ צריך להיות אוצץ. ובדברי הר\"ש צ\"ל אגדים אוצצים. והערוך ערך אץ הביא מהגמ' איצצא (ברכות דף ל\"ג) שענינו דוחק: \n",
+                    "<b>בשעת היחף</b>. פי' הר\"ב בשעה שהבהמה יעפה ויגעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב א\"ל חכ\"א ופי' יחפות. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב פ\"א בשעת היחף והדיש כו' בשביל שיהיו נקיות. לא בא לפרש פי' אחר אלא על הדיש. ולא על היחף ואגב הוא דנקטיה נמי. ונ\"א האף. וכן העתיק הר\"ש. וז\"ל בשעת האף שהחום גדול ביותר. וע\"ש שהאף מוציא חום והבל. קורא לשעת החום מרובה שעת האף ע\"כ. ומהר\"ם גורס ג\"כ האף ומפרש בשעה שיש רעם. שנראה כאילו יש אף וזעם בעולם. כלומר כשיש חום גדול ע\"כ: \n",
+                    "הורידה חש\"ו וכו' ע\"ל רפ\"ו ומ\"ש שם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מכונן</b>. כתב הר\"ב לשון הוא עשך ויכוננך. ועיין במשנה ז' פ\"ז דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[אפילו אב הטומאה</b>. כתב הר\"ב ואנן אמרינן לעיל ברפ\"ק]: \n",
+                    "<b>אם נער כו' ודוגמת זה בתחלת המסכת באילן</b>. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכופה קערה על הכותל וכו'</b>. בפ\"ק דחולין דף י\"ז מייתי לה. וכתב רש\"י וז\"ל אי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר. ואח\"כ נפלו פירות לתוכה אע\"פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות. ולא ניחא ליה בההיא הכשר. הוו מוכשרין. דתנן בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע\"פ שאין סופו לרצון מכשיר. והני מילי כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש. אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תני בת\"כ אשר יבא עליו מים. אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירים. ת\"ל כלי. אין לי אלא שמלאן בכלי. מנין לגבל בהן את הטיט. ולכבס בהן את הכלים ת\"ל בכל יטמא. אי בכל יטמא. יכול אפילו בבורות שיחין ומערות. ת\"ל כלי. מה כלי שהוא מיוחד שהיא תלוש מן הקרקע. אף כל כו'. יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת\"ל אשר ישתה. אין לי אלא שמלאו לשתייה. מניין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת\"ל מים כו'. אלמא אחשבינהו לצורך תלוש. מכשרי. לצורך מחובר לא מכשרי. אא\"כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן. דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם בשביל שלא ילקה הכותל כו'</b>. גמ' הא גופה קשיא אמרת בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. והדר תני בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן. ומשני רב פפא (ופסקו הרמב\"ם בפי\"ב מהט\"א) הא בכותל מערה. פירש\"י שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע וכותל עומד מאליו. ומחובר מעיקרו הוא. ע\"כ. הא בכותל בנין. וה\"ק הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הרי זה בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. בד\"א בכותל מערה. אבל בכותל בנין בשביל שלא ילקה הכותל הוא דאינו בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן: \n",
+                    "<b>שלא ילקה הכותל כו'</b>. עיין מ\"ש במ\"ה פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש לב\"ה. ועיין מ\"ש רפ\"ג דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו ואלו מודים</b>. לשון הר\"ב שאע\"פ שנטלה אח\"כ ושפכה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם כשהניח העריבה הזאת בכוונה כדי שיתקבצו בה הנוטפים. הרי המים הנאספים בה בכי יותן. ואפילו נטלה לשפכה לר\"ה. ע\"כ. אבל בחבורו פ\"ב מהט\"א (הלכה ח') משמע דדוקא כששפכן. וז\"ל אם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין. שכיון שלא שפכה במקומם הרי תלשן ברצונו. ואיכא למידק דהא הניחה לדעת שירד הדלף לתוכה. וא\"כ אפילו לא שפכה נמי. ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. (ועיין מ\"ש במ\"ט) אבל הניחה כך ולא שפכה. אה\"נ דמים שבתוכה בכי יותן. ואתי שפיר לדבריו שבחבורו לישנא דמתני' דקתני בל' אם ולא בל' אפילו. וצ\"ל דברישא דקתני נטלה לשפכה דהיינו שלא במקומה. לרבותא דב\"ש קתני לה. עיין פ\"ק משנה ג'. ונמשך הרמב\"ם בחבורו אחר ל' המשנה ואע\"פ שלא העתיק דברי ב\"ש. וא\"נ מתני' ברישא איידי דסיפא קתני לה. *[ומיהו נראה דאע\"ג דבסיפא כ\"ש כשלא נטלה לשפכה כלל. היינו משום שהניחה שירד הדלף לתוכה. אבל רישא דירד מעצמו אף לב\"ש דוקא אם נטלה לשפכה. וכי לא נטלה לא. ולא הוו כאן רבותא כלל]: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אם א\"א לו כו'</b>. כתב הר\"ב מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל כו' וכ\"כ הר\"ש. אפשר לומר דליכא דפליג עליה. ושנשנה בלשון פלוגתא ל\"ק כדאשכחן טובא. וכתבתי בפרק בתרא דבכורים. אבל בפי' הרמב\"ם בנא\"י מצאתי כתוב ואין הלכה כר\"א. וכן בחבורו פי\"ב מהט\"א לא העתיק דבריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תורמסין</b>. ושנינו ברפי\"ח דשבת התורמסין היבש שהוא מאכל לעזים: \n",
+                    "<b>מושיט ידו וכו' והן טהורים</b>. פי' הר\"ב שלא הוכשרו במים שבמקו' דכתיב בכל כלי כו' והעתקתי הברייתא במ\"ג. וכתב הר\"ש ז\"ל. שלא הוכשרו. דלא ניחא ליה. דדוקא בצנון שחישב להדיחן. הוכשרו כשהעלתו. אבל הני לא. ע\"כ. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>העלם מן המים</b>. כלומר שלא נטלן מתוך הקופה שדרך ליטלם קצתם קצתם. אבל העלה כולם כאחת דהיינו שהעלם עם הקופה. והרמב\"ם בחבורו (פי\"ב מהט\"א הלכה יב). העתיק העלה. וכן בפירושו: \n",
+                    "<b>הנוגעים בקופה טמאים</b>. ותימה מאי שנא משק מלא פירות דפ\"ק (משנה ד') דלא הוכשרו במים הנוטפים. מן השק. ושמא הכא ניחא ליה טפי בהדחה דקופה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידיו טהורות</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכו' כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וז\"ל וכבר העמיד הגמרא ההלכה הזאת בפירות חולין. אמנם אם היו פירות מעשר. או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר כו'. והקשה מהר\"ר וואלף וורמייז\"א נר\"ו דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א\"צ נטילת ידים (כמ\"ש במשנה ה' פ\"ב דחגיגה) והגמ' שהזכיר הרמב\"ם. הוא גם שם בחגיגה דף י\"ט. ובפ\"ב דחולין דף ל\"א. ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות. עכ\"ד. וקושיתו קושיא עצומה. אבל מה שרוצה להגיה לא יתכן בעיני. דבמתניתין פירות תנן. ועלה קיימי הר\"ב והרמב\"ם דהרי כתבו אם היו כו'. ועוד אפילו אי גרס פת. אכתי קשיא. דהא א\"צ כוונה אף לתרומה. וכ\"ש למעשר לנגיעה אלא לאכילה. כמ\"ש שם במשנה ו': \n",
+                    "<b>והפירות בכי יותן</b>. פי' הר\"ב ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא. היינו לאחר שהעלם. דכל זמן שהם מחוברים במים לא מתכשרי כדתנן לעיל בצנון. תוס' פ\"ב דחולין דף ל\"א (ד\"ה ופירות): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה וכ\"פ הרמב\"ם. ומסיים כמו שנתבאר בעשירי של מקואות. ואין אלו אלא דברי תימה. דבהדיא מפורש התם דמלאה מים אין חוצצים. ובפ\"ב מהל' טומאת אוכלים (הלכה כ\"ה) כתב נטמאת הקדרה. שאין המקוה מטהר כלי חרס. וכתב עליו הראב\"ד זו הנוסחא עיקר. ופירש הכ\"מ לפי שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו. שכתוב בהן שהרי המים חוצצים בתוכה. ולאותה גי' קשה מאי איריא שהמים חוצצים. דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה. וזה שקר. ועוד שאם היה לקדרה טהרה. לא היו המים חוצצים. ע\"כ. ושוב מצאתי בנא\"י שנמחק הל' שבפי'. ונכתב במקומו לפי שכלי חרס אין לו טהרה במקוה: \n",
+                    "<b>טמאין</b>. כתב הר\"ב דרבנן גזרו על המשקים. ואפילו נטמאו בשני. כמ\"ש במ\"ה פ\"ח דפרה. ואפילו מחמת ידים כמ\"ש בסוף זבים: \n",
+                    "<b>שאין המים מטהרים את שאר המשקים</b>. עיין מ\"ש במ\"ו פ' בתרא דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד טהורים כו'</b>. כתב הר\"ב ר\"ע לא פליג את\"ק דסתם קילון אינו מתנגב עד ג' ימים. ות\"ק בסתם איירי וכו'. ועד שלשים יום דאמר ר\"ע. אם ידוע שלא נגבו. ובהא לא איירי ת\"ק. וכל זה מוכח מהתוספתא. שכך היא שנויה הממלא בקילון. פי' ר\"ע אם נגבו מיד טהורין. ואם לא נגבו אפילו מכאן עד ל' יום טמאין. סתמן ג' ימים. משמע דר\"ע פירש ואינו חולק. וכן דעת הראב\"ד ברפי\"ג מהט\"א אבל כתב שאין דעתו נוחה בזה. וכתב הכ\"מ משום דקשיא ליה שתלה הדבר באם נגבו. נחזי אנן אם יש בו להטפיח. ומ\"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון. ולא ידע אם היה בו להטפיח ע\"כ. אבל דעת הרמב\"ם דר\"ע חולק. ולת\"ק אחר ג' ימים אינן מכשירין וכך פסק בחבורו והשיגו הראב\"ד דכיון שנחשבו לתלוש בתחלתן. איך יצאו מידי מחשבה לעולם. וכתב הכ\"מ שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון. אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים. לפי שא\"א למלאות בקילון אלא א\"כ ישאר בו משקה *[ג' ימים ואם לאחר שלשה ימים ישאר בו משקה] כיון שאינו תלוש לרצונו. אינו מכשיר ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצים שנפלו עליהם משקים</b>. פי' הר\"ב טמאין. וכן פי' הר\"ש. ואם כן הוו דומיא דשנינו במשנה ה' פ\"ק דמקואות מאימתי טהרתן וכו'. אבל יותר נראה פי' הרמב\"ם דמפרש לה לענין הכשר. וז\"ל אלו המשקים הן שאר ז' משקים. כגון שיפיל עליהן שמן או דבש ברצון. ואח\"כ ירדו עליהם מי גשמים שלא ברצון. ורבו מי גשמים על המשקים. אותן משקים אינן מכשירין. ע\"כ. והוציאם כו' אע\"פ שרבו טמאים וכלומר הרי כולן לרצון. וכ\"כ בחבורו פרק י\"ג מהט\"א (הלכה ב'). אך מהתוספתא שאכתוב בסוף המשנה. נראה קצת כפירוש הר\"ש והר\"ב: \n",
+                    "<b>בלעו משקים טמאים</b>. הכא גם להרמב\"ם מיירי במשקין שהם טמאים: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שהוציאם כו' טהורים</b>. כתב הר\"ב דלא נגעו כו'. כ\"כ הר\"ש. ותמיהה לי דאכתי מאי קמ\"ל פשיטא כשלא נגעו שלא נטמאו. והרמב\"ם פ\"ט מהט\"א (הלכה ו') מסיים והסיקן התנור טהור. ואין המים שעליה מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ולא יסיקם כו'</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע כו' כדתנן בפ\"ט דכלים משנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דבעצים שהאש שולטת בהן כו כלין המשקים שבתוכן כו' וכ\"כ הר\"ש. ומסיק דממלתא דר\"ש מוכח שנפלט המשקה הבלוע לא קשיא. דר' שמעון איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כל כך. עד כאן. ומדברי הרמב\"ם נראה דבהא פליגי ר\"ש ורבנן. דלר' שמעון אין לטהר אלא בלחים. אבל ביבשים מטמא מפני פליטת משקים הבלועים. וס\"ל שיכולים להפלט. ולרבנן טהורים לפי שאין יכולים להפלט. אבל מדברי התוספתא שאביא בסמוך. נראה דלא כהרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו כו'</b>. טהורים. תניא בתוספתא רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן. ורבו משקים היוצאין מהן על המים שבלעו. טהורין מק\"ו. ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה. מטהרין ברוב. מי פירות (מפרש הר\"ש מים היוצאין מן העצים לחין. כמי פירות חשובים לכל דבר) שאינן עלולין לקבל טומאה. אינו דין שיטהרו ברוב. אמר ליה לא. אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין. תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. ע\"כ. הא קמן דלא כדברי הרמב\"ם דלעיל אלא רבנן חולקים עמו בלחים. דס\"ל דבלחים אין לטהר. דהואיל ויוצאין יצאו ואין *דבר לחלוחתן מבטלין כלל. וגם מהתוספתא זו משמע דרישא דמתניתין עצים שנפלו עליהם משקים בטמאים מיירי. ולענין טומאה. דלא כהרמב\"ם דמכאן היה ר\"ש דן הק\"ו שמי גשמים מטהרין ברוב. ומיהו י\"ל דממתניתין ג' דפ\"ב היה דן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>דחהו</b>. והר\"ב העתיק דחיו. וכן הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן. והר\"ש העתיק דחייהו. ופי' כמו דחאהו. וכגירסתו הוא במשנה שבגמרא דפוס בסיליאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השט כו' הנתזין אינן בכי יותן</b>. והמים העולים עליו בכי יותן. הרמב\"ם פי\"ג מהט\"א [הלכה ז']: \n",
+                    "<b>העושה צפור במים וכו' אינן בכי יותן</b>. כתב הר\"ב ואית דגרסי צנור כמו שעושין הנערים כו' לנתז כו' כך פי' הרמב\"ם. אף ע\"ג דגרסתו ג\"כ צפור. וכתב הטעם שאין הכוונה מהם על אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק. וכן המים אשר ישארו בה עד שיזרקם אינן בכי יותן. לפי שאין הכוונה השארתו שם. ע\"כ. ויהיו ענין הנתוז שבצחוק הזה. שמנתזין על לא דבר באויר השמים בלבד. דלא כמתכוין לנתז על חבירו דרישא. וכמשחק עמו דמתני' דלעיל. על כן לשחוק אמרתי מהולל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר בכי יותן</b>. נ\"ל הטעם דאע\"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן מ\"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במקום אחד. אלא יתפשטו המים בכל הפירות. חשיב ניחא ליה ומכשרי. מהר\"ם. ובנוסחתו איתא רבי מאיר אומר וכן ראיתי הוגה בנא\"י. וביש ספרים גרס ר\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר לעמקו בכי יותן</b>. כתב הר\"ב כשאדם מודד עמקו כו' לפיכך רוצה הוא במשקה שברושם. א\"ל [ר' טרפון] אם כן יהא משקה שברושם טמא. למטה מן הרושם טהור. א\"ל אי אתה מודה שהממלא בחבית המים העולים וכו' (ברפ\"ד) שא\"א למים שיפלו לתוכו עד שנגעו לאחריה [ה\"נ] א\"א למשקה שברושם עד שיהא למטה מן הרושם. וחזר ר\"ט להיות שונה כדברי ר\"ע. תוספתא הביאה הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"ע שחזר ר\"ט כו' ז\"ל הכ\"מ פי\"ג מהט\"א הלכה כר\"ע מחבירו כ\"ש דבר פלוגתיה הודה ליה ע\"כ. אבל אפשר דהר\"ב דוקא קאמר לפי שחזר ר\"ט. משום דאיכא דאמרי בפ\"ט דכתובות דף פ\"ד דר\"ט לאו חבירו הוה. אבל הרי\"ף והרא\"ש לא העתיקו אלא כמ\"ד דחבירו הוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לידע אם יש בו מים אינן בכי יותן</b>. כתב הר\"ב שאין צריך רושם של משקה. ואיכא למידק דמ\"מ כיון שא\"א אא\"כ שיעלה בו מים. כשיגע בו במים ליהוי בכי יותן. מידי דהוה כממלא בחבית וכו' דרפ\"ד. ונראה לומר דשאני התם דרוצה למלאות המים. וכן נמי אם צריך לרושם כמו במתני' דלעיל דאז כל המים שא\"א זולתן מכשירין. אבל *לידע אם יש בו מים אע\"פ שא\"א אלא שיעלה בו מים. מ\"מ א\"צ שיעלה בו למים שיעלו עליו כלל וכלל. והרי ע\"י הרגש בלבד ידע אם יש בו מים. ואע\"פ שכשמרגיש יעלו עליו. מ\"מ אין כוונתו לעליית שום מים כלל. וראיה לדברי שכתב הר\"ש וז\"ל ובתוספתא קתני המשלשל את החבל לבור לידע אם יש בו מים דהוו בכי יותן. ושמא בחבל לפי שנכפף אינו יכול לידע. אלא אם המשקה בו ע\"כ. ש\"מ דאילו בקנה ויד אפילו אין המשקה בו יכול לידע. והיינו כדפרישית ע\"י הרגשה: \n",
+                    "<b>ואת שבאבן טהורים</b>. כתב הר\"ב שאין מכשירין. וכן כתב הר\"ש. גם הראב\"ד (פי\"ג מהלכות ט\"א הלכה ט') מפרש כן. כמתרעם על הרמב\"ם ששינה לשון המשנה. וכתב אינן כתלושין. והכסף משנה כתב שעשה כן. מפני שטהורים אינן מורה על הכשר. ע\"כ. וזה אינו שכבר הרבה פעמים שנו בלשון הכשר. וכמו שכתבתי בשם הרמב\"ם עצמו בפרק קמא משנה ג'. ואם כפי לשון חבורו הוה ליה לכתוב אינן ברצון. אבל לי נראה שטעם הרמב\"ם. כדי שיכלול בלשון אינן כתלושין. שאינן מקבלין טומאה ג\"כ. וכמו שכתב בפירושו. ז\"ל ענין אמרו את שבאבן טהורים. שהמים אשר על האבן ההיא אשר בתוך הבור. דינו כדין מי הבור. שהוא טהור לא יתטמא ולא יכשיר. כמו שבארנו. אף ע\"פ שהאבן נראית למעלה משטח המים. והדבר הנראה ממנה בלול. אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו. דין מים תלושים. ע\"כ. ודייק לפרש כן מדשינתה המשנה. ולא קתני אינן בכי יותן. ושוב מצאתי בדברי *הרמב\"ם שכתב ואת שבאבן טהורים. אם פשט טמא ידיו ונטלו מן המים. מים שעליו טהורים. ע\"כ. הרי שמפרש כדברי הרמב\"ם. ודרמב\"ם עדיפא מיניה. שמפרשו גם כן לענין משנתינו דאיירי בהכשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השלח</b>. פי' הר\"ב העור כמות שהוא. וזה לשון הרמב\"ם העור בצמרו כמו שמפשיטין אותו. ע\"כ. והיינו דתנן במשנה ב' פרק ד' דשבת. דטומנין בשלחין. שהוא מחמת הצמר שבהן: \n",
+                    "<b>בכי יותן</b>. שכונתו בלי ספק הוצאת המים והוה כמו מרעיד את האילן להסיר ממנו משקין שהוא מכשיר כמו שנקדם (בפרק קמא דמכילתין משנה ג'). אמנם כשנחבטו הוא בתוך המים. אין כוונת יציאת המים מן העור. כיון שהוא שקוע במים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמשוטות שמנהיגים בהן הספינות</b>. כדתנן ברפ\"ה דב\"ב: \n",
+                    "<b>אינן בכי יותן</b>. *דאינו מתכוין שישרו במים ולא נתכוין למים וכן במצודות וברשתות דלא נתכוין למים. ואם ניער מהם המים ונתזו מהן המים כיון דנתכוין שיצאו המים. אחשבינהו. ואם נפלו על הפירות הרי זה בכי יותן. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>*[ואם נער בכי יותן</b>. לפי הסברא ה\"ה בספינה ודכוותייהו. וק\"ל אמאי לא תננהו בחד בבא. והפסיק באינן בכי יותן. והרמב\"ם בפי\"ג מהט\"א [הלכה יא] העתיק המשנה כצורתה]: \n",
+                    "<b>לים הגדול</b>. תנא בא\"י קאי. והתם באותו ים רגילין בכך: \n",
+                    "<b>לצרפה</b>. כתב הר\"ב לחזקה כו' עיין לשון רש\"י שכתבתי בספ\"ד דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קסיא</b>. פי' הרב כסוי כו' וכ\"פ הרמב\"ם והר\"ש [שגיכ\"ק מתחלפין] ועיין מ\"ו פי\"ז דכלים כתבתי פי' הראב\"ד ומהר\"ם: \n",
+                    "<b>של לבנים</b>. כתב הר\"ב להגין מפני הגשמים. וז\"ל הרמב\"ם שלא יפול עליהן מים קודם בישולם [ויפסידם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנצוק</b>. עיין ספ\"ח דטהרות: \n",
+                    "<b>חוץ מדבש הזיפין</b>. ואפילו היה מערה מצונן לצונן הרמב\"ם פ\"ז מהט\"א [הלכה ד'] ועיין במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב מפני שסולדים כו' כשהקלוח נפסק וכו' עיין לקמן: \n",
+                    "<b>דבש הזיפין</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי דבש טוב וחשוב שמתוך חשיבותו מזייפין אותו כו' וכן נראה מפי' הר\"ש ולשון רש\"י בסוף סוטה [דף מ\"ח] שהוא טוב ועב מערבים בו וכו' ואין נכרות בו. ומ\"ש הר\"ב ואית דאמרי על שם מקומו שבא מזיף כמו בבא הזיפים. ולאית דמפרשי הכא מזייפין. מפרשי התם נמי בני אדם המזייפים דבריהם (שקרנים והולכי רכיל). גמרא דסוף סוטה: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים כו'</b>. מפני שהיא סולדת לאחריה. ולת\"ק כיון שאין בהם ריר כ\"כ כמו דבש הזיפין והצפחת לא חשיב ליה. דבעי רירי טובא. וב\"ש סברי אע\"ג דלית להו כולי האי רירי. חשיבי לחבר העליון לתחתון. תוס' פ\"ז דנזיר ד' נ'. וכן מוכח שם מתוך הסוגיא: \n",
+                    "<b>מפני שהיא סולדת לאחריה</b>. פי' הר\"ב כשהקלוח נפסק חוזר כו' ונמשך למעלה למשקין שבכלי. וז\"ל רש\"י בפ\"ז דנזיר חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו. וכחוזר ונוגע לעליונים דמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[מהם לחם טהור</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>מצונן לחם טמא</b>. פי' הר\"ב שהתחתון החם מעלה הבל לעליון מצונן ומטמאו כדאמרי' לעיל בפ\"ב (משנה ב') בזיעת המרחץ. הר\"ש. וקצת קשה לי דא\"כ בלא נצוק נמי כל שמעלה חום מתחתון לעליון יהא טמא. ואולי דא\"א בלא ניצוק. אבל הרמב\"ם פי' לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק. יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו' וכ\"כ בחבורו פ\"ז מהט\"א. מפני שענני החמין עולה כתמרות עשן. ומתערב בנצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. וראיתי בפי' הר\"ש שמתחיל כלשון הר\"ב עד ומטמאו והדר כתב (כלשון הרמב\"ם) לפי שענני החמין כו' *[ומתערב בנצוק ובמים כו'] עד הוא חשוב וא\"כ גם דברי הר\"ב יכולין להתפרש דהחום מעלה הבל בנצוק. ומש\"ה מטמא העליון. אבל בלאו הכי אין חום התחתון מטמא לעליון כשאין כאן נצוק. אלא שנראה בעיני פשוט שכל הלשון הכתוב בפירוש הר\"ש מן לפי שענני החמין כו' עד הוא חשוב. שלא כתבם הר\"ש בעצמו. אבל הם הגהה מאיזה תלמיד שהגיה כן בגליון. מועתקים מחבורו של הרמב\"ם אח\"כ נדפסו בפנים בטעות. אבל הר\"ש מעולם לא ראה חבור הרמב\"ם. דלא אשתמיט בשום דוכתא לא בזרעים ולא בטהרות לכתוב שום דבר משמו. על כן לבי אומר לי. שהר\"ש לא כתב לזה הלשון כלל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד: \n",
+                    "<b>*[רבי שמעון אומר כו' וכחו כו' טמא</b>. במרדכי פרק כל הבשר העתיק כחו במקום וכחו. וגם ל\"ג טמא. והארכתי בזה בספרי ספר תורת האשם כלל כ\"ג דין ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b>. כתב הר\"ב לפי שההבל מחבר כו' ומסיים הר\"ש כגון מערה מצונן לחם ע\"כ. ודבר תימה הוא בעיני דהתם החם הוא הטמא ומטמא לעליון שהוא הצונן. ואילו הכא צונן העליון טמא ואתא לטמויי לחם התחתון ומה ראיה היא זו. וכי תימא דה\"ק כמו שהחם מטמא לצונן העליון. אף כאן נעשה עליון חם מן התחתון ולפיכך חוזר ומטמא גם לתחתון. אכתי לאו ראיה דהא אי משום הא איכא לדמויי למחם לחם דטהור. ויראה לי דהך דהכא לאו מטעמא דלעיל הוא. דלא חלקו לעיל אלא כשהעליון טהור. אבל היכא דהעליון טמא כי הכא אין חילוק ולעולם העליון מטמא התחתון: \n",
+                    "<b>הקדרה טמאה</b>. עיין בפירוש הר\"ב דסוף זבים: \n",
+                    "הרי זה דומה לסלי זתים וכו' עיין בסוף מכילתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם נתכוין לכך</b>. וה\"ה אם לא נתכוין ושמח כשידע מידי דה��ה אכל הני דבפ\"ג. והכי תניא בתוספתא הביאה הר\"ש ופליג בה רבי יהודה כמו בהני דלעיל. ונ\"ל דתנא דידן הא לא קמיירי בפלוגתא. ובגמרא פ\"ק דחולין דף י\"ג מייתי למתני' דהכא וכתב רש\"י ואם נתכוין לכך בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם הרי הן בכי יותן. דהכי אמרי' בדוכתא אחריתא עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן. ע\"כ. וסיפא דתוספתא דלעיל היא ואיתא נמי בגמ' פ\"ב דב\"מ דף כ\"ב. ומהכא קשיא אהא דפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דפרה דלר\"י כשעלה הזכר לדעת הבעלים פסולה מכלל דלרבנן אפילו לא ידעי פסולה ומאי שנא מהכא דבעינן שידע קודם שינגב. וכמו דהכא דרשי' יותן דומיא דיתן ה\"נ התם דרשינן עובד דומיא דעבד: \n",
+                    "<b>העלן חרש שוטה וקטן וכו'</b>. עיין מ\"ש בזה בשם הר\"ש במשנה ו' פ\"ח דטהרות. דקשיין אהדדי הא דהכא והא דהתם. וה\"נ ה\"מ לאקשויי מההיא דסוף פרק ו' דמכילתין. אלא דהכא דמיא ממש כהעלהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשביל שימתינו</b>. פירש הר\"ב לשון לחלוח וכו' וכ\"פ הר\"ש וכתב מהר\"ם דלא נתכוין שירדו עליהם מים אלא שיתלחלחו מאליהן מן האויר. עד כאן. והרמב\"ם מפרש מלשון המתנה שכתב בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסידו וקמ\"ל דלא אמרינן הואיל והדבר ידוע שירד הטל עליהן דמשום הכי העלם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מטהר בלחין</b>. כי כשהן לחין אין מנתזין עליהם מים לפי שאין מנתזין מים על הירקות אלא אם עמדו ימים כדי שיראו לחין וכיון שהן לחין אין מתיזין עליהן על כן הם טהורים כיון שאינן מוכשרים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הטרגיס</b>. פי' הר\"ב שנחלק כל גרעין לשלשה. וברפי\"ב דנגעים קתני בית טריגון ופי' הר\"ב שיש לו שלש זויות שלש בלשון רומי טר\"י ע\"כ. ובגמרא ספ\"ק דנזיר טריגון ג' טטריגון ד'. וכתבו התוס' שכן הוא בלשון יון. והיה נראה דגרסינן הכי טרגיס וטטרגיס אלא שלא ראיתי כך בשום נוסח. ובגמרא דסוף פ\"ב דמ\"ק (דף י\"ג) מייתי למשנתנו ג\"כ כמו שהוא בספרים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ משל מוכרי משקה</b>. כתב הר\"ב מפני שנוגעים בה כו' ואין מקפידים על הלכלוך שקליפתה מגינה עליהם והוא מטמא אותה בקליפתה כמו שנתבאר בפ\"ב של עוקצים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עמהן</b>. עם המשקה והבצים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>*[כל הדגים כו'</b>. ז\"ש הר\"ב והטמא והטהור כו' מלשון הרמב\"ם העתיק כן ובכדי נקטי הטהור]: \n",
+                    "<b>כל הציר בחזקת טומאה</b>. כתב הר\"ב שסתם ציר נתנו בו מים. דציר גופו לאו בר קבולי טומאה היא שהיא זיעה בעלמא שיוצאה מן הדגים כשמולחים אותן גמ' פ\"ג דבכורות דף כ\"ב ע\"א: \n",
+                    "<b>ועל כולם כו' חוץ משל דגה</b>. פי' הר\"ב ועל כולם בין ביצים בין פירות בין ציר כו' אבל דגה כו' וכך הם דברי הר\"ש ומדלא נקטי נמי בין דגים נראה שדעתם דחוץ משל דגה דמתני' לאו בציר היא. אלא ארישא קאי חוץ מדגים. וראיתי בנא\"י שהוגה חוץ מן הדגה ונראה שכך הוא גי' הר\"ב והר\"ש. וקצת קשה שינוי הל' דגה. ולא דגים. ובפי' הרמב\"ם דגה שם ממין דגים היה מפורסם אצלם בשם הזה. ע\"כ. אבל בחבורו פי\"ו מהט\"א כתב כל הדגים בחזקת מוכשרים ואין ע\"ה נאמן עליהם לומר לא הוכשרו. נראה שחזר בו ומפרש ג\"כ כפי' הר\"ב והר\"ש: \n",
+                    "<b>נאמן לומר טהורים</b>. פי' הר\"ב לומר לא הוכשרו וטעמא כתבתי במשנה ג' פ\"ב דדמאי: \n",
+                    "<b>מפני שמפקידין אותן</b>. גרסינן. הר\"ש. וכן העתיק הר\"ב: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר ציר טהור</b>. פי' הר\"ב שידוע בו שלא הוכשר ע\"י משקה וכן פי' הרמב\"ם. וקשיא לי דלא היה צריך למתני אלא מים כל שהן מכשירין את הציר. אבל בגמרא דבכורות (דף כ\"ב) הלוקח ציר מע\"ה משיקו במים וטהור ממ\"נ אי מיא רובא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי לה. ואי רובא ציר נינהו ציר לדו בר קבולי טומאה הוא. מאי איכא משום הנך מיעוטא דמים הנך בטלו להו ברובא. ובסוף הסוגיא דף כ\"ג ע\"ב מייתי למתני' דהכא ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו ע\"ה לערב מיא עד מחצה והני מיא משהו. ה\"ל פלגא ופלגא ולא בטיל. *וא\"א נחשדו לערב מחצה. וטומאת עם הארץ דרבנן ודמשקים דרבנן ובפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן. ופירש\"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכה מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו ע\"ה לערב מחצה מים בצירן. וכי נפל בהן כ\"ש מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים. ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת וניעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע\"ה כ\"ש. ע\"כ. וכן השיגו הראב\"ד להרמב\"ם שם הלכה ד' דמפרש דלא כמו שהוא מפורש בגמ'. ולי אף משנה גופה. קשיא לפירושו של הרמב\"ם והר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה משקין הן</b>. כתב הר\"ב לפי שנאמר כו' ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש סתם אקרי. גמ' פ\"ק דבכורות דף ז'. וכתב הרמב\"ם אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים ע\"כ. וקשה דא\"כ דבש תמרים נמי יהא מכשיר דהא דבש סתמא דבקרא דתמרי' הוא. וי\"ל דבלשון בני אדם דבש סתם הוא של דבורים. וכתב הר\"ש וכל הני תולדות דקתני לקמן כיון דתולדות הן לא חיישינן אפילו יש להן שם לווי. ע\"כ. והתוספתא שהביאה הר\"ב באותו לשון הביאה הרמב\"ם. אבל בר\"ש קודם מנין לדמעות גרסי' בה. מנין לדם הנדה שהוא משקה שנאמר (ויקרא כ׳:י״ח) מקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה *(וכן כתבתי בפ\"ב דנדה משנה ו' וע\"ש ומ\"ש) מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים ולגופי' לא איצטריך שכבר נאמר ותשקמו בדמעות שליש ובאם אינו ענין לגופה תנהו ענין למי האף וכן אותיות א\"ע מתחלפין במבטא אחה\"ע כך נ\"ל. ומסיים הרמב\"ם ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שבארנו פעמים רבות בכוונתי זאת: \n",
+                    "<b>ודבש דבורים</b>. עמ\"ש במשנה י\"א פ\"ג דעוקצים *[ועיין במשנה ב' פ\"ג דטהרות דאפילו קרוש]: \n",
+                    "<b>דבש צרעים</b>. מין ארבה רש\"י דבכורות פ\"ק דף ז': \n",
+                    "<b>ומותר באכילה</b>. כתב הר\"ב דלא תימא כו' הדבש היוצא ממנו יהא טמא כדתנן במשנה ב' פ\"ק דבכורות שהיוצא מן הטמא טמא. ומ\"ש הר\"ב דסד\"א דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי כו' וז\"ל הרמב\"ם ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים. ע\"כ. ובגמרא דבכורות פ\"ק דף ז' איתא הכי אדאמר רב ששת מי רגלים של חמורים אמרי מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר\"י דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר\"י אומר אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף (ויקרא י״א:כ״א). שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא. ומה ראית כו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי כו'. וצריך לפרש דלהרמב\"ם והר\"ב אף לתנא דמפני שמכניסות נפקא לן מקרא אלא דאיהו דריש טעמיה דקרא וממילא שרי אף דבש צרעים ואילו לר\"י לא דרשי טעמא והא דאמר הוא דאמר כר\"י דאמר דובשא רחמנא שרייה ופירש\"י רחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב הוא. ע\"כ. והרמב\"ם והר\"ב מפרשים רחמנא שרייה בגזירת הכתוב א\"צ לפרש רחמנא שרייה בהדיא דלכ\"ע בהדיא שרייה. אלא בהא פליגי אי דרשינן טעמא אי לא וכדאשכחן פלוגתא דר\"ש ורבנן בכה\"ג דר\"ש דרש טעמיה דקרא. ואי הכי באנו גם בכאן לאותה קושיא שהקשתי לשאול בפסקי הרמב\"ם בכי הא כמו שכתבתי במשנה ה' פ\"ב דיבמות *(ומיהו י\"ל דתנא דמתני' שמכניסות לא דריש לשום מקרא אלא ה\"ק שחכמים חילקו ואמרו דדבש אינו בכלל כל היוצא מן הטמא כו' מפני שמכניסות וכו') והא דכתב הרב מפני שמכניסות וכו' לישנא דברייתא שכתבתי וז\"ל הרמב\"ם לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה. אבל הוא טל ירד על הצמח ותתערב בו כח הצמח ההוא ולחלוחותו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכא (ואין ממצות אותו מגופן) ותקיא אותו לכוורת ותצפנהו כדי שתמצא אותו [לאכול] עת כריתת הצמחים ואפיסתן במדברות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי רגלים</b>. דאדם אבל דבהמה לא. תוספתא פסקה הרמב\"ם ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>בין גדולים</b>. פי' הר\"ב היוצאין מפי טבעת וכן פי' הר\"ש. וצ\"ע דלקמן מתניתין ז' תנן והשותה מי טבריה אע\"פ שיוצאק נקיים דחשבינן להו כרעי. ואפשר לי לתרץ דשאני מי טבריא שלכך שותין אותן כדי לשלשל אינן חשובין משקה אלא כמו מידי דמיכל שיציאתו דרך פי הטבעת ולכך אלו אע\"פ שיצאו נקיים חשובים כרעי משא\"כ שאר משקים היוצאים מפי הטבעת מאליהם. וכה\"ג אשכחן בפ\"ג דכריתות בגמרא דף י\"ג בחלב האשה שהיא משקה ובפי התנוק היונק חשיב אוכל אף אתה אל תתמה על מי טבריה שאע\"פ שודאי שיש עליהן תורת משקה כמו שאר מים אפ\"ה השותה אותן לשלשל חשובים אוכל ומיהו דוקא ליוצא דרך בית הרעי ולא ליוצא דרך האמה. נ\"ל: \n",
+                    "<b>לדעתו ושלא לדעתו</b>. בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו. הרמב\"ם פ\"י מהט\"א [הלכה ב'] ועיין בריש משנה ח': \n",
+                    "<b>דם</b>. שחיטה. אע\"ג דדם מגפתה לא כדפי' הר\"ב בס\"פ וטעמא דדם חללים גבי אדם כתיב מ\"מ דם שחיטה מכשיר משום דאתקש למים דכתיב (דברים י״ב:ט״ז) על הארץ תשפכנו כמים. רש\"י פכ\"ב דשבת דף קמ\"ד. ומה\"ט ניחא דדוקא בטהורים דהא קרא בטהורים משתעי. וברפ\"ה דכריתות כתבתי דלא כל דם שחיטה מכשיר. ומדכתיב ודם חללים נפקא ליה. וקצת קשה דמה לי קטל' (כולה ומה לי קטל') פלגא כדכתב הר\"ב בס\"פ אבל גזירת הכתוב היא או קבלה וקרא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ודם הקזה של אדם (הרמב\"ם) וטעמו נ\"ל דאלו בבהמה לא עדיף מדם מגפתה דסוף פרקין</b>. אבל שם פי' הר\"ש דמקיז לשתייה אפילו בבהמה נמי מכשיר וטעמא משום דאחשביה. ע\"כ. וכדבריו נראה ממה שנשנה הכא דם הקזה לאחר ששנה דם שחיטה. ומיהו להרמב\"ם יש לתרץ דמסרך סרך התנא בלישניה דרפ\"ה דכריתות. ובסוף פרקין אכתוב להוכיח כהר\"ש: \n",
+                    "<b>לשתייה</b>. למעוטי לרפואה כדקתני סיפא הר\"ש: \n",
+                    "<b>והמוחל</b>. בנוסחת מהר\"ם בה\"א. וכתבתי בארוכה במשנה ו' פ\"ד דעדיות: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. והוא כדעת חכמים. הרמב\"ם. ור\"ל דבמשנה ג' פ\"ט דטהרות וע\"ש: \n",
+                    "<b>דם השרץ כבשרו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו כי' וע' לשון רש\"י שכתבתי במ\"ג פ\"ד דמעילה [ד\"ה דם השרץ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו מטמאין ומכשירין</b>. פירש הר\"ב שהן עצמן משקין טמאין ומטמאין ומכשירין כאחד. וכל משקין טמאין כך דינם כדתנן ברפ\"ק. ואין סברא להקל במשקין היוצאין מן הטמא שלא יטמאו ויכשירו כאחד אלא דוקא הני דהכא שהן אב הטומאה ובהדיא פסק הרמב\"ם פ\"י מהט\"א [הלכה ה'] שכן גם דם מגפתה וחלב אשה ודמעת עין אע\"פ שאינם אלא ולד כמ\"ש בספ\"א מה' משכב גם בפירושו במתני' ח' דפרקין. ולפיכך תמיהני אמאי לא תני להו נמי לאותן שלש דהא הוה רבותא: \n",
+                    "<b>ורביעית מן המת</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי הדם הוא הנפש. ועיין מ\"ש במשנה ב' וה' פרק ב' דאהלות: \n",
+                    "<b>ודם הנדה</b>. כתב הר\"ב דכתיב והדוה בנדתה מה שזב ממנה טמא כמותה. ולא לכל דבר אלא כדתנן במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>ואם נפל על הדלעת</b>. לא ידעתי אמאי נקט דלעת: \n",
+                    "<b>גוררה</b>. כדי שלא יאכל הדם. דדם האדם אסור מד\"ס כמ\"ש הר\"ב בסוף משנה ח' פ\"ה דכריתות. ועוד דמת אסור בהנאה כמ\"ש בספ\"ק דערכין: \n",
+                    "<b>והיא טהורה לפי שלא הוכשרה</b>. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזיעה</b>. עיין ברפ\"ב: \n",
+                    "<b>והשותה מי טבריה</b>. הן מים שיש בהן איכות שמשלשלים בהן כששותין אותן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>חלב הזכר טהור</b>. כתב הר\"ב דלא חשיב משקה. וז\"ל הר\"ש חלב הזכר טהור כלומר ואינו מכשיר. דחלב היוצא מדדין של זכר לא חשיב אלא כזיעה בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לרצון ושלא לרצון.</b> פירש הר\"ב לרצון שנחלב בכוונה כו' וכן פירש הרמב\"ם. וכלומר דלא הוי כמו לרצון ושלא לרצון דריש פ\"ק. דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים ומש\"ה אפילו סופו לרצון. אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה. וכ\"כ התוספות בריש פכ\"ב דשבת [ד\"ה חלב]: ",
+                    "<b>שדם מגפתה טמא.</b> דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה [ד]. הר\"ש: ",
+                    "<b>שהחולב לרפואה.</b> לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא. והמקיז דם לבהמתו לרפואה. טהור דדם מגפתה היא. והואיל והחולב לרפואה טמא. אף הנוטף שלא לרצון טמא. רש\"י רפכ\"ב דשבת: ",
+                    "<b>והמקיז לרפואה.</b> נראה בעיני דמכאן ראיה לפירוש הר\"ש דלשתייה אף בבהמה מכשיר דאלת\"ה אמאי דחיק נפשיה לומר מחמיר אני בחלב מדם מטעמא דמשכחת לה חומרא בלרפואה. תיפוק לי' דבלשתייה גופה שכן סתם כל חליבה. דמשכחת חומר בחלב מבדם. דהמקיז אף לשתייה בבהמה טהור ותיובתא להרמב\"ם דמפ' לעיל דם הקזה בשל אדם דוקא. ונפלאתי על הכ\"מ שהניח מ\"ש הרמב\"ם דבשל אדם ולא פי' בו דבר ולי צ\"ע: ",
+                    "<b>ושלא לרצון טהורים.</b> כדתנן בפרקין דלעיל בסופו הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין. הר\"ש: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת מכשירין</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכשירין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,306 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Makhshirin",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כל משקה</b>. ושבעה הן כמו שכתבם הר\"ב ותנינן להו במשנה ד' פרק בתרא. והתם פי' הר\"ב מהיכא ילפינן לה: \n",
+                    "<b>*[שתחלתו לרצון</b>. פי' הר\"ב בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין של תלוש כדלקמן פ\"ד משנה ג']: \n",
+                    "<b>הרי זה בכי יותן</b>. כתב הר\"ב שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבא עליו מים כו' פירוש משנתלשו שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים. ומהו אומר אשר יבא עליו מים. רש\"י בפי' החומש. ובפ\"ט דחולין דף קי\"ח תניא כשם שאין זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו. פירש\"י. כדאמרינן בת\"כ אם אתה אומר מחוברים טמאין. טמאת את הכל. שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם. ע\"כ. כך אין מקבלין הכשר עד שיתלשו: \n",
+                    "<b>משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון</b>. ועיין במשנה ב' פ\"ד. ועוד עיין בספ\"ג דטבול יום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת שבו בכי יותן</b>. כתב הר\"ב דאחשובי אחשבינהו וכתלושים וכתלושים דמו. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד. ובפירוש הר\"ב שם משנה ז': \n",
+                    "<b>ואת שבו אינן בכי יותן</b>. ואע\"פ שנשרו ממקום למקום. הרמב\"ם פי\"ג מהלכות טומאת אוכלין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה כו'</b>. והר\"ב העתיק ונפלו על חבירו. וכן הוא בנ\"א. ומפרש הר\"ב שהפירות נפלו. ולענין שיהיו מוכשרים מהמים שעל הזרעים וירקות המחוברין וכן פי' הרמב\"ם. אבל בחבורו פי\"א מהט\"א [הלכה ט\"ז] העתיק כגי' הספר ונפל כו' ונפלה כו' ומתוך דבריו שם כתב הכ\"מ שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפל על חבירו. או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים כו' ונפלו על הפירות המחוברין. אם נגעו באותן מים. פירות תלושין לא הוכשרו. מפני שאותם מים אינם חשובים תלושים ברצון. לפי שלא נתכוין שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע. ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע\"פ שלא נתכוין שיפלו עליהם. כיון שנתכוין להשירם מהאילן. ובסוף נפלו על התלושין. הוה ליה כתלושין ברצון. ע\"כ. ומצאתי בנא\"י שנמחק כל פי' הרמב\"ם שלפנינו על המשנה הזאת. ונכתב פי' אחר והוא ע\"ז הדרך שכתב הכ\"מ. והראב\"ד גורס ג\"כ כגי' הספר. ומפרש ואמר שמרעיד האילן או הסוכה להפיל אותן. ב\"ש סברי כיון שמתכוין להפיל את האילן או את הסוכה. ואין להם עוד צורך שישארו עליהן המשקין. (א\"כ) מחשבת נפילת האילן והמשקים שעליו. מחשבה אחת היא. והרי הוא כמו שהרעיד (להשיר) מהם המשקין על הזרעים שתחתיהן. והרי הן בכי יותן. וב\"ה סברי אע\"פ כן אינו כמרעיד (להשיר) ממנו משקים. שהרי אינו מתכוין אלא להפיל הסוכה עצמה. והא דנקט זרעים וירקות מחוברים תחתיהן. רבותא הוא לב\"ש אע\"פ שמחוברים בשעת הכשר. אם נתלשו ומשקה טופח עליהם. הרי הן בכי יותן. א\"נ אם נתלשו עם נפילת הסוכה ומשקים עליהם. סברי ב\"ש התלישה וההכשר באין כאחת. והרי הן מוכשרין ואע\"פ שנגבו מיד. וב\"ה סברי אינן מוכשרין. וכתב עליו הכ\"מ ששפתים ישק. אלא דדוחק לומר דאשמועינן רבותא לב\"ש דלית הלכתא כוותיה. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פ\"ד אכתוב כיוצא בזה להרמב\"ם *(ועוד עיין כיוצא בזה בריש מס' טבול יום) וכתב עוד הכ\"מ וז\"ל ומ\"ש ואם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן. משמע דלב\"ה אינם בכי יותן. וסתם מתני' בפ\"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לאמת המים. וגבי צנון שבמערה. וגבי קופה שהיא מלאה תורמסין. שאע\"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע. כשהוציא הפירות משם ה\"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה\"ה כשנפלו מים על ירקות המחוברים ונתלשו. ודוחק דאתו הני סתמא דלא כב\"ה. ע\"כ. ולדברי הר\"ש בקופה דתורמסין לא קשיא כלל. כמו שאעתיק דבריו שם. דעם ההוצאה בעינן נמי שחושב והדיח ובכך מתורץ ג\"כ מה שהקשה עוד הכ\"מ מהבוצר לגת. שאם כשנתלשו והיין טופח עליהם. מודו ב\"ה שהוא בכי יותן. דהתם ודאי דניחא ליה: \n",
+                    "<b>או סוכה</b>. דהיינו ענף של אילן. הר\"ש. וכן במהר\"ם. ורמב\"ם פי' סוכה ממש. ועיין מ\"ש ברפ\"ג דזבים: \n",
+                    "<b>משקה טמא</b>. ר\"ל מוכשר כי הרבה אומרים במס' הזאת טמא. בעבור מוכשר. וטהור על הדבר שאינו מוכשר. הרמב\"ם במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוער אגודה של ירק</b>. פירש הר\"ב כגון ירק שירדו עליו גשמים וכו' ומנערו כדי שיצאו ממנו מים וירדו מצד העליון לצד התחתון מקלח לקלח. ב\"ש אומרים בכי יותן. כיון דהשתא בשעת ניעור הוה ניחא ליה שירדו מים מצד העליון לצד התחתון. ומתוך כך יפלו המים מן האגודה. חשיב הכשר. ובה\"א אינו בכי יותן. כיון דהיה חפץ שלא יהיו מים על זאת האגודה בצד העליון. נהי דבצד התחתון ניחא ליה שירדו דרך שם. מ\"מ כל האגודה אחת היא. ותחתונה שוה לעליונה. א\"ל ב\"ה לב\"ש. והרי הנוער את הקלח אחד. וכי חוששין אנו שמא יצאו מעלה לעלה. בתמיה. וכי היכי דהתם אין חוששין. ה\"נ באגודה לא ניחוש. *א\"ל שהקלח אחד. פי' לא דמי אגודה לקלח. דשם קלח אחד הוא וכל עלין שבו דין אחד להם. אבל אגודה אין סברא לעשות כל קלחין שבה אחד. כמו שאנו עושים כל עלין שבקלח א'. כנ\"ל לפרש מהר\"ם: \n",
+                    "הרי המעלה שק מלא פירות כו' עיין במשנה ז' פ\"ד: \n",
+                    "<b>אבל אם העלה</b>. כמו אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט). כלומר בהא מודינא. כ\"כ מהר\"ם. וכן במס' מעילה פ\"א משנה ב': \n",
+                    "<b>ר' יוסי אומר התחתון טהור</b>. שלא נתכוין שיבלל השק התחתון. אבל נתכוין להגין בו השק העליון שלא יבלל. ונמצא בלילת התחתון שלא לרצון. הרמב\"ם. וכתב עוד דהלכה כר\"י אבל בחבורו פי\"ד מהט\"א כתב כת\"ק: \n",
+                    "<b>טהור</b>. ר\"ל אינו מוכשר. כי הרבה אומרים כו' הרמב\"ם כמו שהעתקתי [סוף המשנה] דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הממחק</b>. והר\"ב העתיק המוחק. וכן מייתי לה בגמרא פ\"ג דכריתות דף ט\"ו. אבל הר\"ש העתיק כגירסת הספר. וכן הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פי\"ג מהט\"א: \n",
+                    "<b>הכרישה</b>. והוא מחובר לקרקע. אי נפל עליו שלא לרצון הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והסוחט שערו בכסותו</b>. והר\"ב העתיק בשערו ובכסותו. וכן העתיק הר\"ש. הכי מייתי לה בגמרא דכריתות. והרמב\"ם העתיק כגי' הספר בפירושו ובחבורו. ומפרש שסוחט שערו בבגדיו לנגבו: \n",
+                    "<b>היוצאין בכי יותן</b>. אע\"ג דשלא ילקה הכותל אינו בכי יותן. (כדתנן במשנה ג' פ\"ד) התם משום דלא ניחא ליה דאתו. וה\"נ אע\"ג דלא ניחא ליה מעיקרא. מ\"מ כיון שהוא עצמו דוחקו להוציא מהם המים. אחשבינהו. תוספות דכריתות [ד\"ה והיוצאין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לבדקן אם הן יפות</b>. הרבה שעושים אצלנו בבחינת הפולין הטחונים. רואין אם נטפח ונתלחלח כשנופחים בו נודע שנתבשל מהר. כי היותו מקבל הליחות במהרה. אות אל פתיחת נקביבותו. ובנא\"י מופת שגרמו פתוח. הרמב\"ם. ולדבריו אין צריך שיפול רוק מפיו על העדשים. כדפ��' הר\"ב. אבל אותן הליחות והזיע שמזיעים העדשים בסבת הנפיחה ביה פליגי רבנן ור\"ש כמ\"ש בפירושו. גם בחבורו פי\"ד מהט\"א. ודברי הר\"ב מועתקים מפי' הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זיעת בתי' בורות כו' ואפילו הן טמאים</b>. הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"י מהט\"א: \n",
+                    "<b>בורות שיחין ומערות</b>. מפורשים בכמה דוכתים ומהן בסדר זה במשנה ד' פ\"ק דמקואות: \n",
+                    "<b>*[בא במים שאובין כו'</b>. כתב הר\"ב אבל בא במים מחוברים כו' לא לרצון נתלשו. וכך כתב הר\"ש. ונ\"ל דמיירי שלא בא בתוכה לטבול דלא תקשה ממתני' דרפ\"ה ועוד עיין מ\"ש שם במשנה ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחץ טמאה</b>. פי' הר\"ב של מים שאובים זיעתה טמאה מכשרת את הפירות ומטמאתן וכ\"פ הר\"ש. וקשה דאע\"ג דשאובים הם. לא מפני כן מטמאין אעפ\"י שמכשירין. וצ\"ל דשאובים וטמאים הן. והרמב\"ם מפרש דמרחץ שזיעתו בא מן המים שבתוכה משא\"כ זיעת בתים ובורות דלעיל ואם היתה המרחץ טמאה זיעתה טמאה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ברזל טמאה כו'</b>. כתב הר\"ב חכמים גזרו כו' כמפורש ברפי\"א דכלים. ושם שנויה משנה זו במתניתין ד': \n",
+                    "<b>אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כ\"ש למי שפיכות טמא</b>. שמשקין טמאים שירדו לטהורים מטמאין בכ\"ש. הרמב\"ם פ\"ב מהט\"א (הלכה כ\"ו). והקשה הכ\"מ דאדרבה הל\"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים. קמא קמא בטיל. (עיין בפי' הר\"ב משנה ח' פרק בתרא דע\"ז) ותירץ דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים וניגרים. הלכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הלכך בתר בתראי אזלינן ע\"כ. אבל אין נראה כן מדברי הר\"ב דבפי' משנה ד' פ\"ק דמקואות דהתם מייתי למתני' דהכא. ולא מיירי התם במי שפיכות השוטפים דוקא. גם מדברי הרמב\"ם עצמו בפ\"ט מה' מקואות (הלכה ט\"ז) נראה דמיירי בנמשכין ונקוין. ול' הראב\"ד טמא לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה. הוחזקו גם הם במי שפיכות שכבר נשכחת נפילתם ע\"כ. וכתב הכ\"מ וא\"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי\"ל דלא גזור אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רוחץ מיד</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ג דביצה: \n",
+                    "<b>באמבטי</b>. פירשתיו במשנה ד' פ\"ד דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שיבואו ממקום קרוב</b>. כדי שילך הכנעני ויתלוש ויגמור המלאכה ויחזור לכאן. והא דלא הזכיר שיעור התלישה לפי שהוא נעשית בשעה מועטת. הר\"ן פ\"ג דביצה. ומ\"ש הר\"ב שלא אמרו כו' אלא גזירה שמא יאמר לכנעני לך והבא כו' כלומר לך ולקט. וכן ל' התוס' דביצה פ\"ג: \n",
+                    "<b>ממקום קרוב</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דשמא הובא ממקום רחוק כו' ובמשנה ד' פכ\"ג דשבת דתנן אא\"כ באו ממקום קרוב ופי' הר\"ב שנודע לנו בבירור שבאו ממקום שבתוך התחום כו' ולפי זה מקום קרוב היינו בתוך התחום. וא\"כ קשה מ\"ש הכא מהתם דהכא מסתמא תלינן דממקום קרוב דהיינו מתוך התחום בא. ושמא יש לחלק דהתם לענין מת. ואוושא מלתא טובא. איכא למגזר טפי. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ\"ג דביצה דף כ\"ד. שיש חילוק בין מת לדברים אחרים. דאוושא טפי מלתא. דהכל יודעין שהובאו בשבילו ואיכא למגזר טפי. אבל הר\"ן בפ\"ג דביצה גבי כנעני שהביא דורון לישראל. כתב שאם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום. והביא עליה ממתני' דהכא. ושמעינן מינה דדעתו נמי דמתני' לא קתני כדי שיבואו ממקום קרוב. אלא כי ידעינן בודאי שבמתוך התח��ם הובאו. וא\"נ מקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק ותרוייהו חוץ לתחום ואין מקום קרוב דהכא. כמו מקום קרוב דפכ\"ג דשבת. ובזה נוכל לתרץ דברי הר\"ב ג\"כ. ושאין חילוק בין מת לירק דהכא. אלא דמקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק. ולעולם מחוץ לתחום וצריך להמתין עד שיבוא ממנו. אבל אין חוששין שמא בא ממקום יותר רחוק מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב כנענים כנעני</b>. פי' הר\"ב ומותר להאכילו נבלות וכו' בידים. וכ\"ש שלא יחזירו לו אבידה. ולנזקים. רש\"י ספ\"ק דכתובות. ובגמרא (דף טו) דלענין פקוח נפש אינו כן כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דיומא: \n",
+                    "<b>ואם רוב ישראל ישראל</b>. פי' הר\"ב וחייבים להחזיר לו אבדתו כישראל. ורבותא קמל\"ן דמוציאין ממון מיד ישראל דאע\"ג דאמרו רבנן המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר (דברים כ״ט:י״ח) למען ספות הרוה את הצמאה. שהשוה הכנעני לחשיבותן של ישראל ונאמר (שם) לא יאבה ה' סלוח לו. רש\"י שם. ואע\"ג דקיי\"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. כדפי' הר\"ב ברפ\"ו דב\"ב. ה\"מ כשבא לידו הממון בהיתר ומדעת נתנם לו. הר\"ש. והתוס' דכתובות. וליוחסין לא מצי לאוקומא דבעינן תרי רובא. כמ\"ש בספ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>מחצה על מחצה ישראל</b>. פי' הר\"ב לענין נזקין דלהחזיר אבדה לא מצית אמרת. דא\"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי. רש\"י דכתובות. וקשיא דכל אינך נמי פלגינהו מהדדי. ולא אתפרש בהו למאי הלכתא. אלא נראה כמו שכתבו התוס' דיומא פ' בתרא דף פ\"ה. דבמחצה על מחצה אין מחזירין אבדה. דא\"ל אייתי ראי' דישראל את ושקול. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שור של כנעני שנגח שור של ישראל כו' כדתנן במתני'. ג' פ\"ד דב\"ק. וכתבו התוס' תימה דה\"נ ה\"מ למימר מחצה על מחצה כנעני. ומנגח תורא דידן לתורא דידיה. ע\"כ. כלומר דתנן התם שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב כנענים א\"צ להכריז</b>. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ב דב\"מ [מ\"ש בסוף המשנה]: \n",
+                    "<b>אחר רוב הנחתומים</b>. פי' הר\"ב דפת של כנעני היא מי\"ח דבר. וממשנה זו קצת ראיה לדעת התוס' שכתבתי בשמם במשנה ט' פ\"ג דע\"ז [ד\"ה אסורה]. דעדיין בימי רבי לא הותר פת של פלטר. ודלא כהר\"ן שכתב שבימי רבי הותר: \n",
+                    "<b>אחר רוב אוכלי פת עיסה</b>. נ\"ל דפת עיסה היה מנהגם דבעלי בתים אופין בבתיהן יותר מן הנחתומים. ולפיכך אין הולכים בו אחר רוב נחתומים. וכן בפת קיבר אליביה דרבי יהודה. ויראה לי דת\"ק ור\"י לא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתריה דבאתריה דת\"ק הנחתומים אופים פת קיבר. ובאתריה דרבי יהודה בעלי בתים אופין פת קיבר. ופת עיסה אפשר דאף באתריה דר\"י ב\"ב ג\"כ אופין אותו. כמו באתריה דת\"ק. ואחר שכתבתי זה באו לידי דברי מהר\"ם וכתוב בהן פת עיסה. נ\"ל פת בעלי בתים שאינה של נחתומים. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הולכים אחר רוב הטבחים</b>. פי' הר\"ב אם רוב טבחי ישראל הבשר [מותר] דאין הלכה כרב וכו' וזה דלא כדמשמע מלשונו דבפי' משנה ג' פ\"ז דשקלים. כמ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב מכניסין לבתיהן פטור</b>. פי' הר\"ב מלעשר. דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב פ\"א דפטור לפי שרגילים לעשר קודם כו' הילכך כו' שהוא בחזקת מעושר. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וצ\"ע דמשום דרגילין לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי. ודוחק לומר דמשנתינו לענין אכסנאי ועני דמאכילן דמאי. כדתנן ריש פ\"ג דדמאי. ובחבורו פי\"א מהל' מעשר [הלכה ט'] כתב פטור מלעשר. ��עדיין לא נקבע למעשר: \n",
+                    "<b>אם רוב כנענים ודאי</b>. כתב הר\"ב ר\"מ לטעמיה דס\"ל אין קנין לכנעני בא\"י כו' כבר כתבתי במ\"ח פ\"ק דע\"ז דזו היא שיטת הירושלמי בלבד. והיינו דסיים הר\"ש ואפילו יש קנין. מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי: \n",
+                    "<b>ואם רוב ישראל דמאי</b>. פי' הר\"ב שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני. אבל מעשר ראשון המע\"ה. כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת דמאי [מ\"א]. ועוד בסוף מסכת מעשר שני וסוף סוטה [משנה יו\"ד]. אבל נראה דהכא דאנן אליבא דר\"מ קיימין. דצריך להפריש אף מעשר ראשון דלדידיה אף מעשר ראשון אסור לזרים. כדתנן במ\"ד פ\"ט דיבמות. ואולי דאף לר\"מ לא החמירו בדמאי. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הן. וכיוצא בזה שכתבתי לענין אונן בפ\"ק דדמאי. והשתא ניחא דלא פירש הר\"ב ברישא מחצה למחצה דמאי שצריך להפריש כו' אלא הכא איצטריך לאשמועינן דאף לר\"מ א\"צ להפריש אלא תרומת מעשר ומעשר שני. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי</b>. כשבודאי ידוע שישראל אחד הטיל לתוכו ומ\"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה במאה ואחד. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מכנעני אחד בלבד שנתבטלה. ולהרים נמי א\"צ. דטעמא דמרים פירש הר\"ב ברפ\"ב דערלה שהוא משום גזל השבט והכא דמשום ספק הוא ואין כאן גזל השבט. דהמע\"ה. והרמב\"ם בחבורו לא העתיק לבבא זו כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל רביעית על של חמישית</b>. בכדי נקטו. דבשתיהן מעשר שני. והרמב\"ם בפ\"א מהלכות מעשר שני (הלכה י\"א) לא העתיק אלא שניה בשלישית ושלישית ברביעית. ובדברי מהר\"ם ולענין ספיקא דרביעית בשל חמישית אין תורמין עליהם. לא משל פירות רביעית דה\"ל מן הישן על החדש. ולא משל חמישית דהוי ליה מן החדש על הישן. עד כאן. ואע\"ג דלפי זה הוי מצי למתני נמי מן הראשונה על השניה. אלא דהך דרביעית על חמישית. אגב גררא. לא רצה לדלוג: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שק שהוא מלא פירות</b>. כתב הרמב\"ם ז\"ל זרעים. כי רוב הזרעים מושכים המים. וכ\"ש החטה. ע\"כ. ועיין במשנה ג'. ובחבורו פרק י\"ד מהט\"א [הלכה ה'] כתב ג\"כ שק שהוא מלא זרעונים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים בכי יותן וכו'</b>. ובנוסחת מהר\"ם אינו בכי יותן ותו לא מידי. ופי' כלומר הסמוכים ממש למים אינם בכי יותן. דלא ניחא ליה שיבואו עליהם המים. משום דבלא\"ה יש להם לחלוחית די. מלחלוחית המים הסמוכים אליהם. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאר כל המשקין טהורין</b>. וה\"ג הר\"ב. ופי' טהורין הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דהואיל וסתמן אינן נבלעין בחבית לא היו לרצון. וצריך לומר שגם סופן לא לרצון. דאלת\"ה הא תנן בריש מכילתין כל שסופו לרצון אע\"פ שאין תחלתו לרצון. וזה דוחק. דכיון שהפירות מתוך כך נראין גסין ונפוחין. ודאי דניחא ליה. כמו דמסתמא באלו הג' משקין אמרי' דניחא ליה. ה\"נ אם נתלחלחו בשאר משקים מסתמא ניחא ליה. מיהו יש לו להר\"ב הכרח מן המשנה. דהא ברישא ושאבו קתני. מכלל דדכוותה בסיפא אפילו שאבו. תו איכא למידק בדברי הר\"ב דעד כאן לא אמרן בשאר המשקים טהורים אלא כשהמשקים חוץ לחבית. הוא דאמרינן שאין נבלעים לתוך החבית. אבל כשהמשקים בתוך החבית. אה\"נ דיכולין להפלט ולהכשיר הפירות שחוץ לחבית שמפרש לכולה מלתא כשהפירות בתוך החבית. ואי איתא דאפילו כשהמשקים בתוך החבית נמי. ה\"ל לפרש כן דהוה רבותא. דיותר ראוי שיפלט ממה שיהא נבלע. כדאמרינן בעלמא בנקב בכונס משקה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ג דכלים. והרמב\"ם בפי\"ד מהט\"א [הלכה ו'] כתב אבל שאר המשקים אין משאבין מן החרס כדי שיכשירו הפירות שבצדן. ע\"כ. נראה מדבריו דלא אמרינן אלא שאין משאבין. כלומר מסתמא אין משאבין. ולכך אין לחוש שמא שאבו. אבל כי שאבו אה\"נ דהוו בכי יותן. ואע\"ג דברישא נמי דוקא כששאבו וכמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם שם מ\"מ בסיפא לא איירי אלא במסתמא וקמל\"ן דאין לחוש ולבדוק אם שאבו אלא סמכינן אסתמא שלא שאבו. ועיין מה שאכתוב במשנה דלקמן בשם הכ\"מ וגם נראה מדבריו דמפרש אפילו כשהמשקים בתוך החבית. ומ\"ש הר\"ב אבל שמן וכו' הן עבין קשיא אדפי' במשנה ב' פ\"ג דכלים וע\"ש. ומהר\"ם גרס ושאר כל המשקין טמאין ופירש כלומר כל משקים הטמאים. כגון שמן דבש וחלב דם טל כדתנן לקמן פרק בתרא הן מכשירין וסתם מתני' ר\"מ וכי היכי דאית ליה דכלי טמא חושב משקים כדמוכח בתוספתא לקמן פ\"ד ה\"נ קסבר משקים טמאים מכשרי אע\"ג דאלו הוו טהורים לא מכשרו ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין נראה לי דיש לחלק בין פת לפירות מש\"ה תנן הכא ע\"פ חבית אע\"ג דבמתניתין דלעיל אמרינן דמתוך דופני החבית נפלט ומתלחלח כן צריך אתה לומר ממה שכתבתי בריש פרקין בשם הרמב\"ם דזרע החטה שואבת והכא פסקינן כר\"י דמטהר בשל חטים אלא כדפרישית דיש לחלק בין הזרעים והפת ומה\"ט הא דתנן בכה\"ג במשנה ג' פ\"י דתרומות ומייתי לה גמרא פ\"ז דפסחים דף ע\"ו ופרק בתרא דע\"ז דף ס\"ו ולא דייקינן עלה ממתניתין דלעיל דהה\"נ הכא אפי' בסתומה שהמגופה עליה כדדייקינן עלה בירושלמי דתרומות כמו שכתב הר\"ש</b>. אלא טעמא כדפרישית דגמרא דידן סברה דאין להביא ראיה מפירות לפת כך נ\"ל והא ריש לקיש דכי פליגי בפת חמה וחבית מגופה לא משום מתניתין דלעיל הוא דתקשה לך דאמר בפת צוננת וחבית פתוחה פליגי נמי והרי חבית דלעיל בפירות צוננים מיירי וכבר כתב הר\"ש דלריש לקיש צריך ליישב שלא תקשה ממתניתין דחבית. אבל לדידי לא קשיא ולא מידי דגמרא דידן סברה דיש לחלק בין פירות לפת וטעמיה דריש לקיש כדכתב הכסף משנה בסוף ה' תרומות (הלכה י\"ג) בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דסבירא ליה דריחא מלתא היא ואנן לא קיימא לן הכי: \n",
+                    "<b>רבי מאיר מטמא</b>. פירש הר\"ב כלומר הוכשר הלחם כו' מחמת היין שנבלע בו ודלא פירש כן במסכת תרומות (שם) דהתם רבותא אשמועינן דאפילו משום ריחא בעלמא אסרו רבי מאיר: \n",
+                    "מטהר בשל חטים ומיירי כשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח הכ\"מ פי\"ד מהט\"א (הלכה ז'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם מחמת עצמן אינו בכי יותן</b>. לשון מהר\"מ שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו ע\"כ ונראה מדלא קתני ואם מחמת עריבה כדקתני ברישא ואם מחמת הסלע דהכא שאני שאלו היה מחמת עריבה הוכשרו וכ\"כ הראב\"ד (שם הלכה ח') וז\"ל. נ\"ל אם נתנן בעריבה מחמת הליחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכונסן אלא בעריבה אע\"פ שיודע שיטננו ממנה אינן בכי יותן ע\"כ אבל הרמב\"ם העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחבורו (שם): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בו משקה טופח כבר בארנו כמה פעמים שענין משקה טופח באיזה מקומן שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו</b>. כתב הר\"ב ה\"ק אם נתן בה חטים אינו חושש כו' וכ\"כ הר\"ש. וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננ�� ולהכי תני לעיל וטננו לפי שכן רגיל להיות והרמב\"ם כתב (שם הלכה י') אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואע\"פ שהוא שמח ע\"כ וכתב הכ\"מ וז\"ל פי' (הרא\"ש) דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגרן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס *(צריך להיות הארץ) אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הלכך אף ע\"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו ע\"כ. ולשון מהר\"ם אינו חושש שמא יש שם חטים משל אשתקד וטננו דאין מוכשרין דלא נתכוין אלא להשכיב האבק ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם שמח</b>. עיין מ\"ש בכיוצא בזה לקמן בר\"פ בתרא: \n",
+                    "<b>אלא אם עמד</b>. פי' הר\"ב נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים כלומר דשמחה לחוד לא סגי אלא צריך שיעמיד וה\"ק לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי. לא היה לכם לומר אם שמח שהרי א\"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ועיין במתני' דלקמן במשנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "חלחל פי' הר\"ב שנענע ונער כו' כמו היו צרורות מתחלחלים דמשנה ג' פ\"ד דמקואות הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם שמחו בכי יותן</b>. הוכשרו הפירות והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>היו רגליו מלאות טיט וכו' אם שמח בכ\"י אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר</b>. ולענין שחיטה דפסלינן במחובר חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלי צפורן מחוברת בפ\"ק דחולין משנה ב' אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חברו מיבעיא ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא הר\"ש במשנה ג' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>אם עמד והדיח אבל אם לא הדיח אע\"ג דסתמא דמילתא</b>. חפץ הוא שיודחו רגליה דמה מזיק לו שהודחו מכל מקום אינן בכי יותן. דבעינן שיהא שמח לגמרי שלא היה רוצה שלא יודחו ולהכי צריך שידיח דהשתא חזינן דניחא ליה טובא מדקטרח להדיח אבל אי לא טרח לא מהר\"ם: \n",
+                    "באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא פי' הר\"ב בין הדיח בין לא הדיח ור' יהודה היא וכן מבואר בתוספתא הרמב\"ם ולא אתפרש טעמא מאי שנא אדם ובהמה טמאה מבהמה טהורה ובדברי מהר\"ם דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם יהיו רגליה מלוכלכות אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב עליה או להטעינה משאוי או לשחק ולטייל בה כגון אריות ודובים וקופים ודאי מקפיד בלכלוכן וסתמא דמלתא ניחא ליה לגמרי שיודחו ולא היה חפץ שלא יודחו כן נ\"ל לפרש ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעת הקדים</b>. כתב הר\"ב בשעת החום. רוח הקדים נושב. *[ומביא חום בימות הקיץ כדכתיב (יונה ד') רוח קדים חרישית. וכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' (הר\"ש) וסיפיה דקרא קמא יותך השמש וסיפיה דקרא בתרא. ויבוש מקורו ויחרב מעינו]: \n",
+                    "<b>שיחוצו כתב הר\"ב כמו שיאוצו וכו'</b>. ז\"ל הר\"ש שיחוצו לשון דבר החוצץ שמהדקין אותו. א\"נ דרך היתדות שבנקבים להיות מתרפין בשעת החום. וכשמורידין במים ונישורין שם. חוזרין להיות אוצין כבתחלה. ושיחוצו כמו שיאוצו מלשון אורגים חוצצין. דתניא בתוספתא דמקואות. וכן דרך גיגית וחבית של עץ מתרפין בחום ולא יחזיקו המים וכששורין אותן במים חצי יום מחזיקין המים ע\"כ. והא דמייתי מהתוספתא אורגים חוצצים. חפשתי אחריו ולא מצאתיו. ונ\"ל שנתכוין לאותה ברייתא דהתם ספ\"ו האגד שע\"ג המכה הקשקשים שע\"ג השבר כו' חוצץ וחוצצין ונראה בעיני דחוצץ צריך להיות אוצץ. ובדברי הר\"ש צ\"ל אגדים אוצצים. והערוך ערך אץ הביא מהגמ' איצצא (ברכות דף ל\"ג) שענינו דוחק: \n",
+                    "<b>בשעת היחף</b>. פי' הר\"ב בשעה שהבהמה יעפה ויגעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב א\"ל חכ\"א ופי' יחפות. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב פ\"א בשעת היחף והדיש כו' בשביל שיהיו נקיות. לא בא לפרש פי' אחר אלא על הדיש. ולא על היחף ואגב הוא דנקטיה נמי. ונ\"א האף. וכן העתיק הר\"ש. וז\"ל בשעת האף שהחום גדול ביותר. וע\"ש שהאף מוציא חום והבל. קורא לשעת החום מרובה שעת האף ע\"כ. ומהר\"ם גורס ג\"כ האף ומפרש בשעה שיש רעם. שנראה כאילו יש אף וזעם בעולם. כלומר כשיש חום גדול ע\"כ: \n",
+                    "הורידה חש\"ו וכו' ע\"ל רפ\"ו ומ\"ש שם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מכונן</b>. כתב הר\"ב לשון הוא עשך ויכוננך. ועיין במשנה ז' פ\"ז דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[אפילו אב הטומאה</b>. כתב הר\"ב ואנן אמרינן לעיל ברפ\"ק]: \n",
+                    "<b>אם נער כו' ודוגמת זה בתחלת המסכת באילן</b>. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכופה קערה על הכותל וכו'</b>. בפ\"ק דחולין דף י\"ז מייתי לה. וכתב רש\"י וז\"ל אי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר. ואח\"כ נפלו פירות לתוכה אע\"פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות. ולא ניחא ליה בההיא הכשר. הוו מוכשרין. דתנן בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע\"פ שאין סופו לרצון מכשיר. והני מילי כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש. אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תני בת\"כ אשר יבא עליו מים. אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירים. ת\"ל כלי. אין לי אלא שמלאן בכלי. מנין לגבל בהן את הטיט. ולכבס בהן את הכלים ת\"ל בכל יטמא. אי בכל יטמא. יכול אפילו בבורות שיחין ומערות. ת\"ל כלי. מה כלי שהוא מיוחד שהיא תלוש מן הקרקע. אף כל כו'. יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת\"ל אשר ישתה. אין לי אלא שמלאו לשתייה. מניין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת\"ל מים כו'. אלמא אחשבינהו לצורך תלוש. מכשרי. לצורך מחובר לא מכשרי. אא\"כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן. דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם בשביל שלא ילקה הכותל כו'</b>. גמ' הא גופה קשיא אמרת בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. והדר תני בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן. ומשני רב פפא (ופסקו הרמב\"ם בפי\"ב מהט\"א) הא בכותל מערה. פירש\"י שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע וכותל עומד מאליו. ומחובר מעיקרו הוא. ע\"כ. הא בכותל בנין. וה\"ק הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הרי זה בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. בד\"א בכותל מערה. אבל בכותל בנין בשביל שלא ילקה הכותל הוא דאינו בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן: \n",
+                    "<b>שלא ילקה הכותל כו'</b>. עיין מ\"ש במ\"ה פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש לב\"ה. ועיין מ\"ש רפ\"ג דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו ואלו מודים</b>. לשון הר\"ב שאע\"פ שנטלה אח\"כ ושפכה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם כשהניח העריבה הזאת בכוונה כדי שיתקבצו בה הנוטפים. הרי המים הנאספים בה בכי יותן. ואפילו נטלה לשפכה לר\"ה. ע\"כ. אבל בחבורו פ\"ב מהט\"א (הלכה ח') משמע דדוקא כששפכן. וז\"ל אם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין. שכיון שלא שפכה במ��ומם הרי תלשן ברצונו. ואיכא למידק דהא הניחה לדעת שירד הדלף לתוכה. וא\"כ אפילו לא שפכה נמי. ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. (ועיין מ\"ש במ\"ט) אבל הניחה כך ולא שפכה. אה\"נ דמים שבתוכה בכי יותן. ואתי שפיר לדבריו שבחבורו לישנא דמתני' דקתני בל' אם ולא בל' אפילו. וצ\"ל דברישא דקתני נטלה לשפכה דהיינו שלא במקומה. לרבותא דב\"ש קתני לה. עיין פ\"ק משנה ג'. ונמשך הרמב\"ם בחבורו אחר ל' המשנה ואע\"פ שלא העתיק דברי ב\"ש. וא\"נ מתני' ברישא איידי דסיפא קתני לה. *[ומיהו נראה דאע\"ג דבסיפא כ\"ש כשלא נטלה לשפכה כלל. היינו משום שהניחה שירד הדלף לתוכה. אבל רישא דירד מעצמו אף לב\"ש דוקא אם נטלה לשפכה. וכי לא נטלה לא. ולא הוו כאן רבותא כלל]: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אם א\"א לו כו'</b>. כתב הר\"ב מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל כו' וכ\"כ הר\"ש. אפשר לומר דליכא דפליג עליה. ושנשנה בלשון פלוגתא ל\"ק כדאשכחן טובא. וכתבתי בפרק בתרא דבכורים. אבל בפי' הרמב\"ם בנא\"י מצאתי כתוב ואין הלכה כר\"א. וכן בחבורו פי\"ב מהט\"א לא העתיק דבריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תורמסין</b>. ושנינו ברפי\"ח דשבת התורמסין היבש שהוא מאכל לעזים: \n",
+                    "<b>מושיט ידו וכו' והן טהורים</b>. פי' הר\"ב שלא הוכשרו במים שבמקו' דכתיב בכל כלי כו' והעתקתי הברייתא במ\"ג. וכתב הר\"ש ז\"ל. שלא הוכשרו. דלא ניחא ליה. דדוקא בצנון שחישב להדיחן. הוכשרו כשהעלתו. אבל הני לא. ע\"כ. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>העלם מן המים</b>. כלומר שלא נטלן מתוך הקופה שדרך ליטלם קצתם קצתם. אבל העלה כולם כאחת דהיינו שהעלם עם הקופה. והרמב\"ם בחבורו (פי\"ב מהט\"א הלכה יב). העתיק העלה. וכן בפירושו: \n",
+                    "<b>הנוגעים בקופה טמאים</b>. ותימה מאי שנא משק מלא פירות דפ\"ק (משנה ד') דלא הוכשרו במים הנוטפים. מן השק. ושמא הכא ניחא ליה טפי בהדחה דקופה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידיו טהורות</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכו' כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וז\"ל וכבר העמיד הגמרא ההלכה הזאת בפירות חולין. אמנם אם היו פירות מעשר. או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר כו'. והקשה מהר\"ר וואלף וורמייז\"א נר\"ו דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א\"צ נטילת ידים (כמ\"ש במשנה ה' פ\"ב דחגיגה) והגמ' שהזכיר הרמב\"ם. הוא גם שם בחגיגה דף י\"ט. ובפ\"ב דחולין דף ל\"א. ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות. עכ\"ד. וקושיתו קושיא עצומה. אבל מה שרוצה להגיה לא יתכן בעיני. דבמתניתין פירות תנן. ועלה קיימי הר\"ב והרמב\"ם דהרי כתבו אם היו כו'. ועוד אפילו אי גרס פת. אכתי קשיא. דהא א\"צ כוונה אף לתרומה. וכ\"ש למעשר לנגיעה אלא לאכילה. כמ\"ש שם במשנה ו': \n",
+                    "<b>והפירות בכי יותן</b>. פי' הר\"ב ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא. היינו לאחר שהעלם. דכל זמן שהם מחוברים במים לא מתכשרי כדתנן לעיל בצנון. תוס' פ\"ב דחולין דף ל\"א (ד\"ה ופירות): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה וכ\"פ הרמב\"ם. ומסיים כמו שנתבאר בעשירי של מקואות. ואין אלו אלא דברי תימה. דבהדיא מפורש התם דמלאה מים אין חוצצים. ובפ\"ב מהל' טומאת אוכלים (הלכה כ\"ה) כתב נטמאת הקדרה. שאין המקוה מטהר כלי חרס. וכתב עליו הראב\"ד זו הנוסחא עיקר. ופירש הכ\"מ לפי שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו. שכתוב בהן שהרי המים חוצצים בתוכה. ולאותה גי' קשה מאי איריא ��המים חוצצים. דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה. וזה שקר. ועוד שאם היה לקדרה טהרה. לא היו המים חוצצים. ע\"כ. ושוב מצאתי בנא\"י שנמחק הל' שבפי'. ונכתב במקומו לפי שכלי חרס אין לו טהרה במקוה: \n",
+                    "<b>טמאין</b>. כתב הר\"ב דרבנן גזרו על המשקים. ואפילו נטמאו בשני. כמ\"ש במ\"ה פ\"ח דפרה. ואפילו מחמת ידים כמ\"ש בסוף זבים: \n",
+                    "<b>שאין המים מטהרים את שאר המשקים</b>. עיין מ\"ש במ\"ו פ' בתרא דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד טהורים כו'</b>. כתב הר\"ב ר\"ע לא פליג את\"ק דסתם קילון אינו מתנגב עד ג' ימים. ות\"ק בסתם איירי וכו'. ועד שלשים יום דאמר ר\"ע. אם ידוע שלא נגבו. ובהא לא איירי ת\"ק. וכל זה מוכח מהתוספתא. שכך היא שנויה הממלא בקילון. פי' ר\"ע אם נגבו מיד טהורין. ואם לא נגבו אפילו מכאן עד ל' יום טמאין. סתמן ג' ימים. משמע דר\"ע פירש ואינו חולק. וכן דעת הראב\"ד ברפי\"ג מהט\"א אבל כתב שאין דעתו נוחה בזה. וכתב הכ\"מ משום דקשיא ליה שתלה הדבר באם נגבו. נחזי אנן אם יש בו להטפיח. ומ\"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון. ולא ידע אם היה בו להטפיח ע\"כ. אבל דעת הרמב\"ם דר\"ע חולק. ולת\"ק אחר ג' ימים אינן מכשירין וכך פסק בחבורו והשיגו הראב\"ד דכיון שנחשבו לתלוש בתחלתן. איך יצאו מידי מחשבה לעולם. וכתב הכ\"מ שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון. אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים. לפי שא\"א למלאות בקילון אלא א\"כ ישאר בו משקה *[ג' ימים ואם לאחר שלשה ימים ישאר בו משקה] כיון שאינו תלוש לרצונו. אינו מכשיר ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצים שנפלו עליהם משקים</b>. פי' הר\"ב טמאין. וכן פי' הר\"ש. ואם כן הוו דומיא דשנינו במשנה ה' פ\"ק דמקואות מאימתי טהרתן וכו'. אבל יותר נראה פי' הרמב\"ם דמפרש לה לענין הכשר. וז\"ל אלו המשקים הן שאר ז' משקים. כגון שיפיל עליהן שמן או דבש ברצון. ואח\"כ ירדו עליהם מי גשמים שלא ברצון. ורבו מי גשמים על המשקים. אותן משקים אינן מכשירין. ע\"כ. והוציאם כו' אע\"פ שרבו טמאים וכלומר הרי כולן לרצון. וכ\"כ בחבורו פרק י\"ג מהט\"א (הלכה ב'). אך מהתוספתא שאכתוב בסוף המשנה. נראה קצת כפירוש הר\"ש והר\"ב: \n",
+                    "<b>בלעו משקים טמאים</b>. הכא גם להרמב\"ם מיירי במשקין שהם טמאים: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שהוציאם כו' טהורים</b>. כתב הר\"ב דלא נגעו כו'. כ\"כ הר\"ש. ותמיהה לי דאכתי מאי קמ\"ל פשיטא כשלא נגעו שלא נטמאו. והרמב\"ם פ\"ט מהט\"א (הלכה ו') מסיים והסיקן התנור טהור. ואין המים שעליה מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ולא יסיקם כו'</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע כו' כדתנן בפ\"ט דכלים משנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דבעצים שהאש שולטת בהן כו כלין המשקים שבתוכן כו' וכ\"כ הר\"ש. ומסיק דממלתא דר\"ש מוכח שנפלט המשקה הבלוע לא קשיא. דר' שמעון איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כל כך. עד כאן. ומדברי הרמב\"ם נראה דבהא פליגי ר\"ש ורבנן. דלר' שמעון אין לטהר אלא בלחים. אבל ביבשים מטמא מפני פליטת משקים הבלועים. וס\"ל שיכולים להפלט. ולרבנן טהורים לפי שאין יכולים להפלט. אבל מדברי התוספתא שאביא בסמוך. נראה דלא כהרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו כו'</b>. טהורים. תניא בתוספתא רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן. ורבו משקים היוצאין מהן על המים שבלעו. טהורין מק\"ו. ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה. מטהרין בר��ב. מי פירות (מפרש הר\"ש מים היוצאין מן העצים לחין. כמי פירות חשובים לכל דבר) שאינן עלולין לקבל טומאה. אינו דין שיטהרו ברוב. אמר ליה לא. אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין. תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. ע\"כ. הא קמן דלא כדברי הרמב\"ם דלעיל אלא רבנן חולקים עמו בלחים. דס\"ל דבלחים אין לטהר. דהואיל ויוצאין יצאו ואין *דבר לחלוחתן מבטלין כלל. וגם מהתוספתא זו משמע דרישא דמתניתין עצים שנפלו עליהם משקים בטמאים מיירי. ולענין טומאה. דלא כהרמב\"ם דמכאן היה ר\"ש דן הק\"ו שמי גשמים מטהרין ברוב. ומיהו י\"ל דממתניתין ג' דפ\"ב היה דן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>דחהו</b>. והר\"ב העתיק דחיו. וכן הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן. והר\"ש העתיק דחייהו. ופי' כמו דחאהו. וכגירסתו הוא במשנה שבגמרא דפוס בסיליאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השט כו' הנתזין אינן בכי יותן</b>. והמים העולים עליו בכי יותן. הרמב\"ם פי\"ג מהט\"א [הלכה ז']: \n",
+                    "<b>העושה צפור במים וכו' אינן בכי יותן</b>. כתב הר\"ב ואית דגרסי צנור כמו שעושין הנערים כו' לנתז כו' כך פי' הרמב\"ם. אף ע\"ג דגרסתו ג\"כ צפור. וכתב הטעם שאין הכוונה מהם על אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק. וכן המים אשר ישארו בה עד שיזרקם אינן בכי יותן. לפי שאין הכוונה השארתו שם. ע\"כ. ויהיו ענין הנתוז שבצחוק הזה. שמנתזין על לא דבר באויר השמים בלבד. דלא כמתכוין לנתז על חבירו דרישא. וכמשחק עמו דמתני' דלעיל. על כן לשחוק אמרתי מהולל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר בכי יותן</b>. נ\"ל הטעם דאע\"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן מ\"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במקום אחד. אלא יתפשטו המים בכל הפירות. חשיב ניחא ליה ומכשרי. מהר\"ם. ובנוסחתו איתא רבי מאיר אומר וכן ראיתי הוגה בנא\"י. וביש ספרים גרס ר\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר לעמקו בכי יותן</b>. כתב הר\"ב כשאדם מודד עמקו כו' לפיכך רוצה הוא במשקה שברושם. א\"ל [ר' טרפון] אם כן יהא משקה שברושם טמא. למטה מן הרושם טהור. א\"ל אי אתה מודה שהממלא בחבית המים העולים וכו' (ברפ\"ד) שא\"א למים שיפלו לתוכו עד שנגעו לאחריה [ה\"נ] א\"א למשקה שברושם עד שיהא למטה מן הרושם. וחזר ר\"ט להיות שונה כדברי ר\"ע. תוספתא הביאה הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"ע שחזר ר\"ט כו' ז\"ל הכ\"מ פי\"ג מהט\"א הלכה כר\"ע מחבירו כ\"ש דבר פלוגתיה הודה ליה ע\"כ. אבל אפשר דהר\"ב דוקא קאמר לפי שחזר ר\"ט. משום דאיכא דאמרי בפ\"ט דכתובות דף פ\"ד דר\"ט לאו חבירו הוה. אבל הרי\"ף והרא\"ש לא העתיקו אלא כמ\"ד דחבירו הוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לידע אם יש בו מים אינן בכי יותן</b>. כתב הר\"ב שאין צריך רושם של משקה. ואיכא למידק דמ\"מ כיון שא\"א אא\"כ שיעלה בו מים. כשיגע בו במים ליהוי בכי יותן. מידי דהוה כממלא בחבית וכו' דרפ\"ד. ונראה לומר דשאני התם דרוצה למלאות המים. וכן נמי אם צריך לרושם כמו במתני' דלעיל דאז כל המים שא\"א זולתן מכשירין. אבל *לידע אם יש בו מים אע\"פ שא\"א אלא שיעלה בו מים. מ\"מ א\"צ שיעלה בו למים שיעלו עליו כלל וכלל. והרי ע\"י הרגש בלבד ידע אם יש בו מים. ואע\"פ שכשמרגיש יעלו עליו. מ\"מ אין כוונתו לעליית שום מים כלל. וראיה לדברי שכתב הר\"ש וז\"ל ובתוספתא קתני המשלשל את החבל לבור לידע אם יש בו מים דהוו בכי יותן. ושמא בחבל לפי שנכפף אינו יכול לידע. אלא אם המשקה בו ע\"כ. ש\"מ דאילו בקנה ויד אפילו אין המשקה בו יכול לידע. והיינו כדפרישית ע\"י הרגשה: \n",
+                    "<b>ואת שבאבן טהורים</b>. כתב הר\"ב שאין מכשירין. וכן כתב הר\"ש. גם הראב\"ד (פי\"ג מהלכות ט\"א הלכה ט') מפרש כן. כמתרעם על הרמב\"ם ששינה לשון המשנה. וכתב אינן כתלושין. והכסף משנה כתב שעשה כן. מפני שטהורים אינן מורה על הכשר. ע\"כ. וזה אינו שכבר הרבה פעמים שנו בלשון הכשר. וכמו שכתבתי בשם הרמב\"ם עצמו בפרק קמא משנה ג'. ואם כפי לשון חבורו הוה ליה לכתוב אינן ברצון. אבל לי נראה שטעם הרמב\"ם. כדי שיכלול בלשון אינן כתלושין. שאינן מקבלין טומאה ג\"כ. וכמו שכתב בפירושו. ז\"ל ענין אמרו את שבאבן טהורים. שהמים אשר על האבן ההיא אשר בתוך הבור. דינו כדין מי הבור. שהוא טהור לא יתטמא ולא יכשיר. כמו שבארנו. אף ע\"פ שהאבן נראית למעלה משטח המים. והדבר הנראה ממנה בלול. אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו. דין מים תלושים. ע\"כ. ודייק לפרש כן מדשינתה המשנה. ולא קתני אינן בכי יותן. ושוב מצאתי בדברי *הרמב\"ם שכתב ואת שבאבן טהורים. אם פשט טמא ידיו ונטלו מן המים. מים שעליו טהורים. ע\"כ. הרי שמפרש כדברי הרמב\"ם. ודרמב\"ם עדיפא מיניה. שמפרשו גם כן לענין משנתינו דאיירי בהכשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השלח</b>. פי' הר\"ב העור כמות שהוא. וזה לשון הרמב\"ם העור בצמרו כמו שמפשיטין אותו. ע\"כ. והיינו דתנן במשנה ב' פרק ד' דשבת. דטומנין בשלחין. שהוא מחמת הצמר שבהן: \n",
+                    "<b>בכי יותן</b>. שכונתו בלי ספק הוצאת המים והוה כמו מרעיד את האילן להסיר ממנו משקין שהוא מכשיר כמו שנקדם (בפרק קמא דמכילתין משנה ג'). אמנם כשנחבטו הוא בתוך המים. אין כוונת יציאת המים מן העור. כיון שהוא שקוע במים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמשוטות שמנהיגים בהן הספינות</b>. כדתנן ברפ\"ה דב\"ב: \n",
+                    "<b>אינן בכי יותן</b>. *דאינו מתכוין שישרו במים ולא נתכוין למים וכן במצודות וברשתות דלא נתכוין למים. ואם ניער מהם המים ונתזו מהן המים כיון דנתכוין שיצאו המים. אחשבינהו. ואם נפלו על הפירות הרי זה בכי יותן. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>*[ואם נער בכי יותן</b>. לפי הסברא ה\"ה בספינה ודכוותייהו. וק\"ל אמאי לא תננהו בחד בבא. והפסיק באינן בכי יותן. והרמב\"ם בפי\"ג מהט\"א [הלכה יא] העתיק המשנה כצורתה]: \n",
+                    "<b>לים הגדול</b>. תנא בא\"י קאי. והתם באותו ים רגילין בכך: \n",
+                    "<b>לצרפה</b>. כתב הר\"ב לחזקה כו' עיין לשון רש\"י שכתבתי בספ\"ד דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קסיא</b>. פי' הרב כסוי כו' וכ\"פ הרמב\"ם והר\"ש [שגיכ\"ק מתחלפין] ועיין מ\"ו פי\"ז דכלים כתבתי פי' הראב\"ד ומהר\"ם: \n",
+                    "<b>של לבנים</b>. כתב הר\"ב להגין מפני הגשמים. וז\"ל הרמב\"ם שלא יפול עליהן מים קודם בישולם [ויפסידם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנצוק</b>. עיין ספ\"ח דטהרות: \n",
+                    "<b>חוץ מדבש הזיפין</b>. ואפילו היה מערה מצונן לצונן הרמב\"ם פ\"ז מהט\"א [הלכה ד'] ועיין במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב מפני שסולדים כו' כשהקלוח נפסק וכו' עיין לקמן: \n",
+                    "<b>דבש הזיפין</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי דבש טוב וחשוב שמתוך חשיבותו מזייפין אותו כו' וכן נראה מפי' הר\"ש ולשון רש\"י בסוף סוטה [דף מ\"ח] שהוא טוב ועב מערבים בו וכו' ואין נכרות בו. ומ\"ש הר\"ב ואית דאמרי על שם מקומו שבא מזיף כמו בבא הזיפים. ולאית דמפרשי הכא מזייפין. מפרשי התם נמי בני אדם המזייפים דבריהם (שקרנים והולכי רכיל). גמרא דסוף סוטה: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים כו'</b>. מפני שהיא סולדת לאחריה. ולת\"ק כיון שאין בהם ריר כ\"כ כמו דבש הזיפין והצפחת לא חשיב ליה. דבעי רירי טובא. וב\"ש סברי אע\"ג דלית להו כולי האי רירי. חשיבי לחבר העליון לתחתון. תוס' פ\"ז דנזיר ד' נ'. וכן מוכח שם מתוך הסוגיא: \n",
+                    "<b>מפני שהיא סולדת לאחריה</b>. פי' הר\"ב כשהקלוח נפסק חוזר כו' ונמשך למעלה למשקין שבכלי. וז\"ל רש\"י בפ\"ז דנזיר חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו. וכחוזר ונוגע לעליונים דמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[מהם לחם טהור</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>מצונן לחם טמא</b>. פי' הר\"ב שהתחתון החם מעלה הבל לעליון מצונן ומטמאו כדאמרי' לעיל בפ\"ב (משנה ב') בזיעת המרחץ. הר\"ש. וקצת קשה לי דא\"כ בלא נצוק נמי כל שמעלה חום מתחתון לעליון יהא טמא. ואולי דא\"א בלא ניצוק. אבל הרמב\"ם פי' לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק. יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו' וכ\"כ בחבורו פ\"ז מהט\"א. מפני שענני החמין עולה כתמרות עשן. ומתערב בנצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. וראיתי בפי' הר\"ש שמתחיל כלשון הר\"ב עד ומטמאו והדר כתב (כלשון הרמב\"ם) לפי שענני החמין כו' *[ומתערב בנצוק ובמים כו'] עד הוא חשוב וא\"כ גם דברי הר\"ב יכולין להתפרש דהחום מעלה הבל בנצוק. ומש\"ה מטמא העליון. אבל בלאו הכי אין חום התחתון מטמא לעליון כשאין כאן נצוק. אלא שנראה בעיני פשוט שכל הלשון הכתוב בפירוש הר\"ש מן לפי שענני החמין כו' עד הוא חשוב. שלא כתבם הר\"ש בעצמו. אבל הם הגהה מאיזה תלמיד שהגיה כן בגליון. מועתקים מחבורו של הרמב\"ם אח\"כ נדפסו בפנים בטעות. אבל הר\"ש מעולם לא ראה חבור הרמב\"ם. דלא אשתמיט בשום דוכתא לא בזרעים ולא בטהרות לכתוב שום דבר משמו. על כן לבי אומר לי. שהר\"ש לא כתב לזה הלשון כלל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד: \n",
+                    "<b>*[רבי שמעון אומר כו' וכחו כו' טמא</b>. במרדכי פרק כל הבשר העתיק כחו במקום וכחו. וגם ל\"ג טמא. והארכתי בזה בספרי ספר תורת האשם כלל כ\"ג דין ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b>. כתב הר\"ב לפי שההבל מחבר כו' ומסיים הר\"ש כגון מערה מצונן לחם ע\"כ. ודבר תימה הוא בעיני דהתם החם הוא הטמא ומטמא לעליון שהוא הצונן. ואילו הכא צונן העליון טמא ואתא לטמויי לחם התחתון ומה ראיה היא זו. וכי תימא דה\"ק כמו שהחם מטמא לצונן העליון. אף כאן נעשה עליון חם מן התחתון ולפיכך חוזר ומטמא גם לתחתון. אכתי לאו ראיה דהא אי משום הא איכא לדמויי למחם לחם דטהור. ויראה לי דהך דהכא לאו מטעמא דלעיל הוא. דלא חלקו לעיל אלא כשהעליון טהור. אבל היכא דהעליון טמא כי הכא אין חילוק ולעולם העליון מטמא התחתון: \n",
+                    "<b>הקדרה טמאה</b>. עיין בפירוש הר\"ב דסוף זבים: \n",
+                    "הרי זה דומה לסלי זתים וכו' עיין בסוף מכילתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם נתכוין לכך</b>. וה\"ה אם לא נתכוין ושמח כשידע מידי דהוה אכל הני דבפ\"ג. והכי תניא בתוספתא הביאה הר\"ש ופליג בה רבי יהודה כמו בהני דלעיל. ונ\"ל דתנא דידן הא לא קמיירי בפלוגתא. ובגמרא פ\"ק דחולין דף י\"ג מייתי למתני' דהכא וכתב רש\"י ואם נתכוין לכך בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם הרי הן בכי יותן. דהכי אמרי' בדוכתא אחריתא עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן. ע\"כ. וסיפא דתוספתא דלעיל היא ואיתא נמי בגמ' פ\"ב דב\"מ דף כ\"ב. ומהכא קשיא אהא דפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דפרה דלר\"י כשעלה הזכר לדעת הבעלים פסולה מכלל דלרבנן אפילו לא ידעי פסולה ומאי שנא מהכא דבעינן שידע קודם שינגב. וכמו דהכא דרשי' יותן דומיא דיתן ה\"נ התם דרשינן עובד דומיא דעבד: \n",
+                    "<b>העלן חרש שוטה וקטן וכו'</b>. עיין מ\"ש בזה בשם הר\"ש במשנה ו' פ\"ח דטהרות. דקשיין אהדדי הא דהכא והא דהתם. וה\"נ ה\"מ לאקשויי מההיא דסוף פרק ו' דמכילתין. אלא דהכא דמיא ממש כהעלהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשביל שימתינו</b>. פירש הר\"ב לשון לחלוח וכו' וכ\"פ הר\"ש וכתב מהר\"ם דלא נתכוין שירדו עליהם מים אלא שיתלחלחו מאליהן מן האויר. עד כאן. והרמב\"ם מפרש מלשון המתנה שכתב בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסידו וקמ\"ל דלא אמרינן הואיל והדבר ידוע שירד הטל עליהן דמשום הכי העלם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מטהר בלחין</b>. כי כשהן לחין אין מנתזין עליהם מים לפי שאין מנתזין מים על הירקות אלא אם עמדו ימים כדי שיראו לחין וכיון שהן לחין אין מתיזין עליהן על כן הם טהורים כיון שאינן מוכשרים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הטרגיס</b>. פי' הר\"ב שנחלק כל גרעין לשלשה. וברפי\"ב דנגעים קתני בית טריגון ופי' הר\"ב שיש לו שלש זויות שלש בלשון רומי טר\"י ע\"כ. ובגמרא ספ\"ק דנזיר טריגון ג' טטריגון ד'. וכתבו התוס' שכן הוא בלשון יון. והיה נראה דגרסינן הכי טרגיס וטטרגיס אלא שלא ראיתי כך בשום נוסח. ובגמרא דסוף פ\"ב דמ\"ק (דף י\"ג) מייתי למשנתנו ג\"כ כמו שהוא בספרים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ משל מוכרי משקה</b>. כתב הר\"ב מפני שנוגעים בה כו' ואין מקפידים על הלכלוך שקליפתה מגינה עליהם והוא מטמא אותה בקליפתה כמו שנתבאר בפ\"ב של עוקצים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עמהן</b>. עם המשקה והבצים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>*[כל הדגים כו'</b>. ז\"ש הר\"ב והטמא והטהור כו' מלשון הרמב\"ם העתיק כן ובכדי נקטי הטהור]: \n",
+                    "<b>כל הציר בחזקת טומאה</b>. כתב הר\"ב שסתם ציר נתנו בו מים. דציר גופו לאו בר קבולי טומאה היא שהיא זיעה בעלמא שיוצאה מן הדגים כשמולחים אותן גמ' פ\"ג דבכורות דף כ\"ב ע\"א: \n",
+                    "<b>ועל כולם כו' חוץ משל דגה</b>. פי' הר\"ב ועל כולם בין ביצים בין פירות בין ציר כו' אבל דגה כו' וכך הם דברי הר\"ש ומדלא נקטי נמי בין דגים נראה שדעתם דחוץ משל דגה דמתני' לאו בציר היא. אלא ארישא קאי חוץ מדגים. וראיתי בנא\"י שהוגה חוץ מן הדגה ונראה שכך הוא גי' הר\"ב והר\"ש. וקצת קשה שינוי הל' דגה. ולא דגים. ובפי' הרמב\"ם דגה שם ממין דגים היה מפורסם אצלם בשם הזה. ע\"כ. אבל בחבורו פי\"ו מהט\"א כתב כל הדגים בחזקת מוכשרים ואין ע\"ה נאמן עליהם לומר לא הוכשרו. נראה שחזר בו ומפרש ג\"כ כפי' הר\"ב והר\"ש: \n",
+                    "<b>נאמן לומר טהורים</b>. פי' הר\"ב לומר לא הוכשרו וטעמא כתבתי במשנה ג' פ\"ב דדמאי: \n",
+                    "<b>מפני שמפקידין אותן</b>. גרסינן. הר\"ש. וכן העתיק הר\"ב: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר ציר טהור</b>. פי' הר\"ב שידוע בו שלא הוכשר ע\"י משקה וכן פי' הרמב\"ם. וקשיא לי דלא היה צריך למתני אלא מים כל שהן מכשירין את הציר. אבל בגמרא דבכורות (דף כ\"ב) הלוקח ציר מע\"ה משיקו במים וטהור ממ\"נ אי מיא רובא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי לה. ואי רובא ציר נינהו ציר לדו בר קבולי טומאה הוא. מאי איכא משום הנך מיעוטא דמים הנך בטלו להו ברובא. ובסוף הסוגיא ��ף כ\"ג ע\"ב מייתי למתני' דהכא ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו ע\"ה לערב מיא עד מחצה והני מיא משהו. ה\"ל פלגא ופלגא ולא בטיל. *וא\"א נחשדו לערב מחצה. וטומאת עם הארץ דרבנן ודמשקים דרבנן ובפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן. ופירש\"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכה מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו ע\"ה לערב מחצה מים בצירן. וכי נפל בהן כ\"ש מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים. ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת וניעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע\"ה כ\"ש. ע\"כ. וכן השיגו הראב\"ד להרמב\"ם שם הלכה ד' דמפרש דלא כמו שהוא מפורש בגמ'. ולי אף משנה גופה. קשיא לפירושו של הרמב\"ם והר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה משקין הן</b>. כתב הר\"ב לפי שנאמר כו' ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש סתם אקרי. גמ' פ\"ק דבכורות דף ז'. וכתב הרמב\"ם אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים ע\"כ. וקשה דא\"כ דבש תמרים נמי יהא מכשיר דהא דבש סתמא דבקרא דתמרי' הוא. וי\"ל דבלשון בני אדם דבש סתם הוא של דבורים. וכתב הר\"ש וכל הני תולדות דקתני לקמן כיון דתולדות הן לא חיישינן אפילו יש להן שם לווי. ע\"כ. והתוספתא שהביאה הר\"ב באותו לשון הביאה הרמב\"ם. אבל בר\"ש קודם מנין לדמעות גרסי' בה. מנין לדם הנדה שהוא משקה שנאמר (ויקרא כ׳:י״ח) מקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה *(וכן כתבתי בפ\"ב דנדה משנה ו' וע\"ש ומ\"ש) מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים ולגופי' לא איצטריך שכבר נאמר ותשקמו בדמעות שליש ובאם אינו ענין לגופה תנהו ענין למי האף וכן אותיות א\"ע מתחלפין במבטא אחה\"ע כך נ\"ל. ומסיים הרמב\"ם ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שבארנו פעמים רבות בכוונתי זאת: \n",
+                    "<b>ודבש דבורים</b>. עמ\"ש במשנה י\"א פ\"ג דעוקצים *[ועיין במשנה ב' פ\"ג דטהרות דאפילו קרוש]: \n",
+                    "<b>דבש צרעים</b>. מין ארבה רש\"י דבכורות פ\"ק דף ז': \n",
+                    "<b>ומותר באכילה</b>. כתב הר\"ב דלא תימא כו' הדבש היוצא ממנו יהא טמא כדתנן במשנה ב' פ\"ק דבכורות שהיוצא מן הטמא טמא. ומ\"ש הר\"ב דסד\"א דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי כו' וז\"ל הרמב\"ם ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים. ע\"כ. ובגמרא דבכורות פ\"ק דף ז' איתא הכי אדאמר רב ששת מי רגלים של חמורים אמרי מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר\"י דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר\"י אומר אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף (ויקרא י״א:כ״א). שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא. ומה ראית כו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי כו'. וצריך לפרש דלהרמב\"ם והר\"ב אף לתנא דמפני שמכניסות נפקא לן מקרא אלא דאיהו דריש טעמיה דקרא וממילא שרי אף דבש צרעים ואילו לר\"י לא דרשי טעמא והא דאמר הוא דאמר כר\"י דאמר דובשא רחמנא שרייה ופירש\"י רחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב הוא. ע\"כ. והרמב\"ם והר\"ב מפרשים רחמנא שרייה בגזירת הכתוב א\"צ לפרש רחמנא שרייה בהדיא דלכ\"ע בהדיא שרייה. אלא בהא פליגי אי דרשינן טעמא אי לא וכדאשכחן פלוגתא דר\"ש ורבנן בכה\"ג דר\"ש דרש טעמיה דקרא. ואי הכי באנו גם בכאן לאותה קושיא שהקשתי לשאול בפסקי הרמב\"ם בכי הא כמו שכתבתי במשנה ה' פ\"ב דיבמות *(ומיהו י\"ל דתנא דמתני' שמכניסות לא דריש לשום מקרא אלא ה\"ק שחכמים חילקו ואמרו דדבש אינו בכלל כל היוצא מן הטמא כו' מפני שמכניסות וכו') והא דכתב הרב מפני שמכניסות וכו' לישנא דברייתא שכתבתי וז\"ל הרמב\"ם לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה. אבל הוא טל ירד על הצמח ותתערב בו כח הצמח ההוא ולחלוחותו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכא (ואין ממצות אותו מגופן) ותקיא אותו לכוורת ותצפנהו כדי שתמצא אותו [לאכול] עת כריתת הצמחים ואפיסתן במדברות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי רגלים</b>. דאדם אבל דבהמה לא. תוספתא פסקה הרמב\"ם ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>בין גדולים</b>. פי' הר\"ב היוצאין מפי טבעת וכן פי' הר\"ש. וצ\"ע דלקמן מתניתין ז' תנן והשותה מי טבריה אע\"פ שיוצאק נקיים דחשבינן להו כרעי. ואפשר לי לתרץ דשאני מי טבריא שלכך שותין אותן כדי לשלשל אינן חשובין משקה אלא כמו מידי דמיכל שיציאתו דרך פי הטבעת ולכך אלו אע\"פ שיצאו נקיים חשובים כרעי משא\"כ שאר משקים היוצאים מפי הטבעת מאליהם. וכה\"ג אשכחן בפ\"ג דכריתות בגמרא דף י\"ג בחלב האשה שהיא משקה ובפי התנוק היונק חשיב אוכל אף אתה אל תתמה על מי טבריה שאע\"פ שודאי שיש עליהן תורת משקה כמו שאר מים אפ\"ה השותה אותן לשלשל חשובים אוכל ומיהו דוקא ליוצא דרך בית הרעי ולא ליוצא דרך האמה. נ\"ל: \n",
+                    "<b>לדעתו ושלא לדעתו</b>. בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו. הרמב\"ם פ\"י מהט\"א [הלכה ב'] ועיין בריש משנה ח': \n",
+                    "<b>דם</b>. שחיטה. אע\"ג דדם מגפתה לא כדפי' הר\"ב בס\"פ וטעמא דדם חללים גבי אדם כתיב מ\"מ דם שחיטה מכשיר משום דאתקש למים דכתיב (דברים י״ב:ט״ז) על הארץ תשפכנו כמים. רש\"י פכ\"ב דשבת דף קמ\"ד. ומה\"ט ניחא דדוקא בטהורים דהא קרא בטהורים משתעי. וברפ\"ה דכריתות כתבתי דלא כל דם שחיטה מכשיר. ומדכתיב ודם חללים נפקא ליה. וקצת קשה דמה לי קטל' (כולה ומה לי קטל') פלגא כדכתב הר\"ב בס\"פ אבל גזירת הכתוב היא או קבלה וקרא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ודם הקזה של אדם (הרמב\"ם) וטעמו נ\"ל דאלו בבהמה לא עדיף מדם מגפתה דסוף פרקין</b>. אבל שם פי' הר\"ש דמקיז לשתייה אפילו בבהמה נמי מכשיר וטעמא משום דאחשביה. ע\"כ. וכדבריו נראה ממה שנשנה הכא דם הקזה לאחר ששנה דם שחיטה. ומיהו להרמב\"ם יש לתרץ דמסרך סרך התנא בלישניה דרפ\"ה דכריתות. ובסוף פרקין אכתוב להוכיח כהר\"ש: \n",
+                    "<b>לשתייה</b>. למעוטי לרפואה כדקתני סיפא הר\"ש: \n",
+                    "<b>והמוחל</b>. בנוסחת מהר\"ם בה\"א. וכתבתי בארוכה במשנה ו' פ\"ד דעדיות: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. והוא כדעת חכמים. הרמב\"ם. ור\"ל דבמשנה ג' פ\"ט דטהרות וע\"ש: \n",
+                    "<b>דם השרץ כבשרו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו כי' וע' לשון רש\"י שכתבתי במ\"ג פ\"ד דמעילה [ד\"ה דם השרץ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו מטמאין ומכשירין</b>. פירש הר\"ב שהן עצמן משקין טמאין ומטמאין ומכשירין כאחד. וכל משקין טמאין כך דינם כדתנן ברפ\"ק. ואין סברא להקל במשקין היוצאין מן הטמא שלא יטמאו ויכשירו כאחד אלא דוקא הני דהכא שהן אב הטומאה ובהדיא פסק הרמב\"ם פ\"י מהט\"א [הלכה ה'] שכן גם דם מגפתה וחלב אשה ודמעת עין אע\"פ שאינם אלא ולד כמ\"ש בספ\"א מה' משכב גם בפירושו במתני' ח' דפרקין. ולפיכך תמיהני אמאי לא תני להו נמי לאותן שלש דהא הוה רבותא: \n",
+                    "<b>ורביעית מן המת</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי הדם הוא הנפש. ועיין מ\"ש במשנה ב' וה' פרק ב' דאהלות: \n",
+                    "<b>ודם הנדה</b>. כתב הר\"ב דכתיב והדוה בנדתה מה שזב ממנה טמא כמותה. ולא לכל דבר אלא כדתנן במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>ואם נפל על הדלעת</b>. לא ידעתי אמאי נקט דלעת: \n",
+                    "<b>גוררה</b>. כדי שלא יאכל הדם. דדם האדם אסור מד\"ס כמ\"ש הר\"ב בסוף משנה ח' פ\"ה דכריתות. ועוד דמת אסור בהנאה כמ\"ש בספ\"ק דערכין: \n",
+                    "<b>והיא טהורה לפי שלא הוכשרה</b>. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזיעה</b>. עיין ברפ\"ב: \n",
+                    "<b>והשותה מי טבריה</b>. הן מים שיש בהן איכות שמשלשלים בהן כששותין אותן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>חלב הזכר טהור</b>. כתב הר\"ב דלא חשיב משקה. וז\"ל הר\"ש חלב הזכר טהור כלומר ואינו מכשיר. דחלב היוצא מדדין של זכר לא חשיב אלא כזיעה בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לרצון ושלא לרצון.</b> פירש הר\"ב לרצון שנחלב בכוונה כו' וכן פירש הרמב\"ם. וכלומר דלא הוי כמו לרצון ושלא לרצון דריש פ\"ק. דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים ומש\"ה אפילו סופו לרצון. אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה. וכ\"כ התוספות בריש פכ\"ב דשבת [ד\"ה חלב]: ",
+                    "<b>שדם מגפתה טמא.</b> דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה [ד]. הר\"ש: ",
+                    "<b>שהחולב לרפואה.</b> לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא. והמקיז דם לבהמתו לרפואה. טהור דדם מגפתה היא. והואיל והחולב לרפואה טמא. אף הנוטף שלא לרצון טמא. רש\"י רפכ\"ב דשבת: ",
+                    "<b>והמקיז לרפואה.</b> נראה בעיני דמכאן ראיה לפירוש הר\"ש דלשתייה אף בבהמה מכשיר דאלת\"ה אמאי דחיק נפשיה לומר מחמיר אני בחלב מדם מטעמא דמשכחת לה חומרא בלרפואה. תיפוק לי' דבלשתייה גופה שכן סתם כל חליבה. דמשכחת חומר בחלב מבדם. דהמקיז אף לשתייה בבהמה טהור ותיובתא להרמב\"ם דמפ' לעיל דם הקזה בשל אדם דוקא. ונפלאתי על הכ\"מ שהניח מ\"ש הרמב\"ם דבשל אדם ולא פי' בו דבר ולי צ\"ע: ",
+                    "<b>ושלא לרצון טהורים.</b> כדתנן בפרקין דלעיל בסופו הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין. הר\"ש: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת מכשירין</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכשירין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Negaim, Introduction": [],
+        "": [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "...It is for this reason that the Torah was exigent about not saying, \"A blemish [has appeared...]\": In order that he not open his mouth to prosecute himself, as we derive in the chapter, Me SheMeto (Berakhot 19), from [Isaiah's] saying, \"Listen, you captains of Sodom,\" etc. Behold, it is possible that it proceed to lighten up before the priest comes..."
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נגעים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Negaim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/English/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": {
+        "Mishnah Negaim, Introduction": [],
+        "": [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "...It is for this reason that the Torah was exigent about not saying, \"A blemish [has appeared...]\": In order that he not open his mouth to prosecute himself, as we derive in the chapter, Me SheMeto (Berakhot 19), from [Isaiah's] saying, \"Listen, you captains of Sodom,\" etc. Behold, it is possible that it proceed to lighten up before the priest comes..."
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נגעים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Negaim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,204 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Oktzin, Introduction": [
+            "מסכת עוקצים הניחה לאחרונה. מפני שהוציאוהו בדרכי הסברא ואין להם עיקר בכתוב. הרמב\"ם. ור\"ל שהחלוקות שמחלקין. איזו הוא שומר או יד. ואיזו צריכין הכשר כו' הכל סברא. ואין מקרא מורה אשר יאמר כי הוא זה אשר יכשר בלא מחשבה. ואשר הוא שומר או יד. אבל בעיקר הדינין. הרי יש להן על מה שיסמכו כמו שבא בפירושן של הרמב\"ם והר\"ב שמן הכתוב נלמדין. ועוד דהגע עצמך. והרי לידים אין עיקר כלל מן התורה. כל' הר\"ב במשנה ג' פ\"ח דברכות. ועיין מ\"ש שם בס\"ד. וכן במס' ידים פ\"ג משנה ב'. ושוב אין בהם סברא כמו באלו. ומיהו בגמרא פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) רבא אמר כר\"א בן ערך. דדריש ליה מקרא וידיו לא שטף וגו' ובתוספתא מסכת טבול יום ועוקצין בחדא מכילתא. וידים מסודרת קודם להן. אבל גם דברי הר\"ב בסוף מכילתין שהיא חתימת המשנה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>יד</b>. כתב הר\"ב והן עצם שאין בו מוח. רש\"י פרק ט' דחולין דף קי\"ח. ובהכי לא תקשה אדתנן בפ\"ב משנה ו': \n",
+                    "<b>ולא מצטרף</b>. כתב הר\"ב שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה. ומשמע בין לטמא. בין ליטמא. והארכתי בזה ברפ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>שומר אף ע\"פ שאינו יד</b>. פי' הר\"ב כגון קליפת הפרי. וכ\"ש העוקץ הנוגע ודבק בו כדלעיל: \n",
+                    "<b>ומצטרף</b>. כתב הר\"ב דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ומאי אשר יזרע. שאין צורך לאמרו אשר יזרע בתחלת העיון. לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע. הרמב\"ם. ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ט דחולין. ומ\"ש שם. ועיין בספ\"ק דטבול יום והקשו התוספות דחולין שם [ד\"ה שומר] דלמאן דבעי כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא וי\"ל כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי ל\"ש. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והנפוס</b>. ובכלאים פ\"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ\"ך וצד\"י ממוצא אחד זס\"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ\"ק משנה ג') בסמ\"ך. וכן הר\"ש: \n",
+                    "<b>שרש צנון גדול</b>. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>המיתנא</b>. והר\"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב\"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר\"ש לא העתיק אלא המיתנא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרכיל</b>. כתב הר\"ב לשון פרכילי ענבים. בגמ' רפ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>וזנב של אשכול שרקנו</b>. פי' הר\"ב ואף הוא שעורו בכ\"ש. וכך כתב הר\"ש. וכן נראה מפירוש הרמב\"ם. ובחבורו פרק ה' מהט\"א (הלכה ב') העתיק המשנה כלשונה: \n",
+                    "<b>ויד המכבד של תמרה</b>. לשון הרמב\"ם ידועה כי עוקצי התמרים. יש להם קצה עבה. יחבר אותן כדמות קנה הלולבין. והוא נקרא יד מכבד של תמרה. לפי שהיא דמות יד המטאטאים. ועיין עוד במשנה ה': \n",
+                    "<b>ויד כל הנקצרים שלשה טפחים</b>. הרמב\"ם פ\"ה מהט\"א (שם): \n",
+                    "<b>ומלעין של ��בולת</b>. כתב הר\"ב זקן העליון כו' מסיים הערוך כמו והלחיים דמתרגמינן דלועה. ובפ\"ח דחולין דף קי\"ט. למאי חזי. פרש\"י הא נפסק מאליו כשאוחזין בו א\"ר אלעי במלאי שבין המלאין. (דגרס באל\"ף. וגם בערוך כתב גי' זו) ופרש\"י שאוחז בכל המלאים של שבולת. ולא באחד מהן. והערוך פי' מלאי בין המלאים כלומר נימא שבין הנימין שמגינין ושומרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שרשי קולסי כרוב</b>. הר\"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב\"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב\"ם. והם שרשי קולסי כרוב: \n",
+                    "<b>וחלפות תרדים</b>. פי' הר\"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ\"ג דערלה מפרש בע\"א: \n",
+                    "<b>והלפת</b>. כלומר חלפות הלפת. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א (הלכה כ\"א): \n",
+                    "<b>ר\"י מטמא בכולן</b>. כתב הר\"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר\"ש. כל הנעקרים כו' רי\"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי\"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע\"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר\"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ\"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י מטמא</b>. לשון הר\"ב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה כלומר כשהם עם התבואה. ראויות להפכן ונהפכה התבואה על ידיהן. אבל כפי משמעות לשונו. שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות הן להפכן. לא יתכן לפרש. דהא דהוי ידות היינו כשמשתמשות לתבואה. לא שהתבואה משמשת להן. ואף לפי מה שפירשתי לשונו. אכתי קשיא דכיון דכבר נידושו. א\"כ מאי עם התבואה. דודאי ע\"י הדישה נתרוקנה התבואה מהן. ולשון רש\"י בפ\"ק דסוכה דף י\"ד הואיל וראויות להפוך ראשי השבולים בעתר ע\"י הידות. ע\"כ. ופי' עתר כתב רש\"י פורק\"א בלע\"ז. ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה. דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקצים של עתר ונשמטין ממנה: \n",
+                    "<b>פסיגה של אשכול</b>. פי' הר\"ב דרך האשכול כו' ואותן אשכולות נקראו פסיגי ענבים. לא ידעתי למאי קאמר שנקראו פסיגי ענבים. או באיזה מקום שנקראו כן. ולפי לשון המשנה פסיגי אשכול נקראים. ובפי' הר\"ש פ\"ז דפאה משנה ד' ולאותן אשכילות קטנים קרי פסיגים. בירושלמי ובתוספתא. וכתב עוד פסיגים. מל' נתחים. כדכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו. ומתרגמינן בירושלמי ופסיג יתיה לפסיגייהו: \n",
+                    "<b>שריקנה</b>. ל' הר\"ב שנתרוקנה מן הפסיגים שבה. כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארת רקנית. יש לפרש כדכ' שם עוד הר\"ש. דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגים גדולים. ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגים. ע\"כ. אבל לא ידעתי מאי דוחקיה דהר\"ב למוקי למתני' דוקא באיתן פסיגים גדולים. ועוד דקתני שייר בה גרגיר א'. ולדבריו ה\"ל למתני שייר בה פסיג א'. אלא נראה לפרש דמיירי בסתם פסיגים. שיש בהן גרגירי ענבים וכן הוא ל' הר\"ש הכא. ובפיאה. ונתרוקנה היינו מן הענבים שבה. והוי דומיא דשרביט שפי' הר\"ב שהסיר התמרים: \n",
+                    "<b>שרביט של תמרה</b>. יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין (כדפי' במשנה ג') שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים. הרמב\"ם לעיל משנה ג': \n",
+                    "<b>וכן בקטניות</b>. ופול נמי בכללן. וכן מוכח נמי לשון רש\"י דפרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ט:) \n",
+                    "<b>ומטמא בשל קטנית</b>. לשון הר\"ב דשומר הוא וכן לשון הר\"ש גם בפי' הרמב\"ם כך הוא. ולכאורה מתני' בידות קמיירי כדתני רישא כל ידות כו' וכן מדקתני בכולהו טמא. ולא קתני מצטרף. ובפסיגה פי' הר\"ב לענין יד. וכ\"כ הר\"ש בפ\"ז דפאה. ומיהו בגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ט) מייתי לה להך דראב\"ע לענין שומר. ושם כתבו התוס' לפי דרכם דבכל הספרים כתוב שייר גרגיר א' בכל שומר ושומר טמא. אבל גי' רש\"י כגי' דידן שייר בה גרגיר א' טמא. מ\"מ משמע מסוגיא דהתם דשרביטין שומרים הן. והרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א [הלכה ט'] כתב פסיגה כו' ואם נשתייר כו' הרי זה יד כו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטנית כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והכלוסין</b>. פי' הר\"ב מין קטניות. ובפרק בתרא דתרומות משנה ד' מפרש בשם הרמב\"ם מין תאנים. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן וכן נראה דדבר הלמד מענינו הוא. ועל הר\"ש ג\"כ תימא דהכא מפרש מין קטנית. והביא לראיה מסוף פרק אלו טרפות (חולין דף ס\"ז) יתושין שבכלוסים שפירש\"י מין קטנית ובתרומות מפרש מין פירות. והביא ג\"כ להא דאלו טרפות. עיין עוד בפ\"ג משנה ב' ולשון מהר\"ם מין קטניות שקורין צורנ\"ש בלע\"ז: \n",
+                    "<b>עוקץ דלעת טפח</b>. הסמוך לאוכל הרמב\"ם פ\"ה מהט\"א [הלכה כ']: \n",
+                    "<b>דלעת</b>. ל' הר\"ב דדוקא דלעת יונית. ונמצא בספ\"ב דכלאים שעליהן ארוכין. אפשר שגם עוקציהם ארוכים מדלעת אחרת אבל הר\"ש כתב וכל אלו עוקצן טפח וכ\"כ מהר\"ם: \n",
+                    "<b>קונרס</b>. הר\"ב העתיק קונדס בדלי\"ת וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ה מהט\"א [שם]. אבל בפירושו העתיק ברי\"ש וכן במתני' סוף פ\"ה דכלאים. ובחבורו שם גם הר\"ב במשנה דכלאים העתיק ברי\"ש. והר\"ש העתיק בשניהם ברי\"ש. והערוך כתבו בערך קונרם ברי\"ש. אבל בערך עכביות העתיק בדל\"ת. ועיין לשון בראשית רבה שאני מעתיק בפ\"ג משנה ב': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זיתים שכבשן</b>. פי' הר\"ב ביין. או בחומץ. או בשאר משקין. ונראה בעיני שר\"ל בשאר משקין הדומים ליין וחומץ. שהן מעמידין ומקיימין האוכל וכן בכל מקום רגיל הר\"ב לפרש כבשים ביין. וחומץ. או ציר. או שמן. או מלח עם מים וכמ\"ש בפרק דלקמן משנה ה'. עיין לשון הר\"ן שכתבתי במשנה ו' פ\"ב דע\"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה: \n",
+                    "<b>אלא למראה</b>. פי' הר\"ב כדי שיהיו נראים יפים וכו' ואפילו לר\"י [דבתוספתא שהבאתי] במתני' ד' פרק דלעיל דאם נטלן לתלות בחופתו כו' הרי אלו מטמאין. אע\"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מ\"מ צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו. הר\"ש: *\n",
+                    "<b>[והנץ</b>. פי' הר\"ב בפי הקשואים כו' וכן לשון הר\"ש ועיין בפירוש הר\"ב משנה ג']: *\n",
+                    "<b>[טהורה</b>. והר\"ב העתיק טהורים. ובדר\"י העתיק טמאה. והר\"ש העתיק טהור וטמא. והרמב\"ם בפירושו בדר\"י כתב מטמאין. ולא ראיתי משנתינו כלה מועתק בחבורו פ\"ה מהט\"א ואיני יודע למה]: \n",
+                    "<b>לפני התגר</b>. כתב הר\"ב דניחא ליה כו' שמתוך כך נראה הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו כו' וכ\"פ הרמב\"ם. והר\"ש כתב על זה הפי' דתימא וכי אין זה למראה. וברישא לא פליג ר\"י ע\"כ. ואפשר לי לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ לטרפי הזית דמעיקרא אינן מחוברים בפרי עצמו: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב דהוי שומר. ולפי' מצטרף ג\"כ. וכן פי' הרמב\"ם בהדיא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חותל</b>. ונ\"א חותם. ופי' הר\"ב גרגיר כו' וקשה מאי לפיכך וכ\"כ הר\"ש. וכתב מהר\"ם דל\"נ דה\"פ כיון דאמרינן דגרעין של רוטב מצטרפת. משום דחשיבא שהוא מוצצה מחמת רטיבותא. ומיירי בתמרי ארמייתי שאין מבושלים כל צרכן ונשאר קצת מן האוכל על הגרעין. ולהכי כיון דחזיין למוצצן מצטרפין. אבל ביבשה אין נשאר מן האוכל על הגרעין לא מצטרף. א\"כ לפי חותם של יבשה דחשיב ונגמר וחזי לאכילה עם התמרה מצטרף. ושל ריטב דלא חשיב. לא מצטרף. ע\"כ לשונו. והרמב\"ם גרס כגי' הספר חותל ופי' הר\"ב בשמו קרום כו' ושל רוטב כו' אין הקרום מצטרף וכו' ועוד בפי' הרמב\"ם הקרום הזה ג\"כ נפרד מעצם (רוטב התמרה). אמנם הקרום אשר על גרעים התמרים היבשים. הוא דבק בעצם התמרים. *[ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דגלעינה כו' הוא שומר לפרי. שאם לא הגרעין היה נפסד. זה לשון הרמב\"ם שאם יסור הגרעינים (תתרכך התמרה הלחה) ותפסד]: \n",
+                    "<b>גלעינה שמקצתה יוצאה כו'</b>. פי' הר\"ב כגון גרעינה של תמרה לחה שנאכלה חציה כו' אבל כשהתמרה קיימת אף מה שיוצא מצטרף כדקתני רישא אף ע\"פ שיוצא המצטרפת. כ\"כ הראב\"ד פ\"ה מהט\"א (הל' ט\"ו). והרמב\"ם [בפירושו] כתב דסיפא פירושא דרישא. דכי קתני לעיל אף ע\"פ יוצאה מפרש השתא דדוקא שכנגד האוכל הוא שמצטרף: \n",
+                    "<b>עצם שיש עליו בשר</b>. ל' הר\"ב כזית בשר. כן ל' הר\"ש וקשיא לי דלסוגיא דגמרא שכתבתי בפ\"ק משנה ה' אפילו בפחות מכפול יש שומר. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א (הלכה ט\"ז) ובתוספתא הביאה הר\"ש רי\"א קולית שיש עליו כזית בשר. גורר את כלה לטומאה. וחכ\"א אע\"פ שאין עליה* אלא כפול גורר את כלה לטומאה (ע\"כ). והכא לא לגרור את כלה היה. והא דתנן בפ' העור והרוטב משנה ד' עור שיש עליו כזית בשר התם משום טומאת נבלה שאינה מטמאה בפחות מכזית ולא משום צרוף היא כדתנן התם בריש הפרק: \n",
+                    "<b>רי\"א</b>. והר\"ב העתיק ר\"ש וכן הוא בפי' הר\"ש אבל הרמב\"ם העתיק כגי' הס'. וכן בכל הנוסחאות. גם בתוספתא שהעתיק הר\"ש: \n",
+                    "<b>רואין אותו</b>. פי' הר\"ב אם יש בבשר כו' כחוט של ערב. כ\"כ הר\"ש מהתוספתא. ושל ערב עב משל שתי כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דכלים וע\"ש: \n",
+                    "<b>כגון הסיאה וכו'</b>. כתב הר\"ב שגם אלו כך דינם וכו' וכ\"כ הר\"ש. ולישנא דכגון לא משמע הכי. והרמב\"ם מפרש דחכמים תרתי קאמרי. שכנגד האוכל מצטרף. כלומר מה שתחת הבשר. ולא מה שאינו תחת הבשר. והוא הצד שאין בו בשר. ובתוספתא איזהו כנגד האוכל. כלומר עד היכן. וקאמר אם יש שם חלל. עד חלל. ואם אין שם חלל. אין טמא אלא חיסום העליון בלבד. ואהנך קיימי הא דקאמרינן כגון הסיאה כו' שאנו רואים אותו כאילו כבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר. כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן (העליון) [העלין]. אלו דבריו. ומ\"מ תני בתוספתא חבילי אזוב והסיאה. והקורנית. כנגד האוכל מצטרף וכו'. ומינה פירשו. הר\"ש והר\"ב למשנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרמון</b>. והאבטיח שנימוק מקצתו כו' שלם מכאן ומכאן כו'. לכאורה זו ואצ\"ל זו קתני ולשון הרמב\"ם בספ\"ה מהט\"א (הלכה כ\"ב) הרמון והאבטיח שנימוק מקצתו. אין הנשאר חבור לאותו שנימוק. ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף. שהרי אין שמירתו מועלת כלום. וכן אם היה שלם מכאן ומכאן. ונימוק באמצע. אין הצדדין חבור זה לזה. ואין קליפתו מצטרפת: \n",
+                    "<b>והנץ שלו אינו מצטרף</b>. דאין שומר ע\"ג שומר. כדלקמן. רש\"י פרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ח:) \n",
+                    "<b>רא\"א אף המסרק טהור</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם ומכלל דפליגי רבנן. וצ\"ל דמסרק בכלל ה��טמא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפנימית בין שלמה בין קדורה מצטרף</b>. שהרי היא עצמה אוכל. והחיצונה בין כך ובין כך אינה מצטרפת שאין שומר ע\"ג שומר חשוב שומר. רש\"י בעור והרוטב דף קי\"ט. וכתב הר\"ב דאין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו פ\"ה מהט\"א פסק לדר\"י. והכי מסתברא. והא דתני בל' פלוגתא. נמצאים הרבה כן ולא פליגי כמ\"ש בפ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>קדורה</b>. כתב הר\"ב כדתנן בעירובין פ\"ה משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא מירק</b>. כתב הר\"ב כמו ומירק כו' במס' יומא פ\"ג משנה ד': \n",
+                    "<b>ולשלוק</b>. כתב הר\"ב שליקה טפי מבשול. וכן לשון הר\"ש. וכלומר שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול. ועיין במשנה דלקמן ועיין ברפ\"ו דנדרים: \n",
+                    "<b>אוכל שהתחיל בו אינו חבור</b>. פי' הר\"ב אוכל שפירק בלבד. וכן פי' הרמב\"ם. ולגופיה ודאי דלא איצטריך אלא לדיוקא. הא אוכל שלא התחיל בו חבור. וכ\"כ הכ\"מ פ\"ו מהט\"א (הלכה ז'). ומ\"מ לישנא דהתחיל בו לא ניחא. דהל\"ל אוכל שפירק. והר\"ש מפרש אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חבור. דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. ע\"כ [ועיין בפי' הר\"ב סוף משנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>האגוזים והשקדים</b>. כתב הר\"ב השתא מיירי במפצע באגוזים כו'. כל זה לשון הר\"ש. ולשון הרמב\"ם מבואר יותר וזהו האגוזים והשקדים ר\"ל האגוז האחד והשקד האחד אוכל שלה וקליפתה חבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה. אין ספק כי אינו מיטמא ואע\"פ שהחזירו למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשארה (עם) האוכל. והיתה שבירתה מעוטה. כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חבור כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שיגוס</b>. והר\"ב העתיק שיגוז. ופי' שיחתך. ויהיה שם מושאל. מגזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז׳:כ״ט). והרמב\"ם העתיק כגי' הספר. ופי' יכרית. ויתכן להיות שהסמ\"ך והזי\"ן מתחלפין. ששניהם ממוצא זסשר\"ץ, והר\"ש העתיק ג\"כ בסמ\"ך. ופי' מלשון מגיסה בקדרה דמכשירין פ\"ה. ע\"כ. ולי היה נראה לגרוס שיגום במ\"ם מלשון עד שיגום פ\"ד דשביעית וספ\"ט דתרומות ועוד רבים במשנה: \n",
+                    "<b>שלל הכובסין כו' חבור</b>. פי' הר\"ב לטומאה כלומר אבל לא להזייה. כדתנן במשנה ט' פרק בתרא דפרה: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם יש בהן חלל</b>. ורקנית. הרמב\"ם פ\"ד מהט\"א: \n",
+                    "<b>ובשר זקנה</b>. ה\"ג בכל הספרים. וכן העתיקה הרמב\"ם שם. והכי מייתי לה בגמרא פ\"ה דמנחות דף נ\"ד. ויראה לי שהמכוון בלשון נקבה. דאבהמה קאי וכל המין בכלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהורה</b>. עיין במשנה דלקמן ונ\"ל טעמיה דת\"ק מדתנן בספ\"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו. שתלן טהרו מלטמא וס\"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ. כיון דחשבי' ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר. ומפי' הרמב\"ם משמע דס\"ל דמתני' מיירי כשעדיין לא נטמאו. אלא בראוין לקבל טומאה מיירי. ומוקי לה נמי בעציץ נקוב ושיצא חוץ לעציץ רבותא. דאפ\"ה טהורה הואיל שמה שבתוך העציץ נקוב כמחובר הוא. נמשך הכל אחריו. וכ\"כ בחבורו פ\"ב מהט\"א (הלכה ט'): \n",
+                    "<b>אמר ר\"ש מה טיבה</b>. [פירשתי המלה במשנה ח' פ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>אר\"ש] ליטהר כו' והטהור יאכל</b>. תמיה לי דמאי דנפיק חוץ לעציץ. לא עדיפא ממה שבתוך עציץ נקוב ושמעינן ליה לר\"ש דמשוי להו נקוב ושאינו נקוב דכתלושים הן בכלאים ספ\"ו ובשבת ספ\"י. ואף לפי' הרמב\"ם דמתני' בעציץ נקוב. לא ה\"ל לר\"ש לטהר כלום, אבל בגמרא דשבת דף צ\"ה בברייתא רש\"א אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד ואמרינן עלה דלכל מילי ר\"ש כתלוש משוי ליה ושני לענין טומאה. דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים. שנאמר (ויקרא י״א:ל״ז) על כל זרע זרוע אשר יזרע ופירש\"י אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא להכי אהני זריעות יתירא דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא ע\"כ. ואע\"ג דמצריכין להו לזריעות יתירא לשומר דאילנות ודבשר בצים ודגים כמ\"ש ברפ\"ט דחולין איכא למימר דהכל במשמע: \n",
+                    "<b>והטהור יאכל</b>. לא ידעתי מאי רבותיה דשני בלישניה ולא קתני והטהור בטהרתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלי גללים כו'</b>. כתב הר\"ב ולהכי לא קתני כלי אבנים כו' כלומר דרגיל לשנותם יחד ברפ\"י דכלים ופ\"ה דפרה מ\"ה ושאר דוכתי]: \n",
+                    "<b>אינם מכשירין את הזרעים</b>. פי' הר\"ב דלא מקבלי הכשר כו' כמפורש בריש מסכת מכשירין ומ\"ש שאין המים מכשירין כשהן במחובר מפורש במ\"ז פ\"ד דמכשירין: \n",
+                    "<b>כטבלא שאין לה לזביז</b>. אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בפרק שני של כלים [וכן גם כן בכאן כו']. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>*[מחשבה</b>. עיין ספכ\"ה דכלים]: \n",
+                    "<b>כל האוכלים המיוחדים לאדם</b>. אדפתח ביה נקט. הר\"ש ועיין מ\"ש בריש שבת: \n",
+                    "<b>המיוחדים לאדם בכל מקום</b>. הרמב\"ם פ\"ג מה' ט\"א הלכה ג' ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החותך מן האדם כו'</b>. ולא חתכו לאכילת אדם גמרא פ\"ה דכריתות דף כ\"א וכתב הר\"ב כולהו בחותך מחיים כו' דאין מטמא אלא אבר מן החי וכל המטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר כדלקמן ומ\"ש ולא בשר שפירש מן החי כדתנן בספ\"ו דעדיות: \n",
+                    "<b>מן האדם כו'</b>. כי ענין מחשבה הוא שיתכוין אל אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לכנענים בלבד. הרי הוא אוכל. הרמב\"ם ועי' בפרק העור והרוטב משנה ז': \n",
+                    "<b>מנבלת העוף הטמא</b>. שאין לה טומאה חמורה כמפורש משנה פ\"ק דטהרות: \n",
+                    "<b>והחלב</b>. מפרש הרמב\"ם פ\"ג מהט\"א חלב בהמה טהורה שחוטה וכתב אע\"פ שהוכשרה בשחיטה (כדתנן בפרק העור והרוטב משנה ז') צריך הכשר שני אחר המחשבה ע\"כ וטעמא כתב הר\"ש במתני' דלקמן חזר ר\"ע להיות שונה כדברי ר\"י דהכשר שחיטה לא מהני לחלב. משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה. ע\"כ. עיין [מ\"ש] במשנה דלקמן [ד\"ה ונבלת]. ומשנה ט': \n",
+                    "<b>והרגילה</b>. כתב הר\"ב כך שמה בערבי ובלע\"ז פורקקל\"ה. וכ\"כ הערוך. ואע\"פ שברפ\"ז דשבועות לעזו הר\"ב ברידולגי\"ש. הרי כתב שם שהוא חלגלוגית. וכן כתבתי עוד בשם הרמב\"ם בפ\"ט משנה ה' ותנן ליה ברפ\"ט דשביעית. וכתב עלה הר\"ב בערבי רגילה. נראה מזה שהכל אחד שהרי גם כאן פי' בערבי כך שמה רגילה: \n",
+                    "<b>עכביות</b>. פי' הר\"ב עשב מלא קוצים והוא דרדר כו' וכ\"פ הרמב\"ם. והביא מבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות ובסוף פ\"ה דכלאים מפ' הר\"ב דקונדס זה דרדר. ושם הביא כך הר\"ש מבראשית רבה. וכ\"כ הערוך ערך עכביות. ובבראשית רבה שלפנינו בפ\"ך קוץ זה קונדס. דרדר אלו עכביות. ויש מחליפין קוץ אלו עכביות. דרדר זה קונדס. שהיא עשויה דרין דרין: \n",
+                    "<b>כלוסין</b>. כתב הר\"ב רמב\"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדיב. ע\"כ. ותמיהני דבספ\"ק לא פירשו כך. ולכך נראה בעיני דהכא בבי\"ת גרסינן. וכן הוא בפי' הרמב\"ם. אע\"פ שבנא\"י מוגה בכ\"ף. ומצאתי למהר\"ם. שבנוסחתו הקלבסין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבלת בהמה טמאה</b>. כתב הר\"ב משמא דגמרא פ' דם שחיטה [בכריתות דף כ\"א] כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה כו' אבל כזית וצרפה ליכא למימר. ומהניא מחשבה שיטמא האי כביצה אוכלים אחרים. אפילו לא יגעו האוכלים רק בצירוף ולא צריך שיגעו בנבלה. דמדנקט במתני' עם נבלת עוף טהור. משמע דומיא דנבלת עוף טהור כלומר דצריך מחשבה כמו על עוף. ולכך נקט פחות מכזית. תו' שם [ד\"ה כגון] ועוד תירצו מכח לשון הברייתא דהתם: \n",
+                    "<b>בהמה טמאה</b>. אף החיה בכלל כדמוכח מפלוגתא דר\"ש. וכן אתה מוצא בלשון הכתוב. כדאיתא פרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"א): \n",
+                    "<b>ונבלת העוף הטהור</b>. ול\"ג הכא והחלב. דליכא למימר ביה א\"צ הכשר. דאי בחלב נבלה. הכא אין מטמא טומאה חמורה. דכתיב (ויקרא ז׳:כ״ד) יעשה לכל מלאכה. [עיין בפי' הר\"ב משנה ט'] ואמאי לא לבעי הכשר [ובשחוטה הא תנן לעיל דצריכה] הר\"ש. וכ\"כ [רש\"י] בפ\"ה דכריתות דף כ\"א. דהתם מייתי לה למתני' בגמרא. וכן הוא שם בספרים: \n",
+                    "<b>ואינן צריכין הכשר</b>. כתב הר\"ב שסופן לטמא כו' וילפינן לה כדפי' הר\"ב בריש טהרות: \n",
+                    "<b>והחלב בשווקים</b>. כתב הר\"ב מיירי בחלב טמאה. וכן פי' הרמב\"ם. ולפי מ\"ש במתני' דלעיל דבטהורה הכשר שחיטה לא מהני. דבכפרים לאו בר אכילה הוא. איכא לפרושי הכא אף בחלב טהורה שחוטה. וכ\"פ הר\"ש ז\"ל וחלב נמי נהי דהכשר שרץ בעי. דאפילו חלב נבלה אין בו טומאת נבלה כדלעיל. מ\"מ הכשר מים לא בעי. כגון בחלב שחוטה דהוכשר בשחוטה. אבל בכפרים דבעי מחשבה. בעי הכשר. דלא הוכשר בשחיטה. כדפי' לעיל. משום דהוי הכשר קודם מחשבה. ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם עצמו בחבורו פ\"ג מהט\"א [הלכה ג']. ועיין בפי' הר\"ב משנה ט': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לולבי זרדים</b>. פי' הר\"ב ענפים רכים כו' וז\"ל הרמב\"ם הם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבים האילנות. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וראשי בשמים</b>. פי' הר\"ב כגון אגוז מוסקאט\"ו כו'. וז\"ל הרמב\"ם צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים. ר\"ל קצות הבשם. וזה כגון הקנה. והקנמון. ואגוזי הבשם. ונרד כו': \n",
+                    "<b>*[והחלתית</b>. פי' הר\"ב ואף ע\"פ כו' ועמ\"ש במ\"ה פ\"א דטבול יום]: \n",
+                    "<b>וחלות חריע</b>. פי' הר\"ב כרכום יערי וכו' וקשה לי בבפ\"א דכלאים מ\"ח דתנן חריע. ומפרש לה הר\"ב הכי ואילו הכא דקתני חלות חריע משמע ודאי דענין אחר הוא ובערוך ערך חריע. ירוש' מהו חריע. מוריקא. ובסוף עוקצין חלות חריע י\"מ שזה חלת חריע פחות ממוריקא שהוא דק וזה רחב כאצבע. והוא זול והנשים שפין ממנו פניהם. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם חלות חריע. זה שמוציאין לבו. ושוחקים אותו. ועושין ממנו עוגות ומשתמשין בו בטעמים. והירושלמי באר לנו כי חריע הוא הנקרא בערבי אל קרטם. עד כאן. ובכלאים כתב. חריע בלשון ישמעאל. מצפור. ע\"כ. ולשון ישמעאל הוא לשון ערב: \n",
+                    "<b>ואינן מטמאין טומאת אוכלין</b>. לפי שאינן נאכלים להנאת גופן. אלא מפני שנותנים טעם במאכלות. או מפני הריח. או המראה. הרמב\"ם פ\"א מהט\"א [הלכה ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והבוסר</b>. כתב הר\"ב משהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. וכ\"כ הר\"ש. מהגמרא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ג.) ואיתמר אמתני' דספ\"ד דשביעית ��מייתי לה התם. וע\"ש בפי' הר\"ב ומכאן מוכח כפירוש האחרון שכתבתי משנה ה' פ\"ה דמעשר שני. דבוסר שהגיע לכפול הלבן. עדיין לא הגיע לעונת המעשרות: \n",
+                    "<b>פריצי זיתים וענבים</b>. פי' הר\"ב שנתקשו קודם בשולן ואין נפרכין בבית הבד. וכ\"פ הר\"ש בשם הערוך. וקצת קשה בעיני. דהיאך אפשר שלא יהו נפרכין בבית הבד. אבל לדברי רש\"י ניחא דבפ\"ט דב\"מ דף ק\"ה מייתי לה למתני' התם ואמרינן עלה וכמה פריצי זיתים. ר' אליעזר אומר ד' קבין לקורה. ופירש\"י שמכניסין בבית הבד מהן. כדי שיעור טעינת הקורה בפעם א'. ואין מוציאין אלא ד' קבין שמן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. כתב הר\"ב נייל\"ו בלע\"ז כו' ורגילי' לתת אותו בלחם כו' עיין מ\"ש בשם הראב\"ד במשנה ג' פ\"ה דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[לכל דבר</b>. עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>אלא שהוא נלקח בכסף מעשר</b>. והכא לא פליג ריב\"ן דאמר במשנה ה' שכל שאינו מטמא טומאת אוכלים אינו נלקח בכסף מעשר. והלכה נמי כמותו. דקור שאני. דחזי ע\"י שליקה וטיגון. והוי כבהמה וחיה שנקחת בכסף מעשר. משום דחזיא ע\"י שחיטה ובישול. וקור נמי לאחר שליקה וטיגון. מטמא טומאת אוכלים. אבל קודם שליקה דלא חזי. לא מטמא. ומ\"מ ניקח. כיון דחזי על ידי תיקון. כ\"כ הר\"ש במשנה ה' וכ\"כ התוס' בפ\"ו דנדה דף נ\"א [ד\"ה אם ניקח]. ומסיימו וריב\"ן לעיל פריך שפיר. אי נקחת בכסף מעשר. לפי שראוי' אחר תיקון לאכילה א\"כ יטמא טומאת אוכלין מיד. שהרי בקל יכול לתקנה. ומעתה יש עליה שם אוכל. ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטיגון. ואי אין מטמא טומאת אוכלין. לפי שאחר התיקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה. א\"כ גם לא תהיה נקחית בכסף מעשר ע\"כ. וקשיא לי דהא דתנן לכל דבר. היינו דבפ\"ג דערובין דף כ\"ח מייתי ברייתא [הביאה ג\"כ הר\"ש במתני' דהכא] וקתני קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין כו' רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שנקח בכסף מעשר. ואמרינן רבי יהודה היינו ת\"ק. אמר אביי שלקו וטגנו איכא בינייהו. משמע ודאי דה\"ק לר' יהודה אפי' שלקו וטגנו אינו טמא. ולת\"ק אם שלקו וטגנו מטמא. דלא אמרי' הרי הוא כעץ. וכן פירש\"י ומש\"ה נמי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהט\"א [הלכה י'] דשלקו וטגנו מתטמא משום דאתאן לת\"ק. והשתא הכא במתני' דקתני הרי הוא כעץ לכל דבר היינו כר\"י. דאפילו שלקו וטגנו אינו טמא. אבל התוס' שם בעירובין [ד\"ה קור] תירצו בענין אחר דגבי קושט ואינך דלעיל ודאי אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינא ביה מכל האוכל אשר יאכל. אבל הכא קור לא מיקרי אוכל. כיון דסופו להתקשות. ולא נטעו דיקלא אדעתא דקורא. ומ\"מ נקח בכסף מעשר. דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי. אע\"ג דלא הוי אוכל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כפניות אוכלין ופטורין מן המעשרות</b>. עיין [מ\"ש] בפ\"ו דנדה משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א אם יכולין לחיות</b>. בנוסחת מהר\"ם ז\"ל משעה שאין יכולים לחיות: \n",
+                    "<b>שנפשח</b>. תרגום וישסף ופשח (שמואל א' ט\"ו) הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ר\"י מטהר</b>. כתב הר\"ב דחשיב להו כמחובר. ואין מחובר מקבל טומאה. כדמוכח במתניתין דספ\"ב. וטעמא כתבתי בריש מכשירין [ד\"ה הרי זה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלב בהמה טהורה</b>. אבל לא חיה טהורה. כיון שאמר ואכול לא תאכלוהו [אמרו] חלב שאסור באכילה. טהרתי לך. יצא חלב חיה טהורה. שמותר באכילה. הרמב\"ם, והיא ברייתא בפ\"ח דזבחים דף ע'. ומ\"ש הר\"ב שנתנבלה. וכ\"פ הר\"ש. והיינו שכתבתי בשמו לעיל משנה ג'. דשח��טה בשווקים א\"צ הכשר. והרמב\"ם מחלק בין נתנבלה לנשחטה. לענין הכשר שרץ. שכן לשונו בנא\"י. ואין נראה שכן דעת הר\"ב. דראייתו של הרמב\"ם מנבלת עוף טמא. והר\"ב פירש בהדיא במשנה ג' פ\"ק דטהרות. דצריך ג\"כ הכשר מים ומגע שרץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כורת דבורים</b>. כבר שנויה בסוף שביעית. ע\"ש. וראיתי עכשיו עוד דברים ראוים להוסיף בה: \n",
+                    "<b>ואינה מקבלת טומאה במקומה</b>. וא\"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה. בין שלא במקומה. דהא לאו מחוברת היא. ואומר רבינו תם דשלא במקומה מקבלת טומאה. כיון דמטלטלים אותה ממקום למקום. ודמי לשאר כלים שבבית. וגזרו בה רבנן טומאה. דילמא אתי לאיחלופי. תוס' פ\"ד דב\"ב דף ס\"ו: \n",
+                    "<b>והרודה ממנה בשבת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ויטבול וגו' ביהונתן כתיב. ובדבש במקום גידולו מיירי. הרשב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיחרחר</b>. כתב הר\"ב ל' לחרחר ריב. והרמב\"ם בפירושו הקשה על זה. לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת. אינו לא אוכל ולא משקה. אבל הר\"ב כבר כתב דסתמייהו לאכילה קיימי. נראה מזה דס\"ל דדבש בכוורת אוכלא הוא. אבל דברי הרמב\"ם מהתוספתא הביאה הר\"ש. ודברי הר\"ב כמסקנא דגמרא פ\"ה דב\"ב דף פ' דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלים שלא במחשבה. ואף הרמב\"ם חזר בו בחבורו פ\"א מהט\"א. ופסק כמסקנא דגמ'. [ומ\"ש הר\"ב ואית דגרסי משיהרהר. כלומר משיהרהר מחשבה בלבו כו' משמע דמחשבה ממש קאמר. ולא דיבור. ועיין ספכ\"ה דכלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר ריב\"ל.</b> חשבו הרמב\"ם עם התנאים בפ\"ב מי' פרקיו שהקדים לפי' המשניות. ולקמן אכתוב על זה: ",
+                    "<b>לכל צדיק וצדיק.</b> נ\"ל לומר בין האוסר. ובין המתיר. וזה ג\"כ טעם יפה לסמוך מאמר זה בסיום המשנה. לומר שגם שניהם החולקים. הואיל וכוונתם לשמים. אוהבים הם. כך נ\"ל. *[ובני האלוף מהר\"ר משה שי' אמר. שלכך אמר לכל צדיק וצדיק לפי שמצינו שני מיני צדיקים אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור. כמ\"ש רז\"ל בצדיק וטוב לו. וצדיק ורע לו. כדאיתא במסכת ברכות פ\"ק דף ז'. א\"נ כדרז\"ל (סנהדרין קח) בצדיק בדורותיו. דלגנאי ואפ\"ה הכתוב קוראו צדיק]: ",
+                    "<b>שלש מאות ועשרה עולמות.</b> כתב הר\"ב כלומר שההנאה וקורת רוח וכו'. כן כתב הרמב\"ם. ומסיים אמנם [אריכת זמן הזה. אין סוף. ואין לו אחרית ותכלה] אבל כל נפש שתזכה לחיי העולם הבא. לא תאבד לעולם. והוא ענין יש. ר\"ל המציאות התמידי אשר לא יחקר. לפי שיש הוא המציאות [הנמצא. ואין בו אפיסה]. וכאילו אומר כי אוהבי [נוחלים] את המציאות [במוחלט]. ואין שם מציאות אמתי. אלא ההתמדה. והוציא מפסוק הזה [גם כן] גודל התענוג. על דרך משל. ומספרם יש שלש מאות ועשרה. וזה על דרך התעוררות בלבד. כי אותו התענוג גדול. אמנם האמת כי כמו שאין שווי. בין הנחקר. לאשר אינו נחקר. כן אין שווי. בין אלו המעדנים אשר אצלנו ואותם התענוגים. ע\"כ. ויש לי לומר טעם למספר הזה. ע\"ד מדרשם ז\"ל בנקבה תסובב גבר. שישראל בזמן הזה. כנקבה היורשת עישור נכסים בלבד. שהאומות ע' הם. וירשו רק ז'. אבל לעתיד ירשו כולם. ולעומת זה יאמר בכאן ג\"כ מספר יש. שהרי כשנחלו הארץ כבשו ל\"א מלכים. ואם לעתיד יכבשו במספר י' פעמים ל\"א. יהיו במספר יש. ועתה מדוקדק אומרו להנחיל. דהא קשיא נחלה מאי עבידתה. דבשכר מיירי. וזו אינה נחלה. אבל אי מיירי בכבוש ארצות. הוי נחלה. שכן היא ירושה מאבותינו ועל זו נאמר נחלה בלי מצרים. (שבת קיח) על שם ופרצת ימה וקדמה וגו'. ולדעתי יש עוד מרמזי התורה במספר יש. וידוקדק בזה לשון עולמות. לפי שיש בו ד' פעמים עשרה. אבל השלשה מהם עלו כללותם למספר גדול עד למאה. שכן כללותם הראשונות. והם עולמות. אם מלשון העלם. אם מלשון עולם ממש. אך הרביעי עשרה בלבד. כי מפני שהם עולם הפירוד ממש. לא נזכר כללות בהם כלל. הרחמן הוא ינחילנו. ויזכנו ללחך בעפר רגלי אוהביו. נוחלי יש: ",
+                    "<b>ואוצרותיהם אמלא.</b> בעולם הזה. כ\"פ הר\"ב במשנה י\"ט פ\"ה דאבות: ",
+                    "<b>אמר ר\"ש בן חלפתא לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.</b> שנא' ה' עוז וגו'. וענין עוז. מורה על חזוק. ומסיים יברך את עמו בשלום. וסיפא פירושא דרישא. ה' עוז וחוזק. ירצה ליתן לעמו. ומה עשה ברכם בשלום. שזהו חזוק. ומבואר הוא בעצמו שכל הברכות שבעולם אין מתקיימין אם אין שלום. ובמדרש רבה סוף פרשת שופטים איתא בזה הלשון. כלי שהוא מחזיק את כל הברכות לברכן בו כו'. ומאמר הזה ראוי להיות בחתימת המשנה. כי ה' עוז לעמו יתן. על שעת מתן תורה הוא נאמר. כמו שדרשו ז\"ל מקרא דלעיל מיניה. ה' למבול ישב. (זבחים קטז) שנתקבצו כל הגוים אצל בלעם וכו' ומכיון שכשנתן להם העוז היא התורה. ברכם ג\"כ בשלום. נדע מזה שזאת התורה היא גורמת ברכת השלום. ועל כן נבוב לבב ילבב ויחזור עליה לא יניחה אחר שגמרה. גם בא להמתיק ולעורר הלבבות. שאע\"פ שהמשניות מלאים ממחלוקת שהיה בין החכמים. ופן יעלה על הלב הנמהר. כי מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה. אמר כי לא כן הוא. שעוז התורה כלי מלא ברכת ה'. הוא השלום אין בה שמץ ריב. וחלוק לבבות. וכמאמרם בפסוק כי ידברו את אויבים (תהילים קכ״ז:ה׳) נראים כאויבים. ונעשים אוהבים. (קדושין ל:) ובוודאי שכן הוא למיימיני' בה ולומדים לשמה. (שבת סג) לא להתיהר. או להתגדל בפני אחרים ומלבד כל אלה. ראויה כל חתימה שתהא בשלום. כמו שסדרו אנשי כנסת הגדולה בתפלה. ועל כן כמו שהעבודה היא התפלה נחתמת בשלום. כך התורה ראויה שתהא חתימתה בשלום. וכן בתורה כשצוה הקב\"ה לברך את עמו ישראל ע\"י כהנים. חתם ברכתם בשלום. והנה תמצא שהחתימה היא מעין הפתיחה. דפתח ודרש מאימתי קורין את שמע בערבית. משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. והם המברכים את עמו ישראל בשלום. והרי כבר כתב הר\"ב שם דלא תני לה אלא אגב אורחא ולא לגופה. אלא נתכוון התנא שיהיו הפתיחה והחתימה שוין לטובה. ולברכה. עוד ראה כי היתה גם כן התחלה באות מ\"ם. וכן החתימה באות מ\"ם. כנגד מ' יום דלוחות ראשונות. ומ' יום דלוחות שניות. כי כל המשניות והיא תורה שבע\"פ. כולם מרועה א' נתנו. ולמשה מסיני נאמרו. ואתה תחזה כי מספר ראשי תיבות שאר הסדרים מלבד הראשון. עולים ג\"כ במספר מ'. וכן מרע\"ה היה עוד מ' יום אמצעים בהר. זה נ\"ל. והנה אע\"פ שר\"ש בן חלפתא היה זקן בימי רבי כנראה מתוך דבריו שהשיב לרבי. סלעים נעשו גבוהים. בפכ\"ג דשבת דף קנ\"ב. ואילו ריב\"ל לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא. דבפ\"ג דמסכת נדה דף י\"ח מתניתא קאמרי שמעתתא לא קאמרי. וקאמר שמעתתא על מימרא דאמר ריב\"ל. וכן פירש\"י שמעתתא ריב\"ל אמורא היה ע\"כ. וכן הוא עוד בפרק מרובה ריש (בבא קמא דף פ\"ב.) (ומ\"מ בימי רבי היה. שהיה גדול מרבן יוחנן) ואע\"פ כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב\"ל. למאמרו של רשב\"ח כדי שתהא החתימה בשלום. ובמדרש רבנן אומרין גדול השלום. שכשמלך המשיח יבא. אינו פותח אלא בשלום. שנאמר (ישעיהו נ״ב:ז׳) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת עוקצים וכולהו מסכייתי דטהרות<br> מה מתוק לחכי מדבש יערות. שזכיתי להשלים גם סדר טהרות<br> וכן הטיבו ימיכם זקנים עם נערים. בתוספות יום טוב על הששה סדרים.<br> הדרן עלך שתא סדרי משנה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עוקצים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה עוקצים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Oktzin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,200 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Oktzin",
+    "text": {
+        "Mishnah Oktzin, Introduction": [
+            "מסכת עוקצים הניחה לאחרונה. מפני שהוציאוהו בדרכי הסברא ואין להם עיקר בכתוב. הרמב\"ם. ור\"ל שהחלוקות שמחלקין. איזו הוא שומר או יד. ואיזו צריכין הכשר כו' הכל סברא. ואין מקרא מורה אשר יאמר כי הוא זה אשר יכשר בלא מחשבה. ואשר הוא שומר או יד. אבל בעיקר הדינין. הרי יש להן על מה שיסמכו כמו שבא בפירושן של הרמב\"ם והר\"ב שמן הכתוב נלמדין. ועוד דהגע עצמך. והרי לידים אין עיקר כלל מן התורה. כל' הר\"ב במשנה ג' פ\"ח דברכות. ועיין מ\"ש שם בס\"ד. וכן במס' ידים פ\"ג משנה ב'. ושוב אין בהם סברא כמו באלו. ומיהו בגמרא פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) רבא אמר כר\"א בן ערך. דדריש ליה מקרא וידיו לא שטף וגו' ובתוספתא מסכת טבול יום ועוקצין בחדא מכילתא. וידים מסודרת קודם להן. אבל גם דברי הר\"ב בסוף מכילתין שהיא חתימת המשנה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>יד</b>. כתב הר\"ב והן עצם שאין בו מוח. רש\"י פרק ט' דחולין דף קי\"ח. ובהכי לא תקשה אדתנן בפ\"ב משנה ו': \n",
+                    "<b>ולא מצטרף</b>. כתב הר\"ב שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה. ומשמע בין לטמא. בין ליטמא. והארכתי בזה ברפ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>שומר אף ע\"פ שאינו יד</b>. פי' הר\"ב כגון קליפת הפרי. וכ\"ש העוקץ הנוגע ודבק בו כדלעיל: \n",
+                    "<b>ומצטרף</b>. כתב הר\"ב דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ומאי אשר יזרע. שאין צורך לאמרו אשר יזרע בתחלת העיון. לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע. הרמב\"ם. ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ט דחולין. ומ\"ש שם. ועיין בספ\"ק דטבול יום והקשו התוספות דחולין שם [ד\"ה שומר] דלמאן דבעי כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא וי\"ל כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי ל\"ש. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והנפוס</b>. ובכלאים פ\"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ\"ך וצד\"י ממוצא אחד זס\"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ\"ק משנה ג') בסמ\"ך. וכן הר\"ש: \n",
+                    "<b>שרש צנון גדול</b>. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>המיתנא</b>. והר\"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב\"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר\"ש לא העתיק אלא המיתנא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרכיל</b>. כתב הר\"ב לשון פרכילי ענבים. בגמ' רפ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>וזנב של אשכול שרקנו</b>. פי' הר\"ב ואף הוא שעורו בכ\"ש. וכך כתב הר\"ש. וכן נראה מפירוש הרמב\"ם. ובחבורו פרק ה' מהט\"א (הלכה ב') העתיק המשנה כלשונה: \n",
+                    "<b>ויד המכבד של תמרה</b>. לשון הרמב\"ם ידועה כי עוקצי התמרים. יש להם קצה עבה. יחבר אותן כדמות קנה הלולבין. והוא נקרא יד מכבד של תמרה. לפי שהיא דמות יד המטאטאים. ועיין עוד במשנה ה': \n",
+                    "<b>ויד כל הנקצרים שלשה טפחים</b>. הרמב\"ם פ\"ה מהט\"א (שם): \n",
+                    "<b>ומלעין של שבולת</b>. כתב הר\"ב זקן העליון כו' מסיים הערוך כמו והלחיים דמתרגמינן דלועה. ובפ\"ח דחולין דף קי\"ט. למאי חזי. פרש\"י הא נפסק מאליו כשאוחזין בו א\"ר אלעי במלאי שבין המלאין. (דגרס באל\"ף. וגם בערוך כתב גי' זו) ופרש\"י שאוחז בכל המלאים של שבולת. ולא באחד מהן. והערוך פי' מלאי בין המלאים כלומר נימא שבין הנימין שמגינין ושומרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שרשי קולסי כרוב</b>. הר\"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב\"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב\"ם. והם שרשי קולסי כרוב: \n",
+                    "<b>וחלפות תרדים</b>. פי' הר\"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ\"ג דערלה מפרש בע\"א: \n",
+                    "<b>והלפת</b>. כלומר חלפות הלפת. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א (הלכה כ\"א): \n",
+                    "<b>ר\"י מטמא בכולן</b>. כתב הר\"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר\"ש. כל הנעקרים כו' רי\"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי\"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע\"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר\"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ\"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י מטמא</b>. לשון הר\"ב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה כלומר כשהם עם התבואה. ראויות להפכן ונהפכה התבואה על ידיהן. אבל כפי משמעות לשונו. שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות הן להפכן. לא יתכן לפרש. דהא דהוי ידות היינו כשמשתמשות לתבואה. לא שהתבואה משמשת להן. ואף לפי מה שפירשתי לשונו. אכתי קשיא דכיון דכבר נידושו. א\"כ מאי עם התבואה. דודאי ע\"י הדישה נתרוקנה התבואה מהן. ולשון רש\"י בפ\"ק דסוכה דף י\"ד הואיל וראויות להפוך ראשי השבולים בעתר ע\"י הידות. ע\"כ. ופי' עתר כתב רש\"י פורק\"א בלע\"ז. ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה. דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקצים של עתר ונשמטין ממנה: \n",
+                    "<b>פסיגה של אשכול</b>. פי' הר\"ב דרך האשכול כו' ואותן אשכולות נקראו פסיגי ענבים. לא ידעתי למאי קאמר שנקראו פסיגי ענבים. או באיזה מקום שנקראו כן. ולפי לשון המשנה פסיגי אשכול נקראים. ובפי' הר\"ש פ\"ז דפאה משנה ד' ולאותן אשכילות קטנים קרי פסיגים. בירושלמי ובתוספתא. וכתב עוד פסיגים. מל' נתחים. כדכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו. ומתרגמינן בירושלמי ופסיג יתיה לפסיגייהו: \n",
+                    "<b>שריקנה</b>. ל' הר\"ב שנתרוקנה מן הפסיגים שבה. כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארת רקנית. יש לפרש כדכ' שם עוד הר\"ש. דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגים גדולים. ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגים. ע\"כ. אבל לא ידעתי מאי דוחקיה דהר\"ב למוקי למתני' דוקא באיתן פסיגים גדולים. ועוד דקתני שייר בה גרגיר א'. ולדבריו ה\"ל למתני שייר בה פסיג א'. אלא נראה לפרש דמיירי בסתם פסיגים. שיש בהן גרגירי ענבים וכן הוא ל' הר\"ש הכא. ובפיאה. ונתרוקנה היינו מן הענבים שבה. והוי דומיא דשרביט שפי' הר\"ב שהסיר התמרים: \n",
+                    "<b>שרביט של תמרה</b>. יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין (כדפי' במשנה ג') שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים. הרמב\"ם לעיל משנה ג': \n",
+                    "<b>וכן בקטניות</b>. ופול נמי בכללן. וכן מוכח נמי לשון רש\"י דפרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ט:) \n",
+                    "<b>ומטמא בשל קטנית</b>. לשון הר\"ב דשומר הוא וכן לשון הר\"ש גם בפי' הרמב\"ם כך הוא. ולכאורה מתני' בידות קמיירי כדתני רישא כל ידות כו' וכן מדקתני בכולהו טמא. ולא קתני מצטרף. ובפסיגה פי' הר\"ב לענין יד. וכ\"כ הר\"ש בפ\"ז דפאה. ומיהו בגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ט) מייתי לה להך דראב\"ע לענין שומר. ושם כתבו התוס' לפי דרכם דבכל הספרים כתוב שייר גרגיר א' בכל שומר ושומר טמא. אבל גי' רש\"י כגי' דידן שייר בה גרגיר א' טמא. מ\"מ משמע מסוגיא דהתם דשרביטין שומרים הן. והרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א [הלכה ט'] כתב פסיגה כו' ואם נשתייר כו' הרי זה יד כו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטנית כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והכלוסין</b>. פי' הר\"ב מין קטניות. ובפרק בתרא דתרומות משנה ד' מפרש בשם הרמב\"ם מין תאנים. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן וכן נראה דדבר הלמד מענינו הוא. ועל הר\"ש ג\"כ תימא דהכא מפרש מין קטנית. והביא לראיה מסוף פרק אלו טרפות (חולין דף ס\"ז) יתושין שבכלוסים שפירש\"י מין קטנית ובתרומות מפרש מין פירות. והביא ג\"כ להא דאלו טרפות. עיין עוד בפ\"ג משנה ב' ולשון מהר\"ם מין קטניות שקורין צורנ\"ש בלע\"ז: \n",
+                    "<b>עוקץ דלעת טפח</b>. הסמוך לאוכל הרמב\"ם פ\"ה מהט\"א [הלכה כ']: \n",
+                    "<b>דלעת</b>. ל' הר\"ב דדוקא דלעת יונית. ונמצא בספ\"ב דכלאים שעליהן ארוכין. אפשר שגם עוקציהם ארוכים מדלעת אחרת אבל הר\"ש כתב וכל אלו עוקצן טפח וכ\"כ מהר\"ם: \n",
+                    "<b>קונרס</b>. הר\"ב העתיק קונדס בדלי\"ת וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ה מהט\"א [שם]. אבל בפירושו העתיק ברי\"ש וכן במתני' סוף פ\"ה דכלאים. ובחבורו שם גם הר\"ב במשנה דכלאים העתיק ברי\"ש. והר\"ש העתיק בשניהם ברי\"ש. והערוך כתבו בערך קונרם ברי\"ש. אבל בערך עכביות העתיק בדל\"ת. ועיין לשון בראשית רבה שאני מעתיק בפ\"ג משנה ב': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זיתים שכבשן</b>. פי' הר\"ב ביין. או בחומץ. או בשאר משקין. ונראה בעיני שר\"ל בשאר משקין הדומים ליין וחומץ. שהן מעמידין ומקיימין האוכל וכן בכל מקום רגיל הר\"ב לפרש כבשים ביין. וחומץ. או ציר. או שמן. או מלח עם מים וכמ\"ש בפרק דלקמן משנה ה'. עיין לשון הר\"ן שכתבתי במשנה ו' פ\"ב דע\"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה: \n",
+                    "<b>אלא למראה</b>. פי' הר\"ב כדי שיהיו נראים יפים וכו' ואפילו לר\"י [דבתוספתא שהבאתי] במתני' ד' פרק דלעיל דאם נטלן לתלות בחופתו כו' הרי אלו מטמאין. אע\"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מ\"מ צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו. הר\"ש: *\n",
+                    "<b>[והנץ</b>. פי' הר\"ב בפי הקשואים כו' וכן לשון הר\"ש ועיין בפירוש הר\"ב משנה ג']: *\n",
+                    "<b>[טהורה</b>. והר\"ב העתיק טהורים. ובדר\"י העתיק טמאה. והר\"ש העתיק טהור וטמא. והרמב\"ם בפירושו בדר\"י כתב מטמאין. ולא ראיתי משנתינו כלה מועתק בחבורו פ\"ה מהט\"א ואיני יודע למה]: \n",
+                    "<b>לפני התגר</b>. כתב הר\"ב דניחא ליה כו' שמתוך כך נראה הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו כו' וכ\"פ הרמב\"ם. והר\"ש כתב על זה הפי' דתימא וכי אין זה למראה. וברישא לא פליג ר\"י ע\"כ. ואפשר לי לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ לטרפי הזית דמעיקרא אינן מחוברים בפרי עצמו: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב דהוי שומר. ולפי' מצטרף ג\"כ. וכן פי' הרמב\"ם בהדיא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חותל</b>. ונ\"א חותם. ופי' הר\"ב גרגיר כו' וקשה מאי לפיכך וכ\"כ הר\"ש. וכתב מהר\"ם דל\"נ דה\"פ כיון דאמרינן דגרעין של רוטב מצטרפת. משום דחשיבא שהוא מוצצה מחמת רטיבותא. ומיירי בתמרי ארמייתי שאין מבושלים כל צרכן ונשאר קצת מן האוכל על הגרעין. ולהכי כיון דחזיין למוצצן מצטרפין. אבל ביבשה אין נשאר מן האוכל על הגרעין לא מצטרף. א\"כ לפי חותם של יבשה דחשיב ונגמר וחזי לאכילה עם התמרה מצטרף. ושל ריטב דלא חשיב. לא מצטרף. ע\"כ לשונ��. והרמב\"ם גרס כגי' הספר חותל ופי' הר\"ב בשמו קרום כו' ושל רוטב כו' אין הקרום מצטרף וכו' ועוד בפי' הרמב\"ם הקרום הזה ג\"כ נפרד מעצם (רוטב התמרה). אמנם הקרום אשר על גרעים התמרים היבשים. הוא דבק בעצם התמרים. *[ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דגלעינה כו' הוא שומר לפרי. שאם לא הגרעין היה נפסד. זה לשון הרמב\"ם שאם יסור הגרעינים (תתרכך התמרה הלחה) ותפסד]: \n",
+                    "<b>גלעינה שמקצתה יוצאה כו'</b>. פי' הר\"ב כגון גרעינה של תמרה לחה שנאכלה חציה כו' אבל כשהתמרה קיימת אף מה שיוצא מצטרף כדקתני רישא אף ע\"פ שיוצא המצטרפת. כ\"כ הראב\"ד פ\"ה מהט\"א (הל' ט\"ו). והרמב\"ם [בפירושו] כתב דסיפא פירושא דרישא. דכי קתני לעיל אף ע\"פ יוצאה מפרש השתא דדוקא שכנגד האוכל הוא שמצטרף: \n",
+                    "<b>עצם שיש עליו בשר</b>. ל' הר\"ב כזית בשר. כן ל' הר\"ש וקשיא לי דלסוגיא דגמרא שכתבתי בפ\"ק משנה ה' אפילו בפחות מכפול יש שומר. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א (הלכה ט\"ז) ובתוספתא הביאה הר\"ש רי\"א קולית שיש עליו כזית בשר. גורר את כלה לטומאה. וחכ\"א אע\"פ שאין עליה* אלא כפול גורר את כלה לטומאה (ע\"כ). והכא לא לגרור את כלה היה. והא דתנן בפ' העור והרוטב משנה ד' עור שיש עליו כזית בשר התם משום טומאת נבלה שאינה מטמאה בפחות מכזית ולא משום צרוף היא כדתנן התם בריש הפרק: \n",
+                    "<b>רי\"א</b>. והר\"ב העתיק ר\"ש וכן הוא בפי' הר\"ש אבל הרמב\"ם העתיק כגי' הס'. וכן בכל הנוסחאות. גם בתוספתא שהעתיק הר\"ש: \n",
+                    "<b>רואין אותו</b>. פי' הר\"ב אם יש בבשר כו' כחוט של ערב. כ\"כ הר\"ש מהתוספתא. ושל ערב עב משל שתי כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דכלים וע\"ש: \n",
+                    "<b>כגון הסיאה וכו'</b>. כתב הר\"ב שגם אלו כך דינם וכו' וכ\"כ הר\"ש. ולישנא דכגון לא משמע הכי. והרמב\"ם מפרש דחכמים תרתי קאמרי. שכנגד האוכל מצטרף. כלומר מה שתחת הבשר. ולא מה שאינו תחת הבשר. והוא הצד שאין בו בשר. ובתוספתא איזהו כנגד האוכל. כלומר עד היכן. וקאמר אם יש שם חלל. עד חלל. ואם אין שם חלל. אין טמא אלא חיסום העליון בלבד. ואהנך קיימי הא דקאמרינן כגון הסיאה כו' שאנו רואים אותו כאילו כבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר. כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן (העליון) [העלין]. אלו דבריו. ומ\"מ תני בתוספתא חבילי אזוב והסיאה. והקורנית. כנגד האוכל מצטרף וכו'. ומינה פירשו. הר\"ש והר\"ב למשנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרמון</b>. והאבטיח שנימוק מקצתו כו' שלם מכאן ומכאן כו'. לכאורה זו ואצ\"ל זו קתני ולשון הרמב\"ם בספ\"ה מהט\"א (הלכה כ\"ב) הרמון והאבטיח שנימוק מקצתו. אין הנשאר חבור לאותו שנימוק. ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף. שהרי אין שמירתו מועלת כלום. וכן אם היה שלם מכאן ומכאן. ונימוק באמצע. אין הצדדין חבור זה לזה. ואין קליפתו מצטרפת: \n",
+                    "<b>והנץ שלו אינו מצטרף</b>. דאין שומר ע\"ג שומר. כדלקמן. רש\"י פרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ח:) \n",
+                    "<b>רא\"א אף המסרק טהור</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם ומכלל דפליגי רבנן. וצ\"ל דמסרק בכלל הפטמא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפנימית בין שלמה בין קדורה מצטרף</b>. שהרי היא עצמה אוכל. והחיצונה בין כך ובין כך אינה מצטרפת שאין שומר ע\"ג שומר חשוב שומר. רש\"י בעור והרוטב דף קי\"ט. וכתב הר\"ב דאין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו פ\"ה מהט\"א פסק לדר\"י. והכי מסתברא. והא דתני בל' פלוגתא. נמצאים הרבה כן ולא פליגי כמ\"ש בפ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>קדורה</b>. כתב הר\"ב כדתנן בעירובין פ\"ה משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא מירק</b>. כתב הר\"ב כמו ומירק כו' במס' יומא פ\"ג משנה ד': \n",
+                    "<b>ולשלוק</b>. כתב הר\"ב שליקה טפי מבשול. וכן לשון הר\"ש. וכלומר שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול. ועיין במשנה דלקמן ועיין ברפ\"ו דנדרים: \n",
+                    "<b>אוכל שהתחיל בו אינו חבור</b>. פי' הר\"ב אוכל שפירק בלבד. וכן פי' הרמב\"ם. ולגופיה ודאי דלא איצטריך אלא לדיוקא. הא אוכל שלא התחיל בו חבור. וכ\"כ הכ\"מ פ\"ו מהט\"א (הלכה ז'). ומ\"מ לישנא דהתחיל בו לא ניחא. דהל\"ל אוכל שפירק. והר\"ש מפרש אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חבור. דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. ע\"כ [ועיין בפי' הר\"ב סוף משנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>האגוזים והשקדים</b>. כתב הר\"ב השתא מיירי במפצע באגוזים כו'. כל זה לשון הר\"ש. ולשון הרמב\"ם מבואר יותר וזהו האגוזים והשקדים ר\"ל האגוז האחד והשקד האחד אוכל שלה וקליפתה חבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה. אין ספק כי אינו מיטמא ואע\"פ שהחזירו למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשארה (עם) האוכל. והיתה שבירתה מעוטה. כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חבור כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שיגוס</b>. והר\"ב העתיק שיגוז. ופי' שיחתך. ויהיה שם מושאל. מגזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז׳:כ״ט). והרמב\"ם העתיק כגי' הספר. ופי' יכרית. ויתכן להיות שהסמ\"ך והזי\"ן מתחלפין. ששניהם ממוצא זסשר\"ץ, והר\"ש העתיק ג\"כ בסמ\"ך. ופי' מלשון מגיסה בקדרה דמכשירין פ\"ה. ע\"כ. ולי היה נראה לגרוס שיגום במ\"ם מלשון עד שיגום פ\"ד דשביעית וספ\"ט דתרומות ועוד רבים במשנה: \n",
+                    "<b>שלל הכובסין כו' חבור</b>. פי' הר\"ב לטומאה כלומר אבל לא להזייה. כדתנן במשנה ט' פרק בתרא דפרה: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם יש בהן חלל</b>. ורקנית. הרמב\"ם פ\"ד מהט\"א: \n",
+                    "<b>ובשר זקנה</b>. ה\"ג בכל הספרים. וכן העתיקה הרמב\"ם שם. והכי מייתי לה בגמרא פ\"ה דמנחות דף נ\"ד. ויראה לי שהמכוון בלשון נקבה. דאבהמה קאי וכל המין בכלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהורה</b>. עיין במשנה דלקמן ונ\"ל טעמיה דת\"ק מדתנן בספ\"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו. שתלן טהרו מלטמא וס\"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ. כיון דחשבי' ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר. ומפי' הרמב\"ם משמע דס\"ל דמתני' מיירי כשעדיין לא נטמאו. אלא בראוין לקבל טומאה מיירי. ומוקי לה נמי בעציץ נקוב ושיצא חוץ לעציץ רבותא. דאפ\"ה טהורה הואיל שמה שבתוך העציץ נקוב כמחובר הוא. נמשך הכל אחריו. וכ\"כ בחבורו פ\"ב מהט\"א (הלכה ט'): \n",
+                    "<b>אמר ר\"ש מה טיבה</b>. [פירשתי המלה במשנה ח' פ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>אר\"ש] ליטהר כו' והטהור יאכל</b>. תמיה לי דמאי דנפיק חוץ לעציץ. לא עדיפא ממה שבתוך עציץ נקוב ושמעינן ליה לר\"ש דמשוי להו נקוב ושאינו נקוב דכתלושים הן בכלאים ספ\"ו ובשבת ספ\"י. ואף לפי' הרמב\"ם דמתני' בעציץ נקוב. לא ה\"ל לר\"ש לטהר כלום, אבל בגמרא דשבת דף צ\"ה בברייתא רש\"א אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד ואמרינן עלה דלכל מילי ר\"ש כתלוש משוי ליה ושני לענין טומאה. דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים. שנאמר (ויקרא י״א:ל״ז) על כל זרע זרוע אשר יזרע ופירש\"י אשר יזרע כדרך שאדם מוצ��א לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא להכי אהני זריעות יתירא דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא ע\"כ. ואע\"ג דמצריכין להו לזריעות יתירא לשומר דאילנות ודבשר בצים ודגים כמ\"ש ברפ\"ט דחולין איכא למימר דהכל במשמע: \n",
+                    "<b>והטהור יאכל</b>. לא ידעתי מאי רבותיה דשני בלישניה ולא קתני והטהור בטהרתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלי גללים כו'</b>. כתב הר\"ב ולהכי לא קתני כלי אבנים כו' כלומר דרגיל לשנותם יחד ברפ\"י דכלים ופ\"ה דפרה מ\"ה ושאר דוכתי]: \n",
+                    "<b>אינם מכשירין את הזרעים</b>. פי' הר\"ב דלא מקבלי הכשר כו' כמפורש בריש מסכת מכשירין ומ\"ש שאין המים מכשירין כשהן במחובר מפורש במ\"ז פ\"ד דמכשירין: \n",
+                    "<b>כטבלא שאין לה לזביז</b>. אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בפרק שני של כלים [וכן גם כן בכאן כו']. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>*[מחשבה</b>. עיין ספכ\"ה דכלים]: \n",
+                    "<b>כל האוכלים המיוחדים לאדם</b>. אדפתח ביה נקט. הר\"ש ועיין מ\"ש בריש שבת: \n",
+                    "<b>המיוחדים לאדם בכל מקום</b>. הרמב\"ם פ\"ג מה' ט\"א הלכה ג' ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החותך מן האדם כו'</b>. ולא חתכו לאכילת אדם גמרא פ\"ה דכריתות דף כ\"א וכתב הר\"ב כולהו בחותך מחיים כו' דאין מטמא אלא אבר מן החי וכל המטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר כדלקמן ומ\"ש ולא בשר שפירש מן החי כדתנן בספ\"ו דעדיות: \n",
+                    "<b>מן האדם כו'</b>. כי ענין מחשבה הוא שיתכוין אל אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לכנענים בלבד. הרי הוא אוכל. הרמב\"ם ועי' בפרק העור והרוטב משנה ז': \n",
+                    "<b>מנבלת העוף הטמא</b>. שאין לה טומאה חמורה כמפורש משנה פ\"ק דטהרות: \n",
+                    "<b>והחלב</b>. מפרש הרמב\"ם פ\"ג מהט\"א חלב בהמה טהורה שחוטה וכתב אע\"פ שהוכשרה בשחיטה (כדתנן בפרק העור והרוטב משנה ז') צריך הכשר שני אחר המחשבה ע\"כ וטעמא כתב הר\"ש במתני' דלקמן חזר ר\"ע להיות שונה כדברי ר\"י דהכשר שחיטה לא מהני לחלב. משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה. ע\"כ. עיין [מ\"ש] במשנה דלקמן [ד\"ה ונבלת]. ומשנה ט': \n",
+                    "<b>והרגילה</b>. כתב הר\"ב כך שמה בערבי ובלע\"ז פורקקל\"ה. וכ\"כ הערוך. ואע\"פ שברפ\"ז דשבועות לעזו הר\"ב ברידולגי\"ש. הרי כתב שם שהוא חלגלוגית. וכן כתבתי עוד בשם הרמב\"ם בפ\"ט משנה ה' ותנן ליה ברפ\"ט דשביעית. וכתב עלה הר\"ב בערבי רגילה. נראה מזה שהכל אחד שהרי גם כאן פי' בערבי כך שמה רגילה: \n",
+                    "<b>עכביות</b>. פי' הר\"ב עשב מלא קוצים והוא דרדר כו' וכ\"פ הרמב\"ם. והביא מבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות ובסוף פ\"ה דכלאים מפ' הר\"ב דקונדס זה דרדר. ושם הביא כך הר\"ש מבראשית רבה. וכ\"כ הערוך ערך עכביות. ובבראשית רבה שלפנינו בפ\"ך קוץ זה קונדס. דרדר אלו עכביות. ויש מחליפין קוץ אלו עכביות. דרדר זה קונדס. שהיא עשויה דרין דרין: \n",
+                    "<b>כלוסין</b>. כתב הר\"ב רמב\"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדיב. ע\"כ. ותמיהני דבספ\"ק לא פירשו כך. ולכך נראה בעיני דהכא בבי\"ת גרסינן. וכן הוא בפי' הרמב\"ם. אע\"פ שבנא\"י מוגה בכ\"ף. ומצאתי למהר\"ם. שבנוסחתו הקלבסין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבלת בהמה טמאה</b>. כתב הר\"ב משמא דגמרא פ' דם שחיטה [בכריתות דף כ\"א] כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה כו' אבל כזית וצרפה ליכא למימר. ומהניא מחשבה שיטמא האי כביצה אוכלים אחרים. אפילו לא יגעו האוכלים רק בצירוף ולא צריך שיגעו בנבלה. דמדנקט במתני' עם נבלת עוף טהור. משמע דומיא דנבלת עוף טהור כלומר דצריך מחשבה כמו על עוף. ולכך נקט פחות מכזית. תו' שם [ד\"ה כגון] ועוד תירצו מכח לשון הברייתא דהתם: \n",
+                    "<b>בהמה טמאה</b>. אף החיה בכלל כדמוכח מפלוגתא דר\"ש. וכן אתה מוצא בלשון הכתוב. כדאיתא פרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"א): \n",
+                    "<b>ונבלת העוף הטהור</b>. ול\"ג הכא והחלב. דליכא למימר ביה א\"צ הכשר. דאי בחלב נבלה. הכא אין מטמא טומאה חמורה. דכתיב (ויקרא ז׳:כ״ד) יעשה לכל מלאכה. [עיין בפי' הר\"ב משנה ט'] ואמאי לא לבעי הכשר [ובשחוטה הא תנן לעיל דצריכה] הר\"ש. וכ\"כ [רש\"י] בפ\"ה דכריתות דף כ\"א. דהתם מייתי לה למתני' בגמרא. וכן הוא שם בספרים: \n",
+                    "<b>ואינן צריכין הכשר</b>. כתב הר\"ב שסופן לטמא כו' וילפינן לה כדפי' הר\"ב בריש טהרות: \n",
+                    "<b>והחלב בשווקים</b>. כתב הר\"ב מיירי בחלב טמאה. וכן פי' הרמב\"ם. ולפי מ\"ש במתני' דלעיל דבטהורה הכשר שחיטה לא מהני. דבכפרים לאו בר אכילה הוא. איכא לפרושי הכא אף בחלב טהורה שחוטה. וכ\"פ הר\"ש ז\"ל וחלב נמי נהי דהכשר שרץ בעי. דאפילו חלב נבלה אין בו טומאת נבלה כדלעיל. מ\"מ הכשר מים לא בעי. כגון בחלב שחוטה דהוכשר בשחוטה. אבל בכפרים דבעי מחשבה. בעי הכשר. דלא הוכשר בשחיטה. כדפי' לעיל. משום דהוי הכשר קודם מחשבה. ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם עצמו בחבורו פ\"ג מהט\"א [הלכה ג']. ועיין בפי' הר\"ב משנה ט': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לולבי זרדים</b>. פי' הר\"ב ענפים רכים כו' וז\"ל הרמב\"ם הם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבים האילנות. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וראשי בשמים</b>. פי' הר\"ב כגון אגוז מוסקאט\"ו כו'. וז\"ל הרמב\"ם צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים. ר\"ל קצות הבשם. וזה כגון הקנה. והקנמון. ואגוזי הבשם. ונרד כו': \n",
+                    "<b>*[והחלתית</b>. פי' הר\"ב ואף ע\"פ כו' ועמ\"ש במ\"ה פ\"א דטבול יום]: \n",
+                    "<b>וחלות חריע</b>. פי' הר\"ב כרכום יערי וכו' וקשה לי בבפ\"א דכלאים מ\"ח דתנן חריע. ומפרש לה הר\"ב הכי ואילו הכא דקתני חלות חריע משמע ודאי דענין אחר הוא ובערוך ערך חריע. ירוש' מהו חריע. מוריקא. ובסוף עוקצין חלות חריע י\"מ שזה חלת חריע פחות ממוריקא שהוא דק וזה רחב כאצבע. והוא זול והנשים שפין ממנו פניהם. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם חלות חריע. זה שמוציאין לבו. ושוחקים אותו. ועושין ממנו עוגות ומשתמשין בו בטעמים. והירושלמי באר לנו כי חריע הוא הנקרא בערבי אל קרטם. עד כאן. ובכלאים כתב. חריע בלשון ישמעאל. מצפור. ע\"כ. ולשון ישמעאל הוא לשון ערב: \n",
+                    "<b>ואינן מטמאין טומאת אוכלין</b>. לפי שאינן נאכלים להנאת גופן. אלא מפני שנותנים טעם במאכלות. או מפני הריח. או המראה. הרמב\"ם פ\"א מהט\"א [הלכה ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והבוסר</b>. כתב הר\"ב משהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. וכ\"כ הר\"ש. מהגמרא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ג.) ואיתמר אמתני' דספ\"ד דשביעית ומייתי לה התם. וע\"ש בפי' הר\"ב ומכאן מוכח כפירוש האחרון שכתבתי משנה ה' פ\"ה דמעשר שני. דבוסר שהגיע לכפול הלבן. עדיין לא הגיע לעונת המעשרות: \n",
+                    "<b>פריצי זיתים וענבים</b>. פי' הר\"ב שנתקשו קודם בשולן ואין נפרכין בבית הבד. וכ\"פ הר\"ש בשם הערוך. וקצת קשה בעיני. דהיאך אפשר שלא יהו נפרכין בבית הבד. אבל לדברי רש\"י ניחא דבפ\"ט דב\"מ דף ק\"ה מייתי לה למתני' התם ואמרינן עלה וכמה פריצי זיתים. ר' אליעזר אומר ד' קבין לקורה. ופירש\"י שמכניסין בבית הבד מהן. כדי שיעור טעינת הקורה בפעם א'. ואין מוציאין אלא ד' קבין שמן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. כתב הר\"ב נייל\"ו בלע\"ז כו' ורגילי' לתת אותו בלחם כו' עיין מ\"ש בשם הראב\"ד במשנה ג' פ\"ה דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[לכל דבר</b>. עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>אלא שהוא נלקח בכסף מעשר</b>. והכא לא פליג ריב\"ן דאמר במשנה ה' שכל שאינו מטמא טומאת אוכלים אינו נלקח בכסף מעשר. והלכה נמי כמותו. דקור שאני. דחזי ע\"י שליקה וטיגון. והוי כבהמה וחיה שנקחת בכסף מעשר. משום דחזיא ע\"י שחיטה ובישול. וקור נמי לאחר שליקה וטיגון. מטמא טומאת אוכלים. אבל קודם שליקה דלא חזי. לא מטמא. ומ\"מ ניקח. כיון דחזי על ידי תיקון. כ\"כ הר\"ש במשנה ה' וכ\"כ התוס' בפ\"ו דנדה דף נ\"א [ד\"ה אם ניקח]. ומסיימו וריב\"ן לעיל פריך שפיר. אי נקחת בכסף מעשר. לפי שראוי' אחר תיקון לאכילה א\"כ יטמא טומאת אוכלין מיד. שהרי בקל יכול לתקנה. ומעתה יש עליה שם אוכל. ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטיגון. ואי אין מטמא טומאת אוכלין. לפי שאחר התיקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה. א\"כ גם לא תהיה נקחית בכסף מעשר ע\"כ. וקשיא לי דהא דתנן לכל דבר. היינו דבפ\"ג דערובין דף כ\"ח מייתי ברייתא [הביאה ג\"כ הר\"ש במתני' דהכא] וקתני קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין כו' רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שנקח בכסף מעשר. ואמרינן רבי יהודה היינו ת\"ק. אמר אביי שלקו וטגנו איכא בינייהו. משמע ודאי דה\"ק לר' יהודה אפי' שלקו וטגנו אינו טמא. ולת\"ק אם שלקו וטגנו מטמא. דלא אמרי' הרי הוא כעץ. וכן פירש\"י ומש\"ה נמי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהט\"א [הלכה י'] דשלקו וטגנו מתטמא משום דאתאן לת\"ק. והשתא הכא במתני' דקתני הרי הוא כעץ לכל דבר היינו כר\"י. דאפילו שלקו וטגנו אינו טמא. אבל התוס' שם בעירובין [ד\"ה קור] תירצו בענין אחר דגבי קושט ואינך דלעיל ודאי אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינא ביה מכל האוכל אשר יאכל. אבל הכא קור לא מיקרי אוכל. כיון דסופו להתקשות. ולא נטעו דיקלא אדעתא דקורא. ומ\"מ נקח בכסף מעשר. דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי. אע\"ג דלא הוי אוכל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כפניות אוכלין ופטורין מן המעשרות</b>. עיין [מ\"ש] בפ\"ו דנדה משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א אם יכולין לחיות</b>. בנוסחת מהר\"ם ז\"ל משעה שאין יכולים לחיות: \n",
+                    "<b>שנפשח</b>. תרגום וישסף ופשח (שמואל א' ט\"ו) הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ר\"י מטהר</b>. כתב הר\"ב דחשיב להו כמחובר. ואין מחובר מקבל טומאה. כדמוכח במתניתין דספ\"ב. וטעמא כתבתי בריש מכשירין [ד\"ה הרי זה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלב בהמה טהורה</b>. אבל לא חיה טהורה. כיון שאמר ואכול לא תאכלוהו [אמרו] חלב שאסור באכילה. טהרתי לך. יצא חלב חיה טהורה. שמותר באכילה. הרמב\"ם, והיא ברייתא בפ\"ח דזבחים דף ע'. ומ\"ש הר\"ב שנתנבלה. וכ\"פ הר\"ש. והיינו שכתבתי בשמו לעיל משנה ג'. דשחוטה בשווקים א\"צ הכשר. והרמב\"ם מחלק בין נתנבלה לנשחטה. לענין הכשר שרץ. שכן לשונו בנא\"י. ואין נראה שכן דעת הר\"ב. דראייתו של הרמב\"ם מנבלת עוף טמא. והר\"ב פירש בהדיא במשנה ג' פ\"ק דטהרות. דצריך ג\"כ הכשר מים ומגע שרץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כורת דבורים</b>. כבר שנויה בסוף שביעית. ע\"ש. וראיתי עכשיו עוד דברים ראוים ל��וסיף בה: \n",
+                    "<b>ואינה מקבלת טומאה במקומה</b>. וא\"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה. בין שלא במקומה. דהא לאו מחוברת היא. ואומר רבינו תם דשלא במקומה מקבלת טומאה. כיון דמטלטלים אותה ממקום למקום. ודמי לשאר כלים שבבית. וגזרו בה רבנן טומאה. דילמא אתי לאיחלופי. תוס' פ\"ד דב\"ב דף ס\"ו: \n",
+                    "<b>והרודה ממנה בשבת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ויטבול וגו' ביהונתן כתיב. ובדבש במקום גידולו מיירי. הרשב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיחרחר</b>. כתב הר\"ב ל' לחרחר ריב. והרמב\"ם בפירושו הקשה על זה. לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת. אינו לא אוכל ולא משקה. אבל הר\"ב כבר כתב דסתמייהו לאכילה קיימי. נראה מזה דס\"ל דדבש בכוורת אוכלא הוא. אבל דברי הרמב\"ם מהתוספתא הביאה הר\"ש. ודברי הר\"ב כמסקנא דגמרא פ\"ה דב\"ב דף פ' דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלים שלא במחשבה. ואף הרמב\"ם חזר בו בחבורו פ\"א מהט\"א. ופסק כמסקנא דגמ'. [ומ\"ש הר\"ב ואית דגרסי משיהרהר. כלומר משיהרהר מחשבה בלבו כו' משמע דמחשבה ממש קאמר. ולא דיבור. ועיין ספכ\"ה דכלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר ריב\"ל.</b> חשבו הרמב\"ם עם התנאים בפ\"ב מי' פרקיו שהקדים לפי' המשניות. ולקמן אכתוב על זה: ",
+                    "<b>לכל צדיק וצדיק.</b> נ\"ל לומר בין האוסר. ובין המתיר. וזה ג\"כ טעם יפה לסמוך מאמר זה בסיום המשנה. לומר שגם שניהם החולקים. הואיל וכוונתם לשמים. אוהבים הם. כך נ\"ל. *[ובני האלוף מהר\"ר משה שי' אמר. שלכך אמר לכל צדיק וצדיק לפי שמצינו שני מיני צדיקים אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור. כמ\"ש רז\"ל בצדיק וטוב לו. וצדיק ורע לו. כדאיתא במסכת ברכות פ\"ק דף ז'. א\"נ כדרז\"ל (סנהדרין קח) בצדיק בדורותיו. דלגנאי ואפ\"ה הכתוב קוראו צדיק]: ",
+                    "<b>שלש מאות ועשרה עולמות.</b> כתב הר\"ב כלומר שההנאה וקורת רוח וכו'. כן כתב הרמב\"ם. ומסיים אמנם [אריכת זמן הזה. אין סוף. ואין לו אחרית ותכלה] אבל כל נפש שתזכה לחיי העולם הבא. לא תאבד לעולם. והוא ענין יש. ר\"ל המציאות התמידי אשר לא יחקר. לפי שיש הוא המציאות [הנמצא. ואין בו אפיסה]. וכאילו אומר כי אוהבי [נוחלים] את המציאות [במוחלט]. ואין שם מציאות אמתי. אלא ההתמדה. והוציא מפסוק הזה [גם כן] גודל התענוג. על דרך משל. ומספרם יש שלש מאות ועשרה. וזה על דרך התעוררות בלבד. כי אותו התענוג גדול. אמנם האמת כי כמו שאין שווי. בין הנחקר. לאשר אינו נחקר. כן אין שווי. בין אלו המעדנים אשר אצלנו ואותם התענוגים. ע\"כ. ויש לי לומר טעם למספר הזה. ע\"ד מדרשם ז\"ל בנקבה תסובב גבר. שישראל בזמן הזה. כנקבה היורשת עישור נכסים בלבד. שהאומות ע' הם. וירשו רק ז'. אבל לעתיד ירשו כולם. ולעומת זה יאמר בכאן ג\"כ מספר יש. שהרי כשנחלו הארץ כבשו ל\"א מלכים. ואם לעתיד יכבשו במספר י' פעמים ל\"א. יהיו במספר יש. ועתה מדוקדק אומרו להנחיל. דהא קשיא נחלה מאי עבידתה. דבשכר מיירי. וזו אינה נחלה. אבל אי מיירי בכבוש ארצות. הוי נחלה. שכן היא ירושה מאבותינו ועל זו נאמר נחלה בלי מצרים. (שבת קיח) על שם ופרצת ימה וקדמה וגו'. ולדעתי יש עוד מרמזי התורה במספר יש. וידוקדק בזה לשון עולמות. לפי שיש בו ד' פעמים עשרה. אבל השלשה מהם עלו כללותם למספר גדול עד למאה. שכן כללותם הראשונות. והם עולמות. אם מלשון העלם. אם מלשון עולם ממש. אך הרביעי עשרה בלבד. כי מפני שהם עולם הפירוד ממש. לא נזכר כללות בהם כלל. הרחמן הוא ינחילנו. ויזכנו ללחך בעפר רגלי אוהביו. נו��לי יש: ",
+                    "<b>ואוצרותיהם אמלא.</b> בעולם הזה. כ\"פ הר\"ב במשנה י\"ט פ\"ה דאבות: ",
+                    "<b>אמר ר\"ש בן חלפתא לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.</b> שנא' ה' עוז וגו'. וענין עוז. מורה על חזוק. ומסיים יברך את עמו בשלום. וסיפא פירושא דרישא. ה' עוז וחוזק. ירצה ליתן לעמו. ומה עשה ברכם בשלום. שזהו חזוק. ומבואר הוא בעצמו שכל הברכות שבעולם אין מתקיימין אם אין שלום. ובמדרש רבה סוף פרשת שופטים איתא בזה הלשון. כלי שהוא מחזיק את כל הברכות לברכן בו כו'. ומאמר הזה ראוי להיות בחתימת המשנה. כי ה' עוז לעמו יתן. על שעת מתן תורה הוא נאמר. כמו שדרשו ז\"ל מקרא דלעיל מיניה. ה' למבול ישב. (זבחים קטז) שנתקבצו כל הגוים אצל בלעם וכו' ומכיון שכשנתן להם העוז היא התורה. ברכם ג\"כ בשלום. נדע מזה שזאת התורה היא גורמת ברכת השלום. ועל כן נבוב לבב ילבב ויחזור עליה לא יניחה אחר שגמרה. גם בא להמתיק ולעורר הלבבות. שאע\"פ שהמשניות מלאים ממחלוקת שהיה בין החכמים. ופן יעלה על הלב הנמהר. כי מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה. אמר כי לא כן הוא. שעוז התורה כלי מלא ברכת ה'. הוא השלום אין בה שמץ ריב. וחלוק לבבות. וכמאמרם בפסוק כי ידברו את אויבים (תהילים קכ״ז:ה׳) נראים כאויבים. ונעשים אוהבים. (קדושין ל:) ובוודאי שכן הוא למיימיני' בה ולומדים לשמה. (שבת סג) לא להתיהר. או להתגדל בפני אחרים ומלבד כל אלה. ראויה כל חתימה שתהא בשלום. כמו שסדרו אנשי כנסת הגדולה בתפלה. ועל כן כמו שהעבודה היא התפלה נחתמת בשלום. כך התורה ראויה שתהא חתימתה בשלום. וכן בתורה כשצוה הקב\"ה לברך את עמו ישראל ע\"י כהנים. חתם ברכתם בשלום. והנה תמצא שהחתימה היא מעין הפתיחה. דפתח ודרש מאימתי קורין את שמע בערבית. משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. והם המברכים את עמו ישראל בשלום. והרי כבר כתב הר\"ב שם דלא תני לה אלא אגב אורחא ולא לגופה. אלא נתכוון התנא שיהיו הפתיחה והחתימה שוין לטובה. ולברכה. עוד ראה כי היתה גם כן התחלה באות מ\"ם. וכן החתימה באות מ\"ם. כנגד מ' יום דלוחות ראשונות. ומ' יום דלוחות שניות. כי כל המשניות והיא תורה שבע\"פ. כולם מרועה א' נתנו. ולמשה מסיני נאמרו. ואתה תחזה כי מספר ראשי תיבות שאר הסדרים מלבד הראשון. עולים ג\"כ במספר מ'. וכן מרע\"ה היה עוד מ' יום אמצעים בהר. זה נ\"ל. והנה אע\"פ שר\"ש בן חלפתא היה זקן בימי רבי כנראה מתוך דבריו שהשיב לרבי. סלעים נעשו גבוהים. בפכ\"ג דשבת דף קנ\"ב. ואילו ריב\"ל לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא. דבפ\"ג דמסכת נדה דף י\"ח מתניתא קאמרי שמעתתא לא קאמרי. וקאמר שמעתתא על מימרא דאמר ריב\"ל. וכן פירש\"י שמעתתא ריב\"ל אמורא היה ע\"כ. וכן הוא עוד בפרק מרובה ריש (בבא קמא דף פ\"ב.) (ומ\"מ בימי רבי היה. שהיה גדול מרבן יוחנן) ואע\"פ כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב\"ל. למאמרו של רשב\"ח כדי שתהא החתימה בשלום. ובמדרש רבנן אומרין גדול השלום. שכשמלך המשיח יבא. אינו פותח אלא בשלום. שנאמר (ישעיהו נ״ב:ז׳) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת עוקצים וכולהו מסכייתי דטהרות<br> מה מתוק לחכי מדבש יערות. שזכיתי להשלים גם סדר טהרות<br> וכן הטיבו ימיכם זקנים עם נערים. בתוספות יום טוב על הששה סדרים.<br> הדרן עלך שתא סדרי משנה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עוקצים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה עוקצים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Oktzin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,175 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Tevul Yom, Introduction": [
+            "סידור אחר זבים. טבול יום. כמו שאמר הכתוב. זאת תורת הזב. ואשר תצא ממנו ש\"ז. הרמב\"ם. וסתם טבול יום של בעלי קרויין דשכיח ותקנת עזרא תוכיח.\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>המכנס חלות וכו' בש\"א וכו'</b>. כ' הר\"ב דלא חשיב להו בהדי הני דלקמן. משום דחלות לב\"ה וכו' וכ\"כ הר\"ש. ומסיים מהר\"ם והא דנקט טבול יום משום רבותא דב\"ש. דאפילו בטבול יום הוי חבור. ע\"כ *(וכיוצא בזה רבותא לב\"ש כתבתי בשם הראב\"ד במשנה ג' פרק קמא דמכשירין. ושם פ\"ד משנה ה' להרמב\"ם) ולא פירשו טעמא מאי מחלקין בין חלות לאינך והרמב\"ם לא פירש כן אלא דהא דלקמן ומודים וכו' אחלות נמי קאי. וכן כתב בחבורו (ריש) פ\"ח מהט\"א. ואולי שבבית המדרש נשאלה שאלה זו בפניהם ואפליגו בה. והדר נשאלו האחרות ביחד. וסדרן רבינו הקדוש כן כל שאלה בפני עצמה. נ\"ל: \n",
+                    "<b>וקולית של מים</b>. כתב הר\"ב הקצף והרתיחה שעולה  במים קולית שמה. וכ\"כ הר\"ש. גם הרמב\"ם מפרש כן. וכתב שקולית הוא שנקרא כן (על שם שהוא) כמו גלגלת הראש ועי' בפי' הר\"ב משנה ה' פ\"ט דחולין והראב\"ד פי' (שם) קולית כד ששואבין בו מים. (עיין בפי' הר\"ב משנה ג' פ\"ג דפרה. ומ\"ש שם) ויש נקב בשוליה שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים. וטבול יום שנגע באותו בעבוע. אינו חיבור למים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הראשונה</b>. פי' הר\"ב שרתיחה ראשונה וכו' וז\"ל מהר\"ם פי' שברתיחה ראשונה עדיין לא נמוחו הגריסין לתוך המרק והוי צלול. והנוגע ברתיחה לא הוי כנוגע בגריסין. אבל ברתיחה שניה אז נמוחו הגריסין ונעשה המרק עב וחשיב חבור. והנוגע ברתיחה למעלה כנוגע בגריסין עצמן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף של אורז</b>. ולא כתב הר\"ב הלכתא מאי כדכתב במתניתין דלקמן בפי' דפליג נמי ר\"י. וכתב דאין הלכה. גם בפי' הרמב\"ם לא נמצא פסק הלכה במשנה זו. ונראה מזה דס\"ל דליתא פלוגתא בדר\"י. אלא ר\"י היתה קבלה בידו דבהא נמי פליגי ות\"ק לא שמיע ליה. אבל לא פליג. ואע\"ג דבל' פלוגתא נשנה. לא קשיא. שהרבה נמצאים כן. וכתבתי קצתם בפרק בתרא דבכורים. ובחבורו פ\"ט מהט\"א פסק לדר\"י. ואזדא תמיהת הכ\"מ: \n",
+                    "<b>קלות</b>. פי' הר\"ב ראשון. וכ\"כ הר\"ש. ועיין בר\"פ דלקמן ומל' הרמב\"ם פ\"ו מהמ\"א משמע דקלות אותן שהן מד\"ס השנויין בסוף מס' זבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף של טופח</b>. כאן דנחית ת\"ק למתני בקטנית כדקתני ושל עדשים. משמע ליה להר\"ב והרמב\"ם דדוקא של עדשים ולא של טופח קאמר. ואתא ר\"י ופליג. ולפיכך כתבו דאין הלכה כמותו. וכן בחבורו [רפ\"ח מהט\"א] לא העתיק לדר\"י נ\"ל: \n",
+                    "<b>טופח</b>. פי' הר\"ב מין קטנית ועיין בפירושו למשנה ג' פ\"ה דפיאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגרגר מלח קטן</b>. ל' מהר\"ם. וק\"ל שהרי לא פירש שיעור הגרגר בכמה נקרא קטן. ונראה דכולה ר\"י היא ומפרש דכל שהוא קטן כל כך שהוא נאכל עמו. בין מסמר. בין גרגר. הוו חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור פחות מכאצבע דנאכל עמו. אבל יתר על כן גורדין מן הככר. ובסיפא מפרש ר\"י דכל גרגיר של מלח. או מסמר שהוא גדול כל כך שאינו נאכל עמו לא הוי חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור יתר מכאצבע. עכ\"ל. אבל הר\"ב והרמב\"ם כתבו כאן וכן לקמן דאין הלכה כר\"י. ש\"מ דס\"ל דלאו כולה ר\"י היא. ונ\"ל דלדבריהם קטן. לפי ראות עיני החכם המורה: \n",
+                    "<b>פחות מכאצבע</b>. להרמב\"ם קאי נמי אמסמר. ועיין במתניתין דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והתורמוס</b>. ל' מהר\"ם. נ\"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ\"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע\"כ. ופי' תורמוס ברפי\"ח דשבת: \n",
+                    "<b>יתר מכאצבע</b>. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב\"ם בפ\"ח מהט\"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם.       וצ\"ע. ומצאתי למהר\"ם שכתב די\"ל דה\"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע\"כ. ומהר\"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השעורה כו' בזמן שאינן קלופים</b>. מסיק הר\"ש דהא דדרשינן על כל זרע וכו' וכדרך שבני אדם מוציאין חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה (וכמ\"ש הר\"ב בריש מסכת עוקצים) דשעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאה לרבנן. דמיטמו מדרבנן. ע\"כ. ומהר\"ם כתב וז\"ל ושמא הכא [איירי] בקליפתה החיצונה. דיש לשעורה ולכוסמת שתי קליפות. ורגילים היו לשרותן במים להסיר הקליפה החצונה. והיינו חושלא שבגמרא. ולאחר שהסירו קליפה החצונה. היו רגילים אז לזורעה. ולהכי קליפה החצונה לא חשיבא שומר מדאורייתא. אלא מדרבנן גזרו אטו קליפה הפנימית לרבנן בשאר טומאות. אבל בט\"י דקלשה טומאתיה לא גזרו. ולר\"מ לא גזרו על קליפה החצונה כלל. ע\"כ. ולדבריו מתני' מיפרשא לענין חבור. וכ\"כ בהדיא: \n",
+                    "<b>בזמן שאינן קלופים</b>. כתב הר\"ב שאין ב\"א אוכלים כו' ודבר שאינו מאכל אדם כו' כדתנן רפ\"ג דעוקצים: \n",
+                    "<b>התיאה וכו'</b>. מיני זרעים הם ואשאינן קלופים קיימי. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>והחלתית</b>. פי' הר\"ב דלא חשיב מאכל אדם ופעמים מערבין מהן מעט עם המזון. וכ\"כ הרמב\"ם. אבל בפ\"ך דשבת משנה ג' פירש\"י דנוהגים לאוכלו במקומות הקרים. *[ועיין בפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ג דעוקצים]: \n",
+                    "<b>רי\"א</b>. וכתב הרמב\"ם שאין הלכה כמותו. ועיין בר\"פ: \n",
+                    "<b>טהורים בטבול יום</b>. כתב הר\"ב אם הם של תרומה. לא ידעתי אמאי דייק לפרושי הכא דאם הם של תרומה. דהא כולה פירקין ודאי בשל תרומה מיירי: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. כתב הר\"ב מין זרע שחור ובלע\"ז נייל\"ו וכו'. ועיין בפירושו מ\"ו פ\"ג דעוקצין. וכן בעדיות פ\"ה מ\"ג ומה שכתבתי שם [ד\"ה הקצח]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כמשקין שהוא נוגע בהן</b>. לשון הר\"ב כמשקין של תרומה שהוא נוגע בהן דלחולין טהור לגמרי ולקדש מטמא כדתנן במ\"ו פרק בתרא דנדה. כ\"כ הר\"ש. וכבר כתבתי שם דהיינו אליבא דאבא שאול דלא כחכמים דמשנה ה' פי\"א דפרה דפליגי וסברי דאף לקדש אינו מטמא אלא פוסל בלבד. והכי סתים לן תנא ברפ\"ב דמעילה. ומ\"ש הר\"ב דטבול יום פוסל כו' עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בין קלין בין חמורין</b>. פי' הר\"ב קלין שרץ. חמורין זב. דהכא ליכא לפרושי קלין ראשון. *(כדפי' הר\"ב ברפ\"ק) דאין לך בעל חי טמא שמשקין יוצאין ממנו שיהא ראשון. וא\"ת ולימא קלין שרץ וזב. וחמורין מת שהוא אבי אבות הטומאה. הא מלתא אתמר בגמרא פ\"ו דחולין דף פ\"ח ואמרו דבמת לא גזרו רבנן במשקין (חוץ מדמו דבהדיא כתיב נפשות מת כי הנפש הוא הדם כדאיתא ברפ\"ב דאהלות) דבדילי אינשי מיניה. אבל זב דלא בדילי אנשי מיניה גזרו על משקין היוצאין ממנו להיות תחלה. חוץ ממעינותיו שהן מד\"ת והן אב הטומאה כדתנן הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שספק טבול יום פוסל את התרומה</b>. פי' הר\"ב כגון ב' ככרות לפניו כו' כדתנן במשנה ד' פ\"ב דידים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקפה</b>. פי' הר\"ב תבשיל קפוי כו' מלשון קפאו תהומות הר\"ש: \n",
+                    "<b>והשום והשמן</b>. דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הרמב\"ם. ומתישב בהכי דלא תידק מה שדקדק הר\"ש דמדקתני הכא לא פסל אלא מגעו. ובמתני' דלקמן קתני לא פסל אלא שמן. וגם התם קתני שהשמן צף על גביהן. והכא לא קתני. ורוצה לדקדק מזה דהכא ליתא לשמן בעין. ובמה שפי' הרמב\"ם ניחא. דהא השמן מתערב עם השום הנידוך עמו ואינו צף. אבל לעולם השום עם השמן שעמו הם בעין. וכך הסכימו ג\"כ התוס' דפסחים פ\"ג דף מ\"ד דמתני' כשהם בעין מיירי. וכדמות ראיה לפי' הרמב\"ם מדקתני ואם היה השום מרובה ולא קתני נמי השמן. אלא השמן מתערב עם השום. ולא קתני ברישא השום והשמן אלא שדברו חכמים בהווה: \n",
+                    "<b>הולכין אחר הרוב</b>. לשון הר\"ב ודין הכל כדין תרומה. וכ\"כ הרמב\"ם. ונראה דדוקא לחומרא ס\"ל דהולכין אחר הרוב. ואסיפא המקפה של חולין קאי. ולא להקל כשהמקפה של תרומה דרישא. אבל בחבורו פ\"ח מה' ט\"א (הלכה י\"ג) סתם וכתב כלשון המשנה. ואפשר לומר דמשום דדברי ר\"י אמורין *כשהשום (והמקפה) (והשמן צ\"ל) של תרומה. להכי אסברה לה נמי בשל תרומה. אבל ה\"ה אי הוה איפכא. דהולכים ג\"כ אחר הרוב: \n",
+                    "<b>אר\"י אימתי כו'</b>. ביאור ר\"י קיים וכמוהו ראוי לעשות. הרמב\"ם. שבכל מקום ששנה ר\"י אימתי לא בא לחלוק אלא לפרש. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקפה והחמיטה</b>. פי' הר\"ב דרכן היה להניח החמיטה שהיא עוגה דקה בתוך המקפה. וכן פירש הר\"ש. אבל הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"א (הלכה י') כתב מקפה של חולין. או רקיק של חולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "הקיפה פי' הר\"ב התבלין והמרק כו' עיין מ\"ש בפ' ג' דזבחים משנה ד' [ד\"ה הקיפה]: \n",
+                    "<b>שניהם חבור זה לזה</b>. לשון הר\"ב ובין שנגע כו' פסל* הכלי וכן לשון הר\"ש. גם הרמב\"ם כתב כן. ומסיים וכבר ביארנו בפתיחה. כי טבול יום יפסול הקדש (ג\"כ) כמו התרומה ע\"כ. וכבר כתבתי בזה בריש פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית ששקעה לתוך בור של יין</b>. פי' הר\"ב והיין שבבור חולין. וכ\"פ הר\"ש. אבל הרמב\"ם מפרש דהכל תרומה. ואם נגע משפה ולחוץ לא פסל אלא יין שבבור. וכל מה שבתוך החבית טהור. וכאלו היה נפרד מן היין שבבור. ע\"כ. אך בתוספתא שהביא הר\"ש נראה כפירושו. שאין כאן תרומה אלא מה שבחבית וכך הם דברי הרמב\"ם בחבורו פ\"ח מהלכות ט\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה תמהני דפסולה הוה ליה למתני</b>. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>מן הצדדים כו' טהורה</b>. כתב הר\"ב ואין פסול אלא מה שנגע. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב שכן נתבאר בתוספתא. ע\"כ. וצריך לחלק דלא אמרינן בסיס ונמשך אלא במפיה ומשוליה. הואיל והכל הוא בסיס או נמשך. משא\"כ מהצדדין אע\"פ שמה שלמטה הוא בסיס. ומה שלמעלה הוא נמשך. הואיל ואין הכל שוה. אינו חבור כלל. כך נ\"ל. אבל הר\"ש הביא סוגיא רפ\"ד דע\"ז דף נ\"ט תרי לישני דרב פפא. ולישנא קמא כדאמרן. ולישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור. ונ\"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך. ממה שיהיה חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דבוק כולו מקרי טפי. \n",
+                    "<b>ונגע טבול יום בקלוח כו'</b>. כתב הר\"ב דקלוח לא חשיב חבור לכלים. כמו הנקב שבצדה. ולשון הר\"ש *(לא חשיב) חבור למה שבכלים כמו מה שבצדה. והמגיה כן בלשון הר\"ב לא הפסיד: \n",
+                    "<b>יעלה באחת ומאה</b>. כתב הר\"ב מטעם בטול. וכדתנן במשנה ד' פרק ה' דתרומות. ומ\"ש הר\"ב ודוקא במגע טבול יום כו' אבל בשאר טומאות קא הדר מה שבקלוח ומטמא כו' כ\"כ הר\"ש וקשיא לי דנצוק אינו חבור סתמא תנן בספ\"ח ממסכת טהרות. ותו דבמתני' דלקמן מטהרים אפילו באב הטומאה. ומטעם דנצוק אינו חבור. ודוחק להעמידה בכגון דהנהו דמתניתין ט' וי' פרק ה' דמכשירין וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעבוע שבחבית</b>. פי' הר\"ב וכשהחבית מלאה משקין וכו' וכן בפי' הר\"ש בלשון האחר שבגליון גם הרמב\"ם פי' כן והקשה הראב\"ד בספ\"ט מהט\"א דאם לנגיעת המשקים מה צורך להיותו אב הטומאה. והלא אף טבול יום פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית. ותירץ הכ\"מ די\"ל דלרבותא דסיפא נקטיה. שאע\"פ שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית ע\"כ. אבל הראב\"ד דקדק עוד מל' המשנה טמא וטהור ולא אמרו טמאה וטהורה. אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהבעבוע טמא מאוירו כי הוא חשוב לו כפתח לפי שהמשקים באין לאבעבוע דרך העליון לתחתון. ואפשר שגם החבית טמאה. אבל כשנקב החצון למטה שאין המשקים שנכנסים שם נשארים בו. ואין נכנסים לחבית עד שעולין למעלה. אין זה הנקב חשוב להיותו פתח לא לחבית ואף לא לעצמו. ואינו מטמא באוירו דרך אותו הנקב. והתורה אמרה כל כלי פתוח. שהטומאה קודמת לפתחו וזה אינו פתחו ע\"כ: \n",
+                    "<b>בין מלמעלה בין מלמטן</b>. ובנ\"א ל\"ג ויש ליישב גי' הספר דכלומר בין שהבעבוע למעלה בחבית בין שהוא למטה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל ידות האוכלים כו'</b>. תנינן להו במס' עוקצין: \n",
+                    "<b>רמ\"א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו</b>. ואע\"פ שאם אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו. אפ\"ה הרי הוא כמוהו. ובגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ח) מייתי ליה בלישנא אחרינא. רמ\"א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ורמי ליה אדר\"מ דהתם גבי אבר ובשר המדולדלים דמשמע דס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה. פירש\"י כאן בטבול יום החליף ר\"מ שטתו. אבל בעלמא ס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו. ותמהו התוספות דלגירסת המשנה         דטבול יום מאי פריך וכו'. ובעיני נראה דגירסתנו שבמשנה לבתר שהחליפה ר' יוחנן היא. ולא הוי הפירוש מוחלפת השטה. כמו שמפרש רש\"י שהחליף שטתו כו'. אלא צריך להחליף השטה קאמר. ודר\"מ בטבול יום נמי ס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ומשם ולהלן הוחזקו לגרוס בדברי ר\"מ. כמו שהיא הגירסא לפנינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וביצה טרופה</b>. לשון הר\"ב שנתערב החלבון והחלמון יחד. דאם היא שלימה שלא נטרפה. והרי היא דומה *(לטבעת) [לכובע כצ\"ל] שהביצה שאינה טרופה עגולה כמין (טבעת) [כובע] אינה חבור. מפני שהיא נשמטת והולכת לכאן ולכאן. הראב\"ד בפירוש מ\"ד פ\"ב דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוט של ביצה</b>. ל' הר\"ב וביצה זו מתבשלת עם התרומה שנפסלה בטבול יום וכן ל' הר\"ש *כלומר שהתרומה נפסלת בטבול יום. ואם נגע כו': \n",
+                    "<b>רי\"א חוט וכל שנקלף עמו</b>. פירש הר\"ב ולא יותר ור\"י לקולא. והכי מוכח בתוספתא הביאה הר\"ש. וכך לשונה. רי\"א אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור. וכל שאינו נקלף עמו אינו חבור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[שנדמעה</b>. וכי הא דתנן במשנה ד' פ\"ק דחלה. הר\"ש. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אינה נפסלת בטבול יום</b>. כתב הר\"ב דבתר עיסה כו' אע\"ג דאסורה לזרים כדתנן בפ\"ב דערלה (מ\"ו) הר\"ש: \n",
+                    "<b>לא פסל אלא מקום מגעו</b>. ולא מבעיא בדמוע דרבנן. (כמ\"ש בסוף פ\"ק דחלה) אלא אפילו בנתחמצה בשאור של תרומה. אע\"ג דמדאורייתא טעם כעיקר (כמ\"ש ברפ\"ו דנזיר) מ\"מ בתרומה הא לא נגע. והכא לא שייך למתני ואם היה השאור מרובה כדקתני גבי שום של תרומה במשנה ג' פרק דלעיל. עיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ח דטהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א כו'</b>. ובמתני' דלעיל פסק הר\"ב כר\"ע וה\"ה הכא דמידי הוא טעמא אלא משום דהלכה כר\"ע מחבירו. וה\"ה נמי הכא. ובפירוש הרמב\"ם כתוב גם בכאן דהלכ' כמותו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור פי' הר\"ב לא הוכשר</b>. וכן פי' הרמב\"ם. ומסיים כבר ידעת (ממס') מכשירין כי שם הרבה משתמשים בלשון טמא וטהור. בענין מוכשר ואינו מוכשר. ע\"כ. אבל הר\"ש מפרש למתני' לענין טומאה ובטהור שאכל בידים מסואבות לא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימא הבגדים והתרומה. שהמשקה ההוא לא חשבו ולא מטמא כרבי יהודה דספ\"ח דכלים. ע\"כ. ואין להקשות דא\"כ ה\"ל למתני טהורים וטמאים דיש לפרש טהור הכל וטמא הכל: \n",
+                    "<b>כל שהוא רוצה למוץ כו'</b>. משמע דתרתי בעינן. ואילו בסיפא כל שאינו רוצה למוץ משמע דברוצה למוץ לחודא סגי. אבל הרמב\"ם בספי\"ד מהל' ט\"א העתיק וכל בוי\"ו. וכן בסיפא ועיין במשנה ג' פ\"ב דעוקצין: \n",
+                    "<b>טמא</b>. פי' הר\"ב הוכשר כו' דהא אחשביה. וא\"ת והא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. וי\"ל דאי מרישא ה\"א *שהיה אוכל פת ודבר יבש שאין בו לחלוח אבל זיתים ותמרים לא קמ\"ל. נ\"ל מהר\"ם: \n",
+                    "שמשקין של טמא כו' כדתנן בריש מסכת מכשירין: \n",
+                    "<b>וחכ\"א אין טבול יום טמא</b>. חכמים היינו ת\"ק אלא טעמא קאמרי ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל תימה לי חכמים היינו ת\"ק י\"ל משום דר\"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קבל שמשקין של טמא מכשירים כו' וט\"י נמי טמא הוא ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה דידן דלא אמרו אלא משקים של טמא. וט\"י לא איקרי טמא סתם. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו. לענין שני ושלישי הטבל כחולין. וכן לשון הרמב\"ם. וה\"פ לענין שני שעושה שלישי דהא לא משכחת        בתרומה רביעי. וא\"כ למאי נ\"מ נקט שלישי. ולשון הר\"ש לגבי טבול יום ושני. ולידים מסואבות דמתניתין נקט להו שני. ואע\"ג דט\"י עצמו נמי שני הוא: \n",
+                    "<b>מפני שהוא שלישי</b>. פי' אוכל מעשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכפישה או בנחותא</b>. פי' הר\"ב כלים שאינם מקבלין טומאה. ולא הויא כאותו כפישה דתנן במשנה ז' פ\"ה דאהלות שפירש הר\"ב סל גדול מחזיק מ' סאה. דלאו אורחא דמלתא למתני שתקח כלי גדול כל כך לחלה אחת קטנה. וכן בערוך משמע דהך דהכא לא הוי כמו ההיא דהתם. ואולי דהיינו גי' הספר בכפישה מצרית. אבל בס\"א ל\"ג לה וכן בגמרא דנדה דף ז'. והר\"ש כתב כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים. כ\"כ רש\"י בנדה. וכתב עוד בתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחים שמנסרים הנגרים ומשפין הלווחים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומקפת</b>. לשון הר\"ב מקרבת לכלי אצלה. וכן ל' הר\"ש. וכלו' אצלה אצל העיסה. ל' הרמב\"ם ותשים הכלי עם העסה בכלי אחד והוא ענין אמרו. ומקפת. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>וקורא</b>. והרמב\"ם העתיק וקוראה. והכי איתא במתני' ז' פרק בתרא דנדה: \n",
+                    "<b>וקורא לה שם</b>. כתב הר\"ב ולא חשיב מוקף אא\"כ הוי סמוך בשעת קריאת השם. והא דבספ\"ב דחלה משמע דא\"צ שיהא מוקף אלא בשעת נטילה מההיא דכתבתי התם בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דמניח אפילו כביצה באמצע ולא חיישינן שמא אחר שקראה שם תגע והא ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דאל\"כ הא נגעה. תירץ הר\"ש דהתם כגון דאמר בשעת חבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה. כה\"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חבורו אע\"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש. א\"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף. אע\"פ שהפרישתם מתחלה לשם כך ובירו' דחלה משמע כפי' הראשון: \n",
+                    "<b>מפני שהוא שלישי</b>. פי' העסה: \n",
+                    "<b>והשלישי טהור לחולין</b>. כתב הר\"ב דטבול יום דין שני יש לו. לעיל ה\"ל לפרש הכי אלא דהך מתני' בגמ' דנדה פ\"ק (דף ז') מייתי לה ומפרש עלה דשאני טבול יום ועמ\"ש בפרק בתרא דנדה מ\"ז ועוד במשנה ב' פ\"ג דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עריבה כו'</b>. כתב הר\"ב לעיל אשמועינן ט\"י באדם כו' וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם כתב דלא תימא דבעריבה אסור שמא תשכח ותקרא לה שם בעריבה. דיותר היא נזכרת בטומאת עצמה מבטומאת העריבה ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקפת</b>. לפי ל' המשנה ה\"ל למתני ה\"נ ומקיפין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבן אמר הרי זו תרומת מעשר</b>. כן הגי' בס\"א. והרמב\"ם העתיק הרי זה ופי' הרי זה הלגין ולפ\"ז בתר הכי נמי גרס ה\"ז תרומת מעשר: \n",
+                    "<b>לא אמר כלום</b>. דאין מערבין בטבל כדתנן במשנה ב' פ\"ג דעירובין: \n",
+                    "<b>נשברה החבית</b>. כלומר ונפסד המעשר ונאבד מן העולם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בראשונה היו אומרים מחללים כו'</b>. אחר שזכר קצת מעניני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה וכו'. הרמב\"ם. והר\"ב והר\"ש מפרשים טעם אחר בסוף מתני' דלקמן ולא ישרו דבריהם בעיני כמו שאוכיח שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מחללין על פירות ע\"ה</b>. פי' הר\"ב מחללין מעשר שני על פירות ע\"ה ואין חוששין שמא הפירות של ע\"ה מעשר הן וכו'. וכן פי' הרמב\"ם ונראה דמיירי בפירות של ע\"ה או במעותיו והן בידו דאילו ביד ע\"ה הרי אין מוסרין לו מעשר שני אלא דדמאי כדמוכח מתני' ג' פ\"ג דדמאי ואיכא למידק אמאי בראשונה לא אמרו אלא על הפירות בלבד ולא על המעות ולפי הסברא טפי איכא למיחש בפירות שהן של מעשר שני ממאי דאיכא למיחש במעות שבמעות עצמם לא שייך מעשר אלא ע\"י חלול והר\"ש מפ' דמתני' בחבר שיש לו מעות של מ\"ש של דמאי איירי כי ההיא דתנן במס' מ\"ש פ\"ג מי שהיה לו מעות מ\"ש בירושלים וצריך להם פי' להוציאם לדברים אחרים ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה. כלומר בקדושת מעשר. כדכתיב (דברים ��״ו:י״ד) לא אכלתי ממנו וגו' בטמא. והלה עושה צרכיו במעות. ולא יאמר כן לע\"ה אלא בדמאי לפי שאין מוסרים מ\"ש של ודאי לעם הארץ. שלא יזלזל בו. אבל בדמאי הקלו. והשתא מתני' דהכא בכה\"ג איירי שמחללין מעות של דמאי על פירות עם הארץ. אבל פירות של דמאי דבגבולין (דפירות מעשר בירושלים אין נפדין). אין מחללין על מעות ע\"ה. דבמעות חיישינן טפי דלמא אתא לזלזולי ומפיק להו. ע\"כ. ומתוך דברי הרמב\"ם שבחבורו פרק ח' מהלכות מעשר שני (הלכה י\"ג) אפשר שגם הוא מפרש כן. שסמוך למשנה זו דמעשר שני שהביאה הר\"ש העתיק מיד להך דהכא. משמע דאדלעיל מיניה קאי לומר שמה שהתירו בדמאי לומר כן לע\"ה שהתירו כן בין בפירותיו בין במעותיו ולא חשו שמא הן של מעשר. וי\"ל לדבריהם דלהכי חשו בראשונה ולא התירו במעותיו. לפי דבפירות כיון שאין רגילים לזלזל בהם. אלו היו של מעשר היו אומרים כבר הם מעשר. ואין לחלל בהם. שאע\"פ שמפני הדין דאין מעשר מתחלל אמעשר אפשר דלא ידעי דלאו כ\"ע דיני גמירי. אבל נחשב בעיניהם זה שהיא זלזול במעשר: \n",
+                    "בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' שנויה כבר במשנה ה' פ\"ו דגטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכדומין האשקלונים כו'</b>. שנויה כבר במסכת כלים פי\"ג: \n",
+                    "<b>ועל כלן כתב הר\"ב בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתני' קאי רבי יהושע מהאשה שהיא טבולת יום ע\"כ וכו'</b>. כ\"כ הר\"ש. ומסיים ובהדיא קתני בתוספתא מילתיה דר\"י אאשה ועריבה. ע\"כ. וקשיא לי דלתני נמי אאוכל מעשר דר\"פ. דהויא דומיא דאשה ועריבה. ודקדקתי בתוספתא פ\"ב ולא ראיתי שם כי אם אשה בלבד ותו לא מכל מה שנשנה בזה הפ' כלל מראשו ועד הכא. אבל נשנה שם הרבה ממה שנשנו במשניות דפ\"ב ופ\"ג. ולפיכך נראה יותר דהאי ועל כלן דהכא לא נשנה אלא אהני דהכא במשנה זו. וכמו שהיא שנויה ג\"כ בכלים. והתם עיקר. והכא אגב גררא. וכדכתב הרמב\"ם שהחזירה בכאן משום דבר חדש שבה (כמו) מאמר הקודם חזרו לומר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על מנת שתעלה שלום.</b> שלום מן כו'. וכן העתיקו הר\"ב והר\"ש. וכך דרכן של בני אדם לומר לשון שלום על כל צרה שלא תבא. והרמב\"ם פ\"ד מהלכות תרומות העתיק שלם שלם מן כו': ",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות.</b> פי' הר\"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה. וכן פי' הר\"ש. אם בלבו היה להתנות אע\"פ שלא התנה. ע\"כ. וקשה לי מאי טעמייהו דרבנן דהא פיו ולבו שוין בעינן. כדתנן במ\"ח פ\"ג דתרומות. ונ\"ל דהיינו דדייק הר\"ב וכתב ושכח ולא התנה. דודאי אם היה בלבו בשעה שתורם. דאף רבנן לא פליגי. אלא כי קא מיפלגי כששכח בשעה שתורם. וס\"ל ר\"י דאפ\"ה הואיל ובדעתו היה כך קודם לכן. אף ע\"פ שעכשיו שכח. אזלינן בתר דעתו שהיה לו מעיקרא כשרצה לתרום. וכתב עוד הר\"ש א\"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך. ע\"כ. וזה נראה יותר. דאילו היה בדעתו אע\"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום. ורי\"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם. אלא דאנן ידעינן ביה שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן. אע\"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם. הואיל וכבר ידע שראוי להתנות. לב ב\"ד מתנה על כל היודע. שיהא כאילו היה כן בלבו עכשיו על תרומה זו. אבל עם מי שאינו בר דעת. מודה ר\"י דאין תנאי ב\"ד מועיל לו: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת טבול יום</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טבול יום",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה טבול יום, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Tevul Yom, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,171 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Tevul_Yom",
+    "text": {
+        "Mishnah Tevul Yom, Introduction": [
+            "סידור אחר זבים. טבול יום. כמו שאמר הכתוב. זאת תורת הזב. ואשר תצא ממנו ש\"ז. הרמב\"ם. וסתם טבול יום של בעלי קרויין דשכיח ותקנת עזרא תוכיח.\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>המכנס חלות וכו' בש\"א וכו'</b>. כ' הר\"ב דלא חשיב להו בהדי הני דלקמן. משום דחלות לב\"ה וכו' וכ\"כ הר\"ש. ומסיים מהר\"ם והא דנקט טבול יום משום רבותא דב\"ש. דאפילו בטבול יום הוי חבור. ע\"כ *(וכיוצא בזה רבותא לב\"ש כתבתי בשם הראב\"ד במשנה ג' פרק קמא דמכשירין. ושם פ\"ד משנה ה' להרמב\"ם) ולא פירשו טעמא מאי מחלקין בין חלות לאינך והרמב\"ם לא פירש כן אלא דהא דלקמן ומודים וכו' אחלות נמי קאי. וכן כתב בחבורו (ריש) פ\"ח מהט\"א. ואולי שבבית המדרש נשאלה שאלה זו בפניהם ואפליגו בה. והדר נשאלו האחרות ביחד. וסדרן רבינו הקדוש כן כל שאלה בפני עצמה. נ\"ל: \n",
+                    "<b>וקולית של מים</b>. כתב הר\"ב הקצף והרתיחה שעולה  במים קולית שמה. וכ\"כ הר\"ש. גם הרמב\"ם מפרש כן. וכתב שקולית הוא שנקרא כן (על שם שהוא) כמו גלגלת הראש ועי' בפי' הר\"ב משנה ה' פ\"ט דחולין והראב\"ד פי' (שם) קולית כד ששואבין בו מים. (עיין בפי' הר\"ב משנה ג' פ\"ג דפרה. ומ\"ש שם) ויש נקב בשוליה שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים. וטבול יום שנגע באותו בעבוע. אינו חיבור למים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הראשונה</b>. פי' הר\"ב שרתיחה ראשונה וכו' וז\"ל מהר\"ם פי' שברתיחה ראשונה עדיין לא נמוחו הגריסין לתוך המרק והוי צלול. והנוגע ברתיחה לא הוי כנוגע בגריסין. אבל ברתיחה שניה אז נמוחו הגריסין ונעשה המרק עב וחשיב חבור. והנוגע ברתיחה למעלה כנוגע בגריסין עצמן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף של אורז</b>. ולא כתב הר\"ב הלכתא מאי כדכתב במתניתין דלקמן בפי' דפליג נמי ר\"י. וכתב דאין הלכה. גם בפי' הרמב\"ם לא נמצא פסק הלכה במשנה זו. ונראה מזה דס\"ל דליתא פלוגתא בדר\"י. אלא ר\"י היתה קבלה בידו דבהא נמי פליגי ות\"ק לא שמיע ליה. אבל לא פליג. ואע\"ג דבל' פלוגתא נשנה. לא קשיא. שהרבה נמצאים כן. וכתבתי קצתם בפרק בתרא דבכורים. ובחבורו פ\"ט מהט\"א פסק לדר\"י. ואזדא תמיהת הכ\"מ: \n",
+                    "<b>קלות</b>. פי' הר\"ב ראשון. וכ\"כ הר\"ש. ועיין בר\"פ דלקמן ומל' הרמב\"ם פ\"ו מהמ\"א משמע דקלות אותן שהן מד\"ס השנויין בסוף מס' זבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף של טופח</b>. כאן דנחית ת\"ק למתני בקטנית כדקתני ושל עדשים. משמע ליה להר\"ב והרמב\"ם דדוקא של עדשים ולא של טופח קאמר. ואתא ר\"י ופליג. ולפיכך כתבו דאין הלכה כמותו. וכן בחבורו [רפ\"ח מהט\"א] לא העתיק לדר\"י נ\"ל: \n",
+                    "<b>טופח</b>. פי' הר\"ב מין קטנית ועיין בפירושו למשנה ג' פ\"ה דפיאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגרגר מלח קטן</b>. ל' מהר\"ם. וק\"ל שהרי לא פירש שיעור הגרגר בכמה נקרא קטן. ונראה דכולה ר\"י היא ומפרש דכל שהוא קטן כל כך שהוא נאכל עמו. בין מסמר. בין גרגר. הוו חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור פחות מכאצבע דנאכל עמו. אבל יתר על כן גורדין מן הככר. ובסיפא מפרש ר\"י דכל גרגיר של מלח. או מסמר שהוא גדול כל כך שאינו נאכל עמו לא הוי חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור יתר מכאצבע. עכ\"ל. אבל הר\"ב והרמב\"ם כתבו כאן וכן לקמן דאין הלכה כר\"י. ש\"מ דס\"ל דלאו כולה ר\"י היא. ונ\"ל דלדבריהם קטן. לפי ר��ות עיני החכם המורה: \n",
+                    "<b>פחות מכאצבע</b>. להרמב\"ם קאי נמי אמסמר. ועיין במתניתין דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והתורמוס</b>. ל' מהר\"ם. נ\"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ\"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע\"כ. ופי' תורמוס ברפי\"ח דשבת: \n",
+                    "<b>יתר מכאצבע</b>. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב\"ם בפ\"ח מהט\"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם.       וצ\"ע. ומצאתי למהר\"ם שכתב די\"ל דה\"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע\"כ. ומהר\"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השעורה כו' בזמן שאינן קלופים</b>. מסיק הר\"ש דהא דדרשינן על כל זרע וכו' וכדרך שבני אדם מוציאין חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה (וכמ\"ש הר\"ב בריש מסכת עוקצים) דשעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאה לרבנן. דמיטמו מדרבנן. ע\"כ. ומהר\"ם כתב וז\"ל ושמא הכא [איירי] בקליפתה החיצונה. דיש לשעורה ולכוסמת שתי קליפות. ורגילים היו לשרותן במים להסיר הקליפה החצונה. והיינו חושלא שבגמרא. ולאחר שהסירו קליפה החצונה. היו רגילים אז לזורעה. ולהכי קליפה החצונה לא חשיבא שומר מדאורייתא. אלא מדרבנן גזרו אטו קליפה הפנימית לרבנן בשאר טומאות. אבל בט\"י דקלשה טומאתיה לא גזרו. ולר\"מ לא גזרו על קליפה החצונה כלל. ע\"כ. ולדבריו מתני' מיפרשא לענין חבור. וכ\"כ בהדיא: \n",
+                    "<b>בזמן שאינן קלופים</b>. כתב הר\"ב שאין ב\"א אוכלים כו' ודבר שאינו מאכל אדם כו' כדתנן רפ\"ג דעוקצים: \n",
+                    "<b>התיאה וכו'</b>. מיני זרעים הם ואשאינן קלופים קיימי. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>והחלתית</b>. פי' הר\"ב דלא חשיב מאכל אדם ופעמים מערבין מהן מעט עם המזון. וכ\"כ הרמב\"ם. אבל בפ\"ך דשבת משנה ג' פירש\"י דנוהגים לאוכלו במקומות הקרים. *[ועיין בפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ג דעוקצים]: \n",
+                    "<b>רי\"א</b>. וכתב הרמב\"ם שאין הלכה כמותו. ועיין בר\"פ: \n",
+                    "<b>טהורים בטבול יום</b>. כתב הר\"ב אם הם של תרומה. לא ידעתי אמאי דייק לפרושי הכא דאם הם של תרומה. דהא כולה פירקין ודאי בשל תרומה מיירי: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. כתב הר\"ב מין זרע שחור ובלע\"ז נייל\"ו וכו'. ועיין בפירושו מ\"ו פ\"ג דעוקצין. וכן בעדיות פ\"ה מ\"ג ומה שכתבתי שם [ד\"ה הקצח]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כמשקין שהוא נוגע בהן</b>. לשון הר\"ב כמשקין של תרומה שהוא נוגע בהן דלחולין טהור לגמרי ולקדש מטמא כדתנן במ\"ו פרק בתרא דנדה. כ\"כ הר\"ש. וכבר כתבתי שם דהיינו אליבא דאבא שאול דלא כחכמים דמשנה ה' פי\"א דפרה דפליגי וסברי דאף לקדש אינו מטמא אלא פוסל בלבד. והכי סתים לן תנא ברפ\"ב דמעילה. ומ\"ש הר\"ב דטבול יום פוסל כו' עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בין קלין בין חמורין</b>. פי' הר\"ב קלין שרץ. חמורין זב. דהכא ליכא לפרושי קלין ראשון. *(כדפי' הר\"ב ברפ\"ק) דאין לך בעל חי טמא שמשקין יוצאין ממנו שיהא ראשון. וא\"ת ולימא קלין שרץ וזב. וחמורין מת שהוא אבי אבות הטומאה. הא מלתא אתמר בגמרא פ\"ו דחולין דף פ\"ח ואמרו דבמת לא גזרו רבנן במשקין (חוץ מדמו דבהדיא כתיב נפשות מת כי הנפש הוא הדם כדאיתא ברפ\"ב דאהלות) דבדילי אינשי מיניה. אבל ��ב דלא בדילי אנשי מיניה גזרו על משקין היוצאין ממנו להיות תחלה. חוץ ממעינותיו שהן מד\"ת והן אב הטומאה כדתנן הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שספק טבול יום פוסל את התרומה</b>. פי' הר\"ב כגון ב' ככרות לפניו כו' כדתנן במשנה ד' פ\"ב דידים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקפה</b>. פי' הר\"ב תבשיל קפוי כו' מלשון קפאו תהומות הר\"ש: \n",
+                    "<b>והשום והשמן</b>. דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הרמב\"ם. ומתישב בהכי דלא תידק מה שדקדק הר\"ש דמדקתני הכא לא פסל אלא מגעו. ובמתני' דלקמן קתני לא פסל אלא שמן. וגם התם קתני שהשמן צף על גביהן. והכא לא קתני. ורוצה לדקדק מזה דהכא ליתא לשמן בעין. ובמה שפי' הרמב\"ם ניחא. דהא השמן מתערב עם השום הנידוך עמו ואינו צף. אבל לעולם השום עם השמן שעמו הם בעין. וכך הסכימו ג\"כ התוס' דפסחים פ\"ג דף מ\"ד דמתני' כשהם בעין מיירי. וכדמות ראיה לפי' הרמב\"ם מדקתני ואם היה השום מרובה ולא קתני נמי השמן. אלא השמן מתערב עם השום. ולא קתני ברישא השום והשמן אלא שדברו חכמים בהווה: \n",
+                    "<b>הולכין אחר הרוב</b>. לשון הר\"ב ודין הכל כדין תרומה. וכ\"כ הרמב\"ם. ונראה דדוקא לחומרא ס\"ל דהולכין אחר הרוב. ואסיפא המקפה של חולין קאי. ולא להקל כשהמקפה של תרומה דרישא. אבל בחבורו פ\"ח מה' ט\"א (הלכה י\"ג) סתם וכתב כלשון המשנה. ואפשר לומר דמשום דדברי ר\"י אמורין *כשהשום (והמקפה) (והשמן צ\"ל) של תרומה. להכי אסברה לה נמי בשל תרומה. אבל ה\"ה אי הוה איפכא. דהולכים ג\"כ אחר הרוב: \n",
+                    "<b>אר\"י אימתי כו'</b>. ביאור ר\"י קיים וכמוהו ראוי לעשות. הרמב\"ם. שבכל מקום ששנה ר\"י אימתי לא בא לחלוק אלא לפרש. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקפה והחמיטה</b>. פי' הר\"ב דרכן היה להניח החמיטה שהיא עוגה דקה בתוך המקפה. וכן פירש הר\"ש. אבל הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"א (הלכה י') כתב מקפה של חולין. או רקיק של חולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "הקיפה פי' הר\"ב התבלין והמרק כו' עיין מ\"ש בפ' ג' דזבחים משנה ד' [ד\"ה הקיפה]: \n",
+                    "<b>שניהם חבור זה לזה</b>. לשון הר\"ב ובין שנגע כו' פסל* הכלי וכן לשון הר\"ש. גם הרמב\"ם כתב כן. ומסיים וכבר ביארנו בפתיחה. כי טבול יום יפסול הקדש (ג\"כ) כמו התרומה ע\"כ. וכבר כתבתי בזה בריש פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית ששקעה לתוך בור של יין</b>. פי' הר\"ב והיין שבבור חולין. וכ\"פ הר\"ש. אבל הרמב\"ם מפרש דהכל תרומה. ואם נגע משפה ולחוץ לא פסל אלא יין שבבור. וכל מה שבתוך החבית טהור. וכאלו היה נפרד מן היין שבבור. ע\"כ. אך בתוספתא שהביא הר\"ש נראה כפירושו. שאין כאן תרומה אלא מה שבחבית וכך הם דברי הרמב\"ם בחבורו פ\"ח מהלכות ט\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה תמהני דפסולה הוה ליה למתני</b>. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>מן הצדדים כו' טהורה</b>. כתב הר\"ב ואין פסול אלא מה שנגע. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב שכן נתבאר בתוספתא. ע\"כ. וצריך לחלק דלא אמרינן בסיס ונמשך אלא במפיה ומשוליה. הואיל והכל הוא בסיס או נמשך. משא\"כ מהצדדין אע\"פ שמה שלמטה הוא בסיס. ומה שלמעלה הוא נמשך. הואיל ואין הכל שוה. אינו חבור כלל. כך נ\"ל. אבל הר\"ש הביא סוגיא רפ\"ד דע\"ז דף נ\"ט תרי לישני דרב פפא. ולישנא קמא כדאמרן. ולישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור. ונ\"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך. ממה שיהיה חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דבוק כולו מקרי טפי. \n",
+                    "<b>ונגע טבול יום בקלוח כו'</b>. כתב הר\"ב דקלוח לא חשיב חבור לכלים. כמו הנקב שבצדה. ולשון הר\"ש *(לא חשיב) חבור למה שבכלים כמו מה שבצדה. והמגיה כן בלשון הר\"ב לא הפסיד: \n",
+                    "<b>יעלה באחת ומאה</b>. כתב הר\"ב מטעם בטול. וכדתנן במשנה ד' פרק ה' דתרומות. ומ\"ש הר\"ב ודוקא במגע טבול יום כו' אבל בשאר טומאות קא הדר מה שבקלוח ומטמא כו' כ\"כ הר\"ש וקשיא לי דנצוק אינו חבור סתמא תנן בספ\"ח ממסכת טהרות. ותו דבמתני' דלקמן מטהרים אפילו באב הטומאה. ומטעם דנצוק אינו חבור. ודוחק להעמידה בכגון דהנהו דמתניתין ט' וי' פרק ה' דמכשירין וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעבוע שבחבית</b>. פי' הר\"ב וכשהחבית מלאה משקין וכו' וכן בפי' הר\"ש בלשון האחר שבגליון גם הרמב\"ם פי' כן והקשה הראב\"ד בספ\"ט מהט\"א דאם לנגיעת המשקים מה צורך להיותו אב הטומאה. והלא אף טבול יום פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית. ותירץ הכ\"מ די\"ל דלרבותא דסיפא נקטיה. שאע\"פ שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית ע\"כ. אבל הראב\"ד דקדק עוד מל' המשנה טמא וטהור ולא אמרו טמאה וטהורה. אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהבעבוע טמא מאוירו כי הוא חשוב לו כפתח לפי שהמשקים באין לאבעבוע דרך העליון לתחתון. ואפשר שגם החבית טמאה. אבל כשנקב החצון למטה שאין המשקים שנכנסים שם נשארים בו. ואין נכנסים לחבית עד שעולין למעלה. אין זה הנקב חשוב להיותו פתח לא לחבית ואף לא לעצמו. ואינו מטמא באוירו דרך אותו הנקב. והתורה אמרה כל כלי פתוח. שהטומאה קודמת לפתחו וזה אינו פתחו ע\"כ: \n",
+                    "<b>בין מלמעלה בין מלמטן</b>. ובנ\"א ל\"ג ויש ליישב גי' הספר דכלומר בין שהבעבוע למעלה בחבית בין שהוא למטה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל ידות האוכלים כו'</b>. תנינן להו במס' עוקצין: \n",
+                    "<b>רמ\"א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו</b>. ואע\"פ שאם אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו. אפ\"ה הרי הוא כמוהו. ובגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ח) מייתי ליה בלישנא אחרינא. רמ\"א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ורמי ליה אדר\"מ דהתם גבי אבר ובשר המדולדלים דמשמע דס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה. פירש\"י כאן בטבול יום החליף ר\"מ שטתו. אבל בעלמא ס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו. ותמהו התוספות דלגירסת המשנה         דטבול יום מאי פריך וכו'. ובעיני נראה דגירסתנו שבמשנה לבתר שהחליפה ר' יוחנן היא. ולא הוי הפירוש מוחלפת השטה. כמו שמפרש רש\"י שהחליף שטתו כו'. אלא צריך להחליף השטה קאמר. ודר\"מ בטבול יום נמי ס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ומשם ולהלן הוחזקו לגרוס בדברי ר\"מ. כמו שהיא הגירסא לפנינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וביצה טרופה</b>. לשון הר\"ב שנתערב החלבון והחלמון יחד. דאם היא שלימה שלא נטרפה. והרי היא דומה *(לטבעת) [לכובע כצ\"ל] שהביצה שאינה טרופה עגולה כמין (טבעת) [כובע] אינה חבור. מפני שהיא נשמטת והולכת לכאן ולכאן. הראב\"ד בפירוש מ\"ד פ\"ב דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוט של ביצה</b>. ל' הר\"ב וביצה זו מתבשלת עם התרומה שנפסלה בטבול יום וכן ל' הר\"ש *כלומר שהתרומה נפסלת בטבול יום. ואם נגע כו': \n",
+                    "<b>רי\"א חוט וכל שנקלף עמו</b>. פירש הר\"ב ולא יותר ור\"י לקולא. והכי מוכח בתוספתא הביאה הר\"ש. וכך לשונה. רי\"א אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור. וכל שאינו נקלף עמו אינו חבור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[שנדמעה</b>. וכי הא דתנן במשנה ד' פ\"ק דחלה. הר\"ש. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אינה נפסלת בטבול יום</b>. כתב הר\"ב דבתר עיסה כו' אע\"ג דאסורה לזרים כדתנן בפ\"ב דערלה (מ\"ו) הר\"ש: \n",
+                    "<b>לא פסל אלא מקום מגעו</b>. ולא מבעיא בדמוע דרבנן. (כמ\"ש בסוף פ\"ק דחלה) אלא אפילו בנתחמצה בשאור של תרומה. אע\"ג דמדאורייתא טעם כעיקר (כמ\"ש ברפ\"ו דנזיר) מ\"מ בתרומה הא לא נגע. והכא לא שייך למתני ואם היה השאור מרובה כדקתני גבי שום של תרומה במשנה ג' פרק דלעיל. עיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ח דטהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א כו'</b>. ובמתני' דלעיל פסק הר\"ב כר\"ע וה\"ה הכא דמידי הוא טעמא אלא משום דהלכה כר\"ע מחבירו. וה\"ה נמי הכא. ובפירוש הרמב\"ם כתוב גם בכאן דהלכ' כמותו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור פי' הר\"ב לא הוכשר</b>. וכן פי' הרמב\"ם. ומסיים כבר ידעת (ממס') מכשירין כי שם הרבה משתמשים בלשון טמא וטהור. בענין מוכשר ואינו מוכשר. ע\"כ. אבל הר\"ש מפרש למתני' לענין טומאה ובטהור שאכל בידים מסואבות לא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימא הבגדים והתרומה. שהמשקה ההוא לא חשבו ולא מטמא כרבי יהודה דספ\"ח דכלים. ע\"כ. ואין להקשות דא\"כ ה\"ל למתני טהורים וטמאים דיש לפרש טהור הכל וטמא הכל: \n",
+                    "<b>כל שהוא רוצה למוץ כו'</b>. משמע דתרתי בעינן. ואילו בסיפא כל שאינו רוצה למוץ משמע דברוצה למוץ לחודא סגי. אבל הרמב\"ם בספי\"ד מהל' ט\"א העתיק וכל בוי\"ו. וכן בסיפא ועיין במשנה ג' פ\"ב דעוקצין: \n",
+                    "<b>טמא</b>. פי' הר\"ב הוכשר כו' דהא אחשביה. וא\"ת והא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. וי\"ל דאי מרישא ה\"א *שהיה אוכל פת ודבר יבש שאין בו לחלוח אבל זיתים ותמרים לא קמ\"ל. נ\"ל מהר\"ם: \n",
+                    "שמשקין של טמא כו' כדתנן בריש מסכת מכשירין: \n",
+                    "<b>וחכ\"א אין טבול יום טמא</b>. חכמים היינו ת\"ק אלא טעמא קאמרי ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל תימה לי חכמים היינו ת\"ק י\"ל משום דר\"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קבל שמשקין של טמא מכשירים כו' וט\"י נמי טמא הוא ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה דידן דלא אמרו אלא משקים של טמא. וט\"י לא איקרי טמא סתם. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו. לענין שני ושלישי הטבל כחולין. וכן לשון הרמב\"ם. וה\"פ לענין שני שעושה שלישי דהא לא משכחת        בתרומה רביעי. וא\"כ למאי נ\"מ נקט שלישי. ולשון הר\"ש לגבי טבול יום ושני. ולידים מסואבות דמתניתין נקט להו שני. ואע\"ג דט\"י עצמו נמי שני הוא: \n",
+                    "<b>מפני שהוא שלישי</b>. פי' אוכל מעשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכפישה או בנחותא</b>. פי' הר\"ב כלים שאינם מקבלין טומאה. ולא הויא כאותו כפישה דתנן במשנה ז' פ\"ה דאהלות שפירש הר\"ב סל גדול מחזיק מ' סאה. דלאו אורחא דמלתא למתני שתקח כלי גדול כל כך לחלה אחת קטנה. וכן בערוך משמע דהך דהכא לא הוי כמו ההיא דהתם. ואולי דהיינו גי' הספר בכפישה מצרית. אבל בס\"א ל\"ג לה וכן בגמרא דנדה דף ז'. והר\"ש כתב כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים. כ\"כ רש\"י בנדה. וכתב עוד בתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחים שמנסרים הנגרים ומשפין ה��ווחים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומקפת</b>. לשון הר\"ב מקרבת לכלי אצלה. וכן ל' הר\"ש. וכלו' אצלה אצל העיסה. ל' הרמב\"ם ותשים הכלי עם העסה בכלי אחד והוא ענין אמרו. ומקפת. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>וקורא</b>. והרמב\"ם העתיק וקוראה. והכי איתא במתני' ז' פרק בתרא דנדה: \n",
+                    "<b>וקורא לה שם</b>. כתב הר\"ב ולא חשיב מוקף אא\"כ הוי סמוך בשעת קריאת השם. והא דבספ\"ב דחלה משמע דא\"צ שיהא מוקף אלא בשעת נטילה מההיא דכתבתי התם בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דמניח אפילו כביצה באמצע ולא חיישינן שמא אחר שקראה שם תגע והא ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דאל\"כ הא נגעה. תירץ הר\"ש דהתם כגון דאמר בשעת חבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה. כה\"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חבורו אע\"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש. א\"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף. אע\"פ שהפרישתם מתחלה לשם כך ובירו' דחלה משמע כפי' הראשון: \n",
+                    "<b>מפני שהוא שלישי</b>. פי' העסה: \n",
+                    "<b>והשלישי טהור לחולין</b>. כתב הר\"ב דטבול יום דין שני יש לו. לעיל ה\"ל לפרש הכי אלא דהך מתני' בגמ' דנדה פ\"ק (דף ז') מייתי לה ומפרש עלה דשאני טבול יום ועמ\"ש בפרק בתרא דנדה מ\"ז ועוד במשנה ב' פ\"ג דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עריבה כו'</b>. כתב הר\"ב לעיל אשמועינן ט\"י באדם כו' וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם כתב דלא תימא דבעריבה אסור שמא תשכח ותקרא לה שם בעריבה. דיותר היא נזכרת בטומאת עצמה מבטומאת העריבה ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקפת</b>. לפי ל' המשנה ה\"ל למתני ה\"נ ומקיפין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבן אמר הרי זו תרומת מעשר</b>. כן הגי' בס\"א. והרמב\"ם העתיק הרי זה ופי' הרי זה הלגין ולפ\"ז בתר הכי נמי גרס ה\"ז תרומת מעשר: \n",
+                    "<b>לא אמר כלום</b>. דאין מערבין בטבל כדתנן במשנה ב' פ\"ג דעירובין: \n",
+                    "<b>נשברה החבית</b>. כלומר ונפסד המעשר ונאבד מן העולם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בראשונה היו אומרים מחללים כו'</b>. אחר שזכר קצת מעניני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה וכו'. הרמב\"ם. והר\"ב והר\"ש מפרשים טעם אחר בסוף מתני' דלקמן ולא ישרו דבריהם בעיני כמו שאוכיח שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מחללין על פירות ע\"ה</b>. פי' הר\"ב מחללין מעשר שני על פירות ע\"ה ואין חוששין שמא הפירות של ע\"ה מעשר הן וכו'. וכן פי' הרמב\"ם ונראה דמיירי בפירות של ע\"ה או במעותיו והן בידו דאילו ביד ע\"ה הרי אין מוסרין לו מעשר שני אלא דדמאי כדמוכח מתני' ג' פ\"ג דדמאי ואיכא למידק אמאי בראשונה לא אמרו אלא על הפירות בלבד ולא על המעות ולפי הסברא טפי איכא למיחש בפירות שהן של מעשר שני ממאי דאיכא למיחש במעות שבמעות עצמם לא שייך מעשר אלא ע\"י חלול והר\"ש מפ' דמתני' בחבר שיש לו מעות של מ\"ש של דמאי איירי כי ההיא דתנן במס' מ\"ש פ\"ג מי שהיה לו מעות מ\"ש בירושלים וצריך להם פי' להוציאם לדברים אחרים ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה. כלומר בקדושת מעשר. כדכתיב (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי ממנו וגו' בטמא. והלה עושה צרכיו במעות. ולא יאמר כן לע\"ה אלא בדמאי לפי שאין מוסרים מ\"ש של ודאי לעם הארץ. שלא יזלזל בו. אבל בדמאי הקלו. והשתא מתני' דהכא בכה\"ג איירי שמחללין מעות של דמאי על פירות עם הארץ. אבל פירות של דמאי דבגבולין (דפירות מעשר בירושלים אין נפדין). אין מחללין על מעות ע\"ה. דבמעות חיישינן טפי ��למא אתא לזלזולי ומפיק להו. ע\"כ. ומתוך דברי הרמב\"ם שבחבורו פרק ח' מהלכות מעשר שני (הלכה י\"ג) אפשר שגם הוא מפרש כן. שסמוך למשנה זו דמעשר שני שהביאה הר\"ש העתיק מיד להך דהכא. משמע דאדלעיל מיניה קאי לומר שמה שהתירו בדמאי לומר כן לע\"ה שהתירו כן בין בפירותיו בין במעותיו ולא חשו שמא הן של מעשר. וי\"ל לדבריהם דלהכי חשו בראשונה ולא התירו במעותיו. לפי דבפירות כיון שאין רגילים לזלזל בהם. אלו היו של מעשר היו אומרים כבר הם מעשר. ואין לחלל בהם. שאע\"פ שמפני הדין דאין מעשר מתחלל אמעשר אפשר דלא ידעי דלאו כ\"ע דיני גמירי. אבל נחשב בעיניהם זה שהיא זלזול במעשר: \n",
+                    "בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' שנויה כבר במשנה ה' פ\"ו דגטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכדומין האשקלונים כו'</b>. שנויה כבר במסכת כלים פי\"ג: \n",
+                    "<b>ועל כלן כתב הר\"ב בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתני' קאי רבי יהושע מהאשה שהיא טבולת יום ע\"כ וכו'</b>. כ\"כ הר\"ש. ומסיים ובהדיא קתני בתוספתא מילתיה דר\"י אאשה ועריבה. ע\"כ. וקשיא לי דלתני נמי אאוכל מעשר דר\"פ. דהויא דומיא דאשה ועריבה. ודקדקתי בתוספתא פ\"ב ולא ראיתי שם כי אם אשה בלבד ותו לא מכל מה שנשנה בזה הפ' כלל מראשו ועד הכא. אבל נשנה שם הרבה ממה שנשנו במשניות דפ\"ב ופ\"ג. ולפיכך נראה יותר דהאי ועל כלן דהכא לא נשנה אלא אהני דהכא במשנה זו. וכמו שהיא שנויה ג\"כ בכלים. והתם עיקר. והכא אגב גררא. וכדכתב הרמב\"ם שהחזירה בכאן משום דבר חדש שבה (כמו) מאמר הקודם חזרו לומר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על מנת שתעלה שלום.</b> שלום מן כו'. וכן העתיקו הר\"ב והר\"ש. וכך דרכן של בני אדם לומר לשון שלום על כל צרה שלא תבא. והרמב\"ם פ\"ד מהלכות תרומות העתיק שלם שלם מן כו': ",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות.</b> פי' הר\"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה. וכן פי' הר\"ש. אם בלבו היה להתנות אע\"פ שלא התנה. ע\"כ. וקשה לי מאי טעמייהו דרבנן דהא פיו ולבו שוין בעינן. כדתנן במ\"ח פ\"ג דתרומות. ונ\"ל דהיינו דדייק הר\"ב וכתב ושכח ולא התנה. דודאי אם היה בלבו בשעה שתורם. דאף רבנן לא פליגי. אלא כי קא מיפלגי כששכח בשעה שתורם. וס\"ל ר\"י דאפ\"ה הואיל ובדעתו היה כך קודם לכן. אף ע\"פ שעכשיו שכח. אזלינן בתר דעתו שהיה לו מעיקרא כשרצה לתרום. וכתב עוד הר\"ש א\"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך. ע\"כ. וזה נראה יותר. דאילו היה בדעתו אע\"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום. ורי\"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם. אלא דאנן ידעינן ביה שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן. אע\"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם. הואיל וכבר ידע שראוי להתנות. לב ב\"ד מתנה על כל היודע. שיהא כאילו היה כן בלבו עכשיו על תרומה זו. אבל עם מי שאינו בר דעת. מודה ר\"י דאין תנאי ב\"ד מועיל לו: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת טבול יום</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טבול יום",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה טבול יום, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Tevul Yom, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,174 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Yadayim, Introduction": [
+            "סידר מסכת ידים אחר טבול יום. ותשאר עוקצים לאחרונה. מהטעם שאכתוב בפתיחתו בס\"ד \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מי רביעית</b>. וכן העתיק הר\"ב. והכי מייתי לה בגמ' דחולין פ\"ז דף ק\"ז. ונ\"א מרביעית. והכי מייתי לה בנזיר פ\"ו דף ל\"ח. ובגיטין פ\"ב דף י\"ג. ושם פירש\"י מרביעית כלי המחזיק רביעית מלא מים: \n",
+                    "<b>נותנין לידים</b>. דתנן פ\"ב דחגיגה מ\"ה נוטלין לידים לחולין. ולמעשר. ולתרומה. וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין התרומה. ולא חולין שאין בהן שלישי. וכדתנן בסוף זבים. אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין. כדי שיהא רגיל בנ\"י ויטלן לתרומה. כדאיתא בפ' כל הבשר. ועיין עוד שם בחגיגה: \n",
+                    "<b>אף לשנים</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דלא הוי רביעית לשני כו' עיין בר\"פ דלקמן. דר\"מ מפליג בהא בין ידו אחת לב' ידיו. ועיין עוד שם בפי' הר\"ב למשנה ב': \n",
+                    "<b>לשלשה או לארבעה</b>. כתב הר\"ב ומיהו אי איכא רביעית ומחצה כו' וכי לא מהני הכא כו' וכן הא דקאמר לארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי. וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד. רק שיטול עד הפרק. ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת (כי הא דתנן פרק דלקמן מ\"ג) ניחא טפי. אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) טעמא. משום דאתי משירי טהרה. (משמע דאיירי) בנוטלין זה אחר זה. הר\"ש. ופירוש עד הפרק. בפרק דלקמן מ\"ג: \n",
+                    "<b>לחמשה לעשרה ולמאה</b>. גוזמא קאמר. כלומר כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו* ג' פעמים. טור א\"ח סי' ק\"ס: \n",
+                    "<b>רי\"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם</b>. אכולהו פליג. אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמ' דנזיר פ\"ו דף ל\"ח: \n",
+                    "<b>ואין מוסיפין על הראשונים</b>. כתב הר\"ב דין נ\"י כו' ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת כו' וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משירי טהרה. וכדפירש הר\"ב בפרק דלקמן מ\"ב. דאילו נטלן מרביעית. המים עצמן טהורים כת\"ק דר\"י דר\"פ דלקמן. וכן מפורש בהדיא בלשון הר\"ש שכתב הב\"י בסי' קס\"ב. ומ\"ש הר\"ב אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. דכיון דלא טהרו את הידים. כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכל הכלים נותנים לידים אפילו בכלי גללים וכו'</b>. וכל הני תנן נמי במסכת פרה פ\"ה. ותני להו התם אגב קדוש. והכא תנא להו אגב ידים. וקצת קשה דלא תני התם ידים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[אלא כלים</b>. והר\"ב הוסיף ואדם. ואע\"פ שלא נשנה כן וגם בת\"כ שהבאתי בשם הרמב\"ם במ\"ד פ\"ח דכלים ליתיה. וכן אינו בת\"כ שלפנינו. אבל פשיטא שאם אין כלים מיטמאין כ\"ש אדם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובקרקעות כשרים פי' הר\"ב להטביל בהן את הידים</b>. כדתנן בפ\"ב דחגיגה ולקדש מטבילין. וההפרש בין הטבילה והנטילה. כי נ\"י תהיה במים שאובין. אכן מתנאיה היא ש��שתפכו מכלי (בכח נותן) על הידים. אבל אם היו מים שאובין שנתקבצו במקוה. לא יותר נ\"י בהם. וצריך שלא יהיה מראה המים משונה. ותהיה רביעית או יותר לכל אחד. ואמנם טבילת ידים אינה ראויה במים שאובין. אלא במי מקוה משאר המקואות. והוא שיהיה בהם מ' סאה. כמו שנתבאר במקואות פ\"ה. הרמב\"ם בהקדמתו לזאת המסכתא. והראב\"ד בפ\"ז מהלכות ברכות [הלכה ה'] השיג עליו במה שפסל מים שאובין לטבילת ידים. כיון דכשרים לבעלי קריין. כדתנן בריש פ\"ח דמקואות: \n",
+                    "<b>דיו קומוס וכו'</b>. עיין עליהם בפ\"ב דמגילה [מ\"ב]. ובפי\"ב דשבת [מ\"ד]: \n",
+                    "<b>ונשתנו מראיהן פסולים</b>. דבנטילת ידים בעינן שלא נשתנה צורתן. דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור. והתם מסתברא. דילפינן לה משום מים יתירא. דכתיב (שמות ל׳:י״ט) ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ומהכא דייקינן דמים בהויותן בעינן שלא נשתנו. ב\"י ר\"ס ק\"ס בשם הרא\"ה: \n",
+                    "<b>שמעון התמני</b>. מתמנת היה. ואית דגרסי התיבני. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אפילו נתכוין כו' פסולים</b>. פי' הר\"ב בתמיה וכו' אפילו נתכוין כו' דת\"ק סתם דבריו ואמר שרה בהן פתו וכו' ואתא איהו וקא מתמה. וכי אפילו נתכוין כו'. ולשון הרמב\"ם ואפילו נתכוין ר\"ל (כמו) אם (או) יהיה על דרך התבוננות כאילו אומר מפליא בתמיהה כו' ע\"כ. ומהר\"ם כתב משום דשמעין לת\"ק דאמר דוקא שרה בהן פתו. דמשמע דנתכוין לשרות. הא נפל מידו לתוכן כשרים כיון דלא נתכוין לשום שרייה בעולם אלא שלא בכוונה נפל מידו. הא נתכוין לשרות בזה ונפל לזה פסולים. כיון דהפילו מידו כדי לשרות. ואתא שמעון התימני למימר אפילו נתכוין וכו': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין</b>. לאחר עריכת הלחם טחין פניו במים. או ביין. פעמים שמטבילין הגלוסקים במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקים. והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה. דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו. כלומר שטבל ידיו במים. וטח פני הגלוסקין בידיו. כשרין לנטילה. הר\"ש. ומסיים הטור סי' ק\"ס ובלבד שלא ישתנו מראיתן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נטל לידו אחת</b>. כבר נתבאר בחגיגה (פ\"ג מ\"ב) כשנטמאת ידו האחת. לא תטמא האחרת (לענין תרומה). וכן כשנטמאו הידים יחדיו. מטהרם אחת אחת. וזה מותר לתרומה. הרמב\"ם. כלומר אבל לא לקדש: \n",
+                    "<b>משטיפה אחת</b>. כתב הר\"ב ובידו אחת דסגי כו' אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים. תוס' פ\"ח דחולין דף ק\"ז. ומ\"ש הר\"ב אבל לשתי ידיו כו' לא מהני עד שיטול ב' פעמים. עיין מ\"ש בזה בסוף מתניתין דלקמן. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דנ\"מ לענין מים שניים אי בעי רביעית אי לא. לשטתיה אזיל דהא דתנן בפ\"ק מי רביעית נותנין לידים. מפ' נמי על מים שניים כמ\"ש שם הר\"ב בשמו. ומ\"ש הר\"ב ואין הל' כר\"מ עיין מ\"ש בזה במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>נפל ככר של תרומה</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה דלקמן [ד\"ה ונפל]: \n",
+                    "<b>ככר של תרומה</b>. כתב הר\"ב היכא דנטל את הראשונים ברביעית וזה לפי פירושו דברישא אבל לפי' הרמב\"ם דברישא מצאתי בפירוש בנא\"י שמפרש דקאי אמים שניים. שאם נפל ככר של תרומה באלו מים שניים. סובר ת\"ק דטהור כמו במים שניים בעלמא. כמו שנתבאר במשנה דלקמן. ור\"י אומר שאלו מים שניים מטמאים ככר של תרומה. כמו מים ראשונים אשר הם תחלה. הואיל ומים ראשונים היו שטיפה אחת לשני הידים ע\"כ: \n",
+                    "<b>ר\"י מטמא</b>. מתוך פי' הר\"ב במתני' דלקמן מבואר דאין הלכה כמותו וכ\"ש להרמב\"ם דפלוגתא דסיפא תליא בדרישא. וכתב דהל' כת\"ק:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטל את הראשונים למקום א'</b>. ל' הר\"ב שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. דאלו מרביעית הא ס\"ל ת\"ק דר\"י דלעיל דהמים עצמן נטהרו ג\"כ. ואין הלכה כר\"י לגבי. ת\"ק אבל מה שהוסיף הר\"ב וכתב כגון דאתו משירי טהרה. קשיא לי. דהיינו דוקא לר\"מ דמצריך מים שניים. אף לדאתו משירי טהרה כשנטל שתי ידיו וכבר כתב הר\"ב לעיל דאין הלכה כר\"מ וא\"כ למאי הדר הכא וכ' פי' המשנה אליביה ללא צורך. אבל אפשר לי לומר דהא דכתב לעיל ואין הלכה כר\"מ מפירושו של הרמב\"ם יצא לו כדרכו בפסקי ההלכות ולפי פירושו של הרמב\"ם לעיל הוא שכתב כן. אבל לפי פי' הראשון שהוא פירושו של הר\"ש לא ס\"ל דאין הלכה כמותו. והר\"ש כתב בל' האחד שבגליון. פירושו דליכא מאן דפליג לר\"מ. גם בתוס' העתיקו דברי ר\"מ לפסק הלכה בפ\"ח דחולין דף קי\"ז. ופירשוהו כפי' הר\"ש והלכך אתי שפיר שמפרש הר\"ב מתני' דהכא אליבא דר\"מ. והיינו לפי פי' הראשון דלא כפי' הרמב\"ם ותדעד לפי' הרמב\"ם אף מה שכתב הר\"ב בכאן דמיירי שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. נמי ליתא. דלדידי' לא אמר דפחות מרביעית סגי אלא במים שניים. כדלעיל: \n",
+                    "<b>ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא</b>. מדקתני של תרומה ס\"ל להרמב\"ם דלא הצריכו שניים אלא לתרומה. אבל לחולין אף בראשונה נטהרו הידים. וכי נפל עליהן ככר של חולין טהור. כ\"כ הכ\"מ פי\"א מה' מקואות. והב\"י ס\"ס ק\"ם. כלומר דאילו היו צריכין אף לחולין מים שניים. א\"כ הראשונים טמאין מחמת הידים והרי הם תחלה ומטמאין אף החולין וכדתנן במשנה ז' פ\"ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. ופי' הר\"ב לטמא חולין. ע\"כ. אבל כל שאר הפוסקים מצריכים אף לחולין מים שניים. וקשה לדידהו הא דקתני של תרומה. ונראה בעיני דאע\"ג דלא חלקו בין נ\"י דלחולין לנ\"י דתרומה. הואיל ונ\"י דחולין משום סרך תרומה היא. מ\"מ לענין טומאה חילקו בה. דבנ\"י דתרומה המים נטמאין לתרומה אבל בשל חולין לא כן הוא. ואע\"ג דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה ולחולין הוא כדפי' הר\"ב. לא שנו אלא במשקים דעלמא. אבל לא במים שנוטלין בהן. דבאותן כיון שבאים לטהר לא נעשו תחלה לחולין כלל. בא והגע עצמך דאף לתרומה כשנטל מרביעית לפירוש הר\"ב. טהרו אף הראשונים. ולהרמב\"ם השניים מיהת טהורים הם ואמאי נטהרו אלו ואלו הרי הראשונים נטמאו ודאי מהידים. והשניים ג\"כ הרי נטמאו מן הראשונים אלא הם אמרו סתם ידים שניות לתרומה ומטמאים המשקים להיות תחלה. והם אמרו שאם נטל מרביעית להר\"ב או כשנטל שניים להרמב\"ם דאף אותן המים עצמן טהורין הן. ואם כך לתרומה. יכולני לומר דלחולין לעולם המים טהורים. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ועל השניים טהור</b>. כתב הר\"ב דשניים טהורין הן. ושאלו הראשונים דאחרי שהמים הראשונים מקבלים טומאה מן הידים היאך השניים מטהרים המים שעל הידים ויחזרו הראשונים שהם טמאים ויטמאו את (המים) [הידים] והשניים מקבלים עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם שהרי אמרו (במתני' דלקמן) שמא יצאו המים חוץ לפרק. ויחזרו ויטמאו את הידים *אבל הראשונים מקבלים טומאה מן המים שחוץ לפרק וחוזרים ומטמאים אותם. ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא. אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה. או צואה. או שהרג מא��ולת. וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאילו נגע בטומאה. *[ועשו אותן שניות לפסול את התרומה במגען. ושלא לאכול בהן חולין] (אלא ע\"י הדחה. כ\"כ בכל בו) ומה שאמרו הראשונים מטהרים. כלומר מורידין מהם הזיעה והלכלוך שעליהן. שממנו הן טמאין ובאין שניים ומדיחין *[אותם המים שהם מטושטשות עם הזיעה והלכלוך]. *[ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרים את המים שעל הידים. כלומר מדיחים את המטושטשות עם הזיעה ולכלוך (כן כתב בכל בו) שעל הידים]. כ\"כ ב\"י סוף סי' קס\"ב בשם הראב\"ד. אלא דלדידיה אף ברביעית צריך שיפסיק. ולא סגי בשטיפה אחת. ואין כן דעת הפוסקים. לפיכך נראה בעיני מ\"ש לעיל דכיון שהם אמרו דין סתם ידים. שוב אין לשאול על מה שגם הם אמרו בטהרתן. והיאך יהא דין המים שמהם נטהרו הידים: \n",
+                    "<b>שאין מים האחרונים מטהרים אלא המים שע\"ג היד</b>. פי' הר\"ב ולא מים שע\"ג צרור וקיסם. שנטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין את היד. ב\"י ס\"ס קס\"ב בשם הרא\"ש. ומ\"ש הר\"ב בפי' אחר ונמצא על ידיו קיסם או צרור וכל דבר החוצץ. בתוספתא הביאום הרמב\"ם והר\"ש. כל החוצצין בגוף חוצצין בידים. ע\"כ. ובגמ' מייתי לה פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) וגרס בידים לחולין. וכך העתיקם הרי\"ף בפ\"ח דברכות. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שנתן על ידיו מים שניים לשון הרמב\"ם פי\"א מה\"מ [הל' ג'] נטל את הראשונים ונמצא על ידו דבר חוצץ והסירו ונטל את השניים כו'. ומ\"ש הר\"ב שאין המים השניים מטהרים אלא המים שע\"ג היד לא הידים עצמן. כן כתב הרמב\"ם ולשיטתיה בפי' רישא דמתני' דלעיל. אבל לפי פירוש הר\"ב דהתם אף השניים באים לטהר. שהרי מפ' שבראשונים לא סגי (ומפרש) [הוי ליה לפרש] נמי למתני' דאיירי בכה\"ג דצריך לשניים. אבל אפשר לומר דהיינו דלא סגי שאין המים הראשונים מיטהרים. וכי נפל עליהן ככר של תרומה. טמא. אבל לענין ידים עצמן. כבר נטהרו הואיל ואתי משירי טהרה אלא הכא שהיה עליהן דבר החוצץ. לא נטהרו מהראשונים. ואף השניים לא באו לטהר כלל: \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור</b>. פי' הר\"ב כגון יבחושים אדומים כו' אם נפלו על הידים כו' אינן חוצצין ואין הלכה כרשב\"ג. וכ\"כ הרמב\"ם. ובטור ס\"ס קס\"ב כתב צרור או קיסם או שום דבר שהיה בתוך המים. וכתב הב\"י שהיה נראה לומר שהוא כדי לכלוך דבר שהוא מבריית המים. כגון יבחושים. וכיוצא בהם. ולאפוקי מרשב\"ג כו'. אלא דבפ\"ב דזבחים [דף כ\"ב] משמע דהלכתא כוותיה. וכמו שכתבתי בסי' ק\"ס. ולכך נ\"ל שלא כתב כן אלא לאתויי שאר דברים שאינם מבריית מים. עכ\"ל. ואני כבר כתבתי במשנה ז' פ\"ו דמקואות [ד\"ה רשב\"ג]. דלהרא\"ש דפסק שם במקואות דלא כרשב\"ג לענין שאינו ממעט. דודאי דלדידיה אין הלכה כמותו במטבילין ג\"כ. וכן הכא לענין חציצה ולכך דברי הטור מפורשים כס\"ד דהב\"י. ולכן לא הזכיר טהור לענין טבילה ביד משום דכיון דחוצץ בידים. כ\"ש שאינו ראוי ליטול בהן ידיו. ועאכ\"ו דלכל גופו אין טובלין ובודאי דאיכא למתמה על הרמב\"ם בנדון זה כמו שכתבתי שם. וכן על הש\"ע שנמשך אחריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד הפרק</b>. יש מחלוקת בין הפוסקים. להרי\"ף עד הפרק כל היד עד הקנה של זרוע. ולהרא\"ש עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. ומיהו לגירסת הרי\"ף אף להרא\"ש בתרומה עד הקנה. והב\"י מסיק דאף לחולין ראוי לנהוג כהרי\"ף: \n",
+                    "<b>כיצד נטל את הראשונים עד הפרק כו'</b>. פי' הר\"ב דכיון דראשונים לא יצאו חוץ לפרק כו'. ביאור הענין. שאין הידים מטמאים משקים. אלא עד הפרק. אבל משקים שנ��עו חוץ לפרק טהורין. וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק. אבל נפלו עליהן חוץ לפרק אין מטהרין אותן. וחוץ לפרק דרישא וסיפא. הוא שהיו בתחלתן תוך הפרק. ויצאו אח\"כ חוץ לפרק. ב\"י (ריש) סימן קס\"ב: \n",
+                    "<b>נטל את הראשונים לידו אחת כו' ידיו טמאות</b>. כתב הר\"ב כל יד ויד כו' דמים שע\"ג זו מטמאין מים שע\"ג חברתה. כן לשון הר\"ש. והב\"י העתיק ל' הר\"ש דמסיים וגם את היד: \n",
+                    "<b>נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה</b>. הך סיפא אתיא במכ\"ש דרישא. נטל את הראשונים לידו אחת. ונמלך ונטל את השניים לשתיהן. דהכא לא נטל לשניה כלל. כ\"ש דטמאה. ונ\"ל דלא קתני לה אלא למתני בהדה. בראשו או בכותל טהורה: \n",
+                    "<b>נוטלין ד' וה' זה בצד זה כתב הר\"ב ואין חוששין כו' משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה</b>. לפי שהם כלם במדרגה יד אחת אנו חושבים אותה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ומשום שמא לא נטלו מן הרביעית. דאם היה חצי לוג לה'. ותנן לעיל בפ\"ק מחצי לוג לד' ולא לחמשה. נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם. (אם) כשנטלו הג' נשאר עדיין בכלי רביעית. מהני נטילה לשנים האחרונים. וספק ידים טהורות. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שאמרו</b>. במסכת טהרות פ\"ד מ\"ז וי\"א: \n",
+                    "<b>היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים כו'</b>. וכן העתיק הרמב\"ם פי\"ד מהא\"ה ומשום בבא דידיו א' טמאה וא' טהורה. דהתם צריכה למתני שני ככרים. מש\"ה תני בכולהו שני ככרים. אע\"ג דבחד נמי ה\"מ לאשמועינן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המכניס ידיו לבית המנוגע</b>. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי\"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ\"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די\"ח דבר בסתם ידים הוא כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב\"ם פ\"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה: \n",
+                    "<b>כל המטמא בגדים כו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב דר\"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים: \n",
+                    "<b>בשעת מגעו</b>. עיין מ\"ש בר\"פ בתרא דזבים: \n",
+                    "<b>וכי היאך אפשר כו'</b>. כתב הר\"ב שאין ראוי כו'. וז\"ל הר\"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר *[ומ\"ש הר\"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי\"ג דנגעים: \n",
+                    "<b>*[את שנטמא באב הטומאה כו'</b>. כתב הר\"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר\"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ\"ח דפרה מ\"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע\"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]: \n",
+                    "<b>אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק</b>. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות</b>. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד הטומאה אין מטמא*. אלא כרבי יהושע כדקתני דברי רבי יהושע. הר\"ש: \n",
+                    "<b>היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע</b>. מדסתמו הר\"ב והרמב\"ם ולא פירשו במאי קמיירי. נראה דבתרומה פליגי ומש\"ה כתבו דאין הלכה כר\"י. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם לן תנא במשנה ב' פרק ג' דחגיגה. דלקדש מטמא היד את תברתה. ופסקה הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות אבות הטומאות [הלכה ח']. אלא פלוגתייהו דהכא לתרומה. והר\"ש פירש דלקדש. ומייתי ראייה מסוגית הגמרא דחגיגה [דף כ']. דאמתני' דהתם מייתי לה לפלוגתא דהכא. ומ\"מ אינה קושיא על הר\"ב והרמב\"ם. דההיא לא מכרע כולי האי. דאף ע\"ג דגמ' מייתי לה לענין קדש. כיון דבלאו הכי אדחי ממאי דבעי לאתויי לה לא חש למדחי ולמימר דלא מיירי לקדש כלל. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>אמר להם והלא כתבי הקדש כו'</b>. והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני (כדתנן במ\"ב פ\"ב דטהרות) משום דפסול גויה שאני. הר\"ש: \n",
+                    "כתבי הקדש עיין בספט\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>מטמאים את הידים</b>. ובסמוך פי' הר\"ב שהן מי\"ח דבר וכ\"כ הרמב\"ם ואע\"ג דלא מנאום בי\"ח דבר בפ\"ק דשבת ואף בסוף זבים. ותו דא\"כ פשו להו טפי מי\"ח והך קושיא דפשו להו מי\"ח הניחו התוס' דפ\"ק דשבת דף י\"ד בקושיא. אבל הרמב\"ם כתב במתני' דלקמן דכדי להעמיד הגזירה של הספר שיפסל התרומה שהיא מי\"ח דבר גזרו נמי גזירה זו שכתבי הקדש יטמאו הידים. והיא שבפרקין. ע\"כ. כלומר וכולה חדא גזירה היא. וכן נראה ג\"כ מלשון הר\"ב בספט\"ו דכלים דגזירה דספרים פוסלין הידים. נמשכת לגזרה של הספרים פוסלים את התרומה. וא\"ת אכתי אמאי לא פי' הר\"ב כן בי\"ח דבר. י\"ל כמ\"ש עוד הרמב\"ם. וז\"ל ואחר הגזרה הזאת גזרו גזירה יותר כוללת ממנה (מספיק על) הענין הזה כלו. והיא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה. בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בי\"ח דבר. כמו שבארנו בסוף זבים. וכן באר הגמ' (דשבת דף י\"ד). ע\"כ. אבל קשה דאכתי למנו לידים הבאים מחמת ספר. דהא נ\"מ להיכא דידיו טהורות בודאי. דהיינו מיד לאחר נטילה ולא הסיח דעתו. וכי הנהו דלעיל כמ\"ש בר\"פ. וכ\"כ התוס' (שם) דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליהם שלא חלקו ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות אבות הטומאה (הלכה ה') בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו' לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש וכו'. ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש. נעשו ידיו שניות וכו'. משמע נמי דגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. דאפילו טהורות ודאי היא. ואע\"פ שלפי זה ה\"ל להרמב\"ם לכתוב גזרתן זו בפ\"ח גבי הנהו דקא חשיב התם והן אלו שבפרקין לעיל. כמ\"ש בראש הפרק ועוד דומיהן. אבל י\"ל שרצה להסמיכה לגזירת ספר לתרומה. דמינה גזרו גם לידים. כמ\"ש בפירוש המשנה. ונמצא עכשיו דהדרא קושין לדוכתא. דה\"ל למנותה בי\"ח דבר. כיון דנ\"מ בין גזרה דסתם ידים לגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. אע\"ג דל\"ק דא\"כ הוו להו טפי מי\"ח. דבהא מיהת י\"ל דזו עם ספר לתרומה חדא גזירה היא. אבל מ\"מ היה להר\"ב והרמב\"ם לפרש כך במסכת שבת פ\"ק. גם בסוף זבים. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>ולא ד\"ס מד\"ס</b>. ל' הר\"ב וטומאת ידים בכל הטומאות מד\"ס היא דשלמה תיקן עירובין וידים. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דידים נמי מי\"ח דבר כמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בסוף זבים. ובפ\"ק דשבת. היינו לתרומה. אבל לקדש שלמה גזר. כדאיתא בגמרא פ\"ק דשבת דף ט\"ו. אע\"ג דלהר\"ב והרמב\"ם מתני' נמי לענין תרומה. מ\"מ ניחא להו למימר דאין להם עיקר כלל מן התורה. שתחלתן שלמה גזר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תפילין</b>. פי' ברפ\"ד דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גליון</b>. מלשון קח לך גליון גדול וכתוב עליו (ישעיהו ח׳:א׳) וכן כל החלק שלא נכתב עליו. אע\"פ שהקלף בעצמו כלו כתוב. נקרא אותו החלק מבלי כתיבה. בשם גליון: \n",
+                    "<b>שמלמעלן ושמלמטן וכו'</b>. ליכא למימר דלהכי מפרש ואזיל לכל הני. לאפוקי שבין הדפין. שהרי הרמב\"ם כתב בפירושו ובין הדפין. והכי תניא בפי\"ו דשבת דף קט\"ז שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף. אלא נ\"ל דה\"ק שעדיין מלמעלן ומלמטן כו' ולאפוקי כשאינן מחוברין וכדמשמע התם בשבת וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מאה\"ט [הלכה ו']. והשתא נקט קצתן. וה\"ה לאינך: \n",
+                    "<b>ובסוף</b>. מה שכתב הר\"ב דאמרינן בפ\"ק דב\"ב. בדף י\"ג: \n",
+                    "<b>עד שיעשה לו עמוד</b>. כי אשר ישאר בסוף. כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר. ותכלול אותו קדושת הספר. עדיין הוא חול. לפי שאפשר שיחתוך. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפרשת ויהי בנסוע</b>. פירש הר\"ב לפי כו'. ואמרו במדרש כו' גמרא ערוכה היא בפ' כל כתבי (שבת דף קי\"ו.) וכר'. דלא כרשב\"ג דהתם דס\"ל דאין זו מקומה. כמו שהזכרתי מחלוקתן במשנה ד' פרק ה' דאבות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו' רבי יוסי אומר כו'</b>. מייתי לה בגמ' פ\"ק דמגילה דף ז'. והתם קתני למלתיה דר' יהודה דהכא בשם ר' יוסי. ומלתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר' מאיר. כ\"כ הר\"ש. ומהר\"ם כתב דנראה לו. דהתם לקדש. והכא לתרומה: \n",
+                    "<b>מפי ע\"ב זקן</b>. ה\"ג והכי איתא נמי (בפ' דלקמן מ\"ב. והיא שנויה) במשנה ג' פ\"ק דזבחים. ושם פי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו</b>. דמדבן עזאי בחדא מחתא מחתינהו לשיר השירים וקהלת. ש\"מ שקבלתו היתה שבשניהן היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים. היינו שעל דברי בן עזאי שנה רבינו הקדוש לדברי ר\"ע. שאמר ח\"ו לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים כו' ואילו גם לבן עזאי לא נחלקו על שיר השירים היה לו לרבינו הקדוש לסדר דברי ר\"ע קודם לדברי בן עזאי. אלא לדברי בן עזאי נמי היתה מחלוקת בשיר השירים. כמו בקהלת. וחלק עליו ר\"ע בשיר השירים. והעיד רבי יוחנן בן יהושע שכדברי בן עזאי כן הוא. בין לענין המחלוקת. בין לענין הגמר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טמאה מדרס</b>. לשון הר\"ב דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה. והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה. וזה דבר תימה שא\"כ גם קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. שכן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. שמשמשת ישיבה עם מלאכתה. כדתנן במשנה ט' פי\"ט דכלים ובפ\"ך דכלים מ\"ב מפרש הר\"ב בעריבה זו. שכשנסדקה אינה ראוי' אלא לשכיבה וכשלא נסדקה א\"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והר\"ש כתב וז\"ל טמאה מדרם בת\"כ מרבה לה מדכתיב כל כלי. וממעט כפה סאה. מדכתיב אשר ישב. (והעתיקה הר\"ב במשנה ג' פ\"ך דכלים) והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן. ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. כלומר דעריבה קודם שנסדקה. נמי רגילים לישב עליה. ובפ' עשרים דכלים (משנה ב') פירשתי שרגילים ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה. שהעיסה סותמת הסדק. ואין המים יוצאין ע\"כ. מבואר מדבריו דבראשונה הוא סבור. דעריבה זו מכי נסדקה. לא חזיא לשום מלאכה והוקשה לו לשון הברייתא שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וזו אינה ראויה למלאכה כלל. ומש\"ה הוצרך לפרש דהא דקאמר שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. היינו קודם שנסדקה. ועל כרחינו צריכין אנו לומר דלא שהיו משמשים ישיבה עם מלאכתם. כלומר בשעת מלאכה. דא\"כ אף קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. אלא ה\"ק שאף ע\"פ שהיא נעשית למלאכה. מ\"מ עם זה היו רגילים ג\"כ לישב עליה. אלא שאין יכולים לעשות בה מלאכה כשיושבים עליה וצריכין שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ועיקרה ודאי למלאכה נעשית. ולפיכך קודם שנסדקה אינה טמאה מדרס. אבל אחר שנסדקה ואינה ראויה למלאכה. נמצא שנשארת לישיבה. כמו שהיתה ג\"כ מאז מקודם שנסדקה. דחזיא לישיבה נמי. לפיכך כשאינה ראויה עוד למלאכה. נשארת לישיבה וטמאה מדרס. ומיהו משמשת ישיבה עם מלאכתן דגבי תיבה שפתחה מצדה. היינו בשעת מלאכתם. ראויה לישב עליה ג\"כ. ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. ולפיכך לעולם טמאה מדרס. כך צריכין לפרש לדברי הר\"ש הראשונים. והן הנה דברי הר\"ב דהכא. אבל הוא פירוש רחוק. שבברייתא ההיא דת\"כ שנאו בהדדי. תיבה שפתחה מצדה. ועריבה זו שנסדקה. וכמ\"ש הר\"ב בפ\"כ דכלים משנה ג' ואתרווייהו מסיק מרבה אני את אלו שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וצריך אתה לומר דלצדדין קאמר. והא כדאיתא. והא כדאיתא. ולכך הדר ביה הר\"ש מהא. וכתב דבפ\"ך דכלים פירש בענין אחר. דאף אחר שנסדקה חזיא ללישה אבל אין מקפידין עוד על מלאכתן ומשמשת ישיבה עם המלאכה. דהיינו שאין אומרים לו עמוד. וכן מפורש בדבריו שם. שכתב* שנסדקה אמר ליה עמוד כו'. אבל כשנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתן. ומ\"מ קצת דוחק ג\"כ. דעם מלאכתן דתיבה היינו שעושים בה מלאכה. ובאותה שעה הוא יכול לישב עליה. ואילו דעריבה אין נראה שלשין בה והוא יושב עליה. אלא ששוין הן ישיבה ומלאכה. ואין הישיבה נדחית מפני המלאכה. שאין אומרים לו עמוד כו'. והר\"ב כתב שם בכלים פ\"ב שכשנסדקה אינה ראויה אלא לשכיבה. ולשון הרמב\"ם שם אינה ראויה ללוש בה. וראויה לכפתה ולישב עליה כו'. ולפיכך נ\"ל שכל מה שנדחק הר\"ש. הוא ללא צורך. דמאי דהוקשה לו לישנא דמשמשת ישיבה עם מלאכתן. מעיקרא לאו קושיא הוא. דמשום תיבה שפתחה מצדה. איצטריך למתני הכי. דודאי דהיא ראויה למלאכה. וא\"כ מן הדין היה לנו להוציא מדין מדרס. לכד אמר שמשמשת ישיבה עם מלאכתן. והא ודאי דמכ\"ש העריבה שאין לה מלאכה כלל אלא ישיבה בלבד. שבדין אנו מרבים אותה לטומאת מדרס. וזו היא דעת הרמב\"ם. וכפי' הר\"ב דכלים והוא עיקר. ולא כפירושו דהכא. נ\"ל: \n",
+                    "<b>שר\"ע אומר כו'</b>. וסתם מתני' דכלים דלא כר\"ע. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הזבחים כו'</b>. ברפ\"ק דמסכת זבחים שנויה זו הבבא. והבבא שאחריה אמר ר\"ש בן עזאי כו' שנויה שם במ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עמון ומואב מה הן בשביעית</b>. לשון הרמב\"ם וראוי להוציא התרומה והמעשר בח\"ל. (מארצות הסמוכים לא\"י. והם מצרים. ועמון ומואב ובבל. וכל זה) מדרבנן. כמו שנתבאר במקומות. תוספתא ע\"כ: \n",
+                    "<b>גזר ר\"ט מעשר עני</b>. כדמסיק טעמא שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה. ובדין הוא דאפילו תרומה גדולה לא נתקן. אלא יהא הכל מ\"ע. אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים. תוספות פ\"ק דחגיגה דף ג' (ד\"ה עמון): \n",
+                    "<b>שאתה מחמיר</b>. לפי שמעשר שני קדש. ומעשר עני חול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'</b>. וסוף הפסוק הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' אם לא אפתח לכם ארובות השמים. והריקותי לכם ברכה עד בלי די: \n",
+                    "<b>וכשבא ר\"י בן דורמסקית אצל ר\"א בלוד</b>. שר\"א לא היה אצל המנין מפני המחלוקת. שע\"י כן ברכוהו. כמ\"ש הר\"ב במשנה י' פ\"ה דכלים. כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אל תחושו למנינכם</b>. אל יהו לכם שום חשש וגמגום. במה שמניתם ותקנתם. שהרי הסכמתם להלכה. רש\"י פ\"ק דחגיגה דף ג': \n",
+                    "<b>הלכה למשה מסיני</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא וכו' מיהו בתוספתא משמע דהל\"מ ממש קאמר. וכ\"כ הר\"ש. והא דקתני והנדון שלפנינו מעשה זקנים. היינו מקמי דידעי עדותו של ר\"א. והכ\"מ ב��\"ו מהלכות מתנות עניים [הלכה ה'] תמה על הרמב\"ם שכתב הל\"מ מהא דקתני מעשה זקנים. ולי נראה דלא מכרעא כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>א\"ל ר\"ג הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'</b>. ותמיה בעיני. מאי ס\"ד דר\"ג. וכי לא ידע ר' יהושע מה שכתוב בתורה (עיין מ\"ש בשם התוס' במשנה י' פ\"ח דזבחים). אף יהודה הגר עצמו מסתמא הואיל ודחק עצמו לבית הועד של חכמים הגדול הזה כבר ידע מה שכתוב בתורה. וא\"כ מה עלה על דעת (ר\"ג) (כצ\"ל הגר) שנסתפק ושאל. ונ\"ל דר\"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר\"ג מן הכתוב הוא. מה שיש בפסוק תרי לא יבא. ולכך סבור היה ר\"ג. שזהו מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהיה ספק עלינו אם אסורים הם. ור\"י חשב שאפשר שר\"ג סובר ספק אחר. ואתא לאתויי מלא יבא. והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל כו' וא\"ל ר\"ג הכתוב אומר וכו' כלומר אף אני יודע בלבולן של סנחריב ועל זה הייתי דורשה מקרא דאתא לאתויי משום דקרא מסייענו ואח\"כ חשיב וגו' ואתי שפיר מאי דקאמר וכבר שבו. ומנליה. אבל למאי דפרישית למד כן מיתורא דקרא והשיב לו ר\"י דהא לא מכרעא. דהא כתיב ושבתי את שבות בני ישראל וגו' ועדיין לא שבו. ה\"נ דשל בני עמון. ויתורא דקרא. לדרשא אחריתא. *[כמו בממזר שכתב (ביה) נמי תרי לא יבא וא\"א לומר לאסור ספק. דהא מותר הוא מדאורייתא. כדאיתא פ' י' יוחסין (קידושין דף ע\"ג)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכתב עברי</b>. פי' הר\"ב הכתב הבא מעבר הנהר. ועברית שהוא לשון הקדש ג\"כ. ע\"ש שכך היה לשונם של בני עבר הנהר וכן פירש\"י בפרשת לך לך. אברהם העברי שבא מעבר הנהר. ומ\"ש הר\"ב אבל הכתב שאנו כותבים וכו' ונקרא אשורי שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם לפי שאותיותיו בלתי מתדמות. ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו. ואין כזה שאר הכתיבות. הרמב\"ם. \n",
+                    "<b>*[ועל העור</b>. ואילו לענין כתיבת מגילה דתנן במשנה ב' פ\"ב דמגילה על הספר. ופירש הר\"ב קלף. ובפ\"ח דשבת משנה ג' דתנן העור וקלף כל חד מלתא באפי נפשיה הוא. ולכך צריך לי עיון. אמאי סגי הכא בעור]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צדוקים</b>. כ' הר\"ב המכחישים כו'. ועיין מה שכתבתי במשנה י\"א פרק קמא דאבות: \n",
+                    "כתב הר\"ב כדתנן בסוף פ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>קובלין</b>. פי' הר\"ב מתרעמים. וכתב הערוך והיה כי יצעק אלי (שמות כא) מתרגמינן ארי יקבל קדמי. אקבל קבילתי': \n",
+                    "<b>*[והרי אומרים עצמות חמור טהורים</b>. כדתניא בס\"פ בהמה המקשה. בנבלתם ולא בעור. ולא בעצמות כו']: \n",
+                    "<b>שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות</b>. לפי דבריהם היה משיב להם. כדפי' הר\"ב בכתבי הקדש. דלפי האמת או בעצם אדם כתוב בתורה. אבל מצאנו כן לפי האמת בעור האדם במשנה ב' פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>אף כתבי הקדש לפי חבתן כו'</b>. פי' הר\"ב שלא יעשה אדם שטיחין כו' בתוספתא הביאה הר\"ש. דומיא דלפי חבתן שלא יעשה אדם עצמות כו' ומשום הכי ליכא לפרושי דר\"ל שלא יפסידום העכברים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטהרים את הנצוק</b>. כתב הר\"ב דתנן במסכת מכשירין. פ\"ה משנה ט': \n",
+                    "<b>שאתם אומרים שורי וחמורי כו'</b>. כך מצאתי מוגה בנא\"י. ולשון הרמב\"ם כבר ידעת כי מדינינו כי העבדים שהזיקו אין חייבין אדוניהן בתשלומין *כלל. כמו שכתוב בב\"ק (פ\"ח משנה ד') נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה. החובל בהן חייב. הן שחבלו באחרים פטורים. ואמנם היות האדם חייב כשהזיקה בהמתו. הוא לשון התורה כי יגח שור וגו' וכי יבער איש וגו' הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בגט.</b> כתב הר\"ב שהיו מונים כו' בסוף הגט כותב. כדת משה וישראל. וכדתנן במשנה ה' פ\"ח דגיטין. אבל בריש ר\"ה מפרש הר\"ב דבכל שטרות כותבין. וכ\"פ הרמב\"ם בכאן. בהיותכם כותבין אותן. בשטרותיכן כו' ולשון גט כבר בארתיו בריש מסכת גיטין. שכל השטרות נקראו כך: ",
+                    "<b>שאתם כותבין את המושל עם השם בדף וכו'.</b> אמרו לו חכמים כי אין זה גרעון לשמו של מרע\"ה. ואין בזה גדולה לאותו המושל שאנו כותבים (ג\"כ) בתורה. ה' עם פרעה. ולא די בזה אלא שעוד נקדים שם פרעה כו' (הרמב\"ם): ",
+                    "<b>וכשלקה מה הוא אומר כו'.</b> כתב הר\"ב כדי שלא להשלים כו' וה\"נ בסוף מ\"ק והא דבסוף פיאה מסיים כי השוחד יעור. הא תני וגו' ולא על אותו הפסוק בלבד נתכוין. אלא הוי גומר עד שלא תעמוד בדבר רע דבתר הך קרא סמך צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו': ",
+                    "<small>סליק מסכת ידים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ידים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ידים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Yadayim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,170 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": {
+        "Mishnah Yadayim, Introduction": [
+            "סידר מסכת ידים אחר טבול יום. ותשאר עוקצים לאחרונה. מהטעם שאכתוב בפתיחתו בס\"ד \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מי רביעית</b>. וכן העתיק הר\"ב. והכי מייתי לה בגמ' דחולין פ\"ז דף ק\"ז. ונ\"א מרביעית. והכי מייתי לה בנזיר פ\"ו דף ל\"ח. ובגיטין פ\"ב דף י\"ג. ושם פירש\"י מרביעית כלי המחזיק רביעית מלא מים: \n",
+                    "<b>נותנין לידים</b>. דתנן פ\"ב דחגיגה מ\"ה נוטלין לידים לחולין. ולמעשר. ולתרומה. וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין התרומה. ולא חולין שאין בהן שלישי. וכדתנן בסוף זבים. אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין. כדי שיהא רגיל בנ\"י ויטלן לתרומה. כדאיתא בפ' כל הבשר. ועיין עוד שם בחגיגה: \n",
+                    "<b>אף לשנים</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דלא הוי רביעית לשני כו' עיין בר\"פ דלקמן. דר\"מ מפליג בהא בין ידו אחת לב' ידיו. ועיין עוד שם בפי' הר\"ב למשנה ב': \n",
+                    "<b>לשלשה או לארבעה</b>. כתב הר\"ב ומיהו אי איכא רביעית ומחצה כו' וכי לא מהני הכא כו' וכן הא דקאמר לארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי. וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד. רק שיטול עד הפרק. ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת (כי הא דתנן פרק דלקמן מ\"ג) ניחא טפי. אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) טעמא. משום דאתי משירי טהרה. (משמע דאיירי) בנוטלין זה אחר זה. הר\"ש. ופירוש עד הפרק. בפרק דלקמן מ\"ג: \n",
+                    "<b>לחמשה לעשרה ולמאה</b>. גוזמא קאמר. כלומר כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו* ג' פעמים. טור א\"ח סי' ק\"ס: \n",
+                    "<b>רי\"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם</b>. אכולהו פליג. אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמ' דנזיר פ\"ו דף ל\"ח: \n",
+                    "<b>ואין מוסיפין על הראשונים</b>. כתב הר\"ב דין נ\"י כו' ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת כו' וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משירי טהרה. וכדפירש הר\"ב בפרק דלקמן מ\"ב. דאילו נטלן מרביעית. המים עצמן טהורים כת\"ק דר\"י דר\"פ דלקמן. וכן מפורש בהדיא בלשון הר\"ש שכתב הב\"י בסי' קס\"ב. ומ\"ש הר\"ב אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. דכיון דלא טהרו את הידים. כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכל הכלים נותנים לידים אפילו בכלי גללים וכו'</b>. וכל הני תנן נמי במסכת פרה פ\"ה. ותני להו התם אגב קדוש. והכא תנא להו אגב ידים. וקצת קשה דלא תני התם ידים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[אלא כלים</b>. והר\"ב הוסיף ואדם. ואע\"פ שלא נשנה כן וגם בת\"כ שהבאתי בשם הרמב\"ם במ\"ד פ\"ח דכלים ליתיה. וכן אינו בת\"כ שלפנינו. אבל פשיטא שאם אין כלים מיטמאין כ\"ש אדם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובקרקעות כשרים פי' הר\"ב להטביל בהן את הידים</b>. כדתנן בפ\"ב דחגיגה ולקדש מטבילין. וההפרש בין הטבילה והנטילה. כי נ\"י תהיה במים שאובין. אכן מתנאיה היא שישתפכו מכלי (בכח נותן) על הידים. אבל אם היו מים שאובין שנתקבצו במקוה. לא יותר נ\"י בהם. וצריך שלא יהיה מראה המים משונה. ותהיה רביעית או יותר לכל אחד. ואמנם טבילת ידים אינה ראויה במים שאובין. אלא במי מקוה משאר המקואות. והוא שיהיה בהם מ' סאה. כמו שנתבאר במקואות פ\"ה. הרמב\"ם בהקדמתו לזאת המסכתא. והראב\"ד בפ\"ז מהלכות ברכות [ה��כה ה'] השיג עליו במה שפסל מים שאובין לטבילת ידים. כיון דכשרים לבעלי קריין. כדתנן בריש פ\"ח דמקואות: \n",
+                    "<b>דיו קומוס וכו'</b>. עיין עליהם בפ\"ב דמגילה [מ\"ב]. ובפי\"ב דשבת [מ\"ד]: \n",
+                    "<b>ונשתנו מראיהן פסולים</b>. דבנטילת ידים בעינן שלא נשתנה צורתן. דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור. והתם מסתברא. דילפינן לה משום מים יתירא. דכתיב (שמות ל׳:י״ט) ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ומהכא דייקינן דמים בהויותן בעינן שלא נשתנו. ב\"י ר\"ס ק\"ס בשם הרא\"ה: \n",
+                    "<b>שמעון התמני</b>. מתמנת היה. ואית דגרסי התיבני. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אפילו נתכוין כו' פסולים</b>. פי' הר\"ב בתמיה וכו' אפילו נתכוין כו' דת\"ק סתם דבריו ואמר שרה בהן פתו וכו' ואתא איהו וקא מתמה. וכי אפילו נתכוין כו'. ולשון הרמב\"ם ואפילו נתכוין ר\"ל (כמו) אם (או) יהיה על דרך התבוננות כאילו אומר מפליא בתמיהה כו' ע\"כ. ומהר\"ם כתב משום דשמעין לת\"ק דאמר דוקא שרה בהן פתו. דמשמע דנתכוין לשרות. הא נפל מידו לתוכן כשרים כיון דלא נתכוין לשום שרייה בעולם אלא שלא בכוונה נפל מידו. הא נתכוין לשרות בזה ונפל לזה פסולים. כיון דהפילו מידו כדי לשרות. ואתא שמעון התימני למימר אפילו נתכוין וכו': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין</b>. לאחר עריכת הלחם טחין פניו במים. או ביין. פעמים שמטבילין הגלוסקים במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקים. והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה. דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו. כלומר שטבל ידיו במים. וטח פני הגלוסקין בידיו. כשרין לנטילה. הר\"ש. ומסיים הטור סי' ק\"ס ובלבד שלא ישתנו מראיתן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נטל לידו אחת</b>. כבר נתבאר בחגיגה (פ\"ג מ\"ב) כשנטמאת ידו האחת. לא תטמא האחרת (לענין תרומה). וכן כשנטמאו הידים יחדיו. מטהרם אחת אחת. וזה מותר לתרומה. הרמב\"ם. כלומר אבל לא לקדש: \n",
+                    "<b>משטיפה אחת</b>. כתב הר\"ב ובידו אחת דסגי כו' אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים. תוס' פ\"ח דחולין דף ק\"ז. ומ\"ש הר\"ב אבל לשתי ידיו כו' לא מהני עד שיטול ב' פעמים. עיין מ\"ש בזה בסוף מתניתין דלקמן. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דנ\"מ לענין מים שניים אי בעי רביעית אי לא. לשטתיה אזיל דהא דתנן בפ\"ק מי רביעית נותנין לידים. מפ' נמי על מים שניים כמ\"ש שם הר\"ב בשמו. ומ\"ש הר\"ב ואין הל' כר\"מ עיין מ\"ש בזה במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>נפל ככר של תרומה</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה דלקמן [ד\"ה ונפל]: \n",
+                    "<b>ככר של תרומה</b>. כתב הר\"ב היכא דנטל את הראשונים ברביעית וזה לפי פירושו דברישא אבל לפי' הרמב\"ם דברישא מצאתי בפירוש בנא\"י שמפרש דקאי אמים שניים. שאם נפל ככר של תרומה באלו מים שניים. סובר ת\"ק דטהור כמו במים שניים בעלמא. כמו שנתבאר במשנה דלקמן. ור\"י אומר שאלו מים שניים מטמאים ככר של תרומה. כמו מים ראשונים אשר הם תחלה. הואיל ומים ראשונים היו שטיפה אחת לשני הידים ע\"כ: \n",
+                    "<b>ר\"י מטמא</b>. מתוך פי' הר\"ב במתני' דלקמן מבואר דאין הלכה כמותו וכ\"ש להרמב\"ם דפלוגתא דסיפא תליא בדרישא. וכתב דהל' כת\"ק:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטל את הראשונים למקום א'</b>. ל' הר\"ב שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. דאלו מרביעית הא ס\"ל ת\"ק דר\"י דלעיל דהמים עצמן נטהרו ג\"כ. ואין הלכה כר\"י לגבי. ת\"ק אבל מה שהוסיף הר\"ב וכתב כגון דאתו משירי טהרה. קשיא לי. דהיינו דוקא לר\"מ דמצריך מים שניים. אף לדאתו משירי טהרה כשנטל שתי ידיו וכבר כתב הר\"ב לעיל דאין הלכה כר\"מ וא\"כ למאי הדר הכא וכ' פי' המשנה אליביה ללא צורך. אבל אפשר לי לומר דהא דכתב לעיל ואין הלכה כר\"מ מפירושו של הרמב\"ם יצא לו כדרכו בפסקי ההלכות ולפי פירושו של הרמב\"ם לעיל הוא שכתב כן. אבל לפי פי' הראשון שהוא פירושו של הר\"ש לא ס\"ל דאין הלכה כמותו. והר\"ש כתב בל' האחד שבגליון. פירושו דליכא מאן דפליג לר\"מ. גם בתוס' העתיקו דברי ר\"מ לפסק הלכה בפ\"ח דחולין דף קי\"ז. ופירשוהו כפי' הר\"ש והלכך אתי שפיר שמפרש הר\"ב מתני' דהכא אליבא דר\"מ. והיינו לפי פי' הראשון דלא כפי' הרמב\"ם ותדעד לפי' הרמב\"ם אף מה שכתב הר\"ב בכאן דמיירי שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. נמי ליתא. דלדידי' לא אמר דפחות מרביעית סגי אלא במים שניים. כדלעיל: \n",
+                    "<b>ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא</b>. מדקתני של תרומה ס\"ל להרמב\"ם דלא הצריכו שניים אלא לתרומה. אבל לחולין אף בראשונה נטהרו הידים. וכי נפל עליהן ככר של חולין טהור. כ\"כ הכ\"מ פי\"א מה' מקואות. והב\"י ס\"ס ק\"ם. כלומר דאילו היו צריכין אף לחולין מים שניים. א\"כ הראשונים טמאין מחמת הידים והרי הם תחלה ומטמאין אף החולין וכדתנן במשנה ז' פ\"ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. ופי' הר\"ב לטמא חולין. ע\"כ. אבל כל שאר הפוסקים מצריכים אף לחולין מים שניים. וקשה לדידהו הא דקתני של תרומה. ונראה בעיני דאע\"ג דלא חלקו בין נ\"י דלחולין לנ\"י דתרומה. הואיל ונ\"י דחולין משום סרך תרומה היא. מ\"מ לענין טומאה חילקו בה. דבנ\"י דתרומה המים נטמאין לתרומה אבל בשל חולין לא כן הוא. ואע\"ג דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה ולחולין הוא כדפי' הר\"ב. לא שנו אלא במשקים דעלמא. אבל לא במים שנוטלין בהן. דבאותן כיון שבאים לטהר לא נעשו תחלה לחולין כלל. בא והגע עצמך דאף לתרומה כשנטל מרביעית לפירוש הר\"ב. טהרו אף הראשונים. ולהרמב\"ם השניים מיהת טהורים הם ואמאי נטהרו אלו ואלו הרי הראשונים נטמאו ודאי מהידים. והשניים ג\"כ הרי נטמאו מן הראשונים אלא הם אמרו סתם ידים שניות לתרומה ומטמאים המשקים להיות תחלה. והם אמרו שאם נטל מרביעית להר\"ב או כשנטל שניים להרמב\"ם דאף אותן המים עצמן טהורין הן. ואם כך לתרומה. יכולני לומר דלחולין לעולם המים טהורים. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ועל השניים טהור</b>. כתב הר\"ב דשניים טהורין הן. ושאלו הראשונים דאחרי שהמים הראשונים מקבלים טומאה מן הידים היאך השניים מטהרים המים שעל הידים ויחזרו הראשונים שהם טמאים ויטמאו את (המים) [הידים] והשניים מקבלים עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם שהרי אמרו (במתני' דלקמן) שמא יצאו המים חוץ לפרק. ויחזרו ויטמאו את הידים *אבל הראשונים מקבלים טומאה מן המים שחוץ לפרק וחוזרים ומטמאים אותם. ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא. אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה. או צואה. או שהרג מאכולת. וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאילו נגע בטומאה. *[ועשו אותן שניות לפסול את התרומה במגען. ושלא לאכול בהן חולין] (אלא ע\"י הדחה. כ\"כ בכל בו) ומה שאמרו הראשונים מטהרים. כלומר מורידין מהם הזיעה והלכלוך שעליהן. שממנו הן טמאין ובאין שניים ומדיחין *[אותם המים שהם מטושטשות עם הזיעה והלכלוך]. *[ונשארו הידים נקיות וזהו הש��יים מטהרים את המים שעל הידים. כלומר מדיחים את המטושטשות עם הזיעה ולכלוך (כן כתב בכל בו) שעל הידים]. כ\"כ ב\"י סוף סי' קס\"ב בשם הראב\"ד. אלא דלדידיה אף ברביעית צריך שיפסיק. ולא סגי בשטיפה אחת. ואין כן דעת הפוסקים. לפיכך נראה בעיני מ\"ש לעיל דכיון שהם אמרו דין סתם ידים. שוב אין לשאול על מה שגם הם אמרו בטהרתן. והיאך יהא דין המים שמהם נטהרו הידים: \n",
+                    "<b>שאין מים האחרונים מטהרים אלא המים שע\"ג היד</b>. פי' הר\"ב ולא מים שע\"ג צרור וקיסם. שנטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין את היד. ב\"י ס\"ס קס\"ב בשם הרא\"ש. ומ\"ש הר\"ב בפי' אחר ונמצא על ידיו קיסם או צרור וכל דבר החוצץ. בתוספתא הביאום הרמב\"ם והר\"ש. כל החוצצין בגוף חוצצין בידים. ע\"כ. ובגמ' מייתי לה פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) וגרס בידים לחולין. וכך העתיקם הרי\"ף בפ\"ח דברכות. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שנתן על ידיו מים שניים לשון הרמב\"ם פי\"א מה\"מ [הל' ג'] נטל את הראשונים ונמצא על ידו דבר חוצץ והסירו ונטל את השניים כו'. ומ\"ש הר\"ב שאין המים השניים מטהרים אלא המים שע\"ג היד לא הידים עצמן. כן כתב הרמב\"ם ולשיטתיה בפי' רישא דמתני' דלעיל. אבל לפי פירוש הר\"ב דהתם אף השניים באים לטהר. שהרי מפ' שבראשונים לא סגי (ומפרש) [הוי ליה לפרש] נמי למתני' דאיירי בכה\"ג דצריך לשניים. אבל אפשר לומר דהיינו דלא סגי שאין המים הראשונים מיטהרים. וכי נפל עליהן ככר של תרומה. טמא. אבל לענין ידים עצמן. כבר נטהרו הואיל ואתי משירי טהרה אלא הכא שהיה עליהן דבר החוצץ. לא נטהרו מהראשונים. ואף השניים לא באו לטהר כלל: \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור</b>. פי' הר\"ב כגון יבחושים אדומים כו' אם נפלו על הידים כו' אינן חוצצין ואין הלכה כרשב\"ג. וכ\"כ הרמב\"ם. ובטור ס\"ס קס\"ב כתב צרור או קיסם או שום דבר שהיה בתוך המים. וכתב הב\"י שהיה נראה לומר שהוא כדי לכלוך דבר שהוא מבריית המים. כגון יבחושים. וכיוצא בהם. ולאפוקי מרשב\"ג כו'. אלא דבפ\"ב דזבחים [דף כ\"ב] משמע דהלכתא כוותיה. וכמו שכתבתי בסי' ק\"ס. ולכך נ\"ל שלא כתב כן אלא לאתויי שאר דברים שאינם מבריית מים. עכ\"ל. ואני כבר כתבתי במשנה ז' פ\"ו דמקואות [ד\"ה רשב\"ג]. דלהרא\"ש דפסק שם במקואות דלא כרשב\"ג לענין שאינו ממעט. דודאי דלדידיה אין הלכה כמותו במטבילין ג\"כ. וכן הכא לענין חציצה ולכך דברי הטור מפורשים כס\"ד דהב\"י. ולכן לא הזכיר טהור לענין טבילה ביד משום דכיון דחוצץ בידים. כ\"ש שאינו ראוי ליטול בהן ידיו. ועאכ\"ו דלכל גופו אין טובלין ובודאי דאיכא למתמה על הרמב\"ם בנדון זה כמו שכתבתי שם. וכן על הש\"ע שנמשך אחריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד הפרק</b>. יש מחלוקת בין הפוסקים. להרי\"ף עד הפרק כל היד עד הקנה של זרוע. ולהרא\"ש עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. ומיהו לגירסת הרי\"ף אף להרא\"ש בתרומה עד הקנה. והב\"י מסיק דאף לחולין ראוי לנהוג כהרי\"ף: \n",
+                    "<b>כיצד נטל את הראשונים עד הפרק כו'</b>. פי' הר\"ב דכיון דראשונים לא יצאו חוץ לפרק כו'. ביאור הענין. שאין הידים מטמאים משקים. אלא עד הפרק. אבל משקים שנגעו חוץ לפרק טהורין. וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק. אבל נפלו עליהן חוץ לפרק אין מטהרין אותן. וחוץ לפרק דרישא וסיפא. הוא שהיו בתחלתן תוך הפרק. ויצאו אח\"כ חוץ לפרק. ב\"י (ריש) סימן קס\"ב: \n",
+                    "<b>נטל את הראשונים לידו אחת כו' ידיו טמאות</b>. כתב הר\"ב כל יד ויד כו' דמים שע\"ג זו מטמאין מים שע\"ג חברתה. כן לשון הר\"ש. והב\"י העתיק ל' הר\"ש דמסיים וגם את היד: \n",
+                    "<b>נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה</b>. הך סיפא אתיא במכ\"ש דרישא. נטל את הראשונים לידו אחת. ונמלך ונטל את השניים לשתיהן. דהכא לא נטל לשניה כלל. כ\"ש דטמאה. ונ\"ל דלא קתני לה אלא למתני בהדה. בראשו או בכותל טהורה: \n",
+                    "<b>נוטלין ד' וה' זה בצד זה כתב הר\"ב ואין חוששין כו' משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה</b>. לפי שהם כלם במדרגה יד אחת אנו חושבים אותה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ומשום שמא לא נטלו מן הרביעית. דאם היה חצי לוג לה'. ותנן לעיל בפ\"ק מחצי לוג לד' ולא לחמשה. נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם. (אם) כשנטלו הג' נשאר עדיין בכלי רביעית. מהני נטילה לשנים האחרונים. וספק ידים טהורות. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שאמרו</b>. במסכת טהרות פ\"ד מ\"ז וי\"א: \n",
+                    "<b>היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים כו'</b>. וכן העתיק הרמב\"ם פי\"ד מהא\"ה ומשום בבא דידיו א' טמאה וא' טהורה. דהתם צריכה למתני שני ככרים. מש\"ה תני בכולהו שני ככרים. אע\"ג דבחד נמי ה\"מ לאשמועינן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המכניס ידיו לבית המנוגע</b>. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי\"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ\"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די\"ח דבר בסתם ידים הוא כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב\"ם פ\"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה: \n",
+                    "<b>כל המטמא בגדים כו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב דר\"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים: \n",
+                    "<b>בשעת מגעו</b>. עיין מ\"ש בר\"פ בתרא דזבים: \n",
+                    "<b>וכי היאך אפשר כו'</b>. כתב הר\"ב שאין ראוי כו'. וז\"ל הר\"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר *[ומ\"ש הר\"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי\"ג דנגעים: \n",
+                    "<b>*[את שנטמא באב הטומאה כו'</b>. כתב הר\"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר\"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ\"ח דפרה מ\"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע\"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]: \n",
+                    "<b>אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק</b>. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות</b>. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד הטומאה אין מטמא*. אלא כרבי יהושע כדקתני דברי רבי יהושע. הר\"ש: \n",
+                    "<b>היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע</b>. מדסתמו הר\"ב והרמב\"ם ולא פירשו במאי קמיירי. נראה דבתרומה פליגי ומש\"ה כתבו דאין הלכה כר\"י. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם לן תנא במשנה ב' פרק ג' דחגיגה. דלקדש מטמא היד את תברתה. ופסקה הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות אבות הטומאות [הלכה ח']. אלא פלוגתייהו דהכא לתרומה. והר\"ש פירש דלקדש. ומייתי ראייה מסוגית הגמרא דחגיגה [דף כ']. דאמתני' דהתם מייתי לה לפלוגתא דהכא. ומ\"מ אינה קושיא על הר\"ב והרמב\"ם. דההיא לא מכרע כולי האי. דאף ע\"ג דגמ' מייתי לה לענין קדש. כיון דבלאו הכי אדחי ממאי דבעי לאתויי לה לא חש למדחי ולמימר דלא מיירי לקדש כלל. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>אמר להם והלא כתבי הקדש כו'</b>. והא דלא מי��תי מהאוכל אוכל שני שני (כדתנן במ\"ב פ\"ב דטהרות) משום דפסול גויה שאני. הר\"ש: \n",
+                    "כתבי הקדש עיין בספט\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>מטמאים את הידים</b>. ובסמוך פי' הר\"ב שהן מי\"ח דבר וכ\"כ הרמב\"ם ואע\"ג דלא מנאום בי\"ח דבר בפ\"ק דשבת ואף בסוף זבים. ותו דא\"כ פשו להו טפי מי\"ח והך קושיא דפשו להו מי\"ח הניחו התוס' דפ\"ק דשבת דף י\"ד בקושיא. אבל הרמב\"ם כתב במתני' דלקמן דכדי להעמיד הגזירה של הספר שיפסל התרומה שהיא מי\"ח דבר גזרו נמי גזירה זו שכתבי הקדש יטמאו הידים. והיא שבפרקין. ע\"כ. כלומר וכולה חדא גזירה היא. וכן נראה ג\"כ מלשון הר\"ב בספט\"ו דכלים דגזירה דספרים פוסלין הידים. נמשכת לגזרה של הספרים פוסלים את התרומה. וא\"ת אכתי אמאי לא פי' הר\"ב כן בי\"ח דבר. י\"ל כמ\"ש עוד הרמב\"ם. וז\"ל ואחר הגזרה הזאת גזרו גזירה יותר כוללת ממנה (מספיק על) הענין הזה כלו. והיא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה. בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בי\"ח דבר. כמו שבארנו בסוף זבים. וכן באר הגמ' (דשבת דף י\"ד). ע\"כ. אבל קשה דאכתי למנו לידים הבאים מחמת ספר. דהא נ\"מ להיכא דידיו טהורות בודאי. דהיינו מיד לאחר נטילה ולא הסיח דעתו. וכי הנהו דלעיל כמ\"ש בר\"פ. וכ\"כ התוס' (שם) דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליהם שלא חלקו ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות אבות הטומאה (הלכה ה') בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו' לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש וכו'. ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש. נעשו ידיו שניות וכו'. משמע נמי דגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. דאפילו טהורות ודאי היא. ואע\"פ שלפי זה ה\"ל להרמב\"ם לכתוב גזרתן זו בפ\"ח גבי הנהו דקא חשיב התם והן אלו שבפרקין לעיל. כמ\"ש בראש הפרק ועוד דומיהן. אבל י\"ל שרצה להסמיכה לגזירת ספר לתרומה. דמינה גזרו גם לידים. כמ\"ש בפירוש המשנה. ונמצא עכשיו דהדרא קושין לדוכתא. דה\"ל למנותה בי\"ח דבר. כיון דנ\"מ בין גזרה דסתם ידים לגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. אע\"ג דל\"ק דא\"כ הוו להו טפי מי\"ח. דבהא מיהת י\"ל דזו עם ספר לתרומה חדא גזירה היא. אבל מ\"מ היה להר\"ב והרמב\"ם לפרש כך במסכת שבת פ\"ק. גם בסוף זבים. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>ולא ד\"ס מד\"ס</b>. ל' הר\"ב וטומאת ידים בכל הטומאות מד\"ס היא דשלמה תיקן עירובין וידים. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דידים נמי מי\"ח דבר כמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בסוף זבים. ובפ\"ק דשבת. היינו לתרומה. אבל לקדש שלמה גזר. כדאיתא בגמרא פ\"ק דשבת דף ט\"ו. אע\"ג דלהר\"ב והרמב\"ם מתני' נמי לענין תרומה. מ\"מ ניחא להו למימר דאין להם עיקר כלל מן התורה. שתחלתן שלמה גזר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תפילין</b>. פי' ברפ\"ד דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גליון</b>. מלשון קח לך גליון גדול וכתוב עליו (ישעיהו ח׳:א׳) וכן כל החלק שלא נכתב עליו. אע\"פ שהקלף בעצמו כלו כתוב. נקרא אותו החלק מבלי כתיבה. בשם גליון: \n",
+                    "<b>שמלמעלן ושמלמטן וכו'</b>. ליכא למימר דלהכי מפרש ואזיל לכל הני. לאפוקי שבין הדפין. שהרי הרמב\"ם כתב בפירושו ובין הדפין. והכי תניא בפי\"ו דשבת דף קט\"ז שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף. אלא נ\"ל דה\"ק שעדיין מלמעלן ומלמטן כו' ולאפוקי כשאינן מחוברין וכדמשמע התם בשבת וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מאה\"ט [הלכה ו']. והשתא נקט קצתן. וה\"ה לאינך: \n",
+                    "<b>ובסוף</b>. מה שכתב הר\"ב דאמרינן בפ\"ק דב\"ב. בדף י\"ג: \n",
+                    "<b>עד שיעשה לו עמוד</b>. כי אשר ישאר בסוף. כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר. ותכלול אותו קדושת הספר. עדיין הוא חול. לפי שאפשר שיחתוך. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפרשת ויהי בנסוע</b>. פירש הר\"ב לפי כו'. ואמרו במדרש כו' גמרא ערוכה היא בפ' כל כתבי (שבת דף קי\"ו.) וכר'. דלא כרשב\"ג דהתם דס\"ל דאין זו מקומה. כמו שהזכרתי מחלוקתן במשנה ד' פרק ה' דאבות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו' רבי יוסי אומר כו'</b>. מייתי לה בגמ' פ\"ק דמגילה דף ז'. והתם קתני למלתיה דר' יהודה דהכא בשם ר' יוסי. ומלתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר' מאיר. כ\"כ הר\"ש. ומהר\"ם כתב דנראה לו. דהתם לקדש. והכא לתרומה: \n",
+                    "<b>מפי ע\"ב זקן</b>. ה\"ג והכי איתא נמי (בפ' דלקמן מ\"ב. והיא שנויה) במשנה ג' פ\"ק דזבחים. ושם פי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו</b>. דמדבן עזאי בחדא מחתא מחתינהו לשיר השירים וקהלת. ש\"מ שקבלתו היתה שבשניהן היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים. היינו שעל דברי בן עזאי שנה רבינו הקדוש לדברי ר\"ע. שאמר ח\"ו לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים כו' ואילו גם לבן עזאי לא נחלקו על שיר השירים היה לו לרבינו הקדוש לסדר דברי ר\"ע קודם לדברי בן עזאי. אלא לדברי בן עזאי נמי היתה מחלוקת בשיר השירים. כמו בקהלת. וחלק עליו ר\"ע בשיר השירים. והעיד רבי יוחנן בן יהושע שכדברי בן עזאי כן הוא. בין לענין המחלוקת. בין לענין הגמר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טמאה מדרס</b>. לשון הר\"ב דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה. והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה. וזה דבר תימה שא\"כ גם קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. שכן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. שמשמשת ישיבה עם מלאכתה. כדתנן במשנה ט' פי\"ט דכלים ובפ\"ך דכלים מ\"ב מפרש הר\"ב בעריבה זו. שכשנסדקה אינה ראוי' אלא לשכיבה וכשלא נסדקה א\"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והר\"ש כתב וז\"ל טמאה מדרם בת\"כ מרבה לה מדכתיב כל כלי. וממעט כפה סאה. מדכתיב אשר ישב. (והעתיקה הר\"ב במשנה ג' פ\"ך דכלים) והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן. ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. כלומר דעריבה קודם שנסדקה. נמי רגילים לישב עליה. ובפ' עשרים דכלים (משנה ב') פירשתי שרגילים ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה. שהעיסה סותמת הסדק. ואין המים יוצאין ע\"כ. מבואר מדבריו דבראשונה הוא סבור. דעריבה זו מכי נסדקה. לא חזיא לשום מלאכה והוקשה לו לשון הברייתא שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וזו אינה ראויה למלאכה כלל. ומש\"ה הוצרך לפרש דהא דקאמר שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. היינו קודם שנסדקה. ועל כרחינו צריכין אנו לומר דלא שהיו משמשים ישיבה עם מלאכתם. כלומר בשעת מלאכה. דא\"כ אף קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. אלא ה\"ק שאף ע\"פ שהיא נעשית למלאכה. מ\"מ עם זה היו רגילים ג\"כ לישב עליה. אלא שאין יכולים לעשות בה מלאכה כשיושבים עליה וצריכין שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ועיקרה ודאי למלאכה נעשית. ולפיכך קודם שנסדקה אינה טמאה מדרס. אבל אחר שנסדקה ואינה ראויה למלאכה. נמצא שנשארת לישיבה. כמו שהיתה ג\"כ מאז מקודם שנסדקה. דחזיא לישיבה נמי. לפיכך כשאינה ראויה עוד למלאכה. נשארת לישיבה וטמאה מדרס. ומיהו משמשת ישיבה עם מלאכתן דגבי תיבה שפתחה מצדה. היינו בשעת מלאכתם. ראויה לישב עליה ג\"כ. ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. ולפיכך לעולם טמאה מדרס. כך צריכין לפרש לדברי הר\"ש הראשונים. והן הנה דברי הר\"ב דהכא. אבל הוא פירוש רחוק. שבברייתא ההיא דת\"כ שנאו בהדדי. תיבה שפתחה מצדה. ועריבה זו שנסדקה. וכמ\"ש הר\"ב בפ\"כ דכלים משנה ג' ואתרווייהו מסיק מרבה אני את אלו שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וצריך אתה לומר דלצדדין קאמר. והא כדאיתא. והא כדאיתא. ולכך הדר ביה הר\"ש מהא. וכתב דבפ\"ך דכלים פירש בענין אחר. דאף אחר שנסדקה חזיא ללישה אבל אין מקפידין עוד על מלאכתן ומשמשת ישיבה עם המלאכה. דהיינו שאין אומרים לו עמוד. וכן מפורש בדבריו שם. שכתב* שנסדקה אמר ליה עמוד כו'. אבל כשנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתן. ומ\"מ קצת דוחק ג\"כ. דעם מלאכתן דתיבה היינו שעושים בה מלאכה. ובאותה שעה הוא יכול לישב עליה. ואילו דעריבה אין נראה שלשין בה והוא יושב עליה. אלא ששוין הן ישיבה ומלאכה. ואין הישיבה נדחית מפני המלאכה. שאין אומרים לו עמוד כו'. והר\"ב כתב שם בכלים פ\"ב שכשנסדקה אינה ראויה אלא לשכיבה. ולשון הרמב\"ם שם אינה ראויה ללוש בה. וראויה לכפתה ולישב עליה כו'. ולפיכך נ\"ל שכל מה שנדחק הר\"ש. הוא ללא צורך. דמאי דהוקשה לו לישנא דמשמשת ישיבה עם מלאכתן. מעיקרא לאו קושיא הוא. דמשום תיבה שפתחה מצדה. איצטריך למתני הכי. דודאי דהיא ראויה למלאכה. וא\"כ מן הדין היה לנו להוציא מדין מדרס. לכד אמר שמשמשת ישיבה עם מלאכתן. והא ודאי דמכ\"ש העריבה שאין לה מלאכה כלל אלא ישיבה בלבד. שבדין אנו מרבים אותה לטומאת מדרס. וזו היא דעת הרמב\"ם. וכפי' הר\"ב דכלים והוא עיקר. ולא כפירושו דהכא. נ\"ל: \n",
+                    "<b>שר\"ע אומר כו'</b>. וסתם מתני' דכלים דלא כר\"ע. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הזבחים כו'</b>. ברפ\"ק דמסכת זבחים שנויה זו הבבא. והבבא שאחריה אמר ר\"ש בן עזאי כו' שנויה שם במ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עמון ומואב מה הן בשביעית</b>. לשון הרמב\"ם וראוי להוציא התרומה והמעשר בח\"ל. (מארצות הסמוכים לא\"י. והם מצרים. ועמון ומואב ובבל. וכל זה) מדרבנן. כמו שנתבאר במקומות. תוספתא ע\"כ: \n",
+                    "<b>גזר ר\"ט מעשר עני</b>. כדמסיק טעמא שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה. ובדין הוא דאפילו תרומה גדולה לא נתקן. אלא יהא הכל מ\"ע. אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים. תוספות פ\"ק דחגיגה דף ג' (ד\"ה עמון): \n",
+                    "<b>שאתה מחמיר</b>. לפי שמעשר שני קדש. ומעשר עני חול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'</b>. וסוף הפסוק הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' אם לא אפתח לכם ארובות השמים. והריקותי לכם ברכה עד בלי די: \n",
+                    "<b>וכשבא ר\"י בן דורמסקית אצל ר\"א בלוד</b>. שר\"א לא היה אצל המנין מפני המחלוקת. שע\"י כן ברכוהו. כמ\"ש הר\"ב במשנה י' פ\"ה דכלים. כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אל תחושו למנינכם</b>. אל יהו לכם שום חשש וגמגום. במה שמניתם ותקנתם. שהרי הסכמתם להלכה. רש\"י פ\"ק דחגיגה דף ג': \n",
+                    "<b>הלכה למשה מסיני</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא וכו' מיהו בתוספתא משמע דהל\"מ ממש קאמר. וכ\"כ הר\"ש. והא דקתני והנדון שלפנינו מעשה זקנים. היינו מקמי דידעי עדותו של ר\"א. והכ\"מ בפ\"ו מהלכות מתנות עניים [הלכה ה'] תמה על הרמב\"ם שכתב הל\"מ מהא דקתני מעשה זקנים. ולי נראה דלא מכרעא כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>א\"ל ר\"ג הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'</b>. ותמיה בעיני. מאי ס\"ד דר\"ג. וכי לא ידע ר' יהושע מה שכתוב בתורה (עיין מ\"ש בשם התוס' במשנה י' פ\"ח דזבחים). אף יהודה הגר עצמו מסתמא הואיל ודחק עצמו לבית הועד של חכמים הגדול הזה כבר ידע מה שכתוב בתורה. וא\"כ מה עלה על דעת (ר\"ג) (כצ\"ל הגר) שנסתפק ושאל. ונ\"ל דר\"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר\"ג מן הכתוב הוא. מה שיש בפסוק תרי לא יבא. ולכך סבור היה ר\"ג. שזהו מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהיה ספק עלינו אם אסורים הם. ור\"י חשב שאפשר שר\"ג סובר ספק אחר. ואתא לאתויי מלא יבא. והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל כו' וא\"ל ר\"ג הכתוב אומר וכו' כלומר אף אני יודע בלבולן של סנחריב ועל זה הייתי דורשה מקרא דאתא לאתויי משום דקרא מסייענו ואח\"כ חשיב וגו' ואתי שפיר מאי דקאמר וכבר שבו. ומנליה. אבל למאי דפרישית למד כן מיתורא דקרא והשיב לו ר\"י דהא לא מכרעא. דהא כתיב ושבתי את שבות בני ישראל וגו' ועדיין לא שבו. ה\"נ דשל בני עמון. ויתורא דקרא. לדרשא אחריתא. *[כמו בממזר שכתב (ביה) נמי תרי לא יבא וא\"א לומר לאסור ספק. דהא מותר הוא מדאורייתא. כדאיתא פ' י' יוחסין (קידושין דף ע\"ג)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכתב עברי</b>. פי' הר\"ב הכתב הבא מעבר הנהר. ועברית שהוא לשון הקדש ג\"כ. ע\"ש שכך היה לשונם של בני עבר הנהר וכן פירש\"י בפרשת לך לך. אברהם העברי שבא מעבר הנהר. ומ\"ש הר\"ב אבל הכתב שאנו כותבים וכו' ונקרא אשורי שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם לפי שאותיותיו בלתי מתדמות. ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו. ואין כזה שאר הכתיבות. הרמב\"ם. \n",
+                    "<b>*[ועל העור</b>. ואילו לענין כתיבת מגילה דתנן במשנה ב' פ\"ב דמגילה על הספר. ופירש הר\"ב קלף. ובפ\"ח דשבת משנה ג' דתנן העור וקלף כל חד מלתא באפי נפשיה הוא. ולכך צריך לי עיון. אמאי סגי הכא בעור]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צדוקים</b>. כ' הר\"ב המכחישים כו'. ועיין מה שכתבתי במשנה י\"א פרק קמא דאבות: \n",
+                    "כתב הר\"ב כדתנן בסוף פ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>קובלין</b>. פי' הר\"ב מתרעמים. וכתב הערוך והיה כי יצעק אלי (שמות כא) מתרגמינן ארי יקבל קדמי. אקבל קבילתי': \n",
+                    "<b>*[והרי אומרים עצמות חמור טהורים</b>. כדתניא בס\"פ בהמה המקשה. בנבלתם ולא בעור. ולא בעצמות כו']: \n",
+                    "<b>שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות</b>. לפי דבריהם היה משיב להם. כדפי' הר\"ב בכתבי הקדש. דלפי האמת או בעצם אדם כתוב בתורה. אבל מצאנו כן לפי האמת בעור האדם במשנה ב' פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>אף כתבי הקדש לפי חבתן כו'</b>. פי' הר\"ב שלא יעשה אדם שטיחין כו' בתוספתא הביאה הר\"ש. דומיא דלפי חבתן שלא יעשה אדם עצמות כו' ומשום הכי ליכא לפרושי דר\"ל שלא יפסידום העכברים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטהרים את הנצוק</b>. כתב הר\"ב דתנן במסכת מכשירין. פ\"ה משנה ט': \n",
+                    "<b>שאתם אומרים שורי וחמורי כו'</b>. כך מצאתי מוגה בנא\"י. ולשון הרמב\"ם כבר ידעת כי מדינינו כי העבדים שהזיקו אין חייבין אדוניהן בתשלומין *כלל. כמו שכתוב בב\"ק (פ\"ח משנה ד') נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה. החובל בהן חייב. הן שחבלו באחרים פטורים. ואמנם היות האדם חייב כשהזיקה בהמתו. הוא לשון התורה כי יגח שור וגו' וכי יבער איש וגו' הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בגט.</b> כתב הר\"ב שהיו מונים כו' בסוף הגט כותב. כדת משה וישראל. וכדתנן במשנה ה' פ\"ח דגיטין. אבל בריש ר\"ה מפרש הר\"ב דבכל שטרות כותבין. וכ\"פ הרמב\"ם בכאן. בהיותכם כותבין אותן. בשטרותיכן כו' ולשו�� גט כבר בארתיו בריש מסכת גיטין. שכל השטרות נקראו כך: ",
+                    "<b>שאתם כותבין את המושל עם השם בדף וכו'.</b> אמרו לו חכמים כי אין זה גרעון לשמו של מרע\"ה. ואין בזה גדולה לאותו המושל שאנו כותבים (ג\"כ) בתורה. ה' עם פרעה. ולא די בזה אלא שעוד נקדים שם פרעה כו' (הרמב\"ם): ",
+                    "<b>וכשלקה מה הוא אומר כו'.</b> כתב הר\"ב כדי שלא להשלים כו' וה\"נ בסוף מ\"ק והא דבסוף פיאה מסיים כי השוחד יעור. הא תני וגו' ולא על אותו הפסוק בלבד נתכוין. אלא הוי גומר עד שלא תעמוד בדבר רע דבתר הך קרא סמך צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו': ",
+                    "<small>סליק מסכת ידים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ידים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ידים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Yadayim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,259 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>זוב</b>. כתב הר\"ב זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת וכו' עיין ברפ\"ב:\n",
+                    "<b> ב\"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום</b>. פי' הר\"ב דאף ע\"פ שאינה זבה גמורה וכו' כמו כן זב וכו' ועושה משכב ומושב ואיכא למידק דלא פירש נמי דין ראייה גופה דפירש בדב\"ה דאינה מטמא במשא א\"כ ה\"ל לפרש בכאן דלב\"ש מטמא במשא והרמב\"ם לא פי' בדב\"ה כלום אבל הר\"ש פי' כך בדב\"ה וכתב נמי דלב\"ש מסיט הראייה תולין אבל פי' דגם משכב ומושב תולין כדקתני בתוספתא המסיט את הראיי' בש\"א תלוי ובה\"א טהור משכבו ומושבו בש\"א תלוי ובה\"א טהור ומייתי לה בגמרא פרק בתרא דנדה דף ע\"ב ומינה מפרשינן התם דהא דקאמרי בית שמאי כשומרת יום כנגד יום לא תימא שומרת יום כנגד יום אלא אימא כבועל שומרת יום כנגד יום דתולין אם תראה מטמא למפרע ומשום דבועל לא שכיח לא (מטמא) בודאי כמו היא עצמה דגזרו בה רבנן וזב נמי מש\"ה לא גזר ביה משום דאשה שכיחי בה דמים ע\"כ. נמצאת למד שהר\"ב שלא הזכיר כאן בדב\"ש דין הראיי' נמשך בזה אחר לשון הרמב\"ם וכשפי' אח\"כ בדב\"ה דין הראייה שם נמשך אחר דברי הר\"ש. ולא דק: \n",
+                    "<b>ראה אחת ובשני הפסיק כו'</b>. מ\"ש הר\"ב תלה הזב בראיות. עיין בפירושו דמ\"ג: \n",
+                    "<b>ובשלישי ראה שתים</b>. דאילו אחת לב\"ה אינו מטמא משכב ומושב כמ\"ש הר\"ב במשנה ג': \n",
+                    "<b>או אחת מרובה כשתים</b>. עיין במשנה ד': \n",
+                    "<b>אמר ר' אלעזר בן יהודה מודים ב\"ש כו'</b>. עיין מ\"ש ברי' פ\"ג דפיאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי וכו'</b>. כתב הר\"ב האי דקרי סותר בזב נפקא לן וכו' ת\"ל לטמאה בה אין לה אלא יום אחד. בגמ' פ\"ג דנדה דף כ\"ב אין לך בה אלא מה שאמור בה סותרת יום א' ופי' רש\"י אלא מה שאמור בה בש\"ז לענין טומאה. מה טומאתה יום אחד. אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו יום: \n",
+                    "<b>*[רבי עקיבא אומר כו'</b>. ר\"ע היינו ת\"ק דהך ומודים כו' אף ת\"ק ס\"ל דהא לא אמר אלא בג'. ונ\"ל דהא קמ\"ל דמאן ת\"ק ר\"ע: \n",
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש כו' ועיין מ\"ש ברפ\"ג דפיאה]: \n",
+                    "<b>אפי' יום שבעה סתר שלפניו</b>. כתב הר\"ב דכתיב ז' ימים לטהרתו עד שיהיו וכו' גמ' פ\"ד דנדה דף ל\"ג ופי' רש\"י לטהרתו משמע טהרה אחת שלא תהא הפסקה ביניהן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>או אחת מרובה כשתים</b>. לשון הר\"ב שהיה בין התחלת ראייה לסוף הראייה כדי טבילה וספוג. וכן לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה' מחוסרי כפרה (הלכה י') ומשום דלראייה עצמה אין שיעור ואפילו כ\"ש כדתנן במ\"ב פ\"ה דנדה הלכך אין פוחתין שיעור ההפסק דכ\"ש אינו מן השיעור ואפשר ג\"כ בין התחלה לסוף ענינו בין משהתחיל עד למה שהוא בסוף ונקט לישנא בין התחלה לסוף כיון שאין להן שיעור דהוי כאילו הם בכלל השיעור עצמו *[ועיין במשנה דלקמן דר\"י פליג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראה אחת מרובה כשלש</b>. דתלתא משמעות כתיב תהיה. החתי'. בשרו. דנפקא מכל חד שמשמעו אפילו כל שהוא. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו בשם ת\"כ והעתקתיו כבר במשנה ב' פ\"ה דנדה: \n",
+                    "<b>לשילוח</b>. כן גי' הר\"ב והרמב\"ם והר\"ש. ובגמרא פ\"ו דסנהדרין דף פ\"ג. מייתי לה וגרים לשילה וכן העתיק שם רש\"י וכן בנוסחת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>שהן כדי ב' טבילות וב' ספוגין</b>. והוא שיראה האחת בתחלת השיעור והאחת באמצעה והג' בסופה. והיינו דכתב הרמב\"ם וכאשר יעמוד *) הזוב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההיא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן. ר\"ל לבין כל אחד ואחד כדי טבילה וספוג ע\"כ. והכי איתא בת\"כ במשל משלו למה\"ד לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה כו' ובתוספתא הביאה הר\"ש הגי' משובשת: \n",
+                    "<b>אמר רבי יוסי לא אמרו כו'</b>. לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו ענין הזה בזב בעל ג' ראיות מדבר. והוא אמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו רר זוב. מלמד שהוא מטמא בג' ראיות כמו שהוא *בספרי. הרמב\"ם. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחת בין השמשות כו'</b>. ובהכי אף ר' יוסי מודה כדתניא בתוספתא והביאוה הרמב\"ם והר\"ש. וזוהי ומודה ר' יוסי שאם ראה אחת בין השמשות שאע\"פ שאין בה כדי טבילה וספוג יש בידו שתי ראיות מפני ששתי ימים חולקים: \n",
+                    "<b>ראה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן</b>. פי' הרב כגון דראשונה בתחלת בין השמשות ושנייה בסוף בין השמשות דאי ברגע א' מכוון א\"כ היה ודאי לטומאה. דממ\"נ אם זה מן היום אף זה מן היום ואם זה מן הלילה גם זה מן הלילה וה\"ל שתי ראיות בשני ימים רצופים. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב ואם תחלת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מהלילה נחלקת הראייה לשתים. וכן לשון הר\"ש וכל ראיה נחלקת לשתים והרי כאן ד' ראיות רצופות. וכ\"כ הרמב\"ם אלא שבראייה אחת הנחלק לשתים סגי לן לכך לא דקדקו לפרש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכל מיטמאין בזיבה</b>. כתב הר\"ב הכל לאתויי תינוק בן יומו מרבוי דאיש דמרבינן לקמן קטנים והכי תניא בריש ערכין דף ג' אמתני' דהכא הכל לאתויי כו' דתניא כו' איש לרבות קטן בן יום א' שמטמא בזיבה והכי איתא נמי לברייתא זו בפ\"ד דנדה דף ל\"ב *[ונ\"ל דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות כמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דערלה. דהא איש משמעו בן י\"ג שנה. כדתנן בפ\"ה דאבות משנה כ\"א. וממעט הפחות מכן: \n",
+                    "<b>סריס אדם וסריס חמה</b>. מפורשים במשנה ד' פ\"ח דיבמות]: \n",
+                    "<b>טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה וכו'</b>. ואע\"ג דבסוף פ\"ח דיבמות ריש דף פ\"ג. פסק הר\"ב [צ\"ל רב] דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו היא. לאו בריה בעלמא. אלא כלומר ספיקא. וכן משמע לישנא דבריה בפני עצמו ולא הכריעו כו' תוספות פ\"ג דנדה דף כ\"ח [ד\"ה אר\"נ]. וכבר כתבתי כן ג\"כ בסוף פ\"ח דנזיר: \n",
+                    "<b>מטמאין בדם כאשה</b>. כתב הר\"ב דדם כתיב בה שהוא אדום. וחמשה דמים טמאים בה ותו לא. כדתנן בפרק כל היד (נדה דף יט). הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובלובן כאיש</b>. ל' הר\"ב דזובו כתיב גבי איש. כלומר מה שהוא רגיל שיזוב ממנו והוא לבן. ומ\"ש הר\"ב והוא דומה למי בצק של שעורים. וכ\"כ הר\"ש. ולעיל ברפ\"ק כתב הר\"ב דדומה כלובן ביצה המוזרת. וכן ל' התוספתא והביאה הרמב\"ם במשנה דלקמן. ולא קשיא דכלה חדא מלתא. דהכי אמר רב הונא בפ\"ד דנדה (דף לה). זוב דומה למי בצק של שעורים וכו' זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת. ופירש\"י דיהה כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור. מוזרת שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת. ע\"כ. ורמב\"ם פי' דיהה דהכא כמו דיהה דספ\"ב דנדה. וריש נגעים. שכתב ברפ\"ב ממחוסרי כפרה כהה כלובן ביצה המוזרת. וכן נראה דעת הר\"ב. דלא כתב לעיל אלא ודומה ללובן כו' דכהה בכלל זה הוא. ומש\"ה כתב בש\"ז וקשורה כלובן כו' וכן גם לשון הרמב\"ם שם. ובפירוש משנה ב' דלקמן. ואילו לרש\"י גרסי' וקשורה ודומה ללובן וכו': \n",
+                    "<b>וטומאתן בספק</b>. כתב הר\"ב אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש דגבי שלוח טמאים כתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי וכו' אי הכי תרומה נמי לא נשרף. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי וכו' פירש\"י דלדרוש נמי זכר ודאי כו' מטמא בזיבה ולא טומטום. ע\"כ. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דאר\"י לזכר לרבות את המצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות את המצורעת למעינותיה וכו'. אי הכי כי אטמי בשאר טומאות (כגון טומטום שנטמא במת. או בשרץ) לא לשלחו. אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא פ\"ג דנדה דף כ\"ח. והא דאמרינן מזכר ודאי כו' כתבו התוספות (ד\"ה שנאמר) תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי. כיון שיש טומטום שהוא זכר. ויש טומטום שהוא נקבה. ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט (במעשר) בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו (כמ\"ש בפ' בתרא דבכורות משנה ז') וגבי ספק בהרת קדמה לשער לבן (כמ\"ש בספ\"ד דנגעים). אבל אנדרוגינוס מה צריך למעוטי?. כיון דספק הוי וכולן שוין. דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. ואמאי ממעט ליה. וי\"ל דממעט ליה מטעם שהוא משונה. והוי ספק משום דכתיב מזכר ועד נקבה. ולא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוה זכר. ואם מנקבה ממעט ליה והוה נקבה. ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו. דה\"מ למכתב מזכר ועד אדם. או מנקבה ועד אדם. ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום. א\"נ מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס. ממעטינן נמי טומטום. ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו. ואם מזכר ממעטי ליה איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא. או איפכא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשבעה דרכים בודקין את הזב</b>. משנה זו שנויה כמו כן בפרק בתרא דנזיר (משנה ד'). והכא עיקר. והתם אגב גררא. הר\"ש. ואע\"פ כן מפני שאין מחמיצין המצות. נזדרזתי והקדמתי לפרשה שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אפילו אכל כל מאכל וכו' נאמר כי מסבת התעסקו במה שנתעסק שתתה שכבת זרעו</b>. ולא יהיה זוב אלא אם יראה בריקות האצטומכא והמנוחה. לא שנתקדם לו יגיעה. ולא ענין מן העניינים אשר קדם ספורם. הרמב\"ם. ואע\"פ כן א\"ל אין כאן זבים מעתה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא: \n",
+                    "<b>ראה ראיה ראשונה בודקין</b>. כתב הר\"ב היינו דוקא לקרבן כו' דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב. כלומר על כרחך אראיה שניה דכתיב בתרה קאי. ולא אראשונה. דהא אתקש לש\"ז כו'. וכ\"פ רש\"י בפ\"ד דנדה דף ל\"ה. ומ\"ש הר\"ב מה ש\"ז מטמא באונס. פרש\"י דכל עצמו של ש\"ז מחמת אונס חימום בא. ע\"כ. ועיין בפרק בתרא משנה י\"א. ונ\"ל דמשום דמש\"ז ילפינן. דיו למילף לה לענין טומאה. אבל לקרבן דלא שייך בש\"ז לית לן למילף מיניה. ומש\"ה בודקין לקרבן אף בראיה הראשונה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו</b>. בגמרא פ\"ק דנדה (שם) דבאתים (והזב את זובו לזכר ולנקבה) קא מפלגי. רבנן לא דרשי אתים. הזב חדא. זובו תרתי. לזכר. בשלישי אקשה רחמנא לנקבה. ור\"א דריש אתים. הזב חדא. את תרתי. זובו תלת. ברביעי אקשה רחמנא לנקבה. (דאפילו באונס. ולא לענין טומאה ולקרבן. אלא לסתירה בתוך ז' ימי נקיים). והא דקתני ת\"ק שרגלים לדבר. והרי ממקרא נדרש. כתבתי בס\"ד במס' נזיר [פ\"ב מ\"ג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת</b>. כתב הר\"ב אבל למאכל כו' כל זמן שהוא מצטער. תוספתא הביאה הרמב\"ם בכאן. והר\"ש כתבה במתניתין דלעיל. וחולי לא צריכא למתני. דוודאי דכל זמן שהוא מצטער: \n",
+                    "<b>מעת לעת</b>. דתניא בספרי פרשת תצא (דברים כ״ג:י״ב) והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת. פי' הר\"ש לפנות ערב. עד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת כו' ור\"ל שיפנה הערב השני שאחר לילה שבו ראה הקרי כדכתיב בקרא. ורש\"י בסוף נזיר כתב דלפנות חד ערב. כדכתיב (ירמיה ז') כי פנה יום. וערב תרתי: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר יומו</b>. דדייק לילה. דכתיב (שם) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע עד לילה מטהר. ותו לא. ות\"ק אורחא דקרי למיתי בליליא. וכדאיתא בכיוצא בזה בסוף נזיר פלוגתא דת\"ק ור\"י בש\"ז דזב דמטמא במשא. ולא אמרו שם בגמרא לר\"י מאי עביד בלפנות ערב. וכתבו התוספות [סד\"ה במאי] שיש לומר דדרש לפנות ערב. כדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת. ע\"כ. וכשקריתי דבריהם אלו עמדתי מרעיד ומשתומם. איך שכחו משנתנו זו דר\"י אינו פוטר אלא יומו. ועוד אי איתא כדבריהם. לא הוה גמ' שתיק מיניה. דטפי צריכה למשמע. ממאי דאשמועינן לילה לת\"ק למאי בעי. לכך נ\"ל דדוקא לילה דמיותר בקרא. הוא דקשיא לגמרא למאי צריכה לת\"ק. אבל לפנות ערב לא קשיא ולא מידי לר\"י. למאי איצטריך. דהא דינא דרואה קרי שצריך הערב שמש כדכתיב בפרשת מצורע. להכי כתב (שם) והיה לפנות ערב ירחץ במים משום דעד הערב שמשו הוא טמא: \n",
+                    "<b>כנעני שראה קרי ונתגייר מיד הוא מיטמא בזיבה</b>. כתב הר\"ב ואף ע\"פ שראה זיבות כשהוא כנעני וכו' דאדרישא מהדר. דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת. דהיינו בזיבה שניה. וקאמר דכנעני שראה קרי מטמא ראייה שהיא שנייה לראייה שראה כבר קודם שנתגייר. ומ\"ש הר\"ב ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. וא\"ת ולמאי דפרישית בסוף נזיר דגר שנתגייר אית ליה חולשא מחמת קבלת עול מצות. כי הוה נמי אחר מעת לעת של קרי כגון שגירותו היה פחות מעט מעת לעת לאחר שראה קרי. אכתי איכא חולשא בקבלת מצות. י\"ל דאה\"נ דצריך ג\"כ שתהא ראייה שנייה אחר שפסק מן הדאגה ההיא. וכ\"פ הר\"ש לפי שטתו: \n",
+                    "<b>והמקשה</b>. פי' הר\"ב בימי זיבה כו' ואם שפתה מן החבלין מעת לעת כר\"א דהלכה כמותו במתני' ד' פ\"ד דנדה: \n",
+                    "הרי הוא כברייתו ובס\"א והוא כברייתו וכן בנוסחת מהר\"ם וכיוצא בזה גי' הר\"ב שהעתיק והוא שיהא כברייתו ופירש שלא נשתנה וכן העתיק הר\"ש ומפ' כך וקשיא לי לדבריהם דתנאה הוא ה\"ל לתנא למתני הכי במקומו באהלות (פי\"א משנה ז') דהכא לא שנאו אלא אגב גררה לכן נראה כגי' הספר וכן העתיק הרמב\"ם ואינו אלא תוספת ביאור בעלמא שכל ג' ימים מעת לעת הרי הבשר כברייתו ולא נתעכל והתם באהלות לא צריכא ששנה מעיקרא כמה תשהה כו' דמשמע מניה שעדיין כברייתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזב וחבריו</b>. ר\"ל זבה ונדה יולדת ומצורע. הרמב\"ם: \n",
+                    "מטמא את המשכב עיין במשנה ד' פ\"ד: \n",
+                    "והמשכב כתב הר\"ב וה\"ה למושב כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דכלים וע\"ש שאפילו תחת אבן מסמא מטמא: \n",
+                    "<b>נתלה</b>. פי' הר\"ב כגון שהזב בכף מאזנים וכו'. עיין במשנה ד' פ\"ד ועוד בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>והמשכב מטמא את האדם וכו'</b>. בת\"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם. מנין לעשות ריקם כמלא ת\"ל כלי. לעשות ריקם כמלא פי' ריקם כשאינו שם. מלא כשהוא שם. הכ\"מ רפ\"ז מה' משכב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "בספינה כתב הר\"ב שהספינה קטנה כו' עיין בריש משנה ג': \n",
+                    "<b>*[או באסדא</b>. פי' הר\"ב עצים גדולים כו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ו' פ\"ד דברכות]: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאין בגדיהם נוגעים</b>. פי' הר\"ב שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב דליכא למיחש שמא ישב עליהם הזב. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הרי אלו</b>. עיין ברפ\"ד לקמן: \n",
+                    "<b>טמאים מדרס</b>. כתב הר\"ב ופעמים שמכריע הזב הטהור כו' ולפי שאינו בודאי נראה שטומאתו בספק *(ועיין בסוף משנה דלקמן בפי' הר\"ב) וכן דעת הרמב\"ם פ\"ט מה\"מ [הל' ד'] אלא שכתב שטומאתו ספק שמא דרס הזב עליהן ולהראב\"ד אין כאן טומאת ספק. ומ\"ש הר\"ב וילפינן טומאת היסט וכו' מה בו האמור להלן מאוירו. שכן כל המתבשל אין כולו נוגע בו אבל יש מקצתו באוירו. וזה הוא שבא ג\"ש ללמדנו. דאילו בא לתוכו ונוגע פשיטא ולא צריכא דמה לי נוגע בחוצה לו או נוגע בתוכו אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו. וכך פי' בקרבן אהרן. ומ\"ש הר\"ב ומה ת\"ל אשר יגע בו. דפשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא. רש\"י פ\"ט דשבת דף פ\"ג. ומ\"ש הר\"ב ואם היה טהור כו' דגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב. ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב. אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואיזה זה היסטו. רש\"י שם. ומ\"ש הר\"ב שהתנועע הטהור כו' ונטמאו בגדיו טומאת מדרס. והוא שכרע הטהור כדתנן בפ' דלקמן. וכמ\"ש הר\"ב בס\"פ דלעיל. אבל אם כרע הזב לא נטמא הטהור לטמא בגדים אלא נעשה ראשון. ולשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' משכב הואיל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה וכו'. הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא. משום נושא זב. והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>האכלונס</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ב דר\"ה: \n",
+                    "<b>בזמן שהן מחגירין</b>. כתב הר\"ב נמצא נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכ\"כ עוד הר\"ב לקמן בד\"ה על אילן יפה כו' ומ\"מ אין טומאתן שוה כדפי' לעיל. ועיין בפי' הר\"ב דמשנה לקמן ובסוף פרקין: \n",
+                    "<b>*[באילן</b>. והר\"ב העתיק על אילן. ועיין בפרק דלקמן מ\"ש בסוף משנה ג']: \n",
+                    "<b>בסוכה</b>. והר\"ב העתיק בשוכה בשי\"ן. וכן במשנה ב' פ\"י דב\"ק נכתב בסמ\"ך והעתיק הר\"ב בשי\"ן וכן בכתוב גבי אבימלך בס' (שופטים ט׳:מ״ח) ויכרת שוכת עצים. ובמשנה ב' פ\"ק דמכשירין גרסינן נמי בסמ\"ך. וכן העתיק הר\"ב לקמן פ\"ד משנה ג': \n",
+                    "<b>שכחה רע</b>. כתב הר\"ב כל שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו. בפ\"ט דב\"מ דף ק\"ה כל שנחבאת בחזיונה ופרש\"י כלשון הר\"ב. וכתבו התוספות תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה נחבאת באגרופו שלא רותת תחתיהן. ע\"כ. אבל לשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' משכב בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו ופי' הכ\"מ שר\"ל כשאיחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזיזה אותו: \n",
+                    "<b>בסולם מצרי</b>. מפורש במשנה ו' פ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>הדלת</b>. מהר\"ם הגיה ונקד הדלית בכולה מכילתין. ונ\"ל שדעתו כאותה ששנינו ברפ\"ד דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגיפין או פותחים</b>. פי' בין שהזב והטהור סוגרים הדלת. בין שהם פותחים. טמא. דא\"א שלא יהו נתלין זה על זה קצת. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>*[רבי יהודה אומר עד שיהא הטהור כו'</b>. פי' הר\"ב ואז בגדי הטהור כו' כדמחלק בפירושו ס\"פ וכבר הזכרתיו במשנה דלעיל: \n",
+                    "<b>בין בעומדים כו'</b>. פי' הר\"ב יש דברים כו' ועיין מ\"ש בפ\"ב דנגעים משנה ד']: \n",
+                    "<b>בזמן שמשאן כבד</b>. כתב הר\"ב דשמא מתוך כובד כו' ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו ואין טומאתן שוה כדפרישית לעיל: \n",
+                    "<b>וכלן טהורים לבני הכנסת</b>. ול' הר\"ב שאין זה היסט גמור וכ\"ש שספק הוא וכן ל' הר\"ש ול' מהר\"ם. ועוד שספק הוא. ע\"כ. אבל ראיתי בפרש\"י בפ\"ק דנדה דף ז' שכתב ג\"כ וכ\"ש כו' והואיל ואינו אלא ספק לפיכך אין שורפין את התרומה. הראב\"ד בפ\"ט מה' משכב (הלכה ד'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובסולם צורי</b>. עיין במשנה ו' פ\"ג דב\"ב]: \n",
+                    "<b>אפי' מצד אחד</b>. אפילו עלו מצד אחד. הרמב\"ם פ\"ח מהלכות משכב ומושב (הלכה ז'): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ר' יהושע אומר</b>. כתב הר\"ב אין הלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם ולא הוה סתם ואח\"כ מחלוקת כיון שאין מחלוקת בכאן נמצא ששתי המשניות דלעיל ודהכא הן המחלוקת בעצמן. והלכה כת\"ק. כנ\"ל *[ועיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ו דנזיר ורפ\"י דכלים]: \n",
+                    "<b>נדה שישבה עם הטהורה</b>. וה\"ה זב וטהור. הר\"ש. ועיין מ\"ש לקמן בשם מהר\"ם. וכן דעת הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ פ\"ט מה\"מ דלהכי נקט נדה משום דבעי למתני שישבה עם הטהורה במטה שזה שייך בנקבה טפי מבזכר ע\"כ. כלומר שמדרך הנקבות ששוכבות במטה ביחד. משא\"כ בזכרים. אף ע\"פ ששנינו בסוף קדושין דחכמים מתירין לשני רווקים שישנו בטלית אחד לפי שישראל לא נחשדו על משכב זכור. מ\"מ מצינו שם בגמרא לגדולי החכמים שהיו מחמירין על עצמן ומרחיקין אפילו מהבהמה כדי שלא יתיחדו עמה: \n",
+                    "<b>כפה שבראשה טמא מדרס</b>. עיין במשנה י\"ו פ\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאן כבד טמאין</b>. נ\"ל דמיירי שנושאת העריבה בחיקה לפניה וכשמשאן כבד מכריעות אותה עד שהיא נשענת ונתלי' עליהם כנ\"ל. אבל מצאתי שמהר\"ם פי' דמיירי שנושאה הנדה עם הטהורה. וטעמא הוי כדלעיל בזב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין דמפליג נמי בין משאן כבד למשאן קל. ואף ע\"ג דכבר אשמועינן האי דינא בזב וטהור שהיו פורקין או טוענין שמא י\"ל דאיצטריך דה\"א התם כי משאן קל טהורים משום דהוי לפי שעה אבל הכא שנושאת המשא ביחד זמן מרובה הוה לן למיחש אפילו במשאן קל שמא נשענו [זו על זו] ועוד דרך נשים להתיגע טפי מאנשים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בזמן שמשאן קל טהורים</b>. הבגדים מטומאת מדרס ואע\"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים. ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש. כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש. ובהדיא תניא בת\"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b>. פי' הר\"ב משום דכחה של כסוסטרא יפה. כדמחלק בסיפא (במשנה ג') וכאן לא חילק. משום דכולה כחן יפה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקיש על המריש כו'</b>. לשון הרמב\"ם רפ\"ט מהמ\"ומ שדבר שהיה מחובר בארץ או מסומר במסמרים אם היה כחו יפה וחזק והקיש עליו הזב בעת שהקיש הניד כלי או אוכלים ומשקים מכח הכאתו או שהפילן הרי אלו טהורים ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים הרי אלו (מיטמאין) וכאלו הסיטן שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור ע\"כ. וזה הכלל כו' תוספתא הביאה הר\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "מלבן פי' הר\"ב כמין רבוע של קורות קבועות בארץ וכן הוא בפי' הרמב\"ם אבל בנא\"י מצאתי רבוע של קורות יהיה על הגג נטועה כדמות מעקה: \n",
+                    "ועל הים פירש הר\"ב היקף של עץ שהקמח כו' וכ\"כ הרמב\"ם וצריך לומר דקלת דלקמן שפירשו ג\"כ לקבל הקמח כו' שהוא עשוי בצורה ותבנית אחרת ויש לפרש שנעשה לעזר ולהועיל שלא יתפזר הקמח ושיפול לתוך הים וכן משמע מפי' הרמב\"ם אבל הר\"ש פירש ים של בית הבד ע\"כ ועיין עוד לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקלת</b>. כתב הר\"ב עגול של עץ שסביב לרחים התחתונה לקבל הקמח כו' ולשון הרמב\"ם סבוב של עץ שעושים סביב הרחים כדי שלא יפרח האבק מן הדבר הנטחן. וכבר כתבתי במשנה דלעיל בזה. והנני יוסיף בכאן שמה שמוסיף הר\"ב על לשון הרמב\"ם וכתב התחתונה והוא הועתק מפי' הר\"ש. נראה דלא דק שאין דעת הר\"ש שעשוי לקבל כו'. אבל דבריו הם כפי' הערוך שמפרש שהוא בנין סביב כו' והוא בסיס לרחים התחתונים. ע\"כ. וזאת שנית להר\"ב בפירוש הקלת דתנן במשנה ג' פ\"ד דב\"ב הרכיב ג\"כ שני פירושים דהרשב\"ם ודהרמב\"ם. ואינם עולים כאחד כלל כמו שכתבתי בס\"ד בספי\"ד דכלים: \n",
+                    "<b>על אילן יפה</b>. פירש הר\"ב ועומדת באילן יפה. וכ\"פ הר\"ש. ומסיים ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פונדיות</b>. לשון הר\"ב כעין כיסין ארוכין ונותנין בהן מעות ובלע\"ז בריד\"ש וראוין לשמש שכיבה עם מלאכתן. שישב עליהן והן מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל. וא\"צ לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו. רש\"י פ\"י דשבת דף צ\"ג: \n",
+                    "<b>לארכן</b>. כגון שהיה שוכב על מעיו או פרקדן *(ואורכו) מוטל על אורכן. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>טמאים</b>. פירש הר\"ב שכל אחד ואחד נשען רובו כו' וכ\"פ הר\"ש. גם רש\"י בשבת. וכתבו התוספות וז\"ל ולפי זה אתיא כר\"ש (דלקמן דס\"פ) דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו. ור\"י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן. וטעמא דטהורים משום דה\"ל כל אחד מסייע ואין בו ממש (כדפירש הר\"ב בס\"פ) ע\"כ: כו' ועיי' בפ' דלקמן משנה ב' וד'. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואם על המשכב הוא וכו' וכן ל' הר\"ש. ואגב ריהטייהו פירשו כן ולא דקדקו. דאותו הכתוב על טהור השוכב על משכב הזב נאמר. ובא ללמדנו שאינו נטמא עד שינשא רובו. וכאותה ששנינו בפ' דלקמן משנה ה'. ושם הביא הר\"ש עצמו גם הרמב\"ם לשון ת\"כ מן המקרא הזה. אבל בזב העושה משכב נדרש בת\"כ מדכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו. והרמב\"ם כתב בכאן וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ואמרו בספרא עד שינשא רובו עליו. אמת שכן דרשו בספרא. אבל לא ידעתי למה לא העתיק דרשא דמשכב דקדים וגם ביה אנן קיימין ולא במרכב. והא דאמרינן רובו. משום דרובו ככולו: \n",
+                    "<b>כסיות</b>. פי' הר\"ב לשון רבים של כסא. וכ\"כ הר\"ש. וקשה לי קצת דהכא קתני ביו\"ד ולקמן באלף. לכן נראה כפי' הרמב\"ם שכתב כסיות כלי חגורות של עור נאותים למשכב: \n",
+                    "<b>אם רחוקים זה מזה טהורים</b>. פי' הר\"ב לפי שאין רובו נשא כו' דכיון שרחוקים זה מזה עומד על שתיהן בשוה חציו על זה וחציו על זה. אבל אם הן קרובים זה לזה שניהם טמאים דזמנין נשען רובו על זה וזמנין על זה. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר טליות כו'</b>. כתב הר\"ב עשר לאו דוקא כו' כמו שהבאתי לשון ת\"כ במשנה ג' פ\"א דכלים (ד\"ה שהוא): \n",
+                    "<b>כרעו הן טמאין</b>. לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו (בספ\"ב) כי הזב מטמא את המשכב בה' דרכים. ומן כללם נתלה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר ביחידי כו'</b>. וכה\"ג פליג לקמן במשנה ז' ושם כתב הר\"ב שאין הלכה כמותו. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים</b>. כתב הר\"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם (ברפ\"ג) מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע\"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב': \n",
+                    "<b>ובמת הכל טהור</b>. חוץ מן האדם. ה\"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג': \n",
+                    "<b>ובמת</b>. פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הכל טהור</b>. לשון הר\"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר\"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע\"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד: \n",
+                    "<b>חוץ מן האדם</b>. כתב הר\"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה (דף סט). מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא\"כ הסיט. וכ\"פ הר\"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי (ד\"ה והאדם) דלהרמב\"ם ליתא: \n",
+                    "<b>וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'</b>. נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא\"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>מדף</b>. כתב הר\"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב\"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז\"ל הרמב\"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ\"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא (נדה דף ד') מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר\"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן (מטומאת מדף) עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר\"ל יריח למרחוק הרבה (השאילה) הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע\"כ. ושם ברפ\"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לטמא אוכלין ומשקים</b>. ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א\"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע\"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>מה שאין המת מטמא</b>. אמר הקב\"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. דקדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב וע\"ג מדף כו' מ\"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה (עיין בריש פסחים) וכו' כה\"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר\"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר\"ש כתב וע\"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר\"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא\"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר\"ש שאע\"פ שכתב ג\"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע\"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא\"כ הר\"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע\"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר\"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה\"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר\"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס\"ד. ובמסכת עדיות פ\"ו משנה ב' מפרש הר\"ב משא\"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב\"ם. גם בחיבורו ספ\"ה מה' טומאת מת (הלכה י\"ד): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה רכוב</b>. ובפ\"י דשבת דף צ\"ג מייתי לה וגרס היה רוכב. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות משכב שם אבל הר\"ב העתיק כגירסת הספר. וגם היא נכונה. שכן בלשון גמרא פ\"ק דב\"מ דף ח' ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ג' פ\"י דנדרים (ד\"ה אביא): \n",
+                    "<b>מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה</b>. כתב הר\"ב הלכך כל חד וחד ה\"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע. ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה. הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן. ולפיכך כולן טהורות. הרמב\"ם פ\"ז מה' משכב (הלכה ה'): \n",
+                    "<b>הסוס מטמא ברגליו כו'</b>. והגירסא הפוכה בפרק המצניע. שכתוב שם (דף צג) בכל הספרים הסוס מטמא בידיו כו' ובפי' רבינו חננאל היא כתובה שם כמו בכאן הר\"ש: \n",
+                    "<b>*[שבעקל</b>. פי' הר\"ב היא הכפיפה שעוצרים כו' והוא לשון הערוך. וצריכים לפרש שמ\"ש ואחר שעוצרים הזיתים. היינו קודם לכן בכלי אחר המיוחד לכך. והיינו סתם בית הבד. ועיין במשנה ה' פ\"ד דב\"ב. ובמשנה ד' פ\"ח דמנחות: \n",
+                    "<b>על המכבש של כובס</b>. כלים שתחתיו טהורין. לשון הר\"ב שאין היושב בקצה הא' של מכבש. מכביד על הכלים. וז\"ל הרמב\"ם כשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסים אצלם באותו (הזמן) לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד ע\"ג הכלים (שיהו) משכב. ור\"נ אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ע\"כ. ומפרש ג\"כ קורות בית הבד. שהקצה האחד שלה. הוא למעלה מן העקל. והוא סוחטהו. ועל הקצה הא' היה יו��ב הזב ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו [שם הלכה ז'] ישב הטמא על קורת בית הבד. כל הכלים שבעקל טמאים שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס. הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. מפני שהוא רפוי. ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו. שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים מתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע\"פ שהוא קשור ע\"כ. ופי' הכ\"מ דביושב על הקצה מיירי. וה\"ל להכ\"מ להביא ראיה מפירושו שבמשנה וכתב עוד דאפשר דמש\"ה נקט התנא מכבש של כובס. מפני שאין דרך להדקו מפני שא\"צ לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו אבל מכבש של חייטין מהדקין אותם בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופין ע\"כ. אבל הראב\"ד כתב על פי תוספתא דמכבש טעון באבנים מיירי ולפיכך האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה ותרקב (שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ' דלקמן) ואע\"פ שהבגדים שבתוכו ראויים לישיבה. השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו. ור\"נ מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו ועל כן תפסו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים (כדתנן לתרוייהו בספ\"ך דשבת) מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ואין קפידא בהו מלישב עליהם. ברוך ה' אשר גלה סודו ליראיו עכ\"ד ותוספתא זו הביאה הר\"ש בזה הלשון בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור\"נ מטמא בזמן שחוזר בכלים (וגי' הראב\"ד בזמן שמהודק בחבלים) כלים שתחתיו טמאין וראיתי למהר\"ם שפי' וז\"ל המכבש אין משענת המכבש על הכלים ולכך טהורים שהרי טעון אבנים בתוכו ומשענת המכבש על האבנים ולא על הכלים ובזמן שחוזר בכלים פי' שהאבנים שבתוכו אין נוגע בהן המכבש אלא המכבש חוזר על הכלים טמאים שהרי משענת המכבש על הכלים לפי שהמכבש הן שתי לוחות וכדי שלא יפול לוח על לוח משימין בין לוח ללוח אבנים ועצים ובין לוח ללוח החלל לפי שעה משימים כלים וישב הזב על המכבש אותן כלים טהורים שהרי משענת המכבש על האבנים ור\"נ מטמא משום דאלו ינטלו אבנים נמצא משענת המכבש על הכלים ע\"כ. ונראה בעיני שכך הן דברי הרמב\"ם שבחבורו ולא כאשר הם בפירושו דמשום שיושב על הקצה ולא עליו ממש וכמו שהבינם הכ\"מ אלא אפילו יושב על המכבש ממש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל המטמא בגדים בשעת מגעו</b>. כל אדם המטמא בגדים קאמר דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים ואם נגעו מטמאין אוכלין להיות תחלה כדמוכח מתני' דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא הא נוגעים מטמאין שנים וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים כו' ושם מפרש הר\"ב דמתני' כל אדם קאמר: \n",
+                    "<b>וכלי שטף במגע</b>. כתב הר\"ב דתניא בתורת כהנים מנין לרבות שאר כלים כבגדים ת\"ל וטמא. דה\"מ למימר ורחץ במים בערב. וממילא משמע דטמא עד הערב אלא קרא יתירא לומר דעוד טמא ג\"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף כתב הערוך הן כלים של עץ שנאמר (ויקרא ט״ו:י״ב) וכל כלי עץ ישטף במים. וכמו כן כלי נחשת שנאמר (שם ו) ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים ע\"כ. ומה יעשה בכלי עצם וכלי עור. אבל לשון רש\"י בפ\"ק דחולין דף כ\"ה וזה לשונו כל שאר כלים שאינן כלי חרס מקרי כלי שטף עלשם שיש להם טהרה במקוה ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בהקדמת פירושו לזה הסדר. ומ\"ש הר\"ב יכול אדם וכלי חרס ת\"ל בגד כו' דממעטינן אדם שאינו דומה לבגד. דבשלמא כלי שטף דומין לבגד בצד מה שגם הבגד כלי הוא מש��\"כ האדם וכן ממעטינן כלי חרס שאינו דומה לבגד שאין לו טהרה במקוה נ\"ל: \n",
+                    "<b>בשעת מגעו</b>. עיין מה שכתבתי בסוף מתניתין ב' בשם הרמב\"ם (ד\"ה מטמאין): \n",
+                    "<b>מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה</b>. לשון הר\"ב מפני שהוא נחשב כאב הטומאה כלומר לענין אוכלין ומשקין אע\"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס: \n",
+                    "<b>ואת הידים להיות שניות</b>. כחכמים דריש פ\"ג דידים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנישא ע\"ג הזב</b>. פי' הר\"ב ואפילו לא נגע בו הזב לאו למימרא וכ\"ש אם נגע דא\"כ היכי קתני סיפא כל שהזב נישא עליו טהור. אלא ה\"ק דענין נישא הוא שמטמא במשא בלבד ואע\"פ שלא נגע. ועיין עוד לקמן. ומ\"ש הר\"ב דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו כו' פירשתיו בריש פ\"ד דנדה בס\"ד: \n",
+                    "<b>טמא</b>. ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע\"ג הזב שוין: \n",
+                    "<b>וכל שהזב נישא עליו טהור</b>. לגמרי ואין בהן אפילו טומאת מדף. דהכי תניא בת\"כ. ק\"ו שיעשה תחתיו מדף. מה אם במקום שלא עשה ע\"ג משכב כו'. ת\"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. כן מסקי התוספות פ\"ג דעירובין דף כ\"ז [ד\"ה כל שזב]. ומייתי להו מדתני בת\"כ כל אשר ישכב עליו הזב יטמא. יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה. לא מה היא אינה מטמא כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה. ת\"ל משכב. אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי. ע\"כ. וצריך לומר דמיירי שלא הוסט. דאילו הוי ע\"י היסט. הא אמרן בפ' דלעיל משנה ה' ז' דמיטמאין. והר\"ש פירש דמתני' אדרבה דוקא בהיסט ומש\"ה הזב נישא עליו טהור. דהמסיט כלומר הנושא אין בו רוח חיים. כדקתני חוץ מאדם. גם דעת התוספות פ\"ג דעירובין דף כ\"ז דבהיסט כלומר שנושא כולו. וקשיא לי דהיכי מטהרין הכא לגמרי. ועיין [מ\"ש עוד בסוף משנה ה']: \n",
+                    "<b>חוץ מן הראוי למשכב ומושב</b>. כתב הר\"ב וה\"ה למרכב. דאין למדין מכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ומהכא דייקינן לה בריש בכל מערבין. הר\"ש. ופירוש מרכב במשנה ג' [פכ\"ג] דכלים. ומ\"ש הר\"ב אבל שאינו ראוי כו' ת\"ל והיושב כו' פירשתי במשנה ג' פ\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>והאדם</b>. כך מצאתי מוגה בנא\"י. וכן הוא בגמ' דפ\"ג דעירובין דמייתי לה התם. ולשון רש\"י שם. האדם דכתיב והנושא אותם. אף הזב במשמע אותם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כיצד</b>. ארישא נמי קאי: \n",
+                    "<b>אצבעו של זב כו'</b>. דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא במשכב. וכפי' הר\"ב והרמב\"ם לקמן משנה ד'. ובחבורו ספ\"ח מהמ\"ש [הלכה י\"א]. מסיים בה דיראה לו שהטומאה הזו מדבריהם. ע\"כ. ולפי זה צ\"ל דמשכב ומושב דבסיפא. לא מיירי כשאצבעו של זב מלמעלן בלבד. דהא בהדיא קתני לקמן משנה ה' דבעינן לעולם רובו. וכדהוציאו הר\"ב והרמב\"ם המשכב בפי' משנה ד'. אלא מתני' דהכא והתם לאו בחדא שיטה. והא כדאיתא והא כדאיתא: \n",
+                    "<b>מטמא שנים</b>. פירש הר\"ב בתרומה. ועיין מ\"ש בזה בשם התוספות לקמן משנה ו': \n",
+                    "<b>והמשכב והמושב כו' מלמעלן</b>. לשון ספרא ק\"ו שיעשה על גביו משכב. מה אם במקום שלא עשה תתתיו מדף. עשה תחתיו משכב. במקום שעשה ע\"ג מדף. אינו דין שיעשה ע\"ג משכב. ת\"ל כל המשכב אשר ישכב עליו. תחתיו הוא עושה משכב. ואין עושה ע\"ג משכב. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והמדף</b>. מפורש במשנה ו' פ' דלעיל: \n",
+                    "<b>מטמאין אחד ופוסלין א'</b>. ה\"ג בס\"א. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם. וכ\"כ הר\"ש בהדיא ��משנה ו' פ' דלעיל. דעליונו של זב מטמא א' ופוסל אחד. ואע\"פ שבפי' הרמב\"ם מועתק כגי' הספר מטמא ב' ופוסל אחד. ולא הוגה בו דבר בנא\"י. מ\"מ נ\"ל עיקר כגי' ס\"א. וכן נראה ממ\"ש בחבורו פ\"ו מה\"מ [הלכה ה'] שכתב אם היה אחד ממטמא משכב ומושב למטה ואבן על גביו ואוכלים ומשקים וכלים ואדם ע\"ג האבן זה למעלה מזה כלן טמאין. וראשון לטומאה וכו' חוץ מן האדם וכו' הרי שלא עשאן אלא ראשון בלבד. ומשמע לכל דבר. ושאינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד. ואע\"ג דכתב עוד אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה כו' טמא משום נושא ככל נושא כו' שהנושא ראשון לטומאה. וכן מסיים עוד בזה הדין שהאדם ראשון. והאנן תנן מטמא שנים ופוסל א'. לא קשיא דהתם לאחר שפירש מיירי. וסמך ליה דילמד מן המפורש דלעיל מיניה כשהזב למטה דקל הוא לענין מדף. ואפ\"ה באדם קודם שפירש מטמא שאר כלים. כמ\"ש בהדיא כך. במכ\"ש כאן דקודם שפירש יש בו חומר לטמא שאר כלים. וכן לטמא שנים ולפסול אחד. ולא הוצרך לפרש. ותדע שהרי בפירושו למשנה ד' פ\"ק דאהלות כתב ג\"כ דנושא הזב הוא ראשון. ומפרש לענין שלא יטמא אדם וכלי חרס. אבל שאר כלים מטמא. הרי שנתן לו דין אדם למעלה. ומכיון שמטמא שאר כלים מטמא שנים באוכלים ומשקים ופוסל א'. מכללא דרבי יהושע דלעיל. ולכך נראה ודאי. דראשון שכתב בחבורו היינו שלא יטמא אלא אחד. וכגי' ס\"א: \n",
+                    "<b>פרשו מטמאין שנים כו'</b>. לפי שהמשכב אב הטומאה. אפילו כשנתרוקן הזב ממנו. כמו שהעתקתי לשון תורת כהנים לעיל בסוף פרק ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שאמרו</b>. לשון הר\"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב\"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע\"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע\"ג דלא קמיירי במשכב. מ\"מ ממילא נשמעיניה: \n",
+                    "<b>כל הנושא כו'</b>. כתב הר\"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב\"ם פרק ט' מהמ\"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ\"ש במשנה ז': \n",
+                    "<b>חוץ מן האדם</b>. כתב הר\"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע\"ג זה אפילו ע\"ג אבן מסמא. ת\"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב\"ם. והא דקתני אפילו ע\"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע\"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע\"ג משכב. ובמשנה ג' פ\"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא: \n",
+                    "<b>כל הנושא</b>. כתב הר\"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>כל הנושא ונישא ע\"ג נבלה</b>. כך הגי' בס\"א והר\"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ\"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע\"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא\"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר\"ב מועתק מפירוש הר\"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע\"כ. והמגיה כך בלשון הר\"ב לא הפסיד. והרמב\"ם העתיק ג\"כ כמו שהוא בס\"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהו�� סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה: \n",
+                    "<b>חוץ מן המסיט</b>. כתב הר\"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר\"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש\"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ\"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ\"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף הנושא</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף חולין דף קכ\"ד). הר\"ש. ואע\"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר\"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר\"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה': \n",
+                    "כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"א מהט\"מ: \n",
+                    "<b>כל הנושא ונישא ע\"ג המת טהור</b>. פי' הר\"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ\"כ הר\"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב\"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט\"מ (הלכה י\"ד) כתב אהא דהכא בד\"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג\"כ שכתב הר\"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח\"כ בכה\"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק. \n",
+                    "<b>חוץ מן המאהיל</b>. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות: \n",
+                    "<b>ואדם בזמן שהוא מסיט</b>. כתב הר\"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ\"כ הר\"ש. ולא פי' הטעם מ\"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ\"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק\"ו ממשא דבנבלה. כמ\"ש בספ\"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א\"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר\"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב\"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה\"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע\"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקצת טמא על הטהור כו'</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן שינשא רובו וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. וכבר כתבתי בזה לעיל במשנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא על מקצת המשכב</b>. פי' הר\"ב רובו של טמא כו' דלא חיישינן על מיעוט משכב ולשון ספרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והטהור על מקצת המשכב</b>. פי' הר\"ב רובו של טהור כו' אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב. ואם על המשכב הוא. ובא הפי' הוא עד שינשא רובו עליו. הרמב\"ם. ומ\"ש על משכב הזב. לא דק. דבנדה כתיב: \n",
+                    "<b>*[נמצאת טומאה נכנסת כו'</b>. כה\"ג תנינן נמצא כו' במשנה ד' פ\"ק דחולין. ושם כתבתי למאי צריכא משמא דסוגי' דהתם. ולא ידענא למאי צריכא הכא]: \n",
+                    "<b>והנייר בינתיים</b>. עיין מה שכתבתי לקמן משנה ז': \n",
+                    "<b>בין מלמעלן בין מלמטן טהור</b>. לשון הר\"ב דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים וכן הם דברי הר\"ש ולשטתיה אזיל שכן פי' גם כן להא דתנן בריש מתני' ב' וכל שהזב נישא עליו טהור וכמ\"ש שם בשמו. אבל הר\"ב דלא אשתמיט התם לפרושי הכי ודאי דבחנם נקטיה ולא ה\"ל לפרש אלא כמשמעה דבמשא קיימין. וכן פי' הרמב\"ם. וז\"ל והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמא בהיותן ע\"ג משכב. ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הקדם. והוא אמרו כל הנושא ונישא ע\"ג משכב טהור חוץ מן האדם ע\"כ. ואלא מיהת בחבורו פ\"ט מהלכות משכב [הלכה ג'] לאחר שכתב להא דכל הנושא ונישא ע\"ג משכב. ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר דהיינו בבא דהכא סיים וכתב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקים הרי אלו טהורין. אבל לא נתכוין בפי' המשנה אלא דדינא בעלמא כתב. ולא מן המשנה הוא. וכן הכ\"מ ביאר דמעצמו נלמד ופשוט הוא. דכיון דאינו מטמא במשא אינו מטמא בהיסט ע\"כ ולכך ודאי דהר\"ב לא דק לפרש על המשנה טעמא דמסיט ולא ה\"ל ללמוד מן הר\"ש דהר\"ש שאני שכן הוא מפ' ג\"כ במשנה ב' דמיירי בהיסט וכדכתבתי. ובעיקר הדין. דבעינן דבר שיש בו רוח חיים בין למטמא בין לקבל טומאה ה\"מ כשהמסיט [הוא] אותו שהוא למטה. בין שהוא טמא ואתי לטמא לשלמעלה. ובין שהוא טהור ואתי לקבל טומאה מאותו שלמעלה צריך שיהא בו רוח חיים וא\"כ כי קתני במתני' ג' גבי משכב חוץ מן האדם. אי מיירי נמי בהיסט כשיטת הר\"ש צ\"ל דלא קאי *אנושא אלא אנישא. מ\"מ קשיא מהא דמתני' ה' ו' פ' דלעיל דבין כרע הוא בין כרעו הן טמאין וכן בנבלה ומת דפרקין ואין נראה לומר שסברתם לחלק בין היסט להיסט. ודהיסט דהכא שמניד ומזיז בעלמא בלא הכרעה. ואינך כולהו בהכרעה דוקא דהוה כמשא ממש. שאין לשונם נראה כן לעיל גבי נבלה ומת. גם כתבתי במשנה ב' פרק קמא דכלים בשם הרמב\"ם דהיסט דהכרעה היא משא ודאי וההיסט דבעינן לרבויי היינו הנדה בעלמא. ולפיכך נראה בעיני דתוספתא שממנה העתיק הר\"ש לומר דאין מטמא ומתטמא בהיסט. אלא דבר שיש בו רוח חיים. דההיא רבי אליעזר היא דפליג במתני' ז' דקאמר אף הנושא. דפירש הר\"ב והוא שנושא. וקאמר דמסיט שאינו נושא אין בהם. אבל הר\"ש לא פירשה כן. משום שהוא ג\"כ אינו מפרש לדרבי אליעזר דלקמן כמו שפי' הר\"ב. אלא דאף הנושא ממש קאמר. וכל שכן מסיט. ועוד מוכח דאותה תוספתא דלא כהלכתא. דקתני כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים ופוסלים א'. ובהדיא מפרש הר\"ב במשנה י' דכלים הנוגעים בזב אינן מטמאין אלא אחד. ומזה קשה על הר\"ש כמו כן. דהתוספתא דלא כהלכתא. וכבר הארכתי בזה למדי כפי כוונת החבור. אבל יצא מזה שעדיין צריכין אנו למודעי בעיקר הדין דמצריך הר\"ב שיהא בו רוח חיים למסיט. דהא לא אשכחן הכי במתני' ה' ו' דפרק דלעיל. וכן בנבלה ומת דפרקין. ומהתוספתא אין להכריע. לפי שאפשר לומר דרבי אליעזר היא דלקמן מתניתין ז' לפי פירוש הר\"ב בדרבי אליעזר. ולפיכך דברי הר\"ב מלבד דללא צורך כתב בכאן האי טעמא דמסיט כו'. אלא גם הדין בעצמו דלא כהלכתא וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר\"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע</b>. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב\"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ\"ד דנדה פי' הר\"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל\"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י\"ל ללידה יבשתא: \n",
+                    "<b>מטמא שנים וכו'</b>. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר\"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק: \n",
+                    "<b>ואחד המסיט</b>. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר\"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש\"י בפרק ט' דשבת דף פ\"ג) כן כתב הר\"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס\"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע\"כ. ה\"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח': \n",
+                    "<b>ואחד הנושא ואחד הנישא</b>. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר\"ב. ועיין עוד לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר המסיט</b>. ולא קתני נושא ונישא דהכא אינו מטמא במשא אלא אם כן שיש בו ג\"כ היסט. וכמו שכתב הר\"ב בנבלה ומת. וטעמא דגרע הכא ממשכב ומושב. כתב הר\"ש במשנה ג' פרק קמא דכלים דכל הני אמעוטי מאבן מסמא שלא יטמאו תחת אבן מסמא. וכמו שכתבתי שם בשמו. וכיון דאמעוטי אינן מטמאין אא\"כ שיזוזו ויוסטו. דעיקר רבויא דמרבינן אבן מסמא. היינו היכא שהטומאה אינה זזה. ולאו דוקא אבן אלא אפילו נייר המפסיק שאינו נוגע ומזיז הטומאה. וכדלעיל משנה ה'. אלא נקט אבן משום קרא ושומת אבן. דמיניה גמרינן אבן מסמא. אבל עיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט ומשום הכי *נמי דאמעטו היינו דבעינן להיסט דוקא. ובלאו הכי לא סגי. והיינו דלא קתני נושא ונישא. דמשמע בלא היסט עכ\"ל. אבל לשיטת הרמב\"ם דלא מצריך לעיל היסט עם המשא. צריך עיון דלא קתני נושא ונישא. ושמא סמיך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף הנושא</b>. כתב הר\"ב והוא שנושא קאמר. וכן פי' הרמב\"ם. וטעמייהו מהגמרא שהביאו לעיל משנה ג'. אבל הר\"ש כתב דדוקא התם מפרש הגמרא הכי. אבל בכאן אין צורך אלא פליג אתנא קמא דקאמר שאין משא בלא היסט שעמה. וקאמר איהו דאף הנושא בלא היסט נמי. משום דאיהו לא ממעט להו מאבן מסמא ולפיכך לדידיה אף בלא היסט מטמאין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמסיטו</b>. הכא ודאי פירושו הטהור המסיט למרכב. ומשום הכי קתני המסיטו בכינוי. ולא קתני המסיט סתמא דהוה משמע בין טהור מסיט למרכב. בין טמא מסיט לטהור. ובמרכב אי אפשר לומר כן כמש\"כ לעיל במשכב: \n",
+                    "<b>מי חטאת שיש בהן כדי הזייה</b>. כתב הר\"ב מטמאין בגדים במשא. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכלים. ועיין מה שאכתוב בריש משנה י': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור</b>. וטהור התנור. והר\"ב השמיט וטהור. וכן הר\"ש. וה\"נ ל\"ג בנ\"א. אבל הרמב\"ם העתיק כגירסת הספר. ומפרש דהכניס ראשו לאויר התנור טהור האדם שהנבלה בפיו ועדיין לא בלעה. וקמל\"ן דלא תימא שבהיותה נסתרת ונכנסה ומחבאה בתוך אויר התנור. תהיה כמו בלועה. והא דקתני וטהר התנור. מיירי כשהיא בלועה. וכדפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>טהור התנור</b>. לשון הר\"ב דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס. וכן ל' הר\"ש. וכלומר דכל אלו דאמרן דמטמאים שנים משום בגדים. כל אלו אינם מטמאים אדם וכלי חרס ונמצא כלשון הזה בגמרא פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ח.) כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועוד בריש אלו מציאות וכ\"ע לא ידעי: \n",
+                    "<b>הקיאה או שבלעה</b>. לשון הר\"ב היינו פירש וכן ל' הר\"ש. וכלומר היינו פירש דתנינן לגבי אינך. ולשון הרמב\"ם בפ\"ו מהא\"ה [הלכה י\"ד] ואחר שבלע הרי זה פירש ממטמאו. ומ\"ש הר\"ב דלא יאכל כתיב כו' עיין מ\"ש בריש טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמי חטאת שאין בהם כדי הזייה</b>. דאילו יש בהן כדי הזייה *[הנוגע בהן מטמא בגדים לפי שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן. והרי הוא מטמא שנים ופוסל א'. כך פסק הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות אבות הטומאות [הלכה י\"ג]. וא\"ת ולעיל דקתני הנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. פי' הר\"ב לפי שאינן מטמאים בגדים במגע. לא קשיא שהדין עמו. כדתנן במשנה ב' פ\"ק דכלים. וחשוכי בגדים במגע. וא\"ת ותקשה לפסק הרמב\"ם. כבר הרגיש בזה הכ\"מ [שם] ומפרש דממגע חשוכים. אבל מיטמאים מדין היסט. וכתב הר\"י קורקוס דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט. ע\"כ. ומשום דלא פסיקא למי חטאת שיש בהן כדי הזיה שיטמאו במגע. שאם הם קרושין לא יטמאו. הלכך קתני לעיל הנושא. דמלתא פסיקא הוא *[ובהא דר\"י קורקוס מתישב דהרמב\"ם ורש\"י לפרש דלא כמו שסובר הרא\"ם בפרשת חקת בפסוק ומזה מי הנדה וגו']: \n",
+                    "<b>כל הנוגע</b>. כתב הר\"ב כגון אוכלים וכלים כו' וכן פי' הר\"ש. ואין הלשון משמע כן. דהכי הל\"ל בד\"א באדם. אבל אוכלים וכלים הנוגעים באחד מכל אבות וכו'. והרמב\"ם פי' זה הכלל כל הנוגע באבות הטומאות. ר\"ל בשאר אבות הטומאות. כי אשר מטמא ב' ופוסל אחד בשעת מגעו. כבר קדם מנינם ומספרם ואין שם זולתן. אבל יש אבות הטומאות שלא מנה כאן. ולשונו בפתיחה לסדר הזה מספר אבות הטומאות ל\"ב אבות אלו הן. השרץ. והנבלה. והמת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. (וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת). והאהל. והקבר. והש\"ז. מי חטאת. ופרה אדומה. ופרים ושעירים הנשרפים. ושעיר המשתלח. וזב. וזבה. ונדה. ויולדת. מרכב. משכב. ובועל נדה. ודם טמאה. ורוק טמא. ומימי רגליו. וזובו של זב. ושכבת זרעו. ומצורע בימי ספרו. ומצורע בימי חלוטו. ובית מנוגע (ובגד מנוגע). עכ\"ל בפתיחה *[והנה הנם ל\"ג. אם לא שנחשוב הנשרפים לאחד. אע\"פ שהם שני מינים. פרים. ושעירים]. וכתב עוד בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר\"ל המת. לפי שהמת הוא כשאר אבות הטומאות. ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד [כו'] והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאים ב' ופוסלים אחד. ועל כן שונה בכאן ע\"כ. והוקשה לו שהרי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר. מטמאין בגדים. כמו ששנינו במשנה ג' פ\"ח דפרה. ועוד בספ\"ד. ולא נמנו בכאן עם המטמאין שנים ופוסלים א'. ומן זה הכלל מוכח דאין מטמאין אלא א' ופוסלים א'. ואמר דאה\"נ דהכי הוא. ואל תחשוב שזה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע. לפי שהוא (באר) ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו. ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא. ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ\"ל. ומעתה נפלה לה בבירא עמיקתא התימה שתמה הכ\"מ בספ\"ו מהלכות אבות הטומאות (הלכה ט\"ו) דהיאך אפשר שיטמא בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני שהרמב\"ם עצמו הוקשה לו זה ומשני לה שפיר דכללא דר\"י לא איתא אלא למטמאים במגע גרידא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעל קרי כמגע שרץ</b>. פירש הר\"ב כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה כו' וכ\"פ הרמב\"ם ואע\"ג דכבר שמעינן לה מדלא קתני בריש כלים בהדי אבות הטומאות כמ\"ש שם הר\"ב רגילות המשניות לאשמועינן בקצור מה ששנה כבר בהדיא כמ\"ש בריש ברכות וכ\"ש הכא דלא שמעינן אלא מכללא. ומ\"ש הר\"ב וטומאתו שוה לנוגע בש\"ז ומשום דטומאת נוגע בש\"ז לא כתיב בהדיא לא הכי (צ\"ל להכי) תליא ליה בנוגע בשרץ אבל בגמרא פ\"ו דפסחים דף ס\"ז דלטומאתה לא צריכא דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא מה מגע שרץ מטמא באונס (אם נפל עליו שרץ מת) אף בעל קרי מטמא באונס ועיין לעיל בפ\"ב משנה ב' והר\"ש מייתי לה: \n",
+                    "<b>ובועל נדה כטמא מת</b>. פי' הר\"ב שהוא אב הטומאה וטמא טומאת ז' אבל הר\"ש כתב משמא דגמרא דפסחים דהא מלתא דפשיטא הוא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד\"א ותהי נדתה עליו כתיב דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמל\"ן דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ?[ב] אבל בבעל קרי כמגע שרץ ליכא למימר הכי דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ושרץ שרי במחנה לויה אבל בפ\"ק דיומא דף ו' לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' והאי טומאת ז' ומשני סיפא איצטריכא ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה וה\"ה דה\"מ לשנויי הכי בפסחים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב כו'</b>. כתבו התוספות דיומא פ\"ק דף ו' וז\"ל תימא לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה וכיוצא בו כדתנן בריש מס' אהלות ג' טמאים במת. אדם במת וכלים באדם טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה ע\"כ. ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: \n",
+                    "<b>שהוא מטמא משכב ומושב</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו פוסלים את התרומה.</b> פי' הר\"ב מדרבנן וכלהו מי\"ח דבר וכתב הר\"ב בפ\"ק דשבת (משנה ד'). ושם הארכתי ג\"כ. וראיתי שהרמב\"ם דקדק בכאן לפרש כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים. וכ\"כ גם כן בחבורו בפ\"ז מהלכות אבות הטומאות (הלכה ב'). ולפ\"ז ליתא מה שכתבתי שם במסכת שבת לתרץ דלא גזרו באוכלים שיטמאו במשקים מחמת משקה דזב וזבה. משום דא\"כ הוו מיטמאין להיות ראשון. והרי הכא מפורש דאף כלים שנגזרו משום משקה דזב וזבה ליתנהו אלא שניים. וכדמוכח מתני' עצמה אלו פוסלים. הלכך הדרי בי מההיא. ותריצנא דגבי כלים לא מצי לאשכוחי אלא הך טעמא דמשום משקה דזב וזבה שאין משקה שרץ מטמא כלים מדאורייתא. אבל באוכלים אפילו משום שרץ מצי לגזור: ",
+                    "<b>את התרומה.</b> עיין במשנה ה' ו' פי\"א דפרה: ",
+                    "<b>והבא ראשו ורובו במים שאובים כו'.</b> כתב הר\"ב וכדי לקיים כו' הוסיפו וגזרו על טהור וכו' שנפלו וכו' ג' לוגים וכו' ומסתברא דבא ראשו כו' נמי בג' לוגין הוא כיון דהא בהא תליא וכן מוכח ל' הרמב\"ם בפ\"ט מה' א\"ה ובהדיא כתב כן הלכה ד' [היו ג' לוגים שנפלו עליו או שבא בהן כו'] ולעיל בפ\"ק דעדיות משנה ג' כתבתי בשם הרא\"ש דגרס בגמרא ונתנו ע\"ג ג' לוגים וכו' וע\"ש: ",
+                    "<b>וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו.</b> הר\"ב השמיט (ראשו) [צ\"ל ורובו] וכן עשה בפ\"ק דשבת ולא ידעתי למה והמגיה כן בשני המקומות לא הפסיד. ג' לוגין טעמא כתבתי בפ\"ק דעדיות משנה ג': ",
+                    "<b>והספר והידים.</b> עיין במשנה ב' פ\"ג דידים: ",
+                    "<b>וטבול יום.</b> כתב הר\"ב פוסל את התרומה מן התורה דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר גמרא פ\"ק דשבת דף י\"ו ועיין במשנה ג' פרק י\"ד דנגעים ובמשנה ד' פרק י\"א דפרה: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת זבים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,255 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>זוב</b>. כתב הר\"ב זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת וכו' עיין ברפ\"ב:\n",
+                    "<b> ב\"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום</b>. פי' הר\"ב דאף ע\"פ שאינה זבה גמורה וכו' כמו כן זב וכו' ועושה משכב ומושב ואיכא למידק דלא פירש נמי דין ראייה גופה דפירש בדב\"ה דאינה מטמא במשא א\"כ ה\"ל לפרש בכאן דלב\"ש מטמא במשא והרמב\"ם לא פי' בדב\"ה כלום אבל הר\"ש פי' כך בדב\"ה וכתב נמי דלב\"ש מסיט הראייה תולין אבל פי' דגם משכב ומושב תולין כדקתני בתוספתא המסיט את הראיי' בש\"א תלוי ובה\"א טהור משכבו ומושבו בש\"א תלוי ובה\"א טהור ומייתי לה בגמרא פרק בתרא דנדה דף ע\"ב ומינה מפרשינן התם דהא דקאמרי בית שמאי כשומרת יום כנגד יום לא תימא שומרת יום כנגד יום אלא אימא כבועל שומרת יום כנגד יום דתולין אם תראה מטמא למפרע ומשום דבועל לא שכיח לא (מטמא) בודאי כמו היא עצמה דגזרו בה רבנן וזב נמי מש\"ה לא גזר ביה משום דאשה שכיחי בה דמים ע\"כ. נמצאת למד שהר\"ב שלא הזכיר כאן בדב\"ש דין הראיי' נמשך בזה אחר לשון הרמב\"ם וכשפי' אח\"כ בדב\"ה דין הראייה שם נמשך אחר דברי הר\"ש. ולא דק: \n",
+                    "<b>ראה אחת ובשני הפסיק כו'</b>. מ\"ש הר\"ב תלה הזב בראיות. עיין בפירושו דמ\"ג: \n",
+                    "<b>ובשלישי ראה שתים</b>. דאילו אחת לב\"ה אינו מטמא משכב ומושב כמ\"ש הר\"ב במשנה ג': \n",
+                    "<b>או אחת מרובה כשתים</b>. עיין במשנה ד': \n",
+                    "<b>אמר ר' אלעזר בן יהודה מודים ב\"ש כו'</b>. עיין מ\"ש ברי' פ\"ג דפיאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי וכו'</b>. כתב הר\"ב האי דקרי סותר בזב נפקא לן וכו' ת\"ל לטמאה בה אין לה אלא יום אחד. בגמ' פ\"ג דנדה דף כ\"ב אין לך בה אלא מה שאמור בה סותרת יום א' ופי' רש\"י אלא מה שאמור בה בש\"ז לענין טומאה. מה טומאתה יום אחד. אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו יום: \n",
+                    "<b>*[רבי עקיבא אומר כו'</b>. ר\"ע היינו ת\"ק דהך ומודים כו' אף ת\"ק ס\"ל דהא לא אמר אלא בג'. ונ\"ל דהא קמ\"ל דמאן ת\"ק ר\"ע: \n",
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש כו' ועיין מ\"ש ברפ\"ג דפיאה]: \n",
+                    "<b>אפי' יום שבעה סתר שלפניו</b>. כתב הר\"ב דכתיב ז' ימים לטהרתו עד שיהיו וכו' גמ' פ\"ד דנדה דף ל\"ג ופי' רש\"י לטהרתו משמע טהרה אחת שלא תהא הפסקה ביניהן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>או אחת מרובה כשתים</b>. לשון הר\"ב שהיה בין התחלת ראייה לסוף הראייה כדי טבילה וספוג. וכן לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה' מחוסרי כפרה (הלכה י') ומשום דלראייה עצמה אין שיעור ואפילו כ\"ש כדתנן במ\"ב פ\"ה דנדה הלכך אין פוחתין שיעור ההפסק דכ\"ש אינו מן השיעור ואפשר ג\"כ בין התחלה לסוף ענינו בין משהתחיל עד למה שהוא בסוף ונקט לישנא בין התחלה לסוף כיון שאין להן שיעור דהוי כאילו הם בכלל השיעור עצמו *[ועיין במשנה דלקמן דר\"י פליג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראה אחת מרובה כשלש</b>. דתלתא משמעות כתיב תהיה. החתי'. בשרו. דנפקא מכל חד שמשמעו אפילו כל שהוא. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו בשם ת\"כ והעתקתיו כבר במשנה ב' פ\"ה דנדה: \n",
+                    "<b>לשילוח</b>. כן גי' הר\"ב והרמב\"ם והר\"ש. ובגמרא פ\"ו דסנהדרין דף פ\"ג. מייתי לה וגרים לשילה וכן העתיק שם רש\"י וכן בנוסחת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>שהן כדי ב' טבילות וב' ספוגין</b>. וה��א שיראה האחת בתחלת השיעור והאחת באמצעה והג' בסופה. והיינו דכתב הרמב\"ם וכאשר יעמוד *) הזוב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההיא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן. ר\"ל לבין כל אחד ואחד כדי טבילה וספוג ע\"כ. והכי איתא בת\"כ במשל משלו למה\"ד לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה כו' ובתוספתא הביאה הר\"ש הגי' משובשת: \n",
+                    "<b>אמר רבי יוסי לא אמרו כו'</b>. לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו ענין הזה בזב בעל ג' ראיות מדבר. והוא אמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו רר זוב. מלמד שהוא מטמא בג' ראיות כמו שהוא *בספרי. הרמב\"ם. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחת בין השמשות כו'</b>. ובהכי אף ר' יוסי מודה כדתניא בתוספתא והביאוה הרמב\"ם והר\"ש. וזוהי ומודה ר' יוסי שאם ראה אחת בין השמשות שאע\"פ שאין בה כדי טבילה וספוג יש בידו שתי ראיות מפני ששתי ימים חולקים: \n",
+                    "<b>ראה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן</b>. פי' הרב כגון דראשונה בתחלת בין השמשות ושנייה בסוף בין השמשות דאי ברגע א' מכוון א\"כ היה ודאי לטומאה. דממ\"נ אם זה מן היום אף זה מן היום ואם זה מן הלילה גם זה מן הלילה וה\"ל שתי ראיות בשני ימים רצופים. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב ואם תחלת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מהלילה נחלקת הראייה לשתים. וכן לשון הר\"ש וכל ראיה נחלקת לשתים והרי כאן ד' ראיות רצופות. וכ\"כ הרמב\"ם אלא שבראייה אחת הנחלק לשתים סגי לן לכך לא דקדקו לפרש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכל מיטמאין בזיבה</b>. כתב הר\"ב הכל לאתויי תינוק בן יומו מרבוי דאיש דמרבינן לקמן קטנים והכי תניא בריש ערכין דף ג' אמתני' דהכא הכל לאתויי כו' דתניא כו' איש לרבות קטן בן יום א' שמטמא בזיבה והכי איתא נמי לברייתא זו בפ\"ד דנדה דף ל\"ב *[ונ\"ל דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות כמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דערלה. דהא איש משמעו בן י\"ג שנה. כדתנן בפ\"ה דאבות משנה כ\"א. וממעט הפחות מכן: \n",
+                    "<b>סריס אדם וסריס חמה</b>. מפורשים במשנה ד' פ\"ח דיבמות]: \n",
+                    "<b>טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה וכו'</b>. ואע\"ג דבסוף פ\"ח דיבמות ריש דף פ\"ג. פסק הר\"ב [צ\"ל רב] דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו היא. לאו בריה בעלמא. אלא כלומר ספיקא. וכן משמע לישנא דבריה בפני עצמו ולא הכריעו כו' תוספות פ\"ג דנדה דף כ\"ח [ד\"ה אר\"נ]. וכבר כתבתי כן ג\"כ בסוף פ\"ח דנזיר: \n",
+                    "<b>מטמאין בדם כאשה</b>. כתב הר\"ב דדם כתיב בה שהוא אדום. וחמשה דמים טמאים בה ותו לא. כדתנן בפרק כל היד (נדה דף יט). הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובלובן כאיש</b>. ל' הר\"ב דזובו כתיב גבי איש. כלומר מה שהוא רגיל שיזוב ממנו והוא לבן. ומ\"ש הר\"ב והוא דומה למי בצק של שעורים. וכ\"כ הר\"ש. ולעיל ברפ\"ק כתב הר\"ב דדומה כלובן ביצה המוזרת. וכן ל' התוספתא והביאה הרמב\"ם במשנה דלקמן. ולא קשיא דכלה חדא מלתא. דהכי אמר רב הונא בפ\"ד דנדה (דף לה). זוב דומה למי בצק של שעורים וכו' זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת. ופירש\"י דיהה כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור. מוזרת שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת. ע\"כ. ורמב\"ם פי' דיהה דהכא כמו דיהה דספ\"ב דנדה. וריש נגעים. שכתב ברפ\"ב ממחוסרי כפרה כהה כלובן ביצה המוזרת. וכן נראה דעת הר\"ב. דלא כתב לעיל אלא ודומה ללובן כו' דכהה בכלל זה הוא. ומש\"ה כתב בש\"ז וקשורה כלובן כו' וכן גם לשון הרמב\"ם שם. ובפירוש משנה ב' דלקמן. ואילו לרש\"י גרסי' וקשורה ודומה ללובן וכו': \n",
+                    "<b>וטומאתן בספק</b>. כתב הר\"ב אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש דגבי שלוח טמאים כתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי וכו' אי הכי תרומה נמי לא נשרף. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי וכו' פירש\"י דלדרוש נמי זכר ודאי כו' מטמא בזיבה ולא טומטום. ע\"כ. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דאר\"י לזכר לרבות את המצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות את המצורעת למעינותיה וכו'. אי הכי כי אטמי בשאר טומאות (כגון טומטום שנטמא במת. או בשרץ) לא לשלחו. אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא פ\"ג דנדה דף כ\"ח. והא דאמרינן מזכר ודאי כו' כתבו התוספות (ד\"ה שנאמר) תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי. כיון שיש טומטום שהוא זכר. ויש טומטום שהוא נקבה. ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט (במעשר) בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו (כמ\"ש בפ' בתרא דבכורות משנה ז') וגבי ספק בהרת קדמה לשער לבן (כמ\"ש בספ\"ד דנגעים). אבל אנדרוגינוס מה צריך למעוטי?. כיון דספק הוי וכולן שוין. דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. ואמאי ממעט ליה. וי\"ל דממעט ליה מטעם שהוא משונה. והוי ספק משום דכתיב מזכר ועד נקבה. ולא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוה זכר. ואם מנקבה ממעט ליה והוה נקבה. ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו. דה\"מ למכתב מזכר ועד אדם. או מנקבה ועד אדם. ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום. א\"נ מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס. ממעטינן נמי טומטום. ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו. ואם מזכר ממעטי ליה איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא. או איפכא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשבעה דרכים בודקין את הזב</b>. משנה זו שנויה כמו כן בפרק בתרא דנזיר (משנה ד'). והכא עיקר. והתם אגב גררא. הר\"ש. ואע\"פ כן מפני שאין מחמיצין המצות. נזדרזתי והקדמתי לפרשה שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אפילו אכל כל מאכל וכו' נאמר כי מסבת התעסקו במה שנתעסק שתתה שכבת זרעו</b>. ולא יהיה זוב אלא אם יראה בריקות האצטומכא והמנוחה. לא שנתקדם לו יגיעה. ולא ענין מן העניינים אשר קדם ספורם. הרמב\"ם. ואע\"פ כן א\"ל אין כאן זבים מעתה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא: \n",
+                    "<b>ראה ראיה ראשונה בודקין</b>. כתב הר\"ב היינו דוקא לקרבן כו' דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב. כלומר על כרחך אראיה שניה דכתיב בתרה קאי. ולא אראשונה. דהא אתקש לש\"ז כו'. וכ\"פ רש\"י בפ\"ד דנדה דף ל\"ה. ומ\"ש הר\"ב מה ש\"ז מטמא באונס. פרש\"י דכל עצמו של ש\"ז מחמת אונס חימום בא. ע\"כ. ועיין בפרק בתרא משנה י\"א. ונ\"ל דמשום דמש\"ז ילפינן. דיו למילף לה לענין טומאה. אבל לקרבן דלא שייך בש\"ז לית לן למילף מיניה. ומש\"ה בודקין לקרבן אף בראיה הראשונה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו</b>. בגמרא פ\"ק דנדה (שם) דבאתים (והזב את זובו לזכר ולנקבה) קא מפלגי. רבנן לא דרשי אתים. הזב חדא. זובו תרתי. לזכר. בשלישי אקשה רחמנא לנקבה. ור\"א דריש אתים. הזב חדא. את תרתי. זובו תלת. ברביעי אקשה רחמנא לנקבה. (דאפילו באונס. ולא לענין טומאה ולקרבן. אלא לסתירה בתוך ז' ימי נקיים). והא דקתני ת\"ק שרגלים לדבר. והרי ממקרא נדרש. כתבתי בס\"ד במס' נזיר [פ\"ב מ\"ג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת</b>. כתב הר\"ב אבל למאכל כו' כל זמן שהוא מצטער. תוספתא הביאה הרמב\"ם בכאן. והר\"ש כתבה במתניתין דלעיל. וחולי לא צריכא למתני. דוודאי דכל זמן שהוא מצטער: \n",
+                    "<b>מעת לעת</b>. דתניא בספרי פרשת תצא (דברים כ״ג:י״ב) והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת. פי' הר\"ש לפנות ערב. עד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת כו' ור\"ל שיפנה הערב השני שאחר לילה שבו ראה הקרי כדכתיב בקרא. ורש\"י בסוף נזיר כתב דלפנות חד ערב. כדכתיב (ירמיה ז') כי פנה יום. וערב תרתי: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר יומו</b>. דדייק לילה. דכתיב (שם) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע עד לילה מטהר. ותו לא. ות\"ק אורחא דקרי למיתי בליליא. וכדאיתא בכיוצא בזה בסוף נזיר פלוגתא דת\"ק ור\"י בש\"ז דזב דמטמא במשא. ולא אמרו שם בגמרא לר\"י מאי עביד בלפנות ערב. וכתבו התוספות [סד\"ה במאי] שיש לומר דדרש לפנות ערב. כדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת. ע\"כ. וכשקריתי דבריהם אלו עמדתי מרעיד ומשתומם. איך שכחו משנתנו זו דר\"י אינו פוטר אלא יומו. ועוד אי איתא כדבריהם. לא הוה גמ' שתיק מיניה. דטפי צריכה למשמע. ממאי דאשמועינן לילה לת\"ק למאי בעי. לכך נ\"ל דדוקא לילה דמיותר בקרא. הוא דקשיא לגמרא למאי צריכה לת\"ק. אבל לפנות ערב לא קשיא ולא מידי לר\"י. למאי איצטריך. דהא דינא דרואה קרי שצריך הערב שמש כדכתיב בפרשת מצורע. להכי כתב (שם) והיה לפנות ערב ירחץ במים משום דעד הערב שמשו הוא טמא: \n",
+                    "<b>כנעני שראה קרי ונתגייר מיד הוא מיטמא בזיבה</b>. כתב הר\"ב ואף ע\"פ שראה זיבות כשהוא כנעני וכו' דאדרישא מהדר. דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת. דהיינו בזיבה שניה. וקאמר דכנעני שראה קרי מטמא ראייה שהיא שנייה לראייה שראה כבר קודם שנתגייר. ומ\"ש הר\"ב ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. וא\"ת ולמאי דפרישית בסוף נזיר דגר שנתגייר אית ליה חולשא מחמת קבלת עול מצות. כי הוה נמי אחר מעת לעת של קרי כגון שגירותו היה פחות מעט מעת לעת לאחר שראה קרי. אכתי איכא חולשא בקבלת מצות. י\"ל דאה\"נ דצריך ג\"כ שתהא ראייה שנייה אחר שפסק מן הדאגה ההיא. וכ\"פ הר\"ש לפי שטתו: \n",
+                    "<b>והמקשה</b>. פי' הר\"ב בימי זיבה כו' ואם שפתה מן החבלין מעת לעת כר\"א דהלכה כמותו במתני' ד' פ\"ד דנדה: \n",
+                    "הרי הוא כברייתו ובס\"א והוא כברייתו וכן בנוסחת מהר\"ם וכיוצא בזה גי' הר\"ב שהעתיק והוא שיהא כברייתו ופירש שלא נשתנה וכן העתיק הר\"ש ומפ' כך וקשיא לי לדבריהם דתנאה הוא ה\"ל לתנא למתני הכי במקומו באהלות (פי\"א משנה ז') דהכא לא שנאו אלא אגב גררה לכן נראה כגי' הספר וכן העתיק הרמב\"ם ואינו אלא תוספת ביאור בעלמא שכל ג' ימים מעת לעת הרי הבשר כברייתו ולא נתעכל והתם באהלות לא צריכא ששנה מעיקרא כמה תשהה כו' דמשמע מניה שעדיין כברייתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזב וחבריו</b>. ר\"ל זבה ונדה יולדת ומצורע. הרמב\"ם: \n",
+                    "מטמא את המשכב עיין במשנה ד' פ\"ד: \n",
+                    "והמשכב כתב הר\"ב וה\"ה למושב כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דכלים וע\"ש שאפילו תחת אבן מסמא מטמא: \n",
+                    "<b>נתלה</b>. פי' הר\"ב כגון שהזב בכף מאזנים וכו'. עיין במשנה ד' פ\"ד ועוד בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>והמשכב מטמא את האדם וכו'</b>. בת\"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם. מנין לעשות ריקם כמלא ת\"ל כלי. לעשות ריקם כמלא פי' ריקם כשאינו שם. מלא כשהוא שם. הכ\"מ רפ\"ז מה' משכב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "בספינה כתב הר\"ב שהספינה קטנה כו' עיין ברי�� משנה ג': \n",
+                    "<b>*[או באסדא</b>. פי' הר\"ב עצים גדולים כו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ו' פ\"ד דברכות]: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאין בגדיהם נוגעים</b>. פי' הר\"ב שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב דליכא למיחש שמא ישב עליהם הזב. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הרי אלו</b>. עיין ברפ\"ד לקמן: \n",
+                    "<b>טמאים מדרס</b>. כתב הר\"ב ופעמים שמכריע הזב הטהור כו' ולפי שאינו בודאי נראה שטומאתו בספק *(ועיין בסוף משנה דלקמן בפי' הר\"ב) וכן דעת הרמב\"ם פ\"ט מה\"מ [הל' ד'] אלא שכתב שטומאתו ספק שמא דרס הזב עליהן ולהראב\"ד אין כאן טומאת ספק. ומ\"ש הר\"ב וילפינן טומאת היסט וכו' מה בו האמור להלן מאוירו. שכן כל המתבשל אין כולו נוגע בו אבל יש מקצתו באוירו. וזה הוא שבא ג\"ש ללמדנו. דאילו בא לתוכו ונוגע פשיטא ולא צריכא דמה לי נוגע בחוצה לו או נוגע בתוכו אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו. וכך פי' בקרבן אהרן. ומ\"ש הר\"ב ומה ת\"ל אשר יגע בו. דפשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא. רש\"י פ\"ט דשבת דף פ\"ג. ומ\"ש הר\"ב ואם היה טהור כו' דגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב. ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב. אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואיזה זה היסטו. רש\"י שם. ומ\"ש הר\"ב שהתנועע הטהור כו' ונטמאו בגדיו טומאת מדרס. והוא שכרע הטהור כדתנן בפ' דלקמן. וכמ\"ש הר\"ב בס\"פ דלעיל. אבל אם כרע הזב לא נטמא הטהור לטמא בגדים אלא נעשה ראשון. ולשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' משכב הואיל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה וכו'. הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא. משום נושא זב. והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>האכלונס</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ב דר\"ה: \n",
+                    "<b>בזמן שהן מחגירין</b>. כתב הר\"ב נמצא נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכ\"כ עוד הר\"ב לקמן בד\"ה על אילן יפה כו' ומ\"מ אין טומאתן שוה כדפי' לעיל. ועיין בפי' הר\"ב דמשנה לקמן ובסוף פרקין: \n",
+                    "<b>*[באילן</b>. והר\"ב העתיק על אילן. ועיין בפרק דלקמן מ\"ש בסוף משנה ג']: \n",
+                    "<b>בסוכה</b>. והר\"ב העתיק בשוכה בשי\"ן. וכן במשנה ב' פ\"י דב\"ק נכתב בסמ\"ך והעתיק הר\"ב בשי\"ן וכן בכתוב גבי אבימלך בס' (שופטים ט׳:מ״ח) ויכרת שוכת עצים. ובמשנה ב' פ\"ק דמכשירין גרסינן נמי בסמ\"ך. וכן העתיק הר\"ב לקמן פ\"ד משנה ג': \n",
+                    "<b>שכחה רע</b>. כתב הר\"ב כל שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו. בפ\"ט דב\"מ דף ק\"ה כל שנחבאת בחזיונה ופרש\"י כלשון הר\"ב. וכתבו התוספות תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה נחבאת באגרופו שלא רותת תחתיהן. ע\"כ. אבל לשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' משכב בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו ופי' הכ\"מ שר\"ל כשאיחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזיזה אותו: \n",
+                    "<b>בסולם מצרי</b>. מפורש במשנה ו' פ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>הדלת</b>. מהר\"ם הגיה ונקד הדלית בכולה מכילתין. ונ\"ל שדעתו כאותה ששנינו ברפ\"ד דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגיפין או פותחים</b>. פי' בין שהזב והטהור סוגרים הדלת. בין שהם פותחים. טמא. דא\"א שלא יהו נתלין זה על זה קצת. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>*[רבי יהודה אומר עד שיהא הטהור כו'</b>. פי' הר\"ב ואז בגדי הטהור כו' כדמחלק בפירושו ס\"פ וכבר הזכרתיו במשנה דלעיל: \n",
+                    "<b>בין בעומדים כו'</b>. פי' הר\"ב יש ד��רים כו' ועיין מ\"ש בפ\"ב דנגעים משנה ד']: \n",
+                    "<b>בזמן שמשאן כבד</b>. כתב הר\"ב דשמא מתוך כובד כו' ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו ואין טומאתן שוה כדפרישית לעיל: \n",
+                    "<b>וכלן טהורים לבני הכנסת</b>. ול' הר\"ב שאין זה היסט גמור וכ\"ש שספק הוא וכן ל' הר\"ש ול' מהר\"ם. ועוד שספק הוא. ע\"כ. אבל ראיתי בפרש\"י בפ\"ק דנדה דף ז' שכתב ג\"כ וכ\"ש כו' והואיל ואינו אלא ספק לפיכך אין שורפין את התרומה. הראב\"ד בפ\"ט מה' משכב (הלכה ד'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובסולם צורי</b>. עיין במשנה ו' פ\"ג דב\"ב]: \n",
+                    "<b>אפי' מצד אחד</b>. אפילו עלו מצד אחד. הרמב\"ם פ\"ח מהלכות משכב ומושב (הלכה ז'): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ר' יהושע אומר</b>. כתב הר\"ב אין הלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם ולא הוה סתם ואח\"כ מחלוקת כיון שאין מחלוקת בכאן נמצא ששתי המשניות דלעיל ודהכא הן המחלוקת בעצמן. והלכה כת\"ק. כנ\"ל *[ועיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ו דנזיר ורפ\"י דכלים]: \n",
+                    "<b>נדה שישבה עם הטהורה</b>. וה\"ה זב וטהור. הר\"ש. ועיין מ\"ש לקמן בשם מהר\"ם. וכן דעת הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ פ\"ט מה\"מ דלהכי נקט נדה משום דבעי למתני שישבה עם הטהורה במטה שזה שייך בנקבה טפי מבזכר ע\"כ. כלומר שמדרך הנקבות ששוכבות במטה ביחד. משא\"כ בזכרים. אף ע\"פ ששנינו בסוף קדושין דחכמים מתירין לשני רווקים שישנו בטלית אחד לפי שישראל לא נחשדו על משכב זכור. מ\"מ מצינו שם בגמרא לגדולי החכמים שהיו מחמירין על עצמן ומרחיקין אפילו מהבהמה כדי שלא יתיחדו עמה: \n",
+                    "<b>כפה שבראשה טמא מדרס</b>. עיין במשנה י\"ו פ\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאן כבד טמאין</b>. נ\"ל דמיירי שנושאת העריבה בחיקה לפניה וכשמשאן כבד מכריעות אותה עד שהיא נשענת ונתלי' עליהם כנ\"ל. אבל מצאתי שמהר\"ם פי' דמיירי שנושאה הנדה עם הטהורה. וטעמא הוי כדלעיל בזב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין דמפליג נמי בין משאן כבד למשאן קל. ואף ע\"ג דכבר אשמועינן האי דינא בזב וטהור שהיו פורקין או טוענין שמא י\"ל דאיצטריך דה\"א התם כי משאן קל טהורים משום דהוי לפי שעה אבל הכא שנושאת המשא ביחד זמן מרובה הוה לן למיחש אפילו במשאן קל שמא נשענו [זו על זו] ועוד דרך נשים להתיגע טפי מאנשים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בזמן שמשאן קל טהורים</b>. הבגדים מטומאת מדרס ואע\"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים. ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש. כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש. ובהדיא תניא בת\"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b>. פי' הר\"ב משום דכחה של כסוסטרא יפה. כדמחלק בסיפא (במשנה ג') וכאן לא חילק. משום דכולה כחן יפה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקיש על המריש כו'</b>. לשון הרמב\"ם רפ\"ט מהמ\"ומ שדבר שהיה מחובר בארץ או מסומר במסמרים אם היה כחו יפה וחזק והקיש עליו הזב בעת שהקיש הניד כלי או אוכלים ומשקים מכח הכאתו או שהפילן הרי אלו טהורים ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים הרי אלו (מיטמאין) וכאלו הסיטן שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור ע\"כ. וזה הכלל כו' תוספתא הביאה הר\"ש במש��ה דלקמן: \n",
+                    "מלבן פי' הר\"ב כמין רבוע של קורות קבועות בארץ וכן הוא בפי' הרמב\"ם אבל בנא\"י מצאתי רבוע של קורות יהיה על הגג נטועה כדמות מעקה: \n",
+                    "ועל הים פירש הר\"ב היקף של עץ שהקמח כו' וכ\"כ הרמב\"ם וצריך לומר דקלת דלקמן שפירשו ג\"כ לקבל הקמח כו' שהוא עשוי בצורה ותבנית אחרת ויש לפרש שנעשה לעזר ולהועיל שלא יתפזר הקמח ושיפול לתוך הים וכן משמע מפי' הרמב\"ם אבל הר\"ש פירש ים של בית הבד ע\"כ ועיין עוד לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקלת</b>. כתב הר\"ב עגול של עץ שסביב לרחים התחתונה לקבל הקמח כו' ולשון הרמב\"ם סבוב של עץ שעושים סביב הרחים כדי שלא יפרח האבק מן הדבר הנטחן. וכבר כתבתי במשנה דלעיל בזה. והנני יוסיף בכאן שמה שמוסיף הר\"ב על לשון הרמב\"ם וכתב התחתונה והוא הועתק מפי' הר\"ש. נראה דלא דק שאין דעת הר\"ש שעשוי לקבל כו'. אבל דבריו הם כפי' הערוך שמפרש שהוא בנין סביב כו' והוא בסיס לרחים התחתונים. ע\"כ. וזאת שנית להר\"ב בפירוש הקלת דתנן במשנה ג' פ\"ד דב\"ב הרכיב ג\"כ שני פירושים דהרשב\"ם ודהרמב\"ם. ואינם עולים כאחד כלל כמו שכתבתי בס\"ד בספי\"ד דכלים: \n",
+                    "<b>על אילן יפה</b>. פירש הר\"ב ועומדת באילן יפה. וכ\"פ הר\"ש. ומסיים ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פונדיות</b>. לשון הר\"ב כעין כיסין ארוכין ונותנין בהן מעות ובלע\"ז בריד\"ש וראוין לשמש שכיבה עם מלאכתן. שישב עליהן והן מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל. וא\"צ לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו. רש\"י פ\"י דשבת דף צ\"ג: \n",
+                    "<b>לארכן</b>. כגון שהיה שוכב על מעיו או פרקדן *(ואורכו) מוטל על אורכן. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>טמאים</b>. פירש הר\"ב שכל אחד ואחד נשען רובו כו' וכ\"פ הר\"ש. גם רש\"י בשבת. וכתבו התוספות וז\"ל ולפי זה אתיא כר\"ש (דלקמן דס\"פ) דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו. ור\"י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן. וטעמא דטהורים משום דה\"ל כל אחד מסייע ואין בו ממש (כדפירש הר\"ב בס\"פ) ע\"כ: כו' ועיי' בפ' דלקמן משנה ב' וד'. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואם על המשכב הוא וכו' וכן ל' הר\"ש. ואגב ריהטייהו פירשו כן ולא דקדקו. דאותו הכתוב על טהור השוכב על משכב הזב נאמר. ובא ללמדנו שאינו נטמא עד שינשא רובו. וכאותה ששנינו בפ' דלקמן משנה ה'. ושם הביא הר\"ש עצמו גם הרמב\"ם לשון ת\"כ מן המקרא הזה. אבל בזב העושה משכב נדרש בת\"כ מדכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו. והרמב\"ם כתב בכאן וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ואמרו בספרא עד שינשא רובו עליו. אמת שכן דרשו בספרא. אבל לא ידעתי למה לא העתיק דרשא דמשכב דקדים וגם ביה אנן קיימין ולא במרכב. והא דאמרינן רובו. משום דרובו ככולו: \n",
+                    "<b>כסיות</b>. פי' הר\"ב לשון רבים של כסא. וכ\"כ הר\"ש. וקשה לי קצת דהכא קתני ביו\"ד ולקמן באלף. לכן נראה כפי' הרמב\"ם שכתב כסיות כלי חגורות של עור נאותים למשכב: \n",
+                    "<b>אם רחוקים זה מזה טהורים</b>. פי' הר\"ב לפי שאין רובו נשא כו' דכיון שרחוקים זה מזה עומד על שתיהן בשוה חציו על זה וחציו על זה. אבל אם הן קרובים זה לזה שניהם טמאים דזמנין נשען רובו על זה וזמנין על זה. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר טליות כו'</b>. כתב הר\"ב עשר לאו דוקא כו' כמו שהבאתי לשון ת\"כ במשנה ג' פ\"א דכלים (ד\"ה שהוא): \n",
+                    "<b>כרעו הן טמאין</b>. לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו (בספ\"ב) כי הזב מ��מא את המשכב בה' דרכים. ומן כללם נתלה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר ביחידי כו'</b>. וכה\"ג פליג לקמן במשנה ז' ושם כתב הר\"ב שאין הלכה כמותו. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים</b>. כתב הר\"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם (ברפ\"ג) מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע\"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב': \n",
+                    "<b>ובמת הכל טהור</b>. חוץ מן האדם. ה\"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג': \n",
+                    "<b>ובמת</b>. פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הכל טהור</b>. לשון הר\"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר\"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע\"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד: \n",
+                    "<b>חוץ מן האדם</b>. כתב הר\"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה (דף סט). מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא\"כ הסיט. וכ\"פ הר\"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי (ד\"ה והאדם) דלהרמב\"ם ליתא: \n",
+                    "<b>וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'</b>. נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא\"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>מדף</b>. כתב הר\"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב\"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז\"ל הרמב\"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ\"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא (נדה דף ד') מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר\"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן (מטומאת מדף) עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר\"ל יריח למרחוק הרבה (השאילה) הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע\"כ. ושם ברפ\"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לטמא אוכלין ומשקים</b>. ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א\"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע\"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>מה שאין המת מטמא</b>. אמר הקב\"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. ��קדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב וע\"ג מדף כו' מ\"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה (עיין בריש פסחים) וכו' כה\"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר\"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר\"ש כתב וע\"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר\"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא\"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר\"ש שאע\"פ שכתב ג\"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע\"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא\"כ הר\"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע\"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר\"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה\"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר\"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס\"ד. ובמסכת עדיות פ\"ו משנה ב' מפרש הר\"ב משא\"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב\"ם. גם בחיבורו ספ\"ה מה' טומאת מת (הלכה י\"ד): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה רכוב</b>. ובפ\"י דשבת דף צ\"ג מייתי לה וגרס היה רוכב. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות משכב שם אבל הר\"ב העתיק כגירסת הספר. וגם היא נכונה. שכן בלשון גמרא פ\"ק דב\"מ דף ח' ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ג' פ\"י דנדרים (ד\"ה אביא): \n",
+                    "<b>מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה</b>. כתב הר\"ב הלכך כל חד וחד ה\"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע. ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה. הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן. ולפיכך כולן טהורות. הרמב\"ם פ\"ז מה' משכב (הלכה ה'): \n",
+                    "<b>הסוס מטמא ברגליו כו'</b>. והגירסא הפוכה בפרק המצניע. שכתוב שם (דף צג) בכל הספרים הסוס מטמא בידיו כו' ובפי' רבינו חננאל היא כתובה שם כמו בכאן הר\"ש: \n",
+                    "<b>*[שבעקל</b>. פי' הר\"ב היא הכפיפה שעוצרים כו' והוא לשון הערוך. וצריכים לפרש שמ\"ש ואחר שעוצרים הזיתים. היינו קודם לכן בכלי אחר המיוחד לכך. והיינו סתם בית הבד. ועיין במשנה ה' פ\"ד דב\"ב. ובמשנה ד' פ\"ח דמנחות: \n",
+                    "<b>על המכבש של כובס</b>. כלים שתחתיו טהורין. לשון הר\"ב שאין היושב בקצה הא' של מכבש. מכביד על הכלים. וז\"ל הרמב\"ם כשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסים אצלם באותו (הזמן) לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד ע\"ג הכלים (שיהו) משכב. ור\"נ אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ע\"כ. ומפרש ג\"כ קורות בית הבד. שהקצה האחד שלה. הוא למעלה מן העקל. והוא סוחטהו. ועל הקצה הא' היה יושב הזב ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו [שם הלכה ז'] ישב הטמא על קורת בית הבד. כל הכלים שבעקל טמאים שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס. הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. מפני שהוא רפוי. ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו. שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים מתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע\"פ שה��א קשור ע\"כ. ופי' הכ\"מ דביושב על הקצה מיירי. וה\"ל להכ\"מ להביא ראיה מפירושו שבמשנה וכתב עוד דאפשר דמש\"ה נקט התנא מכבש של כובס. מפני שאין דרך להדקו מפני שא\"צ לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו אבל מכבש של חייטין מהדקין אותם בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופין ע\"כ. אבל הראב\"ד כתב על פי תוספתא דמכבש טעון באבנים מיירי ולפיכך האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה ותרקב (שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ' דלקמן) ואע\"פ שהבגדים שבתוכו ראויים לישיבה. השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו. ור\"נ מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו ועל כן תפסו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים (כדתנן לתרוייהו בספ\"ך דשבת) מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ואין קפידא בהו מלישב עליהם. ברוך ה' אשר גלה סודו ליראיו עכ\"ד ותוספתא זו הביאה הר\"ש בזה הלשון בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור\"נ מטמא בזמן שחוזר בכלים (וגי' הראב\"ד בזמן שמהודק בחבלים) כלים שתחתיו טמאין וראיתי למהר\"ם שפי' וז\"ל המכבש אין משענת המכבש על הכלים ולכך טהורים שהרי טעון אבנים בתוכו ומשענת המכבש על האבנים ולא על הכלים ובזמן שחוזר בכלים פי' שהאבנים שבתוכו אין נוגע בהן המכבש אלא המכבש חוזר על הכלים טמאים שהרי משענת המכבש על הכלים לפי שהמכבש הן שתי לוחות וכדי שלא יפול לוח על לוח משימין בין לוח ללוח אבנים ועצים ובין לוח ללוח החלל לפי שעה משימים כלים וישב הזב על המכבש אותן כלים טהורים שהרי משענת המכבש על האבנים ור\"נ מטמא משום דאלו ינטלו אבנים נמצא משענת המכבש על הכלים ע\"כ. ונראה בעיני שכך הן דברי הרמב\"ם שבחבורו ולא כאשר הם בפירושו דמשום שיושב על הקצה ולא עליו ממש וכמו שהבינם הכ\"מ אלא אפילו יושב על המכבש ממש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל המטמא בגדים בשעת מגעו</b>. כל אדם המטמא בגדים קאמר דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים ואם נגעו מטמאין אוכלין להיות תחלה כדמוכח מתני' דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא הא נוגעים מטמאין שנים וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים כו' ושם מפרש הר\"ב דמתני' כל אדם קאמר: \n",
+                    "<b>וכלי שטף במגע</b>. כתב הר\"ב דתניא בתורת כהנים מנין לרבות שאר כלים כבגדים ת\"ל וטמא. דה\"מ למימר ורחץ במים בערב. וממילא משמע דטמא עד הערב אלא קרא יתירא לומר דעוד טמא ג\"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף כתב הערוך הן כלים של עץ שנאמר (ויקרא ט״ו:י״ב) וכל כלי עץ ישטף במים. וכמו כן כלי נחשת שנאמר (שם ו) ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים ע\"כ. ומה יעשה בכלי עצם וכלי עור. אבל לשון רש\"י בפ\"ק דחולין דף כ\"ה וזה לשונו כל שאר כלים שאינן כלי חרס מקרי כלי שטף עלשם שיש להם טהרה במקוה ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בהקדמת פירושו לזה הסדר. ומ\"ש הר\"ב יכול אדם וכלי חרס ת\"ל בגד כו' דממעטינן אדם שאינו דומה לבגד. דבשלמא כלי שטף דומין לבגד בצד מה שגם הבגד כלי הוא משא\"כ האדם וכן ממעטינן כלי חרס שאינו דומה לבגד שאין לו טהרה במקוה נ\"ל: \n",
+                    "<b>בשעת מגעו</b>. עיין מה שכתבתי בסוף מתניתין ב' בשם הרמב\"ם (ד\"ה מטמאין): \n",
+                    "<b>מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה</b>. לשון הר\"ב מפני שהוא נחשב כאב הטומאה כלומר לענין אוכלין ומשקין אע\"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס: \n",
+                    "<b>ואת הידים להיות שניות</b>. כחכמים דריש פ\"ג דידים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנישא ע\"ג הזב</b>. פי' הר\"ב ואפילו לא נגע בו הזב לאו למימרא וכ\"ש אם נגע דא\"כ היכי קתני סיפא כל שהזב נישא עליו טהור. אלא ה\"ק דענין נישא הוא שמטמא במשא בלבד ואע\"פ שלא נגע. ועיין עוד לקמן. ומ\"ש הר\"ב דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו כו' פירשתיו בריש פ\"ד דנדה בס\"ד: \n",
+                    "<b>טמא</b>. ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע\"ג הזב שוין: \n",
+                    "<b>וכל שהזב נישא עליו טהור</b>. לגמרי ואין בהן אפילו טומאת מדף. דהכי תניא בת\"כ. ק\"ו שיעשה תחתיו מדף. מה אם במקום שלא עשה ע\"ג משכב כו'. ת\"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. כן מסקי התוספות פ\"ג דעירובין דף כ\"ז [ד\"ה כל שזב]. ומייתי להו מדתני בת\"כ כל אשר ישכב עליו הזב יטמא. יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה. לא מה היא אינה מטמא כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה. ת\"ל משכב. אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי. ע\"כ. וצריך לומר דמיירי שלא הוסט. דאילו הוי ע\"י היסט. הא אמרן בפ' דלעיל משנה ה' ז' דמיטמאין. והר\"ש פירש דמתני' אדרבה דוקא בהיסט ומש\"ה הזב נישא עליו טהור. דהמסיט כלומר הנושא אין בו רוח חיים. כדקתני חוץ מאדם. גם דעת התוספות פ\"ג דעירובין דף כ\"ז דבהיסט כלומר שנושא כולו. וקשיא לי דהיכי מטהרין הכא לגמרי. ועיין [מ\"ש עוד בסוף משנה ה']: \n",
+                    "<b>חוץ מן הראוי למשכב ומושב</b>. כתב הר\"ב וה\"ה למרכב. דאין למדין מכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ומהכא דייקינן לה בריש בכל מערבין. הר\"ש. ופירוש מרכב במשנה ג' [פכ\"ג] דכלים. ומ\"ש הר\"ב אבל שאינו ראוי כו' ת\"ל והיושב כו' פירשתי במשנה ג' פ\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>והאדם</b>. כך מצאתי מוגה בנא\"י. וכן הוא בגמ' דפ\"ג דעירובין דמייתי לה התם. ולשון רש\"י שם. האדם דכתיב והנושא אותם. אף הזב במשמע אותם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כיצד</b>. ארישא נמי קאי: \n",
+                    "<b>אצבעו של זב כו'</b>. דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא במשכב. וכפי' הר\"ב והרמב\"ם לקמן משנה ד'. ובחבורו ספ\"ח מהמ\"ש [הלכה י\"א]. מסיים בה דיראה לו שהטומאה הזו מדבריהם. ע\"כ. ולפי זה צ\"ל דמשכב ומושב דבסיפא. לא מיירי כשאצבעו של זב מלמעלן בלבד. דהא בהדיא קתני לקמן משנה ה' דבעינן לעולם רובו. וכדהוציאו הר\"ב והרמב\"ם המשכב בפי' משנה ד'. אלא מתני' דהכא והתם לאו בחדא שיטה. והא כדאיתא והא כדאיתא: \n",
+                    "<b>מטמא שנים</b>. פירש הר\"ב בתרומה. ועיין מ\"ש בזה בשם התוספות לקמן משנה ו': \n",
+                    "<b>והמשכב והמושב כו' מלמעלן</b>. לשון ספרא ק\"ו שיעשה על גביו משכב. מה אם במקום שלא עשה תתתיו מדף. עשה תחתיו משכב. במקום שעשה ע\"ג מדף. אינו דין שיעשה ע\"ג משכב. ת\"ל כל המשכב אשר ישכב עליו. תחתיו הוא עושה משכב. ואין עושה ע\"ג משכב. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והמדף</b>. מפורש במשנה ו' פ' דלעיל: \n",
+                    "<b>מטמאין אחד ופוסלין א'</b>. ה\"ג בס\"א. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם. וכ\"כ הר\"ש בהדיא במשנה ו' פ' דלעיל. דעליונו של זב מטמא א' ופוסל אחד. ואע\"פ שבפי' הרמב\"ם מועתק כגי' הספר מטמא ב' ופוסל אחד. ולא הוגה בו דבר בנא\"י. מ\"מ נ\"ל עיקר כגי' ס\"א. וכן נראה ממ\"ש בחבורו פ\"ו מה\"מ [הלכה ה'] שכתב אם היה אחד ממטמא משכב ומושב למטה ואבן על גביו ואוכלים ומשקים וכלים ואדם ע\"ג האבן זה למעלה מזה כלן טמאין. וראשון לטומאה וכו' חוץ מ�� האדם וכו' הרי שלא עשאן אלא ראשון בלבד. ומשמע לכל דבר. ושאינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד. ואע\"ג דכתב עוד אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה כו' טמא משום נושא ככל נושא כו' שהנושא ראשון לטומאה. וכן מסיים עוד בזה הדין שהאדם ראשון. והאנן תנן מטמא שנים ופוסל א'. לא קשיא דהתם לאחר שפירש מיירי. וסמך ליה דילמד מן המפורש דלעיל מיניה כשהזב למטה דקל הוא לענין מדף. ואפ\"ה באדם קודם שפירש מטמא שאר כלים. כמ\"ש בהדיא כך. במכ\"ש כאן דקודם שפירש יש בו חומר לטמא שאר כלים. וכן לטמא שנים ולפסול אחד. ולא הוצרך לפרש. ותדע שהרי בפירושו למשנה ד' פ\"ק דאהלות כתב ג\"כ דנושא הזב הוא ראשון. ומפרש לענין שלא יטמא אדם וכלי חרס. אבל שאר כלים מטמא. הרי שנתן לו דין אדם למעלה. ומכיון שמטמא שאר כלים מטמא שנים באוכלים ומשקים ופוסל א'. מכללא דרבי יהושע דלעיל. ולכך נראה ודאי. דראשון שכתב בחבורו היינו שלא יטמא אלא אחד. וכגי' ס\"א: \n",
+                    "<b>פרשו מטמאין שנים כו'</b>. לפי שהמשכב אב הטומאה. אפילו כשנתרוקן הזב ממנו. כמו שהעתקתי לשון תורת כהנים לעיל בסוף פרק ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שאמרו</b>. לשון הר\"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב\"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע\"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע\"ג דלא קמיירי במשכב. מ\"מ ממילא נשמעיניה: \n",
+                    "<b>כל הנושא כו'</b>. כתב הר\"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב\"ם פרק ט' מהמ\"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ\"ש במשנה ז': \n",
+                    "<b>חוץ מן האדם</b>. כתב הר\"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע\"ג זה אפילו ע\"ג אבן מסמא. ת\"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב\"ם. והא דקתני אפילו ע\"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע\"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע\"ג משכב. ובמשנה ג' פ\"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא: \n",
+                    "<b>כל הנושא</b>. כתב הר\"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>כל הנושא ונישא ע\"ג נבלה</b>. כך הגי' בס\"א והר\"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ\"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע\"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא\"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר\"ב מועתק מפירוש הר\"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע\"כ. והמגיה כך בלשון הר\"ב לא הפסיד. והרמב\"ם העתיק ג\"כ כמו שהוא בס\"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהוא סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה: \n",
+                    "<b>חוץ מן המסיט</b>. כתב הר\"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר\"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש\"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ\"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ\"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף הנושא</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף חולין דף קכ\"ד). הר\"ש. ואע\"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר\"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר\"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה': \n",
+                    "כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"א מהט\"מ: \n",
+                    "<b>כל הנושא ונישא ע\"ג המת טהור</b>. פי' הר\"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ\"כ הר\"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב\"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט\"מ (הלכה י\"ד) כתב אהא דהכא בד\"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג\"כ שכתב הר\"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח\"כ בכה\"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק. \n",
+                    "<b>חוץ מן המאהיל</b>. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות: \n",
+                    "<b>ואדם בזמן שהוא מסיט</b>. כתב הר\"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ\"כ הר\"ש. ולא פי' הטעם מ\"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ\"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק\"ו ממשא דבנבלה. כמ\"ש בספ\"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א\"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר\"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב\"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה\"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע\"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקצת טמא על הטהור כו'</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן שינשא רובו וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. וכבר כתבתי בזה לעיל במשנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא על מקצת המשכב</b>. פי' הר\"ב רובו של טמא כו' דלא חיישינן על מיעוט משכב ולשון ספרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והטהור על מקצת המשכב</b>. פי' הר\"ב רובו של טהור כו' אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב. ואם על המשכב הוא. ובא הפי' הוא עד שינשא רובו עליו. הרמב\"ם. ומ\"ש על משכב הזב. לא דק. דבנדה כתיב: \n",
+                    "<b>*[נמצאת טומאה נכנסת כו'</b>. כה\"ג תנינן נמצא כו' במשנה ד' פ\"ק דחולין. ושם כתבתי למאי צריכא משמא דסוגי' דהתם. ולא ידענא למאי צריכא הכא]: \n",
+                    "<b>והנייר בינתיים</b>. עיין מה שכתבתי לקמן משנה ז': \n",
+                    "<b>בין מלמעלן בין מלמטן טהור</b>. לשון הר\"ב דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים וכן הם דברי הר\"ש ולשטתיה אזיל שכן פי' גם כן להא דתנן בריש מתני' ב' וכל שהזב נישא עליו טהור וכמ\"ש שם בשמו. אבל הר\"ב דלא אשתמיט התם לפרושי הכי ודאי דבחנם נקטיה ולא ה\"ל לפרש אלא כמשמעה דבמשא קיימין. וכן פי' הרמב\"ם. וז\"ל והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמא בהיותן ע\"ג משכב. ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הקדם. והוא אמרו כל הנושא ונישא ע\"ג מ��כב טהור חוץ מן האדם ע\"כ. ואלא מיהת בחבורו פ\"ט מהלכות משכב [הלכה ג'] לאחר שכתב להא דכל הנושא ונישא ע\"ג משכב. ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר דהיינו בבא דהכא סיים וכתב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקים הרי אלו טהורין. אבל לא נתכוין בפי' המשנה אלא דדינא בעלמא כתב. ולא מן המשנה הוא. וכן הכ\"מ ביאר דמעצמו נלמד ופשוט הוא. דכיון דאינו מטמא במשא אינו מטמא בהיסט ע\"כ ולכך ודאי דהר\"ב לא דק לפרש על המשנה טעמא דמסיט ולא ה\"ל ללמוד מן הר\"ש דהר\"ש שאני שכן הוא מפ' ג\"כ במשנה ב' דמיירי בהיסט וכדכתבתי. ובעיקר הדין. דבעינן דבר שיש בו רוח חיים בין למטמא בין לקבל טומאה ה\"מ כשהמסיט [הוא] אותו שהוא למטה. בין שהוא טמא ואתי לטמא לשלמעלה. ובין שהוא טהור ואתי לקבל טומאה מאותו שלמעלה צריך שיהא בו רוח חיים וא\"כ כי קתני במתני' ג' גבי משכב חוץ מן האדם. אי מיירי נמי בהיסט כשיטת הר\"ש צ\"ל דלא קאי *אנושא אלא אנישא. מ\"מ קשיא מהא דמתני' ה' ו' פ' דלעיל דבין כרע הוא בין כרעו הן טמאין וכן בנבלה ומת דפרקין ואין נראה לומר שסברתם לחלק בין היסט להיסט. ודהיסט דהכא שמניד ומזיז בעלמא בלא הכרעה. ואינך כולהו בהכרעה דוקא דהוה כמשא ממש. שאין לשונם נראה כן לעיל גבי נבלה ומת. גם כתבתי במשנה ב' פרק קמא דכלים בשם הרמב\"ם דהיסט דהכרעה היא משא ודאי וההיסט דבעינן לרבויי היינו הנדה בעלמא. ולפיכך נראה בעיני דתוספתא שממנה העתיק הר\"ש לומר דאין מטמא ומתטמא בהיסט. אלא דבר שיש בו רוח חיים. דההיא רבי אליעזר היא דפליג במתני' ז' דקאמר אף הנושא. דפירש הר\"ב והוא שנושא. וקאמר דמסיט שאינו נושא אין בהם. אבל הר\"ש לא פירשה כן. משום שהוא ג\"כ אינו מפרש לדרבי אליעזר דלקמן כמו שפי' הר\"ב. אלא דאף הנושא ממש קאמר. וכל שכן מסיט. ועוד מוכח דאותה תוספתא דלא כהלכתא. דקתני כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים ופוסלים א'. ובהדיא מפרש הר\"ב במשנה י' דכלים הנוגעים בזב אינן מטמאין אלא אחד. ומזה קשה על הר\"ש כמו כן. דהתוספתא דלא כהלכתא. וכבר הארכתי בזה למדי כפי כוונת החבור. אבל יצא מזה שעדיין צריכין אנו למודעי בעיקר הדין דמצריך הר\"ב שיהא בו רוח חיים למסיט. דהא לא אשכחן הכי במתני' ה' ו' דפרק דלעיל. וכן בנבלה ומת דפרקין. ומהתוספתא אין להכריע. לפי שאפשר לומר דרבי אליעזר היא דלקמן מתניתין ז' לפי פירוש הר\"ב בדרבי אליעזר. ולפיכך דברי הר\"ב מלבד דללא צורך כתב בכאן האי טעמא דמסיט כו'. אלא גם הדין בעצמו דלא כהלכתא וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר\"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע</b>. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב\"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ\"ד דנדה פי' הר\"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל\"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י\"ל ללידה יבשתא: \n",
+                    "<b>מטמא שנים וכו'</b>. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר\"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק: \n",
+                    "<b>ואחד המסיט</b>. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר\"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש\"י בפרק ט' דשבת דף פ\"ג) כן כתב הר\"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס\"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע\"כ. ה\"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח': \n",
+                    "<b>ואחד הנושא ואחד הנישא</b>. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר\"ב. ועיין עוד לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר המסיט</b>. ולא קתני נושא ונישא דהכא אינו מטמא במשא אלא אם כן שיש בו ג\"כ היסט. וכמו שכתב הר\"ב בנבלה ומת. וטעמא דגרע הכא ממשכב ומושב. כתב הר\"ש במשנה ג' פרק קמא דכלים דכל הני אמעוטי מאבן מסמא שלא יטמאו תחת אבן מסמא. וכמו שכתבתי שם בשמו. וכיון דאמעוטי אינן מטמאין אא\"כ שיזוזו ויוסטו. דעיקר רבויא דמרבינן אבן מסמא. היינו היכא שהטומאה אינה זזה. ולאו דוקא אבן אלא אפילו נייר המפסיק שאינו נוגע ומזיז הטומאה. וכדלעיל משנה ה'. אלא נקט אבן משום קרא ושומת אבן. דמיניה גמרינן אבן מסמא. אבל עיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט ומשום הכי *נמי דאמעטו היינו דבעינן להיסט דוקא. ובלאו הכי לא סגי. והיינו דלא קתני נושא ונישא. דמשמע בלא היסט עכ\"ל. אבל לשיטת הרמב\"ם דלא מצריך לעיל היסט עם המשא. צריך עיון דלא קתני נושא ונישא. ושמא סמיך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף הנושא</b>. כתב הר\"ב והוא שנושא קאמר. וכן פי' הרמב\"ם. וטעמייהו מהגמרא שהביאו לעיל משנה ג'. אבל הר\"ש כתב דדוקא התם מפרש הגמרא הכי. אבל בכאן אין צורך אלא פליג אתנא קמא דקאמר שאין משא בלא היסט שעמה. וקאמר איהו דאף הנושא בלא היסט נמי. משום דאיהו לא ממעט להו מאבן מסמא ולפיכך לדידיה אף בלא היסט מטמאין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמסיטו</b>. הכא ודאי פירושו הטהור המסיט למרכב. ומשום הכי קתני המסיטו בכינוי. ולא קתני המסיט סתמא דהוה משמע בין טהור מסיט למרכב. בין טמא מסיט לטהור. ובמרכב אי אפשר לומר כן כמש\"כ לעיל במשכב: \n",
+                    "<b>מי חטאת שיש בהן כדי הזייה</b>. כתב הר\"ב מטמאין בגדים במשא. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכלים. ועיין מה שאכתוב בריש משנה י': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור</b>. וטהור התנור. והר\"ב השמיט וטהור. וכן הר\"ש. וה\"נ ל\"ג בנ\"א. אבל הרמב\"ם העתיק כגירסת הספר. ומפרש דהכניס ראשו לאויר התנור טהור האדם שהנבלה בפיו ועדיין לא בלעה. וקמל\"ן דלא תימא שבהיותה נסתרת ונכנסה ומחבאה בתוך אויר התנור. תהיה כמו בלועה. והא דקתני וטהר התנור. מיירי כשהיא בלועה. וכדפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>טהור התנור</b>. לשון הר\"ב דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס. וכן ל' הר\"ש. וכלומר דכל אלו דאמרן דמטמאים שנים משום בגדים. כל אלו אינם מטמאים אדם וכלי חרס ונמצא כלשון הזה בגמרא פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ח.) כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועוד בריש אלו מציאות וכ\"ע לא ידעי: \n",
+                    "<b>הקיאה או שבלעה</b>. לשון הר\"ב היינו פירש וכן ל' הר\"ש. וכלומר היינו פירש דתנינן לגבי אינך. ולשון הרמב\"ם בפ\"ו מהא\"ה [הלכה י\"ד] ואחר שבלע הרי זה פירש ממטמאו. ומ\"ש הר\"ב דלא יאכל כתיב כו' עיין מ\"ש בריש טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמי חטאת שאין בהם כדי הזייה</b>. דאילו יש בהן כדי הזייה *[הנוגע בהן מטמא בגדים לפי שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן. והרי הו�� מטמא שנים ופוסל א'. כך פסק הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות אבות הטומאות [הלכה י\"ג]. וא\"ת ולעיל דקתני הנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. פי' הר\"ב לפי שאינן מטמאים בגדים במגע. לא קשיא שהדין עמו. כדתנן במשנה ב' פ\"ק דכלים. וחשוכי בגדים במגע. וא\"ת ותקשה לפסק הרמב\"ם. כבר הרגיש בזה הכ\"מ [שם] ומפרש דממגע חשוכים. אבל מיטמאים מדין היסט. וכתב הר\"י קורקוס דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט. ע\"כ. ומשום דלא פסיקא למי חטאת שיש בהן כדי הזיה שיטמאו במגע. שאם הם קרושין לא יטמאו. הלכך קתני לעיל הנושא. דמלתא פסיקא הוא *[ובהא דר\"י קורקוס מתישב דהרמב\"ם ורש\"י לפרש דלא כמו שסובר הרא\"ם בפרשת חקת בפסוק ומזה מי הנדה וגו']: \n",
+                    "<b>כל הנוגע</b>. כתב הר\"ב כגון אוכלים וכלים כו' וכן פי' הר\"ש. ואין הלשון משמע כן. דהכי הל\"ל בד\"א באדם. אבל אוכלים וכלים הנוגעים באחד מכל אבות וכו'. והרמב\"ם פי' זה הכלל כל הנוגע באבות הטומאות. ר\"ל בשאר אבות הטומאות. כי אשר מטמא ב' ופוסל אחד בשעת מגעו. כבר קדם מנינם ומספרם ואין שם זולתן. אבל יש אבות הטומאות שלא מנה כאן. ולשונו בפתיחה לסדר הזה מספר אבות הטומאות ל\"ב אבות אלו הן. השרץ. והנבלה. והמת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. (וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת). והאהל. והקבר. והש\"ז. מי חטאת. ופרה אדומה. ופרים ושעירים הנשרפים. ושעיר המשתלח. וזב. וזבה. ונדה. ויולדת. מרכב. משכב. ובועל נדה. ודם טמאה. ורוק טמא. ומימי רגליו. וזובו של זב. ושכבת זרעו. ומצורע בימי ספרו. ומצורע בימי חלוטו. ובית מנוגע (ובגד מנוגע). עכ\"ל בפתיחה *[והנה הנם ל\"ג. אם לא שנחשוב הנשרפים לאחד. אע\"פ שהם שני מינים. פרים. ושעירים]. וכתב עוד בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר\"ל המת. לפי שהמת הוא כשאר אבות הטומאות. ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד [כו'] והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאים ב' ופוסלים אחד. ועל כן שונה בכאן ע\"כ. והוקשה לו שהרי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר. מטמאין בגדים. כמו ששנינו במשנה ג' פ\"ח דפרה. ועוד בספ\"ד. ולא נמנו בכאן עם המטמאין שנים ופוסלים א'. ומן זה הכלל מוכח דאין מטמאין אלא א' ופוסלים א'. ואמר דאה\"נ דהכי הוא. ואל תחשוב שזה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע. לפי שהוא (באר) ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו. ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא. ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ\"ל. ומעתה נפלה לה בבירא עמיקתא התימה שתמה הכ\"מ בספ\"ו מהלכות אבות הטומאות (הלכה ט\"ו) דהיאך אפשר שיטמא בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני שהרמב\"ם עצמו הוקשה לו זה ומשני לה שפיר דכללא דר\"י לא איתא אלא למטמאים במגע גרידא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעל קרי כמגע שרץ</b>. פירש הר\"ב כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה כו' וכ\"פ הרמב\"ם ואע\"ג דכבר שמעינן לה מדלא קתני בריש כלים בהדי אבות הטומאות כמ\"ש שם הר\"ב רגילות המשניות לאשמועינן בקצור מה ששנה כבר בהדיא כמ\"ש בריש ברכות וכ\"ש הכא דלא שמעינן אלא מכללא. ומ\"ש הר\"ב וטומאתו שוה לנוגע בש\"ז ומשום דטומאת נוגע בש\"ז לא כתיב בהדיא לא הכי (צ\"ל להכי) תליא ליה בנוגע בשרץ אבל בגמרא פ\"ו דפסחים דף ס\"ז דלטומאתה לא צריכא דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא מה מגע שרץ מטמא באונס (אם נפל עליו שרץ מת) אף בעל קרי מטמא באונס ועיין לעיל בפ\"ב משנה ב' והר\"ש מייתי לה: \n",
+                    "<b>ובועל נדה כטמא מת</b>. פי' הר\"ב שהוא אב הטומאה וטמא טומאת ז' אבל הר\"ש כתב משמא דגמרא דפסחים דהא מלתא דפשיטא הוא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד\"א ותהי נדתה עליו כתיב דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמל\"ן דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ?[ב] אבל בבעל קרי כמגע שרץ ליכא למימר הכי דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ושרץ שרי במחנה לויה אבל בפ\"ק דיומא דף ו' לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' והאי טומאת ז' ומשני סיפא איצטריכא ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה וה\"ה דה\"מ לשנויי הכי בפסחים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב כו'</b>. כתבו התוספות דיומא פ\"ק דף ו' וז\"ל תימא לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה וכיוצא בו כדתנן בריש מס' אהלות ג' טמאים במת. אדם במת וכלים באדם טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה ע\"כ. ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: \n",
+                    "<b>שהוא מטמא משכב ומושב</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו פוסלים את התרומה.</b> פי' הר\"ב מדרבנן וכלהו מי\"ח דבר וכתב הר\"ב בפ\"ק דשבת (משנה ד'). ושם הארכתי ג\"כ. וראיתי שהרמב\"ם דקדק בכאן לפרש כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים. וכ\"כ גם כן בחבורו בפ\"ז מהלכות אבות הטומאות (הלכה ב'). ולפ\"ז ליתא מה שכתבתי שם במסכת שבת לתרץ דלא גזרו באוכלים שיטמאו במשקים מחמת משקה דזב וזבה. משום דא\"כ הוו מיטמאין להיות ראשון. והרי הכא מפורש דאף כלים שנגזרו משום משקה דזב וזבה ליתנהו אלא שניים. וכדמוכח מתני' עצמה אלו פוסלים. הלכך הדרי בי מההיא. ותריצנא דגבי כלים לא מצי לאשכוחי אלא הך טעמא דמשום משקה דזב וזבה שאין משקה שרץ מטמא כלים מדאורייתא. אבל באוכלים אפילו משום שרץ מצי לגזור: ",
+                    "<b>את התרומה.</b> עיין במשנה ה' ו' פי\"א דפרה: ",
+                    "<b>והבא ראשו ורובו במים שאובים כו'.</b> כתב הר\"ב וכדי לקיים כו' הוסיפו וגזרו על טהור וכו' שנפלו וכו' ג' לוגים וכו' ומסתברא דבא ראשו כו' נמי בג' לוגין הוא כיון דהא בהא תליא וכן מוכח ל' הרמב\"ם בפ\"ט מה' א\"ה ובהדיא כתב כן הלכה ד' [היו ג' לוגים שנפלו עליו או שבא בהן כו'] ולעיל בפ\"ק דעדיות משנה ג' כתבתי בשם הרא\"ש דגרס בגמרא ונתנו ע\"ג ג' לוגים וכו' וע\"ש: ",
+                    "<b>וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו.</b> הר\"ב השמיט (ראשו) [צ\"ל ורובו] וכן עשה בפ\"ק דשבת ולא ידעתי למה והמגיה כן בשני המקומות לא הפסיד. ג' לוגין טעמא כתבתי בפ\"ק דעדיות משנה ג': ",
+                    "<b>והספר והידים.</b> עיין במשנה ב' פ\"ג דידים: ",
+                    "<b>וטבול יום.</b> כתב הר\"ב פוסל את התרומה מן התורה דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר גמרא פ\"ק דשבת דף י\"ו ועיין במשנה ג' פרק י\"ד דנגעים ובמשנה ד' פרק י\"א דפרה: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת זבים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}