8f81e0f163bb637bfefac4494d56e857820fedbd711338dce9f01979968fefc0

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,141 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Kinnim, Introduction": [
+            "כשהשלים לדבר בקרבנות הבהמות ובכל הנלוה אליהם ותבנית הבית שמקריבין בו אותן הקרבנות סידר אחריו מס' קנים ואין ענין במסכתא זו אלא לדבר בתערובי העופות כשיתערבו קרבנות העופות אלו עם אלו והניח זה הענין באחרונה מפני שאינו מוכרח לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו ועוד שהדבור עליו מעט מזער. הרמב\"ם: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>חטאת העוף נעשית למטה</b>. פי' הר\"ב למטה מחוט הסיקרא. שאין במזבח כי אם שני מקומות. תוס'. ועמ\"ש ברפ\"ג דמדות [ד\"ה והחוט]. ומ\"ש הר\"ב. דכתיב והזה וגו' ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשירים שלו מתמצין כו' וכן לשונו במ\"ד פ\"ו דזבחים ועמ\"ש שם [ד\"ה היה]. משמא דגמרא: \n",
+                    "<b>וחטאת בהמה למעלה</b>. כדתנן במשנה ג' פ\"ה דזבחים: \n",
+                    "<b>עולת העוף נעשית למעלה</b>. כתב הר\"ב דכתיב ומלק והקטיר ונמצה וכו'. עמ\"ש עוד משמא דגמרא בפ\"ו דזבחים מ\"ה [ד\"ה עלה]. והמפרש יהיב סימנא על חטאת ועולת עוף ע\"ע ט\"ט. כלומר בעולה יש עי\"ן. וכן בלמעלה. ובחטאת יש טי\"ת וכן בלמטה. וממילא ידעינן לבהמות דהא איפכא נינהו: \n",
+                    "<b>ועולת בהמה למטה</b>. כדתנן מ\"ד פ\"ה דזבחים: \n",
+                    "<b>אם שינה בזה ובזה פסול</b>. כתב הר\"ב האי דפסל אם עשה מעשה חטאת העוף למעלה דוקא בהזאה. ועיין פ\"ז דזבחים מ\"א. ומסיים המפרש ובמצוי פלוגתא במעילה פרק חטאת העוף (מעילה דף ח') דאיכא למ\"ד דלא מעכב ע\"כ. ובפ\"ז דזבחים מ\"ג פירשתי בשם התוספת כמ\"ד דלא מעכב: \n",
+                    "<b>סדר קנים</b>. קן קרוי ב' תורים או שני בני יונה. פרידה קרויה יונה אחת או תור אחד. המפרש: \n",
+                    "<b>קנים</b>. בחיר\"ק תחת הקו\"ף כי קן מפעלי הכפל ובצירי כמו חץ שברבוי חצים בחיר\"ק. וקן צפור שבפתח מפני הסמיכות: \n",
+                    "<b>החובה אחד חטאת ואחד עולה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דאיכא קנין של גר דהן חובה ושתיהן עולות. כמ\"ש ברפ\"ב דכריתות [ד\"ה עד]. ומ\"ש הר\"ב לא חייש כו'. משום דלא שכיחי כולי האי. כ\"כ הרמב\"ם. ובנא\"י כתוב עוד וגם כן שאינו מפורש בתורה. ע\"כ. וכתב [עוד] הרמב\"ם. ומה שאמרנו שהחובה אחד עולה ואחד חטאת הרי הוא כפי עיקר החיוב הראשון. ואם כבר הקריב מקצת קרבנותיו עד שיהיה האיש הזה דרך משל יש עליו עשרים עולות ועשר חטאות כולן חובה. או בהפך. ולפיכך אמר במסכת זו מנין חטאות שבחובה ומנין עולות שבחובה ולא אמר חצי החובה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>איזהו נדר האומר הרי עלי עולה</b>. עיין מ\"ש בזה במ\"ו פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>ואיזהו נדבה האומר הרי זו עולה</b>. עמ\"ש בזה במ\"ה פ\"ה דערכין [ד\"ה דמי]:\n",
+                    "<b>מה בין נדרים לנדבות אלא כו'</b>. עמ\"ש בזה בספ\"ק דב\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ימותו כולם</b>. דבכל אחד איכא לספוקי שמא עולה ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה. רש\"י. ומ\"ש ולא בטלי ברובא כו' עיין בריש פ\"ח דזבחים: \n",
+                    "<b>חטאת שנתערבה ��חובה אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה</b>. ועיין בפ\"ג מ\"ה: \n",
+                    "<b>בין שהחובה מרובה והנדבה ממועטת כו'</b>. כתב הר\"ב וקרינן לעולות מפורשות נדבה וכו' ונדבה דנקט ולא נקט חטאת מועטת בחובה עולה מועטת בחובה. משום דקתני בסיפא אבל [חובה] שנתערבה זו בזו להכי נקט ברישא נדבה המפרש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחת לזו ואחת לזו</b>. נתן דוגמות לכל המסכתא [בקרבנות] הנשים לפי שהם יותר חייבות בקנים מפני שחייבות מהם כמו שחייבין האנשים. ומוסף על האנשים. יולדות. וג\"כ שהזיבות מצוי הרבה מאד בנשים יותר ממה שהוא מצוי באנשים כמו שהוא מפורסם ונגלה לעין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מחצה כשר</b>. אע\"ג דאפשר שמקריב משל שתי נשים הרי יכול להקריב לשם מי שהוא ואנן לא קיימין אלא בפרידות גופייהו כמה כשרים וכמה פסולים מצד עצמן. ועיין בסוף פרקין וכל זה בכהן נמלך. כדתנן ברפ\"ג ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר שתי נשים שלקחו כו'</b>. כתב הר\"ב לאו משום דסבר ר\"י יש ברירה ונימא דכשהקריב הכהן קן אחד לשם [אחת] מהן כו' בגמ' דבכל מערבין דף ל\"ז בעי לאוכוחי מהכא דר\"י ס\"ל יש ברירה. ופירש\"י. כדכתב הר\"ב דכיון דעלתה ההקרבה לכל אחת לשמה ש\"מ דיש ברירה. דאלת\"ה הא קי\"ל בפסחים [דף נ\"ט] וזבחים [דף ג] דקרבן הקרב בשנוי הבעלים אינו עולה לבעלים. ע\"כ. והקשו התוס' דהא מוכח בריש זבחים [וכ\"כ שם הר\"ב בהדיא] דסתמא לשמה קאי. א\"כ בלא ברירה אפשר להקריב לו בסתם. ולכן פירשו דהכי בעי לאוכוחי דס\"ל יש ברירה דאי אין ברירה איכא למימר כל קן רחל הקריב למעלה וכל קן לאה הקריב למטה והקריב עולה למטה וחטאת למעלה. ומשני כשהתנו הנשים בשעת לקיחה זה יהיה שלי וזה יהיה שלך. וכן בנתנו דמי קניהן לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקנין אלא המעות. מהו דתימא דנגזור התנו אטו לא התנו דכיון שנותנים הדמים בעירוב יקחו ג\"כ הקנין בעירוב ואז א\"א בלא ברירה קמ\"ל דלא גזרינן וקמ\"ל נמי כדרב חסדא דאמר רב חסדא אין הקנים מתפרשות איזה עולה ואיזה חטאת אלא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן [דכתיב (ויקרא י״ב:ח׳) ולקח וגו' אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב (שם ט\"ו) ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה. פ\"ד דיומא דף מ\"א]. ומדנקט שתי נשים ולא נקט באשה אחת משמע דאתא לאשמעי' דלא גזרינן התנו אטו לא התנו ואי לא אתא לאשמעינן נמי כדרב חסדא לא ה\"ל למימר ולמתני לאיזה שירצה יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת. דלא היה צריך להזכיר עולה וחטאת אלא יקריב של לאה ללאה ושל רחל לרחל. ע\"כ. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>קן סתומה</b>. כתב הר\"ב ולא מיבעיא מפורשת דפשיטא כו'. כיון שהן נפרשים זה מזה כו'. תו לא סמך זה לזה כלל ופשיטא דאם פרח האחד יקח זוג לשני. כ\"כ המפרש. וקצת קשה דלפי זה רישא נקט סתומה בלאו דוקא. ובסיפא פרח לבין הקריבות א\"א לפרש אלא דוקא סתומה. והתוס' כתבו קן סתומה ה\"ה בקן מפורש הוי דין זה אלא משום דבסיפא קאמר פרח לבין הקריבות כו'. דדוקא פרידה של קן סתומה שפרחה ונתערבה לבין הקריבות. אבל פרידה המפורשת לעולה שפרחה בין שאר קנין אינו יכול להקריבה אלא כמנין עולות [שבקנים] שפרח לשם כדאמרבפ\"ק. ע\"כ. ושוב מצאתי בפ\"ב דנזיר דף י\"ב. דמייתי לה התם בגמ' למתניתין דהכא. וקאמר עלה ואלו קן מפורשת אין לו תקנה ופירש\"י וכל קן מפורשת שפרח אחד מהן ואינו יודע איזו לחטאת ואיזו לעולה. ואע\"ג דפירש כיון דלא הוי תרווייהו קמיה לית בהו היכרא דלא ידע אי האי שני הוי חטאת או עולה. ע\"כ. [ועיין בפירש הר\"ב דמשנה ד'] אבל התוס' דהתם כתבו וז\"ל ומש\"ה נקט סתומה דאי מפורשת היה צריך להאריך ולפרש איזהו פרח. העולה או החטאת. ולהכי קיצר בלשונו ואמר דפרח א' מהם ע\"כ. נראה מזה דלא גרסי בגמ' להא דאילו קן מפורשת אין לו תקנה. וכמו שצ\"ל ג\"כ לדבריהם דהכא. וכן לדברי המפרש: \n",
+                    "<b>או שפרח בין המתות</b>. להכי קאמר בין חטאות המתות. דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו. מצי למיתב חד מינייהו ועביד לה זוג להא. והא דלא נתערב הוי קרי ליה עולה. גליון שבפירש\"י שם פ\"ב דנזיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פוסל א' בהליכתו</b>. מ\"ש הר\"ב א\"נ אין להקריב השלישי הנשאר דחיישינן שמא יקריבו אותו שפרח בה' פרידות ויעשוהו חטאת כו'. ונמצא שתי חטאות מקן א'. תימה כיון דבסתומות איירינן ולכל אשה שתי קנים נמצאו ב' חטאות הן באלו השתי קנים וכדין הוא שהקריב שתי חטאות ולא שבאו מקן א' אלא משתי קנים. ובהמפרש ליתא להאי א\"נ. והקרוב אלי שלא לשבש כל הגירסא ולהגיה שצ\"ל ונמצאו ג' חטאות [משני קנין] וה\"ק א\"נ אם יעשה אחד חטאת ואחד עולה שוב לא יקרב השלישי דחיישינן וכו' ונמצאו ג' חטאות משני קנין. וה\"נ מצי לאסבורי בג' עולות ועיין בפי' הר\"ב במתניתין דלקמן על פרח מן הששית לחמישית: \n",
+                    "<b>שאפילו הן מעורבות אין פחות משנים</b>. שאפילו מעורבות כל השמנה פרידין שבארבעה הקנין יחד אין פחות משנים פי' שני קנין כשרין בהן שתי עולות ושתי חטאות. אבל ג' חטאות או ג' עולות לא מצי עביד דדילמא עביד להו משתי קינין של אשה א' שהן שני חטאות ושני עולות. המפרש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרח מן הראשונה לשנייה לשלישית</b>. כתב הר\"ב וכי פרח מן השנייה לשלישית כו' ולא יוכל לעשות בשלישית ובקנין אחרות שנתערב בהן כמ\"ש בפרח מהראשונה לשנייה אלא שלא חש להאריך בכל פעם: \n",
+                    "<b>פרח וחזר כו'</b>. הכא בבבא שלישית צ\"ל דלא קאי על הארבעה קנים הראשונים שהרי אין להם כלום כמ\"ש הר\"ב בבבא שניה: \n",
+                    "<b>ויש אומרים השביעית לא הפסידה כלום</b>. כתב הר\"ב פירש בפריחה וחזרה שלישית אלא לעולם יקריבו ממנה חמש קנין כו'. אבל אין נראה לפרש לא הפסידה כלום ויקריבו בה שבעה חטאות ושבעה עולות דמצי עביד להו כיון דבקנין אחרים אין בהן כלום [ואותן ג' שנתערבו בה מאחרים ראויין הם להקריב כולם בין עולות בין חטאות שבכל פעם שבא לה אחד היה בא ממקום שראוי להקריב בין עולה בין חטאת]. דאין זה הלשון דהוה ליה למימר נשכרה שביעית בפריחה שלישית שע\"י פריחה שלישית הוכשרו כל הקנין שבשביעית. אלא הלשון משמע לא הפסידה כלום בזאת פריחה שלישית. המפרש: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>זה שהלך אצל חטאות כו' וזה כו' עולות</b>. וכן הוא בכל הנוסחאות ואף הרמב\"ם העתיק כן בחבורו ספ\"ט מהלכות פסולי המוקדשים. ואע\"ג דברישא תנן חטאת לשון יחיד וכן העתיק שם. מ\"מ הא לית לן בה בין שהיא חטאת א' או חטאות רבות ומש\"ה לא קפיד. אבל הר\"ב והמפרש נסבי בסיפא נמי חטאת: \n",
+                    "<b>[*לא הפסיד כלום</b>. פי' הר\"ב דאותו שמעורב עם החטאת יעשה חטאת אבל לא עולה דשמא יעשהו מן החטאת המפורשת. והמגיה כן בדברי הר\"ב. לא הפסיד]: \n",
+                    "<b> *) חזר</b>. לשון הר\"ב חזר מן האמצעים לצדדין הרי חטאות ועולות מעורבים וימותו כולן. וכ\"כ המפרש. גם הרמב\"ם בפירושו ובחבורו והיו יכולין לפרש דכולן ימותו מפני שפרח בהן מבין המתות: \n",
+                    "<b>או שפרח מן האמצע לצדדין</b>. הוא שפרח לצד זה ששם החטאות או העולות ופרח משם לקצה האחר הרי כבר היה תערובת החטאת בעולה לפיכך כולם ימותו כמו שנתבאר בתחלת המסכת. הרמב\"ם. ובחבורו העתיק לבבא זו. פרח מן האמצעית לצדדין. ולא העתיק חזר. אבל להר\"ב והמפרש נראה דלא גרסי לבבא דאו שפרח כו': \n",
+                    "<b>תכפול ותביא עולתה כו'</b>. פי' הר\"ב שהחטאת היא עיקר. לשון הרמב\"ם לפי ההכתוב הקדים אותה כמ\"ש בעשירי מזבחים ע\"כ. ואע\"ג דביולדת הקדים הכתוב לעולה כדכתיב (ויקרא י\"ב) א' לעולה וא' לחטאת. כבר כתבתי שם במ\"ד דלא הקדימו אלא למקראה. ובת\"כ פ' תזריע ספ\"ד מה ת\"ל אחד לעולה ואחד לחטאת כו' כאן שהיא מביאה עולתה תחלה אינו דין שתביא חטאתה מעין עולתה ת\"ל אחד לעולה וא' לחטאת הביאה חטאתה תור וכו' כדתנינן הכא. ויראה לי דהכי דרוש דה\"מ למכתב לעולה ולחטאת והוה שמעינן דעולה קודמת כיון דלא נקט חטאת ברישא כמו במקום אחר אלא להכי כתב אחד למדרש בג\"ש מא' לחטאת וא' לעולה דגבי טומאת מקדש וקדשיו דהתם כתב והקריב אשר לחטאת ראשונה דה\"נ תהא החטאת עיקר לכל דבר חוץ למקראה. ובספר קרבן אהרן מפרש דדייק מאחד אחד דמייתרי אלא דה\"ק אחד לעולה ויהי' מהאחד שהוא לחטאת תמיד ע\"כ. וראיתי ג\"כ בנוסחאות דל\"ג כאן שהיא כו' אינו דין כו' אלא ה\"ג מנין שאם הביאה כו' שתביא כו': \n",
+                    "<b>[*יביאו היורשים עולתה</b>. דשעבודא דאורייתא ומש\"ה אפילו לא הפרישתו מחיים. פ\"ק דקדושין דף י\"ג. ופסק כן הרמב\"ם ספ\"א מהלכות מחוסרי כפרה ע\"ש. וגם עיין מ\"ש בפ\"ה דערכין משנה ב' ד\"ה יתנו]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>במה דברים אמורים בכהן נמלך</b>. כתב הר\"ב אפרקא קמא קאי והכי קאמרינן בד\"א דחטאת שנתערבה בעולה שכולם ימותו. וכ\"כ המפרש ומשום מתני' ג' הוא דנקטי הכי דהא הכא בסתומה אנן קיימין. ולשון הרמב\"ם זה [בד\"א] הוא שב על הלכה רביעית מן הפרק הראשון שאמר המועט כשר: \n",
+                    "<b>אבל בכהן שאינו נמלך</b>. פי' הר\"ב ועשה לדעת עצמו קן שלם למעלה לאשה אחת כו'. ומסיים המפרש וכיון שקנין אלו לשתי נשים יביאו קן אחד בשותפות ויתנו ביניהן כו' ודוקא קן שלם למעלה כו' כמ\"ש הר\"ב בסוף מתני' וכולה פרקין כמ\"ד בעלי חיים אינן נדחין ומשום הכי אי אקריב ארצי ועיין מ\"ש במ\"ח פרק ט' דפסחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "זה הכלל כ\"מ שאתה יכול לחלוק כו' לא אתא לאתויי מידי וסימנא בעלמא יהיב כדאשכחן נמי במ\"ב פ\"ד דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה כולן למעלה כו' לשון הר\"ב ועשה קן ור\"ל ב' פרידות שהאחת חטאת ואחת עולה</b>. ולשון המפרש ועשה קן שלם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חטאת ועולה</b>. כתב הר\"ב. וצריך להקריב לשם בעלים. ומיהו כי אקריב בסתמא כל אחד עלתה לשם מי שהוא כמ\"ש הר\"ב בריש זבחים וכתבתי וגם כן לעיל פ\"ק מ\"ד. ומש\"ה משכחת להו מחצה כשר ומחצה פסול כדתנינן וכתבו התוס' בפ\"ז דזבחים דף ס\"ז דלא הוה צריך למתני אלא סתומה ומפורשת דבחטאת ועולה אין מרויח כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול</b>. כתב הר\"ב פי' שני קנין כו'. כגון שהקריב מהן עולה אחת כו' שעולה הנשארת אינו יכול להקריב שמא זהו שנקבע לחטאת. וכן לשון המפרש. ורצ\"ל שמא זהו אותו המעורב שכבר נקבע לחטאת. ומ\"ש וחטאת המעורבת אינו יכול להקריב שמא היא העולה הנשארת. כלומר אחר שהקריב שתי חטאות מהתערובות שוב לא יוכל להקריב עוד חטאת על דעת שהיא זו שנתערבה. דשמא זו היא עולה הנשארת דהואיל ונקרבו שתי חטאות מן התערובות. הרי הוקבע השלישית לעולה ושמא זו היא. ולא היא אותה החטאת שנתערבה. ומ\"ש הר\"ב בחטאת שנים בחובה כגון שקרבה חטאת כו'. [*יהיה פי שנים בחובה שיש בחובה כפלים עולות כנגד החטאת. ומ\"ש הר\"ב] והרי אינו יכול להקריב ב' העולות כו' וגם ב' חטאות לא יקריב כו'. מה שאמר ב' העולות ר\"ל גם שתיהן ואפי' אחת מהן לא ומה שאמר ב' חטאות. ר\"ל שתים ביחד אינו יכול להקריב. אבל אחת מקריב. דדוקא כשהקריב עוד א' שנמצאו ב' חטאות קרבו מב' הקנין והוקבעו הנשארים לעולות הלכך א\"א להקריב עוד חטאת על דעת שהיא החטאת שנתערבה דדלמא זו היא עולה. אבל משום עולה לא יוכל להקריב כלל אפי' קודם שהקריב עוד חטאת לפי דשמא זו היא החטאת שנתערבה. ואני תמיה על זה הפי' דהא ליכא בינייהו דרישא וסיפא דלעולם נמצאו שקרבו ב' חטאות מב' הקינין שבהם נעשה התערובות אלא דברישא קרבים לאחר התערובות ובסיפא כבר קרבה אחת מהן ועכשיו השניה וכיון דלעולם אין כאן הפסד לשתי החטאות שבשני קנין א\"כ למאי [נ\"מ] תנייא כלל. והמפרש אחר שכתב לזה הפי' שהעתיק הר\"ב כתב וז\"ל ונראה פי' ריב\"א שפי' חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול. כגון ח' פרידות דחטאות שנתערבו בח' פרידות שחצין עולות וחצין חטאות הרי י\"ב פרידות חטאות והד' פרידות עולות והקריב חצין למעלה וחציין למטה. אותם שלמעלה כולן פסולות כי שמא כולם חטאות ואותם שמנה שלמטה כשרות מהם ד' של חטאות וד' של עולות פסולות וזהו חובה שנים בחטאת כלומר שנתערבו ח' חטאות שם ובחובה אין כי אם ד' חטאות [זה הוא מחצה כשר ומחצה פסול] וגם זהו מנין שבחובה כשר שאין כשר שם אלא ד' חטאות. חטאות שנים בחובה. כגון ט\"ז פרידות של חטאות ושמונה של חובה ד' פרידות עולות וד' פרידות חטאות ועשה י\"ב למעלה וי\"ב למטה. מנין שבחובה כשר. די\"ב של מעלה כולן פסולות שמא חטאות הם. וי\"ב שלמטה ד' פסולות שמא עולות הן וח' חטאות כשרות ממה נפשך הרי חטאות כשרות כמנין כל החובה בין עולה בין חטאת. ומיהו חטאת שנים בחובה אין לישבו מענין חובה שנים בחטאת וכן תפרש הבבא שאחריה. והרב רבינו אברהם פירש שהקנין סתומות גבי [חובה] שנים בחטאת שהקנין היו סתומות שנים והחטאות שנים פרידות ועשאן חציין למעלה וחציין למטה מחצה כשר ומחצה פסול כי שמא שנים חטאות קריבין למעלה ועולה מן הסתומה ולמטה ב' חטאות ועולה. חטאות שנים בחובה כלומר חטאת פי שנים שנתערבו בחובה שהיו החטאות ד' פרידות והחובה ב' פרידות ועשה חצין למעלה וחצין למטה המנין שבחובה כשר דהיינו ב' חטאות דג' חטאות נעשה למעלה והן פסולין וב' חטאות ועולה נעשו למטה עכ\"ל המפרש. ויש להרמב\"ם שטה אחרת בכולה מכילתין עד הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא שתים למעלן ושתים למטן</b> כסבור ב' הקינין חובה עליה שמא יולדת בזוב היתה והוזקקה לקן לידה וקן זיבה. רש\"י פ\"ז דזבחים דף ס\"ז: ",
+                    "<b>[*תביא שתים.</b> מ\"ש הר\"ב ותנן לעיל היינו בפ' דלעיל בסופו]: ",
+                    "<b>פירשה נדרה צריכה להביא עוד ג' פרידין</b> ממין אחד. פי' הר\"ב והקריב מהן הכהן שתים למעלה וכו' מידי דהוי אעולה שנתערבה כו' וכ\"כ הרמב\"ם ותמיהא לי טובא דעד כאן לא אמרן דאין כשר אלא כמנין עולות שבחובה אלא בכהן נמלך אבל כשעבר ועשה מה שיכולין להכשיר מכשרינן מידי דהוה שנתערבה חטאת בעולה כדתנן בריש פרקין וא\"כ ה\"נ כיון שלא נמלך והקריב אין לנו לפסול אלא אחת כמו בלא פירשה דאין חילוק ביניהם אלא לכתחלה. וכן לקמן בתביא חמש דעל כרחין מיירי נמי בפירשה כמו שאוכיח שם בס\"ד ומפרש הר\"ב דאפשר דעולה [א'] של הנדר כשרה ואפשר נמי דשתי עולות של נדר כשרות והיינו טעמא משום דלא נמלך הוא וא\"כ ה\"נ כיון שלא נמלך תעלה עולה אחת ג\"כ לנדרה ותו קשיא לי דבשני מינים תביא ד' תסגי לה בג' פרידות ממין אחד שכיון שלא קבעה נדרה הרי יכולה להביא נדרה מאיזה מין שתרצה ותביא דרך משל ג' בני יונה שנים לעולה לנדרה וא' לחטאת ויצתה ממ\"נ שאם אותן שהביאה ראשונה היו תורים לנדרה ונקרבו כולן למטה א\"כ בני יונה של חובתה קרבו למעלה ונפסל החטאת ומביאה עכשיו ג\"כ בן יונה לחטאת לזווגה לעולת חובתה שהיתה בן יונה ואם אותן בני יונה שקרבו למעלה היו של הנדר תהא בן יונה א' של עולה מהשני בני יונים שמקריבה עכשיו לעולות עם בן יונה שמקריבה גם כן עכשיו לחטאת במקום קן חובתה. וכן אתה יכול לפרש אם תרצה להביא ג' תורים דיצאת ממה נפשך. אבל רש\"י בפרק ז' דזבחים דף ס\"ז מפרש בענין אחר דפירשה נדרה היינו דכשנדרה הרי עלי קן פירשה את המין שתביא ואינה יודעת מה פירשה אם תורים אם בני יונה ונתנה שני קנין לכהן ועשה הכהן א' למעלה ואחד למטה ואם היו ממין א' צריכה להביא עוד ג' פרידין וכולן עולות שכיון שפירשה המין של הנדר ואינה יודעת מה פירשה היתה מתחלה זקוקה להביא ב' קנין לנדרה מלבד אותה קן של חובתה והיא לא הביאה רק שנים וקרב הראשון לחובתה ונשאר השני לנדרה ונפסל הימנו גוזל אחד הלכך צריכה להביא עוד גוזל א' מאותו המין שהביאה כדי להשלים הנפסל וקן שלם ממין אחר משום דלא ידעה מה פירשה. ואם שני מינין היו צריכה שתביא ד' וכולן עולות משום דמספקא לן איזה מין קרב אחרון שצריכה להשלים מאותו המין גוזל הנפסל דאין מביאים תור כנגד בן יונה ולהביא קן שלם ממין אחר שהרי אינה יודעת אם צריכה תור וב' בני יונה או בן יונה וב' תורים לפיכך תביא ב' תורים וב' בני יונה ותאמר א' מאלו שממין הנפסל יהיה תחתיו והב' יהיה נדבה וקן הב' יהא ספק פירושה. ע\"כ. והמפרש מסיים בה וה\"נ ה\"מ למנקט במין א' שצריכה ארבעה אם אינה יודעת איזה מין נתנה לכהן או ב' קנין תורים או ב' קנין בני יונה אבל ניחא ליה למנקט ביודעת מה נתנה. ע\"כ. וזה ג\"כ לדברי הר\"ב והרמב\"ם: ",
+                    "<b>קבעה נדרה צריכה להביא עוד ה' פרידות.</b> פי' הר\"ב כגון שאמרה בשעת נדרה הרי עלי קן ממין פלוני ופירשה נדרה דלעיל לא פירשה כלום בשעת הנדר אלא לאחר שנדרה וכו' ועשה הכהן שתים למטה ולא ידע כו' דשמא הנדר נעשה למטה כו' דה\"נ שפירשה ג\"כ וייחדה אותן של נדרה (וכ\"כ הר\"ב בבבא דמב' מינין וה\"ה הכא שהרי הכל בחלוקה אחת הן שנויין) ולפיכך שייך לומר שיש כאן ספק ואין ידוע מה עשה הכהן ושמא הנדר נעשה למטה דאלת\"ה כיון שאין כאן אלא מין א' מאי ספיקא איכא ממילא אותן של מעלה הן של נדר אלא מיירי שקבעה המין לנדרה וגם פירשה הקנין לפרש שזו היא של הנדר אלא שכשהביאה לכהן לא אמרה לו איזו של נדר ואיזו של חובה כמו בפירשה כ\"כ הכ\"מ ברפ\"י מה' פסולי המוקדשים בשם הר\"י קורקוס ז'\"ל ויראה לי דלרווחא דמלתא קאמר דהכא לא אמרה לכהן דא\"נ שאמרה לכהן זו לנדרי כו' אתי שפיר. דמ\"מ חלוקה בבא זו מן הקודמת. במאי דהכא קבעה ובקודמת לא קבעה וכן נמי איפכא דבבא הקודמת יכולין לפרש שפירשה בינה לבין עצמה ולא אמרה לכהן אלא משום דהרמב\"ם נקט בבבא הקודמת ואמרה לכהן רוצה עכשיו לחלק בבא זו כל האפשר ושבפירשה נמי היא מחולקת אבל אין צורך ואינו מוכרח והיינו דהר\"ב בבבא דלקמן מב' מינין תביא שש כתב וגם שכחה מה פירשה ולא קאמר מה פירשה בינה לבין עצמה ולרש\"י שכתבתי דמפרש פירשה כמו קבעה מפרש קבעה בענין אחר. ואחרי ככלות הכל קודם דברי ר' יהושע הנני מעתיק כל מה שמפרש רש\"י מקבעה ואילך: ",
+                    "<b>צריכה להביא עוד ה' פרידות.</b> פי' הר\"ב שתי תורים ושני בני יונה ולעשות ארבעתן למעלה כו' וצריכה להביא נמי בן יונה או תור לחטאת וסגי בא' ממ\"נ כדמסיק הר\"ב לקמן בסמוך אבל מ\"ש שם ואם חובתה נעשית עולה למטה וחטאת למעלה א\"כ נדרה נמי כו' ולעיל לאפי' כן כמ\"ש שם וכן לקמן לא מסיק הכי כמ\"ש שם בס\"ד ומאי דסיים וחטאת שמביאה עכשיו תביא על הספק ולא תאכל וכן לכל החטאות דבמתני' הבאות על הספק וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו בס\"פ הנזכר ועיין בפי' הר\"ב בסוף מסכת תמורה: ",
+                    "<b>משני מינין תביא שש.</b> ל' הר\"ב אבל כשהביאה ב' מינים ושכחה איזה מין קבעה לנדרה ואיזה מין קבעה לחובתה. וכן לשון המפרש בשם רבינו יצחק בר יהודה. ואני תמה על זה דלמאי נ\"מ בעינן שקבעה לחובתה ועוד דבסמוך מוכח שאם קבעה לחובתה דלא סגי לה בשתים שמוספת משום חובתה והכא לא בעינן אלא שש דהיינו ד' לנדרה ושתים לחובתה. אבל הרמב\"ם לא כתב אלא שקבעה נדרה. ומ\"ש עוד הר\"ב ועשה הכהן כל מין ומין אחד למעלה ואחד למטה שהיה סבור ששניהן חובות סתומות. גם זה מדברי המפרש ולרבותא פירשו כך. שאפי' אם אירע שעשה הכהן כל מין ומין כו'. דלא תימא דהשתא שמכל מין ומין הקריבו עולה א' שלא תהא צריכה להביא להשלים נדרה אלא ג' פרידות שהרי ב' עולות קרבו ותעלה האחת לחובתה והאחת לנדרה. קמל\"ן דלא דהא בפירשה ויחדה זו לנדרה מיירי. והוי עולה שנתערבה בחובה שאין כשר אלא עולה שבחובה לדעת הרמב\"ם והר\"ב. וכבר הקשיתי לשאול על זה: ",
+                    "<b>תביא שש.</b> פי' הר\"ב תביא ד' לנדרה כו'. וגם ב' מינין צריכה להביא לחטאת לזווג לעולת חובתה. כן הגהתי מלשון המפרש. ומ\"ש לפי שאינה יודעת מאיזה מין היתה כו' שכיון שאפשר שנדרה נעשה כולה למטה [*דז\"ש הר\"ב שעשה הכהן כל מין ומין וכו' לאו דוקא אלא לרבותא וכו'. כדכתבתי לעיל]. ונמצא שלא יצתה ידי נדרה כלל וכל אלו הד' פרידות שמביאה עכשיו לנדרה כולם צריכין לה לצאת ידי חובת נדרה ואם תביא עכשיו תור לחטאת בלבד לא סגי לה בהכי. דילמא אותן שקרבו כבר למעלה היו בני יונה ואין אחד מן התורים של עכשיו שיכולה לזווג עם החטאת שהרי צריכה לנדרה וכן כשתביא בן יונה בלבד לחטאת יש לנו הספק בהפך דשמא בני יונה היה הנדר מתחלה ונעשו למטה ונמצא שאין כאן לזווג עולה לחובה עם החטאת. וכן נמי אפי' אם הקריב מכל מין ומין אחד למעלה וא' למטה אין כשר אלא עולה שבחובה לשיטת הר\"ב והרמב\"ם נמצא שצריך ד' לנדרה. והעולה שבחובה לא ידעינן מאיזה מין היה כדי להביא עכשיו החטאת מאותה המין. הלכך צריכא שתביא מב' המינין לחטאת. דהשתא ממ\"נ יש לה זוג באחת מן עולות הראשונות. ואלא מיהת לכשתרצה שתביא עכשיו לחובתה ב' פרידות ממין אחד ושתקריב א' לעולה וא' לחטאת סגי לה בהכי. דודאי דלית לן בה בעולה שכבר קרבה וכמו שאכתוב לקמן בדברי רש\"י והרמב\"ם לא כתב אלא שתביא ב' תורים או שני בני יונה ושניהן חובה א' עולה וא' חטאת. וגם הר\"ב לקמן בנתנתם לכהן לא כתב שתביא ב' חטאות מב' מינין אלא ב' פרידות ממין א'. א' לעולה וא' לחטאת: ",
+                    "<b>נתנתם לכהן ואין ידוע כו'.</b> ��' הר\"ב כגון שקבעה נדרה וקבעה חובתה. הכא אצטריך ליה לפרושי הכי משום חטאת אחת יתירה שצריכה להביא. כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד: ",
+                    "<b>חטאת א'.</b> והר\"ב אע\"פ שהעתיק כך בפירושו לא פירש הטעם והרמב\"ם כתב אח\"כ תביא חטאת מן בני היונה או מן התורים להוסיף על כבש בן שנתו לעולה שהוא קרבן יולדת עשירה. הואיל וחובתה ג\"כ קבועה והיא לא ידעה מאיזה מין. וכ\"כ בחיבורו [ספ\"י מהפה\"מ] שתביא חטאת א' בן יונה או תור עם כבש. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס וא\"ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה נפטרה בקן מאיזה מין שתרצה. ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר. ע\"כ. וצ\"ע לשון הרמב\"ם שבפירושו זה שכתב והיא לא ידעה מאיזה מין: ",
+                    "<b>בן עזאי אומר ב' חטאות.</b> לשון הרמב\"ם ואמר בן עזאי שהיא מביאה ב' חטאות תור ובן יונה. לפי שאנו אומרים אפשר שקבעה נדרה וקבעה חובתה עם הכבש בתור או בבן יונה והרי היא מקריבה את שניהם יחד וכבר ידעת דעת בן עזאי הולכין אחר הראשון [בס\"פ דלעיל] לפיכך תביא ב' תורים וב' בני יונה לנדרה ויעשו הד' עולות. אח\"כ תביא לחובתה ב' תורים או ב' בני יונה ומקריבין הא' חטאת והב' עולה. ועוד תור ובן יונה ומקריבין את שניהם חטאת עם כבש העולה ע\"כ. ואני תמה מה ענין דעת בן עזאי בהולכין אחר הראשון לכאן דהכא אין ראשון [לחטאת] תור או בן יונה אלא כבש שנעשה עולה עם החטאת. ולכן נ\"ל דטעמא דבן עזאי שהוא מסתפק ג\"כ שמא קבעה חובתה שעם הכבש בתור או בבן יונה. וכי היכי דקשיא ליה להר\"י קורקוס לדעת הת\"ק. ומ\"מ פי' זה של הרמב\"ם יש לגמגם בו דכולה מתני' לא מיירי בקבעה חובתה. והכא בנתנתם לכהן מוקי לה דוקא בקבעה ג\"כ חובתה. ועוד דלפירושו אין בין נתנתם לכהן לקבעה והביאה ב' מינים כלום. אלא משום דהכא מיירי בקבעה ג\"כ חובתה א\"כ לא לתני נתנתם כו' אלא ואם קבעה חובתה מביאה שש וחטאת אחת אבל רש\"י מפרש הכל בענין אחר וכבר כתבתי דפירשה נדרה מפרש קבעה ומש\"ה מפרש קבעה נדרה דהיינו שקבעה להביא נדרה עם חובתה דוקא. וכדי לתת ריוח בין פרישה לפרישה אני כותב דברי רש\"י ג\"כ בהפסקת דיבורים להקל על המעיין. (והא לך פירש\"י בזבחים פ\"ז דף ס\"ז): ",
+                    "<b>קבעה נדרה.</b> שאמרה הרי עלי קן להביאו עם חובתי ופירשתו ואינה יודעת מה פירשה כדאמרן והביאה ב' קנין ונתנתן לכהן ועשה כמו שאמרנו: ",
+                    "<b>צריכה שתביא עוד ה' פרידות.</b> למעלה ממין א' דכיון דקבעה נדרה עם חובתה הוקבע עליה קרבן גדול ג' עולות ביחד אם היתה יודעת מה פירשה וזו שלא ידעה מה פירשה הוזקקה להביא ה' עולות ביחד מתחלתה אחת לחובתה וארבע לנדרה וכשהביאה ב' קנין א' לנדרה וא' לחובתה וממין א' לא עשתה כלום לנדרה. שמא אינו ממין שנדרה ובהשלמת קן שני ממין אחר לא סגי לה שהרי קבעתו לבא עם מין חובתה וא\"ת (תביא קן ממין אחר ופרידה) א) ממין שהביאה שני קנין הראשונים שקרב ממנו עולות חובתה דממ\"נ אם תורים נדרה הרי הביאה תורים עם מין שהביאה לחובתה ואם בני יונה נדרה הרי הביאה שני בני יונה עם מין שקרב ממנו חובתה. אם לא נפסל גוזל אחד מן הראשונים ה\"נ אבל עכשיו שנפסל א' מהם אין חבירו עולה לה כלום דג' עולות הוקבעו עליה יחד הלכך אם שני קנים הראשונים ממין אחד היתה צריכה שתביא עוד ה' עולות ג' מאותו המין [שתים לנדרה ואחת לקביעותה] וב' ממין א'. ד' לספק פירושה ואחת לקביעותה [ומה] שקבעה להביא עולת חובתה עם נדרה וחובתה כבר קרבה ויצאה ידיה [אלא שצריכה] להביא מאותו המין עם נדרה מפני קביעותה: ",
+                    "<b>משני מינין תביא שש.</b> שאינה יודעת איזה מין קרב תחלה לחובתה שתביא מאותו המין עם ד' של ספק פירושה לקביעותה הלכך תביא שש. שתי תורים ושני בני יונה לספק פירושה. ותור בן יונה לקביעות והעוף היתר יהא נדבה: ",
+                    "<b>נתנתם לכהן ואין ידוע מה נתנה.</b> אם תורים אם בני יונה ואם קן א' מזה וקן א' מזה ואינו ידוע מה עשה אם כולן למעלה או כולן למטה או חצין למעלה וחצין למטה נמצאת שלא יצאת אפי' ידי לידתה (נ\"א חובתה) שמא כולן למעלה ואין כאן חטאת או שמא כולן למטה ואין כאן עולה: ",
+                    "<b>צריכה להביא עוד ד' פרידות לנדרה.</b> לספק פירושה ומשני מינין ושתים לעולת חובתה תור ובן יונה דשמא הראשונים כולן למטה נעשו ואינה יודעת מאיזה מין והכל הולך אחר החטאת וצריכה להביא עולה מאותו מין או שמא הראשונים חציין למעלה וחציין למטה ובקן שקרב ראשון יצאת ידי חובתה והיא קבעה להביא עולה מאותו המין עם נדרה ואינה יודעת איזה מין היה הלכך תביא עם ספק פירושה תור ובן יונה וממ\"נ אם קן שקרב ראשון תורין היו וקרב מהן עולה למעלה והיא לחובתה הרי היא מביאה עכשיו תור עם נדרה משום קביעותה ואם מבני יונה היה והוקבע עליה להביא בן יונה עם נדרה [הרי] מביאתו ואם כולן למטה נעשו וצריכה להביא עולתה מאותו המין הרי משתים שהיא מביאה עכשיו לחובתה יעלה לה א' מהן והשני נדבה: ",
+                    "<b>וחטאת אחת תביא מאיזה מין שתרצה.</b> משום שמא הראשונים כולן למעלה נעשו והרי לו זוג ממינו לעולה משתים שהביאה חובתה מב' מינין ואף ע\"פ שכבר קרבה עולת חובתה אין צריכה לדקדק להביא חטאת מאותו מין הראשון לרבנן דפליגי עליה דבן עזאי דקסברי הכל הולך אחר החטאת הלכך הואיל ועל כרחה היא מביאה עכשיו ב' עולות תזווג לו אותה שממינו ודייה (וכתבו התוס' דבחנם דחק הקונטרס לאוקמא כשקבעה נדרה עם חובתה דהך בבא מתוקמא שפיר בשלא קבעה. ע\"כ. דכיון דספק שמא נעשו כולם למטה צריכה להביא ד' פרידות לנדרה שהרי פירשה מין ולא ידעה איזה שפירשה. וגם צריכה שתים לחובתה שצריכה להביא עולה מאותו המין של החטאת ושמא מין אחד נעשה למעלה ואינה יודעת איזה). (וחטאת אחת שמא כולן נעשו למעלה): ",
+                    "<b>בן עזאי אומר שתי חטאות.</b> בן עזאי לטעמיה דאמר הכל הולך אחר הראשון וכיון דאיכא לספוקי שמא הראשונים למעלה נעשו וכבר יצאת ידי עולה צריכה להביא חטאתה מאותו המין והרי אינה יודעת מאיזה מין היה לפיכך תביא שתי חטאות משני מינין עד כאן פירוש רש\"י: ",
+                    "<b>אמר ר\"י זה הוא שאמרו כו'.</b> עמ\"ש במ\"ד פ\"ז דזבחים: ",
+                    "<b>זה הוא שאמרו כו'.</b> וכשהוא מת קולו ז'. לשון הר\"ב הכי נמי כשנדרה תחלה וכו'. לאחר שקבעה נדרה כו' צריכה להביא ד' פרידות לנדרה וד' פרידות לחובתה. וכ\"כ התוס' דהכא. וכן בפירש\"י פ\"ז דזבחים. ולרבותא נקטי מנין המרובה אע\"ג דהיינו לבן עזאי. אבל היו יכולים לפרש אליבא דת\"ק ושלש לחובתה והוו ממש שבעה: ",
+                    "<b>שתי קרניו שתי חצוצרות.</b> פי' הר\"ב לשופרות דקרינן לשיפורא חצוצרות. [*בסוף פרק במה מדליקין והא דקאמר התם נ\"מ לשופר של ר\"ה. ה\"ה דהמ\"ל דנ\"מ לפירושא דמתני' דהכא אלא ב) שפיר טובא קאמר דנ\"מ לענין דין] דאי חצוצרות ממש הא תנן בסוף תמיד ושתי חצוצרות של כסף בידם. תוס' פ\"ז דזבחים דף ס\"ח ועוד תירצו בשם ר\"ת דההיא דתמיד של כהנים והני דהכא של לוים לכלי שיר ושתי מיני חצוצרות היו: ",
+                    "<b>שתי שוקיו.</b> עצמות שוקיו לעשות חלילין. תוס': ",
+                    "<b>עורו לתוף.</b> מעיו לנבלים. בני מעיו לכנורות. ויש לחלק בין מעיו לבני מעיו שבני מעיו הם המעים הדקים כמו הדרא דכנתא. אבל בתוספות ראיתי שיש להם גי' אחרת שכתבו וז\"ל מעיו הכרס הגדול לעשות תוף בני מעים הדקין לעשות נבלים ונימין לכנורות ע\"כ. ושוב ראיתי בתשובת הרא\"ש סוף כלל י\"ג שהעתיק המשנה כגירסת הספר: ",
+                    "<b>ויש אומרים אף צמרו לתכלת.</b> פי' הר\"ב עושים מצמרו מעיל כו' ועל שוליו פעמונים שמשמיעים קול. וז\"ל התוס' דבמעיל של כהן היו על שוליו פעמוני זהב ורמוני תכלת כמין רמונים היו עשוים מצמר צבוע בתכלת ועשוים קשים ותלויין בשולי המעיל אצל הפעמונים כדכתיב (שמות כ״ח:ל״ד) פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב. כשנוגעים הפעמונים אל הרמונים בשעת הלוכו נשמע קולו בבואו אל הקדש עד כאן. [*א\"נ אפשר לומר שס\"ל כהרמב\"ן בפירוש החומש שמפרש שהפעמונים היו בתוך הרמונים ממש שהיו הרמונים עשוים חלולים חלולים]. ולדעת היש אומרים אתיא כבן עזאי דס\"ל שתביא שמונה וא\"כ לא אכפת לן שיהיו המספרים שוים ממש וכמו שלא דקדקו המפרשים שהזכרתי בדברי רבי יהושע. וכתב הר\"ב ות\"ק תכלת לא קחשיב לפי שאין התכלת משמיע קול אלא הפעמונים. שאף על פי שהקול נשמע על ידי נגיפה והקשת הפעמון ברמון. מ\"מ קול לו קול אליו לפעמון יתיחס ולא לרמון. שאין הקול יוצא אלא מהמתכות ולא מהצמר. ועוד יראה לי דס\"ל לת\"ק כפירש\"י בפי' החומש דמפרש פעמוני זהב זגים עם ענבלים שבתוכן ולא שבא על ידי הקשה ברמון כלל. [*וכבר הזכיר הרא\"ם שכן פירשו הרמב\"ם והסמ\"ג. והוכיח שכן הוא כפירושם מברייתא דמסכת זבחים פרק המזבח [דף פ\"ח]: ",
+                    "<b>כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן.</b> לשון הר\"ב כל זמן שמזקינין ובאים לידי תשות כח הן מוסיפין חכמה. וז\"ל הרמב\"ם שבשעה שהם מזקינין ונחלשים ויפסיד גופם תרבה חכמתן ויתחזק שכלם ויוסיפו שלימות: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת קנים וכולהו מסכייתא דסדר קדשים:<br> אהללה לאל כי שריתי עם אנשים ויכולתי לגמור גם סדר קדשים: ובכן יחדשני כנשר נערות להשלים כמו כן סדר טהרות: </small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קינים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה קינים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Kinnim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,137 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Kinnim",
+    "text": {
+        "Mishnah Kinnim, Introduction": [
+            "כשהשלים לדבר בקרבנות הבהמות ובכל הנלוה אליהם ותבנית הבית שמקריבין בו אותן הקרבנות סידר אחריו מס' קנים ואין ענין במסכתא זו אלא לדבר בתערובי העופות כשיתערבו קרבנות העופות אלו עם אלו והניח זה הענין באחרונה מפני שאינו מוכרח לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו ועוד שהדבור עליו מעט מזער. הרמב\"ם: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>חטאת העוף נעשית למטה</b>. פי' הר\"ב למטה מחוט הסיקרא. שאין במזבח כי אם שני מקומות. תוס'. ועמ\"ש ברפ\"ג דמדות [ד\"ה והחוט]. ומ\"ש הר\"ב. דכתיב והזה וגו' ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשירים שלו מתמצין כו' וכן לשונו במ\"ד פ\"ו דזבחים ועמ\"ש שם [ד\"ה היה]. משמא דגמרא: \n",
+                    "<b>וחטאת בהמה למעלה</b>. כדתנן במשנה ג' פ\"ה דזבחים: \n",
+                    "<b>עולת העוף נעשית למעלה</b>. כתב הר\"ב דכתיב ומלק והקטיר ונמצה וכו'. עמ\"ש עוד משמא דגמרא בפ\"ו דזבחים מ\"ה [ד\"ה עלה]. והמפרש יהיב סימנא על חטאת ועולת עוף ע\"ע ט\"ט. כלומר בעולה יש עי\"ן. וכן בלמעלה. ובחטאת יש טי\"ת וכן בלמטה. וממילא ידעינן לבהמות דהא איפכא נינהו: \n",
+                    "<b>ועולת בהמה למטה</b>. כדתנן מ\"ד פ\"ה דזבחים: \n",
+                    "<b>אם שינה בזה ובזה פסול</b>. כתב הר\"ב האי דפסל אם עשה מעשה חטאת העוף למעלה דוקא בהזאה. ועיין פ\"ז דזבחים מ\"א. ומסיים המפרש ובמצוי פלוגתא במעילה פרק חטאת העוף (מעילה דף ח') דאיכא למ\"ד דלא מעכב ע\"כ. ובפ\"ז דזבחים מ\"ג פירשתי בשם התוספת כמ\"ד דלא מעכב: \n",
+                    "<b>סדר קנים</b>. קן קרוי ב' תורים או שני בני יונה. פרידה קרויה יונה אחת או תור אחד. המפרש: \n",
+                    "<b>קנים</b>. בחיר\"ק תחת הקו\"ף כי קן מפעלי הכפל ובצירי כמו חץ שברבוי חצים בחיר\"ק. וקן צפור שבפתח מפני הסמיכות: \n",
+                    "<b>החובה אחד חטאת ואחד עולה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דאיכא קנין של גר דהן חובה ושתיהן עולות. כמ\"ש ברפ\"ב דכריתות [ד\"ה עד]. ומ\"ש הר\"ב לא חייש כו'. משום דלא שכיחי כולי האי. כ\"כ הרמב\"ם. ובנא\"י כתוב עוד וגם כן שאינו מפורש בתורה. ע\"כ. וכתב [עוד] הרמב\"ם. ומה שאמרנו שהחובה אחד עולה ואחד חטאת הרי הוא כפי עיקר החיוב הראשון. ואם כבר הקריב מקצת קרבנותיו עד שיהיה האיש הזה דרך משל יש עליו עשרים עולות ועשר חטאות כולן חובה. או בהפך. ולפיכך אמר במסכת זו מנין חטאות שבחובה ומנין עולות שבחובה ולא אמר חצי החובה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>איזהו נדר האומר הרי עלי עולה</b>. עיין מ\"ש בזה במ\"ו פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>ואיזהו נדבה האומר הרי זו עולה</b>. עמ\"ש בזה במ\"ה פ\"ה דערכין [ד\"ה דמי]:\n",
+                    "<b>מה בין נדרים לנדבות אלא כו'</b>. עמ\"ש בזה בספ\"ק דב\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ימותו כולם</b>. דבכל אחד איכא לספוקי שמא עולה ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה. רש\"י. ומ\"ש ולא בטלי ברובא כו' עיין בריש פ\"ח דזבחים: \n",
+                    "<b>חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה</b>. ועיין בפ\"ג מ\"ה: \n",
+                    "<b>בין שהחובה מרובה והנדבה ממועטת כו'</b>. כתב הר\"ב וקרינן לעולות מפורשות נדבה וכו' ונדבה דנקט ולא נקט חטאת מועטת בחובה עולה מועטת בחובה. משום דקתני בסיפא אבל [חובה] שנתערבה זו בזו להכי נקט ברישא נדבה המפרש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחת לז�� ואחת לזו</b>. נתן דוגמות לכל המסכתא [בקרבנות] הנשים לפי שהם יותר חייבות בקנים מפני שחייבות מהם כמו שחייבין האנשים. ומוסף על האנשים. יולדות. וג\"כ שהזיבות מצוי הרבה מאד בנשים יותר ממה שהוא מצוי באנשים כמו שהוא מפורסם ונגלה לעין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מחצה כשר</b>. אע\"ג דאפשר שמקריב משל שתי נשים הרי יכול להקריב לשם מי שהוא ואנן לא קיימין אלא בפרידות גופייהו כמה כשרים וכמה פסולים מצד עצמן. ועיין בסוף פרקין וכל זה בכהן נמלך. כדתנן ברפ\"ג ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר שתי נשים שלקחו כו'</b>. כתב הר\"ב לאו משום דסבר ר\"י יש ברירה ונימא דכשהקריב הכהן קן אחד לשם [אחת] מהן כו' בגמ' דבכל מערבין דף ל\"ז בעי לאוכוחי מהכא דר\"י ס\"ל יש ברירה. ופירש\"י. כדכתב הר\"ב דכיון דעלתה ההקרבה לכל אחת לשמה ש\"מ דיש ברירה. דאלת\"ה הא קי\"ל בפסחים [דף נ\"ט] וזבחים [דף ג] דקרבן הקרב בשנוי הבעלים אינו עולה לבעלים. ע\"כ. והקשו התוס' דהא מוכח בריש זבחים [וכ\"כ שם הר\"ב בהדיא] דסתמא לשמה קאי. א\"כ בלא ברירה אפשר להקריב לו בסתם. ולכן פירשו דהכי בעי לאוכוחי דס\"ל יש ברירה דאי אין ברירה איכא למימר כל קן רחל הקריב למעלה וכל קן לאה הקריב למטה והקריב עולה למטה וחטאת למעלה. ומשני כשהתנו הנשים בשעת לקיחה זה יהיה שלי וזה יהיה שלך. וכן בנתנו דמי קניהן לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקנין אלא המעות. מהו דתימא דנגזור התנו אטו לא התנו דכיון שנותנים הדמים בעירוב יקחו ג\"כ הקנין בעירוב ואז א\"א בלא ברירה קמ\"ל דלא גזרינן וקמ\"ל נמי כדרב חסדא דאמר רב חסדא אין הקנים מתפרשות איזה עולה ואיזה חטאת אלא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן [דכתיב (ויקרא י״ב:ח׳) ולקח וגו' אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב (שם ט\"ו) ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה. פ\"ד דיומא דף מ\"א]. ומדנקט שתי נשים ולא נקט באשה אחת משמע דאתא לאשמעי' דלא גזרינן התנו אטו לא התנו ואי לא אתא לאשמעינן נמי כדרב חסדא לא ה\"ל למימר ולמתני לאיזה שירצה יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת. דלא היה צריך להזכיר עולה וחטאת אלא יקריב של לאה ללאה ושל רחל לרחל. ע\"כ. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>קן סתומה</b>. כתב הר\"ב ולא מיבעיא מפורשת דפשיטא כו'. כיון שהן נפרשים זה מזה כו'. תו לא סמך זה לזה כלל ופשיטא דאם פרח האחד יקח זוג לשני. כ\"כ המפרש. וקצת קשה דלפי זה רישא נקט סתומה בלאו דוקא. ובסיפא פרח לבין הקריבות א\"א לפרש אלא דוקא סתומה. והתוס' כתבו קן סתומה ה\"ה בקן מפורש הוי דין זה אלא משום דבסיפא קאמר פרח לבין הקריבות כו'. דדוקא פרידה של קן סתומה שפרחה ונתערבה לבין הקריבות. אבל פרידה המפורשת לעולה שפרחה בין שאר קנין אינו יכול להקריבה אלא כמנין עולות [שבקנים] שפרח לשם כדאמרבפ\"ק. ע\"כ. ושוב מצאתי בפ\"ב דנזיר דף י\"ב. דמייתי לה התם בגמ' למתניתין דהכא. וקאמר עלה ואלו קן מפורשת אין לו תקנה ופירש\"י וכל קן מפורשת שפרח אחד מהן ואינו יודע איזו לחטאת ואיזו לעולה. ואע\"ג דפירש כיון דלא הוי תרווייהו קמיה לית בהו היכרא דלא ידע אי האי שני הוי חטאת או עולה. ע\"כ. [ועיין בפירש הר\"ב דמשנה ד'] אבל התוס' דהתם כתבו וז\"ל ומש\"ה נקט סתומה דאי מפורשת היה צריך להאריך ולפרש איזהו פרח. העולה או החטאת. ולהכי קיצר בלשונו ואמר דפרח א' מהם ע\"כ. נראה מזה דלא גרסי בגמ' להא דאילו קן מפורשת אין לו תקנה. וכמו שצ\"ל ג\"כ לדבריהם דהכא. וכן לדברי המפרש: \n",
+                    "<b>או שפרח בין המתות</b>. להכי קאמר בין חטאות המתות. דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו. מצי למיתב חד מינייהו ועביד לה זוג להא. והא דלא נתערב הוי קרי ליה עולה. גליון שבפירש\"י שם פ\"ב דנזיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פוסל א' בהליכתו</b>. מ\"ש הר\"ב א\"נ אין להקריב השלישי הנשאר דחיישינן שמא יקריבו אותו שפרח בה' פרידות ויעשוהו חטאת כו'. ונמצא שתי חטאות מקן א'. תימה כיון דבסתומות איירינן ולכל אשה שתי קנים נמצאו ב' חטאות הן באלו השתי קנים וכדין הוא שהקריב שתי חטאות ולא שבאו מקן א' אלא משתי קנים. ובהמפרש ליתא להאי א\"נ. והקרוב אלי שלא לשבש כל הגירסא ולהגיה שצ\"ל ונמצאו ג' חטאות [משני קנין] וה\"ק א\"נ אם יעשה אחד חטאת ואחד עולה שוב לא יקרב השלישי דחיישינן וכו' ונמצאו ג' חטאות משני קנין. וה\"נ מצי לאסבורי בג' עולות ועיין בפי' הר\"ב במתניתין דלקמן על פרח מן הששית לחמישית: \n",
+                    "<b>שאפילו הן מעורבות אין פחות משנים</b>. שאפילו מעורבות כל השמנה פרידין שבארבעה הקנין יחד אין פחות משנים פי' שני קנין כשרין בהן שתי עולות ושתי חטאות. אבל ג' חטאות או ג' עולות לא מצי עביד דדילמא עביד להו משתי קינין של אשה א' שהן שני חטאות ושני עולות. המפרש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרח מן הראשונה לשנייה לשלישית</b>. כתב הר\"ב וכי פרח מן השנייה לשלישית כו' ולא יוכל לעשות בשלישית ובקנין אחרות שנתערב בהן כמ\"ש בפרח מהראשונה לשנייה אלא שלא חש להאריך בכל פעם: \n",
+                    "<b>פרח וחזר כו'</b>. הכא בבבא שלישית צ\"ל דלא קאי על הארבעה קנים הראשונים שהרי אין להם כלום כמ\"ש הר\"ב בבבא שניה: \n",
+                    "<b>ויש אומרים השביעית לא הפסידה כלום</b>. כתב הר\"ב פירש בפריחה וחזרה שלישית אלא לעולם יקריבו ממנה חמש קנין כו'. אבל אין נראה לפרש לא הפסידה כלום ויקריבו בה שבעה חטאות ושבעה עולות דמצי עביד להו כיון דבקנין אחרים אין בהן כלום [ואותן ג' שנתערבו בה מאחרים ראויין הם להקריב כולם בין עולות בין חטאות שבכל פעם שבא לה אחד היה בא ממקום שראוי להקריב בין עולה בין חטאת]. דאין זה הלשון דהוה ליה למימר נשכרה שביעית בפריחה שלישית שע\"י פריחה שלישית הוכשרו כל הקנין שבשביעית. אלא הלשון משמע לא הפסידה כלום בזאת פריחה שלישית. המפרש: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>זה שהלך אצל חטאות כו' וזה כו' עולות</b>. וכן הוא בכל הנוסחאות ואף הרמב\"ם העתיק כן בחבורו ספ\"ט מהלכות פסולי המוקדשים. ואע\"ג דברישא תנן חטאת לשון יחיד וכן העתיק שם. מ\"מ הא לית לן בה בין שהיא חטאת א' או חטאות רבות ומש\"ה לא קפיד. אבל הר\"ב והמפרש נסבי בסיפא נמי חטאת: \n",
+                    "<b>[*לא הפסיד כלום</b>. פי' הר\"ב דאותו שמעורב עם החטאת יעשה חטאת אבל לא עולה דשמא יעשהו מן החטאת המפורשת. והמגיה כן בדברי הר\"ב. לא הפסיד]: \n",
+                    "<b> *) חזר</b>. לשון הר\"ב חזר מן האמצעים לצדדין הרי חטאות ועולות מעורבים וימותו כולן. וכ\"כ המפרש. גם הרמב\"ם בפירושו ובחבורו והיו יכולין לפרש דכולן ימותו מפני שפרח בהן מבין המתות: \n",
+                    "<b>או שפרח מן האמצע לצדדין</b>. הוא שפרח לצד זה ששם החטאות או העולות ופרח משם לקצה האחר הרי כבר היה תערובת החטאת בעולה לפיכך כולם ימותו כמו שנתבאר בתחלת המסכת. הרמב\"ם. ובחבורו העתיק לבבא זו. פרח מן האמצעית לצדדין. ולא העתיק חזר. אבל להר\"ב והמפ��ש נראה דלא גרסי לבבא דאו שפרח כו': \n",
+                    "<b>תכפול ותביא עולתה כו'</b>. פי' הר\"ב שהחטאת היא עיקר. לשון הרמב\"ם לפי ההכתוב הקדים אותה כמ\"ש בעשירי מזבחים ע\"כ. ואע\"ג דביולדת הקדים הכתוב לעולה כדכתיב (ויקרא י\"ב) א' לעולה וא' לחטאת. כבר כתבתי שם במ\"ד דלא הקדימו אלא למקראה. ובת\"כ פ' תזריע ספ\"ד מה ת\"ל אחד לעולה ואחד לחטאת כו' כאן שהיא מביאה עולתה תחלה אינו דין שתביא חטאתה מעין עולתה ת\"ל אחד לעולה וא' לחטאת הביאה חטאתה תור וכו' כדתנינן הכא. ויראה לי דהכי דרוש דה\"מ למכתב לעולה ולחטאת והוה שמעינן דעולה קודמת כיון דלא נקט חטאת ברישא כמו במקום אחר אלא להכי כתב אחד למדרש בג\"ש מא' לחטאת וא' לעולה דגבי טומאת מקדש וקדשיו דהתם כתב והקריב אשר לחטאת ראשונה דה\"נ תהא החטאת עיקר לכל דבר חוץ למקראה. ובספר קרבן אהרן מפרש דדייק מאחד אחד דמייתרי אלא דה\"ק אחד לעולה ויהי' מהאחד שהוא לחטאת תמיד ע\"כ. וראיתי ג\"כ בנוסחאות דל\"ג כאן שהיא כו' אינו דין כו' אלא ה\"ג מנין שאם הביאה כו' שתביא כו': \n",
+                    "<b>[*יביאו היורשים עולתה</b>. דשעבודא דאורייתא ומש\"ה אפילו לא הפרישתו מחיים. פ\"ק דקדושין דף י\"ג. ופסק כן הרמב\"ם ספ\"א מהלכות מחוסרי כפרה ע\"ש. וגם עיין מ\"ש בפ\"ה דערכין משנה ב' ד\"ה יתנו]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>במה דברים אמורים בכהן נמלך</b>. כתב הר\"ב אפרקא קמא קאי והכי קאמרינן בד\"א דחטאת שנתערבה בעולה שכולם ימותו. וכ\"כ המפרש ומשום מתני' ג' הוא דנקטי הכי דהא הכא בסתומה אנן קיימין. ולשון הרמב\"ם זה [בד\"א] הוא שב על הלכה רביעית מן הפרק הראשון שאמר המועט כשר: \n",
+                    "<b>אבל בכהן שאינו נמלך</b>. פי' הר\"ב ועשה לדעת עצמו קן שלם למעלה לאשה אחת כו'. ומסיים המפרש וכיון שקנין אלו לשתי נשים יביאו קן אחד בשותפות ויתנו ביניהן כו' ודוקא קן שלם למעלה כו' כמ\"ש הר\"ב בסוף מתני' וכולה פרקין כמ\"ד בעלי חיים אינן נדחין ומשום הכי אי אקריב ארצי ועיין מ\"ש במ\"ח פרק ט' דפסחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "זה הכלל כ\"מ שאתה יכול לחלוק כו' לא אתא לאתויי מידי וסימנא בעלמא יהיב כדאשכחן נמי במ\"ב פ\"ד דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה כולן למעלה כו' לשון הר\"ב ועשה קן ור\"ל ב' פרידות שהאחת חטאת ואחת עולה</b>. ולשון המפרש ועשה קן שלם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חטאת ועולה</b>. כתב הר\"ב. וצריך להקריב לשם בעלים. ומיהו כי אקריב בסתמא כל אחד עלתה לשם מי שהוא כמ\"ש הר\"ב בריש זבחים וכתבתי וגם כן לעיל פ\"ק מ\"ד. ומש\"ה משכחת להו מחצה כשר ומחצה פסול כדתנינן וכתבו התוס' בפ\"ז דזבחים דף ס\"ז דלא הוה צריך למתני אלא סתומה ומפורשת דבחטאת ועולה אין מרויח כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול</b>. כתב הר\"ב פי' שני קנין כו'. כגון שהקריב מהן עולה אחת כו' שעולה הנשארת אינו יכול להקריב שמא זהו שנקבע לחטאת. וכן לשון המפרש. ורצ\"ל שמא זהו אותו המעורב שכבר נקבע לחטאת. ומ\"ש וחטאת המעורבת אינו יכול להקריב שמא היא העולה הנשארת. כלומר אחר שהקריב שתי חטאות מהתערובות שוב לא יוכל להקריב עוד חטאת על דעת שהיא זו שנתערבה. דשמא זו היא עולה הנשארת דהואיל ונקרבו שתי חטאות מן התערובות. הרי הוקבע השלישית לעולה ושמא זו היא. ולא היא אותה החטאת שנתערבה. ומ\"ש הר\"ב בחטאת שנים בחובה כגון שקרבה חטאת כו'. [*יהיה פי שנים בחובה שיש בחובה כפלים עולות כנגד החטאת. ומ\"ש הר\"ב] והרי אינו יכול להקריב ב' העולות כו' וגם ב' חטאות לא יקריב כו'. מה שאמר ב' העולות ר\"ל גם שתיהן ואפי' אחת מהן לא ומה שאמר ב' חטאות. ר\"ל שתים ביחד אינו יכול להקריב. אבל אחת מקריב. דדוקא כשהקריב עוד א' שנמצאו ב' חטאות קרבו מב' הקנין והוקבעו הנשארים לעולות הלכך א\"א להקריב עוד חטאת על דעת שהיא החטאת שנתערבה דדלמא זו היא עולה. אבל משום עולה לא יוכל להקריב כלל אפי' קודם שהקריב עוד חטאת לפי דשמא זו היא החטאת שנתערבה. ואני תמיה על זה הפי' דהא ליכא בינייהו דרישא וסיפא דלעולם נמצאו שקרבו ב' חטאות מב' הקינין שבהם נעשה התערובות אלא דברישא קרבים לאחר התערובות ובסיפא כבר קרבה אחת מהן ועכשיו השניה וכיון דלעולם אין כאן הפסד לשתי החטאות שבשני קנין א\"כ למאי [נ\"מ] תנייא כלל. והמפרש אחר שכתב לזה הפי' שהעתיק הר\"ב כתב וז\"ל ונראה פי' ריב\"א שפי' חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול. כגון ח' פרידות דחטאות שנתערבו בח' פרידות שחצין עולות וחצין חטאות הרי י\"ב פרידות חטאות והד' פרידות עולות והקריב חצין למעלה וחציין למטה. אותם שלמעלה כולן פסולות כי שמא כולם חטאות ואותם שמנה שלמטה כשרות מהם ד' של חטאות וד' של עולות פסולות וזהו חובה שנים בחטאת כלומר שנתערבו ח' חטאות שם ובחובה אין כי אם ד' חטאות [זה הוא מחצה כשר ומחצה פסול] וגם זהו מנין שבחובה כשר שאין כשר שם אלא ד' חטאות. חטאות שנים בחובה. כגון ט\"ז פרידות של חטאות ושמונה של חובה ד' פרידות עולות וד' פרידות חטאות ועשה י\"ב למעלה וי\"ב למטה. מנין שבחובה כשר. די\"ב של מעלה כולן פסולות שמא חטאות הם. וי\"ב שלמטה ד' פסולות שמא עולות הן וח' חטאות כשרות ממה נפשך הרי חטאות כשרות כמנין כל החובה בין עולה בין חטאת. ומיהו חטאת שנים בחובה אין לישבו מענין חובה שנים בחטאת וכן תפרש הבבא שאחריה. והרב רבינו אברהם פירש שהקנין סתומות גבי [חובה] שנים בחטאת שהקנין היו סתומות שנים והחטאות שנים פרידות ועשאן חציין למעלה וחציין למטה מחצה כשר ומחצה פסול כי שמא שנים חטאות קריבין למעלה ועולה מן הסתומה ולמטה ב' חטאות ועולה. חטאות שנים בחובה כלומר חטאת פי שנים שנתערבו בחובה שהיו החטאות ד' פרידות והחובה ב' פרידות ועשה חצין למעלה וחצין למטה המנין שבחובה כשר דהיינו ב' חטאות דג' חטאות נעשה למעלה והן פסולין וב' חטאות ועולה נעשו למטה עכ\"ל המפרש. ויש להרמב\"ם שטה אחרת בכולה מכילתין עד הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא שתים למעלן ושתים למטן</b> כסבור ב' הקינין חובה עליה שמא יולדת בזוב היתה והוזקקה לקן לידה וקן זיבה. רש\"י פ\"ז דזבחים דף ס\"ז: ",
+                    "<b>[*תביא שתים.</b> מ\"ש הר\"ב ותנן לעיל היינו בפ' דלעיל בסופו]: ",
+                    "<b>פירשה נדרה צריכה להביא עוד ג' פרידין</b> ממין אחד. פי' הר\"ב והקריב מהן הכהן שתים למעלה וכו' מידי דהוי אעולה שנתערבה כו' וכ\"כ הרמב\"ם ותמיהא לי טובא דעד כאן לא אמרן דאין כשר אלא כמנין עולות שבחובה אלא בכהן נמלך אבל כשעבר ועשה מה שיכולין להכשיר מכשרינן מידי דהוה שנתערבה חטאת בעולה כדתנן בריש פרקין וא\"כ ה\"נ כיון שלא נמלך והקריב אין לנו לפסול אלא אחת כמו בלא פירשה דאין חילוק ביניהם אלא לכתחלה. וכן לקמן בתביא חמש דעל כרחין מיירי נמי בפירשה כמו שאוכיח שם בס\"ד ומפרש הר\"ב דאפשר דעולה [א'] של הנדר כשרה ואפשר נמי דשתי עולות של נדר כשרות והיינו טעמא משום דלא נמלך הוא וא\"כ ה\"נ כיון שלא נמלך תעלה עולה אחת ג\"כ ��נדרה ותו קשיא לי דבשני מינים תביא ד' תסגי לה בג' פרידות ממין אחד שכיון שלא קבעה נדרה הרי יכולה להביא נדרה מאיזה מין שתרצה ותביא דרך משל ג' בני יונה שנים לעולה לנדרה וא' לחטאת ויצתה ממ\"נ שאם אותן שהביאה ראשונה היו תורים לנדרה ונקרבו כולן למטה א\"כ בני יונה של חובתה קרבו למעלה ונפסל החטאת ומביאה עכשיו ג\"כ בן יונה לחטאת לזווגה לעולת חובתה שהיתה בן יונה ואם אותן בני יונה שקרבו למעלה היו של הנדר תהא בן יונה א' של עולה מהשני בני יונים שמקריבה עכשיו לעולות עם בן יונה שמקריבה גם כן עכשיו לחטאת במקום קן חובתה. וכן אתה יכול לפרש אם תרצה להביא ג' תורים דיצאת ממה נפשך. אבל רש\"י בפרק ז' דזבחים דף ס\"ז מפרש בענין אחר דפירשה נדרה היינו דכשנדרה הרי עלי קן פירשה את המין שתביא ואינה יודעת מה פירשה אם תורים אם בני יונה ונתנה שני קנין לכהן ועשה הכהן א' למעלה ואחד למטה ואם היו ממין א' צריכה להביא עוד ג' פרידין וכולן עולות שכיון שפירשה המין של הנדר ואינה יודעת מה פירשה היתה מתחלה זקוקה להביא ב' קנין לנדרה מלבד אותה קן של חובתה והיא לא הביאה רק שנים וקרב הראשון לחובתה ונשאר השני לנדרה ונפסל הימנו גוזל אחד הלכך צריכה להביא עוד גוזל א' מאותו המין שהביאה כדי להשלים הנפסל וקן שלם ממין אחר משום דלא ידעה מה פירשה. ואם שני מינין היו צריכה שתביא ד' וכולן עולות משום דמספקא לן איזה מין קרב אחרון שצריכה להשלים מאותו המין גוזל הנפסל דאין מביאים תור כנגד בן יונה ולהביא קן שלם ממין אחר שהרי אינה יודעת אם צריכה תור וב' בני יונה או בן יונה וב' תורים לפיכך תביא ב' תורים וב' בני יונה ותאמר א' מאלו שממין הנפסל יהיה תחתיו והב' יהיה נדבה וקן הב' יהא ספק פירושה. ע\"כ. והמפרש מסיים בה וה\"נ ה\"מ למנקט במין א' שצריכה ארבעה אם אינה יודעת איזה מין נתנה לכהן או ב' קנין תורים או ב' קנין בני יונה אבל ניחא ליה למנקט ביודעת מה נתנה. ע\"כ. וזה ג\"כ לדברי הר\"ב והרמב\"ם: ",
+                    "<b>קבעה נדרה צריכה להביא עוד ה' פרידות.</b> פי' הר\"ב כגון שאמרה בשעת נדרה הרי עלי קן ממין פלוני ופירשה נדרה דלעיל לא פירשה כלום בשעת הנדר אלא לאחר שנדרה וכו' ועשה הכהן שתים למטה ולא ידע כו' דשמא הנדר נעשה למטה כו' דה\"נ שפירשה ג\"כ וייחדה אותן של נדרה (וכ\"כ הר\"ב בבבא דמב' מינין וה\"ה הכא שהרי הכל בחלוקה אחת הן שנויין) ולפיכך שייך לומר שיש כאן ספק ואין ידוע מה עשה הכהן ושמא הנדר נעשה למטה דאלת\"ה כיון שאין כאן אלא מין א' מאי ספיקא איכא ממילא אותן של מעלה הן של נדר אלא מיירי שקבעה המין לנדרה וגם פירשה הקנין לפרש שזו היא של הנדר אלא שכשהביאה לכהן לא אמרה לו איזו של נדר ואיזו של חובה כמו בפירשה כ\"כ הכ\"מ ברפ\"י מה' פסולי המוקדשים בשם הר\"י קורקוס ז'\"ל ויראה לי דלרווחא דמלתא קאמר דהכא לא אמרה לכהן דא\"נ שאמרה לכהן זו לנדרי כו' אתי שפיר. דמ\"מ חלוקה בבא זו מן הקודמת. במאי דהכא קבעה ובקודמת לא קבעה וכן נמי איפכא דבבא הקודמת יכולין לפרש שפירשה בינה לבין עצמה ולא אמרה לכהן אלא משום דהרמב\"ם נקט בבבא הקודמת ואמרה לכהן רוצה עכשיו לחלק בבא זו כל האפשר ושבפירשה נמי היא מחולקת אבל אין צורך ואינו מוכרח והיינו דהר\"ב בבבא דלקמן מב' מינין תביא שש כתב וגם שכחה מה פירשה ולא קאמר מה פירשה בינה לבין עצמה ולרש\"י שכתבתי דמפרש פירשה כמו קבעה מפרש קבעה בענין אחר. ואחרי ככלות הכל קודם דברי ר' יהושע הנני מעתיק כל מה שמפרש רש\"י מקבעה ואילך: ",
+                    "<b>צריכה להביא עוד ה' פרידות.</b> פי' הר\"ב שתי תורים ושני בני יונה ולעשות ארבעתן למעלה כו' וצריכה להביא נמי בן יונה או תור לחטאת וסגי בא' ממ\"נ כדמסיק הר\"ב לקמן בסמוך אבל מ\"ש שם ואם חובתה נעשית עולה למטה וחטאת למעלה א\"כ נדרה נמי כו' ולעיל לאפי' כן כמ\"ש שם וכן לקמן לא מסיק הכי כמ\"ש שם בס\"ד ומאי דסיים וחטאת שמביאה עכשיו תביא על הספק ולא תאכל וכן לכל החטאות דבמתני' הבאות על הספק וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו בס\"פ הנזכר ועיין בפי' הר\"ב בסוף מסכת תמורה: ",
+                    "<b>משני מינין תביא שש.</b> ל' הר\"ב אבל כשהביאה ב' מינים ושכחה איזה מין קבעה לנדרה ואיזה מין קבעה לחובתה. וכן לשון המפרש בשם רבינו יצחק בר יהודה. ואני תמה על זה דלמאי נ\"מ בעינן שקבעה לחובתה ועוד דבסמוך מוכח שאם קבעה לחובתה דלא סגי לה בשתים שמוספת משום חובתה והכא לא בעינן אלא שש דהיינו ד' לנדרה ושתים לחובתה. אבל הרמב\"ם לא כתב אלא שקבעה נדרה. ומ\"ש עוד הר\"ב ועשה הכהן כל מין ומין אחד למעלה ואחד למטה שהיה סבור ששניהן חובות סתומות. גם זה מדברי המפרש ולרבותא פירשו כך. שאפי' אם אירע שעשה הכהן כל מין ומין כו'. דלא תימא דהשתא שמכל מין ומין הקריבו עולה א' שלא תהא צריכה להביא להשלים נדרה אלא ג' פרידות שהרי ב' עולות קרבו ותעלה האחת לחובתה והאחת לנדרה. קמל\"ן דלא דהא בפירשה ויחדה זו לנדרה מיירי. והוי עולה שנתערבה בחובה שאין כשר אלא עולה שבחובה לדעת הרמב\"ם והר\"ב. וכבר הקשיתי לשאול על זה: ",
+                    "<b>תביא שש.</b> פי' הר\"ב תביא ד' לנדרה כו'. וגם ב' מינין צריכה להביא לחטאת לזווג לעולת חובתה. כן הגהתי מלשון המפרש. ומ\"ש לפי שאינה יודעת מאיזה מין היתה כו' שכיון שאפשר שנדרה נעשה כולה למטה [*דז\"ש הר\"ב שעשה הכהן כל מין ומין וכו' לאו דוקא אלא לרבותא וכו'. כדכתבתי לעיל]. ונמצא שלא יצתה ידי נדרה כלל וכל אלו הד' פרידות שמביאה עכשיו לנדרה כולם צריכין לה לצאת ידי חובת נדרה ואם תביא עכשיו תור לחטאת בלבד לא סגי לה בהכי. דילמא אותן שקרבו כבר למעלה היו בני יונה ואין אחד מן התורים של עכשיו שיכולה לזווג עם החטאת שהרי צריכה לנדרה וכן כשתביא בן יונה בלבד לחטאת יש לנו הספק בהפך דשמא בני יונה היה הנדר מתחלה ונעשו למטה ונמצא שאין כאן לזווג עולה לחובה עם החטאת. וכן נמי אפי' אם הקריב מכל מין ומין אחד למעלה וא' למטה אין כשר אלא עולה שבחובה לשיטת הר\"ב והרמב\"ם נמצא שצריך ד' לנדרה. והעולה שבחובה לא ידעינן מאיזה מין היה כדי להביא עכשיו החטאת מאותה המין. הלכך צריכא שתביא מב' המינין לחטאת. דהשתא ממ\"נ יש לה זוג באחת מן עולות הראשונות. ואלא מיהת לכשתרצה שתביא עכשיו לחובתה ב' פרידות ממין אחד ושתקריב א' לעולה וא' לחטאת סגי לה בהכי. דודאי דלית לן בה בעולה שכבר קרבה וכמו שאכתוב לקמן בדברי רש\"י והרמב\"ם לא כתב אלא שתביא ב' תורים או שני בני יונה ושניהן חובה א' עולה וא' חטאת. וגם הר\"ב לקמן בנתנתם לכהן לא כתב שתביא ב' חטאות מב' מינין אלא ב' פרידות ממין א'. א' לעולה וא' לחטאת: ",
+                    "<b>נתנתם לכהן ואין ידוע כו'.</b> כ' הר\"ב כגון שקבעה נדרה וקבעה חובתה. הכא אצטריך ליה לפרושי הכי משום חטאת אחת יתירה שצריכה להביא. כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד: ",
+                    "<b>חטאת א'.</b> והר\"ב אע\"פ שהעתיק כך בפירושו לא פירש הטעם והרמב\"ם כתב אח\"כ תביא חטאת מן בני היונה או מן התורים להוסיף על כבש בן שנתו לעולה שהוא קרבן יולדת עשירה. הואיל וחובתה ג\"כ קבועה והיא לא ידעה מאיזה מין. וכ\"כ בחיבורו [ספ\"י מהפה\"מ] שתביא חטאת א' בן יונה או תור עם כבש. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס וא\"ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה נפטרה בקן מאיזה מין שתרצה. ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר. ע\"כ. וצ\"ע לשון הרמב\"ם שבפירושו זה שכתב והיא לא ידעה מאיזה מין: ",
+                    "<b>בן עזאי אומר ב' חטאות.</b> לשון הרמב\"ם ואמר בן עזאי שהיא מביאה ב' חטאות תור ובן יונה. לפי שאנו אומרים אפשר שקבעה נדרה וקבעה חובתה עם הכבש בתור או בבן יונה והרי היא מקריבה את שניהם יחד וכבר ידעת דעת בן עזאי הולכין אחר הראשון [בס\"פ דלעיל] לפיכך תביא ב' תורים וב' בני יונה לנדרה ויעשו הד' עולות. אח\"כ תביא לחובתה ב' תורים או ב' בני יונה ומקריבין הא' חטאת והב' עולה. ועוד תור ובן יונה ומקריבין את שניהם חטאת עם כבש העולה ע\"כ. ואני תמה מה ענין דעת בן עזאי בהולכין אחר הראשון לכאן דהכא אין ראשון [לחטאת] תור או בן יונה אלא כבש שנעשה עולה עם החטאת. ולכן נ\"ל דטעמא דבן עזאי שהוא מסתפק ג\"כ שמא קבעה חובתה שעם הכבש בתור או בבן יונה. וכי היכי דקשיא ליה להר\"י קורקוס לדעת הת\"ק. ומ\"מ פי' זה של הרמב\"ם יש לגמגם בו דכולה מתני' לא מיירי בקבעה חובתה. והכא בנתנתם לכהן מוקי לה דוקא בקבעה ג\"כ חובתה. ועוד דלפירושו אין בין נתנתם לכהן לקבעה והביאה ב' מינים כלום. אלא משום דהכא מיירי בקבעה ג\"כ חובתה א\"כ לא לתני נתנתם כו' אלא ואם קבעה חובתה מביאה שש וחטאת אחת אבל רש\"י מפרש הכל בענין אחר וכבר כתבתי דפירשה נדרה מפרש קבעה ומש\"ה מפרש קבעה נדרה דהיינו שקבעה להביא נדרה עם חובתה דוקא. וכדי לתת ריוח בין פרישה לפרישה אני כותב דברי רש\"י ג\"כ בהפסקת דיבורים להקל על המעיין. (והא לך פירש\"י בזבחים פ\"ז דף ס\"ז): ",
+                    "<b>קבעה נדרה.</b> שאמרה הרי עלי קן להביאו עם חובתי ופירשתו ואינה יודעת מה פירשה כדאמרן והביאה ב' קנין ונתנתן לכהן ועשה כמו שאמרנו: ",
+                    "<b>צריכה שתביא עוד ה' פרידות.</b> למעלה ממין א' דכיון דקבעה נדרה עם חובתה הוקבע עליה קרבן גדול ג' עולות ביחד אם היתה יודעת מה פירשה וזו שלא ידעה מה פירשה הוזקקה להביא ה' עולות ביחד מתחלתה אחת לחובתה וארבע לנדרה וכשהביאה ב' קנין א' לנדרה וא' לחובתה וממין א' לא עשתה כלום לנדרה. שמא אינו ממין שנדרה ובהשלמת קן שני ממין אחר לא סגי לה שהרי קבעתו לבא עם מין חובתה וא\"ת (תביא קן ממין אחר ופרידה) א) ממין שהביאה שני קנין הראשונים שקרב ממנו עולות חובתה דממ\"נ אם תורים נדרה הרי הביאה תורים עם מין שהביאה לחובתה ואם בני יונה נדרה הרי הביאה שני בני יונה עם מין שקרב ממנו חובתה. אם לא נפסל גוזל אחד מן הראשונים ה\"נ אבל עכשיו שנפסל א' מהם אין חבירו עולה לה כלום דג' עולות הוקבעו עליה יחד הלכך אם שני קנים הראשונים ממין אחד היתה צריכה שתביא עוד ה' עולות ג' מאותו המין [שתים לנדרה ואחת לקביעותה] וב' ממין א'. ד' לספק פירושה ואחת לקביעותה [ומה] שקבעה להביא עולת חובתה עם נדרה וחובתה כבר קרבה ויצאה ידיה [אלא שצריכה] להביא מאותו המין עם נדרה מפני קביעותה: ",
+                    "<b>משני מינין תביא שש.</b> שאינה יודעת איזה מין קרב תחלה לחובתה שתביא מאותו המין עם ד' של ספק פירושה לקביעותה הלכך תביא שש. שתי תורים ושני בני יונה לספק פירושה. ותור בן יונה לקביעות והעוף היתר יהא נדבה: ",
+                    "<b>נתנתם לכהן ואין ידוע מה נתנה.</b> אם תורים אם בני יונה ואם קן א' מזה וקן א' מזה ואינו ידוע מה עשה אם כולן למעלה או כולן למטה או חצין למעלה וחצין למטה נמצאת שלא יצאת אפי' ידי לידתה (נ\"א חובתה) שמא כולן למעלה ואין כאן חטאת או שמא כולן למטה ואין כאן עולה: ",
+                    "<b>צריכה להביא עוד ד' פרידות לנדרה.</b> לספק פירושה ומשני מינין ושתים לעולת חובתה תור ובן יונה דשמא הראשונים כולן למטה נעשו ואינה יודעת מאיזה מין והכל הולך אחר החטאת וצריכה להביא עולה מאותו מין או שמא הראשונים חציין למעלה וחציין למטה ובקן שקרב ראשון יצאת ידי חובתה והיא קבעה להביא עולה מאותו המין עם נדרה ואינה יודעת איזה מין היה הלכך תביא עם ספק פירושה תור ובן יונה וממ\"נ אם קן שקרב ראשון תורין היו וקרב מהן עולה למעלה והיא לחובתה הרי היא מביאה עכשיו תור עם נדרה משום קביעותה ואם מבני יונה היה והוקבע עליה להביא בן יונה עם נדרה [הרי] מביאתו ואם כולן למטה נעשו וצריכה להביא עולתה מאותו המין הרי משתים שהיא מביאה עכשיו לחובתה יעלה לה א' מהן והשני נדבה: ",
+                    "<b>וחטאת אחת תביא מאיזה מין שתרצה.</b> משום שמא הראשונים כולן למעלה נעשו והרי לו זוג ממינו לעולה משתים שהביאה חובתה מב' מינין ואף ע\"פ שכבר קרבה עולת חובתה אין צריכה לדקדק להביא חטאת מאותו מין הראשון לרבנן דפליגי עליה דבן עזאי דקסברי הכל הולך אחר החטאת הלכך הואיל ועל כרחה היא מביאה עכשיו ב' עולות תזווג לו אותה שממינו ודייה (וכתבו התוס' דבחנם דחק הקונטרס לאוקמא כשקבעה נדרה עם חובתה דהך בבא מתוקמא שפיר בשלא קבעה. ע\"כ. דכיון דספק שמא נעשו כולם למטה צריכה להביא ד' פרידות לנדרה שהרי פירשה מין ולא ידעה איזה שפירשה. וגם צריכה שתים לחובתה שצריכה להביא עולה מאותו המין של החטאת ושמא מין אחד נעשה למעלה ואינה יודעת איזה). (וחטאת אחת שמא כולן נעשו למעלה): ",
+                    "<b>בן עזאי אומר שתי חטאות.</b> בן עזאי לטעמיה דאמר הכל הולך אחר הראשון וכיון דאיכא לספוקי שמא הראשונים למעלה נעשו וכבר יצאת ידי עולה צריכה להביא חטאתה מאותו המין והרי אינה יודעת מאיזה מין היה לפיכך תביא שתי חטאות משני מינין עד כאן פירוש רש\"י: ",
+                    "<b>אמר ר\"י זה הוא שאמרו כו'.</b> עמ\"ש במ\"ד פ\"ז דזבחים: ",
+                    "<b>זה הוא שאמרו כו'.</b> וכשהוא מת קולו ז'. לשון הר\"ב הכי נמי כשנדרה תחלה וכו'. לאחר שקבעה נדרה כו' צריכה להביא ד' פרידות לנדרה וד' פרידות לחובתה. וכ\"כ התוס' דהכא. וכן בפירש\"י פ\"ז דזבחים. ולרבותא נקטי מנין המרובה אע\"ג דהיינו לבן עזאי. אבל היו יכולים לפרש אליבא דת\"ק ושלש לחובתה והוו ממש שבעה: ",
+                    "<b>שתי קרניו שתי חצוצרות.</b> פי' הר\"ב לשופרות דקרינן לשיפורא חצוצרות. [*בסוף פרק במה מדליקין והא דקאמר התם נ\"מ לשופר של ר\"ה. ה\"ה דהמ\"ל דנ\"מ לפירושא דמתני' דהכא אלא ב) שפיר טובא קאמר דנ\"מ לענין דין] דאי חצוצרות ממש הא תנן בסוף תמיד ושתי חצוצרות של כסף בידם. תוס' פ\"ז דזבחים דף ס\"ח ועוד תירצו בשם ר\"ת דההיא דתמיד של כהנים והני דהכא של לוים לכלי שיר ושתי מיני חצוצרות היו: ",
+                    "<b>שתי שוקיו.</b> עצמות שוקיו לעשות חלילין. תוס': ",
+                    "<b>עורו לתוף.</b> מעיו לנבלים. בני מעיו לכנורות. ויש לחלק בין מעיו לבני מעיו שבני מעיו הם המעים הדקים כמו הדרא דכנתא. אבל בתוספות ראיתי שיש להם גי' אחרת שכתבו וז\"ל מעיו הכרס הגדול לעשות תוף בני מעים הדקין לעשות נבלים ונימין לכנורות ע\"כ. ושוב ראיתי בתשובת הרא\"ש סוף כלל י\"ג שהעתיק המשנה כגירסת הספר: ",
+                    "<b>ויש אומרים אף צמרו לתכלת.</b> פי' הר\"ב עושים מצמרו מעיל כו' ועל שוליו פעמונים שמשמיעים קול. וז\"ל התוס' דבמעיל של כהן היו על שוליו פעמוני זהב ורמוני תכלת כמין רמונים היו עשוים מצמר צבוע בתכלת ועשוים קשים ותלויין בשולי המעיל אצל הפעמונים כדכתיב (שמות כ״ח:ל״ד) פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב. כשנוגעים הפעמונים אל הרמונים בשעת הלוכו נשמע קולו בבואו אל הקדש עד כאן. [*א\"נ אפשר לומר שס\"ל כהרמב\"ן בפירוש החומש שמפרש שהפעמונים היו בתוך הרמונים ממש שהיו הרמונים עשוים חלולים חלולים]. ולדעת היש אומרים אתיא כבן עזאי דס\"ל שתביא שמונה וא\"כ לא אכפת לן שיהיו המספרים שוים ממש וכמו שלא דקדקו המפרשים שהזכרתי בדברי רבי יהושע. וכתב הר\"ב ות\"ק תכלת לא קחשיב לפי שאין התכלת משמיע קול אלא הפעמונים. שאף על פי שהקול נשמע על ידי נגיפה והקשת הפעמון ברמון. מ\"מ קול לו קול אליו לפעמון יתיחס ולא לרמון. שאין הקול יוצא אלא מהמתכות ולא מהצמר. ועוד יראה לי דס\"ל לת\"ק כפירש\"י בפי' החומש דמפרש פעמוני זהב זגים עם ענבלים שבתוכן ולא שבא על ידי הקשה ברמון כלל. [*וכבר הזכיר הרא\"ם שכן פירשו הרמב\"ם והסמ\"ג. והוכיח שכן הוא כפירושם מברייתא דמסכת זבחים פרק המזבח [דף פ\"ח]: ",
+                    "<b>כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן.</b> לשון הר\"ב כל זמן שמזקינין ובאים לידי תשות כח הן מוסיפין חכמה. וז\"ל הרמב\"ם שבשעה שהם מזקינין ונחלשים ויפסיד גופם תרבה חכמתן ויתחזק שכלם ויוסיפו שלימות: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת קנים וכולהו מסכייתא דסדר קדשים:<br> אהללה לאל כי שריתי עם אנשים ויכולתי לגמור גם סדר קדשים: ובכן יחדשני כנשר נערות להשלים כמו כן סדר טהרות: </small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קינים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה קינים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Kinnim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,268 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Meilah, Introduction": [
+            "הביא אחר כריתות מעילה. מפני שהדברים שחייבין עליהן מעילה. יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. הרמב\"ם: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b> קדשי קדשים</b>. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה. דעד שעת זריקה מקרו קדשי ה' ובאימורין אף לאחר זריקה. אבל בקדשים קלים אין בהם מעילה עד לאחר זריקה (שלא) [שאז] הוברר חלק גבוה. ואז יש מעילה באימוריהן [וכדתנן בס\"פ]. תוס': \n",
+                    "<b>ששחטן בדרום מועלין בהן</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שדינן להשחט בצפון וכו'. גמ'. דליכא למימר דהא קמ\"ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה דהא פשיטא הוא. כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי. תוס'. ומ\"ש הר\"ב. דקדשים שמתו לא חזו כלל. פירש\"י לא לגבוה ולא להדיוט. דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. וז\"ל התוס'. דכיון שהולכין לאבוד. לא אקרו קדשי ה'. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל דרום נהי כו'. הלכך מועלין בהם. גמ'. ולפי זה משמע דמועלין דברי תורה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בהדיא. ובא ללמד שחייב עליה מעילה דברי תורה. ולא פסק כן בחבורו ריש פ\"ג מהל' מעילה. והטעם פי' הכ\"מ. משום דאמרינן בגמ' דלר\"י דמשנה ב' פ\"ט דזבחים כל הני אם עלו ירדו ולפיכך אין בהן מעילה אלא מדרבנן. אבל ה\"ל להכ\"מ לפרש ג\"כ שאין נראה כן מהגמ'. או דסוגיא זו דלא כהלכתא. דהא ודאי דטובא קמ\"ל. דאע\"פ דדין תורה אין בהן מעילה. מועלין מהן מדרבנן. \n",
+                    "<b>שחטן בדרום וקבל דמן בצפון</b>. פי' הר\"ב ולא בלבד כי נשחטו בדרום וכו' אבל שחטן בדרום וקבול דמן בדרום. בהא לא מיירי מתני' דא\"ל דרישא דתנן ק\"ק ששחטן בדרום היינו וקבל בדרום. דהוה זו ואצ\"ל זו. אלא תני והדר מפרש כיצד כו'. אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני'. ואע\"ג דהוה רבותא טפי. כך דרך המשנה לפי ששונה כל אחד בפני עצמו. לא חש לשנותם ביחד. כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו. דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו'. ובגמרא תני אפי' שניהם. ובמשנה שייריה אע\"נ דהוי רבותא טפי. משום דמסתמא כיון דשמעינן חדא לריעותא ה\"ה בתרתי. תוספות: \n",
+                    "<b>שחטן ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום</b>. כתב הר\"ב בלילה וזרק ביום כ\"ש הוא וכו'. וכ\"כ רש\"י אבל התוס' כתבו דנראה לרבינו יצחק דאיפכא גרסי'. שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה. דזריקה עיקר עבודה. והוא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה. ולהכי שבק קבלה גבי לילה. ונקט זריקה. משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה. והקבלה מיד ביום. דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות מעילה. העתיק כגירסתינו: \n",
+                    "<b>או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן</b>. דלכ\"ע אם עלו לא ירדו כדתנן במשנה ב' פ\"ט דזבחים וא\"ת הא הוה זו ואצ\"ל זו. כבר פירשו התוס' אהא דאיתא בגמרא ולמאי חזי. דהכי פריך ודאי ידענא דהא קמ\"ל דזריקה לא מפקא מ��די מעילה. מיהו מה חידוש יש כיון שאין שום *)[ראויות] בזריקה מהיכי תיתי דמפקא מידי מעילה ומשני הואיל ומרצה לפיגולו [שלא נקבע לפיגול עד שיקרב המתיר. שהוא זריקת הדם וכמ\"ש בפי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דזבחים] ולהכי ס\"ד דזריקה מפקא מידי מעילה קמ\"ל דלא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שנשחטה חוץ לזמנה כו'</b>. וה\"ה לכל הני דתני ברישא. שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים. והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתני ברישא דמועלין בהן. דהני תרי אתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים [פ\"ב דף כ\"ח] מואם האכל יאכל (ויקרא י״ט:ז׳). רש\"י: \n",
+                    "<b>ושקבלו פסולין וכו'</b>. והה\"נ דתני ברישא להא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דאם לאחר שקבלו חזרו כשרים כו'. וכדמוכח מתני' דרפ\"ג דזבחים. ויראה לי לכאורה. דכיון דאכתי איכא תקנתא בחזרה. דאפילו לשיטה שכתבתי דמשנתינו במעילה מד\"ס הוא. הך מעילה דשקבלו פסולין כו' מעילה דד\"ת היא. דהא מקרי קדשי ה'. כיון דאיכא תקנתא בחזרה. אלא שמלשון הרמב\"ם פ\"ג מה\"מ אין נראה כן. וצל\"ע. ומ\"ש הר\"ב אבל טמא שקבל את הדם וזרקו כו'. דוקא קבל וזרקו. דאל\"ה קשיא מרפ\"ג דזבחים. ע\"ש. וכן הכריח הכ\"מ בפ\"א מהל' פה\"מ. דדוקא קבל וזרק: \n",
+                    "<b>ושקבלו פסולין וזרקו</b>. תחלת עבודה וסופה נקט כמ\"ש במשנה ב' פ\"ט דזבחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא</b>. כתב הר\"ב דזריקה כשרה קבעה לפגול אבל לא פסולה. דהוי כמי שלא נזרק עליהם הדם. ולא קרבו כל מתיריו. ומשום נותר. דאין נותר אלא בבשר [הראוי] לאכילה בתוך זמנו. כדכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו'. ומשום טומאת הגוף. כדאמרינן במנחות [פ\"ג דף כ\"ה] הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה. ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה [ויליף ליה מדכתיב (שם ז') כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל וגו'. וטומאתו עליו] כך פירש\"י בפ\"י דזבחים דף צ' [ע\"א] והתוס' פירשו בכאן דנותר ופגול ילפינן בג\"ש מטמא בעון עון וחילול חילול. שכתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ד דזבחים. והר\"ב בס\"פ דלקמן פירש דנותר וטמא ילפינן מפיגול: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אין מועלין</b>. פי' הר\"ב דזריקה מהניא ליוצא לאפוקי ממעילה. ולא למשרייה לאכילה כמ\"ש בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>אבל</b>. פי' הר\"ב לשון ברם. כמו באמת. כמו אבל אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) רש\"י. ודכותה במשנה ח' פ' בתרא דר\"ה: \n",
+                    "<b>כך הוא פוטר את בשר חברתה</b>. כתב הר\"ב ולא אמר ר\"ע כו' אלא כששחט שתי חטאות כאחת כגון ששחטו ב' כהנים כאחד. רש\"י. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ב דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמורי  קדשים קלים כו'</b>. ר\"א אומר אין מועלין בהן. כתב הר\"ב כי היכי דאית ליה לר\"א. דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה כו'. וצריכי דאי אתמר בקדשי קדשים. ה\"א בהא קאמר רבי אליעזר מועלים בו משום דזריקה כתיקנה מפקא מידי מעילה. שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה. אבל לאתויי לידי מעילה מודה לר\"ע דאפי' שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה. ואי אתמר גבי קדשים קלים ה\"א גבי קדשים קלים הוא דאר\"ע מועלין בהן. דאפילו זרקה שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה אבל קדשי קדשים דלאפוקי הוא שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר מועלין בהן כו'</b>. ואע\"ג דאיתנהו אבראי. דאי הדר עיילינהו. כ\"ע לא פליגי. כדמסקינן בגמ' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>פ\"י דזב��ים דף צ'. ודלא כפירש\"י שיצאו וחזרו וזרק דמן. ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהל' פה\"מ. ונזרק הדם. והם בחוץ. מועלין בהן. כתב הר\"ב כי היכי דאית ליה לר\"ע דזריקה מועלת ליוצא כו' ולכאורה יראה לי. דא\"כ ה\"נ כי היכי דלאפוקי ממעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת ומדין מגו. ה\"נ לאתויי למעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת. ומטעם מגו. אלא שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם בפ\"א מהלכות פה\"מ. ונראה לי דס\"ל להרמב\"ם דלהחמיר א\"צ מיגו: \n",
+                    "<b>מועלין בהן וחייבין כו'</b>. לכאורה נ\"ל דלא עדיף מבשר היוצא. דלא אמר ר\"ע דזריקה מועלת לאכילה. כמ\"ש לעיל ולקמן. אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"א מהלכות פה\"מ ואם החזירן מקטירין אותן. אך הראב\"ד כתב עליו שזה אינו מחוור. ע\"כ. ומ\"ש הכ\"מ שהרמב\"ם סובר שמאחר שמועלים בהם. וחייבים עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח. ע\"כ. אין בזה כדאי להצילו מההשגה. דהא בבשר. ס\"ל נמי דאהני הזריקה. ולא התירו לזבח באכילה. אבל נראה לומר דס\"ל להרמב\"ם. דהא דאמרן דלא אמר ר\"ע לאכילה. הוא חומרא בעלמא דמחמירין לגבי אדם. אבל להקטר דלגבוה לא מחמרינן. מדלא אשתמיט תלמודא לאשמעינן נמי בלגבוה. ועיין פרק דלקמן משנה ב' ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קדשי קדשים לפני זריקת דמים כו' קדשים קלים וכו'</b>. עמ\"ש ברפ\"ב בשם התוס': \n",
+                    "<b>ואין מועלין בבשר</b>. פירש הר\"ב דכבר יש בו שעת היתר לכהנים. לפי שקדשי קדשים הנאמרים כאן. הן החטאת והאשם שאוכלין אותן הכהנים אבל העולה מועלין בבשרה ואפילו לאחר זריקה. כמו שנתבאר בפרק שאחר זה. הרמב\"ם: * \n",
+                    "<b>[*נמצא מעשה דמים</b>. כפל לשון הוא וצ\"ע ועפי\"א דשבת משנה ו' ופ\"ק דעדיות משנה ה']: \n",
+                    "<b>ובקדשים קלים כו' ואין מועלים בבשר</b>. ואע\"ג דאף קודם זריקה אין בו מעילה קתני למידק הא איסורא איכא ומיירי ביוצא. ולמימרא דלא אמר ר\"ע דזריקה מועלת ליוצא להתירו לאכילה. גמרא: \n",
+                    "<b>חייבין משום פגול כו'</b>. פירש הר\"ב דזריקה קובעת בפגול. וקבעה נמי לנותר וטמא. מהטעם שכתבתי במשנה ב' בשם רש\"י ז\"ל:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חטאת העוף</b>. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרין. תוס'. וכתבו עוד דבדין הוה ליה למתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרווייהו לא סלקי לגבוה כולהו. אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף. לפי שהיא קודם. ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלים בעורה כי עורה לכהנים. ובחטאת *)[הנשרפת] מועל אף בעורה. ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>משהוקדשה בפה</b>. אפילו אם נהנה ממנה מחיים. כגון שמכרה דהוציאה לחולין. רש\"י. ויש לתמוה על הר\"ב דנטר לפרש עד מתניתין ח: \n",
+                    "<b>הוכשרה</b>. כל מה שאמר בזה הפרק הכשר. רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם. לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום. ודע זה. ואל יטעך שתוף הענין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>להפסל בטבול יום</b>. כתב הר\"ב אבל לא מיטמאה כו' כחכמים דמתני' ד' פי\"א דפרה. ובגמ' מייתי ברייתא. וה\"מ לאתויי ממתני' דפרה. אלא דבברייתא מפורש יותר ותני בה שלש מחלוקות ועייין בפ' בתרא דנדה משנה ו' שם הקשיתי לשאול על הרמב\"ם שדבריו סותרים זה את זה. ועיין ברפ\"ב דטבול יום: \n",
+                    "<b>ובלינה</b>. בלינת דם בשקיעת החמה. א\"נ בלינת בשר ליום ולילה ואע\"ג דבתר הכי קת��י. הוזה דמה. דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה. וא\"א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה. שהרי ההזאה ביום המליקה. דאל\"כ יפסל הדם בשקיעת החמה. מ\"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר. לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה. ומשעת מליקה מונין. תוס'. \n",
+                    "<b>ובלינה</b>. ולא קתני וביוצא דמתני' ר\"ע היא כדלקמן. ולדידיה הזייה מהני ליה ליוצא. כדלקמן. ומדלא פסיקא ליה. לא קתני: \n",
+                    "<b>הוזה דמה כו'</b>. כתב הר\"ב דהזאה קובעת כו'. עיין בפי' הר\"ב לקמן בס\"פ. ומ\"ש בפרק דלעיל משנה ב': \n",
+                    "<b>ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים</b>. רק כולה לכהנים כבשר חטאת. הרמב\"ם. ובגמרא מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. וביוצא ור\"ע היא. ולא מהניא ליה זריקה להתירו לאכילה. כמ\"ש בס\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובלינה</b>. הכא וכולהו דדמי ליה. שאין בהן היתר לכהנים. ואפ\"ה לא תני וביוצא. ולא מיבעיא להרמב\"ם. דהא מהניא הזייה ליוצא להקטרה [*וכמ\"ש במשנה ג' פרק דלעיל] ואף להראב\"ד ל\"ק. דל\"פ אלא לכתחלה. אבל אם הקטיר סלקא ליה: \n",
+                    "<b>עד שתצא לבית הדשן</b>. פי' הר\"ב שתשרף כולה ותנטל מאפרה כו' ותו כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו. רש\"י. כלומר דלא אקרו עוד קדשי ה'. ועד שתצא לבית הדשן. עד שתראה לבית הדשן. גמרא. [*ופי' רש\"י אחר שהרים תרומת הדשן אותו הנשאר הוא ראוי ועומד להוצאת הדשן] ועיין מ\"ש במשנה ג'. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ד' דקשיא אדפירש בכאן. ושם אפרש בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משום פיגול</b>. לשון הר\"ב אם חישב עליהם בשעת שחיטה כו' וכן ל' רש\"י וה\"ה בשאר העבודות כמו שפי' בס\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>עד שיותך הבשר</b>. פי' הר\"ב כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים וז\"ל הרמב\"ם שיותך גזור מן [תוך] ר\"ל עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והענין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי. ע\"כ. וזה דלא כמ\"ש בשמו בספי\"ב מזבחים דמפרש שיותך מלשון התכה והמסה ושהוא בתחלת השרפה ושם הדין עמו. דמדחכמים פליגי בברייתא וסברי משנעשה אפר. שמעינן דיותך דאמר ר\"ש לאו הכי הוה. אבל הכא צ\"ע אמאי לא מפרש כיותך דהתם דבלישנא דיותך לא שמעינן דפליגי. ולכן נ\"ל דהכא גרסינן שיתוך הוי\"ו אחר התי\"ו. וכן בחבורו פ\"ב מהל' מעילה. כתוב יתוך. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שנעשו גחלים כו'. שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו. הרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ויש בו מעילה. כמו שכתב הר\"ב בסוף מסכת תמורה. וכ\"כ עוד במשנה ד' פ' דלקמן. משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה. שני כתובין הבאים כאחד. ואין מלמדין ולמאן דאמר מלמדים תרי מיעוטי הערופה [ה\"א קמייתא] ושמו [וי\"ו בתראי] הני אין מידי אחריני לא. גמרא פרק דלקמן די\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיצא לבית הדשן</b>. לשון הר\"ב שמרימין כל האפר כו'. וכן לשון הרמב\"ם ולעיל משנה ב' העתיק לשון רש\"י שכתב עד שתנטל מאפרה כו'. ופלוגתא דרב ורבי יוחנן. דרב אמר מכיון שנתקיים מצות תרומת הדשן נעשית מצותו. ושוב אין מועלין באפר שע\"ג התפוח שעומד להוצאת הדשן. ור\"י אמר כיון דכתיב בהוצאת הדשן ולבש הכהן [בגדים אחרים וכן לשון רש\"י] שהן בגדי כהונה אלא שפחותים מן הראשונים בקדושתיה קאי. ולפי שבמשנה דלעיל לא פירש הרמב\"ם כלום וכאן לא פירש\"י כלום. ראה להעתיק לשון רש\"י כאשר מצאו לעיל. וכן בכאן העתיק ל' הרמב\"ם שמצאו מפרש בכאן. ולא דייק שאין דברי שניהם עולים כאחד. עד שיצא. מוסב על הב��ר. שהוא לשון זכר. והר\"ב העתיק עד שתצא ומוסב על העולה שהיא ל' נקבה. כדכתיב (ויקרא א׳:ו׳) ונתח אותה לנתחיה. \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הוכשרו להפסל כו'</b>. כתב הר\"ב הכא ל\"ג ובלינה משום דשתי הלחם נאפות מערב י\"ט. וכ\"כ רש\"י. אבל התוס' כתבו דר\"י אומר דשפיר גר' דמדקתני קרמו בתנור [הוכשרו ליפסל וכו'] אלמא דאית ליה דתנור מקדש. א\"כ על כרחך לינה פסלה ונאפית בשבת. והא דתנן בפי\"א דמנחות דנאפות מעי\"ט. אית ליה דתנור אינו מקדש. וא\"ת כיון דאית ליה למתני' תנור מקדש למה לי קרמו. כניסתו בתנור לקדשו. דהא כלי שרת מקדש. וי\"ל דמשום טבול יום נקטי' דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו. והא דכלי שרת מקדש. היינו דוקא כשנעשה כל הראוי להעשות בו. והיינו כשנקרם ע\"כ. ועיין מ\"ש להרמב\"ם בפרק י\"א דמנחות משנה ב': \n",
+                    "<b>ולשחוט עליהן את הזבח וכו'</b>. דשחיטת הכבשים מקדשתן ומפגלתן כדאיתא במשנה ב' פ\"ב דמנחות: \n",
+                    "<b>ואין מועלין בהן</b>. פירשו התוספות דכיון שאינן גוף הזבח ליכא לפרושי כמו באינך דאין מועלין בהן. הא איסורא איכא. וביוצא ואליבא דר\"ע. וכן צ\"ל בלחם הפנים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרבו הבזיכין חייבים עליו משום פגול</b>. שאם חשב בשעת הקטרת הבזיכין הריני מקטיר ע\"מ לאכול חוץ לזמנו הוקבע הלחם בפיגול דכי היכי דזריקת דם בבהמה כו'. ועיין במשנה ח' פרק י\"א דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משהוקדשו פירש הר\"ב בפה</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה א': \n",
+                    "<b>עד שיצא לבית הדשן</b>. עיין מ\"ש במשנה ד']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומנחת נסכים</b>. פי' הר\"ב הבאה עם הזבח כו' וכן פירש\"י. וכרבנן דמשנה ג' פ\"ד דזבחים. ועיין מ\"ש שם. דלהתוס' הכא אף בבאה בפני עצמה ואתיא ככ\"ע דהתם. וכתבו התוס' דבבאה בפני עצמה. מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפי' בלילה [וכמ\"ש הר\"ב שם] ועמוד השחר פוסלתו. וא\"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר. ע\"כ. כלומר לינת כל הלילה: \n",
+                    "<b>קדשו בכלי</b>. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ. דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו. הוכשר ליפסל בטבול יום. *)מקודש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ [אלא אגב הנך דנקט בהו קדשו בכלי נקט ליה]. תוס' [דף ח' ע\"א ד\"ה קדש]: \n",
+                    "<b>כל שיש לו מתירים</b>. מ\"ש הר\"ב. כגון עולת העוף ופרים הנשרפין שדמן מתיר למזבח בלבד. לאו למזבח בלבד דפרים הנשרפין עד שיתוך הבשר בבית הדשן מועלין בהן. וא\"כ ניתר בשרן ועורן לבית הדשן נמי. ול' רש\"י עולת העוף. ועולת הבהמה שדמן וכו': \n",
+                    "<b>וכל שאין לו מתירין</b>. פי' הר\"ב. כי הני הקומץ והלבונה. עמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים. והא דכתב הר\"ב וטמא יליף כו'. שם בפי' הר\"ב במשנה ה': \n",
+                    "<b>משום נותר</b>. ומשום טמא. כתב הר\"ב. משום טמא. מרבינן להו. מדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. וכי יש נוגע שהוא מחייב. אלא בכל הקדשים הראוי לקרב. והוא משקדש בכלי שאכל בטומאה. הוא מדבר. גמ':\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ולד חטאת כו'</b>. משנה זו שנויה ברפ\"ד דתמורה. והתם תני לה משום תמורה. והכא משום מעילה. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המפריש מעות לנזירותו</b>. כתב הר\"ב ולא פירש אלו לעולתי כו'. לאו דוקא דאפילו אמר אלו לחובתי מפורשים הן. כמ\"ש במשנה ד' פ\"ד דנזיר. לא נהנין. מדרבנן או שמא דאפילו מדאורייתא אסור. דקיימא לשלמים. מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה [ליכא] איסורא דאורייתא איכא. תוס'. ומדברי הרמב\"ם פ\"א מה\"מ נראה דס\"ל לא נהנין מדרבנן: \n",
+                    "<b>מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים</b>. לשון הר\"ב כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש כו' ואע\"ג דאיכא נמי בהדייהו כו' וכ\"כ רש\"י. ולפי זה כשנהנה בכולן מעל ומתני' סתמא תנן ולא מועלין. דמשמע דאין כאן מעילה כלל וכן הא דתנן מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. משמע דבכולן ביחד ראוי לבא שלמים. לכן נראה כפי' התוס' שפירשו דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. כלומר והשאר יביא מביתו וכ\"כ במסכת נזיר [דף פ\"ה] וכ\"ד הרמב\"ם בפ\"ד מה\"מ דאפילו נהנה בכולן לא מעל דלא חילק כמו באינך דלקמיה: \n",
+                    "<b>מת היו סתומים יפלו לנדבה</b>. בגמ' פ\"ד דנזיר דף כ\"ד מייתי לה. ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהם. וכתבו התוס'. דה\"ה דה\"מ למפרך והלא דמי שלמים. אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר מיתה. ע\"כ. ומשני א\"ר יוחנן הלכה היא בנזיר. פי' התוס' הל\"מ היא דסתומים יפלו לנדבה. והקשו דלתני מפני שראוין לבא בכולן [עולה] כדאמר [לעיל] מפני שהן ראוין לבא בכולן שלמים [והתם לחומרא דלא לייתי חולין לעזרה והכא לחומרא דכולו כליל] וי\"ל דכשהוא חי שייך למימר מימליך ומייתי בכולן אבל כשמת לא שייך למימר מימליך. ועי\"ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן שלמים היינו דוקא היכא דאמר אלו מעות לנזירתי. דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה בשליש חטאת ובשליש שלמים. או אם ארצה אעשה מכולן חטאת. או מכולן שלמים. דלנזירות. משמע שפיר למקצת נזירות. אבל היכא דמת והיו לו מעות סתומין [דיפלו לנדבה] איירי בהפריש מעות ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתי. לא יכול להביא בכולן קרבן א'. דהא קרבנות קאמר. הלכך יש במעות הללו דמי חטאת לכך פריך והלא דמי חטאת מעורבין. ובזה מתישב לשון מתני' דלמאי אצטריך למתני והיו לו מעות סתומים. והא בסתומין איירינן והכי איבעי ליה למימר מת יפלו לנדבה אלא [המפריש מעות לנזירותו] איירי דאמר דוקא לנזירותו. דאז יכול להביא בכולן א' [מה שאין כן כשאמר לקרבנותיו] דמשמע אכל קרבנותיו קאמר. ולכך קתני בסיפא מת היו לו מעות סתומים. ואפי' נמי אמר אלו לקרבנות נזירותי כולן יפלו לנדבה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>היו מפורשים וכו'</b>. עיין שם בנזיר: \n",
+                    "<b>יביאו עולה</b>. נ\"א ומועלין בהן וכן העתיק הרמב\"ם פ\"ד מהלכות מעילה וכן גירסת הספר שם בנזיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעאל</b>. נ\"א ר\"ש. וכן הגי' במשנה שבגמרא. וכן העתיק הרמב\"ם בפירושו. אין מועלין. פירש הר\"ב דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כו'. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"ד דזבחים [ד\"ה חוץ]. ומ\"ש כדתנן. ביומא פ\"ה משנה ו': \n",
+                    "<b>יצאו לשיתין</b>. לשון הר\"ב דהיינו יסודות כו'. והוא לשון ארמית תסכני בבטן אמי אשתית לי. וגידים תסככני וגידיא אשתייני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דישון מזבח הפנימי והמנורה</b>. כתב הר\"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳:ט״ז) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה\"א יתירא. גמרא: \n",
+                    "<b>לא נהנין ולא מועלין</b>. כתב הר\"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>המקדיש דישון בתחלה</b>. פירש הר\"ב ה\"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד\"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר\"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא\"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם נ\"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ\"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ\"ש הר\"ב כשנתערך זה. נ\"ל דלא דקשה ל\"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]: \n",
+                    "<b>תורין שלא הגיע זמנן כו'</b>. כדתנן במ\"ה פ\"ק דחולין: \n",
+                    "<b>לא נהנין כו'</b>. כתב הר\"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ\"ש הר\"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פ\"ו דתמורה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלב המוקדשים כו' ולא מועלין</b>. פירש הר\"ב הואיל ואינו ראוי למזבח. אע\"ג דדרשינן בפסולי המוקדשים. בשר ולא חלב [כמו שכתב הר\"ב במ\"ב פ\"י דחולין] תוס: \n",
+                    "<b>תורין</b>.והכי גרס במשנה ה' פ\"ה דחולין. וע\"ש: \n",
+                    "<b>אבל בקדשי בדק הבית כו'</b>. כתב הר\"ב דחסורי מחסרא כו'. נעשה כמי שהקדישן לב\"ה. הקדיש תרנגולת וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה כו'</b>. עמ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>חמור</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ה דב\"מ [ד\"ה וחמור]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בור מלא מים אשפה מלאה זבל</b>. צ\"ע על הסדר: \n",
+                    "<b>בור מלא מים</b>. [עמ\"ש ברפ\"ה דב\"ב] כתב הר\"ב גופן ראוי לב\"ה. לעשות בו טיט. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואין גופן ראוי למזבח. שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים [שבעזרה] תוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בפ\"ה דב\"ב דף ע\"ט. ומ\"ש שאין ראוין לניסוך המים אלא מים חיים. ובור היינו מים מכונסים. כמ\"ש במשנה ה' פ\"ה דביצה: \n",
+                    "<b>שובך מלא יונים</b>. פי' הר\"ב ראוי למזבח ולא לב\"ה. דשובך שוה הרבה. ואין עוקרין אבניו לשום אותו בב\"ה. תוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בב\"ב. וכתב עוד דכל הני דקתני למזבח ולא לב\"ה כו'. אמה שבתוכה קאי: \n",
+                    "<b>אילן מלא פירות</b>. לשון הר\"ב ראוי למקדש לבכורים ולא לבדק הבית. ודברי תימה הן דודאי דבכורים למזבח נמי לא הוו שהן ממתנות כהונה. ועוד מאי בכורים שייכא בשל הקדש. דלא חייבה התורה אלא בכורי אדמתך. ועיין בריש מס' בכורים. וז\"ל רש\"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין. ואינו ראוי לבדק הבית. לפי שעצי גפן דקין הם ואינן ראויין לשום בנין. ובבכורים לא מתוקמא. שהרי אינן קריבין לגבי המזבח. ע\"כ. וגם על דבריו קשיא מאי בכורים שייכא כלל בהקדש וכן קשיא על הרשב\"ם. שפי' בב\"ב. אילן מלא פירות לא למזבח ולא לב\"ה. דלבנין לא חזו. ולקרבן נמי לא חזי. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ובכורים לכהן הן כתרומה ע\"כ. והתוס' [ד\"ה כל הראוי] כתבו אין האילן ראוי לב\"ה. דא\"כ היה פוחת דמיו. והפירות אין ראוים למזבח. כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ודבש היינו כל מיני מתיקה. אך אם הוא זית או גפן ראוי למזבח זית לשמן למנחות וגפן ליין לנסכים. ואין ראוים לב\"ה [כדפירש\"י] ע\"כ: \n",
+                    "<b>מועלין בהם</b>. פר\"ת כגון שעקר חוליא ונהנה ממנה דהו תלוש. דהא אמרי' לקמן בברייתא דאין מעילה במחובר. תוס'. וילפינן לה בפ\"ה די\"ח חטא חטא מתרומה דאינה אלא בתלוש ואין מועלין במה שבתוכן. כתב הר\"ב דאין מועלין במה שהשביח לאחר שהוקדש. ולא אמרי' דתקנה חצר הקדש כמו חצר הדיוט [במשנה ד' פ\"ק דב\"מ] דחצר משום יד אתרבאי. ולא מצינו יד להקדש. כ\"כ התוס'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הרשב\"ם בב\"ב. דאלו בהדיוט אתרבאי רשות מואם המצא תמצא בידו [בפ\"ק דב\"מ דף י'] אבל לא בהקדש. ע\"כ. ותמיהני דהתם מסקינן בגמרא דאע\"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות. כמ\"ש שם בס\"ד. ולמה לא יהיה שליחות להקדש. דהא הני כהני שלוחי שמים הם. כמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דנדרים. וכשהגזבר עומד בצד כל הני דהויא השתא חצר המשתמרת תקני להקדש. ודוחק לומר דגזבר גופיה שליח דהקדש הוא. ואין שליח עושה שליח וצ\"ע. ועוד קשיא לי דמ\"ש הני מביצת תרנגולת וחלב חמורה דלעיל. ומיהו בזה י\"ל דאה\"נ דמתני' דלעיל דלא כי האי תנא. והיינו דבב\"ב פ\"ה דף ע\"ט מייתי לה. וקתני בה ד\"ר יהודה וכן שנוי בברייתא דהתם ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר</b>. נ\"א ר' יוסי אומר. וכ\"ה בגמ' דהכא ודב\"ב. וכן העתיקו רש\"י ותוס' דהכא ודב\"ב וכן שם הרשב\"ם. וגם הרמב\"ם בפירושו בנא\"י העתיק ר' יוסי. אך ממ\"ש דאין הלכה כמותו נראה דל\"ג ברישא. ד\"ר יהודה. ומ\"מ בחבורו פ\"ה מה\"מ. פסק כרבי יוסי. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס. משום דבב\"ב גרסי ברישא דברי רבי יהודה. וידוע דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. אבל מ\"ש עוד בשמו דבפ\"ד דפסחים [דף נ\"ו] נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו. אינו נראה לי כלל. שלא הוזכר במשנה. אלא שזה שהתירו גידולי הקדש שהיה שלא ברצון חכמים. ואיסור שמענו מעילה לא שמענו. והכי אמרינן התם בהדיא בגמ'. סברי לה כמ\"ד אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ואפשר שעל סוגיא זו סמך הרמב\"ם בפירושו שכתבתי דפסק דלא כר' יוסי. ומ\"מ י\"ל דאינה קושיא על הפסק שבחיבורו דאיכא למימר דהכי קאמר סוגיא דפסחים דאפילו למ\"ד אין מעילה בגידולין איסורא מיהא הוי ולדבריהם דאנשי יריחו הוא דאמרינן הכי. ומ\"ש עוד דבפ\"ז דתמורה שנינו ומועלים בגידוליהם. הלכך הלכה כרבי יוסי. גם מזה אינה ראיה. שהרי פי' שם הר\"ב. דהיינו ביצת תרנגולת וחלב חמורה. והכי איתא התם בגמרא. ומיהו למאי דכתבתי דההיא דביצת תרנגולת נמי רבי יוסי היא. ניחא. ומ\"מ נ\"ל עוד ראיה אחרת. מגידולי קונם. דמשנה ו' פ\"ז דנדרים: \n",
+                    "<b>ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת</b>. פי' הר\"ב. אם יצאה נקיבה עשירית תחת השבט. והיה לה בן קודם לכן לא יינק כו' ונמצא נהנה מחלב מוקדשין. ובסמוך מפרש בשם הרמב\"ם שאסור לבן לינק כו' דשויוה רבנן כגיזה ועבודה דאסורין בקדשים. וקשה דתיפוק ליה דגבי פסולי המוקדשים דרשינן בשר ולא חלב. כמ\"ש לעיל במשנה ה'. וי\"ל דכיון דבקדשים גופייהו. לא כתיב אלא לא תגוז ולא תעבוד. אלא דמפ��ולי המוקדשים שמעינן לה. ניחא ליה להרמב\"ם למנקט מאי דכתיב בהדיא גבי קדשים עצמן. אלא דאכתי קשיא דלישנא דשוינהו משמע דמדרבנן. והא דאורייתא הוא. ובגמ' קתני ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת מנא ה\"מ אמר רב אחדבוי בר אמי. אתיא העברה העברה מבכור [כתיב בבכור (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר (ויקרא כ״ז:ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט] מה בכור מועלין בו. אף חלב המעושרת מועלים בו. חלב המוקדשים נמי אתי אמו אמו מבכור [דכתיב גבי בכור בפ' משפטים יהיה עם אמו. וגבי מוקדשים כתיב בפרשת אמור שבעת ימים יהיה תחת אמו]. ופירש\"י מה בכור מועלין בו בכל דבר שיש בו דזכר הוא ולא נקבה. אף מעשר נמי דנוהג בנקבה וכן מוקדשים מועלין בכולו. אף בחלבו. ע\"כ. והקשו התוס'. ל\"ל קרא לאסור חלב המוקדשים תיפוק ליה מדדרשינן גבי פסולי המוקדשים בשר ולא חלב [כדפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"י דחולין] וי\"ל דאי לאו האי קרא דהכא. דקאסר חלב במוקדשים לא הוה דרשינן גבי פסולי המוקדשים דבשר אתא למעוטי חלב. דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי. אבל השתא דאסר חלב במוקדשים קאתי [בשר] לומר אבל חלב כדקאי קאי תדע מדאצטריך למכתב. ולא תגוז בכור צאנך [לאסור] גיזה בקדשים. ואמאי צריך תיפוק לי מדאמר גבי פסולי המוקדשים. תזבח תזבח ולא גיזה אלא ודאי כו'. כמ\"ש כבר בשמם בחולין [שם ד\"ה ליגזז] ע\"ש. אבל קושיא אחריתא יש להקשות דהיאך יליף מבכור שהוא אסור להניק. והא אין דנין אפשר משא\"א כמ\"ש [*במשנה ב' פרק ב' דתמורה] ועוד קשיא דמלתא דפשיטא הוא דולד המעושרת לא יינק מן המעושרת. כיון שהיא חולין. דהא כבר תנא לעיל חלב המוקדשים לא נהנין [ולמאי קא בעי מנא ה\"מ] ועוד דקאמר ואחרים מתנדבין [כן] פירש שהיו עשירים מתנדבים להניק את הולדות מבהמות שלהם. ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש. לכך נראה למורי רבי הרב רבינו פרץ שי'. דמתני' מיירי בולד מעושרת ולד מוקדשים שילדו משהיו מוקדשים. והיינו רבותא. דאפ\"ה אסור להניק מהם. והיינו הא דקאמר ואחרים מתנדבים כן שבשביל שהיו הולדות להקדש היו מתנדבים להניק אותם. וקא בעי בגמ'. מנא ה\"מ דלא יינק מאמו והכתיב תחת אמו. דמשמע דאפילו היתה אמו קדושה מ\"מ יונק ממנה (וקאתיא) [וקאמר אתיא] העברה העברה מבכור. מה בכור מועלין בו פי' שאסור להניק את הבכור מבהמת שמעשר וקדשים. דהא לא מצינו בכור של בהמת מעשר וקדשים שהרי הם פטורים מן הבכורות. אף מעשר כלומר אף ולד הוא קדוש קדושת המעשר שנולד מבהמת מעשר אסור להניק מאמו שהיא מעשר. חלב המוקדשים נמי אתיא אמו אמו מבכור דמה אמו האמור בבכור אינה של הקדש דבהמה של הקדש פטור מן הבכורה. אף אמו האמור בקדשים דכתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו. דמשמע לפי הפשט שמותר להניק לולדות של בהמה קדושה מאמו שהיא קדושה. אינו כן דודאי אותה אם דחולין. ולכך מותר להניק מאמו. אבל אם היא קדושה אסור להניק לו. והשתא ניחא דשפיר איצטריך ג\"ש להכי דאף כשהולד של הקדש אסור להניק מן האם: \n",
+                    "<b>מעושרת</b>. קשיא לי דלענין מעשר דגן תנן במשנה ו' פרק בתרא דדמאי מעושרת על הכלכלה שממנה הופרש המעשר. וכן משמעות הל' והרמב\"ם בספ\"ג מה\"מ העתיק ולד המעשר: \n",
+                    "<b>ואחרים מתנדבין כן</b>. פי' הר\"ב אחרים שהתנדבו קודם לכן. רשאים להתנות קודם שתתעשר כו'. וללא צורך מפרש קודם לכן וגם לשון המשנה מתנדבין כן לא משמע לשעבר. וז\"ל רש\"י. ואחרים מתנדבין כן. שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש כ��' ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן. הלכך מהני תנאה. והוי כנדבה. ולהכי קרו להו אחרים. שאינן מחמירין עליהן כראוי. וכן נמי בולד מוקדשים. לא היו מקדישין חלב האם. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומגומגם הוא מטעם שכתבו התוס' [ד\"ה הפועלים] דלישנא לא משמע כן והל\"ל ואחרים מתנים בכך. ועוד קשיא דבתוספתא קתני ליה גבי פועלים ופרה. והתם מה מועיל התנאי בדבר שהוא כבר של הקדש. לכך נראה לפרש ואחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן ולדות מן בהמות שלהן שהיא חולין וכן פועלים ופרה של הקדש לפי שעושין בשביל הקדש היו עשירים מתנדבים לפרנסם. ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש בשמם בדבור ולד המעושרת: \n",
+                    "<b>הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש</b>. דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש. רש\"י. והתוס' כתבו דאתקש חוסם לנחסם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ז דב\"מ: \n",
+                    "<b>וכן פרה לא תאכל כו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב לא תחסום שור בדישו וכו'. גמ'. ופי' רש\"י דענינא כולה בחולין קמיירי [*ודברי הר\"ב הן פי' הרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל הקדש באין בשל הדיוט כו'</b>. פירש הר\"ב כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר מט\"ז אמה כו'. וא\"ת ולתני אידי ואידי תוך ט\"ז ולתני סיפא מועלין א\"נ אידי ואידי אחר ט\"ז ולתני ברישא מועלין. וי\"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט\"ז ובין חוץ לט\"ז אמה [לא] נהנין ולא מועלין. תוס' פ\"ב דב\"ב דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>המים שבכד כו'</b>. בפ\"ד דסוכה משנה י' תנן חבית. וכמ\"ש הר\"ב. לא קשיא כדאשכחן ברפ\"ג דב\"ק ובסוף דמאי וכמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בר צדוק אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם</b>. פי' הר\"ב בתחלה קודם שזקפוה דמשזקפו דנעשית מצותה נהנין ממנה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואפילו שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח. קסבר מצות לאו להנות נתנו. תוס'. ולכאורה נ\"ל דת\"ק לא פליג דהא קי\"ל מצות לאו להנות נתנו כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ד דנדרים. ור\"א בר צדוק עובדא קאמר. ואע\"ג דמתניא בלשון פלוגתא אשכחן טובא כה\"ג ול\"פ וכמ\"ש בסוף בכורים. אלא שהרמב\"ם כתב בפירושו וז\"ל ומ\"ש ר\"א בר צדוק [לאשמועינן מינה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמיתי. ואע\"פ שדעת ר\"א שמותר ליהנות ממנה. אינה הלכה ע\"כ. וכן בחבורו פ\"ה מה\"מ לא העתיק דבריו. וצ\"ע למה דחאו מהלכה: \n",
+                    "זקנים שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א\"נ לחשיבותם הורשו ליקח:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קן שבראש האילן של הקדש כו'</b>. פי' הר\"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא\"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי\"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע\"כ: \n",
+                    "<b>יתיז בקנה</b>. לשון הר\"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ\"כ הרמב\"ם יתיז בקנה ר\"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע\"כ. ומ\"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ\"מ בפ\"ה מה\"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ\"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז\"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר\"ב]. וא\"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסו��א גבי הקדש. י\"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע\"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ\"ה שרי ע\"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ\"מ. שבהלכות מעילה [פ\"ה] העתיק גירסתינו ובפ\"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ\"מ דברי הר\"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש\"י פי' בפ\"ג דמס' עבודה זרה דף מ\"ב ע\"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>מועלים בכולו</b>. עמ\"ש בשם התוס' במ\"ו בדבור מועלים בהם כו': \n",
+                    "<b>לא בשפוי ולא בנויה</b>. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא בנוייה</b>. והר\"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ\"ח פ\"ג דעבודה זרה. והרמב\"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע\"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי\"ת. אבל בחבורו פ\"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי\"ת: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ולחייב עליהן משום פגול נותר וטמא</b>. מסיים הר\"ב או לחייב למעלה כזית בחוץ. וכן כתב רש\"י. ותמיהה דאמאי שייריה. ועוד דבמשנה ד' פי\"ג דזבחים. לא תנן אלא המעלה כזית מן העולה ומן האימורים. ואפשר לפי שהם זבח אחד לפיכך מצטרפין גם הרמב\"ם [בפי'] לא הזכיר הא דמעלה. ועמ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b> חמשה דברים בעולה מצטרפים זה עם זה</b>. פירש הר\"ב לכזית לחייב משום מעלה בחוץ. וכ\"כ רש\"י ותוס'. אבל בפי\"ג דזבחים דף ק\"ט כתבו התוס' דאין לפרש להתחייב בחוץ. דהא לא תנן אלא עולה ואימורין אבל חמשה דברים לא דאע\"ג דמחייבו בחוץ ה\"מ בפני עצמו אבל אצטרופי לא ועוד דלא מחייב בחוץ על לחם שבתודה ועוד חלב ויין היאך מצטרפין. והא אין שעורן שוה זה בכזית וזה בג' לוגין. ע\"כ. גם הרמב\"ם לא הזכיר הא דמעלה. ומ\"ש הר\"ב ולחייב משום פיגול ונותר וטמא וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם. וכתבו התוס' דזבחים. דאין לפרש לענין מחשבת פגול דאין אכילה והקטרה מצטרפים [כדתנן בסוף פ\"ב דזבחים. וספ\"ב דמנחות וכלומר בתודה א\"א לפרש כן] אלא מיירי לענין אכילה. דמחייב האוכל משום פגול נותר וטמא. ואי מרישא דקתני קדשי מזבח מצטרפין ה\"א במין א' קמ\"ל אפילו בב' מינין. ועוד תננהו למעוטי דם שאין חייבים עליו משום פגול [כדתנן במשנה ה' פ\"ד דזבחים וספ\"ח דחולין וכי תימא מאי קמ\"ל כיון דתנינא. י\"ל כמ\"ש בריש ברכות בשם התוס' דכך רגילות המשנה ע\"ש] ועוד אשמועינן דחל פיגול אהנך דברים חמשה וששה. וצ\"ל דאתיא כר\"מ דפ\"ד דזבחים משנה ג'. דמחייב בפיגול לנסכים הבאים עם הבהמה וכן במשנה ד' פ\"ב דמנחות. והא דחלב ויין מצטרפין. אע\"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה\"מ בשתיה. אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו [בכזית] וקצת תימה מאי איריא דנקיט חמשה דברים בעולה. הא בשלמים נמי מצטרפין לחייב משום פגול. וי\"ל דנקט עולה משום דאיירי נמי במעילה. אע\"ג דבתודה לא איירינן במעילה ע\"כ. והרמב\"ם בחבורו [ריש] פי\"א מהלכות מעשה הקרבנות העתיק בבת ה' דברים לענין אוכל כזית מחמשה ביחד דלוקה. שנאמר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר העולה: \n",
+                    "<b>וששה בתודה</b>. פי' ��ר\"ב לפגול כו' ולא למעילה שהתודה קדשים קלים. ואין מועלין בבשרה כלל. וג\"כ בלחם תודה [ג\"כ] *)אין מועלין בו לפי שהוא דומה לבשר ואוכלין כיוצא בו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ותרומת מעשר של דמאי</b>. הארכתי בזה בס\"ד במשנה ח' פ\"ד דמציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנבלות מצטרפות זו עם זו</b>. פירש הר\"ב לענין טומאה. אבל לא למלקות כו'. שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה כו'. דאין איסור חל על איסור כדפירש הר\"ב במשנה ד' פרק ג' דכריתות. ועיין בס\"פ: \n",
+                    "<b>וכל השרצים כו'</b>. כתב הר\"ב ושמונה שרצים האמורים בתורה. מצטרפים זה עם זה. לחייב האוכלן בכעדשה כשיעור טומאתן. דתני ר\"י בר חנינא ולאתשקצו וגו'. ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ׳:כ״ה). פתח הכתוב באכילה דאל תשקצו. דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. גמ'. ושאר שרצים אין להם טומאה. וז\"ל הרמב\"ם סוף פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע\"פ שהן אסורים באכילה הרי הן טהורים מכלום ואפילו כאוכלים טמאים אינן: \n",
+                    "<b>דם השרץ ובשרו מצטרפין</b>. פי' הר\"ב דמרבינן מקרא דכתיב וזה לכם הטמא כו' והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה</b>. פי' לטומאה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל. ל\"ש אלא לטומאת הידים. דמדרבנן היא. [ועיין מ\"ש בריש פ\"ג דידים] אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא\"א לא יאכל כי קדש הוא (שמות כ\"ט) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ופירש\"י לטומאת ידים כדאמרינן במס' פסחים [בסופה במשנה] שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידים משום חשדי הכהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים (דגזירה דרבנן היא). ואי אמרת מצטרפין הויא גזירה לגזירה [ועמ\"ש בדבור דלקמן בס\"ד] אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול. וטתר משלימיה לכזית. חייבים עליו משום פגול. ואי רוב דנותר כו' חייב עליו משום נותר. ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה. וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פיגול ע\"כ. ונ\"ל דלא לחייבו בשתים. שא\"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פיגול: \n",
+                    "<b>מפני שהם שני שמות</b>. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא. ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן וא\"כ מאי מפני שהם ב' שמות אלא טעמא כדכתב רש\"י דלא גזרינן גזירה לגזירה וכבר כתבו התוס' בפ\"ב דסוכה דף כ\"ד דאשכחן טובא שאין הגמ' חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה ע\"כ. ועי\"ל דלפי שנמצא הרבה פעמים שגזרו כאחת שתי הגזירות כדאמרינן כולה חדא גזירה היא ואהא הוא דתנן מפני שהם ב' שעות. ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. נ\"ל: \n",
+                    "<b>האוכל וכו' מצטרפין</b>. תניא ר\"ש אומר מה טעם כו'. מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתיא ליה טומאה. הוי כראשון ולהכי מצטרפין. ועיין במשנה ה' פ\"ק דטהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל האוכלין מצטרפין</b>. עמ\"ש בריש פ\"ק דטהרות. גם עיין בפירוש משנה ז' פרק בתרא דמקואות: \n",
+                    "<b>לפסול את הגויה</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבת: \n",
+                    "<b>בכחצי פרס</b>. פי' הר\"ב שה��א ביצה ומחצה לדברי הרמב\"ם כו' ועיין בפירושו למשנה ג' פ\"ג דכריתות. ובמשנה ב' פ\"ח דערובין: \n",
+                    "<b>לטמא טומאת אוכלים</b>. פי' הרב שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה. עמ\"ש ברפ\"ב דטהרות. ומ\"ש הר\"ב ושיערו חכמים כו'. בגמ' פרק בתרא דיומא דף פ'. וכמוה בלא קליפתה בפרק ח' דערובין דף פ' ג: \n",
+                    "<b>בכגרוגרת להוצאת שבת</b>. עיין ספ\"ז דשבת: \n",
+                    "<b>בככותבת ביוה\"כ</b>. עיין במשנה ב' פרק בתרא דיומא: \n",
+                    "<b>[*כל המשקים</b>. ובפרק אחרון דמקואות מ\"ז מפרש הר\"ב. דוקא הז' משקין]: \n",
+                    "<b>ברביעית</b>. עמ\"ש בריש פ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>ובמלא לוגמיו</b>. והר\"ב העתיק וכמלא לוגמיו וכן הוא בס\"א. ובמשנה שבגמרא והרמב\"ם העתיק מלא לוגמיו. ועיין במ\"ב פרק בתרא דיומא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הערלה וכלאי הכרם מצטרפים</b>. פי' הר\"ב ללקות הארבעים. ותימה דבמשנה ג' פי' הר\"ב כל הנבלות מצטרפין לטומאה. אבל לא למלקות כו'. לפי שהן שני שמות. וצ\"ל דמתני' דהכא פליגא. ושנויה ג\"כ ברפ\"ב דערלה ושם פירש הר\"ש מהירושלמי. דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם ר\"מ כל האיסורין מצטרף ללקות עליהם בכזית משום לא תאכלו כל תועבה. ובפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס\"ו] מייתי לה. ע\"כ. ועיין במשנה י' פ\"ב דערלה. ומ\"ש הר\"ב א\"נ ערלה וכלאי הכרם מעורבין עיין שם בר\"פ. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. כתב הר\"ב כיון דשני שמות נינהו אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וכו'. ולכאורה לפי' הראשון אצ\"ל דאינן מצטרפין ללקות. כיון שהם שני שמות כדתנן במשנה ג'. אלא דבגמ' איפכא שמעינן דפריך ומי צריך לר\"ש לצרופי והתניא ר\"ש אומר כל שהוא למכות תני א\"צ לצרף: \n",
+                    "<b>הבגד והשק כו'</b>. עיין במשנה ג' פכ\"ז דכלים: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין לטמא מושב</b>. כתב הר\"ב. כלומר אע\"ג דאמרן לעיל כו'. הכא מצטרפין כו'. שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב ותימא דלעיל נמי שהם שוים בדבר אחד. ואעפ\"כ אינן מצטרפין. והרמב\"ם [בפי'] מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. ע\"כ. וגם בזה לא נוח לי. דהא אמרן לעיל שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. ולשון רש\"י מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם. ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין. ע\"כ. והיינו כדתני עלה בגמרא קיצע מכולם ועשה מהן בגד למשכב ג'. למושב טפח. וכן במשנה ד' פכ\"ז דכלים. ובגמרא פ\"ק דסוכה דף י\"ז [ע\"ב] גרסי' בהדיא אמר ר\"ש מה טעם הואיל וראוי לטמא מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח טמא. ושם פירש\"י שני פירושים המקצע מכולן מא' מכל אלו קצע טפח על טפח. מקצעו שמשוהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה [וזהו פירושו שבכאן] וי\"מ המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד. והראשון נ\"ל ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב שם בכלים משנה ג' ד':\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דילפינן בגמרא ממעילה דכתיב בעבודה זרה. וימעלו מעל ששינו עצמם מן המקום לעבודה זרה אף כאן עד שיפגם וישתנה [*ועמ\"ש במשנה ד']. וכל דבר שאין בו פגם כו'. דאתקש נמי לסוטה דכתיב בה ומעלה. וסוטה פגומה ועומדת היא. דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך. ואמרי' שקדמה שכיבת הבעל לבועל [וכמ\"ש ברפ\"ד דסוטה] והיינו בעולה ואפ\"ה כתיב. ומעלה בו מעל. \n",
+                    "<b>[*נתנה קטלא וכו'</b>. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב: \n",
+                    "<b>קטלא</b>. פי' הר\"ב רביד כו'. ועי' ברפ\"ו דשבת: \n",
+                    "<b>[*לבש בחלוק כו'</b>. אורחא דמלתא נקט שדרך האנשים להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה]: \n",
+                    "<b>כשהיא חיה לא מעל</b>. פירש הר\"ב בחטאת בעלת מום איירי דעומדת לפדות. וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש\"י: \n",
+                    "<b>כיון שנהנה מעל</b>. ומעילה זו מדבריהם הרמב\"ם פ\"ו מה\"מ. ועיין ריש מכילתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד ופגם בש\"פ בד\"א</b>. ל' הר\"ב כגון ששפך משקה של קדש ולא נהנה. וכ\"פ רש\"י ומלישנא דמתני' משמע שהוא נהנה בשעה שפוגם. אלא שאין שניהם בדבר אחד. וזה לא פירשו והוא דחוק. ולשון הרמב\"ם כגון שקרע קצת מבגד הקדש ונתן אותה חתיכה שקרע בבגדו ולבש אותה ונתקשט בו ונהנה בש\"פ בתכשיטו. ולא פגם בחתיכה שום דבר אבל פגם בבגד הקדש שקרע ממנו בש\"פ ה\"ז נהנה ופגם אבל הדבר שפגם לא נהנה באותו הפגם עצמו: \n",
+                    "<b>הרי זה לא מעל עד שיהנה כו'</b>. לשון הר\"ב ויהיה דבר שיש בו פגם וז\"ל רש\"י והכא מיירי בדבר שיש בו פגם וקסבר דכתרומה בעינן דפגימתו והנאתו כאחת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מועל אחר מועל במוקדשים</b>. פי' הר\"ב בהמת קדשי מזבח תמימה כו'. אבל קדשי בדק הבית כו' וכיון שמעל בו אחר שהוציאו לחולין. כרבי יהודה במשנה ח' פרק ב' דקדושין דס\"ל הקדש בשוגג מתחלל: \n",
+                    "<b>וכלי שרת</b>. גמ' ק\"ו אם אחרים מביא לקדושתן [דכלים מקדשים כדתנן ספ\"ט דזבחים] הוא עצמו לא כ\"ש פירש\"י לא כ\"ש שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל: \n",
+                    "<b>רבי אומר כל שאין לו פדיון כו'</b>. כתב הר\"ב. ואיכא בין ת\"ק לר' כו' ועבר ושחטן [דהשתא יכול לפדות להאכיל לאדם. גמ' סוף תמורה דף ל\"ג] וחכ\"א יפדו דלא בעי העמדה והערכה. ותימה דבמשנה ג' פרק בתרא דתמורה לכ\"ע קדשי מזבח בעו העמדה והערכה רבנן דהכא כמאן ומצאתי בתוס' דהתם דף ל\"ג ע\"ב בד\"ה כדתנא כו' דגרסי התם בגמ'. רבנן דהכא לחוד. ורבנן דהתם לחוד. וכתבו עוד. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואין לתמוה לומר כן דג' מחלוקות לימא דרבנן דתמורה נמי ס\"ל קדשי מזבח לא היו [כו'] י\"ל דמתני' דתמורה קשיא. דמדקאמר ר\"ש דקדשי ב\"ה אם מתו יפדו. מדאצטריך לפרושי ב\"ה. מכלל דת\"ק מיירי [בתרווייהו]. כדפרי' כל הסוגיא בספרים ע\"כ. וצריך לומר דטעמייהו דרבנן דהכא כדאתמר התם בגמ' [דף ל\"ב ע\"ב] לריש לקיש דאמר דרבנן דהתם ס\"ל קדשי מזבח לא היו כו'. וטעמייהו דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע. איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב לרע הוי אומר זה קדשי ב\"ה. ואמר קרא אותה למעוטי קדשי מזבח וצ\"ע מיהת להר\"ב והרמב\"ם [פ\"המה\"ע] שפוסקים כחכמים דהתם וכן כחכמים דהכא [פ\"ו מה\"מ] והוי כמזכי שטרא אבי תרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי  זה לא מעל</b>. פירש הר\"ב בגמ' מוקי לה בגזבר כו' וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש כו'. וא\"ת ומ\"מ הרי שלח בה יד ולחייב דשליחות יד א\"צ חסרון. כדפי' הר\"ב בספ\"ג דמציעא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא שיתכוין לחסר וה\"נ קא מכוין ליטלה לעצמו. כבר תירצו התוס' בפ\"ב דקמא דף כ' שי\"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. ושינה מהקדש לחול. ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש דילפינן מעבודה זרה כמ\"ש בריש פר��ין: \n",
+                    "<b>נתנה לחברו הוא מעל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הרמב\"ם. והכי איתא בגמרא פ\"ט דב\"מ דף צ\"ט. במשאיל קרדום לחברו כו': \n",
+                    "<b>בנאה בתוך ביתו</b>. כתב הר\"ב ולא בנאה ממש דא\"כ הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין. וכן מוכח ממ\"ש אלא כגון שנתנה ע\"פ ארובה שלא בבנין. דאי הוה בבנין נשתנה ונהנה בהוספה. וכן פירש\"י בלשון אחד דבנין הוו שינוי. ותמהו התוס' בפ\"ב דקמא. דהא שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. וכמ\"ש שם רפ\"ט. ובלשון אחר פירש\"י שפחתה וחתכה. וכן פי' התוס' דהכא [ד\"ה בנאה] גם במסכת חגיגה פ\"ק דף י\"א התנה רש\"י שמסתתה: \n",
+                    "<b>נטל פרוטה של הקדש כו'</b>. הא תו למה לי. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ כתב הנוטל פרוטה של הקדש ע\"ד שהוא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה כו'. ותינח לדידיה דמפרש לרישא במועל בזדון כמבואר שם בחבורו גם בפירושו כפי נא\"י. אבל להר\"ב. וכן פירש\"י דרישא נמי בשוגג. וע\"כ מיירי שנטל האבן ע\"ד שהוא שלו כמ\"ש לעיל בשם התוס'. ק\"ל דתו למה לי: \n",
+                    "<b>נתנה לבלן כו'</b>. שהוא אומר לו כו' ולא מיחסר משיכה משא\"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה. ולדידן דקיי\"ל דבר תורה מעות קונות. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דב\"מ מתני' בבלן נכרי ומש\"ה דוקא בלן אבל שאר אומנות בעו משיכה. דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכה. דדרשינן בגמ' רפ\"ב דבכורות לעמיתך בכסף. הא לעובד כוכבים במשיכה. והתוס' בס\"פ לפום ריהטייהו לא דייקי דנסבי דרשא לעמיתך לישראל בחדא ולעובדי כוכבים בחדא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>וההיא לר\"ל היא דאמר משיכה מפורש מן התורה בישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b> ואפילו  לזמן מרובה</b>. לשון הר\"ב כגון שאכל חצי שיעור היום וחצי שיעור למחר כו'. או שאכל כו'. והאכיל כו' למחר ובברייתא שבגמ' [דף י\"ח ע\"ב] תני גבי אכילתו ואכילת חברו אפילו מכאן ועד ג' שנים. והרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ. כתב נהנה היום מן ההקדש ונהנה לאחר כמה שנים כו' מצטרפין ומעל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בעל הבית מעל</b>. לשון הר\"ב. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. גמרא פ\"ב דקדושין דף מ\"ב. ומ\"ש הר\"ב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה. אע\"ג דכתב חוץ לאו כללא הוא. דאף בשליחות יד יש שליח. כמ\"ש בספ\"ג דב\"מ. ועוד טביחה דגנב ילפינן לה דאפי' ע\"י שליח מתחייב. וכולהו בגמרא פ\"ב דקדושין. ומ\"ש הר\"ב משום דכתיב בה. ואשמה הנפש ההיא מי ששגג תחלה. וכ\"כ הרמב\"ם [בפירושו] וההיא הוא דדייק. ותמיהני דבפרק ב' דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה. מה תרומה משוי שליח [להרמתה] אף מעילה משוי שליח. והתוס' תמהו שם [דף מ\"ב] דלמאי צריך קרא כלל למעילה דבשוגג. הא לא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ותירצו דהכא מיירי. אפי' דנזכר השליח קאמר דמעל בה\"ב. וכדמוכח ממתני' דלקמן שלח ביד פקח ונזכר כו' ובנזכרו שניהם [כדפי' הר\"ב] משמע הא אם נזכר השליח לבד בעה\"ב מעל. ע\"כ. \n",
+                    "<b>אמר לו תן בשר כו' השליח מעל</b>. אפילו לר\"ע דרפ\"ז דנדרים [דפסקו הפוסקים כמותו כמ\"ש שם] דס\"ל דכל דממליך השליח מקרי מינו. הכא מש\"ה השליח מעל. כיון דלא אמליך דהא בעי אמלוכי. גמרא: \n",
+                    "<b>אמר לו תן להם חתיכה חתיכה כו'</b>. לשון הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ. בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי ב\"ה. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו. לא מעל אלא האוכל בלבד. שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה דאוכל בשר העולה לוקה כמ\"ש לעיל פ\"ד משנה ב'. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה. שלא יתערב עמה איסור אחר. ע\"כ. וקלסוהו. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>והם נטלו שלש שלש כולן מעלו</b>. ולא עקרי דברי השליח ולא ימעול. דדוקא שליח בעינן דלימא מדעתו שלא יסברו האורחים כשיאמר סתם שלדעת בעה\"ב אומר כן. אבל מה שהן לוקחים יותר ממה שאמר שליח <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>יודעין הן שעושין מדעתן. ולא מדעת שליח. תוס' פי\"א דכתובות [סוף] דף צ\"ח: \n",
+                    "<b>כולן מעלו</b>. ובמסכת תרומות פ\"ד משנה ד' תנן האומר לשלוחו צא ותרום כו'. אם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה. כתב שם הר\"ש דבירושלמי בעי לה ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעה\"ב אבל בתרומה על כל חטה וחטה נסתיימה שליחותו של בעה\"ב בתמיהה. והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשוים. וה\"ל מעביר. ע\"כ: [*מן החלון. העשוי להשתמש ולהניח בו חפציו. ואינו אלא חלל מה בעובי הכותל. אבל אינו פתוח מעבר לעבר ומפולש כחלון העשוי לאורה. וכן חמצא בעדיות פ\"ה [משנה ו'] ובבכורות פ\"ג [משנה ד'] ובתמיד פ\"ה משנה ג' ובמסכת פרה פי\"ב משנה ד' לפי' מהר\"ם ז\"ל ובמסכת טהרות פ\"ז משנה ז']: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאמר בעה\"ב לא היה בלבי כו'</b>. כתב הר\"ב דדברים שבלב אינם דברים. גמרא. ופי' הרמב\"ם דקא משמע לן שזה ג\"כ לענין מעילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעל הבית מעל</b>. פי' הר\"ב הואיל ונעשית שליחותו מידי דהוה אמעטן של זיתים. דתנן בריש פרק ט' דטהרות מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן. הואיל וניחא ליה מוכשרים. גמ'. וכלומר דהוי ממילא. כמו חש\"ו דהוי נמי כממילא כיון דאינן בני שליחות. [*וכן המעטן לאו בר זיעה הוא. כדפירש\"י] וא\"ת אדרבה ניליף מתרומה דהא מתרומה ילפינן למעילה. כדלעיל בריש פרק ה'. וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת כדתנן בריש מסכת תרומה. וי\"ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכי הוי שינוי רשות ע\"י *)שלוחו בר דעת. לכך מסתבר ליה לדמויי להא דמייתי. דאין קפידא בבר דעת. תוס': \n",
+                    "<b>לא עשו שליחותו החנוני מעל</b>. לפי שהחש\"ו אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עד שבאו ליד החנוני. תוס': \n",
+                    "<b>ונזכר</b>. כתב הר\"ב והוא שנזכרו בעה\"ב והשליח כו' אבל אם נזכר בעה\"ב וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>השליח מעל. וכן אם נזכר השליח ולא נזכר בעה\"ב בעה\"ב מעל כמ\"ש לעיל בשם התוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נרות</b>. כלי חרס שמדליקין בו את הנרות. רש\"י: \n",
+                    "<b>מבית פתילות כו' מבית נרות</b>. ובס\"א וכן במשנה שבגמרא ממקום פתילות כו' ממקום נרות. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן לו דינר זהב</b>. דינר [זהב כ\"ה דינר] של כסף והם ו' סלעים בקרוב. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפיכך אם הוציא מעל</b>. כתבו התוס' צ\"ע בב\"מ פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ\"ג.) דמייתי לה לההיא דהכא. ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא ע\"כ. והתם מעל הגזבר קתני. והכ\"מ בפ\"ו מהלכות מעילה. בשם הרר\"י קורקוס. כתבה לההיא דמציעא בשם ברייתא. וע\"ש. שאין להאריך בזה בכאן:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס.</b> שאין מעילה מן הספק. הלכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. וא\"ת וליבטל ברובה וי\"ל דדבר שיש לו מתירין היא שיכול לחללו א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל הכ\"מ פ\"ז מה' מעילה ועמ\"ש בסוף מ\"ט פ\"ה דעבודה זרה. באומר פרוטה מן הכיס. ל' הר\"ב כלומר לא תכלה כו'. גמ' באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש. משמע צריך שיאמר בלשון הזה וז\"ל הרמב\"ם והענין שמודה בו ר\"ע הוא באומר לא יפטר כיס זה מפרוטה הקדש או דבר שענינו ענין זה. ע\"כ: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת מעילה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעילה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעילה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Meilah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,264 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Meilah",
+    "text": {
+        "Mishnah Meilah, Introduction": [
+            "הביא אחר כריתות מעילה. מפני שהדברים שחייבין עליהן מעילה. יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. הרמב\"ם: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b> קדשי קדשים</b>. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה. דעד שעת זריקה מקרו קדשי ה' ובאימורין אף לאחר זריקה. אבל בקדשים קלים אין בהם מעילה עד לאחר זריקה (שלא) [שאז] הוברר חלק גבוה. ואז יש מעילה באימוריהן [וכדתנן בס\"פ]. תוס': \n",
+                    "<b>ששחטן בדרום מועלין בהן</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שדינן להשחט בצפון וכו'. גמ'. דליכא למימר דהא קמ\"ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה דהא פשיטא הוא. כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי. תוס'. ומ\"ש הר\"ב. דקדשים שמתו לא חזו כלל. פירש\"י לא לגבוה ולא להדיוט. דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. וז\"ל התוס'. דכיון שהולכין לאבוד. לא אקרו קדשי ה'. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל דרום נהי כו'. הלכך מועלין בהם. גמ'. ולפי זה משמע דמועלין דברי תורה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בהדיא. ובא ללמד שחייב עליה מעילה דברי תורה. ולא פסק כן בחבורו ריש פ\"ג מהל' מעילה. והטעם פי' הכ\"מ. משום דאמרינן בגמ' דלר\"י דמשנה ב' פ\"ט דזבחים כל הני אם עלו ירדו ולפיכך אין בהן מעילה אלא מדרבנן. אבל ה\"ל להכ\"מ לפרש ג\"כ שאין נראה כן מהגמ'. או דסוגיא זו דלא כהלכתא. דהא ודאי דטובא קמ\"ל. דאע\"פ דדין תורה אין בהן מעילה. מועלין מהן מדרבנן. \n",
+                    "<b>שחטן בדרום וקבל דמן בצפון</b>. פי' הר\"ב ולא בלבד כי נשחטו בדרום וכו' אבל שחטן בדרום וקבול דמן בדרום. בהא לא מיירי מתני' דא\"ל דרישא דתנן ק\"ק ששחטן בדרום היינו וקבל בדרום. דהוה זו ואצ\"ל זו. אלא תני והדר מפרש כיצד כו'. אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני'. ואע\"ג דהוה רבותא טפי. כך דרך המשנה לפי ששונה כל אחד בפני עצמו. לא חש לשנותם ביחד. כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו. דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו'. ובגמרא תני אפי' שניהם. ובמשנה שייריה אע\"נ דהוי רבותא טפי. משום דמסתמא כיון דשמעינן חדא לריעותא ה\"ה בתרתי. תוספות: \n",
+                    "<b>שחטן ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום</b>. כתב הר\"ב בלילה וזרק ביום כ\"ש הוא וכו'. וכ\"כ רש\"י אבל התוס' כתבו דנראה לרבינו יצחק דאיפכא גרסי'. שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה. דזריקה עיקר עבודה. והוא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה. ולהכי שבק קבלה גבי לילה. ונקט זריקה. משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה. והקבלה מיד ביום. דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות מעילה. העתיק כגירסתינו: \n",
+                    "<b>או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן</b>. דלכ\"ע אם עלו לא ירדו כדתנן במשנה ב' פ\"ט דזבחים וא\"ת הא הוה זו ואצ\"ל זו. כבר פירשו התוס' אהא דאיתא בגמרא ולמאי חזי. דהכי פריך ודאי ידענא דהא קמ\"ל דזריקה לא מפקא מידי מעילה. מיהו מה חידוש יש כיון שאין שום *)[ראויות] בזריקה מהיכי תיתי דמפקא מידי מעילה ומשני הואיל ומרצה לפיגולו [שלא נקבע לפיגול עד שיקרב המתיר. שהוא זריקת הדם וכמ\"ש בפי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דזבחים] ולהכי ס\"ד דזריקה מפקא מידי מעילה קמ\"ל דלא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שנשחטה חוץ לזמנה כו'</b>. וה\"ה לכל הני דתני ברישא. שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים. והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתני ברישא דמועלין בהן. דהני תרי אתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים [פ\"ב דף כ\"ח] מואם האכל יאכל (ויקרא י״ט:ז׳). רש\"י: \n",
+                    "<b>ושקבלו פסולין וכו'</b>. והה\"נ דתני ברישא להא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דאם לאחר שקבלו חזרו כשרים כו'. וכדמוכח מתני' דרפ\"ג דזבחים. ויראה לי לכאורה. דכיון דאכתי איכא תקנתא בחזרה. דאפילו לשיטה שכתבתי דמשנתינו במעילה מד\"ס הוא. הך מעילה דשקבלו פסולין כו' מעילה דד\"ת היא. דהא מקרי קדשי ה'. כיון דאיכא תקנתא בחזרה. אלא שמלשון הרמב\"ם פ\"ג מה\"מ אין נראה כן. וצל\"ע. ומ\"ש הר\"ב אבל טמא שקבל את הדם וזרקו כו'. דוקא קבל וזרקו. דאל\"ה קשיא מרפ\"ג דזבחים. ע\"ש. וכן הכריח הכ\"מ בפ\"א מהל' פה\"מ. דדוקא קבל וזרק: \n",
+                    "<b>ושקבלו פסולין וזרקו</b>. תחלת עבודה וסופה נקט כמ\"ש במשנה ב' פ\"ט דזבחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא</b>. כתב הר\"ב דזריקה כשרה קבעה לפגול אבל לא פסולה. דהוי כמי שלא נזרק עליהם הדם. ולא קרבו כל מתיריו. ומשום נותר. דאין נותר אלא בבשר [הראוי] לאכילה בתוך זמנו. כדכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו'. ומשום טומאת הגוף. כדאמרינן במנחות [פ\"ג דף כ\"ה] הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה. ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה [ויליף ליה מדכתיב (שם ז') כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל וגו'. וטומאתו עליו] כך פירש\"י בפ\"י דזבחים דף צ' [ע\"א] והתוס' פירשו בכאן דנותר ופגול ילפינן בג\"ש מטמא בעון עון וחילול חילול. שכתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ד דזבחים. והר\"ב בס\"פ דלקמן פירש דנותר וטמא ילפינן מפיגול: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אין מועלין</b>. פי' הר\"ב דזריקה מהניא ליוצא לאפוקי ממעילה. ולא למשרייה לאכילה כמ\"ש בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>אבל</b>. פי' הר\"ב לשון ברם. כמו באמת. כמו אבל אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) רש\"י. ודכותה במשנה ח' פ' בתרא דר\"ה: \n",
+                    "<b>כך הוא פוטר את בשר חברתה</b>. כתב הר\"ב ולא אמר ר\"ע כו' אלא כששחט שתי חטאות כאחת כגון ששחטו ב' כהנים כאחד. רש\"י. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ב דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמורי  קדשים קלים כו'</b>. ר\"א אומר אין מועלין בהן. כתב הר\"ב כי היכי דאית ליה לר\"א. דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה כו'. וצריכי דאי אתמר בקדשי קדשים. ה\"א בהא קאמר רבי אליעזר מועלים בו משום דזריקה כתיקנה מפקא מידי מעילה. שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה. אבל לאתויי לידי מעילה מודה לר\"ע דאפי' שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה. ואי אתמר גבי קדשים קלים ה\"א גבי קדשים קלים הוא דאר\"ע מועלין בהן. דאפילו זרקה שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה אבל קדשי קדשים דלאפוקי הוא שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר מועלין בהן כו'</b>. ואע\"ג דאיתנהו אבראי. דאי הדר עיילינהו. כ\"ע לא פליגי. כדמסקינן בגמ' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>פ\"י דזבחים דף צ'. ודלא כפירש\"י שיצאו וחזרו וזרק דמן. ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהל' פה\"מ. ונזרק הדם. והם בחוץ. מועלין בהן. כתב הר\"ב כי היכי דאית ליה לר\"ע דזריקה מועלת ליוצא כו' ולכאורה יראה לי. דא\"כ ה\"נ כי היכי דלאפוקי ממעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת ומדין מגו. ה\"נ לאתויי למעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת. ומטעם מגו. אלא שאין נראה כן מדב��י הרמב\"ם בפ\"א מהלכות פה\"מ. ונראה לי דס\"ל להרמב\"ם דלהחמיר א\"צ מיגו: \n",
+                    "<b>מועלין בהן וחייבין כו'</b>. לכאורה נ\"ל דלא עדיף מבשר היוצא. דלא אמר ר\"ע דזריקה מועלת לאכילה. כמ\"ש לעיל ולקמן. אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"א מהלכות פה\"מ ואם החזירן מקטירין אותן. אך הראב\"ד כתב עליו שזה אינו מחוור. ע\"כ. ומ\"ש הכ\"מ שהרמב\"ם סובר שמאחר שמועלים בהם. וחייבים עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח. ע\"כ. אין בזה כדאי להצילו מההשגה. דהא בבשר. ס\"ל נמי דאהני הזריקה. ולא התירו לזבח באכילה. אבל נראה לומר דס\"ל להרמב\"ם. דהא דאמרן דלא אמר ר\"ע לאכילה. הוא חומרא בעלמא דמחמירין לגבי אדם. אבל להקטר דלגבוה לא מחמרינן. מדלא אשתמיט תלמודא לאשמעינן נמי בלגבוה. ועיין פרק דלקמן משנה ב' ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קדשי קדשים לפני זריקת דמים כו' קדשים קלים וכו'</b>. עמ\"ש ברפ\"ב בשם התוס': \n",
+                    "<b>ואין מועלין בבשר</b>. פירש הר\"ב דכבר יש בו שעת היתר לכהנים. לפי שקדשי קדשים הנאמרים כאן. הן החטאת והאשם שאוכלין אותן הכהנים אבל העולה מועלין בבשרה ואפילו לאחר זריקה. כמו שנתבאר בפרק שאחר זה. הרמב\"ם: * \n",
+                    "<b>[*נמצא מעשה דמים</b>. כפל לשון הוא וצ\"ע ועפי\"א דשבת משנה ו' ופ\"ק דעדיות משנה ה']: \n",
+                    "<b>ובקדשים קלים כו' ואין מועלים בבשר</b>. ואע\"ג דאף קודם זריקה אין בו מעילה קתני למידק הא איסורא איכא ומיירי ביוצא. ולמימרא דלא אמר ר\"ע דזריקה מועלת ליוצא להתירו לאכילה. גמרא: \n",
+                    "<b>חייבין משום פגול כו'</b>. פירש הר\"ב דזריקה קובעת בפגול. וקבעה נמי לנותר וטמא. מהטעם שכתבתי במשנה ב' בשם רש\"י ז\"ל:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חטאת העוף</b>. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרין. תוס'. וכתבו עוד דבדין הוה ליה למתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרווייהו לא סלקי לגבוה כולהו. אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף. לפי שהיא קודם. ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלים בעורה כי עורה לכהנים. ובחטאת *)[הנשרפת] מועל אף בעורה. ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>משהוקדשה בפה</b>. אפילו אם נהנה ממנה מחיים. כגון שמכרה דהוציאה לחולין. רש\"י. ויש לתמוה על הר\"ב דנטר לפרש עד מתניתין ח: \n",
+                    "<b>הוכשרה</b>. כל מה שאמר בזה הפרק הכשר. רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם. לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום. ודע זה. ואל יטעך שתוף הענין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>להפסל בטבול יום</b>. כתב הר\"ב אבל לא מיטמאה כו' כחכמים דמתני' ד' פי\"א דפרה. ובגמ' מייתי ברייתא. וה\"מ לאתויי ממתני' דפרה. אלא דבברייתא מפורש יותר ותני בה שלש מחלוקות ועייין בפ' בתרא דנדה משנה ו' שם הקשיתי לשאול על הרמב\"ם שדבריו סותרים זה את זה. ועיין ברפ\"ב דטבול יום: \n",
+                    "<b>ובלינה</b>. בלינת דם בשקיעת החמה. א\"נ בלינת בשר ליום ולילה ואע\"ג דבתר הכי קתני. הוזה דמה. דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה. וא\"א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה. שהרי ההזאה ביום המליקה. דאל\"כ יפסל הדם בשקיעת החמה. מ\"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר. לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה. ומשעת מליקה מונין. תוס'. \n",
+                    "<b>ובלינה</b>. ולא קתני וביוצא דמתני' ר\"ע היא כדלקמן. ולדידיה הזייה מהני ליה ליוצא. כדלקמן. ומדלא פסיקא ליה. לא קתני: \n",
+                    "<b>הוזה דמה כו'</b>. כתב הר\"ב דהזאה קובעת כו'. עיין בפי' הר\"ב לקמן בס\"פ. ומ\"ש בפרק דלעיל משנה ב': \n",
+                    "<b>ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים</b>. רק כולה לכהנים כבשר חטאת. הרמב\"ם. ובגמרא מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. וביוצא ור\"ע היא. ולא מהניא ליה זריקה להתירו לאכילה. כמ\"ש בס\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובלינה</b>. הכא וכולהו דדמי ליה. שאין בהן היתר לכהנים. ואפ\"ה לא תני וביוצא. ולא מיבעיא להרמב\"ם. דהא מהניא הזייה ליוצא להקטרה [*וכמ\"ש במשנה ג' פרק דלעיל] ואף להראב\"ד ל\"ק. דל\"פ אלא לכתחלה. אבל אם הקטיר סלקא ליה: \n",
+                    "<b>עד שתצא לבית הדשן</b>. פי' הר\"ב שתשרף כולה ותנטל מאפרה כו' ותו כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו. רש\"י. כלומר דלא אקרו עוד קדשי ה'. ועד שתצא לבית הדשן. עד שתראה לבית הדשן. גמרא. [*ופי' רש\"י אחר שהרים תרומת הדשן אותו הנשאר הוא ראוי ועומד להוצאת הדשן] ועיין מ\"ש במשנה ג'. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ד' דקשיא אדפירש בכאן. ושם אפרש בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משום פיגול</b>. לשון הר\"ב אם חישב עליהם בשעת שחיטה כו' וכן ל' רש\"י וה\"ה בשאר העבודות כמו שפי' בס\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>עד שיותך הבשר</b>. פי' הר\"ב כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים וז\"ל הרמב\"ם שיותך גזור מן [תוך] ר\"ל עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והענין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי. ע\"כ. וזה דלא כמ\"ש בשמו בספי\"ב מזבחים דמפרש שיותך מלשון התכה והמסה ושהוא בתחלת השרפה ושם הדין עמו. דמדחכמים פליגי בברייתא וסברי משנעשה אפר. שמעינן דיותך דאמר ר\"ש לאו הכי הוה. אבל הכא צ\"ע אמאי לא מפרש כיותך דהתם דבלישנא דיותך לא שמעינן דפליגי. ולכן נ\"ל דהכא גרסינן שיתוך הוי\"ו אחר התי\"ו. וכן בחבורו פ\"ב מהל' מעילה. כתוב יתוך. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שנעשו גחלים כו'. שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו. הרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ויש בו מעילה. כמו שכתב הר\"ב בסוף מסכת תמורה. וכ\"כ עוד במשנה ד' פ' דלקמן. משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה. שני כתובין הבאים כאחד. ואין מלמדין ולמאן דאמר מלמדים תרי מיעוטי הערופה [ה\"א קמייתא] ושמו [וי\"ו בתראי] הני אין מידי אחריני לא. גמרא פרק דלקמן די\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיצא לבית הדשן</b>. לשון הר\"ב שמרימין כל האפר כו'. וכן לשון הרמב\"ם ולעיל משנה ב' העתיק לשון רש\"י שכתב עד שתנטל מאפרה כו'. ופלוגתא דרב ורבי יוחנן. דרב אמר מכיון שנתקיים מצות תרומת הדשן נעשית מצותו. ושוב אין מועלין באפר שע\"ג התפוח שעומד להוצאת הדשן. ור\"י אמר כיון דכתיב בהוצאת הדשן ולבש הכהן [בגדים אחרים וכן לשון רש\"י] שהן בגדי כהונה אלא שפחותים מן הראשונים בקדושתיה קאי. ולפי שבמשנה דלעיל לא פירש הרמב\"ם כלום וכאן לא פירש\"י כלום. ראה להעתיק לשון רש\"י כאשר מצאו לעיל. וכן בכאן העתיק ל' הרמב\"ם שמצאו מפרש בכאן. ולא דייק שאין דברי שניהם עולים כאחד. עד שיצא. מוסב על הבשר. שהוא לשון זכר. והר\"ב העתיק עד שתצא ומוסב על העולה שהיא ל' נקבה. כדכתיב (ויקרא א׳:ו׳) ונתח אותה לנתחיה. \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הוכשרו להפסל כו'</b>. כתב הר\"ב הכא ל\"ג ובלינה משום דשתי הלחם נאפות מערב י\"ט. וכ\"כ רש\"י. אבל התוס' כתבו דר\"י אומר דשפיר גר' דמדקתני קרמו בתנור [הוכשרו ליפסל וכו'] אלמא דאי�� ליה דתנור מקדש. א\"כ על כרחך לינה פסלה ונאפית בשבת. והא דתנן בפי\"א דמנחות דנאפות מעי\"ט. אית ליה דתנור אינו מקדש. וא\"ת כיון דאית ליה למתני' תנור מקדש למה לי קרמו. כניסתו בתנור לקדשו. דהא כלי שרת מקדש. וי\"ל דמשום טבול יום נקטי' דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו. והא דכלי שרת מקדש. היינו דוקא כשנעשה כל הראוי להעשות בו. והיינו כשנקרם ע\"כ. ועיין מ\"ש להרמב\"ם בפרק י\"א דמנחות משנה ב': \n",
+                    "<b>ולשחוט עליהן את הזבח וכו'</b>. דשחיטת הכבשים מקדשתן ומפגלתן כדאיתא במשנה ב' פ\"ב דמנחות: \n",
+                    "<b>ואין מועלין בהן</b>. פירשו התוספות דכיון שאינן גוף הזבח ליכא לפרושי כמו באינך דאין מועלין בהן. הא איסורא איכא. וביוצא ואליבא דר\"ע. וכן צ\"ל בלחם הפנים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרבו הבזיכין חייבים עליו משום פגול</b>. שאם חשב בשעת הקטרת הבזיכין הריני מקטיר ע\"מ לאכול חוץ לזמנו הוקבע הלחם בפיגול דכי היכי דזריקת דם בבהמה כו'. ועיין במשנה ח' פרק י\"א דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משהוקדשו פירש הר\"ב בפה</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה א': \n",
+                    "<b>עד שיצא לבית הדשן</b>. עיין מ\"ש במשנה ד']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומנחת נסכים</b>. פי' הר\"ב הבאה עם הזבח כו' וכן פירש\"י. וכרבנן דמשנה ג' פ\"ד דזבחים. ועיין מ\"ש שם. דלהתוס' הכא אף בבאה בפני עצמה ואתיא ככ\"ע דהתם. וכתבו התוס' דבבאה בפני עצמה. מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפי' בלילה [וכמ\"ש הר\"ב שם] ועמוד השחר פוסלתו. וא\"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר. ע\"כ. כלומר לינת כל הלילה: \n",
+                    "<b>קדשו בכלי</b>. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ. דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו. הוכשר ליפסל בטבול יום. *)מקודש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ [אלא אגב הנך דנקט בהו קדשו בכלי נקט ליה]. תוס' [דף ח' ע\"א ד\"ה קדש]: \n",
+                    "<b>כל שיש לו מתירים</b>. מ\"ש הר\"ב. כגון עולת העוף ופרים הנשרפין שדמן מתיר למזבח בלבד. לאו למזבח בלבד דפרים הנשרפין עד שיתוך הבשר בבית הדשן מועלין בהן. וא\"כ ניתר בשרן ועורן לבית הדשן נמי. ול' רש\"י עולת העוף. ועולת הבהמה שדמן וכו': \n",
+                    "<b>וכל שאין לו מתירין</b>. פי' הר\"ב. כי הני הקומץ והלבונה. עמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים. והא דכתב הר\"ב וטמא יליף כו'. שם בפי' הר\"ב במשנה ה': \n",
+                    "<b>משום נותר</b>. ומשום טמא. כתב הר\"ב. משום טמא. מרבינן להו. מדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. וכי יש נוגע שהוא מחייב. אלא בכל הקדשים הראוי לקרב. והוא משקדש בכלי שאכל בטומאה. הוא מדבר. גמ':\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ולד חטאת כו'</b>. משנה זו שנויה ברפ\"ד דתמורה. והתם תני לה משום תמורה. והכא משום מעילה. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המפריש מעות לנזירותו</b>. כתב הר\"ב ולא פירש אלו לעולתי כו'. לאו דוקא דאפילו אמר אלו לחובתי מפורשים הן. כמ\"ש במשנה ד' פ\"ד דנזיר. לא נהנין. מדרבנן או שמא דאפילו מדאורייתא אסור. דקיימא לשלמים. מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה [ליכא] איסורא דאורייתא איכא. תוס'. ומדברי הרמב\"ם פ\"א מה\"מ נראה דס\"ל לא נהנין מדרבנן: \n",
+                    "<b>מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים</b>. לשון הר\"ב כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש כו' ואע\"ג דאיכא נמי בהדייהו כו' וכ\"כ רש\"י. ולפי זה כשנהנה בכולן מעל ומתני' סתמא תנן ולא מועלין. דמשמע דאין כאן מעילה כלל וכן הא דתנן מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. משמע דבכולן ביחד ראוי לבא שלמים. לכן נראה כפי' התוס' שפירשו דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. כלומר והשאר יביא מביתו וכ\"כ במסכת נזיר [דף פ\"ה] וכ\"ד הרמב\"ם בפ\"ד מה\"מ דאפילו נהנה בכולן לא מעל דלא חילק כמו באינך דלקמיה: \n",
+                    "<b>מת היו סתומים יפלו לנדבה</b>. בגמ' פ\"ד דנזיר דף כ\"ד מייתי לה. ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהם. וכתבו התוס'. דה\"ה דה\"מ למפרך והלא דמי שלמים. אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר מיתה. ע\"כ. ומשני א\"ר יוחנן הלכה היא בנזיר. פי' התוס' הל\"מ היא דסתומים יפלו לנדבה. והקשו דלתני מפני שראוין לבא בכולן [עולה] כדאמר [לעיל] מפני שהן ראוין לבא בכולן שלמים [והתם לחומרא דלא לייתי חולין לעזרה והכא לחומרא דכולו כליל] וי\"ל דכשהוא חי שייך למימר מימליך ומייתי בכולן אבל כשמת לא שייך למימר מימליך. ועי\"ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן שלמים היינו דוקא היכא דאמר אלו מעות לנזירתי. דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה בשליש חטאת ובשליש שלמים. או אם ארצה אעשה מכולן חטאת. או מכולן שלמים. דלנזירות. משמע שפיר למקצת נזירות. אבל היכא דמת והיו לו מעות סתומין [דיפלו לנדבה] איירי בהפריש מעות ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתי. לא יכול להביא בכולן קרבן א'. דהא קרבנות קאמר. הלכך יש במעות הללו דמי חטאת לכך פריך והלא דמי חטאת מעורבין. ובזה מתישב לשון מתני' דלמאי אצטריך למתני והיו לו מעות סתומים. והא בסתומין איירינן והכי איבעי ליה למימר מת יפלו לנדבה אלא [המפריש מעות לנזירותו] איירי דאמר דוקא לנזירותו. דאז יכול להביא בכולן א' [מה שאין כן כשאמר לקרבנותיו] דמשמע אכל קרבנותיו קאמר. ולכך קתני בסיפא מת היו לו מעות סתומים. ואפי' נמי אמר אלו לקרבנות נזירותי כולן יפלו לנדבה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>היו מפורשים וכו'</b>. עיין שם בנזיר: \n",
+                    "<b>יביאו עולה</b>. נ\"א ומועלין בהן וכן העתיק הרמב\"ם פ\"ד מהלכות מעילה וכן גירסת הספר שם בנזיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעאל</b>. נ\"א ר\"ש. וכן הגי' במשנה שבגמרא. וכן העתיק הרמב\"ם בפירושו. אין מועלין. פירש הר\"ב דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כו'. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"ד דזבחים [ד\"ה חוץ]. ומ\"ש כדתנן. ביומא פ\"ה משנה ו': \n",
+                    "<b>יצאו לשיתין</b>. לשון הר\"ב דהיינו יסודות כו'. והוא לשון ארמית תסכני בבטן אמי אשתית לי. וגידים תסככני וגידיא אשתייני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דישון מזבח הפנימי והמנורה</b>. כתב הר\"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳:ט״ז) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה\"א יתירא. גמרא: \n",
+                    "<b>לא נהנין ולא מועלין</b>. כתב הר\"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>המקדיש דישון בתחלה</b>. פירש הר\"ב ה\"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד\"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר\"ב שוב ליכא לשער ��ו' קשיא לי דא\"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם נ\"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ\"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ\"ש הר\"ב כשנתערך זה. נ\"ל דלא דקשה ל\"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]: \n",
+                    "<b>תורין שלא הגיע זמנן כו'</b>. כדתנן במ\"ה פ\"ק דחולין: \n",
+                    "<b>לא נהנין כו'</b>. כתב הר\"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ\"ש הר\"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פ\"ו דתמורה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלב המוקדשים כו' ולא מועלין</b>. פירש הר\"ב הואיל ואינו ראוי למזבח. אע\"ג דדרשינן בפסולי המוקדשים. בשר ולא חלב [כמו שכתב הר\"ב במ\"ב פ\"י דחולין] תוס: \n",
+                    "<b>תורין</b>.והכי גרס במשנה ה' פ\"ה דחולין. וע\"ש: \n",
+                    "<b>אבל בקדשי בדק הבית כו'</b>. כתב הר\"ב דחסורי מחסרא כו'. נעשה כמי שהקדישן לב\"ה. הקדיש תרנגולת וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה כו'</b>. עמ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>חמור</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ה דב\"מ [ד\"ה וחמור]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בור מלא מים אשפה מלאה זבל</b>. צ\"ע על הסדר: \n",
+                    "<b>בור מלא מים</b>. [עמ\"ש ברפ\"ה דב\"ב] כתב הר\"ב גופן ראוי לב\"ה. לעשות בו טיט. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואין גופן ראוי למזבח. שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים [שבעזרה] תוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בפ\"ה דב\"ב דף ע\"ט. ומ\"ש שאין ראוין לניסוך המים אלא מים חיים. ובור היינו מים מכונסים. כמ\"ש במשנה ה' פ\"ה דביצה: \n",
+                    "<b>שובך מלא יונים</b>. פי' הר\"ב ראוי למזבח ולא לב\"ה. דשובך שוה הרבה. ואין עוקרין אבניו לשום אותו בב\"ה. תוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בב\"ב. וכתב עוד דכל הני דקתני למזבח ולא לב\"ה כו'. אמה שבתוכה קאי: \n",
+                    "<b>אילן מלא פירות</b>. לשון הר\"ב ראוי למקדש לבכורים ולא לבדק הבית. ודברי תימה הן דודאי דבכורים למזבח נמי לא הוו שהן ממתנות כהונה. ועוד מאי בכורים שייכא בשל הקדש. דלא חייבה התורה אלא בכורי אדמתך. ועיין בריש מס' בכורים. וז\"ל רש\"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין. ואינו ראוי לבדק הבית. לפי שעצי גפן דקין הם ואינן ראויין לשום בנין. ובבכורים לא מתוקמא. שהרי אינן קריבין לגבי המזבח. ע\"כ. וגם על דבריו קשיא מאי בכורים שייכא כלל בהקדש וכן קשיא על הרשב\"ם. שפי' בב\"ב. אילן מלא פירות לא למזבח ולא לב\"ה. דלבנין לא חזו. ולקרבן נמי לא חזי. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ובכורים לכהן הן כתרומה ע\"כ. והתוס' [ד\"ה כל הראוי] כתבו אין האילן ראוי לב\"ה. דא\"כ היה פוחת דמיו. והפירות אין ראוים למזבח. כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ודבש היינו כל מיני מתיקה. אך אם הוא זית או גפן ראוי למזבח זית לשמן למ��חות וגפן ליין לנסכים. ואין ראוים לב\"ה [כדפירש\"י] ע\"כ: \n",
+                    "<b>מועלין בהם</b>. פר\"ת כגון שעקר חוליא ונהנה ממנה דהו תלוש. דהא אמרי' לקמן בברייתא דאין מעילה במחובר. תוס'. וילפינן לה בפ\"ה די\"ח חטא חטא מתרומה דאינה אלא בתלוש ואין מועלין במה שבתוכן. כתב הר\"ב דאין מועלין במה שהשביח לאחר שהוקדש. ולא אמרי' דתקנה חצר הקדש כמו חצר הדיוט [במשנה ד' פ\"ק דב\"מ] דחצר משום יד אתרבאי. ולא מצינו יד להקדש. כ\"כ התוס'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הרשב\"ם בב\"ב. דאלו בהדיוט אתרבאי רשות מואם המצא תמצא בידו [בפ\"ק דב\"מ דף י'] אבל לא בהקדש. ע\"כ. ותמיהני דהתם מסקינן בגמרא דאע\"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות. כמ\"ש שם בס\"ד. ולמה לא יהיה שליחות להקדש. דהא הני כהני שלוחי שמים הם. כמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דנדרים. וכשהגזבר עומד בצד כל הני דהויא השתא חצר המשתמרת תקני להקדש. ודוחק לומר דגזבר גופיה שליח דהקדש הוא. ואין שליח עושה שליח וצ\"ע. ועוד קשיא לי דמ\"ש הני מביצת תרנגולת וחלב חמורה דלעיל. ומיהו בזה י\"ל דאה\"נ דמתני' דלעיל דלא כי האי תנא. והיינו דבב\"ב פ\"ה דף ע\"ט מייתי לה. וקתני בה ד\"ר יהודה וכן שנוי בברייתא דהתם ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר</b>. נ\"א ר' יוסי אומר. וכ\"ה בגמ' דהכא ודב\"ב. וכן העתיקו רש\"י ותוס' דהכא ודב\"ב וכן שם הרשב\"ם. וגם הרמב\"ם בפירושו בנא\"י העתיק ר' יוסי. אך ממ\"ש דאין הלכה כמותו נראה דל\"ג ברישא. ד\"ר יהודה. ומ\"מ בחבורו פ\"ה מה\"מ. פסק כרבי יוסי. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס. משום דבב\"ב גרסי ברישא דברי רבי יהודה. וידוע דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. אבל מ\"ש עוד בשמו דבפ\"ד דפסחים [דף נ\"ו] נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו. אינו נראה לי כלל. שלא הוזכר במשנה. אלא שזה שהתירו גידולי הקדש שהיה שלא ברצון חכמים. ואיסור שמענו מעילה לא שמענו. והכי אמרינן התם בהדיא בגמ'. סברי לה כמ\"ד אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ואפשר שעל סוגיא זו סמך הרמב\"ם בפירושו שכתבתי דפסק דלא כר' יוסי. ומ\"מ י\"ל דאינה קושיא על הפסק שבחיבורו דאיכא למימר דהכי קאמר סוגיא דפסחים דאפילו למ\"ד אין מעילה בגידולין איסורא מיהא הוי ולדבריהם דאנשי יריחו הוא דאמרינן הכי. ומ\"ש עוד דבפ\"ז דתמורה שנינו ומועלים בגידוליהם. הלכך הלכה כרבי יוסי. גם מזה אינה ראיה. שהרי פי' שם הר\"ב. דהיינו ביצת תרנגולת וחלב חמורה. והכי איתא התם בגמרא. ומיהו למאי דכתבתי דההיא דביצת תרנגולת נמי רבי יוסי היא. ניחא. ומ\"מ נ\"ל עוד ראיה אחרת. מגידולי קונם. דמשנה ו' פ\"ז דנדרים: \n",
+                    "<b>ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת</b>. פי' הר\"ב. אם יצאה נקיבה עשירית תחת השבט. והיה לה בן קודם לכן לא יינק כו' ונמצא נהנה מחלב מוקדשין. ובסמוך מפרש בשם הרמב\"ם שאסור לבן לינק כו' דשויוה רבנן כגיזה ועבודה דאסורין בקדשים. וקשה דתיפוק ליה דגבי פסולי המוקדשים דרשינן בשר ולא חלב. כמ\"ש לעיל במשנה ה'. וי\"ל דכיון דבקדשים גופייהו. לא כתיב אלא לא תגוז ולא תעבוד. אלא דמפסולי המוקדשים שמעינן לה. ניחא ליה להרמב\"ם למנקט מאי דכתיב בהדיא גבי קדשים עצמן. אלא דאכתי קשיא דלישנא דשוינהו משמע דמדרבנן. והא דאורייתא הוא. ובגמ' קתני ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת מנא ה\"מ אמר רב אחדבוי בר אמי. אתיא העברה העברה מבכור [כתיב בבכור (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר (ויקרא כ״ז:ל״ב) כל אשר יעבו�� תחת השבט] מה בכור מועלין בו. אף חלב המעושרת מועלים בו. חלב המוקדשים נמי אתי אמו אמו מבכור [דכתיב גבי בכור בפ' משפטים יהיה עם אמו. וגבי מוקדשים כתיב בפרשת אמור שבעת ימים יהיה תחת אמו]. ופירש\"י מה בכור מועלין בו בכל דבר שיש בו דזכר הוא ולא נקבה. אף מעשר נמי דנוהג בנקבה וכן מוקדשים מועלין בכולו. אף בחלבו. ע\"כ. והקשו התוס'. ל\"ל קרא לאסור חלב המוקדשים תיפוק ליה מדדרשינן גבי פסולי המוקדשים בשר ולא חלב [כדפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"י דחולין] וי\"ל דאי לאו האי קרא דהכא. דקאסר חלב במוקדשים לא הוה דרשינן גבי פסולי המוקדשים דבשר אתא למעוטי חלב. דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי. אבל השתא דאסר חלב במוקדשים קאתי [בשר] לומר אבל חלב כדקאי קאי תדע מדאצטריך למכתב. ולא תגוז בכור צאנך [לאסור] גיזה בקדשים. ואמאי צריך תיפוק לי מדאמר גבי פסולי המוקדשים. תזבח תזבח ולא גיזה אלא ודאי כו'. כמ\"ש כבר בשמם בחולין [שם ד\"ה ליגזז] ע\"ש. אבל קושיא אחריתא יש להקשות דהיאך יליף מבכור שהוא אסור להניק. והא אין דנין אפשר משא\"א כמ\"ש [*במשנה ב' פרק ב' דתמורה] ועוד קשיא דמלתא דפשיטא הוא דולד המעושרת לא יינק מן המעושרת. כיון שהיא חולין. דהא כבר תנא לעיל חלב המוקדשים לא נהנין [ולמאי קא בעי מנא ה\"מ] ועוד דקאמר ואחרים מתנדבין [כן] פירש שהיו עשירים מתנדבים להניק את הולדות מבהמות שלהם. ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש. לכך נראה למורי רבי הרב רבינו פרץ שי'. דמתני' מיירי בולד מעושרת ולד מוקדשים שילדו משהיו מוקדשים. והיינו רבותא. דאפ\"ה אסור להניק מהם. והיינו הא דקאמר ואחרים מתנדבים כן שבשביל שהיו הולדות להקדש היו מתנדבים להניק אותם. וקא בעי בגמ'. מנא ה\"מ דלא יינק מאמו והכתיב תחת אמו. דמשמע דאפילו היתה אמו קדושה מ\"מ יונק ממנה (וקאתיא) [וקאמר אתיא] העברה העברה מבכור. מה בכור מועלין בו פי' שאסור להניק את הבכור מבהמת שמעשר וקדשים. דהא לא מצינו בכור של בהמת מעשר וקדשים שהרי הם פטורים מן הבכורות. אף מעשר כלומר אף ולד הוא קדוש קדושת המעשר שנולד מבהמת מעשר אסור להניק מאמו שהיא מעשר. חלב המוקדשים נמי אתיא אמו אמו מבכור דמה אמו האמור בבכור אינה של הקדש דבהמה של הקדש פטור מן הבכורה. אף אמו האמור בקדשים דכתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו. דמשמע לפי הפשט שמותר להניק לולדות של בהמה קדושה מאמו שהיא קדושה. אינו כן דודאי אותה אם דחולין. ולכך מותר להניק מאמו. אבל אם היא קדושה אסור להניק לו. והשתא ניחא דשפיר איצטריך ג\"ש להכי דאף כשהולד של הקדש אסור להניק מן האם: \n",
+                    "<b>מעושרת</b>. קשיא לי דלענין מעשר דגן תנן במשנה ו' פרק בתרא דדמאי מעושרת על הכלכלה שממנה הופרש המעשר. וכן משמעות הל' והרמב\"ם בספ\"ג מה\"מ העתיק ולד המעשר: \n",
+                    "<b>ואחרים מתנדבין כן</b>. פי' הר\"ב אחרים שהתנדבו קודם לכן. רשאים להתנות קודם שתתעשר כו'. וללא צורך מפרש קודם לכן וגם לשון המשנה מתנדבין כן לא משמע לשעבר. וז\"ל רש\"י. ואחרים מתנדבין כן. שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש כו' ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן. הלכך מהני תנאה. והוי כנדבה. ולהכי קרו להו אחרים. שאינן מחמירין עליהן כראוי. וכן נמי בולד מוקדשים. לא היו מקדישין חלב האם. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומגומגם הוא מטעם שכתבו התוס' [ד\"ה הפועלים] דלישנא לא משמע כן והל\"ל ואחרים מתנים בכך. ועוד קשיא דבתוספ��א קתני ליה גבי פועלים ופרה. והתם מה מועיל התנאי בדבר שהוא כבר של הקדש. לכך נראה לפרש ואחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן ולדות מן בהמות שלהן שהיא חולין וכן פועלים ופרה של הקדש לפי שעושין בשביל הקדש היו עשירים מתנדבים לפרנסם. ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש בשמם בדבור ולד המעושרת: \n",
+                    "<b>הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש</b>. דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש. רש\"י. והתוס' כתבו דאתקש חוסם לנחסם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ז דב\"מ: \n",
+                    "<b>וכן פרה לא תאכל כו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב לא תחסום שור בדישו וכו'. גמ'. ופי' רש\"י דענינא כולה בחולין קמיירי [*ודברי הר\"ב הן פי' הרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל הקדש באין בשל הדיוט כו'</b>. פירש הר\"ב כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר מט\"ז אמה כו'. וא\"ת ולתני אידי ואידי תוך ט\"ז ולתני סיפא מועלין א\"נ אידי ואידי אחר ט\"ז ולתני ברישא מועלין. וי\"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט\"ז ובין חוץ לט\"ז אמה [לא] נהנין ולא מועלין. תוס' פ\"ב דב\"ב דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>המים שבכד כו'</b>. בפ\"ד דסוכה משנה י' תנן חבית. וכמ\"ש הר\"ב. לא קשיא כדאשכחן ברפ\"ג דב\"ק ובסוף דמאי וכמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בר צדוק אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם</b>. פי' הר\"ב בתחלה קודם שזקפוה דמשזקפו דנעשית מצותה נהנין ממנה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואפילו שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח. קסבר מצות לאו להנות נתנו. תוס'. ולכאורה נ\"ל דת\"ק לא פליג דהא קי\"ל מצות לאו להנות נתנו כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ד דנדרים. ור\"א בר צדוק עובדא קאמר. ואע\"ג דמתניא בלשון פלוגתא אשכחן טובא כה\"ג ול\"פ וכמ\"ש בסוף בכורים. אלא שהרמב\"ם כתב בפירושו וז\"ל ומ\"ש ר\"א בר צדוק [לאשמועינן מינה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמיתי. ואע\"פ שדעת ר\"א שמותר ליהנות ממנה. אינה הלכה ע\"כ. וכן בחבורו פ\"ה מה\"מ לא העתיק דבריו. וצ\"ע למה דחאו מהלכה: \n",
+                    "זקנים שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א\"נ לחשיבותם הורשו ליקח:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קן שבראש האילן של הקדש כו'</b>. פי' הר\"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא\"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי\"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע\"כ: \n",
+                    "<b>יתיז בקנה</b>. לשון הר\"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ\"כ הרמב\"ם יתיז בקנה ר\"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע\"כ. ומ\"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ\"מ בפ\"ה מה\"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ\"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז\"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר\"ב]. וא\"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש. י\"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע\"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ\"ה שרי ע\"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ\"מ. שבהלכות מעילה [פ\"ה] העתיק גירסתינו ובפ\"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ\"מ דברי הר\"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש\"י פי' בפ\"ג דמס' עבודה זרה דף מ\"ב ע\"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>מועלים בכולו</b>. עמ\"ש בשם התוס' במ\"ו בדבור מועלים בהם כו': \n",
+                    "<b>לא בשפוי ולא בנויה</b>. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא בנוייה</b>. והר\"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ\"ח פ\"ג דעבודה זרה. והרמב\"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע\"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי\"ת. אבל בחבורו פ\"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי\"ת: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ולחייב עליהן משום פגול נותר וטמא</b>. מסיים הר\"ב או לחייב למעלה כזית בחוץ. וכן כתב רש\"י. ותמיהה דאמאי שייריה. ועוד דבמשנה ד' פי\"ג דזבחים. לא תנן אלא המעלה כזית מן העולה ומן האימורים. ואפשר לפי שהם זבח אחד לפיכך מצטרפין גם הרמב\"ם [בפי'] לא הזכיר הא דמעלה. ועמ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b> חמשה דברים בעולה מצטרפים זה עם זה</b>. פירש הר\"ב לכזית לחייב משום מעלה בחוץ. וכ\"כ רש\"י ותוס'. אבל בפי\"ג דזבחים דף ק\"ט כתבו התוס' דאין לפרש להתחייב בחוץ. דהא לא תנן אלא עולה ואימורין אבל חמשה דברים לא דאע\"ג דמחייבו בחוץ ה\"מ בפני עצמו אבל אצטרופי לא ועוד דלא מחייב בחוץ על לחם שבתודה ועוד חלב ויין היאך מצטרפין. והא אין שעורן שוה זה בכזית וזה בג' לוגין. ע\"כ. גם הרמב\"ם לא הזכיר הא דמעלה. ומ\"ש הר\"ב ולחייב משום פיגול ונותר וטמא וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם. וכתבו התוס' דזבחים. דאין לפרש לענין מחשבת פגול דאין אכילה והקטרה מצטרפים [כדתנן בסוף פ\"ב דזבחים. וספ\"ב דמנחות וכלומר בתודה א\"א לפרש כן] אלא מיירי לענין אכילה. דמחייב האוכל משום פגול נותר וטמא. ואי מרישא דקתני קדשי מזבח מצטרפין ה\"א במין א' קמ\"ל אפילו בב' מינין. ועוד תננהו למעוטי דם שאין חייבים עליו משום פגול [כדתנן במשנה ה' פ\"ד דזבחים וספ\"ח דחולין וכי תימא מאי קמ\"ל כיון דתנינא. י\"ל כמ\"ש בריש ברכות בשם התוס' דכך רגילות המשנה ע\"ש] ועוד אשמועינן דחל פיגול אהנך דברים חמשה וששה. וצ\"ל דאתיא כר\"מ דפ\"ד דזבחים משנה ג'. דמחייב בפיגול לנסכים הבאים עם הבהמה וכן במשנה ד' פ\"ב דמנחות. והא דחלב ויין מצטרפין. אע\"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה\"מ בשתיה. אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו [בכזית] וקצת תימה מאי איריא דנקיט חמשה דברים בעולה. הא בשלמים נמי מצטרפין לחייב משום פגול. וי\"ל דנקט עולה משום דאיירי נמי במעילה. אע\"ג דבתודה לא איירינן במעילה ע\"כ. והרמב\"ם בחבורו [ריש] פי\"א מהלכות מעשה הקרבנות העתיק בבת ה' דברים לענין אוכל כזית מחמשה ביחד דלוקה. שנאמר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר העולה: \n",
+                    "<b>וששה בתודה</b>. פי' הר\"ב לפגול כו' ולא למעילה שהתודה קדשים קלים. ואין מועלין בבשרה כלל. וג\"כ בלחם תודה [ג\"כ] *)אין מועלין בו לפי שהוא דומה לבשר ואוכלין כיוצא בו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ותרומת מעשר של דמאי</b>. הארכתי בזה בס\"ד במשנה ח' פ\"ד דמציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנבלות מצטרפות זו עם זו</b>. פירש הר\"ב לענין טומאה. אבל לא למלקות כו'. שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה כו'. דאין איסור חל על איסור כדפירש הר\"ב במשנה ד' פרק ג' דכריתות. ועיין בס\"פ: \n",
+                    "<b>וכל השרצים כו'</b>. כתב הר\"ב ושמונה שרצים האמורים בתורה. מצטרפים זה עם זה. לחייב האוכלן בכעדשה כשיעור טומאתן. דתני ר\"י בר חנינא ולאתשקצו וגו'. ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ׳:כ״ה). פתח הכתוב באכילה דאל תשקצו. דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. גמ'. ושאר שרצים אין להם טומאה. וז\"ל הרמב\"ם סוף פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע\"פ שהן אסורים באכילה הרי הן טהורים מכלום ואפילו כאוכלים טמאים אינן: \n",
+                    "<b>דם השרץ ובשרו מצטרפין</b>. פי' הר\"ב דמרבינן מקרא דכתיב וזה לכם הטמא כו' והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה</b>. פי' לטומאה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל. ל\"ש אלא לטומאת הידים. דמדרבנן היא. [ועיין מ\"ש בריש פ\"ג דידים] אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא\"א לא יאכל כי קדש הוא (שמות כ\"ט) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ופירש\"י לטומאת ידים כדאמרינן במס' פסחים [בסופה במשנה] שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידים משום חשדי הכהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים (דגזירה דרבנן היא). ואי אמרת מצטרפין הויא גזירה לגזירה [ועמ\"ש בדבור דלקמן בס\"ד] אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול. וטתר משלימיה לכזית. חייבים עליו משום פגול. ואי רוב דנותר כו' חייב עליו משום נותר. ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה. וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פיגול ע\"כ. ונ\"ל דלא לחייבו בשתים. שא\"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פיגול: \n",
+                    "<b>מפני שהם שני שמות</b>. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא. ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן וא\"כ מאי מפני שהם ב' שמות אלא טעמא כדכתב רש\"י דלא גזרינן גזירה לגזירה וכבר כתבו התוס' בפ\"ב דסוכה דף כ\"ד דאשכחן טובא שאין הגמ' חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה ע\"כ. ועי\"ל דלפי שנמצא הרבה פעמים שגזרו כאחת שתי הגזירות כדאמרינן כולה חדא גזירה היא ואהא הוא דתנן מפני שהם ב' שעות. ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. נ\"ל: \n",
+                    "<b>האוכל וכו' מצטרפין</b>. תניא ר\"ש אומר מה טעם כו'. מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתיא ליה טומאה. הוי כראשון ולהכי מצטרפין. ועיין במשנה ה' פ\"ק דטהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל האוכלין מצטרפין</b>. עמ\"ש בריש פ\"ק דטהרות. גם עיין בפירוש משנה ז' פרק בתרא דמקואות: \n",
+                    "<b>לפסול את הגויה</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבת: \n",
+                    "<b>בכחצי פרס</b>. פי' הר\"ב שהוא ביצה ומחצה לדברי הרמב\"ם כו' ועיין בפירושו למשנה ג' פ\"ג דכריתות. ובמשנה ב' פ\"ח דערובין: \n",
+                    "<b>לטמא טומאת אוכלים</b>. פי' הרב שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה. עמ\"ש ברפ\"ב דטהרות. ומ\"ש הר\"ב ושיערו חכמים כו'. בגמ' פרק בתרא דיומא דף פ'. וכמוה בלא קליפתה בפרק ח' דערובין דף פ' ג: \n",
+                    "<b>בכגרוגרת להוצאת שבת</b>. עיין ספ\"ז דשבת: \n",
+                    "<b>בככותבת ביוה\"כ</b>. עיין במשנה ב' פרק בתרא דיומא: \n",
+                    "<b>[*כל המשקים</b>. ובפרק אחרון דמקואות מ\"ז מפרש הר\"ב. דוקא הז' משקין]: \n",
+                    "<b>ברביעית</b>. עמ\"ש בריש פ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>ובמלא לוגמיו</b>. והר\"ב העתיק וכמלא לוגמיו וכן הוא בס\"א. ובמשנה שבגמרא והרמב\"ם העתיק מלא לוגמיו. ועיין במ\"ב פרק בתרא דיומא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הערלה וכלאי הכרם מצטרפים</b>. פי' הר\"ב ללקות הארבעים. ותימה דבמשנה ג' פי' הר\"ב כל הנבלות מצטרפין לטומאה. אבל לא למלקות כו'. לפי שהן שני שמות. וצ\"ל דמתני' דהכא פליגא. ושנויה ג\"כ ברפ\"ב דערלה ושם פירש הר\"ש מהירושלמי. דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם ר\"מ כל האיסורין מצטרף ללקות עליהם בכזית משום לא תאכלו כל תועבה. ובפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס\"ו] מייתי לה. ע\"כ. ועיין במשנה י' פ\"ב דערלה. ומ\"ש הר\"ב א\"נ ערלה וכלאי הכרם מעורבין עיין שם בר\"פ. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. כתב הר\"ב כיון דשני שמות נינהו אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וכו'. ולכאורה לפי' הראשון אצ\"ל דאינן מצטרפין ללקות. כיון שהם שני שמות כדתנן במשנה ג'. אלא דבגמ' איפכא שמעינן דפריך ומי צריך לר\"ש לצרופי והתניא ר\"ש אומר כל שהוא למכות תני א\"צ לצרף: \n",
+                    "<b>הבגד והשק כו'</b>. עיין במשנה ג' פכ\"ז דכלים: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין לטמא מושב</b>. כתב הר\"ב. כלומר אע\"ג דאמרן לעיל כו'. הכא מצטרפין כו'. שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב ותימא דלעיל נמי שהם שוים בדבר אחד. ואעפ\"כ אינן מצטרפין. והרמב\"ם [בפי'] מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. ע\"כ. וגם בזה לא נוח לי. דהא אמרן לעיל שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. ולשון רש\"י מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם. ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין. ע\"כ. והיינו כדתני עלה בגמרא קיצע מכולם ועשה מהן בגד למשכב ג'. למושב טפח. וכן במשנה ד' פכ\"ז דכלים. ובגמרא פ\"ק דסוכה דף י\"ז [ע\"ב] גרסי' בהדיא אמר ר\"ש מה טעם הואיל וראוי לטמא מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח טמא. ושם פירש\"י שני פירושים המקצע מכולן מא' מכל אלו קצע טפח על טפח. מקצעו שמשוהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה [וזהו פירושו שבכאן] וי\"מ המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד. והראשון נ\"ל ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב שם בכלים משנה ג' ד':\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דילפינן בגמרא ממעילה דכתיב בעבודה זרה. וימעלו מעל ששינו עצמם מן המקום לעבודה זרה אף כאן עד שיפגם וישתנה [*ועמ\"ש במשנה ד']. וכל דבר שאין בו פגם כו'. דאתקש נמי לסוטה דכתיב בה ומעלה. וסוטה פגומה ועומדת היא. דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך. ואמרי' שקדמה שכיבת הבעל לבועל [וכמ\"ש ברפ\"ד דסוטה] והיינו בעולה ואפ\"ה כתיב. ומעלה בו מעל. \n",
+                    "<b>[*נתנה קטלא וכו'</b>. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב: \n",
+                    "<b>קטלא</b>. פי' הר\"ב רביד כו'. ועי' ברפ\"ו דשבת: \n",
+                    "<b>[*לבש בחלוק כו'</b>. אורחא דמלתא נקט שדרך האנשים להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה]: \n",
+                    "<b>כשהיא חיה לא מעל</b>. פירש הר\"ב בחטאת בעלת מום איירי דעומדת לפדות. וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש\"י: \n",
+                    "<b>כיון שנהנה מעל</b>. ומעילה זו מדבריהם הרמב\"ם פ\"ו מה\"מ. ועיין ריש מכילתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד ופגם בש\"פ בד\"א</b>. ל' הר\"ב כגון ששפך משקה של קדש ולא נהנה. וכ\"פ רש\"י ומלישנא דמתני' משמע שהוא נהנה בשעה שפוגם. אלא שאין שניהם בדבר אחד. וזה לא פירשו והוא דחוק. ולשון הרמב\"ם כגון שקרע קצת מבגד הקדש ונתן אותה חתיכה שקרע בבגדו ולבש אותה ונתקשט בו ונהנה בש\"פ בתכשיטו. ולא פגם בחתיכה שום דבר אבל פגם בבגד הקדש שקרע ממנו בש\"פ ה\"ז נהנה ופגם אבל הדבר שפגם לא נהנה באותו הפגם עצמו: \n",
+                    "<b>הרי זה לא מעל עד שיהנה כו'</b>. לשון הר\"ב ויהיה דבר שיש בו פגם וז\"ל רש\"י והכא מיירי בדבר שיש בו פגם וקסבר דכתרומה בעינן דפגימתו והנאתו כאחת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מועל אחר מועל במוקדשים</b>. פי' הר\"ב בהמת קדשי מזבח תמימה כו'. אבל קדשי בדק הבית כו' וכיון שמעל בו אחר שהוציאו לחולין. כרבי יהודה במשנה ח' פרק ב' דקדושין דס\"ל הקדש בשוגג מתחלל: \n",
+                    "<b>וכלי שרת</b>. גמ' ק\"ו אם אחרים מביא לקדושתן [דכלים מקדשים כדתנן ספ\"ט דזבחים] הוא עצמו לא כ\"ש פירש\"י לא כ\"ש שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל: \n",
+                    "<b>רבי אומר כל שאין לו פדיון כו'</b>. כתב הר\"ב. ואיכא בין ת\"ק לר' כו' ועבר ושחטן [דהשתא יכול לפדות להאכיל לאדם. גמ' סוף תמורה דף ל\"ג] וחכ\"א יפדו דלא בעי העמדה והערכה. ותימה דבמשנה ג' פרק בתרא דתמורה לכ\"ע קדשי מזבח בעו העמדה והערכה רבנן דהכא כמאן ומצאתי בתוס' דהתם דף ל\"ג ע\"ב בד\"ה כדתנא כו' דגרסי התם בגמ'. רבנן דהכא לחוד. ורבנן דהתם לחוד. וכתבו עוד. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואין לתמוה לומר כן דג' מחלוקות לימא דרבנן דתמורה נמי ס\"ל קדשי מזבח לא היו [כו'] י\"ל דמתני' דתמורה קשיא. דמדקאמר ר\"ש דקדשי ב\"ה אם מתו יפדו. מדאצטריך לפרושי ב\"ה. מכלל דת\"ק מיירי [בתרווייהו]. כדפרי' כל הסוגיא בספרים ע\"כ. וצריך לומר דטעמייהו דרבנן דהכא כדאתמר התם בגמ' [דף ל\"ב ע\"ב] לריש לקיש דאמר דרבנן דהתם ס\"ל קדשי מזבח לא היו כו'. וטעמייהו דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע. איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב לרע הוי אומר זה קדשי ב\"ה. ואמר קרא אותה למעוטי קדשי מזבח וצ\"ע מיהת להר\"ב והרמב\"ם [פ\"המה\"ע] שפוסקים כחכמים דהתם וכן כחכמים דהכא [פ\"ו מה\"מ] והוי כמזכי שטרא אבי תרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי  זה לא מעל</b>. פירש הר\"ב בגמ' מוקי לה בגזבר כו' וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש כו'. וא\"ת ומ\"מ הרי שלח בה יד ולחייב דשליחות יד א\"צ חסרון. כדפי' הר\"ב בספ\"ג דמציעא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא שיתכוין לחסר וה\"נ קא מכוין ליטלה לעצמו. כבר תירצו התוס' בפ\"ב דקמא דף כ' שי\"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. ושינה מהקדש לחול. ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש דילפינן מעבודה זרה כמ\"ש בריש פרקין: \n",
+                    "<b>נתנה לחברו הוא מעל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הרמב\"ם. והכי איתא בגמרא פ\"ט דב\"מ דף צ\"ט. במשאיל קרדום לחברו כו': \n",
+                    "<b>בנאה בתוך ביתו</b>. כתב הר\"ב ולא בנאה ממש דא\"כ הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין. וכן מוכח ממ\"ש א��א כגון שנתנה ע\"פ ארובה שלא בבנין. דאי הוה בבנין נשתנה ונהנה בהוספה. וכן פירש\"י בלשון אחד דבנין הוו שינוי. ותמהו התוס' בפ\"ב דקמא. דהא שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. וכמ\"ש שם רפ\"ט. ובלשון אחר פירש\"י שפחתה וחתכה. וכן פי' התוס' דהכא [ד\"ה בנאה] גם במסכת חגיגה פ\"ק דף י\"א התנה רש\"י שמסתתה: \n",
+                    "<b>נטל פרוטה של הקדש כו'</b>. הא תו למה לי. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ כתב הנוטל פרוטה של הקדש ע\"ד שהוא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה כו'. ותינח לדידיה דמפרש לרישא במועל בזדון כמבואר שם בחבורו גם בפירושו כפי נא\"י. אבל להר\"ב. וכן פירש\"י דרישא נמי בשוגג. וע\"כ מיירי שנטל האבן ע\"ד שהוא שלו כמ\"ש לעיל בשם התוס'. ק\"ל דתו למה לי: \n",
+                    "<b>נתנה לבלן כו'</b>. שהוא אומר לו כו' ולא מיחסר משיכה משא\"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה. ולדידן דקיי\"ל דבר תורה מעות קונות. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דב\"מ מתני' בבלן נכרי ומש\"ה דוקא בלן אבל שאר אומנות בעו משיכה. דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכה. דדרשינן בגמ' רפ\"ב דבכורות לעמיתך בכסף. הא לעובד כוכבים במשיכה. והתוס' בס\"פ לפום ריהטייהו לא דייקי דנסבי דרשא לעמיתך לישראל בחדא ולעובדי כוכבים בחדא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>וההיא לר\"ל היא דאמר משיכה מפורש מן התורה בישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b> ואפילו  לזמן מרובה</b>. לשון הר\"ב כגון שאכל חצי שיעור היום וחצי שיעור למחר כו'. או שאכל כו'. והאכיל כו' למחר ובברייתא שבגמ' [דף י\"ח ע\"ב] תני גבי אכילתו ואכילת חברו אפילו מכאן ועד ג' שנים. והרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ. כתב נהנה היום מן ההקדש ונהנה לאחר כמה שנים כו' מצטרפין ומעל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בעל הבית מעל</b>. לשון הר\"ב. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. גמרא פ\"ב דקדושין דף מ\"ב. ומ\"ש הר\"ב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה. אע\"ג דכתב חוץ לאו כללא הוא. דאף בשליחות יד יש שליח. כמ\"ש בספ\"ג דב\"מ. ועוד טביחה דגנב ילפינן לה דאפי' ע\"י שליח מתחייב. וכולהו בגמרא פ\"ב דקדושין. ומ\"ש הר\"ב משום דכתיב בה. ואשמה הנפש ההיא מי ששגג תחלה. וכ\"כ הרמב\"ם [בפירושו] וההיא הוא דדייק. ותמיהני דבפרק ב' דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה. מה תרומה משוי שליח [להרמתה] אף מעילה משוי שליח. והתוס' תמהו שם [דף מ\"ב] דלמאי צריך קרא כלל למעילה דבשוגג. הא לא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ותירצו דהכא מיירי. אפי' דנזכר השליח קאמר דמעל בה\"ב. וכדמוכח ממתני' דלקמן שלח ביד פקח ונזכר כו' ובנזכרו שניהם [כדפי' הר\"ב] משמע הא אם נזכר השליח לבד בעה\"ב מעל. ע\"כ. \n",
+                    "<b>אמר לו תן בשר כו' השליח מעל</b>. אפילו לר\"ע דרפ\"ז דנדרים [דפסקו הפוסקים כמותו כמ\"ש שם] דס\"ל דכל דממליך השליח מקרי מינו. הכא מש\"ה השליח מעל. כיון דלא אמליך דהא בעי אמלוכי. גמרא: \n",
+                    "<b>אמר לו תן להם חתיכה חתיכה כו'</b>. לשון הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ. בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי ב\"ה. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו. לא מעל אלא האוכל בלבד. שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה דאוכל בשר העולה לוקה כמ\"ש לעיל פ\"ד משנה ב'. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה. שלא יתערב עמה איסור אחר. ע\"כ. וקלסוהו. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>והם נטלו שלש שלש כולן מעלו</b>. ולא עקרי דברי השליח ולא ימעול. דדוקא שליח בעינן דלימא מדעתו שלא יסברו האורחים כשיאמר סתם שלדעת בעה\"ב אומר כן. אבל מה שהן לוקחים יותר ממה שאמר שליח <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>יודעין הן שעושין מדעתן. ולא מדעת שליח. תוס' פי\"א דכתובות [סוף] דף צ\"ח: \n",
+                    "<b>כולן מעלו</b>. ובמסכת תרומות פ\"ד משנה ד' תנן האומר לשלוחו צא ותרום כו'. אם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה. כתב שם הר\"ש דבירושלמי בעי לה ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעה\"ב אבל בתרומה על כל חטה וחטה נסתיימה שליחותו של בעה\"ב בתמיהה. והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשוים. וה\"ל מעביר. ע\"כ: [*מן החלון. העשוי להשתמש ולהניח בו חפציו. ואינו אלא חלל מה בעובי הכותל. אבל אינו פתוח מעבר לעבר ומפולש כחלון העשוי לאורה. וכן חמצא בעדיות פ\"ה [משנה ו'] ובבכורות פ\"ג [משנה ד'] ובתמיד פ\"ה משנה ג' ובמסכת פרה פי\"ב משנה ד' לפי' מהר\"ם ז\"ל ובמסכת טהרות פ\"ז משנה ז']: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאמר בעה\"ב לא היה בלבי כו'</b>. כתב הר\"ב דדברים שבלב אינם דברים. גמרא. ופי' הרמב\"ם דקא משמע לן שזה ג\"כ לענין מעילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעל הבית מעל</b>. פי' הר\"ב הואיל ונעשית שליחותו מידי דהוה אמעטן של זיתים. דתנן בריש פרק ט' דטהרות מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן. הואיל וניחא ליה מוכשרים. גמ'. וכלומר דהוי ממילא. כמו חש\"ו דהוי נמי כממילא כיון דאינן בני שליחות. [*וכן המעטן לאו בר זיעה הוא. כדפירש\"י] וא\"ת אדרבה ניליף מתרומה דהא מתרומה ילפינן למעילה. כדלעיל בריש פרק ה'. וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת כדתנן בריש מסכת תרומה. וי\"ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכי הוי שינוי רשות ע\"י *)שלוחו בר דעת. לכך מסתבר ליה לדמויי להא דמייתי. דאין קפידא בבר דעת. תוס': \n",
+                    "<b>לא עשו שליחותו החנוני מעל</b>. לפי שהחש\"ו אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עד שבאו ליד החנוני. תוס': \n",
+                    "<b>ונזכר</b>. כתב הר\"ב והוא שנזכרו בעה\"ב והשליח כו' אבל אם נזכר בעה\"ב וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>השליח מעל. וכן אם נזכר השליח ולא נזכר בעה\"ב בעה\"ב מעל כמ\"ש לעיל בשם התוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נרות</b>. כלי חרס שמדליקין בו את הנרות. רש\"י: \n",
+                    "<b>מבית פתילות כו' מבית נרות</b>. ובס\"א וכן במשנה שבגמרא ממקום פתילות כו' ממקום נרות. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן לו דינר זהב</b>. דינר [זהב כ\"ה דינר] של כסף והם ו' סלעים בקרוב. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפיכך אם הוציא מעל</b>. כתבו התוס' צ\"ע בב\"מ פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ\"ג.) דמייתי לה לההיא דהכא. ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא ע\"כ. והתם מעל הגזבר קתני. והכ\"מ בפ\"ו מהלכות מעילה. בשם הרר\"י קורקוס. כתבה לההיא דמציעא בשם ברייתא. וע\"ש. שאין להאריך בזה בכאן:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס.</b> שאין מעילה מן הספק. הלכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. וא\"ת וליבטל ברובה וי\"ל דדבר שיש לו מתירין היא שיכול לחללו א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל הכ\"מ פ\"ז מה' מעילה ועמ\"ש בסוף מ\"ט פ\"ה דעבודה זרה. באומר פרוטה מן הכיס. ל' הר\"ב כלומר לא תכלה כו'. גמ' באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש. משמע צריך שיאמר בלשון הזה וז\"ל הרמב\"ם והענין שמודה בו ר\"ע ה��א באומר לא יפטר כיס זה מפרוטה הקדש או דבר שענינו ענין זה. ע\"כ: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת מעילה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעילה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעילה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Meilah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,255 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": null,
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Temurah, Introduction": [
+            "אחר ערכין תמורה כפי סדורם בכתוב ג\"כ. הרמב\"ם: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הכל ממירים</b>. כתב הר\"ב לאתויי יורש. גמ'. אם המר ימיר לרבות את היורש. ופירש\"י דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה: \n",
+                    "<b>אחד אנשים ואחד נשים</b>. אע\"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל\"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:ו׳) ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ\"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה\"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ\"ל מדכתיב ואם המר. וה\"מ למכתב אם. אתי וי\"ו לרבות האשה. גמ'. \n",
+                    "<b>וסופג את הארבעים</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי\"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ׳:ז׳) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ\"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב\"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב\"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ\"ד דאבות משנה ז'] מימר א\"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש\"י שעושה מחולין קדשים. ע\"כ. ועמ\"ש בספ\"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר\"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג\"כ הכ\"מ וכתב שכן הרגיש ג\"כ המגיד בפי\"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ״ח:נ״ט) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ\"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א\"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א\"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש\"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ\"ש הר\"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ\"ב: \n",
+                    "<b>וסופג את הארבעים</b>. וא\"ת אמאי לא תני שמנים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי\"ל דלא נחת למנין מלקיות. אלא כלומר דלקי עליה. עי\"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי. חד בקרבן שלו וחד בשל חברו. וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר [כדאיתא בגמ' דף ט'] תוס': \n",
+                    "<b>אף תמורה בבית הבעלים</b>. כתב הר\"ב הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר נתפס בקדושה וכו' ומסיים הרמב\"ם בפ\"א מה\"ת. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו. לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממירין מן הבקר על הצאן כו'</b>. מן הכבשים על העזים כו'. זו ואצ\"ל זו קתני. \n",
+                    "<b>בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן</b>. עיין במשנה ב' פ\"י דחולין ובמשנה ב' פ\"ב דבכורות: \n",
+                    "<b>ממירים אחד בב' וב' באחד</b>. דת\"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין א' בב' וב' באחד א' בק' וק' באחד. ר\"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות. ולא בהמות בבהמה. א\"ל מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור\"ש בהמה רבה אקרי. בהמה סתם לא אקרי. וטעמא דר\"ש משום בהמה הוא. והא טעמא דר\"ש הוא מה הוא מיוחד כו' מעיקרא א\"ל ר\"ש מן והיה הוא ותמורתו וכי [חזא] דדרשי רבנן מבהמה [בבהמה] א\"ל איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי. גמרא. ועיין בפי' הר\"ב סוף משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין ממירין אברים בעוברים וכו'</b>. אע\"ג דעובר אקרי בהמה כדפי' הר\"ב רפ\"ד דחולין בהמה בבהמה תאכלו ואם כן קרינא ביה לא ימיר בהמה בבהמה וליכא למימר כפירוש הר\"ב דסוף פ\"ב. ע\"ש. מסיק בגמרא דהתם דף ס\"ט דמתני' רבי שמעון היא דמקיש תמורה למעשר בס\"פ מה מעשר קרבן יחיד כו'. הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים [דבעינן יעבור תחת השבט]. אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים: \n",
+                    "<b>[*והלא במוקדשים כו'</b>. ולעיל בריש פי\"א דחולין כתבתי דאף לתנא קמא כך הוא במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו]. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אין המחומץ כו'</b>. כתב הר\"ב עיסה של חולין כו'. הרי כולה אסורה עיין במשנה ד' ו' פ\"ב דערלה]: \n",
+                    "<b>אין המים שאובין פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון</b>. פירוש [*קמא שכתב הר\"ב פירשתיו בפ\"ה דתרומות משנה ו' ע\"ש. והפירוש השני שכתב] הר\"ב לפי חשבון שמחשבין את הכלים וכן פירש\"י והרמב\"ם ולפירוש זה אינו דומה הך לפי חשבון לאינך. דאינהו מיירי לפי חשבון הדבר הפוסל. לכך נראה פירוש התוס' שפירשו לפי חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו שלשה ע\"כ. [*אמנם מצאתי ראיתי להר\"ן בס\"פ כל הבשר. שכתב כפירש\"י ומסיים בה וז\"ל. ומשום דבמדומע ובמחומץ ובמים שאובין שייך לפי חשבון תנינהו בהדדי. אע\"פ שחשבון המים שאובים אינו מענין חשבון המדומע והמחומץ. ולישנא נמי הכי מוכח. דלא קתני דאין המים שאובין שנתערבו בכשרים פוסלים אלא לפי חשבון. כדקתני אין המדומע והמחומץ פוסל. עכ\"ל] ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"י בן חוני דהוא סבר ג' לוגין כו'. גמרא. וה\"מ לאתויי סתם משנה דסוף פ\"ג דמקואות. אלא דנקט יוסי בן חוני דהכי קתני ליה בהדיא בברייתא כ\"כ הר\"ש שם במקואות. ומ\"ש הר\"ב ואינה הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה בעיני דאע\"ג דבברייתא מחלוקת היא כדמייתי לה בגמ' הא מסתם סתם לן תנא דמתני' כוותיה בספ\"ג ממסכת מקואות. ומחלוקת בברייתא וסתם במשנה. הלכה כסתם משנה. כמו שכבר כתבתי זה בהרבה מקומות. וכן שם לא כתבו הר\"ב והרמב\"ם שאינה הלכה. והתוס' [ד\"ה יב\"ח] כתבו שהראב\"ד פסק דהלכה כר\"י בן חוני. ולא פירשו טעמו ונ\"ל ברור שזה הוא טעמו מדסתם לן תנא דמתניתין כוותיה. ושוב מצאתי שאף הרמב\"ם בחבורו רפ\"ה מהלכות מקואות כתב כסתם דמקואות. וכן פסק ג\"כ טי\"ד סי' ר\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר</b>. פי' הר\"ב בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי. ואח\"כ אפר. אבל נתן אפר תחלה ואח\"כ מים פסול וכו' וקרא דכתיב כו' לא שיתן כו'. דהא כתיב מים חיים אל כלי. גמרא. ומאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דלמא רישא דקרא דוקא. פירש\"י דאפר קודם למים. כדכתיב ונתן עליו מים. ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה יתן לתוך המעין. ויקח המים לתוכו. ע\"כ. לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה. פירש\"י כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דמצוה להקדים המים. כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה. ע\"כ. ועוד דרשו מדרש זה בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז [ע\"ב]. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוס' במסכת יומא פ\"ד דף מ\"ג [ד\"ה הכל] . שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו. ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז) [ע\"ב]. הביאו התוס' עצמם למימרא זו [ד\"ה אמאי]. משתי אלו המסכתות: \n",
+                    "<b>אפר</b>. והר\"ב שכתב תרי זמני עפר. גם הוא נכון שכן כתוב (במדבר י״ט:י״ז) ומעפר שרפת החטאת: \n",
+                    "<b>אין בית הפרס עושה בית הפרס</b>. פי' הר\"ב שדה שנחרש בה קבר אם חזר וחרש וכו' דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר. שאין ידוע היכן הוא ומלא מענה כו' ובגמ' עד כמה אמר רב דימי שלש שדות ושתי מענות. ופירש\"י. אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה. דלא ידעינן באיזה מקום ממנה [היה] הקבר. ומש\"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' מב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חברתה מלא מענה כו'. ע\"כ. ופליאה הוא בעיני דהא תנן במשנה ג' פי\"ז דאהלות. החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינן עושה בית הפרס. ופירש הר\"ב דה\"ל ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר. ואת\"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. ע\"כ. וכן שם בראש הפרק כתב הר\"ב מלא המענה של המחרישה ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו כו' וכיוצא בזה ג\"כ לשונו בספ\"ז דנדה. ומצאתי בפי' הר\"ש שם פי\"ז דאהלות משנה ב' שהביא לשון רש\"י. וכתב עליו וז\"ל ולא דמי לחורש משדה שאבד בה קבר דקתני בסמוך דאינו עושה בית הפרס. דהכא בחורש כל השדה. והתם בשלא חרש מכולה שדה דהויא ספק ספקא. ומיהו קשה דאכתי ספק ספקא היא. ולשדה שבמזרח ה\"ל למדוד מראש בית הפרס שבמערב דשמא שם היה הקבר. ואת\"ל שהיה בראשו שבמזרח שמא לא גילגל עצם ע\"כ. וכן בשדה שבמערב. ונראה לפרש דלשלש השדות בין כולם שתי מענות קאמר והקבר היה באמצעו של אמצעי. ולא אשמעינן רב דימי מידי דלא אשמעינן מתני' [כלומר רבי יהושע דבאהלות] ולא בא אלא ליישב לשון בית הפרס [פעמים עושה בית הפרס דקאמר ר' יהושע התם] דמשמע שזה שהוא בית הפרס עושה שאצלו בית הפרס. ע\"כ. היינו כפירש הר\"ב דריש פרק י\"ז דאהלות: \n",
+                    "<b>ולא תרומה אחר תרומה</b>. פי' הר\"ב השותפין שתרמו זה אחר זה תרומת הראשון אינה תרומה וכו'. וכן השני. וכך פירש רש\"י דהא סתמא קאמר אינה תרומה. והתוס' הקשו וכתבו דלא נהירא דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה. דהתם הראשון תמורה והשני אינו תמורה. וכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע\"כ. וצריך לפרש אין תרומת שניהם תרומה כלומר אלא תרומת הראשון בלבד ועיין עוד בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"ע היא. גמ'. מתני' מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהם תרומה. רע\"א אין תרומת שניהם תרומה. והא דבמשנה ג' פ\"ג דתרומות. תנן ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה. כבר כתב שם הר\"ש. דחלוף גרסאות הן. אבל התוס' מתרצים לפי פירושם. דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום. ומש\"ה תרומת הראשון תרומה לר\"ע. שהרי מדעת חברו תרם. ��השני אינו כלום דנתן לחברו רשות לתרום וכבר תרם. ור\"א סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד [דלא] ניחא ליה בתרומת חברו. אבל התם בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום. הלכך כל חד אדעתיה דנפשיה תרם חלקו. לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת. ע\"כ [ועיין בפירוש הר\"ב שם] וצ\"ל לדידהו דגרסינן בגמרא דתניא. וכן צריך לתקן בדבריהם בדבור שקודם לזה שהעתיקו דתנן וצ\"ל דתניא. ומ\"ש הר\"ב ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה כו'. וכ\"כ רש\"י. וה\"ה איפכא נמי. וכן נראה מלשון הר\"ב והר\"ש דבמסכת תרומות. ומ\"ש הר\"ב תרומת השני תרומה כדתנן התם. וכלומר דאף תרומת השני תרומה. דאין לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא הראשון. דמאי אולמיה דהאי מהאי וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ד מהלכות תרומות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא יהיה לרבות את הולד ורבנן סברי יהיה לרבות שוגג כמזיד כו' דגבי קדשים לא קדיש. משום דהוי הקדש בטעות. [רש\"י]. כדתנן רפ\"ה דנזיר וע\"ש. ועיין ס\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרבנות בדק הבית</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"א מה\"ת. אבל בגמ' גרס קדשי וכן העתיקו רש\"י והר\"ב. ומ\"מ יש ליישב גי' הספר והרמב\"ם דהא מודו רבנן דקרבן ה' אקרו [*כדפי' הר\"ב לקמן] ויותר נראה בעיני לומר דלגי' זו כולי מתני' ר\"ש היא. כמו שכתב רש\"י בלשון אחר דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר\"ש. ודקתני קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא. אלא ר\"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא ע\"כ. ותדע שכן הוא דעת הרמב\"ם שהרי העתיק גם טעמו של ר\"ש. ש\"מ דס\"ל דליכא פלוגתא במתני' וניחא נמי לפי' זה דגרסינן אמר ר\"ש ולא ר\"ש אומר. ומיהו אע\"ג דבסיפא אינו חולק מ\"מ בהא דתנן שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה תמורה כו' פליג ודריש טעמא אחרינא. אלא משום דלענין דינא גם בזה אין מחלוקת ביניהן [דהא אין ממירין אלא בשלהם כדתנן בר\"פ ממילא כי ממעטין קרבנות צבור. אימעטו הצבור שאינן ממירים. דדוחק לומר דקרא מיירי כשאמר הצבור כל הרוצה להמיר ימיר דכה\"ג חייל תמורה ביחיד כמ\"ש שם]. שפיר קתני ליה בלשון אמר ר\"ש וא\"כ סייעתא ליכא. דלפי' הר\"ב ג\"כ אין מחלוקת אלא במשמעות דורשין ולא בעיקר הדין: \n",
+                    "<b>[*אמר ר\"ש והלא כו'</b>. כתב הר\"ב ר'\"ש ס\"ל דקדשי בדק הבית מקרי קרבן כו'. כדפי' הר\"ב לקמן בד\"ה יצאו וכו']: \n",
+                    "<b>ולמה יצא</b>. פי' הר\"ב דכתיב גבי מעשר ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. \n",
+                    "<b>להקיש אליו מה מעשר כו'</b>. ובברייתא מפרש דמאן דפליג אדר\"ש דריש לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. דאי לא כתביה. ה\"א לא עביד תמורה. דכיון שנדון בתמורת שמו שאם קרא לאחד עשר עשירי דקרב שלמים. כדתנן בשלהי בכורות [דף ס\"א]. וה\"א שאין לך בו אלא חדושו כיון שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש. להכי אצטריך למכתב בהדיא גבי מעשר לא ימירנו. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שקרבנות היחיד עושים תמורה</b>. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש\"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ\"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט: \n",
+                    "<b>קרבנות היחיד חייבים באחריותן</b>. לשון הר\"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש\"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ\"ג. ופר יוה\"כ. אלא יש בקר��נות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר\"מ לא מותיב הכא. ומ\"ש הר\"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש\"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה: \n",
+                    "<b>ובאחריות נסכיהם</b>. כלומר היין והסלת. וכמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר\"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה]. \n",
+                    "<b>אינן חייבים לא באחריותן וכו'</b>. דת\"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ': \n",
+                    "<b>משקרב הזבח</b>. פירש הר\"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ\"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ\"ש הר\"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ\"ב דמעילה: \n",
+                    "<b>שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה</b>. עיין במשנה ד' פ\"ז דפסחים: \n",
+                    "<b>אמר ר\"מ והלא חביתי כ\"ג ופר יוה\"כ</b>. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ. והרמב\"ם כתב והטעם שנתן ר\"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע\"ז. ע\"כ. נראה מדבריו דת\"ק נמי ס\"ל הכי בחביתי כ\"ג ופר יוה\"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר\"מ. וא\"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר\"מ לת\"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר\"ב. במ\"ש הלכה כר\"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכפרו בעליו</b>. וכן העתיק הר\"ב וקשיא דמכנה לחטאת בלשון זכר. אבל בס\"א שכפרו הבעלים וכן העתיקו רש\"י והרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר מה מצינו וכו'</b>. פירש הר\"ב. וכי היכי דתלת מנייהו לאו בצבור גמירי כו' דכל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה ונשתכחו בימי אבלו של משה אי ביחיד אי בצבור. [עיין כיוצא בזה בסוף עדיות ובפ' דלקמן משנה ג'] וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בצבור. כולהו נמי הכי נשנו דאינו בצבור. וליכא למפרך וכי דנין אפשר משא\"א כדאיתא בגמ'. \n",
+                    "<b>אבל לא בצבור</b>. פי' הר\"ב ושמתו בעליה. אין צבור מתים. ילפינן לה בגמ'. משעירי רגלים וראשי חדשים. דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה. ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי. אלא לאו ש\"מ אין הצבור מתים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים</b>. כתב הר\"ב. דבהמה בבהמה כתיב. וכן פירש\"י ולא דייקי דהא עובר קרי בהמה ברפ\"ד דחולין כח\"ש הר\"ב. אלא מהקישא דר\"ש וכמ\"ש כבר בפ\"ק משנה ג'. \n",
+                    "<b>רבי יוסי בר ר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה</b>. פי' הר\"ב קדיש ולוקה כו'. אבל בכה'\"ג לקדשים אם בעל מום הוא דקי\"ל דמקדיש בעל מום למזבח. שהוא לוקה. כדפי' הר\"ב ספ\"ח דמנחות. ומ\"ש הר\"ב דהקדש טעות אינו הקדש ברפ\"ה דנזיר. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"י בר\"י דליכא [מאן] דפליג עליה וכ\"כ הרמב\"ם. ויש לתמוה דבפ\"ק משנה ה' מפרש דר\"י מוקי יהיה. לולד קדשים שעושה תמורה. ולא אתפרש בגמ' כלל דר\"י מייתי ליה לשוגג כמזיד מקרא אחרינא א\"כ ש\"מ דלדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והיינו נמי דתנן ר\"י ברבי יהודה אומר בלשון פלוגתא. וראיתי בכ\"מ ריש הלכות תמורה שהביא לשון הרמב\"ם. והלכה כר\"י בר' יהודה. ואין חולק עליו. וכתב ואני אומר. אפי' אם היה נמצא מי שחולק עליו. הלכתא כוותיה דר' יוסי ב\"ר יהודה מדאפליגו אמוראי אליביה. ועוד דאמרינן בפ\"ק. גבי הא דתנן ר\"י אומר הולד עושה תמורה. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אלמא רבנן הכי ס\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה כו'</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות. ומ\"ש הר\"ב ולא דמו לבעל מום. דיש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן. [ויוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות. רש\"י]. מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה גמ'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"א דליכא מאן דפליג עליה. וכ\"כ הרמב\"ם. ואשכחן טובא דתנן בלשון פלוגתא ואין חולק כמ\"ש בפ' בתרא דבכורים. וראיתי להכ\"מ שכתב בסוף פ\"א מה\"ת. וק\"ל שבתוספתא תני דלת\"ק עושין תמורה. וי\"ל שמאחר שבמשנתינו לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא להאי תוספתא. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ולד שלמים ותמורתיהן</b>. יליף לה בגמ'. מדהמ\"ל גבי שלמים אם מן הבקר הוא מקריב וגו' אם זכר אם נקבה ל\"ל זכר לרבות את הולד. דולד לשון זכר משמע. נקבה לרבות את התמורה. דתמורה לשון נקבה משמע. וכתבו התוס' ואע\"ג דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אצטריך קרא לרבויי דקרבה. וא\"ת ומ\"ש הכא דאצטריך לרבויי דקרב. וגבי בכור ומעשר כתיב הם. דממעטינן מיניה. הם ולא ולדן ולא תמורתן [לרבי יהודה בסוף מסכת בכורות כמ\"ש שם הר\"ב] וי\"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר איצטריך הכא קרא לרבות ע\"כ. \n",
+                    "<b>וולדן</b>. ר\"ל ולדי שלמים. ולדי תמורת שלמים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עד סוף העולם</b>. כתב הר\"ב משום דשמעיה תנא [דידן] לר\"א כו' אלא אפילו עד סוף העולם. ובריש מסכת יבמות. לא דייק. כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי. דפשיטא דכולהו צריכי למתני דלא הל\"ל דפטרי צרות וצרות דצרות. אי לאו דתנא להו לכולהו. וא\"ת וליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי\"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי. ותימא דבריש פ\"ט דכתובות מצריכים לתרווייהו [כמ\"ש שם] וי\"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי. דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי. תוס': \n",
+                    "<b>לא יקרב</b>. כתב הר\"ב משום גזירה כו' ויגדל כו' ואתי לידי גיזה ועבודה. וכן פירש\"י וכ\"כ עוד הר\"ב מ\"ו פ\"ז דעדיות. וקשיא דתיפוק ליה דמשהה ועובר בעשה א\"נ בבל תאחר כדלקמן. והרמב\"ם מפרש שם וכאן. ועובר על מה שאמר רחמנא (דברים כ״ג:כ״ב) לא תאחר לשלמו. \n",
+                    "<b>וחכ\"א יקרב</b>. צ\"ע חכמים היינו ת\"ק. תוס'. וכלומר לתנא דפליג אדר\"ש דמשמע דלדידיה נחלקו ר\"א וחכמים על ולד ולד. \n",
+                    "<b>ואכלנו ולדה שלמים בחג</b>. פי' הר\"ב בחג השבועות קאמר שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות. דהוא חג סתמא וטעמא פרישית במ\"ב פ\"ק דר\"ה. והכא דלפי האמת קרי לשבועות חג סתמא. דכלומר חג הסמוך. ומ\"ש הר\"ב שאם היה ממתין לחג הסוכות נמצא עובר בעשה. פירש\"י. דבשלמא בפסח. לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו שבעה ימים ע\"כ. והכי איתא בגמרא פ\"ק דר\"ה דף ו'. ומ\"ש הר\"ב דבלאו אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים מפורש בריש ר\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולד תודה ותמורתה וכו'</b>. עיין עוד מזה במ\"ד פ\"ז דמנחות: \n",
+                    "<b>הרי אלו כתודה</b>. דת\"ר מנין לרבות תמורות וכו' ת\"ל (ויקרא ז') אם על תודה: \n",
+                    "<b>ובלבד שאינן טעונות לחם</b>. לשון הר\"ב דכתיב על לחם התודה כו'. כמו ששנינו שם במנחות וע\"ש: \n",
+                    "<b>תמורת עול��</b>. לשון הר\"ב כגון המיר זכר בעולה וכן פירש\"י. דאילו נקבה ירעה כו'. כהנהו דלקמן וכ\"כ הרמב\"ם ברפ\"ג מה\"ת: \n",
+                    "<b>ולד תמורה</b>. וכן העתיק רש\"י ובס\"א תמורתה. וכן העתיק הר\"ב ואע\"פ שנמצא עולה הוא והל\"ל תמורתו ליתא דעולה עצמו לשון נקבה. כד\"א (שם א') והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. ומה שנאמר עולה הוא מוסב על הקרבן: \n",
+                    "<b>הרי אלו כעולה</b>. צ\"ע דלא מייתי ליה תלמודא מקרא. ובת\"כ פרשת ויקרא מייתי דכל הפסולין יהיו נוהגין בתמורה מאם עולה. ומינה דקריבה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר ה\"ג</b>. ולא רבי אליעזר כגי' הספרים. דהא מותבינן אדר\"א דסיפא דאמר יביא בדמיהן עולות ולעיל מיניה תנן ר' אליעזר אומר ימותו. ורבי אליעזר ביו\"ד. הוא ר\"א בן הורקנוס תלמיד רבן יוחנן בן זכאי שבימי החורבן. ור' אלעזר בלא יו\"ד הוא ר\"א בן שמוע. שרבינו הקדוש למד לפניו. וראוי להקדים הקודם בזמן. הלכך ודאי דההוא דקדים הוא ר\"א ביו\"ד. ועוד דטעמיה דכחטאת כאשם שמעינן ליה נמי בריש זבחים. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>שיסתאב</b>. שיפול בו מום. כדפירש הר\"ב לקמן משום דהתם כתב דפריך עליה בגמרא. ותמכר בלא מום. ולישנא דיסתאב מפורש במשנה ט' פרק בתרא דמנחות: \n",
+                    "<b>המפריש נקבה לאשם תרעה כו'</b>. ובעולה מלתא דפשיטא. ורבותא אשמועינן לעיל דאפילו ילדה זכר הראוי לעולה דירעה כו וה\"נ אשם שילדה זכר שירעה. ובגמרא דאפילו ר\"א מודה בה. דע\"כ לא קאמר רבי אליעזר. אלא בעולה שילדה. דאיכא שם עולה על אמו [כמ\"ש הר\"ב לקמן בעולת העוף. דתמות וזכרות בבהמות. ואין תמות וזכרות בעופות. כדפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ו] אבל באשם שילדה. דליכא שם אשם על אמו. אפילו ר\"א מודה דלא קרב אשם. ומש\"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן. והרמב\"ם בפ\"ד מה\"ת שכתב הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה כו'. לא שכך שונה במשנה. דבפ\"ד מה' פסולי המוקדשים העתיק כלשון משנתינו. ומסיים בה וכן ולדה: \n",
+                    "<b>ויביא בדמיה אשם</b>. עמ\"ש במ\"ז פ\"ט דפסחים: \n",
+                    "<b>תמורת אשם וכו' כולן ירעג לשון הר\"ב דהלכה היא כל שבחטאת [כו']</b>. לשון רש\"י. הלכתא גמירי לה. ואין לפרש הל\"מ מדר\"א פליג. אלא כלומר דקבלה קבלו כך. וכמו שכתבתי במ\"ג פ\"ק דזבחים. ובמ\"ב פ\"ב דסוטה. וכן ל' הרמב\"ם לפי שהמקובל בידם כל שבחטאות כו' ומיהו לעיל דף י\"ח מייתי לה למתני' וכתב רש\"י הל\"מ הוא וי\"ל דהלכה היתה תמורת אשם לא תקרב ובזה מודה ר\"א כל' רש\"י שאעתיק לקמן בדבור אשם כו' ועיין בפ' דלעיל מ\"ב: \n",
+                    "<b>ר' אליעזר אומר ימותו</b>. לשון הר\"ב דאית ליה לר\"א כו' בריש מסכת זבחים. רש\"י. \n",
+                    "<b>רא\"א יביא בדמיהן עולות</b>. דע\"כ לא אמר ר\"א הוא עצמו יקרב עולה [אלא גבי מפריש נקבה לעולה] דאיכא שם עולה על אמו. אבל גבי תמורת ולד אשם דליכא שם (עולה) [אשם] על אמו. מודה ר\"א דבדמיו אין. הוא עצמו לא קרב. גמ': \n",
+                    "<b>עולות</b>. ל' הר\"ב דמותרות לנדבת יחיד. והכי איתא בגמ'. ואמרו ליה מותרות לנדבת צבור ונראה דפלוגתייהו במותרות דספ\"ב דשקלים. דר\"א לא ס\"ל דלנדבת צבור: \n",
+                    "<b>אשם שמתו בעליו ושנתכפרו וכו'</b>. ר\"א אומר ימותו וצריכא דאי אשמועינן אשם שכפרו בעליו בהא קאמר ר\"א ימותו משום דגזר לאחר כפרה [שנתכפר בראשון] אטו לפני כפרה יביא בדמיה ג\"כ עולה פירש\"י קעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם ע\"כ. אבל גבי תמורת אשם ולד תמורתה. פירש\"י דלאו להקרבה קיימא דהכי גמירי לה ע\"כ. אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן התם בהא קאמרי רבנן. אבל גבי אשם שנתכפרו אימא מודו ליה לר\"א צריכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עבודתה ועורה שלו</b>. כתב הר\"ב ואפילו אינו מן המשמרה של אותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת\"ל (דברים י״ח:ו׳) ובא בכל אות נפשו ושרת. בב\"ק [דף ק\"ט] בשלהי הגוזל קמא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וולדן כו'</b>. קאי נמי אמעשר דומיא דר\"פ בשלמים. כמ\"ש שם בשם הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה\"ת. ולד המעשר. תמורת המעשר. ולד תמורת הבכור. וולדי ולדותיהן כו': \n",
+                    "<b>הרי אלו כבכור</b>. עיין בסוף בכורות. ומ\"ש הר\"ב אפי' לאחר שנפל בהם מום ונפדו וכן לשון רש\"י. ואגב ריהטייהו כתבו ונפדו ולא דייקו. דהא תנן בסיפא. דאין נפדין: \n",
+                    "<b>מה בין הבכור והמעשר כו'</b>. ר\"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום. לבין פסולי המוקדשין הרמב\"ם [בפי']: \n",
+                    "<b>ונשקלין בליטרא</b>. עיין ריש פ\"ה דבכורות. \n",
+                    "<b>חוץ מן הבכור ומן המעשר</b>. דבבכור כתיב לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל. רש\"י: \n",
+                    "<b>אם באו תמימין יקרבו</b>. פירשו התוס' [דף כ\"א ע\"ב] די\"ל דמפיק ליה מדרשא דספרי רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' (שם י\"ב) מכאן שמביאים קדשים מח\"ל לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן ת\"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאמעוט. דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת. והיינו לכתחלה. ע\"כ. והר\"ב כתב דפסק הלכה דלא יקרבו. משום דבגמרא רמינן עלה ממתני' י\"א פרק בתרא דחלה. בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמר רב חסדא. ל\"ק. הא [דהכא] ר' ישמעאל היא והך דתלה ר\"ע כו'. וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו. ועוד מעשה רב. ועיין מה שכתבתי בסוף חלה. ומ\"ש הר\"ב ומעשר בהמה נמי איתקש למעשר דגן. כמפורש ר\"פ בתרא דבכורות (דף נ\"ג): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b> ולד חטאת ותמורת וכו'</b>. בפסיקתא פרשת ויקרא דף ו' יהיב סימנייהו ותמנ\"ע: \n",
+                    "<b>ימותו</b>. לא שיהרגם בכלי או בידים. אלא מכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ו דיומא. [*ורפ\"ח דזבחים] וכלומר שאין נותנין לה מזונות. וכן פירש\"י בפ\"ב דקדושין דף נ\"ה: \n",
+                    "<b>שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום</b>. פי' הר\"ב דהאי שאבדה דקתני עולה לכאן ולכאן וכו'. וצריך למתני אם אבדה גבי בעל מום. דאי תנא גבי שעברה שנתה. ה\"א התם הוא דמהניא ליה אבדה [להביאה לידי מיתה] משום דלא חזיא למלתא [אפילו קודם אבידה] אבל בעל מום דאי לא מומא חזיא אימא לא תהני ליה אבדה. ואי תנא גבי בעלת מום. התם הוא דמהניא ליה אבדה משום דלא חזיא להקרבה [בשום קרבן] אבל עברה שנתה דחזיא להקרבה [בשאר קרבנות] אימא לא תהני ליה אבדה צריכא. ומ\"ש הר\"ב ואפי' לרבנן כו' הואיל ואיכא תרתי לריעותא וכו'. אבל אבדה לחודה הואיל ונמצאת קודם כפרה כו' אינה מתה. וכן פירש\"י והרמב\"ם. מדלא פי' דמתני' רבי היא. וגם בחבורו פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשים העתיקה. ותימה דבמתני' ג' בסופה מפרשים הר\"ב והרמב\"ם שהכל מודים במתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה. והכא במתכפר בשאינה אבודה מיירי. ובנא\"י מפירוש הרמב\"ם שמפרש לקמן דהכל מודים. שאם משך אחת משתיהן והקריבה שהאחרת מתה. ול\"פ אלא בנמלך דאמרי' ליה שיקריב האבודה ושאינה אבודה תרעה ור' ס\"ל שלא עשו תקנה בקדשים וזה הלשון כתב בחבורו [פ\"ד מהפ\"מ] ושתי הלשונות בגמ'. דלישנא דידן ר' אבא אמרה ��לישנא דנא\"י רב הונא אמרה. ומ\"מ קשיא דאף לרב הונא לא נוכל לפרש דרבנן (מודו) [יסברו] באבדה לחודה כו'. דאע\"פ שנתכפר באחרת אינה מתה. דהא ע\"כ במשך הוא ולא נמלך דאי נמלך הא אמרי' ליה לך התכפר באבודה. והואיל ומשך. הא ס\"ל לרב הונא דהכל מודים שהאחרת תמות. ולא יכולתי לעמוד על דברי התוס' שהקשו ג\"כ על פירש\"י. אבל נראה מדבריהם. דדוקא לר' אבא הוא דקשיא. ואנן הא קא חזינן. דאף לרב הונא קשיא. ומסקי התוס' דלא תידוק במתני' דדוקא הואיל ותרתי לריעותא. דהשתא רבוי ריעותא מביאים אותה לידי מיתה. דאדרבה סוגיא דשמעתא משמע דרבוי ריעותא מביאין אותה לידי רעייה דאמר רבא בגמ' [וכתבו הרמב\"ם גם בפירושו] אבודת לילה לא שמה אבודה. פירוש ואינה מתה אלא רועה. אלא נראה לפרש. דנקט בעל מום לרבותא דמהו דתימא הואיל ואתרבי [ריעותא] כל כך דאבודה ובעלת מום. ה\"ל כאבודת לילה ורועה קמ\"ל דאפ\"ה מתה. ע\"כ. ונ\"ל דגם דברי הרמב\"ם נוכל ליישבם ע\"פ זה הדרך. לפי שהוא לא כתב בהדיא דאי לא הוה תרתי לריעותא דמודו רבנן דתרעה. הלכך איכא למימר דס\"ל דאה\"נ דבחדא לריעותא נמי תמות ומתני' דקתני תרתי לריעותא לרבותא נקטה. ומטעם התוס'. וכתבו התוס' ברפ\"ג דמעילה דלרבנן הא דאמרי' חמש חטאות. היינו בה' ענינים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יוליכם לים המלח</b>. עמ\"ש ברפ\"ב דפסחים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והרי חטאת בעלת מום</b>. כתב הר\"ב אבל תמימה כו'. וכל הנך אליבא דרבי כו'. דהא בכולהו איכא למידק יביא מאלו ומאלו הא הביא מאחת מהן השני יוליכם לים המלח כדאיתא בגמ'. ומיהו איכא סוגיא אחרת דכ\"ג ע\"ב דמשני דלא תידוק הא הביא מאחד מהן השני יוליכם לים המלח דזימנין אזלי לים המלח וזימנין לנדבה. לרב הונא כדאית ליה ולר\"א כדאית ליה והאי דתנא מאלו ומאלו. ולא תנא יביא מאחד מהן. משום דמלתא דפסיקא ליה קתני דהאי ודאי תקנה גמורה היא. בלא שום חלוק. אבל אי תנא יביא מאחד מהן בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא. ולר\"א בין אבודין לשאינן אבודין. וה\"נ איכא לתרוצי בחטאת בעלת מום: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שנתכפרו הבעלים</b>. וכתב הר\"ב דמתכפר בשאינה אבודה מודים שאבודה מתה. ולישנא דמתניתין דקאמר אין חטאת מתה אלא כו'. ה\"ק אין חטאת מתה ודאי. בין אבודה בין אינה אבודה אלא כו'. וכן לרב הונא ה\"ק. אין חטאת מתה. דלא נוכל למצוא לה תקנה. אלא שנמצאת אחר שכפרו. דאז אין לה תקנה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב דטעמייהו דרבנן דסברי המפריש לאבוד לאו כאבוד דמיא רמינן עלה בגמ' מהא דתנן ברפ\"ו דיומא בשני שעירי יוה\"כ שמת א' מהן משהגריל יביא זוג אחר. ופי' שם הר\"ב דשני שבזוג ראשון יקריב. דב\"ח אינן נידחין ותנן התם שהשני ירעה כו'. שאין חטאת צבור מתה. הא דיחיד מתה ואמאי. דהא האי בתרא שהפרישו כמאן דמפריש לאבוד דמפני הראשון שמת הפריש שנים אחרים. וש\"מ דכאבוד דמי. דהא נתכפר בראשון חברו של אבוד. וזה שלא נאבד [לא הוא] ולא חברו. אזלי למיתה אי הוה דיחיד. ומשנינן ר' היא. וכתבו התוס' סוף ד\"ה וטעמא. דלרב הונא לא פריך. דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכת ב\"ד. דשניה למיתה אזלא ביחיד. ואפי' לרבנן ע\"כ. ויראה לי שמטעם זה הוא דפסק הרמב\"ם כרב הונא. הואיל ולר' אבא סתם מתני' דיומא דלא כרבנן. והך טעמא עדיפא ממ\"ש הכ\"מ דמשום דלר\"א הנך בבות דהכא כרבי ולא כרבנן. וכמ\"ש הר\"ב בדבור והרי חטאת כו' ולכך פסק כרב הונא. שהרי כתבתי גם שם דאיכא סוגיא אחרת בגמ'. דאתאן אף לרבנן. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד מערימין על הבכור כו'</b>. דאי אתה מקדישו קדושת מזבח. כדתנן ספ\"ח דערכין. \n",
+                    "<b>מערימין</b>. תחבולות ההיתר תקרא ערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה. הרמב\"ם. אע\"פ שנמצא מרמה אצל [יעקב ו] בני יעקב. ית\"א בחוכמא. וכמו כן תמצא להרגו בערמה. אלא ל' תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמ\"ש במשנה א' פי\"א דחולין: \n",
+                    "<b>מבכרת שהיתה מעוברת כו'</b>. שכן אמרו בספרא [ומייתי לה נמי בגמ' דף כ\"ה.] אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש אותו. מי שיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן. הרמב\"ם בפירושו: \n",
+                    "<b>אם זכר עולה</b>. מפרש בגמרא דדוקא עולה דלא נחתיה מקדושתיה. אבל שלמים לא. דנחתיה ליה מקדושתיה שיהנה בו. הרמב\"ם פרק ד' מה\"ת: \n",
+                    "<b>ואם נקבה זבחי שלמים</b>. פירש הר\"ב דמיירי בבהמת קדשים ובהו נמי תנן במ\"ג פרק בתרא. דאין משנין מקדושה לקדושה. והכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. ועמ\"ש בשם התוס' בריש מ\"ג ומה שהגהתי בלשון הר\"ב וקמ\"ל במקום וקיי\"ל. מל' רש\"י העתקתיו. דהא לקמן פסקינן דלא כמ\"ד בהוייתן הם קדושין וגם בנא\"י מפי' הרמב\"ם כתוב וזה המאמר דחוי שהוא ע\"ד האומר שולד קדשים אינן מתקדשים אלא בשעת לידתן וכו': \n",
+                    "<b>אם זכר עולה</b>. אע\"ג דיכול לעשותו שלמים אורחא דמלתא נקט שכשיש לו שתי בהמות וא' מהן ראוי לעולה עושהו עולה כיון שיש לו ג\"כ אחרת לשלמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ילדה שני זכרים כו'</b>. כתב הר\"ב בבהמת חולין מיירי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' [ד\"ה כיצד] דה\"מ לאוקמי *מציעתא נמי בבהמת חולין אלא דבעי לאוקמא אכיצד מערימין אע\"ג דהשתא רישא במבכרת דתולין ומציעתא בקדשים וסיפא בחולין. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ילדה טומטום ואנדרוגינוס כו'</b>. על בהמת קדשים חוזר. הרמב\"ם. ולא רצה להפסיק במחלוקת. לכך לא שנאו לעיל: \n",
+                    "<b>אין קדושה חלה עליהן</b>. מסקי התום' דלמאי דמפרשי בסוף פ\"ו דבכורות. דטומטום ספיקא. י\"ל דה\"נ קדושה חלה על טומטום. והא דאמר אין קדושה [חלה] . היינו קדושת הפה. דאין דעתו כי אם לזכר ודאי ולנקבה ודאית. כדאיתא במשנה ב' פ\"ט דב\"ב ועמ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב דחכמים פליגי כו'. וסברי דולדות. בקדושת אמן קיימי. דהכי מסיים בברייתא דלעיל אבל מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים ת\"ל אך בכור אך חלק. ש\"מ דס\"ל ולדי קדשים ממעי אמן הם קדושים [*ועמ\"ש בפ\"ז משנה א' [ד\"ה] ולדן כו']. ומ\"ש ואין הלכה כרשב\"ג עיין מ\"ש בפ'\"ח דעירובין [משנה ז'] . \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היא שלמים וולדה עולה הרי זו ולד שלמים</b>. כתב הר\"ב והכא לא שייך בהווייתן ובמעי אמן [וכן הלשון ברש\"י ותוס' וכלומר ענין הווייתן ובמעי אמן] דכי אמרי' כו' ה\"מ בהקדישה ולבסוף נתעברה. וכפירש\"י. וכתבו התוס' [ד\"ה היא]. דא\"כ הא דאמר לעיל. ואם נקבה זבחי שלמים. ואוקימנא ליה בבהמת קדשים צ\"ל דמיירי בהקדישה ואח\"כ נתעברה: גם לך. שנתייעץ. הרמב\"ם. דתרגום איעצך אמלכינך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דבריו קיימים</b>. פירש הר\"ב והאי דלא קאמר תמורת עולה ושלמים וכו'. וטעה בהכי. כלומר דכי נמי אמר תמורת עולה ושלמים הוה דינא הכי. ובפי' הרמב\"ם כפי נוסח א\"י. אילו אמר הרי זו תמורת עולה ושלמים לדברי ר\"מ דבריו קיימין. ובחבורו ספ\"ב מה\"ת לא התנה באומר תמורת עולה ושלמים שיהא צריך שיתכוין מתחלה לכך. ומ\"ש הר\"ב קדושה ולא קריבה [* ותרע' עד שתסתאב כו'. ודוקא נקט הר\"ב עולה ושלמים. דאי אמר חציה חטאת דינא דתמות] כמ\"ש בפי' הרמב\"ם. ובנא\"י והיה האומר חייב חטאת. ונימוקו עמו. דאילו לא היה חייב חטאת אפילו כי אמר זו לחטאת בלבד אינה קדושה כדמוכח ספ\"ב דחולין: \n",
+                    "<b>דבריו קיימין</b>. עמ\"ש בזה בפ\"ח דב\"מ מ\"ח ובמ\"ג פ\"ז דב\"ב: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>תחת חטאת זו ותחת עולה זו</b>. כבר תנא לה לעיל. והכא לא תנא לה. אלא משום דתני דתחת חטאת לא מהני תנא דאם אמר זו מהני: \n",
+                    "<b>[*אם אמר כו' לא אמר כלום</b>. עמ\"ש בספ\"ח דמנחות]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אוסרין כל שהן</b>. תנינא ברפ\"ח דזבחים וצריכי כמ\"ש שם: \n",
+                    "<b>הרובע והנרבע</b>. פירש הר\"ב כגון דרבע או נרבעה ע\"פ ע\"א או ע\"פ הבעלים. דאלו בשני עדים היה נאסר אפי' להדיוט. וא\"ת ומנלן. הא כי כתיב קרא (שמות כ\"א) [ולא יאכל את בשרו. כמ\"ש הר\"ב במ\"ח פ\"ד דב\"ק] בנוגח כתיב ולא ילפינן מהדדי. כדאמרינן [הכא בפרקין] שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח. ושמא איכא שום דרש. תוס' רפ\"ח דזבחים. וע\"ש פ\"ט מ\"ג שכתבתי דיש לדקדק דלא תנן הכא שהמית את האדם: \n",
+                    "<b>והטרפה</b>. כתב הר\"ב דלא משכחת לה. אלא כגון שנתערבה דרוסת הארי כו'. א\"נ בולד טרפה ואליביה דר\"א דאמר [בס\"פ] לא יקרב. רש\"י ועיין בס\"פ. [*ומ\"ש הר\"ב שאינה עוברת עיין בפירושו למשנה ד' פ\"ט דבכורות]: \n",
+                    "<b>ויוצא דופן</b>. אפי' לר\"ש דמתני' ב' פ\"ח דבכורות ודרפ\"ה דנדה מודה בקדשים דגמר לידה לידה מבכור. מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. גמ' רפ\"ה דנדה. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לזונה</b>. פי' הר\"ב אחת נכרית כו' ואע\"פ שכתבתי במ\"ה פ\"ו דיבמות דקודם שנתגיירה לא הויא זונה מן התורה. פירשו שם התוס' [דף ס\"ח] דהכא מיירי דזינתה כבר והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכן</b>. אחכמים קאי ובפיסקא שבגמ' ל\"ג וכן. \n",
+                    "<b>ותלין שפתתך אצל עבדי</b>. כתב הר\"ב בע\"ע שאין לו אשה ובנים כו' דתניא יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. ופירש\"י דכתיב (דברים ט״ו:י״ח) משנה שכר שכיר עבדך שעבד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו. אין לו אשה ובנים. אין רבו מוסר לו. דכתיב (שמות כ״א:ג׳) אם בגפו יבא בגפו יצא. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו מחיר כלב</b>. האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה. דת\"ר מחיר כלב זהו חליפי כלב. וכה\"א (תהילים מ״ד:י״ג) תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם. אלמא מחיר היינו דמים: שכנגד הכלב אסורים. כתב הר\"ב ובגמ' פריך ליפוק חד להדי כלבא והנך כולהו לישתרו. פי' מטעם ברירה. ויש לתמוה דהא קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה [כמ\"ש הר\"ב בספ\"ז [מ\"ד] דדמאי] ועוד דכי היכי דהכא נוטלין האיסור וסומכין על ברירה לומר שזה הוא האיסור שנסתלק א\"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשרו וכן זבחים שנתערבו *)דריש פרקין ירעו עד שיסתאבו ואמאי נהי דב\"ח חשיבי ולא בטלי מ\"מ לשקול חד מינייהו ואידך לישתרו. ואומר מורי הרמ\"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח\"כ נתערב בהיתר. לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור. אבל הני תערובתו בהיתר. כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו. ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב ואותן ט' שעמו שוין כל א' דינר [חסר] מעה וכן לשון רש\"י. ולאו דוקא דהא רש\"י ג��פיה מייתי לשון ירושלמי. דאסברה לה בארבעה זוזא ופלגא חומשא שהוא פחות ממעה שהוא ששית דינר. כדפי' הר\"ב בפ\"ד דב\"מ משנה ג'. אלא ודאי לאו דוקא. וכן הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ד מהל' איסורי מזבח סתם ולא פירש כמה: \n",
+                    "<b>אתנן כלב</b>. הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולדותיהן</b>. דמחיר ואתנן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יינות שמנים כו'</b>. וכתב הר\"ב אבל חטים ועשאן סולת כו' דדרשינן שניהם ולא שנוייהן כו' הם דריש והכי איתא בהדיא בגמ' [דף ל' ע\"ב]: \n",
+                    "<b>נתן לה מוקדשים</b>. פי' הר\"ב כגון הפריש טלה לפסחו כו' סד\"א הואיל ואדם רשאי למנות אחרים על פסחו פי' ולוקח המעות מאותן אחרים והן חולין אצלו שע\"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. כדאיתא בברייתא. ואע\"ג דבברייתא תני אין לו. ממנה אחר עמו כו' אורחא דמלתא נקט וה\"ה יש לו והכי ת\"ר בפרק ח' דפסחים דף פ\"ט [ע\"ב] הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והיינו דסתם הר\"ב וכתב הואיל ואדם רשאי כו'. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל האסורים לגבי מזבח כו'</b>. פירש הר\"ב כגון בהמה שנרבעה כו'. וזה וזה גורם מותר. עמ\"ש במ\"ח פ\"ג דמסכת עבודה זרה. ומ\"ש הר\"ב אבל נרבעה כשהיא מעוברת כו' דהיא וולדה נרבעו. וכן ולד נוגחת היא וולדה נגחו. וכן נעבדת ומוקצה דניחא ליה בנפחה וכן פסק הרמב\"ם בפירושו בנא\"י ובחבורו פ\"ב מהא\"מ: \n",
+                    "<b>ולדותיהן מותרים</b>. רב תני עלה ור\"א אוסר. גמ': \n",
+                    "<b>ולד טרפה ר\"א אומר לא יקרב</b>. כתב הר\"ב אבל להדיוט ד\"ה שרי [וכן פירש\"י ועמ\"ש בסמוך בשם התוס'] דלאו מגופה קא רבי אלא מאוירה קא רבי. פירש\"י ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה. אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך. ל\"א מאוירא קא רבי לאחר שנולד הולך וגדל. הלכך עקר גידולו אינו מאמו. ע\"כ. [*ולשתי האוקימתות שכתב הר\"ב קשה עליו ועל רש\"י שפירשו דלהדיוט ד\"ה שרי דבין דפליגי בזה ובזה גורם או דפליגי בעובר ירך אמו אף להדיוט לתסור]. והתוס' דחו פירש\"י שכחב לעיל דלד\"ה שרי להדיוט דבפ' אלו טרפות מפרש בהדיא דאפי' להדיוט נמי אסור. והא דפליגי לגבוה להודיעך כחן דרבנן דאפי' לגבוה נמי שרי. והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאמרי יקרב נקטיה. ע\"כ. ועיין כיוצא בזה הרבה. שכתבתי במשנה ו' פ\"ד דביצה. ומ\"ש הר\"ב ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו. ולא דמי לנרבעה כשהיא מעוברת דאמרינן לעיל היא וולדה נרבעו. דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פסול טרפות. אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק\"ק דא\"כ הוי מתני' לצדדין דגבי ולד נרבע צ\"ל שנרבעה [ולבסוף נתעברה. וגבי ולד טרפה אמרינן שעיבר'] ולבסוף נטרפה [דמסקנא היא בפ' אלו טרפות דטרפה אינה יולדת] וי\"ל כיון דבטרפה לא שייך [עיברה] *)בענין אחר לא הוי לצדדין שאינו יורד [אלא] להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורים לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין. ואינו מותר אלא לצד אחד. חשיב ליה בשביל אותו צד המותר. ובטריפה דליכא אלא צד אחד [חשיב] אותו צד [ה] מותר. תוס'. \n",
+                    "<b>כשרה שינקה מן הטרפה כו'</b>. כתב הר\"ב דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה כו' ונתאכלו. הרמב\"ם. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>א שקדשי מזבח עושים תמורה</b>. כתב הר\"ב ודוקא בהמות כו'. דכי קתני אעיקר זיבחא. ומש\"ה לא תני ולד. ותמורה כדאיתא בגמרא. וכבר כתבתי כיוצא בזה ברפ\"ב ע\"ש: \n",
+                    "<b>משום פגול נותר וטמא</b>. כתב הר\"ב כולהו בשלמים כתיבי ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו כו' פי' דטמא כתיב ג\"כ בכל הקדשים. שנאמר (ויקרא כ״ב:ג׳) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו'. והדר כתיב בשלמים (שם ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו. ואטמא שנויה ברייתא זו בת\"ק דיבמות דף ז' ולענין פגול ונותר לא נכתב אלא בשלמים וצריך לומר דיליף להו בג\"ש. דנותר יליף מטמא בג\"ש דחלול חלול. ופגול מנותר בג\"ש דעון עון. שכתבם הר\"ב בספ\"ד דזבחים וכ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>ולדן וחלבן אסור</b>. פירש הר\"ב לאחר פדיונן כו'. כגון דאיעבור כו' לפרקינהו לא אלימא מלתא למתפס פדיונן. דכיון דאיעבור לפני פדיונם קדשו מיד למ\"ד [רפ\"ה] במעי אמן הם קדושים. ואפי' למ\"ד בהווייתן ובשעת הוייתן אמן חולין. מ\"מ תפסינהו קדושה בשעת הוייה. תוס' [ד\"ה ולדן]. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"י דחולין. ושם ובמשנה ג\" פ\"ב דבכורות. נשנה ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד ושיירינהו הכא ושייר נמי הקדש עלוי דלקמן: \n",
+                    "<b>ואין נותנים מהם לאומנים בשכרם</b>. פי' הר\"ב דאמר רחמנא ועשו לי מקדש משלי. גמ'. ופי' הר\"ב דהיינו מקדשי בדק הבית כלומר שאין בהן לכהן כלום כדלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שסתם הקדשות לב\"ה</b>. מתני' דלא כר' יהושע דמתני' ז' פ\"ד דשקלים. גמ'. והתם אפסיק הלכתא כר\"א. ובירושלמי דהתם אמר רבי יוחנן טעמא דר\"א ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' (שם כ\"ז) מה אנן קיימין אם בבית דירה כבר כתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כן אנן קיימין במקדיש נכסיו. מיכן שסתם הקדשות לבדק הבית. \n",
+                    "<b>חל על הכל</b>. לשון הר\"ב אפי' בבהמה טמאה ובאבנים ואין דרך לחבר אלו ביחד. ולשון הרמב\"ם על בעלי מומין ובהמה טמאה. ולשון רש\"י אפי' על האבנים ועל העצים. וקשיא לי דעצים בקדשי מזבח נינהו למערכה. ועיין במשנה ו' פ\"ג דמעילה. ובגמרא חל על הכל לאתויי שפויי (וניבא) [ונבייה]. ופי' התוס' דמיירי במקדיש את החרש [פי' יער] דאי בגזברים שלקחו עצים אמרי' במעילה ס\"פ ולד חטאת. דאין [מועלין] בשפויי ולא בנבייה והשתא צ\"ל [פי'] מאי משא\"כ בקדשי מזבח היכי שייך שפוי ונבייה בקדשי מזבח. וי\"ל כגון מקדיש שני גזרי עצים למערכה ע\"כ. \n",
+                    "<b>ומועלין בגידוליהן</b>. כתב הר\"ב שחלב של מוקדשין וביצי תורים לא נהנים ולא מועלים כדתנן במשנה ה' פ\"ג דמעילה וע\"ש משנה ו'. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחר קדשי מזבח וא' קדשי ב\"ה אין משנים כו'</b>. שנאמר בבכור (שם) לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים [כדתנן ספ\"ח דערכין] וה\"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה. הרמב\"ם סוף ה' תמורה. ואע\"פ שיש לבעל הדין לחלוק ושלא לדון קדשי ב\"ה בה\"ה מבכור י\"ל דזו אינה אלא אסמכתא בעלמא. ולרש\"י והראב\"ד שאכתוב לקמן ניחא דאה\"נ דקדשי ב\"ה לא ילפינן מבכור. \n",
+                    "<b>אין משנין אותן מקדושה לקדושה</b>. פירש הר\"ב הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. וכ\"כ הרמב\"ם [פ\"ד מה' תמורה] . והשיגו הראב\"ד שקדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנין. ואין ממעטין באכילת קדשים. אבל בדק הבית. מה יש בין זה לזה והרי הוא מודה שמשנין ב\"ה [פירש הכ\"מ דדייק ממ\"ש אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. משמע דוקא מחמור לקל אין משנין אבל מקל לחמור משנין] קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום אחד ויש מהן לשני ימים והנאכלין ליום אחד לא שוו במתנותיהן אלא אלו מכפרין ואלו אין מכפרין דין הוא שלא ישתנו מזה לזה. אבל בקדשי ב\"ה מה הפרש בין זה לזה ע\"כ. ותירץ הכ\"מ די\"ל שהרמב\"ם סובר שטענה זו שטען הראב\"ד לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב\"ה. היא כדאי לומר שבבדק הבית רשאי לשנות מקל לחמור אבל אינה כדאי לומר שיהא רשאי לשנות מחמור לקל ע\"כ. אבל רש\"י פי' מקדושה לקדושה דקדשי ב\"ה שהקדיש למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה וכו': \n",
+                    "<b>ומקדישין אותן</b>. פי' הר'\"ב אקדשי מזבח קאי. טעמו כדמסיק בדבור ומחרימין דקדשי ב\"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום. ושם פי' בשם הרמב\"ם לפי שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וז\"ל התוס' דף ל\"א בדבור מקדישין. משום דקדשי מזבח יש [עליהן] שם הבעלים לפדותן כשהומתו. אבל בקדשי ב\"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס: \n",
+                    "<b>הקדש עילוי</b>. כתב הר\"ב כדתנן בערכין ספ\"ח. ומ\"ש סתם חרמים לכהנים. עמ\"ש שם במשנה ו'. ומ\"ש כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כ\"פ רש\"י ומסיים כדי שיטול את העור. והתוס' דף ל\"ב כתבו דלא נהירא דלא מצינו זה הל' דליתן לבן בתו כהן כ\"א גבי בכור [שם בערכין] [דף כט]. לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע\"פ שאינו רשאי [פירש חייב] ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואם מתו</b>. ל' הר\"ב קדשי מזבח כו'. וכן לשון רש\"י. ולאו למידק דדוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב\"ה לא. דא\"כ במאי פליגי עם ר\"ש דהא ר\"ש דייק למימר קדשי ב\"ה יפדו הא דמזבח יקברו. אלא קדשי מזבח וה\"ה קדשי ב\"ה. וז\"ל הרמב\"ם וחכ\"א הכל בכלל העמדה וההערכה וזו דעת רבי יוחנן בגמ' [דף ל\"ב ע\"ב] ולר\"ל דפליג עמיה ס\"ל דלרבנן קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה. וקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה [ועמ\"ש במ\"ג פ\"ה דמעילה] הא קמן דליכא לפרושי בדברי רבנן דקדשי מזבח היו בכלל ולא דבדק הבית אלא אי תרווייהו אי דב\"ה היו בכלל ולא דמזבח. ובאמת שעל רש\"י אין מקום להתלונן דמדהא דהקדש עלוי לא קאי אלא אקדשי מזבח ניחא טפי לפרושי דואם מתו דסמיך ליה קאי נמי אקדשי מזבח. ממה שנפרש דקאי ארישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה. ולפיכך במשנה מפרש כפי העולה על הדעת בתחלת המחשבה. והוא יכול לסמוך עצמו על העיון שיעיין המעיין אח\"כ בגמ' שלפניו. אבל הר\"ב שמפרש המשנה בחבור בפני עצמו בלא גמ'. לא ה\"ל להעתיק דברי רש\"י שיש מקום לטעות אלא ה\"ל לפרש בהדיא דאתרווייהו קאי. וי\"ל דה\"ק קדשי מזבח וכ\"ש קדשי ב\"ה. דקדשי ב\"ה ממילא שמעינן לה מדקאמר ר\"ש קדשי ב\"ה יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרו יקברו וקאתי הר\"ב לאשמועינן דקדשי מזבח נמי. וא\"ת מנלן. כבר פירש הר\"ב ברפי\"ב דמנחות דואם בהמה טמאה בבעלי מומין מדבר ובקדשי ב\"ה תמימין נמי מיפרקי. ואע\"ג דלב\"ה לית לן קרא. י\"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח. ה\"ה בשל ב\"ה: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר קדשי ב\"ה אם מתו יפדו</b>. פי' הר\"ב קסבר ר\"ש דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח. דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע. הוי אומר זה קדשי מזבח. ואמר קרא אותה למעוטי ב\"ה. אי הכי בין טוב לרע מבעי ליה [דמשמע דחלוק בין טוב לרע. אבל בין טוב ובין רע. משמע אחד טוב ואחד רע] קשיא. גמ' ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ז דב\"ק. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יקברו</b>. הנפלים. רש\"י: \n",
+                    "<b>שור הנסקל ועגלה ערופה</b>. וכולהו פירשם הר\"ב דאסורי הנאה נינהו במשנה ט' פ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>ושער נזיר</b>. לא אתפרש מנלן דנקבר וצ\"ע. תוס' במשנה וגמרא דנזיר פ\"ו דף מ\"ה. ומ\"ש הר\"ב דבנזיר טהור בשריפה כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ונתן על האש אשר תחת זבת השלמים ורמינן בגמרא מדתנן במשנה (ב') [ג'] פ\"ג דערלה האורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק השק. ומשני התם בשער נזיר טהור. ומיהו בשנויי דלקמן אפטר חמור מתרצי מתני' דהתם אפי' בנזיר טמא: \n",
+                    "<b>ופטר חמור</b>. ורמינהו האורג מלא הסיט משער פטר חמור בשק ידלק השק. ומשני כאן בשק כאן בשער. ופירש\"י בשק אי אמרת יקבר אתי אינש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן. ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. ע\"כ. והר\"ש כתב שם בשם הירושלמי שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער ע\"כ. ומאי דמוקים תו בגמ' בציפרתא. דחאו הרמב\"ם מהלכה והטעם מבואר בכ\"מ פ\"ג מהלכות בכורות. ואין להאריך בזה בכאן: \n",
+                    "<b>וכן חיה כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דחיה ליכא למגזר כו'. אפ\"ה תשרף. וכ\"פ רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והוא מלתא בלא טעמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמץ בפסח ישרף</b>. פי' הר\"ב מתני' רבי יהודה היא וכו' ואינה הלכה [*דקיי\"ל בתרי מסכתות אין סדר. כ\"כ הרא\"ש בפרק ב' דפסחים. ששם נשנה הא דר' יהודה ושחכמים חולקים עליו. ומיהת קשיא לי דהרא'\"ש אדהרא\"ש שבפ\"ק דקדושין בתרי סדרי פסק כסתם דיחידאה. ואף שהסתם נשנה בסדר המוקדם וצ\"ל עיון. אבל מ\"מ נ\"ל לתת טוב טעם לפסוק כחכמים דבפסחים משום דהתם עיקרא דמלתא וכדכתבתי במסכת כריתות פ\"ב מ\"ג והשתא דאתינא להכי הך דקדושין נמי ניחא. דרבנן דבי רב אשי ס\"ל דאזלינן בתר סתמא דערלה. משום דמחשבי בערלה עיקרא דמלתא טפי מבקדושין דהתם בערלה קא עסיק באסורי מאכלות שיש להם אח\"כ היתר. והנה בא לידי ספר אבי העזרי ומצאתי שכתב בסוף פסחים דהלכתא כסתמא דערלה. ושכך פסק הרי\"ף והרמב\"ם דהאי סתמא אתיא כר\"א וכן הוא בירושלמי. מתני' כר\"א. מיהו בשאר סדרי [נמי אות ד] הלכתא כותיה ובסדר טהרות בארבע ואית דאית ליה מהאי סברא בפ\"ק דנדה עכ\"ל. והרבה נתלבטתי בדבריו אלו ומ\"ש עוד שם אח\"כ מדין חדש. בספרי ספר תורת האשם בסוף כלל ע\"ד בפסק חדש]. \n",
+                    "<b>ותרומה טמאה</b>. פירש הר\"ב דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר. דיש אם למקרא כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ח דתרומות. ולמ\"ד התם יש אם למסורת יש דרשות אחרות בגמ' פ\"ב דשבת דף כ\"ה. \n",
+                    "<b>והערלה</b>. כתב הר\"ב ערלה מכלאי הכרם גמר. וכ\"כ רש\"י. והתוס' כתבו בשם רש\"י דאתקיש לכלאי הכרם. ובל יודיעו מה הוא ההיקש. לכן נ\"ל דרש\"י דקדק לכתוב לשון גמר. דלאו היקשא הוא. אלא ילפותא בעלמא וכההוא דריש פ\"ב דערלה. לענין בטולן דבעינן מאתים. ופירש הר\"ב דיליף ערלה מכלאי הכרם. דתרווייהו איסורי הנאה. והוא מירושלמי דהתם. \n",
+                    "<b>ומדליקין בפת ובשמן של תרומה</b>. ר\"ל אם נטמאה שמן וכן אם נטמא הפת הרמב\"ם. ועמ\"ש במשנה ג' פ\"ג דפסחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן כו'.</b> פי' הר\"ב מדכתיב בחטאת באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש שהן בשריפה. ומהאי טעמא נמי בשר קדש שנטמא או נותר וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה. ונטמאת בהדיא תנן לה במשנה ו' פ\"ג דסוטה. וכן ��ער נזיר טהור דכתב הר\"ב במשנה ד'. וכולהו כתבם הרמב\"ם בסוף ה' פסולי המוקדשים. אבל בספ\"ג דפסחים כתבתי מסקנא דגמרא דהתם בפ\"ז [דף פ\"ב ע\"ב]. דלאו מחטאת ילפינן. אלא גמרא גמירי לה לקדשי קדשים ולק\"ק. ועמ\"ש במשנה ד' פי\"ב דזבחים. ",
+                    "<b>אשם תלוי.</b> פי' הר\"ב אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא. כדתנן ברפ\"ו דכריתות. ומ\"ש הר\"ב דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה. וכן לשון רש\"י. ולפום ריהטא כתבו כן. דהא רבנן ס\"ל במתני' ד' דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. אבל ברפ\"ו דכריתות כתבו דאע'\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. האי הוי כזבח פסול. ע\"כ. ושם אפרש בס\"ד. ",
+                    "<b>רבי יהודה אומר יקבר.</b> וה\"נ פליג בחטאת העוף ובת\"כ דריש מכי קדש הם. הם בשריפה. ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. תוס' פ\"ב דפסחים דף כ\"ח ע\"א. ",
+                    "<b>חטאת העוף הבא על הספק כו'.</b> כתב הר\"ב דהואיל ואינה נקטרת כו' לא הוה חולין בעזרה כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דכריתות: ",
+                    "<b>רבי יהודה אומר יטילנה לאמה כו'.</b> פירש הר\"ב ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק כו'. ובגמרא תניא אמר ר\"י יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון: ",
+                    "<b>כל הנשרפין לא יקברו.</b> פירש הר\"ב דלמא חפר איניש ואשכח להו ואכיל להו. וכ\"כ רש\"י. אבל בנקברין אע\"ג דאיכא נמי למיחש להכי. מ\"מ א\"א לשרפן דאפרן אסור בהנאה. והואיל והנשרפין אפרן מותר אתו למתהני מיניה. וא\"א לומר שאפר אלו יקבר לפי שאין ביד כל אדם לחלק בין אפר לאפר. איזהו בקבורה ואיזהו בשרפה ואתו למטעי. הלכך אמרו אותן שאפרן אסור. יקברו בעצמן. כך נ\"ל. ",
+                    "<b>וכל הנקברים לא ישרפו.</b> פי' הר\"ב משום דכל הנקברין אפרן אסור. וכל הנשרפין כו' אפרן מותר. צריך עיון טעמא מאי. ואומר מהמ\"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן. אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ה\"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה. אבל הנקברים דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם. תוס'. ומ\"ש הר\"ב חוץ מתרומת הדשן דכתב ביה רחמנא ושמו וכו'. ושמו כולו. וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה. רש\"י: ",
+                    "<b>אסרו לו אינו מותר לשנות.</b> שאע\"פ שהוא מחמיר בשרפתה. הרי היקל באפרן. שאפר הנקברים אסור. הרמב\"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת תמורה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמורה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה תמורה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Temurah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,251 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Temurah",
+    "text": {
+        "Mishnah Temurah, Introduction": [
+            "אחר ערכין תמורה כפי סדורם בכתוב ג\"כ. הרמב\"ם: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הכל ממירים</b>. כתב הר\"ב לאתויי יורש. גמ'. אם המר ימיר לרבות את היורש. ופירש\"י דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה: \n",
+                    "<b>אחד אנשים ואחד נשים</b>. אע\"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל\"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:ו׳) ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ\"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה\"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ\"ל מדכתיב ואם המר. וה\"מ למכתב אם. אתי וי\"ו לרבות האשה. גמ'. \n",
+                    "<b>וסופג את הארבעים</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי\"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ׳:ז׳) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ\"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב\"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב\"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ\"ד דאבות משנה ז'] מימר א\"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש\"י שעושה מחולין קדשים. ע\"כ. ועמ\"ש בספ\"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר\"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג\"כ הכ\"מ וכתב שכן הרגיש ג\"כ המגיד בפי\"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ״ח:נ״ט) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ\"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א\"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א\"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש\"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ\"ש הר\"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ\"ב: \n",
+                    "<b>וסופג את הארבעים</b>. וא\"ת אמאי לא תני שמנים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי\"ל דלא נחת למנין מלקיות. אלא כלומר דלקי עליה. עי\"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי. חד בקרבן שלו וחד בשל חברו. וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר [כדאיתא בגמ' דף ט'] תוס': \n",
+                    "<b>אף תמורה בבית הבעלים</b>. כתב הר\"ב הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר נתפס בקדושה וכו' ומסיים הרמב\"ם בפ\"א מה\"ת. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו. לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממירין מן הבקר על הצאן כו'</b>. מן הכבשים על העזים כו'. זו ואצ\"ל זו קתני. \n",
+                    "<b>בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן</b>. עיין במשנה ב' פ\"י דחולין ובמשנה ב' פ\"ב דבכורות: \n",
+                    "<b>ממירים אחד בב' וב' באחד</b>. דת\"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין א' בב' וב' באחד א' בק' וק' באחד. ר\"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות. ולא בהמות בבהמה. א\"ל מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור\"ש בהמה רבה אקרי. בהמה סתם לא אקרי. וטעמא דר\"ש משום בהמה הוא. והא טעמא דר\"ש הוא מה הוא מיוחד כו' מעיקרא א\"ל ר\"ש מן והיה הוא ותמורתו וכי [חזא] דדרשי רבנן מבהמה [בבהמה] א\"ל איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי. גמרא. ועיין בפי' הר\"ב סוף משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין ממירין אברים בעוברים וכו'</b>. אע\"ג דעובר אקרי בהמה כדפי' הר\"ב רפ\"ד דחולין בהמה בבהמה תאכלו ואם כן קרינא ביה לא ימיר בהמה בבהמה וליכא למימר כפירוש הר\"ב דסוף פ\"ב. ע\"ש. מסיק בגמרא דהתם דף ס\"ט דמתני' רבי שמעון היא דמקיש תמורה למעשר בס\"פ מה מעשר קרבן יחיד כו'. הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים [דבעינן יעבור תחת השבט]. אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים: \n",
+                    "<b>[*והלא במוקדשים כו'</b>. ולעיל בריש פי\"א דחולין כתבתי דאף לתנא קמא כך הוא במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו]. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אין המחומץ כו'</b>. כתב הר\"ב עיסה של חולין כו'. הרי כולה אסורה עיין במשנה ד' ו' פ\"ב דערלה]: \n",
+                    "<b>אין המים שאובין פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון</b>. פירוש [*קמא שכתב הר\"ב פירשתיו בפ\"ה דתרומות משנה ו' ע\"ש. והפירוש השני שכתב] הר\"ב לפי חשבון שמחשבין את הכלים וכן פירש\"י והרמב\"ם ולפירוש זה אינו דומה הך לפי חשבון לאינך. דאינהו מיירי לפי חשבון הדבר הפוסל. לכך נראה פירוש התוס' שפירשו לפי חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו שלשה ע\"כ. [*אמנם מצאתי ראיתי להר\"ן בס\"פ כל הבשר. שכתב כפירש\"י ומסיים בה וז\"ל. ומשום דבמדומע ובמחומץ ובמים שאובין שייך לפי חשבון תנינהו בהדדי. אע\"פ שחשבון המים שאובים אינו מענין חשבון המדומע והמחומץ. ולישנא נמי הכי מוכח. דלא קתני דאין המים שאובין שנתערבו בכשרים פוסלים אלא לפי חשבון. כדקתני אין המדומע והמחומץ פוסל. עכ\"ל] ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"י בן חוני דהוא סבר ג' לוגין כו'. גמרא. וה\"מ לאתויי סתם משנה דסוף פ\"ג דמקואות. אלא דנקט יוסי בן חוני דהכי קתני ליה בהדיא בברייתא כ\"כ הר\"ש שם במקואות. ומ\"ש הר\"ב ואינה הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה בעיני דאע\"ג דבברייתא מחלוקת היא כדמייתי לה בגמ' הא מסתם סתם לן תנא דמתני' כוותיה בספ\"ג ממסכת מקואות. ומחלוקת בברייתא וסתם במשנה. הלכה כסתם משנה. כמו שכבר כתבתי זה בהרבה מקומות. וכן שם לא כתבו הר\"ב והרמב\"ם שאינה הלכה. והתוס' [ד\"ה יב\"ח] כתבו שהראב\"ד פסק דהלכה כר\"י בן חוני. ולא פירשו טעמו ונ\"ל ברור שזה הוא טעמו מדסתם לן תנא דמתניתין כוותיה. ושוב מצאתי שאף הרמב\"ם בחבורו רפ\"ה מהלכות מקואות כתב כסתם דמקואות. וכן פסק ג\"כ טי\"ד סי' ר\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר</b>. פי' הר\"ב בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי. ואח\"כ אפר. אבל נתן אפר תחלה ואח\"כ מים פסול וכו' וקרא דכתיב כו' לא שיתן כו'. דהא כתיב מים חיים אל כלי. גמרא. ומאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דלמא רישא דקרא דוקא. פירש\"י דאפר קודם למים. כדכתיב ונתן עליו מים. ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה יתן לתוך המעין. ויקח המים לתוכו. ע\"כ. לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה. פירש\"י כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דמצוה להקדים המים. כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה. ע\"כ. ועוד דרשו מדרש זה בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז [ע\"ב]. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוס' במסכת יומא פ\"ד דף מ\"ג [ד\"ה הכל] . שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו. ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז) [ע\"ב]. הביאו התוס' עצמם למימרא זו [ד\"ה אמאי]. משתי אלו המסכתות: \n",
+                    "<b>אפר</b>. והר\"ב שכתב תרי זמני עפר. גם הוא נכון שכן כתוב (במדבר י״ט:י״ז) ומעפר שרפת החטאת: \n",
+                    "<b>אין בית הפרס עושה בית הפרס</b>. פי' הר\"ב שדה שנחרש בה קבר אם חזר וחרש וכו' דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר. שאין ידוע היכן הוא ומלא מענה כו' ובגמ' עד כמה אמר רב דימי שלש שדות ושתי מענות. ופירש\"י. אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה. דלא ידעינן באיזה מקום ממנה [היה] הקבר. ומש\"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' מב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חברתה מלא מענה כו'. ע\"כ. ופליאה הוא בעיני דהא תנן במשנה ג' פי\"ז דאהלות. החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינן עושה בית הפרס. ופירש הר\"ב דה\"ל ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר. ואת\"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. ע\"כ. וכן שם בראש הפרק כתב הר\"ב מלא המענה של המחרישה ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו כו' וכיוצא בזה ג\"כ לשונו בספ\"ז דנדה. ומצאתי בפי' הר\"ש שם פי\"ז דאהלות משנה ב' שהביא לשון רש\"י. וכתב עליו וז\"ל ולא דמי לחורש משדה שאבד בה קבר דקתני בסמוך דאינו עושה בית הפרס. דהכא בחורש כל השדה. והתם בשלא חרש מכולה שדה דהויא ספק ספקא. ומיהו קשה דאכתי ספק ספקא היא. ולשדה שבמזרח ה\"ל למדוד מראש בית הפרס שבמערב דשמא שם היה הקבר. ואת\"ל שהיה בראשו שבמזרח שמא לא גילגל עצם ע\"כ. וכן בשדה שבמערב. ונראה לפרש דלשלש השדות בין כולם שתי מענות קאמר והקבר היה באמצעו של אמצעי. ולא אשמעינן רב דימי מידי דלא אשמעינן מתני' [כלומר רבי יהושע דבאהלות] ולא בא אלא ליישב לשון בית הפרס [פעמים עושה בית הפרס דקאמר ר' יהושע התם] דמשמע שזה שהוא בית הפרס עושה שאצלו בית הפרס. ע\"כ. היינו כפירש הר\"ב דריש פרק י\"ז דאהלות: \n",
+                    "<b>ולא תרומה אחר תרומה</b>. פי' הר\"ב השותפין שתרמו זה אחר זה תרומת הראשון אינה תרומה וכו'. וכן השני. וכך פירש רש\"י דהא סתמא קאמר אינה תרומה. והתוס' הקשו וכתבו דלא נהירא דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה. דהתם הראשון תמורה והשני אינו תמורה. וכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע\"כ. וצריך לפרש אין תרומת שניהם תרומה כלומר אלא תרומת הראשון בלבד ועיין עוד בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"ע היא. גמ'. מתני' מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהם תרומה. רע\"א אין תרומת שניהם תרומה. והא דבמשנה ג' פ\"ג דתרומות. תנן ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה. כבר כתב שם הר\"ש. דחלוף גרסאות הן. אבל התוס' מתרצים לפי פירושם. דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום. ומש\"ה תרומת הראשון תרומה לר\"ע. שהרי מדעת חברו תרם. והשני אינו כלום דנתן לחברו רשות לתרום וכבר תרם. ור\"א סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד [דלא] ניחא ליה בתרומת חברו. אבל התם בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום. הלכך כל חד אדעתיה דנפשיה תרם חלקו. לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת. ע\"כ [ועיין בפירוש הר\"ב שם] וצ\"ל לדידהו דגרסינן בגמרא דתניא. וכן צריך לתקן בדבריהם בדבור שקודם לזה שהעתיקו דתנן וצ\"ל דתניא. ומ\"ש הר\"ב ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה כו'. וכ\"כ רש\"י. וה\"ה איפכא נמי. וכן נראה מלשון הר\"ב והר\"ש דבמסכת תרומות. ומ\"ש הר\"ב תרומת השני תרומה כדתנן התם. וכלומר דאף תרומת השני תרומה. דאין לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא הראשון. דמאי אולמיה דהאי מהאי וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ד מהלכות תרומות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא יהיה לרבות את הולד ורבנן סברי יהיה לרבות שוגג כמזיד כו' דגבי קדשים לא קדיש. משום דהוי הקדש בטעות. [רש\"י]. כדתנן רפ\"ה דנזיר וע\"ש. ועיין ס\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרבנות בדק הבית</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"א מה\"ת. אבל בגמ' גרס קדשי וכן העתיקו רש\"י והר\"ב. ומ\"מ יש ליישב גי' הספר והרמב\"ם דהא מודו רבנן דקרבן ה' אקרו [*כדפי' הר\"ב לקמן] ויותר נראה בעיני לומר דלגי' זו כולי מתני' ר\"ש היא. כמו שכתב רש\"י בלשון אחר דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר\"ש. ודקתני קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא. אלא ר\"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא ע\"כ. ותדע שכן הוא דעת הרמב\"ם שהרי העתיק גם טעמו של ר\"ש. ש\"מ דס\"ל דליכא פלוגתא במתני' וניחא נמי לפי' זה דגרסינן אמר ר\"ש ולא ר\"ש אומר. ומיהו אע\"ג דבסיפא אינו חולק מ\"מ בהא דתנן שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה תמורה כו' פליג ודריש טעמא אחרינא. אלא משום דלענין דינא גם בזה אין מחלוקת ביניהן [דהא אין ממירין אלא בשלהם כדתנן בר\"פ ממילא כי ממעטין קרבנות צבור. אימעטו הצבור שאינן ממירים. דדוחק לומר דקרא מיירי כשאמר הצבור כל הרוצה להמיר ימיר דכה\"ג חייל תמורה ביחיד כמ\"ש שם]. שפיר קתני ליה בלשון אמר ר\"ש וא\"כ סייעתא ליכא. דלפי' הר\"ב ג\"כ אין מחלוקת אלא במשמעות דורשין ולא בעיקר הדין: \n",
+                    "<b>[*אמר ר\"ש והלא כו'</b>. כתב הר\"ב ר'\"ש ס\"ל דקדשי בדק הבית מקרי קרבן כו'. כדפי' הר\"ב לקמן בד\"ה יצאו וכו']: \n",
+                    "<b>ולמה יצא</b>. פי' הר\"ב דכתיב גבי מעשר ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. \n",
+                    "<b>להקיש אליו מה מעשר כו'</b>. ובברייתא מפרש דמאן דפליג אדר\"ש דריש לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. דאי לא כתביה. ה\"א לא עביד תמורה. דכיון שנדון בתמורת שמו שאם קרא לאחד עשר עשירי דקרב שלמים. כדתנן בשלהי בכורות [דף ס\"א]. וה\"א שאין לך בו אלא חדושו כיון שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש. להכי אצטריך למכתב בהדיא גבי מעשר לא ימירנו. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שקרבנות היחיד עושים תמורה</b>. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש\"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ\"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט: \n",
+                    "<b>קרבנות היחיד חייבים באחריותן</b>. לשון הר\"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש\"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ\"ג. ופר יוה\"כ. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר\"מ לא מותיב הכא. ומ\"ש הר\"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש\"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה: \n",
+                    "<b>ובאחריות נסכיהם</b>. כלומר היין והסלת. וכמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר\"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה]. \n",
+                    "<b>אינן חייבים לא באחריותן וכו'</b>. דת\"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ': \n",
+                    "<b>משקרב הזבח</b>. פירש הר\"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ\"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ\"ש הר\"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ\"ב דמעילה: \n",
+                    "<b>שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה</b>. עיין במשנה ד' פ\"ז דפסחים: \n",
+                    "<b>אמר ר\"מ והלא חביתי כ\"ג ופר יוה\"כ</b>. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ. והרמב\"ם כתב והטעם שנתן ר\"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע\"ז. ע\"כ. נראה מדבריו דת\"ק נמי ס\"ל הכי בחביתי כ\"ג ופר יוה\"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר\"מ. וא\"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר\"מ לת\"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר\"ב. במ\"ש הלכה כר\"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכפרו בעליו</b>. וכן העתיק הר\"ב וקשיא דמכנה לחטאת בלשון זכר. אבל בס\"א שכפרו הבעלים וכן העתיקו רש\"י והרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר מה מצינו וכו'</b>. פירש הר\"ב. וכי היכי דתלת מנייהו לאו בצבור גמירי כו' דכל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה ונשתכחו בימי אבלו של משה אי ביחיד אי בצבור. [עיין כיוצא בזה בסוף עדיות ובפ' דלקמן משנה ג'] וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בצבור. כולהו נמי הכי נשנו דאינו בצבור. וליכא למפרך וכי דנין אפשר משא\"א כדאיתא בגמ'. \n",
+                    "<b>אבל לא בצבור</b>. פי' הר\"ב ושמתו בעליה. אין צבור מתים. ילפינן לה בגמ'. משעירי רגלים וראשי חדשים. דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה. ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי. אלא לאו ש\"מ אין הצבור מתים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים</b>. כתב הר\"ב. דבהמה בבהמה כתיב. וכן פירש\"י ולא דייקי דהא עובר קרי בהמה ברפ\"ד דחולין כח\"ש הר\"ב. אלא מהקישא דר\"ש וכמ\"ש כבר בפ\"ק משנה ג'. \n",
+                    "<b>רבי יוסי בר ר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה</b>. פי' הר\"ב קדיש ולוקה כו'. אבל בכה'\"ג לקדשים אם בעל מום הוא דקי\"ל דמקדיש בעל מום למזבח. שהוא לוקה. כדפי' הר\"ב ספ\"ח דמנחות. ומ\"ש הר\"ב דהקדש טעות אינו הקדש ברפ\"ה דנזיר. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"י בר\"י דליכא [מאן] דפליג עליה וכ\"כ הרמב\"ם. ויש לתמוה דבפ\"ק משנה ה' מפרש דר\"י מוקי יהיה. לולד קדשים שעושה תמורה. ולא אתפרש בגמ' כלל דר\"י מייתי ליה לשוגג כמזיד מקרא אחרינא א\"כ ש\"מ דלדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והיינו נמי דתנן ר\"י ברבי יהודה אומר בלשון פלוגתא. וראיתי בכ\"מ ריש הלכות תמורה שהביא לשון הרמב\"ם. והלכה כר\"י בר' יהודה. ואין חולק עליו. וכתב ואני אומר. אפי' אם היה נמצא מי שחולק עליו. הלכתא כוותיה דר' יוסי ב\"ר יהודה מדאפליגו אמוראי אליביה. ועוד דאמרינן בפ\"ק. גבי הא דתנן ר\"י אומר הולד עושה תמורה. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אלמא רבנן הכי ס\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה כו'</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות. ומ\"ש הר\"ב ולא דמו לבעל מום. דיש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן. [ויוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות. רש\"י]. מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה גמ'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"א דליכא מאן דפליג עליה. וכ\"כ הרמב\"ם. ואשכחן טובא דתנן בלשון פלוגתא ואין חולק כמ\"ש בפ' בתרא דבכורים. וראיתי להכ\"מ שכתב בסוף פ\"א מה\"ת. וק\"ל שבתוספתא תני דלת\"ק עושין תמורה. וי\"ל שמאחר שבמשנתינו לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא להאי תוספתא. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ולד שלמים ותמורתיהן</b>. יליף לה בגמ'. מדהמ\"ל גבי שלמים אם מן הבקר הוא מקריב וגו' אם זכר אם נקבה ל\"ל זכר לרבות את הולד. דולד לשון זכר משמע. נקבה לרבות את התמורה. דתמורה לשון נקבה משמע. וכתבו התוס' ואע\"ג דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אצטריך קרא לרבויי דקרבה. וא\"ת ומ\"ש הכא דאצטריך לרבויי דקרב. וגבי בכור ומעשר כתיב הם. דממעטינן מיניה. הם ולא ולדן ולא תמורתן [לרבי יהודה בסוף מסכת בכורות כמ\"ש שם הר\"ב] וי\"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר איצטריך הכא קרא לרבות ע\"כ. \n",
+                    "<b>וולדן</b>. ר\"ל ולדי שלמים. ולדי תמורת שלמים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עד סוף העולם</b>. כתב הר\"ב משום דשמעיה תנא [דידן] לר\"א כו' אלא אפילו עד סוף העולם. ובריש מסכת יבמות. לא דייק. כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי. דפשיטא דכולהו צריכי למתני דלא הל\"ל דפטרי צרות וצרות דצרות. אי לאו דתנא להו לכולהו. וא\"ת וליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי\"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי. ותימא דבריש פ\"ט דכתובות מצריכים לתרווייהו [כמ\"ש שם] וי\"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי. דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי. תוס': \n",
+                    "<b>לא יקרב</b>. כתב הר\"ב משום גזירה כו' ויגדל כו' ואתי לידי גיזה ועבודה. וכן פירש\"י וכ\"כ עוד הר\"ב מ\"ו פ\"ז דעדיות. וקשיא דתיפוק ליה דמשהה ועובר בעשה א\"נ בבל תאחר כדלקמן. והרמב\"ם מפרש שם וכאן. ועובר על מה שאמר רחמנא (דברים כ״ג:כ״ב) לא תאחר לשלמו. \n",
+                    "<b>וחכ\"א יקרב</b>. צ\"ע חכמים היינו ת\"ק. תוס'. וכלומר לתנא דפליג אדר\"ש דמשמע דלדידיה נחלקו ר\"א וחכמים על ולד ולד. \n",
+                    "<b>ואכלנו ולדה שלמים בחג</b>. פי' הר\"ב בחג השבועות קאמר שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות. דהוא חג סתמא וטעמא פרישית במ\"ב פ\"ק דר\"ה. והכא דלפי האמת קרי לשבועות חג סתמא. דכלומר חג הסמוך. ומ\"ש הר\"ב שאם היה ממתין לחג הסוכות נמצא עובר בעשה. פירש\"י. דבשלמא בפסח. לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו שבעה ימים ע\"כ. והכי איתא בגמרא פ\"ק דר\"ה דף ו'. ומ\"ש הר\"ב דבלאו אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים מפורש בריש ר\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולד תודה ותמורתה וכו'</b>. עיין עוד מזה במ\"ד פ\"ז דמנחות: \n",
+                    "<b>הרי אלו כתודה</b>. דת\"ר מנין לרבות תמורות וכו' ת\"ל (ויקרא ז') אם על תודה: \n",
+                    "<b>ובלבד שאינן טעונות לחם</b>. לשון הר\"ב דכתיב על לחם התודה כו'. כמו ששנינו שם במנחות וע\"ש: \n",
+                    "<b>תמורת עולה</b>. לשון הר\"ב כגון המיר זכר בעולה וכן פירש\"י. דאילו נקבה ירעה כו'. כהנהו דלקמן וכ\"כ הרמב\"ם ברפ\"ג מה\"ת: \n",
+                    "<b>ולד תמורה</b>. וכן העתיק רש\"י ובס\"א תמורתה. וכן העתיק הר\"ב ואע\"פ שנמצא עולה הוא והל\"ל תמורתו ליתא דעולה עצמו לשון נקבה. כד\"א (שם א') והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. ומה שנאמר עולה הוא מוסב על הקרבן: \n",
+                    "<b>הרי אלו כעולה</b>. צ\"ע דלא מייתי ליה תלמודא מקרא. ובת\"כ פרשת ויקרא מייתי דכל הפסולין יהיו נוהגין בתמורה מאם עולה. ומינה דקריבה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר ה\"ג</b>. ולא רבי אליעזר כגי' הספרים. דהא מותבינן אדר\"א דסיפא דאמר יביא בדמיהן עולות ולעיל מיניה תנן ר' אליעזר אומר ימותו. ורבי אליעזר ביו\"ד. הוא ר\"א בן הורקנוס תלמיד רבן יוחנן בן זכאי שבימי החורבן. ור' אלעזר בלא יו\"ד הוא ר\"א בן שמוע. שרבינו הקדוש למד לפניו. וראוי להקדים הקודם בזמן. הלכך ודאי דההוא דקדים הוא ר\"א ביו\"ד. ועוד דטעמיה דכחטאת כאשם שמעינן ליה נמי בריש זבחים. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>שיסתאב</b>. שיפול בו מום. כדפירש הר\"ב לקמן משום דהתם כתב דפריך עליה בגמרא. ותמכר בלא מום. ולישנא דיסתאב מפורש במשנה ט' פרק בתרא דמנחות: \n",
+                    "<b>המפריש נקבה לאשם תרעה כו'</b>. ובעולה מלתא דפשיטא. ורבותא אשמועינן לעיל דאפילו ילדה זכר הראוי לעולה דירעה כו וה\"נ אשם שילדה זכר שירעה. ובגמרא דאפילו ר\"א מודה בה. דע\"כ לא קאמר רבי אליעזר. אלא בעולה שילדה. דאיכא שם עולה על אמו [כמ\"ש הר\"ב לקמן בעולת העוף. דתמות וזכרות בבהמות. ואין תמות וזכרות בעופות. כדפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ו] אבל באשם שילדה. דליכא שם אשם על אמו. אפילו ר\"א מודה דלא קרב אשם. ומש\"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן. והרמב\"ם בפ\"ד מה\"ת שכתב הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה כו'. לא שכך שונה במשנה. דבפ\"ד מה' פסולי המוקדשים העתיק כלשון משנתינו. ומסיים בה וכן ולדה: \n",
+                    "<b>ויביא בדמיה אשם</b>. עמ\"ש במ\"ז פ\"ט דפסחים: \n",
+                    "<b>תמורת אשם וכו' כולן ירעג לשון הר\"ב דהלכה היא כל שבחטאת [כו']</b>. לשון רש\"י. הלכתא גמירי לה. ואין לפרש הל\"מ מדר\"א פליג. אלא כלומר דקבלה קבלו כך. וכמו שכתבתי במ\"ג פ\"ק דזבחים. ובמ\"ב פ\"ב דסוטה. וכן ל' הרמב\"ם לפי שהמקובל בידם כל שבחטאות כו' ומיהו לעיל דף י\"ח מייתי לה למתני' וכתב רש\"י הל\"מ הוא וי\"ל דהלכה היתה תמורת אשם לא תקרב ובזה מודה ר\"א כל' רש\"י שאעתיק לקמן בדבור אשם כו' ועיין בפ' דלעיל מ\"ב: \n",
+                    "<b>ר' אליעזר אומר ימותו</b>. לשון הר\"ב דאית ליה לר\"א כו' בריש מסכת זבחים. רש\"י. \n",
+                    "<b>רא\"א יביא בדמיהן עולות</b>. דע\"כ לא אמר ר\"א הוא עצמו יקרב עולה [אלא גבי מפריש נקבה לעולה] דאיכא שם עולה על אמו. אבל גבי תמורת ולד אשם דליכא שם (עולה) [אשם] על אמו. מודה ר\"א דבדמיו אין. הוא עצמו לא קרב. גמ': \n",
+                    "<b>עולות</b>. ל' הר\"ב דמותרות לנדבת יחיד. והכי איתא בגמ'. ואמרו ליה מותרות לנדבת צבור ונראה דפלוגתייהו במותרות דספ\"ב דשקלים. דר\"א לא ס\"ל דלנדבת צבור: \n",
+                    "<b>אשם שמתו בעליו ושנתכפרו וכו'</b>. ר\"א אומר ימותו וצריכא דאי אשמועינן אשם שכפרו בעליו בהא קאמר ר\"א ימותו משום דגזר לאחר כפרה [שנתכפר בראשון] אטו לפני כפרה יביא בדמיה ג\"כ עולה פירש\"י קעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם ע\"כ. אבל גבי תמורת אשם ולד תמורתה. פירש\"י דלאו להקרבה קיימא דהכי גמירי לה ע\"כ. אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן התם בהא קאמרי רבנן. אבל גבי אשם שנתכפרו אימא מודו ליה לר\"א צריכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עבודתה ועורה שלו</b>. כתב הר\"ב ואפילו אינו מן המשמרה של אותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת\"ל (דברים י״ח:ו׳) ובא בכל אות נפשו ושרת. בב\"ק [דף ק\"ט] בשלהי הגוזל קמא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וולדן כו'</b>. קאי נמי אמעשר דומיא דר\"פ בשלמים. כמ\"ש שם בשם הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה\"ת. ולד המעשר. תמורת המעשר. ולד תמורת הבכור. וולדי ולדותיהן כו': \n",
+                    "<b>הרי אלו כבכור</b>. עיין בסוף בכורות. ומ\"ש הר\"ב אפי' לאחר שנפל בהם מום ונפדו וכן לשון רש\"י. ואגב ריהטייהו כתבו ונפדו ולא דייקו. דהא תנן בסיפא. דאין נפדין: \n",
+                    "<b>מה בין הבכור והמעשר כו'</b>. ר\"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום. לבין פסולי המוקדשין הרמב\"ם [בפי']: \n",
+                    "<b>ונשקלין בליטרא</b>. עיין ריש פ\"ה דבכורות. \n",
+                    "<b>חוץ מן הבכור ומן המעשר</b>. דבבכור כתיב לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל. רש\"י: \n",
+                    "<b>אם באו תמימין יקרבו</b>. פירשו התוס' [דף כ\"א ע\"ב] די\"ל דמפיק ליה מדרשא דספרי רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' (שם י\"ב) מכאן שמביאים קדשים מח\"ל לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן ת\"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאמעוט. דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת. והיינו לכתחלה. ע\"כ. והר\"ב כתב דפסק הלכה דלא יקרבו. משום דבגמרא רמינן עלה ממתני' י\"א פרק בתרא דחלה. בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמר רב חסדא. ל\"ק. הא [דהכא] ר' ישמעאל היא והך דתלה ר\"ע כו'. וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו. ועוד מעשה רב. ועיין מה שכתבתי בסוף חלה. ומ\"ש הר\"ב ומעשר בהמה נמי איתקש למעשר דגן. כמפורש ר\"פ בתרא דבכורות (דף נ\"ג): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b> ולד חטאת ותמורת וכו'</b>. בפסיקתא פרשת ויקרא דף ו' יהיב סימנייהו ותמנ\"ע: \n",
+                    "<b>ימותו</b>. לא שיהרגם בכלי או בידים. אלא מכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ו דיומא. [*ורפ\"ח דזבחים] וכלומר שאין נותנין לה מזונות. וכן פירש\"י בפ\"ב דקדושין דף נ\"ה: \n",
+                    "<b>שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום</b>. פי' הר\"ב דהאי שאבדה דקתני עולה לכאן ולכאן וכו'. וצריך למתני אם אבדה גבי בעל מום. דאי תנא גבי שעברה שנתה. ה\"א התם הוא דמהניא ליה אבדה [להביאה לידי מיתה] משום דלא חזיא למלתא [אפילו קודם אבידה] אבל בעל מום דאי לא מומא חזיא אימא לא תהני ליה אבדה. ואי תנא גבי בעלת מום. התם הוא דמהניא ליה אבדה משום דלא חזיא להקרבה [בשום קרבן] אבל עברה שנתה דחזיא להקרבה [בשאר קרבנות] אימא לא תהני ליה אבדה צריכא. ומ\"ש הר\"ב ואפי' לרבנן כו' הואיל ואיכא תרתי לריעותא וכו'. אבל אבדה לחודה הואיל ונמצאת קודם כפרה כו' אינה מתה. וכן פירש\"י והרמב\"ם. מדלא פי' דמתני' רבי היא. וגם בחבורו פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשים העתיקה. ותימה דבמתני' ג' בסופה מפרשים הר\"ב והרמב\"ם שהכל מודים במתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה. והכא במתכפר בשאינה אבודה מיירי. ובנא\"י מפירוש הרמב\"ם שמפרש לקמן דהכל מודים. שאם משך אחת משתיהן והקריבה שהאחרת מתה. ול\"פ אלא בנמלך דאמרי' ליה שיקריב האבודה ושאינה אבודה תרעה ור' ס\"ל שלא עשו תקנה בקדשים וזה הלשון כתב בחבורו [פ\"ד מהפ\"מ] ושתי הלשונות בגמ'. דלישנא דידן ר' אבא אמרה ולישנא דנא\"י רב הונא אמרה. ומ\"מ קשיא דאף לרב הונא לא נוכל לפרש דרבנן (מודו) [יסברו] באבדה לחודה כו'. דאע\"פ שנתכפר באחרת אינה מתה. דהא ע\"כ במשך הוא ולא נמלך דאי נמלך הא אמרי' ליה לך התכפר באבודה. והואיל ומשך. הא ס\"ל לרב הונא דהכל מודים שהאחרת תמות. ולא יכולתי לעמוד על דברי התוס' שהקשו ג\"כ על פירש\"י. אבל נראה מדבריהם. דדוקא לר' אבא הוא דקשיא. ואנן הא קא חזינן. דאף לרב הונא קשיא. ומסקי התוס' דלא תידוק במתני' דדוקא הואיל ותרתי לריעותא. דהשתא רבוי ריעותא מביאים אותה לידי מיתה. דאדרבה סוגיא דשמעתא משמע דרבוי ריעותא מביאין אותה לידי רעייה דאמר רבא בגמ' [וכתבו הרמב\"ם גם בפירושו] אבודת לילה לא שמה אבודה. פירוש ואינה מתה אלא רועה. אלא נראה לפרש. דנקט בעל מום לרבותא דמהו דתימא הואיל ואתרבי [ריעותא] כל כך דאבודה ובעלת מום. ה\"ל כאבודת לילה ורועה קמ\"ל דאפ\"ה מתה. ע\"כ. ונ\"ל דגם דברי הרמב\"ם נוכל ליישבם ע\"פ זה הדרך. לפי שהוא לא כתב בהדיא דאי לא הוה תרתי לריעותא דמודו רבנן דתרעה. הלכך איכא למימר דס\"ל דאה\"נ דבחדא לריעותא נמי תמות ומתני' דקתני תרתי לריעותא לרבותא נקטה. ומטעם התוס'. וכתבו התוס' ברפ\"ג דמעילה דלרבנן הא דאמרי' חמש חטאות. היינו בה' ענינים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יוליכם לים המלח</b>. עמ\"ש ברפ\"ב דפסחים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והרי חטאת בעלת מום</b>. כתב הר\"ב אבל תמימה כו'. וכל הנך אליבא דרבי כו'. דהא בכולהו איכא למידק יביא מאלו ומאלו הא הביא מאחת מהן השני יוליכם לים המלח כדאיתא בגמ'. ומיהו איכא סוגיא אחרת דכ\"ג ע\"ב דמשני דלא תידוק הא הביא מאחד מהן השני יוליכם לים המלח דזימנין אזלי לים המלח וזימנין לנדבה. לרב הונא כדאית ליה ולר\"א כדאית ליה והאי דתנא מאלו ומאלו. ולא תנא יביא מאחד מהן. משום דמלתא דפסיקא ליה קתני דהאי ודאי תקנה גמורה היא. בלא שום חלוק. אבל אי תנא יביא מאחד מהן בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא. ולר\"א בין אבודין לשאינן אבודין. וה\"נ איכא לתרוצי בחטאת בעלת מום: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שנתכפרו הבעלים</b>. וכתב הר\"ב דמתכפר בשאינה אבודה מודים שאבודה מתה. ולישנא דמתניתין דקאמר אין חטאת מתה אלא כו'. ה\"ק אין חטאת מתה ודאי. בין אבודה בין אינה אבודה אלא כו'. וכן לרב הונא ה\"ק. אין חטאת מתה. דלא נוכל למצוא לה תקנה. אלא שנמצאת אחר שכפרו. דאז אין לה תקנה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב דטעמייהו דרבנן דסברי המפריש לאבוד לאו כאבוד דמיא רמינן עלה בגמ' מהא דתנן ברפ\"ו דיומא בשני שעירי יוה\"כ שמת א' מהן משהגריל יביא זוג אחר. ופי' שם הר\"ב דשני שבזוג ראשון יקריב. דב\"ח אינן נידחין ותנן התם שהשני ירעה כו'. שאין חטאת צבור מתה. הא דיחיד מתה ואמאי. דהא האי בתרא שהפרישו כמאן דמפריש לאבוד דמפני הראשון שמת הפריש שנים אחרים. וש\"מ דכאבוד דמי. דהא נתכפר בראשון חברו של אבוד. וזה שלא נאבד [לא הוא] ולא חברו. אזלי למיתה אי הוה דיחיד. ומשנינן ר' היא. וכתבו התוס' סוף ד\"ה וטעמא. דלרב הונא לא פריך. דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכת ב\"ד. דשניה למיתה אזלא ביחיד. ואפי' לרבנן ע\"כ. ויראה לי שמטעם זה הוא דפסק הרמב\"ם כרב הונא. הואיל ולר' אבא סתם מתני' דיומא דלא כרבנן. והך טעמא עדיפא ממ\"ש הכ\"מ דמשום דלר\"א הנך בבות דהכא כרבי ולא כרבנן. וכמ\"ש הר\"ב בדבור והרי חטאת כו' ולכך פסק כרב הונא. שהרי כתבתי גם שם דאיכא סוגיא אחרת בגמ'. דאתאן אף לרבנן. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד מערימין על הבכור כו'</b>. דאי אתה מקדישו קדושת מזבח. כדתנן ספ\"ח דערכין. \n",
+                    "<b>מערימין</b>. תחבולות ההיתר תקרא ערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה. הרמב\"ם. אע\"פ שנמצא מרמה אצל [יעקב ו] בני יעקב. ית\"א בחוכמא. וכמו כן תמצא להרגו בערמה. אלא ל' תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמ\"ש במשנה א' פי\"א דחולין: \n",
+                    "<b>מבכרת שהיתה מעוברת כו'</b>. שכן אמרו בספרא [ומייתי לה נמי בגמ' דף כ\"ה.] אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש אותו. מי שיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן. הרמב\"ם בפירושו: \n",
+                    "<b>אם זכר עולה</b>. מפרש בגמרא דדוקא עולה דלא נחתיה מקדושתיה. אבל שלמים לא. דנחתיה ליה מקדושתיה שיהנה בו. הרמב\"ם פרק ד' מה\"ת: \n",
+                    "<b>ואם נקבה זבחי שלמים</b>. פירש הר\"ב דמיירי בבהמת קדשים ובהו נמי תנן במ\"ג פרק בתרא. דאין משנין מקדושה לקדושה. והכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. ועמ\"ש בשם התוס' בריש מ\"ג ומה שהגהתי בלשון הר\"ב וקמ\"ל במקום וקיי\"ל. מל' רש\"י העתקתיו. דהא לקמן פסקינן דלא כמ\"ד בהוייתן הם קדושין וגם בנא\"י מפי' הרמב\"ם כתוב וזה המאמר דחוי שהוא ע\"ד האומר שולד קדשים אינן מתקדשים אלא בשעת לידתן וכו': \n",
+                    "<b>אם זכר עולה</b>. אע\"ג דיכול לעשותו שלמים אורחא דמלתא נקט שכשיש לו שתי בהמות וא' מהן ראוי לעולה עושהו עולה כיון שיש לו ג\"כ אחרת לשלמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ילדה שני זכרים כו'</b>. כתב הר\"ב בבהמת חולין מיירי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' [ד\"ה כיצד] דה\"מ לאוקמי *מציעתא נמי בבהמת חולין אלא דבעי לאוקמא אכיצד מערימין אע\"ג דהשתא רישא במבכרת דתולין ומציעתא בקדשים וסיפא בחולין. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ילדה טומטום ואנדרוגינוס כו'</b>. על בהמת קדשים חוזר. הרמב\"ם. ולא רצה להפסיק במחלוקת. לכך לא שנאו לעיל: \n",
+                    "<b>אין קדושה חלה עליהן</b>. מסקי התום' דלמאי דמפרשי בסוף פ\"ו דבכורות. דטומטום ספיקא. י\"ל דה\"נ קדושה חלה על טומטום. והא דאמר אין קדושה [חלה] . היינו קדושת הפה. דאין דעתו כי אם לזכר ודאי ולנקבה ודאית. כדאיתא במשנה ב' פ\"ט דב\"ב ועמ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב דחכמים פליגי כו'. וסברי דולדות. בקדושת אמן קיימי. דהכי מסיים בברייתא דלעיל אבל מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים ת\"ל אך בכור אך חלק. ש\"מ דס\"ל ולדי קדשים ממעי אמן הם קדושים [*ועמ\"ש בפ\"ז משנה א' [ד\"ה] ולדן כו']. ומ\"ש ואין הלכה כרשב\"ג עיין מ\"ש בפ'\"ח דעירובין [משנה ז'] . \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היא שלמים וולדה עולה הרי זו ולד שלמים</b>. כתב הר\"ב והכא לא שייך בהווייתן ובמעי אמן [וכן הלשון ברש\"י ותוס' וכלומר ענין הווייתן ובמעי אמן] דכי אמרי' כו' ה\"מ בהקדישה ולבסוף נתעברה. וכפירש\"י. וכתבו התוס' [ד\"ה היא]. דא\"כ הא דאמר לעיל. ואם נקבה זבחי שלמים. ואוקימנא ליה בבהמת קדשים צ\"ל דמיירי בהקדישה ואח\"כ נתעברה: גם לך. שנתייעץ. הרמב\"ם. דתרגום איעצך אמלכינך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דבריו קיימים</b>. פירש הר\"ב והאי דלא קאמר תמורת עולה ושלמים וכו'. וטעה בהכי. כלומר דכי נמי אמר תמורת עולה ושלמים הוה דינא הכי. ובפי' הרמב\"ם כפי נוסח א\"י. אילו אמר הרי זו תמורת עולה ושלמים לדברי ר\"מ דבריו קיימין. ובחבורו ספ\"ב מה\"ת לא התנה באומר תמורת עולה ושלמים שיהא צריך שיתכוין מתחלה לכך. ומ\"ש הר\"ב קדושה ולא קריבה [* ותרע' עד שתסתאב כו'. ודוקא נקט הר\"ב עולה ושלמים. דאי אמר חציה חטאת דינא דתמות] כמ\"ש בפי' הרמב\"ם. ובנא\"י והיה האומר חייב חטאת. ונימוקו עמו. דאילו לא היה חייב חטאת אפילו כי אמר זו לחטאת בלבד אינה קדושה כדמוכח ספ\"ב דחולין: \n",
+                    "<b>דבריו קיימין</b>. עמ\"ש בזה בפ\"ח דב\"מ מ\"ח ובמ\"ג פ\"ז דב\"ב: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>תחת חטאת זו ותחת עולה זו</b>. כבר תנא לה לעיל. והכא לא תנא לה. אלא משום דתני דתחת חטאת לא מהני תנא דאם אמר זו מהני: \n",
+                    "<b>[*אם אמר כו' לא אמר כלום</b>. עמ\"ש בספ\"ח דמנחות]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אוסרין כל שהן</b>. תנינא ברפ\"ח דזבחים וצריכי כמ\"ש שם: \n",
+                    "<b>הרובע והנרבע</b>. פירש הר\"ב כגון דרבע או נרבעה ע\"פ ע\"א או ע\"פ הבעלים. דאלו בשני עדים היה נאסר אפי' להדיוט. וא\"ת ומנלן. הא כי כתיב קרא (שמות כ\"א) [ולא יאכל את בשרו. כמ\"ש הר\"ב במ\"ח פ\"ד דב\"ק] בנוגח כתיב ולא ילפינן מהדדי. כדאמרינן [הכא בפרקין] שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח. ושמא איכא שום דרש. תוס' רפ\"ח דזבחים. וע\"ש פ\"ט מ\"ג שכתבתי דיש לדקדק דלא תנן הכא שהמית את האדם: \n",
+                    "<b>והטרפה</b>. כתב הר\"ב דלא משכחת לה. אלא כגון שנתערבה דרוסת הארי כו'. א\"נ בולד טרפה ואליביה דר\"א דאמר [בס\"פ] לא יקרב. רש\"י ועיין בס\"פ. [*ומ\"ש הר\"ב שאינה עוברת עיין בפירושו למשנה ד' פ\"ט דבכורות]: \n",
+                    "<b>ויוצא דופן</b>. אפי' לר\"ש דמתני' ב' פ\"ח דבכורות ודרפ\"ה דנדה מודה בקדשים דגמר לידה לידה מבכור. מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. גמ' רפ\"ה דנדה. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לזונה</b>. פי' הר\"ב אחת נכרית כו' ואע\"פ שכתבתי במ\"ה פ\"ו דיבמות דקודם שנתגיירה לא הויא זונה מן התורה. פירשו שם התוס' [דף ס\"ח] דהכא מיירי דזינתה כבר והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכן</b>. אחכמים קאי ובפיסקא שבגמ' ל\"ג וכן. \n",
+                    "<b>ותלין שפתתך אצל עבדי</b>. כתב הר\"ב בע\"ע שאין לו אשה ובנים כו' דתניא יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. ופירש\"י דכתיב (דברים ט״ו:י״ח) משנה שכר שכיר עבדך שעבד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו. אין לו אשה ובנים. אין רבו מוסר לו. דכתיב (שמות כ״א:ג׳) אם בגפו יבא בגפו יצא. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו מחיר כלב</b>. האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה. דת\"ר מחיר כלב זהו חליפי כלב. וכה\"א (תהילים מ״ד:י״ג) תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם. אלמא מחיר היינו דמים: שכנגד הכלב אסורים. כתב הר\"ב ובגמ' פריך ליפוק חד להדי כלבא והנך כולהו לישתרו. פי' מטעם ברירה. ויש לתמוה דהא קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה [כמ\"ש הר\"ב בספ\"ז [מ\"ד] דדמאי] ועוד דכי היכי דהכא נוטלין האיסור וסומכין על ברירה לומר שזה הוא האיסור שנסתלק א\"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשרו וכן זבחים שנתערבו *)דריש פרקין ירעו עד שיסתאבו ואמאי נהי דב\"ח חשיבי ולא בטלי מ\"מ לשקול חד מינייהו ואידך לישתרו. ואומר מורי הרמ\"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח\"כ נתערב בהיתר. לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור. אבל הני תערובתו בהיתר. כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו. ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב ואותן ט' שעמו שוין כל א' דינר [חסר] מעה וכן לשון רש\"י. ולאו דוקא דהא רש\"י גופיה מייתי לשון ירושלמי. דאסברה לה בארבעה זוזא ופלגא חומשא שהוא פחות ממעה שהוא ששית דינר. כדפי' הר\"ב בפ\"ד דב\"מ משנה ג'. אלא ודאי לאו דוקא. וכן הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ד מהל' איסורי מזבח סתם ולא פירש כמה: \n",
+                    "<b>אתנן כלב</b>. הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולדותיהן</b>. דמחיר ואתנן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יינות שמנים כו'</b>. וכתב הר\"ב אבל חטים ועשאן סולת כו' דדרשינן שניהם ולא שנוייהן כו' הם דריש והכי איתא בהדיא בגמ' [דף ל' ע\"ב]: \n",
+                    "<b>נתן לה מוקדשים</b>. פי' הר\"ב כגון הפריש טלה לפסחו כו' סד\"א הואיל ואדם רשאי למנות אחרים על פסחו פי' ולוקח המעות מאותן אחרים והן חולין אצלו שע\"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. כדאיתא בברייתא. ואע\"ג דבברייתא תני אין לו. ממנה אחר עמו כו' אורחא דמלתא נקט וה\"ה יש לו והכי ת\"ר בפרק ח' דפסחים דף פ\"ט [ע\"ב] הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והיינו דסתם הר\"ב וכתב הואיל ואדם רשאי כו'. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל האסורים לגבי מזבח כו'</b>. פירש הר\"ב כגון בהמה שנרבעה כו'. וזה וזה גורם מותר. עמ\"ש במ\"ח פ\"ג דמסכת עבודה זרה. ומ\"ש הר\"ב אבל נרבעה כשהיא מעוברת כו' דהיא וולדה נרבעו. וכן ולד נוגחת היא וולדה נגחו. וכן נעבדת ומוקצה דניחא ליה בנפחה וכן פסק הרמב\"ם בפירושו בנא\"י ובחבורו פ\"ב מהא\"מ: \n",
+                    "<b>ולדותיהן מותרים</b>. רב תני עלה ור\"א אוסר. גמ': \n",
+                    "<b>ולד טרפה ר\"א אומר לא יקרב</b>. כתב הר\"ב אבל להדיוט ד\"ה שרי [וכן פירש\"י ועמ\"ש בסמוך בשם התוס'] דלאו מגופה קא רבי אלא מאוירה קא רבי. פירש\"י ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה. אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך. ל\"א מאוירא קא רבי לאחר שנולד הולך וגדל. הלכך עקר גידולו אינו מאמו. ע\"כ. [*ולשתי האוקימתות שכתב הר\"ב קשה עליו ועל רש\"י שפירשו דלהדיוט ד\"ה שרי דבין דפליגי בזה ובזה גורם או דפליגי בעובר ירך אמו אף להדיוט לתסור]. והתוס' דחו פירש\"י שכחב לעיל דלד\"ה שרי להדיוט דבפ' אלו טרפות מפרש בהדיא דאפי' להדיוט נמי אסור. והא דפליגי לגבוה להודיעך כחן דרבנן דאפי' לגבוה נמי שרי. והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאמרי יקרב נקטיה. ע\"כ. ועיין כיוצא בזה הרבה. שכתבתי במשנה ו' פ\"ד דביצה. ומ\"ש הר\"ב ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו. ולא דמי לנרבעה כשהיא מעוברת דאמרינן לעיל היא וולדה נרבעו. דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פסול טרפות. אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק\"ק דא\"כ הוי מתני' לצדדין דגבי ולד נרבע צ\"ל שנרבעה [ולבסוף נתעברה. וגבי ולד טרפה אמרינן שעיבר'] ולבסוף נטרפה [דמסקנא היא בפ' אלו טרפות דטרפה אינה יולדת] וי\"ל כיון דבטרפה לא שייך [עיברה] *)בענין אחר לא הוי לצדדין שאינו יורד [אלא] להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורים לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין. ואינו מותר אלא לצד אחד. חשיב ליה בשביל אותו צד המותר. ובטריפה דליכא אלא צד אחד [חשיב] אותו צד [ה] מותר. תוס'. \n",
+                    "<b>כשרה שינקה מן הטרפה כו'</b>. כתב הר\"ב דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה כו' ונתאכלו. הרמב\"ם. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>א שקדשי מזבח עושים תמורה</b>. כתב הר\"ב ודוקא בהמות כו'. דכי קתני אעיקר זיבחא. ומש\"ה לא תני ולד. ותמורה כדאיתא בגמרא. וכבר כתבתי כיוצא בזה ברפ\"ב ע\"ש: \n",
+                    "<b>משום פגול נותר וטמא</b>. כתב הר\"ב כולהו בשלמים כתיבי ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו כו' פי' דטמא כתיב ג\"כ בכל הקדשים. שנאמר (ויקרא כ״ב:ג׳) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו'. והדר כתיב בשלמים (שם ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו. ואטמא שנויה ברייתא זו בת\"ק דיבמות דף ז' ולענין פגול ונותר לא נכתב אלא בשלמים וצריך לומר דיליף להו בג\"ש. דנותר יליף מטמא בג\"ש דחלול חלול. ופגול מנותר בג\"ש דעון עון. שכתבם הר\"ב בספ\"ד דזבחים וכ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>ולדן וחלבן אסור</b>. פירש הר\"ב לאחר פדיונן כו'. כגון דאיעבור כו' לפרקינהו לא אלימא מלתא למתפס פדיונן. דכיון דאיעבור לפני פדיונם קדשו מיד למ\"ד [רפ\"ה] במעי אמן הם קדושים. ואפי' למ\"ד בהווייתן ובשעת הוייתן אמן חולין. מ\"מ תפסינהו קדושה בשעת הוייה. תוס' [ד\"ה ולדן]. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"י דחולין. ושם ובמשנה ג\" פ\"ב דבכורות. נשנה ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד ושיירינהו הכא ושייר נמי הקדש עלוי דלקמן: \n",
+                    "<b>ואין נותנים מהם לאומנים בשכרם</b>. פי' הר\"ב דאמר רחמנא ועשו לי מקדש משלי. גמ'. ופי' הר\"ב דהיינו מקדשי בדק הבית כלומר שאין בהן לכהן כלום כדלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שסתם הקדשות לב\"ה</b>. מתני' דלא כר' יהושע דמתני' ז' פ\"ד דשקלים. גמ'. והתם אפסיק הלכתא כר\"א. ובירושלמי דהתם אמר רבי יוחנן טעמא דר\"א ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' (שם כ\"ז) מה אנן קיימין אם בבית דירה כבר כתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כן אנן קיימין במקדיש נכסיו. מיכן שסתם הקדשות לבדק הבית. \n",
+                    "<b>חל על הכל</b>. לשון הר\"ב אפי' בבהמה טמאה ובאבנים ואין דרך לחבר אלו ביחד. ולשון הרמב\"ם על בעלי מומין ובהמה טמאה. ולשון רש\"י אפי' על האבנים ועל העצים. וקשיא לי דעצים בקדשי מזבח נינהו למערכה. ועיין במשנה ו' פ\"ג דמעילה. ובגמרא חל על הכל לאתויי שפויי (וניבא) [ונבייה]. ופי' התוס' דמיירי במקדיש את החרש [פי' יער] דאי בגזברים שלקחו עצים אמרי' במעילה ס\"פ ולד חטאת. דאין [מועלין] בשפויי ולא בנבייה והשתא צ\"ל [פי'] מאי משא\"כ בקדשי מזבח היכי שייך שפוי ונבייה בקדשי מזבח. וי\"ל כגון מקדיש שני גזרי עצים למערכה ע\"כ. \n",
+                    "<b>ומועלין בגידוליהן</b>. כתב הר\"ב שחלב של מוקדשין וביצי תורים לא נהנים ולא מועלים כדתנן במשנה ה' פ\"ג דמעילה וע\"ש משנה ו'. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחר קדשי מזבח וא' קדשי ב\"ה אין משנים כו'</b>. שנאמר בבכור (שם) לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים [כדתנן ספ\"ח דערכין] וה\"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה. הרמב\"ם סוף ה' תמורה. ואע\"פ שיש לבעל הדין לחלוק ושלא לדון קדשי ב\"ה בה\"ה מבכור י\"ל דזו אינה אלא אסמכתא בעלמא. ולרש\"י והראב\"ד שאכתוב לקמן ניחא דאה\"נ דקדשי ב\"ה לא ילפינן מבכור. \n",
+                    "<b>אין משנין אותן מקדושה לקדושה</b>. פירש הר\"ב הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. וכ\"כ הרמב\"ם [פ\"ד מה' תמורה] . והשיגו הראב\"ד שקדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנין. ואין ממעטין באכילת קדשים. אבל בדק הבית. מה יש בין זה לזה והרי הוא מודה שמשנין ב\"ה [פירש הכ\"מ דדייק ממ\"ש אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. משמע דוקא מחמור לקל אין משנין אבל מקל לחמור משנין] קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום אחד ויש מהן לשני ימים והנאכלין ליום אחד לא שוו במתנותיהן אלא אלו מכפרין ואלו אין מכפרין דין הוא שלא ישתנו מזה לזה. אבל בקדשי ב\"ה מה הפרש בין זה לזה ע\"כ. ותירץ הכ\"מ די\"ל שהרמב\"ם סובר שטענה זו שטען הראב\"ד לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב\"ה. היא כדאי לומר שבב��ק הבית רשאי לשנות מקל לחמור אבל אינה כדאי לומר שיהא רשאי לשנות מחמור לקל ע\"כ. אבל רש\"י פי' מקדושה לקדושה דקדשי ב\"ה שהקדיש למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה וכו': \n",
+                    "<b>ומקדישין אותן</b>. פי' הר'\"ב אקדשי מזבח קאי. טעמו כדמסיק בדבור ומחרימין דקדשי ב\"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום. ושם פי' בשם הרמב\"ם לפי שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וז\"ל התוס' דף ל\"א בדבור מקדישין. משום דקדשי מזבח יש [עליהן] שם הבעלים לפדותן כשהומתו. אבל בקדשי ב\"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס: \n",
+                    "<b>הקדש עילוי</b>. כתב הר\"ב כדתנן בערכין ספ\"ח. ומ\"ש סתם חרמים לכהנים. עמ\"ש שם במשנה ו'. ומ\"ש כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כ\"פ רש\"י ומסיים כדי שיטול את העור. והתוס' דף ל\"ב כתבו דלא נהירא דלא מצינו זה הל' דליתן לבן בתו כהן כ\"א גבי בכור [שם בערכין] [דף כט]. לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע\"פ שאינו רשאי [פירש חייב] ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואם מתו</b>. ל' הר\"ב קדשי מזבח כו'. וכן לשון רש\"י. ולאו למידק דדוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב\"ה לא. דא\"כ במאי פליגי עם ר\"ש דהא ר\"ש דייק למימר קדשי ב\"ה יפדו הא דמזבח יקברו. אלא קדשי מזבח וה\"ה קדשי ב\"ה. וז\"ל הרמב\"ם וחכ\"א הכל בכלל העמדה וההערכה וזו דעת רבי יוחנן בגמ' [דף ל\"ב ע\"ב] ולר\"ל דפליג עמיה ס\"ל דלרבנן קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה. וקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה [ועמ\"ש במ\"ג פ\"ה דמעילה] הא קמן דליכא לפרושי בדברי רבנן דקדשי מזבח היו בכלל ולא דבדק הבית אלא אי תרווייהו אי דב\"ה היו בכלל ולא דמזבח. ובאמת שעל רש\"י אין מקום להתלונן דמדהא דהקדש עלוי לא קאי אלא אקדשי מזבח ניחא טפי לפרושי דואם מתו דסמיך ליה קאי נמי אקדשי מזבח. ממה שנפרש דקאי ארישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה. ולפיכך במשנה מפרש כפי העולה על הדעת בתחלת המחשבה. והוא יכול לסמוך עצמו על העיון שיעיין המעיין אח\"כ בגמ' שלפניו. אבל הר\"ב שמפרש המשנה בחבור בפני עצמו בלא גמ'. לא ה\"ל להעתיק דברי רש\"י שיש מקום לטעות אלא ה\"ל לפרש בהדיא דאתרווייהו קאי. וי\"ל דה\"ק קדשי מזבח וכ\"ש קדשי ב\"ה. דקדשי ב\"ה ממילא שמעינן לה מדקאמר ר\"ש קדשי ב\"ה יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרו יקברו וקאתי הר\"ב לאשמועינן דקדשי מזבח נמי. וא\"ת מנלן. כבר פירש הר\"ב ברפי\"ב דמנחות דואם בהמה טמאה בבעלי מומין מדבר ובקדשי ב\"ה תמימין נמי מיפרקי. ואע\"ג דלב\"ה לית לן קרא. י\"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח. ה\"ה בשל ב\"ה: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר קדשי ב\"ה אם מתו יפדו</b>. פי' הר\"ב קסבר ר\"ש דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח. דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע. הוי אומר זה קדשי מזבח. ואמר קרא אותה למעוטי ב\"ה. אי הכי בין טוב לרע מבעי ליה [דמשמע דחלוק בין טוב לרע. אבל בין טוב ובין רע. משמע אחד טוב ואחד רע] קשיא. גמ' ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ז דב\"ק. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יקברו</b>. הנפלים. רש\"י: \n",
+                    "<b>שור הנסקל ועגלה ערופה</b>. וכולהו פירשם הר\"ב דאסורי הנאה נינהו במשנה ט' פ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>ושער נזיר</b>. לא אתפרש מנלן דנקבר וצ\"ע. תוס' במשנה וגמרא דנזיר פ\"ו דף מ\"ה. ומ\"ש הר\"ב דבנזיר טהור בשריפה כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ונתן על האש אשר ת��ת זבת השלמים ורמינן בגמרא מדתנן במשנה (ב') [ג'] פ\"ג דערלה האורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק השק. ומשני התם בשער נזיר טהור. ומיהו בשנויי דלקמן אפטר חמור מתרצי מתני' דהתם אפי' בנזיר טמא: \n",
+                    "<b>ופטר חמור</b>. ורמינהו האורג מלא הסיט משער פטר חמור בשק ידלק השק. ומשני כאן בשק כאן בשער. ופירש\"י בשק אי אמרת יקבר אתי אינש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן. ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. ע\"כ. והר\"ש כתב שם בשם הירושלמי שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער ע\"כ. ומאי דמוקים תו בגמ' בציפרתא. דחאו הרמב\"ם מהלכה והטעם מבואר בכ\"מ פ\"ג מהלכות בכורות. ואין להאריך בזה בכאן: \n",
+                    "<b>וכן חיה כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דחיה ליכא למגזר כו'. אפ\"ה תשרף. וכ\"פ רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והוא מלתא בלא טעמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמץ בפסח ישרף</b>. פי' הר\"ב מתני' רבי יהודה היא וכו' ואינה הלכה [*דקיי\"ל בתרי מסכתות אין סדר. כ\"כ הרא\"ש בפרק ב' דפסחים. ששם נשנה הא דר' יהודה ושחכמים חולקים עליו. ומיהת קשיא לי דהרא'\"ש אדהרא\"ש שבפ\"ק דקדושין בתרי סדרי פסק כסתם דיחידאה. ואף שהסתם נשנה בסדר המוקדם וצ\"ל עיון. אבל מ\"מ נ\"ל לתת טוב טעם לפסוק כחכמים דבפסחים משום דהתם עיקרא דמלתא וכדכתבתי במסכת כריתות פ\"ב מ\"ג והשתא דאתינא להכי הך דקדושין נמי ניחא. דרבנן דבי רב אשי ס\"ל דאזלינן בתר סתמא דערלה. משום דמחשבי בערלה עיקרא דמלתא טפי מבקדושין דהתם בערלה קא עסיק באסורי מאכלות שיש להם אח\"כ היתר. והנה בא לידי ספר אבי העזרי ומצאתי שכתב בסוף פסחים דהלכתא כסתמא דערלה. ושכך פסק הרי\"ף והרמב\"ם דהאי סתמא אתיא כר\"א וכן הוא בירושלמי. מתני' כר\"א. מיהו בשאר סדרי [נמי אות ד] הלכתא כותיה ובסדר טהרות בארבע ואית דאית ליה מהאי סברא בפ\"ק דנדה עכ\"ל. והרבה נתלבטתי בדבריו אלו ומ\"ש עוד שם אח\"כ מדין חדש. בספרי ספר תורת האשם בסוף כלל ע\"ד בפסק חדש]. \n",
+                    "<b>ותרומה טמאה</b>. פירש הר\"ב דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר. דיש אם למקרא כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ח דתרומות. ולמ\"ד התם יש אם למסורת יש דרשות אחרות בגמ' פ\"ב דשבת דף כ\"ה. \n",
+                    "<b>והערלה</b>. כתב הר\"ב ערלה מכלאי הכרם גמר. וכ\"כ רש\"י. והתוס' כתבו בשם רש\"י דאתקיש לכלאי הכרם. ובל יודיעו מה הוא ההיקש. לכן נ\"ל דרש\"י דקדק לכתוב לשון גמר. דלאו היקשא הוא. אלא ילפותא בעלמא וכההוא דריש פ\"ב דערלה. לענין בטולן דבעינן מאתים. ופירש הר\"ב דיליף ערלה מכלאי הכרם. דתרווייהו איסורי הנאה. והוא מירושלמי דהתם. \n",
+                    "<b>ומדליקין בפת ובשמן של תרומה</b>. ר\"ל אם נטמאה שמן וכן אם נטמא הפת הרמב\"ם. ועמ\"ש במשנה ג' פ\"ג דפסחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן כו'.</b> פי' הר\"ב מדכתיב בחטאת באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש שהן בשריפה. ומהאי טעמא נמי בשר קדש שנטמא או נותר וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה. ונטמאת בהדיא תנן לה במשנה ו' פ\"ג דסוטה. וכן שער נזיר טהור דכתב הר\"ב במשנה ד'. וכולהו כתבם הרמב\"ם בסוף ה' פסולי המוקדשים. אבל בספ\"ג דפסחים כתבתי מסקנא דגמרא דהתם בפ\"ז [דף פ\"ב ע\"ב]. דלאו מחטאת ילפינן. אלא גמרא גמירי לה לקדשי קדשים ולק\"ק. ועמ\"ש במשנה ד' פי\"ב דזבחים. ",
+                    "<b>אשם תלוי.</b> פי' הר\"ב אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא. כדתנן ברפ\"ו דכריתות. ומ\"ש הר\"ב דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה. וכן לשון רש\"י. ולפום ריהטא כתבו כן. דהא רבנן ס\"ל במתני' ד' דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. אבל ברפ\"ו דכריתות כתבו דאע'\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. האי הוי כזבח פסול. ע\"כ. ושם אפרש בס\"ד. ",
+                    "<b>רבי יהודה אומר יקבר.</b> וה\"נ פליג בחטאת העוף ובת\"כ דריש מכי קדש הם. הם בשריפה. ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. תוס' פ\"ב דפסחים דף כ\"ח ע\"א. ",
+                    "<b>חטאת העוף הבא על הספק כו'.</b> כתב הר\"ב דהואיל ואינה נקטרת כו' לא הוה חולין בעזרה כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דכריתות: ",
+                    "<b>רבי יהודה אומר יטילנה לאמה כו'.</b> פירש הר\"ב ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק כו'. ובגמרא תניא אמר ר\"י יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון: ",
+                    "<b>כל הנשרפין לא יקברו.</b> פירש הר\"ב דלמא חפר איניש ואשכח להו ואכיל להו. וכ\"כ רש\"י. אבל בנקברין אע\"ג דאיכא נמי למיחש להכי. מ\"מ א\"א לשרפן דאפרן אסור בהנאה. והואיל והנשרפין אפרן מותר אתו למתהני מיניה. וא\"א לומר שאפר אלו יקבר לפי שאין ביד כל אדם לחלק בין אפר לאפר. איזהו בקבורה ואיזהו בשרפה ואתו למטעי. הלכך אמרו אותן שאפרן אסור. יקברו בעצמן. כך נ\"ל. ",
+                    "<b>וכל הנקברים לא ישרפו.</b> פי' הר\"ב משום דכל הנקברין אפרן אסור. וכל הנשרפין כו' אפרן מותר. צריך עיון טעמא מאי. ואומר מהמ\"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן. אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ה\"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה. אבל הנקברים דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם. תוס'. ומ\"ש הר\"ב חוץ מתרומת הדשן דכתב ביה רחמנא ושמו וכו'. ושמו כולו. וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה. רש\"י: ",
+                    "<b>אסרו לו אינו מותר לשנות.</b> שאע\"פ שהוא מחמיר בשרפתה. הרי היקל באפרן. שאפר הנקברים אסור. הרמב\"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת תמורה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמורה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה תמורה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Temurah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,185 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Chagigah, Introduction": [
+            "כאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם. וכל מה שנחבר אליהם חתם הענין במסכת חגיגה. שענינה בחובת שלש רגלים. והניחה לאחרונה. בשביל שאינו ענין כללי. בשביל שאינה חובה אלא על הזכרים כמ\"ש (שמות כ״ג:י״ז) יראה כל זכורך. רמב\"ם: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הכל חייבים בראיה</b>. כתב הר\"ב והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. דדחויה היא מקמי הא דרבינא בדף ד' דדייק מדתנן בסיפא ועבדים שאינם משוחררים. דלתני עבדים מאי שאינם משוחררים אלא שאינם משוחררים לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואמרינן בגמ' בריש פרקין כאן במשנה ראשונה. כאן במשנה אחרונה. כלומר מ\"ה פ\"ד דגיטין דמשנה ראשונה אמרו ב\"ה עובד את רבו יום אחד. ואת עצמו יום אחד. ובאחרונה חזרו להורות כדברי ב\"ש. דכופין את רבו לשחררו. ולפיכך למשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה במצות. שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים. ולמשנה אחרונה אמרו שלא יעשה המצוה. כי היכי שנוכל למהר לרבו שישחררנו כדי שלא ימנע מן המצוה. זוהי שיטת הרמב\"ם אבל לרש\"י השטה בהפך. דלמשנה אחרונה דכופין לשחררו הוי כאילו משוחרר ולפיכך חייב. וכשיטה זו כתב הר\"ב ברפ\"ח דפסחים: \n",
+                    "<b>חוץ מחרש</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ כו' וכתיב בתריה למען ישמעו וכו' בפ' הקהל. וילפינן ראיה ראיה. גמ'. ומתני' דקתני חרש סתם והתנן במשנה ב' פ\"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו לא שומע ולא מדבר. הא אמרי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא [וה\"ק] וכו': \n",
+                    "<b>[*שוטה</b>. פירשתיו ברפ\"ק דתרומות]: \n",
+                    "<b>נשים ועבדים</b>. יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים ואשכחן במ\"ג פ\"ק דברכות נשים ועבדים וקטנים. ואשכחן במ\"ד פ\"ח דב\"ק דתני כולהו בלשון יחיד. חרש שוטה וקטן האשה והעבד. ולא הבינותי דברי התוס' שכתבו וז\"ל לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים. ותנא קטן חרש לשון יחיד. כדדייק פ\"ק דנדה גבי קטנות והכא קתני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך. דחרש ושוטה פטור מכל המצוות כדאמר לקמן. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק\"ו דנשים פטורות דכתיב זכורך. טפלים לא כ\"ש דהכי דייקינן בפ\"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ\"ש. עכ\"ל. וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני. דקטנות לענין מיאון. ואשה לענין עיגון. כמו שהוא ברפ\"ו דעדיות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ\"ש הר\"ב והכי איתא בברייתא בגמ'. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>ועבדים</b>. כתב הר\"ב דכל מצוה כו'. מפורש ברפ\"ג דברכות: \n",
+                    "<b>והסומא</b>. כתב הר\"ב דכתיב בבא כל ישראל לראות. כשם שהם באים להראות כו'. כך כתב הרמב\"ם פ\"ב מהל' חגיגה ולעיל כתבתי דילפינן ראייה ראייה. אבל בגמרא דהכא ריש פרקין ודף ד'. וריש סנהדרין וריש ערכין שנאמר יראה יראה כדרך שבא ליראות [לפני המקום בב' עיניו של מקום] כך בא לראות [המקום בב' עיניו]: \n",
+                    "<b>ומי שאינו יכול לעלות ברגליו</b>. לשון הר\"ב מירושלים לעזרה. וכן לשון רש\"י. וכתבו התוספות [ב'. ב'] ורבותא נקט. דלא מבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה. והה\"נ אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים. כדמשמע בגמ' [ו', ב'] ע\"כ. והא דנקטי לעזרה. ולישנא דמתני' בין בבית שמאי בין בבית הלל להר הבית. משום דבגמ' דף ז' מאי והראיון [דרפ\"ק דפיאה] ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. משמע ודאי דראייה דוקא בעזרה היא. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"א מהל' חגיגה. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. כמפורש במ\"ח פ\"ק דכלים. ולפיכך הראייה שם היא דמתקיים בה את פני ה'. אבל הר הבית כנגד מחנה לויה היא. ומתניתין דנקטה הר הבית. היינו טעמא שכשיכול לעלות להר הבית שהוא בשפוע ההר. ממילא הוא עולה עוד במעלות העזרות. ששם מעלות עשויות. ועיין מ\"ט [צ\"ל מ\"ח] פ\"ק דמסכת בכורים ומ\"ש שם בס\"ד [*ושוב ראיתי שהוא בעיא בירושלמי. היכן מראה פנים בהר הבית. או בעזרות. ופשיט לה מן תוספתא שהוא בעזרה]. ומ\"ש הר\"ב מדכתיב שלש רגלים ולא אמר פעמים. כמו שאמר במקום אחר. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראייה</b>. כתב הר\"ב הבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם. דנאמר חגיגה להדיוט. ונאמר ראייה לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו. אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו. ברייתא בגמרא דף ז': \n",
+                    "<b>וחגיגה</b>. פירש הר\"ב שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם. משמע שאתם תהנו ממנו. ומנלן דקרבן בהמה הוא. פירש\"י דכתיב (שמות כ\"י) לא ילין חלב חגי עד בקר. במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר. ועיין סוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שאין לראיה וחגיגה שיעור. עיין בריש פאה: \n",
+                    "<b>וחגיגה כו'</b>. כתב הר\"ב וחוץ כו' צריכים להביא כו' דכתיב וזבחת שלמים. כ\"כ הרמב\"ם פ\"א מהלכות חגיגה. וכתב הכ\"מ פסוק זה אינו כתוב בחג אלא גבי הר עיבל בפרשת כי תבא. ולא כתבו רבינו. אלא ללמוד משם דסתם שמחה הוי בזביחת שלמים. ומינה דושמחת בחגך היינו בזביחת שלמים וכו' ובגמרא נמי בפרק ערבי פסחים תניא בזמן שב\"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ע\"כ. ושם דף ק\"ט כתבו כן התוס'. ומ\"ש הר\"ב ונשים חייבות בהן. פי' התוס' בפ\"ק דקדושין דף ל\"ד שבעלה משמחה בזבחי שלמים שזובח. לא שתהא היא חייבת להביא קרבן ומ\"ש הר\"ב ושמחת אתה וביתך כפירש\"י דף ו' ע\"ב. והאי קרא במעשר שני כתיב בפרשת כי תבא. וצ\"ל דיליף ממעשר. [דכתיב ביה ביתו בהדיא] וכמ\"ש התוספת בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ט.) ובפי' הרמב\"ם ונקראים שלמי חגיגה צ\"ל שלמי שמחת חגיגה. והכי קראן בפרק א' מהלכות חגיגה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עולות במועד</b>. פי' הר\"ב עולת ראיה [באה] אפילו ביו\"ט. כב\"ה דמשנה ג' פ\"ב: \n",
+                    "<b>של פסח</b>. כתב הר\"ב אבל חגיגת י\"ד באה מן המעשר דרשות היא ולא חובה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ו דפסחים: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים מן המעשר</b>. כתב הר\"ב בטופל כו'. אם יש לו אוכלין הרבה כו' אבל בעולת ראיה לא תנן מן החולין [צ\"ל המעשר] דלמה טופלה יביא מעה כסף. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין לאו דוקא. כמ\"ש במשנה ה' בס\"ד ובפי' הרמב\"ם צ\"ל אינה באה אלא מן החולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות כו'</b>. שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל. מביאין אותם ומקריבין אימוריהן. והבשר נאכל לבעלים. יוצאין בהן משום שמחה אם יש בהם בשר לשובע. ומשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו'. נקט ברישא ישראל. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובחזה ושוק</b>. המורמים להן משלמי עולי רגלים. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא בעופות כו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ושמחת בחגך כו' ממי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות כו'. הכי תניא ול\"ק דהא אצטריך בחגך ולא באשתך. כמ\"ש הר\"ב במשנה ז' פ\"ק דמועד קטן. דתירצו התוס'. דתרווייהו שמעינן מינה דלכתוב בחג. א\"נ תנא ס\"ל כאידך טעמא דהתם. וכתבתיו שם בס\"ד. אבל קשיא דמנחות למה לי למעוטא הא בושמחת גופיה דמרבינן כל מיני שמחות לא מצינן לרבויי אלא של בשר. כדאמר מר ותו קשיא לי דהאי אמר מר בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ט) יליף לה מדכתיב וזבחת שלמים ואכלת. וידוע שאין זביחה אלא בבהמה. דעוף נמלק. ומסתברא דהיינו דבגמרא עלה דברייתא. רב אשי אמר מושמחת נפקא. יצאו אלו שאין בהן שמחה. [*שוב ראיתי בירושלמי אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלים שם התואר</b>. כד\"א (ישעיהו נ״ה:י׳) ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל: \n",
+                    "<b>מביא שלמים מרובין</b>. בגמרא מהיכא מייתי לה הא לית ליה וקאמר דטופל מעות חולין למעות מעשר שני ומביא פר גדול. דלא בעינן אלא שתהא לו שעור דמי אכילה ראשונה מהחולין. ומהאי טעמא פירש הר\"ב ורש\"י שלמים שלמי חגיגה. וכ\"ש שלמי שמחה דכולו מן המעשר: \n",
+                    "<b>ועולות מועטות</b>. עולות ראיה. רש\"י: \n",
+                    "<b>מביא עולות מרובות</b>. דכתיב איש כמתנת ידו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שלא חג</b>. פירש הר\"ב שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. וכ\"פ הרמב\"ם. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון: \n",
+                    "<b>חוגג את כל הרגל</b>. דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת\"ל אותו אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג כל שבעה. א\"כ למה נאמר שבעה לתשלומין. ובסמוך פירש הר\"ב תשלומין דראשון. דאותו יום ראשון עשאו הכתוב עיקר והשאר תשלומין לו. הכי מפרש ליה ר\"י. ואע\"ג דר' אושעיא מפרש תשלומין זה לזה כל יום החובה בעצמו. ומיהו בחד סגי [*ואיכא בינייהו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>חיגר ביום ראשון. ונתפשט ביום שני דלרבי יוחנן כיון דלא חזי בראשון [כדתנן ברפ\"ק] לא חזי בשני ולר' אושעיא אע\"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. כבר] פסק הרמב\"ם פ\"א מהלכות חגיגה כרבי יוחנן. ותמה עליו הכ\"מ [*דהא רבי אושעיא גדול מר' יוחנן]: \n",
+                    "<b>ויו\"ט האחרון של חג</b>. ומנין שאם לא חג כו' שחוגג כו' ויו\"ט האחרון ת\"ל (ויקרא כ\"ג) בחדש השביעי תחוגו אותו. אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו ת\"ל אותו. [תרי אותו כתיב.] אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג חוצה לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות כו'</b>. דדרשא דלעיל מסיפא דקרא נפקא ליה. דכיון שישב ובטל לו ממצות עשה שייך ביה חסרון ולא מעוות. ותדע דבגמרא דלעיל א\"ל בר הי הי להלל. האי להמנות. להמלאות מבעי ליה. ואי איתא דמרישא דקרא שמעינן ליה מאי קשיא ליה. ומלישנא דר\"ש אומר לא תידוק דלאפלוגי אתא דטובא איתנהו הכי ולא פליגי. כמ\"ש בפרק ג' דבכורים משנה ו': \n",
+                    "<b>זה הבא על הערוה</b>. והוליד ממנה ממזר כו'. פירש הר\"ב והן לו לזכרון. וכפי' רש\"י. ומסיימי התוספות אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ע\"כ. ונראה לי דמלת וגזל צריך להיות וע\"ז שהחליפו העי\"ן בגימ\"ל והנקודות מלאו בלמ\"ד. ונקטי התוס' רציחה וע\"ז שהן חמורות כמו עריות. כדאמרינן בעלמא ע\"ז גילוי עריות וש\"ד. ועיין משנה ד' פ\"ב דיבמות מה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתר נדרים פורחים באויר</b>. פי' הר\"ב מעט רמז יש במקרא כו' שדרשו לא יחל הוא אינו מיחל. אבל אחרים מוחלין לו. גמ': \n",
+                    "<b>כהררים התלוים בשערה וכו'</b>. פירש הר\"ב תולין ברמז במקרא מועט וכו'. והלכות שבת מפרש בגמ' דהא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה לא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב. ומדסמך בפרשת ויקהל פ' שבת לפ' משכן. אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת. וחגיגות מפרש בגמרא דהא ילפינן מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר. כמ\"ש לעיל במשנה ב'. איכא למדחי ולמימר. דללאו תניין אתי לקרבנות הבאין בחג ולא נילף מיניה דוחגותם היינו קרבן חגיגה. אלא חוגא. כלומר מחול. כמו יחוגו וינועו כשכור (תהילים ק״ז:כ״ז) אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר. וכתיב התם (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וילפינן וחגותם מויחוגו. והואיל ומדברי קבלה יליף הוו כהררים התלויים בשערה. והמעילות מפרש בגמרא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח. שליח מעל [בפירוש הר\"ב דמשנה ב' פ\"ו דמעילה] שליח עני מאי קא עביד. דלא דמי לשאר מוציא מעות הקדש לחולין דמידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה. לעיוני הכא מאי ידע. היינו כהררים כו': \n",
+                    "<b>הדינין וכו'</b>. יש להם על מה שיסמכו. מפרש בגמרא. לכדתניא נפש תחת נפש. (שמות כ\"א) ממון כו'. ויליף לה נתינה דכאן מנתינה דדמי ולדות דלעיל מיניה. והעבודות. להולכת הדם. דאע\"ג [*שהיא עבודה] שאפשר לבטלה. שישחוט בצד המזבח וזורק. אפ\"ה דין עבודה יש לה לכל דברי עבודה לפגול וכו'. ויליף מדכתיב והקריבו. וזו קבלת הדם היא שהרי לאחר שחיטה נאמר. ואין הולכה אלא א\"כ קבל. ואפקה בלשון הולכה. לומר דהולכה עבודה היא. וטהרות. דתניא (ויקרא י\"ד) ורחץ את בשרו וכו'. מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן וכו'. וטומאות. לכעדשה מן השרץ. ויליף דכתיב (שם י\"א) כל הנוגע בהם. וכתיב (שם) כל אשר יפול עליו מהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שערו חכמים בכעדשה. שכן חומט תחלתו בכעדשה. [*ועיין מ\"ש ברפ\"ז דנדה]. ועריות. לבתו מאנוסתו. דלא כתיבא. ואתיא הנה הנה. זימה זימה. כמ\"ש בריש יבמות בס\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אין דורשין בעריות כו'</b>. ומה שהביא זה הענין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב בתו מאנוסתו. אתיא מדרשא מפורש בריש יבמות: \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. לשון הר\"ב לשלשה. הכי מפרש בגמרא דאל\"כ היכי קאמר ולא במרכבה ביחיד. וכיון שהוא יחידי ואינו שומע מרב הרי הוא מבין מדעתו. ואפ\"ה אמרת לא. והדר קאמר אלא א\"כ היה חכם ומבין וכו': \n",
+                    "<b>ולא במרכבה</b>. כתב הר\"ב ורמב\"ם פירש מציאת האל ותאריו. פירוש שמותיו. וכינויו. וביאר המפרש להלכות יסודי התורה בפרק ב'. קראו לכל אלו הענינים מעשה מרכבה. דרך כבוד. כלומר ידיעת הבורא עצמו אין בנו ולא בנביאים כח. לידע אותה על בוריה. אלא נשתדל בידיעת הצורות הנפרדות שהם קרובים ממנו. והם מורים על מציאותו כמו שיורה המרכבה שיש לו רוכב. וכן אמר יחזקאל ע\"ה. היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל וכו' ע\"כ. והקשה הר\"ב דא\"כ חכמת המרכבה ה\"ל למתני. ולא מעשה מרכ��ה כו' ואין לתרץ דגי' הרמב\"ם ולא במרכבה. וכמו שהיא גי' הספרים. שבפי' כתב בפירושו ובחבורו. מעשה מרכבה. ומה שפי' הר\"ב מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות כו' יש ג\"כ דוחק קצת לפי פירושו. דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית. והתוס' פירשו במעשה בראשית בשם ר\"ת. שהוא שם מ\"ב אותיות היוצא מבראשית. ומפסוק שלאחריו. ע\"כ. ואין ספק שהמכוון מה שאסרו מללמדו. הוא על כח פעולתו. ומעשה שע\"י נעשה. דאילו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד הרי נודע. וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו אילו היה זה בכלל האיסור אלא שהאיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה שע\"י. וכפירש\"י בפרק ד' דקדושין דף ע\"א. שם בן י\"ב כו' משרבו הפריצים המשתמשים בו וכו'. ומעכשיו יפורשו מעשה שבבראשית ושבמרכבה. בענין אחד: \n",
+                    "<b>כאילו לא בא לעולם</b>. לשון הר\"ב אם לא כו' משמע שגירסתו אלו לא כו'. אבל בכל הנוסחאות כגי' הספר. וכן בפירוש הרמב\"ם. וכן בערוך ערך רת דגרס רתוי [*ומביא ממדרשי חז\"ל שכך לשונם ומפרש נוח] וה\"ג רש\"י. אבל בגמרא בפיסקא שלא בא כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא לסמוך</b>. כתב הר\"ב מפני שמשתמש בבעלי חיים שבכל כחו כו'. עיין במשנה ד' פ\"ב דביצה: \n",
+                    "<b>ושניים להם אב בית דין</b>. אע\"ג דהלל נשיא [כמבואר בדברי הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דאבות] הואיל ושמאי נכנס במקום מנחם אין לטעות בו דמנחם השני שבזוג הרי שהיה אב ב\"ד. ולפי דשמאי אמר שלא לסמוך כמו הראשונים שבשלשה הזוגות הראשונים הקדימו ג\"כ. ומה\"ט נקט בכל מקום שמאי בראשונה הואיל וכאן הזכירו בראשונה. תוספת. [*ונמצא שנשנה הלל קודם לשמאי במ\"ג פ\"ק דעדיות ועיין מ\"ש במ\"ט פ\"ג דסוכה בסוף דבור המתחיל וב\"ש אומרים וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים וכו'</b>. משנה זו שנויה כבר במשנה ד' פ\"ב דביצה. ושם פירשתי בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת</b>. כתב הר\"ב דעצרת יש לה תשלומין כל ז' כדכתב במ\"ו פ\"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים כו'. עיין בתוס' בד\"ה נפשוט כו': \n",
+                    "<b>ובה\"א אין יום טבוח אחר השבת</b>. [*ולשון הר\"ב אין לה יום טבוח וכן לשון רש\"י. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ול\"ג אחר השבת. וה\"נ מייתי לה בגמ' בבלי]*) ומ\"ש הר\"ב ואשמועינן תנא דאפי' כו' אמרי ב\"ש דאין עולת ראייה קריבה ביו\"ט ודחו לה כו' גמ'. כלומר ול\"ק דהא אפליגו בה חדא זמנא. ופי' רש\"י דקמ\"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ותו בגמ' ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי ב\"ה משום דלא אפשר למחר. אבל בהא אימא מודו לב\"ש. צריכא: \n",
+                    "<b>ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת</b>. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת וכ\"ש שלמי חגיגה וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה דלא דחו דילפינן מקרא (ויקרא כ״ג:ו׳) דוחגותם וגו' לה' שבעת ימים ולא שמונה כמ\"ש במ\"ד פ\"ז דפסחים. אלא עולת ראיה מאי טעמא לא ומאי שנא ממוספי יו\"ט דדחו שבת משום דזמן קבוע להם. וה\"נ זמן קבוע להם. וכי תימא דשאני עולת ראיה ממוספין דאם עבר זמנן בטל קרבנן משא\"כ הראייה דיש לה תשלומין כל שבעה דאי איתא דמשום הא לא דחו לא אצטריך קרא דוחגותם לשלמי חגיגה דכמו כן יש להן תשלומים כל שבעה. ומש\"ה בפ\"ז דפסחים ד' ע\"ו ע\"ב אדאיתא בגמ' מנינא למעוטי חגיגה כו' כיון דאית ליה תשלומין כל ז' לא דחיא שבת ומדשב�� לא דחיא. לא דחיא טומאה. כתבו התוס' דל\"ג כיון דאית ליה תשלומין. אלא ה\"ג כיון דלא דחיא שבת שאין הטעם תלוי בכך אלא ילפינן מוחגותם כו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד דאיכא למ\"ד דכשנטמאו הבעלים בראשון של יו\"ט דלא חזי ביום הקבוע לית ליה תשלומין ע\"כ. אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"א מה' חגיגה עולת ראייה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר ע\"כ. וא\"כ גרס שפיר כגרסת הספרים. ולענין קו' התו' נ\"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג ז' ולא ח' ואצטריך למכתב דתיליף מיניה לטומאה דלא דחי. ולא תיליף מפסח דדחי. והא נמי לא קשיא ממאן דאמר דכשנטמאו הבעלים כו' לית ליה תשלומין. דיש לומר דאפ\"ה דכיון דקרא קבע תשלומין לחגיגה כשלא חג מעצמו הלכך כמאן דלא קביע ליה זמן דמי. והטומאה אינה נדחית אע\"ג דבכה\"ג תו לית ליה תשלומין. ועוד דהך סוגיא אליבא דמ\"ד דאית ליה תשלומין דהכי קי\"ל. כדמוכח מהרמב\"ם שסתם וכתב מי שלא הקריב כו' הרי זה מקריב בשאר ימות הרגל. משמע אפילו מחמת שהיה טמא בראשון. ותמיהני שהכ\"מ לא הראה מקום על זה דמשנתינו זאת שאמרה דלא דחי שבת. ומיהו לדעת בעלי התוס' נ\"ל דטעמא דעולת ראיה אינה דוחה שבת משום דכל עצמה של ראיה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה. כמ\"ש במשנה ב' דפ\"ק הלכך כחגיגה היא: \n",
+                    "<b>ואין כהן גדול מתלבש בכליו</b>. פירש הר\"ב בכלים נאים שלו וכו' כדי שלא יתנאה כו' וכפירש\"י וכלומר בביתו ובשוק. והתוס' הקשו דהל\"ל בכלים נאים. מאי בכליו. ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש. וראיה מירושלמי דאמתני'. ר\"י בר בון בשם ריב\"ל בכל יום כהן מתלבש בכליו ומקריב וכו' ר\"ע בשם ריב\"ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו\"ט. כלומר מפני כבוד היום. והיינו דאמרה מתני' דבזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים כו': \n",
+                    "<b>ומותרין בהספד ותענית</b>. קאי (אב\"ש) [צ\"ל אכל שנים] נמי ולהכי קתני מותרין. א\"נ ה\"ק והעם מותרין וכו': \n",
+                    "<b>שלא לקיים כדברי האומרים עצרת אחר השבת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ממחרת השבת. והן אומרים [ממחרת] שבת בראשית. ואנן ס\"ל שהפסוק קרא יו\"ט שבת. כמו שקראו כולם שבתות השם. הרמב\"ם. ומה שהכריח קבלת רז\"ל. תמצא במשנה ג' פ\"י דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. עיין במשנה ב' פ\"ח דברכות: \n",
+                    "<b>לחולין למעשר ולתרומה</b>. והא כדאיתא והא כדאיתא. דהא תנן ברפ\"ב דבכורים דרחיצת ידים בתרומה. מה שאין כן במעשר. וכ\"ש חולין. אלא תרומה בנגיעה. וכדמפרש הר\"ב שם. והכא למעשר וחולין דוקא באכילה. עוד פירשו בגמ' דאידי ואידי באכילה. הא באכילה דנהמא. הא באכילה דפירי: \n",
+                    "<b>[*אם נטמאו ידיו</b>. ה\"ה יד אחת. כמ\"ש במשנה ז' פי\"ב דפרה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל</b>. פירש הר\"ב למעשר וכ\"ש לתרומה. הכי מפרש בגמרא. והא דבמשנה ב' פ\"ח דברכות סבר ליה ב\"ש דכשנטל ידיו אינו מטמא משקים [ובהא סברא לא פליגי ב\"ה] ותנן [במשנה ז' פ\"ח דפרה] כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. לא קשיא. דהכא דוקא בטבילה בעינן כונה למעשר וכ\"ש לתרומה. אבל בנטילת ידים כי נטל לחולין שוב אינו פוסל בתרומה. דאלת\"ה אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה. שלא יטמא משקין כך כתבו התוס'. אבל הרמב\"ם בפ��\"ג מהל' אבות הטומאות כתב וכן הנוטל ידיו או הטבילן צריך כונה אפי' למעשר כו' [*ומיירי לענין אכילת מעשר ותרומה וכן מוכח התם והכא בפירושו שבמשנה. אבל לנגיעה ודאי דאף לתרומה א\"צ כונה. ואצ\"ל למעשר ועיין בפי' הר\"ב בפ\"ק דשבת משנה ד' בגזרה השביעית]: \n",
+                    "<b>כאילו לא טבל</b>. פירש הר\"ב למעשר כו' אבל טבילה היא לחולין. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והא אתא לאשמועינן דאי לגופיה לא אצטריך. דהא ברישא תנן דאפי' הוחזק לחולין אסור למעשר. ועי\"ל דאי מרישא ה\"א דטפי עדיף לא הוחזק כלל למעשר מהוחזק לחולין. דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בגדי עם הארץ מדרס לפרושים</b>. פי' הר\"ב כמדרס הזב וכדמסיק לקמן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדאיתא בפ\"ב דחולין דף ל\"ה. והתם מסקי התוספת. וכן בפ\"ד דנדה דף ל\"ד. דאילו ע\"ה עצמו אינו עושה מדרס. וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום. וכיוצא בזה בפי' משנה ה' פרק דלקמן משא\"כ רוקו דעם הארץ. [דתנן במשנה ב' פרק דלקמן] דיכולין להזהר ועיין משנה ה' ו' פ\"ז דטהרות. ומה\"ט אתי שפיר דקתני בגדי ע\"ה ולא קתני דע\"ה עצמו כזב. וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. ולפי זה מאי דנקט הר\"ב כמדרס הזב לענין דינא נקט. דמדרס נדה ומדרס זב שוים הם. אבל הגזירה משום אשתו נדה היא כמ\"ש לקמן ולשון הר\"ב כולו לשון רש\"י הוא. והכתוב שהביא הר\"ב וכל אשר יגע במשכבה. ובפירוש רש\"י כתוב במשכבו. ושניהם לא דייקי. דהך קרא שכתב הר\"ב בנדה כתיב. ורש\"י דנקט במשכבו דכתיב בזב. מיהו רישיה דקרא ואיש והתוספת דהכא הביאו ירושלמי. דע\"ה אצל תרומה הוי כזב. והרמב\"ם בפי\"ג מהלכות אבות הטומאות כתב וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות. ומתני' דטהרות מפרש בטעם אחר כנזכר בפירושו שם. ואפ\"ה לא קשיא. אמאי נקט בגדי כו' דבאינך כולהו כתב דבגדים דוקא אבל אוכליהם טהורין הן לשלמעלה מהן וכתב כ\"מ שכן הוא בירושלמי. ולסברא זו י\"ל. איידי דאינך דבגדים דוקא נקט גבי ע\"ה נמי בגדי כו'. [*ועיין במשנה ג' ה' פי\"א דפרה]: \n",
+                    "<b>עם הארץ</b>. עיין מ\"ש בסוף משנה ח' פ\"ד דחלה: \n",
+                    "<b>על טהרת הקדש</b>. שהיה נשמר מכל מה שיטמא הקדש. וישים אותם חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם. אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>והיתה מטפחתו מדרס לחטאת</b>. כתב הר\"ב אבל לא לקדש כו'. ואין כן הלכה. עיין במשנה ה' פ\"ב דחולין. ומשנה ב' פ\"ב דטהרות. ומ\"ש דלאו [כקדש דמי] לכל הדברים כו'. עיין סוף פ\"ב דטהרות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*שמטבילין כלים בתוך כלים</b>. פירש הר\"ב כששניהם טמאים. דמגו כו' [דסלקא ליה טבילה סלקא למה שבתוכו] כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ו דמקואות]: \n",
+                    "<b>נושא את התרומה</b>. עי' פ\"ה דטבול יום משנה ו': \n",
+                    "<b>לא כמדת הקדש</b>. פי' הר\"ב בחציצת טבילותיו. ולפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא. תוספת. ובגמרא עביד צריכותא דהא מרישא שמעינן לה דיש בחציצה דכובד הכלי בין חמור בקדש מבתרומה. וקאמר דאי מרישא ה\"א דוקא כובדו של כלי וכו' ואי מסיפא ה\"א דוקא קשר דמיא מהדק ליה. אבל רישא מיא מקפי [למנא] ומגביהין אותו. \n",
+                    "<b>ובתרומה קושר</b>. בכלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מטה וכיוצא בה. לשון הרמב\"ם פי\"ב מהלכות אבות הטומא��: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלים הנגמרים בטהרה</b>. פירש הר\"ב ונזהר בהם משיבואו קרוב לגומרן כו'. דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה. ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוס': \n",
+                    "<b>[*צריכין טבילה</b>. ולא הערב שמש עיין משנה ד' פ\"ה דפרה ובפי\"א משנה ה']: \n",
+                    "<b>הכלי מצרף כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב כף אחת כו'. ובריש פרק בתרא דעדיות מפרש דאסמכתא הוא. ובגמ' פליגי בה ומשמע נמי דלמ\"ד דרבנן לא דריש לקרא כלל. אבל הרמב\"ם בפירושו גם בפי\"ב מהלכות אבות הטומאות כתב נמי דאסמכתא הוא: \n",
+                    "<b>הרביעי בקדש כו'</b>. עיין משנה ה' פ\"ב דטהרות כי שם מקומות דינין הללו: \n",
+                    "<b>מטביל שתיהן</b>. פי' הר\"ב והוא שתשאר לחלוחית וכו'. כ\"פ הרמב\"ם וכן בחבורו פי\"ב מהלכות אבות הטומאות והשיגו הראב\"ד דבלא נגיעה מה יעשה המשקה ע\"כ. וכתב הכ\"מ דאין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע\"י משקה מטמא את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתו גם בלתי נגיעה: \n",
+                    "<b>שהיד מטמא את חברתה בקדש כו'</b>. מפרש בגמ' לאתויי אם נגע יד חברו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלין אוכלים נגובים וכו' פירש הר\"ב מי שתחב לו כו' או שתחב הוא עצמו וכו' ע\"י כוש או כרכר</b>. בגמ' ופירש\"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וכ\"פ התוס'. וקשיא לי דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמלתא נקט ול' הרמב\"ם בפירושו במלקחים ודומיהן: \n",
+                    "<b>אבל לא בקדש</b>. פי' הר\"ב שמא יגע כו' באוכלים של קדש. וכפירש\"י וכתבו התוס' ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק שבפיו דחשוב משקה. במשנה י' פ\"ח דכלים. וכלומר והוי רבותא דאפי' משום שמא יגע ברוק גזרו. אבל נ\"ל דלא רצה לפרש כן משום דההוא לאו פסיקא הוא. דהלכה התם דוקא כשנתהפך כו': \n",
+                    "האונן עיין משנה ו' וח' פ\"ח דפסחים: \n",
+                    "<b>צריכין טבילה לקדש</b>. כתב הר\"ב דכיון דעד האידנא היו אסורים בקדש כו' והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הרמב\"ם ספי\"ב מהלכות אבות הטומאה. והא דכתב הר\"ב דמחוסר כפורים פוסל בנגיעה ולא כן האונן. וכ\"פ הרמב\"ם. טעמם מדריש פי\"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פי' הר\"ב. והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו'. וא\"כ ה\"ה למחוסר כפורים. וכ\"פ שם הרמב\"ם וז\"ל ואסור ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו כו'. וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כמו שביארנו בחגיגה. ותו דבגמרא דהתם מסיק בהדיא דבאכילה עבוד רבנן מעלה ובנגיעה לא. וכן כתב רש\"י שם בד\"ה ה\"ג כו' דאוקמתא דלא אסחו דחיקא הוא ולא קאי במסקנא. והיינו פירושא דר\"ב ורמב\"ם דהכא. ומדלא תנן התם אלא אונן נוגע הלכך פסקו דמחוסר כפורים אפי' נוגע נמי לא. ולא ביארו למה חלקו חכמים ובספי\"ב מהלכות אבות הטומאה פסק בתרווייהו שלא עשו בהן מעלה זו אלא לאכילה. אבל לנגיעה נוגעין בקדשים קודם טבילה. [*ועיין ברפי\"ב דזבחים נוסחא אחרת בפי' הרמב\"ם. ועוד אאריך בזה במשנה ז' פרק בתרא דנדה. וכתב *)הרי\"ף במשנה ה' פי\"א דפרה דאיכא למידק דצריכין טבילה. אבל הערב שמש לא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*שביהודה נאמנים כו'</b>. כתב הר\"ב שרצועה היתה מפסקת כו'. ולא היה אפשר להביא. וא\"ת ויביא ע\"י שידה תיבה ומגדל. כדאמרינן פ\"ג דערובין סוף משנה א' אמרי' בגמ' דהאי תנא סבר אהל זרוק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא שמיה אהל. שמעינן מהכא דלמ\"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. וכ\"�� התו' דהכא. אע\"פ שבפ\"ג דערובין דף ל' סתמו דבריהם ביותר. ועוד אכתוב בזה במשנה ב' פ\"ג דפרה ובתוס' הקשה הר\"ר אלחנן האיך היו מביאין אפר פרה בגליל דא\"א לעשות אלא בירושלים. וא\"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים. ושמא דשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ\"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה נטמא ובעי הזאת ג' וז' כדאמר בנזיר פ\"ז משנה ג'. ע\"כ. [ועיין מ\"ש ברפ\"ח דמקואות]. ול\"נ לתרץ שהקילו לגבי עליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו'. וכן בחטאת דצריכא טובא. והכלל דטומאת ארץ העמים מדבריהם ויכולין להקל. דהם אמרו והם אמרו]: \n",
+                    "<b>נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה</b>. פירש\"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. וכתבו התוספות דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה\"ל חולין. ונטמא בטומאת ע\"ה. וכי משום דאקדישה פקע ליה טומאה מיניה. א\"נ הוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו [שחולין הן בידוע]. וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו. ומעיקרא היה נזהר לשמור בטהרה. וכן מצינו בסמוך גבי מניחה לגת הבאה דאע\"פ שהוא יודע. כמ\"ש שם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובשעת הגיתות והבדים</b>. עיין במשנה ד' פ\"ט דטהרות: \n",
+                    "<b>אף על התרומה</b>. פי' הר\"ב לפי שכל בני אדם מטהרים כו' כדי להפריש כו' אבל אח\"כ נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה. ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עברו הגתות והבדים</b>. פי' הר\"ב לאחר שעבר זמן הבציר כו'. עיין מ\"ש ברפ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>והביאו לו</b>. כן הנוסחא בכל הספרים. גם בפירש\"י ואע\"פ שאח\"כ שונה הכל בלשון יחיד. דה\"פ לא יקבלנה מכל מי שהביא**): \n",
+                    "<b>אבל מניחה לגת הבאה</b>. כתב הר\"ב ואז נותנה לכהן. דבאותה שעה הוא נאמן. ואע\"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. רמב\"ם פי\"א מהלכות משכב ומושב. ועיין במשנה ט' פ\"ו דדמאי: \n",
+                    "<b>רביעית קדש</b>. כתב הר\"ב דמיגו כו'. דגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש\"י: \n",
+                    "<b>כדי יין וכו' נאמנים בשעת וכו'</b>. וקודם לגתות שבעים יום. פי' הר\"ב המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין כו' דמיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה דגנאי הוא לקדש כו'. וכפירש\"י. וכתבו התוס' ותימה דא\"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי. דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירץ הר\"ר אלחנן דהכא מיירי שיחדו לנסכים כשיצטרך ממנו. אבל התם מיירי כשכבר הקדישו לכך. ע\"כ. וכך כתב הרמב\"ם בפירושו וז\"ל בפי\"א מהלכות משכב ומושב כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע\"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים וכו' ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אע\"ג דע\"ה אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות. פירש\"י שאע\"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א\"י על הקנקנין לא האמינום. ואין הכהנים חבירים מקבלין מהן הקנקנין עם התרומה. אבל מערין אותו לכליהן ודכותה אמרינן לקמן. אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין עכ\"ל. והוא משנה ד' פ\"ה דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן המודיעית ולפנים</b>. יש לדקדק דלא תנן וכמדתה לכל רוח כדתנן במשנה ב' פ\"ט דפסחים. וכה\"ג במגדל עדר במשנה ד' פ\"ז דשקלים. וכמו שדקדקו התוס' בסוף פ\"ג דפסחים על צופים דתנן התם. ונראה בעיני שכן ��יו מוכרי הקדירות חונים ושוכנים באותו המחוז. שהדרך שממנה לירושלים עובר על המודיעית ואילו לרוח אחרת לא היו מצוים מוכרי קדרות כמו שכן מצוי בכל הכרכים הגדולים שבמחוז מיוחד יש בעלי מלאכה פלונית מצויים ברוב. ולא בזולת מן המחוזים אחרים: \n",
+                    "<b>ולפנים</b>. הא מודיעית עצמה לא מהימן ומוקי בגמרא כשהקדר והחבר שניהם נכנסים או יוצאין שניהם ופירש\"י שניהם נכנסים דימתין עד שיהא מן הכרך ולפנים. א\"נ כששניהם יוצאין הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד. וכ\"ש קדר נכנס וחבר יוצא. הואיל וסוף הקדר לכנס לפנים. יחזור החבר הצריך ליקח ויקח: \n",
+                    "<b>נאמנין על כלי חרס</b>. כולה מתני' אחומר בתרומה מבקדש קאי והכי תני בגמרא נאמנין בכלי חרס הדקים לקדש. ומ\"ש הר\"ב טעמא דדקים משום דא\"א וכו'. עיין במשנה דלקמן מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>מן המודיעית ולחוץ</b>. הא מודיעית כלפנים ומוקי בגמרא בקדר יוצא וחבר נכנס. פירש\"י שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו. ואם לא עכשיו [יקח] אימתי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכו'</b>. נאמנים לומר לא מששנו כלי הבית. והכי מפרש לה במשנה ו' פ\"ז דטהרות: \n",
+                    "<b>נאמנין</b>. לשון רש\"י ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מבתרומה קיימי. [כלומר וכן חומר בתרומה] ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה. והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם. ע\"כ. והתו' הביאו לשון התוספתא דנאמנין גם על טהרת תרומה. וכן הרמב\"ם העתיקה בפי\"ב מהלכות משכב ומושב ומשמע דנמי לענין תרומה. וההוא פירקא ז' דטהרות דביה שנינו ג\"כ לגבאים וגנבים שנכנסו לבית כו' בנאמנות דתרומה מיירי. וע\"ש. וצ\"ל דלא תני לה הכא אלא איידי דתנן לעיל דהוא הקדר והן הקדרות. ואפי' הכי לפעמים נאמנים ולפעמים לא. וה\"נ גנבים לפעמים נאמנים כשהחזירו ולפעמים לא. ואיידי דגנבים תני נמי גבאים דמתני בהדדי בפרק ז' דטהרות אבל אין ראיה מדתנן ובירושלים נאמנין על הקדש ש\"מ דרישא לאו בקדש. דאיכא למימר דמשום סיפא דאף בתרומה נקט לה: \n",
+                    "<b>ובירושלים נאמנין על הקדש</b>. פירש הר\"ב על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים דכל יחיד ויחיד נסכו בביתו. לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעית. אבל בעלי הלשכה המספקים נסכים לצבור. די להם בנכנסים לתוך העיר. ולשם בלבד האמינום על החביות א\"נ יחידים צריכין לדקים אף לבישול שלמיהם יום יום. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובשעת הרגל אף על התרומה</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ויאסף כל איש וגו'. גמ'. והרמב\"ם בפי\"א מהל' מטמאי משכב ומושב כתב מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל. טעמו דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרין לא היו עוקרים לגזירתן שגזרו בע\"ה. ולא הוי דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר יגמור</b>. פי' הר\"ב סבר אם אתה אומר לא יגמור. אף הוא לא יתחיל. הכי מפרשינן בגמ' פ\"ק דביצה דף י\"א. ומש\"ה בטהרת העזרה מודה ר\"י דמטהרין דהא לא פליג אלא בחמישי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואומרין להם.</b> פי' הר\"ב לעמי הארץ ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחוות. דאילו ישראל לא היו ראויין לילך אלא בעזרת כהנים לצרכיהם כדתנן בפ\"ק דכלים משנה ח'. וכ\"פ רש\"י ותוספת: ",
+                    "<b>הזהרו שלא תגעו בשלחן ��תטמאוהו.</b> ה\"ג ולא כגי' הספרים דגרסי הזהרו בשלחן ובמנורה. ותטמאו כל הכלים. דבהדיא איתא בגמרא דתנא דידן לא תני מנורה. משום דתמיד האמור במנורה לא יומם ולילה קאמר. אלא תמיד מלילה ללילה. כמפורש בספ\"ג דתמיד ול\"ג ותטמאו כל הכלים. דמידי הוא טעמא אלא משום תמיד דכתיב ביה. [וכלים] דשלחן לא מעכבי בלחם הפנים כדתנן בפי\"א דמנחות משנה ו'. ובזיכי הלבונה היו שניים שהרי אלו נוטלין ואלו מניחין. כדתנן התם: ",
+                    "<b>שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו.</b> אע\"ג דצפויו בטל לגביה דרחמנא קרייה עץ. כדכתיב ביחזקאל [מ\"א] המזבח עץ וגו' ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. וכלי עץ העשוי לנחת נמי לא הוי דכתיב (ויקרא כ״ד:ו׳) השלחן הטהור מכלל דטמא. מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים. ואומר להם ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסדורו וכו' שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו. גמרא: ",
+                    "<b>מפני שהן כקרקע.</b> כתב הר\"ב מזבח הנחשת שהתורה קראתו מזבח אדמה. גמ'. וכלומר המזבח שמעלין עליו העולות והשלמים כדכתיב (שמות כ׳:כ״א) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. וקשיא לי דלמאי צריך ליה דהא מזבח הנחשת לא היה אלא מקשה דאבנים סיד זפת ועופרת כדכתב הר\"ב ברפ\"ג דמדות. והרי הוא כשאר חומות אבנים שלא מצאנו טומאה בה אלא הנגעים ולא מגעות. ואפשר דה\"ק אילו היה מזבח הנחשת כבימי מרע\"ה א\"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהא דינו ג\"כ שלא יהיה טעון טבילה. מדקראו מזבח אדמה. ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפוייו: ",
+                    "<b>מפני שהן מצופין.</b> כתב הר\"ב ה\"ק וחכמים מטמאים כו' דאל\"ה יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. דדומיא דשק בעינן. דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא כל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקם. אף כל מיטלטל מלא וריקם. גמ'. ומ\"ש הר\"ב פי' אחר וחכ\"א דטעמא דאין צריך טבילה לפי שהם מצופים כו' והוי ככלי עץ כו'. דחיקא מלתא טובא. דמאי טעמא קאמרי לפי שהם מצופים דמשמע דאי לא דהוו מצופים הוו טמאים. ומעיקרא קאמר דצפויין מטמאן. והכי נמי תנן ברפכ\"ב ממס' כלים דאזלינן בתר חיפוי כדמייתי לה בגמ' דהכא. ואף בזה הפי' עצמו משמע הכי דהא קאמר וצפויין בטל לגביהן. משמע דלגביהן בטל אבל בלא\"ה צפוי עיקר. וא\"כ מה נתינת טעם יש בזה שאמרו חכמים דטהורין מפני שהן מצופין. ועוד אי משום צפויין טהורין הם. ל\"ל תו למימר והוו כלי עץ כו' דמשמע משום כך הם טהורין ולא משום הצפוי. ובגמ' ואי בעית אימא רבנן לר\"א קאמרי מאי דעתיך משום דמצופין. מבטל בטל צפויין גבייהו. ופירש\"י מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו אדמה הא לאו הכי טמאין. אע\"ג דעשויין לנחת. מפני שהן מצופין. ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוי ליה ככלי מתכות. מבטל בטל צפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו. ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה ע\"כ. ולדבריו האי דקאמרי מפני שהן מצופין הוא נתינת טעם לדברי ר\"א. דאיצטריך לקרא משום דאל\"ה ס\"ל דהוו טמאין. וטעמיה מפני שהן מצופין. ומאי דאהדרו רבנן אינו במשנה אלא בכח המאמר. וכמתמיהין מפני שהן מצופין קאמרת. אתמהה. דמאי אהני הצפוי הא מבטל בטיל גבייהו. וז\"ש הר\"ב כך פי' רמב\"ם בהל' מטמאי משכב ומושב. ל\"ק והרי תלמוד ערוך הוא. דה\"ק שהוא פוסק כאיבעית אימא. ולשונו של הרמב\"ם גם הוא מורה יורה כפרש\"י שכך כתב שם בפי\"א שצפוייהן כבטלין לגביהן. דמשמע ודאי דה\"ק. דזה שהיו ראוין להתטמא מפני הצפוי שלהן הרי הן כבטלין לגביהן. אבל בפ\"ד ��הלכות כלים כתב בהפך וז\"ל כלי עץ וכו' שציפם במתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מאחר שציפם בטלים. הצפוי עצמו טהור כמו שבארנו ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דהרמב\"ם סובר דאדרבה כל החפויין טהורין ודתנן ברפכ\"ב דכלים וחיפן בשיש טהורין לאו דוקא שיש שהוא אבן ה\"ה מתכת דכל החפויין טהורין הן. והא דאמרינן בגמרא גבי שלחן דרחמנא קרייה עץ. היינו דאל\"ה משום צפויו הוי טהור. דציפוי מטהרו ולא היו צריכין להזהיר שלא יגעו. אבל קרייה עץ דלא להוי בטיל לגבי צפוי. אבל שאר כלים ודאי בטלין גבי צפויין כיון דכל צפוי טהור והכלי מצופה בדבר טהור הרי גם הוא טהור והיא היא המסקנא דאיבעית אימא. דאע\"ג דלתירוצא קמא גם (להמקשן) [צ\"ל להתרצן] הוי הסברא בהיפך. דמשום החפוי ראוי להטמא לאבעית אימא לא הוי הכי. וה\"ק מאי דעתך דמשום צפויין ליטמאן יותר והוא בהפך. דצפויין לא מטמאי דבטלין אגב כלי. דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו. והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שהוא מצופה. והלכך מפני שהן מצופין לא מטמאו. ואין צריך טעם אחר (ולא בטיל) [צ\"ל ומבטל בטיל] צפוייהו. לאו אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר. ואתא מתני' כפשטה. וחכ\"א הטעם שאין מטמאין מפני שהן מצופין. עכ\"ד. ואע\"ג דתחלת לשון הר\"ב אפשר שמורים על זה הפי' דקאמר דטעמא דא\"צ טבילה. לפי שהם מצופין כו'. אבל סיומא דמלתיה לאו הכי הוא דמסיים והוו ככלי עץ כו' דלפי זה הא דהן מצופין אינם ענין הכרח וטעם לטהרתן. דהא בלאו הכי טהורין הן. מפני שהן כלי עץ כו'. אלא שצפויין אינו מעלה ואינו מוריד. והדרא קושיין לדוכתא. דדברי הר\"ב סותרין זה את זה. דתחלת דבריו דטעמא דטהורין מפני הצפוי. וסוף דבריו דטעמא שהן כלי עץ העשוי לנחת: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת חגיגה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חגיגה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה חגיגה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Chagigah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Chagigah",
+    "text": {
+        "Mishnah Chagigah, Introduction": [
+            "כאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם. וכל מה שנחבר אליהם חתם הענין במסכת חגיגה. שענינה בחובת שלש רגלים. והניחה לאחרונה. בשביל שאינו ענין כללי. בשביל שאינה חובה אלא על הזכרים כמ\"ש (שמות כ״ג:י״ז) יראה כל זכורך. רמב\"ם: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הכל חייבים בראיה</b>. כתב הר\"ב והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. דדחויה היא מקמי הא דרבינא בדף ד' דדייק מדתנן בסיפא ועבדים שאינם משוחררים. דלתני עבדים מאי שאינם משוחררים אלא שאינם משוחררים לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואמרינן בגמ' בריש פרקין כאן במשנה ראשונה. כאן במשנה אחרונה. כלומר מ\"ה פ\"ד דגיטין דמשנה ראשונה אמרו ב\"ה עובד את רבו יום אחד. ואת עצמו יום אחד. ובאחרונה חזרו להורות כדברי ב\"ש. דכופין את רבו לשחררו. ולפיכך למשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה במצות. שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים. ולמשנה אחרונה אמרו שלא יעשה המצוה. כי היכי שנוכל למהר לרבו שישחררנו כדי שלא ימנע מן המצוה. זוהי שיטת הרמב\"ם אבל לרש\"י השטה בהפך. דלמשנה אחרונה דכופין לשחררו הוי כאילו משוחרר ולפיכך חייב. וכשיטה זו כתב הר\"ב ברפ\"ח דפסחים: \n",
+                    "<b>חוץ מחרש</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ כו' וכתיב בתריה למען ישמעו וכו' בפ' הקהל. וילפינן ראיה ראיה. גמ'. ומתני' דקתני חרש סתם והתנן במשנה ב' פ\"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו לא שומע ולא מדבר. הא אמרי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא [וה\"ק] וכו': \n",
+                    "<b>[*שוטה</b>. פירשתיו ברפ\"ק דתרומות]: \n",
+                    "<b>נשים ועבדים</b>. יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים ואשכחן במ\"ג פ\"ק דברכות נשים ועבדים וקטנים. ואשכחן במ\"ד פ\"ח דב\"ק דתני כולהו בלשון יחיד. חרש שוטה וקטן האשה והעבד. ולא הבינותי דברי התוס' שכתבו וז\"ל לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים. ותנא קטן חרש לשון יחיד. כדדייק פ\"ק דנדה גבי קטנות והכא קתני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך. דחרש ושוטה פטור מכל המצוות כדאמר לקמן. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק\"ו דנשים פטורות דכתיב זכורך. טפלים לא כ\"ש דהכי דייקינן בפ\"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ\"ש. עכ\"ל. וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני. דקטנות לענין מיאון. ואשה לענין עיגון. כמו שהוא ברפ\"ו דעדיות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ\"ש הר\"ב והכי איתא בברייתא בגמ'. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>ועבדים</b>. כתב הר\"ב דכל מצוה כו'. מפורש ברפ\"ג דברכות: \n",
+                    "<b>והסומא</b>. כתב הר\"ב דכתיב בבא כל ישראל לראות. כשם שהם באים להראות כו'. כך כתב הרמב\"ם פ\"ב מהל' חגיגה ולעיל כתבתי דילפינן ראייה ראייה. אבל בגמרא דהכא ריש פרקין ודף ד'. וריש סנהדרין וריש ערכין שנאמר יראה יראה כדרך שבא ליראות [לפני המקום בב' עיניו של מקום] כך בא לראות [המקום בב' עיניו]: \n",
+                    "<b>ומי שאינו יכול לעלות ברגליו</b>. לשון הר\"ב מירושלים לעזרה. וכן לשון רש\"י. וכתבו התוספות [ב'. ב'] ורבותא נקט. דלא מבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה. והה\"נ אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים. כדמשמע בגמ' [ו', ב'] ע\"כ. והא דנקטי לעזרה. ולישנא דמתני' בין בבית שמאי בין בבית הלל להר הבית. משום דבגמ' דף ז' מאי והראיון [דרפ\"ק דפיאה] ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. משמע ודאי דראייה דוקא בעזרה היא. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"א מהל' חגיגה. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. כמפורש במ\"ח פ\"ק דכלים. ולפיכך הראייה שם היא דמתקיים בה את פני ה'. אבל הר הבית כנגד מחנה לויה היא. ומתניתין דנקטה הר הבית. היינו טעמא שכשיכול לעלות להר הבית שהוא בשפוע ההר. ממילא הוא עולה עוד במעלות העזרות. ששם מעלות עשויות. ועיין מ\"ט [צ\"ל מ\"ח] פ\"ק דמסכת בכורים ומ\"ש שם בס\"ד [*ושוב ראיתי שהוא בעיא בירושלמי. היכן מראה פנים בהר הבית. או בעזרות. ופשיט לה מן תוספתא שהוא בעזרה]. ומ\"ש הר\"ב מדכתיב שלש רגלים ולא אמר פעמים. כמו שאמר במקום אחר. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראייה</b>. כתב הר\"ב הבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם. דנאמר חגיגה להדיוט. ונאמר ראייה לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו. אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו. ברייתא בגמרא דף ז': \n",
+                    "<b>וחגיגה</b>. פירש הר\"ב שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם. משמע שאתם תהנו ממנו. ומנלן דקרבן בהמה הוא. פירש\"י דכתיב (שמות כ\"י) לא ילין חלב חגי עד בקר. במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר. ועיין סוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שאין לראיה וחגיגה שיעור. עיין בריש פאה: \n",
+                    "<b>וחגיגה כו'</b>. כתב הר\"ב וחוץ כו' צריכים להביא כו' דכתיב וזבחת שלמים. כ\"כ הרמב\"ם פ\"א מהלכות חגיגה. וכתב הכ\"מ פסוק זה אינו כתוב בחג אלא גבי הר עיבל בפרשת כי תבא. ולא כתבו רבינו. אלא ללמוד משם דסתם שמחה הוי בזביחת שלמים. ומינה דושמחת בחגך היינו בזביחת שלמים וכו' ובגמרא נמי בפרק ערבי פסחים תניא בזמן שב\"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ע\"כ. ושם דף ק\"ט כתבו כן התוס'. ומ\"ש הר\"ב ונשים חייבות בהן. פי' התוס' בפ\"ק דקדושין דף ל\"ד שבעלה משמחה בזבחי שלמים שזובח. לא שתהא היא חייבת להביא קרבן ומ\"ש הר\"ב ושמחת אתה וביתך כפירש\"י דף ו' ע\"ב. והאי קרא במעשר שני כתיב בפרשת כי תבא. וצ\"ל דיליף ממעשר. [דכתיב ביה ביתו בהדיא] וכמ\"ש התוספת בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ט.) ובפי' הרמב\"ם ונקראים שלמי חגיגה צ\"ל שלמי שמחת חגיגה. והכי קראן בפרק א' מהלכות חגיגה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עולות במועד</b>. פי' הר\"ב עולת ראיה [באה] אפילו ביו\"ט. כב\"ה דמשנה ג' פ\"ב: \n",
+                    "<b>של פסח</b>. כתב הר\"ב אבל חגיגת י\"ד באה מן המעשר דרשות היא ולא חובה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ו דפסחים: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים מן המעשר</b>. כתב הר\"ב בטופל כו'. אם יש לו אוכלין הרבה כו' אבל בעולת ראיה לא תנן מן החולין [צ\"ל המעשר] דלמה טופלה יביא מעה כסף. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין לאו דוקא. כמ\"ש במשנה ה' בס\"ד ובפי' הרמב\"ם צ\"ל אינה באה אלא מן החולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות כו'</b>. שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל. מביאין אותם ומקריבין אימוריהן. והבשר נאכל לבעלים. יוצאין בהן משום שמחה אם יש בהם בשר לשובע. ומשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו'. נקט ברישא ישראל. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובחזה ושוק</b>. המורמים להן משלמי עולי רגלים. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא בעופות כו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ושמחת בחגך כו' ממי שחגיגה באה מהן יצ��ו עופות ומנחות כו'. הכי תניא ול\"ק דהא אצטריך בחגך ולא באשתך. כמ\"ש הר\"ב במשנה ז' פ\"ק דמועד קטן. דתירצו התוס'. דתרווייהו שמעינן מינה דלכתוב בחג. א\"נ תנא ס\"ל כאידך טעמא דהתם. וכתבתיו שם בס\"ד. אבל קשיא דמנחות למה לי למעוטא הא בושמחת גופיה דמרבינן כל מיני שמחות לא מצינן לרבויי אלא של בשר. כדאמר מר ותו קשיא לי דהאי אמר מר בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ט) יליף לה מדכתיב וזבחת שלמים ואכלת. וידוע שאין זביחה אלא בבהמה. דעוף נמלק. ומסתברא דהיינו דבגמרא עלה דברייתא. רב אשי אמר מושמחת נפקא. יצאו אלו שאין בהן שמחה. [*שוב ראיתי בירושלמי אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלים שם התואר</b>. כד\"א (ישעיהו נ״ה:י׳) ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל: \n",
+                    "<b>מביא שלמים מרובין</b>. בגמרא מהיכא מייתי לה הא לית ליה וקאמר דטופל מעות חולין למעות מעשר שני ומביא פר גדול. דלא בעינן אלא שתהא לו שעור דמי אכילה ראשונה מהחולין. ומהאי טעמא פירש הר\"ב ורש\"י שלמים שלמי חגיגה. וכ\"ש שלמי שמחה דכולו מן המעשר: \n",
+                    "<b>ועולות מועטות</b>. עולות ראיה. רש\"י: \n",
+                    "<b>מביא עולות מרובות</b>. דכתיב איש כמתנת ידו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שלא חג</b>. פירש הר\"ב שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. וכ\"פ הרמב\"ם. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון: \n",
+                    "<b>חוגג את כל הרגל</b>. דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת\"ל אותו אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג כל שבעה. א\"כ למה נאמר שבעה לתשלומין. ובסמוך פירש הר\"ב תשלומין דראשון. דאותו יום ראשון עשאו הכתוב עיקר והשאר תשלומין לו. הכי מפרש ליה ר\"י. ואע\"ג דר' אושעיא מפרש תשלומין זה לזה כל יום החובה בעצמו. ומיהו בחד סגי [*ואיכא בינייהו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>חיגר ביום ראשון. ונתפשט ביום שני דלרבי יוחנן כיון דלא חזי בראשון [כדתנן ברפ\"ק] לא חזי בשני ולר' אושעיא אע\"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. כבר] פסק הרמב\"ם פ\"א מהלכות חגיגה כרבי יוחנן. ותמה עליו הכ\"מ [*דהא רבי אושעיא גדול מר' יוחנן]: \n",
+                    "<b>ויו\"ט האחרון של חג</b>. ומנין שאם לא חג כו' שחוגג כו' ויו\"ט האחרון ת\"ל (ויקרא כ\"ג) בחדש השביעי תחוגו אותו. אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו ת\"ל אותו. [תרי אותו כתיב.] אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג חוצה לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות כו'</b>. דדרשא דלעיל מסיפא דקרא נפקא ליה. דכיון שישב ובטל לו ממצות עשה שייך ביה חסרון ולא מעוות. ותדע דבגמרא דלעיל א\"ל בר הי הי להלל. האי להמנות. להמלאות מבעי ליה. ואי איתא דמרישא דקרא שמעינן ליה מאי קשיא ליה. ומלישנא דר\"ש אומר לא תידוק דלאפלוגי אתא דטובא איתנהו הכי ולא פליגי. כמ\"ש בפרק ג' דבכורים משנה ו': \n",
+                    "<b>זה הבא על הערוה</b>. והוליד ממנה ממזר כו'. פירש הר\"ב והן לו לזכרון. וכפי' רש\"י. ומסיימי התוספות אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ע\"כ. ונראה לי דמלת וגזל צריך להיות וע\"ז שהחליפו העי\"ן בגימ\"ל והנקודות מלאו בלמ\"ד. ונקטי התוס' רציחה וע\"ז שהן חמורות כמו עריות. כדאמרינן בעלמא ע\"ז גילוי עריות וש\"ד. ועיין משנה ד' פ\"ב דיבמות מה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתר נדרים פורחים באויר</b>. פי' הר\"ב מעט רמז יש במקרא כו' שדרשו לא יחל הוא אינו מיחל. אבל אחרים מוחלין לו. גמ': \n",
+                    "<b>כהררים התלוים בשערה וכו'</b>. פירש הר\"ב תולין ברמז במקרא מועט וכו'. והלכות שבת מפרש בגמ' דהא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה לא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב. ומדסמך בפרשת ויקהל פ' שבת לפ' משכן. אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת. וחגיגות מפרש בגמרא דהא ילפינן מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר. כמ\"ש לעיל במשנה ב'. איכא למדחי ולמימר. דללאו תניין אתי לקרבנות הבאין בחג ולא נילף מיניה דוחגותם היינו קרבן חגיגה. אלא חוגא. כלומר מחול. כמו יחוגו וינועו כשכור (תהילים ק״ז:כ״ז) אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר. וכתיב התם (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וילפינן וחגותם מויחוגו. והואיל ומדברי קבלה יליף הוו כהררים התלויים בשערה. והמעילות מפרש בגמרא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח. שליח מעל [בפירוש הר\"ב דמשנה ב' פ\"ו דמעילה] שליח עני מאי קא עביד. דלא דמי לשאר מוציא מעות הקדש לחולין דמידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה. לעיוני הכא מאי ידע. היינו כהררים כו': \n",
+                    "<b>הדינין וכו'</b>. יש להם על מה שיסמכו. מפרש בגמרא. לכדתניא נפש תחת נפש. (שמות כ\"א) ממון כו'. ויליף לה נתינה דכאן מנתינה דדמי ולדות דלעיל מיניה. והעבודות. להולכת הדם. דאע\"ג [*שהיא עבודה] שאפשר לבטלה. שישחוט בצד המזבח וזורק. אפ\"ה דין עבודה יש לה לכל דברי עבודה לפגול וכו'. ויליף מדכתיב והקריבו. וזו קבלת הדם היא שהרי לאחר שחיטה נאמר. ואין הולכה אלא א\"כ קבל. ואפקה בלשון הולכה. לומר דהולכה עבודה היא. וטהרות. דתניא (ויקרא י\"ד) ורחץ את בשרו וכו'. מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן וכו'. וטומאות. לכעדשה מן השרץ. ויליף דכתיב (שם י\"א) כל הנוגע בהם. וכתיב (שם) כל אשר יפול עליו מהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שערו חכמים בכעדשה. שכן חומט תחלתו בכעדשה. [*ועיין מ\"ש ברפ\"ז דנדה]. ועריות. לבתו מאנוסתו. דלא כתיבא. ואתיא הנה הנה. זימה זימה. כמ\"ש בריש יבמות בס\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אין דורשין בעריות כו'</b>. ומה שהביא זה הענין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב בתו מאנוסתו. אתיא מדרשא מפורש בריש יבמות: \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. לשון הר\"ב לשלשה. הכי מפרש בגמרא דאל\"כ היכי קאמר ולא במרכבה ביחיד. וכיון שהוא יחידי ואינו שומע מרב הרי הוא מבין מדעתו. ואפ\"ה אמרת לא. והדר קאמר אלא א\"כ היה חכם ומבין וכו': \n",
+                    "<b>ולא במרכבה</b>. כתב הר\"ב ורמב\"ם פירש מציאת האל ותאריו. פירוש שמותיו. וכינויו. וביאר המפרש להלכות יסודי התורה בפרק ב'. קראו לכל אלו הענינים מעשה מרכבה. דרך כבוד. כלומר ידיעת הבורא עצמו אין בנו ולא בנביאים כח. לידע אותה על בוריה. אלא נשתדל בידיעת הצורות הנפרדות שהם קרובים ממנו. והם מורים על מציאותו כמו שיורה המרכבה שיש לו רוכב. וכן אמר יחזקאל ע\"ה. היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל וכו' ע\"כ. והקשה הר\"ב דא\"כ חכמת המרכבה ה\"ל למתני. ולא מעשה מרכבה כו' ואין לתרץ דגי' הרמב\"ם ולא במרכבה. וכמו שהיא גי' הספרים. שבפי' כתב בפירושו ובחבורו. מעשה מרכבה. ומה שפי' הר\"ב מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות כו' יש ג\"כ דוחק קצת לפי פירושו. דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית. והתוס' פירשו במעשה בראשית בשם ר\"ת. שהוא שם מ\"ב אותיות היוצא מבראשית. ומפסוק שלאחריו. ע\"כ. ואין ס��ק שהמכוון מה שאסרו מללמדו. הוא על כח פעולתו. ומעשה שע\"י נעשה. דאילו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד הרי נודע. וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו אילו היה זה בכלל האיסור אלא שהאיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה שע\"י. וכפירש\"י בפרק ד' דקדושין דף ע\"א. שם בן י\"ב כו' משרבו הפריצים המשתמשים בו וכו'. ומעכשיו יפורשו מעשה שבבראשית ושבמרכבה. בענין אחד: \n",
+                    "<b>כאילו לא בא לעולם</b>. לשון הר\"ב אם לא כו' משמע שגירסתו אלו לא כו'. אבל בכל הנוסחאות כגי' הספר. וכן בפירוש הרמב\"ם. וכן בערוך ערך רת דגרס רתוי [*ומביא ממדרשי חז\"ל שכך לשונם ומפרש נוח] וה\"ג רש\"י. אבל בגמרא בפיסקא שלא בא כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא לסמוך</b>. כתב הר\"ב מפני שמשתמש בבעלי חיים שבכל כחו כו'. עיין במשנה ד' פ\"ב דביצה: \n",
+                    "<b>ושניים להם אב בית דין</b>. אע\"ג דהלל נשיא [כמבואר בדברי הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דאבות] הואיל ושמאי נכנס במקום מנחם אין לטעות בו דמנחם השני שבזוג הרי שהיה אב ב\"ד. ולפי דשמאי אמר שלא לסמוך כמו הראשונים שבשלשה הזוגות הראשונים הקדימו ג\"כ. ומה\"ט נקט בכל מקום שמאי בראשונה הואיל וכאן הזכירו בראשונה. תוספת. [*ונמצא שנשנה הלל קודם לשמאי במ\"ג פ\"ק דעדיות ועיין מ\"ש במ\"ט פ\"ג דסוכה בסוף דבור המתחיל וב\"ש אומרים וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים וכו'</b>. משנה זו שנויה כבר במשנה ד' פ\"ב דביצה. ושם פירשתי בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת</b>. כתב הר\"ב דעצרת יש לה תשלומין כל ז' כדכתב במ\"ו פ\"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים כו'. עיין בתוס' בד\"ה נפשוט כו': \n",
+                    "<b>ובה\"א אין יום טבוח אחר השבת</b>. [*ולשון הר\"ב אין לה יום טבוח וכן לשון רש\"י. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ול\"ג אחר השבת. וה\"נ מייתי לה בגמ' בבלי]*) ומ\"ש הר\"ב ואשמועינן תנא דאפי' כו' אמרי ב\"ש דאין עולת ראייה קריבה ביו\"ט ודחו לה כו' גמ'. כלומר ול\"ק דהא אפליגו בה חדא זמנא. ופי' רש\"י דקמ\"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ותו בגמ' ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי ב\"ה משום דלא אפשר למחר. אבל בהא אימא מודו לב\"ש. צריכא: \n",
+                    "<b>ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת</b>. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת וכ\"ש שלמי חגיגה וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה דלא דחו דילפינן מקרא (ויקרא כ״ג:ו׳) דוחגותם וגו' לה' שבעת ימים ולא שמונה כמ\"ש במ\"ד פ\"ז דפסחים. אלא עולת ראיה מאי טעמא לא ומאי שנא ממוספי יו\"ט דדחו שבת משום דזמן קבוע להם. וה\"נ זמן קבוע להם. וכי תימא דשאני עולת ראיה ממוספין דאם עבר זמנן בטל קרבנן משא\"כ הראייה דיש לה תשלומין כל שבעה דאי איתא דמשום הא לא דחו לא אצטריך קרא דוחגותם לשלמי חגיגה דכמו כן יש להן תשלומים כל שבעה. ומש\"ה בפ\"ז דפסחים ד' ע\"ו ע\"ב אדאיתא בגמ' מנינא למעוטי חגיגה כו' כיון דאית ליה תשלומין כל ז' לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא. לא דחיא טומאה. כתבו התוס' דל\"ג כיון דאית ליה תשלומין. אלא ה\"ג כיון דלא דחיא שבת שאין הטעם תלוי בכך אלא ילפינן מוחגותם כו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד דאיכא למ\"ד דכשנטמאו הבעלים בראשון של יו\"ט דלא חזי ביום הקבוע לית ליה תשלומין ע\"כ. אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"א מה' חגיגה עולת ראייה ו��למי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר ע\"כ. וא\"כ גרס שפיר כגרסת הספרים. ולענין קו' התו' נ\"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג ז' ולא ח' ואצטריך למכתב דתיליף מיניה לטומאה דלא דחי. ולא תיליף מפסח דדחי. והא נמי לא קשיא ממאן דאמר דכשנטמאו הבעלים כו' לית ליה תשלומין. דיש לומר דאפ\"ה דכיון דקרא קבע תשלומין לחגיגה כשלא חג מעצמו הלכך כמאן דלא קביע ליה זמן דמי. והטומאה אינה נדחית אע\"ג דבכה\"ג תו לית ליה תשלומין. ועוד דהך סוגיא אליבא דמ\"ד דאית ליה תשלומין דהכי קי\"ל. כדמוכח מהרמב\"ם שסתם וכתב מי שלא הקריב כו' הרי זה מקריב בשאר ימות הרגל. משמע אפילו מחמת שהיה טמא בראשון. ותמיהני שהכ\"מ לא הראה מקום על זה דמשנתינו זאת שאמרה דלא דחי שבת. ומיהו לדעת בעלי התוס' נ\"ל דטעמא דעולת ראיה אינה דוחה שבת משום דכל עצמה של ראיה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה. כמ\"ש במשנה ב' דפ\"ק הלכך כחגיגה היא: \n",
+                    "<b>ואין כהן גדול מתלבש בכליו</b>. פירש הר\"ב בכלים נאים שלו וכו' כדי שלא יתנאה כו' וכפירש\"י וכלומר בביתו ובשוק. והתוס' הקשו דהל\"ל בכלים נאים. מאי בכליו. ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש. וראיה מירושלמי דאמתני'. ר\"י בר בון בשם ריב\"ל בכל יום כהן מתלבש בכליו ומקריב וכו' ר\"ע בשם ריב\"ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו\"ט. כלומר מפני כבוד היום. והיינו דאמרה מתני' דבזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים כו': \n",
+                    "<b>ומותרין בהספד ותענית</b>. קאי (אב\"ש) [צ\"ל אכל שנים] נמי ולהכי קתני מותרין. א\"נ ה\"ק והעם מותרין וכו': \n",
+                    "<b>שלא לקיים כדברי האומרים עצרת אחר השבת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ממחרת השבת. והן אומרים [ממחרת] שבת בראשית. ואנן ס\"ל שהפסוק קרא יו\"ט שבת. כמו שקראו כולם שבתות השם. הרמב\"ם. ומה שהכריח קבלת רז\"ל. תמצא במשנה ג' פ\"י דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. עיין במשנה ב' פ\"ח דברכות: \n",
+                    "<b>לחולין למעשר ולתרומה</b>. והא כדאיתא והא כדאיתא. דהא תנן ברפ\"ב דבכורים דרחיצת ידים בתרומה. מה שאין כן במעשר. וכ\"ש חולין. אלא תרומה בנגיעה. וכדמפרש הר\"ב שם. והכא למעשר וחולין דוקא באכילה. עוד פירשו בגמ' דאידי ואידי באכילה. הא באכילה דנהמא. הא באכילה דפירי: \n",
+                    "<b>[*אם נטמאו ידיו</b>. ה\"ה יד אחת. כמ\"ש במשנה ז' פי\"ב דפרה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל</b>. פירש הר\"ב למעשר וכ\"ש לתרומה. הכי מפרש בגמרא. והא דבמשנה ב' פ\"ח דברכות סבר ליה ב\"ש דכשנטל ידיו אינו מטמא משקים [ובהא סברא לא פליגי ב\"ה] ותנן [במשנה ז' פ\"ח דפרה] כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. לא קשיא. דהכא דוקא בטבילה בעינן כונה למעשר וכ\"ש לתרומה. אבל בנטילת ידים כי נטל לחולין שוב אינו פוסל בתרומה. דאלת\"ה אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה. שלא יטמא משקין כך כתבו התוס'. אבל הרמב\"ם בפי\"ג מהל' אבות הטומאות כתב וכן הנוטל ידיו או הטבילן צריך כונה אפי' למעשר כו' [*ומיירי לענין אכילת מעשר ותרומה וכן מוכח התם והכא בפירושו שבמשנה. אבל לנגיעה ודאי דאף לתרומה א\"צ כונה. ואצ\"ל למעשר ועיין בפי' הר\"ב בפ\"ק דשבת משנה ד' בגזרה השביעית]: \n",
+                    "<b>כאילו לא טבל</b>. פירש הר\"ב למעשר כו' אבל טבילה היא לחולין. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והא אתא לאשמועינן דאי לגופיה לא אצטריך. דהא ברישא תנן דאפי' הוחזק לחולין אסור למעשר. ועי\"ל דאי מרישא ה\"א דטפי עדיף לא הוחזק כלל למעשר מהוחזק לחולין. דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בגדי עם הארץ מדרס לפרושים</b>. פי' הר\"ב כמדרס הזב וכדמסיק לקמן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדאיתא בפ\"ב דחולין דף ל\"ה. והתם מסקי התוספת. וכן בפ\"ד דנדה דף ל\"ד. דאילו ע\"ה עצמו אינו עושה מדרס. וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום. וכיוצא בזה בפי' משנה ה' פרק דלקמן משא\"כ רוקו דעם הארץ. [דתנן במשנה ב' פרק דלקמן] דיכולין להזהר ועיין משנה ה' ו' פ\"ז דטהרות. ומה\"ט אתי שפיר דקתני בגדי ע\"ה ולא קתני דע\"ה עצמו כזב. וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. ולפי זה מאי דנקט הר\"ב כמדרס הזב לענין דינא נקט. דמדרס נדה ומדרס זב שוים הם. אבל הגזירה משום אשתו נדה היא כמ\"ש לקמן ולשון הר\"ב כולו לשון רש\"י הוא. והכתוב שהביא הר\"ב וכל אשר יגע במשכבה. ובפירוש רש\"י כתוב במשכבו. ושניהם לא דייקי. דהך קרא שכתב הר\"ב בנדה כתיב. ורש\"י דנקט במשכבו דכתיב בזב. מיהו רישיה דקרא ואיש והתוספת דהכא הביאו ירושלמי. דע\"ה אצל תרומה הוי כזב. והרמב\"ם בפי\"ג מהלכות אבות הטומאות כתב וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות. ומתני' דטהרות מפרש בטעם אחר כנזכר בפירושו שם. ואפ\"ה לא קשיא. אמאי נקט בגדי כו' דבאינך כולהו כתב דבגדים דוקא אבל אוכליהם טהורין הן לשלמעלה מהן וכתב כ\"מ שכן הוא בירושלמי. ולסברא זו י\"ל. איידי דאינך דבגדים דוקא נקט גבי ע\"ה נמי בגדי כו'. [*ועיין במשנה ג' ה' פי\"א דפרה]: \n",
+                    "<b>עם הארץ</b>. עיין מ\"ש בסוף משנה ח' פ\"ד דחלה: \n",
+                    "<b>על טהרת הקדש</b>. שהיה נשמר מכל מה שיטמא הקדש. וישים אותם חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם. אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>והיתה מטפחתו מדרס לחטאת</b>. כתב הר\"ב אבל לא לקדש כו'. ואין כן הלכה. עיין במשנה ה' פ\"ב דחולין. ומשנה ב' פ\"ב דטהרות. ומ\"ש דלאו [כקדש דמי] לכל הדברים כו'. עיין סוף פ\"ב דטהרות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*שמטבילין כלים בתוך כלים</b>. פירש הר\"ב כששניהם טמאים. דמגו כו' [דסלקא ליה טבילה סלקא למה שבתוכו] כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ו דמקואות]: \n",
+                    "<b>נושא את התרומה</b>. עי' פ\"ה דטבול יום משנה ו': \n",
+                    "<b>לא כמדת הקדש</b>. פי' הר\"ב בחציצת טבילותיו. ולפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא. תוספת. ובגמרא עביד צריכותא דהא מרישא שמעינן לה דיש בחציצה דכובד הכלי בין חמור בקדש מבתרומה. וקאמר דאי מרישא ה\"א דוקא כובדו של כלי וכו' ואי מסיפא ה\"א דוקא קשר דמיא מהדק ליה. אבל רישא מיא מקפי [למנא] ומגביהין אותו. \n",
+                    "<b>ובתרומה קושר</b>. בכלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מטה וכיוצא בה. לשון הרמב\"ם פי\"ב מהלכות אבות הטומאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלים הנגמרים בטהרה</b>. פירש הר\"ב ונזהר בהם משיבואו קרוב לגומרן כו'. דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה. ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוס': \n",
+                    "<b>[*צריכין טבילה</b>. ולא הערב שמש עיין משנה ד' פ\"ה דפרה ובפי\"א משנה ה']: \n",
+                    "<b>הכלי מצרף כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב כף אחת כו'. ובריש פרק בתרא דעדיות מפרש דאסמכתא הוא. ובגמ' פליגי בה ומשמע נמי דלמ\"ד דרבנן לא דריש לקרא כלל. אבל הרמב\"ם בפירושו גם בפי\"ב מהלכות אבות הטומאות כתב נמי דאסמכתא הוא: \n",
+                    "<b>הרביעי בקדש כו'</b>. עיין משנה ה' פ\"ב דטהרות כי שם מקומות דינין הללו: \n",
+                    "<b>מטביל שתיהן</b>. פי' הר\"ב והוא שתשאר לחלוחית וכו'. כ\"פ הרמב\"ם וכן בחבורו פי\"ב מהלכות אבות הטומאות והשיגו הראב\"ד דבלא נגיעה מה יעשה המשקה ע\"כ. וכתב הכ\"מ דאין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע\"י משקה מטמא את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתו גם בלתי נגיעה: \n",
+                    "<b>שהיד מטמא את חברתה בקדש כו'</b>. מפרש בגמ' לאתויי אם נגע יד חברו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלין אוכלים נגובים וכו' פירש הר\"ב מי שתחב לו כו' או שתחב הוא עצמו וכו' ע\"י כוש או כרכר</b>. בגמ' ופירש\"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וכ\"פ התוס'. וקשיא לי דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמלתא נקט ול' הרמב\"ם בפירושו במלקחים ודומיהן: \n",
+                    "<b>אבל לא בקדש</b>. פי' הר\"ב שמא יגע כו' באוכלים של קדש. וכפירש\"י וכתבו התוס' ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק שבפיו דחשוב משקה. במשנה י' פ\"ח דכלים. וכלומר והוי רבותא דאפי' משום שמא יגע ברוק גזרו. אבל נ\"ל דלא רצה לפרש כן משום דההוא לאו פסיקא הוא. דהלכה התם דוקא כשנתהפך כו': \n",
+                    "האונן עיין משנה ו' וח' פ\"ח דפסחים: \n",
+                    "<b>צריכין טבילה לקדש</b>. כתב הר\"ב דכיון דעד האידנא היו אסורים בקדש כו' והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הרמב\"ם ספי\"ב מהלכות אבות הטומאה. והא דכתב הר\"ב דמחוסר כפורים פוסל בנגיעה ולא כן האונן. וכ\"פ הרמב\"ם. טעמם מדריש פי\"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פי' הר\"ב. והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו'. וא\"כ ה\"ה למחוסר כפורים. וכ\"פ שם הרמב\"ם וז\"ל ואסור ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו כו'. וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כמו שביארנו בחגיגה. ותו דבגמרא דהתם מסיק בהדיא דבאכילה עבוד רבנן מעלה ובנגיעה לא. וכן כתב רש\"י שם בד\"ה ה\"ג כו' דאוקמתא דלא אסחו דחיקא הוא ולא קאי במסקנא. והיינו פירושא דר\"ב ורמב\"ם דהכא. ומדלא תנן התם אלא אונן נוגע הלכך פסקו דמחוסר כפורים אפי' נוגע נמי לא. ולא ביארו למה חלקו חכמים ובספי\"ב מהלכות אבות הטומאה פסק בתרווייהו שלא עשו בהן מעלה זו אלא לאכילה. אבל לנגיעה נוגעין בקדשים קודם טבילה. [*ועיין ברפי\"ב דזבחים נוסחא אחרת בפי' הרמב\"ם. ועוד אאריך בזה במשנה ז' פרק בתרא דנדה. וכתב *)הרי\"ף במשנה ה' פי\"א דפרה דאיכא למידק דצריכין טבילה. אבל הערב שמש לא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*שביהודה נאמנים כו'</b>. כתב הר\"ב שרצועה היתה מפסקת כו'. ולא היה אפשר להביא. וא\"ת ויביא ע\"י שידה תיבה ומגדל. כדאמרינן פ\"ג דערובין סוף משנה א' אמרי' בגמ' דהאי תנא סבר אהל זרוק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא שמיה אהל. שמעינן מהכא דלמ\"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. וכ\"כ התו' דהכא. אע\"פ שבפ\"ג דערובין דף ל' סתמו דבריהם ביותר. ועוד אכתוב בזה במשנה ב' פ\"ג דפרה ובתוס' הקשה הר\"ר אלחנן האיך היו מביאין אפר פרה בגליל דא\"א לעשות אלא בירושלים. וא\"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים. ושמא דשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ\"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה נטמא ובעי הזאת ג' וז' כדאמר בנזיר פ\"ז משנה ג'. ע\"כ. [ועיין מ\"ש ברפ\"ח דמקואות]. ול\"נ לתרץ שהקילו לגבי עליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו'. וכן בחטאת דצריכא טובא. והכלל דטומאת ארץ העמים מדבריהם ויכולין להקל. דהם אמרו והם אמרו]: \n",
+                    "<b>נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה</b>. פירש\"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. וכתבו התוספות דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה\"ל חולין. ונטמא בטומאת ע\"ה. וכי משום דאקדישה פקע ליה טומאה מיניה. א\"נ הוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו [שחולין הן בידוע]. וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו. ומעיקרא היה נזהר לשמור בטהרה. וכן מצינו בסמוך גבי מניחה לגת הבאה דאע\"פ שהוא יודע. כמ\"ש שם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובשעת הגיתות והבדים</b>. עיין במשנה ד' פ\"ט דטהרות: \n",
+                    "<b>אף על התרומה</b>. פי' הר\"ב לפי שכל בני אדם מטהרים כו' כדי להפריש כו' אבל אח\"כ נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה. ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עברו הגתות והבדים</b>. פי' הר\"ב לאחר שעבר זמן הבציר כו'. עיין מ\"ש ברפ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>והביאו לו</b>. כן הנוסחא בכל הספרים. גם בפירש\"י ואע\"פ שאח\"כ שונה הכל בלשון יחיד. דה\"פ לא יקבלנה מכל מי שהביא**): \n",
+                    "<b>אבל מניחה לגת הבאה</b>. כתב הר\"ב ואז נותנה לכהן. דבאותה שעה הוא נאמן. ואע\"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. רמב\"ם פי\"א מהלכות משכב ומושב. ועיין במשנה ט' פ\"ו דדמאי: \n",
+                    "<b>רביעית קדש</b>. כתב הר\"ב דמיגו כו'. דגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש\"י: \n",
+                    "<b>כדי יין וכו' נאמנים בשעת וכו'</b>. וקודם לגתות שבעים יום. פי' הר\"ב המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין כו' דמיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה דגנאי הוא לקדש כו'. וכפירש\"י. וכתבו התוס' ותימה דא\"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי. דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירץ הר\"ר אלחנן דהכא מיירי שיחדו לנסכים כשיצטרך ממנו. אבל התם מיירי כשכבר הקדישו לכך. ע\"כ. וכך כתב הרמב\"ם בפירושו וז\"ל בפי\"א מהלכות משכב ומושב כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע\"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים וכו' ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אע\"ג דע\"ה אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות. פירש\"י שאע\"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א\"י על הקנקנין לא האמינום. ואין הכהנים חבירים מקבלין מהן הקנקנין עם התרומה. אבל מערין אותו לכליהן ודכותה אמרינן לקמן. אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין עכ\"ל. והוא משנה ד' פ\"ה דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן המודיעית ולפנים</b>. יש לדקדק דלא תנן וכמדתה לכל רוח כדתנן במשנה ב' פ\"ט דפסחים. וכה\"ג במגדל עדר במשנה ד' פ\"ז דשקלים. וכמו שדקדקו התוס' בסוף פ\"ג דפסחים על צופים דתנן התם. ונראה בעיני שכן היו מוכרי הקדירות חונים ושוכנים באותו המחוז. שהדרך שממנה לירושלים עובר על המודיעית ואילו לרוח אחרת לא היו מצוים מוכרי קדרות כמו שכן מצוי בכל הכרכים הגדולים שבמחוז מיוחד יש בעלי מלאכה פלונית מצויים ברוב. ולא בזולת מן המחוזים אחרים: \n",
+                    "<b>ולפנים</b>. הא מודיעית עצמה לא מהימן ומוקי בגמרא כשהקדר והחבר שניה�� נכנסים או יוצאין שניהם ופירש\"י שניהם נכנסים דימתין עד שיהא מן הכרך ולפנים. א\"נ כששניהם יוצאין הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד. וכ\"ש קדר נכנס וחבר יוצא. הואיל וסוף הקדר לכנס לפנים. יחזור החבר הצריך ליקח ויקח: \n",
+                    "<b>נאמנין על כלי חרס</b>. כולה מתני' אחומר בתרומה מבקדש קאי והכי תני בגמרא נאמנין בכלי חרס הדקים לקדש. ומ\"ש הר\"ב טעמא דדקים משום דא\"א וכו'. עיין במשנה דלקמן מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>מן המודיעית ולחוץ</b>. הא מודיעית כלפנים ומוקי בגמרא בקדר יוצא וחבר נכנס. פירש\"י שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו. ואם לא עכשיו [יקח] אימתי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכו'</b>. נאמנים לומר לא מששנו כלי הבית. והכי מפרש לה במשנה ו' פ\"ז דטהרות: \n",
+                    "<b>נאמנין</b>. לשון רש\"י ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מבתרומה קיימי. [כלומר וכן חומר בתרומה] ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה. והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם. ע\"כ. והתו' הביאו לשון התוספתא דנאמנין גם על טהרת תרומה. וכן הרמב\"ם העתיקה בפי\"ב מהלכות משכב ומושב ומשמע דנמי לענין תרומה. וההוא פירקא ז' דטהרות דביה שנינו ג\"כ לגבאים וגנבים שנכנסו לבית כו' בנאמנות דתרומה מיירי. וע\"ש. וצ\"ל דלא תני לה הכא אלא איידי דתנן לעיל דהוא הקדר והן הקדרות. ואפי' הכי לפעמים נאמנים ולפעמים לא. וה\"נ גנבים לפעמים נאמנים כשהחזירו ולפעמים לא. ואיידי דגנבים תני נמי גבאים דמתני בהדדי בפרק ז' דטהרות אבל אין ראיה מדתנן ובירושלים נאמנין על הקדש ש\"מ דרישא לאו בקדש. דאיכא למימר דמשום סיפא דאף בתרומה נקט לה: \n",
+                    "<b>ובירושלים נאמנין על הקדש</b>. פירש הר\"ב על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים דכל יחיד ויחיד נסכו בביתו. לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעית. אבל בעלי הלשכה המספקים נסכים לצבור. די להם בנכנסים לתוך העיר. ולשם בלבד האמינום על החביות א\"נ יחידים צריכין לדקים אף לבישול שלמיהם יום יום. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובשעת הרגל אף על התרומה</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ויאסף כל איש וגו'. גמ'. והרמב\"ם בפי\"א מהל' מטמאי משכב ומושב כתב מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל. טעמו דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרין לא היו עוקרים לגזירתן שגזרו בע\"ה. ולא הוי דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר יגמור</b>. פי' הר\"ב סבר אם אתה אומר לא יגמור. אף הוא לא יתחיל. הכי מפרשינן בגמ' פ\"ק דביצה דף י\"א. ומש\"ה בטהרת העזרה מודה ר\"י דמטהרין דהא לא פליג אלא בחמישי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואומרין להם.</b> פי' הר\"ב לעמי הארץ ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחוות. דאילו ישראל לא היו ראויין לילך אלא בעזרת כהנים לצרכיהם כדתנן בפ\"ק דכלים משנה ח'. וכ\"פ רש\"י ותוספת: ",
+                    "<b>הזהרו שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו.</b> ה\"ג ולא כגי' הספרים דגרסי הזהרו בשלחן ובמנורה. ותטמאו כל הכלים. דבהדיא איתא בגמרא דתנא דידן לא תני מנורה. משום דתמיד האמור במנורה לא יומם ולילה קאמר. אלא תמיד מלילה ללילה. כמפורש בספ\"ג דתמיד ול\"ג ותטמאו כל הכלים. דמידי הוא טעמא אלא משום תמיד דכתיב ביה. [וכלים] דשלחן לא מעכבי בלחם הפנים כדתנן בפי\"א דמנחו�� משנה ו'. ובזיכי הלבונה היו שניים שהרי אלו נוטלין ואלו מניחין. כדתנן התם: ",
+                    "<b>שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו.</b> אע\"ג דצפויו בטל לגביה דרחמנא קרייה עץ. כדכתיב ביחזקאל [מ\"א] המזבח עץ וגו' ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. וכלי עץ העשוי לנחת נמי לא הוי דכתיב (ויקרא כ״ד:ו׳) השלחן הטהור מכלל דטמא. מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים. ואומר להם ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסדורו וכו' שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו. גמרא: ",
+                    "<b>מפני שהן כקרקע.</b> כתב הר\"ב מזבח הנחשת שהתורה קראתו מזבח אדמה. גמ'. וכלומר המזבח שמעלין עליו העולות והשלמים כדכתיב (שמות כ׳:כ״א) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. וקשיא לי דלמאי צריך ליה דהא מזבח הנחשת לא היה אלא מקשה דאבנים סיד זפת ועופרת כדכתב הר\"ב ברפ\"ג דמדות. והרי הוא כשאר חומות אבנים שלא מצאנו טומאה בה אלא הנגעים ולא מגעות. ואפשר דה\"ק אילו היה מזבח הנחשת כבימי מרע\"ה א\"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהא דינו ג\"כ שלא יהיה טעון טבילה. מדקראו מזבח אדמה. ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפוייו: ",
+                    "<b>מפני שהן מצופין.</b> כתב הר\"ב ה\"ק וחכמים מטמאים כו' דאל\"ה יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. דדומיא דשק בעינן. דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא כל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקם. אף כל מיטלטל מלא וריקם. גמ'. ומ\"ש הר\"ב פי' אחר וחכ\"א דטעמא דאין צריך טבילה לפי שהם מצופים כו' והוי ככלי עץ כו'. דחיקא מלתא טובא. דמאי טעמא קאמרי לפי שהם מצופים דמשמע דאי לא דהוו מצופים הוו טמאים. ומעיקרא קאמר דצפויין מטמאן. והכי נמי תנן ברפכ\"ב ממס' כלים דאזלינן בתר חיפוי כדמייתי לה בגמ' דהכא. ואף בזה הפי' עצמו משמע הכי דהא קאמר וצפויין בטל לגביהן. משמע דלגביהן בטל אבל בלא\"ה צפוי עיקר. וא\"כ מה נתינת טעם יש בזה שאמרו חכמים דטהורין מפני שהן מצופין. ועוד אי משום צפויין טהורין הם. ל\"ל תו למימר והוו כלי עץ כו' דמשמע משום כך הם טהורין ולא משום הצפוי. ובגמ' ואי בעית אימא רבנן לר\"א קאמרי מאי דעתיך משום דמצופין. מבטל בטל צפויין גבייהו. ופירש\"י מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו אדמה הא לאו הכי טמאין. אע\"ג דעשויין לנחת. מפני שהן מצופין. ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוי ליה ככלי מתכות. מבטל בטל צפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו. ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה ע\"כ. ולדבריו האי דקאמרי מפני שהן מצופין הוא נתינת טעם לדברי ר\"א. דאיצטריך לקרא משום דאל\"ה ס\"ל דהוו טמאין. וטעמיה מפני שהן מצופין. ומאי דאהדרו רבנן אינו במשנה אלא בכח המאמר. וכמתמיהין מפני שהן מצופין קאמרת. אתמהה. דמאי אהני הצפוי הא מבטל בטיל גבייהו. וז\"ש הר\"ב כך פי' רמב\"ם בהל' מטמאי משכב ומושב. ל\"ק והרי תלמוד ערוך הוא. דה\"ק שהוא פוסק כאיבעית אימא. ולשונו של הרמב\"ם גם הוא מורה יורה כפרש\"י שכך כתב שם בפי\"א שצפוייהן כבטלין לגביהן. דמשמע ודאי דה\"ק. דזה שהיו ראוין להתטמא מפני הצפוי שלהן הרי הן כבטלין לגביהן. אבל בפ\"ד מהלכות כלים כתב בהפך וז\"ל כלי עץ וכו' שציפם במתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מאחר שציפם בטלים. הצפוי עצמו טהור כמו שבארנו ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דהרמב\"ם סובר דאדרבה כל החפויין טהורין ודתנן ברפכ\"ב דכלים וחיפן בשיש טהורין לאו דוקא שיש שהוא אבן ה\"ה מתכת דכל החפויין טהורין הן. והא דאמרינן בגמרא גבי שלחן דרחמנא קרייה עץ. היינו דאל\"ה משום צפויו הוי טהור. דציפוי מטהרו ולא היו צריכין להזהיר שלא יגעו. אבל קרייה עץ דלא להוי בטיל לגבי צפוי. אבל שאר כלים ודאי בטלין גבי צפויין כיון דכל צפוי טהור והכלי מצופה בדבר טהור הרי גם הוא טהור והיא היא המסקנא דאיבעית אימא. דאע\"ג דלתירוצא קמא גם (להמקשן) [צ\"ל להתרצן] הוי הסברא בהיפך. דמשום החפוי ראוי להטמא לאבעית אימא לא הוי הכי. וה\"ק מאי דעתך דמשום צפויין ליטמאן יותר והוא בהפך. דצפויין לא מטמאי דבטלין אגב כלי. דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו. והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שהוא מצופה. והלכך מפני שהן מצופין לא מטמאו. ואין צריך טעם אחר (ולא בטיל) [צ\"ל ומבטל בטיל] צפוייהו. לאו אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר. ואתא מתני' כפשטה. וחכ\"א הטעם שאין מטמאין מפני שהן מצופין. עכ\"ד. ואע\"ג דתחלת לשון הר\"ב אפשר שמורים על זה הפי' דקאמר דטעמא דא\"צ טבילה. לפי שהם מצופין כו'. אבל סיומא דמלתיה לאו הכי הוא דמסיים והוו ככלי עץ כו' דלפי זה הא דהן מצופין אינם ענין הכרח וטעם לטהרתן. דהא בלאו הכי טהורין הן. מפני שהן כלי עץ כו'. אלא שצפויין אינו מעלה ואינו מוריד. והדרא קושיין לדוכתא. דדברי הר\"ב סותרין זה את זה. דתחלת דבריו דטעמא דטהורין מפני הצפוי. וסוף דבריו דטעמא שהן כלי עץ העשוי לנחת: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת חגיגה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חגיגה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה חגיגה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Chagigah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,202 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Moed Katan, Introduction": [
+            "סידרה אחר מגילה מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. הרמב\"ם ועיין מ\"ש בפתיחה ליבמות:"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>בית השלחין</b>. פירש [הר\"ב] ארץ עיפה כו' תרגום עיף משלהי. גמ'. וה\"א מתחלף בחי\"ת. רש\"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ד דבב\"ב. וכתבו התוס' ועיף ויגע צמא למים כדכתיב*) ונפש עיפה למים ע\"כ. ולא מצאתי מקרא זה בכל הכ\"ד ספרים ונ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. (משלי כ\"ה): \n",
+                    "<b>במועד</b>. המשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד. הרמב\"ם [*ולפי שאין במשנה לשון חש\"מ אלא מועד. נ\"ל שיש לתקן ללשון הרמב\"ם ושכצ\"ל המשנה תקרא מועד מה שאנו קורין חש\"מ והם הימים וכו'] ומ\"ש הר\"ב דדבר האבוד מותר במועד במסכת חגיגה [דף י\"ח] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה עצורין בכל מלאכה ת\"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסורים בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחש\"מ ואיזה מותרת. רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ורי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש והטור פה אחד [הסכימו] דאינה אלא אסמכתא. ואין לאיסור מלאכה בחש\"מ עיקר מן התורה. והב\"י כתב שנ\"ל מזאת הברייתא שיש לאיסור מלאכה בחולו של מועד עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שיהא נראה להם. וכמ\"ש בשם הר\"ן לענין אסורי יה\"כ בר מאכילה ושתיה ברפ\"ח דיומא. ולדבריו צריך לומר דתרתי שמעינן מהך קרא דהא דרשינן נמי מיניה דאכילת מצה חוץ מלילה הראשונה רשות ולא חובה כמ\"ש במשנה ו' פ\"ב דסוכה. ומ\"ש הר\"ב אבל שדה שלחין של אילן עיין במשנה ג': \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. כתב הר\"ב דבשביעית שרי להשקות בין שדה בית הבעל כו'. וכ\"כ התוספות בדף ו' ע\"ב בשם רש\"י ומשום דבירושלמי מוקים למתניתין דספ\"ב דשביעית כמתניתין ג' דלקמן. והתם פי' לה רש\"י וכן הר\"ב בשדה הבעל. ש\"מ דההיא מתניתין נמי בבעל איירי ורבי שמעון מתיר שם וכן הלכה כמו שאכתוב שם בס\"ד. והטעם דבשביעית שרי יותר מחה\"מ משום טעם הירושלמי שאעתיק לקמן [*בד\"ה אבל אין כו'] וכ\"כ בכ\"מ פ\"א מהלכות שמטה דמההוא טעמא אתינן. אבל הרמב\"ם נראה שאינו סובר כרש\"י והר\"ב אלא דבית הבעל נמי אסור בשביעית וההיא דספ\"ב דשביעית כתב בהדיא דשרייא משום האילנות שלא יפסדו וכן מוקים למתני' ג' דלקמן דמדמי לה בירושלמי כמו שאכתוב שם בס\"ד ופשטא דמתניתין דהכא משמע ודאי דבשביעית נמי לא שרי אלא דשלחין וכן העתיקה הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שיצא בתחלה</b>. כתב הר\"ב ואין חוששין כו' שמא יפלו גדותיו. עיין לקמן במשנה דלקמן (ד\"ה) ומתקנים את המקולקלת. ומ\"ש הר\"ב ואיכא טרחא כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא: \n",
+                    "<b>בין ממעיין שלא יצא בתחנה</b>. ואצטריך למתני למעוטי שדה הבעל שאפילו ממעיין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור. גמרא: \n",
+                    "<b>אבל אין משקין כו'</b>. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא הר\"ן. [*וזה אף להרמב\"ם דלעיל בסוף ד\"ה ובשביעית כו' וכדלקמן בד\"ה ואין עושין כו']. וטעמא כדמפרש בירושלמי דשביעית ע\"י שהוא מותר במלאכה פי' שאינה דקרקע התירו אפי' בדבר של טורח. א\"נ שביעית ע\"י שזמנה מרובה כו'. ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל: \n",
+                    "<b>ולא ממי הקילון</b>. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב דאיכא טרחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה נקראת קילון. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ואין עושין עוגיות כו'</b>. מדרישא דהך אבל אין משקין כו' לא קאי אשביעית הך סיפא נמי לא קאי אשביעית וכ\"פ הרמב\"ם בפרק א' מהלכות שמטה וטעמא כדלעיל: \n",
+                    "<b>עוגיות</b>. פי' הר\"ב חריצים ומסיים הר\"ן כדי שיתעכב שם המים מלשון הלהן תעגנה (רות א' י\"ג) שהוא לשון עכוב. ע\"כ. ומה שכתבו רש\"י [ד' ע\"ב. ד\"ה עוגיות] ורמב\"ם שהוא מלשון עג עוגה דמשנה ח' פ\"ג דתענית היינו הך שפירש רש\"י בפי' רות תעגנה לשון אסור כלא כמו עג עוגה וכו' והערוך כתב שתרגום מערוגות מטעה [יחזקאל י\"ז] (ז') עוגיות כ\"כ בערך בדד: \n",
+                    "<b>לגפנים</b>. לשון הר\"ב בעקרי הזיתים. ובעקרי הגפנים. לישנא דברייתא בגמרא ובאתריה דתנא דמתני' שכיחי גפנים ולא זיתים. וכדאשכחן נמי בגמרא. רב יהודה שרי לבי ברציתא למעבד בנכי [*שהוא ארמית לעוגיות כדאיתא התם] לכרמיהון. ולא קאמר נמי לזיתיהון אלא משום דלא הוו להו אלא כרמים ולא זיתים. וכיוצא בזה פירשו התוספת ספ\"ג דשבת דף מ\"ז ובפ\"ג דחגיגה דף כ\"ה דבגליל שכיח שמן יותר מיין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובשביעית</b>. כתב הר\"ב מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית. לישנא דגמרא שנראה כעודר עיין משנה ב' פ\"ב דשביעית: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים עושין כו' בשביעית</b>. דכל שנראה כחופר [לא הוי עבודה דעודר] לא הוי. כיון דמשליך את העפר למרחוק. והעודר מניחו במקומו כ\"כ הר\"ן והכי איתא בגמרא בבינייהו דאמוראי דפליגי בטעמא דר' אליעזר. דלמאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה דלהכי לא קאמר מפני שנראה כעודר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמיירי דשדי לאבראי וכו' ולפי שהרמב\"ם בפ\"א מה' שמטה לא התנה שיהא משליך למרחוק משמע דסבר ליה דלרבנן בכל ענין שרי וכדמסיים ויהיב טעמא שהתירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה: \n",
+                    "<b>ומתקנין את המקולקלת במועד</b>. סיומא דמלתייהו דרבנן הוא והיינו דכתב הר\"ב אבל אין עושין כו' ומה שכתב הר\"ב אם נפל לתוכה עפר כו' ולא דמי למעיין שיצא בתחלה כדלעיל. דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא כדקתני שיצא בתחלה: \n",
+                    "<b>ומתקנין את קלקולי המים שברה\"ר</b>. אפי' אין רבים צריכים להם כדאיתא בגמרא. וטעמא כדכתב הר\"ן והרא\"ש בשם הראב\"ד לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת הבטלה משום דדמי לקדירה דבי שותפי ובשעה שהם בטלים מתחברים כולם ועושים ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם. ומסיק דכי התירו במלאכת הדיוט וכמ\"ש לקמן. ונראה לי דהיינו דתנן וחוטטין אותן ופרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין. היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט. דאלת\"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מת��נין הוה. וראיה לדברי שהרמב\"ם וכן הטור לא כתבו החטיטה בקלקולי המים שברה\"ר: \n",
+                    "<b>ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות כו'</b>. בריש שקלים תנן דבט\"ו באדר מתקנים כו' ושם מפורש. ול\"ק כיון דכבר תקנו למה להו תו לתקן בחוה\"מ. דבירושלמי הקשו זה על ומציינין את הקברות. ופתרו שירד שטף של גשמים ושטפו. ונראה דעל הראשונים ל\"ק להו ולא מידי לפי דמלתא דפשיטא הוא דהקלקולים מצויים בדרכים וכו'. ואין התקון מועיל בהן אלא לפי שעה. אבל ציון קברות אין סברא שיתקלקל אלא כדמשני שירד שטף כו': \n",
+                    "<b>ועושין כל צרכי הרבים</b>. מפרש בגמרא לאתויי חפירת בורות שיחין ומערות כשרבים צריכים להם עתה. אבל שלא לצורך המועד לא התירו מפני שהן מלאכת אומן. ואינו יכול לשנות בהן ואם ישנה בהם יפסיד. הרא\"ש בשם הראב\"ד. והא דמפרש הר\"ב ברפ\"ק דשקלים כגון דיני ממונות וכו' וה\"נ מפרש הכא בירושלמי וכן פסקם הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות י\"ט. ומיהו קצת קשיא בעיני דדיקא דמתני' דאמר רב אשי בגמרא דכל לאתויי חפירה משום דכולהו דתניא יוצאין לקווץ את הדרכים כו' בכלל ומתקנים את הדרכים הן דבהדיא תנן לה ואי איתא לההוא דירושלמי לא דייק ולא מידי. דדלמא לאתויי הנהו הוא דאתא. ומיהו בלאו הכי הא תניא בריש פ\"ג דף י\"ד ע\"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות. ואיכא למימר דלאתויי הך אתא אלא מאי אית לך למימר דסבירא לי' לרב אשי דליכא לאתויי ההיא דדנין כו' בהך דכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דומיא דאינך פרטי דתנינן בהדיא. ה\"נ ההוא פירושא דירושלמי לא ס\"ל לרב אשי לפרושי בכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דכותייהו דאינך דתנינן. שהם תיקונים בקרקע: \n",
+                    "<b>ויוצאין אף על הכלאים</b>. בגמ' רמי והתנן בא' באדר וכו' [בריש שקלים] ופליגא בשינויי וחד שינויי כאן בבכיר כאן באפיל. וכתבו הרמב\"ם בסוף פ\"ב דכלאים וטעמו דבירושלמי איתא להך אוקימתא. והא דקתני אף. דהכי תנן בריש שקלים והתם שפיר קתני אף. ומ\"ש הר\"ב דטעמא דיוצאין לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה. בגמ'. וכתבו התוספות ולא הוי מעילה דלב ב\"ד מתנה עליהן כדאשכחן וכו' ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פ\"ד דשקלים. ותמיהני שהרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שקלים בכתבו כל הבא מתרומת הלשכה לא כתב להך דהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מושכין את המים מאילן לאילן</b>. כתב הר\"ב דליכא טרחא אבל לא ישקה את כל השדה ובשדה בית הבעל איירי כו'. דאי בבית השלחין הא תנן לה בריש פרקין דמשקין והיינו כל השדה. אבל תימא מה דוחקיה לאוקמיה בשדה בית הבעל לוקמיה בשלחין דביה איירינן בריש פרקין ואלו בית הבעל מאן דכר שמיה. ועוד דזרעים שלא שתו כו' הדר מיירי בבית השלחין. ולא קשיא מאי לא ישקה [את] כל השדה. דהא כבר פי' הר\"ב לעיל דשדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי. ומתני' הכי דייקא. דמשיכה מאילן לאילן הוא דמותר הא השקאה לא. וכן דברי הר\"ן בהדיא לחלק בין משיכה להשקאה. ועל כרחינו גם זו היא סברת הר\"ב. כיון דיהיב טעמא דהמשכה משום דליכא טרחא. וא\"ל משום דבר\"פ בגמרא אמרינן דלא אסר ראב\"י אלא בהרווחה. והיינו בית הבעל. ואע\"ג דדרך דחייה אמרינן הכי מ\"מ הרי רש\"י אח\"כ בפירוש המשנה מפרש ובלבד שלא ישקה כו' שדה בית הבעל ע\"כ. דלהר\"ב שכתב לעיל דבשדה בית השלחין דאילן לא. לדידיה הא דאמרן דלא אסר אלא בהרווחה נפרש בשדה בית השלחין דאילן דלית ביה פסידא אלא הרווחה. אבל רש\"י היינו טעמא דמפרש בבעל משום דס\"ל איפכא דאילן איכא פסידא. והכי מפרש מושכין מאילן לאילן דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירה איכא. וכ\"כ התוספת בגמרא דריש פרקין משום דהוי כבית השלחין וכתבו דהא דתני מושכין ולא תני משקין אורחא דמלתא קתני דבעינן זה רגילין להשקות אילנות. ע\"כ. וכן יש לפרש דעת הטור שכתב שדה הבעל שיש בה אילנות יכול להמשיך וכו'. ולכולם לא אסרו בית השלחין דאילן כמו שאסר הר\"ב. ולהרמב\"ם עיקר טעם היתר בית השלחין משום האילנות שבה שכ\"כ רפ\"ו מהלכות י\"ט משקין בית השלחין במועד כו' שאם לא ישקה בית השלחין והיא הארץ הצמאה יפסדו בו האילנות שבה. ומשנתינו דמושכין כו' העתיקה כלשונה וכתב המגיד שמפרש למתני' כפי' הר\"ץ גיאות. דמיירי בבית השלחין ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות בלבד והמשכת המים מאילן לאילן מספיק להם. ע\"כ. וניחא טובא לפירושו דהשתא כולה מתניתין בבית השלחים כמו זרעים שלא שתו כו'. סוף דבר שדברי הר\"ב צריכים תלמוד שזו מנין לו שפירש לעיל דבית השלחין דוקא תבואה ולא דאילן. ונראה נמי שחזר בו. מדפירש בכאן בשדה בית הבעל: \n",
+                    "<b>זרעים שלא שתו כו'</b>. בבית השלחין כדכתב הר\"ב בריש פרקין וכן פי' בטור ר\"ס תקל\"ז. ומ\"ש הר\"ב דלא פסדי נראה סברתו בזה כפירש\"י. דמפרש זרעים שלא שתו לפני המועד שלא היו מלומדים לשתות תמיד לפני המועד לא ישקם במועד. דהואיל ולא משתה להו תדיר לפני המועד לא הוו להו פסידא אי לא משקה להו במועד. ודלא כפי' הר\"ן לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד להם מערב מועד ואין מותר אלא דבר האבוד במועד שהיה ליה להר\"ב לכתוב דלא פסדי במועד ועיין בספ\"ק דתענית: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין בזה ובזה</b>. כתב הר\"ב והלכה כראב\"י. דסתם מתני' דמשקין בית השלחין דלעיל כוותיה ותמיהני דאי משום הא לא אריא דהוה סתם ואח\"כ מחלוקת. דיצא מן הכלל דהלכה כסתם. כדאיתא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ב) ועוד דבגמרא ריש פרקין דבעינן לאוקמי למתני' דלעיל כרבי אליעזר בן יעקב דחינן ליה ואע\"ג דלפי האמת י\"ל דראב\"י נמי ס\"ל כמתני' דלעיל. מ\"מ אין ראיה מוכרחת דמתני' דלעיל כראב\"י ודמש\"ה ראוי לפסוק כמותו. ומ\"מ הרי\"ף פסק כראב\"י מטעם דשמעתא דרב יהודה כוותיה אזלא וכו' ואחריו נמשכו הרמב\"ם והרא\"ש והטור. וא\"ת קשיא הלכתא אהלכתא דהכא פסקינן כראב\"י. ובספ\"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן פסקינן דלא כראב\"י כבר כתב בזה הכסף משנה בפ\"א מהלכות שמטה דדוקא במועד דאיירא ביה רב יהודה ואזיל בשיטת ראב\"י פסקינן כוותיה. אבל בשביעית דלא איירא ביה רב יהודה הדרין לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית למועד כדאיתא בירושלמי שהעתקתיו לעיל [*ועיין בפ\"ח דערובין משנה י']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האישות</b>. פי' הר\"ב תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ובגמרא דבקרא הכי קרי ליה דכתיב נפל אשת בל חזו שמש. תהילים נ\"ח (כ\"ב): \n",
+                    "<b>כדרכו</b>. פי' הר\"ב חופר גומא ותולה בה מצודה וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים הר\"ן והגומא אינו אלא כדי שיתקבצו שמה אישות? הרבה. ואפשר שנותן שם אוכלין כדי שיבואו ויאחזו במצודה: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. לשון רש\"י אע\"ג דמתקן השדה. ולשון הר\"ן דלא גזרינן דלמא מיחזי כחרישה כשאדם חופר וסותם את חוריהם ע\"כ. והתוספות כתבו די\"ל דודאי צריך למסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פרק ג' דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות כו' וכן גרגר של צרורות כו' ע\"כ. ודקדקתי בהלכות שמטה להרמב\"ם. ולא מצאתי שהעתיק זו המשנה. וזו הוראה דל\"ג ובשביעית: \n",
+                    "<b>ומקרין</b>. נ\"ל שהוא נגזר משם*) קיר. ואע\"פ שהיה ראוי שיאמר ומקירין. אבל נשתנה שלא יתערב במלת מקיר שעינינו קרירות כדאמרי' במשנה ב' דביצה מפני שנראה כמקיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה כו'</b>. [*אפילו בתחלה] שעדיין לא נזקק להסגר דהא מ\"מ שמחה היא לו כשא\"ל א\"צ להסגר. ומיהו בגמרא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה. וכן נראה מלשון רש\"י והר\"ב דל\"ג בתחלה וכן בברייתא ל\"ג בתחלה אמנם בלאו הכי להרמב\"ם ליתא לההוא סוגיא אליבא דמתניתין לפי דלאותה סוגיא לרבנן בהסגר ראשון חזי ליה ולא פסק כן בחבורו כמו שכתב המגיד פ\"ז מהלכות י\"ט. והכסף משנה פ\"י מהלכות טומאות צרעת. ובירושלמי משמע דגרס ליה דמייתי עלה משנה י' פ\"ד דנגעים בהרת כגריס. ופסתה כגריס ונולד לפסיון מחיה. או שער לבן [והלכה לה האום] רבי עקיבא מטמא וחכ\"א תראה כתחלה. ולתרווייהו מוחלט ואמר רבי יוחנן ערב הרגל איכא בינייהו. דלר' עקיבא היא קדמייתא ואין נזקק לו לא להקל ולא להחמיר ולרבנן חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה. והיידא היא שלא להחמיר וכו': \n",
+                    "<b>אבל לא להחמיר</b>. כתב הר\"ב ויצריכנו לצאת חוץ למחנה דאף המוסגר משתלח כמ\"ש במשנה ז' פ\"ק דמגילה והא ודאי דכיון דמטמא נמי כמ\"ש שם דגם הוא צער לו. מ\"מ צוותא דאינשי עיקר צערא הוא. ולשון הר\"ן כלשון הר\"ב. אבל רש\"י והרמב\"ם סתמו וכתבו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. ע\"כ וסבר ר\"מ דרשאי לשתוק דבכהן תליא מלתא. גמרא. ועיין משנה ב' פ\"ג דנגעים: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לא להקל וכו'</b>. ס\"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק: \n",
+                    "<b>ועוד אמר ר\"מ</b>. כלומר ועוד מיקל רבי מאיר וכו': \n",
+                    "<b>קודם לרגל שלשים יום</b>. כתב הר\"ב תמיד ור\"ל בין לערער בין לספוד וכמ\"ש רש\"י אתרוויהו קאי. [*ויותר נ\"ל שתיבת תמיד צ\"ל אית]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל מחנכים את הכוכין במועד</b>. אע\"פ שאין צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים. רבים שתו ורבים ישתו. והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה. אבל לא תחלתם דהיינו חפירה כל שאין צריך להם עכשיו. הרא\"ש ור\"ן בשם הרמב\"ן. ושם כוך ארמית דתרי כלח דכתיבי באיוב. מתורגמין כוך. וסיפא דנקיט כוכין. ה\"ה לקבר. והרמב\"ם לא העתיק ברישא וסיפא אלא קבר: \n",
+                    "<b>נברכת</b>. כתב הר\"ב של כובסין. וכן פירש\"י וכדתנן לה ברפ\"ב דבבא בתרא וכתב הר\"ן לפי שיש בה צורך לחול המועד כדתנן ואלו מכבסין במועד ואיידי דאיירי בחפירת קרקע. תנא הא: \n",
+                    "<b>וארון עם המת בחצר</b>. כתב הר\"ב אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים. הר\"ן. ולפי שהוא עם המת הלכך מתני' אינה דחויה מההיא דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק כ\"ב דשבת. דכיון שעושה עם המת בחצר ליכא למיחש למראית עין שהכל רואין שלצורך המת עושה אותו כ\"כ הר\"ן שם והאריך יותר ואין כאן מקומו: \n",
+                    "<b>אלא אם כן יש עמו נסרים</b>. דטורח גדול לעשותן במועד. רש\"י בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני ששמחה היא לו</b>. לשון הר\"ב ואין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ולשון אין מערבין לא ניחא לפום כך. דהל\"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל. דהא קרא הכי משמע בחגך ולא באשתך. ובגמרא נמי הכי איתא דלדרשא דושמחת בחגך משום דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ולמ\"ד טעמא משום דאין מערבין כו' דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. שבעה לחינוך ושבעה לחג וכי תימא דהכי אתרמי. א\"כ מכדי קרא י\"ד ימים קאמר שבעת ימים ושבעת ימים למה לי. אלא לאשמועינן דהני לחוד והני לחוד. אפי' כי אתרמי. ועיין משנה ד' פ\"ק דחגיגה. והרמב\"ם בפ\"ז מהלכות יו\"ט כתב טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ובפ\"י מהלכות אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה והביא דרשה אחרת שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא בירושלמי ולפי שהיא פשוטה יותר מדרשא דבגמרא נסיב לה. ואהא דאין מערבין כו' כתבו התוס' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעיא שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה: \n",
+                    "<b>ועושה אשה תכשיטיה</b>. כתב הר\"ב כגון לתת כו' ומעברת סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה. רש\"י: \n",
+                    "<b>לא תסוד</b>. ענינו מפורש במשנה ד' פ\"ח דשבת: \n",
+                    "<b>שניוול הוא לה</b>. לשון הר\"ב צער הוא לה כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת. ולשון רש\"י שגנאי הוא לה ונוול בסיד [*ומצטערת בסיד]. ומה שכתב הר\"ב ואין הלכה כר\"י. וכך כתב הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו חזר בו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ההדיוט תופר כדרכו</b>. לצורך המועד. דבחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי. תוספת: \n",
+                    "<b>ומסרגין בצריך לה במועד</b>. טור סימן תקמ\"א. ומלת מסרגין במשנה ד' פ\"ח דאהלות מפורשת: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף ממתחין</b>. כן הגי' בספרים וכן הוא בפי' הרמב\"ם אבל במשנה שבגמרא לא גרסינן אף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעמידין תנור וכיריים ורחים</b>. לשון הר\"ב בונין ומושיבין ומתקנין כו'. לשון הרמב\"ם כלומר בונין על חרס של התנור והכירה הטפילה שלהם. ע\"כ. וענין טפלה בפ\"ה דכלים. ול' הרא\"ש מעמידין היינו שמתקנין אותו יפה על עמדו כדי להשתמש בהם ע\"כ. והר\"ב מפרש לשניהם דלענין הדין שניהם אמת. ופי' תנור וכירים בפרק ג' דשבת: \n",
+                    "<b>אין מכבשין</b>. פירש הר\"ב מנקרין כו'. ונ\"ל שהוא מלה ארמית מן במסילה נעלה \n",
+                    "(במדבר כ') שתרגומו באורח כבישא ניסק: \n",
+                    "<b>בתחלה</b>. פירוש חדשה אבל ישנה מכבשין. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשה הדיוט</b>. כמו שקדם זכרו [במשנה ד'] שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל</b>. פי' הר\"ב מעגילה עץ עגול כו' ובגמרא השתא במעגילה אמרת שרי ביד וברגל מבעיא. ה\"ק ומעגלין אותן כעין מעגלה ביד וברגל פירש רש\"י ולא מעגלה ממש אלא כעין מעגלה ביד וברגל. וכן כתבו כל הפוסקים: \n",
+                    "<b>מתקנן במועד</b>. מסקינן בגמרא כרבי יוסי דפרק דלקמן ולכך מתקנו כדרכו בין בשל עץ בין בשל ברזל וכתב הרמב\"ם פ\"ח מהלכות יו\"ט שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות ונמצא מאבד כל מה שבבית. ע\"כ. ועיין לעיל משנה ד'. ותו בגמרא דמתניתין דהכא לא כההיא דסוף פרק בתרא דמעשר שני. דיוחנן כ\"ג ביטל מכה בפטיש בדבר האבד אלא ההיא כר' יהודה בר פלוגתיה דר' יוס��: \n",
+                    "<b>וכל כבשין כו'</b>. דאי אין יכול לאוכלן לא. דכובש אסור. והרמב\"ם יהיב טעמא בפרק כ\"ב מהלכות שבת משום שהוא כמבשל. ולרש\"י והר\"ב דמשנה ב' פרק י\"ד דשבת נ\"ל שהוא משום מעבד עיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ומניחה לאחר המועד</b>. כתב הר\"ב ומהכא שמעינן דדברים מותרים במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כלומר דפתח באבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה ראשונה בימי אבלו. אלא מילי דמועד קא פריש. דאם אירע לו אונס קודם המועד דטוען קורה ראשונה כו' גמרא: \n",
+                    "<b>זולף</b>. פירש הר\"ב שופך וכו'. עיין מ\"ש במשנה ג' פי\"ט דשבת: \n",
+                    "<b>וגף</b>. פירש הר\"ב סותם פי החביות. והוא מלשון מגופה וכמפורש במשנה ג' פ\"ה דע\"ג. וכתבו התוספות י\"ל דצריך לכסותו מפני השרצים. ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכסוי מועט ושמא חדש מתקלקל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן מי שהיה יינו וכו'</b>. וצריכי דאי אשמועינן קמייתא בההיא קאמר רבי יוסי משום דמשחא [יקיר] ואיכא פסידא יתירא אבל חמרא דלא נפיש פסידא אימא מודי לר' יהודה ואי אשמועינן בתרייתא בההיא קאמר רבי יהודה וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>זולף כלומר מריק אותו בחביות</b>. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד</b>. שיש לו פנאי בשאר ימות השנה והוא משהה למועד. רש\"י: \n",
+                    "<b>יאבדו</b>. פירש הר\"ב ב\"ד מאבדין אותו ממון. ועושים אותו הפקר. וכן פירש הרמב\"ם. וקשיא דמנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלא מלאכה ויאבד. ונפקא מינה דאולי לא תאבד בלא מלאכה ויעשה לאחר המועד. ולשון רש\"י יאבדו שאסור להנות מהן ע\"כ. משמע דמחמיר טפי שילך לאבוד. והרב המגיד בפ\"ז מהי\"ט כתב בשם הרמ\"ך שהגאונים מפרשים מניחין אותה לאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה. אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו. והוא ז\"ל כתב שמצא בהפך להגאונים שכתבו כהרמב\"ם. אבל קשיא ליה דבגמרא מדמה לצרם אזן בכור והתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחוט על אותו מום כדתנן במשנה ג' פ\"ה דבכורות. וכן מוכר עבדו במשנה ו' פ\"ד דגיטין. מ\"מ כתב שכדברי הרמב\"ם עיקר. אבל הטור סימן תקל\"ח כתב כדברי הרמ\"ך. ונ\"ל להביא ראיה לדברי הרמב\"ם מהגמרא דלעיל מהך מתניתין אמרינן רבי ינאי ה\"ל ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחול המועד קטפיה. לשנה שהיוה כ\"ע לפרדסייהו בחול המועד אפקריה רבי ינאי לפרדסיה בההוא שתא משום דע\"י היה תקלה דשהו עד לחוה\"מ וקטפי. ואי איתא דמדינא אין להפקיר אלא להניחו ולמנוע מלעשות בו מלאכה. איהו דלא עביד להא אלא משום חומרא בעלמא למה לו להחמיר יותר מן הדין שיש במי שעובר. אלא ודאי דדינא במי שעובר כך להפקירה. ולפיכך כיון שעל ידו נעשית תקלה. ענש את עצמו בדין העובר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין לוקחים בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד</b>. פירש התוספת דרבותא קמ\"ל דאפילו הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך המועד אבל כל שאינו לצורך המועד ה\"ה אפילו שאר דברים דאסור דהא במשנה דלקמן אסרו למכור פירות אלא לצורך המועד. וצ\"ע אי צריך בהאי צנעה כמו בההיא דפירות כדלקמן. ע\"כ. והמגיד כתב דשאר דברים אפילו שאינו צריך להם במועד רשאי הוא לקנותו בצנעה לפי שמקח וממכר אינו אסור דבר תורה אפילו ביום טוב. ולפיכך במועד כל שהוא צריך לו או להשתכר שמוצא ב��ול מותר הוא לקנותו. אבל בתים ועבדים ובהמה כיון דאוושי ואוושא מלתא לא התירו לקנות אלא לצורך המועד או לצורך המוכר. ושדות וכרמים דאוושא נמי לא תנא לפי שא\"ל בהן לצורך המועד ולא תנא מה שצריך לעשות בו מלאכה קודם שיהנה ממנו ועיין משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>[*בתים עבדים ובהמה</b>. כן גי' הר\"ב וכן הוא בסדר המשנה בגמ' אבל הרי\"ף והרא\"ש גרסי אבנים וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ויהיב התם טעמא דצורך המועד משכחת בכותל הנוטה לנפול ויש סכנה דסותרו ובונהו ביו\"ט ולא די בסתירה דאם לא יבנה לא יסתור ובהגהת אשר\"י כתב כן בשם הא\"ז]: \n",
+                    "<b>שאין לו מה יאכל</b>. מצינן למימר דפרושי קא מפרש. ומיהו בגמ' דייק [מההיא או שאין לו כו' דמשנה ד' פרק דלקמן] דה\"ק א\"נ מי שאין לו מה יאכל מותר שישכיר עצמו אע\"פ שאין המלאכה לצורך המועד כדי להחיות את נפשו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אין מפנין כו'</b>. פירש הר\"ב כלים או תבואה שאינן לצורך המועד טור סי' תקל\"ה וטעמא נראה משום טרחא ואתי למנועי משמחת יום טוב: \n",
+                    "<b>אבל מפנה לחצרו</b>. כתב הר\"ב לבית אחר כו' אבל מבית לבית דרך רשות הרבים לא והיינו רישא וכבר פירשה אלא דלעיל נקט סתם רחוק כלשון הר\"ן במשנה והכא נקט ר\"ה כמו שמבארו הר\"ן בגמ': \n",
+                    "<b>אין מביאין כלים מבית האומן</b>. שיחשבו הרואים שבעל הבית נתנם לתקן אותם במועד ויאמרו שהאומן תיקנם במועד. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוכרי פירות כו' מוכרים בצנעה</b>. והטעם שכל שאומנתו בכך כל השנה בעי צנעה. אף על פי שהוא לצורך המועד. וזהו שהזכירו מוכרים. המגיד פ\"ז מהלכות יו\"ט. ופירוש בצינעה בברייתא בגמ'. אם היה חנותו פתוח לר\"ה פותח חציו ומניח חציו נעול ואם פתוח לסטיו פותח כדרכו כו': \n",
+                    "<b>הציידין</b>. ציידי [חיה] עופות ודגים. הר\"ן: \n",
+                    "<b>בצנעה</b>. כתב רש\"י שמא יאמר זה לוקח שלא לצורך המועד ע\"כ. ולפי דבריו קשה למה נקטינן אלו. והרמב\"ם פ\"ז מהלכות יו\"ט כפי מה שפירשו המגיד לא הצריך לעשותן בצנעה. אלא האומנים שעושין מלאכות לרבים. ופירש ב\"י סימן תקל\"ג דהטעם מפני שהן צריכין לעשות הרבה ביחד ונראה כאילו הן עושין אותם לצורך חול: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבי יוסי. ואין הלכה כר' יהודה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו מגלחין כו'</b>. משום דתנא באידך פרקין דברים שעושין לצורך המועד. כמו מוכרי פירות דנעשים [כדין]. קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד. תוספת. ומ\"ש הר\"ב דטעמא דאסור לגלח במועד כו' כדי שלא יכוונו כו' בגמרא. דאי לאו הכי אע\"ג דגילוח מלאכה היא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוס': \n",
+                    "<b>הבא ממדינת הים</b>. כתב הר\"ב שלא היה לו פנאי כו' כגון שלא בא ליישוב עד חוה\"מ. או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. בית יוסף בשם רבינו ירוחם: \n",
+                    "<b>וכן מי שנשאל כו'</b>. כתב הר\"ב אי נמי לא מצא פתח לחרטה. וכן לשונו ולשון רש\"י ספ\"ב דיבמות. וכן עוד לשון הר\"ב בסוף פ\"ב דנדרים. ושם בגמרא איתא פתח בחרטה. ופירש הרא\"ש דלא פתח ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עליך ולשון הירושלמי ולא מצא פתח לנדרו. ובפרק ה' דכתובות דף ס\"א אמתניתין המדיר אשתו מתשמיש המטה בגמרא שמא ימצא פתח לנדרו ופירש\"י פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ובריש פ\"ט דנדרים פסק הר\"ב דקי\"ל פותחין בחרטה וא\"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו. וכיון דבחרטה תליא מלתא כי לא נתחרט קודם הרגל נמצא שבמתכוין אינו מגלח קודם הרגל וליתסר דהא לא שייך ולא מצא וכו' וכ\"כ הרא\"ש דזה הירושלמי לא ס\"ל דבחרטה סגי וא\"כ לא ה\"ל להר\"ב לכותבו. ומיהו כתב הב\"י דהרי\"ף והרמב\"ם שלא הביאו הירושלמי נראה שהם סוברים כיון דבגמרא דידן לא פירשו כן שהוא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס ע\"כ: \n",
+                    "<b>והנזיר והמצורע</b>. פירש הר\"ב הנזיר שהשלים נזירתו. והמצורע שחל שביעי [שלו] במועד כו' וא\"ת פשיטא מסיים הר\"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. גם המגיד פירש כן בשם רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל בגמ' מסיק מברייתא דתנא בהדיא נזיר ומצורע אע\"פ שיש להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהם ופסק כן הרמב\"ם פ\"ז מהל' יום טוב וכתבו התוס' אע\"ג דתגלחת נזיר לא מעכבא מ\"מ רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד ע\"כ. ועיין משנה ד' פרק י\"ד דנגעים מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמנודה דקי\"ל שאסור בתכבוסת כמו האבל</b>. ר\"ן: \n",
+                    "<b>וכל העולים מטומאה לטהרה</b>. כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם. או לכבסן. וכל אלו מותרין במועד. שלא היה אפשר להם לכבס קודם הרגל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ הר\"ן. והב\"י סי' תקל\"ד [כתב] בשם המרדכי להביא בעל קרי שאירע לו קרי במועד. ולאתויי נמי בעלת הכתם שנמצא במועד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושוברין</b>. כתב הר\"ב שאם יאמר הלוה כו' שומעין לו. פירש הב\"ד. ומיירי שאבד המלוה שטר חוב כדכתב הר\"ן: \n",
+                    "<b>מתנה</b>. כתב הר\"ב ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל. דשמא יחזור בו הנותן. לאו חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר שלא כך היה. וז\"ל הר\"ן. ואם לא נכתב עדותן. יאמר הנותן לא היה כך: \n",
+                    "<b>ופרוזבולין</b>. כתב הר\"ב בוטי עניים דכתיב (דברים ט״ו:ח׳) העבט תעביטנו. ומי הם הלווים עניים. גמרא פרק ד' דגיטין דף ל\"ז. ועיין מ\"ש במש' ב' פ' בתרא דשביעית. ואם לא יכתבנו עכשיו והוא רוצה לילך. יעבור שביעית ויפסיד חובו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אגרות שום</b>. פי' הר\"ב ששמו ב\"ד נכסי לוה כו' וקורעין לו שטר חוב. כדאמרינן כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא הוא. ואם העדים רוצים ללכת. יהיה המלוה קרח מכאן ומכאן [*כן נ\"ל. ופירוש זה של הר\"ב כתב גם כן בטור סימן תקמ\"ה. אבל רש\"י פירש אגרות שום בכך שמו ב\"ד שדה זו. ונתנו לאחים כך וכך נגדו. ע\"כ. ולהירושלמי אגרות שום. שום היתומים ע\"כ. ומיהת קרוב לשמוע. שהטור והר\"ב ג\"כ ע\"פ הירושלמי פירשו לפירושם. ועיין בריש פ\"ו דמס' ערכין] ול' אגרות עיין בסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>ואגרות מזון</b>. כתב הר\"ב א\"נ מי שקיבל עליו לזון בת אשתו. וכ\"פ רש\"י. וקשיא מי גרע ממתנה. ומאי קמ\"ל: \n",
+                    "<b>ומיאונים</b>. פי' הר\"ב קטנה כו' יכולה למאן בבעלה קודם שתביא שתי שערות. ולומר אי אפשי בו וכו'. ואם לא יכתבו השטר עכשיו שמא תביא ב' שערות לאחר המועד ושוב אינה יכולה למאן. ותשב עמו שאינה חפצה באותו בעל. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ושטרי בירורין</b>. פירש הר\"ב שבררו להן דיינין וכו' ואם לא יכתבו עכשיו. שמא ילך לו ויבוטל השלום ר\"ן ועיין במשנה ד' פרק בתרא דב\"ב: \n",
+                    "<b>וגזירות ב\"ד</b>. כתב הר\"ב פסק דין כו' שאם לא יכתבו עכשיו שמא ישכחו הדבר. ולא יפסקו פעם אחרת כן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ואגרות של רשות</b>. פירש הר\"ב צווי השלטון. כפירש\"י. ועיין בפי' משנה י' פרק א' דאבות. וענינו כמ\"ש הר\"ן שהנשיא נותן רשות לזה לדון. ולומר לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם. ואם אין לו שטר. ישלם מביתו. ע\"כ. וכתב עוד הר\"ב. וי\"מ אגרות של שאלת שלום. בירושלמי. וטעמא כתב הרמב\"ם. מפני שאין אדם נזהר בתקונן מאוד. וה\"ל כמעשה הדיוט. ולדבריו צריך שיהיה לצורך המועד. כדלעיל במשנה ח' פ\"ק. לענין תפירת הדיוט. וכ\"כ ב\"י לענין כתיבת חשבונותיו. והראב\"ד כתב דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. כלומר והוי דבר האבוד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין כותבין שטרי חוב</b>. כתב הר\"ב הואיל ויכול לכתבו לאחר המועד. דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כמו במתנה. כיון שהלוהו. לא יהיה לוה רשע ולא ישלם: \n",
+                    "<b>אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד</b>. כתב סמ\"ג בשם הירושלמי בד\"א להניח. פירוש לאחר המועד. אבל להניחם במועד אפילו להניחם לאחרים יכול לכותבן ע\"כ. וב\"י נדחק בפירושו. למאן דס\"ל דלא מנחי תפילין במועד: \n",
+                    "<b>אפילו בספר העזרה</b>. כתב הר\"ב ספר תורה שכהן גדול כו' ואע\"ג דצריך לרבים. יש לפרש בי\"כ צריכים לו רבים. אבל לא עכשיו. הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו. וכדעת א\"ח שכתב ב\"י. אבל המגיד כתב דבס\"ת אין להגיה. דלא התירו אלא תפילין. שאפשר לכותבן כולן במועד משא\"כ ס\"ת. שא\"א לעשותה כולה בח\"ה. גם ת\"ה כתב בשם א\"ז פי' כשמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים. וגי' הספר עזרא באלף. ופי' רש\"י ס\"ת של עזרא: \n",
+                    "<b>וטווה על יריכו</b>. אבל בתפילין א\"א על ידי שינוי. שצריך כתיבה תמה. תוספת. ומ\"ש הר\"ב והלכה כו' בין באבן. פירש\"י שתולה בחוט. כדי שיוכל לשוזרו יפה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקובר את מתו</b>. להכי נקט קובר דאבלות מתחלת משעת סתימת הגולל. כדאמר בגמ'. תוספת: \n",
+                    "<b>שלשה ימים קודם לרגל</b>. כך הוא עיקר אבלות לכמה מילי דאמרינן בגמ' ג' ימים לבכי. תוס'. ועיין בטור י\"ד סי' שצ\"ג: \n",
+                    "<b>גזירת שבעה</b>. אסמוכוהו אקרא דכתיב (עמוס ח׳:י׳) והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה. אף אבלות שבעה. גמ' דף כ'. ודיניהן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>שמנה בטלה הימנו גזירת ל'</b>. כתב הר\"ב הואיל ונכנס אחד מימי הגילוח כו'. וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן ג'. משום דדין כל שלשים שוה משא\"כ בשבעה. הר\"ן. ועיין במשנה ו': \n",
+                    "<b>גזירת שלשים</b>. יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י׳:ו׳) ראשיכם אל תפרעו. דשמע מינה ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם (במדבר ו׳:ה׳) גדל פרע שער ראשו. מה להלן ל' אף כאן ל'. גמ' דף י\"ט. והרמב\"ם בפ\"ו מה' אבל כתב מדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ודיניהן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>מפני שאמרו שבת עולה כו'</b>. כלומר וא\"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה. מפני שאמרו שבת עולה. משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג. ומקצת אבילות נוהג בשבת וכו'. כ\"כ הר\"ן. וטור יו\"ד סימן ת' כתב לפי שא\"א לשבעת הימים בלא שבת. ואם היה מפסיק. א\"כ לא יהיה לעולם שבעת ימים. ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגת בו וכתב בית יוסף שכן בירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצרת כשבת</b>. וכ\"ש ר\"ה וי\"ה. תוס'. וכתב הר\"ן דטעמא דר\"א דס\"ל דטעמא דרגלים מפסיקין. שהרי דינן היה לעלות כשבת. אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל. דז' ימים נינהו. וכן עצרת בזמן שבה\"מ קיים שהיה לו תשלומין כל שבעה. וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין שבעה. אבל כשחרב בה\"מ כו': \n",
+                    "<b>רבן גמליאל אומר ר\"ה ויה\"כ כרגלים</b>. מפני שהוקשו כל המועדות זה לזה. דכתיב (ויקרא כ״ג:ד׳) אלה מועדי ה'. ב\"י בשם הרמב\"ן. וכתבו התו' וכ\"ש עצרת לאחר החורבן. ולישנא לא אתי שפיר דהו\"ל למתני רבן גמליאל אומר אף ר\"ה וי\"כ כו': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'</b>. ולא שייך למימר היינו ת\"ק דנימא כולהו אתו לפרש מלתא דת\"ק. תוס'. ומ\"ש הר\"ב ואם מת ז' ימים קודם אחד מימים טובים אלו וכו' כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני ח' ימים. וטעמו דסבר מקצת היום ככולו. ושביעי עולה לו לכאן ולכאן. ומ\"ש ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו כו'. וכן יום אחד לפני שבועות. וכן יום א' לפני ר\"ה וכן יום אחד לפני יוה\"כ. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו אע\"פ שבחבורו בפ\"י מה' אבל לא פסק כן בר\"ה ויוה\"כ אבל חלקו עליו כל הבאים אחריו. ודינין הנהוגים בגזירת שבעה שכתב הר\"ב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנאמר (שמואל ב י״ד:ב׳) התאבלי נא ולבשי בגדי אבל. ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה. שהרחיצה קודמת לסיכה. שנאמר (רות ג׳:ג׳) ורחצת וסכת. ודיני רחיצה בסוף פ\"ק דתענית. בגמ'. ובנעילת הסנדל שהרי נאמר ליחזקאל (יחזקאל כ״ד:י״ז) ונעליך תשים ברגליך מכלל שכל העם אסורים. ובתשמיש המטה שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. ובעשיית מלאכה. שנאמר (עמוס ה') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ובשאילת שלום שנאמר ליחזקאל (סימן כ\"ד) האנק דום. וחייב בעטיפת הראש שהרי נאמר ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם מכלל ששאר אבלים חייבים בעטיפת ראש. ובכפיית המטה שנא' (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה. ונטילת צפרנים כו' נראה שהוא בכלל גילוח. ואסור לקרות בתורה שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום. ומסתבר למדרש האנק דום דלנהוג גם בשאר אבלים. כיון שהוא ענין שתיקה ודמימה. ומ\"ש הר\"ב ולא ישלול. ענין השלל פי' בערוך שהוא כמו מכליב. דמשנה ח' פ\"ק. ונ\"ל שהוא מל' שלל וביזה. שכן השלל אחת הנה וא' הנה. ואינו מונח וצבור. ודין קריעה במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין קורעין כו'</b>. דין הקריעה מדכתיב (ויקרא ה) ובגדיכם לא תפרומו. הא אחרים חייבים בפרימה. ודמעומד מדכתיב (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו. וכן קריעת טפח מדוד. דכתיב ביה (שם א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחות מטפח. ופירוש מאחה תופר ממש. שכן ועת לתפור מתרגמינן ועידן בחיר לאחאה ואלו ז' מתים דחשב הר\"ב אלו הן שהכהן מטמא להם: \n",
+                    "<b>ולא מוליכין כו' אלא בסלים</b>. פי' הר\"ב שלא לבייש כו' גמרא ואפילו בחול קאמר. ואשמועינן הא בחוה\"מ. דמהו דתימא כל היכא דלא יראה דרך אבילות. אלא דורון וחשיבות עדיף טפי קמ\"ל. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ולא בקנון</b>. מפורש במשנה ג' פי\"ו דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא להרגיל את ההספד</b>. שהמועד אסור בהספד ובתעניות. רמב\"ם פי\"א מהלכות אבל: \n",
+                    "<b>ולא של נשים לעולם מפני הכבוד</b>. פירש\"י ששופעות זיבה. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ותמת וגו' ה\"ק רבי אליעזר בגמרא וצ\"ל דמתני' טעמא דקרא מפרשת: \n",
+                    "מענות מפורש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ר' ישמעאל</b>. הר\"ב גורס ר' שמעון וכן גורס הרמב\"ם והמגיד גורס רשב\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות.</b> ובמשנה שבגמ' ורי\"ף ל\"ג אבל ול' רמב\"ם בפי\"א מהל' אבל מענות ומטפחות אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה: ",
+                    "<b>נקבר המת.</b> אפילו בר\"ח. חנוכה. [ופורים] וכ\"ש בחול המועד דחמיר טפי: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת מועד קטן:</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מועד קטן",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מועד קטן, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Moed Katan, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,198 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Moed_Katan",
+    "text": {
+        "Mishnah Moed Katan, Introduction": [
+            "סידרה אחר מגילה מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. הרמב\"ם ועיין מ\"ש בפתיחה ליבמות:"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>בית השלחין</b>. פירש [הר\"ב] ארץ עיפה כו' תרגום עיף משלהי. גמ'. וה\"א מתחלף בחי\"ת. רש\"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ד דבב\"ב. וכתבו התוס' ועיף ויגע צמא למים כדכתיב*) ונפש עיפה למים ע\"כ. ולא מצאתי מקרא זה בכל הכ\"ד ספרים ונ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. (משלי כ\"ה): \n",
+                    "<b>במועד</b>. המשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד. הרמב\"ם [*ולפי שאין במשנה לשון חש\"מ אלא מועד. נ\"ל שיש לתקן ללשון הרמב\"ם ושכצ\"ל המשנה תקרא מועד מה שאנו קורין חש\"מ והם הימים וכו'] ומ\"ש הר\"ב דדבר האבוד מותר במועד במסכת חגיגה [דף י\"ח] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה עצורין בכל מלאכה ת\"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסורים בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחש\"מ ואיזה מותרת. רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ורי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש והטור פה אחד [הסכימו] דאינה אלא אסמכתא. ואין לאיסור מלאכה בחש\"מ עיקר מן התורה. והב\"י כתב שנ\"ל מזאת הברייתא שיש לאיסור מלאכה בחולו של מועד עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שיהא נראה להם. וכמ\"ש בשם הר\"ן לענין אסורי יה\"כ בר מאכילה ושתיה ברפ\"ח דיומא. ולדבריו צריך לומר דתרתי שמעינן מהך קרא דהא דרשינן נמי מיניה דאכילת מצה חוץ מלילה הראשונה רשות ולא חובה כמ\"ש במשנה ו' פ\"ב דסוכה. ומ\"ש הר\"ב אבל שדה שלחין של אילן עיין במשנה ג': \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. כתב הר\"ב דבשביעית שרי להשקות בין שדה בית הבעל כו'. וכ\"כ התוספות בדף ו' ע\"ב בשם רש\"י ומשום דבירושלמי מוקים למתניתין דספ\"ב דשביעית כמתניתין ג' דלקמן. והתם פי' לה רש\"י וכן הר\"ב בשדה הבעל. ש\"מ דההיא מתניתין נמי בבעל איירי ורבי שמעון מתיר שם וכן הלכה כמו שאכתוב שם בס\"ד. והטעם דבשביעית שרי יותר מחה\"מ משום טעם הירושלמי שאעתיק לקמן [*בד\"ה אבל אין כו'] וכ\"כ בכ\"מ פ\"א מהלכות שמטה דמההוא טעמא אתינן. אבל הרמב\"ם נראה שאינו סובר כרש\"י והר\"ב אלא דבית הבעל נמי אסור בשביעית וההיא דספ\"ב דשביעית כתב בהדיא דשרייא משום האילנות שלא יפסדו וכן מוקים למתני' ג' דלקמן דמדמי לה בירושלמי כמו שאכתוב שם בס\"ד ופשטא דמתניתין דהכא משמע ודאי דבשביעית נמי לא שרי אלא דשלחין וכן העתיקה הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שיצא בתחלה</b>. כתב הר\"ב ואין חוששין כו' שמא יפלו גדותיו. עיין לקמן במשנה דלקמן (ד\"ה) ומתקנים את המקולקלת. ומ\"ש הר\"ב ואיכא טרחא כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא: \n",
+                    "<b>בין ממעיין שלא יצא בתחנה</b>. ואצטריך למתני למעוטי שדה הבעל שאפילו ממעיין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור. גמרא: \n",
+                    "<b>אבל אין משקין כו'</b>. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא הר\"ן. [*וזה אף להרמב\"ם דלעיל בסוף ד\"ה ובשביעית כו' וכדלקמן בד\"ה ואין עושין כו']. וטעמא כדמפרש בירושלמי דשביעית ע\"י שהוא מותר במלא��ה פי' שאינה דקרקע התירו אפי' בדבר של טורח. א\"נ שביעית ע\"י שזמנה מרובה כו'. ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל: \n",
+                    "<b>ולא ממי הקילון</b>. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב דאיכא טרחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה נקראת קילון. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ואין עושין עוגיות כו'</b>. מדרישא דהך אבל אין משקין כו' לא קאי אשביעית הך סיפא נמי לא קאי אשביעית וכ\"פ הרמב\"ם בפרק א' מהלכות שמטה וטעמא כדלעיל: \n",
+                    "<b>עוגיות</b>. פי' הר\"ב חריצים ומסיים הר\"ן כדי שיתעכב שם המים מלשון הלהן תעגנה (רות א' י\"ג) שהוא לשון עכוב. ע\"כ. ומה שכתבו רש\"י [ד' ע\"ב. ד\"ה עוגיות] ורמב\"ם שהוא מלשון עג עוגה דמשנה ח' פ\"ג דתענית היינו הך שפירש רש\"י בפי' רות תעגנה לשון אסור כלא כמו עג עוגה וכו' והערוך כתב שתרגום מערוגות מטעה [יחזקאל י\"ז] (ז') עוגיות כ\"כ בערך בדד: \n",
+                    "<b>לגפנים</b>. לשון הר\"ב בעקרי הזיתים. ובעקרי הגפנים. לישנא דברייתא בגמרא ובאתריה דתנא דמתני' שכיחי גפנים ולא זיתים. וכדאשכחן נמי בגמרא. רב יהודה שרי לבי ברציתא למעבד בנכי [*שהוא ארמית לעוגיות כדאיתא התם] לכרמיהון. ולא קאמר נמי לזיתיהון אלא משום דלא הוו להו אלא כרמים ולא זיתים. וכיוצא בזה פירשו התוספת ספ\"ג דשבת דף מ\"ז ובפ\"ג דחגיגה דף כ\"ה דבגליל שכיח שמן יותר מיין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובשביעית</b>. כתב הר\"ב מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית. לישנא דגמרא שנראה כעודר עיין משנה ב' פ\"ב דשביעית: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים עושין כו' בשביעית</b>. דכל שנראה כחופר [לא הוי עבודה דעודר] לא הוי. כיון דמשליך את העפר למרחוק. והעודר מניחו במקומו כ\"כ הר\"ן והכי איתא בגמרא בבינייהו דאמוראי דפליגי בטעמא דר' אליעזר. דלמאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה דלהכי לא קאמר מפני שנראה כעודר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמיירי דשדי לאבראי וכו' ולפי שהרמב\"ם בפ\"א מה' שמטה לא התנה שיהא משליך למרחוק משמע דסבר ליה דלרבנן בכל ענין שרי וכדמסיים ויהיב טעמא שהתירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה: \n",
+                    "<b>ומתקנין את המקולקלת במועד</b>. סיומא דמלתייהו דרבנן הוא והיינו דכתב הר\"ב אבל אין עושין כו' ומה שכתב הר\"ב אם נפל לתוכה עפר כו' ולא דמי למעיין שיצא בתחלה כדלעיל. דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא כדקתני שיצא בתחלה: \n",
+                    "<b>ומתקנין את קלקולי המים שברה\"ר</b>. אפי' אין רבים צריכים להם כדאיתא בגמרא. וטעמא כדכתב הר\"ן והרא\"ש בשם הראב\"ד לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת הבטלה משום דדמי לקדירה דבי שותפי ובשעה שהם בטלים מתחברים כולם ועושים ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם. ומסיק דכי התירו במלאכת הדיוט וכמ\"ש לקמן. ונראה לי דהיינו דתנן וחוטטין אותן ופרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין. היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט. דאלת\"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוה. וראיה לדברי שהרמב\"ם וכן הטור לא כתבו החטיטה בקלקולי המים שברה\"ר: \n",
+                    "<b>ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות כו'</b>. בריש שקלים תנן דבט\"ו באדר מתקנים כו' ושם מפורש. ול\"ק כיון דכבר תקנו למה להו תו לתקן בחוה\"מ. דבירושלמי הקשו זה על ומציינין את הקברות. ופתרו שירד שטף של גשמים ושטפו. ונראה דעל הראשונים ל\"ק לה�� ולא מידי לפי דמלתא דפשיטא הוא דהקלקולים מצויים בדרכים וכו'. ואין התקון מועיל בהן אלא לפי שעה. אבל ציון קברות אין סברא שיתקלקל אלא כדמשני שירד שטף כו': \n",
+                    "<b>ועושין כל צרכי הרבים</b>. מפרש בגמרא לאתויי חפירת בורות שיחין ומערות כשרבים צריכים להם עתה. אבל שלא לצורך המועד לא התירו מפני שהן מלאכת אומן. ואינו יכול לשנות בהן ואם ישנה בהם יפסיד. הרא\"ש בשם הראב\"ד. והא דמפרש הר\"ב ברפ\"ק דשקלים כגון דיני ממונות וכו' וה\"נ מפרש הכא בירושלמי וכן פסקם הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות י\"ט. ומיהו קצת קשיא בעיני דדיקא דמתני' דאמר רב אשי בגמרא דכל לאתויי חפירה משום דכולהו דתניא יוצאין לקווץ את הדרכים כו' בכלל ומתקנים את הדרכים הן דבהדיא תנן לה ואי איתא לההוא דירושלמי לא דייק ולא מידי. דדלמא לאתויי הנהו הוא דאתא. ומיהו בלאו הכי הא תניא בריש פ\"ג דף י\"ד ע\"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות. ואיכא למימר דלאתויי הך אתא אלא מאי אית לך למימר דסבירא לי' לרב אשי דליכא לאתויי ההיא דדנין כו' בהך דכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דומיא דאינך פרטי דתנינן בהדיא. ה\"נ ההוא פירושא דירושלמי לא ס\"ל לרב אשי לפרושי בכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דכותייהו דאינך דתנינן. שהם תיקונים בקרקע: \n",
+                    "<b>ויוצאין אף על הכלאים</b>. בגמ' רמי והתנן בא' באדר וכו' [בריש שקלים] ופליגא בשינויי וחד שינויי כאן בבכיר כאן באפיל. וכתבו הרמב\"ם בסוף פ\"ב דכלאים וטעמו דבירושלמי איתא להך אוקימתא. והא דקתני אף. דהכי תנן בריש שקלים והתם שפיר קתני אף. ומ\"ש הר\"ב דטעמא דיוצאין לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה. בגמ'. וכתבו התוספות ולא הוי מעילה דלב ב\"ד מתנה עליהן כדאשכחן וכו' ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פ\"ד דשקלים. ותמיהני שהרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שקלים בכתבו כל הבא מתרומת הלשכה לא כתב להך דהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מושכין את המים מאילן לאילן</b>. כתב הר\"ב דליכא טרחא אבל לא ישקה את כל השדה ובשדה בית הבעל איירי כו'. דאי בבית השלחין הא תנן לה בריש פרקין דמשקין והיינו כל השדה. אבל תימא מה דוחקיה לאוקמיה בשדה בית הבעל לוקמיה בשלחין דביה איירינן בריש פרקין ואלו בית הבעל מאן דכר שמיה. ועוד דזרעים שלא שתו כו' הדר מיירי בבית השלחין. ולא קשיא מאי לא ישקה [את] כל השדה. דהא כבר פי' הר\"ב לעיל דשדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי. ומתני' הכי דייקא. דמשיכה מאילן לאילן הוא דמותר הא השקאה לא. וכן דברי הר\"ן בהדיא לחלק בין משיכה להשקאה. ועל כרחינו גם זו היא סברת הר\"ב. כיון דיהיב טעמא דהמשכה משום דליכא טרחא. וא\"ל משום דבר\"פ בגמרא אמרינן דלא אסר ראב\"י אלא בהרווחה. והיינו בית הבעל. ואע\"ג דדרך דחייה אמרינן הכי מ\"מ הרי רש\"י אח\"כ בפירוש המשנה מפרש ובלבד שלא ישקה כו' שדה בית הבעל ע\"כ. דלהר\"ב שכתב לעיל דבשדה בית השלחין דאילן לא. לדידיה הא דאמרן דלא אסר אלא בהרווחה נפרש בשדה בית השלחין דאילן דלית ביה פסידא אלא הרווחה. אבל רש\"י היינו טעמא דמפרש בבעל משום דס\"ל איפכא דאילן איכא פסידא. והכי מפרש מושכין מאילן לאילן דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירה איכא. וכ\"כ התוספת בגמרא דריש פרקין משום דהוי כבית השלחין וכתבו דהא דתני מושכין ולא תני משקין אורחא דמלתא קתני דבעינן זה רגילין להשקות אילנות. ע\"כ. וכן יש לפרש דעת הטור שכתב שדה הבעל שיש בה אילנות יכול להמשיך וכו'. ולכולם לא אסרו בית השלחין דאילן כמו שאסר הר\"ב. ולהרמב\"ם עיקר טעם היתר בית השלחין משום האילנות שבה שכ\"כ רפ\"ו מהלכות י\"ט משקין בית השלחין במועד כו' שאם לא ישקה בית השלחין והיא הארץ הצמאה יפסדו בו האילנות שבה. ומשנתינו דמושכין כו' העתיקה כלשונה וכתב המגיד שמפרש למתני' כפי' הר\"ץ גיאות. דמיירי בבית השלחין ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות בלבד והמשכת המים מאילן לאילן מספיק להם. ע\"כ. וניחא טובא לפירושו דהשתא כולה מתניתין בבית השלחים כמו זרעים שלא שתו כו'. סוף דבר שדברי הר\"ב צריכים תלמוד שזו מנין לו שפירש לעיל דבית השלחין דוקא תבואה ולא דאילן. ונראה נמי שחזר בו. מדפירש בכאן בשדה בית הבעל: \n",
+                    "<b>זרעים שלא שתו כו'</b>. בבית השלחין כדכתב הר\"ב בריש פרקין וכן פי' בטור ר\"ס תקל\"ז. ומ\"ש הר\"ב דלא פסדי נראה סברתו בזה כפירש\"י. דמפרש זרעים שלא שתו לפני המועד שלא היו מלומדים לשתות תמיד לפני המועד לא ישקם במועד. דהואיל ולא משתה להו תדיר לפני המועד לא הוו להו פסידא אי לא משקה להו במועד. ודלא כפי' הר\"ן לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד להם מערב מועד ואין מותר אלא דבר האבוד במועד שהיה ליה להר\"ב לכתוב דלא פסדי במועד ועיין בספ\"ק דתענית: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין בזה ובזה</b>. כתב הר\"ב והלכה כראב\"י. דסתם מתני' דמשקין בית השלחין דלעיל כוותיה ותמיהני דאי משום הא לא אריא דהוה סתם ואח\"כ מחלוקת. דיצא מן הכלל דהלכה כסתם. כדאיתא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ב) ועוד דבגמרא ריש פרקין דבעינן לאוקמי למתני' דלעיל כרבי אליעזר בן יעקב דחינן ליה ואע\"ג דלפי האמת י\"ל דראב\"י נמי ס\"ל כמתני' דלעיל. מ\"מ אין ראיה מוכרחת דמתני' דלעיל כראב\"י ודמש\"ה ראוי לפסוק כמותו. ומ\"מ הרי\"ף פסק כראב\"י מטעם דשמעתא דרב יהודה כוותיה אזלא וכו' ואחריו נמשכו הרמב\"ם והרא\"ש והטור. וא\"ת קשיא הלכתא אהלכתא דהכא פסקינן כראב\"י. ובספ\"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן פסקינן דלא כראב\"י כבר כתב בזה הכסף משנה בפ\"א מהלכות שמטה דדוקא במועד דאיירא ביה רב יהודה ואזיל בשיטת ראב\"י פסקינן כוותיה. אבל בשביעית דלא איירא ביה רב יהודה הדרין לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית למועד כדאיתא בירושלמי שהעתקתיו לעיל [*ועיין בפ\"ח דערובין משנה י']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האישות</b>. פי' הר\"ב תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ובגמרא דבקרא הכי קרי ליה דכתיב נפל אשת בל חזו שמש. תהילים נ\"ח (כ\"ב): \n",
+                    "<b>כדרכו</b>. פי' הר\"ב חופר גומא ותולה בה מצודה וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים הר\"ן והגומא אינו אלא כדי שיתקבצו שמה אישות? הרבה. ואפשר שנותן שם אוכלין כדי שיבואו ויאחזו במצודה: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. לשון רש\"י אע\"ג דמתקן השדה. ולשון הר\"ן דלא גזרינן דלמא מיחזי כחרישה כשאדם חופר וסותם את חוריהם ע\"כ. והתוספות כתבו די\"ל דודאי צריך למסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פרק ג' דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות כו' וכן גרגר של צרורות כו' ע\"כ. ודקדקתי בהלכות שמטה להרמב\"ם. ולא מצאתי שהעתיק זו המשנה. וזו הוראה דל\"ג ובשביעית: \n",
+                    "<b>ומקרין</b>. נ\"ל שהוא נגזר משם*) קיר. ואע\"פ שהיה ראוי שיאמר ומקירין. אבל נשתנה שלא יתערב במלת מקיר שעינינו קרירות כדאמרי' במשנה ב' דביצה מפני שנראה כמקיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה כו'</b>. [*אפילו בתחלה] שעדיין לא נזקק להסגר דהא מ\"מ שמחה היא לו כשא\"ל א\"צ להסגר. ומיהו בגמרא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה. וכן נראה מלשון רש\"י והר\"ב דל\"ג בתחלה וכן בברייתא ל\"ג בתחלה אמנם בלאו הכי להרמב\"ם ליתא לההוא סוגיא אליבא דמתניתין לפי דלאותה סוגיא לרבנן בהסגר ראשון חזי ליה ולא פסק כן בחבורו כמו שכתב המגיד פ\"ז מהלכות י\"ט. והכסף משנה פ\"י מהלכות טומאות צרעת. ובירושלמי משמע דגרס ליה דמייתי עלה משנה י' פ\"ד דנגעים בהרת כגריס. ופסתה כגריס ונולד לפסיון מחיה. או שער לבן [והלכה לה האום] רבי עקיבא מטמא וחכ\"א תראה כתחלה. ולתרווייהו מוחלט ואמר רבי יוחנן ערב הרגל איכא בינייהו. דלר' עקיבא היא קדמייתא ואין נזקק לו לא להקל ולא להחמיר ולרבנן חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה. והיידא היא שלא להחמיר וכו': \n",
+                    "<b>אבל לא להחמיר</b>. כתב הר\"ב ויצריכנו לצאת חוץ למחנה דאף המוסגר משתלח כמ\"ש במשנה ז' פ\"ק דמגילה והא ודאי דכיון דמטמא נמי כמ\"ש שם דגם הוא צער לו. מ\"מ צוותא דאינשי עיקר צערא הוא. ולשון הר\"ן כלשון הר\"ב. אבל רש\"י והרמב\"ם סתמו וכתבו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. ע\"כ וסבר ר\"מ דרשאי לשתוק דבכהן תליא מלתא. גמרא. ועיין משנה ב' פ\"ג דנגעים: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לא להקל וכו'</b>. ס\"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק: \n",
+                    "<b>ועוד אמר ר\"מ</b>. כלומר ועוד מיקל רבי מאיר וכו': \n",
+                    "<b>קודם לרגל שלשים יום</b>. כתב הר\"ב תמיד ור\"ל בין לערער בין לספוד וכמ\"ש רש\"י אתרוויהו קאי. [*ויותר נ\"ל שתיבת תמיד צ\"ל אית]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל מחנכים את הכוכין במועד</b>. אע\"פ שאין צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים. רבים שתו ורבים ישתו. והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה. אבל לא תחלתם דהיינו חפירה כל שאין צריך להם עכשיו. הרא\"ש ור\"ן בשם הרמב\"ן. ושם כוך ארמית דתרי כלח דכתיבי באיוב. מתורגמין כוך. וסיפא דנקיט כוכין. ה\"ה לקבר. והרמב\"ם לא העתיק ברישא וסיפא אלא קבר: \n",
+                    "<b>נברכת</b>. כתב הר\"ב של כובסין. וכן פירש\"י וכדתנן לה ברפ\"ב דבבא בתרא וכתב הר\"ן לפי שיש בה צורך לחול המועד כדתנן ואלו מכבסין במועד ואיידי דאיירי בחפירת קרקע. תנא הא: \n",
+                    "<b>וארון עם המת בחצר</b>. כתב הר\"ב אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים. הר\"ן. ולפי שהוא עם המת הלכך מתני' אינה דחויה מההיא דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק כ\"ב דשבת. דכיון שעושה עם המת בחצר ליכא למיחש למראית עין שהכל רואין שלצורך המת עושה אותו כ\"כ הר\"ן שם והאריך יותר ואין כאן מקומו: \n",
+                    "<b>אלא אם כן יש עמו נסרים</b>. דטורח גדול לעשותן במועד. רש\"י בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני ששמחה היא לו</b>. לשון הר\"ב ואין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ולשון אין מערבין לא ניחא לפום כך. דהל\"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל. דהא קרא הכי משמע בחגך ולא באשתך. ובגמרא נמי הכי איתא דלדרשא דושמחת בחגך משום דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ולמ\"ד טעמא משום דאין מערבין כו' דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר י��ם. שבעה לחינוך ושבעה לחג וכי תימא דהכי אתרמי. א\"כ מכדי קרא י\"ד ימים קאמר שבעת ימים ושבעת ימים למה לי. אלא לאשמועינן דהני לחוד והני לחוד. אפי' כי אתרמי. ועיין משנה ד' פ\"ק דחגיגה. והרמב\"ם בפ\"ז מהלכות יו\"ט כתב טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ובפ\"י מהלכות אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה והביא דרשה אחרת שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא בירושלמי ולפי שהיא פשוטה יותר מדרשא דבגמרא נסיב לה. ואהא דאין מערבין כו' כתבו התוס' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעיא שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה: \n",
+                    "<b>ועושה אשה תכשיטיה</b>. כתב הר\"ב כגון לתת כו' ומעברת סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה. רש\"י: \n",
+                    "<b>לא תסוד</b>. ענינו מפורש במשנה ד' פ\"ח דשבת: \n",
+                    "<b>שניוול הוא לה</b>. לשון הר\"ב צער הוא לה כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת. ולשון רש\"י שגנאי הוא לה ונוול בסיד [*ומצטערת בסיד]. ומה שכתב הר\"ב ואין הלכה כר\"י. וכך כתב הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו חזר בו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ההדיוט תופר כדרכו</b>. לצורך המועד. דבחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי. תוספת: \n",
+                    "<b>ומסרגין בצריך לה במועד</b>. טור סימן תקמ\"א. ומלת מסרגין במשנה ד' פ\"ח דאהלות מפורשת: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף ממתחין</b>. כן הגי' בספרים וכן הוא בפי' הרמב\"ם אבל במשנה שבגמרא לא גרסינן אף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעמידין תנור וכיריים ורחים</b>. לשון הר\"ב בונין ומושיבין ומתקנין כו'. לשון הרמב\"ם כלומר בונין על חרס של התנור והכירה הטפילה שלהם. ע\"כ. וענין טפלה בפ\"ה דכלים. ול' הרא\"ש מעמידין היינו שמתקנין אותו יפה על עמדו כדי להשתמש בהם ע\"כ. והר\"ב מפרש לשניהם דלענין הדין שניהם אמת. ופי' תנור וכירים בפרק ג' דשבת: \n",
+                    "<b>אין מכבשין</b>. פירש הר\"ב מנקרין כו'. ונ\"ל שהוא מלה ארמית מן במסילה נעלה \n",
+                    "(במדבר כ') שתרגומו באורח כבישא ניסק: \n",
+                    "<b>בתחלה</b>. פירוש חדשה אבל ישנה מכבשין. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשה הדיוט</b>. כמו שקדם זכרו [במשנה ד'] שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל</b>. פי' הר\"ב מעגילה עץ עגול כו' ובגמרא השתא במעגילה אמרת שרי ביד וברגל מבעיא. ה\"ק ומעגלין אותן כעין מעגלה ביד וברגל פירש רש\"י ולא מעגלה ממש אלא כעין מעגלה ביד וברגל. וכן כתבו כל הפוסקים: \n",
+                    "<b>מתקנן במועד</b>. מסקינן בגמרא כרבי יוסי דפרק דלקמן ולכך מתקנו כדרכו בין בשל עץ בין בשל ברזל וכתב הרמב\"ם פ\"ח מהלכות יו\"ט שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות ונמצא מאבד כל מה שבבית. ע\"כ. ועיין לעיל משנה ד'. ותו בגמרא דמתניתין דהכא לא כההיא דסוף פרק בתרא דמעשר שני. דיוחנן כ\"ג ביטל מכה בפטיש בדבר האבד אלא ההיא כר' יהודה בר פלוגתיה דר' יוסי: \n",
+                    "<b>וכל כבשין כו'</b>. דאי אין יכול לאוכלן לא. דכובש אסור. והרמב\"ם יהיב טעמא בפרק כ\"ב מהלכות שבת משום שהוא כמבשל. ולרש\"י והר\"ב דמשנה ב' פרק י\"ד דשבת נ\"ל שהוא משום מעבד עיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ומניחה לאחר המועד</b>. כתב הר\"ב ומהכא שמעינן דדברים מותרים במועד אס��ר לאבל לעשותן בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כלומר דפתח באבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה ראשונה בימי אבלו. אלא מילי דמועד קא פריש. דאם אירע לו אונס קודם המועד דטוען קורה ראשונה כו' גמרא: \n",
+                    "<b>זולף</b>. פירש הר\"ב שופך וכו'. עיין מ\"ש במשנה ג' פי\"ט דשבת: \n",
+                    "<b>וגף</b>. פירש הר\"ב סותם פי החביות. והוא מלשון מגופה וכמפורש במשנה ג' פ\"ה דע\"ג. וכתבו התוספות י\"ל דצריך לכסותו מפני השרצים. ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכסוי מועט ושמא חדש מתקלקל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן מי שהיה יינו וכו'</b>. וצריכי דאי אשמועינן קמייתא בההיא קאמר רבי יוסי משום דמשחא [יקיר] ואיכא פסידא יתירא אבל חמרא דלא נפיש פסידא אימא מודי לר' יהודה ואי אשמועינן בתרייתא בההיא קאמר רבי יהודה וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>זולף כלומר מריק אותו בחביות</b>. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד</b>. שיש לו פנאי בשאר ימות השנה והוא משהה למועד. רש\"י: \n",
+                    "<b>יאבדו</b>. פירש הר\"ב ב\"ד מאבדין אותו ממון. ועושים אותו הפקר. וכן פירש הרמב\"ם. וקשיא דמנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלא מלאכה ויאבד. ונפקא מינה דאולי לא תאבד בלא מלאכה ויעשה לאחר המועד. ולשון רש\"י יאבדו שאסור להנות מהן ע\"כ. משמע דמחמיר טפי שילך לאבוד. והרב המגיד בפ\"ז מהי\"ט כתב בשם הרמ\"ך שהגאונים מפרשים מניחין אותה לאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה. אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו. והוא ז\"ל כתב שמצא בהפך להגאונים שכתבו כהרמב\"ם. אבל קשיא ליה דבגמרא מדמה לצרם אזן בכור והתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחוט על אותו מום כדתנן במשנה ג' פ\"ה דבכורות. וכן מוכר עבדו במשנה ו' פ\"ד דגיטין. מ\"מ כתב שכדברי הרמב\"ם עיקר. אבל הטור סימן תקל\"ח כתב כדברי הרמ\"ך. ונ\"ל להביא ראיה לדברי הרמב\"ם מהגמרא דלעיל מהך מתניתין אמרינן רבי ינאי ה\"ל ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחול המועד קטפיה. לשנה שהיוה כ\"ע לפרדסייהו בחול המועד אפקריה רבי ינאי לפרדסיה בההוא שתא משום דע\"י היה תקלה דשהו עד לחוה\"מ וקטפי. ואי איתא דמדינא אין להפקיר אלא להניחו ולמנוע מלעשות בו מלאכה. איהו דלא עביד להא אלא משום חומרא בעלמא למה לו להחמיר יותר מן הדין שיש במי שעובר. אלא ודאי דדינא במי שעובר כך להפקירה. ולפיכך כיון שעל ידו נעשית תקלה. ענש את עצמו בדין העובר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין לוקחים בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד</b>. פירש התוספת דרבותא קמ\"ל דאפילו הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך המועד אבל כל שאינו לצורך המועד ה\"ה אפילו שאר דברים דאסור דהא במשנה דלקמן אסרו למכור פירות אלא לצורך המועד. וצ\"ע אי צריך בהאי צנעה כמו בההיא דפירות כדלקמן. ע\"כ. והמגיד כתב דשאר דברים אפילו שאינו צריך להם במועד רשאי הוא לקנותו בצנעה לפי שמקח וממכר אינו אסור דבר תורה אפילו ביום טוב. ולפיכך במועד כל שהוא צריך לו או להשתכר שמוצא בזול מותר הוא לקנותו. אבל בתים ועבדים ובהמה כיון דאוושי ואוושא מלתא לא התירו לקנות אלא לצורך המועד או לצורך המוכר. ושדות וכרמים דאוושא נמי לא תנא לפי שא\"ל בהן לצורך המועד ולא תנא מה שצריך לעשות בו מלאכה קודם שיהנה ממנו ועיין משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>[*בתים עבדים ובהמה</b>. כן גי' הר\"ב וכן הוא בסדר המשנה בגמ' אבל הרי\"�� והרא\"ש גרסי אבנים וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ויהיב התם טעמא דצורך המועד משכחת בכותל הנוטה לנפול ויש סכנה דסותרו ובונהו ביו\"ט ולא די בסתירה דאם לא יבנה לא יסתור ובהגהת אשר\"י כתב כן בשם הא\"ז]: \n",
+                    "<b>שאין לו מה יאכל</b>. מצינן למימר דפרושי קא מפרש. ומיהו בגמ' דייק [מההיא או שאין לו כו' דמשנה ד' פרק דלקמן] דה\"ק א\"נ מי שאין לו מה יאכל מותר שישכיר עצמו אע\"פ שאין המלאכה לצורך המועד כדי להחיות את נפשו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אין מפנין כו'</b>. פירש הר\"ב כלים או תבואה שאינן לצורך המועד טור סי' תקל\"ה וטעמא נראה משום טרחא ואתי למנועי משמחת יום טוב: \n",
+                    "<b>אבל מפנה לחצרו</b>. כתב הר\"ב לבית אחר כו' אבל מבית לבית דרך רשות הרבים לא והיינו רישא וכבר פירשה אלא דלעיל נקט סתם רחוק כלשון הר\"ן במשנה והכא נקט ר\"ה כמו שמבארו הר\"ן בגמ': \n",
+                    "<b>אין מביאין כלים מבית האומן</b>. שיחשבו הרואים שבעל הבית נתנם לתקן אותם במועד ויאמרו שהאומן תיקנם במועד. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוכרי פירות כו' מוכרים בצנעה</b>. והטעם שכל שאומנתו בכך כל השנה בעי צנעה. אף על פי שהוא לצורך המועד. וזהו שהזכירו מוכרים. המגיד פ\"ז מהלכות יו\"ט. ופירוש בצינעה בברייתא בגמ'. אם היה חנותו פתוח לר\"ה פותח חציו ומניח חציו נעול ואם פתוח לסטיו פותח כדרכו כו': \n",
+                    "<b>הציידין</b>. ציידי [חיה] עופות ודגים. הר\"ן: \n",
+                    "<b>בצנעה</b>. כתב רש\"י שמא יאמר זה לוקח שלא לצורך המועד ע\"כ. ולפי דבריו קשה למה נקטינן אלו. והרמב\"ם פ\"ז מהלכות יו\"ט כפי מה שפירשו המגיד לא הצריך לעשותן בצנעה. אלא האומנים שעושין מלאכות לרבים. ופירש ב\"י סימן תקל\"ג דהטעם מפני שהן צריכין לעשות הרבה ביחד ונראה כאילו הן עושין אותם לצורך חול: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבי יוסי. ואין הלכה כר' יהודה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו מגלחין כו'</b>. משום דתנא באידך פרקין דברים שעושין לצורך המועד. כמו מוכרי פירות דנעשים [כדין]. קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד. תוספת. ומ\"ש הר\"ב דטעמא דאסור לגלח במועד כו' כדי שלא יכוונו כו' בגמרא. דאי לאו הכי אע\"ג דגילוח מלאכה היא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוס': \n",
+                    "<b>הבא ממדינת הים</b>. כתב הר\"ב שלא היה לו פנאי כו' כגון שלא בא ליישוב עד חוה\"מ. או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. בית יוסף בשם רבינו ירוחם: \n",
+                    "<b>וכן מי שנשאל כו'</b>. כתב הר\"ב אי נמי לא מצא פתח לחרטה. וכן לשונו ולשון רש\"י ספ\"ב דיבמות. וכן עוד לשון הר\"ב בסוף פ\"ב דנדרים. ושם בגמרא איתא פתח בחרטה. ופירש הרא\"ש דלא פתח ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עליך ולשון הירושלמי ולא מצא פתח לנדרו. ובפרק ה' דכתובות דף ס\"א אמתניתין המדיר אשתו מתשמיש המטה בגמרא שמא ימצא פתח לנדרו ופירש\"י פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ובריש פ\"ט דנדרים פסק הר\"ב דקי\"ל פותחין בחרטה וא\"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו. וכיון דבחרטה תליא מלתא כי לא נתחרט קודם הרגל נמצא שבמתכוין אינו מגלח קודם הרגל וליתסר דהא לא שייך ולא מצא וכו' וכ\"כ הרא\"ש דזה הירושלמי לא ס\"ל דבחרטה סגי וא\"כ לא ה\"ל להר\"ב לכותבו. ומיהו כתב הב\"י דהרי\"ף והרמב\"ם שלא הביאו הירושלמי נראה שהם סוברים כיון דבגמרא דידן לא פירשו כן שהוא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס ע\"כ: \n",
+                    "<b>והנזיר והמצורע</b>. פירש הר\"ב הנזיר שהשלים נזירתו. והמצורע שחל שביעי [שלו] במועד כו' וא\"ת פשיטא מסיים הר\"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. גם המגיד פירש כן בשם רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל בגמ' מסיק מברייתא דתנא בהדיא נזיר ומצורע אע\"פ שיש להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהם ופסק כן הרמב\"ם פ\"ז מהל' יום טוב וכתבו התוס' אע\"ג דתגלחת נזיר לא מעכבא מ\"מ רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד ע\"כ. ועיין משנה ד' פרק י\"ד דנגעים מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמנודה דקי\"ל שאסור בתכבוסת כמו האבל</b>. ר\"ן: \n",
+                    "<b>וכל העולים מטומאה לטהרה</b>. כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם. או לכבסן. וכל אלו מותרין במועד. שלא היה אפשר להם לכבס קודם הרגל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ הר\"ן. והב\"י סי' תקל\"ד [כתב] בשם המרדכי להביא בעל קרי שאירע לו קרי במועד. ולאתויי נמי בעלת הכתם שנמצא במועד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושוברין</b>. כתב הר\"ב שאם יאמר הלוה כו' שומעין לו. פירש הב\"ד. ומיירי שאבד המלוה שטר חוב כדכתב הר\"ן: \n",
+                    "<b>מתנה</b>. כתב הר\"ב ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל. דשמא יחזור בו הנותן. לאו חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר שלא כך היה. וז\"ל הר\"ן. ואם לא נכתב עדותן. יאמר הנותן לא היה כך: \n",
+                    "<b>ופרוזבולין</b>. כתב הר\"ב בוטי עניים דכתיב (דברים ט״ו:ח׳) העבט תעביטנו. ומי הם הלווים עניים. גמרא פרק ד' דגיטין דף ל\"ז. ועיין מ\"ש במש' ב' פ' בתרא דשביעית. ואם לא יכתבנו עכשיו והוא רוצה לילך. יעבור שביעית ויפסיד חובו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אגרות שום</b>. פי' הר\"ב ששמו ב\"ד נכסי לוה כו' וקורעין לו שטר חוב. כדאמרינן כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא הוא. ואם העדים רוצים ללכת. יהיה המלוה קרח מכאן ומכאן [*כן נ\"ל. ופירוש זה של הר\"ב כתב גם כן בטור סימן תקמ\"ה. אבל רש\"י פירש אגרות שום בכך שמו ב\"ד שדה זו. ונתנו לאחים כך וכך נגדו. ע\"כ. ולהירושלמי אגרות שום. שום היתומים ע\"כ. ומיהת קרוב לשמוע. שהטור והר\"ב ג\"כ ע\"פ הירושלמי פירשו לפירושם. ועיין בריש פ\"ו דמס' ערכין] ול' אגרות עיין בסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>ואגרות מזון</b>. כתב הר\"ב א\"נ מי שקיבל עליו לזון בת אשתו. וכ\"פ רש\"י. וקשיא מי גרע ממתנה. ומאי קמ\"ל: \n",
+                    "<b>ומיאונים</b>. פי' הר\"ב קטנה כו' יכולה למאן בבעלה קודם שתביא שתי שערות. ולומר אי אפשי בו וכו'. ואם לא יכתבו השטר עכשיו שמא תביא ב' שערות לאחר המועד ושוב אינה יכולה למאן. ותשב עמו שאינה חפצה באותו בעל. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ושטרי בירורין</b>. פירש הר\"ב שבררו להן דיינין וכו' ואם לא יכתבו עכשיו. שמא ילך לו ויבוטל השלום ר\"ן ועיין במשנה ד' פרק בתרא דב\"ב: \n",
+                    "<b>וגזירות ב\"ד</b>. כתב הר\"ב פסק דין כו' שאם לא יכתבו עכשיו שמא ישכחו הדבר. ולא יפסקו פעם אחרת כן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ואגרות של רשות</b>. פירש הר\"ב צווי השלטון. כפירש\"י. ועיין בפי' משנה י' פרק א' דאבות. וענינו כמ\"ש הר\"ן שהנשיא נותן רשות לזה לדון. ולומר לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם. ואם אין לו שטר. ישלם מביתו. ע\"כ. וכתב עוד הר\"ב. וי\"מ אגרות של שאלת שלום. בירוש��מי. וטעמא כתב הרמב\"ם. מפני שאין אדם נזהר בתקונן מאוד. וה\"ל כמעשה הדיוט. ולדבריו צריך שיהיה לצורך המועד. כדלעיל במשנה ח' פ\"ק. לענין תפירת הדיוט. וכ\"כ ב\"י לענין כתיבת חשבונותיו. והראב\"ד כתב דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. כלומר והוי דבר האבוד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין כותבין שטרי חוב</b>. כתב הר\"ב הואיל ויכול לכתבו לאחר המועד. דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כמו במתנה. כיון שהלוהו. לא יהיה לוה רשע ולא ישלם: \n",
+                    "<b>אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד</b>. כתב סמ\"ג בשם הירושלמי בד\"א להניח. פירוש לאחר המועד. אבל להניחם במועד אפילו להניחם לאחרים יכול לכותבן ע\"כ. וב\"י נדחק בפירושו. למאן דס\"ל דלא מנחי תפילין במועד: \n",
+                    "<b>אפילו בספר העזרה</b>. כתב הר\"ב ספר תורה שכהן גדול כו' ואע\"ג דצריך לרבים. יש לפרש בי\"כ צריכים לו רבים. אבל לא עכשיו. הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו. וכדעת א\"ח שכתב ב\"י. אבל המגיד כתב דבס\"ת אין להגיה. דלא התירו אלא תפילין. שאפשר לכותבן כולן במועד משא\"כ ס\"ת. שא\"א לעשותה כולה בח\"ה. גם ת\"ה כתב בשם א\"ז פי' כשמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים. וגי' הספר עזרא באלף. ופי' רש\"י ס\"ת של עזרא: \n",
+                    "<b>וטווה על יריכו</b>. אבל בתפילין א\"א על ידי שינוי. שצריך כתיבה תמה. תוספת. ומ\"ש הר\"ב והלכה כו' בין באבן. פירש\"י שתולה בחוט. כדי שיוכל לשוזרו יפה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקובר את מתו</b>. להכי נקט קובר דאבלות מתחלת משעת סתימת הגולל. כדאמר בגמ'. תוספת: \n",
+                    "<b>שלשה ימים קודם לרגל</b>. כך הוא עיקר אבלות לכמה מילי דאמרינן בגמ' ג' ימים לבכי. תוס'. ועיין בטור י\"ד סי' שצ\"ג: \n",
+                    "<b>גזירת שבעה</b>. אסמוכוהו אקרא דכתיב (עמוס ח׳:י׳) והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה. אף אבלות שבעה. גמ' דף כ'. ודיניהן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>שמנה בטלה הימנו גזירת ל'</b>. כתב הר\"ב הואיל ונכנס אחד מימי הגילוח כו'. וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן ג'. משום דדין כל שלשים שוה משא\"כ בשבעה. הר\"ן. ועיין במשנה ו': \n",
+                    "<b>גזירת שלשים</b>. יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י׳:ו׳) ראשיכם אל תפרעו. דשמע מינה ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם (במדבר ו׳:ה׳) גדל פרע שער ראשו. מה להלן ל' אף כאן ל'. גמ' דף י\"ט. והרמב\"ם בפ\"ו מה' אבל כתב מדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ודיניהן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>מפני שאמרו שבת עולה כו'</b>. כלומר וא\"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה. מפני שאמרו שבת עולה. משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג. ומקצת אבילות נוהג בשבת וכו'. כ\"כ הר\"ן. וטור יו\"ד סימן ת' כתב לפי שא\"א לשבעת הימים בלא שבת. ואם היה מפסיק. א\"כ לא יהיה לעולם שבעת ימים. ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגת בו וכתב בית יוסף שכן בירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצרת כשבת</b>. וכ\"ש ר\"ה וי\"ה. תוס'. וכתב הר\"ן דטעמא דר\"א דס\"ל דטעמא דרגלים מפסיקין. שהרי דינן היה לעלות כשבת. אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל. דז' ימים נינהו. וכן עצרת בזמן שבה\"מ קיים שהיה לו תשלומין כל שבעה. וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין שבעה. אבל כשחרב בה\"מ כו': \n",
+                    "<b>רבן גמליאל אומר ר\"ה ויה\"כ כר��לים</b>. מפני שהוקשו כל המועדות זה לזה. דכתיב (ויקרא כ״ג:ד׳) אלה מועדי ה'. ב\"י בשם הרמב\"ן. וכתבו התו' וכ\"ש עצרת לאחר החורבן. ולישנא לא אתי שפיר דהו\"ל למתני רבן גמליאל אומר אף ר\"ה וי\"כ כו': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'</b>. ולא שייך למימר היינו ת\"ק דנימא כולהו אתו לפרש מלתא דת\"ק. תוס'. ומ\"ש הר\"ב ואם מת ז' ימים קודם אחד מימים טובים אלו וכו' כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני ח' ימים. וטעמו דסבר מקצת היום ככולו. ושביעי עולה לו לכאן ולכאן. ומ\"ש ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו כו'. וכן יום אחד לפני שבועות. וכן יום א' לפני ר\"ה וכן יום אחד לפני יוה\"כ. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו אע\"פ שבחבורו בפ\"י מה' אבל לא פסק כן בר\"ה ויוה\"כ אבל חלקו עליו כל הבאים אחריו. ודינין הנהוגים בגזירת שבעה שכתב הר\"ב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנאמר (שמואל ב י״ד:ב׳) התאבלי נא ולבשי בגדי אבל. ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה. שהרחיצה קודמת לסיכה. שנאמר (רות ג׳:ג׳) ורחצת וסכת. ודיני רחיצה בסוף פ\"ק דתענית. בגמ'. ובנעילת הסנדל שהרי נאמר ליחזקאל (יחזקאל כ״ד:י״ז) ונעליך תשים ברגליך מכלל שכל העם אסורים. ובתשמיש המטה שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. ובעשיית מלאכה. שנאמר (עמוס ה') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ובשאילת שלום שנאמר ליחזקאל (סימן כ\"ד) האנק דום. וחייב בעטיפת הראש שהרי נאמר ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם מכלל ששאר אבלים חייבים בעטיפת ראש. ובכפיית המטה שנא' (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה. ונטילת צפרנים כו' נראה שהוא בכלל גילוח. ואסור לקרות בתורה שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום. ומסתבר למדרש האנק דום דלנהוג גם בשאר אבלים. כיון שהוא ענין שתיקה ודמימה. ומ\"ש הר\"ב ולא ישלול. ענין השלל פי' בערוך שהוא כמו מכליב. דמשנה ח' פ\"ק. ונ\"ל שהוא מל' שלל וביזה. שכן השלל אחת הנה וא' הנה. ואינו מונח וצבור. ודין קריעה במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין קורעין כו'</b>. דין הקריעה מדכתיב (ויקרא ה) ובגדיכם לא תפרומו. הא אחרים חייבים בפרימה. ודמעומד מדכתיב (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו. וכן קריעת טפח מדוד. דכתיב ביה (שם א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחות מטפח. ופירוש מאחה תופר ממש. שכן ועת לתפור מתרגמינן ועידן בחיר לאחאה ואלו ז' מתים דחשב הר\"ב אלו הן שהכהן מטמא להם: \n",
+                    "<b>ולא מוליכין כו' אלא בסלים</b>. פי' הר\"ב שלא לבייש כו' גמרא ואפילו בחול קאמר. ואשמועינן הא בחוה\"מ. דמהו דתימא כל היכא דלא יראה דרך אבילות. אלא דורון וחשיבות עדיף טפי קמ\"ל. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ולא בקנון</b>. מפורש במשנה ג' פי\"ו דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא להרגיל את ההספד</b>. שהמועד אסור בהספד ובתעניות. רמב\"ם פי\"א מהלכות אבל: \n",
+                    "<b>ולא של נשים לעולם מפני הכבוד</b>. פירש\"י ששופעות זיבה. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ותמת וגו' ה\"ק רבי אליעזר בגמרא וצ\"ל דמתני' טעמא דקרא מפרשת: \n",
+                    "מענות מפורש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ר' ישמעאל</b>. הר\"ב גורס ר' שמעון וכן גורס הרמב\"ם והמגיד גורס רשב\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות.</b> ובמשנה שבגמ' ורי\"ף ל\"ג אבל ול' רמב\"ם בפי\"א מהל' אבל מענות ומטפחות אבל אין מקונ��ות לא בזה ולא בזה: ",
+                    "<b>נקבר המת.</b> אפילו בר\"ח. חנוכה. [ופורים] וכ\"ש בחול המועד דחמיר טפי: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת מועד קטן:</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מועד קטן",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מועד קטן, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Moed Katan, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Pesachim, Introduction": [],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "The night of the 14th of Nisan - the Rav Bartenura wrote that the Hebrew word 'ohr' chosen here to begin the Mishna of Pesachim is a pleasant, euphemistic word that means night or darkness. Rambam wrote that this was done so that Pesachim would not begin with an absence, darkness being the absence of light. HaRav Zerachiya haLevi and the Ran wrote that this was done based on the verse in Tehillim 119:39, \"The beginning of your word gives light.\""
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה פסחים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Pesachim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/English/merged.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": {
+        "Mishnah Pesachim, Introduction": [],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "The night of the 14th of Nisan - the Rav Bartenura wrote that the Hebrew word 'ohr' chosen here to begin the Mishna of Pesachim is a pleasant, euphemistic word that means night or darkness. Rambam wrote that this was done so that Pesachim would not begin with an absence, darkness being the absence of light. HaRav Zerachiya haLevi and the Ran wrote that this was done based on the verse in Tehillim 119:39, \"The beginning of your word gives light.\""
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה פסחים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Pesachim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,263 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Rosh Hashanah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם אחר שהשלים המועדות. ודברים המיוחדים בכל י\"ט. דבר עכשיו במועד הנשאר לו: והוא ר\"ה. עד כאן. ובספר יוחסין בשם רב שרירא גאון. בתר יום טוב תנינן מסכת ראש השנה. כי היכי דליתני בתריה תענית. משום דאחר ראש השנה זמן רביעה. וזמן זריעה. וכחד ענינא דמו: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>למלכים</b>. כתב הר\"ב דכתיב ויהי בשמונים שנה וגו'. מקיש מלכות שלמה כו' שהרי המקרא הזה מנה שנה זו. שנת ת\"ף ליציאת מצרים ושנת ד' למלוך שלמה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מה יציאת מצרים מניסן. והיא גופא דמר\"ח ניסן מנינן לה. יליף לה מקראי בגמ'. וז\"ש הר\"ב ואם עמד מלך באדר כו'. למלכי ישראל אסברה לה. דבהו קיימינן השתא. ומ\"ש וכתב לו הסופר בניסן שלאחר י\"ג חדש. דאילו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה. אע\"פ שלפי האמת היא שנה השניה. ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן. לפני זה הניסן. ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יוכל לטרוף שום לקוחות. אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך. ולאותן כדין הוא טורף. ומה שכתב לפיכך קנסוהו וכו' ולא גבי ממשעבדי. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ה' פרק בתרא דשביעית: \n",
+                    "<b>ולרגלים</b>. ז\"ש הר\"ב ור\"ש אומר. כלומר ור\"ש היא והכי איתא בגמרא. ומ\"ש עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן כו'. ופסק הלכה כו' ומשיעבור עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר. מפקינן בגמרא משום דאהדרינהו קרא לכולהו רגלים בפרשת חג הסכות אע\"ג דכבר כתבינהו מעיקרא אלא ש\"מ לבל תאחר. דלא מפרש קרא בהי זימנא קאי בבל תאחר ומש\"ה אהדרינהו לאשמועינן דכיון שעברו עליו שלש רגלים עובר. ורבי שמעון סובר דאע\"ג דאהדרינהו לבל תאחר. לא הוה צריך לממני חג הסוכות. דעליה קאי. אלא לומר שזה אחרון. דכסדרן בעינן: \n",
+                    "<b>באחד באלול ר\"ה כו'</b>. עיין בפרק בתרא דבכורות. [*ומ\"ש הר\"ב דאמר קרא שנה שנה כו' ע\"ש בפירושו במשנה א'. ומ\"ש עליו בס\"ד]: \n",
+                    "<b>באחד בתשרי</b>. פי' הר\"ב דכתיב עשר תעשר וכו' והוא סמוך לגמרו כו' והאי גמרו היינו שנגמר להתחייב במעשר. שאין אוכלים אפילו עראי. והוא משיראה פני הבית. כדתנן רפ\"ב דמעשרות. ואין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' לפרש. דאע\"ג דתנן בפ\"ק דמעשרות משהביאו שליש עונתן למעשרות מ\"מ אין דרך ללקט אלא כשנגמרו ע\"כ. ונראה שבפירש\"י שלפניהם לא היה כתוב זה הלשון. שכל ימות וכו'. ומפני כן הוצרכו לפרש בדבור שאחר זה דנפקא לן דתשרי ר\"ה למעשר. מג\"ש דשנה שנה. ולכך נדחקו גם בזה. ומ\"ש הר\"ב דזמן עבורה של בהמה דקה ה' חדשים. בגמרא. וא\"ת אשכחן זמן עישור בהמה דקה. זמן עישור בהמה גסה דיולדת לתשעה חדשים. כדתניא בפ\"ק דבכורות דף ח'. מנא ידעינן. וי\"ל דזמן לידת הגסות נמי באב היא. אלא שזמן עבורן קדים ד' חדשים לזמן עבורן של הדקות. [*וא\"נ קדמי ויולדות קודם אב. מ\"מ אין מאחרין. כי כן שמעתי. דמן אלול ואילך אינן יולדות. עד שבט ואדר]: \n",
+                    "<b>ורבי אלעזר ור\"ש אומרים בא' בתשרי</b>. וד' ראשי שנים דחשבי לט\"ו בניסן. שהוא ר\"ה לרגלים. ה\"ק ד' ראשי שנים לדברי הכל. לר\"ש דבעי שלש רגלים כסדרן. דל מעשר בהמה. ולדפליגי עליה דל רגלים. גמ' [דף ד'] : \n",
+                    "<b>לשנים</b>. פי' הר\"ב לשני מלכי האומות. ובגמרא דף ג'. מפיק ליה מקראי. דכתיב (נחמיה א׳:א׳) דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים. וכתיב (שם ב')ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך. מדקאי בכסלו. וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים. מכלל דר\"ה לאו ניסן. וכתבו התוס' והואיל ואפיקתיה מניסן. אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוי ר\"ה לכמה דברים: \n",
+                    "<b>ולשמיטין</b>. דכתיב (ויקרא כ\"ה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וגמר שנה שנה מתשרי. דכתיב (דברים י\"א) מראשית השנה. ואין דנין שנה משנה דניסן. דכתיב ביה (שמות י\"ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דהתם שנה שיש עמה חדשים. גמ': \n",
+                    "<b>לנטיעה</b>. דכתיב (ויקרא י\"ט) שלש שנים ערלים. וכתיב (שם) ובשנה הרביעית. ויליף שנה שנה מתשרי. גמ'. ומ\"ש הר\"ב אם נטע אילן מ\"ה יום. שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה. וכתב הרמב\"ם בפ\"ט מה' נטע רבעי. הנוטע אילן מאכל בט\"ו באב כו'. שנמצא עוד ט\"ו יום מאב. וכ\"ט יום של אלול הרי מ\"ד יום. מלבד יום הנטיעה. ומ\"ש דשלשים יום בשנה חשובים שנה. יליף בגמרא מדכתיב (בראשית ח') בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש. וקא קרו ליה חדש [דכתיב באחד לחדש]. ש\"מ יום א\"בחדש חשיב ליה חדש. ומדיום א' בחדש חשיב ליה חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה. דחדש נמנה בימים דכתיב (במדבר י\"א) חדש ימים. ואחד ממנויו חשיב חדש. הכי נמי שנה שנמנה בחדשים. דכתיב (שמות י\"ב) לחדשי השנה. הכי נמי אחד ממנויה חשיב שנה. ומ\"ש הר\"ב ולאחר שנה שלישית כו' עדיין הם אסורים משום ערלה כו'. ואי קשיא הא גמרי להו שלש שנים דערלים. מפיק ליה בגמרא מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית. פעמים שברביעית. ועדיין אסורה משום ערלה. ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ומה שכתב עד ט\"ו בשבט. אתיא כב\"ה: \n",
+                    "<b>ולירקות</b>. פי' הר\"ב למעשר ירק. שאין תורמין כו'. וכן כתב רש\"י. ואיתא נמי בברייתא. ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדלקמן בדברי הר\"ב. ומפרשינן בגמרא. דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכ\"ש מה שחייבים מדאורייתא. ודתני ירקות לשון רבים. משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה. כדאמרן *)ולענין גורנו משנאגד וכו'. כדתנן במשנה ה' פ\"ק דמעשרות: \n",
+                    "<b>באחד בשבט כו'</b>. מפרש טעמא בגמ'. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ומ\"ש הר\"ב לענין מעשר פירות כו'. דלענין ערלה ורבעי. כבר נתבאר לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בפסח על התבואה</b>. כתב הר\"ב מדאמרה התורה הביאו וכו' כדי וכו' ז\"ל הברייתא מפני מה אמרה התורה הביאו עומר בפסח. מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב\"ה הביאו כו' כדי כו' וכן בכולם: \n",
+                    "<b>ובעצרת כו'</b>. כתב הר\"ב מדאמרה תורה. הביאו לפני שתי הלחם. אבל מדחזינן דמצות ביכורי אילן מעצרת כו'. כדתנן במשנה י' פ\"ק דבכורים. ליכא למימר. משום דהא יש להן תשלומין עד החג. כדאיתא התם. ומיהו רש\"י ור\"ן כתבו גם זה הטעם: \n",
+                    "<b>בראש השנה כו'</b>. מדברי קבלה למדנו. דכתיב (דברים י\"א) מראשית השנה ועד אחרית שנה. מר\"ה נדון מה יהא בסופה. וילפינן דתשרי הוא. מדכתיב (תהלים פ\"א) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו איזהו חג שהחודש מתכסה בו. הוי אומר זה ר\"ה. וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וכדאיתא בגמרא בפירקין ד' ח'. וקשיא לי כיון שאדם נדון בר\"ה. ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו. על תבואתו. ופירותיו. ושאר עסקיו. וכיון שכן הכל נדון בר\"ה. וניחא לי שג' דברים נדונין לכל העולם. בשלשה זמנין אלו השנויין במשנתינו. וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור. שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו. אבל בר\"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד. וגוזרים עליו חלקו מדברים הללו. והטעם שנדון האדם בר\"ה. דבשלמא ג' דברים הללו כל אחד נדון בזמנו. כדאמר שהפסח זמן תבואה כו'. אבל ר\"ה מה נשתנה. אלא טעמא אי כמ\"ד בתשרי נברא העולם. כלומר נברא האדם ביום הששי לימי בראשית. והוא ר\"ח תשרי. ובו ביום סרח אדם הראשון ונדון לרחמים. לפיכך קבעו הקב\"ה לכל בניו שידונו בו לרחמים. כדאיתא במדרש בפסיקתא. ואי למ\"ד בניסן נברא העולם. י\"ל לפי שביה\"כ נתרצה הקב\"ה למשה בדבר העגל קבע לתחלת החדש עד יוה\"כ לימי הדין. כל זה מדברי הר\"ן: \n",
+                    "<b>שנאמר היוצר יחד וגו'</b>. פי' הר\"ב ה\"ק היוצר. והוא הקב\"ה. רואה יחד כו'. גמרא. ופירש\"י ואקרא דלעיל מיניה קמהדר. השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר אותם. השגיח יחד את לבם ע\"כ. ולהכי נסיב ליה תנא להך קרא. לומר שאע\"פ שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול. מ\"מ כולן נסקרין בסקירה אחת. וז\"ש הרמב\"ם. הנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק ע\"כ. כי האדם א\"א לציירו שני הפכים כנושא אחד. בזמן אחד. שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת. אבל כמו שא\"א להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו נצח. כן א\"א להשיג השגחתו וסקירתו שאם היינו משיגים דרך השגחתו כבר היינו משיגים עצמותו. וזה א\"א בשום פנים: \n",
+                    "<b>ובחג נידונין על המים</b>. כתב הר\"ב מדאמרה תורה כו' גם בזה מסיים בברייתא. כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. והא דמיחד שם חג לסוכות. טפי מפסח ועצרת. [*וכן ברפ\"ג דשקלים] וכן בספ\"ז דנדרים. [*ובמשנה ה' פרק בתרא דבכורות] ואע\"פ ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב. מ\"מ מלת חג הנחתו הראשונה על המחול והריקוד. אי לאו ג\"ש דמדבר מדבר. כמ\"ש בספ\"ק דחגיגה. והרד\"ק כפי הפשט. מפרשו כן מענין ריקוד וטיפוח לשמחה ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה. לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ניסן מפני הפסח</b>. אבל סיון מפני העצרת לא צריך. דבספירת עומר הדבר תלוי. כדאמר בגמרא [דף ו'] תוספות: \n",
+                    "<b>על אב מפני התענית</b>. כתב הר\"ב לפי שהוכפלו בו צרות כו'. כדתנן במשנה ו' פ\"ד דתענית. חמשה דברים ארעו לאבותינו בתשעה באב. והקשו בתוספות דהכי נמי תנן התם דבי\"ז בתמוז ארעו חמשה דברים. ותירצו דחורבן ב\"ה תקיפא טובא [ועוד] לא דמי לט\"ב. דצרה אחת הוכפלה בו: \n",
+                    "<b>ועל אלול מפני ר\"ה</b>. כתב הר\"ב ועושין ר\"ה ביום שלשים לאלול. מסיימין בתוס' וגם למחרתו. כדמשמע בפ\"ק דביצה (דף ה') ובפ\"ג דערובין משנה ז': \n",
+                    "<b>ועל אדר מפני הפורים</b>. ואילו אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים [דבאדר השני חוזרין וקורין כדתנן במשנה ד' פ\"ק דמגילה] לא קתני דס\"ל דלעולם אדר הראשון מעובר. וידעו בני הגולה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דביום לא נתקדש. גמרא: \n",
+                    "<b>פסח קטן</b>. כתב הר\"ב פס�� שני [*לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון לשון רש\"י]. וכתב בפי' [*)המפרש להרמב\"ם בפרק ג'] להלכות ק\"ה דלפיכך קרי ליה פסח קטן. דלא הוי אלא יום א': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחללין את השבת</b>. עיין בסוף פרקין:  ",
+                    "<b>שבהם השלוחים יוצאין לסוריא</b>. פירש הר\"ב להודיע לגולה יום קביעותם. מפרשי' בגמרא דהא דתנן לעיל על ששה חדשים שלוחים יוצאים היינו מבערב כגון שנראה בעליל ביום כ\"ט. או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב\"ד למחר. אי נמי בחדש מעובר. דפשיטא לן שביום ל\"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו ואין ממתינין עד [למחר] שישמעו מקודש מפי ב\"ד. ועל ניסן ועל תשרי אין יוצאין. עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש וכתבו התוס' הטעם דאע\"ג דנראה בעליל. אי נמי בליל שלשים. אין יוצאין לאלתר. דחיישינן דלמא מימלכי ב\"ד ומעברי ליה. ואתא לקלקולי מועדות. ומש\"ה כי נמי לא קדשוהו ביום ל'. שאי אפשר לדחותו יותר מיום ל\"א אין יוצאין לאלתר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב. ע\"כ. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין. היינו לאחר שישמעו מפי ב\"ד מקודש. ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר. שאין ב\"ד מקדשים בלילה. נמצאו ממעטין הילוכן מהלך לילה ויותר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל בשאר חדשים. אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום. וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש. והכל יודעים שיום קידושו למחר. והשלוחים יוצאים משתחשך. לומר שעברו את החדש. וכתב רש\"י וא\"ת היאך הוא תולה טעם חלול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל. [כמ\"ש וטעמא בגמרא אשר תקראו אותם במועדם. על קריאתם אתה מחלל דכל מועד דכתיב לדחות שבת הוא כמ\"ש בסוף פרקין. ואי אתה מחלל על קיומן] טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנים את המועדות. דרחמנא אמר (ויקרא כ״ג:ד׳) אשר תקראו אותם במועדם ואפילו בשבת. ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא ליפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת. דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם. והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו. כאותה ששנינו בסנהדרין [דף י\"א] אין מעברים את השנה מפני הגדיים והטלאים. אבל עושין אותן סעד לשנה. כיצד מהודעין אנחנו לכון דגוזליא רכיכין. ואמריא דעדקין כו' ע\"כ. וכן הרמב\"ם בפ\"ב מהל' קדוש החדש. לא העתיק. אלא טעם דמפני תקנת המועדות:  ",
+                    "<b>לסוריא</b>. עיין במשנה ד' פרק דלקמן:  ",
+                    "<b>ובהן מתקנין את המועדות</b>. אבל אלול אע\"ג דמיניה חשבינן לעשות ביום שלשים ר\"ה. לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום שלשים עצמו יושבים ומצפים. ואם נודע להם שקדשו ב\"ד יום שלשים נוהגין אותו היום קדש בלבד. ואם לא נודע להם נוהגין יום שלשים קדש ויום ל\"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. כל' הרמב\"ם פ\"ג מהלכות קדוש החדש:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>בעליל לישנא דקרא (תהלים י\"ב ז') אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ</b>. שפירושו גלוי לכל. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ועכבן ר\"ע בלוד</b>. ובסוף פ\"ה דשבת דתנן פרתו של ראב\"ע היתה יוצאה כו' מפרש הר\"ב דלא שלו היתה אלא של שכנתו כו'. וכדאיתא בגמרא כמ\"ש שם בס\"ד. ולפיכך יש לתמוה דהא הכא תניא. אמר רבי יודא ח\"ו שר\"ע עכבן. אלא שזפר [כך שמו] ראשה של גדר עכבן ושלח ר\"ג והורידו מגדולתו ולמה לא פירש כן הר\"ב ונ\"ל דהתם שאני דמשנה עצמה מוכחת כך שכן דייקינן התם בגמ' מדקתני פרתו וכי פרה אחת היתה לו כו' כמ\"ש שם בס\"ד. אבל הכא שאין שום משמעות במשנה המוכיח על שלא [*ר\"ע] עכבן לא פירש כן שהרי אפשר דתנא דמתניתין אה\"נ דפליג על רבי יהודא. וכיוצא בזה נמצא פלוגתא עם רבי יודא דת\"ק אמר עקביא נתנדה. וא\"ר יודא ח\"ו שעקביא נתנדה וכו' במשנה ו' פ\"ה דעדיות. וכן מוכח בירושלמי דאמר אמתניתין מפני שהן ארבעים זוג. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ומייתי נמי להא דר\"י ח\"ו כו'. משמע ודאי מדיהיב טעמא למתניתין דס\"ל דמתני' כמו שהיא שנויה כך ס\"ל לתנא דמתני']: \n",
+                    "<b>נמצאת מכשילן לע\"ל</b>. ושמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח א' וימנע כו'. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאם יפסל אחד מהן</b>. פירש\"י יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן והרמב\"ם כתב בפ\"ב מהל' ק\"ה שאם ימצא אחד מהן פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלונות: \n",
+                    "<b>כשרים לעדות החדש</b>. כתב הר\"ב ורבנן כו' מסורה לכם כו'. כמותכם. מסיים רש\"י שיקבלו העדות ויקדשו החדש: \n",
+                    "<b>ופסלו את עבדו</b>. סברי לה כר\"ש דמכשיר בקרוב ודרשו נמי כשרים ומיוחסים למעוטי גר וממזר כדדרשינן מאתך בדומין לך במשנה ב' פ\"ד דסנהדרין. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו הן הפסולין</b>. פירוש מדרבנן דאי מדאורייתא כל העובר עבירה שיש בו מלקות וכו'. כדפסק הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דסנהדרין. וא\"כ לכ\"ע גזלן ה\"ל למתני דכתיב בהדיא (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא קמ\"ל דאע\"ג שהן כשרים מן התורה פסולים לעדות החדש: \n",
+                    "<b>המשחק בקוביא</b>. פירש הר\"ב מטעם אסמכתא דלא קניא והרי הן גזלנים מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב כ״ג:כ״א) ויגזול את החנית מיד המצרי. כ\"כ רש\"י. ולפסק הלכה שזכרתי דכל עובר עבירה כו' פסול י\"ל כמ\"ש התוס' דכיון דמדעתו נותן לא נחשב בעיניו כגזל. ע\"כ. ובפ\"ג דסנהדרין כתב הר\"ב טעם אחר שכן שם בגמרא חולק רב ששת על זה הטעם דהכא וסובר דכל כה\"ג לאו אסמכתא היא ואיכא בינייהו דגמר אומנות אחריתי. ושם פסק הר\"ב כרב ששת: \n",
+                    "<b>ומלוי בריבית</b>. כתב הר\"ב דהא מנפשיה יהיב ליה. כ\"כ רש\"י וכלומר דלא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אא\"כ ממשכנו על כרחו. תוס': \n",
+                    "<b>מפריחי יונים</b>. עיין בפי' הר\"ב בפ\"ג דסנהדרין: \n",
+                    "<b>וסוחרי שביעית</b>. כתב הר\"ב ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ומשום דמיירי בשביעית בזמן הזה לא הוי פסולי דאורייתא א\"נ דמיירי שממציאים מעות לעניים ואספי להו וכו' כדאיתא בפ\"ג דסנהדרין דף כ\"ו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו. כ\"כ התוספת. והר\"ן כתב דכיון דדינא דיאכל דמיהן בקדושת שביעית. כדתנן ריש פ\"ז דשביעית הלכך לא משמע להו לאנשי דאיכא איסורא בסחורה כיון דהדרי אכלי לדמי בקדושת שביעית ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולפי שנחשדו כו' חשדום להיות מעידים שקר על שוחד. כ\"כ רש\"י. וה\"נ איכא למיחש שיקבלו שוחד מהכותים כבר\"פ דלקמן. וקשיא דהא אמרן דבכולהו לא משמע להו לאנשי דלהוי אסורא דאלת\"ה אף מדאורייתא פסולים. ועוד דזה הכלל כו' אף הן אינם כשירים מוקמינן בפסולי דרבנן כמ\"ש הר\"ב ש\"מ דבהו איירי מתניתין. ונראה לי דרש\"י ס\"ל דודאי ידעי דאיסורא איכא אלא דלא משמע להו שיש איסור בזה מן התורה. ולפיכך מן התורה אינם פסולים הואיל ולא מכווני לעבור על דברי תורה. ומדבריהם פסולים כיון דלעולם יודעים שיש איסור בדבר. ומיהו אין אדם נאמן על עצמו לומר שלא היה יודע בשום איסור. אלא אזלינן בתר רובא דעלמא דידעי ולשון הר\"ן ולא פסלינן להו שיעידו או שידונו שקר. אלא מדרבנן בלחוד הוא דפסלי ע\"כ. נראה שנשמר מזה שהקשתי על רש\"י ז\"ל: \n",
+                    "<b>והעבדים</b>. כתב הר\"ב פסולי דאורייתא ואיצטריך למתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות. החדש מידי דהוה אקרובים לר\"ש. תוספות. ומ\"ש הר\"ב ק\"ו מאשה דמג\"ש דלה לה שכתבתי בפ\"ג דברכות ליכא למילף. דלא ילפינן אלא להחמיר עליו לחייבו במצות כאשה אבל לעדות ועמדו שני האנשים כתיב (דברים י״ט:י״ז) והאי איש הוא. כ\"כ התוס' בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח.) [*ובפרק י\"ב דזבחים דף כ\"ג [צ\"ל ק\"ג] כתבו וז\"ל. אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות. [שהרי] משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכי דגלי גלי]. ושם בגמרא דהחובל מפרש הק\"ו ומה אשה שראויה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים. עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה איש [ולא קרינן בה אנשים] וכו' גזלן יוכיח. מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו אשה תוכיח. מה להצד כו' שאינם נזהרים בכל המצות. זה מפני רשעו וזו מפני שלא נצטווה. אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד: \n",
+                    "<b>עדות שאין האשה כשרה לה וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל פסולים בעבירה מן התורה לא הכשירו חכמים בעדות אשה. ואם מסיחים לפי תומן לא גריעי מנכרי מסיח לפי תומו דכשר. כדתנן במשנה ה' פרק בתרא דיבמות. רי\"ף ורא\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוליכין אותו על החמור</b>. אף בשבת. רש\"י. וכתב רמ\"י ז\"ל בפירושו להלכות קידוש החדש פרק ג' דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסור אמרו כן ע\"כ. [*ולחלוק על המפרש דהתם כתב כן שהמפרש פי' שאע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפילה לו ה\"מ כשנשא אדם. אבל לענין משא בהמה הרי האדם החולה והמטה משוי הם ואסור להוציאם על הבהמה בשבת. ואני בחיבור פרשת החדש שחברתי בס\"ד על ה' קידוש החדש כתבתי שאני אומר דלא כדברי זה ולא כדברי זה שודאי שמה שמרכיבין על החמור הוא להקל באיסור. אבל שנושאין אותו במטה אינו להקל האיסור דחולה ככפות דמי כמ\"ש הרמב\"ם פי\"ח מהלכות שבת וכ\"כ התוס' בר\"פ י\"ט דשבת ולפיכך חייב על המטה וקמ\"ל דלעדות החדש שרי והרי דלא כהמפרש דמחלק בין שביתת אדם לשביתת בהמה וקמ\"ל אפי' איסור חמור שרי הכא ולא כרמ\"י [שכתב] דלהקל האיסור אמרו ומשמע דר\"ל דהכל להקל. ועיין לקמן בד\"ה אפילו במטה כו']: \n",
+                    "<b>אותו</b>. דאע\"ג דיחיד הוא מחלל השבת שמא יצטרף עם אחר כדתנן במשנה ו' לענין אב ובנו. ועיין רפ\"ב. ומה שהקשה המפרש להלכות ק\"ה דהאיך מחללין על הספק. והא תנן נולד בין השמשות נמול לתשעה [בפי\"ט ממסכת שבת משנה ה'] תירץ רמ\"י ז\"ל דתקון מועדות שאני תדע שהרי מכשירי מילה אין דוחין [כדתנן שם ר\"פ] והכא אפי' מכשירין דוחין כגון להרכיב החולה כו' וליקח מזונות וכלי זיין והכל משום תקנת המועדות ע\"כ. וה\"ה בכל ר\"ח מפני הקרבן בזמן שבה\"מ קיים. וטעמא רבה איכא לחלק דזוהי מצוה על כל ישראל בכללן כאחת. והמילה עכשיו בשעת הדחייה אינה אלא מפני יחיד הנימול. ועוד שהיא תוכל להתקיים למחרתו: \n",
+                    "<b>אפילו במטה</b>. דאע\"ג דתנן בפ\"י דמסכת שבת משנה ה' דהנושא את החי כו' פטור אף על המטה. ה\"מ חי דאינו כפות כמ\"ש הר\"ב שם. אבל חולה ככפות דמי וחייב. כמ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ח מה\"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי\"ט דשבת והלכך מטה נמי משוי היא על הבהמה וקמ\"ל דאפ\"ה מחללין: \n",
+                    "<b>ואם צודה כו'</b>. פירש הר\"ב אורב כו' ומסיים רש\"י והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים ע\"כ. ועיין משנה ב' פ\"ב: \n",
+                    "<b>שעל מהלך לילה ויום וכו'</b>. ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש. רמב\"ם רפ\"ג מהק\"ה ועיין שם בדברי המפרש: \n",
+                    "<b>[*מחללין את השבת</b>. עיין בר\"פ דלקמן]: \n",
+                    "<b>שנאמר אלה מועדי ה'</b>. וראש חודש נמי אקרי מועד [כמ\"ש בס\"ד במשנה ד' פ\"ק דשבועות] והיינו דתנן לעיל במשנה ד' דעל כולן מחללין כו'. תוספת דלעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אחר עמו</b>. פירש הר\"ב זוג אחר דאל\"כ חד מי מהימן להכשירו. אבל לענין חלול השבת יכול גם אחד לחלל כדי להעיד עליו. דשמא יצטרף עם אחר גמ'. ועיין מ\"ש ס\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>[*בראשונה היו מקבלין כו'</b>. הכי קאמר למה שבראשונה כו' ירושלמי]: \n",
+                    "<b>מכל אדם</b>. מישראל. שכל ישראל בחזקת כשרים עד שיודע לך שהוא פסול זהו דין תורה. רמב\"ם פרק ב' מהלכות קדוש החדש: \n",
+                    "<b>[*משקלקלו המינים</b>. היינו בייתוסים כמו שכתבתי במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיאין משואות</b>. מפורש במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב שלא היו משיאין אלא על החדש החסר. מפרש טעמא בגמרא. משום ראש חדש חסר שחל להיות בערב שבת ואין יכולין להשיא לערב מפני השבת. אלא במ\"ש משיאין ואי אמרת נעביד נמי אמלא אתו למטעי ולספוקי דשמא חסר הוא ומשום דלא אפשר מאתמול עבדי האידנא. או דלמא מלא הוא ובזמנו עבדו. ושישיאו בין אמלא בין אחסר וכי אקלע חסר בע\"ש לא לעבדו כלל איכא נמי למטעי דסברי דלמא מלא ואתנוסי דאתניס. ומיהו כי לא עבדי כלל במלא. דהשתא שכיחא דלא עבדי ליכא למיחש דיספקו דלמא חסר הוא ובשבת לא אפשר ובמ\"ש אתנסו. דכיון דשכיח דאמלא לא עבדי תלו בשכיחא ולא באונס. ואפכא לא מצו למעבד שישיאו אמלא ולא אחסר. וכי אקלע ר\"ח חסר בע\"ש ולא עבדי מידע ידעי דחסר הוא דלא תלו באונס אלא בשכיח. דא\"כ צריכין לעולם להיות בטלים ממלאכה ב' ימים. משום ר\"ה [כ\"כ רש\"י והתוס' כתבו דה\"ה בכל ר\"ח דנשים בטלות ממלאכה. כמ\"ש במ\"ב פ\"ד דמגילה. ע\"כ. וכפירש\"י עצמו שם. בגמרא דמגילה דכ\"ב] שיהו צריכין לצפות ביום שני שמא עברוהו ובלילה ישיאו. אבל כי עבדי משואות לחסר ירעו שלמחר חול הוא. ומ\"ש הר\"ב לערב של יום שלשים. פירש\"י נגהי שלשים ואחד יום: \n",
+                    "<b>משקלקלו הכותים</b>. וכן גירסת הר\"ב. ולעיל גרס המינין. והם הביתוסים. כדאיתא בברייתא בגמרא. וצריך לומר דמעשים שהיו כך היו. ששכירת העדות ביתוסים עשאו. ומשיאין. כותים היו. וכגרסת הר\"ב. כן גירסת הרמב\"ם אבל רש\"י גורס מינים בתרווייהו [*בדפוס ישן. ולפ\"ז גם המה בייתוסים היו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משואות</b>. לישנא דיקוד. דכתיב (שמואל ב ה׳:כ״א) וישאם דוד ואנשיו. ומתרגמינן ואוקדינן דוד. גמ'. ולכך קריאת המלה בסי\"ן: \n",
+                    "<b>במשיחה</b>. עיין במשנה ח' פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>מוליך ומביא ומעלה ומוריד</b>. בירושל' משמע כדי שלא יטעו לומר שהוא כוכב דא\"ר יוסי חזינא כוכב דנחית וסליק חזינא כוכב דאזיל ואתי. עכ\"ל התוס'. ואל תטעה לחשוב שז\"ש כוכב שהוא מצבא השמים וכסיליהם. שא\"ת שהם מכוכבי הלכת. הרי יש להם מהלך ידוע. ואם הם זולתם הרי הם קיימים. אבל הן מראות הנראות באויר רקיע השמים. כמין כוכבים ומתהוים לשעתם על דרך שכתבתי במשנה ב' פ\"ט דברכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומאין כו'</b>. פירש\"י מה שם ההרים. והדין עמו דאל\"כ לא הוי ליה למיתני אלא הר המשחה בלבד: \n",
+                    "<b>לסרטבא</b>. עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא. רש\"י: \n",
+                    "<b>כל הגולה</b>. פירש הר\"ב בני בבל. גמרא. והא דתנן במשנה ד' פ\"ק דהשלוחים יוצאים לסוריא והם ארצות שכבש דוד כגון ארם. וכו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ו דדמאי. ומסתמא למקום שהיו משיאין משואות. שם היו הולכים השלוחים לאחר התקנה. לא קשיא דדרך סוריא היו הולכים לבבל. שכן אבינו אברהם ע\"ה יצא לו מאור כשדים מבבל. והלך לו לכנען דרך ארם נהרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובית יעזק היתה נקראת</b>. בגמרא לישנא דקרא (ישעיהו ה׳:ב׳) ויעזקהו ויסקלהו. פירש\"י שהי' מסויג ומעוזק בגדר סביב סביב בעגול כמו טבעת: \n",
+                    "<b>ולשם כל העדים מתכנסין</b>. פירש\"י ביום השבת שחללוהו לבא ולהעיד. ומדברי הרמב\"ם בפ\"ב מהק\"ה נראה דאף בימות החול מכנסן כדי ששם בודקין אותן: \n",
+                    "<b>בראשונה לא היו זזין כו'</b>. ומשנה ג' פ\"ד דעירובין. לאחר תקנת ר\"ג הזקן נשנית. וכן מוכח שם בגמרא: \n",
+                    "<b>לא היו זזין משם</b>. וכל החצר חשובה כד' אמות כדתנן ריש פ\"ד דערובין נתנוהו בדיר או בסהר כו'. תוס': \n",
+                    "<b>ומן הנהר</b>. שהוא גדול פתאום. וחוטף את בני העיר. ואת הילדים. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי אלו כאנשי העיר</b>. כלומר שאין העיר נחשבת להם לכלום. ויש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר. כ\"כ הרמב\"ם בספכ\"ז מה\"ש. וכתב המגיד והענין שכיון שהלכו ברשות הרי המקום שהגיעו לו כאילו קנו בו שביתה בין השמשות. ודבר ברור הוא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפני החמה או לאחר החמה</b>. פירש הר\"ב פגימתה כו' דלעולם חלק המאיר ממנה מה שפונה לצד השמש. לפי שאין אור ללבנה מצד עצמה אלא מה שנאצל עליה מאור השמש. ושניהם כדורים. וכדור הלבנה קטן מגוף השמש הרבה מאוד ולפיכך אע\"פ שמפני שאין לה אור אלא הנאצל עליה מהשמש. הנה לא יאיר ממנה אלא חלק כדורה שכלפי השמש. אבל אחרי שכדורה קטן מכדור השמש. לכך מתפשט אצילת אור מהכדור הגדול שהוא השמש. על כדור הקטן שהוא הלבנה יותר מהחצי ממנו. וזו סיבה לקרנות הנראות. ומבואר מזה שא\"א שהקרנות שהם בחלק הבלתי מאיר שיהיו כלפי השמש: \n",
+                    "<b>לצפונה או לדרומה</b>. פירש הר\"ב שהלבנה מתרחקת מן השמש פעם לצד צפון כו' לפי שאין שניהם קבועים בגלגל אחד. שהלבנה קבועה בגלגל הסמוך אצלנו. והחמה בגלגל הרביעי ממטה למעלה על סדר שצ\"ם חנכ\"ל וגם קביעותם בגלגליהם אינם שוים בערך ושיווי כאחד. אבל קביעת החמה בגלגלה ומהלכה. תחת אמצע חגורת המזלות. והלבנה בגלגלה ומהלכה יש לה נטייה מחגורת המזלות. החצי לצפון וחצי לדרוס. כמעשה האופן בתוך האופן ונוטים זה מזה שאין להם שווי אלא בשני קצוות נוכחיים בלבד. ומה שמקצה הזה עד הקצה שכנגדו ונוכחו נוטה לימין ר\"ל לדרום וכן מעבר השני. מה שמקצה זה עד לשכנגדו ונוכחו נוטה לשמאל ר\"ל לצפון. ומבואר שכל צד הוא החצי מהאופן. אחרי שהשוים אינם אלא ב' נקודות בלבד. ואע\"פ שגלגלי השמש והירח הם כדורים שלמים. ואנחנו לא רשמנו כי אם אופן שהוא כקו עגולי וכדורי בלבד. זהו בכוונת מכוון. לפי שגם מה שאנחנו אומר��ם מנטיית הלבנה. הנה זהו מצד קביעותה שבגלגלה ומהלכה שכשנערך זה בערך קביעות החמה בגלגלה ומהלכה. יהיה כשני קוים עגולים וכדורים. שקראתי אותם אופנים אבל הכדורים השלמים שזה בתוך זה כמו גלדי הבצלים א\"א להעריך להם נטייה זה מזה כי כל עגולי אין לו לא ראש ולא סוף. אבל במעשה האופן בתוך האופן אותן שתי נקודות שנוגעים זה בזה האופנים השנים שזולתן אין להם נגיעה ביחד אלא נטייה המה יקראו ראש וסוף. ומהן הנטייה לצד זה ולצד זה. והנה הירח הולך סובב בכ\"ט י\"ב תשצ\"ג בכל גלגלה מנקודה עד שחוזרת לאותה נקודה ממש. וא\"כ בהכרח שלפעמים תהיה נטייתה לדרום. ופעמים לצפון: \n",
+                    "<b>כמה היה גבוה וכו'</b>. בכולה מלתא בלשון זכר. כדכתיב (בראשית א׳:ט״ז) המאור הקטן. ולא כתיב המאורה הקטנה אע\"פ שבנוסח ברכת הלבנה תקנוה בלשון נקיבה ע\"ש שהיא מקבלת אורה מהחמה. דוגמת נקבה המקבלת מזכר: \n",
+                    "<b>ולאין היה נוטה וכו'</b>. פירש הר\"ב לצד צפון או לצד דרום. כבר. אמרנו כי החלק מהלבנה שכלפי החמה. הוא המאיר ממנה לא זולת. ואם כן כשיהיו שניהם מכוונים זה למטה מזה על קו אחד כאילו יהיו שניהם בחלק אחד מן הגלגל. אחד למעלה וא' למטה אין נראה מאור הירח כלום. לפי שפניה המאירים למעלה כלפי השמש. ואין העין שולטת לראות מאורה. וכל שמתרחקת מהשמש. מתראה מחלק המאיר ממנה. כפי הריחוק עד שאם יעמדו ויתנגדו זה כנגד זה שזהו בחצי החדש ממש. אז כל עבר פניה המאירים נראית כולה. לפי שהחמה מאירה אל הפנים שכנגדה. ואותם פנים עצמם עינינו הרואות. מה שאין כן כשהם מכוונים זה על זה. שאז פני המאירים פונים למעלה. ובלתי נראים אצלנו. ומבואר מזה שכפי ריחוקה מהשמש. ככה ערך ראות האור ממנה אלינו. שאם ריחוקה מעט. לא תראה אלא מעט. ואם הרבה נראה חלק רב עד כולה שהוא בחצי החדש. והנה בפגיעתם זה על זה נקרא קבוצם וכשתזוז הירח מעט מהחמה. ההוא נקרא מולד אע\"פ שעדיין אינו נראה מפני המעט שנתרחקה אלא שיודעים אנחנו בהכרח. שנגלה ממנה דבר מועט. וכשנתרחק מן השמש כמו יום אחד. נראה מקצת ממנו לעינים. כעין קרנים בולטות. מפני שלא נראה רק מקצת מהחצי הכדור המאיר. עם תוספת אורה המתאצלת על חצי השניה מפני קטנות כדורה לערך כדור החמה המאיר עליה. ומבואר מאוד שהחמה בעת ראיית הלבנה בתחלת החדש היא כבר שקוע במערב. ואם הלבנה בנטייה הצפונית שזכרנו למעלה. אז החמה מערבית דרומית לה. ונמצא שאור השמש מאציל עליה בחלק הכדור שכלפי דרום. ויהיו אם כן הקרנים פונים למזרח. ויש להם נליזה אל הדרום. שהרי החמה במערב הלבנה נוטה לדרום. ואם הלבנה בנטייה הדרומית. יהיו קרניה פונים למזרח עם נליזה לצד צפון. לפי שהחמה מערבית צפונית לה. כל זה מבואר ברמב\"ם סוף הלכות קדוש החדש. ומתוך דברינו אלה תבין דהא דתנן לאין היה נוטה פירושו נליזה ועקום בלבד ולא שראשי הפגימות עומדות למול הצפון או הדרום ממש. כתחלת ההבנה מלשון הר\"ב שזה א\"א שא\"כ תהיה החמה רואה פגימתה של לבנה. שהרי הנליזה היא כלפי החמה. כמו שחמרנו בהכרח אלא שהנליזה עצמה אינה נטייה לראשי קרנות ממש. וכמו שכבר אמרנו שראשי הקרנות לעולם פונים מול המזרח לצד שכנגד השמש אלא נליזה יש כלפי השמש. על הדרך שבארנו: \n",
+                    "<b>וכמה היה רחב</b>. פי' הר\"ב שהלבנה משתנה שעורה כו'. ר\"ל בראיית העין: \n",
+                    "<b>אם אמר לפני החמה לא אמר כלום</b>. דזה א\"א בשום פנים וה\"ה אם אמר לצפונה וע\"פ החשבון היא לדרומה כמ\"ש הר\"ב. וכן באינך. וא\"ת א\"כ נמצא שע\"פ החשבון היו סומכין. ומה היו צריכין לעדים. לא קשיא דכתיב (שמות י״ג:ה׳) החדש הזה לכם. ובאה הקבלה שהראה לו הקב\"ה דמות הלבנה. וא\"ל כזה ראה וקדש. ונמצא שהיו צריכין לשניהם שעל כל פנים יהיו עדי ראיה. ושהחשבון יסכים עמהם. ועוד בה שלישיה. שצריך שיאמרו מקודש. ואם לא אמרו הרי זה מעובר כדתנן רפ\"ג. וכל אלו התנאים דוקא בחדש חסר. אבל במלא א\"א לדחותו עוד כדלקמן. ולא הוצרך לראיה. גם לחשבון עיין לקמן. וא\"ת שכיון שצריך לעדי ראיה ולא סגי בחשבון. הרי אפשר שמפני העבים. או מפני התרשלות שלא יתראה הירח. או לא נתכוון אדם לראותה. ואם יארע זה חדשים רבות זה אחר זה אפשר ונמצא שמעברין כולם. ויארע שתראה הירח בכ\"ה לחדש. או פחות מזה. אחר שנתעברו הרבה. ואין במהלכה שלשים יום כמפורסם. דבר זה ביאר הרמב\"ם בפי\"ח מהק\"ה. שקבלה היא ממשה רבינו ע\"ה שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים חדש אחר חדש. ב\"ד קובעים חדש מעובר משלשים יום. וחדש חסר מכ\"ט יום וכן מחשבינן וקובעין חדש מעובר וחדש חסר לא בקידש. ופעמים עושין מלא אחר מלא או חסר אחר חסר כמו שיראה להם מן החשבון כו' עכ\"ד. ועל התנאי הג' שהב\"ד יאמרו מקודש אין להשיב כי ב\"ד זריזין הן ולא יארע תקלה מתחת ידם שלא יתקדשו חדש אחר חדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין שלא נראה בזמנו</b>. שאז יהיה ראש חדש ביום ל\"א ואין נזקקים לירח בליל ל\"א בין שנראה בין שלא נראה שאין לך חדש לבנה יותר על ל' יום. רמב\"ם פ\"ק מהלכות ק\"ה. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. גמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קיבלן רבן גמליאל</b>. כתב הרב לא מפני שחשב שאפשר שתראה הירח שחרית וכו'. כי זה אי אפשר שכיון שע\"פ החשבון אפשר שתראה באותו הלילה. וגם ראוה בלילה. אי אפשר אם כן שלא תהא מכוסה ונסתרת באור השמש בכמו שני ימים. או פחות או יותר. כמו שרמזתי לעיל. שאינה נראית מיד אחר המולד. ומטעם זה עצמו גם קודם מולד מתכסית שכמו שאור השמש מכסה ומסתירה אחר קבוצה בכמו יום. כן קודם קבוצה. כשמתקרבת להתקבץ עם החמה שהיא גם כן נסתרת בכמו יום. אבל אמרתי בכמו. לפי שאין הזמנים שוים. כמ\"ש הר\"ב בסמוך. פעמים בא בארוכה. פעמים בא בקצרה. והסיבה לזה שהלבנה יש לה ב' גלגלים. הגלגל האחד והוא המקיף הארץ. והולך ממערב למזרח. ובתוכו גלגל אחר קבוע בעובי זה הגלגל. ובו הוא קבוע הלבנה. וזה הגלגל תנועתו ממזרח למערב. ונמצאו שכשהלבנה ברום זה הגלגל הקטן שנמצא שיש לה ב' תנועות הפכיות. ולפיכך היא באה בארוכה. ובמתון. ואם בשפל זה הגלגל. אז הלבנה מתנועעת בגלגלה הקטן ג\"כ ממערב למזרח כמו הגלגל הגדול. ולפיכך באה בקצרה. שתנועות גלגלה גדול מן הה' אל הו' ומן הו' אל. הז' ומן הז' אל הה'. ותנועת הקטן מן הא' אל הב'. ומן הב' אל הד'. וכל עוד שהקטן מתנועע מן א' אל הב'. הנה יש לכדור הלבנה ב' תנועות הפכים. הא' מן הא' אל הב'. והשני מן הה' אל הו'. שהגלגל הגדול מכריח ומסבב עמו הגלגל הקטן בדרך תנועתו. וכשהקטן מתנועע מן הב' אל הד'. הנך רואה שהלבנה הקבועה שם נמשכת ג\"כ בתנועת הגדול שמן הה' אל הו' ומפני זה בא בקצרה. וסמך ר\"ג על מה שהעידו בראיה של ליל שלשים. ובמה שאמרו שראוה שחרית אמר טועים הם. ולא אמר שטעו בראיה של ליל שלשים. תירץ הרמב\"ם בפ\"ב מהק\"ה שאין אנו אחראין לראיית שחרית. אם היא אמיתית. או אינה אמיתית. מאחר שהעידו בראיית ליל שלשים. אין אנו נזקקים לראיית יום כ\"ט וכאילו לא העידו לפנינו בה כלל. ויש בפי' הרמב\"ם טעות סופר שמה שכתב ויחשבו מטעם. צ\"ל מוטעים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר</b>. בברייתא. הלך ר\"ע ומצאו לר\"י כו': \n",
+                    "<b>אשר תקראו אותם</b>. פירש הר\"ב בקריאת ב\"ד כו' ומאתם דכתיב חסר. דרשינן אתם אפילו שוגגים כו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"ג פ\"ג דאבות וע\"ש. והמתיק הרמב\"ם בצוף לשונו ספ\"ב מהלכות קדוש החדש אע\"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבור מסור אלא להם. ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עניהם. שנאמר אשר תקראו אתם וכו': \n",
+                    "<b>שכל שלשה</b>. עיין בר\"פ דלקמן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עד שחשיכה</b>. היינו צאת הכוכבים. ורצוני לומר שלשה כוכבים כדפי' הר\"ב בספ\"ב דשבת. שאם לא יצאו אלא שני כוכבים. קרי ליה תנא דהתם. ספק חשיכה. ספק שאינה חשיכה. וצריך לי עיון בלשון הר\"ב במה שכתב ומיהו אם ליל שלשים כו' דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים מה נידון ביה. שאם נפרש שר\"ל צאת שלשה כוכבים שכן משמעתו במ\"ש דלא חשיב לילה. דהיינו ודאי לילה. וזהו אינו אלא כשיצאו ג'. וה\"נ בריש מסכת ברכות קרינן יציאת כוכבים כשיצאו שלשה. כמו שכתוב שם. קשיא לי תרתי. חדא דא\"כ אין בין ליל שלשים. לליל. שלשים ואחד כלום. שבשניהם זמן דקדוש עד צאת שלשה כוכבים. ולמה כתב הר\"ב ומיהו אם ליל שלשים כו'. שמשמע שבא לחלק בין הלילות והא ליתא. והל\"ל והה\"נ אם ליל שלשים כו'. ועוד ק\"ל דא\"כ דביציאת שני כוכבים קיי\"ל בסוף פ\"ב דשבת שהוא ספק חשיכה למה נקל בכאן לתת זמן לקידוש עד שחשיכה ודאי. ושמא ביציאת ב' כוכבים הוא חשיכה ואין מקדשין בלילה. והרמב\"ם בפירושו סתם ג\"כ וכתב משעת צאת הכוכבים. אבל בחבורו פ\"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים. ובדין ליל ל\"א העתיק לשון המשנה. עד שחשיכה. ופי' החכם הרלב\"ח. דהרמב\"ם סובר דכשאין מקדשין החדש בזמנו הוא קולא. כמו שמתבאר מדבריו שבסוף פ\"ג שם. ולפיכך בליל ל\"א שאם לא יקדשוהו יהיה החדש מעובר. לא חיישינן לספק חשיכה. כיון דאם לא יקדשו אז יהיה קולא. שלא נדון ספק חשיכה ללילה אלא לחומרא. אבל בליל ל' שאע\"פ שלא יקדשוהו עכשיו יש שהות כל יום ל'. ויהיה מקודש בזמנו. ויש לנו לחוש לספק חשיכה דשמא הוא לילה ואין מקדשין בלילה. הואיל ולא יצא מזה שום קולא שהרי אעפ\"כ יתקדש בזמנו. ביום ל' עצמו עכ\"ד. ובאמת על הרמב\"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים. או שלשה. זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיענו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין ק\"ה אלא דוקא ביום השלשים כמ\"ש בפירושו. ולא נחית בפירושו אם ליל ל'. וליל ל\"א שוים. או בלתי שוים. ואולי בחבור הפירוש סבור היה ששוים הם. ואפשר שגם בחבור הפוסק סובר ששוים הם. וגם בליל ל\"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה. ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר. וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב\"ח. ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה. ואילו היו חלוק בין שחשיכה דמתניתין לבלילה דבגמרא. לא הוה גמרא שתיק מינה. אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי. עיין כיוצא בזה בדברי הכ\"מ סוף פ\"א מהלכות שופר בשם הר\"ר טודרוס הלוי. שאע\"פ שהרמב\"ם חילק בבבא אחת ולא באחרת. הכריח שאעפ\"כ סובר שהחלוק בשניהם מזה הטעם. דלא הוי שתיק גמרא מיניה. איך שיהיה על הרמב\"ם אין להתלונן. אבל הר\"ב ארכבה אתרי רכשי. שבמ\"ש ומיהו כו'. משמע שחלוקים הן ליל ל' מליל ל\"א ובמ\"ש עד צאת הכוכבים. שזהו כמו עד חשיכה. השוה מדותיה�� ולפיכך לשונו זה צריך עיון: \n",
+                    "<b>הרי זה מעובר</b>. כתב הר\"ב שאין מקדשין בלילה. בגמ' דאמר קרא (תהלים פ\"א) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אימת הוי חק בגמר דין. דהאי קרא לענין ר\"ה דרשינן ליה. במשנה ב' רפ\"ק וה\"ה בכל החדשים. וקא קרי ליה רחמנא משפט. ומשפט ביום. כדפי' הר\"ב רפ\"ד דסנהדרין: \n",
+                    "<b>ראוהו ב\"ד בלבד</b>. פי' של עשרים ושלשה. תוס': \n",
+                    "<b>יעמדו שנים ויעידו</b>. פי' הר\"ב מתניתין איירי כגון שראוה ב\"ד בלילה כו'. וא\"א לקדשו בלילה. והואיל וא\"א לקדש בלילה. הלכך גם למחר אין סומכין על ראייתם. אלא צריך העדאת עדים. שאם יסמכו על ראייתם. א\"כ היתה ראיה בלילה במקום קבלת עדות ואין קבלת העדות אלא ביום. כדקרי ליה לעיל חקירת עדים כתחלת דין. תוספות: \n",
+                    "<b>יעמדו השנים</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דיחיד מומחה כו' ולהכי הוא דאצטריך למתני הך סיפא. כדאי' בגמ'. ומ\"ש דן אפילו יחידי עיין בריש סנהדרין. ומ\"ש עד דאיכא אהרן בהדך. גמ'. ואין ב\"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד תוס'. ועיין ספ\"ק דסנהדרין כיוצא בזה ועיין עוד שם במשנה ב': \n",
+                    "<b>השנים</b>. הכא שאין הב\"ד אלא ג' קתני השנים. לפי שהם ידועים שאין כאן אלא שנים. ואחד. [*ומן הסתם אין שלשתן שוה. ואחד גדול בתוכם. והוא נשאר יושב]. מה שא\"כ ברישא שהב\"ד הם כ\"ג. שאין שנים מבוררים. קתני שנים. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי גרס [גם] כאן שנים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ משל פרה</b>. כתב הר\"ב דכתיב בכור שורו וכו' בגמ'. ונ\"ל דתנא נסיב פרה ולא שור. כדכתיב בקרא דלא תטעה לומר דוקא של שור אבל של פרה לא. ומהר\"ר משה כ\"ץ יצ\"ו תירץ דקמ\"ל דלא תימא יובל דוקא של זכר. קמ\"ל דשל פרה דוקא לא. הא של שאר נקיבות כשירות. וכתב הר\"ן בשם התוספות. דהא דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ולא אשכחן דאקרי שופר. היינו משום דלא אצטריך למעוטי אלא אותן שהן חלולים. אבל אותן שאינן חלולין כגון של ראם וצבי לא אצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלא מקרו שופר אלא אותן שהן חלולים מלשון שפופרת עכ\"ל. ושל פרה קרי ליה קרן אע\"ג דיש לו זכרות ונקבות הכתוב הוציאו מכלל הכשרין והכניסו בכלל הפסולין. וכתב עוד הר\"ן וא\"ת דתיש ליתסר דלא איקרי שופר ומקרי קרן דכתיב (דניאל ח׳:ה׳) והצפיר קרן חזית בין עיניו איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מקרו כדכתיב (דברים י״ד:ד׳) שה כשבים ושה עזים. א\"נ דהתם במראה הנבואה היה נראה לנביא כדי להראותו תקפו של צפיר שלא היה בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב וגמרינן ר\"ה מיובל. מפורש במשנה ה' וכלומר דהאי קרא דוהעברת ביובל הוא דכתיב: \n",
+                    "<b>שנאמר במשוך בקרן היובל</b>. ביהושע ו'. וכתבו התוס' תימה דלא מייתי קרא דיצחק דכתיב (בראשית כ״ב:י״ג) בסבך בקרניו ואע\"ג דההוא קרא מחיים דה\"נ קרא דבכור שורו כו' י\"ל דנ\"ל לאתויי האי משום דכתיב ביה בשמעכם קול השופר: \n",
+                    "<b>בקרן היובל</b>. כתב הר\"ב ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר. פירש\"י אקרו קרן כדאמרן [במשוך בקרן היובל] ואקרו שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וגו' (שמות י״ט:י״ט) וכתיב (שם) ויהי קול השופר. וכתבו התוס' אבל מהאי קרא דמתניתין אין ראיה דאדרבה מיניה מוכח דשופר אקרי קרן. ועוד צריך להוכיח דבעלמא אקרו שופרות [בלא]קרן ע\"כ. [*ובסדר המשנה שבירושלמי מסיים להדיא להך סיפא דקרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של יעל פשו��</b>. לשון התו' פי' בקונטרס חיה שכן שמה וקורין אותה (אשטענבוק). ובערוך פי' שהיא כשבה קטנה וקרן הכשבה רגיל להיות פשוט וכפי' הקונטרס נראה דיעל חיה דכתיב (תהלים ק\"ד) הרים הגבוהים ליעלים. ואקו ודישן (דברים י\"ד) מתרגמינן ויעלא ורימא ע\"כ. ומדברי *) הערוך למדנו שפי' פשוט היינו שזה רגיל להיות פשוט. ועיין משנה דלקמן. [*ובירושלמי נמי מוכח כפירש\"י שכן אמתניתין ה' אמרו שם טעמיה דרבי יודא כדי ליתן את המצוי על המצוי ואת שאינו מצוי על שאינו מצוי ע\"כ. ואי כפי' הערוך מאי מצוי ואינו מצוי איכא בין זכר לנקבה אבל בין בהמה לחיה איכא. דבהמה מצויה וחיה אינה מצויה עכ\"ל]. ופסק הלכה בפי' משנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דלתפלה בעינן פשיטות. פירש\"י בגמרא. משום נשא לבבינו אל כפים (איכה ג'):  ",
+                    "<b>ושתי חצוצרות</b>. טעמא במשנה דלקמן. ושיהו מן הצדדים. פי' הר\"ן דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע. כדאיתא בפרק א\"ל הממונה [ל\"ז. ובעירובין נ\"ד.] והכא שופר גדול שמצות היום בשופר:  ",
+                    "<b>שופר מאריך כו'</b>. להכירא בעלמא להודיע שמצות כו'. ומיהו במאי דתקע בהדי חצוצרות נפיק דאע\"ג דתרי קלי לא משתמעי. הכא משום דחביב ליה [פירש\"י שחדשה היא לו] יהיב דעתיה ושמע. כדאיתא בגמרא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>בתעניות פי' הר\"ב על צרת כו' דכתיב על הצר הצורר כו'</b>. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן. הרמב\"ם ריש ה' תענית. ועיין מ\"ו פ\"ק דתענית: \n",
+                    "<b>בשל זכרים</b>. פירש הר\"ב אילים ועיין משנה ג' פ\"ה דשקלים: \n",
+                    "<b>כופין</b>. שסתמן כפופין. רש\"י. וטעמא דבעינן כפופים מפרש בגמרא כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. ונראה דרש\"י ל\"ג דעתיה. שפי' פניו כבושים לארץ משום והיה עיני ולבי שם (מלכים א' ט') ע\"כ. ור\"ל הא דאיתא בגמ' פ' מצות חליצה (יבמות דף ק\"ה:) דיליף מהך קרא דצריך שיהיו עיניו למטה לארץ. ואפשר דע\"י כפיפת ראש כייף דעתיה וגרס ליה ואע\"ג דבתענית יש תפלה כמו בר\"ה זהו שפירש\"י למעבד הכירא בין תענית לר\"ה. ולא סגי ליה בטעמא דגמ': \n",
+                    "<b>ופיהן מצופה כסף</b>. מפרש בגמרא דתענית יומא דכנופיא ואשכחן בכנופיא דחצוצרות דמשה שהיו של כסף א\"נ דתורה חסה על ממונן של ישראל ובר\"ה משום כבוד יו\"ט עבדינן דזהב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוה היובל לר\"ה כו'</b>. כתב הר\"ב דגמרינן בג\"ש משביעי שביעי עיין סוף מכילתין: \n",
+                    "<b>בראש השנה תוקעין בשל זכרים כו'</b>. דס\"ל כמה דכייף איניש דעתיה שיהו פניו כבושין לארץ טפי עדיף. ויובלות שהן לקרות דרור פשוטים עדיף לסימנא דחירות. ובהא לא דיינינן ג\"ש אלא האי כדיניה והאי כדיניה. תוס' והר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שופר שנסדק כו'</b>. [כחב הר\"ב] דה\"ל כשני שופרות. וכן לשון רש\"י ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ולא נהירא דא\"ה היינו דיבק שברי שופרות. אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו והיינו טעמא משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו. אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי וכ\"ש דבק שברי שופרות וזו ואצ\"ל זו קתני. א\"נ [ה\"א] יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ\"ל. תו': \n",
+                    "<b>שנסדק</b>. פי' הר\"ב דוקא לארכו אבל לרחבו אם נשתייר כו' כדי שיאחזנו בידו כו'. ברייתא. ומסיק בטור סימן תקפ\"ו דהיינו טפח ד' אצבעות בגודל שהן ו' בקטנה דאלת\"ה אלא כשיעור התוקע לפי מה שהוא אדם הוה ליה למתנייה במשנה י\"א פי\"ז דכלים גבי הנך דחשיב ששיעורן הכל לפי מה שהוא אדם. וכתב הרא\"ש ונקט האי לישנא כדי שיאחזנו כו' לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח כדי שיאחזנו כו'. ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע ע\"כ ומ\"מ הלכו אחר אדם בינוני ולא חשו לבן אבטיח וכיוצא בו. [ועיין בס' של\"ה דף רכ\"א ע\"ב רמזי דינים אלו ותמצא מרגוע לנפשך]. \n",
+                    "<b>ודבקו</b>. פי' הר\"ב בדבק [וכו'] וכפירש\"י. ואע\"ג דלקמן גבי ניקב וסתמו פסלינן שלא במינו דוקא התם בניקב שסתם הנקב בחתיכה אחרת [כלומר בחלל הנקב] דחסר הוא. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדות פי' הר\"ב מקום מוקף מחיצות על הארץ</b>. וכן פירש\"י גם הרמב\"ם. ועוד פירש כן הר\"ב והרמב\"ם משנה ו' פ\"ה דכלים וכן פי' הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דב\"ב ושם אכתוב לשון הרשב\"ם בזה גם לשון הרמב\"ם שבחיבורו: \n",
+                    "<b>וכן מי שהיה עובר כו'</b>. השוה אותם מזה הצד שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד ובסדר המשנה שבגמרא ל\"ג וכן: \n",
+                    "<b>אם כיון לבו</b>. פי' הר\"ב לצאת. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה י\"ד פ\"ג דסוכה. ועיין במשנה ח' פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה וכו'</b>. יתכן בעיני שהיתה הרמת ידיו של משה רבינו ע\"ה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים כעין הוראת הנחש שעל הנס כבסמוך כי לא יכשר לפרש שמשה היה שלוחם של ישראל וכשהרים ידו והסתכל כלפי מעלה ושעבד כו' הוי במקום כל ישראל ואם הניח ידו לא שעבד נפשו לשמים שזה לא יצדק לומר על אדון הנביאים ע\"ה אבל ברוב עם הדרת המלך ה' צבאות ב\"ה לא יהיה כי אם ע\"י הוראה. זה יתכן מאד. והעד הנאמן נחש הנחשת דבסמוך. ולפי דרכי יתכן מאד שהיה עומד על הגבעה כטעם הנחש שעל הנס כדי שיוכלו לראותו כל ישראל וכאשר ראו כי הרים ידו גם המה הסתכלו וכונו לבם. ולא כן כאשר הניח ידו: \n",
+                    "<b>זה הכלל כו'</b>. נראה דלאתויי ברכת הנהנין דתני בגמרא שאם יצא אינו מוציא דבשלמא ברכת המצות כל ישראל ערבין זה בזה. ולפיכך אע\"פ שהוא יצא לעצמו מוציא לאחרים. כדי לצאת ידי ערבותו. אבל ברכת הנהנין אין כאן ערבות דלא לתהני ולא לבריך. ועיין סוף מכילתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>במקדש היו תוקעים</b>. פי' הר\"ב דרבנן הוא דגזור שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר. עיין מ\"ש בסוף מ\"ב פ\"ד דסוכה. ומ\"ש דאין אסור שבות במקדש כו'. עיין במי\"ב פ' בתרא דערובין: \n",
+                    "<b>אבל לא במדינה</b>. עיין במשנה ג'. ומ\"ש הר\"ב לא בירושלים. עיין במשנה דלקמן ובמ\"ג פ\"ק דשקלים: \n",
+                    "<b>שיש בו ב\"ד</b>. מפני שב\"ד זריזין הן. ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברה\"ר. שב\"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הרמב\"ם פרק ב' מהלכות שופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועוד זאת היתה ירושלים יתירה</b>. פי' הר\"ב דהכי קאמר בירושלים היו תוקעים בכל העיר כ\"ז שב\"ד יושבים במקדש. ש\"מ דבזמן שבה\"מ קיים איירינן והכי קאמר ועוד זאת היתה ירושלים יתירה קודם החורבן. שהוא קודם התקנה. ליבנה אחר החורבן. ואחר התקנה. וכמ\"ש המגיד. וכל זה לפירוש הרמב\"ם דלעיל שכל ירושלים קרוי מקדש. אבל לפירוש קמא וכפירש\"י דירושלים בכלל מדינה פירשו התוס' דהכא לאחר החורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי הוא. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלים ליבנה. כשירושלים בחורבנה אע\"פ שראיתי כן בהשגות וז\"ל בזמן המקדש לא היו תוקעים אלא במקדש אבל בזמן שחרב תוקעין כל הסמוך לה עכ\"ל. לא פירש הטעם. ועוד שהרי רש\"י פירש במשנה דהכא ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה. ולכן נ\"ל דרש\"י ס\"ל דהא דתנינן לעיל. אבל לא במדינה. לאו כללא הוא. אלא סמך אפרטא דמתניתין דהכא דבמדינה עצמה יש חלוק. שבירושלים וכל עיר שהיא רואה כו'. תוקעים כל זמן שיושבין [ב\"ד] בבית המקדש והא דלא פירש רש\"י דירושלים בכלל מקדש משום דלעולם יש חלוק בין מקדש לירושלים. דבמקדש אפילו שלא בזמן שב\"ד יושבין תוקעין שאין שבות במקדש. ועוד דלשיטתיה אזיל דבשאר דוכתי נמי רגיל לפרש דירושלים בכלל מדינה וכתבתי טעמו בפ\"ק דשקלים. ולולב שהיה ניטל בגבולין אפילו בזמן המקדש. כדתנן במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה. כבר כתבתי שם דהיינו דוקא כל שסמוכין. ששלוחי ב\"ד מגיעים שם. מה שאין כן ראש השנה לא היה ידוע קביעת החדש. כי אם בירושלים ותוך תחומין. [*והא דכתב הר\"ב כל זמן שב\"ד יושבין במקדש. לא לדון. דאין דנין בשבתות ויו\"ט. כדתנן במס' ביצה. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ח.) בימות החול יושבין בלשכת הגזית ובשבתות ויו\"ט יושבים בחיל [ולשון הרמב\"ם ברפ\"ג מהלכות סנהדרין בבית [המדרש] שבהר הבית] ופירש\"י שלא יהו נראין כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין ע\"כ. אבל ישיבתן היתה להוראה שאין בכלל דאין דנין כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במקדש שבעה ובמדינה כו'</b>. עיין משנה י\"ב פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>במדינה שבעה</b>. כבר פירשתי בסוכה פ\"ג משנה י\"ג. דשבעה היינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו ניטל והיינו טעמא דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר. דבשופר כי אתי בשבת. ולא יתקע. חיישינן שתשתכח תורת שופר. אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר\"ן [ריש פירקין]. ותירוץ השני כתבו ג\"כ התוס'. ולתירוץ הראשון יש ראיה מדלא תנן בתקנת שופר זכר למקדש כדתנן גבי תקנת לולב. ואע\"ג דר\"ה איתא נמי שני ימים. מ\"מ דין תורה אינו אלא יום אחד. וכן אם באו העדים בראשון. ובפ\"ד דסוכה כתב הר\"ן משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע\"י כולן. הלכך במקום ב\"ד ליכא למירש דב\"ד זריזין הן. משא\"כ בלולב דלכל מסור. ועיין במשנה ב' פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>זכר למקדש</b>. עיין משנה י\"ב פרק ג' דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונתקלקלו הלוים בשיר</b>. פי' הר\"ב בשל בין הערבים כו' שלא ידעו אם יאמרו של חול דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יו\"ט דשמא עוד סוף העדים לבא היום ולא אמרו שירה כלל. וכתבו התוספות דאע\"ג דבריש פ\"ה דפסחים אמרינן. דאין מקריבין קרבן אחר תמיד של בין הערבים. מדכתיב עליה [כדפירש שם הר\"ב] וא\"כ לחשוב קלקול קרבן מוסף. דשאני מוסף שהוא עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאשכחן דפסח דחי ליה. אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ג מה' קדוש החדש וז\"ל ונתקלקלו במקדש. ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים. שמא יבואו העדים. וא\"א שיקריבו מוסף היום א\"ר תמיד של בין הערבים. עכ\"ל. ובאמת שדבריו צריכין עיון של' המשנה אינה כדבריו. גם בגמרא פליגי בקלקול השיר. אם לא אמרו כל עיקר כדפי' הר\"ב. או שאמרו של חול בתמיד של בין הערבים. ובפי' המשנה כתב נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל. שלא ידעו אם היה חול וכו'. כי עכ\"פ צריך שירה על כל קרבן כמ\"ש במקומו ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים. [ואחר] שמקריבין איתו לא היו מקריבין אחריו שום דבר. ע\"כ וצ\"ע: \n",
+                    "<b>התקין רבן יוחנן בן זכאי</b>. עיין מה שכתבתי בריש מס' ביצה על זה [*ואם לא באו קודם המנחה אמרו שיר של חול. וכן נראה דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות קדוש החדש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכולל מלכיות עמהן</b>. אע\"ג דבקרא דמיניה ילפינן לזכרונות שופרות מלכיות כמו שכתב הר\"ב נזכרו המלכיות באחרונה. מקדימין המלכיות כמ\"ש הרמב\"ם. ומן הראוי להקדים המלכיות וכו' כמו שאמר [בגמ' פ\"ק ד' ט\"ז] אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה בשופר. ע\"כ. והטעם מבואר כי קודם ראוי שנמליך מלך עלינו. ואח\"כ נעלה זכרונינו לפניו לטובה. ומה שכתב הר\"ב למד על כל מקום כו'. עיין במשנה ג' פ\"ב דתענית: \n",
+                    "<b>קדושת היום ותוקע</b>. דמצוה בשלש תקיעות של שלש שלש כדתנן במשנה ט': \n",
+                    "<b>למה הוא מזכיר</b>. מפרשינן בגמרא דה\"ק למה הוא מזכיר עשר לימא תשע דהואיל ואשתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה בדין הוא דלשתנו נמי לפחות מהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין פוחתין מעשרה מלכיות כו'</b>. מפרשינן בגמרא כנגד עשרה הילולים דהללו אל בקדשו. דכתיב בהו (תהילים ק״נ:ג׳) הללוהו בתקע שופר. אי נמי כנגד י' הדברות פירש\"י דכתיב בהו נמי שופר. אי נמי כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. כדתנן ריש פ\"ה דמס' אבות. ופירש\"י שהעולם נברא בר\"ה: \n",
+                    "<b>מעשרה מלכיות</b>. פי' הר\"ב ג' משל תורה וג' משל כתובים וכו' כדתני סיפא מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ור' יוחנן נמי בהא לא פליג ואע\"ג דבכל מקום אמרינן תורה ונביאים וכתובים וכדלקמן בסמוך. פי' בתוס' די\"ל מכום דקראי. דתילים משלי איוב קדמו לנביאים והר\"ן אע\"פ שבכאן מפרש משום דאחר שהתחיל בתורה. דהתחלה מעליא היא חזר להתחיל בכתובים. כדי שיהא מעלה בקדשים. ברפ\"ג דמגילה נראה שחזר בו: \n",
+                    "<b>אם אמר שלש שלש</b>. מפרש בגמרא כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים: \n",
+                    "<b>אין מזכירין זכרון מלכות כו'</b>. הקדים זכרון למלכות שהוא נופל על ל' מזכירין ובסדר המשנה שבגמרא גרס מלכות זכרון ושופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השני מתקיע</b>. פירש הר\"ב המתפלל תפלת המוספין ומנהגם היה שש\"ץ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף. אלא ש\"צ אחר. הר\"ן. ולא תני במוסף תוקעין. משום דבש\"צ החוזר ומברך הברכה על הסדר תלויין התקיעות. כמו שהוא שנוי בסוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב ובשעת השמד תקנו כו'. גמ'. וכתבו התוס' ואע\"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא. אע\"ג דזריזין מקדימין כו' כדלקמן. דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ופי' הר\"ן דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין. דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל. וקודם לכן הוה הכל בשחרית: \n",
+                    "<b>מתקיע</b>. מדלא תנן תוקע דקדק רבינו האי שאין ש\"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן במשנה ד' פ\"ה דברכות לענין נשיאת כפים. וכל חלוקי דינין דהתם. שייכי נמי הכא. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ובשעת ההלל</b>. כתב הרמב\"ם משום דאין אומרין הלל בראש השנה כו'. דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה. גמ': \n",
+                    "<b>הראשון מקרא את ההלל</b>. משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא: \n",
+                    "<b>מקרא ולא קתני קורא</b>. היינו טעמא לפי שהוא מקר�� לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה. והן אומרים הללויה. הר\"ן. ועיין משנה י' פ\"ג דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו'</b>. והה\"נ לולב וכדמוכח במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע\"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר\"ה. י\"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א\"נ דיש בו זכרון. כמ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>אין מעבירין כו'</b>. גמ'. מ\"ט שופר עשה הוא. ויו\"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר\"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה\"ל יו\"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו\"ט ל\"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע\"כ. הכי איתא בפרק י\"ט דשבת בגמרא סוף דף קל\"ב: \n",
+                    "<b>ואין מפקחין</b>. עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים: \n",
+                    "<b>לא עולין באילן וכו'</b>. טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה: \n",
+                    "<b>בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל\"ת</b>. בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא: \n",
+                    "<b>אין מעכבין את התינוקות מלתקוע</b>. פירש הר\"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש\"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י\"ח כשיבא ר\"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר\"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי\"ל קטן האוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו [כמ\"ש בספ\"ט דשבת] י\"ל דה\"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב\"ד ע\"כ. והרמב\"ם בפירושו מפרש ג\"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ\"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך: \n",
+                    "<b>אבל מתעסקין וכו'</b>. ה\"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א\"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ\"ק דמעילה: \n",
+                    "<b>מתעסקין עמהן</b>. שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד: \n",
+                    "<b>והמתעסק</b>. לא יצא. למה שפירש הר\"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה\"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע\"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי\"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש\"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ\"ה. קמ\"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש\"צ מיירי. קמ\"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש של שלש שלש.</b> כת�� הר\"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר\"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה\"כ דפרשת בהר. ומ\"ש הר\"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת\"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו: ",
+                    "<b>שעור תקיעות כשלש תרועות.</b> פי' הר\"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר\"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר\"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר\"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע\"כ. גם לשון רש\"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות ככעור ג' התרועות. והרמב\"ם כתב ג\"כ שעור כל התקיעות כלשון הר\"ב והוסיף ביאור בחבורו פ\"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר\"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב\"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר\"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר: ",
+                    "<b>שעור תרועה כשלש יבבות.</b> כתב הר\"ן ר\"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול\"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו: ",
+                    "<b>יבבות.</b> בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר\"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר\"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע\"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי: ",
+                    "<b>תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'.</b> שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ\"ל. הרא\"ש והר\"ן בשם הרמב\"ן: ",
+                    "<b>ומשך בשניה כשתים.</b> כתב הר\"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. ��כן לשון רש\"י. ואע\"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א\"נ כריב\"ן דאם אמר שלש יצא. וכ\"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח\"כ נתמנה לו שופר כו': ",
+                    "<b>אין בידו אלא אחת.</b> היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי\"מ דהיינו תקיעה ראשונה ודמש\"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר\"ן: ",
+                    "<b>נתמנה.</b> מפורש במשנה ד' פ\"ז דשביעית: ",
+                    "<b>תוקע ומריע ותוקע ג\"פ.</b> תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש\"י: ",
+                    "<b>כך כל יחיד ויחיד חייב.</b> כתב הר\"ב ואין ש\"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע\"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה\"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ\"ש בס\"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר\"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [*ופסק ההלכה שכתב הר\"ב. גמרא]: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת ראש השנה</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ראש השנה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Rosh Hashanah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,259 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Rosh_Hashanah",
+    "text": {
+        "Mishnah Rosh Hashanah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם אחר שהשלים המועדות. ודברים המיוחדים בכל י\"ט. דבר עכשיו במועד הנשאר לו: והוא ר\"ה. עד כאן. ובספר יוחסין בשם רב שרירא גאון. בתר יום טוב תנינן מסכת ראש השנה. כי היכי דליתני בתריה תענית. משום דאחר ראש השנה זמן רביעה. וזמן זריעה. וכחד ענינא דמו: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>למלכים</b>. כתב הר\"ב דכתיב ויהי בשמונים שנה וגו'. מקיש מלכות שלמה כו' שהרי המקרא הזה מנה שנה זו. שנת ת\"ף ליציאת מצרים ושנת ד' למלוך שלמה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מה יציאת מצרים מניסן. והיא גופא דמר\"ח ניסן מנינן לה. יליף לה מקראי בגמ'. וז\"ש הר\"ב ואם עמד מלך באדר כו'. למלכי ישראל אסברה לה. דבהו קיימינן השתא. ומ\"ש וכתב לו הסופר בניסן שלאחר י\"ג חדש. דאילו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה. אע\"פ שלפי האמת היא שנה השניה. ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן. לפני זה הניסן. ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יוכל לטרוף שום לקוחות. אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך. ולאותן כדין הוא טורף. ומה שכתב לפיכך קנסוהו וכו' ולא גבי ממשעבדי. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ה' פרק בתרא דשביעית: \n",
+                    "<b>ולרגלים</b>. ז\"ש הר\"ב ור\"ש אומר. כלומר ור\"ש היא והכי איתא בגמרא. ומ\"ש עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן כו'. ופסק הלכה כו' ומשיעבור עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר. מפקינן בגמרא משום דאהדרינהו קרא לכולהו רגלים בפרשת חג הסכות אע\"ג דכבר כתבינהו מעיקרא אלא ש\"מ לבל תאחר. דלא מפרש קרא בהי זימנא קאי בבל תאחר ומש\"ה אהדרינהו לאשמועינן דכיון שעברו עליו שלש רגלים עובר. ורבי שמעון סובר דאע\"ג דאהדרינהו לבל תאחר. לא הוה צריך לממני חג הסוכות. דעליה קאי. אלא לומר שזה אחרון. דכסדרן בעינן: \n",
+                    "<b>באחד באלול ר\"ה כו'</b>. עיין בפרק בתרא דבכורות. [*ומ\"ש הר\"ב דאמר קרא שנה שנה כו' ע\"ש בפירושו במשנה א'. ומ\"ש עליו בס\"ד]: \n",
+                    "<b>באחד בתשרי</b>. פי' הר\"ב דכתיב עשר תעשר וכו' והוא סמוך לגמרו כו' והאי גמרו היינו שנגמר להתחייב במעשר. שאין אוכלים אפילו עראי. והוא משיראה פני הבית. כדתנן רפ\"ב דמעשרות. ואין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' לפרש. דאע\"ג דתנן בפ\"ק דמעשרות משהביאו שליש עונתן למעשרות מ\"מ אין דרך ללקט אלא כשנגמרו ע\"כ. ונראה שבפירש\"י שלפניהם לא היה כתוב זה הלשון. שכל ימות וכו'. ומפני כן הוצרכו לפרש בדבור שאחר זה דנפקא לן דתשרי ר\"ה למעשר. מג\"ש דשנה שנה. ולכך נדחקו גם בזה. ומ\"ש הר\"ב דזמן עבורה של בהמה דקה ה' חדשים. בגמרא. וא\"ת אשכחן זמן עישור בהמה דקה. זמן עישור בהמה גסה דיולדת לתשעה חדשים. כדתניא בפ\"ק דבכורות דף ח'. מנא ידעינן. וי\"ל דזמן לידת הגסות נמי באב היא. אלא שזמן עבורן קדים ד' חדשים לזמן עבורן של הדקות. [*וא\"נ קדמי ויולדות קודם אב. מ\"מ אין מאחרין. כי כן שמעתי. דמן אלול ואילך אינן יולדות. עד שבט ואדר]: \n",
+                    "<b>ורבי אלעזר ור\"ש אומרים בא' בתשרי</b>. וד' ראשי שנים דחשבי לט\"ו בניסן. שהוא ר\"ה לרגלים. ה\"ק ד' ראשי שנים לדברי הכל. לר\"ש דבעי שלש רגלים כסדרן. דל מעשר בהמה. ולדפליגי עליה דל רגלים. גמ' [דף ד'] : \n",
+                    "<b>לשנים</b>. פי' הר\"ב לשני מלכי האומות. ובגמרא דף ג'. מפיק ליה מקראי. דכתיב (נחמיה א׳:א��) דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים. וכתיב (שם ב')ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך. מדקאי בכסלו. וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים. מכלל דר\"ה לאו ניסן. וכתבו התוס' והואיל ואפיקתיה מניסן. אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוי ר\"ה לכמה דברים: \n",
+                    "<b>ולשמיטין</b>. דכתיב (ויקרא כ\"ה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וגמר שנה שנה מתשרי. דכתיב (דברים י\"א) מראשית השנה. ואין דנין שנה משנה דניסן. דכתיב ביה (שמות י\"ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דהתם שנה שיש עמה חדשים. גמ': \n",
+                    "<b>לנטיעה</b>. דכתיב (ויקרא י\"ט) שלש שנים ערלים. וכתיב (שם) ובשנה הרביעית. ויליף שנה שנה מתשרי. גמ'. ומ\"ש הר\"ב אם נטע אילן מ\"ה יום. שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה. וכתב הרמב\"ם בפ\"ט מה' נטע רבעי. הנוטע אילן מאכל בט\"ו באב כו'. שנמצא עוד ט\"ו יום מאב. וכ\"ט יום של אלול הרי מ\"ד יום. מלבד יום הנטיעה. ומ\"ש דשלשים יום בשנה חשובים שנה. יליף בגמרא מדכתיב (בראשית ח') בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש. וקא קרו ליה חדש [דכתיב באחד לחדש]. ש\"מ יום א\"בחדש חשיב ליה חדש. ומדיום א' בחדש חשיב ליה חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה. דחדש נמנה בימים דכתיב (במדבר י\"א) חדש ימים. ואחד ממנויו חשיב חדש. הכי נמי שנה שנמנה בחדשים. דכתיב (שמות י\"ב) לחדשי השנה. הכי נמי אחד ממנויה חשיב שנה. ומ\"ש הר\"ב ולאחר שנה שלישית כו' עדיין הם אסורים משום ערלה כו'. ואי קשיא הא גמרי להו שלש שנים דערלים. מפיק ליה בגמרא מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית. פעמים שברביעית. ועדיין אסורה משום ערלה. ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ומה שכתב עד ט\"ו בשבט. אתיא כב\"ה: \n",
+                    "<b>ולירקות</b>. פי' הר\"ב למעשר ירק. שאין תורמין כו'. וכן כתב רש\"י. ואיתא נמי בברייתא. ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדלקמן בדברי הר\"ב. ומפרשינן בגמרא. דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכ\"ש מה שחייבים מדאורייתא. ודתני ירקות לשון רבים. משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה. כדאמרן *)ולענין גורנו משנאגד וכו'. כדתנן במשנה ה' פ\"ק דמעשרות: \n",
+                    "<b>באחד בשבט כו'</b>. מפרש טעמא בגמ'. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ומ\"ש הר\"ב לענין מעשר פירות כו'. דלענין ערלה ורבעי. כבר נתבאר לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בפסח על התבואה</b>. כתב הר\"ב מדאמרה התורה הביאו וכו' כדי וכו' ז\"ל הברייתא מפני מה אמרה התורה הביאו עומר בפסח. מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב\"ה הביאו כו' כדי כו' וכן בכולם: \n",
+                    "<b>ובעצרת כו'</b>. כתב הר\"ב מדאמרה תורה. הביאו לפני שתי הלחם. אבל מדחזינן דמצות ביכורי אילן מעצרת כו'. כדתנן במשנה י' פ\"ק דבכורים. ליכא למימר. משום דהא יש להן תשלומין עד החג. כדאיתא התם. ומיהו רש\"י ור\"ן כתבו גם זה הטעם: \n",
+                    "<b>בראש השנה כו'</b>. מדברי קבלה למדנו. דכתיב (דברים י\"א) מראשית השנה ועד אחרית שנה. מר\"ה נדון מה יהא בסופה. וילפינן דתשרי הוא. מדכתיב (תהלים פ\"א) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו איזהו חג שהחודש מתכסה בו. הוי אומר זה ר\"ה. וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וכדאיתא בגמרא בפירקין ד' ח'. וקשיא לי כיון שאדם נדון בר\"ה. ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו. על תבואתו. ופירותיו. ושאר עסקיו. וכיון שכן הכל נדון בר\"ה. וניחא לי שג' דברים נדונין לכל העולם. בשלשה זמנין אלו השנויין במשנתינו. וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור. שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו. אבל בר\"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד. וגוזרים עליו חלקו מדברים הללו. והטעם שנדון האדם בר\"ה. דבשלמא ג' דברים הללו כל אחד נדון בזמנו. כדאמר שהפסח זמן תבואה כו'. אבל ר\"ה מה נשתנה. אלא טעמא אי כמ\"ד בתשרי נברא העולם. כלומר נברא האדם ביום הששי לימי בראשית. והוא ר\"ח תשרי. ובו ביום סרח אדם הראשון ונדון לרחמים. לפיכך קבעו הקב\"ה לכל בניו שידונו בו לרחמים. כדאיתא במדרש בפסיקתא. ואי למ\"ד בניסן נברא העולם. י\"ל לפי שביה\"כ נתרצה הקב\"ה למשה בדבר העגל קבע לתחלת החדש עד יוה\"כ לימי הדין. כל זה מדברי הר\"ן: \n",
+                    "<b>שנאמר היוצר יחד וגו'</b>. פי' הר\"ב ה\"ק היוצר. והוא הקב\"ה. רואה יחד כו'. גמרא. ופירש\"י ואקרא דלעיל מיניה קמהדר. השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר אותם. השגיח יחד את לבם ע\"כ. ולהכי נסיב ליה תנא להך קרא. לומר שאע\"פ שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול. מ\"מ כולן נסקרין בסקירה אחת. וז\"ש הרמב\"ם. הנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק ע\"כ. כי האדם א\"א לציירו שני הפכים כנושא אחד. בזמן אחד. שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת. אבל כמו שא\"א להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו נצח. כן א\"א להשיג השגחתו וסקירתו שאם היינו משיגים דרך השגחתו כבר היינו משיגים עצמותו. וזה א\"א בשום פנים: \n",
+                    "<b>ובחג נידונין על המים</b>. כתב הר\"ב מדאמרה תורה כו' גם בזה מסיים בברייתא. כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. והא דמיחד שם חג לסוכות. טפי מפסח ועצרת. [*וכן ברפ\"ג דשקלים] וכן בספ\"ז דנדרים. [*ובמשנה ה' פרק בתרא דבכורות] ואע\"פ ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב. מ\"מ מלת חג הנחתו הראשונה על המחול והריקוד. אי לאו ג\"ש דמדבר מדבר. כמ\"ש בספ\"ק דחגיגה. והרד\"ק כפי הפשט. מפרשו כן מענין ריקוד וטיפוח לשמחה ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה. לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ניסן מפני הפסח</b>. אבל סיון מפני העצרת לא צריך. דבספירת עומר הדבר תלוי. כדאמר בגמרא [דף ו'] תוספות: \n",
+                    "<b>על אב מפני התענית</b>. כתב הר\"ב לפי שהוכפלו בו צרות כו'. כדתנן במשנה ו' פ\"ד דתענית. חמשה דברים ארעו לאבותינו בתשעה באב. והקשו בתוספות דהכי נמי תנן התם דבי\"ז בתמוז ארעו חמשה דברים. ותירצו דחורבן ב\"ה תקיפא טובא [ועוד] לא דמי לט\"ב. דצרה אחת הוכפלה בו: \n",
+                    "<b>ועל אלול מפני ר\"ה</b>. כתב הר\"ב ועושין ר\"ה ביום שלשים לאלול. מסיימין בתוס' וגם למחרתו. כדמשמע בפ\"ק דביצה (דף ה') ובפ\"ג דערובין משנה ז': \n",
+                    "<b>ועל אדר מפני הפורים</b>. ואילו אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים [דבאדר השני חוזרין וקורין כדתנן במשנה ד' פ\"ק דמגילה] לא קתני דס\"ל דלעולם אדר הראשון מעובר. וידעו בני הגולה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דביום לא נתקדש. גמרא: \n",
+                    "<b>פסח קטן</b>. כתב הר\"ב פסח שני [*לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון לשון רש\"י]. וכתב בפי' [*)המפרש להרמב\"ם בפרק ג'] להלכות ק\"ה דלפיכך קרי ליה פסח קטן. דלא הוי אלא יום א': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחללין את השבת</b>. עיין בסוף פרקין:  ",
+                    "<b>שבהם השלוחים יוצאין לסוריא</b>. פירש הר\"ב להודיע לגולה יום קביעותם. מפרשי' בגמרא דהא דתנן לעיל על ששה חדשים שלוחים יוצאים היינו מבערב כגון שנראה בעליל ביום כ\"ט. או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב\"ד למחר. אי נמי בחדש מעובר. דפשיטא לן שביום ל\"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו ואין ממתינין עד [למחר] שישמעו מקודש מפי ב\"ד. ועל ניסן ועל תשרי אין יוצאין. עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש וכתבו התוס' הטעם דאע\"ג דנראה בעליל. אי נמי בליל שלשים. אין יוצאין לאלתר. דחיישינן דלמא מימלכי ב\"ד ומעברי ליה. ואתא לקלקולי מועדות. ומש\"ה כי נמי לא קדשוהו ביום ל'. שאי אפשר לדחותו יותר מיום ל\"א אין יוצאין לאלתר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב. ע\"כ. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין. היינו לאחר שישמעו מפי ב\"ד מקודש. ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר. שאין ב\"ד מקדשים בלילה. נמצאו ממעטין הילוכן מהלך לילה ויותר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל בשאר חדשים. אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום. וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש. והכל יודעים שיום קידושו למחר. והשלוחים יוצאים משתחשך. לומר שעברו את החדש. וכתב רש\"י וא\"ת היאך הוא תולה טעם חלול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל. [כמ\"ש וטעמא בגמרא אשר תקראו אותם במועדם. על קריאתם אתה מחלל דכל מועד דכתיב לדחות שבת הוא כמ\"ש בסוף פרקין. ואי אתה מחלל על קיומן] טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנים את המועדות. דרחמנא אמר (ויקרא כ״ג:ד׳) אשר תקראו אותם במועדם ואפילו בשבת. ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא ליפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת. דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם. והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו. כאותה ששנינו בסנהדרין [דף י\"א] אין מעברים את השנה מפני הגדיים והטלאים. אבל עושין אותן סעד לשנה. כיצד מהודעין אנחנו לכון דגוזליא רכיכין. ואמריא דעדקין כו' ע\"כ. וכן הרמב\"ם בפ\"ב מהל' קדוש החדש. לא העתיק. אלא טעם דמפני תקנת המועדות:  ",
+                    "<b>לסוריא</b>. עיין במשנה ד' פרק דלקמן:  ",
+                    "<b>ובהן מתקנין את המועדות</b>. אבל אלול אע\"ג דמיניה חשבינן לעשות ביום שלשים ר\"ה. לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום שלשים עצמו יושבים ומצפים. ואם נודע להם שקדשו ב\"ד יום שלשים נוהגין אותו היום קדש בלבד. ואם לא נודע להם נוהגין יום שלשים קדש ויום ל\"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. כל' הרמב\"ם פ\"ג מהלכות קדוש החדש:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>בעליל לישנא דקרא (תהלים י\"ב ז') אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ</b>. שפירושו גלוי לכל. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ועכבן ר\"ע בלוד</b>. ובסוף פ\"ה דשבת דתנן פרתו של ראב\"ע היתה יוצאה כו' מפרש הר\"ב דלא שלו היתה אלא של שכנתו כו'. וכדאיתא בגמרא כמ\"ש שם בס\"ד. ולפיכך יש לתמוה דהא הכא תניא. אמר רבי יודא ח\"ו שר\"ע עכבן. אלא שזפר [כך שמו] ראשה של גדר עכבן ושלח ר\"ג והורידו מגדולתו ולמה לא פירש כן הר\"ב ונ\"ל דהתם שאני דמשנה עצמה מוכחת כך שכן דייקינן התם בגמ' מדקתני פרתו וכי פרה אחת היתה לו כו' כמ\"ש שם בס\"ד. אבל הכא שאין שום משמעות במשנה המוכיח על שלא [*ר\"ע] עכבן לא פירש כן שהרי אפשר דתנא דמתניתין אה\"נ דפליג על רבי יהודא. וכיוצא בזה נמצא פלוגתא עם רבי יודא דת\"ק אמר עקביא נתנדה. וא\"ר יודא ח\"ו שעקביא נתנדה וכו' במשנה ו' פ\"ה דעדיות. וכן מוכח בירושלמי דאמר אמתניתין מפני שהן א��בעים זוג. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ומייתי נמי להא דר\"י ח\"ו כו'. משמע ודאי מדיהיב טעמא למתניתין דס\"ל דמתני' כמו שהיא שנויה כך ס\"ל לתנא דמתני']: \n",
+                    "<b>נמצאת מכשילן לע\"ל</b>. ושמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח א' וימנע כו'. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאם יפסל אחד מהן</b>. פירש\"י יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן והרמב\"ם כתב בפ\"ב מהל' ק\"ה שאם ימצא אחד מהן פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלונות: \n",
+                    "<b>כשרים לעדות החדש</b>. כתב הר\"ב ורבנן כו' מסורה לכם כו'. כמותכם. מסיים רש\"י שיקבלו העדות ויקדשו החדש: \n",
+                    "<b>ופסלו את עבדו</b>. סברי לה כר\"ש דמכשיר בקרוב ודרשו נמי כשרים ומיוחסים למעוטי גר וממזר כדדרשינן מאתך בדומין לך במשנה ב' פ\"ד דסנהדרין. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו הן הפסולין</b>. פירוש מדרבנן דאי מדאורייתא כל העובר עבירה שיש בו מלקות וכו'. כדפסק הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דסנהדרין. וא\"כ לכ\"ע גזלן ה\"ל למתני דכתיב בהדיא (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא קמ\"ל דאע\"ג שהן כשרים מן התורה פסולים לעדות החדש: \n",
+                    "<b>המשחק בקוביא</b>. פירש הר\"ב מטעם אסמכתא דלא קניא והרי הן גזלנים מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב כ״ג:כ״א) ויגזול את החנית מיד המצרי. כ\"כ רש\"י. ולפסק הלכה שזכרתי דכל עובר עבירה כו' פסול י\"ל כמ\"ש התוס' דכיון דמדעתו נותן לא נחשב בעיניו כגזל. ע\"כ. ובפ\"ג דסנהדרין כתב הר\"ב טעם אחר שכן שם בגמרא חולק רב ששת על זה הטעם דהכא וסובר דכל כה\"ג לאו אסמכתא היא ואיכא בינייהו דגמר אומנות אחריתי. ושם פסק הר\"ב כרב ששת: \n",
+                    "<b>ומלוי בריבית</b>. כתב הר\"ב דהא מנפשיה יהיב ליה. כ\"כ רש\"י וכלומר דלא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אא\"כ ממשכנו על כרחו. תוס': \n",
+                    "<b>מפריחי יונים</b>. עיין בפי' הר\"ב בפ\"ג דסנהדרין: \n",
+                    "<b>וסוחרי שביעית</b>. כתב הר\"ב ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ומשום דמיירי בשביעית בזמן הזה לא הוי פסולי דאורייתא א\"נ דמיירי שממציאים מעות לעניים ואספי להו וכו' כדאיתא בפ\"ג דסנהדרין דף כ\"ו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו. כ\"כ התוספת. והר\"ן כתב דכיון דדינא דיאכל דמיהן בקדושת שביעית. כדתנן ריש פ\"ז דשביעית הלכך לא משמע להו לאנשי דאיכא איסורא בסחורה כיון דהדרי אכלי לדמי בקדושת שביעית ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולפי שנחשדו כו' חשדום להיות מעידים שקר על שוחד. כ\"כ רש\"י. וה\"נ איכא למיחש שיקבלו שוחד מהכותים כבר\"פ דלקמן. וקשיא דהא אמרן דבכולהו לא משמע להו לאנשי דלהוי אסורא דאלת\"ה אף מדאורייתא פסולים. ועוד דזה הכלל כו' אף הן אינם כשירים מוקמינן בפסולי דרבנן כמ\"ש הר\"ב ש\"מ דבהו איירי מתניתין. ונראה לי דרש\"י ס\"ל דודאי ידעי דאיסורא איכא אלא דלא משמע להו שיש איסור בזה מן התורה. ולפיכך מן התורה אינם פסולים הואיל ולא מכווני לעבור על דברי תורה. ומדבריהם פסולים כיון דלעולם יודעים שיש איסור בדבר. ומיהו אין אדם נאמן על עצמו לומר שלא היה יודע בשום איסור. אלא אזלינן בתר רובא דעלמא דידעי ולשון הר\"ן ולא פסלינן להו שיעידו או שידונו שקר. אלא מדרבנן בלחוד הוא דפסלי ע\"כ. נראה שנשמר מזה שהקשתי על רש\"י ז\"ל: \n",
+                    "<b>והעבדים</b>. כתב הר\"ב פסולי דאורייתא ואיצטריך למתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות. החדש מידי דהוה אקרובים לר\"ש. תוספות. ומ\"ש הר\"ב ק\"ו מאשה דמג\"ש דלה לה שכתבתי בפ\"ג דברכות ליכא למילף. דלא ילפינן אלא להחמיר עליו לחייבו במצות כאשה אבל לעדות ועמדו שני האנשים כתיב (דברים י״ט:י״ז) והאי איש הוא. כ\"כ התוס' בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח.) [*ובפרק י\"ב דזבחים דף כ\"ג [צ\"ל ק\"ג] כתבו וז\"ל. אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות. [שהרי] משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכי דגלי גלי]. ושם בגמרא דהחובל מפרש הק\"ו ומה אשה שראויה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים. עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה איש [ולא קרינן בה אנשים] וכו' גזלן יוכיח. מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו אשה תוכיח. מה להצד כו' שאינם נזהרים בכל המצות. זה מפני רשעו וזו מפני שלא נצטווה. אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד: \n",
+                    "<b>עדות שאין האשה כשרה לה וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל פסולים בעבירה מן התורה לא הכשירו חכמים בעדות אשה. ואם מסיחים לפי תומן לא גריעי מנכרי מסיח לפי תומו דכשר. כדתנן במשנה ה' פרק בתרא דיבמות. רי\"ף ורא\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוליכין אותו על החמור</b>. אף בשבת. רש\"י. וכתב רמ\"י ז\"ל בפירושו להלכות קידוש החדש פרק ג' דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסור אמרו כן ע\"כ. [*ולחלוק על המפרש דהתם כתב כן שהמפרש פי' שאע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפילה לו ה\"מ כשנשא אדם. אבל לענין משא בהמה הרי האדם החולה והמטה משוי הם ואסור להוציאם על הבהמה בשבת. ואני בחיבור פרשת החדש שחברתי בס\"ד על ה' קידוש החדש כתבתי שאני אומר דלא כדברי זה ולא כדברי זה שודאי שמה שמרכיבין על החמור הוא להקל באיסור. אבל שנושאין אותו במטה אינו להקל האיסור דחולה ככפות דמי כמ\"ש הרמב\"ם פי\"ח מהלכות שבת וכ\"כ התוס' בר\"פ י\"ט דשבת ולפיכך חייב על המטה וקמ\"ל דלעדות החדש שרי והרי דלא כהמפרש דמחלק בין שביתת אדם לשביתת בהמה וקמ\"ל אפי' איסור חמור שרי הכא ולא כרמ\"י [שכתב] דלהקל האיסור אמרו ומשמע דר\"ל דהכל להקל. ועיין לקמן בד\"ה אפילו במטה כו']: \n",
+                    "<b>אותו</b>. דאע\"ג דיחיד הוא מחלל השבת שמא יצטרף עם אחר כדתנן במשנה ו' לענין אב ובנו. ועיין רפ\"ב. ומה שהקשה המפרש להלכות ק\"ה דהאיך מחללין על הספק. והא תנן נולד בין השמשות נמול לתשעה [בפי\"ט ממסכת שבת משנה ה'] תירץ רמ\"י ז\"ל דתקון מועדות שאני תדע שהרי מכשירי מילה אין דוחין [כדתנן שם ר\"פ] והכא אפי' מכשירין דוחין כגון להרכיב החולה כו' וליקח מזונות וכלי זיין והכל משום תקנת המועדות ע\"כ. וה\"ה בכל ר\"ח מפני הקרבן בזמן שבה\"מ קיים. וטעמא רבה איכא לחלק דזוהי מצוה על כל ישראל בכללן כאחת. והמילה עכשיו בשעת הדחייה אינה אלא מפני יחיד הנימול. ועוד שהיא תוכל להתקיים למחרתו: \n",
+                    "<b>אפילו במטה</b>. דאע\"ג דתנן בפ\"י דמסכת שבת משנה ה' דהנושא את החי כו' פטור אף על המטה. ה\"מ חי דאינו כפות כמ\"ש הר\"ב שם. אבל חולה ככפות דמי וחייב. כמ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ח מה\"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי\"ט דשבת והלכך מטה נמי משוי היא על הבהמה וקמ\"ל דאפ\"ה מחללין: \n",
+                    "<b>ואם צודה כו'</b>. פירש הר\"ב אורב כו' ומסיים רש\"י והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים ע\"כ. ועיין משנה ב' פ\"ב: \n",
+                    "<b>שעל מהלך לילה ויום וכו'</b>. ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש. רמב\"ם רפ\"ג מהק\"ה ועיין שם בדברי המפרש: \n",
+                    "<b>[*מחללין את השבת</b>. עיין בר\"פ דלקמן]: \n",
+                    "<b>שנאמר אלה מועדי ה'</b>. וראש חודש נמי אקרי מועד [כמ\"ש בס\"ד במשנה ד' פ\"ק דשבועות] והיינו דתנן לעיל במשנה ד' דעל כולן מחללין כו'. תוספת דלעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אחר עמו</b>. פירש הר\"ב זוג אחר דאל\"כ חד מי מהימן להכשירו. אבל לענין חלול השבת יכול גם אחד לחלל כדי להעיד עליו. דשמא יצטרף עם אחר גמ'. ועיין מ\"ש ס\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>[*בראשונה היו מקבלין כו'</b>. הכי קאמר למה שבראשונה כו' ירושלמי]: \n",
+                    "<b>מכל אדם</b>. מישראל. שכל ישראל בחזקת כשרים עד שיודע לך שהוא פסול זהו דין תורה. רמב\"ם פרק ב' מהלכות קדוש החדש: \n",
+                    "<b>[*משקלקלו המינים</b>. היינו בייתוסים כמו שכתבתי במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיאין משואות</b>. מפורש במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב שלא היו משיאין אלא על החדש החסר. מפרש טעמא בגמרא. משום ראש חדש חסר שחל להיות בערב שבת ואין יכולין להשיא לערב מפני השבת. אלא במ\"ש משיאין ואי אמרת נעביד נמי אמלא אתו למטעי ולספוקי דשמא חסר הוא ומשום דלא אפשר מאתמול עבדי האידנא. או דלמא מלא הוא ובזמנו עבדו. ושישיאו בין אמלא בין אחסר וכי אקלע חסר בע\"ש לא לעבדו כלל איכא נמי למטעי דסברי דלמא מלא ואתנוסי דאתניס. ומיהו כי לא עבדי כלל במלא. דהשתא שכיחא דלא עבדי ליכא למיחש דיספקו דלמא חסר הוא ובשבת לא אפשר ובמ\"ש אתנסו. דכיון דשכיח דאמלא לא עבדי תלו בשכיחא ולא באונס. ואפכא לא מצו למעבד שישיאו אמלא ולא אחסר. וכי אקלע ר\"ח חסר בע\"ש ולא עבדי מידע ידעי דחסר הוא דלא תלו באונס אלא בשכיח. דא\"כ צריכין לעולם להיות בטלים ממלאכה ב' ימים. משום ר\"ה [כ\"כ רש\"י והתוס' כתבו דה\"ה בכל ר\"ח דנשים בטלות ממלאכה. כמ\"ש במ\"ב פ\"ד דמגילה. ע\"כ. וכפירש\"י עצמו שם. בגמרא דמגילה דכ\"ב] שיהו צריכין לצפות ביום שני שמא עברוהו ובלילה ישיאו. אבל כי עבדי משואות לחסר ירעו שלמחר חול הוא. ומ\"ש הר\"ב לערב של יום שלשים. פירש\"י נגהי שלשים ואחד יום: \n",
+                    "<b>משקלקלו הכותים</b>. וכן גירסת הר\"ב. ולעיל גרס המינין. והם הביתוסים. כדאיתא בברייתא בגמרא. וצריך לומר דמעשים שהיו כך היו. ששכירת העדות ביתוסים עשאו. ומשיאין. כותים היו. וכגרסת הר\"ב. כן גירסת הרמב\"ם אבל רש\"י גורס מינים בתרווייהו [*בדפוס ישן. ולפ\"ז גם המה בייתוסים היו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משואות</b>. לישנא דיקוד. דכתיב (שמואל ב ה׳:כ״א) וישאם דוד ואנשיו. ומתרגמינן ואוקדינן דוד. גמ'. ולכך קריאת המלה בסי\"ן: \n",
+                    "<b>במשיחה</b>. עיין במשנה ח' פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>מוליך ומביא ומעלה ומוריד</b>. בירושל' משמע כדי שלא יטעו לומר שהוא כוכב דא\"ר יוסי חזינא כוכב דנחית וסליק חזינא כוכב דאזיל ואתי. עכ\"ל התוס'. ואל תטעה לחשוב שז\"ש כוכב שהוא מצבא השמים וכסיליהם. שא\"ת שהם מכוכבי הלכת. הרי יש להם מהלך ידוע. ואם הם זולתם הרי הם קיימים. אבל הן מראות הנראות באויר רקיע השמים. כמין כוכבים ומתהוים לשעתם על דרך שכתבתי במשנה ב' פ\"ט דברכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומאין כו'</b>. פירש\"י מה שם ההרים. והדין עמו דאל\"כ לא הוי ליה למיתני אלא הר המשחה בלבד: \n",
+                    "<b>לסרטבא</b>. עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא. רש\"י: \n",
+                    "<b>כל הגולה</b>. פירש הר\"ב בני בבל. גמרא. והא דתנן במשנה ד' פ\"ק דהשלוחים יוצאים לסוריא והם ארצות שכבש דוד כגון ארם. וכו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ו דדמאי. ומסתמא למקום שהיו משיאין משואות. שם היו הולכים השלוחים לאחר התקנה. לא קשיא דדרך סוריא היו הולכים לבבל. שכן אבינו אברהם ע\"ה יצא לו מאור כשדים מבבל. והלך לו לכנען דרך ארם נהרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובית יעזק היתה נקראת</b>. בגמרא לישנא דקרא (ישעיהו ה׳:ב׳) ויעזקהו ויסקלהו. פירש\"י שהי' מסויג ומעוזק בגדר סביב סביב בעגול כמו טבעת: \n",
+                    "<b>ולשם כל העדים מתכנסין</b>. פירש\"י ביום השבת שחללוהו לבא ולהעיד. ומדברי הרמב\"ם בפ\"ב מהק\"ה נראה דאף בימות החול מכנסן כדי ששם בודקין אותן: \n",
+                    "<b>בראשונה לא היו זזין כו'</b>. ומשנה ג' פ\"ד דעירובין. לאחר תקנת ר\"ג הזקן נשנית. וכן מוכח שם בגמרא: \n",
+                    "<b>לא היו זזין משם</b>. וכל החצר חשובה כד' אמות כדתנן ריש פ\"ד דערובין נתנוהו בדיר או בסהר כו'. תוס': \n",
+                    "<b>ומן הנהר</b>. שהוא גדול פתאום. וחוטף את בני העיר. ואת הילדים. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי אלו כאנשי העיר</b>. כלומר שאין העיר נחשבת להם לכלום. ויש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר. כ\"כ הרמב\"ם בספכ\"ז מה\"ש. וכתב המגיד והענין שכיון שהלכו ברשות הרי המקום שהגיעו לו כאילו קנו בו שביתה בין השמשות. ודבר ברור הוא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפני החמה או לאחר החמה</b>. פירש הר\"ב פגימתה כו' דלעולם חלק המאיר ממנה מה שפונה לצד השמש. לפי שאין אור ללבנה מצד עצמה אלא מה שנאצל עליה מאור השמש. ושניהם כדורים. וכדור הלבנה קטן מגוף השמש הרבה מאוד ולפיכך אע\"פ שמפני שאין לה אור אלא הנאצל עליה מהשמש. הנה לא יאיר ממנה אלא חלק כדורה שכלפי השמש. אבל אחרי שכדורה קטן מכדור השמש. לכך מתפשט אצילת אור מהכדור הגדול שהוא השמש. על כדור הקטן שהוא הלבנה יותר מהחצי ממנו. וזו סיבה לקרנות הנראות. ומבואר מזה שא\"א שהקרנות שהם בחלק הבלתי מאיר שיהיו כלפי השמש: \n",
+                    "<b>לצפונה או לדרומה</b>. פירש הר\"ב שהלבנה מתרחקת מן השמש פעם לצד צפון כו' לפי שאין שניהם קבועים בגלגל אחד. שהלבנה קבועה בגלגל הסמוך אצלנו. והחמה בגלגל הרביעי ממטה למעלה על סדר שצ\"ם חנכ\"ל וגם קביעותם בגלגליהם אינם שוים בערך ושיווי כאחד. אבל קביעת החמה בגלגלה ומהלכה. תחת אמצע חגורת המזלות. והלבנה בגלגלה ומהלכה יש לה נטייה מחגורת המזלות. החצי לצפון וחצי לדרוס. כמעשה האופן בתוך האופן ונוטים זה מזה שאין להם שווי אלא בשני קצוות נוכחיים בלבד. ומה שמקצה הזה עד הקצה שכנגדו ונוכחו נוטה לימין ר\"ל לדרום וכן מעבר השני. מה שמקצה זה עד לשכנגדו ונוכחו נוטה לשמאל ר\"ל לצפון. ומבואר שכל צד הוא החצי מהאופן. אחרי שהשוים אינם אלא ב' נקודות בלבד. ואע\"פ שגלגלי השמש והירח הם כדורים שלמים. ואנחנו לא רשמנו כי אם אופן שהוא כקו עגולי וכדורי בלבד. זהו בכוונת מכוון. לפי שגם מה שאנחנו אומרים מנטיית הלבנה. הנה זהו מצד קביעותה שבגלגלה ומהלכה שכשנערך זה בערך קביעות החמה בגלגלה ומהלכה. יהיה כשני קוים עגולים וכדורים. שקראתי אותם אופנים אבל הכדורים השלמים שזה בתוך זה כמו גלדי הבצלים א\"א להעריך להם נטייה זה מזה כי כל עגולי אין לו לא ראש ולא סוף. אבל במעשה האופן בתוך האופן אותן שתי נקודות שנוגעים זה בזה האופנים השנים שזולתן אין להם נגיעה ביחד אלא נטייה המה יקראו ראש וסוף. ומהן הנטייה לצד זה ולצד זה. והנה הירח הולך סובב בכ\"ט י\"ב תשצ\"ג בכל גלגלה מנקודה עד שחוזרת לאותה נקודה ממש. וא\"כ בהכרח שלפעמים תהיה נטייתה לדרום. ופעמים לצפון: \n",
+                    "<b>כמה היה גבוה וכו'</b>. בכולה מלתא בלשון זכר. כדכתיב (בראשית א׳:ט״ז) המאור הקטן. ולא כתיב המאורה הקטנה אע\"פ שבנוסח ברכת הלבנה תקנוה בלשון נקיבה ע\"ש שהיא מקבלת אורה מהחמה. דוגמת נקבה המקבלת מזכר: \n",
+                    "<b>ולאין היה נוטה וכו'</b>. פירש הר\"ב לצד צפון או לצד דרום. כבר. אמרנו כי החלק מהלבנה שכלפי החמה. הוא המאיר ממנה לא זולת. ואם כן כשיהיו שניהם מכוונים זה למטה מזה על קו אחד כאילו יהיו שניהם בחלק אחד מן הגלגל. אחד למעלה וא' למטה אין נראה מאור הירח כלום. לפי שפניה המאירים למעלה כלפי השמש. ואין העין שולטת לראות מאורה. וכל שמתרחקת מהשמש. מתראה מחלק המאיר ממנה. כפי הריחוק עד שאם יעמדו ויתנגדו זה כנגד זה שזהו בחצי החדש ממש. אז כל עבר פניה המאירים נראית כולה. לפי שהחמה מאירה אל הפנים שכנגדה. ואותם פנים עצמם עינינו הרואות. מה שאין כן כשהם מכוונים זה על זה. שאז פני המאירים פונים למעלה. ובלתי נראים אצלנו. ומבואר מזה שכפי ריחוקה מהשמש. ככה ערך ראות האור ממנה אלינו. שאם ריחוקה מעט. לא תראה אלא מעט. ואם הרבה נראה חלק רב עד כולה שהוא בחצי החדש. והנה בפגיעתם זה על זה נקרא קבוצם וכשתזוז הירח מעט מהחמה. ההוא נקרא מולד אע\"פ שעדיין אינו נראה מפני המעט שנתרחקה אלא שיודעים אנחנו בהכרח. שנגלה ממנה דבר מועט. וכשנתרחק מן השמש כמו יום אחד. נראה מקצת ממנו לעינים. כעין קרנים בולטות. מפני שלא נראה רק מקצת מהחצי הכדור המאיר. עם תוספת אורה המתאצלת על חצי השניה מפני קטנות כדורה לערך כדור החמה המאיר עליה. ומבואר מאוד שהחמה בעת ראיית הלבנה בתחלת החדש היא כבר שקוע במערב. ואם הלבנה בנטייה הצפונית שזכרנו למעלה. אז החמה מערבית דרומית לה. ונמצא שאור השמש מאציל עליה בחלק הכדור שכלפי דרום. ויהיו אם כן הקרנים פונים למזרח. ויש להם נליזה אל הדרום. שהרי החמה במערב הלבנה נוטה לדרום. ואם הלבנה בנטייה הדרומית. יהיו קרניה פונים למזרח עם נליזה לצד צפון. לפי שהחמה מערבית צפונית לה. כל זה מבואר ברמב\"ם סוף הלכות קדוש החדש. ומתוך דברינו אלה תבין דהא דתנן לאין היה נוטה פירושו נליזה ועקום בלבד ולא שראשי הפגימות עומדות למול הצפון או הדרום ממש. כתחלת ההבנה מלשון הר\"ב שזה א\"א שא\"כ תהיה החמה רואה פגימתה של לבנה. שהרי הנליזה היא כלפי החמה. כמו שחמרנו בהכרח אלא שהנליזה עצמה אינה נטייה לראשי קרנות ממש. וכמו שכבר אמרנו שראשי הקרנות לעולם פונים מול המזרח לצד שכנגד השמש אלא נליזה יש כלפי השמש. על הדרך שבארנו: \n",
+                    "<b>וכמה היה רחב</b>. פי' הר\"ב שהלבנה משתנה שעורה כו'. ר\"ל בראיית העין: \n",
+                    "<b>אם אמר לפני החמה לא אמר כלום</b>. דזה א\"א בשום פנים וה\"ה אם אמר לצפונה וע\"פ החשבון היא לדרומה כמ\"ש הר\"ב. וכן באינך. וא\"ת א\"כ נמצא שע\"פ החשבון היו סומכין. ומה היו צריכין לעדים. לא קשיא דכתיב (שמות י״ג:ה׳) החדש הזה לכם. ובאה הקבלה שהראה לו הקב\"ה דמות הלבנה. וא\"ל כזה ראה וקדש. ונמצא שהיו צריכין לשניהם שעל כל פנים יהיו עדי ראיה. ושהחשבון יסכים עמהם. ועוד בה שלישיה. שצריך שיאמרו מקודש. ואם לא אמרו הרי זה מעובר כדתנן רפ\"ג. וכל אלו התנאים דוקא בחדש חסר. אבל במלא א\"א לדחותו עוד כדלקמן. ולא הוצרך לראיה. גם לחשבון עיין לקמן. וא\"ת שכיון שצריך לעדי ראיה ולא סגי בחשבון. הרי אפשר שמפני העבים. או מפני התרשלות שלא יתראה הירח. או לא נתכוון אדם לראותה. ואם יארע זה חדשים רבות זה אחר זה אפשר ונמצא שמעברין כולם. ויארע שתראה הירח בכ\"ה לחדש. או פחות מזה. אחר שנתעברו הרבה. ואין במהלכה שלשים יום כמפורסם. דבר זה ביאר הרמב\"ם בפי\"ח מהק\"ה. שקבלה היא ממשה רבינו ע\"ה שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים חדש אחר חדש. ב\"ד קובעים חדש מעובר משלשים יום. וחדש חסר מכ\"ט יום וכן מחשבינן וקובעין חדש מעובר וחדש חסר לא בקידש. ופעמים עושין מלא אחר מלא או חסר אחר חסר כמו שיראה להם מן החשבון כו' עכ\"ד. ועל התנאי הג' שהב\"ד יאמרו מקודש אין להשיב כי ב\"ד זריזין הן ולא יארע תקלה מתחת ידם שלא יתקדשו חדש אחר חדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין שלא נראה בזמנו</b>. שאז יהיה ראש חדש ביום ל\"א ואין נזקקים לירח בליל ל\"א בין שנראה בין שלא נראה שאין לך חדש לבנה יותר על ל' יום. רמב\"ם פ\"ק מהלכות ק\"ה. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. גמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קיבלן רבן גמליאל</b>. כתב הרב לא מפני שחשב שאפשר שתראה הירח שחרית וכו'. כי זה אי אפשר שכיון שע\"פ החשבון אפשר שתראה באותו הלילה. וגם ראוה בלילה. אי אפשר אם כן שלא תהא מכוסה ונסתרת באור השמש בכמו שני ימים. או פחות או יותר. כמו שרמזתי לעיל. שאינה נראית מיד אחר המולד. ומטעם זה עצמו גם קודם מולד מתכסית שכמו שאור השמש מכסה ומסתירה אחר קבוצה בכמו יום. כן קודם קבוצה. כשמתקרבת להתקבץ עם החמה שהיא גם כן נסתרת בכמו יום. אבל אמרתי בכמו. לפי שאין הזמנים שוים. כמ\"ש הר\"ב בסמוך. פעמים בא בארוכה. פעמים בא בקצרה. והסיבה לזה שהלבנה יש לה ב' גלגלים. הגלגל האחד והוא המקיף הארץ. והולך ממערב למזרח. ובתוכו גלגל אחר קבוע בעובי זה הגלגל. ובו הוא קבוע הלבנה. וזה הגלגל תנועתו ממזרח למערב. ונמצאו שכשהלבנה ברום זה הגלגל הקטן שנמצא שיש לה ב' תנועות הפכיות. ולפיכך היא באה בארוכה. ובמתון. ואם בשפל זה הגלגל. אז הלבנה מתנועעת בגלגלה הקטן ג\"כ ממערב למזרח כמו הגלגל הגדול. ולפיכך באה בקצרה. שתנועות גלגלה גדול מן הה' אל הו' ומן הו' אל. הז' ומן הז' אל הה'. ותנועת הקטן מן הא' אל הב'. ומן הב' אל הד'. וכל עוד שהקטן מתנועע מן א' אל הב'. הנה יש לכדור הלבנה ב' תנועות הפכים. הא' מן הא' אל הב'. והשני מן הה' אל הו'. שהגלגל הגדול מכריח ומסבב עמו הגלגל הקטן בדרך תנועתו. וכשהקטן מתנועע מן הב' אל הד'. הנך רואה שהלבנה הקבועה שם נמשכת ג\"כ בתנועת הגדול שמן הה' אל הו' ומפני זה בא בקצרה. וסמך ר\"ג על מה שהעידו בראיה של ליל שלשים. ובמה שאמרו שראוה שחרית אמר טועים הם. ולא אמר שטעו בראיה של ליל שלשים. תירץ הרמב\"ם בפ\"ב מהק\"ה שאין אנו אחראין לראיית שחרית. אם היא אמיתית. או אינה אמיתית. מאחר שהעידו בראיית ליל שלשים. אין אנו נזקקים לראיית יום כ\"ט וכאילו לא העידו לפנינו בה כלל. ויש בפי' הרמב\"ם טעות סופר שמה שכתב ויחשבו מטעם. צ\"ל מוטעים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר</b>. בברייתא. הלך ר\"ע ומצאו לר\"י כו': \n",
+                    "<b>אשר תקראו אותם</b>. פירש הר\"ב בקריאת ב\"ד כו' ומאתם דכתיב חסר. דרשינן אתם אפילו שוגגים כו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"ג פ\"ג דאבות וע\"ש. והמתיק הרמב\"ם בצוף לשונו ספ\"ב מהלכות קדוש החדש אע\"פ שזה יודע שטע�� חייב לסמוך עליהם שאין הדבור מסור אלא להם. ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עניהם. שנאמר אשר תקראו אתם וכו': \n",
+                    "<b>שכל שלשה</b>. עיין בר\"פ דלקמן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עד שחשיכה</b>. היינו צאת הכוכבים. ורצוני לומר שלשה כוכבים כדפי' הר\"ב בספ\"ב דשבת. שאם לא יצאו אלא שני כוכבים. קרי ליה תנא דהתם. ספק חשיכה. ספק שאינה חשיכה. וצריך לי עיון בלשון הר\"ב במה שכתב ומיהו אם ליל שלשים כו' דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים מה נידון ביה. שאם נפרש שר\"ל צאת שלשה כוכבים שכן משמעתו במ\"ש דלא חשיב לילה. דהיינו ודאי לילה. וזהו אינו אלא כשיצאו ג'. וה\"נ בריש מסכת ברכות קרינן יציאת כוכבים כשיצאו שלשה. כמו שכתוב שם. קשיא לי תרתי. חדא דא\"כ אין בין ליל שלשים. לליל. שלשים ואחד כלום. שבשניהם זמן דקדוש עד צאת שלשה כוכבים. ולמה כתב הר\"ב ומיהו אם ליל שלשים כו'. שמשמע שבא לחלק בין הלילות והא ליתא. והל\"ל והה\"נ אם ליל שלשים כו'. ועוד ק\"ל דא\"כ דביציאת שני כוכבים קיי\"ל בסוף פ\"ב דשבת שהוא ספק חשיכה למה נקל בכאן לתת זמן לקידוש עד שחשיכה ודאי. ושמא ביציאת ב' כוכבים הוא חשיכה ואין מקדשין בלילה. והרמב\"ם בפירושו סתם ג\"כ וכתב משעת צאת הכוכבים. אבל בחבורו פ\"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים. ובדין ליל ל\"א העתיק לשון המשנה. עד שחשיכה. ופי' החכם הרלב\"ח. דהרמב\"ם סובר דכשאין מקדשין החדש בזמנו הוא קולא. כמו שמתבאר מדבריו שבסוף פ\"ג שם. ולפיכך בליל ל\"א שאם לא יקדשוהו יהיה החדש מעובר. לא חיישינן לספק חשיכה. כיון דאם לא יקדשו אז יהיה קולא. שלא נדון ספק חשיכה ללילה אלא לחומרא. אבל בליל ל' שאע\"פ שלא יקדשוהו עכשיו יש שהות כל יום ל'. ויהיה מקודש בזמנו. ויש לנו לחוש לספק חשיכה דשמא הוא לילה ואין מקדשין בלילה. הואיל ולא יצא מזה שום קולא שהרי אעפ\"כ יתקדש בזמנו. ביום ל' עצמו עכ\"ד. ובאמת על הרמב\"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים. או שלשה. זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיענו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין ק\"ה אלא דוקא ביום השלשים כמ\"ש בפירושו. ולא נחית בפירושו אם ליל ל'. וליל ל\"א שוים. או בלתי שוים. ואולי בחבור הפירוש סבור היה ששוים הם. ואפשר שגם בחבור הפוסק סובר ששוים הם. וגם בליל ל\"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה. ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר. וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב\"ח. ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה. ואילו היו חלוק בין שחשיכה דמתניתין לבלילה דבגמרא. לא הוה גמרא שתיק מינה. אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי. עיין כיוצא בזה בדברי הכ\"מ סוף פ\"א מהלכות שופר בשם הר\"ר טודרוס הלוי. שאע\"פ שהרמב\"ם חילק בבבא אחת ולא באחרת. הכריח שאעפ\"כ סובר שהחלוק בשניהם מזה הטעם. דלא הוי שתיק גמרא מיניה. איך שיהיה על הרמב\"ם אין להתלונן. אבל הר\"ב ארכבה אתרי רכשי. שבמ\"ש ומיהו כו'. משמע שחלוקים הן ליל ל' מליל ל\"א ובמ\"ש עד צאת הכוכבים. שזהו כמו עד חשיכה. השוה מדותיהן ולפיכך לשונו זה צריך עיון: \n",
+                    "<b>הרי זה מעובר</b>. כתב הר\"ב שאין מקדשין בלילה. בגמ' דאמר קרא (תהלים פ\"א) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אימת הוי חק בגמר דין. דהאי קרא לענין ר\"ה דרשינן ליה. במשנה ב' רפ\"ק וה\"ה בכל החדשים. וקא קרי ליה רחמנא משפט. ומשפט ביום. כדפי' הר\"ב רפ\"ד דסנהדרין: \n",
+                    "<b>ראוהו ב\"�� בלבד</b>. פי' של עשרים ושלשה. תוס': \n",
+                    "<b>יעמדו שנים ויעידו</b>. פי' הר\"ב מתניתין איירי כגון שראוה ב\"ד בלילה כו'. וא\"א לקדשו בלילה. והואיל וא\"א לקדש בלילה. הלכך גם למחר אין סומכין על ראייתם. אלא צריך העדאת עדים. שאם יסמכו על ראייתם. א\"כ היתה ראיה בלילה במקום קבלת עדות ואין קבלת העדות אלא ביום. כדקרי ליה לעיל חקירת עדים כתחלת דין. תוספות: \n",
+                    "<b>יעמדו השנים</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דיחיד מומחה כו' ולהכי הוא דאצטריך למתני הך סיפא. כדאי' בגמ'. ומ\"ש דן אפילו יחידי עיין בריש סנהדרין. ומ\"ש עד דאיכא אהרן בהדך. גמ'. ואין ב\"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד תוס'. ועיין ספ\"ק דסנהדרין כיוצא בזה ועיין עוד שם במשנה ב': \n",
+                    "<b>השנים</b>. הכא שאין הב\"ד אלא ג' קתני השנים. לפי שהם ידועים שאין כאן אלא שנים. ואחד. [*ומן הסתם אין שלשתן שוה. ואחד גדול בתוכם. והוא נשאר יושב]. מה שא\"כ ברישא שהב\"ד הם כ\"ג. שאין שנים מבוררים. קתני שנים. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי גרס [גם] כאן שנים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ משל פרה</b>. כתב הר\"ב דכתיב בכור שורו וכו' בגמ'. ונ\"ל דתנא נסיב פרה ולא שור. כדכתיב בקרא דלא תטעה לומר דוקא של שור אבל של פרה לא. ומהר\"ר משה כ\"ץ יצ\"ו תירץ דקמ\"ל דלא תימא יובל דוקא של זכר. קמ\"ל דשל פרה דוקא לא. הא של שאר נקיבות כשירות. וכתב הר\"ן בשם התוספות. דהא דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ולא אשכחן דאקרי שופר. היינו משום דלא אצטריך למעוטי אלא אותן שהן חלולים. אבל אותן שאינן חלולין כגון של ראם וצבי לא אצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלא מקרו שופר אלא אותן שהן חלולים מלשון שפופרת עכ\"ל. ושל פרה קרי ליה קרן אע\"ג דיש לו זכרות ונקבות הכתוב הוציאו מכלל הכשרין והכניסו בכלל הפסולין. וכתב עוד הר\"ן וא\"ת דתיש ליתסר דלא איקרי שופר ומקרי קרן דכתיב (דניאל ח׳:ה׳) והצפיר קרן חזית בין עיניו איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מקרו כדכתיב (דברים י״ד:ד׳) שה כשבים ושה עזים. א\"נ דהתם במראה הנבואה היה נראה לנביא כדי להראותו תקפו של צפיר שלא היה בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב וגמרינן ר\"ה מיובל. מפורש במשנה ה' וכלומר דהאי קרא דוהעברת ביובל הוא דכתיב: \n",
+                    "<b>שנאמר במשוך בקרן היובל</b>. ביהושע ו'. וכתבו התוס' תימה דלא מייתי קרא דיצחק דכתיב (בראשית כ״ב:י״ג) בסבך בקרניו ואע\"ג דההוא קרא מחיים דה\"נ קרא דבכור שורו כו' י\"ל דנ\"ל לאתויי האי משום דכתיב ביה בשמעכם קול השופר: \n",
+                    "<b>בקרן היובל</b>. כתב הר\"ב ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר. פירש\"י אקרו קרן כדאמרן [במשוך בקרן היובל] ואקרו שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וגו' (שמות י״ט:י״ט) וכתיב (שם) ויהי קול השופר. וכתבו התוס' אבל מהאי קרא דמתניתין אין ראיה דאדרבה מיניה מוכח דשופר אקרי קרן. ועוד צריך להוכיח דבעלמא אקרו שופרות [בלא]קרן ע\"כ. [*ובסדר המשנה שבירושלמי מסיים להדיא להך סיפא דקרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של יעל פשוט</b>. לשון התו' פי' בקונטרס חיה שכן שמה וקורין אותה (אשטענבוק). ובערוך פי' שהיא כשבה קטנה וקרן הכשבה רגיל להיות פשוט וכפי' הקונטרס נראה דיעל חיה דכתיב (תהלים ק\"ד) הרים הגבוהים ליעלים. ואקו ודישן (דברים י\"ד) מתרגמינן ויעלא ורימא ע\"כ. ומדברי *) הערוך למדנו שפי' פשוט היינו שזה רגיל להיות פשוט. ועיין משנה דלקמן. [*ובירושלמי ��מי מוכח כפירש\"י שכן אמתניתין ה' אמרו שם טעמיה דרבי יודא כדי ליתן את המצוי על המצוי ואת שאינו מצוי על שאינו מצוי ע\"כ. ואי כפי' הערוך מאי מצוי ואינו מצוי איכא בין זכר לנקבה אבל בין בהמה לחיה איכא. דבהמה מצויה וחיה אינה מצויה עכ\"ל]. ופסק הלכה בפי' משנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דלתפלה בעינן פשיטות. פירש\"י בגמרא. משום נשא לבבינו אל כפים (איכה ג'):  ",
+                    "<b>ושתי חצוצרות</b>. טעמא במשנה דלקמן. ושיהו מן הצדדים. פי' הר\"ן דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע. כדאיתא בפרק א\"ל הממונה [ל\"ז. ובעירובין נ\"ד.] והכא שופר גדול שמצות היום בשופר:  ",
+                    "<b>שופר מאריך כו'</b>. להכירא בעלמא להודיע שמצות כו'. ומיהו במאי דתקע בהדי חצוצרות נפיק דאע\"ג דתרי קלי לא משתמעי. הכא משום דחביב ליה [פירש\"י שחדשה היא לו] יהיב דעתיה ושמע. כדאיתא בגמרא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>בתעניות פי' הר\"ב על צרת כו' דכתיב על הצר הצורר כו'</b>. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן. הרמב\"ם ריש ה' תענית. ועיין מ\"ו פ\"ק דתענית: \n",
+                    "<b>בשל זכרים</b>. פירש הר\"ב אילים ועיין משנה ג' פ\"ה דשקלים: \n",
+                    "<b>כופין</b>. שסתמן כפופין. רש\"י. וטעמא דבעינן כפופים מפרש בגמרא כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. ונראה דרש\"י ל\"ג דעתיה. שפי' פניו כבושים לארץ משום והיה עיני ולבי שם (מלכים א' ט') ע\"כ. ור\"ל הא דאיתא בגמ' פ' מצות חליצה (יבמות דף ק\"ה:) דיליף מהך קרא דצריך שיהיו עיניו למטה לארץ. ואפשר דע\"י כפיפת ראש כייף דעתיה וגרס ליה ואע\"ג דבתענית יש תפלה כמו בר\"ה זהו שפירש\"י למעבד הכירא בין תענית לר\"ה. ולא סגי ליה בטעמא דגמ': \n",
+                    "<b>ופיהן מצופה כסף</b>. מפרש בגמרא דתענית יומא דכנופיא ואשכחן בכנופיא דחצוצרות דמשה שהיו של כסף א\"נ דתורה חסה על ממונן של ישראל ובר\"ה משום כבוד יו\"ט עבדינן דזהב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוה היובל לר\"ה כו'</b>. כתב הר\"ב דגמרינן בג\"ש משביעי שביעי עיין סוף מכילתין: \n",
+                    "<b>בראש השנה תוקעין בשל זכרים כו'</b>. דס\"ל כמה דכייף איניש דעתיה שיהו פניו כבושין לארץ טפי עדיף. ויובלות שהן לקרות דרור פשוטים עדיף לסימנא דחירות. ובהא לא דיינינן ג\"ש אלא האי כדיניה והאי כדיניה. תוס' והר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שופר שנסדק כו'</b>. [כחב הר\"ב] דה\"ל כשני שופרות. וכן לשון רש\"י ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ולא נהירא דא\"ה היינו דיבק שברי שופרות. אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו והיינו טעמא משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו. אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי וכ\"ש דבק שברי שופרות וזו ואצ\"ל זו קתני. א\"נ [ה\"א] יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ\"ל. תו': \n",
+                    "<b>שנסדק</b>. פי' הר\"ב דוקא לארכו אבל לרחבו אם נשתייר כו' כדי שיאחזנו בידו כו'. ברייתא. ומסיק בטור סימן תקפ\"ו דהיינו טפח ד' אצבעות בגודל שהן ו' בקטנה דאלת\"ה אלא כשיעור התוקע לפי מה שהוא אדם הוה ליה למתנייה במשנה י\"א פי\"ז דכלים גבי הנך דחשיב ששיעורן הכל לפי מה שהוא אדם. וכתב הרא\"ש ונקט האי לישנא כדי שיאחזנו כו' לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח כדי שיאחזנו כו'. ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע ע\"כ ומ\"מ הלכו אחר אדם בינוני ולא חשו לבן אבטיח וכיוצא בו. [ועיין בס' של\"ה דף רכ\"א ע\"ב רמזי דינים אלו ותמצא מרגוע לנפשך]. \n",
+                    "<b>ודבקו</b>. פי' הר\"ב בדבק [וכו'] וכפירש\"י. ואע\"ג דלקמן גבי ניקב וסתמו פסלינן שלא במינו דוקא התם בניקב שסתם הנקב בחתיכה אחרת [כלומר בחלל הנקב] דחסר הוא. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדות פי' הר\"ב מקום מוקף מחיצות על הארץ</b>. וכן פירש\"י גם הרמב\"ם. ועוד פירש כן הר\"ב והרמב\"ם משנה ו' פ\"ה דכלים וכן פי' הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דב\"ב ושם אכתוב לשון הרשב\"ם בזה גם לשון הרמב\"ם שבחיבורו: \n",
+                    "<b>וכן מי שהיה עובר כו'</b>. השוה אותם מזה הצד שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד ובסדר המשנה שבגמרא ל\"ג וכן: \n",
+                    "<b>אם כיון לבו</b>. פי' הר\"ב לצאת. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה י\"ד פ\"ג דסוכה. ועיין במשנה ח' פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה וכו'</b>. יתכן בעיני שהיתה הרמת ידיו של משה רבינו ע\"ה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים כעין הוראת הנחש שעל הנס כבסמוך כי לא יכשר לפרש שמשה היה שלוחם של ישראל וכשהרים ידו והסתכל כלפי מעלה ושעבד כו' הוי במקום כל ישראל ואם הניח ידו לא שעבד נפשו לשמים שזה לא יצדק לומר על אדון הנביאים ע\"ה אבל ברוב עם הדרת המלך ה' צבאות ב\"ה לא יהיה כי אם ע\"י הוראה. זה יתכן מאד. והעד הנאמן נחש הנחשת דבסמוך. ולפי דרכי יתכן מאד שהיה עומד על הגבעה כטעם הנחש שעל הנס כדי שיוכלו לראותו כל ישראל וכאשר ראו כי הרים ידו גם המה הסתכלו וכונו לבם. ולא כן כאשר הניח ידו: \n",
+                    "<b>זה הכלל כו'</b>. נראה דלאתויי ברכת הנהנין דתני בגמרא שאם יצא אינו מוציא דבשלמא ברכת המצות כל ישראל ערבין זה בזה. ולפיכך אע\"פ שהוא יצא לעצמו מוציא לאחרים. כדי לצאת ידי ערבותו. אבל ברכת הנהנין אין כאן ערבות דלא לתהני ולא לבריך. ועיין סוף מכילתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>במקדש היו תוקעים</b>. פי' הר\"ב דרבנן הוא דגזור שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר. עיין מ\"ש בסוף מ\"ב פ\"ד דסוכה. ומ\"ש דאין אסור שבות במקדש כו'. עיין במי\"ב פ' בתרא דערובין: \n",
+                    "<b>אבל לא במדינה</b>. עיין במשנה ג'. ומ\"ש הר\"ב לא בירושלים. עיין במשנה דלקמן ובמ\"ג פ\"ק דשקלים: \n",
+                    "<b>שיש בו ב\"ד</b>. מפני שב\"ד זריזין הן. ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברה\"ר. שב\"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הרמב\"ם פרק ב' מהלכות שופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועוד זאת היתה ירושלים יתירה</b>. פי' הר\"ב דהכי קאמר בירושלים היו תוקעים בכל העיר כ\"ז שב\"ד יושבים במקדש. ש\"מ דבזמן שבה\"מ קיים איירינן והכי קאמר ועוד זאת היתה ירושלים יתירה קודם החורבן. שהוא קודם התקנה. ליבנה אחר החורבן. ואחר התקנה. וכמ\"ש המגיד. וכל זה לפירוש הרמב\"ם דלעיל שכל ירושלים קרוי מקדש. אבל לפירוש קמא וכפירש\"י דירושלים בכלל מדינה פירשו התוס' דהכא לאחר החורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי הוא. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלים ליבנה. כשירושלים בחורבנה אע\"פ שראיתי כן בהשגות וז\"ל בזמן המקדש לא היו תוקעים אלא במקדש אבל בזמן שחרב תוקעין כל הסמוך לה עכ\"ל. לא פירש הטעם. ועוד שהרי רש\"י פירש במשנה דהכא ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה. ולכן נ\"ל דרש\"י ס\"ל דהא דתנינן לעיל. אבל לא במדינה. לאו כללא הוא. אלא סמך אפרטא דמתניתין דהכא דבמדינה עצמה יש חלוק. שבירושלים וכל עיר שהיא רואה כו'. תוקעים כל זמן שיושבין [ב\"ד] בבית המקדש והא דלא פירש רש\"י דירושלים בכלל מקדש משום דלעולם יש חלוק בין מקדש לירושלים. דבמקדש אפילו שלא בזמן שב\"ד יושבין תוקעין שאין שבות במקדש. ועוד דלשיטתיה אזיל דבשאר דוכתי נמי רגיל לפרש דירושלים בכלל מדינה וכתבתי טעמו בפ\"ק דשקלים. ולולב שהיה ניטל בגבולין אפילו בזמן המקדש. כדתנן במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה. כבר כתבתי שם דהיינו דוקא כל שסמוכין. ששלוחי ב\"ד מגיעים שם. מה שאין כן ראש השנה לא היה ידוע קביעת החדש. כי אם בירושלים ותוך תחומין. [*והא דכתב הר\"ב כל זמן שב\"ד יושבין במקדש. לא לדון. דאין דנין בשבתות ויו\"ט. כדתנן במס' ביצה. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ח.) בימות החול יושבין בלשכת הגזית ובשבתות ויו\"ט יושבים בחיל [ולשון הרמב\"ם ברפ\"ג מהלכות סנהדרין בבית [המדרש] שבהר הבית] ופירש\"י שלא יהו נראין כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין ע\"כ. אבל ישיבתן היתה להוראה שאין בכלל דאין דנין כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במקדש שבעה ובמדינה כו'</b>. עיין משנה י\"ב פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>במדינה שבעה</b>. כבר פירשתי בסוכה פ\"ג משנה י\"ג. דשבעה היינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו ניטל והיינו טעמא דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר. דבשופר כי אתי בשבת. ולא יתקע. חיישינן שתשתכח תורת שופר. אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר\"ן [ריש פירקין]. ותירוץ השני כתבו ג\"כ התוס'. ולתירוץ הראשון יש ראיה מדלא תנן בתקנת שופר זכר למקדש כדתנן גבי תקנת לולב. ואע\"ג דר\"ה איתא נמי שני ימים. מ\"מ דין תורה אינו אלא יום אחד. וכן אם באו העדים בראשון. ובפ\"ד דסוכה כתב הר\"ן משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע\"י כולן. הלכך במקום ב\"ד ליכא למירש דב\"ד זריזין הן. משא\"כ בלולב דלכל מסור. ועיין במשנה ב' פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>זכר למקדש</b>. עיין משנה י\"ב פרק ג' דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונתקלקלו הלוים בשיר</b>. פי' הר\"ב בשל בין הערבים כו' שלא ידעו אם יאמרו של חול דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יו\"ט דשמא עוד סוף העדים לבא היום ולא אמרו שירה כלל. וכתבו התוספות דאע\"ג דבריש פ\"ה דפסחים אמרינן. דאין מקריבין קרבן אחר תמיד של בין הערבים. מדכתיב עליה [כדפירש שם הר\"ב] וא\"כ לחשוב קלקול קרבן מוסף. דשאני מוסף שהוא עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאשכחן דפסח דחי ליה. אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ג מה' קדוש החדש וז\"ל ונתקלקלו במקדש. ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים. שמא יבואו העדים. וא\"א שיקריבו מוסף היום א\"ר תמיד של בין הערבים. עכ\"ל. ובאמת שדבריו צריכין עיון של' המשנה אינה כדבריו. גם בגמרא פליגי בקלקול השיר. אם לא אמרו כל עיקר כדפי' הר\"ב. או שאמרו של חול בתמיד של בין הערבים. ובפי' המשנה כתב נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל. שלא ידעו אם היה חול וכו'. כי עכ\"פ צריך שירה על כל קרבן כמ\"ש במקומו ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים. [ואחר] שמקריבין איתו לא היו מקריבין אחריו שום דבר. ע\"כ וצ\"ע: \n",
+                    "<b>התקין רבן יוחנן בן זכאי</b>. עיין מה שכתבתי בריש מס' ביצה על זה [*ואם לא באו קודם המנחה אמרו שיר של חול. וכן נראה דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות קדוש החדש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכולל מלכיות עמהן</b>. אע\"ג דבקרא דמיניה ילפינן לזכרונות שופרות מלכיות כמו שכתב הר\"ב נזכרו המלכיות באחרונה. מקדימין המלכיות כמ\"ש הרמב\"ם. ומן הראוי להקדים המלכיות וכו' כמו שאמר [בגמ' פ\"ק ד' ט\"ז] אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה בשופר. ע\"כ. והטעם מבואר כי קודם ראוי שנמליך מלך עלינו. ואח\"כ נעלה זכרונינו לפניו לטובה. ומה שכתב הר\"ב למד על כל מקום כו'. עיין במשנה ג' פ\"ב דתענית: \n",
+                    "<b>קדושת היום ותוקע</b>. דמצוה בשלש תקיעות של שלש שלש כדתנן במשנה ט': \n",
+                    "<b>למה הוא מזכיר</b>. מפרשינן בגמרא דה\"ק למה הוא מזכיר עשר לימא תשע דהואיל ואשתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה בדין הוא דלשתנו נמי לפחות מהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין פוחתין מעשרה מלכיות כו'</b>. מפרשינן בגמרא כנגד עשרה הילולים דהללו אל בקדשו. דכתיב בהו (תהילים ק״נ:ג׳) הללוהו בתקע שופר. אי נמי כנגד י' הדברות פירש\"י דכתיב בהו נמי שופר. אי נמי כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. כדתנן ריש פ\"ה דמס' אבות. ופירש\"י שהעולם נברא בר\"ה: \n",
+                    "<b>מעשרה מלכיות</b>. פי' הר\"ב ג' משל תורה וג' משל כתובים וכו' כדתני סיפא מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ור' יוחנן נמי בהא לא פליג ואע\"ג דבכל מקום אמרינן תורה ונביאים וכתובים וכדלקמן בסמוך. פי' בתוס' די\"ל מכום דקראי. דתילים משלי איוב קדמו לנביאים והר\"ן אע\"פ שבכאן מפרש משום דאחר שהתחיל בתורה. דהתחלה מעליא היא חזר להתחיל בכתובים. כדי שיהא מעלה בקדשים. ברפ\"ג דמגילה נראה שחזר בו: \n",
+                    "<b>אם אמר שלש שלש</b>. מפרש בגמרא כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים: \n",
+                    "<b>אין מזכירין זכרון מלכות כו'</b>. הקדים זכרון למלכות שהוא נופל על ל' מזכירין ובסדר המשנה שבגמרא גרס מלכות זכרון ושופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השני מתקיע</b>. פירש הר\"ב המתפלל תפלת המוספין ומנהגם היה שש\"ץ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף. אלא ש\"צ אחר. הר\"ן. ולא תני במוסף תוקעין. משום דבש\"צ החוזר ומברך הברכה על הסדר תלויין התקיעות. כמו שהוא שנוי בסוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב ובשעת השמד תקנו כו'. גמ'. וכתבו התוס' ואע\"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא. אע\"ג דזריזין מקדימין כו' כדלקמן. דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ופי' הר\"ן דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין. דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל. וקודם לכן הוה הכל בשחרית: \n",
+                    "<b>מתקיע</b>. מדלא תנן תוקע דקדק רבינו האי שאין ש\"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן במשנה ד' פ\"ה דברכות לענין נשיאת כפים. וכל חלוקי דינין דהתם. שייכי נמי הכא. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ובשעת ההלל</b>. כתב הרמב\"ם משום דאין אומרין הלל בראש השנה כו'. דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה. גמ': \n",
+                    "<b>הראשון מקרא את ההלל</b>. משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא: \n",
+                    "<b>מקרא ולא קתני קורא</b>. היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה. והן אומרים הללויה. הר\"ן. ועיין משנה י' פ\"ג דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו'</b>. והה\"נ לולב וכדמוכח במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע\"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר\"ה. י\"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א\"נ דיש בו זכרון. כמ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>אין מעבירין כו'</b>. גמ'. מ\"ט שופר עשה הוא. ויו\"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר\"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה\"ל יו\"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו\"ט ל\"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע\"כ. הכי איתא בפרק י\"ט דשבת בגמרא סוף דף קל\"ב: \n",
+                    "<b>ואין מפקחין</b>. עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים: \n",
+                    "<b>לא עולין באילן וכו'</b>. טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה: \n",
+                    "<b>בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל\"ת</b>. בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא: \n",
+                    "<b>אין מעכבין את התינוקות מלתקוע</b>. פירש הר\"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש\"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י\"ח כשיבא ר\"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר\"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי\"ל קטן האוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו [כמ\"ש בספ\"ט דשבת] י\"ל דה\"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב\"ד ע\"כ. והרמב\"ם בפירושו מפרש ג\"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ\"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך: \n",
+                    "<b>אבל מתעסקין וכו'</b>. ה\"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א\"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ\"ק דמעילה: \n",
+                    "<b>מתעסקין עמהן</b>. שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד: \n",
+                    "<b>והמתעסק</b>. לא יצא. למה שפירש הר\"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה\"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע\"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי\"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש\"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ\"ה. קמ\"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש\"צ מיירי. קמ\"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש של שלש שלש.</b> כתב הר\"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר\"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה\"כ דפרשת בהר. ומ\"ש הר\"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת\"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו: ",
+                    "<b>שעור תקיעות כשלש תרועות.</b> פי' הר\"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר\"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר\"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר\"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע\"כ. גם לשון רש\"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות ככעור ג' התרועות. והרמב\"ם כתב ג\"כ שעור כל התקיעות כלשון הר\"ב והוסיף ביאור בחבורו פ\"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר\"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב\"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר\"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר: ",
+                    "<b>שעור תרועה כשלש יבבות.</b> כתב הר\"ן ר\"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול\"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו: ",
+                    "<b>יבבות.</b> בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר\"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר\"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע\"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי: ",
+                    "<b>תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'.</b> שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ\"ל. הרא\"ש והר\"ן בשם הרמב\"ן: ",
+                    "<b>ומשך בשניה כשתים.</b> כתב הר\"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. וכן לשון רש\"י. ואע\"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א\"נ כריב\"ן דאם אמר שלש יצא. וכ\"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח\"כ נתמנה לו שופר כו': ",
+                    "<b>אין בידו אלא אחת.</b> היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי\"מ דהיינו ��קיעה ראשונה ודמש\"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר\"ן: ",
+                    "<b>נתמנה.</b> מפורש במשנה ד' פ\"ז דשביעית: ",
+                    "<b>תוקע ומריע ותוקע ג\"פ.</b> תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש\"י: ",
+                    "<b>כך כל יחיד ויחיד חייב.</b> כתב הר\"ב ואין ש\"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע\"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה\"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ\"ש בס\"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר\"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [*ופסק ההלכה שכתב הר\"ב. גמרא]: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת ראש השנה</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ראש השנה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Rosh Hashanah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,272 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Taanit, Introduction": [
+            "כשהשלים דברו על המועדים דאמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והם הצומות שתקנו הנביאים וסידר אחר כך ענין תעניות. הרמב\"ם: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מאימתי מזכירין גבורות גשמים</b>. כתב הר\"ב איידי דתנא במסכת ר\"ה דסליק מיניה ובחג כו'. דמדקתני מאימתי מכלל דפשיטא ליה דחייבים להזכיר והיכא חזינן. אלא איידי וכו' כדאיתא בגמרא. ומיהו במ\"ב פ\"ה דברכות דתנן התם מזכירין גבורות גשמים בתחיים המתים. לא מצי תנא למתני מאימתי דאי מהתם ה\"א דאין זמן קבוע. אלא לעולם מזכירין כמו תחיית המתים. אבל בר\"ה דתנן ובחג נידונין על המים. ואורחא דמלתא לרצות לפני שאלה כדלקמן. לכך שביק עד הכא. תוספת: \n",
+                    "<b>מזכירין</b>. דקרי ליה בלשון הזכרה מפורש במשנה ב' פ\"ה דברכות. ומדלא תני זוכרין וקתני מזכירין וכדדייק הר\"ן גבי השני מתקיע. במשנה ז' פ\"ד דר\"ה. נ\"ל דאשמעינן הא דירושלמי שהביאו הרא\"ש והטור סימן קי\"ד. אסור להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ פי' אסור להזכיר עד שיכריז ש\"ץ משיב הרוח וכו'. כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם ע\"כ. ולהכי תני מזכירין שכל ש\"צ וש\"צ מזכיר ומכריז אל הצבור כדי שיזכירו בתפלתן. ועיין במשנה ב': \n",
+                    "<b>גבורות גשמים</b>. כתב הר\"ב לפי שהגשמים אחת מגבורותיו כו'. מפורש יפה בפ\"ה דברכות: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר מיו\"ט ראשון של חג</b>. מפרש בגמ' דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין לנטלו מיו\"ט הראשון של חג הלכך בתפלת יוצר נמי של יו\"ט הראשון מזכירין גבורות גשמים. ומיהו מאורתא לא מתחילין כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה וצ\"ל דלא אכפת לן להפסיק בהכרזה דמשיב בין גאולה לתפלה כיון דצורך תפלה היא: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי יהושע. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>אף</b>. אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר. פירש\"י לא אמרתי לשאול שיתפלל על הגשמים בחג כגון ותן טל ומטר. אלא להזכיר שמתחיל להזכיר בחג גבורות של מקום שמוריד גשמים בעונתן כלומר בזמנן: \n",
+                    "<b>משיב הרוח וכו' בעונתו</b>. כשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה. ורבי יהושע אמר לך. בשלמא תחיית המתים מזכיר דכולה יומא זמניה הוא. אלא גשמים התנן סוף פירקין יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה. גמרא: \n",
+                    "<b>אמר לו א\"כ לעולם יהא מזכיר</b>. ורבי אליעזר סבירא ליה בברייתא בגמרא. דאם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר דלעולם בעונתו משמע. מיהו עד השתא לא רמי עליה חובה. אבל ביו\"ט הראשון חובה לרצות לפני שאלה. שכל הבא לבקש מקדים ומרצה. תוספת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין שואלין כו'</b>. פי' הר\"ב היינו אין מזכירין כו'. וסתמא כרבי יהושע. וא\"כ רבי יהודה אתא ופליג. וכדמשמע מלישנא דר\"י אומר ובגמרא נמי מוכח דרבי יהושע ור' ��הודה לא אמרו דבר אחד דאמרינן רבי יהושע היא דאמר משעת הנחתו של לולב שאין מברכין עליו עוד ולא אמרינן וכרבי יהודה. ותו בגמ' לעיל דף ג' ע\"א איתא בהדיא דר\"י דאמר האחרון מזכיר לא אתא כרבי יהושע דאמר מיו\"ט האחרון הוא מזכיר. וקשיא ר\"ב אדר\"ב דבמתניתין דלעיל פי' דהלכה כרבי יהושע. וכאן מפרש דהלכה כרבי יהודה. ואפשר דלעיל לא פסק כרבי יהושע אלא לגבי ר\"א. והרמב\"ם נמי כתב הלכה בתרווייהו ומפרש למשנתינו סמוך לגשמים היא תפלת מוסף כו' כמו שביאר רבי יהודה. ואע\"פ שהלשון ר\"י אומר לא קשיא דטובא אשכחן דכוותיה ולא פליג כמ\"ש במשנה ה' פ\"ג דבכורים מ\"מ בגמרא איתא בהדיא דמוקים להך רישא כרבי יהושע. ודר' יהושע ורבי יהודה לא אמרו דבר אחד: \n",
+                    "<b>העובר לפני התיבה כו'</b>. משום שאין מזכיר אלא עד שיכריז הש\"צ להכי תני העובר כו'. וכן מזכיר בלשון יחיד. כ\"כ הרא\"ש. וכתב הר\"ן דבפסח דלא תלי בש\"צ ה\"ל למתני במוסף [זוכרין] אלא איידי וכו'. א\"נ דתלי נמי בש\"ץ להכריז הטל. ומיהו לשון מזכירין דלעיל השנוי בלשון רבים כבר מיושב במה שכתבתי שם ותדע דהא תו בכולה מתניתין דלעיל תני נמי בלשון יחיד: \n",
+                    "<b>האחרון מזכיר</b>. פי' הר\"ב המתפלל מוסף שמנהגם היה שהעובר לפני התיבה בתפלת מוסף אינו אותו שעבר בשחרית. כמ\"ש ב\"י סמן קי\"ד וכבר כתבתי כן בשם הר\"ן במשנה ז' פ\"ד דר\"ה. וקצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם השני והכא קרי ליה האחרון. וכתבו התוס' והרא\"ש ובירושלמי קאמר אמאי איני מזכיר מאורתא פירוש בתפלת ערבית. ומשני דלית תמן כל עמא ונמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר ויהא אגודות אגודות. ולדכרו בצפרא פירוש ובתפלת שחרית. ומשני דהוו סברי מדכרי ליה מדאורתא. ולשנה הבאה יזכירו גם מבערב: \n",
+                    "<b>הראשון אינו מזכיר</b>. פירש הר\"ב אינו מזכיר גשם אלא על. וכ\"כ הרמב\"ם. אבל אומר ומוריד הטל. וזה כמנהג בני ספרד שהזכיר הטור בסימן קי\"ד שנוהגים להזכיר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל: \n",
+                    "<b>האחרון אינו מזכיר</b>. ירושלמי מ\"ט דר\"י כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. ויזכיר מבערב וכו' כדלעיל: \n",
+                    "<b>עד שיעבור הפסח</b>. אפשר לי לומר שסובר דכיון שאין מתחילין להזכיר. אלא ביו\"ט אחרון של חג. הכי נמי אין פוסקין אלא עד שיעבור הפסח. ועוד שרגילין להתאחר בירושלים עד שיעבור הפסח כמו במשנה דלקמן ואין כל כך עוברי דרכים בחג הפסח שהגשמים יפסיקום ואע\"ג דבהתחלה מתחיל ביו\"ט האחרון מיהת שאני התחלה דאי לאו דבימי הסוכות סימן קללה לגשמים היה להתחיל מיו\"ט הראשון ולפי' מתחיל ככלות ימי הסוכה: \n",
+                    "<b>שנאמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון</b>. ותנאי דפליגי ס\"ל דאין למדין מהא דניבא יואל לשעתו שהיה שנת רעבון ועצירת גשמים שבישר להם הנביא שאע\"פ שיצא אדר ולא ירדו גשמים שיצאו ויזרעו וירד להם גשם וגו' בראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשלשה במרחשון שואלין כו'</b>. דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון כבמשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב אבל בגולה כו' לפי שהוא מקום נמוך. וא\"צ מטר כל כך. רש\"י: \n",
+                    "<b>בשבעה בו</b>. חמשה עשר יום אחר החג. לשון רש\"י. כלומר בשבעה במרחשון הוא חמשה עשר אחר החג ע\"כ. וזה יצדק לעולם כפי סדר העיבור המסור בידינו. שאנו חושבים בו עכשיו. שלעולם תשרי מלא. אבל כשקדשו ע\"פ הראיה. וזה היה בימי ר\"ג אפשר שהיה חסר. ועוד ללשון רש\"י היה ז\"ש ט\"ו יום אריכות [לשון] ללא צורך אבל הוצרך למתנ�� ט\"ו יום לומר דלאו דוקא בז' בו. אלא הכל תלוי בט\"ו יום אחר החג. ואם תשרי חסר יהיה בשמנה במרחשון. [*ובירושלמי תני אם היתה השנה חסרה נותנין לה חסרונה. ואם לאו הולכין אחר סדרה דברי רשב\"ג. רבי אומר לעולם הולכין אחר סדרה אם היתה השנה מעוברת. הולכין אחר עיבורה]: \n",
+                    "<b>כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת</b>. שלפעמים מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כילו: \n",
+                    "<b>לנהר פרת</b>. שהוא בצפונה של ארץ ישראל. כמ\"ש רש\"י בתחלת ספר יהושע בפסוק מהמדבר וגו' וכן הוא בגמרא בפ' עשרה יוחסין. ומפורש תמצא ביחזקאל סי' מ\"ז ומ\"ח בחלוקת א\"י לעתיד לי\"ב שבטי ישראל באורך ממזרח למערב לכל שבט ושבט ורוחב לכל שבט ושבט בשוה כזה כן זה. מצפון לדרום לכל שבט ברוחב ע\"ה מילין. כאשר למדנו מן התרומה שמדתה כך. כמפורש שם בסי' מ\"ה. וכתיב בה לעומת אחד החלקים. שומע אני שכן הם ג\"כ שעור כל א' מהחלקים השנים עשר שהתרומה היא השלשה עשר. וכן ביאר שם רש\"י ומפורש בכתוב כי חמשה שבטים בדרום התרומה ושבעה בצפונה. ושבדרום התרומה היא העיר ירושלים. ונמצאת למד שמקצה הדרום של התרומה ששם העיר הנה הנם שמנה חלקים שכל אחד רחבה ע\"ה מילין. צא וחשוב ח' פעמים ע\"ה. עולים ת\"ר שהם ק\"ן פרסאות. ובמשנה ב' פרק ט' דפסחים כתבנו דמהלך יום יו\"ד פרסאות. הרי לך שמן ירושלים מדרומה עד קצה הצפון של ארץ ישראל שהוא נהר פרת מהלך ט\"ו יום. וכבר כתבתי זה בספר צורת הבית במהדורות לסימן פ'. [*ואל תתמה על השבתות שבתוך אלו הט\"ו יום. שהרי אפשר שילך ע\"י בורגנים. כדאיתא פרק שואל במסכת שבת דף ק\"ן ע\"ב. וגם ע\"י עיבורי עיר. כמ\"ש בטור סימן שצ\"ח והואיל ואפשר להיות כן שיערו חכמים בכך ימים כיון שאפשר שאין השבתות מעכבות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיע שבעה עשר במרחשון</b>. כתב הר\"ב וכבר עברו ג' זמנים כו'. בגמרא דף ו' ע\"א תניא איזוהי רביעה הבכירה בג' במרחשון. בינונית בשבעה בו. אפילה בי\"ז בו דברי רבי מאיר. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>היחידים</b>. פירש הר\"ב תלמידי חכמים שמיוחדים במעשיהם. הרא\"ש פרק ח' דנדרים [*דף ס\"ג. ותמהני דבגמרא מאן יחידים. אמר רב הונא רבנן. ובתר הכי תני איזהו יחיד ואיזהו תלמיד. יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפילו במסכת כלה. ע\"כ. ש\"מ דיחיד עדיף מתלמיד. ומש\"ה נמי נראה לי דרב הונא אמר רבנן ולא אמר ת\"ח. ומיהו אשכחן בדוכתא אחריתא דקורא תלמיד לזה שראוי למנותו על הצבור. כמו שהביאו התוס' מפרק אלו קשרים (שבת דף קי\"ד). איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור. כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה. ואפילו במסכת כלה. ומתרצים התוספת דיש חלוק בתלמיד. דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו. זה שואל אל הרב מה שהוא לומד. וזה שואל ממקום אחר. ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאלתו. ואפי' במסכת כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא. ונקרא ת\"ח בפ' אלו קשרים. אותו ודאי ראוי למנותו על הצבור. אבל אם אינו יודע [להשיב] אלא במסכת כלה. נקרא ג\"כ תלמיד. ומזה מיירי הכא עכ\"ל. אבל סוף דבר דיחידים דהכא מיירי בראויים למנותם פרנס על הצבור. ומש\"ה נמי דייק רב הונא לומר רבנן ולא אמר תלמידי חכמים כדכתבתי. וא\"כ לא שפיר קא עבדי הרא\"ש והר\"ב שכתבו ת\"ח. אלא ה\"ל לכתוב רבנן. א\"נ חכמים]: \n",
+                    "<b>שלש תעניות</b>. פי' הר\"ב בה\"ב. בגמ'. דכמו שאין גוזרין תענית על הצבור לכתחלה בה'. כדתנן במ\"�� פ\"ב. ה\"ה נמי ליחידים שאין מתחילין להתענות בה': \n",
+                    "<b>אוכלים ושותים משחשיכה כו'</b>. וכתב הר\"ב שתיה לא בעי תנאי דאין קבע לשתיה. כלומר שאין לאדם קביעות זמן לשישתה בו. ואין לשון דהכא כלישנא דגמ' אין קבע לשינה שהעתקתי במ\"ו פ\"ק דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיע ר\"ח כסלו וכו'</b>. אע\"ג דזמן רביעה האפילה היא בי\"ז במרחשון כמ\"ש לעיל. אשכחן ר' יוסי דפליג בגמ' שכתבתי לעיל. וס\"ל שהיא בר\"ח כסלו הלכך לר\"מ אפילו במיעוט השני' אינה מתאחרת יותר ולפיכך ראוי שיהיו ב\"ד גוזרין תענית. כ\"כ הר\"ן. ומיהו ברפ\"ח דפיאה. ובמ\"ו פ\"י דשביעית. ומ\"הפ\"ח דנדרים. מפרש הר\"ב כר' יוסי דבינונית בכ\"ג במרחשון. וטעמא דהל' כמותו כדאפסיק בגמ'. וכמו שהאריך בזה הר\"ן. ומתני' דהכא כר\"י דהל' כמותו. אבל לקמן רפ\"ג נסיב לה נמי הר\"ב כר\"מ. ודע דבפי' זמן רביעה דר\"ח כסלו כפי מהשפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם ברפ\"ח דפיאה ופ\"ח דנדרים מ\"ג. קאי ארביעה שניה. ובה יש ג' זמנים. וכבר כתב בזה בכ\"מ פ\"א מהל' מתנות עניים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלים ושותים מבעוד יום</b>. כמו שעושים בצום כפור. הרמב\"ם פ\"ג מה' תענית: \n",
+                    "<b>ואסורים במלאכה</b>. בגמרא פריך בשלמא כולהו אית בהו תענוג. אבל מלאכה צער הוא. ומשני אמר קרא (יואל א׳:י״ד) קדשו צום קראו עצרה כעצרת [שבועות ושמיני עצרת] מה עצרת אסור בעשיית מלאכה. אף תענית אסור בעשיית מלאכה: \n",
+                    "<b>שהן י\"ג תעניות על הצבור</b>. מניינא למה לי ונ\"ל לומר שהם כנגד י\"ג מדות של רחמים [*ואפשר דאתי למימרא דאין גוזרין על הגשמים יותר מי\"ג תענית וכדתניא בגמ' כשאמרו ג' וכשאמרו ז' לא אמרו אלא לגשמים. אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו. ובאידך ברייתא פליגי. דתניא אין גוזרין יותר מי\"ג תעניות על הצבור. לפי שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי דברי רבי. רשב\"ג אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שיצא זמנה של רביעה ע\"כ. ומ\"מ לגשמים כ\"ע סבירא להו דאין גוזרין יותר]: \n",
+                    "<b>שבאלו מתריעים כו'</b>. ושייר כל מאי דתנן בפירקא דלקמן: \n",
+                    "<b>מתריעין</b>. פי' הר\"ב בשופרות הכי איתא בגמ'. וכתב המגיד בפ\"א מה' תענית. שהקשו לזה ממה שאמרו בפ\"ג דר\"ה בגבולין. מקום שיש חצוצרות. [אין שופר] [כמ\"ש הר\"ב במ\"ד. והיכי משכחת לה אם לא בתענית וכדמוכח נמי בפי' הר\"ב דלשם. ולא כמ\"ש הר\"ן שם דבשעת מלחמה דוקא. אלא בכל תענית שעל כל צרה שלא תבא נאמרו הדברים] ותי' הראב\"ד דתקיעת החצוצרות היתה על סדר הברכות הנזכרות בפרק דלקמן. אבל [תקיעת] השופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין. והרמב\"ם שלא הזכיר שופר בגבולין כלל. י\"ל דלענין מקדש הזכירו שופרות. והמחוור כדעת הרשב\"א דבמקדש איכא תרתי חצוצרות ושופר כדלעיל. ובגבולין חדא מינייהו. או חצוצרות או שופר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשני מטין</b>. פי' הר\"ב אבל אין מוציאין סחורתן וכן לשון הרמב\"ם. ופשוט דלא קאמרי אלא במידי דמיכל דאל\"כ מאי כבוד שבת איכא. וכ\"כ ב\"י סי' תקע\"ה. דהיינו דוקא בחנויות המוכרות מאכל ומשתה. אבל המוכרות שאר דברים אין פותחין אותם כלל. וכן משמע מדברי רש\"י. עכ\"ל. ולשון סחורה שייך במידי דמיכל דהכי אשכחן גבי שביעית לאכלה ולא לסחורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממעטין במשא ומתן</b>. פי' של שמחה דומיא דבנין ונטיעה דשל שמחה דוקא אבל שאר בנינים שרו. ואין לך משא ומתן גדול מזה. תוספת פ\"ק דמגילה דף ה' ע\"ב: \n",
+                    "<b>��אירוסין ובנשואין</b>. ר\"ל שלא יהיו ששים כלל וחמירי מט' באב שמארסין בו [דהא בסוף מכילתין לא אסר לה] אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא\"כ הוה ליה לפרש השעור מה שהוא קורא ממעטין. תוספות שם: \n",
+                    "<b>הנזופין</b>. כמו געורין תרגום ויגער בו ונזף ביה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>יצא ניסן</b>. של תקופה כשהגיע השמש לתחלת מזל שור. רמב\"ם פ\"ג מהלכות תענית. כלומר ולא ניסן של חדש הלבנה ובירושלמי אתמר כמ\"ש ב\"י סימן תקע\"ה: \n",
+                    "<b>וירדו גשמים סי' קללה</b>. כן הגירסא במשנה שבגמרא ובשאר ספרים מדויקים. וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב. אבל נראה לי ליישב גירסת הספר. לפי מה שכתב הר\"ב דדוקא כשלא ירדו כלל קודם ניסן מתניתין הכי קאמרה יצא ניסן ולא ירדו גשמים שוב סימן קללה הם. וזה שהתנה הר\"ב כשלא ירדו כלל. ירושלמי הביאו הרי\"ף. ויש לתת טעם בדבר מההיא דתנינן במשנה ג' פרק ג' דמועד קטן. זרעים שלא שתו לפני המועד דלא פסדי אם לא ישתו ואם שתו פסדי. דחזינן מהכא דזרעים ששתו צריכי למשתי וטוב להם וע\"ש. [*ועיין בריש פרק ג' דלקמן וכן שפסקו גשמים וכו']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אפר מקלה</b>. כתב הר\"ב ומשום דעפר נמי אקרי אפר. דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש\"י. [*ומה שכתב הר\"ב כדי שייזכור כו' דפליגי בה רבי לוי ורמי בר חמא וחד מינייהו דאמר הכי וכתבו התוס' דאותו אפר הוי מדבר*) הנשרף מעצם אדם כו']: \n",
+                    "<b>ובראש הנשיא וכו'</b>. דחשיבותא הוא דיהבינן ברישייהו דנשיא ואב\"ד ברישא. דא\"ל אתון חשיביתו למבעי עלן רחמי אכולי עלמא. גמרא. ומה שכתב הר\"ב דהן עצמן אינם נוטלין כו' כדי שיתביישו יותר כו' דאיכא עגמת נפש טפי ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים. אבל שאר בני אדם דלא חשיבי. לא מתביישי בנתינת אחרים. וסגי להו בנתינת עצמן רש\"י: \n",
+                    "<b>דזקן</b>. והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>דברי כבושים</b>. לשון עצור כמו מכבש בלע\"ז \n",
+                    "<b>)פריש\"א</b>. רש\"י. ומפורש סוף פרק (קמא) [כ'] דשבת: \n",
+                    "<b>ובקבלה כתוב בפירש\"י הקשה תוספת מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא אלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה</b>. ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה. ופריק איהו כ\"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא. כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "זקן פרשתי לעיל: \n",
+                    "<b>ורגיל כתב הר\"ב היודע סדר תפלה</b>. זה לשון רש\"י רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ע\"כ. כדתנן סוף פרק ה' דברכות: \n",
+                    "<b>וביתו ריקם</b>. כתב הר\"ב שאין בביתו כו'. א\"נ ביתו ריקם מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו ולשון ביתו אינו מדוקדק לפי פי' השני ולשון רש\"י *) שאין חמס וגזל בביתו [ט\"ז.] וגם על זה קשיא דאטו שאם יצא עליו שם רע מערוה אע\"פ שחמס ושוד לא ישמע בגבולו שיהא הגון. ולכן נראה לי שמזה הטעם כתב הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות תענית ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות ולא [*יצא עליו] שם רע בילדותו. והבית יוסף סימן תקע\"ט כתב דמדתניא בגמרא וביתו ריקם ופרקו נאה שפירש פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו נפקא ��יה להרמב\"ם שפי' ביתי היינו בניו וכו' דאילו אדידיה כיון דבפרקו שהוא בילדותו צריך שיהא נאה כ\"ש בזקנותו ע\"כ. ואומר אני כיון דבברייתא פירש ביתו ריקם כמו שהתבאר א\"כ גם המשנה ששנאה ביתו ריקם ודאי דהכי פירושו ומדביתו היינו בניו כו' והוא עצמו בכלל ביתו ומק\"ו אתיא נמי ובכלל ריקם נכלל שמעולם מיום היותו על האדמה יהא ריקם מן העבירות הלכך לא חש תנא דידן למתני כלל ופרקו נאה והברייתא מפרשת ביותר כדרך כל הברייתות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זכרונות ושופרות</b>. ומלכיות לא והא דפירש הר\"ב בפרק בתרא דר\"ה משנה ה' כ\"מ שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהן י\"ל דתנאי היא דתניא התם בגמרא [דף ל\"ב] מנין שאומרים מלכיות רבי אומר הרי הוא אומר אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי [דלעני ולגר תעזוב אותם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה בפרשת אמור] זו מלכות ר\"י בר' יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון וכו' דלר' דדריש ליה מסמיכות דבחדש השביעי איכא למימר דלא בעינן מלכיות עם זכרונות אלא כל בחדש השביעי שהוא ר\"ה ויוה\"כ של יובל. וכוותיה מתניתין דהכא. אלא דאי הכי לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא נ\"ל דמתניתין דהכא ככולי עלמא ורבי יוסי ברבי יהודה דקאמר כ\"מ כו' לא בא ללמד אלא על ר\"ה ויוה\"כ של יובל וכבר ארז\"ל אין למדין מן הכללות והאי קרא גופיה דמיניה דריש כתיב ביה וביום שמחתכם ור\"ה נקרא יום שמחה ממה שנאמר (בעזרא ב' ח') ביום ח' לחדש השביעי וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. ויו\"כ של יובל איש אל משפחתו ואיש אל אחוזת אבותיו ישוב שהוא ודאי שמחת לב ואע\"ג דלעיל מיניה דהאי קרא דביום שמחתכם כתיב וכי תבואו מלחמה על הצר וגו' דדרשינן מיניה תקיעות דתענית במשנה ד' פ\"ג דר\"ה הא פסוקי פסקי לקראי: \n",
+                    "<b>אל ה' בצרתה לי</b>. כולן מזמורים הם והן הן משש הנוספות דזכרונות חד ושופרות תניין ואל ה' תליתאה ואשא עיני ד' ממעמקים ה' תפלה לעני ו': \n",
+                    "<b>ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר כו'</b>. מ\"ט לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר\"ה וביובלות ובשעת מלחמה וכתב הר\"ן והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועים בר\"ה היה נראה שהוא בא לאומרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש\"ה אמר ר' יהודה דא\"צ לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום ע\"כ. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם והלכה כר\"י נראה שהוא טעות סופר וצ\"ל ואין הלכה כרבי יהודה וכן בפ\"ד מהלכות תענית כתב כת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מו שענה את אברהם כו'</b>. לפי שהיה ראשון לנצולים שנצול מנמרוד. תוס': \n",
+                    "<b>ברוך אתה ה' גואל ישראל</b>. בירושלמי שאלו [ולא יצחק נגאל] שענייתו של אברהם אבינו בהר המוריה על הצלתו של יצחק היא. השיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל. הר\"ן: \n",
+                    "<b>על השנייה הוא אומר מי שענה לאבותינו על ים סוף כו'</b>. כלומר שניה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה. אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין מי שענה וכו'. לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב (שמות ו׳:ה׳) ואזכור את בריתי. רש\"י: \n",
+                    "<b>על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל</b>. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל. רש\"י: \n",
+                    "<b>על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה</b>. מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה. דכתיב (שמואל א' ו') ויזעק שמואל חל ה'. רש\"י: \n",
+                    "<b>על החמישית כו' מי שענה את אליהו בהר הכרמל</b>. מעין אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה' ענני דהיינו תפלה. רש\"י: \n",
+                    "<b>על הששית כו'</b>. מי שענה את יונה במעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכ\"כ (יונה ב׳:ג׳) קראתי מצרה לי. רש\"י: \n",
+                    "<b>על השביעית כו' מי שענה את דוד כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. גמרא. ופירש\"י דהוה בימי אמציהו בסדר עולם. ע\"כ. ומאליהו לא פריך אע\"ג דבימי אחאב היה מעשה דהר הכרמל משום דאמרינן דאליהו זהו פנחס. ומשום דלא כתיב בהדיא לא הקדימו לשמואל. ויש ג\"כ דעות אחרות בין חז\"ל דאינו פנחס [*ומיהו כמו שמתורץ יונה כך מתורץ אליהו ובירושלמי איתא הכי להדיא דמקשה אאליהו ואיונה כחדא ומתרץ להו כך]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבי חנניה בן תרדיון</b>. בסיכני ברייתא בגמ': \n",
+                    "<b>ולא ענו אחריו אמן</b>. כתב הר\"ב לפי שבמקדש כו' כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. בגמ' דפירקין איתא נמי. אלא משום דבסוף פ' הרואה הביאה הר\"ב בפירוש המשנה. לכך הראה מקום גמ' ההיא: \n",
+                    "<b>תקעו הכהנים תקעו</b>. כתב הר\"ב חזן הכנסת כו' והוא השמש ולא ש\"צ. רש\"י. ועיין ריש פ\"ז דיומא. ומפורש בגמ' בברייתא שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>הריעו בני אהרן הריעו</b>. וכן הגירסא בברייתא ג\"כ ובאחרת גורס בתרוייהו בני אהרן וכן העתיק הרמב\"ם ובאחרת גורס בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ומפורש בגמרא בברייתא דהיו מריעין תרועה תקיעה תרועה. וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שיגמור את הברכות כולן וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם והטור והר\"ן. ומ\"ש הב\"י סימן תקע\"ט וז\"ל צ\"ל שהוא מפרש דאע\"ג דפעם א' היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא לחלק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר\"ת ושלא כדברי הרמב\"ם שכתב כו' ע\"כ. לא ידעתי אמאן מהדר שכל המפרשים שהביא אין גם אחד שיובן מדבריו דלא כהרמב\"ם. ובהשגות דרך אחר וזה שבמקדש לא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה. ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תר\"ת ע\"כ. וגם זה דלא כמ\"ש הב\"י: \n",
+                    "<b>לא היינו נוהגים כן אלא בשער מזרח</b>. פי' הר\"ב לא היינו נוהגים שלא לענות אמן וכפירש\"י ואין הפרש בין מקדש לגבולין לענין ההתרעות דבגבולין נמי היו תוקעים ומריעים כסדר השנוי במשנה זו שהרי תקיעות היו בתעניות אף בגבולין כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ג דר\"ה. וכ\"כ הר\"ב בסמוך לקמן. וכתב הר\"ן ויש לתמוה דא\"כ למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג\"כ להם לחלוק בכך וזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין. אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולין הוא שבגבולין היו אומרים מי שענה ואח\"כ היו חותמין הברכה ואחר החתימות היו עונין אחריהן אמן ותוקעים. ובמקדש ע\"י שעונין בשכמל\"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח\"כ היתה התקיעה של בשכמל\"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה. ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהיה מי שענה. ולפיכך חותמין הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל\"ו ואחר כך חזן הכנסת אומר תקעו כו'. ומתחיל ש\"ץ ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעים וכן בכולם. או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה. אלא שלאחר החתימה ג\"כ היו חוזרין ואומרין מי שענה וכו' וטעותם של רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ\"ל ואני שמעתי ולא אבין דלדבריו לא היה הטעות אלא במי שענה שאמרו אחר החתימות ולא ידעו שאין באמן הפסק דש\"מ דאמן היו עונין ולא בשכמל\"ו ומפורש שנאה משנתינו ולא ענו אחריו אמן. ואם יאמר דגם בזה טעו הדרה תמיהתו שעל דברי רש\"י לפירושו נמי ועוד דא\"כ בתרתי טעו וזה אינו במשמע דבריו. הילכך איכא למימר שהמחוור כדעת הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות תענית שעל עניית ברוך שם ועל התקיעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח. וזהו במשמע המשנה כיון שבסדר המשנה הקודמת לא אמרו בסדר ההתרעות כלום וגם הזכירו במשנה זו שלא היו עונין אמן. ולענין תמיהת הר\"ן למה הוזכר זה בתענית בלבד י\"ל דבתענית שמשונה בכ\"ד ברכות ותקיעות היו סוברים לנהוג כן בכל מקום אף בגבולין ככל המנהג שהוא במקדש בין בעניית ברוך שם. בין בתקיעות. ולענין התקיעות דבתעניות שבגבולין כתב הרמב\"ם שאחר גמר התפלה על הסדר היו תוקעין: \n",
+                    "<b>בשער המזרח ובהר הבית</b>. כתב הר\"ב שער המזרח של הר הבית וכו' ורש\"י כתב בגמרא פ\"ג דר\"ה דף כ\"ז וז\"ל בשערי מזרח ובהר הבית חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית וכתב עוד וי\"א בשערי מזרח בע\"נ ע\"כ. וכ\"פ הרמב\"ם שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה אבל בחבורו כתב היו מתכנסים להר הבית כנגד שער המזרח ע\"כ. ויש נוסחאות דל\"ג ובהר הבית [והוא הירושלמי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אנשי משמר</b>. פירשתי בריש מסכת ברכות בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא בימים</b>. שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו אנשי המשמר לסייעם וכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת בבואכם וגו': \n",
+                    "<b>לא ביום ולא בלילה</b>. פי' הר\"ב לפי שהיו צריכים להעלות כו' שפקעו מעל המזבח א\"נ לא גמרו ביום גומרין בלילה אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייע בלילה להפוך במזלג דבית אב יכול להספיק לבד היפוך המערכה. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואנשי מעמד</b>. כתב הר\"ב דהכתוב אומר תשמרו כו' עיין רפ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הכתוב במגילת תענית</b>. כתב רש\"י מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא. וכתב הר\"ב דאנן קי\"ל דבטלה מגילת תענית. בגמ' פ\"ק דר\"ה דף י\"ח וי\"ט שבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם אין ב\"ה קיים מותרים מפני שאבל היא להם אבל חנוכה מפרסם ניסא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוה והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו. ופורים. קיימו וקבלו היהודים כדכתיב באסתר. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא להפקיע השערים</b>. פי' הר\"ב כשרואין בעלי חנויות שקונים כו' יהיו סבורים שבא רעב לעולם כו'. וכפירש\"י וכך כתבו ג\"כ התוספות בפ\"ק דף י'. ונראה דבמקום שבעלי חנויות נכרים הם מיירי דאלת\"ה הא אינהו נמי בכלל הצבור המתענים ויודעים שבשביל התענית קונים. ואין נראה כן מדברי המגיד פ\"א מהלכות תענית שאחר שהביא לשון רש\"י כתב שהרמב\"ם לא הזכיר הטעם [ר\"ל בחבורו] לפי שאפילו במקום שאין לחוש לו כגון עיר שרובה נכרים הדין כן ע\"כ. הרי שמשמע דמסתמא בעיר שרובה ישראל איירינן ואפשר שאף ע\"פ שרובה ישראל מכל מקום בעלי החנויות נכרים הם. ומיהו דוחק לחלק דמת��יתין סתמא תנן. ומסתמא במקום שכולה ישראל מתניא. וי\"ל דחיישינן שמא בעלי החנויות לא ישימו לבם לכך שמפני התענית והשבת הם קונים. וז\"ש ב' סעודות כו' כן לשון רש\"י והתוספות. אבל הטור סימן תקע\"ב כתב ד' סעודות. ועל מ\"ש א' לליל התענית פי' הר\"ן דאע\"ג דבשאר ימים קונים יותר שאוכלים ב' סעודות שאני האחת דתענית שכמה דברים שחיי נפש בהם שהאדם מרבה לקנות מפני התענית ויש לחוש בהן להפקעת שערים אע\"ג דלענין תבואה אין לחוש דבשאר ימים צריך פת לשתי סעודות ע\"כ. ופירוש השני שכתב הר\"ב שלא יאמרו אם לא שהרעב בא לא היו דוחקים כו' כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וז\"ל מפני שאומר דלת העם לולי הצורך הגדול למטר לא היו מתענים קודם השבת ע\"כ. כלומר שלא היו מטילין התענית על הצבור סמוך לשבת שאין ביכולת דלת העם לקנות ב' סעודות גדולות ביחד אלא ודאי שצורך שעה היא: \n",
+                    "<b>להפקיע מבטל שעור מדה הראשונה וממעטה</b>. רש\"י פ\"ק דף י': \n",
+                    "<b>ולא אחרונות</b>. פי' התחלת האחרונות אין מתחילין ביום ה' אבל כך סדרן בה\"ב הבה\"ב. שכן סדרום הרמב\"ם והטור. אע\"פ שפסקו כרבי יוסי דלא כמו שכתב הרמב\"ם בפירושו דאין הלכה כר' יוסי. והב\"י סימן תקע\"ב יהיב טעמא דשאני אתחלתא דשניות ואחרונות משום דיש הפסק זמן בין תעניות אלו לאלו. אין העולם זוכרים שהוא בשביל התענית ושייך בו טעמא דהפקעת שערים עכ\"ד. ובאמת שאין הכרע מדברי המשנה והפוסקים שיש הפסק ביניהם דהא לא תנן אלא עברו אלו ולא נענו דמשמע מיד שעברו ולא נענו גוזרים כו'. אלא דסברא הוא דמסתמא ממתינין קצת ומצפין לתשועה. כ\"ש למנהג שכתב בית יוסף סימן תק\"ן בשם הרד\"א להכריז הצומות בשבת שאם מנהג קדום הוא בימי חכמי המשנה אם כן כשכלו להו ג' ראשונות היו צריכין להמתין עד השבת שהוא יום כנופיא כדי להכריז השניות. וכן כשכלו גם המה אבל השבעה הוכרזו בפעם אתת ואין ביניהם הפסק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בראש חודש</b>. כתב רש\"י דאקרי מועד כמו שכתבתי בס\"ד במשנה ד' פ\"ק דשבועות. ובחנוכה ובפורים עיין לעיל במשנה ח':  ",
+                    "<b>ואם התחילו אין מפסיקין</b>. כתב רש\"י ואם התחילו כו' ונכנס בהן ראש חודש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. ע\"כ. אבל פורים [אע\"ג] דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא אקרי מועד לא חשבינן ליה אע\"ג דאקרי י\"ט לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>צמחים ששנו מתריעין עליהם מיד</b>. לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרין לירד אפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכן יהיו פירות השנה כתיקנן ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר. אבל צמחים ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי. וכן כשפסקו גשמים וכו' הרי הצמחים נפסדים במהרה ואין מתון לדבר ומהאי טעמא שינו דוקא תנן אבל יבשו לא כדאיתא בגמרא לפי שאין להם תקנה כשיבשו אלא לזרוע בתחלה לפיכך הרי הם כאילו לא ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענין כפי הסדר. הר\"ן: \n",
+                    "<b>מפני שהיא מכת בצורת</b>. אע\"פ שמכת בצורת קלה ממכת רעב כדתנן במשנה ח' פ\"ה דאבות רעב של בצורת בא מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. אפ\"ה הכא הכי קאמר דאע\"פ שירדו גשמים ולפיכך אפשר שלא יהיה רעב אעפ\"כ כיון שפסקו הגשמים מ' יום לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא לבורות כו'</b>. משכחת לה דירדו בנחת ובכח וטובא לא אתיא. גמרא: \n",
+                    "<b>לבורות שיחין ומערות</b>. מפורשין במשנה ה' פ\"ה דב\"ק: \n",
+                    "<b>מתריעין עליהן מיד</b>. כדמפרש בברייתא בגמרא על האילנות בפרוס הפסח משום דההיא שעתא מלבלבי אילני. וכל שלא ירדו להם הגשמים הצריכים להם שוב אין מוציאין ענפיהן כהוגן אפי' ירדו להם גשמים לאחר כך. וכן כשירדו לאילן ולא לצמחין כיון שכבר ירד מטר ולא יהיה כפי מה שצריך לזרעים הדבר מראה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה או לא תבא כלל. ילפיכך מתריעין עליהן מיד. וכן כשהגיע בפרוס החג כדאיתא בגמרא ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות וכו' והרי זה דבר שאינו סובל מתון. שהרי הן מסוכנים שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד. הר\"ן בשינוי מעט. ותו בגמרא אם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים</b>. בהא היינו טעמא שאותה העיר מתרעת מיד ואינה נוהגת סדר התעניות האמורות ברביעה ראשונה אע\"פ שאין צרתה [אלא] עצירת גשמים. לפי שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזירתו של הקב\"ה ולא במנהגו של עולם. ולפיכך ראיי שיתענו ויתריעו מיד ומש\"ה מייתי קרא דכתיב והמטרתי על עיר אחת וגו'. הר\"ן. ועיין עוד לקמן: \n",
+                    "<b>מתענה ומתרעת</b>. אע\"ג דסתם מתרעת משמע תרווייהו תנן מתענה ומתרעת משום דבעי לאפלוגי ר\"ע בסיפא. תוספות: \n",
+                    "<b>וכל סביבותיה</b>. לשון המגיד סביבות אותה הפרכיא. ע\"כ. כלומר סביבות הוא מה שבאותה הפרכיא ושם זה נזכר בברייתא דמתריעין על האילנות וכו' ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן ופירש\"י באותו מלכות שכלו שם \n",
+                    "<b>[מי] בורות שיחין ומערות ע\"כ</b>. וכתב הב\"י בסי' תקע\"ה דלרש\"י הא דתנן סביבותיה מתענות כו' בשלא ירדו עליה גשמים כלל היא דאילו ירדו לצמחים ולא לאילנות אין סביבותיה מתענות ולא מתריעות. עכ\"ל. ונמצא דלרש\"י סביבותיה פירוש מה שסביב ההפרכיא. והר\"ן מפרש דהאי ועל כולן קאי אפילו על מכה מהלכת כדלקמן. והטעם לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מכן. וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי וכו' על החרב וכו' ועל כולן וכו'. וע\"פ אותה תוספתא מפרש דכל ארץ ישראל מה שהחזיקו עולי מצרים אע\"פ שעולי בבל לא החזיקו הוי בכלל הפרכיא לענין זה ע\"כ. והתוס' סתמו וכתבו הפרכיא פירוש אותו מלכות. ע\"כ. ולא פירשו אי קאי אף אמהלכת. והדעת מכרעת דסברי כרש\"י דכיון דבברייתא שלפנינו לא הזכירו בהדיא מכה מהלכת אי איתא דס\"ל דבעל כולן נכלל הכל כדעת הר\"ן לא ה\"ל לסתום אלא לפרש ועיין במשנה ד': \n",
+                    "<b>מתענות ולא מתריעות</b>. שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין. ר\"ע אומר מתריעין ולא מתענין שכן מצינו בר\"ה שמתריעין ולא מתענין. הר\"ן בשם הירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן עיר שיש בה דבר כו'</b>. מלתא דפשיטא שאין בה מתון וצריכין להתענות מיד ועיין במשנה ז': \n",
+                    "<b>וכל סביבותיה</b>. כדי להשתתף בצרתן ולבקש רחמים עליהן שהרי אינה מכה משולחת וסביבותיה דמשנה דלעיל איכא נמי לפרושי מהאי טעמא [דלא כפי' הר\"ב]. הר\"ן. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>המוציאה ת\"ק רגלי</b>. הר\"ן כתב דמלישנא דהמוציאה דייק מיניה הרמב\"ם דאין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל המנין הזה. והמגיד כתב דמרגלי דייק דהן הגברים לבד מטף וכיוצא בהן: \n",
+                    "<b>שלשה מתים בג' ימים</b>. מת אחד בכל יום. רש\"י: \n",
+                    "<b>פחות ��כאן אין זה דבר</b>. לשון הברייתא בגמרא. ביום א' או בארבע ימים אין זה דבר. וטעמא פירש רש\"י דאקראי בעלמא הואי ולא קבע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתריעין</b>. מתענין ומתריעין קאמר כדפי' הר\"ב במתריעין דריש פרקין. [*ועיין בסמוך]: \n",
+                    "<b>בכל מקום</b>. כתב הר\"ב אפי' בערים הרחוקות ממנה הרבה. בא לרבות דיותר מסביבותיה מתענות דאי תימא סביבותיה הוה ליה לתנא למתני הכי כדתנן לעיל. והב\"י כתב שזה הפירוש הוקשה לו להרמב\"ם משום דאין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות. וכיון שכן בכל העולם היו צריכין להתענות מפני שהיא מכה מהלכת. ולכן הוא מפרש דהאי בכל מקום היינו בסביבותיה ואתיא כרבי עקיבא דתנן מתריעין דלת\"ק מתענות ה\"ל למתני ע\"כ. ומיהו לפי מ\"ש רש\"י ל\"ק ולא מידי שזה לשונו אם יראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא וכו' אם במקום אחד היא מתריעין עליה כל השומעים כדי שלא תבא עליהן ע\"כ. ר\"ל השומעים דוקא אבל מסתמא אע\"פ דודאי אין זמן בעולם שאין בו חרב כיון דלא שמענו כאילו אינו בעולם דמכיון דלא נשמע הרי כאילו אין חרב כלל דאילו היה לדאג שמא יבא לכאן כבר היה נשמע שמעו ואפשר עוד וקרוב לשמוע דרש\"י סובר דדוקא אותן השומעים וחוששין בעצמן פן גם עליהן תעבור המכה וזה שדקדק להאריך כדי שלא תבא כו' ופשיטא דמש\"ה הוא אלא להכי כתב כן. דדוקא כשיש כאן החששא שתבא עליהן והב\"י שלא כתב היישוב שעל דעת רש\"י אין ספק אצלי שלא היה לפניו אלא ספר הרי\"ף. והעתיק לשון רש\"י כמו שהביאו הר\"ן ומה שהקשה עוד הב\"י דאמאי לא אמרי' בדבר שיהו מתריעים בכל מקום שהדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת ומתפשטת יותר ממנה. נראה לי דל\"ק. דהא בגמ' איתא דשמואל גזר תעניתא בנהרדעי משום דהוי מותנא בי חוזאי ואמרינן משום דהוי שיירתא דמתלווה ובא עמהן. שמעת מיניה דבלאו הכי לא ועיין במשנה ג' כתבתי דעת הר\"ן בפי' כל מקום דהכא: \n",
+                    "<b>על הארבה ועל החסיל</b>. ובברייתא מתריעין על הגובאי בכל שהוא רשב\"א אומר אף על התגבר וכתב הראב\"ד בהשגות דלת\"ק כל המינים מזיקין הן חוץ מן החגב שהרי הילק והגזם השחיתו בימי יואל וה\"ה לסלעם וחרגל ע\"כ. אבל המגיד כתב דדוקא אלו ג' שהזכירו ולא שאר המינין אלא א\"כ בתערובות כלומר של יואל בתערובות ארבה וחסיל היו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כמלא פי תנור</b>. פי' הר\"ב תבואה כו' בגמ' ועדיין תיבעי לך ככסויא דתנורא או דלמא כי דרא דרפתא שורות לחם הדבקים בפומא דתנורא זה אצל זה אי נמי זה למעלה מזה תיקו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתריעין</b>. בענינו. רש\"י. והכי איתא בסוף פ\"ק בגמרא. וכתב הר\"ן דאע\"ג דכל מתריעין סתמא אף תענית במשמע כדלעיל הכא שאני שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דהלכה שאין תוקעין בחצוצרות כו' פי' המגיד שאין תקיעתן דבר ברור שיציל. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל מתענין כ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פרק א' מהלכות תענית. וכתב המגיד דדבריו תמוהים וצ\"ע. אבל הטור סימן תקע\"ו השמיט מדברי הרמב\"ם תיבת מתענין וכתב הב\"י שכך נראה שהיא הנוסחא בדברי הרמב\"ם. שהרי בהלכות שבת פ\"ב ופ\"ל שכתב זועקות על אלו בשבת. לא כתב שמתענין ע\"כ: \n",
+                    "<b>על עיר שהקיפוה כו' ובכל אלו לא פירש במשנתינו בחול מה דינם</b>. והר\"ן במשנה ג' כתב שאין מתענין עליהם אפילו בחול לא בעיר עצמה ולא בסביבותיה. והביא ראיה מהגמ' וטעמא הרמב\"�� פירש משום דכיון דמחמת הצרה ותוקף בהלתה אי אפשר לבני העיר להתענות אף סביבותיהן אין מתענין ואין זה מחוור אלא נראה לי משום דכל מתריעין דמשנתינו פי' בברייתא דהיינו בתעניות בה\"ב משום דרצופין אין מטריחים על הצבור. וכשהסכנה בת יומא כי הא דהכא היה צריך לתעניות הרצופים. לפי שסכנתה בכל יום והצלתה צריכה שתהא נחפזת מאד ואין מטריחין כו' גם אין מקום לתעניות בה\"ב. לא ראו לגזור תעניות כלל. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>ולא לצעקה</b>. שאין אנו בטוחים כ\"כ שתועיל תפלתינו לצעוק עליהם בשבת. רש\"י סוף פ\"ק דף י\"ד ע\"א: \n",
+                    "<b>ולא הודו לו חכמים</b>. כתב הר\"ב אבל בחול מתריעין וא\"כ מתני' דוקא בסביבותיה. וכר\"ע דמשנה ד'. וכבר כתבתי בשם ב\"י במשנה ה' דלהרמב\"ם ההוא מתני' נמי כרבי עקיבא. אבל הרמב\"ם פי' דהדין אצלינו שאין מתריעין על הדבר כל עיקר והכי מסקינן בגמרא דלא הודו לו כלל ואפילו בחול. ופירש\"י דגזירה היא. וכתב הר\"ן ומיהו ה\"מ לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עובדי כוכבים שנתריע עליה ברציפה ואפילו בשבת דליתא. ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות כת\"ק דרבי עקיבא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא תבא</b>. לישנא מעליא נקט. רש\"י: \n",
+                    "<b>חוץ מרוב גשמים</b>. לפי שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר. וגומר [מאי] עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. גמרא. ופירש הר\"ן וכיון שכך מדתו של הקב\"ה שכשהוא נענה לעמו ישראל משפיע להם מטובתו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די אין מתפללין עליה: \n",
+                    "<b>והכניסו תנורי פסחים</b>. שהם בחצירות רש\"י: \n",
+                    "<b>שלא ימוקו</b>. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>עג עוגה</b>. בברייתא כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמודה פירש\"י כמין בית האסורים עשה וישב ומה שכתב הר\"ב רושם עגול כעין עוגה כך כתב רש\"י [כג.] לפי שע\"י רשימת העגולה נעשית מה שבתוכה כעין עוגה ועיין ריש מועד קטן: \n",
+                    "<b>ונדבה</b>. רצון ועין יפה. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים</b>. ירושלמי הדה אמרה הר הבית מקורה היה ותני כן אסטיו לפנים מאסטיו היה. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק קמא דפסחים ומשנה ד' פ\"ד דסוכה ומשנה ד' פ\"ח דשקלים]: \n",
+                    "<b>אם נמחית אבן הטועים</b>. פירש הר\"ן שכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך א\"א להתפלל על רוב הטובה. ע\"כ. וכן הוא בברייתא א\"ל כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אעפ\"כ הביאו לי פר הודאה הביאו לו כו' אמר לפניו רבש\"ע כו'. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהיה ריוח בעולם מיד נשבה הרוח כו': \n",
+                    "<b>נידוי</b>. פי' הר\"ב שמנדין על כבוד הרב. והוא הטיח דברים ואמר לא כך שאלתי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ רש\"י. ובברייתא מסיים הכי. שאלו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך. דאליהו נשבע דלא ירדו גשמים ואתה נשבעת שירדו. ונמצא דזה או זה בא לידי שבועת שוא [*ועיין מ\"ש במשנה ו' פרק ה' דעדיות]: \n",
+                    "<b>מתחטא</b>. פירש הר\"ב מתגעגע ולשון ארמית הוא כמ\"ש בערוך [ערך חט] כי הילדים רכים (בראשית ל\"ג).  תרגום [יונתן] ארום טלייא מחטיין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קודם הנץ החמה לא ישלימו</b>. דאכתי לא חל עלייהו תענית כי נחתי גשמים רש\"י. [*ופי' הנץ החמה כתבתי במשנה ב' פ\"ק דברכות]: \n",
+                    "<b>קודם חצות</b>. דחצות זמן אכילה הוא. ומחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה. רש\"י [*ומ\"ש הר\"ב הלכה כר\"א. גמ']: \n",
+                    "<b>וקראו הלל הגדול</b>. הודו לאלהי האלהים כל\"ח (תהלים קל\"ו) עד על נהרות בבל גמרא סוף פסחים ומשום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע. רש\"י. ודרך שיר הוא שלא נאמר אלא על השובע. אבל בפסוקי דזמרה אומרים עיין בתוס': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>במנחה</b>. כתב הר\"ב דכל יומא במנחה לא משום שכרות מפרש בגמרא מדרבנן כהן שיכור אסור בנשיאת כפים ואסמכוה מדנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר. לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ומאי דכתב הר\"ב דבקצת תענית יש נעילה ובמקצתן לא הרמב\"ם כתב בפרק י\"ד מהלכות תפלה בתעניות שיש בהן נעילה כגון צום כפור ותענית צבור ותענית שאין בו נעילה כגון ט' באב וי\"ז בתמוז. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ה מהל' תענית דבד' צומות הללו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. נראה שסברתו כמ\"ש הר\"ן דנעילה נתקנה בכל תעניות שהוקבעו לתפלה אבל ד' צומות. לא הוקבעו אלא לאבל לא תקנו בהו נעילה. ותמיהני על הר\"ן שנסתפק אם כל תעניות צבור שוות בזה ולא הביא דברי הרמב\"ם דנראין בהדיא כסברא זו: \n",
+                    "<b>ובנעילת שערים</b>. מפורש בירושלמי פרק תפלת השחר אימתי נעילה. יש אומרים נעילת שערי מקדש ויש אומרים נעילת שערי שמים שנועלין אותן לעת ערב בגמר תפלה. רש\"י. [*ויש לתמוה על רש\"י שהביא מפרק תפלת השחר ואיתא נמי בירושלמי דפרקין: \n",
+                    "<b>ובמעמדות</b>. פי' הר\"ב אנשי מעמד כו' כדתנן במשנה ב' וג']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפי שנאמר צו וגו' וסופו תשמרו</b>. לכל ישראל צוה כדפירש הר\"ב במשנה ז' פרק ב' ואי אפשר לכל ישראל כולן שיהו עומדין בעזרה בשעת קרבן: \n",
+                    "<b>נביאים הראשונים</b>. שמואל ודוד. רש\"י. וכן כתיב בדברי הימים א' ט' המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם: \n",
+                    "<b>של לוים</b>. שגם הם נתחלקו לכ\"ד משמרות. ככתוב בד\"ה: \n",
+                    "<b>וקוראין במעשה בראשית</b>. פירוש בין אותן שהיו רחוקים ומתכנסים בעריהן בבה\"כ בין אותן שהיו בירושלים במקדש. כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני כבוד השבת</b>. עיין סוף פרק ב' בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ולא באחד בשבת</b>. פי' הר\"ב מפני שהוא שלישי ליצירה כו'. א\"נ מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה כו'. הני תרי טעמי בגמ' פליגי בהו אמוראי ובמשניות בנוסחאות דוקניות ל\"ג מן ואנשי מעמד עד וימותו. וכן נראה שהיתה גירסת הר\"ב. ועוד מוכיח מה שכתב ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה. ומאן דכר שמה דתפלה זו. אלא שהר\"ב מבאר והולך מנהגם של אנשי המעמד. ועוד נ\"ל שכל מה שכתב מן ולא היו כו' עד תפלת נעילה שייך הכל לסוף דבור שבסוף המשנה דלעיל והכל דבור אחד. והתחלת פי' משנה ג' הוא מן דבור פרשה גדולה כו'. ומה שכתב הר\"ב ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי. בפירש\"י לא נכתב טפי. ועיין מזה במשנה ג' פרק ט' דשבת: \n",
+                    "<b>[*ביום הראשון</b>. של שבוע קורין בראשית. פרשה ראשונה [ופרשה] יהי רקיע לפי שאין בפ' בראשית לבדה ט' פסוקים כדי קריאת כהן לוי וישראל. וכן כולם. בששי תוצא הארץ ויכלו השמים לפי שבפרשה תוצא הארץ אין בה אלא ח' פסוקים לפי' אומר ויכלו. לשון רש\"י. ועיין פרק ד' דמגילה משנה ד']: \n",
+                    "<b>פרשה גדולה וכו'</b>. כתב הר\"ב לאחר שקרא הראשון ג' פסוקים כדתנן במשנה ד' פ\"ד דמגילה הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים: \n",
+                    "<b>במנחה נכנסים וקורין על פיהן</b>. פרשה בנעילה ליכא. רש\"י. ובודאי שכן נראה מהמשנה וז\"ש הרמב\"ם במשנה דלקמן ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה. דמשמע דיש קריאה בנעילה. זו לאידענא מנין לו. ובחבורו לא כתב ואין קורין כו' אלא ואין מעמד כו': \n",
+                    "<b>[*כקורין את שמע</b>. עיין בטור אורח חיים סימן מ\"ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל יום שיש בו הלל</b>. [ בלי מוסף הם ימי חנוכה] אין בו מעמד בשחרית. לפי שהלל מד\"ס הן עשו להם חיזוק ודחו המעמד. הרמב\"ם. ושל שחרית דוחה. כדתנן במשנה ז' פ\"ד דר\"ה הראשון מקרא את ההלל. ודקרי הלל מד\"ס. אע\"ג דתיקון נביאים הוא כמ\"ש במשנה ז' פ\"ה דפסחים. כל שאינו מפורש בתורת משה רבינו ע\"ה מד\"ס קרי ליה וכן לשון הרמב\"ם לענין מגילה שהיא מד\"ס והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים ע\"כ בריש ה' מגילה. ועיין בריש מסכת ערובין. גם לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>מעמד</b>. קיבוצן לכל תפלה מן הד' תפלות ועמידתן שם לתפלה ולתחנה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד רמב\"ם פ\"ו מהלכות כלי המקדש: \n",
+                    "<b>קרבן מוסף אין בו בנעילה</b>. בירושלים לפי שהיו טרודין במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד. אין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף. וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים. ודוחה אפילו דנעילה. עכ\"ל רש\"י. ואע\"פ שהגבעונים אשר לא מבני ישראל המה נתונים נתונים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית אלהים כדמפורש בספר יהושע (ט') יתכן בעיני לומר שזהו לצורך עובדי המקדש לבשל קרבנותיהם ושאר צרכיהם. ופירוש למזבח ה' דכתיב ביהושע לעובדי המזבח אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. ואין נראה לחלק בין חטיבת עצים ושאיבת מים דלקרבן מוסף ודלקרבן התמיד. ושאר הקרבנות. ובעזרא סי' ח' כתוב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. יש ג\"כ לפרש לעבוד עבודה לצורך הלוים. כדי שהלוים יהיו פנוים במלאכת עבודת ה': \n",
+                    "<b>קרבן עצים אין בו בנעילה</b>. פירש הר\"ב דכדברי סופרים דמי שאע\"פ דתקנת נביאים היא כד\"ס דמי ובגמרא דף כ\"ח ע\"ב קרי לה מדאורייתא משום דתקנת נביאים היא. ועיין בריש ערובין. ומ\"ש הר\"ב דלא ירד לסוף דעתו של הרמב\"ם שנראה מדבריו שיש תפלה יתירה לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. אמת כך דעתו בפירושו ובחבורו פרק הנזכר וטעמא כתב בפירושו וז\"ל ואמרו במה שקדם שאנשי מעמד קורין במוסף מורה שיש מעמד במוסף וכו' והיא תפלה יתירה כו'. וכתב הכ\"מ שגי' אחרת היתה להרמב\"ם בגמרא דריש פרקין. דלאותה הגירסא אין מפרשים משנה דר\"פ. ויש יום אחד באלו הפרקים שנושאין כפיהם ד' פעמים כו' אלא דבין במעמדות בין ביוה\"כ יש נשיאות כפים ד' פעמים [*וגם פשטא דירושלמי משמע כהרמב\"ם דאמר בריש פרקין אדתנן שלשה פרקים כו' את ש\"מ תלת. את ש\"מ שמתענין במעמדות. ושמתפללין ארבע. ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום עכ\"ל. והר\"ב שכתב דלא מצא כדברי הרמב\"ם בירושלמי מפרש דמתפללים ארבע. כלומר שיש יום שמתפללים ד' כלומר ביוה\"כ ולא קאי אמעמדות. אבל משום שהוא מפרש בענין אחר לא שפיר קאמר שלא מצא. וכ\"ש שפשט השמועה משמע טפי כהרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זמן עצי הכהנים והעם שהתנדבו משלהם כו'</b>. כמ\"ש הר\"ב. ועיין ברפ\"ד דשקלים מה שכתבתי בס\"ד ומה שכתב שהביאו עמהם קרבן נדבה פי' במשנה ג' פ\"ק דמגילה עולת נדבה: \n",
+                    "<b>בני ארח בן יהודה</b>. פירוש משבט יהודה. וכן בן בנימין פירוש משבט בנימין. כי אלו השני שבטים הגלו לבבל והם שעלו. וכן פירש בגמרא בבני דוד בן יהודה שהוא דוד המלך שהוא מבני יהודה ובני יונדב בן רכב הוא מבני יתרו חותן משה ונזכר בירמיה סי' ל\"ה. [*ושוב מצאתי כך בתוספות ספ\"ג דעירובין [מ\"א ע\"ב]] : \n",
+                    "<b>בעשרים בתמוז</b>. לפי שאותן שהתנדבו באחד בניסן ספקו עד כ' בתמוז. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות</b>. דבקציעות בלבד לא היו יכולים להנצל מהשומרים. שהרחוקים הביאו גרוגרות וצימוקים לבכורים כדתנן במשנה ג' פ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>שבו בני פרעוש שניה</b>. נראה שהאחרונים שהביאו בכ' באלול לא הספיקו אלא עד אחד בטבת ולא נמצאו מי שהתנדבו והטילו גורלות. והנה אין אחד מהמביאים שהביא רק לשני ימים כי אם בני פרעוש ועכשיו שעלה הגורל להם הביאו לשלשה חדשים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בי\"ז בתמוז נשתברו הלוחות</b>. כתב הר\"ב בז' בסיון בהשכמה עלה. כ\"ד דסיון וט\"ז דתמוז. מלו להו ארבעין. בי\"ז בתמוז נחית. [אתא ותברינהו] גמרא ועיין בפירש\"י לפרשת כי תשא: \n",
+                    "<b>ובטל התמיד</b>. בגמרא שכך קבלנו מאבותינו: \n",
+                    "<b>והובקעה העיר</b>. פירשו בגמרא בשניה. דבראשונה הכתיב בירמיה (נ\"ב ו') ומלכים [ב' כ\"ה ג'] בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר: \n",
+                    "<b>ושרף אפוסטומוס את התורה</b>. כך קבלנו מאבותינו: \n",
+                    "<b>והעמיד צלם בהיכל</b>. כתב הר\"ב בירושלמי חד אמר צלם של מנשה וכו'. וחילוף גירסאות איכא בינייהו. דלמ\"ד מנשה גורס והועמד. ולמאן דאמר אפוסטמוס גורס והעמיד. וצלם מנשה כתב רש\"י כדמפורש בתרגום ירושלמי בפ' השמים כסאי וגו' (ישעיה ש\"ו) : \n",
+                    "<b>בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ</b>. מפרש בגמרא דכתיב (במדבר י\"ב) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו' והאספסוף התאוו וגו' ויאכלו עד חדש ימים דה\"ל כ\"ב בסיון. וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים. הא כ\"ט בסיון. וכתיב שלח לך אנשים. וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ב' דסיון. ותמוז דההוא שתאמלויי מליוהו [כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבועות] הא ל\"ב. וח' דאב. וכתיב ויבכו בלילה ההוא דלאחר בואם היינו ט' באב: \n",
+                    "<b>וחרב הבית בראשונה</b>. דבמלכים (ב' כ\"ה) כתיב בחדש החמישי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ובירמיה ג\"כ כתיב בחדש החמישי בעשור לחדש. הא כיצד בז' נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו בז' ובח'. ובט' סמוך לחשיכה הציתו בו את האור. והיה דולק והולך כל היום כולו בברייתא בגמרא: \n",
+                    "<b>ובשניה</b>. דתניא מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וכו': \n",
+                    "<b>ונלכדה ביתר</b>. עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד גוים. ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. הרמב\"ם פ\"ה מה' תענית: \n",
+                    "<b>ונחרשה העיר</b>. כדכתיב ציון שדה תחרש (ירמיה כ\"ו) שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומלכבס</b>. אפילו לכבס ולהניח כדי שילבוש לאחר זמן אסור. כדמסיק בגמרא ופירש\"י דטעמא דאסור משום דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים: \n",
+                    "<b>ובחמישי מותרין כו'</b>. [*כתב הר\"ב ��שהיו מקדשין על פי הראייה כו'. ומסיים רש\"י וכשחל ט' באב בד' בשבת. לא אצטריך למתני דמותרין כדאמרינן בגמ' לא שנו. אלא לפניו וכו'] ועיין במשנה ו' פ\"ק: \n",
+                    "<b>שני תבשילין</b>. כתב הר\"ב אין אסור אלא דבר שאינו נאכל וכו'. ולא התנה כן בשני תבשילין דעירוב בריש פ\"ב דביצה. דאין למדין זה מזה: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ש ב\"ג. וכך כתב הרמב\"ם. ועיין במשנה ז' פ\"ח דערובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כחמשה עשר באב.</b> פירש הר\"ב שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' פירש רש\"י דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו' היו מתים הרבה מהם בתשעה באב ובשנת הארבעים לא מת אחד מהם. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. [חזרו ושכבו בקבריהן בלילות] עד ליל חמשה עשר כיון שראו שנתמלאה הלבנה בט\"ו ולא מת אחד מהן ידעו שחשבון החדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. ע\"כ. ותמיהתם זאת לפי שהש\"י אמר (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. וסברו שמספר הארבעים יתחילו מהשנה שהיתה בה שלוח המרגלים ואילו היה כן לא כלו להם כל המ'. אבל הש\"י התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כל ימי היותם במדבר. ומ\"ש הר\"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יו\"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון. ומ\"ש לפי שמאז תשה כו' ליבש העצים וחיישינן שיגדלו תולעים בעצים וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ו דשקלים: ",
+                    "<b>וביום הכפורים.</b> פירש הר\"ב שבו נתנו לוחות אחרונות. שבי\"ז בתמוז שיבר הלוחות כדלעיל. ובי\"ח טחן העגל וחזר ועלה. וארבעים יום התנפל. ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות [כמפורש בפרשת עקב]. חשוב י\"ב דתמוז דהוא חסר בההוא שתא. ושלשים דאב וכ\"ט דאלול הרי ע\"א. ותשעה דתשרי הרי שמנים [יום]. וליל צום השלים כנגד הלילה שאחרי י\"ז בתמוז. דלא הוה בחושבנא דהא ביום הי\"ח עלה. הוה ליה שמונים שלמים לילה ויום. ובקר יו\"כ ירד שהוא י' בתשרי. רש\"י: ",
+                    "<b>שא נא עיניך וראה כו'.</b> היפיפיות שבהן היו אומרות כך שאין האשה אלא ליופי ואל תתן עיניך כו'. המיוחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן וכו' שאין אשה אלא לבנים. וכשיהיו בניך מיוחסים הכל קופצים עליהם בין זכרים בין נקבות כ\"פ הרמב\"ם. והכי איתא בברייתא בגמרא: ",
+                    "<b>אשה יראת ה'.</b> שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה' שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות. וכיוצא בזה כדמוכח ברפ\"ק [צ\"ל פרק בתרא] דקדושין והנהו חציפין דדרי נינהו כדאמרינן מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא. א\"נ מיוחסות דהכא היינו אנשי חיל יראי ה' כדרך שקורין גם בזמנינו מיוחסים אותם שיש בהם גדולים בחכמה ויראה. ושאין במשפחתם חכמים ויראי ה' אותם בשם יקראו שאינם מיוחסים: ",
+                    "<b>ואומר תנו לה כו'.</b> גם זה הפסוק היו אומרות. ולא שייך למפרך מאי ואומר: ",
+                    "<b>וכן הוא אומר צאנה וכו'.</b> רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר\"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות: ",
+                    "<b>זה בנין בית המקדש.</b> פירש הר\"ב שנתחנך ביוה\"כ. כלומר שגם יוה\"כ היה בתוך ימי החנוך. כדמוכח במלכים א' סימן ח' ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפורש בגמ' דמ\"ק דף ט' דשבעת ימים היה החינוך קודם לשבעת ימי החג. ��נמצא שבשבעה בתשרי שהם שני ימים קודם יוה\"כ התחילו ימי החינוך. ומ\"מ מקרי יוה\"כ יום שמחת לבו. דלא למעוטי שאר יומי אלא שעל כל פנים היה הוא יום חדוה ושמחת החינוך. ואין לומר שעל בית שני נדרש בכאן דהא כתיב בעזרא ו' ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר וגו' ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהנא דנא בחדוא וגו' ויעשו בני הגולה את הפסח. ובנין הורדוס דוחק לומר. לפי שסיפר יוסף בן גוריון בפרק נ\"ה מספרו בענין חנוך הבית שעשה אותו היום משתה בכל שנה ושנה בכל מדינות יהודה. וזה א\"א ביום הכפורים: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת תענית</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תענית",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה תענית, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Taanit, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,268 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Taanit",
+    "text": {
+        "Mishnah Taanit, Introduction": [
+            "כשהשלים דברו על המועדים דאמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והם הצומות שתקנו הנביאים וסידר אחר כך ענין תעניות. הרמב\"ם: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מאימתי מזכירין גבורות גשמים</b>. כתב הר\"ב איידי דתנא במסכת ר\"ה דסליק מיניה ובחג כו'. דמדקתני מאימתי מכלל דפשיטא ליה דחייבים להזכיר והיכא חזינן. אלא איידי וכו' כדאיתא בגמרא. ומיהו במ\"ב פ\"ה דברכות דתנן התם מזכירין גבורות גשמים בתחיים המתים. לא מצי תנא למתני מאימתי דאי מהתם ה\"א דאין זמן קבוע. אלא לעולם מזכירין כמו תחיית המתים. אבל בר\"ה דתנן ובחג נידונין על המים. ואורחא דמלתא לרצות לפני שאלה כדלקמן. לכך שביק עד הכא. תוספת: \n",
+                    "<b>מזכירין</b>. דקרי ליה בלשון הזכרה מפורש במשנה ב' פ\"ה דברכות. ומדלא תני זוכרין וקתני מזכירין וכדדייק הר\"ן גבי השני מתקיע. במשנה ז' פ\"ד דר\"ה. נ\"ל דאשמעינן הא דירושלמי שהביאו הרא\"ש והטור סימן קי\"ד. אסור להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ פי' אסור להזכיר עד שיכריז ש\"ץ משיב הרוח וכו'. כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם ע\"כ. ולהכי תני מזכירין שכל ש\"צ וש\"צ מזכיר ומכריז אל הצבור כדי שיזכירו בתפלתן. ועיין במשנה ב': \n",
+                    "<b>גבורות גשמים</b>. כתב הר\"ב לפי שהגשמים אחת מגבורותיו כו'. מפורש יפה בפ\"ה דברכות: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר מיו\"ט ראשון של חג</b>. מפרש בגמ' דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין לנטלו מיו\"ט הראשון של חג הלכך בתפלת יוצר נמי של יו\"ט הראשון מזכירין גבורות גשמים. ומיהו מאורתא לא מתחילין כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה וצ\"ל דלא אכפת לן להפסיק בהכרזה דמשיב בין גאולה לתפלה כיון דצורך תפלה היא: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי יהושע. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>אף</b>. אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר. פירש\"י לא אמרתי לשאול שיתפלל על הגשמים בחג כגון ותן טל ומטר. אלא להזכיר שמתחיל להזכיר בחג גבורות של מקום שמוריד גשמים בעונתן כלומר בזמנן: \n",
+                    "<b>משיב הרוח וכו' בעונתו</b>. כשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה. ורבי יהושע אמר לך. בשלמא תחיית המתים מזכיר דכולה יומא זמניה הוא. אלא גשמים התנן סוף פירקין יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה. גמרא: \n",
+                    "<b>אמר לו א\"כ לעולם יהא מזכיר</b>. ורבי אליעזר סבירא ליה בברייתא בגמרא. דאם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר דלעולם בעונתו משמע. מיהו עד השתא לא רמי עליה חובה. אבל ביו\"ט הראשון חובה לרצות לפני שאלה. שכל הבא לבקש מקדים ומרצה. תוספת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין שואלין כו'</b>. פי' הר\"ב היינו אין מזכירין כו'. וסתמא כרבי יהושע. וא\"כ רבי יהודה אתא ופליג. וכדמשמע מלישנא דר\"י אומר ובגמרא נמי מוכח דרבי יהושע ור' יהודה לא אמרו דבר אחד דאמרינן רבי יהושע היא דאמר משעת הנחתו של לולב שאין מברכין עליו עוד ולא אמרינן וכרבי יהודה. ותו בגמ' לעיל דף ג' ע\"א איתא בהדיא דר\"י דאמר האחרון מזכיר לא אתא כרבי יהושע דאמר מיו\"ט האחרון הוא מזכיר. וקשיא ר\"ב אדר\"ב דבמתניתין דלעיל פי' דהלכה כרבי יהושע. וכאן מפרש דהלכה כרבי יהודה. ואפשר דלעיל לא פסק כרבי יהושע אלא לגבי ר\"א. והרמב\"ם נמי כתב הלכה בתרווייהו ומפרש למשנתינו סמוך לגשמים היא תפלת מוסף כו' כמו שביאר רבי יהודה. ואע\"פ שהלשון ר\"י אומר לא קשיא דטובא אשכחן דכוותיה ולא פליג כמ\"ש במשנה ה' פ\"ג דבכורים מ\"מ בגמרא איתא בהדיא דמוקים להך רישא כרבי יהושע. ודר' יהושע ורבי יהודה לא אמרו דבר אחד: \n",
+                    "<b>העובר לפני התיבה כו'</b>. משום שאין מזכיר אלא עד שיכריז הש\"צ להכי תני העובר כו'. וכן מזכיר בלשון יחיד. כ\"כ הרא\"ש. וכתב הר\"ן דבפסח דלא תלי בש\"צ ה\"ל למתני במוסף [זוכרין] אלא איידי וכו'. א\"נ דתלי נמי בש\"ץ להכריז הטל. ומיהו לשון מזכירין דלעיל השנוי בלשון רבים כבר מיושב במה שכתבתי שם ותדע דהא תו בכולה מתניתין דלעיל תני נמי בלשון יחיד: \n",
+                    "<b>האחרון מזכיר</b>. פי' הר\"ב המתפלל מוסף שמנהגם היה שהעובר לפני התיבה בתפלת מוסף אינו אותו שעבר בשחרית. כמ\"ש ב\"י סמן קי\"ד וכבר כתבתי כן בשם הר\"ן במשנה ז' פ\"ד דר\"ה. וקצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם השני והכא קרי ליה האחרון. וכתבו התוס' והרא\"ש ובירושלמי קאמר אמאי איני מזכיר מאורתא פירוש בתפלת ערבית. ומשני דלית תמן כל עמא ונמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר ויהא אגודות אגודות. ולדכרו בצפרא פירוש ובתפלת שחרית. ומשני דהוו סברי מדכרי ליה מדאורתא. ולשנה הבאה יזכירו גם מבערב: \n",
+                    "<b>הראשון אינו מזכיר</b>. פירש הר\"ב אינו מזכיר גשם אלא על. וכ\"כ הרמב\"ם. אבל אומר ומוריד הטל. וזה כמנהג בני ספרד שהזכיר הטור בסימן קי\"ד שנוהגים להזכיר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל: \n",
+                    "<b>האחרון אינו מזכיר</b>. ירושלמי מ\"ט דר\"י כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. ויזכיר מבערב וכו' כדלעיל: \n",
+                    "<b>עד שיעבור הפסח</b>. אפשר לי לומר שסובר דכיון שאין מתחילין להזכיר. אלא ביו\"ט אחרון של חג. הכי נמי אין פוסקין אלא עד שיעבור הפסח. ועוד שרגילין להתאחר בירושלים עד שיעבור הפסח כמו במשנה דלקמן ואין כל כך עוברי דרכים בחג הפסח שהגשמים יפסיקום ואע\"ג דבהתחלה מתחיל ביו\"ט האחרון מיהת שאני התחלה דאי לאו דבימי הסוכות סימן קללה לגשמים היה להתחיל מיו\"ט הראשון ולפי' מתחיל ככלות ימי הסוכה: \n",
+                    "<b>שנאמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון</b>. ותנאי דפליגי ס\"ל דאין למדין מהא דניבא יואל לשעתו שהיה שנת רעבון ועצירת גשמים שבישר להם הנביא שאע\"פ שיצא אדר ולא ירדו גשמים שיצאו ויזרעו וירד להם גשם וגו' בראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשלשה במרחשון שואלין כו'</b>. דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון כבמשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב אבל בגולה כו' לפי שהוא מקום נמוך. וא\"צ מטר כל כך. רש\"י: \n",
+                    "<b>בשבעה בו</b>. חמשה עשר יום אחר החג. לשון רש\"י. כלומר בשבעה במרחשון הוא חמשה עשר אחר החג ע\"כ. וזה יצדק לעולם כפי סדר העיבור המסור בידינו. שאנו חושבים בו עכשיו. שלעולם תשרי מלא. אבל כשקדשו ע\"פ הראיה. וזה היה בימי ר\"ג אפשר שהיה חסר. ועוד ללשון רש\"י היה ז\"ש ט\"ו יום אריכות [לשון] ללא צורך אבל הוצרך למתני ט\"ו יום לומר דלאו דוקא בז' בו. אלא הכל תלוי בט\"ו יום אחר החג. ואם תשרי חסר יהיה בשמנה במרחשון. [*ובירושלמי תני אם היתה השנה חסרה נותנין לה חסרונה. ואם לאו הולכין אחר סדרה דברי רשב\"ג. רבי אומר לעולם הולכין אחר סדרה אם היתה השנה מעוברת. הולכין אחר עיבורה]: \n",
+                    "<b>כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת</b>. שלפעמים מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כילו: \n",
+                    "<b>לנהר פרת</b>. שהוא בצפונה של ארץ ישראל. כמ\"ש רש\"י בתחלת ספר יהושע בפסוק מהמדבר וגו' וכן הוא בגמרא בפ' עשרה יוחסין. ומפורש תמצא ביחזקאל סי' מ\"ז ומ\"ח בחלוקת א\"י לעתיד לי\"ב שבטי ישראל באורך ממזרח למערב לכל שבט ושבט ורוחב לכל שבט ושבט בשוה כזה כן זה. מצפון לדרום לכל שבט ברוחב ע\"ה מילין. כאשר למדנו מן התרומה שמדתה כך. כמפורש שם בסי' מ\"ה. וכתיב בה לעומת אחד החלקים. שומע אני שכן הם ג\"כ שעור כל א' מהחלקים השנים עשר שהתרומה היא השלשה עשר. וכן ביאר שם רש\"י ומפורש בכתוב כי חמשה שבטים בדרום התרומה ושבעה בצפונה. ושבדרום התרומה היא העיר ירושלים. ונמצאת למד שמקצה הדרום של התרומה ששם העיר הנה הנם שמנה חלקים שכל אחד רחבה ע\"ה מילין. צא וחשוב ח' פעמים ע\"ה. עולים ת\"ר שהם ק\"ן פרסאות. ובמשנה ב' פרק ט' דפסחים כתבנו דמהלך יום יו\"ד פרסאות. הרי לך שמן ירושלים מדרומה עד קצה הצפון של ארץ ישראל שהוא נהר פרת מהלך ט\"ו יום. וכבר כתבתי זה בספר צורת הבית במהדורות לסימן פ'. [*ואל תתמה על השבתות שבתוך אלו הט\"ו יום. שהרי אפשר שילך ע\"י בורגנים. כדאיתא פרק שואל במסכת שבת דף ק\"ן ע\"ב. וגם ע\"י עיבורי עיר. כמ\"ש בטור סימן שצ\"ח והואיל ואפשר להיות כן שיערו חכמים בכך ימים כיון שאפשר שאין השבתות מעכבות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיע שבעה עשר במרחשון</b>. כתב הר\"ב וכבר עברו ג' זמנים כו'. בגמרא דף ו' ע\"א תניא איזוהי רביעה הבכירה בג' במרחשון. בינונית בשבעה בו. אפילה בי\"ז בו דברי רבי מאיר. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>היחידים</b>. פירש הר\"ב תלמידי חכמים שמיוחדים במעשיהם. הרא\"ש פרק ח' דנדרים [*דף ס\"ג. ותמהני דבגמרא מאן יחידים. אמר רב הונא רבנן. ובתר הכי תני איזהו יחיד ואיזהו תלמיד. יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפילו במסכת כלה. ע\"כ. ש\"מ דיחיד עדיף מתלמיד. ומש\"ה נמי נראה לי דרב הונא אמר רבנן ולא אמר ת\"ח. ומיהו אשכחן בדוכתא אחריתא דקורא תלמיד לזה שראוי למנותו על הצבור. כמו שהביאו התוס' מפרק אלו קשרים (שבת דף קי\"ד). איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור. כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה. ואפילו במסכת כלה. ומתרצים התוספת דיש חלוק בתלמיד. דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו. זה שואל אל הרב מה שהוא לומד. וזה שואל ממקום אחר. ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאלתו. ואפי' במסכת כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא. ונקרא ת\"ח בפ' אלו קשרים. אותו ודאי ראוי למנותו על הצבור. אבל אם אינו יודע [להשיב] אלא במסכת כלה. נקרא ג\"כ תלמיד. ומזה מיירי הכא עכ\"ל. אבל סוף דבר דיחידים דהכא מיירי בראויים למנותם פרנס על הצבור. ומש\"ה נמי דייק רב הונא לומר רבנן ולא אמר תלמידי חכמים כדכתבתי. וא\"כ לא שפיר קא עבדי הרא\"ש והר\"ב שכתבו ת\"ח. אלא ה\"ל לכתוב רבנן. א\"נ חכמים]: \n",
+                    "<b>שלש תעניות</b>. פי' הר\"ב בה\"ב. בגמ'. דכמו שאין גוזרין תענית על הצבור לכתחלה בה'. כדתנן במ\"ט פ\"ב. ה\"ה נמי ליחידים שאין מתחילין להתענות בה': \n",
+                    "<b>אוכלים ושותים משחשיכה כו'</b>. וכתב הר\"ב שתיה לא בעי תנאי דאין קבע לשתיה. כלומר שאין לאדם קביעות זמן לשישתה בו. ואין לשון דהכא כלישנא דגמ' אין קבע לשינה שהעתקתי במ\"ו פ\"ק דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיע ר\"ח כסלו וכו'</b>. אע\"ג דזמן רביעה האפילה היא בי\"ז במרחשון כמ\"ש לעיל. אשכחן ר' יוסי דפליג בגמ' שכתבתי לעיל. וס\"ל שהיא בר\"ח כסלו הלכך לר\"מ אפילו במיעוט השני' אינה מתאחרת יותר ולפיכך ראוי שיהיו ב\"ד גוזרין תענית. כ\"כ הר\"ן. ומיהו ברפ\"ח דפיאה. ובמ\"ו פ\"י דשביעית. ומ\"הפ\"ח דנדרים. מפרש הר\"ב כר' יוסי דבינונית בכ\"ג במרחשון. וטעמא דהל' כמותו כדאפסיק בגמ'. וכמו שהאריך בזה הר\"ן. ומתני' דהכא כר\"י דהל' כמותו. אבל לקמן רפ\"ג נסיב לה נמי הר\"ב כר\"מ. ודע דבפי' זמן רביעה דר\"ח כסלו כפי מהשפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם ברפ\"ח דפיאה ופ\"ח דנדרים מ\"ג. קאי ארביעה שניה. ובה יש ג' זמנים. וכבר כתב בזה בכ\"מ פ\"א מהל' מתנות עניים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלים ושותים מבעוד יום</b>. כמו שעושים בצום כפור. הרמב\"ם פ\"ג מה' תענית: \n",
+                    "<b>ואסורים במלאכה</b>. בגמרא פריך בשלמא כולהו אית בהו תענוג. אבל מלאכה צער הוא. ומשני אמר קרא (יואל א׳:י״ד) קדשו צום קראו עצרה כעצרת [שבועות ושמיני עצרת] מה עצרת אסור בעשיית מלאכה. אף תענית אסור בעשיית מלאכה: \n",
+                    "<b>שהן י\"ג תעניות על הצבור</b>. מניינא למה לי ונ\"ל לומר שהם כנגד י\"ג מדות של רחמים [*ואפשר דאתי למימרא דאין גוזרין על הגשמים יותר מי\"ג תענית וכדתניא בגמ' כשאמרו ג' וכשאמרו ז' לא אמרו אלא לגשמים. אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו. ובאידך ברייתא פליגי. דתניא אין גוזרין יותר מי\"ג תעניות על הצבור. לפי שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי דברי רבי. רשב\"ג אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שיצא זמנה של רביעה ע\"כ. ומ\"מ לגשמים כ\"ע סבירא להו דאין גוזרין יותר]: \n",
+                    "<b>שבאלו מתריעים כו'</b>. ושייר כל מאי דתנן בפירקא דלקמן: \n",
+                    "<b>מתריעין</b>. פי' הר\"ב בשופרות הכי איתא בגמ'. וכתב המגיד בפ\"א מה' תענית. שהקשו לזה ממה שאמרו בפ\"ג דר\"ה בגבולין. מקום שיש חצוצרות. [אין שופר] [כמ\"ש הר\"ב במ\"ד. והיכי משכחת לה אם לא בתענית וכדמוכח נמי בפי' הר\"ב דלשם. ולא כמ\"ש הר\"ן שם דבשעת מלחמה דוקא. אלא בכל תענית שעל כל צרה שלא תבא נאמרו הדברים] ותי' הראב\"ד דתקיעת החצוצרות היתה על סדר הברכות הנזכרות בפרק דלקמן. אבל [תקיעת] השופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין. והרמב\"ם שלא הזכיר שופר בגבולין כלל. י\"ל דלענין מקדש הזכירו שופרות. והמחוור כדעת הרשב\"א דבמקדש איכא תרתי חצוצרות ושופר כדלעיל. ובגבולין חדא מינייהו. או חצוצרות או שופר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשני מטין</b>. פי' הר\"ב אבל אין מוציאין סחורתן וכן לשון הרמב\"ם. ופשוט דלא קאמרי אלא במידי דמיכל דאל\"כ מאי כבוד שבת איכא. וכ\"כ ב\"י סי' תקע\"ה. דהיינו דוקא בחנויות המוכרות מאכל ומשתה. אבל המוכרות שאר דברים אין פותחין אותם כלל. וכן משמע מדברי רש\"י. עכ\"ל. ולשון סחורה שייך במידי דמיכל דהכי אשכחן גבי שביעית לאכלה ולא לסחורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממעטין במשא ומתן</b>. פי' של שמחה דומיא דבנין ונטיעה דשל שמחה דוקא אבל שאר בנינים שרו. ואין לך משא ומתן גדול מזה. תוספת פ\"ק דמגילה דף ה' ע\"ב: \n",
+                    "<b>באירוסין ובנשואין</b>. ר\"ל שלא יהיו ששים כלל וחמירי מט' באב שמארסין בו [דהא בסוף מכילתין לא אסר לה] אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא\"כ הוה ליה לפרש השעור מה שהוא קורא ממעטין. תוספות שם: \n",
+                    "<b>הנזופין</b>. כמו געורין תרגום ויגער בו ונזף ביה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>יצא ניסן</b>. של תקופה כשהגיע השמש לתחלת מזל שור. רמב\"ם פ\"ג מהלכות תענית. כלומר ולא ניסן של חדש הלבנה ובירושלמי אתמר כמ\"ש ב\"י סימן תקע\"ה: \n",
+                    "<b>וירדו גשמים סי' קללה</b>. כן הגירסא במשנה שבגמרא ובשאר ספרים מדויקים. וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב. אבל נראה לי ליישב גירסת הספר. לפי מה שכתב הר\"ב דדוקא כשלא ירדו כלל קודם ניסן מתניתין הכי קאמרה יצא ניסן ולא ירדו גשמים שוב סימן קללה הם. וזה שהתנה הר\"ב כשלא ירדו כלל. ירושלמי הביאו הרי\"ף. ויש לתת טעם בדבר מההיא דתנינן במשנה ג' פרק ג' דמועד קטן. זרעים שלא שתו לפני המועד דלא פסדי אם לא ישתו ואם שתו פסדי. דחזינן מהכא דזרעים ששתו צריכי למשתי וטוב להם וע\"ש. [*ועיין בריש פרק ג' דלקמן וכן שפסקו גשמים וכו']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אפר מקלה</b>. כתב הר\"ב ומשום דעפר נמי אקרי אפר. דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש\"י. [*ומה שכתב הר\"ב כדי שייזכור כו' דפליגי בה רבי לוי ורמי בר חמא וחד מינייהו דאמר הכי וכתבו התוס' דאותו אפר הוי מדבר*) הנשרף מעצם אדם כו']: \n",
+                    "<b>ובראש הנשיא וכו'</b>. דחשיבותא הוא דיהבינן ברישייהו דנשיא ואב\"ד ברישא. דא\"ל אתון חשיביתו למבעי עלן רחמי אכולי עלמא. גמרא. ומה שכתב הר\"ב דהן עצמן אינם נוטלין כו' כדי שיתביישו יותר כו' דאיכא עגמת נפש טפי ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים. אבל שאר בני אדם דלא חשיבי. לא מתביישי בנתינת אחרים. וסגי להו בנתינת עצמן רש\"י: \n",
+                    "<b>דזקן</b>. והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>דברי כבושים</b>. לשון עצור כמו מכבש בלע\"ז \n",
+                    "<b>)פריש\"א</b>. רש\"י. ומפורש סוף פרק (קמא) [כ'] דשבת: \n",
+                    "<b>ובקבלה כתוב בפירש\"י הקשה תוספת מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא אלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה</b>. ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה. ופריק איהו כ\"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא. כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "זקן פרשתי לעיל: \n",
+                    "<b>ורגיל כתב הר\"ב היודע סדר תפלה</b>. זה לשון רש\"י רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ע\"כ. כדתנן סוף פרק ה' דברכות: \n",
+                    "<b>וביתו ריקם</b>. כתב הר\"ב שאין בביתו כו'. א\"נ ביתו ריקם מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו ולשון ביתו אינו מדוקדק לפי פי' השני ולשון רש\"י *) שאין חמס וגזל בביתו [ט\"ז.] וגם על זה קשיא דאטו שאם יצא עליו שם רע מערוה אע\"פ שחמס ושוד לא ישמע בגבולו שיהא הגון. ולכן נראה לי שמזה הטעם כתב הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות תענית ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות ולא [*יצא עליו] שם רע בילדותו. והבית יוסף סימן תקע\"ט כתב דמדתניא בגמרא וביתו ריקם ופרקו נאה שפירש פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו נפקא ליה להרמב\"ם שפי' ביתי היינו בניו וכו' דאילו אדידיה כיון דבפרקו שהוא בילדותו צריך שיהא נאה כ\"ש בזקנותו ע\"כ. ואומר אני כיון דבברייתא פירש ביתו ריקם כמו שהתבאר א\"כ גם המשנה ששנאה ביתו ריקם ודאי דהכי פירושו ומדביתו היינו בניו כו' והוא עצמו בכלל ביתו ומק\"ו אתיא נמי ובכלל ריקם נכלל שמעולם מיום היותו על האדמה יהא ריקם מן העבירות הלכך לא חש תנא דידן למתני כלל ופרקו נאה והברייתא מפרשת ביותר כדרך כל הברייתות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זכרונות ושופרות</b>. ומלכיות לא והא דפירש הר\"ב בפרק בתרא דר\"ה משנה ה' כ\"מ שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהן י\"ל דתנאי היא דתניא התם בגמרא [דף ל\"ב] מנין שאומרים מלכיות רבי אומר הרי הוא אומר אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי [דלעני ולגר תעזוב אותם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה בפרשת אמור] זו מלכות ר\"י בר' יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון וכו' דלר' דדריש ליה מסמיכות דבחדש השביעי איכא למימר דלא בעינן מלכיות עם זכרונות אלא כל בחדש השביעי שהוא ר\"ה ויוה\"כ של יובל. וכוותיה מתניתין דהכא. אלא דאי הכי לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא נ\"ל דמתניתין דהכא ככולי עלמא ורבי יוסי ברבי יהודה דקאמר כ\"מ כו' לא בא ללמד אלא על ר\"ה ויוה\"כ של יובל וכבר ארז\"ל אין למדין מן הכללות והאי קרא גופיה דמיניה דריש כתיב ביה וביום שמחתכם ור\"ה נקרא יום שמחה ממה שנאמר (בעזרא ב' ח') ביום ח' לחדש השביעי וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. ויו\"כ של יובל איש אל משפחתו ואיש אל אחוזת אבותיו ישוב שהוא ודאי שמחת לב ואע\"ג דלעיל מיניה דהאי קרא דביום שמחתכם כתיב וכי תבואו מלחמה על הצר וגו' דדרשינן מיניה תקיעות דתענית במשנה ד' פ\"ג דר\"ה הא פסוקי פסקי לקראי: \n",
+                    "<b>אל ה' בצרתה לי</b>. כולן מזמורים הם והן הן משש הנוספות דזכרונות חד ושופרות תניין ואל ה' תליתאה ואשא עיני ד' ממעמקים ה' תפלה לעני ו': \n",
+                    "<b>ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר כו'</b>. מ\"ט לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר\"ה וביובלות ובשעת מלחמה וכתב הר\"ן והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועים בר\"ה היה נראה שהוא בא לאומרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש\"ה אמר ר' יהודה דא\"צ לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום ע\"כ. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם והלכה כר\"י נראה שהוא טעות סופר וצ\"ל ואין הלכה כרבי יהודה וכן בפ\"ד מהלכות תענית כתב כת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מו שענה את אברהם כו'</b>. לפי שהיה ראשון לנצולים שנצול מנמרוד. תוס': \n",
+                    "<b>ברוך אתה ה' גואל ישראל</b>. בירושלמי שאלו [ולא יצחק נגאל] שענייתו של אברהם אבינו בהר המוריה על הצלתו של יצחק היא. השיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל. הר\"ן: \n",
+                    "<b>על השנייה הוא אומר מי שענה לאבותינו על ים סוף כו'</b>. כלומר שניה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה. אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין מי שענה וכו'. לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב (שמות ו׳:ה׳) ואזכור את בריתי. רש\"י: \n",
+                    "<b>על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל</b>. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל. רש\"י: \n",
+                    "<b>על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה</b>. מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה. דכתיב (שמואל א' ו') ויזעק שמואל חל ה'. רש\"י: \n",
+                    "<b>על החמישית כו' מי שענה את אליהו בהר הכרמל</b>. מעין אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה' ענני דהיינו תפלה. רש\"י: \n",
+                    "<b>על הששית כו'</b>. מי שענה את יונה במעי הדגה מעין ממעמקים קראתי�� ה' וחותם העונה בעת צרה שכ\"כ (יונה ב׳:ג׳) קראתי מצרה לי. רש\"י: \n",
+                    "<b>על השביעית כו' מי שענה את דוד כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. גמרא. ופירש\"י דהוה בימי אמציהו בסדר עולם. ע\"כ. ומאליהו לא פריך אע\"ג דבימי אחאב היה מעשה דהר הכרמל משום דאמרינן דאליהו זהו פנחס. ומשום דלא כתיב בהדיא לא הקדימו לשמואל. ויש ג\"כ דעות אחרות בין חז\"ל דאינו פנחס [*ומיהו כמו שמתורץ יונה כך מתורץ אליהו ובירושלמי איתא הכי להדיא דמקשה אאליהו ואיונה כחדא ומתרץ להו כך]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבי חנניה בן תרדיון</b>. בסיכני ברייתא בגמ': \n",
+                    "<b>ולא ענו אחריו אמן</b>. כתב הר\"ב לפי שבמקדש כו' כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. בגמ' דפירקין איתא נמי. אלא משום דבסוף פ' הרואה הביאה הר\"ב בפירוש המשנה. לכך הראה מקום גמ' ההיא: \n",
+                    "<b>תקעו הכהנים תקעו</b>. כתב הר\"ב חזן הכנסת כו' והוא השמש ולא ש\"צ. רש\"י. ועיין ריש פ\"ז דיומא. ומפורש בגמ' בברייתא שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>הריעו בני אהרן הריעו</b>. וכן הגירסא בברייתא ג\"כ ובאחרת גורס בתרוייהו בני אהרן וכן העתיק הרמב\"ם ובאחרת גורס בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ומפורש בגמרא בברייתא דהיו מריעין תרועה תקיעה תרועה. וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שיגמור את הברכות כולן וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם והטור והר\"ן. ומ\"ש הב\"י סימן תקע\"ט וז\"ל צ\"ל שהוא מפרש דאע\"ג דפעם א' היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא לחלק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר\"ת ושלא כדברי הרמב\"ם שכתב כו' ע\"כ. לא ידעתי אמאן מהדר שכל המפרשים שהביא אין גם אחד שיובן מדבריו דלא כהרמב\"ם. ובהשגות דרך אחר וזה שבמקדש לא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה. ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תר\"ת ע\"כ. וגם זה דלא כמ\"ש הב\"י: \n",
+                    "<b>לא היינו נוהגים כן אלא בשער מזרח</b>. פי' הר\"ב לא היינו נוהגים שלא לענות אמן וכפירש\"י ואין הפרש בין מקדש לגבולין לענין ההתרעות דבגבולין נמי היו תוקעים ומריעים כסדר השנוי במשנה זו שהרי תקיעות היו בתעניות אף בגבולין כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ג דר\"ה. וכ\"כ הר\"ב בסמוך לקמן. וכתב הר\"ן ויש לתמוה דא\"כ למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג\"כ להם לחלוק בכך וזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין. אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולין הוא שבגבולין היו אומרים מי שענה ואח\"כ היו חותמין הברכה ואחר החתימות היו עונין אחריהן אמן ותוקעים. ובמקדש ע\"י שעונין בשכמל\"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח\"כ היתה התקיעה של בשכמל\"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה. ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהיה מי שענה. ולפיכך חותמין הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל\"ו ואחר כך חזן הכנסת אומר תקעו כו'. ומתחיל ש\"ץ ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעים וכן בכולם. או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה. אלא שלאחר החתימה ג\"כ היו חוזרין ואומרין מי שענה וכו' וטעותם של רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ\"ל ואני שמעתי ולא אבין דלדבריו לא היה הטעות אלא במי שענה שאמרו אחר החתימות ולא ידעו שאין באמן הפסק דש\"מ דאמן היו עונין ולא בשכמל\"ו ומפורש שנאה משנתינו ולא ענו אחריו אמן. ואם יאמר דגם בזה טעו הדרה תמיהתו שעל דברי רש\"י לפירושו נמי ועוד דא\"כ בתרתי טעו וזה אינו במשמע דבריו. הילכך איכא למימר שהמחוור כדעת הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות תענית שעל עניית ברוך שם ועל התקיעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח. וזהו במשמע המשנה כיון שבסדר המשנה הקודמת לא אמרו בסדר ההתרעות כלום וגם הזכירו במשנה זו שלא היו עונין אמן. ולענין תמיהת הר\"ן למה הוזכר זה בתענית בלבד י\"ל דבתענית שמשונה בכ\"ד ברכות ותקיעות היו סוברים לנהוג כן בכל מקום אף בגבולין ככל המנהג שהוא במקדש בין בעניית ברוך שם. בין בתקיעות. ולענין התקיעות דבתעניות שבגבולין כתב הרמב\"ם שאחר גמר התפלה על הסדר היו תוקעין: \n",
+                    "<b>בשער המזרח ובהר הבית</b>. כתב הר\"ב שער המזרח של הר הבית וכו' ורש\"י כתב בגמרא פ\"ג דר\"ה דף כ\"ז וז\"ל בשערי מזרח ובהר הבית חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית וכתב עוד וי\"א בשערי מזרח בע\"נ ע\"כ. וכ\"פ הרמב\"ם שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה אבל בחבורו כתב היו מתכנסים להר הבית כנגד שער המזרח ע\"כ. ויש נוסחאות דל\"ג ובהר הבית [והוא הירושלמי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אנשי משמר</b>. פירשתי בריש מסכת ברכות בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא בימים</b>. שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו אנשי המשמר לסייעם וכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת בבואכם וגו': \n",
+                    "<b>לא ביום ולא בלילה</b>. פי' הר\"ב לפי שהיו צריכים להעלות כו' שפקעו מעל המזבח א\"נ לא גמרו ביום גומרין בלילה אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייע בלילה להפוך במזלג דבית אב יכול להספיק לבד היפוך המערכה. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואנשי מעמד</b>. כתב הר\"ב דהכתוב אומר תשמרו כו' עיין רפ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הכתוב במגילת תענית</b>. כתב רש\"י מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא. וכתב הר\"ב דאנן קי\"ל דבטלה מגילת תענית. בגמ' פ\"ק דר\"ה דף י\"ח וי\"ט שבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם אין ב\"ה קיים מותרים מפני שאבל היא להם אבל חנוכה מפרסם ניסא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוה והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו. ופורים. קיימו וקבלו היהודים כדכתיב באסתר. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא להפקיע השערים</b>. פי' הר\"ב כשרואין בעלי חנויות שקונים כו' יהיו סבורים שבא רעב לעולם כו'. וכפירש\"י וכך כתבו ג\"כ התוספות בפ\"ק דף י'. ונראה דבמקום שבעלי חנויות נכרים הם מיירי דאלת\"ה הא אינהו נמי בכלל הצבור המתענים ויודעים שבשביל התענית קונים. ואין נראה כן מדברי המגיד פ\"א מהלכות תענית שאחר שהביא לשון רש\"י כתב שהרמב\"ם לא הזכיר הטעם [ר\"ל בחבורו] לפי שאפילו במקום שאין לחוש לו כגון עיר שרובה נכרים הדין כן ע\"כ. הרי שמשמע דמסתמא בעיר שרובה ישראל איירינן ואפשר שאף ע\"פ שרובה ישראל מכל מקום בעלי החנויות נכרים הם. ומיהו דוחק לחלק דמתניתין סתמא תנן. ומסתמא במקום שכולה ישראל מתניא. וי\"ל דחיישינן שמא בעלי החנויות לא ישימו לבם לכך שמפני התענית והשבת הם קונים. וז\"ש ב' סעודות כו' כן לשון רש\"י והתוספות. אבל הטור סימן תקע\"ב כתב ד' סעודות. ועל מ\"ש א' לליל התענית פי' הר\"ן דאע\"ג דבשאר ימים קונים יותר שאוכלים ב' סעודות שאני האחת דתענית שכמה דברים שחיי נפש בה�� שהאדם מרבה לקנות מפני התענית ויש לחוש בהן להפקעת שערים אע\"ג דלענין תבואה אין לחוש דבשאר ימים צריך פת לשתי סעודות ע\"כ. ופירוש השני שכתב הר\"ב שלא יאמרו אם לא שהרעב בא לא היו דוחקים כו' כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וז\"ל מפני שאומר דלת העם לולי הצורך הגדול למטר לא היו מתענים קודם השבת ע\"כ. כלומר שלא היו מטילין התענית על הצבור סמוך לשבת שאין ביכולת דלת העם לקנות ב' סעודות גדולות ביחד אלא ודאי שצורך שעה היא: \n",
+                    "<b>להפקיע מבטל שעור מדה הראשונה וממעטה</b>. רש\"י פ\"ק דף י': \n",
+                    "<b>ולא אחרונות</b>. פי' התחלת האחרונות אין מתחילין ביום ה' אבל כך סדרן בה\"ב הבה\"ב. שכן סדרום הרמב\"ם והטור. אע\"פ שפסקו כרבי יוסי דלא כמו שכתב הרמב\"ם בפירושו דאין הלכה כר' יוסי. והב\"י סימן תקע\"ב יהיב טעמא דשאני אתחלתא דשניות ואחרונות משום דיש הפסק זמן בין תעניות אלו לאלו. אין העולם זוכרים שהוא בשביל התענית ושייך בו טעמא דהפקעת שערים עכ\"ד. ובאמת שאין הכרע מדברי המשנה והפוסקים שיש הפסק ביניהם דהא לא תנן אלא עברו אלו ולא נענו דמשמע מיד שעברו ולא נענו גוזרים כו'. אלא דסברא הוא דמסתמא ממתינין קצת ומצפין לתשועה. כ\"ש למנהג שכתב בית יוסף סימן תק\"ן בשם הרד\"א להכריז הצומות בשבת שאם מנהג קדום הוא בימי חכמי המשנה אם כן כשכלו להו ג' ראשונות היו צריכין להמתין עד השבת שהוא יום כנופיא כדי להכריז השניות. וכן כשכלו גם המה אבל השבעה הוכרזו בפעם אתת ואין ביניהם הפסק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בראש חודש</b>. כתב רש\"י דאקרי מועד כמו שכתבתי בס\"ד במשנה ד' פ\"ק דשבועות. ובחנוכה ובפורים עיין לעיל במשנה ח':  ",
+                    "<b>ואם התחילו אין מפסיקין</b>. כתב רש\"י ואם התחילו כו' ונכנס בהן ראש חודש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. ע\"כ. אבל פורים [אע\"ג] דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא אקרי מועד לא חשבינן ליה אע\"ג דאקרי י\"ט לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>צמחים ששנו מתריעין עליהם מיד</b>. לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרין לירד אפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכן יהיו פירות השנה כתיקנן ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר. אבל צמחים ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי. וכן כשפסקו גשמים וכו' הרי הצמחים נפסדים במהרה ואין מתון לדבר ומהאי טעמא שינו דוקא תנן אבל יבשו לא כדאיתא בגמרא לפי שאין להם תקנה כשיבשו אלא לזרוע בתחלה לפיכך הרי הם כאילו לא ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענין כפי הסדר. הר\"ן: \n",
+                    "<b>מפני שהיא מכת בצורת</b>. אע\"פ שמכת בצורת קלה ממכת רעב כדתנן במשנה ח' פ\"ה דאבות רעב של בצורת בא מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. אפ\"ה הכא הכי קאמר דאע\"פ שירדו גשמים ולפיכך אפשר שלא יהיה רעב אעפ\"כ כיון שפסקו הגשמים מ' יום לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא לבורות כו'</b>. משכחת לה דירדו בנחת ובכח וטובא לא אתיא. גמרא: \n",
+                    "<b>לבורות שיחין ומערות</b>. מפורשין במשנה ה' פ\"ה דב\"ק: \n",
+                    "<b>מתריעין עליהן מיד</b>. כדמפרש בברייתא בגמרא על האילנות בפרוס הפסח משום דההיא שעתא מלבלבי אילני. וכל שלא ירדו להם הגשמים הצריכים להם שוב אין מוציאין ענפיהן כהוגן אפי' ירדו להם גשמים לאחר כך. וכן כשירדו לאילן ולא לצמחין כיון שכבר ירד מטר ולא יהיה כפי מה שצריך לזרעים הדבר מראה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה או לא תבא כלל. ילפיכך מתריעין עליהן מיד. וכן כשהגיע בפרוס החג כדאיתא בגמרא ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות וכו' והרי זה דבר שאינו סובל מתון. שהרי הן מסוכנים שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד. הר\"ן בשינוי מעט. ותו בגמרא אם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים</b>. בהא היינו טעמא שאותה העיר מתרעת מיד ואינה נוהגת סדר התעניות האמורות ברביעה ראשונה אע\"פ שאין צרתה [אלא] עצירת גשמים. לפי שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזירתו של הקב\"ה ולא במנהגו של עולם. ולפיכך ראיי שיתענו ויתריעו מיד ומש\"ה מייתי קרא דכתיב והמטרתי על עיר אחת וגו'. הר\"ן. ועיין עוד לקמן: \n",
+                    "<b>מתענה ומתרעת</b>. אע\"ג דסתם מתרעת משמע תרווייהו תנן מתענה ומתרעת משום דבעי לאפלוגי ר\"ע בסיפא. תוספות: \n",
+                    "<b>וכל סביבותיה</b>. לשון המגיד סביבות אותה הפרכיא. ע\"כ. כלומר סביבות הוא מה שבאותה הפרכיא ושם זה נזכר בברייתא דמתריעין על האילנות וכו' ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן ופירש\"י באותו מלכות שכלו שם \n",
+                    "<b>[מי] בורות שיחין ומערות ע\"כ</b>. וכתב הב\"י בסי' תקע\"ה דלרש\"י הא דתנן סביבותיה מתענות כו' בשלא ירדו עליה גשמים כלל היא דאילו ירדו לצמחים ולא לאילנות אין סביבותיה מתענות ולא מתריעות. עכ\"ל. ונמצא דלרש\"י סביבותיה פירוש מה שסביב ההפרכיא. והר\"ן מפרש דהאי ועל כולן קאי אפילו על מכה מהלכת כדלקמן. והטעם לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מכן. וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי וכו' על החרב וכו' ועל כולן וכו'. וע\"פ אותה תוספתא מפרש דכל ארץ ישראל מה שהחזיקו עולי מצרים אע\"פ שעולי בבל לא החזיקו הוי בכלל הפרכיא לענין זה ע\"כ. והתוס' סתמו וכתבו הפרכיא פירוש אותו מלכות. ע\"כ. ולא פירשו אי קאי אף אמהלכת. והדעת מכרעת דסברי כרש\"י דכיון דבברייתא שלפנינו לא הזכירו בהדיא מכה מהלכת אי איתא דס\"ל דבעל כולן נכלל הכל כדעת הר\"ן לא ה\"ל לסתום אלא לפרש ועיין במשנה ד': \n",
+                    "<b>מתענות ולא מתריעות</b>. שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין. ר\"ע אומר מתריעין ולא מתענין שכן מצינו בר\"ה שמתריעין ולא מתענין. הר\"ן בשם הירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן עיר שיש בה דבר כו'</b>. מלתא דפשיטא שאין בה מתון וצריכין להתענות מיד ועיין במשנה ז': \n",
+                    "<b>וכל סביבותיה</b>. כדי להשתתף בצרתן ולבקש רחמים עליהן שהרי אינה מכה משולחת וסביבותיה דמשנה דלעיל איכא נמי לפרושי מהאי טעמא [דלא כפי' הר\"ב]. הר\"ן. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>המוציאה ת\"ק רגלי</b>. הר\"ן כתב דמלישנא דהמוציאה דייק מיניה הרמב\"ם דאין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל המנין הזה. והמגיד כתב דמרגלי דייק דהן הגברים לבד מטף וכיוצא בהן: \n",
+                    "<b>שלשה מתים בג' ימים</b>. מת אחד בכל יום. רש\"י: \n",
+                    "<b>פחות מכאן אין זה דבר</b>. לשון הברייתא בגמרא. ביום א' או בארבע ימים אין זה דבר. וטעמא פירש רש\"י דאקראי בעלמא הואי ולא קבע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתריעין</b>. מתענין ומתריעין קאמר כדפי' הר\"ב במתריעין דריש פרקין. [*ועיין בסמוך]: \n",
+                    "<b>בכל מקום</b>. כתב הר\"ב אפי' בערים הרחוקות ממנה הרבה. בא לרבות דיותר מסביבותיה מתענות דאי תימא סביבותיה הוה ליה לתנא למתני הכי כדתנן לעיל. והב\"י כתב שזה הפירוש הוקשה לו להרמב\"ם משום דאין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות. וכיון שכן בכל העולם היו צריכין להתענות מפני שהיא מכה מהלכת. ולכן הוא מפרש דהאי בכל מקום היינו בסביבותיה ואתיא כרבי עקיבא דתנן מתריעין דלת\"ק מתענות ה\"ל למתני ע\"כ. ומיהו לפי מ\"ש רש\"י ל\"ק ולא מידי שזה לשונו אם יראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא וכו' אם במקום אחד היא מתריעין עליה כל השומעים כדי שלא תבא עליהן ע\"כ. ר\"ל השומעים דוקא אבל מסתמא אע\"פ דודאי אין זמן בעולם שאין בו חרב כיון דלא שמענו כאילו אינו בעולם דמכיון דלא נשמע הרי כאילו אין חרב כלל דאילו היה לדאג שמא יבא לכאן כבר היה נשמע שמעו ואפשר עוד וקרוב לשמוע דרש\"י סובר דדוקא אותן השומעים וחוששין בעצמן פן גם עליהן תעבור המכה וזה שדקדק להאריך כדי שלא תבא כו' ופשיטא דמש\"ה הוא אלא להכי כתב כן. דדוקא כשיש כאן החששא שתבא עליהן והב\"י שלא כתב היישוב שעל דעת רש\"י אין ספק אצלי שלא היה לפניו אלא ספר הרי\"ף. והעתיק לשון רש\"י כמו שהביאו הר\"ן ומה שהקשה עוד הב\"י דאמאי לא אמרי' בדבר שיהו מתריעים בכל מקום שהדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת ומתפשטת יותר ממנה. נראה לי דל\"ק. דהא בגמ' איתא דשמואל גזר תעניתא בנהרדעי משום דהוי מותנא בי חוזאי ואמרינן משום דהוי שיירתא דמתלווה ובא עמהן. שמעת מיניה דבלאו הכי לא ועיין במשנה ג' כתבתי דעת הר\"ן בפי' כל מקום דהכא: \n",
+                    "<b>על הארבה ועל החסיל</b>. ובברייתא מתריעין על הגובאי בכל שהוא רשב\"א אומר אף על התגבר וכתב הראב\"ד בהשגות דלת\"ק כל המינים מזיקין הן חוץ מן החגב שהרי הילק והגזם השחיתו בימי יואל וה\"ה לסלעם וחרגל ע\"כ. אבל המגיד כתב דדוקא אלו ג' שהזכירו ולא שאר המינין אלא א\"כ בתערובות כלומר של יואל בתערובות ארבה וחסיל היו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כמלא פי תנור</b>. פי' הר\"ב תבואה כו' בגמ' ועדיין תיבעי לך ככסויא דתנורא או דלמא כי דרא דרפתא שורות לחם הדבקים בפומא דתנורא זה אצל זה אי נמי זה למעלה מזה תיקו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתריעין</b>. בענינו. רש\"י. והכי איתא בסוף פ\"ק בגמרא. וכתב הר\"ן דאע\"ג דכל מתריעין סתמא אף תענית במשמע כדלעיל הכא שאני שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דהלכה שאין תוקעין בחצוצרות כו' פי' המגיד שאין תקיעתן דבר ברור שיציל. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל מתענין כ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פרק א' מהלכות תענית. וכתב המגיד דדבריו תמוהים וצ\"ע. אבל הטור סימן תקע\"ו השמיט מדברי הרמב\"ם תיבת מתענין וכתב הב\"י שכך נראה שהיא הנוסחא בדברי הרמב\"ם. שהרי בהלכות שבת פ\"ב ופ\"ל שכתב זועקות על אלו בשבת. לא כתב שמתענין ע\"כ: \n",
+                    "<b>על עיר שהקיפוה כו' ובכל אלו לא פירש במשנתינו בחול מה דינם</b>. והר\"ן במשנה ג' כתב שאין מתענין עליהם אפילו בחול לא בעיר עצמה ולא בסביבותיה. והביא ראיה מהגמ' וטעמא הרמב\"ן פירש משום דכיון דמחמת הצרה ותוקף בהלתה אי אפשר לבני העיר להתענות אף סביבותיהן אין מתענין ואין זה מחוור אלא נראה לי משום דכל מתריעין דמשנתינו פי' בברייתא דהיינו בתעניות בה\"ב משום דרצופין אין מטריחים על הצבור. וכשהסכנה בת יומא כי הא דהכא היה צריך לתעניות הרצופים. לפי שסכנתה בכל יום והצלתה צריכה שתהא נחפזת מאד ואי�� מטריחין כו' גם אין מקום לתעניות בה\"ב. לא ראו לגזור תעניות כלל. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>ולא לצעקה</b>. שאין אנו בטוחים כ\"כ שתועיל תפלתינו לצעוק עליהם בשבת. רש\"י סוף פ\"ק דף י\"ד ע\"א: \n",
+                    "<b>ולא הודו לו חכמים</b>. כתב הר\"ב אבל בחול מתריעין וא\"כ מתני' דוקא בסביבותיה. וכר\"ע דמשנה ד'. וכבר כתבתי בשם ב\"י במשנה ה' דלהרמב\"ם ההוא מתני' נמי כרבי עקיבא. אבל הרמב\"ם פי' דהדין אצלינו שאין מתריעין על הדבר כל עיקר והכי מסקינן בגמרא דלא הודו לו כלל ואפילו בחול. ופירש\"י דגזירה היא. וכתב הר\"ן ומיהו ה\"מ לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עובדי כוכבים שנתריע עליה ברציפה ואפילו בשבת דליתא. ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות כת\"ק דרבי עקיבא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא תבא</b>. לישנא מעליא נקט. רש\"י: \n",
+                    "<b>חוץ מרוב גשמים</b>. לפי שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר. וגומר [מאי] עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. גמרא. ופירש הר\"ן וכיון שכך מדתו של הקב\"ה שכשהוא נענה לעמו ישראל משפיע להם מטובתו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די אין מתפללין עליה: \n",
+                    "<b>והכניסו תנורי פסחים</b>. שהם בחצירות רש\"י: \n",
+                    "<b>שלא ימוקו</b>. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>עג עוגה</b>. בברייתא כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמודה פירש\"י כמין בית האסורים עשה וישב ומה שכתב הר\"ב רושם עגול כעין עוגה כך כתב רש\"י [כג.] לפי שע\"י רשימת העגולה נעשית מה שבתוכה כעין עוגה ועיין ריש מועד קטן: \n",
+                    "<b>ונדבה</b>. רצון ועין יפה. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים</b>. ירושלמי הדה אמרה הר הבית מקורה היה ותני כן אסטיו לפנים מאסטיו היה. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק קמא דפסחים ומשנה ד' פ\"ד דסוכה ומשנה ד' פ\"ח דשקלים]: \n",
+                    "<b>אם נמחית אבן הטועים</b>. פירש הר\"ן שכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך א\"א להתפלל על רוב הטובה. ע\"כ. וכן הוא בברייתא א\"ל כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אעפ\"כ הביאו לי פר הודאה הביאו לו כו' אמר לפניו רבש\"ע כו'. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהיה ריוח בעולם מיד נשבה הרוח כו': \n",
+                    "<b>נידוי</b>. פי' הר\"ב שמנדין על כבוד הרב. והוא הטיח דברים ואמר לא כך שאלתי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ רש\"י. ובברייתא מסיים הכי. שאלו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך. דאליהו נשבע דלא ירדו גשמים ואתה נשבעת שירדו. ונמצא דזה או זה בא לידי שבועת שוא [*ועיין מ\"ש במשנה ו' פרק ה' דעדיות]: \n",
+                    "<b>מתחטא</b>. פירש הר\"ב מתגעגע ולשון ארמית הוא כמ\"ש בערוך [ערך חט] כי הילדים רכים (בראשית ל\"ג).  תרגום [יונתן] ארום טלייא מחטיין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קודם הנץ החמה לא ישלימו</b>. דאכתי לא חל עלייהו תענית כי נחתי גשמים רש\"י. [*ופי' הנץ החמה כתבתי במשנה ב' פ\"ק דברכות]: \n",
+                    "<b>קודם חצות</b>. דחצות זמן אכילה הוא. ומחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה. רש\"י [*ומ\"ש הר\"ב הלכה כר\"א. גמ']: \n",
+                    "<b>וקראו הלל הגדול</b>. הודו לאלהי האלהים כל\"ח (תהלים קל\"ו) עד על נהרות בבל גמרא סוף פסחים ומשום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע. רש\"י. ודרך שיר הוא שלא נאמר אלא על השובע. אבל בפסוקי דזמרה אומרים עיין בתוס': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>במנחה</b>. כתב הר\"ב דכל יומא במנחה לא משום שכרות מפרש בגמרא מדרבנן כהן שיכור אסור בנשיאת כפים ואסמכוה מדנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר. לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ומאי דכתב הר\"ב דבקצת תענית יש נעילה ובמקצתן לא הרמב\"ם כתב בפרק י\"ד מהלכות תפלה בתעניות שיש בהן נעילה כגון צום כפור ותענית צבור ותענית שאין בו נעילה כגון ט' באב וי\"ז בתמוז. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ה מהל' תענית דבד' צומות הללו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. נראה שסברתו כמ\"ש הר\"ן דנעילה נתקנה בכל תעניות שהוקבעו לתפלה אבל ד' צומות. לא הוקבעו אלא לאבל לא תקנו בהו נעילה. ותמיהני על הר\"ן שנסתפק אם כל תעניות צבור שוות בזה ולא הביא דברי הרמב\"ם דנראין בהדיא כסברא זו: \n",
+                    "<b>ובנעילת שערים</b>. מפורש בירושלמי פרק תפלת השחר אימתי נעילה. יש אומרים נעילת שערי מקדש ויש אומרים נעילת שערי שמים שנועלין אותן לעת ערב בגמר תפלה. רש\"י. [*ויש לתמוה על רש\"י שהביא מפרק תפלת השחר ואיתא נמי בירושלמי דפרקין: \n",
+                    "<b>ובמעמדות</b>. פי' הר\"ב אנשי מעמד כו' כדתנן במשנה ב' וג']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפי שנאמר צו וגו' וסופו תשמרו</b>. לכל ישראל צוה כדפירש הר\"ב במשנה ז' פרק ב' ואי אפשר לכל ישראל כולן שיהו עומדין בעזרה בשעת קרבן: \n",
+                    "<b>נביאים הראשונים</b>. שמואל ודוד. רש\"י. וכן כתיב בדברי הימים א' ט' המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם: \n",
+                    "<b>של לוים</b>. שגם הם נתחלקו לכ\"ד משמרות. ככתוב בד\"ה: \n",
+                    "<b>וקוראין במעשה בראשית</b>. פירוש בין אותן שהיו רחוקים ומתכנסים בעריהן בבה\"כ בין אותן שהיו בירושלים במקדש. כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני כבוד השבת</b>. עיין סוף פרק ב' בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ולא באחד בשבת</b>. פי' הר\"ב מפני שהוא שלישי ליצירה כו'. א\"נ מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה כו'. הני תרי טעמי בגמ' פליגי בהו אמוראי ובמשניות בנוסחאות דוקניות ל\"ג מן ואנשי מעמד עד וימותו. וכן נראה שהיתה גירסת הר\"ב. ועוד מוכיח מה שכתב ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה. ומאן דכר שמה דתפלה זו. אלא שהר\"ב מבאר והולך מנהגם של אנשי המעמד. ועוד נ\"ל שכל מה שכתב מן ולא היו כו' עד תפלת נעילה שייך הכל לסוף דבור שבסוף המשנה דלעיל והכל דבור אחד. והתחלת פי' משנה ג' הוא מן דבור פרשה גדולה כו'. ומה שכתב הר\"ב ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי. בפירש\"י לא נכתב טפי. ועיין מזה במשנה ג' פרק ט' דשבת: \n",
+                    "<b>[*ביום הראשון</b>. של שבוע קורין בראשית. פרשה ראשונה [ופרשה] יהי רקיע לפי שאין בפ' בראשית לבדה ט' פסוקים כדי קריאת כהן לוי וישראל. וכן כולם. בששי תוצא הארץ ויכלו השמים לפי שבפרשה תוצא הארץ אין בה אלא ח' פסוקים לפי' אומר ויכלו. לשון רש\"י. ועיין פרק ד' דמגילה משנה ד']: \n",
+                    "<b>פרשה גדולה וכו'</b>. כתב הר\"ב לאחר שקרא הראשון ג' פסוקים כדתנן במשנה ד' פ\"ד דמגילה הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים: \n",
+                    "<b>במנחה נכנסים וקורין על פיהן</b>. פרשה בנעילה ליכא. רש\"י. ובודאי שכן נראה מהמשנה וז\"ש הרמב\"ם במשנה דלקמן ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה. דמשמע דיש קריאה בנעילה. זו לאידענא מנין לו. ובחבורו לא כתב ואין קורין כו' אלא ואין ��עמד כו': \n",
+                    "<b>[*כקורין את שמע</b>. עיין בטור אורח חיים סימן מ\"ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל יום שיש בו הלל</b>. [ בלי מוסף הם ימי חנוכה] אין בו מעמד בשחרית. לפי שהלל מד\"ס הן עשו להם חיזוק ודחו המעמד. הרמב\"ם. ושל שחרית דוחה. כדתנן במשנה ז' פ\"ד דר\"ה הראשון מקרא את ההלל. ודקרי הלל מד\"ס. אע\"ג דתיקון נביאים הוא כמ\"ש במשנה ז' פ\"ה דפסחים. כל שאינו מפורש בתורת משה רבינו ע\"ה מד\"ס קרי ליה וכן לשון הרמב\"ם לענין מגילה שהיא מד\"ס והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים ע\"כ בריש ה' מגילה. ועיין בריש מסכת ערובין. גם לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>מעמד</b>. קיבוצן לכל תפלה מן הד' תפלות ועמידתן שם לתפלה ולתחנה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד רמב\"ם פ\"ו מהלכות כלי המקדש: \n",
+                    "<b>קרבן מוסף אין בו בנעילה</b>. בירושלים לפי שהיו טרודין במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד. אין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף. וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים. ודוחה אפילו דנעילה. עכ\"ל רש\"י. ואע\"פ שהגבעונים אשר לא מבני ישראל המה נתונים נתונים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית אלהים כדמפורש בספר יהושע (ט') יתכן בעיני לומר שזהו לצורך עובדי המקדש לבשל קרבנותיהם ושאר צרכיהם. ופירוש למזבח ה' דכתיב ביהושע לעובדי המזבח אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. ואין נראה לחלק בין חטיבת עצים ושאיבת מים דלקרבן מוסף ודלקרבן התמיד. ושאר הקרבנות. ובעזרא סי' ח' כתוב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. יש ג\"כ לפרש לעבוד עבודה לצורך הלוים. כדי שהלוים יהיו פנוים במלאכת עבודת ה': \n",
+                    "<b>קרבן עצים אין בו בנעילה</b>. פירש הר\"ב דכדברי סופרים דמי שאע\"פ דתקנת נביאים היא כד\"ס דמי ובגמרא דף כ\"ח ע\"ב קרי לה מדאורייתא משום דתקנת נביאים היא. ועיין בריש ערובין. ומ\"ש הר\"ב דלא ירד לסוף דעתו של הרמב\"ם שנראה מדבריו שיש תפלה יתירה לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. אמת כך דעתו בפירושו ובחבורו פרק הנזכר וטעמא כתב בפירושו וז\"ל ואמרו במה שקדם שאנשי מעמד קורין במוסף מורה שיש מעמד במוסף וכו' והיא תפלה יתירה כו'. וכתב הכ\"מ שגי' אחרת היתה להרמב\"ם בגמרא דריש פרקין. דלאותה הגירסא אין מפרשים משנה דר\"פ. ויש יום אחד באלו הפרקים שנושאין כפיהם ד' פעמים כו' אלא דבין במעמדות בין ביוה\"כ יש נשיאות כפים ד' פעמים [*וגם פשטא דירושלמי משמע כהרמב\"ם דאמר בריש פרקין אדתנן שלשה פרקים כו' את ש\"מ תלת. את ש\"מ שמתענין במעמדות. ושמתפללין ארבע. ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום עכ\"ל. והר\"ב שכתב דלא מצא כדברי הרמב\"ם בירושלמי מפרש דמתפללים ארבע. כלומר שיש יום שמתפללים ד' כלומר ביוה\"כ ולא קאי אמעמדות. אבל משום שהוא מפרש בענין אחר לא שפיר קאמר שלא מצא. וכ\"ש שפשט השמועה משמע טפי כהרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זמן עצי הכהנים והעם שהתנדבו משלהם כו'</b>. כמ\"ש הר\"ב. ועיין ברפ\"ד דשקלים מה שכתבתי בס\"ד ומה שכתב שהביאו עמהם קרבן נדבה פי' במשנה ג' פ\"ק דמגילה עולת נדבה: \n",
+                    "<b>בני ארח בן יהודה</b>. פירוש משבט יהודה. וכן בן בנימין פירוש משבט בנימין. כי אלו השני שבטים הגלו לבבל והם שעלו. וכן פירש בגמרא בבני דוד בן יהודה שהוא דוד המלך שהוא מבני יהודה ובני יונדב בן רכב הוא מבני יתרו חותן משה ונזכר בירמיה סי' ל\"ה. [*ושוב מצאתי כך בתוספות ספ\"ג דעירובין [מ\"א ע\"ב]] : \n",
+                    "<b>בעשרים בתמוז</b>. לפי שאותן שהתנדבו באחד בניסן ספקו עד כ' בתמוז. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות</b>. דבקציעות בלבד לא היו יכולים להנצל מהשומרים. שהרחוקים הביאו גרוגרות וצימוקים לבכורים כדתנן במשנה ג' פ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>שבו בני פרעוש שניה</b>. נראה שהאחרונים שהביאו בכ' באלול לא הספיקו אלא עד אחד בטבת ולא נמצאו מי שהתנדבו והטילו גורלות. והנה אין אחד מהמביאים שהביא רק לשני ימים כי אם בני פרעוש ועכשיו שעלה הגורל להם הביאו לשלשה חדשים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בי\"ז בתמוז נשתברו הלוחות</b>. כתב הר\"ב בז' בסיון בהשכמה עלה. כ\"ד דסיון וט\"ז דתמוז. מלו להו ארבעין. בי\"ז בתמוז נחית. [אתא ותברינהו] גמרא ועיין בפירש\"י לפרשת כי תשא: \n",
+                    "<b>ובטל התמיד</b>. בגמרא שכך קבלנו מאבותינו: \n",
+                    "<b>והובקעה העיר</b>. פירשו בגמרא בשניה. דבראשונה הכתיב בירמיה (נ\"ב ו') ומלכים [ב' כ\"ה ג'] בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר: \n",
+                    "<b>ושרף אפוסטומוס את התורה</b>. כך קבלנו מאבותינו: \n",
+                    "<b>והעמיד צלם בהיכל</b>. כתב הר\"ב בירושלמי חד אמר צלם של מנשה וכו'. וחילוף גירסאות איכא בינייהו. דלמ\"ד מנשה גורס והועמד. ולמאן דאמר אפוסטמוס גורס והעמיד. וצלם מנשה כתב רש\"י כדמפורש בתרגום ירושלמי בפ' השמים כסאי וגו' (ישעיה ש\"ו) : \n",
+                    "<b>בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ</b>. מפרש בגמרא דכתיב (במדבר י\"ב) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו' והאספסוף התאוו וגו' ויאכלו עד חדש ימים דה\"ל כ\"ב בסיון. וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים. הא כ\"ט בסיון. וכתיב שלח לך אנשים. וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ב' דסיון. ותמוז דההוא שתאמלויי מליוהו [כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבועות] הא ל\"ב. וח' דאב. וכתיב ויבכו בלילה ההוא דלאחר בואם היינו ט' באב: \n",
+                    "<b>וחרב הבית בראשונה</b>. דבמלכים (ב' כ\"ה) כתיב בחדש החמישי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ובירמיה ג\"כ כתיב בחדש החמישי בעשור לחדש. הא כיצד בז' נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו בז' ובח'. ובט' סמוך לחשיכה הציתו בו את האור. והיה דולק והולך כל היום כולו בברייתא בגמרא: \n",
+                    "<b>ובשניה</b>. דתניא מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וכו': \n",
+                    "<b>ונלכדה ביתר</b>. עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד גוים. ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. הרמב\"ם פ\"ה מה' תענית: \n",
+                    "<b>ונחרשה העיר</b>. כדכתיב ציון שדה תחרש (ירמיה כ\"ו) שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומלכבס</b>. אפילו לכבס ולהניח כדי שילבוש לאחר זמן אסור. כדמסיק בגמרא ופירש\"י דטעמא דאסור משום דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים: \n",
+                    "<b>ובחמישי מותרין כו'</b>. [*כתב הר\"ב כשהיו מקדשין על פי הראייה כו'. ומסיים רש\"י וכשחל ט' באב בד' בשבת. לא אצטריך למתני דמותרין כדאמרינן בגמ' לא שנו. אלא לפניו וכו'] ועיין במשנה ו' פ\"ק: \n",
+                    "<b>שני תבשילין</b>. כתב הר\"ב אין אסור אלא דבר שאינו נאכל וכו'. ולא התנה כן בשני תבשילין דעירוב בריש פ\"ב דביצה. דאין למדין זה מזה: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ש ב\"ג. וכך כתב הרמב\"ם. ועיין במשנה ז' פ\"ח דערובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כחמשה עשר באב.</b> פירש הר\"ב שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' פירש רש\"י דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו' היו מתים הרבה מהם בתשעה באב ובשנת הארבעים לא מת אחד מהם. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. [חזרו ושכבו בקבריהן בלילות] עד ליל חמשה עשר כיון שראו שנתמלאה הלבנה בט\"ו ולא מת אחד מהן ידעו שחשבון החדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. ע\"כ. ותמיהתם זאת לפי שהש\"י אמר (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. וסברו שמספר הארבעים יתחילו מהשנה שהיתה בה שלוח המרגלים ואילו היה כן לא כלו להם כל המ'. אבל הש\"י התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כל ימי היותם במדבר. ומ\"ש הר\"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יו\"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון. ומ\"ש לפי שמאז תשה כו' ליבש העצים וחיישינן שיגדלו תולעים בעצים וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ו דשקלים: ",
+                    "<b>וביום הכפורים.</b> פירש הר\"ב שבו נתנו לוחות אחרונות. שבי\"ז בתמוז שיבר הלוחות כדלעיל. ובי\"ח טחן העגל וחזר ועלה. וארבעים יום התנפל. ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות [כמפורש בפרשת עקב]. חשוב י\"ב דתמוז דהוא חסר בההוא שתא. ושלשים דאב וכ\"ט דאלול הרי ע\"א. ותשעה דתשרי הרי שמנים [יום]. וליל צום השלים כנגד הלילה שאחרי י\"ז בתמוז. דלא הוה בחושבנא דהא ביום הי\"ח עלה. הוה ליה שמונים שלמים לילה ויום. ובקר יו\"כ ירד שהוא י' בתשרי. רש\"י: ",
+                    "<b>שא נא עיניך וראה כו'.</b> היפיפיות שבהן היו אומרות כך שאין האשה אלא ליופי ואל תתן עיניך כו'. המיוחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן וכו' שאין אשה אלא לבנים. וכשיהיו בניך מיוחסים הכל קופצים עליהם בין זכרים בין נקבות כ\"פ הרמב\"ם. והכי איתא בברייתא בגמרא: ",
+                    "<b>אשה יראת ה'.</b> שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה' שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות. וכיוצא בזה כדמוכח ברפ\"ק [צ\"ל פרק בתרא] דקדושין והנהו חציפין דדרי נינהו כדאמרינן מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא. א\"נ מיוחסות דהכא היינו אנשי חיל יראי ה' כדרך שקורין גם בזמנינו מיוחסים אותם שיש בהם גדולים בחכמה ויראה. ושאין במשפחתם חכמים ויראי ה' אותם בשם יקראו שאינם מיוחסים: ",
+                    "<b>ואומר תנו לה כו'.</b> גם זה הפסוק היו אומרות. ולא שייך למפרך מאי ואומר: ",
+                    "<b>וכן הוא אומר צאנה וכו'.</b> רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר\"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות: ",
+                    "<b>זה בנין בית המקדש.</b> פירש הר\"ב שנתחנך ביוה\"כ. כלומר שגם יוה\"כ היה בתוך ימי החנוך. כדמוכח במלכים א' סימן ח' ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפורש בגמ' דמ\"ק דף ט' דשבעת ימים היה החינוך קודם לשבעת ימי החג. ונמצא שבשבעה בתשרי שהם שני ימים קודם יוה\"כ התחילו ימי החינוך. ומ\"מ מקרי יוה\"כ יום שמחת לבו. דלא למעוטי שאר יומי אלא שעל כל פנים היה הוא יום חדוה ושמחת החינוך. ואין לומר שעל בית שני נדרש בכאן דהא כתיב בעזרא ו' ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר וגו' ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהנא דנא בחדוא וגו' ויעשו בני הגולה את הפסח. ובנין הורדוס דוחק לומר. לפי שסיפר יוסף בן גוריון בפרק נ\"ה מספרו בענין חנוך הבית שעשה אותו היום משתה בכל שנה ושנה בכל מדינות יהודה. וזה א\"א ביום הכפורים: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת תענית</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תענית",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה תענית, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Taanit, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}