56b5466c4770ae4b99fae2f6df5d20695d05c8ad04e0bfe221aeb50303969dce

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Nashim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות אישות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר הרב ז\"ל בתחלת ספר נשים <b> מצות עשה של תורה לקדש את האשה באחד משלשה דברים בכסף או בשטר או בביאה ובשטר מדאוריתא ובכסף מדברי סופרים.</b> וקשיא לי בגוה תחלה דאי חיובא דאוריתא לקדש באחד מן השלשה דברים נמצאת קידושי כסף דאוריתא ואמאי הדר אמר בכסף מדברי סופרים ואי אמרת מדאוריתא חייב לקדש באחת משתים היכי נפיק ידי המצוה בכסף שהוא מדרבנן היכי אשכחן חיובי דאוריתא מיפטר במידי דהוא מדרבנן ועוד אי קדושי כסף דרבנן הוא נפקא מינה שהבא עליה במזיד פטור ממיתת בית דין ושוגג פטור מן החטאת ולא אשכחן דפליגי רבנן בין קדושי כסף ובין קדושי שטר אלא בכולה הבא על ארוסה חייב סקילה ואי שוגג חייב חטאת ובכולהו הולד ממזר אי נמי דקדושי כסף דרבנן נפקא מינה שהמקדש בכסף ובא אחר וקידשה לאחר כן בביאה או בשטר מקודשת דאתי דאוריתא מבטיל דרבנן ולא אשכחן דהכי הוא אלא אין קידושיו קדושין וחייב על ביאתה ואין צריכה ממנו גט ועוד אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומה טעם אמרו אינה אוכלת וכו' וליכא למימר דאכילת תרומה מדרבנן אלא שמע מינה דאוריתא היא ובפירוש הוא אומר דבר תורה וכן מהא דאמר ליה אביי לרבא דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דאתיא בקל וחומר לא קתני שמאי דקידושי כסף בהדיא כתיבי ועוד מאי שנא שטר מכסף שטר מהקישא נפק וכסף מגזרה שוה נפיק ואם כן תרויהו מדרשא קאתי לן ואי סבירא ליה דכל מידי דאתי מדרשא דרבנן הוא אפילו שטר נמי ואי דאוריתא אפילו כסף דאוריתא היא ועוד קשיא לי על עיקר מימריה ז\"ל שהקידושין מצוה על אדם חוץ ממצות פריה ורביה ואי מצוה בפני עצמה היא קשיא הא דקא מתרצינן בפרק ואלו מגלחין לא מיבעי קאמר לא מיבעי לארס דלא קא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור...<br><b> תשובה</b> לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ\"ל הלכה זו העתיקו אותו שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא אלא כמדומה לי מהא דמקשינן בתחלת גמרא דכתובות מי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צניעות ומשום פריצות שרינן אשת איש לעלמא ופרקינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינה רבנן לקידושיה אמר ליה רבינא לרב אשי הא תינח היכא דקדיש בכספא בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ושמא נראה לו ז\"ל כשתיקן הספר שראיה זו דחויה ושלא אמרו הא תינח דקידש בכספא משום שקידושי כסף דרבנן אלא משום שקדושי כסף אפשר למימר בהו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכאלו תנאי הוא בקידושין אבל ביאה מאי איכא למימר כל הבועל אדעתא דרבנן בועל ודחינן דאפילו בבעילה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה ואותה הקושיא שהקשית על עיקר דבריו לא קשיא עליה שבמנין המצוות בתחלת הלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וכן אמרינן לישא דקא עבד מצוה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנשואין וכך אמר בתחלה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה אבל קידושין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין ומצות פריה ורביה מצוה אחרת היא שמצות פריה ורביה כשיהיה לו בן או בת קיים המצוה ומצות הקדושין והנשואין אפילו יש לו כמה בנים וכמה בנות ויש עמו כמה נשים כל אשה שירצה לישא אותה מצוה עליו שישא אותה בקדושין ועיין בדבריו ז\"ל בספר מצות יתבאר לך ההפרש שביניהם ואין בנו צורך להאריך בדבר זה...<br>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Nashim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Marriage",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Marriage",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שאלה </b> אמר הרב ז\"ל בתחלת ספר נשים <b> מצות עשה של תורה לקדש את האשה באחד משלשה דברים בכסף או בשטר או בביאה ובשטר מדאוריתא ובכסף מדברי סופרים.</b> וקשיא לי בגוה תחלה דאי חיובא דאוריתא לקדש באחד מן השלשה דברים נמצאת קידושי כסף דאוריתא ואמאי הדר אמר בכסף מדברי סופרים ואי אמרת מדאוריתא חייב לקדש באחת משתים היכי נפיק ידי המצוה בכסף שהוא מדרבנן היכי אשכחן חיובי דאוריתא מיפטר במידי דהוא מדרבנן ועוד אי קדושי כסף דרבנן הוא נפקא מינה שהבא עליה במזיד פטור ממיתת בית דין ושוגג פטור מן החטאת ולא אשכחן דפליגי רבנן בין קדושי כסף ובין קדושי שטר אלא בכולה הבא על ארוסה חייב סקילה ואי שוגג חייב חטאת ובכולהו הולד ממזר אי נמי דקדושי כסף דרבנן נפקא מינה שהמקדש בכסף ובא אחר וקידשה לאחר כן בביאה או בשטר מקודשת דאתי דאוריתא מבטיל דרבנן ולא אשכחן דהכי הוא אלא אין קידושיו קדושין וחייב על ביאתה ואין צריכה ממנו גט ועוד אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ומה טעם אמרו אינה אוכלת וכו' וליכא למימר דאכילת תרומה מדרבנן אלא שמע מינה דאוריתא היא ובפירוש הוא אומר דבר תורה וכן מהא דאמר ליה אביי לרבא דקאמרת שלש תנן ארבע לא תנן מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דאתיא בקל וחומר לא קתני שמאי דקידושי כסף בהדיא כתיבי ועוד מאי שנא שטר מכסף שטר מהקישא נפק וכסף מגזרה שוה נפיק ואם כן תרויהו מדרשא קאתי לן ואי סבירא ליה דכל מידי דאתי מדרשא דרבנן הוא אפילו שטר נמי ואי דאוריתא אפילו כסף דאוריתא היא ועוד קשיא לי על עיקר מימריה ז\"ל שהקידושין מצוה על אדם חוץ ממצות פריה ורביה ואי מצוה בפני עצמה היא קשיא הא דקא מתרצינן בפרק ואלו מגלחין לא מיבעי קאמר לא מיבעי לארס דלא קא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור...<br><b> תשובה</b> לא הגיהו הספרים שלכם בטוב וכמדומה לנו שקודם שתיקן אבא מארי זצ\"ל הלכה זו העתיקו אותו שכך היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן ולאו משום דכסף אתי מדרשא אלא כמדומה לי מהא דמקשינן בתחלת גמרא דכתובות מי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צניעות ומשום פריצות שרינן אשת איש לעלמא ופרקינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינה רבנן לקידושיה אמר ליה רבינא לרב אשי הא תינח היכא דקדיש בכספא בביאה מאי אמר ליה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ושמא נראה לו ז\"ל כשתיקן הספר שראיה זו דחויה ושלא אמרו הא תינח דקידש בכספא משום שקידושי כסף דרבנן אלא משום שקדושי כסף אפשר למימר בהו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכאלו תנאי הוא בקידושין אבל ביאה מאי איכא למימר כל הבועל אדעתא דרבנן בועל ודחינן דאפילו בבעילה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ומכל מקום נוסח דבריו המתוקנים בכתב ידו כך בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן דין תורה ואותה הקושיא שהקשית על עיקר דבריו לא קשיא עליה שבמנין המצוות בתחלת הלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וכן אמרינן לישא דקא עבד מצוה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנשואין וכך אמר בתחלה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה אבל קידושין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין ומצות פריה ורביה מצוה אחרת היא שמצות פריה ורביה כשיהיה לו בן או בת קיים המצוה ומצות הקדושין והנשואין אפילו יש לו כמה בנים וכמה בנות ויש עמו כמה נשים כל אשה שירצה לישא אותה מצוה עליו שישא אותה בקדושין ועיין בדבריו ז\"ל בספר מצות יתבאר לך ההפרש שביניהם ואין בנו צורך להאריך בדבר זה...<br>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות אישות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Birkat Avraham",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,142 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וכו' וכן מד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית ויאכל כזית.</b> וכ\"כ עוד רבינו בסוף פ\"ג דאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית לבסוף אינו מברך כלל. ושם כתב הכ\"מ דטעמו דמשקין שיעורן ברביעית מדאשכחן בעלמא לעניין אכילת איסור דחייב בשתיית משקין אסורים ברביעית דומיא דאוכלים בכזית. והנה הכ\"מ סתם דבריו ולא ביאר המקום אשר יאמר כי הוא זה שבו מבואר דחיוב שתיית משקין אסורים ברביעית. אמנם יש ללמוד כן מדברי רבינו בפי\"ד מהלכות מאכלות אסורות (דין ט') ומשם מתבאר דלאו דוקא משקה ממש הויא שיעורא ברביעית אלא דהוא הדין לאוכלין שהמחן ועשה מהן משקין שיעורא ברביעית. וראיתי בשו\"ת פנים מאירות ח\"ב סי' קל\"ו שהקשה על זה והביא ראיות לסתור דעת רבינו והכ\"מ כאן לעניין שיעור משקין באיסורין וברכה. ובאמת דבריהם נכונים ויתבאר אי\"ה בריש הלכות חמץ דבאמת חד שיעורא הוא דלח רביעית הוא כזית ביבש וכדאמר רב יוסף בשבת (דף ע\"ז) [ובזה נדחה מה שהביא ראיה דשיעור משקה בכזית מהא דאמר התם המשקין היוצא מהפירות כמותן. דאפי' תימא דמשקין שיעורו ברביעית הוי בכלל כמותן כיון דכזית ביבש הוי רביעית בלח ונמצא דאידי ואידי חד שיעורא הוא. וכן נדחה עפ\"ז מה שהביא ראיה דגבי דם שיעורו בכזית ודם הוי משקה כדאיתא בירושלמי. ואינה ראיה לפי מ\"ש דהתם נמי שיעור כזית אינו אלא כשהוא יבש וקרוש אבל כשהוא לח הוא ברביעית ותדע שהרי בסוף פ' חרש איתא בהדיא דדם שיעורו ברביעית והוא לכאורה סותר לכריתות דאיתא התם דדם שיעורו בכזית. אך לפי מ\"ש אתי שפיר ואדרבא מכאן ראיה לדעת רבינו. וכן יש לפרש הא דאיתא בתוספתא דתרומות והעתיקה רבינו בהל' תרומות כשם שאכילתה בכזית כך שתייתה בכזית היינו כזית ביבש כאכילתה ובשתיה קושטא דהוי רביעית. וכך יש לפרש התוספתא דפסחים גבי חמץ ודיומא גבי יום הכפורים ובכריתות גבי חלב] ומזה קשה לי אמ\"ש בס' גן המלך דאכילה ושתיה אינן מצטרפין משום דאין שיעורן שוה דזה בכזית וזה ברביעית. ומה שהביא ראיה ממ\"ש תוס' בזבחים (דף ק\"ט) י\"ל דאיירי שם אליבא דר' מאיר ואיהו אפשר דסבר כסברת אביי בשבת שם אבל קיי\"ל כר\"י. וכן פסק בעצמו בספר גינת ורדים. והטעם מבואר בהל' חמץ.",
+                "<b> ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית.</b> ועיין בכ\"מ שנראה מדבריו שעד רביעית דנקט היינו עד ולא עד בכלל דדוקא פחות מרביעית א\"צ ברכה אבל רביעית בעי ברכה. וכך נראה ג\"כ מדברי המעדני יו\"ט פ\"ב דברכות וכ\"כ בצל\"ח שם. ואינו מחוור דעל כרחך רבינו עד רביעית ורביעית בכלל קאמר מדנקט שא\"צ ברכה לאחריה משום מטעמת ואי בפחות מרביעית בלא\"ה א\"צ ברכה לאחריה כמו שמבואר לעיל בסמוך. אלא ודאי דברביעית קאמר דא\"צ ברכה לאחריה משום מטעמת והוא הדין לפניה בכה\"ג נמי א\"צ ומה שהקשה בס' עטרת ראש על דעת הפוסקים שמפרשים הא דאיתא בגמ' רב אמי ורב אסי טעמי עד שיעור רביעתא דהיינו עד ועד בכלל. ואמאי פירשו להקל הא קיי\"ל דכל שיעורי חכמים הוא להחמיר והא ודאי לק\"מ דדוקא במילתא דתנאי במשנה או ברייתא קיי\"ל להחמיר אבל במימרא דאמוראי לא פסיקא לן וכמ\"ש התוס' בפ' אלו טריפות (ריש חולין דף מ\"ו) אלא הא קשיא לכאורה דמ\"מ מיבעי לן התם במילתא דאמורא וא\"כ ה\"נ איכא לספוקי כאן. וזה כבר הוקשה לבעל מעדני יו\"ט עיי\"ש. ובאמת גם זה לק\"מ דגבי ברכה דרבנן קיי\"ל לקולא גם בספק דאבעיא שלא נפשטה כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בסוף פ\"א דברכות. ולפי מ\"ש הרשב\"א והר\"ן אההיא דכל שיעורי חכמים להחמיר דאינו אלא באיסור דאורייתא דוקא אבל בכל איסורי דרבנן מקילינן. ולפ\"ז מעיקרא לק\"מ קושיית המעדני יו\"ט וספר עטרת ראש הנ\"ל.<br><b> [אלא </b> דקשה לי מסוגיא דעירובין (דף י\"ב) גבי הא דאמר התם רב אחלי עד ארבעה פי' דמבוי שהוא יותר מארבעה עד ארבעה צריך לחי וקורה ומוכח התם דעד בכלל וארבעה צריך אא\"כ שהוא פחות מד' א\"צ ואע\"ג דהוא דרבנן ובמימרא דאמורא ואמר לחומרא. ומיהו לתירוץ ראשון שכתבתי אתי שפיר דגבי מחיצות דערוב מחמירין בספק בעיא דלא איפשטא כמ\"ש בס' קרבן נתנאל בערובין אבל להרשב\"א קשה. אך בריש פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) משמע כהרשב\"א דהא משני התם אליבא דרב אסי דהא דתניא קטן יוצא בערוב אמו עד בן שש היינו עד ועד בכלל והוא לקולא. ומיהו י\"ל דגבי ערוב מקילין טפי מבשאר שיעורי דרבנן. ועוד י\"ל דהתם איכא נמי חומר דהא מפסיד מצד אחר ובכה\"ג אמר עד ועד בכלל כדמוכח בריש פ\"ד דברכות (דף כ\"ח) ועיי\"ש בתוס' (סוף דף כ\"ז)]."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הברכות כולן אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו.</b> והנה הכ\"מ הראה מקום להא דתניא בפרק היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ולפי מ\"ש הרא\"ש בפ' מי שמתו לאו ראיה היא שכתב דלמ\"ד הרהור לאו כדבור דמי מפרש דבלבו היינו שלא השמיע לאזנו אבל הוציא בשפתיו. ומיהו מדברי הב\"י מטור או\"ח סי' קפ\"ה נראה דטעמו של רבינו שכתב כאן דאם בירך בלבו יצא ואע\"פ שלא הוציא בשפתיו הוא משום דפסק כדאמר רבינא בפ' מי שמתו דהרהור כדבור דמי. ולפ\"ז צ\"ל דגם גבי ק\"ש סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי שם אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאיירי בק\"ש. וכבר כתבתי בהלכות ק\"ש דזה אינו דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתבו בהל' ק\"ש דיוצא בלבו אע\"פ שלא הוציא בשפתיו ומדלא כתבו שם רק כאן גבי ברכות משמע דמחלק ביניהן והוא כמ\"ש בשאגת אריה דשאני ק\"ש דכתיב בה דבור ובזה הוא דפליג רב חסדא ואמר דלאו כדיבור דמי. ושם נתבאר דנהי דהראיה שהביא השאג\"א מדברי רבינו פכ\"ד מהלכות שבת איננה מכרחת מ\"מ יש להוכיח כן ממ\"ש רבינו בפ\"ג דהלכות ק\"ש וגם מסוגיא דשבת (דף ק\"נ) יש להוכיח דכל היכא דכתיב דבור ממעטינן הרהור ורק גבי ברכות דלא כתב דיבור הוא שיצא בהרהור לחוד. ועפ\"ז מיושב ג\"כ מה שהקשה בצל\"ח על דברי רבינו דכאן פסק דהרהור כדבור ובהלכות שבועות ונדרים פסק דצריך הוצאת שפתים. ולפי מ\"ש לק\"מ דשאני התם דכתיב בשבועה לבטא בשפתים. ועוד כתיב ככל היוצא מפיו יעשה.<br><b> [והיינו </b> טעמא שפסק באו\"ח סי' מ\"ז דמהרהר בדברי תורה א\"צ לברך דהתם נמי ילפינן לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא ואין הרהור בכלל קריאה וכ\"כ השאג\"א בסוף סי' כ\"ד. ובזה נסתלק קושיית הגר\"א שם וז\"ל צ\"ע וכי ליכא מצוה בהרהור והא כתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע בלב. וע\"פ דברי השאג\"א לא קשה מידי דמ\"מ לא מצינו ��חייבה תורה לברך אלא הקורא ולא המהרהר וכה\"ג כתבו ג\"כ התוס' בפ' מי שמתו (סוף ברכות דף כ') עיי\"ש. ובס' נשמת אדם כתב די\"ל דסתם הגיון לא הוי בלב אלא דיבור כמו אמת יהגה חכי. ובאמת נמצא הרבה כזה כמו (ישעיהו נ״ט:ג׳) ולשונכם עולה תהגה וכן (איוב ל') והגה מפיו יצא ובילקוט שם אין הגה אלא תורה וכמה דאת אמר והגית בו משמע דוהגית הוי דבור דומיא דהגה מפיו יצא. ונראה שזהו כוונת הגמ' בפ\"ב דברכות (דף ט\"ו) דקאמר הסכת ושמע ישראל בדברי תורה כתיב פי' שד\"ת צריכין להשמיע לאזנו ועיין במסכת ערובין. וכן משמע בס' פני יהושע שפירש כן דאינו יוצא בד\"ת אם לא השמיע לאזנו וא\"כ אין לברך על זה. ובזה נדחה מ\"ש הצל\"ח דאין חיוב ברכת התורה מדאורייתא מדאינו מברך בעל קרי שמהרהר בק\"ש למ\"ד הרהור כדבור ולפי מ\"ש שאני ברכת התורה שאין מברכין אהרהור].<br><b> ועוד </b> נתבאר שם בהלכות ק\"ש דכי אמרינן בשאר ברכות הרהור כדבור דמי היינו במי שראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו. ומשו\"ה אין דיבור מעכב בו אבל במי שאינו ראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו אינו יוצא בהרהור. ויישבתי בזה קושיית בעל פר\"ח מסוגיא דבפרק מי שמתו ועיי\"ש. וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הפר\"ח מסוגיא דפ' ג' שאכלו (דף נ') גבי שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה דתני דפולטן ומוקי ליה במידי דלא ממאיס אבל במידי דממאיס מסלקן לצד אחד ומברך והא דתני בולען בלא ברכה מוקי לה במשקין וכן פסק רבינו בפ\"ח ואמאי לא יברך בהרהור אי הרהור כדיבור דמי. ולק\"מ דשאני התם דאינו ראוי לברך בדבור כשהמשקין בפיו ומשו\"ה לא מצי לברך בהרהור בלבו. וכן יש לתרץ עפי\"ז מה שהקשה הפמ\"ג בפתיחתו להלכות ברכות דלמה אם נסתפק אם ברך ברכת המזון חוזר ומברך בפה יהרהר בלבו ודיו לדעת רבינו כאן דיצא בדיעבד אף בבהמ\"ז ומשום ברכה שאינה צריכה עובר לדידיה בלא תשא דבר תורה. ונהי דבהמ\"ז הוי מן התורה וספקו לחומרא והאיכא חומרא לא תשא וטוב לברך בהרהור דליכא לא תשא עכ\"ד. ולפי מ\"ש לא קשה מידי דעל כרחך צ\"ל דמשום מצות בהמ\"ז ספיקו דוחה לספק איסור לא תשא מטעם שיתבאר לקמן בפרק שני. דאי איתא דאיכא איסור לא תשא לברך בפה א\"כ גם בהרהור לא יצא בכה\"ג דאינו ראוי לברך בפה וכיון דגם בהרהור אינו יוצא אא\"כ ראוי לברך בפה על כרחך צ\"ל דבספק ג\"כ ראוי לברך בפה וליכא משום לא תשא כלל. ומשו\"ה כיון דרשאי לברך בפה מוטב משיברך בהרהור. ושוב ראיתי לבעל פמ\"ג בעצמו בסי' קצ\"ט שכתב סברא זו דאף למ\"ד הרהור כדבור היינו דוקא בראוי לדבר. וזה דלא כמ\"ש בס' גן המלך דאדם שנסתפק בברכה יברכנה בלבו ויוצא בה ממ\"נ שאף אם לא ברך יוצא בהרהור ואם ברך אינו עובר משום לא תשא בהרהור ולא הרגיש בקושיית הפר\"ח ובעל פמ\"ג. ועל כן אינו יוצא ידי חובה בהרהור בכה\"ג שמסופק ואינו ראוי לברך בדבור.<br><b> [ומיהו </b> כתיבה הוי כדבור מטעם שכתב בשב יעקב סי' מ\"ט דיכול לקיים ושננתם לבניך וללמד לאחרים ע\"י כתיבה. ודלא כמ\"ש בשו\"ת חוות יאיר סי' ט\"ז. ומ\"מ בעלמא היכא דבעינן דבור י\"ל דכתיבה נמי לאו כדיבור דמי וכמ\"ש השב יעקב. וכן משמע בתוס' גיטין (דף ע\"א) אך מה שהביא חכם אחד בתשובת ר\"ע אייגר סי' כ\"ט ראיה לזה מהא דתנן אלם לא יתרום וטעמא מפני שאינו יכול לברך ולא אמרינן דיברך בכתב ואין זו ראיה כלל דשאני אלם שאינו ראוי לדבר והו\"ל כמו שאינו ראוי לבילה והכי איתא ביבמות (דף ק\"ד) גבי חליצה. וכן נדחה מה שרצה בסי' ל\"א להביא ראיה מתוס' במנחות (דף נ\"ה) שלא כתבו דהפרשה יכול להיות באלם ע\"י ��תב ש\"מ דלאו כדיבור דמי. וליתא דשאני אלם כמ\"ש. וכן משמע מדברי תוס' בסוף פ\"ד דסוטה (דף כ\"ז ע\"ב). אלא דמ\"מ הדין אמת כמ\"ש בשו\"ת שב יעקב הנזכר. וכ\"כ רדב\"ז ח\"ג סי' תר\"ה. ועיין בנודע ביהודה חלק ג' יו\"ד סי' ס\"ו ובשו\"ת שער אפרים סי' ע']."
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו וכו'.</b> וכתב הכ\"מ בפרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך א\"צ לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הבא מלח הבא ליפתן א\"צ לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי א\"צ לברך וכו' ופסק רבינו כרב ששת דבתרא הוא ע\"כ. וראיתי לבעל הצל\"ח שהקשה על דברי הכ\"מ הללו דהא לא קיי\"ל כבתרא רק מאביי ורבא ואילך אבל קודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. וא\"כ אמאי פסקו כאן כרב ששת נגד רב ור' יוחנן דקדמו. ויש לי ליישב דברי הכ\"מ דטעמו הוא לשבח ע\"פ מ\"ש בחידושי הרשב\"א (דף קמ\"א) אהא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב קודם אביי ורבא היינו היכא דאיכא אמר ליה התלמיד לרב דחשבינן ליה כיושב לפניו אבל כשנחלקו כשני חולקים דעלמא הלכה כבתראה עכ\"ד. והביאו הרב המגיד פ\"ב דשבת וגם הכ\"מ זכרו בהלכות מילה. ולפ\"ז אתי שפיר דפסקינן כרב ששת שהוא בתרא נגד רב ור\"י שהרי נחלק עליהם כחולק בעלמא בלשון רב ששת אמר וכו' ולא בלשון אמר ליה רב ששת. וראיה לזה מדברי התוס' בע\"ז [עב: ד\"ה אמר] שכתבו שם אדרב ששת דר\"ת פסק כוותיה דבתרא הוא נגד רב הונא ורב חסדא והמעדני יו\"ט הקשה שם על דברי התוס' כקושיית הצל\"ח על דברי הכ\"מ כאן. ולפי מ\"ש ליישב דברי הכ\"מ גם דברי התוס' אתי שפיר דהתם נמי לא פליג רב ששת בלשון אמר ליה דנחשב ליה כתלמיד היושב בפני רבו. אלא אמר מילתא בפני עצמו אמתניתין ועיי\"ש. וכן י\"ל בזה מה שהקשה מהרש\"ל על דברי התוס' בפ\"ק דביצה (דף ט') שכתבו דהלכה כרבה דבתראה הוא נגד אבוה דשמואל דכלל זה אינו רק מאביי ורבא ואילך דהתם נמי חלוקין כשני חולקין בעלמא עיי\"ש. וכן יש ליישב עפ\"ז מה שהקשה הרא\"ש על הרי\"ף דפרק ר' אליעזר דמילה סי' ה'. וגם מה שהקשה אהראב\"ד בפרק אלו מגלחין סי' ס\"ז עיי\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהא המברך חייב באותה ברכה.</b> וכתב הכ\"מ דאתא לאשמועינן דאע\"ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה. והנה יש ללמוד כן גם ממ\"ש רבינו לקמן דין ט\"ו דהעונה אמן אחר הקטן לא יצא ידי חובתו. אך מ\"ש הכ\"מ כאן ושם מקור לזה מדתנן בסוף פ' ראוהו בי\"ד כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם אינו ראיה כלל לנידון זה דעניית אמן. דהתם גבי תקיעת שופר איירי ואפשר דעניית אמן עדיפא ויוצא בענייתו אף אחר המברך שאינו מחוייב בדבר וכמו שהוא באמת דעת הרא\"ש והובא באו\"ח סי' רי\"ט. ונראה דטעמו של רבינו שיצא לו כן מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע\"ב) דפריך אהא דתניא בן מברך לאביו קטן בר חיובא הוא. ולא משני דאיירי שענה האב אמן ובפרט לדעת רבינו קושטא דמפרש דאיירי בשענה אמן וכמ\"ש הכ\"מ לקמן בסוף פ\"ה. וא\"כ לשיטתו גופיה מוכח מדלא משני הכי ש\"מ דכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא המחוייב אע\"פ שענה אמן. וכן פסק בתשובת לחם רב הובא בעטרת זקנים סי' רט\"ו וכדעת רבינו ודלא כהרא\"ש.<br><b> ודע </b> שיש לי מקום הצ\"ע לדעת רבינו מדגרסינן בריש פ' הרואה (ברכות דף נ\"ד ע\"ב) רב יהודה חלש ואיתפח עול לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן אמר להו פטריתון יתי מלאודויי. ופריך והא איהו לא קמודי ומשני דעני בתרייהו אמן. וקשה לדעת רבינו מאי מהני דעני אמן אחר הודאתן הרי לא היו מחוייבין בהודאה זו וכי היכי דהשמיעה לא אהני אע\"ג דשומע כעונה בלא עניית אמן התם נמי לא אהני מהאי טעמא כיון שלא היו המברכין מחוייבים וכמ\"ש הטור בסי' רי\"ט א\"כ ה\"נ מהאי טעמא לא הוי ליה לאהני מה שענה אמן לפי דעת רבינו. ויש לי לומר דרבינו לא היה גורס כגירסא הנזכרת שלפנינו בגמרא אלא גרס כמו שהעתיק בעל עין יעקב דפריך הכי והא בעי לאודויי באפי עשרה ואהא משני דעני בתרייהו אמן. ועיין ברי\"ף שבע\"י ובס' בכור שור מ\"ש בפירוש גירסא זו. ומשמע דלפי גירסא זו לא אכפת לן כלל במה שלא היו מחוייבים בברכה זו ואם היו עשרה מלבד המודה שפיר היה יוצא י\"ח בשמיעתו אף בלא עניית אמן כמו בעלמא היכא שהמברך מחוייב. והטעם י\"ל דשאני ברכה זו דהגומל משאר ברכות הנהנין דמי שלא נהנה ולא נתחייב אינו יכול להוציא לנהנה ונתחייב. דטפי איכא לדמויי ברכת גומל לברכת המצות דקיי\"ל דאף אותו שכבר נפטר ואינו מחוייב עתה יכול לברך ולהוציא את המחוייב עתה משום דכל ישראל ערבין זה בזה במצוות. וה\"נ ברכת הגומל לא באה מחמתו רק נתחייב בה בידי שמים לכך אף מי שלא בא לידי חיוב עתה יכול לפטור למחוייב מטעם ערבות כיון דמ\"מ הוא גדול וראוי להתחייב בו. וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם ר\"י והובא בב\"י סי' קפ\"ו וקצ\"ו דאף בברכת המזון שנהנה יכול מי שלא אכל ולא נתחייב עתה להוציא למי שכבר אכל ונהנה ונתחייב בה כבר ובס' פמ\"ג כתב דהוא הדין לכל ברכות אחרונות שכבר נהנה ונתחייב בהן שייך דין ערבות. וא\"כ ק\"ו לברכת הגומל שלא באה מחמת הנאתו שיכול להוציאו אף מי שלא נתחייב ומשו\"ה מהני נמי עניית אמן של המודה שיצטרף גם לעשרה. וקושטא דגבי ברכת הנהנין שלפניה וכה\"ג היכא דלא שייך לפטור מטעם ערבות כגון באשה וחרש שוטה וקטן שאינן בני חיובא כלל אין יכולין להוציא המחוייב אף שענה אמן."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך.</b> הכ\"מ לא הראה מקור לזה רק נתן טעם לדבר משום דברכת המזון דאורייתא. והנה הדבר מבואר להדיא בירושלמי ריש ברכות רבי זעירא בשם רב ירמיה ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ומה שהקשה בס' נשמת אדם דאיך פסק רבינו שיברך מספק הא איהו סבר דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא מן התורה וכדמשמע מדבריו לעיל בפ' א'. ובסוף הלכות שבועות. וא\"כ לא מצי אתי ספק דמצות בהמ\"ז ודחי ספק איסור לא תשא דאורייתא וכדאמרינן בשבת גבי מצות מילה דספק ערל שאינו דוחה שבת. ומ\"ש הפמ\"ג סי' ס\"ז דספק מצוה דוחה ספק איסור אכתי תקשי ממילה. אמנם נראה דלק\"מ דלא דמי ספק מצות בהמ\"ז לספק ערל דהתם לא איתחזק שום חיוב למול הספק ערל שנולד כך בספיקו כגון שנולד מהול דהוי ספק שמא ערלה כבושה היא. וכה\"ג דאין ידוע אם הוא בר חיוב כלל וכדאיתא בשבת (ריש דף קל\"ה) ועיי\"ש בתוס'. משא\"כ ספק דברהמ\"ז יש לו לגברא חזקת חיוב שהרי בר חיוב הוא וגם נתחזק בחיובו משאכל וספק אם ברך ונפטר ובכה\"ג ודאי דאתי ספק חיוב דיש לו חזקה ודחי לספק איסור דברכה לבטלה שלא היה שום חזקה מעיקרא לאיסור זה. ושוב ראיתי שכ\"כ ג\"כ בשו\"ת זכרון יוסף דטעם רבינו כאן ה��א משום שיש כאן חזקת חיוב לגברא.<br><b> ויש </b> להביא ראיה לחילוק הנזכר מדברי התוס' דבשבת שם כתבו דאף בלאו קרא שמעינן דספק מילה אינה דוחה שבת. ובפ\"ק דחולין (דף י\"א) בסוגיא מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא כתבו דאין לפשוט מכל הקרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא תמצא טרפה ותפסל וחילל שבת דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלידחי שבת. והיינו משום דלמצות קרבן איכא חזקת חיוב לגברא שנתחייב בודאי ולכך מצי דחי לספק חילול דטריפה דלא נתחזק איסורו. ובס' מחנה ארון הקשה אהדדי דברי התוס' דשבת ודחולין וכן בס' מעיין החכמה. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאין בדברי התוס' סתירה כלל וכ\"ש דאתי שפיר לפי שיטת רבינו בהלכות איסורי ביאה ובהלכות כלאים והלכות טומאת מת דכל ספק איסור שאין לו חזקה אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. ולפ\"ז ודאי דאתא חזקת חיוב דמצוה דהוי דאורייתא ודחי לספק איסור שאין לו חזקה שאינו אלא מדרבנן. וכה\"ג מצינו בשלהי ראש השנה (דף ל\"ד ע\"ב) גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ופריך פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ומשני לא צריכא דאע\"ג דהא ודאי והא ספק. הרי דספק מצוה דאורייתא דוחה אפילו לודאי דרבנן. ואע\"ג דיש לחלק דהתם הוי ביטול מצות ברכות דרבנן בשב ואל תעשה מ\"מ ספק איסור אפילו בקום ועשה נדחה מפני ספק קיום דחיוב עשה כשיש לו חזקה לחיוב כמ\"ש. ועוד יתבאר בזה אי\"ה בהלכות קרבן פסח. [וכן יש ללמוד ממ\"ש הפר\"ח ביו\"ד סי' ק\"י אהא דתניא גבי כהן לה יטמא אודאי ולא אספק דאיצטריך היכא שהיה חזקה להיתר טומאה משמע דאי לאו קרא היה דוחה ספק חיוב לספק טומאה. וכ\"ש לדעת רבינו דספק איסור שלא היה לו חזקה אינו אלא מדרבנן וא\"כ אתי ספק חיוב דאורייתא ודחי לדרבנן. וכהא דשלהי ראש השנה ושבת (דף קכ\"ח)]."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות.</b> רבינו ז\"ל לא מספקא ליה כדמספקא ליה לר\"י כמ\"ש התוס' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ז) דשמא חכמים כיילי ליה במה שאמרו בברייתא התם מין דגן ולא עשאו פת ברכה אחת מעין ג'. גם לא משמע ליה דיוקא של הרא\"ש והגהות שכתבו דמשמע דקאמר מין דגן אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינין דמדכר בהדיא. ונראה דטעמו של רבינו הוא דס\"ל דליתנהו להני דיוקא דדייקי הר\"י והרא\"ש מלישנא דחכמים דברייתא שזכרתי. שהרי באמת חכמים עצמן לא קאמרי כלל ההוא לישנא דהתם. אלא רבן גמליאל קאמר ליה התם בברייתא וחכמים עליה הוא דמהדרי שהרי הכי מתניא התם ר' יהודה אומר משמו של רבן גמליאל כל שהוא מז' המינין ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר\"ג אומר ג' ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' ור\"ג גופיה ודאי דלא כייל ליה לדגן במה שאמר מין דגן ולא איירי באכל דגן חי. דהא בסוגיא דסוף פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד ע\"א) מבואר דר\"ג מודה בכוסס חטה שאינו מברך ג' ברכות. ולפ\"ז כיון דר\"ג גופיה דנקט ההוא לישנא דמין דגן לא כייל לדגן חי ולא נקט ליה דומיא דשבעת המינין. מהיכא תיתי לן לומר דחכמים כיילו לדגן חי. ומצאתי להפני יהושע שכ\"כ ותמה על דברי ר\"י שבתוס'. ושוב ראיתי שכבר הקדים בזה הרשב\"א בחידושיו והוא דעת רבינו]."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חבירים שהיו יושבים לאכול ויצאו וכו' לא הניחו שם אדם כשהן יוצאין צריכין ברכה למפרע.</b> ועיין בכ\"מ דהרא\"ש בפרק ערבי פסחים הקשה על דעת רבינו והרי\"ף שפסקו כרב ששת דסבר כרבי יהודה דאמר בברייתא שם במה דברים אמורים שאין טעונין ברכה בזמן שהניחו שם מקצת חבירים אבל לא הניחו שם מקצת חבירים טעונין ברכה וכו'. ואמאי כתב דלא סמכינן אשינויא דרב נחמן בר יצחק לרב חסדא דאתא כת\"ק דר' יהודה דקתני סתמא דאין טעונין ברכה. ותירץ הכ\"מ דכיון דקיי\"ל כר' יהושע בן לוי דאמר בפרק זה בורר בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר\"י ות\"ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רנב\"י לר\"ח דאפשר דאיהו סבר דבמה לחלק ואיהו סבר כת\"ק. ומכיון דקיי\"ל דבמה לפרש ממילא קם ליה הלכה כרב ששת עד כאן וראיתי לבעל ס' אבן העוזר באו\"ח סי' קע\"ח שכתב על דברי הכ\"מ הללו דאישתמיט מיניה מ\"ש הרא\"ש שם בתוך דבריו דבברייתא במה דר' יהודה לחלוק לדברי הכל. ולפ\"ז קושיית הרא\"ש במקומה עומדת על רבינו והרי\"ף דאמאי פסקו כרב ששת דאתא כר' יהודה דיחידאה הוא. ואני אפרש שיהיו דברי הראשונים קיימים דנראה דהדין עם הכ\"מ דלא חש לדברי הרא\"ש שכתב בפשיטות דבברייתא לדברי הכל לחלוק דאין זה מוסכם לפי גירסת הרי\"ף בסוף פ' חלון דגרס בדברי ריב\"ל דפ' זה בורר כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ולא גרס במשנתינו וכן הרב המגיד בפי\"ח מהלכות שבת העתיק סתם ולפי גירסא זו אפשר דאף בברייתא הוא לפרש. וכן הוא באמת דעת התוספות בסוף פ' חלון (סוף עירובין דף פ\"א) ועיי\"ש. וגם שיטת רבינו כן הוא וכדמוכח מדברי הכ\"מ בפ\"ט מהל' ע\"א ובפ\"ה מהלכות עבודת יוה\"כ ופ\"ט מהלכות טומאת מת. וא\"כ שפיר כתב הכ\"מ כאן לתרץ קושיית הרא\"ש על רבינו והרי\"ף לפי שיטתן גופייהו דס\"ל דבמה לפרש בכל מקום. [וכן משמע בתוס' פ' ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ב ע\"א) דאיכא למ\"ד בסנהדרין דבכל מקום הוא לפרש וכ\"כ להדיא בסוכה (דף מ') וכן משמע בפירוש הרשב\"ם בבבא בתרא (דף קל\"ב ע\"ב) והוא מוכרח בסוגיא דהתם דקיי\"ל הכי דאל\"כ אמאי קאי בתיובתא אאמוראי מאימתי דר\"י בברייתא ולא משני דחולק].<br><b> ואע\"ג </b> דהרא\"ש גופיה העתיק ג\"כ בסוף פ' חלון כגירסת הרי\"ף ואפ\"ה פשיטא ליה דכללא דקאמר ר' יהושע בן לוי דבמה לפרש לא הוי רק במשנה ולא בברייתא אע\"ג דנקט סתמא ולא קאמר במשנתינו. וכן מצאתי שהקשה בס' קרבן נתנאל י\"ל דהרא\"ש אזיל לשיטתו שכתב בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ב) בפשיטות דאמרינן בפרק כירה אהא דכל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. והרי התם נקט סתמא בכל מקום ולא קאמר במשנתינו ואפ\"ה מסיק בפשיטות דה\"מ במתניתין ולא בברייתא ומשו\"ה ס\"ל להרא\"ש דה\"נ בהך כללא דריב\"ל דקאמר כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש אע\"ג דנקט סתמא אינו אלא במתניתין. אך הרי\"ף לשיטתו דהעתיק בפרק מי שהוציאוהו הגירסא בפרק כירה אההיא דהלכה כהמכריע דמסיק דלמא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. וכן הוא גירסא שלפנינו בגמרא דפרק כירה. ומשמע דלא פסיקא מילתא עכ\"פ ואפשר דקושטא דגם בברייתא הויא כללא דהלכה כהמכריע (וכן הוא באמת דעת התוס' שם (דף ל\"ט ע\"ב) ועיי\"ש ומדברי הכ\"מ בריש הלכות בית הבחירה נראה דגם דעת רבינו כן הוא) וא\"כ דאיכא למימר דלישנא דריב\"ל בפ' חלון משמע נמי ברייתא טפי אית לן למפסק כרב ששת דלדידיה פשיטא ליה הכי. וזהו שכתב הרי\"ף בפרק ערבי פסחים דלא סמכינן אשינויא דשני רב נחמן בר יצחק לדרב חסדא דמיקל לומר דא\"צ ברכה למפרע כשיוצאין וכו'. משום דאתי כת\"ק דר' יהודה אלא קיי\"ל כרב ששת דאמר שצריך לברך. ולדידיה ודאי פשיטא ליה בדריב\"ל דבמה לפרש אף בברייתא מדפסק כר' יהודה ולא חייש לספק ברכה לבטלה ש\"מ דפסיקא ליה דת\"ק דר' יהודה נמי סבר הכי דצריך לברך. ועוד י\"ל דסמך הרי\"ף ורבינו על הסוגיא דפ\"ק דביצה (דף ט' ע\"ב) דמוכח התם דבמה לפרש בכל מקום ומדברי התוספות שם משמע דבברייתא הוי אדרבא טפי לפרש מבמשנה עיי\"ש [ובזה י\"ל מה שתמה בעל יד אהרן בס' מרכבת המשנה על רבינו והרי\"ף שפסקו כריב\"ל נגד ר' יוחנן הא שמואל ג\"כ ס\"ל כר' יוחנן דבמה לחלוק והילכתא כוותייהו שהם רבים נגדו. וכן הקשה הפר\"ח בס' מים חיים ולפי דברי התוס' דביצה שזכרתי לק\"מ דבברייתא כו\"ע מודו דלא אמר במה לחלוק]."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ברך על הפרפרת לא פטר את הפת.</b> [עיי' בלח\"מ שהקשה דמשמע דס\"ל לרבינו דפרפרת אינה פוטרת ג\"כ מעשה קדירה ובגמ' מספקא להו דילמא לרבנן פרפרת פוטרת מעשה קדירה וכיון שכן הלכה כוותייהו. ומ\"ש דהוי כעין ספק ספיקא לחומרא הוא דחוק עיי\"ש. ועוד דאף בספק ספיקא כתבו כמה מהאחרונים דאזלינן לקולא ולא מברך. ועיי' במג\"א סי' קע\"ח ס\"ק י\"ב. וכן בברכת המצות כדמוכח באו\"ח סי' תפ\"ט וכ\"כ בס' א\"ז בשם ל\"ח בסוף סי' י\"ז. אלא י\"ל כמ\"ש הצל\"ח בפ\"ו דברכות לדעת הרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דלמאי דקיי\"ל יין שבתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון ק\"ו לפרפרת שאינו עיקר למזון שאינו פוטר מעשה קדירה שהוא מזון ממש. וה\"נ י\"ל לדעת רבינו]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנוטל ידיו וכו' מברך תחילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר ע\"פ התורה אשר יורוך.</b> ועיי' בכ\"מ דרבינו העתיק לדברי אביי דאמר מצוה גבי נט\"י משום מצוה לשמוע דברי חכמים דאע\"ג דרבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דדריש נט\"י מקרא דוידיו לא שטף במים לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא וא\"כ גם לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וכן נראה דעל כרחך הא דר\"א בן ערך לא הוי דרשא גמורה דאורייתא דודאי לא פליג על בית הלל דאמרי דאין לנט\"י עיקר מן התורה וכדאיתא בריש פ\"ח דברכות (דף נ\"ב ע\"ב) ואי איתא דדרשא דראב\"ע גמורה היא הרי יש לנט\"י עיקר מן התורה ובכמה דוכתי מוכח דשום תנא אינו חולק אדבית הלל. וא\"כ ש\"מ דהך דראב\"ע אינו רק אסמכתא בעלמא. והנה סברא זו דנט\"י אין להן עיקר בדאורייתא כתב ג\"כ הכ\"מ לקמן בדין ט\"ו גבי ספק בטהרת ידים טהור ובס' שער המלך אלא שלא זכר מקור לזה. וראיתי לבעל ס' שער המלך בהלכות מקואות שפקפק שם בדברי הכ\"מ וגרם לו שחשב בדעתו שאין לדבריו עיקר בגמרא ומדעת עצמו הוא שכתב כן ונעלם ממנו הסוגיא דברכות שזכרתי דשם מבואר כדברי הכ\"מ ז\"ל.<br><b> ודע </b> שמדברי רבינו דכאן קשה לי על מ\"ש בעל פמ\"ג בפתיחתו הכוללת לאו\"ח בסוף חלק שלישי דלדעת רבינו יש חילוק בין דברים שעשו משום סייג אינו רק אסמכתא על לא תסור ולא דין תורה. אבל מצוה שתיקנו חכמים בפני עצמן כמו קריאת הלל ומגילה ונר חנוכה ד\"ת ממש יש בו מלא תסור ומשו\"ה אין מברכין וצונו רק על מצות דרבנן ולא על סייגים. ונט\"י אע\"ג דמשום סייג דסרך תרומה תקנו אפ\"ה מברכין וצוונו הואיל ואסמכוה באסמכתא חשובה עכ\"ד. והשתא לפ\"ז תקשי דאמאי כתב רבינו לדאביי ולא זכר לדרשא דר' אלעזר בן ערך דמייתי רבא. דצריכה משום טעמא דחיוב ברכה ועוד דא\"כ לאביי דמשמע דל��ת ליה הך דרשא כלל וכי נימא דלדידיה לא מברכינן על נט\"י ודוחק גדול לומר כן. ועוד תקשי לפי דברי בעל פמ\"ג מ\"ש רבינו לקמן בפי\"א דמברכין גם על מצות שאינן חובה כגון ערוב ונט\"י. ומשמע דגם על ערובי חצרות מברכין. וכ\"כ בהדיא בפ\"א דערובין. והוא אינו אלא משום סייג כמ\"ש שם בריש הפ' עיי\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין המים שאובין מטהרים הידים אלא בנטילה.</b> והקשה הראב\"ד הרי בעלי קריין טובלין בהן. והלח\"מ הקשה על הראב\"ד הא זה אינו רק לר' יהודה בברכות ורבנן פליגי עליה ובספר עצי אלמוגים השיג על הלח\"מ דלרבנן נמי שאובין כשר לבעל קרי שהרי אמרו דסגי אף בט' קבין וכ\"ש בטבילה בשאובין. ובאמת זו אינה השגה דכי מכשרי בט' קבין היינו בחולה דוקא אבל בבריא המרגיל דצריך טבילה אפשר דמצרכי במקוה כשירה. אלא הא קשיא על הלח\"מ דיש ראיה להראב\"ד ממתני' דריש פ\"ח דמקואות וכ\"כ הפר\"ח בסי' פ\"ח ועיי\"ש שהכריח כן להלכה כהראב\"ד מכח סתם משנה. ועוד דהני אמוראי דשקלו וטרו בברכות אליבא דר\"י הכי ס\"ל. ולי נראה ליישב דעת רבינו דלפי מ\"ש אין ראיה מסוגיא דברכות לבריא דלא איירי שם רק בחולה ואי משום מתניתין דמקוואות ג\"כ אין הכרע דאיירי בבריא דצריך טבילה אלא בחולה שטובל בשביל להוציא אחרים ואתיא כר\"י דמצריך טבילה ולא מצריך במקוה אבל בבריא דצריך טבילה לכו\"ע אין לנו דסגי בשאובין ומסתמא כעין דאורייתא תיקון. ויש להביא ראיה מדאיתא בתוספתא דמקואות כל מקום שאדם טובל בהן ידים וכלים טובלין בהן. אין אדם טובל בהן אין ידים וכלים טובלין בהן והובא במרדכי בשבועות ובב\"י ביו\"ד סוף סי' ר\"א. ומשמע דידים שוה ככלים וכי היכי דהן אינן טובלין בשאובין כאדם הוא הדין ידים."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מים שנסתפק לו אם נעשה בהן מלאכה וכו' ספק נטל ידיו או לא נטל ידיו ספקו טהור שכל ספק בטהרת ידים טהור.</b> וכתב הכ\"מ דס\"ל לרבינו דאע\"ג דאמרינן לעניין ספק טומאה ברשות הרבים קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא וכה\"ג כתב המל\"מ בהל' שאר אבות הטומאה עיי\"ש. וראיתי להרב שער המלך בהל' מקוואות כלל ה' שתמה על הכ\"מ והמל\"מ דאישתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו) גבי טמא בטומאות של דבריהם שירד לטבול וספק אם טבל וכו' ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא היינו לגברא אי בעי טבילה וס\"ל לר\"מ דלא אמר זיל טבול בטומאה דרבנן אע\"פ שיש לה עיקר בתורה ורבינו פסק כר\"מ שם. ולכן פסק גם כאן דא\"צ ליטול. וי\"ל דעת הכ\"מ והמל\"מ שלא הביאו ראיה מדברי התוס' דפ' בכ\"מ לדעת רבינו כאן דס\"ל דשאני התם גבי טמא שירד לטבול דאע\"פ שהיה בחזקת טומאה מעיקרא מ\"מ איתרע חזקתו כשירד לטבול כמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה [קמא חלק יו\"ד] סי' ס\"ה משא\"כ גבי ספק נטל ידיו או לא נטל דלא איתרע כלל חזקת טומאה דמעיקרא ואפשר דבכה\"ג בדרבנן נמי אמרינן זיל טבול ועל כן מחלק הכ\"מ דשאני ידים וכו'.<br><b> וע\"פ </b> מ\"ש נדחה ג\"כ מ\"ש בשער המלך שם בכלל ד' להביא ראיה מדברי התוס' הנזכר דלא כהש\"ך שכתב ביו\"ד סי' קי\"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואיתחזק איסורא ואח\"כ נפל אחד מהן לקדירה של היתר דאסורה (אלא) [דלא] (ד)מוקמינן לקדירה אחזקתה (והכרו\"פ כתב כן בפשיטות בסי' צ\"ח ס\"ק ג' ולא זכר דעת הש\"ך וכן דברי הט\"ז ריש סעי' א' כש\"ך ובס' ראש יוסף הקשה עליו ממ\"ש רבינו בפ\"ד דמקואות עיי\"ש). וכמ\"ש התוס' דמהאי טעמא מטהר ר' (יוסי) [מאיר] הטהרות שעשה גבי טמא שירד לטבול אע\"ג דגברא בחזקת טמא. ולפי מ\"ש לא דמי דהתם איתרע חזקת טומאה דטמא ולכך מטהר הטהרות משא\"כ היכא דלא איתרע חזקת איסור כההיא דחתיכות אפשר דאף הקדירה אסורה וכמ\"ש הש\"ך ועיי' מ\"ש בסוף ס' סדרי טהרה. מיהו כתב שם המל\"מ לדעת רבינו דבכל ספק טומאה ברה\"ר מדינא א\"צ לטבול רק משום עצה טובה וכן הביא מתוס' דפסחים. אמנם מצאתי ראיה לדעת הש\"ך מדברי הריטב\"א שכתב בערובין דגבי מקוה אמרינן העמד אדם טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות על חזקתן דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקתן מנייהו וכדאמרינן גבי שליא בבית עד כאן אלא דאפשר דדוקא בדאורייתא. אבל מצינו גם מדרבנן דמטמאין הטהרות במכות (דף ד' ע\"א).<br><b> ועיין </b> במל\"מ הל' בכורות מה שהקשה אהא דספק נטל וספק טבל דמטהר. ומאי שנא מספק הנוח דערוב באו\"ח סימן שצ\"ד. ויש ליישב ע\"פ מה שכתב הט\"ז ביורה דעה סי' ס\"ט להתיר בשר שנתבשל ומסופקין בו אם נמלח תחלה ואע\"ג שהיה לבשר חזקת איסור והספק הוא במעשה מ\"מ כיון דרוב בני אדם אין מבשלין בשר בלא מליחה תלינן שהיה מן הרוב. וכ\"כ באו\"ח סי' ת\"ט ושם ביאר דמהאי טעמא לא דמי לספק הנוח דערובין דאזלינן לחומרא דהתם אין רוב להיתר משא\"כ גבי בשר שנתבשל עיי\"ש. ולפ\"ז אתי שפיר גבי ירד לטבול וספק אי טבל כלל דאזלינן לקולא דהתם נמי רוב היורדין לטבול טובלין וסברא זו מצאתי שכתב ג\"כ שו\"ת נודע ביהודה חלק יו\"ד סי' ס\"ה עיי\"ש. וכיון דאיכא רוב להיתר אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר התלוי במעשה והיה לו חזקת איסור. והא דאמרינן בריש פ\"ג דבכורות דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה היינו באיסור דאורייתא ולא בדרבנן. וסברא זו מצאתי שכתב כן בעל פמ\"ג בס' שושנת העמקים כלל י\"ב דהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה הוא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו וכ\"כ בס' ראש יוסף. ועוד כתב שם דבמיעוט שאין מצוי לא חיישינן אף שהרוב תלוי במעשה. אך בספר פני יהושע בכתובות (דף כ\"ג) משמע דמן התורה הוא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה. ובתשובת ר\"ע אייגר סי' קס\"ב כתב דהתוס' והרשב\"א בחולין (דף ט') סוברים שאינו אלא מדרבנן ורבינו ס\"ל שהוא מה\"ת ותליא בפלוגתא דמתניתא ור\"א בר' ינאי ורבא ורבינא בבכורות ריש פ\"ג. ועיי' מ\"ש הפנ\"י בכתובות (דף נ\"א ע\"ב) ולפי דבריו משמע דלאבוה דשמואל הוי רוב פרוצים רוב גמור אע\"ג דתלי במעשה. (ובהכי אתי שפיר מה שהקשה בס' חכמת אדם על הט\"ז ביו\"ד דאיך מהני רוב התלוי במעשה ולק\"מ דהא בדרבנן מהני ודם שבישלו הוא דרבנן).<br><b> ונראה </b> להוכיח כן מהא דפסחים (דף ד') גבי המשכיר בית לחבירו בי\"ד דאמר דאי חזקתו בדוק א\"צ לבדוק. וכתב מהרל\"ח דהחזקה היא מכח רוב בני אדם הבודקים ביתם בזמנו והשתא הא הוי רוב התלוי במעשה וגם איתחזק איסורא וש\"מ דמהני בדרבנן. ועפ\"ז י\"ל הא דספק נטל טהור דאיירי ג\"כ שיודע שהלך ליטול. וא\"כ איכא רובא להיתר דרוב ההולכין ליטול ידיהם נוטלין והוא דומה לההיא דירד לטבול. וכמ\"ש בס' מרכבת המשנה למהר\"ש. וא\"צ למ\"ש בסוף ספר סדרי טהרה דגבי נ\"י איירי שכבר התחיל להסב ומסתמא נטל כפי ההרגל דבהליכה סגי.<br><b> וראיתי </b> בספר שער המלך הל' מקואות שכתב דהט\"ז ביו\"ד לא ס\"ל כהמל\"מ אלא מתיר אף בספק מעשה בדרבנן ועל כן נדחק לפרש בדברי הטור או\"ח סי' שצ\"ד שמחמיר בספק הנוח דוקא כשיש עוד ספק אם היה קיים בין השמשות והוי ספק ספיקא לחומרא ונעלם ממנו דברי הט\"ז באו\"ח סי' ת\"ט. דביאר להדיא דאוסר ספק הנוח משום שאין בו רוב להתיר רק היכא דאיכא רוב מתיר ולפ\"ז אינו חולק על המל\"מ. ובזה נדחה מה שרצה שם להביא ראיה מסוגיא דפסחים הנ\"ל דאמר המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אינו בדוק ולא אמרינן להקל בספק בדיקת חמץ דרבנן אף אי אין חזקתו בדוק. משום דאיתחזק איסורא. ואינה ראיה לפי דברי המל\"מ דהתם הספק במעשה ומחמירין אף בדרבנן בלא חזקה או רוב להיתר כמ\"ש ועיי\"ש שהקשה על הט\"ז ביו\"ד מתוס' דפסחים (דף ט') וכתבתי במקום אחר]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם שתה השמן לבדו מברך שהכל.</b> עיי' בכ\"מ שתמה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פרש\"י והרי\"ף וכו'. ואין זה תמיה שהרי גם הראב\"ד בעל מריבו מודה לו בזה. וכמו שמבואר ממ\"ש בהשגות בפ\"י מהלכות תרומות גבי כוסס חטה דמברך עליה בורא פרי האדמה אף אי נימא דגבי תרומה פטור משום דאזוקי מזיק גבי ברכה לא מפטר לגמרי וכן דעת כמה פוסקים גבי כוסס שעורין דמברך וכן פסק בהג\"ה באו\"ח סי' ר\"ח אע\"ג דודאי פטור גבי תרומה וכ\"כ הפר\"ח להצריך ברכה גבי שמן. וכן מאי דפטרינן גבי אכילת ושתיית יוה\"כ כגון בשתיית חומץ ואכילת פלפלין רטובין מ\"מ בברכה מחייב וכמ\"ש בסי' תרי\"ב דכיון שנהנה הגרון מעט מחייב לברוכי עליה אע\"ג דאזוקי מזיק ליה ואינו אוכל הראוי לאכילה לא מפטר רק מברכת פרי העץ וכדאיירי בסוגיא דברכות (דף ל\"ה סוף ע\"ב) אבל מברכה כללית אפשר דלא מפטר."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן בורא פרי האדמה.</b> וכתב הכ\"מ שתמה הרמ\"ך כיון דפלפלין מקרי עץ וחייבים בערלה למה אין מברכין ברטיבי בורא פרי העץ. ועיי' מה שתירץ בזה הכ\"מ ז\"ל. ומיהו על רבינו מעיקרא לק\"מ דאיהו אזיל לטעמיה שלא זכר כלל דין הפלפלין שחייבים בערלה והשמיט בדיני ערלה הך ברייתא דמייתי הגמ' בברכות ובכמה דוכתי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת\"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה הפלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. וכתב הפר\"ח דסובר רבינו דרק ר' מאיר הוא דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה דר\"מ וס\"ל דפלפלין לא מקרי עץ מאכל לגבי ערלה ורק בברכת הנהנין חייב כיון שנהנה קצת. ולפ\"ז על כרחך לרבנן אין לברך עליו בורא פרי העץ כיון דלא מקרי עץ מאכל ופסק רבינו כרבנן. ונראה דטעמא דרבנן דלא דרשי קרא דעץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה וכו'. דס\"ל כדרבי יוסי דאמר בריש פ\"ק דערלה גבי הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה דאפי' אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. וטעמא דר' יוסי מפרש בירושלמי ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות פטור. וא\"כ דאיצטריך להו קרא לכדר' יוסי משו\"ה לא דרשי מיניה להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ומיהו כיון דחשיב אוכל ופרי לעניין ברכה נראה דהוא הדין דחשיב פרי לעניין חיוב מעשר עכ\"פ מדרבנן ויתבאר בהלכות ערובין."
+            ],
+            [
+                "<b>והנובלות שהן פגין מברך תחילה שהכל.</b> ובפירוש המשנה פ\"ו דברכות כתב רבינו דנובלות הן הפירות שנפלו מן האילנות פגים קודם שנתבשלו. ומשמע דבכל הפירות קאמר ואף בענבים שכבר הגיעו לכפול הלבן שנקראים בוסר אין מברכין עליהן ברכת פרי העץ וכן משמע מדברי הש\"ך שכתב ביו\"ד סי' רצ\"ד דאף דנובלות דענבים אע\"ג דהוו פרי לעניין ערלה ורבעי אפ\"ה לעניין ברכה לא הוי פרי ומברכים עליהן שהכל. ומשמע דאף שהגיעו לשיעור בוסר דאז הוא דנאסרו משום ערלה ורבעי וכדמוכח במתניתין דפ\"ק דערלה ודברי רבינו בסוף פ\"ט מהלכות מעשר שני ונטע רבעי. ואפ\"ה אינו מברך עליהן אלא שהכל [ונראה דטעמא משום דלא מצינו דאיקרי פרי כלל אלא בשהגיע לעונת המעשרות דבו נאמר מפרי העץ אבל הבוסר שאינו חייב במעשר לא נקרא פרי כמו שנראה מדברי רבינו בפ\"ב מהל' מעשר וכיון דלא מצינו שנקרא פרי כלל לכך לא תקנו בברכתו לשון פרי כלל רק שהכל. ואינו מוכרח דמכל מקום נקרא פרי גבי נזיר וכן כפניות פרי לכל דבר חוץ ממעשר כדאיתא בערובין (דף כ\"ח) אלא משום דאמר התם גבי חזיז דאין מברכין אלא שהכל משום דלאו גמר פרי] וזה דלא כמ\"ש הכ\"מ בהלכות מעשר שני ונטע רבעי בפרק הנזכר בפשיטות דעל בוסר דענבים מברך בורא פרי העץ ומחמת כן הוקשה אצלו דברי רבינו דשם ולפי מ\"ש אתי שפיר דברי רבינו ויתבאר התם בס\"ד. [ושם יתבאר ג\"כ הטעם דסמדר אסור בערלה וברבעי אף שאינו נקרא פרי. ומיהו כשהגיע לעונת המעשרות נראה שגם רבינו מודה דמברכין עליה בורא פרי העץ כיון שאז נקרא פרי העץ כדמוכח בפ\"ב מהל' מעשר וכן בפ\"ה מהל' שמיטה מוכח שאז הוא פרי גמור שהרי נתבטל מהאילן דין שביעית וכן דעת הגאון בביאורי או\"ח דברכה הוי כמעשר. ובערובין (דף כ\"ח ע\"ב) פרש\"י דאם הוא גמר פרי לעניין מעשר כ\"ש לשאר מילי. ועיי' בס' א\"צ מה שתמה על דברי הט\"ז באו\"ח]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעה צריכין להודות וכו' בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו.</b> וכתב הכ\"מ דאע\"ג דבגמ' אסיקנא בקשיא דאימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן פסק רבינו כמר זוטרא דאמר עשרה ותרי מינייהו רבנן דמילתא דרבנן היא ולקולא. ומעדני יו\"ט הקשה על הכ\"מ דקרי קולא מה שמברך רק בעשרה הא אדרבה חומרא היא שצריך לברך כל שיש עשרה. וכן תמה על הרא\"ש שכתב דכיון דלא איפשטא בעינן תרווייהו לחומרא שיהיו עשרה שאר עמא ותרי רבנן ואמאי הוי חומרא מה שפטור לברך בעשרה הא קולא היא ולברך הוי חומרא וכמ\"ש התוס' עיי\"ש. ואני אומר דעדיפא הו\"ל להקשות על דברי הרא\"ש שסותר ג\"כ דברי עצמו שכתב בסוף פ\"ק דברכות גבי בעיא דנקט כסא דשיכרא דלא איפשטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. הרי דקרי קולא מה שאינו צריך לברך ואמאי קרי חומרא כשאינו צריך לברך ברכת הגומל בעשרה. ואין לומר דס\"ל להרא\"ש דשאני ברכת הנהנין דקיי\"ל דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ומשו\"ה הוי קולא כשאינו מברך וכמ\"ש מהרש\"א סברא זו בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ב) דהרא\"ש ודאי לא ס\"ל סברא זו וכמבואר ממ\"ש בתשובה והובא בס' חק יעקב סי' תע\"ד דאם מונע מלברך מחמת איסור ספק ברכה לבטלה אינו בכלל איסור הנאה בלא ברכה. [אבל באמת י\"ל דודאי משום חיובא דגברא הוי חומרא לברך וקולא שלא לברך וכן מצינו בע\"ז (דף מ\"ו ע\"ב) עיי\"ש. אבל מ\"מ מחמת איסור לא תשא שיש על המברך ברכה שאינה צריכה. אדרבא הוי קולא אי אמרינן דלברך מספק ולא לחוש שמא אינו צריך לברך ועובר על לא תשא. וחומרא היא לומר שלא לברך דשמא אינו צריך ועובר על לא תשא. וכ\"כ הב\"י באו\"ח סי' ס\"ז בשם הרב מנוח דמטעם זה קיי\"ל דאינו מברך בכל ספק ברכות. וכ\"כ הכ\"מ לקמן בסוף פי\"א. [אמר נפתלי במפח נפש. חסר פה כשורות שתים אשר לא היה לאל ידי להעתיקם מתוך הכתב כי מחוק הוא].<br><b> וממ\"ש </b> יתבאר דמה שהקשה הפר\"ח באו\"ח שם על הרב מנוח מדברי התוס' והרא\"ש דפ\"ק דברכות לק\"מ וגם דלא כמ\"ש בספר פני יהושע דלכו\"ע ליכא איסור לא תשא במברך מחמת ספק. ומה שהביא ראיה דאי הוה ביה ספק הו\"ל לברך בספק ברכה בריך רחמנא. ואינו ראיה די\"ל דגם זה אסור בתורת חוב כמ\"ש בס' חוות דעת סי' ק\"י. וכ\"כ הפמ\"ג באו\"ח סי' רי\"ט. ועוד י\"ל למאי דמשמע מדברי רבינו יונה ריש פ' הרואה דצ\"ל ג\"כ רחמנא אלהנא וא\"כ א\"א לברך מספק דזה הוי ג\"כ משמות שאינן נמחקין ואסור להזכירו בחנם. וכ\"מ בריש תמורה לדעת רבינו בסוף הלכות סנהדרין וכן מצאתי שכתב להדיא המל\"מ בשם ריב\"ש לעיל דשם אלהינו אסור להזכירו. ובפ\"ק דסוטה מוכח דשם אלהים אסור להזכירו לבטלה. וראיתי בספר נזירות שמשון בסי' קס\"ז שהניח בצ\"ע אי רשאי לומר בספק בריך רחמנא אי שייך בזה ברכה לבטלה דהא מצינו בגמ' מלת רחמנא שהיה מורגל בפיהם. ולפי מ\"ש אין ספק דאסור ולא דמי להא דהיה מורגל בפיהם דשאני התם דהוי בתורת חוב או צ\"ל ג\"כ אלהנא כנ\"ל]. אלא נראה דס\"ל להרא\"ש והכ\"מ כמ\"ש בס' זהב שיבה דדוקא כשאנו אומרים שאינו צריך לברך הוי קולא וכח דהיתרא אבל כשאנו אומרים שאינו יכול לברך אלא א\"כ יטריח את עצמו לחזור אחר י\"ב [בי עשרה ותרי דרבנן] הוי חומרא. והיינו שכתב הכ\"מ דרבינו פסק לקולא בדרבנן לומר שאינו צריך לטרוח ולחזור אחר עשרה וכה\"ג מצינו דטירחא חשיבא חומרא וכשאינו צריך לטרוח הוי קולא אע\"ג דמפסיד מידי בערובין (דף נ\"ב). [וכה\"ג כתבתי בחידושי לקידושין].<br><b> אמנם </b> הא קשיא לי על דברי הכ\"מ כאן לפי מ\"ש בעצמו בסוף הלכות אלו על מ\"ש רבינו שם דכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה דטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ולפ\"ז קשה אמ\"ש כאן דפסק רבינו לקולא משום דמילתא דרבנן הוא. דמ\"מ נהי דמטעם זה אין להחמיר להצריך לחזור אחר י\"ב אבל מ\"מ משום ספק עובר על לא תשא הוה לן להחמיר לחזור אחר י\"ב דשמא אסור לברך בעשרה וכשיברך יעבור על לא תשא וצ\"ל דס\"ל דברכת הגומל דמי לברכת שהחיינו שכתב הב\"ח בסי' כ\"ט דרשאי לברך מספק ואין בה משום ברכה לבטלה משום שהיא ברכת שבח והודאה ואינו אומר בה וצוונו.<br><b> [גם </b> מה שהקשה הפר\"ח על הרב מנוח מסוגיא דגמ' בפ' הרואה (ברכות דף ס') גבי ברכת שהחיינו בכלים חדשים דחשיב כח דהיתרא מאן דמיקל שלא לברך וחומר למאן דמצריך לברך. וקושיא זו קשה אף לפי דברי מהרש\"א בפ' ערבי פסחים דשם לא שייך איסור דליהנות בלא ברכה כמ\"ש תוס' בפסחים (דף נ\"ג ע\"ב) דזה אינו אלא כשהגוף נהנה. וזה דלא כמ\"ש בספר בא\"י שהקשה מדנפשיה קושיית הפר\"ח. ותירץ ע\"פ מ\"ש מהרש\"א בפסחים דלא לקני בית ולא להני מספק ונעלם ממנו מ\"ש. ולפי מ\"ש הב\"ח אתי שפיר דגבי ברכת שהחיינו אין בה משום ספק לא תשא משום שהיא ברכת שבח והודאה ובאה על שמחת הלב ואינו אומר בה וצוונו ולכך יכול לברך אותה מספק ובס' אליה זוטא כתב דמטעם זה לא אמרינן בה ספק ברכות להקל. ולפ\"ז שפיר הוי כח דהתירא מאן דפטר. ושוב ראיתי להצל\"ח בברכות (דף ס') שהקשה מדנפשיה קושיית הפר\"ח ותירץ מדנפשיה כמ\"ש ע\"פ דברי הב\"ח.<br><b> או </b> אפשר לומר טעם לדעת רבינו דמשום דאסיק רב אשי בקשיא עליה דמר זוטרא אין לנו לדחותו מהלכה דקיי\"ל בכל דוכתא דקשיא יש ליישבה אי לא אסקה בתיובתא כדפרש\"י בסנהדרין (דף ע\"ב) וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש פ\"ד דברכות ופ\"ב דשבת ופ\"ו דגיטין ושארי פוסקים. וה\"נ אפשר ליישב קושיית רב אשי דלא מבעיא למ\"ד ביומא (דף נ\"ז) ובסנהד��ין (דף ס\"ו) וכמה דוכתי דלא בעינן או לחלק דס\"ל דמשמע אחד אחד בפני עצמו דלדידיה ודאי אין לנו לומר דקרא דוירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים וגו' היינו שניהם כאחד עשרה שאר עמא ותרי רבנן. דהרי בעלמא נמי לא משמע ליה דוקא שניהם כאחד. אלא אפי' למ\"ד התם דבעינן קרא לחלק ובלאו קרא משמע ליה דוקא שניהם כאחד מ\"מ כאן על כרחך גלי קרא דלא נימא שניהם כאחד מדכתיב בקהל עם ובמושב ולא כתיב בקהל עם ומושב. וכה\"ג כתבו התוס' בשבת (דף ע'). ועוד דלא הו\"ל לומר אלא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים. ויהללוהו למה לי ש\"מ דאתא לחלק לומר דלא בעינן שניהם כאחד דוקא. ובכה\"ג אמר בסנהדרין גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו ואמו בלא אביו מניין תלמוד לומר אביו קלל אמו קלל פרש\"י דכתיב איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דסמך קללה אצל אב וסמך קללה אצל אם. וה\"נ מדסמך ירוממוהו אצל קהל עם וסמך יהללוהו אצל מושב זקנים ש\"מ לחלק דלא בעינן שניהם דהיינו קהל עם וגם מושב זקנים. אלא מושב זקנים בכלל קהל עם הן. והא דלא אמרינן לחלק ממש דהיינו או עשרה שאר עמא או תרי רבנן לחוד ליסגי דא\"כ אמאי שני קרא בדיבוריה דהו\"ל למכתב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים ירוממוהו ואז הו\"א דלחלק ממש אתא אידך ירוממוהו כמו דאמרינן גבי אביו קלל אמו קלל. ומדשני קרא בדיבוריה וכתיב גבי קהל עם לשון רוממות וגבי מושב זקנים לשון הילול לא אמרינן דלחלק ממש אתא דליסגי בחד מינייהו אלא לומר דמושב זקנים הוא בחשבון קהל עם. דהיינו עשרה שאר עמא ותרי מנייהו רבנן. דאלו עשרה שאר עמא וגם תרי רבנן ליכא למימר מדמחלק קרא לכתוב רימום והילול. ועשרה שאר עמא או תרי רבנן ליכא למימר מדלא כתיב בתרווייהו חד לישנא או רימום שני פעמים או הילול שני פעמים. אלא מדכתב בתרווייהו ב' לישני על כרחך כדאמרן].<br><b> ומה </b> שהקשה הפמ\"ג בריש סי' רי\"ט דאמאי פסק רבינו לקולא הא הוי דברי קבלה וקיי\"ל דדברי קבלה כדברי תורה דמי וה\"נ אסור ספק דדברי קבלה כמו ספק דדברי תורה. יש לי ליישב דעת רבינו ז\"ל דאזיל לשיטתו שכתב בפ\"י דהלכות איסורי ביאה ושלהי הלכות כלאים ופ\"ט מהל' טומאת מת דאיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים. אבל מן התורה כל הספיקות מותרין. וא\"כ י\"ל דלא עשו רבנן בזה דברי קבלה כד\"ת לאסור ספיקו דהן אמרו והן אמרו דספק שבתורה לחומרא ובדברי קבלה לקולא. ומשו\"ה אזיל כאן לקולא בפירושא דקרא דדברי קבלה. ויש להביא ראיה לזה דכה\"ג מצינו דאמר בפ\"ט דשבת (דף פ\"ג ע\"ב) גבי טומאת דנפקא לן מדכתיב תזרם כמו דוה. וכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם. ומסקינן התם לקולא בפירושא דקרא לומר דאקשה רחמנא לנדה דאינה לאיברין ולמת דלא מטמא בכעדשה. וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה. וש\"מ דאזלינן בכה\"ג לקולא אף בדברי קבלה. ומ\"ש רבינו בהלכות תענית פ\"ה גבי ט' באב דבין השמשות שלו אסור והוא מסוגיא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ד ע\"ב) ובטורי אבן פ\"ק דמגילה למד מזה דספק דברי קבלה לחומרא כמו ספקו של ד\"ת. ולדידי אינו מוכרח די\"ל דשאני ספקא דביה\"ש משאר ספיקות. דביה\"ש איקבע איסורא מיקרי כיון שהוא בהכנסת היום וסברא זו כתב הלח\"מ לדעת רבינו בפ\"ח מהלכות שגגות דמחייב שם רבינו אשם תלוי לעושה מלאכה בביה\"ש דערב שבת אע\"ג דלא מחייב אשם תלוי אלא בדאיקבע איסורא ודייק מזה דהא נמי חשיב איקבע איסורא וכדאמרן. וא\"כ אין ראיה מכאן לשאר ספק דדברי קבלה ואפשר שלזה נתכוון ג\"כ הרב ��מגיד שם בהל' תענית שכתב דאע\"ג דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא ע\"כ. והיינו משום דספק זה דביה\"ש חמור כנ\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וכו' וכן מד\"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית ויאכל כזית.</b> וכ\"כ עוד רבינו בסוף פ\"ג דאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית לבסוף אינו מברך כלל. ושם כתב הכ\"מ דטעמו דמשקין שיעורן ברביעית מדאשכחן בעלמא לעניין אכילת איסור דחייב בשתיית משקין אסורים ברביעית דומיא דאוכלים בכזית. והנה הכ\"מ סתם דבריו ולא ביאר המקום אשר יאמר כי הוא זה שבו מבואר דחיוב שתיית משקין אסורים ברביעית. אמנם יש ללמוד כן מדברי רבינו בפי\"ד מהלכות מאכלות אסורות (דין ט') ומשם מתבאר דלאו דוקא משקה ממש הויא שיעורא ברביעית אלא דהוא הדין לאוכלין שהמחן ועשה מהן משקין שיעורא ברביעית. וראיתי בשו\"ת פנים מאירות ח\"ב סי' קל\"ו שהקשה על זה והביא ראיות לסתור דעת רבינו והכ\"מ כאן לעניין שיעור משקין באיסורין וברכה. ובאמת דבריהם נכונים ויתבאר אי\"ה בריש הלכות חמץ דבאמת חד שיעורא הוא דלח רביעית הוא כזית ביבש וכדאמר רב יוסף בשבת (דף ע\"ז) [ובזה נדחה מה שהביא ראיה דשיעור משקה בכזית מהא דאמר התם המשקין היוצא מהפירות כמותן. דאפי' תימא דמשקין שיעורו ברביעית הוי בכלל כמותן כיון דכזית ביבש הוי רביעית בלח ונמצא דאידי ואידי חד שיעורא הוא. וכן נדחה עפ\"ז מה שהביא ראיה דגבי דם שיעורו בכזית ודם הוי משקה כדאיתא בירושלמי. ואינה ראיה לפי מ\"ש דהתם נמי שיעור כזית אינו אלא כשהוא יבש וקרוש אבל כשהוא לח הוא ברביעית ותדע שהרי בסוף פ' חרש איתא בהדיא דדם שיעורו ברביעית והוא לכאורה סותר לכריתות דאיתא התם דדם שיעורו בכזית. אך לפי מ\"ש אתי שפיר ואדרבא מכאן ראיה לדעת רבינו. וכן יש לפרש הא דאיתא בתוספתא דתרומות והעתיקה רבינו בהל' תרומות כשם שאכילתה בכזית כך שתייתה בכזית היינו כזית ביבש כאכילתה ובשתיה קושטא דהוי רביעית. וכך יש לפרש התוספתא דפסחים גבי חמץ ודיומא גבי יום הכפורים ובכריתות גבי חלב] ומזה קשה לי אמ\"ש בס' גן המלך דאכילה ושתיה אינן מצטרפין משום דאין שיעורן שוה דזה בכזית וזה ברביעית. ומה שהביא ראיה ממ\"ש תוס' בזבחים (דף ק\"ט) י\"ל דאיירי שם אליבא דר' מאיר ואיהו אפשר דסבר כסברת אביי בשבת שם אבל קיי\"ל כר\"י. וכן פסק בעצמו בספר גינת ורדים. והטעם מבואר בהל' חמץ.",
+                "<b> ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית.</b> ועיין בכ\"מ שנראה מדבריו שעד רביעית דנקט היינו עד ולא עד בכלל דדוקא פחות מרביעית א\"צ ברכה אבל רביעית בעי ברכה. וכך נראה ג\"כ מדברי המעדני יו\"ט פ\"ב דברכות וכ\"כ בצל\"ח שם. ואינו מחוור דעל כרחך רבינו עד רביעית ורביעית בכלל קאמר מדנקט שא\"צ ברכה לאחריה משום מטעמת ואי בפחות מרביעית בלא\"ה א\"צ ברכה לאחריה כמו שמבואר לעיל בסמוך. אלא ודאי דברביעית קאמר דא\"צ ברכה לאחריה משום מטעמת והוא הדין לפניה בכה\"ג נמי א\"צ ומה שהקשה בס' עטרת ראש על דעת הפוסקים שמפרשים הא דאיתא בגמ' רב אמי ורב אסי טעמי עד שיעור רביעתא דהיינו עד ועד בכלל. ואמאי פירשו להקל הא קיי\"ל דכל שיעורי חכמים הוא להחמיר והא ודאי לק\"מ דדוקא במילתא דתנאי במשנה או ברייתא קיי\"ל להחמיר אבל במימרא דאמוראי לא פסיקא לן וכמ\"ש התוס' בפ' אלו טריפות (ריש חולין דף מ\"ו) אלא הא קשיא לכאורה דמ\"מ מיבעי לן התם במילתא דאמורא וא\"כ ה\"נ איכא לספוקי כאן. וזה כבר הוקשה לבעל מעדני יו\"ט עיי\"ש. ובאמת גם זה לק\"מ דגבי ברכה דרבנן קיי\"ל לקולא גם בספק דאבעיא שלא נפשטה כמ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בסוף פ\"א דברכות. ולפי מ\"ש הרשב\"א והר\"ן אההיא דכל שיעורי חכמים להחמיר דאינו אלא באיסור דאורייתא דוקא אבל בכל איסורי דרבנן מקילינן. ולפ\"ז מעיקרא לק\"מ קושיית המעדני יו\"ט וספר עטרת ראש הנ\"ל.<br><b> [אלא </b> דקשה לי מסוגיא דעירובין (דף י\"ב) גבי הא דאמר התם רב אחלי עד ארבעה פי' דמבוי שהוא יותר מארבעה עד ארבעה צריך לחי וקורה ומוכח התם דעד בכלל וארבעה צריך אא\"כ שהוא פחות מד' א\"צ ואע\"ג דהוא דרבנן ובמימרא דאמורא ואמר לחומרא. ומיהו לתירוץ ראשון שכתבתי אתי שפיר דגבי מחיצות דערוב מחמירין בספק בעיא דלא איפשטא כמ\"ש בס' קרבן נתנאל בערובין אבל להרשב\"א קשה. אך בריש פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) משמע כהרשב\"א דהא משני התם אליבא דרב אסי דהא דתניא קטן יוצא בערוב אמו עד בן שש היינו עד ועד בכלל והוא לקולא. ומיהו י\"ל דגבי ערוב מקילין טפי מבשאר שיעורי דרבנן. ועוד י\"ל דהתם איכא נמי חומר דהא מפסיד מצד אחר ובכה\"ג אמר עד ועד בכלל כדמוכח בריש פ\"ד דברכות (דף כ\"ח) ועיי\"ש בתוס' (סוף דף כ\"ז)]."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הברכות כולן אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו.</b> והנה הכ\"מ הראה מקום להא דתניא בפרק היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ולפי מ\"ש הרא\"ש בפ' מי שמתו לאו ראיה היא שכתב דלמ\"ד הרהור לאו כדבור דמי מפרש דבלבו היינו שלא השמיע לאזנו אבל הוציא בשפתיו. ומיהו מדברי הב\"י מטור או\"ח סי' קפ\"ה נראה דטעמו של רבינו שכתב כאן דאם בירך בלבו יצא ואע\"פ שלא הוציא בשפתיו הוא משום דפסק כדאמר רבינא בפ' מי שמתו דהרהור כדבור דמי. ולפ\"ז צ\"ל דגם גבי ק\"ש סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי שם אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאיירי בק\"ש. וכבר כתבתי בהלכות ק\"ש דזה אינו דא\"כ הו\"ל לרבינו לכתבו בהל' ק\"ש דיוצא בלבו אע\"פ שלא הוציא בשפתיו ומדלא כתבו שם רק כאן גבי ברכות משמע דמחלק ביניהן והוא כמ\"ש בשאגת אריה דשאני ק\"ש דכתיב בה דבור ובזה הוא דפליג רב חסדא ואמר דלאו כדיבור דמי. ושם נתבאר דנהי דהראיה שהביא השאג\"א מדברי רבינו פכ\"ד מהלכות שבת איננה מכרחת מ\"מ יש להוכיח כן ממ\"ש רבינו בפ\"ג דהלכות ק\"ש וגם מסוגיא דשבת (דף ק\"נ) יש להוכיח דכל היכא דכתיב דבור ממעטינן הרהור ורק גבי ברכות דלא כתב דיבור הוא שיצא בהרהור לחוד. ועפ\"ז מיושב ג\"כ מה שהקשה בצל\"ח על דברי רבינו דכאן פסק דהרהור כדבור ובהלכות שבועות ונדרים פסק דצריך הוצאת שפתים. ולפי מ\"ש לק\"מ דשאני התם דכתיב בשבועה לבטא בשפתים. ועוד כתיב ככל היוצא מפיו יעשה.<br><b> [והיינו </b> טעמא שפסק באו\"ח סי' מ\"ז דמהרהר בדברי תורה א\"צ לברך דהתם נמי ילפינן לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא ואין הרהור בכלל קריאה וכ\"כ השאג\"א בסוף סי' כ\"ד. ובזה נסתלק קושיית הגר\"א שם וז\"ל צ\"ע וכי ליכא מצוה בהרהור והא כתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע בלב. וע\"פ דברי השאג\"א לא קשה מידי דמ\"מ לא מצינו שחייבה תורה לברך אלא הקורא ולא המהרהר וכה\"ג כתבו ג\"כ התוס' בפ' מי שמתו (סוף ברכות דף כ') עיי\"ש. ובס' נשמת אדם כתב די\"ל דסתם הגיון לא הוי בלב אלא דיבור כמו אמת יהגה חכי. ובאמת נמצא הרבה כזה כמו (ישעיהו נ״ט:ג׳) ולשונכם עולה תהגה וכן (איוב ל') והגה מפיו יצא ובילקוט שם אין הגה אלא תורה וכמה דאת אמר והגית בו משמע דוהגית הוי דבור דומיא דהגה מפיו יצא. ונראה שזהו כוונת הגמ' בפ\"ב דברכות (דף ט\"ו) דקאמר הסכת ושמע ישראל בדברי תורה כתיב פי' שד\"ת צריכין להשמיע לאזנו ועיין במסכת ערובין. וכן משמע בס' פני יהושע שפירש כן דאינו יוצא בד\"ת אם לא השמיע לאזנו וא\"כ אין לברך על זה. ובזה נדחה מ\"ש הצל\"ח דאין חיוב ברכת התורה מדאורייתא מדאינו מברך בעל קרי שמהרהר בק\"ש למ\"ד הרהור כדבור ולפי מ\"ש שאני ברכת התורה שאין מברכין אהרהור].<br><b> ועוד </b> נתבאר שם בהלכות ק\"ש דכי אמרינן בשאר ברכות הרהור כדבור דמי היינו במי שראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו. ומשו\"ה אין דיבור מעכב בו אבל במי שאינו ראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו אינו יוצא בהרהור. ויישבתי בזה קושיית בעל פר\"ח מסוגיא דבפרק מי שמתו ועיי\"ש. וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הפר\"ח מסוגיא דפ' ג' שאכלו (דף נ') גבי שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה דתני דפולטן ומוקי ליה במידי דלא ממאיס אבל במידי דממאיס מסלקן לצד אחד ומברך והא דתני בולען בלא ברכה מוקי לה במשקין וכן פסק רבינו בפ\"ח ואמאי לא יברך בהרהור אי הרהור כדיבור דמי. ולק\"מ דשאני התם דאינו ראוי לברך בדבור כשהמשקין בפיו ומשו\"ה לא מצי לברך בהרהור בלבו. וכן יש לתרץ עפי\"ז מה שהקשה הפמ\"ג בפתיחתו להלכות ברכות דלמה אם נסתפק אם ברך ברכת המזון חוזר ומברך בפה יהרהר בלבו ודיו לדעת רבינו כאן דיצא בדיעבד אף בבהמ\"ז ומשום ברכה שאינה צריכה עובר לדידיה בלא תשא דבר תורה. ונהי דבהמ\"ז הוי מן התורה וספקו לחומרא והאיכא חומרא לא תשא וטוב לברך בהרהור דליכא לא תשא עכ\"ד. ולפי מ\"ש לא קשה מידי דעל כרחך צ\"ל דמשום מצות בהמ\"ז ספיקו דוחה לספק איסור לא תשא מטעם שיתבאר לקמן בפרק שני. דאי איתא דאיכא איסור לא תשא לברך בפה א\"כ גם בהרהור לא יצא בכה\"ג דאינו ראוי לברך בפה וכיון דגם בהרהור אינו יוצא אא\"כ ראוי לברך בפה על כרחך צ\"ל דבספק ג\"כ ראוי לברך בפה וליכא משום לא תשא כלל. ומשו\"ה כיון דרשאי לברך בפה מוטב משיברך בהרהור. ושוב ראיתי לבעל פמ\"ג בעצמו בסי' קצ\"ט שכתב סברא זו דאף למ\"ד הרהור כדבור היינו דוקא בראוי לדבר. וזה דלא כמ\"ש בס' גן המלך דאדם שנסתפק בברכה יברכנה בלבו ויוצא בה ממ\"נ שאף אם לא ברך יוצא בהרהור ואם ברך אינו עובר משום לא תשא בהרהור ולא הרגיש בקושיית הפר\"ח ובעל פמ\"ג. ועל כן אינו יוצא ידי חובה בהרהור בכה\"ג שמסופק ואינו ראוי לברך בדבור.<br><b> [ומיהו </b> כתיבה הוי כדבור מטעם שכתב בשב יעקב סי' מ\"ט דיכול לקיים ושננתם לבניך וללמד לאחרים ע\"י כתיבה. ודלא כמ\"ש בשו\"ת חוות יאיר סי' ט\"ז. ומ\"מ בעלמא היכא דבעינן דבור י\"ל דכתיבה נמי לאו כדיבור דמי וכמ\"ש השב יעקב. וכן משמע בתוס' גיטין (דף ע\"א) אך מה שהביא חכם אחד בתשובת ר\"ע אייגר סי' כ\"ט ראיה לזה מהא דתנן אלם לא יתרום וטעמא מפני שאינו יכול לברך ולא אמרינן דיברך בכתב ואין זו ראיה כלל דשאני אלם שאינו ראוי לדבר והו\"ל כמו שאינו ראוי לבילה והכי איתא ביבמות (דף ק\"ד) גבי חליצה. וכן נדחה מה שרצה בסי' ל\"א להביא ראיה מתוס' במנחות (דף נ\"ה) שלא כתבו דהפרשה יכול להיות באלם ע\"י כתב ש\"מ דלאו כדיבור דמי. וליתא דשאני אלם כמ\"ש. וכן משמע מדברי תוס' בסוף פ\"ד דסוטה (דף כ\"ז ע\"ב). אלא דמ\"מ הדין אמת כמ\"ש בשו\"ת שב יעקב הנזכר. וכ\"כ רדב\"ז ח\"ג סי' תר\"ה. ועיין בנודע ביהודה חלק ג' יו\"ד סי' ס\"ו ובשו\"ת שער אפרים סי' ע']."
+            ],
+            [
+                "<b>כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו וכו'.</b> וכתב הכ\"מ בפרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך א\"צ לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הבא מלח הבא ליפתן א\"צ לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי א\"צ לברך וכו' ופסק רבינו כרב ששת דבתרא הוא ע\"כ. וראיתי לבעל הצל\"ח שהקשה על דברי הכ\"מ הללו דהא לא קיי\"ל כבתרא רק מאביי ורבא ואילך אבל קודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. וא\"כ אמאי פסקו כאן כרב ששת נגד רב ור' יוחנן דקדמו. ויש לי ליישב דברי הכ\"מ דטעמו הוא לשבח ע\"פ מ\"ש בחידושי הרשב\"א (דף קמ\"א) אהא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב קודם אביי ורבא היינו היכא דאיכא אמר ליה התלמיד לרב דחשבינן ליה כיושב לפניו אבל כשנחלקו כשני חולקים דעלמא הלכה כבתראה עכ\"ד. והביאו הרב המגיד פ\"ב דשבת וגם הכ\"מ זכרו בהלכות מילה. ולפ\"ז אתי שפיר דפסקינן כרב ששת שהוא בתרא נגד רב ור\"י שהרי נחלק עליהם כחולק בעלמא בלשון רב ששת אמר וכו' ולא בלשון אמר ליה רב ששת. וראיה לזה מדברי התוס' בע\"ז [עב: ד\"ה אמר] שכתבו שם אדרב ששת דר\"ת פסק כוותיה דבתרא הוא נגד רב הונא ורב חסדא והמעדני יו\"ט הקשה שם על דברי התוס' כקושיית הצל\"ח על דברי הכ\"מ כאן. ולפי מ\"ש ליישב דברי הכ\"מ גם דברי התוס' אתי שפיר דהתם נמי לא פליג רב ששת בלשון אמר ליה דנחשב ליה כתלמיד היושב בפני רבו. אלא אמר מילתא בפני עצמו אמתניתין ועיי\"ש. וכן י\"ל בזה מה שהקשה מהרש\"ל על דברי התוס' בפ\"ק דביצה (דף ט') שכתבו דהלכה כרבה דבתראה הוא נגד אבוה דשמואל דכלל זה אינו רק מאביי ורבא ואילך דהתם נמי חלוקין כשני חולקין בעלמא עיי\"ש. וכן יש ליישב עפ\"ז מה שהקשה הרא\"ש על הרי\"ף דפרק ר' אליעזר דמילה סי' ה'. וגם מה שהקשה אהראב\"ד בפרק אלו מגלחין סי' ס\"ז עיי\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהא המברך חייב באותה ברכה.</b> וכתב הכ\"מ דאתא לאשמועינן דאע\"ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה. והנה יש ללמוד כן גם ממ\"ש רבינו לקמן דין ט\"ו דהעונה אמן אחר הקטן לא יצא ידי חובתו. אך מ\"ש הכ\"מ כאן ושם מקור לזה מדתנן בסוף פ' ראוהו בי\"ד כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם אינו ראיה כלל לנידון זה דעניית אמן. דהתם גבי תקיעת שופר איירי ואפשר דעניית אמן עדיפא ויוצא בענייתו אף אחר המברך שאינו מחוייב בדבר וכמו שהוא באמת דעת הרא\"ש והובא באו\"ח סי' רי\"ט. ונראה דטעמו של רבינו שיצא לו כן מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע\"ב) דפריך אהא דתניא בן מברך לאביו קטן בר חיובא הוא. ולא משני דאיירי שענה האב אמן ובפרט לדעת רבינו קושטא דמפרש דאיירי בשענה אמן וכמ\"ש הכ\"מ לקמן בסוף פ\"ה. וא\"כ לשיטתו גופיה מוכח מדלא משני הכי ש\"מ דכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא המחוייב אע\"פ שענה אמן. וכן פסק בתשובת לחם רב הובא בעטרת זקנים סי' רט\"ו וכדעת רבינו ודלא כהרא\"ש.<br><b> ודע </b> שיש לי מקום הצ\"ע לדעת רבינו מדגרסינן בריש פ' הרואה (ברכות דף נ\"ד ע\"ב) רב יהודה חלש ואיתפח עול לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן אמר להו פטריתון יתי מלאודויי. ופריך והא איהו לא קמודי ומשני דעני בתרייהו אמן. וקשה לדעת רבינו מאי מהני דעני אמן אחר הודאתן הרי לא היו מחוייבין בהודאה זו וכי היכי דהשמיעה לא אהני אע\"ג דשומע כעונה בלא עניית אמן התם נמי לא אהני מהאי טעמא כיון שלא היו המברכין מחוייב��ם וכמ\"ש הטור בסי' רי\"ט א\"כ ה\"נ מהאי טעמא לא הוי ליה לאהני מה שענה אמן לפי דעת רבינו. ויש לי לומר דרבינו לא היה גורס כגירסא הנזכרת שלפנינו בגמרא אלא גרס כמו שהעתיק בעל עין יעקב דפריך הכי והא בעי לאודויי באפי עשרה ואהא משני דעני בתרייהו אמן. ועיין ברי\"ף שבע\"י ובס' בכור שור מ\"ש בפירוש גירסא זו. ומשמע דלפי גירסא זו לא אכפת לן כלל במה שלא היו מחוייבים בברכה זו ואם היו עשרה מלבד המודה שפיר היה יוצא י\"ח בשמיעתו אף בלא עניית אמן כמו בעלמא היכא שהמברך מחוייב. והטעם י\"ל דשאני ברכה זו דהגומל משאר ברכות הנהנין דמי שלא נהנה ולא נתחייב אינו יכול להוציא לנהנה ונתחייב. דטפי איכא לדמויי ברכת גומל לברכת המצות דקיי\"ל דאף אותו שכבר נפטר ואינו מחוייב עתה יכול לברך ולהוציא את המחוייב עתה משום דכל ישראל ערבין זה בזה במצוות. וה\"נ ברכת הגומל לא באה מחמתו רק נתחייב בה בידי שמים לכך אף מי שלא בא לידי חיוב עתה יכול לפטור למחוייב מטעם ערבות כיון דמ\"מ הוא גדול וראוי להתחייב בו. וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם ר\"י והובא בב\"י סי' קפ\"ו וקצ\"ו דאף בברכת המזון שנהנה יכול מי שלא אכל ולא נתחייב עתה להוציא למי שכבר אכל ונהנה ונתחייב בה כבר ובס' פמ\"ג כתב דהוא הדין לכל ברכות אחרונות שכבר נהנה ונתחייב בהן שייך דין ערבות. וא\"כ ק\"ו לברכת הגומל שלא באה מחמת הנאתו שיכול להוציאו אף מי שלא נתחייב ומשו\"ה מהני נמי עניית אמן של המודה שיצטרף גם לעשרה. וקושטא דגבי ברכת הנהנין שלפניה וכה\"ג היכא דלא שייך לפטור מטעם ערבות כגון באשה וחרש שוטה וקטן שאינן בני חיובא כלל אין יכולין להוציא המחוייב אף שענה אמן."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך.</b> הכ\"מ לא הראה מקור לזה רק נתן טעם לדבר משום דברכת המזון דאורייתא. והנה הדבר מבואר להדיא בירושלמי ריש ברכות רבי זעירא בשם רב ירמיה ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ומה שהקשה בס' נשמת אדם דאיך פסק רבינו שיברך מספק הא איהו סבר דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא מן התורה וכדמשמע מדבריו לעיל בפ' א'. ובסוף הלכות שבועות. וא\"כ לא מצי אתי ספק דמצות בהמ\"ז ודחי ספק איסור לא תשא דאורייתא וכדאמרינן בשבת גבי מצות מילה דספק ערל שאינו דוחה שבת. ומ\"ש הפמ\"ג סי' ס\"ז דספק מצוה דוחה ספק איסור אכתי תקשי ממילה. אמנם נראה דלק\"מ דלא דמי ספק מצות בהמ\"ז לספק ערל דהתם לא איתחזק שום חיוב למול הספק ערל שנולד כך בספיקו כגון שנולד מהול דהוי ספק שמא ערלה כבושה היא. וכה\"ג דאין ידוע אם הוא בר חיוב כלל וכדאיתא בשבת (ריש דף קל\"ה) ועיי\"ש בתוס'. משא\"כ ספק דברהמ\"ז יש לו לגברא חזקת חיוב שהרי בר חיוב הוא וגם נתחזק בחיובו משאכל וספק אם ברך ונפטר ובכה\"ג ודאי דאתי ספק חיוב דיש לו חזקה ודחי לספק איסור דברכה לבטלה שלא היה שום חזקה מעיקרא לאיסור זה. ושוב ראיתי שכ\"כ ג\"כ בשו\"ת זכרון יוסף דטעם רבינו כאן הוא משום שיש כאן חזקת חיוב לגברא.<br><b> ויש </b> להביא ראיה לחילוק הנזכר מדברי התוס' דבשבת שם כתבו דאף בלאו קרא שמעינן דספק מילה אינה דוחה שבת. ובפ\"ק דחולין (דף י\"א) בסוגיא מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא כתבו דאין לפשוט מכל הקרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא תמצא טרפה ותפסל וחילל שבת דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלידחי שבת. והיינו משום דלמצות קרבן איכא חזקת חיוב לגברא שנתחייב בודאי ולכך מצי דחי לספק חילול דטריפה דלא נתחזק איסורו. ובס' מחנה ארון הקשה אהדדי דברי התוס' דשבת ודחולין וכן בס' מעיין החכמה. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאין בדברי התוס' סתירה כלל וכ\"ש דאתי שפיר לפי שיטת רבינו בהלכות איסורי ביאה ובהלכות כלאים והלכות טומאת מת דכל ספק איסור שאין לו חזקה אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. ולפ\"ז ודאי דאתא חזקת חיוב דמצוה דהוי דאורייתא ודחי לספק איסור שאין לו חזקה שאינו אלא מדרבנן. וכה\"ג מצינו בשלהי ראש השנה (דף ל\"ד ע\"ב) גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ופריך פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ומשני לא צריכא דאע\"ג דהא ודאי והא ספק. הרי דספק מצוה דאורייתא דוחה אפילו לודאי דרבנן. ואע\"ג דיש לחלק דהתם הוי ביטול מצות ברכות דרבנן בשב ואל תעשה מ\"מ ספק איסור אפילו בקום ועשה נדחה מפני ספק קיום דחיוב עשה כשיש לו חזקה לחיוב כמ\"ש. ועוד יתבאר בזה אי\"ה בהלכות קרבן פסח. [וכן יש ללמוד ממ\"ש הפר\"ח ביו\"ד סי' ק\"י אהא דתניא גבי כהן לה יטמא אודאי ולא אספק דאיצטריך היכא שהיה חזקה להיתר טומאה משמע דאי לאו קרא היה דוחה ספק חיוב לספק טומאה. וכ\"ש לדעת רבינו דספק איסור שלא היה לו חזקה אינו אלא מדרבנן וא\"כ אתי ספק חיוב דאורייתא ודחי לדרבנן. וכהא דשלהי ראש השנה ושבת (דף קכ\"ח)]."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות.</b> רבינו ז\"ל לא מספקא ליה כדמספקא ליה לר\"י כמ\"ש התוס' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ז) דשמא חכמים כיילי ליה במה שאמרו בברייתא התם מין דגן ולא עשאו פת ברכה אחת מעין ג'. גם לא משמע ליה דיוקא של הרא\"ש והגהות שכתבו דמשמע דקאמר מין דגן אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינין דמדכר בהדיא. ונראה דטעמו של רבינו הוא דס\"ל דליתנהו להני דיוקא דדייקי הר\"י והרא\"ש מלישנא דחכמים דברייתא שזכרתי. שהרי באמת חכמים עצמן לא קאמרי כלל ההוא לישנא דהתם. אלא רבן גמליאל קאמר ליה התם בברייתא וחכמים עליה הוא דמהדרי שהרי הכי מתניא התם ר' יהודה אומר משמו של רבן גמליאל כל שהוא מז' המינין ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר\"ג אומר ג' ברכות וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' ור\"ג גופיה ודאי דלא כייל ליה לדגן במה שאמר מין דגן ולא איירי באכל דגן חי. דהא בסוגיא דסוף פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ד ע\"א) מבואר דר\"ג מודה בכוסס חטה שאינו מברך ג' ברכות. ולפ\"ז כיון דר\"ג גופיה דנקט ההוא לישנא דמין דגן לא כייל לדגן חי ולא נקט ליה דומיא דשבעת המינין. מהיכא תיתי לן לומר דחכמים כיילו לדגן חי. ומצאתי להפני יהושע שכ\"כ ותמה על דברי ר\"י שבתוס'. ושוב ראיתי שכבר הקדים בזה הרשב\"א בחידושיו והוא דעת רבינו]."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חבירים שהיו יושבים לאכול ויצאו וכו' לא הניחו שם אדם כשהן יוצאין צריכין ברכה למפרע.</b> ועיין בכ\"מ דהרא\"ש בפרק ערבי פסחים הקשה על דעת רבינו והרי\"ף שפסקו כרב ששת דסבר כרבי יהודה דאמר בברייתא שם במה דברים אמורים שאין טעונין ברכה בזמן שהניחו שם מקצת חבירים אבל לא הניחו שם מקצת חבירים טעונין ברכה וכו'. ואמאי כתב דלא סמכינן אשינויא דרב נחמן בר יצחק לרב חסדא דאתא כת\"ק דר' יהודה דקתני סתמא ��אין טעונין ברכה. ותירץ הכ\"מ דכיון דקיי\"ל כר' יהושע בן לוי דאמר בפרק זה בורר בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים וכיון שכן לפום קושטא ליכא פלוגתא בין ר\"י ות\"ק וקשיא לרב חסדא אלא דשני רנב\"י לר\"ח דאפשר דאיהו סבר דבמה לחלק ואיהו סבר כת\"ק. ומכיון דקיי\"ל דבמה לפרש ממילא קם ליה הלכה כרב ששת עד כאן וראיתי לבעל ס' אבן העוזר באו\"ח סי' קע\"ח שכתב על דברי הכ\"מ הללו דאישתמיט מיניה מ\"ש הרא\"ש שם בתוך דבריו דבברייתא במה דר' יהודה לחלוק לדברי הכל. ולפ\"ז קושיית הרא\"ש במקומה עומדת על רבינו והרי\"ף דאמאי פסקו כרב ששת דאתא כר' יהודה דיחידאה הוא. ואני אפרש שיהיו דברי הראשונים קיימים דנראה דהדין עם הכ\"מ דלא חש לדברי הרא\"ש שכתב בפשיטות דבברייתא לדברי הכל לחלוק דאין זה מוסכם לפי גירסת הרי\"ף בסוף פ' חלון דגרס בדברי ריב\"ל דפ' זה בורר כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ולא גרס במשנתינו וכן הרב המגיד בפי\"ח מהלכות שבת העתיק סתם ולפי גירסא זו אפשר דאף בברייתא הוא לפרש. וכן הוא באמת דעת התוספות בסוף פ' חלון (סוף עירובין דף פ\"א) ועיי\"ש. וגם שיטת רבינו כן הוא וכדמוכח מדברי הכ\"מ בפ\"ט מהל' ע\"א ובפ\"ה מהלכות עבודת יוה\"כ ופ\"ט מהלכות טומאת מת. וא\"כ שפיר כתב הכ\"מ כאן לתרץ קושיית הרא\"ש על רבינו והרי\"ף לפי שיטתן גופייהו דס\"ל דבמה לפרש בכל מקום. [וכן משמע בתוס' פ' ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ב ע\"א) דאיכא למ\"ד בסנהדרין דבכל מקום הוא לפרש וכ\"כ להדיא בסוכה (דף מ') וכן משמע בפירוש הרשב\"ם בבבא בתרא (דף קל\"ב ע\"ב) והוא מוכרח בסוגיא דהתם דקיי\"ל הכי דאל\"כ אמאי קאי בתיובתא אאמוראי מאימתי דר\"י בברייתא ולא משני דחולק].<br><b> ואע\"ג </b> דהרא\"ש גופיה העתיק ג\"כ בסוף פ' חלון כגירסת הרי\"ף ואפ\"ה פשיטא ליה דכללא דקאמר ר' יהושע בן לוי דבמה לפרש לא הוי רק במשנה ולא בברייתא אע\"ג דנקט סתמא ולא קאמר במשנתינו. וכן מצאתי שהקשה בס' קרבן נתנאל י\"ל דהרא\"ש אזיל לשיטתו שכתב בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ב) בפשיטות דאמרינן בפרק כירה אהא דכל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע. הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. והרי התם נקט סתמא בכל מקום ולא קאמר במשנתינו ואפ\"ה מסיק בפשיטות דה\"מ במתניתין ולא בברייתא ומשו\"ה ס\"ל להרא\"ש דה\"נ בהך כללא דריב\"ל דקאמר כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש אע\"ג דנקט סתמא אינו אלא במתניתין. אך הרי\"ף לשיטתו דהעתיק בפרק מי שהוציאוהו הגירסא בפרק כירה אההיא דהלכה כהמכריע דמסיק דלמא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. וכן הוא גירסא שלפנינו בגמרא דפרק כירה. ומשמע דלא פסיקא מילתא עכ\"פ ואפשר דקושטא דגם בברייתא הויא כללא דהלכה כהמכריע (וכן הוא באמת דעת התוס' שם (דף ל\"ט ע\"ב) ועיי\"ש ומדברי הכ\"מ בריש הלכות בית הבחירה נראה דגם דעת רבינו כן הוא) וא\"כ דאיכא למימר דלישנא דריב\"ל בפ' חלון משמע נמי ברייתא טפי אית לן למפסק כרב ששת דלדידיה פשיטא ליה הכי. וזהו שכתב הרי\"ף בפרק ערבי פסחים דלא סמכינן אשינויא דשני רב נחמן בר יצחק לדרב חסדא דמיקל לומר דא\"צ ברכה למפרע כשיוצאין וכו'. משום דאתי כת\"ק דר' יהודה אלא קיי\"ל כרב ששת דאמר שצריך לברך. ולדידיה ודאי פשיטא ליה בדריב\"ל דבמה לפרש אף בברייתא מדפסק כר' יהודה ולא חייש לספק ברכה לבטלה ש\"מ דפסיקא ליה דת\"ק דר' יהודה נמי סבר הכי דצריך לברך. ועוד י\"ל דסמך הרי\"ף ורבינו על הסוגיא דפ\"ק דביצה (דף ט' ע\"ב) דמוכח התם דבמה לפרש בכל מקום ומדברי התוספות שם משמע דבברייתא הוי אדרבא טפי לפרש מבמשנה עיי\"ש [ובזה י\"ל מה שתמה בעל יד אהרן בס' מרכבת המשנה על רבינו והרי\"ף שפסקו כריב\"ל נגד ר' יוחנן הא שמואל ג\"כ ס\"ל כר' יוחנן דבמה לחלוק והילכתא כוותייהו שהם רבים נגדו. וכן הקשה הפר\"ח בס' מים חיים ולפי דברי התוס' דביצה שזכרתי לק\"מ דבברייתא כו\"ע מודו דלא אמר במה לחלוק]."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ברך על הפרפרת לא פטר את הפת.</b> [עיי' בלח\"מ שהקשה דמשמע דס\"ל לרבינו דפרפרת אינה פוטרת ג\"כ מעשה קדירה ובגמ' מספקא להו דילמא לרבנן פרפרת פוטרת מעשה קדירה וכיון שכן הלכה כוותייהו. ומ\"ש דהוי כעין ספק ספיקא לחומרא הוא דחוק עיי\"ש. ועוד דאף בספק ספיקא כתבו כמה מהאחרונים דאזלינן לקולא ולא מברך. ועיי' במג\"א סי' קע\"ח ס\"ק י\"ב. וכן בברכת המצות כדמוכח באו\"ח סי' תפ\"ט וכ\"כ בס' א\"ז בשם ל\"ח בסוף סי' י\"ז. אלא י\"ל כמ\"ש הצל\"ח בפ\"ו דברכות לדעת הרי\"ף והרא\"ש דס\"ל דלמאי דקיי\"ל יין שבתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון ק\"ו לפרפרת שאינו עיקר למזון שאינו פוטר מעשה קדירה שהוא מזון ממש. וה\"נ י\"ל לדעת רבינו]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנוטל ידיו וכו' מברך תחילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר ע\"פ התורה אשר יורוך.</b> ועיי' בכ\"מ דרבינו העתיק לדברי אביי דאמר מצוה גבי נט\"י משום מצוה לשמוע דברי חכמים דאע\"ג דרבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דדריש נט\"י מקרא דוידיו לא שטף במים לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא וא\"כ גם לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וכן נראה דעל כרחך הא דר\"א בן ערך לא הוי דרשא גמורה דאורייתא דודאי לא פליג על בית הלל דאמרי דאין לנט\"י עיקר מן התורה וכדאיתא בריש פ\"ח דברכות (דף נ\"ב ע\"ב) ואי איתא דדרשא דראב\"ע גמורה היא הרי יש לנט\"י עיקר מן התורה ובכמה דוכתי מוכח דשום תנא אינו חולק אדבית הלל. וא\"כ ש\"מ דהך דראב\"ע אינו רק אסמכתא בעלמא. והנה סברא זו דנט\"י אין להן עיקר בדאורייתא כתב ג\"כ הכ\"מ לקמן בדין ט\"ו גבי ספק בטהרת ידים טהור ובס' שער המלך אלא שלא זכר מקור לזה. וראיתי לבעל ס' שער המלך בהלכות מקואות שפקפק שם בדברי הכ\"מ וגרם לו שחשב בדעתו שאין לדבריו עיקר בגמרא ומדעת עצמו הוא שכתב כן ונעלם ממנו הסוגיא דברכות שזכרתי דשם מבואר כדברי הכ\"מ ז\"ל.<br><b> ודע </b> שמדברי רבינו דכאן קשה לי על מ\"ש בעל פמ\"ג בפתיחתו הכוללת לאו\"ח בסוף חלק שלישי דלדעת רבינו יש חילוק בין דברים שעשו משום סייג אינו רק אסמכתא על לא תסור ולא דין תורה. אבל מצוה שתיקנו חכמים בפני עצמן כמו קריאת הלל ומגילה ונר חנוכה ד\"ת ממש יש בו מלא תסור ומשו\"ה אין מברכין וצונו רק על מצות דרבנן ולא על סייגים. ונט\"י אע\"ג דמשום סייג דסרך תרומה תקנו אפ\"ה מברכין וצוונו הואיל ואסמכוה באסמכתא חשובה עכ\"ד. והשתא לפ\"ז תקשי דאמאי כתב רבינו לדאביי ולא זכר לדרשא דר' אלעזר בן ערך דמייתי רבא. דצריכה משום טעמא דחיוב ברכה ועוד דא\"כ לאביי דמשמע דלית ליה הך דרשא כלל וכי נימא דלדידיה לא מברכינן על נט\"י ודוחק גדול לומר כן. ועוד תקשי לפי דברי בעל פמ\"ג מ\"ש רבינו לקמן בפי\"א דמברכין גם על מצות שאינן חובה כגון ערוב ונט\"י. ומשמע דגם על ערובי חצרות מברכין. וכ\"כ בהדיא בפ\"א דערובין. והוא אינו אלא משום סייג כמ\"ש שם בריש הפ' עיי\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין המים שאובין מטהרים הידים אלא בנטילה.</b> והקשה הראב\"ד הרי בעלי קריין טובלין בהן. והלח\"מ הקשה על הראב\"ד הא זה אינו רק לר' יהודה בברכות ורבנן פליגי עליה ובספר עצי אלמוגים השיג על הלח\"מ דלרבנן נמי שאובין כשר לבעל קרי שהרי אמרו דסגי אף בט' קבין וכ\"ש בטבילה בשאובין. ובאמת זו אינה השגה דכי מכשרי בט' קבין היינו בחולה דוקא אבל בבריא המרגיל דצריך טבילה אפשר דמצרכי במקוה כשירה. אלא הא קשיא על הלח\"מ דיש ראיה להראב\"ד ממתני' דריש פ\"ח דמקואות וכ\"כ הפר\"ח בסי' פ\"ח ועיי\"ש שהכריח כן להלכה כהראב\"ד מכח סתם משנה. ועוד דהני אמוראי דשקלו וטרו בברכות אליבא דר\"י הכי ס\"ל. ולי נראה ליישב דעת רבינו דלפי מ\"ש אין ראיה מסוגיא דברכות לבריא דלא איירי שם רק בחולה ואי משום מתניתין דמקוואות ג\"כ אין הכרע דאיירי בבריא דצריך טבילה אלא בחולה שטובל בשביל להוציא אחרים ואתיא כר\"י דמצריך טבילה ולא מצריך במקוה אבל בבריא דצריך טבילה לכו\"ע אין לנו דסגי בשאובין ומסתמא כעין דאורייתא תיקון. ויש להביא ראיה מדאיתא בתוספתא דמקואות כל מקום שאדם טובל בהן ידים וכלים טובלין בהן. אין אדם טובל בהן אין ידים וכלים טובלין בהן והובא במרדכי בשבועות ובב\"י ביו\"ד סוף סי' ר\"א. ומשמע דידים שוה ככלים וכי היכי דהן אינן טובלין בשאובין כאדם הוא הדין ידים."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מים שנסתפק לו אם נעשה בהן מלאכה וכו' ספק נטל ידיו או לא נטל ידיו ספקו טהור שכל ספק בטהרת ידים טהור.</b> וכתב הכ\"מ דס\"ל לרבינו דאע\"ג דאמרינן לעניין ספק טומאה ברשות הרבים קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא וכה\"ג כתב המל\"מ בהל' שאר אבות הטומאה עיי\"ש. וראיתי להרב שער המלך בהל' מקוואות כלל ה' שתמה על הכ\"מ והמל\"מ דאישתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו) גבי טמא בטומאות של דבריהם שירד לטבול וספק אם טבל וכו' ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא היינו לגברא אי בעי טבילה וס\"ל לר\"מ דלא אמר זיל טבול בטומאה דרבנן אע\"פ שיש לה עיקר בתורה ורבינו פסק כר\"מ שם. ולכן פסק גם כאן דא\"צ ליטול. וי\"ל דעת הכ\"מ והמל\"מ שלא הביאו ראיה מדברי התוס' דפ' בכ\"מ לדעת רבינו כאן דס\"ל דשאני התם גבי טמא שירד לטבול דאע\"פ שהיה בחזקת טומאה מעיקרא מ\"מ איתרע חזקתו כשירד לטבול כמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה [קמא חלק יו\"ד] סי' ס\"ה משא\"כ גבי ספק נטל ידיו או לא נטל דלא איתרע כלל חזקת טומאה דמעיקרא ואפשר דבכה\"ג בדרבנן נמי אמרינן זיל טבול ועל כן מחלק הכ\"מ דשאני ידים וכו'.<br><b> וע\"פ </b> מ\"ש נדחה ג\"כ מ\"ש בשער המלך שם בכלל ד' להביא ראיה מדברי התוס' הנזכר דלא כהש\"ך שכתב ביו\"ד סי' קי\"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואיתחזק איסורא ואח\"כ נפל אחד מהן לקדירה של היתר דאסורה (אלא) [דלא] (ד)מוקמינן לקדירה אחזקתה (והכרו\"פ כתב כן בפשיטות בסי' צ\"ח ס\"ק ג' ולא זכר דעת הש\"ך וכן דברי הט\"ז ריש סעי' א' כש\"ך ובס' ראש יוסף הקשה עליו ממ\"ש רבינו בפ\"ד דמקואות עיי\"ש). וכמ\"ש התוס' דמהאי טעמא מטהר ר' (יוסי) [מאיר] הטהרות שעשה גבי טמא שירד לטבול אע\"ג דגברא בחזקת טמא. ולפי מ\"ש לא דמי דהתם איתרע חזקת טומאה דטמא ולכך מטהר הטהרות משא\"כ היכא דלא איתרע חזקת איסור כההיא דחתיכות אפשר דאף הקדירה אסורה וכמ\"ש הש\"ך ועיי' מ\"ש בסוף ס' סדרי טהרה. מיהו ��תב שם המל\"מ לדעת רבינו דבכל ספק טומאה ברה\"ר מדינא א\"צ לטבול רק משום עצה טובה וכן הביא מתוס' דפסחים. אמנם מצאתי ראיה לדעת הש\"ך מדברי הריטב\"א שכתב בערובין דגבי מקוה אמרינן העמד אדם טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות על חזקתן דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקתן מנייהו וכדאמרינן גבי שליא בבית עד כאן אלא דאפשר דדוקא בדאורייתא. אבל מצינו גם מדרבנן דמטמאין הטהרות במכות (דף ד' ע\"א).<br><b> ועיין </b> במל\"מ הל' בכורות מה שהקשה אהא דספק נטל וספק טבל דמטהר. ומאי שנא מספק הנוח דערוב באו\"ח סימן שצ\"ד. ויש ליישב ע\"פ מה שכתב הט\"ז ביורה דעה סי' ס\"ט להתיר בשר שנתבשל ומסופקין בו אם נמלח תחלה ואע\"ג שהיה לבשר חזקת איסור והספק הוא במעשה מ\"מ כיון דרוב בני אדם אין מבשלין בשר בלא מליחה תלינן שהיה מן הרוב. וכ\"כ באו\"ח סי' ת\"ט ושם ביאר דמהאי טעמא לא דמי לספק הנוח דערובין דאזלינן לחומרא דהתם אין רוב להיתר משא\"כ גבי בשר שנתבשל עיי\"ש. ולפ\"ז אתי שפיר גבי ירד לטבול וספק אי טבל כלל דאזלינן לקולא דהתם נמי רוב היורדין לטבול טובלין וסברא זו מצאתי שכתב ג\"כ שו\"ת נודע ביהודה חלק יו\"ד סי' ס\"ה עיי\"ש. וכיון דאיכא רוב להיתר אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר התלוי במעשה והיה לו חזקת איסור. והא דאמרינן בריש פ\"ג דבכורות דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה היינו באיסור דאורייתא ולא בדרבנן. וסברא זו מצאתי שכתב כן בעל פמ\"ג בס' שושנת העמקים כלל י\"ב דהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה הוא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו וכ\"כ בס' ראש יוסף. ועוד כתב שם דבמיעוט שאין מצוי לא חיישינן אף שהרוב תלוי במעשה. אך בספר פני יהושע בכתובות (דף כ\"ג) משמע דמן התורה הוא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה. ובתשובת ר\"ע אייגר סי' קס\"ב כתב דהתוס' והרשב\"א בחולין (דף ט') סוברים שאינו אלא מדרבנן ורבינו ס\"ל שהוא מה\"ת ותליא בפלוגתא דמתניתא ור\"א בר' ינאי ורבא ורבינא בבכורות ריש פ\"ג. ועיי' מ\"ש הפנ\"י בכתובות (דף נ\"א ע\"ב) ולפי דבריו משמע דלאבוה דשמואל הוי רוב פרוצים רוב גמור אע\"ג דתלי במעשה. (ובהכי אתי שפיר מה שהקשה בס' חכמת אדם על הט\"ז ביו\"ד דאיך מהני רוב התלוי במעשה ולק\"מ דהא בדרבנן מהני ודם שבישלו הוא דרבנן).<br><b> ונראה </b> להוכיח כן מהא דפסחים (דף ד') גבי המשכיר בית לחבירו בי\"ד דאמר דאי חזקתו בדוק א\"צ לבדוק. וכתב מהרל\"ח דהחזקה היא מכח רוב בני אדם הבודקים ביתם בזמנו והשתא הא הוי רוב התלוי במעשה וגם איתחזק איסורא וש\"מ דמהני בדרבנן. ועפ\"ז י\"ל הא דספק נטל טהור דאיירי ג\"כ שיודע שהלך ליטול. וא\"כ איכא רובא להיתר דרוב ההולכין ליטול ידיהם נוטלין והוא דומה לההיא דירד לטבול. וכמ\"ש בס' מרכבת המשנה למהר\"ש. וא\"צ למ\"ש בסוף ספר סדרי טהרה דגבי נ\"י איירי שכבר התחיל להסב ומסתמא נטל כפי ההרגל דבהליכה סגי.<br><b> וראיתי </b> בספר שער המלך הל' מקואות שכתב דהט\"ז ביו\"ד לא ס\"ל כהמל\"מ אלא מתיר אף בספק מעשה בדרבנן ועל כן נדחק לפרש בדברי הטור או\"ח סי' שצ\"ד שמחמיר בספק הנוח דוקא כשיש עוד ספק אם היה קיים בין השמשות והוי ספק ספיקא לחומרא ונעלם ממנו דברי הט\"ז באו\"ח סי' ת\"ט. דביאר להדיא דאוסר ספק הנוח משום שאין בו רוב להתיר רק היכא דאיכא רוב מתיר ולפ\"ז אינו חולק על המל\"מ. ובזה נדחה מה שרצה שם להביא ראיה מסוגיא דפסחים הנ\"ל דאמר המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אינו בדוק ולא אמרינן להקל בספק בדיקת חמץ דרבנן אף אי אין חזקתו בדוק. משום דאיתחזק איסורא. ואינה ראיה לפי דברי המל\"מ דהתם הספק במעשה ומחמירין אף בדרבנן בלא חזקה או רוב להיתר כמ\"ש ועיי\"ש שהקשה על הט\"ז ביו\"ד מתוס' דפסחים (דף ט') וכתבתי במקום אחר]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם שתה השמן לבדו מברך שהכל.</b> עיי' בכ\"מ שתמה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פרש\"י והרי\"ף וכו'. ואין זה תמיה שהרי גם הראב\"ד בעל מריבו מודה לו בזה. וכמו שמבואר ממ\"ש בהשגות בפ\"י מהלכות תרומות גבי כוסס חטה דמברך עליה בורא פרי האדמה אף אי נימא דגבי תרומה פטור משום דאזוקי מזיק גבי ברכה לא מפטר לגמרי וכן דעת כמה פוסקים גבי כוסס שעורין דמברך וכן פסק בהג\"ה באו\"ח סי' ר\"ח אע\"ג דודאי פטור גבי תרומה וכ\"כ הפר\"ח להצריך ברכה גבי שמן. וכן מאי דפטרינן גבי אכילת ושתיית יוה\"כ כגון בשתיית חומץ ואכילת פלפלין רטובין מ\"מ בברכה מחייב וכמ\"ש בסי' תרי\"ב דכיון שנהנה הגרון מעט מחייב לברוכי עליה אע\"ג דאזוקי מזיק ליה ואינו אוכל הראוי לאכילה לא מפטר רק מברכת פרי העץ וכדאיירי בסוגיא דברכות (דף ל\"ה סוף ע\"ב) אבל מברכה כללית אפשר דלא מפטר."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן בורא פרי האדמה.</b> וכתב הכ\"מ שתמה הרמ\"ך כיון דפלפלין מקרי עץ וחייבים בערלה למה אין מברכין ברטיבי בורא פרי העץ. ועיי' מה שתירץ בזה הכ\"מ ז\"ל. ומיהו על רבינו מעיקרא לק\"מ דאיהו אזיל לטעמיה שלא זכר כלל דין הפלפלין שחייבים בערלה והשמיט בדיני ערלה הך ברייתא דמייתי הגמ' בברכות ובכמה דוכתי היה ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת\"ל עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה הפלפלין ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. וכתב הפר\"ח דסובר רבינו דרק ר' מאיר הוא דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה דר\"מ וס\"ל דפלפלין לא מקרי עץ מאכל לגבי ערלה ורק בברכת הנהנין חייב כיון שנהנה קצת. ולפ\"ז על כרחך לרבנן אין לברך עליו בורא פרי העץ כיון דלא מקרי עץ מאכל ופסק רבינו כרבנן. ונראה דטעמא דרבנן דלא דרשי קרא דעץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה וכו'. דס\"ל כדרבי יוסי דאמר בריש פ\"ק דערלה גבי הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה דאפי' אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. וטעמא דר' יוסי מפרש בירושלמי ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות פטור. וא\"כ דאיצטריך להו קרא לכדר' יוסי משו\"ה לא דרשי מיניה להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה. ומיהו כיון דחשיב אוכל ופרי לעניין ברכה נראה דהוא הדין דחשיב פרי לעניין חיוב מעשר עכ\"פ מדרבנן ויתבאר בהלכות ערובין."
+            ],
+            [
+                "<b>והנובלות שהן פגין מברך תחילה שהכל.</b> ובפירוש המשנה פ\"ו דברכות כתב רבינו דנובלות הן הפירות שנפלו מן האילנות פגים קודם שנתבשלו. ומשמע דבכל הפירות קאמר ואף בענבים שכבר הגיעו לכפול הלבן שנקראים בוסר אין מברכין עליהן ברכת פרי העץ וכן משמע מדברי הש\"ך שכתב ביו\"ד סי' רצ\"ד דאף דנובלות דענבים אע\"ג דהוו פרי לעניין ערלה ורבעי אפ\"ה לעניין ברכה לא הוי פרי ומברכים עליהן שהכל. ומשמע דאף שהגיעו לשיעור בוסר דאז הוא דנאסרו משום ערלה ורבעי וכדמוכח במתניתין דפ\"ק דערלה ודברי רבינו בסוף פ\"ט מהלכות מעשר שני ונטע רבעי. ואפ\"ה אינו מברך עליהן אלא שהכל [ונראה דטעמא משום דלא מצינו דאיקרי פרי כלל אלא בשהגיע ��עונת המעשרות דבו נאמר מפרי העץ אבל הבוסר שאינו חייב במעשר לא נקרא פרי כמו שנראה מדברי רבינו בפ\"ב מהל' מעשר וכיון דלא מצינו שנקרא פרי כלל לכך לא תקנו בברכתו לשון פרי כלל רק שהכל. ואינו מוכרח דמכל מקום נקרא פרי גבי נזיר וכן כפניות פרי לכל דבר חוץ ממעשר כדאיתא בערובין (דף כ\"ח) אלא משום דאמר התם גבי חזיז דאין מברכין אלא שהכל משום דלאו גמר פרי] וזה דלא כמ\"ש הכ\"מ בהלכות מעשר שני ונטע רבעי בפרק הנזכר בפשיטות דעל בוסר דענבים מברך בורא פרי העץ ומחמת כן הוקשה אצלו דברי רבינו דשם ולפי מ\"ש אתי שפיר דברי רבינו ויתבאר התם בס\"ד. [ושם יתבאר ג\"כ הטעם דסמדר אסור בערלה וברבעי אף שאינו נקרא פרי. ומיהו כשהגיע לעונת המעשרות נראה שגם רבינו מודה דמברכין עליה בורא פרי העץ כיון שאז נקרא פרי העץ כדמוכח בפ\"ב מהל' מעשר וכן בפ\"ה מהל' שמיטה מוכח שאז הוא פרי גמור שהרי נתבטל מהאילן דין שביעית וכן דעת הגאון בביאורי או\"ח דברכה הוי כמעשר. ובערובין (דף כ\"ח ע\"ב) פרש\"י דאם הוא גמר פרי לעניין מעשר כ\"ש לשאר מילי. ועיי' בס' א\"צ מה שתמה על דברי הט\"ז באו\"ח]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעה צריכין להודות וכו' בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו.</b> וכתב הכ\"מ דאע\"ג דבגמ' אסיקנא בקשיא דאימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן פסק רבינו כמר זוטרא דאמר עשרה ותרי מינייהו רבנן דמילתא דרבנן היא ולקולא. ומעדני יו\"ט הקשה על הכ\"מ דקרי קולא מה שמברך רק בעשרה הא אדרבה חומרא היא שצריך לברך כל שיש עשרה. וכן תמה על הרא\"ש שכתב דכיון דלא איפשטא בעינן תרווייהו לחומרא שיהיו עשרה שאר עמא ותרי רבנן ואמאי הוי חומרא מה שפטור לברך בעשרה הא קולא היא ולברך הוי חומרא וכמ\"ש התוס' עיי\"ש. ואני אומר דעדיפא הו\"ל להקשות על דברי הרא\"ש שסותר ג\"כ דברי עצמו שכתב בסוף פ\"ק דברכות גבי בעיא דנקט כסא דשיכרא דלא איפשטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. הרי דקרי קולא מה שאינו צריך לברך ואמאי קרי חומרא כשאינו צריך לברך ברכת הגומל בעשרה. ואין לומר דס\"ל להרא\"ש דשאני ברכת הנהנין דקיי\"ל דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ומשו\"ה הוי קולא כשאינו מברך וכמ\"ש מהרש\"א סברא זו בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ב) דהרא\"ש ודאי לא ס\"ל סברא זו וכמבואר ממ\"ש בתשובה והובא בס' חק יעקב סי' תע\"ד דאם מונע מלברך מחמת איסור ספק ברכה לבטלה אינו בכלל איסור הנאה בלא ברכה. [אבל באמת י\"ל דודאי משום חיובא דגברא הוי חומרא לברך וקולא שלא לברך וכן מצינו בע\"ז (דף מ\"ו ע\"ב) עיי\"ש. אבל מ\"מ מחמת איסור לא תשא שיש על המברך ברכה שאינה צריכה. אדרבא הוי קולא אי אמרינן דלברך מספק ולא לחוש שמא אינו צריך לברך ועובר על לא תשא. וחומרא היא לומר שלא לברך דשמא אינו צריך ועובר על לא תשא. וכ\"כ הב\"י באו\"ח סי' ס\"ז בשם הרב מנוח דמטעם זה קיי\"ל דאינו מברך בכל ספק ברכות. וכ\"כ הכ\"מ לקמן בסוף פי\"א. [אמר נפתלי במפח נפש. חסר פה כשורות שתים אשר לא היה לאל ידי להעתיקם מתוך הכתב כי מחוק הוא].<br><b> וממ\"ש </b> יתבאר דמה שהקשה הפר\"ח באו\"ח שם על הרב מנוח מדברי התוס' והרא\"ש דפ\"ק דברכות לק\"מ וגם דלא כמ\"ש בספר פני יהושע דלכו\"ע ליכא איסור לא תשא במברך מחמת ספק. ומה שהביא ראיה דאי הוה ביה ספק הו\"ל לברך בספק ברכה בריך רחמנא. ואינו ראיה די\"ל דגם זה אסור בתורת חוב כמ\"ש בס' חוות דעת סי' ק\"י. וכ\"כ הפמ\"ג באו\"ח סי' רי\"ט. ועוד י\"ל למאי דמשמע מדברי רבינו יונה ריש פ' הרואה דצ\"ל ג\"כ רחמנא אלהנא וא\"כ א\"א לברך מספק דזה הוי ג\"כ משמות שאינן נמחקין ואסור להזכירו בחנם. וכ\"מ בריש תמורה לדעת רבינו בסוף הלכות סנהדרין וכן מצאתי שכתב להדיא המל\"מ בשם ריב\"ש לעיל דשם אלהינו אסור להזכירו. ובפ\"ק דסוטה מוכח דשם אלהים אסור להזכירו לבטלה. וראיתי בספר נזירות שמשון בסי' קס\"ז שהניח בצ\"ע אי רשאי לומר בספק בריך רחמנא אי שייך בזה ברכה לבטלה דהא מצינו בגמ' מלת רחמנא שהיה מורגל בפיהם. ולפי מ\"ש אין ספק דאסור ולא דמי להא דהיה מורגל בפיהם דשאני התם דהוי בתורת חוב או צ\"ל ג\"כ אלהנא כנ\"ל]. אלא נראה דס\"ל להרא\"ש והכ\"מ כמ\"ש בס' זהב שיבה דדוקא כשאנו אומרים שאינו צריך לברך הוי קולא וכח דהיתרא אבל כשאנו אומרים שאינו יכול לברך אלא א\"כ יטריח את עצמו לחזור אחר י\"ב [בי עשרה ותרי דרבנן] הוי חומרא. והיינו שכתב הכ\"מ דרבינו פסק לקולא בדרבנן לומר שאינו צריך לטרוח ולחזור אחר עשרה וכה\"ג מצינו דטירחא חשיבא חומרא וכשאינו צריך לטרוח הוי קולא אע\"ג דמפסיד מידי בערובין (דף נ\"ב). [וכה\"ג כתבתי בחידושי לקידושין].<br><b> אמנם </b> הא קשיא לי על דברי הכ\"מ כאן לפי מ\"ש בעצמו בסוף הלכות אלו על מ\"ש רבינו שם דכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה דטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ולפ\"ז קשה אמ\"ש כאן דפסק רבינו לקולא משום דמילתא דרבנן הוא. דמ\"מ נהי דמטעם זה אין להחמיר להצריך לחזור אחר י\"ב אבל מ\"מ משום ספק עובר על לא תשא הוה לן להחמיר לחזור אחר י\"ב דשמא אסור לברך בעשרה וכשיברך יעבור על לא תשא וצ\"ל דס\"ל דברכת הגומל דמי לברכת שהחיינו שכתב הב\"ח בסי' כ\"ט דרשאי לברך מספק ואין בה משום ברכה לבטלה משום שהיא ברכת שבח והודאה ואינו אומר בה וצוונו.<br><b> [גם </b> מה שהקשה הפר\"ח על הרב מנוח מסוגיא דגמ' בפ' הרואה (ברכות דף ס') גבי ברכת שהחיינו בכלים חדשים דחשיב כח דהיתרא מאן דמיקל שלא לברך וחומר למאן דמצריך לברך. וקושיא זו קשה אף לפי דברי מהרש\"א בפ' ערבי פסחים דשם לא שייך איסור דליהנות בלא ברכה כמ\"ש תוס' בפסחים (דף נ\"ג ע\"ב) דזה אינו אלא כשהגוף נהנה. וזה דלא כמ\"ש בספר בא\"י שהקשה מדנפשיה קושיית הפר\"ח. ותירץ ע\"פ מ\"ש מהרש\"א בפסחים דלא לקני בית ולא להני מספק ונעלם ממנו מ\"ש. ולפי מ\"ש הב\"ח אתי שפיר דגבי ברכת שהחיינו אין בה משום ספק לא תשא משום שהיא ברכת שבח והודאה ובאה על שמחת הלב ואינו אומר בה וצוונו ולכך יכול לברך אותה מספק ובס' אליה זוטא כתב דמטעם זה לא אמרינן בה ספק ברכות להקל. ולפ\"ז שפיר הוי כח דהתירא מאן דפטר. ושוב ראיתי להצל\"ח בברכות (דף ס') שהקשה מדנפשיה קושיית הפר\"ח ותירץ מדנפשיה כמ\"ש ע\"פ דברי הב\"ח.<br><b> או </b> אפשר לומר טעם לדעת רבינו דמשום דאסיק רב אשי בקשיא עליה דמר זוטרא אין לנו לדחותו מהלכה דקיי\"ל בכל דוכתא דקשיא יש ליישבה אי לא אסקה בתיובתא כדפרש\"י בסנהדרין (דף ע\"ב) וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש פ\"ד דברכות ופ\"ב דשבת ופ\"ו דגיטין ושארי פוסקים. וה\"נ אפשר ליישב קושיית רב אשי דלא מבעיא למ\"ד ביומא (דף נ\"ז) ובסנהדרין (דף ס\"ו) וכמה דוכתי דלא בעינן או לחלק דס\"ל דמשמע אחד אחד בפני עצמו דלדידיה ודאי אין לנו לומר דקרא דוירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים וגו' היינו שניהם כאחד עשרה שאר עמא ותרי רבנן. דהרי בעלמא נמי לא משמע ליה דוקא שניהם כאחד. אלא אפי' למ\"ד התם דבעינן קרא לחלק ובלאו קרא משמע ליה דוקא שניהם כאחד מ\"מ כאן על כרחך גלי קרא דלא נימא שניהם כאחד מדכתיב בקהל עם ובמושב ולא כתיב בקהל עם ומושב. וכה\"ג כתבו התוס' בשבת (דף ע'). ועוד דלא הו\"ל לומר אלא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים. ויהללוהו למה לי ש\"מ דאתא לחלק לומר דלא בעינן שניהם כאחד דוקא. ובכה\"ג אמר בסנהדרין גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו ואמו בלא אביו מניין תלמוד לומר אביו קלל אמו קלל פרש\"י דכתיב איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דסמך קללה אצל אב וסמך קללה אצל אם. וה\"נ מדסמך ירוממוהו אצל קהל עם וסמך יהללוהו אצל מושב זקנים ש\"מ לחלק דלא בעינן שניהם דהיינו קהל עם וגם מושב זקנים. אלא מושב זקנים בכלל קהל עם הן. והא דלא אמרינן לחלק ממש דהיינו או עשרה שאר עמא או תרי רבנן לחוד ליסגי דא\"כ אמאי שני קרא בדיבוריה דהו\"ל למכתב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים ירוממוהו ואז הו\"א דלחלק ממש אתא אידך ירוממוהו כמו דאמרינן גבי אביו קלל אמו קלל. ומדשני קרא בדיבוריה וכתיב גבי קהל עם לשון רוממות וגבי מושב זקנים לשון הילול לא אמרינן דלחלק ממש אתא דליסגי בחד מינייהו אלא לומר דמושב זקנים הוא בחשבון קהל עם. דהיינו עשרה שאר עמא ותרי מנייהו רבנן. דאלו עשרה שאר עמא וגם תרי רבנן ליכא למימר מדמחלק קרא לכתוב רימום והילול. ועשרה שאר עמא או תרי רבנן ליכא למימר מדלא כתיב בתרווייהו חד לישנא או רימום שני פעמים או הילול שני פעמים. אלא מדכתב בתרווייהו ב' לישני על כרחך כדאמרן].<br><b> ומה </b> שהקשה הפמ\"ג בריש סי' רי\"ט דאמאי פסק רבינו לקולא הא הוי דברי קבלה וקיי\"ל דדברי קבלה כדברי תורה דמי וה\"נ אסור ספק דדברי קבלה כמו ספק דדברי תורה. יש לי ליישב דעת רבינו ז\"ל דאזיל לשיטתו שכתב בפ\"י דהלכות איסורי ביאה ושלהי הלכות כלאים ופ\"ט מהל' טומאת מת דאיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים. אבל מן התורה כל הספיקות מותרין. וא\"כ י\"ל דלא עשו רבנן בזה דברי קבלה כד\"ת לאסור ספיקו דהן אמרו והן אמרו דספק שבתורה לחומרא ובדברי קבלה לקולא. ומשו\"ה אזיל כאן לקולא בפירושא דקרא דדברי קבלה. ויש להביא ראיה לזה דכה\"ג מצינו דאמר בפ\"ט דשבת (דף פ\"ג ע\"ב) גבי טומאת דנפקא לן מדכתיב תזרם כמו דוה. וכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם. ומסקינן התם לקולא בפירושא דקרא לומר דאקשה רחמנא לנדה דאינה לאיברין ולמת דלא מטמא בכעדשה. וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה. וש\"מ דאזלינן בכה\"ג לקולא אף בדברי קבלה. ומ\"ש רבינו בהלכות תענית פ\"ה גבי ט' באב דבין השמשות שלו אסור והוא מסוגיא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ד ע\"ב) ובטורי אבן פ\"ק דמגילה למד מזה דספק דברי קבלה לחומרא כמו ספקו של ד\"ת. ולדידי אינו מוכרח די\"ל דשאני ספקא דביה\"ש משאר ספיקות. דביה\"ש איקבע איסורא מיקרי כיון שהוא בהכנסת היום וסברא זו כתב הלח\"מ לדעת רבינו בפ\"ח מהלכות שגגות דמחייב שם רבינו אשם תלוי לעושה מלאכה בביה\"ש דערב שבת אע\"ג דלא מחייב אשם תלוי אלא בדאיקבע איסורא ודייק מזה דהא נמי חשיב איקבע איסורא וכדאמרן. וא\"כ אין ראיה מכאן לשאר ספק דדברי קבלה ואפשר שלזה נתכוון ג\"כ הרב המגיד שם בהל' תענית שכתב דאע\"ג דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא ע\"כ. והיינו משום דספק זה דביה\"ש חמור כנ\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,77 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה על האב למול את בנו.</b> מדסתם רבינו משמע דאף אם עבר ולא מלו האב בזמנו ביום ח' מצוה עליו למולו אח\"כ. וכ\"כ רבינו בהדיא בפירוש המשנה סוף פ' ר' אליעזר דמילה. וכן פרש\"י בשבת (דף קל\"א ע\"ב) וכן משמע מדברי התוס' שם (ע\"א) שכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטלה שאותה מצוה עצמה שהוא מחוייב בשמיני הוא עושה בתשיעי. וכ\"כ הראנ\"ח בתשובה סי' ל\"ט. ובס' המקנה בפ\"ק דקדושין ועיי\"ש ודלא כמ\"ש בס' יד המלך דאין מצות מילה מוטל על האב אלא ביום ח' דוקא והוא נגד כל הנך פוסקים הנזכרים ומ\"ש בס' הנזכר הוכחה לזה דאי איתא דהמצוה הוי נמי אח\"כ אמאי קיי\"ל דמילה דיום ח' דוחה שבת נמהליה אח\"כ וכה\"ג אמר במנחות (דף ע\"ב) גבי קצירת העומר דאי נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת ע\"כ. ובאמת אין ראיה זו נכונה מכמה טעמים חדא דהרי מבואר מדברי השאגת אריה סי' נ\"ב דהוכיח מתוס' דשם דדוקא גבי קדשים אמרינן הכי דבעינן בהו דומיא דתמיד שאי אפשר מערב שבת וגם לאחר שבת שזמנו קבוע ביום השבת אבל במילה לא בעינן שתהא דומיא דתמיד ומשו\"ה דחיא שבת בזמנה דהיינו ביום ח' שהוא כמצותו אף אי נימא דכשר בדיעבד אם מל קודם לכן. וא\"כ מהאי טעמא נמי אע\"פ שאפשר למול אחר שבת דחי שבת כדי למול בזמנו כמצותו. וכ\"כ בס' מנחת כהן.<br><b> ועוד </b> כתב שם דאף גבי עומר לא בעינן דומיא דתמיד רק למאן דיליף ליה מבמועדו אבל למ\"ד דיליף לעומר דדחי שבת מקרא דתקריב לא בעיא ביה דומיא דתמיד. וכן רבינו בהלכות תמידין פסק נמי גבי עומר דדחי שבת ואם נקצר ביום כשר ודלא כסוגיא דמנחות והוא מטעמא דאמרן. ועוד יתבאר שם כמה טעמים לדעת רבינו. ולפ\"ז בלא\"ה אין להביא ראיה מסוגיא הנזכרת דלא קיי\"ל כוותה. ועוד דמשום דאפשר למול למחר אין לנו לומר שימתין וישהה המצוה דאפילו במצוה שאין זמנה קבוע כלל כתב בחידושי הרשב\"א בשם הרמב\"ן בפ\"ב דשבת דדחיא ללא תעשה עכשיו אע\"פ שאם ימתין למחר יכול לקיים המצוה בלא שום דחיית ל\"ת אפ\"ה מוטב לקיימה עכשיו ע\"י דחיית ל\"ת. וא\"כ כ\"ש דמצוה שזמנה קבוע שדוחה לל\"ת כדי לקיימה בזמנה ולא מגרע כחה במה שיכול לקיימה לאחר זמנה. ומשו\"ה גבי מילה נמי אתי שפיר דדחיא שבת בזמנה אע\"פ שאפשר לאחר השבת. [ומ\"ש התוספות בפסחים (דף ס\"ט) גבי הזאה דתרומה דלא דחיא שבת לר' אליעזר ולא ילפא מהזאה דפסח דדחיא משום דאפשר לקיים מצות אכילת תרומה לאחר שבת היינו משום דילפא מפסח בעינן דומיא דפסח ועוד דאכילת תרומה איקרי עבודה כדאיתא סוף פ\"ו דפסחים. אבל בעלמא אף עשה שאין זמנה קבוע דוחה ל\"ת אף דאפשר לקיים אח\"כ בלא דחייה וכ\"ש מילה שדוחה שבת בזמנה אף דאפשר אח\"כ. ושוב מצאתי בס' המקנה שהוכיח כן דהחיוב על האב הוא אף לאחר ח' מהא דכתיב גבי פסח המול לכם כל זכר ואיירי גם לאח\"ז. וכן הוכיח ממ\"ש תוס' בקידושין (דף כ\"ט) דמילה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא כיון דלאחר ח' אין לה הפסק [אמר נפתלי לא זכינו גם כאן לאורו ונמחק איזה שורות מכתבי הקדש] ועיי' בתשובות ר' אליהו בן חיים סי' ל\"ט דכתב נמי הכי].<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> מצוה על האב למול את בנו.</b> סתמא כפירושו משמע דדוקא האב הוא דחייב למול את בנו אבל האם אינה חייבת למול את בנה והכי איתא בהדיא פ\"ק דקידושין ומפיק לה התם מקרא דכתוב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה. ומ\"מ צריך טעם דלמה לא כתבו רבינו בפירוש כמו שהזכירו בגמרא וגם יליף מקרא. ולכאורה י\"ל על פי מ\"ש התוס' שם דלמה לי קרא דתיפו\"ל דמילה מצות עשה שהזמן גרמא היא שאין מלין אלא ביום ונשים פטורות. ותירצו דאתיא כמ\"ד בפ' הערל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה ע\"כ. ולפ\"ז רבינו לשיטתו דפסק דמילה שלא בזמנה נמי אינו נוהגת אלא ביום פשיטא דנשים פטורות משום דהוי מ\"ע שהזמן גרמא ולכך לא הוצרך לפרשו. אמנם אין דברי התוס' הנזכר מוכרחין די\"ל דלכו\"ע לא הוי מילה זמן גרמא משום דהלילה אינו מבטל המצוה אלא מפסיק ולמחר חוזר וניעור אותה המצוה בעצמה. וכמ\"ש הטורי אבן בחגיגה ובחידושי שם הבאתי ראיה לזה מהרוקח וגם ממ\"ש רבינו ריש הל' ב\"ה עיי\"ש. אלא י\"ל דעת רבינו דסמך עצמו אכללא דכייל בפסקיו לעיל בהלכות ע\"ז פי\"ב דכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן נשים פטורות חוץ מקידוש היום וכו'. ומשמע דמלבד מה שפרט בחוץ הוי בכלל. והא דאמרינן דאין למידין מן הכללות היינו דוקא במשנה או בברייתא אבל בדברי הגמ' למידין. והוא הדין בדברי הפוסקים למידין.<br><b> [ועיין </b> בכ\"מ שכתב דצריך טעם על שלא מנה רבינו למצות עשה בפני עצמה עיי\"ש. ונ\"ל דיש להוכיח מהא דיבמות (דף מ\"ח ע\"ב) מפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא התם. דש\"מ דאף לר\"ע דאוסר התם אין נחשב למצוה בפני עצמה דא\"כ תקשי דלר\"י חסר מתרי\"ג מצות. וכה\"ג הקשו התוס' בסוטה (דף ג') וגדולה מזו כתבו תוס' בשם ריב\"ן דגם לר\"ע אינה מצוה מן התורה רק מדרבנן]."
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.</b> והראב\"ד כתב דבכל יום עומד באיסור כרת ונראה דגם הראב\"ד מודה דכי מל עצמו מפטר מכרת של כל יום שהיה עליו מכבר וכדמשמע נמי מדברי הכ\"מ. ויש לי להביא ראיה מסוגיא דזבחים (דף ק\"ו ע\"ב) דמקשה אהא דתנן הפסח והמילה מצות עשה תיתי בק\"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר ומסיק דאיכא למפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר בפסח שיש לו תקנה ופרש\"י בתשלומי פסח שני. משמע דמילה נמי יש לה תקנה כשמל לבסוף למפטר מכרת שכבר עבר דומיא דפסח שיש לו תשלומין על שעבר בראשון. ועוד דאי על להבא משמל ואילך בכה\"ג גם למותיר יש תקנה ללאו כשיקיים עשה דבאש תשרופו דהא לאו דלא תותירו הוא ניתק לעשה כדאיתא בכמה דוכתי. וא\"כ הא דקאמר דמותיר אין תקנה ללאו שלו היינו למה שעבר קודם שקיים העשה דלא מתקן רק מזמן שמקיים העשה ואילך וכדמוכח ממ\"ש רבינו בפי\"ד מהלכות גזילה ועיי\"ש בלח\"מ ובשאגת אריה סי' פ'. וא\"כ על כרחך דפסח ומילה שיש להן תקנה טפי היינו שמתקן גם למפרע. ולדעת רבינו אתי שפיר טפי דגבי מילה א\"צ תקנה למפרע ומשו\"ה קאמר תאמר בפסח שיש לו תקנה ושביק למילה משום דקילא טפי מפסח דעובר מיד. [וממ\"ש התוס' בשבת (דף קל\"א סוף ע\"א) משמע נמי כרבינו מדכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטילה שאותה מצוה עצמה שהוא מחויב בח' הוא עושה בט' משמע דליכא חיוב מה שעבר ולא מל].<br><b> והנה </b> מדברי התוס' במכות (דף י\"ד) משמע כדברי הראב\"ד דמסקי דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו. אך קשה לי דתקשי לדעת רבינו קושיית התוספות שם במכות דלמה לי היקשא דקאמר התם דאיתקש כל התורה לעבודת אלילים לענין קרבן דמה ע\"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי פסח ומילה דקום עשה נינהו ומשו\"ה לא מייתי קרבן על ביטול עשייתם. דתיפוק ליה גבי מילה מדאיתא בתורת כהנים דבעינן דומיא דע\"א שיש בה כרת ומילה הא לא הויא בכרת דלעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות. והם תירצו דלעולם וכו'. וכמ\"ש והיינו כהראב\"ד. אבל לדעת רבינו דס\"ל כסברתם בקושייתם א\"כ הקושיא במקומה עומדת. וצ\"ל דהיינו טעמא דנקט גבי מילה טעמא דקום עשה משום דבלא\"ה אצטריך ליה מחמת פסח ונקט חד טעמא לתרווייהו. דאילו טעמא דכרת לא שייך גבי פסח דכרת דידיה הוי דומיא דע\"א דיש עליו עונש כרת מיד כל זמן שלא השלים בשני וכה\"ג שתירצו גבי מילה. ואע\"ג דהתם אין תקנה וגבי מילה ופסח יש תקנה מ\"מ כיון שחל עליו מיד העונש כרת לא ממעטינן אי לאו משום טעמא דלא דמי להתם כלל דשב ואל תעשה היא לאפוקי פסח ומילה וכו'.<br><b> ועל </b> דרך זה י\"ל ג\"כ מה שהקשו תוס' עוד במכות דאמאי לא ממעט פסח ומילה מקרבן מדתניא בתו\"כ ועשה אחת וגו' יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהם מעשה ואין בהן קרבן והוא הדין לפסח ומילה דאי ממנע ולא עביד ליכא מעשה וכן הקשו בזבחים (דף ק\"ו ע\"א) וכה\"ג הקשה הלח\"מ ריש פ\"ו מהלכות ע\"ז על מ\"ש רבינו בריש הלכות שגגות דפסח ומילה אין בהן קרבן מפני שהן מצות עשה ותיפוק ליה דלית בהו מעשה וכמ\"ש שם גבי מגדף דפטור משום שאין בו מעשה. ונאמר לעושה בשגגה וכו'. ולא זכר שהיא קושיית התוס' בזבחים. אמנם יש לי ליישב על דרך הנזכר דנקט טעמא דמצות עשה שהוא שוה בשניהם בפסח ובמילה אבל טעם דמעשה אינו רק גבי פסח ולא במילה דהא משכחת בה דעביד מעשה וכגון שמשך ערלתו ובגוונא דאיכא איסור כרת דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל בהלכות תשובה פ\"ג אהא שכתב רבינו שישראל המושך ערלתו נכרת דהיינו כגון שנולד מהול ולא נימול כלל ואח\"כ משך ערלתו דהוי כאינו מהול מן התורה ועיי\"ש שהבאתי ראיות הרבה לזה. ועוד יתבאר בזה בסוף הלכות אלו ובחידושי ליבמות (דף ע\"ב) הארכתי בזה והוכחתי כן גם מדברי התוס' שם עיי\"ש באורך בסוף דבריהם וא\"כ היינו דלא נקט הגמ' בשום דוכתא ורבינו בריש הלכות שגגות למפטר פסח ומילה מקרבן מטעם שאין בביטולם מעשה. דזה לא שייך גבי משוך דעביד מעשה ומהאי טעמא נמי לא נקט טעמא דמילה משום דאינו בכרת עד שימות ולא דמי לע\"א דזה לא שייך בפסח אבל טעם דהן מצות עשה שייך בפסח ובמילה וגם במשוך ואע\"ג דשב ואל תעשה הוא שלא ימשוך ערלתו. מיהו התוס' במכות ובזבחים (דף ק\"ו) פירשו דפסח ומילה מצות עשה היינו שאין בהן אזהרה ולאו מפורש. וזה שייך גם במשוך דנהי דהוי מן התורה מ\"מ אין בו אזהרה ולאו מפורש רק מהלכה למשה מסיני או מאיזה ריבויא.<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> דבכל יום וכו' משיגדיל מבטל מצות עשה. ואינו חייב כרת עד שימות.</b> ומשמע דכי מת מיהא חייב כרת כל שהגדיל דהיינו מי\"ג שנה ואילך דנקרא גדול. ולכאורה קשה דהא קיי\"ל דבי\"ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן כ' שנה וכה\"ג דקדק הרא\"מ בפרשת חיי שרה על מ\"ש רבינו בריש הלכות איסורי ביאה דגדול הבא על הערוה חייב כרת ופירש דקודם כ' אין הבי\"ד של מעלה מחייבין אותו כרת וכו'. ודבריו לא שייך כאן גבי מילה לפי דברי רבינו שאין עליו חיוב כרת מחיים רק כשמת וא\"כ הקושיא במקומה עומדת דמה שייך חיוב כרת כשמת קודם כ'. ונראה דמכאן ראיה למ\"ש בשו\"ת חכם צבי סי' מ\"ט דדוקא בעולם הזה אין עונשין בי\"ד של מעלה קודם כ' אבל בעוה\"ב עונשין ועוד יתבאר בעניין זה שם בהלכות א\"ב בס\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים הכנענים דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת.</b> ועיי' בכ\"מ מהיכן למד רבינו כן. ולי קשה על זה מסוגיא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"א) ושוין פי' ר' אליעזר וחכמים דפליגי במכשירי מילה ומצה ולולב ושופר אם דוחין את השבת מודו שאם צייץ לטליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב ומסיק טעמא הואיל ובידו להפקירן ופירש\"י ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה ע\"כ. וא\"כ לא היה בדין דמילת עבדו תדחה שבת מהאי טעמא הואיל ובידו להפקירו ונפיק מרשותיה ותו לא רמיא חובתא דמילתו עליה. [ואפשר דרבינו לטעמיה אזיל דבפרק י\"ט דהלכות שבת מוכח מדבריו דגבי ציצית איכא טעם אחר שהיא מצות עשה שאין בה כרת ומשו\"ה אינה דוחה שבת וש\"מ דלא ס\"ל טעם זה דבידו להפקיר לעניין מצות] וי\"ל דלא מהני טעם זה רק לגבי מכשירי מצוה וכההיא דצייץ טליתו ועשה מזוזה דאינן אלא מכשירין דאפשר מערב שבת הוא דאמר דמטעם הואיל ובידו להפקירן ולפטר מחיובן מודה ר\"א דלא דחו שבת אבל במצוה גופה שאי אפשר מער\"ש וזמנה קבוע בשבת וכההיא דמילת עבדיו הנימולים לשמונה שפיר דוחין שבת ולא מיגרע כחה דמצוה מטעם זה דבידו להפקיר ולהפטר ממנה דגבי מצוה גופה שא\"א לקיימה בלא דחיית שבת לא דחינן להמצוה לגמרי מלקיימה מטעם הואיל דבידו למפטר ממנה ע\"י הפקר דמ\"מ אינו מקיים המצוה כלל ויש להביא ראיה לזה מהא דקיי\"ל בפ\"ק דיבמות דעשה דוחה לא תעשה וילפינן לה מכלאים בציצית. ואי איתא דטעמא דהואיל וכו' מגרע נמי כח דמצוה גופה. א\"כ תקשי דאמאי דוחה עשה דמצות ציצית ללאו דכלאים הא בידו להפקיר טליתו ולפטר מציצית וכדאמר בפרק ר\"א דמילה דלא דחי שבת ה\"נ לא הו\"ל לדחות לאו דכלאים דמה לי איסור שבת ומה לי איסור כלאים כיון דגרע כח המצוה מחמת הואיל גם איסור לאו דכלאים לא הו\"ל לדחות. אלא ש\"מ דההוא טעמא דהואיל אינו אלא לגבי מכשירין שאפשר מער\"ש בלא דחייה וכחה הוא דמגרע מטעם הואיל. אבל מצוה גופה שא\"א לקיימה בלא דחיית איסור דחיא שפיר בין איסור לאו ובין איסור שבת כשזמנה קבועה בו ואע\"פ שיכול לפטור מחיובה ע\"י תחבולה דהפקר מ\"מ דוחה לכל איסור כדי לקיימה בזמנה כאילו לא היה בידו תחבולה להפטר מחיובה.<br><b> עוד </b> יש לי להביא ראיה מסוגיא דפ\"ק דקדושין (דף כ\"ט) גבי הא דתניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח\"כ פודה את בנו ומפרש טעמא שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת וטעמא דרבנן מפרש התם דילפי מקרא דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם ומשמע דלרבנן נמי אי לאו דגלי קרא הוו מודו לר\"י דמצות עליית רגל קודם ודוחה למצות פדיון הבן מיהא בשעתו שהוא יום שלשים. ואי איתא דמצוה שיכול למיעבד טצדקי להפטר ממנה אין בכחה לדחות מצוה אחרת א\"כ אמאי מצי דחי מצות עליית רגל למצות פדיון בשעתה דהא מצות עליית רגל בידו לפטור דהא אמר רבי אמי בפ\"ק דפסחים (דף ח' ע\"ב) דכל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל. וא\"כ הרי בידו להפקיר לקרקע שלו ויפטר מעלייה לרגל ולפ\"ז אין טעם שתדחה עליית רגל לפדיון הבן מפני שעליית רגל היא מצוה עוברת דמיהו בידו להפקיע חובתה לגמרי. אלא ש\"מ דמ\"מ כיון שלא יקיים בזה המצוה ותעבור זמנה הקבוע בכח מצוה כזו לדחות לעשה גרוע ממנה או ללא תעשה כדין עשה אלימא בעלמא שדוחה לעשה קלה וללא תעשה. והוא הדין כשהיא ממין עשה הדוחה לשבת כגון מילת עבדים כנענים שהיו הנימולים לשמונה מצו דחיא אע\"ג דבידו לעשות טצדקי להפקירו להפטר ממנה כנ\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מילה שלא בזמנה אינה דוחה שני ימים טובים של ראש השנה.</b> משמע דיו\"ט שני של גליות מילה שלא בזמנה דוחה אותו. וכ\"כ בהדיא בהגה\"ת מרדכי דפ' ר' אליעזר דמילה וכן דעת שארי פוסקיפ שהביא הש\"ך ביו\"ד סי' רס\"ו ופסק כן. ודע דמשמע מדברי הרא\"ש בתשובה שהוקשה לו מהא דגבי מת הקילו גם ביו\"ט שני של ר\"ה וא\"כ גם לעניין מילה אם היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר\"ה והחזיק אחריו גם בתשובת נודע ביהודה חלק או\"ח סי' ל'. והוסיף להקשות על דברי רבינו דמה סברא יש להקל בשאר יו\"ט יותר מר\"ה מה שאינו תלוי ביומא אריכתא ור\"ה דחמיר משאר יו\"ט הוא רק לעניין יומא אריכתא. אבל עכ\"פ יו\"ט שני ספק הוא ע\"כ. ולק\"מ דרבינו אזיל לטעמיה שכתב בסוף פ' י' מהל' אבל שאין יו\"ט שני דרבנן דוחה עשה דאורייתא אבל יו\"ט שני של ר\"ה דוחה עשה דאורייתא מפני שהוא כיום ארוך. וכתב הכ\"מ דרבינו סובר דכיון דשני ימים של ר\"ה כיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשוב דאורייתא ע\"כ. ומשו\"ה ה\"נ גבי עשה דמילה שלא בזמנה יו\"ט שני של ר\"ה דוחה אותה. משא\"כ יו\"ט שני של גליות אין דוחה עשה דמילה. ואע\"פ שאפשר למול למחר מקרי שפיר דחייה כמ\"ש הפר\"ח בהל' יו\"ט ולא העמידו דבריהם של יו\"ט שני במקום עשה דמילה שלא בזמנה כמו שלא העמידו במקום עשה דאבילות. ואע\"ג דמילה הוא שב ואל תעשה וכה\"ג יש כח ביד חכמים וכו' הכא שאני כמו שיתבאר בהל' חמץ. והא דגבי מת הקילו גם ביו\"ט שני של ר\"ה. דכבוד הבריות שאני דגדול כבוד הבריות."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יש ציצין המעכבין את המילה כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה הרי זה ערל כמו שהיה.</b> ומיהו נראה שאינו חייב כרת רק על עיקר המילה כשלא מל כלל ולא על ציצין המעכבין דהא כרת גבי ערל זכר אשר לא ימול כתיב וציצין לאו מהאי קרא משתמע כלל רק מרבויא דהמול ימול כדאיתא ביבמות (דף ע\"ב) וכבר הוכיח המל\"מ בפ\"ג דשגגות שאין עונשין כרת על רבוי עיי\"ש. ונראה שזהו כוונת רב אשי דקאמר בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ג ע\"ב) גדול בהדיא כתיב וערל זכר אשר לא ימול דמשמע רק שלא ימול כלל. ובזה נסתלק מה שהקשו התוס' שם. ודע דכה\"ג פירש בס' צדה לדרך בפרשת משפטים אהא דאיתא בקידושין ובמכילתא הרי כבר אמור דהיינו דנאמר שם בהיפך מדכאן עיי\"ש וה\"נ דקאמר בהדיא כתיב. וכן נסתלק מה שהקשה בס' קקיון דיונה דאימא דקמ\"ל דאף על ציצין חייב כרת. ומ\"ש בס' הנזכר דציצין דומין לפריעה דתנן מל ולא פרע כאלו לא מל אין הנדון דומה לראיה. דלא פרע כלל הרי שלא עשה שום מעשה ממצות פריעה. משא\"כ במל וחתך העור ועשה מעשה ממצות חיתוך אלא שנשאר ציצין אפשר דאינו חייב כרת.<br><b> ואם </b> נאמר כן לחלק בין פריעה לציצין תתיישב תמיהת התוס' בסוף פ' ר' אליעזר דמילה דמאי צ\"ל מל ולא פרע כיון דתנא בשר החופה וכו' מעכב. ולפי מ\"ש אתי שפיר דבשר החופה אע\"ג דמעכב לעניין שלא קיים מצות עשה דמילה ואסור בתרומה אבל אינו חייב כרת להכי תנא דלא פרע הוי כאילו לא מל וחייב כרת. ומצינו דלשון עכבה לא הוי ממש כמ\"ש תוס' ביבמות (דף מ' ע\"א) וזבחים (דף ק' ע\"ב). ואע\"ג דלמ\"ד ביבמות (דף ע\"א ע\"ב) שלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וכל עיקר של מצות פריעה יליף לה מקרא דדברי קבלה דכתיב גבי יהושע ושוב מול את בני ישראל. א\"כ אין לחייב כרת גם על לא פרע את המילה י\"ל על פי מ\"ש הריטב\"א דגם משה רבינו ע\"ה נצטוה שיעשה כן כשנכנס לארץ ונגמר הדבר ע\"י יהושע. ואף לפי מ\"ש התוס' התם דפריעה הוי הלכה למשה מסיני ויהושע אסמכיה אקרא מ\"מ אין לחייב כרת על הלכה. י\"ל דמצינו כה\"ג דמחייבין מיתה בידי שמים מקרא דברי קבלה ואמרינן דגמרא גמיר לה ואסמכיה הנביא אקרא בסוף פ\"ב דסנהדרין וכן בהלמ\"מ מצינו כה\"ג כמ\"ש הר\"ן בשבת שבא הלמ\"מ לפרש מ\"ש בקרא וה\"נ באה ההלכה לומר דלא פרע כאלו לא מל לגמרי כמ\"ש התוס' יו\"ט וא\"כ ממילא חייב כרת כשלא פרע כלל ומצאתי בירושלמי אהא דלא פרע וכו' דמסיים תני וענוש כרת.<br><b> ועוד </b> נראה דלא קיי\"ל כותיה דההוא מ\"ד דיבמות דס\"ל דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו. ויש לי להוכיח כן מהסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה') גבי הא דאמר מה למילה שדוחה שבת שכן ישנה לפני הדבור. ואי איתא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו הרי לא נאמרה לפני הדיבור רק מצות חיתוך בשר בלא פריעה ומצוה זו לבד לא דחי שבת לדידן דלא הוי רק פלגא דמצוה וכדמוכח בשבת (דף קל\"ב ע\"ב) ומאי דדחי שבת לדידן הוא מילה עם פריעה דוקא וא\"כ לא הוי עשה דקודם הדבור כלל כיון דמצות פריעה שהוא עיקר הדוחה לשבת לא ניתנה לאברהם אבינו אלא ודאי ש\"מ דס\"ל לסתמא דגמ' דמצות פריעה ג\"כ ניתנה לאברהם אבינו וא\"כ אפשר לחייב כרת עליה. וכן יש להוכיח ממ\"ש רבינו בהל' מלכים דבני קטורה חייבים במילה והוא מקרא שנאמר לאברהם אבינו כדאיתא בפרק ד' מיתות ואי איתא דפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו הול\"ל דגם בני קטורה לא נצטוו עכשיו בפריעה ומדסתם רבינו משמע דחייבין במילה ופריעה וש\"מ דלא קיי\"ל כרב דאמר לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וטעמא כדאמרן. וזה דלא כנראה מדברי השאגת אריה סי' מ\"ט דליכא דפליג אההיא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ובני קטורה אינם חייבים בפריעה לכו\"ע וליתא. וכן בירושלמי יבמות ובבראשית רבה דריש המול ימול לפריעה הרי דס\"ל דניתנה לאברהם אבינו."
+            ],
+            [
+                "<b>המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אינו חוזר.</b> והיינו אפי' בחול אינו מחוייב לחזור על ציצין שאין מעכבין כשפירש אלא דבשבת איסורא נמי איכא. וכ\"כ הכ\"מ לקמן בדין ו'. אלא שמ\"ש שם שיצא כן לרבינו מברייתא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ג ע\"ב) כלשון רבינו ומפרש לה בין בחול ובין בשבת לכאורה לא משמע כן בסוגיא שם וכבר הרגיש בזה השאגת אריה בסי' נ'. והאריך בזה ליישב הסוגיא דשבת לדעת רבינו. והוא דס\"ל דלרבנן דר' יוסי במנחות גבי לחם הפנים דאמרי אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני ה' תמיד. משמע דכל שפירש ואינו עוסק תו במצוה הויא אתחלתא אחריתא כשחוזר עליה משום דבר שאינו מעכב. וכיון דהוי אתחלתא אחריתא אין בו משום התנאה לפניו במצוות אא\"כ עדיין עוסק ולא פירש מהמצוה ויש לי להביא ראיה לזה מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ו) גבי נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנייה. משמע דדוקא על ציצין המעכבין הוא דחוזרין הא על שאינן מעכבין אינו חוזר כשפירש. והא ודאי בחול איירי ולעניין חיוב לחזור או לא. דאילו בשבת ולענין היתר לחזור או לא על כרחך לא איירי התם שאין מילתו דוחה שבת כלל. וא\"כ ש\"מ דגם כן בחול ליכא חיובא לחזור על ציצין שאינן מעכבין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל ישראל המיפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה\"ב.</b> הכ\"מ הראה מקורו למתניתין דאבות. אך אין זה מספיק לכל דברי רבינו. דשם לא נזכר דמשך ערלתו אין לו חלק לעוה\"ב וגדולה מזו הקשה בס' מעשה רוקח דרבינו סותר דברי עצמו שכתב בהל' תרומות דמשוך מותר לאכול תרומה מן התורה ואין אסור אלא מדברי סופרים מפני שנראה כאינו מהול ואיך כתב כאן שאין לו חלק לעוה\"ב דמשמע דמה\"ת הוא כאינו מהול. וכבר כתבתי בזה לעיל ובפ\"ג דתשובה דמשכחת לה משוך מה\"ת כגון שנולד מהול ולא נמהל מעולם ואח\"כ משך ערלתו. ובהכי איירי רבינו כאן. ומקור לזה מבואר בירושלמי פ\"א דפאה ופרק חלק דמושך לו ערלה אין לו חלק לעוה\"ב. ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ מ\"ש הראנ\"ח דמילה הוה נמי שב ואל תעשה דמי שהוא מצווה על המילה מצווה ג\"כ שלא ימשוך ערלתו והקשה עליו המל\"מ בהל' מלכים פ\"י דזה שמשוך צריך לחזור ולמול אינו אלא מדרבנן. ולפי מ\"ש אתי שפיר ולק\"מ דדוקא בשכבר מל ואח\"כ משך ערלתו א\"צ לחזור ולמול פעם ב' מה\"ת אבל אם לא נימול ולא קיים מצות מילה מעולם מה\"ת צריך למול כשנמשכה ערלתו וכנ\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Circumcision",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצוה על האב למול את בנו.</b> מדסתם רבינו משמע דאף אם עבר ולא מלו האב בזמנו ביום ח' מצוה עליו למולו אח\"כ. וכ\"כ רבינו בהדיא בפירוש המשנה סוף פ' ר' אליעזר דמילה. וכן פרש\"י בשבת (דף קל\"א ע\"ב) וכן משמע מדברי התוס' שם (ע\"א) שכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטלה שאותה מצוה עצמה שהוא מחוייב בשמיני הוא עושה בתשיעי. וכ\"כ הראנ\"ח בתשובה סי' ל\"ט. ובס' המקנה בפ\"ק דקדושין ועיי\"ש ודלא כמ\"ש בס' יד המלך דאין מצות מילה מוטל על האב אלא ביום ח' דוקא והוא נגד כל הנך פוסקים הנזכרים ומ\"ש בס' הנזכר הוכחה לזה דאי איתא דהמצוה הוי נמי אח\"כ אמאי קיי\"ל דמילה דיום ח' דוחה שבת נמהליה אח\"כ וכה\"ג אמר במנחות (דף ע\"ב) גבי קצירת העומר דאי נקצר ביום כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת ע\"כ. ובאמת אין ראיה זו נכונה מכמה טעמים חדא דהרי מבואר מדברי השאגת אריה סי' נ\"ב דהוכיח מתוס' דשם דדוקא גבי קדשים אמרינן הכי דבעינן בהו דומיא דתמיד שאי אפשר מערב שבת וגם לאחר שבת שזמנו קבוע ביום השבת אבל במילה לא בעינן שתהא דומיא דתמיד ומשו\"ה דחיא שבת בזמנה דהיינו ביום ח' שהוא כמצותו אף אי נימא דכשר בדיעבד אם מל קודם לכן. וא\"כ מהאי טעמא נמי אע\"פ שאפשר למול אחר שבת דחי שבת כדי למול בזמנו כמצותו. וכ\"כ בס' מנחת כהן.<br><b> ועוד </b> כתב שם דאף גבי עומר לא בעינן דומיא דתמיד רק למאן דיליף ליה מבמועדו אבל למ\"ד דיליף לעומר דדחי שבת מקרא דתקריב לא בעיא ביה דומיא דתמיד. וכן רבינו בהלכות תמידין פסק נמי גבי עומר דדחי שבת ואם נקצר ביום כשר ודלא כסוגיא דמנחות והוא מטעמא דאמרן. ועוד יתבאר שם כמה טעמים לדעת רבינו. ולפ\"ז בלא\"ה אין להביא ראיה מסוגיא הנזכרת דלא קיי\"ל כוותה. ועוד דמשום דאפשר למול למחר אין לנו לומר שימתין וישהה המצוה דאפילו במצוה שאין זמנה קבוע כלל כתב בחידושי הרשב\"א בשם הרמב\"ן בפ\"ב דשבת דדחיא ללא תעשה עכשיו אע\"פ שאם ימתין למחר יכול לקיים המצוה בלא שום דחיית ל\"ת אפ\"ה מוטב לקיימה עכשיו ע\"י דחיית ל\"ת. וא\"כ כ\"ש דמצוה שזמנה קבוע שדוחה לל\"ת כדי לקיימה בזמנה ולא מגרע כחה במה שיכול לקיימה לאחר זמנה. ומשו\"ה גבי מילה נמי אתי שפיר דדחיא שבת בזמנה אע\"פ שאפשר לאחר השבת. [ומ\"ש התוספות בפסחים (דף ס\"ט) גבי הזאה דתרומה דלא דחיא שבת לר' אליעזר ולא ילפא מהזאה דפסח דדחיא משום דאפשר לקיים מצות אכילת תרומה לאחר שבת היינו משום דילפא מפסח בעינן דומיא דפסח ועוד דאכילת תרומה איקרי עבודה כדאיתא סוף פ\"ו דפסחים. אבל בעלמא אף עשה שאין זמנה קבוע דוחה ל\"ת אף דאפשר לקיים אח\"כ בלא דחייה וכ\"ש מילה שדוחה שבת בזמנה אף דאפשר אח\"כ. ושוב מצאתי בס' המקנה שהוכיח כן דהחיוב על האב הוא אף לאחר ח' מהא דכתיב גבי פסח המול לכם כל זכר ואיירי גם לאח\"ז. וכן הוכיח ממ\"ש תוס' בקידושין (דף כ\"ט) דמילה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא כיון דלאחר ח' אין לה הפסק [אמר נפתלי לא זכינו גם כאן לאורו ונמחק איזה שורות מכתבי הקדש] ועיי' בתשובות ר' אליהו בן חיים סי' ל\"ט דכתב נמי הכי].<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> מצוה על האב למול את בנו.</b> סתמא כפירושו משמע דדוקא האב הוא דחייב למול את בנו אבל האם אינה חייבת למול את בנה והכי איתא בהדיא פ\"ק דקידושין ומפיק לה התם מקרא דכתוב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה. ומ\"מ צריך טעם דלמה לא כתבו רבינו בפירוש כמו שהזכירו בגמרא וגם יליף מקרא. ולכאורה י\"ל על פי מ\"ש התוס' שם דלמה לי קרא דתיפו\"ל דמילה מצות עשה שהזמן גרמא היא שאין מלין אלא ביום ונשים פטורות. ותירצו דאתיא כמ\"ד בפ' הערל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה ע\"כ. ולפ\"ז רבינו לשיטתו דפסק דמילה שלא בזמנה נמי אינו נוהגת אלא ביום פשיטא דנשים פטורות משום דהוי מ\"ע שהזמן גרמא ולכך לא הוצרך לפרשו. אמנם אין דברי התוס' הנזכר מוכרחין די\"ל דלכו\"ע לא הוי מילה זמן גרמא משום דהלילה אינו מבטל המצוה אלא מפסיק ולמחר חוזר וניעור אותה המצוה בעצמה. וכמ\"ש הטורי אבן בחגיגה ובחידושי שם הבאתי ראיה לזה מהרוקח וגם ממ\"ש רבינו ריש הל' ב\"ה עיי\"ש. אלא י\"ל דעת רבינו דסמך עצמו אכללא דכייל בפסקיו לעיל בהלכות ע\"ז פי\"ב דכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן נשים פטורות חוץ מקידוש היום וכו'. ומשמע דמלבד מה שפרט בחוץ הוי בכלל. והא דאמרינן דאין למידין מן הכללות היינו דוקא במשנה או בברייתא אבל בדברי הגמ' למידין. והוא הדין בדברי הפוסקים למידין.<br><b> [ועיין </b> בכ\"מ שכתב דצריך טעם על שלא מנה רבינו למצות עשה בפני עצמה עיי\"ש. ונ\"ל דיש להוכיח מהא דיבמות (דף מ\"ח ע\"ב) מפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא התם. דש\"מ דאף לר\"ע דאוסר התם אין נחשב למצוה בפני עצמה דא\"כ תקשי דלר\"י חסר מתרי\"ג מצות. וכה\"ג הקשו התוס' בסוטה (דף ג') וגדולה מזו כתבו תוס' בשם ריב\"ן דגם לר\"ע אינה מצוה מן התורה רק מדרבנן]."
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.</b> והראב\"ד כתב דבכל יום עומד באיסור כרת ונראה דגם הראב\"ד מודה דכי מל עצמו מפטר מכרת של כל יום שהיה עליו מכבר וכדמשמע נמי מדברי הכ\"מ. ויש לי להביא ראיה מסוגיא דזבחים (דף ק\"ו ע\"ב) דמקשה אהא דתנן הפסח והמילה מצות עשה תיתי בק\"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר ומסיק דאיכא למפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר בפסח שיש לו תקנה ופרש\"י בתשלומי פסח שני. משמע דמילה נמי יש לה תקנה כשמל לבסוף למפטר מכרת שכבר עבר דומיא דפסח שיש לו תשלומין על שעבר בראשון. ועוד דאי על להבא משמל ואילך בכה\"ג גם למותיר יש תקנה ללאו כשיקיים עשה דבאש תשרופו דהא לאו דלא תותירו הוא ניתק לעשה כדאיתא בכמה דוכתי. וא\"כ הא דקאמר דמותיר אין תקנה ללאו שלו היינו למה שעבר קודם שקיים העשה דלא מתקן רק מזמן שמקיים העשה ואילך וכדמוכח ממ\"ש רבינו בפי\"ד מהלכות גזילה ועיי\"ש בלח\"מ ובשאגת אריה סי' פ'. וא\"כ על כרחך דפסח ומילה שיש להן תקנה טפי היינו שמתקן גם למפרע. ולדעת רבינו אתי שפיר טפי דגבי מילה א\"צ תקנה למפרע ומשו\"ה קאמר תאמר בפסח שיש לו תקנה ושביק למילה משום דקילא טפי מפסח דעובר מיד. [וממ\"ש התוס' בשבת (דף קל\"א סוף ע\"א) משמע נמי כרבינו מדכתבו דמילה אם עבר זמנה אינה בטילה שאותה מצוה עצמה שהוא מחויב בח' הוא עושה בט' משמע דליכא חיוב מה שעבר ולא מל].<br><b> והנה </b> מדברי התוס' במכות (דף י\"ד) משמע כדברי הראב\"ד דמסקי דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו. אך קשה לי דתקשי לדעת רבינו קושיית התוספות שם במכות דלמה לי היקשא דקאמר התם דאיתקש כל התורה לעבודת אלילים לענין קרבן דמה ע\"א שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי פסח ומילה דקום עשה נינהו ומשו\"ה לא מייתי קרבן על ביטול עשייתם. דתיפוק ליה גבי מילה מדאיתא בתורת כהנים דבעינן דומיא דע\"א שיש בה כרת ומילה הא לא הויא בכרת דלעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות. והם תירצו דלעולם וכו'. וכמ\"ש והיינו כהראב\"ד. אבל לדעת רבינו דס\"ל כסברתם בקושייתם א\"כ הקושיא במקומה עומדת. וצ\"ל דהיינו טעמא דנקט גבי מילה טעמא דקום עשה משום דבלא\"ה אצטריך ליה מחמת פסח ונקט חד טעמא לתרווייהו. דאילו טעמא דכרת לא שייך גבי פסח דכרת דידיה הוי דומיא דע\"א דיש עליו עונש כרת מיד כל זמן שלא השלים בשני וכה\"ג שתירצו גבי מילה. ואע\"ג דהתם אין תקנה וגבי מילה ופסח יש תקנה מ\"מ כיון שחל עליו מיד העונש כרת לא ממעטינן אי לאו משום טעמא דלא דמי להתם כלל דשב ואל תעשה היא לאפוקי פסח ומילה וכו'.<br><b> ועל </b> דרך זה י\"ל ג\"כ מה שהקשו תוס' עוד במכות דאמאי לא ממעט פסח ומילה מקרבן מדתניא בתו\"כ ועשה אחת וגו' יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהם מעשה ואין בהן קרבן והוא הדין לפסח ומילה דאי ממנע ולא עביד ליכא מעשה וכן הקשו בזבחים (דף ק\"ו ע\"א) וכה\"ג הקשה הלח\"מ ריש פ\"ו מהלכות ע\"ז על מ\"ש רבינו בריש הלכות שגגות דפסח ומילה אין בהן קרבן מפני שהן מצות עשה ותיפוק ליה דלית בהו מעשה וכמ\"ש שם גבי מגדף דפטור משום שאין בו מעשה. ונאמר לעושה בשגגה וכו'. ולא זכר שהיא קושיית התוס' בזבחים. אמנם יש לי ליישב על דרך הנזכר דנקט טעמא דמצות עשה שהוא שוה בשניהם בפסח ובמילה אבל טעם דמעשה אינו רק גבי פסח ולא במילה דהא משכחת בה דעביד מעשה וכגון שמשך ערלתו ובגוונא דאיכא איסור כרת דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל בהלכות תשובה פ\"ג אהא שכתב רבינו שישראל המושך ערלתו נכרת דהיינו כגון שנולד מהול ולא נימול כלל ואח\"כ משך ערלתו דהוי כאינו מהול מן התורה ועיי\"ש שהבאתי ראיות הרבה לזה. ועוד יתבאר בזה בסוף הלכות אלו ובחידושי ליבמות (דף ע\"ב) הארכתי בזה והוכחתי כן גם מדברי התוס' שם עיי\"ש באורך בסוף דבריהם וא\"כ היינו דלא נקט הגמ' בשום דוכתא ורבינו בריש הלכות שגגות למפטר פסח ומילה מקרבן מטעם שאין בביטולם מעשה. דזה לא שייך גבי משוך דעביד מעשה ומהאי טעמא נמי לא נקט טעמא דמילה משום דאינו בכרת עד שימות ולא דמי לע\"א דזה לא שייך בפסח אבל טעם דהן מצות עשה שייך בפסח ובמילה וגם במשוך ואע\"ג דשב ואל תעשה הוא שלא ימשוך ערלתו. מיהו התוס' במכות ובזבחים (דף ק\"ו) פירשו דפסח ומילה מצות עשה היינו שאין בהן אזהרה ולאו מפורש. וזה שייך גם במשוך דנהי דהוי מן התורה מ\"מ אין בו אזהרה ולאו מפורש רק מהלכה למשה מסיני או מאיזה ריבויא.<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> דבכל יום וכו' משיגדיל מבטל מצות עשה. ואינו חייב כרת עד שימות.</b> ומשמע דכי מת מיהא חייב כרת כל שהגדיל דהיינו מי\"ג שנה ואילך דנקרא גדול. ולכאורה קשה דהא קיי\"ל דבי\"ד של מעלה אין עונשין בפחות מבן כ' שנה וכה\"ג דקדק הרא\"מ בפרשת חיי שרה על מ\"ש רבינו בריש הלכות איסורי ביאה דגדול הבא על הערוה חייב כרת ופירש דקודם כ' אין הבי\"ד של מעלה מחייבין אותו כרת וכו'. ודבריו לא שייך כאן גבי מילה לפי דברי רבינו שאין עליו חיוב כרת מחיים רק כשמת וא\"כ הקושיא במקומה עומדת דמה שייך חיוב כרת כשמת קודם כ'. ונראה דמכאן ראיה למ\"ש בשו\"ת חכם צבי סי' מ\"ט דדוקא בעולם הזה אין עונשין בי\"ד של מעלה קודם כ' אבל בעוה\"ב עונשין ועוד יתבאר בעניין זה שם בהלכות א\"ב בס\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים ��כנענים דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת.</b> ועיי' בכ\"מ מהיכן למד רבינו כן. ולי קשה על זה מסוגיא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"א) ושוין פי' ר' אליעזר וחכמים דפליגי במכשירי מילה ומצה ולולב ושופר אם דוחין את השבת מודו שאם צייץ לטליתו ועשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב ומסיק טעמא הואיל ובידו להפקירן ופירש\"י ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה ע\"כ. וא\"כ לא היה בדין דמילת עבדו תדחה שבת מהאי טעמא הואיל ובידו להפקירו ונפיק מרשותיה ותו לא רמיא חובתא דמילתו עליה. [ואפשר דרבינו לטעמיה אזיל דבפרק י\"ט דהלכות שבת מוכח מדבריו דגבי ציצית איכא טעם אחר שהיא מצות עשה שאין בה כרת ומשו\"ה אינה דוחה שבת וש\"מ דלא ס\"ל טעם זה דבידו להפקיר לעניין מצות] וי\"ל דלא מהני טעם זה רק לגבי מכשירי מצוה וכההיא דצייץ טליתו ועשה מזוזה דאינן אלא מכשירין דאפשר מערב שבת הוא דאמר דמטעם הואיל ובידו להפקירן ולפטר מחיובן מודה ר\"א דלא דחו שבת אבל במצוה גופה שאי אפשר מער\"ש וזמנה קבוע בשבת וכההיא דמילת עבדיו הנימולים לשמונה שפיר דוחין שבת ולא מיגרע כחה דמצוה מטעם זה דבידו להפקיר ולהפטר ממנה דגבי מצוה גופה שא\"א לקיימה בלא דחיית שבת לא דחינן להמצוה לגמרי מלקיימה מטעם הואיל דבידו למפטר ממנה ע\"י הפקר דמ\"מ אינו מקיים המצוה כלל ויש להביא ראיה לזה מהא דקיי\"ל בפ\"ק דיבמות דעשה דוחה לא תעשה וילפינן לה מכלאים בציצית. ואי איתא דטעמא דהואיל וכו' מגרע נמי כח דמצוה גופה. א\"כ תקשי דאמאי דוחה עשה דמצות ציצית ללאו דכלאים הא בידו להפקיר טליתו ולפטר מציצית וכדאמר בפרק ר\"א דמילה דלא דחי שבת ה\"נ לא הו\"ל לדחות לאו דכלאים דמה לי איסור שבת ומה לי איסור כלאים כיון דגרע כח המצוה מחמת הואיל גם איסור לאו דכלאים לא הו\"ל לדחות. אלא ש\"מ דההוא טעמא דהואיל אינו אלא לגבי מכשירין שאפשר מער\"ש בלא דחייה וכחה הוא דמגרע מטעם הואיל. אבל מצוה גופה שא\"א לקיימה בלא דחיית איסור דחיא שפיר בין איסור לאו ובין איסור שבת כשזמנה קבועה בו ואע\"פ שיכול לפטור מחיובה ע\"י תחבולה דהפקר מ\"מ דוחה לכל איסור כדי לקיימה בזמנה כאילו לא היה בידו תחבולה להפטר מחיובה.<br><b> עוד </b> יש לי להביא ראיה מסוגיא דפ\"ק דקדושין (דף כ\"ט) גבי הא דתניא לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח\"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח\"כ פודה את בנו ומפרש טעמא שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת וטעמא דרבנן מפרש התם דילפי מקרא דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם ומשמע דלרבנן נמי אי לאו דגלי קרא הוו מודו לר\"י דמצות עליית רגל קודם ודוחה למצות פדיון הבן מיהא בשעתו שהוא יום שלשים. ואי איתא דמצוה שיכול למיעבד טצדקי להפטר ממנה אין בכחה לדחות מצוה אחרת א\"כ אמאי מצי דחי מצות עליית רגל למצות פדיון בשעתה דהא מצות עליית רגל בידו לפטור דהא אמר רבי אמי בפ\"ק דפסחים (דף ח' ע\"ב) דכל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל. וא\"כ הרי בידו להפקיר לקרקע שלו ויפטר מעלייה לרגל ולפ\"ז אין טעם שתדחה עליית רגל לפדיון הבן מפני שעליית רגל היא מצוה עוברת דמיהו בידו להפקיע חובתה לגמרי. אלא ש\"מ דמ\"מ כיון שלא יקיים בזה המצוה ותעבור זמנה הקבוע בכח מצוה כזו לדחות לעשה גרוע ממנה או ללא תעשה כדין עשה אלימא בעלמא שדוחה לעשה קלה וללא תעשה. והוא הדין כשהיא ממין עשה הדוחה לשבת כגון מילת עבדים כנענים שהיו הנימולים לשמונה מצו דחיא אע\"ג דבידו לע��ות טצדקי להפקירו להפטר ממנה כנ\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מילה שלא בזמנה אינה דוחה שני ימים טובים של ראש השנה.</b> משמע דיו\"ט שני של גליות מילה שלא בזמנה דוחה אותו. וכ\"כ בהדיא בהגה\"ת מרדכי דפ' ר' אליעזר דמילה וכן דעת שארי פוסקיפ שהביא הש\"ך ביו\"ד סי' רס\"ו ופסק כן. ודע דמשמע מדברי הרא\"ש בתשובה שהוקשה לו מהא דגבי מת הקילו גם ביו\"ט שני של ר\"ה וא\"כ גם לעניין מילה אם היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר\"ה והחזיק אחריו גם בתשובת נודע ביהודה חלק או\"ח סי' ל'. והוסיף להקשות על דברי רבינו דמה סברא יש להקל בשאר יו\"ט יותר מר\"ה מה שאינו תלוי ביומא אריכתא ור\"ה דחמיר משאר יו\"ט הוא רק לעניין יומא אריכתא. אבל עכ\"פ יו\"ט שני ספק הוא ע\"כ. ולק\"מ דרבינו אזיל לטעמיה שכתב בסוף פ' י' מהל' אבל שאין יו\"ט שני דרבנן דוחה עשה דאורייתא אבל יו\"ט שני של ר\"ה דוחה עשה דאורייתא מפני שהוא כיום ארוך. וכתב הכ\"מ דרבינו סובר דכיון דשני ימים של ר\"ה כיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשוב דאורייתא ע\"כ. ומשו\"ה ה\"נ גבי עשה דמילה שלא בזמנה יו\"ט שני של ר\"ה דוחה אותה. משא\"כ יו\"ט שני של גליות אין דוחה עשה דמילה. ואע\"פ שאפשר למול למחר מקרי שפיר דחייה כמ\"ש הפר\"ח בהל' יו\"ט ולא העמידו דבריהם של יו\"ט שני במקום עשה דמילה שלא בזמנה כמו שלא העמידו במקום עשה דאבילות. ואע\"ג דמילה הוא שב ואל תעשה וכה\"ג יש כח ביד חכמים וכו' הכא שאני כמו שיתבאר בהל' חמץ. והא דגבי מת הקילו גם ביו\"ט שני של ר\"ה. דכבוד הבריות שאני דגדול כבוד הבריות."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יש ציצין המעכבין את המילה כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה הרי זה ערל כמו שהיה.</b> ומיהו נראה שאינו חייב כרת רק על עיקר המילה כשלא מל כלל ולא על ציצין המעכבין דהא כרת גבי ערל זכר אשר לא ימול כתיב וציצין לאו מהאי קרא משתמע כלל רק מרבויא דהמול ימול כדאיתא ביבמות (דף ע\"ב) וכבר הוכיח המל\"מ בפ\"ג דשגגות שאין עונשין כרת על רבוי עיי\"ש. ונראה שזהו כוונת רב אשי דקאמר בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ג ע\"ב) גדול בהדיא כתיב וערל זכר אשר לא ימול דמשמע רק שלא ימול כלל. ובזה נסתלק מה שהקשו התוס' שם. ודע דכה\"ג פירש בס' צדה לדרך בפרשת משפטים אהא דאיתא בקידושין ובמכילתא הרי כבר אמור דהיינו דנאמר שם בהיפך מדכאן עיי\"ש וה\"נ דקאמר בהדיא כתיב. וכן נסתלק מה שהקשה בס' קקיון דיונה דאימא דקמ\"ל דאף על ציצין חייב כרת. ומ\"ש בס' הנזכר דציצין דומין לפריעה דתנן מל ולא פרע כאלו לא מל אין הנדון דומה לראיה. דלא פרע כלל הרי שלא עשה שום מעשה ממצות פריעה. משא\"כ במל וחתך העור ועשה מעשה ממצות חיתוך אלא שנשאר ציצין אפשר דאינו חייב כרת.<br><b> ואם </b> נאמר כן לחלק בין פריעה לציצין תתיישב תמיהת התוס' בסוף פ' ר' אליעזר דמילה דמאי צ\"ל מל ולא פרע כיון דתנא בשר החופה וכו' מעכב. ולפי מ\"ש אתי שפיר דבשר החופה אע\"ג דמעכב לעניין שלא קיים מצות עשה דמילה ואסור בתרומה אבל אינו חייב כרת להכי תנא דלא פרע הוי כאילו לא מל וחייב כרת. ומצינו דלשון עכבה לא הוי ממש כמ\"ש תוס' ביבמות (דף מ' ע\"א) וזבחים (דף ק' ע\"ב). ואע\"ג דלמ\"ד ביבמות (דף ע\"א ע\"ב) שלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וכל עיקר של מצות פריעה יליף לה מקרא דדברי קבלה דכתיב גבי יהושע ושוב מול את בני ישראל. א\"כ אין לחייב כרת גם על לא פרע את המילה י\"ל על פי מ\"ש הריטב\"א דגם משה רבינו ע\"ה נצטוה שיעשה כן כשנכנס לארץ ונגמר הדבר ע\"י יהושע. ואף לפי מ\"ש התוס' התם דפריעה הוי הלכה למשה מסיני ויהושע אסמכיה אקרא מ\"מ אין לחייב כרת על הלכה. י\"ל דמצינו כה\"ג דמחייבין מיתה בידי שמים מקרא דברי קבלה ואמרינן דגמרא גמיר לה ואסמכיה הנביא אקרא בסוף פ\"ב דסנהדרין וכן בהלמ\"מ מצינו כה\"ג כמ\"ש הר\"ן בשבת שבא הלמ\"מ לפרש מ\"ש בקרא וה\"נ באה ההלכה לומר דלא פרע כאלו לא מל לגמרי כמ\"ש התוס' יו\"ט וא\"כ ממילא חייב כרת כשלא פרע כלל ומצאתי בירושלמי אהא דלא פרע וכו' דמסיים תני וענוש כרת.<br><b> ועוד </b> נראה דלא קיי\"ל כותיה דההוא מ\"ד דיבמות דס\"ל דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו. ויש לי להוכיח כן מהסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה') גבי הא דאמר מה למילה שדוחה שבת שכן ישנה לפני הדבור. ואי איתא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו הרי לא נאמרה לפני הדיבור רק מצות חיתוך בשר בלא פריעה ומצוה זו לבד לא דחי שבת לדידן דלא הוי רק פלגא דמצוה וכדמוכח בשבת (דף קל\"ב ע\"ב) ומאי דדחי שבת לדידן הוא מילה עם פריעה דוקא וא\"כ לא הוי עשה דקודם הדבור כלל כיון דמצות פריעה שהוא עיקר הדוחה לשבת לא ניתנה לאברהם אבינו אלא ודאי ש\"מ דס\"ל לסתמא דגמ' דמצות פריעה ג\"כ ניתנה לאברהם אבינו וא\"כ אפשר לחייב כרת עליה. וכן יש להוכיח ממ\"ש רבינו בהל' מלכים דבני קטורה חייבים במילה והוא מקרא שנאמר לאברהם אבינו כדאיתא בפרק ד' מיתות ואי איתא דפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו הול\"ל דגם בני קטורה לא נצטוו עכשיו בפריעה ומדסתם רבינו משמע דחייבין במילה ופריעה וש\"מ דלא קיי\"ל כרב דאמר לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וטעמא כדאמרן. וזה דלא כנראה מדברי השאגת אריה סי' מ\"ט דליכא דפליג אההיא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ובני קטורה אינם חייבים בפריעה לכו\"ע וליתא. וכן בירושלמי יבמות ובבראשית רבה דריש המול ימול לפריעה הרי דס\"ל דניתנה לאברהם אבינו."
+            ],
+            [
+                "<b>המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אינו חוזר.</b> והיינו אפי' בחול אינו מחוייב לחזור על ציצין שאין מעכבין כשפירש אלא דבשבת איסורא נמי איכא. וכ\"כ הכ\"מ לקמן בדין ו'. אלא שמ\"ש שם שיצא כן לרבינו מברייתא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ג ע\"ב) כלשון רבינו ומפרש לה בין בחול ובין בשבת לכאורה לא משמע כן בסוגיא שם וכבר הרגיש בזה השאגת אריה בסי' נ'. והאריך בזה ליישב הסוגיא דשבת לדעת רבינו. והוא דס\"ל דלרבנן דר' יוסי במנחות גבי לחם הפנים דאמרי אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני ה' תמיד. משמע דכל שפירש ואינו עוסק תו במצוה הויא אתחלתא אחריתא כשחוזר עליה משום דבר שאינו מעכב. וכיון דהוי אתחלתא אחריתא אין בו משום התנאה לפניו במצוות אא\"כ עדיין עוסק ולא פירש מהמצוה ויש לי להביא ראיה לזה מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ו) גבי נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנייה. משמע דדוקא על ציצין המעכבין הוא דחוזרין הא על שאינן מעכבין אינו חוזר כשפירש. והא ודאי בחול איירי ולעניין חיוב לחזור או לא. דאילו בשבת ולענין היתר לחזור או לא על כרחך לא איירי התם שאין מילתו דוחה שבת כלל. וא\"כ ש\"מ דגם כן בחול ליכא חיובא לחזור על ציצין שאינן מעכבין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל ישראל המיפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה\"ב.</b> הכ\"מ הראה מקורו למתניתין דאבות. אך אין זה מספיק לכל דברי רבינו. דשם לא נזכר דמשך ערלתו אין לו חלק לעוה\"ב וגדולה מזו הקשה בס' מעשה רוקח דרבינו סותר דברי עצמו שכתב בהל' תרומות דמשוך מותר לאכול תרומה מן התורה ואין אסור אלא מדברי סופרים מפני שנראה כאינו מהול ואיך כתב כאן שאין לו חלק לעוה\"ב דמשמע דמה\"ת הוא כאינו מהול. וכבר כתבתי בזה לעיל ובפ\"ג דתשובה דמשכחת לה משוך מה\"ת כגון שנולד מהול ולא נמהל מעולם ואח\"כ משך ערלתו. ובהכי איירי רבינו כאן. ומקור לזה מבואר בירושלמי פ\"א דפאה ופרק חלק דמושך לו ערלה אין לו חלק לעוה\"ב. ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ מ\"ש הראנ\"ח דמילה הוה נמי שב ואל תעשה דמי שהוא מצווה על המילה מצווה ג\"כ שלא ימשוך ערלתו והקשה עליו המל\"מ בהל' מלכים פ\"י דזה שמשוך צריך לחזור ולמול אינו אלא מדרבנן. ולפי מ\"ש אתי שפיר ולק\"מ דדוקא בשכבר מל ואח\"כ משך ערלתו א\"צ לחזור ולמול פעם ב' מה\"ת אבל אם לא נימול ולא קיים מצות מילה מעולם מה\"ת צריך למול כשנמשכה ערלתו וכנ\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.</b> וכתב הכ\"מ שיש לתמוה מדאמרינן פ\"ק דיבמות האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת. משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע. וי\"ל ע\"פ שיטת רבינו עצמו שכתב הרב המגיד בריש הלכות אישות דכל דבר שאין מפורש בתורה קרי ליה דברי סופרים ואע\"פ שנלמד בי\"ג מדות. ובכ\"מ שם פירש דאע\"פ שהוא מדאורייתא קרי ליה ד\"ס שאלולי שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ומשמע שם דהוא הדין דבר הנלמד מריבויא דקרא. וא\"כ מהאי טעמא קרי נמי למנין חוטין דרבינן מגדילים שאינן מן התורה וכה\"ג כתב הלח\"מ בפ\"ז דלולב גבי דרשא דערבי נחל שתים דמקרי ד\"ס. ומ\"ש בס' ברכי יוסף דהכ\"מ שהקשה כאן על רבינו אזיל לטעמיה שכתב בפי\"ג דעדות דמה שאנו דורשים בפירוש הכתוב והוא נלמד מפשט הכתוב הוי כמפורש ולכך קרי התם פסולי עדות של קרובים מן התורה. ולדידי לא דמי הא דכאן לדהתם דליכא פלוגתא בהפירוש. משא\"כ הכא דאיכא דפליג ולא דריש גדילים למניינא כלל במנחות (דף ל\"ט ע\"ב) וא\"כ הרי שאינו בפשט הכתוב ולכן לא קרי ליה רבינו דאורייתא ושוב ראיתי שחילק כה\"ג בס' מגלת אסתר בפירושו על ספר המצות לרבינו בשורש השני."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טווייה לשם ציצית.</b> וכתב הכ\"מ דפסק כשמואל. ומה שיש לדקדק בזה מדלעיל הלכות תפילין נתבאר שם בארוכה בפ\"ג עיי\"ש.",
+                "<b> ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה וכו'.</b> וכתב הכ\"מ שזה פירוש למ\"ש בפ\"ק דסוכה (דף ט') עשאה מן הקוצים ומן הנימין וכו' פסולה. ונראה דטעמו דכל הני משום בזויי מצוה. ויש לי להביא ראיה לפירוש זה מדברי התוס' בסוכה (דף י\"א סוף ע\"א) שהוקשה להם אהא דאמר רב גבי תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן מפסיקן והן כשירין דפסיקתן זהו עשייתן. ואמאי גבי עשאה מן הקוצין ומן הנימין פסל רב ואע\"פ שעושה אח\"כ הציצית לגמרי לא חשבינן ליה עשייתן ועיי\"ש מ\"ש. אמנם הא לא קשיא רק לפי פירש\"י בההיא דעשאה מן הקוצים ומן הנימין דהיינו חוטין שנשארו בבגד מהאריגה ומהתפירה שלא נתלה בתחילה לשם ציצית ואמאי לא מהני מה שעושה אותן אח\"כ לגמרי לשם ציצית כדמהני פסיקה אחר התלייה. אך לפירוש רבינו מעיקרא לק\"מ דההיא דעשאה מן הקוצים וכו' משום בזויי מצוה פסילי ולכך אין להם תקנה ואינו עניין להך דלא פסק ראשי חוטין דמהני פסיקה אח\"כ דתיקן המעוות משא\"כ כשעשאה מן צמר ונימין הבזויין אי אפשר לתקנן.",
+                "<b> ואין עושין אותן מצמר הגזול ואם עשה פסול.</b> וכתב הכ\"מ בפ\"ק דסוכה ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהן וכתב הנמוק\"י דלא מפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשירה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש. אי נמי אפי' אחר יאוש לא קני משום דהוי שנוי החוזר לברייתו ע\"כ. והנה תירוץ זה האחרון ודאי תמוה דבאמת שינוי גמור הוא בכה\"ג וכמבואר מהסוגיא דריש פ' הגוזל ובחו\"מ סי' ש\"ס וכ\"כ הט\"ז והמג\"א באו\"ח סי' י\"א סעיף ו'. ועכ\"פ מהני עם יאוש. ובפרט לפי מ\"ש בחו\"מ סי' שנ\"ג וסי' שס\"א דאפי' שינוי החוזר קני עם יאוש. אך תירוץ הראשון יש לקיים שפיר דרבינו מיירי קודם יאוש. ואף שתמה גם על זה הט\"ז שם דאין לומר דמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש דא\"כ פשיטא ולמה לי קרא והכי פריך בב\"ק (דף ס\"ז) קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש פשיטא. ובאמת לא דמו להדדי לפי מה שפירשו התוס' בסוכה (דף ל' ע\"א) דהא דפריך גבי קרבן דלפני יאוש פשיטא היינו משום דאינו יכול הגזלן להקדיש לפני יאוש והרי הוא חולין. ולפ\"ז גבי ציצית דלא שייך האי טעמא שפיר איכא למימר דאתא קרא לפסול לפני יאוש ואיצטריך לומר דלא מהני מה ששינה הצמר כל זמן שלא נתייאש. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים סי' כ\"ט ובספר חמד משה וספר נזירות שמשון. וזה גם דלא כמ\"ש המגן אברהם בסי' י\"א ס\"ק י' לדעת הג\"ה דמדסתם וכתב אם גזל צמר ועשאן חוטין כשירין משמע דס\"ל דאף קודם יאוש כשר וכן משמע בריש סי' תרמ\"ט. ולדידי אין שום משמעות מדסתם בעל הג\"ה דאפשר דהיינו טעמא דסתם דקיי\"ל דסתם גזלן ישראל נתייאשו בו הבעלים וכדמוכח מדבריו בחו\"מ סי' שס\"ח. גם מסימן תרמ\"ט אינו ראיה לכאן ואדרבא נהפכה לסתירה דהא כתב שם גזל ד' מינים שבלולב דאם קנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקנייה בשינוי מעשה. וא\"כ משמע דאילו קנאו ע\"י סיוע דמצוה פסול דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכ\"כ הט\"ז בהדיא. ולפ\"ז אין לנו להכשיר כאן גבי גזל צמר ועשאו חוטין דהטוויה של החוטין מהני לקנין והן הן המצוה.<br><b> גם </b> מ\"ש הט\"ז לדעת רבינו דס\"ל כמ\"ש התוס' בב\"ק (דף ס\"ז) בשם ר\"ת לעולא דסבר דיאוש בכל מקום קני לבר מהקרבה משום דמצוה הבאה בעבירה היא. ובריש פ' לולב הגזול כתבו התוס' דכל מצוה דאורייתא הוי כקרבן. ומשו\"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה עכ\"ד הט\"ז. וגם בס' נזירות שמשון הסכים עמו בזה. וכה\"ג בס' אליה זוטא. ואישתמיטתייהו דברי רבינו שכתב בפ\"ה דהלכות איסורי מזבח דין ז' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב\"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר וטעמו פירש הלח\"מ בפרק י\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דגבי קרבן איכא יאוש עם שינוי השם. הרי דאפילו גבי קרבן מהני יאוש עם שינוי השם מחולין לקודש ואע\"פ שהשינוי הוא מהמצוה וא\"כ ק\"ו לציצית ושאר מצות דמהני וכשר בכה\"ג. והטעם דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו הגזלן ביאוש ושינוי השם נעשית שלו ודמים לבד הוא נתחייב לנגזל וכמ\"ש הרמב\"ן במלחמות בריש פ' לולב הגזול. ומכל זה נתבאר דהעיקר הוא מ\"ש הכ\"מ כאן בתירוץ ראשון לדעת רבינו שהוא כדברי הנמוק\"י דבעינן יאוש עם שינוי ושינוי לחוד לא מהני דלא כהמ\"א ותרווייהו מיהא מהני ודלא כהט\"ז ושאר מחברים הנ\"ל. ומ\"ש בעל פמ\"ג באו\"ח בכוונת הט\"ז דקשיא ליה על דברי הכ\"מ בתירוץ א' דלמה נקט רבינו דין צמר גזול לפני יאוש דפסול ואמאי לא השמיענו רבותא טפי פסול דגזל חוטין לאחר יאוש דלא שמעינן לה מצמר בלא יאוש ע\"כ. ולדידי גם הא לק\"מ דהא אדרבא מתבאר מדברי רבינו בהלכות גזילה פ\"ב הל' א' דיאוש לחוד לא קני וגרע משינוי גמו�� בלא יאוש וא\"כ כיון דאשמועינן דשינוי דצמר לא מהני לחוד ק\"ו דיאוש לחוד לא מהני גבי גזל חוטין.",
+                "<b> ואין עושין אותן וכו' ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול.</b> כתב הכ\"מ דטעמא דעיר הנדחת לאו משום דאסור בהנאה הוא דהא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא דכיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה וכו'. ולפי דבריו קשה דאמאי פסל רבינו בציצית העשוי מצמר של קדשים דבהו לא שייך טעמא דכתותי. אלא נראה דלכך כייל רבינו לעיר הנדחת וקדשים עם פסול דצמר גזול משום דכלהו מחד טעמא נינהו וכי היכי דגזול פסלינן משום דכתיב ועשו להם משלהם מהאי טעמא פסלינן נמי של עיר הנדחת ושל קדשים דאינהו נמי לאו שלהם הוא דכל דבר האסור בהנאה לא מקרי שלו וכמ\"ש רבינו בפ\"ב דחמץ וכן בשל גבוה וכדמוכח בפסחים (דף ה' ע\"ב) גבי הא דדרש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והעתיקו רבינו ריש פ\"ד. ושוב ראיתי להפמ\"ג באו\"ח סי' י\"א שהביא דברי הכ\"מ הללו והוקשה לו הך דקדשים ופירש דהיינו פסולייהו שעורותיהן יוצאין לשריפה. והוא דחוק דמי לא עסקינן נמי בקדשי בדק הבית דלא שייך בהו פסול והפמ\"ג עצמו מסיק שם כמ\"ש. דלאו שלהם הוא כיון דאסור בהנאה. אך ראייתו שהוכיח שם מאתרוג של ערלה בסוכה (דף ל\"ה) אינו ראיה לנידון דהכא דאיירי בצמר שאינו בר אכילה והוא בעצמו בסי' תרמ\"ט כתב לחלק דדוקא אתרוג דראוי לאכילה אמרינן דאי אסור באכילה ובהנאה לאו שלו הוא משא\"כ לולב שאינו ראוי לאכילה רק להנאה כל שהוא שלו אף דאסור בהנאה לא מימעט מלכם דהא למי ששלו עכ\"פ הוי. ולפ\"ז ה\"נ צמר דציצית דמי ללולב שכתב דלא מימעט מלכם והוא הדין דלא מימעט צמר גבי ציצית משלהם. אמנם חילוק זה נסתר מדברי התוס' בסוכה (שם דף ל\"ה) בד\"ה לפי דמוכח דגם בלולב האסור בהנאה מימעט מלכם וכך מבואר להדיא בירושלמי פ\"ג דסוכה ופי\"ב דיבמות אמר ר' ייסא בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה. ומזה הוא דאיכא למשמע נמי לנידון דהכא דצמר של איסור מימעט משלהם. ובחידושי לפסחים (דף ו') הארכתי עוד בזה בס\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רחל בת עז צמרה פסול לציצית.</b> ונראה דלאו דוקא דפסול לציצית לחוד דהוא הדין דפסול לתכלת דבגדי כהונה. ואע\"ג דבבכורות יליף לה רב פפא מדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. מ\"מ ילפינן מתכלת דציצית לתכלת דבגדי כהונה לעניין זה. ויש להביא ראיה לזה דאמר בפ\"ק במנחות (ריש דף ו') גבי כלאים דבגדי כהונה שמצותו בכך פי' שאי אפשר בהיתר ומשו\"ה אין ללמוד מזה להתיר לגבוה שאר איסור שאפשר בהיתר כגון טריפה. ואי איתא דצמר כזה שבא מרחל בת עז כשר לבגדי כהונה. א\"כ משכחת לעשיית בגדי כהונה בהיתר שלא באיסור כלאים ואע\"ג דשש הוא כיתנא ותכלת הוא עמרא מצי למיתי מצמר רחל בת עז דליכא בה משום כלאים וכדכתב רבינו בריש פ\"י מהל' כלאים. וכן מסוגיא דבכורות יש להוכיח דליכא שום איסור תורה בכלאים דצמר כזה וכמו שיתבאר שם בעזה\"ש וכיון דמשכחת בצמר כה\"ג בלא איסור כלאים ואפ\"ה קאמר דלא שרי רחמנא כלאים בבגדי כהונה אלא משום דא\"א בשש וצמר בלא כלאים. ש\"מ מזה דצמר כזה שאין בו איסור כלאים פסול לבגדי כהונה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה.</b> וקשה דמשמע דלא ביטל רק עשה אחת ואילו בגמרא (דף מ\"ד) אמר רב ששת דעובר בה' עשה ופרש\"י ועשו ונתנו והיה וראיתם גדילים תעשה לך וכן מקשה בבאר שבע. וי\"ל דלא אתי דרב ששת רק אליבא דמ\"ד בנזיר (דף ה') דכיון דחד נזיר למניינא כלהו למניינא ואף הני דאיצטריך לדרשא. אבל למ\"ד דהני דאיצטריך לדרשא לא אתו למנינא הכא נמי לא אתו למנין מצות ונתנו והיה דהא איצטריך לדרשא כדאיתא בספרי ורבינו פסק כהך מ\"ד וכדמוכח שם בסוגיא. וכן פירש בפירוש המשנה שם. ומשום הכי לא פסק כאן כרב ששת. [ועוד י\"ל דהא פרש\"י דעובר משום דכתיב ועשו ונתנו וכו' וזה לא שייך רק למ\"ד דכלי קופסא חייבת והוא חובת טלית דאיכא צווי על עשיית הציצית ולדידיה הוא דאית ליה דכל לשונות דעשייה מצות. אבל למ\"ד דאין חיוב דציצית רק בשעת לבישת בגד לא שייך לומר דבשעת לבישה בלא ציצית יעבור אמה שכתב בלשון עשייה ונתינה ועל כן לא ס\"ל כר\"ש. אבל בהא דתפילין שפיר הוי לכו\"ע. ואף דגבי ציצית קיי\"ל דאין נחשב כל ציצית [מצוה] בפני עצמה שאני התם דכתיב בכל פרשה צווי בפני עצמה. וזה דלא כמ\"ש בספר מקום שמואל דמימרא דרב ששת לא אזלא רק כמ\"ד גם גבי ציצית דכל אחת מצוה בפ\"ע והוא הדין בפרשיות דתפילין ולא קיי\"ל כן. ומשו\"ה לא מנה רבינו בריש הל' תפילין רק ב' מצות של יד ושל ראש. ונעלם ממנו דרבינו העתיק לדרב ששת בסוף פ\"ד דהל' תפילין. והא דלא מנאן במניין המצות אזיל לטעמיה שהשריש בס' המצות דרבוי לשונות כפולין אין מרבין מניין המצות אף שאמרו שעובר עליהן כך וכך אא\"כ שאמרו שהיה חייב עליהן בזמן הבית כך וכך הוא נחשב למצות הרבה. אך בעל מגילת אסתר בחלק מצות ל\"ת סי' קצ\"ד כתב דדוקא היכא שעושה רק פעולה אחת כמו אכילת הדם לא היה חייב רק אחת אף שבאו בו לאוין הרבה שאין עושה רק פועל אחד והוא האכילה אבל אם עושה פעולות רבות היה חייב על כל אחת ואחת]."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fringes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Fringes",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית וכו'. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.</b> וכתב הכ\"מ שיש לתמוה מדאמרינן פ\"ק דיבמות האי לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים ארבעה והכי אמרינן בפרק התכלת. משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ\"ע. וי\"ל ע\"פ שיטת רבינו עצמו שכתב הרב המגיד בריש הלכות אישות דכל דבר שאין מפורש בתורה קרי ליה דברי סופרים ואע\"פ שנלמד בי\"ג מדות. ובכ\"מ שם פירש דאע\"פ שהוא מדאורייתא קרי ליה ד\"ס שאלולי שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ומשמע שם דהוא הדין דבר הנלמד מריבויא דקרא. וא\"כ מהאי טעמא קרי נמי למנין חוטין דרבינן מגדילים שאינן מן התורה וכה\"ג כתב הלח\"מ בפ\"ז דלולב גבי דרשא דערבי נחל שתים דמקרי ד\"ס. ומ\"ש בס' ברכי יוסף דהכ\"מ שהקשה כאן על רבינו אזיל לטעמיה שכתב בפי\"ג דעדות דמה שאנו דורשים בפירוש הכתוב והוא נלמד מפשט הכתוב הוי כמפורש ולכך קרי התם פסולי עדות של קרובים מן התורה. ולדידי לא דמי הא דכאן לדהתם דליכא פלוגתא בהפירוש. משא\"כ הכא דאיכא דפליג ולא דריש גדילים למניינא כלל במנחות (דף ל\"ט ע\"ב) וא\"כ הרי שאינו בפשט הכתוב ולכן לא קרי ליה רבינו דאורייתא ושוב ראיתי שחילק כה\"ג בס' מגלת אסתר בפירושו על ספר המצות לרבינו בשורש השני."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טווייה לשם ציצית.</b> וכתב הכ\"מ דפסק כשמואל. ומה שיש לדקדק בזה מדלעיל הלכות תפילין נתבאר שם בארוכה בפ\"ג עיי\"ש.",
+                "<b> ואין עושין אותן לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה וכו'.</b> וכתב הכ\"מ שזה פירוש למ\"ש בפ\"ק דסוכה (דף ט') עשאה מן הקוצים ומן הנימין וכו' פסולה. ונראה דטעמו דכל הני משום בזויי מצוה. ויש לי להביא ראיה לפירוש זה מדברי התוס' בסוכה (דף י\"א סוף ע\"א) שהוקשה להם אהא דאמר רב גבי תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן מפסיקן והן כשירין דפסיקתן זהו עשייתן. ואמאי גבי עשאה מן הקוצין ומן הנימין פסל רב ואע\"פ שעושה אח\"כ הציצית לגמרי לא חשבינן ליה עשייתן ועיי\"ש מ\"ש. אמנם הא לא קשיא רק לפי פירש\"י בההיא דעשאה מן הקוצים ומן הנימין דהיינו חוטין שנשארו בבגד מהאריגה ומהתפירה שלא נתלה בתחילה לשם ציצית ואמאי לא מהני מה שעושה אותן אח\"כ לגמרי לשם ציצית כדמהני פסיקה אחר התלייה. אך לפירוש רבינו מעיקרא לק\"מ דההיא דעשאה מן הקוצים וכו' משום בזויי מצוה פסילי ולכך אין להם תקנה ואינו עניין להך דלא פסק ראשי חוטין דמהני פסיקה אח\"כ דתיקן המעוות משא\"כ כשעשאה מן צמר ונימין הבזויין אי אפשר לתקנן.",
+                "<b> ואין עושין אותן מצמר הגזול ואם עשה פסול.</b> וכתב הכ\"מ בפ\"ק דסוכה ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהן וכתב הנמוק\"י דלא מפסיל אלא בשגזל חוטין ממש אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין כשירה דקנייה ביאוש ושינוי הגוף. ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש. אי נמי אפי' אחר יאוש לא קני משום דהוי שנוי החוזר לברייתו ע\"כ. והנה תירוץ זה האחרון ודאי תמוה דבאמת שינוי גמור הוא בכה\"ג וכמבואר מהסוגיא דריש פ' הגוזל ובחו\"מ סי' ש\"ס וכ\"כ הט\"ז והמג\"א באו\"ח סי' י\"א סעיף ו'. ועכ\"פ מהני עם יאוש. ובפרט לפי מ\"ש בחו\"מ סי' שנ\"ג וסי' שס\"א דאפי' שינוי החוזר קני עם יאוש. אך תירוץ הראשון יש לקיים שפיר דרבינו מיירי קודם יאוש. ואף שתמה גם על זה הט\"ז שם דאין לומר דמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש דא\"כ פשיטא ולמה לי קרא והכי פריך בב\"ק (דף ס\"ז) קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש פשיטא. ובאמת לא דמו להדדי לפי מה שפירשו התוס' בסוכה (דף ל' ע\"א) דהא דפריך גבי קרבן דלפני יאוש פשיטא היינו משום דאינו יכול הגזלן להקדיש לפני יאוש והרי הוא חולין. ולפ\"ז גבי ציצית דלא שייך האי טעמא שפיר איכא למימר דאתא קרא לפסול לפני יאוש ואיצטריך לומר דלא מהני מה ששינה הצמר כל זמן שלא נתייאש. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים סי' כ\"ט ובספר חמד משה וספר נזירות שמשון. וזה גם דלא כמ\"ש המגן אברהם בסי' י\"א ס\"ק י' לדעת הג\"ה דמדסתם וכתב אם גזל צמר ועשאן חוטין כשירין משמע דס\"ל דאף קודם יאוש כשר וכן משמע בריש סי' תרמ\"ט. ולדידי אין שום משמעות מדסתם בעל הג\"ה דאפשר דהיינו טעמא דסתם דקיי\"ל דסתם גזלן ישראל נתייאשו בו הבעלים וכדמוכח מדבריו בחו\"מ סי' שס\"ח. גם מסימן תרמ\"ט אינו ראיה לכאן ואדרבא נהפכה לסתירה דהא כתב שם גזל ד' מינים שבלולב דאם קנאו בלא סיוע המצוה כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקנייה בשינוי מעשה. וא\"כ משמע דאילו קנאו ע\"י סיוע דמצוה פסול דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכ\"כ הט\"ז בהדיא. ולפ\"ז אין לנו להכשיר כאן גבי גזל צמר ועשאו חוטין דהטוויה של החוטין מהני לקנין והן הן המצוה.<br><b> גם </b> מ\"ש הט\"ז לדעת רבינו דס\"ל כמ\"ש התוס' בב\"ק (דף ס\"ז) בשם ר\"ת לעולא דסבר דיאוש בכל מקום קני לבר מהקרבה משום דמצוה הבאה בעבירה היא. ובריש פ' לולב הגזול כתבו התוס' דכל מצוה דאורייתא הוי כקרבן. ומשו\"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה עכ\"ד הט\"ז. וגם בס' נזירות שמשון הסכים עמו בזה. וכה\"ג בס' אליה זוטא. ואישתמיטתייהו דברי רבינו שכתב בפ\"ה דהלכות איסורי מזבח דין ז' הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב\"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר וטעמו פירש הלח\"מ בפרק י\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דגבי קרבן איכא יאוש עם שינוי השם. הרי דאפילו גבי קרבן מהני יאוש עם שינוי השם מחולין לקודש ואע\"פ שהשינוי הוא מהמצוה וא\"כ ק\"ו לציצית ושאר מצות דמהני וכשר בכה\"ג. והטעם דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו הגזלן ביאוש ושינוי השם נעשית שלו ודמים לבד הוא נתחייב לנגזל וכמ\"ש הרמב\"ן במלחמות בריש פ' לולב הגזול. ומכל זה נתבאר דהעיקר הוא מ\"ש הכ\"מ כאן בתירוץ ראשון לדעת רבינו שהוא כדברי הנמוק\"י דבעינן יאוש עם שינוי ושינוי לחוד לא מהני דלא כהמ\"א ותרווייהו מיהא מהני ודלא כהט\"ז ושאר מחברים הנ\"ל. ומ\"ש בעל פמ\"ג באו\"ח בכוונת הט\"ז דקשיא ליה על דברי הכ\"מ בתירוץ א' דלמה נקט רבינו דין צמר גזול לפני יאוש דפסול ואמאי לא השמיענו רבותא טפי פסול דגזל חוטין לאחר יאוש דלא שמעינן לה מצמר בלא יאוש ע\"כ. ולדידי גם הא לק\"מ דהא אדרבא מתבאר מדברי רבינו בהלכות גזילה פ\"ב הל' א' דיאוש לחוד לא קני וגרע משינוי גמור בלא יאוש וא\"כ כיון דאשמועינן דשינוי דצמר לא מהני לחוד ק\"ו דיאוש לחוד לא מהני גבי גזל חוטין.",
+                "<b> ואין עושין אותן וכו' ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסול.</b> כתב הכ\"מ דטעמא דעיר הנדחת לאו משום דאסור בהנאה הוא דהא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא דכיון דל��ריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה וכו'. ולפי דבריו קשה דאמאי פסל רבינו בציצית העשוי מצמר של קדשים דבהו לא שייך טעמא דכתותי. אלא נראה דלכך כייל רבינו לעיר הנדחת וקדשים עם פסול דצמר גזול משום דכלהו מחד טעמא נינהו וכי היכי דגזול פסלינן משום דכתיב ועשו להם משלהם מהאי טעמא פסלינן נמי של עיר הנדחת ושל קדשים דאינהו נמי לאו שלהם הוא דכל דבר האסור בהנאה לא מקרי שלו וכמ\"ש רבינו בפ\"ב דחמץ וכן בשל גבוה וכדמוכח בפסחים (דף ה' ע\"ב) גבי הא דדרש שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והעתיקו רבינו ריש פ\"ד. ושוב ראיתי להפמ\"ג באו\"ח סי' י\"א שהביא דברי הכ\"מ הללו והוקשה לו הך דקדשים ופירש דהיינו פסולייהו שעורותיהן יוצאין לשריפה. והוא דחוק דמי לא עסקינן נמי בקדשי בדק הבית דלא שייך בהו פסול והפמ\"ג עצמו מסיק שם כמ\"ש. דלאו שלהם הוא כיון דאסור בהנאה. אך ראייתו שהוכיח שם מאתרוג של ערלה בסוכה (דף ל\"ה) אינו ראיה לנידון דהכא דאיירי בצמר שאינו בר אכילה והוא בעצמו בסי' תרמ\"ט כתב לחלק דדוקא אתרוג דראוי לאכילה אמרינן דאי אסור באכילה ובהנאה לאו שלו הוא משא\"כ לולב שאינו ראוי לאכילה רק להנאה כל שהוא שלו אף דאסור בהנאה לא מימעט מלכם דהא למי ששלו עכ\"פ הוי. ולפ\"ז ה\"נ צמר דציצית דמי ללולב שכתב דלא מימעט מלכם והוא הדין דלא מימעט צמר גבי ציצית משלהם. אמנם חילוק זה נסתר מדברי התוס' בסוכה (שם דף ל\"ה) בד\"ה לפי דמוכח דגם בלולב האסור בהנאה מימעט מלכם וכך מבואר להדיא בירושלמי פ\"ג דסוכה ופי\"ב דיבמות אמר ר' ייסא בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הנייה. ומזה הוא דאיכא למשמע נמי לנידון דהכא דצמר של איסור מימעט משלהם. ובחידושי לפסחים (דף ו') הארכתי עוד בזה בס\"ד."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רחל בת עז צמרה פסול לציצית.</b> ונראה דלאו דוקא דפסול לציצית לחוד דהוא הדין דפסול לתכלת דבגדי כהונה. ואע\"ג דבבכורות יליף לה רב פפא מדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. מ\"מ ילפינן מתכלת דציצית לתכלת דבגדי כהונה לעניין זה. ויש להביא ראיה לזה דאמר בפ\"ק במנחות (ריש דף ו') גבי כלאים דבגדי כהונה שמצותו בכך פי' שאי אפשר בהיתר ומשו\"ה אין ללמוד מזה להתיר לגבוה שאר איסור שאפשר בהיתר כגון טריפה. ואי איתא דצמר כזה שבא מרחל בת עז כשר לבגדי כהונה. א\"כ משכחת לעשיית בגדי כהונה בהיתר שלא באיסור כלאים ואע\"ג דשש הוא כיתנא ותכלת הוא עמרא מצי למיתי מצמר רחל בת עז דליכא בה משום כלאים וכדכתב רבינו בריש פ\"י מהל' כלאים. וכן מסוגיא דבכורות יש להוכיח דליכא שום איסור תורה בכלאים דצמר כזה וכמו שיתבאר שם בעזה\"ש וכיון דמשכחת בצמר כה\"ג בלא איסור כלאים ואפ\"ה קאמר דלא שרי רחמנא כלאים בבגדי כהונה אלא משום דא\"א בשש וצמר בלא כלאים. ש\"מ מזה דצמר כזה שאין בו איסור כלאים פסול לבגדי כהונה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה.</b> וקשה דמשמע דלא ביטל רק עשה אחת ואילו בגמרא (דף מ\"ד) אמר רב ששת דעובר בה' עשה ופרש\"י ועשו ונתנו והיה וראיתם גדילים תעשה לך וכן מקשה בבאר שבע. וי\"ל דלא אתי דרב ששת רק אליבא דמ\"ד בנזיר (דף ה') דכיון דחד נזיר למניינא כלהו למניינא ואף הני דאיצטריך לדרשא. אבל למ\"ד דהני דאיצטריך לדרשא לא אתו למנינא הכא נמי לא אתו למנין מצות ונתנו והיה דהא איצטריך לדרשא כדאיתא בספרי ורבינו פסק כהך מ\"ד וכדמוכח שם בסוגיא. וכן פירש בפירוש המשנה שם. ומשום הכי לא פסק כאן כרב ששת. [ועוד י\"ל דהא פרש\"י דעובר משום דכתיב ועשו ונתנו וכו' וזה לא שייך רק למ\"ד דכלי קופסא חייבת והוא חובת טלית דאיכא צווי על עשיית הציצית ולדידיה הוא דאית ליה דכל לשונות דעשייה מצות. אבל למ\"ד דאין חיוב דציצית רק בשעת לבישת בגד לא שייך לומר דבשעת לבישה בלא ציצית יעבור אמה שכתב בלשון עשייה ונתינה ועל כן לא ס\"ל כר\"ש. אבל בהא דתפילין שפיר הוי לכו\"ע. ואף דגבי ציצית קיי\"ל דאין נחשב כל ציצית [מצוה] בפני עצמה שאני התם דכתיב בכל פרשה צווי בפני עצמה. וזה דלא כמ\"ש בספר מקום שמואל דמימרא דרב ששת לא אזלא רק כמ\"ד גם גבי ציצית דכל אחת מצוה בפ\"ע והוא הדין בפרשיות דתפילין ולא קיי\"ל כן. ומשו\"ה לא מנה רבינו בריש הל' תפילין רק ב' מצות של יד ושל ראש. ונעלם ממנו דרבינו העתיק לדרב ששת בסוף פ\"ד דהל' תפילין. והא דלא מנאן במניין המצות אזיל לטעמיה שהשריש בס' המצות דרבוי לשונות כפולין אין מרבין מניין המצות אף שאמרו שעובר עליהן כך וכך אא\"כ שאמרו שהיה חייב עליהן בזמן הבית כך וכך הוא נחשב למצות הרבה. אך בעל מגילת אסתר בחלק מצות ל\"ת סי' קצ\"ד כתב דדוקא היכא שעושה רק פעולה אחת כמו אכילת הדם לא היה חייב רק אחת אף שבאו בו לאוין הרבה שאין עושה רק פועל אחד והוא האכילה אבל אם עושה פעולות רבות היה חייב על כל אחת ואחת]."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,143 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה וכו'.</b> ועי' בכ\"מ מ\"ש ליישב קושיית הרמב\"ן ע\"ד רבינו מסוגיא דבעל קרי ומסוגיא דסוכה דקרי לתפלה דרבנן דאיירי בשכבר התפלל תפלה אחת או שנשאר לו שהות ביום כדי לומר איזה תפלה קצרה דיוצא י\"ח מן התורה. ובשאגת אריה סי' י\"ד האריך לדחות דברי הכ\"מ ואינו כדאי. דמה שהקשה דאי איתא דתפלה מה\"ת היא אמאי לא חייבו חכמים ג\"כ לבעל קרי עכ\"פ להרהר ואנן אמרינן אמתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי דאם לא התחיל לא יתחיל ומשמע דאע\"פ שלא התפלל כלל לא יתחיל. ולק\"מ דהא כתב הצל\"ח דכיון שלא נזכר עד שעמד בתפלה מסתמא כבר קרא ק\"ש וברכותיה וא\"כ יצא י\"ח תפלה מה\"ת דכמה בקשות יש בברכות של ק\"ש ומשו\"ה דייק שלא יתחיל אבל אם עדיין לא אמר שום בקשה י\"ל דקושטא דמהרהר איזה בקשה כדי לצאת י\"ח תפלה מן התורה וכמ\"ש הכסף משנה והא דלא קתני דין תפלה דמהרהר בה כי היכי דקתני דין ק\"ש ובהמ\"ז. י\"ל דלא פסיקא ליה דהתם אף שכבר קרא וברך פעם אחת מהרהר גם כשנתחייב אח\"כ משא\"כ בתפלה דכל שנפטר בתפלה קמא בפעם אחרת תו ליכא שום חיוב עליו בכל אותו מעת לעת עד למחר ועפ\"ז י\"ל ג\"כ ההיא דספק קרא וספק התפלל דחוזר משום ק\"ש ואינו חוזר משום תפלה כגון שנסתפק לו בק\"ש של פעם שני דהוי דאורייתא דכה\"ג בתפלה אינו מה\"ת. וכן י\"ל על פי זה מ\"ש השאגת אריה והפר\"ח מדתנן בפ\"ק דשבת מפסיקין לק\"ש ולא לתפלה דאיירי נמי בכה\"ג שכבר קרא ק\"ש פעם אחת ומפסיק משום פעם ב'. ובתפלה כה\"ג הוי דרבנן ואינו מפסיק. ועוד י\"ל ההיא דשבת ע\"פ דברי הצל\"ח שכתבתי דכיון שמפסיק לק\"ש וקוראה בברכותיה ממילא יוצא בזה י\"ח תפלה מה\"ת ומשו\"ה אינו מפסיק לתפלה.<br><b> ומה </b> שהקשה הצל\"ח ע\"ד רבינו דאמאי בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל דכיון דס\"ל דיש לתפלה עיקר מה\"ת א\"כ אפילו אי ודאי פשוט ליה שכבר התפלל תפילה קמא ויצא י\"ח מה\"ת ואין הספק אליו רק בחיוב דרבנן מ\"מ הו\"ל לחזור שהרי יש לו חזקת חיוב שבודאי היה חייב וספק לו אם נפטר ממנו וקיי\"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן כל שיש לו עיקר בתורה. ואני אומר דהא לא קשיא כלל דהרי רבינו קושטא דסבר דאזלינן לקולא בדרבנן ואפי' יש לו עיקר בתורה והיה לו חזקת איסור וכמו שמבואר מדברי המל\"מ בפ\"ד דבכורות ובס' אבן העוזר ובס' מנחת יעקב ובסוף ספר סדרי טהרה וכן הוכחתי מהלכות תרומות. וא\"כ רבינו לשיטתו אתי שפיר דלא מחייב לחזור בספק התפלל. ובהכי אתי שפיר ג\"כ מ\"ש רבינו בפ\"ג דהלכות ק\"ש דין ט\"ו גבי ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר לקרות. ואע\"פ שחזקת האשפה שהיא מקום הטינופת וא\"כ הרי יש לה חזקה של איסור. וגם יש לאיסור מי רגלים עיקר בתורה דכנגד העמוד מה\"ת אסור. ואפ\"ה עכשיו שנפלו לארץ ואינן אלא מדרבנן מקילין בספיקן ואף במקום שיש להן חזקת איסור.<br><b> אלא </b> לא זו דלא קשה אלא דאף זו לא קשה מה שהקשה הצל\"ח לדע�� הפוסקים דס\"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן בחזקת איסור וא\"כ אמאי אינו חוזר לדידהו בספק תפלה דרבנן או בספק קרא ק\"ש למ\"ד שהיא דרבנן הא יש לו חזקה של חיוב וספק אי נפטר. וכן הקשה בשו\"ת ר' עקיבא איגר סי' כ\"ה. ולק\"מ דהא כבר כתב בס' שער המלך בהלכות מקוואות שיש לחלק בין ספק איסור דרבנן ובין ביטול מצוה דרבנן דלא עביד איסורא כלל רק שביטל מצוה דרבנן והקילו בספיקו. ויישב בזה הא דלא מחמירין בספק קרא או התפלל מטעם דהוי ספק במעשה אי נעשה דקיי\"ל דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא בספק מעשה כמו בספק הינוח דעירוב וכמ\"ש המל\"מ בהל' בכורות שם. דהיינו דוקא בדבר של איסור ולא בדבר של עשיית מצוה. וה\"נ לעניין חזקה בדרבנן אף מאן דמחמיר לא מחמיר רק בדבר שיש בו משום איסור ולא בדבר שאין בו דררא דאיסורא כלל ורק משום מצוה תקנוה וכה\"ג כתב התוס' יו\"ט בריש פ\"ד דסוטה לחלק בין מה שאסרו חכמים משום גזירה של איסור דאורייתא דהוא בכלל שנאמר ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי. והוא חמור ממה שתקנו חכמים תקנה שלא מחמת גזירה של איסור. וע\"פ מ\"ש יש ליישב מה שהקשה בס' בינת אדם בהלכות לולב ע\"ד הר\"ן שכתב בפרק לולב [וערבה] דא\"צ ליטול הלולב בין השמשות של יום שני דיו\"ט דאינו אלא מדרבנן ושמא בין השמשות הוא לילה ואינו חייב והוי ספק דרבנן והרי הר\"ן גופיה סבר כדעת הפוסקים דמחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא. וה\"נ בין השמשות איתחזק איסורא דעדיין בחזקת יום עומד עתה ומספק לא מפקע וכדאיתא בסי' שמ\"ב ושפ\"ו וסי' תקס\"ב גבי תענית ציבור דרבנן. ולפי מ\"ש לק\"מ דדוקא בדבר שיש בו דררא דאיסורא הוא דמחמיר בספיקו משא\"כ בהך דלולב דאינה אלא מצוה וכנ\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עזרא ובית דינו תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר וכו'. וכן תקנו שיהא מניין התפלות כמניין הקרבנות.</b> מדברי הכ\"מ נראה דרבינו סבר רק כדאמר ר' יהושע בן לוי פרק תפילת השחר דתפלות כנגד תמידין תקנום ופליג אדר' יוסי בר חנינא דאמר אבות תקנום. ובעל לח\"מ כתב דודאי יש לפסוק כריב\"ח מפני שיישבו בגמ' אליביה ברייתא דתניא כריב\"ל דאע\"ג דאבות תקנום אסמכינהו רבנן אקרבנות וא\"כ אע\"פ שכתב רבינו שתקנו כנגד הקרבנות לא הוי דלא כריב\"ח וכו'. ולפי דבריו אכתי הו\"ל לרבינו להזכיר בפירוש להא דריב\"ח ולא להשמיטו לגמרי. אבל באמת לא השמיטו כלל דסמך רבינו אמאי שכתב בפ\"ט מהל' מלכים אברהם התפלל שחרית ויצחק הוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף להתפלל תפלת ערבית. ומזה מוכח שהתקינו ג\"כ לדורות וכמ\"ש מהרש\"א בחידושי אגדות ריש פרק תפלת השחר. וכן מבואר בהדיא בילקוט משלי כ\"ב. וא\"כ מבואר דהדין עם הלח\"מ דרבינו סבר כריב\"ח דסבר לתרווייהו. והנה מלבד ראיה זו שכתב הלח\"מ מסוגיא דברכות דיש לפסוק כריב\"ח יש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ\"ד דתענית (דף כ\"ח ע\"א) דקרי התם לתפלת המנחה דבר תורה כנגד תפלת נעילה ופרש\"י כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והיינו ברייתא דתניא כוותיה דר' יוסי בר\"ח."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו יתפלל ג' ראשונות וכו'.</b> וכתב הכ\"מ ידוע דהלכה כר' עקיבא מחבירו. והוא תמוה דהא ר' אליעזר ור' יהושע רבותיו של ר\"ע היו כדמוכח להדיא במס' כלה ובכמה דוכתי. ונגד רבו איכא מ\"ד בפ' הכותב דלא קיי\"ל כוותיה דר\"ע. אלא י\"ל טעמו של רבינו דבערובין (דף ס\"ה) אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל ומשמע דהיינו כשיטת ר\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבע מילין הולך עד מקום המים ורוחץ ואח\"כ מתפלל.</b> וכתב הכ\"מ דרבינו גורס בפ' היה קורא דלייט ר\"ח אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לק\"ש אבל לתפלה מהדר וכו'. והנה קיצר בכאן ולא ביאר הטעם דאמאי מקילין בתפלה טפי ולא חיישינן בה לשיעבור זמנה כדחיישינן בק\"ש. והתוס' לא ניחא להו גירסא זו. אך סמך בעל כ\"מ ז\"ל על מ\"ש בהלכות ק\"ש פ\"ג דשם זכר הטעם דמקילין בתפלה. וכבר נתבאר שם עוד טעם נכון בשם המעדני יו\"ט דתפלה יש לה תשלומין משא\"כ בק\"ש. והבאתי ראיה לזה וביארתי הטעם עיי\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה.</b> וכתב הלח\"מ שאינו יודע למה לא הזכיר רבינו הא דאיתא בסוף פ' אין עומדין דאם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין באחת מהן משמע דלעיכובא לא בעי כוונה בכולן רק באחת מהן. ובחנם כתב כן דהרי זכרו רבינו לקמן בריש פ' י' מהלכות אלו וז\"ל מי שהתפלל ולא כוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך ע\"כ. [ומ\"ש בצל\"ח דאמאי השמיט רבינו דין תפלת הדרך שבפרק תפילת השחר כבר הרגיש בזה הב\"י בסי' ק\"י ובעל פר\"ח מיישבו ועיי\"ש]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנות נפשות בלבד וכו'. אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח וכו'.</b> לכאורה קשה דמנ\"ל לרבינו לחלק בזה בין המקומות אבל בין נחש לעקרב לא מחלק ובגמ' מחלק רב ששת בין נחש לעקרב אבל בין המקומות לא מחלק. ועוד דמשמע בגמ' דאין חילוק במקומות מדפריך על רב ששת מדתניא נפל לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ולא משני דברייתא איירי במקום שדרך הנחשים להזיק. וכן הקשה בס' זהב שיבה למהר\"ש אלגזי. אמנם אתי שפיר לפי מ\"ש בספרי משכיל לאיתן דהא הסוגיא בלא\"ה לכאורה תמוה דמאי אריא דמותיב מברייתא לרב ששת בדין נחש דתיפוק ליה ממתני' דקתני דלא יפסיק בשביל נחש ורב ששת לא אתא לאשמועינן רק דין עקרב דפוסק והיינו כברייתא וא\"כ בדין נחש הו\"ל לרומייא מתני' וברייתא אהדדי. אך מזה ראיה לדעת רבינו דיש לחלק בין מקומות דיש דגם עקרב אינו ממית ויש דגם נחש ממית ולכך בלא רב ששת ליכא לרמוייא מתניתין וברייתא דסתרי בנחש דאיכא למימר דלאו בחד מקום קאיירו. ומיהו לרב ששת מותיב שפיר דמדמפליג וחלק בין נחש לעקרב ש\"מ דס\"ל דבמקומות אין חילוק. וניחא ליה לרבינו למפסק כנראה מסתמא דגמ' דס\"ל לחלק בין מקומות ולא בין נחש לעקרב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם לא נתחייב בכל הברכות האלו צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד אוכל מעט ירק מברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו.</b> כתב הלח\"מ דרבינו לא קאמר אלא שאם אכל ��רק ולא היה בדעתו לאכול יותר בעת ההיא אבל לכתחילה אסור לאכול מעט ולברך ברכה אחרונה כדי לגרום ברכה יתירה. וגם בס' מעשה רוקח כתב כן. ואינו מחוור דהרי רבינו כאן בא לומר איך לעשות כדי להשלים המאה ברכות לכתחילה ולפ\"ד הלח\"מ וס' הנזכר הא לא משכחת לה השלמה לכתחילה. ועוד דכתב רבינו בסוף הלכות ברכות לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכה הצריכה. ומשמע דירבה לכתחילה בברכה הצריכה וא\"כ ה\"נ ירבה כדי להשלים חיוב מאה ברכות דאין לך צורך גדול מזה. ועיין בס' צל\"ח פ\"ו דברכות שהוכיח כן מהירושלמי וזהו דעת רבינו. [וכן מבואר בטור או\"ח ריש סימן ר\"צ וכה\"ג כתב הרא\"ש בתשובה הביאו ב\"י שם סי' רצ\"א גבי הפסקת סעודת שחרית של שבת לשנים דלא הוי מרבה בברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן לכבוד שבת. מיהו כתב המ\"א בסוף סי' רט\"ו דלכתחילה יצוה לבני ביתו שלא יביאו לו כל המין בבת אחת. אבל מצאתי בס' ברכי יוסף באו\"ח סי' מ\"ו בשם תשובת מהר\"ש הלוי שהביא ראיה הנזכרת מתשובת הרא\"ש ודחי לה הרב דאיירי שלא יוכל לעשותה אח\"כ אבל מאה ברכות יוכל לקיים באנפי אחרינא ואיכא איסורא להרבות בברכות שא\"צ]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה.</b> והקשה הכ\"מ דבפ\"ק דתענית משמע דלא קרינן אלא במנחה והניח בצ\"ע. והנה לפי דעת הכ\"מ עדיפא הו\"ל להקשות דרבינו גופיה כתב לההיא דתענית בסוף פ\"א מהלכות תענית ונמצאו דבריו סותרין זה את זה. אבל באמת אין עניין הא דכאן לדהתם דאיירי בתעניות שגוזרין על הצבור מחמת צרות רעב וכדומה דצריך לעיין בשחרית במילי דמתא ואין פנאי לקרות אבל כאן איירי בתעניות הקבועין בשנה על דברים שאירעו לאבותינו דבהן קורין בשחרית. וכ\"כ רבינו בפ\"ה מהל' תענית וכן בהלכות אלו לקמן פי\"ג והיינו טעמא דבהו א\"צ לעיין במילי דמתא. ושוב מצאתי אח\"כ שהרגיש בזה בספר מעשה רוקח ובספר מרכבת המשנה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ברכת כהנים במקדש וכו' וכשישלימו כל העם עונין ברוך ה' אלהים וגו'.</b> ובס' יד המלך תמה על רבינו דדוקא המברך אומר כך אבל העם עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדאיתא בתענית. ולי קשה טפי דרבינו עצמו כתב כן בהלכות תענית ודברי עצמו סותרין זה את זה. אחרי מופלג מצאתי שכבר הרגיש בזה בספר באר שבע. ונראה ליישב דס\"ל לרבינו לחלק בין ברכות דתעניות שאינן קבועות לברכות קבועות כמו ברכת כהנים. דדוקא גבי ברכות דתעניות תניא התם במס' תענית דהעם עונין בשכמל\"ו ולא כהמברך אבל בברכות קבועות שבכל יום מודה דהעם עונין ברוך ה' כהמברך. וטעמו של רבינו הוא משום דאיכא התם תנאי דפליגי וס\"ל דעונין ברוך ה' אפילו בתעניות וא\"כ אי אמרינן דאידך ברייתא דס\"ל דעונין בשכמל\"ו הוא בכל הברכות יהיה פלוגתא רחוקה ביניהם על כן ניחא ליה לרבינו לומר דלא פליגי רק בברכות שאינן קבועות אבל בברכות הקבועות מודה הך ברייתא לאית דאמרי דעונין בשוה להמברך. ויותר נראה לפי מ\"ש בסוטה בתוס' יו\"ט דבשכמל\"ו לא שייך לומר אלא כשהמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל שכן הוא תקנת עזרא אבל בברכת כהנים א\"א לכהנים להוסיף על מ\"ש בתורה וכ��ון שהם לא אמרו ברוך ה' לא היו העונין אומרים בשכמל\"ו. אבל מ\"מ ברוך ה' נראה לרבינו שהיו עונין דס\"ל דבזה לא פליגי ומודו להנך תנאי דס\"ל דכך היו עונין וזה דלא כמ\"ש רש\"י והתוספות בפשיטות בסוטה (דף מ' ע\"ב) דגם בברכת כהנים היו העם עונין בשכמל\"ו. ומה שהקשו התוס' שם דגם במקדש היו מפסיקין בענייתן הנ\"ל ואמאי קתני שהיה ברכה אחת ותירוצם דחוק עיי\"ש. אך אתי שפיר לפי מ\"ש רבינו כאן וכשישלימו כל העם עונין וכו' ומשמע דקושטא דבאמצע לא היו עונין שום דבר.<br><b> ומה </b> שהקשה המל\"מ על פירוש רש\"י בחומש שכתב וישא אהרן את ידיו ויברכם ברכת כהנים יברכך וכו' מדתניא בסוטה (דף ל\"ח) כה תברכו בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים. ואי איתא דויברכם דכאן היה ברכת כהנים אמאי צריך למילף בגז\"ש מכאן לברכת כהנים שהיא בנשיאות כפים דתיפוק ליה מדהכא גופה שהיתה ברכת כהנים ונשא ידיו והניח בקושיא. ובחבורי על התורה כתבתי לתרץ ע\"פ מאי דאיתא בירושלמי בתענית שם מניין לנשיאות כפים כה תברכו את בני ישראל עד כאן בשחרית. במוסף מניין וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. ולפ\"ז אתי שפיר הא דאיצטריך בסוטה למילף בגז\"ש מכאן לברכת כהנים שתהא בנשיאות כפים אף בשחרית דאילו מדהכא דהיה בנשיאות כפים איירי בקרבנות דמוסף וכדי ללמד לברכת כהנים דשחרית דאיירי בפסוק כה תברכו שתהא ג\"כ בנשיאות כפים הוצרך למילף בגז\"ש]."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין ברכת כהנים נאמרה בכל מקום אלא בלשון הקודש שנאמר כה תברכו את בני ישראל.</b> עיין בכ\"מ ולח\"מ שפירשו בכוונת רבינו דלאו ממשמעות דקרא יליף דכה הוא בלשון הקודש אלא מגז\"ש דשאר קראי יליף לה וכדאיתא בברייתא בסוטה (דף ל\"ח) ואני אומר דודאי כוונת רבינו הוא דלשון כה משמע דוקא לה\"ק והיינו כר' יהודה דקאמר בברייתא שם לת\"ק דיליף בגז\"ש מברכת לוים דהוא בלה\"ק דא\"צ הרי הוא אומר כה עד שיאמר בלשון הזה. וכתבו התוס' דרבנן לא משמע להו עיכובא מכה אלא מככה. והיינו כדאיתא שם בסוגיא (דף ל\"ג) דפליגי ר' יהודה ורבנן בהכי גבי חליצה דר\"י דריש תרתי כה וככה ללה\"ק וגם לחליצה ורקיקה שמעכב ורבנן לא דרשי תרווייהו רק עיכובא לחליצה ורקיקה ולה\"ק ילפי מגז\"ש מלוים. ובהלכות חליצה פ\"ד מבואר דרבינו יליף לשון הקדש מככה והיינו כר\"י. וא\"כ אזיל כאן לטעמיה דהתם דיליף לה\"ק מכה לחוד ושם יתבאר טעמו שפסק כדרשא דר' יהודה ועיי\"ש בס\"ד. וממ\"ש יתבאר לך דיפה עשה הט\"ז באו\"ח שכתב הלימוד דלה\"ק מכה והפמ\"ג בא והקשה דזה אינו אלא לר\"י. ולפ\"ד הו\"ל להקשות ג\"כ על רבינו בהלכות חליצה אך אתי שפיר כמ\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,140 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה וכו'.</b> ועי' בכ\"מ מ\"ש ליישב קושיית הרמב\"ן ע\"ד רבינו מסוגיא דבעל קרי ומסוגיא דסוכה דקרי לתפלה דרבנן דאיירי בשכבר התפלל תפלה אחת או שנשאר לו שהות ביום כדי לומר איזה תפלה קצרה דיוצא י\"ח מן התורה. ובשאגת אריה סי' י\"ד האריך לדחות דברי הכ\"מ ואינו כדאי. דמה שהקשה דאי איתא דתפלה מה\"ת היא אמאי לא חייבו חכמים ג\"כ לבעל קרי עכ\"פ להרהר ואנן אמרינן אמתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי דאם לא התחיל לא יתחיל ומשמע דאע\"פ שלא התפלל כלל לא יתחיל. ולק\"מ דהא כתב הצל\"ח דכיון שלא נזכר עד שעמד בתפלה מסתמא כבר קרא ק\"ש וברכותיה וא\"כ יצא י\"ח תפלה מה\"ת דכמה בקשות יש בברכות של ק\"ש ומשו\"ה דייק שלא יתחיל אבל אם עדיין לא אמר שום בקשה י\"ל דקושטא דמהרהר איזה בקשה כדי לצאת י\"ח תפלה מן התורה וכמ\"ש הכסף משנה והא דלא קתני דין תפלה דמהרהר בה כי היכי דקתני דין ק\"ש ובהמ\"ז. י\"ל דלא פסיקא ליה דהתם אף שכבר קרא וברך פעם אחת מהרהר גם כשנתחייב אח\"כ משא\"כ בתפלה דכל שנפטר בתפלה קמא בפעם אחרת תו ליכא שום חיוב עליו בכל אותו מעת לעת עד למחר ועפ\"ז י\"ל ג\"כ ההיא דספק קרא וספק התפלל דחוזר משום ק\"ש ואינו חוזר משום תפלה כגון שנסתפק לו בק\"ש של פעם שני דהוי דאורייתא דכה\"ג בתפלה אינו מה\"ת. וכן י\"ל על פי זה מ\"ש השאגת אריה והפר\"ח מדתנן בפ\"ק דשבת מפסיקין לק\"ש ולא לתפלה דאיירי נמי בכה\"ג שכבר קרא ק\"ש פעם אחת ומפסיק משום פעם ב'. ובתפלה כה\"ג הוי דרבנן ואינו מפסיק. ועוד י\"ל ההיא דשבת ע\"פ דברי הצל\"ח שכתבתי דכיון שמפסיק לק\"ש וקוראה בברכותיה ממילא יוצא בזה י\"ח תפלה מה\"ת ומשו\"ה אינו מפסיק לתפלה.<br><b> ומה </b> שהקשה הצל\"ח ע\"ד רבינו דאמאי בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל דכיון דס\"ל דיש לתפלה עיקר מה\"ת א\"כ אפילו אי ודאי פשוט ליה שכבר התפלל תפילה קמא ויצא י\"ח מה\"ת ואין הספק אליו רק בחיוב דרבנן מ\"מ הו\"ל לחזור שהרי יש לו חזקת חיוב שבודאי היה חייב וספק לו אם נפטר ממנו וקיי\"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן כל שיש לו עיקר בתורה. ואני אומר דהא לא קשיא כלל דהרי רבינו קושטא דסבר דאזלינן לקולא בדרבנן ואפי' יש לו עיקר בתורה והיה לו חזקת איסור וכמו שמבואר מדברי המל\"מ בפ\"ד דבכורות ובס' אבן העוזר ובס' מנחת יעקב ובסוף ספר סדרי טהרה וכן הוכחתי מהלכות תרומות. וא\"כ רבינו לשיטתו אתי שפיר דלא מחייב לחזור בספק התפלל. ובהכי אתי שפיר ג\"כ מ\"ש רבינו בפ\"ג דהלכות ק\"ש דין ט\"ו גבי ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר לקרות. ואע\"פ שחזקת האשפה שהיא מקום הטינופת וא\"כ הרי יש לה חזקה של איסור. וגם יש לאיסור מי רגלים עיקר בתורה דכנגד העמוד מה\"ת אסור. ואפ\"ה עכשיו שנפלו לארץ ואינן אלא מדרבנן מקילין בספיקן ואף במקום שיש להן חזקת איסור.<br><b> אלא </b> לא זו דלא קשה אלא דאף זו לא קשה מה שהקשה הצל\"ח לדעת הפוסקים דס\"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן בחזקת איסור וא\"כ אמאי אינו חוזר לדידהו בספק תפלה דרבנן או בספק קרא ק\"ש למ\"ד שהיא דרבנן הא יש לו חזקה של חיוב וספק אי נפטר. וכן הקשה בשו\"ת ר' עקיבא איגר סי' כ\"ה. ולק\"מ דהא כבר כתב בס' שער המלך בהלכות מקוואות שיש לחלק בין ספק איסור דרבנן ובין ביטול מצוה דרבנן דלא עביד איסורא כלל רק שביטל מצוה דרבנן והקילו בספיקו. ויישב בזה הא דלא מחמירין בספק קרא או התפלל מטעם דהוי ספק במעשה אי נעשה דקיי\"ל דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא בספק מעשה כמו בספק הינוח דעירוב וכמ\"ש המל\"מ בהל' בכורות שם. דהיינו דוקא בדבר של איסור ולא בדבר של עשיית מצוה. וה\"נ לעניין חזקה בדרבנן אף מאן דמחמיר לא מחמיר רק בדבר שיש בו משום איסור ולא בדבר שאין בו דררא דאיסורא כלל ורק משום מצוה תקנוה וכה\"ג כתב התוס' יו\"ט בריש פ\"ד דסוטה לחלק בין מה שאסרו חכמים משום גזירה של איסור דאורייתא דהוא בכלל שנאמר ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי. והוא חמור ממה שתקנו חכמים תקנה שלא מחמת גזירה של איסור. וע\"פ מ\"ש יש ליישב מה שהקשה בס' בינת אדם בהלכות לולב ע\"ד הר\"ן שכתב בפרק לולב [וערבה] דא\"צ ליטול הלולב בין השמשות של יום שני דיו\"ט דאינו אלא מדרבנן ושמא בין השמשות הוא לילה ואינו חייב והוי ספק דרבנן והרי הר\"ן גופיה סבר כדעת הפוסקים דמחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא. וה\"נ בין השמשות איתחזק איסורא דעדיין בחזקת יום עומד עתה ומספק לא מפקע וכדאיתא בסי' שמ\"ב ושפ\"ו וסי' תקס\"ב גבי תענית ציבור דרבנן. ולפי מ\"ש לק\"מ דדוקא בדבר שיש בו דררא דאיסורא הוא דמחמיר בספיקו משא\"כ בהך דלולב דאינה אלא מצוה וכנ\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עזרא ובית דינו תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר וכו'. וכן תקנו שיהא מניין התפלות כמניין הקרבנות.</b> מדברי הכ\"מ נראה דרבינו סבר רק כדאמר ר' יהושע בן לוי פרק תפילת השחר דתפלות כנגד תמידין תקנום ופליג אדר' יוסי בר חנינא דאמר אבות תקנום. ובעל לח\"מ כתב דודאי יש לפסוק כריב\"ח מפני שיישבו בגמ' אליביה ברייתא דתניא כריב\"ל דאע\"ג דאבות תקנום אסמכינהו רבנן אקרבנות וא\"כ אע\"פ שכתב רבינו שתקנו כנגד הקרבנות לא הוי דלא כריב\"ח וכו'. ולפי דבריו אכתי הו\"ל לרבינו להזכיר בפירוש להא דריב\"ח ולא להשמיטו לגמרי. אבל באמת לא השמיטו כלל דסמך רבינו אמאי שכתב בפ\"ט מהל' מלכים אברהם התפלל שחרית ויצחק הוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף להתפלל תפלת ערבית. ומזה מוכח שהתקינו ג\"כ לדורות וכמ\"ש מהרש\"א בחידושי אגדות ריש פרק תפלת השחר. וכן מבואר בהדיא בילקוט משלי כ\"ב. וא\"כ מבואר דהדין עם הלח\"מ דרבינו סבר כריב\"ח דסבר לתרווייהו. והנה מלבד ראיה זו שכתב הלח\"מ מסוגיא דברכות דיש לפסוק כריב\"ח יש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ\"ד דתענית (דף כ\"ח ע\"א) דקרי התם לתפלת המנחה דבר תורה כנגד תפלת נעילה ופרש\"י כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והיינו ברייתא דתניא כוותיה דר' יוסי בר\"ח."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו יתפלל ג' ראשונות וכו'.</b> וכתב הכ\"מ ידוע דהלכה כר' עקיבא מחבירו. והוא תמוה דהא ר' אליעזר ור' יהושע רבותיו של ר\"ע היו כדמוכח להדיא במס' כלה ובכמה דוכתי. ונגד רבו איכא מ\"ד בפ' הכותב דלא קיי\"ל כוותיה דר\"ע. אלא י\"ל טעמו של רבינו דבערובין (דף ס\"ה) אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל ומשמע דהיינו כשיטת ר\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבע מילין הולך עד מקום המים ורוחץ ואח\"כ מתפלל.</b> וכתב הכ\"מ דרבינו ��ורס בפ' היה קורא דלייט ר\"ח אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לק\"ש אבל לתפלה מהדר וכו'. והנה קיצר בכאן ולא ביאר הטעם דאמאי מקילין בתפלה טפי ולא חיישינן בה לשיעבור זמנה כדחיישינן בק\"ש. והתוס' לא ניחא להו גירסא זו. אך סמך בעל כ\"מ ז\"ל על מ\"ש בהלכות ק\"ש פ\"ג דשם זכר הטעם דמקילין בתפלה. וכבר נתבאר שם עוד טעם נכון בשם המעדני יו\"ט דתפלה יש לה תשלומין משא\"כ בק\"ש. והבאתי ראיה לזה וביארתי הטעם עיי\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה.</b> וכתב הלח\"מ שאינו יודע למה לא הזכיר רבינו הא דאיתא בסוף פ' אין עומדין דאם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין באחת מהן משמע דלעיכובא לא בעי כוונה בכולן רק באחת מהן. ובחנם כתב כן דהרי זכרו רבינו לקמן בריש פ' י' מהלכות אלו וז\"ל מי שהתפלל ולא כוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך ע\"כ. [ומ\"ש בצל\"ח דאמאי השמיט רבינו דין תפלת הדרך שבפרק תפילת השחר כבר הרגיש בזה הב\"י בסי' ק\"י ובעל פר\"ח מיישבו ועיי\"ש]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנות נפשות בלבד וכו'. אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח וכו'.</b> לכאורה קשה דמנ\"ל לרבינו לחלק בזה בין המקומות אבל בין נחש לעקרב לא מחלק ובגמ' מחלק רב ששת בין נחש לעקרב אבל בין המקומות לא מחלק. ועוד דמשמע בגמ' דאין חילוק במקומות מדפריך על רב ששת מדתניא נפל לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ולא משני דברייתא איירי במקום שדרך הנחשים להזיק. וכן הקשה בס' זהב שיבה למהר\"ש אלגזי. אמנם אתי שפיר לפי מ\"ש בספרי משכיל לאיתן דהא הסוגיא בלא\"ה לכאורה תמוה דמאי אריא דמותיב מברייתא לרב ששת בדין נחש דתיפוק ליה ממתני' דקתני דלא יפסיק בשביל נחש ורב ששת לא אתא לאשמועינן רק דין עקרב דפוסק והיינו כברייתא וא\"כ בדין נחש הו\"ל לרומייא מתני' וברייתא אהדדי. אך מזה ראיה לדעת רבינו דיש לחלק בין מקומות דיש דגם עקרב אינו ממית ויש דגם נחש ממית ולכך בלא רב ששת ליכא לרמוייא מתניתין וברייתא דסתרי בנחש דאיכא למימר דלאו בחד מקום קאיירו. ומיהו לרב ששת מותיב שפיר דמדמפליג וחלק בין נחש לעקרב ש\"מ דס\"ל דבמקומות אין חילוק. וניחא ליה לרבינו למפסק כנראה מסתמא דגמ' דס\"ל לחלק בין מקומות ולא בין נחש לעקרב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם לא נתחייב בכל הברכות האלו צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד אוכל מעט ירק מברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו.</b> כתב הלח\"מ דרבינו לא קאמר אלא שאם אכל ירק ולא היה בדעתו לאכול יותר בעת ההיא אבל לכתחילה אסור לאכול מעט ולברך ברכה אחרונה כדי לגרום ברכה יתירה. וגם בס' מעשה רוקח כתב כן. ואינו מחוור דהרי רבינו כאן בא לומר איך לעשות כדי להשלים המאה ברכות לכתחילה ולפ\"ד הלח\"מ וס' הנזכר הא לא משכחת לה השלמה לכתחילה. ועוד דכתב ר��ינו בסוף הלכות ברכות לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכה הצריכה. ומשמע דירבה לכתחילה בברכה הצריכה וא\"כ ה\"נ ירבה כדי להשלים חיוב מאה ברכות דאין לך צורך גדול מזה. ועיין בס' צל\"ח פ\"ו דברכות שהוכיח כן מהירושלמי וזהו דעת רבינו. [וכן מבואר בטור או\"ח ריש סימן ר\"צ וכה\"ג כתב הרא\"ש בתשובה הביאו ב\"י שם סי' רצ\"א גבי הפסקת סעודת שחרית של שבת לשנים דלא הוי מרבה בברכה שאינה צריכה כיון שעושה כן לכבוד שבת. מיהו כתב המ\"א בסוף סי' רט\"ו דלכתחילה יצוה לבני ביתו שלא יביאו לו כל המין בבת אחת. אבל מצאתי בס' ברכי יוסף באו\"ח סי' מ\"ו בשם תשובת מהר\"ש הלוי שהביא ראיה הנזכרת מתשובת הרא\"ש ודחי לה הרב דאיירי שלא יוכל לעשותה אח\"כ אבל מאה ברכות יוכל לקיים באנפי אחרינא ואיכא איסורא להרבות בברכות שא\"צ]."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובימי התענית בשחרית ובמנחה קורין שלשה.</b> והקשה הכ\"מ דבפ\"ק דתענית משמע דלא קרינן אלא במנחה והניח בצ\"ע. והנה לפי דעת הכ\"מ עדיפא הו\"ל להקשות דרבינו גופיה כתב לההיא דתענית בסוף פ\"א מהלכות תענית ונמצאו דבריו סותרין זה את זה. אבל באמת אין עניין הא דכאן לדהתם דאיירי בתעניות שגוזרין על הצבור מחמת צרות רעב וכדומה דצריך לעיין בשחרית במילי דמתא ואין פנאי לקרות אבל כאן איירי בתעניות הקבועין בשנה על דברים שאירעו לאבותינו דבהן קורין בשחרית. וכ\"כ רבינו בפ\"ה מהל' תענית וכן בהלכות אלו לקמן פי\"ג והיינו טעמא דבהו א\"צ לעיין במילי דמתא. ושוב מצאתי אח\"כ שהרגיש בזה בספר מעשה רוקח ובספר מרכבת המשנה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ברכת כהנים במקדש וכו' וכשישלימו כל העם עונין ברוך ה' אלהים וגו'.</b> ובס' יד המלך תמה על רבינו דדוקא המברך אומר כך אבל העם עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדאיתא בתענית. ולי קשה טפי דרבינו עצמו כתב כן בהלכות תענית ודברי עצמו סותרין זה את זה. אחרי מופלג מצאתי שכבר הרגיש בזה בספר באר שבע. ונראה ליישב דס\"ל לרבינו לחלק בין ברכות דתעניות שאינן קבועות לברכות קבועות כמו ברכת כהנים. דדוקא גבי ברכות דתעניות תניא התם במס' תענית דהעם עונין בשכמל\"ו ולא כהמברך אבל בברכות קבועות שבכל יום מודה דהעם עונין ברוך ה' כהמברך. וטעמו של רבינו הוא משום דאיכא התם תנאי דפליגי וס\"ל דעונין ברוך ה' אפילו בתעניות וא\"כ אי אמרינן דאידך ברייתא דס\"ל דעונין בשכמל\"ו הוא בכל הברכות יהיה פלוגתא רחוקה ביניהם על כן ניחא ליה לרבינו לומר דלא פליגי רק בברכות שאינן קבועות אבל בברכות הקבועות מודה הך ברייתא לאית דאמרי דעונין בשוה להמברך. ויותר נראה לפי מ\"ש בסוטה בתוס' יו\"ט דבשכמל\"ו לא שייך לומר אלא כשהמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל שכן הוא תקנת עזרא אבל בברכת כהנים א\"א לכהנים להוסיף על מ\"ש בתורה וכיון שהם לא אמרו ברוך ה' לא היו העונין אומרים בשכמל\"ו. אבל מ\"מ ברוך ה' נראה לרבינו שהיו עונין דס\"ל דבזה לא פליגי ומודו להנך תנאי דס\"ל דכך היו עונין וזה דלא כמ\"ש רש\"י והתוספות בפשיטות בסוטה (דף מ' ע\"ב) דגם בברכת כהנים היו העם עונין בשכמל\"ו. ומה שהקשו התוס' שם דגם במקדש היו מפסיקין בענייתן הנ\"ל ואמאי קתני שהיה ברכה אחת ותירוצם דחוק עיי\"ש. אך אתי שפיר לפי מ\"ש רבינו כאן וכשישלימו כל העם עונין וכו' ומשמע דקושטא דבאמצע לא היו עונין שום דבר.<br><b> ומה </b> שהקשה המל\"מ על פירוש רש\"י בחומש שכתב וישא אהרן את ידיו ויברכם ברכת כהנים יברכך וכו' מדתניא בסוטה (דף ל\"ח) כה תברכו בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים. ואי איתא דויברכם דכאן היה ברכת כהנים אמאי צריך למילף בגז\"ש מכאן לברכת כהנים שהיא בנשיאות כפים דתיפוק ליה מדהכא גופה שהיתה ברכת כהנים ונשא ידיו והניח בקושיא. ובחבורי על התורה כתבתי לתרץ ע\"פ מאי דאיתא בירושלמי בתענית שם מניין לנשיאות כפים כה תברכו את בני ישראל עד כאן בשחרית. במוסף מניין וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. ולפ\"ז אתי שפיר הא דאיצטריך בסוטה למילף בגז\"ש מכאן לברכת כהנים שתהא בנשיאות כפים אף בשחרית דאילו מדהכא דהיה בנשיאות כפים איירי בקרבנות דמוסף וכדי ללמד לברכת כהנים דשחרית דאיירי בפסוק כה תברכו שתהא ג\"כ בנשיאות כפים הוצרך למילף בגז\"ש]."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין ברכת כהנים נאמרה בכל מקום אלא בלשון הקודש שנאמר כה תברכו את בני ישראל.</b> עיין בכ\"מ ולח\"מ שפירשו בכוונת רבינו דלאו ממשמעות דקרא יליף דכה הוא בלשון הקודש אלא מגז\"ש דשאר קראי יליף לה וכדאיתא בברייתא בסוטה (דף ל\"ח) ואני אומר דודאי כוונת רבינו הוא דלשון כה משמע דוקא לה\"ק והיינו כר' יהודה דקאמר בברייתא שם לת\"ק דיליף בגז\"ש מברכת לוים דהוא בלה\"ק דא\"צ הרי הוא אומר כה עד שיאמר בלשון הזה. וכתבו התוס' דרבנן לא משמע להו עיכובא מכה אלא מככה. והיינו כדאיתא שם בסוגיא (דף ל\"ג) דפליגי ר' יהודה ורבנן בהכי גבי חליצה דר\"י דריש תרתי כה וככה ללה\"ק וגם לחליצה ורקיקה שמעכב ורבנן לא דרשי תרווייהו רק עיכובא לחליצה ורקיקה ולה\"ק ילפי מגז\"ש מלוים. ובהלכות חליצה פ\"ד מבואר דרבינו יליף לשון הקדש מככה והיינו כר\"י. וא\"כ אזיל כאן לטעמיה דהתם דיליף לה\"ק מכה לחוד ושם יתבאר טעמו שפסק כדרשא דר' יהודה ועיי\"ש בס\"ד. וממ\"ש יתבאר לך דיפה עשה הט\"ז באו\"ח שכתב הלימוד דלה\"ק מכה והפמ\"ג בא והקשה דזה אינו אלא לר\"י. ולפ\"ד הו\"ל להקשות ג\"כ על רבינו בהלכות חליצה אך אתי שפיר כמ\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,85 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה אחת והיא לקרות ק\"ש פעמים ביום וכו' עד ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.</b> והקשה בס' צל\"ח דלא מנה רבינו למצות זכירת יציאת מצרים למצוה בפני עצמה. וכן הקשה בספר מעיין החכמה. ועיין מ\"ש בזה בעל פמ\"ג בפתיחתו. ולי אפשר דהיינו טעמא שאין לחשוב אותו במניין המצות משום שפסוק זה לא נאמר בפירוש בלשון צווי אלא בלשון נתינת טעם וכמו שפי' הספורנו. ויהיה הטעם איך שיהיה. ומצאתי און לרבינו מדברי ספר הזוהר פרשה ויקהל (דף ר\"ב ע\"ב) דחשיב ששה מצות שמקיים האדם בתפלתו יראת ה' ואהבתו וברכתו וליחדו וברכת כהנים ומסירת נפשו לה'. וכולל התם מצות זכירת יציאת מצרים במצות יחוד השם הרי דלא חשיב לה למצוה בפני עצמה. והטעם בזה י\"ל ע\"פ דברי הזוהר שם (דף רט\"ז ע\"ב) דגאולת מצרים גרמה יחוד בקדושה ועל כן הוא בכלל מצות יחוד. ועיין מ\"ש בזה בהל' מצה בעה\"י.<br><b> [וראיתי </b> להשאגת אריה סי' י\"ב שכתב דאפ\"ה אין נשים חייבות בזכירת יציאת מצרים ולא הוי כמצות עשה שאין הזמן גרמא משום שחייבין להזכיר ביום ובלילה דכל אחת הזכרה ומצוה בפני עצמה היא דשל יום ליתא בלילה וכן של לילה ליתא ביום הו\"ל זמן גרמא. ואין דבריו מוכרחין די\"ל דנשים חייבות בזכירת יציאת מצרים לכו\"ע וכדעת המ\"א ריש סי' ע' משום דאמרינן בפסחים (דף קי\"ז ע\"ב) דילפינן גז\"ש קידוש היום מזכירת יציאת מצרים דצ\"ל בו יציאת מצרים. וכן ילפינן זכירת יציאת מצרים מקידוש היום כמ\"ש בהל' חמץ ומצה וכן הוא במדרש רבה סוף פרשת בא. וא\"כ ה\"נ ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום דנשים חייבות דקיי\"ל אין גז\"ש למחצה. ועוד דאיתקש לאכילת מצה. וזה דלא כמ\"ש הש\"א בסוף סי' י\"ג דלא ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום. ומיהו יש לדחות דקרא דזכור את היום הזה איירי בליל ט\"ו ושם דוקא נשים חייבות.<br><b> ועפ\"ז </b> יש ליישב מה שהקשה הצל\"ח דמנ\"ל דעוסק במצוה פטור אף במצוה הנוהג בנשים דמקרא דגבי ק\"ש אין ראיה רק דפטור ממצוה שאינה נוהגת בנשים. ולפי מ\"ש י\"ל דשמעינן מהא דאיתא בירושלמי הובא בתוס' ריש פ' מי שמתו דכתיב בפרשה למען תזכור את יום צאתך וגו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים וא\"כ ש\"מ דפטור מזכירת יציאת מצרים והוא נוהג בכל כמ\"ש וכ\"ש דנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים בליל פסח. וזה דלא כמ\"ש הפמ\"ג באו\"ח סי' ס\"ז ותע\"ט. וכן בס' נ\"ש כתב דנשים פטורים וזה אינו]. ודע דבספר יראים סי' י\"א משמע דלמ\"ד ק\"ש דאורייתא איכא נמי לאו במבטל ולא קרא מדכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שהתקינו לחתום בברוך וכו' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע.</b> הכ\"מ מביא מה שהקשה הרמ\"ך מההיא עובדא דמנימין רעיא דאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא ששינה המטבע ואעפ\"כ יצא והניח בצ\"ע. ויש ליישב ע\"פ מ\"ש בעצמו לקמן בריש הלכות ברכות דלא אמר רבינו שחוזר ומברך אלא כששינה המטבע בפתיחה או בחתימה אבל כששינה רק באמצע הברכה יצא. ולפ\"ז י\"ל דההיא דמנימין רעיא איירי שחתם ג\"כ בברוך ולא שינה רק באמצע ומשו\"ה יצא. וכן הוא דעת הרשב\"א הובא בב\"י או\"ח סי' קפ\"ז. ועי' תוס' בסוטה (דף ל\"ג ע\"א) והפר\"ח בסי' נ\"ט כתב דהא דתנן מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אע\"פ שאינו רשאי אם קיצר יצא והביא ראיה ממנימין רעיא דאיירי שלא חתם ודלא כהרשב\"א. ולא הזכיר דעת רבינו שהוא ג\"כ כהרשב\"א וס\"ל דאם קיצר לא יצא. ומה שהקשה מדתניא הכל הולך אחר החיתום י\"ל דשאני התם דמ\"מ פתח ג\"כ בברוך אלא ששינה בינתיים וכמו שהעתיק רבינו בדין שאח\"ז."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>איזהו זמן ק\"ש בלילה מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצי הלילה וכו'.</b> וכתב הכ\"מ שפסק כחכמים דאמרו עד חצות ואמרינן בגמ' דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ובשאגת אריה סי' ד' הקשה דהא בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר דזמנה עד שיעלה עמוד השחר ומפרש בגמ' דלית ליה שום סייג בזה אלא דמותר להמתין לכתחילה. והנה כבר הרגיש בזה בחידושי הרשב\"א. ויש לי ליישב דעת רבינו דס\"ל דאין לנו לפסוק להקל וכיחיד נגד רבים בדאורייתא. ואין ראיה מדפסק שמואל כוותיה דרבן גמליאל לקולא די\"ל דאזיל לטעמיה דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ויהיב טעמא דק\"ש דרבנן. וא\"כ מהאי טעמא פסק רב יהודה אמר שמואל נמי להקל בפלוגתא דר\"ג וחכמים וסבר דלא עשו סייג בזמן ק\"ש דערב כיון דאינו מדאורייתא. אבל לדידן דקיי\"ל דספק קרא ק\"ש חוזר וקורא משום דק\"ש דאורייתא וכדאיתא לקמן בפ\"ב פסקינן נמי לחומרא כחכמים. ומצאתי און לדבר זה מהירושלמי דאיתא שם דר' ייסא בשם ר' יוחנן אמר הלכה כחכמים והיינו ודאי לעניין סייג דפליגי ביה והיינו דלא כשמואל דפסק כר\"ג. והוא משום דר' יוחנן סבר ק\"ש דאורייתא וכן משמע בבבלי דלא פליג ר\"י על ר' אלעזר תלמידו דחוזר וקורא וכמ\"ש לקמן אי\"ה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק\"ש בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה.</b> בס' זהב שיבה הקשה דאמאי השמיטו רבינו ושארי פוסקים הא דאיתא בפ\"ק דברכות (דף י' ע\"ב) אמר ר' מני גדול הקורא ק\"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה ותירוצו דחוק מאוד. והנה בספרי באר אברהם בחידושי לברכות כתבתי ליישב דעת הפוסקים ע\"פ דברי הרשב\"א שכתב בחידושיו דהא דנקט ר' מני תורה היא לאו דוקא. דא\"כ פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה אלא ר' מני אפילו מן השונה קאמר. והתוס' כתבו דר' מני איירי דגדול יותר מעוסק בתורה בזמן אחר שלא בשעת ק\"ש. ולפי זה לא שייך מילתא דר' מני לומר דגדול קורא ק\"ש בעונתה יותר מעוסק במשנה בפעם אחר רק למ\"ד דגדולה קדושת בהכ\"נ מקדושת בהמ\"ד. דאילו למ\"ד דגדול קדושת בהמ\"ד מבהכ\"נ ודאי דלא סבר לדר' מני דלדידיה בית הכנסת גדול דקורין בו ק\"ש בעונתה דגדול ממשנה ששונין כל היום בבהמ\"ד ואנן קיימא לן דקדושת בית המדרש גדול וש\"מ דמשנה עדיפא מק\"ש בעונתה. ולפ\"ז לעניין מקרא מודו הפוסקים דק\"ש בעונתה עדיפא מיניה. והא דלא כתבו כן הוא משום דמילתא דפשיטא הוא משום דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה וכמ\"ש הרשב\"א.<br><b> אבל </b> באמת נראה שאין דברי הרשב\"א מוכרחים דשפיר איכא למימר דר' מני גופיה לא קאמר דגדול רק מקורא מקרא. וכי תימא דא\"כ פשיטא שאף היא תורה וכו' י\"ל כמ\"ש בס' פני יהושע דנפק\"מ דאשמועינן דגדולה ק\"ש בעונתה אע\"פ שלא כוון רק בפסוק ראשון דקיי\"ל דיוצא ידי חובת ק\"ש. וכה\"ג הקורא בתורה שלא בכוונה אינו יוצא ידי חובת תלמוד תורה אא\"כ שמכוון לידע ולהבין מה הוא לומד כדי שהלימוד יביאנו לידי מעשה כי הוא העיקר. וא\"כ תקשי על רבינו והפוסקים דלא הוה להו להשמיט למימרא דר' מני דזה לא הוי תו מילתא דפשיטא. ומדהשמיטוהו ודאי דלא ס\"ל כוותיה והרי לא נמצא חולק עליו. אלא נראה ליישב דעת רבינו ושאר פוסקים דס\"ל דמדרבי מני אין ראיה לדידן די\"ל דרבי מני אזיל לשיטתו דאמר בירושלמי כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. ומשמע דס\"ל כמ\"ד במנחות (דף צ\"ט ע\"ב) אפילו לא קרא אדם אלא ק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומשו\"ה אמר דגדול הקורא ק\"ש בעונתה מקורא בתורה בפעם אחרת כיון דגם בק\"ש מיפטר מתלמוד תורה. אבל למאי דלא קיי\"ל כההוא מ\"ד אלא דלא קיים ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה אין סברא לומר דגדול ק\"ש בעונתה יותר מקורא בתורה פעם אחרת כיון דאינו יוצא בק\"ש חובת תלמוד תורה איך תהיה גדולה ממנה הא קיי\"ל דתלמוד גדול ושפיר עבדו שהשמיטו להא דר' מני. ואתי שפיר ג\"כ דלא חשו לדיוקא דר' מני דדייק מילתיה מלישנא דמתני' דברכות דקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף מקורא בתורה. דמתני' אפשר דאתיא כר' שמעון דאית ליה במנחות דקיים בק\"ש לא ימוש ואנן קיי\"ל כרבנן. אי נמי דאתיא מתני' כמ\"ד דמעשה גדול מתלמוד תורה וכדאיתא בסוף פ\"ק דקדושין (דף מ' ע\"ב) ואנן לא קיי\"ל כוותיה אלא כי הנך דנמנו וגמרו שם תלמוד גדול וכו' והכי תנן בפ\"א דפיאה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא.</b> וכתב הכ\"מ שכתב הרב מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ\"ל. משמע דקאי אמ\"ש רבינו דצריך להשמיע לאזנו פי' לכתחילה ואהא קאמר דהיינו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו. מיהו אם עבר ולא השמיע לאזנו היינו נמי שלא חתך קריאתו בשפתיו אלא שהרהר בלבו יצא בדיעבד. וכן יש ללמוד מדברי הב\"י שכתב בטור או\"ח סי' קפ\"ה דרבינו פסק כרבינא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') הרהור כדיבור דמי. וא\"כ מוכח דגבי ק\"ש נמי סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי התם אמתניתין דבעל קרי מהרהר דאיירי בק\"ש. אך קשה דא\"כ אמאי לא כתב רבינו כאן בפירוש הך רבותא ומדכתב אם לא השמיע לאזנו יצא משמע דמ\"מ הוציא בשפתיו דאי איתא דסגי בלב הו\"ל לומר בכאן כלשונו שכתב בפ\"א דברכות דין ז' גבי ברכות אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שברך בלבו. ודוחק לומר שסמך כאן אמ\"ש שם דהא יש לחלק בין ק\"ש לשאר ברכות דבהו לא כתיב דיבור אלא בק\"ש דכתיב בה דיבור אפשר דמשו\"ה אין הרהור בכלל.<br><b> וכ\"כ </b> באמת השאגת אריה בסי' ו' ובסי' כ\"ד שכך הוא דעת רבינו וביאר דפסק כרב חסדא דאמר בפ' מי שמתו הרהור לאו כדיבור דמי וס\"ל דרב חסדא לא פליג אדרבינא אלא בק\"ש מהאי טעמא דאמרן דכתיב בה דיבור אבל בשאר ברכות מודה דבהו הרהור כדיבור דמי. ועיי\"ש שהביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו בפכ\"ד מהלכות שבת דאסור לאדם שידבר בחפיציו בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו' ודב�� דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא דהרהור לאו בכלל דבור דקרא. ולדידי ראיה זו אינה מכרחת לכאן דאיכא למימר דשאני ההיא דשבת דהתם כתיב ב' פעמים דבור וכן פירש הרי\"ף בעין יעקב בפרק ואלו קשרים דמדכתיב ב' פעמים דבור הוא דממעט הרהור. וא\"כ גבי ק\"ש דלא כתיב רק פעם אחת דבור אפשר דלא ממעטין הרהור. ונראה דזו היתה דעת ריא\"ז דגבי ק\"ש פסק כרבינא דהרהור כדבור ובשבת פסק דהרהור מותר. ותמה עליו בשאגת אריה דדבריו סותרים זה את זה. אמנם לפי מ\"ש נסתלקה התמיה ואין בדבריו סתירה כלל וזה ברור בדעת ריא\"ז. ומ\"מ דעת רבינו נראה כדברי הש\"א דכל היכא דכתיב דיבור ממעט הרהור. וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת פרק שואל (שבת דף ק\"נ) דאף היכא דכתיב פעם אחת דיבור הרהור מותר עיי\"ש וכ\"כ האחרונים באו\"ח. וכן יש ללמוד מדקדוק לשון רבינו לקמן בפ\"ג דין ט\"ז דגבי ערוה לא כתב רק דאסור לקרות כנגדה אבל לא כתב דאסור להרהר בד\"ת כנגדה כמ\"ש גבי בית הכסא ומרחץ בדין ד' ש\"מ כדאמרן. וא\"כ מזה נמי יש ללמוד בק\"ו דאם ממעט הרהור מדבור להקל כ\"ש דממעט הרהור מדבור להחמיר שאינו יוצא ידי חובת ק\"ש.<br><b> והנה </b> ראיתי לבעל פר\"ח בספרו מים חיים שעלה ג\"כ על דעתו לחלק בין שאר ברכות לק\"ש דכתיב בה דיבור ודחה חילוק זה מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) דפריך התם אדרב חסדא מברכת המזון ומשמע דדמי לק\"ש וכי היכי דסבר ר\"ח גבי ק\"ש הרהור לאו כדיבור דמי הוא הדין בשאר ברכות. ולדידי דיחוי זה חוזר ונראה די\"ל דשאני התם גבי בעל קרי דאיירי התם שאי אפשר בדיבור ובכה\"ג קושטא דלא מחלק ר\"ח בין ק\"ש לשאר ברכות דדיבור מעכב בהו דהו\"ל אינו ראוי לבילה דקיי\"ל דבילה מעכבת בו. ורב חסדא לטעמיה שפסק (דף ט\"ו ע\"ב) כר' יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וכיון שאינו ראוי לכך מעכב ואפשר דס\"ל דצריך להשמיע לאוזנו מהתורה. אבל רבינו איירי במי שהיה אפשר לו לדבר וקרא או ברך בלבו ובכה\"ג דמקרי ראוי לבילה דקיי\"ל שאינה מעכבת שפיר איכא לחלק בין שאר ברכות לק\"ש אליבא דר\"ח דבק\"ש לא הוי כדבור משום דמיעט בה קרא דכתיב דיבור ובשאר ברכות דליכא מיעוטא אין דיבור מעכב בהן ואף בהרהור יצא כל שראוי מיהא לדיבור. ועוד יתבאר בזה בהלכות ברכות בס\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה.</b> וכתב הכ\"מ שפסק כר' אלעזר דסבר ק\"ש דאורייתא ולא כשמואל דסבר ק\"ש דרבנן ונתן טעם לזה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני דק\"ש מקראי ומשמע דראיה גמורה נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכבר כתבו התוס' בכיוצא בזה בסוטה (דף ל\"ב ע\"ב) ועיי\"ש שכתבו דדוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא. דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא עכ\"ד. וזה אינו הכרח כל כך דהא כתב הרא\"ש בחולין פרק גיד הנשה דעל אסמכתא גמורה דרך הגמ' לדקדק כמו על דרשא גמורה וא\"כ אין מזה ראיה דק\"ש דאורייתא. ותוס' גופייהו כתבו במנחות (דף מ\"ג ע\"ב) דדרשא דהתם מקרא דוראיתם אותו וזכרתם לעניין התחלת זמן ק\"ש משיכיר בין תכלת ללבן אסמכתא בעלמא הוא דק\"ש דרבנן. ובמעדני יו\"ט כתב דמוכח דקיי\"ל כמ\"ד ק\"ש דאורייתא מסוגיא דסוכה (דף ל\"ח) וכוונתו מדמפרש התם טעמא דמתניתין דפ\"ק דשבת גבי לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא לאכול וכו' ואם התחילו אין מפסיקין דהוא משום דתפלה דרבנן אבל בדאורייתא כגון לולב ביו\"ט ראשון מפסיקין. וא\"כ לפ\"ז על כרחך ק\"ש ג\"כ דאורייתא דהא תנן התם דמפסיקין לק\"ש ואי הוי דרבנן אמאי מפסיקין. אך באמת זה אינו ראיה כלל דלפי דבריו תקשי מתני' דפ\"ק דשבת למ\"ד ק\"ש דרבנן דא\"כ אמאי מפסיקין לק\"ש טפי מלתפלה.<br><b> אמנם </b> בירושלמי איתא אמוראי דמפרשי טעמא דמתניתין דשבת דק\"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע (ופירושו הוא דתפלה יש לה תשלומין בזמן תפלה שאחריה אבל לקריאת שמע אין תשלומין וכהאי גוונא פירש המעדני יו\"ט לפירוש רש\"י בברכות (ריש דף ט\"ו) עיין לקמן בפרק ג' שהארכתי בזה אבל מ\"ש בקרבן העדה הוא דחוק ועיין שם). ועוד איתא שם טעם אחר דק\"ש א\"צ כוונה ותפלה צריכה כוונה. והני טעמי שייכי אף למ\"ד ק\"ש דרבנן. וא\"כ הא דנקט בסוגיא דסוכה דלולב חמיר מתפלה מפני שהוא דאורייתא טעמא דפסיקא נקט דמפני שהוא דאורייתא ודאי צריך להפסיק אבל אינו מכריח שיהא טעם זה דוקא נמי גבי ק\"ש דהתם איכא טעם אחר דמפסיקין לה אפילו אי הוי דרבנן כנזכר ועוד איכא למימר דגבי ק\"ש מפסיקין אפילו הוי דרבנן משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים וכ\"כ בשאגת אריה בסי' א'. ולפ\"ז אין מסוגיא דסוכה ראיה דק\"ש דאורייתא. אלא י\"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו והפוסקים כר' אלעזר דספק קרא חוזר וקורא ולא כשמואל ע\"פ מ\"ש לעיל בפ\"א דמשמע התם דר' יוחנן נמי ס\"ל כר\"א ולא פליג עליה במאי דאמר דספק קרא חוזר וקורא אלא במאי דקאמר דבתפלה אין חוזר מספק אבל בק\"ש לא פליג עליה. ויש ראיה לזה ג\"כ מהירושלמי וכמ\"ש. ועוד ראיה מהירושלמי דריש ברכות דמסיק התם דספק קרא חוזר וקורא ודייק כן מברייתא עיי\"ש. ושוב ראיתי בס' יראים סי' י\"ג שהעתיק הגירסא רבנן דבי ר' חנינא סברי ק\"ש דאורייתא וכתב דקיי\"ל כר\"ח דקם ליה רב יוסף התם בשיטתיה. ועוד כתב דסוגיא דשמעתא פ' מי שמתו כר\"ח אזלא."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הגיע זמן ק\"ש ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא מקנח ידיו בעפר וכו'.</b> וכתב הכ\"מ בפרק היה קורא בתורה (דף ט\"ו) לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לעניין ק\"ש אבל לתפלה בעי להדורי ויתבאר בפ\"ד מהלכות תפלה וטעמא דמילתא דכיון דק\"ש דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן. והרב מנוח כתב דטעמא משום דק\"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר לא חיישינן כולי האי שמא תעבור ע\"כ. ועדיפא מיניה ה\"ל לרב מנוח למימר לפי מה שנתבאר לעיל בסמוך דתפלה יש לה תשלומין לאחר זמנה אבל לק\"ש אין תשלומין. וכ\"כ המעדני יו\"ט והבאתי ראיה לזה מהירושלמי. מיהו באו\"ח סי' נ\"ח מביא בב\"י מחלוקת הפוסקים בדין ק\"ש אם יש לה תשלומין ואפשר דרב מנוח סבר כמ\"ד דגם לק\"ש יש תשלומין ומשו\"ה לא חמירא מתפלה אי לאו משום דעיקר זמן הקבוע לק\"ש קצר מזמן הקבוע לתפלה. והאחרונים הביאו ראיה דיש תשלומין למבטל ק\"ש בשוגג או באונס כמו לתפלה מסוגיא דריש פ' תפלת השחר (ברכות דף כ\"ו) דמייתי ברייתא מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל ק\"ש של שחרית או של ערבית או תפלה וכו' ומוקי לה שבטל במזיד דוקא משמע דבשוגג ואונס יש השלמה גם לק\"ש. ובס' פמ\"ג כתב דדוקא למ\"ד ק\"ש דרבנן תקנו השלמה כמו בתפלה אבל למ\"ד ק\"ש מן התורה למה יעשו חכמים תיקון השלמה. ולא נזכרו כלל מדברי הירושלמי שזכרתי לעיל דמוכחא דגם למ\"ד ק\"ש דרבנן לא תקנו בה השלמה דמשו\"ה קרי לק\"ש זמנה קבוע ולתפלה אין זמנה קבוע כיון דמהני בה תיקון אחר זמנה ולא מהני בק\"ש.<br><b> אמנם </b> נ\"ל די\"ל שאין מחלוקת בין הירושלמי והבבלי דאפי��ו נימא דיש תשלומין לק\"ש שנתבטלה בזמנה בשוגג או באונס היינו לקריאת הפרשיות אבל לברכות שלפניה ודאי לא שייך תשלומין כלל דאין לומר יוצר אור בערבית ולא מעריב ערבים בשחרית לאחר שהגיע זמן ק\"ש אחרת. דהא צריך להקדים חובת שעתא ברישא ואיך יאמר ערבים לאחר שאמר יוצר אור וכן בהיפך. וא\"כ לא דמי תשלומין דק\"ש לתשלומין דתפלה דהויא השלמה מעליא בכולה כאילו היתה בזמנה משא\"כ בק\"ש שאין התשלומין בשלימות כמו בזמנה. והיינו דקאמר בירושלמי אהא דתנן מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה דטעמא דק\"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע. דתפלה יכולה להשתלם בכ\"מ לאחר זמנה כבזמנה אבל ק\"ש כתיקונה בברכותיה זמנה קבוע ואין יכולה להשתלם אחר זמנה כבזמנה ולכך צריך להפסיק בשביל לקרותה בזמנה. וא\"כ ה\"נ מהאי טעמא אין מהדר בה אמיא בהגיע זמנה. ועפ\"ז יש לפרש מתניתין דריש ברכות בעובדא דבני רבן גמליאל וכמ\"ש בחידושי."
+            ],
+            [
+                "<b>אין קורין לא בבית המרחץ וכו' ולא בצד המת וכו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא.</b> ופי' הכ\"מ דקאי ג\"כ על מי שקרא בצד המת דחוזר וקורא אע\"ג דאינו אלא משום לועג לרש דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת ע\"כ. ויש לי להביא ראיה לסברא זו של הכ\"מ דהיכא דקרא במקום שאמרו חכמים שלא יקרא צריך לחזור מדברי התוס' שכתבו בפ\"ק דברכות (דף י\"א) גבי הא דא\"ל לר' טרפון כדאי היית לחוב מפני שקרא בהטייה שאינו כלום לבית הלל ומשמע דאף דיעבד אינו יוצא י\"ח ק\"ש אע\"ג שלא עבר אדאורייתא קנסוהו רבנן לחזור כיון שעבר על דבריהן. וכ\"כ התוס' בריש סוכה (דף ג') והר\"ן שם."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכנוין כגון רחום וחנון וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא.</b> ובהשגות כתב הראב\"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בביהכ\"ס. ועיין מ\"ש הכ\"מ בשם רבינו יונה דאשכחן נמי על האדם דכתיב חנון ורחום וצדיק. והנה הפר\"ח באו\"ח סי' פ\"ה כתב דמסוגיא דשבועות (דף ל\"ה ע\"ב) מוכח בהדיא כהראב\"ד גבי הא דתנן התם משביע אני עליכם בחנון ורחום הרי אלו חייבין דאמר אביי מתניתין במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הרי משמע דסתם רחום וחנון אינו אלא על הבורא. וכן הקשה בס' מרכבת המשנה ובס' מעשה רוקח. ונראה דלא ראו הגדולים הללו דברי הריטב\"א שכתב בחידושיו לשבועות שם לחלק בזה בין לשון בני אדם ללשון מקרא דהתם בסוגיא איירי בלשון בני אדם דאין קורין רחום וחנון למידי אחרינא רק לה' ולכך הוי שבועה דבתר לשון בני אדם אזלינן בנדרים ושבועות אבל בלשון מקרא שפיר קרא רחום וחנון לצדיק ולפיכך מותר לאמרו בבהכ\"ס וכדברי הר\"י שכתב כאן הכ\"מ. ועוד י\"ל דעת רבינו לפי שיטתו גופיה דנראה מדבריו בהלכות שבועות פ\"ב שמפרש הסוגיא דשבועות הנזכר דאיירי שהמשביע אמר בפירוש במי ששמו חנון במי ששמו רחום. ופי' הלח\"מ שם דמשו\"ה הוי שבועה דודאי אין מי ששמו רחום וחנון רק ה' לבדו שאנו קוראין לו כך מצד פעולותיו שהוא רחום וחנון. אבל אם לא אמר במי ששמו רחום אפשר שנשבע באדם אחד שהוא רחמן וחונן דלים ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר ומעיקרא לק\"מ מההיא דשבועות אמאי דמתיר רבינו לומר רחום בביהכ\"ס. [וא\"ת דתקשי לדעת רבינו הא דאיתא בברכות (דף מ' ע\"ב) דאם אמר בריך רחמנא יצא משמע דהוא כהזכרת השם ולפ\"ד רבינו הרי אין זה כנוי לה' לבד. ואפשר דרבינו ס\"ל דקושטא דלאו למימרא דסגי ברחמנא לחוד אלא כגון שאמר רחמנא ��להנא וכדמשמע נמי מדברי ר\"י בפ\"ח. אי נמי דשאני התם גבי ברכות דאומר ג\"כ מלכא דעלמא ועיין מ\"ש בפ\"י דברכות]."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,82 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה אחת והיא לקרות ק\"ש פעמים ביום וכו' עד ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.</b> והקשה בס' צל\"ח דלא מנה רבינו למצות זכירת יציאת מצרים למצוה בפני עצמה. וכן הקשה בספר מעיין החכמה. ועיין מ\"ש בזה בעל פמ\"ג בפתיחתו. ולי אפשר דהיינו טעמא שאין לחשוב אותו במניין המצות משום שפסוק זה לא נאמר בפירוש בלשון צווי אלא בלשון נתינת טעם וכמו שפי' הספורנו. ויהיה הטעם איך שיהיה. ומצאתי און לרבינו מדברי ספר הזוהר פרשה ויקהל (דף ר\"ב ע\"ב) דחשיב ששה מצות שמקיים האדם בתפלתו יראת ה' ואהבתו וברכתו וליחדו וברכת כהנים ומסירת נפשו לה'. וכולל התם מצות זכירת יציאת מצרים במצות יחוד השם הרי דלא חשיב לה למצוה בפני עצמה. והטעם בזה י\"ל ע\"פ דברי הזוהר שם (דף רט\"ז ע\"ב) דגאולת מצרים גרמה יחוד בקדושה ועל כן הוא בכלל מצות יחוד. ועיין מ\"ש בזה בהל' מצה בעה\"י.<br><b> [וראיתי </b> להשאגת אריה סי' י\"ב שכתב דאפ\"ה אין נשים חייבות בזכירת יציאת מצרים ולא הוי כמצות עשה שאין הזמן גרמא משום שחייבין להזכיר ביום ובלילה דכל אחת הזכרה ומצוה בפני עצמה היא דשל יום ליתא בלילה וכן של לילה ליתא ביום הו\"ל זמן גרמא. ואין דבריו מוכרחין די\"ל דנשים חייבות בזכירת יציאת מצרים לכו\"ע וכדעת המ\"א ריש סי' ע' משום דאמרינן בפסחים (דף קי\"ז ע\"ב) דילפינן גז\"ש קידוש היום מזכירת יציאת מצרים דצ\"ל בו יציאת מצרים. וכן ילפינן זכירת יציאת מצרים מקידוש היום כמ\"ש בהל' חמץ ומצה וכן הוא במדרש רבה סוף פרשת בא. וא\"כ ה\"נ ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום דנשים חייבות דקיי\"ל אין גז\"ש למחצה. ועוד דאיתקש לאכילת מצה. וזה דלא כמ\"ש הש\"א בסוף סי' י\"ג דלא ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום. ומיהו יש לדחות דקרא דזכור את היום הזה איירי בליל ט\"ו ושם דוקא נשים חייבות.<br><b> ועפ\"ז </b> יש ליישב מה שהקשה הצל\"ח דמנ\"ל דעוסק במצוה פטור אף במצוה הנוהג בנשים דמקרא דגבי ק\"ש אין ראיה רק דפטור ממצוה שאינה נוהגת בנשים. ולפי מ\"ש י\"ל דשמעינן מהא דאיתא בירושלמי הובא בתוס' ריש פ' מי שמתו דכתיב בפרשה למען תזכור את יום צאתך וגו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים וא\"כ ש\"מ דפטור מזכירת יציאת מצרים והוא נוהג בכל כמ\"ש וכ\"ש דנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים בליל פסח. וזה דלא כמ\"ש הפמ\"ג באו\"ח סי' ס\"ז ותע\"ט. וכן בס' נ\"ש כתב דנשים פטורים וזה אינו]. ודע דבספר יראים סי' י\"א משמע דלמ\"ד ק\"ש דאורייתא איכא נמי לאו במבטל ולא קרא מדכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שהתקינו לחתום בברוך וכו' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע.</b> הכ\"מ מביא מה שהקשה הרמ\"ך מההיא עובדא דמנימין רעיא דאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא ששינה המטבע ואעפ\"כ יצא והניח בצ\"ע. ויש ליישב ע\"פ מ\"ש בעצמו לקמן בריש הלכות ברכות דלא אמר רבינו שחוזר ומברך אלא כששינה המטבע בפתיחה או בחתימה אבל כששינה רק באמצע הברכה יצא. ולפ\"ז י\"ל דההיא דמנימין רעיא איירי שחתם ג\"כ בברוך ולא שינה רק באמצע ומשו\"ה יצא. וכן הוא דעת הרשב\"א הובא בב\"י או\"ח סי' קפ\"ז. ועי' תוס' בסוטה (דף ל\"ג ע\"א) והפר\"ח בסי' נ\"ט כתב דהא דתנן מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אע\"פ שאינו רשאי אם קיצר יצא והביא ראיה ממנימין רעיא דאיירי שלא חתם ודלא כהרשב\"א. ולא הזכיר דעת רבינו שהוא ג\"כ כהרשב\"א וס\"ל דאם קיצר לא יצא. ומה שהקשה מדתניא הכל הולך אחר החיתום י\"ל דשאני התם דמ\"מ פתח ג\"כ בברוך אלא ששינה בינתיים וכמו שהעתיק רבינו בדין שאח\"ז."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>איזהו זמן ק\"ש בלילה מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצי הלילה וכו'.</b> וכתב הכ\"מ שפסק כחכמים דאמרו עד חצות ואמרינן בגמ' דחכמים ס\"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ובשאגת אריה סי' ד' הקשה דהא בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר דזמנה עד שיעלה עמוד השחר ומפרש בגמ' דלית ליה שום סייג בזה אלא דמותר להמתין לכתחילה. והנה כבר הרגיש בזה בחידושי הרשב\"א. ויש לי ליישב דעת רבינו דס\"ל דאין לנו לפסוק להקל וכיחיד נגד רבים בדאורייתא. ואין ראיה מדפסק שמואל כוותיה דרבן גמליאל לקולא די\"ל דאזיל לטעמיה דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ויהיב טעמא דק\"ש דרבנן. וא\"כ מהאי טעמא פסק רב יהודה אמר שמואל נמי להקל בפלוגתא דר\"ג וחכמים וסבר דלא עשו סייג בזמן ק\"ש דערב כיון דאינו מדאורייתא. אבל לדידן דקיי\"ל דספק קרא ק\"ש חוזר וקורא משום דק\"ש דאורייתא וכדאיתא לקמן בפ\"ב פסקינן נמי לחומרא כחכמים. ומצאתי און לדבר זה מהירושלמי דאיתא שם דר' ייסא בשם ר' יוחנן אמר הלכה כחכמים והיינו ודאי לעניין סייג דפליגי ביה והיינו דלא כשמואל דפסק כר\"ג. והוא משום דר' יוחנן סבר ק\"ש דאורייתא וכן משמע בבבלי דלא פליג ר\"י על ר' אלעזר תלמידו דחוזר וקורא וכמ\"ש לקמן אי\"ה."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק\"ש בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה.</b> בס' זהב שיבה הקשה דאמאי השמיטו רבינו ושארי פוסקים הא דאיתא בפ\"ק דברכות (דף י' ע\"ב) אמר ר' מני גדול הקורא ק\"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה ותירוצו דחוק מאוד. והנה בספרי באר אברהם בחידושי לברכות כתבתי ליישב דעת הפוסקים ע\"פ דברי הרשב\"א שכתב בחידושיו דהא דנקט ר' מני תורה היא לאו דוקא. דא\"כ פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה אלא ר' מני אפילו מן השונה קאמר. והתוס' כתבו דר' מני איירי דגדול יותר מעוסק בתורה בזמן אחר שלא בשעת ק\"ש. ולפי זה לא שייך מילתא דר' מני לומר דגדול קורא ק\"ש בעונתה יותר מעוסק במשנה בפעם אחר רק למ\"ד דגדולה קדושת בהכ\"נ מקדושת בהמ\"ד. דאילו למ\"ד דגדול קדושת בהמ\"ד מבהכ\"נ ודאי דלא סבר לדר' מני דלדידיה בית הכנסת גדול דקורין בו ק\"ש בעונתה דגדול ממשנה ששונין כל היום בבהמ\"ד ואנן קיימא לן דקדושת בית המדרש גדול וש\"מ דמשנה עדיפא מק\"ש בעונתה. ולפ\"ז לעניין מקרא מודו הפוסקים דק\"ש בעונתה עדיפא מיניה. והא דלא כתבו כן הוא משום דמילתא דפשיטא הוא משום דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה וכמ\"ש הרשב\"א.<br><b> אבל </b> באמת נראה שאין דברי הרשב\"א מוכרחים דשפיר איכא למימר דר' מני גופיה לא קאמר דגדול רק מקורא מקרא. וכי תימא דא\"כ פשיטא שאף היא תורה וכו' י\"ל כמ\"ש בס' פני יהושע דנפק\"מ דאשמועינן דגדולה ק\"ש בעונתה אע\"פ שלא כוון רק בפסוק ראשון דקיי\"ל דיוצא ידי חובת ק\"ש. וכה\"ג הקורא בתורה שלא בכוונה אינו יוצא ידי חובת ת��מוד תורה אא\"כ שמכוון לידע ולהבין מה הוא לומד כדי שהלימוד יביאנו לידי מעשה כי הוא העיקר. וא\"כ תקשי על רבינו והפוסקים דלא הוה להו להשמיט למימרא דר' מני דזה לא הוי תו מילתא דפשיטא. ומדהשמיטוהו ודאי דלא ס\"ל כוותיה והרי לא נמצא חולק עליו. אלא נראה ליישב דעת רבינו ושאר פוסקים דס\"ל דמדרבי מני אין ראיה לדידן די\"ל דרבי מני אזיל לשיטתו דאמר בירושלמי כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. ומשמע דס\"ל כמ\"ד במנחות (דף צ\"ט ע\"ב) אפילו לא קרא אדם אלא ק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומשו\"ה אמר דגדול הקורא ק\"ש בעונתה מקורא בתורה בפעם אחרת כיון דגם בק\"ש מיפטר מתלמוד תורה. אבל למאי דלא קיי\"ל כההוא מ\"ד אלא דלא קיים ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה אין סברא לומר דגדול ק\"ש בעונתה יותר מקורא בתורה פעם אחרת כיון דאינו יוצא בק\"ש חובת תלמוד תורה איך תהיה גדולה ממנה הא קיי\"ל דתלמוד גדול ושפיר עבדו שהשמיטו להא דר' מני. ואתי שפיר ג\"כ דלא חשו לדיוקא דר' מני דדייק מילתיה מלישנא דמתני' דברכות דקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף מקורא בתורה. דמתני' אפשר דאתיא כר' שמעון דאית ליה במנחות דקיים בק\"ש לא ימוש ואנן קיי\"ל כרבנן. אי נמי דאתיא מתני' כמ\"ד דמעשה גדול מתלמוד תורה וכדאיתא בסוף פ\"ק דקדושין (דף מ' ע\"ב) ואנן לא קיי\"ל כוותיה אלא כי הנך דנמנו וגמרו שם תלמוד גדול וכו' והכי תנן בפ\"א דפיאה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא.</b> וכתב הכ\"מ שכתב הרב מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ\"ל. משמע דקאי אמ\"ש רבינו דצריך להשמיע לאזנו פי' לכתחילה ואהא קאמר דהיינו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו. מיהו אם עבר ולא השמיע לאזנו היינו נמי שלא חתך קריאתו בשפתיו אלא שהרהר בלבו יצא בדיעבד. וכן יש ללמוד מדברי הב\"י שכתב בטור או\"ח סי' קפ\"ה דרבינו פסק כרבינא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') הרהור כדיבור דמי. וא\"כ מוכח דגבי ק\"ש נמי סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי התם אמתניתין דבעל קרי מהרהר דאיירי בק\"ש. אך קשה דא\"כ אמאי לא כתב רבינו כאן בפירוש הך רבותא ומדכתב אם לא השמיע לאזנו יצא משמע דמ\"מ הוציא בשפתיו דאי איתא דסגי בלב הו\"ל לומר בכאן כלשונו שכתב בפ\"א דברכות דין ז' גבי ברכות אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שברך בלבו. ודוחק לומר שסמך כאן אמ\"ש שם דהא יש לחלק בין ק\"ש לשאר ברכות דבהו לא כתיב דיבור אלא בק\"ש דכתיב בה דיבור אפשר דמשו\"ה אין הרהור בכלל.<br><b> וכ\"כ </b> באמת השאגת אריה בסי' ו' ובסי' כ\"ד שכך הוא דעת רבינו וביאר דפסק כרב חסדא דאמר בפ' מי שמתו הרהור לאו כדיבור דמי וס\"ל דרב חסדא לא פליג אדרבינא אלא בק\"ש מהאי טעמא דאמרן דכתיב בה דיבור אבל בשאר ברכות מודה דבהו הרהור כדיבור דמי. ועיי\"ש שהביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו בפכ\"ד מהלכות שבת דאסור לאדם שידבר בחפיציו בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא דהרהור לאו בכלל דבור דקרא. ולדידי ראיה זו אינה מכרחת לכאן דאיכא למימר דשאני ההיא דשבת דהתם כתיב ב' פעמים דבור וכן פירש הרי\"ף בעין יעקב בפרק ואלו קשרים דמדכתיב ב' פעמים דבור הוא דממעט הרהור. וא\"כ גבי ק\"ש דלא כתיב רק פעם אחת דבור אפשר דלא ממעטין הרהור. ונראה דזו היתה דעת ריא\"ז דגבי ק\"ש פסק כרבינא דהרהור כדבור ובשבת פסק דהרהור מותר. ותמה עליו בשאגת אריה דדבריו סותרים זה את זה. אמנם לפי מ\"ש נסתלקה התמיה ואין בדבריו סתירה כלל וזה ברור בדעת ריא\"ז. ומ\"מ דעת רבינו נראה כדברי הש\"א דכל היכא דכתיב דיבור ממעט הרהור. וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת פרק שואל (שבת דף ק\"נ) דאף היכא דכתיב פעם אחת דיבור הרהור מותר עיי\"ש וכ\"כ האחרונים באו\"ח. וכן יש ללמוד מדקדוק לשון רבינו לקמן בפ\"ג דין ט\"ז דגבי ערוה לא כתב רק דאסור לקרות כנגדה אבל לא כתב דאסור להרהר בד\"ת כנגדה כמ\"ש גבי בית הכסא ומרחץ בדין ד' ש\"מ כדאמרן. וא\"כ מזה נמי יש ללמוד בק\"ו דאם ממעט הרהור מדבור להקל כ\"ש דממעט הרהור מדבור להחמיר שאינו יוצא ידי חובת ק\"ש.<br><b> והנה </b> ראיתי לבעל פר\"ח בספרו מים חיים שעלה ג\"כ על דעתו לחלק בין שאר ברכות לק\"ש דכתיב בה דיבור ודחה חילוק זה מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) דפריך התם אדרב חסדא מברכת המזון ומשמע דדמי לק\"ש וכי היכי דסבר ר\"ח גבי ק\"ש הרהור לאו כדיבור דמי הוא הדין בשאר ברכות. ולדידי דיחוי זה חוזר ונראה די\"ל דשאני התם גבי בעל קרי דאיירי התם שאי אפשר בדיבור ובכה\"ג קושטא דלא מחלק ר\"ח בין ק\"ש לשאר ברכות דדיבור מעכב בהו דהו\"ל אינו ראוי לבילה דקיי\"ל דבילה מעכבת בו. ורב חסדא לטעמיה שפסק (דף ט\"ו ע\"ב) כר' יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וכיון שאינו ראוי לכך מעכב ואפשר דס\"ל דצריך להשמיע לאוזנו מהתורה. אבל רבינו איירי במי שהיה אפשר לו לדבר וקרא או ברך בלבו ובכה\"ג דמקרי ראוי לבילה דקיי\"ל שאינה מעכבת שפיר איכא לחלק בין שאר ברכות לק\"ש אליבא דר\"ח דבק\"ש לא הוי כדבור משום דמיעט בה קרא דכתיב דיבור ובשאר ברכות דליכא מיעוטא אין דיבור מעכב בהן ואף בהרהור יצא כל שראוי מיהא לדיבור. ועוד יתבאר בזה בהלכות ברכות בס\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק קרא ק\"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה.</b> וכתב הכ\"מ שפסק כר' אלעזר דסבר ק\"ש דאורייתא ולא כשמואל דסבר ק\"ש דרבנן ונתן טעם לזה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני דק\"ש מקראי ומשמע דראיה גמורה נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכבר כתבו התוס' בכיוצא בזה בסוטה (דף ל\"ב ע\"ב) ועיי\"ש שכתבו דדוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא. דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא עכ\"ד. וזה אינו הכרח כל כך דהא כתב הרא\"ש בחולין פרק גיד הנשה דעל אסמכתא גמורה דרך הגמ' לדקדק כמו על דרשא גמורה וא\"כ אין מזה ראיה דק\"ש דאורייתא. ותוס' גופייהו כתבו במנחות (דף מ\"ג ע\"ב) דדרשא דהתם מקרא דוראיתם אותו וזכרתם לעניין התחלת זמן ק\"ש משיכיר בין תכלת ללבן אסמכתא בעלמא הוא דק\"ש דרבנן. ובמעדני יו\"ט כתב דמוכח דקיי\"ל כמ\"ד ק\"ש דאורייתא מסוגיא דסוכה (דף ל\"ח) וכוונתו מדמפרש התם טעמא דמתניתין דפ\"ק דשבת גבי לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא לאכול וכו' ואם התחילו אין מפסיקין דהוא משום דתפלה דרבנן אבל בדאורייתא כגון לולב ביו\"ט ראשון מפסיקין. וא\"כ לפ\"ז על כרחך ק\"ש ג\"כ דאורייתא דהא תנן התם דמפסיקין לק\"ש ואי הוי דרבנן אמאי מפסיקין. אך באמת זה אינו ראיה כלל דלפי דבריו תקשי מתני' דפ\"ק דשבת למ\"ד ק\"ש דרבנן דא\"כ אמאי מפסיקין לק\"ש טפי מלתפלה.<br><b> אמנם </b> בירושלמי איתא אמוראי דמפרשי טעמא דמתניתין דשבת דק\"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע (ופירושו הוא דתפלה יש לה תשלומין בזמן תפלה שאחריה אבל לקריאת שמע אין תשלומין וכהאי גוונא פירש המעדני יו\"ט לפירוש רש\"י בברכות (ריש דף ט\"ו) עיין לקמן בפרק ג' שהארכתי בזה אבל מ\"ש בקרבן העדה הוא דחוק ועיין שם). ועוד איתא שם טעם אחר דק\"ש א\"צ כוונה ותפלה צריכה כוונה. והני טעמי שייכי אף למ\"ד ק\"ש דרבנן. וא\"כ הא דנקט בסוגיא דסוכה דלולב חמיר מתפלה מפני שהוא דאורייתא טעמא דפסיקא נקט דמפני שהוא דאורייתא ודאי צריך להפסיק אבל אינו מכריח שיהא טעם זה דוקא נמי גבי ק\"ש דהתם איכא טעם אחר דמפסיקין לה אפילו אי הוי דרבנן כנזכר ועוד איכא למימר דגבי ק\"ש מפסיקין אפילו הוי דרבנן משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים וכ\"כ בשאגת אריה בסי' א'. ולפ\"ז אין מסוגיא דסוכה ראיה דק\"ש דאורייתא. אלא י\"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו והפוסקים כר' אלעזר דספק קרא חוזר וקורא ולא כשמואל ע\"פ מ\"ש לעיל בפ\"א דמשמע התם דר' יוחנן נמי ס\"ל כר\"א ולא פליג עליה במאי דאמר דספק קרא חוזר וקורא אלא במאי דקאמר דבתפלה אין חוזר מספק אבל בק\"ש לא פליג עליה. ויש ראיה לזה ג\"כ מהירושלמי וכמ\"ש. ועוד ראיה מהירושלמי דריש ברכות דמסיק התם דספק קרא חוזר וקורא ודייק כן מברייתא עיי\"ש. ושוב ראיתי בס' יראים סי' י\"ג שהעתיק הגירסא רבנן דבי ר' חנינא סברי ק\"ש דאורייתא וכתב דקיי\"ל כר\"ח דקם ליה רב יוסף התם בשיטתיה. ועוד כתב דסוגיא דשמעתא פ' מי שמתו כר\"ח אזלא."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הגיע זמן ק\"ש ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא מקנח ידיו בעפר וכו'.</b> וכתב הכ\"מ בפרק היה קורא בתורה (דף ט\"ו) לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה\"מ לעניין ק\"ש אבל לתפלה בעי להדורי ויתבאר בפ\"ד מהלכות תפלה וטעמא דמילתא דכיון דק\"ש דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן. והרב מנוח כתב דטעמא משום דק\"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר לא חיישינן כולי האי שמא תעבור ע\"כ. ועדיפא מיניה ה\"ל לרב מנוח למימר לפי מה שנתבאר לעיל בסמוך דתפלה יש לה תשלומין לאחר זמנה אבל לק\"ש אין תשלומין. וכ\"כ המעדני יו\"ט והבאתי ראיה לזה מהירושלמי. מיהו באו\"ח סי' נ\"ח מביא בב\"י מחלוקת הפוסקים בדין ק\"ש אם יש לה תשלומין ואפשר דרב מנוח סבר כמ\"ד דגם לק\"ש יש תשלומין ומשו\"ה לא חמירא מתפלה אי לאו משום דעיקר זמן הקבוע לק\"ש קצר מזמן הקבוע לתפלה. והאחרונים הביאו ראיה דיש תשלומין למבטל ק\"ש בשוגג או באונס כמו לתפלה מסוגיא דריש פ' תפלת השחר (ברכות דף כ\"ו) דמייתי ברייתא מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל ק\"ש של שחרית או של ערבית או תפלה וכו' ומוקי לה שבטל במזיד דוקא משמע דבשוגג ואונס יש השלמה גם לק\"ש. ובס' פמ\"ג כתב דדוקא למ\"ד ק\"ש דרבנן תקנו השלמה כמו בתפלה אבל למ\"ד ק\"ש מן התורה למה יעשו חכמים תיקון השלמה. ולא נזכרו כלל מדברי הירושלמי שזכרתי לעיל דמוכחא דגם למ\"ד ק\"ש דרבנן לא תקנו בה השלמה דמשו\"ה קרי לק\"ש זמנה קבוע ולתפלה אין זמנה קבוע כיון דמהני בה תיקון אחר זמנה ולא מהני בק\"ש.<br><b> אמנם </b> נ\"ל די\"ל שאין מחלוקת בין הירושלמי והבבלי דאפילו נימא דיש תשלומין לק\"ש שנתבטלה בזמנה בשוגג או באונס היינו לקריאת הפרשיות אבל לברכות שלפניה ודאי לא שייך תשלומין כלל דאין לומר יוצר אור בערבית ולא מעריב ערבים בשחרית לאחר שהגיע זמן ק\"ש אחרת. דהא צריך להקדים חובת שעתא ברישא ואיך יאמר ערבים לאחר שאמר יוצר אור וכן בהיפך. וא\"כ לא דמי תשלומין דק\"ש לתשלומין דתפלה דהויא השלמה מעליא בכולה כאילו היתה בזמנה משא\"כ בק\"ש שאין התשלומין בשלימות כמו בזמנה. והיינו דקאמר בירושלמי אהא דתנן מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה דטעמא דק\"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע. דתפלה יכולה להשתלם בכ\"מ לאחר זמנה כבזמנה אבל ק\"ש כתיקונה בברכותיה זמנה קבוע ואין יכולה להשתלם אחר זמנה כבזמנה ולכך צריך להפסיק בשביל לקרותה בזמנה. וא\"כ ה\"נ מהאי טעמא אין מהדר בה אמיא בהגיע זמנה. ועפ\"ז יש לפרש מתניתין דריש ברכות בעובדא דבני רבן גמליאל וכמ\"ש בחידושי."
+            ],
+            [
+                "<b>אין קורין לא בבית המרחץ וכו' ולא בצד המת וכו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא.</b> ופי' הכ\"מ דקאי ג\"כ על מי שקרא בצד המת דחוזר וקורא אע\"ג דאינו אלא משום לועג לרש דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת ע\"כ. ויש לי להביא ראיה לסברא זו של הכ\"מ דהיכא דקרא במקום שאמרו חכמים שלא יקרא צריך לחזור מדברי התוס' שכתבו בפ\"ק דברכות (דף י\"א) גבי הא דא\"ל לר' טרפון כדאי היית לחוב מפני שקרא בהטייה שאינו כלום לבית הלל ומשמע דאף דיעבד אינו יוצא י\"ח ק\"ש אע\"ג שלא עבר אדאורייתא קנסוהו רבנן לחזור כיון שעבר על דבריהן. וכ\"כ התוס' בריש סוכה (דף ג') והר\"ן שם."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכנוין כגון רחום וחנון וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא.</b> ובהשגות כתב הראב\"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בביהכ\"ס. ועיין מ\"ש הכ\"מ בשם רבינו יונה דאשכחן נמי על האדם דכתיב חנון ורחום וצדיק. והנה הפר\"ח באו\"ח סי' פ\"ה כתב דמסוגיא דשבועות (דף ל\"ה ע\"ב) מוכח בהדיא כהראב\"ד גבי הא דתנן התם משביע אני עליכם בחנון ורחום הרי אלו חייבין דאמר אביי מתניתין במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הרי משמע דסתם רחום וחנון אינו אלא על הבורא. וכן הקשה בס' מרכבת המשנה ובס' מעשה רוקח. ונראה דלא ראו הגדולים הללו דברי הריטב\"א שכתב בחידושיו לשבועות שם לחלק בזה בין לשון בני אדם ללשון מקרא דהתם בסוגיא איירי בלשון בני אדם דאין קורין רחום וחנון למידי אחרינא רק לה' ולכך הוי שבועה דבתר לשון בני אדם אזלינן בנדרים ושבועות אבל בלשון מקרא שפיר קרא רחום וחנון לצדיק ולפיכך מותר לאמרו בבהכ\"ס וכדברי הר\"י שכתב כאן הכ\"מ. ועוד י\"ל דעת רבינו לפי שיטתו גופיה דנראה מדבריו בהלכות שבועות פ\"ב שמפרש הסוגיא דשבועות הנזכר דאיירי שהמשביע אמר בפירוש במי ששמו חנון במי ששמו רחום. ופי' הלח\"מ שם דמשו\"ה הוי שבועה דודאי אין מי ששמו רחום וחנון רק ה' לבדו שאנו קוראין לו כך מצד פעולותיו שהוא רחום וחנון. אבל אם לא אמר במי ששמו רחום אפשר שנשבע באדם אחד שהוא רחמן וחונן דלים ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר ומעיקרא לק\"מ מההיא דשבועות אמאי דמתיר רבינו לומר רחום בביהכ\"ס. [וא\"ת דתקשי לדעת רבינו הא דאיתא בברכות (דף מ' ע\"ב) דאם אמר בריך רחמנא יצא משמע דהוא כהזכרת השם ולפ\"ד רבינו הרי אין זה כנוי לה' לבד. ואפשר דרבינו ס\"ל דקושטא דלאו למימרא דסגי ברחמנא לחוד אלא כגון שאמר רחמנא אלהנא וכדמשמע נמי מדברי ר\"י בפ\"ח. אי נמי דשאני התם גבי ברכות דאומר ג\"כ מלכא דעלמא ועיין מ\"ש בפ\"י דברכות]."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ס\"ת צריך לעבד אותן לשמן וכו' ומזוזה א\"צ העבדה לשמה.</b> ועיין בכ\"מ שהוקשה לו מדתנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית פי' דמשמע דלשאר מילי שוין. והט\"ז ביו\"ד סי' רפ\"ח כתב לתרץ במ\"ש התוס' במנחות (דף ל\"ב ע\"א) עיי\"ש. ולי נראה דיש ליישב קושיית הכ\"מ על רבינו ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן במלחמות פ\"ק דסוכה אההיא דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' דתנא חומרייהו דתפילין ומזוזות קתני אבל קולי דידהו לא קתני. וא\"כ לא קשה הא דלא קתני הא דמזוזה א\"צ עיבוד לשמה דקולא היא. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי דלא קתני קולי דתפילין ומזוזה לעניין דנכתבים שלא מן הכתב כמ\"ש רבינו בסמוך. ועוד אכתוב בזה אי\"ה בהלכות מגילה. ומה שתמה הכ\"מ על מ\"ש רבינו בתשובה הטעם דעצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס\"ת ותפילין חובת הגוף תדירי עד כאן דמניין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז\"ל חילוק ביניהם. ואני תמה דכבר מצינו חילוק זה בדברי הירושלמי במגילה והובא ברא\"ש סוף הל' תפילין דאיתא התם דרב הונא סבר דתפילין קודמים למזוזה ומפרש טעמא שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. וכתב דמסתבר דהלכתא הכי דמצוה דגופה עדיף וגם מדפריש תלמודא טעמיה אלמא חשיב ליה עיקר ע\"כ. וכן פסק רבינו סוף הלכות ברכות [פי\"א ה\"ב] ומהאי טעמא יש להקל במזוזה לעניין עיבוד לשמה וכדברי רבינו.<br><b> [ויש </b> להביא ראיה ג\"כ מתלמודא דידן דאמר בשבת (דף קל\"א) גבי ציצית ומזוזה שכן בידו להפקירן פי' הטלית והבית ולפטר מחיובן וזה לא שייך גבי תפילין ומשו\"ה הוו חובת הגוף טפי ממזוזה א\"כ הוא הדין מציצית וא\"צ לדחוק כמ\"ש בס' בית הלל ביו\"ד [סו\"ס סימן רפ\"ה] דציצית הם תשמישי מצוה ותפילין תשמישי קדושה אלא כמ\"ש. ונראה דמטעם זה עדיף ג\"כ מצות סוכה ולולב ממזוזה דהוו טפי חובת הגוף שא\"א לפטר מחיובן וכן משמע בשבת שם דר' אליעזר ס\"ל דמכשירי סוכה ולולב דוחין שבת משא\"כ מזוזה מטעם הנזכר. אבל תפילין לא שייך לומר דקדמי לסוכה ולולב שהרי אין נוהגין בזמן שנוהג סוכה ולולב שהוא יו\"ט וזה דלא כמ\"ש בה\"י דתפילין קודם ועוד דתפילין יבטל בשב ואל תעשה אבל סוכה אם יאכל חוצה הוי קום ועשה כמ\"ש בס' פני יהושע [סוכה כה.]. ושוב מצאתי בשו\"ת ר' עקיבא אייגר סי' ט' שנסתפק בדין זה של מזוזה וסוכה דאפשר דמזוזה עדיפא וקדמה משום שיש לה קדושה וגם תדירה דמצויה והכריע דמזוזה עדיפא מהאי טעמא. ואין זה מחוור דודאי סוכה עדיפא ממזוזה משום דהוי קום ועשה].<br><b> ועוד </b> דבירושלמי דיומא פ\"ג איתא תני עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה. והביאו ג\"כ הרמב\"ן במלחמות בסוכה שם. ואע\"ג דפליג ה��ם רבן שמעון בן גמליאל ואוסר. נראה לרבינו לפסוק כת\"ק במזוזה דדוקא גבי ס\"ת ותפילין קיי\"ל כרשב\"ג מטעם שכתבו התוס' בגיטין (דף מ\"ה ע\"ב) ובסנהדרין (דף מ\"ח) דכן מוכח בסוגיא דפרק הנזקין עיי\"ש. והוא הדין בקלף שכותבין עליו תפילין דדמי לס\"ת דהוי חובת הגוף אבל במזוזה דלא הוי חובת הגוף אין לנו לפסוק אלא כת\"ק. וכה\"ג פסק רבינו כת\"ק נמי בפלוגתא דעור שמחפין בו התפילין לקמן בפ\"ג. ולא כרשב\"ג דמצריך בו ג\"כ עבוד לשמה וכי היכי דלא קיי\"ל התם כוותיה דרשב\"ג ה\"נ לא קיי\"ל כאן מטעמא דאמרן ואזיל רבינו לטעמיה דלא פסק כרשב\"ג אפילו במשנה היכא דמסתבר טעמא דת\"ק וכמ\"ש הב\"י בטור חו\"מ סי' רל\"א ועיי\"ש. ומ\"ש בספר יראים סי' י\"ח דילפינן בגז\"ש כתיבה כתיבה מזוזה מס\"ת דנבעי עיבוד לשמה כי היכי דילפינן לעניין דקדוק חסר ויתיר. י\"ל דשאני התם דזה מוכח מכתיבתה אבל עיבוד לשמה הוא רק בע\"פ [היינו הלכה למ\"ס] וכה\"ג אין דנין בגז\"ש כמו שמוכח ממ\"ש רש\"י בשבת (דף קל\"ב ע\"א)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עור שמחפין בו התפילין אינו צריך עיבוד כלל.</b> וכתב הכ\"מ דרבינו פסק כת\"ק דרבן שמעון בן גמליאל בסוף פ' נגמר הדין דאמר טלה עליהן עור בהמה טהורה כשירות אע\"פ שלא עיבדן לשמן ולא כרשב\"ג דאמר פסולות עד שיעבדן לשמן. ולפ\"ז צ\"ל דרבינו מפרש כמו שפירש\"י התם (דף מ\"ח ע\"ב) דרבא דסבר התם הזמנה לאו מילתא היא גבי האורג בגד למת וקיי\"ל כוותיה כמ\"ש בהלכות אבל ס\"ל כתנא קמא דרשב\"ג דלא בעי עיבוד לשמן משום דלא אכפת ליה בהזמנה ודלא כפירוש התוס' בשם ר\"ת דרבא כרשב\"ג ס\"ל. ושוב ראיתי שכ\"כ המגן אברהם באו\"ח סי' ל\"ב. אך אכתי קשה לי לפ\"ז מ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות ציצית דבעינן טוויית החוטין לשם ציצית. וכתב הכ\"מ דפסק כשמואל דסבר הכי בפרק התכלת ובפ\"ק דסוכה ודלא כרב דלא מצריך טווייה לשמה. והשתא תקשי הלכתא אהלכתא דהרי בפרק התכלת מוקי הגמ' פלוגתא דרב ושמואל כתנאי דת\"ק ורשב\"ג דסוף פ' נגמר הדין גבי עור דתפילין אי בעי עיבוד לשמה דרב כת\"ק ושמואל כרשב\"ג. וא\"כ רבינו נראה כמזכה שטרא לבי תרי דגבי תפילין פסק כת\"ק וגבי ציצית פסק כשמואל. ואחר כותבי ראיתי שהרגיש בזה הלח\"מ בהלכות אבל שם וכתב על דברי הכ\"מ כאן שאי אפשר לומר כן דרבינו פסק כת\"ק דרשב\"ג כיון שפסק כשמואל בהלכות ציצית ובפרק התכלת מוקמינן לדשמואל כרשב\"ג. ופירש בענין אחר דרבינו פסק כרשב\"ג אלא שמפרש מלתיה ברצועות ולא בחיפוי הבתים דלא הוו כל כך עיקר המצוה. והנה אע\"פ דגם בחידושי ריטב\"א כתב סברא זו בפ\"ק דסוכה דיש לחלק בין עשיית גוף המצוה לחיפוי עור מיהו פשטא דשמעתא דפ' התכלת לא משמע הכי. וכן לישנא דת\"ק ורשב\"ג בברייתא לא משמע דאיירי ברצועות רק בעור שטלה על הבתים והדרא הקושיא לדוכתא דא\"כ פסק רבינו כת\"ק דמוקמינן ליה כרב ולא כשמואל ואיך פסק כשמואל.<br><b> אך </b> נראה די\"ל דעת רבינו דס\"ל דהסוגיא דפ' התכלת לא קיימא דאינה רק לפי הס\"ד דסוגיא דפ\"ק דסוכה (דף ט') דמקשה התם אדשמואל דפוסל שלא לשמה בציצית מסוכה דלא בעו בית הלל לשמה ולא אסיק אדעתיה דאיכא קרא גבי ציצית. ולפ\"ז על כרחו הוצרך לאוקמא מילתיה דשמואל כתנאי ולא אתא רק כרשב\"ג דבלא קרא מצריך לשמה גבי חפוי עור הבתים דתפילין והוא הדין בציצית. ואפשר דה\"ה דמצריך נמי גבי סוכה לשמה וס\"ל דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בזה. וכה\"ג איתא בכמה דוכתי בכתובות (דף ע\"ח ע\"ב) ב\"ק (דף צ\"ד). אמנם למאי דמסיק בסוגיא דסוכה דטעמא דשמואל גבי ציצית משום דגלי בה קרא דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך וגבי סוכה דליכא קרא מודה דלא בעי לשמה א\"כ א\"צ תו לאוקמא מילתא דשמואל כתנאי ורק לרשב\"ג דגם לת\"ק אתא דשאני גבי ציצית דגלי קרא. ולפ\"ז אתי שפיר דאין סתירה בפסקי רבינו מכאן להא דציצית. ושוב מצאתי להרמב\"ן במלחמות פ\"ק דסוכה שכתב כן לדעת הרי\"ף. ונראה שנעלמו דבריו מבעל לח\"מ ז\"ל. ועפ\"ז נסתלקה תמיהת התוס' שתמהו בסוגיא דהתכלת (דף מ' ע\"ב) מסוגיא דסוכה ועיי\"ש.<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה לזה דעל כרחך צריך לחלק בין ציצית לדעלמא לפי שיטתו של רבינו ופירוש רש\"י בפ' נגמר הדין דרבא סבר כת\"ק דא\"צ עבוד לשמה גבי עור חפוי דתפילין והרי רבא גופיה סבר דציצית בעיא לשמה כדמוכח בעירובין (דף צ\"ו ע\"ב) גבי הא דאמר ר' אלעזר המוצא תכלת בשוק חוטין כשרין ומוקי בשזורין ומופסקין דכולי האי לא טרח אינש ומשו\"ה לא חיישינן לשמא [לא] עשאן לשם ציצית. ופריך עליה רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין פי' ואפ\"ה חיישינן בה לעשייה שלא לשמה וא\"כ הכי נמי הו\"ל למיחש גבי תכלת שמצא. וא\"כ שמע מינה דס\"ל לרבא דעשייה דציצית בעיא לשמה ואילו גבי חפוי עור לא בעי. אלא ודאי דשאני ציצית מהאי טעמא דמסיק בפ\"ק דסוכה דגלי בה קרא דלך. וכן י\"ל עפ\"ז מה שהקשו התוספות בסנהדרין (דף מ\"ח ע\"ב) לפירוש ר\"ת דמפרש דאביי דאמר התם הזמנה מילתא אתיא כת\"ק דלא בעי עבוד לשמה בעור דתפילין וגבי ציצית בעי לשמה בפרק התכלת ולק\"מ דהסוגיא דסנהדרין אזלא לפי המסקנא דסוגיא דסוכה דשאני גבי ציצית כנ\"ל.<br><b> ועתה </b> נחזור ונשובה לדברי הלח\"מ בהלכות אבל שאי אפשר לומר כדברי הכ\"מ כאן וכבר נתבאר בכמה הוכחות דיש לקיים שפיר דברי הכ\"מ. וגם שאר קושיות שהקשה הלח\"מ שם יש ליישבם בעה\"י. דמה שהקשה שם דמנא ליה לרבינו דעור שמחפין בו הבתים א\"צ עיבוד כלל דהא משמע דלכו\"ע עיבוד מיהא בעי גם לת\"ק רק לשמה לא בעי. וגם זה גרם לו מפני שנעלם ממנו מ\"ש הרמב\"ן שם במלחמות פ\"ק דסוכה וז\"ל לת\"ק עור טלאי אפי' עבוד עצמו א\"צ דאפילו רשב\"ג נמי לא מצריך ליה אלא משום דליעבד ביה בגופיה מעשה לשמן. ולאו עבוד דעיפוץ דהא לאו מקום כתיבה הוא דלא בעי עיפוץ אלא עיבוד כל דהו לשמן ולת\"ק דלית ליה לשמן אינו צריך כלום עכ\"ד.<br><b> ומה </b> שהקשה עוד הלח\"מ שם דמניין לו לרבינו דעור הרצועות צריך עיבוד לשמן כיון דפסק כת\"ק כמ\"ש הכ\"מ. וכן הקשה ג\"כ בס' מרכבת המשנה. ויש לי ליישב ע\"פ מ\"ש הריטב\"א בסוכה דההיא מתניתא דמייתי בסנהדרין אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול. דס\"ל דכל דבר שבקדושה שהוא עצמו קדוש בעיא לשמה כגון עור שכותבין בו התפילין בעיא עיבוד לשמה וכן הכתיבה רק עור שמחפין בו התפילין א\"צ דהוו משמשין. וא\"כ י\"ל דרבינו פסק כוותה דמתניתא וסבר דדין עשיית הרצועות צריכין לשמן כדין הכתיבה והיינו טעמא דהא איתקש קשירה לכתיבה שנאמר וקשרתם וכתבתם וכדאיתא במנחות (דף ל\"ז ע\"א) מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכו' וה\"נ אמרינן מה כתיבה ועור שלה עשייתן לשמה הוא הדין עור של הקשירה עשייתה לשמה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין וכו'. וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שקיעת החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת וגו'.</b> ועיין בס' שער המלך שכתב דרבינו לא ס\"ל כמ\"ש התוס' בעירובין (דף צ\"ו) דהא דאמר ר' יוחנן במנחות דהשמר דעשה לאו הוא אינו אלא לענין שלא להניח תפילין בלילה דזהו שב ואל תעשה אבל לעניין לקיים הנחת תפילין ביום דהוי קום עשה מודה דהשמר דעשה עשה הוא ואם עבר ולא הניח ביום אינו עובר בלאו אלא סבר רבינו כדעת רש\"י בפירוש החומש דבכל מקום הוי השמר דעשה לאו אע\"פ שהזהיר על קיום עשה בקום ועשה. והוכיח כן ממ\"ש רבינו בהלכות בית הבחירה גבי שמירת המקדש מצות עשה ואם בטלו השמירה עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקודש ולשון שמירה אזהרה הוא הא למדת ששמירתו מצות עשה וביטול שמירתו מצות לא תעשה. ולפ\"ז ה\"נ אם לא הניח תפילין ביום עובר בלאו. והא דקאמר ר' יוחנן דהמניח לאחר שקיעת החמה עובר בלאו ולא קאמר רבותא טפי דאף אם עבר בשב ואל תעשה ולא הניח ביום עובר בלאו היינו משום דאם הניח בלילה היה חייב דעביד מעשה אבל אם לא הניח ביום פטור דלא עביד מעשה. והוקשה לו דא\"כ אמאי לא כתב רבינו דאם עבר ובטל ממצות הנחת תפילין ולא הניחן ביום דעובר בל\"ת מושמרת.<br><b> ולדידי </b> קשה לי על דברי המחבר הנוכחי דעל כרחך אין לומר כן דבכל מקום לרבינו השמר דקום ועשה נמי לאו הוא דא\"כ איך כתב רבינו בפ\"א דהלכות קידוש החודש מ\"ע מן התורה שיחשבו בי\"ד וידעו אם יראה הירח אם לא וכו' שנא' ושמרת את החוקה הזאת למועדה. והשתא אמאי לא קאמר דעוברין בלאו אם ביטלו ולא חשבו. ועוד קשה לי מ\"ש רבינו בפרק י\"א מהל' רוצח כל מכשול שיש בו סכנה מצות עשה להסירו וכו' שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מ\"ע ועבר בלא תשים דמים ואמאי לא כתב דאם לא הסיר המכשולות עובר בל\"ת דהשמר לך וגו' כיון דהשמר דקום ועשה נמי הוי לאו בביטולו. ולי נראה דדוקא כההיא דגבי שמירת המקדש הוי שמירה ל\"ת אע\"פ שהזהיר על קיום עשה דהתם אין בו שום אזהרה בשב ואל תעשה רק בקום ועשה אבל היכא שבא אזהרה דשמירה ג\"כ אמניעה בשב ואל תעשה עם צווי בקום ועשה לא חשבינן ליה לאו בכוליה רק במניעה דשב ואל תעשה ולא בקום ועשה. והשתא אתי שפיר ההיא דהל' רוצח שלא כתב דהמניח מכשולות ולא הסירן עובר בל\"ת דהשמר לך דהתם לא אתא השמר להזהיר על קיום במעשה להסיר מכשולות בלחוד דהא אתא ג\"כ למניעה בשב ואל תעשה שלא יקלל את עצמו וכדאיתא בסוף פ\"ד דשבועות והעתיקו רבינו בסוף הלכות סנהדרין. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ דברי רבינו בהלכות קידוש החודש שלא כתב דעוברין בלאו אם לא חשבו ראיית הירח כיון דלא אתא ושמרתם להא בלחוד אלא אתי נמי לאזהרת שב ואל תעשה שלא יניח תפילין בלילה כמ\"ש כאן תו לא הוי ל\"ת לביטול קום ועשה שבשמירה זו. ולפ\"ז ה\"נ לא הוי ל\"ת לעניין קיום עשה דהנחת תפילין ביום ומודה בזה רבינו לדברי התוס' בערובין וכדמוכח ממ\"ש בהלכות קידוש החודש ובהלכות רוצח כמו שנתבאר ודלא כספר שער המלך.<br><b> והנה </b> ראיתי להשאגת אריה בסי' מ\"ג שהקשה דאמאי לא חשיב לה רבינו במניין הלאוין להך דמניח תפילין בלילה בס' המצות שלו גם בפי\"ט דהלכות סנהדרין שמנה שם כל הלאוין שחייבין עליהן אמאי לא מנה להאי לאו בהדייהו והרי מנה שם החותך סימני צרעת דחייב ובפ\"י דהלכות טומאת צרעת כתב דנפקא מקרא דהשמר בנגע הצרעת וגו' אלמא דלאו הבא מכלל דהשמר הוי לאו גמור והיו חייבין עליו וה\"נ הו\"ל לחייב המניח תפילין אחר שקיעת החמה שבא מכלל לאו דושמרת עכ\"ד. ואני אומר דאילו משום הא לא קשיא דלא דמי הך ושמרת דגבי תפילין להשמר דגבי נגע צרעת דלא איירי רק באזהרת שב ואל תעשה שלא לקצוץ נגעו ומשו\"ה הוי לאו גמור נמי להחייב עליה משא\"כ בושמרת דגבי תפילין דאתא ג\"כ לצווי דקום ועשה דחשבון ירח מגרע כח הלאו דאזהרת שב ואל תעשה דנפיק מיניה שלא להניח תפילין בלילה שלא יהיו חייבין עליה ומהאי טעמא נמי לא חשיב ליה רבינו בסה\"מ שלו במניין הלאוין כיון שלא בא על זה אזהרה מיוחדת בקרא בפני עצמה אלא כללו בחד קרא עם מצות חשבון הירח.<br><b> וא\"ת </b> דאמאי כתב רבינו בסוף הלכות סנהדרין גבי המקלל עצמו דהיה חייב כמו שקילל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך והתם הא לא הוי הך השמר מיוחד לאזהרה זו בלחוד דמיניה יליף ג\"כ עשה בקום ועשה להסיר המכשולות וכמ\"ש רבינו בהל' רוצח וכמו שזכרתי בסמוך וא\"כ אמאי היה חייב התם על קללות עצמו דנפיק מהך קרא גופיה דאתא לעשה. ולא מגרע בהכי כח הלאו כדאמרינן הכא גבי הנחת תפילין בלילה. ואין לומר דשאני התם דכתיב שמירה ב' פעמים ואמרינן דחד אתא לאזהרת לאו בשב ואל תעשה שלא יקלל עצמו ואידך אתא לצווי בקום ועשה להסיר מכשול דנראה דתרווייהו נפקי מהשמר לך דרישא דקרא לומר שישמור מדבר הגורם רעה לעצמו בין בקום ועשה כגון שיקלל את עצמו ובין בשב ואל תעשה כגון שמניח ואינו מסיר דבר המכשול ומזיק. דאילו אידך שמור דכתיב בסיפא דקרא ושמור נפשך אתא לדסמיך ליה פן תשכח את הדברים וגו' וכדאמר רבינא במנחות (דף צ\"ט) השוכח דבר אחד ממשנתו עובר בב' לאוין השמר ופן. ולאו דוקא נקט השמר אלא מושמור נפשך נפיק דסמיך לפן תשכח ונקט השמר משום לישנא דר' אבין דמייתי התם דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת. ועוד ראיה דושמור נפשך אתא לעניין שלא ישכח משנתו מדאיתא התם ר' יוחנן ור' אלעזר אמרי תרווייהו תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכו' ומשמע דהיינו מדכתיב ושמור נפשך פן תשכח אמרי הכי. וכן מצאתי בהדיא בגירסת הילקוט פרשת ואתחנן וא\"כ ש\"מ כדאמרן דכי ילפינן אזהרה למקלל את עצמו ומ\"ע להסיר מכשול הוא רק מהשמר דרישא דקרא והדרא הקושיא לדוכתא שהקשתי על רבינו דהלכות סנהדרין דאמאי היה חייב המקלל עצמו דנפיק מהשמר לך דמיניה נפיק ג\"כ עשה למי שאינו מסיר המכשול ואמאי עדיפא מהמניח תפילין בלילה דנפיק מושמרת את החוקה וגו' דלא היה חייב משום דנפיק מיניה ג\"כ עשה לחשוב ראיית הירח וכמ\"ש. וי\"ל ע\"פ מ\"ש בס' ברכי יוסף בשם הריטב\"א אהא דמקלל עצמו דלא חשיב לאו שבכללות ואע\"ג דדרשינן מיניה שלא יעמוד בסכנה וכו' דכל אזהרות מעניין אחד הן לשמור עצמו ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר דלא דמי ל(ד)כאן דנפיק מושמרת שני ענינים חלוקים ומשו\"ה לא חייב דדמי ללאו שבכללות משא\"כ ההיא דסנהדרין כנ\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך להזהר בתגין שבה וכו' לא פסל.</b> וכתב הכ\"מ דסובר רבינו דהא דאמר רבא בפרק הקומץ ז' אותיות צריכין ג' זיינין לאו לעיכובא אתמר. אבל הטור כתב ביו\"ד דתגין מעכבין והט\"ז שם הקשה על הטור מהא דאיתא בריש פ\"ב דגיטין מהו דתימא צריך לומר בפני נכתב ואי לא אמר כשר קמ\"ל דפסול. אלמא דלישנא דצריך אינו מורה אלא לכתחילה וסיים שזה סיוע לרבינו וכן כתב ג\"כ בשו\"ת אבן השוהם סי' מ'. ואני אומר דאי כדבריה�� הוה להו להביא ראיה לדעת רבינו ותיובתא לדברי הטור יו\"ד מדברי התוס' בזבחים (דף ל\"ד ע\"ב) דשם הוכיחו דהא דאמרינן השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר אינו אלא לכתחילה. הרי דאמילתא דאינו מעכב אמר לישנא דצריך אבל באמת שאין זה הכרע דהא מרא דשמעתא דזבחים הוא רב ואיהו גופיה מצינו דנקט לישנא דצריך אמילתא דמעכב במנחות (דף מ') גבי הא דאמר התם ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן אלמא דלשון צריך משמע הכי והכי וכן משמע בברכות (דף ט\"ו) וביבמות (דף ע\"ב) וגיטין (דף מ'). וכך מצאתי שכתב הרדב\"ז ובס' שער אפרים סי' קי\"ג ובסוף ס' חות יאיר דאיכא דוכתא דצריך הוי עיכובא. ואיכא דוכתי דלא הוי עיכובא ותדע דעל כרחך גם הטור לא אמר דזיון מעכב מכח לשון וצריך. דהרי איהו גופיה פי' באו\"ח סי' רי\"ט אהא דאיתא בברכות (דף נ\"ד) גבי ברכת הגומל וצריך לאודויי קמיה עשרה דאינו אלא לכתחילה. ורק מסברא הוא דמסתבר ליה למימר הכי דגבי זיון מעכב וגבי ברכות אין מעכב ודלא כנראה מדברי הט\"ז דהטור ביו\"ד מלישנא דצריך משמע ליה עיכובא דא\"כ יהיו דברי הטור ביו\"ד סותרים לדבריו שבאו\"ח וכן קשה על מ\"ש בס' באר שבע ראיה לדברי הטור באו\"ח מההיא דגיטין. וזה כעין שיטת הט\"ז על דברי הטור יו\"ד דדייק לישנא דצריך. וגם הוא לא הרגיש דלפי פירושו יהא דברי הטור באו\"ח סותרים לדעתו ביו\"ד. אלא כמ\"ש דלישנא לא דייק כלל. ועל כן נראה דטעמו של רבינו כאן גבי זיון דסבר דלא מעכב אינו אלא מכח משמעות הסוגיא דשבת סוף פ' הבונה דאיתא שם נטל לגגו של חי\"ת ועשאו שני זיינין חייב והעתיקו רבינו פי\"א מהלכות שבת והרי הזיינין הן בלא זיון וש\"מ דחשיבא אותיות בלי זיון מדמחייב משום כותב בשבת. וכ\"כ בעל ההגהות בפ\"ד מהלכות גירושין ויותר מזה מבואר בדברי המרדכי פ\"א דגיטין ועיי\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית שבספינה פטור מן המזוזה.</b> הכ\"מ לא הראה מקורו. ונראה שיצא כן לרבינו מהירושלמי דמגילה והובא ברא\"ש הלכות תפילין והעתקתיו בראש הלכות אלו דאיתא שם דתפילין קודמין למזוזה שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. ומשמע דאילו מזוזה אינה נוהגת במפרשי ימים ואי איתא דבית שבספינה חייבת במזוזה הרי מזוזה ג\"כ נוהגת במפרשי ימים אלא ש\"מ דבית שבספינה פטור מן המזוזה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו'.</b> משמע מלשון זה דדוקא איש מישראל חייב במצוה זו אבל לא אשה וכ\"כ רבינו בהדיא בס' המצות. והשאגת אריה בסי' ל\"ה תמה על רבינו דמניין לו זה דאף דמשמע מדברי הרא\"ש דעיקר מצות כתיבת ס\"ת הוא כדי ללמוד בה מ\"מ אין לפטור את הנשים דהא הן נמי חייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן כמ\"ש באו\"ח סי' מ\"ז. ואי אתינן למפטר להו משום שאינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא. א\"כ יכולנו לפטור את כל העולם שהרי הרבה מצות אין נוהגין בישראל אלא בכהנים עכ\"ד. ואני אומר דמשום הא לא אריא דשפיר מצינן למפטר נשים ממצות כתיבת ס\"ת מפני שעיקרה כדי ללמוד בה הוא והן אינן חייבות בתלמוד תורה. וכך מצאתי שכתב להדיא בסוף ס' החינוך. ומה שטען בעל שאגת אריה דמ\"מ חייבין הן ללמוד מצות הנוהגות בהן. ואי נפטור להו משום שאינן חייבות בלימוד מ\"ע שהזמן גרמא א\"כ לפטרו נמי אנשים ישראלים שאינן חייבין במצות הכהנים. ולדידי אינה טענה כלל דודאי לא דמו נשים לישראל דנהי שאין מצות כהנים נוהגות בישראל מ\"מ קבלו עליהם ערבות בעד הכהנים וכדמוכח בסוטה (דף ל\"ו) שקבלו ישראל ערבות בעד כל התרי\"ג מצות. וא\"כ י\"ל דמשו\"ה הן חייבין בלימוד מצות הכהנים כדי שידעו במה נתחייבו ונשתעבדו כערב משא\"כ בנשים שלא קבלו עליהן ערבות כמ\"ש הרא\"ש בברכות (דף כ') וכן משמע ממ\"ש התוס' בקידושין (דף ע' ע\"ב). וא\"כ לא שייך לומר בהן שחייבין ללמוד מצות שאין נוהגין בהן ושפיר איכא למפטרינהו מטעם זה ממצות כתיבת ס\"ת כמ\"ש.<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה דמצינו חשיבות לאיש מחמת לימוד מאשה מדברי התוס' שכתבו בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד) אהא דאיתא בתו\"כ אם גאל יגאל איש ממעשרו לרבות את האשה. דס\"ד דהואיל דכתיב ביה במעשר למען תלמד ליראה ודרשינן מיניה בספרי גדול מעשר שמביא לידי תלמוד כששוהה בירושלים והו\"א דאשה דלאו בת לימוד היא ליתא בדיני מעשר להכי איצטריך לרבויי ע\"כ. ואי איתא כדברי השאגת אריה תקשי דאכתי אמאי איצטריך לרבויי אשה דהא היא ג\"כ הויא בת לימוד במצות הנוהגות בה ואין חשיבות בלימוד דאיש יותר מבלימוד דאשה דבאיש ג\"כ איכא בישראלים מה שאין נוהג בהן. אלא מדאמרינן דלמען תלמד שייך באיש טפי מבאשה איכא למשמע נמי לנידון מצות כתיבת ספר תורה דהוי נמי טעמא משום לימוד דשייך טפי באיש מבאשה וטעמא כדאמרן. ומה שהקשה השאגת אריה בסי' ל\"ו על דברי הרא\"ש והאחרונים דסברי דטעם מצות כתיבת הס\"ת הוא כדי ללמוד בה דא\"כ אם יש לו ס\"ת בכל עניין שיהיה כיון שיכול ללמוד ממנה קיים מצוה זו וא\"כ אמאי אמר רבה (בפ\"ב דסנהדרין) אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס\"ת מצוה לכתוב משלו הרי יכול ללמוד מס\"ת זו שהניחו לו אבותיו. ומדמצוה לכתוב משלו הוכיח דמצות כתיבה הוא מצוה בפני עצמה ולא תליא בלימוד. ואין דבריו מוכרחין ונראה שלא ראה מ\"ש בס' החינוך בזה והילך לשונו. צוונו האל ב\"ה שיהיה לכל אחד ואחד מבני ישראל ס\"ת מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבירו. ואע\"פ שהניחו לו אבותיו. למען ירבו הספרים בינינו ויוכל להשאיל מהן לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד מישראל פן תקוץ נפשם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם עכ\"ד. הרי דכבר הרגיש בקושיית השאגת אריה ותירצו בטוב.<br><b> גם </b> מ\"ש השאגת אריה בסי' ל\"ה דילפינן ספר תורה ממצות מזוזה דנשים חייבות ואע\"ג דפסלן קרא מלכתוב בעצמן וכדדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דמזוזה אבל במזוזה חייבין והוא הדין לס\"ת. ואף זה אינו מחוור דלא דמי כלל חיוב מזוזה לחיוב ס\"ת דמזוזה אין חיוב כתיבתה על בעל הבית רק לקבוע אותה על מזוזת ביתו ויכול לקנות הכתובה כבר וקיים שפיר המצוה בקביעותה. ומשו\"ה לא תליא חיוב קביעותה בראוי לכתוב ושפיר חייבה רחמנא לנשים לקובעה אע\"ג דאין ראויין לכתוב. אבל גבי מצות ס\"ת עיקר המצוה היא הכתיבה ואינו יוצא בלקיחתו הכתובה מאחר וא\"כ כיון דקיי\"ל דנשים אין ראויות ופסולין לכתיבת ס\"ת איך אפשר שיהיו חייבות במצות כתיבתה ואיך יקיימו אותה. וגם אם יצוו לשליח לכתוב לא הוה השליח כמותן כיון דאין יכולין לכתוב בעצמן וכדאיתא בנזיר (דף י\"ב ע\"ב) לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד וכו'. ועוד דטפי אית לן למילף ס\"ת מתפילין דנשים פטורות מדכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש תורה לתפילין וכדמוכח בפ\"ב דמכות (דף י\"א) דפליגי תנאי אי איתקש לעניין מה שאינו מפורש גבי תפילין אלא מהלכה למשה מסיני כגון לתופרן בגידין אבל לדבר המפורש בתפילין משמע דלכו\"ע איתקש וא\"כ איתקש נמי למפטר נשים דילפינן גבי תפילין מדאיתקש לתלמוד תורה בפרשה ראשונה וגם בפרשה שניה וכדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד ע\"א). ומילתא דהיקשא הוי כמפורש בקרא וכמ\"ש רש\"י בסנהדרין (דף ע\"ג). וכיון דהוי כמפורש בתפילין דנשים פטירי אית לן למילף מינייהו לס\"ת בהיקשא כנ\"ל. [ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה שם בשג\"א על דברי רבינו דלא חשיב לה הגמ' בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד) בהדי תלמוד תורה ואינך דהוו מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות. ואי איתא דנשים פטורות מכתיבת ס\"ת הו\"ל ג\"כ למחשבא דלאו זמן גרמא היא. ולפי מ\"ש אתי שפיר דלא חשיב רק מאי דפטירי ולא מאי דפסילי].",
+                "<b> שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.</b> [וקשה הא חומשין כותבין ודלמא חומשין קאמר ותורה כולה מנ\"ל. וראיתי שהרגיש בזה בשאגת אריה סי' ל\"ד וכבר הקשה בס' פנים מאירות והניח בצ\"ע גם בס' מעשה רוקח הקשה כן ותירוצו צ\"ע ועיין מה שתירץ בס' מעין החכמה. ולי נראה דס\"ל לרבינו דמן התורה ספרים נכתבים בכל לשון וכמ\"ש הטורי אבן לרבן שמעון בן גמליאל במגילה דקיי\"ל כוותיה וס\"ל דיוצא לדידיה גם כתיבת ס\"ת בזה. ודלא כמ\"ש הטו\"א שם. וכה\"ג כתב הטו\"א שם למ\"ד דכותבין מגילה להתלמד דאינו אלא בלשון הקודש. והשתא דייק שפיר דכתבו השירה היינו כל התורה דמשמע בכל לשון וחומשים אסור בכל לשון].<br><b> והנה </b> הטורי אבן בפ\"ק דמגילה (דף ח') הוכיח מדברי רבינו דהא דקיי\"ל שאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכמ\"ש רבינו ג\"כ לקמן בפרק זה איסור תורה הוא דאי איתא דאינו אלא מדרבנן מצות כתיבת ספר תורה מן התורה מניין אלא ודאי דאין כותבין מגילה איסור תורה הוא עכ\"ד. ולדידי אינה הוכחה דשפיר איכא למימר דכתיבת פרשה אחת אין בו איסור תורה כלל רק דרבנן אסרוה. ואפ\"ה יליף שפיר מצות כתיבת כל התורה מדכתיב כתבו השירה דעל כרחך פשיטא דלאו היינו שירה לחוד דהא אין כותבין את התורה פרשיות. ונהי דאיסור זה אינו מן התורה אלא מדברי סופרים מ\"מ אי איתא דקרא שירה לחוד קאמר דמצוה לכתוב איך אסרוה רבנן דהא קיי\"ל דאין כח ביד חכמים לאסור לעולם דבר המפורש בתורה למצוה. וכמ\"ש הלבוש והט\"ז באו\"ח בהלכות שופר. וגדולה מזו כתב הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דכל המפורש בתורה להיתר אינם יכולים חכמים לאסרו אלא דבהא איכא דפליג אבל היכא דמפורש למצוה לכו\"ע אינם יכולים לגזור להיפך ולאסור וכמ\"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה. ונראה דגם דעת רבינו כן הוא וכמו שיתבאר בהלכות יו\"ט בס\"ד. ובזה נדחה הוכחת הטו\"א כאן. ואדרבא בהיפך יש לי להביא ראיה דלכתוב מגילה לתינוק להתלמד אין בו איסור תורה רק מדרבנן ממ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"ט דין ח' הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו ואע\"פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים. וכן הוא בתוספתא הובא בר\"ש פ\"ג דידים. ועל כרחך שמע דומיא דהלל קתני שאינו רשאי מדרבנן אבל מה\"ת רשאי ומשו\"ה מטמא את הידים כיון דמה\"ת ניתן לכתוב דאי איתא דאיכא איסור תורה בכתיבת פרשת שמע לחודיה לא הוה לה לטמאות את הידים כיון דלא ניתן לכתוב מה\"ת."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם למכור ספר תורה אפי' אין לו מה יאכל.</b> עיין בכ\"מ ובט\"ז ביו\"ד סי' ע\"ר. ונראה דגם התוס' בבבא בת��א (דף קנ\"א) ס\"ל כרבינו שכתבו אאיבעיא דנכסי לפלוני אי הוה ספר תורה בכלל נכסי משום שאינו מזדבן אלא ללמוד תורה ולישא אשה וכה\"ג פירש הרע\"ב בשלהי בכורים. ואי איתא דאי אין לו מה לאכול נמי שרי לזבונא לא הו\"ל למיבעי דודאי הוי בכלל נכסי. דאי משום שאינה מזדבן כשיש לו לאכול מ\"מ לא גריע מבית ושדה דודאי הוו בכלל נכסי ואינהו נמי לא מזדבנא אא\"כ העני ומוכר רק למזונות כדאיתא בתו\"כ והעתיקו רבינו בפי\"א מהלכות שמיטה ויובל. ואי משום דבית ושדה ראויין ליהנות מהם כמו שהן בלא מכירה משו\"ה הוו נכסי. הא ס\"ת נמי ראויה ליהנות בה כמו שהיא דהיינו לקרות בה והיא הנאה דשריא ליטול עליה שכר. דעל המקרא שרי ליטול שכר. גם שרי להשכירה לאחרים שאין אדם מחוייב להשאיל ספריו לאחרים בחנם כמ\"ש ביו\"ד סי' רכ\"א ורכ\"ד. ומשמע דהוא הדין לס\"ת דהא האידנא שוין הן כמ\"ש בסי' ע\"ר. (אבל ברא\"ש שלהי בכורים משמע דאסור להשכיר ס\"ת עיי\"ש). אלא על כרחך מדבעיא ליה בס\"ת אי הוי בכלל נכסי טפי מבית ושדה ש\"מ דאפילו אין לו מה לאכול לא מזדבנא רק ללמוד תורה ולישא אשה. מיהו זה אינו רק לפי' התוס' והרע\"ב אבל לפירוש רשב\"ם שם בב\"ב אין ראיה שפירש דהיינו טעמא דמבעיא ליה בס\"ת אי מקרי נכסי או לא משום דמצוה היא ולא נכסי אע\"פ שיכול למכור. והא דאיתא בגירסת ספרים דידן בגמ' כפי' התוס' לאו מעיקר הגמ' הוא כמ\"ש בתשובת נודע ביהודה מהדו\"ת חלק חו\"מ סי' מ\"ג עיי\"ש. אך מדברי המג\"א סי' קנ\"ג ס\"ק כ\"ב משמע שהיה גרסתם כן בגמ' ועיי\"ש. ומ\"מ צ\"ע לפי מ\"ש המ\"א שם דאיירי שם שנתן הס\"ת לביהכ\"נ לקרות בה דאפשר דבכה\"ג אסור להשכיר לאחרים]."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Ahavah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ס\"ת צריך לעבד אותן לשמן וכו' ומזוזה א\"צ העבדה לשמה.</b> ועיין בכ\"מ שהוקשה לו מדתנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית פי' דמשמע דלשאר מילי שוין. והט\"ז ביו\"ד סי' רפ\"ח כתב לתרץ במ\"ש התוס' במנחות (דף ל\"ב ע\"א) עיי\"ש. ולי נראה דיש ליישב קושיית הכ\"מ על רבינו ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן במלחמות פ\"ק דסוכה אההיא דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' דתנא חומרייהו דתפילין ומזוזות קתני אבל קולי דידהו לא קתני. וא\"כ לא קשה הא דלא קתני הא דמזוזה א\"צ עיבוד לשמה דקולא היא. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי דלא קתני קולי דתפילין ומזוזה לעניין דנכתבים שלא מן הכתב כמ\"ש רבינו בסמוך. ועוד אכתוב בזה אי\"ה בהלכות מגילה. ומה שתמה הכ\"מ על מ\"ש רבינו בתשובה הטעם דעצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס\"ת ותפילין חובת הגוף תדירי עד כאן דמניין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז\"ל חילוק ביניהם. ואני תמה דכבר מצינו חילוק זה בדברי הירושלמי במגילה והובא ברא\"ש סוף הל' תפילין דאיתא התם דרב הונא סבר דתפילין קודמים למזוזה ומפרש טעמא שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. וכתב דמסתבר דהלכתא הכי דמצוה דגופה עדיף וגם מדפריש תלמודא טעמיה אלמא חשיב ליה עיקר ע\"כ. וכן פסק רבינו סוף הלכות ברכות [פי\"א ה\"ב] ומהאי טעמא יש להקל במזוזה לעניין עיבוד לשמה וכדברי רבינו.<br><b> [ויש </b> להביא ראיה ג\"כ מתלמודא דידן דאמר בשבת (דף קל\"א) גבי ציצית ומזוזה שכן בידו להפקירן פי' הטלית והבית ולפטר מחיובן וזה לא שייך גבי תפילין ומשו\"ה הוו חובת הגוף טפי ממזוזה א\"כ הוא הדין מציצית וא\"צ לדחוק כמ\"ש בס' בית הלל ביו\"ד [סו\"ס סימן רפ\"ה] דציצית הם תשמישי מצוה ותפילין תשמישי קדושה אלא כמ\"ש. ונראה דמטעם זה עדיף ג\"כ מצות סוכה ולולב ממזוזה דהוו טפי חובת הגוף שא\"א לפטר מחיובן וכן משמע בשבת שם דר' אליעזר ס\"ל דמכשירי סוכה ולולב דוחין שבת משא\"כ מזוזה מטעם הנזכר. אבל תפילין לא שייך לומר דקדמי לסוכה ולולב שהרי אין נוהגין בזמן שנוהג סוכה ולולב שהוא יו\"ט וזה דלא כמ\"ש בה\"י דתפילין קודם ועוד דתפילין יבטל בשב ואל תעשה אבל סוכה אם יאכל חוצה הוי קום ועשה כמ\"ש בס' פני יהושע [סוכה כה.]. ושוב מצאתי בשו\"ת ר' עקיבא אייגר סי' ט' שנסתפק בדין זה של מזוזה וסוכה דאפשר דמזוזה עדיפא וקדמה משום שיש לה קדושה וגם תדירה דמצויה והכריע דמזוזה עדיפא מהאי טעמא. ואין זה מחוור דודאי סוכה עדיפא ממזוזה משום דהוי קום ועשה].<br><b> ועוד </b> דבירושלמי דיומא פ\"ג איתא תני עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה. והביאו ג\"כ הרמב\"ן במלחמות בסוכה שם. ואע\"ג דפליג התם רבן שמעון בן גמליאל ואוסר. נראה לרבינו לפסוק כת\"ק במזוזה דדוקא גבי ס\"ת ותפילין קיי\"ל כרשב\"ג מטעם שכתבו התוס' בגיטין (דף מ\"ה ע\"ב) ובסנהדרין (דף מ\"ח) דכן מוכח בסוגיא דפרק הנזקין עיי\"ש. והוא הדין בקלף שכותבין עליו תפילין דדמי לס\"ת דהוי חובת הגוף אבל במזוזה דלא הוי חובת ה��וף אין לנו לפסוק אלא כת\"ק. וכה\"ג פסק רבינו כת\"ק נמי בפלוגתא דעור שמחפין בו התפילין לקמן בפ\"ג. ולא כרשב\"ג דמצריך בו ג\"כ עבוד לשמה וכי היכי דלא קיי\"ל התם כוותיה דרשב\"ג ה\"נ לא קיי\"ל כאן מטעמא דאמרן ואזיל רבינו לטעמיה דלא פסק כרשב\"ג אפילו במשנה היכא דמסתבר טעמא דת\"ק וכמ\"ש הב\"י בטור חו\"מ סי' רל\"א ועיי\"ש. ומ\"ש בספר יראים סי' י\"ח דילפינן בגז\"ש כתיבה כתיבה מזוזה מס\"ת דנבעי עיבוד לשמה כי היכי דילפינן לעניין דקדוק חסר ויתיר. י\"ל דשאני התם דזה מוכח מכתיבתה אבל עיבוד לשמה הוא רק בע\"פ [היינו הלכה למ\"ס] וכה\"ג אין דנין בגז\"ש כמו שמוכח ממ\"ש רש\"י בשבת (דף קל\"ב ע\"א)."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עור שמחפין בו התפילין אינו צריך עיבוד כלל.</b> וכתב הכ\"מ דרבינו פסק כת\"ק דרבן שמעון בן גמליאל בסוף פ' נגמר הדין דאמר טלה עליהן עור בהמה טהורה כשירות אע\"פ שלא עיבדן לשמן ולא כרשב\"ג דאמר פסולות עד שיעבדן לשמן. ולפ\"ז צ\"ל דרבינו מפרש כמו שפירש\"י התם (דף מ\"ח ע\"ב) דרבא דסבר התם הזמנה לאו מילתא היא גבי האורג בגד למת וקיי\"ל כוותיה כמ\"ש בהלכות אבל ס\"ל כתנא קמא דרשב\"ג דלא בעי עיבוד לשמן משום דלא אכפת ליה בהזמנה ודלא כפירוש התוס' בשם ר\"ת דרבא כרשב\"ג ס\"ל. ושוב ראיתי שכ\"כ המגן אברהם באו\"ח סי' ל\"ב. אך אכתי קשה לי לפ\"ז מ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות ציצית דבעינן טוויית החוטין לשם ציצית. וכתב הכ\"מ דפסק כשמואל דסבר הכי בפרק התכלת ובפ\"ק דסוכה ודלא כרב דלא מצריך טווייה לשמה. והשתא תקשי הלכתא אהלכתא דהרי בפרק התכלת מוקי הגמ' פלוגתא דרב ושמואל כתנאי דת\"ק ורשב\"ג דסוף פ' נגמר הדין גבי עור דתפילין אי בעי עיבוד לשמה דרב כת\"ק ושמואל כרשב\"ג. וא\"כ רבינו נראה כמזכה שטרא לבי תרי דגבי תפילין פסק כת\"ק וגבי ציצית פסק כשמואל. ואחר כותבי ראיתי שהרגיש בזה הלח\"מ בהלכות אבל שם וכתב על דברי הכ\"מ כאן שאי אפשר לומר כן דרבינו פסק כת\"ק דרשב\"ג כיון שפסק כשמואל בהלכות ציצית ובפרק התכלת מוקמינן לדשמואל כרשב\"ג. ופירש בענין אחר דרבינו פסק כרשב\"ג אלא שמפרש מלתיה ברצועות ולא בחיפוי הבתים דלא הוו כל כך עיקר המצוה. והנה אע\"פ דגם בחידושי ריטב\"א כתב סברא זו בפ\"ק דסוכה דיש לחלק בין עשיית גוף המצוה לחיפוי עור מיהו פשטא דשמעתא דפ' התכלת לא משמע הכי. וכן לישנא דת\"ק ורשב\"ג בברייתא לא משמע דאיירי ברצועות רק בעור שטלה על הבתים והדרא הקושיא לדוכתא דא\"כ פסק רבינו כת\"ק דמוקמינן ליה כרב ולא כשמואל ואיך פסק כשמואל.<br><b> אך </b> נראה די\"ל דעת רבינו דס\"ל דהסוגיא דפ' התכלת לא קיימא דאינה רק לפי הס\"ד דסוגיא דפ\"ק דסוכה (דף ט') דמקשה התם אדשמואל דפוסל שלא לשמה בציצית מסוכה דלא בעו בית הלל לשמה ולא אסיק אדעתיה דאיכא קרא גבי ציצית. ולפ\"ז על כרחו הוצרך לאוקמא מילתיה דשמואל כתנאי ולא אתא רק כרשב\"ג דבלא קרא מצריך לשמה גבי חפוי עור הבתים דתפילין והוא הדין בציצית. ואפשר דה\"ה דמצריך נמי גבי סוכה לשמה וס\"ל דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בזה. וכה\"ג איתא בכמה דוכתי בכתובות (דף ע\"ח ע\"ב) ב\"ק (דף צ\"ד). אמנם למאי דמסיק בסוגיא דסוכה דטעמא דשמואל גבי ציצית משום דגלי בה קרא דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך וגבי סוכה דליכא קרא מודה דלא בעי לשמה א\"כ א\"צ תו לאוקמא מילתא דשמואל כתנאי ורק לרשב\"ג דגם לת\"ק אתא דשאני גבי ציצית דגלי קרא. ולפ\"ז אתי שפיר דאין סתירה בפסקי רבינו מכאן להא דציצית. ושוב מצאתי להרמב\"ן במלחמות פ\"ק דסוכה שכתב כן לדעת הרי\"ף. ונראה שנעלמו דבריו מבעל לח\"מ ז\"ל. ועפ\"ז נסתלקה תמיהת התוס' שתמהו בסוגיא דהתכלת (דף מ' ע\"ב) מסוגיא דסוכה ועיי\"ש.<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה לזה דעל כרחך צריך לחלק בין ציצית לדעלמא לפי שיטתו של רבינו ופירוש רש\"י בפ' נגמר הדין דרבא סבר כת\"ק דא\"צ עבוד לשמה גבי עור חפוי דתפילין והרי רבא גופיה סבר דציצית בעיא לשמה כדמוכח בעירובין (דף צ\"ו ע\"ב) גבי הא דאמר ר' אלעזר המוצא תכלת בשוק חוטין כשרין ומוקי בשזורין ומופסקין דכולי האי לא טרח אינש ומשו\"ה לא חיישינן לשמא [לא] עשאן לשם ציצית. ופריך עליה רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין פי' ואפ\"ה חיישינן בה לעשייה שלא לשמה וא\"כ הכי נמי הו\"ל למיחש גבי תכלת שמצא. וא\"כ שמע מינה דס\"ל לרבא דעשייה דציצית בעיא לשמה ואילו גבי חפוי עור לא בעי. אלא ודאי דשאני ציצית מהאי טעמא דמסיק בפ\"ק דסוכה דגלי בה קרא דלך. וכן י\"ל עפ\"ז מה שהקשו התוספות בסנהדרין (דף מ\"ח ע\"ב) לפירוש ר\"ת דמפרש דאביי דאמר התם הזמנה מילתא אתיא כת\"ק דלא בעי עבוד לשמה בעור דתפילין וגבי ציצית בעי לשמה בפרק התכלת ולק\"מ דהסוגיא דסנהדרין אזלא לפי המסקנא דסוגיא דסוכה דשאני גבי ציצית כנ\"ל.<br><b> ועתה </b> נחזור ונשובה לדברי הלח\"מ בהלכות אבל שאי אפשר לומר כדברי הכ\"מ כאן וכבר נתבאר בכמה הוכחות דיש לקיים שפיר דברי הכ\"מ. וגם שאר קושיות שהקשה הלח\"מ שם יש ליישבם בעה\"י. דמה שהקשה שם דמנא ליה לרבינו דעור שמחפין בו הבתים א\"צ עיבוד כלל דהא משמע דלכו\"ע עיבוד מיהא בעי גם לת\"ק רק לשמה לא בעי. וגם זה גרם לו מפני שנעלם ממנו מ\"ש הרמב\"ן שם במלחמות פ\"ק דסוכה וז\"ל לת\"ק עור טלאי אפי' עבוד עצמו א\"צ דאפילו רשב\"ג נמי לא מצריך ליה אלא משום דליעבד ביה בגופיה מעשה לשמן. ולאו עבוד דעיפוץ דהא לאו מקום כתיבה הוא דלא בעי עיפוץ אלא עיבוד כל דהו לשמן ולת\"ק דלית ליה לשמן אינו צריך כלום עכ\"ד.<br><b> ומה </b> שהקשה עוד הלח\"מ שם דמניין לו לרבינו דעור הרצועות צריך עיבוד לשמן כיון דפסק כת\"ק כמ\"ש הכ\"מ. וכן הקשה ג\"כ בס' מרכבת המשנה. ויש לי ליישב ע\"פ מ\"ש הריטב\"א בסוכה דההיא מתניתא דמייתי בסנהדרין אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול. דס\"ל דכל דבר שבקדושה שהוא עצמו קדוש בעיא לשמה כגון עור שכותבין בו התפילין בעיא עיבוד לשמה וכן הכתיבה רק עור שמחפין בו התפילין א\"צ דהוו משמשין. וא\"כ י\"ל דרבינו פסק כוותה דמתניתא וסבר דדין עשיית הרצועות צריכין לשמן כדין הכתיבה והיינו טעמא דהא איתקש קשירה לכתיבה שנאמר וקשרתם וכתבתם וכדאיתא במנחות (דף ל\"ז ע\"א) מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכו' וה\"נ אמרינן מה כתיבה ועור שלה עשייתן לשמה הוא הדין עור של הקשירה עשייתה לשמה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר ושמרת את החוקה וגו' מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין וכו'. וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שקיעת החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת וגו'.</b> ועיין בס' שער המלך שכתב דרבינו לא ס\"ל כמ\"ש התוס' בעירובין (דף צ\"ו) דהא דאמר ר' יוחנן במנחות דהשמר דעשה לאו הוא אינו אלא לענין שלא להניח תפילין בלילה דזהו שב ואל תעשה אבל לעניין לקיים הנחת תפילין ביום דהוי קום עשה מודה דהשמר דעשה עשה הוא ואם עבר ולא הניח ביום אינו עובר בלאו אלא סבר רבינו כדעת רש\"י בפירוש החומש דבכל מקום הוי השמר דעשה לאו אע\"פ שהזהיר על קיום עשה בקום ועשה. והוכיח כן ממ\"ש רבינו בהלכות בית הבחירה גבי שמירת המקדש מצות עשה ואם בטלו השמירה עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקודש ולשון שמירה אזהרה הוא הא למדת ששמירתו מצות עשה וביטול שמירתו מצות לא תעשה. ולפ\"ז ה\"נ אם לא הניח תפילין ביום עובר בלאו. והא דקאמר ר' יוחנן דהמניח לאחר שקיעת החמה עובר בלאו ולא קאמר רבותא טפי דאף אם עבר בשב ואל תעשה ולא הניח ביום עובר בלאו היינו משום דאם הניח בלילה היה חייב דעביד מעשה אבל אם לא הניח ביום פטור דלא עביד מעשה. והוקשה לו דא\"כ אמאי לא כתב רבינו דאם עבר ובטל ממצות הנחת תפילין ולא הניחן ביום דעובר בל\"ת מושמרת.<br><b> ולדידי </b> קשה לי על דברי המחבר הנוכחי דעל כרחך אין לומר כן דבכל מקום לרבינו השמר דקום ועשה נמי לאו הוא דא\"כ איך כתב רבינו בפ\"א דהלכות קידוש החודש מ\"ע מן התורה שיחשבו בי\"ד וידעו אם יראה הירח אם לא וכו' שנא' ושמרת את החוקה הזאת למועדה. והשתא אמאי לא קאמר דעוברין בלאו אם ביטלו ולא חשבו. ועוד קשה לי מ\"ש רבינו בפרק י\"א מהל' רוצח כל מכשול שיש בו סכנה מצות עשה להסירו וכו' שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מ\"ע ועבר בלא תשים דמים ואמאי לא כתב דאם לא הסיר המכשולות עובר בל\"ת דהשמר לך וגו' כיון דהשמר דקום ועשה נמי הוי לאו בביטולו. ולי נראה דדוקא כההיא דגבי שמירת המקדש הוי שמירה ל\"ת אע\"פ שהזהיר על קיום עשה דהתם אין בו שום אזהרה בשב ואל תעשה רק בקום ועשה אבל היכא שבא אזהרה דשמירה ג\"כ אמניעה בשב ואל תעשה עם צווי בקום ועשה לא חשבינן ליה לאו בכוליה רק במניעה דשב ואל תעשה ולא בקום ועשה. והשתא אתי שפיר ההיא דהל' רוצח שלא כתב דהמניח מכשולות ולא הסירן עובר בל\"ת דהשמר לך דהתם לא אתא השמר להזהיר על קיום במעשה להסיר מכשולות בלחוד דהא אתא ג\"כ למניעה בשב ואל תעשה שלא יקלל את עצמו וכדאיתא בסוף פ\"ד דשבועות והעתיקו רבינו בסוף הלכות סנהדרין. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ דברי רבינו בהלכות קידוש החודש שלא כתב דעוברין בלאו אם לא חשבו ראיית הירח כיון דלא אתא ושמרתם להא בלחוד אלא אתי נמי לאזהרת שב ואל תעשה שלא יניח תפילין בלילה כמ\"ש כאן תו לא הוי ל\"ת לביטול קום ועשה שבשמירה זו. ולפ\"ז ה\"נ לא הוי ל\"ת לעניין קיום עשה דהנחת תפילין ביום ומודה בזה רבינו לדברי התוס' בערובין וכדמוכח ממ\"ש בהלכות קידוש החודש ובהלכות רוצח כמו שנתבאר ודלא כספר שער המלך.<br><b> והנה </b> ראיתי להשאגת אריה בסי' מ\"ג שהקשה דאמאי לא חשיב לה רבינו במניין הלאוין להך דמניח תפילין בלילה בס' המצות שלו גם בפי\"ט דהלכות סנהדרין שמנה שם כל הלאוין שחייבין עליהן אמאי לא מנה להאי לאו בהדייהו והרי מנה שם החותך סימני צרעת דחייב ובפ\"י דהלכות טומאת צרעת כתב דנפקא מקרא דהשמר בנגע הצרעת וגו' אלמא דלאו הבא מכלל דהשמר הוי לאו גמור והיו חייבין עליו וה\"נ הו\"ל לחייב המניח תפילין אחר שקיעת החמה שבא מכלל לאו דושמרת עכ\"ד. ואני אומר דאילו משום הא לא קשיא דלא דמי הך ושמרת דגבי תפילין להשמר דגבי נגע צרעת דלא איירי רק באזהרת שב ואל תעשה שלא לקצוץ נגעו ומשו\"ה הוי לאו גמור נמי להחייב עליה משא\"כ בושמרת דגבי תפילין דאתא ג\"כ לצווי דקום ועשה דחשבון ירח מגרע כח הלאו דאזהרת שב ואל תעשה דנפיק מיניה שלא להניח תפילין בלילה שלא יהיו חייבין עליה ומהאי טעמא נמי לא חשיב ליה רבינו בסה\"מ שלו במניין הלאוין כיון שלא בא על זה אזהרה מיוחדת בקרא בפני עצמה אלא כללו בחד קרא עם מצות חשבון הירח.<br><b> וא\"ת </b> דאמאי כתב רבינו בסוף הלכות סנהדרין גבי המקלל עצמו דהיה חייב כמו שקילל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך והתם הא לא הוי הך השמר מיוחד לאזהרה זו בלחוד דמיניה יליף ג\"כ עשה בקום ועשה להסיר המכשולות וכמ\"ש רבינו בהל' רוצח וכמו שזכרתי בסמוך וא\"כ אמאי היה חייב התם על קללות עצמו דנפיק מהך קרא גופיה דאתא לעשה. ולא מגרע בהכי כח הלאו כדאמרינן הכא גבי הנחת תפילין בלילה. ואין לומר דשאני התם דכתיב שמירה ב' פעמים ואמרינן דחד אתא לאזהרת לאו בשב ואל תעשה שלא יקלל עצמו ואידך אתא לצווי בקום ועשה להסיר מכשול דנראה דתרווייהו נפקי מהשמר לך דרישא דקרא לומר שישמור מדבר הגורם רעה לעצמו בין בקום ועשה כגון שיקלל את עצמו ובין בשב ואל תעשה כגון שמניח ואינו מסיר דבר המכשול ומזיק. דאילו אידך שמור דכתיב בסיפא דקרא ושמור נפשך אתא לדסמיך ליה פן תשכח את הדברים וגו' וכדאמר רבינא במנחות (דף צ\"ט) השוכח דבר אחד ממשנתו עובר בב' לאוין השמר ופן. ולאו דוקא נקט השמר אלא מושמור נפשך נפיק דסמיך לפן תשכח ונקט השמר משום לישנא דר' אבין דמייתי התם דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל\"ת. ועוד ראיה דושמור נפשך אתא לעניין שלא ישכח משנתו מדאיתא התם ר' יוחנן ור' אלעזר אמרי תרווייהו תורה ניתנה בארבעים ונשמה נוצרה בארבעים כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכו' ומשמע דהיינו מדכתיב ושמור נפשך פן תשכח אמרי הכי. וכן מצאתי בהדיא בגירסת הילקוט פרשת ואתחנן וא\"כ ש\"מ כדאמרן דכי ילפינן אזהרה למקלל את עצמו ומ\"ע להסיר מכשול הוא רק מהשמר דרישא דקרא והדרא הקושיא לדוכתא שהקשתי על רבינו דהלכות סנהדרין דאמאי היה חייב המקלל עצמו דנפיק מהשמר לך דמיניה נפיק ג\"כ עשה למי שאינו מסיר המכשול ואמאי עדיפא מהמניח תפילין בלילה דנפיק מושמרת את החוקה וגו' דלא היה חייב משום דנפיק מיניה ג\"כ עשה לחשוב ראיית הירח וכמ\"ש. וי\"ל ע\"פ מ\"ש בס' ברכי יוסף בשם הריטב\"א אהא דמקלל עצמו דלא חשיב לאו שבכללות ואע\"ג דדרשינן מיניה שלא יעמוד בסכנה וכו' דכל אזהרות מעניין אחד הן לשמור עצמו ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר דלא דמי ל(ד)כאן דנפיק מושמרת שני ענינים חלוקים ומשו\"ה לא חייב דדמי ללאו שבכללות משא\"כ ההיא דסנהדרין כנ\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך להזהר בתגין שבה וכו' לא פסל.</b> וכתב הכ\"מ דסובר רבינו דהא דאמר רבא בפרק הקומץ ז' אותיות צריכין ג' זיינין לאו לעיכובא אתמר. אבל הטור כתב ביו\"ד דתגין מעכבין והט\"ז שם הקשה על הטור מהא דאיתא בריש פ\"ב דגיטין מהו דתימא צריך לומר בפני נכתב ואי לא אמר כשר קמ\"ל דפסול. אלמא דלישנא דצריך אינו מורה אלא לכתחילה וסיים שזה סיוע לרבינו וכן כתב ג\"כ בשו\"ת אבן השוהם סי' מ'. ואני אומר דאי כדבריהם הוה להו להביא ראיה לדעת רבינו ותיובתא לדברי הטור יו\"ד מדברי התוס' בזבחים (דף ל\"ד ע\"ב) דשם הוכיחו דהא דאמרינן השוחט צריך שיקבל כל דמו של פר אינו אלא לכתחילה. הרי דאמילתא דאינו מעכב אמר לישנא דצריך אבל באמת שאין זה הכרע דהא מרא דשמעתא דזבחים הוא רב ואיהו גופיה מצינו דנקט לישנא דצריך אמילתא דמעכב במנחות (דף מ') גבי הא דאמר התם ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן אלמא דלשון צריך משמע הכי והכי וכן משמע בברכות (דף ט\"ו) וביבמות (דף ע\"ב) וגיטין (דף מ'). וכך מצאתי שכתב הרדב\"ז ובס' שער אפרים סי' קי\"ג ובסוף ס' חות יאיר דאיכא דוכתא דצריך הוי עיכובא. ואיכא דוכתי דלא הוי עיכובא ותדע דעל כרחך גם הטור לא אמר דזיון מעכב מכח לשון וצריך. דהרי איהו גופיה פי' באו\"ח סי' רי\"ט אהא דאיתא בברכות (דף נ\"ד) גבי ברכת הגומל וצריך לאודויי קמיה עשרה דאינו אלא לכתחילה. ורק מסברא הוא דמסתבר ליה למימר הכי דגבי זיון מעכב וגבי ברכות אין מעכב ודלא כנראה מדברי הט\"ז דהטור ביו\"ד מלישנא דצריך משמע ליה עיכובא דא\"כ יהיו דברי הטור ביו\"ד סותרים לדבריו שבאו\"ח וכן קשה על מ\"ש בס' באר שבע ראיה לדברי הטור באו\"ח מההיא דגיטין. וזה כעין שיטת הט\"ז על דברי הטור יו\"ד דדייק לישנא דצריך. וגם הוא לא הרגיש דלפי פירושו יהא דברי הטור באו\"ח סותרים לדעתו ביו\"ד. אלא כמ\"ש דלישנא לא דייק כלל. ועל כן נראה דטעמו של רבינו כאן גבי זיון דסבר דלא מעכב אינו אלא מכח משמעות הסוגיא דשבת סוף פ' הבונה דאיתא שם נטל לגגו של חי\"ת ועשאו שני זיינין חייב והעתיקו רבינו פי\"א מהלכות שבת והרי הזיינין הן בלא זיון וש\"מ דחשיבא אותיות בלי זיון מדמחייב משום כותב בשבת. וכ\"כ בעל ההגהות בפ\"ד מהלכות גירושין ויותר מזה מבואר בדברי המרדכי פ\"א דגיטין ועיי\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בית שבספינה פטור מן המזוזה.</b> הכ\"מ לא הראה מקורו. ונראה שיצא כן לרבינו מהירושלמי דמגילה והובא ברא\"ש הלכות תפילין והעתקתיו בראש הלכות אלו דאיתא שם דתפילין קודמין למזוזה שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. ומשמע דאילו מזוזה אינה נוהגת במפרשי ימים ואי איתא דבית שבספינה חייבת במזוזה הרי מזוזה ג\"כ נוהגת במפרשי ימים אלא ש\"מ דבית שבספינה פטור מן המזוזה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו'.</b> משמע מלשון זה דדוקא איש מישראל חייב במצוה זו אבל לא אשה וכ\"כ רבינו בהדיא בס' המצות. והשאגת אריה בסי' ל\"ה תמה על רבינו דמניין לו זה דאף דמשמע מדברי הרא\"ש דעיקר מצות כתיבת ס\"ת הוא כדי ללמוד בה מ\"מ אין לפטור את הנשים דהא הן נמי חייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן כמ\"ש באו\"ח סי' מ\"ז. ואי אתינן למפטר להו משום שאינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא. א\"כ יכולנו לפטור את כל העולם שהרי הרבה מצות אין נוהגין בישראל אלא בכהנים עכ\"ד. ואני אומר דמשום הא לא אריא דשפיר מצינן למפטר נשים ממצות כתיבת ס\"ת מפני שעיקרה כדי ללמוד בה הוא והן אינן חייבות בתלמוד תורה. וכך מצאתי שכתב להדיא בסוף ס' החינוך. ומה שטען בעל שאגת אריה דמ\"מ חייבין הן ללמוד מצות הנוהגות בהן. ואי נפטור להו משום שאינן חייבות בלימוד מ\"ע שהזמן גרמא א\"כ לפטרו נמי אנשים ישראלים שאינן חייבין במצות הכהנים. ולדידי אינה טענה כלל דודאי לא דמו נשים לישראל דנהי שאין מצות כהנים נוהגות בישראל מ\"מ קבלו עליהם ערבות בעד הכהנים וכדמוכח בסוטה (דף ל\"ו) שקבלו ישראל ערבות בעד כל התרי\"ג מצות. וא\"כ י\"ל דמשו\"ה הן חייבין בלימוד מצות הכהנים כדי שידעו במה נתחייבו ונשתעבדו כערב משא\"כ בנשים שלא קבלו עליהן ערבות כמ\"ש הרא\"ש ��ברכות (דף כ') וכן משמע ממ\"ש התוס' בקידושין (דף ע' ע\"ב). וא\"כ לא שייך לומר בהן שחייבין ללמוד מצות שאין נוהגין בהן ושפיר איכא למפטרינהו מטעם זה ממצות כתיבת ס\"ת כמ\"ש.<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה דמצינו חשיבות לאיש מחמת לימוד מאשה מדברי התוס' שכתבו בפ\"ק דקידושין (דף כ\"ד) אהא דאיתא בתו\"כ אם גאל יגאל איש ממעשרו לרבות את האשה. דס\"ד דהואיל דכתיב ביה במעשר למען תלמד ליראה ודרשינן מיניה בספרי גדול מעשר שמביא לידי תלמוד כששוהה בירושלים והו\"א דאשה דלאו בת לימוד היא ליתא בדיני מעשר להכי איצטריך לרבויי ע\"כ. ואי איתא כדברי השאגת אריה תקשי דאכתי אמאי איצטריך לרבויי אשה דהא היא ג\"כ הויא בת לימוד במצות הנוהגות בה ואין חשיבות בלימוד דאיש יותר מבלימוד דאשה דבאיש ג\"כ איכא בישראלים מה שאין נוהג בהן. אלא מדאמרינן דלמען תלמד שייך באיש טפי מבאשה איכא למשמע נמי לנידון מצות כתיבת ספר תורה דהוי נמי טעמא משום לימוד דשייך טפי באיש מבאשה וטעמא כדאמרן. ומה שהקשה השאגת אריה בסי' ל\"ו על דברי הרא\"ש והאחרונים דסברי דטעם מצות כתיבת הס\"ת הוא כדי ללמוד בה דא\"כ אם יש לו ס\"ת בכל עניין שיהיה כיון שיכול ללמוד ממנה קיים מצוה זו וא\"כ אמאי אמר רבה (בפ\"ב דסנהדרין) אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס\"ת מצוה לכתוב משלו הרי יכול ללמוד מס\"ת זו שהניחו לו אבותיו. ומדמצוה לכתוב משלו הוכיח דמצות כתיבה הוא מצוה בפני עצמה ולא תליא בלימוד. ואין דבריו מוכרחין ונראה שלא ראה מ\"ש בס' החינוך בזה והילך לשונו. צוונו האל ב\"ה שיהיה לכל אחד ואחד מבני ישראל ס\"ת מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבירו. ואע\"פ שהניחו לו אבותיו. למען ירבו הספרים בינינו ויוכל להשאיל מהן לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד מישראל פן תקוץ נפשם בספרים הישנים שהניחו להם אבותיהם עכ\"ד. הרי דכבר הרגיש בקושיית השאגת אריה ותירצו בטוב.<br><b> גם </b> מ\"ש השאגת אריה בסי' ל\"ה דילפינן ספר תורה ממצות מזוזה דנשים חייבות ואע\"ג דפסלן קרא מלכתוב בעצמן וכדדרשינן וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דמזוזה אבל במזוזה חייבין והוא הדין לס\"ת. ואף זה אינו מחוור דלא דמי כלל חיוב מזוזה לחיוב ס\"ת דמזוזה אין חיוב כתיבתה על בעל הבית רק לקבוע אותה על מזוזת ביתו ויכול לקנות הכתובה כבר וקיים שפיר המצוה בקביעותה. ומשו\"ה לא תליא חיוב קביעותה בראוי לכתוב ושפיר חייבה רחמנא לנשים לקובעה אע\"ג דאין ראויין לכתוב. אבל גבי מצות ס\"ת עיקר המצוה היא הכתיבה ואינו יוצא בלקיחתו הכתובה מאחר וא\"כ כיון דקיי\"ל דנשים אין ראויות ופסולין לכתיבת ס\"ת איך אפשר שיהיו חייבות במצות כתיבתה ואיך יקיימו אותה. וגם אם יצוו לשליח לכתוב לא הוה השליח כמותן כיון דאין יכולין לכתוב בעצמן וכדאיתא בנזיר (דף י\"ב ע\"ב) לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד וכו'. ועוד דטפי אית לן למילף ס\"ת מתפילין דנשים פטורות מדכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש תורה לתפילין וכדמוכח בפ\"ב דמכות (דף י\"א) דפליגי תנאי אי איתקש לעניין מה שאינו מפורש גבי תפילין אלא מהלכה למשה מסיני כגון לתופרן בגידין אבל לדבר המפורש בתפילין משמע דלכו\"ע איתקש וא\"כ איתקש נמי למפטר נשים דילפינן גבי תפילין מדאיתקש לתלמוד תורה בפרשה ראשונה וגם בפרשה שניה וכדאמרינן בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד ע\"א). ומילתא דהיקשא הוי כמפורש בקרא וכמ\"ש רש\"י בסנהדרין (דף ע\"ג). וכיון דהוי כמפורש בתפילין דנשים פטירי אית לן למילף מינייהו לס\"ת בהיקשא כנ\"ל. [ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה שם בשג\"א על דברי רבינו דלא חשיב לה הגמ' בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ד) בהדי תלמוד תורה ואינך דהוו מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות. ואי איתא דנשים פטורות מכתיבת ס\"ת הו\"ל ג\"כ למחשבא דלאו זמן גרמא היא. ולפי מ\"ש אתי שפיר דלא חשיב רק מאי דפטירי ולא מאי דפסילי].",
+                "<b> שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.</b> [וקשה הא חומשין כותבין ודלמא חומשין קאמר ותורה כולה מנ\"ל. וראיתי שהרגיש בזה בשאגת אריה סי' ל\"ד וכבר הקשה בס' פנים מאירות והניח בצ\"ע גם בס' מעשה רוקח הקשה כן ותירוצו צ\"ע ועיין מה שתירץ בס' מעין החכמה. ולי נראה דס\"ל לרבינו דמן התורה ספרים נכתבים בכל לשון וכמ\"ש הטורי אבן לרבן שמעון בן גמליאל במגילה דקיי\"ל כוותיה וס\"ל דיוצא לדידיה גם כתיבת ס\"ת בזה. ודלא כמ\"ש הטו\"א שם. וכה\"ג כתב הטו\"א שם למ\"ד דכותבין מגילה להתלמד דאינו אלא בלשון הקודש. והשתא דייק שפיר דכתבו השירה היינו כל התורה דמשמע בכל לשון וחומשים אסור בכל לשון].<br><b> והנה </b> הטורי אבן בפ\"ק דמגילה (דף ח') הוכיח מדברי רבינו דהא דקיי\"ל שאין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה וכמ\"ש רבינו ג\"כ לקמן בפרק זה איסור תורה הוא דאי איתא דאינו אלא מדרבנן מצות כתיבת ספר תורה מן התורה מניין אלא ודאי דאין כותבין מגילה איסור תורה הוא עכ\"ד. ולדידי אינה הוכחה דשפיר איכא למימר דכתיבת פרשה אחת אין בו איסור תורה כלל רק דרבנן אסרוה. ואפ\"ה יליף שפיר מצות כתיבת כל התורה מדכתיב כתבו השירה דעל כרחך פשיטא דלאו היינו שירה לחוד דהא אין כותבין את התורה פרשיות. ונהי דאיסור זה אינו מן התורה אלא מדברי סופרים מ\"מ אי איתא דקרא שירה לחוד קאמר דמצוה לכתוב איך אסרוה רבנן דהא קיי\"ל דאין כח ביד חכמים לאסור לעולם דבר המפורש בתורה למצוה. וכמ\"ש הלבוש והט\"ז באו\"ח בהלכות שופר. וגדולה מזו כתב הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דכל המפורש בתורה להיתר אינם יכולים חכמים לאסרו אלא דבהא איכא דפליג אבל היכא דמפורש למצוה לכו\"ע אינם יכולים לגזור להיפך ולאסור וכמ\"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה. ונראה דגם דעת רבינו כן הוא וכמו שיתבאר בהלכות יו\"ט בס\"ד. ובזה נדחה הוכחת הטו\"א כאן. ואדרבא בהיפך יש לי להביא ראיה דלכתוב מגילה לתינוק להתלמד אין בו איסור תורה רק מדרבנן ממ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"ט דין ח' הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד בו ואע\"פ שאינו רשאי הרי אלו מטמאין את הידים. וכן הוא בתוספתא הובא בר\"ש פ\"ג דידים. ועל כרחך שמע דומיא דהלל קתני שאינו רשאי מדרבנן אבל מה\"ת רשאי ומשו\"ה מטמא את הידים כיון דמה\"ת ניתן לכתוב דאי איתא דאיכא איסור תורה בכתיבת פרשת שמע לחודיה לא הוה לה לטמאות את הידים כיון דלא ניתן לכתוב מה\"ת."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם למכור ספר תורה אפי' אין לו מה יאכל.</b> עיין בכ\"מ ובט\"ז ביו\"ד סי' ע\"ר. ונראה דגם התוס' בבבא בתרא (דף קנ\"א) ס\"ל כרבינו שכתבו אאיבעיא דנכסי לפלוני אי הוה ספר תורה בכלל נכסי משום שאינו מזדבן אלא ללמוד תורה ולישא אשה וכה\"ג פירש הרע\"ב בשלהי בכורים. ואי איתא דאי אין לו מה לאכול נמי שרי לזבונא לא הו\"ל למיבעי דודאי הוי בכלל נכסי. דאי משום שאינה מזדבן כשיש לו לאכול מ\"מ לא ��ריע מבית ושדה דודאי הוו בכלל נכסי ואינהו נמי לא מזדבנא אא\"כ העני ומוכר רק למזונות כדאיתא בתו\"כ והעתיקו רבינו בפי\"א מהלכות שמיטה ויובל. ואי משום דבית ושדה ראויין ליהנות מהם כמו שהן בלא מכירה משו\"ה הוו נכסי. הא ס\"ת נמי ראויה ליהנות בה כמו שהיא דהיינו לקרות בה והיא הנאה דשריא ליטול עליה שכר. דעל המקרא שרי ליטול שכר. גם שרי להשכירה לאחרים שאין אדם מחוייב להשאיל ספריו לאחרים בחנם כמ\"ש ביו\"ד סי' רכ\"א ורכ\"ד. ומשמע דהוא הדין לס\"ת דהא האידנא שוין הן כמ\"ש בסי' ע\"ר. (אבל ברא\"ש שלהי בכורים משמע דאסור להשכיר ס\"ת עיי\"ש). אלא על כרחך מדבעיא ליה בס\"ת אי הוי בכלל נכסי טפי מבית ושדה ש\"מ דאפילו אין לו מה לאכול לא מזדבנא רק ללמוד תורה ולישא אשה. מיהו זה אינו רק לפי' התוס' והרע\"ב אבל לפירוש רשב\"ם שם בב\"ב אין ראיה שפירש דהיינו טעמא דמבעיא ליה בס\"ת אי מקרי נכסי או לא משום דמצוה היא ולא נכסי אע\"פ שיכול למכור. והא דאיתא בגירסת ספרים דידן בגמ' כפי' התוס' לאו מעיקר הגמ' הוא כמ\"ש בתשובת נודע ביהודה מהדו\"ת חלק חו\"מ סי' מ\"ג עיי\"ש. אך מדברי המג\"א סי' קנ\"ג ס\"ק כ\"ב משמע שהיה גרסתם כן בגמ' ועיי\"ש. ומ\"מ צ\"ע לפי מ\"ש המ\"א שם דאיירי שם שנתן הס\"ת לביהכ\"נ לקרות בה דאפשר דבכה\"ג אסור להשכיר לאחרים]."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,206 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וכו' שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה.</b> הרב המגיד והלח\"מ פירשו דכוונת רבינו הוא דמצות עשה דבדיקת סימנין הוא מפני מ\"ע דאכילה שנאמר בה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומחמת איסור אכילה הוא צורך הבדיקה. ולבבי לא כן ידמה שיהא כאן כוונת רבינו כן דא\"כ לא הו\"ל להביא כלל קרא דוהבדלתם רק קרא דאותה תאכלו וכן הוקשה להרב לח\"מ בעצמו ונדחק בזה הרבה. ועוד דעל זה תקשי מה שהקשה הראב\"ד בהשגותיו על מניין המצות שכתב רבינו שם מ\"ע לבדוק בסימני בהמה ועוף וז\"ל א\"א כל לבדוק אין לו טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה ופי' שם בכס\"מ דכוונתו שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר רשאי אלא הוה לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול טמאה אלא טהורה. ומה שתירץ שם הכס\"מ דמ\"מ הוא עשה למי שירצה לאכול בשר שיבדוק הוא נגד דברי עצמו שכתב בכס\"מ בפי\"א מהל' ברכות דנטילת ידים ושחיטה הוי דבר הרשות משום דאפשר לו שלא לאכול. גם מ\"ש כאן הרה\"מ דמ\"ע על מניעת האסורות הוא כמניעה ממלאכה בימים המקודשים. אין הנדון דומה לראיה דמניעת מלאכה בימים המקודשים נאמר בלשון צווי בשבת וביום השביעי תשבות וביום הכפורים וביו\"ט נאמר שבתון לצווי כמ\"ש רבינו בספר זמנים אבל קרא דאותה תאכלו שלא נאמר בלשון צווי אלא בלשון איסור והיתר אין לחשבו למ\"ע כמ\"ש הראב\"ד. על כן נראה בכוונת רבינו דכאן דמ\"ע של בדיקת הסימנין הוא לאו משום עשה דמניעת אכילה מקרא דאותה תאכלו. אלא העשה הוא מקרא דוהבדלתם שמביא כאן שהוא נאמר בלשון צווי שמצוה לידע סימנין המבדילין. וכה\"ג כתב הרא\"ש בריש כתובות הבאתיו בריש הלכות שחיטה ונסתלקה השגת הראב\"ד:<br><b> אלא </b> דצריך להבין דאיך מנה רבינו בריש הלכות מקואות מצות טבילת כל טמא. והרי כתב בספר המצות מצוה ק\"ט שאין בה חיוב אם לא ירצה לטהר ולכנס למקדש זמן רב הרשות בידו והמצוה היא הדין שמי שירצה לטהר מטומאה לא ישלם זה אלא בטבילה במים וכן הוא בהגה\"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' קכ\"ד. ונראה דשאני התם דמ\"מ משכחת לה זמן שמחוייב לטהר כגון ברגל כמ\"ש בסוף הלכות טומאת אוכלין או שצריך להביא קרבן ולאכלו. ודמי לערובי תחומין דחשיב מצוה משום דמערב לדבר מצוה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות אסורה באכילה.</b> הקשה הכ\"מ כיון דקיי\"ל כרב דבריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה לא הו\"ל לכתוב או שילדה. ויש להביא סעד לדעת רבינו דבתוספתא פ\"ג דחולין תני יש מן עוברין שהן פסולין בן ד' לדקה ובן ח' לגסה מצאו לו ב' גבין וב' שדראות הואיל ואין כיוצא בה להתקיים פסול משמע דבילדה ויצא לאויר העולם איירי דומיא דבן ד' לדקה וח' לגסה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר וכו' שהן בלא תעשה ואע\"פ שיש בהן סימן אחד וכל שכן שאר בהמה טמאה וכו'.</b> עיין במל\"מ שכתב בשם רבינו בספר המצוות דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא בא מק\"ו דבהמה טמאה שאין לה אלא סימן אחד דק\"ו זה הוא גלוי מילתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו. בספר מנחת אהרן תמה על זה דהא לא דמי לבתו מאנוסתו דאתיא מק\"ו דבת בתו דקורבה דבת בתו מקורבה דבתו קאתיא ואי אפשר לבת בתו בלא בתו משו\"ה חשיב לה גלוי מילתא בעלמא אבל הכא בהמה טמאה שיש לה סימן אחד לא אתיא מכחה דבהמה שיש לה שני סימני טומאה לא חשיבא גילוי מילתא. ולק\"מ דהא אפי' בכה\"ג חשיב גלוי מילתא בפ\"ק דתמורה גבי תמורת טוב ברע דאתי מדינא דרע בטוב והרי רע בטוב אינו בא מכחו דטוב ברע ואפ\"ה חשיב ליה גלוי מילתא משום דבכללו הוא ועדיף מיניה. וא\"כ ה\"נ בהמה שיש לה ב' סימני טומאה היא בכלל בהמה שיש לה סימן אחד ועדיפא מינה חשיבה גלוי מלתא אע\"ג דלאו מכחה היא באה. והא דאיצטריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו כבר תירצו התוס' בפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) ובפ\"ז דסנהדרין (דף י\"ג ע\"ב) דהתם לישנא דקרא משמע דמיירי בבת אביו שלא בת אמו דוקא עיי\"ש:<br><b> ומה </b> שכתב בשאגת אריה סי' פ' וכבר הקדימו במל\"מ שכתב להוכיח מדברי התוס' דסוף פ' כל שעה שחולקין על כל זה שכתב הרב המגיד לדעת רבינו שכל הנאסר בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלו לבוא מק\"ו. וכבר נתבאר בחידושי שם בספרי משכיל לאיתן שאין מדברי התוס' הנזכרים סתירה כלל לדברי רבינו:<br><b> [גם </b> מ\"ש השאגת אריה שם להוכיח כלל זה שכתב הרב המגיד דהיכא דאיכא עשה מזהירין מן הדין מסוגיא דפ\"ק דביצה דקאמר אליבא דבית שמאי ולכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חימוצו קשה וכו' ואע\"ג דהוי אזהרה מן הדין אלא על כרחך משום דאיכא התם עשה דתשביתו מהני אזהרה מן הדין ואין זה מוכרח די\"ל כמ\"ש הפני יהושע שם והובא בספר שעה\"מ דהתם לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא:<br><b> והנה </b> ראיתי בספר שער המלך שכתב בשם הרא\"ם וס' מוצל מאש דדוקא בלאו הבא מכלל עשה אמרינן הכי ולא בעשה וכ\"כ השאגת אריה. ובזה י\"ל מ\"ש הצל\"ח בפסחים (דף כ\"ד) אלא שמ\"ש השעה\"מ להוכיח כן מסוגיא דפרק יוה\"כ דאיצטריך ליה למילף אזהרה לענוי ולא סגי ליה בק\"ו דמלאכה אע\"ג דאיכא עשה דועניתם י\"ל דשאני התם דבעי אזהרה משום קרבן והתם בעינן דוקא לא תעשה גמור דילפינן מדכתיב אשר לא תעשינה כמ\"ש רבינו בריש הלכות שגגות. וכ\"ש לרבי דבעי דומיא דאחות אשה כמ\"ש תוס' ביבמות ושלהי יומא ובהכי נסתלק מה שהקשה על דברי הרב המגיד מסוגיא דריש פי\"ג דזבחים גבי הא דבעי למילף אזהרת שחוטי חוץ מק\"ו ופריך וכי מזהירין מן הדין והתם איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב שם תעשה דמשמע נמי שחיטה ובמ\"ש אתי שפיר:<br><b> ומה </b> שהקשה עוד על הרב המגיד מסוגיא דמכות י\"ל דשאני התם דלאו ק\"ו גמור הוא כדאמר התם דאיכא נמי חומר במלמד שאין בלמד. ועוד י\"ל דהתם הוי עשה שאינו שוה בכל דובאת שמה והבאת שמה לא שייך בנשים למ\"ד שפטורין מראיה ושמחה וכן בערל ובטמא לכו\"ע כמ\"ש רבינו בהל' חגיגה שפטורין אף משמחה וא\"כ לא שייך בהו עשה זו כדמוכח מדברי תוס' בפ\"ק דר\"ה (דף ו' ע\"ב). ומיהו בטורי אבן פ\"ב דחגיגה משמע דגם בעשה שהזמן גרמא מהני ללאו הבא מכלל עשה ללקות אף הנשים. ומ\"מ י\"ל דשאני התם דעשה דובאת ליכא כלל בנשים ואינה מאלמת כח הלאו כלל משא\"כ עשה שהזמן גרמא מאלמת כח לאו דאיכא בהדה כמ\"ש תוס' בקידושין ועוד דאיכא מ\"ד דאם איכא ל\"ת מצווה נמי בעשה שהזמן גרמא משא\"כ בההיא דמכות:<br><b> ולפ\"ז </b> י\"ל הא דהקשה בס' זרע ברוך ובס' עומר מן ומ\"כ ע\"ד רבינו מפ\"ק דמנחות דפריך למה לי מן הבקר להוציא הטריפה שפסולה לקרבן והלא דין הוא ודילמא איצטריך שאין עונשין מן הדין וכשיש לאו הבא מכלל עשה עונשין. ולפי מ\"ש י\"ל דהשתא נמי ל\"מ מן ההקדש ללקות כהן המקריב ועיי' מ\"ש בזה בהלכות איסורי מזבח]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין וכו' אסור באכילה מן התורה שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה והוא הדין לכל הדברים.</b> נראה דכוונת רבינו בזה הוא לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' אלו טריפות דלמה לו קרא דבת היענה לאסור ביצתה הא קיי\"ל שכל היוצא מן הטמא טמא. ולפי דברי רבינו דכאן לק\"מ דהא קושטא דההיא שכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה גופיה הוא דנפקא לן:<br><b> גם </b> מה שהקשה בס' חוות דעת ביו\"ד סי' פ\"א אהא דפריך פ\"ק דבכורות דלמה לי קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא מהטמאים נפקא ואמאי לא פריך מקרא דמיניה נפקא כל היוצא מן הטמא טמא. לק\"מ לפי דברי רבינו דכאן דכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה נפקא והוא מימרא דאמורא בפ' אלו טריפות לכך ניחא ליה טפי למיפרך טפי מברייתא דהטמאין. ועוד דניחא ליה למיפרך מקרא דהטמאין דכתיב בבהמה טפי מקרא דכל היוצא דכתיב בעוף. גם מה שהקשה שם בס' חוות דעת דל\"ל קרא בפ\"ק דבכורות לאסור פרה הנולד מן הגמל תיפוק ליה מההיא דכל היוצא מטמא טמא. נתיישב בתוך דברי רבינו שכתב דכל היוצא מטמא נפקא מביצת היענה בהוא הדין לכל הדברים הדומין לביצה. ולפ\"ז אפשר דפרה הנולד מן הגמל לא דמי לביצת היענה דשאני התם שיש לפרה חיות בפני עצמה והו\"א שלא תיאסר. ומשו\"ה איצטריך קרא לאסור:<br><b> ועפ\"ז </b> אתי שפיר ג\"כ מה שהקשה שם דאמאי אמרינן דציר דגים אינו אסור מן התורה דליתסר משום שכל היוצא מטמא טמא. ולק\"מ דהא לא ילפינן אלא מביצת היענה לכל הדברים הדומין לביצה וא\"כ ליכא למילף מינה ציר דגים טמאין שאינו דומה לביצה שאינו אלא זיעה בעלמא כדאמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ט). [אבל היוצא ע\"י כיבוש ובישול דאז יוצא עיקר הלחלוחית שלהן קושטא דאסור מדאורייתא כמ\"ש הש\"ך בסי' ק\"ז וכן משמע מדברי התוס' דע\"א (דף מ') וכמ\"ש הפמ\"ג. ובהכי אתי שפיר הא דאיתא בתורת כהנים דדריש נמי גבי דגים קרא דשקץ לאסור צירן דהיינו היוצא ע\"י כבוש ובישול וא\"צ לדחוק ולומר דאינו אלא אסמכתא וכמ\"ש הרא\"ש פ' אין מעמידין (סימן מב)]. וכל מ\"ש שם בס' הנזכר נסתר ע\"פ דברי רבינו כאן. ונראה דשלא בהשגחה בדברי רבינו כתב כן ועיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל שלא שהה ח' ימים ה\"ז כנפל ולא היו לוקין עליו.</b> ופי' הרב המגיד משום שאין לוקין על הספק ומשמע דבאכילה מיהא אסור מן התורה וכ\"כ הב\"ח. והקשה בס' בינת אדם דאמאי לא נזיל בתר רוב ולדות שאינן נפלים. ובהל' בכורות כתבתי ליישב ע\"פ מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא דגבי נפל איכא חזקה לאיסור דבהמה בחייה בחזקת איסור שאינה זבוחה. ואמרינן סמוך מיעוט נפלים לחזקת איסור שאינה זבוחה ואיתרע לה רוב שאין נפלים מן התורה כיון דהמיעוט מצוי. ובסברת הנוב\"י אתי שפיר מ\"ש ביו\"ד סוף סי' ט\"ו דאין נאמן במסיח לפי תומו לומר שהן בני ח' יום. והקשה בס' כרתי ופלתי הא איכא רוב להתיר ואמאי אין נאמן ולפי מ\"ש אתי שפיר דהא איכא חזקה לאיסור עם מיעוט המצוי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן השליא שלהן אע\"פ שהוא אסור ה\"ז פטור.</b> מכאן קשה על הש\"ך שכתב ביו\"ד סי' פ\"א דשליא של כל בהמות טמאות מותרות וכן הקשה המנחת יעקב ובפר\"ח הביא ראיה דחשיבא אוכל מסוף פ' המקשה. ויותר יש לתמוה על הש\"ך שנראה כסותר דברי עצמו שכתב בסי' פ\"ז סי' ז' על מ\"ש השו\"ע שם המבשל שליא או עור בחלב פטור דאיסורא מיהא איכא אלמא דלעניין איסורא לא אמר דהוי כפירשא אלא חשיב בשר וכיון דחשיב בשר לענין איסור בבשר בחלב הוא הדין לעניין איסור נבילה וטריפה וטמאה:<br><b> ועיי' </b> בספר כרתי ופלתי דמסיק דבשליא דכל בהמה טמאה דעת הטור להתיר דלאו בשר היא אבל דטהורה אסורה משום אבר מן החי לכו\"ע כשיצא מקצתה דחשיבא אוכל וכל היוצא מהחי אסור אע\"ג דלאו בשר הוא כמו חלב וביצים משא\"כ בטמאה ליכא איסור דאבר מן החי רק משום בשר והיא לא חשיבה בשר. אבל התערובות של טעמה אינה נותן טעם לאסור כפירשא אף דטהורה ע\"כ. אך מדברי רבינו דפ\"ט והובא בסי' פ\"ז משמע דאוסר אף תערובות משום בשר בחלב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נודע שהוא פטור מסקילה וכו' כגון שהוזמו עדים יצא וירעה בעדר.</b> לא כתבו מקור לדין זה. והוא מבואר במשנה דפ\"ו דכריתות שור הנסקל אם עד שלא נסקל נודע שלא הרג יצא וירעה בעדר ואם משנסקל נודע מותר בהנאה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד אבר שאין בו עצם כגון הטחול והכוליא בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו ה\"ז אסור משום אבר מן החי.</b> והראב\"ד חולק על זה דמאי שנא זה מן בשר מן החי שאין בו אלא משום טריפה. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דריש פ' המקשה (דף ס\"ט) דקאמר וכל בהמה לרבות את הולד הנמצא בבהמה ופריך אי הכי אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי אלמה תנן חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. ומשני אמר קרא אותה שלימה ולא חסירה. ואי איתא דאיסור דחתך מן הטחול ומן הכליות הוא משום בשר מן החי שאיסורו משום טריפה לא ס\"ד דלשתריא בשחיטת הבהמה דהא קיי\"ל דטריפה אין לה היתר. אלא ש\"מ מדפריך דלשתרי ואיצטריך קרא לאוסרה על כרחך דאיסורא דחותך מן הטחול וכליות הוא משום אבר מן החי שיש תקנה לאיסורו בשחיטה. אלמא דאפי' חתך מקצת מאבר שאין בו עצם אסור משום אבר מן החי ולא משום טריפה. ואף שלעניין טומאה ס\"ל לר\"ע ורבי בפ' העור והרוטב דהוי כבשר וכן פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות היינו משום דממעט מקרא:<br><b> ודע </b> שיש נפקותא בזה נמי בזמן הזה כמ\"ש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ב ומיהו לגבי בן נח אין נפק\"מ לפי דעת רבינו בהלכות מלכים (פ\"ט הי\"א) דגם בשר מן החי אסור לדידיה משום אבר מן החי. וא\"כ אפשר דאיצטריך קרא משום בן נח וראיתי להכרתי ופלתי שכתב דלא פליג הראב\"ד רק לעניין מלקות בזמן הבית אבל מודה שאסור מן התורה משום אבר מן החי. אלא שלא היו חייבין על חצי אבר משום אבר כמו בחצי שיעור ולפי דבריו אין ראיה מפרק המקשה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל אסור ואין חייב עליו.</b> משמע דאסור מדאורייתא קאמר. וכ\"כ הרב המגיד לקמן דין י\"א שכך היא דעת רבינו ודלא כהמפרשים שפירשו דאין בהן אלא מצות פרישה מדרבנן. והש\"ך ביו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק ט' כתב כאותן המפרשים והפמ\"ג הניח בצ\"ע לדינא מאחר דרבינו סובר דהוה דין תורה אסור להושיטו וכן פסק בס' לבושי שרד דאבר המדולדל שאינו מעורה בגידין כלל אלא מחובר במקצת אסור מדאורייתא ונראה שכן עיקר. ויש לי להביא ראיה לזה דאמר בסוף פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ט ע\"א) דאבר ובשר המדולדלין בבהמה אינן מטמאין טומאת אוכלין לר' שמעון דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים (ועיי' פירש\"י ורע\"ב) אינו קרוי אוכל ואינו מטמא. ואי איתא דאבר ובשר המדולדלין אין בהן אלא איסור דרבנן ואף אי נימא דמדרבנן אסור ג\"כ לבן נח כמ\"ש הכרתי ופלתי תיקשה דאמאי אינו מטמא משום שאינו יכול להאכילו לאחרים מדרבנן. וכה\"ג כתבו תוס' בב\"ק (ע\"ז ע\"ב) דאם מדאורייתא ראוי להאכילו מטמא טומאת אוכלין. וכן נראה דהיאך מצי אתיא איסור מדולדל דרבנן ומפקיע טומאת אוכלין דאורייתא דכה\"ג אמר בנדה (דף מ\"ו) דמדומע חייב בחלה משום דלא אתו דמוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא. וכה\"ג איתא בנזיר (דף כ\"ט) ומנחות (דף ל\"ט ע\"ב). אלא ש\"מ דאיסור מדולדל הוי דאורייתא ואף להאכילו לאחרים. והכי איתא בתוספתא מסכת ע\"ז דאבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה אסור להושיטו. והביאה ג\"כ הרב פר\"ח ביו\"ד בסי' ס\"ב. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת אמונת שמואל סי' י\"ד דלגבי בן נח ליכא איסור כלל עד שיפול לגמרי מחיים. ומיהו היינו דוקא בשאינה מעורה כלל בגידין. אבל כשהוא מעורה קצת בגידין אינו אסור אלא מדרבנן. וכמ\"ש בס' לבושי שרד:<br><b> ובהכי </b> אתי שפיר דלא תקשי אהדדי דברי הפר\"ח דסי' ס\"ב הנזכר למ\"ש בסי' נ\"ה דאבר המדולדל וכו' ואף לישראל אינו אלא מדרבנן. ובס' חגורת שמואל כתב דפסקיו סותרין זה את זה ולפי מ\"ש אתי שפיר דבסי' נ\"ה איירי בנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו אבל מ\"מ הוא מעורה בגידין קצת ולכך אינו אלא מדרבנן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עצם שנשבר אם היה הבשר או העור חופה רוב וכו' ה\"ז מותר.</b> וכתב על זה המל\"מ בשם תשובת הרשב\"א דדוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי. ויש להקשות על הרב המל\"מ כמו שהקשה הש\"ך ביו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק י\"ג על הרב בהג\"ה שם שהעתיק דברי הרשב\"א להלכה דהרשב\"א לטעמיה אזיל דמתיר ביצים שנתלשו אבל רבינו הא לא ס\"ל הכי כמ\"ש בדין ז' שמט אבר וכו' אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מן החי. וא\"כ לא הו\"ל להמל\"מ להעתיק דברי הרשב\"א על דברי רבינו כאילו הם שפה אחת ודברים אחדים וכבר נראה בעליל שזה אינו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם בישל הלב ולא קרעו וכו' אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם.</b> כתב הרב המגיד יש מי שכתב דוקא כשאכלו קודם בישול אבל לאחר בישול לא דדם שבישלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות ולא נתבאר זה בדברי רבינו. ויש להקשות שהרי נתבאר זה ממ\"ש רבינו לקמן בפ\"ט דין ו' דהמבשל דם בחלב לא היו לוקין על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע דלוקין מיהא משום אכילת דם ואע\"פ שבישלו וכמ\"ש הב\"י והש\"ך ביו\"ד סי' פ\"ז. וכן הוא דעת רש\"י בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"ט דף ק\"כ). ומה שהקשו התוס' על זה מהסוגיא דמנחות י\"ל שסמך עצמו על הברייתא דתניא התם (דף ק\"כ) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וס\"ל דהיינו הקפה באור וכמו שפירש\"י דהוי דומיא דחלב דאיירי שהמחהו באור דאי בחמה חי הוא ופטור עליה כדאמרינן בפסחים (דף כ\"ד) דאוכל חלב חי פטור וכבר הרגישו התוס' התם ונדחקו התם דלצדדים קתני ועיי' בספר בינת אדם ונראה דאישתמיטתיה דברי התוס' דפסחים שזכרתי אבל רבינו ורש\"י ז\"ל לא ס\"ל לומר כן ועל כרחך ס\"ל דסוגיא דמנחות אתיא דלא כהילכתא וכמ\"ש ב\"י. ובחנם כתב הפר\"ח סי' ס\"ט שאינו יודע למה דחו הסוגיא דמנחות מהלכתא והוא מחמת הסוגיא הנ\"ל ועיי' בכרתי ופלתי שהאריך ליישב דעת רבינו ורש\"י מקושיית התוס' גם הביא ראיה לדבריהם מ\"מ רוב הפוסקים מקילין בזה:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' ה\"ז מותרת לבשל.</b> מה שהקשה הכ\"מ דאמאי לא כתב רבינו חתיכת שתי וערב כדאמרינן בגמ' י\"ל דכוונת רבינו הוא שחתכה לשנים וכמו שפירשו התוס' בפסחים (דף ע\"ד) הא דתניא חתכו ונתנו ע\"ג גחלים דהיינו שחתכו לגמרי. ובכה\"ג א\"צ שתי וערב כמ\"ש בהג\"ה ביו\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבשר יוצא מידי דמו אא\"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה.</b> כתב בהגהות מיימוני וז\"ל ואם כותי או עבד (בזמן הבית) שם בשר בקדירה ולא ראה אם הדיחו או לאו יש להתיר אם יודעים מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס. משמע דאפילו אינו עבדו של ישראל דינא הכי. וכן המרדכי בפ' כל הבשר סי' תשכ\"ו לא כתב אלא ואם כותי שם בשר וכו'. וכ\"מ בהגהות מיימוני פ\"ב מהלכות תפלין ובארחות חיים סי' ל\"ב. ומכאן קשה אמה שכתב הפמ\"ג בשפתי דעת סי' ס\"ט ס\"ק מ\"ב דמ\"ש הטור והמחבר שם כותי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה וכו' דוקא הוא לומר דבעבדו ושפחתו הוא דשייך מירתת וזה אינו לדעת הפוסקים הנזכרים וכן משמע מסתימת הגמרא והפוסקים בפ\"ק דחולין גבי בדיקת סכין דכותי וגבי אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע\"פ שהוא יוצא ונכנס מותר דאפילו בכותי שאינו עבדו מהני יוצא ונכנס. וגדולה מזו כתבו התוס' פ\"ק דע\"א (דף י\"ב) דאפי' ישראל וכותי אכסנאים שאין מכירים זה את זה שייך מירתת כשישראל יוצא ונכנס. והובא בש\"ך סי' קי\"ח. ומה שהעיד הפמ\"ג כן בשם הש\"ך שכן כתב בשם אפי רברבי. נוסחא משובשת נזדמנה לו בש\"ך והעיקר הוא שכן צ\"ל דבעבדו ושפחתו שייך מירתת לעולם. וכמו שהעתיק בספר לחם הפנים ור\"ל דבעבדו ושפחתו שהיו קנויות לישראל שייך מירתת לעולם אפי' בלא יוצא ונכנס אבל ודאי דביוצא ונכנס שייך מירתת לעולם. ושוב ראיתי בס' הנדפס מחדש הנקרא חות דעת שהרגיש מההיא דחולין ונדחק לחלק בזה עיי\"ש. אבל אכתי אפי' לפי דבריו תקשי ממ\"ש התוס' בפ\"ק דע\"א גבי ישראל וכותי ששפתו ב' קדירות דלא מיתפס כגנב דיכול לומר להגיס תבשילך נתכוונתי ואפ\"ה אמרינן דמירתת ואפי' באכסנאים משום דחזי ליה ותבע ליה בדינא. וא\"כ ה\"נ שייך מירתת מהאי טעמא:<br><b> ובנידון </b> אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה הבשר. עיי' מ\"ש בפ\"ו מהלכות ברכות שהבאתי שם ראיה לדעת הט\"ז שכתב ביו\"ד סי' ס\"ט ובאו\"ח סי' ת\"ט דיש להתיר. מטעם דרוב מולחין תחילה. דבזה נתיישבה קושיית המל\"מ בפ\"ד דבכורות שהניח בצ\"ע אההיא דתנן ספק נטל ידיו טהורות מההיא דאו\"ח בסי' הנזכר וכמו שכתבתי שם בס\"ד. ומינה דבכל ספק איסור דרבנן אף שהיה לו חזקת איסור והספק הוא במעשה נמי אזלינן לקולא כל שיש רוב העושין המעשה של היתר. וכן בלא רוב כשהספק אינו במעשה אזלינן לקולא בספק איסור דרבנן אף שאיתחזק איסור כמ\"ש המל\"מ בהלכות בכורות והמנחת יעקב. והרב בס' אבן העזר פ\"ב דשבת לדעת רבינו שמתיר בספק טבל ולא ס\"ל כהרשב\"א שמביא הש\"ך ביו\"ד סי' ק\"י. ודלא כמ\"ש בספר כרתי ופלתי והחזיק אחריו ספר ע\"י בשו\"ת סי' כ' דבאיסור אכילה רבינו נמי מודה להרשב\"א דאזלינן לחומרא רק בספק טומאה דרבנן פסק להקל. דמניין לנו לחלק בכך דמה שהביא ראיה ממ\"ש רבינו פ\"ו מהלכות ערובין דאזיל לחומרא בספק טומאה בתרומה בזמן הזה דרבנן אישתמיטתיה מ\"ש המל\"מ פ\"ז דתרומות דשאני תרומה בזה\"ז משאר איסורי דרבנן לעניין ספק:<br><b> גם </b> דברי הצל\"ח בחידושיו לברכות אינו מובן בזה כמ\"ש בהל' תפלה. ומה שהביא ראיה בספר ב\"א מהא דאמר בערובין (דף ל\"ב) בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ותיפו\"ל דהוי ספק דרבנן אלא על כרחך איתחזק איסורא אסור. אשתמיטתיה שכבר הרגיש בזה המל\"מ בהל' בכורות ותירצו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דגים ועופות שמלחן זה עם זה אף בכלי מנוקב אסור.</b> הרב כס\"מ בסוף פ' ט\"ו מהלכות אלו נסתפק בדעת רבינו אי ס\"ל דאסור כל הדגים כמ\"ש שם גבי בשר נבילה מלוח שנבלל עמו בשר שחוטה או אפשר דגבי דם לא אסר כולו דמשריק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר יותר מכדי קליפה. ולי נראה דמדכתב רבינו אפי' בכלי מנוקב הדגים אסורים דמשמע דכל שכן בכלי שאינו מנוקב ש\"מ דכל הדגים אסורים קאמר דומיא דכלי שאינו מנוקב דהתם דודאי כולן אסורים דלא שייך התם משריק שריק. דאי איתא דבכלי מנוקב אין אסורים אלא כדי קליפה לא הו\"ל למימר הכי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת וכו' שנאמר כל חלב שור וכשב ועז וגו' בין שאכל מחלב שחוטה בין שאכל מחלב נבילה וטריפה שלהן.</b> פירש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ד דקמ\"ל דאתי איסור חלב וחייל על איסור נבילה וטריפה דקדים כגון שנוצרה כך מבטן ומשכחת לה טריפה ביותרת ונבילה שיש לה ב' ושטין או שניקב. דאילו לומר דאיסור נבילה וטריפה חל על איסור חלב דקדים הוא מבואר בדברי רבינו בדין ב'. וכתב דהטעם דחל חלב על איסור נבילה וטריפה הוא משום דילפינן מקרא:"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב וכו' מתוך שניתוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב.</b> הלח\"מ תמה על הרב המגיד שפירש דהוי איסור מוסיף דהא לא הוו מוסיף רק כשניתוסף איסור בגוף החתיכה לגבי דבר שהיה מותר מתחילה. וכן תמה הפר\"ח ביו\"ד סי' ס\"ד. ובאמת לק\"מ דהא ה\"נ כשנתנבלה או נטרפה ניתוסף האיסור ג\"כ על החלב לגבי גבוה שהיה מותר מתחילה. ולא דמי לגיד נבילה וטריפה דלא הוי מוסיף רק כולל כמבואר מדברי רבינו בפ\"ח דהתם הגיד מתחילה נמי היה אסור לגבוה כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' מעשה הקרבנות. ודברים הללו מתבאר להדיא מדברי התוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק\"א ע\"א) ובזבחים (דף ע' ע\"א):<br><b> ומה </b> שהקשה הפמ\"ג ביו\"ד שם דהתינח חלב נבילה וטריפה דתמימים אבל דבעלי מומין מאי איכא למימר דלהוי מוסיף כבר הקדימו בספר מחנה ראובן. אבל לי נראה דלק\"מ דאיכא למימר כיון דשם איסור זה דחלב נבילה בעלמא הוי מוסיף לעולם חייל מטעם זה דכה\"ג אמר בקידושין (דף ע\"ז) גבי הא דתניא דאיסור זונה חל על איסור חללה אע\"ג דאינו מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל פרש\"י כשזינתה תחת בעלה ואע\"ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הואי מיהו שם זנות אשכחן איסור מוסיף בעלמא ע\"כ. וה\"נ דכוותה:"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הבהמה ומצא בה שליל וכו' אם שלמו לו חדשיו ומצאו חי וכו' חלבו אסור.</b> על מ\"ש הרב המגיד בתחילת דבריו דטעמו של רבינו הוא דפסק כסתמא דמתני' דפ' המקשה ופ' גיד הנשה וכו' יש להקשות דתקשי לפ\"ז קושיית הפר\"ח סי' ס\"ד מהסוגיא דריש פ' המקשה ועל כן אי אפשר לומר כן וכמ\"ש הבכור שור בחידושיו ריש פ' גיד הנשה. אלא דהעיקר מ\"ש הרה\"מ בסוף דבריו דטעמו של רבינו הוא מהא דר' יוחנן דאמר גבי תלש חלב מבן ט' חי דחייב דחדשים גרמי וס\"ל דהוא הדין לנשחטה אמו. וכ\"כ הרא\"ש. והש\"ך בספרו הארוך הביא ראי' לשיטת רבינו דנסתלקה בזה תמיהת התוס' ריש פ' גיד הנשה ד\"ה והא. ועיין בספר כרתי ופלתי בסי' הנזכר שיישב קושיית הפר\"ח. וגם הביא ראיה לדעת רבינו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפי' בנבילות וטריפות שלהן.</b> כתב הרב המגיד מבואר בגמ' כמו שאזכור למטה. נראה שהבין בכוונת רבינו דכאן שבא לומר דאיסור גיד נוהג בנבילה וטריפה שבאה לאחר שנולדה דבהכי איירי בגמ' שהזכיר למטה. וקשה דא\"כ אמאי איכפל רבינו להשמיענו זה בכאן הא זה מבואר מדבריו למטה בדין ו':<br><b> [אלא </b> נראה דהמכוון הוא בדברי רבינו דכאן דבא לומר דאיסור גיד חל על איסור נבילה וטריפה דקדם כגון שנוצרה כך דאיסור גיד אינו חל מיד כשנוצר שאינו על הכף וכדמוכח בגמ' פ' גיד הנשה גבי מוקדשין וגבי טמאה דאיסור גיד בא לבסוף וקמ\"ל דאפ\"ה נוהג. וכה\"ג פי' הפמ\"ג דברי רבינו שכתב ריש פ\"ז גבי חלב וכמ\"ש שם. ואע\"ג דהתם הוי מגזירת הכתוב אבל הכא אמאי ליחול גיד אנבילה וטריפה הא אינו לא כולל ולא מוסיף. י\"ל דהיינו טעמא דכיון דקיי\"ל אין בגידין בנותן טעם לא היה בגיד איסור נבילה וטריפה מקודם משו\"ה מצי אתי איסור גיד לבסוף כשנוצר על הכף דהכי מוכח בגמ' דלמ\"ד אין בגידין בנותן טעם נוהג איסור במוקדשין ולא הוה איסור חל על איסור מהאי טעמא. וכן בטמאה היה נוהג אי לאו דגלי קרא דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאת זו שגידו ובשרו אסור. וא\"כ בטריפה מבטן אמאי לא לנהוג הא ליכא משום דאין איסור חל על איסור. ואי משום דבעינן שיהא גידו אסור ובשרו מותר וממעטינן מי שגידו ובשרו אסור היינו דוקא טמאה דמינו אסור משא\"כ טריפה דמינו מותר לא ממעטינן. דכה\"ג כתבו התוס' התם (דף ק\"ג) גבי אבר מן החי דדרשינן נמי הכי לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכו' ולא ממעטינן אלא טמאה ולא טריפה. וכמו שמבואר בדברי רבינו לעיל בפ\"ה עיי\"ש. וא\"כ ה\"נ ליכא למעוטי טריפה מהאי טעמא. וכל זה דלא כמ\"ש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ה דאיסור גיד אינו נוהג בטריפה מבטן דאיסור גיד בא לאחר מכן ואין איסור חל על איסור. וכבר נתבאר דליתא. ונפק\"מ לדידן דגיד הוי בריה ולא בטיל. מיהו לפי מ\"ש בסמוך דאיסור נבילה וטריפה איכא בגיד אף למאי דקיי\"ל דאין בגידים בנותן טעם דברי הפמ\"ג נכונים]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת.</b> כתב הרב המגיד שפסק כת\"ק דמתני' דאמר שאינו נוהג בטמאה. ובס' תפארת למשה הקשה דת\"ק לטעמיה דס\"ל יש בגידין בנותן טעם ואין איסור חל על איסור אבל אנן דקיי\"ל אין בגידין בנותן טעם ואיסור טומאה ליכא וא\"כ איכא איסור גיד ולא קיי\"ל כר' שמעון דדריש התם מקרא מי שגידו אסור ובשרו מותר אלא כר' יהודה דפליג עליה ולא דריש הכי דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י ואף דבהא דמחייב משום טומאה לא קיי\"ל כוותיה מ\"מ במאי דמחייב משום גיד קיי\"ל כוותיה. וי\"ל דהא מצינו דחכמים נמי פליגי עליה דר\"י וס\"ל כדרשא דר\"ש גבי אבר מן החי שאינו נוהג בטמאים מהאי טעמ�� מי שאברו אסור ובשרו מותר וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד.</b> הרב כ\"מ הביא שהרשב\"א בתשובה הקשה על רבינו דבגמרא פ' גיד הנשה מוכח דלמ\"ד אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו. ומאן דמחייב שתים על כרחך אית ליה יש בגידים בנותן טעם ורבינו פסק דאין בגידים בנותן טעם ופסק דמחייב ב' וקשיא דידיה אדידיה. ונראה דהך קושיא קשיא נמי אמאי דמחייב בגיד הנשה של נבילה וטריפה שתים דזה נמי אינו אלא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם דלדידיה הוי גיד בכלל נבילה אבל למ\"ד אין בגידים בנותן טעם אין הגיד בכלל נבילה דהכי מוכח בריש פ\"ב דפסחים דפריך אהא דמשני קסבר ר' אבוה כשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה הניחא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם וכו'. ועוד שהרי רבינו בעצמו כתב בסמוך גבי בהמה טמאה שאין הגידים בכלל הבשר. ולעיל בפ\"ד דין י\"ח כתב האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן הגידים ה\"ז פטור מפני שאינן ראויין לאכילה וא\"כ אמאי מחייב כאן בגיד הנשה של נבילה. ונ\"ל ליישב דעת רבינו ז\"ל והוא דאזיל לטעמיה שפסק לקמן בפרק זה דין י\"ד דגיד הנשה מותר בהנאה וכתבו הרב המגיד והכ\"מ דס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דלרוחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא דפסחים דקאמרה דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ\"ד דיש בהן בנותן טעם. אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' אם תמצי לומר אין בגידין בנותן טעם. ונראה דהיינו מטעמא דקאמר התם (דף כ\"ג ע\"ב) בסוף הסוגיא אליבא דר' יוסי הגלילי דס\"ל גיד הנשה מותר בהנאה מק\"ו דחלב ומה חלב דענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כל שכן ופי' התוס' דמק\"ו זה ילפינן דגיד הוי בכלל היתר נבילה וא\"כ אפי' את\"ל דאין בגידים בנותן טעם איכא למימר הכי. ולפ\"ז כיון דזכינו דגיד הוי בכלל היתר הנאה דנבילה בקרא דלגר תתננה. על כרחך דהוי בכלל לא תאכלו כל נבילה דקאי עליה ומשו\"ה שפיר דגיד הנשה דאיסורא מחייב עליה נמי משום נבילה אף שאין בו טעם:<br><b> ועפ\"ז </b> אתי שפיר נמי קושיית הרשב\"א דלפי שיטת רבינו דלקמן שכתבתי י\"ל דה\"נ הסוגיא דפ' גיד הנשה אזלא לפי הס\"ד דסוגיא דריש פ\"ב דפסחים דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ\"ד יש בגידים בנותן טעם. אבל לפי המסקנא דאית לן ק\"ו דגיד הנשה הוי בכלל נבילה ילפינן מיניה נמי לענין שארי איסורים דאכילתו חשובה כבשר דהא כיון דחזינן דגיד הנשה דטהורה הוי בכלל נבילה אלמא דלא מעטיה רחמנא מנבלתה כמו שמיעטה רחמנא שאר דברים שאינן ראויים לאכילה כדתניא בסוף פ' המקשה (דף ע\"ז ע\"ב) בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידים. וכיון דעל כרחך לא מיעטיה רחמנא אמרינן דהוי כבשר נמי גבי שארי דברים מיהו גיד הנשה דבהמה טמאה דקיי\"ל שאינו אסור משום גיד לא מצינו שיהא בכלל בשר דלא שייך גביה ק\"ו הנזכר הוצרך אינו חייב עליו נמי משום טמא כמו בכל הגידים שאינן ראויין לאכילה ונפק\"מ בכל זה נמי לדידן כגון לעניין הא דקיי\"ל ביו\"ד דאיסורין שאינן משם איסור אחד מבטלין זה את זה. ולפ\"ז בנבילה וטריפה מבטן אינו חל איסור נבילה וטריפה קודם שנוצר הגיד כמו בבהמה טמאה וכשנוצר הגיד הרי באין כאחד וחייב ב'. ולזה נראה שנתכוון רבינו בתחלת הפרק ודלא כהפרמ\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה.</b> וקשה דהיינ�� כדדריש ר' יוסי הגלילי בפרק כל שעה ור' עקיבא דריש התם לטהר מידי נבילה. ואילו בהלכות שאר אבות הטומאות מביא כר\"ע. גם קשה על דברי רבינו שנראה מדבריו דאיסור סחורה בכל איסורי דברי תורה. וכן דעת התוס' בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ג ע\"א). ולפ\"ז היכי מוכח התם דאי כל האיסורים שרי בהנאה לא איצטריך קרא להיתר הנאה הא מ\"מ איצטריך להיתר סחורה. וכן קשה לי בסוגיא דזבחים (דף ק\"ו ע\"ב) דהול\"ל מה לנבילה שאסורה בסחורה משא\"כ וכו'. ובעל נודע ביהודה בספרו דגול מרבבה ג\"כ הקשה על רבינו דהרי גם גבי נבילה כתיב או מכור ואפ\"ה אסרינן לסחורה ומוקמינן קרא בנזדמנו. ואי משום דגבי חלב כתיב לכל הא איצטריך לדרשא דר\"ע. ומש\"כ שהוציא בלשון הקדש וכה\"ג כתב בפני יהושע. ושם הקשה הלח\"מ דאמאי לא כתב פן תוקד אש. י\"ל על פי מ\"ש תוס' בחולין (דף קט\"ו) עיי\"ש ודו\"ק]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול וכו' וא\"צ לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת.</b> עיי' בלח\"מ שכתב לדעת רבינו דק\"ו זה אע\"ג דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא לא מהני ללקות עליו אי לאו משום דכתיב לא תבשל יתירא ובאם אינו ענין מוקמינן ליה לאכילה. דה\"נ גבי בת אתא לן קרא יתירא ערותך הנה. וקשיא לי על דבריו מהסוגיא דיבמות (דף ס\"ח) דחשיב גלוי מילתא בעלמא אזהרה חללה לכהן מק\"ו דגרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהן ופסק כן רבינו בריש פ' י\"ח מהל' איסורי ביאה. והרי התם משמע דליכא קרא יתירא לאסור לכהן נבעלה לפסול רק מדין ק\"ו ואפ\"ה חייב. אבל מה שיש להקשות לכאורה ממ\"ש רבינו בריש הלכות טומאת מת מצאתי ראיתי שהרגיש בזה בשו\"ת מוצל מאש סי' כ' ובס' צרור החיים אבל כבר תירצו בשו\"ת זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ב ע\"פ הסוגיא דנזיר (דף נ\"ד ע\"א):<br><b> לכך </b> נראה דכל היכא דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא מהני אפי' היכא דליכא קרא יתירא וה\"נ מהני ק\"ו דאכילה מבישול. והא דאיצטריך כלל קרא דלא תבשל לאיסור אכילה י\"ל דקושטא דלאו משום מלקות הוא אלא משום הא דאמרינן בפסחים (דף כ\"ה) וכתבו רבינו לקמן בפי\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המבשל בשר במי חלב וכו' או שבישל דם בחלב פטור וכו'.</b> מה שהקשה הלח\"מ דמנ\"ל לרבינו והרב המגיד דבדם הוא פטור אבל אסור לק\"מ דכיון דגבי הדדי תנו להו בבריתא דם ומי חלב מסתמא שוין המה וכיון דגבי מי חלב קי\"ל דאיסורא מיהא איכא כמו שהוכיחו התוס' התם ה\"נ גבי דם:<br><b> גם </b> מה שהקשה הלח\"מ דמנ\"ל לרבינו דהמבשל שליא בחלב איסורא מיהא איכא הא מסיק בפרק כל הבשר דלא איצטריך קרא למעוטי דפירשא בעלמא היא. לדידי לא קשיא ולא מידי דרבינו אזיל לטעמיה שכתב לעיל בפ\"ד ובפ\"ה דין י\"ג דשליא דנבילה וטריפה או של בהמה טמאה או שיצאה מקצתה אסורה דעל כרחך ס\"ל דלענין איסורא בעלמא לא אמרינן דהוי פירשא. ושם ביאר הרב המגיד טעמו מדסמכו בגמ' סוף פ' המקשה היתרא כשנמצאת בבהמה למקרא שכתוב כל בהמה תאכלו לרבות את השליא ואמרו שאם חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין ואין זה במה שהוא כפרש גמור. וא\"כ על כרחך דס\"ל לרבינו דלא אמרו בפ' כל הבשר דשליא הוי פירשא אלא לענין חיובא. אבל איסורא מיהא איכא:"
+            ],
+            [
+                "<b>המבשל שליא עור וגידין ועצמות ועיקרי קרניים וטלפים הרכים פטור.</b> בברייתא דפ' כל הבשר לא נקט אלא העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור. אבל יצא לו לרבינו מהא דתניא סוף פ' המקשה בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים וטלפים. ובריש פ' העור והרוטב מבואר דאפי' עיקרי קרנים וטלפים הרכים אין מטמאין טומאת נבילות. ופסקו רבינו בפ\"א מהל' אבות הטומאות דין ז'. ומשם למד רבינו דהוא הדין לעניין חיוב לא הוו כבשר וכמבואר מדברי רבינו והרב המגיד לעיל בפ\"ד דין י\"ח ע\"ש. ומ\"מ איסורא מיהא איכא ואפי' בעור וכמ\"ש שם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'.</b> עיין במזרחי סוף פרשת כי תשא שכתב שאם בלע האיסור הוה שלא כדרך הנאתן ופטור. ולא משמע הכי בסוגיא דכתובות (דף ל' ע\"ב) גבי הא דאמר כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה. והכי מוכח נמי מהא דאיתא בירושלמי הביאו התוס' סוף פ\"ק דקידושין דלא אכלו ישראל מצה בכניסתן לארץ משום איסור חדש דלא דחי עשה דמצה ללא תעשה דחדש ואי איתא דע\"י בליעה פטור ולא עביד איסורא דאורייתא כלל הו\"ל לקיים מ\"ע דמצה ע\"י בליעה דקיי\"ל בלע מצה יצא ואיסורא דחדש ליכא. ומיהו זה אינה ראיה ראי' לדעת הרי\"ף דס\"ל דבלע מצה לא יצא וטעמו משום דס\"ל דבעינן טעם מצה כדמסיק בברכות כמ\"ש. וכן אינה ראיה לפי מ\"ש לדעת הרמב\"ם דכל איסור שבתורה שאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מ\"מ איסור תורה איכא]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים וכו' או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה.</b> וכתב עליו הראב\"ד וז\"ל א\"א כיון דקיי\"ל כר' אליעזר וכרבי שמעון בן גמליאל יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו ע\"כ. וכתב הכ\"מ דזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתניתין וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפ\"ז גבי נתערב יין ביין תקנתא דר\"א ורשב\"ג ממילא משמע דהוא הדין להני דמאי שנא עכ\"ל. ודבריו תמוהין דודאי איכא לחלק בין דברים החשובים שאינן בטלין ליין נסך כמ\"ש הר\"ש בפ\"ג דערלה והתוס' והרא\"ש בריש פ\"ג דע\"א ושם הביאם בשם הירושלמי דתקנתא דרשב\"ג דאמר ימכר חוץ מדמי איסור שבו לא מהני אלא ביין נסך ולא בשארי דברים דאיכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל (ומיהו כשחותך ועושה בעניין שלא יקנה ישראל ממנו שרי בכל איסור כמ\"ש הש\"ך בסי' קמ\"ב) ותקנתא דר\"א להוליך לים המלח כתב דשמא לא מהני אלא בע\"א שתופסת דמיה אע\"פ שאינה ניתרת בכך מחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח עד כאן וכ\"כ הרא\"ש וא\"כ אפשר דרבינו נמי הכי ס\"ל. ומיהו בע\"א גופה מחמיר רבינו פ\"י מהלכות ע\"א ועיי\"ש בלח\"מ. ועיי' ש\"ך ריש סי' ק\"י וחק יעקב ריש סי' תמ\"ז. ושוב מצאתי שהשיגו ברכת הזבח מדברי תוס' בזבחים (דף ע\"ב). ודברי הר\"ש לא הזכיר]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,203 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וכו' שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה.</b> הרב המגיד והלח\"מ פירשו דכוונת רבינו הוא דמצות עשה דבדיקת סימנין הוא מפני מ\"ע דאכילה שנאמר בה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומחמת איסור אכילה הוא צורך הבדיקה. ולבבי לא כן ידמה שיהא כאן כוונת רבינו כן דא\"כ לא הו\"ל להביא כלל קרא דוהבדלתם רק קרא דאותה תאכלו וכן הוקשה להרב לח\"מ בעצמו ונדחק בזה הרבה. ועוד דעל זה תקשי מה שהקשה הראב\"ד בהשגותיו על מניין המצות שכתב רבינו שם מ\"ע לבדוק בסימני בהמה ועוף וז\"ל א\"א כל לבדוק אין לו טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה ופי' שם בכס\"מ דכוונתו שאין זו מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר רשאי אלא הוה לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול טמאה אלא טהורה. ומה שתירץ שם הכס\"מ דמ\"מ הוא עשה למי שירצה לאכול בשר שיבדוק הוא נגד דברי עצמו שכתב בכס\"מ בפי\"א מהל' ברכות דנטילת ידים ושחיטה הוי דבר הרשות משום דאפשר לו שלא לאכול. גם מ\"ש כאן הרה\"מ דמ\"ע על מניעת האסורות הוא כמניעה ממלאכה בימים המקודשים. אין הנדון דומה לראיה דמניעת מלאכה בימים המקודשים נאמר בלשון צווי בשבת וביום השביעי תשבות וביום הכפורים וביו\"ט נאמר שבתון לצווי כמ\"ש רבינו בספר זמנים אבל קרא דאותה תאכלו שלא נאמר בלשון צווי אלא בלשון איסור והיתר אין לחשבו למ\"ע כמ\"ש הראב\"ד. על כן נראה בכוונת רבינו דכאן דמ\"ע של בדיקת הסימנין הוא לאו משום עשה דמניעת אכילה מקרא דאותה תאכלו. אלא העשה הוא מקרא דוהבדלתם שמביא כאן שהוא נאמר בלשון צווי שמצוה לידע סימנין המבדילין. וכה\"ג כתב הרא\"ש בריש כתובות הבאתיו בריש הלכות שחיטה ונסתלקה השגת הראב\"ד:<br><b> אלא </b> דצריך להבין דאיך מנה רבינו בריש הלכות מקואות מצות טבילת כל טמא. והרי כתב בספר המצות מצוה ק\"ט שאין בה חיוב אם לא ירצה לטהר ולכנס למקדש זמן רב הרשות בידו והמצוה היא הדין שמי שירצה לטהר מטומאה לא ישלם זה אלא בטבילה במים וכן הוא בהגה\"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סי' קכ\"ד. ונראה דשאני התם דמ\"מ משכחת לה זמן שמחוייב לטהר כגון ברגל כמ\"ש בסוף הלכות טומאת אוכלין או שצריך להביא קרבן ולאכלו. ודמי לערובי תחומין דחשיב מצוה משום דמערב לדבר מצוה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות אסורה באכילה.</b> הקשה הכ\"מ כיון דקיי\"ל כרב דבריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה לא הו\"ל לכתוב או שילדה. ויש להביא סעד לדעת רבינו דבתוספתא פ\"ג דחולין תני יש מן עוברין שהן פסולין בן ד' לדקה ובן ח' לגסה מצאו לו ב' גבין וב' שדראות הואיל ואין כיוצא בה להתקיים פסול משמע דבילדה ויצא לאויר העולם איירי דומיא דבן ד' לדקה וח' לגסה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר וכו' שהן בלא תעשה ואע\"פ שיש בהן סימן אחד וכל שכן שאר בהמה טמאה וכו'.</b> עיין במל\"מ שכתב בשם רבינו בספר המצוות דמה שלוקה על אכילת בהמה שיש לה שני סימני טומאה אף שהוא בא מק\"ו דבהמה טמאה שאין לה אלא סימן אחד דק\"ו זה הוא גלוי מילתא בעלמא דומיא דבתו מאנוסתו. בספר מנחת אהרן תמה על זה דהא לא דמי לבתו מאנוסתו דאתיא מק\"ו דבת בתו דקורבה דבת בתו מקורבה דבתו קאתיא ואי אפשר לבת בתו בלא בתו משו\"ה חשיב לה גלוי מילתא בעלמא אבל הכא בהמה טמאה שיש לה סימן אחד לא אתיא מכחה דבהמה שיש לה שני סימני טומאה לא חשיבא גילוי מילתא. ולק\"מ דהא אפי' בכה\"ג חשיב גלוי מילתא בפ\"ק דתמורה גבי תמורת טוב ברע דאתי מדינא דרע בטוב והרי רע בטוב אינו בא מכחו דטוב ברע ואפ\"ה חשיב ליה גלוי מילתא משום דבכללו הוא ועדיף מיניה. וא\"כ ה\"נ בהמה שיש לה ב' סימני טומאה היא בכלל בהמה שיש לה סימן אחד ועדיפא מינה חשיבה גלוי מלתא אע\"ג דלאו מכחה היא באה. והא דאיצטריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו כבר תירצו התוס' בפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) ובפ\"ז דסנהדרין (דף י\"ג ע\"ב) דהתם לישנא דקרא משמע דמיירי בבת אביו שלא בת אמו דוקא עיי\"ש:<br><b> ומה </b> שכתב בשאגת אריה סי' פ' וכבר הקדימו במל\"מ שכתב להוכיח מדברי התוס' דסוף פ' כל שעה שחולקין על כל זה שכתב הרב המגיד לדעת רבינו שכל הנאסר בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלו לבוא מק\"ו. וכבר נתבאר בחידושי שם בספרי משכיל לאיתן שאין מדברי התוס' הנזכרים סתירה כלל לדברי רבינו:<br><b> [גם </b> מ\"ש השאגת אריה שם להוכיח כלל זה שכתב הרב המגיד דהיכא דאיכא עשה מזהירין מן הדין מסוגיא דפ\"ק דביצה דקאמר אליבא דבית שמאי ולכתוב רחמנא חמץ ולא ליבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חימוצו קשה וכו' ואע\"ג דהוי אזהרה מן הדין אלא על כרחך משום דאיכא התם עשה דתשביתו מהני אזהרה מן הדין ואין זה מוכרח די\"ל כמ\"ש הפני יהושע שם והובא בספר שעה\"מ דהתם לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא:<br><b> והנה </b> ראיתי בספר שער המלך שכתב בשם הרא\"ם וס' מוצל מאש דדוקא בלאו הבא מכלל עשה אמרינן הכי ולא בעשה וכ\"כ השאגת אריה. ובזה י\"ל מ\"ש הצל\"ח בפסחים (דף כ\"ד) אלא שמ\"ש השעה\"מ להוכיח כן מסוגיא דפרק יוה\"כ דאיצטריך ליה למילף אזהרה לענוי ולא סגי ליה בק\"ו דמלאכה אע\"ג דאיכא עשה דועניתם י\"ל דשאני התם דבעי אזהרה משום קרבן והתם בעינן דוקא לא תעשה גמור דילפינן מדכתיב אשר לא תעשינה כמ\"ש רבינו בריש הלכות שגגות. וכ\"ש לרבי דבעי דומיא דאחות אשה כמ\"ש תוס' ביבמות ושלהי יומא ובהכי נסתלק מה שהקשה על דברי הרב המגיד מסוגיא דריש פי\"ג דזבחים גבי הא דבעי למילף אזהרת שחוטי חוץ מק\"ו ופריך וכי מזהירין מן הדין והתם איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב שם תעשה דמשמע נמי שחיטה ובמ\"ש אתי שפיר:<br><b> ומה </b> שהקשה עוד על הרב המגיד מסוגיא דמכות י\"ל דשאני התם דלאו ק\"ו גמור הוא כדאמר התם דאיכא נמי חומר במלמד שאין בלמד. ועוד י\"ל דהתם הוי עשה שאינו שוה בכל דובאת שמה והבאת שמה לא שייך בנשים למ\"ד שפטורין מראיה ושמחה וכן בערל ובטמא לכו\"ע כמ\"ש רבינו בהל' חגיגה שפטורין אף משמחה וא\"כ לא שייך בהו עשה זו כדמוכח מדברי תוס' בפ\"ק דר\"ה (דף ו' ע\"ב). ומיהו בטורי אבן פ\"ב דחגיגה משמע דגם בעשה שהזמן גרמא מהני ללאו הבא מכלל עשה ללקות אף הנשים. ומ\"מ י\"ל דשאני התם דעשה דובאת ליכא כלל בנשים ואינה מאלמת כח הלאו כלל משא\"כ עשה שהזמן גרמא מאלמת כח לאו דאיכא בהדה כמ\"ש תוס' בקידושין ועוד דאיכא מ\"ד דאם איכא ל\"ת מצווה נמי בעשה שהזמן גרמא משא\"כ בההיא דמכות:<br><b> ולפ\"ז </b> י\"ל הא דהקשה בס' זרע ברוך ובס' עומר מן ומ\"כ ע\"ד רבינו מפ\"ק דמנחות דפריך למה לי מן הבקר להוציא הטריפה שפסולה לקרבן והלא דין הוא ודילמא איצטריך שאין עונשין מן הדין וכשיש לאו הבא מכלל עשה עונ��ין. ולפי מ\"ש י\"ל דהשתא נמי ל\"מ מן ההקדש ללקות כהן המקריב ועיי' מ\"ש בזה בהלכות איסורי מזבח]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין וכו' אסור באכילה מן התורה שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה והוא הדין לכל הדברים.</b> נראה דכוונת רבינו בזה הוא לתרץ מה שהקשו התוס' בפ' אלו טריפות דלמה לו קרא דבת היענה לאסור ביצתה הא קיי\"ל שכל היוצא מן הטמא טמא. ולפי דברי רבינו דכאן לק\"מ דהא קושטא דההיא שכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה גופיה הוא דנפקא לן:<br><b> גם </b> מה שהקשה בס' חוות דעת ביו\"ד סי' פ\"א אהא דפריך פ\"ק דבכורות דלמה לי קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא מהטמאים נפקא ואמאי לא פריך מקרא דמיניה נפקא כל היוצא מן הטמא טמא. לק\"מ לפי דברי רבינו דכאן דכל היוצא מטמא טמא מקרא דבת היענה נפקא והוא מימרא דאמורא בפ' אלו טריפות לכך ניחא ליה טפי למיפרך טפי מברייתא דהטמאין. ועוד דניחא ליה למיפרך מקרא דהטמאין דכתיב בבהמה טפי מקרא דכל היוצא דכתיב בעוף. גם מה שהקשה שם בס' חוות דעת דל\"ל קרא בפ\"ק דבכורות לאסור פרה הנולד מן הגמל תיפוק ליה מההיא דכל היוצא מטמא טמא. נתיישב בתוך דברי רבינו שכתב דכל היוצא מטמא נפקא מביצת היענה בהוא הדין לכל הדברים הדומין לביצה. ולפ\"ז אפשר דפרה הנולד מן הגמל לא דמי לביצת היענה דשאני התם שיש לפרה חיות בפני עצמה והו\"א שלא תיאסר. ומשו\"ה איצטריך קרא לאסור:<br><b> ועפ\"ז </b> אתי שפיר ג\"כ מה שהקשה שם דאמאי אמרינן דציר דגים אינו אסור מן התורה דליתסר משום שכל היוצא מטמא טמא. ולק\"מ דהא לא ילפינן אלא מביצת היענה לכל הדברים הדומין לביצה וא\"כ ליכא למילף מינה ציר דגים טמאין שאינו דומה לביצה שאינו אלא זיעה בעלמא כדאמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ט). [אבל היוצא ע\"י כיבוש ובישול דאז יוצא עיקר הלחלוחית שלהן קושטא דאסור מדאורייתא כמ\"ש הש\"ך בסי' ק\"ז וכן משמע מדברי התוס' דע\"א (דף מ') וכמ\"ש הפמ\"ג. ובהכי אתי שפיר הא דאיתא בתורת כהנים דדריש נמי גבי דגים קרא דשקץ לאסור צירן דהיינו היוצא ע\"י כבוש ובישול וא\"צ לדחוק ולומר דאינו אלא אסמכתא וכמ\"ש הרא\"ש פ' אין מעמידין (סימן מב)]. וכל מ\"ש שם בס' הנזכר נסתר ע\"פ דברי רבינו כאן. ונראה דשלא בהשגחה בדברי רבינו כתב כן ועיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל שלא שהה ח' ימים ה\"ז כנפל ולא היו לוקין עליו.</b> ופי' הרב המגיד משום שאין לוקין על הספק ומשמע דבאכילה מיהא אסור מן התורה וכ\"כ הב\"ח. והקשה בס' בינת אדם דאמאי לא נזיל בתר רוב ולדות שאינן נפלים. ובהל' בכורות כתבתי ליישב ע\"פ מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא דגבי נפל איכא חזקה לאיסור דבהמה בחייה בחזקת איסור שאינה זבוחה. ואמרינן סמוך מיעוט נפלים לחזקת איסור שאינה זבוחה ואיתרע לה רוב שאין נפלים מן התורה כיון דהמיעוט מצוי. ובסברת הנוב\"י אתי שפיר מ\"ש ביו\"ד סוף סי' ט\"ו דאין נאמן במסיח לפי תומו לומר שהן בני ח' יום. והקשה בס' כרתי ופלתי הא איכא רוב להתיר ואמאי אין נאמן ולפי מ\"ש אתי שפיר דהא איכא חזקה לאיסור עם מיעוט המצוי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן השליא שלהן אע\"פ שהוא אסור ה\"ז פטור.</b> מכאן קשה על הש\"ך שכתב ביו\"ד סי' פ\"א דשליא של כל בהמות טמאות מותרות וכן הקשה המנחת יעקב ובפר\"ח הביא ראיה דחשיבא אוכל מסוף פ' המקשה. ויותר יש לתמוה על הש\"ך שנראה כסותר דברי עצמו שכתב בסי' פ\"ז סי' ז' על מ\"ש השו\"ע שם המבשל שליא או עור בחלב פטור דאיסורא מיהא איכא אלמא דלעניין איסורא לא אמר דהוי כפירשא אלא חשיב בשר וכיון דחשיב בשר לענין איסור בבשר בחלב הוא הדין לעניין איסור נבילה וטריפה וטמאה:<br><b> ועיי' </b> בספר כרתי ופלתי דמסיק דבשליא דכל בהמה טמאה דעת הטור להתיר דלאו בשר היא אבל דטהורה אסורה משום אבר מן החי לכו\"ע כשיצא מקצתה דחשיבא אוכל וכל היוצא מהחי אסור אע\"ג דלאו בשר הוא כמו חלב וביצים משא\"כ בטמאה ליכא איסור דאבר מן החי רק משום בשר והיא לא חשיבה בשר. אבל התערובות של טעמה אינה נותן טעם לאסור כפירשא אף דטהורה ע\"כ. אך מדברי רבינו דפ\"ט והובא בסי' פ\"ז משמע דאוסר אף תערובות משום בשר בחלב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נודע שהוא פטור מסקילה וכו' כגון שהוזמו עדים יצא וירעה בעדר.</b> לא כתבו מקור לדין זה. והוא מבואר במשנה דפ\"ו דכריתות שור הנסקל אם עד שלא נסקל נודע שלא הרג יצא וירעה בעדר ואם משנסקל נודע מותר בהנאה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד אבר שאין בו עצם כגון הטחול והכוליא בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו ה\"ז אסור משום אבר מן החי.</b> והראב\"ד חולק על זה דמאי שנא זה מן בשר מן החי שאין בו אלא משום טריפה. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דריש פ' המקשה (דף ס\"ט) דקאמר וכל בהמה לרבות את הולד הנמצא בבהמה ופריך אי הכי אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי אלמה תנן חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. ומשני אמר קרא אותה שלימה ולא חסירה. ואי איתא דאיסור דחתך מן הטחול ומן הכליות הוא משום בשר מן החי שאיסורו משום טריפה לא ס\"ד דלשתריא בשחיטת הבהמה דהא קיי\"ל דטריפה אין לה היתר. אלא ש\"מ מדפריך דלשתרי ואיצטריך קרא לאוסרה על כרחך דאיסורא דחותך מן הטחול וכליות הוא משום אבר מן החי שיש תקנה לאיסורו בשחיטה. אלמא דאפי' חתך מקצת מאבר שאין בו עצם אסור משום אבר מן החי ולא משום טריפה. ואף שלעניין טומאה ס\"ל לר\"ע ורבי בפ' העור והרוטב דהוי כבשר וכן פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות היינו משום דממעט מקרא:<br><b> ודע </b> שיש נפקותא בזה נמי בזמן הזה כמ\"ש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ב ומיהו לגבי בן נח אין נפק\"מ לפי דעת רבינו בהלכות מלכים (פ\"ט הי\"א) דגם בשר מן החי אסור לדידיה משום אבר מן החי. וא\"כ אפשר דאיצטריך קרא משום בן נח וראיתי להכרתי ופלתי שכתב דלא פליג הראב\"ד רק לעניין מלקות בזמן הבית אבל מודה שאסור מן התורה משום אבר מן החי. אלא שלא היו חייבין על חצי אבר משום אבר כמו בחצי שיעור ולפי דבריו אין ראיה מפרק המקשה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל אסור ואין חייב עליו.</b> משמע דאסור מדאורייתא קאמר. וכ\"כ הרב המגיד לקמן דין י\"א שכך היא דעת רבינו ודלא כהמפרשים שפירשו דאין בהן אלא מצות פרישה מדרבנן. והש\"ך ביו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק ט' כתב כאותן המפרשים והפמ\"ג הניח בצ\"ע לדינא מאחר דרבינו סובר דהוה דין תורה אסור להושיטו וכן פסק בס' לבושי שרד דאבר המדולדל שאינו מעורה בגידין כלל אלא מחובר במקצת אסור מדאורייתא ונראה שכן עיקר. ויש לי להביא ראיה לזה דאמר בסוף פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ט ע\"א) דאבר ובשר המדולדלין בבהמה אינן מטמאין טומאת אוכלין לר' שמעון דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים (ועיי' פירש\"י ורע\"ב) אינו קרוי אוכל ואינו מטמא. ואי איתא דאבר ובשר המדולדלין אין בהן אלא איסור דרבנן ואף אי נימא דמדרבנן אסור ג\"כ לבן נח כמ\"ש הכרתי ופלתי תיקשה דאמאי אינו מטמא משום שאינו יכול להאכילו לאחרים מדרבנן. וכה\"ג כתבו תוס' בב\"ק (ע\"ז ע\"ב) דאם מדאורייתא ראוי להאכילו מטמא טומאת אוכלין. וכן נראה דהיאך מצי אתיא איסור מדולדל דרבנן ומפקיע טומאת אוכלין דאורייתא דכה\"ג אמר בנדה (דף מ\"ו) דמדומע חייב בחלה משום דלא אתו דמוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא. וכה\"ג איתא בנזיר (דף כ\"ט) ומנחות (דף ל\"ט ע\"ב). אלא ש\"מ דאיסור מדולדל הוי דאורייתא ואף להאכילו לאחרים. והכי איתא בתוספתא מסכת ע\"ז דאבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה אסור להושיטו. והביאה ג\"כ הרב פר\"ח ביו\"ד בסי' ס\"ב. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת אמונת שמואל סי' י\"ד דלגבי בן נח ליכא איסור כלל עד שיפול לגמרי מחיים. ומיהו היינו דוקא בשאינה מעורה כלל בגידין. אבל כשהוא מעורה קצת בגידין אינו אסור אלא מדרבנן. וכמ\"ש בס' לבושי שרד:<br><b> ובהכי </b> אתי שפיר דלא תקשי אהדדי דברי הפר\"ח דסי' ס\"ב הנזכר למ\"ש בסי' נ\"ה דאבר המדולדל וכו' ואף לישראל אינו אלא מדרבנן. ובס' חגורת שמואל כתב דפסקיו סותרין זה את זה ולפי מ\"ש אתי שפיר דבסי' נ\"ה איירי בנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו אבל מ\"מ הוא מעורה בגידין קצת ולכך אינו אלא מדרבנן:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עצם שנשבר אם היה הבשר או העור חופה רוב וכו' ה\"ז מותר.</b> וכתב על זה המל\"מ בשם תשובת הרשב\"א דדוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי. ויש להקשות על הרב המל\"מ כמו שהקשה הש\"ך ביו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק י\"ג על הרב בהג\"ה שם שהעתיק דברי הרשב\"א להלכה דהרשב\"א לטעמיה אזיל דמתיר ביצים שנתלשו אבל רבינו הא לא ס\"ל הכי כמ\"ש בדין ז' שמט אבר וכו' אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מן החי. וא\"כ לא הו\"ל להמל\"מ להעתיק דברי הרשב\"א על דברי רבינו כאילו הם שפה אחת ודברים אחדים וכבר נראה בעליל שזה אינו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם בישל הלב ולא קרעו וכו' אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם.</b> כתב הרב המגיד יש מי שכתב דוקא כשאכלו קודם בישול אבל לאחר בישול לא דדם שבישלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות ולא נתבאר זה בדברי רבינו. ויש להקשות שהרי נתבאר זה ממ\"ש רבינו לקמן בפ\"ט דין ו' דהמבשל דם בחלב לא היו לוקין על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע דלוקין מיהא משום אכילת דם ואע\"פ שבישלו וכמ\"ש הב\"י והש\"ך ביו\"ד סי' פ\"ז. וכן הוא דעת רש\"י בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"ט דף ק\"כ). ומה שהקשו התוס' על זה מהסוגיא דמנחות י\"ל שסמך עצמו על הברייתא דתניא התם (דף ק\"כ) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וס\"ל דהיינו הקפה באור וכמו שפירש\"י דהוי דומיא דחלב דאיירי שהמחהו באור דאי בחמה חי הוא ופטור עליה כדאמרינן בפסחים (דף כ\"ד) דאוכל חלב חי פטור וכבר הרגישו התוס' התם ונדחקו התם דלצדדים קתני ועיי' בספר בינת אדם ונראה דאישתמיטתיה דברי התוס' דפסחים שזכרתי אבל רבינו ורש\"י ז\"ל לא ס\"ל לומר כן ועל כרחך ס\"ל דסוגיא דמנחות אתיא דלא כהילכתא וכמ\"ש ב\"י. ובחנם כתב הפר\"ח סי' ס\"ט שאינו יודע למה דחו הסוגיא ד��נחות מהלכתא והוא מחמת הסוגיא הנ\"ל ועיי' בכרתי ופלתי שהאריך ליישב דעת רבינו ורש\"י מקושיית התוס' גם הביא ראיה לדבריהם מ\"מ רוב הפוסקים מקילין בזה:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' ה\"ז מותרת לבשל.</b> מה שהקשה הכ\"מ דאמאי לא כתב רבינו חתיכת שתי וערב כדאמרינן בגמ' י\"ל דכוונת רבינו הוא שחתכה לשנים וכמו שפירשו התוס' בפסחים (דף ע\"ד) הא דתניא חתכו ונתנו ע\"ג גחלים דהיינו שחתכו לגמרי. ובכה\"ג א\"צ שתי וערב כמ\"ש בהג\"ה ביו\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבשר יוצא מידי דמו אא\"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה.</b> כתב בהגהות מיימוני וז\"ל ואם כותי או עבד (בזמן הבית) שם בשר בקדירה ולא ראה אם הדיחו או לאו יש להתיר אם יודעים מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס. משמע דאפילו אינו עבדו של ישראל דינא הכי. וכן המרדכי בפ' כל הבשר סי' תשכ\"ו לא כתב אלא ואם כותי שם בשר וכו'. וכ\"מ בהגהות מיימוני פ\"ב מהלכות תפלין ובארחות חיים סי' ל\"ב. ומכאן קשה אמה שכתב הפמ\"ג בשפתי דעת סי' ס\"ט ס\"ק מ\"ב דמ\"ש הטור והמחבר שם כותי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה וכו' דוקא הוא לומר דבעבדו ושפחתו הוא דשייך מירתת וזה אינו לדעת הפוסקים הנזכרים וכן משמע מסתימת הגמרא והפוסקים בפ\"ק דחולין גבי בדיקת סכין דכותי וגבי אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע\"פ שהוא יוצא ונכנס מותר דאפילו בכותי שאינו עבדו מהני יוצא ונכנס. וגדולה מזו כתבו התוס' פ\"ק דע\"א (דף י\"ב) דאפי' ישראל וכותי אכסנאים שאין מכירים זה את זה שייך מירתת כשישראל יוצא ונכנס. והובא בש\"ך סי' קי\"ח. ומה שהעיד הפמ\"ג כן בשם הש\"ך שכן כתב בשם אפי רברבי. נוסחא משובשת נזדמנה לו בש\"ך והעיקר הוא שכן צ\"ל דבעבדו ושפחתו שייך מירתת לעולם. וכמו שהעתיק בספר לחם הפנים ור\"ל דבעבדו ושפחתו שהיו קנויות לישראל שייך מירתת לעולם אפי' בלא יוצא ונכנס אבל ודאי דביוצא ונכנס שייך מירתת לעולם. ושוב ראיתי בס' הנדפס מחדש הנקרא חות דעת שהרגיש מההיא דחולין ונדחק לחלק בזה עיי\"ש. אבל אכתי אפי' לפי דבריו תקשי ממ\"ש התוס' בפ\"ק דע\"א גבי ישראל וכותי ששפתו ב' קדירות דלא מיתפס כגנב דיכול לומר להגיס תבשילך נתכוונתי ואפ\"ה אמרינן דמירתת ואפי' באכסנאים משום דחזי ליה ותבע ליה בדינא. וא\"כ ה\"נ שייך מירתת מהאי טעמא:<br><b> ובנידון </b> אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה הבשר. עיי' מ\"ש בפ\"ו מהלכות ברכות שהבאתי שם ראיה לדעת הט\"ז שכתב ביו\"ד סי' ס\"ט ובאו\"ח סי' ת\"ט דיש להתיר. מטעם דרוב מולחין תחילה. דבזה נתיישבה קושיית המל\"מ בפ\"ד דבכורות שהניח בצ\"ע אההיא דתנן ספק נטל ידיו טהורות מההיא דאו\"ח בסי' הנזכר וכמו שכתבתי שם בס\"ד. ומינה דבכל ספק איסור דרבנן אף שהיה לו חזקת איסור והספק הוא במעשה נמי אזלינן לקולא כל שיש רוב העושין המעשה של היתר. וכן בלא רוב כשהספק אינו במעשה אזלינן לקולא בספק איסור דרבנן אף שאיתחזק איסור כמ\"ש המל\"מ בהלכות בכורות והמנחת יעקב. והרב בס' אבן העזר פ\"ב דשבת לדעת רבינו שמתיר בספק טבל ולא ס\"ל כהרשב\"א שמביא הש\"ך ביו\"ד סי' ק\"י. ודלא כמ\"ש בספר כרתי ופלתי והחזיק אחריו ספר ע\"י בשו\"ת סי' כ' דבאיסור אכילה רבינו נמי מודה להרשב\"א דאזלינן לחומרא רק בספק טומאה דרבנן פסק להקל. דמניין לנו לחלק בכך דמה שהביא ראיה ממ\"ש רבינו פ\"ו מהלכות ערובין דאזיל לחומרא בספק טומאה בתרומה בזמן הזה דרבנן אישתמיטתיה מ\"ש המל\"מ פ\"ז דתרומות דשאני ��רומה בזה\"ז משאר איסורי דרבנן לעניין ספק:<br><b> גם </b> דברי הצל\"ח בחידושיו לברכות אינו מובן בזה כמ\"ש בהל' תפלה. ומה שהביא ראיה בספר ב\"א מהא דאמר בערובין (דף ל\"ב) בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ותיפו\"ל דהוי ספק דרבנן אלא על כרחך איתחזק איסורא אסור. אשתמיטתיה שכבר הרגיש בזה המל\"מ בהל' בכורות ותירצו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דגים ועופות שמלחן זה עם זה אף בכלי מנוקב אסור.</b> הרב כס\"מ בסוף פ' ט\"ו מהלכות אלו נסתפק בדעת רבינו אי ס\"ל דאסור כל הדגים כמ\"ש שם גבי בשר נבילה מלוח שנבלל עמו בשר שחוטה או אפשר דגבי דם לא אסר כולו דמשריק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר יותר מכדי קליפה. ולי נראה דמדכתב רבינו אפי' בכלי מנוקב הדגים אסורים דמשמע דכל שכן בכלי שאינו מנוקב ש\"מ דכל הדגים אסורים קאמר דומיא דכלי שאינו מנוקב דהתם דודאי כולן אסורים דלא שייך התם משריק שריק. דאי איתא דבכלי מנוקב אין אסורים אלא כדי קליפה לא הו\"ל למימר הכי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל כזית חלב במזיד חייב כרת וכו' שנאמר כל חלב שור וכשב ועז וגו' בין שאכל מחלב שחוטה בין שאכל מחלב נבילה וטריפה שלהן.</b> פירש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ד דקמ\"ל דאתי איסור חלב וחייל על איסור נבילה וטריפה דקדים כגון שנוצרה כך מבטן ומשכחת לה טריפה ביותרת ונבילה שיש לה ב' ושטין או שניקב. דאילו לומר דאיסור נבילה וטריפה חל על איסור חלב דקדים הוא מבואר בדברי רבינו בדין ב'. וכתב דהטעם דחל חלב על איסור נבילה וטריפה הוא משום דילפינן מקרא:"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב וכו' מתוך שניתוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב.</b> הלח\"מ תמה על הרב המגיד שפירש דהוי איסור מוסיף דהא לא הוו מוסיף רק כשניתוסף איסור בגוף החתיכה לגבי דבר שהיה מותר מתחילה. וכן תמה הפר\"ח ביו\"ד סי' ס\"ד. ובאמת לק\"מ דהא ה\"נ כשנתנבלה או נטרפה ניתוסף האיסור ג\"כ על החלב לגבי גבוה שהיה מותר מתחילה. ולא דמי לגיד נבילה וטריפה דלא הוי מוסיף רק כולל כמבואר מדברי רבינו בפ\"ח דהתם הגיד מתחילה נמי היה אסור לגבוה כמ\"ש רבינו בפ\"ו מהל' מעשה הקרבנות. ודברים הללו מתבאר להדיא מדברי התוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק\"א ע\"א) ובזבחים (דף ע' ע\"א):<br><b> ומה </b> שהקשה הפמ\"ג ביו\"ד שם דהתינח חלב נבילה וטריפה דתמימים אבל דבעלי מומין מאי איכא למימר דלהוי מוסיף כבר הקדימו בספר מחנה ראובן. אבל לי נראה דלק\"מ דאיכא למימר כיון דשם איסור זה דחלב נבילה בעלמא הוי מוסיף לעולם חייל מטעם זה דכה\"ג אמר בקידושין (דף ע\"ז) גבי הא דתניא דאיסור זונה חל על איסור חללה אע\"ג דאינו מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל פרש\"י כשזינתה תחת בעלה ואע\"ג דהאי זנות לאו תחת בעלה הואי מיהו שם זנות אשכחן איסור מוסיף בעלמא ע\"כ. וה\"נ דכוותה:"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הבהמה ומצא בה שליל וכו' אם שלמו לו חדשיו ומצאו חי וכו' חלבו אסור.</b> על מ\"ש הרב המגיד בתחילת דבריו דטעמו של רבינו הוא דפסק כסתמא דמתני' דפ' המקשה ופ' גיד הנשה וכו' יש להקשות דתקשי לפ\"ז קושיית הפר\"ח סי' ס\"ד מהסוגיא דריש פ' המקשה ועל כן אי אפשר לומר כן וכמ\"ש הבכור שור בחידושיו ריש פ' גיד הנשה. אלא דהעיקר מ\"ש הרה\"מ בסוף דבריו דטעמו של רבינו הוא מהא דר' יוחנן דאמר גבי תלש חלב מבן ט' חי דחייב דחדשים גרמי וס\"ל דהוא הדין לנשחטה אמו. וכ\"כ הרא\"ש. והש\"ך בספרו הארוך הביא ראי' לשיטת רבינו דנסתלקה בזה תמיהת התוס' ריש פ' גיד הנשה ד\"ה והא. ועיין בספר כרתי ופלתי בסי' הנזכר שיישב קושיית הפר\"ח. וגם הביא ראיה לדעת רבינו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפי' בנבילות וטריפות שלהן.</b> כתב הרב המגיד מבואר בגמ' כמו שאזכור למטה. נראה שהבין בכוונת רבינו דכאן שבא לומר דאיסור גיד נוהג בנבילה וטריפה שבאה לאחר שנולדה דבהכי איירי בגמ' שהזכיר למטה. וקשה דא\"כ אמאי איכפל רבינו להשמיענו זה בכאן הא זה מבואר מדבריו למטה בדין ו':<br><b> [אלא </b> נראה דהמכוון הוא בדברי רבינו דכאן דבא לומר דאיסור גיד חל על איסור נבילה וטריפה דקדם כגון שנוצרה כך דאיסור גיד אינו חל מיד כשנוצר שאינו על הכף וכדמוכח בגמ' פ' גיד הנשה גבי מוקדשין וגבי טמאה דאיסור גיד בא לבסוף וקמ\"ל דאפ\"ה נוהג. וכה\"ג פי' הפמ\"ג דברי רבינו שכתב ריש פ\"ז גבי חלב וכמ\"ש שם. ואע\"ג דהתם הוי מגזירת הכתוב אבל הכא אמאי ליחול גיד אנבילה וטריפה הא אינו לא כולל ולא מוסיף. י\"ל דהיינו טעמא דכיון דקיי\"ל אין בגידין בנותן טעם לא היה בגיד איסור נבילה וטריפה מקודם משו\"ה מצי אתי איסור גיד לבסוף כשנוצר על הכף דהכי מוכח בגמ' דלמ\"ד אין בגידין בנותן טעם נוהג איסור במוקדשין ולא הוה איסור חל על איסור מהאי טעמא. וכן בטמאה היה נוהג אי לאו דגלי קרא דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאת זו שגידו ובשרו אסור. וא\"כ בטריפה מבטן אמאי לא לנהוג הא ליכא משום דאין איסור חל על איסור. ואי משום דבעינן שיהא גידו אסור ובשרו מותר וממעטינן מי שגידו ובשרו אסור היינו דוקא טמאה דמינו אסור משא\"כ טריפה דמינו מותר לא ממעטינן. דכה\"ג כתבו התוס' התם (דף ק\"ג) גבי אבר מן החי דדרשינן נמי הכי לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכו' ולא ממעטינן אלא טמאה ולא טריפה. וכמו שמבואר בדברי רבינו לעיל בפ\"ה עיי\"ש. וא\"כ ה\"נ ליכא למעוטי טריפה מהאי טעמא. וכל זה דלא כמ\"ש הפמ\"ג ביו\"ד סי' ס\"ה דאיסור גיד אינו נוהג בטריפה מבטן דאיסור גיד בא לאחר מכן ואין איסור חל על איסור. וכבר נתבאר דליתא. ונפק\"מ לדידן דגיד הוי בריה ולא בטיל. מיהו לפי מ\"ש בסמוך דאיסור נבילה וטריפה איכא בגיד אף למאי דקיי\"ל דאין בגידים בנותן טעם דברי הפמ\"ג נכונים]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת.</b> כתב הרב המגיד שפסק כת\"ק דמתני' דאמר שאינו נוהג בטמאה. ובס' תפארת למשה הקשה דת\"ק לטעמיה דס\"ל יש בגידין בנותן טעם ואין איסור חל על איסור אבל אנן דקיי\"ל אין בגידין בנותן טעם ואיסור טומאה ליכא וא\"כ איכא איסור גיד ולא קיי\"ל כר' שמעון דדריש התם מקרא מי שגידו אסור ובשרו מותר אלא כר' יהודה דפליג עליה ולא דריש הכי דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י ואף דבהא דמחייב משום טומאה לא קיי\"ל כוותיה מ\"מ במאי דמחייב משום גיד קיי\"ל כוותיה. וי\"ל דהא מצינו דחכמים נמי פליגי עליה דר\"י וס\"ל כדרשא דר\"ש גבי אבר מן החי שאינו נוהג בטמאים מהאי טעמא מי שאברו אסור ובשרו מותר וכו':"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד.</b> הרב כ\"מ הביא שהרשב\"א בתשובה הקשה על רבינו דבגמרא פ' גיד הנשה מוכח דלמ\"ד אין בגידין בנותן טעם אין איסור מ��קדשין נוהג בו. ומאן דמחייב שתים על כרחך אית ליה יש בגידים בנותן טעם ורבינו פסק דאין בגידים בנותן טעם ופסק דמחייב ב' וקשיא דידיה אדידיה. ונראה דהך קושיא קשיא נמי אמאי דמחייב בגיד הנשה של נבילה וטריפה שתים דזה נמי אינו אלא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם דלדידיה הוי גיד בכלל נבילה אבל למ\"ד אין בגידים בנותן טעם אין הגיד בכלל נבילה דהכי מוכח בריש פ\"ב דפסחים דפריך אהא דמשני קסבר ר' אבוה כשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה הניחא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם וכו'. ועוד שהרי רבינו בעצמו כתב בסמוך גבי בהמה טמאה שאין הגידים בכלל הבשר. ולעיל בפ\"ד דין י\"ח כתב האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן הגידים ה\"ז פטור מפני שאינן ראויין לאכילה וא\"כ אמאי מחייב כאן בגיד הנשה של נבילה. ונ\"ל ליישב דעת רבינו ז\"ל והוא דאזיל לטעמיה שפסק לקמן בפרק זה דין י\"ד דגיד הנשה מותר בהנאה וכתבו הרב המגיד והכ\"מ דס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דלרוחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא דפסחים דקאמרה דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ\"ד דיש בהן בנותן טעם. אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' אם תמצי לומר אין בגידין בנותן טעם. ונראה דהיינו מטעמא דקאמר התם (דף כ\"ג ע\"ב) בסוף הסוגיא אליבא דר' יוסי הגלילי דס\"ל גיד הנשה מותר בהנאה מק\"ו דחלב ומה חלב דענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כל שכן ופי' התוס' דמק\"ו זה ילפינן דגיד הוי בכלל היתר נבילה וא\"כ אפי' את\"ל דאין בגידים בנותן טעם איכא למימר הכי. ולפ\"ז כיון דזכינו דגיד הוי בכלל היתר הנאה דנבילה בקרא דלגר תתננה. על כרחך דהוי בכלל לא תאכלו כל נבילה דקאי עליה ומשו\"ה שפיר דגיד הנשה דאיסורא מחייב עליה נמי משום נבילה אף שאין בו טעם:<br><b> ועפ\"ז </b> אתי שפיר נמי קושיית הרשב\"א דלפי שיטת רבינו דלקמן שכתבתי י\"ל דה\"נ הסוגיא דפ' גיד הנשה אזלא לפי הס\"ד דסוגיא דריש פ\"ב דפסחים דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ\"ד יש בגידים בנותן טעם. אבל לפי המסקנא דאית לן ק\"ו דגיד הנשה הוי בכלל נבילה ילפינן מיניה נמי לענין שארי איסורים דאכילתו חשובה כבשר דהא כיון דחזינן דגיד הנשה דטהורה הוי בכלל נבילה אלמא דלא מעטיה רחמנא מנבלתה כמו שמיעטה רחמנא שאר דברים שאינן ראויים לאכילה כדתניא בסוף פ' המקשה (דף ע\"ז ע\"ב) בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידים. וכיון דעל כרחך לא מיעטיה רחמנא אמרינן דהוי כבשר נמי גבי שארי דברים מיהו גיד הנשה דבהמה טמאה דקיי\"ל שאינו אסור משום גיד לא מצינו שיהא בכלל בשר דלא שייך גביה ק\"ו הנזכר הוצרך אינו חייב עליו נמי משום טמא כמו בכל הגידים שאינן ראויין לאכילה ונפק\"מ בכל זה נמי לדידן כגון לעניין הא דקיי\"ל ביו\"ד דאיסורין שאינן משם איסור אחד מבטלין זה את זה. ולפ\"ז בנבילה וטריפה מבטן אינו חל איסור נבילה וטריפה קודם שנוצר הגיד כמו בבהמה טמאה וכשנוצר הגיד הרי באין כאחד וחייב ב'. ולזה נראה שנתכוון רבינו בתחלת הפרק ודלא כהפרמ\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה.</b> וקשה דהיינו כדדריש ר' יוסי הגלילי בפרק כל שעה ור' עקיבא דריש התם לטהר מידי נבילה. ואילו בהלכות שאר אבות הטומאות מביא כר\"ע. גם קשה על דברי רבינו שנראה מדבריו דאיסור סחורה בכל איסורי דברי תורה. וכן דעת התוס' בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ג ע\"א). ולפ\"ז היכי מוכח התם דאי כל האיסורים שרי בהנאה לא איצטריך קרא להיתר הנאה הא מ\"מ איצטריך להיתר סחורה. וכן קשה לי בסוגיא דזבחים (דף ק\"ו ע\"ב) דהול\"ל מה לנבילה שאסורה בסחורה משא\"כ וכו'. ובעל נודע ביהודה בספרו דגול מרבבה ג\"כ הקשה על רבינו דהרי גם גבי נבילה כתיב או מכור ואפ\"ה אסרינן לסחורה ומוקמינן קרא בנזדמנו. ואי משום דגבי חלב כתיב לכל הא איצטריך לדרשא דר\"ע. ומש\"כ שהוציא בלשון הקדש וכה\"ג כתב בפני יהושע. ושם הקשה הלח\"מ דאמאי לא כתב פן תוקד אש. י\"ל על פי מ\"ש תוס' בחולין (דף קט\"ו) עיי\"ש ודו\"ק]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול וכו' וא\"צ לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת.</b> עיי' בלח\"מ שכתב לדעת רבינו דק\"ו זה אע\"ג דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא לא מהני ללקות עליו אי לאו משום דכתיב לא תבשל יתירא ובאם אינו ענין מוקמינן ליה לאכילה. דה\"נ גבי בת אתא לן קרא יתירא ערותך הנה. וקשיא לי על דבריו מהסוגיא דיבמות (דף ס\"ח) דחשיב גלוי מילתא בעלמא אזהרה חללה לכהן מק\"ו דגרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהן ופסק כן רבינו בריש פ' י\"ח מהל' איסורי ביאה. והרי התם משמע דליכא קרא יתירא לאסור לכהן נבעלה לפסול רק מדין ק\"ו ואפ\"ה חייב. אבל מה שיש להקשות לכאורה ממ\"ש רבינו בריש הלכות טומאת מת מצאתי ראיתי שהרגיש בזה בשו\"ת מוצל מאש סי' כ' ובס' צרור החיים אבל כבר תירצו בשו\"ת זרע אברהם חלק חו\"מ סי' י\"ב ע\"פ הסוגיא דנזיר (דף נ\"ד ע\"א):<br><b> לכך </b> נראה דכל היכא דלא הוי רק גלוי מילתא בעלמא מהני אפי' היכא דליכא קרא יתירא וה\"נ מהני ק\"ו דאכילה מבישול. והא דאיצטריך כלל קרא דלא תבשל לאיסור אכילה י\"ל דקושטא דלאו משום מלקות הוא אלא משום הא דאמרינן בפסחים (דף כ\"ה) וכתבו רבינו לקמן בפי\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המבשל בשר במי חלב וכו' או שבישל דם בחלב פטור וכו'.</b> מה שהקשה הלח\"מ דמנ\"ל לרבינו והרב המגיד דבדם הוא פטור אבל אסור לק\"מ דכיון דגבי הדדי תנו להו בבריתא דם ומי חלב מסתמא שוין המה וכיון דגבי מי חלב קי\"ל דאיסורא מיהא איכא כמו שהוכיחו התוס' התם ה\"נ גבי דם:<br><b> גם </b> מה שהקשה הלח\"מ דמנ\"ל לרבינו דהמבשל שליא בחלב איסורא מיהא איכא הא מסיק בפרק כל הבשר דלא איצטריך קרא למעוטי דפירשא בעלמא היא. לדידי לא קשיא ולא מידי דרבינו אזיל לטעמיה שכתב לעיל בפ\"ד ובפ\"ה דין י\"ג דשליא דנבילה וטריפה או של בהמה טמאה או שיצאה מקצתה אסורה דעל כרחך ס\"ל דלענין איסורא בעלמא לא אמרינן דהוי פירשא. ושם ביאר הרב המגיד טעמו מדסמכו בגמ' סוף פ' המקשה היתרא כשנמצאת בבהמה למקרא שכתוב כל בהמה תאכלו לרבות את השליא ואמרו שאם חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין ואין זה במה שהוא כפרש גמור. וא\"כ על כרחך דס\"ל לרבינו דלא אמרו בפ' כל הבשר דשליא הוי פירשא אלא לענין חיובא. אבל איסורא מיהא איכא:"
+            ],
+            [
+                "<b>המבשל שליא עור וגידין ועצמות ועיקרי קרניים וטלפים הרכים פטור.</b> בברייתא דפ' כל הבשר לא נקט אלא העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור. אבל יצא לו לרבינו מהא דתניא סוף פ' המקשה בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים וטלפים. ובריש פ' העור והרוטב מבואר דאפי' עיקרי קרנים וטלפים הרכים אין מטמאין טומאת נבילות. ופסקו רבינו בפ\"א מהל' אבות הטומאות דין ז'. ומשם למד רבינו דהוא הדין לעניין חיוב לא הוו כבשר וכמבואר מדברי רבינו והרב המגיד לעיל בפ\"ד דין י\"ח ע\"ש. ומ\"מ איסורא מיהא איכא ואפי' בעור וכמ\"ש שם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה וכו'.</b> עיין במזרחי סוף פרשת כי תשא שכתב שאם בלע האיסור הוה שלא כדרך הנאתן ופטור. ולא משמע הכי בסוגיא דכתובות (דף ל' ע\"ב) גבי הא דאמר כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה. והכי מוכח נמי מהא דאיתא בירושלמי הביאו התוס' סוף פ\"ק דקידושין דלא אכלו ישראל מצה בכניסתן לארץ משום איסור חדש דלא דחי עשה דמצה ללא תעשה דחדש ואי איתא דע\"י בליעה פטור ולא עביד איסורא דאורייתא כלל הו\"ל לקיים מ\"ע דמצה ע\"י בליעה דקיי\"ל בלע מצה יצא ואיסורא דחדש ליכא. ומיהו זה אינה ראיה ראי' לדעת הרי\"ף דס\"ל דבלע מצה לא יצא וטעמו משום דס\"ל דבעינן טעם מצה כדמסיק בברכות כמ\"ש. וכן אינה ראיה לפי מ\"ש לדעת הרמב\"ם דכל איסור שבתורה שאין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן מ\"מ איסור תורה איכא]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים וכו' או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה.</b> וכתב עליו הראב\"ד וז\"ל א\"א כיון דקיי\"ל כר' אליעזר וכרבי שמעון בן גמליאל יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו ע\"כ. וכתב הכ\"מ דזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתניתין וגמ' ומאחר שכתב לקמן בפ\"ז גבי נתערב יין ביין תקנתא דר\"א ורשב\"ג ממילא משמע דהוא הדין להני דמאי שנא עכ\"ל. ודבריו תמוהין דודאי איכא לחלק בין דברים החשובים שאינן בטלין ליין נסך כמ\"ש הר\"ש בפ\"ג דערלה והתוס' והרא\"ש בריש פ\"ג דע\"א ושם הביאם בשם הירושלמי דתקנתא דרשב\"ג דאמר ימכר חוץ מדמי איסור שבו לא מהני אלא ביין נסך ולא בשארי דברים דאיכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל (ומיהו כשחותך ועושה בעניין שלא יקנה ישראל ממנו שרי בכל איסור כמ\"ש הש\"ך בסי' קמ\"ב) ותקנתא דר\"א להוליך לים המלח כתב דשמא לא מהני אלא בע\"א שתופסת דמיה אע\"פ שאינה ניתרת בכך מחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח עד כאן וכ\"כ הרא\"ש וא\"כ אפשר דרבינו נמי הכי ס\"ל. ומיהו בע\"א גופה מחמיר רבינו פ\"י מהלכות ע\"א ועיי\"ש בלח\"מ. ועיי' ש\"ך ריש סי' ק\"י וחק יעקב ריש סי' תמ\"ז. ושוב מצאתי שהשיגו ברכת הזבח מדברי תוס' בזבחים (דף ע\"ב). ודברי הר\"ש לא הזכיר]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,373 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> במל\"מ בשם תוס' רי\"ד בקידושין דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בבע\"ח כגון שתלש אבר מן החי מה' בהמות ואכל וחייב על כל אחת ואחת אבל בשחוטין לא אמר גופין מחולקין דלא חשיבי. ומתוס' בזבחים (דף ע\"ח) משמע דאף בשחוטין ס\"ל דגופין מחולקין ובפ\"י דשגגות הקשה המל\"מ על דברי תוס' רי\"ד משוחט ה' זבחים בחוץ דאינו חייב אלא אחת. ובס' מעיין החכמה לא ראה דברי המל\"מ דשם והקשה מדנפשיה כן אלא שביאר יותר דבשלמא גבי רבע ה' בהמות שייך טפי לומר גופין מחולקין מבשוחט בחוץ משום דהבהמה ג\"כ נהרגת אבל אין טעם לחלק בין אכילת אבר מן החי מה' בהמות לשחוטי חוץ. עוד הקשה שם בס' הנזכר דמסוגיא דסוף פ' אותו ואת בנו (חולין דף פ\"ב) גבי השוחט אותו ואת בנו ובנו ואותו דהוו בע\"ח ולא מחייבי רבנן אלא אחת אלמא דגם בבע\"ח לא אמר גופין מחולקין וכן הקשה מסוף פ' גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) גבי אכל אבר מן החי ובשר מן החי אינו חייב אלא אחת למאן דמפיק להו מאזהרה אחת ומוקי לה התם בב' בהמות והניח בצ\"ע. וכן הקשה בעל פמ\"ג בס' רט\"ז ובס' שושנת העמקים כלל ח'. ונראה ליישב ע\"פ מ\"ש תוס' בסנהדרין (סוף דף נ\"ג) אהא דר' אבהו התם דלא אמר גופין מחולקין אלא בנדה ושחוטי חוץ דגלי קרא. ובעל מעיין החכמה בעצמו ביאר הדבר דתליא בהא דאיתא בכריתות אי שבתות כגופין דמי והוא הדין בהמות וא\"צ רבויא או לאו כגופין דמו וצריך רבויא. וא\"כ י\"ל דה\"נ ס\"ל להני אמוראי דסוף פ' גיד הנשה. ומההיא דסוף פ' אותו ואת בנו בלא\"ה לא קשה דהתם במעשה אחד של איסור איירי כמו בשחטה ואת בת בתה ואח\"כ שחט את בתה דבשעת שחיטת בתה באו ב' האיסורין של אותו ואת בנו ומשו\"ה אע\"ג שבא ע\"י גופין מחולקין של אותה ובת בתה אינו חייב אלא אחת דבשחיטה אחת באו שני האיסורין משא\"כ היכא שעושה ב' מעשה של איסור בשני פעמים אמר גופין מחולקין. ותדע דהא אם שחט האם וב' בניה קושטא דמחייב ב' וא\"כ אדרבא מוכח משם דבב' מעשים אמר גופין מחולקין בבע\"ח וחייב ב'. וכן פסק רבינו בהל' שחיטה ובהל' שגגות פ\"ה. וההיא דזבחים תירץ בס' שער המלך דלא חשיב התם כבע\"ח משום דחיוב דשחוטי חוץ אינו אלא בגמר זביחה והו\"ל כשחוטין:<br><b> ועוד </b> יש לי ליישב דשאני גבי שחוטי חוץ דגלי קרא דלא אמר בה גופין מחולקין. והוא מדאיצטריך בה קרא דעולה או זבח לחלק בהעלאה כדאיתא בזבחים (דף ק\"ז) והיינו לחייב על כל אחד ואחד וכמ\"ש בס' מל\"א ש\"מ דאילו בשחיטה אינו חייב על כל זבח וזבח:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לדעת תוס' רי\"ד דבשחוטין לא אמר גופין מוחלקין מסוגיא דפ\"ק דכריתות (דף ד') גבי אכל חלב שור כשב ועז. וכן מסוגיא דשם (בדף י\"ד ע\"א) עיי\"ש. וכן משמע בסוף פ' אותו ואת בנו (ריש חולין דף פ\"ג) גבי אוכל גיד הנשה מב' בהמות דקאמר דלא הוי גופין מחולקין והיינו משום דשחוטין הן ומהר\"ם נדחק בזה עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אשה אסורה וכו'.</b> הנה רבינו כאן לא ביאר הזמן מאימתי היה נקרא גדול לעונשים בזמן הבית. והיינו משום שסמך על מ\"ש בפ\"ב דהל' אישות דין י' דמי\"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות נקרא גדול וא\"כ ה\"נ איירי שהביא ב' שערות והוא בן י\"ג. וראיתי להרב רא\"מ בסדר חיי שרה שהוקשה לו על דברי רבינו כאן דאיך סתם וכתב חיוב כרת משנעשה גדול שהוא מי\"ג שנה ואילך הרי קיי\"ל דבי\"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. ומחמת כן פירש\"י דחייב כרת דקאמר על גדול סתם דהיינו מי\"ג שנה לאו כרת ממש הוא אלא היינו לחייב מלקות בבי\"ד של מטה בזמן הבית דחייבי כריתות היו לוקין. וזה דחוק דמדנקט רבינו כרת או מלקות משמע דכרת לא נקט משום מלקות. גם מ\"ש בשו\"ת חות יאיר דעל דבר המפורש עונשין בי\"ד של מעלה אף שעבר פחות מבן כ'. קשה לי מדאיתא בשבת (דף פ\"ט) דיצחק ילמד לעתיד זכות על בני אדם ויאמר להקב\"ה כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו משמע דלא מעניש בהו על שום חטא. וגם משמע דלא מעניש אף בעולם הבא שהרי מיירי בדין דלעתיד וקאמר דל עשרין וכו'. ודלא כמ\"ש בשו\"ת חכם צבי סי' מ\"ט דרק כאן בעולם הזה אין מענשין לפחות מבן כ' אבל בעוה\"ב מענשין עונש כרת גם לפחות מבן כ'. אלא יש ליישב הא דנקט רבינו חיוב כרת בפחות מבן כ' דמשכחת לה ע\"פ מאי דאיתא בס' תיקוני הזוהר תיקון מ' וז\"ל מאן דאיסתלק מעלמא עד דלא מטא לעשרין שנין מאן אתר אתענש וכו' בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט דכד ענשא נחית לעלמא איהו דאערע בההוא מחבלא אתענש דלא אשגיחו עליה מלעילא ועליה כתיב עונותיו ילכדנו את הרשע. את לאסגאה מאן דלא מטון יומוי לאתענשא עונותיו ילכדונו ולא בי דינא דלעילא ע\"כ. וכן איתא בזוהר סוף פרשת וירא ובפרשת פקודי בהיכל נגה ועיי\"ש. הרי דגם קודם כ' נענש בכרת מחמת עונותיו מכח המחבל שפגע בו ולא מכח הבי\"ד שחייבוהו אלא שעונותיו גורמין שאין משגיחין עלי' מלעילא וממילא נופל ביד המחבל שפוגע בו בשעת הדין ר\"ל:<br><b> ועפ\"ז </b> י\"ל קושיית המפרשים אהא דאיתא בפ\"ה דברכות דשמואל היה חייב מיתה בידי שמים על שהורה הלכה בפני עלי רבו והוא לא היה אז רק ב' שנים ואיך שייך בו חיוב מיתה ולפי מ\"ש י\"ל החיוב כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד בהמה ואחד חיה ועוף שנרבעו הכל בסקילה.</b> ועיין במגי\"ד והנה לא נתבאר בפירוש בגמרא דין חיוב מיתה לעוף הנרבע. אמנם רש\"י ז\"ל פירש כן בחולין (דף פ\"ה) אהא דתנן חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן. וזה דלא כבעל ס' יראים סי' רל\"ב דמספקא ליה בעוף הנרבע אי חייב סקילה דבקרא לא כתיב אלא ואת הבהמה תהרוגו וחיה בכלל בהמה אבל עוף לא שמעינן:<br><b> גם </b> מאי דמספקא ליה לבעל ס' יראים שם בעוף הרובע אי חייב הוא תמוה דהא בזבחים (דף פ\"ה ע\"ב) אמרינן דרובע ליתא בעוף ופרש\"י דלא שייך בו רובע דאין עוף רובע אשה. ואפ\"ה איתא בנרבע לעניין פסול קרבן דממעטינן ליה ממן הבהמה כדמסיק התם וא\"כ יש ללמוד מזה דה\"נ איתא בכלל בהמה לעניין חיוב דנרבע. וטעמא משום דאמרינן דילפינן בהמה בהמה משבת דעוף בכלל וכדאמרינן בסוף פ' הפרה לעניין כלאים וה\"נ אמרינן גבי נרבע. וגם הרב המגיד נראה שנתכוון לזה וה\"נ צ\"ל בההיא דזבחים. ואע\"ג דחיה לא הוה התם בכלל בהמה דהא ממעטינן לה לגמרי מקרבן מדכתיב בקר וצאן כדאיתא בתו\"כ. וא\"כ לא קאי עלה מיעוטא דמן הבהמה לעניין נרבע מ\"מ עוף בכלל הוי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו וכו'.</b> וכתב הרב המגיד שהוא מבואר בירושלמי בקידושין. והנה גם בתלמודא דידן איתא כן בנזיר (דף מ\"ט). והא דבפ\"ק דחולין אמר דהוא מטעם רוב. עיין מ\"ש בבית שמואל באה\"ע סי' י\"ט ובס' תב\"ש בחידושיו לקידושין:<br><b> ובשו\"ת </b> זכרון יוסף חלק אה\"ע סי' ג' וח' כתב דאיצטריך נמי חזקה גבי אביו משום דשמא נתחלף אחר הלידה באחר וזה יש לחוש גם גבי אם ואיצטריכא לחזקה דכריכה. ולפי דבריו צ\"ל דהא דאמר בנזיר דאמו ודאי ילדתו היינו לומר דמתחילה היתה ודאי כשילדתו ומחמת חזקה דכריכה עתה נעשה כודאי דמעיקרא כשעת לידתה אבל אביו מעולם לא ודאי היה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן וכו' הרי זה חייב אע\"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה זונה.</b> לא הראו מקור כאן לזה. והוא מבואר בירושלמי בסוטה ובנזיר. ולכאורה יש להקשות מזה על מ\"ש רבינו לקמן בפרק י\"ח דין י\"ב כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה שהיתה שם עדות שמנעה מלשתות ה\"ז אסורה לכהונה מספק. והרי כתב כאן דחייב כשהיתה עדות שנטמאה אפילו אחד ומשמע דהוא הדין קרוב או פסול חייב ואינה שותה דהא כתב רבינו פ\"ג דעדות דכל מקום שעד אחד מועיל הוא הדין קרוב ופסול וא\"כ איך כתב דאסורה לכהונה מספק כשיש עדות המונעה מלשתות הא אפי' חייב נמי עלה כהן. וי\"ל על פי מ\"ש הכ\"מ בפט\"ז מהלכות סנהדרין דדוקא כשלא הכחיש את העד קודם שקרב לה אבל אם הכחיש את העד קודם אינו חייב. וא\"כ י\"ל דלקמן איירי שהעדות שמנעה מלשתות שאמר שנטמאה הכחישו אח\"כ כהן אחד ואמר שלא נטמאת ולאותו כהן אינה אסורה כשנתאלמנה אח\"כ אלא מספק אבל אינו חייב כיון שהכחישו מקודם שעבר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת.</b> והבית שמואל באה\"ע סי' נ' הקשה דזהו דברי אביי בסנהדרין (דף ע\"ו) דחשיב לה גלוי מילתא בעלמא ולא אזהרה מן הדין אבל רבא התם משמע דפליג וס\"ל דהוי אזהרה מן הדין ולא מהני. והנה כבר הקשה כהאי גוונא ג\"כ הרא\"ם על פרש\"י בחומש פרשה בחוקותי גבי תמורת טוב בטוב שפירש ג\"כ כאביי דחשיב ליה גלוי מילתא מטוב ברע דעלויי קא מעלי ליה וחייב טוב בטוב דכי הדדי נינהו וכו' מי גרע. אבל רבא חשיב ליה דינא ואין עונשין מן הדין. ואמאי כתב כאביי נגד רבא. אך י\"ל דעת רבינו ורש\"י דכאן קיי\"ל כאביי משום דמצינו דכוותיה אזלא סוגיא דשמעתתא ביבמות (דף ס\"ח ע\"ב) גבי הא דקאמר ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה נבעלה לפסול שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה ופריך וכי מזהירין מן הדין ומשני גלוי מילתא בעלמא הוא. והא לא אזלא רק אליבא דאביי דאילו לרבא דלא חשב גילוי מילתא בתו מבת בתו שבאה מכחה ודאי דלא חשיב גילוי מילתא בעילת פסול מגרושה שאינה באה מכחה. ועוד מצינו דכאביי בתמורה דמשום מי גרע חשב לה נמי גילוי מילתא. אזלא הכי הסוגיא בגמרא פ\"ב דבכורות (דף י\"ד ע\"ב) וכמ\"ש התוס' שם. וא\"כ כל שכן דבתו מבת בתו הוי גילוי מילתא דבאה מכחה ואי אפשר לבת בתו בלאו בתו:"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גרש וכו'.</b> וכתב הרב המגיד זה מבואר בהרבה מקומות. ובס' שער המלך בקונטרס חופת חתנים תמה דאיך כתב שהוא מבואר בדבר שהוא מחלוקת דמדברי התוס' ריש פ' נושאין מוכח דס\"ל דדוקא שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה הוא דהוי בתה ערוה אבל בקידושי אם לחוד לא נאסרה הבת שהרי כתבו שם וז\"ל וא\"ת כיון דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה אימא דלא אסר אלא היכא דגלי ערות שתיהן אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות אחרת. ותירצו בשם ר\"י דסברא הוא כיון דכתיב שאר וע\"י הנשואין באה השארות ע\"כ. ודייק המחבר הנזכר מדנקטו התוס' בקושייתם נכנסה לחופה ולא נבעלה ולא נקטו קידושין לחוד משמע דבזה לא נאסרה ועוד מדתירצו דכיון דכתיב שאר וע\"י הנשואין באה השארות משו\"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה משמע דדוקא בנכנסה לחופה נאסרה דשייך שאר דבקידושין לא שייך שאר שהרי אשתו ארוסה לא יורשה ולא מטמא לה כדאיתא בפרק ארבעה אחין ובפרק נערה ופרש\"י משום דלשארו כתיב והאי לאו שארו היא עכ\"ד ספר שעה\"מ. ואני אומר לקיים דברי הרב מגיד משנה. ואשיב לך תלונות בעל שעה\"מ. וראשונה אגיד לך משנה ברורה וברייתא ערוכה דנמצאת כדברי רבינו. וכן העתיק בהלכות גדולות דתניא כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה וכו'. וכן יש להוכיח מסוגיא דגמרא בנזיר (דף י\"ב) דאמר ר' יוחנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת אסור המשלח בכל הנשים שבעולם. דחיישינן על כל אחת שמא היא קרובתה של אותה אשה שקידש השליח ואמר רבא ומודה ר' יוחנן דמותר באשה שאין לה לא בת ולא אם וכו'. ומשמע הא יש לה אפי' אם לחוד אסור בה המשלח משום דשמא קידש השליח לאמה. וא\"כ על כרחך ש\"מ דבקידושין לחוד נאסרו קרובותיה מן התורה. דהא לא אסרו המשלח רק במה שנאסר הבעל בקרובת אשתו מן התורה ולא בדרבנן כמ\"ש המל\"מ פ\"ט דאישות:<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה מהסוגיא דיבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ\"ד ע\"ב) גבי הא דר' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה שנשא דצריכין גט. ומפרש דאיירי כגון שקידש אשה ושמע שמתה ונשא את אחותה ואח\"כ באה אשתו דאמרי אינשי תנאי הוה ליה בקידושי קמייתא ולא נתקיים ושפיר נסיב אחותה ולכך צריכה גט. ועל כרחך ש\"מ דאי לאו תנאי הוה אסור באחותה מן התורה משקידש אשתו דאל\"כ אפילו בלא תנאי נצטרך גט כשנשא אחות אשה שקידשה שאינה ערוה עליו מדאורייתא ועוד רבנן היאך פליגי ולא מצרכי גט נהי דלא חיישי שיאמרו תנאי היה בקידושי קמייתא ושפיר נסב אחותה מ\"מ נצטרך גט מחמת שעדיין לא נשא הראשונה. אלא מדפטרי לבתרייתא בלא גט מוכח דערוה היא מן התורה בקידושי הראשונה. וכן משמע נמי מפרש\"י בפ\"ק דיבמות (סוף דף י\"ב) עיי\"ש:<br><b> ומה </b> שהקשה בשער המלך ממה שכתב רש\"י בפרק ארבעה אחין ופרק נערה דארוסה לאו שארו היא י\"ל דכוונתו דלאו שארו הקרוב הוא והתם גבי ירושה וטומאת כהן כתיב שארו הקרוב אליו ומשו\"ה ממעטינן ארוסה. ושוב ראיתי שכן משמע להדיא בירושלמי פ\"ח דב\"ב. וכ\"כ הרי\"ף בהלכות טומאת כהן. משא\"כ בעלמא היכא דכתיב שאר בלחוד גם ארוסה בכלל. והא דאיתא בריש פ' נושאין בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר לאו דוקא בנשואין דהוא הדין בקידושין. אלא דוקא באונסין ליכא שאר אבל נשואין דנקט לאו דוקא. שהרי מצינו כה\"ג בכמה דוכתי דקרי לקידושין נשואין וכדמוכח בגיטין (דף פ' ע\"ב). וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו שם:<br><b> ועפ\"ז </b> נסתלקה ג\"כ הוכחת בעל שעה\"מ מדברי התוס' ריש פ' נושאין דס\"ל דלא נאסרה הבת בקידושי האם מדכתבו בתירוצם שם דכיון דכתיב שאר וע\"י נשואין באה השארות משו\"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה. דכבר כתבתי דלשון נשואין דנקט הגמרא שם הוא לאו דוקא וקידושין בכלל ותוס' שם לישנא דגמרא נקטי. ומאי דנקטי בלשונם נכנסה לחופה ולא נבעלה הוא משום דנקטי הכי בקושייתם ולרבותא הוא דקשיא להו דנימא דשרי אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה. ומשו\"ה נקטי ליה ג\"כ בתירוצם. אבל ודאי לאו דוקא הוא וכמו שהוכחתי בהרבה עדיות צודקות כדברי הרב המגיד וכרבינו. ותדע דהא רבא קאמר לה ומדבריו גופיה בנזיר משמע דאסרו מן התורה בקידושין כמ\"ש ושכן משמע מפרש\"י דפ\"ק דיבמות (סוף דף י\"ב):<br><b> וכן </b> יש להוכיח עוד מהא דתנן בסנהדרין (דף נ\"ד) גבי ערות אשת אב וכלתו דחייב עליהן בין מן האירוסין בין מן הנשואין ופרש\"י ורע\"ב דכיון שקידשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה והך קיחה קידושין היא וכו'. ואי איתא דשאר דגבי עריות נשואין דוקא הוא אמאי חייב הבא על אשת אב וכלתו מכיון שקידשה האב ובנו. הא בכל עריות כתיב שאר בשרו אלא ש\"מ דשאר דגבי עריות לא ממעט רק אונסין ולא קידושין. וא\"כ הוא הדין לאשה ובתה. ואין לומר דכיון דכתיב בהו שארה לבד משאר דכל עריות אתי למימר דדוקא נשואין ולא קידושין דהרי שארה דאשה ובתה לגזירה שוה איצטריך כדאיתא בריש יבמות ובסנהדרין. וכן מצינו דקרי קרא לארוסה אשת רעהו:<br><b> ואחר </b> שביארנו שדברי הרב המגיד נכונים וגם התוס' ס\"ל כן ומ\"ש נכנסה לחופה ולא נבעלה לרבותא נקטי ומ\"ש בתירוצם דכתיב שאר וע\"י נשואין בא השארות לישנא דגמרא נקטי ולאו דוקא הוא יש לי להוכיח אדרבא דעל כרחך כוונת ר\"י שכתבו התוס' הוא אף לקידושין דאילו משום נשואין לא הוצרך ר\"י כלל לזה לפי שיטתו שכתבו התוס' בפרק נערה דס\"ל דנכנסה לחופה חשיבא כבעולה לכל דבר. וכבר הוקשה זה לבעל שעה\"מ והניח בצ\"ע אך לפי מ\"ש אתי שפיר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם וכו'.</b> כן הוא גירסת הרב המגיד בדברי רבינו אך איכא ספרים דלא גרסי כל זה בדברי רבינו. ולכאורה תמוה דאיך ישמיט רבינו דין זה שהוא גמרא ערוכה בסוף פ\"ב דכריתות בלא שום חולק. וי\"ל דלפי גרסת אותן ספרים ס\"ל לרבינו כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ה) דההיא סוגיא לא אזלא רק אליבא דר' יהודה דסוף פ' ד' אחין (יבמות דף ל\"ד ע\"ב) דממעט שם אבל לרבנן התם דלא ממעטי ה\"נ לא ממעטי גם שפחה חרופה ועל כרחך כן הוא דעת מהרש\"א בסוטה (דף כ\"ו ע\"ב) עיי\"ש ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דם שתראה היולדת בתוך ל\"ג של זכר הוא הנקרא דם טוהר.</b> ועיין במל\"מ שכתב דרבינו כולל כל הנשים שיש להן דם טוהר ואפילו לא היו לה דמים טמאים ואפ\"ה יש לה דמים טהורין שאינו תלוי זה בזה. והא דאיתא בירושלמי דנדה ילדה וכו' אין לה דם טוהר. הגיה שצ\"ל אית לה ונמשך אחריו בס' מרכבת המשנה בחלק השני. וזה לי כמו עשרים שנה שתמהני עליהן איך שנעלם מהן ברייתא ערוכה הובאה בתלמודא דידן בבכורות (דף מ\"ו ע\"ב) שיצא פדחת ולדה וכו' אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואין מביאה קרבן לידה. וכבר הביאו זה ג\"כ התוס' בנדה (דף ל\"ו) והר\"ן בחידושיו שם. והקשה מינה ללוי דאמר ב' מעיינות הן דמים טמאים וטהורים ולאחר ז' לזכר וי\"ד לנקבה נסתם מעין הטמא ונפתח הטהור. דא\"כ אמאי אין לה דם טוהר כיון שנסתם הטמא בימי טוהר ועיי\"ש מ\"ש. ומבואר מדבריהם דאילו לרב דאמר מעין אחד הוא ודאי לא טהרתו תורה אא\"כ שילדה כשהיה לה ימי טומאה. וא\"כ לרבינו שפסק כרב לקמן בפ\"ו דמעין אחד הוא על כרחך אינו כולל כאן דין זה דודאי אין לה דם טוהר כיון שלא היה לה דם טמא. ומחמת פשיטותו לא הוצרך לבאר זה ודלא כהמל\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראתה שני ימים ובשלישי הפילה ואין ידוע מה הפילה הרי זו ספק זבה וספק יולדת.</b> וכתב הרב המגיד ברייתא בפרק המפלת (נדה דף כ\"א) קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זה ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל. והנה הר\"ן כתב דהברייתא איירי בשלא הוחזקה שהיא מעוברת ומשו\"ה הויא ספק יולדת דאי הוחזקה מעוברת הויא ודאי יולדת ומביאה קרבן ונאכל וכדאיתא בנדה (דף כ\"ט) דאמר ר' יהושע בן לוי עברה נהר והפילה אם הוחזקה מעוברת מביאה קרבן ונאכל דהלך אחר רוב נשים דילדן ולד מעליא. וכן משמע מדברי רבינו בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה דין ז'. ולפ\"ז קשה על דברי רבינו כאן דמשמע דאיירי בשהוחזקה מעוברת וכמ\"ש בתחילת הפרק מעוברת שהתחילה להצטער וכו' ועל זה קאי מ\"ש ראתה ב' ימים ובג' הפילה הרי זו ספק יולדת ואמאי לא נימא הלך אחר רוב נשים וצ\"ל דס\"ל דגבי קשתה ב' ימים לא אזלינן בתר רוב נשים. [ויצא זה לרבינו מסוגיא דנדה (דף י\"ח) גבי הא דאמר ר' יוחנן בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב וקחשיב מקור ושליא וחתיכה ופריך דלחשוב נמי הא דהוחזקה מעוברת דאזלינן ג\"כ אחר רוב נשים לעניין דמביאה קרבן ונאכל ומשני דמתניתין קחשיב ר' יוחנן ושמעתתא לא קחשיב ודהתם הויא שמעתתא דריב\"ל. והשתא אכתי הו\"ל לר\"י למחשב ההיא דקשתה שני ימים ולג' הפילה דמתניתא היא וש\"מ דקושטא הוא דהתם לא אזלינן בתר רוב (וי\"ל דזה לא מפורש במתניתא). ועפ\"ז מיושבת תמיהת תוס' שם בסוף הסוגיא דמאי ממעט ר' יוחנן ללישנא אחרינא וכו'. ולפי מ\"ש לא קשה מידי דממעט קשתה ב' ובג' הפילה כנ\"ל]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מדברי סופרים שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ\"ד שעות.</b> מכאן קשה למ\"ש הכ\"מ בפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב דרבינו ס\"ל דכתם חמור מראייה ומטמא למפרע אפילו ימים רבים עד שעת בדיקה והרי כאן כתב להדיא דאף כתם כראייה דמטמא למפרע כ\"ד שעות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטיבורו ולמטה וכו' אינו ולד ואין אמו טמאה לידה.</b> בגמרא דנדה (דף כ\"ד) מפרש הכי ר' יוחנן הא דקאמר רבי התם כדי שינטל מן החי וימות אין טמאה לידה דהיינו כשחסר עד מקום טיבורו. ותמה הכס\"מ דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ס\"ל טריפה חיה וגם ס\"ל דניטל הירך וחלל שלו לא הוי נבילה רק טריפה ולכך לא מטהר בניטל עד ארכובה ונקביו אא\"כ עד הטבור וא\"כ כיון דקיי\"ל דטריפה אינה חיה וקיי\"ל דניטל הירך וחללו הוי נבילה כמ\"ש רבינו בהל' שחיטה הו\"ל לפסוק כאן עד הארכובה כשחסר הולד אינה טמאה לידה והניח בצ\"ע. עוד תמה על רבינו דאמאי השמיט הא דאמר רבא בנדה (דף כ\"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ומ\"ש דרבינו לא פסק כרבא אלא סבר דאינה טמאה לידה אינו מחוור דא\"כ אמאי נקט רבינו ושטו אטום אינה טמאה לידה הו\"ל למנקט ושטו נקוב דהוי רבותא טפי. ושוב ראיתי שהשיגו בשו\"ת חכם צבי סי' ע\"ז וגם דבריו דחוקים. וכן מ\"ש בס' כרתי ��פלתי בסי' נ' לחלק לדעת רבינו בענין טריפה אינה חיה בין טריפה שניטל מן החי ובין טריפה שנברא חסר דאז חיה. לא משמע כן בסוגיא דנדה דהא רבי נקט לשון נטילה מן החי אפ\"ה קאמר ר' יוחנן דסבר טריפה חיה. ועוד דבניטל הירך וחללו נראה דאף בנברא חסר הוי נבילה וכמו שהוכחתי בהלכות שחיטה:<br><b> אלא </b> נראה דהעיקר הוא מ\"ש הב\"ח בסי' קצ\"ד דרבינו מחלק בעניין טריפה אינה חיה בין אדם לבהמה דדוקא גבי בהמה פסק בהל' שחיטה דטריפה אינה חיה אבל גבי אדם סבר דחי. והכס\"מ גופיה כתב חילוק זה בהלכות גרושין ושם הארכתי בזה. וכן ניטל הירך וחללו לא הוי נבילה רק בבהמה ולא באדם ותדע שהרי לא זכר רבינו דין זה בהלכות טומאת מת. ושוב מצאתי און לזה מדברי השאילתות פרשת אמור שהעתיק דין ניטל הירך נבילה וסיים וגבי אדם כדאמר ר' יוחנן כל שטיבורו חתוך. מבואר בהדיא דגבי אדם לא חשוב מת בניטל הירך. [ודע דבגליון השאלתות כתב אהך דר' יוחנן שאינו יודע מקומו ונעלם ממנו הא דנדה כנ\"ל]:",
+                "<b> הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו.</b> וכתב הרב המגיד שלא נתברר לו למה לא הזכיר רבינו הא דאמרי רב חסדא ורבה בר רב הונא בגמ' (דף כ\"ח) דאין נותנין לה ימי טוהר דאימור הרחיקה לידתה. ונראה דטעמו של רבינו מבורר שסמך עצמו על מימרא דר' יוחנן (דף י\"ח) דקחשיב הך דמפלת יד חתוכה בג' מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי וא\"כ משמע דסבר דיש לה ימי טוהר וכן פרש\"י שם. ושוב ראיתי שכן כתב בס' סדרי טהרה. אך הקשה שם דמנ\"ל לרש\"י ורבינו לפרש כן דלר\"י יש לה ימי טוהר. ואישתמיטתיה מ\"ש הר\"ן דלר\"ח ורבה דחיישי לשמא הרחיקה לידתה אין לה ג\"כ ימי טומאה בודאי דשמא עברו כבר. וא\"כ מדקאמר ר' יוחנן דיש לה ימי טומאה בודאי ש\"מ דלא מספקא ליה בשמא הרחיקה לידתה כלל וא\"כ יש לה ימי טוהר נמי:<br><b> ומ\"ש </b> עוד הרב המגיד שצ\"ע כוונת רבינו במ\"ש ומצטרפין לרוב איבריו ועיי' בנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק יו\"ד סי' קכ\"א מ\"ש בזה. ול\"נ על פי מ\"ש הר\"ן בחידושיו אהא דאמר דמפלת יד חתוכה אמו טמאה לידה ודאי דאיירי דהשתא היא ודאי ריקנית וא\"כ אמרינן שכבר השלימה להפיל רוב איברי הולד דאל\"כ נהי דחזקת היד היא מולד שלם מ\"מ יש לחוש שמא עדיין לא יצא רובו ואינו לידה. וז\"ש רבינו המפלת יד חתוכה וכו' מצטרפין לרוב איבריו כלומר דאין מועיל מה שחזקת היד מולד שלם אלא משום דמשלים לרוב איבריו עם מה שכבר הפילה. וזה לא שייך אלא בשעכשיו היא ריקנית ולא כשאפשר שעדיין בה וכנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ישראל וכו'.</b> עיין בכס\"מ דרבינו פסק כסלקא דעתא דרבא עיי\"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מפ\"ק דמגילה (סוף דף י\"ד) מהא דיהושע נסב לרחב לאחר שנתגיירה. והקשו התוס' דאיך נסבה הא אמרינן בפרק הערל וכו'. ולפי הנ\"ל ניחא ונסתלקה קושיית התוס'. ומ\"ש שלא היתה משבעה עממים הוא נגד הספרי בהעלותך:<br><b> ומ\"ש </b> דאיך פסק רבינו כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולא קיי\"ל הכי. תירץ הרדב\"ז (שו\"ת ח\"ו סימן אלפיים קלא ד\"ה תשובה כבר) דלכך הביא רבינו סיוע מעזרא ובזה מתרץ דאמאי היה לוקה כאן על כל מסירים דנפקא מרבויא והא קיי\"ל דאין חייבין על רבויא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השפחה אסורה לבן חורין. ואל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה וכו' הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש וגו'.</b> הנה הבית שמואל כתב באה\"ע סוף סי' ט\"ז שדעת רבינו הוא דאיסור שפחה אינה אלא מדברי סופרים ולא ס\"ל כאונקלוס שכללו בכלל לא יהיה קדש דא\"כ הו\"ל לומר דחייב מן התורה. ואין לומר דרבינו נמי ס\"ל כאונקלס והא דלא הוי מחייבין עליה הוא משום דהוי לאו שבכללות דיליף מלאו זה ג\"כ איסור פנויה בזנות. דא\"כ קשה למה כתב בריש הל' אישות דהיה חייב על הפנויה. וגם בשו\"ת נודע ביהודה כתב כן במהדורה תניינא חלק אה\"ע סי' ס\"א. [וכן הוא דעת מהרשד\"ם ושם כתב דאיסור עבד לישראלית לכו\"ע הוא מן התורה ודלא כהרדב\"ז. ובס' שער המלך מביא ראיה לזה דאיסור עבד לישראלית דאורייתא ולי נראה להביא ראיה מהא דאמר בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ה) ועבד (בזמן הבית) שהיה בא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה מק\"ו דאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום. וא\"כ משמע שיש איסור דאורייתא מיהת בעבד כמו באלמנה לכה\"ג. ובשלמא הא דחשיב תו התם אע\"ג דאיסור ביאתו לאו דאורייתא איכא למימרא דאגב עבד תני ליה כמ\"ש התוס' סוף פ\"ק דיבמות (דף ט\"ז) אלא עבד אי לאו דאורייתא הוא למאי נקיט ליה אלא על כרחך ש\"מ דיש בביאת עבד איסור דאורייתא משום שיש בו לאו דלא תהיה קדשה וכן משמע בתוס' שם.] ואין זה מחוור דהא ודאי איסור שפחה לבן חורין הוא דאורייתא כמו שהוכיח במל\"מ פ\"ג מהלכות עבדים עיי\"ש. וכן יש לי להביא ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ\"ה סוף ע\"א) וכן פרש\"י שם בהדיא שפחה חייבי לאוין היא דכתיב לא יהיה קדש. וכן משמע בס' החינוך. וכן משמע בגיטין (דף מ') גבי הא דאמר מי איכא מידי דלעבדים לא מעבד איסור פי' להשיאו בת חורין ואיהו עביד איסור שנשא שפחה. וכן משמע מהא דתמורה והעתיקו רבינו פ\"ד דהל' איסורי מזבח דין ח' וי' עיי\"ש:<br><b> ועל </b> כן נראה דרבינו נמי ס\"ל כאונקלוס דהוא בכלל לא יהיה קדש ומ\"ש דאין לוקין עליו מן התורה הוא משום דהוי לאו שבכללות דנכלל בו איסור פנויה. והא דהיו לוקין על פנויה ולא חשיב ליה לאו שבכללות י\"ל דס\"ל דעיקר קרא להכי אתא ולכך לא חשיב לאו שבכללות אף שנכלל בו ג\"כ איסור שפחה. וכה\"ג כתב הרב המגיד לעיל בסוף פ\"א מהלכות אלו גבי לאו דלא יוכל בעלה הראשון עיי\"ש. וכ\"כ הכס\"מ בשלהי הלכות עבודת אלילים. וכבר כתבו ג\"כ התוס' סברא זו ביומא (דף ל\"ו ע\"ב). וא\"צ למ\"ש בקרבן העדה שהתרגום אינו דרשא גמורה רק אסמכתא. דאף אם הוא דרשא גמורה אתי שפיר דאין לוקין כמ\"ש. ולפ\"ז דאיסור השפחה הוא מן התורה לרבינו אתי שפיר מ\"ש רבינו לקמן בפט\"ו דין ה' גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הולד אין תקנה. ולא קשיא מ\"ש הבית שמואל בסי' ד' ס\"ק כ\"ח דיהא מותר בשפחה משום תקנת הבנים כמו שכתב רבינו בפרק הנזכר דין ד' גבי ממזר דלא גזרו שלא ישא שפחה משום תקנת הבנים. ולפי מ\"ש לק\"מ דהא ס\"ל דאיסור שפחה הוא דאורייתא לכשר ועל כן לא הותר בה ולד של חציו עבד שבא על אשת איש שאותו צד כשר הוא משא\"כ כשהוא כולו ממזר מן התורה מותר בשפחה לגמרי דלא יהיה קדש כתיב והוא קדש כבר ועומד כמ\"ש הר\"ן. והא דהוצרך לטעם דתקנת הבנים הוא משום דמהאי טעמא לא אסרוהו חכמים בשפחה כמו שאסרו ממזרת לינשא לעבד וכל שכן שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים אבל מדאורייתא בלא\"ה מותר מטעם הר\"ן. ועל כן גבי ולד דחציו עבד וכו' שלא שייך טעם הר\"ן לא התירו איסור דאורייתא מפני תקנת בנים. וכי תימא כיון שאיסור שפחה לבן חורין מן התורה אמאי התירה לעבד (עברי) עיי' הטעם בתשובת רדב\"ז (סי' ש\"א קל\"ד) [ח\"ד סימן קפח ד\"ה תשובה הדבר וח\"ו סימן אלפיים קלד ד\"ה תשובה קושיא]:<br><b> וזה </b> דלא כספר בית מאיר באה\"ע סי' ד' שכתב דההיא סוגיא דיבמות (דף מ\"ה) לא אזלא אליבא דהילכתא לדעת רבינו דלדידיה ליכא לאו בשפחה ועבד ואיך עביד להו ק\"ו מאלמנה אלא על כרחך דס\"ל להנהו אמוראי כהתרגום אונקלוס ולא קיי\"ל. ולפי מ\"ש י\"ל דגם הני אמוראי דעבדי הק\"ו ס\"ל דהוי לאו שבכללות אלא דס\"ל דלוקין עליו ולא קיי\"ל. ומה שהקשה שם אמ\"ש המל\"מ פי\"ג דרבינו אפשר דס\"ל הק\"ו והרי לדידיה איכא פירכא יתבאר בסמוך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מד' עממין בלבד.</b> ומדלא חשב רבינו עמלק משמע דבכלל כל האומות היה שהיו מקבלין אותן בימים הקדמונים כשמתגיירין. וכן יש ללמוד ממ\"ש הכס\"מ לדעת רבינו בריש פ\"ו דהלכות מלכים. ולכאורה קשה דאמאי לא פסק רבינו כהמכילתא סוף פרשת בשלח והובא בילקוט דאסור לקבל גר מעמלק ודריש ליה מדכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ויש לפרש על פי מ\"ש בס' שמע שלמה דדייק מדכתיב מדר דר חסר ותרגום גר הוא דייר ועל כן דרשו דגם עם גר הוא מלחמה לה'. ולפ\"ז לא אתיא רק למ\"ד אם למסורת והיינו דבמכילתא איתא כן בשם ר' אליעזר ואזיל לשיטתו דס\"ל אם למסורת בקידושין ולפרש\"י שם לא קיי\"ל כוותיה. דר' עקיבא ות\"ק פליגי עליה וזהו דעת רבינו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם.</b> וכ\"כ הסמ\"ג. וקשה לי דביבמות (דף מ\"ו ע\"ב) בעי למימר הכי דמהאי קרא יליף ר' יהושע טבילה באבות דישראל ופריך עלה דילמא התם משום נקיות בעלמא ומפיק מדהוה הזאה דכתיב ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. ואיך כתבו רבינו והסמ\"ג דבר הנדחה בגמרא ולכאורה הוא קושיא גדולה. אלא די\"ל דסוגיא זו אינה מוסכמת שהרי לפי מ\"ש האונקלוס ויונתן לא היה הזאה בסיני כלל וכן משמע ביומא (דף ד') דאמרינן התם הזאה בסיני מי הואי ובזה נסתלקה קושיית תוס' שם. ולמאן דס\"ל הכי על כרחך יליף טבילה מקרא דוקדשתם. והכי תניא בהדיא במכילתא:<br><b> ובהכי </b> אתי שפיר דלא היו מצריכין גבי גר בימים הקדמונים הזאת דמים דלמאן דאמר אין הזאה בלא טבילה היה צריך הזאת דמים. וכמ\"ש מהרש\"א בראש השנה (דף ל\"א) אבל לא קיי\"ל כן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה נשוי לישראלית וכו' ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' אינו נאמן לפסול את הבנים.</b> וכתב הרב המגיד שיש לדקדק כיון דקיי\"ל עבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמ\"ש בפט\"ו אפילו יהיה כדבריו הולד כשר. וכתב על זה המל\"מ דאפשר שדעת רבינו כהיש מי שכתב שהביא הרה\"מ שם דאם ילדה בת פסולה לכהונה ולעניין זה כתב כאן שאינו נאמן לפסול וכו'. וראיתי בס' בית מאיר סי' ד' שהקשה על דברי המל\"מ דעל כרחך לדעת רבינו אין לומר דס\"ל לפסול בת עובד גלולים ועבד לכהונה דהא בגמרא איתא דטעמא דאיכא למפסל הוא משום דיליף בק\"ו מאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום עבד שאיסורו שוה בכל אינו דין שפגום. ועל כרחך ק\"ו זה אינו רק לדעת התרגום דיש לאו בביאת עבד ושפחה אבל לרבינו איכא פירכא דלדידיה ליכא לאו גבי עבד ושפחה וכן הא דיליף עכו\"ם בק\"ו מאלמנה אינו רק לרבנן דר' שמעון דס\"ל דלוקין על ז' אומות בביאה דרך זנות משא\"כ בעכו\"ם עכ\"ד. ולי נראה דמ\"מ יש לקיים דברי המל\"מ בכאן דאיירי בדרך אישות ובכה\"ג איכא למילף לפסול בת עכו\"ם לכהונה בק\"ו מבעולה לכה\"ג למאי דקיי\"ל דנעשה חללה היא וולדה כשבא עליה לאחר שנשאה כמ\"ש לקמן פי\"ט. ובזה ליכא למפרך מידי אלא דאם לא נשאה רק שבא. ליכא למילף מבעולה דהיא גופה לא נפסלה בבעילה בלא נשואין כמ\"ש רבינו שם. ובזה אתי שפיר דהגמ' לא קאמר הק\"ו מבעולה דשם איירי לפסלה בע\"א שבא על בת ישראל וזה איכא למילף מבעולה אבל לפסל מנשואין שפיר י\"ל מבעולה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה.</b> כן איתא להדיא במכילתא פרשת משפטים הביאו רבינו בהלכות עבדים עיי\"ש:",
+                "<b> שפחה שהיא מיוחדת לעבד או שאינה מיוחדת אחת היא לפי שאין אישות וכו' לעבדים על ישראל.</b> משמע דס\"ל לרבינו דהא דאמרינן אין אישות היינו דאפי' איסורא ליכא. וכ\"כ בס' שער המלך ובס' בר\"י לדעת רבינו והריב\"ש. וכן משמע מפרש\"י בסנהדרין (דף פ\"ב) ושלא כמ\"ש התוס' שם (סוף דף נ\"ב) ובע\"א (דף ל\"ו) וכן משמע מתוס' סוטה (דף כ\"ו ע\"ב) דאיסורא איכא. ומה שהקשה הלחם יהודה בפ\"ח מהל' מלכים דא\"כ אמאי איצטריך קרא להתיר אשת איש גבי יפת תואר י\"ל דמהתם הוא דיליף לה וכמ\"ש בשעה\"מ. אך נ\"ל דבעולת בעל יש להם אף לישראל אלא יחוד לחוד אין להם וכ\"כ בס' יראים ובהגהת אשירי ספ\"ב דגיטין ואפשר דכך הוא דעת רבינו:<br><b> ועפ\"ז </b> יש ליישב מה שהקשה בשעה\"מ לדעת רבינו מהסוגיא דסנהדרין (דף נ\"ט) גבי ליכא מידעם וכו' לא פריך הרי אשת איש עובד אלילים לישראל שרי ולבן נח אסור. אך לדעת ספר יראים והג\"א שהבאתי אתי שפיר:<br><b> ודע </b> דמ\"ש רבינו לפי שאין אישות וכו' צ\"ל דהיינו דוקא יחוד דאישות אבל מ\"מ יש יחוד ג\"כ לשפחה ועבד כההיא דסנהדרין (דף נ\"ו) והעתיקו רבינו בה\"מ עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא על שאר העריות בין באונס וכו' הולד ממזר.</b> כן מתבאר מהסוגיא דסוף פ\"ק דחגיגה (דף י') והכס\"מ לא הראה מקורו. ומ\"ש הכס\"מ בשם בנו של רבינו עיין מ\"ש בזה בריש הל' אישות. ומ\"ש דאע\"ג דאנוסה הוי וכו'. הקשה ע\"ז בעל פמ\"ג בספרו שושנת העמקים דמנ\"ל דחייב כשהיא אנוסה. והנה גם הריב\"ש בתשובה סי' צ\"ח כתב דאינו חייב באנוסה. וכ\"כ בס' המקנה:"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל ולא קידש וכו'.</b> ודע דלא קפיד רבינו אקידושין בחייבי לאוין רק היכא דמהני בהו הקידושין ותפסי בהו אבל היכא דלא מהני בהו קידושין ולא תפסי בהו לא בעינן קידושין וחייב על בעילה לחוד והיינו שכתב בפי\"ב ופי\"ז מהלכות אלו דכהן הבא על הכותית חייב משום זונה בבעילה לבד שהרי אינה בת קידושין. וכן מצאתי שכתב בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אה\"ע סוף סי' ע\"ב דבחייבי כריתות דלית בהו קידושין לא תלוי הביאה בקידושין:<br><b> [ובזה </b> יש ליישב השגות הראב\"ד דקשיא ליה ממזרת דאלו נערות דפריך התם אי ר' יצחק קשיא ממזרת ועיין במגיד. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאין מהסוגיא דאלו נערות קושיא כלל דקאמר דקשיא ממזרת דקתני במתניתין דאלו נערות שיש לה חמשים שקלים והא אינו לוקה ומשלם דנהי דקיי\"ל דלא לקי בלא קידושין היינו משום דקיי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין. אבל תנא דמתניתין דאלו נערות על כרחך ר' עקיבא היא וכדמוכח מדברי התוס' ד\"ה ועל אשת אחיו. ור\"ע הא אית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא\"כ לדידיה קשיא ממזרת דהא לדידיה לוקה על בעילה בלא קידושין כמ\"ש וכן משמע בתוס' ריש פ' אלו נערות ד\"ה ועל הכותית. דלר\"ע לקי על בעילה בלא קידושין ואתי שפיר קושיית הגמרא. ועוד דר' יצחק גופיה כר\"ע ס\"ל כמ\"ש בהקדמת ס' פני יהושע [פתיחת חתן המחבר] ובס' ח\"צ]:<br><b> וכן </b> אתי שפיר ונסתלק עפי\"ז מה שהקשה בנו של בעל הפלאה בסוף ספרו על רבינו מהסוגיא דריש פ' נושאין (דף צ\"ו) גבי הא דאמר ולא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ופריך ותיפוק ליה משום יבמה לשוק וכו' ולדעת רבינו הא בשומרת יבם של אביו ליכא מלקות משום יבמה לשוק דהא הויא דודתו ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות ובלא קידושין לא לקי. ומ\"ש דבאמת לא היה לקי ורק עובר באיסור דב' לאוין הוא נגד הירושלמי דשם איתא דלקי. אך לפי מ\"ש ניחא דבכה\"ג דאין קידושין תופסין היה לקי בלא קידושין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ממזר ספק זה שבא מספק ערוה כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין או נתגרשה ספק גרושין.</b> ועיין בבעל מגיה שבס' מל\"מ שהקשה דבספק קידושין נהוי הולד כשר דאוקמא אחזקת פנויה. ותירץ דהכא איירי שלא נתקדשה לו אלא בא עליה ביאה בלא קידושין אין ביאה מפקיע ספק קידושין. ובהלכות אישות הבאתי ראיה לסברא זו ודלא כספר בית מאיר ואכתי קשיא גבי ספק גרושין אמאי לא הוי הולד רק ספק ממזר ומותר מן התורה לבוא בקהל ונימא דאוקמא אחזקת אשת איש והוי ממזר ודאי ואסור מה\"ת לבוא בקהל דהא כתב רבינו בפ\"ח מהלכות שגגות דספק מגורשת נקבע האיסור וחייב הבא עליה אשם תלוי ובכה\"ג דחייב אשם תלוי לא התירה תורה הולד בקהל וכדמוכח במל\"מ בסמוך. על כן נראה דרבינו הכא איירי בספק גרושין בדינא דפלוגתא וכה\"ג דבזה לא אמר אוקמא אחזקה קמייתא דבשביל החזקה לא נפשט הדין. וכ\"כ האחרונים ביו\"ד. וכ\"כ המל\"מ בהלכות טומאת צרעת ובהלכות עדות ובאורים ותומים סי' ל\"ד. ובזה נדחה מ\"ש בשו\"ת זכרון יוסף לדעת רבינו פ\"ו דממרים דין ד' דאזיל בתר חזקה גבי בעיא דלא אפשיטא בקידושין (דף ל\"ג). וכן בספק קידושין דדינא לא שייך אוקמא אחזקה וא\"כ לאו דוקא בא בלא קידושין אלא אף אם נתקדשה אח\"כ הוי הולד ספק ממזר:<br><b> ושוב </b> ראיתי להפני יהושע בכתובות סוף פ\"א שהקשה דאיך משכחת לה ספק ממזר דבספק קידושין היא בחזקת פנויה ובספק גרושין היא בחזקת אשת איש והעלה שם משום קבוע דהוי כמחצה על מחצה והובא בספר דורש לציון דרוש י\"ג. ולפי מ\"ש שפיר משכחת לה בספק דדינא. גם מ\"ש בעל פני יהושע בקידושין (דף ע\"ג) דתוס' בכתובות (דף כ\"ו) לא ס\"ל כרבינו אלא דגבי ספק ממזר אזלינן בתר חזקה י\"ל דגבי ספק דדינא גם תוס' מודים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו אבריו וכו'.</b> עיי' ברב המגיד שכתב שיצא לרבינו ז\"ל מדתנן בסנהדרין שיסה בו את הכלב וכו' פטור. וכ\"כ בבאר הגולה באה\"ע סי' ה'. אבל קשה דאמאי פטור כשהושיבו במים או בשלג ומשמע אע\"פ שלא היה יכול לעלות והרי בכה\"ג תנן התם גבי רוצח דחייב. וגבי נזקין משמע בסוף פ\"ב דב\"ק דאע\"פ שהיה יכול לעלות חייב לשלם בכה\"ג. ובתו\"כ סוף פרשת אמור משמע ד��בי נזקי אדם נמי תליא דכשעושה מעשה ביד כגון שאחזו והעמידו בחמה וכו' חייב וכשלא עשה מעשה ביד כגון שלא אחזו פטור דכתיב כאשר עשה. ומנ\"ל לרבינו לפטור כאן אף שלא היה יכול לעלות. וגבי שיסה בו את הכלב נמי התם בסנהדרין איירי בשלא כפהו דיכול לברוח אבל כאן איירי שכפהו. והיה נראה שיצא לרבינו ז\"ל מסוגיא דשבת (דף ק\"כ) דקאמר גבי מחיקת ה' דגרמא שרי דכתיב לא תעשון עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי והכי אמר התם גבי שבת דכתיב כל מלאכה לא תעשו. ולפ\"ז ה\"נ גבי סירוס כתב ובארצכם לא תעשו אמרינן עשייה הוא דאסר רחמנא הא גרמא שרי. ומיהו בשבת (דף ק\"י ע\"ב) משמע דגרמא נמי אסר בסירוס כגון לשתות עיקרין ופירש\"י דלא תעשו קרינן לא תיעשו. וא\"כ ה\"נ כאן גבי כפה וכו'. וצ\"ל דהיינו לאיסור אבל לא לחיוב כיון דפשטיה עשייה ממש משמע. ומ\"מ מהתו\"כ הנ\"ל משמע דמקרי עשייה וי\"ל דשאני התם דמרבה מיתורא דכאשר עשה דכל שיש בו עשייה ביד חייב לשלם אבל כאן ליכא יתורא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן גדול שבא על אלמנה חייב אחת אע\"פ שלא קידש שנאמר לא יחלל וכו'.</b> ועיי' בהרב המגיד שכתב דהא דאמרינן בקידושין (ריש דף ע\"ח) ולחייב נמי משום לא יחלל זרעו ותירצו בשלא גמר עיי\"ש. ומשמע שאם גמר חייב שתים משום לא יחלל לאו הילכתא היא וכו'. והנה אין דברי הרה\"מ מוכרחים בזה לדחות גמרא ערוכה בדקדוק קל. וכן הקשו בס' קה\"ע וס' שושנת העמקים ועיי' מ\"ש בס' המקנה וס' ח\"צ. ונראה דטעמו של רבינו שדחה סוגיא הנ\"ל הוא מכח סוגיא אחרת דאיתא בפ\"ב דיבמות (דף כ') דפריך אלמנה מן הארוסין אמאי אינה מתייבמת ליתי עשה ולידחי לא תעשה וש\"מ דאף אם גמר אינה אלא בל\"ת חדא דאי איתא דאם גמר איכא בה ב' ל\"ת לא הוה קשיא ליה דליתי עשה וידחה ב' ל\"ת דמהאי טעמא לא מקשה מגרושה לכהן הדיוט דשם איכא ב' ל\"ת דגרושה ודחללה שנתחללה בביאת אחיו המת כשנשאה והיא היתה גרושה. וכבר כתב ס' כריתות דאין עשה דוחה ב' ל\"ת. ואין לומר דמקשה גבי אלמנה דיהא רשאי קירוב שאינו גמור. דזה אינו שהרי עיקר מצות יבום הוא להקים לאחיו שם ואי איתא שאין יכול לקרב לה קירוב גמור של הקמת שם לא הוי ראויה ליבום כלל. ועוד דאי איתא הכי למה ליה לשנויי דגזרינן ביאה שנייה אטו ראשונה. בראשונה גופה איכא למגזר גמר אטו תחילה אלא על כרחך דס\"ל התם דאין חילוק באלמנה לכה\"ג בין גמר או לא ובכל עניין אינה אלא חד ל\"ת דלא יחלל. ומ\"ש בספר מעיין החכמה דאיכא נמי לאו דלא יקח ליתא דהיינו דוקא היכא דמהני הקידושין לקנותה בהן. וכדפירש\"י בקידושין (דף ע\"ח) וגבי יבמה לא מהני קידושין מן התורה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בהרב המגיד שכתב שרבינו פסק כרב דאמר הכי. וקשיא לי שהרי הכריחו התוס' דרב לא קאמר הכי אלא אליבא דר' אלעזר דמכשר בוגרת דדרש בתוליה. ופוסל הך דהכא מבבתוליה אבל לרב גופיה דפוסל בבוגרת דקאמר בוגרת לא ישא ומבואר בסוגיא שם אליבא דר' מאיר דפוסל בבוגרת דריש בתוליה עד דאיכא כל הבתולין. בבתוליה להכשיר הך. וא\"כ רבינו נראה כמזכה שטרא אליבא דבי תרי. דכיון דפוסל בבוגרת לא הו\"ל לפסול בהא דכאן. ומצאתי שתמה כן בים של שלמה. ונראה דרבינו לא ס\"ל מ\"ש התוס' אלא דרב אליבא דנפשיה נמי אמר בהא דפסול ואע\"ג דגבי בוגרת קאמר לא ישא דריש תרווייהו לפסול ואע\"ג דר\"מ דדריש לפסול בוגרת לא דריש לפסול נ��י הא אפשר דהיינו משום דס\"ל דפסולא דבוגרת היינו אפי' דיעבד אפי' אם נשא יוציא וא\"כ על כרחך ליכא למדרש קרא לאיסורא וכפי' רש\"י דכיון דקרא ממעט בוגרת כל שכן הך הילכך כי אתא קרא למשרי אתא. אבל לרב דקאמר דאיסורא דבוגרת אינו אלא לכתחילה ואם נשא נשוי שפיר מצי למדרש לאיסורא נמי בהא אפי' דיעבד דלא אתי מבוגרת דשריא בדיעבד. וא\"כ כיון דאיכא לקיומא להני תרתי מימרי דרב ודאי דאית לן לקיומייהו. ויש לי להביא ראיה דעל כרחך שמואל נמי הכי ס\"ל שהרי קאמר התם (דף נ\"ט ע\"ב) אעובדא דריבה אחת התם עיי\"ש והכשירה רבי לכהונה דראויה לכהן גדול ומשמע ודאי דדוקא התם משום דאין זנות לבהמה ואפ\"ה מיפסלא משום דלא גרע ממוכת עץ הא לאדם מיפסלא בכל גווני משום בעולה לכהן גדול ושמואל גופיה ס\"ל נמי לפסול בבוגרות כדמוכח שם (סוף דף נ\"ח):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו הרי זו מותרת לכהן כמו שביארנו בהל' גרושין.</b> ומשמע דאילו מיאון דחבריה אינו מבטל גיטא דידיה לעניין שאינה מותרת לכהן כמו שאינו מבטל גבי מחזיר גרושתו כמ\"ש שם בהל' גירושין. ודלא כהטור אה\"ע סי' ו' הובא בשו\"ע שם ס\"ב בשם יש מי שאומר דאם גירשה ונשאת לאחר ומיאנה בו נמי מותרת לכהן. ועיי\"ש בט\"ז שהביא ראיה לדעת רבינו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפי' הוציאה בעלה וכו' בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן.</b> ודע שדברי רבינו הללו הועתקו בשו\"ע אה\"ע סי' ו סעיף ט\"ז. והרב באר הגולה כתב שם שלא ידע מאין יצא לו להשו\"ע ואישתמיטתיה דברי רבינו דכאן. ומה שיש לדקדק על דברי רבינו דכאן ממ\"ש לעיל בפט\"ו דין כ' אשת איש שיצא עליה קול וכו' והכל מרננים אחריה חוששין לה משום זונה צ\"ל כמ\"ש האחרונים בישוב דברי השו\"ע שם בסי' ד' סט\"ו ובסי' ו' סט\"ז:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזונה האמורה בתורה היא וכו' שקרב לה אדם שהיא אסורה להנשא לו.</b> ועיין בבית שמואל באה\"ע סי' ו' ס\"ק ט\"ז מה שתמה על רבינו וכבר כתבתי לעיל בפ\"ב דלא קשיא מידי. וכן הרי\"ף והרא\"ש העתיקו סוגיא זו דקאמרה אשכחן לתרומה לכהונה מנלן ק\"ו מגרושה וכו' וכי מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא. ש\"מ דסבירא ליה דהלכתא היא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבויה שנפדית אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה וכו' ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבויה.</b> וכ\"כ רבינו בסוף ה\"כ ופ\"ט דטומאת מת. ושם כתב הכ\"מ שיש חולקין על רבינו וסוברים דאיסור כל הספיקות מן התורה. ויש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא דפסחים (דף פ\"ג ע\"ב) גבי הא דאמר הכא במ\"ע שהוכרו הגידין של ימין דאיסור ושל שמאל דהיתר אליבא דר' יהודה ולבסוף נתערבו דבאכילה אסורים ומשו\"ה ניתותרו מפסח ושריפה בעי. ועל כרחך דמה\"ת ראויין לאכילה דאל\"כ למה לי שריפה נשדייה כדאמר התם גבי ודאי דאיסורא דלא הוי בכלל נותר וה\"נ י\"ל גבי ספק איסור אם אסור מה\"ת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זו לא ישאנה.</b> ודע דבשו\"ת נודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' ח' וסי' כ\"ט נסתפק אם נשאה מהו שיוציא ועיי\"ש. ונעלם מעיני הרב דאיתא בתוספתא פ\"ב דיבמות בהדיא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ע\"כ. הרי מבואר להדיא דבדיעבד מהני אם נשאה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נשאת לכהן אשה מאיסורי כהונה אע\"פ שלא קרב לה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה.</b> דע שהאחרונים באה\"ע סי' ז' נחלקו בפירוש דברי רבינו הללו דהט\"ז כתב דרבינו לא קאמר אלא דנשואה היא בחזקת בעולה מן הסתם אבל כשיש עדים שלא נבעלה לא נתחללה. ולי נראה דהעיקר בכוונת רבינו הוא מ\"ש החלקת מחוקק והבית שמואל שם דבנשואין לבד נתחללה אף שיש עדים שלא קרב לה. שהרי כתב רבינו בריש פ\"י מהלכות אישות דמשנכנסה לחופה נקראת נשואה אע\"פ שלא קרב לה וא\"כ הא דתנן מן הנשואין פסולות דהיינו נמי משנכנסה לחופה וכן משמע בפי\"א שם וכמ\"ש שם. וכן בפ\"א מהלכות נערה כתב רבינו דהויא כבעולה משנשאת ואע\"פ שעדיין היא נערה בתולה. ומ\"ש הרב חמ\"ח שם שדבר זה צריך ראיה מבואר בדברי התוס' בכתובות (ריש דף מ\"ט) דנשואה שאינה בעולה חשיבא כבעולה ואין חילוק כלל דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר. ושוב מצאתי אח\"ז בספר שער המלך בקונטרס חופת חתנים שהביא ג\"כ ראיה מדברי התוס' דכתובות שזכרתי. אך בהג\"ה שם דחה ראיה זו דדוקא גבי נערה המאורסה הוי גזה\"כ. אבל נראה דהכי מוכח בירושלמי דיבמות כמ\"ש בהלכות נערה. וזה דלא כמו שנראה מדברי התוס' בגיטין (דף פ\"ה) דבנשואין לחוד לא נפסלו מן התורה אפילו בחייו:<br><b> גם </b> מה שהקשה החלקת מחוקק שם דהיאך תעשה חללה בכניסתה לחופה הא הוא אינו חייב. לק\"מ דהא מצינו בכהן הדיוט שנעשית חללה על ידו אשה האסורה לו אע\"פ שהוא אינו חייב בביאה בלא קידושין לדעת רבינו. ואם כן ה\"נ י\"ל שתעשה חללה בנשואין לחוד אע\"פ שהוא אינו חייב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מעלין ליוחסין מחילוק תרומה בבית הגרנות.</b> הרב תוס' יו\"ט פ\"ב דכתובות כתב שיש סתירה בדברי רבינו דהא מבואר בגמרא דר' יוסי דס\"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין ס\"ל דחולקין תרומה לעבד בבית הגרנות. ור' יהודה דס\"ל מעלין מתרומה ליוחסין ס\"ל דאין חולקין תרומה לעבד וא\"כ רבינו שפסק כאן כר' יוסי דאין מעלין ליוחסין לא הו\"ל לפסוק בהל' תרומות דאין חולקין לעבד. ונראה ליישב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך דין י\"ג מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע\"פ עצמו. ולא יקרא בתורה ראשון. וכתב הרב המגיד דטעמא דאינו נאמן לקריאת התורה הוא משום דמקריאת התורה מעלין לכל הדברים חוץ מתרומה דאורייתא ויוחסין ואם היה קורא בתורה ראשון ע\"פ עצמו נמצא עולה לדברים אחרים ע\"פ עצמו ואנן תנן דאין אדם נאמן ע\"פ עצמו ע\"כ. וא\"כ מהאי טעמא אתי שפיר הא דפסק רבינו בהלכות תרומות דאין חולקין תרומה לעבד דנהי דאין מעלין מחילוק תרומה ליוחסין מ\"מ היו מעלין מיניה לשארי דברים כמ\"ש בסמוך דין י\"א עד שאמר ראיתי זה שנשא כפיו או שחלק על הגורן מחזיקין אותו בכהונה פירוש לדברים אחרים וא\"כ אם היו חולקים על הגורן לעבד היו מחזיקין אותו בכהונה לדברים אחרים לכך פסק שם דאין חולקין לעבד. וזה מצאתי כתוב בספר מדרש חכמים. ועיי' מ\"ש הפר\"ח סי' מ\"ח ליישב דהיינו טעמא דחיישינן דילמא אכיל ומאכילה מעלין ליוחסין. והא דבגמרא אמרו דטעמא של ר' יהודה דאמר אין חולקין הוא משום דס\"ל מעלין קושטא דמילתא קאמר דבמקומו היו מעלין מחילוק נמי ליוחסין כדאמר התם. אבל באמת אפילו לא הי�� מעלין ליוחסין ג\"כ אין לחלק לעבד משום שיעלו ממנו לדברים אחרים כמ\"ש. והא דקאמר בגמרא דר' יוסי דס\"ל חולקין הוא משום דבמקומו לא היו מעלין מחילוק ליוחסין על כרחך לאו דוקא ליוחסין קאמר אלא לדברים אחרים ג\"כ לא היו מעלין מחילוק. דאי איתא שהיו מעלין מחילוק לשום דבר לא היה להם לחלוק לעבד כדי שלא להחזיקו בכהונה לדברים אחרים. ועיקר פלוגתייהו דר\"י ור' יוסי בחולקין תרומה לעבד תליא במעלין מחילוק לכהונה וכיון שפסק בדין י\"א דמעלין מחילוק לכהונה שפיר פסק בהלכות תרומות דאין חולקין לעבד ואין בדבריו סתירה כלל:<br><b> גם </b> מה שהקשה התוס' יו\"ט דכיון דפסק בהלכות תרומות דאין חולקין לעבד הו\"ל לפסוק דמעלין מחילוק ליוחסין לק\"מ. דהא העלאה לא תליא בחילוק דאפי' היכא דליכא למיחש לדילמא עבד הוא כגון ביוצא מבית הספר או שמעידין עליו שאינו עבד נמי אין מעלין למאן דאית ליה אין מעלין כמ\"ש התוס' ישנים בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ה ע\"א) וא\"כ ה\"נ אפילו אי אמר אין חולקין לעבד נמי ס\"ל דאין מעלין מזה ליוחסין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן וכו' אבל אוסר עצמו בגרושה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא וכו'.</b> ואיירי שהוחזק כבר בכך ל' יום דאל\"כ אינו חייב ע\"פ עצמו כמ\"ש המל\"מ. וראיתי בספר יד המלך שהאריך לתמוה ממ\"ש רבינו לעיל בסוף פ\"א שאשה שאמרה נתקדשתי אינה נענשת ע\"פ עצמה. ונראה שלא ראה דברי המל\"מ שכבר עמד בזה ופירש דהכא בהוחזק עצמו בכך ואין כאן סתירה כלל:<br><b> ומה </b> שתמה בספר סדרי טהרה סי' קפ\"ה על זה דא\"כ אמאי היא רק ספק חללה ואינו חייב הא כתב לעיל בסוף פ\"א גבי איש ואשה שבאו ממדינת הים והוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו היו נהרגין עליה. הרי דאף אחרים היו נהרגין על חזקתה שהחזיקה את עצמה. ושוב הקשה דאיך איתחזק כאן כיון שאינו נאמן לשום דבר. ולק\"מ דקושטא דעל מה שאין נאמן לא הוחזק. ומשו\"ה כאן שאין נאמן לקולא לא הוחזק לגבי אחרים רק לעצמו נאמן יותר ממאה איש שהרי עשה על עצמו חתיכא דאיסורא והוחזק לזה ל' יום שלא נטמא ולא נשא משו\"ה הוחזק נמי למלקות לגבי דידיה ולא לאחריני משא\"כ ההיא חזקה דאיש ואשה שהוחזקו לעצמם נמי לקולא שהרי נתייחדו ביחד ולא חשו שמא אינה אשתו מהני חזקה כזו נמי לגבי אחריני לענוש עליה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הבא וכו' הרי זה היה חייב (בזמן הבית) מן התורה.</b> מה שהקשה כאן בספר שער המלך על דברי הרב המגיד דהלכות גזילה אכתוב ליישב שם בס\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן.</b> דע שהב\"י בטור אה\"ע ריש סי' א' כתב שכוונת רבינו הוא דסמוך לפרקן היינו י\"ג שנים שלימות אבל קודם לכן לא וכמ\"ש הטור שם וכתב עליו הרב בדרכי משה שאינו יודע מניין לו להב\"י לומר כן לדעת רבינו דנוכל לומר שדעת רבינו הוא כמ\"ש רש\"י ותוס' דסמוך לפרקן היינו אף קודם י\"ג לזכר שנה או חצי שנה. וכ\"כ בנודע ביהודה חלק אה\"ע סי' ס\"א וכן המעדני מלך שלהי בכורות. ואישתמיטתייהו מ\"ש רבינו בפי\"א מהלכות אישות דין ו' אין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעין שהביא סימנים ע\"כ. ואי איתא דשרי להשיאו קודם י\"ג. סימנים מאי עבידתייהו הא קודם י\"ג אינן סימנים אלא שומא כמ\"ש פ\"ב מהלכות אישות. אלא על כרחך דס\"ל לרבינו דאין משיאין הקטן עד שיהיה י\"ג שנים שלימות שהן זמן הבאת סימנין ואף שיהיה בן י\"ג נמי אין משיאין אותו עד שיבדקו אותו ויודעים שהביאן. וא\"כ יש להטור על מי לסמוך דהא רבינו ודאי הכי ס\"ל. ודלא כמ\"ש המע\"מ שאין להטור על מי לסמוך. וכן אישתמיטתיה לבעל ס' כוכב יעקב שכתב דמ\"ש רבינו כאן דאסור להשיא אשה לקטן היינו גדולה אבל בשוין מותר. ולא משמע הכי ממ\"ש בהל' אישות סתם ואין משיאין הקטן עד שבודקין אותו. גם משמע מזה דאף אחר י\"ג אין משיאין עד שיבדקו אותו ודלא כמ\"ש שם דאחר י\"ג שרי לכו\"ע אע\"פ שלא הביא סימנין וזה אינו:",
+                "<b> ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא.</b> וכה\"ג כתב הטור באה\"ע סי' א' דקודם י\"ג שנה לא ישא דהוי כזנות והבית שמואל שם ס\"ק ד' הקשה דזה סותר למ\"ש הרא\"ש פ\"ב דקידושין דלא הוי זנות כיון דבקידושין היא אצלו. וכבר הקשה זה המעדני מלך שלהי בכורות. ולק\"מ דדברי הרא\"ש אינם אלא בדיעבד דאם כבר נשאה מותרת היא לעמוד אצלו מהאי טעמא. אבל לכתחילה י\"ל דמודה הרא\"ש דאסור. וכן רבינו והטור לא קאמרי אלא דלכתחילה אסור להשיא אבל בדיעבד מודו דשרי להיות אצלו. וכן סובר רמ\"א שהרי בשו\"ע אה\"ע שם בסי' א' העתיק דברי הטור ולא הגיה הרב בעל הג\"ה שם כלום ובריש סי' מ\"ג כתב בשם המרדכי והרא\"ש להתיר בדיעבד ש\"מ כדכתיבנא. וכן נראה שהרי הטור עצמו כתב סברא זו בסי' ל\"ז וכן הוא בשו\"ע שם סעיף י\"ד גבי קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה שאין לאוסרה עליו מהאי טעמא משום דדרך קידושין ונשואין היא אצלו וברא\"ש מבואר דיליף לה מקטן שהשיאו אביו דרשאי לעמוד אצלו. וזה דלא כמ\"ש בסוף סי' תורת יקותיאל דלרבינו והטור שכתבו דהוי כמו זנות אף דיעבד אסור והניח בצ\"ע דברי הג\"ה דסי' מ\"ג שמתיר דיעבד. ולק\"מ דבאמת י\"ל דגם לרבינו והטור בדיעבד שפיר דמי דלאו זנות ממש הוא וכמ\"ש המל\"מ פי\"ח מהל' איסורי ביאה והריב\"ש סי' קצ\"ג. ועוד דקטן אוכל נבלות הוא ואין מצווים להפרישו. ובפרט דלדעת היש אומרים שהביא בסי' כ\"ו הוי פלגש ומותר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שגירש את אשתו מן הנשואין וכו' אם היה כהן לא תדור עמו במבוי.</b> ואע\"ג דלדעת רבינו לעיל בפי\"ז אינו חייב על קירוב בלא קידושין אפ\"ה צריכה ריחוק ממבוי ומזה למד הבית שמואל בסי' קי\"ט דהא באשת ישראל שניסת לאחר ונתגרשה דאסורה לדור עמו במבוי ואע\"ג דלא היה חייב בלא קידושין ושלא כמ\"ש הר\"ן בשם ר\"י דבכה\"ג אינה צריכה ריחוק ממבוי. וכן פירש מ\"ש הג\"ה שם ואם נשאת לאחר אפילו בישראל לא תדור עמו במבוי היינו אפי' שניסת ונתגרשה. וכן נראה עיקר דעת הג\"ה ודלא כהחלקת מחוקק שכתב לדעת הג\"ה דבאיסור דרבנן א\"צ ריחוק ממבוי. וכן הט\"ז פירש מ\"ש הג\"ה ואם נשאת לאחר לא תדור עמו במבוי היינו דוקא כשלא נתגרשה עדיין אבל אם נתגרשה דלית בה מלקות א\"צ ריחוק ממבוי וכדעת הר\"י ויש לתמוה דעל כרחך א\"א לומר שיהא דעת הג\"ה כן שהרי כתב להדיא בד\"מ בשם תשובות הרא\"ש בסי' י\"ג דאפי' באיסור דרבנן צריכה ריחוק ממבוי וכן פסק בהג\"ה שם סעי' ט' ובשו\"ע סי' י\"א. ובשלמא מה שהקשה הב\"ש על החלקת מחוקק ממ\"ש הריב\"ש לק\"מ דאיהו לאו אליבא דכו\"ע כתב כן דאיסור דרבנן צריך ריחוק מבוי כמ\"ש כאן המל\"מ אבל מדברי הג\"ה גופיה ודאי קשה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום.</b> הרב כסף משנה והב\"י סי' כ\"ב תמה על זה דבתוספתא פ\"ב דביכורים איתא האנדרוגינוס אינו מייחד עם האנשים ועיי\"ש בכס\"מ. ולי נראה דרבינו ז\"ל דחה ההיא תוספתא מהלכתא מכח הסוגיא דפ' נושאין (דף ק') גבי הא דתניא עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וקחשיב טומטום ואנדרוגינוס והאשה ומפרש התם טעמייהו דטומטום ואנדרוגינוס משום דבריה בפני עצמה נינהו וטעמא דאשה משום יחוד והעתיקו רבינו סוף פי\"ב מהל' תרומות. וא\"כ משמע דטומטום ואנדרוגינוס לית בהו משום יחוד דאי יש בהו משום יחוד תסגי להו נמי בטעמא דיחוד כמו גבי אשה ואין לומר דקושטא הכי הוי לפי המסקנא אלא דאכתי לא אסיק טעמא דאשה דא\"כ תקשי לפי המסקנא דהו\"ל למתני אשה אצל טומטום ואנדרוגינוס כיון דמחד טעמא הוא וכה\"ג איתא בכמה דוכתי כמ\"ש בס' טורי אבן במגילה (דף כ\"ג) דהיינו ב\"ק (דף כ\"ה) ובכריתות (דף ג') ומדאפסיק תנא בינייהו בשארי דברים ש\"מ דקושטא דטעמא דטומטום ואנדרוגינוס לא הוי משום יחוד כמו אשה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,370 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עיין </b> במל\"מ בשם תוס' רי\"ד בקידושין דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בבע\"ח כגון שתלש אבר מן החי מה' בהמות ואכל וחייב על כל אחת ואחת אבל בשחוטין לא אמר גופין מחולקין דלא חשיבי. ומתוס' בזבחים (דף ע\"ח) משמע דאף בשחוטין ס\"ל דגופין מחולקין ובפ\"י דשגגות הקשה המל\"מ על דברי תוס' רי\"ד משוחט ה' זבחים בחוץ דאינו חייב אלא אחת. ובס' מעיין החכמה לא ראה דברי המל\"מ דשם והקשה מדנפשיה כן אלא שביאר יותר דבשלמא גבי רבע ה' בהמות שייך טפי לומר גופין מחולקין מבשוחט בחוץ משום דהבהמה ג\"כ נהרגת אבל אין טעם לחלק בין אכילת אבר מן החי מה' בהמות לשחוטי חוץ. עוד הקשה שם בס' הנזכר דמסוגיא דסוף פ' אותו ואת בנו (חולין דף פ\"ב) גבי השוחט אותו ואת בנו ובנו ואותו דהוו בע\"ח ולא מחייבי רבנן אלא אחת אלמא דגם בבע\"ח לא אמר גופין מחולקין וכן הקשה מסוף פ' גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) גבי אכל אבר מן החי ובשר מן החי אינו חייב אלא אחת למאן דמפיק להו מאזהרה אחת ומוקי לה התם בב' בהמות והניח בצ\"ע. וכן הקשה בעל פמ\"ג בס' רט\"ז ובס' שושנת העמקים כלל ח'. ונראה ליישב ע\"פ מ\"ש תוס' בסנהדרין (סוף דף נ\"ג) אהא דר' אבהו התם דלא אמר גופין מחולקין אלא בנדה ושחוטי חוץ דגלי קרא. ובעל מעיין החכמה בעצמו ביאר הדבר דתליא בהא דאיתא בכריתות אי שבתות כגופין דמי והוא הדין בהמות וא\"צ רבויא או לאו כגופין דמו וצריך רבויא. וא\"כ י\"ל דה\"נ ס\"ל להני אמוראי דסוף פ' גיד הנשה. ומההיא דסוף פ' אותו ואת בנו בלא\"ה לא קשה דהתם במעשה אחד של איסור איירי כמו בשחטה ואת בת בתה ואח\"כ שחט את בתה דבשעת שחיטת בתה באו ב' האיסורין של אותו ואת בנו ומשו\"ה אע\"ג שבא ע\"י גופין מחולקין של אותה ובת בתה אינו חייב אלא אחת דבשחיטה אחת באו שני האיסורין משא\"כ היכא שעושה ב' מעשה של איסור בשני פעמים אמר גופין מחולקין. ותדע דהא אם שחט האם וב' בניה קושטא דמחייב ב' וא\"כ אדרבא מוכח משם דבב' מעשים אמר גופין מחולקין בבע\"ח וחייב ב'. וכן פסק רבינו בהל' שחיטה ובהל' שגגות פ\"ה. וההיא דזבחים תירץ בס' שער המלך דלא חשיב התם כבע\"ח משום דחיוב דשחוטי חוץ אינו אלא בגמר זביחה והו\"ל כשחוטין:<br><b> ועוד </b> יש לי ליישב דשאני גבי שחוטי חוץ דגלי קרא דלא אמר בה גופין מחולקין. והוא מדאיצטריך בה קרא דעולה או זבח לחלק בהעלאה כדאיתא בזבחים (דף ק\"ז) והיינו לחייב על כל אחד ואחד וכמ\"ש בס' מל\"א ש\"מ דאילו בשחיטה אינו חייב על כל זבח וזבח:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לדעת תוס' רי\"ד דבשחוטין לא אמר גופין מוחלקין מסוגיא דפ\"ק דכריתות (דף ד') גבי אכל חלב שור כשב ועז. וכן מסוגיא דשם (בדף י\"ד ע\"א) עיי\"ש. וכן משמע בסוף פ' אותו ואת בנו (ריש חולין דף פ\"ג) גבי אוכל גיד הנשה מב' בהמות דקאמר דלא הוי גופין מחולקין והיינו משום דשחוטין הן ומהר\"ם נדחק בזה עיי\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אשה אסורה וכו'.</b> הנה רבינו כאן לא ביאר הזמן מאימתי היה נקרא גדול לעונשים בזמן הבית. והיינו משום שסמך על מ\"ש בפ\"ב דהל' אישות דין י' דמי\"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות נקרא גדול וא\"כ ה\"נ איירי שהביא ב' שערות והוא בן י\"ג. וראיתי להרב רא\"מ בסדר חיי שרה שהוקשה לו על דברי רבינו כאן דאיך סתם וכתב חיוב כרת משנעשה גדול שהוא מי\"ג שנה ואילך הרי קיי\"ל דבי\"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. ומחמת כן פירש\"י דחייב כרת דקאמר על גדול סתם דהיינו מי\"ג שנה לאו כרת ממש הוא אלא היינו לחייב מלקות בבי\"ד של מטה בזמן הבית דחייבי כריתות היו לוקין. וזה דחוק דמדנקט רבינו כרת או מלקות משמע דכרת לא נקט משום מלקות. גם מ\"ש בשו\"ת חות יאיר דעל דבר המפורש עונשין בי\"ד של מעלה אף שעבר פחות מבן כ'. קשה לי מדאיתא בשבת (דף פ\"ט) דיצחק ילמד לעתיד זכות על בני אדם ויאמר להקב\"ה כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו משמע דלא מעניש בהו על שום חטא. וגם משמע דלא מעניש אף בעולם הבא שהרי מיירי בדין דלעתיד וקאמר דל עשרין וכו'. ודלא כמ\"ש בשו\"ת חכם צבי סי' מ\"ט דרק כאן בעולם הזה אין מענשין לפחות מבן כ' אבל בעוה\"ב מענשין עונש כרת גם לפחות מבן כ'. אלא יש ליישב הא דנקט רבינו חיוב כרת בפחות מבן כ' דמשכחת לה ע\"פ מאי דאיתא בס' תיקוני הזוהר תיקון מ' וז\"ל מאן דאיסתלק מעלמא עד דלא מטא לעשרין שנין מאן אתר אתענש וכו' בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט דכד ענשא נחית לעלמא איהו דאערע בההוא מחבלא אתענש דלא אשגיחו עליה מלעילא ועליה כתיב עונותיו ילכדנו את הרשע. את לאסגאה מאן דלא מטון יומוי לאתענשא עונותיו ילכדונו ולא בי דינא דלעילא ע\"כ. וכן איתא בזוהר סוף פרשת וירא ובפרשת פקודי בהיכל נגה ועיי\"ש. הרי דגם קודם כ' נענש בכרת מחמת עונותיו מכח המחבל שפגע בו ולא מכח הבי\"ד שחייבוהו אלא שעונותיו גורמין שאין משגיחין עלי' מלעילא וממילא נופל ביד המחבל שפוגע בו בשעת הדין ר\"ל:<br><b> ועפ\"ז </b> י\"ל קושיית המפרשים אהא דאיתא בפ\"ה דברכות דשמואל היה חייב מיתה בידי שמים על שהורה הלכה בפני עלי רבו והוא לא היה אז רק ב' שנים ואיך שייך בו חיוב מיתה ולפי מ\"ש י\"ל החיוב כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד בהמה ואחד חיה ועוף שנרבעו הכל בסקילה.</b> ועיין במגי\"ד והנה לא נתבאר בפירוש בגמרא דין חיוב מיתה לעוף הנרבע. אמנם רש\"י ז\"ל פירש כן בחולין (דף פ\"ה) אהא דתנן חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן. וזה דלא כבעל ס' יראים סי' רל\"ב דמספקא ליה בעוף הנרבע אי חייב סקילה דבקרא לא כתיב אלא ואת הבהמה תהרוגו וחיה בכלל בהמה אבל עוף לא שמעינן:<br><b> גם </b> מאי דמספקא ליה לבעל ס' יראים שם בעוף הרובע אי חייב הוא תמוה דהא בזבחים (דף פ\"ה ע\"ב) אמרינן דרובע ליתא בעוף ופרש\"י דלא שייך בו רובע דאין עוף רובע אשה. ואפ\"ה איתא בנרבע לעניין פסול קרבן דממעטינן ליה ממן הבהמה כדמסיק התם וא\"כ יש ללמוד מזה דה\"נ איתא בכלל בהמה לעניין חיוב דנרבע. וטעמא משום דאמרינן דילפינן בהמה בהמה משבת דעוף בכלל וכדאמרינן בסוף פ' הפרה לעניין כלאים וה\"נ אמרינן גבי נרבע. וגם הרב המגיד נראה שנתכוון לזה וה\"נ צ\"ל בההיא דזבחים. ואע\"ג דחיה לא הוה התם בכלל בהמה דהא ממעטינן לה לגמרי מקרבן מדכתיב בקר וצאן כדאיתא בתו\"כ. וא\"כ לא קאי עלה מיעוטא דמן הבהמה לעניין נרבע מ\"מ עוף בכלל הוי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו וכו'.</b> וכתב הרב המגיד שהוא מבואר בירושלמי בקידושין. והנה גם בתלמודא דידן איתא כן בנזיר (דף מ\"ט). והא דבפ\"ק דחולין אמר דהוא מטעם רוב. עיין מ\"ש בבית שמואל באה\"ע סי' י\"ט ובס' תב\"ש בחידושיו לקידושין:<br><b> ובשו\"ת </b> זכרון יוסף חלק אה\"ע סי' ג' וח' כתב דאיצטריך נמי חזקה גבי אביו משום דשמא נתחלף אחר הלידה באחר וזה יש לחוש גם גבי אם ואיצטריכא לחזקה דכריכה. ולפי דבריו צ\"ל דהא דאמר בנזיר דאמו ודאי ילדתו היינו לומר דמתחילה היתה ודאי כשילדתו ומחמת חזקה דכריכה עתה נעשה כודאי דמעיקרא כשעת לידתה אבל אביו מעולם לא ודאי היה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן וכו' הרי זה חייב אע\"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה זונה.</b> לא הראו מקור כאן לזה. והוא מבואר בירושלמי בסוטה ובנזיר. ולכאורה יש להקשות מזה על מ\"ש רבינו לקמן בפרק י\"ח דין י\"ב כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה שהיתה שם עדות שמנעה מלשתות ה\"ז אסורה לכהונה מספק. והרי כתב כאן דחייב כשהיתה עדות שנטמאה אפילו אחד ומשמע דהוא הדין קרוב או פסול חייב ואינה שותה דהא כתב רבינו פ\"ג דעדות דכל מקום שעד אחד מועיל הוא הדין קרוב ופסול וא\"כ איך כתב דאסורה לכהונה מספק כשיש עדות המונעה מלשתות הא אפי' חייב נמי עלה כהן. וי\"ל על פי מ\"ש הכ\"מ בפט\"ז מהלכות סנהדרין דדוקא כשלא הכחיש את העד קודם שקרב לה אבל אם הכחיש את העד קודם אינו חייב. וא\"כ י\"ל דלקמן איירי שהעדות שמנעה מלשתות שאמר שנטמאה הכחישו אח\"כ כהן אחד ואמר שלא נטמאת ולאותו כהן אינה אסורה כשנתאלמנה אח\"כ אלא מספק אבל אינו חייב כיון שהכחישו מקודם שעבר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת.</b> והבית שמואל באה\"ע סי' נ' הקשה דזהו דברי אביי בסנהדרין (דף ע\"ו) דחשיב לה גלוי מילתא בעלמא ולא אזהרה מן הדין אבל רבא התם משמע דפליג וס\"ל דהוי אזהרה מן הדין ולא מהני. והנה כבר הקשה כהאי גוונא ג\"כ הרא\"ם על פרש\"י בחומש פרשה בחוקותי גבי תמורת טוב בטוב שפירש ג\"כ כאביי דחשיב ליה גלוי מילתא מטוב ברע דעלויי קא מעלי ליה וחייב טוב בטוב דכי הדדי נינהו וכו' מי גרע. אבל רבא חשיב ליה דינא ואין עונשין מן הדין. ואמאי כתב כאביי נגד רבא. אך י\"ל דעת רבינו ורש\"י דכאן קיי\"ל כאביי משום דמצינו דכוותיה אזלא סוגיא דשמעתתא ביבמות (דף ס\"ח ע\"ב) גבי הא דקאמר ומה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה נבעלה לפסול שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה ופריך וכי מזהירין מן הדין ומשני גלוי מילתא בעלמא הוא. והא לא אזלא רק אליבא דאביי דאילו לרבא דלא חשב גילוי מילתא בתו מבת בתו שבאה מכחה ודאי דלא חשיב גילוי מילתא בעילת פסול מגרושה שאינה באה מכחה. ועוד מצינו דכאביי בתמורה דמשום מי גרע חשב לה נמי גילוי מילתא. אזלא הכי הסוגיא בגמרא פ\"ב דבכורות (דף י\"ד ע\"ב) וכמ\"ש התוס' שם. וא\"כ כל שכן דבתו מבת בתו הוי גילוי מילתא דבאה מכחה ואי אפשר לבת בתו בלאו בתו:"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גרש וכו'.</b> וכתב הרב המגיד זה מבואר בהרבה מקומות. ובס' שער המלך בקונטרס חופת חתנים תמה דאיך כתב שהוא מבואר בדבר שהוא מחלוקת דמדברי התוס' ריש פ' נושאין מוכח דס\"ל דדוקא שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה הוא דהוי בתה ערוה אבל בקידושי אם לחוד לא נאסרה הבת שהרי כתבו שם וז\"ל וא\"ת כיון דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה אימא דלא אסר אלא היכא דגלי ערות שתיהן אבל נכנסה לחופה ולא נבע��ה מותר לגלות ערות אחרת. ותירצו בשם ר\"י דסברא הוא כיון דכתיב שאר וע\"י הנשואין באה השארות ע\"כ. ודייק המחבר הנזכר מדנקטו התוס' בקושייתם נכנסה לחופה ולא נבעלה ולא נקטו קידושין לחוד משמע דבזה לא נאסרה ועוד מדתירצו דכיון דכתיב שאר וע\"י הנשואין באה השארות משו\"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה משמע דדוקא בנכנסה לחופה נאסרה דשייך שאר דבקידושין לא שייך שאר שהרי אשתו ארוסה לא יורשה ולא מטמא לה כדאיתא בפרק ארבעה אחין ובפרק נערה ופרש\"י משום דלשארו כתיב והאי לאו שארו היא עכ\"ד ספר שעה\"מ. ואני אומר לקיים דברי הרב מגיד משנה. ואשיב לך תלונות בעל שעה\"מ. וראשונה אגיד לך משנה ברורה וברייתא ערוכה דנמצאת כדברי רבינו. וכן העתיק בהלכות גדולות דתניא כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה וכו'. וכן יש להוכיח מסוגיא דגמרא בנזיר (דף י\"ב) דאמר ר' יוחנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת אסור המשלח בכל הנשים שבעולם. דחיישינן על כל אחת שמא היא קרובתה של אותה אשה שקידש השליח ואמר רבא ומודה ר' יוחנן דמותר באשה שאין לה לא בת ולא אם וכו'. ומשמע הא יש לה אפי' אם לחוד אסור בה המשלח משום דשמא קידש השליח לאמה. וא\"כ על כרחך ש\"מ דבקידושין לחוד נאסרו קרובותיה מן התורה. דהא לא אסרו המשלח רק במה שנאסר הבעל בקרובת אשתו מן התורה ולא בדרבנן כמ\"ש המל\"מ פ\"ט דאישות:<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה מהסוגיא דיבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ\"ד ע\"ב) גבי הא דר' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה שנשא דצריכין גט. ומפרש דאיירי כגון שקידש אשה ושמע שמתה ונשא את אחותה ואח\"כ באה אשתו דאמרי אינשי תנאי הוה ליה בקידושי קמייתא ולא נתקיים ושפיר נסיב אחותה ולכך צריכה גט. ועל כרחך ש\"מ דאי לאו תנאי הוה אסור באחותה מן התורה משקידש אשתו דאל\"כ אפילו בלא תנאי נצטרך גט כשנשא אחות אשה שקידשה שאינה ערוה עליו מדאורייתא ועוד רבנן היאך פליגי ולא מצרכי גט נהי דלא חיישי שיאמרו תנאי היה בקידושי קמייתא ושפיר נסב אחותה מ\"מ נצטרך גט מחמת שעדיין לא נשא הראשונה. אלא מדפטרי לבתרייתא בלא גט מוכח דערוה היא מן התורה בקידושי הראשונה. וכן משמע נמי מפרש\"י בפ\"ק דיבמות (סוף דף י\"ב) עיי\"ש:<br><b> ומה </b> שהקשה בשער המלך ממה שכתב רש\"י בפרק ארבעה אחין ופרק נערה דארוסה לאו שארו היא י\"ל דכוונתו דלאו שארו הקרוב הוא והתם גבי ירושה וטומאת כהן כתיב שארו הקרוב אליו ומשו\"ה ממעטינן ארוסה. ושוב ראיתי שכן משמע להדיא בירושלמי פ\"ח דב\"ב. וכ\"כ הרי\"ף בהלכות טומאת כהן. משא\"כ בעלמא היכא דכתיב שאר בלחוד גם ארוסה בכלל. והא דאיתא בריש פ' נושאין בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר לאו דוקא בנשואין דהוא הדין בקידושין. אלא דוקא באונסין ליכא שאר אבל נשואין דנקט לאו דוקא. שהרי מצינו כה\"ג בכמה דוכתי דקרי לקידושין נשואין וכדמוכח בגיטין (דף פ' ע\"ב). וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו שם:<br><b> ועפ\"ז </b> נסתלקה ג\"כ הוכחת בעל שעה\"מ מדברי התוס' ריש פ' נושאין דס\"ל דלא נאסרה הבת בקידושי האם מדכתבו בתירוצם שם דכיון דכתיב שאר וע\"י נשואין באה השארות משו\"ה נאסרה בנכנסה לחופה ולא נבעלה. דכבר כתבתי דלשון נשואין דנקט הגמרא שם הוא לאו דוקא וקידושין בכלל ותוס' שם לישנא דגמרא נקטי. ומאי דנקטי בלשונם נכנסה לחופה ולא נבעלה הוא משום דנקטי הכי בקושייתם ולרבותא הוא דקשיא להו דנימא דשרי אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה. ומשו\"ה נקטי ליה ג\"כ בתירוצם. אבל ודאי לאו דוקא הוא וכמו שהוכחתי ב��רבה עדיות צודקות כדברי הרב המגיד וכרבינו. ותדע דהא רבא קאמר לה ומדבריו גופיה בנזיר משמע דאסרו מן התורה בקידושין כמ\"ש ושכן משמע מפרש\"י דפ\"ק דיבמות (סוף דף י\"ב):<br><b> וכן </b> יש להוכיח עוד מהא דתנן בסנהדרין (דף נ\"ד) גבי ערות אשת אב וכלתו דחייב עליהן בין מן האירוסין בין מן הנשואין ופרש\"י ורע\"ב דכיון שקידשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה והך קיחה קידושין היא וכו'. ואי איתא דשאר דגבי עריות נשואין דוקא הוא אמאי חייב הבא על אשת אב וכלתו מכיון שקידשה האב ובנו. הא בכל עריות כתיב שאר בשרו אלא ש\"מ דשאר דגבי עריות לא ממעט רק אונסין ולא קידושין. וא\"כ הוא הדין לאשה ובתה. ואין לומר דכיון דכתיב בהו שארה לבד משאר דכל עריות אתי למימר דדוקא נשואין ולא קידושין דהרי שארה דאשה ובתה לגזירה שוה איצטריך כדאיתא בריש יבמות ובסנהדרין. וכן מצינו דקרי קרא לארוסה אשת רעהו:<br><b> ואחר </b> שביארנו שדברי הרב המגיד נכונים וגם התוס' ס\"ל כן ומ\"ש נכנסה לחופה ולא נבעלה לרבותא נקטי ומ\"ש בתירוצם דכתיב שאר וע\"י נשואין בא השארות לישנא דגמרא נקטי ולאו דוקא הוא יש לי להוכיח אדרבא דעל כרחך כוונת ר\"י שכתבו התוס' הוא אף לקידושין דאילו משום נשואין לא הוצרך ר\"י כלל לזה לפי שיטתו שכתבו התוס' בפרק נערה דס\"ל דנכנסה לחופה חשיבא כבעולה לכל דבר. וכבר הוקשה זה לבעל שעה\"מ והניח בצ\"ע אך לפי מ\"ש אתי שפיר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם וכו'.</b> כן הוא גירסת הרב המגיד בדברי רבינו אך איכא ספרים דלא גרסי כל זה בדברי רבינו. ולכאורה תמוה דאיך ישמיט רבינו דין זה שהוא גמרא ערוכה בסוף פ\"ב דכריתות בלא שום חולק. וי\"ל דלפי גרסת אותן ספרים ס\"ל לרבינו כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ה) דההיא סוגיא לא אזלא רק אליבא דר' יהודה דסוף פ' ד' אחין (יבמות דף ל\"ד ע\"ב) דממעט שם אבל לרבנן התם דלא ממעטי ה\"נ לא ממעטי גם שפחה חרופה ועל כרחך כן הוא דעת מהרש\"א בסוטה (דף כ\"ו ע\"ב) עיי\"ש ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דם שתראה היולדת בתוך ל\"ג של זכר הוא הנקרא דם טוהר.</b> ועיין במל\"מ שכתב דרבינו כולל כל הנשים שיש להן דם טוהר ואפילו לא היו לה דמים טמאים ואפ\"ה יש לה דמים טהורין שאינו תלוי זה בזה. והא דאיתא בירושלמי דנדה ילדה וכו' אין לה דם טוהר. הגיה שצ\"ל אית לה ונמשך אחריו בס' מרכבת המשנה בחלק השני. וזה לי כמו עשרים שנה שתמהני עליהן איך שנעלם מהן ברייתא ערוכה הובאה בתלמודא דידן בבכורות (דף מ\"ו ע\"ב) שיצא פדחת ולדה וכו' אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואין מביאה קרבן לידה. וכבר הביאו זה ג\"כ התוס' בנדה (דף ל\"ו) והר\"ן בחידושיו שם. והקשה מינה ללוי דאמר ב' מעיינות הן דמים טמאים וטהורים ולאחר ז' לזכר וי\"ד לנקבה נסתם מעין הטמא ונפתח הטהור. דא\"כ אמאי אין לה דם טוהר כיון שנסתם הטמא בימי טוהר ועיי\"ש מ\"ש. ומבואר מדבריהם דאילו לרב דאמר מעין אחד הוא ודאי לא טהרתו תורה אא\"כ שילדה כשהיה לה ימי טומאה. וא\"כ לרבינו שפסק כרב לקמן בפ\"ו דמעין אחד הוא על כרחך אינו כולל כאן דין זה דודאי אין לה דם טוהר כיון שלא היה לה דם טמא. ומחמת פשיטותו לא הוצרך לבאר זה ודלא כהמל\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראתה שני ימים ובשלישי הפילה ואין ידוע מה הפילה הרי זו ספק זבה וספק יולדת.</b> וכתב הרב המגיד ברייתא בפרק המפלת (נדה דף כ\"א) קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זה ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל. והנה הר\"ן כתב דהברייתא איירי בשלא הוחזקה שהיא מעוברת ומשו\"ה הויא ספק יולדת דאי הוחזקה מעוברת הויא ודאי יולדת ומביאה קרבן ונאכל וכדאיתא בנדה (דף כ\"ט) דאמר ר' יהושע בן לוי עברה נהר והפילה אם הוחזקה מעוברת מביאה קרבן ונאכל דהלך אחר רוב נשים דילדן ולד מעליא. וכן משמע מדברי רבינו בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה דין ז'. ולפ\"ז קשה על דברי רבינו כאן דמשמע דאיירי בשהוחזקה מעוברת וכמ\"ש בתחילת הפרק מעוברת שהתחילה להצטער וכו' ועל זה קאי מ\"ש ראתה ב' ימים ובג' הפילה הרי זו ספק יולדת ואמאי לא נימא הלך אחר רוב נשים וצ\"ל דס\"ל דגבי קשתה ב' ימים לא אזלינן בתר רוב נשים. [ויצא זה לרבינו מסוגיא דנדה (דף י\"ח) גבי הא דאמר ר' יוחנן בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב וקחשיב מקור ושליא וחתיכה ופריך דלחשוב נמי הא דהוחזקה מעוברת דאזלינן ג\"כ אחר רוב נשים לעניין דמביאה קרבן ונאכל ומשני דמתניתין קחשיב ר' יוחנן ושמעתתא לא קחשיב ודהתם הויא שמעתתא דריב\"ל. והשתא אכתי הו\"ל לר\"י למחשב ההיא דקשתה שני ימים ולג' הפילה דמתניתא היא וש\"מ דקושטא הוא דהתם לא אזלינן בתר רוב (וי\"ל דזה לא מפורש במתניתא). ועפ\"ז מיושבת תמיהת תוס' שם בסוף הסוגיא דמאי ממעט ר' יוחנן ללישנא אחרינא וכו'. ולפי מ\"ש לא קשה מידי דממעט קשתה ב' ובג' הפילה כנ\"ל]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מדברי סופרים שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ\"ד שעות.</b> מכאן קשה למ\"ש הכ\"מ בפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב דרבינו ס\"ל דכתם חמור מראייה ומטמא למפרע אפילו ימים רבים עד שעת בדיקה והרי כאן כתב להדיא דאף כתם כראייה דמטמא למפרע כ\"ד שעות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נברא ושט שלו אטום או שהיה חסר מטיבורו ולמטה וכו' אינו ולד ואין אמו טמאה לידה.</b> בגמרא דנדה (דף כ\"ד) מפרש הכי ר' יוחנן הא דקאמר רבי התם כדי שינטל מן החי וימות אין טמאה לידה דהיינו כשחסר עד מקום טיבורו. ותמה הכס\"מ דבגמרא משמע דמאן דאמר הכי ס\"ל טריפה חיה וגם ס\"ל דניטל הירך וחלל שלו לא הוי נבילה רק טריפה ולכך לא מטהר בניטל עד ארכובה ונקביו אא\"כ עד הטבור וא\"כ כיון דקיי\"ל דטריפה אינה חיה וקיי\"ל דניטל הירך וחללו הוי נבילה כמ\"ש רבינו בהל' שחיטה הו\"ל לפסוק כאן עד הארכובה כשחסר הולד אינה טמאה לידה והניח בצ\"ע. עוד תמה על רבינו דאמאי השמיט הא דאמר רבא בנדה (דף כ\"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ומ\"ש דרבינו לא פסק כרבא אלא סבר דאינה טמאה לידה אינו מחוור דא\"כ אמאי נקט רבינו ושטו אטום אינה טמאה לידה הו\"ל למנקט ושטו נקוב דהוי רבותא טפי. ושוב ראיתי שהשיגו בשו\"ת חכם צבי סי' ע\"ז וגם דבריו דחוקים. וכן מ\"ש בס' כרתי ופלתי בסי' נ' לחלק לדעת רבינו בענין טריפה אינה חיה בין טריפה שניטל מן החי ובין טריפה שנברא חסר דאז חיה. לא משמע כן בסוגיא דנדה דהא רבי נקט לשון נטילה מן החי אפ\"ה קאמר ר' יוחנן דסבר טריפה חיה. ועוד דבניטל הירך וחללו נראה דאף בנברא חסר הוי נבילה וכמו שהוכחתי בהלכות שחיטה:<br><b> אלא </b> נראה דהעיקר הוא מ\"ש הב\"ח בסי' קצ\"ד דרבינו מחלק בעניין טריפה אינה חיה בין אדם לבהמה דדוקא גבי בהמה פסק בהל' שחיטה דטריפה אינה חיה אבל גבי אדם סבר דחי. והכס\"מ גופיה כתב חילוק זה בהלכות גרושין ושם הארכתי בזה. וכן ניטל הירך וחללו לא הוי נבילה רק בבהמה ולא באדם ותדע שהרי לא זכר רבינו דין זה בהלכות טומאת מת. ושוב מצאתי און לזה מדברי השאילתות פרשת אמור שהעתיק דין ניטל הירך נבילה וסיים וגבי אדם כדאמר ר' יוחנן כל שטיבורו חתוך. מבואר בהדיא דגבי אדם לא חשוב מת בניטל הירך. [ודע דבגליון השאלתות כתב אהך דר' יוחנן שאינו יודע מקומו ונעלם ממנו הא דנדה כנ\"ל]:",
+                "<b> הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה הרי חזקתה מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו.</b> וכתב הרב המגיד שלא נתברר לו למה לא הזכיר רבינו הא דאמרי רב חסדא ורבה בר רב הונא בגמ' (דף כ\"ח) דאין נותנין לה ימי טוהר דאימור הרחיקה לידתה. ונראה דטעמו של רבינו מבורר שסמך עצמו על מימרא דר' יוחנן (דף י\"ח) דקחשיב הך דמפלת יד חתוכה בג' מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי וא\"כ משמע דסבר דיש לה ימי טוהר וכן פרש\"י שם. ושוב ראיתי שכן כתב בס' סדרי טהרה. אך הקשה שם דמנ\"ל לרש\"י ורבינו לפרש כן דלר\"י יש לה ימי טוהר. ואישתמיטתיה מ\"ש הר\"ן דלר\"ח ורבה דחיישי לשמא הרחיקה לידתה אין לה ג\"כ ימי טומאה בודאי דשמא עברו כבר. וא\"כ מדקאמר ר' יוחנן דיש לה ימי טומאה בודאי ש\"מ דלא מספקא ליה בשמא הרחיקה לידתה כלל וא\"כ יש לה ימי טוהר נמי:<br><b> ומ\"ש </b> עוד הרב המגיד שצ\"ע כוונת רבינו במ\"ש ומצטרפין לרוב איבריו ועיי' בנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק יו\"ד סי' קכ\"א מ\"ש בזה. ול\"נ על פי מ\"ש הר\"ן בחידושיו אהא דאמר דמפלת יד חתוכה אמו טמאה לידה ודאי דאיירי דהשתא היא ודאי ריקנית וא\"כ אמרינן שכבר השלימה להפיל רוב איברי הולד דאל\"כ נהי דחזקת היד היא מולד שלם מ\"מ יש לחוש שמא עדיין לא יצא רובו ואינו לידה. וז\"ש רבינו המפלת יד חתוכה וכו' מצטרפין לרוב איבריו כלומר דאין מועיל מה שחזקת היד מולד שלם אלא משום דמשלים לרוב איבריו עם מה שכבר הפילה. וזה לא שייך אלא בשעכשיו היא ריקנית ולא כשאפשר שעדיין בה וכנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ישראל וכו'.</b> עיין בכס\"מ דרבינו פסק כסלקא דעתא דרבא עיי\"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מפ\"ק דמגילה (סוף דף י\"ד) מהא דיהושע נסב לרחב לאחר שנתגיירה. והקשו התוס' דאיך נסבה הא אמרינן בפרק הערל וכו'. ולפי הנ\"ל ניחא ונסתלקה קושיית התוס'. ומ\"ש שלא היתה משבעה עממים הוא נגד הספרי בהעלותך:<br><b> ומ\"ש </b> דאיך פסק רבינו כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולא קיי\"ל הכי. תירץ הרדב\"ז (שו\"ת ח\"ו סימן אלפיים קלא ד\"ה תשובה כבר) דלכך הביא רבינו סיוע מעזרא ובזה מתרץ דאמאי היה לוקה כאן על כל מסירים דנפקא מרבויא והא קיי\"ל דאין חייבין על רבויא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השפחה אסורה לבן חורין. ואל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה וכו' הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש וגו'.</b> הנה הבית שמואל כתב באה\"ע סוף סי' ט\"ז שדעת רבינו הוא דאיסור שפחה אינה אלא מדברי סופרים ולא ס\"ל כאונקלוס שכללו בכלל לא יהיה קדש דא\"כ הו\"ל לומר דחייב מן התורה. ואין לומר דרבינו נמי ס\"ל כאונקלס והא דלא הוי מחייבין עליה הוא משום דהוי לאו שבכללות דיליף מלאו זה ג\"כ איסור פנויה בזנות. דא\"כ קשה למה כתב בריש הל' אישות דהיה חייב על הפנויה. וגם בשו\"ת נודע ביהודה כתב כן במהדורה תניינא חלק אה\"ע סי' ס\"א. [וכן הוא דעת מהרשד\"ם ושם כתב דאיסור עבד לישראלית לכו\"ע הוא מן התורה ודלא כהרדב\"ז. ובס' שער המלך מביא ראיה לזה דאיסור עבד לישראלית דאורייתא ולי נראה להביא ראיה מהא דאמר בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ה) ועבד (בזמן הבית) שהיה בא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה מק\"ו דאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום. וא\"כ משמע שיש איסור דאורייתא מיהת בעבד כמו באלמנה לכה\"ג. ובשלמא הא דחשיב תו התם אע\"ג דאיסור ביאתו לאו דאורייתא איכא למימרא דאגב עבד תני ליה כמ\"ש התוס' סוף פ\"ק דיבמות (דף ט\"ז) אלא עבד אי לאו דאורייתא הוא למאי נקיט ליה אלא על כרחך ש\"מ דיש בביאת עבד איסור דאורייתא משום שיש בו לאו דלא תהיה קדשה וכן משמע בתוס' שם.] ואין זה מחוור דהא ודאי איסור שפחה לבן חורין הוא דאורייתא כמו שהוכיח במל\"מ פ\"ג מהלכות עבדים עיי\"ש. וכן יש לי להביא ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ\"ה סוף ע\"א) וכן פרש\"י שם בהדיא שפחה חייבי לאוין היא דכתיב לא יהיה קדש. וכן משמע בס' החינוך. וכן משמע בגיטין (דף מ') גבי הא דאמר מי איכא מידי דלעבדים לא מעבד איסור פי' להשיאו בת חורין ואיהו עביד איסור שנשא שפחה. וכן משמע מהא דתמורה והעתיקו רבינו פ\"ד דהל' איסורי מזבח דין ח' וי' עיי\"ש:<br><b> ועל </b> כן נראה דרבינו נמי ס\"ל כאונקלוס דהוא בכלל לא יהיה קדש ומ\"ש דאין לוקין עליו מן התורה הוא משום דהוי לאו שבכללות דנכלל בו איסור פנויה. והא דהיו לוקין על פנויה ולא חשיב ליה לאו שבכללות י\"ל דס\"ל דעיקר קרא להכי אתא ולכך לא חשיב לאו שבכללות אף שנכלל בו ג\"כ איסור שפחה. וכה\"ג כתב הרב המגיד לעיל בסוף פ\"א מהלכות אלו גבי לאו דלא יוכל בעלה הראשון עיי\"ש. וכ\"כ הכס\"מ בשלהי הלכות עבודת אלילים. וכבר כתבו ג\"כ התוס' סברא זו ביומא (דף ל\"ו ע\"ב). וא\"צ למ\"ש בקרבן העדה שהתרגום אינו דרשא גמורה רק אסמכתא. דאף אם הוא דרשא גמורה אתי שפיר דאין לוקין כמ\"ש. ולפ\"ז דאיסור השפחה הוא מן התורה לרבינו אתי שפיר מ\"ש רבינו לקמן בפט\"ו דין ה' גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הולד אין תקנה. ולא קשיא מ\"ש הבית שמואל בסי' ד' ס\"ק כ\"ח דיהא מותר בשפחה משום תקנת הבנים כמו שכתב רבינו בפרק הנזכר דין ד' גבי ממזר דלא גזרו שלא ישא שפחה משום תקנת הבנים. ולפי מ\"ש לק\"מ דהא ס\"ל דאיסור שפחה הוא דאורייתא לכשר ועל כן לא הותר בה ולד של חציו עבד שבא על אשת איש שאותו צד כשר הוא משא\"כ כשהוא כולו ממזר מן התורה מותר בשפחה לגמרי דלא יהיה קדש כתיב והוא קדש כבר ועומד כמ\"ש הר\"ן. והא דהוצרך לטעם דתקנת הבנים הוא משום דמהאי טעמא לא אסרוהו חכמים בשפחה כמו שאסרו ממזרת לינשא לעבד וכל שכן שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים אבל מדאורייתא בלא\"ה מותר מטעם הר\"ן. ועל כן גבי ולד דחציו עבד וכו' שלא שייך טעם הר\"ן לא התירו איסור דאורייתא מפני תקנת בנים. וכי תימא כיון שאיסור שפחה לבן חורין מן התורה אמאי התירה לעבד (עברי) עיי' הטעם בתשובת רדב\"ז (סי' ש\"א קל\"ד) [ח\"ד סימן קפח ד\"ה תשובה הדבר וח\"ו סימן אלפיים קלד ד\"ה תשובה קושיא]:<br><b> וזה </b> דלא כספר בית מאיר באה\"ע סי' ד' שכתב דההיא סוגיא דיבמות (דף מ\"ה) לא אזלא אליבא דהילכתא לדעת רבינו דלדידיה ליכא לאו בשפחה ועבד ואיך עביד להו ק\"ו מאלמנה אלא על כרחך דס\"ל להנהו אמוראי כהתרגום אונקלוס ולא קיי\"ל. ולפי מ\"ש י\"ל דגם הני אמוראי דעבדי הק\"ו ס\"ל דהוי לאו שבכללות אלא דס\"ל דלוקין עליו ולא קיי\"ל. ומה שהקשה שם אמ\"ש המל\"מ פי\"ג דרבינו אפשר דס\"ל הק\"ו והרי לדידיה איכא פירכא יתבאר בסמוך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מד' עממין בלבד.</b> ומדלא חשב רבינו עמלק משמע דבכלל כל האומות היה שהיו מקבלין אותן בימים הקדמונים כשמתגיירין. וכן יש ללמוד ממ\"ש הכס\"מ לדעת רבינו בריש פ\"ו דהלכות מלכים. ולכאורה קשה דאמאי לא פסק רבינו כהמכילתא סוף פרשת בשלח והובא בילקוט דאסור לקבל גר מעמלק ודריש ליה מדכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ויש לפרש על פי מ\"ש בס' שמע שלמה דדייק מדכתיב מדר דר חסר ותרגום גר הוא דייר ועל כן דרשו דגם עם גר הוא מלחמה לה'. ולפ\"ז לא אתיא רק למ\"ד אם למסורת והיינו דבמכילתא איתא כן בשם ר' אליעזר ואזיל לשיטתו דס\"ל אם למסורת בקידושין ולפרש\"י שם לא קיי\"ל כוותיה. דר' עקיבא ות\"ק פליגי עליה וזהו דעת רבינו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם.</b> וכ\"כ הסמ\"ג. וקשה לי דביבמות (דף מ\"ו ע\"ב) בעי למימר הכי דמהאי קרא יליף ר' יהושע טבילה באבות דישראל ופריך עלה דילמא התם משום נקיות בעלמא ומפיק מדהוה הזאה דכתיב ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. ואיך כתבו רבינו והסמ\"ג דבר הנדחה בגמרא ולכאורה הוא קושיא גדולה. אלא די\"ל דסוגיא זו אינה מוסכמת שהרי לפי מ\"ש האונקלוס ויונתן לא היה הזאה בסיני כלל וכן משמע ביומא (דף ד') דאמרינן התם הזאה בסיני מי הואי ובזה נסתלקה קושיית תוס' שם. ולמאן דס\"ל הכי על כרחך יליף טבילה מקרא דוקדשתם. והכי תניא בהדיא במכילתא:<br><b> ובהכי </b> אתי שפיר דלא היו מצריכין גבי גר בימים הקדמונים הזאת דמים דלמאן דאמר אין הזאה בלא טבילה היה צריך הזאת דמים. וכמ\"ש מהרש\"א בראש השנה (דף ל\"א) אבל לא קיי\"ל כן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה נשוי לישראלית וכו' ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי וכו' אינו נאמן לפסול את הבנים.</b> וכתב הרב המגיד שיש לדקדק כיון דקיי\"ל עבד הבא על בת ישראל הולד כשר כמ\"ש בפט\"ו אפילו יהיה כדבריו הולד כשר. וכתב על זה המל\"מ דאפשר שדעת רבינו כהיש מי שכתב שהביא הרה\"מ שם דאם ילדה בת פסולה לכהונה ולעניין זה כתב כאן שאינו נאמן לפסול וכו'. וראיתי בס' בית מאיר סי' ד' שהקשה על דברי המל\"מ דעל כרחך לדעת רבינו אין לומר דס\"ל לפסול בת עובד גלולים ועבד לכהונה דהא בגמרא איתא דטעמא דאיכא למפסל הוא משום דיליף בק\"ו מאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום עבד שאיסורו שוה בכל אינו דין שפגום. ועל כרחך ק\"ו זה אינו רק לדעת התרגום דיש לאו בביאת עבד ושפחה אבל לרבינו איכא פירכא דלדידיה ליכא לאו גבי עבד ושפחה וכן הא דיליף עכו\"ם בק\"ו מאלמנה אינו רק לרבנן דר' שמעון דס\"ל דלוקין על ז' אומות בביאה דרך זנות משא\"כ בעכו\"ם עכ\"ד. ולי נראה דמ\"מ יש לקיים דברי המל\"מ בכאן דאיירי בדרך אישות ובכה\"ג איכא למילף לפסול בת עכו\"ם לכהונה בק\"ו מבעולה לכה\"ג למאי דקיי\"ל דנעשה חללה היא וולדה כשבא עליה לאחר שנשאה כמ\"ש לקמן פי\"ט. ובזה ליכא למפרך מידי אלא דאם לא נשאה רק שבא. ליכא למילף מבעולה דהיא גופה לא נפסלה בבעילה בלא נשואין ��מ\"ש רבינו שם. ובזה אתי שפיר דהגמ' לא קאמר הק\"ו מבעולה דשם איירי לפסלה בע\"א שבא על בת ישראל וזה איכא למילף מבעולה אבל לפסל מנשואין שפיר י\"ל מבעולה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחילה.</b> כן איתא להדיא במכילתא פרשת משפטים הביאו רבינו בהלכות עבדים עיי\"ש:",
+                "<b> שפחה שהיא מיוחדת לעבד או שאינה מיוחדת אחת היא לפי שאין אישות וכו' לעבדים על ישראל.</b> משמע דס\"ל לרבינו דהא דאמרינן אין אישות היינו דאפי' איסורא ליכא. וכ\"כ בס' שער המלך ובס' בר\"י לדעת רבינו והריב\"ש. וכן משמע מפרש\"י בסנהדרין (דף פ\"ב) ושלא כמ\"ש התוס' שם (סוף דף נ\"ב) ובע\"א (דף ל\"ו) וכן משמע מתוס' סוטה (דף כ\"ו ע\"ב) דאיסורא איכא. ומה שהקשה הלחם יהודה בפ\"ח מהל' מלכים דא\"כ אמאי איצטריך קרא להתיר אשת איש גבי יפת תואר י\"ל דמהתם הוא דיליף לה וכמ\"ש בשעה\"מ. אך נ\"ל דבעולת בעל יש להם אף לישראל אלא יחוד לחוד אין להם וכ\"כ בס' יראים ובהגהת אשירי ספ\"ב דגיטין ואפשר דכך הוא דעת רבינו:<br><b> ועפ\"ז </b> יש ליישב מה שהקשה בשעה\"מ לדעת רבינו מהסוגיא דסנהדרין (דף נ\"ט) גבי ליכא מידעם וכו' לא פריך הרי אשת איש עובד אלילים לישראל שרי ולבן נח אסור. אך לדעת ספר יראים והג\"א שהבאתי אתי שפיר:<br><b> ודע </b> דמ\"ש רבינו לפי שאין אישות וכו' צ\"ל דהיינו דוקא יחוד דאישות אבל מ\"מ יש יחוד ג\"כ לשפחה ועבד כההיא דסנהדרין (דף נ\"ו) והעתיקו רבינו בה\"מ עיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא על שאר העריות בין באונס וכו' הולד ממזר.</b> כן מתבאר מהסוגיא דסוף פ\"ק דחגיגה (דף י') והכס\"מ לא הראה מקורו. ומ\"ש הכס\"מ בשם בנו של רבינו עיין מ\"ש בזה בריש הל' אישות. ומ\"ש דאע\"ג דאנוסה הוי וכו'. הקשה ע\"ז בעל פמ\"ג בספרו שושנת העמקים דמנ\"ל דחייב כשהיא אנוסה. והנה גם הריב\"ש בתשובה סי' צ\"ח כתב דאינו חייב באנוסה. וכ\"כ בס' המקנה:"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל ולא קידש וכו'.</b> ודע דלא קפיד רבינו אקידושין בחייבי לאוין רק היכא דמהני בהו הקידושין ותפסי בהו אבל היכא דלא מהני בהו קידושין ולא תפסי בהו לא בעינן קידושין וחייב על בעילה לחוד והיינו שכתב בפי\"ב ופי\"ז מהלכות אלו דכהן הבא על הכותית חייב משום זונה בבעילה לבד שהרי אינה בת קידושין. וכן מצאתי שכתב בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אה\"ע סוף סי' ע\"ב דבחייבי כריתות דלית בהו קידושין לא תלוי הביאה בקידושין:<br><b> [ובזה </b> יש ליישב השגות הראב\"ד דקשיא ליה ממזרת דאלו נערות דפריך התם אי ר' יצחק קשיא ממזרת ועיין במגיד. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאין מהסוגיא דאלו נערות קושיא כלל דקאמר דקשיא ממזרת דקתני במתניתין דאלו נערות שיש לה חמשים שקלים והא אינו לוקה ומשלם דנהי דקיי\"ל דלא לקי בלא קידושין היינו משום דקיי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין. אבל תנא דמתניתין דאלו נערות על כרחך ר' עקיבא היא וכדמוכח מדברי התוס' ד\"ה ועל אשת אחיו. ור\"ע הא אית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא\"כ לדידיה קשיא ממזרת דהא לדידיה לוקה על בעילה בלא קידושין כמ\"ש וכן משמע בתוס' ריש פ' אלו נערות ד\"ה ועל הכותית. דלר\"ע לקי על בעילה בלא קידושין ואתי שפיר קושיית הגמרא. ועוד דר' יצחק גופיה כר\"ע ס\"ל כמ\"ש בהקדמת ס' פני יהושע [פתיחת חתן המחבר] ובס' ח\"צ]:<br><b> וכן </b> אתי שפיר ונסתלק עפי\"ז מה שהקשה בנו של בעל הפלאה בסוף ספרו על רבינו מהסוגיא דריש פ' נושאין (דף צ\"ו) גבי הא דאמר ולא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ופריך ותיפוק ליה משום יבמה לשוק וכו' ולדעת רבינו הא בשומרת יבם של אביו ליכא מלקות משום יבמה לשוק דהא הויא דודתו ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות ובלא קידושין לא לקי. ומ\"ש דבאמת לא היה לקי ורק עובר באיסור דב' לאוין הוא נגד הירושלמי דשם איתא דלקי. אך לפי מ\"ש ניחא דבכה\"ג דאין קידושין תופסין היה לקי בלא קידושין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ממזר ספק זה שבא מספק ערוה כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין או נתגרשה ספק גרושין.</b> ועיין בבעל מגיה שבס' מל\"מ שהקשה דבספק קידושין נהוי הולד כשר דאוקמא אחזקת פנויה. ותירץ דהכא איירי שלא נתקדשה לו אלא בא עליה ביאה בלא קידושין אין ביאה מפקיע ספק קידושין. ובהלכות אישות הבאתי ראיה לסברא זו ודלא כספר בית מאיר ואכתי קשיא גבי ספק גרושין אמאי לא הוי הולד רק ספק ממזר ומותר מן התורה לבוא בקהל ונימא דאוקמא אחזקת אשת איש והוי ממזר ודאי ואסור מה\"ת לבוא בקהל דהא כתב רבינו בפ\"ח מהלכות שגגות דספק מגורשת נקבע האיסור וחייב הבא עליה אשם תלוי ובכה\"ג דחייב אשם תלוי לא התירה תורה הולד בקהל וכדמוכח במל\"מ בסמוך. על כן נראה דרבינו הכא איירי בספק גרושין בדינא דפלוגתא וכה\"ג דבזה לא אמר אוקמא אחזקה קמייתא דבשביל החזקה לא נפשט הדין. וכ\"כ האחרונים ביו\"ד. וכ\"כ המל\"מ בהלכות טומאת צרעת ובהלכות עדות ובאורים ותומים סי' ל\"ד. ובזה נדחה מ\"ש בשו\"ת זכרון יוסף לדעת רבינו פ\"ו דממרים דין ד' דאזיל בתר חזקה גבי בעיא דלא אפשיטא בקידושין (דף ל\"ג). וכן בספק קידושין דדינא לא שייך אוקמא אחזקה וא\"כ לאו דוקא בא בלא קידושין אלא אף אם נתקדשה אח\"כ הוי הולד ספק ממזר:<br><b> ושוב </b> ראיתי להפני יהושע בכתובות סוף פ\"א שהקשה דאיך משכחת לה ספק ממזר דבספק קידושין היא בחזקת פנויה ובספק גרושין היא בחזקת אשת איש והעלה שם משום קבוע דהוי כמחצה על מחצה והובא בספר דורש לציון דרוש י\"ג. ולפי מ\"ש שפיר משכחת לה בספק דדינא. גם מ\"ש בעל פני יהושע בקידושין (דף ע\"ג) דתוס' בכתובות (דף כ\"ו) לא ס\"ל כרבינו אלא דגבי ספק ממזר אזלינן בתר חזקה י\"ל דגבי ספק דדינא גם תוס' מודים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שביטל ממנו אבריו וכו'.</b> עיי' ברב המגיד שכתב שיצא לרבינו ז\"ל מדתנן בסנהדרין שיסה בו את הכלב וכו' פטור. וכ\"כ בבאר הגולה באה\"ע סי' ה'. אבל קשה דאמאי פטור כשהושיבו במים או בשלג ומשמע אע\"פ שלא היה יכול לעלות והרי בכה\"ג תנן התם גבי רוצח דחייב. וגבי נזקין משמע בסוף פ\"ב דב\"ק דאע\"פ שהיה יכול לעלות חייב לשלם בכה\"ג. ובתו\"כ סוף פרשת אמור משמע דגבי נזקי אדם נמי תליא דכשעושה מעשה ביד כגון שאחזו והעמידו בחמה וכו' חייב וכשלא עשה מעשה ביד כגון שלא אחזו פטור דכתיב כאשר עשה. ומנ\"ל לרבינו לפטור כאן אף שלא היה יכול לעלות. וגבי שיסה בו את הכלב נמי התם בסנהדרין איירי בשלא כפהו דיכול לברוח אבל כאן איירי שכפהו. והיה נראה ��יצא לרבינו ז\"ל מסוגיא דשבת (דף ק\"כ) דקאמר גבי מחיקת ה' דגרמא שרי דכתיב לא תעשון עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי והכי אמר התם גבי שבת דכתיב כל מלאכה לא תעשו. ולפ\"ז ה\"נ גבי סירוס כתב ובארצכם לא תעשו אמרינן עשייה הוא דאסר רחמנא הא גרמא שרי. ומיהו בשבת (דף ק\"י ע\"ב) משמע דגרמא נמי אסר בסירוס כגון לשתות עיקרין ופירש\"י דלא תעשו קרינן לא תיעשו. וא\"כ ה\"נ כאן גבי כפה וכו'. וצ\"ל דהיינו לאיסור אבל לא לחיוב כיון דפשטיה עשייה ממש משמע. ומ\"מ מהתו\"כ הנ\"ל משמע דמקרי עשייה וי\"ל דשאני התם דמרבה מיתורא דכאשר עשה דכל שיש בו עשייה ביד חייב לשלם אבל כאן ליכא יתורא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן גדול שבא על אלמנה חייב אחת אע\"פ שלא קידש שנאמר לא יחלל וכו'.</b> ועיי' בהרב המגיד שכתב דהא דאמרינן בקידושין (ריש דף ע\"ח) ולחייב נמי משום לא יחלל זרעו ותירצו בשלא גמר עיי\"ש. ומשמע שאם גמר חייב שתים משום לא יחלל לאו הילכתא היא וכו'. והנה אין דברי הרה\"מ מוכרחים בזה לדחות גמרא ערוכה בדקדוק קל. וכן הקשו בס' קה\"ע וס' שושנת העמקים ועיי' מ\"ש בס' המקנה וס' ח\"צ. ונראה דטעמו של רבינו שדחה סוגיא הנ\"ל הוא מכח סוגיא אחרת דאיתא בפ\"ב דיבמות (דף כ') דפריך אלמנה מן הארוסין אמאי אינה מתייבמת ליתי עשה ולידחי לא תעשה וש\"מ דאף אם גמר אינה אלא בל\"ת חדא דאי איתא דאם גמר איכא בה ב' ל\"ת לא הוה קשיא ליה דליתי עשה וידחה ב' ל\"ת דמהאי טעמא לא מקשה מגרושה לכהן הדיוט דשם איכא ב' ל\"ת דגרושה ודחללה שנתחללה בביאת אחיו המת כשנשאה והיא היתה גרושה. וכבר כתב ס' כריתות דאין עשה דוחה ב' ל\"ת. ואין לומר דמקשה גבי אלמנה דיהא רשאי קירוב שאינו גמור. דזה אינו שהרי עיקר מצות יבום הוא להקים לאחיו שם ואי איתא שאין יכול לקרב לה קירוב גמור של הקמת שם לא הוי ראויה ליבום כלל. ועוד דאי איתא הכי למה ליה לשנויי דגזרינן ביאה שנייה אטו ראשונה. בראשונה גופה איכא למגזר גמר אטו תחילה אלא על כרחך דס\"ל התם דאין חילוק באלמנה לכה\"ג בין גמר או לא ובכל עניין אינה אלא חד ל\"ת דלא יחלל. ומ\"ש בספר מעיין החכמה דאיכא נמי לאו דלא יקח ליתא דהיינו דוקא היכא דמהני הקידושין לקנותה בהן. וכדפירש\"י בקידושין (דף ע\"ח) וגבי יבמה לא מהני קידושין מן התורה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בהרב המגיד שכתב שרבינו פסק כרב דאמר הכי. וקשיא לי שהרי הכריחו התוס' דרב לא קאמר הכי אלא אליבא דר' אלעזר דמכשר בוגרת דדרש בתוליה. ופוסל הך דהכא מבבתוליה אבל לרב גופיה דפוסל בבוגרת דקאמר בוגרת לא ישא ומבואר בסוגיא שם אליבא דר' מאיר דפוסל בבוגרת דריש בתוליה עד דאיכא כל הבתולין. בבתוליה להכשיר הך. וא\"כ רבינו נראה כמזכה שטרא אליבא דבי תרי. דכיון דפוסל בבוגרת לא הו\"ל לפסול בהא דכאן. ומצאתי שתמה כן בים של שלמה. ונראה דרבינו לא ס\"ל מ\"ש התוס' אלא דרב אליבא דנפשיה נמי אמר בהא דפסול ואע\"ג דגבי בוגרת קאמר לא ישא דריש תרווייהו לפסול ואע\"ג דר\"מ דדריש לפסול בוגרת לא דריש לפסול נמי הא אפשר דהיינו משום דס\"ל דפסולא דבוגרת היינו אפי' דיעבד אפי' אם נשא יוציא וא\"כ על כרחך ליכא למדרש קרא לאיסורא וכפי' רש\"י דכיון דקרא ממעט בוגרת כל שכן הך הילכך כי אתא קרא למשרי אתא. אבל לרב דקאמר דאיסורא דבוגרת אינו אלא לכתחילה ואם נשא נשוי שפיר מצי למדרש לאיסורא נמי ��הא אפי' דיעבד דלא אתי מבוגרת דשריא בדיעבד. וא\"כ כיון דאיכא לקיומא להני תרתי מימרי דרב ודאי דאית לן לקיומייהו. ויש לי להביא ראיה דעל כרחך שמואל נמי הכי ס\"ל שהרי קאמר התם (דף נ\"ט ע\"ב) אעובדא דריבה אחת התם עיי\"ש והכשירה רבי לכהונה דראויה לכהן גדול ומשמע ודאי דדוקא התם משום דאין זנות לבהמה ואפ\"ה מיפסלא משום דלא גרע ממוכת עץ הא לאדם מיפסלא בכל גווני משום בעולה לכהן גדול ושמואל גופיה ס\"ל נמי לפסול בבוגרות כדמוכח שם (סוף דף נ\"ח):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גירשה בגט והחזירה ומיאנה בו הרי זו מותרת לכהן כמו שביארנו בהל' גרושין.</b> ומשמע דאילו מיאון דחבריה אינו מבטל גיטא דידיה לעניין שאינה מותרת לכהן כמו שאינו מבטל גבי מחזיר גרושתו כמ\"ש שם בהל' גירושין. ודלא כהטור אה\"ע סי' ו' הובא בשו\"ע שם ס\"ב בשם יש מי שאומר דאם גירשה ונשאת לאחר ומיאנה בו נמי מותרת לכהן. ועיי\"ש בט\"ז שהביא ראיה לדעת רבינו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפי' הוציאה בעלה וכו' בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן.</b> ודע שדברי רבינו הללו הועתקו בשו\"ע אה\"ע סי' ו סעיף ט\"ז. והרב באר הגולה כתב שם שלא ידע מאין יצא לו להשו\"ע ואישתמיטתיה דברי רבינו דכאן. ומה שיש לדקדק על דברי רבינו דכאן ממ\"ש לעיל בפט\"ו דין כ' אשת איש שיצא עליה קול וכו' והכל מרננים אחריה חוששין לה משום זונה צ\"ל כמ\"ש האחרונים בישוב דברי השו\"ע שם בסי' ד' סט\"ו ובסי' ו' סט\"ז:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזונה האמורה בתורה היא וכו' שקרב לה אדם שהיא אסורה להנשא לו.</b> ועיין בבית שמואל באה\"ע סי' ו' ס\"ק ט\"ז מה שתמה על רבינו וכבר כתבתי לעיל בפ\"ב דלא קשיא מידי. וכן הרי\"ף והרא\"ש העתיקו סוגיא זו דקאמרה אשכחן לתרומה לכהונה מנלן ק\"ו מגרושה וכו' וכי מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא. ש\"מ דסבירא ליה דהלכתא היא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבויה שנפדית אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה וכו' ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבויה.</b> וכ\"כ רבינו בסוף ה\"כ ופ\"ט דטומאת מת. ושם כתב הכ\"מ שיש חולקין על רבינו וסוברים דאיסור כל הספיקות מן התורה. ויש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא דפסחים (דף פ\"ג ע\"ב) גבי הא דאמר הכא במ\"ע שהוכרו הגידין של ימין דאיסור ושל שמאל דהיתר אליבא דר' יהודה ולבסוף נתערבו דבאכילה אסורים ומשו\"ה ניתותרו מפסח ושריפה בעי. ועל כרחך דמה\"ת ראויין לאכילה דאל\"כ למה לי שריפה נשדייה כדאמר התם גבי ודאי דאיסורא דלא הוי בכלל נותר וה\"נ י\"ל גבי ספק איסור אם אסור מה\"ת:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זו לא ישאנה.</b> ודע דבשו\"ת נודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' ח' וסי' כ\"ט נסתפק אם נשאה מהו שיוציא ועיי\"ש. ונעלם מעיני הרב דאיתא בתוספתא פ\"ב דיבמות בהדיא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ע\"כ. הרי מבואר להדיא דבדיעבד מהני אם נשאה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נשאת לכהן אשה מאיסורי כהונה אע\"פ שלא קרב לה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה.</b> דע שהאחרונים באה\"ע סי' ז' נחלקו בפירוש דברי רבינו הללו דהט\"ז כתב דרבינו לא קאמר אלא דנשואה היא בחזקת בעולה מן הסתם אבל כשיש עדים שלא נבעלה לא נתחללה. ולי נראה דהעיקר בכוונת רבינו הוא מ\"ש החלקת מחוקק והבית שמואל שם דבנשואין לבד נתחללה אף שיש עדים שלא קרב לה. שהרי כתב רבינו בריש פ\"י מהלכות אישות דמשנכנסה לחופה נקראת נשואה אע\"פ שלא קרב לה וא\"כ הא דתנן מן הנשואין פסולות דהיינו נמי משנכנסה לחופה וכן משמע בפי\"א שם וכמ\"ש שם. וכן בפ\"א מהלכות נערה כתב רבינו דהויא כבעולה משנשאת ואע\"פ שעדיין היא נערה בתולה. ומ\"ש הרב חמ\"ח שם שדבר זה צריך ראיה מבואר בדברי התוס' בכתובות (ריש דף מ\"ט) דנשואה שאינה בעולה חשיבא כבעולה ואין חילוק כלל דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר. ושוב מצאתי אח\"ז בספר שער המלך בקונטרס חופת חתנים שהביא ג\"כ ראיה מדברי התוס' דכתובות שזכרתי. אך בהג\"ה שם דחה ראיה זו דדוקא גבי נערה המאורסה הוי גזה\"כ. אבל נראה דהכי מוכח בירושלמי דיבמות כמ\"ש בהלכות נערה. וזה דלא כמו שנראה מדברי התוס' בגיטין (דף פ\"ה) דבנשואין לחוד לא נפסלו מן התורה אפילו בחייו:<br><b> גם </b> מה שהקשה החלקת מחוקק שם דהיאך תעשה חללה בכניסתה לחופה הא הוא אינו חייב. לק\"מ דהא מצינו בכהן הדיוט שנעשית חללה על ידו אשה האסורה לו אע\"פ שהוא אינו חייב בביאה בלא קידושין לדעת רבינו. ואם כן ה\"נ י\"ל שתעשה חללה בנשואין לחוד אע\"פ שהוא אינו חייב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מעלין ליוחסין מחילוק תרומה בבית הגרנות.</b> הרב תוס' יו\"ט פ\"ב דכתובות כתב שיש סתירה בדברי רבינו דהא מבואר בגמרא דר' יוסי דס\"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין ס\"ל דחולקין תרומה לעבד בבית הגרנות. ור' יהודה דס\"ל מעלין מתרומה ליוחסין ס\"ל דאין חולקין תרומה לעבד וא\"כ רבינו שפסק כאן כר' יוסי דאין מעלין ליוחסין לא הו\"ל לפסוק בהל' תרומות דאין חולקין לעבד. ונראה ליישב דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסמוך דין י\"ג מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע\"פ עצמו. ולא יקרא בתורה ראשון. וכתב הרב המגיד דטעמא דאינו נאמן לקריאת התורה הוא משום דמקריאת התורה מעלין לכל הדברים חוץ מתרומה דאורייתא ויוחסין ואם היה קורא בתורה ראשון ע\"פ עצמו נמצא עולה לדברים אחרים ע\"פ עצמו ואנן תנן דאין אדם נאמן ע\"פ עצמו ע\"כ. וא\"כ מהאי טעמא אתי שפיר הא דפסק רבינו בהלכות תרומות דאין חולקין תרומה לעבד דנהי דאין מעלין מחילוק תרומה ליוחסין מ\"מ היו מעלין מיניה לשארי דברים כמ\"ש בסמוך דין י\"א עד שאמר ראיתי זה שנשא כפיו או שחלק על הגורן מחזיקין אותו בכהונה פירוש לדברים אחרים וא\"כ אם היו חולקים על הגורן לעבד היו מחזיקין אותו בכהונה לדברים אחרים לכך פסק שם דאין חולקין לעבד. וזה מצאתי כתוב בספר מדרש חכמים. ועיי' מ\"ש הפר\"ח סי' מ\"ח ליישב דהיינו טעמא דחיישינן דילמא אכיל ומאכילה מעלין ליוחסין. והא דבגמרא אמרו דטעמא של ר' יהודה דאמר אין חולקין הוא משום דס\"ל מעלין קושטא דמילתא קאמר דבמקומו היו מעלין מחילוק נמי ליוחסין כדאמר התם. אבל באמת אפילו לא היו מעלין ליוחסין ג\"כ אין לחלק לעבד משום שיעלו ממנו לדברים אחרים כמ\"ש. והא דקאמר בגמרא דר' יוסי דס\"ל חולקין הוא משום דבמקומו לא היו מעלין מחילוק ליוחסין על כרחך לאו דוקא ליוחסין קאמר אלא לדברים אחרים ג\"כ לא היו מעלין מחילוק. דאי איתא שהיו מעלין מחילוק לשום דבר לא היה להם לחלוק לעבד כדי שלא להחזיקו בכהונה לדברים אחרים. ועיקר פלוגתייהו דר\"י ור' יוסי בחולקין תרומה לעבד תליא במעלין מחילוק לכהונה וכיון שפסק בדין י\"א דמעלין מחילוק לכהונה שפיר פסק בהלכות תרומות דאין חולקין לעבד ואין בדבריו סתירה כלל:<br><b> גם </b> מה שהקשה התוס' יו\"ט דכיון דפסק בהלכות תרומות דאין חולקין לעבד הו\"ל לפסוק דמעלין מחילוק ליוחסין לק\"מ. דהא העלאה לא תליא בחילוק דאפי' היכא דליכא למיחש לדילמא עבד הוא כגון ביוצא מבית הספר או שמעידין עליו שאינו עבד נמי אין מעלין למאן דאית ליה אין מעלין כמ\"ש התוס' ישנים בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ה ע\"א) וא\"כ ה\"נ אפילו אי אמר אין חולקין לעבד נמי ס\"ל דאין מעלין מזה ליוחסין:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן וכו' אבל אוסר עצמו בגרושה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא וכו'.</b> ואיירי שהוחזק כבר בכך ל' יום דאל\"כ אינו חייב ע\"פ עצמו כמ\"ש המל\"מ. וראיתי בספר יד המלך שהאריך לתמוה ממ\"ש רבינו לעיל בסוף פ\"א שאשה שאמרה נתקדשתי אינה נענשת ע\"פ עצמה. ונראה שלא ראה דברי המל\"מ שכבר עמד בזה ופירש דהכא בהוחזק עצמו בכך ואין כאן סתירה כלל:<br><b> ומה </b> שתמה בספר סדרי טהרה סי' קפ\"ה על זה דא\"כ אמאי היא רק ספק חללה ואינו חייב הא כתב לעיל בסוף פ\"א גבי איש ואשה שבאו ממדינת הים והוחזקו בעיר ל' יום שהיא אשתו היו נהרגין עליה. הרי דאף אחרים היו נהרגין על חזקתה שהחזיקה את עצמה. ושוב הקשה דאיך איתחזק כאן כיון שאינו נאמן לשום דבר. ולק\"מ דקושטא דעל מה שאין נאמן לא הוחזק. ומשו\"ה כאן שאין נאמן לקולא לא הוחזק לגבי אחרים רק לעצמו נאמן יותר ממאה איש שהרי עשה על עצמו חתיכא דאיסורא והוחזק לזה ל' יום שלא נטמא ולא נשא משו\"ה הוחזק נמי למלקות לגבי דידיה ולא לאחריני משא\"כ ההיא חזקה דאיש ואשה שהוחזקו לעצמם נמי לקולא שהרי נתייחדו ביחד ולא חשו שמא אינה אשתו מהני חזקה כזו נמי לגבי אחריני לענוש עליה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הבא וכו' הרי זה היה חייב (בזמן הבית) מן התורה.</b> מה שהקשה כאן בספר שער המלך על דברי הרב המגיד דהלכות גזילה אכתוב ליישב שם בס\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן.</b> דע שהב\"י בטור אה\"ע ריש סי' א' כתב שכוונת רבינו הוא דסמוך לפרקן היינו י\"ג שנים שלימות אבל קודם לכן לא וכמ\"ש הטור שם וכתב עליו הרב בדרכי משה שאינו יודע מניין לו להב\"י לומר כן לדעת רבינו דנוכל לומר שדעת רבינו הוא כמ\"ש רש\"י ותוס' דסמוך לפרקן היינו אף קודם י\"ג לזכר שנה או חצי שנה. וכ\"כ בנודע ביהודה חלק אה\"ע סי' ס\"א וכן המעדני מלך שלהי בכורות. ואישתמיטתייהו מ\"ש רבינו בפי\"א מהלכות אישות דין ו' אין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעין שהביא סימנים ע\"כ. ואי איתא דשרי להשיאו קודם י\"ג. סימנים מאי עבידתייהו הא קודם י\"ג אינן סימנים אלא שומא כמ\"ש פ\"ב מהלכות אישות. אלא על כרחך דס\"ל לרבינו דאין משיאין הקטן עד שיהיה י\"ג שנים שלימות שהן זמן הבאת סימנין ואף שיהיה בן י\"ג נמי אין משיאין אותו עד שיבד��ו אותו ויודעים שהביאן. וא\"כ יש להטור על מי לסמוך דהא רבינו ודאי הכי ס\"ל. ודלא כמ\"ש המע\"מ שאין להטור על מי לסמוך. וכן אישתמיטתיה לבעל ס' כוכב יעקב שכתב דמ\"ש רבינו כאן דאסור להשיא אשה לקטן היינו גדולה אבל בשוין מותר. ולא משמע הכי ממ\"ש בהל' אישות סתם ואין משיאין הקטן עד שבודקין אותו. גם משמע מזה דאף אחר י\"ג אין משיאין עד שיבדקו אותו ודלא כמ\"ש שם דאחר י\"ג שרי לכו\"ע אע\"פ שלא הביא סימנין וזה אינו:",
+                "<b> ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא.</b> וכה\"ג כתב הטור באה\"ע סי' א' דקודם י\"ג שנה לא ישא דהוי כזנות והבית שמואל שם ס\"ק ד' הקשה דזה סותר למ\"ש הרא\"ש פ\"ב דקידושין דלא הוי זנות כיון דבקידושין היא אצלו. וכבר הקשה זה המעדני מלך שלהי בכורות. ולק\"מ דדברי הרא\"ש אינם אלא בדיעבד דאם כבר נשאה מותרת היא לעמוד אצלו מהאי טעמא. אבל לכתחילה י\"ל דמודה הרא\"ש דאסור. וכן רבינו והטור לא קאמרי אלא דלכתחילה אסור להשיא אבל בדיעבד מודו דשרי להיות אצלו. וכן סובר רמ\"א שהרי בשו\"ע אה\"ע שם בסי' א' העתיק דברי הטור ולא הגיה הרב בעל הג\"ה שם כלום ובריש סי' מ\"ג כתב בשם המרדכי והרא\"ש להתיר בדיעבד ש\"מ כדכתיבנא. וכן נראה שהרי הטור עצמו כתב סברא זו בסי' ל\"ז וכן הוא בשו\"ע שם סעיף י\"ד גבי קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה שאין לאוסרה עליו מהאי טעמא משום דדרך קידושין ונשואין היא אצלו וברא\"ש מבואר דיליף לה מקטן שהשיאו אביו דרשאי לעמוד אצלו. וזה דלא כמ\"ש בסוף סי' תורת יקותיאל דלרבינו והטור שכתבו דהוי כמו זנות אף דיעבד אסור והניח בצ\"ע דברי הג\"ה דסי' מ\"ג שמתיר דיעבד. ולק\"מ דבאמת י\"ל דגם לרבינו והטור בדיעבד שפיר דמי דלאו זנות ממש הוא וכמ\"ש המל\"מ פי\"ח מהל' איסורי ביאה והריב\"ש סי' קצ\"ג. ועוד דקטן אוכל נבלות הוא ואין מצווים להפרישו. ובפרט דלדעת היש אומרים שהביא בסי' כ\"ו הוי פלגש ומותר:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שגירש את אשתו מן הנשואין וכו' אם היה כהן לא תדור עמו במבוי.</b> ואע\"ג דלדעת רבינו לעיל בפי\"ז אינו חייב על קירוב בלא קידושין אפ\"ה צריכה ריחוק ממבוי ומזה למד הבית שמואל בסי' קי\"ט דהא באשת ישראל שניסת לאחר ונתגרשה דאסורה לדור עמו במבוי ואע\"ג דלא היה חייב בלא קידושין ושלא כמ\"ש הר\"ן בשם ר\"י דבכה\"ג אינה צריכה ריחוק ממבוי. וכן פירש מ\"ש הג\"ה שם ואם נשאת לאחר אפילו בישראל לא תדור עמו במבוי היינו אפי' שניסת ונתגרשה. וכן נראה עיקר דעת הג\"ה ודלא כהחלקת מחוקק שכתב לדעת הג\"ה דבאיסור דרבנן א\"צ ריחוק ממבוי. וכן הט\"ז פירש מ\"ש הג\"ה ואם נשאת לאחר לא תדור עמו במבוי היינו דוקא כשלא נתגרשה עדיין אבל אם נתגרשה דלית בה מלקות א\"צ ריחוק ממבוי וכדעת הר\"י ויש לתמוה דעל כרחך א\"א לומר שיהא דעת הג\"ה כן שהרי כתב להדיא בד\"מ בשם תשובות הרא\"ש בסי' י\"ג דאפי' באיסור דרבנן צריכה ריחוק ממבוי וכן פסק בהג\"ה שם סעי' ט' ובשו\"ע סי' י\"א. ובשלמא מה שהקשה הב\"ש על החלקת מחוקק ממ\"ש הריב\"ש לק\"מ דאיהו לאו אליבא דכו\"ע כתב כן דאיסור דרבנן צריך ריחוק מבוי כמ\"ש כאן המל\"מ אבל מדברי הג\"ה גופיה ודאי קשה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום.</b> הרב כסף משנה והב\"י סי' כ\"ב תמה על זה דבתוספתא פ\"ב דביכורים איתא האנדרוגינוס אינו מייחד עם האנשים ועיי\"ש בכס\"מ. ולי נראה דרבינו ז\"ל דחה ההיא תוספתא מהלכתא מכח הסוגיא דפ' נושאין (דף ק') גבי הא דתניא עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וקחשיב טומטום ואנדרוגינוס והאשה ומפרש התם טעמייהו דטומטום ואנדרוגינוס משום דבריה בפני עצמה נינהו וטעמא דאשה משום יחוד והעתיקו רבינו סוף פי\"ב מהל' תרומות. וא\"כ משמע דטומטום ואנדרוגינוס לית בהו משום יחוד דאי יש בהו משום יחוד תסגי להו נמי בטעמא דיחוד כמו גבי אשה ואין לומר דקושטא הכי הוי לפי המסקנא אלא דאכתי לא אסיק טעמא דאשה דא\"כ תקשי לפי המסקנא דהו\"ל למתני אשה אצל טומטום ואנדרוגינוס כיון דמחד טעמא הוא וכה\"ג איתא בכמה דוכתי כמ\"ש בס' טורי אבן במגילה (דף כ\"ג) דהיינו ב\"ק (דף כ\"ה) ובכריתות (דף ג') ומדאפסיק תנא בינייהו בשארי דברים ש\"מ דקושטא דטעמא דטומטום ואנדרוגינוס לא הוי משום יחוד כמו אשה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,142 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפסק רוב הקנה או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה\"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה.</b> דע שאחרונים ביו\"ד סי' ל\"ג נחלקו בכוונת דברי רבינו אלו אי היינו לומר דהוי נבילה גמורה מחיים ללקות עליה משום נבילה ומפרש דברי הגמרא דפ' השוחט דקאמר על פסוקת הגרגרת דהוי נבילה דלא מטמא מחיים דהיינו דוקא לעניין טומאה אינה מטמאה מחיים אבל מ\"מ היה חייב עליה משום נבילה מחיים. או כוונת רבינו לומר דלא הויא נבילה כלל מחיים רק לעניין זה שאין השחיטה מועלת בה. וכן דעת החכם צבי סי' ע\"ז. ובקרבן העדה בנזיר השיג עליו ממ\"ש רבינו כאן ואינו מוכרח. ואין להכריח מהא דאמר רבא בנדה (דף כ\"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה משמע דלא הוי נבילה בהכי וכמ\"ש התוס' פ\"ק דבכורות (דף ג' סוף ע\"א) ושוב ראיתי להפלתי שהביא ראיה מזה. אבל אינו מוכרח די\"ל דמשום שאינו ניכר כל כך ונראה כאדם הוי ולד. ועוד דיש לחלק בין אדם לבהמה כמ\"ש בהל' איסורי ביאה ולקמן בפ\"ח עיי\"ש:<br><b> אכן </b> נ\"ל להכריח דהוי נבילה ממ\"ש הטור יו\"ד סי' רצ\"ב בשם רבינו שחט קצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. וכ\"כ הר\"ן שנראה כן מדברי רבינו לקמן בפי\"ג והקשה עליו דמאי שנא מאם טריפה דחייב בשילוח ולוקה. אבל אי אמרינן דנקובת הושט הוי נבילה מחיים אתי שפיר ולק\"מ דודאי נבילה לא דמי לטריפה. וכן יש ללמוד מדברי הרשב\"א בחידושיו בפ\"ק דחולין (דף כ') שהוכיח דהא דאמר זעירי נשברה מפרקתה ורוב בשר נבילה היינו דמטמא מיד מדפריך רבה עליה וכי מתה עומד ומולק ואי זעירי מעשה נבילה קאמר אבל אינו מטמא עד שתמות מאי קושיא הא כל שחיטה נמי הכי הוא דנקובת הושט נבילה היא וכו'. וכ\"כ הריטב\"א שם. ואי ס\"ל דהתם לא היה לוקה משום נבילה אכתי י\"ל דזעירי לא לטומאה קאמר אלא למלקות אלא ש\"מ דהתם נמי היה לוקה:<br><b> ומה </b> שהקשה בס' מים קדושים מסוגיא דהתם לדעת רבינו דאי אמרינן דהוי נבילה מחיים תקשה אכל שחיטה וכי מתה עומד ושוחט. ולא ראה דברי הרשב\"א והריטב\"א שזכרתי. דקושיית הגמרא הוא מטומאה. ובזה אתי שפיר ג\"כ מ\"ש מהותזו ראשיהן דהתם נמי מיטמאין משא\"כ בנקוב או נפסק:<br><b> [ומ\"ש </b> רבינו שאין השחיטה מועלת בה משמע דאם נשחטה הוי כמתה מאליה ומטמא וזה דלא כמ\"ש מהרש\"א בבכורות (דף כ') דשחיטה מטהרתה ובתשובת ר' עקיבא איגר סי' קצ\"ח הקשה למהרש\"א מתוספתא דחולין ורא\"ש פ\"ב דחולין ולפי דבריו תקשי על דברי רבינו כאן מהתוספתא. אך כבר הרגיש בזה בס' דרך חיים וכתב דדחה התוספתא מהלכה מחמת סוגיא דפ' השוחט דהבינו דהקושיא הוא מפסוקת גרגרת דוקא:<br><b> ועיי' </b> בשו\"ת טור האבן דספק בשחיטה לא מקרי רק ספק שהה ודרס אבל ספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה דמ\"מ הרי היא שחוטה לפנינו. והביא ראיה מתוס' בכורות (דף כ') והטעם שהרי לא היתה בחזקת נקובת הוושט רק בחזקת שלא נשחטה והרי נשחטה לפנינו. עוד הביא ראיה מספק דרוסה דאיכא למיחש נמי לושט ולא מיקרי ספק בשחיטה ולפי דבריו י\"ל מה שהקשו לרבינו מפ' אלו טריפות (חולין דף מ\"ג) גבי הא דפריך לעולא מ\"ש מספק דרוסה]:"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עורות יש לו לושט וכו' ניקבו זה שלא כנגד זה נבילה.</b> מכאן תשובה לבעל פמ\"ג שכתב ביו\"ד סי' ל\"ג דניקבו שניהם זה שלא כנגד זה לא הוי אלא ספק טריפה אף אם אין רחוקים הרבה ונפק\"מ לספק ספיקא. ואישתמיטתיה דברי רבינו שכתב דהוי נבילה. ומה שדקדק מלשון השו\"ע שם שכתב אפשר דמיתרמי אהדדי דמשמע דהוי רק ספק טריפה אינו כדאי דכוונת השו\"ע אינו אלא לומר דדוקא מרוח אחת דאפשר דמתרמי אהדדי טריפה ואתו לאפוקי כשניקבו מב' רוחות דכשירה דאז אי אפשר כלל דלתרמי אהדדי משא\"כ מרוח אחת כיון דאפשר דלתרמי כודאי חשבינן. ושוב ראיתי בפלתי סי' הנזכר ס\"ק ב' ומבואר מדבריו ג\"כ דנקובת הושט זה שלא כנגד זה הוי ודאי טריפה וגם נבילה לענין שאין שחיטה מועלת בו. אבל לא ספק טריפה כמ\"ש הפרי מגדים:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים טריפה.</b> ותמה הרב כס\"מ למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונא אחת ה\"ז חסירה וטריפה דבמכל שכן אתיא. ונראה דיש ליישב ע\"פ מ\"ש הש\"ך ביו\"ד סוף סי' ל\"ה לחלק בין כשכל הריאה דבוקה לשלא נדבקה רק אונא אחת דהתם מהני היכר בסימנים שהן שתי אונות דבוקות ע\"י סמפון וכה\"ג משא\"כ כשכל הריאה דבוקה לא מהני היכר בסימנים רק בסדק וחיתוך עיי\"ש. וכן יש לדייק מלשון רבינו דגבי נמצאו ב' אונות כאונא אחת כתב אם היה ביניהן כמו עלה הדס כדי שיוכר שהן ב' דבוקות מותרת ואם יש היכר בסימנים הרי ניכר שהן ב' דבוקות ואילו גבי נמצאת כולה ב' ערוגות ואין לה חיתוך אזנים כתב סתם טריפה משמע דלא מהני היכר סימנים בלא חיתוך כלל. וא\"כ אתי שפיר ולק\"מ מה שתמה הכס\"מ דלפ\"ז על כרחך הוצרך רבינו לאשמועינן זה כאן דלא אתיא מדין נמצאו ב' אונות כאונא אחת כמ\"ש:<br><b> ובזה </b> נסתלקה נמי קושיית הלח\"מ שהקשה לקמן בפ\"י אמאי שמנה רבינו במנין הטרפות חסרה הריאה ממניין האונות. נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים. דהא היינו הך וכל שכן הוא. ולפי מ\"ש לאו היינו הך דאתי לאשמועינן מאי דליתא בהך דחסרה הריאה ממניין האונות:<br><b> וע\"פ </b> מ\"ש נסתלק מ\"ש הכ\"מ לקמן בסוף דין ח' שטעם רבינו שפסק דשיעא כאופתא הוי ודאי טריפה הוא משום דאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אי חסר טריפה דלפי מ\"ש לא דמי כלל ההיא דשיעא לדרבא. תדע דלפי דברי הכס\"מ קשיא לההיא לישנא דמפרש דברי רפרם הכי דמאי אתי לאשמועינן הא מדרבא אתיא אלא ש\"מ דלא דמי לההיא דרבא. ומה שדקדק הכ\"מ דאמאי לא כתב רבינו בזה דהוי ספק טריפה כדכתב באינך לישני דרפרם י\"ל דשאני התם דלישנא דשיעא הוי לישנא בתרא משו\"ה חשיב ודאי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגידים הרכים אין חשובין כבשר.</b> הכ\"מ נדחק דאמאי לא חילק רבינו בין גידין שסופן להקשות לאין סופן להקשות כמו שאמרו בגמ'. ול\"נ די\"ל דרבינו סמך עצמו אמ\"ש בפ\"י מהל' קרבן פסח דין י' גידין רכין שסופן להקשות וכו' אין נימנין עליהן. ובגמ' מדמה טריפות לפסח:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבר שנאמר בו אם ניטל טריפה וכו' אם נבראת חסירה אותו אבר ה\"ז מותרת.</b> מה שהקשה על זה התבואות שור בסוף סי' כ\"ט מסוגיא דנדה (דף כ\"ד) גם הכרתי ופלתי הרגיש בזה בסי' נ' ויישבו עיי\"ש. אכן מ\"ש שם דאדרבא שיש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא הנזכר ויישב בזה קושיית הכס\"מ על רבינו בפ\"י דאיסורי ביאה. אין דבריו מוכרחין דיש ליישב דברי רבינו דהל' איסורי ביאה בדרך אחרת כמ\"ש שם ובהל' גרושין:<br><b> ועפ\"ז </b> יש לדחות ג\"כ מה שהכריח שם מדברי התוס' דפ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ז סוף ע\"א) דס\"ל כרבינו דניטל גרע מחסר שכתבו דליכא מאן דפליג דניטל ירך וחלל הוי נבילה דלא תקשי מסוגיא דנדה דאיכא למ\"ד גבי מפלת גוף אטום שחסר הירך וחלל דלא הוי נבילה ולפי מ\"ש בהל' איסורי ביאה דיש לחלק בין אדם לבהמה בלא\"ה דברי התוס' אתי שפיר. [וזה דלא כמ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' ש\"ה דנראה דס\"ל דאדם נמי טריפה אינו חי וכ\"כ בספר מראות הצבואות (אות קכה) ואין דבריהם מוכרחים כמ\"ש שם. גם מה שהקשה שם בסוף סי' ל\"א על דברי הפמ\"ג בסוף סי' נ\"ז דחסר רגל ושאר טריפות מן הבטן יכול לחיות ובנדה אמר דלר' זכאי כשנברא חסר למעלה מהארכובא טריפה ואינו חי אף באדם וכל שכן בבהמה ולק\"מ דנהי דלר' זכאי הכי הוא אבל מ\"מ למ\"ד התם דחיה על כרחך הוא אפי' למ\"ד בעלמא אינו חיה דהא אליבא דרבי איירי התם דנדה ואיהו ס\"ל אינה חיה. ולדעת הפוסקים דלא מחלקי בין אדם לבהמה על כרחך צ\"ל דחסר מברייתו ס\"ל דחיה]. ועוד דנראה דאף רבינו לא קאמר אלא אבר שנאמר בו אם נטל טריפה בחסר מותר אבל אבר שנאמר בו אם ניטל נבילה אף בחסר הכי הוי. שהרי הוכחת רבינו הוא מדמנו במנין הטריפות נטולה וחסורה בשתים וא\"כ דבר שלא נמנה במנין הטריפות אלא שנאמר בו דאם ניטל נבילה מהיכא תיתי לומר דאם חסר לא הוי נבילה וא\"כ בניטל ירך וחלל דהוי נבילה בבהמה הוא הדין בחסר. ולא כהכרתי ופלתי הנזכר וכן מדברי הרב בנודע ביהודה חלק יו\"ד סי' ה' משמע דלרבינו רק ניטל הירך הוי נבילה ולא חסר ואינו מוכרח ומיהו ביתר לכו\"ע לא הוי נבילה כמ\"ש בנוב\"י שם. ועוד דלהרשב\"א אמר דיכולה לחיות וא\"כ עדיף משאר טריפות ובודאי לא הוי נבילה אף דאמר כנטול דמי:<br><b> ובזה </b> יישבתי סוגיא דפ' המקשה (דף ע\"ד) דאמר תני שנוצר טריפה מן הבטן ואפ\"ה שחיטתה מטהרתה ומשכחת לה בבעלת ה' רגלים. ולא נקט בעלת ג' רגלים משום דאז הוי נבילה כשחללה ניכר. [וראיתי בספר מנחה חדשה שכתב דספק טריפה פטור מפדיון משום דמיעוט חי רק רוב אינו חי י\"ב חודש ובממון אין הולכין אחר הרוב וזה אינו לפי מ\"ש ס' הפלאה ריש פ\"ג דכתובות דאם נפק\"מ ג\"כ לעניין איסור והוחזקו לילך אחר הרוב הולכין ג\"כ לעניין ממון]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[בשר החופה את רוב הכרס וכו' כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טריפה.</b> הפוסקים תמהו על רבינו שכתב דלא בעינן מפולש. ומ\"ש הכ\"מ שטעם רבינו הוא דכי תנן שנקרע רוב החיצונה כשאין הקרע מפולש הוא שאם היה הנקב מפולש אם נקרע בסכין אפי' בכל שהו טריפה זה אינו לדעת רבינו שכתב בפ\"ו דיש בדיקה לבני מעים מנקב וכמו שהקשה עליו הש\"ך בספרו הארוך סי' מ\"ח והתבואות שור שהקשה כן מעצמו על הכ\"מ לא ראה שכבר הקדימו הש\"ך בספר הנזכר. אכן יש להביא ראיה לדעת רבינו דבזה נסתלקה קושיית התוס' ריש פ' אלו טריפות (חולין דף מ\"ג) וכן מצאתי בתבואות שור ובכרתי ופלתי שכתבו כן:<br><b> ודע </b> שכתב הש\"ך בספרו הארוך דנקדרה אף לדעת רבינו בעינן מפולש דאי אינו מפולש אין זה נקדרה. ובודאי לזה נתכוון ג\"כ בש\"ך סי' מ\"ח ס\"ק ז' עיי\"ש והפמ\"ג שנתקשה בכוונתו אישתמיטתיה מ\"ש בס' הארוך להדיא. ומה שהקשה על זה ממ\"ש רבינו דין ו' שאם תמתח תעמוד על טפח משמע דמדין טפח קאתינן עליה ואף באין מפולש. באמת לא מכרע כלל דאפ\"ה איכא למימר דלענין מפולש קילא מדין קרע טפח כיון דליכא שיעורא אלא ע\"י מיתוח. דכה\"ג כתבו התבואות שור והכריתי ופלתי דקולא נקדרה מנקרע גבי בהמה קטנה דמיטרפא ברוב קרוע ולא הוי טפח ובנקדרה לא מיטרפא עד שימתח על טפח]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטריפות שבכוליא ושבטחול לא מנו אותן בבהמה כדי שיהא כנגדן בעוף.</b> פי' הכ\"מ דטריפות אלו לא מנו אותן במשנה ולוי דתני כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי ולא אטריפות שאמרו האמוראים. ויש לי להביא ראיה לזה מהסוגיא דפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ז) גבי הא דאמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה והתוס' שם נדחקו הרבה דמשמע דדוקא בעוף מכשר ולא בבהמה ותקשי ליה ברייתא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף עיי\"ש. ולפי דברי רבינו דכאן לא קשיא מידי דלוי לא קאי אלא על טריפות שמנו חכמים במשנה ושמוטת ירך לא מנו אותן חכמים במשנה ושוב ראיתי שכבר כתב כן הרשב\"א בתשובה סי' רצ\"ד והת\"ח כתב כן מעצמו ולא ראה תשובת הרשב\"א:<br><b> ובזה </b> נסתלק מ\"ש הט\"ז בסוף סי' מ\"ג דמצינו לשון זה בגמ' דבי רב פפא מחו בכולייתא וקטלוה אתו לקמיה דר' אבא א\"ל וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים. וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא\"כ מנלן לחלק ולפרש שם בענין אחר ע\"כ. ולק\"מ דההיא סוגיא דשמוטת ירך הכריחו לרבינו לפרש שם בענין אחר. ועוד נראה דלא דמי ההיא דתני לוי דהויא ברייתא שסידר מדברי התנאים שלפניו דכה\"ג פרש\"י סוף פ\"ג דביצה. וא\"כ על כרחך שמנו חכמים במשנה וברייתא דוקא קאמר ואינו דומה להא דאמר ר' אבא שמנו חכמים דהוא הוה אמורא משא\"כ חכמים דתני בברייתא על כרחך אינן אלא תנאים שהוזכרו במשנה וברייתא. ועוד דאף בלשון אמוראים מצינו דקרו חכמים רק למשנה וברייתא ולא לשמעתתא דאמוראי בנדה (דף י\"ח) וכ\"פ התו\"ח בסוף פ' ג\"ה. וכ\"כ בספר באר שבע:<br><b> וכן </b> יש ליישב ג\"כ מה שהקשה הרב פר\"ח על רבינו מהא דקאמר בפ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ו) דמדמה ריאה דעוף לבהמה לענין טריפות אע\"פ שאינן דומין לענין חיתוך אונות וא\"כ נדמה נמי טחול דעוף לבהמה לעניין טריפות לחומרא. ולפי מ\"ש לק\"מ דלא דמי טריפות דטחול שלא הוזכר במשנה וברייתא משא\"כ טריפות דריאה שהוזכר כבר במשנה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[אסור ליטול אם על הבנים וכו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה.</b> והקשה הכ\"מ לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא\"כ מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת והניח בצ\"ע. וי\"ל דהכא א\"א לקיים גמר עשה דמצורע אא\"כ יעבור בל\"ת ועשה דכשנוטלה עובר בלא תקח וכששוחטה עובר בעשה דשלח ואע\"ג דלאו בבת אחת עבר מ\"מ כיון דלא מצי מקיים גמר עשה אא\"כ יעבור על שתיהן לא אתי עשה ודחי לל\"ת ועשה. וכ\"כ בשאגת אריה סי' ל\"ג ועיי' בשו\"ת מקום שמואל סי' ע\"ה:<br><b> ואגב </b> אזכיר מה שראיתי שכתב שם באותה תשובה דהא דקיי\"ל דקולא וחומרא לחומרא מקשינן אין זה אלא בהיקש אבל בגזירה שוה בקבלה מרבו הדבר תלוי בין לקולא ובין לחומרא. וזה אינו דהא היקש נמי קיי\"ל דאין אדם דן מעצמו כמ\"ש בחידושי לסוכה. ועוד דגם גז\"ש אין הקבלה לא התיבה ולא העניין כדאיתא בכמה דוכתי]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Kedushah/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפסק רוב הקנה או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה\"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה.</b> דע שאחרונים ביו\"ד סי' ל\"ג נחלקו בכוונת דברי רבינו אלו אי היינו לומר דהוי נבילה גמורה מחיים ללקות עליה משום נבילה ומפרש דברי הגמרא דפ' השוחט דקאמר על פסוקת הגרגרת דהוי נבילה דלא מטמא מחיים דהיינו דוקא לעניין טומאה אינה מטמאה מחיים אבל מ\"מ היה חייב עליה משום נבילה מחיים. או כוונת רבינו לומר דלא הויא נבילה כלל מחיים רק לעניין זה שאין השחיטה מועלת בה. וכן דעת החכם צבי סי' ע\"ז. ובקרבן העדה בנזיר השיג עליו ממ\"ש רבינו כאן ואינו מוכרח. ואין להכריח מהא דאמר רבא בנדה (דף כ\"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה משמע דלא הוי נבילה בהכי וכמ\"ש התוס' פ\"ק דבכורות (דף ג' סוף ע\"א) ושוב ראיתי להפלתי שהביא ראיה מזה. אבל אינו מוכרח די\"ל דמשום שאינו ניכר כל כך ונראה כאדם הוי ולד. ועוד דיש לחלק בין אדם לבהמה כמ\"ש בהל' איסורי ביאה ולקמן בפ\"ח עיי\"ש:<br><b> אכן </b> נ\"ל להכריח דהוי נבילה ממ\"ש הטור יו\"ד סי' רצ\"ב בשם רבינו שחט קצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. וכ\"כ הר\"ן שנראה כן מדברי רבינו לקמן בפי\"ג והקשה עליו דמאי שנא מאם טריפה דחייב בשילוח ולוקה. אבל אי אמרינן דנקובת הושט הוי נבילה מחיים אתי שפיר ולק\"מ דודאי נבילה לא דמי לטריפה. וכן יש ללמוד מדברי הרשב\"א בחידושיו בפ\"ק דחולין (דף כ') שהוכיח דהא דאמר זעירי נשברה מפרקתה ורוב בשר נבילה היינו דמטמא מיד מדפריך רבה עליה וכי מתה עומד ומולק ואי זעירי מעשה נבילה קאמר אבל אינו מטמא עד שתמות מאי קושיא הא כל שחיטה נמי הכי הוא דנקובת הושט נבילה היא וכו'. וכ\"כ הריטב\"א שם. ואי ס\"ל דהתם לא היה לוקה משום נבילה אכתי י\"ל דזעירי לא לטומאה קאמר אלא למלקות אלא ש\"מ דהתם נמי היה לוקה:<br><b> ומה </b> שהקשה בס' מים קדושים מסוגיא דהתם לדעת רבינו דאי אמרינן דהוי נבילה מחיים תקשה אכל שחיטה וכי מתה עומד ושוחט. ולא ראה דברי הרשב\"א והריטב\"א שזכרתי. דקושיית הגמרא הוא מטומאה. ובזה אתי שפיר ג\"כ מ\"ש מהותזו ראשיהן דהתם נמי מיטמאין משא\"כ בנקוב או נפסק:<br><b> [ומ\"ש </b> רבינו שאין השחיטה מועלת בה משמע דאם נשחטה הוי כמתה מאליה ומטמא וזה דלא כמ\"ש מהרש\"א בבכורות (דף כ') דשחיטה מטהרתה ובתשובת ר' עקיבא איגר סי' קצ\"ח הקשה למהרש\"א מתוספתא דחולין ורא\"ש פ\"ב דחולין ולפי דבריו תקשי על דברי רבינו כאן מהתוספתא. אך כבר הרגיש בזה בס' דרך חיים וכתב דדחה התוספתא מהלכה מחמת סוגיא דפ' השוחט דהבינו דהקושיא הוא מפסוקת גרגרת דוקא:<br><b> ועיי' </b> בשו\"ת טור האבן דספק בשחיטה לא מקרי רק ספק שהה ודרס אבל ספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה דמ\"מ הרי היא שחוטה לפנינו. והביא ראיה מתוס' בכורות (דף כ') והטעם שהרי לא היתה בחזקת נקובת הוושט רק בחזקת שלא נשחטה והרי נשחטה לפנינו. עוד הביא ראיה מספק דרוסה דאיכא למיחש נמי לושט ולא מיקרי ספק בשחיטה ולפי דבריו י\"ל מה שהקשו לרבינו מפ' אלו טריפות (חולין דף מ\"ג) גבי הא דפריך לע��לא מ\"ש מספק דרוסה]:"
+            ],
+            [
+                "<b>שני עורות יש לו לושט וכו' ניקבו זה שלא כנגד זה נבילה.</b> מכאן תשובה לבעל פמ\"ג שכתב ביו\"ד סי' ל\"ג דניקבו שניהם זה שלא כנגד זה לא הוי אלא ספק טריפה אף אם אין רחוקים הרבה ונפק\"מ לספק ספיקא. ואישתמיטתיה דברי רבינו שכתב דהוי נבילה. ומה שדקדק מלשון השו\"ע שם שכתב אפשר דמיתרמי אהדדי דמשמע דהוי רק ספק טריפה אינו כדאי דכוונת השו\"ע אינו אלא לומר דדוקא מרוח אחת דאפשר דמתרמי אהדדי טריפה ואתו לאפוקי כשניקבו מב' רוחות דכשירה דאז אי אפשר כלל דלתרמי אהדדי משא\"כ מרוח אחת כיון דאפשר דלתרמי כודאי חשבינן. ושוב ראיתי בפלתי סי' הנזכר ס\"ק ב' ומבואר מדבריו ג\"כ דנקובת הושט זה שלא כנגד זה הוי ודאי טריפה וגם נבילה לענין שאין שחיטה מועלת בו. אבל לא ספק טריפה כמ\"ש הפרי מגדים:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת כולה שתי ערוגות ואין לה חיתוך אזנים טריפה.</b> ותמה הרב כס\"מ למה כתב זה רבינו אחר שכתב דין נמצאו שתי האונות כאונא אחת ה\"ז חסירה וטריפה דבמכל שכן אתיא. ונראה דיש ליישב ע\"פ מ\"ש הש\"ך ביו\"ד סוף סי' ל\"ה לחלק בין כשכל הריאה דבוקה לשלא נדבקה רק אונא אחת דהתם מהני היכר בסימנים שהן שתי אונות דבוקות ע\"י סמפון וכה\"ג משא\"כ כשכל הריאה דבוקה לא מהני היכר בסימנים רק בסדק וחיתוך עיי\"ש. וכן יש לדייק מלשון רבינו דגבי נמצאו ב' אונות כאונא אחת כתב אם היה ביניהן כמו עלה הדס כדי שיוכר שהן ב' דבוקות מותרת ואם יש היכר בסימנים הרי ניכר שהן ב' דבוקות ואילו גבי נמצאת כולה ב' ערוגות ואין לה חיתוך אזנים כתב סתם טריפה משמע דלא מהני היכר סימנים בלא חיתוך כלל. וא\"כ אתי שפיר ולק\"מ מה שתמה הכס\"מ דלפ\"ז על כרחך הוצרך רבינו לאשמועינן זה כאן דלא אתיא מדין נמצאו ב' אונות כאונא אחת כמ\"ש:<br><b> ובזה </b> נסתלקה נמי קושיית הלח\"מ שהקשה לקמן בפ\"י אמאי שמנה רבינו במנין הטרפות חסרה הריאה ממניין האונות. נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים. דהא היינו הך וכל שכן הוא. ולפי מ\"ש לאו היינו הך דאתי לאשמועינן מאי דליתא בהך דחסרה הריאה ממניין האונות:<br><b> וע\"פ </b> מ\"ש נסתלק מ\"ש הכ\"מ לקמן בסוף דין ח' שטעם רבינו שפסק דשיעא כאופתא הוי ודאי טריפה הוא משום דאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אי חסר טריפה דלפי מ\"ש לא דמי כלל ההיא דשיעא לדרבא. תדע דלפי דברי הכס\"מ קשיא לההיא לישנא דמפרש דברי רפרם הכי דמאי אתי לאשמועינן הא מדרבא אתיא אלא ש\"מ דלא דמי לההיא דרבא. ומה שדקדק הכ\"מ דאמאי לא כתב רבינו בזה דהוי ספק טריפה כדכתב באינך לישני דרפרם י\"ל דשאני התם דלישנא דשיעא הוי לישנא בתרא משו\"ה חשיב ודאי:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וגידים הרכים אין חשובין כבשר.</b> הכ\"מ נדחק דאמאי לא חילק רבינו בין גידין שסופן להקשות לאין סופן להקשות כמו שאמרו בגמ'. ול\"נ די\"ל דרבינו סמך עצמו אמ\"ש בפ\"י מהל' קרבן פסח דין י' גידין רכין שסופן להקשות וכו' אין נימנין עליהן. ובגמ' מדמה טריפות לפסח:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבר שנאמר בו אם ניטל טריפה וכו' אם נבראת חסירה אותו אבר ה\"ז מותרת.</b> מה שהקשה על זה התבואות שור בסוף סי' כ\"ט מסוגיא דנדה (דף כ\"ד) גם הכרתי ופלתי ה��גיש בזה בסי' נ' ויישבו עיי\"ש. אכן מ\"ש שם דאדרבא שיש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא הנזכר ויישב בזה קושיית הכס\"מ על רבינו בפ\"י דאיסורי ביאה. אין דבריו מוכרחין דיש ליישב דברי רבינו דהל' איסורי ביאה בדרך אחרת כמ\"ש שם ובהל' גרושין:<br><b> ועפ\"ז </b> יש לדחות ג\"כ מה שהכריח שם מדברי התוס' דפ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ז סוף ע\"א) דס\"ל כרבינו דניטל גרע מחסר שכתבו דליכא מאן דפליג דניטל ירך וחלל הוי נבילה דלא תקשי מסוגיא דנדה דאיכא למ\"ד גבי מפלת גוף אטום שחסר הירך וחלל דלא הוי נבילה ולפי מ\"ש בהל' איסורי ביאה דיש לחלק בין אדם לבהמה בלא\"ה דברי התוס' אתי שפיר. [וזה דלא כמ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' ש\"ה דנראה דס\"ל דאדם נמי טריפה אינו חי וכ\"כ בספר מראות הצבואות (אות קכה) ואין דבריהם מוכרחים כמ\"ש שם. גם מה שהקשה שם בסוף סי' ל\"א על דברי הפמ\"ג בסוף סי' נ\"ז דחסר רגל ושאר טריפות מן הבטן יכול לחיות ובנדה אמר דלר' זכאי כשנברא חסר למעלה מהארכובא טריפה ואינו חי אף באדם וכל שכן בבהמה ולק\"מ דנהי דלר' זכאי הכי הוא אבל מ\"מ למ\"ד התם דחיה על כרחך הוא אפי' למ\"ד בעלמא אינו חיה דהא אליבא דרבי איירי התם דנדה ואיהו ס\"ל אינה חיה. ולדעת הפוסקים דלא מחלקי בין אדם לבהמה על כרחך צ\"ל דחסר מברייתו ס\"ל דחיה]. ועוד דנראה דאף רבינו לא קאמר אלא אבר שנאמר בו אם נטל טריפה בחסר מותר אבל אבר שנאמר בו אם ניטל נבילה אף בחסר הכי הוי. שהרי הוכחת רבינו הוא מדמנו במנין הטריפות נטולה וחסורה בשתים וא\"כ דבר שלא נמנה במנין הטריפות אלא שנאמר בו דאם ניטל נבילה מהיכא תיתי לומר דאם חסר לא הוי נבילה וא\"כ בניטל ירך וחלל דהוי נבילה בבהמה הוא הדין בחסר. ולא כהכרתי ופלתי הנזכר וכן מדברי הרב בנודע ביהודה חלק יו\"ד סי' ה' משמע דלרבינו רק ניטל הירך הוי נבילה ולא חסר ואינו מוכרח ומיהו ביתר לכו\"ע לא הוי נבילה כמ\"ש בנוב\"י שם. ועוד דלהרשב\"א אמר דיכולה לחיות וא\"כ עדיף משאר טריפות ובודאי לא הוי נבילה אף דאמר כנטול דמי:<br><b> ובזה </b> יישבתי סוגיא דפ' המקשה (דף ע\"ד) דאמר תני שנוצר טריפה מן הבטן ואפ\"ה שחיטתה מטהרתה ומשכחת לה בבעלת ה' רגלים. ולא נקט בעלת ג' רגלים משום דאז הוי נבילה כשחללה ניכר. [וראיתי בספר מנחה חדשה שכתב דספק טריפה פטור מפדיון משום דמיעוט חי רק רוב אינו חי י\"ב חודש ובממון אין הולכין אחר הרוב וזה אינו לפי מ\"ש ס' הפלאה ריש פ\"ג דכתובות דאם נפק\"מ ג\"כ לעניין איסור והוחזקו לילך אחר הרוב הולכין ג\"כ לעניין ממון]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[בשר החופה את רוב הכרס וכו' כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טריפה.</b> הפוסקים תמהו על רבינו שכתב דלא בעינן מפולש. ומ\"ש הכ\"מ שטעם רבינו הוא דכי תנן שנקרע רוב החיצונה כשאין הקרע מפולש הוא שאם היה הנקב מפולש אם נקרע בסכין אפי' בכל שהו טריפה זה אינו לדעת רבינו שכתב בפ\"ו דיש בדיקה לבני מעים מנקב וכמו שהקשה עליו הש\"ך בספרו הארוך סי' מ\"ח והתבואות שור שהקשה כן מעצמו על הכ\"מ לא ראה שכבר הקדימו הש\"ך בספר הנזכר. אכן יש להביא ראיה לדעת רבינו דבזה נסתלקה קושיית התוס' ריש פ' אלו טריפות (חולין דף מ\"ג) וכן מצאתי בתבואות שור ובכרתי ופלתי שכתבו כן:<br><b> ודע </b> שכתב הש\"ך בספרו הארוך דנקדרה אף לדעת רבינו בעינן מפולש דאי אינו מפולש אין זה נקדרה. ובודאי לזה נתכוון ג\"כ בש\"ך סי' מ\"ח ס\"ק ז' עיי\"ש והפמ\"ג שנתקשה בכוונתו אישתמיטתיה מ\"ש בס' הארוך להדיא. ומה שהקשה על זה ממ\"ש רבינו דין ו' שאם תמתח תעמוד על טפח משמע דמדין טפח קאתינן עליה ואף באין מפולש. באמת לא מכרע כלל דאפ\"ה איכא למימר דלענין מפולש קילא מדין קרע טפח כיון דליכא שיעורא אלא ע\"י מיתוח. דכה\"ג כתבו התבואות שור והכריתי ופלתי דקולא נקדרה מנקרע גבי בהמה קטנה דמיטרפא ברוב קרוע ולא הוי טפח ובנקדרה לא מיטרפא עד שימתח על טפח]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטריפות שבכוליא ושבטחול לא מנו אותן בבהמה כדי שיהא כנגדן בעוף.</b> פי' הכ\"מ דטריפות אלו לא מנו אותן במשנה ולוי דתני כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף אטריפות שמנו חכמים במשנה קאי ולא אטריפות שאמרו האמוראים. ויש לי להביא ראיה לזה מהסוגיא דפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ז) גבי הא דאמר רב שמוטת ירך בעוף כשירה והתוס' שם נדחקו הרבה דמשמע דדוקא בעוף מכשר ולא בבהמה ותקשי ליה ברייתא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף עיי\"ש. ולפי דברי רבינו דכאן לא קשיא מידי דלוי לא קאי אלא על טריפות שמנו חכמים במשנה ושמוטת ירך לא מנו אותן חכמים במשנה ושוב ראיתי שכבר כתב כן הרשב\"א בתשובה סי' רצ\"ד והת\"ח כתב כן מעצמו ולא ראה תשובת הרשב\"א:<br><b> ובזה </b> נסתלק מ\"ש הט\"ז בסוף סי' מ\"ג דמצינו לשון זה בגמ' דבי רב פפא מחו בכולייתא וקטלוה אתו לקמיה דר' אבא א\"ל וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים. וההיא ודאי לאו אמתניתין קאי אלא על כל מה שמנו גם האמוראים וא\"כ מנלן לחלק ולפרש שם בענין אחר ע\"כ. ולק\"מ דההיא סוגיא דשמוטת ירך הכריחו לרבינו לפרש שם בענין אחר. ועוד נראה דלא דמי ההיא דתני לוי דהויא ברייתא שסידר מדברי התנאים שלפניו דכה\"ג פרש\"י סוף פ\"ג דביצה. וא\"כ על כרחך שמנו חכמים במשנה וברייתא דוקא קאמר ואינו דומה להא דאמר ר' אבא שמנו חכמים דהוא הוה אמורא משא\"כ חכמים דתני בברייתא על כרחך אינן אלא תנאים שהוזכרו במשנה וברייתא. ועוד דאף בלשון אמוראים מצינו דקרו חכמים רק למשנה וברייתא ולא לשמעתתא דאמוראי בנדה (דף י\"ח) וכ\"פ התו\"ח בסוף פ' ג\"ה. וכ\"כ בספר באר שבע:<br><b> וכן </b> יש ליישב ג\"כ מה שהקשה הרב פר\"ח על רבינו מהא דקאמר בפ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ו) דמדמה ריאה דעוף לבהמה לענין טריפות אע\"פ שאינן דומין לענין חיתוך אונות וא\"כ נדמה נמי טחול דעוף לבהמה לעניין טריפות לחומרא. ולפי מ\"ש לק\"מ דלא דמי טריפות דטחול שלא הוזכר במשנה וברייתא משא\"כ טריפות דריאה שהוזכר כבר במשנה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[אסור ליטול אם על הבנים וכו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה.</b> והקשה הכ\"מ לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא\"כ מעיקרא אין כאן אלא ל\"ת והניח בצ\"ע. וי\"ל דהכא א\"א לקיים גמר עשה דמצורע אא\"כ יעבור בל\"ת ועשה דכשנוטלה עובר בלא תקח וכששוחטה עובר בעשה דשלח ואע\"ג דלאו בבת אחת עבר מ\"מ כיון דלא מצי מקיים גמר עשה אא\"כ יעבור על שתיהן לא אתי עשה ודחי לל\"ת ועשה. וכ\"כ בשאגת אריה סי' ל\"ג ועיי' בשו\"ת מקום שמואל סי' ע\"ה:<br><b> ואגב </b> אזכיר מה שראיתי שכתב שם באותה תשובה דהא דקיי\"ל ��קולא וחומרא לחומרא מקשינן אין זה אלא בהיקש אבל בגזירה שוה בקבלה מרבו הדבר תלוי בין לקולא ובין לחומרא. וזה אינו דהא היקש נמי קיי\"ל דאין אדם דן מעצמו כמ\"ש בחידושי לסוכה. ועוד דגם גז\"ש אין הקבלה לא התיבה ולא העניין כדאיתא בכמה דוכתי]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,68 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה וכו' ה\"ז מותר.</b> עיין בכ\"מ שכתב דלא התיר רבינו להתרפאות ולעשות רטיה מחמץ בפסח אלא מחמץ של אינו יהודי דאילו בשל ישראל עובר בבל יראה. והובא במג\"א סי' תס\"ו. ובס' מקור חיים שם תמה עליו דה\"נ כשאומר לאינו יהודי שיתן חמץ שלו ע\"ג מכתו ובודאי יופסד ויתקלקל ולא יחזירנו כמו שהוא אין לך מתנה גדולה מזו ומיד הוי של ישראל. ולא זכר שכבר הרגיש בזה בעל פר\"ח ודחה דברי הכ\"מ דמה בכך שהוא של אינו יהודי סוף סוף הרי ניחא ליה בההוא חמץ וקם ברשותיה וקעבר בבל יראה ובל ימצא. ויש לקיים דברי הכ\"מ על פי מ\"ש בספר פנ\"י וכ\"כ בס' ברכי יוסף דמשכחת לה שנתן לו האינו יהודי החמץ ע\"מ שלא יהיה של ישראל עד לאחר שיעשה בו צרכיו:",
+                "<b> כלאי הכרם ובשר בחלב אסורין אפי' שלא כדרך הנאתן.</b> משמע [דאין לוקה] רק איסורא הוא דהוי. ועי' במשנה למלך שהקשה על דברי רבינו דע\"כ מפרש הא דאמר אביי בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ד) הכל מודים בכלאי הכרם וכו' שלא כדרך הנאתן היינו באוכל כלאי הכרם דאילו בנהנה לא היו חייבין. וכיון דאביי איירי באוכל היה לו לומר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאה. והניח בצריך תלמוד. ונראה דיש תלמוד בעז\"ה די\"ל דעת רבינו לפי שיטתיה גופיה בהלכות מאכלות אסורות שהשמיט שם בפ\"ט הא דתניא בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ח ע\"ב) גבי בישול בשר בחלב באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. אלא סתם ולא נתן שיעור לבישול בשר בחלב. ומשמע דהיה מחייב אף בבישול שאין ראוי לאכילה. ופירש בס' כרתי ופלתי דטעמו שמפרש דתנא דההיא ברייתא דפ' כל הבשר דבעי בישול הראוי לאכילה ס\"ל דגם בשר בחלב ליכא איסור תורה אף באוכל שלא כדרך הנאתן. אבל למאי דקיי\"ל דבבשר בחלב היו חייבין על אכילתו אפי' שלא כדרך הנאתן היו חייבים ג\"כ על אכילה ובישול שאין ראוי לאכילה. ולפ\"ז נסתלקה קושיית המשנה למלך כאן דלא הוי מצי אביי למימר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאתן. דהא האי תנא דבפרק כל הבשר דבעי שיעור לבישול בשר בחלב כדי שיהא ראוי לאכילה על כרחך לא ס\"ל הכי כמ\"ש.<br><b> ודע </b> שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו דלא היו חייבין על הנאה של איסור מהא דפריך בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ב) לרבי אבהו דאמר דלא תאכל משמע נמי איסור הנאה. והרי אבר מן החי דכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיט אדם אבר מן החי וכו' שנאמר לפני עור לא תתן מכשול וכו'. ואי איתא דלרבי אבהו היו חייבין על הנאה א\"כ הוה ליה להקשות אגופה דברייתא דאיך קתני דאסור להושיט משום לפני עור לא תתן מכשול שבזה ליכא שום חיוב כמו שכתב הכסף משנה בשלהי הלכות כלאים ובפרק י\"ב דעדות ותיפוק ליה דאיכא איסור הנאה. אלא ש\"מ דקושטא דלא היו חייבין על הנאה.<br><b> ועוד </b> אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' שם בסוגיא הסמוכה (סוף ע\"א) גבי הא דקאמר דהיקש דדם למים לאו להתיר הנאה אלא כמים הניסכין על גבי המזבח וכו' דנהי דלאסור בהנאה א\"צ ההיקש לר' אבהו מ\"מ פריך דנימא דאתא כי היכי דלחייבו [מלקות] על הנאה בדם כמו על מים הניסכין וכו'. משא\"כ בשאר איסורי הנאה דלא היו חייבין עלייהו. וזה מצאתי בספר שושנת העמקים. ולפ\"ז צ\"ל דהא דבעי להקיש דם למים הניסכין. אע\"ג דקיי\"ל דניסוך המים הלכה ואין דנין בק\"ו. מ\"מ בהיקש דנין. וכן אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' בב\"ק (דף מ\"א ע\"א) בד\"ה כדרבי אבהו וכמ\"ש בחידושי שם בעזה\"ש.<br><b> ומה </b> שהקשה בספר שער המלך על מה שכתב רבינו גבי נהנה בכלאי הכרם ליכא רק איסורא לחוד שהוא נגד הירושלמי דשם איתא דהיו חייבין. וגם בספר מרכבת המשנה חלק שני הקשה כן מדנפשיה. ואכתוב ליישב אי\"ה בהלכות מאכלות אסורות. [וראיה לדעת רבינו שלא היו חייבין על הנאת כלאי הכרם מסוגיא דתלמודא דידן בחולין (דף קט\"ו) וכן מבואר (דף ק\"כ ע\"ב) דאיצטריך רבוי למשקין היוצאין מהן. ואי איתא דהיו חייבין בנהנה מכלאי הכרם פשיטא דמשקין לא גריעי מהנאה וכן משמע שם (ע\"א) בתוס' ובע\"א (דף י\"ט). גם קושיית הצל\"ח על דברי רבינו דא\"כ היכי קאמר בפסחים (דף כ\"ד) בלישנא בתרא אלא דה\"נ למעוטי מניח חלב שור הנסקל על מכתו דהיה פטור דתיפוק ליה דאף כדרך הנאתן לא היו חייבין על הנאה. י\"ל דהיו חייבין לאו דוקא אלא איסור תורה וכו' וכדאיתא בכמה דוכתי. ומזה ש\"מ דשלא כדרך הנאתן אף איסור תורה ליכא. ועיין בתוס' (דף כ\"ה ע\"א) ובעובדא דגמ' (שם ע\"ב)].<br><b> והנה </b> בטעמו של דבר דלמה לא היו חייבין מן התורה על איסורי הנאה. נתפרדו לארבעה ואסף אותם בעל אור חדש. ואלו הן הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות כתב הטעם דכל דבר הראוי לאכילה לא מקרי כדרך הנאה רק אכילה והרא\"ה בס' החינוך כתב הטעם משום דרוב הנאות הם שלא ע\"י מעשה. ובעל משנה למלך כתב דהיינו טעמא משום דלא כתוב בפירוש רק איסור אכילה ומכללא הוא דמשתמע הנאה. ובעל פני יהושע כתב דהיינו משום דאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ב) דלרבי יהודה דקיי\"ל כוותיה דריש לאסור בהנאה כל איסורין שבתורה מדכתיב גבי טרפה לכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וא\"כ אינו אלא לאו הבא מכלל עשה. ובעל המחבר הנזכר האריך בזה לבאר הנפקותא שיש בין הטעמים אך לא הכריע ביניהם. ולדידי קשה לי על טעם הרב המגיד דהתינח דלא היו חייבין על הנאה בדבר שהיה ראוי לאכילה. אבל בדבר שאינו ראוי כלל לאכילה ואינו עומד רק למכור או לשאר הנאות היה לו לומר שהיו חייבין כשמכרו או שנהנה ממנו דרך הנאתו. ועל טעמו של הרא\"ה קשה לי דאי איתא דטעמא דלא היו חייבין על הנאה הוא משום דאין בזה מעשה א\"כ תקשי דאיך היו חייבין [מלקות] על הנאת עבודת גלולים ותקרובתה כמ\"ש רבינו בריש פי\"א מהלכות מאכלות אסורות. וכן גבי נהנה מן ההקדש היה חייב על הנאה כמ\"ש בריש הל' מעילה. וכן אשתמיט דברי רבינו הנזכר להרב בעל פר\"ח באו\"ח סי' תמ\"ג ועיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נזדמנה לו טבילה של מצוה וכו'.</b> ועיין בלח\"מ שכתב דרבינו ס\"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. וכן נראה לי עיקר ודלא כמ\"ש הב\"י באו\"ח סי' תקנ\"ד ובס' שער המלך בהלכות אלו דרבינו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה. דכן משמע בדברי רבינו בהדיא בספר המצות מצוה ק\"ט דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. ועפ\"ז ית��ישבו נמי דברי רבינו בהלכות עבודת יוה\"כ פ\"א ה\"ד שפסק בשבעת ימים שלפני יוה\"כ מזין עליו מאפר הפרה בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יוה\"כ. וכתב הכ\"מ דכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי הכי הילכתא כותייהו ובלא\"ה הילכתא כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאמר שמזין עליו כל שבעה. וקשה לי על דברי הכ\"מ דבגמרא אמרינן דכלהו הני תנאי סברי דטבילה בזמנה מצוה אלא דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דר\"מ סבר מקשינן ור' יוסי ור' חנינא לא מקשי. וא\"כ לא היה לו לרבינו לפסוק כר\"י ור\"ח אלא כר\"מ דמקיש דהא מצינו דחכמים בפ\"ק דקדושין (דף כ\"ה) ס\"ל כוותיה דמקשינן הזאה לטבילה לעניין אברים שבגלוי ורבינו גופיה פסק כוותייהו בפ' י\"ב מהל' פרה אדומה ולפ\"ד הכ\"מ יהיו פסקי רבינו דהל' עבודת יוה\"כ ודפרה סותרים זה את זה. אך כל זה רק לפ\"ד הב\"י והשער המלך שזכרתי דרבינו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה וע\"כ טעמו בהל' עבודת יוה\"כ הוא משום דלא מקיש הזאה לטבילה. אבל לפ\"ד הלח\"מ דרבינו ס\"ל דטבילה בזמן לאו מצוה היא אתי שפיר שכתב שלא היו מזין עליו כל ז' רק בג' ובז'. ואינו סותר כלל למ\"ש בהלכות פרה דמקיש הזאה לטבילה דהא הכא לענין בזמנה טבילה גופה נמי לאו מצוה היא. ואין נפק\"מ לדידיה במאי דמקשינן:<br><b> גם </b> מ\"ש בס' שער המלך כאן לתרץ ע\"פ שיטתו מ\"ש רבינו בפי\"א דפרה דאם עבד הזאה בשמיני שפיר דמי. והוא נגד הא דאיתא בקידושין (דף ס\"ב) דממעט חיטוי בשמיני מוהזה ביום השביעי. ותירץ דהסוגיא דהתם קאי למ\"ד טבילה בזמנה לאו מצוה דלדידיה ליכא אף בשמיני דא\"כ לא לכתוב ביום השביעי. אבל למאי דפסק דטבילה בזמנה מצוה איצטריך ביום השביעי לגופיה וחיטאו יתירא אתי לאשמועינן דאף בשמיני שפיר דמי ע\"כ תורף דבריו. ולדידי אין זה מוכרח דהרי וחיטאו לכו\"ע לאו מיותר לרבות שמיני דהא איצטריך להא דאיתא בקידושין (דף כ\"ה) דמקשינן הזאה לטבילה לענין אברים שבגלוי אי נמי איצטריך למ\"ש רש\"י ותוס' בשלהי עירובין (דף ק\"ד ע\"ב) דדוקא הראוי לחיטוי מטמא טומאת מת למעט כלי חרס עיי\"ש:<br><b> [ובהכי </b> אתי שפיר מה שתמה בס' שמות בארץ ארבינו שהשמיט הא דאמר רבא הנודר הנאה ממעיין אסור לטבול בו בימות החמה דאיכא ג\"כ הנאה לגוף מלבד המצוה. ולפמ\"ש י\"ל דרבא לטעמיה דס\"ל טבילה בזמנה מצוה כמו שהוכיח בסדר הדורות סדר תנאים ואמוראים אות ריש משבת (דף קכט ע\"א) גבי עובדא דברתיה דרב חסדא עיי\"ש. ולשיטתו איצטריך לאשמועינן. אבל רבינו לטעמיה דס\"ל דלאו מצוה א\"כ ליכא רבותא. ובס' שער המלך תירץ דסמך אמ\"ש בהל' נדרים הנודר מאשתו עיי\"ש והוא דחוק אלא כמ\"ש]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[אבל אם הבטיח על טובה וכו'.</b> עיין בזה הלח\"מ והפר\"ח והצל\"ח. ושום אחד לא הראה מקור לדברי רבינו ז\"ל. והנה מקורו נובע ממדרש תנחומא פרשת וירא]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foundations of the Torah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה וכו' ה\"ז מותר.</b> עיין בכ\"מ שכתב דלא התיר רבינו להתרפאות ולעשות רטיה מחמץ בפסח אלא מחמץ של אינו יהודי דאילו בשל ישראל עובר בבל יראה. והובא במג\"א סי' תס\"ו. ובס' מקור חיים שם תמה עליו דה\"נ כשאומר לאינו יהודי שיתן חמץ שלו ע\"ג מכתו ובודאי יופסד ויתקלקל ולא יחזירנו כמו שהוא אין לך מתנה גדולה מזו ומיד הוי של ישראל. ולא זכר שכבר הרגיש בזה בעל פר\"ח ודחה דברי הכ\"מ דמה בכך שהוא של אינו יהודי סוף סוף הרי ניחא ליה בההוא חמץ וקם ברשותיה וקעבר בבל יראה ובל ימצא. ויש לקיים דברי הכ\"מ על פי מ\"ש בספר פנ\"י וכ\"כ בס' ברכי יוסף דמשכחת לה שנתן לו האינו יהודי החמץ ע\"מ שלא יהיה של ישראל עד לאחר שיעשה בו צרכיו:",
+                "<b> כלאי הכרם ובשר בחלב אסורין אפי' שלא כדרך הנאתן.</b> משמע [דאין לוקה] רק איסורא הוא דהוי. ועי' במשנה למלך שהקשה על דברי רבינו דע\"כ מפרש הא דאמר אביי בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ד) הכל מודים בכלאי הכרם וכו' שלא כדרך הנאתן היינו באוכל כלאי הכרם דאילו בנהנה לא היו חייבין. וכיון דאביי איירי באוכל היה לו לומר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאה. והניח בצריך תלמוד. ונראה דיש תלמוד בעז\"ה די\"ל דעת רבינו לפי שיטתיה גופיה בהלכות מאכלות אסורות שהשמיט שם בפ\"ט הא דתניא בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ח ע\"ב) גבי בישול בשר בחלב באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. אלא סתם ולא נתן שיעור לבישול בשר בחלב. ומשמע דהיה מחייב אף בבישול שאין ראוי לאכילה. ופירש בס' כרתי ופלתי דטעמו שמפרש דתנא דההיא ברייתא דפ' כל הבשר דבעי בישול הראוי לאכילה ס\"ל דגם בשר בחלב ליכא איסור תורה אף באוכל שלא כדרך הנאתן. אבל למאי דקיי\"ל דבבשר בחלב היו חייבין על אכילתו אפי' שלא כדרך הנאתן היו חייבים ג\"כ על אכילה ובישול שאין ראוי לאכילה. ולפ\"ז נסתלקה קושיית המשנה למלך כאן דלא הוי מצי אביי למימר הכל מודים בבשר בחלב וכו' על אכילתן שלא כדרך הנאתן. דהא האי תנא דבפרק כל הבשר דבעי שיעור לבישול בשר בחלב כדי שיהא ראוי לאכילה על כרחך לא ס\"ל הכי כמ\"ש.<br><b> ודע </b> שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו דלא היו חייבין על הנאה של איסור מהא דפריך בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ב) לרבי אבהו דאמר דלא תאכל משמע נמי איסור הנאה. והרי אבר מן החי דכתיב ולא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיט אדם אבר מן החי וכו' שנאמר לפני עור לא תתן מכשול וכו'. ואי איתא דלרבי אבהו היו חייבין על הנאה א\"כ הוה ליה להקשות אגופה דברייתא דאיך קתני דאסור להושיט משום לפני עור לא תתן מכשול שבזה ליכא שום חיוב כמו שכתב הכסף משנה בשלהי הלכות כלאים ובפרק י\"ב דעדות ותיפוק ליה דאיכא איסור הנאה. אלא ש\"מ דקושטא דלא היו חייבין על הנאה.<br><b> ועוד </b> אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' שם בסוגיא הסמוכה (סוף ע\"א) גבי הא דקאמר דהיקש דדם למים לאו להתיר הנאה אלא כמים הניסכין על גבי המזבח וכו' דנהי דלאסור בהנאה א\"צ ההיקש לר' אבהו מ\"מ פריך דנימא דאתא כי היכי דלחייבו [מלקות] על הנאה בדם כמו על מים הניסכין וכו'. משא\"כ בשאר ��יסורי הנאה דלא היו חייבין עלייהו. וזה מצאתי בספר שושנת העמקים. ולפ\"ז צ\"ל דהא דבעי להקיש דם למים הניסכין. אע\"ג דקיי\"ל דניסוך המים הלכה ואין דנין בק\"ו. מ\"מ בהיקש דנין. וכן אתי שפיר לדעת רבינו מה שנדחקו התוס' בב\"ק (דף מ\"א ע\"א) בד\"ה כדרבי אבהו וכמ\"ש בחידושי שם בעזה\"ש.<br><b> ומה </b> שהקשה בספר שער המלך על מה שכתב רבינו גבי נהנה בכלאי הכרם ליכא רק איסורא לחוד שהוא נגד הירושלמי דשם איתא דהיו חייבין. וגם בספר מרכבת המשנה חלק שני הקשה כן מדנפשיה. ואכתוב ליישב אי\"ה בהלכות מאכלות אסורות. [וראיה לדעת רבינו שלא היו חייבין על הנאת כלאי הכרם מסוגיא דתלמודא דידן בחולין (דף קט\"ו) וכן מבואר (דף ק\"כ ע\"ב) דאיצטריך רבוי למשקין היוצאין מהן. ואי איתא דהיו חייבין בנהנה מכלאי הכרם פשיטא דמשקין לא גריעי מהנאה וכן משמע שם (ע\"א) בתוס' ובע\"א (דף י\"ט). גם קושיית הצל\"ח על דברי רבינו דא\"כ היכי קאמר בפסחים (דף כ\"ד) בלישנא בתרא אלא דה\"נ למעוטי מניח חלב שור הנסקל על מכתו דהיה פטור דתיפוק ליה דאף כדרך הנאתן לא היו חייבין על הנאה. י\"ל דהיו חייבין לאו דוקא אלא איסור תורה וכו' וכדאיתא בכמה דוכתי. ומזה ש\"מ דשלא כדרך הנאתן אף איסור תורה ליכא. ועיין בתוס' (דף כ\"ה ע\"א) ובעובדא דגמ' (שם ע\"ב)].<br><b> והנה </b> בטעמו של דבר דלמה לא היו חייבין מן התורה על איסורי הנאה. נתפרדו לארבעה ואסף אותם בעל אור חדש. ואלו הן הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות כתב הטעם דכל דבר הראוי לאכילה לא מקרי כדרך הנאה רק אכילה והרא\"ה בס' החינוך כתב הטעם משום דרוב הנאות הם שלא ע\"י מעשה. ובעל משנה למלך כתב דהיינו טעמא משום דלא כתוב בפירוש רק איסור אכילה ומכללא הוא דמשתמע הנאה. ובעל פני יהושע כתב דהיינו משום דאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ב) דלרבי יהודה דקיי\"ל כוותיה דריש לאסור בהנאה כל איסורין שבתורה מדכתיב גבי טרפה לכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וא\"כ אינו אלא לאו הבא מכלל עשה. ובעל המחבר הנזכר האריך בזה לבאר הנפקותא שיש בין הטעמים אך לא הכריע ביניהם. ולדידי קשה לי על טעם הרב המגיד דהתינח דלא היו חייבין על הנאה בדבר שהיה ראוי לאכילה. אבל בדבר שאינו ראוי כלל לאכילה ואינו עומד רק למכור או לשאר הנאות היה לו לומר שהיו חייבין כשמכרו או שנהנה ממנו דרך הנאתו. ועל טעמו של הרא\"ה קשה לי דאי איתא דטעמא דלא היו חייבין על הנאה הוא משום דאין בזה מעשה א\"כ תקשי דאיך היו חייבין [מלקות] על הנאת עבודת גלולים ותקרובתה כמ\"ש רבינו בריש פי\"א מהלכות מאכלות אסורות. וכן גבי נהנה מן ההקדש היה חייב על הנאה כמ\"ש בריש הל' מעילה. וכן אשתמיט דברי רבינו הנזכר להרב בעל פר\"ח באו\"ח סי' תמ\"ג ועיי\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נזדמנה לו טבילה של מצוה וכו'.</b> ועיין בלח\"מ שכתב דרבינו ס\"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. וכן נראה לי עיקר ודלא כמ\"ש הב\"י באו\"ח סי' תקנ\"ד ובס' שער המלך בהלכות אלו דרבינו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה. דכן משמע בדברי רבינו בהדיא בספר המצות מצוה ק\"ט דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. ועפ\"ז יתיישבו נמי דברי רבינו בהלכות עבודת יוה\"כ פ\"א ה\"ד שפסק בשבעת ימים שלפני יוה\"כ מזין עליו מאפר הפרה בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יוה\"כ. וכתב הכ\"מ דכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי הכי הילכתא כותייהו ובלא\"ה הילכתא כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאמר שמזין עליו כל שבעה. וקשה לי על דברי הכ\"מ דבגמרא אמרינן דכלהו הני תנאי סברי דטבילה בזמנה מצוה אלא דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דר\"מ סבר מקשינן ור' יוסי ור' חנינא לא מקשי. וא\"כ לא היה לו לרבינו לפסוק כר\"י ור\"ח אלא כר\"מ דמקיש דהא מצינו דחכמים בפ\"ק דקדושין (דף כ\"ה) ס\"ל כוותיה דמקשינן הזאה לטבילה לעניין אברים שבגלוי ורבינו גופיה פסק כוותייהו בפ' י\"ב מהל' פרה אדומה ולפ\"ד הכ\"מ יהיו פסקי רבינו דהל' עבודת יוה\"כ ודפרה סותרים זה את זה. אך כל זה רק לפ\"ד הב\"י והשער המלך שזכרתי דרבינו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה וע\"כ טעמו בהל' עבודת יוה\"כ הוא משום דלא מקיש הזאה לטבילה. אבל לפ\"ד הלח\"מ דרבינו ס\"ל דטבילה בזמן לאו מצוה היא אתי שפיר שכתב שלא היו מזין עליו כל ז' רק בג' ובז'. ואינו סותר כלל למ\"ש בהלכות פרה דמקיש הזאה לטבילה דהא הכא לענין בזמנה טבילה גופה נמי לאו מצוה היא. ואין נפק\"מ לדידיה במאי דמקשינן:<br><b> גם </b> מ\"ש בס' שער המלך כאן לתרץ ע\"פ שיטתו מ\"ש רבינו בפי\"א דפרה דאם עבד הזאה בשמיני שפיר דמי. והוא נגד הא דאיתא בקידושין (דף ס\"ב) דממעט חיטוי בשמיני מוהזה ביום השביעי. ותירץ דהסוגיא דהתם קאי למ\"ד טבילה בזמנה לאו מצוה דלדידיה ליכא אף בשמיני דא\"כ לא לכתוב ביום השביעי. אבל למאי דפסק דטבילה בזמנה מצוה איצטריך ביום השביעי לגופיה וחיטאו יתירא אתי לאשמועינן דאף בשמיני שפיר דמי ע\"כ תורף דבריו. ולדידי אין זה מוכרח דהרי וחיטאו לכו\"ע לאו מיותר לרבות שמיני דהא איצטריך להא דאיתא בקידושין (דף כ\"ה) דמקשינן הזאה לטבילה לענין אברים שבגלוי אי נמי איצטריך למ\"ש רש\"י ותוס' בשלהי עירובין (דף ק\"ד ע\"ב) דדוקא הראוי לחיטוי מטמא טומאת מת למעט כלי חרס עיי\"ש:<br><b> [ובהכי </b> אתי שפיר מה שתמה בס' שמות בארץ ארבינו שהשמיט הא דאמר רבא הנודר הנאה ממעיין אסור לטבול בו בימות החמה דאיכא ג\"כ הנאה לגוף מלבד המצוה. ולפמ\"ש י\"ל דרבא לטעמיה דס\"ל טבילה בזמנה מצוה כמו שהוכיח בסדר הדורות סדר תנאים ואמוראים אות ריש משבת (דף קכט ע\"א) גבי עובדא דברתיה דרב חסדא עיי\"ש. ולשיטתו איצטריך לאשמועינן. אבל רבינו לטעמיה דס\"ל דלאו מצוה א\"כ ליכא רבותא. ובס' שער המלך תירץ דסמך אמ\"ש בהל' נדרים הנודר מאשתו עיי\"ש והוא דחוק אלא כמ\"ש]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[אבל אם הבטיח על טובה וכו'.</b> עיין בזה הלח\"מ והפר\"ח והצל\"ח. ושום אחד לא הראה מקור לדברי רבינו ז\"ל. והנה מקורו נובע ממדרש תנחומא פרשת וירא]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,242 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושלחה שיהיה ענין הגט שהוא המשלח אותה וכו'. וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם.</b> מה שהניח הלח\"מ בצ\"ע על הרב המגיד לקמן בפ\"ד שנראה מדבריו שם דרבינו פסק כר' יהודה דאמר בפרק המגרש דצריך לכתוב ודין וכו' וכאן נראה דפסק כרבנן. כבר הרגיש בזה התוס' יו\"ט בגיטין ותירץ ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>[אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו.</b> לאו דוקא כתב דהוא הדין כשאינו כתוב בגט אלא שאמר הכי בשעת נתינה כמ\"ש הב\"י סי' קל\"ו. ודע שהב\"י שם הביא שכתב ר' ירוחם בשם יש מפרשים שאם היה מדבר עמה בתחילה על עסקי גיטה מהני נמי כשאמר לה בשעת נתינה הני לישני וכן הביאו בשו\"ע שם דהוי ספק מגורשת וכן פסק בס' עצמות יוסף. והבית שמואל דחה סברא זו בלי טעם וראיה. ואין זה נראה דהא על כרחך גם הר\"ן ס\"ל הכי שכתב בפ\"ב דגיטין דאין לי עסק בך אינו שייך באשה אלא בעבד שגופו קנוי וכן כתב השלטי גבורים שם משמע דאי הוה שייך האי לישנא באשה הויא מגורשת והשתא תיפוק ליה דהא בעינן ושלחה ולא שישלח את עצמו ואי אמר אין לי עסק בך הרי הוא משלח את עצמו ממנה אלא שמע מינה דאף אי משלח עצמו ממנה מהני מיהת כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה ומשו\"ה איצטריך לאשמועינן דמ\"מ לא מהני האי לישנא באשה שאין גופה קנוי. וא\"כ ש\"מ דסבירא להו להר\"ן והשלטי גיבורים דאי היה מדבר עמה על עסקי גיטה מהני הני לישנא. ואפשר דסבירא ליה להב\"ש כמ\"ש בס' עצמות יוסף דאין לי עסק בך משמע אלא שתהא לעצמך ומשום הכי לא הוי כאמר איני אישך שמסלק עצמו ממנה אלא כמשלחה לעצמה. ועל כן לא מהני האי לישנא אלא משום דאין לי עסק בך אינו שייך באשה הא כשאמר אין לי רשות בך מהני דמשמע אלא תהא לעצמך ע\"כ. אבל אין דבריו מוכרחין די\"ל דהר\"ן איירי בעסוקין באותו ענין:<br><b> ומה </b> שהקשה בס' המקנה דמה מהני עסוקים באותו ענין כיון דילפינן מקרא וכן הקשה בחידושי מהרי\"ט. לדידי לק\"מ די\"ל שלא הקפיד הכתוב בזה אלא היכא דבעי ושלחה דהיינו שיאמר לה מידי אז בעינן שישלח אותה ולא את עצמו משא\"כ כשהיו עסוקים באותו עניין שאין צריך כלל שילוח אלא אפי' נתן לה בשתיקה מהני בזה לא הקפיד ובאיזה לשון ששילחה נמי שפיר דמי]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם נתן לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' אינו גט ואם אמר לה אח\"כ הרי הוא גיטך הרי זה גט.</b> מה שהקשה הלח\"מ כאן על דברי הרשב\"א שהביא הרב המגיד בפ\"ג דאישות כבר נתבאר שם בארוכה בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד ונתנו לה הרי זה גט פסול.</b> ובהשגות א\"א מכלל דכתב סופר ועד אחד אינו פוסל לכהונה וזה אינו כלום אפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפילו ריח גט אין בו וכו'. ויש להביא סעד לדעת רבינו ז\"ל מהסוגיא דריש פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ה) דקאמר התם דלמאן דאמר בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין מפרש מתניתין דהתם דתנן פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו שני עדים פסול קמ\"ל דשנים במקושר הוי כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא וכו' וא\"כ מדקרי ליה פסולא דאורייתא לפשוט שכתוב בו עד אחד שמע מינה דכתב סופר ועד הוי גט בטל ומשו\"ה אינו פוסל אפי' לכהונה. וכבר הרגישו התוס' ז\"ל שם בזה דהיאך קרי ליה לעד אחד בפשוט פסול דאורייתא למאן דאמר בפרק המגרש דכתב סופר ועד כשר בדיעבד ותירצו דסוגיא דגט פשוט הוא למאן דאמר דכתב סופר ועד פסול ומאן דאמר דסבירא לן דכתב סופר ועד כשר סבירא ליה דמתניתין דפשוט שכתוב בו עד אחד פסול קמ\"ל דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין. וא\"כ על כרחך רבינו לשיטתו שפסק בפ\"ד מהל' עדות דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין על כרחך צ\"ל דמתניתין קמ\"ל דמקושר דומיא דעד אחד בפשוט דהויא דאורייתא. ואף שהתוס' שם כתבו ליישב ההיא סוגיא דפרק גט פשוט נמי למ\"ד דכתב סופר ועד כשר מ\"מ הוא דחוק כמבואר למעיין שם והמחוור בפשטא דסוגיא הוא כמ\"ש. ומזה סעד לדעת רבינו ז\"ל]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>[זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו.</b> משמע מדברי רבינו הללו דס\"ל שצריך שליחות בכתיבת הגט ודלא כמ\"ש הבית שמואל סי' קכ\"ג ועיין מ\"ש לקמן בפ\"ג. ושוב ראיתי שכן כתב ג\"כ בס' תרומת הדשן סי' רכ\"ח דרבינו ס\"ל הכי. ולדעתו ז\"ל אתי שפיר קושית תוס' בערובין (דף י\"ג ע\"א). אך מ\"ש שם דפסול מדרבנן ליתא לפי גרסתינו שם אינו גט ולשון זה משמע מן התורה]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>[והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירים ויודעים שזהו פלוני ואשתו היא פלונית.</b> ודע שכתב הרא\"ש פ' גט פשוט דלהיכר איש ואשה סמכינן אאשה וקרוב דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא וכדאמר ביבמות והביאו הב\"י באה\"ע סי' ק\"כ. וכן פסק שם בשו\"ע וכתב שאינו יודע מפני מה השמיטו הטור. ולי נראה שטעמו של הטור הוא מפני שסמך עצמו אמה שהביא ההיא דיבמות בהל' חליצה סי' קס\"ט וכן כתב בחו\"מ סי' מ\"ט גבי שטר מלוה. וכן רבינו כתבו בהל' יבום וחליצה בפ\"ד ע\"ש. וכן משמע בתוס' דגיטין (דף פ') ועיין בתשובת ריב\"ש סי' קנ\"ה. מיהו גבי שליח הגט כתב בתרומת הדשן סי' רל\"ה דאיכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה ולא סגי בגלוי מילתא. וכן משמע בטור אה\"ע סי' קמ\"א והג\"ה שם סעיף ל\"ו שכתב גבי שליח הגט שיתנו לה על פני שנים וכן משמע בגמ' (דף כ\"ט ע\"ב) גבי עובדא דההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה אמר ליה זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל וליתבה ניהלה. משמע דהשליח לא היה יכול ליתן לה על פי הכרת אבא בר מניומי לחוד וכן משמע ברא\"ש שם. וצריך טעם לזה דאמאי בשליח לא סגי בגלוי מילתא כמו בעדים והסופר שכתבו וחתמו. וי\"ל על פי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' צ\"ג לחלק בין עדות שהוא היבם דסגי באשה וקרוב ובין עדות שמת היבם שאין עד אחד נאמן לדעת הרא\"ש דשאני התם שמעיד על דבר זה עצמו להתיר היבמה שהרי על פי מיתת היבם תיכף היא מותרת לשוק ולא מיקרי גלוי מילתא משא\"כ גבי עדות שהוא היבם על ידי זה אינה ניתרת רק על ידי החליצה ושיחלוץ אחר כך ולכן מקרי גלוי מילתא. ולפ\"ז אתי שפיר דדוקא עדי חתימה והסופר שאין נגמר ההיתר על פיהם עד שיבוא הגט לידה הוי גלוי מילתא אבל שליח שגומר ההיתר לא הוי גלוי מילתא. ולפ\"ז דוקא בעדי חתימה מהני על ידי היכר אשה וק��וב אבל בעידי מסירה לא מהני כמו בשליח הגט. מיהו לפי מה שכתב רבינו בהל' יבום דגלוי מילתא הוא משום דאפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן ופירש בנודע ביהודה שם שכוונתו שירא לשקר כיון שיכול להגלות לפי זה נראה דאף בשליח ליסגי שיתן לה על פי הכרת עד אחד. ולפ\"ז צריך לומר דההיא עובדא דגמ' הנזכר איירי שבאותו מקום שהלך השליח לשם לא היה מי שידע לה רק אבא בר מניומי ולא היה אפשר הדבר להתודע ובכהאי גוונא אינו נאמן עד אחד]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>[הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. </b> מ\"ש הכס\"מ דאיירי שאמר להם כתובו וגם חתומו אזיל לטעמיה שכתב בב\"י באה\"ע סי' ק\"כ שנראה מדברי הטור שכתב שם גבי אמר לעשרה כולכם כתבו גט וחתמו וכו' דלא סגי שיאמר כתבו לבד דלא משמע רק כתיבה אלא צריך שיאמר גם כן חתמו ודברי הטור שם הן דברי רבינו דלקמן פרק ט' ומשום הכי מפרש כאן ג\"כ דברי רבינו הכי. ולפי דבריו צ\"ל כן גם במ\"ש רבינו לקמן בפרק זה דין י\"ב האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין דאיירי שאמר ג\"כ חתמו. אבל הוא דחוק לומר דרבינו קיצר בלשונו כל כך ונקט לישנא קטיעא בכאן ולקמן. וההיא דפרק ט' אינו מוכרח וכמ\"ש הט\"ז שם באה\"ע. וכן הבית שמואל הניח דברי הב\"י בצ\"ע]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו וכו' בכלי שהניחו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט תתגרש בו.</b> והקשה הרב המגיד דבגמ' מוכח דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעת עינא בלא סימנא ורבינו לא כתבו. וכיוצא בזה הקשה הב\"י על הטור באה\"ע סי' קל\"ב. ונראה די\"ל דרבינו והטור אזלי לטעמייהו שכתבו בהלכות אבידה אם היה כלי שטבעתו העין חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם ויאמר יש לי בו טביעת עין מחזירין. ומשמע דסבירא להו דכלי שלא טבעתו העין לא מהדרינן אף לת\"ח והיינו משום דפסקו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בפ\"ב דב\"מ דאמר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז וטעמם משום דאמוראי מפרשי למילתיה מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין וכו'. וכ\"כ הלח\"מ בפי\"ד דאבידה. וא\"כ אתי שפיר שלא כתבו כאן גבי גט דליהדר לצורבא מרבנן בטביעות עין דגט הא לא טבעתו העין משום דלא משהה אינש גיטא בידיה וכמ\"ש התוס' בב\"מ (ריש דף כ\"ד). ומשמע מדבריהם שם דההיא דפ\"ק שם דקאמר רבה בר בר חנא שם דמהדרינן גט לצורבא מרבנן בטביעות עין אתיא אליבא דמ\"ד דפליג על רשב\"א וסובר דמהני טביעות עין אף בכלים שלא טבעתן העין וא\"כ למאי דקיי\"ל כרשב\"א לא קיי\"ל כרבה בר בר חנה ושפיר עבדי רבינו והטור שהשמיטוה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש וכו' וחרש שוטה וקטן אינן בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין.</b> ועיין בבית שמואל באה\"ע סי' קכ\"ב שדקדק מדברי רבינו הללו דסבר שא\"צ שיעשה הבעל שליח לכתיבת הגט דאי הוה ס\"ל דצריך שליחות לכתיבת גט היה לו לומר דמשו\"ה פסולין לכתיבת הגט משום דצריך שליחות והן לאו בני שליחות. ולפ\"ז נתקשה במ\"ש רבינו לפסול העבד לכתיבה מטעם שאינו בתורת גיטין דלא שייך טעם זה רק היכא דבעי שליחות וכמ\"ש התוס'. ונמשכו אחריו בעל ספר קרבן נתנאל בפ\"ב דגיטין וספר בני אהובה וספר בית מאי��:<br><b> ואני </b> אומר דודאי דעת רבינו הוא דצריך שליחות בכתיבה וכמ\"ש בעל תרומת הדשן בסי' רכ\"ח והכי מוכח ממ\"ש רבינו לעיל בריש פ\"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו וא\"כ אתי שפיר מ\"ש לפסול עבד בכתיבה משום שאינו בתורת גיטין. ומה שהוקשה לו להבית שמואל וסייעתו דא\"כ אמאי לא סגי ליה לרבינו למיפסלן מטעם שאינן בני שליחות י\"ל דאי משום הכי אין לפוסלן רק לכתיבת התורף אבל אין לפוסלן מטעם זה לכתיבת טופס דלא בעינן ביה שליחות לכו\"ע. ותדע דהרי מכשירין כתיבת טופס בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גבם ומלמדם ולא פסל משום דלאו בני שליחות נינהו. וזהו שכתב רבינו דעכו\"ם פסול משום דכותב על דעת עצמו שלא לשמה וחש\"ו אינן בני דיעה לומר דמהני טעמי פסילי אף לכתיבת טופס כשאין גדול עומד על גבן [ובעכו\"ם] אף כשגדול ישראל עומד על גבו. דאילו משום שליחות לא פסילי רק בתורף כמ\"ש. ולפ\"ז מ\"ש בעבד שאינו בתורת גיטין דהיינו משום שליחות לא קאי רק לתורף ולפוסלו מדאורייתא והוא הדין דגוי מפסיל מהאי טעמא ואפילו בטל וכמ\"ש הכס\"מ. וטעם דעל דעת עצמו כותב הוצרך משום טופס והוא הדין דעבד מפסיל גם לטופס מהאי טעמא וכמו שמבואר מדברי רבינו בסמוך. ונמצא דבאמת הוצרך רבינו לשני טעמים בעבד. שאינו בתורת גיטין להבטל מן התורה בתורף ועל דעת עצמו כותב למפסל טופס אפילו עומדין על גביו וטעם שאינו בתורת גיטין כמו גבי עבד כדי להיות הגט בטל מן התורה וכמ\"ש. ומה שלא כתב זה בפירוש תירץ הבית שמואל שם בסי' קכ\"ב דבכלל הוי נמי [מומר] השייך בתורת גיטין ע\"ש. ועיין מ\"ש בזה בהל' אישות פ\"ג:<br><b> וא\"ת </b> דאמאי לא כתב רבינו טעם זה גבי חש\"ו ולומר דמשום שאינן בתורת גיטין הגט בטל מן התורה בתורף ואע\"פ שגדול עומד על גביהן. וי\"ל דס\"ל כמ\"ש תוס' בגיטין (דף כ\"ב ע\"ב) דחש\"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות ע\"כ. והטעם ביאר בשו\"ת נודע ביהודה במהדו\"ת חלק אה\"ע סי' נ\"ד דאע\"ג דחרש ושוטה אין סמיא בידן לומר דאתו בודאי לכלל דעה מ\"מ מקרו בני הויה כיון שגדולים הן ואין החיסרון בהן רק מצד שאין בם דעת והביא ראיה לזה מסוגיא דגיטין (דף נ\"ה ודף פ\"ה) כפי גרסת ספרינו ועיי\"ש. ובשו\"ת שיבת ציון סי' ד' הוכיח דמקרו בר קשירה לגבי תפילין ובר זביחה לענין שחיטה. וא\"כ הוא הדין דאיקרו בני כריתות. [וזה דלא כמ\"ש בנוב\"י מהדו\"ק סי' ס\"ד ובמהדו\"ת סי' ס\"ח לדעת ר\"י ברזילי דלא גריס כגירסת ספרינו וס\"ל דחרש ושוטה לא מקרו בני הויה ואינו בן זכיה כלל כיון שאינו בודאי שיבוא לכלל זה ולכך תקנו נשואין לחרש שאי אפשר שיקדש לו אחר שאין זכין לחרש ונראה מדבריו דגם רבינו ס\"ל כן. וגם בס' בית מאיר סי' קל\"ז כתב דלא מקרי בת הויה. ואינו מחוור דמכאן הא מוכח דסבירא לרבינו דחרש ושוטה מקרו בני כריתות והוא הדין דמקרו בני הויה. וכן בירושלמי דקידושין איתא דזכין לחרש. והא דאחר אין נושא אשה לחרש י\"ל משום דלא הוי זכות בודאי כיון שנאסר בקרובותיה ונתחייב בשאר וכסות. אבל דבר של זכות דמסתמא ניחא ליה זכין לחרש ושוטה ואע\"ג דאין להן שליחות זכיה עדיפא. ועוד יתבאר אי\"ה בהל' זכיה]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב גט בשבת או ביוה\"כ בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת.</b> והקשה הכס\"מ כיון דהוי בשוגג אפילו חתמו עדים בשוגג נמי תהא מגורשת וע\"ש שנדחק והובא באחרונים באה\"ע סי' קכ\"ג. ולי נראה די\"ל דהיינו טעמא דרבינו דלא נקט כאן חתימת עדים דאזיל לטעמיה שפסק לעיל בפ\"א דין כ\"ה גט שזמנו מאוחר פסול ופירש הכס\"מ דטעמו משום דאיכא למיחש שיחפה על בת אחותו כשתזנה שיתן לה גט כזה שאין זמנו מוכיח כיון שאנו רואין שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וא\"כ תאמר קודם הזנות נתגרשתי. ולפ\"ז הכי נמי גט שזמנו כתוב בו שבת או יוה\"כ הוי כמו שזמנו מאוחר וכדתניא בב\"ב (דף קע\"ו) ופסקו רבינו פכ\"ג דמלוה שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו ע\"כ. וא\"כ דתלינן שאחרהו הרי יכול לחפות בו על זנות דבת אחותו בבית דין אחר כמו בגט שזמנו מאוחר וא\"כ אין להכשיר גט כזה אלא א\"כ שלא חתמו בו עדים כלל רק שנתנו לה בעידי מסירה דבכהאי גוונא לא מפסיל משום הזמן שהוא מאוחר ואפי' שהוא מוקדם כשר דאי איכא למיחש שיחפה על זנות דבת אחותו שיילינן לסהדי אימת מטא גיטא לידה וכמש\"כ בהגהות [מיימוני] לעיל ולפ\"ז על כרחך לא הוה מצי למימר רבינו כאן בשבת או ביוה\"כ שחתמו:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו בשגגה פירש הכס\"מ דאילו כתב במזיד בשבת או ביוה\"כ בפרהסיא היה הגט בטל מן התורה מפני שכתבו מחלל שבת וכו'. וכן פסק הג\"ה באה\"ע ומשמע דכותב ביוה\"כ נמי הוי ככופר בכל התורה כמו מחלל שבת וכ\"כ בספר תבואת שור ביו\"ד סי' ב'. וראיתי שתמה בעל הפמ\"ג על זה בספרו שושנת העמקים כלל כ\"ג. דמאי שייטיה דיוה\"כ לכאן דבשלמא שבת טעמא כמ\"ש רש\"י בפ\"ק דחולין (דף ה') דהוי כעובד עבודת גילולים דמעיד עדות שקר. אבל גבי יוה\"כ לא שייך זה ולא מצינו דמחלל יוה\"כ יהיה מומר לכל התורה. וכתב דאין לומר דטעמא דכותב גט במזיד ביוה\"כ פסול משום דחשוד לחמור חשוד לקל ושמא אינו כותב לשמה. הא יוה\"כ כרת ואשת איש הוא חנק. וגבי שבת דחייב סקילה וא\"כ הוא חמור מאשת איש אפשר דמהאי טעמא אפילו בצנעה פסול דחשוד לקל דלא לשמה. ותירץ דגבי יוה\"כ נמי מצינן למימר דפסול מטעם דחשוד הוא לכתוב שלא לשמה דאי משום דאשת איש חמור מיוה\"כ מיהו עליו אין איסור אלא דלפני עור דקיל מיוה\"כ עכ\"ד. ואין דבריו נראין דעל כרחך כל שהאיסור חמור אינו חשוד להכשילו לאחרים דהרי קיי\"ל דמותר ליקח ממנו החמור וכמו שפירש רש\"י בבכורות (דף ל') וכן משמע ביו\"ד סי' קי\"ט. ושמע מינה דלא אמרינן דאצלו קל כיון שאינו עובר עליו בעצמו אלא על לפני עור אלא אמרינן דכיון שהוא חמור אף לאחרים לא יכשיל בו. וכהאי גוונא איתא ברא\"ש בריש פ\"ה דנדרים דיותר ראוי לחוש ולהזהר שלא להכשיל לחבירו מלעשות איסור בעצמו עיי\"ש. ובס' פרי תואר הוכיח כן ממ\"ש התוס' בחולין גבי מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו לשחוט דחייש אלפני עור. אלא נראה די\"ל דהיינו טעמא דאמרינן דהחשוד על יוה\"כ חשוד לכל התורה משום דיוה\"כ הוא חמור לאינשי ואפילו משבת מפני שהוא יום כפרה וסליחה. וסברא זו כתבו התוס' בחולין (דף ק\"א ע\"ב):<br><b> [ועיין </b> בס' בדק הבית לבעל תורת חיים שהקשה דאמאי נעשה מומר בכתיבת הגט בזדון בשבת לפמ\"ש התוס' בחולין גבי שוחט בשבת דלא נעשה מומר בפעם אחד. ותירץ דשאני הכא דקיי\"ל דהכותב שני אותיות בשבת חייב וא\"כ כשכותב כל הגט במזיד חייב על כל שני אותיות וא\"כ לא הוי פעם אחת ע\"כ. ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה התורת חיים גופיה בחידושיו לסנהדרין (דף ע\"א)]:<br><b> ומ\"ש </b> בעל המגי\"ה שבספר משנה למלך שמכאן הוכיח מהר\"ש יפה דהלכתא כאביי בההיא פלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד דסבר דמהני. מדמכשיר כאן בתוספתא גט שנכת�� באיסור בשבת או ביוה\"כ. אין זה הוכחה לפי מ\"ש בחידושי דאף למ\"ד דלא מהני אפשר דמודה דשאני גרושין דמצינו דגלי ביה קרא דמהני באיסור וכדאיתא בשלהי גיטין (דף צ') גבי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירש וכמו שיתבאר לקמן בפרק י' וע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[עיין </b> במ\"ש בעל המגי\"ה שבמל\"מ דלדברי התוס' שכתבו ביבמות (דף נ\"ב) אההיא דאמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא ולכשאשאנה אגרשנה אינו גט. דטעמא כיון שאין בידו עכשיו לגרשה לא מצי משוי שליח. לפ\"ז כל שצוה להם לכותבו ולמוסרו לידו והוא בעצמו יגרשנה שפיר דמי לדעת הפוסקים דסבירא להו דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לה לאו אבעל קאי אלא אסופר וא\"כ לא איכפת לן במה שאין בידו עכשיו לגרשה לגבי שליחות דכתיבה. ולא סבירא להו כטעמו של רבינו שכתב בפ\"ג דין ו' דמשום הכי אינו גט מפני שלא היתה בת גרושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גרושין דלפ\"ז בכל גוונא מיפסל עכ\"ד. ונראה דאישתמיט מיניה דברי המרדכי שכתב על דברי התוס' דיבמות הנזכר וז\"ל ואע\"ג דמשמע בגיטין דלא בעינן שליחות בכתיבת גט אפילו הכי דעת הבעלים בעינן משום דכתיב וכתב לה לשמה וכיון דאין כתיבתו אלא מדעתו הוה להו כשלוחיו לגבי האי מילתא דבעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ע\"כ. הרי דגם טעם התוס' הוא אף להפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה דאפילו הכי בעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ואי לא לא מצי משוי שליח כיון דבעינן דעתו. וא\"כ אף לפי טעם זה בכל גוונא מפסיל אפי' כתבו ומסרו לידו וגירשה בעצמו וכדעת רבינו:<br><b> ומ\"ש </b> בעל מגיה בדין מי שאשתו שוטית גמורה שאינה ראויה להתגרש כגון שמשלחה וחוזרת אם יכול לצוות לסופר שיכתוב לה גט כשתשתפה וכתב דגדולי הדור הסכימו לאיסור מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ\"ש התוס' בפ\"ב דנזיר. אך האחרונים באה\"ע ריש הלכות גיטין הסכימו להתיר אמנם לא הרגישו מההיא דנזיר. רק בספר בית מאיר הקשה אמה שכתבו דמזכין גט לשוטה הלא בשעת כתיבה אינה ראויה לעשות שליח כיון דעכשיו אינה בת גרושין. ומכל מקום לצוות לכתוב לכשתשתפה יש להתיר לפמ\"ש מהרי\"ט בחלק ב' לחו\"מ סי' כ\"ג לדעת הרמב\"ם והטור דסבירא להו דלא אמרינן דלא מצי עביד כלל אלא מסתמא אין בדעתו של אדם לשוויה שליח אלא במאי דמצי עביד השתא ואמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שויה שליח אבל אי פריש בהדיא דמשויהו שליח שפיר דמי אף במילתא דלא מצי עביד השתא אלא א\"כ במילתא דלא מצי עביד לגמרי לא מצי עביד שליח אף שיפרש אבל במילתא דאיכא שעתא דמצי עביד מצי משוי שליח נמי השתא אי פריש ובזה נסתלק קושית הגדולים שכתב בעל מגיה]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הוא יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום ואע\"פ שאין אנו מכירים כתב העדים.</b> וכ\"כ רבינו לקמן בריש פרק י\"ב ושם כתב הראב\"ד דצריך קיום. ודע שכן כתב עוד רבינו בפ\"ו מהל' עבדים ושם האריך בזה הראב\"ד ומסיק שאין להתיר איסור אשת איש ועבד בלא קיום ע\"ש. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף ק\"כ) אהא דתניא האשה שהלכה היא ובע��ה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ר' אלעזר אומר הואיל והותרה היא הותרה נמי צרתה. ופריך וליחוש דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמרה הכי שמת בעלה לקלקולא לצרתה קמיכוונא כדי שתנשא גם היא ועצמה לא מקלקלא שהרי יש לה גט ומשני אי דאינסיבה לישראל הכי נמי דמודה ר' אלעזר דצרתה אסורה מהאי טעמא דאמרינן דילמא בגיטא אתאי וכו'. והשתא הא בגט באשה הבאה ממדינת הים קאיירי ואי איתא לדברי הראב\"ד דאשה המביאה גיטה ממדינת הים צריכה לקיימו אמאי אמרינן דחיישינן דילמא אתאי הא לא הוה לן למיחש להא דמסתמא לא תסמוך על גיטה שהביאה בידה כיון דצריכה לקיימו ושמא לא תוכל לקיימו כשתצטרך להראותו. ונהי דעל כרחין צ\"ל דלשמא יבוא הבעל ויערער לומר שלא כתבו לא חיישא דאפשר שאינו חשוד בעיניה שיכחישה בפניה ויאמר שהגט מזוייף הוא אבל מ\"מ לא היה לה לסמוך על גיטה ולומר שמת בעלה דהוה לה לחוש דשמא יבואו עדים ויעידו שהבעל חי ולא תמצא עדים לקיים חתימת יד העדים החתומים בגט ונמצא שמקלקלת עצמה במה שאמרה שמת בעלה אי לאו דקושטא דקאמרה. ואע\"ג דלדעת רבינו אם נשאת לא תצא משום שלא נאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא נתקיים כל שלא בא הבעל ויערער כמ\"ש הב\"י בטור אה\"ע סי' קמ\"ב מ\"מ (דמקרי) [הא מיקרי] הגט פסול בכהאי גוונא שצריך לומר בפני נכתב ולא נתקיים לא היתה מביאה עצמה לידי קלקול זה שילעיזו עליה שנשאת בגט פסול. אלא על כרחך מדחיישינן שמא סומכת על גיטה שבידה שמע מינה שאינה צריכה לקיימו עכ\"פ כל זמן שאין הבעל מערער]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>[המגרש על תנאי וכו' לכתחילה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא.</b> עיין במה שכתב הכס\"מ שהר\"ן והתשב\"ץ תמהו על רבינו דאמאי לא תצא הא כי אינסבא קודם שנתקיים התנאי אשת איש הואי ובזנות בא עליה וקיי\"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ומ\"מ הטור באה\"ע סו\"ס קמ\"ג כתב כרבינו והט\"ז שם תירץ דאיירי שניסת בשוגג שהיתה סבורה שיש היתר בתנאי דאם כמו בתנאי דעל מנת ומשום הכי לא נאסרה על הבועל שגם על הבעל לא נאסרה כשלא נתכוונה לאיסור אלא לינשא בהיתר וטעתה בעיקר הדין ע\"כ. ולכאורה הוא נגד מ\"ש הרשב\"א בתשובה הובא באה\"ע סו\"ס י\"ז גבי אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה ולא אמרינן דהוי שוגגת משום שטעתה בדין וסברה שמותרת אלא אמרינן דהוה לה למידק. והיאך כתב הט\"ז גבי תנאי דאם משום שטעתה לא נאסרה. נראה דשאני הכא דדוקא התם גבי טעות בדין הקידושין לא חשיבא שוגגת דכיון שנתקדשה הוה לה למידק וכיון שלא חשה לדקדק אי הוו קידושין ונשאת קרינן ביה ומעלה בו מעל. דכהאי גוונא כתב מהרי\"ק גבי אשה שזינתה וחשבה שאין איסור בדבר דלא חשיבה שוגגת בהכי דמכל מקום היא נתכוונה למעול מעל באישה וקרינן בה ומעלה בו מעל והובא בשלהי אה\"ע ובט\"ז יו\"ד סי' צ\"ט והכא נמי כיון דהוה לה למידק אחר הקידושין ולא דקדקה קרינן בה ומעלה בו. משא\"כ גבי גרושין כשגירשה בעלה בתנאי דאם וטעתה וסברה שמותרת לינשא מיד כמו בתנאי דעל מנת לא קרינן בה ומעלה בו דלא הוה לה למידק כל כך בזה שהרי כבר התחילו הגרושין משנתן הגט לידה כמ\"ש רבינו לקמן בפרק ט' דין ה' ומשום הכי כשטעתה לא קרינן בה שמעלה באישה דקרא לא איירי בכהאי גוונא שאינו אישה כשהיה ולכך לא הוי מעילה במה שלא דקדקה בדין]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ וכו' לעניין ירושה שאם מתה יירשנה הרי זו ספק מגורשת.</b> וקשה לי הא משמע דלא מבעיא לן בגמרא חוץ מירושתך מהו אי הוי שיור בכריתות הגט ואינה מגורשת רק למאן דאמר דירושת בעל לאשתו הוי מדאורייתא אבל למאן דאמר דאינו מן התורה פשיטא דלא הוי שיור בכריתות הגט כיון דאף בלא גרושין אין יורשה מן התורה ונהי דיורשה מדרבנן לא מצי אתאי תקנתא דרבנן ומפקיע קידושי תורה דשני. וכדאיתא בכמה דוכתין דתקנתא דרבנן לא מפקע איסור תורה בקום ועשה וכדמוכח ביבמות (דף צ') ובנזיר (דף כ\"ט) ובמנחות (דף ל\"ט) ובנדה (דף מ\"ו ע\"ב). ושוב ראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שהוכיח מבעיא זו דחוץ מירושתך דקיי\"ל ירושת בעל דאורייתא וא\"כ קשה דאיך הביא רבינו בעיא זו דלא שייך לפי שיטתו שפסק דירושת הבעל אינו מן התורה כמ\"ש בהלכות אישות ובהלכות נחלות. וצ\"ל דרבינו סבר כסברת בעל ספר שער המלך דאם מחמת דרבנן הוי שיור תו לא חשיב כריתות מן התורה וכן להיפך אם מחמת תקנתא דרבנן ליכא שיורא ואיכא כריתות גמורה הוי גט מן התורה דאזלינן בזה בתר תקנתא דרבנן. וע\"ש שהביא ראיה לזה [מהסוגיא דהמגרש גבי בעיא דחוץ מזנותיך דסלקא דעתין דמתני' בזנות איירי ואפילו הכי קתני הרי את מותרת לכל אדם אלא לעבד ולעובד אלילים הרי זה גט. הא בעובד אלילים איסור ביאתו בזנות אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא שרי והוי שיור [ומ\"מ] אזלינן בתר דרבנן דאסור ולא הוי שיור. ודלא כנראה מהמשנה למלך דין י\"א דאם מדאורייתא כורת הוי גט מן התורה. והנה המל\"מ אזיל לשיטתו שכתב בפ\"ז דתרומות דבכמה דוכתי אזלינן בכהאי גוונא בתר דאורייתא ולא אמר[ינן] דהקפידה תורה על איסור דרבנן. והנה אין דברי המל\"מ שם מוכרחים גם סותר דברי עצמו שכתב בהל' נערה כמו שאכתוב שם בהל' תרומות בעזה\"ש]:<br><b> ונראה </b> שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שפירש בפ' הזורק (גיטין דף ע\"ט) תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה דקידושי שני לא הוו קידושין מן התורה. והקשו עליו התוספות דמן התורה צריכה גט משני שהרי גט גמור היה אותו שגירש בו ראשון ואינו פסול אלא מדרבנן ע\"כ. ולכאורה קושיא גדולה היא על פירוש רש\"י דכיון דגירש הראשון בגט שאינו פסול כלל מן התורה רק מדרבנן ואיך יפקע קידושי שני. אמנם לפי מ\"ש לדעת רבינו אתי שפיר דס\"ל דאזלינן בתר תקנתא דרבנן בכהאי גוונא. ואפשר דהיינו משום דאמרינן דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכיון שפסלו גט של ראשון ממילא לא תפסי בה קידושין של שני כמו באשת איש:<br><b> [אך </b> מה שהקשה בספר שער המלך על מ\"ש המל\"מ גבי תנאי דאם תלכי לבית אביך וכו' למאן דאמר ספק דאורייתא מן התורה לחומרא הכא נמי מספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון שני והרי היכא דאיכא חזקה לכו\"ע בתר חזקה אזלינן והכא נמי איכא חזקה דאיסור דכל זמן שלא נפל או מת היה ודאי אסור וכי נפל או מת מספקא לן ואית לן לומר דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא ובודאי אסור מן התורה. לק\"מ דהא גבי ספיקא דדינא ופלוגתא לא אמרינן אוקי אחזקה כמ\"ש המל\"מ בהל' טומאת צרעת ובהל' עדות. וכן כתבו האחרונים ביו\"ד]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[מי שנתגרשה על תנאי וקדשה אחר קודם שנתקיים התנאי וכו' אם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אינה צריכה גט משני.</b> ובהשגות כתב הראב\"ד כמדומה לי שהוא מדמה זה הענין לאשה שהלך בע��ה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונתקדשה וכו' ואין הנדון דומה לראיה דלעולם אסורה לראשון דמאן מוכח שלא נתקיים התנאי וכו'. ופירש הלח\"מ שכוונת הראב\"ד דאע\"פ שלא נתקיים התנאי ובטל הגט יש לאוסרה אראשון מפני שהעולם יאמרו שהיו גרושין שסבורין שנתקיים התנאי ונמצא שהוא מחזיר גרושתו משנתקדשה לאחר אבל התם גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונתקדשה ובא בעלה מותרת לראשון שהרי רואין שבעלה חי ולא ראו גט ודאי יאמרו שמחמת טעות שסברה שמת נתקדשה ואינן כלום. וכן פירש הדרישה הובא בבית שמואל בסי' קמ\"ו. ומיהו הב\"ש שם תירץ דעת רבינו דמשו\"ה אי\"צ כאן גט משני ומותרת לחזור לראשון ולא חיישינן שיאמרו שנתקיים התנאי ונתגרשה והוא מחזיר גרושתו משנתקדשה דא\"כ עביד איסורא ועל כרחך לא חיישינן להא שיאמרו דעביד איסורא כיון שאינו מוכרח דיש לומר שלא נתקיים התנאי ואינו גט ולא עביד איסורא. ודבריו נראין ליישב דעת רבינו ודלא כבעל המגי\"ה הנדפס בספר טורי זהב שהקשה על תירוץ הב\"ש דמ\"מ תהיה אסורה לראשון שיאמרו שנתקיים התנאי דאי לא היה נתקיים התנאי הרי עבדה איסורא במה שנתקדשה לאחר כל זמן שהיא אגידה בראשון מחמת התנאי ע\"כ:<br><b> ולק\"מ </b> דלא מבעיא בתנאי דעל מנת דקושטא דלא עבדה איסורא כלל במה שנתקדשה קודם שנתקיים התנאי דהא מותרת לינשא לכתחילה כמ\"ש בריש פרק זה אלא אפילו בתנאי דאם שאסורה לכתחילה ג\"כ אין לחוש לזה שיאמרו דמשום שנתקיים התנאי נתקדשה דא\"כ הרי עביד השתא איסורא במה שמחזירה אלא יאמרו שנתקדשה בטעות שטעתה בעיקר הדין שבין תנאי דאם לתנאי דעל מנת וסברה שמותרת לינשא אף קודם שנתקיים התנאי באם כמו בתנאי דעל מנת. וכהאי גוונא כתב הט\"ז בסי' קמ\"ג הבאתיו לעיל. ולפ\"ז שפיר יש לדמות זה הענין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונתקדשה בטעות שסברה שמת ואח\"כ כשבא מותרת לו דהכל יאמרו שאין קידושי שני קידושין ולא הוי ראשון מחזיר גרושתו וה\"נ הכל יאמרו שאין קדושי שני קדושין שמחמת טעות הנזכר נתקדשה שסברה שמותרת ולא הוי מחזיר גרושתו]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל וכו' פסולה לכהונה מדבריהן.</b> ועיין בהרב המגיד ולח\"מ שנתקשו דמנ\"ל לרבינו זה דמפשטא דגמרא משמע דפוסל לכהונה מן התורה דיליף לה מקרא. והנה כבר צידד גם הרשב\"א בחידושיו לגיטין (דף פ') לומר כדברי רבינו שאין בגט כזה איסור לכהונה רק מדרבנן. ויש לי להביא ראיה לדעת רבינו והחידושי רשב\"א מהסוגיא דפ\"ג דמכות (דף ט\"ו) גבי הא דפריך אברייתא דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו חייב פירוש משום דלאו שנאמר בו לא יוכל לשלחה הוי ניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה ואמאי הוי ניתק הא הוי לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק דהרי יכול לקיים העשה קודם שיעבור על לאו. ואיכא למידק דהוה לן לאוקמא ברייתא דאינו חייב דאיירי באונס שגירש על מנת שלא תהא מותרת לכל אדם אלא לפלוני דלא הוי גט ולכך לא חייב דלא עבר על לא יוכל לשלחה דבכהאי גוונא לאו שלוח הוא בישראל ואפילו הכי בכהן חייב דגבייהו הוי שפיר גט ומצאתי שכן כתב גדול אחד בזמנינו. אמנם לפי דברי רבינו והרשב\"א ניחא דלא קאמר הכי דבכהאי גוונא לא הוי גט מן התורה אף בכהן ואמאי חייב ועל כרחך איירי בגט גמור וא\"כ בישראל נמי לחייב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[כל מי שנשאת בגט בטל נאסרה על שניהם לעולם אע\"פ ש��בעלה בשגגה כדי שלא יאמרו החזיר זה גרושתו אחר שנשאת.</b> עיין משנה למלך והנה רבינו ז\"ל על כרחך עומד בשיטת הרא\"ש ריש פרק י' דיבמות דאינה אסורה לבעלה הראשון אלא כשיש חשש [שיאמרו] שמא גירש הראשון ונשא שני. ומשו\"ה כתב הטור אה\"ע סי' קנ\"ט שאם שמעה שמת בעלה ונתיבמה ואח\"כ בא אם היתה נשואת אחיו אינה צריכה גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה דהתם לא שייך לומר דגירשה בעלה ונשאה אחיו דהא הויא גרושת אחיו והכל יודעים שבטעות נתייבמה משום הכי מותרת לבעלה. וא\"כ על כרחך לרבינו נמי אינה אסורה לראשון בכהאי גוונא והיינו דלא נקט רבינו לאיסורא רק באחין שקידש אחד אשה והלך ושמע אחיו שמת ויבם את אשתו לקמן בפרק זה דין ח' דהתם היינו טעמא שצריכה גט מהיבם שמא יאמרו תנאי היו בקידושין ולא נתקיים ובדין נשאה זה וכיון שצריכה גט אסורה לחזור לאחיו כמבואר בגמ' ובפוסקים ובטור שם. אבל בנשאת לאחיו דליכא למימר תנאי היו לו בנשואין קושטא דמותרת לראשון כיון דליכא משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. וזה דלא כמ\"ש הבית יוסף בבדק הבית שם והביאו הבית שמואל סי' ט\"ו דלרבינו אף בנשאת לאחיו ונתייבמה בטעות אסורה לחזור לראשון וזה אינו. גם מה שדייקו כן מהרי\"ף ליתא כמ\"ש הקרבן נתנאל. גם המל\"מ האריך בחנם לבקש הנפקותא בין טעמו של רבינו ז\"ל לטעם הראשונים דאסורה לראשון משום קנסא דהא נפקותא גדולה לענין נשואת אחיו שנתייבמה בטעות]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה.</b> ועיין בלח\"מ מה שתמה על רבינו ממ\"ש בהל' יבום וחליצה ושם יתבאר בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה.</b> והרב פר\"ח באה\"ע סי' קי\"ט תמה על רבינו שהשמיט הא דאיתא בסוף פרק המגרש (גיטין דף צ') אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו ופירש\"י מי כייפינן ליה לאהדורה או לא אמר ליה מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד. ולפי מ\"ש בעל המגיה שבמשנה למלך לעיל בסוף פ\"ג לדעת רבינו דס\"ל הלכה כמאן דאמר דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד ועבוד מהני וכ\"כ הלח\"מ בהלכות בכורות שכן הוא דעת רבינו א\"כ אתי שפיר שלא הוצרך רבינו לפי שיטתו לאשמועינן דודאי מהני וא\"צ לאהדורה. והא דבעא ר\"פ מרבא ופשיט ליה מדגלי רחמנא לא הוצרך כן רק לפי שיטתו של רבא גופיה דסבר בפ\"ק דתמורה דבעלמא לא מהני אבל למאי דקיי\"ל דמהני בעלמא א\"צ למימרא כאן. [ועוד יש ליישב לפי מש\"כ בחידושי דרבא נמי לא הוצרך לדרשא מדגלי גבי אונס רק למ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל למאי דקיי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דמהני גרושין באיסור כמו קידושין]. ומכל מקום נראה שרמז זה רבינו בצחות לשונו שכתב לשון ואין ראוי לו. ולשון זה משמע דלא כייפינן למי שעובר על זה וכדמוכח מדברי הרה\"מ בריש פרק כ' מהלכות אישות וע\"ש:<br><b> והנה </b> ראיתי לבעל נודע ביהודה אה\"ע סי' פ' ששאל לרבא בתמורה דאי עבד באיסור לא מהני א\"כ לבית שמאי כשגירש בלא ערות דבר לא מהני א\"כ למה לא מביא זה בברייתא דפ\"ק דיבמות גבי לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל וכו'. ונעלם ממנו סוגיא דסו\"פ המגרש שזכרתי דמבואר דגם לרבא מהני:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר.</b> וכתב הרב המגיד שיש מן הגאונים שפוסקים בזו כר' יהודה דס\"ל דצריכה להמתין ולא אמר שמשמרת עצמה שלא תתעבר משום שמהפכת עצמה דאימור שמא לא נתהפכה יפה יפה. ונראה שיש להביא סעד לפסקו של רבינו דלא חייש לשמא לא נתהפכה יפה יפה והוא מהסוגיא דסוף פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות (דף ס\"ט ע\"ב) דמסיק התם בנשואין חששו לעיבור תוך שלשה חדשים בזנות לא חששו. ופירש רש\"י כדקיי\"ל אשה מזנה מתהפכת. וכן איתא בירושלמי סוף פ\"ג דיבמות רבי בא בשם ר' ירמיה אנוסה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. ולפ\"ז משמע דגם נשואה שנאנסה תחת בעלה אינה צריכה להמתין כשידעה מהאונס ונתהפכה כיון דלא חיישינן לשמא לא נתהפכה יפה יפה. וכן כתבו האחרונים באה\"ע סי' י\"ג אלא שלא זכרו הסוגיא דסו\"פ אלמנה שזכרתי:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידים עליו שמת.</b> וכתב הרב המגיד שלא התירוה אלא לאחר י\"ב חודש לפי דטריפה אינה חיה י\"ב חודש. והכס\"מ כתב דיש לגמגם על זה ממה שנתבאר בפרק אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חודש. ובאמת בגמרא שם לא נמצא וכמ\"ש בעל המגיה וכבר הרגיש בזה התוי\"ט ביבמות. ומ\"מ אפשר שחיסור לשון נפל בדברי הכס\"מ ונתכוון למ\"ש המרדכי בהגהות בריש פרק אלו טריפות בשם תוס' שאנץ דטריפה דאדם חי וכן כתבו בפסקי תוס' בסוף זבחים וכן משמע ממ\"ש תוס' שם בשם ר\"ת ודבריהם הביא ג\"כ התוי\"ט דר\"ת מחלק שם לענין חיות בין בהמה לאדם. ובחנם כתב בספר ברכת הזבח דלא עלה על דעת שום פוסק דאדם טריפה יחיה יותר מי\"ב חודש למאן דאמר טריפה אינה חיה. והרי כמה פוסקים סוברים כן ובהלכות איסורי ביאה יתבאר דגם דעת רבינו כן הוא לחלק בין אדם לבהמה בחיות טריפות שניטל הרגל מן הארכובה ולמעלה. ולפ\"ז תקשי משם על דברי הרה\"מ דנראה מדבריו דגם בטריפות זה דמן הארכובה מהני י\"ב חודש. ושוב ראיתי שהקשה כן בספר נחלת עזריאל:<br><b> אמנם </b> יש ליישב קושיא זו וגם קושית הכס\"מ דנהי דבעלמא טריפה זו חיה באדם הכא שאני דנפל למים וקיי\"ל דמיא מרזו מכה וכדאיתא בגמרא. וכך מבואר מדברי הלח\"מ שכתב לקמן בדין כ\"ב לדעת רבינו שלא זכר דין דמגוייד דסבר דאין מעידין עליו משום דחי ואפי' נחתך בסכין שאינה מלובנת. והא דמעידין כאן בנפל למים הוא מטעם דאמרן. וכן יש לדקדק מדברי הבית שמואל באה\"ע סי' י\"ז ס\"ק צ\"ד וצ\"ז ע\"ש היטב. [וראיתי לבעל המגיה בס' באר יעקב ביו\"ד שהקשה מהא דנדה (דף כ\"ד) [ד]משמע דאינו חי אף בלא הטפחת מים. ולא דק דנהי דאיכא למאן דאמר שם הכי אבל רבינו הא פסק כמאן דאמר שם דס\"ל דיכול לחיות. ועיין מ\"ש בזה בהל' איסורי ביאה. גם דברי הצאן קדשים בסוף זבחים אינם מכוונים שכתב ליישב דברי הכס\"מ דאף דבשאר טריפות שוין אדם ובהמה אבל בהך טריפות דנחתך רגליו אמרינן דחי באדם כיון דיכול לכוות ולחיות. וזה אינו כיון דנפל למים אינו חי באדם נמי]:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לזה דעל כרחך הטעם דמעידין כאן לכו\"ע הוא משום דמיא מרזו מכה דאל\"כ תקשי אף למאן דאמר בעלמא טריפה אינה חיה אמאי מעידין כאן ואמרינן דתנשא לכתחילה לאחר י\"ב חודש הא כתבו האחרונים ביו\"ד דרק רובא אינן חיין י\"ב חודש אבל מיעוט טריפות חיין וגבי איסור דאשת איש קיי\"ל דחיישינן למיעוטא וכמ\"ש הפוסקים גבי מים שאין להם סוף דרוב אינן נמלטין ואנן חיישינן למיעוט הנמלטין ואע\"פ שהוא מיעוט שאינו מצוי ואפילו למיעוט דמיעוט חיישינן וכדמוכח מדברי תוס' בשלהי יבמות (דף קכ\"א ע\"א) בד\"ה ולא היא ע\"ש. ושוב מצאתי שהקשה כן בס' לוית חן פרשת נח והניח בקושיא. ומה שתירץ בעל כרתי ופלתי ביו\"ד סי' ל\"א דגבי עיגונא הולכין אחר רוב חיין הוא תמוה. אך לפי מ\"ש אתי שפיר ולק\"מ דשאני הכא דאמרינן [מים] מרזו מכה וא\"כ כולן אינן חיין:<br><b> ומה </b> שהקשה הלח\"מ דאמאי סתם רבינו בדין זה דמיא מרזו מכה ולא זכרו בפירוש יש לי לומר דסמך רבינו עצמו בזה על מה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי\"ד גבי קבלת גר דמשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח\"כ מטבילין אותו והוא מהברייתא דפרק החולץ (יבמות דף מ\"ז ע\"ב) דתניא נתרפא מטבילין אותו מיד. ודייק התם דנתרפא אין לא נתרפא לא מאי טעמא משום דמיא מרזו מכה. ובזה נסתלק גם כן מה שהקשה הלח\"מ דסברא זו דמיא וכו' אינו אלא לאביי בשלהי יבמות (דף ק\"י). וכהאי גוונא הקשה בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' כ\"ח. ולפי מש\"כ על כרחך אליבא דכו\"ע היא וכדמוכח מפרק החולץ. ועל פי זה יש לדחות גם כן מה שכתב בשו\"ת נוב\"י שם בסי' מ\"ח דהרי\"ף והרא\"ש לא סבירא להו לסברא זו דמיא וכו' מדלא הזכירוה בפ\"ב דיבמות. ולפי מה שכתבתי י\"ל דסמכו על מה שכתבו בפרק החולץ ההיא דגבי גר וכמו שנתבאר:<br><b> ומה </b> שהקשה בעל המגיה כאן על המחלקים בין טריפות דאדם לבהמה מסוגיא דפרק אלו טרפות (חולין דף נ\"ז ע\"ב) כבר הקשה כן בס' ברכת הזבח ובשו\"ת זכרון יוסף וגם בס' א\"ב ובביאור הגר\"א (יו\"ד ל\"ג). וכתבתי ליישב בחידושי לחולין בס\"ד. וגם מה שהקשה בספר מראות הצובאות מסוגיא דנדה (דף כ\"ד) וכתב דמשם מוכח דגם באדם טריפה אינה חיה. והנה כבר הקדימו בזה בס' ברכת הזבח הנזכר. אך בחידושי לחולין כתבתי דאדרבא יש להוכיח משם דנהי דרבי זכאי סבר התם דטריפה אינה חיה נמי באדם מיהו ר' ינאי ור' יוחנן הא פליגי עליה וסברי דחיה והכי ס\"ל לרבא התם (דף כ\"ג) גבי ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ואיכא למימר דדוקא באדם קסברי דחיה ומודו דבבהמה אינה חיה וכהמסקנא דפסקינן בפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ח). ובפרט דבבכורות אמר דרבא גופיה סבר טריפה אינה חיה וכבר הוקשה זה להתוס' בנדה. אך אי נחלק בין אדם לבהמה אתי שפיר. ועוד הבאתי ראיה לזה בחידושי שם דמאן דאמר בנדה דחיה הוא רק באדם דאיירי התם ולא גבי בהמה דהא אליבא דרבי קאי התם ואיהו אמר בפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ז ע\"ב) סימן לטריפה שלשים יום וכן הוא בתוספתא דחולין. הרי דגבי בהמה סבר טריפה אינה חיה אפילו שלשים יום ואפילו הכי גבי אדם בנדה סברי ר' ינאי ור' יוחנן אליבא דרבי גופיה דטריפה חיה ושמע מינה דסברי לחלק בין אדם לבהמה:<br><b> [וכהאי </b> גוונא יש ליישב מה שהקשה בקרבן העדה פ\"ד דנזיר על רבי [יוסי] ורבי שמעון בתמורה (דף י\"א) דסבירא להו טריפה חיה מסוגיא דערכין דמוקי מתניתין דטריפה הוה ליה דבר שהנשמה תלויה בו. ולפי מש\"כ לק\"מ דפלוגתא דתנאי הוא בנדה ובחולין. ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ כל מה שהקשו תוס' על ר\"ת בריש פרק אלו טריפות ובפ' הפרה. דהנהו סוגיות כולהו וכן הירושלמי דפ\"ד דנזיר אתיין לחד מאן דאמר פ\"ג דנדה ולא קיי\"ל הכי אלא כמאן דאמר טריפה חיה באדם. דר' יוחנן משום ר' יוסי הכי סבירא ליה וכן ס\"ל לרבא התם (דף כ\"ג) וכמו שהוכחתי בס\"ד. ומשום הכי ס\"ל לרבינו ג\"כ הכא דאין מעידים אמגוייד ולא משום דאביי מוקי מתניתין דאין מעידים על המגוייד כרבי שמעון בן אלעזר דאמר יכול הוא לכוות ולחיות דהא על כרחין לא קיי\"ל כרשב\"א בזה דא\"כ גבי בהמה נמי נכשיר כדמכשר איהו מהאי טעמא בר\"פ אלו טריפות. וכן בעבודה זרה (דף ט\"ז) משמע שאין רפואה לשבירה. אלא דטעמא דשאני בין אדם לבהמה. והא דמוקי מתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל על כרחך הוא משום דתיתי מתניתין ככו\"ע אפי' למאן דאמר דטריפה דאדם אינו חי וכתנא דערכין. אך למאי דקיי\"ל דחי אינו צריך. ודלא כמו שנראה מדברי הש\"ך ביו\"ד סי' ש\"ה ס\"ק י\"א דגבי אדם נמי אמרינן טריפה אינו חיה:<br><b> ומיהו </b> לאו כל הטריפות שוין דיש טריפות דאף באדם אינו חי כגון ניטל הכבד ולב כדמוכח בהל' ערכין ודבר זה תלוי באומד הרופאים כמבואר מדבריו פ\"ב מהלכות רוצח. אבל מן הארכובה ולמעלה ודאי ס\"ל דחי כדמוכח בהל' איסורי ביאה ולכך לא הזכירו שם. וזה דלא כמו שכתבו החכם צבי וקרבן העדה פ\"ד דנזיר כמ\"ש שם]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,239 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Divorce",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושלחה שיהיה ענין הגט שהוא המשלח אותה וכו'. וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם.</b> מה שהניח הלח\"מ בצ\"ע על הרב המגיד לקמן בפ\"ד שנראה מדבריו שם דרבינו פסק כר' יהודה דאמר בפרק המגרש דצריך לכתוב ודין וכו' וכאן נראה דפסק כרבנן. כבר הרגיש בזה התוס' יו\"ט בגיטין ותירץ ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>[אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו.</b> לאו דוקא כתב דהוא הדין כשאינו כתוב בגט אלא שאמר הכי בשעת נתינה כמ\"ש הב\"י סי' קל\"ו. ודע שהב\"י שם הביא שכתב ר' ירוחם בשם יש מפרשים שאם היה מדבר עמה בתחילה על עסקי גיטה מהני נמי כשאמר לה בשעת נתינה הני לישני וכן הביאו בשו\"ע שם דהוי ספק מגורשת וכן פסק בס' עצמות יוסף. והבית שמואל דחה סברא זו בלי טעם וראיה. ואין זה נראה דהא על כרחך גם הר\"ן ס\"ל הכי שכתב בפ\"ב דגיטין דאין לי עסק בך אינו שייך באשה אלא בעבד שגופו קנוי וכן כתב השלטי גבורים שם משמע דאי הוה שייך האי לישנא באשה הויא מגורשת והשתא תיפוק ליה דהא בעינן ושלחה ולא שישלח את עצמו ואי אמר אין לי עסק בך הרי הוא משלח את עצמו ממנה אלא שמע מינה דאף אי משלח עצמו ממנה מהני מיהת כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה ומשו\"ה איצטריך לאשמועינן דמ\"מ לא מהני האי לישנא באשה שאין גופה קנוי. וא\"כ ש\"מ דסבירא להו להר\"ן והשלטי גיבורים דאי היה מדבר עמה על עסקי גיטה מהני הני לישנא. ואפשר דסבירא ליה להב\"ש כמ\"ש בס' עצמות יוסף דאין לי עסק בך משמע אלא שתהא לעצמך ומשום הכי לא הוי כאמר איני אישך שמסלק עצמו ממנה אלא כמשלחה לעצמה. ועל כן לא מהני האי לישנא אלא משום דאין לי עסק בך אינו שייך באשה הא כשאמר אין לי רשות בך מהני דמשמע אלא תהא לעצמך ע\"כ. אבל אין דבריו מוכרחין די\"ל דהר\"ן איירי בעסוקין באותו ענין:<br><b> ומה </b> שהקשה בס' המקנה דמה מהני עסוקים באותו ענין כיון דילפינן מקרא וכן הקשה בחידושי מהרי\"ט. לדידי לק\"מ די\"ל שלא הקפיד הכתוב בזה אלא היכא דבעי ושלחה דהיינו שיאמר לה מידי אז בעינן שישלח אותה ולא את עצמו משא\"כ כשהיו עסוקים באותו עניין שאין צריך כלל שילוח אלא אפי' נתן לה בשתיקה מהני בזה לא הקפיד ובאיזה לשון ששילחה נמי שפיר דמי]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם נתן לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' אינו גט ואם אמר לה אח\"כ הרי הוא גיטך הרי זה גט.</b> מה שהקשה הלח\"מ כאן על דברי הרשב\"א שהביא הרב המגיד בפ\"ג דאישות כבר נתבאר שם בארוכה בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד ונתנו לה הרי זה גט פסול.</b> ובהשגות א\"א מכלל דכתב סופר ועד אחד אינו פוסל לכהונה וזה אינו כלום אפשר דלשמואל אם נשאת הולד כשר ולדעת רב אפילו ריח גט אין בו וכו'. ויש להביא סעד לדעת רבינו ז\"ל מהסוגיא דריש פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ה) דקאמר התם דלמאן דאמר בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין מפרש מתניתין דהתם דתנן פשוט שכתב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו שני עדים פסול קמ\"ל דשנים במקושר הוי כעד אחד בפשוט מה התם פסולא דאורייתא וכו' וא\"כ מדקרי ליה פסולא דאורייתא לפשוט שכתוב בו עד אחד שמע מינה דכתב סופר ועד הוי גט בטל ומשו\"ה אינו פוסל אפי' לכהונה. וכבר הרגישו התוס' ז\"ל שם בזה דהיאך קרי ליה לעד אחד בפשוט פסול דאורייתא למאן דאמר בפרק המגרש דכתב סופר ועד כשר בדיעבד ותירצו דסוגיא דגט פשוט הוא למאן דאמר דכתב סופר ועד פסול ומאן דאמר דסבירא לן דכתב סופר ועד כשר סבירא ליה דמתניתין דפשוט שכתוב בו עד אחד פסול קמ\"ל דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין. וא\"כ על כרחך רבינו לשיטתו שפסק בפ\"ד מהל' עדות דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין על כרחך צ\"ל דמתניתין קמ\"ל דמקושר דומיא דעד אחד בפשוט דהויא דאורייתא. ואף שהתוס' שם כתבו ליישב ההיא סוגיא דפרק גט פשוט נמי למ\"ד דכתב סופר ועד כשר מ\"מ הוא דחוק כמבואר למעיין שם והמחוור בפשטא דסוגיא הוא כמ\"ש. ומזה סעד לדעת רבינו ז\"ל]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>[זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו.</b> משמע מדברי רבינו הללו דס\"ל שצריך שליחות בכתיבת הגט ודלא כמ\"ש הבית שמואל סי' קכ\"ג ועיין מ\"ש לקמן בפ\"ג. ושוב ראיתי שכן כתב ג\"כ בס' תרומת הדשן סי' רכ\"ח דרבינו ס\"ל הכי. ולדעתו ז\"ל אתי שפיר קושית תוס' בערובין (דף י\"ג ע\"א). אך מ\"ש שם דפסול מדרבנן ליתא לפי גרסתינו שם אינו גט ולשון זה משמע מן התורה]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>[והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירים ויודעים שזהו פלוני ואשתו היא פלונית.</b> ודע שכתב הרא\"ש פ' גט פשוט דלהיכר איש ואשה סמכינן אאשה וקרוב דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא וכדאמר ביבמות והביאו הב\"י באה\"ע סי' ק\"כ. וכן פסק שם בשו\"ע וכתב שאינו יודע מפני מה השמיטו הטור. ולי נראה שטעמו של הטור הוא מפני שסמך עצמו אמה שהביא ההיא דיבמות בהל' חליצה סי' קס\"ט וכן כתב בחו\"מ סי' מ\"ט גבי שטר מלוה. וכן רבינו כתבו בהל' יבום וחליצה בפ\"ד ע\"ש. וכן משמע בתוס' דגיטין (דף פ') ועיין בתשובת ריב\"ש סי' קנ\"ה. מיהו גבי שליח הגט כתב בתרומת הדשן סי' רל\"ה דאיכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה ולא סגי בגלוי מילתא. וכן משמע בטור אה\"ע סי' קמ\"א והג\"ה שם סעיף ל\"ו שכתב גבי שליח הגט שיתנו לה על פני שנים וכן משמע בגמ' (דף כ\"ט ע\"ב) גבי עובדא דההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה אמר ליה זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל וליתבה ניהלה. משמע דהשליח לא היה יכול ליתן לה על פי הכרת אבא בר מניומי לחוד וכן משמע ברא\"ש שם. וצריך טעם לזה דאמאי בשליח לא סגי בגלוי מילתא כמו בעדים והסופר שכתבו וחתמו. וי\"ל על פי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' צ\"ג לחלק בין עדות שהוא היבם דסגי באשה וקרוב ובין עדות שמת היבם שאין עד אחד נאמן לדעת הרא\"ש דשאני התם שמעיד על דבר זה עצמו להתיר היבמה שהרי על פי מיתת היבם תיכף היא מותרת לשוק ולא מיקרי גלוי מילתא משא\"כ גבי עדות שהוא היבם על ידי זה אינה ניתרת רק על ידי החליצה ושיחלוץ אחר כך ולכן מקרי גלוי מילתא. ולפ\"ז אתי שפיר דדוקא עדי חתימה והסופר שאין נגמר ההיתר על פיהם עד שיבוא הגט לידה הוי גלוי מילתא אבל שליח שגומר ההיתר לא הוי גלוי מילתא. ולפ\"ז דוקא בעדי חתימה מהני על ידי היכר אשה וקרוב אבל בעידי מסירה לא מהני כמו בשליח הגט. מיהו לפי מה שכתב רבינו בהל' יבום דגלוי מילתא הוא משום דאפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן ופירש בנודע ביהודה שם שכוונתו שירא לשקר כיון שיכול להגלות לפי זה נראה דאף בשליח ליסגי שיתן לה על פי הכרת עד אחד. ולפ\"ז צריך לומר דההיא עובדא דגמ' הנזכר איירי שבאותו מקום שהלך השליח לשם לא היה מי שידע לה רק אבא בר מניומי ולא היה אפשר הדבר להתודע ובכהאי גוונא אינו נאמן עד אחד]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>[הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. </b> מ\"ש הכס\"מ דאיירי שאמר להם כתובו וגם חתומו אזיל לטעמיה שכתב בב\"י באה\"ע סי' ק\"כ שנראה מדברי הטור שכתב שם גבי אמר לעשרה כולכם כתבו גט וחתמו וכו' דלא סגי שיאמר כתבו לבד דלא משמע רק כתיבה אלא צריך שיאמר גם כן חתמו ודברי הטור שם הן דברי רבינו דלקמן פרק ט' ומשום הכי מפרש כאן ג\"כ דברי רבינו הכי. ולפי דבריו צ\"ל כן גם במ\"ש רבינו לקמן בפרק זה דין י\"ב האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין דאיירי שאמר ג\"כ חתמו. אבל הוא דחוק לומר דרבינו קיצר בלשונו כל כך ונקט לישנא קטיעא בכאן ולקמן. וההיא דפרק ט' אינו מוכרח וכמ\"ש הט\"ז שם באה\"ע. וכן הבית שמואל הניח דברי הב\"י בצ\"ע]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו וכו' בכלי שהניחו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט תתגרש בו.</b> והקשה הרב המגיד דבגמ' מוכח דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעת עינא בלא סימנא ורבינו לא כתבו. וכיוצא בזה הקשה הב\"י על הטור באה\"ע סי' קל\"ב. ונראה די\"ל דרבינו והטור אזלי לטעמייהו שכתבו בהלכות אבידה אם היה כלי שטבעתו העין חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם ויאמר יש לי בו טביעת עין מחזירין. ומשמע דסבירא להו דכלי שלא טבעתו העין לא מהדרינן אף לת\"ח והיינו משום דפסקו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בפ\"ב דב\"מ דאמר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז וטעמם משום דאמוראי מפרשי למילתיה מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין וכו'. וכ\"כ הלח\"מ בפי\"ד דאבידה. וא\"כ אתי שפיר שלא כתבו כאן גבי גט דליהדר לצורבא מרבנן בטביעות עין דגט הא לא טבעתו העין משום דלא משהה אינש גיטא בידיה וכמ\"ש התוס' בב\"מ (ריש דף כ\"ד). ומשמע מדבריהם שם דההיא דפ\"ק שם דקאמר רבה בר בר חנא שם דמהדרינן גט לצורבא מרבנן בטביעות עין אתיא אליבא דמ\"ד דפליג על רשב\"א וסובר דמהני טביעות עין אף בכלים שלא טבעתן העין וא\"כ למאי דקיי\"ל כרשב\"א לא קיי\"ל כרבה בר בר חנה ושפיר עבדי רבינו והטור שהשמיטוה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש וכו' וחרש שוטה וקטן אינן בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין.</b> ועיין בבית שמואל באה\"ע סי' קכ\"ב שדקדק מדברי רבינו הללו דסבר שא\"צ שיעשה הבעל שליח לכתיבת הגט דאי הוה ס\"ל דצריך שליחות לכתיבת גט היה לו לומר דמשו\"ה פסולין לכתיבת הגט משום דצריך שליחות והן לאו בני שליחות. ולפ\"ז נתקשה במ\"ש רבינו לפסול העבד לכתיבה מטעם שאינו בתורת גיטין דלא שייך טעם זה רק היכא דבעי שליחות וכמ\"ש התוס'. ונמשכו אחריו בעל ספר קרבן נתנאל בפ\"ב דגיטין וספר בני אהובה וספר בית מאיר:<br><b> ואני </b> אומר דודאי דעת רבינו הוא דצריך שליחות בכתיבה וכמ\"ש בעל תרומת הדשן בסי' רכ\"ח והכי מוכח ממ\"ש רבינו לעיל בריש פ\"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו וא\"כ אתי שפיר מ\"ש לפסול עבד בכתיבה משום שאינו בתורת גיטין. ומה שהוקשה לו להבית שמואל וסייעתו דא\"כ אמאי לא סגי ליה לרבינו למיפסלן מטעם שאינן בני שליחות י\"ל דאי משום הכי אין לפוסלן רק לכתיבת התורף אבל אין לפוסלן מטעם זה לכתיבת טופס דלא בעינן ביה שליחות לכו\"ע. ותדע דהרי מכשירין כתיבת טופס בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גבם ומלמדם ולא פסל משום דלאו בני שליחות נינהו. וזהו שכתב רבינו דעכו\"ם פסול משום דכותב על דעת עצמו שלא לשמה וחש\"ו אינן בני דיעה לומר דמהני טעמי פסילי אף לכתיבת טופס כשאין גדול עומד על גבן [ובעכו\"ם] אף כשגדול ישראל עומד על גבו. דאילו משום שליחות לא פסילי רק בתורף כמ\"ש. ולפ\"ז מ\"ש בעבד שאינו בתורת גיטין דהיינו משום שליחות לא קאי רק לתורף ולפוסלו מדאורייתא והוא הדין דגוי מפסיל מהאי טעמא ואפילו בטל וכמ\"ש הכס\"מ. וטעם דעל דעת עצמו כותב הוצרך משום טופס והוא הדין דעבד מפסיל גם לטופס מהאי טעמא וכמו שמבואר מדברי רבינו בסמוך. ונמצא דבאמת הוצרך רבינו לשני טעמים בעבד. שאינו בתורת גיטין להבטל מן התורה בתורף ועל דעת עצמו כותב למפסל טופס אפילו עומדין על גביו וטעם שאינו בתורת גיטין כמו גבי עבד כדי להיות הגט בטל מן התורה וכמ\"ש. ומה שלא כתב זה בפירוש תירץ הבית שמואל שם בסי' קכ\"ב דבכלל הוי נמי [מומר] השייך בתורת גיטין ע\"ש. ועיין מ\"ש בזה בהל' אישות פ\"ג:<br><b> וא\"ת </b> דאמאי לא כתב רבינו טעם זה גבי חש\"ו ולומר דמשום שאינן בתורת גיטין הגט בטל מן התורה בתורף ואע\"פ שגדול עומד על גביהן. וי\"ל דס\"ל כמ\"ש תוס' בגיטין (דף כ\"ב ע\"ב) דחש\"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות ע\"כ. והטעם ביאר בשו\"ת נודע ביהודה במהדו\"ת חלק אה\"ע סי' נ\"ד דאע\"ג דחרש ושוטה אין סמיא בידן לומר דאתו בודאי לכלל דעה מ\"מ מקרו בני הויה כיון שגדולים הן ואין החיסרון בהן רק מצד שאין בם דעת והביא ראיה לזה מסוגיא דגיטין (דף נ\"ה ודף פ\"ה) כפי גרסת ספרינו ועיי\"ש. ובשו\"ת שיבת ציון סי' ד' הוכיח דמקרו בר קשירה לגבי תפילין ובר זביחה לענין שחיטה. וא\"כ הוא הדין דאיקרו בני כריתות. [וזה דלא כמ\"ש בנוב\"י מהדו\"ק סי' ס\"ד ובמהדו\"ת סי' ס\"ח לדעת ר\"י ברזילי דלא גריס כגירסת ספרינו וס\"ל דחרש ושוטה לא מקרו בני הויה ואינו בן זכיה כלל כיון שאינו בודאי שיבוא לכלל זה ולכך תקנו נשואין לחרש שאי אפשר שיקדש לו אחר שאין זכין לחרש ונראה מדבריו דגם רבינו ס\"ל כן. וגם בס' בית מאיר סי' קל\"ז כתב דלא מקרי בת הויה. ואינו מחוור דמכאן הא מוכח דסבירא לרבינו דחרש ושוטה מקרו בני כריתות והוא הדין דמקרו בני הויה. וכן בירושלמי דקידושין איתא דזכין לחרש. והא דאחר אין נושא אשה לחרש י\"ל משום דלא הוי זכות בודאי כיון שנאסר בקרובותיה ונתחייב בשאר וכסות. אבל דבר של זכות דמסתמא ניחא ליה זכין לחרש ושוטה ואע\"ג דאין להן שליחות זכיה עדיפא. ועוד יתבאר אי\"ה בהל' זכיה]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב גט בשבת או ביוה\"כ בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת.</b> והקשה הכס\"מ כיון דהוי בשוגג אפילו חתמו עדים בשוגג נמי תהא מגורשת וע\"ש שנדחק והובא באחרונים באה\"ע סי' קכ\"ג. ולי נראה די\"ל דהיינו טעמא דרבינו דלא נקט כאן חתימת עדים דאזיל לטעמיה שפסק לעיל בפ\"א דין כ\"ה גט שזמנו מאוחר פסול ופירש הכס\"מ דטעמו משום דאיכא למיחש שיחפה על בת אחותו כשתזנה שיתן לה גט כזה שאין זמנו מוכיח כיון שאנו רואין שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וא\"כ תאמר קודם הזנות נתגרשתי. ולפ\"ז הכי נמי גט שזמנו כתוב בו שבת או יוה\"כ הוי כמו שזמנו מאוחר וכדתניא בב\"ב (דף קע\"ו) ופסקו רבינו פכ\"ג דמלוה שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו ע\"כ. וא\"כ דתלינן שאחרהו הרי יכול לחפות בו על זנות דבת אחותו בבית דין אחר כמו בגט שזמנו מאוחר וא\"כ אין להכשיר גט כזה אלא א\"כ שלא חתמו בו עדים כלל רק שנתנו לה בעידי מסירה דבכהאי גוונא לא מפסיל משום הזמן שהוא מאוחר ואפי' שהוא מוקדם כשר דאי איכא למיחש שיחפה על זנות דבת אחותו שיילינן לסהדי אימת מטא גיטא לידה וכמש\"כ בהגהות [מיימוני] לעיל ולפ\"ז על כרחך לא הוה מצי למימר רבינו כאן בשבת או ביוה\"כ שחתמו:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו בשגגה פירש הכס\"מ דאילו כתב במזיד בשבת או ביוה\"כ בפרהסיא היה הגט בטל מן התורה מפני שכתבו מחלל שבת וכו'. וכן פסק הג\"ה באה\"ע ומשמע דכותב ביוה\"כ נמי הוי ככופר בכל התורה כמו מחלל שבת וכ\"כ בספר תבואת שור ביו\"ד סי' ב'. וראיתי שתמה בעל הפמ\"ג על זה בספרו שושנת העמקים כלל כ\"ג. דמאי שייטיה דיוה\"כ לכאן דבשלמא שבת טעמא כמ\"ש רש\"י בפ\"ק דחולין (דף ה') דהוי כעובד עבודת גילולים דמעיד עדות שקר. אבל גבי יוה\"כ לא שייך זה ולא מצינו דמחלל יוה\"כ יהיה מומר לכל התורה. וכתב דאין לומר דטעמא דכותב גט במזיד ביוה\"כ פסול משום דחשוד לחמור חשוד לקל ושמא אינו כותב לשמה. הא יוה\"כ כרת ואשת איש הוא חנק. וגבי שבת דחייב סקילה וא\"כ הוא חמור מאשת איש אפשר דמהאי טעמא אפילו בצנעה פסול דחשוד לקל דלא לשמה. ותירץ דגבי יוה\"כ נמי מצינן למימר דפסול מטעם דחשוד הוא לכתוב שלא לשמה דאי משום דאשת איש חמור מיוה\"כ מיהו עליו אין איסור אלא דלפני עור דקיל מיוה\"כ עכ\"ד. ואין דבריו נראין דעל כרחך כל שהאיסור חמור אינו חשוד להכשילו לאחרים דהרי קיי\"ל דמותר ליקח ממנו החמור וכמו שפירש רש\"י בבכורות (דף ל') וכן משמע ביו\"ד סי' קי\"ט. ושמע מינה דלא אמרינן דאצלו קל כיון שאינו עובר עליו בעצמו אלא על לפני עור אלא אמרינן דכיון שהוא חמור אף לאחרים לא יכשיל בו. וכהאי גוונא איתא ברא\"ש בריש פ\"ה דנדרים דיותר ראוי לחוש ולהזהר שלא להכשיל לחבירו מלעשות איסור בעצמו עיי\"ש. ובס' פרי תואר הוכיח כן ממ\"ש התוס' בחולין גבי מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו לשחוט דחייש אלפני עור. אלא נראה די\"ל דהיינו טעמא דאמרינן דהחשוד על יוה\"כ חשוד לכל התורה משום דיוה\"כ הוא חמור לאינשי ואפילו משבת מפני שהוא יום כפרה וסליחה. וסברא זו כתבו התוס' בחולין (דף ק\"א ע\"ב):<br><b> [ועיין </b> בס' בדק הבית לבעל תורת חיים שהקשה דאמאי נעשה מומר בכתיבת הגט בזדון בשבת לפמ\"ש התוס' בחולין גבי שוחט בשבת דלא נעשה מומר בפעם אחד. ותירץ דשאני הכא דקיי\"ל דהכותב שני אותיות בשבת חייב וא\"כ כשכותב כל הגט במזיד חייב על כל שני אותיות וא\"כ לא הוי פעם אחת ע\"כ. ועפ\"ז יש ליישב מה שהקשה התורת חיים גופיה בחידושיו לסנהדרין (דף ע\"א)]:<br><b> ומ\"ש </b> בעל המגי\"ה שבספר משנה למלך שמכאן הוכיח מהר\"ש יפה דהלכתא כאביי בההיא פלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד דסבר דמהני. מדמכשיר כאן בתוספתא גט שנכתב באיסור בשבת או ביוה\"כ. אין זה הוכחה לפי מ\"ש בחידושי דאף למ\"ד דלא מהני אפשר דמודה דשאני גרושין דמצינו דגלי ביה קרא דמהני באיסור וכדאיתא בשלהי גיטין (דף צ') גבי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירש וכמו שיתבאר לקמן בפרק י' וע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[עיין </b> במ\"ש בעל המגי\"ה שבמל\"מ דלדברי התוס' שכתבו ביבמות (דף נ\"ב) אההיא דאמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא ולכשאשאנה אגרשנה אינו גט. דטעמא כיון שאין בידו עכשיו לגרשה לא מצי משוי שליח. לפ\"ז כל שצוה להם לכותבו ולמוסרו לידו והוא בעצמו יגרשנה שפיר דמי לדעת הפוסקים דסבירא להו דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לה לאו אבעל קאי אלא אסופר וא\"כ לא איכפת לן במה שאין בידו עכשיו לגרשה לגבי שליחות דכתיבה. ולא סבירא להו כטעמו של רבינו שכתב בפ\"ג דין ו' דמשום הכי אינו גט מפני שלא היתה בת גרושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גרושין דלפ\"ז בכל גוונא מיפסל עכ\"ד. ונראה דאישתמיט מיניה דברי המרדכי שכתב על דברי התוס' דיבמות הנזכר וז\"ל ואע\"ג דמשמע בגיטין דלא בעינן שליחות בכתיבת גט אפילו הכי דעת הבעלים בעינן משום דכתיב וכתב לה לשמה וכיון דאין כתיבתו אלא מדעתו הוה להו כשלוחיו לגבי האי מילתא דבעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ע\"כ. הרי דגם טעם התוס' הוא אף להפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה דאפילו הכי בעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ואי לא לא מצי משוי שליח כיון דבעינן דעתו. וא\"כ אף לפי טעם זה בכל גוונא מפסיל אפי' כתבו ומסרו לידו וגירשה בעצמו וכדעת רבינו:<br><b> ומ\"ש </b> בעל מגיה בדין מי שאשתו שוטית גמורה שאינה ראויה להתגרש כגון שמשלחה וחוזרת אם יכול לצוות לסופר שיכתוב לה גט כשתשתפה וכתב דגדולי הדור הסכימו לאיסור מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ\"ש התוס' בפ\"ב דנזיר. אך האחרונים באה\"ע ריש הלכות גיטין הסכימו להתיר אמנם לא הרגישו מההיא דנזיר. רק בספר בית מאיר הקשה אמה שכתבו דמזכין גט לשוטה הלא בשעת כתיבה אינה ראויה לעשות שליח כיון דעכשיו אינה בת גרושין. ומכל מקום לצוות לכתוב לכשתשתפה יש להתיר לפמ\"ש מהרי\"ט בחלק ב' לחו\"מ סי' כ\"ג לדעת הרמב\"ם והטור דסבירא להו דלא אמרינן דלא מצי עביד כלל אלא מסתמא אין בדעתו של אדם לשוויה שליח אלא במאי דמצי עביד השתא ואמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שויה שליח אבל אי פריש בהדיא דמשויהו שליח שפיר דמי אף במילתא דלא מצי עביד השתא אלא א\"כ במילתא דלא מצי עביד לגמרי לא מצי עביד שליח אף שיפרש אבל במילתא דאיכא שעתא דמצי עביד מצי משוי שליח נמי השתא אי פריש ובזה נסתלק קושית הגדולים שכתב בעל מגיה]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[אם לא התנה עליה אלא נתן לה גיטה והרי הוא יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום ואע\"פ שאין אנו מכירים כתב העדים.</b> וכ\"כ רבינו לקמן בריש פרק י\"ב ושם כתב הראב\"ד דצריך קיום. ודע שכן כתב עוד רבינו בפ\"ו מהל' עבדים ושם האריך בזה הראב\"ד ומסיק שאין להתיר איסור אשת איש ועבד בלא קיום ע\"ש. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף ק\"כ) אהא דתניא האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה ר' אלעזר אומר הואיל והותרה היא הותרה נמי צרתה. ופריך וליחוש דילמא בגיטא אתאי והאי דקאמרה הכי שמת בעלה לקלקולא לצרתה קמיכוונא כדי שתנשא גם היא ועצמה לא מקלקלא שהרי יש לה גט ומשני אי דאינסיבה לישראל הכי נמי דמודה ר' אלעזר דצרתה אסורה מהאי טעמא דאמרינן דילמא בגיטא אתאי וכו'. והשתא הא בגט באשה הבאה ממדינת הים קאיירי ואי איתא לדברי הראב\"ד דאשה המביאה גיטה ממדינת הים צריכה לקיימו אמאי אמרינן דחיישינן דילמא אתאי הא לא הוה לן למיחש להא דמסתמא לא תסמוך על גיטה שהביאה בידה כיון דצריכה לקיימו ושמא לא תוכל לקיימו כשתצטרך להראותו. ונהי דעל כרחין צ\"ל דלשמא יבוא הבעל ויערער לומר שלא כתבו לא חיישא דאפשר שאינו חשוד בעיניה שיכחישה בפניה ויאמר שהגט מזוייף הוא אבל מ\"מ לא היה לה לסמוך על גיטה ולומר שמת בעלה דהוה לה לחוש דשמא יבואו עדים ויעידו שהבעל חי ולא תמצא עדים לקיים חתימת יד העדים החתומים בגט ונמצא שמקלקלת עצמה במה שאמרה שמת בעלה אי לאו דקושטא דקאמרה. ואע\"ג דלדעת רבינו אם נשאת לא תצא משום שלא נאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא נתקיים כל שלא בא הבעל ויערער כמ\"ש הב\"י בטור אה\"ע סי' קמ\"ב מ\"מ (דמקרי) [הא מיקרי] הגט פסול בכהאי גוונא שצריך לומר בפני נכתב ולא נתקיים לא היתה מביאה עצמה לידי קלקול זה שילעיזו עליה שנשאת בגט פסול. אלא על כרחך מדחיישינן שמא סומכת על גיטה שבידה שמע מינה שאינה צריכה לקיימו עכ\"פ כל זמן שאין הבעל מערער]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>[המגרש על תנאי וכו' לכתחילה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא.</b> עיין במה שכתב הכס\"מ שהר\"ן והתשב\"ץ תמהו על רבינו דאמאי לא תצא הא כי אינסבא קודם שנתקיים התנאי אשת איש הואי ובזנות בא עליה וקיי\"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ומ\"מ הטור באה\"ע סו\"ס קמ\"ג כתב כרבינו והט\"ז שם תירץ דאיירי שניסת בשוגג שהיתה סבורה שיש היתר בתנאי דאם כמו בתנאי דעל מנת ומשום הכי לא נאסרה על הבועל שגם על הבעל לא נאסרה כשלא נתכוונה לאיסור אלא לינשא בהיתר וטעתה בעיקר הדין ע\"כ. ולכאורה הוא נגד מ\"ש הרשב\"א בתשובה הובא באה\"ע סו\"ס י\"ז גבי אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה ולא אמרינן דהוי שוגגת משום שטעתה בדין וסברה שמותרת אלא אמרינן דהוה לה למידק. והיאך כתב הט\"ז גבי תנאי דאם משום שטעתה לא נאסרה. נראה דשאני הכא דדוקא התם גבי טעות בדין הקידושין לא חשיבא שוגגת דכיון שנתקדשה הוה לה למידק וכיון שלא חשה לדקדק אי הוו קידושין ונשאת קרינן ביה ומעלה בו מעל. דכהאי גוונא כתב מהרי\"ק גבי אשה שזינתה וחשבה שאין איסור בדבר דלא חשיבה שוגגת בהכי דמכל מקום היא נתכוונה למעול מעל באישה וקרינן בה ומעלה בו מעל והובא בשלהי אה\"ע ובט\"ז יו\"ד סי' צ\"ט והכא נמי כיון דהוה לה למידק אחר הקידושין ולא דקדקה קרינן בה ומעלה בו. משא\"כ גבי גרושין כשגירשה בעלה בתנאי דאם וטעתה וסברה שמותרת לינשא מיד כמו בתנאי דעל מנת לא קרינן בה ומעלה בו דלא הוה לה למידק כל כך בזה שהרי כבר התחילו הגרושין משנתן הגט לידה כמ\"ש רבינו לקמן בפרק ט' דין ה' ומשום הכי כשטעתה לא קרינן בה שמעלה באישה דקרא לא איירי בכהאי גוונא שאינו אישה כשהיה ולכך לא הוי מעילה במה שלא דקדקה בדין]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ וכו' לעניין ירושה שאם מתה יירשנה הרי זו ספק מגורשת.</b> וקשה לי הא משמע דלא מבעיא לן בגמרא חוץ מירושתך מהו אי הוי שיור בכריתות הגט ואינה מגורשת רק למאן דאמר דירושת בעל לאשתו הוי מדאורייתא אבל למאן דאמר דאינו מן התורה פשיטא דלא הוי שיור בכריתות הגט כיון דאף בלא גרושין אין יורשה מן התורה ונהי דיורשה מדרבנן לא מצי אתאי תקנתא דרבנן ומפקיע קידושי תורה דשני. וכדאיתא בכמה דוכתין דתקנתא דרבנן לא מפקע איסור תורה בקום ועשה וכדמוכח ביבמות (דף צ') ובנזיר (דף כ\"ט) ובמנחות (דף ל\"ט) ובנדה (דף מ\"ו ע\"ב). ושוב ראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שהוכיח מבעיא זו דחוץ מירושתך דקיי\"ל ירושת בעל דאורייתא וא\"כ קשה דאיך הביא רבינו בעיא זו דלא שייך לפי שיטתו שפסק דירושת הבעל אינו מן התורה כמ\"ש בהלכות אישות ובהלכות נחלות. וצ\"ל דרבינו סבר כסברת בעל ספר שער המלך דאם מחמת דרבנן הוי שיור תו לא חשיב כריתות מן התורה וכן להיפך אם מחמת תקנתא דרבנן ליכא שיורא ואיכא כריתות גמורה הוי גט מן התורה דאזלינן בזה בתר תקנתא דרבנן. וע\"ש שהביא ראיה לזה [מהסוגיא דהמגרש גבי בעיא דחוץ מזנותיך דסלקא דעתין דמתני' בזנות איירי ואפילו הכי קתני הרי את מותרת לכל אדם אלא לעבד ולעובד אלילים הרי זה גט. הא בעובד אלילים איסור ביאתו בזנות אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא שרי והוי שיור [ומ\"מ] אזלינן בתר דרבנן דאסור ולא הוי שיור. ודלא כנראה מהמשנה למלך דין י\"א דאם מדאורייתא כורת הוי גט מן התורה. והנה המל\"מ אזיל לשיטתו שכתב בפ\"ז דתרומות דבכמה דוכתי אזלינן בכהאי גוונא בתר דאורייתא ולא אמר[ינן] דהקפידה תורה על איסור דרבנן. והנה אין דברי המל\"מ שם מוכרחים גם סותר דברי עצמו שכתב בהל' נערה כמו שאכתוב שם בהל' תרומות בעזה\"ש]:<br><b> ונראה </b> שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שפירש בפ' הזורק (גיטין דף ע\"ט) תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה דקידושי שני לא הוו קידושין מן התורה. והקשו עליו התוספות דמן התורה צריכה גט משני שהרי גט גמור היה אותו שגירש בו ראשון ואינו פסול אלא מדרבנן ע\"כ. ולכאורה קושיא גדולה היא על פירוש רש\"י דכיון דגירש הראשון בגט שאינו פסול כלל מן התורה רק מדרבנן ואיך יפקע קידושי שני. אמנם לפי מ\"ש לדעת רבינו אתי שפיר דס\"ל דאזלינן בתר תקנתא דרבנן בכהאי גוונא. ואפשר דהיינו משום דאמרינן דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכיון שפסלו גט של ראשון ממילא לא תפסי בה קידושין של שני כמו באשת איש:<br><b> [אך </b> מה שהקשה בספר שער המלך על מ\"ש המל\"מ גבי תנאי דאם תלכי לבית אביך וכו' למאן דאמר ספק דאורייתא מן התורה לחומרא הכא נמי מספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון שני והרי היכא דאיכא חזקה לכו\"ע בתר חזקה אזלינן והכא נמי איכא חזקה דאיסור דכל זמן שלא נפל או מת היה ודאי אסור וכי נפל או מת מספקא לן ואית לן לומר דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא ובודאי אסור מן התורה. לק\"מ דהא גבי ספיקא דדינא ופלוגתא לא אמרינן אוקי אחזקה כמ\"ש המל\"מ בהל' טומאת צרעת ובהל' עדות. וכן כתבו האחרונים ביו\"ד]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[מי שנתגרשה על תנאי וקדשה אחר קודם שנתקיים התנאי וכו' אם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אינה צריכה גט משני.</b> ובהשגות כתב הראב\"ד כמדומה לי שהוא מדמה זה הענין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונתקדשה וכו' ואין הנדון דומה לראיה דלעולם אסורה לראשון דמאן מוכח שלא נתקיים התנאי וכו'. ופירש הלח\"מ שכוונת הראב\"ד דאע\"פ שלא נתקיים התנאי ובטל הגט יש לאוסרה אראשון מפני שהעולם יאמרו שהיו גרושין שסבורין שנתקיים התנאי ונמצא שהוא מחזיר גרושתו משנתקדשה לאחר אבל התם גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונתקדשה ובא בעלה מותרת לראשון שהרי רואין שבעלה חי ולא ראו גט ודאי יאמרו שמחמת טעות שסברה שמת נתקדשה ואינן כלום. וכן פירש הדרישה הובא בבית שמואל בסי' קמ\"ו. ומיהו הב\"ש שם תירץ דעת רבינו דמשו\"ה אי\"צ כאן גט משני ומותרת לחזור לראשון ולא חיישינן שיאמרו שנתקיים התנאי ונתגרשה והוא מחזיר גרושתו משנתקדשה דא\"כ עביד איסורא ועל כרחך לא חיישינן להא שיאמרו דעביד איסורא כיון שאינו מוכרח דיש לומר שלא נתקיים התנאי ואינו גט ולא עביד איסורא. ודבריו נראין ליישב דעת רבינו ודלא כבעל המגי\"ה הנדפס בספר טורי זהב שהקשה על תירוץ הב\"ש דמ\"מ תהיה אסורה לראשון שיאמרו שנתקיים התנאי דאי לא היה נתקיים התנאי הרי עבדה איסורא במה שנתקדשה לאחר כל זמן שהיא אגידה בראשון מחמת התנאי ע\"כ:<br><b> ולק\"מ </b> דלא מבעיא בתנאי דעל מנת דקושטא דלא עבדה איסורא כלל במה שנתקדשה קודם שנתקיים התנאי דהא מותרת לינשא לכתחילה כמ\"ש בריש פרק זה אלא אפילו בתנאי דאם שאסורה לכתחילה ג\"כ אין לחוש לזה שיאמרו דמשום שנתקיים התנאי נתקדשה דא\"כ הרי עביד השתא איסורא במה שמחזירה אלא יאמרו שנתקדשה בטעות שטעתה בעיקר הדין שבין תנאי דאם לתנאי דעל מנת וסברה שמותרת לינשא אף קודם שנתקיים התנאי באם כמו בתנאי דעל מנת. וכהאי גוונא כתב הט\"ז בסי' קמ\"ג הבאתיו לעיל. ולפ\"ז שפיר יש לדמות זה הענין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלך ונתקדשה בטעות שסברה שמת ואח\"כ כשבא מותרת לו דהכל יאמרו שאין קידושי שני קידושין ולא הוי ראשון מחזיר גרושתו וה\"נ הכל יאמרו שאין קדושי שני קדושין שמחמת טעות הנזכר נתקדשה שסברה שמותרת ולא הוי מחזיר גרושתו]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל וכו' פסולה לכהונה מדבריהן.</b> ועיין בהרב המגיד ולח\"מ שנתקשו דמנ\"ל לרבינו זה דמפשטא דגמרא משמע דפוסל לכהונה מן התורה דיליף לה מקרא. והנה כבר צידד גם הרשב\"א בחידושיו לגיטין (דף פ') לומר כדברי רבינו שאין בגט כזה איסור לכהונה רק מדרבנן. ויש לי להביא ראיה לדעת רבינו והחידושי רשב\"א מהסוגיא דפ\"ג דמכות (דף ט\"ו) גבי הא דפריך אברייתא דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו חייב פירוש משום דלאו שנאמר בו לא יוכל לשלחה הוי ניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה ואמאי הוי ניתק הא הוי לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק דהרי יכול לקיים העשה קודם שיעבור על לאו. ואיכא למידק דהוה לן לאוקמא ברייתא דאינו חייב דאיירי באונס שגירש על מנת שלא תהא מותרת לכל אדם אלא לפלוני דלא הוי גט ולכך לא חייב דלא עבר על לא יוכל לשלחה דבכהאי גוונא לאו שלוח הוא בישראל ואפילו הכי בכהן חייב דגבייהו הוי שפיר גט ומצאתי שכן כתב גדול אחד בזמנינו. אמנם לפי דברי רבינו והרשב\"א ניחא דלא קאמר הכי דבכהאי גוונא לא הוי גט מן התורה אף בכהן ואמאי חייב ועל כרחך איירי בגט גמור וא\"כ בישראל נמי לחייב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[כל מי שנשאת בגט בטל נאסרה על שניהם לעולם אע\"פ שנבעלה בשגגה כדי שלא יאמרו החזיר זה גרושתו אחר שנשאת.</b> עיין משנה למלך והנה רבינו ז\"ל על כרחך עומד בשיטת הרא\"ש ריש פרק י' דיבמות דאינה אסורה לבעלה הראשון אלא כשיש חשש [שיאמרו] שמא גירש הראשון ונשא שני. ומשו\"ה כתב הטור אה\"ע סי' קנ\"ט שאם שמעה שמת בעלה ונתיבמה ואח\"כ בא אם היתה נשואת אחיו אינה צריכה גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה דהתם לא שייך לומר דגירשה בעלה ונשאה אחיו דהא הויא גרושת אחיו והכל יודעים שבטעות נתייבמה משום הכי מותרת לבעלה. וא\"כ על כרחך לרבינו נמי אינה אסורה לראשון בכהאי גוונא והיינו דלא נקט רבינו לאיסורא רק באחין שקידש אחד אשה והלך ושמע אחיו שמת ויבם את אשתו לקמן בפרק זה דין ח' דהתם היינו טעמא שצריכה גט מהיבם שמא יאמרו תנאי היו בקידושין ולא נתקיים ובדין נשאה זה וכיון שצריכה גט אסורה לחזור לאחיו כמבואר בגמ' ובפוסקים ובטור שם. אבל בנשאת לאחיו דליכא למימר תנאי היו לו בנשואין קושטא דמותרת לראשון כיון דליכא משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. וזה דלא כמ\"ש הבית יוסף בבדק הבית שם והביאו הבית שמואל סי' ט\"ו דלרבינו אף בנשאת לאחיו ונתייבמה בטעות אסורה לחזור לראשון וזה אינו. גם מה שדייקו כן מהרי\"ף ליתא כמ\"ש הקרבן נתנאל. גם המל\"מ האריך בחנם לבקש הנפקותא בין טעמו של רבינו ז\"ל לטעם הראשונים דאסורה לראשון משום קנסא דהא נפקותא גדולה לענין נשואת אחיו שנתייבמה בטעות]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה.</b> ועיין בלח\"מ מה שתמה על רבינו ממ\"ש בהל' יבום וחליצה ושם יתבאר בעזה\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה.</b> והרב פר\"ח באה\"ע סי' קי\"ט תמה על רבינו שהשמיט הא דאיתא בסוף פרק המגרש (גיטין דף צ') אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו ופירש\"י מי כייפינן ליה לאהדורה או לא אמר ליה מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד. ולפי מ\"ש בעל המגיה שבמשנה למלך לעיל בסוף פ\"ג לדעת רבינו דס\"ל הלכה כמאן דאמר דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד ועבוד מהני וכ\"כ הלח\"מ בהלכות בכורות שכן הוא דעת רבינו א\"כ אתי שפיר שלא הוצרך רבינו לפי שיטתו לאשמועינן דודאי מהני וא\"צ לאהדורה. והא דבעא ר\"פ מרבא ופשיט ליה מדגלי רחמנא לא הוצרך כן רק לפי שיטתו של רבא גופיה דסבר בפ\"ק דתמורה דבעלמא לא מהני אבל למאי דקיי\"ל דמהני בעלמא א\"צ למימרא כאן. [ועוד יש ליישב לפי מש\"כ בחידושי דרבא נמי לא הוצרך לדרשא מדגלי גבי אונס רק למ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל למאי דקיי\"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין פשיטא דמהני גרושין באיסור כמו קידושין]. ומכל מקום נראה שרמז זה רבינו בצחות לשונו שכתב לשון ואין ראוי לו. ולשון זה משמע דלא כייפינן למי שעובר על זה וכדמוכח מדברי הרה\"מ בריש פרק כ' מהלכות אישות וע\"ש:<br><b> והנה </b> ראיתי לבעל נודע ביהודה אה\"ע סי' פ' ששאל לרבא בתמורה דאי עבד באיסור לא מהני א\"כ לבית שמאי כשגירש בלא ערות דבר לא מהני א\"כ למה לא מביא זה בברייתא דפ\"ק דיבמות גבי לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל וכו'. ונעלם ממנו סוגיא דסו\"פ המגרש שזכרתי דמבואר דגם לרבא מהני:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המזנה אינה צריכה להמתין מפני שמשמרת עצמה שלא תתעבר.</b> וכתב הרב המגיד שיש מן הגאונ��ם שפוסקים בזו כר' יהודה דס\"ל דצריכה להמתין ולא אמר שמשמרת עצמה שלא תתעבר משום שמהפכת עצמה דאימור שמא לא נתהפכה יפה יפה. ונראה שיש להביא סעד לפסקו של רבינו דלא חייש לשמא לא נתהפכה יפה יפה והוא מהסוגיא דסוף פרק אלמנה לכהן גדול ביבמות (דף ס\"ט ע\"ב) דמסיק התם בנשואין חששו לעיבור תוך שלשה חדשים בזנות לא חששו. ופירש רש\"י כדקיי\"ל אשה מזנה מתהפכת. וכן איתא בירושלמי סוף פ\"ג דיבמות רבי בא בשם ר' ירמיה אנוסה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. ולפ\"ז משמע דגם נשואה שנאנסה תחת בעלה אינה צריכה להמתין כשידעה מהאונס ונתהפכה כיון דלא חיישינן לשמא לא נתהפכה יפה יפה. וכן כתבו האחרונים באה\"ע סי' י\"ג אלא שלא זכרו הסוגיא דסו\"פ אלמנה שזכרתי:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידים עליו שמת.</b> וכתב הרב המגיד שלא התירוה אלא לאחר י\"ב חודש לפי דטריפה אינה חיה י\"ב חודש. והכס\"מ כתב דיש לגמגם על זה ממה שנתבאר בפרק אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חודש. ובאמת בגמרא שם לא נמצא וכמ\"ש בעל המגיה וכבר הרגיש בזה התוי\"ט ביבמות. ומ\"מ אפשר שחיסור לשון נפל בדברי הכס\"מ ונתכוון למ\"ש המרדכי בהגהות בריש פרק אלו טריפות בשם תוס' שאנץ דטריפה דאדם חי וכן כתבו בפסקי תוס' בסוף זבחים וכן משמע ממ\"ש תוס' שם בשם ר\"ת ודבריהם הביא ג\"כ התוי\"ט דר\"ת מחלק שם לענין חיות בין בהמה לאדם. ובחנם כתב בספר ברכת הזבח דלא עלה על דעת שום פוסק דאדם טריפה יחיה יותר מי\"ב חודש למאן דאמר טריפה אינה חיה. והרי כמה פוסקים סוברים כן ובהלכות איסורי ביאה יתבאר דגם דעת רבינו כן הוא לחלק בין אדם לבהמה בחיות טריפות שניטל הרגל מן הארכובה ולמעלה. ולפ\"ז תקשי משם על דברי הרה\"מ דנראה מדבריו דגם בטריפות זה דמן הארכובה מהני י\"ב חודש. ושוב ראיתי שהקשה כן בספר נחלת עזריאל:<br><b> אמנם </b> יש ליישב קושיא זו וגם קושית הכס\"מ דנהי דבעלמא טריפה זו חיה באדם הכא שאני דנפל למים וקיי\"ל דמיא מרזו מכה וכדאיתא בגמרא. וכך מבואר מדברי הלח\"מ שכתב לקמן בדין כ\"ב לדעת רבינו שלא זכר דין דמגוייד דסבר דאין מעידין עליו משום דחי ואפי' נחתך בסכין שאינה מלובנת. והא דמעידין כאן בנפל למים הוא מטעם דאמרן. וכן יש לדקדק מדברי הבית שמואל באה\"ע סי' י\"ז ס\"ק צ\"ד וצ\"ז ע\"ש היטב. [וראיתי לבעל המגיה בס' באר יעקב ביו\"ד שהקשה מהא דנדה (דף כ\"ד) [ד]משמע דאינו חי אף בלא הטפחת מים. ולא דק דנהי דאיכא למאן דאמר שם הכי אבל רבינו הא פסק כמאן דאמר שם דס\"ל דיכול לחיות. ועיין מ\"ש בזה בהל' איסורי ביאה. גם דברי הצאן קדשים בסוף זבחים אינם מכוונים שכתב ליישב דברי הכס\"מ דאף דבשאר טריפות שוין אדם ובהמה אבל בהך טריפות דנחתך רגליו אמרינן דחי באדם כיון דיכול לכוות ולחיות. וזה אינו כיון דנפל למים אינו חי באדם נמי]:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לזה דעל כרחך הטעם דמעידין כאן לכו\"ע הוא משום דמיא מרזו מכה דאל\"כ תקשי אף למאן דאמר בעלמא טריפה אינה חיה אמאי מעידין כאן ואמרינן דתנשא לכתחילה לאחר י\"ב חודש הא כתבו האחרונים ביו\"ד דרק רובא אינן חיין י\"ב חודש אבל מיעוט טריפות חיין וגבי איסור דאשת איש קיי\"ל דחיישינן למיעוטא וכמ\"ש הפוסקים גבי מים שאין להם סוף דרוב אינן נמלטין ואנן חיישינן למיעוט הנמלטין ואע\"פ שהוא מיעוט שאינו מצוי ואפילו למיעוט דמיעוט חיישינן וכדמוכח מדברי תוס' בשלהי יבמות (דף קכ\"א ע\"א) בד\"ה ולא היא ע\"ש. ושוב מצאתי שהקשה כן בס' לוית חן פרשת נח והניח בקושיא. ומה שתירץ בעל כרתי ופלתי ביו\"ד סי' ל\"א דגבי עיגונא הולכין אחר רוב חיין הוא תמוה. אך לפי מ\"ש אתי שפיר ולק\"מ דשאני הכא דאמרינן [מים] מרזו מכה וא\"כ כולן אינן חיין:<br><b> ומה </b> שהקשה הלח\"מ דאמאי סתם רבינו בדין זה דמיא מרזו מכה ולא זכרו בפירוש יש לי לומר דסמך רבינו עצמו בזה על מה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי\"ד גבי קבלת גר דמשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח\"כ מטבילין אותו והוא מהברייתא דפרק החולץ (יבמות דף מ\"ז ע\"ב) דתניא נתרפא מטבילין אותו מיד. ודייק התם דנתרפא אין לא נתרפא לא מאי טעמא משום דמיא מרזו מכה. ובזה נסתלק גם כן מה שהקשה הלח\"מ דסברא זו דמיא וכו' אינו אלא לאביי בשלהי יבמות (דף ק\"י). וכהאי גוונא הקשה בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' כ\"ח. ולפי מש\"כ על כרחך אליבא דכו\"ע היא וכדמוכח מפרק החולץ. ועל פי זה יש לדחות גם כן מה שכתב בשו\"ת נוב\"י שם בסי' מ\"ח דהרי\"ף והרא\"ש לא סבירא להו לסברא זו דמיא וכו' מדלא הזכירוה בפ\"ב דיבמות. ולפי מה שכתבתי י\"ל דסמכו על מה שכתבו בפרק החולץ ההיא דגבי גר וכמו שנתבאר:<br><b> ומה </b> שהקשה בעל המגיה כאן על המחלקים בין טריפות דאדם לבהמה מסוגיא דפרק אלו טרפות (חולין דף נ\"ז ע\"ב) כבר הקשה כן בס' ברכת הזבח ובשו\"ת זכרון יוסף וגם בס' א\"ב ובביאור הגר\"א (יו\"ד ל\"ג). וכתבתי ליישב בחידושי לחולין בס\"ד. וגם מה שהקשה בספר מראות הצובאות מסוגיא דנדה (דף כ\"ד) וכתב דמשם מוכח דגם באדם טריפה אינה חיה. והנה כבר הקדימו בזה בס' ברכת הזבח הנזכר. אך בחידושי לחולין כתבתי דאדרבא יש להוכיח משם דנהי דרבי זכאי סבר התם דטריפה אינה חיה נמי באדם מיהו ר' ינאי ור' יוחנן הא פליגי עליה וסברי דחיה והכי ס\"ל לרבא התם (דף כ\"ג) גבי ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ואיכא למימר דדוקא באדם קסברי דחיה ומודו דבבהמה אינה חיה וכהמסקנא דפסקינן בפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ח). ובפרט דבבכורות אמר דרבא גופיה סבר טריפה אינה חיה וכבר הוקשה זה להתוס' בנדה. אך אי נחלק בין אדם לבהמה אתי שפיר. ועוד הבאתי ראיה לזה בחידושי שם דמאן דאמר בנדה דחיה הוא רק באדם דאיירי התם ולא גבי בהמה דהא אליבא דרבי קאי התם ואיהו אמר בפרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ז ע\"ב) סימן לטריפה שלשים יום וכן הוא בתוספתא דחולין. הרי דגבי בהמה סבר טריפה אינה חיה אפילו שלשים יום ואפילו הכי גבי אדם בנדה סברי ר' ינאי ור' יוחנן אליבא דרבי גופיה דטריפה חיה ושמע מינה דסברי לחלק בין אדם לבהמה:<br><b> [וכהאי </b> גוונא יש ליישב מה שהקשה בקרבן העדה פ\"ד דנזיר על רבי [יוסי] ורבי שמעון בתמורה (דף י\"א) דסבירא להו טריפה חיה מסוגיא דערכין דמוקי מתניתין דטריפה הוה ליה דבר שהנשמה תלויה בו. ולפי מש\"כ לק\"מ דפלוגתא דתנאי הוא בנדה ובחולין. ועפ\"ז יש ליישב ג\"כ כל מה שהקשו תוס' על ר\"ת בריש פרק אלו טריפות ובפ' הפרה. דהנהו סוגיות כולהו וכן הירושלמי דפ\"ד דנזיר אתיין לחד מאן דאמר פ\"ג דנדה ולא קיי\"ל הכי אלא כמאן דאמר טריפה חיה באדם. דר' יוחנן משום ר' יוסי הכי סבירא ליה וכן ס\"ל לרבא התם (דף כ\"ג) וכמו שהוכחתי בס\"ד. ומשום הכי ס\"ל לרבינו ג\"כ הכא דאין מעידים אמגוייד ולא משום דאביי מוקי מתניתין דאין מעידים על המגוייד כרבי שמעון בן אלעזר דאמר יכול הוא לכוות ולחיות דהא על כרחין לא קיי\"ל כרשב\"א בזה דא\"כ גבי בהמה נמי נכשיר כדמכשר איהו מהאי טעמא בר\"פ אלו טריפות. וכן בעבודה זרה (דף ט\"ז) משמע שאין רפואה לשבירה. אלא דטעמא דשאני בין אדם לבהמה. והא דמוקי מתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל על כרחך הוא משום דתיתי מתניתין ככו\"ע אפי' למאן דאמר דטריפה דאדם אינו חי וכתנא דערכין. אך למאי דקיי\"ל דחי אינו צריך. ודלא כמו שנראה מדברי הש\"ך ביו\"ד סי' ש\"ה ס\"ק י\"א דגבי אדם נמי אמרינן טריפה אינו חיה:<br><b> ומיהו </b> לאו כל הטריפות שוין דיש טריפות דאף באדם אינו חי כגון ניטל הכבד ולב כדמוכח בהל' ערכין ודבר זה תלוי באומד הרופאים כמבואר מדבריו פ\"ב מהלכות רוצח. אבל מן הארכובה ולמעלה ודאי ס\"ל דחי כדמוכח בהל' איסורי ביאה ולכך לא הזכירו שם. וזה דלא כמו שכתבו החכם צבי וקרבן העדה פ\"ד דנזיר כמ\"ש שם]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומצות יבום קודמת למצות חליצה.</b> והלח\"מ בהלכות גרושין פרק י' תמה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דכאן פסק דמצות יבום קודמת למצות חליצה והיינו כרבנן דאבא שאול ואילו התם בהלכות גרושין כתב דלעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה והיא ברייתא דתני בר קפרא בפרק בית שמאי ומוקי לה התם כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום והניח בצ\"ע. ואני אוסיף עוד להקשות על דברי רבינו כאן ממה שכתב לקמן בפ\"ו דין ט' יבמה שהיא ערוה על יבמה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום. והוא לישנא דמתני' דריש יבמות ובגמרא שם אמר דאתיא כאבא שאול דמצות חליצה קודמת. וא\"כ לפי מה שכתב רבינו כאן כרבנן לא הו\"ל להעתיק לשון דמשנה הנ\"ל. ועל כן נראה דקושטא דרבינו לא פסק כלל כרבנן אלא כאבא שאול וכדמוכח ממה שכתב לקמן ובהלכות גרושין דמצות חליצה קודמת אלא דסבר כמ\"ש הנמוק\"י בריש פרק הבא על יבמתו והובא בבית שמואל סי' קע\"ד וכ\"כ מהרש\"א דאם ידוע שמתכוונין לשם מצוה לכו\"ע מצות יבום קודמת ולא פליגי אלא בסתם דרבנן ס\"ל דאפילו בסתם שאין ידוע אי מתכוונין לשם מצוה ג\"כ מצות יבום קודמת ואבא שאול סבר דבסתם אסור ליבם דגזרו שמא לא ישא לשם מצוה וסבר דאיכא איסור דאורייתא ורבנן סברי דאף אי נושא לשם דבר אחר ליכא איסור דאורייתא משום הכי לא אסרו חכמים לישא סתם. ולפי\"ז אין סתירה בדברי רבינו כלל דמ\"ש כאן דמצות יבום קודמת היינו כשידוע שמתכוון לשם מצוה דוקא ומ\"ש בהלכות גרושין שידבק בחליצה איירי בסתם. ותדע דהא דומיא דיתרחק מעדות מיאון קתני דאיירי בסתמא על פי הרוב וכמ\"ש מהרש\"א דהא לפעמים קיי\"ל דמלמדין שתמאן וא\"כ הכי נמי הא דנקט שידבק בחליצה הוא על פי הרוב בסתמא ובכהאי גוונא איירי ג\"כ רבינו לקמן בפ\"ו. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' נ\"ד דלאבא שאול נמי שרי בסתם אלא א\"כ כונס בפירוש לשם נוי או לשם דבר אחר. ומשמע דאף איסורא דרבנן ליכא. והוא נגד דברי הנמוק\"י ובית שמואל ומהרש\"א שזכרתי:<br><b> ומה </b> שהקשה שם דאי איתא דסתם אסור אלא א\"כ שיכוון למצוה היאך שרינן ליבומי לחרש שוטה וקטן הא הן אינן בני כוונה. יש ליישב לפי מ\"ש הנמוק\"י דרבנן גזרו בסתם משום שמא יכוון לשם דבר אחר ומשום הכי לא גזרו בחש\"ו דהא אף אי יכוונו לשם דבר אחר הוה להו כמו קטן שאוכל נבילות וקיי\"ל דאין בית דין מצווין להפרישו. וכהאי גוונא כתבו התוספות ביבמות ר\"פ חרש ובגיטין (דף נ\"ה) גבי קטנה שאוכלת בתרומה דרבנן ולא גזרינן אטו תרומה דאורייתא משום דקטן אוכל נבילות הוא. ואף דגבי חרשת גזרינן שלא תאכל בתרומה היינו משום שמא יאכיל חרש בפקחת דחרשת בחרש מיחלף ואיכא למיגזר אטו דאורייתא אבל הכא גבי יבום דחרש דליכא למיגזר אטו דאורייתא לא גזרו רבנן:<br><b> ומה </b> שכתב הנוב\"י להביא ראיה דאבא שאול מתיר ביאה בסתם ביבמה ממ\"ש התוס' ביבמות (דף מ') גבי אכילת כהנים דאם רצה אוכלה לשם סעודה ואינו צריך שיכוון לשם מצוה רק שלא יאכל אכילה גסה. וזה אינו ראיה דיש לדחות דדוקא התם גבי אכילה גסה לא אסרו סתם אכילה אטו אכילה גסה דמילתא דלא שכיחא היא כיון שאינו נהנה מזה. משא\"כ גבי יבמה שנהנה שפיר יש לגזור ולאסור ביאה סתם אטו משום נוי או דבר אחר שנהנה ושכיחא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל בלשון הקודש שנאמר ככה בלשון הזה.</b> ויש לי להקשות טובא על דברי רבינו שכתב ראיה זו דככה דהרי לפי הסוגיא דסוטה (דף ל\"ג) מבואר דרק ר' יהודה דריש מככה שיהא בלשון הקודש אע\"ג דאיצטריך גם כן לעיכובא לומר דמעשה דחליצה ורקיקה מעכב וכמ\"ש רבינו בדין י\"ד דדריש כה וככה אבל לרבנן לא משמע להו למידרש מככה רק עיכובא אבל שיהא בלשון הקודש לא ילפי מככה אלא ילפי מגזירה שוה עניה ואמירה דגבי חליצה מעניה ואמירה דכתיב גבי ברכה וקללה דלוים והכי תנן במתניתין דהתם (בדף ל\"ב) וא\"כ אמאי שבק רבינו דרשא דרבנן וסתם מתניתין ונקט לדרשא דרבי יהודה:<br><b> ויש </b> לי ליישב דעת רבינו דטעמו ונימוקו עמו על פי הא דאיתא בריש פ\"ז דברכות (דף מ\"ה) דאמר ר' שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן המברך שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול אלא בקולו של משה. וזה לא אתיא אלא אליבא דר' יהודה בסוגיא דסוטה הנזכר. דאילו לרבנן הא מסיק התם דאיצטריך להו בקול גבי משה למילף אלוים גופייהו דהוה בלון הקודש בגזירה שוה דקול קול ממשה וא\"כ איך אמר ר' שמעון בן פזי שאין תלמוד לומר בקול גבי משה הא איצטריך לגז\"ש. אלא על כרחך אליבא דר' יהודה קאמר דלדידיה לא איצטריך לגז\"ש אלוים דהא יליף להו עניה ואמירה מחליצה כדאיתא בסוגיא דסוטה. וכיון דר\"ש בן פזי דהוא אמורא סבר כר' יהודה משום הכי נקט רבינו לדרשא דידיה:<br><b> ובהכי </b> אתיא לי שפיר גם כן מה שכתב רבינו בהלכות תפלה פי\"ד גבי ברכת כהנים דין י\"א דמשמע דיליף דהוי בלשון הקודש ממשמעות דכה והיינו כר' יהודה בסוטה (דף ל\"ח) ולא כרבנן דילפי מגזירה שוה מברכת לוים. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב כאן כר' יהודה וכבר נתבאר טעמו ונימוקו בזה ועוד כתבתי בהל' תפלה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה.</b> והנה הצל\"ח בפ\"ז דברכות ובנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' קנ\"ו פירש לדעת רבינו שלא פסל חליצה בשמאל בדיעבד רק כשרגל הימנית חתוכה שאינו ראוי לעמוד דהא עיקר עמידה הוא בימין כמ\"ש רש\"י בבכורות (דף מ\"ה) וכיון שאינו ראוי לעמוד מעכבת אבל אם הוא שלם ברגליו דראוי הוא לעמידה בימין אפשר דאף אם חלצה בשמאל כשר דיעבד. והטעם משום דמספקא ליה דשמא הלכה כר' יוחנן דאמר בפרק מצות חליצה אמתניתין דתנן חלצה בשמאל פסולה ור' אלעזר מכשיר דמוחלפת השיטה ות\"ק הוא המכשיר ור\"א פוסל והלכה כת\"ק. ואע\"ג דרבא אמר לא תיפוך ולדידיה ת\"ק פוסל שמא הלכה כר' יוחנן נגד רבא דאין הלכה כבתרא רק לאחר רבא עכ\"ד. ואין זה מחוור דנראה דאין לספק בזה דודאי ליתא לדר' יוחנן דאמר דלר' אלעזר הוא דפסול חליצה בשמאל. והיינו משום דיליף רגל דגבי חליצה מרגל דמצורע דכתב ביה ימנית אע\"ג דאינו מופנה רק רגל דגבי מצורע ואיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב וכו' סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין ��שיבין. ואילו סוגיא דגמרא אזלא בכמה דוכתי דר\"א סבר דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין וכדאיתא בריש פרק הערל (יבמות דף ע' ע\"ב) ובשבת (דף קל\"א) דקאמר דשמעינן ליה לר\"א דאמר דמופנה מצד אחד משיבין. והיינו מההיא דמכשיר חליצה בשמאל ולא יליף רגל רגל ממצורע. וא\"כ מוכח דסתמא דגמרא לא סבר לה להא דר' יוחנן דמחליף לפלוגתא דת\"ק ור\"א דמתניתין אלא דקמה מתניתין כמו שהיא שנויה דר\"א מכשיר ות\"ק פוסל וכוותיה קיי\"ל:<br><b> ועוד </b> יש לי להוכיח דעל כרחך ר' יוחנן גופיה דקאמר מוחלפת השיטה לאו אמתניתין קאי אלא אברייתא דמייתי התם דר' אלעזר יליף גזירה שוה ממצורע. וא\"כ ר' יוחנן נמי מודה דלת\"ק הוא דילפינן ממצורע ופסלינן חליצה בשמאל והלכה כוותיה ואע\"ג דאינו אלא מופנה מצד אחד אין משיבין דהכי סבר ר' יוחנן גופיה בזבחים (דף פ\"ו ע\"א) ע\"ש ובכורות (דף ל\"ב) אלא דאפשר דסבר לחלק דהתם הלמד מופנה וגבי מצורע הוי המלמד מופנה וזה גרע כמ\"ש בס' יבין שמועה. ועוד דבעל הצל\"ח גופיה נסתר מחמתו שכתב בספרו דורש לציון דרוש י\"א דמוכח מזבחים (דף מ\"ט ע\"ב) דר' יוחנן סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין. וא\"כ איך כתב דלר' יוחנן חליצה בשמאל כשרה ולא ילפינן ממצורע משום דאינו מופנה רק מצד אחד ומשיבין. ועוד יש להוכיח דגם רבינו סבר דמופנה מצד אחד אאין משיבין לפי מ\"ש בס' הנזכר דמאן דאמר בזבחים (דף נ') גבי למד מן הלמד בקדשים דאזלינן בתר מלמד אם הוא קדש או חולין לדידיה על כרחך הוכיח שם דסבר אין משיבין וא\"כ רבינו דסבר דאזלינן בתר מלמד וכדמוכח ממ\"ש בפ\"א דהלכות תמורה ע\"ש ולפ\"ז על כרחך סבר דאין משיבין וא\"כ יליף רגל רגל חליצה ממצורע ופוסל חליצה בשמאל דיעבד ודלא כס' הנזכר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה היבמה אסורה על היבם איסור לאו או עשה הרי זו חולצת ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מצות עשה ודוחה לא תעשה וכו' לפיכך אם עבר ובעל קנה.</b> ובשאגת אריה סי' ל\"ג תמה על דברי רבינו דאמאי גבי איסור עשה קנה אם עבר ובעל הא מן הדין אינה ראויה שתתייבם דאין עשה דיבום דוחה לאיסור עשה דמאי אולמא דהאי עשה דיבום מהאי עשה. וכן הקשה בס' צלותא דאברהם. ובס' דרישת ארי. וכבר קדמום מהרש\"ל בס' ים של שלמה על יבמות. ובעל נודע ביהודה בסוף ספרו תירץ דהיינו טעמא דקנה בדיעבד דאמרינן איפכא דמאי אולמא דהאי עשה דאיסורי ביאה מעשה דיבום דלעכב הקנין בדיעבד. ובספרי משכיל לאיתן כתבתי ליישב על פי מ\"ש המשנה למלך בפ\"א דנערה בשם הרשב\"א והובא גם כן בשיטה מקובצת פ\"ג דכתובות בשם הרשב\"א וריטב\"א דלאו הבא מכלל עשה קיל משאר עשה ואתא עשה גמורה ודחיא ללאו הבא מכלל עשה. ולפ\"ז מעיקרא אתי שפיר ולק\"מ מה שכתב רבינו דעשה דיבום מן הדין דוחה לעשה דאיסור ביאה דהרי אינן אלא בלאו הבא מכלל עשה כמ\"ש בסוף פרק א' דהלכות אישות ומשום הכי מצי אתא עשה דיבום לדחותה:<br><b> וכן </b> יש ליישב על פי זה מה שהקשה בס' מים קדושים על ספר פנים מאירות בזבחים (דף צ\"ז) וע' בספר מים קדושים שכתב בפשיטות דאין עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה ונעלם ממנו דעת הפוסקים שזכרתי. ומה שיש להקשות על זה מסוגיא דפסחים (דף נ\"ט) נתבאר יפה בספרי משכיל לאיתן:<br><b> ויש </b> להביא ראיה לזה מהסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ח' ע\"ב) גבי הא דקאמר כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי וכו' ואי לא תרווייהו אסירן. והקשו תוס' ��ייבי עשה נמי לתסרי לצרה דליכא למימר אי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב וכו' והיינו לפי מה שכתבו (דף כ' ובדף מ\"ד) דחייבי עשה מן התורה לא רמו ליבום אבל לפי דעת רבינו וסייעתו קושטא דחייבי עשה אמר אי בעי האי נסיב מן התורה כמו בחייבי לאוין:<br><b> [ובענין </b> ביאת כהן הדיוט בגרושה כתב בס' שער המלך דתליא במחלוקת דפירוש רש\"י ותוס' ריש פרק יש מותרות דלפירוש רש\"י התם דאינו אלא לא תעשה רמיא ליבום מן התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם בעל קנה ולהתוס' שם ובב\"מ שכתבו דאיכא נמי עשה בגרושה לכהן דקדושים יהיו חשיב עשה למאי דכתיב בההיא פרשה וא\"כ מן התורה אינה ראויה ליבום ולא קנה. והקשה על דברי התוס' שכתבו במכות דעשה דוחה לא תעשה ועשה דגרושה שאינו שוה בכל דמאי שנא מאלמנה לכהן גדול דלא דחי עשה ללא תעשה ועשה. ולי אפשר ליישב דסבירא להו דלא דמי עשה דגרושה לעשה דאלמנה דהתם הוי גם העשה שוה בכל וכמ\"ש תוס' בב\"מ דגם האלמנה עשתה האיסור כמו הכהן דכתיב לא יקחו והוא הדין דעשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה איכא נמי על האשה כמ\"ש תוס' בחגיגה (דף י\"ד) משא\"כ עשה דגרושה שהוא קדושים יהיו ודאי לא קאי רק על הכהנים עצמן ולא על האשה וכיון שהעשה אינה שוה בכל מצי דחי לה עשה דיבום. ודע דכל זה בגרושה מן הארוסין איירי אבל מן הנשואין ודאי אינה ראויה ליבום מן התורה דהא נתחללה כשנשאה אחיו ואיכא עליו שני לא תעשה וכמ\"ש במקום אחר:<br><b> ועיין </b> בס' דורש לציון דרוש י\"ג שהקשה דאמאי נפטרה צרה כשירה בביאת הפסולה מחייבי לאוין הא מן התורה לא רמיא הפסולה כשיש כשרה דהוה ליה אפשר לקיים ולייבם להכשרה. ועוד דטעם שנפטרה צרה בחליצה וביאה דחברתה הוא משום דשליחותה קעבדה וזה לא שייך כאן דפסולה לא חזיא לייבום וכל מאי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ואיך תפטור הפסולה מהכשרה. ותירץ דהיא הנותנת דכיון דאי אמר דהפסולה לא חזיא ליבום לא תפטר בהכשרה הו\"ל כלא אפשר לקיים שניהם ומשום הכי היא נמי חזיא מן התורה. וזה נדחה לפי מה שכתב בעצמו בנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' ס\"ט וסי' ע' דאין הקפידא אלא על השליח שיהא מצי עביד השתא אבל על המשלח ליכא קפידא רק שיהא בתורת אותו דבר דלפי דבריו אף דפסולה לא חזיא ליבום עתה מציא להכשירה לעביד שליח והדרא קושייתו הראשונה לדוכתא דאיך נפטרה הכשרה בביאת הפסולה. אבל יש ליישב דמצות יבום ביבם תלה רחמנא וכיון שאינו חפץ בכשרה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם וייבם לכשרה כיון שאין חפץ בה ליכא מצוה ליבמה כמו שאם חפץ לחלוץ שאינו מצוה ביבום כמ\"ש הרא\"ש בתשובה הובא ביו\"ד רל\"ט הכי נמי כשחפץ בזו ולא אחרת אינו מצוה רק באותה שחפץ:<br><b> אך </b> עדיין תקשי קושית בעל נוב\"י אהא דתנן פ' בית שמאי גבי שני קטנות ושני חרשות דאחת פוטרת צרתה והרי כיון דהא דפוטרת אחת לחברתה הוא מטעם שליחות וקיי\"ל דאין שליחות לחרש שוטה וקטן. ושוב ראיתי שכתב בזה בדרוש ז' דזכין לקטן בדבר זכות]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו או משום עשה וכו' הרי זו מותרת ליבם חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת.</b> וכתב הרב המגיד דצרת מחזיר גרושתו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר וקרב עליה כדין אלמנה מן הנשואין לכהן גדול. וכתב עליו הכס\"מ דנראה מדבריו דמחזיר גרושתו עובר בעשה ולא תעשה מדמדמי לה לאלמנה לכהן גדול מן הנשואין. ואינו יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ע\"כ. ועיין בבית שמואל סי' קע\"ד שכתב ליישב דברי הרה\"מ דהיינו טעמא דמדמי מחזיר גרושתו לאלמנה לכהן גדול לדין זה שאין ביאת יבמה עליה פוטרת צרתה משום דאיכא בה קל וחומר אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן ומטעם זה אינה ראויה ליבום מן התורה כמו אלמנה לכהן גדול ועל כן אינה פוטרת צרתה בביאתה. ונראה דמטעם זה גריעא ביאת מחזיר גרושתו מביאת אלמנה לכהן גדול דאילו התם צרתה הוא דאינה פוטרת אבל היא עצמה מיהא נפטרת בביאתה וסגי לה אח\"כ בגט וכמ\"ש בס' שער המלך לדעת רבינו דס\"ל דאיסור אשת אח פקע מינה בביאתו ומשום הכי סגי לה בגט להתירה לעלמא כדין אשת איש בעלמא. אבל גבי מחזיר גרושתו נראה דאף עצמה אינה נפטרת בביאתה ולא סגי לה בגט דעדיין לא פקע מינה איסורא דאשת אח. דבשלמא גבי אלמנה לכהן גדול דאינה עולה ליבום משום דהוי עשה ולא תעשה ולא דחי לה עשה דיבום מכל מקום איסורא דאשת אח פקע מינה כשמת בלא בנים ולא קיימא אלא באיסורא דאלמנה לכהן גדול גרידא. משא\"כ במחזיר גרושתו דאמרינן דאינה עולה ליבום מכח קל וחומר אם נאסרה במותר לה כל שכן לאסור לה משמע דעומדת וקיימא באיסורה הראשון ולא הותרה כלל וכיון שכן לא סגי לה בגיטא לחודא בלא חליצה:<br><b> ועל </b> פי זה יש ליישב מ\"ש רבינו בהלכות ממרים פ\"ד דאם נחלקו חכמים עם הזקן ממרא בדין השקאת סוטה אם צריכה לשתות מים מאררים או אינה צריכה הרי זה חייב שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה הרי זו אסורה ליבמה ולדברי האומר אינה צריכה לשתות מתייבמת. והקשה הכס\"מ דאמאי חייב הזקן ממרא כשאומר שאינה צריכה לשתות ומתיבמת הא אף אם צריכה לשתות ואסורה ליבמה אין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת. וכן הקשה הלח\"מ דאין איסור ערוה בסוטה מספק. ולפי מה שכתבנו דגבי מחזיר גרושתו איכא איסור אשת אח מכח ק\"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן וא\"כ הוא הדין גבי ספק סוטה איכא ק\"ו זה וכדאיתא בפ\"ק דסוטה (דף ו') ולפ\"ז קיימא על יבמה באיסור אשת אח הראשון דבכרת. והא דצריכה חליצה וצרתה ג\"כ מתייבמת הוא משום דלא אלים ק\"ו למדחי לצרה וכדאיתא בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) גבי מחזיר גרושתו והוא הדין דלא אלים לפוטרה מחליצה וכמ\"ש תוס' שם אבל מכל מקום היא גופה באיסור אשת אח קיימא ולא יצאה מאיסור כרת הראשון דהיתה בחייו וקיימא גם עתה כשמת בלא בנים מכח ק\"ו הנזכר. ואינו אלא גילוי מילתא לגבי דידה גופה דכיון דלא הותרה במיתתו ממילא קיימא בחיוב הראשון ומשום הכי כשמתירה הזקן ממרא להתייבם הרי הורה להתיר דבר שזדונו כרת ולכך חייב מיתה. אך מ\"ש בס' מרכבת המשנה שם בזה אין דבריו נכונים ויתבאר אי\"ה שם בהלכות ממרים בס\"ד:<br><b> ומ\"ש </b> חכם אחד בזמנינו בתשובתו דמשום חיוב כרת דאשת אח בסוטה אין חיוב על הזקן ממרא משום דליכא ביה קרבן בשוגג משום דכשבא היבם עליה בשוגג הוה ליה טעה בדבר מצוה דקיי\"ל דפטור אע\"פ שלא עשה מצוה וכדאמר בפסחים גבי יבמתו נדה בעל פטור. ואין הנדון דומה לראיה דהתם מיהא טרוד בדבר מצוה דסבור שטהורה היא ומצוה לבועלה משא\"כ גבי יבמה שהיא סוטה דאסורה לעולם ואין בה טרדא דמצוה כלל ולא עדיף ממל בשבת תינוק שלא הגיע זמנו דלא ניתן שבת לדחות אצלו וחייב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שניה או חייבי לאוין אם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה.</b> ועיין במגיד משנה שהניח בצריך תלמוד לדעת רבינו הברייתא דאיתא בפרק כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה פירוש שניות וחייבי לאוין חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה ורבינו כתב דחליצתה אינה מתרת צרתה. ואני אומר דרבינו יתרץ הך ברייתא כמו שמתרץ תלמודא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ\"ב) דמותיב התם לשמואל דאמר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ותניא גבי נתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה והשניה נפטרה בחליצת ראשונה אע\"ג דהויא חלוצה פסולה כיון שנתן גט. ומשני אמר לך שמואל כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה פירוש דלדידיה הוא דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה והא דתני דפוטרת סבר אין זיקה. ולפ\"ז הכי נמי י\"ל דהברייתא דפרק כיצד דתני גבי איסור מצוה ואיסור קדושה דחליצתה פוטרת צרתה סברה אין זיקה ולדידיה אפי' חליצה פסולה פוטרת צרתה אבל למאי דקיי\"ל יש זיקה וחליצה פסולה אינה פוטרת הכי נמי אינה פוטרת:<br><b> [ושוב </b> ראיתי שכן כתב להדיא בחידושי הריטב\"א פ' הערל (יבמות דף ע\"ט) דברייתא דקתני אם בעלו קנו היינו למאן דאמר אין זיקה דלמאן דאמר יש זיקה אפילו בדיעבד אם בעלו לא קנו דביאה פסולה היא וצריכה גט וחליצה ע\"כ. ומיהו הרה\"מ שלא כתב לתרץ כן אפשר הוא משום שנמשך אחר דברי התוס' שכתבו בפ\"ק דיבמות (דף י\"א ע\"ב) בד\"ה או היא או צרתה וז\"ל אע\"ג דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין היינו דוקא כגון חלץ לאחיות (פי') [וכו'] או לבעלת הגט דלא נפטרה צרתה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי אע\"ג דאסורה להתייבם כיון דהזיקה שלימה פוטרת ע\"כ. ולפי דבריהם הברייתא דפרק כיצד אף למ\"ד יש זיקה אתיא. אך הריטב\"א שזכרתי על כרחך לא ס\"ל כהתוס' ורבינו יסבור ג\"כ כהריטב\"א. אלא דבהא לא סבר כוותיה במאי דמוקי בעלו קנו כמ\"ד אין זיקה ורבינו סובר דקנה לכו\"ע ואין דינה כביאה פסולה וכמ\"ש הלח\"מ:<br><b> וראיתי </b> בס' צד\"א שכתב לתרץ קושיית הרה\"מ על רבינו בדרך אחר ואין דבריו מחוורין כלל. ויש לתמוה עליו שלא כתב לתרץ דברי רבינו כמ\"ש. והוא עצמו כתב סברא זו (בדף כ\"ו ע\"ב) דאפשר דתנא דברייתא זו ס\"ל כמאן דאמר אין זיקה. ומתרץ בזה קושיית מהרש\"ל ע\"ד תוס' שם שלא הוכיחו מההיא ברייתא דחליצה גרועה מותרת. ואפשר דס\"ל להמחבר הנ\"ל דכמו דהתוס' אין מחלקין לפי האמת וס\"ל דאף למ\"ד יש זיקה פוטרת ה\"נ אין חולק בזה. אך לא ראה דברי הריטב\"א שזכרתי שחולק ע\"ד התוס' וא\"כ י\"ל דה\"נ ס\"ל לרבינו]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,92 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומצות יבום קודמת למצות חליצה.</b> והלח\"מ בהלכות גרושין פרק י' תמה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דכאן פסק דמצות יבום קודמת למצות חליצה והיינו כרבנן דאבא שאול ואילו התם בהלכות גרושין כתב דלעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה והיא ברייתא דתני בר קפרא בפרק בית שמאי ומוקי לה התם כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום והניח בצ\"ע. ואני אוסיף עוד להקשות על דברי רבינו כאן ממה שכתב לקמן בפ\"ו דין ט' יבמה שהיא ערוה על יבמה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום. והוא לישנא דמתני' דריש יבמות ובגמרא שם אמר דאתיא כאבא שאול דמצות חליצה קודמת. וא\"כ לפי מה שכתב רבינו כאן כרבנן לא הו\"ל להעתיק לשון דמשנה הנ\"ל. ועל כן נראה דקושטא דרבינו לא פסק כלל כרבנן אלא כאבא שאול וכדמוכח ממה שכתב לקמן ובהלכות גרושין דמצות חליצה קודמת אלא דסבר כמ\"ש הנמוק\"י בריש פרק הבא על יבמתו והובא בבית שמואל סי' קע\"ד וכ\"כ מהרש\"א דאם ידוע שמתכוונין לשם מצוה לכו\"ע מצות יבום קודמת ולא פליגי אלא בסתם דרבנן ס\"ל דאפילו בסתם שאין ידוע אי מתכוונין לשם מצוה ג\"כ מצות יבום קודמת ואבא שאול סבר דבסתם אסור ליבם דגזרו שמא לא ישא לשם מצוה וסבר דאיכא איסור דאורייתא ורבנן סברי דאף אי נושא לשם דבר אחר ליכא איסור דאורייתא משום הכי לא אסרו חכמים לישא סתם. ולפי\"ז אין סתירה בדברי רבינו כלל דמ\"ש כאן דמצות יבום קודמת היינו כשידוע שמתכוון לשם מצוה דוקא ומ\"ש בהלכות גרושין שידבק בחליצה איירי בסתם. ותדע דהא דומיא דיתרחק מעדות מיאון קתני דאיירי בסתמא על פי הרוב וכמ\"ש מהרש\"א דהא לפעמים קיי\"ל דמלמדין שתמאן וא\"כ הכי נמי הא דנקט שידבק בחליצה הוא על פי הרוב בסתמא ובכהאי גוונא איירי ג\"כ רבינו לקמן בפ\"ו. וזה דלא כמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה חלק אה\"ע סי' נ\"ד דלאבא שאול נמי שרי בסתם אלא א\"כ כונס בפירוש לשם נוי או לשם דבר אחר. ומשמע דאף איסורא דרבנן ליכא. והוא נגד דברי הנמוק\"י ובית שמואל ומהרש\"א שזכרתי:<br><b> ומה </b> שהקשה שם דאי איתא דסתם אסור אלא א\"כ שיכוון למצוה היאך שרינן ליבומי לחרש שוטה וקטן הא הן אינן בני כוונה. יש ליישב לפי מ\"ש הנמוק\"י דרבנן גזרו בסתם משום שמא יכוון לשם דבר אחר ומשום הכי לא גזרו בחש\"ו דהא אף אי יכוונו לשם דבר אחר הוה להו כמו קטן שאוכל נבילות וקיי\"ל דאין בית דין מצווין להפרישו. וכהאי גוונא כתבו התוספות ביבמות ר\"פ חרש ובגיטין (דף נ\"ה) גבי קטנה שאוכלת בתרומה דרבנן ולא גזרינן אטו תרומה דאורייתא משום דקטן אוכל נבילות הוא. ואף דגבי חרשת גזרינן שלא תאכל בתרומה היינו משום שמא יאכיל חרש בפקחת דחרשת בחרש מיחלף ואיכא למיגזר אטו דאורייתא אבל הכא גבי יבום דחרש דליכא למיגזר אטו דאורייתא לא גזרו רבנן:<br><b> ומה </b> שכתב הנוב\"י להביא ראיה דאבא שאול מתיר ביאה בסתם ביבמה ממ\"ש התוס' ביבמות (דף מ') גבי אכילת כהנים דאם רצה אוכלה לשם סעודה ואינו צריך שיכוון לשם מצוה רק שלא יאכל אכילה גסה. וזה אינו ראיה דיש לדחות דדוקא התם גבי אכילה גסה לא אסרו סתם אכילה אטו אכילה גסה דמילתא דלא שכיחא היא כיון שאינו נהנה מזה. משא\"כ גבי יבמה שנהנה שפיר יש לגזור ולאסור ביאה סתם אטו משום נוי או דבר אחר שנהנה ושכיחא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל בלשון הקודש שנאמר ככה בלשון הזה.</b> ויש לי להקשות טובא על דברי רבינו שכתב ראיה זו דככה דהרי לפי הסוגיא דסוטה (דף ל\"ג) מבואר דרק ר' יהודה דריש מככה שיהא בלשון הקודש אע\"ג דאיצטריך גם כן לעיכובא לומר דמעשה דחליצה ורקיקה מעכב וכמ\"ש רבינו בדין י\"ד דדריש כה וככה אבל לרבנן לא משמע להו למידרש מככה רק עיכובא אבל שיהא בלשון הקודש לא ילפי מככה אלא ילפי מגזירה שוה עניה ואמירה דגבי חליצה מעניה ואמירה דכתיב גבי ברכה וקללה דלוים והכי תנן במתניתין דהתם (בדף ל\"ב) וא\"כ אמאי שבק רבינו דרשא דרבנן וסתם מתניתין ונקט לדרשא דרבי יהודה:<br><b> ויש </b> לי ליישב דעת רבינו דטעמו ונימוקו עמו על פי הא דאיתא בריש פ\"ז דברכות (דף מ\"ה) דאמר ר' שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן המברך שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול אלא בקולו של משה. וזה לא אתיא אלא אליבא דר' יהודה בסוגיא דסוטה הנזכר. דאילו לרבנן הא מסיק התם דאיצטריך להו בקול גבי משה למילף אלוים גופייהו דהוה בלון הקודש בגזירה שוה דקול קול ממשה וא\"כ איך אמר ר' שמעון בן פזי שאין תלמוד לומר בקול גבי משה הא איצטריך לגז\"ש. אלא על כרחך אליבא דר' יהודה קאמר דלדידיה לא איצטריך לגז\"ש אלוים דהא יליף להו עניה ואמירה מחליצה כדאיתא בסוגיא דסוטה. וכיון דר\"ש בן פזי דהוא אמורא סבר כר' יהודה משום הכי נקט רבינו לדרשא דידיה:<br><b> ובהכי </b> אתיא לי שפיר גם כן מה שכתב רבינו בהלכות תפלה פי\"ד גבי ברכת כהנים דין י\"א דמשמע דיליף דהוי בלשון הקודש ממשמעות דכה והיינו כר' יהודה בסוטה (דף ל\"ח) ולא כרבנן דילפי מגזירה שוה מברכת לוים. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב כאן כר' יהודה וכבר נתבאר טעמו ונימוקו בזה ועוד כתבתי בהל' תפלה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה.</b> והנה הצל\"ח בפ\"ז דברכות ובנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' קנ\"ו פירש לדעת רבינו שלא פסל חליצה בשמאל בדיעבד רק כשרגל הימנית חתוכה שאינו ראוי לעמוד דהא עיקר עמידה הוא בימין כמ\"ש רש\"י בבכורות (דף מ\"ה) וכיון שאינו ראוי לעמוד מעכבת אבל אם הוא שלם ברגליו דראוי הוא לעמידה בימין אפשר דאף אם חלצה בשמאל כשר דיעבד. והטעם משום דמספקא ליה דשמא הלכה כר' יוחנן דאמר בפרק מצות חליצה אמתניתין דתנן חלצה בשמאל פסולה ור' אלעזר מכשיר דמוחלפת השיטה ות\"ק הוא המכשיר ור\"א פוסל והלכה כת\"ק. ואע\"ג דרבא אמר לא תיפוך ולדידיה ת\"ק פוסל שמא הלכה כר' יוחנן נגד רבא דאין הלכה כבתרא רק לאחר רבא עכ\"ד. ואין זה מחוור דנראה דאין לספק בזה דודאי ליתא לדר' יוחנן דאמר דלר' אלעזר הוא דפסול חליצה בשמאל. והיינו משום דיליף רגל דגבי חליצה מרגל דמצורע דכתב ביה ימנית אע\"ג דאינו מופנה רק רגל דגבי מצורע ואיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב וכו' סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין. ואילו סוגיא דגמרא אזלא בכמה דוכתי דר\"א סבר דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין וכדאיתא בריש פרק הערל (יבמות דף ע' ע\"ב) ובשבת (דף קל\"א) דקאמר דשמעינן ליה לר\"א דאמר דמופנה מצד אחד משיבין. והיינו מההיא דמכשיר חליצה בשמאל ולא יליף רגל רגל ממצורע. וא\"כ מוכח דסתמא דגמ��א לא סבר לה להא דר' יוחנן דמחליף לפלוגתא דת\"ק ור\"א דמתניתין אלא דקמה מתניתין כמו שהיא שנויה דר\"א מכשיר ות\"ק פוסל וכוותיה קיי\"ל:<br><b> ועוד </b> יש לי להוכיח דעל כרחך ר' יוחנן גופיה דקאמר מוחלפת השיטה לאו אמתניתין קאי אלא אברייתא דמייתי התם דר' אלעזר יליף גזירה שוה ממצורע. וא\"כ ר' יוחנן נמי מודה דלת\"ק הוא דילפינן ממצורע ופסלינן חליצה בשמאל והלכה כוותיה ואע\"ג דאינו אלא מופנה מצד אחד אין משיבין דהכי סבר ר' יוחנן גופיה בזבחים (דף פ\"ו ע\"א) ע\"ש ובכורות (דף ל\"ב) אלא דאפשר דסבר לחלק דהתם הלמד מופנה וגבי מצורע הוי המלמד מופנה וזה גרע כמ\"ש בס' יבין שמועה. ועוד דבעל הצל\"ח גופיה נסתר מחמתו שכתב בספרו דורש לציון דרוש י\"א דמוכח מזבחים (דף מ\"ט ע\"ב) דר' יוחנן סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין. וא\"כ איך כתב דלר' יוחנן חליצה בשמאל כשרה ולא ילפינן ממצורע משום דאינו מופנה רק מצד אחד ומשיבין. ועוד יש להוכיח דגם רבינו סבר דמופנה מצד אחד אאין משיבין לפי מ\"ש בס' הנזכר דמאן דאמר בזבחים (דף נ') גבי למד מן הלמד בקדשים דאזלינן בתר מלמד אם הוא קדש או חולין לדידיה על כרחך הוכיח שם דסבר אין משיבין וא\"כ רבינו דסבר דאזלינן בתר מלמד וכדמוכח ממ\"ש בפ\"א דהלכות תמורה ע\"ש ולפ\"ז על כרחך סבר דאין משיבין וא\"כ יליף רגל רגל חליצה ממצורע ופוסל חליצה בשמאל דיעבד ודלא כס' הנזכר:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה היבמה אסורה על היבם איסור לאו או עשה הרי זו חולצת ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מצות עשה ודוחה לא תעשה וכו' לפיכך אם עבר ובעל קנה.</b> ובשאגת אריה סי' ל\"ג תמה על דברי רבינו דאמאי גבי איסור עשה קנה אם עבר ובעל הא מן הדין אינה ראויה שתתייבם דאין עשה דיבום דוחה לאיסור עשה דמאי אולמא דהאי עשה דיבום מהאי עשה. וכן הקשה בס' צלותא דאברהם. ובס' דרישת ארי. וכבר קדמום מהרש\"ל בס' ים של שלמה על יבמות. ובעל נודע ביהודה בסוף ספרו תירץ דהיינו טעמא דקנה בדיעבד דאמרינן איפכא דמאי אולמא דהאי עשה דאיסורי ביאה מעשה דיבום דלעכב הקנין בדיעבד. ובספרי משכיל לאיתן כתבתי ליישב על פי מ\"ש המשנה למלך בפ\"א דנערה בשם הרשב\"א והובא גם כן בשיטה מקובצת פ\"ג דכתובות בשם הרשב\"א וריטב\"א דלאו הבא מכלל עשה קיל משאר עשה ואתא עשה גמורה ודחיא ללאו הבא מכלל עשה. ולפ\"ז מעיקרא אתי שפיר ולק\"מ מה שכתב רבינו דעשה דיבום מן הדין דוחה לעשה דאיסור ביאה דהרי אינן אלא בלאו הבא מכלל עשה כמ\"ש בסוף פרק א' דהלכות אישות ומשום הכי מצי אתא עשה דיבום לדחותה:<br><b> וכן </b> יש ליישב על פי זה מה שהקשה בס' מים קדושים על ספר פנים מאירות בזבחים (דף צ\"ז) וע' בספר מים קדושים שכתב בפשיטות דאין עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה ונעלם ממנו דעת הפוסקים שזכרתי. ומה שיש להקשות על זה מסוגיא דפסחים (דף נ\"ט) נתבאר יפה בספרי משכיל לאיתן:<br><b> ויש </b> להביא ראיה לזה מהסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ח' ע\"ב) גבי הא דקאמר כל היכא דאיכא תרי לקוחין דאי בעי נסיב האי וכו' ואי לא תרווייהו אסירן. והקשו תוס' חייבי עשה נמי לתסרי לצרה דליכא למימר אי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב וכו' והיינו לפי מה שכתבו (דף כ' ובדף מ\"ד) דחייבי עשה מן התורה לא רמו ליבום אבל לפי דעת רבינו וסייעתו קושטא דחייבי עשה אמר אי בעי האי נסיב מן התורה כמו בחייבי לאוין:<br><b> [ובענין </b> ביאת כהן הדיוט בג��ושה כתב בס' שער המלך דתליא במחלוקת דפירוש רש\"י ותוס' ריש פרק יש מותרות דלפירוש רש\"י התם דאינו אלא לא תעשה רמיא ליבום מן התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם בעל קנה ולהתוס' שם ובב\"מ שכתבו דאיכא נמי עשה בגרושה לכהן דקדושים יהיו חשיב עשה למאי דכתיב בההיא פרשה וא\"כ מן התורה אינה ראויה ליבום ולא קנה. והקשה על דברי התוס' שכתבו במכות דעשה דוחה לא תעשה ועשה דגרושה שאינו שוה בכל דמאי שנא מאלמנה לכהן גדול דלא דחי עשה ללא תעשה ועשה. ולי אפשר ליישב דסבירא להו דלא דמי עשה דגרושה לעשה דאלמנה דהתם הוי גם העשה שוה בכל וכמ\"ש תוס' בב\"מ דגם האלמנה עשתה האיסור כמו הכהן דכתיב לא יקחו והוא הדין דעשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה איכא נמי על האשה כמ\"ש תוס' בחגיגה (דף י\"ד) משא\"כ עשה דגרושה שהוא קדושים יהיו ודאי לא קאי רק על הכהנים עצמן ולא על האשה וכיון שהעשה אינה שוה בכל מצי דחי לה עשה דיבום. ודע דכל זה בגרושה מן הארוסין איירי אבל מן הנשואין ודאי אינה ראויה ליבום מן התורה דהא נתחללה כשנשאה אחיו ואיכא עליו שני לא תעשה וכמ\"ש במקום אחר:<br><b> ועיין </b> בס' דורש לציון דרוש י\"ג שהקשה דאמאי נפטרה צרה כשירה בביאת הפסולה מחייבי לאוין הא מן התורה לא רמיא הפסולה כשיש כשרה דהוה ליה אפשר לקיים ולייבם להכשרה. ועוד דטעם שנפטרה צרה בחליצה וביאה דחברתה הוא משום דשליחותה קעבדה וזה לא שייך כאן דפסולה לא חזיא לייבום וכל מאי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ואיך תפטור הפסולה מהכשרה. ותירץ דהיא הנותנת דכיון דאי אמר דהפסולה לא חזיא ליבום לא תפטר בהכשרה הו\"ל כלא אפשר לקיים שניהם ומשום הכי היא נמי חזיא מן התורה. וזה נדחה לפי מה שכתב בעצמו בנודע ביהודה מהדו\"ת חלק אה\"ע סי' ס\"ט וסי' ע' דאין הקפידא אלא על השליח שיהא מצי עביד השתא אבל על המשלח ליכא קפידא רק שיהא בתורת אותו דבר דלפי דבריו אף דפסולה לא חזיא ליבום עתה מציא להכשירה לעביד שליח והדרא קושייתו הראשונה לדוכתא דאיך נפטרה הכשרה בביאת הפסולה. אבל יש ליישב דמצות יבום ביבם תלה רחמנא וכיון שאינו חפץ בכשרה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם וייבם לכשרה כיון שאין חפץ בה ליכא מצוה ליבמה כמו שאם חפץ לחלוץ שאינו מצוה ביבום כמ\"ש הרא\"ש בתשובה הובא ביו\"ד רל\"ט הכי נמי כשחפץ בזו ולא אחרת אינו מצוה רק באותה שחפץ:<br><b> אך </b> עדיין תקשי קושית בעל נוב\"י אהא דתנן פ' בית שמאי גבי שני קטנות ושני חרשות דאחת פוטרת צרתה והרי כיון דהא דפוטרת אחת לחברתה הוא מטעם שליחות וקיי\"ל דאין שליחות לחרש שוטה וקטן. ושוב ראיתי שכתב בזה בדרוש ז' דזכין לקטן בדבר זכות]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו או משום עשה וכו' הרי זו מותרת ליבם חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת.</b> וכתב הרב המגיד דצרת מחזיר גרושתו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר וקרב עליה כדין אלמנה מן הנשואין לכהן גדול. וכתב עליו הכס\"מ דנראה מדבריו דמחזיר גרושתו עובר בעשה ולא תעשה מדמדמי לה לאלמנה לכהן גדול מן הנשואין. ואינו יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ע\"כ. ועיין בבית שמואל סי' קע\"ד שכתב ליישב דברי הרה\"מ דהיינו טעמא דמדמי מחזיר גרושתו לאלמנה לכהן גדול לדין זה שאין ביאת יבמה עליה פוטרת צרתה משום דאיכא בה קל וחומר אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן ומטעם זה אינה ראויה ליבום מן התורה כמו אלמנה לכהן גדול ועל כן אינה פוט��ת צרתה בביאתה. ונראה דמטעם זה גריעא ביאת מחזיר גרושתו מביאת אלמנה לכהן גדול דאילו התם צרתה הוא דאינה פוטרת אבל היא עצמה מיהא נפטרת בביאתה וסגי לה אח\"כ בגט וכמ\"ש בס' שער המלך לדעת רבינו דס\"ל דאיסור אשת אח פקע מינה בביאתו ומשום הכי סגי לה בגט להתירה לעלמא כדין אשת איש בעלמא. אבל גבי מחזיר גרושתו נראה דאף עצמה אינה נפטרת בביאתה ולא סגי לה בגט דעדיין לא פקע מינה איסורא דאשת אח. דבשלמא גבי אלמנה לכהן גדול דאינה עולה ליבום משום דהוי עשה ולא תעשה ולא דחי לה עשה דיבום מכל מקום איסורא דאשת אח פקע מינה כשמת בלא בנים ולא קיימא אלא באיסורא דאלמנה לכהן גדול גרידא. משא\"כ במחזיר גרושתו דאמרינן דאינה עולה ליבום מכח קל וחומר אם נאסרה במותר לה כל שכן לאסור לה משמע דעומדת וקיימא באיסורה הראשון ולא הותרה כלל וכיון שכן לא סגי לה בגיטא לחודא בלא חליצה:<br><b> ועל </b> פי זה יש ליישב מ\"ש רבינו בהלכות ממרים פ\"ד דאם נחלקו חכמים עם הזקן ממרא בדין השקאת סוטה אם צריכה לשתות מים מאררים או אינה צריכה הרי זה חייב שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה הרי זו אסורה ליבמה ולדברי האומר אינה צריכה לשתות מתייבמת. והקשה הכס\"מ דאמאי חייב הזקן ממרא כשאומר שאינה צריכה לשתות ומתיבמת הא אף אם צריכה לשתות ואסורה ליבמה אין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת. וכן הקשה הלח\"מ דאין איסור ערוה בסוטה מספק. ולפי מה שכתבנו דגבי מחזיר גרושתו איכא איסור אשת אח מכח ק\"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כל שכן וא\"כ הוא הדין גבי ספק סוטה איכא ק\"ו זה וכדאיתא בפ\"ק דסוטה (דף ו') ולפ\"ז קיימא על יבמה באיסור אשת אח הראשון דבכרת. והא דצריכה חליצה וצרתה ג\"כ מתייבמת הוא משום דלא אלים ק\"ו למדחי לצרה וכדאיתא בפ\"ק דיבמות (דף י\"א) גבי מחזיר גרושתו והוא הדין דלא אלים לפוטרה מחליצה וכמ\"ש תוס' שם אבל מכל מקום היא גופה באיסור אשת אח קיימא ולא יצאה מאיסור כרת הראשון דהיתה בחייו וקיימא גם עתה כשמת בלא בנים מכח ק\"ו הנזכר. ואינו אלא גילוי מילתא לגבי דידה גופה דכיון דלא הותרה במיתתו ממילא קיימא בחיוב הראשון ומשום הכי כשמתירה הזקן ממרא להתייבם הרי הורה להתיר דבר שזדונו כרת ולכך חייב מיתה. אך מ\"ש בס' מרכבת המשנה שם בזה אין דבריו נכונים ויתבאר אי\"ה שם בהלכות ממרים בס\"ד:<br><b> ומ\"ש </b> חכם אחד בזמנינו בתשובתו דמשום חיוב כרת דאשת אח בסוטה אין חיוב על הזקן ממרא משום דליכא ביה קרבן בשוגג משום דכשבא היבם עליה בשוגג הוה ליה טעה בדבר מצוה דקיי\"ל דפטור אע\"פ שלא עשה מצוה וכדאמר בפסחים גבי יבמתו נדה בעל פטור. ואין הנדון דומה לראיה דהתם מיהא טרוד בדבר מצוה דסבור שטהורה היא ומצוה לבועלה משא\"כ גבי יבמה שהיא סוטה דאסורה לעולם ואין בה טרדא דמצוה כלל ולא עדיף ממל בשבת תינוק שלא הגיע זמנו דלא ניתן שבת לדחות אצלו וחייב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שניה או חייבי לאוין אם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה.</b> ועיין במגיד משנה שהניח בצריך תלמוד לדעת רבינו הברייתא דאיתא בפרק כיצד איסור מצוה ואיסור קדושה פירוש שניות וחייבי לאוין חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה ורבינו כתב דחליצתה אינה מתרת צרתה. ואני אומר דרבינו יתרץ הך ברייתא כמו שמתרץ תלמודא בפרק רבן ��מליאל (יבמות דף נ\"ב) דמותיב התם לשמואל דאמר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ותניא גבי נתן גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה והשניה נפטרה בחליצת ראשונה אע\"ג דהויא חלוצה פסולה כיון שנתן גט. ומשני אמר לך שמואל כי אמרי אנא אליבא דמאן דאמר יש זיקה פירוש דלדידיה הוא דחליצה פסולה אינה פוטרת צרתה והא דתני דפוטרת סבר אין זיקה. ולפ\"ז הכי נמי י\"ל דהברייתא דפרק כיצד דתני גבי איסור מצוה ואיסור קדושה דחליצתה פוטרת צרתה סברה אין זיקה ולדידיה אפי' חליצה פסולה פוטרת צרתה אבל למאי דקיי\"ל יש זיקה וחליצה פסולה אינה פוטרת הכי נמי אינה פוטרת:<br><b> [ושוב </b> ראיתי שכן כתב להדיא בחידושי הריטב\"א פ' הערל (יבמות דף ע\"ט) דברייתא דקתני אם בעלו קנו היינו למאן דאמר אין זיקה דלמאן דאמר יש זיקה אפילו בדיעבד אם בעלו לא קנו דביאה פסולה היא וצריכה גט וחליצה ע\"כ. ומיהו הרה\"מ שלא כתב לתרץ כן אפשר הוא משום שנמשך אחר דברי התוס' שכתבו בפ\"ק דיבמות (דף י\"א ע\"ב) בד\"ה או היא או צרתה וז\"ל אע\"ג דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין היינו דוקא כגון חלץ לאחיות (פי') [וכו'] או לבעלת הגט דלא נפטרה צרתה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי אע\"ג דאסורה להתייבם כיון דהזיקה שלימה פוטרת ע\"כ. ולפי דבריהם הברייתא דפרק כיצד אף למ\"ד יש זיקה אתיא. אך הריטב\"א שזכרתי על כרחך לא ס\"ל כהתוס' ורבינו יסבור ג\"כ כהריטב\"א. אלא דבהא לא סבר כוותיה במאי דמוקי בעלו קנו כמ\"ד אין זיקה ורבינו סובר דקנה לכו\"ע ואין דינה כביאה פסולה וכמ\"ש הלח\"מ:<br><b> וראיתי </b> בס' צד\"א שכתב לתרץ קושיית הרה\"מ על רבינו בדרך אחר ואין דבריו מחוורין כלל. ויש לתמוה עליו שלא כתב לתרץ דברי רבינו כמ\"ש. והוא עצמו כתב סברא זו (בדף כ\"ו ע\"ב) דאפשר דתנא דברייתא זו ס\"ל כמאן דאמר אין זיקה. ומתרץ בזה קושיית מהרש\"ל ע\"ד תוס' שם שלא הוכיחו מההיא ברייתא דחליצה גרועה מותרת. ואפשר דס\"ל להמחבר הנ\"ל דכמו דהתוס' אין מחלקין לפי האמת וס\"ל דאף למ\"ד יש זיקה פוטרת ה\"נ אין חולק בזה. אך לא ראה דברי הריטב\"א שזכרתי שחולק ע\"ד התוס' וא\"כ י\"ל דה\"נ ס\"ל לרבינו]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,87 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>[מי שפיתה בתולה היה משלם (בזמן הבית ע\"פ סנהדרין) חמשים שקלים וזה מצות עשה של תורה וכו'. </b> ולא חשיב נמי למצות עשה חמשים שקלים הכתובה בתורה דאונס ומאה של מוציא שם רע. י\"ל על פי מה שהשריש בשרשיו לס' המצות שאין לחשוב בענין המצות דינין פרטים שיש בהמצוה. וא\"כ כיון דחשב גבי אונס וגבי [מוציא] שם רע מצות עשה דנשואין שנאמר ולו תהיה לאשה לא חשב תו למצות עשה מה שמשלמין דהוי מדיני מצותן. משא\"כ מפתה דליכא ביה עשה דנשואין חשיב לעשה דחמשים שקלים]:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כו' הרי זו בחזקת וכו'.</b> והקשה בשו\"ת חכם צבי סי' קמ\"ו דאמאי היא נאמנת לטעון אנסתני בשדה וכי לא יוכל להיות מפותה בשדה והרי מעשה דיהודה ותמר בשדה הוי וכן עובדא דאביי בסוכה. ולק\"מ דשאני הכא גבי בתולה דאמרינן דמסתמא לא מחלה נזק בתוליה דהא קיי\"ל בחו\"מ סי' שפ\"ב גבי מזיק הטוען אתה הרשיתני להזיקך אינו נאמן דמסתמא אין אדם מוחל על נזקיו. [ואע\"ג דבפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) כתבו התוס' גבי מפותה דמחמת הנאת בעילה הוי כאלו מחלה בפירוש היינו כשידוע שנתפתתה אבל בסתמא לא אמרינן שנתפתתה ומחלה]. ועוד דקל וחומר כאן דיש לה חזקה דכשרות והיא עדיפא מחזקת ממון כמו שמבואר מדברי התוס' והרא\"ש פ\"ב דכתובות (דף כ\"ב). ואמרינן דמסתמא לא נתפתתה דעבדה איסורא:<br><b> וזה </b> דלא כמ\"ש המפרש בתרגום יונתן פרשת תצא דגם בשדה הוי ספק והא דלא היו קטלינן לה היינו מספיקא דשמא היתה אנוסה אבל מכל מקום אפשר שנתפתתה מרצונה ולכך פירש תרגום יונתן דאסורה לבעלה. וזה אינו לדעת רבינו דהיא בחזקת אנוסה. אלא כוונת התרגום יונתן דחייש לשמא היתה סופה ברצון וסבר כמו אבוה דשמואל בכתובות (דף נ\"א ע\"ב). ונראה דגם למאן דאמר דחשיב רצון אינו רק לגבי איסור לבעלה אבל לא חשיב ליה רצון לפטור הבועל מצער פסוק רגלים דקדם לביאה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> במל\"מ מ\"ש בפירוש התוספתא דכהן אינו מטמא לחלוצה ומטמא לשניה. וכבר כתב בזה הרשב\"א בחידושיו בפרק האשה רבה דחלוצה כיון דמרבינן לה מגרושה הוה לאינשי כמו גרושה דאסורה מן התורה ולא חשובה כמת מצוה משום דיורשה דאפילו הכי קריא וענו לה לקוברה. ורק בשניה דרבנן הוה כמו קידושי קטנה דרבנן דאמרינן דכיון דיורשה מתקנתן קריא ולא ענו לה לקוברה הוי כמת מצוה עכ\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמגורשת מן הנשואין ועדיין היא נערה בתולה אין לה חמשים שקלים הכתוב בתורה.</b> וכתב הכס\"מ דהיינו מדתנן פ\"ק דכתובות בתולה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים וא\"כ היא בחזקת בעולה ואין לה חמשים שקלים. וכ\"כ התוס' יו\"ט. אמנם בס' אליה רבה הניח בצ\"ע דמדברי התוס' ריש פרק אלו נערות מוכח דבתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים. ועדיפא מינה יש לי לתמוה על רבינו מהירושלמי דפ\"ק דכתובות דשם מבואר כדברי התוס'. וז\"ל אמר ר' יודן וכי בחמישי�� שקלים הדבר תלוי פירוש כתובה והרי בתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים וכתובתה מנה וזה אישתמיט לכולהו. וכן לבעל ספר הפלאה שתמה על התוספות דמנין להן שיש חמישים שקלים לבתולה מן הנשואין והרי בירושלמי מבואר כן. וקשיא על רבינו. ואח\"כ מצאתי לבעל קרבן העדה שהרגיש בזה והניח בצ\"ע על רבינו מהירושלמי הנזכר:<br><b> ושוב </b> ראיתי שיש ליישב דעת רבינו ז\"ל והוא די\"ל דלא קיי\"ל כההיא דר' יודן דירושלמי דפ\"ק דכתובות מכח הא דאיתא בירושלמי דיבמות פרק בית שמאי וז\"ל על דעתיה דר' יהושע דאמר דנשואי קטנה היא כאשתו לכל דבר מהו שתמאן בו ותטול חמישים שקלים מאחר. ועל כרחך איירי שהיא בודאי עדיין בתולה דאל\"כ לא שייך חמישים שקלים ואפילו הכי לא מבעיא ליה רק בקטנה שמיאנה שעוקרת נשואיה למפרע וכאילו לא נשאת ומשום הכי סלקא דעתיה שיש לה חמישים שקלים וא\"כ משמע דאילו בגדולה בכהאי גוונא שנתגרשה מן הנשואין והיא בתולה לא מבעיא דודאי אין לה חמישים שקלים. ושמע מינה דליתא לדר' יודן דפ\"ק דכתובות דלדידיה דיש חמישים שקלים לבתולה גדולה מן הנשואין ליכא למבעי בקטנה:<br><b> ואפשר </b> דגם התוס' מודים להלכה לרבינו ואין כוונתם בריש פרק אלו נערות רק ליישב מתניתין דהתם למאן דאמר דיש לה חמישים שקלים דהוי מצי למימר מחזיר גרושתו משניסת שיש לה חמישים שקלים אלא דתני ושייר אבל מודים דלא קיי\"ל כן. שהרי בעצמם כתבו (בדף מ\"ט) דנשואין משוו לה בעולה לכל דבר וא\"כ אין לה חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא סתרי התוס' דבריהם כלל ונסתלק תמיהת בעל שער המלך בקונטרס חופת חתנים ובפ\"ג דהלכות אסורי ביאה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>[היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות וכו' אם לא היתה שם התראה וכו' הרי זה משלם חמשים שקלים.</b> בס' נודע ביהודה סוף חלק אה\"ע הקשה בשם חכם אחד דאמאי כתב רבינו סתם דמאנס חייבי כריתות בלא התראה היה משלם חמישים שקלים ולא חילק בין אם היה יכול להציל באחד מאיבריו או לא דאם לא היו יכולין להצילה מידו באחד מאיבריו של רודף ניתן להצילה בנפשו ומפטר מחמישים שקלים דקים ליה בדרבה מיניה וכמבואר בסנהדרין (דף ע\"ג). ותירץ דרבינו ס\"ל דלא קיי\"ל כההיא סוגיא דסנהדרין אלא כמ\"ש תוס' ביבמות (דף נ\"ט) דלרבנן לא היה אונס מתחייב בחמישים שקלים רק בגמר וכו' עיי\"ש. ומשום הכי לא היה מפטר מתשלומי חמישים שקלים כיון דקדים ליה בזמן הבית חיוב עונש אחר. וכבר הקדימו בס' שער המלך בה' שבת. ולכאורה יש לתמוה דא\"כ אמאי פטר רבינו מחמישים שקלים אם היתה שם התראה משום דהיה נענש ומש\"ה היה פטור מתשלומין הא אינן באין כאחד כנזכר לעיל דגם גבי חיוב מלקות בזמן הבית כתב בריש פ\"ג דגניבה דאם היה בא קודם חיוב דתשלומין לא היה מפטר וכן קשה הא דפטר גבי חייבי מיתות. וי\"ל דהיינו דוקא אם כבר נסתלק החיוב בשעה שהיה בא חיוב דתשלומין משא\"כ גבי חייבי לאוין וכן חייבי מיתות דנהי דאינהו קדמי ואתא עליה מ\"מ לא נסתלק חיוב זה גם אחר זמן בשעה שבא עליו חיוב דתשלומי חמישים שקלים ומשום הכי מפטר מתשלומין וחשוב כמו שבאו בבת אחת. וסברא זו כתב בשער המלך שם ובהלכות גניבה ובהקדמת פני יהושע וע\"ש שמיישב בזה דלא תקשי על דברי תוס' דיבמות מסוגיא דכתובות. ולפ\"ז אתי שפיר דעת רבינו כאן דלא פטר חייבי כריתות מחמישים שקלים מחמת שהיה עליו חיוב מדין רודף דחיוב זה נסתלק אחר שהערה בה ופגמה כמ\"ש רבינו בהל' רוצח פ\"א ובשעת גמר ביאה שבא עליו חיוב חמישים שקלים פקע מיניה חיוב מיתה ומשום הכי משלם. אך מ\"ש רבי עקיבא איגר בתשובה סי' קס\"ד בישוב דעת תוס' דיבמות הנ\"ל אינו עולה לדעת רבינו כלל. דלפי דבריו תקשי קושית בעל נוב\"י הנזכר ע\"ש אלא כמו שכתבנו:<br><b> ומה </b> שהקשה חתן בעל ספר פני יהושע שם לפי דברי התוס' דיבמות דלא מחייב חמישים שקלים בהעראה רק בגמר ביאה ולפ\"ז הא דפריך בפרק אלו נערות דאמאי מחייב חמישים שקלים הבא על אחותו הא קיי\"ל דלא היה לוקה ומשלם הוא משום דחשיב באין כאחד אע\"פ דחיוב מלקות קדים מכל מקום איכא נמי בשעת גמר ביאה. וא\"כ אכתי התמיהה קיימת על עולא דמשני מתניתין דאלו הן (היו) [ה]לוקין באחותו בוגרת דליכא חמישים שקלים ומשמע דבנערה דמשלם חמישים שקלים ליכא מלקות כיון דממונא היה משלם מילקא לא לקי והרי גם באחותו נערה איכא מלקות בזמן הבית משום דכבר נתחייב במלקות משעה שהערה בה וחמישים שקלים לא מחייב אלא בגמר ביאה. ולדידיה ליכא למימר דלפטר מחמישים שקלים על גמר ביאה משום דעדין איכא עליה חיוב מלקות דהא ס\"ל דחיוב מלקות לא פטר מממון. והניח קושיא זו בצע\"ג. ולי נראה דיש ליישב על פי מ\"ש בחידושי הריטב\"א בשלהי קדושין (דף ע\"ז) דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה וע\"ש. וא\"כ י\"ל דנהי דאנן לא קיי\"ל הכי מ\"מ עולא הכי ס\"ל כסברת הריטב\"א. והשתא אתי שפיר דלא משכחת לדידיה מלקות באחותו נערה כלל דנהי דחיוב חמישים שקלים לא בא עד שעת גמר ביאה מ\"מ אין לחייבו מלקות על העראה דכיון דגמר ביאתו לא מחייב על העראה כלל:<br><b> ונראה </b> דלענין חמישים שקלים מודה רבינו לחילוק של הריטב\"א הנ\"ל וא\"כ הא דלא מחייב רבינו חמישים שקלים רק בגמר ביאה היינו כשגמר ביאתו אבל כשלא גמר רק הערה בה ופירש חייב חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי על דבריו מהא דאיתא בירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בחמישים שקלים והביאו תוס' בסנהדרין (סוף דף ע\"ג):<br><b> ועל </b> פי זה תתיישב קושיא גדולה שראיתי שעמד בה אחד מגדולי זמנינו בס' מעיין גנים דלסברת התוס' הנזכר דהעראה לא נתרבה לעניין חמישים שקלים א\"כ היאך מצינו שיתחייב כלל חמישים שקלים הא לא נתחייב רק בגמר ביאה ועל זה ליכא עדים שלא יוכלו לידע שגמר ביאתו כדמוכח ברפ\"ג דכריתות והאריך הרבה בישובה. ועל פי מה שכתבנו לק\"מ דממה נפשך חייב חמישים שקלים דאם לא גמר ביאתו חייב משום העראה לחודה]:",
+                "<b> היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם חמישים שקלים שאין אדם לוקה ומשלם.</b> וכתב הכס\"מ דידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי עולא דסבר דאפי' התרו בו היה משלם ולא היה לוקה. ותמה בס' פני יהושע דבכתובות (דף ל\"ג) משמע דרבא סבר נמי כעולא דהיה משלם משום דיליף גזירה שוה תחת אשר עינה דאונס מתחת דחובל בחבירו דמשלם דר' יוחנן קאמר התם דלא יליף גז\"ש משום דמבעיא ליה קרא דאונס לבושת ופגם כאביי ורבא יליף בושת ופגם מקרא אחרינא וא\"כ סבר כעולא דיליף גז\"ש וא\"כ הו\"ל לרבינו למפסק כעולא ורבא. וכן הקשה בס' מעיין החכמה. והנה כבר נתבאר אצלי בעז\"ה בחידושי דאין מהסוגיא ראיה כלל דרבא סבר כעולא. דנהי דר' יוחנן אי הוה סבר כרבא דלא מבעיא ליה תחת אשר עינה לבושת ופגם הוה יליף גז\"ש היינו משום דסבר בעלמא דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכדמוכח בכמה דוכתי וכמו שזכרתי מזה ג\"כ לעיל בהלכות יבום. אבל רבא סבר בריש פרק הנשרפין דמשיבין קושטא דלא יליף הגז\"ש דתחת אע\"ג דלא מבעיא ליה קרא דאונס לפגם מכל מקום אינו אלא מופנה מצד אחד דאילו הצד דחובל אינו מופנה כמו שהוכחתי שם וא\"כ משיבין כדאיתא שם. ואף לפי מה שכתבתי בהלכות יבום דרבינו סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין מ\"מ אתי שפיר דפסק כאן כר' יוחנן ולא יליף הגז\"ש דאזיל לטעמיה שכתב דרשא אחרינא מקרא דתחת אשר עינה בריש הלכות חובל ע\"ש. וא\"כ לדידיה אין כאן שום הפנאה:<br><b> [ולכאורה </b> יש להביא סעד לפסק רבינו מהסוגיא דפרק מרובה (בבא קמא דף ע\"א) דפריך אהא דתנן טבח ביוה\"כ משלם ארבעה וחמשה נהי וכו' וקיי\"ל דלא היה לוקה ומשלם ודחיק לאוקמא מתני' כרבי מאיר דלית הילכתא כוותיה דאמר היה לוקה ומשלם ומחמת כן נדחק התם (בדר\"ש) [ברישא] דמתניתין ואי איתא דעולא עדיפא הוה לן לתרוצי דמשום הכי חייב בארבעה וחמשה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא היה משלם מלקי לא היה לקי. אלא על כרחך מדלא מוקי הכי שמע מינה דס\"ל לתלמודא דליכא מאן דס\"ל כעולא. ומיהו לפמ\"ש התוס' דדוקא באונס ומפתה ס\"ל לעולא דממונא היה משלם אבל בעלמא מודה דמלקי היה לקי אינו ראיה:<br><b> ומ\"ש </b> בנו של המחבר בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא חלק או\"ח סי' צ\"א ובחלק יו\"ד סי' ע\"ז דרבינו פסק כעולא דממונא משלם שגגה גדולה היה בידו ואפשר שנמשך אחר חות יאיר סי' קצ\"ג שכתב כן אך לא עיין בדברי רבינו כאן ובהל' חובל דמבואר בהיפך כנ\"ל. ושוב ראיתי שהרגיש בעצמו כן בנו של בעל נוב\"י בספרו שיבת ציון סי' ק']:<br><b> ומ\"ש </b> בשו\"ת שיבת ציון שם דרבינו סותר עצמו מדבריו דכאן לדבריו שכתב בהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומים לא היו לוקין עליו ומשמע דהיינו כעולא. ונראה מדברי ספר הנזכר דרבינו לא פסק דמשלם ואינו לוקה רק גבי לאו דגזל וגניבה משום דבהו רבי קרא בפירוש לתשלומין. וכבר קדמו בזה בעל פרי חדש בספרו מים חיים. אך אינו נכון. דודאי איכא כמה לאוין דסבר רבינו דמשלם ולא היה לקי כגון אונאה בפרק י\"ג דהלכות מכירה. וכן גבי מאחר שכר שכיר כתב רבינו בפי\"א דשכירות דאינו לוקה משום דחייב לשלם. והתם לא גלי קרא דלשלם היכא דאתרו ביה. וכן הוקשה לבעל שער המלך בהלכות חמץ:<br><b> אמנם </b> אתי שפיר על פי מ\"ש הפני יהושע בריש פרק אלו נערות לחלק בין אונס ומפתה חייבי לאוין היה לוקה ואינו משלם דהלאו אינו מחמת הפקעת הממון של חבירו משא\"כ היכא דהלאו בא מחמת שהוא מפקיע ממון חבירו דמי לגזל דמשלם ואינו לוקה לכו\"ע. ועל פי זה אתי שפיר ההיא דאונאה ומאחר שכר שכיר ואין סתירה כלל בדברי רבינו. וכן אתי שפיר לפ\"ז מ\"ש בשער המלך אדברי הראב\"ד בפ\"א דהלכות גזילה גבי חימוד וע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[האונס שוטה או חרשת היה משלם צער בלבד.</b> ודע דמדברי הטור באה\"ע נראה דמחייב בשוטה וחרשת בבושת ופגם ולא פטר רק מחמישים שקלים. ותמהני שכדברי רבינו מבואר להדיא בסוגיא דפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ב) גבי הא דמוקי מתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו דאיירי בבוגרת שאין לה חמישים שקלים ופריך הא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ופירש רש\"י שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה ובפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ו) תניא בהדיא דשוטה אין לה בושת ובפ' האומנין (בבא מציעא דף פ') גבי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה ��ו שוטה היא וכו' משמע בהדיא דהוי מקח טעות שמע מינה שאין לשוטה דמים למכור. והוא הדין שאין דמים לחרש דהא אמרינן חרשו נותן לו דמי כולו. ומיהו [כתבו] תוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ה ע\"ב) ובריש ערכין אהא דתנן חרש שוטה וקטן נדרין דמשמע שיש דמים לחרש איירי בשיכול להתרפאות אי נמי בידי שמים יש לו דמים ומשמע דהוא הדין לשוטה. וא\"כ אפשר דבכה\"ג איירי הטור אך לא הוה ליה לסתום כל כך]:",
+                "<b> [והמפתה את כולן פטור מכלום.</b> ומשמע דמפתה ממאנת נמי פטור מכלום משום דמחלה. ואע\"ג דממאנת היא קטנה מבת שש עד י\"ב כמ\"ש בפ\"ד מהל' אישות ופי\"א מהל' גרושין. ומינה דס\"ל לרבינו דמחילת קטן מחילה היא על כל פנים משהגיע לעונות הפעוטות. והא דכתב בפט\"ו מהל' אבידה גבי תמרים שהרוח משירן דאם הם של יתומים אסורין שאינן בני מחילה והוא מסוגיא דבבא מציעא היינו דמסתמא לא אמרינן שמחלו אבל כשמחלו בפירוש מהני וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן בפרק נערה. וכן כתבו הריב\"ש בתשובה סי' כ' וסי' ק\"ח ובתשובה להרמב\"ן הובא בבית יוסף בחו\"מ סי' רל\"ה. ואע\"פ שבמלחמות פ' נערה כתב הרמב\"ן דמחילת קטנה אינו כלום אפשר דבפחות מעונת פעוטות איירי אבל כשהגיע מחילתה מחילה. וכן משמע בתוס' כתובות (דף פ\"ו ודף ק\"ז). וכן כתבו המרדכי והגהות אשרי פ' מציאת האשה והובא באחרונים באה\"ע סי' קי\"ד. וכן כתב הש\"ך בחו\"מ סי' ס\"ו ס\"ק פ'. ובהל' מכירה איתא דצריכה גם כן בדיקה אם היא נבונית וא\"כ נשמע דהוא הדין גבי פתוי קטנה במקום שהכסף שלה הוי מחילה. ואע\"ג שלא מחלה בפירוש הא מחמת הנאת בעילה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בגמ' פ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) ובתוס' שם. וקטנה שהגיע לעונת פעוטות נמי אית לה תאוה כדמוכח ברא\"ש פ' הכונס. ומ\"ש התוס' בריש פ\"ב דקידושין (דף מ\"ג) דקטנה לית לה תאוה היינו בשלא הגיעה וכן כתבו בס' המקנה ובספר שער המלך וזה דלא כמ\"ש בס' מקום שמואל סוף סימן כ\"ה דכל קטנה לית לה תאוה. וגם זה דלא כמשמע בספר בני אהובה להיפך דכל קטנה אית לה תאוה ועל כן הוקשה לו הירושלמי דפרק א' דקידושין שהביא המל\"מ פ\"ו דאישות ולפי מ\"ש אתי שפיר. והא דמדברי התוס' דפרק אלו נערות (סוף כתובות דף ל\"ה) משמע דאף בקטנה שהגיע לעונת מיאון אין מחילתה מחילה כשנתפתתה אזלי לטעמייהו דסבירא להו דאיכא מיאון קודם עונת פעוטות וכדעת רש\"י בגיטין (דף ס\"ה). אך מטעם אחר יש לומר דאין מחילת קטנה בקנס מחילה אף כשמחלה בפירוש דאף דאי בעלמא הוי מחילה כמ\"ש מ\"מ גבי קנס י\"ל דלא מהני מטעם שכתב הר\"ן בתשובה הובא בחו\"מ סי' רל\"ה דבמקום שעשה שלא כהוגן אין מתנת קטן כלום וא\"כ הוא הדין למחילתן. והמל\"מ פ\"ט דזכיה כתב שכן דעת רבינו דבמקום איסור אמרינן דלא תקנו רבנן והארכתי בזה במקום אחר:<br><b> (ומה </b> שהקשה בס' הפלאה. דלמאי דקיי\"ל דפתוי קטנה אונס א\"כ מאי אריא דוקא אנוסה אפי' מפותה נמי אונס הוא. ולפי מה שכתבנו י\"ל דבהגיע לעונת הפעוטות שפיר יש לה דין מפותה דהוי כאלו מחלה בפירוש משום דיש לה הנאה וא\"כ אף אם נחשוב פיתויה כאונס מכל מקום הוי שפיר מחילה דכיון דאית לה הנאה מזה לא בטלה המחילה מחמת האונס אלא א\"כ מסרה מודעא וכהאי גוונא איתא בחו\"מ סי' ר\"ה גבי פשרה באונס דלא בטלה כיון דחבירו מוותר לו מטענתו גמר ומחיל גם הוא מטענתו לחבירו אלא דהקרא על כרחך אין ליישב בהכי דהא מן התורה אין מתנת קטן כלום והוא הדין למחילתו). והרדב\"ז בחלק א' סי' ס\"ג פסק דהמפתה יתומה קטנה חייב כדין מאנס דקיי\"ל פתוי קטנה אונס הוא. ועוד כתב דבזה גם רבינו מודה דדוקא לענין שתהא מותרת לבעלה בקידושי אביה שהן של תורה פסק דלא הוי אונס ואסורה אבל לענין קנס הוי אונס כמ\"ש גבי קטנה בת מיאון שאין לה רצון לאסור על בעלה והוא הדין שאין לה רצון להיות פתויה פתוי שהרי היא סכולה ואינה בעלת תאוה דנימא שאין לה צער מחמת תאותה ולפי מה שכתבנו אין דבריו מחוורין]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה.</b> ובהשגות א\"א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינם שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא. ותירץ הכס\"מ דס\"ל לרבינו דהיא מיקריא תובע אע\"פ שאביה קיים משום שהיא העומדת בדין. ובעל ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש פרק נערה הקשה דבמפותה איך יכולה להעמידו בדין הרי מחלה. ויש לי ליישב דכיון שהיה לה אב ולא היה אז ברשותה למחול דבר שאינו שלה ואין במחילתה כלום משום הכי אף היא עצמה יכולה לתובעו בדין בשביל האב. וגדולה מזו כתב הר\"ן לדעת רבינו בדין ט\"ו דאם מת האב יכולה לתובעו אף בשביל עצמה ופירש הטעם דסבירא ליה דלא אהני מחילה שלה שהיתה בחיי האב כיון דלא חזיא לה בההיא שעתה דמחלה:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לסברא זו מהא דאיתא בפ\"ק דב\"מ (דף ט\"ו) גבי גזלן שמכר שדה שאינה שלו ואח\"כ נפלה לו בירושה דחוזר ותובעה מהלוקח ומבטל המכירה כמו יורש אחר אלא א\"כ דגלי דעתיה אח\"כ דניחא ליה שתשאר ביד הלוקח כי היכי דליקו בהמנותיה. אבל המכירה הראשונה הוא עצמו יכול לבטל אע\"פ שהיא עכשיו שלו כיון דבשעה שמכר לא היתה שלו. והכי נמי דכוותה דאף שמת אביה ועתה נעשה שלה יכולה לבטל מחילה הראשונה שהיה בעת שלא היה שלה. וכל שכן כשאביה קיים ושייך התשלומין לו שיכולה לתובעו ומתחייב שבועה על ידה ולא הוה מנה לאבא בידך כיון שהיא העומדת בדין ולא האב ומחילתה אינה מזקת אף לאחר מיתת האב וכל שכן בחייו:<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה לדעת רבינו דבדין ט\"ו מהסוגיא דפרק נערה (כתובות דף מ\"ד ע\"ב) דמוקי הא דתניא ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לחמישים שקלים. דאיירי בבא עליה ואח\"כ נתיתמה. והרי האי קרא במפתה הוא דכתיב ואי איתא לדעת הראב\"ד בסמוך דכשמת האב אינה יכולה לתבעו משום דאיגלאי מילתא דשלה הואי והרי מחלה א\"כ תקשי דאמאי מרבינן לה לחמישים שקלים בבא על המפותה ואח\"כ נתיתמה. וכבר הרגישו בקושיא זו בס' המאור ותירץ דבאונס איירי בברייתא דכיון דאינו ענין למפתה תנהו ענין לאונס וגם בחידושי מהר\"ם שיף כתב כן. והוא תמוה דהרי גבי אונס איכא ברייתא אחריתא כדאיתא בספרי והובא בירושלמי דדריש תחת אשר עינה לרבות יתומה לחמישים שקלים (בזמן הבית). וגם מה שתירץ הרמב\"ן דברייתא דמאן ימאן דמרבה יתומה במפותה איירי בקטנה שמחילתה אינה כלום הוא דחוק. וגם אין זה מוסכם דלדעת כמה פוסקים הוי מחילה בשהגיעה לעונת פעוטות ואפילו נימא דבעינן שימחל בפירוש הכי נמי גבי מפותה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט ע\"ב). ואע\"ג שכתבו התוס' שם דהיינו מחמת הנאתה הא מוכח ברא\"ש פרק הכונס דגם קטנה אית לה בשהגיעה לעונת פעוטות. אך אין צורך לדחוק בזה רק לפי דעת הראב\"ד אך לפי דעת רבינו אתי שפיר בלא שום דוחק ומעיקרא לק\"מ דקושטא דאף בגדולה לא חשיבא המחילה שבחיי האב וגם בחידושי מהר\"ם הנזכר ובס' פני יהושע מסקו הכי אלא שלא זכרו שכן הוא דעת רבינו. וגם מדברי הת��ס' ומהרש\"א בקידושין (דף מ\"ו) משמע הכי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים ונמצאו זוממין וכן אם היתה יבמתו שכנסה וכו' (היה) [הרי זה] פטור מן המלקות ומן התשלומין וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש.</b> ופירש המל\"מ דס\"ל לרבינו דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל לשלחה אלא היכא דהיה חייב עונש (בזמן הבית) אך היכא דליכא עונש אם רצה לגרש יגרש. והנה לא כתבו מקור לזה דמנין יצא זה לו לרבינו לומר כן. ונראה דיש ללמוד כן מהסוגיא דפ\"ג דמכות (דף ט\"ו) דקאמר התם לא יאמר ולו תהיה לאשה גבי אונס דגמר ממוציא שם רע וכו' ומסיק דאונס ממוציא שם רע לא גמר דאיכא למפרך מה למוציא שם רע דקאי בולו תהיה לאשה שכן היה לוקה ומשלם. ואי איתא דאף הפטור במוציא שם רע ממלקות ותשלומין קאי בחיוב דולו תהיה לאשה א\"כ אכתי תקשי דלא יאמר ולו תהיה לאשה גבי אונס וגמרינן ליה ממוציא שם רע כי האי כגון שהוציא על נשואת אחיו דקיי\"ל שפטור ממלקות ותשלומין ואפילו הכי חייב לכונסה אלא שמע מינה דכל היכא דמיעט רחמנא גבי שם רע ופטרו ממלקות ותשלומין פטרו גם כן מלכונסה:<br><b> ומה </b> שהקשה המל\"מ דאמאי כתב רבינו דכל הפטור אם רצה לגרש יגרש דמשמע דקאי על מה שכתב ברישא קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע בקידושין הראשונים וכו'. וזה הוא ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא בגמ' הוציא עליה שם רע על נשואין הראשונים מהו. ונהי דמלקא לא היה לקי מספק וכן קנס לא היה משלם מספק אבל לגרש היאך יכול מספק והלא ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דאזלינן לחומרא. ובס' מעיין החכמה כתב דלית נגר דיפריקנה. ואני אומר דלאו נגר אנא ואפריקינה די\"ל דחיוב זה דלא יוכל לשלחה שאני משאר חיוב דאיסור דאזלינן בספיקו לחומרא אלא דמי לחיוב דממון דאזלינן בו לקולא. משום דקיי\"ל דבדעתה וברצונה הדבר תלוי ואם אמרה לא בעינא לא איתא לחיוב זה כלל וכיון דניתן למחילה משום הכי דמי לממונא דלא מחייב מספיקא והכי נמי מחייבינן ליה מספיקא בשאר כסות ועונה שחייב בעל לאשתו. [וכהאי גוונא גבי אוכל תרומה במזיד דקיי\"ל דיכול הכהן למחול הו\"ל כדבר של ממון ולא כאיסור. ויש להביא ראיה ממ\"ש המפרשים הובא בס' נתיבות המשפט סי' כ\"ה בריש דיני תפיסה דספק גזל שרי ועל כרחך היינו משום [דכיון] דניתן למחילה לא הוי כשאר איסורין. וכל שכן לפי דעת רבינו דכל הספיקות איסורין מדברי סופרים ולכך היקל בכהאי גוונא:<br><b> ועיין </b> בהרדב\"ז ח\"א סי' ס\"ח שנשאל במי שאנס אשה ואסר הנאתה עליו והרי אסורה עליו בלא יחל אם צריך לכונסה ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו ולהפקיע המצוה המוטלת עליו. והשיב דכיון דחל עליו תחילה עשה דולו תהיה לאשה שוב אינו יכול להפקיע במה שאסרה עליו. וא\"ת מאי שנא מהא דאמרינן דנדרים חלין על דבר מצוה וכו' היינו דוקא במצות שבין אדם למקום כגון שאמר ישיבת סוכה עלי אסור אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא חל והגע עצמך הרי שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פלוני מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב הכי נמי לא שנא שאין חל הנדר לדחות חיוב העשה. ויש לתמוה שהוא נגד סוגיא ערוכה דפ\"ג דמכות (דף ט\"ז) דפריך גבי אונס שגירש היכי משכחת שילקה הא הוי ניתק לעשה ולא היה לוקה אלא א\"כ ביטל העשה בידים ומוקי לה רב שימי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים או על דעת רב��ם שאין לו הפרה ופירשו התוס' דאפי' בלא מצא עליה עון יכול לידור וחל הנדר כשאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים ע\"כ. אלמא דכהאי גוונא שאסר הנאתה עליו חל הנדר נמי גבי אונס ולא אמר[ינן] דלא חל הנדר לדחות חיוב עשה דולו תהיה לאשה והיינו טעמא דדוקא הנאתו עליה אינו יכול לאסור כיון דמשועבד לה אבל הנאתה עליו יכול לאסור וכדאמר גבי קונם שאיני משמשך. וגם מה שהביא ראיה מבעל חוב יש לדחות דשאני בעל חוב דאלמוה לשיעבודא דידיה וכמ\"ש תוס' בכתובות (דף נ\"ט ע\"ב) אבל בעלמא קונמות מפקיעין משעבוד חבירו. וכן משמע ביבמות (דף קי\"א) גבי יבמה שנדרה הנאה מיבמה]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>[מי שפיתה בתולה היה משלם (בזמן הבית ע\"פ סנהדרין) חמשים שקלים וזה מצות עשה של תורה וכו'. </b> ולא חשיב נמי למצות עשה חמשים שקלים הכתובה בתורה דאונס ומאה של מוציא שם רע. י\"ל על פי מה שהשריש בשרשיו לס' המצות שאין לחשוב בענין המצות דינין פרטים שיש בהמצוה. וא\"כ כיון דחשב גבי אונס וגבי [מוציא] שם רע מצות עשה דנשואין שנאמר ולו תהיה לאשה לא חשב תו למצות עשה מה שמשלמין דהוי מדיני מצותן. משא\"כ מפתה דליכא ביה עשה דנשואין חשיב לעשה דחמשים שקלים]:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כו' הרי זו בחזקת וכו'.</b> והקשה בשו\"ת חכם צבי סי' קמ\"ו דאמאי היא נאמנת לטעון אנסתני בשדה וכי לא יוכל להיות מפותה בשדה והרי מעשה דיהודה ותמר בשדה הוי וכן עובדא דאביי בסוכה. ולק\"מ דשאני הכא גבי בתולה דאמרינן דמסתמא לא מחלה נזק בתוליה דהא קיי\"ל בחו\"מ סי' שפ\"ב גבי מזיק הטוען אתה הרשיתני להזיקך אינו נאמן דמסתמא אין אדם מוחל על נזקיו. [ואע\"ג דבפ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) כתבו התוס' גבי מפותה דמחמת הנאת בעילה הוי כאלו מחלה בפירוש היינו כשידוע שנתפתתה אבל בסתמא לא אמרינן שנתפתתה ומחלה]. ועוד דקל וחומר כאן דיש לה חזקה דכשרות והיא עדיפא מחזקת ממון כמו שמבואר מדברי התוס' והרא\"ש פ\"ב דכתובות (דף כ\"ב). ואמרינן דמסתמא לא נתפתתה דעבדה איסורא:<br><b> וזה </b> דלא כמ\"ש המפרש בתרגום יונתן פרשת תצא דגם בשדה הוי ספק והא דלא היו קטלינן לה היינו מספיקא דשמא היתה אנוסה אבל מכל מקום אפשר שנתפתתה מרצונה ולכך פירש תרגום יונתן דאסורה לבעלה. וזה אינו לדעת רבינו דהיא בחזקת אנוסה. אלא כוונת התרגום יונתן דחייש לשמא היתה סופה ברצון וסבר כמו אבוה דשמואל בכתובות (דף נ\"א ע\"ב). ונראה דגם למאן דאמר דחשיב רצון אינו רק לגבי איסור לבעלה אבל לא חשיב ליה רצון לפטור הבועל מצער פסוק רגלים דקדם לביאה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> במל\"מ מ\"ש בפירוש התוספתא דכהן אינו מטמא לחלוצה ומטמא לשניה. וכבר כתב בזה הרשב\"א בחידושיו בפרק האשה רבה דחלוצה כיון דמרבינן לה מגרושה הוה לאינשי כמו גרושה דאסורה מן התורה ולא חשובה כמת מצוה משום דיורשה דאפילו הכי קריא וענו לה לקוברה. ורק בשניה דרבנן הוה כמו קידושי קטנה דרבנן דאמרינן דכיון דיורשה מתקנתן קריא ולא ענו לה לקוברה הוי כמת מצוה עכ\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמגורשת מן הנשואין ועדיין היא נערה בתולה אין לה חמשים שקלים הכתוב בתורה.</b> וכתב הכס\"מ דהיינו מדתנן פ\"ק דכתובות בתולה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים וא\"כ היא בחזקת בעולה ואין לה חמשים שקלים. וכ\"כ התוס' יו\"ט. אמנם בס' אליה רבה הניח בצ\"ע דמדברי התוס' ריש פרק אלו נערות מוכח דבתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים. ועדיפא מינה יש לי לתמוה על רבינו מהירושלמי דפ\"ק דכתובות דשם מבואר כדברי התוס'. וז\"ל אמר ר' יודן וכי בחמישים שקלים הדבר תלוי פירוש כתובה והרי בתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים וכתובתה מנה וזה אישתמיט לכולהו. וכן לבעל ספר הפלאה שתמה על התוספות דמנין להן שיש חמישים שקלים לבתולה מן הנשואין והרי בירושלמי מבואר כן. וקשיא על רבינו. ואח\"כ מצאתי לבעל קרבן העדה שהרגיש בזה והניח בצ\"ע על רבינו מהירושלמי הנזכר:<br><b> ושוב </b> ראיתי שיש ליישב דעת רבינו ז\"ל והוא די\"ל דלא קיי\"ל כההיא דר' יודן דירושלמי דפ\"ק דכתובות מכח הא דאיתא בירושלמי דיבמות פרק בית שמאי וז\"ל על דעתיה דר' יהושע דאמר דנשואי קטנה היא כאשתו לכל דבר מהו שתמאן בו ותטול חמישים שקלים מאחר. ועל כרחך איירי שהיא בודאי עדיין בתולה דאל\"כ לא שייך חמישים שקלים ואפילו הכי לא מבעיא ליה רק בקטנה שמיאנה שעוקרת נשואיה למפרע וכאילו לא נשאת ומשום הכי סלקא דעתיה שיש לה חמישים שקלים וא\"כ משמע דאילו בגדולה בכהאי גוונא שנתגרשה מן הנשואין והיא בתולה לא מבעיא דודאי אין לה חמישים שקלים. ושמע מינה דליתא לדר' יודן דפ\"ק דכתובות דלדידיה דיש חמישים שקלים לבתולה גדולה מן הנשואין ליכא למבעי בקטנה:<br><b> ואפשר </b> דגם התוס' מודים להלכה לרבינו ואין כוונתם בריש פרק אלו נערות רק ליישב מתניתין דהתם למאן דאמר דיש לה חמישים שקלים דהוי מצי למימר מחזיר גרושתו משניסת שיש לה חמישים שקלים אלא דתני ושייר אבל מודים דלא קיי\"ל כן. שהרי בעצמם כתבו (בדף מ\"ט) דנשואין משוו לה בעולה לכל דבר וא\"כ אין לה חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא סתרי התוס' דבריהם כלל ונסתלק תמיהת בעל שער המלך בקונטרס חופת חתנים ובפ\"ג דהלכות אסורי ביאה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>[היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות וכו' אם לא היתה שם התראה וכו' הרי זה משלם חמשים שקלים.</b> בס' נודע ביהודה סוף חלק אה\"ע הקשה בשם חכם אחד דאמאי כתב רבינו סתם דמאנס חייבי כריתות בלא התראה היה משלם חמישים שקלים ולא חילק בין אם היה יכול להציל באחד מאיבריו או לא דאם לא היו יכולין להצילה מידו באחד מאיבריו של רודף ניתן להצילה בנפשו ומפטר מחמישים שקלים דקים ליה בדרבה מיניה וכמבואר בסנהדרין (דף ע\"ג). ותירץ דרבינו ס\"ל דלא קיי\"ל כההיא סוגיא דסנהדרין אלא כמ\"ש תוס' ביבמות (דף נ\"ט) דלרבנן לא היה אונס מתחייב בחמישים שקלים רק בגמר וכו' עיי\"ש. ומשום הכי לא היה מפטר מתשלומי חמישים שקלים כיון דקדים ליה בזמן הבית חיוב עונש אחר. וכבר הקדימו בס' שער המלך בה' שבת. ולכאורה יש לתמוה דא\"כ אמאי פטר רבינו מחמישים שקלים אם היתה שם התראה משום דהיה נענש ומש\"ה היה פטור מתשלומין הא אינן באין כאחד כנזכר לעיל דגם גבי חיוב מלקות בזמן הבית כתב בריש פ\"ג דגניבה דאם היה בא קודם חיוב דתשלומין לא היה מפטר וכן קשה הא דפטר גבי חייבי מיתות. וי\"ל דהיינו דוקא אם כבר נסתלק החיוב בשעה שהיה בא חיוב דתשלומין משא\"כ גבי חייבי לאוין וכן חייבי מיתות דנהי דאינהו קדמי ואתא עליה מ\"מ לא נסתלק חיוב זה גם אחר זמן בשעה שבא עליו חיוב דתשלומי חמישים שקלים ומשום הכי מפטר מתשלומין וחשוב כמו שבאו בבת אחת. וסברא זו כתב בשער המלך שם ובהלכות גניבה ובהקדמת פני יהושע וע\"ש שמיישב בזה דלא תקשי על דברי תוס' דיבמות מסוגיא דכתובות. ולפ\"ז אתי שפיר דעת רבינו כאן דלא פטר חייבי כריתות מחמישים שקלים מחמת שהיה עליו חיוב מדין רודף דחיוב זה נסתלק אחר שהערה בה ופגמה כמ\"ש רבינו בהל' רוצח פ\"א ובשעת גמר ביאה שבא עליו חיוב חמישים שקלים פקע מיניה חיוב מיתה ומשום הכי משלם. אך מ\"ש רבי עקיבא איגר בתשובה סי' קס\"ד בישוב דעת תוס' דיבמות הנ\"ל אינו עולה לדעת רבינו כלל. דלפי דבריו תקשי קושית בעל נוב\"י הנזכר ע\"ש אלא כמו שכתבנו:<br><b> ומה </b> שהקשה חתן בעל ספר פני יהושע שם לפי דברי התוס' דיבמות ד��א מחייב חמישים שקלים בהעראה רק בגמר ביאה ולפ\"ז הא דפריך בפרק אלו נערות דאמאי מחייב חמישים שקלים הבא על אחותו הא קיי\"ל דלא היה לוקה ומשלם הוא משום דחשיב באין כאחד אע\"פ דחיוב מלקות קדים מכל מקום איכא נמי בשעת גמר ביאה. וא\"כ אכתי התמיהה קיימת על עולא דמשני מתניתין דאלו הן (היו) [ה]לוקין באחותו בוגרת דליכא חמישים שקלים ומשמע דבנערה דמשלם חמישים שקלים ליכא מלקות כיון דממונא היה משלם מילקא לא לקי והרי גם באחותו נערה איכא מלקות בזמן הבית משום דכבר נתחייב במלקות משעה שהערה בה וחמישים שקלים לא מחייב אלא בגמר ביאה. ולדידיה ליכא למימר דלפטר מחמישים שקלים על גמר ביאה משום דעדין איכא עליה חיוב מלקות דהא ס\"ל דחיוב מלקות לא פטר מממון. והניח קושיא זו בצע\"ג. ולי נראה דיש ליישב על פי מ\"ש בחידושי הריטב\"א בשלהי קדושין (דף ע\"ז) דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה וע\"ש. וא\"כ י\"ל דנהי דאנן לא קיי\"ל הכי מ\"מ עולא הכי ס\"ל כסברת הריטב\"א. והשתא אתי שפיר דלא משכחת לדידיה מלקות באחותו נערה כלל דנהי דחיוב חמישים שקלים לא בא עד שעת גמר ביאה מ\"מ אין לחייבו מלקות על העראה דכיון דגמר ביאתו לא מחייב על העראה כלל:<br><b> ונראה </b> דלענין חמישים שקלים מודה רבינו לחילוק של הריטב\"א הנ\"ל וא\"כ הא דלא מחייב רבינו חמישים שקלים רק בגמר ביאה היינו כשגמר ביאתו אבל כשלא גמר רק הערה בה ופירש חייב חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי על דבריו מהא דאיתא בירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בחמישים שקלים והביאו תוס' בסנהדרין (סוף דף ע\"ג):<br><b> ועל </b> פי זה תתיישב קושיא גדולה שראיתי שעמד בה אחד מגדולי זמנינו בס' מעיין גנים דלסברת התוס' הנזכר דהעראה לא נתרבה לעניין חמישים שקלים א\"כ היאך מצינו שיתחייב כלל חמישים שקלים הא לא נתחייב רק בגמר ביאה ועל זה ליכא עדים שלא יוכלו לידע שגמר ביאתו כדמוכח ברפ\"ג דכריתות והאריך הרבה בישובה. ועל פי מה שכתבנו לק\"מ דממה נפשך חייב חמישים שקלים דאם לא גמר ביאתו חייב משום העראה לחודה]:",
+                "<b> היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם חמישים שקלים שאין אדם לוקה ומשלם.</b> וכתב הכס\"מ דידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי עולא דסבר דאפי' התרו בו היה משלם ולא היה לוקה. ותמה בס' פני יהושע דבכתובות (דף ל\"ג) משמע דרבא סבר נמי כעולא דהיה משלם משום דיליף גזירה שוה תחת אשר עינה דאונס מתחת דחובל בחבירו דמשלם דר' יוחנן קאמר התם דלא יליף גז\"ש משום דמבעיא ליה קרא דאונס לבושת ופגם כאביי ורבא יליף בושת ופגם מקרא אחרינא וא\"כ סבר כעולא דיליף גז\"ש וא\"כ הו\"ל לרבינו למפסק כעולא ורבא. וכן הקשה בס' מעיין החכמה. והנה כבר נתבאר אצלי בעז\"ה בחידושי דאין מהסוגיא ראיה כלל דרבא סבר כעולא. דנהי דר' יוחנן אי הוה סבר כרבא דלא מבעיא ליה תחת אשר עינה לבושת ופגם הוה יליף גז\"ש היינו משום דסבר בעלמא דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכדמוכח בכמה דוכתי וכמו שזכרתי מזה ג\"כ לעיל בהלכות יבום. אבל רבא סבר בריש פרק הנשרפין דמשיבין קושטא דלא יליף הגז\"ש דתחת אע\"ג דלא מבעיא ליה קרא דאונס לפגם מכל מקום אינו אלא מופנה מצד אחד דאילו הצד דחובל אינו מופנה כמו שהוכחתי שם וא\"כ משיבין כדאיתא שם. ואף לפי מה שכתבתי בהלכות יבום דרבינו סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין מ\"מ אתי שפיר דפסק כאן כר' יוחנן ולא יליף הגז\"ש דאזיל לטעמיה שכתב דרשא אחרינא מקרא דתחת אשר עינה בריש הלכות חובל ע\"ש. וא\"כ לדידיה אין כאן שום הפנאה:<br><b> [ולכאורה </b> יש להביא סעד לפסק רבינו מהסוגיא דפרק מרובה (בבא קמא דף ע\"א) דפריך אהא דתנן טבח ביוה\"כ משלם ארבעה וחמשה נהי וכו' וקיי\"ל דלא היה לוקה ומשלם ודחיק לאוקמא מתני' כרבי מאיר דלית הילכתא כוותיה דאמר היה לוקה ומשלם ומחמת כן נדחק התם (בדר\"ש) [ברישא] דמתניתין ואי איתא דעולא עדיפא הוה לן לתרוצי דמשום הכי חייב בארבעה וחמשה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא היה משלם מלקי לא היה לקי. אלא על כרחך מדלא מוקי הכי שמע מינה דס\"ל לתלמודא דליכא מאן דס\"ל כעולא. ומיהו לפמ\"ש התוס' דדוקא באונס ומפתה ס\"ל לעולא דממונא היה משלם אבל בעלמא מודה דמלקי היה לקי אינו ראיה:<br><b> ומ\"ש </b> בנו של המחבר בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא חלק או\"ח סי' צ\"א ובחלק יו\"ד סי' ע\"ז דרבינו פסק כעולא דממונא משלם שגגה גדולה היה בידו ואפשר שנמשך אחר חות יאיר סי' קצ\"ג שכתב כן אך לא עיין בדברי רבינו כאן ובהל' חובל דמבואר בהיפך כנ\"ל. ושוב ראיתי שהרגיש בעצמו כן בנו של בעל נוב\"י בספרו שיבת ציון סי' ק']:<br><b> ומ\"ש </b> בשו\"ת שיבת ציון שם דרבינו סותר עצמו מדבריו דכאן לדבריו שכתב בהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומים לא היו לוקין עליו ומשמע דהיינו כעולא. ונראה מדברי ספר הנזכר דרבינו לא פסק דמשלם ואינו לוקה רק גבי לאו דגזל וגניבה משום דבהו רבי קרא בפירוש לתשלומין. וכבר קדמו בזה בעל פרי חדש בספרו מים חיים. אך אינו נכון. דודאי איכא כמה לאוין דסבר רבינו דמשלם ולא היה לקי כגון אונאה בפרק י\"ג דהלכות מכירה. וכן גבי מאחר שכר שכיר כתב רבינו בפי\"א דשכירות דאינו לוקה משום דחייב לשלם. והתם לא גלי קרא דלשלם היכא דאתרו ביה. וכן הוקשה לבעל שער המלך בהלכות חמץ:<br><b> אמנם </b> אתי שפיר על פי מ\"ש הפני יהושע בריש פרק אלו נערות לחלק בין אונס ומפתה חייבי לאוין היה לוקה ואינו משלם דהלאו אינו מחמת הפקעת הממון של חבירו משא\"כ היכא דהלאו בא מחמת שהוא מפקיע ממון חבירו דמי לגזל דמשלם ואינו לוקה לכו\"ע. ועל פי זה אתי שפיר ההיא דאונאה ומאחר שכר שכיר ואין סתירה כלל בדברי רבינו. וכן אתי שפיר לפ\"ז מ\"ש בשער המלך אדברי הראב\"ד בפ\"א דהלכות גזילה גבי חימוד וע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>[האונס שוטה או חרשת היה משלם צער בלבד.</b> ודע דמדברי הטור באה\"ע נראה דמחייב בשוטה וחרשת בבושת ופגם ולא פטר רק מחמישים שקלים. ותמהני שכדברי רבינו מבואר להדיא בסוגיא דפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ב) גבי הא דמוקי מתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו דאיירי בבוגרת שאין לה חמישים שקלים ופריך הא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ופירש רש\"י שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה ובפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ו) תניא בהדיא דשוטה אין לה בושת ובפ' האומנין (בבא מציעא דף פ') גבי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא וכו' משמע בהדיא דהוי מקח טעות שמע מינה שאין לשוטה דמים למכור. והוא הדין שאין דמים לחרש דהא אמרינן חרשו נותן לו דמי כולו. ומיהו [כתבו] תוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ה ע\"ב) ובריש ערכין אהא דתנן חרש שוטה וקטן נדרין דמשמע שיש דמים לחרש איירי בשיכול להתרפאות אי נמי ביד�� שמים יש לו דמים ומשמע דהוא הדין לשוטה. וא\"כ אפשר דבכה\"ג איירי הטור אך לא הוה ליה לסתום כל כך]:",
+                "<b> [והמפתה את כולן פטור מכלום.</b> ומשמע דמפתה ממאנת נמי פטור מכלום משום דמחלה. ואע\"ג דממאנת היא קטנה מבת שש עד י\"ב כמ\"ש בפ\"ד מהל' אישות ופי\"א מהל' גרושין. ומינה דס\"ל לרבינו דמחילת קטן מחילה היא על כל פנים משהגיע לעונות הפעוטות. והא דכתב בפט\"ו מהל' אבידה גבי תמרים שהרוח משירן דאם הם של יתומים אסורין שאינן בני מחילה והוא מסוגיא דבבא מציעא היינו דמסתמא לא אמרינן שמחלו אבל כשמחלו בפירוש מהני וכמ\"ש הרשב\"א והר\"ן בפרק נערה. וכן כתבו הריב\"ש בתשובה סי' כ' וסי' ק\"ח ובתשובה להרמב\"ן הובא בבית יוסף בחו\"מ סי' רל\"ה. ואע\"פ שבמלחמות פ' נערה כתב הרמב\"ן דמחילת קטנה אינו כלום אפשר דבפחות מעונת פעוטות איירי אבל כשהגיע מחילתה מחילה. וכן משמע בתוס' כתובות (דף פ\"ו ודף ק\"ז). וכן כתבו המרדכי והגהות אשרי פ' מציאת האשה והובא באחרונים באה\"ע סי' קי\"ד. וכן כתב הש\"ך בחו\"מ סי' ס\"ו ס\"ק פ'. ובהל' מכירה איתא דצריכה גם כן בדיקה אם היא נבונית וא\"כ נשמע דהוא הדין גבי פתוי קטנה במקום שהכסף שלה הוי מחילה. ואע\"ג שלא מחלה בפירוש הא מחמת הנאת בעילה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בגמ' פ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) ובתוס' שם. וקטנה שהגיע לעונת פעוטות נמי אית לה תאוה כדמוכח ברא\"ש פ' הכונס. ומ\"ש התוס' בריש פ\"ב דקידושין (דף מ\"ג) דקטנה לית לה תאוה היינו בשלא הגיעה וכן כתבו בס' המקנה ובספר שער המלך וזה דלא כמ\"ש בס' מקום שמואל סוף סימן כ\"ה דכל קטנה לית לה תאוה. וגם זה דלא כמשמע בספר בני אהובה להיפך דכל קטנה אית לה תאוה ועל כן הוקשה לו הירושלמי דפרק א' דקידושין שהביא המל\"מ פ\"ו דאישות ולפי מ\"ש אתי שפיר. והא דמדברי התוס' דפרק אלו נערות (סוף כתובות דף ל\"ה) משמע דאף בקטנה שהגיע לעונת מיאון אין מחילתה מחילה כשנתפתתה אזלי לטעמייהו דסבירא להו דאיכא מיאון קודם עונת פעוטות וכדעת רש\"י בגיטין (דף ס\"ה). אך מטעם אחר יש לומר דאין מחילת קטנה בקנס מחילה אף כשמחלה בפירוש דאף דאי בעלמא הוי מחילה כמ\"ש מ\"מ גבי קנס י\"ל דלא מהני מטעם שכתב הר\"ן בתשובה הובא בחו\"מ סי' רל\"ה דבמקום שעשה שלא כהוגן אין מתנת קטן כלום וא\"כ הוא הדין למחילתן. והמל\"מ פ\"ט דזכיה כתב שכן דעת רבינו דבמקום איסור אמרינן דלא תקנו רבנן והארכתי בזה במקום אחר:<br><b> (ומה </b> שהקשה בס' הפלאה. דלמאי דקיי\"ל דפתוי קטנה אונס א\"כ מאי אריא דוקא אנוסה אפי' מפותה נמי אונס הוא. ולפי מה שכתבנו י\"ל דבהגיע לעונת הפעוטות שפיר יש לה דין מפותה דהוי כאלו מחלה בפירוש משום דיש לה הנאה וא\"כ אף אם נחשוב פיתויה כאונס מכל מקום הוי שפיר מחילה דכיון דאית לה הנאה מזה לא בטלה המחילה מחמת האונס אלא א\"כ מסרה מודעא וכהאי גוונא איתא בחו\"מ סי' ר\"ה גבי פשרה באונס דלא בטלה כיון דחבירו מוותר לו מטענתו גמר ומחיל גם הוא מטענתו לחבירו אלא דהקרא על כרחך אין ליישב בהכי דהא מן התורה אין מתנת קטן כלום והוא הדין למחילתו). והרדב\"ז בחלק א' סי' ס\"ג פסק דהמפתה יתומה קטנה חייב כדין מאנס דקיי\"ל פתוי קטנה אונס הוא. ועוד כתב דבזה גם רבינו מודה דדוקא לענין שתהא מותרת לבעלה בקידושי אביה שהן של תורה פסק דלא הוי אונס ואסורה אבל לענין קנס הוי אונס כמ\"ש גבי קטנה בת מיאון שאין לה רצון לאסור על בעלה והוא הדין שאין לה רצון להיות פתויה פתוי שהרי היא סכולה ואינה בעלת תאוה דנימא שאין לה צער מחמת תאותה ולפי מה שכתבנו אין דבריו מחוורין]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה.</b> ובהשגות א\"א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינם שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא. ותירץ הכס\"מ דס\"ל לרבינו דהיא מיקריא תובע אע\"פ שאביה קיים משום שהיא העומדת בדין. ובעל ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש פרק נערה הקשה דבמפותה איך יכולה להעמידו בדין הרי מחלה. ויש לי ליישב דכיון שהיה לה אב ולא היה אז ברשותה למחול דבר שאינו שלה ואין במחילתה כלום משום הכי אף היא עצמה יכולה לתובעו בדין בשביל האב. וגדולה מזו כתב הר\"ן לדעת רבינו בדין ט\"ו דאם מת האב יכולה לתובעו אף בשביל עצמה ופירש הטעם דסבירא ליה דלא אהני מחילה שלה שהיתה בחיי האב כיון דלא חזיא לה בההיא שעתה דמחלה:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לסברא זו מהא דאיתא בפ\"ק דב\"מ (דף ט\"ו) גבי גזלן שמכר שדה שאינה שלו ואח\"כ נפלה לו בירושה דחוזר ותובעה מהלוקח ומבטל המכירה כמו יורש אחר אלא א\"כ דגלי דעתיה אח\"כ דניחא ליה שתשאר ביד הלוקח כי היכי דליקו בהמנותיה. אבל המכירה הראשונה הוא עצמו יכול לבטל אע\"פ שהיא עכשיו שלו כיון דבשעה שמכר לא היתה שלו. והכי נמי דכוותה דאף שמת אביה ועתה נעשה שלה יכולה לבטל מחילה הראשונה שהיה בעת שלא היה שלה. וכל שכן כשאביה קיים ושייך התשלומין לו שיכולה לתובעו ומתחייב שבועה על ידה ולא הוה מנה לאבא בידך כיון שהיא העומדת בדין ולא האב ומחילתה אינה מזקת אף לאחר מיתת האב וכל שכן בחייו:<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה לדעת רבינו דבדין ט\"ו מהסוגיא דפרק נערה (כתובות דף מ\"ד ע\"ב) דמוקי הא דתניא ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לחמישים שקלים. דאיירי בבא עליה ואח\"כ נתיתמה. והרי האי קרא במפתה הוא דכתיב ואי איתא לדעת הראב\"ד בסמוך דכשמת האב אינה יכולה לתבעו משום דאיגלאי מילתא דשלה הואי והרי מחלה א\"כ תקשי דאמאי מרבינן לה לחמישים שקלים בבא על המפותה ואח\"כ נתיתמה. וכבר הרגישו בקושיא זו בס' המאור ותירץ דבאונס איירי בברייתא דכיון דאינו ענין למפתה תנהו ענין לאונס וגם בחידושי מהר\"ם שיף כתב כן. והוא תמוה דהרי גבי אונס איכא ברייתא אחריתא כדאיתא בספרי והובא בירושלמי דדריש תחת אשר עינה לרבות יתומה לחמישים שקלים (בזמן הבית). וגם מה שתירץ הרמב\"ן דברייתא דמאן ימאן דמרבה יתומה במפותה איירי בקטנה שמחילתה אינה כלום הוא דחוק. וגם אין זה מוסכם דלדעת כמה פוסקים הוי מחילה בשהגיעה לעונת פעוטות ואפילו נימא דבעינן שימחל בפירוש הכי נמי גבי מפותה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט ע\"ב). ואע\"ג שכתבו התוס' שם דהיינו מחמת הנאתה הא מוכח ברא\"ש פרק הכונס דגם קטנה אית לה בשהגיעה לעונת פעוטות. אך אין צורך לדחוק בזה רק לפי דעת הראב\"ד אך לפי דעת רבינו אתי שפיר בלא שום דוחק ומעיקרא לק\"מ דקושטא דאף בגדולה לא חשיבא המחילה שבחיי האב וגם בחידושי מהר\"ם הנזכר ובס' פני יהושע מסקו הכי אלא שלא זכרו שכן הוא דעת רבינו. וגם מדברי התוס' ומהרש\"א בקידושין (דף מ\"ו) משמע הכי:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים ונמצאו זוממין וכן אם הית�� יבמתו שכנסה וכו' (היה) [הרי זה] פטור מן המלקות ומן התשלומין וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש.</b> ופירש המל\"מ דס\"ל לרבינו דלא הזהיר הכתוב שלא יוכל לשלחה אלא היכא דהיה חייב עונש (בזמן הבית) אך היכא דליכא עונש אם רצה לגרש יגרש. והנה לא כתבו מקור לזה דמנין יצא זה לו לרבינו לומר כן. ונראה דיש ללמוד כן מהסוגיא דפ\"ג דמכות (דף ט\"ו) דקאמר התם לא יאמר ולו תהיה לאשה גבי אונס דגמר ממוציא שם רע וכו' ומסיק דאונס ממוציא שם רע לא גמר דאיכא למפרך מה למוציא שם רע דקאי בולו תהיה לאשה שכן היה לוקה ומשלם. ואי איתא דאף הפטור במוציא שם רע ממלקות ותשלומין קאי בחיוב דולו תהיה לאשה א\"כ אכתי תקשי דלא יאמר ולו תהיה לאשה גבי אונס וגמרינן ליה ממוציא שם רע כי האי כגון שהוציא על נשואת אחיו דקיי\"ל שפטור ממלקות ותשלומין ואפילו הכי חייב לכונסה אלא שמע מינה דכל היכא דמיעט רחמנא גבי שם רע ופטרו ממלקות ותשלומין פטרו גם כן מלכונסה:<br><b> ומה </b> שהקשה המל\"מ דאמאי כתב רבינו דכל הפטור אם רצה לגרש יגרש דמשמע דקאי על מה שכתב ברישא קידש נערה וגירשה וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע בקידושין הראשונים וכו'. וזה הוא ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא בגמ' הוציא עליה שם רע על נשואין הראשונים מהו. ונהי דמלקא לא היה לקי מספק וכן קנס לא היה משלם מספק אבל לגרש היאך יכול מספק והלא ספיקא דאורייתא הוא ופשיטא דאזלינן לחומרא. ובס' מעיין החכמה כתב דלית נגר דיפריקנה. ואני אומר דלאו נגר אנא ואפריקינה די\"ל דחיוב זה דלא יוכל לשלחה שאני משאר חיוב דאיסור דאזלינן בספיקו לחומרא אלא דמי לחיוב דממון דאזלינן בו לקולא. משום דקיי\"ל דבדעתה וברצונה הדבר תלוי ואם אמרה לא בעינא לא איתא לחיוב זה כלל וכיון דניתן למחילה משום הכי דמי לממונא דלא מחייב מספיקא והכי נמי מחייבינן ליה מספיקא בשאר כסות ועונה שחייב בעל לאשתו. [וכהאי גוונא גבי אוכל תרומה במזיד דקיי\"ל דיכול הכהן למחול הו\"ל כדבר של ממון ולא כאיסור. ויש להביא ראיה ממ\"ש המפרשים הובא בס' נתיבות המשפט סי' כ\"ה בריש דיני תפיסה דספק גזל שרי ועל כרחך היינו משום [דכיון] דניתן למחילה לא הוי כשאר איסורין. וכל שכן לפי דעת רבינו דכל הספיקות איסורין מדברי סופרים ולכך היקל בכהאי גוונא:<br><b> ועיין </b> בהרדב\"ז ח\"א סי' ס\"ח שנשאל במי שאנס אשה ואסר הנאתה עליו והרי אסורה עליו בלא יחל אם צריך לכונסה ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו ולהפקיע המצוה המוטלת עליו. והשיב דכיון דחל עליו תחילה עשה דולו תהיה לאשה שוב אינו יכול להפקיע במה שאסרה עליו. וא\"ת מאי שנא מהא דאמרינן דנדרים חלין על דבר מצוה וכו' היינו דוקא במצות שבין אדם למקום כגון שאמר ישיבת סוכה עלי אסור אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא חל והגע עצמך הרי שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פלוני מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב הכי נמי לא שנא שאין חל הנדר לדחות חיוב העשה. ויש לתמוה שהוא נגד סוגיא ערוכה דפ\"ג דמכות (דף ט\"ז) דפריך גבי אונס שגירש היכי משכחת שילקה הא הוי ניתק לעשה ולא היה לוקה אלא א\"כ ביטל העשה בידים ומוקי לה רב שימי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים או על דעת רבים שאין לו הפרה ופירשו התוס' דאפי' בלא מצא עליה עון יכול לידור וחל הנדר כשאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים ע\"כ. אלמא דכהאי גוונא שאסר הנאתה עליו חל הנדר נמי גבי אונס ולא אמר[ינן] דלא חל הנדר לדחות חיוב עשה דולו תהיה לאשה והיינו טעמא דדוקא הנאתו עליה אינו יכול לאסור כיון דמשועבד לה אבל הנאתה עליו יכול לאסור וכדאמר גבי קונם שאיני משמשך. וגם מה שהביא ראיה מבעל חוב יש לדחות דשאני בעל חוב דאלמוה לשיעבודא דידיה וכמ\"ש תוס' בכתובות (דף נ\"ט ע\"ב) אבל בעלמא קונמות מפקיעין משעבוד חבירו. וכן משמע ביבמות (דף קי\"א) גבי יבמה שנדרה הנאה מיבמה]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,101 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרים אותה.</b> משמע דבא ליתן טעם דאמאי לא אמר דנמעט מאיש גם קטן שהוא בן תשע שאינו איש. דמסתבר דלא ממעטינן רק אותו דאין אוסר אותה לבעלה כגון קטן פחות מבן תשע ובהמה אבל בן תשע דאוסר אותה על בעלה לא ממעטינן מקינוי. וכן משמע בסוגיא דפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ה ע\"ב) דלא בעי למעט מקינוי הך דהתם עיי\"ש למאן דאמר דסבר דנאסרת על בעלה. ואע\"ג דהתוס' הוקשה להם בפרק ארוסה דנימא דממעט קרא דקינוי אע\"ג דמיתסרא אזלי לטעמייהו דסברי דהכי נמי ממעטינן קטן מקינוי אף שהוא בן תשע שאוסרה. ולכך הוקשה להן דהכי נמי נימא גבי הך דיבמות שם. [אי נמי י\"ל דהיינו דוקא גבי הא דיבמות דמצינו דלא הוי קירוב בשפחה חרופה כמ\"ש מהרש\"א שם. אי נמי היכא דכתיב בתולה בזה לא הוי בעולה לכו\"ע כמ\"ש המל\"מ בפי\"ז מהל' איסורי ביאה. אבל קטן בן תשע דהוי קירוב גם בשפחה חרופה כמ\"ש רבינו פ\"ג דאיסורי ביאה ופ\"ט מהל' שגגות והתוס' ספ\"ב דכריתות וכן אשה נפסלת על ידו כדתנן בפ\"ו דנדה והוא הדין דנאסרת על בעלה על ידי בן תשע וכמ\"ש תוס' בפרק ארוסה (סוטה דף כ\"ו ריש ע\"ב) ולא מסתבר למעטיה מקינוי. ודלא כדעת התוס' שם דמפרשים דגם קטן בן תשע ממעט קרא מקינוי שאינה שותה אע\"פ שנאסרת על ידו וכן כתב הרע\"ב. ובס' משנת חכמים בפרק י' דיבמות הבין דכוונת הרע\"ב לומר שאינה נאסרת כלל על ידי בן תשע ולא דק כלל דודאי אין כוונת הרע\"ב רק שממעט קרא מקינוי ושתיה כמ\"ש התוס' ולא לומר דאין אוסרה]. אבל לדעת רבינו אתי שפיר דלא מסתבר למעט מקינוי כל היכא דנאסרת:<br><b> וכי </b> תימא דפחות מבן תשע דאין אוסרה מאי איצטריך קרא למעוטי מקינוי. וכהאי גוונא הקשו התוס' דמאי איצטריך למעט מקינוי הך דיבמות שם למאן דאמר דלא הוי קירוב לאוסרה על בעלה. וי\"ל דהא דבקפידא דבעל תליא מילתא והא קא קפיד וכדמסיק התם גבי אהא דממעט קינוי דבר אחר. ונהי דאכתי לא אסיק אדעתיה סברא זו היינו גבי הא דמסיק התם דאינו אלא פריצותא בעלמא אבל לענין הא דקאמר מעיקרא שם גם לפי הסלקא דעתך שפיר אסיק אדעתיה דאיצטריך כי היכי דלא נימא דבזה הוי קפידא דבעל וקא משמע לן דאפילו הכי לא הוי קפידא ולא הוי קינוי כל שאינו נאסרת לבעלה בזה. והוא הדין גבי קטן פחות מבן תשע:<br><b> [ויש </b> להביא ראיה לדעת רבינו מהא דבפ\"ק דקידושין (דף כ\"ז) יליף עולא גלגול שבועה מן התורה מהא דכתיב גבי סוטה אמן אמן שמגלגל עליה שלא שטתה ארוסה אף דבפני עצמה לא שייך בארוסה קינוי. והשתא אמאי לא יליף מהא דתנן דמגלגל עליה שלא שטתה מאיש אחר ונימא דהיינו אפי' מקטן שאין מקנין על ידו בפני עצמו וכמ\"ש התוס' שם דרב יליף מזה. ושמע מינה דס\"ל לעולא דקטן שאין מקנין על ידו בפני עצמו היינו דוקא בפחות מבן תשע. ולפ\"ז על כרחך אי אפשר לומר ��על ידי אותו קטן היה מגלגל עליה דהא אינו אוסרה ותנן שלהי פרק היה מביא זה הכלל כל וכו' ולא היתה אסורה לו לא היה מתנה עמה. אבל אי איתא דאף על קטן בן תשע שאוסרה אין מקנין בפני עצמו שפיר איכא למימר דמגלגל עליה והוה לעולא למילף מיניה גלגול ומדלא יליף מיניה שמע מינה כדכתיבנא. וגם מ\"ש התוס' בקידושין דרב קושטא דיליף מיניה גלגול גם כן אינו מוכרח דיש לדחות כמ\"ש תוס' ביבמות (סוף דף נ\"ו) בתירוץ ראשון ע\"ש. ועוד דלדעת רבינו ודאי אינו מוכרח מה שכתבו תוס' דרב לא מצי למילף גלגול מארוסה משום דמצי למימר דקני ונסתרה בארוסין די\"ל דס\"ל דביאת ארוסה אינה מנוקה מעון. ובזה אתי שפיר ולק\"מ מה שהקשה המפרש פני משה בירושלמי דיבמות וסוטה דמנא ליה לרבינו גלגול ע\"ש. וכיון דלא מצינו מי שיליף מיניה גלגול שמע מינה דאי אפשר למילף מיניה משום דקיי\"ל דעל בן תשע מקנין בפני עצמו ואינו צריך גלגול ועל פחות מבן תשע ודאי לא היה מתנה]:<br><b> ודע </b> שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא בילקוט נשא בשם ספרי זוטא תחת אישך לרבות בן תשע שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו. הרי מצינו בפירוש דמרבה בן תשע לקינוי. וברבה סוף פרשה ט' מרבה ליה גם כן וז\"ל וכי נטמאת לרבות בן תשע שנים ויום אחד שמקנא לה ע\"כ. וא\"כ מוכח דהא דאיתא בתלמודא דידן פ' ארוסה דממעט קינוי של קטן רק של פחות מבן תשע וכמ\"ש רבינו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים וכו' ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו וכו' אינה שותה. ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה.</b> וכתב הכס\"מ שאינו יודע מה מלמדנו רבינו בזה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעידי הסתירה. והבית שמואל באה\"ע סי' קע\"ח כתב בשם הב\"ח דבא ללמדינו שלא נאמר דגרע דכיון שראה הסתירה אמר בדדמי שנטמאה אע\"פ שלא ראה אלא פריצותא בעלמא וקמ\"ל דלא חיישינן לכך. ויש לי להביא ראיה לזה דא\"כ תתיישב כל מה שתמהו התוס' בריש סוטה (דף ג' ע\"ב) דלמאי איצטריך קרא דנאמן עד אחד בטומאה בסוטה לאחר קינוי וסתירה הא מסתמא הבעל שותק ולאביי בקידושין (דף ס\"ו) גבי אמר לו אשתך זינתה והוא שותק נאמן עד אחד אפי' בלא קינוי וסתירה. ולפי מה שתירץ הב\"ח לדעת רבינו י\"ל דגבי אשתך זינתה לא אמר בדדמי אבל גבי סוטה איצטריך קרא דנאמן עד אחד בטומאה אפילו כשהוא מעידי הסתירה דגרע משום דאמר בדדמי וקמ\"ל דאפילו הכי נאמן:<br><b> וכן </b> אתי שפיר לפ\"ז מה שתמהו עוד התוס' שם אהא דבעי למילף עדות הראשונה דהיינו קינוי וסתירה דלהימן עד אחד מעדות אחרונה של טומאה ואמאי לא פריך דשאני עדות האחרונה דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. וכן תמהו אהא דאיצטריך למילף התם ערוה דבר דבר מממון דאין עד אחד נאמן ולמה לי דמהיכא תיתי דלהימן עד אחד בערוה הא מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא למפרך שכן רגלים לדבר. ולפי דברי הב\"ח הנזכר לק\"מ דמ\"מ איכא למילף עדות הראשונה דקינוי וסתירה ודערוה מעדות האחרונה דמהימן עד אחד לעולם ואף כשהוא מעידי הסתירה. ובכהאי גוונא לא עדיף העדות מחמת סברא זו דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה שהרי אדרבא איכא למימר דכיון דיש רגלים והוא בעצמו ראה לכך הוא מעיד בדדמי. וכיון דאפילו הכי הימניה רחמנא לכך סלקא דעתין למילף מיניה דלהימן עד אחד בקינוי וסתירה ובערוה דלא שייך בם בדדמי ועדיף עדותו בזה מבעדות אחרונה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אף חמשה נשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה וכו'.</b> והקשה בעל המגיה שבס' משנה למלך דצריך לדעת דאמאי נאמנות כאן החמשה נשים לאוסרה על בעלה לפי מ\"ש המל\"מ בהלכות גרושין לדעת רבינו דהני נשי ודאי משקרי וחשבינן לה כאשת איש גמורה ומותרת בתרומה אם היתה אשת כהן. והניח בקושיא. ויש לי ליישב דשאני התם שיש להאשה חזקת היתר שהיתה אוכלת בתרומה וגם הבעל יש לו חזקת חיים משא\"כ היכא דליכא חזקה להאשה קושטא דנאמנות החמשה נשים לאוסרה. וכמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אה\"ע סי' ס\"ד. וא\"כ אתי שפיר דנאמנות כאן לומר שנטמאת לאחר קינוי וסתירה שהרי אבדה ואיתרע חזקת היתר שלה בסתירתה וגם רגלים לדבר וכנ\"ל:<br><b> [ועוד </b> י\"ל על פי מ\"ש הרשב\"א בחידושיו פ\"ב דגיטין אהא דאמר התם בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה מהימנא לומר בפני נכתב ובפני נחתם. וא\"ת הא אהני דאפקה מבעל ודיה בכך ואמאי מהמנין להני חמשה נשים להביא גיטה. ותירץ דאיהי לא קפדה לאפוקה דמידע ידעה לכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא לקלקלה וכיון דלא מקלקלא מהימנא. ולפ\"ז אתי שפיר דמהימנא לומר שנטמאת שלא תשתה ותיאסר על בעלה כיון דזה לא חשוב גבה קלקול מה שנאסרת על בעלה דלכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה וכיון דלא מקלקלא מהימנא כמו בגט]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושאינה שומעת אינה ראויה לשתות וכו' שנאמר ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת.</b> והתוס' יו\"ט העיר דמנין לו לרבינו דרשא זו. ונעלם ממנו דכבר איתא לדרשא זו ברבה סדר נשא וז\"ל ואמר הכהן לאשה פרט לחרשת [וכן איתא בילקוט בשם ספרי זוטא. ובירושלמי דריש בכל לשון ששומעת]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה.</b> והנה המל\"מ בפרק י\"א דאישות כתב דלסברא זו דיש רצון לקטנה ליאסר על בעלה ישראל הוא הדין חרשת ושוטה נמי נאסרו על בעלה. אך בס' בית מאיר סי' ו' כתב דשוטה אונס גמור הוא ולא דמיא לקטנה ומודה בה רבינו שאינה נאסרת. ויש לי להביא ראיה דודאי כן הוא לדעת רבינו דשוטה גרע מקטן שהרי כתב בהלכות קרבן פסח פ\"ה גבי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. והקשה עליו בטורי אבן דאמאי פטור כיון דבראשון לא הוה בר חיובא שקטן היה ובר\"ה (דף כ\"ח) מוכח גבי שוטה שאכל מצה דלא מיפטר במה שאכל כשהיה שוטה וצריך לאכול אח\"כ כשנשתפה באותה הלילה ונעשה בר חיוב דאכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא היה אז בר חיוב. ולפי סברת בעל ס' בית מאיר אתי שפיר ולק\"מ דלא דמי קטן לשוטה דהוי אנוס גמור משא\"כ בקטן שיש לו קצת רצון ודעה כמ\"ש כאן ולכך עולה לו גם כן מה שעשה פסח בקטנותו למפטר משני ומינה דאין לאסור שוטה שזינתה כיון דאין לה רצון ודעת כלל:<br><b> [ולכאורה </b> יש להביא סעד לדעת רבינו מהסוגיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ\"ה ע\"ב) דמוקי הא דתנן גבי קטנה בת שלש דאם באו עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה היינו אפי' בהמה. ואע\"ג דגדול הבא בשוגג על הבהמה אינה נסקלת דליכא תקלה הכא נסקלת דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא. אלמא דיש רצון ג\"כ לקטנה דאי איתא דאין לה רצון כלל וכאנוסה הויא אמאי איכא בה תקלה טפי משוגג בגדול. ולפ\"ז נראה דאף בקטנה שאינה מתקדשת למיאון כגון פחותה מבת שש נאסרת כיון שיש לה רצון לדעת רבינו. ודלא כמ\"ש בס' קרבן העדה דקטנה שאינה מקודשת למיאון אף רבינו סבירא ליה דאין לה רצון. וכהאי גוונא כתב בס' בית מאיר סי' ו' דרבינו לא החמיר אלא בקטנה בת חינוך. ושוב ראיתי שנדפס ראיה זו מחדש בתשובה לאחד מגדולי זמנינו. אמנם יש לדחות דהקשו שם דבכל דוכתי משמע דאין בקטן שום איסור במה שעושה בקטנות כדאיתא ביבמות (דף ל\"ג ודף קי\"ד). אך יש לי ליישב זה על פי מ\"ש בפסקי מהרי\"א סי' ס\"ב דנהי דאינו צריך מן הדין תשובה כשיגדיל אמה שעשה בקטנות מ\"מ סימן רע הוא לקטן שנעשו מכשולות תחת ידו ולכך טוב לו שיקבל על עצמו איזה תשובה. וכן כתב באו\"ח סי' שמ\"ג. ולפ\"ז יש לדחות דמהאי טעמא חשיב לה תקלה בסנהדרין כיון דסימן רע הוא]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים וכו'.</b> ובהשגות א\"א הא דלא כהילכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם ע\"כ. ועיין בכס\"מ שפירש כוונת השגת הראב\"ד להא דאיתא בסוגיא דריש פרק ארוסה דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא שתיא ארוסה משום דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומשני דמשכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. משמע דאע\"ג דבא עליה ארוס הוה שתיא אי לאו דמיעטה קרא ואי איתא דבא על ארוסתו (אינה) [אינו] מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה דתיפוק ליה דאינו מנוקה מעון. והרב משנה למלך תמה על זה וכתב דהקושיא מעיקרא ליתא דגמרא אקרא קמשני דאיצטריך למעט ארוסה היכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל והא דאמרינן דאין המים בודקין את אשתו אפי' בא על ארוסתו הוא לאחר שאסרו חכמים את הדבר הזה משום דקרא סתמא כתיב ונקה האיש מעון לא שנא מביאה האסורה מן התורה או מדברי סופרים וכשאסרו חכמים ביאת ארוסה נכנס איסור זה בכלל מאי דכתיב ונקה האיש מעון. ופירש המל\"מ דכוונת השגת הראב\"ד הוא להמתניתין והברייתא דגבי מעוברת ומינקת חבירו בפרק ארוסה ע\"ש. ובאמת זה אינו מחוור בלשון ההשגות דשמעתתא לא משמע משנה או ברייתא אלא גמרא:<br><b> אבל </b> נראה לקיים שפיר פירוש הכס\"מ בכוונת ההשגות דקשיא לו מסוגיא דגמרא בריש פרק ארוסה דעל כרחין מוכחא דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון כלל ואפילו לאחר שאסרוה רבנן. דאי איתא דאיכא לא אתי שפיר הא דמשני התם דאיצטריך קרא למעט שתיית ארוסה כשבא עליה ארוס בבית אביה דנהי דמן התורה לית בה איסורא מכל מקום גם חכמים לא הוה להו לאוסרה כיון דמוכח מיתורא דקרא דשרי ביאת ארוסה א\"כ גם חכמים אין אוסרים בכהאי גוונא דבר המפורש בקרא דמותר וכמ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא\"כ במקום שיש היתר מפורש. וכן כתב באו\"ח בהלכות שופר. וכן הוא דעת כמה פוסקים אלא דאיכא דסבירא להו דדוקא במקום ביטול מצוה המפורשת אין להן כח וכמו שכתבתי בהלכות ספר תורה ובהלכות יו\"ט מזה. ולפ\"ז יש לומר דהראב\"ד סבירא ליה דכל דבר המפורש להיתר אין להן כח לאסור ולפי סברא זו מקשה שפיר דמוכח משמעתתא דר\"פ ארוסה דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון דאל\"כ לא היה כח בחכמים לאסור כיון דמוכח מיתורא דקרא להתיר. מיהו לדעת רבינו יש ליישב דסבר דשלא במקום מצוה יש להן כח לאסור אף המפורש להתיר ולפ\"ז לא קשה משמעתא דר\"פ ארוסה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה איני שותה קודם שתמחק המגילה מגילתה נגנזת.</b> וכתב הכס\"מ דאיתא בתוספתא ובירושלמי פ\"ג דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. [וראיתי בספר קרבן העדה שתירץ דגירסת רבינו היתה כמו הגירסא שלפנינו בירושלמי שנגנזת תחת צדו של היכל למה בשביל לשחקה. וסבירא ליה להך ברייתא דאין איסור במחיקת כתבי הקודש שאין בהן צורך ולא קיי\"ל כן עכ\"ד. ואין זה מחוור דהא לא מצינו מאן דמתיר למחוק כתבי הקודש שאין בהן צורך ועל כן אין לנו לומר דתנא דהך ברייתא מתיר למוחקה מהאי טעמא]. ויש לי ליישב דנראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי בפרק ב' גבי כתיבת המגילה על עור בהמה טמאה דרבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין ורבי שמעון אומר כיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב ור' אלעזר בן רבי שמעון מפרש טעמא דר' אלעזר דאוסר דשמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ומשמע דלר\"ש דמתיר סבירא ליה דלעולם למחיקה ניתנה ואפילו כשאמרה איני שותה והיינו משום דסבר כההיא ברייתא דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ומפרש כדי לשחקה פירוש כדי שתמחק ממילא. וא\"כ הני תנאי דאסרי לכותבה על עור בהמה טמאה משום דאם תאמר איני שותה נמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה מוכח דלא סבירא להו הא דנגנזת תחת צדו של היכל כדי לשחקה דאי הוה סבירא להו לא הוה להו לאיפלוגי עליה דר\"ש דאי למחיקה ניתנה לעולם למה אינו כותב. ולפ\"ז למאי דקיי\"ל דאינו כותב על עור בהמה טמאה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג דין ח' שפיר השמיט להך דנגנזת תחת צדו של היכל אלא כתב סתם דנגנז דהיינו במקום שלא תגרום להימחק כדין שאר כתבי קודש. ואע\"ג דבהלכות שאר אבות הטומאה פ\"ט לענין טומאת ידים כתב רבינו שאין מגילת סוטה מטמאה את הידים הואיל ולמחיקה עומדת. היינו רק כששותה ואפילו הכי לא גזרו שתטמא את הידים מחמת שנגנזת כשאומרת איני שותה [ד]כיון דמסתמא עומדת למחיקה כשתשתה לא דמיא לשאר כתבי קודש שגזרו בהן טומאת ידים. משא\"כ לענין כתיבתה על עור בהמה טמאה לא התירו וחששו לכבוד השם שמא תאמר איני שותה ונמצא נשאר השם על בהמה טמאה. גם מה שכתב בקרבן העדה דלא ידע למה לא הביא רבינו דין זה דאין כותבין על עור בהמה טמאה אישתמיטתיה דכתבו בפ\"ג דין ח' וכמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסול שנאמר וכתב הכהן.</b> הכס\"מ לא הראה מוצא לדין זה. והנה הא דפסל ישראל יצא לו לרבינו מדאיתא בספרי וכתב הכהן למה נאמר שהיה בדין נאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב מה וכתב האמור להלן כשר בכל אדם אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם תלמוד לומר הכהן משמע דהשתא דכתיב הכהן לא מכשירין בכל אדם. אך מה שפסל רבינו כתיבת כהן קטן ליתא שם. וראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שכתב דזה פשוט דהא בעינן כתיבה לשמה כמ\"ש בסמוך וקטן או אינו בן או אין בו דעת לכוון לשמה וכמ\"ש רבינו בהל' גרושין. ומיהו אין טעם זה מכוון בדברי רבינו כאן דמשמע דמייתי ליה מקרא דוכתב הכהן כמו ישראל. [ועוד דא\"כ דממעט לה מקרא לכו\"ע פסולה אפי' שגדול עומד על גביו ואילו מטעם לשמה איכא דמכשיר גבי גט בגדול עומד על גביו אף בתורף כמבואר מדברי התוס' פ\"ב דגיטין ופ\"ק דחולין וכן גבי חליצה הוי מהני בעומד על גביו אי לאו דגלי בה קרא וא\"כ גבי סוטה לכשר. וכל שכן למאן דאמר בפ\"ק דערובין (דף י\"ג) דמגילת סוטה לא בעיא כתיבה לשמה כלל מכשר בקטן]. ועוד דגבי סוטה סתמא נמי כלשמה כמו שכתבו תוס' בערובין (דף י\"ג) וגיטין (דף כ') א\"כ אין ראיה מגט לסוטה. וא\"כ צריך ביאור דמהיכן משמע ליה למעט מיניה כהן קטן. ונראה דהיינו משום דכתיב בסיפא דקרא בספר ובעינן דומיא דספר תורה וקיי\"ל דספר תורה שכתבה קטן פסולה וכמ\"ש רבינו פ\"א דהלכות תפילין. וכהאי גוונא כתב רבינו לעיל בסמוך לפסול בכתבה אגרת משום שנאמר בספר והוא בגמרא. ופירש\"י אגרת בלא שרטוט. והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שירטוט. אלמא דילפינן מבספר שתהא דינה כספר תורה והכי נמי ילפינן מזה לפסול קטן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקריב את מנחתה ואח\"כ השקה כשרה.</b> הכס\"מ הראה מקום למתניתין דפרק היה נוטל (סוטה דף י\"ט). והנה במתניתין שם אינו מפורש כן לרבנן דרבי שמעון דלכתחילה משקה ואח\"כ מקריב אם כשרה לדידהו בהיפך. אמנם הוא מפורש בהדיא בירושלמי וז\"ל מודו רבנן דיעבד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו.</b> וכתב הכס\"מ דפסק כרבי עקיבא דאמר וקנא את אשתו חובה אלא דמפרש דהוא רק מצות חכמים וקרא אינו אלא אסמכתא. והפר\"ח ובעל ספר מעיין החכמה כתבו דרבינו לא פסק כלל כרבי עקיבא דהוא אמר חובה ורבינו כתב מצוה. ואני אומר דהעיקר כהכס\"מ שהרי רבינו גופיה העתיק לשון דר\"ע ממש בהלכות אישות פט\"ו שכתב שם דחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וא\"כ על כרחך דמפרש דחובה לאו דוקא אבל כלומר מצוה של חכמים קאמר וכמו שכתב כאן דאל\"כ יהיו דברי רבינו דכאן סותרים דבריו שבהלכות אישות. אלא דצריך טעם דמי הכריחו לרבינו לפרש כן ולאפוקי דברי ר\"ע מפשטיה ולומר דלאו חובה ממש. ונראה דהוא מכח הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה (דף ג') דרבי אליעזר ובית שמאי סברי דקנאה הוי חובה ור' יהושע ובית הלל סברי רשות. ואי חובה מן התורה קאמר רבי עקיבא א\"כ סבר כר\"א וב\"ש והיכי פליג ר\"ע כל כך על רבו רבי יהושע ואדברי ב\"ה. ועוד דתקשי קושית התוס' שם על ר\"ע מדאיתא בירושלמי דרבי יהושע אתיא כבית הלל דאמרי דאפי' הקדיחה תבשילו רשאי לגרשה לפיכך אמרי רשות לקנאותה רצה לקנא יקנא רצה לגרשה יגרשה ודרבי אליעזר דאמר חובה לקנאות אתיא כב\"ש דאמרי דלא יגרש אשתו אלא א\"כ מצא בה ערות דבר ואי מצא בה דברים מכוערים לגרשה אינו יכול לקיימה אינו יכול ולפיכך הוא אומר חובה לקנאות. והרי ר\"ע אמר חובה אע\"פ שהוא מיקל טפי מב\"ה כדאמר התם והכרח הקושיא הביאו לרבינו לפרש דקושטא דחובה דר\"ע לאו ממש הוא אלא כלפי דר' ישמעאל דאמר רשות ממש קרי למצות חכמים חובה. וכן רשות דנקט ר' יהושע לשיטתן דב\"ה לאו ממש אלא כלפי חובה ממש דר\"א קרי למצות חכמים רשות. וכהאי גוונא מצינו שכתבו התוס' בפסחים (סוף דף נ\"ד) דקרי למצוה רשות כלפי חובה וכן משמע ברבה פרשה בלק. והכי נמי מצינו דקרי למצוה חובה כלפי רשות וכדאיתא בחולין (דף ק\"ז). ולפ\"ז חובה דר\"ע היינו רשות דר' יהושע ונסתלקה קושית התוס':"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה בנחת.</b> הכס\"מ כתב שלמד זה רבינו מהא דאמר רבי חנינא מסורא לא לימא אינש לאשתו בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דדילמא קיי\"ל כר' יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי על פי עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למבדקה. ולמד מזה דהוא הדין לדידן דלא קיי\"ל כרבי יוסי ולא מתסרא בקינוי דעל פי עצמו מיהו על פי עדים דנאסרה לא יקנא. וקשה לי דא\"כ לא אסור רק בזמן הזה דליכא מי סוטה למבדקה ואמאי סתם רבינו דמשמע דאף בזמן שהיה מי סוטה אינו ראוי לקנאות בפני עדים תחילה. וזה אין ללמוד כלל מהא דרבי חנינא מסורא דלא איירי רק בזמן הזה. ונראה שיצא זה לרבינו מכח קושיית תוס' בריש סוטה (דף ג') אהא דאמר בריש מכילתין אמתניתין דקתני המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא דקסבר תנא דידן אסור לקנאות. והוקשה להן להתוס' דבמתניתין קתני רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ובירושלמי איתא דר\"א סבר חובה לקנאות ואיך איירי ר\"א במתניתין דאוסר לקנאות. ולפי דברי רבינו אתי שפיר דלכתחילה בפני עדים לכו\"ע אסור:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Nashim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין זה קינוי שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרים אותה.</b> משמע דבא ליתן טעם דאמאי לא אמר דנמעט מאיש גם קטן שהוא בן תשע שאינו איש. דמסתבר דלא ממעטינן רק אותו דאין אוסר אותה לבעלה כגון קטן פחות מבן תשע ובהמה אבל בן תשע דאוסר אותה על בעלה לא ממעטינן מקינוי. וכן משמע בסוגיא דפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ\"ה ע\"ב) דלא בעי למעט מקינוי הך דהתם עיי\"ש למאן דאמר דסבר דנאסרת על בעלה. ואע\"ג דהתוס' הוקשה להם בפרק ארוסה דנימא דממעט קרא דקינוי אע\"ג דמיתסרא אזלי לטעמייהו דסברי דהכי נמי ממעטינן קטן מקינוי אף שהוא בן תשע שאוסרה. ולכך הוקשה להן דהכי נמי נימא גבי הך דיבמות שם. [אי נמי י\"ל דהיינו דוקא גבי הא דיבמות דמצינו דלא הוי קירוב בשפחה חרופה כמ\"ש מהרש\"א שם. אי נמי היכא דכתיב בתולה בזה לא הוי בעולה לכו\"ע כמ\"ש המל\"מ בפי\"ז מהל' איסורי ביאה. אבל קטן בן תשע דהוי קירוב גם בשפחה חרופה כמ\"ש רבינו פ\"ג דאיסורי ביאה ופ\"ט מהל' שגגות והתוס' ספ\"ב דכריתות וכן אשה נפסלת על ידו כדתנן בפ\"ו דנדה והוא הדין דנאסרת על בעלה על ידי בן תשע וכמ\"ש תוס' בפרק ארוסה (סוטה דף כ\"ו ריש ע\"ב) ולא מסתבר למעטיה מקינוי. ודלא כדעת התוס' שם דמפרשים דגם קטן בן תשע ממעט קרא מקינוי שאינה שותה אע\"פ שנאסרת על ידו וכן כתב הרע\"ב. ובס' משנת חכמים בפרק י' דיבמות הבין דכוונת הרע\"ב לומר שאינה נאסרת כלל על ידי בן תשע ולא דק כלל דודאי אין כוונת הרע\"ב רק שממעט קרא מקינוי ושתיה כמ\"ש התוס' ולא לומר דאין אוסרה]. אבל לדעת רבינו אתי שפיר דלא מסתבר למעט מקינוי כל היכא דנאסרת:<br><b> וכי </b> תימא דפחות מבן תשע דאין אוסרה מאי איצטריך קרא למעוטי מקינוי. וכהאי גוונא הקשו התוס' דמאי איצטריך למעט מקינוי הך דיבמות שם למאן דאמר דלא הוי קירוב לאוסרה על בעלה. וי\"ל דהא דבקפידא דבעל תליא מילתא והא קא קפיד וכדמסיק התם גבי אהא דממעט קינוי דבר אחר. ונהי דאכתי לא אסיק אדעתיה סברא זו היינו גבי הא דמסיק התם דאינו אלא פריצותא בעלמא אבל לענין הא דקאמר מעיקרא שם גם לפי הסלקא דעתך שפיר אסיק אדעתיה דאיצטריך כי היכי דלא נימא דבזה הוי קפידא דבעל וקא משמע לן דאפילו הכי לא הוי קפידא ולא הוי קינוי כל שאינו נאסרת לבעלה בזה. והוא הדין גבי קטן פחות מבן תשע:<br><b> [ויש </b> להביא ראיה לדעת רבינו מהא דבפ\"ק דקידושין (דף כ\"ז) יליף עולא גלגול שבועה מן התורה מהא דכתיב גבי סוטה אמן אמן שמגלגל עליה שלא שטתה ארוסה אף דבפני עצמה לא שייך בארוסה קינוי. והשתא אמאי לא יליף מהא דתנן דמגלגל עליה שלא שטתה מאיש אחר ונימא דהיינו אפי' מקטן שאין מקנין על ידו בפני עצמו וכמ\"ש התוס' שם דרב יליף מזה. ושמע מינה דס\"ל לעולא דקטן שאין מקנין על ידו בפני עצמו היינו דוקא בפחות מבן תשע. ולפ\"ז על כרחך אי אפשר לומר דעל ידי אותו קטן היה מגלגל עליה דהא אינו אוסרה ותנן שלהי פרק היה מביא זה הכלל כל וכו' ולא היתה אסורה לו לא היה מתנה עמה. אבל אי איתא דאף על קטן בן תשע שאוסרה אין מקנין בפני עצמו שפיר איכא למימר דמגלגל עליה והוה לעולא למילף מיניה גלגול ומדלא יליף מיניה שמע מינה כדכתיבנא. וגם מ\"ש התוס' בקידושין דרב קושטא דיליף מיניה גלגול גם כן אינו מוכרח דיש לדחות כמ\"ש תוס' ביבמות (סוף דף נ\"ו) בתירוץ ראשון ע\"ש. ועוד דלדעת רבינו ודאי אינו מוכרח מה שכתבו תוס' דרב לא מצי למילף גלגול מארוסה משום דמצי למימר דקני ונסתרה בארוסין די\"ל דס\"ל דביאת ארוסה אינה מנוקה מעון. ובזה אתי שפיר ולק\"מ מה שהקשה המפרש פני משה בירושלמי דיבמות וסוטה דמנא ליה לרבינו גלגול ע\"ש. וכיון דלא מצינו מי שיליף מיניה גלגול שמע מינה דאי אפשר למילף מיניה משום דקיי\"ל דעל בן תשע מקנין בפני עצמו ואינו צריך גלגול ועל פחות מבן תשע ודאי לא היה מתנה]:<br><b> ודע </b> שיש לי להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא בילקוט נשא בשם ספרי זוטא תחת אישך לרבות בן תשע שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה מתחת ידו. הרי מצינו בפירוש דמרבה בן תשע לקינוי. וברבה סוף פרשה ט' מרבה ליה גם כן וז\"ל וכי נטמאת לרבות בן תשע שנים ויום אחד שמקנא לה ע\"כ. וא\"כ מוכח דהא דאיתא בתלמודא דידן פ' ארוסה דממעט קינוי של קטן רק של פחות מבן תשע וכמ\"ש רבינו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקינוי עמו בעדים וכו' ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו וכו' אינה שותה. ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה.</b> וכתב הכס\"מ שאינו יודע מה מלמדנו רבינו בזה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעידי הסתירה. והבית שמואל באה\"ע סי' קע\"ח כתב בשם הב\"ח דבא ללמדינו שלא נאמר דגרע דכיון שראה הסתירה אמר בדדמי שנטמאה אע\"פ שלא ראה אלא פריצותא בעלמא וקמ\"ל דלא חיישינן לכך. ויש לי להביא ראיה לזה דא\"כ תתיישב כל מה שתמהו התוס' בריש סוטה (דף ג' ע\"ב) דלמאי איצטריך קרא דנאמן עד אחד בטומאה בסוטה לאחר קינוי וסתירה הא מסתמא הבעל שותק ולאביי בקידושין (דף ס\"ו) גבי אמר לו אשתך זינתה והוא שותק נאמן עד אחד אפי' בלא קינוי וסתירה. ולפי מה שתירץ הב\"ח לדעת רבינו י\"ל דגבי אשתך זינתה לא אמר בדדמי אבל גבי סוטה איצטריך קרא דנאמן עד אחד בטומאה אפילו כשהוא מעידי הסתירה דגרע משום דאמר בדדמי וקמ\"ל דאפילו הכי נאמן:<br><b> וכן </b> אתי שפיר לפ\"ז מה שתמהו עוד התוס' שם אהא דבעי למילף עדות הראשונה דהיינו קינוי וסתירה דלהימן עד אחד מעדות אחרונה של טומאה ואמאי לא פריך דשאני עדות האחרונה דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. וכן תמהו אהא דאיצטריך למילף התם ערוה דבר דבר מממון דאין עד אחד נאמן ולמה לי דמהיכא תיתי דלהימן עד אחד בערוה הא מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא למפרך שכן רגלים לדבר. ולפי דברי הב\"ח הנזכר לק\"מ דמ\"מ איכא למילף עדות הראשונה דקינוי וסתירה ודערוה מעדות האחרונה דמהימן עד אחד לעולם ואף כשהוא מעידי הסתירה. ובכהאי גוונא לא עדיף העדות מחמת סברא זו דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה שהרי אדרבא איכא למימר דכיון דיש רגלים והוא בעצמו ראה לכך הוא מעיד בדדמי. וכיון דאפילו הכי הימניה רחמנא לכך סלקא דעתין למילף מיניה דלהימן עד אחד בקינוי וסתירה ובערוה דלא שייך בם בדדמי ועדיף עדותו בזה מבעדות אחרונה:"
+            ],
+            [
+                "<b>אף חמשה נשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה וכו'.</b> והקשה בעל המגיה שבס' משנה למלך דצריך לדעת דאמאי נאמנות כאן החמשה נשים לאוסרה על בעלה לפי ��\"ש המל\"מ בהלכות גרושין לדעת רבינו דהני נשי ודאי משקרי וחשבינן לה כאשת איש גמורה ומותרת בתרומה אם היתה אשת כהן. והניח בקושיא. ויש לי ליישב דשאני התם שיש להאשה חזקת היתר שהיתה אוכלת בתרומה וגם הבעל יש לו חזקת חיים משא\"כ היכא דליכא חזקה להאשה קושטא דנאמנות החמשה נשים לאוסרה. וכמ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק אה\"ע סי' ס\"ד. וא\"כ אתי שפיר דנאמנות כאן לומר שנטמאת לאחר קינוי וסתירה שהרי אבדה ואיתרע חזקת היתר שלה בסתירתה וגם רגלים לדבר וכנ\"ל:<br><b> [ועוד </b> י\"ל על פי מ\"ש הרשב\"א בחידושיו פ\"ב דגיטין אהא דאמר התם בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין ביה מהימנא לומר בפני נכתב ובפני נחתם. וא\"ת הא אהני דאפקה מבעל ודיה בכך ואמאי מהמנין להני חמשה נשים להביא גיטה. ותירץ דאיהי לא קפדה לאפוקה דמידע ידעה לכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא לקלקלה וכיון דלא מקלקלא מהימנא. ולפ\"ז אתי שפיר דמהימנא לומר שנטמאת שלא תשתה ותיאסר על בעלה כיון דזה לא חשוב גבה קלקול מה שנאסרת על בעלה דלכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה וכיון דלא מקלקלא מהימנא כמו בגט]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושאינה שומעת אינה ראויה לשתות וכו' שנאמר ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת.</b> והתוס' יו\"ט העיר דמנין לו לרבינו דרשא זו. ונעלם ממנו דכבר איתא לדרשא זו ברבה סדר נשא וז\"ל ואמר הכהן לאשה פרט לחרשת [וכן איתא בילקוט בשם ספרי זוטא. ובירושלמי דריש בכל לשון ששומעת]:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה.</b> והנה המל\"מ בפרק י\"א דאישות כתב דלסברא זו דיש רצון לקטנה ליאסר על בעלה ישראל הוא הדין חרשת ושוטה נמי נאסרו על בעלה. אך בס' בית מאיר סי' ו' כתב דשוטה אונס גמור הוא ולא דמיא לקטנה ומודה בה רבינו שאינה נאסרת. ויש לי להביא ראיה דודאי כן הוא לדעת רבינו דשוטה גרע מקטן שהרי כתב בהלכות קרבן פסח פ\"ה גבי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. והקשה עליו בטורי אבן דאמאי פטור כיון דבראשון לא הוה בר חיובא שקטן היה ובר\"ה (דף כ\"ח) מוכח גבי שוטה שאכל מצה דלא מיפטר במה שאכל כשהיה שוטה וצריך לאכול אח\"כ כשנשתפה באותה הלילה ונעשה בר חיוב דאכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא היה אז בר חיוב. ולפי סברת בעל ס' בית מאיר אתי שפיר ולק\"מ דלא דמי קטן לשוטה דהוי אנוס גמור משא\"כ בקטן שיש לו קצת רצון ודעה כמ\"ש כאן ולכך עולה לו גם כן מה שעשה פסח בקטנותו למפטר משני ומינה דאין לאסור שוטה שזינתה כיון דאין לה רצון ודעת כלל:<br><b> [ולכאורה </b> יש להביא סעד לדעת רבינו מהסוגיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ\"ה ע\"ב) דמוקי הא דתנן גבי קטנה בת שלש דאם באו עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה היינו אפי' בהמה. ואע\"ג דגדול הבא בשוגג על הבהמה אינה נסקלת דליכא תקלה הכא נסקלת דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא. אלמא דיש רצון ג\"כ לקטנה דאי איתא דאין לה רצון כלל וכאנוסה הויא אמאי איכא בה תקלה טפי משוגג בגדול. ולפ\"ז נראה דאף בקטנה שאינה מתקדשת למיאון כגון פחותה מבת שש נאסרת כיון שיש לה רצון לדעת רבינו. ודלא כמ\"ש בס' קרבן העדה דקטנה שאינה מקודשת למיאון אף רבינו סבירא ליה דאין לה רצון. וכהאי גוונא כתב בס' בית מאיר סי' ו' דרבינו לא החמיר אלא בקטנה בת חינוך. ושוב ראיתי שנדפס ראיה זו מחדש בתשובה לאחד מגדולי זמנינו. אמנם יש לדחות דהקשו שם דבכל דוכתי משמע דאין בקטן שום איסור במה שעושה בקטנות כדאיתא ביבמות (דף ל\"ג ודף קי\"ד). אך יש לי ליישב זה על פי מ\"ש בפסקי מהרי\"א סי' ס\"ב דנהי דאינו צריך מן הדין תשובה כשיגדיל אמה שעשה בקטנות מ\"מ סימן רע הוא לקטן שנעשו מכשולות תחת ידו ולכך טוב לו שיקבל על עצמו איזה תשובה. וכן כתב באו\"ח סי' שמ\"ג. ולפ\"ז יש לדחות דמהאי טעמא חשיב לה תקלה בסנהדרין כיון דסימן רע הוא]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים וכו'.</b> ובהשגות א\"א הא דלא כהילכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם ע\"כ. ועיין בכס\"מ שפירש כוונת השגת הראב\"ד להא דאיתא בסוגיא דריש פרק ארוסה דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא שתיא ארוסה משום דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומשני דמשכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. משמע דאע\"ג דבא עליה ארוס הוה שתיא אי לאו דמיעטה קרא ואי איתא דבא על ארוסתו (אינה) [אינו] מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה דתיפוק ליה דאינו מנוקה מעון. והרב משנה למלך תמה על זה וכתב דהקושיא מעיקרא ליתא דגמרא אקרא קמשני דאיצטריך למעט ארוסה היכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל והא דאמרינן דאין המים בודקין את אשתו אפי' בא על ארוסתו הוא לאחר שאסרו חכמים את הדבר הזה משום דקרא סתמא כתיב ונקה האיש מעון לא שנא מביאה האסורה מן התורה או מדברי סופרים וכשאסרו חכמים ביאת ארוסה נכנס איסור זה בכלל מאי דכתיב ונקה האיש מעון. ופירש המל\"מ דכוונת השגת הראב\"ד הוא להמתניתין והברייתא דגבי מעוברת ומינקת חבירו בפרק ארוסה ע\"ש. ובאמת זה אינו מחוור בלשון ההשגות דשמעתתא לא משמע משנה או ברייתא אלא גמרא:<br><b> אבל </b> נראה לקיים שפיר פירוש הכס\"מ בכוונת ההשגות דקשיא לו מסוגיא דגמרא בריש פרק ארוסה דעל כרחין מוכחא דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון כלל ואפילו לאחר שאסרוה רבנן. דאי איתא דאיכא לא אתי שפיר הא דמשני התם דאיצטריך קרא למעט שתיית ארוסה כשבא עליה ארוס בבית אביה דנהי דמן התורה לית בה איסורא מכל מקום גם חכמים לא הוה להו לאוסרה כיון דמוכח מיתורא דקרא דשרי ביאת ארוסה א\"כ גם חכמים אין אוסרים בכהאי גוונא דבר המפורש בקרא דמותר וכמ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא\"כ במקום שיש היתר מפורש. וכן כתב באו\"ח בהלכות שופר. וכן הוא דעת כמה פוסקים אלא דאיכא דסבירא להו דדוקא במקום ביטול מצוה המפורשת אין להן כח וכמו שכתבתי בהלכות ספר תורה ובהלכות יו\"ט מזה. ולפ\"ז יש לומר דהראב\"ד סבירא ליה דכל דבר המפורש להיתר אין להן כח לאסור ולפי סברא זו מקשה שפיר דמוכח משמעתתא דר\"פ ארוסה דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון דאל\"כ לא היה כח בחכמים לאסור כיון דמוכח מיתורא דקרא להתיר. מיהו לדעת רבינו יש ליישב דסבר דשלא במקום מצוה יש להן כח לאסור אף המפורש להתיר ולפ\"ז לא קשה משמעתא דר\"פ ארוסה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה איני שותה קודם שתמחק המגילה מגילתה נגנזת.</b> וכתב הכס\"מ דאיתא בתוספתא ובירושלמי פ\"ג דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. [וראיתי בספר קרבן העדה שתירץ דגירסת רבינו היתה כמו הגירסא שלפנינו בירושלמי שנגנזת תחת צדו של היכל למה בשביל לשחקה. וסבירא ליה להך ברייתא דאין איסור במחיקת כתבי הקודש שאין בהן צורך ולא קיי\"ל כן עכ\"ד. ואין זה מחוור דהא לא מצינו מאן דמתיר למחוק כתבי הקודש שאין בהן צורך ועל כן אין לנו לומר דתנא דהך ברייתא מתיר למוחקה מהאי טעמא]. ויש לי ליישב דנראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי בפרק ב' גבי כתיבת המגילה על עור בהמה טמאה דרבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין ורבי שמעון אומר כיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב ור' אלעזר בן רבי שמעון מפרש טעמא דר' אלעזר דאוסר דשמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ומשמע דלר\"ש דמתיר סבירא ליה דלעולם למחיקה ניתנה ואפילו כשאמרה איני שותה והיינו משום דסבר כההיא ברייתא דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ומפרש כדי לשחקה פירוש כדי שתמחק ממילא. וא\"כ הני תנאי דאסרי לכותבה על עור בהמה טמאה משום דאם תאמר איני שותה נמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה מוכח דלא סבירא להו הא דנגנזת תחת צדו של היכל כדי לשחקה דאי הוה סבירא להו לא הוה להו לאיפלוגי עליה דר\"ש דאי למחיקה ניתנה לעולם למה אינו כותב. ולפ\"ז למאי דקיי\"ל דאינו כותב על עור בהמה טמאה וכמ\"ש רבינו בפ\"ג דין ח' שפיר השמיט להך דנגנזת תחת צדו של היכל אלא כתב סתם דנגנז דהיינו במקום שלא תגרום להימחק כדין שאר כתבי קודש. ואע\"ג דבהלכות שאר אבות הטומאה פ\"ט לענין טומאת ידים כתב רבינו שאין מגילת סוטה מטמאה את הידים הואיל ולמחיקה עומדת. היינו רק כששותה ואפילו הכי לא גזרו שתטמא את הידים מחמת שנגנזת כשאומרת איני שותה [ד]כיון דמסתמא עומדת למחיקה כשתשתה לא דמיא לשאר כתבי קודש שגזרו בהן טומאת ידים. משא\"כ לענין כתיבתה על עור בהמה טמאה לא התירו וחששו לכבוד השם שמא תאמר איני שותה ונמצא נשאר השם על בהמה טמאה. גם מה שכתב בקרבן העדה דלא ידע למה לא הביא רבינו דין זה דאין כותבין על עור בהמה טמאה אישתמיטתיה דכתבו בפ\"ג דין ח' וכמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסול שנאמר וכתב הכהן.</b> הכס\"מ לא הראה מוצא לדין זה. והנה הא דפסל ישראל יצא לו לרבינו מדאיתא בספרי וכתב הכהן למה נאמר שהיה בדין נאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב מה וכתב האמור להלן כשר בכל אדם אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם תלמוד לומר הכהן משמע דהשתא דכתיב הכהן לא מכשירין בכל אדם. אך מה שפסל רבינו כתיבת כהן קטן ליתא שם. וראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שכתב דזה פשוט דהא בעינן כתיבה לשמה כמ\"ש בסמוך וקטן או אינו בן או אין בו דעת לכוון לשמה וכמ\"ש רבינו בהל' גרושין. ומיהו אין טעם זה מכוון בדברי רבינו כאן דמשמע דמייתי ליה מקרא דוכתב הכהן כמו ישראל. [ועוד דא\"כ דממעט לה מקרא לכו\"ע פסולה אפי' שגדול עומד על גביו ואילו מטעם לשמה איכא דמכשיר גבי גט בגדול עומד על גביו אף בתורף כמבואר מדברי התוס' פ\"ב דגיטין ופ\"ק דחולין וכן גבי חליצה הוי מהני בעומד על גביו אי לאו דגלי בה קרא וא\"כ גבי סוטה לכשר. וכל שכן למאן דאמר בפ\"ק דערובין (דף י\"ג) דמגילת סוטה לא בעיא כתיבה לשמה כלל מכשר בקטן]. ועוד דגבי סוטה סתמא נמי כלשמה כמו שכתבו תוס' בערובין (דף י\"ג) וגיטין (דף כ') א\"כ אין ראיה מגט לסוטה. וא\"כ צריך ביאור דמהיכן משמע ליה למעט מיניה כהן קטן. ונראה דהיינו משום דכתיב בסיפא דקרא בספר ובעינן דומיא דספר תורה וקיי\"ל דספר תורה שכתבה קטן פסולה וכמ\"ש רבינו פ\"א דהלכות תפילין. וכהאי גוונא כתב רבינו לעיל בסמוך לפסול בכתבה אגרת משום שנאמר בספר והוא בגמרא. ופירש\"י אגרת בלא שרטוט. והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שירטוט. אלמא דילפינן מבספר שתהא דינה כספר תורה והכי נמי ילפינן מזה לפסול קטן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקריב את מנחתה ואח\"כ השקה כשרה.</b> הכס\"מ הראה מקום למתניתין דפרק היה נוטל (סוטה דף י\"ט). והנה במתניתין שם אינו מפורש כן לרבנן דרבי שמעון דלכתחילה משקה ואח\"כ מקריב אם כשרה לדידהו בהיפך. אמנם הוא מפורש בהדיא בירושלמי וז\"ל מודו רבנן דיעבד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו.</b> וכתב הכס\"מ דפסק כרבי עקיבא דאמר וקנא את אשתו חובה אלא דמפרש דהוא רק מצות חכמים וקרא אינו אלא אסמכתא. והפר\"ח ובעל ספר מעיין החכמה כתבו דרבינו לא פסק כלל כרבי עקיבא דהוא אמר חובה ורבינו כתב מצוה. ואני אומר דהעיקר כהכס\"מ שהרי רבינו גופיה העתיק לשון דר\"ע ממש בהלכות אישות פט\"ו שכתב שם דחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וא\"כ על כרחך דמפרש דחובה לאו דוקא אבל כלומר מצוה של חכמים קאמר וכמו שכתב כאן דאל\"כ יהיו דברי רבינו דכאן סותרים דבריו שבהלכות אישות. אלא דצריך טעם דמי הכריחו לרבינו לפרש כן ולאפוקי דברי ר\"ע מפשטיה ולומר דלאו חובה ממש. ונראה דהוא מכח הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה (דף ג') דרבי אליעזר ובית שמאי סברי דקנאה הוי חובה ור' יהושע ובית הלל סברי רשות. ואי חובה מן התורה קאמר רבי עקיבא א\"כ סבר כר\"א וב\"ש והיכי פליג ר\"ע כל כך על רבו רבי יהושע ואדברי ב\"ה. ועוד דתקשי קושית התוס' שם על ר\"ע מדאיתא בירושלמי דרבי יהושע אתיא כבית הלל דאמרי דאפי' הקדיחה תבשילו רשאי לגרשה לפיכך אמרי רשות לקנאותה רצה לקנא יקנא רצה לגרשה יגרשה ודרבי אליעזר דאמר חובה לקנאות אתיא כב\"ש דאמרי דלא יגרש אשתו אלא א\"כ מצא בה ערות דבר ואי מצא בה דברים מכוערים לגרשה אינו יכול לקיימה אינו יכול ולפיכך הוא אומר חובה לקנאות. והרי ר\"ע אמר חובה אע\"פ שהוא מיקל טפי מב\"ה כדאמר התם והכרח הקושיא הביאו לרבינו לפרש דקושטא דחובה דר\"ע לאו ממש הוא אלא כלפי דר' ישמעאל דאמר רשות ממש קרי למצות חכמים חובה. וכן רשות דנקט ר' יהושע לשיטתן דב\"ה לאו ממש אלא כלפי חובה ממש דר\"א קרי למצות חכמים רשות. וכהאי גוונא מצינו שכתבו התוס' בפסחים (סוף דף נ\"ד) דקרי למצוה רשות כלפי חובה וכן משמע ברבה פרשה בלק. והכי נמי מצינו דקרי למצוה חובה כלפי רשות וכדאיתא בחולין (דף ק\"ז). ולפ\"ז חובה דר\"ע היינו רשות דר' יהושע ונסתלקה קושית התוס':"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה בנחת.</b> הכס\"מ כתב שלמד זה רבינו מהא דאמר רבי חנינא מסורא לא לימא אינש לאשתו בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דדילמא קיי\"ל כר' יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי על פי עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למבדקה. ולמד מזה דהוא הדין לדידן דלא קיי\"ל כרבי יוסי ולא מתסרא בקינוי דעל פי עצמו מיהו על פי עדים דנאסרה לא יקנא. וקשה לי דא\"כ לא אסור רק בזמן הזה דליכא מי סוטה למבדקה ואמאי סתם רבינו דמשמע דאף בזמן שהיה מי סוטה אינו ראוי לקנאות בפני עדים תחילה. וזה אין ללמוד כלל מהא דרבי חנינא מסורא דלא איירי רק בזמן הזה. ונראה שיצא זה לרבינו מכח קושיית תוס' בריש סוטה (דף ג') אהא דאמר בריש מכילתין אמתניתין דקתני המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא דקסבר תנא דידן אסור לקנאות. והוקשה להן להתוס' דבמתניתין קתני רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ובירושלמי איתא דר\"א סבר חובה לקנאות ואיך איירי ר\"א במתניתין דאוסר לקנאות. ולפי דברי רבינו אתי שפיר דלכתחילה בפני עדים לכו\"ע אסור:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו כו' י\"ח גרוגרות שהן כששה ביצים.</b> המג\"א סי' תפ\"ו הקשה על דברי רבינו הללו דא\"כ הוי ביצה כשלשה גרוגרות ואמרינן בפ' המצניע דגרוגרת גדול מזית וביומא איתא דבית הבליעה מחזיק כביצה ואם כן הוא מחזיק יותר מן שלשה זיתים ובכריתות מוכח דבית הבליעה אין מחזיק שלשה זיתים ולרבינו כיון דמחזיק כביצה הוי יותר מג' זיתים. זהו תוכן דבריו. ומ\"ש דבפ' המצניע איירי בזית קטן ולענין איסורים זית בינוני בעינן והוא אינו מחזיק שלשה בינונים רק קטנים. ובס' עצי אלמוגים הקשה עליו דמוכח בפ' המצניע דאף כזית בינוני שהוא שיעור לאיסורים הוא פחות מגרוגרת גבי הא דקאמר נימא מדלענין יוצא בכזית לעניין שבת נמי בכזית ויוצא ודאי בכזית בינוני דוקא מחייב. ובעצי אלמוגים הנזכר תירץ דסוגיא דכריתות סברא כריש לקיש בזבחים (דף ע\"ח) דאיסורין מבטלין זה את זה. ולפ\"ז אי הוה איירי דאכל ג' מיני איסורין דהיינו כזית דם וכזית חלב וכזית פיגול על כרחך אי אפשר לחייבו דאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו אלא א\"כ שאכלן בלא לעיסה דאז לא נתערבו ולא נתבטלו אבל ע\"י לעיסה נתבטלו. וכיון שלא לעסן משום הכי קאמר התם דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים והא דאמר ביומא דמחזיק כביצה שהוא כג' גרוגרות שהן יותר מג' זיתים איירי ע\"י לעיסה שמחזיק יותר כיון שנתרכך עכ\"ד. ואני תמה דאי איתא דלא מצי לאשכוחי ג' זיתים אלא בכהאי גוונא שבלע בלא לעיסה הו\"ל לשנויי באכילה כדרכה קמיירי באכילה שלא כדרכה לא קמיירי וכדמשני באכילה אחת קמיירי בב' אכילות לא איירי. אבל באמת גם באכילה ע\"י לעיסה כדרכה מצי איירי שיתחייב שלש חטאות. וכי תימא דירבה מין על חבירו ויבטלנו זה אינו דעד כאן לא אמר ר\"ל בזבחים דאיסורין מבטלין זה את זה אלא בשכולן מין אחד של בשר דאילו בחלב ודם וכהאי גוונא שאינן מין אחד אין אומרים שירבה מין על חבירו ויבטלנו ברוב כדין יבש ביבש דהיינו דוקא במין במינו אבל בשלא במינו לא שייך דין ביטול ברוב כמ\"ש הפוסקים וכן משמע בסוגיא דזבחים גופיה במסקנא. וא\"כ נדחה תירוץ ספר הנזכר.<br><b> אלא </b> י\"ל על פי הא דאיתא בסוף פרק גיד הנשה דגבי איסורים בעינן כזית מלבד מה שבין השינים. ועל פי זה אפשר דהיינו טעמא דקאמר בכריתות דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים דכיון דצריך ליתן בפיו בשעת לעיסה יותר מג' זיתים כדי שישאר ג' זיתים לבלוע לבד מה שישאר בין השיניים וכולי האי אין מחזיק בית הבליעה וכי קאמר ביומא דשיעור אכילה בבת אחת הוא כביצה היינו עם מה שנשאר בין השיניים דהתם לאו לעניין אכילת איסור איירי אלא באכילה בעלמא של היתר וא\"כ גם מה שבין השיניים הוי שפיר בכלל אוכל הנאכל בבת אחת כדרכו וקאמר שהוא כביצה ושפיר יכול לבלעו דהרי נתמעט ונשאר בשיניו וכן משמע בתוס' שבת (דף י\"ד) משא\"כ בכריתות דאיירי באיסור שצריך שיבלע ג' ז��תים שלימים וכולי האי אין מחזיק בית הבליעה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עוכלא תבלין.</b> בס' קרבן נתנאל תמה דאיך כתב רבינו דמערבין בתבלין הא לא הוו אוכלין לענין שיהיו נקחין בכסף מעשר כמ\"ש בפ\"ז דהלכות מעשר שני וגם אין מטמאין טומאת אוכלין כמ\"ש בפ\"א מהלכות טומאת אוכלין. ונראה ליישב דאין סתירה בדברי רבינו ע\"פ מה שכתבו התוס' ביומא (דף פ\"א) ובנדה (דף נ') דשני מיני תבלין יש דאותן שאין נאכלין להנאת עצמן אלא מפני הטעם שנותנין במאכל אין חייבין במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין אבל אותן תבלין שנאכלין להנאת עצמן חייבים במעשר ומטמאים טומאת אוכלין. ולפ\"ז אתי שפיר דהתם בהלכות טו\"א איירי רבינו בהדיא באותן שאין נאכלין להנאת גופן רק מחמת הטעם שנותנין בתבשיל. ובהכי איירי ג\"כ בפ\"ז דמעשר. אבל בכאן איירי רבינו באותן תבלין שנאכלין להנאת גופן ודבר הלמד מעניינו הוא דאיירי כאן בדברים שאוכלין פת בלפתן ויש בגופן הנאה. ובתבלין דכהאי גוונא קאמר דמערבין דהוו אוכל..<br><b> ואח\"כ </b> מצאתי כן בס' שיח יצחק וספר עצי אלמוגים ועוד כתב שם דגבי מעשר פטר רבינו בפלפלין בכל ענין דהא פסק כרבנן דפטרי מערלה והוא הדין ממעשרות. ולפ\"ז צריך לומר דמ\"ש רבינו בפרק י\"א מהלכות מעשר דין י\"ב ובפרק י\"א מהלכות מעשר שני דין ט' דתבלין חייבין במעשר לאו היינו פלפלין אלא שאר דברים שנקראים תבלין כגון בצל וקפלוט וכמ\"ש בפירוש המשנה בערלה. והן נאכלין להנאת עצמן. אמנם נראה דאין ראיה מערלה למעשר דגבי ערלה שאני דממעטינן מקרא דכתיב עץ מאכל אבל מ\"מ לגבי מעשר אפשר דחשיב אוכל כי היכי דחשיב אוכל לעניין ברכה כשהן רטובין ומברכין עליהן בורא פרי האדמה כמ\"ש רבינו בפ\"ח דברכות והכי נמי י\"ל דחשיב פרי לעניין מעשר. ועכ\"פ מדרבנן יש לחייבו דלא גרע מכמה פירות של מינין גרועין שאין נאכלין אלא על ידי הדחק שחייבין במעשר וכמ\"ש רבינו בריש הלכות מעשר וכן משמע מפירוש רש\"י שפירש בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ד) אהא דקאמר דתרומת תבלין דרבנן פלפלין וזנגביל. והיינו ברטיבי דחשיבי אוכל כנזכר לעיל. והוא הדין דמטמאין טומאת אוכלין והיינו דתנן בפ\"א דמסכת טבול יום הקצח והפלפל טמאין בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות. ועוד יתבאר בזה בהלכות מתנות עניים אי\"ה:<br><b> [ודרך </b> אגב מדכר דכירנא מילתא דתמיה לי טובא. מה שראיתי להרב הכסף משנה שכתב בפ\"ז מהלכות טומאת אוכלין שאינו יודע למה השמיט רבינו שם מאי דשנינו במשנה דפרק א' מטבול יום התיאה והחלתות והאלום טהורין בטבול יום. ואני איני יודע דלמה היה לו לרבינו להעתיק משנה הנ\"ל כיון שכבר כתב בפ\"א מהלכות הנזכר התיאה והחלתות וכל כיוצא בהן אין מקבלין טומאה לעולם. והוא משנה בפ\"ג דעוקצין. וא\"כ חולקת היא על חכמים דפרק א' דטבול יום דלא מטהרי להו רק מטומאה קלה דטבול יום ולא משאר טומאות וא\"כ לרבינו שפסק כמתניתין דעוקצין אין לו מקום לדברי חכמים דמתניתין דטבול יום כלל]:",
+                "<b> קב תמרים וקב גרוגרות.</b> בס' עצי אלמוגים הקשה דאיך פסק רבינו כרב יוסף דאמר הכי בפרק בכל מערבין ויליף דסגי גבי תמרים בקב מדקיי\"ל גבי גרוגרות דמערבין בשיעור קב ותמרים עדיפי מגרוגרות ומייתי ראיה מדתניא גבי אכל תרומה גרוגרות ושילם תמרים תבוא עליו ברכה אלמא תמרים עדיפי. אך אביי דחה שם דברי רב יוסף דטעמא דקתני תבוא עליו ברכה הוא משום דאכל מידי דלא קפץ עליה זבינא וקמשלם ליה מידי דקפץ עליה זבינא ולעולם גרוגרות עדיפי מתמרים ולענין עירוב בעינן טפי מקב. וכן פירש רש\"י שם. וגם לדברי רבינו בהלכות תרומות צריך לומר סברא זו דאביי דלא משום דעדיפי תבוא עליו ברכה דהרי פסק שם דלא משלם האוכל תרומה כפי מדה שאכל אלא לפי דמי שווייה וא\"כ אין ראיה לשיטתו דתמרים עדיפי ומנא ליה דסגי להו בקב לעירוב כמו בגרוגרות.<br><b> ויש </b> לי ליישב דעת רבינו דבלאו הא דרב יוסף איכא לאוכוחי דסגי לתמרים בשיעור גרוגרות מסוגיא דגיטין פ' התקבל (גיטין דף ס\"ה ע\"ב) דאיתא התם גבי אמר לשליח ערב לי בתמרים וערב לו בגרוגרות בגרוגרות וערב לו בתמרים תני חדא ערובו ערוב כו'. ומוקי לה רבה כרבי אליעזר דאמר מראה מקום הוא לו לשליח בכהאי גוונא ואינו מקפיד כשמשנה בדבר שאין בו פסידא למשלח. וא\"כ מוכח דשיעור תמרים לעירוב הוי כשיעור דגרוגרות דאי איתא דשיעור דתמרים טפי מגרוגרות לא שייך לומר מראה מקום הוא לו כשאמר לו ערב בגרוגרות ועירב לו בתמרים. דהרי יש לו פסידא בזה שעירב לו בתמרים שהיה צריך להוסיף על השיעור של גרוגרות דסגי בקב ודילמא לא ניחא ליה לערב רק בשיעור קב ולא בדבר שצריך יותר מקב אלא שמע מינה דקושטא דגם לתמרים סגי בקב כמו בגרוגרות. ובשלמא הא דלא אמר דקפיד לערב בגרוגרות דוקא ולא בתמרים משום דקפיץ עלייהו זבינא דהא מ\"מ תמרים עדיפי ואין לנו לומר דקפיד המשלח מסתמא שלא לערב בתמרים מחמת קפיצת זבינא עלייהו דמסתמא לא קיימי לזבינא. אבל אי איתא דצריך שיעור יותר בתמרים ודאי שייך קפידא ולא מראה מקום אלא א\"כ בשיעור שוה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום כו' אנשי קטנה אסורים להוציא מבתיהן לחצר שלהן שדיורין של גדולה חשובים כקטנה.</b> קשה לי על דברי רבינו שהעתיק מתניתין דפ' כל גגות כצורתה והרי בפ\"ק מותיב מינה למאן דאמר דלחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון כלחי דאמאי קטנה אסורה דלהוי כנראה מבחוץ מחמת כותלי הגדולה שנראים חוץ לקטנה ומוקי לה דאיירי בשנכנסים כותלי קטנה לגדולה ומופלגים ג' טפחים מכותלי הגדולה וא\"כ כיון דרבינו פסק בהלכות שבת פי\"ז דנראה מבחוץ נידון משום לחי איך העתיק כאן המשנה דחצר קטנה בסתם ולא כתב אוקימתא הנ\"ל. ומצאתי שהרגיש בזה בספר עצי אלמוגים. וכתב לתרץ דס\"ל לרבינו דלפי האי טעמא דאמרי אמוראי פ' כל גגות דדיורי גדולה מושלים בקטנה תו אין לחלק בין נכנסים כותלי קטנה לגדולה או לא דאנו דנין כאילו אנשי הגדולה דרין ממש בקטנה ואוסרים עליהן ולא דמי הך מילתא כלל לדין נראה מבחוץ דגבי לחי דהוי הטעם משום מחיצה. והא דלא קאמר הגמ' בפ\"ק הכי הוא משום דמהדר לאוקמא מתניתין אפי' בנפרצה בשבת ואז אין לומר הטעם משום דיורי גדולה בקטנה דהא דיורין הבאין בשבת אין אוסרים אלא הטעם משום שנפרץ במילואו ולהכי פריך שפיר דלשתרי הפירצה משום לחי הנראה מבחוץ דהוי כמחיצה ולהכי מוקי לה בנכנסים כו' דאז אין להתיר משום גפופי אבל למאי דמפרשי אמוראי טעמא דמתניתין משום דיורי גדולה בקטנה על כרחך איירי בנפרצה מבעוד יום אין לחלק בין נכנסים כו' עכ\"ד.<br><b> ואינו </b> מחוור דאי איתא דלטעם זה אין לחלק תקשי דהוה ליה למימר הכי בפ\"ק ומה שכתב דהתם מהדר לאוקמא בשנפרצה בשבת דלא שייך טעם דדיורין קשה דא\"כ לא שייך ג\"כ טעם דלחי דהא הוה ליה לחי שלא סמך עליה מאתמול דלכולי עלמא לא הוי לחי כדאיתא (בדף ט\"ו) וא\"כ על כרחין גם בפ\"ק איירי שנפרצה מבעוד יום וא\"כ אכתי קשה דהיה לו לומר הטעם משום דיורי גדולה בקטנה ומדלא אמר על כרחין שמעינן מינה דלא מהני טעם זה לאסור אי נימא דיש כאן לחי דחשיב מחיצה. והדרא הקושיא לדוכתא על דברי רבינו שלא כתב דאיירי דוקא בנכנסים כו'. אמנם יש לתרץ ע\"פ מ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דסוכה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתגלגל הערוב כו' מבעוד יום אינו ערוב משחשיכה הרי זה ערוב ואם ספק הרי זה ערוב שספק ערוב כשר.</b> בס' טעם המלך בהל' יו\"ט כתב לדעת רבינו דלא מכשר אלא אם הספק הוא בעניין אי רשאי לילך בערוב זה דלא הוי דבר שיש לו מתירין למחר דאף אם ילך היום יוכל לילך למחר כסברת הצל\"ח אבל לעניין לאכול ולשתות דבר הבא מחוץ לתחום בספק ערוב אינו מיקל רבינו דהא הוי דשיל\"מ לאכול למחר ואיהו ס\"ל י\"ב מיל הוו מן התורה והוי תחומין דבר שיש לו עיקר בתורה ומחמיר בכהאי גוונא בספקו בהל' יו\"ט עכ\"ד. והנה נמשך בזה אחר דברי הרמב\"ן שכתב דלמ\"ד י\"ב מיל דאורייתא הו\"ל עיקר מן התורה. אבל כבר העליתי לעיל בהל' שבת דזה אינו אלא דאף לדעת רבינו לא הוי תחום דאלפיים עיקרו מן התורה ולפ\"ז בכל עניין מיקל רבינו בספק ערוב וכן משמע בתוס' דערובין (דף מ\"ה). וזה דלא כהרי\"ף דאוסר בדבר שהוא ספק אם הובא מחוץ לתחום והובא באו\"ח סי' שכ\"ה סעיף ט' וכתב הט\"ז שטעמו משום דאפשר להמתין לערב כו' ולפי דברי התוס' ורבינו זה אינו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו ערוב שאינה סעודה הראויה.</b> וביאר הרב המגיד דאע\"פ שספק עירוב כשר וכו' משום דהו\"ל ספק בדרבנן מ\"מ הכא שהספק הוא אם היה העירוב תרומה טהורה או טמאה אינו ערוב דלגבי אכילה חזר הספק כודאי שהרי פשיטא לן שהיתה אסורה באכילה מבעוד יום ואינה סעודה הראויה ואע\"פ שאסורה מחמת ספק חזר כודאי. ובס' כרתי ופלתי סי' ק\"י הקשה דמאי שנא ספק אכילה ומאי שנא ספק אחר הלא ספק דרבנן להקל והא איירי אפי' בזמן הזה דתרומה דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא ומזה הוכיח דסבר רבינו דלעניין אכילה יש להחמיר בכל איסור דרבנן שנתחזק איסורו וכדעת הרשב\"א ולא מיקל רבינו רק בספק עירוב ובספק טומאה דרבנן אף דאיתחזק ולא באיסור אכילה עכ\"ד. ואישתמיטתיה מ\"ש המל\"מ בפ\"ז מהלכות תרומות דשאני תרומה בזמן הזה משאר איסור דרבנן ואזלינן בספק איסורא לחומרא ואע\"ג דליכא חזקה לאיסורא. ובחיבורי שם הבאתי ראיות לזה וא\"כ נסתלקה קושית הכרתי ופלתי. וגם ראייתו נדחית שאין מכאן ראיה שיחמיר רבינו בשאר איסורי אכילה דרבנן בספיקן ומהי תיתי לחלק בין ערוב וטומאה דרבנן לאיסור אכילה דרבנן ורק גבי תרומה בזה\"ז מחמיר כנ\"ל וכן כתבו כמה מחברים דרבינו מיקל בכל ספק איסור דרבנן:<br><b> ומ\"ש </b> בשו\"ת נודע ביהודה סי' ס\"ה דיש ראיה דמחמיר בדרבנן היכא דאיתחזק איסורא מהא דמחמיר בספק הינוח גבי עירוב וכן גבי ספק טבל או לא טבל גבי טמא טומאה דרבנן לא מטהרינן רק בירד לטבול וספק אי טבל דאז איתרע חזקה ראשונה דטומאה אבל לא ירד ודאי לטבול לא מטהרינן בספיקו מהאי טעמא דאיתחזק בדרבנן ע\"כ. ואין ראייתו מכרחת כלל דגבי ספק הינוח דעירוב היינו טעמא דמחמיר בספיקו משום דהו\"ל ספק במעשה דהיינו אם נעשה כלל דבר המתיר או לא נעשה ובכהאי גוונא לא מקילין אף בדרבנן וכמ\"ש המל\"מ בפ\"ד מהלכות בכורות וע\"ש. וכן משמע מדברי הט\"ז באו\"ח סי' ת\"ט. וה\"נ גבי ספק טבל הוי הספק במעשה ומשום הכי מחמירין גם בטומאה דרבנן. אבל אם אין הספק אם נעשה מעשה כלל אלא דודאי נעשה והספק אם היה המעשה בהיתר או לא בכהאי גוונא אין מחמירין בדרבנן אף בדאיתחזק.<br><b> ולפ\"ז </b> יש להתיר שבות דרבנן בין השמשות גם במוצאי שבת אע\"ג דאיקבע ואיתחזק איסורא דשבת. ובעל מג\"א בסי' שמ\"ב הניח זה בצריך עיון. ובספר אמתחת בנימין הביא ראיה להחמיר ממתניתין דפ\"ד דדמאי דקתני חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ומשמע הא בספק חשיכה יאכל ואי איתא דשרי שבות בין השמשות במוצאי שבת כמו בערב שבת אמאי יאכל בלא מעשר לעשר דמאי דהא מעשרין דמאי בין השמשות דערב שבת והוא הדין במוצאי שבת אלא מוכח דאין מעשרין בין השמשות דמוצאי שבת והוא הדין לשאר שבותין דאסורים בין השמשות דמוצאי שבת. ולפי מה שכתבתי אינו ראיה דהא נתבאר דתליא בהך מילתא אי מחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא ובסוגיא דערובין (דף ל\"ה ול\"ו) מבואר דתליא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בטהרות. וא\"כ אפשר דמתניתין דדמאי אתיא כמאן דמחמיר ולא קיי\"ל הכי דהא כמה סתמי משניות בפ\"ד דטהרות ופ\"ב דידים אתיא כמאן דמיקל. וכמ\"ש בספר אבן העוזר:<br><b> ועוד </b> י\"ל דחשיכה דמתניתין דדמאי היינו בין השמשות דהרי מצינו דקרי תנא לבין השמשות חשיכה בר\"פ כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) דקתני גבי ערובי תחומין אין מערבין משתחשך והיינו בין השמשות וכמ\"ש בחידושי הריטב\"א שם דהא קיי\"ל שאין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה. וכ\"כ הר\"ן בפרק ערבי פסחים:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשם שאסור לצאת מחוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו\"ט.</b> ונראה דלא משוה רבינו יו\"ט לשבת בעניין תחומין [אלא] רק לאיסור בעלמא אבל לא לעניין לחייב ביו\"ט ליוצא מחוץ לתחום אפילו חוץ לי\"ב מיל דחייב בשבת כמ\"ש רבינו בפכ\"ז דהלכות שבת מ\"מ ביו\"ט פטור דרק בשבת הוי מן התורה בי\"ב מיל מקרא שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אבל ביו\"ט אינו אלא מדרבנן וכמו שכתבתי שם בהלכות שבת ובחידושי הרבה ראיות לזה. [והוכחתי דדוקא לר' עקיבא דס\"ל תחומין דאלפיים דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו\"ט וכדמוכח ברש\"י ותוס' בחגיגה (דף י\"ז) ובערובין (דף ע\"ט) אבל לרבנן לעניין י\"ב מיל יש חילוק בין שבת ליו\"ט ושם נתבאר הטעם ויישבתי בזה הרבה קושיות מה שהקשו התוספות בחגיגה שם מביצה (דף ל\"ו). עוד יישבתי בחידושי מה שהקשה בשער המלך כאן על דברי רבינו בפירוש המשנה והסמ\"ג והרא\"ש פ\"ד דערובין שכתבו אליבא דר' יהודה דס\"ל דתחומין דאורייתא מסוגיא דערובין (דף ל\"ז ע\"ב) וחולין (דף י\"ד) ע\"ש]. עוד הבאתי ראיה לזה בספרי משכיל לאיתן מהא דאיתא בביצה (דף ל\"ז ע\"ב) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דאמר רב חבית מותרת להוליך כל אחד חלקו למקום שעירב ובהמה אסורה ופריך אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה ומשני דקסבר יש ברירה ושאני בהמה דקיינקי תחומין מהדדי. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב. והשתא אמאי שתיק רב הא לשיטתיה דסבר תחומין דאורייתא וכדמוכח ממ\"ש התו��' בערובין (דף פ' ע\"א) ע\"ש וא\"כ שפיר יש לחוש לאיסור תחומין טפי מלאיסור מוקצה שאינו אלא מדרבנן. אלא ש\"מ דכי סבר רב תחומין דאורייתא היינו רק בשבת אבל ביו\"ט כההיא דביצה מודה רב שאינו אלא מדרבנן ואתי שפיר.<br><b> [ואין </b> לומר דאף דתחומין דאורייתא קשיא להו דלא הו\"ל לרב לאחמורי ביה מבמוקצה משום דהוי כעין דאורייתא דזה אינו רק בספיקא דמעשה ולא בספיקא דדינא כמו שיתבאר בהל' יו\"ט. ואע\"ג דרב אית ליה הכנה אין ראיה מהכנה למוקצה דרבה נמי דהוי בעי למימר דמוקצה דאורייתא חזר ביה כדמשמע בפ' אלו עוברין וכ\"כ תוס' בערובין (דף ל\"ח ע\"ב)]. ונראה דלזה נתכוונו ג\"כ ההגהות [מיימוני] כאן שכתבו דאפשר דרב סבר כברייתא דתני איו דמייתי בערובין (דף ל\"ז) ובכמה דוכתין דס\"ל אין ברירה גבי תחומין. ורצונם לומר דוקא בשבת סבר כוותיה משום דהתם תחומין דאורייתא אבל ביו\"ט קושטא דלא סבר כאיו. ובזה נסתלקה תמיהת ספר שער המלך שתמה על דברי ההגהות דאיך אפשר דרב ס\"ל אין ברירה הא איהו קאמר חבית מותרת גבי שנים שלקחו בשותפות וטעמא משום דיש ברירה כנזכר. ולפי מ\"ש לחלק בין שבת ליו\"ט לק\"מ. ובשו\"ת זכרון יוסף סי' ז' הוכיח כן מדברי רבינו גופיה בתשובתו ע\"ש. [ומה שהקשה הפר\"ח באו\"ח סוף סימן תקפ\"ו על מ\"ש השו\"ע שם אם גוי הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו דמשמע דלכתחילה אסור לשלוח גוי אחריו ואי איתא דתחומין ביו\"ט רק מדרבנן הו\"ל שבות דשבות דלכתחילה שרי במקום מצוה והניח בצ\"ע. וי\"ל דאיירי בשבת הסמוך ליו\"ט ומשלחו משום יו\"ט שלאחריו ובכהאי גוונא אסור לכתחלה אף שבות דשבות במקום מצוה ובדיעבד שרי וכמ\"ש במג\"א סי' תרנ\"ה. אבל ביו\"ט גופיה מותר לשלוח גוי אחר שופר אף חוץ לי\"ב מיל לכולי עלמא]. וכל זה דלא כמו שנראה בתרומת הדשן סי' פ\"ג ונמשכו גם האחרונים בסי' תקט\"ו דיו\"ט שוה לשבת ואינו מחוור אלא כמ\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני ערובין לשתי רוחות וסומך על איזו מהן שירצה ליום הראשון וכו'.</b> והראב\"ד הקשה דאיך לא פירש ולא חילק בדבר דבגמרא העמידוה דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא שבת ויו\"ט לא מצי לערב בשני רוחות. ובספר מחנה לוי כתב לתרץ דכוונת רבינו דאיירי שלא בירר לאיזו רוח ילך ביום ראשון אלא תלה בדעתו שיברור וירצה למחר וכיון דקי\"ל יש ברירה בעירובי תחומין דרבנן א\"כ הוי סעודה הראויה מבעוד יום אף כי מנח ליה בסוף אלפיים ובגמרא דמוקי לה במניח בסוף אלף כדי שיהיה סעודה הראויה מבעוד יום קאי אליבא דרבי אליעזר ואיהו סבר תחומין דאורייתא ולא אמר בו ברירה וע\"ש ראייתו דר' אליעזר סבר תחומין דאורייתא. אמנם לדידי אין צורך בזה לידחק ולומר דהסוגיא קאי רק למ\"ד תחומין דאורייתא דבלאו הכי אתי שפיר דלא אמר ברירה להני אמוראי דאיירו התם רבה ואביי ואזלי לטעמייהו דסברי אין ברירה אפילו בערובי חצירות דרבנן וכדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ס\"ח ע\"א) וכפירוש רש\"י שם וכתב הריטב\"א שכן הסכימו כל המפרשים ע\"ש. ולשיטתם הוא דהוצרכו רבה ואביי לאוקמא דמנח ליה בסוף אלף דוקא. אבל לפי מאי דקיי\"ל יש ברירה בדרבנן מתוקמא שפיר בכל גוונא כן נראה לי:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו כו' י\"ח גרוגרות שהן כששה ביצים.</b> המג\"א סי' תפ\"ו הקשה על דברי רבינו הללו דא\"כ הוי ביצה כשלשה גרוגרות ואמרינן בפ' המצניע דגרוגרת גדול מזית וביומא איתא דבית הבליעה מחזיק כביצה ואם כן הוא מחזיק יותר מן שלשה זיתים ובכריתות מוכח דבית הבליעה אין מחזיק שלשה זיתים ולרבינו כיון דמחזיק כביצה הוי יותר מג' זיתים. זהו תוכן דבריו. ומ\"ש דבפ' המצניע איירי בזית קטן ולענין איסורים זית בינוני בעינן והוא אינו מחזיק שלשה בינונים רק קטנים. ובס' עצי אלמוגים הקשה עליו דמוכח בפ' המצניע דאף כזית בינוני שהוא שיעור לאיסורים הוא פחות מגרוגרת גבי הא דקאמר נימא מדלענין יוצא בכזית לעניין שבת נמי בכזית ויוצא ודאי בכזית בינוני דוקא מחייב. ובעצי אלמוגים הנזכר תירץ דסוגיא דכריתות סברא כריש לקיש בזבחים (דף ע\"ח) דאיסורין מבטלין זה את זה. ולפ\"ז אי הוה איירי דאכל ג' מיני איסורין דהיינו כזית דם וכזית חלב וכזית פיגול על כרחך אי אפשר לחייבו דאי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו אלא א\"כ שאכלן בלא לעיסה דאז לא נתערבו ולא נתבטלו אבל ע\"י לעיסה נתבטלו. וכיון שלא לעסן משום הכי קאמר התם דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים והא דאמר ביומא דמחזיק כביצה שהוא כג' גרוגרות שהן יותר מג' זיתים איירי ע\"י לעיסה שמחזיק יותר כיון שנתרכך עכ\"ד. ואני תמה דאי איתא דלא מצי לאשכוחי ג' זיתים אלא בכהאי גוונא שבלע בלא לעיסה הו\"ל לשנויי באכילה כדרכה קמיירי באכילה שלא כדרכה לא קמיירי וכדמשני באכילה אחת קמיירי בב' אכילות לא איירי. אבל באמת גם באכילה ע\"י לעיסה כדרכה מצי איירי שיתחייב שלש חטאות. וכי תימא דירבה מין על חבירו ויבטלנו זה אינו דעד כאן לא אמר ר\"ל בזבחים דאיסורין מבטלין זה את זה אלא בשכולן מין אחד של בשר דאילו בחלב ודם וכהאי גוונא שאינן מין אחד אין אומרים שירבה מין על חבירו ויבטלנו ברוב כדין יבש ביבש דהיינו דוקא במין במינו אבל בשלא במינו לא שייך דין ביטול ברוב כמ\"ש הפוסקים וכן משמע בסוגיא דזבחים גופיה במסקנא. וא\"כ נדחה תירוץ ספר הנזכר.<br><b> אלא </b> י\"ל על פי הא דאיתא בסוף פרק גיד הנשה דגבי איסורים בעינן כזית מלבד מה שבין השינים. ועל פי זה אפשר דהיינו טעמא דקאמר בכריתות דאין בית הבליעה מחזיק ג' זיתים דכיון דצריך ליתן בפיו בשעת לעיסה יותר מג' זיתים כדי שישאר ג' זיתים לבלוע לבד מה שישאר בין השיניים וכולי האי אין מחזיק בית הבליעה וכי קאמר ביומא דשיעור אכילה בבת אחת הוא כביצה היינו עם מה שנשאר בין השיניים דהתם לאו לעניין אכילת איסור איירי אלא באכילה בעלמא של היתר וא\"כ גם מה שבין השיניים הוי שפיר בכלל אוכל הנאכל בבת אחת כדרכו וקאמר שהוא כביצה ושפיר יכול לבלעו דהרי נתמעט ונשאר בשיניו וכן משמע בתוס' שבת (דף י\"ד) משא\"כ בכריתות דאיירי באיסור שצריך שיבלע ג' זיתים שלימים וכולי האי אין מחזיק בית הבליעה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עוכלא תבלין.</b> בס' קרבן נתנאל תמה דאיך כתב רבינו דמערבין בתבלין הא לא הוו אוכלין לענין שיהיו נקחין בכסף מעשר כמ\"ש בפ\"ז דהלכות מעשר שני וגם אין מטמאין טומאת אוכלין כמ\"ש בפ\"א מהלכות טומאת אוכלין. ונראה ליישב דאין סתירה בדברי רבינו ע\"פ מה שכתבו התוס' ביומא (דף פ\"א) ובנדה (דף נ') דשני מיני תבלין יש דאותן שאין נאכלין להנאת עצמן אלא מפני הטעם שנותנין במאכל אין חייבין במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין אבל אותן תבלין שנאכלין להנאת עצמן חייבים במעשר ומטמאים טומאת אוכלין. ולפ\"ז אתי שפיר דהתם בהלכות טו\"א איירי רבינו בהדיא באותן שאין נאכלין להנאת גופן רק מחמת הטעם שנותנין בתבשיל. ובהכי איירי ג\"כ בפ\"ז דמעשר. אבל בכאן איירי רבינו באותן תבלין שנאכלין להנאת גופן ודבר הלמד מעניינו הוא דאיירי כאן בדברים שאוכלין פת בלפתן ויש בגופן הנאה. ובתבלין דכהאי גוונא קאמר דמערבין דהוו אוכל..<br><b> ואח\"כ </b> מצאתי כן בס' שיח יצחק וספר עצי אלמוגים ועוד כתב שם דגבי מעשר פטר רבינו בפלפלין בכל ענין דהא פסק כרבנן דפטרי מערלה והוא הדין ממעשרות. ולפ\"ז צריך לומר דמ\"ש רבינו בפרק י\"א מהלכות מעשר דין י\"ב ובפרק י\"א מהלכות מעשר שני דין ט' דתבלין חייבין במעשר לאו היינו פלפלין אלא שאר דברים שנקראים תבלין כגון בצל וקפלוט וכמ\"ש בפירוש המשנה בערלה. והן נאכלין להנאת עצמן. אמנם נראה דאין ראיה מערלה למעשר דגבי ערלה שאני דממעטינן מקרא דכתיב עץ מאכל אבל מ\"מ לגבי מעשר אפשר דחשיב אוכל כי היכי דחשיב אוכל לעניין ברכה כשהן רטובין ומברכין עליהן בורא פרי האדמה כמ\"ש רבינו בפ\"ח דברכות והכי נמי י\"ל דחשיב פרי לעניין מעשר. ועכ\"פ מדרבנן יש לחייבו דלא גרע מכמה פירות של מינין גרועין שאין נאכלין אלא על ידי הדחק שחייבין במעשר וכמ\"ש רבינו בריש הלכות מעשר וכן משמע מפירוש רש\"י שפירש בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ד) אהא דקאמר דתרומת תבלין דרבנן פלפלין וזנגביל. והיינו ברטיבי דחשיבי אוכל כנזכר לעיל. והוא הדין דמטמאין טומאת אוכלין והיינו דתנן בפ\"א דמסכת טבול יום הקצח והפלפל טמאין בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטומאות. ועוד יתבאר בזה בהלכות מתנות עניים אי\"ה:<br><b> [ודרך </b> אגב מדכר דכירנא מילתא דתמיה לי טובא. מה שראיתי להרב הכסף משנה שכתב בפ\"ז מהלכות טומאת אוכלין שאינו יודע למה השמיט רבינו שם מאי דשנינו במשנה דפרק א' מטבול יום התיאה והחלתות והאלום טהורין בטבול יום. ואני איני יודע דלמה היה לו לרבינו להעתיק משנה הנ\"ל כיון שכבר כתב בפ\"א מהלכות הנזכר התיאה והחלתות וכל כיוצא בהן אין מקבלין טומאה לעולם. והוא משנה בפ\"ג דעוקצין. וא\"כ חולקת היא על חכמים דפרק א' דטבול יום דלא מטהרי להו רק מטומאה קלה דטבול יום ולא משאר טומאות וא\"כ לרבינו שפסק כמתניתין דעוקצין אין לו מקום לדברי חכמים דמתניתין דטבול יום כלל]:",
+                "<b> קב תמרים וקב גרוגרות.</b> בס' עצי אלמוגים הקשה דאיך פסק רבינו כרב יוסף דאמר הכי בפרק בכל מערבין ויליף דסגי גבי תמרים בקב מדקיי\"ל גבי גרוגרות דמערבין בשיעור קב ותמרים עדיפי מגרוגרות ומייתי ראיה מדתניא גבי אכל תרומה גרוגרות ושילם תמרים תבוא עליו ברכה אלמא תמרים עדיפי. אך אביי דחה שם דברי רב יוסף דטעמא דקתני תבוא עליו ברכה הוא משום דאכל מידי דלא קפץ עליה זבינא וקמשלם ליה מידי דקפץ עליה זבינא ולעולם גרוגרות עדיפי מתמרים ולענין עירוב בעינן טפי מקב. וכן פירש רש\"י שם. וגם לדברי רבינו בהלכות תרומות צריך לומר סברא זו דאביי דלא משום דעדיפי תבוא עליו ברכה דהרי פסק שם דלא משלם האוכל תרומה כפי מדה שאכל אלא לפי דמי שווייה וא\"כ אין ראיה לשיטתו דתמרים עדיפי ומנא ליה דסגי להו ��קב לעירוב כמו בגרוגרות.<br><b> ויש </b> לי ליישב דעת רבינו דבלאו הא דרב יוסף איכא לאוכוחי דסגי לתמרים בשיעור גרוגרות מסוגיא דגיטין פ' התקבל (גיטין דף ס\"ה ע\"ב) דאיתא התם גבי אמר לשליח ערב לי בתמרים וערב לו בגרוגרות בגרוגרות וערב לו בתמרים תני חדא ערובו ערוב כו'. ומוקי לה רבה כרבי אליעזר דאמר מראה מקום הוא לו לשליח בכהאי גוונא ואינו מקפיד כשמשנה בדבר שאין בו פסידא למשלח. וא\"כ מוכח דשיעור תמרים לעירוב הוי כשיעור דגרוגרות דאי איתא דשיעור דתמרים טפי מגרוגרות לא שייך לומר מראה מקום הוא לו כשאמר לו ערב בגרוגרות ועירב לו בתמרים. דהרי יש לו פסידא בזה שעירב לו בתמרים שהיה צריך להוסיף על השיעור של גרוגרות דסגי בקב ודילמא לא ניחא ליה לערב רק בשיעור קב ולא בדבר שצריך יותר מקב אלא שמע מינה דקושטא דגם לתמרים סגי בקב כמו בגרוגרות. ובשלמא הא דלא אמר דקפיד לערב בגרוגרות דוקא ולא בתמרים משום דקפיץ עלייהו זבינא דהא מ\"מ תמרים עדיפי ואין לנו לומר דקפיד המשלח מסתמא שלא לערב בתמרים מחמת קפיצת זבינא עלייהו דמסתמא לא קיימי לזבינא. אבל אי איתא דצריך שיעור יותר בתמרים ודאי שייך קפידא ולא מראה מקום אלא א\"כ בשיעור שוה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה מבעוד יום כו' אנשי קטנה אסורים להוציא מבתיהן לחצר שלהן שדיורין של גדולה חשובים כקטנה.</b> קשה לי על דברי רבינו שהעתיק מתניתין דפ' כל גגות כצורתה והרי בפ\"ק מותיב מינה למאן דאמר דלחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון כלחי דאמאי קטנה אסורה דלהוי כנראה מבחוץ מחמת כותלי הגדולה שנראים חוץ לקטנה ומוקי לה דאיירי בשנכנסים כותלי קטנה לגדולה ומופלגים ג' טפחים מכותלי הגדולה וא\"כ כיון דרבינו פסק בהלכות שבת פי\"ז דנראה מבחוץ נידון משום לחי איך העתיק כאן המשנה דחצר קטנה בסתם ולא כתב אוקימתא הנ\"ל. ומצאתי שהרגיש בזה בספר עצי אלמוגים. וכתב לתרץ דס\"ל לרבינו דלפי האי טעמא דאמרי אמוראי פ' כל גגות דדיורי גדולה מושלים בקטנה תו אין לחלק בין נכנסים כותלי קטנה לגדולה או לא דאנו דנין כאילו אנשי הגדולה דרין ממש בקטנה ואוסרים עליהן ולא דמי הך מילתא כלל לדין נראה מבחוץ דגבי לחי דהוי הטעם משום מחיצה. והא דלא קאמר הגמ' בפ\"ק הכי הוא משום דמהדר לאוקמא מתניתין אפי' בנפרצה בשבת ואז אין לומר הטעם משום דיורי גדולה בקטנה דהא דיורין הבאין בשבת אין אוסרים אלא הטעם משום שנפרץ במילואו ולהכי פריך שפיר דלשתרי הפירצה משום לחי הנראה מבחוץ דהוי כמחיצה ולהכי מוקי לה בנכנסים כו' דאז אין להתיר משום גפופי אבל למאי דמפרשי אמוראי טעמא דמתניתין משום דיורי גדולה בקטנה על כרחך איירי בנפרצה מבעוד יום אין לחלק בין נכנסים כו' עכ\"ד.<br><b> ואינו </b> מחוור דאי איתא דלטעם זה אין לחלק תקשי דהוה ליה למימר הכי בפ\"ק ומה שכתב דהתם מהדר לאוקמא בשנפרצה בשבת דלא שייך טעם דדיורין קשה דא\"כ לא שייך ג\"כ טעם דלחי דהא הוה ליה לחי שלא סמך עליה מאתמול דלכולי עלמא לא הוי לחי כדאיתא (בדף ט\"ו) וא\"כ על כרחין גם בפ\"ק איירי שנפרצה מבעוד יום וא\"כ אכתי קשה דהיה לו לומר הטעם משום דיורי גדולה בקטנה ומדלא אמר על כרח��ן שמעינן מינה דלא מהני טעם זה לאסור אי נימא דיש כאן לחי דחשיב מחיצה. והדרא הקושיא לדוכתא על דברי רבינו שלא כתב דאיירי דוקא בנכנסים כו'. אמנם יש לתרץ ע\"פ מ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דסוכה:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתגלגל הערוב כו' מבעוד יום אינו ערוב משחשיכה הרי זה ערוב ואם ספק הרי זה ערוב שספק ערוב כשר.</b> בס' טעם המלך בהל' יו\"ט כתב לדעת רבינו דלא מכשר אלא אם הספק הוא בעניין אי רשאי לילך בערוב זה דלא הוי דבר שיש לו מתירין למחר דאף אם ילך היום יוכל לילך למחר כסברת הצל\"ח אבל לעניין לאכול ולשתות דבר הבא מחוץ לתחום בספק ערוב אינו מיקל רבינו דהא הוי דשיל\"מ לאכול למחר ואיהו ס\"ל י\"ב מיל הוו מן התורה והוי תחומין דבר שיש לו עיקר בתורה ומחמיר בכהאי גוונא בספקו בהל' יו\"ט עכ\"ד. והנה נמשך בזה אחר דברי הרמב\"ן שכתב דלמ\"ד י\"ב מיל דאורייתא הו\"ל עיקר מן התורה. אבל כבר העליתי לעיל בהל' שבת דזה אינו אלא דאף לדעת רבינו לא הוי תחום דאלפיים עיקרו מן התורה ולפ\"ז בכל עניין מיקל רבינו בספק ערוב וכן משמע בתוס' דערובין (דף מ\"ה). וזה דלא כהרי\"ף דאוסר בדבר שהוא ספק אם הובא מחוץ לתחום והובא באו\"ח סי' שכ\"ה סעיף ט' וכתב הט\"ז שטעמו משום דאפשר להמתין לערב כו' ולפי דברי התוס' ורבינו זה אינו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עירב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו ערוב שאינה סעודה הראויה.</b> וביאר הרב המגיד דאע\"פ שספק עירוב כשר וכו' משום דהו\"ל ספק בדרבנן מ\"מ הכא שהספק הוא אם היה העירוב תרומה טהורה או טמאה אינו ערוב דלגבי אכילה חזר הספק כודאי שהרי פשיטא לן שהיתה אסורה באכילה מבעוד יום ואינה סעודה הראויה ואע\"פ שאסורה מחמת ספק חזר כודאי. ובס' כרתי ופלתי סי' ק\"י הקשה דמאי שנא ספק אכילה ומאי שנא ספק אחר הלא ספק דרבנן להקל והא איירי אפי' בזמן הזה דתרומה דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא ומזה הוכיח דסבר רבינו דלעניין אכילה יש להחמיר בכל איסור דרבנן שנתחזק איסורו וכדעת הרשב\"א ולא מיקל רבינו רק בספק עירוב ובספק טומאה דרבנן אף דאיתחזק ולא באיסור אכילה עכ\"ד. ואישתמיטתיה מ\"ש המל\"מ בפ\"ז מהלכות תרומות דשאני תרומה בזמן הזה משאר איסור דרבנן ואזלינן בספק איסורא לחומרא ואע\"ג דליכא חזקה לאיסורא. ובחיבורי שם הבאתי ראיות לזה וא\"כ נסתלקה קושית הכרתי ופלתי. וגם ראייתו נדחית שאין מכאן ראיה שיחמיר רבינו בשאר איסורי אכילה דרבנן בספיקן ומהי תיתי לחלק בין ערוב וטומאה דרבנן לאיסור אכילה דרבנן ורק גבי תרומה בזה\"ז מחמיר כנ\"ל וכן כתבו כמה מחברים דרבינו מיקל בכל ספק איסור דרבנן:<br><b> ומ\"ש </b> בשו\"ת נודע ביהודה סי' ס\"ה דיש ראיה דמחמיר בדרבנן היכא דאיתחזק איסורא מהא דמחמיר בספק הינוח גבי עירוב וכן גבי ספק טבל או לא טבל גבי טמא טומאה דרבנן לא מטהרינן רק בירד לטבול וספק אי טבל דאז איתרע חזקה ראשונה דטומאה אבל לא ירד ודאי לטבול לא מטהרינן בספיקו מהאי טעמא דאיתחזק בדרבנן ע\"כ. ואין ראייתו מכרחת כלל דגבי ספק הינוח דעירוב היינו טעמא דמחמיר בספיקו משום דהו\"ל ספק במעשה דהיינו אם נעשה כלל דבר המתיר או לא נעשה ובכהאי גוונא לא מקילין אף בדרבנן וכמ\"ש המל\"מ בפ\"ד מהלכות בכורות וע\"ש. וכן משמע מדברי הט\"ז באו\"ח סי' ת\"ט. וה\"נ גבי ספק טבל הוי הספק במעשה ומשום הכי מחמירין גם בטומאה דרבנן. אבל אם אין הספק אם נעשה מעשה כלל אלא דודאי נעשה והספק אם היה המעשה בהיתר או לא בכהאי גוונא אין מחמירין בדרבנן אף בדאיתחזק.<br><b> ולפ\"ז </b> יש להתיר שבות דרבנן בין השמשות גם במוצאי שבת אע\"ג דאיקבע ואיתחזק איסורא דשבת. ובעל מג\"א בסי' שמ\"ב הניח זה בצריך עיון. ובספר אמתחת בנימין הביא ראיה להחמיר ממתניתין דפ\"ד דדמאי דקתני חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ומשמע הא בספק חשיכה יאכל ואי איתא דשרי שבות בין השמשות במוצאי שבת כמו בערב שבת אמאי יאכל בלא מעשר לעשר דמאי דהא מעשרין דמאי בין השמשות דערב שבת והוא הדין במוצאי שבת אלא מוכח דאין מעשרין בין השמשות דמוצאי שבת והוא הדין לשאר שבותין דאסורים בין השמשות דמוצאי שבת. ולפי מה שכתבתי אינו ראיה דהא נתבאר דתליא בהך מילתא אי מחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא ובסוגיא דערובין (דף ל\"ה ול\"ו) מבואר דתליא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בטהרות. וא\"כ אפשר דמתניתין דדמאי אתיא כמאן דמחמיר ולא קיי\"ל הכי דהא כמה סתמי משניות בפ\"ד דטהרות ופ\"ב דידים אתיא כמאן דמיקל. וכמ\"ש בספר אבן העוזר:<br><b> ועוד </b> י\"ל דחשיכה דמתניתין דדמאי היינו בין השמשות דהרי מצינו דקרי תנא לבין השמשות חשיכה בר\"פ כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ב) דקתני גבי ערובי תחומין אין מערבין משתחשך והיינו בין השמשות וכמ\"ש בחידושי הריטב\"א שם דהא קיי\"ל שאין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה. וכ\"כ הר\"ן בפרק ערבי פסחים:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשם שאסור לצאת מחוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו\"ט.</b> ונראה דלא משוה רבינו יו\"ט לשבת בעניין תחומין [אלא] רק לאיסור בעלמא אבל לא לעניין לחייב ביו\"ט ליוצא מחוץ לתחום אפילו חוץ לי\"ב מיל דחייב בשבת כמ\"ש רבינו בפכ\"ז דהלכות שבת מ\"מ ביו\"ט פטור דרק בשבת הוי מן התורה בי\"ב מיל מקרא שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אבל ביו\"ט אינו אלא מדרבנן וכמו שכתבתי שם בהלכות שבת ובחידושי הרבה ראיות לזה. [והוכחתי דדוקא לר' עקיבא דס\"ל תחומין דאלפיים דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו\"ט וכדמוכח ברש\"י ותוס' בחגיגה (דף י\"ז) ובערובין (דף ע\"ט) אבל לרבנן לעניין י\"ב מיל יש חילוק בין שבת ליו\"ט ושם נתבאר הטעם ויישבתי בזה הרבה קושיות מה שהקשו התוספות בחגיגה שם מביצה (דף ל\"ו). עוד יישבתי בחידושי מה שהקשה בשער המלך כאן על דברי רבינו בפירוש המשנה והסמ\"ג והרא\"ש פ\"ד דערובין שכתבו אליבא דר' יהודה דס\"ל דתחומין דאורייתא מסוגיא דערובין (דף ל\"ז ע\"ב) וחולין (דף י\"ד) ע\"ש]. עוד הבאתי ראיה לזה בספרי משכיל לאיתן מהא דאיתא בביצה (דף ל\"ז ע\"ב) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דאמר רב חבית מותרת להוליך כל אחד חלקו למקום שעירב ובהמה אסורה ופריך אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה ומשני דקסבר יש ברירה ושאני בהמה דקיינקי תחומין מהדדי. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב. והשתא אמאי שתיק רב הא לשיטתיה דסבר תחומין דאורייתא וכדמוכח ממ\"ש התוס' בערובין (דף פ' ע\"א) ע\"ש וא\"כ שפיר יש לחוש לאיסור תחומין טפי מלאיסור מוקצה שאינו אלא מדרבנן. אלא ש\"מ דכי סבר רב תחומין דאורייתא היינו רק בשבת אבל ביו\"ט כההיא דביצה מודה רב שאינו אלא מדרבנן ואתי שפיר.<br><b> [ואין </b> לומר דאף דתחומין דאורייתא קשיא להו דלא הו\"ל לרב לאחמורי ביה ��במוקצה משום דהוי כעין דאורייתא דזה אינו רק בספיקא דמעשה ולא בספיקא דדינא כמו שיתבאר בהל' יו\"ט. ואע\"ג דרב אית ליה הכנה אין ראיה מהכנה למוקצה דרבה נמי דהוי בעי למימר דמוקצה דאורייתא חזר ביה כדמשמע בפ' אלו עוברין וכ\"כ תוס' בערובין (דף ל\"ח ע\"ב)]. ונראה דלזה נתכוונו ג\"כ ההגהות [מיימוני] כאן שכתבו דאפשר דרב סבר כברייתא דתני איו דמייתי בערובין (דף ל\"ז) ובכמה דוכתין דס\"ל אין ברירה גבי תחומין. ורצונם לומר דוקא בשבת סבר כוותיה משום דהתם תחומין דאורייתא אבל ביו\"ט קושטא דלא סבר כאיו. ובזה נסתלקה תמיהת ספר שער המלך שתמה על דברי ההגהות דאיך אפשר דרב ס\"ל אין ברירה הא איהו קאמר חבית מותרת גבי שנים שלקחו בשותפות וטעמא משום דיש ברירה כנזכר. ולפי מ\"ש לחלק בין שבת ליו\"ט לק\"מ. ובשו\"ת זכרון יוסף סי' ז' הוכיח כן מדברי רבינו גופיה בתשובתו ע\"ש. [ומה שהקשה הפר\"ח באו\"ח סוף סימן תקפ\"ו על מ\"ש השו\"ע שם אם גוי הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו דמשמע דלכתחילה אסור לשלוח גוי אחריו ואי איתא דתחומין ביו\"ט רק מדרבנן הו\"ל שבות דשבות דלכתחילה שרי במקום מצוה והניח בצ\"ע. וי\"ל דאיירי בשבת הסמוך ליו\"ט ומשלחו משום יו\"ט שלאחריו ובכהאי גוונא אסור לכתחלה אף שבות דשבות במקום מצוה ובדיעבד שרי וכמ\"ש במג\"א סי' תרנ\"ה. אבל ביו\"ט גופיה מותר לשלוח גוי אחר שופר אף חוץ לי\"ב מיל לכולי עלמא]. וכל זה דלא כמו שנראה בתרומת הדשן סי' פ\"ג ונמשכו גם האחרונים בסי' תקט\"ו דיו\"ט שוה לשבת ואינו מחוור אלא כמ\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני ערובין לשתי רוחות וסומך על איזו מהן שירצה ליום הראשון וכו'.</b> והראב\"ד הקשה דאיך לא פירש ולא חילק בדבר דבגמרא העמידוה דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא שבת ויו\"ט לא מצי לערב בשני רוחות. ובספר מחנה לוי כתב לתרץ דכוונת רבינו דאיירי שלא בירר לאיזו רוח ילך ביום ראשון אלא תלה בדעתו שיברור וירצה למחר וכיון דקי\"ל יש ברירה בעירובי תחומין דרבנן א\"כ הוי סעודה הראויה מבעוד יום אף כי מנח ליה בסוף אלפיים ובגמרא דמוקי לה במניח בסוף אלף כדי שיהיה סעודה הראויה מבעוד יום קאי אליבא דרבי אליעזר ואיהו סבר תחומין דאורייתא ולא אמר בו ברירה וע\"ש ראייתו דר' אליעזר סבר תחומין דאורייתא. אמנם לדידי אין צורך בזה לידחק ולומר דהסוגיא קאי רק למ\"ד תחומין דאורייתא דבלאו הכי אתי שפיר דלא אמר ברירה להני אמוראי דאיירו התם רבה ואביי ואזלי לטעמייהו דסברי אין ברירה אפילו בערובי חצירות דרבנן וכדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ס\"ח ע\"א) וכפירוש רש\"י שם וכתב הריטב\"א שכן הסכימו כל המפרשים ע\"ש. ולשיטתם הוא דהוצרכו רבה ואביי לאוקמא דמנח ליה בסוף אלף דוקא. אבל לפי מאי דקיי\"ל יש ברירה בדרבנן מתוקמא שפיר בכל גוונא כן נראה לי:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה כו' על הצבור כו' ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר כו'.</b> בס' קרבן נתנאל כתב דמצות עשה דחצוצרות בגבולין אינו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בחוצה לארץ דהא מקרא מלא הוא בארצכם ונראה דמכל מקום מצוה בשופרות לבד. ועי' בירושלמי פ\"ג דר\"ה ופ\"ג דתענית הלכה ד' ודוק. ועל פי זה יש ליישב סתירת הסוגיות שהביא הרב המגיד בעניין מהו בגבולין אי בחצוצרות או בשופרות והיינו דאיתא בסוטה גבי מלחמת מדין שהיה בשופרות כיון שהיה בחוצה לארץ וכן יריחו נכבשה בשופרות דעדיין לא נתקדשה אז וכן הא דקאמר (תענית דף י\"ד) דשופרות קרו התרעה היינו בחוצה לארץ דוגמת יריחו שזכר התם. ועפ\"ז אתי שפיר מה שהקשה בס' מעין החכמה מסוגיא דשם דפריך ושופרות בשבת מי שרי ואי איתא דמצות עשה להריע בעת צרה אמאי בשבת לא דהא זמנו קבוע ואינו תלוי בקביעא דירחא ולא שייך תירוץ הגמ' בלולב בסוכה (דף מ\"ג) דאינו דוחה שבת משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. והרי\"ף כתב האי טעמא נמי גבי שופר אבל גבי עת צרה לא שייך וא\"כ אמאי אינו דוחה שבת. ולפי מ\"ש דאיירי בחוצה לארץ ושופרות דוקא נקט אתי שפיר דאינו דוחה שבת דאין מפורש בתורה בלשון צווי ולכך אינו דוחה שבת. ועפי\"ז יש ליישב מאי דלא זכר רבינו שופרות בגבולין דזה לא שייך רק בחוצה לארץ וזה לא שייך האידנא דקיי\"ל דאין תענית ציבור בבבל. והסוגיא דהזכיר שופרות בחוצה לארץ הוא למאן דאמר דאיכא תענית ציבור בבבל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין גוזרין בתחילה תענית אלא בשני בשבת ובחמישי שלאחריו וכו' וכן על הסדר הזה שני וחמישי ושני עד שירוחמו.</b> וכתב הרב המגיד דפסק רבינו כר' יוסי ולא כת\"ק דאמר דשלש תעניות שניות היו חמישי ושני וחמישי. והקשה הלח\"מ דאמאי פסק כוותיה דאי משום דנימוקו עמו א\"כ הו\"ל לפסוק כוותיה דרבי יוסי ג\"כ בדין דלקמן גבי עיר שהקיפוה דמריעין רק לעזרה ולא לצעקה. וכבר הוקשה כהאי גוונא להריטב\"א וכתב שאינו יודע טעם לרבינו שפסק כר' יוסי נגד רבנן הא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואני אומר דרבינו טעמו ונימוקו עמו שפסק כר' יוסי דהא איתא בירושלמי דאתא עובדא קמיה דר' יוחנן והורי כר' יוסי והיה ר' אליעזר מצטער ואמר שבקין סתמא ועבדין כיחידאה אשכח תני לה רבי חייא בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פירקי ע\"כ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר כו' מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו' ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה.</b> וכתב הכס\"מ שאינו יודע מניין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה ומבואר מדבריו שלא היה בגירסתו כמו דאיתא במקצת הנוסחאות כן בלשון הרא\"ש שהעתיק בלשון הגמ' ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אמר ר' יהודה בן פזי לומר עמו אנכי בצרה. אלא היה גורס כגירסת גמרא שלפנינו על גבי התיבה. וגם בירושלמי ליתא לשון על גבי ספר תורה אלא על גבי התיבה אמנם מצאתי בילקוט ישעיה סי' ס\"א שהעתיק נוסחת הגמרא בזה הלשון ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אמר רבי יהודה בן פזי כו' ובוודאי שכך היתה גירסת רבינו ז\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה כו' על הצבור כו' ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר כו'.</b> בס' קרבן נתנאל כתב דמצות עשה דחצוצרות בגבולין אינו אלא בארץ ישראל דוקא ולא בחוצה לארץ דהא מקרא מלא הוא בארצכם ונראה דמכל מקום מצוה בשופרות לבד. ועי' בירושלמי פ\"ג דר\"ה ופ\"ג דתענית הלכה ד' ודוק. ועל פי זה יש ליישב סתירת הסוגיות שהביא הרב המגיד בעניין מהו בגבולין אי בחצוצרות או בשופרות והיינו דאיתא בסוטה גבי מלחמת מדין שהיה בשופרות כיון שהיה בחוצה לארץ וכן יריחו נכבשה בשופרות דעדיין לא נתקדשה אז וכן הא דקאמר (תענית דף י\"ד) דשופרות קרו התרעה היינו בחוצה לארץ דוגמת יריחו שזכר התם. ועפ\"ז אתי שפיר מה שהקשה בס' מעין החכמה מסוגיא דשם דפריך ושופרות בשבת מי שרי ואי איתא דמצות עשה להריע בעת צרה אמאי בשבת לא דהא זמנו קבוע ואינו תלוי בקביעא דירחא ולא שייך תירוץ הגמ' בלולב בסוכה (דף מ\"ג) דאינו דוחה שבת משום דלא בקיאין בקביעא דירחא. והרי\"ף כתב האי טעמא נמי גבי שופר אבל גבי עת צרה לא שייך וא\"כ אמאי אינו דוחה שבת. ולפי מ\"ש דאיירי בחוצה לארץ ושופרות דוקא נקט אתי שפיר דאינו דוחה שבת דאין מפורש בתורה בלשון צווי ולכך אינו דוחה שבת. ועפי\"ז יש ליישב מאי דלא זכר רבינו שופרות בגבולין דזה לא שייך רק בחוצה לארץ וזה לא שייך האידנא דקיי\"ל דאין תענית ציבור בבבל. והסוגיא דהזכיר שופרות בחוצה לארץ הוא למאן דאמר דאיכא תענית ציבור בבבל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין גוזרין בתחילה תענית אלא בשני בשבת ובחמישי שלאחריו וכו' וכן על הסדר הזה שני וחמישי ושני עד שירוחמו.</b> וכתב הרב המגיד דפסק רבינו כר' יוסי ולא כת\"ק דאמר דשלש תעניות שניות היו חמישי ושני וחמישי. והקשה הלח\"מ דאמאי פסק כוותיה דאי משום דנימוקו עמו א\"כ הו\"ל לפסוק כוותיה דרבי יוסי ג\"כ בדין דלקמן גבי עיר שהקיפוה דמריעין רק לעזרה ולא לצעקה. וכבר הוקשה כהאי גוונא להריטב\"א וכתב שאינו יודע טעם לרבינו שפסק כר' יוסי נגד רבנן הא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואני אומר דרבינו טעמו ונימוקו עמו שפסק כר' יוסי דהא איתא בירושלמי דאתא עובדא קמיה דר' יוחנן והורי כר' יוסי והיה ר' אליעזר מצטער ואמר שבקין סתמא ועבדין כיחידאה אשכח תני לה רבי חייא בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פירקי ע\"כ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר כו' מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו' ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה.</b> וכתב הכס\"מ שאינו יודע מניין לו לרבינו שנותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה ומבואר מדבריו שלא היה בגירסתו כמו דאיתא במקצת הנוסחאות כן בלשון הרא\"ש שהעתיק בלשון הגמ' ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אמר ר' יהודה בן פזי לומר עמו אנכי בצרה. אלא היה גורס כגירסת גמרא שלפנינו על גבי התיבה. וגם בירושלמי ליתא לשון על גבי ספר תורה אלא על גבי התיבה אמנם מצאתי בילקוט ישעיה סי' ס\"א שהעתיק נוסחת הגמרא בזה הלשון ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אמר רבי יהודה בן פזי כו' ובוודאי שכך היתה גירסת רבינו ז\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,126 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל האוכל כזית חמץ בפסח כו' במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.</b> משמע דכי היכי דאוכל שיעורו לחיוב כרת וקרבן בכזית הוא הדין לממחה ושותה שיעורו בכזית. וכן משמע בסוגיא דחולין (דף ק\"כ ע\"א) וכן איתא בהדיא בתוספתא פ\"א דפסחים כשם שאכילה בכזית כך שתייה. וקשה דמדברי רבינו פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות משמע דשיעור שתייה במשקה או באוכל מחוי הוי ברביעית. וי\"ל על פי הא דאיתא בר\"פ המצניע גבי יין ודם דכזית ביבש הוא רביעית בלח. וסובר רבינו דהוא הדין באוכל שנמחה הוי מכזית רביעית. ולפ\"ז אין סתירה בדברי רבינו דמ\"ש כאן דממחה ושותה כאוכל היינו משום דמאוכל כזית כשנמחה נעשה רביעית משקה אבל באמת שיעור מחוי הוא ברביעית לאחר שנמחה ונעשה משקה וכדמוכח בהל' מאכלות אסורות. ולא קשה מהתוספתא ומסוגיא דחולין דמשערינן בכזית דהיינו אם רוצין לשערו קודם שנמחה ועדיין אוכל הוא משערין אותו בכזית ואין צריך לשערו אח\"כ אבל אם לא שיערו עד שנמחה משערין ברביעית דדא ודא אחת הוא כמ\"ש. וכן יש ללמוד דעת רבינו ממ\"ש בפ\"ה מהלכות נזירות וע\"ש:<br><b> ומכל </b> זה ראיה למ\"ש בס' אליה רבה סי' ק\"צ לדעת רבינו בהלכות שבת פרק י\"ח דמחייב בהוצאת יין יבש כזית מהאי טעמא דהוי רביעית בלח. ודלא כבעל פמ\"ג שם דהשיא דעת רבינו לדעת אחרת. ונעלם ממנו דברי רבינו שזכרתי. ומה שהקשה שם דאיך פסק כרב יוסף בשבת [עז.] דאמר רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה אמרו דבר אחד הא כהאי גוונא הוי שיטה אין דבריו מחוורין דלא הוי שיטה אלא א\"כ אמר כולהו סבירא להו כמ\"ש הפוסקים. גם מה שהקשה הט\"ז דאמאי לא חייש לדאביי דבעי טפי מרביעית לק\"מ דלא שבקינן מה דפשיטא לרב יוסף משום ספיקא דאביי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו חייב משום לא יראה ולא ימצא אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה וכו'.</b> ועי' במל\"מ שתמה על רבינו שכתב שאם קנה חמץ בפסח או חימצו חייב משום דעשה מעשה. והרי בסוגיא דפסחים (דף צ\"ה) מוכח דטעמא דאינו חייב על בל יראה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו וא\"כ אפילו עשה בו מעשה אינו חייב וכ\"כ התוס' בשם ר\"י שם. ומה שתירץ המל\"מ דנראה לו דרבינו דחה הסוגיא (שבדף צ\"ה) מהלכה משום דאתיא דלא כהילכתא ע\"ש. אינו מספיק דאכתי גם מסוגיא (שבדף כ\"ט ע\"ב) מוכח כן וכמ\"ש תוס' שם ואמאי דחה גם ההיא סוגיא מהלכה ולא חש לה. וגם מ\"ש המגי\"ה במל\"מ בשם שו\"ת חכם צבי דמפרש דרבינו איירי שכבר עברו כל ימות הפסח ולא קיים עשה של תשביתו בזמנו ומשום הכי חייב כשקיים החמץ ברשותו בפסח בעשיית מעשה אבל כל זמן שלא עבר הפסח דיש בידו לקיים עשה דתשביתו לא חייב כלל דשמא יקיים העשה. ואצלי אינו מחוור לומר כן דכולי האי לא הו\"ל לרבינו למיסתם אלא לפרש. וגם בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין סתם וחשב בין החייבים המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו. משמע דמיד שחימץ חייב ואף בחולו של מועד וכמ\"ש שם בפי\"ג.<br><b> וגם </b> דברי הצל\"ח בזה אינן מכוונין שכתב בפ\"ק דביצה דרבינו סבר דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה דתשביתו מטעם דהוי לאו שקדמו עשה ולא מבעיא לדעת הפוסקים דלאו דבל יראה אינו נוהג מן התורה בערב פסח עד הלילה ותשביתו נוהג מחצות א\"כ הרי העשה נוהגת בזמן קודם ללאו ובודאי הוה לאו שקדמו עשה אלא דאף להפוסקים דסבירא להו דגם מחצות עובר נמי בלאו דבל יראה אפילו הכי הוה לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק משום שכתב הריטב\"א בפ\"ג דמכות דכל שכתוב בקרא העשה קודם שכתב הלאו אע\"פ שלא קדמו במעשה מקרי לאו שקדמו עשה וחייב עליו עכ\"ד. ואין זה עולה כלל לדעת רבינו דלשיטתו בהלכות נערה גבי אונס שגירש מוכח דסבר דגם לאו שקדמו עשה חשיב ניתק ואינו חייב עליו. וכתב הכס\"מ שהוא משום דמסיק בסוגיא דמכות (דף ט\"ו) דהדר בו ר' יוחנן מהא דאמר דחייב על לאו שקדמו עשה. וא\"כ אין לומר כמ\"ש הצל\"ח שנתן טעם לדעת רבינו כאן דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה משום שקדמו עשה. אלא דבחידושי רבי עקיבא איגר מחלק בין אונס לבל יראה אבל אינו מוכרח כמ\"ש במקום אחר:<br><b> ולי </b> נראה דהיינו טעמו של רבינו דאזיל לשיטתו דסבר דתשביתו דקרא היינו רק ביטול והשבתה בלב ואין לביעור חמץ במעשה עיקר כלל מן התורה. וכמ\"ש הרב הכס\"מ ז\"ל לקמן בפ\"ב. וכ\"כ הטור או\"ח בסי' תל\"א ובבית יוסף ובפר\"ח שם וכן בשו\"ת מקום שמואל סי' כ\"ו. ולפ\"ז על כרחך אין לפטור לעובר על לאו דבל יראה על ידי מעשה מטעם דהוא ניתק לעשה דתשביתו דהא לא מהני אלא א\"כ שמקיים העשה וכמ\"ש בהלכות נערה ובהלכות סנהדרין. ובכאן אינו יכול כלל לקיים תשביתו דהיינו ביטול בלב לאחר זמן איסורו דאז אין ברשותו לבטלו שכבר נאסר בהנייה וכמ\"ש רבינו לקמן בפרק ג'. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מסוגיא (דדף כ\"ט) דהא אזלא שם אליבא דר' יוסי הגלילי ואיהו סבר דחמץ בפסח מותר בהנאה וא\"כ לשיטתו יכול לקיים עשה דתשביתו גם בלב לאחר זמן איסורו ושפיר הוי ניתק לעשה לדידיה. משא\"כ לדידן דקי\"ל דאסור בהנאה אינו יכול לקיים ולכך לא חשיב ניתק לעשה והיה חייב:<br><b> ואחר </b> כותבי זמן רב מצאתי דגם בס' מעיין החכמה כתב כן. וכן נראה עיקר ודלא כדמסיק שם דלרבינו נמי לא חייב על בל יראה דגבי שאור דאיהו ניתק לעשה דכתיב תשביתו שאור ורק משום בל יראה דגבי חמץ היה חייב דלא כתיב ביה תשביתו. ובזה אפשר דגם התוס' מודים ע\"כ. ואין זה מחוור כלל לחלק בין חמץ לשאור דהא קיי\"ל דחמץ ושאור אחד הן. ואין לחייב על חמץ יותר מעל שאור. אלא דגם על שאור חייב לדעת רבינו דלא הוי ניתק לשיטתו וכמ\"ש. וגם דלא כמ\"ש בספר החיים דגם לרבינו לא חייב אלא א\"כ שלא היה בדעתו לבערו אבל אם היה כן בדעתו מודה לר\"י דלא חייב. וליתא דמאי מהני זה לדעת רבינו דעיקר תשביתו היינו בלב וזה אין בידו לקיים אחר זמן איסורו כנ\"ל:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו דאם קנה חמץ בפסח חייב משום בל יראה הקשה על זה בע\"מ שבס\"ס ש\"א דבאיסור הנאה לא שייך מכירה וקניה כמ\"ש תוס' בסנהדרין (דף פ') וכבר הרגיש בזה בס' המקנה פ\"ב דקידושין. ותירץ דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ואע\"ג דלא קנה החמץ להיות שלו ולא אהני מאי דעביד וכדאמר רבא בתמורה. אך אין זה עולה לפי מ\"ש הפר\"ח דגבי מכירה שאינו קונה גם לרבא לא חייב. ועוד אינו עולה לפי מ\"ש הלח\"מ בפ\"ו מהלכות בכורות דמוכח מדברי רבינו שם דפסק כאביי דאי לא אהני לא חייב. אלא דלפ\"ז אפשר דקושטא דלאביי דאית ליה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבי�� ועבד מהני הכי נמי מהני מכירה וקניה באיסור הנאה ותוס' בסנהדרין לא איירו רק אליבא דרבא ורבינו פסק כאביי בזה מטעם שכתב הלח\"מ שם. ועוד דאין האחריות של התוספות על רבינו דאפשר דס\"ל כדעת האחרונים שכתבו דלכו\"ע שייך קניין באיסורי הנאה שיהיה שלו ואע\"ג דלאו בר דמים הוא מ\"מ לא גרע מחמץ שהיה כבר ברשותו דג\"כ נאסר בהנאה בשש ולאו בר דמים מהשתא ותו אינו ברשותו ואפילו הכי קיי\"ל דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה והכי נמי כשקנה חמץ לאחר זמן איסורו חייב בבל יראה כיון דקנייתו קניה וגם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו דאם חימץ עיסתו בפסח הוי מעשה. משמע דדוקא כשחימצה במעשה בידים וכגון שהניח על העיסה שאור וכהאי גוונא שהביא עליה דבר המחמץ בידיו אבל אם לא הביא עליה דבר המחמץ אלא שנתחמצה מאיליה לא חשיב עשיית מעשה מה שנתן הקמח במים ועשה עיסתו כיון שנתחמץ אח\"כ ממילא מחמת שהיתה בלא מעשה. ודלא כמ\"ש בעל הפמ\"ג באו\"ח דמיד שנתן הקמח למים הוי מעשה אע\"פ שבא החימוץ לאחר זמן. ולא משמע כן מדברי רבינו בהלכות סנהדרין שכתב שחימץ עיסתו וכ\"כ בס' החינוך ולפי דברי הפמ\"ג היה לו לומר שעשה עיסתו ונתחמצה אלא שמע מינה דכהאי גוונא לא חשיב מעשה:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לזה מדאיתא במנחות (דף נ\"ו ע\"ב) גבי שיירי מנחה הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. והעתיק רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב וסיים דהנחת שאור הוי מעשה. וכן מבואר מדברי התוס' דקרינן ביה לא תעשה חמץ. ומשמע דדוקא כשהניח השאור שכבר מחומץ הוא דחשיב עשיה אבל בלאו הכי לא חשיב עשייה מה שגבל ועשה העיסה אע\"פ שנתחמצה לאחר זמן ממילא. וכך מבואר ג\"כ מפירוש רש\"י ז\"ל בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח ע\"ב) גבי הפרשת חלה מן העיסה בטומאה ביו\"ט של פסח דמה שמניחה ואינה אופאה ומתחמצת מאיליה לא הוי מעשה. אלמא דלא אמרינן דעשיית העיסה וגם הפרשת החלה גופה שאי אפשר לאפותה נחשב מעשה שמביאה לידי חימוץ כיון דמכל מקום לא הביא החימוץ עליה בידים. ובשעת מעשה של העיסה בהיתר היה והאיסור בא אח\"כ ממילא בלא מעשה לא מצטרף המעשה של היתר לאיסור דממילא שיחשב כאילו האיסור הוא במעשה. וכהאי גוונא פירש רש\"י בסנהדרין (דף ס\"ה) גבי הכנסת עצם ידעוני דלא חשיב מעשה דאינו מדבר בשעת מעשה הכנסה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו ע\"כ. אלמא דלא מצרפינן הכנסה דהיתר לאיסור של הדיבור שבא אחר כך מאיליו. וגם רבינו כתב כהאי גוונא בהלכות מלכים פרק ה' גבי איסור ישיבה במצרים שאין חייבין עליו דבעת הכניסה היתר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה וכ\"כ בחינוך. וכיוצא בזה כתב ג\"כ הרה\"מ בפ\"א דהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד דאין בו מעשה דאע\"פ שיש מעשה בנטילת החפץ הלקוח מן המוכר זהו היתר שהוא ברצון המוכר ואין איסור אלא ההשתדלות וההפצרה במוכר שירצה למכרו ובזה אין מעשה עכ\"ד. הרי דלא מצרפין מעשה שהוא היתר לאיסור ממילא שיש בו ואע\"פ שכבר בא האיסור בשעת מעשה וכדהתם דבשעת מעשה דנטילת החפץ מהמוכר כבר קדם לו ההשתדלות וההפצרות באיסור. וכל שכן אם עדיין לא בא האיסור בשעת מעשה דהיתר אע\"פ שבודאי יבוא לאחר זמן ממילא אין מצטרף למעשה. וכמו בנידון דידן דעשיית עיסה אין מצטרף לחימוץ דממילא ודלא כספר פמ\"ג הנ\"ל שלא זכר כל הני ראיות שזכרתי:<br><b> ומה </b> שנסתייע בעל פמ\"ג מהא דקיי\"ל גבי כהן ונזיר שנכנסו לבית הקברות או לאוה�� המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה והגג שעליו דחייב כששוהה בטומאה ואינו יוצא מיד ואע\"ג דבשהייה ליכא מעשה. ומזה מוכיח דאמרינן דמצרפין מעשה של הכניסה אע\"פ שהיתה בהיתר לאיסור שבא אחר כך בלא מעשה. והנה בהוכחה זו כבר קדמו בשאגת אריה בסי' ל\"ב וע\"ש. ואני אומר שאין הוכחה זו כדאי לדחות כל הנך הוכחות הרבה שהבאתי דמוכחין דאין מצטרפין. וההיא דכהן ונזיר י\"ל דשאני לאוי דטומאה שישנן במעשה גמור ומשום הכי היה חייב עליהן אף בכהאי גוונא דהמעשה היה בתחילה בהיתר והאיסור בא אחר כך בלא מעשה. וכהאי גוונא כתב הרה\"מ בסוף הלכות שכירות גבי חיסמה בקול דקיי\"ל דהיה חייב ואף על פי שאין בו מעשה גמור משום דישנה לחסימה במעשה גמור ואף החסימה בקול היא כמעשה. והכא נמי גבי לאוי דטומאת כהן ונזיר שישנן במעשה גמור אף המעשה דהיתר מצטרף. ולא דמי ללאו דישיבת מצרים וכן לאו דלא תחמוד דליתנהו במעשה גמור כלל לא מהני בהו מעשה היתר. והוא הדין ללאו דבל יראה דגבי חמץ ואע\"ג דאיהו איתא במעשה גמור כגון שקנה או חימץ עיסתו בידים מ\"מ קרא דאזהר רחמנא בבל יראה ובל ימצא לא איירי בכהאי גוונא אלא בחמץ שנשתייר ממילא ברשותו מזמן היתר ולא השביתו דלא עבד מעשה. וכמו שכתבו בס' פני יהושע בריש פסחים והשאגת אריה בסוף סי' פ' וע\"ש. וא\"כ לא דמי ללאו דטומאה דעיקר אזהרה דידהו איירי על ידי מעשה גמור:<br><b> ועל </b> פי זה מתורץ ג\"כ מה שהקשה בספר שער המלך בהלכות כלאים על דברי הרה\"מ דהלכות שכירות שזכרתי ממ\"ש רבינו כאן דלא היה חייב משום בל יראה ובל ימצא אלא א\"כ קנה או חימצו שעשה בו מעשה והרי כיון דמצי לעבור עליו על ידי מעשה הו\"ל לחייב אף בלא מעשה וכמו גבי חסימה. ולפי מש\"כ לק\"מ דלא דמי כנ\"ל:<br><b> [ובזה </b> יש ליישב ג\"כ סוגיא דשבועות (דף י\"ז) גבי בעיא אי צריך שהייה כו' ואין צריך למה שנדחקו התוס' שם כמו שכתבתי בחדושי. וכן יש ליישב על פי זה קושית ס' יד המלך על דברי רבינו דלא תקשי מה שכתב בהל' ביאת המקדש אמה שכתב בהלכות מלכים כמ\"ש שם. וא\"ת דאכתי תקשי מההיא דמנחות שהעתיק רבינו בהל' מעשה הקרבנות דמשמע דלא חשיב מעשה עשיית העיסה גבי שיירי מנחה אמאי לא אמרינן התם דנצרף מעשה זו דהיתר לאיסור חימוץ דאחר כך ממילא דהתם לא שייך תירוץ זה דהא קרא דאזהר רחמנא גבי שיירי מנחה לא תעשה חמץ ודאי במעשה גמור איירי וא\"כ דמיא ללאו דחסימה ונימא דאף בלא מעשה גמור לחייב ותיהני צרוף מעשה היתר וכדמהני גבי טומאה. וי\"ל דשאני התם גבי שיירי מנחה דלא שייך למימר דנצרף מעשה עשיית העיסה דלחייב על החימוץ דאחר כך ממילא דהרי בעשיית העיסה בלא חימוץ איכא מצוה ואין סברא דמעשה של מצוה תצרף ותועיל לחייב בגרמתה ולא דמי ללאו דטומאה דנהי דמצטרף מעשה הכניסה דהיתר לחיוב דמכל מקום לא עשה מצוה בכניסה. והכי נמי גבי חסימה לא עביד מצוה משא\"כ היכא דעביד מצוה לא אמרינן שתגרום חיוב על איסור הנמשך ממנה לאחר זמן ממילא בלא מעשה]:<br><b> ועוד </b> י\"ל דלא דמי נידון דחמץ לההיא דנכנס לבית הקברות וכו' על פי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק או\"ח סי' ע\"ו ע\"ש שהוקשה לו ג\"כ קושית ס' שער המלך על דברי הרה\"מ דהלכות שכירות ממ\"ש רבינו כאן. ופירש דכוונת הרה\"מ הוא לומר דמשום הכי היה חייב גבי חיסמה בקול בלא מעשה גמור משום שישנה במעשה גמור וא\"כ היה בידו לעבור עתה הלאו ולחוסמה בידיו ומשום הכי אין מעשה מעכבת בו דהו\"ל כמו ראוי לבילה דקיי\"ל שאין בילה מעכבת ב��. אבל המשהה חמץ שנשתייר בביתו אי אפשר לו לעבור על חמץ זה בבל יראה ע\"י מעשה ומשום הכי מעשה מעכבת בו ולא היה חייב עליו בשהייתו בלא מעשה עכ\"ד. ולפ\"ז לא דמי ג\"כ נידון דנתן קמח למים דגבי חמץ לההיא דנכנס לבית הקברות בשידה כו' ובא אחד ופרע את הגג דחייב כששוהה בלא מעשה די\"ל דלא מטעם דמצרפין מעשה הכניסה דהיתר אלא משום דהתם דמי ללאו דחסימה דבידו לעבור עתה הלאו במעשה וכגון שיגע בכוונה במת בידים ומשום הכי אין מעשה מעכב בו. משא\"כ גבי נתינת קמח למים ונתחמץ ממילא אין לחייבו בלא מעשה דהרי עתה אי אפשר לעבור על בל יראה בחמץ זה ע\"י מעשה וכיון דבשעה שאתה בא לחייבו אין יכול לעבור עליו במעשה הו\"ל אין ראוי לבילה ומעכבת בו שפיר:<br><b> ועפ\"ז </b> יש ליישב ג\"כ שהקשה בספר יד המלך על דברי רבינו בהלכות מלכים משוחט פסח על החמץ חייב ואף דאין מעשה בעכבת החמץ ועל כרחך מצרפינן מעשה דשחיטה ואע\"פ שהיא בעצמה היתר. ולפמ\"ש אתי שפיר דהתם ראוי לעבור במעשה באיסור בשעת שחיטת פסח זה גופיה וכגון שיקנה חמץ בשעה זו והו\"ל כמו ראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו והכא נמי אין מעשה מעכבת בו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל.</b> וראיה לדרשא זו מצאתי מדאיתא בתורת כהנים צו גבי מנחה תאכל במקום קדוש מניין אף מקצתה תלמוד לומר תאכל אפילו כל שהוא. מיהו יש לדחות דהתם קאי בזמן שהיו שבעים בכפול ואז סגי בהכי וכן משמע בתוס' יומא (דף ל\"ט). והקשה הכס\"מ דלמה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסור שבתורה קיי\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ועי' מ\"ש בזה המל\"מ בשם רלב\"ח דגבי חמץ איצטריך קרא לאסור חצי שיעור דהוה אמינא דמותר דלא דמי לשאר איסורים שבתורה דהו\"ל שעת היתר ואין איסורו איסור עולם. ואכתי יש להקשות על דברי רבינו מהא דאיתא בגמרא דחזקיה יליף לאסור חמץ בהנאה מקרא דלא יאכל והרי איצטריך לאסור אכילה בכל שהוא. ומצאתי שהקשה כן בס' שער המלך. וי\"ל על פי מ\"ש בס' החיים דלמאן דאמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי נזיר וקדשים מודה ריש לקיש דחצי שיעור אסור מן התורה דאי מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דמן התורה כולו היתר. וא\"כ לפמ\"ש תוס' (דף מ\"ה) דגם גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לא איצטריך ליה לחצי שיעור ואליביה הוא דיליף איסור הנאה מקרא דבלאו הכי לא אתי חזקיה ככו\"ע כמ\"ש תוס' (דף כ\"ב). ועוד אתי שפיר לפמ\"ש הרדב\"ז באלף הב' בלשונות הרמב\"ם [ח\"ה] סי' קמ\"ג דכונת רבינו שאכל כל שהוא מן החמץ בתערובות ולכך איצטריך קרא דלא יאכל דבעלמא חצי שיעור אין איסור רק בעין ועל כן מייתי מקרא דלא יאכל דדרשינן שלא יהא בו היתר אכילה דהיינו הנאה וכיון דאכיל ליה אפי' ע\"י תערובות הרי נהנה ואסור מה\"ת]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטלו ואין ידוע לאיזה בית נכנס [וכו'] אינו צריך לבדוק פעם שניה.</b> משמע דאפילו באו שני בעלי בתים לשאול בבת אחת מורין להן להקל בבדיקה אע\"ג דגבי טומאה מחמירין בכהאי גוונא. וכתב הכסף משנה דטעמו של רבינו דבדיקת חמץ דרבנן. והמל\"מ הקשה דאף בטומאת ככרים דרבנן אזלינן לחומרא כשבאו לשאול בבת אחת. וכבר הקשה כן הפר\"ח ותירץ דבדיקה לא דמיא לטומאה דאם יאמר לשניהם כשבאו בבת אחת טהורים אתם מחזי כשיקרא אב�� כאן לא מחזי כשיקרא אם יאמר שאינם צריכים לבדוק. אך עדיין קשה מה שהקשה בשו\"ת רב משולם סי' י\"ג בשם החכם צבי דגם באיסור דרבנן לא מקילין בספק אלא א\"כ יש במה לתלות להקל אבל אם אין דבר לתלות בו לא מקילין בספק כדמוכח בפ\"ב דמקוואות ובכמה דוכתי ואסרינן תרווייהו כמו גבי ב' קופות או ב' קדירות שנפל איסור דרבנן לאחד מהן ואינו ידוע לאיזו דמאי חזית לאקולי בזה יותר מבזה והכא נמי כשבאו בבת אחת איך ניקל בתרווייהו דממה נפשך איכא חמץ. וכהאי גוונא כתב הר\"ן פ' ערבי פסחים ומביאו המל\"מ בהל' מגילה ע\"ש. מיהו י\"ל לפי מש\"כ הב\"י בסי' תל\"א לדעת רבינו דס\"ל שאין לבדיקת חמץ עיקר כלל בתורה ובדבר שאין לו עיקר בתורה אף בבת אחת מקילין. וכמ\"ש הפרישה גבי ערוב בסי' שצ\"ג ושצ\"ד הובא בפמ\"ג שם. וזה דלא כשו\"ת נודע ביהודה סי' ס\"ה שהניח בצ\"ע גבי ערוב. אך לפמ\"ש בחידושי ריטב\"א בספ\"ו דערובין אין מהתם ראיה לכאן דשאני התם גבי אמרו צא וערוב עלינו בין השמשות כו' שאין סותרין זה את זה דבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה משא\"כ היכא דסותר זה את זה וממה נפשך איכא איסורא גבי חד מינייהו לא שמענו להקל אף באיסור שאין לו עיקר בתורה. לכך נראה דהעיקר כמ\"ש הכס\"מ בתירוץ השני דטעמו של רבינו כאן משום דהוי ספק ספיקא דעל כל אחד איכא למימר שלא נכנס העכבר לתוכו אלא לחבירו ואם תמצי לומר שנכנס לתוכו איכא למימר דאכליה. וכ\"כ רדב\"ז סי' ש\"א קע\"א. ואף בגדול יש לתלות דהרבה עכברים אכלוהו כמ\"ש הט\"ז סי' תל\"ט. והא דמדמה לה הגמ' לשני שבילין היינו אם לא היה עכבר אלא תינוק נכנס כמ\"ש רדב\"ז שם:<br><b> ומ\"ש </b> המל\"מ דאין צריך לטעם דספק ספיקא אלא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפי' בבת אחת תולין להקל כדמוכח בכתובות גבי עיר שכבשוה כרכום ויש שם מחבואה אחת דאמרינן דכל הנשים מותרות לכהונה והגמ' בעא לדמויי התם לשני שבילין דבבת אחת טמאין ודחי התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי והכא נמי בדיקה זו אין חיובה אלא מחמת ספק חמץ דאימור אכלתיה על כן יש להקל לתלות כל הבתים בחזקת בדוקין ותמה על דברי הטור שפסק דבבת אחת צריכין שניהם לבדוק. ובס' פני יהושע תירץ דגבי בדיקה אין להקל כשבאו בבת אחת משום דבידו לבדוק משא\"כ התם גבי כהנות אין לאסור כולן מספק. ועוד יש ליישב קושית המל\"מ מסוגיא דכתובות ע\"פ מ\"ש הריטב\"א שם דמי יימר דאיטמי היינו דבקושטא אמר הכי דבשבויה הקילו ולפ\"ז אין ראיה לומר דהיקלו בבת אחת בספק איסור בעלמא.<br><b> ומה </b> שהקשה מהר\"ש בס' מרכבת המשנה חלק ב' דאמאי הוי ספק ספיקא הא הספק דבדיקה דנתקן מחמת ספק דאורייתא לא מצטרף לספק ספיקא דכיון שאסרוהו חכמים והצריכו לבדוק מחמת ספק חמץ נעשה הספק כוודאי וסברא זו כתב בהגהת מרדכי פ\"ב דעבודה זרה ובס' איסור והיתר גבי איסור גבינות דלא אמרינן בה ספק דרבנן לקולא כיון דמחמת חשש איסור תורה אסרוה לכן לא הוי ספק ספיקא. וי\"ל דהתם לא נולדו שני הספיקות בפעם אחת דספק השני נולד בגבינה זו לאחר שנאסרה כבר מחמת שהיא של עובד גילולים ויש בה חשש איסור תערובות תורה משא\"כ כאן גבי ספק דכניסת עכבר נולדו שני הספיקות על שני הבתים ביחד דמיד שנולד ספק כניסה נולד ג\"כ ספק דאכילה ועדיין לא נאסר הבית מחמת ספק דכניסה כלל. וחילוק כזה כתב ג\"כ בעל פמ\"ג בס' שושנת העמקים כלל י\"ג. ונהי דבדיקת חמץ דעלמא לא נתקן רק מחמת ספק היינו ספק דמחמת שימוש של כל השנה ואין בכלל זה ספק דכניסת עכבר כמ\"ש בס' מקור חיים. ועוד דכאן בלאו הכי ליכא משום ספק דאורייתא בבדיקה דאף אם נשאר החמץ באחד מן הבתים שנכנס העכבר לתוכו אם אינו שלו אלא של חבירו אינו עובר ואע\"פ שלא ביטלו וכמ\"ש בעל מרכבת המשנה בעצמו וחולק אמ\"ש המל\"מ כאן דאם לא ביטל הוי ספק דאורייתא וכתב עליו דזה אינו דאם החמץ של אדם אחד השני אינו עובר דקיי\"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. והנה גם מדברי השאגת אריה סי' פ\"ג משמע כן. אלא דבאמת זה אינו מוסכם דדעת הרבה פוסקים דעובר על חמץ של ישראל אחר ולא ממעטינן אלא חמץ של אינו יהודי כמבואר בס' פני יהושע בריש פ\"ק דפסחים והוכיח כן מהמכילתא ומסוגיא דגמ' פרק ראשית הגז עיי\"ש. איברא דמטעם אחר אינו עובר כאן בבל יראה מן התורה אותו שנכנס העכבר עם החמץ לביתו משום שאינו רוצה לזכות בו וסגי בגלוי דעת שאינו רוצה שיקנה לו ביתו וכמ\"ש הפני יהושע (בדף ט') וכ\"כ הצל\"ח שם גבי גרירת חולדה חמץ מחצר לחצר וסיים דכיון דכבר בדק גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חל י\"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת כו' ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו\"ט הראשון ומבערו.</b> והנה הט\"ז באו\"ח סי' תמ\"ו דקדק מלשון רבינו כאן דאם מוצא חמץ ביו\"ט ראשון רשאי לבערו מיד בלילה אע\"פ שהוא יו\"ט שני ואין צריך להמתין עד חולו של מועד כדעת האורחות חיים שהביא הב\"י שם. ובספר חק יעקב כתב שאין זה מוכרח די\"ל דמ\"ש רבינו דמבערו במוצאי יו\"ט הראשון לאפוקי יו\"ט האחרון קאתי דלא תימא שאסור לשרפו בחולו של מועד אבל בין יו\"ט ראשון לשני אפשר דאין חילוק ע\"כ. ואני אומר דהדין עם הט\"ז בכוונת רבינו דנהי דאין מוכרח מלשון זה שכתב כאן מכל מקום יש להכריח כן ממה שכתב לקמן בפרק זה דין ח' גבי מוצא חמץ ביו\"ט דכופה עליו כלי עד לערב ומבערו ולשון זה ודאי משמע דמבערו לערב מיד ביום שנמצא ואע\"פ שהוא יו\"ט שני. וכהאי גוונא דקדק החק יעקב עצמו שם מלשון הטור שכתב בשם יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה. דהיינו לומר שלא ימתין רק עד הלילה אע\"פ שהוא יו\"ט וא\"כ גם מלשון רבינו דלקמן יש לדקדק כן. וכן הכריע החק יעקב להלכה שמותר לבערו ביו\"ט שני דרבנן אם לא ביטלו דאיכא איסורא דבל יראה מן התורה. ונראה שכן עיקר ודלא כהפר\"ח שאוסר לבער ביו\"ט שני אף אם לא ביטל דעובר מן התורה:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה מדקיי\"ל דיו\"ט שני דרבנן נדחה מפני אבילות דיום ראשון שהוא מן התורה. וכמ\"ש רבינו בסוף פ\"י מהלכות אבל. וכן משמע באו\"ח ריש סי' תקמ\"ח. וכהאי גוונא כתב רבינו בהלכות מילה דמילה שלא בזמנה דוחה ליו\"ט שני. וכן פסק הש\"ך ביו\"ד סי' רס\"ו. וא\"כ הכא נמי אמרינן דאתא עשה דתשביתו דאורייתא ודחי ליו\"ט שני דרבנן:<br><b> ומ\"ש </b> הפר\"ח דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והעמידו דבריהם אף ביו\"ט שני שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוי בשב ואל תעשה אין דבריו מוכרחין דהרי אדרבא מצינו שלא העמידו דבריהם ביו\"ט שני לעקור מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה כמו גבי מילה. וההיא דאמרינן דיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה אינו עניין לזה דהא כתב הרא\"ם דהיינו דוקא אם אינו מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר על דבריהם אבל אם מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר אדרבנן אין כח ביד חכמים אף בשב ואל תעשה והובא בס' שער המלך פ\"ג דהלכות איסורי ביאה. וכן גבי מילה ואבילות מקיים לעשה של תורה בעידנא דעובר על יו\"ט שני דרבנן. והכא נמי אם שורף החמץ במקום שמונח ואינו מטלטלו תחילה שפיר דמי [ד]ביום שני של יו\"ט מקיים עשה דתשביתו בשעה שמחלל יו\"ט בביעורו ובכהאי גוונא לא העמידו דבריהם. וכן מוכח לדעת הר\"מ שהובא בכס\"מ לקמן דבכהאי גוונא שרי אפילו ביו\"ט ראשון. ומיהו הפר\"ח י\"ל דאזיל לטעמיה שחולק על דברי הרא\"ם בהלכות שופר ואינו מחלק. אך כדברי הרא\"ם כתבו כמה מחברים. [ועוד יש להביא ראיה לסברת הרא\"ם ממ\"ש תוס' בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) גבי ורבי מאיר היכי אכל בישרא כו' פסח וקדשים ופירשו דפריך משום דר\"מ חייש למיעוט מדרבנן ושמא במקום נקב קשחיט ואפילו יחמיר בשאר בשר בפסח וקדשים אין יכול להחמיר. ולכאורה קשה דהתינח פסח שיש בו כרת אבל קדשים (שאין) [שאינו] אלא עשה אמאי אינו יכול להחמיר הא יש כח ביד חכמים לבטל אכילתם בשב ואל תעשה. ולפי דעת הרא\"ם אתי שפיר. ומיהו בלאו הכי י\"ל לפי מ\"ש הפר\"ח דאין מתנין לבטל מצוה לעולם אף בשב ואל תעשה ואם לא יאכל קדשים לר\"מ עוקר הוא לעולם].<br><b> ועוד </b> נראה דאף לפי דעת הפר\"ח דבכל דוכתי אפשר דהעמידו דבריהם לבטל עשה אף היכא דהעשה והשבות באין כאחד וכן משמע ממ\"ש הכס\"מ לקמן בתירוץ ראשון דחכמים עשו חיזוק בשבות דיו\"ט ראשון. מ\"מ ביו\"ט שני ודאי לא העמידו דבריהם וכדמצינו גבי מילה ואבילות והיינו טעמא דאנן קיי\"ל דבקיאינן בקביעא דירחא וכל עיקר גזירה דיו\"ט שני אינו אלא משום מנהג אבותינו וכדאיתא בפ\"ק דביצה ומשום הכי לא העמידו מנהג זה אף בשב ואל תעשה. וכהאי גוונא כתב הש\"ך ביו\"ד בדיני ספק ספיקא דקיל ספק דיו\"ט שני מהאי טעמא. ומ\"ש הכס\"מ בסמוך דאין עובר בבל יראה כיון שרצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו ולא אסרה תורה בבל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא עכ\"ד. וקשה לי דלא משמע הכי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח) גבי הא דאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע לדבריך הרי הוא בבל יראה גבי הפרשת חלה בטומאה ביו\"ט דאוסר רבי יהושע לאפותה קודם שתחמיץ. ולפי דברי הכס\"מ אמאי עובר הא אנוס הוא שאסרו לאפותה ושלא ברצונו תבוא לידי חימוץ ומכל מקום עובר:"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה.</b> וכתב הרב המגיד דפסק כר' יוסי דסבר הכי אליבא דר' יהושע בתלויה ואליבא דכו\"ע בטהורה עם טמאה שאסור ודלא כרבי מאיר שמתיר אפילו טהורה עם טמאה ורבי שמעון מתיר תלויה עם טמאה לר' יהושע. ועי' בלח\"מ שהוקשה לו דלא ביאר רבינו הא דאיתא בגמרא (דף ט\"ו) מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר בשבע שנאסרה מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל שורפין. ונראה שלא ראה דברי הכסף משנה ז\"ל שדייק בהיפך מדברי רבינו דמשמע דדוקא היכא שצריך לשורפן בערב שבת וכגון שחל להיות ערב פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא דחמץ אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה לית לן בה. ועל זה הוא דתמה הכס\"מ דבגמרא דברו בסתם ולא חילקו והניח בצ\"ע על מה שמתיר רבינו בארבעה עשר בשש לשרוף כולן כאחת. ועדיפא הו\"ל לומר דבגמרא משמע דמאן דאוסר לא מתיר רק בשבע שנאסר מן התורה אבל בשש אוסר כיון שמותר מן התורה:<br><b> ונראה </b> ליישב דעת רבינו דס\"ל דהא דמשמע בגמרא דבשעה ששית אסור אינו אלא משום דקאי התם לר' יוסי דקאי בשיטת רבי עקיבא רבו דסבר טומאת משקין לטמא אחרים מן התו��ה ואיירי שהטמאה היא משקה דאילו באוכל דקיי\"ל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה וכן משקין למאן דאמר שאין מטמאין אחרים מן התורה רק מדרבנן (רשאין) לטמא בשעת איסור דרבנן. וא\"כ לפי מ\"ש בהל' שאר אבות הטומאה ריש פ\"ז דאין אוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה ומשמע שם דכן אוכל אין מטמא משקה רק דרבנן. ולפ\"ז לא משכחת מן התורה טומאה בשריפת חמץ של תרומה טהורה עם הטמאה כאחד בין באוכל ובין במשקה. ועוד דרבינו כאן איירי בהדיא באוכלין דודאי אין טומאה מן התורה בנגיעתן. וא\"כ שפיר הא דדייקינן מדבריו דדוקא כששורף בערב שבת שהוא יום י\"ג דעדיין חמץ לא נאסר הוא דאין שורף טהורה עם הטמאה הא אם שורף בי\"ד בשעת איסור חמץ אפילו בשעה ששית דמותר מן התורה מותר לשרוף כאחת ככר טהורה עם טמאה כיון דמן התורה אין מטמא רק מדרבנן ומדבריהם הרי אסורה בשעה ששית וכנטמאה דמיא. ואפשר דגם הרה\"מ שכתב דרבינו פסק כר' יוסי לא נתכוון רק לומר דפסק כוותיה ולא כרבי מאיר דמתיר אפילו בי\"ג. אבל בי\"ד מודה דלא פסק כר' יוסי מטעמא דאמרן. ובזה נסתלקה מעליו תמיהת ספר פני יהושע ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפת עצמה שעיפשה שנפסלה מלאכול לכלב ומלוגמא שנסרחה אין צריך לבער.</b> וכתב הרב המגיד דאיירי שנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ. ומשמע דאף בכהאי גוונא לא מפטר רק מלבער אבל באכילה אסור אע\"פ שנפסלה קודם זמן איסור והיינו כדעת הרא\"ש בריש פרק כל שעה גבי חמץ שחרכו קודם זמנו דאסור באכילה אע\"פ שנפסל וטעמו משום דאמרינן מדאכליה אחשביה אוכל. ויתבאר עוד בעניין זה בהלכות מאכלות אסורות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החטים מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד.</b> והנה בשו\"ת זכרון יוסף כתב שהקשה חכם אחד על רבינו דכאן פסק כרבא בפסחים (דף מ') דאמר מותר ללתות. ובהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב גבי מנחות כתב דאין לותתין אותן שמא יחמיצו שהרי בחוץ לותתין אותן ואין הכל זריזין לשומרן. ובגמרא דפסחים משמע דמנחות דמיא למצה. וגם מהרש\"א כתב כן בהדיא דרבא פליג אהא דר' זירא אמר רב ירמיה אמר שמואל דאוסר ללתות מנחות ואיך פסק רבינו תרתי דסתרי. ובעל זכרון יוסף הנזכר השיב דרבינו לא ס\"ל כמ\"ש מהרש\"א דרבא פליג אדר' זירא אלא דלא פליגי דיש טעם להתיר לתיתה במצה טפי מבמנחות משום דהתם אינו אלא עשה ולא תעשה בעלמא ולא זהירי אינשי כל כך משא\"כ גבי חמץ בפסח דאיכא כרת זהירי אינשי ביה טפי. וכהאי גוונא איתא בפ\"ק דכתובות (דף ד') ע\"כ. וכיוצא בזה כתב ג\"כ בעל נודע ביהודה במהדורא תניינא. ולא הרגישו דאכתי תקשי דרבא אדר' זירא להך לישנא דאיתא התם בפסחים דרבא אמר מצוה ללתות בפסח משום דכתיב ושמרתם את המצות ואי לא בעי לתיתה שימור דמאי אי שימור דלישה לאו שימור הוא דשימור מעיקרא בעינן. והשתא לפ\"ז אמאי אין לותתין גבי מנחות הא התם נמי בעינן שימור ועל כרחך צריך נמי לתיתה גבייהו כדי לקיים בהו מצות שימור והכי איתא להדיא במנחות (דף נ\"ג) דבעו שימור מחימוץ מן התורה ויליף לה מקרא דכתיב מצה תהיה החייה ופירש רש\"י כלומר הכשירנה ושמרה. וזה דלא כמ\"ש בעל זכרון יוסף שיש עוד טעם להתיר לתיתה גבי פסח טפי מבמנחות משום דבפ��ח זהירי טפי דכתב ביה רחמנא ושמרתם אבל גבי מנחות לא כתיב שימור ואישתמיטתיה סוגיא דמנחות שזכרתי דגבי מנחות נמי כתיב שימור וא\"כ אין לחלק מטעם זה ביניהן:<br><b> אמנם </b> מה שנראה לי בזה די\"ל דרבא לא פליג אדר' זירא לכולהו לישנא דאף להך לישנא דאמר רבא דמצוה ללתות משום דשימור דלישה לאו שימור הוא היינו דוקא בפסח דתניא בפרק כל שעה (פסחים דף ל\"ו) שאסור ללוש את העיסה בפושרין מה שאין כן גבי מנחות דקיי\"ל שנילושין בפושרין ומשמרין אותן שלא יחמיצו מודה רבא דבהו שימור דלישה הוי שימור מעליא כיון דעביד בהו מעשה הגורם חימוץ וצריך שמירה על כרחו ולא אפשר בלא שמירה. ומשום הכי אין ללתות אותן כיון דמקיים בהן מצות שמירה בלישה בפושרין:"
+            ],
+            [
+                "<b>שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושימרו אותה מכל צד חימוץ כו' אחר שנקצר.</b> ועיין במגיד משנה לדעת הרי\"ף ורבינו דאין מעכב השימור במצה בכל ימות הפסח משעת קצירה רק בליל ראשון וכתב שכן משמע בסוגיא שם בכל שעה. ונראה שנתכוון למה שאמרו שם גבי ארבא דטבעה דהדר רבא ואסר לזבוני קב קב דדילמא מזבן ליה לישראל ואי איתא דצריך שימור בשעת קצירה לעיכובא לכל הפסח הרי לא אתא ישראל למזבן כלל החיטין. ושמע מינה דליכא עיכובא בזה כלל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן כו' ומצותה כל הלילה.</b> וכתב הרב המגיד שכן דעתו באכילת פסח כמו שפסק בפ\"ח דהלכות קרבן פסח וכסתם מתני' דמגילה דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה וכרבי עקיבא דאמר הכי ופליגי דרבי אליעזר בן עזריה דאמר עד חצות וקיי\"ל כר\"ע מחבירו ואע\"ג דאיכא סתמא נמי כוותיה דראב\"ע בפסחים וזבחים הדרינן לכללין דהלכה כר\"ע מחבירו עכ\"ד. ולכאורה יש להקשות דטעם זה אינו מספיק דאיכא למימר דסתמא דפסחים וזבחים עדיף דהוה בדוכתא וכמ\"ש בס' קרבן נתנאל סוף פסחים דמהאי טעמא הוצרך הרא\"ש לומר דסתמא דמגילה עדיף משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא ולדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הלכתא פסיקתא שהרי תנא דהתם סבר דקצירת העומר דוקא בלילה ואם נקצר ביום פסול וכדדייק בסוף פ\"ו דמנחות והובא ברא\"ש שם ופסק כן ואילו רבינו פסק בהלכות תמידין ומוספין כסתם מתני' דמנחות (דף ע') דנקצר ביום כשר וא\"כ לא הוה מתני' דמגילה הילכתא פסיקתא לדידיה. ובזה מיושבין דברי התוי\"ט בפי\"א דמנחות שכתב דהא דלא פסק רבינו בהלכות תמידין כר' יוסי שם גבי לחם הפנים דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד ואף דכוותיה סתם במגילה משום דסתמא דמנחות עדיף דהוה בדוכתא. והקשה עליו תורת חיים דהא כהאי גוונא הוי הילכתא פסיקתא. ולפמ\"ש ניחא דלדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הילכתא פסיקתא ולכך עדיפא סתמא בדוכתא. והא דפסק כאן כסתמא דמגילה צריך לומר דכלל זה דהלכה כר\"ע מחבירו עדיף ליה מסתמא דדוכתא. אך מ\"ש התורת חיים ליישב דעת רבינו בהל' תמידין על פי הסוגיא דשבת אינו נכון דהרי רבינו גופיה לא פסק התם כרבנן וע\"ש, ויתבאר עוד בהל' תמידין ומוספין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו לסטים לאכול יצא ידי חובתו.</b> ועיין במגיד משנה והנה כאן לא מספק כלל בנוסחת רבינו אך בהלכות שופר פ\"ב מספקא ליה דאפשר דצריך לומר גבי מצה לא יצא והוא משום דגבי שופר כתב שם דהמתעסק בתקיעה להתלמד לא יצא ידי חובתו כו' עד שיתכוון לצאת ידי חובתו ואיך יפסוק דיצא גבי אכילת מצה בלא כוונה. ואולי שהוא סובר דעדיפא אכילת מצה מתקיעת שופר שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואף התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה. משא\"כ גבי אכילת מצה שעושה מעשה. וסיים שלא ראה מי שחילק בין מצוה למצוה בדין הכוונה ע\"כ. וכבר כתב בעל לח\"מ מוצא לחילוק זה מדברי התוס' בפסחים (דף קט\"ו) ועוד יש לי להביא ראיה ממ\"ש התוס' ביבמות (דף מ' ע\"א) גבי אכילת כהן לשיירי מנחה דיוצא בלא כוונה. ומשמע התם דליכא דפליג בהא. ולא זו דגבי אכילה אין צריך כוונה אלא דאף זו דגבי נטילת לולב דעביד מעשה זוטא כתב הרבינו יונה בסוף פ\"א דברכות דעדיף ואין צריך כוונה רק במצוות דקריאה ואמירה דלא עביד מעשה כלל. ויש להביא ראיה לסברא זו ג\"כ מדברי רבינו והרע\"ב בפירוש המשניות דבפרק ב' דברכות גבי קריאת שמע פסקו דצריכה כוונה ואילו בסוף פ\"ג דסוכה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר יו\"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות ופירשו דהוי טרוד בדבר מצוה וכתבו דאיירי בשהפך הלולב או שהוציאו בכלי דלא יצא בזה בנטילתו דאל\"כ כיון שיצא ידי חובתו מיד בנטילתו כשהגביהו תו לא טריד בדבר מצוה ולא מפטר כשהוציאו לרשות הרבים. ותמה התוס' יו\"ט דאפילו הכי הוי טרוד בדבר מצוה שלא יצא ידי חובתו בלא כוונה. אך לפי דברי הרבינו יונה בברכות לק\"מ דשאני נטילת לולב דעביד מעשה טפי מקריאת שמע. וכן אתי שפיר בזה קושית תוס' בסוכה (דף מ\"ב) על אביי ע\"ש:<br><b> ותדע </b> דעל כרחין צ\"ל כן שהרי הך אוקימתות דאוקי בסוכה בשהפכו אדר' יוסי קאי והרי ר' יוסי גופיה אמר בר\"ה (דף כ\"ט) גבי שמיעת קול שופר ומגילה דצריך כוונה ואפילו הכי גבי נטילת לולב משמע דיצא משהגביהו בלא כוונה. ואע\"ג דבפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ד ע\"ב) דייק התם מדר' יוסי גבי אכילת מרור דבעי כוונה. ההיא הוכחה אינה מוכרחת וכמ\"ש התוס' בר\"ה (דף כ\"ח סוף ע\"א) ודלא כהרא\"ש. ועכ\"פ הסוגיא דסוכה מוכחת דסברה לחלק בין אמירה ושמיעה לנטילה דלולב. ובהכי אתי שפיר מה שנתקשה הרה\"מ ושארי מפרשים מסוגיא דפ\"ג דראש השנה דמשמע התם דרבה דסבר מצות אינם צריכות כוונה לא מחלק בין מצוה שיש בה מעשה או לא ורבינו מחלק ביניהם. די\"ל דסמך על הסוגיא דסוכה דמוכחא דיש לחלק ביניהן. ושוב מצאתי לבעל פר\"ח שהרגיש בסתירת הסוגיא אליבא דר' יוסי ובס' קרבן נתנאל נדחק מאוד ולפי דברי רבינו אתי שפיר:<br><b> ועל </b> פי זה יש לקיים ג\"כ דברי הרבינו יונה בסוף פ\"א דברכות שכתב לחלק בכך לפי הסוגיא דשם גבי נקט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא כו'. די\"ל דההיא סוגיא סברה כסוגיא דסוכה אליבא דר' יוסי דמחלק בכך וכמ\"ש. ובזה לא קשה מה שהקשה הטורי אבן בר\"ה (דף כ\"ח) דא\"כ מאי פריך למאן דאמר מצות אינם צריכות כוונה מהיה קורא בתורה דאם לא כוון לבו לא יצא הא קריאת שמע שאני דתלוי בדיבור וצריכות כונה לכו\"ע. ולפי מש\"כ לק\"מ דקושטא דרבה בראש השנה לא מחלק כלל וסבר דבכל מקום אינם צריכות כוונה ולדידיה הוא דפריך מהיה קורא אך אביי ורבא בסוגיא דסוכה ודאי מחלקי וא\"כ שפיר י\"ל דהכי נמי סברה סוגיא דסוף פ\"א דברכות דמצוה דקריאה ודיבור צריך כוונה. ורק גבי מעשה אין צריך כוונה. ומה שיש לדקדק לפ\"ז על דברי רבינו בהלכות שגגות שהשמיט אוקימתות דסוכה יתבאר שם טעמו בזה בס\"ד:<br><b> אך </b> מ\"ש הכס\"מ בהלכות שופר בשם הר\"ן דגבי אכילת מצה היינו טעמא דיצא בלא כוונה שכן נהנה. וכדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכיון שנהנה באכילתו לא מקרי מתעסק וחשוב כמכוון וכ\"כ בבית יוסף הלכות פסח סי' תע\"ה והובא במג\"א שם. ואינו מחוור דהא ודאי אנוס גרע ממתעסק ופטור אפילו בחלבים ובעריות. וכדמוכח בסוף פ\"ב דכריתות גבי שפחה חרופה וע\"ש בתוס' ובדברי רבינו פ\"ה ופ\"י דשגגות ובהראב\"ד והרה\"מ פ\"א דאיסורי ביאה. וא\"כ כל שכן דלא חשיב אנוס כמכוון. ושוב מצאתי בס' פני יהושע שהרגיש קצת בזה והוקשה לו על רש\"י שפירש בגמרא אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה ומדמה ליה למתעסק בחלבים ובעריות. וכתב דרש\"י לא פירש כן רק לפי הסלקא דעתך דקאמר התם דהוה אמינא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ולא לפי האמת דדייק רבה מיניה לשאר מצות שאינם צריכות כוונה על כרחך לא משמע ליה היינו טעמא לומר דבאכילת מצה יצא משום דנהנה דהא אינו רוצה ליהנות כיון שכפאוהו ואפי' בחלב ועריות לא שייך בהו חיוב חטאת עכ\"ד. הרי שהרגיש במה שכתבתי דלא דמי אנוס למתעסק באמת. והשתא קשה על הר\"ן והנמשכים אחריו שכתבו כן להלכה. ונראה דאין כוונת הר\"ן לומר דגבי כפאוהו לסטים לאכול מצה יצא משום דהנאת אכילה חשיב כמו כוונה דודאי אונס הבא בידי אדם לא הוי כמו שמכוון לאכול מרצונו ואפילו ממתעסק בעלמא גרע לעניין חיוב רק כוונת הר\"ן לומר דמועלת מיהא הנאת האכילה שתהא כאילו היה מתכוון לצאת ואע\"ג דבאמת לא הוי הנאת אונס הנאה בעלמא כגון לחייבו עליה מכל מקום גבי מצוה קיי\"ל דלאו ליהנות ניתנו ואין צריך בהו הנאה רק כוונתו לצאת ולעניין זה מחשב כוונה מחמת שנהנה באכילתו אע\"פ שאנסוהו:<br><b> ויש </b> להביא ראיה דכהאי גוונא מצינו בסוגיא דב\"ב (דף מ\"ח) גבי קרבן עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה לרצונו משום דניחא ליה בכפרה וכן גבי גט מעושה בישראל חשוב נתינה ברצון משום דמצוה לשמוע דברי חכמים הרי דמחמת מצוה חשוב רצון מה שבא בכפיה והכא נמי חשבינן רצון כפיה דמצות אכילה דמצה. ונהי דהכא אין הכפיה בשביל שיעשה ויקיים המצוה מכל מקום מהני מיהא ההנאה דאכילה שיחשב הכפיה כאילו יש לו רצון וכוונה כדי לצאת ידי חיוב אכילת מצה:<br><b> וע\"פ </b> מה שכתבתי בכוונת הר\"ן נסתלק מה שהקשה בעל מג\"א מדברי הר\"ן הללו על מ\"ש באו\"ח סי' ר\"ד גבי ברכת הנהנין דאין מברך כשאנסוהו לאכול והכא חשיב לה כוונה כיון שנהנה. ולפי מ\"ש לק\"מ דקושטא דהיכא דצריך הנאה לא חשיבה ככוונה והנאה ומשום הכי אין לברך עליה ברכת הנהנין ורק לעניין כוונה לצאת ידי חובת מצוה חשוב ככוונה מחמת חיבת המצוה אבל הנאה גמורה לא חשיבא באונס להתחייב עליה והוא הדין שאין ראויה לברך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל כו' זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתו.</b> ועיין בלח\"מ מה שנתקשה בדעת רבינו וגרם לו מפני שהוא סבור דטעמו של רבינו שאינו יוצא ידי חובה במצה האסורה הוא מפני דסבר כברייתא דפרק כל שעה דדריש הקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאין בו וכו'. וליתא דטעמו של רבינו הוא כמ\"ש רש\"י והר\"ן דאינו יוצא במצה של איסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ\"כ בס' שער המלך. ויש לי להביא ראיה ברורה שכן הוא ודאי דעת רבינו ממה שכתב בפירוש המשנה במסכת נדרים פ\"ב גבי נדרים שחלין על דבר מצוה לפי שהוא אסר גוף הדבר ולא יתקיים המצוה אלא בדבר מותר כו' כמו מי שלא ימצא בלילי הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כו' לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. ומשמע דאע\"ג שאין לו מצה של היתר כלל אינו יוצא בשל איסור ולא אמר דתיתי עשה דמצה ותדחה איסורא. וכן יש לדקדק מדברי רבינו כאן שכייל כללא דכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא בו ידי חובת מצה. וא\"כ אכילה דאיסור שאין מברכין עליה כמ\"ש בהלכות ברכות הכי נמי דאינו יוצא בו. ומזה מוכח דס\"ל לרבינו דאף איסור לא תעשה גרידא אין יוצאים בו.<br><b> ואפשר </b> דטעמו משום דסבר כמ\"ש תוס' בקדושין (ריש דף ל\"ח) בשם הירושלמי דעשה דמצה הוי עשה דקודם הדיבור ומשום הכי אינו דוחה לא תעשה שלאחר הדיבור. ואע\"ג דבעל שאגת אריה בסי' צ\"ו הקשה על זה מסוגיא דתלמודא דידן בפסחים (דף כ\"ח ע\"ב) גבי הא דפריך על ר' יהודה דלמה ליה קרא דכתיב במשנה תורה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דלקובעו חובה בזמן הזה כתיב בערב תאכלו מצות ולא משני דאיצטריך קרא דמשנה תורה כי היכי דתהוי עשה דמצה נישנית לאחר הדיבור ותדחה לא תעשה ולכך לא סגי בקרא דבערב דנאמר לפני הדיבור. ומדלא קאמר הכי מוכיח דס\"ל לתלמודא דידן דאין צריך קרא לשנות דאף עשה דקודם הדיבור דחי לא תעשה. ולי נראה דאין בהוכחה זו כדאי לדחות דברי הירושלמי די\"ל דמטעם אחר לא בעי תלמודא לשנויי לרב יהודה דאיצטריך לשנות עשה דמצה כי היכי דתדחה לא תעשה. דדילמא סבר ר\"י כמאן דאמר בפסחים (דף ל\"ח) דבעינן מצה הראויה לשבעה ולדידיה ודאי אין יוצא ידי חובתו במצה האסורה שהרי אינה ראויה לשבעה וא\"כ אפילו אי נשנית עשה דמצה לאחר הדיבור אינה דוחה ללא תעשה. והירושלמי דמצריך לטעם דהוי עשה דקודם הדיבור על כרחך הוא למאן דאמר דלא בעי מצה ראויה לשבעה. ובחידושי לפסחים (דף ה') הבאתי ראיה משם לדעת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ללא תעשה וא\"כ אפשר דקיי\"ל כן. [גם אפשר דקיי\"ל דבעינן מצה ראויה לשבעה ומ\"ש בס' טעם המלך דתליא בפלוגתא דפליגי רבי אליעזר וחכמים בפרק הישן אי בעינן סוכה הראויה לשבעה והתם קיי\"ל כחכמים דלא בעינן. וזה אינו לפי מ\"ש בחידושי לסוכה דראויה לשבעה מצד עצמה לכו\"ע בעינן ולא פליגי חכמים רק דעושין סוכה בחולו של מועד דראויה לשבעה מצד עצמה רק שאינה צריכה לשבעה משום שכבר עברו מהימים קודם עשייתה]:<br><b> ומה </b> שהקשה עוד השאגת אריה שם דאמאי לא חשבינן לעשה דמצה דהוי נשנית לאחר הדיבור כיון שנישנית הקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ואע\"ג דאיצטריך לדרשא אחריתי מ\"מ חשוב נישנית וכדאמרינן גבי מילה ופסח ותמיד שדוחין שבת משום שנישנו ג\"כ לאחר הדיבור ואע\"ג דאיצטריכו לדרשות אחרות אהני גם כן לאולמינהו שידחו לשבת והכי נמי ליהני מה שנישנית מצה בשביל דבר אחר לאלומה שתדחה לא תעשה. וי\"ל לפי מ\"ש בס' פני יהושע דמילה ופסח ותמיד נישנו בהדיא גבי דחיית שבת דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחו שבת הוא מהנך קראי דלאחר הדיבור ולפ\"ז י\"ל דמשום הכי חשובים שנישנו. משא\"כ במצה וכהאי גוונא דבר שלא נשנה גבי דחיית לא תעשה לא חשוב נישנית אלא א\"כ שלא נישנית לשום דרשא רק לאלומה לעניין שתדחה לא תעשה. אבל אם נישנית לשום צורך לא מהני לאלומה לגבי דחיית לא תעשה. ומילה ופסח ותמיד שאני וכמ\"ש:<br><b> ועפ\"ז </b> אתי שפיר ולק\"מ מה שהקשה מסוגיא דפרק ד' מיתות דלא חשיב מילה נאמרה ונישנית לענין לחייב בני נח משום דלמילתה אהדרא ואמאי חשוב חז��ה לעניין דחיה. ולק\"מ דשאני לעניין זה דהוא גופה מהאי קרא ילפינן שתדחה שבת. וקושטא דבעלמא לא דחי עשה דקודם הדיבור אע\"פ שנישנית לאחר הדיבור ג\"כ לדבר אחר. ובזה אתי שפיר ונסתלק ג\"כ מ\"ש הצל\"ח דנימא דמצה נישנית לאחר הדיבור בפסח שני דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו וממילא הוא הדין בראשון. ולק\"מ דהא אצטריך קרא דפסח שני למעט שאין בו משום בל יראה ובל ימצא וכדאיתא בפסחים (דף צ\"ה):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח היו מכין אותו מכת מרדות.</b> ואין לו שיעור. לכאורה משמע דגם על מה שעבר ואכל קאמר דלא היה לו שיעור וזה לא נתבאר דמניין לו כן דאי משום דאיתא בירושלמי דנזיר ובתוספתא דמכות פ\"ג דמכת מרדות לא היה לו שיעור עד שיקבל [עליו] איכא למימר דהיינו על להבא ואינו רוצה לקבל [עליו] אבל על העבר אפשר שהיה קצבה לדבר וכמ\"ש התוס' בנזיר והר\"ן בפרק נערה והריב\"ש בסי' צ' והתשב\"ץ ח\"ב סי' נ\"א. [וכן מ\"ש רש\"י בשלהי חולין (דף קמ\"א ע\"ב) אההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה וענשו רב יהודה מכת מרדות וז\"ל ואין לה שיעור קצבה אלא עד שיקבל עליו על כרחך התם נמי על להבא שלא היה רוצה לקבל עליו לשלחה אבל אשעבר מודה רש\"י שהיה לה קצבה. וכן משמע שכתב הפר\"ח באו\"ח. וזה דלא כמו שנראה מדברי הבאר היטב באו\"ח סי' הנזכר ובאבן העזר סי' ה' דלדעת רש\"י לעולם לא היה לה קצבה וזה אינו]. וכן משמע מפירוש רש\"י בכתובות (דף פ\"ו) גבי מצות עשה ואינו עושה וכ\"כ בחי' רשב\"א שם דאם עבר זמן המצוה ולא עשאה לא היה חייב כלל. ושוב מצאתי לרבינו גופיה שכתב כן בספר המצות שלו בסוף שורש י\"ד דעל להבא הוא דלא היה שיעור עד שיעשה אבל אם עבר ולא עשה ונסתלק זמנה לא היו מחייבין בזמן הבית אותו לאחר זמן על ידי סנהדרין על עבירתו. ודוחק לומר דעל עבירה שעבר על איסור דרבנן היו מחמירין כל כך הרבה מביטול מצות עשה דאורייתא דשם היה פטור כלל וכאן היה חייב באין קצבה ודיו אם היו מחייבים כשיעור של תורה כמ\"ש הפוסקים שזכרתי.<br><b> וכן </b> יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו בריש פ\"ג דמכות גבי גרושה שהיא חלוצה דלא היה חייב רק כשיעור של תורה משום גרושה ולא היה חייב מכת מרדות דרבנן משום חלוצה ואם איתא דאין קצבה למכת מרדות אמאי מפטר במאי דנענש בשיעור של תורה דבשלמא אם שוין בשיעורן י\"ל דעולה לכאן ולכאן אבל אם אינן שוים אמאי עולה כשיעור של תורה שהוא פחות למפטר שיעור גדול אלא שמע מינה דגם מכת מרדות אינו יותר משל תורה. [ואין לומר דהיינו טעמא דמפטר דכיון שהיא אסורה בלאו הכי משום גרושה מדאורייתא לא חשו חכמים למגזר בה משום חלוצה כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא. וכהאי גוונא כתבו הב\"י והש\"ך ביו\"ד סי' פ\"ז גבי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או איפכא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא משום בשר טמא או חלב טמא לא גזרו חכמים לאסרו משום בשר בחלב. דאי משום הכי התינח כשהיתה גרושה קודם שנעשית חלוצה. אבל אם נעשית חלוצה קודם על כרחך לא מפקע ואפילו הכי מפטר בשיעור ארבעים דאורייתא משום גרושה. ותדע דאי משום שנעשית חלוצה אח\"כ לא איצטריך להתוס' לומר דמשום הכי פטור משום דסגי בחיוב דאורייתא דגרושה דתיפוק ליה דבכהאי גוונא ליכא כלל איסור דחלוצה כמו דליכא איסור בשר בחלב בטמא אלא ודאי דכוונת תוס' הוא אף שנעשית חלוצה קודם גרושין דאיכא איסורא דחלוצה ��אפילו הכי מפטר דסגי בשיעור דאורייתא אגרושה ושמע מינה דאין יותר בזה מבזה ודלא כתוס' דנזיר דמספקא להו שמא הוא יותר משל תורה ושל תורה מיהא חייב כמ\"ש פוסקים הנ\"ל]. ובס' מרכבת המשנה כתב דגם רבינו כאן איירי על להבא ולא על שעבר דבזה שוה כשל תורה. [וכ\"כ הרע\"ב פ\"ד דנזיר והתשב\"ץ שם והריב\"ש בשם התוס' והביא ראיה לזה מהא דאמר בקידושין פ\"ק הקורא לחבירו ממזר היה סופג את הארבעים] :<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לזה מדאיתא בשלהי יומא (דף פ\"ו ע\"ב) גבי עובדא שהיה בזמן הבית שתי נשים שהיו לוקות בבי\"ד אחת על שקלקלה פרש\"י שזינתה והתרו בה ואחת אכלה פגי שביעית ואמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שעל מה שזו לוקה זו לוקה. והא ודאי דעל אכילת פגי שביעית ליכא חיוב של תורה רק מכת מרדות דרבנן שהרי אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד כגון אכילת פגין. ואילו זו שקלקלה היתה חייבת מן התורה כיון דאיירי שהתרו בה וכפירוש רש\"י וכגון שזינתה עם חייבי לאוין או חייבי כריתות דקיי\"ל שחייבין. והשתא אי איתא דשיעור דרבנן אינו כשיעור של תורה האיך יאמרו דעל מה שזו חייבת זו חייבת הרי ניכרין הן בשיעורן אלא שמע מינה דשיעור מכת מרדות דרבנן שוין לשל תורה:<br><b> והנה </b> ראיתי לבעל מגילת אסתר בס' המצות בסוף חלק מצות עשה שהוקשה לו בההיא דיומא דאמאי היתה חייבת על שאכלה פגי שביעית דאינו אלא איסור דלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה ורצה לתרץ דאיירי בשהתרו בה לענשה ויש לתמוה עליו דאטו אם התרו בחייבי עשה חייבין מן התורה. אך הנכון כמו שפרשתי דמכת מרדות קאמר דחייבין על עבירת איסור עשה בקום ועשה כמו על עבירת איסור דרבנן. ודוקא על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה הוא דלא היו חייבין כלל על העבר אבל בשעבר בקום ועשה היה חייב מדרבנן וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אלו גבי אכילת חצי שיעור דאסור מן התורה ועיי\"ש והוא הדין בכל לאו ועשה שלא היו חייבין עליו מן התורה חייבין עליו מדרבנן וכ\"כ הפר\"ח באו\"ח סי' תצ\"ו. וכן משמע ממ\"ש רבינו בריש פ\"א הלכה ג'. ושוב ראיתי בגליון הגמ' שכתב כן בשם הריב\"ש דחייבין על פגי שביעית מכת מרדות. וא\"כ שמע מינה דהיו שוין לשל תורה וכנ\"ל. ועי' בריש הלכות איסורי ביאה פ\"א הלכה ח' דהבא על אחת מחייבי עשה היה ברשות בית דין בזמן הבית להכותו וא\"כ ס\"ל לרבינו כמ\"ש דכשעבר בקום ועשה חייב מכת מרדות וכמ\"ש בספ\"א דהלכות אישות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט\"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת.</b> הרב הכס\"מ הראה מקום להמכילתא ופרק ערבי פסחים (פסחים דף קט\"ז). והנה לא נזכר שם לימוד רבינו יציאת מצרים משבת בגזירה שוה דזכור את היום ורק נזכרה גז\"ש זו דזכירה (בדף קי\"ז ע\"ב) לעניין לימוד שבת מיציאת מצרים לומר שיזכור יציאת מצרים בקידוש היום. וזה לא זכרו רבינו בפירוש רק בנוסח הקידוש של שבת. ועוד סתם רבינו דבריו בכאן דלעניין מאי יליף לדמות זכירה דיציאת מצרים לזכירה דגבי שבת. אמנם דברי רבינו נובעים מהמדרש רבה סוף פרשת בא וז\"ל אמר הקב\"ה למשה הזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת כך היו זוכרים הניסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ע\"כ. הרי מבואר דמדמה ויליף זכירה דיציאת מצרים מזכירה דשבת. אלא דגם דברי המדרש רבה סתומים בזה. ולפי מ\"ש השאגת אריה סי' י\"ב דנשים פטורות ממצות זכירת יציאת מצרים בכל השנה ורק בליל ט\"ו בניסן חייבות י\"ל דהיינו דיליף זכירה דהיום הזה דאיירי בט\"ו בניסן מזכירה דשבת דהתם נשים נמי חייבות משא\"כ מצות זכירת יציאת מצרים דבכל השנה דילפינן מקרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא מחייבי נשים כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא דהכא נמי הוי זמן גרמא אף למאי דקיי\"ל דחייבים זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה דכל אחת הוי מצוה בפני עצמה דשל יום ליתא בלילה ושל לילה ליתא ביום וכמ\"ש השאגת אריה שם. אך לפמ\"ש המג\"א ריש סימן ע' דבכל השנה נשים חייבות לכאורה לא איצטריך גבי ליל ט\"ו בניסן דחייבות. ומ\"מ י\"ל דאיצטריך לומר דמצות עשה הוא גם לנשים במנין המצות שחייבות כמו שנמנית למצות עשה באנשים. דאילו זכירת יציאת מצרים דכל השנה הרי אינה באה בחשבון מנוי מצות וכמ\"ש בריש הלכות קריאת שמע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל האוכל כזית חמץ בפסח כו' במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.</b> משמע דכי היכי דאוכל שיעורו לחיוב כרת וקרבן בכזית הוא הדין לממחה ושותה שיעורו בכזית. וכן משמע בסוגיא דחולין (דף ק\"כ ע\"א) וכן איתא בהדיא בתוספתא פ\"א דפסחים כשם שאכילה בכזית כך שתייה. וקשה דמדברי רבינו פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות משמע דשיעור שתייה במשקה או באוכל מחוי הוי ברביעית. וי\"ל על פי הא דאיתא בר\"פ המצניע גבי יין ודם דכזית ביבש הוא רביעית בלח. וסובר רבינו דהוא הדין באוכל שנמחה הוי מכזית רביעית. ולפ\"ז אין סתירה בדברי רבינו דמ\"ש כאן דממחה ושותה כאוכל היינו משום דמאוכל כזית כשנמחה נעשה רביעית משקה אבל באמת שיעור מחוי הוא ברביעית לאחר שנמחה ונעשה משקה וכדמוכח בהל' מאכלות אסורות. ולא קשה מהתוספתא ומסוגיא דחולין דמשערינן בכזית דהיינו אם רוצין לשערו קודם שנמחה ועדיין אוכל הוא משערין אותו בכזית ואין צריך לשערו אח\"כ אבל אם לא שיערו עד שנמחה משערין ברביעית דדא ודא אחת הוא כמ\"ש. וכן יש ללמוד דעת רבינו ממ\"ש בפ\"ה מהלכות נזירות וע\"ש:<br><b> ומכל </b> זה ראיה למ\"ש בס' אליה רבה סי' ק\"צ לדעת רבינו בהלכות שבת פרק י\"ח דמחייב בהוצאת יין יבש כזית מהאי טעמא דהוי רביעית בלח. ודלא כבעל פמ\"ג שם דהשיא דעת רבינו לדעת אחרת. ונעלם ממנו דברי רבינו שזכרתי. ומה שהקשה שם דאיך פסק כרב יוסף בשבת [עז.] דאמר רבי נתן ורבי יוסי ברבי יהודה אמרו דבר אחד הא כהאי גוונא הוי שיטה אין דבריו מחוורין דלא הוי שיטה אלא א\"כ אמר כולהו סבירא להו כמ\"ש הפוסקים. גם מה שהקשה הט\"ז דאמאי לא חייש לדאביי דבעי טפי מרביעית לק\"מ דלא שבקינן מה דפשיטא לרב יוסף משום ספיקא דאביי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו חייב משום לא יראה ולא ימצא אלא א\"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה וכו'.</b> ועי' במל\"מ שתמה על רבינו שכתב שאם קנה חמץ בפסח או חימצו חייב משום דעשה מעשה. והרי בסוגיא דפסחים (דף צ\"ה) מוכח דטעמא דאינו חייב על בל יראה הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה דתשביתו וא\"כ אפילו עשה בו מעשה אינו חייב וכ\"כ התוס' בשם ר\"י שם. ומה שתירץ המל\"מ דנראה לו דרבינו דחה הסוגיא (שבדף צ\"ה) מהלכה משום דאתיא דלא כהילכתא ע\"ש. אינו מספיק דאכתי גם מסוגיא (שבדף כ\"ט ע\"ב) מוכח כן וכמ\"ש תוס' שם ואמאי דחה גם ההיא סוגיא מהלכה ולא חש לה. וגם מ\"ש המגי\"ה במל\"מ בשם שו\"ת חכם צבי דמפרש דרבינו איירי שכבר עברו כל ימות הפסח ולא קיים עשה של תשביתו בזמנו ומשום הכי חייב כשקיים החמץ ברשותו בפסח בעשיית מעשה אבל כל זמן שלא עבר הפסח דיש בידו לקיים עשה דתשביתו לא חייב כלל דשמא יקיים העשה. ואצלי אינו מחוור לומר כן דכולי האי לא הו\"ל לרבינו למיסתם אלא לפרש. וגם בפרק י\"ט מהלכות סנהדרין סתם וחשב בין החייבים המקיים חמץ ברשותו וכגון שחימץ עיסתו. משמע דמיד שחימץ חייב ואף בחולו של מועד וכמ\"ש שם בפי\"ג.<br><b> וגם </b> דברי הצל\"ח בזה אינן מכוונין שכתב בפ\"ק דביצה דרבינו סבר דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה דתשביתו מטעם דהוי לאו שקדמו עשה ולא מבעיא לדעת הפוסקים דלאו דבל יראה אינו נוהג מן התורה בערב פסח עד הלילה ותשביתו נוהג מחצות א\"כ הרי העשה נוהגת בזמן קודם ללאו ובודאי הוה לאו שקדמו עשה אלא דאף להפוסקים דסבירא להו דגם מחצות עובר נמי בלאו דבל יראה אפילו הכי הוה לאו שקדמו עשה ולא הוי ניתק משום שכתב הריטב\"א בפ\"ג דמכות דכל שכתוב בקרא העשה קודם שכתב הלאו אע\"פ שלא קדמו במעשה מקרי לאו שקדמו עשה וחייב עליו עכ\"ד. ואין זה עולה כלל לדעת רבינו דלשיטתו בהלכות נערה גבי אונס שגירש מוכח דסבר דגם לאו שקדמו עשה חשיב ניתק ואינו חייב עליו. וכתב הכס\"מ שהוא משום דמסיק בסוגיא דמכות (דף ט\"ו) דהדר בו ר' יוחנן מהא דאמר דחייב על לאו שקדמו עשה. וא\"כ אין לומר כמ\"ש הצל\"ח שנתן טעם לדעת רבינו כאן דבל יראה לא חשיב ניתק לעשה משום שקדמו עשה. אלא דבחידושי רבי עקיבא איגר מחלק בין אונס לבל יראה אבל אינו מוכרח כמ\"ש במקום אחר:<br><b> ולי </b> נראה דהיינו טעמו של רבינו דאזיל לשיטתו דסבר דתשביתו דקרא היינו רק ביטול והשבתה בלב ואין לביעור חמץ במעשה עיקר כלל מן התורה. וכמ\"ש הרב הכס\"מ ז\"ל לקמן בפ\"ב. וכ\"כ הטור או\"ח בסי' תל\"א ובבית יוסף ובפר\"ח שם וכן בשו\"ת מקום שמואל סי' כ\"ו. ולפ\"ז על כרחך אין לפטור לעובר על לאו דבל יראה על ידי מעשה מטעם דהוא ניתק לעשה דתשביתו דהא לא מהני אלא א\"כ שמקיים העשה וכמ\"ש בהלכות נערה ובהלכות סנהדרין. ובכאן אינו יכול כלל לקיים תשביתו דהיינו ביטול בלב לאחר זמן איסורו דאז אין ברשותו לבטלו שכבר נאסר בהנייה וכמ\"ש רבינו לקמן בפרק ג'. ועל פי זה אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מסוגיא (דדף כ\"ט) דהא אזלא שם אליבא דר' יוסי הגלילי ואיהו סבר דחמץ בפסח מותר בהנאה וא\"כ לשיטתו יכול לקיים עשה דתשביתו גם בלב לאחר זמן איסורו ושפיר הוי ניתק לעשה לדידיה. משא\"כ לדידן דקי\"ל דאסור בהנאה אינו יכול לקיים ולכך לא חשיב ניתק לעשה והיה חייב:<br><b> ואחר </b> כותבי זמן רב מצאתי דגם בס' מעיין החכמה כתב כן. וכן נראה עיקר ודלא כדמסיק שם דלרבינו נמי לא חייב על בל יראה דגבי שאור דאיהו ניתק לעשה דכתיב תשביתו שאור ורק משום בל יראה דגבי חמץ היה חייב דלא כתיב ביה תשביתו. ובזה אפשר דגם התוס' מודים ע\"כ. ואין זה מחוור כלל לחלק בין חמץ לשאור דהא קיי\"ל דחמץ ושאור אחד הן. ואין לחייב על חמץ יותר מעל שאור. אלא דגם על שאור חייב לדעת רבינו דלא הוי ניתק לשיטתו וכמ\"ש. וגם דלא כמ\"ש בספר החיים דגם לרבינו לא חייב אלא א\"כ שלא היה בדעתו לבערו אבל אם היה כן בדעתו מודה לר\"י דלא חייב. וליתא דמאי מהני זה לדעת רבינו דעיקר תשביתו היינו בלב וזה אין בידו לקיים אחר זמן איסורו כנ\"ל:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו דאם קנה חמץ בפסח חייב משום בל יראה הקשה על זה בע\"מ שבס\"ס ש\"א דבאיסור הנאה לא שייך מכירה וקניה כמ\"ש תוס' בסנהדרין (דף פ') וכבר הרגיש בזה בס' המקנה פ\"ב דקידושין. ותירץ דחייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ואע\"ג דלא קנה החמץ להיות שלו ולא אהני מאי דעביד וכדאמר רבא בתמורה. אך אין זה עולה לפי מ\"ש הפר\"ח דגבי מכירה שאינו קונה גם לרבא לא חייב. ועוד אינו עולה לפי מ\"ש הלח\"מ בפ\"ו מהלכות בכורות דמוכח מדברי רבינו שם דפסק כאביי דאי לא אהני לא חייב. אלא דלפ\"ז אפשר דקושטא דלאביי דאית ליה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד מהני הכי נמי מהני מכירה וקניה באיסור הנאה ותוס' בסנהדרין לא איירו רק אליבא דרבא ורבינו פסק כאביי בזה מטעם שכתב הלח\"מ שם. ועוד דאין האחריות של התוספות על רבינו דאפשר דס\"ל כדעת האחרונים שכתבו דלכו\"ע שייך קניין באיסורי הנאה שיהיה שלו ואע\"ג דלאו בר דמים הו�� מ\"מ לא גרע מחמץ שהיה כבר ברשותו דג\"כ נאסר בהנאה בשש ולאו בר דמים מהשתא ותו אינו ברשותו ואפילו הכי קיי\"ל דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה והכי נמי כשקנה חמץ לאחר זמן איסורו חייב בבל יראה כיון דקנייתו קניה וגם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעניין בל יראה:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו דאם חימץ עיסתו בפסח הוי מעשה. משמע דדוקא כשחימצה במעשה בידים וכגון שהניח על העיסה שאור וכהאי גוונא שהביא עליה דבר המחמץ בידיו אבל אם לא הביא עליה דבר המחמץ אלא שנתחמצה מאיליה לא חשיב עשיית מעשה מה שנתן הקמח במים ועשה עיסתו כיון שנתחמץ אח\"כ ממילא מחמת שהיתה בלא מעשה. ודלא כמ\"ש בעל הפמ\"ג באו\"ח דמיד שנתן הקמח למים הוי מעשה אע\"פ שבא החימוץ לאחר זמן. ולא משמע כן מדברי רבינו בהלכות סנהדרין שכתב שחימץ עיסתו וכ\"כ בס' החינוך ולפי דברי הפמ\"ג היה לו לומר שעשה עיסתו ונתחמצה אלא שמע מינה דכהאי גוונא לא חשיב מעשה:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לזה מדאיתא במנחות (דף נ\"ו ע\"ב) גבי שיירי מנחה הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב. והעתיק רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב וסיים דהנחת שאור הוי מעשה. וכן מבואר מדברי התוס' דקרינן ביה לא תעשה חמץ. ומשמע דדוקא כשהניח השאור שכבר מחומץ הוא דחשיב עשיה אבל בלאו הכי לא חשיב עשייה מה שגבל ועשה העיסה אע\"פ שנתחמצה לאחר זמן ממילא. וכך מבואר ג\"כ מפירוש רש\"י ז\"ל בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח ע\"ב) גבי הפרשת חלה מן העיסה בטומאה ביו\"ט של פסח דמה שמניחה ואינה אופאה ומתחמצת מאיליה לא הוי מעשה. אלמא דלא אמרינן דעשיית העיסה וגם הפרשת החלה גופה שאי אפשר לאפותה נחשב מעשה שמביאה לידי חימוץ כיון דמכל מקום לא הביא החימוץ עליה בידים. ובשעת מעשה של העיסה בהיתר היה והאיסור בא אח\"כ ממילא בלא מעשה לא מצטרף המעשה של היתר לאיסור דממילא שיחשב כאילו האיסור הוא במעשה. וכהאי גוונא פירש רש\"י בסנהדרין (דף ס\"ה) גבי הכנסת עצם ידעוני דלא חשיב מעשה דאינו מדבר בשעת מעשה הכנסה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו ע\"כ. אלמא דלא מצרפינן הכנסה דהיתר לאיסור של הדיבור שבא אחר כך מאיליו. וגם רבינו כתב כהאי גוונא בהלכות מלכים פרק ה' גבי איסור ישיבה במצרים שאין חייבין עליו דבעת הכניסה היתר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה וכ\"כ בחינוך. וכיוצא בזה כתב ג\"כ הרה\"מ בפ\"א דהלכות גזילה גבי לאו דלא תחמוד דאין בו מעשה דאע\"פ שיש מעשה בנטילת החפץ הלקוח מן המוכר זהו היתר שהוא ברצון המוכר ואין איסור אלא ההשתדלות וההפצרה במוכר שירצה למכרו ובזה אין מעשה עכ\"ד. הרי דלא מצרפין מעשה שהוא היתר לאיסור ממילא שיש בו ואע\"פ שכבר בא האיסור בשעת מעשה וכדהתם דבשעת מעשה דנטילת החפץ מהמוכר כבר קדם לו ההשתדלות וההפצרות באיסור. וכל שכן אם עדיין לא בא האיסור בשעת מעשה דהיתר אע\"פ שבודאי יבוא לאחר זמן ממילא אין מצטרף למעשה. וכמו בנידון דידן דעשיית עיסה אין מצטרף לחימוץ דממילא ודלא כספר פמ\"ג הנ\"ל שלא זכר כל הני ראיות שזכרתי:<br><b> ומה </b> שנסתייע בעל פמ\"ג מהא דקיי\"ל גבי כהן ונזיר שנכנסו לבית הקברות או לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה והגג שעליו דחייב כששוהה בטומאה ואינו יוצא מיד ואע\"ג דבשהייה ליכא מעשה. ומזה מוכיח דאמרינן דמצרפין מעשה של הכניסה אע\"פ שהיתה בהיתר לאיסור שבא אחר כך בלא מעשה. והנה בהוכחה זו כבר קדמו בשאגת אריה בסי' ל\"ב וע\"ש. ואני אומר שאין הוכחה זו כדאי לדחות כל הנך הוכחות הרבה שהבאתי דמוכחין דאין מצטרפין. וההיא דכהן ונזיר י\"ל דשאני לאוי דטומאה שישנן במעשה גמור ומשום הכי היה חייב עליהן אף בכהאי גוונא דהמעשה היה בתחילה בהיתר והאיסור בא אחר כך בלא מעשה. וכהאי גוונא כתב הרה\"מ בסוף הלכות שכירות גבי חיסמה בקול דקיי\"ל דהיה חייב ואף על פי שאין בו מעשה גמור משום דישנה לחסימה במעשה גמור ואף החסימה בקול היא כמעשה. והכא נמי גבי לאוי דטומאת כהן ונזיר שישנן במעשה גמור אף המעשה דהיתר מצטרף. ולא דמי ללאו דישיבת מצרים וכן לאו דלא תחמוד דליתנהו במעשה גמור כלל לא מהני בהו מעשה היתר. והוא הדין ללאו דבל יראה דגבי חמץ ואע\"ג דאיהו איתא במעשה גמור כגון שקנה או חימץ עיסתו בידים מ\"מ קרא דאזהר רחמנא בבל יראה ובל ימצא לא איירי בכהאי גוונא אלא בחמץ שנשתייר ממילא ברשותו מזמן היתר ולא השביתו דלא עבד מעשה. וכמו שכתבו בס' פני יהושע בריש פסחים והשאגת אריה בסוף סי' פ' וע\"ש. וא\"כ לא דמי ללאו דטומאה דעיקר אזהרה דידהו איירי על ידי מעשה גמור:<br><b> ועל </b> פי זה מתורץ ג\"כ מה שהקשה בספר שער המלך בהלכות כלאים על דברי הרה\"מ דהלכות שכירות שזכרתי ממ\"ש רבינו כאן דלא היה חייב משום בל יראה ובל ימצא אלא א\"כ קנה או חימצו שעשה בו מעשה והרי כיון דמצי לעבור עליו על ידי מעשה הו\"ל לחייב אף בלא מעשה וכמו גבי חסימה. ולפי מש\"כ לק\"מ דלא דמי כנ\"ל:<br><b> [ובזה </b> יש ליישב ג\"כ סוגיא דשבועות (דף י\"ז) גבי בעיא אי צריך שהייה כו' ואין צריך למה שנדחקו התוס' שם כמו שכתבתי בחדושי. וכן יש ליישב על פי זה קושית ס' יד המלך על דברי רבינו דלא תקשי מה שכתב בהל' ביאת המקדש אמה שכתב בהלכות מלכים כמ\"ש שם. וא\"ת דאכתי תקשי מההיא דמנחות שהעתיק רבינו בהל' מעשה הקרבנות דמשמע דלא חשיב מעשה עשיית העיסה גבי שיירי מנחה אמאי לא אמרינן התם דנצרף מעשה זו דהיתר לאיסור חימוץ דאחר כך ממילא דהתם לא שייך תירוץ זה דהא קרא דאזהר רחמנא גבי שיירי מנחה לא תעשה חמץ ודאי במעשה גמור איירי וא\"כ דמיא ללאו דחסימה ונימא דאף בלא מעשה גמור לחייב ותיהני צרוף מעשה היתר וכדמהני גבי טומאה. וי\"ל דשאני התם גבי שיירי מנחה דלא שייך למימר דנצרף מעשה עשיית העיסה דלחייב על החימוץ דאחר כך ממילא דהרי בעשיית העיסה בלא חימוץ איכא מצוה ואין סברא דמעשה של מצוה תצרף ותועיל לחייב בגרמתה ולא דמי ללאו דטומאה דנהי דמצטרף מעשה הכניסה דהיתר לחיוב דמכל מקום לא עשה מצוה בכניסה. והכי נמי גבי חסימה לא עביד מצוה משא\"כ היכא דעביד מצוה לא אמרינן שתגרום חיוב על איסור הנמשך ממנה לאחר זמן ממילא בלא מעשה]:<br><b> ועוד </b> י\"ל דלא דמי נידון דחמץ לההיא דנכנס לבית הקברות וכו' על פי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק או\"ח סי' ע\"ו ע\"ש שהוקשה לו ג\"כ קושית ס' שער המלך על דברי הרה\"מ דהלכות שכירות ממ\"ש רבינו כאן. ופירש דכוונת הרה\"מ הוא לומר דמשום הכי היה חייב גבי חיסמה בקול בלא מעשה גמור משום שישנה במעשה גמור וא\"כ היה בידו לעבור עתה הלאו ולחוסמה בידיו ומשום הכי אין מעשה מעכבת בו דהו\"ל כמו ראוי לבילה דקיי\"ל שאין בילה מעכבת בו. אבל המשהה חמץ שנשתייר בביתו אי אפשר לו לעבור על חמץ זה בבל יראה ע\"י מעשה ומשום הכי מעשה מעכבת בו ולא היה חייב עליו בשהייתו בלא מעשה עכ\"ד. ולפ\"ז לא דמי ג\"כ נידון דנתן קמח למים דגבי חמץ לההיא דנכנס לבית הקברות בשידה כו' ובא אחד ופרע את הגג דחייב כששוהה בלא מעשה ��י\"ל דלא מטעם דמצרפין מעשה הכניסה דהיתר אלא משום דהתם דמי ללאו דחסימה דבידו לעבור עתה הלאו במעשה וכגון שיגע בכוונה במת בידים ומשום הכי אין מעשה מעכב בו. משא\"כ גבי נתינת קמח למים ונתחמץ ממילא אין לחייבו בלא מעשה דהרי עתה אי אפשר לעבור על בל יראה בחמץ זה ע\"י מעשה וכיון דבשעה שאתה בא לחייבו אין יכול לעבור עליו במעשה הו\"ל אין ראוי לבילה ומעכבת בו שפיר:<br><b> ועפ\"ז </b> יש ליישב ג\"כ שהקשה בספר יד המלך על דברי רבינו בהלכות מלכים משוחט פסח על החמץ חייב ואף דאין מעשה בעכבת החמץ ועל כרחך מצרפינן מעשה דשחיטה ואע\"פ שהיא בעצמה היתר. ולפמ\"ש אתי שפיר דהתם ראוי לעבור במעשה באיסור בשעת שחיטת פסח זה גופיה וכגון שיקנה חמץ בשעה זו והו\"ל כמו ראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו והכא נמי אין מעשה מעכבת בו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל.</b> וראיה לדרשא זו מצאתי מדאיתא בתורת כהנים צו גבי מנחה תאכל במקום קדוש מניין אף מקצתה תלמוד לומר תאכל אפילו כל שהוא. מיהו יש לדחות דהתם קאי בזמן שהיו שבעים בכפול ואז סגי בהכי וכן משמע בתוס' יומא (דף ל\"ט). והקשה הכס\"מ דלמה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסור שבתורה קיי\"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ועי' מ\"ש בזה המל\"מ בשם רלב\"ח דגבי חמץ איצטריך קרא לאסור חצי שיעור דהוה אמינא דמותר דלא דמי לשאר איסורים שבתורה דהו\"ל שעת היתר ואין איסורו איסור עולם. ואכתי יש להקשות על דברי רבינו מהא דאיתא בגמרא דחזקיה יליף לאסור חמץ בהנאה מקרא דלא יאכל והרי איצטריך לאסור אכילה בכל שהוא. ומצאתי שהקשה כן בס' שער המלך. וי\"ל על פי מ\"ש בס' החיים דלמאן דאמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי נזיר וקדשים מודה ריש לקיש דחצי שיעור אסור מן התורה דאי מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דמן התורה כולו היתר. וא\"כ לפמ\"ש תוס' (דף מ\"ה) דגם גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לא איצטריך ליה לחצי שיעור ואליביה הוא דיליף איסור הנאה מקרא דבלאו הכי לא אתי חזקיה ככו\"ע כמ\"ש תוס' (דף כ\"ב). ועוד אתי שפיר לפמ\"ש הרדב\"ז באלף הב' בלשונות הרמב\"ם [ח\"ה] סי' קמ\"ג דכונת רבינו שאכל כל שהוא מן החמץ בתערובות ולכך איצטריך קרא דלא יאכל דבעלמא חצי שיעור אין איסור רק בעין ועל כן מייתי מקרא דלא יאכל דדרשינן שלא יהא בו היתר אכילה דהיינו הנאה וכיון דאכיל ליה אפי' ע\"י תערובות הרי נהנה ואסור מה\"ת]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטלו ואין ידוע לאיזה בית נכנס [וכו'] אינו צריך לבדוק פעם שניה.</b> משמע דאפילו באו שני בעלי בתים לשאול בבת אחת מורין להן להקל בבדיקה אע\"ג דגבי טומאה מחמירין בכהאי גוונא. וכתב הכסף משנה דטעמו של רבינו דבדיקת חמץ דרבנן. והמל\"מ הקשה דאף בטומאת ככרים דרבנן אזלינן לחומרא כשבאו לשאול בבת אחת. וכבר הקשה כן הפר\"ח ותירץ דבדיקה לא דמיא לטומאה דאם יאמר לשניהם כשבאו בבת אחת טהורים אתם מחזי כשיקרא אבל כאן לא מחזי כשיקרא אם יאמר שאינם צריכים לבדוק. אך עדיין קשה מה שהקשה בשו\"ת רב משולם סי' י\"ג בשם החכם צבי דגם באיסור דרבנן לא מקילין בספק אלא א\"כ יש במה לתלות להקל אבל אם אין דבר לתלות בו לא מקילין בספק כדמוכח בפ\"ב דמקוואות ובכמה דוכתי ואסרינן תרווייהו כמו גבי ב' קופות או ב' קדירות שנפל איסור דרבנן לאחד מהן ואינו ידוע לאיזו דמאי חזית לאקולי בזה יותר מבזה והכא נמי כשבאו בבת אחת איך ניקל בתרווייהו דממה נפשך איכא חמץ. וכהאי גוונא כתב הר\"ן פ' ערבי פסחים ומביאו המל\"מ בהל' מגילה ע\"ש. מיהו י\"ל לפי מש\"כ הב\"י בסי' תל\"א לדעת רבינו דס\"ל שאין לבדיקת חמץ עיקר כלל בתורה ובדבר שאין לו עיקר בתורה אף בבת אחת מקילין. וכמ\"ש הפרישה גבי ערוב בסי' שצ\"ג ושצ\"ד הובא בפמ\"ג שם. וזה דלא כשו\"ת נודע ביהודה סי' ס\"ה שהניח בצ\"ע גבי ערוב. אך לפמ\"ש בחידושי ריטב\"א בספ\"ו דערובין אין מהתם ראיה לכאן דשאני התם גבי אמרו צא וערוב עלינו בין השמשות כו' שאין סותרין זה את זה דבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה משא\"כ היכא דסותר זה את זה וממה נפשך איכא איסורא גבי חד מינייהו לא שמענו להקל אף באיסור שאין לו עיקר בתורה. לכך נראה דהעיקר כמ\"ש הכס\"מ בתירוץ השני דטעמו של רבינו כאן משום דהוי ספק ספיקא דעל כל אחד איכא למימר שלא נכנס העכבר לתוכו אלא לחבירו ואם תמצי לומר שנכנס לתוכו איכא למימר דאכליה. וכ\"כ רדב\"ז סי' ש\"א קע\"א. ואף בגדול יש לתלות דהרבה עכברים אכלוהו כמ\"ש הט\"ז סי' תל\"ט. והא דמדמה לה הגמ' לשני שבילין היינו אם לא היה עכבר אלא תינוק נכנס כמ\"ש רדב\"ז שם:<br><b> ומ\"ש </b> המל\"מ דאין צריך לטעם דספק ספיקא אלא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפי' בבת אחת תולין להקל כדמוכח בכתובות גבי עיר שכבשוה כרכום ויש שם מחבואה אחת דאמרינן דכל הנשים מותרות לכהונה והגמ' בעא לדמויי התם לשני שבילין דבבת אחת טמאין ודחי התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי והכא נמי בדיקה זו אין חיובה אלא מחמת ספק חמץ דאימור אכלתיה על כן יש להקל לתלות כל הבתים בחזקת בדוקין ותמה על דברי הטור שפסק דבבת אחת צריכין שניהם לבדוק. ובס' פני יהושע תירץ דגבי בדיקה אין להקל כשבאו בבת אחת משום דבידו לבדוק משא\"כ התם גבי כהנות אין לאסור כולן מספק. ועוד יש ליישב קושית המל\"מ מסוגיא דכתובות ע\"פ מ\"ש הריטב\"א שם דמי יימר דאיטמי היינו דבקושטא אמר הכי דבשבויה הקילו ולפ\"ז אין ראיה לומר דהיקלו בבת אחת בספק איסור בעלמא.<br><b> ומה </b> שהקשה מהר\"ש בס' מרכבת המשנה חלק ב' דאמאי הוי ספק ספיקא הא הספק דבדיקה דנתקן מחמת ספק דאורייתא לא מצטרף לספק ספיקא דכיון שאסרוהו חכמים והצריכו לבדוק מחמת ספק חמץ נעשה הספק כוודאי וסברא זו כתב בהגהת מרדכי פ\"ב דעבודה זרה ובס' איסור והיתר גבי איסור גבינות דלא אמרינן בה ספק דרבנן לקולא כיון דמחמת חשש איסור תורה אסרוה לכן לא הוי ספק ספיקא. וי\"ל דהתם לא נולדו שני הספיקות בפעם אחת דספק השני נולד בגבינה זו לאחר שנאסרה כבר מחמת שהיא של עובד גילולים ויש בה חשש איסור תערובות תורה משא\"כ כאן גבי ספק דכניסת עכבר נולדו שני הספיקות על שני הבתים ביחד דמיד שנולד ספק כניסה נולד ג\"כ ספק דאכילה ועדיין לא נאסר הבית מחמת ספק דכניסה כלל. וחילוק כזה כתב ג\"כ בעל פמ\"ג בס' שושנת העמקים כלל י\"ג. ונהי דבדיקת חמץ דעלמא לא נתקן רק מחמת ספק היינו ספק דמחמת שימוש של כל השנה ואין בכלל זה ספק דכניסת עכבר כמ\"ש בס' מקור חיים. ועוד דכאן בלאו הכי ליכא משום ספק דאורייתא בבדיקה דאף אם נשאר החמץ באחד מן הבתים שנכנס העכבר לתוכו אם אינו שלו אלא של חבירו אינו עובר ואע\"פ שלא ביטלו וכמ\"ש בעל מרכבת המשנה בעצמו וחולק אמ\"ש המל\"מ כאן דאם לא ביטל הוי ספק דאורייתא וכתב עליו דזה אינו דאם החמץ של אדם אחד השני אינו עו��ר דקיי\"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. והנה גם מדברי השאגת אריה סי' פ\"ג משמע כן. אלא דבאמת זה אינו מוסכם דדעת הרבה פוסקים דעובר על חמץ של ישראל אחר ולא ממעטינן אלא חמץ של אינו יהודי כמבואר בס' פני יהושע בריש פ\"ק דפסחים והוכיח כן מהמכילתא ומסוגיא דגמ' פרק ראשית הגז עיי\"ש. איברא דמטעם אחר אינו עובר כאן בבל יראה מן התורה אותו שנכנס העכבר עם החמץ לביתו משום שאינו רוצה לזכות בו וסגי בגלוי דעת שאינו רוצה שיקנה לו ביתו וכמ\"ש הפני יהושע (בדף ט') וכ\"כ הצל\"ח שם גבי גרירת חולדה חמץ מחצר לחצר וסיים דכיון דכבר בדק גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חל י\"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת כו' ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו\"ט הראשון ומבערו.</b> והנה הט\"ז באו\"ח סי' תמ\"ו דקדק מלשון רבינו כאן דאם מוצא חמץ ביו\"ט ראשון רשאי לבערו מיד בלילה אע\"פ שהוא יו\"ט שני ואין צריך להמתין עד חולו של מועד כדעת האורחות חיים שהביא הב\"י שם. ובספר חק יעקב כתב שאין זה מוכרח די\"ל דמ\"ש רבינו דמבערו במוצאי יו\"ט הראשון לאפוקי יו\"ט האחרון קאתי דלא תימא שאסור לשרפו בחולו של מועד אבל בין יו\"ט ראשון לשני אפשר דאין חילוק ע\"כ. ואני אומר דהדין עם הט\"ז בכוונת רבינו דנהי דאין מוכרח מלשון זה שכתב כאן מכל מקום יש להכריח כן ממה שכתב לקמן בפרק זה דין ח' גבי מוצא חמץ ביו\"ט דכופה עליו כלי עד לערב ומבערו ולשון זה ודאי משמע דמבערו לערב מיד ביום שנמצא ואע\"פ שהוא יו\"ט שני. וכהאי גוונא דקדק החק יעקב עצמו שם מלשון הטור שכתב בשם יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה. דהיינו לומר שלא ימתין רק עד הלילה אע\"פ שהוא יו\"ט וא\"כ גם מלשון רבינו דלקמן יש לדקדק כן. וכן הכריע החק יעקב להלכה שמותר לבערו ביו\"ט שני דרבנן אם לא ביטלו דאיכא איסורא דבל יראה מן התורה. ונראה שכן עיקר ודלא כהפר\"ח שאוסר לבער ביו\"ט שני אף אם לא ביטל דעובר מן התורה:<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה מדקיי\"ל דיו\"ט שני דרבנן נדחה מפני אבילות דיום ראשון שהוא מן התורה. וכמ\"ש רבינו בסוף פ\"י מהלכות אבל. וכן משמע באו\"ח ריש סי' תקמ\"ח. וכהאי גוונא כתב רבינו בהלכות מילה דמילה שלא בזמנה דוחה ליו\"ט שני. וכן פסק הש\"ך ביו\"ד סי' רס\"ו. וא\"כ הכא נמי אמרינן דאתא עשה דתשביתו דאורייתא ודחי ליו\"ט שני דרבנן:<br><b> ומ\"ש </b> הפר\"ח דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והעמידו דבריהם אף ביו\"ט שני שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוי בשב ואל תעשה אין דבריו מוכרחין דהרי אדרבא מצינו שלא העמידו דבריהם ביו\"ט שני לעקור מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה כמו גבי מילה. וההיא דאמרינן דיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה אינו עניין לזה דהא כתב הרא\"ם דהיינו דוקא אם אינו מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר על דבריהם אבל אם מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר אדרבנן אין כח ביד חכמים אף בשב ואל תעשה והובא בס' שער המלך פ\"ג דהלכות איסורי ביאה. וכן גבי מילה ואבילות מקיים לעשה של תורה בעידנא דעובר על יו\"ט שני דרבנן. והכא נמי אם שורף החמץ במקום שמונח ואינו מטלטלו תחילה שפיר דמי [ד]ביום שני של יו\"ט מקיים עשה דתשביתו בשעה שמחלל יו\"ט בביעורו ובכהאי גוונא לא העמידו דבריהם. וכן מוכח לדעת הר\"מ שהובא בכס\"מ לקמן דבכהאי גוונא שרי אפילו ביו\"ט ראשון. ומיהו הפר\"ח י\"ל דאזיל לטעמיה שחולק על דברי הרא\"ם בהלכ��ת שופר ואינו מחלק. אך כדברי הרא\"ם כתבו כמה מחברים. [ועוד יש להביא ראיה לסברת הרא\"ם ממ\"ש תוס' בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) גבי ורבי מאיר היכי אכל בישרא כו' פסח וקדשים ופירשו דפריך משום דר\"מ חייש למיעוט מדרבנן ושמא במקום נקב קשחיט ואפילו יחמיר בשאר בשר בפסח וקדשים אין יכול להחמיר. ולכאורה קשה דהתינח פסח שיש בו כרת אבל קדשים (שאין) [שאינו] אלא עשה אמאי אינו יכול להחמיר הא יש כח ביד חכמים לבטל אכילתם בשב ואל תעשה. ולפי דעת הרא\"ם אתי שפיר. ומיהו בלאו הכי י\"ל לפי מ\"ש הפר\"ח דאין מתנין לבטל מצוה לעולם אף בשב ואל תעשה ואם לא יאכל קדשים לר\"מ עוקר הוא לעולם].<br><b> ועוד </b> נראה דאף לפי דעת הפר\"ח דבכל דוכתי אפשר דהעמידו דבריהם לבטל עשה אף היכא דהעשה והשבות באין כאחד וכן משמע ממ\"ש הכס\"מ לקמן בתירוץ ראשון דחכמים עשו חיזוק בשבות דיו\"ט ראשון. מ\"מ ביו\"ט שני ודאי לא העמידו דבריהם וכדמצינו גבי מילה ואבילות והיינו טעמא דאנן קיי\"ל דבקיאינן בקביעא דירחא וכל עיקר גזירה דיו\"ט שני אינו אלא משום מנהג אבותינו וכדאיתא בפ\"ק דביצה ומשום הכי לא העמידו מנהג זה אף בשב ואל תעשה. וכהאי גוונא כתב הש\"ך ביו\"ד בדיני ספק ספיקא דקיל ספק דיו\"ט שני מהאי טעמא. ומ\"ש הכס\"מ בסמוך דאין עובר בבל יראה כיון שרצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו ולא אסרה תורה בבל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא עכ\"ד. וקשה לי דלא משמע הכי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ח) גבי הא דאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע לדבריך הרי הוא בבל יראה גבי הפרשת חלה בטומאה ביו\"ט דאוסר רבי יהושע לאפותה קודם שתחמיץ. ולפי דברי הכס\"מ אמאי עובר הא אנוס הוא שאסרו לאפותה ושלא ברצונו תבוא לידי חימוץ ומכל מקום עובר:"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה.</b> וכתב הרב המגיד דפסק כר' יוסי דסבר הכי אליבא דר' יהושע בתלויה ואליבא דכו\"ע בטהורה עם טמאה שאסור ודלא כרבי מאיר שמתיר אפילו טהורה עם טמאה ורבי שמעון מתיר תלויה עם טמאה לר' יהושע. ועי' בלח\"מ שהוקשה לו דלא ביאר רבינו הא דאיתא בגמרא (דף ט\"ו) מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר בשבע שנאסרה מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל שורפין. ונראה שלא ראה דברי הכסף משנה ז\"ל שדייק בהיפך מדברי רבינו דמשמע דדוקא היכא שצריך לשורפן בערב שבת וכגון שחל להיות ערב פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא דחמץ אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה לית לן בה. ועל זה הוא דתמה הכס\"מ דבגמרא דברו בסתם ולא חילקו והניח בצ\"ע על מה שמתיר רבינו בארבעה עשר בשש לשרוף כולן כאחת. ועדיפא הו\"ל לומר דבגמרא משמע דמאן דאוסר לא מתיר רק בשבע שנאסר מן התורה אבל בשש אוסר כיון שמותר מן התורה:<br><b> ונראה </b> ליישב דעת רבינו דס\"ל דהא דמשמע בגמרא דבשעה ששית אסור אינו אלא משום דקאי התם לר' יוסי דקאי בשיטת רבי עקיבא רבו דסבר טומאת משקין לטמא אחרים מן התורה ואיירי שהטמאה היא משקה דאילו באוכל דקיי\"ל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה וכן משקין למאן דאמר שאין מטמאין אחרים מן התורה רק מדרבנן (רשאין) לטמא בשעת איסור דרבנן. וא\"כ לפי מ\"ש בהל' שאר אבות הטומאה ריש פ\"ז דאין אוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו ��טמאין דבר אחר מן התורה ומשמע שם דכן אוכל אין מטמא משקה רק דרבנן. ולפ\"ז לא משכחת מן התורה טומאה בשריפת חמץ של תרומה טהורה עם הטמאה כאחד בין באוכל ובין במשקה. ועוד דרבינו כאן איירי בהדיא באוכלין דודאי אין טומאה מן התורה בנגיעתן. וא\"כ שפיר הא דדייקינן מדבריו דדוקא כששורף בערב שבת שהוא יום י\"ג דעדיין חמץ לא נאסר הוא דאין שורף טהורה עם הטמאה הא אם שורף בי\"ד בשעת איסור חמץ אפילו בשעה ששית דמותר מן התורה מותר לשרוף כאחת ככר טהורה עם טמאה כיון דמן התורה אין מטמא רק מדרבנן ומדבריהם הרי אסורה בשעה ששית וכנטמאה דמיא. ואפשר דגם הרה\"מ שכתב דרבינו פסק כר' יוסי לא נתכוון רק לומר דפסק כוותיה ולא כרבי מאיר דמתיר אפילו בי\"ג. אבל בי\"ד מודה דלא פסק כר' יוסי מטעמא דאמרן. ובזה נסתלקה מעליו תמיהת ספר פני יהושע ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפת עצמה שעיפשה שנפסלה מלאכול לכלב ומלוגמא שנסרחה אין צריך לבער.</b> וכתב הרב המגיד דאיירי שנסרחה קודם הפסח דכי אתא פסח לא חל עליה איסור חמץ. ומשמע דאף בכהאי גוונא לא מפטר רק מלבער אבל באכילה אסור אע\"פ שנפסלה קודם זמן איסור והיינו כדעת הרא\"ש בריש פרק כל שעה גבי חמץ שחרכו קודם זמנו דאסור באכילה אע\"פ שנפסל וטעמו משום דאמרינן מדאכליה אחשביה אוכל. ויתבאר עוד בעניין זה בהלכות מאכלות אסורות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החטים מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד.</b> והנה בשו\"ת זכרון יוסף כתב שהקשה חכם אחד על רבינו דכאן פסק כרבא בפסחים (דף מ') דאמר מותר ללתות. ובהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב גבי מנחות כתב דאין לותתין אותן שמא יחמיצו שהרי בחוץ לותתין אותן ואין הכל זריזין לשומרן. ובגמרא דפסחים משמע דמנחות דמיא למצה. וגם מהרש\"א כתב כן בהדיא דרבא פליג אהא דר' זירא אמר רב ירמיה אמר שמואל דאוסר ללתות מנחות ואיך פסק רבינו תרתי דסתרי. ובעל זכרון יוסף הנזכר השיב דרבינו לא ס\"ל כמ\"ש מהרש\"א דרבא פליג אדר' זירא אלא דלא פליגי דיש טעם להתיר לתיתה במצה טפי מבמנחות משום דהתם אינו אלא עשה ולא תעשה בעלמא ולא זהירי אינשי כל כך משא\"כ גבי חמץ בפסח דאיכא כרת זהירי אינשי ביה טפי. וכהאי גוונא איתא בפ\"ק דכתובות (דף ד') ע\"כ. וכיוצא בזה כתב ג\"כ בעל נודע ביהודה במהדורא תניינא. ולא הרגישו דאכתי תקשי דרבא אדר' זירא להך לישנא דאיתא התם בפסחים דרבא אמר מצוה ללתות בפסח משום דכתיב ושמרתם את המצות ואי לא בעי לתיתה שימור דמאי אי שימור דלישה לאו שימור הוא דשימור מעיקרא בעינן. והשתא לפ\"ז אמאי אין לותתין גבי מנחות הא התם נמי בעינן שימור ועל כרחך צריך נמי לתיתה גבייהו כדי לקיים בהו מצות שימור והכי איתא להדיא במנחות (דף נ\"ג) דבעו שימור מחימוץ מן התורה ויליף לה מקרא דכתיב מצה תהיה החייה ופירש רש\"י כלומר הכשירנה ושמרה. וזה דלא כמ\"ש בעל זכרון יוסף שיש עוד טעם להתיר לתיתה גבי פסח טפי מבמנחות משום דבפסח זהירי טפי דכתב ביה רחמנא ושמרתם אבל גבי מנחות לא כתיב שימור ואישתמיטתיה סוגיא דמנחות שזכרתי דגבי מנחות נמי כתיב שימור וא\"כ אין לחלק מטעם זה ביניהן:<br><b> אמנם </b> מה שנראה לי בזה די\"ל דרבא לא פליג אדר' זירא לכולהו לישנא דאף להך לישנא דאמר רבא דמצוה ללתות משום דשימור דלישה לאו שימור הוא היינו דוקא בפסח דתניא בפרק כל שעה (פסחים דף ל\"ו) שאסור ללוש את העיסה בפושרין מה שאין כן גבי מנחות דקיי\"ל שנילושין בפושרין ומשמרין אותן שלא יחמיצו מודה רבא דבהו שימור דלישה הוי שימור מעליא כיון דעביד בהו מעשה הגורם חימוץ וצריך שמירה על כרחו ולא אפשר בלא שמירה. ומשום הכי אין ללתות אותן כיון דמקיים בהן מצות שמירה בלישה בפושרין:"
+            ],
+            [
+                "<b>שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושימרו אותה מכל צד חימוץ כו' אחר שנקצר.</b> ועיין במגיד משנה לדעת הרי\"ף ורבינו דאין מעכב השימור במצה בכל ימות הפסח משעת קצירה רק בליל ראשון וכתב שכן משמע בסוגיא שם בכל שעה. ונראה שנתכוון למה שאמרו שם גבי ארבא דטבעה דהדר רבא ואסר לזבוני קב קב דדילמא מזבן ליה לישראל ואי איתא דצריך שימור בשעת קצירה לעיכובא לכל הפסח הרי לא אתא ישראל למזבן כלל החיטין. ושמע מינה דליכא עיכובא בזה כלל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן כו' ומצותה כל הלילה.</b> וכתב הרב המגיד שכן דעתו באכילת פסח כמו שפסק בפ\"ח דהלכות קרבן פסח וכסתם מתני' דמגילה דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה וכרבי עקיבא דאמר הכי ופליגי דרבי אליעזר בן עזריה דאמר עד חצות וקיי\"ל כר\"ע מחבירו ואע\"ג דאיכא סתמא נמי כוותיה דראב\"ע בפסחים וזבחים הדרינן לכללין דהלכה כר\"ע מחבירו עכ\"ד. ולכאורה יש להקשות דטעם זה אינו מספיק דאיכא למימר דסתמא דפסחים וזבחים עדיף דהוה בדוכתא וכמ\"ש בס' קרבן נתנאל סוף פסחים דמהאי טעמא הוצרך הרא\"ש לומר דסתמא דמגילה עדיף משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא ולדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הלכתא פסיקתא שהרי תנא דהתם סבר דקצירת העומר דוקא בלילה ואם נקצר ביום פסול וכדדייק בסוף פ\"ו דמנחות והובא ברא\"ש שם ופסק כן ואילו רבינו פסק בהלכות תמידין ומוספין כסתם מתני' דמנחות (דף ע') דנקצר ביום כשר וא\"כ לא הוה מתני' דמגילה הילכתא פסיקתא לדידיה. ובזה מיושבין דברי התוי\"ט בפי\"א דמנחות שכתב דהא דלא פסק רבינו בהלכות תמידין כר' יוסי שם גבי לחם הפנים דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד ואף דכוותיה סתם במגילה משום דסתמא דמנחות עדיף דהוה בדוכתא. והקשה עליו תורת חיים דהא כהאי גוונא הוי הילכתא פסיקתא. ולפמ\"ש ניחא דלדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הילכתא פסיקתא ולכך עדיפא סתמא בדוכתא. והא דפסק כאן כסתמא דמגילה צריך לומר דכלל זה דהלכה כר\"ע מחבירו עדיף ליה מסתמא דדוכתא. אך מ\"ש התורת חיים ליישב דעת רבינו בהל' תמידין על פי הסוגיא דשבת אינו נכון דהרי רבינו גופיה לא פסק התם כרבנן וע\"ש, ויתבאר עוד בהל' תמידין ומוספין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו לסטים לאכול יצא ידי חובתו.</b> ועיין במגיד משנה והנה כאן לא מספק כלל בנוסחת רבינו אך בהלכות שופר פ\"ב מספקא ליה דאפשר דצריך לומר גבי מצה לא יצא והוא משום דגבי שופר כתב שם דהמתעסק בתקיעה להתלמד לא יצא ידי חובתו כו' עד שיתכוון לצאת ידי חובתו ואיך יפסוק דיצא גבי אכילת מצה בלא כוונה. ואולי שהוא סובר דעדיפא אכילת מצה מתקיעת שופר שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואף התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה. משא\"כ גבי אכילת מצה שעושה מעשה. וסיים שלא ראה מי שחילק בין מצוה למצוה בדין הכוונה ע\"כ. וכבר כתב בעל לח\"מ מוצא לחילוק זה מדברי התוס' בפסחים (דף קט\"ו) ועוד יש לי להביא ראיה ממ\"ש התוס' ביבמות (דף מ' ע\"א) גבי אכילת כהן לשיירי מנחה דיוצא בלא כוונה. ומשמע התם דליכא דפליג בהא. ולא זו דגבי אכילה אין צריך כוונה אלא דאף זו דגבי נטילת לולב דעביד מעשה זוטא כתב הרבינו יונה בסוף פ\"א דברכות דעדיף ואין צריך כוונה רק במצוות דקריאה ואמירה דלא עביד מעשה כלל. ויש להביא ראיה לסברא זו ג\"כ מדברי רבינו והרע\"ב בפירוש המשניות דבפרק ב' דברכות גבי קריאת שמע פסקו דצריכה כוונה ואילו בסוף פ\"ג דסוכה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר יו\"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות ופירשו דהוי טרוד בדבר מצוה וכתבו דאיירי בשהפך הלולב או שהוציאו בכלי דלא יצא בזה בנטילתו דאל\"כ כיון שיצא ידי חובתו מיד בנטילתו כשהגביהו תו לא טריד בדבר מצוה ולא מפטר כשהוציאו לרשות הרבים. ותמה התוס' יו\"ט דאפילו הכי הוי טרוד בדבר מצוה שלא יצא ידי חובתו בלא כוונה. אך לפי דברי הרבינו יונה בברכות לק\"מ דשאני נטילת לולב דעביד מעשה טפי מקריאת שמע. וכן אתי שפיר בזה קושית תוס' בסוכה (דף מ\"ב) על אביי ע\"ש:<br><b> ותדע </b> דעל כרחין צ\"ל כן שהרי הך אוקימתות דאוקי בסוכה בשהפכו אדר' יוסי קאי והרי ר' יוסי גופיה אמר בר\"ה (דף כ\"ט) גבי שמיעת קול שופר ומגילה דצריך כוונה ואפילו הכי גבי נטילת לולב משמע דיצא משהגביהו בלא כוונה. ואע\"ג דבפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ד ע\"ב) דייק התם מדר' יוסי גבי אכילת מרור דבעי כוונה. ההיא הוכחה אינה מוכרחת וכמ\"ש התוס' בר\"ה (דף כ\"ח סוף ע\"א) ודלא כהרא\"ש. ועכ\"פ הסוגיא דסוכה מוכחת דסברה לחלק בין אמירה ושמיעה לנטילה דלולב. ובהכי אתי שפיר מה שנתקשה הרה\"מ ושארי מפרשים מסוגיא דפ\"ג דראש השנה דמשמע התם דרבה דסבר מצות אינם צריכות כוונה לא מחלק בין מצוה שיש בה מעשה או לא ורבינו מחלק ביניהם. די\"ל דסמך על הסוגיא דסוכה דמוכחא דיש לחלק ביניהן. ושוב מצאתי לבעל פר\"ח שהרגיש בסתירת הסוגיא אליבא דר' יוסי ובס' קרבן נתנאל נדחק מאוד ולפי דברי רבינו אתי שפיר:<br><b> ועל </b> פי זה יש לקיים ג\"כ דברי הרבינו יונה בסוף פ\"א דברכות שכתב לחלק בכך לפי הסוגיא דשם גבי נקט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא כו'. די\"ל דההיא סוגיא סברה כסוגיא דסוכה אליבא דר' יוסי דמחלק בכך וכמ\"ש. ובזה לא קשה מה שהקשה הטורי אבן בר\"ה (דף כ\"ח) דא\"כ מאי פריך למאן דאמר מצות אינם צריכות כוונה מהיה קורא בתורה דאם לא כוון לבו לא יצא הא קריאת שמע שאני דתלוי בדיבור וצריכות כונה לכו\"ע. ולפי מש\"כ לק\"מ דקושטא דרבה בראש השנה לא מחלק כלל וסבר דבכל מקום אינם צריכות כוונה ולדידיה הוא דפריך מהיה קורא אך אביי ורבא בסוגיא דסוכה ודאי מחלקי וא\"כ שפיר י\"ל דהכי נמי סברה סוגיא דסוף פ\"א דברכות דמצוה דקריאה ודיבור צריך כוונה. ורק גבי מעשה אין צריך כוונה. ומה שיש לדקדק לפ\"ז על דברי רבינו בהלכות שגגות שהשמיט אוקימתות דסוכה יתבאר שם טעמו בזה בס\"ד:<br><b> אך </b> מ\"ש הכס\"מ בהלכות שופר בשם הר\"ן דגבי אכילת מצה היינו טעמא דיצא בלא כוונה שכן נהנה. וכדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכיון שנהנה באכילתו לא מקרי מתעסק וחשוב כמכוון וכ\"כ בבית יוסף הלכות פסח סי' תע\"ה והובא במג\"א שם. ואינו מחוור דהא ודאי אנוס גרע ממתעסק ופטור אפילו בחלבים ובעריות. וכדמוכח בסוף פ\"ב דכריתות גבי שפחה חרופה וע\"ש בתוס' ובד��רי רבינו פ\"ה ופ\"י דשגגות ובהראב\"ד והרה\"מ פ\"א דאיסורי ביאה. וא\"כ כל שכן דלא חשיב אנוס כמכוון. ושוב מצאתי בס' פני יהושע שהרגיש קצת בזה והוקשה לו על רש\"י שפירש בגמרא אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה ומדמה ליה למתעסק בחלבים ובעריות. וכתב דרש\"י לא פירש כן רק לפי הסלקא דעתך דקאמר התם דהוה אמינא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ולא לפי האמת דדייק רבה מיניה לשאר מצות שאינם צריכות כוונה על כרחך לא משמע ליה היינו טעמא לומר דבאכילת מצה יצא משום דנהנה דהא אינו רוצה ליהנות כיון שכפאוהו ואפי' בחלב ועריות לא שייך בהו חיוב חטאת עכ\"ד. הרי שהרגיש במה שכתבתי דלא דמי אנוס למתעסק באמת. והשתא קשה על הר\"ן והנמשכים אחריו שכתבו כן להלכה. ונראה דאין כוונת הר\"ן לומר דגבי כפאוהו לסטים לאכול מצה יצא משום דהנאת אכילה חשיב כמו כוונה דודאי אונס הבא בידי אדם לא הוי כמו שמכוון לאכול מרצונו ואפילו ממתעסק בעלמא גרע לעניין חיוב רק כוונת הר\"ן לומר דמועלת מיהא הנאת האכילה שתהא כאילו היה מתכוון לצאת ואע\"ג דבאמת לא הוי הנאת אונס הנאה בעלמא כגון לחייבו עליה מכל מקום גבי מצוה קיי\"ל דלאו ליהנות ניתנו ואין צריך בהו הנאה רק כוונתו לצאת ולעניין זה מחשב כוונה מחמת שנהנה באכילתו אע\"פ שאנסוהו:<br><b> ויש </b> להביא ראיה דכהאי גוונא מצינו בסוגיא דב\"ב (דף מ\"ח) גבי קרבן עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה לרצונו משום דניחא ליה בכפרה וכן גבי גט מעושה בישראל חשוב נתינה ברצון משום דמצוה לשמוע דברי חכמים הרי דמחמת מצוה חשוב רצון מה שבא בכפיה והכא נמי חשבינן רצון כפיה דמצות אכילה דמצה. ונהי דהכא אין הכפיה בשביל שיעשה ויקיים המצוה מכל מקום מהני מיהא ההנאה דאכילה שיחשב הכפיה כאילו יש לו רצון וכוונה כדי לצאת ידי חיוב אכילת מצה:<br><b> וע\"פ </b> מה שכתבתי בכוונת הר\"ן נסתלק מה שהקשה בעל מג\"א מדברי הר\"ן הללו על מ\"ש באו\"ח סי' ר\"ד גבי ברכת הנהנין דאין מברך כשאנסוהו לאכול והכא חשיב לה כוונה כיון שנהנה. ולפי מ\"ש לק\"מ דקושטא דהיכא דצריך הנאה לא חשיבה ככוונה והנאה ומשום הכי אין לברך עליה ברכת הנהנין ורק לעניין כוונה לצאת ידי חובת מצוה חשוב ככוונה מחמת חיבת המצוה אבל הנאה גמורה לא חשיבא באונס להתחייב עליה והוא הדין שאין ראויה לברך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל כו' זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתו.</b> ועיין בלח\"מ מה שנתקשה בדעת רבינו וגרם לו מפני שהוא סבור דטעמו של רבינו שאינו יוצא ידי חובה במצה האסורה הוא מפני דסבר כברייתא דפרק כל שעה דדריש הקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאין בו וכו'. וליתא דטעמו של רבינו הוא כמ\"ש רש\"י והר\"ן דאינו יוצא במצה של איסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ\"כ בס' שער המלך. ויש לי להביא ראיה ברורה שכן הוא ודאי דעת רבינו ממה שכתב בפירוש המשנה במסכת נדרים פ\"ב גבי נדרים שחלין על דבר מצוה לפי שהוא אסר גוף הדבר ולא יתקיים המצוה אלא בדבר מותר כו' כמו מי שלא ימצא בלילי הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כו' לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. ומשמע דאע\"ג שאין לו מצה של היתר כלל אינו יוצא בשל איסור ולא אמר דתיתי עשה דמצה ותדחה איסורא. וכן יש לדקדק מדברי רבינו כאן שכייל כללא דכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא בו ידי חובת מצה. וא\"כ אכילה דאיסור שאין מברכין עליה כמ\"ש בהלכות ברכות הכי נמי דאינו יוצא בו. ומזה מוכח דס\"ל לרבינו דאף איסור לא תעשה גרידא אין יוצאים בו.<br><b> ואפשר </b> דטעמו משום דסבר כמ\"ש תוס' בקדושין (ריש דף ל\"ח) בשם הירושלמי דעשה דמצה הוי עשה דקודם הדיבור ומשום הכי אינו דוחה לא תעשה שלאחר הדיבור. ואע\"ג דבעל שאגת אריה בסי' צ\"ו הקשה על זה מסוגיא דתלמודא דידן בפסחים (דף כ\"ח ע\"ב) גבי הא דפריך על ר' יהודה דלמה ליה קרא דכתיב במשנה תורה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דלקובעו חובה בזמן הזה כתיב בערב תאכלו מצות ולא משני דאיצטריך קרא דמשנה תורה כי היכי דתהוי עשה דמצה נישנית לאחר הדיבור ותדחה לא תעשה ולכך לא סגי בקרא דבערב דנאמר לפני הדיבור. ומדלא קאמר הכי מוכיח דס\"ל לתלמודא דידן דאין צריך קרא לשנות דאף עשה דקודם הדיבור דחי לא תעשה. ולי נראה דאין בהוכחה זו כדאי לדחות דברי הירושלמי די\"ל דמטעם אחר לא בעי תלמודא לשנויי לרב יהודה דאיצטריך לשנות עשה דמצה כי היכי דתדחה לא תעשה. דדילמא סבר ר\"י כמאן דאמר בפסחים (דף ל\"ח) דבעינן מצה הראויה לשבעה ולדידיה ודאי אין יוצא ידי חובתו במצה האסורה שהרי אינה ראויה לשבעה וא\"כ אפילו אי נשנית עשה דמצה לאחר הדיבור אינה דוחה ללא תעשה. והירושלמי דמצריך לטעם דהוי עשה דקודם הדיבור על כרחך הוא למאן דאמר דלא בעי מצה ראויה לשבעה. ובחידושי לפסחים (דף ה') הבאתי ראיה משם לדעת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ללא תעשה וא\"כ אפשר דקיי\"ל כן. [גם אפשר דקיי\"ל דבעינן מצה ראויה לשבעה ומ\"ש בס' טעם המלך דתליא בפלוגתא דפליגי רבי אליעזר וחכמים בפרק הישן אי בעינן סוכה הראויה לשבעה והתם קיי\"ל כחכמים דלא בעינן. וזה אינו לפי מ\"ש בחידושי לסוכה דראויה לשבעה מצד עצמה לכו\"ע בעינן ולא פליגי חכמים רק דעושין סוכה בחולו של מועד דראויה לשבעה מצד עצמה רק שאינה צריכה לשבעה משום שכבר עברו מהימים קודם עשייתה]:<br><b> ומה </b> שהקשה עוד השאגת אריה שם דאמאי לא חשבינן לעשה דמצה דהוי נשנית לאחר הדיבור כיון שנישנית הקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ואע\"ג דאיצטריך לדרשא אחריתי מ\"מ חשוב נישנית וכדאמרינן גבי מילה ופסח ותמיד שדוחין שבת משום שנישנו ג\"כ לאחר הדיבור ואע\"ג דאיצטריכו לדרשות אחרות אהני גם כן לאולמינהו שידחו לשבת והכי נמי ליהני מה שנישנית מצה בשביל דבר אחר לאלומה שתדחה לא תעשה. וי\"ל לפי מ\"ש בס' פני יהושע דמילה ופסח ותמיד נישנו בהדיא גבי דחיית שבת דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחו שבת הוא מהנך קראי דלאחר הדיבור ולפ\"ז י\"ל דמשום הכי חשובים שנישנו. משא\"כ במצה וכהאי גוונא דבר שלא נשנה גבי דחיית לא תעשה לא חשוב נישנית אלא א\"כ שלא נישנית לשום דרשא רק לאלומה לעניין שתדחה לא תעשה. אבל אם נישנית לשום צורך לא מהני לאלומה לגבי דחיית לא תעשה. ומילה ופסח ותמיד שאני וכמ\"ש:<br><b> ועפ\"ז </b> אתי שפיר ולק\"מ מה שהקשה מסוגיא דפרק ד' מיתות דלא חשיב מילה נאמרה ונישנית לענין לחייב בני נח משום דלמילתה אהדרא ואמאי חשוב חזרה לעניין דחיה. ולק\"מ דשאני לעניין זה דהוא גופה מהאי קרא ילפינן שתדחה שבת. וקושטא דבעלמא לא דחי עשה דקודם הדיבור אע\"פ שנישנית לאחר הדיבור ג\"כ לדבר אחר. ובזה אתי שפיר ונסתלק ג\"כ מ\"ש הצל\"ח דנימא דמצה נישנית לאחר הדיבור בפסח שני דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו וממי��א הוא הדין בראשון. ולק\"מ דהא אצטריך קרא דפסח שני למעט שאין בו משום בל יראה ובל ימצא וכדאיתא בפסחים (דף צ\"ה):"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח היו מכין אותו מכת מרדות.</b> ואין לו שיעור. לכאורה משמע דגם על מה שעבר ואכל קאמר דלא היה לו שיעור וזה לא נתבאר דמניין לו כן דאי משום דאיתא בירושלמי דנזיר ובתוספתא דמכות פ\"ג דמכת מרדות לא היה לו שיעור עד שיקבל [עליו] איכא למימר דהיינו על להבא ואינו רוצה לקבל [עליו] אבל על העבר אפשר שהיה קצבה לדבר וכמ\"ש התוס' בנזיר והר\"ן בפרק נערה והריב\"ש בסי' צ' והתשב\"ץ ח\"ב סי' נ\"א. [וכן מ\"ש רש\"י בשלהי חולין (דף קמ\"א ע\"ב) אההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח\"כ תפסה וענשו רב יהודה מכת מרדות וז\"ל ואין לה שיעור קצבה אלא עד שיקבל עליו על כרחך התם נמי על להבא שלא היה רוצה לקבל עליו לשלחה אבל אשעבר מודה רש\"י שהיה לה קצבה. וכן משמע שכתב הפר\"ח באו\"ח. וזה דלא כמו שנראה מדברי הבאר היטב באו\"ח סי' הנזכר ובאבן העזר סי' ה' דלדעת רש\"י לעולם לא היה לה קצבה וזה אינו]. וכן משמע מפירוש רש\"י בכתובות (דף פ\"ו) גבי מצות עשה ואינו עושה וכ\"כ בחי' רשב\"א שם דאם עבר זמן המצוה ולא עשאה לא היה חייב כלל. ושוב מצאתי לרבינו גופיה שכתב כן בספר המצות שלו בסוף שורש י\"ד דעל להבא הוא דלא היה שיעור עד שיעשה אבל אם עבר ולא עשה ונסתלק זמנה לא היו מחייבין בזמן הבית אותו לאחר זמן על ידי סנהדרין על עבירתו. ודוחק לומר דעל עבירה שעבר על איסור דרבנן היו מחמירין כל כך הרבה מביטול מצות עשה דאורייתא דשם היה פטור כלל וכאן היה חייב באין קצבה ודיו אם היו מחייבים כשיעור של תורה כמ\"ש הפוסקים שזכרתי.<br><b> וכן </b> יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו בריש פ\"ג דמכות גבי גרושה שהיא חלוצה דלא היה חייב רק כשיעור של תורה משום גרושה ולא היה חייב מכת מרדות דרבנן משום חלוצה ואם איתא דאין קצבה למכת מרדות אמאי מפטר במאי דנענש בשיעור של תורה דבשלמא אם שוין בשיעורן י\"ל דעולה לכאן ולכאן אבל אם אינן שוים אמאי עולה כשיעור של תורה שהוא פחות למפטר שיעור גדול אלא שמע מינה דגם מכת מרדות אינו יותר משל תורה. [ואין לומר דהיינו טעמא דמפטר דכיון שהיא אסורה בלאו הכי משום גרושה מדאורייתא לא חשו חכמים למגזר בה משום חלוצה כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא. וכהאי גוונא כתבו הב\"י והש\"ך ביו\"ד סי' פ\"ז גבי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או איפכא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא משום בשר טמא או חלב טמא לא גזרו חכמים לאסרו משום בשר בחלב. דאי משום הכי התינח כשהיתה גרושה קודם שנעשית חלוצה. אבל אם נעשית חלוצה קודם על כרחך לא מפקע ואפילו הכי מפטר בשיעור ארבעים דאורייתא משום גרושה. ותדע דאי משום שנעשית חלוצה אח\"כ לא איצטריך להתוס' לומר דמשום הכי פטור משום דסגי בחיוב דאורייתא דגרושה דתיפוק ליה דבכהאי גוונא ליכא כלל איסור דחלוצה כמו דליכא איסור בשר בחלב בטמא אלא ודאי דכוונת תוס' הוא אף שנעשית חלוצה קודם גרושין דאיכא איסורא דחלוצה ואפילו הכי מפטר דסגי בשיעור דאורייתא אגרושה ושמע מינה דאין יותר בזה מבזה ודלא כתוס' דנזיר דמספקא להו שמא הוא יותר משל תורה ושל תורה מיהא חייב כמ\"ש פוסקים הנ\"ל]. ובס' מרכבת המשנה כתב דגם רבינו כאן איירי על להבא ולא על שעבר דבזה שוה כשל תורה. [וכ\"כ הרע\"ב פ\"ד דנזיר והתשב\"ץ שם והריב\"ש בשם התוס' והביא ראיה לזה מהא דאמר בקידושין פ\"ק הקורא לחבירו ממזר היה סופג את הארבעים] :<br><b> ויש </b> לי להביא ראיה לזה מדאיתא בשלהי יומא (דף פ\"ו ע\"ב) גבי עובדא שהיה בזמן הבית שתי נשים שהיו לוקות בבי\"ד אחת על שקלקלה פרש\"י שזינתה והתרו בה ואחת אכלה פגי שביעית ואמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שעל מה שזו לוקה זו לוקה. והא ודאי דעל אכילת פגי שביעית ליכא חיוב של תורה רק מכת מרדות דרבנן שהרי אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד כגון אכילת פגין. ואילו זו שקלקלה היתה חייבת מן התורה כיון דאיירי שהתרו בה וכפירוש רש\"י וכגון שזינתה עם חייבי לאוין או חייבי כריתות דקיי\"ל שחייבין. והשתא אי איתא דשיעור דרבנן אינו כשיעור של תורה האיך יאמרו דעל מה שזו חייבת זו חייבת הרי ניכרין הן בשיעורן אלא שמע מינה דשיעור מכת מרדות דרבנן שוין לשל תורה:<br><b> והנה </b> ראיתי לבעל מגילת אסתר בס' המצות בסוף חלק מצות עשה שהוקשה לו בההיא דיומא דאמאי היתה חייבת על שאכלה פגי שביעית דאינו אלא איסור דלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה ורצה לתרץ דאיירי בשהתרו בה לענשה ויש לתמוה עליו דאטו אם התרו בחייבי עשה חייבין מן התורה. אך הנכון כמו שפרשתי דמכת מרדות קאמר דחייבין על עבירת איסור עשה בקום ועשה כמו על עבירת איסור דרבנן. ודוקא על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה הוא דלא היו חייבין כלל על העבר אבל בשעבר בקום ועשה היה חייב מדרבנן וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אלו גבי אכילת חצי שיעור דאסור מן התורה ועיי\"ש והוא הדין בכל לאו ועשה שלא היו חייבין עליו מן התורה חייבין עליו מדרבנן וכ\"כ הפר\"ח באו\"ח סי' תצ\"ו. וכן משמע ממ\"ש רבינו בריש פ\"א הלכה ג'. ושוב ראיתי בגליון הגמ' שכתב כן בשם הריב\"ש דחייבין על פגי שביעית מכת מרדות. וא\"כ שמע מינה דהיו שוין לשל תורה וכנ\"ל. ועי' בריש הלכות איסורי ביאה פ\"א הלכה ח' דהבא על אחת מחייבי עשה היה ברשות בית דין בזמן הבית להכותו וא\"כ ס\"ל לרבינו כמ\"ש דכשעבר בקום ועשה חייב מכת מרדות וכמ\"ש בספ\"א דהלכות אישות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט\"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת.</b> הרב הכס\"מ הראה מקום להמכילתא ופרק ערבי פסחים (פסחים דף קט\"ז). והנה לא נזכר שם לימוד רבינו יציאת מצרים משבת בגזירה שוה דזכור את היום ורק נזכרה גז\"ש זו דזכירה (בדף קי\"ז ע\"ב) לעניין לימוד שבת מיציאת מצרים לומר שיזכור יציאת מצרים בקידוש היום. וזה לא זכרו רבינו בפירוש רק בנוסח הקידוש של שבת. ועוד סתם רבינו דבריו בכאן דלעניין מאי יליף לדמות זכירה דיציאת מצרים לזכירה דגבי שבת. אמנם דברי רבינו נובעים מהמדרש רבה סוף פרשת בא וז\"ל אמר הקב\"ה למשה הזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת כך היו זוכרים הניסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ע\"כ. הרי מבואר דמדמה ויליף זכירה דיציאת מצרים מזכירה דשבת. אלא דגם דברי המדרש רבה סתומים בזה. ולפי מ\"ש השאגת אריה סי' י\"ב דנשים פטורות ממצות זכירת יציאת מצרים בכל השנה ורק בליל ט\"ו בניסן חייבות י\"ל דהיינו דיליף זכירה דהיום הזה דאיירי בט\"ו בניסן מזכירה דשבת דהת�� נשים נמי חייבות משא\"כ מצות זכירת יציאת מצרים דבכל השנה דילפינן מקרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא מחייבי נשים כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא דהכא נמי הוי זמן גרמא אף למאי דקיי\"ל דחייבים זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה דכל אחת הוי מצוה בפני עצמה דשל יום ליתא בלילה ושל לילה ליתא ביום וכמ\"ש השאגת אריה שם. אך לפמ\"ש המג\"א ריש סימן ע' דבכל השנה נשים חייבות לכאורה לא איצטריך גבי ליל ט\"ו בניסן דחייבות. ומ\"מ י\"ל דאיצטריך לומר דמצות עשה הוא גם לנשים במנין המצות שחייבות כמו שנמנית למצות עשה באנשים. דאילו זכירת יציאת מצרים דכל השנה הרי אינה באה בחשבון מנוי מצות וכמ\"ש בריש הלכות קריאת שמע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,117 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אופין ומבשלין ביו\"ט כדי להאכיל לבהמה.</b> וכתב הרב המגיד שיש חולקין בדין בהמה כו'. והיינו משום שפסקו כרבי עקיבא דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו וסייעתו שלא פסקו כר\"ע אלא ממעטי נפש בהמה מלכם. והוא מסוגיא דביצה (דף ל\"ד) גבי הא דבעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחוט ביו\"ט עוף שנולד בו ספק טרפות. משמע דאילו ודאי טריפה פשיטא שאסור לשחוט ביו\"ט והיינו משום איסור מלאכה כמו שמבואר מפירוש רש\"י שם. וא\"כ שמעינן מינה דלא קיי\"ל כר\"ע דלדידיה דדריש לכל נפש אפי' נפש בהמה מותר לשחוט טריפה ביו\"ט וכדמוכח בביצה (דף כ\"א ע\"א) גבי הא דמשני רב יוסף עגל טריפה הואי התם בעובדא דשמעון התימני ששחטו ואמר התם שעברו על מה שכתוב בתורה לכם ופריך והא חזי לבהמה ומוקי לה כתנאי וכמאן דאמר דממעט נמי לבהמה מלכם וש\"מ דלמאן דאמר דמתיר לבהמה אין איסור בשחיטת טריפה ביו\"ט כיון דחזיא לבהמה. [וכן יש להביא ראיה מהא דאמר שלהי שבת (דף קנ\"ו ע\"ב) לוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביו\"ט לא הוי חזי ליה אלא כי יתיב אקילקתא דאמר דילמא לא מתכשרא ואפילו לחיה לא חזיא]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמת קדשים שנולד בה מום ביו\"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו\"ט אסור לשוחטה.</b> והנה בס' צל\"ח נתקשה בדברי רבינו הללו דבהמת קדשים בלאו איסור מוקצה שלא היה דעתו עליה מערב יו\"ט יש איסור לשוחטה ביו\"ט במומה שהרי צריכה פדיון ואסור לפדות ביו\"ט דדמי למקח וממכר. ואע\"ג דבזמן הזה קיי\"ל דשוה מנה נפדה בפרוטה מ\"מ כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש לרשותו שתהיה שלו ולהקנות בעבורה דבר אחר להקדש קשה לומר שיהא מותר ביו\"ט עכ\"ד. ולדידי לק\"מ דהא משכחת שפיר בהמת קדשים שתהא נאכלת במומה לבעלים בלא פדיון כלל כגון ולד מעשר ותמורת מעשר שאינו קרב תם וכשהומם אינו צריך פדיון ונאכל לבעלים וכדאיתא בסוף פ\"ג דתמורה. ועוד דאף בבהמת קדשים שצריכה פדיון משכחת שאין איסור מפני הפדיון ביו\"ט וכגון שהפריש מעות מערב יו\"ט על מנת שתפדה בהן כל אימת שתפול בה מום דודאי מהני בכהאי גוונא ויוצאת לחולין עכ\"פ מזמן שתפול המום וכדמוכח בבכורות (דף ל\"ט). ואע\"ג דאפשר שתפול המום ביו\"ט אין בזה משום איסור מקח וממכר ביו\"ט כיון שכבר הפריש המעות והתנה בחול שתצא לחולין ובשעה שנפל המום ביו\"ט אינו אומר כלום. אלא דממילא היא יוצאת לחולין על ידי אמירתו כבר מערב יו\"ט ומשום הכי אין בזה איסור מקח וממכר ושינוי רשות ביו\"ט.<br><b> וגדולה </b> מזו מוכח בתרומת הדשן שהביא המג\"א בסי' של\"ט גבי פדיון הבן בשבת דאין איסור ליתן המעות לכהן מערב שבת על מנת שיחול הפדיון בשבת. והובא בשו\"ת רבי עקיבא איגר סי' קנ\"ט אלא דסיים שם דצריך לזה ראיה מן הש\"ס. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דאמר בערובין (דף ל\"ו) גבי אמר ככר זו היום קודש ולמחר חול. ולא מבעיא לפירוש רש\"י שם דמה שאמר למחר חול היינו שחיללו על מעות שבבית דודאי מוכח דיכול לומר מערב שבת כן על מנת שיתחלל למחר דהיינו בשבת. אלא דאף לפי מ\"ש בחידושי ריטב\"א דהתם למחר חול בלא פדיון הוא דסבר דקדושת דמים פקעה בכדי מ\"מ דמי למקח וממכר כיון שיוצא מהקדש לחול בשבת ואפילו הכי שרי כיון שאומר כן מערב שבת. וא\"כ הוא הדין בדבר הצריך פדיון כשאומר ומפריש מערב שבת שפיר דמי. ובכהאי גוונא איצטריך רבינו לאשמועינן דאסור משום מוקצה הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו\"ט שהרי לא היה יודע שתפול בה המום ביו\"ט. ועוד דלאו בידו הוא דמי יימר דמיזדקק ליה חכם וכדאמר בפרק כירה (שבת דף מ\"ו ע\"ב) גבי בכור:<br><b> ומיהו </b> קשה לי דאמאי הוי מוקצה בהמת קדשים הא אי בעי הוי מתשיל עליה ביו\"ט דקיי\"ל דנשאלין על הקדשות ואפילו ביו\"ט כשצריך וכדתנן בשלהי שבת נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ובפרק כירה שם מבואר דלא נאסר דבר הנדור משום מוקצה דאיתקצאי בין השמשות דהיתר נדרים סגי בשלשה הדיוטות ומאתמול דעתו עליה ולא אמר מי יימר דמיזדקקי וא\"כ הכי נמי גבי שאלה דהקדש לא להוי מוקצה כיון דבידו הוא למיתשיל. ואע\"ג דעדיין לא איתשיל נימא הואיל ואי בעי הוי מיתשיל עליה הוי שריא הוא הדין כשלא איתשיל דהא קיי\"ל כרבה בפסחים (דף מ\"ו) דאמר הואיל וכמו שפסק בפ\"א. ומ\"ש תוס' בפסחים שם דלהתיר לא אמר הואיל לא משמע הכי בסוגיא דביצה (דף כ\"א). וכן משמע דעת רבינו והמגיד משנה בפ\"א דין י\"ד.<br><b> והנה </b> כהאי גוונא הקשה ג\"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ז') לרבה דאית ליה הואיל אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמיא. וכבר כתבתי בחידושי ליישב על פי מ\"ש בעצמו בס' שאגת אריה סי' צ\"ז דלא אמר הואיל ואי בעי מיתשיל להוי עכשיו כאלו איתשיל אלא במידי דחזי נמי השתא לשום הנאה או לשום אדם משא\"כ מידי דלא חזי השתא כלל לשום אדם כגון מעשר שני בגבולין לא אמר בו הואיל ואי בעי מתשיל עליה או פדה ליה להוי עכשיו כדידיה. ולפ\"ז אתי שפיר דנדרים ונדבות אסורים ביו\"ט ולא אמר בהו הואיל דהא עכשיו אסורים בהנאה לכל אדם. וא\"כ אתי שפיר גם כן מ\"ש רבינו כאן דבהמת קדשים שנולד לה מום ביו\"ט הויא מוקצה דהא היתה אסורה לכל. ובהכי אתי שפיר גם כן סוגיא דביצה (דף כ' ע\"ב) דמייתי ראיה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט מן התורה משתי הלחם שאין אפייתן דוחה יו\"ט. והשתא הא בשתי הלחם ליכא הואיל כדאיתא בפסחים (דף מ\"ז) ומאי ראיה לזה לנדרים ונדבות דאיכא הואיל אלא שמע מינה דהכי נמי ליכא הואיל מטעמא דאמרן:",
+                "<b> לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו\"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט.</b> והנה רש\"י פירש הטעם דאין רואין מומין ביו\"ט לפי שהמתירו ביו\"ט נראה כמתקן והו\"ל כדן את הדין דגזור ביה משום שבות. וראיתי להמל\"מ שכתב לקמן בפרק ז' דרבינו שלא כתב טעמו דרש\"י אפשר דס\"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו\"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. ובחנם כתב לשון אפשר דנראה דאין להסתפק בזה דודאי כך הוא דעתו של רבינו. שהרי כתב לעיל בפ\"א דין י\"ז כל שאסור בשבת משום שבות הרי הוא אסור ביו\"ט אלא א\"כ היה בו צורך אכילה הרי משמע להדיא דאם היה בו צורך אכילה אינו אסור משום שבות ביו\"ט וא\"כ על כרחך אין לומר כפירוש רש\"י דאיסור ראיית המומין ביו\"ט הוא משום דן הדי�� דהא הוא באוכל נפש עצמו ולא דמי לדן הדין בעלמא שאינו באוכל נפש עצמו ולכך פירש הטעם משום גזירה שיבוא לשוחטן והוא אסור משום מוקצה. ויש לי להביא ראיה לרבינו דלטעמא דרש\"י קשה דאמאי אם עבר וביקרו אינו מבוקר הא דן את הדין בדיעבד דינו דין כמ\"ש הפוסקים בשם הירושלמי. אמנם לטעמו של רבינו אתי שפיר דשאני ראיית מומין דאיכא למיגזר שיבוא לשחוט ולאכול המוקצה משא\"כ גבי דן את הדין דליכא גזירה:<br><b> ומה </b> שהקשה הצל\"ח לרבינו דאיך אפשר שיהיה איסור ראיית מומין משום שמא יבוא לשחוט המוקצה דא\"כ אמאי רבי יהודה מתיר ראיית מומין ביו\"ט ורבי שמעון אוסר הא כלפי לייא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה מתיר ורבי שמעון דלית ליה מוקצה אוסר. ולדידי לק\"מ דהא בסוגיא דסוף פרק כירה (שבת דף מ\"ו ע\"ב) מבואר דבמומין שנולדו ביו\"ט לר\"ש נמי הוי מוקצה משום דאין אדם יושב ומצפה שמא יפול בו מום. וא\"כ שפיר דאוסר ר\"ש לראות המום משום גזרה שיבוא לשחוט המוקצה דהיינו כשנולד המום ביו\"ט ומשום לא פלוג אוסר ג\"כ בראיית מומין שמערב יו\"ט. ור' יהודה דמתיר היינו אותן שנולדו מערב יו\"ט דלא הוו מוקצה ולא גזר ראייתן אטו אותן שנולדו ביו\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורים שמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן וכל ספק מוכן אסור.</b> והקשו האחרונים דבגמרא אמר אהא דמסייע ליה לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא\"כ משמע דלאו משום ספק מוכן אסור אלא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא שאינן מזומנין ולא בתר קורבא דהא קיי\"ל כרבי חנינא וכמ\"ש רבינו גופיה בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות אבידה. ועיין מ\"ש בס' בינה לעתים וס' נחלת עזריאל שכתבו לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן או בין קורבא דמוכח או לא. ולפי דבריהם פליג רבינו על דברי הרשב\"א והובא ביו\"ד סי' קכ\"ט וסי' שע\"ד דס\"ל דאף בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא אפילו דליתא קמן. אמנם יש לי ליישב דברי רבינו על פי מ\"ש הרמב\"ן בפ\"ב דבבא בתרא דקרוב ומצוי אפילו לרבי חנינא לא גריעי מרוב ולא אזיל בתר רוב. ובס' קצות החושן סי' רס\"ב הוכיח מריש פ\"ד דמסכת עבודה זרה גבי מרקוליס דכל שקרוב מאד כגון תוך תפיסה והיינו ד' אמות לפירוש רש\"י שם ולפירוש התוס' היינו תוך אמה חשוב קרוב ומצוי וכמו מקומו ממש הוא ואמר כאן נמצא כאן היה. ולפ\"ז אתי שפיר שהוצרך רבינו לאסור כאן מטעם ספק מוכן לומר דאף נמצאו קרוב ומצוי כגון בתוך תפיסה אפילו הכי אסורים דחיישינן לספק מוכן. והא דדייק בגמרא מיניה סיוע לר' חנינא דרוב עדיף מקורבה אע\"ג דבלא עדיפות דרוב איכא לאסור משום ספק. י\"ל דהכי דייק דמכל מקום מוכח דרוב עדיף מקרוב לחוד דאי איתא דרוב לא עדיף אלא שקול כקרוב א\"כ קרוב ומצוי עדיף מרוב ואמאי אסורים בכהאי גוונא הגוזלות ומתניתין סתמא קתני דמשמע דאפילו היו המקומות של המזומנים סמוכין בתפיסה אחת דהוו קרוב ומצוי אסורים אלא מדקרוב ומצוי לא עדיף מרוב אלא שקולים שמע מינה דאילו קרוב לחודיה גרע מרוב והולכין אחר הרוב שעדיף:<br><b> ומה </b> שהקשה בספר צלותא דאברהם על מ\"ש רבינו דהוי ספק מוכן דשמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן. הא הוי ספק ספיקא להיתרא חדא שמא הן אותן עצמן שזימן ואם תמצי לומר שהן אחרים שמא הן גם כן מזומנים. ויש ליישב דהוי משם אחד. ועוד דהוא אינו מתהפך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הע��מד על המוקצה מערב יו\"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול.</b> ועיי' בפר\"ח או\"ח סי' תצ\"ה שהקשה על דברי רבינו דאיהו ס\"ל דבדרבנן סמכינן אברירה ואמאי לא סמך כאן באיסור מוקצה דרבנן אברירה. ונעלם ממנו שכבר הרגיש בזה הב\"י בסוף סימן תקי\"ח. והמג\"א תירצו בסי' תצ\"ה דשאני הכא דדחייה בידים ועיין בתוס' יו\"ט פ\"א דביצה משנה ג' ובסוף פ\"ד שנראה שנתכון ג\"כ לזה. אך בס' בינה לעתים להגאון בעל ס' כרתי ופלתי הקשה על זה ותירץ בענין אחר דכאן גבי מוקצה מחמירים לעניין ברירה כמו בדאורייתא כמו דמחמירין לענין ספק מוכן משום דהוי כדאורייתא כמ\"ש מהרש\"א בשם תוספות ישנים בריש ביצה ע\"כ. ובס' מחנה ראובן ובס' שער המלך כתבו דהיינו טעמא דהו\"ל דבר שיש לו מתירין ולכך מחמירין בברירה גבי מוקצה וכ\"כ בס' צל\"ח (דף ל\"ח) ובס' עצי לבונה ביו\"ד סי' רכ\"ו בשם ס' שאלת בנימין וישועות יעקב. וכל זה אינו לפמ\"ש בס' פר\"ח בסי' תצ\"ז דלא מחמירים בספק מוכן רק בספק מעשה ולא בספיקא דפלוגתא דסמכינן על המיקל בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין והביא ראיה לזה מדברי הפוסקים ע\"ש. ולפ\"ז אית לן להקל גבי ברירה נמי במוקצה ולסמוך על מאן דאמר דאית ליה ברירה וסברא זו מצאתי להדיא בשאגת אריה סי' צ'. וכן יש להכריח מדברי מהרש\"א גופיה ממ\"ש בביצה (דף ל\"ח) דמאן דאמר דאית ליה ברירה בדרבנן אית ליה נמי במוקצה. וכך פסק באמת רבינו ירוחם הובא באו\"ח סי' תקי\"ח. ומה שהקשה עליו בס' שער המלך מסוגיא דערובין (דף ל\"ז) כתבתי ליישב בחידושי]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מסיקין בכלים שלמים.</b> בס' פרי מגדים הקשה לפי מ\"ש רבינו בפרק א' דכל מלאכה שאינה עיקרה לצורך אכילה כגון בניין וסתירה לא הותרה ביו\"ט לצורך אוכל נפש. וגם סובר דיש בניין וסתירה גמורה נמי גבי כלים. וא\"כ אמאי מתיר להסיק ביו\"ט בכלים שלימים הא הוי סתירה גמורה וכמ\"ש המג\"א בסי' תק\"א ותירוצו דאין סתירה בכלים לא שייך לדעת רבינו. והנה נעלם מבעל מג\"א והפמ\"ג שכבר הרגיש בקושיא זו בהגהות (רבינו) [מיימוני] בהלכות שבת בפכ\"ג. גם מה שתירץ המג\"א דהיינו טעמא דמסיקין בכלים שלימים אע\"ג דהוא סותר גמור משום שאין חיוב דאורייתא בסותר אלא שהוא על מנת לבנות. ואצלי אינו מחוור דמ\"מ ליתסר מדרבנן דודאי סתירה גמורה לא הותרה לגמרי ביו\"ט אפילו שלא על מנת לבנות וכדמוכח בביצה (דף ל\"א) גבי הא דתניא חותמות שבקרקע לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו\"ט פירש משום דסותר הוא ואע\"ג שאינו על מנת לבנות. וכן משמע בסוגיא דביצה (דף ל' ע\"ב) דפריך אהא דתניא אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר והא קסתר אהלא. וכל שכן דקשה מכאן אמ\"ש המג\"א שם דמותר לבקע כלים כמו עצים. ומיהו אפשר דלבקע ע\"י שנוי קאמר דבכהאי גוונא הוי סתירה רק מדרבנן ושריא שלא על מנת לבנות וכ\"כ בס' פני יהושע שם דסתירה דרבנן שרי שלא על מנת לבנות.<br><b> ועל </b> פי זה אתי שפיר ג\"כ הא דמסיקין בכלים שלימין דנראה דסתירה כזה שעל ידי שריפה לא הוי סתירה כדרכה אלא כלאחר יד וכמ\"ש בפי\"ב דשבת ומצינו דמתירין סתירה דכלאחר יד ביו\"ט גבי סתירת חבלים בביצה (דף ל\"א) וכן גבי בקוע עצים מתירין אע\"ג דהוי טוחן משום כלאחר יד כמ\"ש רבינו לקמן בפרק ד'. וכן בשאר מלאכות יו\"ט כגון עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולמולל מלילות לקמן בפ\"ג ובביצה (דף י\"ג) פירש רש\"י דהויא דישה כלאחר יד. ושמע מינה דכל כלאחר יד שרי משום שמחת יו\"ט:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט אין משלחין אותו ביו\"ט. כיצד אין משלחין ביו\"ט תבואה לפי שאין ניאותין בה בחול אא\"כ טחן.</b> הנה רבינו לא זכר דין סנדל המסומר דתנן במתני' דביצה שאין משלחין אותו ביו\"ט. וראיתי להצל\"ח שכתב שהוא בכלל דברי רבינו דמדכתב דכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט אין משלחין אותו ביו\"ט. וניאותו של סנדל המסומר הוא שנועלו ברגלו והוא מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט דהיינו לנעלו ברגלו וא\"כ ממילא משמע שאסור לשלחו ביו\"ט כמו תבואה. ומה שמתיר רבינו לשלוח תפילין ביו\"ט הוא משום שאין איסור בהנחתן בשבת ויו\"ט וכן משמע פ\"ד דתפילין דלא כתב גבי המניח תפילין בשבת דעובר בלאו או בעשה כמו מניח בלילה אלא דממעט מקרא דלאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות והיינו שאין צריך לאות אחר ולא שיש איסור בדבר עכ\"ד. ואין מחוור אצלי דאיך יהא סנדל המסומר בכלל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה כו' דהרי סנדל המסומר אע\"פ שאסור לנועלו ביו\"ט מ\"מ בחול ניאותין בו כמו שהוא עכשיו בלא עשיית שום מעשה בגופו. ולא דמי כלל לתבואה דנקט לאסור שמחוסרת בגופה מעשה האסורה ביום טוב לטוחנן משא\"כ בסנדל המסומר שאין מחוסר בגופו מעשה האסור ביום טוב הוי בכלל דבר שניאותין בו בחול כמו שהוא אף על פי שאסור ליהנות בו ביום טוב שמשלחין אותו ביו\"ט.<br><b> וכך </b> מבואר להדיא מדברי רבינו בפי' המשנה בסוף פ\"ב דביצה שכתב וז\"ל כל שניאותין בו אפילו בחול כמו שהוא ביו\"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפילין אע\"פ שאסור ללבשן ומה שאסרו לשלוח תבואה ביו\"ט לפי שהיא אינה ראויה בחול כמו שהיא ע\"כ. הרי בהדיא שלא כדברי הצל\"ח שכתב דלדעת רבינו הא דשרי לשדורי תפילין הוא משום דמותר להניחן וזה אינו אלא דאוסר להניחן ואפילו הכי מותר לשלחן משום שראויין בחול כמו שהיא. וא\"כ הוא הדין דמותר לשלוח סנדל המסומר מהאי טעמא וכמ\"ש:<br><b> ומה </b> שהוכיח בעל הצל\"ח דרבינו סובר דליכא איסור להניח תפילין בשבת ויו\"ט ממ\"ש בפ\"ד דתפילין באמת אינו הוכחה כלל. ואישתמיטתיה דברי הרדב\"ז בתשובה חלק ג' סי' תק\"נ דדייק בהיפך מדברי רבינו בהל' תפילין שם דמדכתב זמן הנחת תפילין ביום כו' וכן בשבתות וימים טובים כו' משמע דמשוה להו לאיסור תורה וטעמא דכיון שיש לו בהן שני אותות המוסיף אות שלישי גורע ע\"כ. ומהא דמותר לשלחן ביו\"ט אין ראיה דמותר להניחן וכמו שביאר רבינו בפי' המשנה כמ\"ש. ובחנם כתב מהר\"ם בחידושיו דמסוגיא דביצה דמתיר לשלוח תפילין ביו\"ט תמיהא על דברי הפוסקים שאסור להניח תפילין ביו\"ט. וכהאי גוונא כתב ג\"כ השאגת אריה בסי' מ\"א. ונעלם מהם דברי רבינו בפירוש המשנה שזכרתי:<br><b> ולכך </b> נראה דדעת רבינו הוא כהסמ\"ק שכתב בהדיא דמותר לשלוח סנדל המסומר ביו\"ט והביאו בשער המלך וביאר שם טעמו דמפרש דמתניתין דביצה שאוסרת לשלחו אתיא רק כמאן דאמר בשבת (דף ס' ע\"ב) שאסור לטלטל סנדל המסומר בשבת והוא הדין ביו\"ט אבל לרבנן דמתירין לטלטלו הוא הדין דמותר לשלחו. ואע\"ג דאביי דייק בביצה דמדקתני מתניתין שאסור לשלחו שמע מינה דמותר לטלטלו דאי אסור לטלטלו אין צריך למתני שאסור לשלחו דהשתא לטלטולי אסור משלחין מבעיא. מ\"מ אינו מוכרח די\"ל דאין משלחין איצטריך לאשמועינן דאסור דהוה אמינא דשרי טפי שלוח מפני שחבירו שמח בזה. אמנם אין זה מספיק דכיון דבגמרא לא נמצא חולק על אביי מהיכא תיתי לדחותו מהלכה. ונראה די\"ל דאביי דקאמר הכא דשלוח אסור אף למאן דמתיר לטלטלו אזיל לטעמיה דאמר בפ\"ק דשבת (דף י\"א) גבי לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא דבין ברשות הרבים ובין בכרמלית אסור ואע\"ג דרשות הרבים גופה גזירה גזרינן גזירה לגזירה בעניין הוצאה דשכיחא. ומשום הכי אסור נמי לשלוח סנדל המסומר ביו\"ט אף למאן דמתיר לטלטלו מטעם שכתבו רש\"י ור\"ן דגזירה משום דמאן דחזי דמשלחין אותו סבר דמדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו ביו\"ט ע\"כ. ואע\"ג דלנועלו גופיה גזירה אלא משום דאביי לטעמיה דגזר גזירה לגזירה בדבר השכיח ונעילת סנדל המסומר שכיח. אבל למאי דקיי\"ל כרבא שם בפ\"ק דשבת דלא גזר גזירה לגזירה הכא נמי לא גזרינן שלוח סנדל המסומר אטו נעילתו. וא\"כ אין טעם לאסור שילוחו למאן דמתיר לטלטלו:<br><b> גם </b> מה שהקשה הצל\"ח על דברי רבינו וס' שער המלך הנזכר דאי איתא דתלי דין שלוח בדין טלטול למה נתן התנא סימן דמשלחין דבר שניאותין בו בחול הוה ליה למימר דכל שמטלטלין אותו משלחין. ועוד דתבואה מותר בטלטול ואסור בשלוח ואמאי יהיה עדיף סנדל המסומר. וגם זה לק\"מ לפי מ\"ש בסמוך דלאו בהיתר טלטול לחוד תליא דין שילוח אלא שיהא גם כן דבר שראוי ליהנות בו בחול כמו שהוא בלא חיסרון בגופו מעשה האסור ביו\"ט. ומשום הכי עדיף סנדל המסומר שאינו מחוסר מעשה מתבואה שמחוסרת מעשה כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כו' חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגך. אע\"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו כו' אע\"פ שהאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה.</b> והנה השאגת אריה בסי' ס\"ה הוכיח מדברי רבינו הללו דיוצא ידי חובת מצות ושמחת בחגך מן התורה בכל מיני שמחה וא\"כ אף בזמן הזה דליכא קרבן הוי מצות שמחה ביו\"ט מן התורה בשאר שמחות ודלא כמ\"ש התוספות בריש פ\"ג דמועד קטן דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן דושמחת היינו בשלמי שמחה דוקא. והביא ראיה לדחות דברי התוס' מפסחים (דף פ') וגם הוכיח שכן הוא דעת הרי\"ף והגאונים בפרק אלו מגלחין. וכבר נתבאר אצלי בספרי באר אברהם בחידושי לברכות שאין ראיה כלל מדברי הרי\"ף והגאונים ע\"ש. וגם מסוגיא דפסחים דחה באור חדש דהתם קאי אליבא דעולא דבעי זביחה בשעת שמחה ולדידיה צריך לומר דסגי בשאר דברים ולא קיי\"ל כוותיה. וגם בלאו הכי אין דברי השאג\"א מוכרחים שכתב דשמחה חייב בכל יום ומשום הכי עדיפא היה לו לומר שם בסוגיא בפסחים דאי נטמא ערב פסח במת מבטל מצות שמחה. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בטורי אבן דאין תשלומין לשמחה. אך לפי מ\"ש התוס' דיש תשלומין וכ\"כ הלח\"מ לדעת רבינו פ\"א דחגיגה א\"כ מהאי טעמא לא קאמר שמחה בסוגיא דפסחים דכל מאי דאיתא בחגיגה איתא בשמחה ונקט חגיגה והוא הדין שמחה ומשכחת לה תשלומין בשמחה כמ\"ש בחידושי. ותדע דעל כרחך בפסחים משום תשלומין לא קאמר שמחה דאי לא מהני תשלומין לשמחה אלא צריך לשמוח בכל יום תקשי דאפי' נימא דסגי בשאר דברים מ\"מ כשמשלחין אותו לדרך רחוקה הר�� מבטל מצות שמחה מביתו אלא שמע מינה דיש לו תשלומין:<br><b> ונראה </b> דגם מדברי רבינו כאן אין ראיה כלל דסבר דמן התורה הוי מצות שמחה בכל דבר די\"ל דמה שכתב דיש בכלל ושמחת לשמוח כל אחד בראוי לו היינו דרבנן אסמכוה לשאר שמחות בכלל אותה שמחה דבקרא אבל מן התורה אפשר שאין שאר שמחות בכלל ושמחת בחגך רק בשלמים. וכן מ\"ש בסוף דבריו שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה היינו נמי מדרבנן. ועוד י\"ל בכוונת רבינו שכתב דאכילה ושתיה מצות עשה קאי על מ\"ש לעיל בסמוך דמקרא קודש שנאמר גבי יו\"ט פירושו כיבוד ועונג אבל מ\"מ אינו בכלל שמחה. ותדע שהרי לא מנה רבינו בהלכות אלו מצות שמחה ברגלים רק בהלכות חגיגה גבי שלמים ושמע מינה דאינו בזמן הזה:<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה דעל כרחך כן הוא דעת רבינו דלפי מ\"ש השאג\"א תקשי לדידיה קושיית הגמרא על רב אשי בחגיגה (דף ח') דקאמר התם דמושמחת נפקא שאין יוצאין ישראל ידי חובת שמחה ביו\"ט בעופות ומנחות שאין בהן שמחה ולא כתנא דברייתא דמפיק מבחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן ופריך ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה ומשני דמבעי ליה לכדניאל בר רב קטינא דדרש בחגך ולא באשתך לומר שאין נושאין נשים במועד. ורבינו לקמן בהלכות אלו ובהלכות אישות כתב שאין נושאין נשים במועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה. ובהלכות חגיגה כתב להא דרב אשי. וא\"כ לא דריש בחגך כלל לא כתנא דברייתא ולא כדרב אשי. והשתא תקשי קושית הגמרא דמאי דריש ביה בקרא דבחגך. אמנם אי אמרינן דשמחת הרגל בזמן הזה אינו מן התורה י\"ל דקושטא דרבינו נמי איצטריך ליה דרשא דבחגך לדרב אשי שאין נושאין נשים במועד. דאי משום דאין מערבין שמחה בשמחה זה אינו מן התורה. ואף דבירושלמי יליף לה מקרא דכתיב מלא שבוע זאת והעתיקו רבינו בהלכות אישות אפשר דאינו אלא אסמכתא בעלמא. וכן נראה דהא אין למידין מקודם מתן תורה וכדאיתא בירושלמי גופיה הביאו התוס' במועד קטן (דף כ'). וא\"כ איצטריך קרא דבחגך לאסור לישא בחג מן התורה. והא דאיצטריך לסמוך אקרא דמלא שבוע זאת הוא משום דמקרא דושמחת בחגך לא שמעינן רק בזמן המקדש דבהכי איירי אבל משום דאין מערבין שמחה בשמחה אסור נמי בזמן הזה דשמחה דרבנן:<br><b> ואחר </b> שביררתי שדעת רבינו הוא כמ\"ש התוס' במועד קטן ומעתה אביא ראיות לדעתם ז\"ל דעיקר שמחת הרגל מן התורה רק בשלמים אבל בשאר דברים ואפילו שמחה דאכילה ושתיה אינו מן התורה בכלל מצות שמחה כלל והוא מדתניא בפסחים (דף ס\"ח ע\"ב) ובריש פ\"ב דביצה רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו\"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר\"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור\"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ומסוגיא זו מוכח דמן התורה ליכא באכילה ושתיה ביו\"ט משום מצות שמחה. ולא מבעיא לר\"א דסבר רשות ואי בעי לא אכיל כלל דלדידיה ודאי ושמחת אינו אלא בשלמים ובזמן הבית. אלא דאף לר\"י דסבר דלא סגי דלא אכיל היינו מקרא דלכם. [ואפילו בשבת דלא כתיב שמחה מ\"מ בעינן לכם לכולי עלמא]. ושמע מינה דאילו מקרא דושמחת לא שמעינן שאר שמחות מן התורה. [ועוד דמדאיצטריך ליה לרבי יהושע למילף ביו\"ט מלכם ורבי אליעזר סבירא ליה דלא בעינן לכם דוקא אלא או יושב ושונה כל היום אם רוצה שמע מינה על כרחך דאין אכילה ושתיה ביו\"ט מן התורה בכלל ושמחת דזה אינו רק בשלמים דאי איתא דהוי נמי בזמן הזה קשה דאיך אמר ר\"א דאם רוצה יושב ושונה ור\"י נמי לא צריך למילף מלכם דתיפוק ליה מושמחת]:<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה מדתניא בפ\"ק דמועד קטן (דף ז' ע\"ב) גבי נגעים דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ואיכא למידק דמאי וכן ברגל דנקט דמשמע דרגל גריע מחתן הא אדרבא רגל עדיף דשמחה שלו הוא מן התורה ומסתבר טפי דנותנין לו משבעת ימי המשתה דחתן שאינו מפורש בתורה וכל עיקרו אינו אלא תקנת משה וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אבל. וכן הוא בירושלמי פ\"א דכתובות וכמו שיתבאר שם. וא\"כ קשה דכיון דקתני ברישא דנותנין לחתן אין צריך לומר דנותנין לכל אדם ברגל דמצות שמחה שלו מפורש בתורה אבל אי אמרינן כמ\"ש תוס' במועד קטן דבזמן הזה הוי שמחת הרגל מדרבנן אתי שפיר לשון וכן ברגל לומר דאף בזמן הזה נותנין. ואל תתמה דהיאך התירו להמתין ראיית נגע מחמת מצוה דרבנן. דאטו דבר מצוה כתיב בקרא הא סתמא כתיב ומסרה הדבר לחכמים דיש יום שאי אתה רואה בו והם אמרו דגם בשביל מצות שמחה דרבנן אי אתה רואה. וגדולה מזו איכא [מאן] דס\"ל התם דאף לדבר הרשות ממתינין. וא\"כ אף למאן דאמר דבעי דבר מצוה מודה דסגי בדרבנן. ובמ\"ש נדחין דברי ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש כתובות וכמו שיתבאר בהלכות אישות בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חולו של מועד כו' אסור בעשיית מלאכה כו' מפני שאיסורו מדברי סופרים.</b> בס' צרור החיים הקשה לדעת רבינו וסייעתו דחולו של מועד מותר לגמרי מן התורה בכל מלאכה דאם כן למה לי דכתב מלאכת עבודה גבי יום טוב לומר דאף מלאכה של דבר אבד אסור דסתמא הו\"ל לכתוב כל מלאכה לא תעשה דמהי תיתי לחלק בין מלאכת דבר אבד לשאר מלאכות כיון דלא מצינו חילוק בזה בשום מקום. וי\"ל על פי מ\"ש תוס' בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז ע\"ב) בשם רשב\"א גבי הא דתנא דבי ר' ישמעאל יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינו מלאכה. דממעט להו מדכתיב גבי יו\"ט מלאכת עבודה ושבת ילפינן מיו\"ט דאין בין יו\"ט לשבת כו'. ולפ\"ז היינו דאיצטריך למכתב גבי יו\"ט מלאכת עבודה למעט תקיעת שופר ורדיית פת:<br><b> ועוד </b> י\"ל על פי דברי התוס' שכתבו בסנהדרין (דף ס\"ג) גבי הא דאמר דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות וז\"ל והא דגבי יום טוב כתיב כל מלאכת עבודה ולא חשיב לאו שבכללות היינו משום דפרט ביה עבודה ע\"כ. וא\"כ היינו דאיצטריך למכתב גבי יו\"ט מלאכת עבודה דאי הוי כתיב מלאכה סתם הוי לאו שבכללות ואינו חייב עליה. אמנם זה אינו לפי מ\"ש תוספות במכות (דף י\"ח סע\"א) דבאיסור של שם אחד לא הוי לאו שבכללות והכי נמי שם מלאכה אחת היא [וכן משמע בהדיא בריטב\"א שבועות דף י\"ח]. ולפי דברי הרמב\"ן בפירוש החומש אתא מלאכת עבודה להתיר מלאכת אוכל נפש גם בשאר ימים טובים דלא כתב בהדיא רק בפסח:<br><b> ומה </b> שהקשה בספר הנזכר מדאיתא בתמורה והעתיקו ג\"כ רבינו בהלכות חגיגה דדרשינן קרא דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחולו של מועד ומזה מוכח דיש מלאכה האסורה מן התורה בחולו של מועד דאל\"כ למה לי קרא להתיר הקרבת נדרים ונדבות בו דמהי תיתי לאוסרן וגם בס' דרישת הזאב הקשה כן והניח בצ\"ע. וגם בספר טורי אבן כתב דמזה ראיה לדעת הפוסקים דמלאכת חולו של מועד הוא מדאורייתא אלא דשם כתב דגם לכולי עלמא ��שה הגמרא דתמורה דאפילו נימא שיש איסור תורה במלאכת חולו של מועד לא איצטריך להתיר בו הקרבת נדרים ונדבות דמסברא ידעינן דהשתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא וכדאמר רבי זירא בביצה (דף י\"ט ע\"ב). ומיהו באמת להאוסרים לא קשה די\"ל כמ\"ש בשיטה מקובצת דאתא קרא להתיר להקריב בחולו של מועד אף אותן נדרים ונדבות שאינם צורך מועד דאילו מלאכת הדיוט כהאי גוונא שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה אבל להמתירים מן התורה מלאכה בחולו של מועד בכל עניין ודאי קשה:<br><b> ונראה </b> ליישב ע\"פ מ\"ש הצל\"ח דטעמא דכתב קרא בהדיא להתיר נדרים ונדבות בחולו של מועד לומר דאף החכמים אין להם כח בזה לגזור ולאסור להקריב נדרים ונדבות בחולו של מועד משום שמא ישהה וכדבעי למימר בביצה (דף כ' ע\"ב). והטעם הוא משום שכתב הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור עכ\"ד. ואע\"פ שיש חולקין על סברת הט\"ז היינו בדבר רשות שהתירה תורה אבל בדבר מצוה שבתורה ודאי לכולי עלמא אין כח בחכמים לאסור וכמ\"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה ושארי מחברים. והכא נמי כיון דאיכא קיום מצוה בהקרבת נדרים ונדבות והתורה התירה בפירוש בחולו של מועד אין כח ביד חכמים לאסור. וכן הוא דעת רבינו וכדמוכח ממ\"ש הכס\"מ בפ\"ג דהלכות מלכים גבי מלכי בית דוד שלא גזרו עליהן שלא יהיו דנין משום דבהדיא קרא כתיב בהו דינו לבוקר משפט וכוונתו כמ\"ש דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בקרא שהוא מצוה ועל פי זה נסתלק מה שהקשה שם הלח\"מ וע\"ש. ועל פי זה אתי שפיר ג\"כ כאן כמו שביארנו. וכהאי גוונא ראיתי שכתב לתרץ בסוף שו\"ת חוות יאיר לדעת רבינו בכמה דוכתין דכל ספק איסור מותר מן התורה ובקידושין אמרינן גבי ערלה בחוצה לארץ דנאמר הלכה למשה מסיני ודאה אסורה וספיקה מותרת. דמשום הכי איצטריך הלכה למשה מסיני להתיר ספקה כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרה ע\"כ. והכא נמי דכוותה דאיצטריך קרא להתיר נדרים ונדבות כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרו:<br><b> ואין </b> להקשות לדעת רבינו וסייעתו מסוגיא דערכין (דף י') דקאמר התם דשמונת ימי החג גומרים את ההלל ולא בראש חדש משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג המקודש לחג בעשית מלאכה טעון שירה וכו' וראש חודש לא איקדש בעשית מלאכה וא\"כ משמע דשמונת ימי החג איקדוש בעשית מלאכה. די\"ל דכיון דאיקדוש מיהא בעשית מלאכה מדרבנן קרינן ביה המקודש לחג דקרא סתמא כתיב. ולא מבעיא למאן דאמר בסוכה דממעט מקרא דאורייתא גם מילתא דרבנן ודאי דה\"נ מקודש דרבנן הוי בכלל התקדש דקרא דדברי קבלה אלא דאפילו למאן דאמר דלא ממעט דרבנן מקרא של תורה י\"ל דמקרא דדברי קבלה מודה דאיכא למימר דהויא בכלליה נמי דרבנן שהרי אפשר דבימי הנביא כבר תיקנו רבנן מילתייהו:<br><b> [ומה </b> שהקשה עוד הטורי אבן בחידושיו לחגיגה על מ\"ש התוס' שם דחולו של מועד אינו מן התורה רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא והא דפריך שם ר' יוחנן אקרא דחג האסיף אסיפה בחולו של מועד מי שרי היינו משום דכיון דאקראי סמכינן ליה לאסור לא מסתבר ליה לאוקמא לקרא דשרי בהדיא בהכי והרי בפ\"ק דסנהדרין מוקי כולהו תנאי לאסיף ממש ואחולו של מועד. ובשלמא אי חולו של מועד מן התורה אסור י\"ל דקרי ליה חג האסיף ממש משום דאית להו דאמר הואיל ואי מקלעי ליה אורחים הרבה שאין להם מה יאכל שרי לקצור ולאסוף א\"כ כל מלאכות הללו מותרים בחולו של מועד נהי דמדרבנן אסור בדבר שאינו אבוד לא איכפת להו לאוקמא קרא בדבר דשרי מן התורה אע\"פ שאסור מדרבנן. והא דלא בעיא רבי יוחנן לאוקמא קרא הכי הוא משום דסבירא ליה כמאן דאמר דלית ליה הואיל בפסחים (דף מ\"ח). אבל אי איתא דחולו של מועד אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי לא בעא ר\"י לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבו תוס' א\"כ תקשי לכל הנך תנאי דסנהדרין דנהי דאית להו הואיל מ\"מ מדרבנן לא מהני הואיל להתיר ואיך מוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. ובאבני מילואים כתב דראיה גדולה היא דהוה מן התורה מדלא קשיא לרבי יוחנן אתנאי דסנהדרין. ואין דבריו מחוורים כלל דכבר הוכחתי בחידושי דגם ר' יוחנן אית ליה הואיל דהרי מתוך דגרע אית ליה בביצה (דף י\"ב) ואפילו הכי לא בעא לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבתי שם. וא\"כ על כרחך גם הני תנאי דסנהדרין לאו מטעם הואיל מוקי קרא בהכי אלא מטעם אחר והוא על פי מ\"ש תוס' שם בשם ה\"ר אלחנן ע\"ש דאיתא בראש השנה דאסיף היינו קצירה דקרא יתירא הוא ודוק. ובזה נסתלק קושית הטורי אבן על דברי התוס' ורבינו. גם מ\"ש הטורי אבן באבני מלואים להביא ראיה מפ\"ב דכריתות לדעת הסוברים דחולו של מועד מן התורה דאל\"כ איך ס\"ל לת\"ק התם דגר תושב דאסר רחמנא בשבת הוא כישראל [בחולו של מועד] כיון שלא מצינו דוגמתה בתורה. לדידי אינו ראיה כלל דחולו של מועד נמי מצינו מפורש בתורה לשום מאן דאמר רק דמאן דאמר מן התורה ס\"ל שמסרו הכתוב לחכמים והכי נמי י\"ל לתנא קמא גבי גר תושב בשבת דס\"ל שמסרו לחכמים ונראה להם לחלק בו בין דבר אבד לשאינו אבד כמו שחילקו גבי חולו של מועד: [אמר נפתלי [בן המחבר] פה איזה שורות אכל הזמן מן הקדשים. ואוי לנו כי אין משיב את בלעו מבין שניו] ובירושלמי דפרק הערל איתא סברת הת\"ק בשם ר' יוסי וא\"כ אפשר דאזיל לשיטתיה דאית ליה במועד קטן דף י\"ב דמחובר אף בדבר האבוד אסור ומשמע דסבר דזה הוי מן התורה. והיינו דמוקי שביתה דגר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד דאסור רק במחובר מן התורה ולא קיי\"ל הכי]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מטילין שכר במועד לצורך המועד אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואע\"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש.</b> ובהשגות א\"א הא דלא כהילכתא דר' יוסי בר' יהודה [הוא] דאמר הכי ופליגי רבנן. והרב המגיד תירץ דרבינו פסק להקל בשל דבריהם. ובאמת אין זה מוסכם דהא כתבו התוס' בר\"פ ערבי פסחים (פסחים דף ק' סע\"א) דהא דאמרינן בפ\"ק דעבודה זרה דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשוין דוקא ולא (כיחיד) [ביחיד] המיקל נגד רבים ורצונם לומר דקיי\"ל בזה כת\"ק דקאמר התם דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמניין. ואפשר דאף רבי יהושע בן קרחה דקאמר בש\"ס הלך אחר המיקל לא פליג רק בשוין ומודה דאי אחד מהן גדול הולכין אחריו אפילו להחמיר בשל סופרים. ועיין בלח\"מ בריש הלכות ממרים שכתב דכן מסתבר אלא שלא הביא ראיה לזה וכבר נתבאר דכך היא דעת התוס':<br><b> ויש </b> להביא ראיה לזה מסוגיא דעירובין (דף מ\"ו) דמסיק שם בהדיא דאף בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים. והכי איתא בירושלמי פ\"א בגיטין גבי תקנת חכמים בגיטין. וכן יש להוכיח מסוגיא דביצה (דף י\"א) גבי הא דפליגי ר' יהושע ורבנן בשטוח חלבים ביו\"ט דאמר רב מתנה אין הלכה כרבי יהושע דמתיר ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים והרי רבנן דאוסרים ודאי דאינו רק מדברי סופרים ואפילו הכי פשיטא לתלמודא דהלכה כרבים המחמירין ולא כיחיד המיקל:<br><b> ויותר </b> קשה לי על דברי הרה\"מ כאן דלכאורה הוא סותר דברי עצמו שכתב בהלכות שבת פרק י\"ד דין ה' דטעמו של רבינו דפסק דכרמלית דים חשבינן כל העומק המלאה מים כקרקע והוא כרב חסדא ורבה בר רב הונא משום דהו\"ל תרי לגבי רב הונא דפליג עלייהו וסבר דכרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ואף המים. ולפי מ\"ש כאן הרה\"מ לדעת רבינו אין זה טעם כלל לומר דפסק כרב חסדא ורבה דהוו רבים. דמ\"מ היה לו לפסוק כרב הונא אע\"ג דיחידאה הוא כיון שהוא מיקל ובדרבנן פסק להקל אפילו כיחיד נגד רבים. ואין לומר דסבר הרה\"מ דדוקא במילתא דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וכמו חולו של מועד דקיימינן כאן הוא שפסק רבינו להקל כיחיד נגד רבים משא\"כ בההיא דכרמלית שיש לו עיקר בדאורייתא דבכהאי גוונא פסק להחמיר כרבים נגד יחיד. ועל פי זה אפשר ליישב דלא תקשי על דבריו דכאן מהירושלמי דגיטין ומפ\"ק דביצה שזכרתי דהנהו דהתם אפשר דחשיבי יש לו עיקר בדאורייתא. זה אינו דהא כתבו התוס' בעבודה זרה (דף כ\"א) דגם חולו של מועד יש לו עיקר בתורה דגזר אטו יו\"ט. ומההיא דערובין (דף מ\"ו) ודאי יש ללמוד דגם בשאין לו עיקר וכההיא דערובין ואבל דאיירי התם לא פסקינן כיחיד להקל נגד רבים. וא\"כ נדחה תירוץ הרה\"מ כאן:<br><b> אלא </b> י\"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו כאן להקל בעניין הערמה בחולו של מועד משום דהכי מוכח בסוגיא דשבת (דף קי\"ז ודף קל\"ט ע\"ב). ושוב מצאתי שכ\"כ המג\"א בסי' תקל\"ג. ועיין מ\"ש המג\"א בסי' של\"ה. ומ\"ש הרה\"מ דבהלכות לא נזכר כלל מדין הערמה וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סי' תקל\"ג דרבינו יחיד הוא בדין היתר הערמה וזה אינו דהא כבר נזכר בהלכות פ' תולין וע\"ש דמבואר מדבריו ג\"כ דקיי\"ל כהמתיר. וכך מצאתי שהשיגו להב\"י בס' אליה זוטא:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה.</b> הנה הכי איתא בשבת פרק תולין (שבת דף קל\"ט) אההיא הערמה דגבי שכר דהתם לא מוכחא מילתא ופירש רש\"י דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן ע\"כ. אך הטור סי' תקל\"ג פירש דמשום הכי אין הערמה ניכרת משום שהרואה אומר שהחדש טוב לו. וקשה לי על פירושו דעל כרחך לא מהני הערמה כזו דהא תניא בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז) גבי הצלת דליקה שמציל מזון שלש סעודות אם הציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה ופירש רש\"י הדראה פת קיבר לפי שאין זו הערמה כשירה לומר פת הדראה נוחה לי ע\"כ. וא\"כ הכא נמי אין זו הערמה כשירה לומר דנוח לי שכר חדש טפי מן הישן כיון דבאמת אינו כן דהרי תניא בעירובין (דף נ\"ה ונ\"ו) דפת קיבר ושכר חדש מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו וכיון דמשוה שכר חדש לפת קיבר לריעותא א\"כ כי היכי דאין הערמה כשירה בפת קיבר הכי נמי אינה כשירה בשכר חדש. ודוחק לומר דשאני פת קיבר דניכר ריעותא שלו שהוא קיבר ורע גם כן בטעמו אבל שכר חדש אין ניכר לכל ריעותא שלו. דמ\"מ לא הוה לן להתיר הערמה בכהאי גוונא דאפשר דחזי אינש דידע דחדש גרע. לכך נראה דהעיקר כפירוש רש\"י שאין הכל יודעין שיש לו ישן. ונראה דלזה נתכוון ג\"כ רבינו שכתב שאין ניכרת לרואה דהיינו שאין יודעים שיש לו ישן ודלא כבעל מרכבת המשנה שכתב דרבינו מפרש כהטור ולא הרגיש במ\"ש שאין פירושו מרווח ועל כן אין לתלותו ברבינו. [וראיתי למהר\"מ מרוטנבורג סי' כ' שכתב דאף למאן דאמר אין מערימין הני מילי בשכר חדש דישן גרע משא\"כ בפת דחמה עדיף מצוננת לכו\"ע מותר להערים ובודאי טעות הדפוס הוא וצ\"ל (דשכר ישן גרע מחדש) [בשכר ישן דחדש גרע] והיינו כמ\"ש]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,114 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אופין ומבשלין ביו\"ט כדי להאכיל לבהמה.</b> וכתב הרב המגיד שיש חולקין בדין בהמה כו'. והיינו משום שפסקו כרבי עקיבא דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו וסייעתו שלא פסקו כר\"ע אלא ממעטי נפש בהמה מלכם. והוא מסוגיא דביצה (דף ל\"ד) גבי הא דבעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחוט ביו\"ט עוף שנולד בו ספק טרפות. משמע דאילו ודאי טריפה פשיטא שאסור לשחוט ביו\"ט והיינו משום איסור מלאכה כמו שמבואר מפירוש רש\"י שם. וא\"כ שמעינן מינה דלא קיי\"ל כר\"ע דלדידיה דדריש לכל נפש אפי' נפש בהמה מותר לשחוט טריפה ביו\"ט וכדמוכח בביצה (דף כ\"א ע\"א) גבי הא דמשני רב יוסף עגל טריפה הואי התם בעובדא דשמעון התימני ששחטו ואמר התם שעברו על מה שכתוב בתורה לכם ופריך והא חזי לבהמה ומוקי לה כתנאי וכמאן דאמר דממעט נמי לבהמה מלכם וש\"מ דלמאן דאמר דמתיר לבהמה אין איסור בשחיטת טריפה ביו\"ט כיון דחזיא לבהמה. [וכן יש להביא ראיה מהא דאמר שלהי שבת (דף קנ\"ו ע\"ב) לוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביו\"ט לא הוי חזי ליה אלא כי יתיב אקילקתא דאמר דילמא לא מתכשרא ואפילו לחיה לא חזיא]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמת קדשים שנולד בה מום ביו\"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו\"ט אסור לשוחטה.</b> והנה בס' צל\"ח נתקשה בדברי רבינו הללו דבהמת קדשים בלאו איסור מוקצה שלא היה דעתו עליה מערב יו\"ט יש איסור לשוחטה ביו\"ט במומה שהרי צריכה פדיון ואסור לפדות ביו\"ט דדמי למקח וממכר. ואע\"ג דבזמן הזה קיי\"ל דשוה מנה נפדה בפרוטה מ\"מ כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש לרשותו שתהיה שלו ולהקנות בעבורה דבר אחר להקדש קשה לומר שיהא מותר ביו\"ט עכ\"ד. ולדידי לק\"מ דהא משכחת שפיר בהמת קדשים שתהא נאכלת במומה לבעלים בלא פדיון כלל כגון ולד מעשר ותמורת מעשר שאינו קרב תם וכשהומם אינו צריך פדיון ונאכל לבעלים וכדאיתא בסוף פ\"ג דתמורה. ועוד דאף בבהמת קדשים שצריכה פדיון משכחת שאין איסור מפני הפדיון ביו\"ט וכגון שהפריש מעות מערב יו\"ט על מנת שתפדה בהן כל אימת שתפול בה מום דודאי מהני בכהאי גוונא ויוצאת לחולין עכ\"פ מזמן שתפול המום וכדמוכח בבכורות (דף ל\"ט). ואע\"ג דאפשר שתפול המום ביו\"ט אין בזה משום איסור מקח וממכר ביו\"ט כיון שכבר הפריש המעות והתנה בחול שתצא לחולין ובשעה שנפל המום ביו\"ט אינו אומר כלום. אלא דממילא היא יוצאת לחולין על ידי אמירתו כבר מערב יו\"ט ומשום הכי אין בזה איסור מקח וממכר ושינוי רשות ביו\"ט.<br><b> וגדולה </b> מזו מוכח בתרומת הדשן שהביא המג\"א בסי' של\"ט גבי פדיון הבן בשבת דאין איסור ליתן המעות לכהן מערב שבת על מנת שיחול הפדיון בשבת. והובא בשו\"ת רבי עקיבא איגר סי' קנ\"ט אלא דסיים שם דצריך לזה ראיה מן הש\"ס. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דאמר בערובין (דף ל\"ו) גבי אמר ככר זו היום קודש ולמחר חול. ולא מבעיא לפירוש רש\"י שם דמה שאמר למחר חול היינו שחיללו על מעות שבבית דודאי מוכח דיכול לומר מערב שבת כן על מנת שיתחלל למחר דהיינו בשבת. אלא דאף לפי מ\"ש בחידושי ריטב\"א דהתם ��מחר חול בלא פדיון הוא דסבר דקדושת דמים פקעה בכדי מ\"מ דמי למקח וממכר כיון שיוצא מהקדש לחול בשבת ואפילו הכי שרי כיון שאומר כן מערב שבת. וא\"כ הוא הדין בדבר הצריך פדיון כשאומר ומפריש מערב שבת שפיר דמי. ובכהאי גוונא איצטריך רבינו לאשמועינן דאסור משום מוקצה הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו\"ט שהרי לא היה יודע שתפול בה המום ביו\"ט. ועוד דלאו בידו הוא דמי יימר דמיזדקק ליה חכם וכדאמר בפרק כירה (שבת דף מ\"ו ע\"ב) גבי בכור:<br><b> ומיהו </b> קשה לי דאמאי הוי מוקצה בהמת קדשים הא אי בעי הוי מתשיל עליה ביו\"ט דקיי\"ל דנשאלין על הקדשות ואפילו ביו\"ט כשצריך וכדתנן בשלהי שבת נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ובפרק כירה שם מבואר דלא נאסר דבר הנדור משום מוקצה דאיתקצאי בין השמשות דהיתר נדרים סגי בשלשה הדיוטות ומאתמול דעתו עליה ולא אמר מי יימר דמיזדקקי וא\"כ הכי נמי גבי שאלה דהקדש לא להוי מוקצה כיון דבידו הוא למיתשיל. ואע\"ג דעדיין לא איתשיל נימא הואיל ואי בעי הוי מיתשיל עליה הוי שריא הוא הדין כשלא איתשיל דהא קיי\"ל כרבה בפסחים (דף מ\"ו) דאמר הואיל וכמו שפסק בפ\"א. ומ\"ש תוס' בפסחים שם דלהתיר לא אמר הואיל לא משמע הכי בסוגיא דביצה (דף כ\"א). וכן משמע דעת רבינו והמגיד משנה בפ\"א דין י\"ד.<br><b> והנה </b> כהאי גוונא הקשה ג\"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ז') לרבה דאית ליה הואיל אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמיא. וכבר כתבתי בחידושי ליישב על פי מ\"ש בעצמו בס' שאגת אריה סי' צ\"ז דלא אמר הואיל ואי בעי מיתשיל להוי עכשיו כאלו איתשיל אלא במידי דחזי נמי השתא לשום הנאה או לשום אדם משא\"כ מידי דלא חזי השתא כלל לשום אדם כגון מעשר שני בגבולין לא אמר בו הואיל ואי בעי מתשיל עליה או פדה ליה להוי עכשיו כדידיה. ולפ\"ז אתי שפיר דנדרים ונדבות אסורים ביו\"ט ולא אמר בהו הואיל דהא עכשיו אסורים בהנאה לכל אדם. וא\"כ אתי שפיר גם כן מ\"ש רבינו כאן דבהמת קדשים שנולד לה מום ביו\"ט הויא מוקצה דהא היתה אסורה לכל. ובהכי אתי שפיר גם כן סוגיא דביצה (דף כ' ע\"ב) דמייתי ראיה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו\"ט מן התורה משתי הלחם שאין אפייתן דוחה יו\"ט. והשתא הא בשתי הלחם ליכא הואיל כדאיתא בפסחים (דף מ\"ז) ומאי ראיה לזה לנדרים ונדבות דאיכא הואיל אלא שמע מינה דהכי נמי ליכא הואיל מטעמא דאמרן:",
+                "<b> לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו\"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט.</b> והנה רש\"י פירש הטעם דאין רואין מומין ביו\"ט לפי שהמתירו ביו\"ט נראה כמתקן והו\"ל כדן את הדין דגזור ביה משום שבות. וראיתי להמל\"מ שכתב לקמן בפרק ז' דרבינו שלא כתב טעמו דרש\"י אפשר דס\"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו\"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. ובחנם כתב לשון אפשר דנראה דאין להסתפק בזה דודאי כך הוא דעתו של רבינו. שהרי כתב לעיל בפ\"א דין י\"ז כל שאסור בשבת משום שבות הרי הוא אסור ביו\"ט אלא א\"כ היה בו צורך אכילה הרי משמע להדיא דאם היה בו צורך אכילה אינו אסור משום שבות ביו\"ט וא\"כ על כרחך אין לומר כפירוש רש\"י דאיסור ראיית המומין ביו\"ט הוא משום דן הדין דהא הוא באוכל נפש עצמו ולא דמי לדן הדין בעלמא שאינו באוכל נפש עצמו ולכך פירש הטעם משום גזירה שיבוא לשוחטן והוא אסור משום מוקצה. ויש לי להביא ראיה לרבינו דלטעמא דרש\"י קשה דאמאי אם עבר וביקרו אינו מבוקר הא דן את הדין בדיעבד דינו דין כמ\"ש הפוסקים בשם הירושלמי. אמנם לטעמו ש�� רבינו אתי שפיר דשאני ראיית מומין דאיכא למיגזר שיבוא לשחוט ולאכול המוקצה משא\"כ גבי דן את הדין דליכא גזירה:<br><b> ומה </b> שהקשה הצל\"ח לרבינו דאיך אפשר שיהיה איסור ראיית מומין משום שמא יבוא לשחוט המוקצה דא\"כ אמאי רבי יהודה מתיר ראיית מומין ביו\"ט ורבי שמעון אוסר הא כלפי לייא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה מתיר ורבי שמעון דלית ליה מוקצה אוסר. ולדידי לק\"מ דהא בסוגיא דסוף פרק כירה (שבת דף מ\"ו ע\"ב) מבואר דבמומין שנולדו ביו\"ט לר\"ש נמי הוי מוקצה משום דאין אדם יושב ומצפה שמא יפול בו מום. וא\"כ שפיר דאוסר ר\"ש לראות המום משום גזרה שיבוא לשחוט המוקצה דהיינו כשנולד המום ביו\"ט ומשום לא פלוג אוסר ג\"כ בראיית מומין שמערב יו\"ט. ור' יהודה דמתיר היינו אותן שנולדו מערב יו\"ט דלא הוו מוקצה ולא גזר ראייתן אטו אותן שנולדו ביו\"ט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורים שמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן וכל ספק מוכן אסור.</b> והקשו האחרונים דבגמרא אמר אהא דמסייע ליה לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא\"כ משמע דלאו משום ספק מוכן אסור אלא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא שאינן מזומנין ולא בתר קורבא דהא קיי\"ל כרבי חנינא וכמ\"ש רבינו גופיה בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות אבידה. ועיין מ\"ש בס' בינה לעתים וס' נחלת עזריאל שכתבו לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן או בין קורבא דמוכח או לא. ולפי דבריהם פליג רבינו על דברי הרשב\"א והובא ביו\"ד סי' קכ\"ט וסי' שע\"ד דס\"ל דאף בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא אפילו דליתא קמן. אמנם יש לי ליישב דברי רבינו על פי מ\"ש הרמב\"ן בפ\"ב דבבא בתרא דקרוב ומצוי אפילו לרבי חנינא לא גריעי מרוב ולא אזיל בתר רוב. ובס' קצות החושן סי' רס\"ב הוכיח מריש פ\"ד דמסכת עבודה זרה גבי מרקוליס דכל שקרוב מאד כגון תוך תפיסה והיינו ד' אמות לפירוש רש\"י שם ולפירוש התוס' היינו תוך אמה חשוב קרוב ומצוי וכמו מקומו ממש הוא ואמר כאן נמצא כאן היה. ולפ\"ז אתי שפיר שהוצרך רבינו לאסור כאן מטעם ספק מוכן לומר דאף נמצאו קרוב ומצוי כגון בתוך תפיסה אפילו הכי אסורים דחיישינן לספק מוכן. והא דדייק בגמרא מיניה סיוע לר' חנינא דרוב עדיף מקורבה אע\"ג דבלא עדיפות דרוב איכא לאסור משום ספק. י\"ל דהכי דייק דמכל מקום מוכח דרוב עדיף מקרוב לחוד דאי איתא דרוב לא עדיף אלא שקול כקרוב א\"כ קרוב ומצוי עדיף מרוב ואמאי אסורים בכהאי גוונא הגוזלות ומתניתין סתמא קתני דמשמע דאפילו היו המקומות של המזומנים סמוכין בתפיסה אחת דהוו קרוב ומצוי אסורים אלא מדקרוב ומצוי לא עדיף מרוב אלא שקולים שמע מינה דאילו קרוב לחודיה גרע מרוב והולכין אחר הרוב שעדיף:<br><b> ומה </b> שהקשה בספר צלותא דאברהם על מ\"ש רבינו דהוי ספק מוכן דשמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן. הא הוי ספק ספיקא להיתרא חדא שמא הן אותן עצמן שזימן ואם תמצי לומר שהן אחרים שמא הן גם כן מזומנים. ויש ליישב דהוי משם אחד. ועוד דהוא אינו מתהפך:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העומד על המוקצה מערב יו\"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול.</b> ועיי' בפר\"ח או\"ח סי' תצ\"ה שהקשה על דברי רבינו דאיהו ס\"ל דבדרבנן סמכינן אברירה ואמאי לא סמך כאן באיסור מוקצה דרבנן אברירה. ונעלם ממנו שכבר הרגיש בזה הב\"י בסוף סימן תקי\"ח. והמג\"א תירצו בסי' תצ\"ה דשאני הכא דדחייה בידים ועיין בתוס' יו\"ט פ\"א דביצה משנה ג' ובסוף פ\"ד שנראה שנתכון ג\"כ לזה. אך בס' בינה לעתים להגאון בעל ס' כרתי ופלתי הקשה על זה ותירץ בענין אחר דכאן גבי מוקצה מחמירים לעניין ברירה כמו בדאורייתא כמו דמחמירין לענין ספק מוכן משום דהוי כדאורייתא כמ\"ש מהרש\"א בשם תוספות ישנים בריש ביצה ע\"כ. ובס' מחנה ראובן ובס' שער המלך כתבו דהיינו טעמא דהו\"ל דבר שיש לו מתירין ולכך מחמירין בברירה גבי מוקצה וכ\"כ בס' צל\"ח (דף ל\"ח) ובס' עצי לבונה ביו\"ד סי' רכ\"ו בשם ס' שאלת בנימין וישועות יעקב. וכל זה אינו לפמ\"ש בס' פר\"ח בסי' תצ\"ז דלא מחמירים בספק מוכן רק בספק מעשה ולא בספיקא דפלוגתא דסמכינן על המיקל בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין והביא ראיה לזה מדברי הפוסקים ע\"ש. ולפ\"ז אית לן להקל גבי ברירה נמי במוקצה ולסמוך על מאן דאמר דאית ליה ברירה וסברא זו מצאתי להדיא בשאגת אריה סי' צ'. וכן יש להכריח מדברי מהרש\"א גופיה ממ\"ש בביצה (דף ל\"ח) דמאן דאמר דאית ליה ברירה בדרבנן אית ליה נמי במוקצה. וכך פסק באמת רבינו ירוחם הובא באו\"ח סי' תקי\"ח. ומה שהקשה עליו בס' שער המלך מסוגיא דערובין (דף ל\"ז) כתבתי ליישב בחידושי]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מסיקין בכלים שלמים.</b> בס' פרי מגדים הקשה לפי מ\"ש רבינו בפרק א' דכל מלאכה שאינה עיקרה לצורך אכילה כגון בניין וסתירה לא הותרה ביו\"ט לצורך אוכל נפש. וגם סובר דיש בניין וסתירה גמורה נמי גבי כלים. וא\"כ אמאי מתיר להסיק ביו\"ט בכלים שלימים הא הוי סתירה גמורה וכמ\"ש המג\"א בסי' תק\"א ותירוצו דאין סתירה בכלים לא שייך לדעת רבינו. והנה נעלם מבעל מג\"א והפמ\"ג שכבר הרגיש בקושיא זו בהגהות (רבינו) [מיימוני] בהלכות שבת בפכ\"ג. גם מה שתירץ המג\"א דהיינו טעמא דמסיקין בכלים שלימים אע\"ג דהוא סותר גמור משום שאין חיוב דאורייתא בסותר אלא שהוא על מנת לבנות. ואצלי אינו מחוור דמ\"מ ליתסר מדרבנן דודאי סתירה גמורה לא הותרה לגמרי ביו\"ט אפילו שלא על מנת לבנות וכדמוכח בביצה (דף ל\"א) גבי הא דתניא חותמות שבקרקע לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו\"ט פירש משום דסותר הוא ואע\"ג שאינו על מנת לבנות. וכן משמע בסוגיא דביצה (דף ל' ע\"ב) דפריך אהא דתניא אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר והא קסתר אהלא. וכל שכן דקשה מכאן אמ\"ש המג\"א שם דמותר לבקע כלים כמו עצים. ומיהו אפשר דלבקע ע\"י שנוי קאמר דבכהאי גוונא הוי סתירה רק מדרבנן ושריא שלא על מנת לבנות וכ\"כ בס' פני יהושע שם דסתירה דרבנן שרי שלא על מנת לבנות.<br><b> ועל </b> פי זה אתי שפיר ג\"כ הא דמסיקין בכלים שלימין דנראה דסתירה כזה שעל ידי שריפה לא הוי סתירה כדרכה אלא כלאחר יד וכמ\"ש בפי\"ב דשבת ומצינו דמתירין סתירה דכלאחר יד ביו\"ט גבי סתירת חבלים בביצה (דף ל\"א) וכן גבי בקוע עצים מתירין אע\"ג דהוי טוחן משום כלאחר יד כמ\"ש רבינו לקמן בפרק ד'. וכן בשאר מלאכות יו\"ט כגון עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולמולל מלילות לקמן בפ\"ג ובביצה (דף י\"ג) פירש רש\"י דהויא דישה כלאחר יד. ושמע מינה דכל כלאחר יד שרי משום שמחת יו\"ט:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט אין משלחין אותו ביו\"ט. כיצד אין משלחין ביו\"ט תבואה לפי שאין ניאותין בה בחול אא\"כ טחן.</b> הנה רבינו לא זכר די�� סנדל המסומר דתנן במתני' דביצה שאין משלחין אותו ביו\"ט. וראיתי להצל\"ח שכתב שהוא בכלל דברי רבינו דמדכתב דכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט אין משלחין אותו ביו\"ט. וניאותו של סנדל המסומר הוא שנועלו ברגלו והוא מעשה שאסור לעשותו ביו\"ט דהיינו לנעלו ברגלו וא\"כ ממילא משמע שאסור לשלחו ביו\"ט כמו תבואה. ומה שמתיר רבינו לשלוח תפילין ביו\"ט הוא משום שאין איסור בהנחתן בשבת ויו\"ט וכן משמע פ\"ד דתפילין דלא כתב גבי המניח תפילין בשבת דעובר בלאו או בעשה כמו מניח בלילה אלא דממעט מקרא דלאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות והיינו שאין צריך לאות אחר ולא שיש איסור בדבר עכ\"ד. ואין מחוור אצלי דאיך יהא סנדל המסומר בכלל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה כו' דהרי סנדל המסומר אע\"פ שאסור לנועלו ביו\"ט מ\"מ בחול ניאותין בו כמו שהוא עכשיו בלא עשיית שום מעשה בגופו. ולא דמי כלל לתבואה דנקט לאסור שמחוסרת בגופה מעשה האסורה ביום טוב לטוחנן משא\"כ בסנדל המסומר שאין מחוסר בגופו מעשה האסור ביום טוב הוי בכלל דבר שניאותין בו בחול כמו שהוא אף על פי שאסור ליהנות בו ביום טוב שמשלחין אותו ביו\"ט.<br><b> וכך </b> מבואר להדיא מדברי רבינו בפי' המשנה בסוף פ\"ב דביצה שכתב וז\"ל כל שניאותין בו אפילו בחול כמו שהוא ביו\"ט משלחין אותו ולפיכך מותר לשלוח תפילין אע\"פ שאסור ללבשן ומה שאסרו לשלוח תבואה ביו\"ט לפי שהיא אינה ראויה בחול כמו שהיא ע\"כ. הרי בהדיא שלא כדברי הצל\"ח שכתב דלדעת רבינו הא דשרי לשדורי תפילין הוא משום דמותר להניחן וזה אינו אלא דאוסר להניחן ואפילו הכי מותר לשלחן משום שראויין בחול כמו שהיא. וא\"כ הוא הדין דמותר לשלוח סנדל המסומר מהאי טעמא וכמ\"ש:<br><b> ומה </b> שהוכיח בעל הצל\"ח דרבינו סובר דליכא איסור להניח תפילין בשבת ויו\"ט ממ\"ש בפ\"ד דתפילין באמת אינו הוכחה כלל. ואישתמיטתיה דברי הרדב\"ז בתשובה חלק ג' סי' תק\"נ דדייק בהיפך מדברי רבינו בהל' תפילין שם דמדכתב זמן הנחת תפילין ביום כו' וכן בשבתות וימים טובים כו' משמע דמשוה להו לאיסור תורה וטעמא דכיון שיש לו בהן שני אותות המוסיף אות שלישי גורע ע\"כ. ומהא דמותר לשלחן ביו\"ט אין ראיה דמותר להניחן וכמו שביאר רבינו בפי' המשנה כמ\"ש. ובחנם כתב מהר\"ם בחידושיו דמסוגיא דביצה דמתיר לשלוח תפילין ביו\"ט תמיהא על דברי הפוסקים שאסור להניח תפילין ביו\"ט. וכהאי גוונא כתב ג\"כ השאגת אריה בסי' מ\"א. ונעלם מהם דברי רבינו בפירוש המשנה שזכרתי:<br><b> ולכך </b> נראה דדעת רבינו הוא כהסמ\"ק שכתב בהדיא דמותר לשלוח סנדל המסומר ביו\"ט והביאו בשער המלך וביאר שם טעמו דמפרש דמתניתין דביצה שאוסרת לשלחו אתיא רק כמאן דאמר בשבת (דף ס' ע\"ב) שאסור לטלטל סנדל המסומר בשבת והוא הדין ביו\"ט אבל לרבנן דמתירין לטלטלו הוא הדין דמותר לשלחו. ואע\"ג דאביי דייק בביצה דמדקתני מתניתין שאסור לשלחו שמע מינה דמותר לטלטלו דאי אסור לטלטלו אין צריך למתני שאסור לשלחו דהשתא לטלטולי אסור משלחין מבעיא. מ\"מ אינו מוכרח די\"ל דאין משלחין איצטריך לאשמועינן דאסור דהוה אמינא דשרי טפי שלוח מפני שחבירו שמח בזה. אמנם אין זה מספיק דכיון דבגמרא לא נמצא חולק על אביי מהיכא תיתי לדחותו מהלכה. ונראה די\"ל דאביי דקאמר הכא דשלוח אסור אף למאן דמתיר לטלטלו אזיל לטעמיה דאמר בפ\"ק דשבת (דף י\"א) גבי לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא דבין ברשות הרבים ובין בכרמלית אסור ואע\"ג דרשות הרבים גופה גזירה גזרינן גזירה לגזירה בעניין הוצאה דשכיחא. ומשום הכי אסור נמי לשלוח סנדל המסומר ביו\"ט אף למאן דמתיר לטלטלו מטעם שכתבו רש\"י ור\"ן דגזירה משום דמאן דחזי דמשלחין אותו סבר דמדשרו רבנן לשלחו שמע מינה דמותר לנועלו ביו\"ט ע\"כ. ואע\"ג דלנועלו גופיה גזירה אלא משום דאביי לטעמיה דגזר גזירה לגזירה בדבר השכיח ונעילת סנדל המסומר שכיח. אבל למאי דקיי\"ל כרבא שם בפ\"ק דשבת דלא גזר גזירה לגזירה הכא נמי לא גזרינן שלוח סנדל המסומר אטו נעילתו. וא\"כ אין טעם לאסור שילוחו למאן דמתיר לטלטלו:<br><b> גם </b> מה שהקשה הצל\"ח על דברי רבינו וס' שער המלך הנזכר דאי איתא דתלי דין שלוח בדין טלטול למה נתן התנא סימן דמשלחין דבר שניאותין בו בחול הוה ליה למימר דכל שמטלטלין אותו משלחין. ועוד דתבואה מותר בטלטול ואסור בשלוח ואמאי יהיה עדיף סנדל המסומר. וגם זה לק\"מ לפי מ\"ש בסמוך דלאו בהיתר טלטול לחוד תליא דין שילוח אלא שיהא גם כן דבר שראוי ליהנות בו בחול כמו שהוא בלא חיסרון בגופו מעשה האסור ביו\"ט. ומשום הכי עדיף סנדל המסומר שאינו מחוסר מעשה מתבואה שמחוסרת מעשה כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כו' חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגך. אע\"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו כו' אע\"פ שהאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה.</b> והנה השאגת אריה בסי' ס\"ה הוכיח מדברי רבינו הללו דיוצא ידי חובת מצות ושמחת בחגך מן התורה בכל מיני שמחה וא\"כ אף בזמן הזה דליכא קרבן הוי מצות שמחה ביו\"ט מן התורה בשאר שמחות ודלא כמ\"ש התוספות בריש פ\"ג דמועד קטן דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן דושמחת היינו בשלמי שמחה דוקא. והביא ראיה לדחות דברי התוס' מפסחים (דף פ') וגם הוכיח שכן הוא דעת הרי\"ף והגאונים בפרק אלו מגלחין. וכבר נתבאר אצלי בספרי באר אברהם בחידושי לברכות שאין ראיה כלל מדברי הרי\"ף והגאונים ע\"ש. וגם מסוגיא דפסחים דחה באור חדש דהתם קאי אליבא דעולא דבעי זביחה בשעת שמחה ולדידיה צריך לומר דסגי בשאר דברים ולא קיי\"ל כוותיה. וגם בלאו הכי אין דברי השאג\"א מוכרחים שכתב דשמחה חייב בכל יום ומשום הכי עדיפא היה לו לומר שם בסוגיא בפסחים דאי נטמא ערב פסח במת מבטל מצות שמחה. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בטורי אבן דאין תשלומין לשמחה. אך לפי מ\"ש התוס' דיש תשלומין וכ\"כ הלח\"מ לדעת רבינו פ\"א דחגיגה א\"כ מהאי טעמא לא קאמר שמחה בסוגיא דפסחים דכל מאי דאיתא בחגיגה איתא בשמחה ונקט חגיגה והוא הדין שמחה ומשכחת לה תשלומין בשמחה כמ\"ש בחידושי. ותדע דעל כרחך בפסחים משום תשלומין לא קאמר שמחה דאי לא מהני תשלומין לשמחה אלא צריך לשמוח בכל יום תקשי דאפי' נימא דסגי בשאר דברים מ\"מ כשמשלחין אותו לדרך רחוקה הרי מבטל מצות שמחה מביתו אלא שמע מינה דיש לו תשלומין:<br><b> ונראה </b> דגם מדברי רבינו כאן אין ראיה כלל דסבר דמן התורה הוי מצות שמחה בכל דבר די\"ל דמה שכתב דיש בכלל ושמחת לשמוח כל אחד בראוי לו היינו דרבנן אסמכוה לשאר שמחות בכלל אותה שמחה דבקרא אבל מן התורה אפשר שאין שאר שמחות בכל�� ושמחת בחגך רק בשלמים. וכן מ\"ש בסוף דבריו שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה היינו נמי מדרבנן. ועוד י\"ל בכוונת רבינו שכתב דאכילה ושתיה מצות עשה קאי על מ\"ש לעיל בסמוך דמקרא קודש שנאמר גבי יו\"ט פירושו כיבוד ועונג אבל מ\"מ אינו בכלל שמחה. ותדע שהרי לא מנה רבינו בהלכות אלו מצות שמחה ברגלים רק בהלכות חגיגה גבי שלמים ושמע מינה דאינו בזמן הזה:<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה דעל כרחך כן הוא דעת רבינו דלפי מ\"ש השאג\"א תקשי לדידיה קושיית הגמרא על רב אשי בחגיגה (דף ח') דקאמר התם דמושמחת נפקא שאין יוצאין ישראל ידי חובת שמחה ביו\"ט בעופות ומנחות שאין בהן שמחה ולא כתנא דברייתא דמפיק מבחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן ופריך ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה ומשני דמבעי ליה לכדניאל בר רב קטינא דדרש בחגך ולא באשתך לומר שאין נושאין נשים במועד. ורבינו לקמן בהלכות אלו ובהלכות אישות כתב שאין נושאין נשים במועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה. ובהלכות חגיגה כתב להא דרב אשי. וא\"כ לא דריש בחגך כלל לא כתנא דברייתא ולא כדרב אשי. והשתא תקשי קושית הגמרא דמאי דריש ביה בקרא דבחגך. אמנם אי אמרינן דשמחת הרגל בזמן הזה אינו מן התורה י\"ל דקושטא דרבינו נמי איצטריך ליה דרשא דבחגך לדרב אשי שאין נושאין נשים במועד. דאי משום דאין מערבין שמחה בשמחה זה אינו מן התורה. ואף דבירושלמי יליף לה מקרא דכתיב מלא שבוע זאת והעתיקו רבינו בהלכות אישות אפשר דאינו אלא אסמכתא בעלמא. וכן נראה דהא אין למידין מקודם מתן תורה וכדאיתא בירושלמי גופיה הביאו התוס' במועד קטן (דף כ'). וא\"כ איצטריך קרא דבחגך לאסור לישא בחג מן התורה. והא דאיצטריך לסמוך אקרא דמלא שבוע זאת הוא משום דמקרא דושמחת בחגך לא שמעינן רק בזמן המקדש דבהכי איירי אבל משום דאין מערבין שמחה בשמחה אסור נמי בזמן הזה דשמחה דרבנן:<br><b> ואחר </b> שביררתי שדעת רבינו הוא כמ\"ש התוס' במועד קטן ומעתה אביא ראיות לדעתם ז\"ל דעיקר שמחת הרגל מן התורה רק בשלמים אבל בשאר דברים ואפילו שמחה דאכילה ושתיה אינו מן התורה בכלל מצות שמחה כלל והוא מדתניא בפסחים (דף ס\"ח ע\"ב) ובריש פ\"ב דביצה רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו\"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר\"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור\"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ומסוגיא זו מוכח דמן התורה ליכא באכילה ושתיה ביו\"ט משום מצות שמחה. ולא מבעיא לר\"א דסבר רשות ואי בעי לא אכיל כלל דלדידיה ודאי ושמחת אינו אלא בשלמים ובזמן הבית. אלא דאף לר\"י דסבר דלא סגי דלא אכיל היינו מקרא דלכם. [ואפילו בשבת דלא כתיב שמחה מ\"מ בעינן לכם לכולי עלמא]. ושמע מינה דאילו מקרא דושמחת לא שמעינן שאר שמחות מן התורה. [ועוד דמדאיצטריך ליה לרבי יהושע למילף ביו\"ט מלכם ורבי אליעזר סבירא ליה דלא בעינן לכם דוקא אלא או יושב ושונה כל היום אם רוצה שמע מינה על כרחך דאין אכילה ושתיה ביו\"ט מן התורה בכלל ושמחת דזה אינו רק בשלמים דאי איתא דהוי נמי בזמן הזה קשה דאיך אמר ר\"א דאם רוצה יושב ושונה ור\"י נמי לא צריך למילף מלכם דתיפוק ליה מושמחת]:<br><b> ועוד </b> יש לי להביא ראיה מדתניא בפ\"ק דמועד קטן (דף ז' ע\"ב) גבי נגעים דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ואיכא למידק דמאי וכן ברגל דנקט דמשמע דרגל גריע מחתן הא אדרבא רגל עדיף דשמחה שלו הוא מן התורה ומסתבר טפי דנותנין לו משבעת ימי המשתה דחתן שאינו מפורש בתורה וכל עיקרו אינו אלא תקנת משה וכמ\"ש רבינו בריש הלכות אבל. וכן הוא בירושלמי פ\"א דכתובות וכמו שיתבאר שם. וא\"כ קשה דכיון דקתני ברישא דנותנין לחתן אין צריך לומר דנותנין לכל אדם ברגל דמצות שמחה שלו מפורש בתורה אבל אי אמרינן כמ\"ש תוס' במועד קטן דבזמן הזה הוי שמחת הרגל מדרבנן אתי שפיר לשון וכן ברגל לומר דאף בזמן הזה נותנין. ואל תתמה דהיאך התירו להמתין ראיית נגע מחמת מצוה דרבנן. דאטו דבר מצוה כתיב בקרא הא סתמא כתיב ומסרה הדבר לחכמים דיש יום שאי אתה רואה בו והם אמרו דגם בשביל מצות שמחה דרבנן אי אתה רואה. וגדולה מזו איכא [מאן] דס\"ל התם דאף לדבר הרשות ממתינין. וא\"כ אף למאן דאמר דבעי דבר מצוה מודה דסגי בדרבנן. ובמ\"ש נדחין דברי ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש כתובות וכמו שיתבאר בהלכות אישות בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חולו של מועד כו' אסור בעשיית מלאכה כו' מפני שאיסורו מדברי סופרים.</b> בס' צרור החיים הקשה לדעת רבינו וסייעתו דחולו של מועד מותר לגמרי מן התורה בכל מלאכה דאם כן למה לי דכתב מלאכת עבודה גבי יום טוב לומר דאף מלאכה של דבר אבד אסור דסתמא הו\"ל לכתוב כל מלאכה לא תעשה דמהי תיתי לחלק בין מלאכת דבר אבד לשאר מלאכות כיון דלא מצינו חילוק בזה בשום מקום. וי\"ל על פי מ\"ש תוס' בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז ע\"ב) בשם רשב\"א גבי הא דתנא דבי ר' ישמעאל יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינו מלאכה. דממעט להו מדכתיב גבי יו\"ט מלאכת עבודה ושבת ילפינן מיו\"ט דאין בין יו\"ט לשבת כו'. ולפ\"ז היינו דאיצטריך למכתב גבי יו\"ט מלאכת עבודה למעט תקיעת שופר ורדיית פת:<br><b> ועוד </b> י\"ל על פי דברי התוס' שכתבו בסנהדרין (דף ס\"ג) גבי הא דאמר דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות וז\"ל והא דגבי יום טוב כתיב כל מלאכת עבודה ולא חשיב לאו שבכללות היינו משום דפרט ביה עבודה ע\"כ. וא\"כ היינו דאיצטריך למכתב גבי יו\"ט מלאכת עבודה דאי הוי כתיב מלאכה סתם הוי לאו שבכללות ואינו חייב עליה. אמנם זה אינו לפי מ\"ש תוספות במכות (דף י\"ח סע\"א) דבאיסור של שם אחד לא הוי לאו שבכללות והכי נמי שם מלאכה אחת היא [וכן משמע בהדיא בריטב\"א שבועות דף י\"ח]. ולפי דברי הרמב\"ן בפירוש החומש אתא מלאכת עבודה להתיר מלאכת אוכל נפש גם בשאר ימים טובים דלא כתב בהדיא רק בפסח:<br><b> ומה </b> שהקשה בספר הנזכר מדאיתא בתמורה והעתיקו ג\"כ רבינו בהלכות חגיגה דדרשינן קרא דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחולו של מועד ומזה מוכח דיש מלאכה האסורה מן התורה בחולו של מועד דאל\"כ למה לי קרא להתיר הקרבת נדרים ונדבות בו דמהי תיתי לאוסרן וגם בס' דרישת הזאב הקשה כן והניח בצ\"ע. וגם בספר טורי אבן כתב דמזה ראיה לדעת הפוסקים דמלאכת חולו של מועד הוא מדאורייתא אלא דשם כתב דגם לכולי עלמא קשה הגמרא דתמורה דאפילו נימא שיש איסור תורה במלאכת חולו של מועד לא איצטריך להתיר בו הקרבת נדרים ונדבות דמסברא ידעינן דהשתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא וכדאמר רבי זירא בביצה (דף י\"ט ע\"ב). ומיהו באמת להאוסרים לא קשה די\"ל כמ\"ש בשיטה מקובצת דאתא קרא להתיר להקריב בחולו ��ל מועד אף אותן נדרים ונדבות שאינם צורך מועד דאילו מלאכת הדיוט כהאי גוונא שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה אבל להמתירים מן התורה מלאכה בחולו של מועד בכל עניין ודאי קשה:<br><b> ונראה </b> ליישב ע\"פ מ\"ש הצל\"ח דטעמא דכתב קרא בהדיא להתיר נדרים ונדבות בחולו של מועד לומר דאף החכמים אין להם כח בזה לגזור ולאסור להקריב נדרים ונדבות בחולו של מועד משום שמא ישהה וכדבעי למימר בביצה (דף כ' ע\"ב). והטעם הוא משום שכתב הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור עכ\"ד. ואע\"פ שיש חולקין על סברת הט\"ז היינו בדבר רשות שהתירה תורה אבל בדבר מצוה שבתורה ודאי לכולי עלמא אין כח בחכמים לאסור וכמ\"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה ושארי מחברים. והכא נמי כיון דאיכא קיום מצוה בהקרבת נדרים ונדבות והתורה התירה בפירוש בחולו של מועד אין כח ביד חכמים לאסור. וכן הוא דעת רבינו וכדמוכח ממ\"ש הכס\"מ בפ\"ג דהלכות מלכים גבי מלכי בית דוד שלא גזרו עליהן שלא יהיו דנין משום דבהדיא קרא כתיב בהו דינו לבוקר משפט וכוונתו כמ\"ש דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בקרא שהוא מצוה ועל פי זה נסתלק מה שהקשה שם הלח\"מ וע\"ש. ועל פי זה אתי שפיר ג\"כ כאן כמו שביארנו. וכהאי גוונא ראיתי שכתב לתרץ בסוף שו\"ת חוות יאיר לדעת רבינו בכמה דוכתין דכל ספק איסור מותר מן התורה ובקידושין אמרינן גבי ערלה בחוצה לארץ דנאמר הלכה למשה מסיני ודאה אסורה וספיקה מותרת. דמשום הכי איצטריך הלכה למשה מסיני להתיר ספקה כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרה ע\"כ. והכא נמי דכוותה דאיצטריך קרא להתיר נדרים ונדבות כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרו:<br><b> ואין </b> להקשות לדעת רבינו וסייעתו מסוגיא דערכין (דף י') דקאמר התם דשמונת ימי החג גומרים את ההלל ולא בראש חדש משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג המקודש לחג בעשית מלאכה טעון שירה וכו' וראש חודש לא איקדש בעשית מלאכה וא\"כ משמע דשמונת ימי החג איקדוש בעשית מלאכה. די\"ל דכיון דאיקדוש מיהא בעשית מלאכה מדרבנן קרינן ביה המקודש לחג דקרא סתמא כתיב. ולא מבעיא למאן דאמר בסוכה דממעט מקרא דאורייתא גם מילתא דרבנן ודאי דה\"נ מקודש דרבנן הוי בכלל התקדש דקרא דדברי קבלה אלא דאפילו למאן דאמר דלא ממעט דרבנן מקרא של תורה י\"ל דמקרא דדברי קבלה מודה דאיכא למימר דהויא בכלליה נמי דרבנן שהרי אפשר דבימי הנביא כבר תיקנו רבנן מילתייהו:<br><b> [ומה </b> שהקשה עוד הטורי אבן בחידושיו לחגיגה על מ\"ש התוס' שם דחולו של מועד אינו מן התורה רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא והא דפריך שם ר' יוחנן אקרא דחג האסיף אסיפה בחולו של מועד מי שרי היינו משום דכיון דאקראי סמכינן ליה לאסור לא מסתבר ליה לאוקמא לקרא דשרי בהדיא בהכי והרי בפ\"ק דסנהדרין מוקי כולהו תנאי לאסיף ממש ואחולו של מועד. ובשלמא אי חולו של מועד מן התורה אסור י\"ל דקרי ליה חג האסיף ממש משום דאית להו דאמר הואיל ואי מקלעי ליה אורחים הרבה שאין להם מה יאכל שרי לקצור ולאסוף א\"כ כל מלאכות הללו מותרים בחולו של מועד נהי דמדרבנן אסור בדבר שאינו אבוד לא איכפת להו לאוקמא קרא בדבר דשרי מן התורה אע\"פ שאסור מדרבנן. והא דלא בעיא רבי יוחנן לאוקמא קרא הכי הוא משום דסבירא ליה כמאן דאמר דלית ליה הואיל בפסחים (דף מ\"ח). אבל אי איתא דחולו של מועד אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי לא בעא ר\"י לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבו תוס' א\"כ תקשי לכל הנך תנאי דסנהדרין דנ��י דאית להו הואיל מ\"מ מדרבנן לא מהני הואיל להתיר ואיך מוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. ובאבני מילואים כתב דראיה גדולה היא דהוה מן התורה מדלא קשיא לרבי יוחנן אתנאי דסנהדרין. ואין דבריו מחוורים כלל דכבר הוכחתי בחידושי דגם ר' יוחנן אית ליה הואיל דהרי מתוך דגרע אית ליה בביצה (דף י\"ב) ואפילו הכי לא בעא לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבתי שם. וא\"כ על כרחך גם הני תנאי דסנהדרין לאו מטעם הואיל מוקי קרא בהכי אלא מטעם אחר והוא על פי מ\"ש תוס' שם בשם ה\"ר אלחנן ע\"ש דאיתא בראש השנה דאסיף היינו קצירה דקרא יתירא הוא ודוק. ובזה נסתלק קושית הטורי אבן על דברי התוס' ורבינו. גם מ\"ש הטורי אבן באבני מלואים להביא ראיה מפ\"ב דכריתות לדעת הסוברים דחולו של מועד מן התורה דאל\"כ איך ס\"ל לת\"ק התם דגר תושב דאסר רחמנא בשבת הוא כישראל [בחולו של מועד] כיון שלא מצינו דוגמתה בתורה. לדידי אינו ראיה כלל דחולו של מועד נמי מצינו מפורש בתורה לשום מאן דאמר רק דמאן דאמר מן התורה ס\"ל שמסרו הכתוב לחכמים והכי נמי י\"ל לתנא קמא גבי גר תושב בשבת דס\"ל שמסרו לחכמים ונראה להם לחלק בו בין דבר אבד לשאינו אבד כמו שחילקו גבי חולו של מועד: [אמר נפתלי [בן המחבר] פה איזה שורות אכל הזמן מן הקדשים. ואוי לנו כי אין משיב את בלעו מבין שניו] ובירושלמי דפרק הערל איתא סברת הת\"ק בשם ר' יוסי וא\"כ אפשר דאזיל לשיטתיה דאית ליה במועד קטן דף י\"ב דמחובר אף בדבר האבוד אסור ומשמע דסבר דזה הוי מן התורה. והיינו דמוקי שביתה דגר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד דאסור רק במחובר מן התורה ולא קיי\"ל הכי]:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מטילין שכר במועד לצורך המועד אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואע\"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש.</b> ובהשגות א\"א הא דלא כהילכתא דר' יוסי בר' יהודה [הוא] דאמר הכי ופליגי רבנן. והרב המגיד תירץ דרבינו פסק להקל בשל דבריהם. ובאמת אין זה מוסכם דהא כתבו התוס' בר\"פ ערבי פסחים (פסחים דף ק' סע\"א) דהא דאמרינן בפ\"ק דעבודה זרה דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשוין דוקא ולא (כיחיד) [ביחיד] המיקל נגד רבים ורצונם לומר דקיי\"ל בזה כת\"ק דקאמר התם דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמניין. ואפשר דאף רבי יהושע בן קרחה דקאמר בש\"ס הלך אחר המיקל לא פליג רק בשוין ומודה דאי אחד מהן גדול הולכין אחריו אפילו להחמיר בשל סופרים. ועיין בלח\"מ בריש הלכות ממרים שכתב דכן מסתבר אלא שלא הביא ראיה לזה וכבר נתבאר דכך היא דעת התוס':<br><b> ויש </b> להביא ראיה לזה מסוגיא דעירובין (דף מ\"ו) דמסיק שם בהדיא דאף בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים. והכי איתא בירושלמי פ\"א בגיטין גבי תקנת חכמים בגיטין. וכן יש להוכיח מסוגיא דביצה (דף י\"א) גבי הא דפליגי ר' יהושע ורבנן בשטוח חלבים ביו\"ט דאמר רב מתנה אין הלכה כרבי יהושע דמתיר ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים והרי רבנן דאוסרים ודאי דאינו רק מדברי סופרים ואפילו הכי פשיטא לתלמודא דהלכה כרבים המחמירין ולא כיחיד המיקל:<br><b> ויותר </b> קשה לי על דברי הרה\"מ כאן דלכאורה הוא סותר דברי עצמו שכתב בהלכות שבת פרק י\"ד דין ה' דטעמו של רבינו דפסק דכרמלית דים חשבינן כל העומק המלאה מים כקרקע והוא כרב חסדא ורבה בר רב הונא משום דהו\"ל תרי לגבי רב הונא דפליג עלייהו וסבר דכרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ואף המים. ולפי מ\"ש כאן הרה\"מ לדעת רבינו אין זה טעם כלל לומר דפסק כרב חסדא ורבה דהוו רבים. דמ\"מ היה לו לפסוק כרב הונא אע\"ג דיחידאה הוא כיון שהוא מיקל ובדרבנן פסק להקל אפילו כיחיד נגד רבים. ואין לומר דסבר הרה\"מ דדוקא במילתא דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וכמו חולו של מועד דקיימינן כאן הוא שפסק רבינו להקל כיחיד נגד רבים משא\"כ בההיא דכרמלית שיש לו עיקר בדאורייתא דבכהאי גוונא פסק להחמיר כרבים נגד יחיד. ועל פי זה אפשר ליישב דלא תקשי על דבריו דכאן מהירושלמי דגיטין ומפ\"ק דביצה שזכרתי דהנהו דהתם אפשר דחשיבי יש לו עיקר בדאורייתא. זה אינו דהא כתבו התוס' בעבודה זרה (דף כ\"א) דגם חולו של מועד יש לו עיקר בתורה דגזר אטו יו\"ט. ומההיא דערובין (דף מ\"ו) ודאי יש ללמוד דגם בשאין לו עיקר וכההיא דערובין ואבל דאיירי התם לא פסקינן כיחיד להקל נגד רבים. וא\"כ נדחה תירוץ הרה\"מ כאן:<br><b> אלא </b> י\"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו כאן להקל בעניין הערמה בחולו של מועד משום דהכי מוכח בסוגיא דשבת (דף קי\"ז ודף קל\"ט ע\"ב). ושוב מצאתי שכ\"כ המג\"א בסי' תקל\"ג. ועיין מ\"ש המג\"א בסי' של\"ה. ומ\"ש הרה\"מ דבהלכות לא נזכר כלל מדין הערמה וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סי' תקל\"ג דרבינו יחיד הוא בדין היתר הערמה וזה אינו דהא כבר נזכר בהלכות פ' תולין וע\"ש דמבואר מדבריו ג\"כ דקיי\"ל כהמתיר. וכך מצאתי שהשיגו להב\"י בס' אליה זוטא:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו <b> מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה.</b> הנה הכי איתא בשבת פרק תולין (שבת דף קל\"ט) אההיא הערמה דגבי שכר דהתם לא מוכחא מילתא ופירש רש\"י דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן ע\"כ. אך הטור סי' תקל\"ג פירש דמשום הכי אין הערמה ניכרת משום שהרואה אומר שהחדש טוב לו. וקשה לי על פירושו דעל כרחך לא מהני הערמה כזו דהא תניא בפרק כל כתבי (שבת דף קי\"ז) גבי הצלת דליקה שמציל מזון שלש סעודות אם הציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה ופירש רש\"י הדראה פת קיבר לפי שאין זו הערמה כשירה לומר פת הדראה נוחה לי ע\"כ. וא\"כ הכא נמי אין זו הערמה כשירה לומר דנוח לי שכר חדש טפי מן הישן כיון דבאמת אינו כן דהרי תניא בעירובין (דף נ\"ה ונ\"ו) דפת קיבר ושכר חדש מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו וכיון דמשוה שכר חדש לפת קיבר לריעותא א\"כ כי היכי דאין הערמה כשירה בפת קיבר הכי נמי אינה כשירה בשכר חדש. ודוחק לומר דשאני פת קיבר דניכר ריעותא שלו שהוא קיבר ורע גם כן בטעמו אבל שכר חדש אין ניכר לכל ריעותא שלו. דמ\"מ לא הוה לן להתיר הערמה בכהאי גוונא דאפשר דחזי אינש דידע דחדש גרע. לכך נראה דהעיקר כפירוש רש\"י שאין הכל יודעין שיש לו ישן. ונראה דלזה נתכוון ג\"כ רבינו שכתב שאין ניכרת לרואה דהיינו שאין יודעים שיש לו ישן ודלא כבעל מרכבת המשנה שכתב דרבינו מפרש כהטור ולא הרגיש במ\"ש שאין פירושו מרווח ועל כן אין לתלותו ברבינו. [וראיתי למהר\"מ מרוטנבורג סי' כ' שכתב דאף למאן דאמר אין מערימין הני מילי בשכר חדש דישן גרע משא\"כ בפת דחמה עדיף מצוננת לכו\"ע מותר להערים ובודאי טעות הדפוס הוא וצ\"ל (דשכר ישן גרע מחדש) [בשכר ישן דחדש גרע] והיינו כמ\"ש]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק.</b> וכתב הרב המגיד מחלוקת בשבת (דף קי\"ד ע\"ב) ופסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כוותייהו. ועיין בלח\"מ שפירש כוונת הרה\"מ דרבי מנא מייתי התם ברייתא סייעתא לדבריו ואע\"ג דדחאה רבי יוחנן מ\"מ רבי מנא סבר דלאו דחיה היא. ונדחק בזה דהרי ברייתא דתניא כוותיה דרבי יוחנן דמתיר מפורשת טפי ועל כן מסיק דעיקר הטעם שפסק כהאוסרין הוא משום דאינון בתראי. וכן ראיתי לבעל ההגהות [מיימוני] שכתב רק טעם זה על רבינו שפסק כאמוראי בתראי כרבי זירא ורב הונא ולא כר' חייא בר אבא א\"ר יוחנן אע\"ג דתניא כוותיה ע\"כ. ומשמע דאילו כרבי זירא ורב הונא לא תניא והיינו משום דר' יוחנן דחאה לברייתא דמסייעא לרבי זירא ורב הונא. אמנם יש לי לכוון לשון הרה\"מ דנקט נמי טעמא דתניא כוותייהו דנהי דדחאה ר\"י מ\"מ איכא טעמא רבה לדרבי זירא ורב הונא דלא חשו להך דחייא דר' יוחנן. והוא לפי מאי דמבואר בגמ' דשבת שם דברייתא דאוסרת יליף מדכתיב שבתון שבות ולמאי אילימא למלאכה וכגון במחובר והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק שמע מינה ור' יוחנן דחאה דלעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה ותניא כוותיה דר' יוחנן דיום הכיפורים שחל בשבת מותר בקניבת ירק. ונראה דרבי זירא דלא חש לדחיה דר' יוחנן אזיל לטעמיה דס\"ל בפרק אותו ואת בנו דאי איכא למדרש קרא דרשינן ולא מוקמינן ליה לעשה וכמבואר מדברי התוס' בחולין (ריש דף פ\"א). ומשום הכי סבר נמי הכא כברייתא דאוסרת ודרש ליה מקרא דשבתון ולא מוקי ליה למלאכה דהכתיב לא תעשה כל מלאכה ולא מוקי ליה לעבור בעשה כיון דאיכא למדרשיה דאתא לקניבת ירק בתלוש. ור' יוחנן דמוקי ליה למלאכת מחובר ולעבור בעשה יתירא על הלאו דלא תעשה כל מלאכה על כרחך סבר כמאן דאמר דמוקמינן קרא בעשה טפי מלדרשא ולא סבר לדרבי זירא וכדמוכח בסוגיא דחולין (דף פ' ע\"ב) דאיכא למ\"ד הכי וכן משמע בפסחים (דף ס\"ח ע\"א) והארכתי בזה בחידושי שם (בדף מ\"ה ע\"א). ושם הוכחתי דרב אשי ג\"כ סבר כרבי זירא דדרשינן קרא ולא מוקמינן בעשה. ולפ\"ז שפיר כתב הרה\"מ טעם לרבינו שפסק כדברי האוסרים משום דתניא כוותייהו. דנהי דר' יוחנן דחה אותה ברייתא מ\"מ קיי\"ל כר' זירא ואינך אמוראי דפסקו כמותה. דהא רב אשי ודאי ס\"ל הכי וכמו שביארתי דהא תליא במאי דפליגי בעלמא אי מוקמינן קרא לדרשא או לעשה וקיי\"ל דמוקמינן לדרשא:<br><b> ובהכי </b> אתי שפיר ונסתלק ג\"כ מה שתמה בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה דמאי מהני טעם זה דתניא כוותייהו דהאוסרים הא כהמתירין נמי תניא. ולפי מ\"ש איכא טעמא דלית לן למיחש לברייתא דתניא כמתירין. גם מה שתמה בספר הנזכר על טעם דהאוסרין אינון בתראי דהא לא קיי\"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך. ולפי מ\"ש לק\"מ דבאמת גם רב אשי סבר כהאוסרין והוא אחר אביי ורבא. ומיהו גם בלאו הכי אתי שפיר לפי מ\"ש לעיל בפ\"א דברכות דדוקא היכא דאמר ליה התלמיד לרב הוא דאמרינן דאין הלכה כתלמיד קודם אביי ורבא אבל אם נחלקו כשני חולקין בעלמא הלכה כבתראי. והכא נמי דכוותה:<br><b> והנה </b> לפי מ\"ש מוכח דדעת רבינו הוא כמו שפירש רש\"י בגמ' דמאן דדרש לאסור קניבת ירק משבתון הוה דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא כמ\"ש התוס'. ומה שהקשה הלח\"מ ממתניתין דאין בין שבת ליום הכיפורים. י\"ל דאתיא כמאן דמתיר קניבת ירק גם בשבת ואנן קיי\"ל כמאן דאסר מטעם שנתבאר. ובלאו הכי מוקי גמ' ההיא מתניתין כרבי נחוניא דלא קיי\"ל כותיה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול כו' ומצוה לשבות מכל אלו וכו'.</b> והר\"ן הקשה על רבינו שסובר שכל הענויים הללו איסורן מדאורייתא דא\"כ אמאי תניא התינוקות מותרין בכולן ומפרש בגמרא דמותרים הגדולים לרחצן ואי מדאורייתא אסירי היכי שרי והכתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליספו להו בידים. ומ\"ש הכס\"מ בזה דהיינו דוקא בקטן שהגיע לחינוך לא משמע כן בסוגיא דסוף פרק חרש וכן מצאתי שתמה עליו בס' מחנה אפרים. ועיין בשו\"ת זכרון יוסף. ונראה כמ\"ש הפר\"ח סי' תרי\"א דלהזהיר גדולים אקטנים אינו אלא במידי דאיסורא דומיא דדם ושאר אינך דאיתא בס\"פ חרש משא\"כ ביום הכיפורים שהדבר בעצמו היתר הוא רק השעה אסורה. וכהאי גוונא כתב ג\"כ המג\"א בסי' רס\"ט. ונראה שזהו טעם בעל הג\"ה שכתב בסי' תע\"א דמותר להאכיל מצה לקטן בערב פסח כל שאינו יודע מה שמספרים בלילה ואע\"ג דבסי' שמ\"ג כתב דאסור להאכיל לקטן אף איסור דרבנן ואף שלא הגיע לחינוך וא\"כ הכי נמי ליתסר להאכיל מצה בערב פסח לכל קטן. אלא ש\"מ דשאני התם דאינו אלא שעה אסורה ובכהאי גוונא מותר להאכיל בידים עכ\"פ לקטן שלא הגיע לחינוך. ונראה דגם הר\"ן לא אסר רק במידי דאורייתא אבל בדרבנן מודה דלא אסרו אפילו לאוסופי בידים בכהאי גוונא דאינו אלא איסור שעה:<br><b> ובהכי </b> אתי שפיר דלא תקשי עליו מ\"ש בס' שער המלך דכאן בפרק יום הכיפורים מבואר מדבריו דאי הוו שאר ענויין דרבנן אתיא ליה שפיר דגדולים מותרין לעשות לקטנים ואילו בסוף פרק כל כתבי מבואר מדבריו דלמאן דאמר דקטן אוכל נבילות בי\"ד מצווין להפרישו אסור להאכילו בידים אף באיסור דרבנן והשתא תקשי ליה נמי הברייתא דהתינוקות מותרין בכולן והניח בצ\"ע. ולפי מ\"ש לק\"מ דבדרבנן באיסור שעה מודה הר\"ן דמותר לאוסופי בידים. ומיהו נראה דלרבינו נמי לא מקילין בדאורייתא באיסור שעה לאוסופי לקטנים רק במידי דהוא רביתא דתינוק וכההיא דהתינוקות מותרין בכולן דאיירי ברחיצה וסיכה וכו' וכל שכן במידי דאכילה ושתיה אבל במידי דלאו רביתיה דתינוק אף באיסור שעה אסור וכגון באיסור חלול שבת. וכך מבואר מדברי רבינו בסוף הלכות מאכלות אסורות שכתב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד כו'. ויש ללמוד כן מסוגיא דפרק חרש דמדמה התם דין אוכל נבילות לחילול שבת ומשמע התם דאי מצווין להפרישו כשאוכל איסור הוא הדין דמצווין להפרישו מחילול שבת. וא\"כ כי היכי דקיי\"ל שאין מאכילין בידים איסור הוא הדין בחילול שבת:<br><b> ומ\"ש </b> בספר שער המלך דיש להוכיח כדעת הר\"ן מסוגיא דסוכה (דף כ\"ח) דגרסינן התם האזרח לרבות נשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך למה לי מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומסיק דלא נצרכא אלא לתוספת עינוי. ולדעת רבינו דכל שארי ענויין הוו מן התורה הו\"ל לשנו��י דהאזרח איצטריך לרבות נשים לשאר עינויין דלית בהו עונש ואזהרה אלא איסור עשה מקרא דשבת שבתון וסלקא דעתך אמינא דנשים פטירי כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא ואיצטריך האזרח לריבויינהו ומדלא משני הכי מוכח כהר\"ן דשאר עינויים אינן מן התורה אלא מדרבנן. ולדידי י\"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא ובהנך תירוצי דאיתא בסוגיא דריש פרק יום הכיפורים אמתניתין דתנן [יום הכיפורים] אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ומקשה אסור ענוש כרת הוא ומשני דאיירי בחצי שיעור וקאמר הניחא למאן דאמר דחצי שיעור אסור מן התורה אלא לריש לקיש דאמר מותר מן התורה מאי איכא למימר ומשני מודה ר\"ל שאסור מדרבנן ועוד משני כי קתני אסור אשארא דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה ובסיכה כו' תלמוד לומר שבתון שבות. והשתא לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה משמע ודאי דהוא הדין לרחיצה ואינך דאסורים מן התורה דהא חד אסור קתני אכולהו. וכן לשינויא בתרא דאיירי בשיעור שלם. ונהי דלשון אסור לא קאי רק ארחיצה ואינך דאילו באכילה ושתיה כרת נמי איכא מ\"מ מדכייל נמי לאכילה ושתיה בחד אסור עם שאר עינויים איכא למשמע דלעניין איסורא גרידא מיהא שוין.<br><b> ועוד </b> יש להוכיח בלאו הכי דעל כרחין להך שינויא הוו שאר עינויים מן התורה מדמייתי עלה דתנו רבה ורב יוסף כו' מניין ליוה\"כ שאסור ברחיצה ובסיכה תלמוד לומר שבתון שבות. ועל כרחך היינו דרשא גמורה ואסור מן התורה קאמרי דאי מדרבנן למה ליה לתלמודא לאתויי לדרבה ורב יוסף כלל דתיפוק ליה דמגופה דמתניתין מוכח דאיכא מיהא איסורא מדרבנן ולא היה לו אלא לומר כי קתני אסור אשארא. אלא ש\"מ דלהכי מייתי לדרבה ורב יוסף לומר דאסורים מן התורה מקרא דשבתון. אך לשינויא קמא דמוקי לה בחצי שיעור ולמאן דאמר דהוא מדרבנן משמע דדומיא דהכי הוו נמי איסור שאר עינויים רק מדרבנן כיון דחד אסור קתני. ועל פי זה ל\"ק סוגיא דסוכה לדעת רבינו דלא בעיא לאוקמא דריבויא דהאזרח לנשים אתא לשאר עינויין כי היכי דלא תקשי עדיין למ\"ד דחצי שיעור מותר מן התורה ומוקי מתניתין דר\"פ יוהכ\"פ בהכי ולדידיה שאר עינויים מדרבנן וניחא ליה טפי לאוקמא לתוספת עינוי דאתי שפיר נמי לדידיה אבל מ\"מ לדינא קיי\"ל דשאר עינויין מן התורה וכמ\"ש:<br><b> [ועוד </b> י\"ל דלא ניחא לתלמודא לומר כן דהברייתא דהאזרח איירי בשאר ענויין כיון שהיא מתנייא בתורת כהנים ולא מצינו דההוא תנא אית ליה שאר ענויין מרבוי דקרא אלא רבה ורב יוסף הוא דתנו הכי בשאר ספרי דבי רב ומשום הכי אין סברא לומר דתנא דתורת כהנים ירבה נשים לשאר ענויים מאי דלא שמעינן ליה דמרבה הענויים כלל אף גבי אנשים. אבל תוספת אשכחן דאית ליה ומשום הכי אמרינן דמרבה ליה גבי נשים. וכהאי גוונא כתבו התוס' בברכות (דף כ\"ג ע\"ב). ועוד י\"ל דהיינו טעמא דלא ניחא לתלמודא למימר דהאזרח אתי לרבות נשים בשאר ענויים דנהי דהוו מדאורייתא מ\"מ אין איסורן מפורש דקרא דשבת שבתון אינו אלא אסמכתא ועיקר איסורן מפי הקבלה כמ\"ש רבינו בפירוש המשנה בהדיא וכן משמע מדבריו כאן וא\"כ אתי שפיר דלא ניחא למימר דקרא דהאזרח קאי אהילכתא וכהאי גוונא איתא בריש פרק ט' דנזיר (דף ס\"ב). וקושטא דלמ\"ד דלית ליה תוספת כלל מוקי לקרא בשאר ענויים. ובזה נסתלק קושית שער המלך וס' פני יהושע בר\"ה למ\"ד דלית ליה תוספת האזרח מאי דריש]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין.</b> ועיין במגיד משנה שמיישב דלא תקשי מכריתות דתנן גבי טומאת גוויה בשתיית משקין טמאים שמצטרפין בכדי אכילת פרס כמו אוכלין וכאן כתב דשיעור צירוף משקין הוא בכדי שתיית רביעית דוקא. דשאני טומאת גוויה שהיא מדבריהם ועשו בו חיזוק. והלח\"מ הקשה על זה דבכריתות תנא נמי גבי איסור ליכנס למקדש בששתה רביעית יין דשיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס והתם הוי איסור תורה וא\"כ תקשי על דברי רבינו כאן דאין עולה ישוב הנ\"ל. ונראה די\"ל על פי מ\"ש הכס\"מ ריש פ\"י מהלכות תרומות בשם הר\"י קורקוס לדעת רבינו דמחלק בין שתיית איסור לטומאת גוויה דבאיסורים מחייב על הנאת גרונו ולא מחשב שתייה הנאה בשהפסיק יותר מכדי שתיית רביעית ואינה כאכילה שנמשכת הנאתה בכדי אכילת פרס. אבל טומאת גוויה לאו בהנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו מצטרפין בכדי אכילת פרס ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר נמי קושית הלח\"מ מההיא דשתה רביעית ונכנס למקדש דמצטרף בכדי אכילת פרס דהתם שייך ג\"כ הטעם שכתב הכס\"מ גבי טומאת גוויה דאיסור זה דכניסה למקדש שתוי נמי לאו בהנאה תליא. ולא משום הנאת שתייה חייביה רחמנא דהא אף אם שתה תחילה בהיתר אסור אח\"כ ליכנס למקדש וכיון שכן דמי לאכילת איסור ולטומאת גוויה דמצטרף בכא\"פ:<br><b> ויש </b> להביא ראיה לרבינו דלפי דבריו אתי שפיר מאי דקשיא לרש\"י בפסחים (דף מ\"ד) ולתוס' בנזיר (דף ל\"ו ע\"ב) דאמאי פליגי רבנן בשכר המדי ולא מצרכי לבער אע\"ג דדרך לשתותו ביחד ואיכא כזית של חמץ בתוך שיעור שהיית אכילת פרס. ולפ\"ד רבינו מעיקרא לק\"מ דגבי שכר שהוא משקה לא מצטרף בכדי אכילת פרס כלל אלא בשתיית רביעית ומסתמא ליכא שיעור כזית או רביעית מן החמץ בתוך שהיית שתיית רביעית מן התערובות ומשום הכי לא מצרכי לבערו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק.</b> וכתב הרב המגיד מחלוקת בשבת (דף קי\"ד ע\"ב) ופסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כוותייהו. ועיין בלח\"מ שפירש כוונת הרה\"מ דרבי מנא מייתי התם ברייתא סייעתא לדבריו ואע\"ג דדחאה רבי יוחנן מ\"מ רבי מנא סבר דלאו דחיה היא. ונדחק בזה דהרי ברייתא דתניא כוותיה דרבי יוחנן דמתיר מפורשת טפי ועל כן מסיק דעיקר הטעם שפסק כהאוסרין הוא משום דאינון בתראי. וכן ראיתי לבעל ההגהות [מיימוני] שכתב רק טעם זה על רבינו שפסק כאמוראי בתראי כרבי זירא ורב הונא ולא כר' חייא בר אבא א\"ר יוחנן אע\"ג דתניא כוותיה ע\"כ. ומשמע דאילו כרבי זירא ורב הונא לא תניא והיינו משום דר' יוחנן דחאה לברייתא דמסייעא לרבי זירא ורב הונא. אמנם יש לי לכוון לשון הרה\"מ דנקט נמי טעמא דתניא כוותייהו דנהי דדחאה ר\"י מ\"מ איכא טעמא רבה לדרבי זירא ורב הונא דלא חשו להך דחייא דר' יוחנן. והוא לפי מאי דמבואר בגמ' דשבת שם דברייתא דאוסרת יליף מדכתיב שבתון שבות ולמאי אילימא למלאכה וכגון במחובר והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק שמע מינה ור' יוחנן דחאה דלעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה ותניא כוותיה דר' יוחנן דיום הכיפורים שחל בשבת מותר בקניבת ירק. ונראה דרבי זירא דלא חש לדחיה דר' יוחנן אזיל לטעמיה דס\"ל בפרק אותו ואת בנו דאי איכא למדרש קרא דרשינן ולא מוקמינן ליה לעשה וכמבואר מדברי התוס' בחולין (ריש דף פ\"א). ומשום הכי סבר נמי הכא כברייתא דאוסרת ודרש ליה מקרא דשבתון ולא מוקי ליה למלאכה דהכתיב לא תעשה כל מלאכה ולא מוקי ליה לעבור בעשה כיון דאיכא למדרשיה דאתא לקניבת ירק בתלוש. ור' יוחנן דמוקי ליה למלאכת מחובר ולעבור בעשה יתירא על הלאו דלא תעשה כל מלאכה על כרחך סבר כמאן דאמר דמוקמינן קרא בעשה טפי מלדרשא ולא סבר לדרבי זירא וכדמוכח בסוגיא דחולין (דף פ' ע\"ב) דאיכא למ\"ד הכי וכן משמע בפסחים (דף ס\"ח ע\"א) והארכתי בזה בחידושי שם (בדף מ\"ה ע\"א). ושם הוכחתי דרב אשי ג\"כ סבר כרבי זירא דדרשינן קרא ולא מוקמינן בעשה. ולפ\"ז שפיר כתב הרה\"מ טעם לרבינו שפסק כדברי האוסרים משום דתניא כוותייהו. דנהי דר' יוחנן דחה אותה ברייתא מ\"מ קיי\"ל כר' זירא ואינך אמוראי דפסקו כמותה. דהא רב אשי ודאי ס\"ל הכי וכמו שביארתי דהא תליא במאי דפליגי בעלמא אי מוקמינן קרא לדרשא או לעשה וקיי\"ל דמוקמינן לדרשא:<br><b> ובהכי </b> אתי שפיר ונסתלק ג\"כ מה שתמה בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה דמאי מהני טעם זה דתניא כוותייהו דהאוסרים הא כהמתירין נמי תניא. ולפי מ\"ש איכא טעמא דלית לן למיחש לברייתא דתניא כמתירין. גם מה שתמה בספר הנזכר על טעם דהאוסרין אינון בתראי דהא לא קיי\"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך. ולפי מ\"ש לק\"מ דבאמת גם רב אשי סבר כהאוסרין והוא אחר אביי ורבא. ומיהו גם בלאו הכי אתי שפיר לפי מ\"ש לעיל בפ\"א דברכות דדוקא היכא דאמר ליה התלמיד לרב הוא דאמרינן דאין הלכה כתלמיד קודם אביי ורבא אבל אם נחלקו כשני חולקין בעלמא הלכה כבתראי. והכא נמי דכוותה:<br><b> והנה </b> לפי מ\"ש מוכח דדעת רבינו הוא כמו שפירש רש\"י בגמ' דמאן דדרש לאסור קניבת ירק משבתון הוה דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא כמ\"ש התוס'. ומה שהקשה הלח\"מ ממתניתין דאין בין שבת ליום הכיפורים. י\"ל דאתיא כמאן דמתיר קניבת ירק גם בשבת ואנן קיי\"ל כמאן דאסר מטעם שנתבאר. ובלאו הכי מוקי גמ' ההיא מתניתין כרבי נחוניא דלא קיי\"ל כותיה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול כו' ומצוה לשבות מכל אלו וכו'.</b> והר\"ן הקשה על רבינו שסובר שכל הענויים הללו איסורן מדאורייתא דא\"כ אמאי תניא התינוקות מותרין בכולן ומפרש בגמרא דמותרים הגדולים לרחצן ואי מדאורייתא אסירי היכי שרי והכתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליספו להו בידים. ומ\"ש הכס\"מ בזה דהיינו דוקא בקטן שהגיע לחינוך לא משמע כן בסוגיא דסוף פרק חרש וכן מצאתי שתמה עליו בס' מחנה אפרים. ועיין בשו\"ת זכרון יוסף. ונראה כמ\"ש הפר\"ח סי' תרי\"א דלהזהיר גדולים אקטנים אינו אלא במידי דאיסורא דומיא דדם ושאר אינך דאיתא בס\"פ חרש משא\"כ ביום הכיפורים שהדבר בעצמו היתר הוא רק השעה אסורה. וכהאי גוונא כתב ג\"כ המג\"א בסי' רס\"ט. ונראה שזהו טעם בעל הג\"ה שכתב בסי' תע\"א דמותר להאכיל מצה לקטן בערב פסח כל שאינו יודע מה שמספרים בלילה ואע\"ג דבסי' שמ\"ג כתב דאסור להאכיל לקטן אף איסור דרבנן ואף שלא הגיע לחינוך וא\"כ הכי נמי ליתסר להאכיל מצה בערב פסח לכל קטן. אלא ש\"מ דשאני התם דאינו אלא שעה אסורה ובכהאי גוונא מותר להאכיל בידים עכ\"פ לקטן שלא הגיע לחינוך. ונראה דגם הר\"ן לא אסר רק במידי דאורייתא אבל בדרבנן מודה דלא אסרו אפילו לאוסופי בידים בכהאי גוונא דאינו אלא איסור שעה:<br><b> ובהכי </b> אתי שפיר דלא תקשי עליו מ\"ש בס' שער המלך דכאן בפרק יום הכיפורים מבואר מדבריו דאי הוו שאר ענויין דרבנן אתיא ליה שפיר דגדולים מותרין לעשות לקטנים ואילו בסוף פרק כל כתבי מבואר מדבריו דלמאן דאמר דקטן אוכל נבילות בי\"ד מצווין להפרישו אסור להאכילו בידים אף באיסור דרבנן והשתא תקשי ליה נמי הברייתא דהתינוקות מותרין בכולן והניח בצ\"ע. ולפי מ\"ש לק\"מ דבדרבנן באיסור שעה מודה הר\"ן דמותר לאוסופי בידים. ומיהו נראה דלרבינו נמי לא מקילין בדאורייתא באיסור שעה לאוסופי לקטנים רק במידי דהוא רביתא דתינוק וכההיא דהתינוקות מותרין בכולן דאיירי ברחיצה וסיכה וכו' וכל שכן במידי דאכילה ושתיה אבל במידי דלאו רביתיה דתינוק אף באיסור שעה אסור וכגון באיסור חלול שבת. וכך מבואר מדברי רבינו בסוף הלכות מאכלות אסורות שכתב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד כו'. ויש ללמוד כן מסוגיא דפרק חרש דמדמה התם דין אוכל נבילות לחילול שבת ומשמע התם דאי מצווין להפרישו כשאוכל איסור הוא הדין דמצווין להפרישו מחילול שבת. וא\"כ כי היכי דקיי\"ל שאין מאכילין בידים איסור הוא הדין בחילול שבת:<br><b> ומ\"ש </b> בספר שער המלך דיש להוכיח כדעת הר\"ן מסוגיא דסוכה (דף כ\"ח) דגרסינן התם האזרח לרבות נשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך למה לי מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומסיק דלא נצרכא אלא לתוספת עינוי. ולדעת רבינו דכל שארי ענויין הוו מן התורה הו\"ל לשנויי דהאזרח איצטריך לרבות נשים לשאר עינויין דלית בהו עונש ואזהרה אלא איסור עשה מקרא דשבת שבתון וסלקא דעתך אמינא דנשים פטירי כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא ואיצטריך האזרח לריבויינהו ומדלא משני הכי מוכח כהר\"ן דשאר עינויים אינן מן התורה אלא מדרבנן. ולדידי י\"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא ובהנך תירוצי דאיתא בסוגיא דריש פרק יום הכיפורים אמתניתין דתנן [יום הכיפורים] אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ומקשה אסור ענוש כרת הוא ומשני דאיירי בחצי שיעור וקאמר הניחא למאן דאמר דחצי שיעור אסור מן התורה אלא לריש לקיש דאמר מותר מן התורה מאי איכא למימר ומשני מודה ר\"ל שאסור מדרבנן ועוד משני כי קתני אסור אשארא דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה ובסיכה כו' תלמוד לומר שבתון שבות. והשתא לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה משמע ודאי דהוא הדין לרחיצה ואינך דאסורים מן התורה דהא חד אסור קתני אכולהו. וכן לשינויא בתרא דאיירי בשיעור שלם. ונהי דלשון אסור לא קאי רק ארחיצה ואינך דאילו באכילה ושתיה כרת נמי איכא מ\"מ מדכייל נמי לאכילה ושתיה בחד אסור עם שאר עינויים איכא למשמע דלעניין איסורא גרידא מיהא שוין.<br><b> ועוד </b> יש להוכיח בלאו הכי דעל כרחין להך שינויא הוו שאר עינויים מן התורה מדמייתי עלה דתנו רבה ורב יוסף כו' מניין ליוה\"כ שאסור ברחיצה ובסיכה תלמוד לומר שבתון שבות. ועל כרחך היינו דרשא גמורה ואסור מן התורה קאמרי דאי מדרבנן למה ליה לתלמודא לאתויי לדרבה ורב יוסף כלל דתיפוק ליה דמגופה דמתניתין מוכח דאיכא מיהא איסורא מדרבנן ולא היה לו אלא לומר כי קתני אסור אשארא. אלא ש\"מ דלהכי מייתי לדרבה ורב יוסף לומר דאסורים מן התורה מקרא דשבתון. אך לשינויא קמא דמוקי לה בחצי שיעור ולמאן דאמר דהוא מדרבנן משמע דדומיא דהכי הוו נמי איסור שאר עינויים רק מדרבנן כיון דחד אסור קתני. ועל פי זה ל\"ק סוגיא דסוכה לדעת רבינו דלא בעיא לאוקמא דריבויא דהאזרח לנשים אתא לשאר עינויין כי היכי דלא תקשי עדיין למ\"ד דחצי שיעור מותר מן התורה ומוקי מתניתין דר\"פ יוהכ\"פ בהכי ולדידיה שאר עינויים מדרבנן וניחא ליה טפי לאוקמא לתוספת עינוי דאתי שפיר נמי לדידיה אבל מ\"מ לדינא קיי\"ל דשאר עינויין מן התורה וכמ\"ש:<br><b> [ועוד </b> י\"ל דלא ניחא לתלמודא לומר כן דהברייתא דהאזרח איירי בשאר ענויין כיון שהיא מתנייא בתורת כהנים ולא מצינו דההוא תנא אית ליה שאר ענויין מרבוי דקרא אלא רבה ורב יוסף הוא דתנו הכי בשאר ספרי דבי רב ומשום הכי אין סברא לומר דתנא דתורת כהנים ירבה נשים לשאר ענויים מאי דלא שמעינן ליה דמרבה הענויים כלל אף גבי אנשים. אבל תוספת אשכחן דאית ליה ומשום הכי אמרינן דמרבה ליה גבי נשים. וכהאי גוונא כתבו התוס' בברכות (דף כ\"ג ע\"ב). ועוד י\"ל דהיינו טעמא דלא ניחא לתלמודא למימר דהאזרח אתי לרבות נשים בשאר ענויים דנהי דהוו מדאורייתא מ\"מ אין איסורן מפורש דקרא דשבת שבתון אינו אלא אסמכתא ועיקר איסורן מפי הקבלה כמ\"ש רבינו בפירוש המשנה בהדיא וכן משמע מדבריו כאן וא\"כ אתי שפיר דלא ניחא למימר דקרא דהאזרח קאי אהילכתא וכהאי גוונא איתא בריש פרק ט' דנזיר (דף ס\"ב). וקושטא דלמ\"ד דלית ליה תוספת כלל מוקי לקרא בשאר ענויים. ובזה נסתלק קושית שער המלך וס' פני יהושע בר\"ה למ\"ד דלית ליה תוספת האזרח מאי דריש]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין.</b> ועיין במגיד משנה שמיישב דלא תקשי מכריתות דתנן גבי טומאת גוויה בשתיית משקין טמאים שמצטרפין בכדי אכילת פרס כמו אוכלין וכאן כתב דשיעור צירוף משקין הוא בכדי שתיית רביעית דוקא. דשאני טומאת גוויה שהיא מדבריהם ועשו בו חיזוק. והלח\"מ הקשה על זה דבכריתות תנא נמי גבי איסור ליכנס למקדש בששתה רביעית יין דשיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס והתם הוי איסור תורה וא\"כ תקשי על דברי רבינו כאן דאין עולה ישוב הנ\"ל. ונראה די\"ל על פי מ\"ש הכס\"מ ריש פ\"י מהלכות תרומות בשם הר\"י קורקוס לדעת רבינו דמחלק בין שתיית איסור לטומאת גוויה דבאיסורים מחייב על הנאת גרונו ולא מחשב שתייה הנאה בשהפסיק יותר מכדי שתיית רביעית ואינה כאכילה שנמשכת הנאתה בכדי אכילת פרס. אבל טומאת גוויה לאו בהנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו מצטרפין בכדי אכילת פרס ע\"כ. ולפ\"ז אתי שפיר נמי קושית הלח\"מ מההיא דשתה רביעית ונכנס למקדש דמצטרף בכדי אכילת פרס דהתם שייך ג\"כ הטעם שכתב הכס\"מ גבי טומאת גוויה דאיסור זה דכניסה למקדש שתוי נמי לאו בהנאה תליא. ולא משום הנאת שתייה חייביה רחמנא דהא אף אם שתה תחילה בהיתר אסור אח\"כ ליכנס למקדש וכיון שכן דמי לאכילת איסור ולטומאת גוויה דמצטרף בכא\"פ:<br><b> ויש </b> להביא ראיה לרבינו דלפי דבריו אתי שפיר מאי דקשיא לרש\"י בפסחים (דף מ\"ד) ולתוס' בנזיר (דף ל\"ו ע\"ב) דאמאי פליגי רבנן בשכר המדי ולא מצרכי לבער אע\"ג דדרך לשתותו ביחד ואיכא כזית של חמץ בתוך שיעור שהיית אכילת פרס. ולפ\"ד רבינו מעיקרא לק\"מ דגבי שכר שהוא משקה לא מצטרף בכדי אכילת פרס כלל אלא בשתיית רביעית ומסתמא ליכא שיעור כזית או רביעית מן החמץ בתוך שהיית שתיית רביעית מן התערובות ומשום הכי לא מצרכי לבערו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל יום השלשים פעם אחד נשתהו העדים מלבוא עד בין הערביים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערביים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר התמיד.</b> ועי' בלח\"מ שנתקשה טובא בדברי רבינו דמשמע דמפרש שהקלקול היה שלא הקריבו אז קרבן מוסף משום שאסור להקריבו אחר התמיד של ערב וא\"כ תקשי קושית התוס' דאמאי לא הזכירו בגמ' קלקול זה דמוסף אלא אמרו שנתקלקלו הלוים בשיר. והם תירצו דהיו יכולין להקריב המוסף אחר התמיד משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכו' אבל לפי דעת רבינו שאסור להקריב המוסף אחר התמיד קשה. וכ\"כ ג\"כ התוי\"ט. ומ\"ש בשו\"ת שער אפרים לפרש דברי רבינו דבאמת הקריבו מוסף על תנאי כמ\"ש התוס' רק שלא ידעו מה לעשות בשיר אין זה במשמע בדברי רבינו כלל:<br><b> אמנם </b> יש לי ליישב דעת רבינו על פי מ\"ש המל\"מ בפ\"א דתמידין דס\"ל כמ\"ש התוס' במנחות (דף מ\"ט ע\"ב) שלא נאמר עשה דהשלמה אלא לאחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דמו מותר להקריב קרבן אחר. ודלא כמשמעות תוס' ביומא דאף קודם הקטרת התמיד אסור. ולפ\"ז י\"ל שלא היה קלקול במוספין שהרי היו יכולין לשחוט את התמיד ולזרוק את דמו וימתינו מלהקטיר את אבריו עד הערב דהא כל הלילה כשר להקטרה. וא\"כ אף אם יבואו העדים אחר שחיטת התמיד וזריקתו שפיר דמי להקריב המוספין. וסברא זו כתב ג\"כ הטורי אבן בראש השנה אלא שדחה זה דהא אין אומרים שיר אלא בשעת נסכים והקטרת אברים קודמין לנסכים כדאמר בפ\"ג דיומא ורצונו לומר דא\"כ אכתי היה קלקול במוסף דעל כרחך היה צריך להקטיר איברי התמיד ביום מחמת הנסכים והשיר אך נראה דאין זה מוכרח דנהי דאברים קודמים לנסכים היינו לכתחילה אבל אינו מעכב מן התורה דהא לא שנה עליו הכתוב. ולא מבעיא לרב פפא דאמר בריש פרק ד' מיתות (סנהדרין דף מ\"ט) אמתניתין דסדר התמיד דאינו אלא למצוה בעלמא ודאי דאין הסדר מעכב כלל אפילו מדרבנן. אלא דאף לרב הונא בריה דרב יהושע שם דמשמע דסבר דמעכב נראה דאינו אלא מדרבנן ותדע דהא ביומא (דף ל\"ד) מפיק דהקטרת איברים דתמיד קודמים למנחה ונסכים מקרא דכתיב וערך עליה העולה עולה ראשונה. ומהך קרא ילפינן ג\"כ בפסחים (דף נ\"ח) שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר. ומבואר מדברי התוספות שם דליכא בזו פסול ועיכוב מן התורה רק מדרבנן. והכי נמי בסדר זה דקדימת הקטרת איברי התמיד למנחה ונסכיו דילפינן מהאי קרא גופיה אינו מעכב מן התורה על כל פנים לכו\"ע. ולפ\"ז שפיר איכא למימר שלא היה קלקול בקרבן המוספין דבמקום צורך גדול כי האי שלא יבטלו מקרבן ציבור הוי כמו דיעבד והותר לשנות הסדר ולאחר הקטרת איברי התמיד ולהקדים הנסכים דכיון דאינו אלא מצוה בעלמא מן התורה להקדים האיברים לנסכיו ואין בו שום פסול מן התורה מוטב לעבור על מצות סדר בעלמא מלבטל מצות קרבן מוסף לגמרי. וגם מ\"ש הטורי אבן דמוכח בריש פ\"ה דפסחים דעשה דהשלמה איכא אפילו קודם הקטרת התמיד אין דבריו מוכרחים וכמו שיתבאר אי\"ה בהלכות תמידין. ושם יתבאר ג\"כ ראיה לדעת תוס' במנחות מפרק ר' אליעזר דמילה:<br><b> [אך </b> זה תליא בפלוגתא דאיתא בפ\"ב דשבת (דף כ\"ד) ושאר דוכתי גבי שריפת קדשים שאינו דוחה יו\"ט דאיכא דילפי לה מקראי. ורב אשי אמר דטעמא משום דיו\"ט הוי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. והתוס' פ\"ק דיבמות (דף ה' ע\"ב) הקשו אדילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לא תעשה נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדריש מקראי ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשרפו אחר יו\"ט ומ\"מ אי לאו קרא לא הייתי מחלק והוה אמינא דדחי עכ\"ד. ומבואר מדבריהם דלעלמא היכא דבטלה העשה ולא יוכל לקיים לעולם בלא דחייה הוא דלא ילפינן משריפת קדשים דלא דחי אבל היכא דהוי דומיא דשריפת קדשים שלא תבטל המצוה ויוכל לקיים אח\"כ בלא דחייה ילפינן משריפת קדשים דלא דחי עשה ללא תעשה. וכן לרבא דיליף שריפת קדשים מקרא דלבדו דממעט מילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו\"ט משמע דיליף מינה לכל כיוצא בזה. וכן משמע בהדיא מפירוש רש\"י בשבת (סוף דף כ\"ד) וז\"ל וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו\"ט ע\"כ. וא\"כ הוא הדין דיליף מינה דמצוה שיכול לעשותה למחר אינה דוחה שאר לא תעשה. אך זה אינו רק למאן דלא ס\"ל דיו\"ט הוי עשה ול\"ת רק ל\"ת לחוד וטעמא דלא דחי לה עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה הוא מקרא יליף מזה נמי לעלמא שאינו דוחה בכהאי גוונא עשה לל\"ת. אבל לרב אשי דמפרש טעמא דאין עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה דוחה יו\"ט הוא משום דהוי עשה ול\"ת א\"כ משמע דאילו היה יו\"ט רק ל\"ת לחוד הוי דחי לה עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה אף דאפשר לקיימה לאחר יו\"ט בלא דחייה. ושמע מינה דס\"ל דלעולם עשה דוחה לל\"ת עכשיו דהכי מסתבר בלאו קרא דאין חילוק וכמבואר מדברי התוס' דיבמות הנ\"ל. וכ\"כ הרשב\"א להדיא בחידושיו לשבת בשם הרמב\"ן וכ\"כ בשיטה מקובצת פ\"ג דביצה ומצאתי שכ\"כ בס' פני יהושע. והארכתי בזה בחידושי לשבת ובכורות. והטעם נראה משום דקיי\"ל חביבה מצוה בשעתה ושהויי מצוה לא משהינן וכיון שאי אפשר לקיימה עכשיו בלא דחיית לא תעשה מקיימה עכשיו על ידי דחייה ולא משהה לה כלל:<br><b> והשתא </b> לפ\"ז ה\"נ גבי הקרבת תמיד הערב נהי דהקטרתו כשר כל הלילה מכל מקום חביבה מצוה בשעתה להקטירו ביום כדתנא בפסחים (דף ס\"ח). וביומא (דף ל\"ד) איתא דאיברים קודמים לקטורת אם יש שהות להקטיר הקטורת ביום אחר האיברים רק אם אין שהות ביום להקטיר הקטורת אח\"כ קטורת קודם ומקריב האיברים בלילה כמ\"ש התוספות ישנים שם. ואם עשה זו דוחה לעשה דמוסף תליא בפלוגתא הנזכר. דלמאן דאמר דאם יכול לקיים העשה לאחר זמן בלא דחייה ללא תעשה לא דחי לה עכשיו ה\"נ ס\"ל כיון דיכול לקיים עשה דהקטרת התמיד בלילה לא דחי לעשה דמוסף. אבל למאן דאמר דאף שיכול לקיים העשה אחרי זה בלא דחייה אפילו הכי דחי עכשיו ללא תעשה הכא נמי אף דיכול להקטיר התמיד בלילה מקטירו עכשיו ביום ואינו ממתין אע\"פ שאפשר שתדחה על ידי כך עשה דמוסף כשיבואו עדים לא חייש. ועיין בבעל המאור בסוגיא דפסחים (דף נ\"ט) דפירש אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דס\"ל דאם יכול לקיים העשה אחר זמן בלא דחייה לא דחי עכשיו ועיי\"ש. וא\"כ י\"ל דהא דלא הזכירו בפ\"ד דראש השנה קלקול זה דמוספין הוא משום דאתיא אליבא דתנא דבי חזקיה ושארי מ\"ד בשבת ורבי יוח��ן בן ברוקה דפסחים דלדידהו דסבירא להו דלא דחי כשיכול לקיים אחר זמן שניהם בלא דחייה הכא נמי לא דחי הקטרת תמיד לעשה דמוסף. [וכהאי גוונא בעו התוס' לתרץ בר\"ה ובביצה וע\"ש ודו\"ק]. אבל רבינו שפסק כרב אשי בהלכות יו\"ט וס\"ל דדחי אף בכהאי גוונא דאפשר לקיים לאחר זמן הכא נמי הוה דחי הקטרת תמיד ביום להקרבת מוסף ועל כן כתב כאן שהיה קלקול במוסף שאי אפשר שיקריבו מוסף אחר תמיד הערב דנהי דמותר להקריבו קודם הקטרת התמיד ואין בזה משום עשה דהשלמה. אבל מ\"מ אי אפשר להשהות הקטרת התמיד עד הלילה כנ\"ל:<br><b> ובזה </b> אתי שפיר מ\"ש התוס' בר\"ה ליישב הסוגיא למאן דאמר אין לינה מועלת בראש המזבח דיעלה איברי התמיד במזבח ולא יקטירם עד למחר ויוכל להקריב המוסף קודם. ותמה בס' פני יהושע בחידושיו לביצה וכי רשאי להשהות עולת תמיד דחובה הא חביבה מצוה בשעתא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דקושטא דסוגיא דר\"ה אזלא למאן דאמר דלא דחי כשיכול לקיים אחר זמן בלא דחייה והא דדחי הקטרת איברים לא תעשה דשבת הוא משום דכבר דחתה שחיטה את השבת:<br><b> ועפ\"י </b> מה שכתבתי נדחה מ\"ש בס' שער המלך דמוכח כאן מדברי רבינו דלא ס\"ל מ\"ש תוס' במנחות ודלא כמ\"ש המל\"מ בהלכות תמידין דס\"ל כהתוס' הנ\"ל דא\"כ היה אפשר להם להקריב התמיד ולהניח הקטרתו עד הלילה ואז היו יכולים להקריב המוסף אם יבואו העדים. ולפמ\"ש זה אינו דמ\"מ לא היו יכולים לעשות כן להניח הקטרתו עד הלילה ולהשהותו משום תקנת המוסף כשיבואו העדים. רק סוגיא דר\"ה יש ליישב כן אבל רבינו לטעמיה לא ס\"ל כן כדפרשתי. וכהאי גוונא איתא נמי בפסחים (דף ק\"ה) גבי כוס של קידוש עיי\"ש:<br><b> ויש </b> להביא ראיה לדעת התוס' ורבינו מסוגיא דשבת (דף קל\"ב) גבי הא דאמר דסלקא דעתך דמחוסר כיפורים מביא בלילה והקשה בס' מעין החכמה איך סלקא דעתך דליתי בלילה לכתחילה הא אסור מחמת עשה דהשלמה אחר התמיד. ולפי דברינו נסתלקה [קושייתו] וכמ\"ש בחידושי]:<br><b> אמנם </b> אכתי יש להקשות על זה מדתניא בפ\"ד דברכות (דף כ\"ז וכ\"ח) היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוסף מתפלל מנחה ואח\"כ מתפלל של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה ובירושלמי מוכח דאפי' אם עבר היום ולא נשאר זמן להתפלל מוסף אחר שיתפלל מנחה אפילו הכי מנחה קודמת ונדחה המוסף לגמרי. והביא הירושלמי זה הרא\"ש בברכות והתוס' ישנים ביומא (דף ל\"ד) ובהגהות רבינו [מיימוני] בהלכות תפלה סוף פ\"ג וע\"ש. וא\"כ שמע מינה מזה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אף לדחות השאינו תדיר לגמרי והתדיר לא ידחה לגמרי כההיא דהתם גבי תפלת מנחה ומוסף דלמנחה איכא תשלומין לערב ולמוסף אין תשלומין כלל אפילו הכי תדיר עדיף וקודם לעשותו בזמנו וחביבה מצות תדיר בשעתו אף לדחות לשאינו תדיר לגמרי וא\"כ הדרא הקושיא לדוכתא אההיא דר\"ה דאמאי לא חשיב קלקול דמוסף שלא הקריבו אז מחמת עשה דהשלמה לאחר התמיד. דאין לומר ששחטו וזרקו התמיד ולא הקטירו איבריו עד שיקרבו המוספין דזה אינו והא קיי\"ל דמצוה מן המובחר של תדיר בשעתו דוחה לגמרי לשאינו תדיר. ועל כרחך צריך לומר דההיא דר\"ה אתיא כר' יהודה דפליג בברייתא דברכות ואמר דמתפלל של מוסף ואח\"כ של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת ומשמע דסבר דאדרבה דתדיר שאין זמנו עובר לגמרי אינו דוחה לגמרי לשאינו תדיר אלא עושה השאינו תדיר עתה ואע\"פ שידחה התדיר משעתו מוטב משידחה לשאינו תדיר לגמרי.<br><b> ואע\"פ </b> דרש\"י ז\"ל פירש אהא דר' יהודה דאזיל לטעמיה דסבר דזמן תפלת מוספין אינה א��א עד ז' שעות ומשום הכי אמר דזמנה עוברת קודם זמן מנחה ואילו מנחה אינה עוברת זמנה כלל אחר שכלה זמן מוסף ועדיין זמנה הוא ומשמע לכאורה דאילו היה עוברת זמן מנחה הקבוע היה מודה ר' יהודה דהיא קודמת משום תדיר אע\"פ שיש לה תשלומין. דזה אינו דנראה דרש\"י נקט קושטא דמילתא דגבי תפלה לא משכחת לרבי יהודה שיצטרך לדחות למוסף בשביל זמן מנחה אבל ודאי אף אם היה צריך לדחות למוסף בשביל מנחה שיתפלל בזמנה ולא בזמן התשלומין לא היה דוחה למוסף שזמנו עובר לגמרי מחמת מנחה שאין זמנה עובר לגמרי ויכול לעשותה בתשלומין. דכיון דלא חשיב לדידיה מעלה דתדיר להקדימו למצוה עוברת בזמן שיש עדיין שהות לשתיהן כל שכן דלא חשיב לדידיה תדיר לדחות לגמרי מצוה שעוברת זמנה כדי לעשות התדיר בשעתו מן המובחר. ולפ\"ז אתיא ההיא דר\"ה כרבי יהודה אבל לרבנן דפליגי עליה וסברי דתדיר עדיף ממצוה שעוברת לדידהו קושטא דהוי קלקול במוספין וכיון דקיי\"ל כרבנן וכדאיתא בברכות שם ופסקו רבינו בהלכות תפלה אתי שפיר דבריו בכאן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו.</b> בפ\"ק דסנהדרין. והקשו התוס' דבשלהי ברכות (דף ס\"ג ע\"ב) יליף לה מקרא דמציון תצא תורה. ומהרש\"א בחידושי אגדות שם תירץ דאיצטריך ההוא קרא לזמן הזה שאין בית המקדש קיים דמקרא דלשכנו תדרשו ליכא למעט חוצה לארץ אלא בזמן שבהמ\"ק קיים דלשכנו היינו בזמן שהשכינה שורה שם ע\"כ [לפי דבריו תקשי על רבינו שלא הביא כאן רק לשכנו מנא לן למעט מיניה שאר ארץ ישראל בזמן הזה]. ונראה דמדסתם משמע ודאי דאף בזמן הזה אין מעברין אלא ביהודה וההיא דברכות אזלא רק למאן דאמר דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד. אי נמי איצטריך לחוצה לארץ ולדיעבד וזה כבר כתב בפרק א' וכאן אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ו מהלכות בית הבחירה דקדושת מקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כו' ואע\"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. ולפי שיטתו שפיר איכא למעוטי שאר ארץ ישראל מלשכנו אף בזמן הזה:<br><b> (ועפ\"ז </b> יש ליישב ג\"כ פירוש רש\"י בברכות דבתחילת הסוגיא מביא שם קרא דלשכנו וכבר עמד מהרש\"א דלמה ליה האי קרא דתיפוק ליה מקרא דמציון דמייתי בסוף. ולפי מש\"כ אתי שפיר דרש\"י קאי שם למאן דאמר דלא בטלה קדושת ירושלים והשכינה אף בזה\"ז דאיירי אליבא דחנניא בן אחי רבי יהושע ומסתמא ס\"ל כוותיה דרבי יהושע דס\"ל מקריבין אע\"פ שאין בית בזבחים. וזה דלא כנראה מדברי הצל\"ח דקושטא דבזמן הזה לא ממעטינן רק חוצה לארץ מקרא דמציון וגו' אבל גליל לא ממעט בזמן הזה דקרא דלשכנו אמור בזמן הבית. וליתא לדעת רבינו כמ\"ש):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל יום השלשים פעם אחד נשתהו העדים מלבוא עד בין הערביים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערביים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר התמיד.</b> ועי' בלח\"מ שנתקשה טובא בדברי רבינו דמשמע דמפרש שהקלקול היה שלא הקריבו אז קרבן מוסף משום שאסור להקריבו אחר התמיד של ערב וא\"כ תקשי קושית התוס' דאמאי לא הזכירו בגמ' קלקול זה דמוסף אלא אמרו שנתקלקלו הלוים בשיר. והם תירצו דהיו יכולין להקריב המוסף אחר התמיד משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכו' אבל לפי דעת רבינו שאסור להקריב המוסף אחר התמיד קשה. וכ\"כ ג\"כ התוי\"ט. ומ\"ש בשו\"ת שער אפרים לפרש דברי רבינו דבאמת הקריבו מוסף על תנאי כמ\"ש התוס' רק שלא ידעו מה לעשות בשיר אין זה במשמע בדברי רבינו כלל:<br><b> אמנם </b> יש לי ליישב דעת רבינו על פי מ\"ש המל\"מ בפ\"א דתמידין דס\"ל כמ\"ש התוס' במנחות (דף מ\"ט ע\"ב) שלא נאמר עשה דהשלמה אלא לאחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דמו מותר להקריב קרבן אחר. ודלא כמשמעות תוס' ביומא דאף קודם הקטרת התמיד אסור. ולפ\"ז י\"ל שלא היה קלקול במוספין שהרי היו יכולין לשחוט את התמיד ולזרוק את דמו וימתינו מלהקטיר את אבריו עד הערב דהא כל הלילה כשר להקטרה. וא\"כ אף אם יבואו העדים אחר שחיטת התמיד וזריקתו שפיר דמי להקריב המוספין. וסברא זו כתב ג\"כ הטורי אבן בראש השנה אלא שדחה זה דהא אין אומרים שיר אלא בשעת נסכים והקטרת אברים קודמין לנסכים כדאמר בפ\"ג דיומא ורצונו לומר דא\"כ אכתי היה קלקול במוסף דעל כרחך היה צריך להקטיר איברי התמיד ביום מחמת הנסכים והשיר אך נראה דאין זה מוכרח דנהי דאברים קודמים לנסכים היינו לכתחילה אבל אינו מעכב מן התורה דהא לא שנה עליו הכתוב. ולא מבעיא לרב פפא דאמר בריש פרק ד' מיתות (סנהדרין דף מ\"ט) אמתניתין דסדר התמיד דאינו אלא למצוה בעלמא ודאי דאין הסדר מעכב כלל אפילו מדרבנן. אלא דאף לרב הונא בריה דרב יהושע שם דמשמע דסבר דמעכב נראה דאינו אלא מדרבנן ותדע דהא ביומא (דף ל\"ד) מפיק דהקטרת איברים דתמיד קודמים למנחה ונסכים מקרא דכתיב וערך עליה העולה עולה ראשונה. ומהך קרא ילפינן ג\"כ בפסחים (דף נ\"ח) שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר. ומבואר מדברי התוספות שם דליכא בזו פסול ועיכוב מן התורה רק מדרבנן. והכי נמי בסדר זה דקדימת הקטרת איברי התמיד למנחה ונסכיו דילפינן מהאי קרא גופיה אינו מעכב מן התורה על כל פנים לכו\"ע. ולפ\"ז שפיר איכא למימר שלא היה קלקול בקרבן המוספין דבמקום צורך גדול כי האי שלא יבטלו מקרבן ציבור הוי כמו דיעבד והותר לשנות הסדר ולאחר הקטרת איברי התמיד ולהקדים הנסכים דכיון דאינו אלא מצוה בעלמא מן התורה להקדים האיברים לנסכיו ואין בו שום פסול מן התורה מוטב לעבור על מצות סדר בעלמא מלבטל מצות קרבן מוסף לגמרי. וגם מ\"ש הטורי אבן דמוכח בריש פ\"ה דפסחים דעשה דהשלמה איכא אפילו קודם הקטרת התמיד אין דבריו מוכרחים וכמו שיתבאר אי\"ה בהלכות תמידין. ושם יתבאר ג\"כ ראיה לדעת תוס' במנחות מפרק ר' אליעזר דמילה:<br><b> [אך </b> זה תליא בפלוגתא דאיתא בפ\"ב דשבת (דף כ\"ד) ושאר דוכתי גבי שריפת קדשים שאינו דוחה יו\"ט דאיכא דילפי לה מקראי. ורב אשי אמר דטעמא משום דיו\"ט הוי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. והתוס' פ\"ק דיבמות (דף ה' ע\"ב) הקשו אדילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לא תעשה נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדריש מקראי ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשרפו אחר יו\"ט ומ\"מ אי לאו קרא לא הייתי מחלק והוה אמינא דדחי עכ\"ד. ומבואר מדבריהם דלעלמא היכא דבטלה העשה ולא יוכל לקיים לעולם בלא דחייה הוא דלא ילפינן משריפת קדשים דלא דחי אבל היכא דהוי דומיא דשריפת קדשים שלא תבטל המצוה ויוכל לקיים אח\"כ בלא דחייה ילפינן משריפת קדשים דלא דחי עשה ללא תעשה. וכן לרבא דיליף שריפת קדשים מקרא דלבדו דממעט מילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו\"ט משמע דיליף מינה לכל כיוצא בזה. וכן משמע בהדיא מפירוש רש\"י בשבת (סוף דף כ\"ד) וז\"ל וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו\"ט ע\"כ. וא\"כ הוא הדין דיליף מינה דמצוה שיכול לעשותה למחר אינה דוחה שאר לא תעשה. אך זה אינו רק למאן דלא ס\"ל דיו\"ט הוי עשה ול\"ת רק ל\"ת לחוד וטעמא דלא דחי לה עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה הוא מקרא יליף מזה נמי לעלמא שאינו דוחה בכהאי גוונא עשה לל\"ת. אבל לרב אשי דמפרש טעמא דאין עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה דוחה יו\"ט הוא משום דהוי עשה ול\"ת א\"כ משמע דאילו היה יו\"ט רק ל\"ת לחוד הוי דחי לה עשה דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה אף דאפשר לקיימה לאחר יו\"ט בלא דחייה. ושמע מינה דס\"ל דלעולם עשה דוחה לל\"ת עכשיו דהכי מסתבר בלאו קרא דאין חילוק וכמבואר מדברי התוס' דיבמות הנ\"ל. וכ\"כ הרשב\"א להדיא בחידושיו לשבת בשם הרמב\"ן וכ\"כ בשיטה מקובצת פ\"ג דביצה ומצאתי שכ\"כ בס' פני יהושע. והארכתי בזה בחידושי לשבת ובכורות. והטעם נראה משום דקיי\"ל חביבה מצוה בשעתה ושהויי מצוה לא משהינן וכיון שאי אפשר לקיימה עכשיו בלא דחיית לא תעשה מקיימה עכשיו על ידי דחייה ולא משהה לה כלל:<br><b> והשתא </b> לפ\"ז ה\"נ גבי הקרבת תמיד הערב נהי דהקטרתו כשר כל הלילה מכל מקום חביבה מצוה בשעתה להקטירו ביום כדתנא בפסחים (דף ס\"ח). וביומא (דף ל\"ד) איתא דאיברים קודמים לקטורת אם יש שהות להקטיר הקטורת ביום אחר האיברים רק אם אין שהות ביום להקטיר הקטורת אח\"כ קטורת קודם ומקריב האיברים בלילה כמ\"ש התוספות ישנים שם. ואם עשה זו דוחה לעשה דמוסף תליא בפלוגתא הנזכר. דלמאן דאמר דאם יכול לקיים העשה לאחר זמן בלא דחייה ללא תעשה לא דחי לה עכשיו ה\"נ ס\"ל כיון דיכול לקיים עשה דהקטרת התמיד בלילה לא דחי לעשה דמוסף. אבל למאן דאמר דאף שיכול לקיים העשה אחרי זה בלא דחייה אפילו הכי דחי עכשיו ללא תעשה הכא נמי אף דיכול להקטיר התמיד בלילה מקטירו עכשיו ביום ואינו ממתין אע\"פ שאפשר שתדחה על ידי כך עשה דמוסף כשיבואו עדים לא חייש. ועיין בבעל המאור בסוגיא דפסחים (דף נ\"ט) דפירש אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דס\"ל דאם יכול לקיים העשה אחר זמן בלא דחייה לא דחי עכשיו ועיי\"ש. וא\"כ י\"ל דהא דלא הזכירו בפ\"ד דראש השנה קלקול זה דמוספין הוא משום דאתיא אליבא דתנא דבי חזקיה ושארי מ\"ד בשבת ורבי יוחנן בן ברוקה דפסחים דלדידהו דסבירא להו דלא דחי כשיכול לקיים אחר זמן שניהם בלא דחייה הכא נמי לא דחי הקטרת תמיד לעשה דמוסף. [וכהאי גוונא בעו התוס' לתרץ בר\"ה ובביצה וע\"ש ודו\"ק]. אבל רבינו שפסק כרב אשי בהלכות יו\"ט וס\"ל דדחי אף בכהאי גוונא דאפשר לקיים לאחר זמן הכא נמי ה��ה דחי הקטרת תמיד ביום להקרבת מוסף ועל כן כתב כאן שהיה קלקול במוסף שאי אפשר שיקריבו מוסף אחר תמיד הערב דנהי דמותר להקריבו קודם הקטרת התמיד ואין בזה משום עשה דהשלמה. אבל מ\"מ אי אפשר להשהות הקטרת התמיד עד הלילה כנ\"ל:<br><b> ובזה </b> אתי שפיר מ\"ש התוס' בר\"ה ליישב הסוגיא למאן דאמר אין לינה מועלת בראש המזבח דיעלה איברי התמיד במזבח ולא יקטירם עד למחר ויוכל להקריב המוסף קודם. ותמה בס' פני יהושע בחידושיו לביצה וכי רשאי להשהות עולת תמיד דחובה הא חביבה מצוה בשעתא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דקושטא דסוגיא דר\"ה אזלא למאן דאמר דלא דחי כשיכול לקיים אחר זמן בלא דחייה והא דדחי הקטרת איברים לא תעשה דשבת הוא משום דכבר דחתה שחיטה את השבת:<br><b> ועפ\"י </b> מה שכתבתי נדחה מ\"ש בס' שער המלך דמוכח כאן מדברי רבינו דלא ס\"ל מ\"ש תוס' במנחות ודלא כמ\"ש המל\"מ בהלכות תמידין דס\"ל כהתוס' הנ\"ל דא\"כ היה אפשר להם להקריב התמיד ולהניח הקטרתו עד הלילה ואז היו יכולים להקריב המוסף אם יבואו העדים. ולפמ\"ש זה אינו דמ\"מ לא היו יכולים לעשות כן להניח הקטרתו עד הלילה ולהשהותו משום תקנת המוסף כשיבואו העדים. רק סוגיא דר\"ה יש ליישב כן אבל רבינו לטעמיה לא ס\"ל כן כדפרשתי. וכהאי גוונא איתא נמי בפסחים (דף ק\"ה) גבי כוס של קידוש עיי\"ש:<br><b> ויש </b> להביא ראיה לדעת התוס' ורבינו מסוגיא דשבת (דף קל\"ב) גבי הא דאמר דסלקא דעתך דמחוסר כיפורים מביא בלילה והקשה בס' מעין החכמה איך סלקא דעתך דליתי בלילה לכתחילה הא אסור מחמת עשה דהשלמה אחר התמיד. ולפי דברינו נסתלקה [קושייתו] וכמ\"ש בחידושי]:<br><b> אמנם </b> אכתי יש להקשות על זה מדתניא בפ\"ד דברכות (דף כ\"ז וכ\"ח) היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוסף מתפלל מנחה ואח\"כ מתפלל של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה ובירושלמי מוכח דאפי' אם עבר היום ולא נשאר זמן להתפלל מוסף אחר שיתפלל מנחה אפילו הכי מנחה קודמת ונדחה המוסף לגמרי. והביא הירושלמי זה הרא\"ש בברכות והתוס' ישנים ביומא (דף ל\"ד) ובהגהות רבינו [מיימוני] בהלכות תפלה סוף פ\"ג וע\"ש. וא\"כ שמע מינה מזה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אף לדחות השאינו תדיר לגמרי והתדיר לא ידחה לגמרי כההיא דהתם גבי תפלת מנחה ומוסף דלמנחה איכא תשלומין לערב ולמוסף אין תשלומין כלל אפילו הכי תדיר עדיף וקודם לעשותו בזמנו וחביבה מצות תדיר בשעתו אף לדחות לשאינו תדיר לגמרי וא\"כ הדרא הקושיא לדוכתא אההיא דר\"ה דאמאי לא חשיב קלקול דמוסף שלא הקריבו אז מחמת עשה דהשלמה לאחר התמיד. דאין לומר ששחטו וזרקו התמיד ולא הקטירו איבריו עד שיקרבו המוספין דזה אינו והא קיי\"ל דמצוה מן המובחר של תדיר בשעתו דוחה לגמרי לשאינו תדיר. ועל כרחך צריך לומר דההיא דר\"ה אתיא כר' יהודה דפליג בברייתא דברכות ואמר דמתפלל של מוסף ואח\"כ של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת ומשמע דסבר דאדרבה דתדיר שאין זמנו עובר לגמרי אינו דוחה לגמרי לשאינו תדיר אלא עושה השאינו תדיר עתה ואע\"פ שידחה התדיר משעתו מוטב משידחה לשאינו תדיר לגמרי.<br><b> ואע\"פ </b> דרש\"י ז\"ל פירש אהא דר' יהודה דאזיל לטעמיה דסבר דזמן תפלת מוספין אינה אלא עד ז' שעות ומשום הכי אמר דזמנה עוברת קודם זמן מנחה ואילו מנחה אינה עוברת זמנה כלל אחר שכלה זמן מוסף ועדיין זמנה הוא ומשמע לכאורה דאילו היה עוברת זמן מנחה הקבוע היה מודה ר' יהודה דהיא קודמת משום תדיר אע\"פ שיש לה תשלומין. דזה אינו דנראה דרש\"י נקט קושטא דמילתא דגבי תפלה לא משכחת לרבי יהודה שיצטרך לדחות למוסף בשביל זמן מנחה אבל ודאי אף אם היה צריך לדחות למוסף בשביל מנחה שיתפלל בזמנה ולא בזמן התשלומין לא היה דוחה למוסף שזמנו עובר לגמרי מחמת מנחה שאין זמנה עובר לגמרי ויכול לעשותה בתשלומין. דכיון דלא חשיב לדידיה מעלה דתדיר להקדימו למצוה עוברת בזמן שיש עדיין שהות לשתיהן כל שכן דלא חשיב לדידיה תדיר לדחות לגמרי מצוה שעוברת זמנה כדי לעשות התדיר בשעתו מן המובחר. ולפ\"ז אתיא ההיא דר\"ה כרבי יהודה אבל לרבנן דפליגי עליה וסברי דתדיר עדיף ממצוה שעוברת לדידהו קושטא דהוי קלקול במוספין וכיון דקיי\"ל כרבנן וכדאיתא בברכות שם ופסקו רבינו בהלכות תפלה אתי שפיר דבריו בכאן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שהשכינה בתוכה שנאמר לשכנו תדרשו.</b> בפ\"ק דסנהדרין. והקשו התוס' דבשלהי ברכות (דף ס\"ג ע\"ב) יליף לה מקרא דמציון תצא תורה. ומהרש\"א בחידושי אגדות שם תירץ דאיצטריך ההוא קרא לזמן הזה שאין בית המקדש קיים דמקרא דלשכנו תדרשו ליכא למעט חוצה לארץ אלא בזמן שבהמ\"ק קיים דלשכנו היינו בזמן שהשכינה שורה שם ע\"כ [לפי דבריו תקשי על רבינו שלא הביא כאן רק לשכנו מנא לן למעט מיניה שאר ארץ ישראל בזמן הזה]. ונראה דמדסתם משמע ודאי דאף בזמן הזה אין מעברין אלא ביהודה וההיא דברכות אזלא רק למאן דאמר דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד. אי נמי איצטריך לחוצה לארץ ולדיעבד וזה כבר כתב בפרק א' וכאן אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ו מהלכות בית הבחירה דקדושת מקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כו' ואע\"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים. ולפי שיטתו שפיר איכא למעוטי שאר ארץ ישראל מלשכנו אף בזמן הזה:<br><b> (ועפ\"ז </b> יש ליישב ג\"כ פירוש רש\"י בברכות דבתחילת הסוגיא מביא שם קרא דלשכנו וכבר עמד מהרש\"א דלמה ליה האי קרא דתיפוק ליה מקרא דמציון דמייתי בסוף. ולפי מש\"כ אתי שפיר דרש\"י קאי שם למאן דאמר דלא בטלה קדושת ירושלים והשכינה אף בזה\"ז דאיירי אליבא דחנניא בן אחי רבי יהושע ומסתמא ס\"ל כוותיה דרבי יהושע דס\"ל מקריבין אע\"פ שאין בית בזבחים. וזה דלא כנראה מדברי הצל\"ח דקושטא דבזמן הזה לא ממעטינן רק חוצה לארץ מקרא דמציון וגו' אבל גליל לא ממעט בזמן הזה דקרא דלשכנו אמור בזמן הבית. וליתא לדעת רבינו כמ\"ש):"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וכו' ועבדים משוחררים.</b> כתב הלח\"מ דרבינו סובר כמ\"ש הבית יוסף בסי' תרפ\"ט דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינן חייבים רק המשוחררים. ואע\"ג דכל שהאשה חייבת גם עבדים אפילו שאינם משוחררים חייבים שאני הכא דלא דמו לנשים שעל ידם נעשה הנס. וראיתי שהקשה על זה בס' נחלת עזריאל בחידושיו ריש חולין מהא דאיתא בר\"ה (דף כ\"ו) דסבר ר' לוי דשופר של ראש השנה מצותו בכפופים משום דלתפלה כל כמה דכייף אינש נפשיה עדיף ויליף התם גזירה שוה ליום הכיפורים של יובל דמצותו ג\"כ בכפופין ואע\"ג דטעם זה דכייף לא שייך ביו\"כ כמו בר\"ה ושמע מינה דסבר אין גז\"ש למחצה וכיון דילפינן מראש השנה לשארי דברים יליף נמי מאי דלא מסתבר בטעמא להשוותם ופליג אדר' יהודה דלא יליף התם יו\"כ מר\"ה בכהאי גוונא. וקיי\"ל התם כר' לוי וכ\"כ רבינו בריש הלכות שופר דשופר שתוקעין בר\"ה וביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וא\"כ הכא נמי היה לו לרבינו להשוות עבדים לנשים גבי מגילה מכח גז\"ש דיליף בה אף מילתא דלא שוו בטעמא. ועוד הקשה על דברי הב\"י והלח\"מ מסוגיא דב\"ק (דף מ\"ה) דמשמע התם דרבנן סברי דילפינן שור מאדם בהיקשא דכתיב וגם בעליו יומת דאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור ואע\"ג דלא שייך גביה טעם דגבי אדם דהוא בר טענתא והניח בצ\"ע. ויש לי ליישב דההיא דר\"ה שאני מדהכא דהתם איכא ג\"כ היקשא דאקיש רחמנא להדדי דכתיב בחודש השביעי ודרשינן שיהא כל תרועות של חודש השביעי שוות זו כזו וכדאיתא בר\"ה (דף ל\"ד) לעניין תרועה שיהא בשופר ופשוטה לפניה ולאחריה והכי נמי מצינן למילף מיניה ששוות זו כזו לעניין כפוף:<br><b> ועפ\"ז </b> מיושב קושיית הטורי אבן שם שהקשה לפירוש רש\"י דכל מילי דיליף התם תנא דברייתא לבסוף בגזירה שוה איכא למילפינהו בהיקשא דא\"כ למה לי כלל הגז\"ש. ולפמ\"ש אתי שפיר דאיצטריך הגז\"ש כדי למילף גם מילתא דלא שוו בטעמא כגון לעניין כפופים אליבא דר' לוי או פשוטים אליבא דת\"ק (בדף כ\"ו) דסבר דלתפלה כמה דפשיט נפשיה עדיף וזה לא שייך גבי יו\"כ שאינו לתפלה ולא ילפינן לה בהיקשא ולהכי אתא ג\"כ הגז\"ש להשווינהו לכל דבר. וכהאי גוונא כתבו ג\"כ התוס' בריש פ\"ו דיומא (דף ס\"ב ע\"א):<br><b> ומה </b> שהקשה בס' הנזכר מסוגיא דב\"ק י\"ל על פי מה שיש לחלק בעניין זה דדוקא מילתא דליתא במפורש גם במלמד ורק מסברא ידעינן ביה הוא דאמרינן דלא משוינן הלמד למלמד אם לא שייך ביה הסברא אבל מילתא דמפורש במלמד שפיר משוינן הלמד למלמד אף בדבר שאין שייך הטעם והסברא בלמד כמו במלמד. [ומצאתי שירד לחילוק זה בס' גינת ורדים ועיין בתוס' קדושין (דף ס\"ו ריש ע\"ב) ומשמע שם דהיינו דוקא פירכא מסברא שאינה כתובה אבל מכתובה פרכינן. (ויש לי להביא ראיה לחילוק זה מדברי התוס' בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"א ע\"א) גבי היקישא דעבדים לקרקעות דלא ילפינן ליה לענין שאין נגזלות דהא דקרקע אין נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר להזיזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע\"ג דהוקשו לקרקע עובר בלא תגזול ע\"כ. ומשמע דדוקא משום שאינו מפורש במקרא הא אי הוה מפורש כן במקרא הוי ילפינן שפיר בהיקשא אע\"ג דלא שייך הטעם בעבדים כמו בקרקע). וכן משמע ממ\"ש תוס' בקידושין (דף ד' ע\"ב) בשם הרב ר' נתנאל וכ\"כ המל\"מ פ\"ד דעבדים לדעת רבינו שם] :<br><b> ולפ\"ז </b> אתי שפיר ולק\"מ מב\"ק למגילה דהתם הדבר מפורש גבי אדם דבעינן בפניו דוקא וכמ\"ש רש\"י שם דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. ולכך ילפי ליה רבנן נמי לשור בהיקשא אע\"ג דלא שייך בו הטעם. ולא קשה אמ\"ש הב\"י דלא ילפינן לחייב עבדים במגילה מנשים דבהן אין מפורש שחייבים רק מסברא שאף הן היו באותו הנס וכיון דגבי עבדים לא שייך זה לא משוינן להו. [וכהאי גוונא כתב החינוך בסוף פרשת קדושים גבי מצות כיבוד אב ואם דנשים היו חייבים אבל עבדים פטורין משום שאין להם יחוס. ואע\"ג דכיבוד מפורש פרכינן מסברא הכתובה וייחס כתיב בקרא (ובעל פמ\"ג בפתיחתו לאו\"ח כתב כן מדנפשיה) אלמא דלא ילפינן עבדים מנשים לחייבן במאי דלא שייך בהו. וגדולה מזו כתב רבינו בהל' ע\"ז דלא ילפינן לפטור עבדים מנשים במידי דיש סברא לחלק כגון לעניין השחתת זקן וא\"כ כל שכן דלא ילפינן לחיוב וממילא פטורים דהילפותא דגז\"ש הוא דבאה לחייב עבדים במצוה שהאשה חייבת ואי לאו הגז\"ש היו פטורים כמו בן נח כמ\"ש הטורי אבן שלהי חגיגה:<br><b> ומ\"ש </b> בריש ס' כרתי ופלתי והובא בס' נר תמיד בכריתות (דף ז') דתוס' במגילה (דף ד') לא סברי כרבינו מדהקשו למה לי היקישא במצה דנשים חייבות דתיפוק שהיו באותו הנס. ולדידי י\"ל כוונת תוס' דלאו דוקא הקרא אלא דלמה ליה להגמ' לאפוקי נשים מהיקשא אלא הוה להו למימר קרא לעבדים. ועיין במל\"מ פ\"י דהלכות מלכים]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בכס\"מ שהקשה על מ\"ש הרב המגיד דדברי קבלה הוו דברי תורה אם הובא לראיה ממש ולא לסמך בעלמא והרי כתב רבינו דמצות קריאת מגילה היא מדברי סופרים והוא דברי קבלה מפורשים. ולי נראה להביא ראיה להרה\"מ מדמצינו בכמה דוכתי בש\"ס דקרי לדברי קבלה דברי תורה ודאורייתא וכדאיתא בשבת (דף קי\"ט ע\"א) אמרה תורה וקאי אקרא דדברי קבלה וע\"ש. וכן בערובין (דף נ\"ח) אמרה תורה ובידו חבל מדה והוא בזכריה וקרי ליה תורה. ובכתובות (דף נ\"ב) קאמר אקרא דירמיה דאורייתא דכתיב קחו לבניכם נשים. ובגיטין (דף ל\"ו) דאורייתא הוא שנאמר וכתוב בספר וחתום. וכן משמע בסנהדרין (דף נ\"ג ודף ס\"ג). וכן בב\"ב (דף קמ\"ז) ובחולין (דף י\"ז) מניין מן התורה ומייתי מדברי קבלה. והא דקרי רבינו לקריאת מגילה דברי סופרים י\"ל משום דאיתא במגילה (דף י\"ד) דנביאים גופייהו שתיקנוה ילפי לה בקל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרו שירה פירוש בים ממיתה לחיים לא כל שכן וא\"כ לא עדיפא משאר מילתא דילפינן בק\"ו מדאורייתא ואפ\"ה מקרי דברי סופרים וכן כל דבר הנלמד בי\"ג מדות קרי להו דברי סופרים כמבואר בריש הלכות אישות ולא עדיפא קריאת מגילה דילפא בקל וחומר משאר י\"ג מדות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וכו' ועבדים משוחררים.</b> כתב הלח\"מ דרבינו סובר כמ\"ש הבית יוסף בסי' תרפ\"ט דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינן חייבים רק המשוחררים. ואע\"ג דכל שהאשה חייבת גם עבדים אפילו שאינם משוחררים חייבים שאני הכא דלא דמו לנשים שעל ידם נעשה הנס. וראיתי שהקשה על זה בס' נחלת עזריאל בחידושיו ריש חולין מהא דאיתא בר\"ה (דף כ\"ו) דסבר ר' לוי דשופר של ראש השנה מצותו בכפופים משום דלתפלה כל כמה דכייף אינש נפשיה עדיף ויליף התם גזירה שוה ליום הכיפורים של יובל דמצותו ג\"כ בכפופין ואע\"ג דטעם זה דכייף לא שייך ביו\"כ כמו בר\"ה ושמע מינה דסבר אין גז\"ש למחצה וכיון דילפינן מראש השנה לשארי דברים יליף נמי מאי דלא מסתבר בטעמא להשוותם ופליג אדר' יהודה דלא יליף התם יו\"כ מר\"ה בכהאי גוונא. וקיי\"ל התם כר' לוי וכ\"כ רבינו בריש הלכות שופר דשופר שתוקעין בר\"ה וביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וא\"כ הכא נמי היה לו לרבינו להשוות עבדים לנשים גבי מגילה מכח גז\"ש דיליף בה אף מילתא דלא שוו בטעמא. ועוד הקשה על דברי הב\"י והלח\"מ מסוגיא דב\"ק (דף מ\"ה) דמשמע התם דרבנן סברי דילפינן שור מאדם בהיקשא דכתיב וגם בעליו יומת דאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור ואע\"ג דלא שייך גביה טעם דגבי אדם דהוא בר טענתא והניח בצ\"ע. ויש לי ליישב דההיא דר\"ה שאני מדהכא דהתם איכא ג\"כ היקשא דאקיש רחמנא להדדי דכתיב בחודש השביעי ודרשינן שיהא כל תרועות של חודש השביעי שוות זו כזו וכדאיתא בר\"ה (דף ל\"ד) לעניין תרועה שיהא בשופר ופשוטה לפניה ולאחריה והכי נמי מצינן למילף מיניה ששוות זו כזו לעניין כפוף:<br><b> ועפ\"ז </b> מיושב קושיית הטורי אבן שם שהקשה לפירוש רש\"י דכל מילי דיליף התם תנא דברייתא לבסוף בגזירה שוה איכא למילפינהו בהיקשא דא\"כ למה לי כלל הגז\"ש. ולפמ\"ש אתי שפיר דאיצטריך הגז\"ש כדי למילף גם מילתא דלא שוו בטעמא כגון לעניין כפופים אליבא דר' לוי או פשוטים אליבא דת\"ק (בדף כ\"ו) דסבר דלתפלה כמה דפשיט נפשיה עדיף וזה לא שייך גבי יו\"כ שאינו לתפלה ולא ילפינן לה בהיקשא ולהכי אתא ג\"כ הגז\"ש להשווינהו לכל דבר. וכהאי גוונא כתבו ג\"כ התוס' בריש פ\"ו דיומא (דף ס\"ב ע\"א):<br><b> ומה </b> שהקשה בס' הנזכר מסוגיא דב\"ק י\"ל על פי מה שיש לחלק בעניין זה דדוקא מילתא דליתא במפורש גם במלמד ורק מסברא ידעינן ביה הוא דאמרינן דלא משוינן הלמד למלמד אם לא שייך ביה הסברא אבל מילתא דמפורש במלמד שפיר משוינן הלמד למלמד אף בדבר שאין שייך הטעם והסברא בלמד כמו במלמד. [ומצאתי שירד לחילוק זה בס' גינת ורדים ועיין בתוס' קדושין (דף ס\"ו ריש ע\"ב) ומשמע שם דהיינו דוקא פירכא מסברא שאינה כתובה אבל מכתובה פרכינן. (ויש לי להביא ראיה לחילוק זה מדברי התוס' בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"א ע\"א) גבי היקישא דעבדים לקרקעות דלא ילפינן ליה לענין שאין נגזלות דהא דקרקע אין נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר להזיזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע\"ג דהוקשו לקרקע עובר בלא תגזול ע\"כ. ומשמע דדוקא משום שאינו מפורש במקרא הא אי הוה מפורש כן במקרא הוי ילפינן שפיר בהיקשא אע\"ג דלא שייך הטעם בעבדים כמו בקרקע). וכן משמע ממ\"ש תוס' בקידושין (דף ד' ע\"ב) בשם הרב ר' נתנאל וכ\"כ המל\"מ פ\"ד ד��בדים לדעת רבינו שם] :<br><b> ולפ\"ז </b> אתי שפיר ולק\"מ מב\"ק למגילה דהתם הדבר מפורש גבי אדם דבעינן בפניו דוקא וכמ\"ש רש\"י שם דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. ולכך ילפי ליה רבנן נמי לשור בהיקשא אע\"ג דלא שייך בו הטעם. ולא קשה אמ\"ש הב\"י דלא ילפינן לחייב עבדים במגילה מנשים דבהן אין מפורש שחייבים רק מסברא שאף הן היו באותו הנס וכיון דגבי עבדים לא שייך זה לא משוינן להו. [וכהאי גוונא כתב החינוך בסוף פרשת קדושים גבי מצות כיבוד אב ואם דנשים היו חייבים אבל עבדים פטורין משום שאין להם יחוס. ואע\"ג דכיבוד מפורש פרכינן מסברא הכתובה וייחס כתיב בקרא (ובעל פמ\"ג בפתיחתו לאו\"ח כתב כן מדנפשיה) אלמא דלא ילפינן עבדים מנשים לחייבן במאי דלא שייך בהו. וגדולה מזו כתב רבינו בהל' ע\"ז דלא ילפינן לפטור עבדים מנשים במידי דיש סברא לחלק כגון לעניין השחתת זקן וא\"כ כל שכן דלא ילפינן לחיוב וממילא פטורים דהילפותא דגז\"ש הוא דבאה לחייב עבדים במצוה שהאשה חייבת ואי לאו הגז\"ש היו פטורים כמו בן נח כמ\"ש הטורי אבן שלהי חגיגה:<br><b> ומ\"ש </b> בריש ס' כרתי ופלתי והובא בס' נר תמיד בכריתות (דף ז') דתוס' במגילה (דף ד') לא סברי כרבינו מדהקשו למה לי היקישא במצה דנשים חייבות דתיפוק שהיו באותו הנס. ולדידי י\"ל כוונת תוס' דלאו דוקא הקרא אלא דלמה ליה להגמ' לאפוקי נשים מהיקשא אלא הוה להו למימר קרא לעבדים. ועיין במל\"מ פ\"י דהלכות מלכים]:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b> בכס\"מ שהקשה על מ\"ש הרב המגיד דדברי קבלה הוו דברי תורה אם הובא לראיה ממש ולא לסמך בעלמא והרי כתב רבינו דמצות קריאת מגילה היא מדברי סופרים והוא דברי קבלה מפורשים. ולי נראה להביא ראיה להרה\"מ מדמצינו בכמה דוכתי בש\"ס דקרי לדברי קבלה דברי תורה ודאורייתא וכדאיתא בשבת (דף קי\"ט ע\"א) אמרה תורה וקאי אקרא דדברי קבלה וע\"ש. וכן בערובין (דף נ\"ח) אמרה תורה ובידו חבל מדה והוא בזכריה וקרי ליה תורה. ובכתובות (דף נ\"ב) קאמר אקרא דירמיה דאורייתא דכתיב קחו לבניכם נשים. ובגיטין (דף ל\"ו) דאורייתא הוא שנאמר וכתוב בספר וחתום. וכן משמע בסנהדרין (דף נ\"ג ודף ס\"ג). וכן בב\"ב (דף קמ\"ז) ובחולין (דף י\"ז) מניין מן התורה ומייתי מדברי קבלה. והא דקרי רבינו לקריאת מגילה דברי סופרים י\"ל משום דאיתא במגילה (דף י\"ד) דנביאים גופייהו שתיקנוה ילפי לה בקל וחומר ומה מעבדות לחירות אמרו שירה פירוש בים ממיתה לחיים לא כל שכן וא\"כ לא עדיפא משאר מילתא דילפינן בק\"ו מדאורייתא ואפ\"ה מקרי דברי סופרים וכן כל דבר הנלמד בי\"ג מדות קרי להו דברי סופרים כמבואר בריש הלכות אישות ולא עדיפא קריאת מגילה דילפא בקל וחומר משאר י\"ג מדות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע בו יצא כו'.</b> וכתב הכס\"מ דהא דלא יתקע בו משום איסור מעילה היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מועלין בעורה וקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן בזבחים. וכיוצא בזה כתב הרדב\"ז בתשובה סי' ב' אלפים קצ\"א דאיירי בשתלשו מחיים אבל לאחר הקרבה אין איסור כלל בהנאת עצמות העולה. ויש לתמוה הא לדעת רבינו איכא מעילה בעצמות עולה אף כשתלשן לאחר זריקה כמ\"ש בפ\"ב דהלכות מעילה ואינו מתיר אלא א\"כ שתלשן קודם זריקה ואח\"כ נזרק הדם דאז הוא דאתאי זריקה ושריתינהו וכן מוכח בפ\"י דהלכות מעשה הקרבנות דין י'. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' שמות בארץ. ובס' פני יהושע כתב דהא דאיכא איסור בתקיעה איירי בעניין שלא מעל התולש כגון במזיד או שנתלש מאיליו דאל\"כ כיון שמעל התולש יצא הקרן לחולין דלא שייך קדושת הגוף:<br><b> ומה </b> שהקשה בס' טעם המלך דאמאי לא יתקע בשופר של עולה לכתחילה כשאין לו אחר דנימא דתיתי עשה דתקיעה ותדחה לא תעשה דמעילה. ותירץ דכיון דאפשר שישאל על הקדשו הו\"ל כאילו אפשר לקיים מצות עשה דתקיעה בלא דחיית לא תעשה דמעילה ובכהאי גוונא קיי\"ל דלא דחי עשה ללא תעשה. ולכאורה הוא נגד הסוגיא דפ\"ק דיבמות דמשמע אדרבא דלאו שאפשר לו היתר ע\"י שאלה לא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון שרוצה לקיים נדרו ואינו רוצה לישאל עליו. ועוד דקיי\"ל שאין נשאלין על נדרי הקדש אלא מדוחק וכמ\"ש רבינו בסוף הלכות נדרים. [וי\"ל דשאני הכא דאיכא נמי לא תעשה דבל יחל ואין עשה דוחה שני לא תעשה כמ\"ש בספר כריתות ומהאי טעמא נמי תנן בפסחים דאין יוצאין ידי חובת מצה בהקדש שלא נפדה ולא אמר עשה דוחה לא תעשה וכמ\"ש בהל' חמץ ומצה. ודברי המל\"מ בסמוך צ\"ע. ומיהו לפי הסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה') משמע דעשה דוחה אף לא תעשה ועשה שישנו בשאלה. ולפ\"ז אכתי תקשי דלדחי עשה דשופר לאו דמעילה ובל יחל דאיתנהו בשאלה בקדשים מחיים ואף לאחר שחיטה מהני שאלה קודם זריקה לפי מ\"ש רשב\"ם בב\"ב (דף ק\"כ) ותוס' בכריתות (דף י\"ג)]. ולי אפשר דלאו דמעילה הוי לאו שבמקדש ואין עשה דוחה אותו וכדאיתא בזבחים (דף צ\"ז ע\"ב) גבי לאו דשבירת עצם בפסח ולאו דאכילת קדשים שנפסלו. ובס' טורי אבן בחגיגה (דף ט\"ז) כתב דהוא הדין לאו דעבודה בקדשים חשיב לאו דמקדש אע\"ג דנוהג בכל מקום. וא\"כ הוא הדין לאו דמעילה בקודש חשיב דלא גרע מלאו דאיסור עבודה בקדשים דהוי לאו שבמקדש דלא דחי ליה עשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט כו' מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויו\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה.</b> ועיין במל\"מ באם עבר ודחה אי היה חייב על הלא תעשה ומסיק בשם תוס' שלהי חולין דלא חייב. ונראה שכן הוא דעת רבינו ויש להוכיח כן ממ\"ש בהלכות נזירות סוף פ\"ז דמבואר שם דאי בטל העשה לא נשאר אלא לא תעשה וכו' ושמע מינה דלא אמרינן דהלאו שלו אלים משאר לא תעשה. ומ\"ש בפ\"ג מהלכות נדרים ��היה חייב היינו משום דהתם גלי קרא דחייב. וכ\"כ בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא:<br><b> ומ\"ש </b> בהג\"ה שם להוכיח דהיה חייב מהא דאמר בשבת (דף כ\"ה) גבי שריפת קדשים ביו\"ט דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ואמאי צריך לומר כן דתיפוק ליה דאף עשה גרידא אינה נדחית מפני עשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא\"כ כי אמר דהוי לא תעשה ועשה נפקא מינה דמשום הכי היה חייב כשעבר. ואינו מוכרח דיש לדחות על פי מ\"ש מהרש\"א בפ\"ב דבבא מציעא דעשה השוה בכל מצי דחי לעשה שאינה שוה בכל. וכבר כתב כן בחידושי הריטב\"א. וא\"כ על כרחך הוצרך לומר בשבת דשריפת קדשים אינו דוחה יו\"ט משום דהוי עשה ולא תעשה דאי הוה יו\"ט רק עשה לחוד הוה מצי עשה דשריפת קדשים לדחות עשה דיו\"ט דעשה דשריפת קדשים שוה בכל דנוהג בנשים ואילו עשה דיו\"ט אינו נוהג בנשים דהוי זמן גרמא וכמו שמבואר מדברי תוס' בקידושין (דף ל\"ד ע\"א). ולדעת רבינו בספר המצוות דסבר דנשים מצוות בעשה דיו\"ט כמו שהן מצוות על הלא תעשה י\"ל בענין אחר לפי שיטתו דס\"ל דעשה שהיא בקום ועשה דוחה לעשה שהיא בשב ואל תעשה וכמ\"ש השאגת אריה סי' ל\"ג. והכא נמי עשה דשריפת קדשים הוי בקום ועשה, ועשה דיו\"ט הוי בשב ואל תעשה ומשום הכי הוי מצי דחי לה אי לאו טעמא דיש בה ג\"כ ל\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. [וחכם אחד הקשה דא\"כ לידחי נמי ללא תעשה ועשה כיון דס\"ל דהלאו כמאן דליתא וגם העשה גריע מעשה הדוחה. ולק\"מ דמכל מקום לא התירה תורה לכתחילה לדחות ולעבור על עשה ול\"ת בהצטרפם יחד דלא דמי לכלאים בציצית דליכא רק ל\"ת גרידא]:<br><b> אך </b> שהקשה על זה [השאגת אריה] מהא דאמר בפסחים (דף נ\"ט) גבי עשה דאכילת קדשים דלא אולמא מעשה דהשלמה. והרי עשה דאכילה היא בקום ועשה ודהשלמה היא בשב ואל תעשה ואפילו הכי קאמר דלא אולמא. ועיין בס' נר תמיד שכתב ליישב דעיקר כוונת הגמ' שם דלא אולמא עשה דאכילה שתדחה עשה דהשלמה משום דהתם לא הוי בעידנא דבשעת בטול עשה דהשלמה לא קמקיים לעשה דאכילה ולפ\"ז גבי שריפת קדשים ביו\"ט דהוי בעידנא אולמא שפיר. והא דאיצטריך כאן גבי שופר לומר דלא דחי יו\"ט משום דהוי עשה ולא תעשה משמע דאילו לא הוה יו\"ט רק עשה הוה אולמא עשה דשופר ואע\"ג דלא הוה בעידנא. י\"ל דגבי שופר היינו טעמא דהוי עשה דרבים ופירושו דאחד יכול להוציא רבים ידי חובתן וכמ\"ש המג\"א בסי' תמ\"ו. משא\"כ עשה דשביתת יו\"ט דלא הוי עשה דרבים כמו שופר:<br><b> ומיהו </b> אם עבר ודחה עשה לעשה ולא תעשה שיש בו כרת נראה דחייב. דגבי עשה ולא תעשה טעמא דלא היה חייב הוא משום דאמרינן דהלאו לא אלים משאר לא תעשה שנדחה מפני עשה ולא נשאר רק עשה, וגבי לא תעשה שיש בה כרת הרי הלאו גופיה אלים וקאי. וכן יש ללמוד ממ\"ש רבינו בהלכות שבת פרק י\"ט גבי עשה דציצית עיין שם. וכהאי גוונה מצינו גבי עשה דמילה שלא בזמנה דקיי\"ל שאינה דוחה שבת ואם עבר ומל חייב וכדמוכח בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף ק\"ל). וכן קרבן יחיד שעבר והקריב בשבת חייב וכדאיתא בסוף פ\"ו דפסחים (דף ע\"ג) ובפ\"ב דחולין (דף מ'). [ומיהו בס' אור חדש הוכיח מתוס' פסחים פ\"ה דלא חייב וכן הוכיח בס' שושנת העמקים כלל ג' מפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) ועיין בס' קרבן עדה בירושלמי פ\"ז דשבת שכתב דחייב]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו כו' לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע.</b> עיין בהרב המגיד ובכס\"מ ולח\"מ. והנה כבר נתבאר בזה בארוכה לעיל בהלכות חמץ ומצה בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דופני הסוכה כשרים אפילו מבעלי חיים.</b> ובפט\"ז מהלכות שבת כתב בכל עושין מחיצה אפי' בבהמה חיה ועוף והוא שיהיו כפותין שלא ינודו וסמך כאן על מ\"ש שם. [ועוד כתב רבינו כהאי גוונא בפט\"ו מהל' טומאת מת גבי בהמה שממעטת בחלון מפני הטומאה דצריך שתהיה קשורה שלא תברח]. ובס' נשמת אדם הקשה דאמאי לא חייש רבינו כאן למיתה וכדחייש בכמה דוכתי. ואישתמיטתיה דכבר הרגיש בזה הלח\"מ בריש הלכות נזיר דאמאי לא חיישינן כאן למיתה כמו בעלמא ותירץ דכאן חששא רחוקה היא וכדמוכח בגמרא דאיירי דמתוחה באשלי מלעיל כו' אלא דזימנין דמוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמיתא כווצא ולאו אדעתיה והא ודאי חששא רחוקה היא. והנה כבר הקדימו בזה הריטב\"א בחידושיו. ויישב בזה הקושיא שהובא במהרש\"א שמקשים דרבי יהודה אדרבי יהודה לפי מאי דמפיך בסוגיא דסוכה דר' יהודה מכשיר ולא חייש למיתה וגבי נוד חייש לבקיעה דשאני הכא דחששא רחוקה היא. ויש להביא ראיה לזה דלא חיישינן לשמא כווצא ולאו אדעתיה מהא דאמרינן בערובין (דף ע\"ט) דאי איכא תקרה כי מפחית מנכרא. [אבל מה שתירץ בס' נשמת אדם דטעמא דרבינו דלא חייש הכא למיתה הוא משום דאי מייתא חזי לה אינו מחוור דהא ביו\"ט אף אי חזי לה לא מצי מתקן לה ונמצא בטל ממצות סוכה]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשירה.</b> ועיין בלח\"מ שתמה דמלשון זה משמע דאילו דק פסולה אע\"ג דלא נפצן. וממה שפסק אח\"כ ואם דק ונפץ אין מסככין בו משמע דאילו דק לחוד כשר. וכן הקשה בס' אליה זוטא. ונראה ליישב על פי מ\"ש בספר ברכי יוסף בביאורו לחו\"מ דגם בלשונות הפוסקים אמרינן נעשה. ולפ\"ז י\"ל דכוונת רבינו הוא להחמיר ולפסול בדק לחוד וכמו שיש במשמע מתחילת דבריו וכדעת הרי\"ף והרא\"ש. והכי קאמר דדוקא לא דק ולא נפץ כשירה הא דק ולא נפץ נעשה כמו אם דק ונפץ ואין מסככין בו וא\"כ אין סתירה בלשונו כלל דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא דאמר נעשה וכמ\"ש:<br><b> והנה </b> בגמרא איתא דאמר ר' יוחנן גבי דק ולא נפץ שאינו יודע ופסקוה הרי\"ף והרא\"ש וגם רבינו לחומרא. וכתב בס' קרבן נתנאל דטעמן דאע\"ג דהוי ספק בדרבנן דאף פסול דדק ונפץ אינו מן התורה אלא מדרבנן אפילו הכי פסקו לחומרא במאי דאמר ר' יוחנן אינו יודע משום שכתב בגליון המרדכי פרק החולץ אע\"ג דקיי\"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי בהדיא אלא לא ידעינן מה אמרי ביה קמאי אזלינן לחומרא אף בשל סופרים ע\"כ. ויש לתמוה על בעל קרבן נתנאל דאישתמיט מיניה דברי הדרכי משה בטור יו\"ד סי' רמ\"ו שהקשה על דברי הגליון הנזכר מהא דרוב פוסקים בכל תיקו דרבנן לקולא אע\"ג דאינו אלא ספק מה אמרו ביה קמאי ואינו פלוגתא דתנאי. וכ\"כ בשו\"ת ר' אליהו בן חיים סי' מ\"א. וא\"כ אי אפשר שיהא זה טעמן של הרי\"ף והרא\"ש ורבינו שהרי הן פוסקים לקולא באיבעיא דלא איפשטא במילתא דרבנן וכמו שהוא מבואר בכמה דוכתי. ובעל הגליון שבמרדכי על כרחך ס\"ל כדעת מקצת גאונים שהביא בהגהת רבינו [מיימוני] בפ\"ב דהלכות חמץ שפוסקים כל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בדרבנן ולא קיי\"ל כן. ומה שהביא הקרבן נתנאל ראיה ��הא דאמר בפרק ערבי פסחים גבי הסיבה דד' כוסות דכולהו צריכי מספק ואע\"ג דאינו אלא מדרבנן כבר כתב הר\"ן שם דלא דמי לשאר ספק דרבנן:<br><b> אלא </b> נראה דטעמו של הרי\"ף וסייעתו שפסקו כאן לחומרא הוא משום דלא דמי נידון דהכא לשאר איבעיות דלא נפשטו כיון דר' יוחנן אמרה בלשון אינו יודע גרע דחשבינן לה לספק חסרון ידיעה ובכהאי גוונא מחמירין אף בדרבנן כמ\"ש הפוסקים. ועיין בזה בפמ\"ג לאו\"ח סי' קס\"ב שכתב דאפילו באיבעיא דלא איפשטא איכא דחשיב לה לספק חסרון ידיעה משום דאפשר שיבוא איזה חכם ויפשטנה. ורק היכא דאמר הגמרא לשון תיקו לא הוי חסרון ידיעה כיון דאין רשות עתה לשום חכם לפושטה ואינו תלוי בחכמה עד שיבוא מורה צדק. ולפ\"ז כל שכן היכא דאיתא בגמרא הספק בלשון אינו יודע דיש לחשבו בספק חסרון ידיעה כיון שתלה הדבר בפירוש בלשון המורה חסרון בידיעה. ושפיר שפסקוה לחומרא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה נוטל מהן כו' ואם רצה להוסיף כו'.</b> וכתב הראב\"ד לא שמעתי מעולם פסול בזה. וכתב הרב המגיד לדעת הראב\"ד דבמין אחר איכא איסור בל תוסיף. והקשה על זה הלח\"מ דודאי לרבנן דסבירא להו דלולב אין צריך אגד אינו עובר בבל תוסיף אפי' בהוספות מין אחר כמו שיראה מדברי רבא פרק לולב הגזול. ולפמ\"ש הרא\"ם ריש פרשת ואתחנן לק\"מ דההיא דרבא איירי כשאינו מכוון להוסיף משום מצוה רק משום אגד בעלמא ומשום הכי אינו עובר משום בל תוסיף לרבנן אבל אי מוסיף לשם מצוה איכא בל תוסיף גם לרבנן אע\"ג דסבירא להו דאין צריך אגד ולא אמר דפטור משום דהאי לחודיה קאי כיון שמוסיף לשם מצוה דבר חדש בזמנו עובר אע\"ג דקאי לחודיה וכדמוכח בר\"ה גבי הוספה בברכת כהנים. ועיין שם שמיישב דלא תיקשי מהא דאיתא בפ' הנחנקין גבי חיוב בזקן ממרא דדוקא הוא דלא מחייב בכהאי גוונא אבל בעלמא איכא בל תוסיף. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ מה שהקשה הלח\"מ עוד בסמוך אמ\"ש הרה\"מ דעובר כשנוטל שני לולבין מההיא דהנחנקין ולפי דברי הרא\"ם לק\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר ואם אדומות או שחורות פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין אותן ביו\"ט לפי שהוא כמתקן עבר ולקטן הרי זה כשר.</b> משמע דאף אם נעשו שחורות ביו\"ט חוזרות להכשרן על ידי ליקוט. ותמה הכס\"מ דבגמרא אמרינן דדוקא בדאשחור מאתמול דהוה דיחוי דמעיקרא לא הוה דיחוי וחוזר ונראה על ידי ליקוט אבל אי אשחור ביו\"ט דהוה נראה ונדחה הוי ספק אי חוזר ונראה ורבינו לא חילק בכך. וכתב דאפשר דטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא וכדאמר רב אשי בפ' כל הפסולין והכא נמי בידו לתקן הוא כו' דאי משכח הושענא אחריתא רשאי ללקטן לאכילה. ועיין שם שנשאר בתימה על רבינו דלמה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתא לשיהיה מותר ללקטן לאכילה. ומשמע מדבריו דאילו משום להכשירן אין צריך שיהיה לו הושענא אחריתא אלא אע\"פ שאין לו ועבר וליקטן באיסור כשר דחשיב בידו לתקן אם היה לו. וזהו נגד דברי הר\"ן שכתב דלא דמי להא דזבחים גבי קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכא אבל הכא אין בידו אלא בעבירה דהא אין ממעטין אותו ביו\"ט וכיוצא בזה הם דברי התוס' בזבחים:<br><b> ולי </b> נראה ליישב דעת רבינו באופן אחר והוא על פי מ\"ש הר\"ן ובחידושי רשב\"א בסוכה אהא דתנן אין ממעטין ביו\"ט וצריך לומר משום דמתקן מנא ולא שרו ליה משום מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו\"ט ע\"כ. והנה סברא זו דלא הותר תיקון מנא ביו\"ט לצורך תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן בפ\"ק דמגילה (דף ז') וכמה דוכתי גבי מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו\"ט אם מותר לעשותן ביו\"ט דרבי יהודה מתיר וחכמים אוסרין דדרשי קרא הוא ולא מכשיריו ולדידהו לא הותר תיקון מנא מן התורה ביו\"ט אף לצורך דהא תיקון מנא אינו אלא מכשירי אוכל נפש. אבל לר\"י דמתיר מכשירי אוכל נפש בשלא היה אפשר מערב יו\"ט מתיר ג\"כ תיקון מנא כשהוא לצורך אוכל נפש ולא היה אפשר מערב יו\"ט וכגון שנתקלקל ביו\"ט וכמו שמבואר בסוגיא דביצה (דף כ\"ח) דקאמר גבי גריפת תנור שהוסק ביו\"ט וסכין שנפגם ושפוד שנרצף ביו\"ט באנו למחלוקת דר\"י ורבנן. וא\"כ כי היכי דמתיר ר\"י תיקון מנא לצורך אוכל נפש הכי נמי מותר שלא לצורך אוכל נפש אלא משום צורך היום כשלא הוה אפשר מערב יו\"ט דלדידיה הוו מכשירין כאוכל נפש ואמר בהו נמי מתוך כדאמרינן באוכל נפש. [ואף דהר\"ן כתב שם דלא התיר ר\"י תיקון כלי בדבר שהוא מלאכת עבודה ממש ע\"ש בספר פני יהושע שהוכיח מתוס' דשבת (דף צ\"ה) דלא סבירא להו הכי. ועוד דגם הר\"ן לא כתב כן רק בתיקון מלאכה שעומדת לימים רבים וזה אינו בכאן]. וכן מצאתי שכתב בס' שער המלך בהלכות יו\"ט. ולפ\"ז על כרחך מתניתין דסוכה דקתני דאין ממעטין ביו\"ט איירי דוקא בשאשחור מערב יו\"ט שהיה אפשר למעטן מבעוד יום אי נמי אפילו ביו\"ט ואתיא כרבנן דסבירא להו דשום תיקון מנא לא הותר ביו\"ט. דאילו לר' יהודה דהותר תיקון מנא לצורך אוכל נפש ואמר מתוך כו' ומתיר גם כן לצורך היום הכי נמי מתיר למעט לצורך מצות היום לקיים מצות לולב ואף שמתקן מנא שמכשירו:<br><b> [וזה </b> דלא כמ\"ש בספר פני יהושע פ\"ק דביצה דבמכשירין לא אמר כלל מתוך והביא ראיה דאל\"כ אין לך מלאכה שאסור מן התורה דכולהו שייכי במכשירין ע\"ש. ולק\"מ דמ\"מ משכחת דאסרה תורה מלאכה שאין בה צורך כלל ובכהאי גוונא לכו\"ע לא אמר מתוך במכשירין. ועוד משכחת לה מלאכה שאסורה כשהיה אפשר מערב יו\"ט דהכי נמי לא הותר במכשירין גם לרבי יהודה וכן לא הותר כשעושה רק לצורך מחר כמ\"ש בשער המלך בשם הר\"ן כתב יד ע\"ש]:<br><b> והשתא </b> אתי שפיר דעת רבינו דאזיל לטעמיה שפסק כר' יהודה במכשירין וכמ\"ש הכס\"מ בפ\"ד דהלכות יו\"ט שסובר דמן התורה שרו ורק חכמים אסרוהו היכא שאינה צורך אוכל נפש כל כך והיא מלאכה גמורה. ולפ\"ז מן התורה ודאי אין איסור למעט משום תיקון מנא לצורך מצוה אפי' היה תיקון גמור וכאן בלאו הכי לא הוה בתיקון ההושענא משום מלאכה גמורה רק שבות מדרבנן וכמ\"ש תוס' שבת (דף ק\"ג) ובכהאי גוונא היה להתיר מן הדין לגמרי. ובוודאי רק לחומרא בעלמא אמרו שאין ממעטין ביו\"ט. ועכ\"פ אין להחמיר ולפסול דיעבד כשעבר ומיעטו ולחשבו דחוי משום חומרא זו שאין ממעטין לכתחילה שהיא תרי דרבנן אי משום מלאכה גופה אי משום מתוך. [כיון דמעיקר [ה]דין אפי' לכתחילה היה שרי ומצוה נמי איכא רק לכתחילה משום חומרא בעלמא אין ממעטין משום הכי לא חשוב עכ\"פ דחוי מחמת זה להיות נפסל כשלקטו. וכהאי גוונא כתב בחידושי הרשב\"א אההיא דעבודה זרה דלא חשוב דחוי כיון דבדיעבד יצא קודם ביטול. והא דאסר כאן לתקן לכתחילה וגבי תיקון דטבילת כלי שנטמא ביו\"ט מותר לכתחילה משום שאינו מתקן גמור כמ\"ש השאגת אריה סי' נ\"ו שאני התם דראוי לתשמיש קודם ט��ילה לטמא משא\"כ כאן:<br><b> ומ\"ש </b> הכס\"מ כאן דגרסינן בגמרא (דף ל\"ג) תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט ברייתא זו ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה. וכ\"כ בב\"י סי' תרמ\"ו. ויש לתמוה על הרב איך אישתמיט מיניה שכבר העתיק רבינו ברייתא זו ומאי דאיתמר עלה לעיל בפרק ז' מהלכות אלו דין ח' שכתב שם וז\"ל והדס וערבה אין פחות מג' טפחים ואם היו ארוכין כל שהן כשרים ואפי' שאין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשרין והוא שיהיו בראש הבד. והרה\"מ שם הראה מקורו מגמ' הנ\"ל. וכן נעלם דברי רבינו הנ\"ל למהר\"ם בן חביב ז\"ל בס' שמות בארץ שכתב ליישב טעם השמטה משום דרבינו לא השמיט ברייתא דיבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלי לחין כשר דכיון דכתב בפרק זה דנשרו רוב [כשר] כל שכן ביבשו ומה שהשמיט מה שאמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד הוא משום דס\"ל לרבינו דאינו אלא למאן דפסל נקטם ראשו אבל איהו ס\"ל נקטם ראשו כשר על כן השמיט הא דרב חסדא עכ\"ד. וזה אינו דכבר הביא רבינו גם מימרא דרב חסדא שיהיו העלין לחין שנשתיירו בראש הבד. ואע\"ג דמכשיר בנקטם ראשו פוסל כאן. ונראה דטעמו דלא מכשר אלא כשנקטם רק הראש ורוב עליו קיימים אבל אם אין רוב עליו קיימים רק המיעוט צריך שיהיה עכ\"פ הראש קיים דתרי קולי לא מקילין בהדס להכשיר בקטום וגם בנשרו או יבשו רוב עליו. ולפ\"ז שפיר אתי הא דרב חסדא לכו\"ע ומשום הכי העתיקו לעיל]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Zemanim/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע בו יצא כו'.</b> וכתב הכס\"מ דהא דלא יתקע בו משום איסור מעילה היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מועלין בעורה וקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן בזבחים. וכיוצא בזה כתב הרדב\"ז בתשובה סי' ב' אלפים קצ\"א דאיירי בשתלשו מחיים אבל לאחר הקרבה אין איסור כלל בהנאת עצמות העולה. ויש לתמוה הא לדעת רבינו איכא מעילה בעצמות עולה אף כשתלשן לאחר זריקה כמ\"ש בפ\"ב דהלכות מעילה ואינו מתיר אלא א\"כ שתלשן קודם זריקה ואח\"כ נזרק הדם דאז הוא דאתאי זריקה ושריתינהו וכן מוכח בפ\"י דהלכות מעשה הקרבנות דין י'. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' שמות בארץ. ובס' פני יהושע כתב דהא דאיכא איסור בתקיעה איירי בעניין שלא מעל התולש כגון במזיד או שנתלש מאיליו דאל\"כ כיון שמעל התולש יצא הקרן לחולין דלא שייך קדושת הגוף:<br><b> ומה </b> שהקשה בס' טעם המלך דאמאי לא יתקע בשופר של עולה לכתחילה כשאין לו אחר דנימא דתיתי עשה דתקיעה ותדחה לא תעשה דמעילה. ותירץ דכיון דאפשר שישאל על הקדשו הו\"ל כאילו אפשר לקיים מצות עשה דתקיעה בלא דחיית לא תעשה דמעילה ובכהאי גוונא קיי\"ל דלא דחי עשה ללא תעשה. ולכאורה הוא נגד הסוגיא דפ\"ק דיבמות דמשמע אדרבא דלאו שאפשר לו היתר ע\"י שאלה לא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון שרוצה לקיים נדרו ואינו רוצה לישאל עליו. ועוד דקיי\"ל שאין נשאלין על נדרי הקדש אלא מדוחק וכמ\"ש רבינו בסוף הלכות נדרים. [וי\"ל דשאני הכא דאיכא נמי לא תעשה דבל יחל ואין עשה דוחה שני לא תעשה כמ\"ש בספר כריתות ומהאי טעמא נמי תנן בפסחים דאין יוצאין ידי חובת מצה בהקדש שלא נפדה ולא אמר עשה דוחה לא תעשה וכמ\"ש בהל' חמץ ומצה. ודברי המל\"מ בסמוך צ\"ע. ומיהו לפי הסוגיא דפ\"ק דיבמות (דף ה') משמע דעשה דוחה אף לא תעשה ועשה שישנו בשאלה. ולפ\"ז אכתי תקשי דלדחי עשה דשופר לאו דמעילה ובל יחל דאיתנהו בשאלה בקדשים מחיים ואף לאחר שחיטה מהני שאלה קודם זריקה לפי מ\"ש רשב\"ם בב\"ב (דף ק\"כ) ותוס' בכריתות (דף י\"ג)]. ולי אפשר דלאו דמעילה הוי לאו שבמקדש ואין עשה דוחה אותו וכדאיתא בזבחים (דף צ\"ז ע\"ב) גבי לאו דשבירת עצם בפסח ולאו דאכילת קדשים שנפסלו. ובס' טורי אבן בחגיגה (דף ט\"ז) כתב דהוא הדין לאו דעבודה בקדשים חשיב לאו דמקדש אע\"ג דנוהג בכל מקום. וא\"כ הוא הדין לאו דמעילה בקודש חשיב דלא גרע מלאו דאיסור עבודה בקדשים דהוי לאו שבמקדש דלא דחי ליה עשה:"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה אין מחללין עליו את יו\"ט כו' מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויו\"ט עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה.</b> ועיין במל\"מ באם עבר ודחה אי היה חייב על הלא תעשה ומסיק בשם תוס' שלהי חולין דלא חייב. ונראה שכן הוא דעת רבינו ויש להוכיח כן ממ\"ש בהלכות נזירות סוף פ\"ז דמבואר שם דאי בטל העשה לא נשאר אלא לא תעשה וכו' ושמע מינה דלא אמרינן דהלאו שלו אלים משאר לא תעשה. ומ\"ש בפ\"ג מהלכות נדרים דהיה חייב היינו משום דהתם גלי קרא דחייב. וכ\"כ בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא:<br><b> ומ\"ש </b> בהג\"ה שם להוכיח דהיה חייב מהא דאמר בשבת (דף כ\"ה) גבי שריפת קדשים ביו\"ט דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ואמאי צריך לומר כן דתיפוק ליה דאף עשה גרידא אינה נדחית מפני עשה דמאי אולמא דהאי ��שה מהאי עשה וא\"כ כי אמר דהוי לא תעשה ועשה נפקא מינה דמשום הכי היה חייב כשעבר. ואינו מוכרח דיש לדחות על פי מ\"ש מהרש\"א בפ\"ב דבבא מציעא דעשה השוה בכל מצי דחי לעשה שאינה שוה בכל. וכבר כתב כן בחידושי הריטב\"א. וא\"כ על כרחך הוצרך לומר בשבת דשריפת קדשים אינו דוחה יו\"ט משום דהוי עשה ולא תעשה דאי הוה יו\"ט רק עשה לחוד הוה מצי עשה דשריפת קדשים לדחות עשה דיו\"ט דעשה דשריפת קדשים שוה בכל דנוהג בנשים ואילו עשה דיו\"ט אינו נוהג בנשים דהוי זמן גרמא וכמו שמבואר מדברי תוס' בקידושין (דף ל\"ד ע\"א). ולדעת רבינו בספר המצוות דסבר דנשים מצוות בעשה דיו\"ט כמו שהן מצוות על הלא תעשה י\"ל בענין אחר לפי שיטתו דס\"ל דעשה שהיא בקום ועשה דוחה לעשה שהיא בשב ואל תעשה וכמ\"ש השאגת אריה סי' ל\"ג. והכא נמי עשה דשריפת קדשים הוי בקום ועשה, ועשה דיו\"ט הוי בשב ואל תעשה ומשום הכי הוי מצי דחי לה אי לאו טעמא דיש בה ג\"כ ל\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. [וחכם אחד הקשה דא\"כ לידחי נמי ללא תעשה ועשה כיון דס\"ל דהלאו כמאן דליתא וגם העשה גריע מעשה הדוחה. ולק\"מ דמכל מקום לא התירה תורה לכתחילה לדחות ולעבור על עשה ול\"ת בהצטרפם יחד דלא דמי לכלאים בציצית דליכא רק ל\"ת גרידא]:<br><b> אך </b> שהקשה על זה [השאגת אריה] מהא דאמר בפסחים (דף נ\"ט) גבי עשה דאכילת קדשים דלא אולמא מעשה דהשלמה. והרי עשה דאכילה היא בקום ועשה ודהשלמה היא בשב ואל תעשה ואפילו הכי קאמר דלא אולמא. ועיין בס' נר תמיד שכתב ליישב דעיקר כוונת הגמ' שם דלא אולמא עשה דאכילה שתדחה עשה דהשלמה משום דהתם לא הוי בעידנא דבשעת בטול עשה דהשלמה לא קמקיים לעשה דאכילה ולפ\"ז גבי שריפת קדשים ביו\"ט דהוי בעידנא אולמא שפיר. והא דאיצטריך כאן גבי שופר לומר דלא דחי יו\"ט משום דהוי עשה ולא תעשה משמע דאילו לא הוה יו\"ט רק עשה הוה אולמא עשה דשופר ואע\"ג דלא הוה בעידנא. י\"ל דגבי שופר היינו טעמא דהוי עשה דרבים ופירושו דאחד יכול להוציא רבים ידי חובתן וכמ\"ש המג\"א בסי' תמ\"ו. משא\"כ עשה דשביתת יו\"ט דלא הוי עשה דרבים כמו שופר:<br><b> ומיהו </b> אם עבר ודחה עשה לעשה ולא תעשה שיש בו כרת נראה דחייב. דגבי עשה ולא תעשה טעמא דלא היה חייב הוא משום דאמרינן דהלאו לא אלים משאר לא תעשה שנדחה מפני עשה ולא נשאר רק עשה, וגבי לא תעשה שיש בה כרת הרי הלאו גופיה אלים וקאי. וכן יש ללמוד ממ\"ש רבינו בהלכות שבת פרק י\"ט גבי עשה דציצית עיין שם. וכהאי גוונה מצינו גבי עשה דמילה שלא בזמנה דקיי\"ל שאינה דוחה שבת ואם עבר ומל חייב וכדמוכח בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף ק\"ל). וכן קרבן יחיד שעבר והקריב בשבת חייב וכדאיתא בסוף פ\"ו דפסחים (דף ע\"ג) ובפ\"ב דחולין (דף מ'). [ומיהו בס' אור חדש הוכיח מתוס' פסחים פ\"ה דלא חייב וכן הוכיח בס' שושנת העמקים כלל ג' מפסחים (דף מ\"ז ע\"ב) ועיין בס' קרבן עדה בירושלמי פ\"ז דשבת שכתב דחייב]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו כו' לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע.</b> עיין בהרב המגיד ובכס\"מ ולח\"מ. והנה כבר נתבאר בזה בארוכה לעיל בהלכות חמץ ומצה בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דופני הסוכה כשרים אפילו מבעלי חיים.</b> ובפט\"ז מהלכות שבת כתב בכל עושין מחיצה אפי' בבהמה חיה ועוף והוא שיהיו כפותין שלא ינודו וסמך כאן על מ\"ש שם. [ועוד כתב רבינו כהאי גוונא בפט\"ו מהל' טומאת מת גבי בהמה שממעטת בחלון מפני הטומאה דצריך שתהיה קשורה שלא תברח]. ובס' נשמת אדם הקשה דאמאי לא חייש רבינו כאן למיתה וכדחייש בכמה דוכתי. ואישתמיטתיה דכבר הרגיש בזה הלח\"מ בריש הלכות נזיר דאמאי לא חיישינן כאן למיתה כמו בעלמא ותירץ דכאן חששא רחוקה היא וכדמוכח בגמרא דאיירי דמתוחה באשלי מלעיל כו' אלא דזימנין דמוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמיתא כווצא ולאו אדעתיה והא ודאי חששא רחוקה היא. והנה כבר הקדימו בזה הריטב\"א בחידושיו. ויישב בזה הקושיא שהובא במהרש\"א שמקשים דרבי יהודה אדרבי יהודה לפי מאי דמפיך בסוגיא דסוכה דר' יהודה מכשיר ולא חייש למיתה וגבי נוד חייש לבקיעה דשאני הכא דחששא רחוקה היא. ויש להביא ראיה לזה דלא חיישינן לשמא כווצא ולאו אדעתיה מהא דאמרינן בערובין (דף ע\"ט) דאי איכא תקרה כי מפחית מנכרא. [אבל מה שתירץ בס' נשמת אדם דטעמא דרבינו דלא חייש הכא למיתה הוא משום דאי מייתא חזי לה אינו מחוור דהא ביו\"ט אף אי חזי לה לא מצי מתקן לה ונמצא בטל ממצות סוכה]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשירה.</b> ועיין בלח\"מ שתמה דמלשון זה משמע דאילו דק פסולה אע\"ג דלא נפצן. וממה שפסק אח\"כ ואם דק ונפץ אין מסככין בו משמע דאילו דק לחוד כשר. וכן הקשה בס' אליה זוטא. ונראה ליישב על פי מ\"ש בספר ברכי יוסף בביאורו לחו\"מ דגם בלשונות הפוסקים אמרינן נעשה. ולפ\"ז י\"ל דכוונת רבינו הוא להחמיר ולפסול בדק לחוד וכמו שיש במשמע מתחילת דבריו וכדעת הרי\"ף והרא\"ש. והכי קאמר דדוקא לא דק ולא נפץ כשירה הא דק ולא נפץ נעשה כמו אם דק ונפץ ואין מסככין בו וא\"כ אין סתירה בלשונו כלל דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא דאמר נעשה וכמ\"ש:<br><b> והנה </b> בגמרא איתא דאמר ר' יוחנן גבי דק ולא נפץ שאינו יודע ופסקוה הרי\"ף והרא\"ש וגם רבינו לחומרא. וכתב בס' קרבן נתנאל דטעמן דאע\"ג דהוי ספק בדרבנן דאף פסול דדק ונפץ אינו מן התורה אלא מדרבנן אפילו הכי פסקו לחומרא במאי דאמר ר' יוחנן אינו יודע משום שכתב בגליון המרדכי פרק החולץ אע\"ג דקיי\"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי בהדיא אלא לא ידעינן מה אמרי ביה קמאי אזלינן לחומרא אף בשל סופרים ע\"כ. ויש לתמוה על בעל קרבן נתנאל דאישתמיט מיניה דברי הדרכי משה בטור יו\"ד סי' רמ\"ו שהקשה על דברי הגליון הנזכר מהא דרוב פוסקים בכל תיקו דרבנן לקולא אע\"ג דאינו אלא ספק מה אמרו ביה קמאי ואינו פלוגתא דתנאי. וכ\"כ בשו\"ת ר' אליהו בן חיים סי' מ\"א. וא\"כ אי אפשר שיהא זה טעמן של הרי\"ף והרא\"ש ורבינו שהרי הן פוסקים לקולא באיבעיא דלא איפשטא במילתא דרבנן וכמו שהוא מבואר בכמה דוכתי. ובעל הגליון שבמרדכי על כרחך ס\"ל כדעת מקצת גאונים שהביא בהגהת רבינו [מיימוני] בפ\"ב דהלכות חמץ שפוסקים כל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בדרבנן ולא קיי\"ל כן. ומה שהביא הקרבן נתנאל ראיה מהא דאמר בפרק ערבי פסחים גבי הסיבה דד' כוסות דכולהו צריכי מספק ואע\"ג דאינו אלא מדרבנן כבר כתב הר\"ן שם דלא דמי לשאר ספק דרבנן:<br><b> אלא </b> נראה דטעמו של הרי\"ף וסייעתו שפסקו כאן לחומרא הוא משום דלא דמי נידון דהכא לשאר איבעיות דלא נפשטו כיון דר' יוחנן אמרה בלשון אינו יודע גרע דחשבינן לה לספק חסרון ידיעה ובכהאי גוונא מחמירין אף בדרבנן כמ\"ש הפוסקים. ועיין בזה בפמ\"ג לאו\"ח סי' קס\"ב שכתב דאפילו באיבעיא דלא איפשטא איכא דחשיב לה לספק חסרון ידיעה משום דאפשר שיבוא איזה חכם ויפשטנה. ורק היכא דאמר הגמרא לשון תיקו לא הוי חסרון ידיעה כיון דאין רשות עתה לשום חכם לפושטה ואינו תלוי בחכמה עד שיבוא מורה צדק. ולפ\"ז כל שכן היכא דאיתא בגמרא הספק בלשון אינו יודע דיש לחשבו בספק חסרון ידיעה כיון שתלה הדבר בפירוש בלשון המורה חסרון בידיעה. ושפיר שפסקוה לחומרא:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה נוטל מהן כו' ואם רצה להוסיף כו'.</b> וכתב הראב\"ד לא שמעתי מעולם פסול בזה. וכתב הרב המגיד לדעת הראב\"ד דבמין אחר איכא איסור בל תוסיף. והקשה על זה הלח\"מ דודאי לרבנן דסבירא להו דלולב אין צריך אגד אינו עובר בבל תוסיף אפי' בהוספות מין אחר כמו שיראה מדברי רבא פרק לולב הגזול. ולפמ\"ש הרא\"ם ריש פרשת ואתחנן לק\"מ דההיא דרבא איירי כשאינו מכוון להוסיף משום מצוה רק משום אגד בעלמא ומשום הכי אינו עובר משום בל תוסיף לרבנן אבל אי מוסיף לשם מצוה איכא בל תוסיף גם לרבנן אע\"ג דסבירא להו דאין צריך אגד ולא אמר דפטור משום דהאי לחודיה קאי כיון שמוסיף לשם מצוה דבר חדש בזמנו עובר אע\"ג דקאי לחודיה וכדמוכח בר\"ה גבי הוספה בברכת כהנים. ועיין שם שמיישב דלא תיקשי מהא דאיתא בפ' הנחנקין גבי חיוב בזקן ממרא דדוקא הוא דלא מחייב בכהאי גוונא אבל בעלמא איכא בל תוסיף. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ מה שהקשה הלח\"מ עוד בסמוך אמ\"ש הרה\"מ דעובר כשנוטל שני לולבין מההיא דהנחנקין ולפי דברי הרא\"ם לק\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר ואם אדומות או שחורות פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין אותן ביו\"ט לפי שהוא כמתקן עבר ולקטן הרי זה כשר.</b> משמע דאף אם נעשו שחורות ביו\"ט חוזרות להכשרן על ידי ליקוט. ותמה הכס\"מ דבגמרא אמרינן דדוקא בדאשחור מאתמול דהוה דיחוי דמעיקרא לא הוה דיחוי וחוזר ונראה על ידי ליקוט אבל אי אשחור ביו\"ט דהוה נראה ונדחה הוי ספק אי חוזר ונראה ורבינו לא חילק בכך. וכתב דאפשר דטעמו משום דאע\"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא וכדאמר רב אשי בפ' כל הפסולין והכא נמי בידו לתקן הוא כו' דאי משכח הושענא אחריתא רשאי ללקטן לאכילה. ועיין שם שנשאר בתימה על רבינו דלמה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתא לשיהיה מותר ללקטן לאכילה. ומשמע מדבריו דאילו משום להכשירן אין צריך שיהיה לו הושענא אחריתא אלא אע\"פ שאין לו ועבר וליקטן באיסור כשר דחשיב בידו לתקן אם היה לו. וזהו נגד דברי הר\"ן שכתב דלא דמי להא דזבחים גבי קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכא אבל הכא אין בידו אלא בעבירה דהא אין ממעטין אותו ביו\"ט וכיוצא בזה הם דברי התוס' בזבחים:<br><b> ולי </b> נראה ליישב דעת רבינו באופן אחר והוא על פי מ\"ש הר\"ן ובחידושי רשב\"א בסוכה אהא דתנן אין ממעטין ביו\"ט וצריך לומר משום דמתקן מנא ולא שרו ליה משום מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו\"ט ע\"כ. והנה סברא זו דלא הותר תיקון מנא ביו\"ט לצורך תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן בפ\"ק דמגילה (דף ז') וכמה דוכתי גבי מכשירי אוכל נפש שאי ��פשר לעשותן מערב יו\"ט אם מותר לעשותן ביו\"ט דרבי יהודה מתיר וחכמים אוסרין דדרשי קרא הוא ולא מכשיריו ולדידהו לא הותר תיקון מנא מן התורה ביו\"ט אף לצורך דהא תיקון מנא אינו אלא מכשירי אוכל נפש. אבל לר\"י דמתיר מכשירי אוכל נפש בשלא היה אפשר מערב יו\"ט מתיר ג\"כ תיקון מנא כשהוא לצורך אוכל נפש ולא היה אפשר מערב יו\"ט וכגון שנתקלקל ביו\"ט וכמו שמבואר בסוגיא דביצה (דף כ\"ח) דקאמר גבי גריפת תנור שהוסק ביו\"ט וסכין שנפגם ושפוד שנרצף ביו\"ט באנו למחלוקת דר\"י ורבנן. וא\"כ כי היכי דמתיר ר\"י תיקון מנא לצורך אוכל נפש הכי נמי מותר שלא לצורך אוכל נפש אלא משום צורך היום כשלא הוה אפשר מערב יו\"ט דלדידיה הוו מכשירין כאוכל נפש ואמר בהו נמי מתוך כדאמרינן באוכל נפש. [ואף דהר\"ן כתב שם דלא התיר ר\"י תיקון כלי בדבר שהוא מלאכת עבודה ממש ע\"ש בספר פני יהושע שהוכיח מתוס' דשבת (דף צ\"ה) דלא סבירא להו הכי. ועוד דגם הר\"ן לא כתב כן רק בתיקון מלאכה שעומדת לימים רבים וזה אינו בכאן]. וכן מצאתי שכתב בס' שער המלך בהלכות יו\"ט. ולפ\"ז על כרחך מתניתין דסוכה דקתני דאין ממעטין ביו\"ט איירי דוקא בשאשחור מערב יו\"ט שהיה אפשר למעטן מבעוד יום אי נמי אפילו ביו\"ט ואתיא כרבנן דסבירא להו דשום תיקון מנא לא הותר ביו\"ט. דאילו לר' יהודה דהותר תיקון מנא לצורך אוכל נפש ואמר מתוך כו' ומתיר גם כן לצורך היום הכי נמי מתיר למעט לצורך מצות היום לקיים מצות לולב ואף שמתקן מנא שמכשירו:<br><b> [וזה </b> דלא כמ\"ש בספר פני יהושע פ\"ק דביצה דבמכשירין לא אמר כלל מתוך והביא ראיה דאל\"כ אין לך מלאכה שאסור מן התורה דכולהו שייכי במכשירין ע\"ש. ולק\"מ דמ\"מ משכחת דאסרה תורה מלאכה שאין בה צורך כלל ובכהאי גוונא לכו\"ע לא אמר מתוך במכשירין. ועוד משכחת לה מלאכה שאסורה כשהיה אפשר מערב יו\"ט דהכי נמי לא הותר במכשירין גם לרבי יהודה וכן לא הותר כשעושה רק לצורך מחר כמ\"ש בשער המלך בשם הר\"ן כתב יד ע\"ש]:<br><b> והשתא </b> אתי שפיר דעת רבינו דאזיל לטעמיה שפסק כר' יהודה במכשירין וכמ\"ש הכס\"מ בפ\"ד דהלכות יו\"ט שסובר דמן התורה שרו ורק חכמים אסרוהו היכא שאינה צורך אוכל נפש כל כך והיא מלאכה גמורה. ולפ\"ז מן התורה ודאי אין איסור למעט משום תיקון מנא לצורך מצוה אפי' היה תיקון גמור וכאן בלאו הכי לא הוה בתיקון ההושענא משום מלאכה גמורה רק שבות מדרבנן וכמ\"ש תוס' שבת (דף ק\"ג) ובכהאי גוונא היה להתיר מן הדין לגמרי. ובוודאי רק לחומרא בעלמא אמרו שאין ממעטין ביו\"ט. ועכ\"פ אין להחמיר ולפסול דיעבד כשעבר ומיעטו ולחשבו דחוי משום חומרא זו שאין ממעטין לכתחילה שהיא תרי דרבנן אי משום מלאכה גופה אי משום מתוך. [כיון דמעיקר [ה]דין אפי' לכתחילה היה שרי ומצוה נמי איכא רק לכתחילה משום חומרא בעלמא אין ממעטין משום הכי לא חשוב עכ\"פ דחוי מחמת זה להיות נפסל כשלקטו. וכהאי גוונא כתב בחידושי הרשב\"א אההיא דעבודה זרה דלא חשוב דחוי כיון דבדיעבד יצא קודם ביטול. והא דאסר כאן לתקן לכתחילה וגבי תיקון דטבילת כלי שנטמא ביו\"ט מותר לכתחילה משום שאינו מתקן גמור כמ\"ש השאגת אריה סי' נ\"ו שאני התם דראוי לתשמיש קודם טבילה לטמא משא\"כ כאן:<br><b> ומ\"ש </b> הכס\"מ כאן דגרסינן בגמרא (דף ל\"ג) תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט ברייתא זו ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה. וכ\"כ בב\"י סי' תרמ\"ו. ויש לתמוה על הרב איך אישתמיט מיניה שכבר העתיק רבינו ברייתא זו ומאי דאיתמר עלה לעיל בפרק ז' מהלכות אלו דין ח' שכתב שם וז\"ל והדס וערבה אין פחות מג' טפחים ואם היו ארוכין כל שהן כשרים ואפי' שאין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשרין והוא שיהיו בראש הבד. והרה\"מ שם הראה מקורו מגמ' הנ\"ל. וכן נעלם דברי רבינו הנ\"ל למהר\"ם בן חביב ז\"ל בס' שמות בארץ שכתב ליישב טעם השמטה משום דרבינו לא השמיט ברייתא דיבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלי לחין כשר דכיון דכתב בפרק זה דנשרו רוב [כשר] כל שכן ביבשו ומה שהשמיט מה שאמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד הוא משום דס\"ל לרבינו דאינו אלא למאן דפסל נקטם ראשו אבל איהו ס\"ל נקטם ראשו כשר על כן השמיט הא דרב חסדא עכ\"ד. וזה אינו דכבר הביא רבינו גם מימרא דרב חסדא שיהיו העלין לחין שנשתיירו בראש הבד. ואע\"ג דמכשיר בנקטם ראשו פוסל כאן. ונראה דטעמו דלא מכשר אלא כשנקטם רק הראש ורוב עליו קיימים אבל אם אין רוב עליו קיימים רק המיעוט צריך שיהיה עכ\"פ הראש קיים דתרי קולי לא מקילין בהדס להכשיר בקטום וגם בנשרו או יבשו רוב עליו. ולפ\"ז שפיר אתי הא דרב חסדא לכו\"ע ומשום הכי העתיקו לעיל]:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}