61d80c12354b0934ca6cb49c5e387470ea7e7e4ba107c97baf4d57ffaa68b91f

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות </b> עכ\"ל. ונ\"ב וכן כתב רבינו ג\"כ בפ\"א מה' איסורי מזבח הלכה י\"א דבעודה מפרכסת בת פדיה היא ומש\"כ הכ\"מ שם על דברי רבינו דהוא פלוגתא דרבי וחכמים במעילה ד' י\"ט ע\"ב כוונתו לאוקימתא דרב פפא שם דרבי וחכמים במשנה שם פליגי בקדשי מזבח תמימין ונעשו בע\"מ ועבר ושחטן קודם פדיה וכמו דפליגי בברייתא שם דרבי אומר יקברו וחכ\"א יפדו ומפרש רבינו דפליגי בעודה מפרכסת אם היא בת העמדה והערכה ופסק כחכמים דיפדו וכ\"כ התוס' חדשים על המשניות שם בפ\"ה משנה ג' וציין ג\"כ לד' הכ\"מ בפ\"א מה' איסורי מזבח הנ\"ל דרבי וחכמים פליגי בזה ואכן הלח\"מ שם והתוס' יו\"ט במשנה דמעילה הנ\"ל יש להם שיטה אחרת בדעת רבינו דבמפרכסת הכ\"מ דבת העמדה והערכה היא אך דפליגי אם מתה אחר השחיטה ואינה בת העמדה והערכה כלל וטעמא דחכמים דאמרי יפדו משום דס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וע\"כ תמהו על רבינו דהיאך מזכה שטרא לבי תרי דבפ\"ה מה' ערכין הלכה י\"ב פסק דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה ובפ\"ה מה' מעילה פסק כחכמים דיפדו ואמנם לפי דעת הכ\"מ והתוס' חדשים בדעת רבינו אין כאן סתירה כלל ודברי רבינו ברורים:<br><b> ואכן </b> גם דברי הכ\"מ והתוס' חדשים לא נהירא לי כלל לומר דרבי פליג במפרכסת וס\"ל דאינו בת העמדה והערכה והלא בש\"ס בחולין ד' ל' משמע להדיא דהא דקיי\"ל דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה וגם לענין העמדה והערכה הוא מילתא פשיטותא ואין בזה שום מחלוקת ע\"ש:<br><b> ואמנם </b> באמת נ\"ל דרוח אחרת יש לרבינו הגדול הרמב\"ם ז\"ל באוקימתא דרב פפא בש\"ס דמעילה הנ\"ל ובמח\"כ הכ\"מ והלח\"מ והתוס' יו\"ט והתוס' חדשים לא עיינו היטב בלשון רבינו בפ\"ה דמעילה הנ\"ל דהמעיין שם היטב בד' רבינו ז\"ל יראה להדיא דלא גרס בד' רב פפא שעבר ושחטן רק דת\"ק ורבי פליגי בקדשי מזבח שנעשו בע\"מ ומעל בהם קודם פדיה בעוד שהם חיים עדנה וכן נראה להדיא מד' התוס' שם ד\"ה קדשי מזבח דלא גרסי שעבר ושחטן וכמו שכ' הגרע\"א ז\"ל שם בגליון המשניות אך נראה דבזה מחולק רבינו עם התוס' דמד' התוס' נראה דרבי סבר דקדשי מזבח צריך ג\"כ העמדה והערכה ולפיכך אינו יוצא לחולין במעילה הראשונה כיון שאין לו פדיון בקל [ויש להסביר ד' התוס' דכיון דצריך העמדה והערכה כמו שאינו מועיל פדיון בלא העמדה והערכה ה\"נ אינו יוצא לחולין ע\"י המעילה בלא העמדה והערכה] ולפיכך יש בהם מועל אחר מועל אבל ת\"ק סבר דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ונפדין בקל ולפיכך אין בהם מועל אחר מועל ולפי פירוש התוס' הלכה כרבי בהא דהא אנן קיי\"ל דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה. ואכן רבינו הרמב\"ם ז\"ל לא ניחא ליה לפרש הפלוגתא בזה דא\"כ לא יתכן כלל לישנא דרבי במשנה שם דכל דבר שאין לו פדיון [ור\"ל שאין לו פדיון בקל שצריך בתחילה להעמדה והערכה וכמו שכ' התוס' שם] יש בו מועל אחר מועל והלא לפי ד' התוס' גם ת\"ק ס\"ל כן רק דטעמא דת\"ק הוא משום דס\"ל דקדשי מזבח א\"צ העמדה והערכה והלכך יש לו פדיון בקל ולכן פירש רבינו דגם ת\"ק ס\"ל דצריך העמדה והערכה רק דס\"ל דאף שאין לו פדיון בקל מ\"מ אין בו מועל אחר מועל דהא קדשי בה\"ב נמי צריך העמדה והערכה ומ\"מ אין בו מועל אחר מועל ופסק רבינו כת\"ק וזה מדוייק בלשון רבינו שם בפ\"ה מה' מעילה שכ' שם בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון וכו' הראשון לבד מעל ור\"ל דאף דאינה נפדה בקל וצריך העמדה והערכה מ\"מ כיון שעומדת לפדיון אין בה מועל אחר מועל כמו בקדשי בה\"ב ועפ\"ז דברי רבינו מאירין כשמש בצהרים ונסתלק בזה התמיהה שתמה הלח\"מ והתויו\"ט על רבינו ודו\"ק היטב [ואך לפי פירוש רבינו בד' רב פפא צריך לומר דהא דמייתי הש\"ס שם סייעתא לדברי רב פפא מהברייתא שם ואף דהברייתא מיירי להדיא בעבר ושחטן לא מייתי ראיה מהברייתא רק דמהברייתא מוכח דרבי סבר דקדשי מזבח ג\"כ צריך העמדה והערכה מדאמר בברייתא דיקברו ומיירי דמתו לגמרי אחר השחיטה ולפיכך מחיים נמי אף דיכול לפדותן ע\"י העמדה והערכה מ\"מ כיון שאין נפדין בקל יש בהן מועל אחר מועל וחכמים דברייתא לאו היינו ת\"ק דמתני' דחכמים דברייתא ס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ומשו\"ה ס\"ל דיפדו אבל ת\"ק דמשנה שפיר ס\"ל ג\"כ כרבי בהא דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה אך מ\"מ אין בהם מועל אחר מועל משום דמ\"מ יש להם פדיון אחר העמדה והערכה ודו\"ק היטב:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות </b> עכ\"ל. ונ\"ב וכן כתב רבינו ג\"כ בפ\"א מה' איסורי מזבח הלכה י\"א דבעודה מפרכסת בת פדיה היא ומש\"כ הכ\"מ שם על דברי רבינו דהוא פלוגתא דרבי וחכמים במעילה ד' י\"ט ע\"ב כוונתו לאוקימתא דרב פפא שם דרבי וחכמים במשנה שם פליגי בקדשי מזבח תמימין ונעשו בע\"מ ועבר ושחטן קודם פדיה וכמו דפליגי בברייתא שם דרבי אומר יקברו וחכ\"א יפדו ומפרש רבינו דפליגי בעודה מפרכסת אם היא בת העמדה והערכה ופסק כחכמים דיפדו וכ\"כ התוס' חדשים על המשניות שם בפ\"ה משנה ג' וציין ג\"כ לד' הכ\"מ בפ\"א מה' איסורי מזבח הנ\"ל דרבי וחכמים פליגי בזה ואכן הלח\"מ שם והתוס' יו\"ט במשנה דמעילה הנ\"ל יש להם שיטה אחרת בדעת רבינו דבמפרכסת הכ\"מ דבת העמדה והערכה היא אך דפליגי אם מתה אחר השחיטה ואינה בת העמדה והערכה כלל וטעמא דחכמים דאמרי יפדו משום דס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וע\"כ תמהו על רבינו דהיאך מזכה שטרא לבי תרי דבפ\"ה מה' ערכין הלכה י\"ב פסק דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה ובפ\"ה מה' מעילה פסק כחכמים דיפדו ואמנם לפי דעת הכ\"מ והתוס' חדשים בדעת רבינו אין כאן סתירה כלל ודברי רבינו ברורים:<br><b> ואכן </b> גם דברי הכ\"מ והתוס' חדשים לא נהירא לי כלל לומר דרבי פליג במפרכסת וס\"ל דאינו בת העמדה והערכה והלא בש\"ס בחולין ד' ל' משמע להדיא דהא דקיי\"ל דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה וגם לענין העמדה והערכה הוא מילתא פשיטותא ואין בזה שום מחלוקת ע\"ש:<br><b> ואמנם </b> באמת נ\"ל דרוח אחרת יש לרבינו הגדול הרמב\"ם ז\"ל באוקימתא דרב פפא בש\"ס דמעילה הנ\"ל ובמח\"כ הכ\"מ והלח\"מ והתוס' יו\"ט והתוס' חדשים לא עיינו היטב בלשון רבינו בפ\"ה דמעילה הנ\"ל דהמעיין שם היטב בד' רבינו ז\"ל יראה להדיא דלא גרס בד' רב פפא שעבר ושחטן רק דת\"ק ורבי פליגי בקדשי מזבח שנעשו בע\"מ ומעל בהם קודם פדיה בעוד שהם חיים עדנה וכן נראה להדיא מד' התוס' שם ד\"ה קדשי מזבח דלא גרסי שעבר ושחטן וכמו שכ' הגרע\"א ז\"ל שם בגליון המשניות אך נראה דבזה מחולק רבינו עם התוס' דמד' התוס' נראה דרבי סבר דקדשי מזבח צריך ג\"כ העמדה והערכה ולפיכך אינו יוצא לחולין במעילה הראשונה כיון שאין לו פדיון בקל [ויש להסביר ד' התוס' דכיון דצריך העמדה והערכה כמו שאינו מועיל פדיון בלא העמדה והערכה ה\"נ אינו יוצא לחולין ע\"י המעילה בלא העמדה והערכה] ולפיכך יש בהם מועל אחר מועל אבל ת\"ק סבר דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ונפדין בקל ולפיכך אין בהם מועל אחר מועל ולפי פירוש התוס' הלכה כרבי בהא דהא אנן קיי\"ל דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה. ואכן רבינו הרמב\"ם ז\"ל לא ניחא ליה לפרש הפלוגתא בזה דא\"כ לא יתכן כלל לישנא דרבי במשנה שם דכל דבר שאין לו פדיון [ור\"ל שאין לו פדיון בקל שצריך בתחילה להעמדה והערכה וכמו שכ' התוס' שם] יש בו מועל אחר מועל והלא לפי ד' התוס' גם ת\"ק ס\"ל כן רק דטעמא דת\"ק הוא משום דס\"ל דקדשי מזבח א\"צ העמדה והערכה והלכך יש לו פדיון בקל ולכן פירש רבינו דגם ת\"ק ס\"ל דצריך העמדה והערכה רק דס\"ל דאף שאין לו פדיון בקל מ\"מ אין בו מועל אחר מועל דהא קדשי בה\"ב נמי צריך העמדה והערכה ומ\"מ אין בו מועל אחר מועל ופסק רבינו כת\"ק וזה מדוייק בלשון רבינו שם בפ\"ה מה' מעילה שכ' שם בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון וכו' הראשון לבד מעל ור\"ל דאף דאינה נפדה בקל וצריך העמדה והערכה מ\"מ כיון שעומדת לפדיון אין בה מועל אחר מועל כמו בקדשי בה\"ב ועפ\"ז דברי רבינו מאירין כשמש בצהרים ונסתלק בזה התמיהה שתמה הלח\"מ והתויו\"ט על רבינו ודו\"ק היטב [ואך לפי פירוש רבינו בד' רב פפא צריך לומר דהא דמייתי הש\"ס שם סייעתא לדברי רב פפא מהברייתא שם ואף דהברייתא מיירי להדיא בעבר ושחטן לא מייתי ראיה מהברייתא רק דמהברייתא מוכח דרבי סבר דקדשי מזבח ג\"כ צריך העמדה והערכה מדאמר בברייתא דיקברו ומיירי דמתו לגמרי אחר השחיטה ולפיכך מחיים נמי אף דיכול לפדותן ע\"י העמדה והערכה מ\"מ כיון שאין נפדין בקל יש בהן מועל אחר מועל וחכמים דברייתא לאו היינו ת\"ק דמתני' דחכמים דברייתא ס\"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ומשו\"ה ס\"ל דיפדו אבל ת\"ק דמשנה שפיר ס\"ל ג\"כ כרבי בהא דקדשי מזבח ג\"כ היו בכלל העמדה והערכה אך מ\"מ אין בהם מועל אחר מועל משום דמ\"מ יש להם פדיון אחר העמדה והערכה ודו\"ק היטב:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי. </b> ונ\"ב מד' רבינו אלו מבואר דמפרש דמאי דתנן במתניתין באבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי קאי נמי על אבר מן המת וכ\"כ במעדני יו\"ט על הרא\"ש בריש הלכות טומאה לדעת רבינו ע\"ש היטב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בהשגת הראב\"ד,</b> נטמא בסוף שבעה ממש. נ\"ל דצ\"ל בסוף שנה ממש וכ\"ה הלשון לקמן בסמוך בראב\"ד ובזה נסתלק תמיהת הכ\"מ עליו ושוב ראיתי שכן הגיה הק\"ע בשירי קרבן שלו בירושלמי בנזיר פ\"ח הלכה ב' וע\"ש היטב מה שהאריך בביאור דברי הראב\"ד ז\"ל וכתב ג\"כ בסופו דבזה נסתלקו כל תמיהותיו של הכ\"מ:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Nazariteship",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי. </b> ונ\"ב מד' רבינו אלו מבואר דמפרש דמאי דתנן במתניתין באבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי קאי נמי על אבר מן המת וכ\"כ במעדני יו\"ט על הרא\"ש בריש הלכות טומאה לדעת רבינו ע\"ש היטב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בהשגת הראב\"ד,</b> נטמא בסוף שבעה ממש. נ\"ל דצ\"ל בסוף שנה ממש וכ\"ה הלשון לקמן בסמוך בראב\"ד ובזה נסתלק תמיהת הכ\"מ עליו ושוב ראיתי שכן הגיה הק\"ע בשירי קרבן שלו בירושלמי בנזיר פ\"ח הלכה ב' וע\"ש היטב מה שהאריך בביאור דברי הראב\"ד ז\"ל וכתב ג\"כ בסופו דבזה נסתלקו כל תמיהותיו של הכ\"מ:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ג' מיני שבועות הן שחייבין בהם וכו' מי שטענו חבירו וכו' ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו וע\"א מעיד עליו ומכחישו הרי אלו שתי שבועות ע\"י טענת וודאי וכפירה. </b> ונ\"ב לכאורה צ\"ע דהא מד' רבינו בפ\"ד מה' גזילה הלכה י\"ז שכתב שם ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת אלמא דחשיב ליה לטענת התובע לטענת שמא וכדמסיים שם רבינו ואעפ\"כ על העשרה מקרי הגזלן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם הרי דס\"ל דהטוען ספק ע\"פ העד מחויב שבועה וכמו שכ' ה\"ה ז\"ל שם לדעתו ז\"ל וא\"כ דברי רבינו סתרי אהדדי ולא מצאתי מי שהתעורר בזה ולכן מחמת חומר הנושא נ\"ל באמת דדעת רבינו ז\"ל דטוען ספק ע\"פ העד אינו חייב שבועה וכמו שכתב כאן ודלא כמש\"כ ה\"ה ז\"ל שם לדעתו ונמשכו אחריו הטוש\"ע בסי' ע\"ה סעיף כ\"ג והש\"ך שם וכל האחרונים וראיה קצת לדברי מדבריו שם בהלכה י\"ג שכ' שם וכן אם היה ע\"א בלבד ובעה\"ב טוען שגזול הוא כלי זה בידו ומשמע שטוען ברי שכלי זה שלו הוא בוודאי ובגזילה באה ליד חבירו ואף שידוע שדברי רבינו שם לקוחים מד' הרי\"ף פ' כל הנשבעין ובד' הרי\"ף שם מבואר להדיא דס\"ל דטוען ספק ע\"פ העד חייב שבועה וכמו שכ' הרא\"ש בפ' הדיינים לדעתו ורבינו מעולם הוא עומד בשיטת הרי\"ף ולא זז מדבריו ימין ושמאל מ\"מ בכאן ראה לרבו הר\"י מיגש זצ\"ל שחולק אדברי רבו הרי\"ף ז\"ל בזה וכמו שמבואר בחידושי הר\"י מיגש בפ' הדיינים והובא ברא\"ש שם ולפיכך שינה רבינו מלשון הרי\"ף שם דבמעשה שהובא ברי\"ף לא הוזכר כלל שהתובע טוען שגזול הוא כלי זה רק דהע\"א מעיד ששקל מיניה חד שטעונה דכתנא ונמצא שהתובע אינו יודע כלל שגזל ממנו ומצא טעונה דכתנא שלו ביד הגזלן רק שהוא תובע ע\"פ העד ואעפ\"כ פסק הרי\"ף דהגזלן הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם אבל רבינו שינה הלשון וכתב דאם הבעה\"ב טוען שכלי שלו הוא ביד הגזלן ומשמע שרואה בידו ומכירה וכן כתב הראב\"ד ז\"ל בהשגות שם ואף שבתחילה משיג עליו מ\"מ לבסוף מסיים ואולי נאמר אחרי שימצאנה בידו טענת ברי הוא וכן כתב באמת ה\"ה ז\"ל בפ\"ה מה' טוען הלכה ט' שדעת רבינו כדעת רבו ר\"י הלוי דאין נשבעין ע\"י טענת חש\"ו בין במודה במקצת ובין בע\"א וכל שבועה הבאה ע\"י טענת ברי משום דטענת חש\"ו אינו אלא כטענת שמא וכ\"כ הט\"ז בחו\"מ סי' צ\"ו בדעת רבינו ודלא כב\"י שם שכ' שטענת חש\"ו גריעא מטענת שמא ומה שהכריח ה\"ה ז\"ל בפ\"ד מה' גזילה הלכה י\"ז בדעת רבינו להיפך אני אומר שאינו הכרח כלל דלכאורה בלא\"ה דברי רבינו שם תמוהים דכיון שכ' שאין העד יודע כמה נטלו ואפשר שלא נטל אלא אחד א\"כ למה יצטרך לשלם אפילו עשרה דהא על תשעה יש לו מיגו דאי בעי היה יכול לטעון שלא נטל אלא אחד ולכן נ\"ל דאיירי דזה ידוע לע\"א שבוודאי נטל והלכך על כל העשרה הוי ליה מחוייב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם ודמי ממש לנסכא דר\"א דהרי איכא כאן טענת וודאי וע\"א ואמנם במה שטוען הבעה\"ב שנטל ממנו כ' שעל זה ליכא כאן ע\"א כלל דהרי הע\"א אינו יודע בבירור שנטל יותר מעשרה והלכך על עשרה השניים פטור לגמרי דאין נשבעין היסת על טענת שמא ובזה נסתלק השגת הראב\"ד ז\"ל שם על רבינו ועי' בביאורי הגר\"א ז\"ל בסי' שס\"ד ס\"ק ז' שתמה שם על השו\"ע שם והוא לשון רבינו כאן בהלכה ט\"ו דלמה אינו נאמן במיגו דלא חטפתי ולא הקשה ג\"כ על מש\"כ בשו\"ע בסעיף ז' והוא דברי רבינו כאן בהלכה י\"ז אלא וודאי משום דאיכא לפרושי כמש\"כ בעז\"ה ודו\"ק וכל זה נ\"ל ברור ועפ\"ז יסתלק כל הקושיות בזה בעז\"ה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Oaths",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Oaths",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ג' מיני שבועות הן שחייבין בהם וכו' מי שטענו חבירו וכו' ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו וע\"א מעיד עליו ומכחישו הרי אלו שתי שבועות ע\"י טענת וודאי וכפירה. </b> ונ\"ב לכאורה צ\"ע דהא מד' רבינו בפ\"ד מה' גזילה הלכה י\"ז שכתב שם ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת אלמא דחשיב ליה לטענת התובע לטענת שמא וכדמסיים שם רבינו ואעפ\"כ על העשרה מקרי הגזלן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם הרי דס\"ל דהטוען ספק ע\"פ העד מחויב שבועה וכמו שכ' ה\"ה ז\"ל שם לדעתו ז\"ל וא\"כ דברי רבינו סתרי אהדדי ולא מצאתי מי שהתעורר בזה ולכן מחמת חומר הנושא נ\"ל באמת דדעת רבינו ז\"ל דטוען ספק ע\"פ העד אינו חייב שבועה וכמו שכתב כאן ודלא כמש\"כ ה\"ה ז\"ל שם לדעתו ונמשכו אחריו הטוש\"ע בסי' ע\"ה סעיף כ\"ג והש\"ך שם וכל האחרונים וראיה קצת לדברי מדבריו שם בהלכה י\"ג שכ' שם וכן אם היה ע\"א בלבד ובעה\"ב טוען שגזול הוא כלי זה בידו ומשמע שטוען ברי שכלי זה שלו הוא בוודאי ובגזילה באה ליד חבירו ואף שידוע שדברי רבינו שם לקוחים מד' הרי\"ף פ' כל הנשבעין ובד' הרי\"ף שם מבואר להדיא דס\"ל דטוען ספק ע\"פ העד חייב שבועה וכמו שכ' הרא\"ש בפ' הדיינים לדעתו ורבינו מעולם הוא עומד בשיטת הרי\"ף ולא זז מדבריו ימין ושמאל מ\"מ בכאן ראה לרבו הר\"י מיגש זצ\"ל שחולק אדברי רבו הרי\"ף ז\"ל בזה וכמו שמבואר בחידושי הר\"י מיגש בפ' הדיינים והובא ברא\"ש שם ולפיכך שינה רבינו מלשון הרי\"ף שם דבמעשה שהובא ברי\"ף לא הוזכר כלל שהתובע טוען שגזול הוא כלי זה רק דהע\"א מעיד ששקל מיניה חד שטעונה דכתנא ונמצא שהתובע אינו יודע כלל שגזל ממנו ומצא טעונה דכתנא שלו ביד הגזלן רק שהוא תובע ע\"פ העד ואעפ\"כ פסק הרי\"ף דהגזלן הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם אבל רבינו שינה הלשון וכתב דאם הבעה\"ב טוען שכלי שלו הוא ביד הגזלן ומשמע שרואה בידו ומכירה וכן כתב הראב\"ד ז\"ל בהשגות שם ואף שבתחילה משיג עליו מ\"מ לבסוף מסיים ואולי נאמר אחרי שימצאנה בידו טענת ברי הוא וכן כתב באמת ה\"ה ז\"ל בפ\"ה מה' טוען הלכה ט' שדעת רבינו כדעת רבו ר\"י הלוי דאין נשבעין ע\"י טענת חש\"ו בין במודה במקצת ובין בע\"א וכל שבועה הבאה ע\"י טענת ברי משום דטענת חש\"ו אינו אלא כטענת שמא וכ\"כ הט\"ז בחו\"מ סי' צ\"ו בדעת רבינו ודלא כב\"י שם שכ' שטענת חש\"ו גריעא מטענת שמא ומה שהכריח ה\"ה ז\"ל בפ\"ד מה' גזילה הלכה י\"ז בדעת רבינו להיפך אני אומר שאינו הכרח כלל דלכאורה בלא\"ה דברי רבינו שם תמוהים דכיון שכ' שאין העד יודע כמה נטלו ואפשר שלא נטל אלא אחד א\"כ למה יצטרך לשלם אפילו עשרה דהא על תשעה יש לו מיגו דאי בעי היה יכול לטעון שלא נטל אלא אחד ולכן נ\"ל דאיירי דזה ידוע לע\"א שבוודאי נטל והלכך על כל העשרה הוי ליה מחוייב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם ודמי ממש לנסכא דר\"א דהרי איכא כאן טענת וודאי וע\"א ואמנם במה שטוען הבעה\"ב שנטל ממנו כ' שעל זה ליכא כאן ע\"א כלל דהרי הע\"א אינו יודע בבירור שנטל יותר מעשרה והלכך על עשרה השניים פטור לגמרי דאין נשבעין היסת על טענת שמא ובזה נסתלק השגת הראב\"ד ז\"ל שם על רבינו ועי' בביאורי הגר\"א ז\"ל בסי' שס\"ד ס\"ק ז' שתמה שם על השו\"ע שם והוא לשון רבינו כאן בהלכה ט\"ו דלמה אינו נאמן במיגו דלא חטפתי ולא הקשה ג\"כ על מש\"כ בשו\"ע בסעיף ז' והוא דברי רבינו כאן בהלכה י\"ז אלא וודאי משום דאיכא לפרושי כמש\"כ בעז\"ה ודו\"ק וכל זה נ\"ל ברור ועפ\"ז יסתלק כל הקושיות בזה בעז\"ה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בלח\"מ, </b> קשה דבפ' כ\"ה מה' מכירה כתב דהמוכר את הבית מכר את העליה וכו' אבל אם אינה פתוחה לבית לא. ונ\"ב לענ\"ד לק\"מ דפשוט דהא שכ' רבינו דהנודר מן הבית אסור בעליה היינו אם נדר מבית סתם משום שהעליה נמי נקרא בית וכיון שאסר על עצמו כל הבתים אסר על עצמו גם כל העליות אבל אם נדר מבית זה והיתה עליה בנויה על גביו הדבר פשוט שמותר לו לכנס בעליה דמה בכך שהעליה ג\"כ נקרא בית מ\"מ הוא לא נדר רק מבית התחתון לבד דלא עדיף העליה משאר בתים שמותר לו לכנס והלכך במוכר את הבית נמי הא מיירי דמפרש לו איזה בית והלכך אין העליה בכלל המכיר' דהרי בית אחד מכר לו ולא שני בתים רק אם היא פתוחה לבית נחשב כבית אחד והא דמדמה הש\"ס מכירה לנדר היינו במוכר סתם בית ובכה\"ג תליא בפלוגתא דר\"מ ורבנן בנדרים ודברי רבינו ברורים ואין מקום לתמיהת הלח\"מ ז\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Haflaah/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Vows",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Vows",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בלח\"מ, </b> קשה דבפ' כ\"ה מה' מכירה כתב דהמוכר את הבית מכר את העליה וכו' אבל אם אינה פתוחה לבית לא. ונ\"ב לענ\"ד לק\"מ דפשוט דהא שכ' רבינו דהנודר מן הבית אסור בעליה היינו אם נדר מבית סתם משום שהעליה נמי נקרא בית וכיון שאסר על עצמו כל הבתים אסר על עצמו גם כל העליות אבל אם נדר מבית זה והיתה עליה בנויה על גביו הדבר פשוט שמותר לו לכנס בעליה דמה בכך שהעליה ג\"כ נקרא בית מ\"מ הוא לא נדר רק מבית התחתון לבד דלא עדיף העליה משאר בתים שמותר לו לכנס והלכך במוכר את הבית נמי הא מיירי דמפרש לו איזה בית והלכך אין העליה בכלל המכיר' דהרי בית אחד מכר לו ולא שני בתים רק אם היא פתוחה לבית נחשב כבית אחד והא דמדמה הש\"ס מכירה לנדר היינו במוכר סתם בית ובכה\"ג תליא בפלוגתא דר\"מ ורבנן בנדרים ודברי רבינו ברורים ואין מקום לתמיהת הלח\"מ ז\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,72 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> והראב\"ד כתב לא מצאתי שיעור עומקו וכו' והר\"ש דחה פירוש זה וכו'. ונ\"ב הנה באמת ד' הר\"ש שם אינו ענין כלל לפירוש ורוחב מילואו דמתני' רק בעיקר מחלוקת דר' ישמעאל ור\"ע במשנה שם דיש מפרשים דפליגי במקום הזרע שזורע שם מין אחר כמה צריך שיהא אורך התלם ודחה פי' זה בשתי ידים רק דפליגי בשיעור הרחקה כמה צריך להרחיק בין השדה ובין מקום השורה שזורע מין אחר ואכן כוונת הכ\"מ כיון דרבינו נמי מפרש כפי' הר\"ש דפליגי בשיעור הרחקה ממילא א\"א לפרש כפי' הראב\"ד דבמילואו דהיינו כמלא עול שחורש בו וע\"כ צריך לפרש דהיינו כעומקו או כפי' הר\"ש כמלא התלם ודו\"ק [ומש\"כ הכ\"מ אלא שיש ביניהם קצת חילוק היינו דלדעת רבינו סגי שיהי' מקום הרחקה ששה טפחים על ששה ואפי' אם שורת הזרע רחב הרבה אבל לדעת הר\"ש אינו כן ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתייאש ממנו ולא גדרה הרי זה קידש. </b> ונ\"ב ומה שלא העתיק רבינו סוף ד' הברייתא שהובא בב\"ק ד' ק' ובב\"ב ד' ב' דחייב באחריותו נראה משום דהתוס' שם כתבו דהך ברייתא ר\"מ היא דס\"ל דאדם מקדיש דבר שאינו שלו ומזה הוכיח הש\"ס שם דר\"מ דאין דינא דגרמי דע\"כ הך ברייתא ר\"מ היא ותנא דחייב באחריותו אבל רבינו הא פסק לעיל בפ\"ה הלכה ח' כר\"י ור\"ש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לא משכחת לה כלל להך דינא דחייב באחריותו ולא כתב רק האי דינא דקידש ונ\"מ אם היה הזרעים והכרם הכל שלו או דר\"ל דקידש גפנו וכמו שכ' רבינו בפ\"ה הלכה ח' דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואה ולא קידש גפן חבירו ע\"ש ושם נמי לא הזכיר סיפא דמתני' דחייב באחריותו וג\"כ מטעם הנ\"ל ועוד נלמד מד' רבינו כאן דגם לענין קידוש לא נתקדש עד שאמרו לו גדור אבל מד' התוס' שם משמע קצת דלא בעינן התראה רק לענין חיוב אחריות דלא ידע הדין דעל המזיק מוטל להרחיק את עצמו ובפרט דדינא דגרמי אפשר דהוי כהיזק שאינו ניכר דפטור בשוגג אבל לענין קידוש אפשר דמקדש מיד שהוסיף מאתים לאחר שנפרץ הגדר ואף שלא התרו בו וצ\"ע בזה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Diverse Species",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> והראב\"ד כתב לא מצאתי שיעור עומקו וכו' והר\"ש דחה פירוש זה וכו'. ונ\"ב הנה באמת ד' הר\"ש שם אינו ענין כלל לפירוש ורוחב מילואו דמתני' רק בעיקר מחלוקת דר' ישמעאל ור\"ע במשנה שם דיש מפרשים דפליגי במקום הזרע שזורע שם מין אחר כמה צריך שיהא אורך התלם ודחה פי' זה בשתי ידים רק דפליגי בשיעור הרחקה כמה צריך להרחיק בין השדה ובין מקום השורה שזורע מין אחר ואכן כוונת הכ\"מ כיון דרבינו נמי מפרש כפי' הר\"ש דפליגי בשיעור הרחקה ממילא א\"א לפרש כפי' הראב\"ד דבמילואו דהיינו כמלא עול שחורש בו וע\"כ צריך לפרש דהיינו כעומקו או כפי' הר\"ש כמלא התלם ודו\"ק [ומש\"כ הכ\"מ אלא שיש ביניהם קצת חילוק היינו דלדעת רבינו סגי שיהי' מקום הרחקה ששה טפחים על ששה ואפי' אם שורת הזרע רחב הרבה אבל לדעת הר\"ש אינו כן ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתייאש ממנו ולא גדרה הרי זה קידש. </b> ונ\"ב ומה שלא העתיק רבינו סוף ד' הברייתא שהובא בב\"ק ד' ק' ובב\"ב ד' ב' דחייב באחריותו נראה משום דהתוס' שם כתבו דהך ברייתא ר\"מ היא דס\"ל דאדם מקדיש דבר שאינו שלו ומזה הוכיח הש\"ס שם דר\"מ דאין דינא דגרמי דע\"כ הך ברייתא ר\"מ היא ותנא דחייב באחריותו אבל רבינו הא פסק לעיל בפ\"ה הלכה ח' כר\"י ור\"ש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לא משכחת לה כלל להך דינא דחייב באחריותו ולא כתב רק האי דינא דקידש ונ\"מ אם היה הזרעים והכרם הכל שלו או דר\"ל דקידש גפנו וכמו שכ' רבינו בפ\"ה הלכה ח' דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה סיכך גפן חבירו על תבואתו קידש תבואה ולא קידש גפן חבירו ע\"ש ושם נמי לא הזכיר סיפא דמתני' דחייב באחריותו וג\"כ מטעם הנ\"ל ועוד נלמד מד' רבינו כאן דגם לענין קידוש לא נתקדש עד שאמרו לו גדור אבל מד' התוס' שם משמע קצת דלא בעינן התראה רק לענין חיוב אחריות דלא ידע הדין דעל המזיק מוטל להרחיק את עצמו ובפרט דדינא דגרמי אפשר דהוי כהיזק שאינו ניכר דפטור בשוגג אבל לענין קידוש אפשר דמקדש מיד שהוסיף מאתים לאחר שנפרץ הגדר ואף שלא התרו בו וצ\"ע בזה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות כלאים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> דאע\"ג דהתם מייתי לה מלא בערתי ממנו (בעלמא) [בטמא] ההוא במעשר הוא דכתיב. ונ\"ב לכאורה דברי רבינו הכ\"מ תמוה בכאן דמה בכך דקרא במע\"ש כתיב מ\"מ הא אמרינן שם דטעמא דת\"ק דבכורים אסורים לאונן משם דאיתקש למע\"ש ובמע\"ש כתיב בהדיא לא אכלתי באוני ממנו וא\"כ גם לענין לבער מהן בטומאה יש ללמוד מהיקש זה וכ\"כ שם רש\"י ז\"ל בהדיא בד\"ה ואילו לת\"ק דמקיש ביכורים למע\"ש לכל מילי הו\"ל למתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו ע\"ש. והן אמת דנראה דרבינו לא ס\"ל היקש זה דהא בפ\"ג הלכה ו' הוצרך ללמוד דביכורים אסורים לאונן משום דכתיב בהם ושמחת בכל הטוב [ומה שקשה על רבינו דהרי בפסחים ד' ל\"ו אמרינן דמקרא דושמחת אינו ראיה דאסור לאונן דקרא לזמן שמחה הוא דאתא כבר העירותי עליו בזה בספרי בנין שלמה ד' י\"א ע\"ש] אבל מ\"מ עיקר תירוצו של הכ\"מ לא נהירא כלל דאין זה דרכו של רבינו ז\"ל לכתוב ויראה לי על הטעם מאחר דעיקר הדין מפורש בתלמוד אין אחריות הטעמים עליו ואדרבה ידוע דע\"פ הרוב מביא בחיבורו כמה דינים שנמצא בתלמוד ואף שלא נמצא מפורש בתלמוד הטעם ורבינו לא כתב שום טעם מדנפשיה עליהם ועוד דלפי דברי רבינו הכ\"מ הו\"ל לרבינו לכתוב בתחילה דאסור לבער ממנו בטומאה וכמו דאיתא בגמ' ואח\"כ הו\"ל לכתוב ויראה לי הטעם ולכן נ\"ל דדברי רבינו בכאן אינו ענין לד' הש\"ס דיבמות הנ\"ל דבש\"ס מיירי בביכורים שכבר הובא לעזרה וקיימו בהן מצות הנחה ותנופה ווידוי כמו שמבואר בד' רבינו בפ\"ג באופן שכבר הותרו לאכילה לכהן ובזה אמרינן שם דהכהן האוכלן בטומאת עצמן לוקה כמו במע\"ש ודין זה הביא רבינו לקמן בהלכות אלו בפ\"ג הלכה ה' וגם דאסור לבער מהן בטומאה כמו במע\"ש אבל כאן מיירי רבינו דנטמאו קודם שהובא לעזרה כמו שמבואר בדבריו שם להדיא דעדיין אין להם היתר לכהנים ולא מצינן למילף מהקישא דמע\"ש דלא הוקשו למע\"ש רק לאחר שיש להן היתר לכהנים ולכן הוצרך רבינו להמציא דין זה מדעת עצמו כיון דביכורים טעון הבאת מקום והנחה ותנופה כקדשי המקדש דין קדשים יש להם גם לזה דאם נטמאו אסורין באכילה ובהנאה וממילא גם אחר שיש להם היתר לכהנים עומדין באיסורן הראשון כמו שאר קדשים קלים ולכן לא הוצרך רבינו בפ\"ג לכתוב שנית דאסור לבער בטומאה ואפשר דהא דפשוט להש\"ס דאסור לבער מהן בטומאה הוא באמת מחמת טעמו של רבינו שהן נחשבין כקדשי המקדש וקצת ראיה לזה דעל זה אינו שואל הש\"ס דמנ\"ל דגם בביכורים אסור לבער בטומאה רק באוכל בטומאת עצמן לוקה ע\"ז שואל הש\"ס מנ\"ל [ומיהו אינו הכרח די\"ל דמשום דגבי מע\"ש בהדיא כתיב לא בערתי ממנו בטמא ולגבי ביכורים סמך אהקישא אבל באוכל בטומאת עצמן לוקה גם במע\"ש א��נו מפורש בתורה לאו בזה ורק דבברייתא למד זה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה. </b> ונ\"ב הכ\"מ לא ציין מקור לדברי רבינו אבל באמת הוא ש\"ס ערוך ביבמות ד' ע\"ג ואלו אסור לבער מהן בטומאה והאוכל בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלא תנא ושייר [ויליף לה הש\"ס התם מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך דהוזכר התם בהך קרא גם ביכורים דכתיב התם ותרומת ידיך ותרומת ידיך היינו ביכורים]:"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהביכורים אסורים לאונן שהרי נאמר בהם ושמחת בכל הטוב. </b> ונ\"ב הנה באמת בש\"ס דפסחים ד' ו' ע\"ב וביבמות ד' ע\"ג ע\"ב מפיק לה מהקישא דאיתקש ביכורים למע\"ש [ובירושלמי בביכורים פ\"ב מפיק לה מקרא דווידוי מעשר דכתיב שם ביערתי הקודש מן הבית ומפרש הירושלמי דמאי קודש קודש עליון והיינו ביכורים דכתיב בפרשה שלפניה ולפי זה כל מה דהוזכר בווידוי הזה כגון לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא וכן כולן קאי נמי אביכורים] אבל מקרא דושמחת לא נמצא בגמ' כלל ואדרבה דבש\"ס דפסחים הנ\"ל מקשה על ר\"ש נהי דהקישא לית ליה ניליף ושמחת ומשני הך קרא לזמן שמחה הוא דאתא ואולי דרבינו היה לו גי' אחרת בגמ' וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפרישין חלה בחו\"ל מד\"ס שלא תשתכח תורת חלה מישראל. </b> ונ\"ב דברי רבינו ז\"ל תמוהים דמאי שייך שלא תשתכח תורת חלה מישראל הלא בא\"י מפרישין חלה ובחו\"ל לעולם לא היה חיוב להפריש חלה ומה שייך הלשון שלא תשתכח ועוד מ\"ש מתרומה שלא תקנו להפריש רק במקומות הקרובים לא\"י משום דמחלפא בא\"י אבל במקומות הרחוקים מעולם לא תקנו להפריש ומ\"ש מבחלה דתקנו להפריש בחו\"ל בכל מקום ומש\"כ הכ\"מ דכ\"ה בבכורות ד' כ\"ז תמוה מאוד דבש\"ס שם לא מיירי כלל בעיקר התקנה שתקנו להפריש חלה בחו\"ל רק מיירי שם דאי ליכא כהן קטן וצריך לשרוף החלה אז צריך להפריש עוד חלה אחריתא וליתן אותה לכהן גדול כדי שלא תשתכח תורת חלה לכהן דאם לא יפרישו רק חלת האור ישתכח הדבר שצריך ליתן אותה לכהן וכבר הובא דין זה בד' רבינו כאן בהלכה ח' אבל על עיקר התקנה שתקנו להפריש חלה בחו\"ל לא הוזכר בגמ' שום טעם כלל ורק התוס' בקידושין ד' ל\"ו ע\"ב ד\"ה כל כתבו דהיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא על גלגול עיסה שאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ\"מ אפילו בחו\"ל עכ\"ל אבל דברי רבינו צל\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> ורבינו שלא כתב ואסורה לזרים נראה שפוסק דלא כר' יהושע. וכ\"ב בספרו ב\"י על הטור ביו\"ד בסי' שכ\"ז חזר בו ממש\"כ כאן וכתב דשפיר פסק כר' יהושע אך דאזיל לשיטתו שכתב בפירוש המשניות שלו דר\"י שאמר ואסורה לזרים לא קאי על כל הקמח שנתן לכהן רק קאי על החלה שמפריש הכהן מן הקמח וקמ\"ל דאסורה לזרים כשאר חלה וכן מדוייק זה בלשון רבינו כאן במש\"כ הרי זה מפריש ממנו חלה כשאר כל קמח חולין והיינו כר' יהושע דהחלה שמפריש הכהן מן הקמח היא חלה גמורה והשיג שם על הטור ז\"ל וראיתי להב\"ח שם שכ' על הב\"י דלא דק והעיקר כמש\"כ בכ\"מ ותמהני עליו דהא אדרבה כן מבואר להדיא בפי' המשנה דהרמב\"ם מפרש דאסורה לזרים קאי אחלה שמפריש הכהן מן הקמח ואולי משום דלישנא דמתני' משמע דאסורה לזרים על הקמח קאי כמו חייבת בחלה דקאי על הקמח. ומיהו מסוגיית הגמ' דקידושין ד' מ\"ו דמקשה הש\"ס על הקמח דתהוי תרומה ולא תאכל וכו' וכן בלישנא בתרא שם מקשה ותהוי תרומה ויחזור ויתרום משמע דס\"ל להש\"ס בפשיטות בב' הלשונות דהקמח עצמו אינו חלה כלל ומותרת לזרים וע\"כ דר\"י וחכמים מיירי בהחלה שמפריש הכהן מן הקמח וכמו שפירש רבינו במשניות ופירוש הר\"ש והרע\"ב צל\"ע דלכאורה הוא נגד ד' הש\"ס דקידושין ומיהו על פירוש רבינו קשה דמ\"ט דחכמים דהחלה מותרת לזרים כיון דהקמח אינו חלה מצד הדין וא\"כ בוודאי הקמח חייב בחלה אם יש בהם כשיעור ולמה תהא מותרת לזרים והדבר צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמת השותפין חייבת שנאמר זובחי הזבח. </b> ונ\"ב דברי רבינו צ\"ע דמאי איצטריך קרא לחייב בהמת השותפין במתנות דמהיכי תיתי לומר דפטורה לדידן דקיי\"ל כרבנן דגם בתרומה ובבכורה וחלה ובראשית הגז חייב בשותפות [ולר\"א פטור באמת ממתנות ומראשית הגז בבהמת שותפות מדכתיב גבי ראשית הגז צאנך וילפינן מתנות מיניה] ובה\"ע דגבי ראשית הגז הלכה י\"ד שכתב שם רבינו ג\"כ דשותפין חייבין בראשית הגז ולא כתב ע\"ז שום לימוד והיינו משום דלא איצטריך ריבוייא ואף דכתיב צאנך כבר אמרינן בחולין שם דרבנן סברי דהך צאנך בא למעט שותפות עכו\"ם אבל שותפות ישראל לא נתמעט. וגם היכן מצא רבינו לימוד זה בתלמוד והדבר צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>במל\"מ,</b> כתב הב\"ח וכו' וליתא להדין פירושא. ונ\"ב עי' בפמ\"ג ביו\"ד סימן ס\"א בש\"ד ס\"ק י\"ב שכ' דחיסור לשון יש בכאן בד' המל\"מ וכוונתו להשיג על הב\"ח במה שנראה מדבריו דהוה ספק אם צריך ליתן המתנות ללוי ג\"כ וע\"ז משיג המל\"מ דבזה אין שום ספק דהא וזה משפט הכהנים כתיב. ועי' היטב בהגהותי על היו\"ד החדשים ד' ראם המכונים בשם חשק שלמה שהבאתי קצת סמוכין לד' הב\"ח מהש\"ס דשבת נ\"ה ובפירש\"י שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי. </b> ונ\"ב דנראה דהא שכ' רבינו דנוהג בכוי אם הוא כוי הבא מן הבהמה וחיה אינו חייב רק בחצי וא\"כ נ\"מ דאינו חייב רק אחד מששים ממחצית הגיזה ושוב מצאתי במהרש\"ל ביש\"ש בחולין פרק ראשית הגז שכ' כן. ועוד כתב שם דנראה לו דבכוי שהוא בריה בפני עצמו פטור לגמרי משום שצמרו קשה. ועוד כתב שם דנראה דהא שכתב רבינו והוא מהתוספתא דהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו היינו דוקא שלא נאבד רק הגיזה שהפריש לשם ראשית הגז ולכן חייב באחריותו ולהפריש פעם שניה מהגיזה שנשאר אצלו אבל אם נאבד כל הגיזה בודאי פטור לשלם לכהן דהא הוי ממון שאין לו תובעין וכ\"ש הוא ממזיק בידים למתנות כהונה דקיי\"ל דפטור כ\"כ שם. וכ\"כ גם המל\"מ כאן משמיה דנפשיה אבל כבר הקדימו המהרש\"ל ביש\"ש בזה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> דאע\"ג דהתם מייתי לה מלא בערתי ממנו (בעלמא) [בטמא] ההוא במעשר הוא דכתיב. ונ\"ב לכאורה דברי רבינו הכ\"מ תמוה בכאן דמה בכך דקרא במע\"ש כתיב מ\"מ הא אמרינן שם דטעמא דת\"ק דבכורים אסורים לאונן משם דאיתקש למע\"ש ובמע\"ש כתיב בהדיא לא אכלתי באוני ממנו וא\"כ גם לענין לבער מהן בטומאה יש ללמוד מהיקש זה וכ\"כ שם רש\"י ז\"ל בהדיא בד\"ה ואילו לת\"ק דמקיש ביכורים למע\"ש לכל מילי הו\"ל למתני ואסור להדליק מהן אם נטמאו ע\"ש. והן אמת דנראה דרבינו לא ס\"ל היקש זה דהא בפ\"ג הלכה ו' הוצרך ללמוד דביכורים אסורים לאונן משום דכתיב בהם ושמחת בכל הטוב [ומה שקשה על רבינו דהרי בפסחים ד' ל\"ו אמרינן דמקרא דושמחת אינו ראיה דאסור לאונן דקרא לזמן שמחה הוא דאתא כבר העירותי עליו בזה בספרי בנין שלמה ד' י\"א ע\"ש] אבל מ\"מ עיקר תירוצו של הכ\"מ לא נהירא כלל דאין זה דרכו של רבינו ז\"ל לכתוב ויראה לי על הטעם מאחר דעיקר הדין מפורש בתלמוד אין אחריות הטעמים עליו ואדרבה ידוע דע\"פ הרוב מביא בחיבורו כמה דינים שנמצא בתלמוד ואף שלא נמצא מפורש בתלמוד הטעם ורבינו לא כתב שום טעם מדנפשיה עליהם ועוד דלפי דברי רבינו הכ\"מ הו\"ל לרבינו לכתוב בתחילה דאסור לבער ממנו בטומאה וכמו דאיתא בגמ' ואח\"כ הו\"ל לכתוב ויראה לי הטעם ולכן נ\"ל דדברי רבינו בכאן אינו ענין לד' הש\"ס דיבמות הנ\"ל דבש\"ס מיירי בביכורים שכבר הובא לעזרה וקיימו בהן מצות הנחה ותנופה ווידוי כמו שמבואר בד' רבינו בפ\"ג באופן שכבר הותרו לאכילה לכהן ובזה אמרינן שם דהכהן האוכלן בטומאת עצמן לוקה כמו במע\"ש ודין זה הביא רבינו לקמן בהלכות אלו בפ\"ג הלכה ה' וגם דאסור לבער מהן בטומאה כמו במע\"ש אבל כאן מיירי רבינו דנטמאו קודם שהובא לעזרה כמו שמבואר בדבריו שם להדיא דעדיין אין להם היתר לכהנים ולא מצינן למילף מהקישא דמע\"ש דלא הוקשו למע\"ש רק לאחר שיש להן היתר לכהנים ולכן הוצרך רבינו להמציא דין זה מדעת עצמו כיון דביכורים טעון הבאת מקום והנחה ותנופה כקדשי המקדש דין קדשים יש להם גם לזה דאם נטמאו אסורין באכילה ובהנאה וממילא גם אחר שיש להם היתר לכהנים עומדין באיסורן הראשון כמו שאר קדשים קלים ולכן לא הוצרך רבינו בפ\"ג לכתוב שנית דאסור לבער בטומאה ואפשר דהא דפשוט להש\"ס דאסור לבער מהן בטומאה הוא באמת מחמת טעמו של רבינו שהן נחשבין כקדשי המקדש וקצת ראיה לזה דעל זה אינו שואל הש\"ס דמנ\"ל דגם בביכורים אסור לבער בטומאה רק באוכל בטומאת עצמן לוקה ע\"ז שואל הש\"ס מנ\"ל [ומיהו אינו הכרח די\"ל דמשום דגבי מע\"ש בהדיא כתיב לא בערתי ממנו בטמא ולגבי ביכורים סמך אהקישא אבל באוכל בטומאת עצמן לוקה גם במע\"ש אינו מפורש בתורה לאו בזה ורק דבברייתא למד זה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה. </b> ונ\"ב הכ\"מ לא ציין מקור לדברי רבינו אבל באמת הוא ש\"ס ערוך ביבמות ד' ע\"ג ואלו אסור לבער מהן בטומאה והאוכל בטומאת עצמן לוקה לא קתני אלא תנא ושייר [ויליף לה הש\"ס התם מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך דהוזכר התם בהך קרא גם ביכורים דכתיב התם ותרומת ידיך ותרומת ידיך היינו ביכורים]:"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהביכורים אסורים לאונן שהרי נאמר בהם ושמחת בכל הטוב. </b> ונ\"ב הנה באמת בש\"ס דפסחים ד' ו' ע\"ב וביבמות ד' ע\"ג ע\"ב מפיק לה מהקישא דאיתקש ביכורים למע\"ש [ובירושלמי בביכורים פ\"ב מפיק לה מקרא דווידוי מעשר דכתיב שם ביערתי הקודש מן הבית ומפרש הירושלמי דמאי קודש קודש עליון והיינו ביכורים דכתיב בפרשה שלפניה ולפי זה כל מה דהוזכר בווידוי הזה כגון לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא וכן כולן קאי נמי אביכורים] אבל מקרא דושמחת לא נמצא בגמ' כלל ואדרבה דבש\"ס דפסחים הנ\"ל מקשה על ר\"ש נהי דהקישא לית ליה ניליף ושמחת ומשני הך קרא לזמן שמחה הוא דאתא ואולי דרבינו היה לו גי' אחרת בגמ' וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפרישין חלה בחו\"ל מד\"ס שלא תשתכח תורת חלה מישראל. </b> ונ\"ב דברי רבינו ז\"ל תמוהים דמאי שייך שלא תשתכח תורת חלה מישראל הלא בא\"י מפרישין חלה ובחו\"ל לעולם לא היה חיוב להפריש חלה ומה שייך הלשון שלא תשתכח ועוד מ\"ש מתרומה שלא תקנו להפריש רק במקומות הקרובים לא\"י משום דמחלפא בא\"י אבל במקומות הרחוקים מעולם לא תקנו להפריש ומ\"ש מבחלה דתקנו להפריש בחו\"ל בכל מקום ומש\"כ הכ\"מ דכ\"ה בבכורות ד' כ\"ז תמוה מאוד דבש\"ס שם לא מיירי כלל בעיקר התקנה שתקנו להפריש חלה בחו\"ל רק מיירי שם דאי ליכא כהן קטן וצריך לשרוף החלה אז צריך להפריש עוד חלה אחריתא וליתן אותה לכהן גדול כדי שלא תשתכח תורת חלה לכהן דאם לא יפרישו רק חלת האור ישתכח הדבר שצריך ליתן אותה לכהן וכבר הובא דין זה בד' רבינו כאן בהלכה ח' אבל על עיקר התקנה שתקנו להפריש חלה בחו\"ל לא הוזכר בגמ' שום טעם כלל ורק התוס' בקידושין ד' ל\"ו ע\"ב ד\"ה כל כתבו דהיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא על גלגול עיסה שאדם עושה והלכך דין הוא שינהוג בכ\"מ אפילו בחו\"ל עכ\"ל אבל דברי רבינו צל\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> ורבינו שלא כתב ואסורה לזרים נראה שפוסק דלא כר' יהושע. וכ\"ב בספרו ב\"י על הטור ביו\"ד בסי' שכ\"ז חזר בו ממש\"כ כאן וכתב דשפיר פסק כר' יהושע אך דאזיל לשיטתו שכתב בפירוש המשניות שלו דר\"י שאמר ואסורה לזרים לא קאי על כל הקמח שנתן לכהן רק קאי על החלה שמפריש הכהן מן הקמח וקמ\"ל דאסורה לזרים כשאר חלה וכן מדוייק זה בלשון רבינו כאן במש\"כ הרי זה מפריש ממנו חלה כשאר כל קמח חולין והיינו כר' יהושע דהחלה שמפריש הכהן מן הקמח היא חלה גמורה והשיג שם על הטור ז\"ל וראיתי להב\"ח שם שכ' על הב\"י דלא דק והעיקר כמש\"כ בכ\"מ ותמהני עליו דהא אדרבה כן מבואר להדיא בפי' המשנה דהרמב\"ם מפרש דאסורה לזרים קאי אחלה שמפריש הכהן מן הקמח ואולי משום דלישנא דמתני' משמע דאסורה לזרים על הקמח קאי כמו חייבת בחלה דקאי על הקמח. ומיהו מסוגיית הגמ' דקידושין ד' מ\"ו דמקשה הש\"ס על הקמח דתהוי תרומה ולא תאכל וכו' וכן בלישנא בתרא שם מקשה ותהוי תרומה ויחזור ויתרום משמע דס\"ל להש\"ס בפשיטות בב' הלשונות דהקמח עצמו אינו חלה כלל ומותרת לזרים וע\"כ דר\"י וחכמים מיירי בהחלה שמ��ריש הכהן מן הקמח וכמו שפירש רבינו במשניות ופירוש הר\"ש והרע\"ב צל\"ע דלכאורה הוא נגד ד' הש\"ס דקידושין ומיהו על פירוש רבינו קשה דמ\"ט דחכמים דהחלה מותרת לזרים כיון דהקמח אינו חלה מצד הדין וא\"כ בוודאי הקמח חייב בחלה אם יש בהם כשיעור ולמה תהא מותרת לזרים והדבר צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמת השותפין חייבת שנאמר זובחי הזבח. </b> ונ\"ב דברי רבינו צ\"ע דמאי איצטריך קרא לחייב בהמת השותפין במתנות דמהיכי תיתי לומר דפטורה לדידן דקיי\"ל כרבנן דגם בתרומה ובבכורה וחלה ובראשית הגז חייב בשותפות [ולר\"א פטור באמת ממתנות ומראשית הגז בבהמת שותפות מדכתיב גבי ראשית הגז צאנך וילפינן מתנות מיניה] ובה\"ע דגבי ראשית הגז הלכה י\"ד שכתב שם רבינו ג\"כ דשותפין חייבין בראשית הגז ולא כתב ע\"ז שום לימוד והיינו משום דלא איצטריך ריבוייא ואף דכתיב צאנך כבר אמרינן בחולין שם דרבנן סברי דהך צאנך בא למעט שותפות עכו\"ם אבל שותפות ישראל לא נתמעט. וגם היכן מצא רבינו לימוד זה בתלמוד והדבר צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>במל\"מ,</b> כתב הב\"ח וכו' וליתא להדין פירושא. ונ\"ב עי' בפמ\"ג ביו\"ד סימן ס\"א בש\"ד ס\"ק י\"ב שכ' דחיסור לשון יש בכאן בד' המל\"מ וכוונתו להשיג על הב\"ח במה שנראה מדבריו דהוה ספק אם צריך ליתן המתנות ללוי ג\"כ וע\"ז משיג המל\"מ דבזה אין שום ספק דהא וזה משפט הכהנים כתיב. ועי' היטב בהגהותי על היו\"ד החדשים ד' ראם המכונים בשם חשק שלמה שהבאתי קצת סמוכין לד' הב\"ח מהש\"ס דשבת נ\"ה ובפירש\"י שם:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי. </b> ונ\"ב דנראה דהא שכ' רבינו דנוהג בכוי אם הוא כוי הבא מן הבהמה וחיה אינו חייב רק בחצי וא\"כ נ\"מ דאינו חייב רק אחד מששים ממחצית הגיזה ושוב מצאתי במהרש\"ל ביש\"ש בחולין פרק ראשית הגז שכ' כן. ועוד כתב שם דנראה לו דבכוי שהוא בריה בפני עצמו פטור לגמרי משום שצמרו קשה. ועוד כתב שם דנראה דהא שכתב רבינו והוא מהתוספתא דהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו היינו דוקא שלא נאבד רק הגיזה שהפריש לשם ראשית הגז ולכן חייב באחריותו ולהפריש פעם שניה מהגיזה שנשאר אצלו אבל אם נאבד כל הגיזה בודאי פטור לשלם לכהן דהא הוי ממון שאין לו תובעין וכ\"ש הוא ממזיק בידים למתנות כהונה דקיי\"ל דפטור כ\"כ שם. וכ\"כ גם המל\"מ כאן משמיה דנפשיה אבל כבר הקדימו המהרש\"ל ביש\"ש בזה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> בעה\"ב שנתן פיאה תוספתא דפיאה פ\"ב ואיתא בפ' המניח. ונ\"ב הנה רבינו הכ\"מ נמשך בזה אחר ד' התוס' דב\"ק ד' כ\"ח ד\"ה אמאי דמאי דתניא שם ובאו עניים ונטלו מצד אחר היינו דנטלו מדעתו ורק דהש\"ס מקשה שם דלנקיט פזרא וליתיב לעכב העניים שלא יטלו מהפיאה שהניח מתחילה ע\"ש ולפי זה ד' התוספתא והברייתא דהמניח הכל עולה לכוונה אחת אבל לענ\"ד נראה דרבינו הרמב\"ם אינו מפרש כן דאם איתא דמפרש כהתוס' דנטלו מדעתו א\"כ תמוה דהיכי פסק דזו וזו פיאה ומשמע דאינו רשאי לעכב אותם וצריך ליתן להם ב' הפיאות והלא בש\"ס שם אמרינן דלמ\"ד דעביד איניש דינא לנפשיה יכול לנקוט פזרא ולעכב אותם שלא יטלו הפיאה שהניח והא דתניא זו וזו פיאה אינו אלא לפוטרן מן המעשר ורבינו הא פסק בפ\"ה מה' סנהדרין דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום דליכא פסידא [ובפרט הכא דאיכא פסידא דהרי אינו יכול להזמין כל העניים לדין] ובאמת שכבר העיר בזה על רבינו בס' פאת השולחן להגאון מוה' ישראל זצ\"ל משקלאוו בה' פיאה סעיף י\"ז ומה שתי' שם דחוק מאוד ולכן נ\"ל דרבינו מפרש שם בברייתא דפ' המניח דנטלו עניים שלא מדעתו וכן משמע הלשון דאמר ובאו עניים ונטלו מצד אחר [דלפי' התוס' הו\"ל למתני ובאו עניים ואמרו לו תן לנו מצד אחר וכמו דאיתא בתוספתא] ובכה\"ג בוודאי חוזר בו מפיאה שהניח כיון שנטלו ממנו בע\"כ מצד אחר ובזה אמרינן שפיר דיכול לנקוט פזרא וליתיב ולא הוצרך רבינו להביא דין הברייתא דהמניח דהא אין בה שום חידוש דין דהא דקמ\"ל דפטור מן המעשר כבר הביא רבינו בפ\"ה שם לדין המפקיר את כרמו וחזר וזכה בו דפטור מן המעשר ולכן לא הביא רק ד' התוספתא דפ\"ב דפיאה דמיירי שנתן להם הפיאה השניה מדעתו ובכה\"ג הרי זו וזו פיאה באמת דהרי לא חזינא שחזר בו מהראשונה ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Gifts to the Poor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> בעה\"ב שנתן פיאה תוספתא דפיאה פ\"ב ואיתא בפ' המניח. ונ\"ב הנה רבינו הכ\"מ נמשך בזה אחר ד' התוס' דב\"ק ד' כ\"ח ד\"ה אמאי דמאי דתניא שם ובאו עניים ונטלו מצד אחר היינו דנטלו מדעתו ורק דהש\"ס מקשה שם דלנקיט פזרא וליתיב לעכב העניים שלא יטלו מהפיאה שהניח מתחילה ע\"ש ולפי זה ד' התוספתא והברייתא דהמניח הכל עולה לכוונה אחת אבל לענ\"ד נראה דרבינו הרמב\"ם אינו מפרש כן דאם איתא דמפרש כהתוס' דנטלו מדעתו א\"כ תמוה דהיכי פסק דזו וזו פיאה ומשמע דאינו רשאי לעכב אותם וצריך ליתן להם ב' הפיאות והלא בש\"ס שם אמרינן דלמ\"ד דעביד איניש דינא לנפשיה יכול לנקוט פזרא ולעכב אותם שלא יטלו הפיאה שהניח והא דתניא זו וזו פיאה אינו אלא לפוטרן מן המעשר ורבינו הא פסק בפ\"ה מה' סנהדרין דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום דליכא פסידא [ובפרט הכא דאיכא פסידא דהרי אינו יכול להזמין כל העניים לדין] ובאמת שכבר העיר בזה על רבינו בס' פאת השולחן להגאון מוה' ישראל זצ\"ל משקלאוו בה' פיאה סעיף י\"ז ומה שתי' שם דחוק מאוד ולכן נ\"ל דרבינו מפרש שם בברייתא דפ' המניח דנטלו עניים שלא מדעתו וכן משמע הלשון דאמר ובאו עניים ונטלו מצד אחר [דלפי' התוס' הו\"ל למתני ובאו עניים ואמרו לו תן לנו מצד אחר וכמו דאיתא בתוספתא] ובכה\"ג בוודאי חוזר בו מפיאה שהניח כיון שנטלו ממנו בע\"כ מצד אחר ובזה אמרינן שפיר דיכול לנקוט פזרא וליתיב ולא הוצרך רבינו להביא דין הברייתא דהמניח דהא אין בה שום חידוש דין דהא דקמ\"ל דפטור מן המעשר כבר הביא רבינו בפ\"ה שם לדין המפקיר את כרמו וחזר וזכה בו דפטור מן המעשר ולכן לא הביא רק ד' התוספתא דפ\"ב דפיאה דמיירי שנתן להם הפיאה השניה מדעתו ובכה\"ג הרי זו וזו פיאה באמת דהרי לא חזינא שחזר בו מהראשונה ודו\"ק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> ואמרינן התם דת\"ק סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. ונ\"ב תיבת התם טס\"ה דליתא שם לא בגטין ולא בחולין רק צ\"ל ואמרינן בכריתות ד' כ\"ד דת\"ק סבר וכו' והיינו דנהי דסבר ת\"ק מדשתק קננהו והאי דצוח מהדר קא הדר ביה מ\"מ כיון דאמר אי אפשי הוי לשון הפקר ואמאי מותר לאכול בתרומה ולכן מסקינן שם דת\"ק סבר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן הביא התוס' בחולין ד' ל\"ט לדברי הש\"ס דכריתות הנ\"ל ולכן מאוד תמהני על המל\"מ כאן שכ' על רבינו הכ\"מ דהגדילו התערובת דפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג אין שם זכר למעוכב גט שחרור ולא שייך כלל ותמהני דהיאך נעלם מעיניו דברי הש\"ס דכריתות הנ\"ל וד' התוס' דחולין הנ\"ל אך מש\"כ הכ\"מ דיש מקום לומר דרשב\"ג פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הילכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא זה וודאי תמוה דהא טעמיה דרשב\"ג מפורש בחולין שם דס\"ל דאמרינן דהוכיח סופו על תחילתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון ואינו ענין למעוכב גט שחרור. וקצת צ\"ע מה שדייק הרמב\"ם וכתב לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו ראשון כהן ורבו שני ישראל ובין שהיה רבו ראשון ישראל והשני כהן ומשמע דאם היו שניהם כהנים יכול לאכול בתרומה ולכאורה לפי מה שכתב רבינו בהלכה הקודמת דמעוכב גט שחרור אסור לאכול בתרומה א\"כ אפילו שניהם כהנים יהא אסור לאכול בתרומה ואולי כיון דבשניהם כהנים איכא ס\"ס להיתר ולכן לא הזכיר רבינו דבר זה בפירוש לא לאיסור ולא להיתר ובחידושי הארכתי בזה בעזה\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המשלם קרן וחומש הרי התשלומין כתרומה לכל דבריו ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. </b> ונ\"ב עי' בירושלמי דתרומות פ\"ו הלכה א' דמבואר שם דדוקא קודם שנתן לכהן אינו יכול למחול אבל לאחר נתינה יכול למחול ואף קודם נתינה נמי לא אמרן רק קודם הפרשה אבל לאחר שהפרישן לשם תשלומין תליא בפלוגתא דרבי וראב\"ש בתו\"כ פ' אמור דפליגי שם אי הפרשתן מקדשתן לחייב עליהן קרן וחומש או דנתינה מקדש דלרבי דס\"ל דנתינה מקדש אינו יכול הכהן למחול עד אחר נתינה ותמהני שלא הביא רבינו דין זה ואולי משום דבתו\"כ גופא הגי' דפליגי בזה ר\"מ וראב\"ש ומספקא ליה כמאן הלכה ולפיכך השמיטו לגמרי ובחידושי הארכתי בזה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> ואמרינן התם דת\"ק סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. ונ\"ב תיבת התם טס\"ה דליתא שם לא בגטין ולא בחולין רק צ\"ל ואמרינן בכריתות ד' כ\"ד דת\"ק סבר וכו' והיינו דנהי דסבר ת\"ק מדשתק קננהו והאי דצוח מהדר קא הדר ביה מ\"מ כיון דאמר אי אפשי הוי לשון הפקר ואמאי מותר לאכול בתרומה ולכן מסקינן שם דת\"ק סבר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן הביא התוס' בחולין ד' ל\"ט לדברי הש\"ס דכריתות הנ\"ל ולכן מאוד תמהני על המל\"מ כאן שכ' על רבינו הכ\"מ דהגדילו התערובת דפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג אין שם זכר למעוכב גט שחרור ולא שייך כלל ותמהני דהיאך נעלם מעיניו דברי הש\"ס דכריתות הנ\"ל וד' התוס' דחולין הנ\"ל אך מש\"כ הכ\"מ דיש מקום לומר דרשב\"ג פליג עליה בהא וכיון דמספקא ליה כמאן הילכתא פסק לעיל בסמוך לחומרא זה וודאי תמוה דהא טעמיה דרשב\"ג מפורש בחולין שם דס\"ל דאמרינן דהוכיח סופו על תחילתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון ואינו ענין למעוכב גט שחרור. וקצת צ\"ע מה שדייק הרמב\"ם וכתב לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו ראשון כהן ורבו שני ישראל ובין שהיה רבו ראשון ישראל והשני כהן ומשמע דאם היו שניהם כהנים יכול לאכול בתרומה ולכאורה לפי מה שכתב רבינו בהלכה הקודמת דמעוכב גט שחרור אסור לאכול בתרומה א\"כ אפילו שניהם כהנים יהא אסור לאכול בתרומה ואולי כיון דבשניהם כהנים איכא ס\"ס להיתר ולכן לא הזכיר רבינו דבר זה בפירוש לא לאיסור ולא להיתר ובחידושי הארכתי בזה בעזה\"י:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המשלם קרן וחומש הרי התשלומין כתרומה לכל דבריו ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. </b> ונ\"ב עי' בירושלמי דתרומות פ\"ו הלכה א' דמבואר שם דדוקא קודם שנתן לכהן אינו יכול למחול אבל לאחר נתינה יכול למחול ואף קודם נתינה נמי לא אמרן רק קודם הפרשה אבל לאחר שהפרישן לשם תשלומין תליא בפלוגתא דרבי וראב\"ש בתו\"כ פ' אמור דפליגי שם אי הפרשתן מקדשתן לחייב עליהן קרן וחומש או דנתינה מקדש דלרבי דס\"ל דנתינה מקדש אינו יכול הכהן למחול עד אחר נתינה ותמהני שלא הביא רבינו דין זה ואולי משום דבתו\"כ גופא הגי' דפליגי בזה ר\"מ וראב\"ש ומספקא ליה כמאן הלכה ולפיכך השמיטו לגמרי ובחידושי הארכתי בזה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> ומדברי רבינו פה נראה דאף שלא בזה\"ב נוהגת שמיטת קרקע בשביעית מה\"ת. ונ\"ב עי' במל\"מ כאן שתמה על רבינו הכ\"מ שהרי בריש מו\"ק אמרינן וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזה\"ז דרבנן ורבי היא הרי בהדיא דלרבי גם חרישה בשביעית בזה\"ז אינו אלא דרבנן וכו' ואמנם לדידי יש אדרבה ראיה מפורשת מהש\"ס דלשם דחרישה וזריעה וכל עבודת קרקע בשביעית בזה\"ז הוא דאורייתא מהא דמקשה שם על ר\"ג וב\"ד דנמנו על שני פרקים הללו ובטלום והתירו לחרוש ולזרוע עד ר\"ה דהיכא מצי עקרא להלכה למ\"מ דאסור לחרוש ולזרוע בתוס' שביעית מדאיצטריך הילכתא למשרי ילדה מכלל דזקנה אסורה ומשני דס\"ל לר\"ג ולב\"ד דכי גמירי הילכתא בזמן שבהמ\"ק קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ\"ק קיים לא ע\"ש וא\"כ מוכח מזה דבזמן בית שני בוודאי היה אסור מה\"ת דהא אפילו בתוס' שביעית נאמר הלכה דאסור וגם נראה מזה דגם לאחר החורבן מ\"מ בשביעית גופא בוודאי אסור מה\"ת דאל\"כ היאך היה ס\"ד דש\"ס דהלמ\"מ נאמר גם לאחר החורבן ומקשה מזה על ר\"ג וב\"ד דהא גם בשביעית גופא מה\"ת מותר בזה\"ז והיאך שייך דבתוס' שביעית נאמר הלכה אלא וודאי דזה היה פשוט להש\"ס דשביעית גופא הוא מה\"ת אפי' בזה\"ז אך דהיה סבור דנאמר הלכה על תוס' שביעית אפי' לאחר חורבן ועל זה משני דלא נאמר רק לזמן המקדש דומיא דניסוך המים וכן משמע להדיא מד' רבינו גופא ברפ\"ג שכתב שם ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר\"ה כדין תורה עכ\"ל ופשוט דר\"ל דגם בל' יום שלפני ר\"ה מותר דהלמ\"מ לא נאמר לזמה\"ז משמע דבשביעית גופא הוא מה\"ת ועוד ראיה מהא שכתב שם בריש דבריו ודבר זה בזמן שבהמ\"ק קיים הוא שנאסר מפי השמועה ומשמע דגם בבית שני היה נוהג הלכה זו וע\"כ דלענין עבודת קרקע לא קיי\"ל כרבי ובזמן בית שני בוודאי היה אסור מה\"ת אך דיש לתמוה על רבינו דמאחר שפסק בהלכות תרומות [פ\"א ה\"ו] דתרומה וחלה בזמן בית שני לא היה נוהג רק מדרבנן משום דכתיב כי תבואו ובעינן ביאת כולכם וא\"כ בשביעית נמי הא כתיב כי תבואו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> ומדברי רבינו פה נראה דאף שלא בזה\"ב נוהגת שמיטת קרקע בשביעית מה\"ת. ונ\"ב עי' במל\"מ כאן שתמה על רבינו הכ\"מ שהרי בריש מו\"ק אמרינן וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזה\"ז דרבנן ורבי היא הרי בהדיא דלרבי גם חרישה בשביעית בזה\"ז אינו אלא דרבנן וכו' ואמנם לדידי יש אדרבה ראיה מפורשת מהש\"ס דלשם דחרישה וזריעה וכל עבודת קרקע בשביעית בזה\"ז הוא דאורייתא מהא דמקשה שם על ר\"ג וב\"ד דנמנו על שני פרקים הללו ובטלום והתירו לחרוש ולזרוע עד ר\"ה דהיכא מצי עקרא להלכה למ\"מ דאסור לחרוש ולזרוע בתוס' שביעית מדאיצטריך הילכתא למשרי ילדה מכלל דזקנה אסורה ומשני דס\"ל לר\"ג ולב\"ד דכי גמירי הילכתא בזמן שבהמ\"ק קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ\"ק קיים לא ע\"ש וא\"כ מוכח מזה דבזמן בית שני בוודאי היה אסור מה\"ת דהא אפילו בתוס' שביעית נאמר הלכה דאסור וגם נראה מזה דגם לאחר החורבן מ\"מ בשביעית גופא בוודאי אסור מה\"ת דאל\"כ היאך היה ס\"ד דש\"ס דהלמ\"מ נאמר גם לאחר החורבן ומקשה מזה על ר\"ג וב\"ד דהא גם בשביעית גופא מה\"ת מותר בזה\"ז והיאך שייך דבתוס' שביעית נאמר הלכה אלא וודאי דזה היה פשוט להש\"ס דשביעית גופא הוא מה\"ת אפי' בזה\"ז אך דהיה סבור דנאמר הלכה על תוס' שביעית אפי' לאחר חורבן ועל זה משני דלא נאמר רק לזמן המקדש דומיא דניסוך המים וכן משמע להדיא מד' רבינו גופא ברפ\"ג שכתב שם ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר\"ה כדין תורה עכ\"ל ופשוט דר\"ל דגם בל' יום שלפני ר\"ה מותר דהלמ\"מ לא נאמר לזמה\"ז משמע דבשביעית גופא הוא מה\"ת ועוד ראיה מהא שכתב שם בריש דבריו ודבר זה בזמן שבהמ\"ק קיים הוא שנאסר מפי השמועה ומשמע דגם בבית שני היה נוהג הלכה זו וע\"כ דלענין עבודת קרקע לא קיי\"ל כרבי ובזמן בית שני בוודאי היה אסור מה\"ת אך דיש לתמוה על רבינו דמאחר שפסק בהלכות תרומות [פ\"א ה\"ו] דתרומה וחלה בזמן בית שני לא היה נוהג רק מדרבנן משום דכתיב כי תבואו ובעינן ביאת כולכם וא\"כ בשביעית נמי הא כתיב כי תבואו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> ומפרש רבינו דמיעוטא היינו שאינו מוסיף חומש. ונ\"ב נראה שהכריח לרבינו לפרש כן מחמת קושיית התוס' שם בב\"מ דלמ\"ד אין בחומשו דמנ\"ל מקרא למעט דאינו בר פדיון דטפי הו\"ל למדרש דאינו מוסיף חומש ולכן פירש רבינו דמ\"ד אין בחומשו ס\"ל באמת דאין המיעוט רק דא\"צ חומש אבל מ\"מ בר פדיה הוא אבל הדבר תימה לי דאמאי לא הזכיר רבינו הדין דאם אין בו ש\"פ לא תפיס פדיונו כלל דהא בזה ליכא פלוגתא כלל ובכולי סוגיא דב\"מ ד' נ\"ג מבואר דפחות מש\"פ אינו בר פדיון רק לחזקיה יכול לחללו על מעות הראשונות וכל זה השמיט רבינו וגם הדבר תימה דלפי פירוש רבינו דאם אין בחומשו נפטר מן החומש לגמרי למה דיו לחללו על מעות הראשונות כמו שכתב רבינו בהלכה ה' דהלא המעשר בעצמו יכול לחללו על ש\"פ ובחומש הוא פטור לגמרי למה מתירין לו לחלל גוף המעשר על מעות הראשונות והדבר צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במל\"מ, </b> דין זה לכאורה סותר למש\"כ בסוף הפרק דלא חשיב דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאינו יכול להכניסו. ונ\"ב הדבר פשוט דט\"ס נפל בכאן בד' המל\"מ וצ\"ל דלא חשיב דבר שאין לו מתירין אלא היכא וכו' וכוונתו להקשות דמד' רבינו בכאן שכ' לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן משום שיכול לאוכלם במקומם בטהרה משמע דאם נתערבו חוץ לירושלים לא הוי דשיל\"מ משום דצריך להוציא הוצאות להביאו לירושלים וגם אינו יכול לפדותו במקומו כגון במעשר שנכנס לירושלים ויצא או במעש' שאין בו ש\"פ. [וגם לא היה מעות אחרים שכבר חילל עליהם פעם אחת דאל\"כ בלא\"ה הוי דבר שיל\"מ דהרי יכול לפדותן] ולקמן בסוף הפרק משמע דדוקא אם אינו יכול להכניסן לירושלים כגון דנפלו מחיצות אז הוי דבר שאין לו מתירין אבל אם לא נפלו מחיצות שפיר הוי דשיל\"מ ואף דצריך להוציא הוצאות ומיהו אינו קושיא כ\"כ דהתם בסוף הפרק י\"ל דמיירי שלא יצא מירושלים רק פסיעה אחת וכן כתבו התוס' בב\"מ ד' נ\"ג ד\"ה וליהדר וליעייליה דעיקר הקושיא הוא מדתנא סתמא ושנכנס לירושלים ויצא ומשמע אפילו לא יצא רק פסיעה אחת חוץ לירושלים דא\"צ להוציא הוצאות כלל ולכן הוצרך לתרץ דמיירי שנפלו מחיצות וא\"כ י\"ל דגם רבינו לקמן מיירי בכה\"ג והעיקר קמ\"ל דאף דמחיצה לקלוט דרבנן מ\"מ לא פליג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין לתנייהו והלכך הוי דבר שאין לו מתירין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס ואע\"פ שאין בו ש\"פ. </b> ונ\"ב מה שנדפס נקודה אחר תיבת שנכנס הוא טעות והנקודה צ\"ל אומר התיבות שוה פרוטה ורבינו ר\"ל דאע\"פ שאין בו ש\"פ מ\"מ לא מהני ליה פדיה אחר שנכנס וכוונתו להעתיק לשון התלמוד בב\"מ ד' נ\"ג דמקשה שם אי הכי מאי אין בו ש\"פ אפילו יש בו נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא יש בו דקלטן ליה מחיצות אבל אין בו אימא לא קלטו ליה מחיצות קמ\"ל ולכל זה כוון רבינו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכ\"מ, </b> ומפרש רבינו דמיעוטא היינו שאינו מוסיף חומש. ונ\"ב נראה שהכריח לרבינו לפרש כן מחמת קושיית התוס' שם בב\"מ דלמ\"ד אין בחומשו דמנ\"ל מקרא למעט דאינו בר פדיון דטפי הו\"ל למדרש דאינו מוסיף חומש ולכן פירש רבינו דמ\"ד אין בחומשו ס\"ל באמת דאין המיעוט רק דא\"צ חומש אבל מ\"מ בר פדיה הוא אבל הדבר תימה לי דאמאי לא הזכיר רבינו הדין דאם אין בו ש\"פ לא תפיס פדיונו כלל דהא בזה ליכא פלוגתא כלל ובכולי סוגיא דב\"מ ד' נ\"ג מבואר דפחות מש\"פ אינו בר פדיון רק לחזקיה יכול לחללו על מעות הראשונות וכל זה השמיט רבינו וגם הדבר תימה דלפי פירוש רבינו דאם אין בחומשו נפטר מן החומש לגמרי למה דיו לחללו על מעות הראשונות כמו שכתב רבינו בהלכה ה' דהלא המעשר בעצמו יכול לחללו על ש\"פ ובחומש הוא פטור לגמרי למה מתירין לו לחלל גוף המעשר על מעות הראשונות והדבר צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במל\"מ, </b> דין זה לכאורה סותר למש\"כ בסוף הפרק דלא חשיב דבר שיש לו מתירין אלא היכא דאינו יכול להכניסו. ונ\"ב הדבר פשוט דט\"ס נפל בכאן בד' המל\"מ וצ\"ל דלא חשיב דבר שאין לו מתירין אלא היכא וכו' וכוונתו להקשות דמד' רבינו בכאן שכ' לפיכך אם נתערבו בירושלים אסורין בכל שהן משום שיכול לאוכלם במקומם בטהרה משמע דאם נתערבו חוץ לירושלים לא הוי דשיל\"מ משום דצריך להוציא הוצאות להביאו לירושלים וגם אינו יכול לפדותו במקומו כגון במעשר שנכנס לירושלים ויצא או במעש' שאין בו ש\"פ. [וגם לא היה מעות אחרים שכבר חילל עליהם פעם אחת דאל\"כ בלא\"ה הוי דבר שיל\"מ דהרי יכול לפדותן] ולקמן בסוף הפרק משמע דדוקא אם אינו יכול להכניסן לירושלים כגון דנפלו מחיצות אז הוי דבר שאין לו מתירין אבל אם לא נפלו מחיצות שפיר הוי דשיל\"מ ואף דצריך להוציא הוצאות ומיהו אינו קושיא כ\"כ דהתם בסוף הפרק י\"ל דמיירי שלא יצא מירושלים רק פסיעה אחת וכן כתבו התוס' בב\"מ ד' נ\"ג ד\"ה וליהדר וליעייליה דעיקר הקושיא הוא מדתנא סתמא ושנכנס לירושלים ויצא ומשמע אפילו לא יצא רק פסיעה אחת חוץ לירושלים דא\"צ להוציא הוצאות כלל ולכן הוצרך לתרץ דמיירי שנפלו מחיצות וא\"כ י\"ל דגם רבינו לקמן מיירי בכה\"ג והעיקר קמ\"ל דאף דמחיצה לקלוט דרבנן מ\"מ לא פליג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין לתנייהו והלכך הוי דבר שאין לו מתירין:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס ואע\"פ שאין בו ש\"פ. </b> ונ\"ב מה שנדפס נקודה אחר תיבת שנכנס הוא טעות והנקודה צ\"ל אומר התיבות שוה פרוטה ורבינו ר\"ל דאע\"פ שאין בו ש\"פ מ\"מ לא מהני ליה פדיה אחר שנכנס וכוונתו להעתיק לשון התלמוד בב\"מ ד' נ\"ג דמקשה שם אי הכי מאי אין בו ש\"פ אפילו יש בו נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא יש בו דקלטן ליה מחיצות אבל אין בו אימא לא קלטו ליה מחיצות קמ\"ל ולכל זה כוון רבינו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מזג יין במים חמים נקבע ואצ\"ל אם בישל היין ואפילו בגת שאסור לשתות ממנו עד שיעשר. </b> ונ\"ב מדברי רבינו אלו משמע דלחכמים דקיי\"ל כוותייהו אין חילוק כלל בין אם שותה על הגת או דשותה חוץ לגת אלא עיקר תליא בין אם מזג במים חמין לבין אם מזג בצונן והא דתנן שם שותין על הגת ומשמע דחוץ לגת אסור וכ\"ה להדיא בשבת ד' י\"א ובעירובין ד' ק' דהא דתנן בעירובין וכן בגת היינו לענין מעשר וכן פירש הר\"ש והרע\"ב במעשרות פ\"ד משנה ד' היינו הכל לר\"מ דאינו מפליג בין חמין לצונן אבל לחכמים אפי' חוץ לגת אינו קובע אם מזג בצונן*) <span class=\"N\"> *) [וכן מד' רש\"י ותוס' בעירובין שם שכ' דמתני' וכן בגת כר\"מ אתיא ס\"ל ג\"כ כרבינו דלחכמים אפי' חוץ לגת מותר ונסתלק בזה קושית המהרש\"א בשבת שם ודו\"ק]:</span> וגם נראה מד' רבינו דלא גרס במתני' בדברי חכמים דבצונן פטור מפני שמחזיר את המותר וכן במשנה שבמשניות ובש\"ס במעשרות ליתא להך סיומא רק בש\"ס דשבת ד' י\"א איתא טעם זה ופירש\"י אבל בחמין חייב מפני שאינו יכול להחזיר המותר לגת שלא יחמיץ את היין מחמת החמין ונמשך אחריו הרע\"ב בפי' המשניות שם וכן הר\"ש הביא להגירסא דש\"ס דשבת ופירש ג\"כ הטעם משום דבחמין אינו יכול להחזיר המותר ומשו\"ה הוי קביעות אבל מדברי רבינו נראה דעיקר הטעם משום שהאור קובע למעשר וכ\"כ להדיא בפי' המשניות שלו כי חכמים ס\"ל דהחמין קובעו למעשר כמו שביארנו שהאור קובעת עכ\"ל ובשנות אליהו להגר\"א ז\"ל תפס עיקר הטעם דחכמים משום דבחמין א\"א להחזיר אבל דעת רבינו אינו כן ומה שהביא שם מהירוש' דאמר על הצונן פטור שהוא עראי יכול הוא מחזרתיה לענ\"ד י\"ל דזה אינו אלא טעם דלמה בצונן פטור משום שיכול להחזיר דאל\"ה אף בצונן היה קביעות אבל בחמין בלא\"ה קובע משום שהאור קובע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Cheshek Shlomo/Sefer Zeraim/Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Cheshek Shlomo on Mishneh Torah, Tithes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Cheshek_Shlomo_on_Mishneh_Torah,_Tithes",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מזג יין במים חמים נקבע ואצ\"ל אם בישל היין ואפילו בגת שאסור לשתות ממנו עד שיעשר. </b> ונ\"ב מדברי רבינו אלו משמע דלחכמים דקיי\"ל כוותייהו אין חילוק כלל בין אם שותה על הגת או דשותה חוץ לגת אלא עיקר תליא בין אם מזג במים חמין לבין אם מזג בצונן והא דתנן שם שותין על הגת ומשמע דחוץ לגת אסור וכ\"ה להדיא בשבת ד' י\"א ובעירובין ד' ק' דהא דתנן בעירובין וכן בגת היינו לענין מעשר וכן פירש הר\"ש והרע\"ב במעשרות פ\"ד משנה ד' היינו הכל לר\"מ דאינו מפליג בין חמין לצונן אבל לחכמים אפי' חוץ לגת אינו קובע אם מזג בצונן*) <span class=\"N\"> *) [וכן מד' רש\"י ותוס' בעירובין שם שכ' דמתני' וכן בגת כר\"מ אתיא ס\"ל ג\"כ כרבינו דלחכמים אפי' חוץ לגת מותר ונסתלק בזה קושית המהרש\"א בשבת שם ודו\"ק]:</span> וגם נראה מד' רבינו דלא גרס במתני' בדברי חכמים דבצונן פטור מפני שמחזיר את המותר וכן במשנה שבמשניות ובש\"ס במעשרות ליתא להך סיומא רק בש\"ס דשבת ד' י\"א איתא טעם זה ופירש\"י אבל בחמין חייב מפני שאינו יכול להחזיר המותר לגת שלא יחמיץ את היין מחמת החמין ונמשך אחריו הרע\"ב בפי' המשניות שם וכן הר\"ש הביא להגירסא דש\"ס דשבת ופירש ג\"כ הטעם משום דבחמין אינו יכול להחזיר המותר ומשו\"ה הוי קביעות אבל מדברי רבינו נראה דעיקר הטעם משום שהאור קובע למעשר וכ\"כ להדיא בפי' המשניות שלו כי חכמים ס\"ל דהחמין קובעו למעשר כמו שביארנו שהאור קובעת עכ\"ל ובשנות אליהו להגר\"א ז\"ל תפס עיקר הטעם דחכמים משום דבחמין א\"א להחזיר אבל דעת רבינו אינו כן ומה שהביא שם מהירוש' דאמר על הצונן פטור שהוא עראי יכול הוא מחזרתיה לענ\"ד י\"ל דזה אינו אלא טעם דלמה בצונן פטור משום שיכול להחזיר דאל\"ה אף בצונן היה קביעות אבל בחמין בלא\"ה קובע משום שהאור קובע:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "חשק שלמה על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Cheshek Shlomo",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,113 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל השומע ברכת השם חייב לקרוע וכו'.</b> הכי אמר רב יהודה אמר שמואל בפ' ארבע מיתות ור' חייא פליג. וכתב הכסף משנה שדעת רבינו לפסוק דלא כר' חייא משום דהוי יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. וכוונתו כמ\"ש בפ\"ק דבכורות דתלמיד האומר בשם רבו חשיבי כתרי. ודע שכן מוכח דעת הרשב\"א בתשובה סוף סימן תס\"ד והרא\"ש פ\"ד דסוכה. וכן נראה דהא קיי\"ל בסנהדרין (דף ל\"ו) דהרב ותלמידו נמנין שנים בדיני הוראות. והא דמשמע ברא\"ש פרק הניזקין דגם בדיני ממונות בימי קדם היה חשוב לתרי. והתם קיי\"ל דרב ותלמיד לא היו נחשבין אלא אחד. י\"ל על פי מ\"ש בחו\"מ סי' ח\"י דדוקא כשמלמדו בשעת הדין ועיי\"ש. ומ\"ש במעדני יו\"ט בבכורות שאין נראה כן מפרש\"י בפ\"ק דנדה (דף י' ע\"ב) אינו מוכרח וכמ\"ש בחידושי.<br><b> ומה </b> שהקשה בספר שער המלך הלכות יו\"ט על דברי הרא\"ש בסוכה מסוגיא דביצה (דף י\"א) דחשיב יחיד הא דאמרו משום ר' יהושע. י\"ל דשאני התם דלא נזכר כלל שם האומר. אך קשה לי מסוגיא דמגילה (דף י\"ח ע\"ב) גבי ר' מונא בשם ר' יהודה אומר דחשיב ליה יחידאה. וכן במו\"ק (דף י\"ב ע\"ב) חשיב יחידאה לרשב\"ג שאמר משום ר' יוסי. וי\"ל על פי מ\"ש בחידושי רמב\"ן פרק החולץ דאפילו תרי תנאי חשיבי כחד כנגד סתמא דתנא קמא. ובזה אתי שפיר מ\"ש הרא\"ש בשם הרמב\"ן בשלהי תענית סי' ל\"ח דר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו חשיב יחידאה. דנהי דחשיבי כה\"ג תרי כמ\"ש הרא\"ש גופיה בסוכה ובגיטין מ\"מ חשיבי יחיד נגד הת\"ק. וא\"ת דבפרק הערל (יבמות דף פ' ע\"ב) חשיב רבי ורשב\"ג כרבים נגד הת\"ק דהתם. וי\"ל על פי מ\"ש בחידושי הרשב\"א שם דמשום דמסתבר טעמייהו דרבי ורשב\"ג התם קאמר הכי דחשיבי כרבים.<br><b> [ומה </b> שיש להקשות על דברי הכ\"מ ממ\"ש רבינו בהלכות לולב פ\"ז הלכה כ' הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. והוא בגמ' (דף מ\"ד) דאמר הכי ר' אמי אבל רב חסדא אמר ר' יצחק דאדם יוצא ידי חובה בערבה שבלולב. והנה הרא\"ש כתב דמסתבר דהלכה כרב חסדא שאמר משמיה דרבי יצחק דמסתמא קיבלה מיניה. מדלא פריש בגמ' דפליג עליה והו\"ל רבי אמי חד לגבי תרי. והרב בשער המלך בהלכות יו\"ט מביא בשם ספר הליכות אלי דרבינו לא ס\"ל סברת הרא\"ש דלחשוב כשנים אחד שאמר בשם אחד ולכך פסק התם כרבי אמי ולא כרב חסדא אמר רבי יצחק. וזהו היפך ממ\"ש הכ\"מ כאן לדעת רבינו דאחד האומר בשם אחד חשיבי כשנים. י\"ל דמסתבר התם טעמא דמ\"ד דאינו יוצא בערבה שבלולב משום דעיקר מצות ערבה הוא ביום ז' שהרי אז דוחה שבת והא ודאי דבשבת לא היו יוצאין בערבה שבלולב דהא אין ניטל בשבת חוץ מיום ראשון. וא\"כ כי היכי דנטילת ערבה שביום ז' שחל בשבת לא היה בערבה שבלולב ה\"נ בשאר ימים. וכ\"ש לדידן שאין אנו נוטלין ערבה רק ביום ז' זכר למקדש שהיה ניטל בז' אף בשבת. מסתמא תקנוה דומ��א דמקדש ביום ז' שחל בשבת]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה עושה עבודת גלולים לעצמו אע\"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקהשנאמר לא תעשה לך פסל.</b> והקשה הלח\"מ אמאי היה חייב כשעשאו אחרים לו הא אין בו מעשה. ותירץ דכיון שהאחר היה עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאה הוא. ולא הרגיש דזה אינו מספיק דאיך יתחייב מחמת שליחותו על מעשה של אחר הא אין שליח לדבר עבירה. וכן הקשה בספר החינוך. ומהרי\"ט בח\"ב סי' ל\"ז הקשה כן מדנפשיה. ואין לומר דהלח\"מ סמך אמ\"ש בפי\"ג דהלכות שכירות דין ג' גבי ישראל שאמר וכו' חסום פי פרתי ודוש בה דאם היה הדישה שלו היה חייב. ואע\"ג דאין שליח לדבר עבירה אפ\"ה כיון שהפרה והדישה הן שלו. חשוב כאילו עשאה הוא בעצמו עיי\"ש. דמשמע דדוקא התם דנהנה במעשה השליח הוא דאמר הכי וזה לא שייך כאן. ועוד דע\"כ לא כתב שם כן אלא לדעת רש\"י והטור אבל דעת רבינו שם משמע דלא היה מחייב מדאורייתא בשום אמירה להשליח אפילו בשלו עיי\"ש.<br><b> והנה </b> גם בספר יד המלך הוקשה לו מדנפשיה כקושיית החינוך ומהרי\"ט ודבריו בזה דחוקין הרבה ואין מוכרחין כלל לומר דבכאן אמרינן יש שליח לדבר עבירה ויצא מכללין שבכל התורה. אלא משכחת לה בכגון שהיה השליח שוגג באיסור זה לדעת התוס' פ\"ב דקידושין (דף מ\"ב ע\"ב) דבשוגג אמרינן יש שליח לדבר עבירה. והובא בחו\"מ סי' קפ\"ב וסי' שמ\"ח. אי נמי שהשליח הוא מוחזק בזה לעבור דבכה\"ג יש שליח לדבר עבירה. וכדאיתא בחו\"מ סי' שפ\"ח. ומיהו א\"צ לזה רק לפי דברי בעל לח\"מ דעיקר חיוב אמי שעשאו לו אינו אלא מחמת מעשה דהעושה. אך בספר המקנה כתב דטעמא משום שקנאה והושיבה אצלו דעביד מעשה. וכ\"כ בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה ומ\"ה רבי שלמה בח\"ב מספרו מרכבת המשנה כתב דמה שמושך אותה מיד האומן חשיב מעשה. ולפ\"ז קושיית החינוך ומהרי\"ט מעיקרא לק\"מ.<br><b> אך </b> מ\"ש בספר מנחת אהרן בסנהדרין דכאן היינו טעמא כיון דמשכחת לה ע\"י מעשה אע\"פ שלא עשה מעשה בידיו רק בקול ודיבור חייב ומדמה לה לחסמה בקול שכתב המגיד שלהי הלכות שכירות דכיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה. ולפי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק או\"ח סי' ע\"ו דלא דמי נידון דידן לההיא דחסימה כלל. דהתם ראוי לעבור במעשה ולחסמה בידים עתה ומש\"ה אין מעשה מעכבת בו כמו הראוי לבילה וכו'. ואילו בנידון דידן לא שייך לומר שהיה ראוי לעבור במעשה אם אינו אומן שיכול לעשות. ועוד דהתם גם לאחר שעבר וחסמה בקול יכול ג\"כ לחסמה ביד ולעבור עתה במעשה משא\"כ כאן אין יכול עתה לעבור אם כבר עשאה האחר אא\"כ נפסק מעשה הראשון ויחזור ויעשנה. וא\"כ אינו בדין לחייבו על מעשה הראשון ויתבאר עוד מזה בהל' חמץ בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אחת מערי מקלט (בזמן הבית) נעשית עיר הנדחת שנאמר באחת עריך.</b> וכתב הראב\"ד לא ידעתי מאין לו זה וכו'. וכבר נמצא כדעת רבינו בספרי זוטא הובא בילקוט מסעי רמז תשפ\"ז בפרשת ערי מקלט תהיינה שלא נעשו עיר הנדחת. ואע\"ג דרבינו מפיק לה מקרא אחרינא אין לחוש בכך שכן דרכו בכל מקום. ושוב ראיתי בקצת מחברים שהרגישו בזה. אמנם קשה לי דמדרשא דספרי לא שמעינן רק בשש ערי מקלט שהיו דבהו כתיב תהיינה. ואילו מדברי רבינו משמע דאין שום אחת ממ\"ח עיר שהיו קולטות נעשית עיר הנדחת.<br><b> ומיהו </b> השגת הראב\"ד י\"ל דדרשא ז�� דרבינו דמיעט ערי מקלט מעריך תליא בפלוגתא דר\"מ ור' יוסי בפ\"ה דמעשר שני גבי וידוי מעשר דר\"מ סבר דכהנים ולוים אין מתודין שלא נטלו חלק בארץ. פי' ומש\"ה אין יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו. ור' יוסי סבר יש להם ערי מגרש. והשתא לר\"מ דמשום ערי מגרש שיש להם אין יכול לומר נתת לנו. אפשר כסברת הראב\"ד כאן דערי מקלט בכלל עריך של כל השבטים הן. משום שנתנו אותם מחלקיהן ובתר הנותנים מקרו. אבל לר' יוסי דמשום שיש להם ערי מגרש יכולים לומר נתת לנו ע\"כ דס\"ל כסברת רבינו וכמ\"ש הכ\"מ דכיון דכבר נתנו השבטים ללוים ואינם מיוחדים לנותנים מקרו על שמם של לוים ולא עריך של השבטים. ועפ\"ז י\"ל הא דלא יליף בספרי זוטא דאין אחד מערי מקלט נעשין עיר הנדחת מקרא דעריך משום דסברה כר' מאיר. אבל רבינו אזיל לשיטתו שפסק כר' יוסי בהלכות בכורים ובסוף הלכות מעשר שני שפיר יליף מעריך דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. שהרי עכשיו אין נקראין עריך דשבטים. ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד דנימא דמקרו עריך מחמת שהשבטים נתנו אותם מחלקיהן וראיה להכ\"מ.<br><b> אך </b> אכתי קשיא דמ\"מ אמאי ממעטינן ערי מקלט כולן מעריך דנימא שהן בכלל עריך מחמת שהן עכשיו של לוים. וכי היכי דקיי\"ל שהן בכלל אשר נתת לנו. ה\"נ הן בכלל עריך. והנה ראיתי לבעל פר\"ח שהקשה מסברת עצמו על דברי רבינו כאן. וכתב דהתינח בשש ערי מקלט דכיון שלא היה נותן הרוצח שכר דירתו שם. משמע שאינן מיוחדות ללוים אבל בשארי ערי הלוים שהיה נותן שכר לבעה\"ב וכדאיתא בסוף פ\"ב דמכות. ופסקו רבינו בהלכות רוצח. א\"כ משמע ודאי שהן מיוחדין ללוים. ומסיק דטעמו של רבינו דבירושלמי פ\"ט דסוטה הוא איבעיא דלא איפשטא. לענין אי ערי מקלט היו מביאין עגלה ערופה וקרינן בהו אדמה אשר ה' נותן לך וגו'. ופסקו לקולא גבי עיר הנדחת דספק נפשות להקל. והנה לא מבעיא ליה אלא במ\"ב עיר אבל בששה ערי מקלט פשיטא שאינן מיוחדין ללוים עכ\"ד עיי\"ש.<br><b> ואני </b> תמה דאיך אפשר לומר כן דא\"כ אמאי קיי\"ל גבי וידוי דלוים יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו ומשמע דהיינו אף אותן שלקחו השש ערי מקלט. וש\"מ דהן מיוחדין ללוים. ואף דקיי\"ל שא\"צ הרוצח להעלות להן שכר. י\"ל דגזה\"כ הוא דהא נפקא לן במכות מדכתיב לכם למקלט לכל צרכיכם דרוצחים. ומשום הצלת נפש רוצח בשגגה מגואל הדם אקיל ביה רחמנא. אבל מ\"מ היו מיוחדין ללוים לר' יוסי דסבר דמתודין. וכך מבואר בירושלמי דמעשר שני דלר' יוסי למחלוקת ניתנו ללוים וסבר דמעלין להן שכר. ור\"מ סבר דלבית דירה ניתנה להן ואין מעלין להן שכר. והיינו במ\"ב עיר דליכא בהו קרא לענין שכר ופליגי בסברא. ותליא אי נימא דניתנו למחלוקת או לא. אבל בהנך ששה דגלי בהו קרא דאין מעלין שכר לא תליא כלל בהך מילתא אי ניתנו לבית דירה או לא. והיינו דבירושלמי דסוטה בעי לה סתמא ומשמע דבכל ערי מקלט מבעי לה. ואע\"ג דלא פשיט לה מ\"מ מבואר דתלי לה בפלוגתא אי ניתנו למחלוקת או לבית דירה והיינו פלוגתא דר\"מ ור' יוסי במסכת מעשר שני שכתבתי. ופלוגתא זו היא גם בהששה ערים כמו שנתבאר.<br><b> ומעתה </b> נתבאר ג\"כ טעמו של רבינו שלא כתב בהלכות רוצח לפטור שום ערי מקלט מהבאת עגלה ערופה. דאזיל לטעמיה שפסק כר' יוסי ולדידיה כולן ניתנו למחלוקת. אך לפ\"ז תגדל הקושיא על דברי רבינו כאן דאיך ממעט מעריך ערי מקלט כלל ואפילו הששה ערים. כיון דס\"ל כר' יוסי דלמחלוקת ניתנו. ותירוץ הפר\"ח אינו מעלה ארוכה וכדכתיבנא.<br><b> אלא </b> נראה בכוונת דברי רבינו כאן ע\"פ מאי דאיתא ��ספרי והובא בילקוט פרשה שופטים בפסוק וכי יבוא הלוי מאחד שעריך. יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר ת\"ל מאחד שעריך שנטלו שעריהם במקום אחד. יצאו לוים שלא נטלו שעריהם במקום אחד. ופירש בס' זית רענן דערי הלוים מפוזרין בכל ערי ישראל בכל שבט ושבט. וא\"כ י\"ל דלזה נתכוון רבינו דממעט ערי מקלט מאחת עריך. דדרשינן אותן שנטלו עריהם במקום אחד יצאו ערי מקלט שהן מפוזרין. ולא קרינן בהו אחת עריך וכנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט.</b> הפר\"ח תמה על רבינו דמשמע דס\"ל דשחיטת בהמת עיר הנידחת מטהרתה מידי נבילה כמו שור הנסקל. ובגמ' מבעיא ליה לרב חסדא בהמת עיר הנדחתמהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה. לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה ולא שנא קטלה. או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה תיקו. ומשמע דדוקא בבהמת עיר הנדחת מבעיא ליה משום דלפי חרב אמר רחמנא ומספקא לן דדילמא אף בדרך שחיטה לפי חרב מיקרי ולא הוי שחיטה לטהרה מידי נבילה. אבל בשור הנסקל ששחטו משמע דודאי שחיטתו מטהרתו דהא לא כתיב ביה לפי חרב. ורבינו השוה כאן דין בהמת עיר הנדחת לדין שור הנסקללענין איסור הנאה. ומשמע דה\"ה נמי לענין דשחיטתה מטרתה והניח בצ\"ע.<br><b> ויש </b> לי ליישב דעתו של רבינו ז\"ל שיצא לו כן מסוגיא דחולין (דף ק\"מ) דמוקי רב נחמן בר יצחק קרא דכתיב גבי צפורי מצורע חיות למעוטי צפורי עיר הנדחת שלא יביא מהן צפור השחוטה. ומזה מוכח דפשיטא ליה לרב נחמן בר יצחק דשחיטת בע\"ח דעיר הנדחתמטהרת מידי נבילה עכ\"פ. וא\"כ לא הוה כמתה ומש\"ה איצטריך קרא למעוטי. דאי איתא דשחיטתה הוי כאילו מיקטלא משום דלפי חרב אמר רחמנא לא איצטריך כלל קרא למעוטי דפשיטא דפסולה לצפור השחוטה כיון דשחיטה לא מהני בה ואנן שחיטה בעינן דושחט את הצפור על מים חיים כתיב. ובעינן עכ\"פ שחיטה המטהרת מידי נבילה. דדוקא כשנמצאת טריפה איכא דמכשר בקידושין (דף נ\"ז) דחשיב לה שחיטה אע\"פ שאינה ראויה לאכילה. אבל כשמטמאה משמע ודאי דלכו\"ע לא חשיבא שחיטה. וכ\"ש לפי מ\"ש התוס' בחולין דלא מכשירין להכשר מצורע רק כשראוי לבוא לכפר בפנים. ואי שחיטה לא מהני בה כלל כ\"ש דמליקה לא מהני בה מידי. וא\"כ איך תתכשר להקרבה לכפרה בפנים. אלא ש\"מ דלרנב\"י לא מבעיא כלל דשחיטת בע\"ח דעיר הנדחת ודאי הוי שחיטה. ולפי חרב דאמר רחמנא דוקא כשקטלה הוא דהוי נבילה.<br><b> ומה </b> שהקשה הפר\"ח אמ\"ש רבינו בדין עיסה שהיתה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דמותרת לפי שאפשר לחלקה. והא קיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה וה\"נ מעורב זה בזה ודילמא מה שבא לחלק איש של עיר אחרת הוא חלק של עיר הנדחת. ובס' מרכבת המשנה לבעל יד אהרן כתב לתרץ דשאני הכא שנשתתפו קודם שנעשו עיר הנדחת ואז לא הוי עדיין האיסור בעולם. ולדידי אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו. דנהי דמצינו סברא זו בדברי בעלי התוספות בתמורה (דף ל' סוף ע\"א) שכתבו דאם האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע\"כ. מיהו מבואר מדבריהם שם שלא כתבו כן רק למאן דאית ליה ברירה בעלמא אפי' בדאורייתא מהני לדידיה גם בתערובות בכה\"ג אם נתערב קודם שנולד האיסור. אבל למאן דלית ליה בדאורייתא בעלמא ודאי דלא מהני גם בתערובות אפילו בכה\"ג.<br><b> וא\"כ </b> קמה הקושיא וגם נצבה לדעת רבינו שפסק בעלמא דלא סמכינן אברירה באיסור של תורה כמו שמ��ואר מדבריו בכמה מקומות ומהן ריש פ\"ז דמעשר ופ\"ב דקרבן פסח ופ\"ו דבכורות ושארי דוכתי. ובודאי לא מהני גם בתערובות שלא היה ניכר האיסור קודם. והא דמהני גבי מחיר כלב בהלכות איסורי מזבח. יתבאר שם לפנינו בארוכה בעזה\"ש. דטעמו משום דהתם איכא רוב היתר ונתבטל מן התורה ברוב. וס\"ל דבכה\"ג הוי כדרבנן וסמכינן ביה אברירה. אבל אי לאו ביטול לא היה מהני מה שלא ניכר האיסור קודם התערובות. והדרא הקושיא לדוכתא דאמאי מתיר רבינו כאן גבי עיסה שחציה של עיר הנדחת וכו'. וגם בשו\"ת שאגת אריה סי' פ\"ט הקשה קושיית הפר\"ח והניחה בקושיא.<br><b> ונראה </b> די\"ל על פי מ\"ש הר\"ן בנדרים (דף מ\"ו ע\"ב) על מ\"ש רבינו בפ\"ז דהלכות נדרים. גבי שותפין שנדרו הנאה בחצר השותפין דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין לכנס בה עד שיחלוקו וכו'. משמע דלאחר שיחלוקו שרו לכנס כל אחד ואחד לחלקו. ואע\"ג דקיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ\"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאוסרו על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה. דא\"כ אסר עליו נכסי דידיה ואינו בדין עכ\"ד הר\"ן ז\"ל. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ דברי רבינו כאן דמשו\"ה מהני כאן ברירה להיות מותר חצי העיסה של עיר האחרת דעל מנת כן נשתתפו בתחילה שלא יאסר חלקו לאחר חלוקה מחמתו של חבירו שנדחה עירו. דא\"כ הרי אסר עליו נכסי דידיה מחמת דיחוי של חבירו ואינו בדין שיוכל לאסור של חבירו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובות שלה [וכו'] היה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. וכל מי שהיה נהנה באחד מכל אלו היה חייב שתים אחת משום לא תביא ואחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם.</b> הרב כ\"מ הראה מקור לדברי רבינו מדאיתא בסוגיא דמכות (דף כ\"ב) דאם היה נהנה מאשירה חייב שתים מלא ידבק ומלא תביא. וה\"ה לנהנה מכל מילי דמשמשיה. ובאמת אין מאשירה ראיה לשאר מילי דשאני אשירה דאותה גופה היו עובדין. וכמ\"ש הרמב\"ן בספר המצות ולא זכרו הכ\"מ. אך יש להביא ראיה לדעת רבינו מכמה דוכתי דמצינו דדרשינן קרא דלא ידבק בידך מאומה על כל מילי דהרי בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב ע\"ב) מייתי קרא דלא ידבק לענין איסור הנאה מריח דוורד והדס של שימוש אשירה ושם (דף ל\"ד ע\"ב) מייתי לה לאסור פרש עגלי עבודת כוכבים. וכן קרא דולא תביא תועבה איירי נמי בתקרובת דהא סיפא דקרא דכתיב והיית וגו' דריש ליה בהדיא אתקרובת בתמורה (דף ל'). והא ודאי דהא דדרשינן ולא תביא לאיסור הנאה אסיפיה דכתיב והיית סמיך דאיירי באיסור הנאה דדרשינן מיניה בקדושין (דף נ\"ז) כל שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו לאסור חליפין עיי\"ש.<br><b> ובזה </b> מתורץ קושיית הפר\"ח שהקשה דמנ\"ל דלא תביא אשירה איירי בהנאה דאימא כפשטיא שלא יביא לביתו. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאסיפא סמיך דוהיית איירי בהנאה. וא\"כ כי היכא דמצינו דוהיית איירי נמי בתקרובת. ה\"נ רישא דולא תביא איירי ג\"כ בתקרובת וכמ\"ש רבינו. ועל פי מ\"ש י\"ל מה שהקשה בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק יו\"ד סי' ע\"ח דסוגיא דע\"ז (דף ל\"ד) סותר הסוגיא דתמורה (דף ל') דהתם מייתי לאסור הנאה מקרא דמשמע מיניה איסור לאו. ואילו בתמורה מייתי מקרא אחרינא דכתיב והיית ובזה ליכא לאו רק איסור עשה הוא דשמעינן מיניה. ולפי מ\"ש אין בזה סתירה כלל דקושטא דגם מוהיית שמעינן לאו דארישא. דקרא דכתיב ביה לאו קאי והיית למימר דכל מה שאתה מהווה מאשירה אתה עובר בלאו דלא תביא ליהנות ממנו ובשניהם הוא עוב��. וסוגיא אחת מהסוגיות מלמדת על חברתה והעד על זה הסוגיא דמכות דקחשיב לשניהן וכמ\"ש רבינו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עבודת כוכבים של נכרי אסורה בהנאה מיד וכו' ושל ישראל לא נאסרה בהנאה עד שהיתה נעבדת שנא' ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה.</b> ועיין בלח\"מ שהוקשה לו בדברי רבינו דבגמ' פרק רבי ישמעאל איתא דרבי עקיבא דדריש קרא דושם בסתר לומר דאין נאסרה עד שהיתה נעבדת לא מפיק מיניה דאשירה היתה טעונה גניזה אלא מקרא דכתיב לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' מה מזבח טעון גניזה אף אשירה טעונה גניזה. ומ\"ד דשל ישראל אסורה מיד דריש ושם בסתר לומר שטעונה גניזה וקרא דלא תטע לך אשירה אצל מזבח מבעיא ליה לכדריש לקיש דאמר המעמיד מעמיד בארץ ישראל דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה ובמקום ת\"ח כאילו נוטעו אצל מזבח. ומשמע דר\"ע לית ליה דרשא דר\"ל דאיהו דריש קרא דאשירה אצל מזבח לטעון גניזה. ור\"ל דריש למעמיד דיין שאינו הגון. וא\"כ רבינו שפסק כאן כר\"ע איך כתב בהלכות סנהדרין להך דר\"ל. ותירץ דרבינו סובר דתרתי ש\"מ ור\"ע אית ליה דר\"ל עיי\"ש. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו דיש להוכיח דריש לקיש גופיה נמי כרבי עקיבא ס\"ל. והוא מדאיתא בסוטה (דף ל\"ז) דריש יהודה בר נחמני מתורגמניה דר\"ל וכו' ארור האיש וגו' בארור סגי ליה פרש\"י בתמיה כופר בעיקר הוא והא לא קשיא רק אליבא דר\"ע דלדידיה איירי קרא בעובד פסל. אבל אליבא דר' ישמעאל לא קשיא בארור סגי ליה דהא לא איירי כלל רק בעושה ולא עבדה וא\"כ לאו כופר בעיקר הוא. ולפ\"ז דמוכח דדרשא דיהודה בר נחמני מתורגמניה דר\"ל ס\"ל כרבי עקיבא מסתמא דר\"ל רבינו נמי כוותיה ס\"ל. וא\"כ ש\"מ דתרווייהו איכא למשמע מקרא דאשירה אצל מזבח. וכמ\"ש הלח\"מ לדעת רבינו ז\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין.</b> עיין בכ\"מ שהקשה דבהלכות מאכלות אסורות גבי רימוני בדן של ערלה אוסר רבינו תערובות השני וכאן מתיר. ותירץ דמדינא בב' תערובות סגי וברימוני בדן החמיר להצריך ג' תערובות מפני שהן דבר שאפשר שיהיה להן מתירין אם יתפרדו הרימונין וראיתי לבעל מגי\"ה שבס' משנה למלך בפ\"ז דמעילה שהקשה על דברי הכ\"מ כאן מדאמר בזבחים (דף ע\"ד ע\"ב) אבל תרומה דיש להן מתירין הוה אמינא דחמיר וכו' לענין דאינה ניתרת בתערובות בנפל אחד לים. ואיצטריך דר\"ל התם דניתרת וא\"כ משמע דלא מחמירין בתערובות בדבר שיש לו מתירין טפי מבהכא. ולדידי לק\"מ דהא באמת תרומה לא הוה דבר שיש לה מתירין מטעמא דמסקינן בפרק הערל (יבמות דף פ\"ב) למאן אי לכהן משרא שרי אי לישראל לעולם אסור. ולא קאמר בזבחים רק דהו\"א דתרומה חשיבי דבר שיש לו מתירין וכדקס\"ד דרב אשי מעיקרא בפרק הערל ואיצטריך דר\"ל לאפוקי ולומר דלא חמירא מהך דהכא. משום דבאמת לא הוי תרומה דשיל\"מ. אבל דבר שיש לו מתירין ממש גם למי שנאסר קושטא דחמיר טפי. ושוב ראיתי בדברי הריטב\"א בחידושיו לפרק הזהב דמבואר משם דפירש ההיא דזבחים כדפרשתי. ובזה נסתלקה קושיית בעל מגיה הנזכר.<br><b> ומה </b> שהקשה הפר\"ח על דברי הכ\"מ ממ\"ש הרב המגיד בפ\"א דיו\"ט דאף בדבר שיש לו מתירין מתיר רבינו ספק ספיקא. וגם זה אינו מוכרח לדחות דברי הכ\"מ כאן דלא דמי לנידון דהרה\"מ שם בהלכות יו\"ט. דאיירי בספק ביצה שנולדה ביו\"ט או בחול ונתערבה דמתיר רבינו התערובות אע\"ג שיש לה מתירין למחר. דהתם כל עיקר איסורא דביצה אפילו ודאי נולדה ביו\"ט אינה אלא מדרבנן משא\"כ ברימוני בדן דערלה דעיקר איסורייהו הוה דאורייתא מחמיר אפי' בספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין. ועוד דאפשר דספק ספיקא דשני תערובות גרע מספק ספיקא דגבי ביצה ספק נולדה ביו\"ט שנתערבה דהתם כיון דלא ידעינן אימת נולדה הרי לא איתחזק איסור ודאי כלל מעולם. משא\"כ בהך ספק ספיקא דשני תערובות דאיתחזק איסור ודאי מיהא בתערובות הראשון. ומשו\"ה אפשר שיחמיר בו רבינו בדבר שיש לו מתירין טפי מבתערובות דספק ביצה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשירה שעבד ישראל בימי קדם לא היתה בטילה לעולם והיתה טעונה גניזה.</b> וכתב הכ\"מ שאינו יודע למה סגי בגניזה עיי\"ש. ובס' תורת חיים כתב דה\"ט דסגי בגניזה משום דלא היו אדוקין כל כך בעבודת גלולים. ובס' פני יהושע בחידושיו לסוכה (דף ל\"ה) כתב דהיינו טעמא דסגי בגניזה כשבטלה דסבירא ליה לרבינו דמן התורה מהני ביטול גם לשל ישראל רק מדרבנן לא היתה בטילה וכדעת הגהת אשר\"י ומשו\"ה סגי בגניזה. והנה לפ\"ז צ\"ל דקרא דושם בסתר דיליף מיניה בע\"ז (דף נ\"ב) דאין ביטול לשל ישראל אסמכתא בעלמא הוא. וכ\"כ בס' נחלת עזריאל. אך קשה לי דלא משמע הכי בכולא סוגיא דשם (ריש דף נ\"ב) דאמר התם דלרבי עקיבא אשירה של ישראל לא היתה אסורה עד שהיתה נעבדת ויליף לה מקרא דכתיב ושם בסתר. וכ\"כ רבינו לעיל בפ\"ז וקאמר שם לר' ישמעאל דס\"ל דאסורה מיד מבעיא ליה קרא דושם בסתר להטעין לשל ישראל גניזה. ואידך פי' ר\"ע נפקא ליה מהיקשא דאשירה למזבח מה מזבח טעון גניזה אף אשירה היתה טעונה גניזה ור' ישמעאל מבעיא ליה הקישא למי שמעמיד בארץ ישראל דיין שאינו הגון וכו'. משמע דדרשא גמורה היא להטעין גניזה מן התורה לר\"ע מהיקשא ולר\"י מושם בסתר מדקאמר דמבעיא להו קראי להכי לכל חד כדאית ליה ואין דרך הגמרא לדקדק כל כך על אסמכתא בעלמא וכמ\"ש התוס' בסוטה (דף ל\"ב) ובכמה דוכתי.<br><b> ועוד </b> קשה לי מהסוגיא (דף נ\"ג ע\"ב) דדייק מדקאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פי' ולא היו הכנענים יכולים לאסור האילנות בעבודתן ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בעבודת גלולים וכי אתו הכנענים שליחותייהו דידהו עבדי. ופרש\"י שליחותייהו עבדי והלכך הוי עבודת גלולים של ישראל ואינה בטילה עולמית ע\"כ. ואי איתא דהא דלא היתה בטילה הוא רק מדרבנן ומן התורה היא בטילה אכתי תקשי קרא דואשריהם דקאמר רחמנא דלסגי בביטולא מדאורייתא ולא סגי במאי דגלו ישראל דעתייהו דניחא להו אא\"כ נימא דמן התורה אין לה ביטול. לכך נראה דהעיקר בדעת רבינו כמ\"ש התורת חיים דטעמא דסגי בגניזה הוא משום שלא היו ישראל אדוקין כל כך בעבודת גלולים ולפיכך לא אחמור בה רחמנא דלא לסגי בגניזה.<br><b> וא\"ת </b> דגם לפ\"ז תקשי סוגיא הנזכר דאמאי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון כיון דעיקר האיסור הוא משום דניחא להו לישראל במה שעבדום הכנענים וה\"ל של ישראל והיא אינה צריכה אלא גניזה. וי\"ל דמ\"מ גריעה הויא מה שעבדום הכנענים בשליחותייהו דישראל מאילו לא עבדום רק ישראל בלחודייהו דהא לא היו אדוקין כל כך. אבל כי עבדום הכנענים שהן היו אז אדוקין נתנו עליהן גם חומר שלהן וחומר של ישראל דאין לה ביטול:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היתה של פרקים והדיוט אינו יכול להחזירה כיון שחסר אבר ממנה כאילו חסרו כל השברים.</b> משמע דאבר אחד מיהא צריך לחסר אף שהדיוט אין יכול להחזירה. וכתב הכ\"מ דס\"ל לרבינו דהא דאוקימנא בס\"פ כל הצלמים פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה היינו משום דאי הדיוט אין יכול להחזירה לכו\"ע אף לרב א\"צ לחסר כל קיסם וקיסם אלא סגי כשחסר אבר אחד. אבל בלא חיסור לא היתה מותרת ושלא כדעת הראב\"ד והר\"ן שמפרשים דאי הדיוט אין יכול להחזירה א\"צ חיסור כלל ולא ביאר טעם לדעת רבינו. ונראה דטעמיה ז\"ל שהוקשה לו קושיית התוס' בשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ\"ג ע\"ב) דהתם מבעיא לענין טומאה אי היתה מטמאה בשל חוליות ואין הדיוט יכול להחזירה. ומשמע דדוקא לענין טומאה שהיא מדרבנן הוא דמספקא הא לענין איסור הנאה דאורייתא פשיטא דהיתה אסורה ובפרק כל הצלמים משמע דשרי. והיינו משום דס\"ל כדעת הראב\"ד והר\"ן. ומהכרח הקושיא הוצרכו לדחוק ולפרש דלא איירי בפרק כל הצלמים בחוליות גדולות כדאיירי בשבת. אמנם לפי דעת רבינו מעיקרא לק\"מ ואתי שפיר דאיירי בסוגיא דפרק כל הצלמים כמו בסוגיא דשבת כיון שאין מחלוקת ביניהם דגם לפי סוגיא דס\"פ כל הצלמים אינה מותרת בלא חיסור כלל וצריכא מיהא חיסור אבר אחד:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל השומע ברכת השם חייב לקרוע וכו'.</b> הכי אמר רב יהודה אמר שמואל בפ' ארבע מיתות ור' חייא פליג. וכתב הכסף משנה שדעת רבינו לפסוק דלא כר' חייא משום דהוי יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. וכוונתו כמ\"ש בפ\"ק דבכורות דתלמיד האומר בשם רבו חשיבי כתרי. ודע שכן מוכח דעת הרשב\"א בתשובה סוף סימן תס\"ד והרא\"ש פ\"ד דסוכה. וכן נראה דהא קיי\"ל בסנהדרין (דף ל\"ו) דהרב ותלמידו נמנין שנים בדיני הוראות. והא דמשמע ברא\"ש פרק הניזקין דגם בדיני ממונות בימי קדם היה חשוב לתרי. והתם קיי\"ל דרב ותלמיד לא היו נחשבין אלא אחד. י\"ל על פי מ\"ש בחו\"מ סי' ח\"י דדוקא כשמלמדו בשעת הדין ועיי\"ש. ומ\"ש במעדני יו\"ט בבכורות שאין נראה כן מפרש\"י בפ\"ק דנדה (דף י' ע\"ב) אינו מוכרח וכמ\"ש בחידושי.<br><b> ומה </b> שהקשה בספר שער המלך הלכות יו\"ט על דברי הרא\"ש בסוכה מסוגיא דביצה (דף י\"א) דחשיב יחיד הא דאמרו משום ר' יהושע. י\"ל דשאני התם דלא נזכר כלל שם האומר. אך קשה לי מסוגיא דמגילה (דף י\"ח ע\"ב) גבי ר' מונא בשם ר' יהודה אומר דחשיב ליה יחידאה. וכן במו\"ק (דף י\"ב ע\"ב) חשיב יחידאה לרשב\"ג שאמר משום ר' יוסי. וי\"ל על פי מ\"ש בחידושי רמב\"ן פרק החולץ דאפילו תרי תנאי חשיבי כחד כנגד סתמא דתנא קמא. ובזה אתי שפיר מ\"ש הרא\"ש בשם הרמב\"ן בשלהי תענית סי' ל\"ח דר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו חשיב יחידאה. דנהי דחשיבי כה\"ג תרי כמ\"ש הרא\"ש גופיה בסוכה ובגיטין מ\"מ חשיבי יחיד נגד הת\"ק. וא\"ת דבפרק הערל (יבמות דף פ' ע\"ב) חשיב רבי ורשב\"ג כרבים נגד הת\"ק דהתם. וי\"ל על פי מ\"ש בחידושי הרשב\"א שם דמשום דמסתבר טעמייהו דרבי ורשב\"ג התם קאמר הכי דחשיבי כרבים.<br><b> [ומה </b> שיש להקשות על דברי הכ\"מ ממ\"ש רבינו בהלכות לולב פ\"ז הלכה כ' הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. והוא בגמ' (דף מ\"ד) דאמר הכי ר' אמי אבל רב חסדא אמר ר' יצחק דאדם יוצא ידי חובה בערבה שבלולב. והנה הרא\"ש כתב דמסתבר דהלכה כרב חסדא שאמר משמיה דרבי יצחק דמסתמא קיבלה מיניה. מדלא פריש בגמ' דפליג עליה והו\"ל רבי אמי חד לגבי תרי. והרב בשער המלך בהלכות יו\"ט מביא בשם ספר הליכות אלי דרבינו לא ס\"ל סברת הרא\"ש דלחשוב כשנים אחד שאמר בשם אחד ולכך פסק התם כרבי אמי ולא כרב חסדא אמר רבי יצחק. וזהו היפך ממ\"ש הכ\"מ כאן לדעת רבינו דאחד האומר בשם אחד חשיבי כשנים. י\"ל דמסתבר התם טעמא דמ\"ד דאינו יוצא בערבה שבלולב משום דעיקר מצות ערבה הוא ביום ז' שהרי אז דוחה שבת והא ודאי דבשבת לא היו יוצאין בערבה שבלולב דהא אין ניטל בשבת חוץ מיום ראשון. וא\"כ כי היכי דנטילת ערבה שביום ז' שחל בשבת לא היה בערבה שבלולב ה\"נ בשאר ימים. וכ\"ש לדידן שאין אנו נוטלין ערבה רק ביום ז' זכר למקדש שהיה ניטל בז' אף בשבת. מסתמא תקנוה דומיא דמקדש ביום ז' שחל בשבת]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה עושה עבודת גלולים לעצמו אע\"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקהשנאמר לא תעשה לך פסל.</b> והקשה הלח\"מ אמאי היה חייב כשעשאו אחרים לו הא אין בו מעשה. ותירץ דכיון שהאחר היה עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאה הוא. ולא הרגיש דזה אינו מספיק דאיך יתחייב מחמת שליחותו על מעשה של אחר הא אין שליח לדבר עבירה. וכן הקשה בספר החינוך. ומהרי\"ט בח\"ב סי' ל\"ז הקשה כן מדנפשיה. ואין לומר דהלח\"מ סמך אמ\"ש בפי\"ג דהלכות שכירות דין ג' גבי ישראל שאמר וכו' חסום פי פרתי ודוש בה דאם היה הדישה שלו היה חייב. ואע\"ג דאין שליח לדבר עבירה אפ\"ה כיון שהפרה והדישה הן שלו. חשוב כאילו עשאה הוא בעצמו עיי\"ש. דמשמע דדוקא התם דנהנה במעשה השליח הוא דאמר הכי וזה לא שייך כאן. ועוד דע\"כ לא כתב שם כן אלא לדעת רש\"י והטור אבל דעת רבינו שם משמע דלא היה מחייב מדאורייתא בשום אמירה להשליח אפילו בשלו עיי\"ש.<br><b> והנה </b> גם בספר יד המלך הוקשה לו מדנפשיה כקושיית החינוך ומהרי\"ט ודבריו בזה דחוקין הרבה ואין מוכרחין כלל לומר דבכאן אמרינן יש שליח לדבר עבירה ויצא מכללין שבכל התורה. אלא משכחת לה בכגון שהיה השליח שוגג באיסור זה לדעת התוס' פ\"ב דקידושין (דף מ\"ב ע\"ב) דבשוגג אמרינן יש שליח לדבר עבירה. והובא בחו\"מ סי' קפ\"ב וסי' שמ\"ח. אי נמי שהשליח הוא מוחזק בזה לעבור דבכה\"ג יש שליח לדבר עבירה. וכדאיתא בחו\"מ סי' שפ\"ח. ומיהו א\"צ לזה רק לפי דברי בעל לח\"מ דעיקר חיוב אמי שעשאו לו אינו אלא מחמת מעשה דהעושה. אך בספר המקנה כתב דטעמא משום שקנאה והושיבה אצלו דעביד מעשה. וכ\"כ בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה ומ\"ה רבי שלמה בח\"ב מספרו מרכבת המשנה כתב דמה שמושך אותה מיד האומן חשיב מעשה. ולפ\"ז קושיית החינוך ומהרי\"ט מעיקרא לק\"מ.<br><b> אך </b> מ\"ש בספר מנחת אהרן בסנהדרין דכאן היינו טעמא כיון דמשכחת לה ע\"י מעשה אע\"פ שלא עשה מעשה בידיו רק בקול ודיבור חייב ומדמה לה לחסמה בקול שכתב המגיד שלהי הלכות שכירות דכיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה. ולפי מ\"ש בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק או\"ח סי' ע\"ו דלא דמי נידון דידן לההיא דחסימה כלל. דהתם ראוי לעבור במעשה ולחסמה בידים עתה ומש\"ה אין מעשה מעכבת בו כמו הראוי לבילה וכו'. ואילו בנידון דידן לא שייך לומר שהיה ראוי לעבור במעשה אם אינו אומן שיכול לעשות. ועוד דהתם גם לאחר שעבר וחסמה בקול יכול ג\"כ לחסמה ביד ולעבור עתה במעשה משא\"כ כאן אין יכול עתה לעבור אם כבר עשאה האחר אא\"כ נפסק מעשה הראשון ויחזור ויעשנה. וא\"כ אינו בדין לחייבו על מעשה הראשון ויתבאר עוד מזה בהל' חמץ בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אחת מערי מקלט (בזמן הבית) נעשית עיר הנדחת שנאמר באחת עריך.</b> וכתב הראב\"ד לא ידעתי מאין לו זה וכו'. וכבר נמצא כדעת רבינו בספרי זוטא הובא בילקוט מסעי רמז תשפ\"ז בפרשת ערי מקלט תהיינה שלא נעשו עיר הנדחת. ואע\"ג דרבינו מפיק לה מקרא אחרינא אין לחוש בכך שכן דרכו בכל מקום. ושוב ראיתי בקצת מחברים שהרגישו בזה. אמנם קשה לי דמדרשא דספרי לא שמעינן רק בשש ערי מקלט שהיו דבהו כתיב תהיינה. ואילו מדברי רבינו משמע דאין שום אחת ממ\"ח עיר שהיו קולטות נעשית עיר הנדחת.<br><b> ומיהו </b> השגת הראב\"ד י\"ל דדרשא זו דרבינו דמיעט ערי מקלט מעריך תליא בפלוגתא דר\"מ ור' יוסי בפ\"ה דמעשר שני גבי וידוי מעשר דר\"מ סבר דכהנים ולוים אין מתודין שלא נטלו חלק בארץ. פי' ומש\"ה אין יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו. ור' יוסי סבר יש להם ערי מגרש. והשתא לר\"מ דמשום ערי מגרש שיש להם אין יכול לומר נתת לנו. אפשר כסברת הראב\"ד כאן דערי מקלט בכלל עריך של כל השבטים הן. משום שנתנו אותם מחלקיהן ובתר הנותנים מקרו. אבל לר' יוסי דמשום שיש להם ערי מגרש יכולים לומר נתת לנו ע\"כ דס\"ל כסברת רבינו וכמ\"ש הכ\"מ דכיון דכבר נתנו השבטים ללוים ואינם מיוחדים לנותנים מקרו על שמם של לוים ולא עריך של השבטים. ועפ\"ז י\"ל הא דלא יליף בספרי זוטא דאין אחד מערי מקלט נעשין עיר הנדחת מקרא דעריך משום דסברה כר' מאיר. אבל רבינו אזיל לשיטתו שפסק כר' יוסי בהלכות בכורים ובסוף הלכות מעשר שני שפיר יליף מעריך דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. שהרי עכשיו אין נקראין עריך דשבטים. ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד דנימא דמקרו עריך מחמת שהשבטים נתנו אותם מחלקיהן וראיה להכ\"מ.<br><b> אך </b> אכתי קשיא דמ\"מ אמאי ממעטינן ערי מקלט כולן מעריך דנימא שהן בכלל עריך מחמת שהן עכשיו של לוים. וכי היכי דקיי\"ל שהן בכלל אשר נתת לנו. ה\"נ הן בכלל עריך. והנה ראיתי לבעל פר\"ח שהקשה מסברת עצמו על דברי רבינו כאן. וכתב דהתינח בשש ערי מקלט דכיון שלא היה נותן הרוצח שכר דירתו שם. משמע שאינן מיוחדות ללוים אבל בשארי ערי הלוים שהיה נותן שכר לבעה\"ב וכדאיתא בסוף פ\"ב דמכות. ופסקו רבינו בהלכות רוצח. א\"כ משמע ודאי שהן מיוחדין ללוים. ומסיק דטעמו של רבינו דבירושלמי פ\"ט דסוטה הוא איבעיא דלא איפשטא. לענין אי ערי מקלט היו מביאין עגלה ערופה וקרינן בהו אדמה אשר ה' נותן לך וגו'. ופסקו לקולא גבי עיר הנדחת דספק נפשות להקל. והנה לא מבעיא ליה אלא במ\"ב עיר אבל בששה ערי מקלט פשיטא שאינן מיוחדין ללוים עכ\"ד עיי\"ש.<br><b> ואני </b> תמה דאיך אפשר לומר כן דא\"כ אמאי קיי\"ל גבי וידוי דלוים יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו ומשמע דהיינו אף אותן שלקחו השש ערי מקלט. וש\"מ דהן מיוחדין ללוים. ואף דקיי\"ל שא\"צ הרוצח להעלות להן שכר. י\"ל דגזה\"כ הוא דהא נפקא לן במכות מדכתיב לכם למקלט לכל צרכיכם דרוצחים. ומשום הצלת נפש רוצח בשגגה מגואל הדם אקיל ביה רחמנא. אבל מ\"מ היו מיוחדין ללוים לר' יוסי דסבר דמתודין. וכך מבואר בירושלמי דמעשר שני דלר' יוסי למחלוקת ניתנו ללוים וסבר דמעלין להן שכר. ור\"מ סבר דלבית דירה ניתנה להן ואין מעלין להן שכר. והיינו במ\"ב עיר דליכא בהו קרא לענין שכר ופליגי בסברא. ותליא אי נימא דניתנו למחלוקת או לא. אבל בהנך ששה דגלי בהו קרא דאין מעלין שכר לא תליא כלל בהך מילתא אי ניתנו לבית דירה או לא. והיינו דבירושלמי דסוטה בעי לה סתמא ומשמע דבכל ערי מקלט מבעי לה. ואע\"ג דלא פשיט לה מ\"מ מבואר דתלי לה בפלוגתא אי ניתנו למחלוקת או לבית דירה והיינו פלוגתא דר\"מ ור' יוסי במסכת מעשר שני שכתבתי. ופלוגתא זו היא גם בהששה ערים כמו שנתבאר.<br><b> ומעתה </b> נתבאר ג\"כ טעמו של רבינו שלא כתב בהלכות רוצח לפטור שום ערי מקלט מהבאת עגלה ערופה. דאזיל לטעמיה שפסק כר' יוסי ולדידיה כולן ניתנו למחלוקת. אך לפ\"ז תגדל הקושיא על דברי רבינו כאן דאיך ממעט מעריך ערי מקלט כלל ואפילו הששה ערים. כיון דס\"ל כר' יוסי דלמחלוקת ניתנו. ותירוץ הפר\"ח אינו מעלה ארוכה וכדכתיבנא.<br><b> אלא </b> נראה בכוונת דברי רבינו כאן ע\"פ מאי דאיתא בספרי והובא בילקוט פרשה שופטים בפסוק וכי יבוא הלוי מאחד שעריך. יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר ת\"ל מאחד שעריך שנטלו שעריהם במקום אחד. יצאו לוים שלא נטלו שעריהם במקום אחד. ופירש בס' זית רענן דערי הלוים מפוזרין בכל ערי ישראל בכל שבט ושבט. וא\"כ י\"ל דלזה נתכוון רבינו דממעט ע��י מקלט מאחת עריך. דדרשינן אותן שנטלו עריהם במקום אחד יצאו ערי מקלט שהן מפוזרין. ולא קרינן בהו אחת עריך וכנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט.</b> הפר\"ח תמה על רבינו דמשמע דס\"ל דשחיטת בהמת עיר הנידחת מטהרתה מידי נבילה כמו שור הנסקל. ובגמ' מבעיא ליה לרב חסדא בהמת עיר הנדחתמהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה. לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה ולא שנא קטלה. או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה תיקו. ומשמע דדוקא בבהמת עיר הנדחת מבעיא ליה משום דלפי חרב אמר רחמנא ומספקא לן דדילמא אף בדרך שחיטה לפי חרב מיקרי ולא הוי שחיטה לטהרה מידי נבילה. אבל בשור הנסקל ששחטו משמע דודאי שחיטתו מטהרתו דהא לא כתיב ביה לפי חרב. ורבינו השוה כאן דין בהמת עיר הנדחת לדין שור הנסקללענין איסור הנאה. ומשמע דה\"ה נמי לענין דשחיטתה מטרתה והניח בצ\"ע.<br><b> ויש </b> לי ליישב דעתו של רבינו ז\"ל שיצא לו כן מסוגיא דחולין (דף ק\"מ) דמוקי רב נחמן בר יצחק קרא דכתיב גבי צפורי מצורע חיות למעוטי צפורי עיר הנדחת שלא יביא מהן צפור השחוטה. ומזה מוכח דפשיטא ליה לרב נחמן בר יצחק דשחיטת בע\"ח דעיר הנדחתמטהרת מידי נבילה עכ\"פ. וא\"כ לא הוה כמתה ומש\"ה איצטריך קרא למעוטי. דאי איתא דשחיטתה הוי כאילו מיקטלא משום דלפי חרב אמר רחמנא לא איצטריך כלל קרא למעוטי דפשיטא דפסולה לצפור השחוטה כיון דשחיטה לא מהני בה ואנן שחיטה בעינן דושחט את הצפור על מים חיים כתיב. ובעינן עכ\"פ שחיטה המטהרת מידי נבילה. דדוקא כשנמצאת טריפה איכא דמכשר בקידושין (דף נ\"ז) דחשיב לה שחיטה אע\"פ שאינה ראויה לאכילה. אבל כשמטמאה משמע ודאי דלכו\"ע לא חשיבא שחיטה. וכ\"ש לפי מ\"ש התוס' בחולין דלא מכשירין להכשר מצורע רק כשראוי לבוא לכפר בפנים. ואי שחיטה לא מהני בה כלל כ\"ש דמליקה לא מהני בה מידי. וא\"כ איך תתכשר להקרבה לכפרה בפנים. אלא ש\"מ דלרנב\"י לא מבעיא כלל דשחיטת בע\"ח דעיר הנדחת ודאי הוי שחיטה. ולפי חרב דאמר רחמנא דוקא כשקטלה הוא דהוי נבילה.<br><b> ומה </b> שהקשה הפר\"ח אמ\"ש רבינו בדין עיסה שהיתה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דמותרת לפי שאפשר לחלקה. והא קיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה וה\"נ מעורב זה בזה ודילמא מה שבא לחלק איש של עיר אחרת הוא חלק של עיר הנדחת. ובס' מרכבת המשנה לבעל יד אהרן כתב לתרץ דשאני הכא שנשתתפו קודם שנעשו עיר הנדחת ואז לא הוי עדיין האיסור בעולם. ולדידי אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו. דנהי דמצינו סברא זו בדברי בעלי התוספות בתמורה (דף ל' סוף ע\"א) שכתבו דאם האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע\"כ. מיהו מבואר מדבריהם שם שלא כתבו כן רק למאן דאית ליה ברירה בעלמא אפי' בדאורייתא מהני לדידיה גם בתערובות בכה\"ג אם נתערב קודם שנולד האיסור. אבל למאן דלית ליה בדאורייתא בעלמא ודאי דלא מהני גם בתערובות אפילו בכה\"ג.<br><b> וא\"כ </b> קמה הקושיא וגם נצבה לדעת רבינו שפסק בעלמא דלא סמכינן אברירה באיסור של תורה כמו שמבואר מדבריו בכמה מקומות ומהן ריש פ\"ז דמעשר ופ\"ב דקרבן פסח ופ\"ו דבכורות ושארי דוכתי. ובודאי לא מהני גם בתערובות שלא היה ניכר האיסור קודם. והא דמהני גבי מחיר כלב בהלכות איסורי מזבח. יתבאר שם לפנינו בארוכה בעזה\"ש. דטעמו משום דהתם איכא רוב היתר ונתבטל מן התורה ברוב. וס\"ל דבכה\"ג הוי כדרבנן וסמכינן ביה אברירה. אבל אי לאו ביטול לא היה מהני מה שלא ניכר האיסור קודם התערובות. והדרא הקושיא לדוכתא דאמאי מתיר רבינו כאן גבי עיסה שחציה של עיר הנדחת וכו'. וגם בשו\"ת שאגת אריה סי' פ\"ט הקשה קושיית הפר\"ח והניחה בקושיא.<br><b> ונראה </b> די\"ל על פי מ\"ש הר\"ן בנדרים (דף מ\"ו ע\"ב) על מ\"ש רבינו בפ\"ז דהלכות נדרים. גבי שותפין שנדרו הנאה בחצר השותפין דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין לכנס בה עד שיחלוקו וכו'. משמע דלאחר שיחלוקו שרו לכנס כל אחד ואחד לחלקו. ואע\"ג דקיי\"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ\"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאוסרו על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה. דא\"כ אסר עליו נכסי דידיה ואינו בדין עכ\"ד הר\"ן ז\"ל. ועפ\"ז אתי שפיר ג\"כ דברי רבינו כאן דמשו\"ה מהני כאן ברירה להיות מותר חצי העיסה של עיר האחרת דעל מנת כן נשתתפו בתחילה שלא יאסר חלקו לאחר חלוקה מחמתו של חבירו שנדחה עירו. דא\"כ הרי אסר עליו נכסי דידיה מחמת דיחוי של חבירו ואינו בדין שיוכל לאסור של חבירו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובות שלה [וכו'] היה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. וכל מי שהיה נהנה באחד מכל אלו היה חייב שתים אחת משום לא תביא ואחת משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם.</b> הרב כ\"מ הראה מקור לדברי רבינו מדאיתא בסוגיא דמכות (דף כ\"ב) דאם היה נהנה מאשירה חייב שתים מלא ידבק ומלא תביא. וה\"ה לנהנה מכל מילי דמשמשיה. ובאמת אין מאשירה ראיה לשאר מילי דשאני אשירה דאותה גופה היו עובדין. וכמ\"ש הרמב\"ן בספר המצות ולא זכרו הכ\"מ. אך יש להביא ראיה לדעת רבינו מכמה דוכתי דמצינו דדרשינן קרא דלא ידבק בידך מאומה על כל מילי דהרי בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב ע\"ב) מייתי קרא דלא ידבק לענין איסור הנאה מריח דוורד והדס של שימוש אשירה ושם (דף ל\"ד ע\"ב) מייתי לה לאסור פרש עגלי עבודת כוכבים. וכן קרא דולא תביא תועבה איירי נמי בתקרובת דהא סיפא דקרא דכתיב והיית וגו' דריש ליה בהדיא אתקרובת בתמורה (דף ל'). והא ודאי דהא דדרשינן ולא תביא לאיסור הנאה אסיפיה דכתיב והיית סמיך דאיירי באיסור הנאה דדרשינן מיניה בקדושין (דף נ\"ז) כל שאתה מהווה ממנו הרי הוא כמוהו לאסור חליפין עיי\"ש.<br><b> ובזה </b> מתורץ קושיית הפר\"ח שהקשה דמנ\"ל דלא תביא אשירה איירי בהנאה דאימא כפשטיא שלא יביא לביתו. ולפי מ\"ש אתי שפיר דאסיפא סמיך דוהיית איירי בהנאה. וא\"כ כי היכא דמצינו דוהיית איירי נמי בתקרובת. ה\"נ רישא דולא תביא איירי ג\"כ בתקרובת וכמ\"ש רבינו. ועל פי מ\"ש י\"ל מה שהקשה בשו\"ת נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק יו\"ד סי' ע\"ח דסוגיא דע\"ז (דף ל\"ד) סותר הסוגיא דתמורה (דף ל') דהתם מייתי לאסור הנאה מקרא דמשמע מיניה איסור לאו. ואילו בתמורה מייתי מקרא אחרינא דכתיב והיית ובזה ליכא לאו רק איסור עשה הוא דשמעינן מיניה. ולפי מ\"ש אין בזה סתירה כלל דקושטא דגם מוהיית שמעינן לאו דארישא. דקרא דכתיב ביה לאו קאי והיית למימר דכל מה שאתה מהווה מאשירה אתה עובר בלאו דלא תביא ליהנות ממנו ובשניהם הוא עובר. וסוגיא אחת מהסוגיות מלמדת על חברתה והעד על זה הסוגיא דמכות דקחשיב לשניהן וכמ\"ש רבינו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עבודת כוכבים של נכרי אסורה בהנאה מיד וכו' ושל ישראל לא נאסרה בהנאה עד שהיתה נעבדת שנא' ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה.</b> ועיין בלח\"מ שהוקשה לו בדברי רבינו דבגמ' פרק רבי ישמעאל איתא דרבי עקיבא דדריש קרא דושם בסתר לומר דאין נאסרה עד שהיתה נעבדת לא מפיק מיניה דאשירה היתה טעונה גניזה אלא מקרא דכתיב לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' מה מזבח טעון גניזה אף אשירה טעונה גניזה. ומ\"ד דשל ישראל אסורה מיד דריש ושם בסתר לומר שטעונה גניזה וקרא דלא תטע לך אשירה אצל מזבח מבעיא ליה לכדריש לקיש דאמר המעמיד מעמיד בארץ ישראל דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה ובמקום ת\"ח כאילו נוטעו אצל מזבח. ומשמע דר\"ע לית ליה דרשא דר\"ל דאיהו דריש קרא דאשירה אצל מזבח לטעון גניזה. ור\"ל דריש למעמיד דיין שאינו הגון. וא\"כ רבינו שפסק כאן כר\"ע איך כתב בהלכות סנהדרין להך דר\"ל. ותירץ דרבינו סובר דתרתי ש\"מ ור\"ע אית ליה דר\"ל עיי\"ש. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו דיש להוכיח דריש לקיש גופיה נמי כרבי עקיבא ס\"ל. והוא מדאיתא בסוטה (דף ל\"ז) דריש יהודה בר נחמני מתורגמניה דר\"ל וכו' ארור האיש וגו' בארור סגי ליה פרש\"י בתמיה כופר בעיקר הוא והא לא קשיא רק אליבא דר\"ע דלדידיה איירי קרא בעובד פסל. אבל אליבא דר' ישמעאל לא קשיא בארור סגי ליה דהא לא איירי כלל רק בעושה ולא עבדה וא\"כ לאו כופר בעיקר הוא. ולפ\"ז דמוכח דדרשא דיהודה בר נחמני מתורגמניה דר\"ל ס\"ל כרבי עקיבא מסתמא דר\"ל רבינו נמי כוותיה ס\"ל. וא\"כ ש\"מ דתרווייהו איכא למשמע מקרא דאשירה אצל מזבח. וכמ\"ש הלח\"מ לדעת רבינו ז\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין.</b> עיין בכ\"מ שהקשה דבהלכות מאכלות אסורות גבי רימוני בדן של ערלה אוסר רבינו תערובות השני וכאן מתיר. ותירץ דמדינא בב' תערובות סגי וברימוני בדן החמיר להצריך ג' תערובות מפני שהן דבר שאפשר שיהיה להן מתירין אם יתפרדו הרימונין וראיתי לבעל מגי\"ה שבס' משנה למלך בפ\"ז דמעילה שהקשה על דברי הכ\"מ כאן מדאמר בזבחים (דף ע\"ד ע\"ב) אבל תרומה דיש להן מתירין הוה אמינא דחמיר וכו' לענין דאינה ניתרת בתערובות בנפל אחד לים. ואיצטריך דר\"ל התם דניתרת וא\"כ משמע דלא מחמירין בתערובות בדבר שיש לו מתירין טפי מבהכא. ולדידי לק\"מ דהא באמת תרומה לא הוה דבר שיש לה מתירין מטעמא דמסקינן בפרק הערל (יבמות דף פ\"ב) למאן אי לכהן משרא שרי אי לישראל לעולם אסור. ולא קאמר בזבחים רק דהו\"א דתרומה חשיבי דבר שיש לו מתירין וכדקס\"ד דרב אשי מעיקרא בפרק הערל ואיצטריך דר\"ל לאפוקי ולומר דלא חמירא מהך דהכא. משום דבאמת לא הוי תרומה דשיל\"מ. אבל דבר שיש לו מתירין ממש גם למי שנאסר קושטא דחמיר טפי. ושוב ראיתי בדברי הריטב\"א בחידושיו לפרק הזהב דמבואר משם דפירש ההיא דזבחים כדפרשתי. ובזה נסתלקה קושיית בעל מגיה הנזכר.<br><b> ומה </b> שהקשה הפר\"ח על דברי הכ\"מ ממ\"ש הרב המגיד בפ\"א דיו\"ט דאף בדבר שיש לו מתירין מתיר רבינו ספק ספיקא. וגם זה אינו מוכרח לדחות דברי הכ\"מ כאן דלא דמי לנידון דהרה\"מ שם בהלכות יו\"ט. דאיירי בספק ביצה שנולדה ביו\"ט או בחול ונתערבה דמתיר רבינו התערובות אע\"ג שיש לה מתירין למחר. דהתם כל עיקר איסורא דביצה אפילו ודאי נולדה ביו\"ט אינה אלא מדרבנן משא\"כ ברימוני בדן דערלה דעיקר איסורייהו הוה דאורייתא מחמיר אפי' בספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין. ועוד דאפשר דספק ספיקא דשני תערובות גרע מספק ספיקא דגבי ביצה ספק נולדה ביו\"ט שנתערבה דהתם כיון דלא ידעינן אימת נולדה ה��י לא איתחזק איסור ודאי כלל מעולם. משא\"כ בהך ספק ספיקא דשני תערובות דאיתחזק איסור ודאי מיהא בתערובות הראשון. ומשו\"ה אפשר שיחמיר בו רבינו בדבר שיש לו מתירין טפי מבתערובות דספק ביצה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשירה שעבד ישראל בימי קדם לא היתה בטילה לעולם והיתה טעונה גניזה.</b> וכתב הכ\"מ שאינו יודע למה סגי בגניזה עיי\"ש. ובס' תורת חיים כתב דה\"ט דסגי בגניזה משום דלא היו אדוקין כל כך בעבודת גלולים. ובס' פני יהושע בחידושיו לסוכה (דף ל\"ה) כתב דהיינו טעמא דסגי בגניזה כשבטלה דסבירא ליה לרבינו דמן התורה מהני ביטול גם לשל ישראל רק מדרבנן לא היתה בטילה וכדעת הגהת אשר\"י ומשו\"ה סגי בגניזה. והנה לפ\"ז צ\"ל דקרא דושם בסתר דיליף מיניה בע\"ז (דף נ\"ב) דאין ביטול לשל ישראל אסמכתא בעלמא הוא. וכ\"כ בס' נחלת עזריאל. אך קשה לי דלא משמע הכי בכולא סוגיא דשם (ריש דף נ\"ב) דאמר התם דלרבי עקיבא אשירה של ישראל לא היתה אסורה עד שהיתה נעבדת ויליף לה מקרא דכתיב ושם בסתר. וכ\"כ רבינו לעיל בפ\"ז וקאמר שם לר' ישמעאל דס\"ל דאסורה מיד מבעיא ליה קרא דושם בסתר להטעין לשל ישראל גניזה. ואידך פי' ר\"ע נפקא ליה מהיקשא דאשירה למזבח מה מזבח טעון גניזה אף אשירה היתה טעונה גניזה ור' ישמעאל מבעיא ליה הקישא למי שמעמיד בארץ ישראל דיין שאינו הגון וכו'. משמע דדרשא גמורה היא להטעין גניזה מן התורה לר\"ע מהיקשא ולר\"י מושם בסתר מדקאמר דמבעיא להו קראי להכי לכל חד כדאית ליה ואין דרך הגמרא לדקדק כל כך על אסמכתא בעלמא וכמ\"ש התוס' בסוטה (דף ל\"ב) ובכמה דוכתי.<br><b> ועוד </b> קשה לי מהסוגיא (דף נ\"ג ע\"ב) דדייק מדקאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פי' ולא היו הכנענים יכולים לאסור האילנות בעבודתן ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו דעתייהו דניחא להו בעבודת גלולים וכי אתו הכנענים שליחותייהו דידהו עבדי. ופרש\"י שליחותייהו עבדי והלכך הוי עבודת גלולים של ישראל ואינה בטילה עולמית ע\"כ. ואי איתא דהא דלא היתה בטילה הוא רק מדרבנן ומן התורה היא בטילה אכתי תקשי קרא דואשריהם דקאמר רחמנא דלסגי בביטולא מדאורייתא ולא סגי במאי דגלו ישראל דעתייהו דניחא להו אא\"כ נימא דמן התורה אין לה ביטול. לכך נראה דהעיקר בדעת רבינו כמ\"ש התורת חיים דטעמא דסגי בגניזה הוא משום שלא היו ישראל אדוקין כל כך בעבודת גלולים ולפיכך לא אחמור בה רחמנא דלא לסגי בגניזה.<br><b> וא\"ת </b> דגם לפ\"ז תקשי סוגיא הנזכר דאמאי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון כיון דעיקר האיסור הוא משום דניחא להו לישראל במה שעבדום הכנענים וה\"ל של ישראל והיא אינה צריכה אלא גניזה. וי\"ל דמ\"מ גריעה הויא מה שעבדום הכנענים בשליחותייהו דישראל מאילו לא עבדום רק ישראל בלחודייהו דהא לא היו אדוקין כל כך. אבל כי עבדום הכנענים שהן היו אז אדוקין נתנו עליהן גם חומר שלהן וחומר של ישראל דאין לה ביטול:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היתה של פרקים והדיוט אינו יכול להחזירה כיון שחסר אבר ממנה כאילו חסרו כל השברים.</b> משמע דאבר אחד מיהא צריך לחסר אף שהדיוט אין יכול להחזירה. וכתב הכ\"מ דס\"ל לרבינו דהא דאוקימנא בס\"פ כל הצלמים פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה היינו משום דאי הדיוט אין יכול להחזירה לכו\"ע ��ף לרב א\"צ לחסר כל קיסם וקיסם אלא סגי כשחסר אבר אחד. אבל בלא חיסור לא היתה מותרת ושלא כדעת הראב\"ד והר\"ן שמפרשים דאי הדיוט אין יכול להחזירה א\"צ חיסור כלל ולא ביאר טעם לדעת רבינו. ונראה דטעמיה ז\"ל שהוקשה לו קושיית התוס' בשבת פרק רבי עקיבא (שבת דף פ\"ג ע\"ב) דהתם מבעיא לענין טומאה אי היתה מטמאה בשל חוליות ואין הדיוט יכול להחזירה. ומשמע דדוקא לענין טומאה שהיא מדרבנן הוא דמספקא הא לענין איסור הנאה דאורייתא פשיטא דהיתה אסורה ובפרק כל הצלמים משמע דשרי. והיינו משום דס\"ל כדעת הראב\"ד והר\"ן. ומהכרח הקושיא הוצרכו לדחוק ולפרש דלא איירי בפרק כל הצלמים בחוליות גדולות כדאיירי בשבת. אמנם לפי דעת רבינו מעיקרא לק\"מ ואתי שפיר דאיירי בסוגיא דפרק כל הצלמים כמו בסוגיא דשבת כיון שאין מחלוקת ביניהם דגם לפי סוגיא דס\"פ כל הצלמים אינה מותרת בלא חיסור כלל וצריכא מיהא חיסור אבר אחד:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות וכו' שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון.</b> ודע דהרמב\"ן בספר המצות השיג על רבינו שמנאן רק ללאו אחד דהיה לו למנותן לאלמנה ויתום לשני לאווין שהרי חלקן הכתוב באומרו אם ענה תענה אותו. ובס' לב שמח כתב לתרץ דעת רבינו דאותו חוזר לכל אחד ואחד משניהן ועדיין כלולים יחד. ונראה להביא ראיה לזה מסוגיא דפ\"ק דכריתות (דף ה') גבי אכל מעשר דגן תירוש ויצהר דעבר על שלש לאווין דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ולא חשיב לאו שבכללות מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך למה לי ליחודא אכילה בכל חד וחד. ואי איתא לסברת הרמב\"ן אכתי קשה דל\"ל לפרט דגן תירוש ויצהר אלא הו\"ל למכתב לא תוכל לאכלו בשעריך דהו\"ל חילוק לכל המיני מעשר שפרט בקרא דואכלת. אלא ש\"מ דזה לא הוי פרט וחילוק כיון שחוזר לכל אחד וכלולים יחד. אך קשה לי אמ\"ש רבינו סוף פ\"כ דסנהדרין גבי המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד שנאמר לא תעשו עול במשפט. ואם לא היה תושב עובר בב' לאוין שנאמר לא תטה משפט גר. ואם היה יתום עובר בג' לאוין שנאמר גר יתום. ואמאי הוי התם חילוק לאוין טפי מבכאן. וגבי נא ומבושל ושאר דוכתי דכהאי גונא. וי\"ל על פי מ\"ש רבינו בספר המצות שורש ט' שיש שעובר ב' וג'. ואין נמנה בחשבון רק אחד. ועיין במצוות לא תעשה סי' [מצוה] מ\"ג ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים ג' עבירות נפרעין מן האדם בעוה\"ז ואין לו חלק לעוה\"ב. עבודת גלולים גילוי עריות ושפיכות דמיםולשון הרע כנגד כולם.</b> והנה הכ\"מ כאן לא כתב בזה כלום ולקמן בהל' תשובה בפ\"ג דין ו' מייתי להו. ונעלם ממנו דברי רבינו עצמו שכתב בפירוש המשנה פרק א' דאבות דאיתא בתוספתא על ג' דברים נפרעים מן האדם בעוה\"ז ואין לו חלק לעוה\"ב וכו'. ונראה שנתכוון להתוספתא דאיתא במסכת פיאה. ואע\"ג דבגירסא שלפנינו איתא הלשון שהקרן קיימת לו לעוה\"ב. מיהו גירסת רבינו היתה ואין לו חלק לעוה\"ב וכן העתיקה בסמ\"ג. וכן נעלם דברי רבינו והסמ\"ג שזכרתי מבעל מרכבת המשנה בחלק ב'. ובעל ס' יד המלך. שהאריכו למעניתם בדחוקים ולא נזכרו מהנ\"ל. גם נעלם מהמחברים הא דאיתא בהדיא במסכת דרך ארץ רבה. המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה\"ב. וכן איתא באגדת בראשית פרק ג'. ועוד גרסינן בפרק הרואה (ברכות דף סא) ובפ\"ב דעירובין (דף י\"ח ע\"ב) כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה\"ב. והיינו כשבא ע\"י כן לידי ניאוף כמ\"ש התוס' שם. ובפ\"ק דברכות (דף י') דאמר לו נביא לחזקיה מלך יהודה שלא יחיה לעוה\"ב משום דלא עסק בדרך ארץ משום דחזה ברוח הקודש דיהיה לו בנין דלא מעלי כדאיתא ביבמות (דף ס\"ד). וא\"כ אם חזקיה שלא עסק בדרך ארץ מטעם הנזכר א��ן לו חלק לעוה\"ב כ\"ש לשפיכות דמים שאין לו חלק לעוה\"ב. ומכל זה מוכח כגירסת רבינו והסמ\"ג בתוספתא דפיאה. וא\"ת דפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ט) איתא דהבא על אשת איש חייב [מיתה] ויש לו חלק לעוה\"ב. י\"ל דכבר כתב מהרש\"א דהתם כשקיבל דינו. וכה\"ג כתבו התוס' בסנהדרין (דף מ\"ז) גבי עיר הנדחת דאין להם חלק לעוה\"ב אם לא היו מקבלין דינם אבל אם היו דנין אותם היה להם חלק. והטעם מבואר מדברי התוס' בפ\"ק דסוטה (דף ד' ע\"ב) עיי\"ש דתשובה עם יסורין מכפרין על מיתות בי\"ד. וכשהיה מקבל דינו היה כיסורין וגם כל המומתין היו מתודין והוי כתשובה. ועיי\"ש דמשמע דבלא תשובה ויסורין הבא על אשת איש נטרד ואין לו חלק לעוה\"ב. ואף הבא באקראי בעלמא. וזה דלא כמ\"ש בספר מרכבת המשנה הנזכר דדוקא ברגיל בכך אין לו חלק לעוה\"ב. וההיא דפ' הזהב איירי באינו רגיל והשיג על מהרש\"א. ונעלם ממנו דברי התוס' בסוטה שהן כדברי מהרש\"א וכמו שנתבאר:<br><b> ומ\"ש </b> בהגהות [מיימוני] דאיתא בירושלמי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת כקרח ועדתו והוא בירושלמי דפיאה הובא ג\"כ בסמ\"ג. ורבינו השמיטו ולא כתבו. ונראה לתת טעם לדעתו ז\"ל דס\"ל דלא קיי\"ל כן. משום דיש להוכיח דתלמודא דידן לא ס\"ל מהא דאמר רבא בפ\"ג דמועד קטן (דף ט\"ז) מנלן דאי מתפקר בעל דין בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. ופירש\"י ואי לאו דשליח אמר ליה למשה משה לא הוי ידע. והשתא לפי דברי הירושלמי אכתי מנלן דשליח בי\"ד רשאי לומר לבי\"ד. דדילמא גבי משה היינו טעמא דהיה רשאי לשלוחו לומר שחרפו דתן ואבירם למשה ולא חש ללישנא בישא משום דהוו דתן ואבירם בעלי מחלוקת עם משה. ומנלן דשליח בי\"ד בעלמא לא היה בו משום לישנא בישא. אלא מדיליף מיניה היתר לשליח בית דין ע\"כ ש\"מ דאי לאו שליח בי\"ד אסור לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Human Dispositions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות וכו' שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון.</b> ודע דהרמב\"ן בספר המצות השיג על רבינו שמנאן רק ללאו אחד דהיה לו למנותן לאלמנה ויתום לשני לאווין שהרי חלקן הכתוב באומרו אם ענה תענה אותו. ובס' לב שמח כתב לתרץ דעת רבינו דאותו חוזר לכל אחד ואחד משניהן ועדיין כלולים יחד. ונראה להביא ראיה לזה מסוגיא דפ\"ק דכריתות (דף ה') גבי אכל מעשר דגן תירוש ויצהר דעבר על שלש לאווין דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ולא חשיב לאו שבכללות מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך למה לי ליחודא אכילה בכל חד וחד. ואי איתא לסברת הרמב\"ן אכתי קשה דל\"ל לפרט דגן תירוש ויצהר אלא הו\"ל למכתב לא תוכל לאכלו בשעריך דהו\"ל חילוק לכל המיני מעשר שפרט בקרא דואכלת. אלא ש\"מ דזה לא הוי פרט וחילוק כיון שחוזר לכל אחד וכלולים יחד. אך קשה לי אמ\"ש רבינו סוף פ\"כ דסנהדרין גבי המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד שנאמר לא תעשו עול במשפט. ואם לא היה תושב עובר בב' לאוין שנאמר לא תטה משפט גר. ואם היה יתום עובר בג' לאוין שנאמר גר יתום. ואמאי הוי התם חילוק לאוין טפי מבכאן. וגבי נא ומבושל ושאר דוכתי דכהאי גונא. וי\"ל על פי מ\"ש רבינו בספר המצות שורש ט' שיש שעובר ב' וג'. ואין נמנה בחשבון רק אחד. ועיין במצוות לא תעשה סי' [מצוה] מ\"ג ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים ג' עבירות נפרעין מן האדם בעוה\"ז ואין לו חלק לעוה\"ב. עבודת גלולים גילוי עריות ושפיכות דמיםולשון הרע כנגד כולם.</b> והנה הכ\"מ כאן לא כתב בזה כלום ולקמן בהל' תשובה בפ\"ג דין ו' מייתי להו. ונעלם ממנו דברי רבינו עצמו שכתב בפירוש המשנה פרק א' דאבות דאיתא בתוספתא על ג' דברים נפרעים מן האדם בעוה\"ז ואין לו חלק לעוה\"ב וכו'. ונראה שנתכוון להתוספתא דאיתא במסכת פיאה. ואע\"ג דבגירסא שלפנינו איתא הלשון שהקרן קיימת לו לעוה\"ב. מיהו גירסת רבינו היתה ואין לו חלק לעוה\"ב וכן העתיקה בסמ\"ג. וכן נעלם דברי רבינו והסמ\"ג שזכרתי מבעל מרכבת המשנה בחלק ב'. ובעל ס' יד המלך. שהאריכו למעניתם בדחוקים ולא נזכרו מהנ\"ל. גם נעלם מהמחברים הא דאיתא בהדיא במסכת דרך ארץ רבה. המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה\"ב. וכן איתא באגדת בראשית פרק ג'. ועוד גרסינן בפרק הרואה (ברכות דף סא) ובפ\"ב דעירובין (דף י\"ח ע\"ב) כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה\"ב. והיינו כשבא ע\"י כן לידי ניאוף כמ\"ש התוס' שם. ובפ\"ק דברכות (דף י') דאמר לו נביא לחזקיה מלך יהודה שלא יחיה לעוה\"ב משום דלא עסק בדרך ארץ משום דחזה ברוח הקודש דיהיה לו בנין דלא מעלי כדאיתא ביבמות (דף ס\"ד). וא\"כ אם חזקיה שלא עסק בדרך ארץ מטעם הנזכר אין לו חלק לעוה\"ב כ\"ש לשפיכות דמים שאין לו חלק לעוה\"ב. ומכל זה מוכח כגירסת רבינו והסמ\"ג בתוספתא דפיאה. וא\"ת דפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ט) איתא דהבא על אשת איש חייב [מיתה] ויש לו חלק לעוה\"ב. י\"ל דכבר כתב מהרש\"א דהתם כשקיבל דינו. וכה\"ג כתבו התוס' בסנהדרין (דף מ\"ז) גבי ע��ר הנדחת דאין להם חלק לעוה\"ב אם לא היו מקבלין דינם אבל אם היו דנין אותם היה להם חלק. והטעם מבואר מדברי התוס' בפ\"ק דסוטה (דף ד' ע\"ב) עיי\"ש דתשובה עם יסורין מכפרין על מיתות בי\"ד. וכשהיה מקבל דינו היה כיסורין וגם כל המומתין היו מתודין והוי כתשובה. ועיי\"ש דמשמע דבלא תשובה ויסורין הבא על אשת איש נטרד ואין לו חלק לעוה\"ב. ואף הבא באקראי בעלמא. וזה דלא כמ\"ש בספר מרכבת המשנה הנזכר דדוקא ברגיל בכך אין לו חלק לעוה\"ב. וההיא דפ' הזהב איירי באינו רגיל והשיג על מהרש\"א. ונעלם ממנו דברי התוס' בסוטה שהן כדברי מהרש\"א וכמו שנתבאר:<br><b> ומ\"ש </b> בהגהות [מיימוני] דאיתא בירושלמי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת כקרח ועדתו והוא בירושלמי דפיאה הובא ג\"כ בסמ\"ג. ורבינו השמיטו ולא כתבו. ונראה לתת טעם לדעתו ז\"ל דס\"ל דלא קיי\"ל כן. משום דיש להוכיח דתלמודא דידן לא ס\"ל מהא דאמר רבא בפ\"ג דמועד קטן (דף ט\"ז) מנלן דאי מתפקר בעל דין בשלוחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. ופירש\"י ואי לאו דשליח אמר ליה למשה משה לא הוי ידע. והשתא לפי דברי הירושלמי אכתי מנלן דשליח בי\"ד רשאי לומר לבי\"ד. דדילמא גבי משה היינו טעמא דהיה רשאי לשלוחו לומר שחרפו דתן ואבירם למשה ולא חש ללישנא בישא משום דהוו דתן ואבירם בעלי מחלוקת עם משה. ומנלן דשליח בי\"ד בעלמא לא היה בו משום לישנא בישא. אלא מדיליף מיניה היתר לשליח בית דין ע\"כ ש\"מ דאי לאו שליח בי\"ד אסור לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות דעות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע\"פ ששילם לו מה שחייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם.</b> וכתב הכ\"מ דצ\"ע היכא מייתי לה. וכבר מפורש כן בספרי פרשת נשא והביאה רבינו עצמו בס' המצות סי' ע\"ג וכן הובאה בס' החינוך:"
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה וכו' שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות ומה הן וכו' שאר מצות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת.</b> והקשה הכ\"מ דבגמרא פ\"ק דשבועות משמע דלרבנן דרבי אפילו עבר על עשה אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר והניח בצ\"ע. וכן תמה הלח\"מ דבגמרא קאמר האי עשה דקתני במתניתין דשעיר מכפר היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה אפי' כל יומא נמי מכפר. ומוקי מתני' בעומד במרדו ורבי היא דסבר דיוה\"כמכפר בלא תשובה. משמע דלרבנן דקיי\"ל כוותייהו עשה נמי בעי תשובה. ועיי\"ש מ\"ש לפרש בדברי המקשה דלאו משום עשה בלחוד הוא דקאמר דבלא תשובה הוי זבח רשעים אלא משום כל הנך דאיירי במתני' בחמורות דכריתות עיי\"ש. ואי בלא תשובה איירו הוו זבח רשעים. וכ\"כ בספר מעשה רוקח. והנה מלבד שדחוק לפרש כן אלא דאכתי תקשי מדקאמר רבא ג\"כ כהאי לישנא בזבחים (דף ז') גבי עולה דבאה על ביטול עשה דדורון היא. דהיכי דמי שתבוא על חטא דעשה לכפר דאי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה תניא דמוחלין ומייתי דתניא דר' שמעון נמי אמר דעולה דורון היא. הרי מבואר דהוי זבח רשעים אף משום עבירות עשה בלחוד. ושם אי אפשר כלל לתרץ כמ\"ש הלח\"מ אסוגיא דשבועות. ומצאתי בס' אגודות אזוב וקדמו בעל משנת חכמים ונדחק בזה והניח בצ\"ע.<br><b> ונראה </b> ליישב דעת רבינו דאזיל לשיטתיה שכתב בפ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות. ישראל שמחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל. היה אדוק לאיזה עבירה והוא מפורסם ורגיל לעשותה בין לתיאבון ובין להכעיס אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. והמשנה למלך בפ\"ג דהלכות שגגות דקדק מזה דס\"ל לרבינו דדוקא גבי מחלל שבת הוא דהוי זבח רשעים ואין מקבלין הימנו קרבן אע\"פ שאינו רגיל בכך. אבל בשאר עבירות לא הוי זבח רשעים רק כשמורגל בה והוא מפורסם לעשותה ולכך מקבלין ממנו קרבן אם אינו רגיל בה ועיי\"ש שהאריך בזה. אמנם לא ביאר מהיכן יצא זה לרבינו לומר כן. ויותר קשה דלכאורה לא משמע כן מהסוגיות דשבועות וזבחים הנזכר דאי בחד זימנא לא הוי זבח רשעים מאי קאמר האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה. דלוקמא דאיירי בשלא הורגל לעבור על עשה.<br><b> אך </b> נראה שיצא לו כן לרבינו מדתניא ביומא (דף ל\"ו) דמתודה על עולה עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה והעתיקה בהלכות מעשה הקרבנות. והוקשה לרבינו מאי דקשיא ליה לבעל פר\"ח בספרו מים חיים על הברייתא דיומא דאי כבר עשה תשובה אמאי מתודה על העולה עון עשה הא כבר נתכפר בתשובה ואי עושה עכשיו תשובה מאי צריך לעולה ומהאי טעמא ��מר רבא בזבחים דעולה דורון הוא. ובסוף ספרו נדחק לומר דברייתא זו סברה דאין תשובה מכפרת אפי' על עשה גרידא ופליגא אברייתא דזבחים. ואין דוחק גדול מזה דא\"כ פליגא נמי אמתניתין דשלהי יומא (דף פ\"ו) דתנן דתשובה מכפרת על עשה. ועוד דבגמ' שם (דף פ\"ז) מסיק דתנאי פליגי אי תשובה מכפרת גם על לא תעשה גמורה. ומשמע דאילו על עשה גרידא או על לא תעשה שניתק לעשה אליבא דכו\"ע מכפרת ואיך נימא דברייתא דשם (דף ל\"ו) פליגא אכולהו. ועוד דלפי דבריבעל הפר\"ח תקשי אהדדי דברי התנא ר' ישמעאל דבסוף יומא ס\"ל דתשובה מכפרת על עשה ואיהו גופיה אמר במדרש ילמדנו פרשת לך לך דעולה באה על מצות עשה. והשתא אי דברי רבא בזבחים הוויין יסוד מונח תקשי על ר' ישמעאל קושיית רבא שם דהיכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה הא סבר דמוחלין לו. ולא שייך תירוץ בעל פר\"ח אברייתא הנזכר.<br><b> אך </b> לפי דברי רבינו דהלכות מעשה הקרבנות שזכרתי אתי שפיר דאיירי ברייתא ומילתא דרבי ישמעאל בשלא עשה תשובה בשעה שהפריש העולה והקדישה. ואפ\"ה לא הוי זבח רשעים כשלא הורגל לעבור ובכה\"ג קאמר דמביא עולה ומתודה עליה אותו עון דעשה. והא לא קשיא דליפטר מהעולה בהך תשובה שעושה עכשיו כשמתודה עליה די\"ל דשאני כשהמתין ומנע מלשוב עד שהקדישה והביאה לעזרה וסמך עליה בשעת שחיטה אינו דין שתכפר לו עתה בוידוי גרידא בלא העולה. ורבא דאמר עולה דורון הוא וכר' שמעון ע\"כ דס\"ל דמשום פעם אחת נמי הוי זבח רשעים. אבל הני תנאי דברייתא דיומא וכן ר' ישמעאל לא סברי כוותייהו ופסק רבינו כוותייהו דכן אזלא סוגיא דשמעתתא בכמה דוכתי דעולה באה לכפרה. כדאיתא בפסחים (דף ע\"ז ע\"א) ובכורות (דף כ\"ו ע\"ב) ועיי\"ש בפרש\"י. וכיון דלא משכחת שתבוא לכפרה אלא א\"כ נימא דאיירי בדלא עביד תשובה ולא הוי זבח רשעים משום פעם אחת לכך פסק כן רבינו.<br><b> והא </b> דפסק דמקבלין מכל חייבי קרבנות לבר ממחללי שבת י\"ל דס\"ל דכיון דשמעינן דלא קרי זבח רשעים רק במוחזק ברשע תו אין לנו לחלק בין רשע דעשה לשאר מחייבי קרבן. דהא זבח כל הקרבנות במשמע וכדמוכח בחולין (דף מ') ואין לנו למנוע משום פעם אחת רק גבי מחללי שבת דהוי ככופר בכל התורה ולכך בפעם אחת חשוב הוא כאילו מוחזק. וזה שאמר כאן דשעיר המשתלח מכפר על עשה ולא תעשה שאין בה כרת וכגון שלא הוחזק ולא הורגל לעבור דפסק בהל' מעשה הקרבנותדמקבלין ממנו קרבן וה\"ה דיכול השעיר לכפר עליו. ואע\"ג דסוגיא דשבועות לא סברה הכי וכן רבא בזבחים לא חש רבינו לזה ודחה אותן מכח ההיא דיומא ושאר סוגיות שזכרתי דמוכח דלא סברי כן. ואע\"ג דבהלכות מעשה הקרבנות משמע דאף על לא תעשה שיש בו כרת מקבלין ממנו חוץ ממחלל שבת. י\"ל דגבי שעיר המשתלח מיעט קרא שלא יכפר על לא תעשה שיש בו כרת כדאיתא בגמ' דשבועות. אבל בשאר עשה ולא תעשה גרידא דלא מעטיה מכפר בפעם אחת כנ\"ל.<br><b> ובמ\"ש </b> יש לדחות מ\"ש בס' אגודת אזוב דלמאי דמסיק בגמ' דשבועות דאיצטריך קרא למעט שלא יכפר השעיר על לא תעשה שיש בו כרת מזה מוכח דלא אמרינן גבי שעיר דיוה\"כ כלל זבח רשעים תועבה אפילו לרבנן דרבי דאל\"כ מהיכא תיתי דיכפר על לא תעשה שיש בו כרת דאיצטריך קרא למעוטי. ולפי מ\"ש לא מוכח מידי דאיכא למימר דבאמת גם בשעיר אמרינן זבח רשעים תועבה והיינו כשהורגל לעבור וכמו שהדין בכל קרבנות דשנה. והא דאיצטריך קרא למעט שלא יכפר השעיר על לא תעשה שיש בהן כרת היינו כשלא הורגל בהן דכה\"ג בכל הקרבנות לא הוי זבח רשעים ומקבלין ממנו ואיצטריך קרא בשעיר שאינו מכפר. וכי איכא לאוכוחי מיניה לשאר קרבנות הוא דאיכא לאוכחא דמדאיצטריך למעוטי בשעיר ש\"מ דבעלמא מקבלין קרבנות מרשעים שחייבין על לא תעשה שיש בהן כרת כל שלא הוחזק ולא הורגל לעבור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא החטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו'.</b> נראה דהיינו דאיתא בילקוט סוף הושע שאמרו ישראל לפני הקב\"ה רבש\"ע אם אנו עושין תשובה מי מעיד עלינו והשיב שהוא יעיד. ולפי דברי רבינו העדות הוא שלא ישובו לחטא וזה א\"א אלא הקב\"ה]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' שופכי דמים ובעלי לשון הרע וכו'.</b> וכתב הכ\"מ אהא דשופכי דמים ואינך דצ\"ע היכא מייתי להו וגם הלח\"מ כתב שלא מצאן בגמ'. והנה כבר כתבתי בפ' ז' מהל' דעות שנעלם מהכ\"מ והלח\"מ התוספתא דאיתא במסכת פיאה ומייתי לה רבינו בפירוש המשנה דאבות דחשיב שפיכת דמים באותן שאין להם חלק לעוה\"ב ועוד הבאתי שם דאיתא במסכת דרך ארץ רבה המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה\"ב:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו ישראל שהפיר ברית והמושך את ערלתו בהנך שאין להן חלק לעוה\"ב אלא נכרתין ואובדין הקשה על זה בספר מרכבת המשנה לבעל יד אהרן דבהלכות תרומות כתב רבינו דמשוך מותר לאכול בתרומה מן התורה ואע\"פ שנראה כאינו מהול ואינו אסור רק מדברי סופרים ואיך כתב כאן דמשוך נכרת. וקושיא כזו הקשה ג\"כ בס' מעשה רוקח על מ\"ש רבינו בסוף הלכות מילה דישראל שלא מל או משך את ערלתו אין לו חלק לעוה\"ב. והנה דברי רבינו בזה הן מפורשין בירושלמי פ\"א דפיאה דמיפר ברית אין לו חלק לעוה\"ב זה שהוא מושך את ערלתו. וכן איתא בירושלמי ריש פ' חלק. וא\"כ לא על רבינו בלבד היא התלונה דהא קיי\"ל דמשוך דרבנן.<br><b> אמנם </b> אתי שפיר ולק\"מ לפי מה שהוכחתי בחידושי ליבמות (דף ע\"ב) מדברי התוס' שם ומדברי הטור ביו\"ד סי' רס\"ב וסי' רס\"ו דהא אמרינן דמשוך מדרבנן היינו דוקא כשנמול כבר ואח\"כ נמשך אבל אם לא נימול כלל כגון שנולד מהול ואח\"כ נעשה משוך הוי כאינו מהול מן התורה. והבאתי ראיה לזה מדברי המכילתא בפרשת באבפסוק ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת וחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ע\"כ. משמע דדוקא כשנתקיימה בו מצות מילה שכבר מל כהלכתו ואח\"כ נמשכה וחפה העטרה הוא דאין מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. הא אם לא נתקיימה בו מעולם מצות מילה כלל כגון שנולד מהול ואח\"כ חזר הבשר וחפה את העטרה מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. ואם כן בכה\"ג הוה משוך דעור דאורייתא. ובהכי איירי הירושלמי דפיאה ופרק חלק וכן רבינו כאן ובהלכות מילה איירי במשוך כזה. ומ\"ש בהלכות תרומות דמשוך אינו אלא מדרבנן היינו כשכבר נימול כהלכתו ואח\"כ נמשך. ועוד יתבאר בזה בהלכות מילה בע\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו' המחטיא את הרבים וכו' והאומר אחטא ואשוב.</b> במתניתין דשלהי יומא תנן האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומשמע בגמ' דדוקא כשחטא ב' פעמים ועל כל פעם אמר כך הוא דאין מספיקין בידו כיון שמרגיל ונעשה כהיתר אבל משום פעם אחת שאמר מספיקין בידו לעשות תשובה. וצריך טעם לרבינו שהעתיק ברייתא זו דכ\"ד דברים דנקטה רק פעם. ומ\"ש הלח\"מ בזה אינו מספיק דכיון דפשטא דלישנא משמע דפליגא אמתניתין היה לו לדחות להברייתא שאין ידוע היכן היא שנויה ולמשכוניה לרבינו עלה למה ליה ולחלק מה שלא נמצא בגמרא. אך י\"ל דע\"כ אין לדחות לגמרי ברייתא זו דהרי כן שנויה ג\"כ באבות דרב נתן פרק מ' ובתנא דבי אליהו ח\"א פ\"ו. וכן יש ללמוד מדאיתא בחגיגה (דף ט\"ז ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו.</b> וכתב הכ\"מ מימרא דרבי אבהו בפרק אין עומדין. וקשה אמאי העתיק רבינו לדרבי אבהו הא ר' יוחנן פליג התם וסבר דצדיקים גמורים עדיפי מבעלי תשובה והל\"ל כר' יוחנן נגד ר' אבהו תלמידו. הן אמת דכדעת ר' אבהו איתא ג\"כ בספר הזוהר פרשת חיי שרה (דף קכ\"ט ע\"ב) אמנם רבינו גופיה ודאי לא מטעם זה כתב לדרבי אבהו שהרי עדיין לא היה ספר הזוהר בימיו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Repentance",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Repentance",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע\"פ ששילם לו מה שחייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם.</b> וכתב הכ\"מ דצ\"ע היכא מייתי לה. וכבר מפורש כן בספרי פרשת נשא והביאה רבינו עצמו בס' המצות סי' ע\"ג וכן הובאה בס' החינוך:"
+            ],
+            [
+                "<b>שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה וכו' שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות ומה הן וכו' שאר מצות לא תעשה ומצוות עשה שאין בהן כרת.</b> והקשה הכ\"מ דבגמרא פ\"ק דשבועות משמע דלרבנן דרבי אפילו עבר על עשה אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר והניח בצ\"ע. וכן תמה הלח\"מ דבגמרא קאמר האי עשה דקתני במתניתין דשעיר מכפר היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה אפי' כל יומא נמי מכפר. ומוקי מתני' בעומד במרדו ורבי היא דסבר דיוה\"כמכפר בלא תשובה. משמע דלרבנן דקיי\"ל כוותייהו עשה נמי בעי תשובה. ועיי\"ש מ\"ש לפרש בדברי המקשה דלאו משום עשה בלחוד הוא דקאמר דבלא תשובה הוי זבח רשעים אלא משום כל הנך דאיירי במתני' בחמורות דכריתות עיי\"ש. ואי בלא תשובה איירו הוו זבח רשעים. וכ\"כ בספר מעשה רוקח. והנה מלבד שדחוק לפרש כן אלא דאכתי תקשי מדקאמר רבא ג\"כ כהאי לישנא בזבחים (דף ז') גבי עולה דבאה על ביטול עשה דדורון היא. דהיכי דמי שתבוא על חטא דעשה לכפר דאי לא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעבד תשובה תניא דמוחלין ומייתי דתניא דר' שמעון נמי אמר דעולה דורון היא. הרי מבואר דהוי זבח רשעים אף משום עבירות עשה בלחוד. ושם אי אפשר כלל לתרץ כמ\"ש הלח\"מ אסוגיא דשבועות. ומצאתי בס' אגודות אזוב וקדמו בעל משנת חכמים ונדחק בזה והניח בצ\"ע.<br><b> ונראה </b> ליישב דעת רבינו דאזיל לשיטתיה שכתב בפ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות. ישראל שמחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל. היה אדוק לאיזה עבירה והוא מפורסם ורגיל לעשותה בין לתיאבון ובין להכעיס אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. והמשנה למלך בפ\"ג דהלכות שגגות דקדק מזה דס\"ל לרבינו דדוקא גבי מחלל שבת הוא דהוי זבח רשעים ואין מקבלין הימנו קרבן אע\"פ שאינו רגיל בכך. אבל בשאר עבירות לא הוי זבח רשעים רק כשמורגל בה והוא מפורסם לעשותה ולכך מקבלין ממנו קרבן אם אינו רגיל בה ועיי\"ש שהאריך בזה. אמנם לא ביאר מהיכן יצא זה לרבינו לומר כן. ויותר קשה דלכאורה לא משמע כן מהסוגיות דשבועות וזבחים הנזכר דאי בחד זימנא לא הוי זבח רשעים מאי קאמר האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה. דלוקמא דאיירי בשלא הורגל לעבור על עשה.<br><b> אך </b> נראה שיצא לו כן לרבינו מדתניא ביומא (דף ל\"ו) דמתודה על עולה עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה והעתיקה בהלכות מעשה הקרבנות. והוקשה לרבינו מאי דקשיא ליה לבעל פר\"ח בספרו מים חיים על הברייתא דיומא דאי כבר עשה תשובה אמאי מתודה על העולה עון עשה הא כבר נתכפר בתשובה ואי עושה עכשיו תשובה מאי צריך לעולה ומהאי טעמא אמר רבא בזבחים דעולה דורון הוא. ובסוף ספרו נדחק לומר דברייתא זו סברה דאין תשובה מכפרת אפי' על עשה גרידא ופליגא אברייתא דזבחים. ואין דוחק גדול מזה דא\"כ פליגא נמי אמתניתין דשלהי יומא (דף פ\"ו) דתנן דתשובה מכפרת על עשה. ועוד דבגמ' שם (דף פ\"ז) מסיק דתנאי פליגי אי תשובה מכפרת גם על לא תעשה גמורה. ומשמע דאילו על עשה גרידא או על לא תעשה שניתק לעשה אליבא דכו\"ע מכפרת ואיך נימא דברייתא דשם (דף ל\"ו) פליגא אכולהו. ועוד דלפי דבריבעל הפר\"ח תקשי אהדדי דברי התנא ר' ישמעאל דבסוף יומא ס\"ל דתשובה מכפרת על עשה ואיהו גופיה אמר במדרש ילמדנו פרשת לך לך דעולה באה על מצות עשה. והשתא אי דברי רבא בזבחים הוויין יסוד מונח תקשי על ר' ישמעאל קושיית רבא שם דהיכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה הא סבר דמוחלין לו. ולא שייך תירוץ בעל פר\"ח אברייתא הנזכר.<br><b> אך </b> לפי דברי רבינו דהלכות מעשה הקרבנות שזכרתי אתי שפיר דאיירי ברייתא ומילתא דרבי ישמעאל בשלא עשה תשובה בשעה שהפריש העולה והקדישה. ואפ\"ה לא הוי זבח רשעים כשלא הורגל לעבור ובכה\"ג קאמר דמביא עולה ומתודה עליה אותו עון דעשה. והא לא קשיא דליפטר מהעולה בהך תשובה שעושה עכשיו כשמתודה עליה די\"ל דשאני כשהמתין ומנע מלשוב עד שהקדישה והביאה לעזרה וסמך עליה בשעת שחיטה אינו דין שתכפר לו עתה בוידוי גרידא בלא העולה. ורבא דאמר עולה דורון הוא וכר' שמעון ע\"כ דס\"ל דמשום פעם אחת נמי הוי זבח רשעים. אבל הני תנאי דברייתא דיומא וכן ר' ישמעאל לא סברי כוותייהו ופסק רבינו כוותייהו דכן אזלא סוגיא דשמעתתא בכמה דוכתי דעולה באה לכפרה. כדאיתא בפסחים (דף ע\"ז ע\"א) ובכורות (דף כ\"ו ע\"ב) ועיי\"ש בפרש\"י. וכיון דלא משכחת שתבוא לכפרה אלא א\"כ נימא דאיירי בדלא עביד תשובה ולא הוי זבח רשעים משום פעם אחת לכך פסק כן רבינו.<br><b> והא </b> דפסק דמקבלין מכל חייבי קרבנות לבר ממחללי שבת י\"ל דס\"ל דכיון דשמעינן דלא קרי זבח רשעים רק במוחזק ברשע תו אין לנו לחלק בין רשע דעשה לשאר מחייבי קרבן. דהא זבח כל הקרבנות במשמע וכדמוכח בחולין (דף מ') ואין לנו למנוע משום פעם אחת רק גבי מחללי שבת דהוי ככופר בכל התורה ולכך בפעם אחת חשוב הוא כאילו מוחזק. וזה שאמר כאן דשעיר המשתלח מכפר על עשה ולא תעשה שאין בה כרת וכגון שלא הוחזק ולא הורגל לעבור דפסק בהל' מעשה הקרבנותדמקבלין ממנו קרבן וה\"ה דיכול השעיר לכפר עליו. ואע\"ג דסוגיא דשבועות לא סברה הכי וכן רבא בזבחים לא חש רבינו לזה ודחה אותן מכח ההיא דיומא ושאר סוגיות שזכרתי דמוכח דלא סברי כן. ואע\"ג דבהלכות מעשה הקרבנות משמע דאף על לא תעשה שיש בו כרת מקבלין ממנו חוץ ממחלל שבת. י\"ל דגבי שעיר המשתלח מיעט קרא שלא יכפר על לא תעשה שיש בו כרת כדאיתא בגמ' דשבועות. אבל בשאר עשה ולא תעשה גרידא דלא מעטיה מכפר בפעם אחת כנ\"ל.<br><b> ובמ\"ש </b> יש לדחות מ\"ש בס' אגודת אזוב דלמאי דמסיק בגמ' דשבועות דאיצטריך קרא למעט שלא יכפר השעיר על לא תעשה שיש בו כרת מזה מוכח דלא אמרינן גבי שעיר דיוה\"כ כלל זבח רשעים תועבה אפילו לרבנן דרבי דאל\"כ מהיכא תיתי דיכפר על לא תעשה שיש בו כרת דאיצטריך קרא למעוטי. ולפי מ\"ש לא מוכח מידי דאיכא למימר דבאמת גם בשעיר אמרינן זבח רשעים תועבה והיינו כשהורגל לעבור וכמו שהדין בכל קרבנות דשנה. והא דאיצטריך קרא למעט שלא יכפר השעיר על לא תעשה שיש בהן כרת היינו כשלא הורגל בהן דכה\"ג בכל הקרבנות לא הוי זבח רשעים ומקבלין ממנו ואיצטריך קרא בשעיר שאינו מכפר. וכי איכא לאוכוחי מיניה לשאר קרבנות הוא דאיכא לאוכחא דמדאיצטריך למעוטי בשעיר ש\"מ דבעלמא מקבלין קרבנות מרשעים שחייבין על לא תעשה שיש בהן כרת כל שלא הוחזק ולא הורגל לעבור:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא החטא וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו'.</b> נראה דהיינו דאיתא בילקוט סוף הושע שאמרו ישראל לפני הקב\"ה רבש\"ע אם אנו עושין תשובה מי מעיד עלינו והשיב שהוא יעיד. ולפי דברי רבינו העדות הוא שלא ישובו לחטא וזה א\"א אלא הקב\"ה]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' שופכי דמים ובעלי לשון הרע וכו'.</b> וכתב הכ\"מ אהא דשופכי דמים ואינך דצ\"ע היכא מייתי להו וגם הלח\"מ כתב שלא מצאן בגמ'. והנה כבר כתבתי בפ' ז' מהל' דעות שנעלם מהכ\"מ והלח\"מ התוספתא דאיתא במסכת פיאה ומייתי לה רבינו בפירוש המשנה דאבות דחשיב שפיכת דמים באותן שאין להם חלק לעוה\"ב ועוד הבאתי שם דאיתא במסכת דרך ארץ רבה המספר לשון הרע אין לו חלק לעוה\"ב:<br><b> ומ\"ש </b> רבינו ישראל שהפיר ברית והמושך את ערלתו בהנך שאין להן חלק לעוה\"ב אלא נכרתין ואובדין הקשה על זה בספר מרכבת המשנה לבעל יד אהרן דבהלכות תרומות כתב רבינו דמשוך מותר לאכול בתרומה מן התורה ואע\"פ שנראה כאינו מהול ואינו אסור רק מדברי סופרים ואיך כתב כאן דמשוך נכרת. וקושיא כזו הקשה ג\"כ בס' מעשה רוקח על מ\"ש רבינו בסוף הלכות מילה דישראל שלא מל או משך את ערלתו אין לו חלק לעוה\"ב. והנה דברי רבינו בזה הן מפורשין בירושלמי פ\"א דפיאה דמיפר ברית אין לו חלק לעוה\"ב זה שהוא מושך את ערלתו. וכן איתא בירושלמי ריש פ' חלק. וא\"כ לא על רבינו בלבד היא התלונה דהא קיי\"ל דמשוך דרבנן.<br><b> אמנם </b> אתי שפיר ולק\"מ לפי מה שהוכחתי בחידושי ליבמות (דף ע\"ב) מדברי התוס' שם ומדברי הטור ביו\"ד סי' רס\"ב וסי' רס\"ו דהא אמרינן דמשוך מדרבנן היינו דוקא כשנמול כבר ואח\"כ נמשך אבל אם לא נימול כלל כגון שנולד מהול ואח\"כ נעשה משוך הוי כאינו מהול מן התורה. והבאתי ראיה לזה מדברי המכילתא בפרשת באבפסוק ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת וחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ע\"כ. משמע דדוקא כשנתקיימה בו מצות מילה שכבר מל כהלכתו ואח\"כ נמשכה וחפה העטרה הוא דאין מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. הא אם לא נתקיימה בו מעולם מצות מילה כלל כגון שנולד מהול ואח\"כ חזר הבשר וחפה את העטרה מעכבו מלאכול בפסח מן התורה. ואם כן בכה\"ג הוה משוך דעור דאורייתא. ובהכי איירי הירושלמי דפיאה ופרק חלק וכן רבינו כאן ובהלכות מילה איירי במשוך כזה. ומ\"ש בהלכות תרומות דמשוך אינו אלא מדרבנן היינו כשכבר נימול כהלכתו ואח\"כ נמשך. ועוד יתבאר בזה בהלכות מילה בע\"ה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו' המחטיא את הרבים וכו' והאומר אחטא ואשוב.</b> במתניתין דשלהי יומא תנן האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ומשמע בגמ' דדוקא כשחטא ב' פעמים ועל כל פעם אמר כך הוא דאין מספיקין בידו כיון שמרגיל ונעשה כהיתר אבל משום פעם אחת שאמר מספיקין בידו לעשות תשובה. וצריך טעם לרבינו שהעתיק ברייתא זו דכ\"ד דברים דנקטה רק פעם. ומ\"ש הלח\"מ בזה אינו מספיק דכיון דפשטא דלישנא משמע דפליגא אמתניתין היה לו לדחות להברייתא שאין ידוע היכן היא שנויה ולמשכוניה לרבינו עלה למה ליה ולחלק מה שלא נמצא בגמרא. אך י\"ל דע\"כ אין לדחות לגמרי ברייתא זו דהרי כן שנויה ג\"כ באבות דרב נתן פרק מ' ובתנא דבי אליהו ח\"א פ\"ו. וכן יש ללמוד מד��יתא בחגיגה (דף ט\"ז ע\"א):"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו.</b> וכתב הכ\"מ מימרא דרבי אבהו בפרק אין עומדין. וקשה אמאי העתיק רבינו לדרבי אבהו הא ר' יוחנן פליג התם וסבר דצדיקים גמורים עדיפי מבעלי תשובה והל\"ל כר' יוחנן נגד ר' אבהו תלמידו. הן אמת דכדעת ר' אבהו איתא ג\"כ בספר הזוהר פרשת חיי שרה (דף קכ\"ט ע\"ב) אמנם רבינו גופיה ודאי לא מטעם זה כתב לדרבי אבהו שהרי עדיין לא היה ספר הזוהר בימיו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תשובה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה.</b> משמע דהיינו ג\"כ נביאים וכתובים. ולכאורה הוא נגד משמעות הגמ' דקדושין דאהא דתניא דמלמדו מקרא אמר רבא מקרא זו תורה משמע דוקא תורה ולא נ\"ך. וכן פירש רש\"י בהדיא. וכן הקשה בעל פר\"ח בס' מים חיים. וכבר הקשה כן הב\"ח ועיי\"ש מ\"ש והובא בס' פני יהושע. ולי נראה די\"ל דרבינו לא ניחא ליה לומר דרבא בא לומר דדוקא תורה ולא נביאים וכתובים. דהא בכמה דוכתי בגמ' מצינו דקרי תורה גם לקראי דכתיבי בנביאים וכתובים. וכדאיתא בשבת (דף קי\"ט ע\"א) דקאמר אקרא דכתיב בישעיה ולקדוש ה' מכובד זה יוה\"כ וכו' אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. ובע\"ז (דף נ\"ג ע\"ב) מצאו לה מקרא מן התורה שנאמר ביחזקאל ובאו בה פריצים וחיללוה. וכן מצינו לרבא גופיה דקאמר בסנהדרין (דף ס\"ג ע\"ב) עבודת גילולים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה דכתיב בישעיה כרע בל וגו'. הרי דקרי לקרא דדברי קבלה תורה. וא\"כ ה\"נ הוי נביאים וכתובים בכלל תורה דקאמר ולא אתא לאפוקי במאי דקאמר מקרא זו תורה לנ\"ך. אלא אתא לאפוקי דלא נימא דגם מדרש תורה הוי בכלל מקרא דנקט בברייתא דהא מדרש הוא קרוב למקרא. וכגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרש מקראות. וכמו שפרש\"י בפ\"ק דברכות (דף י\"א ע\"ב) אדרבי אלעזר התם דלא מחייב בברכת התורה רק למקרא ולמדרש ולא למשנה. ומשמע דס\"ל כר\"מ דאמר בקדושין (דף מ\"ט) דמשנה היינו הלכות דוקא ולא מדרש. אבל ר' יהודה אמר התם דמדרש נמי בכלל משנה הוא ולא בכלל מקרא. והכי סבר ר' יוחנן התם. והיינו דאשמועינן רבא דכאן מלמדו מקרא לכו\"ע הוא רק תורה דהיינו הכתובים כמו שהן ולא המדרשות שלהן. ונראה דמזה יצא לרבינו מ\"ש לקמן דין י\"ב דדברי קבלה הן בכלל תורה שבכתב ופירושן בכלל תורה שבע\"פ. ומשמע דגם מדרש בכלל תורה שבע\"פ כאן דאין חיוב ללמדו רק המפורש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. בד\"א תורה שבע\"פ אבל בתורה שבכתב וכו' אינה כמלמדה תפלות.</b> ונראה לי להביא ראיה לחילוק זה דתורה שבכתב שרי ללמוד מהא דתנן בנדרים (דף ל') גבי מודר הנאה מחבירו מלמד הוא לבניו ולבנותיו מקרא. וש\"מ דמקרא שרי ללמד לבת. ועוד יש לי להביא ראיהמהא דפ\"ג דמגילה (דף כ\"ג) הכל עולין למנין שבעה הקוראין בתורה בשבת ואפילו אשה וכו'. ואי איתא דהוי כמלמדה תפלות אין מן הדין שתעלה קריאתה למנין. וסעד לדבר זה מהירושלמי שם במגילה דאיתא שם גבי עבד כנעני (בימי הבית) דעולה למנין שבעה. ומקשה הא אסור ללמד לעבדו תורה ומשני שלמד מאליו וש\"מ דאי הוי אסור לו ללמוד לא היה עולה. וע\"כ מוכח דאשה ג\"כ אין איסור בלימודה תורה שבכתב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.</b> ו��י' בכ\"מ דרבינו לא כתב הא דאיתא בפרק הישן דר' אליעזר היה אומר דמשבח הוא העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל. דכתיב ושמחת אתה וביתך. והקשו דאמר ר' יצחק דחייב להקביל פני רבו. ומוקי לה בדאזיל ואתי ביומא וכו' דמשמע דדוקא ר\"א הוא דס\"ל הכי. והפר\"ח הקשה על זה דא\"כ מאי מקשה מר\"א לר' יצחק כיון דר\"א יחידאה הוא ורבנן פליגי עליה. ועל כן כתב דלא כהכ\"מ אלא דאין חולק אדר\"א. והא דלא כתבו רבינו משום דפשוט הוא. ולדידי העיקר כהכ\"מ דאי הוה פשוט למה ליה לר' אליעזר לאשמועינן. וכיון דלא הזכירו רבינו ודאי דס\"ל דר\"א יחידאה הוא. והגמ' לאו אדר' יצחק מקשה מדר\"א אלא אדר\"א פריך מדר\"י כיון דמקרא יליף לה. וכה\"ג משמע בגיטין (דף ל\"ח ע\"ב). ויש להביא ראיה דלא קיי\"ל כר\"א מדאיתא בפ\"ק דסוכה (דף י' ע\"ב) דמצות הקבלת פני רבו ברגל פוטר ממצות סוכה. ומשמע דרשאי לכתחילה לעסוק בה אע\"פ שתגרום לבטל מצות סוכה. וא\"כ ה\"ה דרשאי לבטל מצות שמחת החג מפני קבלת פני רבו. והיינו דלא כר\"א. דלדידיה דמשבח העצלנין משמע דאין לבטל מצות שמחה מפני קבלת פני רבו. וה\"ה דאין לבטל מצות סוכה דאורייתא. וכיון דקיי\"ל דמבטלין סוכה מפני קבלת פני רבו ה\"ה דמבטלין מצות שמחה. וכ\"ש למ\"ד דבזמן הזה אינה אלא מדרבנן וכן הוא דעת רבינו. וכמו שיתבאר אי\"ה בהלכות יום טוב. ועוד דקיי\"ל דשמחה יש לה תשלומין כל שבעה. וכמו שהארכתי שם בפ\"ו הלכה י\"ז:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Nachal Eitan/Sefer Madda/Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Nachal Eitan on Mishneh Torah, Torah Study",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Nachal_Eitan_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה.</b> משמע דהיינו ג\"כ נביאים וכתובים. ולכאורה הוא נגד משמעות הגמ' דקדושין דאהא דתניא דמלמדו מקרא אמר רבא מקרא זו תורה משמע דוקא תורה ולא נ\"ך. וכן פירש רש\"י בהדיא. וכן הקשה בעל פר\"ח בס' מים חיים. וכבר הקשה כן הב\"ח ועיי\"ש מ\"ש והובא בס' פני יהושע. ולי נראה די\"ל דרבינו לא ניחא ליה לומר דרבא בא לומר דדוקא תורה ולא נביאים וכתובים. דהא בכמה דוכתי בגמ' מצינו דקרי תורה גם לקראי דכתיבי בנביאים וכתובים. וכדאיתא בשבת (דף קי\"ט ע\"א) דקאמר אקרא דכתיב בישעיה ולקדוש ה' מכובד זה יוה\"כ וכו' אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. ובע\"ז (דף נ\"ג ע\"ב) מצאו לה מקרא מן התורה שנאמר ביחזקאל ובאו בה פריצים וחיללוה. וכן מצינו לרבא גופיה דקאמר בסנהדרין (דף ס\"ג ע\"ב) עבודת גילולים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה דכתיב בישעיה כרע בל וגו'. הרי דקרי לקרא דדברי קבלה תורה. וא\"כ ה\"נ הוי נביאים וכתובים בכלל תורה דקאמר ולא אתא לאפוקי במאי דקאמר מקרא זו תורה לנ\"ך. אלא אתא לאפוקי דלא נימא דגם מדרש תורה הוי בכלל מקרא דנקט בברייתא דהא מדרש הוא קרוב למקרא. וכגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרש מקראות. וכמו שפרש\"י בפ\"ק דברכות (דף י\"א ע\"ב) אדרבי אלעזר התם דלא מחייב בברכת התורה רק למקרא ולמדרש ולא למשנה. ומשמע דס\"ל כר\"מ דאמר בקדושין (דף מ\"ט) דמשנה היינו הלכות דוקא ולא מדרש. אבל ר' יהודה אמר התם דמדרש נמי בכלל משנה הוא ולא בכלל מקרא. והכי סבר ר' יוחנן התם. והיינו דאשמועינן רבא דכאן מלמדו מקרא לכו\"ע הוא רק תורה דהיינו הכתובים כמו שהן ולא המדרשות שלהן. ונראה דמזה יצא לרבינו מ\"ש לקמן דין י\"ב דדברי קבלה הן בכלל תורה שבכתב ופירושן בכלל תורה שבע\"פ. ומשמע דגם מדרש בכלל תורה שבע\"פ כאן דאין חיוב ללמדו רק המפורש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. בד\"א תורה שבע\"פ אבל בתורה שבכתב וכו' אינה כמלמדה תפלות.</b> ונראה לי להביא ראיה לחילוק זה דתורה שבכתב שרי ללמוד מהא דתנן בנדרים (דף ל') גבי מודר הנאה מחבירו מלמד הוא לבניו ולבנותיו מקרא. וש\"מ דמקרא שרי ללמד לבת. ועוד יש לי להביא ראיהמהא דפ\"ג דמגילה (דף כ\"ג) הכל עולין למנין שבעה הקוראין בתורה בשבת ואפילו אשה וכו'. ואי איתא דהוי כמלמדה תפלות אין מן הדין שתעלה קריאתה למנין. וסעד לדבר זה מהירושלמי שם במגילה דאיתא שם גבי עבד כנעני (בימי הבית) דעולה למנין שבעה. ומקשה הא אסור ללמד לעבדו תורה ומשני שלמד מאליו וש\"מ דאי הוי אסור לו ללמוד לא היה עולה. וע\"כ מוכח דאשה ג\"כ אין איסור בלימודה תורה שבכתב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.</b> ועי' בכ\"מ דרבינו לא כתב הא דאיתא בפרק הישן דר' אליעזר היה אומר דמשבח הוא העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל. דכתיב ושמחת אתה וביתך. והקשו דאמר ר' יצחק דחייב להקביל פני רבו. ומוקי לה בדאזיל ואתי ביומא וכו' דמשמע דדוקא ר\"א הוא דס\"ל הכי. והפר\"ח הקשה על זה דא\"כ מאי מקשה מר\"א לר' יצח�� כיון דר\"א יחידאה הוא ורבנן פליגי עליה. ועל כן כתב דלא כהכ\"מ אלא דאין חולק אדר\"א. והא דלא כתבו רבינו משום דפשוט הוא. ולדידי העיקר כהכ\"מ דאי הוה פשוט למה ליה לר' אליעזר לאשמועינן. וכיון דלא הזכירו רבינו ודאי דס\"ל דר\"א יחידאה הוא. והגמ' לאו אדר' יצחק מקשה מדר\"א אלא אדר\"א פריך מדר\"י כיון דמקרא יליף לה. וכה\"ג משמע בגיטין (דף ל\"ח ע\"ב). ויש להביא ראיה דלא קיי\"ל כר\"א מדאיתא בפ\"ק דסוכה (דף י' ע\"ב) דמצות הקבלת פני רבו ברגל פוטר ממצות סוכה. ומשמע דרשאי לכתחילה לעסוק בה אע\"פ שתגרום לבטל מצות סוכה. וא\"כ ה\"ה דרשאי לבטל מצות שמחת החג מפני קבלת פני רבו. והיינו דלא כר\"א. דלדידיה דמשבח העצלנין משמע דאין לבטל מצות שמחה מפני קבלת פני רבו. וה\"ה דאין לבטל מצות סוכה דאורייתא. וכיון דקיי\"ל דמבטלין סוכה מפני קבלת פני רבו ה\"ה דמבטלין מצות שמחה. וכ\"ש למ\"ד דבזמן הזה אינה אלא מדרבנן וכן הוא דעת רבינו. וכמו שיתבאר אי\"ה בהלכות יום טוב. ועוד דקיי\"ל דשמחה יש לה תשלומין כל שבעה. וכמו שהארכתי שם בפ\"ו הלכה י\"ז:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "נחל איתן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Nachal Eitan",
+        "Sefer Madda"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חגיגה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש שלמי חגיגה ועולת ראיה אי יש תשלומין כל ז'מי </span>\n<b> שלא הקריב בי\"ט הראשון כו' הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל כו'.</b> הכי איתא בפ\"ב דחגיגה מי שלא חג בי\"ט ראשון חוגג והולך כו' והובאה משנה זו בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב אמרו להם ב\"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' הנה מתוך הסוגיא מבואר יפה דשלמי חגיגה ועולת ראיה יש להם תשלומים כל ז' ודלא כאותה תוספתא שהביאו התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ע\"ב ד\"ה יש בשמחה דקתני שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא בחגיגה ועולת ראיה ועיין בדברי הלח\"מ בפרקין יע\"ש ועיין בס' אורח מישור בליקוטיו שהאריך בזה יע\"ש.<br><b> והנה </b> לפום מאי דמשמע מסוגיא דפ\"ב דביצה דאף ב\"ש אזלי ומודו לב\"ה דשלמי חגיגה קרבין בי\"ט מקרא דוחגותם ולא פליגי אלא בעול' ראיה וכן מבואר מדקאמר עולא בריש שמעתין הכל מודים כו' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה ליקרב וכל הסוגיא דלעיל מבואר כן ודלא כדמשמע להו לרש\"י ותוספות בפרק אין דורשין די\"ז עלה דמתני' עצרת שחל להיות בשבת יום טבוח לאחר השבת יע\"ש וכבר עמד על דברי' שם הרב ח\"ה יע\"ש א\"כ יש לדקדק לב\"ש דס\"ל דעולת ראיה לא מקרי זמנה קבוע כיון דחוגג והולך כל החג תיקשי להו מ\"ש משלמי חגיגה דדחי י\"ט טפי משלמי נדרים ונדבות שהרי מבואר מדברי רש\"י דכי אמרינן נדרים ונדבות אינן קרבין בי\"ט היינו אפי' שלמים וכ\"ש עולות וכמש\"ל עלה דקאמר עולא אבל נדרים ונדבו' דברי הכל אינן קרבין בי\"ט וז\"ל ואפי' לשלמים וכ\"ש עולות וכן מבואר שם בגמרא ואפי' לאותה ברייתא דמותבינן עליה דעולא דאמר דלב\"ה שלמים של נדרים ונדבות קרבין בי\"ט קאמר דלב\"ש אין קרבין ולפי' הר\"ר שמואל שהביאו התוס' בשמעתין דס\"ל להאי תנא דשלמים של נדרים ונדבות קרבין בי\"ט ניחא אך לשי' רש\"י ק'.<br><b> והנלע\"ד </b> דודאי לב\"ש שאני להו בין ש\"ח לשאר שלמים דנו\"ן דש\"ח קבוע להם זמן מיהא לז' ימי החג דוקא משא\"כ בשאר שלמי נ\"ון דזמנן כל השנה אלא דס\"ל דחי' זה אהני לן לשלא נלמוד שלמי נ\"ון מש\"ח דאית לן למימר דשלמי חגיגה דוקא גלי קרא דדחי י\"ט כיון דזמנן קבוע לימי החג דוקא ואית לן למיחש שמא יפשע או יאנס כמ\"ש רש\"י משא\"כ בשאר שלמי נ\"ון דזמנים טובא אית להו וכיון שכן ודאי דאית לן למעוטינהו מקרא דלכם כיון דלא דמו לשלמי חגיגה מיהו לא מפני זה נאמר דשלמי חגיגה מקרי קבוע זמן כתמידין ומוספין דלית להו זמן קבוע כי אם יום א' לבד דש\"ח לגבי ת\"ומ מקרי ודאי אין זמנן קבוע כנדרים ונדבות לגבי שלמי חגיגה כיון דאית להו זמן טובא טפי מתמידין ומוספין והשתא כי אתו ב\"ה למילף דעולת ראיה דדחי י\"ט מק\"ו דמקום האסור להדיוט דהיינו שבת דשרי לגבוה ת\"ומ ק\"ו לגבי י\"ט קאמרי ב\"ש שפיר נו\"ן יוכיחו דכי אמרו להם ב\"ה דשאני נ\"ון דלא קביע להו זמן כת\"ומ ולהכי לא אתו מק\"ו דחו ב\"ש שפיר דאף עולת ראיה נמי לא דמי לת\"ומ דזה מקרי נמי אין קבוע לו זמן לגבי תמידין כיון דחוגג והולך כל הרגל ולא אתי מק\"ו וב\"ה משמע להו דכל דקבוע לו זמן ואיכא למיחש שמא יאנס ויפשע אע\"ג דיש לו זמן ב' או ג' ימים הו\"ל כיום אחד ולהכי מדמי להו לת\"ומ כנלע\"ד ועיין בחי' מרן מלכא כמהרי\"ך שעמד ע\"ז בתוס' ד\"ה נ\"ון וכתב דב\"ש אית להו דעול' ראיה לא דחי י\"ט מק\"ו דנ\"ון דאפי' בשלמי נדבה דיש בהם צורך הדיוט אסור כ\"ש עולת ראיה יע\"ש ולא הבנתי כונתו דהיא גופה תיקשי דמנ\"ל לב\"ש דשלמי נ\"ון אסורים עד דנילף עולת ראיה מק\"ו ואם מקרא דלכם הא מצינן למדרש למעוטי עולות דוקא כיון דש\"ח לדידהו דמי לשאר שלמי נ\"ון ודוק.<br><b> וראיתי </b> להרב לח\"מ בפרקין ה\"ז שהוקשה לו ז\"ל דמשמעתין מוכח דקרבן חגיגה לב\"ה מקרי קבוע לו זמן ואלו ביומא פרק הוציאו לו ד\"ן ע\"א אמרי' א\"ל ר' יעקב וקרבן ציבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע\"ז וחגיגה דק\"ץ הם ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע כו' יע\"ש הרי דקרי ליה לקרבן חגיגה אין זמנו קבוע עוד הוקשה לו מאותה סוגייא מ\"ש התוס' בפסחים פרק כ\"צ דנ\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ג שכתבו דל\"ג כיון דאית לן תשלומים כל ז' לא דחי שבת שאין הטעם תלוי בכך דבפרק אלו דברים ילפינן דלא דחי שבת מקרא דוחגותם ע\"כ. ותמה על דבריהם שהרי באותה סוגיא דפרק הוציאו לו תלו טעמא בהכי יע\"ש וליישב סוגיא דביצה עם אותה סוגיא דפ' הוציאו לו נדחק בישובה כיע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> ל\"ק מאותה סוגיא דפרק הוציאו לו לא לסוגיין ולא לדברי התוס' דפרק א\"ד דודאי עיקר טעמא דקרבנות הדוחין את השבת לאו משו' דזמנן קבוע הוא שהרי בפרק (אלו דברים (דע\"א) [כ\"צ דע\"ז] מצרכינן קראי לכל הקרבנות שיש להם זמן קבוע כפסח ותמיד ושעירי ראשי חדשים ועומר ושתי הלחם שידחו את השבת כדאיתא התם וכל דלא גלי להו רחמנא דדחי שבת ודאי דלא דחי אלא כלפי מאי דקאמר ת\"ק דכל קרבנות הצבור אינן דוחין את השבת קאמר ר' יעקב דליתא להאי סימנא ולהאי כללא שהרי מצינו קרבנות צבור שאינן דוחין את השבת אלא נקוט האי כללא בידך כו' כלומר ולסימנ' בעלמא קאמר דקרבנות שזמנן דוחין את השבת ומשום דגלי בהו קרא הוא שדוחין ולא עיקר טעמא הוא וכ\"כ התוספות בפרק אלו דברים ד\"ע ד\"ה הא ודאי כו' יע\"ש מעתה ל\"ק מידי מההיא דפרק הוציאו לו דקרי לה לחגיגה אין זמנו קבוע דהתם ה\"ק כל שזמנו קבוע ליום א' דחי שבת וכל שאין זמנו קבוע ליום א' אפי' שזמנו קבוע ברגל לא דחי שבת ולאו עיקר טעמא קאמר אלא משום דגזרת הכתוב הוא כדילפינן לה מקרא דוחגותם ולסימנא בעלמא נקט האי כללא ומה שעלה ליישב הלח\"מ לשתי הסוגיאות דלא ליפליגו אהדדי לא זכיתי להבין דכיון דלגבי שאר קרבנות שדוחין את השבת אית לן קראי בהדייא כדאיתא בפרק אלו דברים למה לן טעמא לגבי חגיגה משום שאין זמנו קבוע לומר שאינו דוחה את השבת הא בקרא לחוד סגי ומ\"ש דבקרא לחוד לא סגי דא\"כ תיקשי לשאר קרבנות שזמנן קבוע אמאי דוחין הא לא קשיא כלל דשאני הנהו דגלי רחמנא בהו ואנן לר\"ש קיימינן דדריש טעמא דקרא וכן מ\"ש דבהכי ניחא מ\"ש התוס' מפסח דאית ליה תשלומין בשני דהתם שאני דליכא קרא והכא איכא קרא דוחגותם לא ידעתי אמאי לא כתב דהתם אדרבא איכא קרא לומר דדחי שבת כדאיתא בפרק אלו דברים דף ע\"א.<br><b> והנה </b> רבינו בדין זה כתב דעולת ראיה וש\"ח אינן דוחין את השבת ואת הטומאה לפי שאין זמנן קבוע כנראה דמשמע ליה דכללא דרי\"ע עיקר טעמא הוא ושלא כדברי התוספות בפרק א\"ד שכתבנו ולפי דעתו ההיא דפרק א\"ד ד\"ע דילפינן לחגיגה שאינו דוחה את השבת מקרא דוחגותם לא אצטריך אלא לת\"ק דר' יעקב דתלו טעמא דקרבנות הדוחין את השבת דוקא בקרבנות הצבור וכדאיתא התם בפרק הוציאו לו ד\"ן דלפום האי טעמא חגיגה נמי הו\"ל למידחי דק\"צ הוא והכי דייק לשון הש\"ס בפרק א\"ד דקאמר ורבנן מ\"ט לא דחי חגיגה שבת הא ודאי ק\"ץ הוא ומשני אמר ר\"א אמר קרא וחגותם כו' אבל לרי\"ע דתלי טעמא דקבוע להם זמן ודאי דלא אצטרי' קרא דוחגותם להכי דבלא\"ה זיל בתר טעמא ועיקר קרא לגופיה איצטריך ללמוד עיקר החגיגה שיש לה תשלומין כל ז' ועיין בדברי התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ט ע\"א ד\"ה נאמר עצרת בפסח שכתבו דבירוש' מייתי הא דר\"א דיליף שאין חגיגה דוחה שבת מהאי קרא דוחגותם וקאמר עלה ר' יוסי בעי וכי מכאן למדנו והלא ממקום אחר הוא יע\"ש ועיין בדברי התוי\"ט ז\"ל בפ\"ב דחגיגה מ\"ד ד\"ה ומודים מ\"ש לדע' רבינו ומ\"מ קשה לפי דרכינו סוגייא דשמעתין דשמעי' להו לב\"ה דקרו לקרבן חגיגה זמנו קבוע וילפי דדחי י\"ט מק\"ו דת\"ומ דדחי שבת אלמא כי הדדי נינהו ואלו גבי שבת לא דחי מטעמא דחשבינן לה אין זמנו קבוע לדעת רבינו ואפשר לומר דהאי תנא דיליף מק\"ו דחגיגה דחי י\"ט וס\"ל דחגיגה מיקרי קבוע לה זמן ס\"ל כת\"ק דרי\"ע דחגיגה לא דחי שבת מקרא דוחגותם אבל לרי\"ע דקאמר התם דחגיגה מקרי אין קבוע לה זמן ה\"נ ודאי דס\"ל דב\"ה לא ילפי מק\"ו דשבת דחגיגה דחי י\"ט אלא ס\"ל דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בקרא דלה' ולכם הוא וכדמסיים הכא תנא דברייתא.<br><b> אך </b> קשה מה יענה רבינו לאותה סוגייא דפרק אלו דברים דף ע\"א דמצרכינן קראי טובא למילף שקרבנות צבור דוחין את השבת ולא יהבינן טעמא דזמנן קבוע וכעת צ\"ע ועיין למופת הדור מהרי\"א נר\"ו בספר חיים שאל ח\"א סימן ע\"ח ובדברי הלח\"מ והר\"ב בש\"מ הק' בשמעתין לב\"ה דיליף מק\"ו אמאי לא אמרינן דייו לבא מ\"ה להיות כנדון מה שבת אינו דוחה אלא קרבנות צבור דוקא אף י\"ט כן וא\"ת מפריך ק\"ו הניחא למ\"ד היכא דמפריך ק\"ו לא אמרינן דייו אבל למ\"ד אמרינן דייו מאי איכא למימר ותירץ דהכי דיינינן ק\"ו אם בשבת החמור מצינו שהגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שבי\"ט יהיה הגבוה שוה להדיוט וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו אף לגבוה יהא מותר כל צרכיו עכ\"ל ולזה נראה שכיוין רש\"י בד\"ה מקום שמותר ובד\"ה אינו דין שדקדק בלשונו תירוץ הנז' ולע\"ד איכא למימר דהאי תנא דיליף לה מק\"ו דשבת ס\"ל דהיכא דמיפריך ק\"ו לא אמרינן דייו דפלוגתא דתנאי היא בפ' כיצד הרגל ואידך ס\"ל דפלוגתא דב\"ש וב\"ה בקראי דלה' ולכם הוא ועיין בפרק קמא דקדושין ד\"ה ע\"ב ד\"ה חופה שגומרת יע\"ש.<br><b> ולדידי </b> ק\"ל לב\"ש אמאי לא ילפינן מק\"ו דעולת ראייה דלידחי י\"ט האחרון דשוב אין לו תשלומים והו\"ל זמנו קבוע דבשאר הימים דוקא אית להו פירכא שכן אין זמנו קבוע אבל לי\"ט האחרון מאי איכא למימר ואין לומר דאה\"ן דהא ודאי ליתא דמתני' סתמא תנן ומה ששנינו בחגיגה מי שלא חג בי\"ט הראשון חוגג והולך ואפי' בי\"ט האחרון אין ספק דלב\"ש דוקא חגיגה הוא דקתני במתני' שדוחה י\"ט האחרון אבל לא עולת ראייה ועוד דהא דקאמר א\"ל ב\"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה ואין ספק דכי דרשינן לכם ולא לגבוה אף י\"ט נמי ממעטינן מיניה והנלע\"ד דב\"ש וב\"ה עיקר פלוגתייהו בקרא דלכם הוא אי ממעטי' מיניה לגבו' כי היכי דממעטי' לגויים ולכלבים אלא משום דאין הכרח מעיקר קרא לא כדדריש מר ולא כדדריש מר קאמרי ב\"ה דכיון דאיכא ק\"ו מיהא לי\"ט האחרון דשוב אין לו תשלומין א\"כ עכ\"ל דקרא דלכם אי אפשר למעט מיניה לגבוה וא\"כ ממעטי' מיניה אף י\"ט האחרון ואין סברא למעט י\"ט האחרון כיון דאיכא ק\"ו וכיון דעכ\"ל דקרא דלכם לא אתא למעט לגבוה מעתה אית לן למימר דעולת ראיה דחי י\"ט ואפי' י\"ט ראשון כיון דאיכא למיחש לשמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד כמ\"ש רש\"י ז\"ל וב\"ש ס\"ל דאע\"ג דלי\"ט האחרון איכא ק\"ו אתא קרא דלכם ואפקיה כיון דלשאר ימי' איכא למידרש קרא דלכם דהא לשאר ימים ליכא ק\"ו מיניה ממעטינן נמי י\"ט האחרון דסתמא כתיב לכם והדר קאמר תנא דברייתא דא\"ל ב\"ש לב\"ה והכתיב לכם כלומר וכיון דלשאר הימים אית לן למדרש קרא דלכם דל\"ל ק\"ו ממילא אמעיט י\"ט האחרון וא\"ל ב\"ה דקרא דלה' משמע כל דלה' ומשו' דקר' דלה' אינו מכריע כ\"כ דאפשר למדרשיה כדדרשי ליה ב\"ש הוצרכו ב\"ה למילף מק\"ו דלכם למי' לגבו' וכדאמרן ועיקר הילפותא דידהו מהק\"ו הוא ועפ\"ז יתיישב לך מ\"ש רש\"י לעיל בריש סוגיין עלה דקאמר עולא אבל נו\"ן ד\"ה אינן קרבין בי\"ט וז\"ל ואע\"ג דחגיגה וראיה יש להם תשלו' כל ז' שרו ביה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום ה\"ט שרו לה עכ\"ל.<br><b> ולכאורה </b> יש לדקדק דאדרבא בהך ברייתא מסקי' דטעמייהו דב\"ה דס\"ל דעולת ראיה דחי י\"ט אינו אלא מקרא דלה' ולא מטעמא דשמא יאנס מיהו ע\"פ מ\"ש דבריו נכונים דודאי קרא דלה' אינו מכריע דאפשר למדרש כדדריש ב\"ש ולא אתא למילף על עולת ראיה דלידחי י\"ט אלא לסיוע בעלמא הביאו ב\"ה וכדאמרן וקושטא קאי דב\"ה מק\"ו דשבת ילפי לה אלא דהק\"ו לא אהני אלא ליום האחרון וכיון דגלי ק\"ו דלכם לא ממעט עולת ראיה מעתה שרו רבנן לשאר ימי המועד כדי שלא יאנס ותפשע וע\"פ האמור בין תבין דברי רש\"י בשמעתין ד\"ה אף זו קבוע לה זמן שכתב וז\"ל ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא ע\"כ ולכאורה אין לו מובן דחששא זו מדרבנן בעלמא והיכי ילפי ב\"ה מק\"ו דשבת דלידחי י\"ט כיון דלא דמו לחו\"מ דהנך קבע להו זמן יום א' דוקא משא\"כ בעולת ראיה וע\"פ מ\"ש כונת רש\"י מבוארת דודאי לא שמעינן לב\"ה דלידחי י\"ט אלא י\"ט האחרון דוקא דקביע להו זמן כתו\"מ והיינו דקאמרי ב\"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' עבר הרגל ולא חג כו' כלומ' ובי\"ט האחרון הא איכא ק\"ו וכיון שכן קרא דלכם לא ממעט עולת ראיה ומעתה כיון דלית לן קרא למעט עולת ראיה מדרבנן אית לן למשרי בשאר ימי המועד ולא אסרו אלא בשאר נו\"ן דהכא יש לחוש שמא יפשע או יאנס ולא יביא כנלע\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נדרים ונדבות מותרים להקריב בחול המועד מותר </span>\n<b> להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקריבין ברגל.</b> עכ\"ל. וראיתי למרן מלכא מוהרח\"א בס' ע\"הח בלשונות על רבינו ד\"ח ע\"ד שתמה על דבריו דלפי שיטתו בפ\"א מה' י\"ט דהעושה מלאכה בחש\"מ איסורו מד\"ס וכתב ה\"ה ז\"ל דמן התורה מותר בכל מלאכה א\"כ למה לי קרא דאלה תעשו לה' ללמד דנו\"ן מותרי' בחש\"מ כיון דליכא איסור מלאכה בחש\"מ מן התורה וכתב ע\"ז והיינו יכולים לומר דעיקר קרא לאסור להקריב בי\"ט איצטריך עכ\"ל ולע\"ד אחר המחי' הא ודאי ליתא דקרא דתעשו לה' במועדיכם אפי' בי\"ט מיירי שהרי אמרו בתמו' די\"ד ע\"ב אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל ופי' רש\"י כגון חגיגה ומוספין כו' והנהו דחי י\"ט אלא דר\"י הוא דאמר דמלבד נדריכם ונדבותיכם קאי אחש\"מ דאי בי\"ט הא קי\"ל דנדרים ונדבות אינן קרבין בי\"ט אבל עיקר קרא לאו בחש\"מ דוקא מיירי דאי ב��ש\"מ דוקא אם כן אמאי לא יליף ר\"ה למ\"ד דנו\"ן אינן קרבין בי\"ט דמדאורייתא קאמר מהך ברייתא אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי ועיקר קו' הרב לא על שיטת רבינו לחוד קשה שהרי מצינו בגמ' בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"ב עלה דהוה בעינן מימר דלר\"ש נו\"ן אינן קרבין בח\"המ דפריך תלמו' השתא סלותי מסלתינן נו\"ן מבעייא יע\"ש הרי דתלמו' מדמי נדרים ונדבות לאחד מהמלאכות הצריכות לאדם בח\"המ והשתא תיקשי ליה קרא דאלה תעשו לה' למה לי אלא ודאי דמעיקר קרא לא קשיא דאיצטריך למצות עשה שיקריב הנדרים והנדבות ברגל שפגע בו תחילה כמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' מע\"הק הל' י\"ג והשתא דאית לן קרא למ\"ע יליף לה מינה רבינו אע\"ג דאתי מסברא ועיין בס' לשון למודים חא\"ח.<br><b> והנה </b> בהך מילתא דנו\"ן אי קרבין בי\"ט או לא אמרינן בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב אמר ר\"ה לדברי האומר אין נו\"ן קרבין בי\"ט לא תימא דרבנן גזרו שמא ישהא עד המועד שיהא לו בשר מצוי ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס עכ\"ל והק' בס' קול בן לוי ד\"ד ע\"ב דבהדיא תנן בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ע\"ב דנו\"ן באות במועד אפי' למ\"ד דבי\"ט אינן באות במועד באות ואי מטעמא משום הא הואיל ובמועד באות שפיר ישהא אלא עכ\"ל דמדאו' וי\"ל כו' עכ\"ל וכונתו לחלק ולומ' דביו\"ט דוקא דאדם פנוי מעסקיו ואיכא למיחש להכי משא\"כ בחש\"מ דמותר במלאכו' של דבר האבד וכיוצא מיהו לדידי ק\"ל בי\"ט נמי הא מצי להקריב נו\"ן כדי לצאת בהם ידי שמחה כדאיתא התם בד\"ח מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות וכן שנינו שם בד\"ז ע\"ב וכמ\"ש שם רש\"י ותוס' ד\"ה עולות א\"כ אכתי איכא למיחש שמא ישהא אותם עד המוע' לצאת בהם ידי שמחה ומאי אהנו רבנן בתקנתן תו ק\"ק אמאי לא פי' רש\"י דשמא ישהא עד י\"ט שהוא פנוי ולא מפני שיהא לו בשר מצוי וכמו שפי' שם לעיל מזה בדח\"י ע\"א גבי איסו' טבילת כלי' בי\"ט דקאמר רב ביבי גזירה שמא ישהא ופי' רש\"י שמא ישהא עד י\"ט שהוא פנוי יע\"ש ועיין בספר לשון למודים ה' שבת סימן קס\"ב ובמקום אחר הארכתי בס\"ד בזה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין עולת </span>\n<b> ראיה אינו בא אלא מן החולין כשאר קרבנות שאדם חייב כו' מפני ששלמי חגיגה חובה וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין כו'.</b> הכי איתא בביצה די\"ט ע\"ב ויוצא בה משום שמחה ואינו יוצא ידי חגיגה פשיטא דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין לא צריכא דאע\"ג דפריש כדבעא מיניה ר\"ל מר\"י כו' וא\"ל נדור ואינו יוצא כו'. ואיכא למידק דמאי פריך פשיטא אטו מקרא מלא הוא זה דפריך פשיטא הלא תנא דמתני' במנחות פ' התודה דפ\"א אשמועינן האי מילתא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מדרשא דוזבחת פסח כו' ור\"ע מייתי לה מקרא אחרינא כדאי' התם ובחגיגה ד\"ח נפקא לן מקרא דמיסת נדבת ידך כו' וא\"כ נימא דהיא גופה אתא לאשמועינן האי תנא ומאי פשיטותא איכא הכא ודוחק לומר דפריך פשיטא דמדייוקא דרישא דקתני ויוצא בה משו' שמח' שמעינן דאינו יוצא בה ידי חגיגה ולמה איכפל תנא בדבריו דהא ליתא דדרך התנא לכפול את דבריו כמ\"ש התוס' בפ' כ\"ש דכ\"א ע\"ב ד\"ה עבר זמנו כו' יע\"ש ועיין להתוס' בפ' בכל מערבין ד\"ל ע\"ב ד\"ה ולפרוש שדבריהם סותרים למ\"ש בפ' כ\"ש יע\"ש וע\"ע להתוס' בשבת דנ\"ג ד\"ה אילימא שדבריהם שם כמ\"ש בפ' כ\"ש ועיין להרמב\"ן במלחמות פ\"ק דפסחים גבי ההיא דאמר רב גידל המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כו' ועיין בס' שער המלך שנדפס עת�� למו\"ה ה\"י בה' ח\"ומ דפ\"ד ע\"ג.<br><b> ואפשר </b> דתלמודא הכי פריך למה ליה לתנא לאשמועינן האי מילתא דדבר שבחובה כו' בקרבן חגיגה דוקא אם איתא דהיא גופה קמ\"ל ליתני סתמ' דתודה זו שמביא יביאנה משל חולין ולא משל מעשר וכדתני תנא במנחות דפ\"א האומר הרי עלי תודה יביא משל חולין ולא משל מעשר וע\"ז משני שפיר דתנא הכא הא קמ\"ל דאע\"ג דפריש שאצא בה ידי חגיגה לא נפיק משא\"כ באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאביאנה משל מעשר דיוצא בשל מעשר כיון דפריש בשעת נדרו וכדתנן התם במנחות תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שהתנה וכ\"כ רבינו בפי\"ו מה' מע\"הק די\"ז וז\"ל פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר כו' יביא כמו שנדר יע\"ש והכי דייק לישנא דר\"ל דבעי האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר כו' נראה דבאומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעות מעשר לא קא מבעייא ליה לר\"ל דפשיטא ליה דיש לו להביא כמו שנדר וכמו ששנינו במנחות אלא דהיא גופה איכא למידק מאי שנא דבאומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעו' מעשר דמהני תנאו ולא אמרינ' דמיד שאמר הרי עלי נתחייב בה וכשאמר אח\"ך ואביאנה ממעות מעשר לא אמר כלום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואלו באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה או הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח דמיד שאמר הרי עלי נתחייב בה ושוב כשפירש ואמר ואצא בה ידי חגיגה כו' לא אמר כלום משום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואיכא למימר דבאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיג' וכן הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב הו\"ל מתנה עמש\"ב דכיון דמן התורה חיובא רמייא עליה להביא קרבן חגיגה וכן מי שהוא נזיר מחייב בקרבנות נזירותו אין כח בידו להתנות ע\"מ שאצא ידי קרבנות אלו דמחייב בהו מן התו' ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל באומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעות מעשר כיון דמן התורה ליכא עליו חייובא בקרבן זה ומפני נדרו הוא שמתחייב בו כל שהתנה ואמר ע\"מ שאביאנה ממעות מעשר אין כאן מעמש\"ב דנדר זה חשיב כנדב' בעלמא ובנדבה כתבו התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ד\"ה אמאי ובחולין דכ\"א ע\"ב ד\"ה מה כו' דיכול להביא אף מדבר שבחובה יע\"ש וא\"כ באומר הרי עלי תודה שאביאנה ממעות מעשר דבשעת נדרו פי' ואמר שאינו מתחייב להביאו מן החולין אין ס' דנדר זה חשיב כנדבה והו\"ל כההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א האומר הרי עלי תודה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה דלא מחייב באחריותה וכתבו שם התוס' דאין בזה משום מתנה עמש\"ב יע\"ש כלומר דכיון שפי' בשעת נדרו נדבה בעלמא קביל עליה וה\"נ דוכוותא וכי תאמר אלי דבאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה נמי כיון דבשעת קבלת נדר זה פי' ואמר שאצא בה ידי חגיגה נימא דנדבה בעלמא קביל עליה ויצא בה ידי חגיגה כי היכי דיכול להביא נדבה מדמי מעשר אע\"ג דהוי דבר שבחובה משום דקרבן נדבה לא חשיב דבר שבחובה ה\"נ יוצא בה ידי חגיגה כיון דנדבה בעלמא היא ואינה דבר שבחובה ואין כאן מעמ\"ש בתורה כיון דמעיקרא נדבה בעלמא קביל עליה הא נמי לא אירייא דדוקא באומר הרי עלי תוד' ע\"מ שאביאנה ממעות מעש' לא חשיב מעמש\"ב כיון דמתני להביאה ממעות מעשר שאם נאבדה שוב אינו חייב בה שהרי נאבדו לו דמי המעשר הו\"ל כאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה דנדבה בעלמא קביל עליה אבל במתנה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה כיון שהוא חייב באחריותה אין כאן נדבה אלא נדר גמור והו\"ל דבר שבחובה ואין בידו להתנות שיצא בה ידי חגיגה דמתנה עמ\"ש בתורה הוא ועיין להרב מח\"א ה' צדקה סי' ט' ובפ\"ח מה' נזירות הי\"ד עמדתי על דבריו שם בס\"ד.<br><b> ומ\"מ </b> אכתי ק' מאי פריך בגמרא פשיטא נימא דהא קמ\"ל דאינו יוצא בה ידי חגיגה אפילו בטופל אותה עם אחרת וכר\"י דאמר בפ\"ק דחגיגה טופלין מעות עם מעות ואין טופלין בהמה עם בהמה ואמרינן התם דתניא כותיה דר\"י ודלא כחזקיה דאמר טופלין בהמה עם בהמה ולא מעות עם מעות ואף על גב דאמרי' תנייא כותיה דחזקיה אדחייא התם ההיא סיעתא ורבינו פסק כר\"י וא\"כ איכא למימר דתנא דהך ברייתא נמי הכי ס\"ל והיינו דאינו יוצא בה ידי חגיגה כלומר ואפילו בטופל וי\"ל דלישנא דאינו יוצא בה ידי חגיגה לא דייק שפיר דבטופל בהמה עם בהמה הרי יוצא י\"ח מיד שהקריב בהמה אחת משל חולין אלא שהרשות בידו להקריב יותר לשם חגיגה וא\"כ כשמקריב אחרת משל מעשר לא שייך למיתני בה ואינו יוצא בה ידי חגיגה והוה ליה למיתני ולא יעשה אותה טפילה עם אחרת ועיין במ\"ש מרן כ\"מ פ\"ב מה' חגיגה ד\"ט דמבוארים דבריו כמ\"ש וע\"פ האמור בין תבין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א ד\"ה ושאר ימו' הפסח אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה וז\"ל ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחה אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה אם יש לו כו' עכ\"ל ולכאורה קשה דכיון דהתם אליבא דחזקיה קיימינן דלדידיה בשלמי חגיגה טופלין בהמה עם בהמה וההיא ברייתא מייתי לה הש\"ס לסייעו למה לא פי' רש\"י דשאר ימות הפסח אדם יוצא י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה קאמר וע\"ג טפילה ולמה לו לדחוקי ולפרש דמיירי לענין שלמי שמחה שלא הוזכר ברישא דברייתא אמנם ע\"פ האמור נכון הדבר דרש\"י לישנא דיוצא בה י\"ח קא ק\"ל דאי בטופל קאמר ולענין שלמי חגיגה לא הו\"ל למיתני כי האי לישנא וכמדובר ודוק.<br><b> והנה </b> רבינו כאן פסק דחגיגה אינה באה אלא מן החולין כשאר קרבנות שאדם חייב בהם אבל היא באה ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין כו' נראה בהדיא דפסק כר\"י דאמר טופלין מעות עם מעות ואין טופלין בהמ' עם בהמ' ושם בהל' ט' כתב דיוצא אדם י\"ח חגיגה במעשר בהמה כו' והשיגו הראב\"ד דלמ\"ד אין טופלין בהמה עם בהמה לא משכחת לה שיצא ידי חובת חגיגה במעשר בהמה כלל אלא למ\"ד טופלין בהמה עם בהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין יע\"ש ומרן כ\"מ כתב בשם הר\"י קורקוס דאפשר שגם רבינו בטופל איירי ולומר דיכול להביא הכל לשם חגיגה וסמך אמ\"ש למעלה עכ\"ל.<br><b> ודבריו </b> תמוהים דא\"כ ס\"ל לרבינו דטופלין בהמה עם בהמה כשם שטופלין מעות עם מעות וכרב ששת דס\"ל הכי כדאיתא התם בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"ב והא ודאי ליתא דא\"כ בהל' ח' כשכת' דשלמי חגיג' באות מדמי חולין ודמי מעשר המעורבים שם הו\"ל לאשמועי' דגם בטופל בהמת חולין עם בהמת חובה של נדר או של מ\"ב או של מעשר בהמה יוצא ידי חובת חגיגה ולמה פרט בהל' ט' שיוצא אדם י\"ח במעשר בהמה דוקא אם איתא דבטופל איירי ועוד דא\"כ הי\"ל לרבינו לבאר בהל' ט' דאכילה ראשונה צריך שיהיה מן החולין דהיינו בהמה ראשונה שמעלה על השלחן דלמ\"ד טופלין בהמה עם בהמה פירוש' דברייתא דקתני אכילה ראשונה מן החולין הכי הוא ולא שיעור דמי אכילה ראשונה וכמ\"ש רש\"י. וסבור הייתי ליישב דברי מרן דמ\"ש דרבינו בטופל איירי היינו בטופל מעות חולין עם מעות מעשר בהמה דאע\"ג שמעשר בהמה אינו נמכר ואינו נגאל וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' בכורות ואפי' בעל מום ושחוט אסרו אותו מדברי סופרים גזרה שמא ימכרנו חי וכמ\"ש רבינו שם מ\"מ במעשר בהמה של יתומים שחוט לא גזרו כמ\"ש שם רבינו וא\"כ אפשר דבכה\"ג קאמר מרן דמיירי רבינו הכא אלא שדבר זה לא ניתן ליאמר דכיון דלא משכחת לה מעות מעשר בהמה אלא בכה\"ג שהיא של יתומים ונפלה בה מום ומכרוה הרי לא משכחת לה שיביא מהם חגיגה דיתומים קטנים לא מחייבי בחגיגה ואפי' הגיעו לחינוך אינן יכולים להקריב בי\"ט א' דנ\"ון אינן קרבין בי\"ט וכמ\"ש התוס' בריש חגיגה ד\"ה איזהו קטן יע\"ש ועוד דא\"כ מה זה שכתב רבינו שאין מביאין אותה בי\"ט גזירה שמא יעשר בי\"ט ואם איתא דבמעות של מעשר בהמה מיירי רבינו לא משכחת לה להאי גזרה כלל כמובן ועיין להלח\"מ אלא ודאי במביא בהמת מעשר עצמה מיירי רבינו וזה לא יתכן כמו שהשיגו הראב\"ד.<br><b> והלח\"מ </b> כתב וז\"ל ואולי י\"ל דאית ליה לרבינו דכיון דמעשר בהמה נאכל במומו דמי קצת לחולין וכיון שהתירה התורה גבי חגיגה טפילה מקרא דאשר יברכך ה\"ה במעשר בהמה שאינו קדוש גמור אלא דמי לחולין קצת ואע\"ג דשאר קרבנות אינן באים ממעשר בהמה שאני הכא שהתירה התורה לטפל כו' כן נ\"ל להליץ בעד רבינו ודוחק ודבר זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דהא מעשר שני קיל טפי ממעשר בהמה שהרי יכו' לקנות בדמי מעשר שני בשר חיה ובשר בהמת חולין ושאר כל פירות ואפ\"ה אין חגיגה בא מדמי מעשר שני אם לא בטופל כמ\"ש רבינו וא\"כ כ\"ש מעשר בהמה שדינה להקריבה ע\"ג המזבח איך הפה יכו' לדבר שאדם יוצא בה י\"ח חגיגה.<br><b> והרפ\"ח </b> בביאורו להל' חגיגה כתב להליץ בעד רבינו דס\"ל דכי היכי דאתרבי טפילה לחגיגה משום שנאמר שמחה ונאמר במעשר שמחה מה להלן מעשר אף כאן מעשר כדאיתא בירוש' והביאו התוס' ה\"ה שמרבינן מעשר בהמה דכתיב בהדיא עשר תעשר אחד מעשר בהמה וא' מעשר דגן וכו' וע\"כ כי רבייה קרא למעשר היינו לצאת ידי חובתו במעשר בהמה כו' יע\"ש. וגם זה לא יתכן לע\"ד דמאחר דבתלמודא דידן לא מפקינן טפילה לחגיגה אלא מקרא דאשר יברכך הנאמר בחגיגה ולפ\"ז ליכא רבוייא למעשר בהמה למה זה הניח רבי' הש\"ס דידן ותפס דרשת הירוש' ותו דאף לפי דרשת הירוש' לא מצינו שנאמר שמחה אלא במעשר שני דוקא כדכתיב בפרש' ראה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת שם וכו' וא\"כ מהי תיתי לומר דקרא דושמחת קאי אמעשר בהמה דאתי מרבויא דתעשר הנאמר בראש הפרשה.<br><b> ולע\"ד </b> לפי חומר הנושא אפשר ליישב בדוחק דעת רבינו דמשמע ליה בפירושא דבריית' דקתני ושאר ימות הפסח אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה דבשלמי חגיגה קאמר ושלא כדברי רש\"י דמפרש לה בשלמי שמחה שזה לא הוזכר ברישא וכמ\"ש הרפ\"ח וכיון שכן ע\"כ לומר דמעשר בהמה דקתני לאו היינו מעשר בהמה ממש דכיון שדבר שבחובה היא איך יתכן שיצא בה י\"ח חגיגה אלא מיירי במעשר בהמה שדינה כשלמים וכאותה ששנינו בפרק בתרא דבכורות ופסקה רבינו ברפ\"ח מה' בכורות שאם קרא לט' עשירי ולעשירי ט' ולי\"א עשירי בין בטעות בין בכונה ג' מקודשין ודינן שהתשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו והעשירי מעשר והי\"א יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה יע\"ש. והשתא במעשר בהמה כזה שקרא לי\"א עשירי שדינו להיות כשלמים קאמר תנא דברייתא שיוצא בה י\"ח חגיגה שאין כאן דבר שבחובה כיון שהעשירי היא היא מעשר בהמה ומפני שזה קרא לי\"א עשירי הוא שאמרו שהיא ג\"כ קדושה וכיון שכן הו\"ל כנדבה שכתבו התוספות בחגיגה דף ח' ובחולין דף כ\"א שהיא באה מדבר שבחובה כמ\"ש לעיל ומש\"ה יוצא בה ידי חגיגה וע\"ז אמרו דדוקא בשאר ימות הפסח יוצא בה ידי חגיגה אבל לא בי\"ט ראשון גזרה שמא יעשר בי\"ט ויקרא בכונה לי\"א עשירי כיון שאפי' במכוין לקרות לי\"א עשירי דינא הכי כמדובר. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה תו להרפ\"ח לדעת רבינו מהא דתנן ישראל יוצאים י\"ח שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה וכו' ואם איתא דשלמי חגיגה יוצאין במעשר בהמה כ\"ש שלמי שמחה ולמה ליה לתנא למיתני גבי שלמי שמחה שיוצ' במעשר בהמה יע\"ש.<br><b> אמנם </b> עפ\"י האמור הנה נכון שאף רבינו לא כתב שיוצאין י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה אלא במעש' בהמ' כזה אבל במעשר ממש כיון שהיא דבר שבחובה ודאי אין יוצאין בו י\"ח אלא ידי שמח' דוקא מרבויא דושמחת וא\"ת דאכתי תיקשי למה ליה לתנא למיתני שיוצאין ידי שמחה בנדבות כיון שאף ידי חגיגה נמי יוצאים בנדבה וכמ\"ש בשם התוספות הא לא קשיא שדרך התנא למיתני נדבו' בהדי נדרי' בכל דוכתא וסירכיה נקיט ואזיל כנלע\"ד להליץ בעד רבינו בדוחק.<br><b> ויש </b> להסתפק אי מהני טפילה בשאר קרבנות חובה כי היכי דמהני בקרבן חגיגה או דילמא דוקא בקרבן חגיגה מהני טפילה משם דגלי ביה קרא דכאשר יברכך ונראה לע\"ד דלא מהני שהרי התוספות בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א ד\"ה ת\"ל הקשו דגבי חגיגה ל\"ל קרא דמיסת ללמד שאינו בא אלא מן החולין ת\"ל מקרא דוזבחת פסח כדאיתא בפרק התודה ותירצו וי\"ל דהכא אצטריך דסד\"א כיון דכתיב אשר יברכך ללמד דמהני טפילה הו\"א כוליה נמי לייתי מן המעשר עכ\"ל והשתא אם איתא שבשאר קרבנות חובה נמי מהני טפילה תיקשי לן איפכא למה לן קרא דוזבחת פסח ללמד על שאר קרבנות חובה שאינו בא אלא מן החולין ת\"ל מקרא דמיסת הנאמר גבי חגיגה אלא ודאי דשאר קרבנות חובה לא מהני טפילה ולהכי אצטריך קרא דוזבחת פסח כו' דאי מחגיגה הו\"א כי היכי דהתם מהני טפילה ה\"נ מהני להכי אצטריך קרא לומר דבשאר קרבנות לא מהני כנלע\"ד.<br><b> וראיתי </b> להרב מ\"א ז\"ל בה' מגילה רס\"י תרצ\"ד שכתב בשם הרב של\"ה ומוהרי\"ל דמתנות לאביונים צריך ליתנם משלו ולא משל מעשר ואם בא להוסי' מוסיף משל מעשר עכ\"ל כנראה שלמדו הרבנים הנז' דבר זה מאותה סוגייא דפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א דאמרו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וע\"י טפילה שרי ולפי מ\"ש דטפילה לא מהני אלא דוקא גבי חגיגה דגלי קרא דכאשר יברכך אבל בשאר קרבנות חובה אינן באין אפילו על ידי טפילה אלא מן החולין נראה דגבי מתנו' לאביונים נמי אית לן למימר דלא מהני טפילה כשאר קרבנו'.<br><b> ואפשר </b> דהם ז\"ל למדו דבר זה מאותה שאמרו בפ\"ק דקדושין דל\"ב גבי מאי דאיבעיא לן התם אי כבוד האב הוא משל אב או משל בן ואמרי' עלה ת\"ש ב' אחים שני שותפין האב ובנו כו' מאכילין זה לזה מעשר עני ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע משל עניים ומשני לא צריכא להעדפה ופרש\"י להעדפה עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בנונית ואם אביו צריך לסעודה יתיר' יאכילהו מ\"ע עכ\"ל וא\"כ הכא נמי גבי מתנו' עניים ס\"ל להרבנים הנז' שאינו יכו' לפרוע מדמי מעשר דהו\"ל פורע חובו בממון שאינו שלו כיון שהוא חייב במתנו' בלא\"ה ומיהו אם בא להוסיף לשם מתנות עניים יכו' להוסיף מדמי מעשר דומיא דכבוד אב ואם למ\"ד משל בן שהעדפה שרי ושוב ראיתי דברי הרב שני לוחות הברית על מקומן שכתב וז\"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדאיתא במסכת חגיגה בענין עולת ראיה וחגיגה שאינה באה מהמעשר אלא מן החולין וכן נראה לי לענין פורים שנוהגים ליתן מחצית השקל ומשלוח מנות מתנות לאביונים שהוצאה זו יוציא אדם משלו ולא משל מעשר שלו וכן מ\"כ וז\"ל ודוקא משלו כאשר השיב מהר\"י מולין שבמעות מעשר לא נפיק ידי מתנות לאביונים ומזה נ\"ל דבאותן המקומות שנותנים קצבה לכל נפש לח��ן קודם קריאת המגי' מעות פורים בזה לא נפקי ידי מתנות לאביונים כו' ע\"כ וסיים ע\"ז אמנם כשמפריש מסת ידו ורוצה להוסי' נראה שמותר להוסיף ממעות מעשר שלו עכ\"ל מבוארים דבריו דמההיא דחגיג' למדו דבר זה ואין משם ראיה לע\"ד כמדובר.<br><b> ואפשר </b> ליישב אף לפי שיטתם ז\"ל דמדמו ההיא דמתנות עניים לדבר שבחובה דמ\"מ לא דמי לשאר קרבנות חובה לענין זה דלא מהני טפלה בהו משום דגבי שאר קרבנות חובה כשלוקח הבהמה מדמי חולין ודמי מעשר המעורבין זה בזה אין היכר בבהמה איזה חלק ממנה הוא מן החולין ואיזה חלק הוא מן המעשר ולהכי איכא למימר דאסר רחמנא טפלה בהו אבל גבי מתנות עניים שמוסיף על שתי המתנות ונותן ד' הרי הם מבוררין לעצמן כי ב' מהם מן החולין ושנים מן המעשר הסברא נותנת דשרי וברור.<br><b> ודע </b> שבספר פני יאושע לא' מרבני אשכנז סימן ב' נשאל אם מותר לשלם ממעות מעשר שלנו מעות החזן ושאר מצו' במקו' שיש תקנה בעיר שכל א' מחוייב לקנות מצות בשנה סכום שלו והשיב כי במעות מעשר שלנו אין בהם דין דבר שבחובה אלא חולין גמורים הם ולא חשיבי כמעות מעשר ב' כמ\"ש הטור בח\"מ סימן רי\"ב בשם תשו' הרא\"ש ואפי' מאן דפליג אינו אלא לענין גמר בלבו וכו' דלענין זה חשיב כנדרים ונדבות דאיתיה בבל תאחר אבל לא לשאר דברים והביא זכר לדבר דהא בפרק התודה דפ\"ב ילפינן להאי מילתא שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החו' מפסח מצרים מה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין שהרי לא נהג באותו זמן מ\"ב אף שאר קרבנות כן ואמ' ר\"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר יע\"ש ואם איתא דמעו' מעשר שלנו חשיב דבר שבחובה א\"כ ליכא ילפותא מפסח מצרים דאפשר שבא ממעות מעשר זה שהיה נוהג מזמן יעקב אבינו דמשם למדו דין מעות מעשר כדאיתא בפרק נערה מקרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך יע\"ש וכתב עוד שאין מקום לדמות דבר זה לדין דבר שבחובה הנאמר גבי קרבנות דנפל\"ן מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר כל דבר הבא מצאן ובקר יהיה כפסח כו' דמה טיבה של צדקה לצאן ובקר גדולה מזו הקשו התוספות ז\"ל בפרק התודה דפ\"ב דעופות ומנחות מנלן שאינם באים מדבר שבחובה כיון דקרא צאן ובקר דוקא קאמר את\"ד יע\"ש ואישתמיט מיניה תשו' מהרי\"ל שכתבנו ודברי הרב של\"ה שאסרו לתת מתנות עניים ממעו' מעשר שלנו מהאי טעמא שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כמדובר.<br><b> ומ\"מ </b> דבריו נכונים בטעמן במ\"ש דלא נאמר האי מילתא שדבר שבחובה כו' אלא דוקא במידי דקרבנות ולא בשאר מצות ולא היה להם למהרי\"ל ולהרב של\"ה לתלות הדבר בההיא דמתנות עניים משום דהוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין אלא היה להם לומר דכשנותן מתנות עניים ממעות מעשר נמצא פורע חובו בממון שאינו שלו וכאותה שאמרו בפ\"ק דקדושין דף ל\"ב וכמדובר לעיל ועיין עוד לקמן ד\"ה וראיתי שהכרחנו סברתו מדברי התוספות דנזיר ועוד יש להביא ראיה לע\"ד מאותה שאמרו בפרק כל שעה דל\"ח ע\"א מצות של מעשר שני לדברי ר\"מ אין אדם יוצא בה י\"ח בפסח לרבנן אדם יוצא בה ידי חובתו ושם דל\"ו ע\"א איפליגו בברייתא ר\"י הגלילי ור\"ע בהא דלר\"י הגלילי לא נפיק במצה של מעשר שני משום דבעינן לחם עוני וליכא ולר\"ע מצות מצו' ריבה יע\"ש והשתא אם איתא שאפי' בשאר מילי שאינן של קרבן איתא להאי מילתא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין היאך יוצאין לר\"ע ולרבנן דר\"מ במצות של מ\"ב דהא מצה בליל פסח דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מ\"ה ואף ר\"י הגלילי ור\"מ למה להו לטעמא דלחם עוני לומר דלא נפיק בה תיפוק לי מטעמא שדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה עוד כתוב בספר הנז' וז\"ל ופליאה בעיני היכי ס\"ד כלל שלא לפרוע החזן ושאר מצות הקהל ממעו' מעשר שלנו והלא אין אדם חייב מממונו כי אם עד עישור נכסיו ופשי' דלא כפינן ע\"ז דהא אמרי' בבבא בתר' לעולם אל ימנע אדם עצמו פחות ממחצית השקל בכל שנה וכתבו הפוס' שאם לא עשה כן לא קיים מצות צדקה משמע דבמחצית השקל קיים מצות הצדקה אלא שמצוה מן המובחר לתת מעשר ואסמכוהו אקרא דיעקב כו' וכיון שכן כיון שהוא פורע מעות מצות הקהל ע\"פ תקנת הקהל שוב אינו מחוייב ליתן מעשר אם הסך מגיע למעשר ואם לאו ימלא המותר כו' ולא דמי למעשר שני או למ\"ע שהוא מחוייב ליתן מגורנו ואם קבל עליו עוד נדר מחוייב ג\"כ ליתנו ואינו פורע חובו ממעשרו ע\"פ המקרא שכתבתי עכ\"ל. ולא זכר שר מ\"ש הרב של\"ה במסכת מגילה בענין צדקה ומעשר דרס\"ב ע\"ב וז\"ל מצאתי בשם מהרמ\"ץ ז\"ל וכן אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכן לקנות ספרים ללמוד בהם כו' יקח ממעות מעשר עכ\"ל ולפום ריהטא מוכח כי מי שקונה מצוה בב\"ה כגון הוצאה והכנסה או סגן או גלילה וכן שאר המצות שאחר שהמעות באים לקופה של צדקה יכו' לקנות ממעות מעשר שלו אמנם יש לחלק דמהר\"מ לא כתב כן אלא כשקונה מצוה שלא היה לה שום קונה אבל מה שמוכרים בב\"הכ זה נותן כך וזה נותן כך ונשאר בידו אין מן הראוי שיקח ממעשר שלו כפי מה שירצ' חברו ליתן דהא לא הועיל לקופה של צדקה רק במה שמוסיף על חבירו עכ\"ל ומכאן אתה דן דבנדון הרב פני יאושע דיש מנהג בקהל לקנות מצות בכל שנה סכום כך דשרי ליקח ממעות מעשר לכ\"ע עוד כתב בספר הנז' וז\"ל ומעכ\"ת שהקשה על מהרי\"ל דמאי ראיה מייתי מנ\"ונ דאתי מקרא מריבוי דושמחת בחגך כו' יש ליישב דמהרי\"ל ס\"ל כפרש\"י בחגיגה דלא אתי מריבוי דושמחת כ\"א ממשמעותיה כיון דל\"ב מיניה אלא שמחה ואין שמח' אלא בבשר והאי בשר הוא עכ\"ל וא\"כ ה\"ה בנדון דמהרי\"ל ואפי' לפי' התוס' דמריבוי אתי מ\"מ י\"ל דמהרי\"ל מק\"ו מייתי לה מה שמחה דחובה היא וגבי קרבנות דבר שבחו' אינו בא אלא מ\"ה אפ\"ה רבייה קרא ק\"ו לנדון דידיה דלא אשכחן שיבא דוקא מן החולין ולא ממה שנתחייב כבר על אחת כ\"ו דילפינן מיניה עכ\"ל הנה זה שכתב ומעכ\"ת שהק' על מהרי\"ל כו' אין ספק שכיוין להק' עמ\"ש מהרי\"ל בתשו' הביאה מרן ב\"י בא\"ח בס\"ס תקס\"ח שהנודר להתענו' סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה שיוצא בהם ידי נדרו ול\"א כיון דבלא\"ה חייב להתענות אינו יוצא י\"ח נדרו דהלא לצעורי בעלמא קביל עליה כו' ודמיא להא דתנן ישראל יוצאין י\"ח שמחה בנדרים ונדבות אלמא אע\"ג דבעי לאתויי שלמי נדר ונדבה אפ\"ה נפיק בהו ידי שמחה אלמא ל\"א כיון דבלא\"ה בעי לאתויי שלמי שמחה ברגל לא ליפוק ידי נדרו ולא דמי להא דהריני נזיר לכשיהיה לי בן כו' דמייתי לה מהר\"מ בה' שמחות דהתם תרי נדרי נינהו עכ\"ל והשתא ק\"ל שפיר להשואל על תשו' מהרי\"ל הלזו דהיכי יליף מההיא דשלמי שמחה אנדון שלו שנדר להתענות כו' דהתם מש\"ה נפיק י\"ח שמחה בנדרים ונדבות משום דרבייה קרא דושמחת כדאיתא בפ\"ק דחגיגה ד\"ח אבל בשאר קרבנות חובה קי\"ל שדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה וא\"כ בנדון מהרי\"ל לא הו\"ל ללמוד מדין שלמי שמחה לקולא כי אם מחגיגה ושאר קרבנות לחומרא והיא קו' אלימתא לע\"ד ומה שהשיב הרב דמהרי\"ל ס\"ל כפי' רש\"י כו' לא זכיתי להבין כונתו דס\"ס לפי' רש\"י ג\"כ אין ללמוד שארי דבר שבחובה מדין שלמי שמחה דהתם להכי כתביה רחמנא בלשון שמחה לו' דבכל דבר של שמחה יוצא בו י\"ח דלא בעי מיניה אלא שמחה אבל בנודר להתענות אע\"ג דצערא קביל עליה ס\"ס כיון שנדר הו\"ל דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה ולא ממה שמחוייב בו כבר גם מ\"ש עוד ואפי' לפי' התוס' כו' מ\"מ מהרי\"ל יליף לה מק\"ו וכו' עכ\"ל.<br><b> הנה </b> הרב הנז' אזיל לשיטתיה שכתב שלא נאמר האי מלתא דדבר שבחובה כו' אלא בקרבנות דוקא ולא בשאר דברים של חובה וסברא זו רצה לייחסה למהרי\"ל וכבר כתבנו לעיל דאשתמיט מיניה מ\"ש מהרי\"ל בתשו' סימן נ\"ז גבי מתנות עניים דלא נפיק בהו י\"ח במעו' מעש' מה\"ט דדבר שבחובה יע\"ש ועיין בס' דבר שמואל סי' כ\"ז ובס' סמא דחיי חי\"ד סי' ט' שגם הם ז\"ל עמדו ע\"ד מהרי\"ל בתשו' הלזו והניחוה בצ\"ע וכעת אין תשו' מהרי\"ל מצויים בידי לעמוד בדבריו. וראיתי להרב מ\"א בא\"ח סימן תקס\"ח ס\"ק כ\"ב אחר שהבי' דברי מוהרי\"ל ז\"ל בתשובה זו דהנודר להתענות כו' שכתב וז\"ל וא\"כ בתרי נדרי כגון שנדר לצום ב' וה' ואח\"כ נדר לצום מ' יום רצופים אין ב' וה' עולה לו וכ\"כ בשה\"ג פ' שבועות שתים בתרא אלא שכתב דוקא אם אין מובלעים ממש תוך ימי נדרו כגון כו' כמ\"ש התוס' ז\"ל פ\"ב דנזיר די\"ג ע\"ב אמשנת הריני נזיר כשיהיה לי בן עכ\"ל וצ\"ע דהא בגמר' אמרינן אם אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה כ' ואח\"כ ל' ואח\"כ פ' וכתבו התוס' דלא דמי לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה שאם יכול להבליעו מבליעו כו' דהתם אמרינן שהיה דעתו להבליע את של בנו ומה שלא אמר בפירוש כו' מפני שדעתו להיות נזיר מאה יום אם לא יולד לו אבל הכא הול\"ל הריני נזיר אחר כ' ומעתה בין הכל מאה אלא ודאי חפץ לקבל מאה יום בלא הנזירו' עכ\"ל א\"כ הכא נמי הול\"ל הריני בתענית ל' יום אלא ודאי חפץ להתענות מ' יום בלא העשרה ימים עכ\"ל ולק\"ד לא ק' כלל דאף נדון הרב שה\"ג דמי לההיא דהריני נזיר כשיהיה לי בן שכתבו התוס' דדעתו להבליע את של בנו ומה שלא פי' מפני שדעתו להיות נזיר אם לא יולד לו כו' ה\"נ כשקבל להתענות מ' יום רצופים דעתו להבליע בתוך מ' אלו תעניות של חובה ומה שלא פי' הוא מפני שדעתו להתענות מ' יום רצופים אם לא יארע בתוכם תעניות של חובה ואע\"ג דתעניות של חובה ידועים לו כשנדר מ\"מ הוא לא פי' מפני שאפשר שיאנס ולא יכול לצום ארבעי' שקיבל עליו בזמן שיש בהם תעניות של חובה אלא בזמן אחר שאין בהם תעניות של חובה ואז ליכא הבלעה ודמי ממש לההיא דהריני נזיר כשיהיה לי בן ודוק ומדברי התוספות הללו דפרק ב' נזירים משמע דס\"ל כס' הרב פני יאושע שכתבנו לעיל דהאי מילתא דדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה לא נאמר אלא דוקא בקרבנו' ולא בשאר דברי' דאל\"כ אפי' באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר עוד אפי' שיהיו ימי נזירו' בנו מובלעי' בתוך ימי נזירותו לא יעלה לשני הנזירות דאפי' שהיה דעתו להבליע של זה בזה מה בכך הרי אין בידו להתנות שדבר שבחובה יביא משל חובה כדאמרינן בשמעתין באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה דנדור ואינו יוצא ה\"נ שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן נתחייב בימי נזירותו וכשחזר וקיבל נזירות אחר אפי' שיפרש ויאמר שיצא ידי נדרו בימים של נזירות בנו אינו יוצא בהם דהו\"ל מתנה עמש\"ב שדבר של חובה לא יבי' אלא משל חולין אלא ודאי דהתוס' משמע להו דאין בזה משום דבר שבחובה ובתר כונתו אזלינן אם כיוין להבליע זב\"ז יוצא ידי שניהם ואי לא לא ותמהני על הרב מ\"א שהביא דברי התוס' ז\"ל הללו ואפ\"ה כתב דבנודר ב' נזירות חייב בשנים משום דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה וכן ברגיל להתענות ערב ר\"ח ואירע ביום ב' וגזרו הקהל להתענות ב' וה' כתב שאינו עולה לו משום דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה ולא שת לבו לדברי התוס' ז\"ל הללו שנר' מדבריהם דאין בזה משום דבר שבחובה וכו' ודוק.<br><b> ובספר </b> סמא דחיי חי\"ד סי' ט' נשאל במי שנדר לקרות ח\"י פרקי משנה בכל יום והיה רגיל מקודם לקרא בכל שבת כ\"ד פרקי שבת ואירע שביו' שבת עלה בגורלו של כל יום לקרא הח\"י פרקי' במסכת שבת אי יכול לפטור עצמו בקריאה אחת לשני הנדרים או לא ובס' הנז' דימה נדון זה למ\"ש התוס' בנזיר גבי האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר דאם שני הנזירות מובלעים ז\"בז עולי' כאחד וה\"נ דוכוותא יע\"ש ולדעתי אין דמיונו עולה יפה דשאני התם דאמדינן דעת הנודר שרוצה להבלי' ז\"בז ולא למנות שני נזירות משום דצריך להפסיק בנזירו' שקיבל עליו ולשמו' נזירות בנו ואח\"כ לחזור ולגמור את ימי נזירותו וכיון דצריך להפסיק נזירותו שנדר בשביל עצמו אמדינן דעתי' שרוצה להבליע ז\"בז דאין רצונו בכך ומה\"ט כשנדר להיות נזיר בשביל עצמו ואח\"כ בשביל בנו כשיולד אפי' נולד בנו מיד כשהתחיל נזירותו ומובלעים ז\"בז מבואר מדברי התוס' ז\"ל שם בפ\"ב נזירים דצריך שישמור שני נזירות ואין עולין ב' כאחד משום דבכה\"ג אין צורך להפסיק דתחילה חל עליו חיוב שמירת נזירותו ואח\"כ של בנו יע\"ש וכך מצאתי כתוב בשיטה כ\"י למסכת נזיר בשם תוספי הרא\"ש יע\"ש וכיון שכן בנדון הלזה של קריאת פרקי שבת שאם היה עולה לו בגורלו ח\"י פרקי' במסכתא אחרת ביום שבת היה קורא את שניהם כשעלה בגורלו מס' שבת למה לא יקרא ח\"י פרקים ב' פעמים כיון דיש לו שכר על כל קריאה וקריאה ועיין במ\"ש רש\"י בריש מס' ברכות בענין ק\"ש דחובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו יצא עכ\"ל הרי דס\"ל דבקריאה אחת שהוא קורא נפטר מידי חיוב ק\"ש של ערבי' ומחיוב ק\"ש שעל המיטה שחייבוהו חכמים ועיין בדברי התוס' ז\"ל שם ועיין עוד באותה שאמרו בפ' הוציאו לו דנ\"ז ע\"א נתערבו לו דמים בדמים אמר רבא נותן אחת למעלה וז' למטה ועולה לו לכאן ולכאן כו' הרי דאע\"ג דכשהדמים כל א' לעצמו מחייב בשתי נתינות כשנתערבו מיפטר בנתינה אחת לשתיהן ואע\"ג דדחינן התם הך דרבא לאו מהאי טעמא דחי' לה ומ\"מ יש לדחות.<br><b> ואת </b> זה ראיתי להרב ד\"מ ז\"ל בי\"ד ס\"סי רל\"ט גבי מ\"ש הטור דאם נשבע שלא אוכל בשר כ' יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל כ\"ב יום שנייה נמי חלה ואסור בבשר מ\"ב יום ותמה עליו מרן ב\"י דבכ\"ב יום סגי דע\"כ לא אמרו באומר הריני נזיר הריני נזי' דמונה ב' נזירו' אלא משום דאין נזירות פחות מל\"י כו' שכתב על דברי מרן ז\"ל וז\"ל ודבריו צ\"ע דמה בכך דאין נזירות פחות משלשים יום מ\"מ למה לא יעלה ממנין הראשון כו' אלא שהמרדכי סוף הלכות אבלות והתוס' פ' הריני נזיר כתבו דאין נזירו' חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום אחד דזה ודאי דעתו על שני נזירות דאל\"כ נדר ב' למה לו ומשמע אבל נדר נזירות ל' יום ואח\"ך נזר נזירות מ' יום ל' יום הא' עולין למנין זו מאחר דמוסיף בנדר השני נזירות א\"כ ה\"ה בנדר אם הוסיף בנדר הב' עולין לו ימי הנדר הראשון למנין שני ודוקא בנדר שני הנדרים ביום א' אבל אם מנה מקצת הנדר הראשון תחילה ואח\"כ נדר הב' אינו עולה לו כך משמע התם בתוס' ובמרדכי יע\"ש עכ\"ל.<br><b> והנה </b> זה שכתב שהמרדכי והתוס' ז\"ל כתבו דאין נזירות חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום א' כו' בתוס' שלפנינו בפ' הריני נזיר לא נמצא כתוב לשון זה כי אם במרדכי במ' מ\"ק סי' תתקכ\"א אחר שהביא דברי התוס' דפ' הריני נזיר סיים בלשון זה ולא דמי להא דאמרינן בפ\"ב דנדרים דהיכא דאמר הריני נזיר היו' כו' איכא למ\"ד התם דמונה ב' נזירות בזה אח\"ז ולא אמרינן מונה נזירות אחד ויוצא ידי נדרו כדאמרינן הכא דשאני התם דאילו היה נפטר משתיהן בל' יום למאי קיבל עליו נזירות שניה אלא ודאי צריך למנו' ל' ולחזור ולמנות אבל הכא כשאמר ונזיר אהיה כשיהיה לי בן לא נתכון אלא אם נולד ביום שימשוך נזירות בנו יותר מנזירותו שאז ימנה לו נזירות בפ\"ע אבל אם יכול להיות מובלע דזה מבליע ויוצא ידי שניהם וכשאינן מובלעין ז\"בז מונה וחוזר ומונה עכ\"ל.<br><b> ויש </b> לתמוה טובא בדקדוק זה שדקדק מדברי המרדכי דאין ספק דמ\"ש המרדכי כלשון הזה דאילו היה נפטר משתיהן בל' יום למאי קיבל עליו כו' לאו דוקא דה\"ה דאפי' אם קיבל בנזירות השניה טפי ממה שנדר תחילה דסובר המרדכי דאין ימי נזירות הראשון עולין לכאן ולכאן כיון שהיה לו לפרש דעתו ולא פירש שהרי כתבו התוס' שם בפ' מי שהיה נזיר גבי הא דאמרי' התם שאם אמר הריני נזיר לאחר ך' יום ומעכשיו מאה יום מונה כ' ואח\"כ ל' ואח\"כ פ' דלא דמי לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר עוד כו' שאם יכול להבליע ז\"בז מבלי' דהתם אמרי' שהיה דעתו להבליע את של בנו ומה שלא אמר בפי' כו' מפני שדעתו להיות נזיר מאה יום אם לא יוולד לו אבל הכא הול\"ל הריני נזיר אחר כ' יום ומעתה בין הכל מאה כו' עכ\"ל הרי דמבואר דעתם דכל שיכו' לפרש שדעתו להבליע ז\"בז ולא פי' דעתו אינו יכו' להבליע של ז\"בז וא\"כ ודאי דמשנזר תחילה ל' ואח\"כ מ' כיון שיכול לפרש שדעתו על שלשי' שנזר תחילה כי לא פירש אין להבליע של זה בזה ועיין להרב\"ח שם בי\"ד שהביא דברי רמ\"א וכתב עליו דלא נהירא אלא הכא דמי למ\"ש הריני נזיר היום הריני נזיר היום דלשמואל מונה ב' נזירות ויש לחוש לאסור מ\"ב יום גם כששני הנדרים ביום אחד עכ\"ל אלא שלא הכריח כן מדברי התוס' שכתבנו ועיין להש\"כ שם ס\"ק ל\"א שכתב על דברי הרב\"ח וז\"ל ותימה דהרי המרדכי ותוס' שם משמע כהרב בד\"מ עכ\"ל. ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו דמבואר בדבריהם היפך דברי הר\"ב כמדובר.<br><b> ומה </b> מאד אני תמיה על הרב מ\"א ז\"ל דבא\"ח ס\"סי תקס\"ח הביא דברי התוס' הללו דפ' הריני נזיר שכתבנו ואח\"ך כתב וז\"ל ועבי\"ד סי' רל\"ט סי\"ד דעת הטור והב\"י ורמ\"א ז\"ל ונ\"ל דדעת הטור הוא כמ\"ש כיון דהו\"ל לפרש הריני בתענית עוד ב' ימים ואמר כ\"ב יום ש\"מ דדעתו על כ\"ב יום אחרים אבל בנזירות אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח\"כ אמר הריני נזיר מ' יום דאמרי' ל' יום הראשונים עולין לו דאי אפשר לומר הריני נזיר עשרה ימים דאין נזירות פחות מל' יום עכ\"ל ולא ידעתי מה מקום יש לחלק בין נזירות לשאר נדרים שהרי לפי דברי התוספו' דפ' ב' נזירים איכא למימר דאף בנזירות אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח\"כ אמר מ' כיון שלא פי' שמ' אלו הם עם הל' שנדר תחילה איכא למימר שמ' אחרים קיבל עליו ורמ\"א שכתב כן דבנזירות אם קיבל עליו תחילה שלושים ואח\"כ מ' דהל' הם בתוך מ' ודקדק כן מלשון המרדכי אין ס' דאשתמיט מיניה דברי התוס' דפרק שני נזירים שכתבנו וצ\"ע.<br><b> ויש </b> להסתפק במי שהיה חייב לחבירו עשרה זהובים ונשבע לתת לו עשרים זהובים אי יכול לפטור עצמו בעשרים זהובים אף מהעשרה שהיה חייב לו מקודם ולומר דמה שנשבע לתת לו עשרים היינו עשרה שהיה חייב לו ועוד עשרה אחרים או דילמא לא נשבע על הראשונים שהיה חייב לו אלא על עשרים אחרים ולכאורה דבר זה נראה דתלוי במחלוקת הטור ומרן ב\"י ז\"ל בההיא דנשבע שלא יאכל בשר כ' יום וחזר ונשבע שלא יאכל [בשר] כ\"�� יום שלדעת הטור נשבע על כ\"ב יום אחרים ולדעת מרן ז\"ל לא נשבע אלא על ב' שהוסיף ואפשר דבנדון זה מודה מרן לדעת הטור דודאי לא כיוין זה על העשרה שהיה חייב לו מקודם דכיון שהיה חייב לו מה מקום לשבועתו אלא ודאי דעל עשרים אחרים כיוין זה וע\"כ לא כתב מרן ז\"ל אלא כשהחיוב הראשון הביאו על עצמו ע\"י שבועתו כההיא שנשב' שלא יאכל בשר כ' יום וחזר ונשבע על כ\"ב יום וע\"פ מה שהוכחנו מדברי התוספות דפ' הריני נזיר דכל שיכול לפרש ולא פי' לא אמרינן דעתו להבליע ז\"בז ה\"נ נראה דכיון שלא פי' שדעתו עם העשרה שהיה חייב לו מקודם מסתמא דעתו על כ' זהובים אחרים גם לפי מ\"ש הרב המפה דדוקא כשנדר ב' הנדרים ביום א' אז עולה לו אבל כשמנה מקצת הנדר הא' תחי' ואח\"כ הנדר הב' אינו עולה לו כו' נר' דבנדון זה אין מקום לחלק בהכי וצ\"ת."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Festival Offering",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש שלמי חגיגה ועולת ראיה אי יש תשלומין כל ז'מי </span>\n<b> שלא הקריב בי\"ט הראשון כו' הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל כו'.</b> הכי איתא בפ\"ב דחגיגה מי שלא חג בי\"ט ראשון חוגג והולך כו' והובאה משנה זו בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב אמרו להם ב\"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' הנה מתוך הסוגיא מבואר יפה דשלמי חגיגה ועולת ראיה יש להם תשלומים כל ז' ודלא כאותה תוספתא שהביאו התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ע\"ב ד\"ה יש בשמחה דקתני שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא בחגיגה ועולת ראיה ועיין בדברי הלח\"מ בפרקין יע\"ש ועיין בס' אורח מישור בליקוטיו שהאריך בזה יע\"ש.<br><b> והנה </b> לפום מאי דמשמע מסוגיא דפ\"ב דביצה דאף ב\"ש אזלי ומודו לב\"ה דשלמי חגיגה קרבין בי\"ט מקרא דוחגותם ולא פליגי אלא בעול' ראיה וכן מבואר מדקאמר עולא בריש שמעתין הכל מודים כו' מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה ליקרב וכל הסוגיא דלעיל מבואר כן ודלא כדמשמע להו לרש\"י ותוספות בפרק אין דורשין די\"ז עלה דמתני' עצרת שחל להיות בשבת יום טבוח לאחר השבת יע\"ש וכבר עמד על דברי' שם הרב ח\"ה יע\"ש א\"כ יש לדקדק לב\"ש דס\"ל דעולת ראיה לא מקרי זמנה קבוע כיון דחוגג והולך כל החג תיקשי להו מ\"ש משלמי חגיגה דדחי י\"ט טפי משלמי נדרים ונדבות שהרי מבואר מדברי רש\"י דכי אמרינן נדרים ונדבות אינן קרבין בי\"ט היינו אפי' שלמים וכ\"ש עולות וכמש\"ל עלה דקאמר עולא אבל נדרים ונדבו' דברי הכל אינן קרבין בי\"ט וז\"ל ואפי' לשלמים וכ\"ש עולות וכן מבואר שם בגמרא ואפי' לאותה ברייתא דמותבינן עליה דעולא דאמר דלב\"ה שלמים של נדרים ונדבות קרבין בי\"ט קאמר דלב\"ש אין קרבין ולפי' הר\"ר שמואל שהביאו התוס' בשמעתין דס\"ל להאי תנא דשלמים של נדרים ונדבות קרבין בי\"ט ניחא אך לשי' רש\"י ק'.<br><b> והנלע\"ד </b> דודאי לב\"ש שאני להו בין ש\"ח לשאר שלמים דנו\"ן דש\"ח קבוע להם זמן מיהא לז' ימי החג דוקא משא\"כ בשאר שלמי נ\"ון דזמנן כל השנה אלא דס\"ל דחי' זה אהני לן לשלא נלמוד שלמי נ\"ון מש\"ח דאית לן למימר דשלמי חגיגה דוקא גלי קרא דדחי י\"ט כיון דזמנן קבוע לימי החג דוקא ואית לן למיחש שמא יפשע או יאנס כמ\"ש רש\"י משא\"כ בשאר שלמי נ\"ון דזמנים טובא אית להו וכיון שכן ודאי דאית לן למעוטינהו מקרא דלכם כיון דלא דמו לשלמי חגיגה מיהו לא מפני זה נאמר דשלמי חגיגה מקרי קבוע זמן כתמידין ומוספין דלית להו זמן קבוע כי אם יום א' לבד דש\"ח לגבי ת\"ומ מקרי ודאי אין זמנן קבוע כנדרים ונדבות לגבי שלמי חגיגה כיון דאית להו זמן טובא טפי מתמידין ומוספין והשתא כי אתו ב\"ה למילף דעולת ראיה דדחי י\"ט מק\"ו דמקום האסור להדיוט דהיינו שבת דשרי לגבוה ת\"ומ ק\"ו לגבי י\"ט קאמרי ב\"ש שפיר נו\"ן יוכיחו דכי אמרו להם ב\"ה דשאני נ\"ון דלא קביע להו זמן כת\"ומ ולהכי לא אתו מק\"ו דחו ב\"ש שפיר דאף עולת ראיה נמי לא דמי לת\"ומ דזה מקרי נמי אין קבוע לו זמן לגבי תמידין כיון דחוגג והולך כל הרגל ולא אתי מק\"ו וב\"ה משמע להו דכל דקבוע לו זמן ואיכא למיחש שמא יאנס ויפשע אע\"ג דיש לו זמן ב' או ג' ימים הו\"ל כיום אחד ולהכי מדמי להו לת\"ומ כנלע\"ד ועיין בחי' מרן מלכא כמהרי\"ך שעמד ע\"ז בתוס' ד\"ה נ\"ון וכתב דב\"ש אית להו דעול' ראיה לא דחי י\"ט מק\"ו דנ\"ון דאפי' בשלמי נדבה דיש בהם צורך הדיוט אסור כ\"ש עולת ראיה יע\"ש ולא הבנתי כונתו דהיא גופה תיקשי דמנ\"ל לב\"ש דשלמי נ\"ון אסורים עד דנילף עולת ראיה מק\"ו ואם מקרא דלכם הא מצינן למדרש למעוטי עולות דוקא כיון דש\"ח לדידהו דמי לשאר שלמי נ\"ון ודוק.<br><b> וראיתי </b> להרב לח\"מ בפרקין ה\"ז שהוקשה לו ז\"ל דמשמעתין מוכח דקרבן חגיגה לב\"ה מקרי קבוע לו זמן ואלו ביומא פרק הוציאו לו ד\"ן ע\"א אמרי' א\"ל ר' יעקב וקרבן ציבור כללא הוא והלא פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע\"ז וחגיגה דק\"ץ הם ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע כו' יע\"ש הרי דקרי ליה לקרבן חגיגה אין זמנו קבוע עוד הוקשה לו מאותה סוגייא מ\"ש התוס' בפסחים פרק כ\"צ דנ\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ג שכתבו דל\"ג כיון דאית לן תשלומים כל ז' לא דחי שבת שאין הטעם תלוי בכך דבפרק אלו דברים ילפינן דלא דחי שבת מקרא דוחגותם ע\"כ. ותמה על דבריהם שהרי באותה סוגיא דפרק הוציאו לו תלו טעמא בהכי יע\"ש וליישב סוגיא דביצה עם אותה סוגיא דפ' הוציאו לו נדחק בישובה כיע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> ל\"ק מאותה סוגיא דפרק הוציאו לו לא לסוגיין ולא לדברי התוס' דפרק א\"ד דודאי עיקר טעמא דקרבנות הדוחין את השבת לאו משו' דזמנן קבוע הוא שהרי בפרק (אלו דברים (דע\"א) [כ\"צ דע\"ז] מצרכינן קראי לכל הקרבנות שיש להם זמן קבוע כפסח ותמיד ושעירי ראשי חדשים ועומר ושתי הלחם שידחו את השבת כדאיתא התם וכל דלא גלי להו רחמנא דדחי שבת ודאי דלא דחי אלא כלפי מאי דקאמר ת\"ק דכל קרבנות הצבור אינן דוחין את השבת קאמר ר' יעקב דליתא להאי סימנא ולהאי כללא שהרי מצינו קרבנות צבור שאינן דוחין את השבת אלא נקוט האי כללא בידך כו' כלומר ולסימנ' בעלמא קאמר דקרבנות שזמנן דוחין את השבת ומשום דגלי בהו קרא הוא שדוחין ולא עיקר טעמא הוא וכ\"כ התוספות בפרק אלו דברים ד\"ע ד\"ה הא ודאי כו' יע\"ש מעתה ל\"ק מידי מההיא דפרק הוציאו לו דקרי לה לחגיגה אין זמנו קבוע דהתם ה\"ק כל שזמנו קבוע ליום א' דחי שבת וכל שאין זמנו קבוע ליום א' אפי' שזמנו קבוע ברגל לא דחי שבת ולאו עיקר טעמא קאמר אלא משום דגזרת הכתוב הוא כדילפינן לה מקרא דוחגותם ולסימנא בעלמא נקט האי כללא ומה שעלה ליישב הלח\"מ לשתי הסוגיאות דלא ליפליגו אהדדי לא זכיתי להבין דכיון דלגבי שאר קרבנות שדוחין את השבת אית לן קראי בהדייא כדאיתא בפרק אלו דברים למה לן טעמא לגבי חגיגה משום שאין זמנו קבוע לומר שאינו דוחה את השבת הא בקרא לחוד סגי ומ\"ש דבקרא לחוד לא סגי דא\"כ תיקשי לשאר קרבנות שזמנן קבוע אמאי דוחין הא לא קשיא כלל דשאני הנהו דגלי רחמנא בהו ואנן לר\"ש קיימינן דדריש טעמא דקרא וכן מ\"ש דבהכי ניחא מ\"ש התוס' מפסח דאית ליה תשלומין בשני דהתם שאני דליכא קרא והכא איכא קרא דוחגותם לא ידעתי אמאי לא כתב דהתם אדרבא איכא קרא לומר דדחי שבת כדאיתא בפרק אלו דברים דף ע\"א.<br><b> והנה </b> רבינו בדין זה כתב דעולת ראיה וש\"ח אינן דוחין את השבת ואת הטומאה לפי שאין זמנן קבוע כנראה דמשמע ליה דכללא דרי\"ע עיקר טעמא הוא ושלא כדברי התוספות בפרק א\"ד שכתבנו ולפי דעתו ההיא דפרק א\"ד ד\"ע דילפינן לחגיגה שאינו דוחה את השבת מקרא דוחגותם לא אצטריך אלא לת\"ק דר' יעקב דתלו טעמא דקרבנות הדוחין את השבת דוקא בקרבנות הצבור וכדאיתא התם בפרק הוציאו לו ד\"ן דלפום האי טעמא חגיגה נמי הו\"ל למידחי דק\"צ הוא והכי דייק לשון הש\"ס בפרק א\"ד דקאמר ורבנן מ\"ט לא דחי חגיגה שבת הא ודאי ק\"ץ הוא ומשני אמר ר\"א אמר קרא וחגותם כו' אבל לרי\"ע דתלי טעמא דקבוע להם זמן ודאי דלא אצטרי' קרא דוחגותם להכי דבלא\"ה זיל בתר טעמא ועיקר קרא לגופיה איצטריך ללמוד עיקר החגיגה שיש לה תשלומין כל ז' ועיין בדברי התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ט ע\"א ד\"ה נאמר עצרת בפסח שכתבו דבירוש' מייתי הא דר\"א דיליף שאין חגיגה דוחה שבת מהאי קרא דוחגותם וקאמר עלה ר' יוסי בעי וכי מכאן למדנו והלא ממקום אחר הוא יע\"ש ועיין בדברי התוי\"ט ז\"ל בפ\"ב דחגיגה מ\"ד ד\"ה ומודים מ\"ש לדע' רבינו ומ\"מ קשה לפי דרכינו סוגייא דשמעתין דשמעי' להו לב\"ה דקרו לקרבן חגיגה זמנו קבוע וילפי דדחי י\"ט מק\"ו דת\"ומ דדחי שבת אלמא כי הדדי נינהו ואלו גבי שבת לא דחי מטעמא דחשבינן לה אין זמנו קבוע לדעת רבינו ואפשר לומר דהאי תנא דיליף מק\"ו דחגיגה דחי י\"ט וס\"ל דחגיגה מיקרי קבוע לה זמן ס\"ל כת\"ק דרי\"ע דחגיגה לא דחי שבת מקרא דוחגותם אבל לרי\"ע דקאמר התם דחגיגה מקרי אין קבוע לה זמן ה\"נ ודאי דס\"ל דב\"ה לא ילפי מק\"ו דשבת דחגיגה דחי י\"ט אלא ס\"ל דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בקרא דלה' ולכם הוא וכדמסיים הכא תנא דברייתא.<br><b> אך </b> קשה מה יענה רבינו לאותה סוגייא דפרק אלו דברים דף ע\"א דמצרכינן קראי טובא למילף שקרבנות צבור דוחין את השבת ולא יהבינן טעמא דזמנן קבוע וכעת צ\"ע ועיין למופת הדור מהרי\"א נר\"ו בספר חיים שאל ח\"א סימן ע\"ח ובדברי הלח\"מ והר\"ב בש\"מ הק' בשמעתין לב\"ה דיליף מק\"ו אמאי לא אמרינן דייו לבא מ\"ה להיות כנדון מה שבת אינו דוחה אלא קרבנות צבור דוקא אף י\"ט כן וא\"ת מפריך ק\"ו הניחא למ\"ד היכא דמפריך ק\"ו לא אמרינן דייו אבל למ\"ד אמרינן דייו מאי איכא למימר ותירץ דהכי דיינינן ק\"ו אם בשבת החמור מצינו שהגבוה יתר על ההדיוט דין הוא שבי\"ט יהיה הגבוה שוה להדיוט וכיון שלהדיוט הותרו כל צרכיו אף לגבוה יהא מותר כל צרכיו עכ\"ל ולזה נראה שכיוין רש\"י בד\"ה מקום שמותר ובד\"ה אינו דין שדקדק בלשונו תירוץ הנז' ולע\"ד איכא למימר דהאי תנא דיליף לה מק\"ו דשבת ס\"ל דהיכא דמיפריך ק\"ו לא אמרינן דייו דפלוגתא דתנאי היא בפ' כיצד הרגל ואידך ס\"ל דפלוגתא דב\"ש וב\"ה בקראי דלה' ולכם הוא ועיין בפרק קמא דקדושין ד\"ה ע\"ב ד\"ה חופה שגומרת יע\"ש.<br><b> ולדידי </b> ק\"ל לב\"ש אמאי לא ילפינן מק\"ו דעולת ראייה דלידחי י\"ט האחרון דשוב אין לו תשלומים והו\"ל זמנו קבוע דבשאר הימים דוקא אית להו פירכא שכן אין זמנו קבוע אבל לי\"ט האחרון מאי איכא למימר ואין לומר דאה\"ן דהא ודאי ליתא דמתני' סתמא תנן ומה ששנינו בחגיגה מי שלא חג בי\"ט הראשון חוגג והולך ואפי' בי\"ט האחרון אין ספק דלב\"ש דוקא חגיגה הוא דקתני במתני' שדוחה י\"ט האחרון אבל לא עולת ראייה ועוד דהא דקאמר א\"ל ב\"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה ואין ספק דכי דרשינן לכם ולא לגבוה אף י\"ט נמי ממעטינן מיניה והנלע\"ד דב\"ש וב\"ה עיקר פלוגתייהו בקרא דלכם הוא אי ממעטי' מיניה לגבו' כי היכי דממעטי' לגויים ולכלבים אלא משום דאין הכרח מעיקר קרא לא כדדריש מר ולא כדדריש מר קאמרי ב\"ה דכיון דאיכא ק\"ו מיהא לי\"ט האחרון דשוב אין לו תשלומין א\"כ עכ\"ל דקרא דלכם אי אפשר למעט מיניה לגבוה וא\"כ ממעטי' מיניה אף י\"ט האחרון ואין סברא למעט י\"ט האחרון כיון דאיכא ק\"ו וכיון דעכ\"ל דקרא דלכם לא אתא למעט לגבוה מעתה אית לן למימר דעולת ראיה דחי י\"ט ואפי' י\"ט ראשון כיון דאיכא למיחש לשמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד כמ\"ש רש\"י ז\"ל וב\"ש ס\"ל דאע\"ג דלי\"ט האחרון איכא ק\"ו אתא קרא דלכ�� ואפקיה כיון דלשאר ימי' איכא למידרש קרא דלכם דהא לשאר ימים ליכא ק\"ו מיניה ממעטינן נמי י\"ט האחרון דסתמא כתיב לכם והדר קאמר תנא דברייתא דא\"ל ב\"ש לב\"ה והכתיב לכם כלומר וכיון דלשאר הימים אית לן למדרש קרא דלכם דל\"ל ק\"ו ממילא אמעיט י\"ט האחרון וא\"ל ב\"ה דקרא דלה' משמע כל דלה' ומשו' דקר' דלה' אינו מכריע כ\"כ דאפשר למדרשיה כדדרשי ליה ב\"ש הוצרכו ב\"ה למילף מק\"ו דלכם למי' לגבו' וכדאמרן ועיקר הילפותא דידהו מהק\"ו הוא ועפ\"ז יתיישב לך מ\"ש רש\"י לעיל בריש סוגיין עלה דקאמר עולא אבל נו\"ן ד\"ה אינן קרבין בי\"ט וז\"ל ואע\"ג דחגיגה וראיה יש להם תשלו' כל ז' שרו ביה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים והכי מפרש בברייתא לקמן דמשום ה\"ט שרו לה עכ\"ל.<br><b> ולכאורה </b> יש לדקדק דאדרבא בהך ברייתא מסקי' דטעמייהו דב\"ה דס\"ל דעולת ראיה דחי י\"ט אינו אלא מקרא דלה' ולא מטעמא דשמא יאנס מיהו ע\"פ מ\"ש דבריו נכונים דודאי קרא דלה' אינו מכריע דאפשר למדרש כדדריש ב\"ש ולא אתא למילף על עולת ראיה דלידחי י\"ט אלא לסיוע בעלמא הביאו ב\"ה וכדאמרן וקושטא קאי דב\"ה מק\"ו דשבת ילפי לה אלא דהק\"ו לא אהני אלא ליום האחרון וכיון דגלי ק\"ו דלכם לא ממעט עולת ראיה מעתה שרו רבנן לשאר ימי המועד כדי שלא יאנס ותפשע וע\"פ האמור בין תבין דברי רש\"י בשמעתין ד\"ה אף זו קבוע לה זמן שכתב וז\"ל ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא ע\"כ ולכאורה אין לו מובן דחששא זו מדרבנן בעלמא והיכי ילפי ב\"ה מק\"ו דשבת דלידחי י\"ט כיון דלא דמו לחו\"מ דהנך קבע להו זמן יום א' דוקא משא\"כ בעולת ראיה וע\"פ מ\"ש כונת רש\"י מבוארת דודאי לא שמעינן לב\"ה דלידחי י\"ט אלא י\"ט האחרון דוקא דקביע להו זמן כתו\"מ והיינו דקאמרי ב\"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג כו' עבר הרגל ולא חג כו' כלומ' ובי\"ט האחרון הא איכא ק\"ו וכיון שכן קרא דלכם לא ממעט עולת ראיה ומעתה כיון דלית לן קרא למעט עולת ראיה מדרבנן אית לן למשרי בשאר ימי המועד ולא אסרו אלא בשאר נו\"ן דהכא יש לחוש שמא יפשע או יאנס ולא יביא כנלע\"ד."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נדרים ונדבות מותרים להקריב בחול המועד מותר </span>\n<b> להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות שנאמר אלה תעשו לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקריבין ברגל.</b> עכ\"ל. וראיתי למרן מלכא מוהרח\"א בס' ע\"הח בלשונות על רבינו ד\"ח ע\"ד שתמה על דבריו דלפי שיטתו בפ\"א מה' י\"ט דהעושה מלאכה בחש\"מ איסורו מד\"ס וכתב ה\"ה ז\"ל דמן התורה מותר בכל מלאכה א\"כ למה לי קרא דאלה תעשו לה' ללמד דנו\"ן מותרי' בחש\"מ כיון דליכא איסור מלאכה בחש\"מ מן התורה וכתב ע\"ז והיינו יכולים לומר דעיקר קרא לאסור להקריב בי\"ט איצטריך עכ\"ל ולע\"ד אחר המחי' הא ודאי ליתא דקרא דתעשו לה' במועדיכם אפי' בי\"ט מיירי שהרי אמרו בתמו' די\"ד ע\"ב אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל ופי' רש\"י כגון חגיגה ומוספין כו' והנהו דחי י\"ט אלא דר\"י הוא דאמר דמלבד נדריכם ונדבותיכם קאי אחש\"מ דאי בי\"ט הא קי\"ל דנדרים ונדבות אינן קרבין בי\"ט אבל עיקר קרא לאו בחש\"מ דוקא מיירי דאי בחש\"מ דוקא אם כן אמאי לא יליף ר\"ה למ\"ד דנו\"ן אינן קרבין בי\"ט דמדאורייתא קאמר מהך ברייתא אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי ועיקר קו' הרב לא על שיטת רבינו לחוד קשה שהרי מצינו בגמ' בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"ב עלה דהוה בעינן מימר דלר\"ש נו\"ן אינן קרבין בח\"המ דפריך תלמו' השתא סלותי מ��לתינן נו\"ן מבעייא יע\"ש הרי דתלמו' מדמי נדרים ונדבות לאחד מהמלאכות הצריכות לאדם בח\"המ והשתא תיקשי ליה קרא דאלה תעשו לה' למה לי אלא ודאי דמעיקר קרא לא קשיא דאיצטריך למצות עשה שיקריב הנדרים והנדבות ברגל שפגע בו תחילה כמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' מע\"הק הל' י\"ג והשתא דאית לן קרא למ\"ע יליף לה מינה רבינו אע\"ג דאתי מסברא ועיין בס' לשון למודים חא\"ח.<br><b> והנה </b> בהך מילתא דנו\"ן אי קרבין בי\"ט או לא אמרינן בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב אמר ר\"ה לדברי האומר אין נו\"ן קרבין בי\"ט לא תימא דרבנן גזרו שמא ישהא עד המועד שיהא לו בשר מצוי ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס עכ\"ל והק' בס' קול בן לוי ד\"ד ע\"ב דבהדיא תנן בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ע\"ב דנו\"ן באות במועד אפי' למ\"ד דבי\"ט אינן באות במועד באות ואי מטעמא משום הא הואיל ובמועד באות שפיר ישהא אלא עכ\"ל דמדאו' וי\"ל כו' עכ\"ל וכונתו לחלק ולומ' דביו\"ט דוקא דאדם פנוי מעסקיו ואיכא למיחש להכי משא\"כ בחש\"מ דמותר במלאכו' של דבר האבד וכיוצא מיהו לדידי ק\"ל בי\"ט נמי הא מצי להקריב נו\"ן כדי לצאת בהם ידי שמחה כדאיתא התם בד\"ח מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות וכן שנינו שם בד\"ז ע\"ב וכמ\"ש שם רש\"י ותוס' ד\"ה עולות א\"כ אכתי איכא למיחש שמא ישהא אותם עד המוע' לצאת בהם ידי שמחה ומאי אהנו רבנן בתקנתן תו ק\"ק אמאי לא פי' רש\"י דשמא ישהא עד י\"ט שהוא פנוי ולא מפני שיהא לו בשר מצוי וכמו שפי' שם לעיל מזה בדח\"י ע\"א גבי איסו' טבילת כלי' בי\"ט דקאמר רב ביבי גזירה שמא ישהא ופי' רש\"י שמא ישהא עד י\"ט שהוא פנוי יע\"ש ועיין בספר לשון למודים ה' שבת סימן קס\"ב ובמקום אחר הארכתי בס\"ד בזה."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין עולת </span>\n<b> ראיה אינו בא אלא מן החולין כשאר קרבנות שאדם חייב כו' מפני ששלמי חגיגה חובה וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין כו'.</b> הכי איתא בביצה די\"ט ע\"ב ויוצא בה משום שמחה ואינו יוצא ידי חגיגה פשיטא דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין לא צריכא דאע\"ג דפריש כדבעא מיניה ר\"ל מר\"י כו' וא\"ל נדור ואינו יוצא כו'. ואיכא למידק דמאי פריך פשיטא אטו מקרא מלא הוא זה דפריך פשיטא הלא תנא דמתני' במנחות פ' התודה דפ\"א אשמועינן האי מילתא דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מדרשא דוזבחת פסח כו' ור\"ע מייתי לה מקרא אחרינא כדאי' התם ובחגיגה ד\"ח נפקא לן מקרא דמיסת נדבת ידך כו' וא\"כ נימא דהיא גופה אתא לאשמועינן האי תנא ומאי פשיטותא איכא הכא ודוחק לומר דפריך פשיטא דמדייוקא דרישא דקתני ויוצא בה משו' שמח' שמעינן דאינו יוצא בה ידי חגיגה ולמה איכפל תנא בדבריו דהא ליתא דדרך התנא לכפול את דבריו כמ\"ש התוס' בפ' כ\"ש דכ\"א ע\"ב ד\"ה עבר זמנו כו' יע\"ש ועיין להתוס' בפ' בכל מערבין ד\"ל ע\"ב ד\"ה ולפרוש שדבריהם סותרים למ\"ש בפ' כ\"ש יע\"ש וע\"ע להתוס' בשבת דנ\"ג ד\"ה אילימא שדבריהם שם כמ\"ש בפ' כ\"ש ועיין להרמב\"ן במלחמות פ\"ק דפסחים גבי ההיא דאמר רב גידל המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה כו' ועיין בס' שער המלך שנדפס עתה למו\"ה ה\"י בה' ח\"ומ דפ\"ד ע\"ג.<br><b> ואפשר </b> דתלמודא הכי פריך למה ליה לתנא לאשמועינן האי מילתא דדבר שבחובה כו' בקרבן חגיגה דוקא אם איתא דהיא גופה קמ\"ל ליתני סתמ' דתודה זו שמביא יביאנה משל חולין ולא משל מעשר וכדתני תנא במנחות דפ\"א האומר הרי עלי תודה יביא משל חולין ולא ��של מעשר וע\"ז משני שפיר דתנא הכא הא קמ\"ל דאע\"ג דפריש שאצא בה ידי חגיגה לא נפיק משא\"כ באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאביאנה משל מעשר דיוצא בשל מעשר כיון דפריש בשעת נדרו וכדתנן התם במנחות תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שהתנה וכ\"כ רבינו בפי\"ו מה' מע\"הק די\"ז וז\"ל פירש ואמר הרי עלי להביא תודה ממעות מעשר כו' יביא כמו שנדר יע\"ש והכי דייק לישנא דר\"ל דבעי האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר כו' נראה דבאומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעות מעשר לא קא מבעייא ליה לר\"ל דפשיטא ליה דיש לו להביא כמו שנדר וכמו ששנינו במנחות אלא דהיא גופה איכא למידק מאי שנא דבאומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעו' מעשר דמהני תנאו ולא אמרינ' דמיד שאמר הרי עלי נתחייב בה וכשאמר אח\"ך ואביאנה ממעות מעשר לא אמר כלום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואלו באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה או הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח דמיד שאמר הרי עלי נתחייב בה ושוב כשפירש ואמר ואצא בה ידי חגיגה כו' לא אמר כלום משום דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ואיכא למימר דבאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיג' וכן הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב הו\"ל מתנה עמש\"ב דכיון דמן התורה חיובא רמייא עליה להביא קרבן חגיגה וכן מי שהוא נזיר מחייב בקרבנות נזירותו אין כח בידו להתנות ע\"מ שאצא ידי קרבנות אלו דמחייב בהו מן התו' ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אבל באומר הרי עלי תודה ואביאנה ממעות מעשר כיון דמן התורה ליכא עליו חייובא בקרבן זה ומפני נדרו הוא שמתחייב בו כל שהתנה ואמר ע\"מ שאביאנה ממעות מעשר אין כאן מעמש\"ב דנדר זה חשיב כנדב' בעלמא ובנדבה כתבו התוס' בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ד\"ה אמאי ובחולין דכ\"א ע\"ב ד\"ה מה כו' דיכול להביא אף מדבר שבחובה יע\"ש וא\"כ באומר הרי עלי תודה שאביאנה ממעות מעשר דבשעת נדרו פי' ואמר שאינו מתחייב להביאו מן החולין אין ס' דנדר זה חשיב כנדבה והו\"ל כההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א האומר הרי עלי תודה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה דלא מחייב באחריותה וכתבו שם התוס' דאין בזה משום מתנה עמש\"ב יע\"ש כלומר דכיון שפי' בשעת נדרו נדבה בעלמא קביל עליה וה\"נ דוכוותא וכי תאמר אלי דבאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה נמי כיון דבשעת קבלת נדר זה פי' ואמר שאצא בה ידי חגיגה נימא דנדבה בעלמא קביל עליה ויצא בה ידי חגיגה כי היכי דיכול להביא נדבה מדמי מעשר אע\"ג דהוי דבר שבחובה משום דקרבן נדבה לא חשיב דבר שבחובה ה\"נ יוצא בה ידי חגיגה כיון דנדבה בעלמא היא ואינה דבר שבחובה ואין כאן מעמ\"ש בתורה כיון דמעיקרא נדבה בעלמא קביל עליה הא נמי לא אירייא דדוקא באומר הרי עלי תוד' ע\"מ שאביאנה ממעות מעש' לא חשיב מעמש\"ב כיון דמתני להביאה ממעות מעשר שאם נאבדה שוב אינו חייב בה שהרי נאבדו לו דמי המעשר הו\"ל כאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריותה דנדבה בעלמא קביל עליה אבל במתנה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה כיון שהוא חייב באחריותה אין כאן נדבה אלא נדר גמור והו\"ל דבר שבחובה ואין בידו להתנות שיצא בה ידי חגיגה דמתנה עמ\"ש בתורה הוא ועיין להרב מח\"א ה' צדקה סי' ט' ובפ\"ח מה' נזירות הי\"ד עמדתי על דבריו שם בס\"ד.<br><b> ומ\"מ </b> אכתי ק' מאי פריך בגמרא פשיטא נימא דהא קמ\"ל דאינו יוצא בה ידי חגיגה אפילו בטופל אותה עם אחרת וכר\"י דאמר בפ\"ק דחגיגה טופלין מעות עם מעות ואין טופלין בהמה עם בהמה ואמרינן התם דתניא כותיה דר\"י ודלא כחזקיה דאמר טופלין בהמה עם בהמה ולא מעות עם מעות ואף על גב דאמרי' תנייא כותיה דחזקיה אדחייא התם ההיא סיעתא ורבינו פסק כר\"י וא\"כ איכא למימר דתנא דהך ברייתא נמי הכי ס\"ל והיינו דאינו יוצא בה ידי חגיגה כלומר ואפילו בטופל וי\"ל דלישנא דאינו יוצא בה ידי חגיגה לא דייק שפיר דבטופל בהמה עם בהמה הרי יוצא י\"ח מיד שהקריב בהמה אחת משל חולין אלא שהרשות בידו להקריב יותר לשם חגיגה וא\"כ כשמקריב אחרת משל מעשר לא שייך למיתני בה ואינו יוצא בה ידי חגיגה והוה ליה למיתני ולא יעשה אותה טפילה עם אחרת ועיין במ\"ש מרן כ\"מ פ\"ב מה' חגיגה ד\"ט דמבוארים דבריו כמ\"ש וע\"פ האמור בין תבין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א ד\"ה ושאר ימו' הפסח אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה וז\"ל ושאר כל ימות הפסח שאינן אלא לשמחה אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה אם יש לו כו' עכ\"ל ולכאורה קשה דכיון דהתם אליבא דחזקיה קיימינן דלדידיה בשלמי חגיגה טופלין בהמה עם בהמה וההיא ברייתא מייתי לה הש\"ס לסייעו למה לא פי' רש\"י דשאר ימות הפסח אדם יוצא י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה קאמר וע\"ג טפילה ולמה לו לדחוקי ולפרש דמיירי לענין שלמי שמחה שלא הוזכר ברישא דברייתא אמנם ע\"פ האמור נכון הדבר דרש\"י לישנא דיוצא בה י\"ח קא ק\"ל דאי בטופל קאמר ולענין שלמי חגיגה לא הו\"ל למיתני כי האי לישנא וכמדובר ודוק.<br><b> והנה </b> רבינו כאן פסק דחגיגה אינה באה אלא מן החולין כשאר קרבנות שאדם חייב בהם אבל היא באה ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין כו' נראה בהדיא דפסק כר\"י דאמר טופלין מעות עם מעות ואין טופלין בהמ' עם בהמ' ושם בהל' ט' כתב דיוצא אדם י\"ח חגיגה במעשר בהמה כו' והשיגו הראב\"ד דלמ\"ד אין טופלין בהמה עם בהמה לא משכחת לה שיצא ידי חובת חגיגה במעשר בהמה כלל אלא למ\"ד טופלין בהמה עם בהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר עם בהמת חולין יע\"ש ומרן כ\"מ כתב בשם הר\"י קורקוס דאפשר שגם רבינו בטופל איירי ולומר דיכול להביא הכל לשם חגיגה וסמך אמ\"ש למעלה עכ\"ל.<br><b> ודבריו </b> תמוהים דא\"כ ס\"ל לרבינו דטופלין בהמה עם בהמה כשם שטופלין מעות עם מעות וכרב ששת דס\"ל הכי כדאיתא התם בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"ב והא ודאי ליתא דא\"כ בהל' ח' כשכת' דשלמי חגיג' באות מדמי חולין ודמי מעשר המעורבים שם הו\"ל לאשמועי' דגם בטופל בהמת חולין עם בהמת חובה של נדר או של מ\"ב או של מעשר בהמה יוצא ידי חובת חגיגה ולמה פרט בהל' ט' שיוצא אדם י\"ח במעשר בהמה דוקא אם איתא דבטופל איירי ועוד דא\"כ הי\"ל לרבינו לבאר בהל' ט' דאכילה ראשונה צריך שיהיה מן החולין דהיינו בהמה ראשונה שמעלה על השלחן דלמ\"ד טופלין בהמה עם בהמה פירוש' דברייתא דקתני אכילה ראשונה מן החולין הכי הוא ולא שיעור דמי אכילה ראשונה וכמ\"ש רש\"י. וסבור הייתי ליישב דברי מרן דמ\"ש דרבינו בטופל איירי היינו בטופל מעות חולין עם מעות מעשר בהמה דאע\"ג שמעשר בהמה אינו נמכר ואינו נגאל וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' בכורות ואפי' בעל מום ושחוט אסרו אותו מדברי סופרים גזרה שמא ימכרנו חי וכמ\"ש רבינו שם מ\"מ במעשר בהמה של יתומים שחוט לא גזרו כמ\"ש שם רבינו וא\"כ אפשר דבכה\"ג קאמר מרן דמיירי רבינו הכא אלא שדבר זה לא ניתן ליאמר דכיון דלא משכחת לה מעות מעשר בהמה אלא בכה\"ג שהיא של יתומים ונפלה בה מום ומכרוה הרי לא משכחת לה שיביא מהם חגיגה דיתומים קטנים לא מחייבי בחגיגה ואפי' הגיעו לחינוך אינן יכולים להקריב בי\"ט א' דנ\"ון אינן קרבין בי\"ט וכמ\"ש התוס' בריש חגיג�� ד\"ה איזהו קטן יע\"ש ועוד דא\"כ מה זה שכתב רבינו שאין מביאין אותה בי\"ט גזירה שמא יעשר בי\"ט ואם איתא דבמעות של מעשר בהמה מיירי רבינו לא משכחת לה להאי גזרה כלל כמובן ועיין להלח\"מ אלא ודאי במביא בהמת מעשר עצמה מיירי רבינו וזה לא יתכן כמו שהשיגו הראב\"ד.<br><b> והלח\"מ </b> כתב וז\"ל ואולי י\"ל דאית ליה לרבינו דכיון דמעשר בהמה נאכל במומו דמי קצת לחולין וכיון שהתירה התורה גבי חגיגה טפילה מקרא דאשר יברכך ה\"ה במעשר בהמה שאינו קדוש גמור אלא דמי לחולין קצת ואע\"ג דשאר קרבנות אינן באים ממעשר בהמה שאני הכא שהתירה התורה לטפל כו' כן נ\"ל להליץ בעד רבינו ודוחק ודבר זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דהא מעשר שני קיל טפי ממעשר בהמה שהרי יכו' לקנות בדמי מעשר שני בשר חיה ובשר בהמת חולין ושאר כל פירות ואפ\"ה אין חגיגה בא מדמי מעשר שני אם לא בטופל כמ\"ש רבינו וא\"כ כ\"ש מעשר בהמה שדינה להקריבה ע\"ג המזבח איך הפה יכו' לדבר שאדם יוצא בה י\"ח חגיגה.<br><b> והרפ\"ח </b> בביאורו להל' חגיגה כתב להליץ בעד רבינו דס\"ל דכי היכי דאתרבי טפילה לחגיגה משום שנאמר שמחה ונאמר במעשר שמחה מה להלן מעשר אף כאן מעשר כדאיתא בירוש' והביאו התוס' ה\"ה שמרבינן מעשר בהמה דכתיב בהדיא עשר תעשר אחד מעשר בהמה וא' מעשר דגן וכו' וע\"כ כי רבייה קרא למעשר היינו לצאת ידי חובתו במעשר בהמה כו' יע\"ש. וגם זה לא יתכן לע\"ד דמאחר דבתלמודא דידן לא מפקינן טפילה לחגיגה אלא מקרא דאשר יברכך הנאמר בחגיגה ולפ\"ז ליכא רבוייא למעשר בהמה למה זה הניח רבי' הש\"ס דידן ותפס דרשת הירוש' ותו דאף לפי דרשת הירוש' לא מצינו שנאמר שמחה אלא במעשר שני דוקא כדכתיב בפרש' ראה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת שם וכו' וא\"כ מהי תיתי לומר דקרא דושמחת קאי אמעשר בהמה דאתי מרבויא דתעשר הנאמר בראש הפרשה.<br><b> ולע\"ד </b> לפי חומר הנושא אפשר ליישב בדוחק דעת רבינו דמשמע ליה בפירושא דבריית' דקתני ושאר ימות הפסח אדם יוצא י\"ח במעשר בהמה דבשלמי חגיגה קאמר ושלא כדברי רש\"י דמפרש לה בשלמי שמחה שזה לא הוזכר ברישא וכמ\"ש הרפ\"ח וכיון שכן ע\"כ לומר דמעשר בהמה דקתני לאו היינו מעשר בהמה ממש דכיון שדבר שבחובה היא איך יתכן שיצא בה י\"ח חגיגה אלא מיירי במעשר בהמה שדינה כשלמים וכאותה ששנינו בפרק בתרא דבכורות ופסקה רבינו ברפ\"ח מה' בכורות שאם קרא לט' עשירי ולעשירי ט' ולי\"א עשירי בין בטעות בין בכונה ג' מקודשין ודינן שהתשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו והעשירי מעשר והי\"א יקרב שלמים וטעון נסכים כשלמים ואינו עושה תמורה מפני שהוא עצמו כתמורה יע\"ש. והשתא במעשר בהמה כזה שקרא לי\"א עשירי שדינו להיות כשלמים קאמר תנא דברייתא שיוצא בה י\"ח חגיגה שאין כאן דבר שבחובה כיון שהעשירי היא היא מעשר בהמה ומפני שזה קרא לי\"א עשירי הוא שאמרו שהיא ג\"כ קדושה וכיון שכן הו\"ל כנדבה שכתבו התוספות בחגיגה דף ח' ובחולין דף כ\"א שהיא באה מדבר שבחובה כמ\"ש לעיל ומש\"ה יוצא בה ידי חגיגה וע\"ז אמרו דדוקא בשאר ימות הפסח יוצא בה ידי חגיגה אבל לא בי\"ט ראשון גזרה שמא יעשר בי\"ט ויקרא בכונה לי\"א עשירי כיון שאפי' במכוין לקרות לי\"א עשירי דינא הכי כמדובר. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה תו להרפ\"ח לדעת רבינו מהא דתנן ישראל יוצאים י\"ח שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה וכו' ואם איתא דשלמי חגיגה יוצאין במעשר בהמה כ\"ש שלמי שמחה ולמה ליה לתנא למיתני גבי שלמי שמחה שיוצ' במעשר בהמה יע\"ש.<br><b> אמנם </b> עפ\"י האמור ��נה נכון שאף רבינו לא כתב שיוצאין י\"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה אלא במעש' בהמ' כזה אבל במעשר ממש כיון שהיא דבר שבחובה ודאי אין יוצאין בו י\"ח אלא ידי שמח' דוקא מרבויא דושמחת וא\"ת דאכתי תיקשי למה ליה לתנא למיתני שיוצאין ידי שמחה בנדבות כיון שאף ידי חגיגה נמי יוצאים בנדבה וכמ\"ש בשם התוספות הא לא קשיא שדרך התנא למיתני נדבו' בהדי נדרי' בכל דוכתא וסירכיה נקיט ואזיל כנלע\"ד להליץ בעד רבינו בדוחק.<br><b> ויש </b> להסתפק אי מהני טפילה בשאר קרבנות חובה כי היכי דמהני בקרבן חגיגה או דילמא דוקא בקרבן חגיגה מהני טפילה משם דגלי ביה קרא דכאשר יברכך ונראה לע\"ד דלא מהני שהרי התוספות בפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א ד\"ה ת\"ל הקשו דגבי חגיגה ל\"ל קרא דמיסת ללמד שאינו בא אלא מן החולין ת\"ל מקרא דוזבחת פסח כדאיתא בפרק התודה ותירצו וי\"ל דהכא אצטריך דסד\"א כיון דכתיב אשר יברכך ללמד דמהני טפילה הו\"א כוליה נמי לייתי מן המעשר עכ\"ל והשתא אם איתא שבשאר קרבנות חובה נמי מהני טפילה תיקשי לן איפכא למה לן קרא דוזבחת פסח ללמד על שאר קרבנות חובה שאינו בא אלא מן החולין ת\"ל מקרא דמיסת הנאמר גבי חגיגה אלא ודאי דשאר קרבנות חובה לא מהני טפילה ולהכי אצטריך קרא דוזבחת פסח כו' דאי מחגיגה הו\"א כי היכי דהתם מהני טפילה ה\"נ מהני להכי אצטריך קרא לומר דבשאר קרבנות לא מהני כנלע\"ד.<br><b> וראיתי </b> להרב מ\"א ז\"ל בה' מגילה רס\"י תרצ\"ד שכתב בשם הרב של\"ה ומוהרי\"ל דמתנות לאביונים צריך ליתנם משלו ולא משל מעשר ואם בא להוסי' מוסיף משל מעשר עכ\"ל כנראה שלמדו הרבנים הנז' דבר זה מאותה סוגייא דפ\"ק דחגיגה ד\"ח ע\"א דאמרו דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וע\"י טפילה שרי ולפי מ\"ש דטפילה לא מהני אלא דוקא גבי חגיגה דגלי קרא דכאשר יברכך אבל בשאר קרבנות חובה אינן באין אפילו על ידי טפילה אלא מן החולין נראה דגבי מתנו' לאביונים נמי אית לן למימר דלא מהני טפילה כשאר קרבנו'.<br><b> ואפשר </b> דהם ז\"ל למדו דבר זה מאותה שאמרו בפ\"ק דקדושין דל\"ב גבי מאי דאיבעיא לן התם אי כבוד האב הוא משל אב או משל בן ואמרי' עלה ת\"ש ב' אחים שני שותפין האב ובנו כו' מאכילין זה לזה מעשר עני ואי אמרת משל בן נמצא זה פורע משל עניים ומשני לא צריכא להעדפה ופרש\"י להעדפה עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בנונית ואם אביו צריך לסעודה יתיר' יאכילהו מ\"ע עכ\"ל וא\"כ הכא נמי גבי מתנו' עניים ס\"ל להרבנים הנז' שאינו יכו' לפרוע מדמי מעשר דהו\"ל פורע חובו בממון שאינו שלו כיון שהוא חייב במתנו' בלא\"ה ומיהו אם בא להוסיף לשם מתנות עניים יכו' להוסיף מדמי מעשר דומיא דכבוד אב ואם למ\"ד משל בן שהעדפה שרי ושוב ראיתי דברי הרב שני לוחות הברית על מקומן שכתב וז\"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדאיתא במסכת חגיגה בענין עולת ראיה וחגיגה שאינה באה מהמעשר אלא מן החולין וכן נראה לי לענין פורים שנוהגים ליתן מחצית השקל ומשלוח מנות מתנות לאביונים שהוצאה זו יוציא אדם משלו ולא משל מעשר שלו וכן מ\"כ וז\"ל ודוקא משלו כאשר השיב מהר\"י מולין שבמעות מעשר לא נפיק ידי מתנות לאביונים ומזה נ\"ל דבאותן המקומות שנותנים קצבה לכל נפש לחזן קודם קריאת המגי' מעות פורים בזה לא נפקי ידי מתנות לאביונים כו' ע\"כ וסיים ע\"ז אמנם כשמפריש מסת ידו ורוצה להוסי' נראה שמותר להוסיף ממעות מעשר שלו עכ\"ל מבוארים דבריו דמההיא דחגיג' למדו דבר זה ואין משם ראיה לע\"ד כמדובר.<br><b> ואפשר </b> ליישב אף לפי שיטתם ז\"ל דמדמו ההיא דמתנות עניים לדבר שבחובה דמ\"מ לא דמי לשאר קרבנות חובה לענין זה דלא מהני טפלה בהו משום דגבי שאר קרבנות חובה כשלוקח הבהמה מדמי חולין ודמי מעשר המעורבין זה בזה אין היכר בבהמה איזה חלק ממנה הוא מן החולין ואיזה חלק הוא מן המעשר ולהכי איכא למימר דאסר רחמנא טפלה בהו אבל גבי מתנות עניים שמוסיף על שתי המתנות ונותן ד' הרי הם מבוררין לעצמן כי ב' מהם מן החולין ושנים מן המעשר הסברא נותנת דשרי וברור.<br><b> ודע </b> שבספר פני יאושע לא' מרבני אשכנז סימן ב' נשאל אם מותר לשלם ממעות מעשר שלנו מעות החזן ושאר מצו' במקו' שיש תקנה בעיר שכל א' מחוייב לקנות מצות בשנה סכום שלו והשיב כי במעות מעשר שלנו אין בהם דין דבר שבחובה אלא חולין גמורים הם ולא חשיבי כמעות מעשר ב' כמ\"ש הטור בח\"מ סימן רי\"ב בשם תשו' הרא\"ש ואפי' מאן דפליג אינו אלא לענין גמר בלבו וכו' דלענין זה חשיב כנדרים ונדבות דאיתיה בבל תאחר אבל לא לשאר דברים והביא זכר לדבר דהא בפרק התודה דפ\"ב ילפינן להאי מילתא שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החו' מפסח מצרים מה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין שהרי לא נהג באותו זמן מ\"ב אף שאר קרבנות כן ואמ' ר\"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר יע\"ש ואם איתא דמעו' מעשר שלנו חשיב דבר שבחובה א\"כ ליכא ילפותא מפסח מצרים דאפשר שבא ממעות מעשר זה שהיה נוהג מזמן יעקב אבינו דמשם למדו דין מעות מעשר כדאיתא בפרק נערה מקרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך יע\"ש וכתב עוד שאין מקום לדמות דבר זה לדין דבר שבחובה הנאמר גבי קרבנות דנפל\"ן מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר כל דבר הבא מצאן ובקר יהיה כפסח כו' דמה טיבה של צדקה לצאן ובקר גדולה מזו הקשו התוספות ז\"ל בפרק התודה דפ\"ב דעופות ומנחות מנלן שאינם באים מדבר שבחובה כיון דקרא צאן ובקר דוקא קאמר את\"ד יע\"ש ואישתמיט מיניה תשו' מהרי\"ל שכתבנו ודברי הרב של\"ה שאסרו לתת מתנות עניים ממעו' מעשר שלנו מהאי טעמא שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כמדובר.<br><b> ומ\"מ </b> דבריו נכונים בטעמן במ\"ש דלא נאמר האי מילתא שדבר שבחובה כו' אלא דוקא במידי דקרבנות ולא בשאר מצות ולא היה להם למהרי\"ל ולהרב של\"ה לתלות הדבר בההיא דמתנות עניים משום דהוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין אלא היה להם לומר דכשנותן מתנות עניים ממעות מעשר נמצא פורע חובו בממון שאינו שלו וכאותה שאמרו בפ\"ק דקדושין דף ל\"ב וכמדובר לעיל ועיין עוד לקמן ד\"ה וראיתי שהכרחנו סברתו מדברי התוספות דנזיר ועוד יש להביא ראיה לע\"ד מאותה שאמרו בפרק כל שעה דל\"ח ע\"א מצות של מעשר שני לדברי ר\"מ אין אדם יוצא בה י\"ח בפסח לרבנן אדם יוצא בה ידי חובתו ושם דל\"ו ע\"א איפליגו בברייתא ר\"י הגלילי ור\"ע בהא דלר\"י הגלילי לא נפיק במצה של מעשר שני משום דבעינן לחם עוני וליכא ולר\"ע מצות מצו' ריבה יע\"ש והשתא אם איתא שאפי' בשאר מילי שאינן של קרבן איתא להאי מילתא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין היאך יוצאין לר\"ע ולרבנן דר\"מ במצות של מ\"ב דהא מצה בליל פסח דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מ\"ה ואף ר\"י הגלילי ור\"מ למה להו לטעמא דלחם עוני לומר דלא נפיק בה תיפוק לי מטעמא שדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה עוד כתוב בספר הנז' וז\"ל ופליאה בעיני היכי ס\"ד כלל שלא לפרוע החזן ושאר מצות הקהל ממעו' מעשר שלנו והלא אין אדם חייב מממונו כי אם עד עישור נכסיו ופשי' דלא כפינן ע\"ז דהא אמרי' בבבא בתר' לעולם אל ימנע אדם עצמו פחות ממחצית השקל בכל שנה וכתבו הפוס' שאם לא עשה כן לא קיים מצות ��דקה משמע דבמחצית השקל קיים מצות הצדקה אלא שמצוה מן המובחר לתת מעשר ואסמכוהו אקרא דיעקב כו' וכיון שכן כיון שהוא פורע מעות מצות הקהל ע\"פ תקנת הקהל שוב אינו מחוייב ליתן מעשר אם הסך מגיע למעשר ואם לאו ימלא המותר כו' ולא דמי למעשר שני או למ\"ע שהוא מחוייב ליתן מגורנו ואם קבל עליו עוד נדר מחוייב ג\"כ ליתנו ואינו פורע חובו ממעשרו ע\"פ המקרא שכתבתי עכ\"ל. ולא זכר שר מ\"ש הרב של\"ה במסכת מגילה בענין צדקה ומעשר דרס\"ב ע\"ב וז\"ל מצאתי בשם מהרמ\"ץ ז\"ל וכן אני רגיל להורות לבני אדם כל מצוה שתבא לידו להיות בעל ברית ולהכניס כלה לחופה וכן לקנות ספרים ללמוד בהם כו' יקח ממעות מעשר עכ\"ל ולפום ריהטא מוכח כי מי שקונה מצוה בב\"ה כגון הוצאה והכנסה או סגן או גלילה וכן שאר המצות שאחר שהמעות באים לקופה של צדקה יכו' לקנות ממעות מעשר שלו אמנם יש לחלק דמהר\"מ לא כתב כן אלא כשקונה מצוה שלא היה לה שום קונה אבל מה שמוכרים בב\"הכ זה נותן כך וזה נותן כך ונשאר בידו אין מן הראוי שיקח ממעשר שלו כפי מה שירצ' חברו ליתן דהא לא הועיל לקופה של צדקה רק במה שמוסיף על חבירו עכ\"ל ומכאן אתה דן דבנדון הרב פני יאושע דיש מנהג בקהל לקנות מצות בכל שנה סכום כך דשרי ליקח ממעות מעשר לכ\"ע עוד כתב בספר הנז' וז\"ל ומעכ\"ת שהקשה על מהרי\"ל דמאי ראיה מייתי מנ\"ונ דאתי מקרא מריבוי דושמחת בחגך כו' יש ליישב דמהרי\"ל ס\"ל כפרש\"י בחגיגה דלא אתי מריבוי דושמחת כ\"א ממשמעותיה כיון דל\"ב מיניה אלא שמחה ואין שמח' אלא בבשר והאי בשר הוא עכ\"ל וא\"כ ה\"ה בנדון דמהרי\"ל ואפי' לפי' התוס' דמריבוי אתי מ\"מ י\"ל דמהרי\"ל מק\"ו מייתי לה מה שמחה דחובה היא וגבי קרבנות דבר שבחו' אינו בא אלא מ\"ה אפ\"ה רבייה קרא ק\"ו לנדון דידיה דלא אשכחן שיבא דוקא מן החולין ולא ממה שנתחייב כבר על אחת כ\"ו דילפינן מיניה עכ\"ל הנה זה שכתב ומעכ\"ת שהק' על מהרי\"ל כו' אין ספק שכיוין להק' עמ\"ש מהרי\"ל בתשו' הביאה מרן ב\"י בא\"ח בס\"ס תקס\"ח שהנודר להתענו' סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה שיוצא בהם ידי נדרו ול\"א כיון דבלא\"ה חייב להתענות אינו יוצא י\"ח נדרו דהלא לצעורי בעלמא קביל עליה כו' ודמיא להא דתנן ישראל יוצאין י\"ח שמחה בנדרים ונדבות אלמא אע\"ג דבעי לאתויי שלמי נדר ונדבה אפ\"ה נפיק בהו ידי שמחה אלמא ל\"א כיון דבלא\"ה בעי לאתויי שלמי שמחה ברגל לא ליפוק ידי נדרו ולא דמי להא דהריני נזיר לכשיהיה לי בן כו' דמייתי לה מהר\"מ בה' שמחות דהתם תרי נדרי נינהו עכ\"ל והשתא ק\"ל שפיר להשואל על תשו' מהרי\"ל הלזו דהיכי יליף מההיא דשלמי שמחה אנדון שלו שנדר להתענות כו' דהתם מש\"ה נפיק י\"ח שמחה בנדרים ונדבות משום דרבייה קרא דושמחת כדאיתא בפ\"ק דחגיגה ד\"ח אבל בשאר קרבנות חובה קי\"ל שדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה וא\"כ בנדון מהרי\"ל לא הו\"ל ללמוד מדין שלמי שמחה לקולא כי אם מחגיגה ושאר קרבנות לחומרא והיא קו' אלימתא לע\"ד ומה שהשיב הרב דמהרי\"ל ס\"ל כפי' רש\"י כו' לא זכיתי להבין כונתו דס\"ס לפי' רש\"י ג\"כ אין ללמוד שארי דבר שבחובה מדין שלמי שמחה דהתם להכי כתביה רחמנא בלשון שמחה לו' דבכל דבר של שמחה יוצא בו י\"ח דלא בעי מיניה אלא שמחה אבל בנודר להתענות אע\"ג דצערא קביל עליה ס\"ס כיון שנדר הו\"ל דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה ולא ממה שמחוייב בו כבר גם מ\"ש עוד ואפי' לפי' התוס' כו' מ\"מ מהרי\"ל יליף לה מק\"ו וכו' עכ\"ל.<br><b> הנה </b> הרב הנז' אזיל לשיטתיה שכתב שלא נאמר האי מלתא דדבר שבחובה כו' ��לא בקרבנות דוקא ולא בשאר דברים של חובה וסברא זו רצה לייחסה למהרי\"ל וכבר כתבנו לעיל דאשתמיט מיניה מ\"ש מהרי\"ל בתשו' סימן נ\"ז גבי מתנות עניים דלא נפיק בהו י\"ח במעו' מעש' מה\"ט דדבר שבחובה יע\"ש ועיין בס' דבר שמואל סי' כ\"ז ובס' סמא דחיי חי\"ד סי' ט' שגם הם ז\"ל עמדו ע\"ד מהרי\"ל בתשו' הלזו והניחוה בצ\"ע וכעת אין תשו' מהרי\"ל מצויים בידי לעמוד בדבריו. וראיתי להרב מ\"א בא\"ח סימן תקס\"ח ס\"ק כ\"ב אחר שהבי' דברי מוהרי\"ל ז\"ל בתשובה זו דהנודר להתענות כו' שכתב וז\"ל וא\"כ בתרי נדרי כגון שנדר לצום ב' וה' ואח\"כ נדר לצום מ' יום רצופים אין ב' וה' עולה לו וכ\"כ בשה\"ג פ' שבועות שתים בתרא אלא שכתב דוקא אם אין מובלעים ממש תוך ימי נדרו כגון כו' כמ\"ש התוס' ז\"ל פ\"ב דנזיר די\"ג ע\"ב אמשנת הריני נזיר כשיהיה לי בן עכ\"ל וצ\"ע דהא בגמר' אמרינן אם אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה כ' ואח\"כ ל' ואח\"כ פ' וכתבו התוס' דלא דמי לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה שאם יכול להבליעו מבליעו כו' דהתם אמרינן שהיה דעתו להבליע את של בנו ומה שלא אמר בפירוש כו' מפני שדעתו להיות נזיר מאה יום אם לא יולד לו אבל הכא הול\"ל הריני נזיר אחר כ' ומעתה בין הכל מאה אלא ודאי חפץ לקבל מאה יום בלא הנזירו' עכ\"ל א\"כ הכא נמי הול\"ל הריני בתענית ל' יום אלא ודאי חפץ להתענות מ' יום בלא העשרה ימים עכ\"ל ולק\"ד לא ק' כלל דאף נדון הרב שה\"ג דמי לההיא דהריני נזיר כשיהיה לי בן שכתבו התוס' דדעתו להבליע את של בנו ומה שלא פי' מפני שדעתו להיות נזיר אם לא יולד לו כו' ה\"נ כשקבל להתענות מ' יום רצופים דעתו להבליע בתוך מ' אלו תעניות של חובה ומה שלא פי' הוא מפני שדעתו להתענות מ' יום רצופים אם לא יארע בתוכם תעניות של חובה ואע\"ג דתעניות של חובה ידועים לו כשנדר מ\"מ הוא לא פי' מפני שאפשר שיאנס ולא יכול לצום ארבעי' שקיבל עליו בזמן שיש בהם תעניות של חובה אלא בזמן אחר שאין בהם תעניות של חובה ואז ליכא הבלעה ודמי ממש לההיא דהריני נזיר כשיהיה לי בן ודוק ומדברי התוספות הללו דפרק ב' נזירים משמע דס\"ל כס' הרב פני יאושע שכתבנו לעיל דהאי מילתא דדבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה לא נאמר אלא דוקא בקרבנו' ולא בשאר דברי' דאל\"כ אפי' באומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר עוד אפי' שיהיו ימי נזירו' בנו מובלעי' בתוך ימי נזירותו לא יעלה לשני הנזירות דאפי' שהיה דעתו להבליע של זה בזה מה בכך הרי אין בידו להתנות שדבר שבחובה יביא משל חובה כדאמרינן בשמעתין באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה דנדור ואינו יוצא ה\"נ שאמר הריני נזיר כשיהיה לי בן נתחייב בימי נזירותו וכשחזר וקיבל נזירות אחר אפי' שיפרש ויאמר שיצא ידי נדרו בימים של נזירות בנו אינו יוצא בהם דהו\"ל מתנה עמש\"ב שדבר של חובה לא יבי' אלא משל חולין אלא ודאי דהתוס' משמע להו דאין בזה משום דבר שבחובה ובתר כונתו אזלינן אם כיוין להבליע זב\"ז יוצא ידי שניהם ואי לא לא ותמהני על הרב מ\"א שהביא דברי התוס' ז\"ל הללו ואפ\"ה כתב דבנודר ב' נזירות חייב בשנים משום דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה וכן ברגיל להתענות ערב ר\"ח ואירע ביום ב' וגזרו הקהל להתענות ב' וה' כתב שאינו עולה לו משום דבר שבחובה אינו בא אלא מ\"ה ולא שת לבו לדברי התוס' ז\"ל הללו שנר' מדבריהם דאין בזה משום דבר שבחובה וכו' ודוק.<br><b> ובספר </b> סמא דחיי חי\"ד סי' ט' נשאל במי שנדר לקרות ח\"י פרקי משנה בכל יום והיה רגיל מקודם לקרא בכל שבת כ\"ד פרקי שבת ואירע שביו' שבת עלה ב��ורלו של כל יום לקרא הח\"י פרקי' במסכת שבת אי יכול לפטור עצמו בקריאה אחת לשני הנדרים או לא ובס' הנז' דימה נדון זה למ\"ש התוס' בנזיר גבי האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר דאם שני הנזירות מובלעים ז\"בז עולי' כאחד וה\"נ דוכוותא יע\"ש ולדעתי אין דמיונו עולה יפה דשאני התם דאמדינן דעת הנודר שרוצה להבלי' ז\"בז ולא למנות שני נזירות משום דצריך להפסיק בנזירו' שקיבל עליו ולשמו' נזירות בנו ואח\"כ לחזור ולגמור את ימי נזירותו וכיון דצריך להפסיק נזירותו שנדר בשביל עצמו אמדינן דעתי' שרוצה להבליע ז\"בז דאין רצונו בכך ומה\"ט כשנדר להיות נזיר בשביל עצמו ואח\"כ בשביל בנו כשיולד אפי' נולד בנו מיד כשהתחיל נזירותו ומובלעים ז\"בז מבואר מדברי התוס' ז\"ל שם בפ\"ב נזירים דצריך שישמור שני נזירות ואין עולין ב' כאחד משום דבכה\"ג אין צורך להפסיק דתחילה חל עליו חיוב שמירת נזירותו ואח\"כ של בנו יע\"ש וכך מצאתי כתוב בשיטה כ\"י למסכת נזיר בשם תוספי הרא\"ש יע\"ש וכיון שכן בנדון הלזה של קריאת פרקי שבת שאם היה עולה לו בגורלו ח\"י פרקי' במסכתא אחרת ביום שבת היה קורא את שניהם כשעלה בגורלו מס' שבת למה לא יקרא ח\"י פרקים ב' פעמים כיון דיש לו שכר על כל קריאה וקריאה ועיין במ\"ש רש\"י בריש מס' ברכות בענין ק\"ש דחובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מיטתו יצא עכ\"ל הרי דס\"ל דבקריאה אחת שהוא קורא נפטר מידי חיוב ק\"ש של ערבי' ומחיוב ק\"ש שעל המיטה שחייבוהו חכמים ועיין בדברי התוס' ז\"ל שם ועיין עוד באותה שאמרו בפ' הוציאו לו דנ\"ז ע\"א נתערבו לו דמים בדמים אמר רבא נותן אחת למעלה וז' למטה ועולה לו לכאן ולכאן כו' הרי דאע\"ג דכשהדמים כל א' לעצמו מחייב בשתי נתינות כשנתערבו מיפטר בנתינה אחת לשתיהן ואע\"ג דדחינן התם הך דרבא לאו מהאי טעמא דחי' לה ומ\"מ יש לדחות.<br><b> ואת </b> זה ראיתי להרב ד\"מ ז\"ל בי\"ד ס\"סי רל\"ט גבי מ\"ש הטור דאם נשבע שלא אוכל בשר כ' יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל כ\"ב יום שנייה נמי חלה ואסור בבשר מ\"ב יום ותמה עליו מרן ב\"י דבכ\"ב יום סגי דע\"כ לא אמרו באומר הריני נזיר הריני נזי' דמונה ב' נזירו' אלא משום דאין נזירות פחות מל\"י כו' שכתב על דברי מרן ז\"ל וז\"ל ודבריו צ\"ע דמה בכך דאין נזירות פחות משלשים יום מ\"מ למה לא יעלה ממנין הראשון כו' אלא שהמרדכי סוף הלכות אבלות והתוס' פ' הריני נזיר כתבו דאין נזירו' חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום אחד דזה ודאי דעתו על שני נזירות דאל\"כ נדר ב' למה לו ומשמע אבל נדר נזירות ל' יום ואח\"ך נזר נזירות מ' יום ל' יום הא' עולין למנין זו מאחר דמוסיף בנדר השני נזירות א\"כ ה\"ה בנדר אם הוסיף בנדר הב' עולין לו ימי הנדר הראשון למנין שני ודוקא בנדר שני הנדרים ביום א' אבל אם מנה מקצת הנדר הראשון תחילה ואח\"כ נדר הב' אינו עולה לו כך משמע התם בתוס' ובמרדכי יע\"ש עכ\"ל.<br><b> והנה </b> זה שכתב שהמרדכי והתוס' ז\"ל כתבו דאין נזירות חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום א' כו' בתוס' שלפנינו בפ' הריני נזיר לא נמצא כתוב לשון זה כי אם במרדכי במ' מ\"ק סי' תתקכ\"א אחר שהביא דברי התוס' דפ' הריני נזיר סיים בלשון זה ולא דמי להא דאמרינן בפ\"ב דנדרים דהיכא דאמר הריני נזיר היו' כו' איכא למ\"ד התם דמונה ב' נזירות בזה אח\"ז ולא אמרינן מונה נזירות אחד ויוצא ידי נדרו כדאמרינן הכא דשאני התם דאילו היה נפטר משתיהן בל' יום למאי קיבל עליו נזירות שניה אלא ודאי צריך למנו' ל' ולחזור ולמנות אבל הכא כשאמר ונזיר אהיה כשיהיה לי בן לא נתכון אלא אם נולד ביום שימשוך נזירות בנו יותר מנזירותו שאז ימנה לו נזירות בפ\"ע אבל אם יכול להיות מובלע דזה מבליע ויוצא ידי שניהם וכשאינן מובלעין ז\"בז מונה וחוזר ומונה עכ\"ל.<br><b> ויש </b> לתמוה טובא בדקדוק זה שדקדק מדברי המרדכי דאין ספק דמ\"ש המרדכי כלשון הזה דאילו היה נפטר משתיהן בל' יום למאי קיבל עליו כו' לאו דוקא דה\"ה דאפי' אם קיבל בנזירות השניה טפי ממה שנדר תחילה דסובר המרדכי דאין ימי נזירות הראשון עולין לכאן ולכאן כיון שהיה לו לפרש דעתו ולא פירש שהרי כתבו התוס' שם בפ' מי שהיה נזיר גבי הא דאמרי' התם שאם אמר הריני נזיר לאחר ך' יום ומעכשיו מאה יום מונה כ' ואח\"כ ל' ואח\"כ פ' דלא דמי לאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר עוד כו' שאם יכול להבליע ז\"בז מבלי' דהתם אמרי' שהיה דעתו להבליע את של בנו ומה שלא אמר בפי' כו' מפני שדעתו להיות נזיר מאה יום אם לא יוולד לו אבל הכא הול\"ל הריני נזיר אחר כ' יום ומעתה בין הכל מאה כו' עכ\"ל הרי דמבואר דעתם דכל שיכו' לפרש שדעתו להבליע ז\"בז ולא פי' דעתו אינו יכו' להבליע של ז\"בז וא\"כ ודאי דמשנזר תחילה ל' ואח\"כ מ' כיון שיכול לפרש שדעתו על שלשי' שנזר תחילה כי לא פירש אין להבליע של זה בזה ועיין להרב\"ח שם בי\"ד שהביא דברי רמ\"א וכתב עליו דלא נהירא אלא הכא דמי למ\"ש הריני נזיר היום הריני נזיר היום דלשמואל מונה ב' נזירות ויש לחוש לאסור מ\"ב יום גם כששני הנדרים ביום אחד עכ\"ל אלא שלא הכריח כן מדברי התוס' שכתבנו ועיין להש\"כ שם ס\"ק ל\"א שכתב על דברי הרב\"ח וז\"ל ותימה דהרי המרדכי ותוס' שם משמע כהרב בד\"מ עכ\"ל. ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו דמבואר בדבריהם היפך דברי הר\"ב כמדובר.<br><b> ומה </b> מאד אני תמיה על הרב מ\"א ז\"ל דבא\"ח ס\"סי תקס\"ח הביא דברי התוס' הללו דפ' הריני נזיר שכתבנו ואח\"ך כתב וז\"ל ועבי\"ד סי' רל\"ט סי\"ד דעת הטור והב\"י ורמ\"א ז\"ל ונ\"ל דדעת הטור הוא כמ\"ש כיון דהו\"ל לפרש הריני בתענית עוד ב' ימים ואמר כ\"ב יום ש\"מ דדעתו על כ\"ב יום אחרים אבל בנזירות אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח\"כ אמר הריני נזיר מ' יום דאמרי' ל' יום הראשונים עולין לו דאי אפשר לומר הריני נזיר עשרה ימים דאין נזירות פחות מל' יום עכ\"ל ולא ידעתי מה מקום יש לחלק בין נזירות לשאר נדרים שהרי לפי דברי התוספו' דפ' ב' נזירים איכא למימר דאף בנזירות אם אמר הריני נזיר ל' יום ואח\"כ אמר מ' כיון שלא פי' שמ' אלו הם עם הל' שנדר תחילה איכא למימר שמ' אחרים קיבל עליו ורמ\"א שכתב כן דבנזירות אם קיבל עליו תחילה שלושים ואח\"כ מ' דהל' הם בתוך מ' ודקדק כן מלשון המרדכי אין ס' דאשתמיט מיניה דברי התוס' דפרק שני נזירים שכתבנו וצ\"ע.<br><b> ויש </b> להסתפק במי שהיה חייב לחבירו עשרה זהובים ונשבע לתת לו עשרים זהובים אי יכול לפטור עצמו בעשרים זהובים אף מהעשרה שהיה חייב לו מקודם ולומר דמה שנשבע לתת לו עשרים היינו עשרה שהיה חייב לו ועוד עשרה אחרים או דילמא לא נשבע על הראשונים שהיה חייב לו אלא על עשרים אחרים ולכאורה דבר זה נראה דתלוי במחלוקת הטור ומרן ב\"י ז\"ל בההיא דנשבע שלא יאכל בשר כ' יום וחזר ונשבע שלא יאכל [בשר] כ\"ב יום שלדעת הטור נשבע על כ\"ב יום אחרים ולדעת מרן ז\"ל לא נשבע אלא על ב' שהוסיף ואפשר דבנדון זה מודה מרן לדעת הטור דודאי לא כיוין זה על העשרה שהיה חייב לו מקודם דכיון שהיה חייב לו מה מקום לשבועתו אלא ודאי דעל עשרים אחרים כיוין זה וע\"כ לא כתב מרן ז\"ל אלא כשהחיוב הראשון הביאו על עצמו ע\"י שבועתו כההיא שנשב' שלא יאכל בשר כ' יום וחזר ונשבע על כ\"ב יום וע\"פ מה שהוכחנו מדברי התוספות דפ' הריני נזיר דכל שיכול לפרש ולא פי' לא אמרינן דעתו להבליע ז\"בז ה\"נ נראה דכיון שלא פי' שדעתו עם העשרה שהיה חייב לו מקודם מסתמא דעתו על כ' זהובים אחרים גם לפי מ\"ש הרב המפה דדוקא כשנדר ב' הנדרים ביום א' אז עולה לו אבל כשמנה מקצת הנדר הא' תחי' ואח\"כ הנדר הב' אינו עולה לו כו' נר' דבנדון זה אין מקום לחלק בהכי וצ\"ת."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות חגיגה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,73 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בכורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור פדיון בכור בהמה טהורה הבכור </span>\n<b> אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור או כשב כו' לא תפדה כו'.</b> הכי איתא בפ\"ק דתמורה ד\"ה רע\"ב וכתב רש\"י ד\"ה לא תפדה וז\"ל שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן בתורת בכור דלהכי כתיב לא תפדה לאשמועי' דבמכירה שרי עכ\"ל ואיכא למידק טובא בזה במ\"ש שאין יכול לפדותו ולנהוג מנהג חולין ליגזז כו' דמשמע אם היה יכול לפדותו היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד וזה תימא לכאורה שהרי כל הקדשים שקדם הקדשן את מומן אף שיכול לפדותן מ\"מ אינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד אלא דוקא היכא דקדם מומן את הקדשן כמו ששנינו בפרק ב' דבכורות די\"ד ע\"א ועיין לקמן בפ\"ב די\"ו ובמ\"ש רש\"י שם וליכא למימר דרש\"י ז\"ל סובר דלא תפדה מיירי בשקדם מומן את הקדשן ולהכי אי הוה מהני פדיון הוה שרי בגיז' ועבודה שהרי רש\"י ז\"ל בפ\"ב דבכורות די\"ד עלה דאמרי' במתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו יוצאין לחולין כו' חוץ מן הבכור והמעשר כתב וז\"ל שאפילו במומן חל עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו עכ\"ל וכיון שכן פשיטא דאפילו אי הוה מהני פדיון לא היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד דהו\"ל כקדם הקדשו למומו ואפשר לומר דגבי בכור דכיון דגלי רחמנא בפטר חמור שהוא נפדה בשה ופטר חמור יוצא לחולין גמורים ע\"י פדיון דהוה ס\"ד דה\"ה בפטר שור ושה שדינו כפטר חמור דמהני ביה פדיון ויוצא לחולין ודוק.<br><b> והנה </b> במ\"ש רש\"י ז\"ל עוד אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו משמע דס\"ל דדיוקא דדייקינן דנמכר הוא דמיירי בבעל מום וכי קאמר קרא לא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו הדיוק דדייקינן מיניה דנמכר הוא לא אצטריך אלא לבעל מום והכי מבואר לקמן ד\"ז ע\"ב דקאמר ר\"נ דבכור תם אין מוכרין אותו בזמן שב\"המ קיים משום דלית ליה לכהן זכיה בגוויה ומותבינן ליה מהא דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ואוקימנ' ליה בבע\"מ ופרש\"י בד\"ה רישא דקרא בבע\"מ להכי דייקינן שנמכר הוא עכ\"ל כונתו מבוארת דאע\"ג דפשטיה דקרא דלא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו דיוקא דדייקינן אבל נמכר הוא לא אתא אלא לבעל מום ובהכי ניחא שמצינו לרבינו שכתב דבכור תם אין פודין אותו ולכאורה ק' מאותה סוגייא דלקמן די\"ו דמוקמינן רישיה דקרא דלא תפדה בבעל מום דאלו תם אינו נמכר וברייתא קתני אבל נמכר וע\"כ לאוקמה בבעל מום וכיון שכן ק' איך כתב רבינו דאף בתם מיירי קרא דלא תפדה וכ\"כ בהדייא בס' החינוך פ' קרח אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דקרא דלא תפדה מיירי סתמא בין בתם בין בבעל מום אבל דיוקא דתנא דדייק אבל נמכר הוא לא מיירי אלא בבעל מום.<br><b> וראיתי </b> לרש\"י בפ\"ק דבב\"ק די\"ג ד\"ה בבכור נאמר שכתב וז\"ל בבכור תם נאמר אך בכור שור לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור לימכר באיטליז ולישקל בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו עכ\"ל ואיכא למידק במה שסיים וכתב שאם הבית קיים יקריבנו דמשמע שאף בזמן שהבית קיים בכור תם איתיה במכיר' אלא שהלוקח יקריבנו והא ליתא דהא קאמר ר\"ן ומייתי התם הש\"ס לעי' מזה דבכור תם בזמן הבית ליתיה במכיר' כלל וכ\"כ שם רש\"י ז\"ל בדי\"ב ע\"ב ד\"ה בכור מוכרין אותו וז\"ל בז\"הז כדמוקי לה לקמן עכ\"ל והיינו ההיא דר\"ן דמייתי התם ואיך כתב הכא שאם הבית קיים יקריבנו ומשמע דבזמן הבית נמי איתיה במכירה ונלע\"ד דכונת רש\"י במ\"ש שאם הבית קיים יקריבנו לא קאי אמ\"ש ולוקח יאכלנו כו' אלא אעיקר קרא דלא תפדה קאי וקאמר תחי' דאי קרא מיירי בז\"הז שאין ב\"המ ה\"ק לא תפדה לאפוקי מקדושתו לימכר באיטליז כו' אלא בקדושתו קאי לימכר בקדושת בכור ואי קרא מיירי בזמן הבית ה\"ק לא תפדה הבכור לאפוקי מקדושת קרבן ושלא להקריבו אלא הרי הוא בקדושתו להקריבו בב\"המ ודוק היטב.<br><b> ובכן </b> אני תמיה טובא במה שראיתי בש\"מ שם די\"ב ע\"ב שכתב בשם תוספי הרא\"ש עמ\"ש רש\"י בכור מוכרין אותו תם חי דמיירי בבכור בז\"הז כדאוקימ' לה לקמן כתב עליו וז\"ל ולא ידענא למה הוצרך לפרש כן דאף בזמן הבית נמי נמכר חי והכי אמרינן לקמן שבבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ומדסיים במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא תם ולא בעל מום מכלל דבכו' נמכר תם ובעל מום וכן פי' רש\"י לקמן דבכור נמכר תם וימתין הלוקח עד שיומם או יקריבנו עכ\"ל ודבריו תמוהים טובא דמה שהוצרך רש\"י לפרש דמיירי בז\"הז היינו מההיא דרב נחמן דקאמר בהדייא בכור תם אינו נמכר בזמן הבית אלא בז\"הז וברייתא מוקי לה בז\"הז כדאיתא התם בהדייא ובפ\"ק דתמורה ד\"ח ומה שהביא לשון רש\"י שכתב דאם הבית קיים יקריבנו כבר ביארנו כונתו דקאי אעיקר קרא דלא תפדה כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה וזה אמת ונכון בכונתו ובכן דברי הרא\"ש ז\"ל הללו נעלמו ממני כעת וצ\"ע.<br><b> ודע </b> דמאי דדייקינן מקרא דלא תפדה דנמכר הוא לאו מיתורא הוא דדייקינן ליה דהא עיקר קרא איצטריך ללאו שאם פדאו עבר על לאו אלא דיוקא דנמכר דייקינן לה מפשטיה דקרא דלא קפיד רחמנא אלא אפדיון דוקא ולא אמכירה כדקאמר גבי מעשר וחרמים וכדאיתא בבכורות דל\"ב יע\"ש וזה שכתב רש\"י כאן בפ\"ק דתמורה אבל נמכר הוא כו' דלהכי כתיב לא תפדה כו' כונתו לומר דלהכי בעינן שימכר בכור בע\"מ כקדוש' בכור ולא כמכירת חולין דעלמא דלהכי נמי כתיב לא תפדה כלומר דקרא דלא תפדה לא איצטריך אלא לבעל מום וקאמר דלא תפדה אותו לאפוקי מקדושתו וכיון דבבכור בע\"מ ליכא קדושה עליו לענין להקריבו ע\"ג המזבח אלא קדושת גיזה ועבודה בפיסול הקדשים וקאמר קרא לא תפדה ודאי דה\"ק לא תפדה אותו לאפוקיה מקדושתו שהיה בו כבר אלא בקדושתו תהא וכיון שכן כי שרי לן למוכרו ודאי דבתורת בכור דוקא הוא דשרי לן ודוק מיהו זה שכתב רש\"י שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן לא ידעתי למה לא יוכל למוכרו אף לישראל מאחר דבעל מום מותר באכילה אף לגויים ובהדייא כתב רש\"י לקמן ד\"ז ע\"ב ד\"ה מוכרין אותו דאף לישראל מותר למוכרו יע\"ש ואולי ט\"ס יש בדברי רש\"י ז\"ל וצ\"ל שאם נפל בו מום יכול הכהן למוכרו ודוק.<br><b> שוב </b> ראיתי לרש\"י ז\"ל בפ\"ק דבב\"ק די\"ב ע\"א ד\"ה מוכרין אותו שכתב וז\"ל והכהנים מוכרין אותו לכהן וכתוב ע\"ז בש\"מ ע\"ש תוספי הרא\"ש וז\"ל ולא ידענא אמאי לא ימכרנו אפי' לישראל וכשיומם יאכלנו ואיכא למימר משום דישראל אינו בקי בה' קדשים ודילמא אתי לידי גיזה ועבודה עכ\"ל מיהו לשון רש\"י דלקמן ד\"ז ע\"ב הוי היפך זה דס\"ל דאף לישראל יכול למוכרו וכ\"כ רבי'.",
+                "<b>ואין </b>\n<b> מוכרין אותו כשהוא תם כו'.</b> הנה בפ\"ק דתמורה איפליגו דאיכא מ\"ד דלקי ואיכא מ\"ד דלא לקי למ\"ד דלא לקי היינו משום דהוי לאו הניתק לעשה דכתיב מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה' ורבינו פסק כמ\"ד דלא לקי ולפ\"ז ק' דא\"כ הי\"ל למנות במנין המצות קרא דמכל מתנותיכם לעשה ולא מצאתי לו שמנאו וצ\"ע כעת."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש צירוף סברות חלוקין בטעמן בהמת </span>\n<b> השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך וצאניך אלא למעט שותפו' הכותי כו'.</b> והנה הרב מש\"ל ז\"ל כאן כתב וז\"ל כתוב בכתבי מהרי\"א סי' קס\"ז אבל בנ\"ד אין לצרף קנין הכסף לטעם חולבת כו' ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספקי להקל ס' שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שכבר בכרה ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר וזהו בכור ספק שקנאו הגוי וכיון שיש לגוי שותפות אין זה בכור ישראל ושמא כונת הרב היא לומר דהוי ס\"ס שאינו מתהפך דלא חשיב ס\"ס המתהפך דכי שקלת הס' השני תחילה ותאמר דבכור זה אינו של ישראל אלא של גוי ואת\"ל של ישראל שמא אינו הבכור שכבר נפטר הרחם לא מצית אמרת שכבר נעשית של ישראל ועדיין צ\"ע עכ\"ל הנה זה שרצה הרב לומ' דלא ס\"ס המתהפך הוא אינו מובן לע\"ד דא\"כ לא שבקת ס\"ס המתהפך בעולם ופשיטא ודאי דזה חשיב ס\"ס המתהפך ועיין להש\"כ סי' ק\"י בכללי הס\"ס ובהרב פר\"ח שם יע\"ש ועיקר קושייתו בדברי הת\"הד ז\"ל לע\"ד אינה קושייא שכונתו מבוארת דאתא לאפוקי מסבר' מהרי\"ק בשורש מ\"א ובסוף שורש נ\"ב שקיבל מרבותינו דהיכא שיש הרבה פוסקים מסכימים בדבר להיתר ומיעוט אוסרי' והמתירי' אינם שוים בטעמ' דזה מתי' מטע' אחד וזה מתיר מטעם אחר ומר לית ליה דמר ומר לית ליה דמר דמצטרפים סברות המתירי' להדדי והביא ראיה מוהרי\"ק לדבריהם מההיא דפ\"ב דחולין דל\"ו גבי שחט וניתז דם על הדלעת דאמר ר\"א נסמוך על ר' חייא דאמר תולין כנגד רבי רבו דאמר הוכשר משום דאשכחן ר\"ש דלדידיה נמי אין הדם מכשיר ואע\"ג דלאו מטעמיה דר' חייא הוא ומוהרי\"א חלוק עליו בזה וס\"ל דלא מצטרפי' הסברות החלוקו' בטעמן אהדדי כמ\"ש מוהראנ\"ח בח\"א סי' נ\"ב דפ\"ה ע\"ג וז\"ל ומוהר\"י אסרלן חלוק עליו בזה כאשר ירא' הרואה מתוך דבריו בדין בכור שלא רצה לצרף טעם חולבת וטעם מכירת הגוי ואמר מסיח לפי תומו שילדה משום דלא שייכי אהדדי עכ\"ל.<br><b> והן </b> הן דבריו הללו שכתב בסימן קס\"ז ודלא כמוהרימ\"ט ז\"ל בחי\"ד סי' ט' שחשב שדברי מוהרי\"א שכתב הראנ\"ח הוא מ\"ש בסי' ק\"ל דמהתם ליכא ראיה כמ\"ש מוהרימ\"ט דהתם לא רצה להתיר משו' דהוה באתרא דלאו דידיה גם מהר\"ם ן' חביב בס' גט פשוט סי' קכ\"ב דכ\"ה ע\"ב חשב ג\"כ שדברי מוהרי\"א ז\"ל שכתב הראנ\"ח הם דבריו שבסי' ק\"ל וליתא כאשר יראה הרואה ועיין עוד למרן ב\"י בי\"ד סימן צ\"ב שכתב בשם האגור דמוהרי\"א לא רצה לצרף בדין חתיכה עצמה נעשית נבילה ס' הרא\"ש דס\"ל דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר וחלב דוקא לסברת האומרים דיש חילוק בין חתיכה שנבלע בה האיסור ובין דבר לח המעורב בהיתר דלא שייך חענ\"ן אלא בחתיכה שנבלע בה האיסור אבל בדבר לח המעורב בהיתר לא שייך לומר כן מפני שאין האיסור נבלע בהתר אלא מעורב בו יע\"ש ועיין במ\"ש עוד בדברי הרב מש\"ל הללו בה' מע��לה פ\"ז ה\"ו שורש איסורי' שאין להם ביטול יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש שואלין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום קבעו </span>\n<b> חכמים ג' זמנים בשנה למעשר בהמה כו' ביום ט\"ו קודם הפס' וביום ט\"ו קודם עצרת וביום ט\"ו קודם החג כו'.</b> הכי איתא בגמ' פרק בתרא דבכורות דנ\"ז ע\"ב ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח כו' וכתבו התוספות שם ד\"ה בפרוס הפסח כו' פי' ר\"י בר יאודה אין פרוס פחות מט\"ו יום פרוס פלגא דמאי פלגא דהלכות פסח כי הא דתניא שואלין ודורשין כו' ומכאן הביא ראיה הרב מ\"ק דשואלין קודם לפסח לאו דוקא אלא ה\"ה קודם לחג וקודם לעצרת וכמו שהכריח הרב פר\"ח ממ\"ש רש\"י בפ\"ק דסוטה ד\"ט רע\"א ד\"ה ב\"ש פוסלי' וכן מוכח מדברי התוס' בפ\"ק דמגיל' ד\"ד ד\"ה מאי אירייא פורים כו' ומבואר מפ\"ק דסנהדרין די\"ב ע\"ב דמפורייא עד פסח הם ל' יום ומפורים דורשין ה' פסח וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דר\"ה ד\"ז יע\"ש משמע דבפורים עצמו דהיינו י\"ד באדר שואלין בה' פסח והשתא הו\"ל ל' יום עד הפסח דהיינו י\"ו ימים דאדר עד סופו דאדר לעולם חסר וי\"ג יום דניסן וי\"ד בכלל הרי ל' שלמים וכן מבואר מדברי התוס' דבכורות דז\"ן ע\"ב ד\"ה בפרוס הפסח דהנך ל' יום דאמור רבנן נמנין בהדי יום המעשה דהיינו בפסח בהדי יום דער\"פ ובחג בהדי יום ראשון דחג וכן בעצרת בהדי יום דעצרת ושוב חזרו בהם ממילתיה דר\"ש ור\"א שאמרו ולמה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי וכו' וגם יום המעשה בכלל הוה להו למימר ולא אמרו בב' בתשרי לר\"א ור\"ש כרשב\"ג דשואלין קודם שתי שבתות כדאיתא התם אם יום א' דחג בכלל א\"כ הול\"ל בתשרי עד יום א' דחג ב' שבתות שהם י\"ד יום א\"ו אין יום א' דחג ולא דעצרת ולא דק\"פ בכלל וכן הכריחו עוד ממ\"ש משה עומד בפסח א' ומזהיר על פסח שני ואי אמרינן דהני ל' יום נמנין עד יום המעשה הו\"ל ל\"א יום י\"ז דניסן וי\"ד דאייר אלא ודאי דהנך ל' יום הם מלבד יום המעשה עצמו דהיינו לבד ער\"פ וראשון דחג וראשון דעצרת ולפ\"ז ק\"ל מההיא דאמרינן במגילה דכ\"ט דלרבנן דרשב\"ג דשואלין קודם ל' יום ניחא מתניתין דקתני התם דבא' באדר משמיעין על השקלים וכיון דאדר לעול' חסר לא משכחת ל' יום בלא בהדי יום המעשה דהיינו ר\"ח ניסן היפך מה שהכריחו דהני ל' יום הוא לבר יום המעשה ואסיקו דלפום קושטא דמילתא אין יום המעשה בכלל וגבי שקלים הו\"ל להקדים מכ\"ט בשבט או מל' בשבט כדי שיהיו ל' יום בלא יום המעשה דהיינו ר\"ח ניסן שמביאין מתרומה חדשה אלא דלא חשו חכמים בשקלים כיון שהדבר מסור לב\"ד יע\"ש וגבי שואלין ודורשין בה' פסח קודם לפסח ל' יום הו\"ל למנות הני ל' יום מקודם פורים יום א' כדי שיהיו ל' יום שלמים בלא ער\"פ שהוא זמן הקרבן ואלו בגמרא אמרו דמתחילין מפורייא אלא שלא רצו חכמים לחלק בין פסח לחג ועצרת ולא אחר ק\"פ שהוא בער\"פ שלא לחלוק את\"ד אף כי יש קצת טעיות בדבריהם כיע\"ש זהו המבואר יוצא מדבריהם דמפורים שהוא י\"ד באדר מתחילין לדרוש בה' פסח עד ערב פסח בכלל ובזה הם ל\"י לרבנן דרשב\"ג וי\"ד יום עם ער\"פ לרשב\"ג דמתחילין מר\"ח ניסן.<br><b> והרב </b> פר\"ח כתב וז\"ל יש משתבשים לומר דבפורי' מקרי השואל בה' פסח שואל כענין דהא לא משכחת לה ל' יום בלא יום פורים עצמו ולאו מילתא היא מכמה טעמי חדא שכן דרך רז\"ל ליקח חשבון שלם ובמקום כ\"ט נקטי ל' ותו דבזמן הראיה משכחת לה זימנין ל' יום ותו דלמקומות שקורין בי\"ד הו\"ל ל' יום ממש אבל במקומו' שקורי�� בט\"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ\"ל.<br><b> והנה </b> אם כונת הרב במ\"ש יש משתבשים דבפורי' מקרי השואל בהל' פסח שואל כענין הכונה בפורים די\"ד לי\"ד ובפורים דט\"ו לט\"ו וע\"ז לא ניחא ליה להרב דבפורים אין סברא שיהיה השואל שואל כענין שהרי פורים שואלין בה' פורים ולא בה' פסח ול' יום שאמרו בגמרא ששואלין קודם לאו דוקא ל' אלא כ\"ט ואע\"ג דלפורים דט\"ו שאין שואלין בו הם כ\"ח לפי דבריו ואין כאן מנין הסמוך בזה לא חש הרב דס\"ל דכיון דלקורין בי\"ד הם מנין הסמוך והם רובא דעלמא נקטו חז\"ל כי האי לישנא לדידהו ואה\"נ דלקורין בט\"ו אין כאן אלא כ\"ח יום קודם לפסח ועוד דחה הרב דאפי' לקורין בי\"ד בזמן הראיה שהיה פעמי' האדר משלשים יום משכחת לה ל' יום בלא פורים דכשהם מתחילין מט\"ו יש י\"ו ימים עד סוף החדש וי\"ד דניסן הרי ל' יום קודם חג הפסח ואף דלקורין בט\"ו ואין שואלין בו ליכא ל' יום קודם אין לחוש לזה דנקטו ל' משום בני י\"ד שהם רובא דעלמא אמנם מ\"ש עוד הרב ותו דלמקומו' שקורין בי\"ד הוי ל' יום ממש אבל למקומות שקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ\"ל דבריו הללו באו סתומים וחתומים שאם כוונתו בזה לומר דאפי' אם נודה לדבריהם דהשואל בפורים מיקרי שואל כענין מפני מה שאמרו חז\"ל שואלין בה' פסח קודם לפסח ל' יום ולא משכחת ל' יום בלא יום י\"ד הא ניחא לקורין בי\"ד ושואלין בי\"ד אבל לקורין בט\"ו ושואלין בט\"ו מקרי שלא כענין וזהו שכתב אבל לקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום כו' כלומר בו ביום בט\"ו זה אין לו מובן למה יהו הקורין בי\"ד ושואלין בי\"ד שואלין כענין והקורין בט\"ו ושואלין בט\"ו שואלין שלא כענין זה אין הדעת סובלו. ואם כונת הרב ז\"ל במ\"ש פשיטא דבו ביום כו' כונתו דבו ביום די\"ד מקרי שלא כענין מפני שעדין לא קראו המגילה דאכתי לא מטא זמנייהו וכל כמה דאכתי לא מטא זימנייהו דקריאת המגילה עד למחר פשיטא ליה דאין שואלין בה' פסח משא\"כ בני י\"ד בי\"ד דמצפרא קראו המגילה והדר שואלין בה' פסח בו ביום וכן פי' הרב פאר הדור בספר מחזיק ברכה אות ב' יע\"ש מלבד שאין דבריו מוכרחין כמ\"ש הרב הנז' דמי גילה להרב רז זה שהדבר תלוי בקריאת המגילה כיון דרבנן תלו הדבר בל' יום דקוד' הפסח וכי היכי דלקורין בו ביום די\"ד אזיל ומודה הרב דלא מקרי שלא כענין דאף שקרא המגילה בצפרא אכתי יום שלפניו עד הערב ודיני הסעוד' ומשלוח מנו' רמיא עליה לדרוש ולחקור בדיניהם וגם לשאול ולדרוש בפסוקי המגילה ואפי' הכי השואל בה' פסח מקרי שואל כענין ה\"ה נמי לקורין בט\"ו ומאין פשיטא ליה להרב האי מילתא דלקורין בט\"ו כששואל בי\"ד הוי שואל שלא כענין. עוד זאת דלישנא דבו ביום משמע טפי דקאי ליום ט\"ו דאי לי\"ד לא הול\"ל כי האי לישנא אלא הכי הול\"ל אבל למקומות שקורין בט\"ו פשיטא דבי\"ד שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי והיה מקצר בלשונו טפי כדרכו של הרב ז\"ל. ועוד כי מי הגיד לו להרב דמ\"ש הי\"א דבפורים הוי השואל בה' פסח שואל כענין הוי לקורין ג\"כ בט\"ו דילמא אף הם ז\"ל לא אמרו אלא לקורין בי\"ד אבל לקורין בט\"ו אזלי ומודו דלדידהו אם שואלין בי\"ד דהוי שואל שלא כענין ואי שמיע ליה להרב בפי' להיש משתבשים היה לו להרב ז\"ל לכתוב כן בפי' יש משתבשים לומר דבני הכרכין ששואלין בה' פסח בפורים די\"ד הוי שואל כענין.<br><b> כי </b> ע\"כ הנראה בכונ' הרב ז\"ל בהכרח הוא זה דסבו' ז\"ל דל' יום דאמור רבנן הלא המה בהדי יום המעשה דהיינו יום א' דחג הפסח ויום א' דחג ויום א' דעצרת ועל ��סוד זה דן בדעתו דמה שאמרו אחרי' דלא משכחת ל' יום בלא יום פורים גופיה כונתם פורים דכרכין דהיינו ט\"ו ומפני שהרב מקומו בירושל' דפורים דידהו ט\"ו כתב סתמא דהשואל בפורים כו' וע\"ז קאמרי שפיר דכי סליק מניינא יום ט\"ו גופיה אין ל' יום שלמין בהדי יום א' של פסח וחג ועצרת שהוא יום המעשה. ועפ\"ז צדקו ג' אלה השגותיו עליהם אי משום שכן דרך רז\"ל כו' ואי משום זמן הראיה כו' ואי משום דהני ל' יום שלמין אינן אלא לקורין בי\"ד דבלא יום י\"ד עצמו נשארו ט\"ו עד סוף אדר וט\"ו דניסן בהדי יום המעשה אבל לקורין בט\"ו פשיטא שאין שלמין דלדידהו אין שואלין בט\"ו דהוי פורים והוי שואל שלא כענין כמו שאין שואלין בי\"ד לבני י\"ד מפני שהוי שואל שלא כענין זה נראה מוכרח בכונתו ז\"ל.<br><b> וא\"כ </b> אין ספק דאישתמיט מיניה דברי התוספות דבכורות שכתבנו לעיל דמבואר יוצא מדברי' דהנך ל' יום הוא לבד מיום א' דחג הפסח ודחג הסוכות ודעצרת ואדרבא מעיקרא הוו בעי מימר דהנך ל' יום הוא לבד מער\"פ ג\"כ אלא דהדרו בהו בסוף דבריהם וגם אשתמיט מיניה מה שהרגישו התוס' שם מאותה דשקלים דמשמיעין בא' באדר ואם אין יום המעשה דהיינו יום א' דפסח בכלל לא הוו ל' יום שלמין שיום המעשה הוא בר\"ח ניסן שצריך להביא מתרומה חדשה וניחא להו שהדבר מסור לב\"ד יע\"ש וזה הפך דברי הרב שכתב דלכ\"ט קרי ל' וברור וכבר תמה על דבריו מרן מלכא ז\"ל בס' מ\"ק דאשתמיט מיניה דברי התוס' דבכורות ואין ס' שכיוון הרב למ\"ש. ובס' מלכי בקדש הליץ בעד הרפ\"ח ואין ס' שלא עמד על דעתו של הרפ\"ח ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Firstlings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Firstlings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור פדיון בכור בהמה טהורה הבכור </span>\n<b> אין פודין אותו שנאמר אך בכור שור או כשב כו' לא תפדה כו'.</b> הכי איתא בפ\"ק דתמורה ד\"ה רע\"ב וכתב רש\"י ד\"ה לא תפדה וז\"ל שאין הבעלים יכולין לפדותו ולנהוג בו מנהג חולין כגון גיזה ועבודה אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן בתורת בכור דלהכי כתיב לא תפדה לאשמועי' דבמכירה שרי עכ\"ל ואיכא למידק טובא בזה במ\"ש שאין יכול לפדותו ולנהוג מנהג חולין ליגזז כו' דמשמע אם היה יכול לפדותו היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד וזה תימא לכאורה שהרי כל הקדשים שקדם הקדשן את מומן אף שיכול לפדותן מ\"מ אינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד אלא דוקא היכא דקדם מומן את הקדשן כמו ששנינו בפרק ב' דבכורות די\"ד ע\"א ועיין לקמן בפ\"ב די\"ו ובמ\"ש רש\"י שם וליכא למימר דרש\"י ז\"ל סובר דלא תפדה מיירי בשקדם מומן את הקדשן ולהכי אי הוה מהני פדיון הוה שרי בגיז' ועבודה שהרי רש\"י ז\"ל בפ\"ב דבכורות די\"ד עלה דאמרי' במתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו יוצאין לחולין כו' חוץ מן הבכור והמעשר כתב וז\"ל שאפילו במומן חל עליהן קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו עכ\"ל וכיון שכן פשיטא דאפילו אי הוה מהני פדיון לא היה יוצא לחולין ליגזז וליעבד דהו\"ל כקדם הקדשו למומו ואפשר לומר דגבי בכור דכיון דגלי רחמנא בפטר חמור שהוא נפדה בשה ופטר חמור יוצא לחולין גמורים ע\"י פדיון דהוה ס\"ד דה\"ה בפטר שור ושה שדינו כפטר חמור דמהני ביה פדיון ויוצא לחולין ודוק.<br><b> והנה </b> במ\"ש רש\"י ז\"ל עוד אבל נמכר הוא שאם נפל בו מום יכול למוכרו משמע דס\"ל דדיוקא דדייקינן דנמכר הוא דמיירי בבעל מום וכי קאמר קרא לא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו הדיוק דדייקינן מיניה דנמכר הוא לא אצטריך אלא לבעל מום והכי מבואר לקמן ד\"ז ע\"ב דקאמר ר\"נ דבכור תם אין מוכרין אותו בזמן שב\"המ קיים משום דלית ליה לכהן זכיה בגוויה ומותבינן ליה מהא דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ואוקימנ' ליה בבע\"מ ופרש\"י בד\"ה רישא דקרא בבע\"מ להכי דייקינן שנמכר הוא עכ\"ל כונתו מבוארת דאע\"ג דפשטיה דקרא דלא תפדה מיירי בין בתם בין בבעל מום מיהו דיוקא דדייקינן אבל נמכר הוא לא אתא אלא לבעל מום ובהכי ניחא שמצינו לרבינו שכתב דבכור תם אין פודין אותו ולכאורה ק' מאותה סוגייא דלקמן די\"ו דמוקמינן רישיה דקרא דלא תפדה בבעל מום דאלו תם אינו נמכר וברייתא קתני אבל נמכר וע\"כ לאוקמה בבעל מום וכיון שכן ק' איך כתב רבינו דאף בתם מיירי קרא דלא תפדה וכ\"כ בהדייא בס' החינוך פ' קרח אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דקרא דלא תפדה מיירי סתמא בין בתם בין בבעל מום אבל דיוקא דתנא דדייק אבל נמכר הוא לא מיירי אלא בבעל מום.<br><b> וראיתי </b> לרש\"י בפ\"ק דבב\"ק די\"ג ד\"ה בבכור נאמר שכתב וז\"ל בבכור תם נאמר אך בכור שור לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור לימכר באיטליז ולישקל בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו עכ\"ל ואיכא למידק במה שסיים וכתב שאם הבית קיים יקריבנו דמשמע שאף בזמן שהבית קיים בכור תם איתיה במכיר' אלא שהלוקח יקריבנו והא ליתא דהא קאמר ר\"ן ומייתי התם הש\"ס לעי' מזה דבכור תם בזמן הבית ליתיה במכיר' כלל וכ\"כ שם רש\"י ז\"ל בדי\"ב ע\"ב ד\"ה בכור מוכרין אותו וז\"ל בז\"הז כדמוקי לה לקמן עכ\"ל והיינו ההיא דר\"ן דמייתי התם ואיך כתב הכא שאם הבית קיים יקריבנו ומשמע דבזמן הבית נמי איתיה במכירה ונלע\"ד דכונת רש\"י במ\"ש שאם הבית קיים יקריבנו לא קאי אמ\"ש ולוקח יאכלנו כו' אלא אעיקר קרא דלא תפדה קאי וקאמר תחי' דאי קרא מיירי בז\"הז שאין ב\"המ ה\"ק לא תפדה לאפוקי מקדושתו לימכר באיטליז כו' אלא בקדושתו קאי לימכר בקדושת בכור ואי קרא מיירי בזמן הבית ה\"ק לא תפדה הבכור לאפוקי מקדושת קרבן ושלא להקריבו אלא הרי הוא בקדושתו להקריבו בב\"המ ודוק היטב.<br><b> ובכן </b> אני תמיה טובא במה שראיתי בש\"מ שם די\"ב ע\"ב שכתב בשם תוספי הרא\"ש עמ\"ש רש\"י בכור מוכרין אותו תם חי דמיירי בבכור בז\"הז כדאוקימ' לה לקמן כתב עליו וז\"ל ולא ידענא למה הוצרך לפרש כן דאף בזמן הבית נמי נמכר חי והכי אמרינן לקמן שבבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ומדסיים במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא תם ולא בעל מום מכלל דבכו' נמכר תם ובעל מום וכן פי' רש\"י לקמן דבכור נמכר תם וימתין הלוקח עד שיומם או יקריבנו עכ\"ל ודבריו תמוהים טובא דמה שהוצרך רש\"י לפרש דמיירי בז\"הז היינו מההיא דרב נחמן דקאמר בהדייא בכור תם אינו נמכר בזמן הבית אלא בז\"הז וברייתא מוקי לה בז\"הז כדאיתא התם בהדייא ובפ\"ק דתמורה ד\"ח ומה שהביא לשון רש\"י שכתב דאם הבית קיים יקריבנו כבר ביארנו כונתו דקאי אעיקר קרא דלא תפדה כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה וזה אמת ונכון בכונתו ובכן דברי הרא\"ש ז\"ל הללו נעלמו ממני כעת וצ\"ע.<br><b> ודע </b> דמאי דדייקינן מקרא דלא תפדה דנמכר הוא לאו מיתורא הוא דדייקינן ליה דהא עיקר קרא איצטריך ללאו שאם פדאו עבר על לאו אלא דיוקא דנמכר דייקינן לה מפשטיה דקרא דלא קפיד רחמנא אלא אפדיון דוקא ולא אמכירה כדקאמר גבי מעשר וחרמים וכדאיתא בבכורות דל\"ב יע\"ש וזה שכתב רש\"י כאן בפ\"ק דתמורה אבל נמכר הוא כו' דלהכי כתיב לא תפדה כו' כונתו לומר דלהכי בעינן שימכר בכור בע\"מ כקדוש' בכור ולא כמכירת חולין דעלמא דלהכי נמי כתיב לא תפדה כלומר דקרא דלא תפדה לא איצטריך אלא לבעל מום וקאמר דלא תפדה אותו לאפוקי מקדושתו וכיון דבבכור בע\"מ ליכא קדושה עליו לענין להקריבו ע\"ג המזבח אלא קדושת גיזה ועבודה בפיסול הקדשים וקאמר קרא לא תפדה ודאי דה\"ק לא תפדה אותו לאפוקיה מקדושתו שהיה בו כבר אלא בקדושתו תהא וכיון שכן כי שרי לן למוכרו ודאי דבתורת בכור דוקא הוא דשרי לן ודוק מיהו זה שכתב רש\"י שאם נפל בו מום יכול למוכרו לכהן לא ידעתי למה לא יוכל למוכרו אף לישראל מאחר דבעל מום מותר באכילה אף לגויים ובהדייא כתב רש\"י לקמן ד\"ז ע\"ב ד\"ה מוכרין אותו דאף לישראל מותר למוכרו יע\"ש ואולי ט\"ס יש בדברי רש\"י ז\"ל וצ\"ל שאם נפל בו מום יכול הכהן למוכרו ודוק.<br><b> שוב </b> ראיתי לרש\"י ז\"ל בפ\"ק דבב\"ק די\"ב ע\"א ד\"ה מוכרין אותו שכתב וז\"ל והכהנים מוכרין אותו לכהן וכתוב ע\"ז בש\"מ ע\"ש תוספי הרא\"ש וז\"ל ולא ידענא אמאי לא ימכרנו אפי' לישראל וכשיומם יאכלנו ואיכא למימר משום דישראל אינו בקי בה' קדשים ודילמא אתי לידי גיזה ועבודה עכ\"ל מיהו לשון רש\"י דלקמן ד\"ז ע\"ב הוי היפך זה דס\"ל דאף לישראל יכול למוכרו וכ\"כ רבי'.",
+                "<b>ואין </b>\n<b> מוכרין אותו כשהוא תם כו'.</b> הנה בפ\"ק דתמורה איפליגו דאיכא מ\"ד דלקי ואיכא מ\"ד דלא לקי למ\"ד דלא לקי היינו משום דהוי לאו הניתק לעשה דכתיב מכל מתנותיכם תרימו את תרומת ה' ורבינו פסק כמ\"ד דלא לקי ולפ\"ז ק' דא\"כ הי\"ל למנות במנין המצות קרא דמכל מתנותיכם לעשה ולא מצאתי לו שמנאו וצ\"ע כעת."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש צירוף סברות חלוקין בטעמן בהמת </span>\n<b> השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך וצאניך אלא למעט שותפו' הכותי כו'.</b> והנה הרב מש\"ל ז\"ל כאן כתב וז\"ל כתוב בכתבי מהרי\"א סי' קס\"ז אבל בנ\"ד אין לצרף קנין הכסף לטעם חולבת כו' ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספקי להקל ס' שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שכבר בכרה ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר וזהו בכור ספק שקנאו הגוי וכיון שיש לגוי שותפות אין זה בכור ישראל ושמא כונת הרב היא לומר דהוי ס\"ס שאינו מתהפך דלא חשיב ס\"ס המתהפך דכי שקלת הס' השני תחילה ותאמר דבכור זה אינו של ישראל אלא של גוי ואת\"ל של ישראל שמא אינו הבכור שכבר נפטר הרחם לא מצית אמרת שכבר נעשית של ישראל ועדיין צ\"ע עכ\"ל הנה זה שרצה הרב לומ' דלא ס\"ס המתהפך הוא אינו מובן לע\"ד דא\"כ לא שבקת ס\"ס המתהפך בעולם ופשיטא ודאי דזה חשיב ס\"ס המתהפך ועיין להש\"כ סי' ק\"י בכללי הס\"ס ובהרב פר\"ח שם יע\"ש ועיקר קושייתו בדברי הת\"הד ז\"ל לע\"ד אינה קושייא שכונתו מבוארת דאתא לאפוקי מסבר' מהרי\"ק בשורש מ\"א ובסוף שורש נ\"ב שקיבל מרבותינו דהיכא שיש הרבה פוסקים מסכימים בדבר להיתר ומיעוט אוסרי' והמתירי' אינם שוים בטעמ' דזה מתי' מטע' אחד וזה מתיר מטעם אחר ומר לית ליה דמר ומר לית ליה דמר דמצטרפים סברות המתירי' להדדי והביא ראיה מוהרי\"ק לדבריהם מההיא דפ\"ב דחולין דל\"ו גבי שחט וניתז דם על הדלעת דאמר ר\"א נסמוך על ר' חייא דאמר תולין כנגד רבי רבו דאמר הוכשר משום דאשכחן ר\"ש דלדידיה נמי אין הדם מכשיר ואע\"ג דלאו מטעמיה דר' חייא הוא ומוהרי\"א חלוק עליו בזה וס\"ל דלא מצטרפי' הסברות החלוקו' בטעמן אהדדי כמ\"ש מוהראנ\"ח בח\"א סי' נ\"ב דפ\"ה ע\"ג וז\"ל ומוהר\"י אסרלן חלוק עליו בזה כאשר ירא' הרואה מתוך דבריו בדין בכור שלא רצה לצרף טעם חולבת וטעם מכירת הגוי ואמר מסיח לפי תומו שילדה משום דלא שייכי אהדדי עכ\"ל.<br><b> והן </b> הן דבריו הללו שכתב בסימן קס\"ז ודלא כמוהרימ\"ט ז\"ל בחי\"ד סי' ט' שחשב שדברי מוהרי\"א שכתב הראנ\"ח הוא מ\"ש בסי' ק\"ל דמהתם ליכא ראיה כמ\"ש מוהרימ\"ט דהתם לא רצה להתיר משו' דהוה באתרא דלאו דידיה גם מהר\"ם ן' חביב בס' גט פשוט סי' קכ\"ב דכ\"ה ע\"ב חשב ג\"כ שדברי מוהרי\"א ז\"ל שכתב הראנ\"ח הם דבריו שבסי' ק\"ל וליתא כאשר יראה הרואה ועיין עוד למרן ב\"י בי\"ד סימן צ\"ב שכתב בשם האגור דמוהרי\"א לא רצה לצרף בדין חתיכה עצמה נעשית נבילה ס' הרא\"ש דס\"ל דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר וחלב דוקא לסברת האומרים דיש חילוק בין חתיכה שנבלע בה האיסור ובין דבר לח המעורב בהיתר דלא שייך חענ\"ן אלא בחתיכה שנבלע בה האיסור אבל בדבר לח המעורב בהיתר לא שייך לומר כן מפני שאין האיסור נבלע בהתר אלא מעורב בו יע\"ש ועיין במ\"ש עוד בדברי הרב מש\"ל הללו בה' מעילה פ\"ז ה\"ו שורש איסורי' שאין להם ביטול יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש שואלין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום קבעו </span>\n<b> חכמים ג' זמנים בשנה למעשר בהמה כו' ביום ט\"ו ��ודם הפס' וביום ט\"ו קודם עצרת וביום ט\"ו קודם החג כו'.</b> הכי איתא בגמ' פרק בתרא דבכורות דנ\"ז ע\"ב ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח כו' וכתבו התוספות שם ד\"ה בפרוס הפסח כו' פי' ר\"י בר יאודה אין פרוס פחות מט\"ו יום פרוס פלגא דמאי פלגא דהלכות פסח כי הא דתניא שואלין ודורשין כו' ומכאן הביא ראיה הרב מ\"ק דשואלין קודם לפסח לאו דוקא אלא ה\"ה קודם לחג וקודם לעצרת וכמו שהכריח הרב פר\"ח ממ\"ש רש\"י בפ\"ק דסוטה ד\"ט רע\"א ד\"ה ב\"ש פוסלי' וכן מוכח מדברי התוס' בפ\"ק דמגיל' ד\"ד ד\"ה מאי אירייא פורים כו' ומבואר מפ\"ק דסנהדרין די\"ב ע\"ב דמפורייא עד פסח הם ל' יום ומפורים דורשין ה' פסח וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דר\"ה ד\"ז יע\"ש משמע דבפורים עצמו דהיינו י\"ד באדר שואלין בה' פסח והשתא הו\"ל ל' יום עד הפסח דהיינו י\"ו ימים דאדר עד סופו דאדר לעולם חסר וי\"ג יום דניסן וי\"ד בכלל הרי ל' שלמים וכן מבואר מדברי התוס' דבכורות דז\"ן ע\"ב ד\"ה בפרוס הפסח דהנך ל' יום דאמור רבנן נמנין בהדי יום המעשה דהיינו בפסח בהדי יום דער\"פ ובחג בהדי יום ראשון דחג וכן בעצרת בהדי יום דעצרת ושוב חזרו בהם ממילתיה דר\"ש ור\"א שאמרו ולמה אמרו בכ\"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי וכו' וגם יום המעשה בכלל הוה להו למימר ולא אמרו בב' בתשרי לר\"א ור\"ש כרשב\"ג דשואלין קודם שתי שבתות כדאיתא התם אם יום א' דחג בכלל א\"כ הול\"ל בתשרי עד יום א' דחג ב' שבתות שהם י\"ד יום א\"ו אין יום א' דחג ולא דעצרת ולא דק\"פ בכלל וכן הכריחו עוד ממ\"ש משה עומד בפסח א' ומזהיר על פסח שני ואי אמרינן דהני ל' יום נמנין עד יום המעשה הו\"ל ל\"א יום י\"ז דניסן וי\"ד דאייר אלא ודאי דהנך ל' יום הם מלבד יום המעשה עצמו דהיינו לבד ער\"פ וראשון דחג וראשון דעצרת ולפ\"ז ק\"ל מההיא דאמרינן במגילה דכ\"ט דלרבנן דרשב\"ג דשואלין קודם ל' יום ניחא מתניתין דקתני התם דבא' באדר משמיעין על השקלים וכיון דאדר לעול' חסר לא משכחת ל' יום בלא בהדי יום המעשה דהיינו ר\"ח ניסן היפך מה שהכריחו דהני ל' יום הוא לבר יום המעשה ואסיקו דלפום קושטא דמילתא אין יום המעשה בכלל וגבי שקלים הו\"ל להקדים מכ\"ט בשבט או מל' בשבט כדי שיהיו ל' יום בלא יום המעשה דהיינו ר\"ח ניסן שמביאין מתרומה חדשה אלא דלא חשו חכמים בשקלים כיון שהדבר מסור לב\"ד יע\"ש וגבי שואלין ודורשין בה' פסח קודם לפסח ל' יום הו\"ל למנות הני ל' יום מקודם פורים יום א' כדי שיהיו ל' יום שלמים בלא ער\"פ שהוא זמן הקרבן ואלו בגמרא אמרו דמתחילין מפורייא אלא שלא רצו חכמים לחלק בין פסח לחג ועצרת ולא אחר ק\"פ שהוא בער\"פ שלא לחלוק את\"ד אף כי יש קצת טעיות בדבריהם כיע\"ש זהו המבואר יוצא מדבריהם דמפורים שהוא י\"ד באדר מתחילין לדרוש בה' פסח עד ערב פסח בכלל ובזה הם ל\"י לרבנן דרשב\"ג וי\"ד יום עם ער\"פ לרשב\"ג דמתחילין מר\"ח ניסן.<br><b> והרב </b> פר\"ח כתב וז\"ל יש משתבשים לומר דבפורי' מקרי השואל בה' פסח שואל כענין דהא לא משכחת לה ל' יום בלא יום פורים עצמו ולאו מילתא היא מכמה טעמי חדא שכן דרך רז\"ל ליקח חשבון שלם ובמקום כ\"ט נקטי ל' ותו דבזמן הראיה משכחת לה זימנין ל' יום ותו דלמקומות שקורין בי\"ד הו\"ל ל' יום ממש אבל במקומו' שקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ\"ל.<br><b> והנה </b> אם כונת הרב במ\"ש יש משתבשים דבפורי' מקרי השואל בהל' פסח שואל כענין הכונה בפורים די\"ד לי\"ד ובפורים דט\"ו לט\"ו וע\"ז לא ניחא ליה להרב דבפורים אין סברא שיהיה השואל שואל כענין שהרי פורים שואלין בה' פורים ו��א בה' פסח ול' יום שאמרו בגמרא ששואלין קודם לאו דוקא ל' אלא כ\"ט ואע\"ג דלפורים דט\"ו שאין שואלין בו הם כ\"ח לפי דבריו ואין כאן מנין הסמוך בזה לא חש הרב דס\"ל דכיון דלקורין בי\"ד הם מנין הסמוך והם רובא דעלמא נקטו חז\"ל כי האי לישנא לדידהו ואה\"נ דלקורין בט\"ו אין כאן אלא כ\"ח יום קודם לפסח ועוד דחה הרב דאפי' לקורין בי\"ד בזמן הראיה שהיה פעמי' האדר משלשים יום משכחת לה ל' יום בלא פורים דכשהם מתחילין מט\"ו יש י\"ו ימים עד סוף החדש וי\"ד דניסן הרי ל' יום קודם חג הפסח ואף דלקורין בט\"ו ואין שואלין בו ליכא ל' יום קודם אין לחוש לזה דנקטו ל' משום בני י\"ד שהם רובא דעלמא אמנם מ\"ש עוד הרב ותו דלמקומו' שקורין בי\"ד הוי ל' יום ממש אבל למקומות שקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי עכ\"ל דבריו הללו באו סתומים וחתומים שאם כוונתו בזה לומר דאפי' אם נודה לדבריהם דהשואל בפורים מיקרי שואל כענין מפני מה שאמרו חז\"ל שואלין בה' פסח קודם לפסח ל' יום ולא משכחת ל' יום בלא יום י\"ד הא ניחא לקורין בי\"ד ושואלין בי\"ד אבל לקורין בט\"ו ושואלין בט\"ו מקרי שלא כענין וזהו שכתב אבל לקורין בט\"ו פשיטא דבו ביום כו' כלומר בו ביום בט\"ו זה אין לו מובן למה יהו הקורין בי\"ד ושואלין בי\"ד שואלין כענין והקורין בט\"ו ושואלין בט\"ו שואלין שלא כענין זה אין הדעת סובלו. ואם כונת הרב ז\"ל במ\"ש פשיטא דבו ביום כו' כונתו דבו ביום די\"ד מקרי שלא כענין מפני שעדין לא קראו המגילה דאכתי לא מטא זמנייהו וכל כמה דאכתי לא מטא זימנייהו דקריאת המגילה עד למחר פשיטא ליה דאין שואלין בה' פסח משא\"כ בני י\"ד בי\"ד דמצפרא קראו המגילה והדר שואלין בה' פסח בו ביום וכן פי' הרב פאר הדור בספר מחזיק ברכה אות ב' יע\"ש מלבד שאין דבריו מוכרחין כמ\"ש הרב הנז' דמי גילה להרב רז זה שהדבר תלוי בקריאת המגילה כיון דרבנן תלו הדבר בל' יום דקוד' הפסח וכי היכי דלקורין בו ביום די\"ד אזיל ומודה הרב דלא מקרי שלא כענין דאף שקרא המגילה בצפרא אכתי יום שלפניו עד הערב ודיני הסעוד' ומשלוח מנו' רמיא עליה לדרוש ולחקור בדיניהם וגם לשאול ולדרוש בפסוקי המגילה ואפי' הכי השואל בה' פסח מקרי שואל כענין ה\"ה נמי לקורין בט\"ו ומאין פשיטא ליה להרב האי מילתא דלקורין בט\"ו כששואל בי\"ד הוי שואל שלא כענין. עוד זאת דלישנא דבו ביום משמע טפי דקאי ליום ט\"ו דאי לי\"ד לא הול\"ל כי האי לישנא אלא הכי הול\"ל אבל למקומות שקורין בט\"ו פשיטא דבי\"ד שואל בה' פסח שואל שלא כענין מקרי והיה מקצר בלשונו טפי כדרכו של הרב ז\"ל. ועוד כי מי הגיד לו להרב דמ\"ש הי\"א דבפורים הוי השואל בה' פסח שואל כענין הוי לקורין ג\"כ בט\"ו דילמא אף הם ז\"ל לא אמרו אלא לקורין בי\"ד אבל לקורין בט\"ו אזלי ומודו דלדידהו אם שואלין בי\"ד דהוי שואל שלא כענין ואי שמיע ליה להרב בפי' להיש משתבשים היה לו להרב ז\"ל לכתוב כן בפי' יש משתבשים לומר דבני הכרכין ששואלין בה' פסח בפורים די\"ד הוי שואל כענין.<br><b> כי </b> ע\"כ הנראה בכונ' הרב ז\"ל בהכרח הוא זה דסבו' ז\"ל דל' יום דאמור רבנן הלא המה בהדי יום המעשה דהיינו יום א' דחג הפסח ויום א' דחג ויום א' דעצרת ועל יסוד זה דן בדעתו דמה שאמרו אחרי' דלא משכחת ל' יום בלא יום פורים גופיה כונתם פורים דכרכין דהיינו ט\"ו ומפני שהרב מקומו בירושל' דפורים דידהו ט\"ו כתב סתמא דהשואל בפורים כו' וע\"ז קאמרי שפיר דכי סליק מניינא יום ט\"ו גופיה אין ל' יום שלמין בהדי יום א' של פסח וחג ועצרת שהוא יום המע��ה. ועפ\"ז צדקו ג' אלה השגותיו עליהם אי משום שכן דרך רז\"ל כו' ואי משום זמן הראיה כו' ואי משום דהני ל' יום שלמין אינן אלא לקורין בי\"ד דבלא יום י\"ד עצמו נשארו ט\"ו עד סוף אדר וט\"ו דניסן בהדי יום המעשה אבל לקורין בט\"ו פשיטא שאין שלמין דלדידהו אין שואלין בט\"ו דהוי פורים והוי שואל שלא כענין כמו שאין שואלין בי\"ד לבני י\"ד מפני שהוי שואל שלא כענין זה נראה מוכרח בכונתו ז\"ל.<br><b> וא\"כ </b> אין ספק דאישתמיט מיניה דברי התוספות דבכורות שכתבנו לעיל דמבואר יוצא מדברי' דהנך ל' יום הוא לבד מיום א' דחג הפסח ודחג הסוכות ודעצרת ואדרבא מעיקרא הוו בעי מימר דהנך ל' יום הוא לבד מער\"פ ג\"כ אלא דהדרו בהו בסוף דבריהם וגם אשתמיט מיניה מה שהרגישו התוס' שם מאותה דשקלים דמשמיעין בא' באדר ואם אין יום המעשה דהיינו יום א' דפסח בכלל לא הוו ל' יום שלמין שיום המעשה הוא בר\"ח ניסן שצריך להביא מתרומה חדשה וניחא להו שהדבר מסור לב\"ד יע\"ש וזה הפך דברי הרב שכתב דלכ\"ט קרי ל' וברור וכבר תמה על דבריו מרן מלכא ז\"ל בס' מ\"ק דאשתמיט מיניה דברי התוס' דבכורות ואין ס' שכיוון הרב למ\"ש. ובס' מלכי בקדש הליץ בעד הרפ\"ח ואין ס' שלא עמד על דעתו של הרפ\"ח ז\"ל ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בכורות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אשה שהביאה חטאתה ומתה האשה </span>\n<b> שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה וכו'.</b> ע\"כ. במ' קידושין די\"ג ע\"ב הדור יתבי וקאמרי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה ובסיפא שנינו שם הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה ובפי' הרא\"ש למ' קינין כתב וז\"ל לא יביאו יורשים חטאתה דאין כפרה למתים והלכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ובת\"ך תנייא מניין שאם הביאה עולתה ומתה שיביאו יורשים חטאתה ת\"ל אחת לעולה ואחת לחטאת והר\"י מאורלינס היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופי' רש\"י משום דה' חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממירין והכי גמירי להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לי דאמרי' סתם ספרי ר' יאודה ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ורצה לחזור בו בשביל זה דאין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף דלא שייך ביה ולד חטאת ועברה שנתה עכ\"ל. הנה זה שכתב ע\"ש ר\"י מאורלינס דהתם מיירי בעוף לכאורה ק' דגם מתני' מיירי בחטאת העוף דהא חטאת היולדת היתה באה מן העוף. ועיין לרבינו ז\"ל רפ\"ט מה' אלו ואפי' הכי שנינו שאם הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה משום דאין כפרה למתים וחטאת למיתה אזלא. ואפשר דהר\"י מאורלינס מפרש למתני' בקרבן מצורע ונזירה שהיתה מביאה כשבה לחטאת. אמנם זה דוחק דמלבד דכולה מסכתא ביולדת מתנייא עוד בה דמצורעת היתה מביאה עולה ואשם וחטאת ונזירה היתה מביאה עולה ושלמים וחטאת ומתניתין לא תני לא אשם ולא שלמים בהדי עולה גם זה שכתב דחטאת העוף לא היתה מתה דומייא דחטאת ציבור דאינה מתה משום דלא שייך בציבור תמורה עיין לרש\"י ז\"ל בפרק ד' דנזיר דכ\"א ע\"ב ד\"ה והיינו טעמא שכתב כדברי הר\"י מאורלינס דבחטאת העוף לא גמרינן דתמות וכ\"כ עוד שם בדכ\"ב ד\"ה האשה יע\"ש.<br><b> והנה </b> לכאורה ק' טובא מאותה שאמרו בפרק כל הגט דכ\"ח ע\"ב עלה דמתניתין דהשולח חטאת למ\"ה מקריב אותה בחזקת שהוא קיים ואוקימנא לה בחטאת העוף ואמרינן בגמרא וצריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר אבל תרומה דאפשר אימא לא ואי אשמועינן תרומה דזימנין דלא אפשר אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה צריכה יע\"ש. והשתא אם איתא דחטאת העוף יכולין להקריבה לאחר מיתת הבעלים ולא אזלא למיתה מאי חולין בעזרה איכא דאפי' אי ודאי מתה יכולין להקריבה לפי מ\"ש הר\"י מאורלינס ורש\"י ולמה לי למתני מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים כיון שאפי' ודאי מת יכולין להקריבה וכמו כן ק' טובא על רש\"י שכתב בפ\"ב דנזיר די\"ב ע\"א עלה דמתניתין דקן סתומה שפרחה גוזל א' מהם לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות ימותו כולן ופי' רש\"י לבין חטאות המתות כגון שהיה שם מה' חטאו�� המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה ונתערבה ביניהם ואין ידוע איזו היא דאין לה שום תקנה עכ\"ל. והשתא לפי מ\"ש הוא ז\"ל דחטאת העוף אינה מתה דלא גמירי הני דחמש חטאות מתות אלא בבהמה ולא בעוף היכי קתני מתניתין שנתערבו בחטאות המתות כיון דלא אזלי למיתה עופות כלל ויותר הי\"ל לפרש שנתערבה בחטאות המתות כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן כולן ימותו וכמו שפי' הרע\"ב. ושוב מצינו ראינו בתוספתא דפ\"ב דמ' תמורה דקתני אלו דברים שבין בהמה לעופות הבהמה דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ונוהגת בציבור כביחיד ויש בה חטאת מתה וכו' יע\"ש. וזה מפורש בהדייא כדברי הר\"י מאורלינס ורש\"י דחטאת העוף אינה מתה. ולכאורה נראה דתוספתא זו חולקת עם מתניתין דפ' כל הגט דקתני מקריב אותה בחזקת שהוא קיים דלפי דברי התוספתא שאין חטאת העוף מתה ל\"ל טעמא מפני שהוא בחזקת שהוא קיים כיון דאפי' מת יכול להקריבה וכמדובר לעיל. ואפשר לומר דלא פליגי דהתוספתא לא קאמרה אלא דאין חטאת העוף מתה כשאר חטאות המתות שמכניסי' אותה לכיפה אבל לא היתה קריבה אלא היתה רועה עד שיפול בה מום וימכר ויפלו דמיה לנדבה כשאר כל הקרבנות שנאבדו והפריש אחר תחתיו וחטאת שמתו בעליה כיון דמתי' אינן צריכין כפרה לא היתה קריבה לשם חטאת כלל אלא היתה רועה ומשו\"ה קתני בפרק כל הגט דמקריב אותה בחזקת שהוא קיים. ומ\"מ דברי הר\"י מאורלינס ורש\"י צ\"ע ועיין עוד לרבינו בפ\"ה מה' מחוסרי כפרה ה\"א והי\"ב ודוק.<br><b> ובמ\"ש </b> עוד הרא\"ש שם דר\"י סבר דיש תמורה בעוף דבר זה לא מצינו ובפ\"ק דתמורה לא פליג ר\"י אלא בולד הקרבן דוקא אבל בעופות דקתני בתר הכי שם בד\"ג לא פליג ר\"י יע\"ש. ובריש פ\"ב דתמורה די\"ד פרכינן וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשנינן הא מני ר\"י הוא דאמר הולד עושה תמורה ומדלא משני הכי כי פריך מעיקרא והרי עופות הא מני ר\"י היא משמע בהדייא דבעופות לא פליג ר\"י. גם מ\"ש ואין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף וכו' כלו' ואפי' נימא דאתי כר\"י דאמר יש תמורה בעוף מ\"מ כיון דלא שייך בעוף וולד חטאת ועברה שנתו לא שייך בו נמי חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה. וזה תימא דאיך אפשר לומר דר\"י ס\"ל האי כללא דבעינן כולהו חמש חטאות וכל דלא שייכי כולהו לא נהיג ביה אפי' חדא דהא ר\"י פליג עליה דר\"ש בפ\"ב דתמורה דט\"ו עלה דמתניתין דחטאת דיחיד שכפרו בעליה מתה ושל ציבור אינה מתה וקתני ר\"י אומר תמות אע\"ג דבחטאת ציבור לא משכחת בה לא ולד חטאת ולא תמורת חטאת ולא חטאת שמתו בעליה כדאמרי' עלה בגמרא שאין ציבור מתים וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אשה שהביאה חטאתה ומתה האשה </span>\n<b> שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה וכו'.</b> ע\"כ. במ' קידושין די\"ג ע\"ב הדור יתבי וקאמרי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה ובסיפא שנינו שם הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה ובפי' הרא\"ש למ' קינין כתב וז\"ל לא יביאו יורשים חטאתה דאין כפרה למתים והלכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ובת\"ך תנייא מניין שאם הביאה עולתה ומתה שיביאו יורשים חטאתה ת\"ל אחת לעולה ואחת לחטאת והר\"י מאורלינס היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופי' רש\"י משום דה' חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממירין והכי גמירי להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לי דאמרי' סתם ספרי ר' יאודה ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ורצה לחזור בו בשביל זה דאין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף דלא שייך ביה ולד חטאת ועברה שנתה עכ\"ל. הנה זה שכתב ע\"ש ר\"י מאורלינס דהתם מיירי בעוף לכאורה ק' דגם מתני' מיירי בחטאת העוף דהא חטאת היולדת היתה באה מן העוף. ועיין לרבינו ז\"ל רפ\"ט מה' אלו ואפי' הכי שנינו שאם הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה משום דאין כפרה למתים וחטאת למיתה אזלא. ואפשר דהר\"י מאורלינס מפרש למתני' בקרבן מצורע ונזירה שהיתה מביאה כשבה לחטאת. אמנם זה דוחק דמלבד דכולה מסכתא ביולדת מתנייא עוד בה דמצורעת היתה מביאה עולה ואשם וחטאת ונזירה היתה מביאה עולה ושלמים וחטאת ומתניתין לא תני לא אשם ולא שלמים בהדי עולה גם זה שכתב דחטאת העוף לא היתה מתה דומייא דחטאת ציבור דאינה מתה משום דלא שייך בציבור תמורה עיין לרש\"י ז\"ל בפרק ד' דנזיר דכ\"א ע\"ב ד\"ה והיינו טעמא שכתב כדברי הר\"י מאורלינס דבחטאת העוף לא גמרינן דתמות וכ\"כ עוד שם בדכ\"ב ד\"ה האשה יע\"ש.<br><b> והנה </b> לכאורה ק' טובא מאותה שאמרו בפרק כל הגט דכ\"ח ע\"ב עלה דמתניתין דהשולח חטאת למ\"ה מקריב אותה בחזקת שהוא קיים ואוקימנא לה בחטאת העוף ואמרינן בגמרא וצריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר אבל תרומה דאפשר אימא לא ואי אשמועינן תרומה דזימנין דלא אפשר אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה צריכה יע\"ש. והשתא אם איתא דחטאת העוף יכולין להקריבה לאחר מיתת הבעלים ולא אזלא למיתה מאי חולין בעזרה איכא דאפי' אי ודאי מתה יכולין להקריבה לפי מ\"ש הר\"י מאורלינס ורש\"י ולמה לי למתני מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים כיון שאפי' ודאי מת יכולין להקריבה וכמו כן ק' טובא על רש\"י שכתב בפ\"ב דנזיר די\"ב ע\"א עלה דמתניתין דקן סתומה שפרחה גוזל א' מהם לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות ימותו כולן ופי' רש\"י לבין חטאות המתות כגון שהיה שם מה' חטאות המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה ונתערבה ביניהם ואין ידוע איזו היא דאין לה שום תקנה עכ\"ל. והשתא לפי מ\"ש הוא ז\"ל דחטאת העוף אינה מתה דלא גמירי הני דחמש חטאות מתות אלא בבהמה ולא בעוף היכי קתני מתניתין שנתערבו בחטאות המתות כיון דלא אזלי למיתה עופות כלל ויותר ה��\"ל לפרש שנתערבה בחטאות המתות כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן כולן ימותו וכמו שפי' הרע\"ב. ושוב מצינו ראינו בתוספתא דפ\"ב דמ' תמורה דקתני אלו דברים שבין בהמה לעופות הבהמה דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ונוהגת בציבור כביחיד ויש בה חטאת מתה וכו' יע\"ש. וזה מפורש בהדייא כדברי הר\"י מאורלינס ורש\"י דחטאת העוף אינה מתה. ולכאורה נראה דתוספתא זו חולקת עם מתניתין דפ' כל הגט דקתני מקריב אותה בחזקת שהוא קיים דלפי דברי התוספתא שאין חטאת העוף מתה ל\"ל טעמא מפני שהוא בחזקת שהוא קיים כיון דאפי' מת יכול להקריבה וכמדובר לעיל. ואפשר לומר דלא פליגי דהתוספתא לא קאמרה אלא דאין חטאת העוף מתה כשאר חטאות המתות שמכניסי' אותה לכיפה אבל לא היתה קריבה אלא היתה רועה עד שיפול בה מום וימכר ויפלו דמיה לנדבה כשאר כל הקרבנות שנאבדו והפריש אחר תחתיו וחטאת שמתו בעליה כיון דמתי' אינן צריכין כפרה לא היתה קריבה לשם חטאת כלל אלא היתה רועה ומשו\"ה קתני בפרק כל הגט דמקריב אותה בחזקת שהוא קיים. ומ\"מ דברי הר\"י מאורלינס ורש\"י צ\"ע ועיין עוד לרבינו בפ\"ה מה' מחוסרי כפרה ה\"א והי\"ב ודוק.<br><b> ובמ\"ש </b> עוד הרא\"ש שם דר\"י סבר דיש תמורה בעוף דבר זה לא מצינו ובפ\"ק דתמורה לא פליג ר\"י אלא בולד הקרבן דוקא אבל בעופות דקתני בתר הכי שם בד\"ג לא פליג ר\"י יע\"ש. ובריש פ\"ב דתמורה די\"ד פרכינן וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשנינן הא מני ר\"י הוא דאמר הולד עושה תמורה ומדלא משני הכי כי פריך מעיקרא והרי עופות הא מני ר\"י היא משמע בהדייא דבעופות לא פליג ר\"י. גם מ\"ש ואין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף וכו' כלו' ואפי' נימא דאתי כר\"י דאמר יש תמורה בעוף מ\"מ כיון דלא שייך בעוף וולד חטאת ועברה שנתו לא שייך בו נמי חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה. וזה תימא דאיך אפשר לומר דר\"י ס\"ל האי כללא דבעינן כולהו חמש חטאות וכל דלא שייכי כולהו לא נהיג ביה אפי' חדא דהא ר\"י פליג עליה דר\"ש בפ\"ב דתמורה דט\"ו עלה דמתניתין דחטאת דיחיד שכפרו בעליה מתה ושל ציבור אינה מתה וקתני ר\"י אומר תמות אע\"ג דבחטאת ציבור לא משכחת בה לא ולד חטאת ולא תמורת חטאת ולא חטאת שמתו בעליה כדאמרי' עלה בגמרא שאין ציבור מתים וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או </b>\n<b> נשתטה וחזר ונשתפה כו' שאין ב\"ח נדחין כו'.</b> עיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש זה דאין ב\"ח נדחין בפ\"ג מה' ק\"פ ה\"ד ובמ\"ש מורי הרב מוהרי\"ן בס' שע\"ה בפ\"ב מה' ק\"פ יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הקרבנו' שהאש' חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא קרבן עשיר ומביא אדם ע\"י בנו ובתו ועבדו ושפחתו קרבן עני.</b> משנה בסוף מסכת נגעים וכת' ר' שם בפי' המשנה שהטעם שמביא ע\"י בנו ובתו קרבן עני הוא משום שאין הקרבן מעצמו ואע\"פ שהוא עשיר כיון שבא קרבן זה מזולתם ובתנאי שבנו ובתו עניים עכ\"ל וראיתי בס' חזון נחום שכתב שם וז\"ל משמע מדבריו דבנו ובתו לאו דוקא דה\"ה שאר עני דעלמא אם מביא קרבן עני ומתני' אורחא דמילתא נקט ויש לתמוה דבסוף ה' מחוסרי כפרה כתב רבינו וז\"ל עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והמצורע הוא עני ה\"ז מביא ע\"י קרבן עשיר שהרי יד הנודר משגת ונמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה. ופשיטא שאין לחלק בין בנו ובתו לאחר דמ\"ש אלא שהתנא נקט בנו ובתו לאשמיענו דמחוסרי כפרה אין צריכין דעת כדאיתא בפ' אין בין המודר דל\"ה והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד הדבר ברור שיש לחלק בין בנו ובתו לאחר דבנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו שאני דהו\"ל כמי שנותן קרבן עני לעני במתנה ואומר לו הילך דבר זה במתנה ע\"מ שתקריב אותו לקרבנך שאתה חייב ה\"נ כיון שבניו ועבדו ידם כידו הו\"ל כאלו הם עצמם מקריבי' קרבן זה וכאלו זיכה בהמה זו להם ומקריבן על שמם אבל בשאר אנשים שאמר קרבנו של מצורע זה עלי דיכול היה להקריב אותו העני קרבן עשיר דעני שהביא קרבן עשיר יצא כמו ששנינו בסוף נגעים ולכתחי' נמי יכול להביא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל שם וא\"כ כשאמר קרבנו של זה עלי פשיטא ודאי דאף על קרבן עשיר נתחייב ומשו\"ה אמרינן בערכין פרק השג יד כשהיה הנודר עשיר שמביא קרבן עשיר דאהא לאו דל הוא מה\"ט דכיון שהנודר עשיר ונדר להביא קרבנו של מצורע כיון שאם רצה המצורע העני להביא קרבן עשיר או אם היה עשיר היה מביא קרבן עשיר עכשיו יש לנודר להביא קרבנו עשיר ודאי דעל כל קרבן נתחייב ואפילו לקרבן עשיר ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או </b>\n<b> נשתטה וחזר ונשתפה כו' שאין ב\"ח נדחין כו'.</b> עיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש זה דאין ב\"ח נדחין בפ\"ג מה' ק\"פ ה\"ד ובמ\"ש מורי הרב מוהרי\"ן בס' שע\"ה בפ\"ב מה' ק\"פ יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הקרבנו' שהאש' חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני ואם היה עשיר מביא קרבן עשיר ומביא אדם ע\"י בנו ובתו ועבדו ושפחתו קרבן עני.</b> משנה בסוף מסכת נגעים וכת' ר' שם בפי' המשנה שהטעם שמביא ע\"י בנו ובתו קרבן עני הוא משום שאין הקרבן מעצמו ואע\"פ שהוא עשיר כיון שבא קרבן זה מזולתם ובתנאי שבנו ובתו עניים עכ\"ל וראיתי בס' חזון נחום שכתב שם וז\"ל משמע מדבריו דבנו ובתו לאו דוקא דה\"ה שאר עני דעלמא אם מביא קרבן עני ומתני' אורחא דמילתא נקט ויש לתמוה דבסוף ה' מחוסרי כפרה כתב רבינו וז\"ל עשיר שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והמצורע הוא עני ה\"ז מביא ע\"י קרבן עשיר שהרי יד הנודר משגת ונמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה. ופשיטא שאין לחלק בין בנו ובתו לאחר דמ\"ש אלא שהתנא נקט בנו ובתו לאשמיענו דמחוסרי כפרה אין צריכין דעת כדאיתא בפ' אין בין המודר דל\"ה והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד הדבר ברור שיש לחלק בין בנו ובתו לאחר דבנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו שאני דהו\"ל כמי שנותן קרבן עני לעני במתנה ואומר לו הילך דבר זה במתנה ע\"מ שתקריב אותו לקרבנך שאתה חייב ה\"נ כיון שבניו ועבדו ידם כידו הו\"ל כאלו הם עצמם מקריבי' קרבן זה וכאלו זיכה בהמה זו להם ומקריבן על שמם אבל בשאר אנשים שאמר קרבנו של מצורע זה עלי דיכול היה להקריב אותו העני קרבן עשיר דעני שהביא קרבן עשיר יצא כמו ששנינו בסוף נגעים ולכתחי' נמי יכול להביא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל שם וא\"כ כשאמר קרבנו של זה עלי פשיטא ודאי דאף על קרבן עשיר נתחייב ומשו\"ה אמרינן בערכין פרק השג יד כשהיה הנודר עשיר שמביא קרבן עשיר דאהא לאו דל הוא מה\"ט דכיון שהנודר עשיר ונדר להביא קרבנו של מצורע כיון שאם רצה המצורע העני להביא קרבן עשיר או אם היה עשיר היה מביא קרבן עשיר עכשיו יש לנודר להביא קרבנו עשיר ודאי דעל כל קרבן נתחייב ואפילו לקרבן עשיר ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שגגות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,86 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קרבן פסח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף </b>\n<b> בשעת היתר הבמות כו'.</b> ועיין במ\"ש בזה הרמ\"ל ועיין בספר נשמת חיים למרן מלכא מהרח\"א דצ\"א ע\"ב יע\"ש."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש פסח נשחט אחר תמיד של בין הערביים שחיטת </span>\n<b> הפסח אחר חצות וכו' ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערביי' כו'.</b> הנה התוספות בפרק א\"ל הממונה דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא כו' שם בסוף הדיבור נסתפקו אי פסח שני זימניה בתר תמיד של ב\"הע כמו פסח ראשון ומייתו ראיה דנעשה כן ממה שלא מנו בפרק מי שהיה טמא דצ\"ה בדברים שבין א' לב' ושוב דחו זה באומרם דהתם תנא ושייר דהא שייר נמי כרת דאיכא למ\"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ומורי הרב מר יהודה ז\"ל הק' וז\"ל ואיכא למידק טובא בדבריהם דאיך כתבו דשייר כרת דחייב על הא' ולא על הב' שהרי באותה משנה קתני סיפא דשניהם דוחים את השבת וכתב רש\"י שם בגמרא ע\"ב ד\"ה דוחין את השבת דשני כתיב ביה במועדו למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני עכ\"ל ומאן דסבר דמועדו קאי אב' ס\"ל שם בדצ\"ג דחייב כרת אף על השני יע\"ש והשתא כיון דהאי תנא ס\"ל דבמועדו קאי אב' ומשו\"ה דוחה את השבת ע\"כ דס\"ל נמי דחייב כרת אף על הב' ואיך כתבו דשייר כרת ושוב מצאתי להרב שע\"ה בהלכות ק\"פ פ\"ג ה\"ט שהק' כן משמו והוא ז\"ל תירץ דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפרק הוציאו לו דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת דאפילו מאן דלא דריש במועדו דקאי אב' ס\"ל דדוחה שבת מקרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו יעש\"ב.<br><b> ומ\"מ </b> עדיין ק' לע\"ד שהיה להם לומר דשייר ההיא דקתני בתוספתא הראשון נשחט בג' כיתות ואין הב' נשחט בג' כיתות וכן ביקור ד' ימים דליתיה בב' וכמ\"ש התוספות בפסחים דצ\"א ע\"א ד\"ה מה בין ראשון לב' שכתבו וז\"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות וכו' והכא תני ושייר דשייר נמי ביקו' ד' ימים דליתיה בב' כדאמרינן בגמרא ובתוספתא דלא קתני ביקור דלא חשיב אלא הנך דנוהגים בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ\"ל ולשון התוספתא כך היא אלו דברים שבין א' לב' הא' בג' כיתות וכו' הראשון דוחה את הטומאה ולא הב' הא' חייב עליו כרת והב' אין חייבים עליו כרת דברי רבי ר' נתן אומר אף הב' חייב עליו כרת ור' חנניא ן' עקביה אמר אם עשה את הב' אין חייבים על הא' הא' טעון חגיגה ואין הב' הראשון נוהג כל ז' והב' יום א' עכ\"ל והשתא נראה שהתוספות ז\"ל הוקשה להם מרישא דהך תוספתא דקתני הא' נשחט בג' כיתות וכו' וה\"ה מכל הנך דקתני שם וא\"כ ק' דאמאי הוצרכו לומר דשייר ביקור ד' ימים דהי\"ל לומר דשייר כל הנך דתוספתא דקתני שם וכעת צ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין שוחט את הפסח על החמץ השוחט </span>\n<b> את הפסח בזמנו והי\"ל כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו'.</b> הנה הרב מש\"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן בא' מהדברים הפוסלים את הקרבן אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חייובא ע\"כ ומה שיש לעמוד על דבריו אלו עיין למורי הרב בס' שע\"ה בפרקין יעש\"ב.<br><b> אך </b> את זה ראיתי להר' מש\"ל שהביא לשון הירוש' דתני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראו אותו זבח א\"ר מנא אילולי דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבים עליו המחמץ את הפוסלה אית תנויי תני פטור אמר רב חסדא מ\"ד חייב כשפיסולו מחמת חימוצו מ\"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצו ע\"כ וביאר הרב כונת הירושלמי דר' חזקיה בא להוכיח דהפסח כשר כששחטו על החמץ ממה שקראו הכתוב זבח ואתא לאפלוגי על ר\"ש דקאמר התם דכשר ממה שחייב כרת דזה אינו הכרח ור' מנא ג\"כ דחה הכרח ר\"ש ואמר דאלמלא ברייתא דר' חזקיה עדיין הייתי אומר שהפסח פסול ואפ\"ה חייב הזורק דומיא דמנחה פסולה שנפסלה מחמת עצמה ואפ\"ה חייב ותמה ע\"ד הירוש' הנז' דמשמע דאלמלא קרא דזבחי או סברא זו שאמר ר\"ש מדחייב הזורק הסברא היה נותנת לומר שיהיה הזבח פסול וזה היפך מ\"ש ברפ\"ה דמנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו זה בעלמא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעו חובה הרי דאדרבא איצט' קרא לומר דפסול והניחה בצ\"ע יע\"ש ואני אומר אי כל חיליה דהרב ז\"ל הוא מההיא דמנחות ל\"ק כלל דאדרבא בתר דגלי לן קרא התם דהמנחה פסולה מקרא יתירה דתהיה היא היא הסברא לומר נמי הכא גבי לא תשחט שהזבח נפסל ולא מסברא בעלמא אלא משום דהוה ילפינן מההיא דמחמץ את המנחה דגלי לן קרא שהמנחה פסולה וכבר הרב בתחילת דבריו כתב ע\"ש התוספו' דלמדו מההיא דמנחה למקום אחר ואפשר נמי דהיא היא מאי דקאמר ר' מנא אלמלא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול שחייבים עליו ומינה הוה ילפינן להך דהכא ולהכי איצטריך קרא דזבחי ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרמ\"ל הללו עיין למו\"ה בס' שע\"ה יעש\"ב.<br><b> וראיתי </b> לו ז\"ל שם שהביא דברי הרפ\"ח ז\"ל ע\"ד התוספות דפרק כ\"ש וכתב וז\"ל וראיתי להרפ\"ח בספר מים חיים שכתב אדברי התוס' הללו וז\"ל וליתא דהא קי\"ל כרבא פ\"ק דתמורה דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא ה\"ט משו' דקראו זבח כו' יע\"ש ולדעתי נראה דלק\"מ דהא דאמר רבא כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי\"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפילו רבא מודה כו' יע\"ש עכ\"ל מורי הרב. ולק\"ד לעיקר קושית הפ\"ח לק\"מ והוא ע\"פ מ\"ש הרב הגדול מהרימ\"ט בח\"א סימן ס\"ט דפ\"ד סע\"א וע\"ב וג' דהאי מילתא דרבא לא איתמר אלא דוקא בכל כי הני מילי דמייתי תלמודא בפ\"ק דתמורה וכיוצא שאם היינו אומרי' דמהני נמצאו דברי תורה בטלין שהתורה אמרה לא יחליף והרי החליף וכן לא ימכר ולא יגאל והרי גאל ומכר וכשאנו אומרים דלא מהני ד\"ת קיימים משא\"כ במידי דאיסורא שכבר נעשה ואין בידינו לתקן האיסור שעשה כגון שעמד בדין לפני הערכאות ש\"ג שאף אם אנו אומרים שהדין בטל אין תיקון למה שעוות ועשה בפני הערכאות וכו' ושם האריך עוד להביא ראיו' לדבריו ובסוף דבריו הביא הך ברייתא דתנייא השוחט את הפסח על החמץ כשר ואינו נפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא יע\"ש והדברים נכונים בטעמם ונימוקם עימם ובהכי ניחא דלא תיקשי לרבא מה שהקשינו מכל מילי דקדשי' דבעינן תרי קראי חד למצוה וחד לעכב ולדברי הרפ\"ח והם דברי התוס' בתמורה ק\"ט ולא ידעתי איך לא ראה מוהרימ\"ט דברי התוס' דתמורה שהם סותרים את דבריו וצ\"ע ושוב ראיתי להרפ\"ח בה' בכורות פ\"ו ד\"ה עמד בהך מילתא דאביי ורבא ושקי' וטרי והעלה כדברי מהרימ\"ט ובמקום אחר כתבתי עוד בזה וצ\"ע.",
+                "<b>אם </b>\n<b> היה ברשות א' מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה כו'.</b> וראיתי להתוס' ז\"ל בפרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"א ד\"ה או לא' מבני חבורה אומר ר\"י דלא מחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לר\"י הא לאו שאין בו מעשה עכ\"ל ולכאורה ק\"ק מהא דדרשינן גבי קרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ודרשינן וכי כל קהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וא\"כ ה\"נ אף ע\"ג דכתיב לא תשחט אפשר דאף בני חבורה בכלל כיון דהשוחט הוא שלוחן הו\"ל אינהו גופייהו ממש וא\"כ איך הכריח ר\"י מדכתיב לא תשחט דלא מחייבו בני החבורה י\"ל דר\"י דקדק מדכתיב לא תשחט לשון יחיד ואי קרא קאי אבני חבורה הו\"ל למימר לא תשחטו כדכתיב ושחטו אותו אבל ק\"ק דאימא דבני החבורה נפקא מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כדנפ\"ל אזהרה למקטיר דלקי לרב פפא כדאמרינן שם בסוגייא דלקמן והנה רש\"י לא קאי בשיטת ר\"י הלזו אלא ס\"ל דאף בני חבורה עוברים בלא תשחט על חמץ שכתב בד\"ה רשב\"ג אומ' לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט כו' וז\"ל ואע\"ג דכתיב על חמץ סתמא אם היה לאחד שאינו מבני חבורה אין עוברים ואם יש לאחד מהם כולם עוברים וכ\"כ בפשיטות הרב חד\"ה לקמן בלשון רש\"י ד\"ה הואיל וישנו בהלנת אמורים עכ\"ל יע\"ש וכ\"נ מלשונו בפי' התורה בפ' כי תשא שכתב וז\"ל לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה נראה מדבריו דאף בני חבורה הם בכלל אזהרה ובכן אני תמיה על הרא\"ם שכתב וז\"ל אבל מ\"ש או לאחד מבני חבורה יחוייב בהכרח שיפרש המאמר הזה של רש\"י שהאזהרה היא שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח לא לשוחט ולא לזורק ולא לא' מבני החבורה אבל לא שפי' בזה מי הוא העובר אם הוא השוחט או הזורק או כל א' משניהם ויהיו כאן שתי אזהרות אזהרה לשוחט מאומרו לא תשחט ואזהרה לזורק מאומרו לא תזרוק עכ\"ל.<br><b> וביאור </b> דבריו שבתחילת המאמר כתב הוא ז\"ל שרש\"י הודיע לנו שהמקר' הזה מסורס כאלו כתיב לא תשחט זבחי על החמץ וקצר כאלו כתיב לא תשחט זבחי ולא תזרק דמו על החמץ ולפיכך אמר אזהרה לשוח' או לזורק כמ\"ש רבינו א' השוחט וא' הזורק כו' ושוב חזר בו וכתב שלא כיוין רש\"י לזה באומרו אזהרה לשוחט או לזורק דא\"כ איך סיים או לא' מבני החבורה מאחר שבני החבורה אינן באזהרה זו כמ\"ש התוס' בפ' תמיד נשחט ולכן בהכרח שנאמר שכונת רש\"י היתה לומר שאזהרת הלזו דלא תשחט על חמץ היינו שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח הוא בחמץ של השוחט או של זורק או מבני החבורה אבל לא בא לפרש אזהרת העובר מי הוא אם השוחט או הזורק או שניהם יחד ואם יהיו שניהם יהיו כאן שתי אזהרו' כמ\"ש בתחילת דבריו דעל העובר אי אפשר שתהיה כונת רש\"י כנ\"ל לע\"ד בכונת דברי הרא\"ם ולפי מ\"ש רש\"י בפ' ת\"נ משמע ליה דאף בני החבורה הם בכלל אזהרה אין מקום לדברי הרא\"ם דדברי רש\"י מבוארי' כפשטן דהולך הוא ע\"פ שיטתו בגמ'.<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ח עשאל בביאורו לה' ק\"פ רפ\"א שכתב וז\"ל נראה דמ\"ש רבינו א' השוחט ואחד המקטיר אם היה ברשות אחד מהם חייב לאו למימרא דאם נמצא ביד השוחט או הזורק שעוברין כולם דמה לו לשוחט עם חמץ הזורק והלא הוא אינו מבני החבורה אלא הנמצא בידו הוא עובר דוקא יהיה מי שיהיה השוחט או הזורק או המקטיר אבל שיהיה חייב זה מפני זה ודאי אינו חייב אלא בנמצא ביד א' מבני החבורה אז חייבים כולם כנ\"ל ברור ועפ\"ז יישב מה שמקשי' לקמן בסוגייא דפ' ת\"נ עלה דאמר רב פפא כהן המקטיר את החלב עובר בל\"ת דמאי קאמר הילכך והלא כי אמרי' מעיקרא דדרשינן סמוכין דלא תזבח ולא תלין היינו לומר דלא מחייב בלא תשחט על חמץ אלא בחמץ דהנהו דקיימי בלא ילין אבל איפכא בהנהו דקיימי בלא ילין קיימי בלא תשחט ליכא למימר שהרי בני החבורה לפי שיטת התוס' והרמב\"ם דקיימי בלא ילין לא קיימי בלא תשחט וא\"כ הכי הו\"ל לר\"פ למימר דאף על החמץ דהמקטיר עובר השוחט והזורק אבל לא שהמקטיר עצמו יעבור על הלאו.<br><b> וע\"פ </b> מה שכתבתי דאין סברא לומר שיעבור השוחט על חמץ הזורק או המקטיר ניחא דקאמר הכי דלומר שיעבור השוחט על חמץ המקטיר אין סברא עכ\"ל יע\"ש ואני בעוניי התבוננתי בדבר וראיתי דשפיר איכא למימר שיעבור השוחט על חמץ הזורק ודלא כדברי הרב והכי מוכח לשון רשב\"ל דקאמר לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה דעלה דמתני' קאי דקאמר השוח' את הפסח על החמץ עובר בל\"ת וקאמר דאינו חייב השוחט אלא כשיהיה החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה שאם נאמר דה\"ק שהשוחט אינו חייב עד שיהא ברשותו וכן הזורק וכן בני החבורה זה לא יתכן לדעת התוס' שכתבו דבני החבורה לא מחייבי לעולם ולשיטת רש\"י ניחא אלא ודאי כדאמרן ומפני שהזורק הוא מקבל את הדם כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' תו\"מ ומתעסק הוא בפסח להכי חשיב גם הוא כבני החבורה שאף השוחט עובר על חמץ הזורק כיון שכבר התחיל בעבודת הדם דקר' קפי' שלא ימצא חמץ באחד מן המתעסקים בו ואם ימצא לא ישחט עד שיבער וכיון שהתרו בו בשוחט שלא ישחט כל שיש חמץ ברשותו של זורק אמאי לא יתחייב אך אמנם על חמץ של מקטיר אין סברא דכיון שעדיין לא התחיל בעבודת ההקטרה ואפשר בכהן אחר למה יתחייב השוחט על חמץ המקטיר והכי מדוקדק לשון רשב\"ל שלא נקט אלא עד שיהא החמץ לשוחט לזורק או לא' מבני החבורה ולא נקט מקטיר מפני שעל חמצו של מקטיר אין סברא שיתחייב השוחט כנלע\"ד.<br><b> ומ\"מ </b> עדיין יש לגמג' בעיקר דברי ר\"י הללו שהכרי' דמדכתיב לא תשחט ש\"מ דבני החבורה שיש להם חמץ פטורים כו' דנהי דמלא תשחט לא שמעי' בני החבורה אבל אכתי נחייביה מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כמ\"ש לעיל אכן ע\"פ מ\"ש דההכרח ר\"י הוא מדכתיב לא תשחט ולא תשחטו ניחא דאם איתא דבני החבורה מחייבי ליכתוב רחמנא לא תשחטו בלשון רבים דלא תשחט משמע מיעוטא ודוק ודע דעמ\"ש שם בגמ' אמר ר\"פ הילכך המקטיר את החלב עובר בל\"ת כתב שם רש\"י בד\"ה המקטי' את החלב וז\"ל של פסח על החמץ שהיה לו בשעת הקטרה אם לא היה לא' מבני החבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן בשעת הקטרה עכ\"ל וק' אם כונתו לומר דרב פפא מיירי בשלא היה לו חמץ לא' מבני החבורה שאם היה לא' מבני החבורה עובר המקטיר עליו כשוחט וכזורק דאפילו שאין להם חמץ עוברים מפני החמץ של בני החבורה למה לו לרש\"י ז\"ל לומר שאין להם בשעת שחיטה הי\"ל לומר שאין להם בשעת הקטרה ומה לנו לשעת שחיטה. ואולי דאורחא דמילתא נקט וכונתו לומר שמפני שלא היה להם משעת שחיטה לא היה להם בשעת הקטר' שאילו היה להם בשעת הקטר' גם בשע' שחיט' היה להם והי\"ל לר\"פ לומר שגם המקטי' עובר מלבד השוח' והזור' ומדל' נקט אלא המקטי' לבד משמ' דמיירי כשלא היה להם לבני החבור' בשע' שחיט' ואילך ור\"פ לא נקט אלא המקטיר לבד משמע דמיירי כשלא היה להם לבני חבורה בשעת שחיטה ואילך ור\"פ דלא נקט לה בכה\"ג שהיה להם בשעת שחיטה ועוברים כולם אורחא דמילתא נקט שלא יתכן שיהיו כולם השוח' והזורק והמקטי' עוברים על לאו זה ועיין להרב סם חיי בליקוטיו רפ\"א מה' ק\"פ מ\"ש בזה ולדידי דברי רש\"י הללו עדיין צריכין י��וב.<br><b> עו\"כ </b> רש\"י ז\"ל שם בד\"ה הואיל דכתיב ביה נמי ולא ילין חלב חגי עיין מ\"ש בזה הרב חד\"ה ועיין להרב מש\"ל פ\"א מה' אלו ה\"ה תוך הלשון שרצה להכרי' מהך מימרא דר\"פ כסברת רבינו והסמ\"ג דקרא דלא ילין באמורי פסח מיירי דאי באמורי כל הקרבנות או בחגיגת ט\"ו לא אתי שפיר דרשא דר\"פ ומכח הך סוגייא פסק דלא כרב הונא דקרא דחלב חגי מיירי באמורי חגיגת ט\"ו יע\"ש ואין ראייתו מכאן מכריע כלל דאפשר דר\"פ מפיק ליה מהיקשא דלא ילין זבח חג הפסח דמיירי בהלנת אמורים של פסח נמי כמ\"ש התוס' בסוגייא דלעיל דנ\"ט ע\"ב ואפשר דהיא שיטת רבינו ג\"כ כמו שצדד הרב בסוף דבריו והוא הנכון לע\"ד בכונת רבינו ומה שנקט קרא דלא ילין חלב חגי לאזהרת מקטיר אמורים פסח בין בחיבורו ובין בס' המצות אינו מכריע כלל דכיון דמשם אנו למדי' לכל הקרבנות כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ע והן הן דברי המכי' נקט האי קרא נמי לאמורי פסח וא\"נ דמשום דההוא קרא דלא ילין לבוק' זבח חג הפסח משמע נמי הלנת בשר נקט קרא דלא ילין שהוא לאו מיוחד אלא שדבריו בס' המצוו' צריכין ישוב קצת שכתב דקרא דלא ילין הוא אזהרה לאמורי פסח וה\"ה לשאר אמורים משמע דס\"ל דקרא מיירי באמורי פסח ומשם הוא למד לשאר אמורין ולפום תלמודא דידן משמע דס\"ל דפשטיה דקרא מיירי באמורי חגיגת ט\"ו ומשם אנו למדין לשאר אמורי קרבנות ואפשר ליישב לשונו באופן אחר וברור.<br><b> ומ\"מ </b> ק\"ק לי למה לא כתב בספר המצו' שהוכפלה אזהרה פעם שלישית בקרא דכתיב בפרשת ראה ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר דאמרינן בפ\"ק דחגיגה דיו\"ד ע\"ב דהאי קרא אתא לאזהרת הלנת אמורים ג\"כ וכמ\"ש התוס' ודומה לקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח שכתב בס' המצות דמיירי בהלנת אמורים ג\"כ ודוק גם בעיקר דברי המכילתא שלמד שאר אימורי קרבנות מקרא דלא ילין חלב חגי קשה דהיכי יליף מהתם לשאר אמורים כיון דכלל גדול בידינו אין מזהירין ועונשין מן הדין וה\"ה במ\"מ כמ\"ש הרב גופיה הלכות בכלליו ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות מ\"א דכל דכתוב העשה בהדייא מייתינן לאו בק\"ו דהו\"ל כגילוי מילתא בעלמא יע\"ש ה\"נ הכא הרי איכא עשה לכל האמורין מקרא דהיא העולה על המזבח כל הלילה כדדרשינן בנידה ד\"מ ע\"ב מכאן לכל העולין על המזבח שלא יקטירו אלא עד הבוקר ועיין בפ\"ק דחגיגה דיו\"ד ע\"ב ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין הפשטת עור ק\"פ בשבת ותולין </span>\n<b> ומפשיטין את כולה וכו'.</b> מצאתי כתוב למ\"וה כמוהרי\"ן בשע\"ה שכתב בדין זה וז\"ל מ\"ש מרן וז\"ל נראה שכתב כן לאפוקי מר\"י ן' ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטי' עד החזה וכו' אשתמיט מיניה סוגייא דפ' כל כתבי דקי\"ו ע\"ב דאיתא התם הך פלוגתא להדיי' ובמנחו' ר\"פ ר\"י יע\"ש ועיין להלח\"מ שהק' על רבינו דשם בפ' כ\"כ אסיקו בגמרא דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ\"כ התוספות בפ' א\"ד וא\"כ הי\"ל לרבי' לפרש כן ותירץ דרבינו ס\"ל דההיא דפרק כ\"כ רבנן לדברי ר\"י ן' ברוקה קאמרי דלדידהו מותר להפשיט להו לגמרי יע\"ש והן הן דברי התו' בפ' כ\"כ דקי\"ז ד\"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנז' איך אשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל גם דברי התוס' סותרים דשם כתבו וז\"ל ועוד אומר ר\"י דרבנן לדברי ר\"י ן' ברוקה קאמרי כו' ואלו בפ' א\"ד כתבו משם ר\"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק\"ל לדבריהם דפ' א\"ד מהא דגרסינן בפ' ר\"א דמילה דקל\"ג ע\"ב מאן תנא פיר�� אינו חוזר אמר רבה בר בר חנא אמר ר\"י ריב\"ב היא דתניא כו' י\"ד שחל להיו' בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי אירייא ריב\"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע\"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא\"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב\"א שם שהקשה כן ותירץ דרבנן לדברי ריב\"ב קאמרי וכדברי' דפ' כ\"כ אכן לדבריהם דפ' א\"ד ק' טובא ושמא נאמר דה\"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב\"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפורש אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב\"ב.<br><b> ודע </b> שהתוספו' פ' כ\"כ הקשו לפי שיטתם ז\"ל שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דא\"כ אמאי לא חשיב ר\"פ א\"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותירצו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי וק\"ל שהרי מתני' קתני התם דמיחוי קרביו דוחה שבת וכ\"ז שלא יסרח וכמ\"ש רש\"י והרע\"ב שם ומשמע דס\"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דס\"ל דמפשיטין את כולו קאמר רב יוסף התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ\"ה לא שרי ריב\"ב וא\"כ דכותא נמי מיחוי קרביו דלריב\"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד צורך גבוה וא\"כ איך כתבו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי ושמא נאמר דריב\"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה\"ט משום דלא חיישינן שמא יסריח ותדע שהרי ר\"א דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה ע\"כ דס\"ל דלא חיישינן שמא יסרח וא\"כ דכוותא לרב יוסף דס\"ל דחיישי' שמא יסריח בהא פליגי רבנן וריב\"ב דריב\"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במיחוי קרביו כיון דרבים הם איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש\"ה לכ\"ע דוחה שבת כנ\"ל.<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות ד\"ה שהקשה על רבינו ז\"ל שהרי שם בפרק כ\"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא\"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרי' מאי בינייהו איכא בינייהו דמונח אפתורא דדהבא וא\"נ ביומא דאסתנא ואי ס\"ל לר' טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלי' כנבילה הי\"ל לאסור במונח אפתורא דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו יע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קו' רבתי ולדידי ק\"ל עוד על רבינו דבפ' ר\"א דמילה אמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבב\"ח ריב\"ב היא. הנה מבואר דלרבנן דס\"ל מפשיטין את כולו ע\"כ ס\"ל דאפי' פי' חוזר ואף על גב דדחי התם תלמודא להא דרבה בר חנא היינו לומר דאפילו ריב\"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע\"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע\"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא\"נ משום ביזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפי' רבנן מודו דא\"כ אמאי קאמר רבב\"ח מאן תנא פי' כו' ריב\"ב היא כו' הא אפי' כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע\"כ ל\"ק ריב\"ב כו' הי\"ל למצדד לומר וא\"נ ע\"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי תלמודא דכוותא ר\"פ ר\"י אלא משמע ודאי דע\"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח ה\"נ אית לן למימר גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו ז\"ל דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ\"ב דמילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר.<br><b> שוב </b> ראיתי להרשב\"א בחי' שכתב דלמסקנ' דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרי' לעיל ואשמועינן דלא שייכא בפלוגתא דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עלה אלא ר\"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה יע\"ש ומ\"מ לא ביאר לנו מה טעם יש לחלק בין ההיא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה לההיא דציצין. ותו ק\"ל טובא דממ\"ש רבינו ומפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האימורין מבואר דס\"ל דהוצאת האימורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנז' מבואר דהוצאת האימו' היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאל\"כ היכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב\"ב והלא נהפוך הוא דכריב\"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבים ואלו ריב\"ב ס\"ל דאפי' כל זמן שהוא עוסק כיון דאתעביד צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבא כרבנן דריב\"ב מצי אתי שפיר דע\"כ לא קאמרי רבנן מפשיטין את כולו משום שהוא עוסק בו אבל פי' רבנן מודו וכ\"כ שם רש\"י בהדיא בד\"ה מפשיט וז\"ל והיינו פי' דתנן במסכת תמיד כו' והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה סילק את ידיו ומתעסק בניחוח קצת וגבי עולה דכליל כולה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין מוציאין מיד והו\"ל פרוש מן ההפשט כו' יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בשיטת כ\"י וז\"ל וחכ\"א מפשיטין את כולו כלומר יתן האמורין כשיגיע לחזה ואח\"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא וכיון שכן תימה על רבינו איך כתב ומפשיטין את כולו ואח\"ך מוציא האמורין והי\"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האימורין ואח\"כ מפשיט את כולו כדרך שכתב גבי עולה בפ\"ו מה' מע\"הק ד\"ה יע\"ש.<br><b> כי </b> ע\"כ אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלר' ז\"ל קשיתיה קושיית התוספו' שהקשו שם בד\"ה דשקיל וז\"ל וא\"ת הא דתניא בסוף ת\"נ תנא חשכה נותן פסחו בעורו א\"כ לאו בברזי הוה שקיל ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י\"ד שחל בשבת וכו' כי ע\"כ ס\"ל דמתני' דפרק ח\"נ פליגא דריב\"ב דריב\"ב ס\"ל דבין בחול בין בשבת היה מפשיט עד החזה ומוציא האימורין מיד ואח\"כ מפשי' את כולו דומיא דעולה דמפשי' עד החזה ואח\"כ חותך הראש והילכך ס\"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האימורין מיד הו\"ל פירש וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתני' דפרק ת\"נ משמע דפליגא וס\"ל כסתם מתני' דא\"צ להוציא את האימורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתניתין י\"ד שחל בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ודוק עכ\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש לאו הבא מכלל עשה אין </span>\n<b> שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה.</b> ואיכא למידק אמאי לא מנה רבינו במצות עשה איסור עשה דפסח נשחט שלא למנוייו ונאכל שלא למנוייו דנפ\"ל מקרא דאיש לפי אוכלו תכוסו על השה עיין בפ' תמיד נשחט דפ\"א ופ' האשה דפ\"ח ודפ\"ט ונדרים פ' אין בין המודר דל\"ו דאמרינן שה לבית אבות לאו דאוריית' דנראה משם דאיכא איסורא דאורייתא בפסח נאכל שלא למנוייו ועיין בנדרים בתוספות ורבינו דרכו למנות לאו הבא מכלל עשה לעשה עיין בס' המצוות שורש הו' ועיין בס' החינוך פ' בא ועיין במה שכתבתי עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורשי המצוות שורש הו'.<br><b> ודע </b> שבפ' ג' מינים דל\"ט ע\"א אמרן ת\"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת\"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופריך והכתיב קדוש יהיה ומשני למימר דאם גילח ליה בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה ופי' רש\"י ת\"ל קדוש יהיה שלא ישירינו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע והכתיב קדוש יהיה גדל פרע שלא ישירינו בשום דבר כו' למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליה בעשה ול\"ת דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ\"ל ונראה שהוצרך לומר דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא כתב סתם דקדוש יהיה הוא עשה ועובר בעשה ככל עשין שבתורה דמניעת דבר דומיא דשביתת שבת וי\"ט שהוא עשה דתשבות וכן עשה דתענו את נפשותי' וכן עשה דשמיטה כמ\"ש רבינו בשורש הו' הוא מפני לשון הש\"ס דקאמר דאם גילח בתער קאי עליה בעשה ול\"ת ולא קאמר דאם לא גילח בתער קיים עשה דגדל פרע משמ' דכי לא גילח בתער לא קיים עשה כיון שעיק' הכתוב לא בא אלא ללאו הבא מכלל עשה ודוק.<br><b> ואולם </b> הרמב\"ן בס' המצות עשין צ\"ב כתב וז\"ל מצוה צ\"ב היא שציונו שהנזיר יגדל שער ראשו והוא אומרו ית' גדל פרע שער ראשו ולשון המכילתא קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע מ\"ע ומנין בל\"ת ת\"ל תער לא יעבור על ראשו ושם נאמר מה שנתתי בעשה החופף באדמה והנותן סמנים כלומר שהנזיר שם בראשו סם להסיר השער לא יהיה אז עובר בל\"ת כי הוא לא העבי' כעין תער ואמנם עבר על מצות עשה והוא גדל פרע וזה לא גדל ולאו הבא מכלל עשה עשה והוא כמו שהוא שורש אצלינו וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת נזיר עכ\"ל. ויש לתמוה טובא בדבריו דכיון שהוא קורא לעשה זה דגדל פרע לאו הבא מכלל עשה איך מונה אותו במנין העשין הרי הוא ז\"ל סובר שאין למנות במנין העשין לאו הבא מכלל עשה דמה\"ט לא מנה בכלל המצות עשה מצוה לאכו' תרומה טהורה ולא טמאה וכמ\"ש הרב מגילת אסתר לקמן דע\"ז ע\"ב כיע\"ש וכ\"כ בשמו הרב יבין שמועה כלל הה' יע\"ש.<br><b> איברא </b> שעיקר דברי הרב מגילת אסתר הללו נראין כסותרין למ\"ש הרמב\"ן בשורש הו' שדעת רבינו למנות בעשין לאו הבא מכלל עשה ומה\"ט מנה במצות קמ\"ט וק\"ן וקנ\"א וקנ\"ב עשה סימני דבדיקת סימני טהורה וטמאה וסימני העוף הטמא וסימני דגים וסימני חגבים כולם הם לאו הבא מכלל עשה כמ\"ש רבינו בהדיא במצות הללו אלא דאי מהא לא איריא שכבר כתב הרב מגילת אסתר שם בשורש הנז' דמה שמנה הרב לאו הבא מכלל עשה הללו הוא מפני שצריך מעשה לבדוק בסימנים הללו שציותה תורה כדי להבדיל בהם בין הטהור לטמא ואעפ\"י שעיקר המצוה של בדיקת סימנין הוא לימנע לאכול אותם שאין בהם סימני טהרה מ\"מ כיון שהמניעה בא ע\"י בדיקת הסימנים להבדיל מהם משו\"ה נמנו במנין העשין משא\"כ בההיא דאכילת תרומה טמאה שאין בה שום מעשה כי אם מניעה מלאוכלה בטומאה מש\"ה לא מנאה במנין העשין אלא דאכתי קשה לדבריו ממצות גדל פרע שמנאה רבינו במ\"ע אעפ\"י שאין בה שום מעשה כי אם מניעה בעלמא שלא לגלח השער בשום דבר שמסיר את השער ועיין לה\"ה בריש ה' מ\"א שכתב וז\"ל כבר ביאר רבינו בפתיחת ההלכות אלו שסימני בהמה וחיה מצוה אחת ושל עוף מצוה אחרת וכן של דגים וכן של חגבים וביאר ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאים לאכו' הטהורים ולא הטמאים כמ\"ש בת\"ך אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר בגמרא פרק אלו טריפות דס\"ו גבי דגים וה\"ז כאלו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעת המלאכה בימים המקודשים וזה ברור עכ\"ל. מבוארים דבריו דעיקר המצוה אינו הבדיקת הסימנים כמ\"ש הרב מגילת ��סתר אלא המניעה מלאכו' הטמאים כמניעת המלאכה בימים המקודשים דכתיב בהו תשבות ולפי דבריו קשה למה לא מנה רבינו מצות מניעת מלאכול בתרומה טמאה ואפש' דס\"ל בדעת רבי' דכל לאו הבא מכלל עשה שלא מצינו בגמרא ובמכילתא שאמרו שהיא מ\"ע לא מנאה רבינו אעפ\"י שמצינו שאמרו בו שעובר עליו בעשה וכעין זה כתב רבינו בשורש הב' דכל מצוה שלא ביארו בתלמוד שהיא דאורייתא הנה הוא מדרבנן.<br><b> ומ\"מ </b> מה שקרא רבינו למצות גדל פרע לאו הבא מכלל עשה אעפ\"י שכן נראה מלשון הש\"ס בנזיר כמדובר לעיל קשה מאי שנא משביתת ימים המקוד' ועינוי יו\"הכ שלא קרא אותם רבינו לאו הבא מכלל עשה כיון שבא הכתוב תשבות ותענו ה\"נ כתיב גדל פרע ואולי משמע ליה לרבינו דכל עשה שבתורה שקיומו הוא בשב וא\"ת אעפ\"י שנאמר בכתוב בלשון ציווי כגון שבתון ותענו ותשמט וכיוצא נקרא לאו הבא מכלל עשה והוא מנה אותן לעשין מפני שמצינו לחכמים שאמרו בהם שהיא מ\"ע ועיין בחי' הרשב\"א בפ\"ק דר\"ה השייך לד\"ו ע\"ב עמ\"ש בגמרא הניחא למ\"ד כסידרן משכחת לה כו' שתמה עמ\"ש הר\"ב המאור דקרא דבשעריך תאכלנו שנה שנה הוא לאו הבא מכלל עשה לבכור ומעשר שלא הקריבן באותה שנה ואיחרן להקריבן לשנה אחרת וכתב עליו דזה לא יקרא לאו בשום מקום אלא עשה ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם אלא במקיים ענין העשה לא דמאחרו דאלו היה הבכור שעברה שנתו פסו' הייתי יכו' לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת ואי עביד ליה לאחר שנתו הוה קא עבר על לאו הבא מכלל עשה וכענין בעולה לכ\"ג דדרשינן בתולה בעמיו יקח אשה ולא בעולה אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא דאלת\"ה כל עשה שבתור' ישנן בלאו הבא מכלל עשה עכ\"ל ועיין להרא\"ם בפ' בא סי' י\"ב פט\"ו סד\"ה בערב תאכלו מצות שהוק' לו למה לא דרשו קרא דז' ימי' מצו' תאכלו ללאו הבא מכלל עש' שאם אכל חמץ בפסח מלבד שעובר על לאו דלא תאכלו חמץ עובר נמי בעשה דשבעת ימים מצות תאכלו והניחה בצ\"ע ולפי מ\"ש הוא ז\"ל בפרשת ראה סי' ט\"ז פסוק א' נתיישב קושיא זו ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי נשים חייבות בקרבן פסח אין </span>\n<b> עושין חבורה כו' אבל עושין חבורה שכולן נשים אפי' בפסח ב'.</b> נ\"ב פלוגתא דתנאים בפ' האשה דצ\"א דר\"י אמר שוחטין עליה בראשון בפני עצמן ובשני עושין אותה טפילה לאחרים ורבי יוסי ס\"ל בשני בפ\"ע ואצ\"ל בראשון ורש\"א בראשון טפלה לאחרים בשני אין שוחטין עליה כל עיקר ומפרש התם טעמא דכל אחד וא' והדר קאמר תלמודא כמאן אזלא הא דאמר ר\"א אשה בשני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת כרבי יאודה דאמר בראשון בפ\"ע בשני טפלה לאחרים וה\"ט משום דבא' חובה ובשני רשות ורבינו כאן כתב דשוחטין עליה בפ\"ע ואפי' בפסח שני ובפ\"ה מה' אלו כתב דבראשון חובה ובשני רשות משמע דס\"ל דלאו הא בהא תלייא ואפי' אם הם רשות מ\"מ שוחטין עליה בפ\"ע וזה תימא דתלמודא תלאן ז\"בז ומשו\"ה אוקי לדר\"א דאמר בשני רשות כר' יאודה דאמר בשני עושים אותה טפלה לאחרים דאי לאו אף כר\"י נמי אתי דרשות לחוד ובפ\"ע לחוד עיין במרן כ\"מ ובלח\"מ ועיין בס' מלכי בקדש שהאריך ודחה דברי הכ\"מ ולא ירד לסוף דעתו ומה שישב הוא בסוף דבריו שרבי' מפרש מחלוקת התנאים לענין שבת הוא הנכון וכבר קדמו בזה בס' סם חיי ולע\"ד ליישב דברי מרן כ\"מ מקו' הלח\"מ נר' לע\"ד דס\"ל למרן דטעמא דר\"י דאמר בשני עושין אותה טפלה לאחרים הוא משום דכיון שהם רשות אם עושין בפני עצמן יבואו לטעות שהם חובה וישחטו עליהם בשבת ומשו' הכי עושין היכר זה שלא ישחטו עליהם בפ\"ע אמנם לר\"י שהם חובה שוחטין עליה ואפי' בפ\"ע שאפי' ישחטו עליהן בשבת יפה הם עושים ומדחזינן לר\"א דאמר נשים בראשון חובה ובשני רשות ולא אמר כלישנא דר\"י אין שוחטין עליהן בפ\"ע משמע דלענין זה הוא דקי\"ל כר' יאודה שהם רשו' דוקא ואין שוחטין עליהן בשבת אבל לגזור עליהן שלא ישחטו בפ\"ע שמא יקבעו הדבר חובה בזה קי\"ל כר' יוסי דשוחטין עליהן בפ\"ע ואפשר דמשום דמספקא ליה לר\"א אי הלכה כר\"י דאמר בשני רשות או כרבי יוסי דאמר חובה אזיל לחומרא לענין שבת שאין מחללין עליה את השבת אבל לגזור נמי שלא ישחטו בפ\"ע לא קי\"ל כוותי' דר\"י אלא כר' יוסי דלא חש להכי א\"נ אפשר דלענין רשות או חובה קי\"ל כר' יאודה ולא כר' יוסי לפי הכלל המסור בידינו הלכה כרבי יוסי מחבירו ולא מחביריו דכיון דר\"ש ס\"ל דאין האשה עושה פסח שני כלל הו\"ל ר' יוסי יחיד לגבי ר\"ש ורבי יאודה ומשו\"ה פסק שאינה דוחה את השבת אמנם במאי דגזר ר' יאודה שלא לשחוט בפ\"ע לא קי\"ל אלא כר' יוסי ודוק.<br><b> ודע </b> שזה ימים נשאלתי לבאר תוספתא אחת דמייתי מחלוקת ר' יאודה ור' יוסי ור\"ש מסיים בה הכי אמרו לו והלא מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בת בתו לעשות פסח שני ולא הניחוהו שמא יקבע הדבר חובה אלא שאינה עושה פסח שני כלל ע\"כ ולכאורה לפום מאי דמשמע מפשטא דת\"ק ור' יוסי אמרו לר\"ש דלדידיה דאית ליה שאין האשה עושה פ\"ב כלל איך החמירו ליוסף הכהן לומר טעמא דשמא יקבע הדבר חובה הי\"ל להחזירו משום שאין הנשים עושים פסח שני כלל ולזה השיבם דכן הוא האמת ולא משום שמא יקבע וא\"כ קשה לדידהו נמי מי ניחא האי עובדא דאי לר\"י דאמר רשות אמאי החזירוהו כיון שהם רשות ואיהו לא חייש לשמא יקבע הדבר חובה ואי לר' יוסי הא קאמר נשים בפסח שני חובה ואמאי החזירוהו משום שמא יקבע הדבר חובה ואדרבא לדידהו קשה יותר מר\"ש.<br><b> ואפשר </b> דהני אמרו לו בשיטת ר' יאודה קיימי דס\"ל בראשון חובה ובשני רשות וכיון שהן רשות כל היכא דאיכא טירחא יתירה כי האי עובדא דיוסף הכהן דמחזי דאיכא חיובא מדהוצרך לטרוח עמה ולהעלותה לרגל דחו אותה משום שמא יקבע הדבר חובה ויבואו לשחוט בפ\"ע ואה\"נ דלר' יוסי נמי ק' אלא מעשה שהיה כך היה ששאלוהו לר\"ש ולא לר\"י ולר\"י מצי' למימר שלא היו דברים מעולם ולא אמרו לו ליוסף הכהן כלום עד\"ש התוספות ז\"ל בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה לדידי יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי בעלי חיים נידחין המפריש </span>\n<b> נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום.</b> הכי איתא בפסחים דצ\"ז ע\"ב המפרי' נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים כך היא גירסת רש\"י והתוספו' אבל גירסת רבינו ומרן כ\"מ כאן הוא ויפלו דמיו לנדבה ועיין בדברי ההי\"ט שכתב דנ\"מ בין שתי הגירסאות טובא ואמרי' עלה בגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש\"מ תלת ש\"מ בעלי חיים נדחין וש\"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש\"מ יש דחוי בדמים ופי' רש\"י דמדתנן במתני' תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו שלמים והיא גופה לא קרבה שלמים הוא דשמעינן דבעלי חיים נדחין וה\"נ הוה מצי לדייוקי ממתני' דלעיל גבי תמורת הפסח דקתני מתני' שאם נאבד פסחו ונמצא קודם שחיטה דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ואלו הוא גופיה לא קרב שלמי' אלא דבעי לדייוקי דיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים דהא לא שמעינן מההיא מש\"ה דייקינן לה הכא ע\"כ והנה לפום מאי דמשמע ליה ז\"ל דההיא מתני' דפסח שנמצא אתייא כמ\"ד ב\"ח נדחין ולא ניחא ליה במ\"ש התוס' שם דההיא מתני' אתייא ככ\"ע ומטעמא דדחייה בידיים יש לתמוה טובא מההיא דפרכי' התם דצ\"ז ע\"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן אזלא כו' והשתא אמאי לא משני שמואל כר\"ש ס\"ל דאמר ב\"ח אינן נדחין ואילו נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא ודאי משמע כמ\"ש התוס' דמתני' אתייא ככ\"ע ומטעמא דדחייה בידיים ועיין עוד במ\"ש התוס' שם ע\"ב ד\"ה אלא שמואל ס\"ל כר\"ש וז\"ל ואע\"ג דלר\"ש אית ליה לקמן דב\"ח אינן נדחין וס\"ל בפסח דמת אחר חצות וכתב הרב חד\"ה וז\"ל וכן הוא לקמן והיינו דמת בעלים אחר חצות אע\"ג דקבעי חצות ב\"ח א\"נ לר\"ש בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמי' דאין ב\"ח נדחין א\"ד ז\"ל יע\"ש.<br><b> וזה </b> היפך דברי התוס' שכתבנו שאף נמצא קודם חצו' ב\"ח נדחין מטעמא דדחייה בידיי' ודברי' תמוהי' ובסוף לשון רש\"י הנמצא בידינו כתוב ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בפ' האשה ונטרחו ונייתו מותר הפסח ע\"כ ואין ס' שכונתו להק' דכיון דמותר הפסח דהיינו פסח שנאבד ואח\"כ נמצא חזי לפסח שני כדמוכח ההיא דהתם א\"כ משמע דאפילו בקדושת הגוף לא אמרינן כיון דאידחי אידחי וכ\"ש הכא במפריש נקבה לפסחו דהוי קדושת דמים דהו\"ל למימר דחזי לשלמים ולא תידחי וא\"כ הוא מלבד דאיכא לשנויי דההיא דמותר הפסח מיירי במותר הפסח הדמים דהיינו שהפריש מעות לפסחו ונאבדו ואח\"כ נמצאו וכלשון האחר שפי' רש\"י שם דליכא קדושת הגוף לדמים מיהא ועוד דההיא דמותר הפסח דהתם מיירי בשנמצא לאחר שחיטת הפסח או לאחר חצות למר כדאית ליה דשנינו במתני' דלעיל דכל כי האי גוונא הוא גופיה קרב שלמים דהתם ליכא דיחוי אבל במפריש נקבה לפסחו דחוי דהקדיש דבר שאינו קדוש ואע\"ג דדחוי מיקרו הא אמרינן דהוי דחוי סוף דבר לא יכולתי לעמוד בהבנת דברים הללו.<br><b> וראיתי </b> להרב ח\"ה ז\"ל שמצא פירוש אחר בדברי רש\"י במ\"ש וש\"מ יש דיחוי בדמי' דהכונה לומר דהדמי' נידחין מפסח לעולם וכבר התוס' בפ' קמא דזבחים די\"ב כתבו כן יע\"ש ולהאי פירושא ק\"ל שפי' דמאותן דמים דכבר נידחו למותר יביא פסח גופיה עכ\"ל וגם לזה יש לדחו' כמ\"ש דהתם מיירי במעות שנמצאו לאחר שחיטה דאמרי' לעיל דכל שנמצא לאחר שחיטה או לאחר חצות אינו נידח' אבל במעות שהפריש נקב' לפסחו שנדחו מעיקרא אידחו לעולם ודוק וכתבו התוס' שם בד\"ה ויביא בדמיו אשם דה\"ט דבעינן שירעה עד שיסתאב ואח\"כ למוכרה ולהביא בדמיה שלמים ולא סגי בשימכרנה מיד דהא היא גופה לא קדשה והו\"ל כבעלת מום משום דכיון דקדשה לקדושת דמים מיהא קדשה נמי גופיה להכי דבעי' מום למוכרה כדאיתא בפ' אלו קדשים ואפי' ר\"ש דפליג התם במפריש נקבה לאשמו הכא מצי מודה דמפריש נקבה לפסחו הו\"ל כהקדישו לשלמי' דהא מותר הפסח הוי דקדי' קדושת הגוף מיהא הכא לענין זה דבעינן שיסתאב למוכרה ולא ידעתי אמאי כתבו הדבר כמסתפק דמצי מודה כו' ובהדי' שמעינן ליה לר\"ש דאמר הכי כדאיתא בכריתות דכ\"ח ע\"א עלה דאמר ר' אושעייא התם ש\"מ תלת דב\"ח נדחין כו' מתיב רב עוקבא ב\"ח המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו פסח ילדה זכר ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח רש\"א הוא עצמו יקרב פסח כו' ומשמע ודאי דלא פליג ר\"ש אלא בולדה שיקרב פסח אבל היא עצמה מודה הוא לדברי ת\"ק דאמר שירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח דאם איתא דס\"ל דלא בעינן שירעה הו\"ל לפלוגי נמי אריש�� ואולם זו היא שק' טובא לדבריהם ז\"ל דהיכי מצי מודה ר\"ש הכא גבי המפריש נקבה דבעינן שירעה עד שיסתאב דהא בגמ' דייקינן ממתני' מדקאמר ירעה וימכר והיא גופה לא חזייא לשלמים דס\"ל לתנא דב\"ח נדחין ואלו באותה סוגייא דכריתות אמרי' דר\"ש ס\"ל דב\"ח אינן נדחין והכי איתא בפרק שני שעירים בהדיא וא\"כ לר\"ש היא גופה קרבה שלמי' ואפשר לומר דודאי בשנשתייר' אחר הפסח היא גופה קרבה שלמים לר\"ש דהא כל מותר הפסח לאחר הפסח הוא קרב שלמים והם ז\"ל לא כתבו דר\"ש מצי מודה הכא דבעי' שיסתאב למוכרה אלא קודם הפסח דכל עוד שדמיה ראויים לפסח לא מייתינן בדמי' שלמים ולזה כתבו דכשרוצה למוכרה להביא בדמיה פסח אף ר\"ש מודה דצריך שיסתאב דנחתה עליה קדושת הגוף מיהא כיון דחזייא לשלמים לאחר הפסח ובעינן מום למוכרה וההיא סוגייא דכריתות מסייע לדבריהם ודוק.<br><b> ומ\"מ </b> לפום מאי דמשמע להו ולרש\"י בפי' השמועה דמדתני תנא דמתני' דהמפריש נקבה ירעה והיא גופה לא קרבה שלמים אחר הפסח הוא דדייקי' דס\"ל לתנא דמתני' דב\"ח נדחים ק' עדיין ההיא דתמורה די\"ט ע\"א דתנייא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח ירעה ויבי' בדמיו פסח אחר הפסח יביא בדמיה שלמים ילדה לאחר הפסח פליגי ר\"א ורבנן דלרבנן הולד ג\"כ ירעה ולר\"א הוא עצמו יקרב שלמים ומשמע דאפילו ר\"א לא פליג אלא בולדה אבל היא גופה מודה לדברי ת\"ק דאפילו לאחר הפסח בעינן שירעה עד שיסתאב ואח\"ך להביא בדמיה שלמים וכ\"כ שם רש\"י בהדיא והשתא כיון דר\"א פליג בולדה דס\"ל דהוא עצמו יקרב שלמים ע\"כ דס\"ל דאין ב\"ח נדחין כדדיקי' בכריתו' לר\"ש וכ\"כ התוס' בהדייא בזבחים די\"ב ובתמו' דכ\"ו ע\"ב ובקי' ד\"ז ע\"ב דטעמיה דר\"א הוא משו' דס\"ל לר\"א דאין ב\"ח נדחין יע\"ש וכיון שכן ק\"ט אמאי מודה ברישא דהנקבה עצמה אינה קריבה שלמים אחר הפסח עד שיסתאב דהא לא איתמר הכי אלא למ\"ד ב\"ח נדחין כדדייקינן בסוגיין אבל למ\"ד אין בח\"ן הול\"ל דהיא עצמה יקרב שלמי' אחר הפסח ואולי לדידהו משמע להו דכי היכי דפליג ר\"א בולדה פליג נמי בהיא גופה דתקרב שלמים אחר הפסח ולגירסת הרב תיו\"ט דגריס במתני' ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ופי' הוא ז\"ל דמדקתני יפלו דמיו לנדבה ולא קתני שיביא בדמיו הוא עצמו שלמים וכדדייקי' בגמ' דש\"מ ב\"ח נדחין כו' יע\"ש ועיין בס' סם חיי בפ\"ד מהל' ק\"פ שלא עמד על כונת דברי התי\"ט ז\"ל ניחא ההיא דר\"א דתמורה דודאי בהא כ\"ע מודו במפריש נקבה לפסחו דלא חזייא לשלמים לאחר הפסח כיון דהוא לא הקדישה אלא לקדושת דמים ולהכי בעינן שירעה עד שיסתאב לכ\"ע ואפילו למאן דס\"ל אין ב\"ח נדחין וליכא בינייהו אלא הא דלמ\"ד בח\"ן הוא עצמו אינו מביא בדמיו שלמי' אלא יפלו דמיו לנדבה ולמ\"ד אין בעלי חיים נידחין הוא עצמו מביאו לשלמים אחר הפסח והשתא אותה ברייתא דתמורה דתני שהוא עצמו מביא שלמים אתייא כמ\"ד אבח\"ן ור\"א ורבנן בהא פליגי דרבנן סברי דאפי' כי אמרינן אבח\"ן הולד עצמו אינו קרב כיון דמדחה דאמר אתייא וכי היכי דאמר היא גופה לא חזייא הכי נמי ולדה ור\"א סבירא ליה דאמר לא חזייא דאף על גב דאמר לא חזייא כיון דהולד חזי קרב והו\"ל כבהמה שנדחית ואח\"כ נראה דאין בח\"ן.<br><b> וע\"פ </b> האמור בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מהלכות ק\"פ ה\"ז שכתב עמ\"ש רבינו המפריש נקבה לפסחו ירעה כו' ויביא בדמיו פסח וז\"ל פ' מי שהיה וכו' ומאחר שנתבאר שרבינו פוסק כמ\"ד אבח\"ן ממילא משמע שיביא בדמיו פסח עכ\"ל ואם הרב מפרש הסוגייא כמו שפי' רש\"י ותוס' אין מקום לדבריו כמ\"ש הלח\"מ אלא שהוא מפרש לה כמ\"ש דלא דייקינן ממתני' דש\"מ בח\"ן אלא מדקתני ויפלו דמיו לנדבה אבל לכ\"ע אף למ\"ד אבח\"ן היא עצמה אינה קריבה שלמים כמ\"ש דכיון דמעיקרא לא אקדש' אלא לדמיה לא חיילא קדוש' עלה להקריב' היא עצמה שלמים אלא דמיה וההכרח לזה ההיא דר\"א דפ' אלו קדשי' דתמורה דאע\"ג דס\"ל דאבח\"ן מיהו ס\"ל דהיא עצמה אינה קריבה שלמים משא\"כ בד\"ח גבי מי שאבד פסחו ומצאו קודם שחיטה שכתב רבינו שיקריבנו לשלמים וכתב מרן כ\"מ דאע\"ג דבמתניתין שנינו שהשני ימות היינו משום דס\"ל כמ\"ד בח\"ן אבל רבינו דפסק כמ\"ד אין בח\"ן להכי פסק כאן שיקריבנו לשלמים יע\"ש דודאי התם דקדיש קדושת הגוף מעיקרא למ\"ד אין בח\"ן נדחים הוא גופיה קרב שלמים משא\"כ במפריש נקבה דמעיקרא לא קדיש גופיה אלא לדמיה להכי הוא גופיה לכ\"ע לא קרב שלמים כי פליגי בדמיה דוקא וכדאמרן וע\"פ האמור מינח ניחא נמי ההיא סוגייא דכריתות דמותיב מר עוקבא מאותה ברייתא דהמפריש נקבה דפליגי ר\"ש ורבנן גבי ילדה זכר ומותיב לר' אושעייא דאמר בח\"ן מר\"ש דאמר הוא עצמו יקרב שלמים ולא קמסייע ליה מרבנן דר\"ש וכמו שהקשו התוס' עלה בכמה דוכתי וע\"פ האמור ניחא דמדקתני ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים מוכח דאף רבנן דר\"ש ס\"ל דאין בח\"ן דאי לא הו\"ל למימר דיפלו לנדבה ולהכי פריך מינה דר\"ש ודחי דבהא פליגי ועיין בס' מלכי בקדש כאן בפרקין יע\"ש.<br><b> ואולם </b> זו היא שק' טובא במ\"ש מרן כ\"מ דההיא מתני' דמי שאבד פסחו ומצאו דתני תנא שהשני ירעה אזלא כמ\"ד בח\"ן ולכן פסק רבינו שיקריב דאזיל לשיטתו דאבח\"ן יע\"ש והוא תימא דהא עלה דהך מתני' אמרינן בגמרא כתנאי הפסח שנמצא כו' ר\"א אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב ע\"כ והשתא אם כדבריו ז\"ל דמאן דאמר ירעה היינו משום דאזיל לשיטתיה דבח\"ן הרי ר\"א גופיה דס\"ל אבח\"ן דאיהו הוא דאמר בתמורה דח\"י ע\"ב דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דהוא עצמו יקרב עולה ופליג אחכמים דאמרי ירעה וכבר הוכחנו מההיא דכריתות דמאן דס\"ל הכי ס\"ל דאבח\"ן דמה\"ט אמרו שם דר\"ש ס\"ל דאבח\"ן מדאמר גבי המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר שהוא עצמו יקרב פסח יעויין שם.<br><b> איברא </b> שלא על מרן לבד תלונותנו שגם על רש\"י שכתב עלה דדייק בגמ' ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו דש\"מ בח\"ן כו' דהך מילתא הוה מצי לדיוקי ממתני' דלעיל דפסח שנאבד ונמצא קודם שחיטה דשנינו ירעה כו' אלא דבעי לדיוקי הני תלת מילי משו\"ה דייק לה מהכא והרב לחם משנה תירץ על פי מ\"ש התוספות ביומא ומה שיש לעמוד בדבריו עיין בס' שע\"ה בפרקין יע\"ש ואולי ההיא דהתם הוי ר\"א ן' שמוע והך דהכא היינו ר\"א ן' הורקנוס כמ\"ש שם הרב תי\"ט ז\"ל וצ\"ל ג\"כ אותה ששנינו בפ' התערובות ר\"א אומר אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשין כולם צ\"ל ר\"א בלי יוד ולהכי מוקמי' ליה התם בדע\"ג ע\"ב כחנן המצרי דס\"ל דאפילו בשחוטין אין נדחין יע\"ש ומה שהיה לי לישא וליתן בענין זה כן בקדש חזיתיו למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין יע\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש קרבן פסח שנתערב בשלמים הפסח </span>\n<b> שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים.</b> ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ שלמד כן ממ\"ש מותר הפסח קרב שלמים ע\"כ ובספר מלכי בקדש תמה עליו ממ\"ש בפסחים פרק האשה דפ\"ט גבי ה' שנתער' עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם דכולן יצאו לבית השריפה ופטורין מפסח שני דפריך תלמודא ונייתו כל חד פסחו ויתנו כל אחד אם שלו היה הפסו' זה יהיה פסח ואי לאו יהיה שלמים ומשום חזה ושוק ממנים כהן ��חד בכל הפסחים ואוכל חזה ושוק ומשני תלמודא דזה אי אפשר משום דממעט באכילתו דאלו פסח ליום ולילה ואלו שלמים לשני ימים וליל' אחת והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה דה\"נ תניא בתוספתא דזבחים פ\"ט דמותר הפסח אינו נאכ' אלא ליום וליל' וא\"כ קשה איך כתב רבינו שיקריבו כולם שלמי' שהרי הוא מרבה באכילתו ואם אוכל כולם ליום וליל' ממעט באכילתו והו\"ל למימר שירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מותר פסח ויאכלנו ליום ולילה ובדמי השאר שלמים ויאכלם לשני ימים ולילה כדין שלמים כדקתני בתוספתא וקושיא זו הקשה ג\"כ עמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' פה\"מ די\"ח שכתב בהמה שנמצאת מירוש' ועד מגדל עדר וכמידתו לכל רוח אם מצא זכר ן' שנה מניחו עד שיפו' בו מום ומביא שתי בהמות תחתיו ואומ' שאם עולה היה זה יהיה עולה תחתיו ואם שלמים זה יהיה שלמים וזה של שלמים מקריב לחם עמו שמא תודה היא ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל ואם פסח אחר זמנו הוא ה\"ז שלמים ע\"כ וקשה דאם יש לחוש שהוא מותר הפסח אינו יכו' להקריב זה דשלמים דמותר הפסח הוא ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה אחת וקו' זו הקשה אותה הלח\"מ שם בפ\"ו מה' פ\"המ.<br><b> ועוד </b> הוסיף ידו על מ\"ש עוד שם שאם היתה נקבה ן' שתי שנים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא והלא אם הוא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיך מקריבה שלמים דאם נאכלת כשלמים לשני ימים ולילה אחת אינו יכו' דדילמא היתה תודה ואינו יכו' לעשותה שלמים ולאוכלה לשני ימים ואם אינו נאכל אלא כתודה דלמא שלמים היה ואינו יכו' למעט באכילתה שהרי הוא מביא קדשים לבית הפסול וקו' זו הקשה אותה הרב מש\"ל בפ\"א מה' תמידין ה\"ג בסוף ד\"ה ומ\"ש רבינו ואין שוחטין קרבן על היחיד כו' למ\"ש התוס' ביומא פ' א\"ל הממונה דכ\"ט ע\"ב בד\"ה מאחורי הדף וז\"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל הקרבן כשמקריב אותו אחר התמיד ממ\"ש בס\"פ מי שהיה טמא פסח שנתערב בבכו' אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר מדפרכינן עלה בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול ופי' רש\"י שם דממעט בזמן אכילת הבשר דפסח ליום ולילה ובכור לשני ימים ולילה אחת והו\"ל למימר ירעה עד שיסתאב כו' ואם מפסיל אחר התמיד הו\"ל למימר דאיך יקריבו כולן דפסח אחר התמיד ובכור לאחר התמיד מפסל אלא ודאי דלא מפסל ושוב דחה ראיה זו דדילמא התם מיירי במותר פסח ושחט להו קודם לתמיד והא דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אין הפי' כמו שפי' רש\"י אלא שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים והשתא שנאכל כבכורות אינו נאכל אלא לכהנים יע\"ש והשתא מדלא ניחא להו לפ' כפי' רש\"י משמע דלמאי דמוקמינן ליה במותר הפסח דינו כשלמים ובכור שנאכל לשני ימים ולילה אחת והא ליתא כמ\"ש והנה לזה יש לדחות קצת לע\"ד דכונת התוס' לומר דהשתא אין אנו צריכין דוקא לפי' רש\"י דאפי' היה נאכל כשלמי' אכתי ק' דמביאין לבית הפסול בהכי משא\"כ בפסח גופיה שאינו נאכל אלא למנוייו.<br><b> ואני </b> שמעתי מפי מו\"ה ישוב נכון לזה והוא כי בפ\"ג דזבחים דל\"ו מייתינן הא דתניא ובשר זבח תודה שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת\"ל שלמיו והתוספות בפר\"ק דזבחים ד\"ט בד\"ה ושלמים וכו' כתבו דשלמי פסח היינו מותר הפסח יע\"ש והנה באותה סוגיא דד\"ט מייתי תלמו' תלתא קראי לשלמים הבאים מחמת פסח שדינן כשלמים לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק ומצריך להו תלמו' חד למותר פסח שעברה שנתו וזמנו דלא חזי לא לפסח א' ולא לשני וחד לעברה זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני וחד ללא עברה לא שנתו ולא זמנו דהיינו קודם שהגיע זמן שחיטת פסח ראשון דחזי לשניהם דהשתא אצטריכו כלהו קראי דאי לא\"ה הוה מוקמינן קרא למאי דדמי לשלמים טפי ולא חזי לפסח כלל והשתא קרא דזבח תודת שלמיו דילפי' מיניה לשלמי פסח דדינו כתודה איכא למימ' דמיירי בפסח קודם זמנו או שעברה שנתו דלא חזו לפסח כלל דינו כשלמי' ממש דהא דומה לשלמי' בכל לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק וזהו ששנינו בפ\"ב דשקלים מות' הפסח לשלמים דסתמא קאמר אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת ודלא כמ\"ש התוס' בפרק האיש מקדש דנ\"ה דאתיא כר\"ש דמביאין קדשים לבית הפיסו' אלא משום דהתם מיירי בפסח דלאחר זמנו דליכא קרא לומר שדינו כתודה קתני סתמא שדינו כשלמים והשתא ניחא דברי רבינו בין מ\"ש הכא בה' אלו ובין במ\"ש בה' ס\"המ דמיירי בפסח לאחר זמנו דדינו כשלמים אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת אבל קושית הלח\"ם ממ\"ש שאם היא תודה דינה כשלמים היא תמיה עצומה אבל מ\"ש שאם הוא פסח דינה כשלמים אין קו' וכמ\"ש. ודברי התוספות דיומא מסכימים לפ\"ז ודוק.<br><b> ומ\"מ </b> ק' שהי\"ל לבאר דין מותר הפסח קודם זמנו שהוא ליום ולילה לפי דרך זה. והנה בסוג' זו דפרק האשה דפ\"ט דפריך תלמודא וניתי מותר הפסח כו' יש להקשות דמאי קו' דהא קא ממעט באכי' שאינו יכול לאוכלו עד הלילה ואלו שלמים בשעה שהקריב מצוה לאוכלו ושוב ראיתי בספר אור יקרות שעמד ע\"ז ועמ\"ש רש\"י בסוגיא דלעי' מזה גבי שכח מה אמר לו רבו כו' יע\"ש. עוד ק\"ל בהאי סוגיא אמאי לא קאמר דמש\"ה לא מהני או מייתי מותר הפסח ומתני משום דפסח אסור בשביר' עצם ואלו שלמים אין בהם איסור שבירת עצם ונמצא דקממעט באכי' המוח של העצם ומביא קדשים לבית הפיסו' ועי' בת\"ך ע\"פ ובשר זבח תודת שלמיו שאמרו שם דס\"ל לבן עזאי דמותר הפסח דינו כשלמים לכל דבר ובכן אפ\"ל דהש\"ס מוקי הך ברייתא כר\"ע ועיין בספר קרבן חגיגה בסימן ל' די\"ב ע\"ב ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה סוגיא דזבחים דאמרינן וכל הנך תנאי דמפקי להאי דם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא ס\"ל כב\"ה כו' הרי דאפי' מאן דדריש דם זבחיך לומר דהניתנין בזריקה שניתנו בשפיכה יצא אפ\"ה מודה דהניתנין במתן ד' שניתנו במתנה א' כיפר ופשוט גם מ\"ש עוד דלר\"ע ור\"י הגלילי ס\"ל דפסח ובכור ומעשר הן בשפיכה אשתמיטתיה סוגיא דפרק תמיד נשחט דבהדיא אמרינן דלר\"י הגלילי פסח בזריקה ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא הלזו עיין להרב מהריט\"א בספר קהלת יעקב מ\"ק דע\"ט ע\"ג וד' יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> ששגג או נאנס ולא הקריב הראשון כו' שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו.</b> הנה הרב החינוך בפרשת בהעלותך כתב וז\"ל והאיש העובר ע\"ז כו' אין צ\"ל שאם הזיד וביטל הראשון וביטל גם הב' בין בזדון בין בשגגה שחייב כרת לדברי הכל מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו עכ\"ל ותמהני במ\"ש דלדברי הכל חייב כרת והלא מבואר בגמרא בפסחים פרק מי שהיה דצ\"ג ע\"ב דאם שגג בראשון והזיד בשני לר' נתן ולר' חנינא ן' עקביא פטור יע\"ש וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Korbanot/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Paschal Offering",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף </b>\n<b> בשעת היתר הבמות כו'.</b> ועיין במ\"ש בזה הרמ\"ל ועיין בספר נשמת חיים למרן מלכא מהרח\"א דצ\"א ע\"ב יע\"ש."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש פסח נשחט אחר תמיד של בין הערביים שחיטת </span>\n<b> הפסח אחר חצות וכו' ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערביי' כו'.</b> הנה התוספות בפרק א\"ל הממונה דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא כו' שם בסוף הדיבור נסתפקו אי פסח שני זימניה בתר תמיד של ב\"הע כמו פסח ראשון ומייתו ראיה דנעשה כן ממה שלא מנו בפרק מי שהיה טמא דצ\"ה בדברים שבין א' לב' ושוב דחו זה באומרם דהתם תנא ושייר דהא שייר נמי כרת דאיכא למ\"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ומורי הרב מר יהודה ז\"ל הק' וז\"ל ואיכא למידק טובא בדבריהם דאיך כתבו דשייר כרת דחייב על הא' ולא על הב' שהרי באותה משנה קתני סיפא דשניהם דוחים את השבת וכתב רש\"י שם בגמרא ע\"ב ד\"ה דוחין את השבת דשני כתיב ביה במועדו למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני עכ\"ל ומאן דסבר דמועדו קאי אב' ס\"ל שם בדצ\"ג דחייב כרת אף על השני יע\"ש והשתא כיון דהאי תנא ס\"ל דבמועדו קאי אב' ומשו\"ה דוחה את השבת ע\"כ דס\"ל נמי דחייב כרת אף על הב' ואיך כתבו דשייר כרת ושוב מצאתי להרב שע\"ה בהלכות ק\"פ פ\"ג ה\"ט שהק' כן משמו והוא ז\"ל תירץ דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפרק הוציאו לו דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת דאפילו מאן דלא דריש במועדו דקאי אב' ס\"ל דדוחה שבת מקרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו יעש\"ב.<br><b> ומ\"מ </b> עדיין ק' לע\"ד שהיה להם לומר דשייר ההיא דקתני בתוספתא הראשון נשחט בג' כיתות ואין הב' נשחט בג' כיתות וכן ביקור ד' ימים דליתיה בב' וכמ\"ש התוספות בפסחים דצ\"א ע\"א ד\"ה מה בין ראשון לב' שכתבו וז\"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות וכו' והכא תני ושייר דשייר נמי ביקו' ד' ימים דליתיה בב' כדאמרינן בגמרא ובתוספתא דלא קתני ביקור דלא חשיב אלא הנך דנוהגים בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ\"ל ולשון התוספתא כך היא אלו דברים שבין א' לב' הא' בג' כיתות וכו' הראשון דוחה את הטומאה ולא הב' הא' חייב עליו כרת והב' אין חייבים עליו כרת דברי רבי ר' נתן אומר אף הב' חייב עליו כרת ור' חנניא ן' עקביה אמר אם עשה את הב' אין חייבים על הא' הא' טעון חגיגה ואין הב' הראשון נוהג כל ז' והב' יום א' עכ\"ל והשתא נראה שהתוספות ז\"ל הוקשה להם מרישא דהך תוספתא דקתני הא' נשחט בג' כיתות וכו' וה\"ה מכל הנך דקתני שם וא\"כ ק' דאמאי הוצרכו לומר דשייר ביקור ד' ימים דהי\"ל לומר דשייר כל הנך דתוספתא דקתני שם וכעת צ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין שוחט את הפסח על החמץ השוחט </span>\n<b> את הפסח בזמנו והי\"ל כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו'.</b> הנה הרב מש\"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן בא' מהדברים הפוסלים את הקרבן אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חייובא ע\"כ ומה שיש לעמוד על דבריו אלו עיין למורי הרב בס' שע\"ה בפרקין יעש\"ב.<br><b> אך </b> את זה ראיתי להר' מש\"ל שהביא לשון הירוש' דתני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראו אותו זבח א\"ר מנא אילולי דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבים עליו המחמץ את ה��וסלה אית תנויי תני פטור אמר רב חסדא מ\"ד חייב כשפיסולו מחמת חימוצו מ\"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצו ע\"כ וביאר הרב כונת הירושלמי דר' חזקיה בא להוכיח דהפסח כשר כששחטו על החמץ ממה שקראו הכתוב זבח ואתא לאפלוגי על ר\"ש דקאמר התם דכשר ממה שחייב כרת דזה אינו הכרח ור' מנא ג\"כ דחה הכרח ר\"ש ואמר דאלמלא ברייתא דר' חזקיה עדיין הייתי אומר שהפסח פסול ואפ\"ה חייב הזורק דומיא דמנחה פסולה שנפסלה מחמת עצמה ואפ\"ה חייב ותמה ע\"ד הירוש' הנז' דמשמע דאלמלא קרא דזבחי או סברא זו שאמר ר\"ש מדחייב הזורק הסברא היה נותנת לומר שיהיה הזבח פסול וזה היפך מ\"ש ברפ\"ה דמנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו זה בעלמא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעו חובה הרי דאדרבא איצט' קרא לומר דפסול והניחה בצ\"ע יע\"ש ואני אומר אי כל חיליה דהרב ז\"ל הוא מההיא דמנחות ל\"ק כלל דאדרבא בתר דגלי לן קרא התם דהמנחה פסולה מקרא יתירה דתהיה היא היא הסברא לומר נמי הכא גבי לא תשחט שהזבח נפסל ולא מסברא בעלמא אלא משום דהוה ילפינן מההיא דמחמץ את המנחה דגלי לן קרא שהמנחה פסולה וכבר הרב בתחילת דבריו כתב ע\"ש התוספו' דלמדו מההיא דמנחה למקום אחר ואפשר נמי דהיא היא מאי דקאמר ר' מנא אלמלא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול שחייבים עליו ומינה הוה ילפינן להך דהכא ולהכי איצטריך קרא דזבחי ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרמ\"ל הללו עיין למו\"ה בס' שע\"ה יעש\"ב.<br><b> וראיתי </b> לו ז\"ל שם שהביא דברי הרפ\"ח ז\"ל ע\"ד התוספות דפרק כ\"ש וכתב וז\"ל וראיתי להרפ\"ח בספר מים חיים שכתב אדברי התוס' הללו וז\"ל וליתא דהא קי\"ל כרבא פ\"ק דתמורה דס\"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא ה\"ט משו' דקראו זבח כו' יע\"ש ולדעתי נראה דלק\"מ דהא דאמר רבא כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי\"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפילו רבא מודה כו' יע\"ש עכ\"ל מורי הרב. ולק\"ד לעיקר קושית הפ\"ח לק\"מ והוא ע\"פ מ\"ש הרב הגדול מהרימ\"ט בח\"א סימן ס\"ט דפ\"ד סע\"א וע\"ב וג' דהאי מילתא דרבא לא איתמר אלא דוקא בכל כי הני מילי דמייתי תלמודא בפ\"ק דתמורה וכיוצא שאם היינו אומרי' דמהני נמצאו דברי תורה בטלין שהתורה אמרה לא יחליף והרי החליף וכן לא ימכר ולא יגאל והרי גאל ומכר וכשאנו אומרים דלא מהני ד\"ת קיימים משא\"כ במידי דאיסורא שכבר נעשה ואין בידינו לתקן האיסור שעשה כגון שעמד בדין לפני הערכאות ש\"ג שאף אם אנו אומרים שהדין בטל אין תיקון למה שעוות ועשה בפני הערכאות וכו' ושם האריך עוד להביא ראיו' לדבריו ובסוף דבריו הביא הך ברייתא דתנייא השוחט את הפסח על החמץ כשר ואינו נפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא יע\"ש והדברים נכונים בטעמם ונימוקם עימם ובהכי ניחא דלא תיקשי לרבא מה שהקשינו מכל מילי דקדשי' דבעינן תרי קראי חד למצוה וחד לעכב ולדברי הרפ\"ח והם דברי התוס' בתמורה ק\"ט ולא ידעתי איך לא ראה מוהרימ\"ט דברי התוס' דתמורה שהם סותרים את דבריו וצ\"ע ושוב ראיתי להרפ\"ח בה' בכורות פ\"ו ד\"ה עמד בהך מילתא דאביי ורבא ושקי' וטרי והעלה כדברי מהרימ\"ט ובמקום אחר כתבתי עוד בזה וצ\"ע.",
+                "<b>אם </b>\n<b> היה ברשות א' מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה כו'.</b> וראיתי להתוס' ז\"ל בפרק תמיד נשחט דס\"ג ע\"א ד\"ה או לא' מבני חבורה אומר ר\"י דלא מחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לר\"י הא לאו שאין בו מעשה עכ\"ל ולכאורה ק\"ק מהא דדרשינן גבי קרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ודרשינן וכי כל קהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וא\"כ ה\"נ אף ע\"ג דכתיב לא תשחט אפשר דאף בני חבורה בכלל כיון דהשוחט הוא שלוחן הו\"ל אינהו גופייהו ממש וא\"כ איך הכריח ר\"י מדכתיב לא תשחט דלא מחייבו בני החבורה י\"ל דר\"י דקדק מדכתיב לא תשחט לשון יחיד ואי קרא קאי אבני חבורה הו\"ל למימר לא תשחטו כדכתיב ושחטו אותו אבל ק\"ק דאימא דבני החבורה נפקא מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כדנפ\"ל אזהרה למקטיר דלקי לרב פפא כדאמרינן שם בסוגייא דלקמן והנה רש\"י לא קאי בשיטת ר\"י הלזו אלא ס\"ל דאף בני חבורה עוברים בלא תשחט על חמץ שכתב בד\"ה רשב\"ג אומ' לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט כו' וז\"ל ואע\"ג דכתיב על חמץ סתמא אם היה לאחד שאינו מבני חבורה אין עוברים ואם יש לאחד מהם כולם עוברים וכ\"כ בפשיטות הרב חד\"ה לקמן בלשון רש\"י ד\"ה הואיל וישנו בהלנת אמורים עכ\"ל יע\"ש וכ\"נ מלשונו בפי' התורה בפ' כי תשא שכתב וז\"ל לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה נראה מדבריו דאף בני חבורה הם בכלל אזהרה ובכן אני תמיה על הרא\"ם שכתב וז\"ל אבל מ\"ש או לאחד מבני חבורה יחוייב בהכרח שיפרש המאמר הזה של רש\"י שהאזהרה היא שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח לא לשוחט ולא לזורק ולא לא' מבני החבורה אבל לא שפי' בזה מי הוא העובר אם הוא השוחט או הזורק או כל א' משניהם ויהיו כאן שתי אזהרות אזהרה לשוחט מאומרו לא תשחט ואזהרה לזורק מאומרו לא תזרוק עכ\"ל.<br><b> וביאור </b> דבריו שבתחילת המאמר כתב הוא ז\"ל שרש\"י הודיע לנו שהמקר' הזה מסורס כאלו כתיב לא תשחט זבחי על החמץ וקצר כאלו כתיב לא תשחט זבחי ולא תזרק דמו על החמץ ולפיכך אמר אזהרה לשוח' או לזורק כמ\"ש רבינו א' השוחט וא' הזורק כו' ושוב חזר בו וכתב שלא כיוין רש\"י לזה באומרו אזהרה לשוחט או לזורק דא\"כ איך סיים או לא' מבני החבורה מאחר שבני החבורה אינן באזהרה זו כמ\"ש התוס' בפ' תמיד נשחט ולכן בהכרח שנאמר שכונת רש\"י היתה לומר שאזהרת הלזו דלא תשחט על חמץ היינו שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח הוא בחמץ של השוחט או של זורק או מבני החבורה אבל לא בא לפרש אזהרת העובר מי הוא אם השוחט או הזורק או שניהם יחד ואם יהיו שניהם יהיו כאן שתי אזהרו' כמ\"ש בתחילת דבריו דעל העובר אי אפשר שתהיה כונת רש\"י כנ\"ל לע\"ד בכונת דברי הרא\"ם ולפי מ\"ש רש\"י בפ' ת\"נ משמע ליה דאף בני החבורה הם בכלל אזהרה אין מקום לדברי הרא\"ם דדברי רש\"י מבוארי' כפשטן דהולך הוא ע\"פ שיטתו בגמ'.<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ח עשאל בביאורו לה' ק\"פ רפ\"א שכתב וז\"ל נראה דמ\"ש רבינו א' השוחט ואחד המקטיר אם היה ברשות אחד מהם חייב לאו למימרא דאם נמצא ביד השוחט או הזורק שעוברין כולם דמה לו לשוחט עם חמץ הזורק והלא הוא אינו מבני החבורה אלא הנמצא בידו הוא עובר דוקא יהיה מי שיהיה השוחט או הזורק או המקטיר אבל שיהיה חייב זה מפני זה ודאי אינו חייב אלא בנמצא ביד א' מבני החבורה אז חייבים כולם כנ\"ל ברור ועפ\"ז יישב מה שמקשי' לקמן בסוגייא דפ' ת\"נ עלה דאמר רב פפא כהן המקטיר את החלב עובר בל\"ת דמאי קאמר הילכך והלא כי אמרי' מעיקרא דדרשינן סמוכין דלא תזבח ולא תלין היינו לומר דלא מחייב בלא תשחט על חמץ אלא בחמץ דהנהו דקיימי בלא ילין אבל איפכא בהנהו דקיימי בלא ילין קיימי בלא תשחט ליכא למימר שהרי בני החבורה לפי שיטת התוס' והרמב\"ם דקיימי בלא ילין לא קיימי בלא תשחט וא\"כ הכי הו\"ל לר\"פ למ��מר דאף על החמץ דהמקטיר עובר השוחט והזורק אבל לא שהמקטיר עצמו יעבור על הלאו.<br><b> וע\"פ </b> מה שכתבתי דאין סברא לומר שיעבור השוחט על חמץ הזורק או המקטיר ניחא דקאמר הכי דלומר שיעבור השוחט על חמץ המקטיר אין סברא עכ\"ל יע\"ש ואני בעוניי התבוננתי בדבר וראיתי דשפיר איכא למימר שיעבור השוחט על חמץ הזורק ודלא כדברי הרב והכי מוכח לשון רשב\"ל דקאמר לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה דעלה דמתני' קאי דקאמר השוח' את הפסח על החמץ עובר בל\"ת וקאמר דאינו חייב השוחט אלא כשיהיה החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה שאם נאמר דה\"ק שהשוחט אינו חייב עד שיהא ברשותו וכן הזורק וכן בני החבורה זה לא יתכן לדעת התוס' שכתבו דבני החבורה לא מחייבי לעולם ולשיטת רש\"י ניחא אלא ודאי כדאמרן ומפני שהזורק הוא מקבל את הדם כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' תו\"מ ומתעסק הוא בפסח להכי חשיב גם הוא כבני החבורה שאף השוחט עובר על חמץ הזורק כיון שכבר התחיל בעבודת הדם דקר' קפי' שלא ימצא חמץ באחד מן המתעסקים בו ואם ימצא לא ישחט עד שיבער וכיון שהתרו בו בשוחט שלא ישחט כל שיש חמץ ברשותו של זורק אמאי לא יתחייב אך אמנם על חמץ של מקטיר אין סברא דכיון שעדיין לא התחיל בעבודת ההקטרה ואפשר בכהן אחר למה יתחייב השוחט על חמץ המקטיר והכי מדוקדק לשון רשב\"ל שלא נקט אלא עד שיהא החמץ לשוחט לזורק או לא' מבני החבורה ולא נקט מקטיר מפני שעל חמצו של מקטיר אין סברא שיתחייב השוחט כנלע\"ד.<br><b> ומ\"מ </b> עדיין יש לגמג' בעיקר דברי ר\"י הללו שהכרי' דמדכתיב לא תשחט ש\"מ דבני החבורה שיש להם חמץ פטורים כו' דנהי דמלא תשחט לא שמעי' בני החבורה אבל אכתי נחייביה מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כמ\"ש לעיל אכן ע\"פ מ\"ש דההכרח ר\"י הוא מדכתיב לא תשחט ולא תשחטו ניחא דאם איתא דבני החבורה מחייבי ליכתוב רחמנא לא תשחטו בלשון רבים דלא תשחט משמע מיעוטא ודוק ודע דעמ\"ש שם בגמ' אמר ר\"פ הילכך המקטיר את החלב עובר בל\"ת כתב שם רש\"י בד\"ה המקטי' את החלב וז\"ל של פסח על החמץ שהיה לו בשעת הקטרה אם לא היה לא' מבני החבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן בשעת הקטרה עכ\"ל וק' אם כונתו לומר דרב פפא מיירי בשלא היה לו חמץ לא' מבני החבורה שאם היה לא' מבני החבורה עובר המקטיר עליו כשוחט וכזורק דאפילו שאין להם חמץ עוברים מפני החמץ של בני החבורה למה לו לרש\"י ז\"ל לומר שאין להם בשעת שחיטה הי\"ל לומר שאין להם בשעת הקטרה ומה לנו לשעת שחיטה. ואולי דאורחא דמילתא נקט וכונתו לומר שמפני שלא היה להם משעת שחיטה לא היה להם בשעת הקטר' שאילו היה להם בשעת הקטר' גם בשע' שחיט' היה להם והי\"ל לר\"פ לומר שגם המקטי' עובר מלבד השוח' והזור' ומדל' נקט אלא המקטי' לבד משמ' דמיירי כשלא היה להם לבני החבור' בשע' שחיט' ואילך ור\"פ לא נקט אלא המקטיר לבד משמע דמיירי כשלא היה להם לבני חבורה בשעת שחיטה ואילך ור\"פ דלא נקט לה בכה\"ג שהיה להם בשעת שחיטה ועוברים כולם אורחא דמילתא נקט שלא יתכן שיהיו כולם השוח' והזורק והמקטי' עוברים על לאו זה ועיין להרב סם חיי בליקוטיו רפ\"א מה' ק\"פ מ\"ש בזה ולדידי דברי רש\"י הללו עדיין צריכין ישוב.<br><b> עו\"כ </b> רש\"י ז\"ל שם בד\"ה הואיל דכתיב ביה נמי ולא ילין חלב חגי עיין מ\"ש בזה הרב חד\"ה ועיין להרב מש\"ל פ\"א מה' אלו ה\"ה תוך הלשון שרצה להכרי' מהך מימרא דר\"פ כסברת רבינו והסמ\"ג דקרא דלא ילין באמורי פסח מיירי דאי באמורי כל הקרבנות או בחגיגת ט\"ו לא אתי שפיר דרשא דר\"פ ו��כח הך סוגייא פסק דלא כרב הונא דקרא דחלב חגי מיירי באמורי חגיגת ט\"ו יע\"ש ואין ראייתו מכאן מכריע כלל דאפשר דר\"פ מפיק ליה מהיקשא דלא ילין זבח חג הפסח דמיירי בהלנת אמורים של פסח נמי כמ\"ש התוס' בסוגייא דלעיל דנ\"ט ע\"ב ואפשר דהיא שיטת רבינו ג\"כ כמו שצדד הרב בסוף דבריו והוא הנכון לע\"ד בכונת רבינו ומה שנקט קרא דלא ילין חלב חגי לאזהרת מקטיר אמורים פסח בין בחיבורו ובין בס' המצות אינו מכריע כלל דכיון דמשם אנו למדי' לכל הקרבנות כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ע והן הן דברי המכי' נקט האי קרא נמי לאמורי פסח וא\"נ דמשום דההוא קרא דלא ילין לבוק' זבח חג הפסח משמע נמי הלנת בשר נקט קרא דלא ילין שהוא לאו מיוחד אלא שדבריו בס' המצוו' צריכין ישוב קצת שכתב דקרא דלא ילין הוא אזהרה לאמורי פסח וה\"ה לשאר אמורים משמע דס\"ל דקרא מיירי באמורי פסח ומשם הוא למד לשאר אמורין ולפום תלמודא דידן משמע דס\"ל דפשטיה דקרא מיירי באמורי חגיגת ט\"ו ומשם אנו למדין לשאר אמורי קרבנות ואפשר ליישב לשונו באופן אחר וברור.<br><b> ומ\"מ </b> ק\"ק לי למה לא כתב בספר המצו' שהוכפלה אזהרה פעם שלישית בקרא דכתיב בפרשת ראה ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר דאמרינן בפ\"ק דחגיגה דיו\"ד ע\"ב דהאי קרא אתא לאזהרת הלנת אמורים ג\"כ וכמ\"ש התוס' ודומה לקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח שכתב בס' המצות דמיירי בהלנת אמורים ג\"כ ודוק גם בעיקר דברי המכילתא שלמד שאר אימורי קרבנות מקרא דלא ילין חלב חגי קשה דהיכי יליף מהתם לשאר אמורים כיון דכלל גדול בידינו אין מזהירין ועונשין מן הדין וה\"ה במ\"מ כמ\"ש הרב גופיה הלכות בכלליו ואפשר ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות מ\"א דכל דכתוב העשה בהדייא מייתינן לאו בק\"ו דהו\"ל כגילוי מילתא בעלמא יע\"ש ה\"נ הכא הרי איכא עשה לכל האמורין מקרא דהיא העולה על המזבח כל הלילה כדדרשינן בנידה ד\"מ ע\"ב מכאן לכל העולין על המזבח שלא יקטירו אלא עד הבוקר ועיין בפ\"ק דחגיגה דיו\"ד ע\"ב ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין הפשטת עור ק\"פ בשבת ותולין </span>\n<b> ומפשיטין את כולה וכו'.</b> מצאתי כתוב למ\"וה כמוהרי\"ן בשע\"ה שכתב בדין זה וז\"ל מ\"ש מרן וז\"ל נראה שכתב כן לאפוקי מר\"י ן' ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטי' עד החזה וכו' אשתמיט מיניה סוגייא דפ' כל כתבי דקי\"ו ע\"ב דאיתא התם הך פלוגתא להדיי' ובמנחו' ר\"פ ר\"י יע\"ש ועיין להלח\"מ שהק' על רבינו דשם בפ' כ\"כ אסיקו בגמרא דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ\"כ התוספות בפ' א\"ד וא\"כ הי\"ל לרבי' לפרש כן ותירץ דרבינו ס\"ל דההיא דפרק כ\"כ רבנן לדברי ר\"י ן' ברוקה קאמרי דלדידהו מותר להפשיט להו לגמרי יע\"ש והן הן דברי התו' בפ' כ\"כ דקי\"ז ד\"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנז' איך אשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל גם דברי התוס' סותרים דשם כתבו וז\"ל ועוד אומר ר\"י דרבנן לדברי ר\"י ן' ברוקה קאמרי כו' ואלו בפ' א\"ד כתבו משם ר\"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק\"ל לדבריהם דפ' א\"ד מהא דגרסינן בפ' ר\"א דמילה דקל\"ג ע\"ב מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנא אמר ר\"י ריב\"ב היא דתניא כו' י\"ד שחל להיו' בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי אירייא ריב\"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע\"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא\"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב\"א שם שהקשה כן ותירץ דרבנן לדברי ריב\"ב קאמרי וכדברי' דפ' כ\"כ אכן לדבריהם דפ' א\"ד ק' טובא ושמא נאמר דה\"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב\"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפורש אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב\"ב.<br><b> ודע </b> שהתוספו' פ' כ\"כ הקשו לפי שיטתם ז\"ל שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דא\"כ אמאי לא חשיב ר\"פ א\"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותירצו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי וק\"ל שהרי מתני' קתני התם דמיחוי קרביו דוחה שבת וכ\"ז שלא יסרח וכמ\"ש רש\"י והרע\"ב שם ומשמע דס\"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דס\"ל דמפשיטין את כולו קאמר רב יוסף התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ\"ה לא שרי ריב\"ב וא\"כ דכותא נמי מיחוי קרביו דלריב\"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד צורך גבוה וא\"כ איך כתבו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי ושמא נאמר דריב\"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה\"ט משום דלא חיישינן שמא יסריח ותדע שהרי ר\"א דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה ע\"כ דס\"ל דלא חיישינן שמא יסרח וא\"כ דכוותא לרב יוסף דס\"ל דחיישי' שמא יסריח בהא פליגי רבנן וריב\"ב דריב\"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במיחוי קרביו כיון דרבים הם איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש\"ה לכ\"ע דוחה שבת כנ\"ל.<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות ד\"ה שהקשה על רבינו ז\"ל שהרי שם בפרק כ\"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא\"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרי' מאי בינייהו איכא בינייהו דמונח אפתורא דדהבא וא\"נ ביומא דאסתנא ואי ס\"ל לר' טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלי' כנבילה הי\"ל לאסור במונח אפתורא דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו יע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קו' רבתי ולדידי ק\"ל עוד על רבינו דבפ' ר\"א דמילה אמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבב\"ח ריב\"ב היא. הנה מבואר דלרבנן דס\"ל מפשיטין את כולו ע\"כ ס\"ל דאפי' פי' חוזר ואף על גב דדחי התם תלמודא להא דרבה בר חנא היינו לומר דאפילו ריב\"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע\"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע\"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא\"נ משום ביזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפי' רבנן מודו דא\"כ אמאי קאמר רבב\"ח מאן תנא פי' כו' ריב\"ב היא כו' הא אפי' כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע\"כ ל\"ק ריב\"ב כו' הי\"ל למצדד לומר וא\"נ ע\"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי תלמודא דכוותא ר\"פ ר\"י אלא משמע ודאי דע\"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח ה\"נ אית לן למימר גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו ז\"ל דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ\"ב דמילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר.<br><b> שוב </b> ראיתי להרשב\"א בחי' שכתב דלמסקנ' דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרי' לעיל ואשמועינן דלא שייכא בפלוגתא דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עלה אלא ר\"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה יע\"ש ומ\"מ לא ביאר לנו מה טעם יש לחלק בין ההיא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע\"ג דאתעביד ביה צורך גבוה לההיא דציצין. ותו ק\"ל טובא דממ\"ש רבינו ומפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האימורין מבואר דס\"ל דהוצאת האימורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנז' מבואר דהוצאת האימו' היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאל\"כ היכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב\"ב והלא נהפוך הוא דכריב\"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבים ואלו ריב\"ב ס\"ל דאפי' כל זמן שהוא עוסק כיון דאתעביד צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבא כרבנן דריב\"ב מצי אתי שפיר דע\"כ לא קאמרי רבנן מפשיטין את כולו משום שהוא עוסק בו אבל פי' רבנן מודו וכ\"כ שם רש\"י בהדיא בד\"ה מפשיט וז\"ל והיינו פי' דתנן במסכת תמיד כו' והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה סילק את ידיו ומתעסק בניחוח קצת וגבי עולה דכליל כולה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין מוציאין מיד והו\"ל פרוש מן ההפשט כו' יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בשיטת כ\"י וז\"ל וחכ\"א מפשיטין את כולו כלומר יתן האמורין כשיגיע לחזה ואח\"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא וכיון שכן תימה על רבינו איך כתב ומפשיטין את כולו ואח\"ך מוציא האמורין והי\"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האימורין ואח\"כ מפשיט את כולו כדרך שכתב גבי עולה בפ\"ו מה' מע\"הק ד\"ה יע\"ש.<br><b> כי </b> ע\"כ אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלר' ז\"ל קשיתיה קושיית התוספו' שהקשו שם בד\"ה דשקיל וז\"ל וא\"ת הא דתניא בסוף ת\"נ תנא חשכה נותן פסחו בעורו א\"כ לאו בברזי הוה שקיל ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י\"ד שחל בשבת וכו' כי ע\"כ ס\"ל דמתני' דפרק ח\"נ פליגא דריב\"ב דריב\"ב ס\"ל דבין בחול בין בשבת היה מפשיט עד החזה ומוציא האימורין מיד ואח\"כ מפשי' את כולו דומיא דעולה דמפשי' עד החזה ואח\"כ חותך הראש והילכך ס\"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האימורין מיד הו\"ל פירש וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתני' דפרק ת\"נ משמע דפליגא וס\"ל כסתם מתני' דא\"צ להוציא את האימורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתניתין י\"ד שחל בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ודוק עכ\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש לאו הבא מכלל עשה אין </span>\n<b> שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה.</b> ואיכא למידק אמאי לא מנה רבינו במצות עשה איסור עשה דפסח נשחט שלא למנוייו ונאכל שלא למנוייו דנפ\"ל מקרא דאיש לפי אוכלו תכוסו על השה עיין בפ' תמיד נשחט דפ\"א ופ' האשה דפ\"ח ודפ\"ט ונדרים פ' אין בין המודר דל\"ו דאמרינן שה לבית אבות לאו דאוריית' דנראה משם דאיכא איסורא דאורייתא בפסח נאכל שלא למנוייו ועיין בנדרים בתוספות ורבינו דרכו למנות לאו הבא מכלל עשה לעשה עיין בס' המצוות שורש הו' ועיין בס' החינוך פ' בא ועיין במה שכתבתי עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורשי המצוות שורש הו'.<br><b> ודע </b> שבפ' ג' מינים דל\"ט ע\"א אמרן ת\"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת\"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופריך והכתיב קדוש יהיה ומשני למימר דאם גילח ליה בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה ופי' רש\"י ת\"ל קדוש יהיה שלא ישירינו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע והכתיב קדוש יהיה גדל פרע שלא ישירינו בשו�� דבר כו' למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליה בעשה ול\"ת דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ\"ל ונראה שהוצרך לומר דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא כתב סתם דקדוש יהיה הוא עשה ועובר בעשה ככל עשין שבתורה דמניעת דבר דומיא דשביתת שבת וי\"ט שהוא עשה דתשבות וכן עשה דתענו את נפשותי' וכן עשה דשמיטה כמ\"ש רבינו בשורש הו' הוא מפני לשון הש\"ס דקאמר דאם גילח בתער קאי עליה בעשה ול\"ת ולא קאמר דאם לא גילח בתער קיים עשה דגדל פרע משמ' דכי לא גילח בתער לא קיים עשה כיון שעיק' הכתוב לא בא אלא ללאו הבא מכלל עשה ודוק.<br><b> ואולם </b> הרמב\"ן בס' המצות עשין צ\"ב כתב וז\"ל מצוה צ\"ב היא שציונו שהנזיר יגדל שער ראשו והוא אומרו ית' גדל פרע שער ראשו ולשון המכילתא קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע מ\"ע ומנין בל\"ת ת\"ל תער לא יעבור על ראשו ושם נאמר מה שנתתי בעשה החופף באדמה והנותן סמנים כלומר שהנזיר שם בראשו סם להסיר השער לא יהיה אז עובר בל\"ת כי הוא לא העבי' כעין תער ואמנם עבר על מצות עשה והוא גדל פרע וזה לא גדל ולאו הבא מכלל עשה עשה והוא כמו שהוא שורש אצלינו וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת נזיר עכ\"ל. ויש לתמוה טובא בדבריו דכיון שהוא קורא לעשה זה דגדל פרע לאו הבא מכלל עשה איך מונה אותו במנין העשין הרי הוא ז\"ל סובר שאין למנות במנין העשין לאו הבא מכלל עשה דמה\"ט לא מנה בכלל המצות עשה מצוה לאכו' תרומה טהורה ולא טמאה וכמ\"ש הרב מגילת אסתר לקמן דע\"ז ע\"ב כיע\"ש וכ\"כ בשמו הרב יבין שמועה כלל הה' יע\"ש.<br><b> איברא </b> שעיקר דברי הרב מגילת אסתר הללו נראין כסותרין למ\"ש הרמב\"ן בשורש הו' שדעת רבינו למנות בעשין לאו הבא מכלל עשה ומה\"ט מנה במצות קמ\"ט וק\"ן וקנ\"א וקנ\"ב עשה סימני דבדיקת סימני טהורה וטמאה וסימני העוף הטמא וסימני דגים וסימני חגבים כולם הם לאו הבא מכלל עשה כמ\"ש רבינו בהדיא במצות הללו אלא דאי מהא לא איריא שכבר כתב הרב מגילת אסתר שם בשורש הנז' דמה שמנה הרב לאו הבא מכלל עשה הללו הוא מפני שצריך מעשה לבדוק בסימנים הללו שציותה תורה כדי להבדיל בהם בין הטהור לטמא ואעפ\"י שעיקר המצוה של בדיקת סימנין הוא לימנע לאכול אותם שאין בהם סימני טהרה מ\"מ כיון שהמניעה בא ע\"י בדיקת הסימנים להבדיל מהם משו\"ה נמנו במנין העשין משא\"כ בההיא דאכילת תרומה טמאה שאין בה שום מעשה כי אם מניעה מלאוכלה בטומאה מש\"ה לא מנאה במנין העשין אלא דאכתי קשה לדבריו ממצות גדל פרע שמנאה רבינו במ\"ע אעפ\"י שאין בה שום מעשה כי אם מניעה בעלמא שלא לגלח השער בשום דבר שמסיר את השער ועיין לה\"ה בריש ה' מ\"א שכתב וז\"ל כבר ביאר רבינו בפתיחת ההלכות אלו שסימני בהמה וחיה מצוה אחת ושל עוף מצוה אחרת וכן של דגים וכן של חגבים וביאר ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאים לאכו' הטהורים ולא הטמאים כמ\"ש בת\"ך אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר בגמרא פרק אלו טריפות דס\"ו גבי דגים וה\"ז כאלו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעת המלאכה בימים המקודשים וזה ברור עכ\"ל. מבוארים דבריו דעיקר המצוה אינו הבדיקת הסימנים כמ\"ש הרב מגילת אסתר אלא המניעה מלאכו' הטמאים כמניעת המלאכה בימים המקודשים דכתיב בהו תשבות ולפי דבריו קשה למה לא מנה רבינו מצות מניעת מלאכול בתרומה טמאה ואפש' דס\"ל בדעת רבי' דכל לאו הבא מכלל עשה שלא מצינו בגמרא ובמכילתא שאמרו שהיא מ\"ע לא מנאה רבינו אעפ\"י שמצינו שאמרו בו שעובר עליו בעשה וכעין זה כתב רבינו בשורש הב' דכל מצוה שלא ביארו בתלמוד שהיא דאורייתא הנה הוא מדרבנן.<br><b> ומ\"מ </b> מה שקרא רבינו למצות גדל פרע לאו הבא מכלל עשה אעפ\"י שכן נראה מלשון הש\"ס בנזיר כמדובר לעיל קשה מאי שנא משביתת ימים המקוד' ועינוי יו\"הכ שלא קרא אותם רבינו לאו הבא מכלל עשה כיון שבא הכתוב תשבות ותענו ה\"נ כתיב גדל פרע ואולי משמע ליה לרבינו דכל עשה שבתורה שקיומו הוא בשב וא\"ת אעפ\"י שנאמר בכתוב בלשון ציווי כגון שבתון ותענו ותשמט וכיוצא נקרא לאו הבא מכלל עשה והוא מנה אותן לעשין מפני שמצינו לחכמים שאמרו בהם שהיא מ\"ע ועיין בחי' הרשב\"א בפ\"ק דר\"ה השייך לד\"ו ע\"ב עמ\"ש בגמרא הניחא למ\"ד כסידרן משכחת לה כו' שתמה עמ\"ש הר\"ב המאור דקרא דבשעריך תאכלנו שנה שנה הוא לאו הבא מכלל עשה לבכור ומעשר שלא הקריבן באותה שנה ואיחרן להקריבן לשנה אחרת וכתב עליו דזה לא יקרא לאו בשום מקום אלא עשה ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם אלא במקיים ענין העשה לא דמאחרו דאלו היה הבכור שעברה שנתו פסו' הייתי יכו' לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת ואי עביד ליה לאחר שנתו הוה קא עבר על לאו הבא מכלל עשה וכענין בעולה לכ\"ג דדרשינן בתולה בעמיו יקח אשה ולא בעולה אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא דאלת\"ה כל עשה שבתור' ישנן בלאו הבא מכלל עשה עכ\"ל ועיין להרא\"ם בפ' בא סי' י\"ב פט\"ו סד\"ה בערב תאכלו מצות שהוק' לו למה לא דרשו קרא דז' ימי' מצו' תאכלו ללאו הבא מכלל עש' שאם אכל חמץ בפסח מלבד שעובר על לאו דלא תאכלו חמץ עובר נמי בעשה דשבעת ימים מצות תאכלו והניחה בצ\"ע ולפי מ\"ש הוא ז\"ל בפרשת ראה סי' ט\"ז פסוק א' נתיישב קושיא זו ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי נשים חייבות בקרבן פסח אין </span>\n<b> עושין חבורה כו' אבל עושין חבורה שכולן נשים אפי' בפסח ב'.</b> נ\"ב פלוגתא דתנאים בפ' האשה דצ\"א דר\"י אמר שוחטין עליה בראשון בפני עצמן ובשני עושין אותה טפילה לאחרים ורבי יוסי ס\"ל בשני בפ\"ע ואצ\"ל בראשון ורש\"א בראשון טפלה לאחרים בשני אין שוחטין עליה כל עיקר ומפרש התם טעמא דכל אחד וא' והדר קאמר תלמודא כמאן אזלא הא דאמר ר\"א אשה בשני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת כרבי יאודה דאמר בראשון בפ\"ע בשני טפלה לאחרים וה\"ט משום דבא' חובה ובשני רשות ורבינו כאן כתב דשוחטין עליה בפ\"ע ואפי' בפסח שני ובפ\"ה מה' אלו כתב דבראשון חובה ובשני רשות משמע דס\"ל דלאו הא בהא תלייא ואפי' אם הם רשות מ\"מ שוחטין עליה בפ\"ע וזה תימא דתלמודא תלאן ז\"בז ומשו\"ה אוקי לדר\"א דאמר בשני רשות כר' יאודה דאמר בשני עושים אותה טפלה לאחרים דאי לאו אף כר\"י נמי אתי דרשות לחוד ובפ\"ע לחוד עיין במרן כ\"מ ובלח\"מ ועיין בס' מלכי בקדש שהאריך ודחה דברי הכ\"מ ולא ירד לסוף דעתו ומה שישב הוא בסוף דבריו שרבי' מפרש מחלוקת התנאים לענין שבת הוא הנכון וכבר קדמו בזה בס' סם חיי ולע\"ד ליישב דברי מרן כ\"מ מקו' הלח\"מ נר' לע\"ד דס\"ל למרן דטעמא דר\"י דאמר בשני עושין אותה טפלה לאחרים הוא משום דכיון שהם רשות אם עושין בפני עצמן יבואו לטעות שהם חובה וישחטו עליהם בשבת ומשו' הכי עושין היכר זה שלא ישחטו עליהם בפ\"ע אמנם לר\"י שהם חובה שוחטין עליה ואפי' בפ\"ע שאפי' ישחטו עליהן בשבת יפה הם עושים ומדחזינן לר\"א דאמר נשים בראשון חובה ובשני רשות ולא אמר כלישנא דר\"י אין שוחטין עליהן בפ\"ע משמע דלענין זה הוא דקי\"ל כר' יאודה שהם רשו' דוקא ואין שוחטין עליהן בשבת אבל לגזור עליהן שלא ישחטו בפ\"ע שמא יקבעו הדבר חובה בזה קי\"ל כר' יוסי דשוחטין עליהן בפ\"ע ואפשר דמשום דמספקא ליה לר\"א אי הלכה כר\"י דאמר בשני רשות או כרבי יוסי דאמר חובה אזיל לחומרא לענין שבת שאין מחללין עליה את השבת אבל לגזור נמי שלא ישחטו בפ\"ע לא קי\"ל כוותי' דר\"י אלא כר' יוסי דלא חש להכי א\"נ אפשר דלענין רשות או חובה קי\"ל כר' יאודה ולא כר' יוסי לפי הכלל המסור בידינו הלכה כרבי יוסי מחבירו ולא מחביריו דכיון דר\"ש ס\"ל דאין האשה עושה פסח שני כלל הו\"ל ר' יוסי יחיד לגבי ר\"ש ורבי יאודה ומשו\"ה פסק שאינה דוחה את השבת אמנם במאי דגזר ר' יאודה שלא לשחוט בפ\"ע לא קי\"ל אלא כר' יוסי ודוק.<br><b> ודע </b> שזה ימים נשאלתי לבאר תוספתא אחת דמייתי מחלוקת ר' יאודה ור' יוסי ור\"ש מסיים בה הכי אמרו לו והלא מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בת בתו לעשות פסח שני ולא הניחוהו שמא יקבע הדבר חובה אלא שאינה עושה פסח שני כלל ע\"כ ולכאורה לפום מאי דמשמע מפשטא דת\"ק ור' יוסי אמרו לר\"ש דלדידיה דאית ליה שאין האשה עושה פ\"ב כלל איך החמירו ליוסף הכהן לומר טעמא דשמא יקבע הדבר חובה הי\"ל להחזירו משום שאין הנשים עושים פסח שני כלל ולזה השיבם דכן הוא האמת ולא משום שמא יקבע וא\"כ קשה לדידהו נמי מי ניחא האי עובדא דאי לר\"י דאמר רשות אמאי החזירוהו כיון שהם רשות ואיהו לא חייש לשמא יקבע הדבר חובה ואי לר' יוסי הא קאמר נשים בפסח שני חובה ואמאי החזירוהו משום שמא יקבע הדבר חובה ואדרבא לדידהו קשה יותר מר\"ש.<br><b> ואפשר </b> דהני אמרו לו בשיטת ר' יאודה קיימי דס\"ל בראשון חובה ובשני רשות וכיון שהן רשות כל היכא דאיכא טירחא יתירה כי האי עובדא דיוסף הכהן דמחזי דאיכא חיובא מדהוצרך לטרוח עמה ולהעלותה לרגל דחו אותה משום שמא יקבע הדבר חובה ויבואו לשחוט בפ\"ע ואה\"נ דלר' יוסי נמי ק' אלא מעשה שהיה כך היה ששאלוהו לר\"ש ולא לר\"י ולר\"י מצי' למימר שלא היו דברים מעולם ולא אמרו לו ליוסף הכהן כלום עד\"ש התוספות ז\"ל בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה לדידי יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי בעלי חיים נידחין המפריש </span>\n<b> נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום.</b> הכי איתא בפסחים דצ\"ז ע\"ב המפרי' נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים כך היא גירסת רש\"י והתוספו' אבל גירסת רבינו ומרן כ\"מ כאן הוא ויפלו דמיו לנדבה ועיין בדברי ההי\"ט שכתב דנ\"מ בין שתי הגירסאות טובא ואמרי' עלה בגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש\"מ תלת ש\"מ בעלי חיים נדחין וש\"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש\"מ יש דחוי בדמים ופי' רש\"י דמדתנן במתני' תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו שלמים והיא גופה לא קרבה שלמים הוא דשמעינן דבעלי חיים נדחין וה\"נ הוה מצי לדייוקי ממתני' דלעיל גבי תמורת הפסח דקתני מתני' שאם נאבד פסחו ונמצא קודם שחיטה דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים ואלו הוא גופיה לא קרב שלמי' אלא דבעי לדייוקי דיחוי מעיקרו ודיחוי בדמים דהא לא שמעינן מההיא מש\"ה דייקינן לה הכא ע\"כ והנה לפום מאי דמשמע ליה ז\"ל דההיא מתני' דפסח שנמצא אתייא כמ\"ד ב\"ח נדחין ולא ניחא ליה במ\"ש התוס' שם דההיא מתני' אתייא ככ\"ע ומטעמא דדחייה בידיים יש לתמוה טובא מההיא דפרכי' התם דצ\"ז ע\"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן אזלא כו' והשתא אמ��י לא משני שמואל כר\"ש ס\"ל דאמר ב\"ח אינן נדחין ואילו נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא ודאי משמע כמ\"ש התוס' דמתני' אתייא ככ\"ע ומטעמא דדחייה בידיים ועיין עוד במ\"ש התוס' שם ע\"ב ד\"ה אלא שמואל ס\"ל כר\"ש וז\"ל ואע\"ג דלר\"ש אית ליה לקמן דב\"ח אינן נדחין וס\"ל בפסח דמת אחר חצות וכתב הרב חד\"ה וז\"ל וכן הוא לקמן והיינו דמת בעלים אחר חצות אע\"ג דקבעי חצות ב\"ח א\"נ לר\"ש בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמי' דאין ב\"ח נדחין א\"ד ז\"ל יע\"ש.<br><b> וזה </b> היפך דברי התוס' שכתבנו שאף נמצא קודם חצו' ב\"ח נדחין מטעמא דדחייה בידיי' ודברי' תמוהי' ובסוף לשון רש\"י הנמצא בידינו כתוב ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח שראוי לפסח כדאמרינן בפ' האשה ונטרחו ונייתו מותר הפסח ע\"כ ואין ס' שכונתו להק' דכיון דמותר הפסח דהיינו פסח שנאבד ואח\"כ נמצא חזי לפסח שני כדמוכח ההיא דהתם א\"כ משמע דאפילו בקדושת הגוף לא אמרינן כיון דאידחי אידחי וכ\"ש הכא במפריש נקבה לפסחו דהוי קדושת דמים דהו\"ל למימר דחזי לשלמים ולא תידחי וא\"כ הוא מלבד דאיכא לשנויי דההיא דמותר הפסח מיירי במותר הפסח הדמים דהיינו שהפריש מעות לפסחו ונאבדו ואח\"כ נמצאו וכלשון האחר שפי' רש\"י שם דליכא קדושת הגוף לדמים מיהא ועוד דההיא דמותר הפסח דהתם מיירי בשנמצא לאחר שחיטת הפסח או לאחר חצות למר כדאית ליה דשנינו במתני' דלעיל דכל כי האי גוונא הוא גופיה קרב שלמים דהתם ליכא דיחוי אבל במפריש נקבה לפסחו דחוי דהקדיש דבר שאינו קדוש ואע\"ג דדחוי מיקרו הא אמרינן דהוי דחוי סוף דבר לא יכולתי לעמוד בהבנת דברים הללו.<br><b> וראיתי </b> להרב ח\"ה ז\"ל שמצא פירוש אחר בדברי רש\"י במ\"ש וש\"מ יש דיחוי בדמי' דהכונה לומר דהדמי' נידחין מפסח לעולם וכבר התוס' בפ' קמא דזבחים די\"ב כתבו כן יע\"ש ולהאי פירושא ק\"ל שפי' דמאותן דמים דכבר נידחו למותר יביא פסח גופיה עכ\"ל וגם לזה יש לדחו' כמ\"ש דהתם מיירי במעות שנמצאו לאחר שחיטה דאמרי' לעיל דכל שנמצא לאחר שחיטה או לאחר חצות אינו נידח' אבל במעות שהפריש נקב' לפסחו שנדחו מעיקרא אידחו לעולם ודוק וכתבו התוס' שם בד\"ה ויביא בדמיו אשם דה\"ט דבעינן שירעה עד שיסתאב ואח\"כ למוכרה ולהביא בדמיה שלמים ולא סגי בשימכרנה מיד דהא היא גופה לא קדשה והו\"ל כבעלת מום משום דכיון דקדשה לקדושת דמים מיהא קדשה נמי גופיה להכי דבעי' מום למוכרה כדאיתא בפ' אלו קדשים ואפי' ר\"ש דפליג התם במפריש נקבה לאשמו הכא מצי מודה דמפריש נקבה לפסחו הו\"ל כהקדישו לשלמי' דהא מותר הפסח הוי דקדי' קדושת הגוף מיהא הכא לענין זה דבעינן שיסתאב למוכרה ולא ידעתי אמאי כתבו הדבר כמסתפק דמצי מודה כו' ובהדי' שמעינן ליה לר\"ש דאמר הכי כדאיתא בכריתות דכ\"ח ע\"א עלה דאמר ר' אושעייא התם ש\"מ תלת דב\"ח נדחין כו' מתיב רב עוקבא ב\"ח המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיו פסח ילדה זכר ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח רש\"א הוא עצמו יקרב פסח כו' ומשמע ודאי דלא פליג ר\"ש אלא בולדה שיקרב פסח אבל היא עצמה מודה הוא לדברי ת\"ק דאמר שירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח דאם איתא דס\"ל דלא בעינן שירעה הו\"ל לפלוגי נמי ארישא ואולם זו היא שק' טובא לדבריהם ז\"ל דהיכי מצי מודה ר\"ש הכא גבי המפריש נקבה דבעינן שירעה עד שיסתאב דהא בגמ' דייקינן ממתני' מדקאמר ירעה וימכר והיא גופה לא חזייא לשלמים דס\"ל לתנא דב\"ח נדחין ואלו באותה סוגייא דכריתות אמרי' דר\"ש ס\"ל דב\"ח אינן נדחין והכי איתא בפרק שני שעירים בהדיא וא\"כ לר\"ש היא גופה קרבה שלמי' ואפשר לומר דודאי בשנשתייר' אחר הפסח היא גופה קרבה שלמים לר\"ש דהא כל מותר הפסח לאחר הפסח הוא קרב שלמים והם ז\"ל לא כתבו דר\"ש מצי מודה הכא דבעי' שיסתאב למוכרה אלא קודם הפסח דכל עוד שדמיה ראויים לפסח לא מייתינן בדמי' שלמים ולזה כתבו דכשרוצה למוכרה להביא בדמיה פסח אף ר\"ש מודה דצריך שיסתאב דנחתה עליה קדושת הגוף מיהא כיון דחזייא לשלמים לאחר הפסח ובעינן מום למוכרה וההיא סוגייא דכריתות מסייע לדבריהם ודוק.<br><b> ומ\"מ </b> לפום מאי דמשמע להו ולרש\"י בפי' השמועה דמדתני תנא דמתני' דהמפריש נקבה ירעה והיא גופה לא קרבה שלמים אחר הפסח הוא דדייקי' דס\"ל לתנא דמתני' דב\"ח נדחים ק' עדיין ההיא דתמורה די\"ט ע\"א דתנייא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח ירעה ויבי' בדמיו פסח אחר הפסח יביא בדמיה שלמים ילדה לאחר הפסח פליגי ר\"א ורבנן דלרבנן הולד ג\"כ ירעה ולר\"א הוא עצמו יקרב שלמים ומשמע דאפילו ר\"א לא פליג אלא בולדה אבל היא גופה מודה לדברי ת\"ק דאפילו לאחר הפסח בעינן שירעה עד שיסתאב ואח\"ך להביא בדמיה שלמים וכ\"כ שם רש\"י בהדיא והשתא כיון דר\"א פליג בולדה דס\"ל דהוא עצמו יקרב שלמים ע\"כ דס\"ל דאין ב\"ח נדחין כדדיקי' בכריתו' לר\"ש וכ\"כ התוס' בהדייא בזבחים די\"ב ובתמו' דכ\"ו ע\"ב ובקי' ד\"ז ע\"ב דטעמיה דר\"א הוא משו' דס\"ל לר\"א דאין ב\"ח נדחין יע\"ש וכיון שכן ק\"ט אמאי מודה ברישא דהנקבה עצמה אינה קריבה שלמים אחר הפסח עד שיסתאב דהא לא איתמר הכי אלא למ\"ד ב\"ח נדחין כדדייקינן בסוגיין אבל למ\"ד אין בח\"ן הול\"ל דהיא עצמה יקרב שלמי' אחר הפסח ואולי לדידהו משמע להו דכי היכי דפליג ר\"א בולדה פליג נמי בהיא גופה דתקרב שלמים אחר הפסח ולגירסת הרב תיו\"ט דגריס במתני' ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ופי' הוא ז\"ל דמדקתני יפלו דמיו לנדבה ולא קתני שיביא בדמיו הוא עצמו שלמים וכדדייקי' בגמ' דש\"מ ב\"ח נדחין כו' יע\"ש ועיין בס' סם חיי בפ\"ד מהל' ק\"פ שלא עמד על כונת דברי התי\"ט ז\"ל ניחא ההיא דר\"א דתמורה דודאי בהא כ\"ע מודו במפריש נקבה לפסחו דלא חזייא לשלמים לאחר הפסח כיון דהוא לא הקדישה אלא לקדושת דמים ולהכי בעינן שירעה עד שיסתאב לכ\"ע ואפילו למאן דס\"ל אין ב\"ח נדחין וליכא בינייהו אלא הא דלמ\"ד בח\"ן הוא עצמו אינו מביא בדמיו שלמי' אלא יפלו דמיו לנדבה ולמ\"ד אין בעלי חיים נידחין הוא עצמו מביאו לשלמים אחר הפסח והשתא אותה ברייתא דתמורה דתני שהוא עצמו מביא שלמים אתייא כמ\"ד אבח\"ן ור\"א ורבנן בהא פליגי דרבנן סברי דאפי' כי אמרינן אבח\"ן הולד עצמו אינו קרב כיון דמדחה דאמר אתייא וכי היכי דאמר היא גופה לא חזייא הכי נמי ולדה ור\"א סבירא ליה דאמר לא חזייא דאף על גב דאמר לא חזייא כיון דהולד חזי קרב והו\"ל כבהמה שנדחית ואח\"כ נראה דאין בח\"ן.<br><b> וע\"פ </b> האמור בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מהלכות ק\"פ ה\"ז שכתב עמ\"ש רבינו המפריש נקבה לפסחו ירעה כו' ויביא בדמיו פסח וז\"ל פ' מי שהיה וכו' ומאחר שנתבאר שרבינו פוסק כמ\"ד אבח\"ן ממילא משמע שיביא בדמיו פסח עכ\"ל ואם הרב מפרש הסוגייא כמו שפי' רש\"י ותוס' אין מקום לדבריו כמ\"ש הלח\"מ אלא שהוא מפרש לה כמ\"ש דלא דייקינן ממתני' דש\"מ בח\"ן אלא מדקתני ויפלו דמיו לנדבה אבל לכ\"ע אף למ\"ד אבח\"ן היא עצמה אינה קריבה שלמים כמ\"ש דכיון דמעיקרא לא אקדש' אלא לדמיה לא חיילא קדוש' עלה להקריב' היא עצמה שלמים אלא דמיה וההכרח לזה ההיא דר\"א דפ' אלו קדשי' דתמורה דאע\"ג דס\"ל דאבח\"ן מ��הו ס\"ל דהיא עצמה אינה קריבה שלמים משא\"כ בד\"ח גבי מי שאבד פסחו ומצאו קודם שחיטה שכתב רבינו שיקריבנו לשלמים וכתב מרן כ\"מ דאע\"ג דבמתניתין שנינו שהשני ימות היינו משום דס\"ל כמ\"ד בח\"ן אבל רבינו דפסק כמ\"ד אין בח\"ן להכי פסק כאן שיקריבנו לשלמים יע\"ש דודאי התם דקדיש קדושת הגוף מעיקרא למ\"ד אין בח\"ן נדחים הוא גופיה קרב שלמים משא\"כ במפריש נקבה דמעיקרא לא קדיש גופיה אלא לדמיה להכי הוא גופיה לכ\"ע לא קרב שלמים כי פליגי בדמיה דוקא וכדאמרן וע\"פ האמור מינח ניחא נמי ההיא סוגייא דכריתות דמותיב מר עוקבא מאותה ברייתא דהמפריש נקבה דפליגי ר\"ש ורבנן גבי ילדה זכר ומותיב לר' אושעייא דאמר בח\"ן מר\"ש דאמר הוא עצמו יקרב שלמים ולא קמסייע ליה מרבנן דר\"ש וכמו שהקשו התוס' עלה בכמה דוכתי וע\"פ האמור ניחא דמדקתני ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים מוכח דאף רבנן דר\"ש ס\"ל דאין בח\"ן דאי לא הו\"ל למימר דיפלו לנדבה ולהכי פריך מינה דר\"ש ודחי דבהא פליגי ועיין בס' מלכי בקדש כאן בפרקין יע\"ש.<br><b> ואולם </b> זו היא שק' טובא במ\"ש מרן כ\"מ דההיא מתני' דמי שאבד פסחו ומצאו דתני תנא שהשני ירעה אזלא כמ\"ד בח\"ן ולכן פסק רבינו שיקריב דאזיל לשיטתו דאבח\"ן יע\"ש והוא תימא דהא עלה דהך מתני' אמרינן בגמרא כתנאי הפסח שנמצא כו' ר\"א אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב ע\"כ והשתא אם כדבריו ז\"ל דמאן דאמר ירעה היינו משום דאזיל לשיטתיה דבח\"ן הרי ר\"א גופיה דס\"ל אבח\"ן דאיהו הוא דאמר בתמורה דח\"י ע\"ב דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר דהוא עצמו יקרב עולה ופליג אחכמים דאמרי ירעה וכבר הוכחנו מההיא דכריתות דמאן דס\"ל הכי ס\"ל דאבח\"ן דמה\"ט אמרו שם דר\"ש ס\"ל דאבח\"ן מדאמר גבי המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר שהוא עצמו יקרב פסח יעויין שם.<br><b> איברא </b> שלא על מרן לבד תלונותנו שגם על רש\"י שכתב עלה דדייק בגמ' ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו דש\"מ בח\"ן כו' דהך מילתא הוה מצי לדיוקי ממתני' דלעיל דפסח שנאבד ונמצא קודם שחיטה דשנינו ירעה כו' אלא דבעי לדיוקי הני תלת מילי משו\"ה דייק לה מהכא והרב לחם משנה תירץ על פי מ\"ש התוספות ביומא ומה שיש לעמוד בדבריו עיין בס' שע\"ה בפרקין יע\"ש ואולי ההיא דהתם הוי ר\"א ן' שמוע והך דהכא היינו ר\"א ן' הורקנוס כמ\"ש שם הרב תי\"ט ז\"ל וצ\"ל ג\"כ אותה ששנינו בפ' התערובות ר\"א אומר אם קרב הראש של א' מהן יקרבו כל הראשין כולם צ\"ל ר\"א בלי יוד ולהכי מוקמי' ליה התם בדע\"ג ע\"ב כחנן המצרי דס\"ל דאפילו בשחוטין אין נדחין יע\"ש ומה שהיה לי לישא וליתן בענין זה כן בקדש חזיתיו למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין יע\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש קרבן פסח שנתערב בשלמים הפסח </span>\n<b> שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים.</b> ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ שלמד כן ממ\"ש מותר הפסח קרב שלמים ע\"כ ובספר מלכי בקדש תמה עליו ממ\"ש בפסחים פרק האשה דפ\"ט גבי ה' שנתער' עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם דכולן יצאו לבית השריפה ופטורין מפסח שני דפריך תלמודא ונייתו כל חד פסחו ויתנו כל אחד אם שלו היה הפסו' זה יהיה פסח ואי לאו יהיה שלמים ומשום חזה ושוק ממנים כהן אחד בכל הפסחים ואוכל חזה ושוק ומשני תלמודא דזה אי אפשר משום דממעט באכילתו דאלו פסח ליום ולילה ואלו שלמים לשני ימים וליל' אחת והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה דה\"נ תניא בתוספתא דזבחים פ\"ט דמותר הפסח אינו נאכ' אלא ליום וליל' וא\"כ קשה איך כת�� רבינו שיקריבו כולם שלמי' שהרי הוא מרבה באכילתו ואם אוכל כולם ליום וליל' ממעט באכילתו והו\"ל למימר שירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מותר פסח ויאכלנו ליום ולילה ובדמי השאר שלמים ויאכלם לשני ימים ולילה כדין שלמים כדקתני בתוספתא וקושיא זו הקשה ג\"כ עמ\"ש רבינו בפ\"ו מה' פה\"מ די\"ח שכתב בהמה שנמצאת מירוש' ועד מגדל עדר וכמידתו לכל רוח אם מצא זכר ן' שנה מניחו עד שיפו' בו מום ומביא שתי בהמות תחתיו ואומ' שאם עולה היה זה יהיה עולה תחתיו ואם שלמים זה יהיה שלמים וזה של שלמים מקריב לחם עמו שמא תודה היא ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל ואם פסח אחר זמנו הוא ה\"ז שלמים ע\"כ וקשה דאם יש לחוש שהוא מותר הפסח אינו יכו' להקריב זה דשלמים דמותר הפסח הוא ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה אחת וקו' זו הקשה אותה הלח\"מ שם בפ\"ו מה' פ\"המ.<br><b> ועוד </b> הוסיף ידו על מ\"ש עוד שם שאם היתה נקבה ן' שתי שנים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא והלא אם הוא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיך מקריבה שלמים דאם נאכלת כשלמים לשני ימים ולילה אחת אינו יכו' דדילמא היתה תודה ואינו יכו' לעשותה שלמים ולאוכלה לשני ימים ואם אינו נאכל אלא כתודה דלמא שלמים היה ואינו יכו' למעט באכילתה שהרי הוא מביא קדשים לבית הפסול וקו' זו הקשה אותה הרב מש\"ל בפ\"א מה' תמידין ה\"ג בסוף ד\"ה ומ\"ש רבינו ואין שוחטין קרבן על היחיד כו' למ\"ש התוס' ביומא פ' א\"ל הממונה דכ\"ט ע\"ב בד\"ה מאחורי הדף וז\"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל הקרבן כשמקריב אותו אחר התמיד ממ\"ש בס\"פ מי שהיה טמא פסח שנתערב בבכו' אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר מדפרכינן עלה בגמ' והא אין מביאין קדשים לבית הפסול ופי' רש\"י שם דממעט בזמן אכילת הבשר דפסח ליום ולילה ובכור לשני ימים ולילה אחת והו\"ל למימר ירעה עד שיסתאב כו' ואם מפסיל אחר התמיד הו\"ל למימר דאיך יקריבו כולן דפסח אחר התמיד ובכור לאחר התמיד מפסל אלא ודאי דלא מפסל ושוב דחה ראיה זו דדילמא התם מיירי במותר פסח ושחט להו קודם לתמיד והא דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אין הפי' כמו שפי' רש\"י אלא שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים והשתא שנאכל כבכורות אינו נאכל אלא לכהנים יע\"ש והשתא מדלא ניחא להו לפ' כפי' רש\"י משמע דלמאי דמוקמינן ליה במותר הפסח דינו כשלמים ובכור שנאכל לשני ימים ולילה אחת והא ליתא כמ\"ש והנה לזה יש לדחות קצת לע\"ד דכונת התוס' לומר דהשתא אין אנו צריכין דוקא לפי' רש\"י דאפי' היה נאכל כשלמי' אכתי ק' דמביאין לבית הפסול בהכי משא\"כ בפסח גופיה שאינו נאכל אלא למנוייו.<br><b> ואני </b> שמעתי מפי מו\"ה ישוב נכון לזה והוא כי בפ\"ג דזבחים דל\"ו מייתינן הא דתניא ובשר זבח תודה שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת\"ל שלמיו והתוספות בפר\"ק דזבחים ד\"ט בד\"ה ושלמים וכו' כתבו דשלמי פסח היינו מותר הפסח יע\"ש והנה באותה סוגיא דד\"ט מייתי תלמו' תלתא קראי לשלמים הבאים מחמת פסח שדינן כשלמים לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק ומצריך להו תלמו' חד למותר פסח שעברה שנתו וזמנו דלא חזי לא לפסח א' ולא לשני וחד לעברה זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני וחד ללא עברה לא שנתו ולא זמנו דהיינו קודם שהגיע זמן שחיטת פסח ראשון דחזי לשניהם דהשתא אצטריכו כלהו קראי דאי לא\"ה הוה מוקמינן קרא למאי דדמי לשלמים טפי ולא חזי לפסח כלל והשתא קרא דזבח תודת שלמיו דילפי' מיניה לשלמי פסח דדינו כתודה איכא למימ' דמיירי בפסח קודם זמנו או שעברה שנתו דלא חזו לפסח כלל דינו כשלמי' ממש דהא דומה לשלמי' בכל לסמיכה ולנסכים ולתנופה חזה ושוק וזהו ששנינו בפ\"ב דשקלים מות' הפסח לשלמים דסתמא קאמר אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת ודלא כמ\"ש התוס' בפרק האיש מקדש דנ\"ה דאתיא כר\"ש דמביאין קדשים לבית הפיסו' אלא משום דהתם מיירי בפסח דלאחר זמנו דליכא קרא לומר שדינו כתודה קתני סתמא שדינו כשלמים והשתא ניחא דברי רבינו בין מ\"ש הכא בה' אלו ובין במ\"ש בה' ס\"המ דמיירי בפסח לאחר זמנו דדינו כשלמים אפי' לאכי' שני ימים ולילה אחת אבל קושית הלח\"ם ממ\"ש שאם היא תודה דינה כשלמים היא תמיה עצומה אבל מ\"ש שאם הוא פסח דינה כשלמים אין קו' וכמ\"ש. ודברי התוספות דיומא מסכימים לפ\"ז ודוק.<br><b> ומ\"מ </b> ק' שהי\"ל לבאר דין מותר הפסח קודם זמנו שהוא ליום ולילה לפי דרך זה. והנה בסוג' זו דפרק האשה דפ\"ט דפריך תלמודא וניתי מותר הפסח כו' יש להקשות דמאי קו' דהא קא ממעט באכי' שאינו יכול לאוכלו עד הלילה ואלו שלמים בשעה שהקריב מצוה לאוכלו ושוב ראיתי בספר אור יקרות שעמד ע\"ז ועמ\"ש רש\"י בסוגיא דלעי' מזה גבי שכח מה אמר לו רבו כו' יע\"ש. עוד ק\"ל בהאי סוגיא אמאי לא קאמר דמש\"ה לא מהני או מייתי מותר הפסח ומתני משום דפסח אסור בשביר' עצם ואלו שלמים אין בהם איסור שבירת עצם ונמצא דקממעט באכי' המוח של העצם ומביא קדשים לבית הפיסו' ועי' בת\"ך ע\"פ ובשר זבח תודת שלמיו שאמרו שם דס\"ל לבן עזאי דמותר הפסח דינו כשלמים לכל דבר ובכן אפ\"ל דהש\"ס מוקי הך ברייתא כר\"ע ועיין בספר קרבן חגיגה בסימן ל' די\"ב ע\"ב ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה סוגיא דזבחים דאמרינן וכל הנך תנאי דמפקי להאי דם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא ס\"ל כב\"ה כו' הרי דאפי' מאן דדריש דם זבחיך לומר דהניתנין בזריקה שניתנו בשפיכה יצא אפ\"ה מודה דהניתנין במתן ד' שניתנו במתנה א' כיפר ופשוט גם מ\"ש עוד דלר\"ע ור\"י הגלילי ס\"ל דפסח ובכור ומעשר הן בשפיכה אשתמיטתיה סוגיא דפרק תמיד נשחט דבהדיא אמרינן דלר\"י הגלילי פסח בזריקה ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא הלזו עיין להרב מהריט\"א בספר קהלת יעקב מ\"ק דע\"ט ע\"ג וד' יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> ששגג או נאנס ולא הקריב הראשון כו' שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו.</b> הנה הרב החינוך בפרשת בהעלותך כתב וז\"ל והאיש העובר ע\"ז כו' אין צ\"ל שאם הזיד וביטל הראשון וביטל גם הב' בין בזדון בין בשגגה שחייב כרת לדברי הכל מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו עכ\"ל ותמהני במ\"ש דלדברי הכל חייב כרת והלא מבואר בגמרא בפסחים פרק מי שהיה דצ\"ג ע\"ב דאם שגג בראשון והזיד בשני לר' נתן ולר' חנינא ן' עקביא פטור יע\"ש וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קרבן פסח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Korbanot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> לוקחים שתי הצפורי' מצפורי עיר הנידחת ולא מצפורי שהחליפן בע\"ז ולא מצפורים שהרגו הנפש.</b> ע\"כ. הכי איתא בפרק שלוח הקן דק\"מ ע\"א עלה דאמרינן במתניתין עוף טמא פטור מלשלח ויליף לה מדכתיב קן ציפור ואמרינן צפור טהור איקרי צפור צפור טמא לא איקרי צפור ופרכינן ת\"ש שתי צפורים חייות מאי חייות לאו שחייות בפיך ומשנינן לאו שחיות ראשי אברים שלהן ת\"ש מסיפא טהורות לאו מכלל דאיכא טמאות ומשנין לאו מכלל דאיכא טריפות ופרכינן מחיות נפקא ועוד מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דתנא דבי ר\"י נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מה מכשיר ומכפר בפנים עשה מכשיר כמכפר אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה מכשיר כמכפר אלא אמר ר\"ן בר יצחק למעוטי צפורי עיר הנדחת ר\"פ אמר לצפורים שהחליפו בצפורי ע\"ז רבינא א' למעוטי עוף שהרג את הנפש יע\"ש וכתבו התוספות שם ד\"ה שלא יזדווג וז\"ל וא\"ת וחיות למה לי וי\"ל דרבא ורנב\"י לא פליגי אהדדי ותרי מיעוטי חד לדמר וחד לדמר ע\"כ.<br><b> והנה </b> מדפסק רבינו ז\"ל כהני אמוראי משמע דס\"ל כתנא דבי ר\"י דמקשינן מכשי' למכפר בחוץ ולא אצטריך חיות וטהורות למעוטי חיות ראשי אברים וטריפות מקרא דחיות וטהורות דהא ילפינן לה מהקישא דמכשיר למכפר ואייתר חייות וטהורות למעוטי הא דהני אמוראי כמ\"ש התוספות וק' דבפרק הא\"מ דף נ\"ז ע\"א איפליגו ר\"י ור\"ל בענין צפורי מצורע מאימתי אסורים בהנאה ור\"ל ס\"ל דמשעת לקיחה נאסרים ויליף לה מהיקש' דעגלה ערופה דמכשיר ומכפר ור\"י ס\"ל דאינן נאסרי' אלא משעת שחיטה ויליף לה מקרא דוזה אשר לא תאכלו מהם דאשר ריבוייא הוא לרבות צפורי מצורע לאחר שחיטה ואמרינן תנאי היא דמר אית ליה היקשא דמכשיר למכפר ונאסר מחיים כעגלה ערופה ומר לית ליה האי היקשא ופסק רבינו בפרקין ד\"ז כר\"י דלית ליה היקשא דמכשיר למכפר וא\"כ ק\"ט דלדידיה דלית ליה היקשא דמכשיר למכפר אצטריך קרא דחיות וטהורות למעוטי ראשי אברי' וטריפות ומנ\"ל צפורי עיר הנדחת וצפורים שהרגו את הנפש ושהחליפן בע\"ז כיון דלא אייתר ליה קרא דחיות וטהורות ולזה אפשר לומר דמשמע ליה לרבינו דכל הני אימעטו ממיל' טהורות דכולהו במשמ' טהורות ולא טריפו' ולא ציפורי עיר הנידחת ולא שהחליפן בע\"ז ולא שהרגו את הנפש ולא שיזווג לה אחרת למשולח' שאינה טהורה עד אחר שילוח אך קשה למה לא ביאר רבינו דצפורי' אלו צריכין שיהיו חיין ראשי אברים שלהם כדכתיב חיות וכדקאמר הש\"ס מעיקרא ורבינו לא כתב אלא טריפה לבד כמ\"ש בד\"ט ומהש\"ס משמע דלא ממעיט חייש ראשי אברים מטריפה מחד קרא אלא או מתחיל וטהורות או מהיקשא דמכשיר למכפר כר\"י ועיין למרן כ\"מ פ\"י מה' רוצח ד\"ב שהוק' לו כעין זה בדברי רבינו גבי עגלה ערופה יע\"ש וצ\"ע.<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל בסוגייא זו דחולין פיר�� דמכפר בחוץ היינו שעיר המשתלח ובפרק הא\"מ דנ\"ז פי' דהיינו עגלה ערופה ובכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"א פי' שתיהן עגלה ערופה ושעיר המשתלח יע\"ש ונראה דבקדו' הוצרך לפרש דהיינו עגלה ערופה משום דהתם קאי לענין איסור הנאה ושעיר המשתלח אינו אסור בהנאה אלא מחיים ולא לאחר שחיטה וציפורי מצורע בעי למפשטיה התם דאסור בהנאה מחיים דהיינו משעת לקיחה ואף לאחר שחיטה דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה דמתסר' מחיים ולאחר שחיטה כמ\"ש שם התוספות ולא משעיר המשתלח דאסור מחיים לבד ולא לאחר שחיטה אמנם בחולין דקאי לענין טרפות פי' דיליף לצפורי מצורע משעיר המשתלח דהדבר ידוע ששעיר המשתלח לא מהני טריפה מכשיר דהיינו צריך להגריל עליהם איזו יהיה לה' ולהכי יליף בפשיטו' מכשיר דהיינו צפורי מצורע ממכפר דהיינו שעיר המשתלח אבל מעגלה ערופה לא מצי יליף בפשיטות דמאן לימא לן דעגלה ערופה גופה טריפה לא מהני ואי משום דכפרה כתיב בה כקדשים כדאמרינן בפ\"ק דחולין די\"א א\"כ הו\"ל להש\"ס להביא ההיא דר' ינאי ג\"כ דעגלה ערופ' גופה יליף כפרה מקדשים הו\"ל למילף בפשיטות מכשיר ממכפר ולהכי פי' דמכפר היינו שעיר המשתלח והדבר פשו' דשעיר המשתלח טריפה לא מהני ויליף מכשיר ממכפר בפשיטות אמנם בכריתות דקאי לענין עגלה ערופה אי מתסר' מחיים או לאחר טריפה ומייתי הך ברייתא דיליף ג\"כ מכפר ממכפר כי האי דיליף מכשיר ממכפר הוצרך לפרש דמכפר היינו עגלה ערופה ושעיר המשתלח ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> לוקחים שתי הצפורי' מצפורי עיר הנידחת ולא מצפורי שהחליפן בע\"ז ולא מצפורים שהרגו הנפש.</b> ע\"כ. הכי איתא בפרק שלוח הקן דק\"מ ע\"א עלה דאמרינן במתניתין עוף טמא פטור מלשלח ויליף לה מדכתיב קן ציפור ואמרינן צפור טהור איקרי צפור צפור טמא לא איקרי צפור ופרכינן ת\"ש שתי צפורים חייות מאי חייות לאו שחייות בפיך ומשנינן לאו שחיות ראשי אברים שלהן ת\"ש מסיפא טהורות לאו מכלל דאיכא טמאות ומשנין לאו מכלל דאיכא טריפות ופרכינן מחיות נפקא ועוד מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דתנא דבי ר\"י נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מה מכשיר ומכפר בפנים עשה מכשיר כמכפר אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה מכשיר כמכפר אלא אמר ר\"ן בר יצחק למעוטי צפורי עיר הנדחת ר\"פ אמר לצפורים שהחליפו בצפורי ע\"ז רבינא א' למעוטי עוף שהרג את הנפש יע\"ש וכתבו התוספות שם ד\"ה שלא יזדווג וז\"ל וא\"ת וחיות למה לי וי\"ל דרבא ורנב\"י לא פליגי אהדדי ותרי מיעוטי חד לדמר וחד לדמר ע\"כ.<br><b> והנה </b> מדפסק רבינו ז\"ל כהני אמוראי משמע דס\"ל כתנא דבי ר\"י דמקשינן מכשי' למכפר בחוץ ולא אצטריך חיות וטהורות למעוטי חיות ראשי אברים וטריפות מקרא דחיות וטהורות דהא ילפינן לה מהקישא דמכשיר למכפר ואייתר חייות וטהורות למעוטי הא דהני אמוראי כמ\"ש התוספות וק' דבפרק הא\"מ דף נ\"ז ע\"א איפליגו ר\"י ור\"ל בענין צפורי מצורע מאימתי אסורים בהנאה ור\"ל ס\"ל דמשעת לקיחה נאסרים ויליף לה מהיקש' דעגלה ערופה דמכשיר ומכפר ור\"י ס\"ל דאינן נאסרי' אלא משעת שחיטה ויליף לה מקרא דוזה אשר לא תאכלו מהם דאשר ריבוייא הוא לרבות צפורי מצורע לאחר שחיטה ואמרינן תנאי היא דמר אית ליה היקשא דמכשיר למכפר ונאסר מחיים כעגלה ערופה ומר לית ליה האי היקשא ופסק רבינו בפרקין ד\"ז כר\"י דלית ליה היקשא דמכשיר למכפר וא\"כ ק\"ט דלדידיה דלית ליה היקשא דמכשיר למכפר אצטריך קרא דחיות וטהורות למעוטי ראשי אברי' וטריפות ומנ\"ל צפורי עיר הנדחת וצפורים שהרגו את הנפש ושהחליפן בע\"ז כיון דלא אייתר ליה קרא דחיות וטהורות ולזה אפשר לומר דמשמע ליה לרבינו דכל הני אימעטו ממיל' טהורות דכולהו במשמ' טהורות ולא טריפו' ולא ציפורי עיר הנידחת ולא שהחליפן בע\"ז ולא שהרגו את הנפש ולא שיזווג לה אחרת למשולח' שאינה טהורה עד אחר שילוח אך קשה למה לא ביאר רבינו דצפורי' אלו צריכין שיהיו חיין ראשי אברים שלהם כדכתיב חיות וכדקאמר הש\"ס מעיקרא ורבינו לא כתב אלא טריפה לבד כמ\"ש בד\"ט ומהש\"ס משמע דלא ממעיט חייש ראשי אברים מטריפה מחד קרא אלא או מתחיל וטהורות או מהיקשא דמכשיר למכפר כר\"י ועיין למרן כ\"מ פ\"י מה' רוצח ד\"ב שהוק' לו כעין זה בדברי רבינו גבי עגלה ערופה יע\"ש וצ\"ע.<br><b> ודע </b> שרש\"י ז\"ל בסוגייא זו דחולין פירש דמכפר בחוץ היינו שעיר המשתלח ובפרק הא\"מ דנ\"ז פי' דהיינו עגלה ערופה ובכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"א פי' שתיהן עגלה ערופה ושעיר המשתלח יע\"ש ונראה דבקדו' הוצרך לפרש דהיינו עגלה ערופה משום דהתם קאי לענין איסור הנאה ושעיר המשתלח אינו אסור בהנאה אלא מחיים ולא לאחר שחיטה וציפורי מ��ורע בעי למפשטיה התם דאסור בהנאה מחיים דהיינו משעת לקיחה ואף לאחר שחיטה דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה דמתסר' מחיים ולאחר שחיטה כמ\"ש שם התוספות ולא משעיר המשתלח דאסור מחיים לבד ולא לאחר שחיטה אמנם בחולין דקאי לענין טרפות פי' דיליף לצפורי מצורע משעיר המשתלח דהדבר ידוע ששעיר המשתלח לא מהני טריפה מכשיר דהיינו צריך להגריל עליהם איזו יהיה לה' ולהכי יליף בפשיטו' מכשיר דהיינו צפורי מצורע ממכפר דהיינו שעיר המשתלח אבל מעגלה ערופה לא מצי יליף בפשיטות דמאן לימא לן דעגלה ערופה גופה טריפה לא מהני ואי משום דכפרה כתיב בה כקדשים כדאמרינן בפ\"ק דחולין די\"א א\"כ הו\"ל להש\"ס להביא ההיא דר' ינאי ג\"כ דעגלה ערופ' גופה יליף כפרה מקדשים הו\"ל למילף בפשיטות מכשיר ממכפר ולהכי פי' דמכפר היינו שעיר המשתלח והדבר פשו' דשעיר המשתלח טריפה לא מהני ויליף מכשיר ממכפר בפשיטות אמנם בכריתות דקאי לענין עגלה ערופה אי מתסר' מחיים או לאחר טריפה ומייתי הך ברייתא דיליף ג\"כ מכפר ממכפר כי האי דיליף מכשיר ממכפר הוצרך לפרש דמכפר היינו עגלה ערופה ושעיר המשתלח ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,75 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אוקי מלתא אחזקתיה מי </span>\n<b> שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו' הרי זה בטומאתו כו' הואיל והוחזק טמא על טומאתו כו'.</b> אמר הי\"ם ראיתי לכתוב כאן מה שמצאתי כתוב מכת\"י לאחד מקדושי' לא ידעתי למי שכתב וז\"ל ראיתי להתלמד מעט מן המעט ממקצוע גדול בתורה הוא ענין החזקות דאמרי' בעלמא אוקי מילתא אחזקתיה ועם כי רב הוא מחנהו מ\"מ אמרתי ויהי מה לעורר נתיבות משפט ולהבין אמרי בינה.<br><b> וזה </b> יצא ראשונה גרסי' ביבמות דס\"ח אלא אמר רבא כבן ט' ויום א' דהנך פסולים רישא פסולי קהל סיפא פסולי כהונה כו' וכתבו התוס' וז\"ל רישא פסולי כו' וא\"ת וספק בן ט' היאך ביאתו פוס' בביתו דנוקמי' אחזקתי' קמיית' דהוה פחו' מב\"ט ונוקי אחתא בחזק' כשרו' ומיהו פו' וי\"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי ב\"ט אף עפ\"י שהיה ס' כשבא עליה לא מוקמינן ליה וה\"נ כתבו התו' בפ\"ב דגיטין די\"ז ע\"א ד\"ה משום בת אחותו שלא יחפה עליה כשאין בה זמן דלא אמרי' אוקמה אחזק' איש והשתא הוא דאיתגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו עכ\"ל ע\"ש. וה\"נ ס\"ל להר\"ן ז\"ל שכתב שם בפ\"ה דלא אמרינן וכו' וכדברי התו' ז\"ל ע\"ש וכן כתב הרב ז\"ל נמי בשלהי פרק מי שאחזו על ההיא דתנן אם אינו ידוע אם הגט קדם למיתתו או המית' קדמ' לגט ה\"ז ספק וחולצ' ולא מתייבמת כו' ופי' הרב ז\"ל דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י\"ב חדש מת דכיון דהשתא מת הרי מספקי' ליה דילמא בתוך י\"ב חדש מת עכ\"ל יעו\"ש.<br><b> ואמנם </b> נלע\"ד דכד דייקינן פורתא נר' דהך כללא ליתא אלא אף דאיתרע חזקתיה מוקמי' ליה אחזקתיה ומנא אמינא לה מההיא דגרסי' בפר\"ק דחולין ד\"י מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתיה אמר שמואל ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר ודילמא אדנפק ואתי בציר ליה שיעור' אלא לאו משום דאמרי' אוקי אחזקתיה וכתבו שם ד\"ה דילמא וק' דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכ' ריעות' כגון סכין כה\"ג מנ\"ל דאזלינן בתר חזקה וי\"ל דהכ' נמי איכא ריעותא גדולה דאע\"ג דאשתכח שחסר לאחר ז' אפי' הכי לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו וכו' הרי בהדייא דאמרינן אוקי אחזקתיה אע\"ג דאיתרע חזקתו (ודברי התוס' צריכין דעת דנראי' דסתרי אהדדי וכמובן) וה\"נ משמע מדבריהם שם בדי\"א שכתבו על ההיא דאמרי' התם מנא הא מילתא דאמור רבנן ניזיל בתר רובא אמר וכו' אתייא מפרה אדומה דטעמא דלא אמרינן התם גבי פרה טעמא הוי משום חזקה דאיכא טריפה שהרי חיה שתי שנים הוי משום דהוי חזקה שלא נתברר'. וכיון שכן לא אזלינן בתרה וכתבו דיש ללמוד מתוך כך הל' למעשה דאם עשו גבינות מכמה בהמות ואחר כך נשחטה אחת ונמצאת טריפה שכולם אסורות דאין להעמיד פרה אחזקתיה וכו' עכ\"ל ע\"ש. וברור דאי הוה חזקה ברורה אף דאיתרע השתא חזקתיה אפי\"ה הוה מוקמי' לה אחזקתי' והשתא הוא דנטרפה ומיהו גבי פרה אדומה לא הק' הכי משום דאיכא חזקה אחרת דעמד טמא על חזקתו וכמ\"ש שם התוספות וכן ס\"ל להרא\"ש שם דטעמא דלא אמרינן גבי פרה דאוקמתא אחזקתיה והשתא היא דנטרפ' הוא משום שלא נודע לנו בשעתה אלא לאחר זמן לא אזלי' בתרה ולמד מכאן הלכה למעשה לגבי גבינות וכדברי התו' וכן ס\"ל להרשב\"א בחי' למס' חולין למאי דשייך לדי\"א וכן ס\"ל להר\"ן שם בפ\"ה יע\"ש ולכאור' דברי הר\"ן סתרי אהדדי.<br><b> ולכאורה </b> היה אפשר לומר דאה\"ן דמטעמא דהך חזקה אתרעאי דהרי לפנינו היה ראוי לאסור הגבינות מיהו עדיפא מינה נקט לפי מה שהכריחו דכל חזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא כלל ומילתא פסיקתא היא. א\"נ אפשר דאי משום ריעותא דחזקה הוה ס\"ד למיכשר כשהיו גבינות רבות מחולקות בעיסתן כחתיכות חלוקות אלו מאלו דהשתא בכל חדא איכא ס\"ס ס' אין בזו מחלב הטריפה. ואיכא ס\"ס שמא לא היתה טריפה בשנעשו הגבינות ואת\"ל היתה טריפה שמא אין חתיכה זו מחלב הטריפה ואף על גב דאין הספק בגוף אחד והוי חד ספק בגוף וחד בתערובת שכתבו הראשונים דלא מקרי ס\"ס מ\"מ הואיל והא מיהא איכא חזקה היה מקום לדון דבכה\"ג מהני ועדיפא מס\"ס גרידא דעלמא אבל מטעמא דכל חזקה שלא נתבררה אינה כלום השתא אין לסמוך על ס\"ס כזה כמובן והיינו דנקטו בלישנייהו גבינות ומ\"מ יש לפקפק דבכל חדא איכא ס\"ס שמא אין בזה מחלב הטריפה ואת\"ל יש שמא פחות מששים ויש ליישב ואין כאן מקומו.<br><b> ואולם </b> היותר נ\"ל בזה הוא דאיכא למימר דמעשה הגבינות שאני דאיכא נמי רובא בהדיה חזקה דהיינו בהמות כשרות הן דהשתא אע\"ג דאתרעאי החזקה מ\"מ בצירוף הרוב שפיר הוה סמכינן עלה וכ\"ת ותיפוק ליה משום רובא ליתא דרובא נמי איתרע דהרי טריפה לפנינו ואיכא למימר אין זה מהרוב ותדע שהרי עוד היום לפום שינוייא דחזקה זו איננה ת\"ל משום רובא אלא ע\"כ משום דאיתרע כדאמרן ואמנם אי כדס\"ד דאפי' שלא הובררה הוייא חזקה אע\"ג דאיתרעאי מ\"מ מצטרף הרוב עמה וכדכתיבנא וכיון דאיכא רובא וחזקה אע\"ג דאיתרע השתא חזקתה הך ריעותא מרפא לה רובא מיהא אמטו להכי הוצרכו למינחת עלה משום דלא הובררה וליכא חזקה כלל אם לא טענת הרוב ורוב זה איתרע דהרי טריפה לפנינו מעתה אין היתר לגבינות אבל גבי פרה שפיר מהני רובא לחודיה דהא לא חזינן ריעותא אלא ס' בעלמא לא כן גבי גבינות דהרי טריפה לפנינו וכדאמרן ודוק ומיהו ההיא דהסגר דהוינן לעיל לכאורה נראה דקשיי' טובא.<br><b> ותו </b> ק' טובא מההיא דגרסי' בפ\"ק דכתובות די\"ב על ההיא דתנן הנושא את האשה ולא מצא בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך וכו' וגרסי' עלה אמר שמואל הלכה כר\"ג דאמר דנאמנת אף בראשונה ופי' רש\"י וז\"ל אף בראשונ' גבי תביעת כתובה כגון משארסתני נאנסתי וכו' ואמרו עוד שם בש\"ס א\"נ ע\"כ לא קאמר ר\"ג התם אלא דאמר' אוקמא אחזקה וכו'. וכתב רש\"י אוקמא אחזקה מס' לן אשעת אירוסי' אי בתולה העמד אשה על חזקה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתנסה אחר אירוסי' עכ\"ל וכן פי' הר\"ן שם ע\"ש. והנה הכא אע\"ג דאיתרע חזקתיה דהרי בעולה לפנינו א\"ה אמרינן אוקי אחזקתה ובתולה נולדה. ואיכא למימר דהכא איכא רובא דמסייע לחזקה רעועה זו והוא דרוב נשים בתולות נישאות פי' שרובן של נשים הנושאות לאנשים בתולות ולא אלמנות וגרושות דמיעוטא נינהו וה\"ה נארסת ופשוט וממילא דבתולות הן ואמטול להכי אזלינן בתר חזקה זו אף דריעא כיון דאיכא תרתי לטיבותא וכדאמרן כההיא דגבינות דלעיל וכ\"ת אם איתא להא דעיקר טעמא דר\"ג דאזיל בתר חזקה זו אע\"ג דאיתרעאי משום דאיכא בהדא רובא דרוב נשים א\"כ קשייא זה שאמרו בריש פרק ב' דכתובות אמתניתין דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה דנימא סתמא דלא כר\"ג ומהדרינן התם בריא ושמא והכא בריא ובריא ואקשי' ודקארי לה מאי קארי לה. ומהדרינן כיון דרוב נשים וכו' כבריא ושמא וכו' ע\"ש וזה דהלא המקשן גופיה דס\"ד דסתמא כרשב\"ג ע\"כ הוא משום דלר\"ג הוה לן למיזל בתר חזקה והא אמרן דלר\"ג לא סמיך אהך חזקה אלא משום רוב דאלת\"ה לא הוייא חזקה דהא אתרעאי וכיון שכן מאי משני כיון דרוב הוי כבריא ושמא והלא אלו לא היה רוב זה לא היתה חזקה כלום אלא ודאי מ\"ש דכל דאיכא חזקה אע\"ג דאיתרעאי לית לן בה הא לא תברא דאיכא למימר דהמקשן קס\"ד דלא קפדינן אריעות' דקמן והחזקה במקומה עומדת ואמטו להכי ס\"ד דסתמא דלא כר\"ג דהא הכא איכא חזקה דרובא ואיכא רובא דהוייא כבריא ושמא אבל התרצן חידש דלא היא אלא כבריא ובריא חשיב וע\"כ מטעמא דהחזקה ריעא דהרי בעולה לפנינו וכן הרוב וזה מוכרח דאלת\"ה קשייא דהא אית לה חזקה ורובא וטענת בריא ואיהו לית ליה אלא חזקה וטענה אבל משמע מטעמא דאמרן. ומיהו זה יש לדחות דאין הולכים בממון אחר הרוב.<br><b> ומהך </b> שמעתתא הוה משמע לי לכאורה ליישב עיקר קושייתינו מההיא דמשארסתני וכו' דאזיל ר\"ג בתר חזקה אע\"ג דריעא דטעמא משום דאיכא בהדיה חזקה טענת בריא שהיא טוענת משארסתני והוא טוען שמא אמטו להכי סמיך אהך חזקה וכדמוכח בשמעתתא הדין דמוקמינן להך סתמא כר\"ג משום דהוי בריא ובריא אבל בעלמא מודה דכל דאיכא ריעותא קמן תברא לה חזקה וכההיא דס' ב\"ט דהיא אינה טוענת טענת בריא דשתות ב\"ט היה בודאי אלא טענת דשמא בציר מט' היה אמטו להכי לא מהנייא ליה חזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא דחזקה ריעא השתא דהרי ב\"ט לפנינו ואף גם זאת שהיא טוענת ס' אבל כל היכא דטענינן טענת בריא ואית לן חזקה אע\"ג דריעא השתא אפ\"ה אזלינן בתרה וכן ההיא דגיטין נמי לא אמרינן אוקמא אחזקת אשת איש כיון שהיא גרושה לפנינו ואנן נמי לא מצינן לטעון טענת בריא שא\"א היתה אמטו להכי לא סמכינן אחזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא וכמ\"ש.<br><b> מיהו </b> לא נהירא דהא גבי בעל איכא חזקת ממון נמי ומסתיין שטענתה הבריאה תועיל לחזק ולאמץ חזקת בתולה ולדחות ריעותא דקמן אבל מ\"מ היא חזקה כנגד חזקה דהיינו חזקת האשה ונגדה חזקת ממון הבעל ומאי חזית דסמכת אדאיתתא להוציא אבל אבל אי אמרינן דריעותא דקמן לא מרעא לחזקה קמא וכההיא דהתוספות דהשתא איכא חזקה כנגד חזקה ואשה טוענת בריא והבעל שמא כל כי הא בריא עדיפא ולא אתמר הא טעמא דר\"ג משום בריא ושמא אלא כדי להכריח לדחות חזקת ממון ולהוציא אבל לא יגדיל כח הבריא לאלומי לחזקה ולהוסיף כדי להוציא וזה ברור. ולכן נראה דמחוורתא כדשנינן מעיקרא דלא אמרה ר\"ג אלא היכא דהוי חזקה דבאה מכח הרוב וכדאמרן.<br><b> ועל </b> פי חילוק האמור יש ליישב דברי התוספות שכתבו לעיל בד\"ט ד\"ה צריכה באשת כהן וא\"ת ונוקמא בחזקת שהיה כשירה ונימא דלאו תחתיו זינתה. וי\"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמא בחזקת הגוף שהיתה בתולה עכ\"ל. והנה הכא איתרע חזקתה שהרי בעולה לפנינו ואיתרע חזקתיה א\"ה מוקמי' אחזקת' ולפי מ\"ש א\"ש וכמו שיראה הרואה עוד י\"ל לדעת התוספות דס\"ל דהא דאמרינן דנאמן לאוסרה הוא דוקא בשותקת ולא טענה מידי ואמטו להכי נאמן כיון שהוא טוען ט��נת בריא שפ\"פ מצא ושויה אנפשיה חתיכה דאיסו' דשמא תחתיו זינתה והיא אינה טוענת כלום וע\"ז הק' התוספות דנהי דאיהו טעין בריא דפ\"פ מצא ואין מכחיש מ\"מ מה שאתה אוסרה עליו אינו אלא אם זינתה תחתיו ובהא לא בריא ליה ושמא הוא ואיהי אית לה חזקה בריאה שהיתה כשירה לכהונה ועדיפא מטענת בריא דלאו תחתיו זינתה ואוקמה אחזקתה וניחא להו דנהי דאית לה חזקה בריאה מיהו לשמא תחתיו זינתה מסייע לו מיהא חזקת בתולה אע\"ג שהיא בעולה לפנינו הואיל ואין כאן שמא ואיכא למימר השתא נבעלה וכבר איהו טעין בריא שפ\"פ מצא ולס' תחתיו זינתה מסייעת החזקה דהשתא הוי החזקה נגד חזקה ומס' אסורה ומאי חזית לסמוך אהא סמוך אהא אדרבא לחומרא אבל אלו היתה היא טוענת בריא דלאו תחתיו זינתה או שלא היה פתח פתוח שפיר הוה סמכינן אחזקת כשרות לכהונה הואיל וטענתו דתחתיו שמא הוא וחזקת בתולה ריעא ואיהי אית לה חזקת כשרות לכהונה הואיל וטענתה בריא ועיין בדברי הרא\"ש בפסקי' בסוגיין דקכ\"ב ע\"א וכבר היה לי לשאת ולתת בכל האמור אך אינו מן הצורך לעיקר כונתינו עוד י\"ל דאע\"ג דאיכא למימר הרי פ\"פ לפנינו מ\"מ לגבי חזקת כשרות לכהונה חשיבא טובא יען שחזקת כשרות לכהונה היא חזקה סתמית דלאו בגופה ולאו חזקת הגוף אלא היא בחזקת שלא נודע בה שום פיסול לכהונה ואמנם חזקת בתול' היא חזקת הגוף שכך היה ואלימא אע\"ג דהא מיהא אתרעאי השתא וזהו מה שדקדקו התוס' בלשונם וכתבו דאוקמא אחזקת הגוף וכמובן ודוק באופן שאין מקום להשי' לדברי התוס' והר\"ן מהכא וכדכתיבנא מיהו ההיא דהסגר קשיא וכמ\"ש וכן היה נראה לכאורה שהיא הפך נמי ממ\"ש התו' בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו וז\"ל קדשה אביה בדרך כו' וא\"ת אמאי אפליגו רב כו' בכה\"ג נפליגו בקידש' אביה גרידא כו' וי\"ל דודאי לא פליגי דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה כו' אבל עתה שקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממ\"נ אשת איש היא כו' יע\"ש והנה פשט דברי התוס' הוא דהואיל וא\"א שתהיה עוד היום בחזקת היתר לשוק כמו שהיתה מקדמת דנא דממ\"נ א\"א א\"כ איתרע לה חזקה קמייתא ולית לן למיזל אבתרה לא כשנדון בקדושי האב ולא כשנדון אקדושי דידה ומ\"ה חייש לה שמואל משא\"כ בדלא קדשה עצמה דמוקמי' לה אחזקתה ותשאר האשה כמו שהיתה קודם שנולד הספק ולפי מה שהוכחנו לעיל דריעותא דהשתא לא מרעא לחזק' קמייתא ואמרינן השתא הוא דאתרעאי וכההיא דגבינות אכתי לא משנו מידי דנהי דכשאנו דנין בקדושי האב מרעינן לחזקה דנערות בטענת הרי בוגרת לפנינו ומדהשת' בוגרת בשעת קידושין נמי בוגרת אע\"ג דגבי גבינות לא אמרינן הכי וטעמא משום דהא מיהא נערה זו בחזקת פנויה היתה והיא חזקה אלימתא והאב ע\"י קדושין בא להוציאה מחזקתה ולאוסרה לעולם בודאי לכגון דא סיועי מסייעינן ממה שהרי היא בוגרת לפנינו היות שקדמה החזקה ברם היכא דקדשה עצמה אחר קידושי אביה באופן שהיה ריוח בין דא לדא הוא שפיר נובין ונדון בקדושי האב שמא היתה בוגרת כשקדשה שהרי בוגרת לפנינו שאין קדושיו קדושין שמא נערה היתה והשתא הוא דבגרה אוקמא אחזקתה שהיתה קודם שקידש ואין קדושיו קידושין ואע\"ג שהרי נתקדשה בתר הכי ואינה פנויה השתא הוא דאיקדשה והא דאמרן גבי גבינות דאע\"ג דאיכא למימר שמא מאז היתה טריפה אפ\"ה לא מרעא לחזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה וכן בהסגר אמרינן השתא הוא דחסר ולא מרעא לחזקה קמיית' וכ\"ש הכא אלא משמע דכל דאיכא איזו ריעותא דא\"א היום שתהיה בחזקה קמייתא אתרעאי חזקת קמייתא.<br><b> ולכאורה </b> הומ\"ל דדוקא בכה\"ג אמרוה ז\"ל וטעמא דכשם דטענת הרי בוגרת לפנינו מרעא מיהא לחזקת נערה אע\"ג דבעלמא לא מרעא ריעותא דקמן ותפסינן השתא אתרעאי ולא קודם וע\"כ מטעמא דאמרן היות שקדמה חזקת פנויה ה\"ה האי ריעותא דקדושי דידה מיהא מרעא לחזקת פנויה הואיל והא מיהא א\"א שתעמוד היום בחזקת היתר כמו שהיתה מיהו זה דוחק דבשלמא ההיא דבוגרת יש לומ' כמ\"ש דאיכא דבגרה קודם אבל הכא בודאי השתא הוא דאיקדשה ולא קודם קדושי אביה. וכ\"ש דהן לו יהי דליתא לההוא כללא דאמרן ולעולם כל דאיכא ריעותא קמן אתרעאי חזקה דמעיקרא אכתי קשה דאין טעם לאורועי לחזקת פנויה דהכא משום קדושי דהשתא דמה ענין זה לזה ואכתי יש לקיים שניהם החזקה והמעשה הלזו משא\"כ בעלמא דשפי' איכא למימר מדהשתא הכי אולי מן קדמת דנא הכי היתה ואין שם חזקה וחילוק זה ברור ונכון וקרוב אל הדעת. כי על כל זאת יש לי לפרש דבריהם שלא כפשוטן אך נציע דבר קרוב אל הדעת ונכון מוצאו הנה אמת והוא דיש לנו לדון בכל בשני הקידושין בכל א' בפני עצמו ולא נתפוס כמו שנדבר באיזה מן הקידושין ולא נחוש לדבר בשניים דהואיל ואם נדון כ\"א יצא כך ואם נדון כאחר יצא הפכו מאי חזית לדון בזה ולא בזה ונמצא כזה לא' מחשובי האחרונים בענין ההיפוך לס\"ס כנודע ויש שחלק שם הכא יודה כמובן. וכ\"ש שכל כה\"ג דנ\"ד ע\"כ לדבר בשניהם הא' שהם קדושי האב הרי קדמו ולמה לא נדבר בהם כי הוא היוצא ראשון והב' שהם קדושי דידה הוא המולידנו הס' הגדול הזה לרצונה ושלא לרצונה במה שקידש' עצמה על קידושי אביה כי אלו לא היו קידושי דידה נהי דהוה לן ס' מיהא בקדושי האב אם הם גמורים או לא אבל מ\"מ אם תנשא לו לית לן בה בהם השתא דקדש' עצמה נולד לנו ס' גדול דהיא א\"א באיזה מהם שתחפוץ לכן ע\"כ לשאת ולתת בכל א' מהם ונראה המורם מהם והנה דבר בקידושי דידה כי הם שהביאנו אל הס' הגדול כאמור ויהיה דברינו בהם באופן זה הרי בוגרת לפנינו ושמא מדהשתא בוגרת היה בוגרת נמי קודם קידושי האב דהשתא כשבא זה לקדשה פנויה היתה והיא לא נתפסה אל האיש הלזה ולית ליה גביה מידי. והנה כי ספק הוא אי אגידה ביה או לא. ואית לך למימר אוקמא אחזקת פנויה שהיתה קודם מעשה זה ולאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה בספק זה אין הפה יכולה לדבר דכשאתה אומר העמד אותה אחזקת פנויה שהיתה קודם מעשה זה ולאו כל כמיניה.<br><b> א\"כ </b> הרי הוא אתה אומר בפיך דלאו השתא הוא דבגרה דא\"א להחזיק כפנויה גמורה אלא כשתתפוס שהיתה בוגרת בזמן קידושי האב וקידושי האב לאו כלום והיא היתה פנויה עד שעת מעשה האיש הלזה א\"כ הרי מקודשת לו ע\"כ ואיך תתפוס כן בודאי הואיל ולא נודעה חזקת פנויה דלאחר קדושי האב ולא נתבררה ומידי ס' לא נפקא ואם אתה אומר העמידנה על חזקת הראשון קודם קדושי האב א\"כ כשבא מעשה האיש הלזה לא היתה בחזקת פנויה שהרי אביה קבל קדושין ונולד בה מיהא ס' א\"א וכדאמרינן והרי בלא מעשהו איתרעי חזקתה כבר ושוב לא נתברר לה חזקת פנויה ואין זה גורם לו קלקול בחזקתה ממה שהיתה כבר מחמת מעשה האב וכל כה\"ג לא אוקי אחזקתה והוא ברור אבל נאמר דמידי ס' לא נפקא וא\"א היא ממ\"נ או מחמת קדושי האב דאם דנערה היתה או שמא בוגרת והיא א\"א זה וכשנדון בקדושי האב נאמר כן שמא השתא הוא דבוגרת וכשקדשה האב נערה היתה ואאגדה באיש ההוא ואין זולתו או שמא מדהשתא בוגרת בשעת קדושי האב נמי בוגרת ואית לך למימר כיון דספקא הוי אוק' אחזקת פנוייה כמו שהיתה קודם קדושי האב ומאז היתה בוגרת ואם נדון בזה ולא נחוש לדבר בקדושי דידה כנז' א\"כ אשתכח דקדושי שני קדושי ודאי דהא אוק' לה אחזקתה כי כן הדין ותפסת דבוגרת היתה בקדושי האב אבל תברא בצידה דכשאתה בא לתתה לזה האחרון הרי תפסת עיקר חזקת פנוייה והואיל ויש לפנינו חזקת פנוייה נעצור כח להאיש האחרון הלזה ולומר לו מאי אית לך גבה דתהוי אגידה בך מחמת קידו' הרי יש בהם ס' שמא השתא הוא דבגרה אחר קדושיך ואין קדושיך כלום ואם בא אחר וקדשה כזה יגדל כחך לדחותו או אם לא תאבה ללכת אחריך במה כח הכריחנו דאימור נערה היתה בשעת קדושיך וכה\"ג שמא מאז היתה בוגרת ומידי ס' לא נפקא מ\"מ אוקמא אחזקה דפנוייה היתה והשתא הוא דבגרה והואיל וע\"כ לבא בטענה זו א\"כ הרי תפסת דהשתא הוא דבגרה א\"כ ע\"כ א\"כ הוא הרי נולד דבר אחר והם קדושי האב וקדושים גמורים הם ואפסדתן לחזקת פנויה שעצרת כח על זו ומה כחך לדחותו הואיל ואין אתה בא עליו אלא מכח ס' חזקת פנויה הא אין כאן חזקת אלא אדרבא אתה אומר ודאי מקודשת לראשון וכ\"ת שכן הוא ליתא דמאן שם לך ומה כחך לומר ודאי מקודשת לראשון דהלא בקדושה א' איכא למימר אוקמוה אחזקת פנויה הואיל והרי בוגרת לפניך וא\"כ קדושי דידה גמורים באופן שכשאתה דן בקדושי האב ואתה אומר העמדנה בחזקת פנויה הנה ע\"כ שתתפוס שמעשה האב כאלו לא היה ונשאר באותה חזקת עד בא מעשה האחרון וכשבא האחרון לתופסו לו אם אפשר לדחותו אלא בחזקתה זו וכיון שאתה דוחהו בחזקה זו הרי יוצא מאתך ביטול חזקת פנויה שתפסת נמצא שקדושי דידה גרעו קלקול לחזקת פנויה שהיתה קודם שקדשה האב שמחמתה היית דוחה קדושי האב ועכשיו כשאתה בא לדחות האחרון מחמת חזקת פנויה פיך ענה בך לומר דהשתא הוא דבגרה א\"כ לפי זה הרי בודאי נתבטלה חזקת פנוייה שהיתה קודם שקדשה האב ואין לשניהם ישוב א' בעו' וא\"כ ע\"כ לומר שמא וממ\"נ הלא א\"א לו' מחמת קדושי האב דנימ' דנערה היתה או שמא בוגרת והיתה פנוייה והיא א\"א זה האחרון והמשך דברי התוספו' כך הוא אבל עתה וכו' ליכא חזקה דפנוייה ר\"ל לשום צד דממ\"נ היא א\"א כלו' שאם אתה בא לבטל האחרון מכח חזקת פנוייה וכמ\"ש מ\"מ הרי היא א\"א מקדושי האב ואם אתה בא לדחות קדושי האב מחמת בוגרת הרי א\"א היא האחרון באופן דממ\"נ א\"א היא או משום קדושי האב או משום קדושי דידה וכו'.<br><b> ושוב </b> ראיתי להרב עצמות יוסף בחדושיו לקדו' שדיבר בכונת התוספות דברים קרובים לדברינו ודבריו ז\"ל בכלל דברינו כמו שיראה המעיין וכתב הרב ז\"ל שכפי זה אין ללמוד מדברי התוס' היכא דאיכא ס' בקידושי' כגון ס' דרבנן ואח\"כ תפסו קדושין אחרים גמורים שלא נאמר דלא נוקמא הך איתתא בחזקת פנוייה מצד קדושין השנים שכבר היא מקודשת לאחר דמי וכו' יע\"ש. וצדק הרב ז\"ל במ\"ש דאין ללמוד מדברי התוס' אותו הדין כי הדבר פשוט שאין מקום להחמיר באותו נדון אלא כמו שמובן לכאורה מדברי התוס' הללו אך מדבריהם ז\"ל דכתובות וגיטין דאייתינן לעיל דמשמע מדבריהם דכל דאתרעאי השתא החזקה לא אזלינן בתרה וכמ\"ש לעיל אין ללמוד משם לנדון ההוא כי ההבדל ברור דלא אמרי' הכי אלא בדאיכא למימר מדהשתא הכי גם מקדמת דנא הכי וכההיא דטריפה וכן גרושה ובוגרת וכיוצא שזה המ\"צ עצמו דהשתא כן היה מקודם משא\"כ בנדון הלז דנהי דהשתא נתקדשה לאחר והיום א\"א להעמידה בחזקת פנוייה ומותרת לשוק מ\"מ מי קדשה ס' דהראשון באו וכשבאו ס' קדושי ראשון מאז היתה פנויה ודאי וכמובן וכו' כה\"ג לא תברא ריעותא דהשתא ולא נשמעניה מן הדא וכאשר רמזתי לעיל חילוק זה והוא נכון וע\"כ לומר ה��י דאי דא ודא חדא היא ונימא כל דהשתא א\"א לאוקמא בחזקת היתר כמו שהיתה אזלא לה חזקת' אנן מה נעני במה שכתבו ז\"ל בפ\"ב דכתובות על ההיא דגרסינן התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכתבו שם ז\"ל וז\"ל וא\"ת שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמא בחזקת פנויה וסיפא וכו' והא התם הא איתרע חזקתה דהרי היא נשואה לפנינו ואפ\"ה כתבו ז\"ל דהיה מותר לאוקמא אחזקה ראשונה אלא ע\"כ לחלוק כמ\"ש אבל מדבור דהכא ודאי הכי הוא מ\"ש לפי פשוטן של דברים אך אין מזה הכרח וכדבר האמור ומעתה הראית לדעת שאין מדברי התוספות הללו שום תברא לשאר דוכתי דאייתינן לעיל דמש' מיניהו דס\"ל דאף דאיתרע החזקה השתא לא קפדינן ואמרינן השתא הוא דאיתרע ובהכי ניחא מה שהיה מקום להקשות מדבור הלז לד\"ה ושמואל וכו' הבא אחריו דמוכח מדבריהם דאע\"ג דהשתא בוגרת לפנינו שפיר הוה מוקמינן לה אחזקת נערה אך במ\"ש ניחא וכמובן ואולם דבור זה האחרון בחזק' נערה חולק עם אותם הדבורים דיבמו' וגיטין דמש' מינייהו דכל דהשת' אתרעאי החזקה לא אזלי' בתרה וכמ\"ש לעיל.<br><b> ולע\"ד </b> נראה דיש לחלק בנושאין דלא ראי זה כראי זה וזה יצא ראשונה ההיא דיבמו' דשניא דהנה האשה ההיא אם לא נודע בבירור שבא עליה שום אדם לא היינו נושאין ונותנין בה אם תאכל בתרומה וכיוצא דילמא בא עליה מי שפוסלה דמהי תיתי לחוש ואין מי שיגמגם בלשונו עליה ולא כלום אך היות שעין ראתה ביאה זו הנה עת לדבר ולגמגם מה טיבה של ביאה זו אם נפסלה האשה מחמת ביאה זה שבא עליה א\"ד אין מעשה זה פוסלה דשמא עדיין לא בא לכלל שניו הפוסלים ואנו דנין על הבא עליה אם בא לכלל שניו או עדיין בקטנותו ולא פסלה ושפיר מוקמינן אחזקתיה דקטן הוא ואמנם כדאיתא קמן אחר מעשה והוברר שבא לכלל גדול אז אמרינן הרי גדול ולא סמכינן אחזקה הינח דקודם שנתברר דבר מיהא האשה באה לכלל ספק עם שהוא קל והן הפה יכולה לדבר שמא נפסלה ומידי ריעותא כל דהוא מיהא לא נפקא והרי נולדה ריעותא לגבי אשה קודם שנולדה ריעותא אחרונה הלזו והא השתא איכא ריעותא רבתא כי הרי גדול לפנינו וגדול ודאי פוסלה א\"כ מצטרף זה כדי לפוסלה ושלא להחזיקו כקטן מאז היתה ביאתו ועם שאין שתי הריעותות בגוף אחד כי הביא' אינה מולידה שום חשש למידת ימי הקטן ואנו דנין עליו ואין לדון לגרוע חזקתו אלא מהריעותא דהשתא שהרי גדול לפנינו. אמנם ריעותא דשעת ביאה היא הגורמת לפקפק על האשה אם נפסלה או לא מ\"מ הואיל ומה שאנו דנין בקטן לא נפקא לן מידי לו לעצמו כן אם לפסל היוצא ממנו לזולתו ומחמתו יוצא פיסול לאשה הרי הדבר נמשך אל האשה וכל משאינו ומתנינו למען דעת אם האשה זו נפסלה או כשרה היא וכיון שכן ראוי לצרף אותה ריעותא קלה מיהא עם זו שלפנינו שנולדה בגוף הבא עליה ואמטול להכי פסלינן לה.<br><b> א\"נ </b> אפשר דהביאה גורמת לדונה במידת ימי הקטן כי אין רגילות לקטן למשכב אשה לכן כשאנו רואין שבא כדרך גבר מספקינו קצת למידת ימיו נדונו ספק וריעותא קלה מיהא איכא ובהיות השתא גדול לפנינו מתאמצת היא הריעותא הלזו בריעותא קמייתא ההיא שנולדה קודם ריעותא זו או מתאמצת הריעותא קלה הראשונ' מחמת זאת האחרונ' כי רבה היא ואמרינן סופו הוכיח על תחילתו דגדול הוה ואותה דגיטין אלו לא היתה שם ביאה אחר הג'לות ודאי לא הוה לן למיחש מידי באשה זו אם היא מגורשת או לא אע\"פ שאין בעלה בעיר דמהי תיתי אבל ממה שראו מיקרה רע שזינתה המעש' הלזו מוליד מיהא קצת נדנוד ספק על הסתם שמא גרושה היתה כי אין רגילות שתזנה אשה תחת בעל�� והרי תפקידה בידה ויש זכות תולה לה ומגרעות נתן קצת אחזקת ברורה דא\"א ואם היא תשיב אמריה בשעת התראה שהיא גרוש' אז אע\"פ שתאמרי אעפ\"כ מצי אמרה משטה הייתי בכם כי פנוי' הייתי והבעל אזיל ומודה יש צד לחשוש מיהא לטענת' אלא דלא חשבין אנחנא לזכות זה דהרי בחזקת אשת איש הית' ומי מוציאה מידי ספק ולא מפיה אנו חיים ואפי' שאין הבעל מכחש' ומוקמינן לה אחזקתה והודאת הבעל אמרי' לחפות עליה מ\"מ מידי ריעותא קלה לחזקת א\"א לא נפקא אלא שבטלה במיעוטא אכן בהיות שמחלפה ומחויא גיטא דעכ\"פ הרי גרוש' לפנינו מצטרפות הריעותות לאורועי לחזקת א\"א ומידי ס' לא נפקא ולא הוה קטלינן לה אכן תיקנו זמן.<br><b> ושוב </b> חידשו דאדרבא אוקמא אחזקת כשיר' והא איכא חזק' כנגד חזק' והרי גרושה לפנינו מכריע חזקת הכשרות ועדיפא מקמייתא קמשנו ואה\"נ דבעלמא הדין כל שקדמ' איזו ריעותא מיהא לריעות' רבא הבאה אח\"כ אורועי מרעי לחזקת' קמייתא וכההיא דקטן וכדכתיבנא וא\"נ חששו לשינוייא קמא דאי מדין ריעותא קלה אתינן לאו ריעותא היא כלל כי מים גנובים יומתקו ולא דמייא לביאת קטן הנ\"ל לכן חדשו דאתינן עלה מדין כשרות כי היא חזק' נכונ'. מעתה אם כנים אנחנו בחילוק זה זה כלל גדול דכל שנולד איזו ריעותא ופקפוק בעלמא קודם שנראת' הקש\"ת היא הריעותא רבה דהשתא אזי מתאמצת היא הריעותא הלזו ומרעא שפיר לחזק' קמייתא אבל כל שלא נראית שום ריעותא קודם זו לאו כל כמיני' לאורועי החזק' דאימור השתא הוא דאיתרעאי ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ההיא דאיקבע איסורא ודוק.<br><b> והנה </b> כי נתיישבו שאר דוכתי דאקשינן עלייהו מהני תרתי הנז' והיוצא ראשון הוא דהסגר דהתם קודם שנמצא חסר לא אתידיע דנגע מידי דמספיק כלל ומהי תיתי לחוש ומי מביאנו לידי חשש הוא דהשת' חסר וחששא זו רק הוא היא יחידה אמטו להכי סמכינן אחזק' ואמרינן השתא הוא דחסר. וההיא דגבינות נמי אלו לא אשתכח טריפה השתא מי שם פה לדון אם יש לגבינות חשש טריפות ולא נולד שום ריעותא אלא השתא ולית לן בה ושפיר הוה מוקמינן אחזקת' לולי שאינה ברורה. וכן ההיא דמשארסתני נאנסתי וכו' שלא נודע קוד' שנשאת אם היתה בעולה אע\"ג דאיהי קא ידעא אין לזרים אתה ולא נמצא פקפוק לעיני העם כלל ובחזקת בתול' ודאי הית' ואין דובר דבר והשתא הוא דאתגלייא מילת' שכשנשאת בעול' הית' באופן שעת' שבא הס' לפנינו נמצאת הריעותא אמטו להכי לא אמרינן הרי בעול' לפנינו ומרע' לחזקת' בתול' אלא אמרינן השתא הוא דנבעל' כלומ' אחר אירוסין הואיל ולא נודע שום ריעותא קודם האירוסין ודוק. ודוכוותא ההיא דפ\"פ מצא דהשתא הוא דאיתרע אמטו להכי כתבו התוספו' דהוה מוקמינן לה אחזקת נערות אע\"ג דהשתא הרי בוגרת לפנינו הואיל ומן קדמת דנא לא נמצא שום פקפוק וכדאמרן ואות' שכתבו התוס' שם בד\"ה קדש' אביה דלשמואל הוה מוקמינן לה אחזקת פנויה והרי היא בוגרת לפנינו וכו' יע\"ש נהי דריעותא גרידתא דהשתא לא מרעא אחזקת' קמייתא מ\"מ הנה כשקדש' אביה לא נפיק מידי פקפוק אי קדושיו קדושין מחמת נער' ומתסרא באחר או לא דנימא בגר' ואי תימא פטור' ונמצא שמחמת מעש' זה יש לדון עליו אע\"ג שאין המעש' רמז פקפוק לחזקה א\"נ היא הית' בחזק' פנוי' קודם שקדש' והאב מוציא' מחזקת' דפנוי' ואיכא לספוקי אי אהנו מעשיו להוציא' מחזקת' או לא דשמא בוגרת היא ואכתי בחזקת' קאי אמטו להכי כדהשתא בוגרת לפנינו שפיר מגרעות נתן למעש' זה שעש' האב להוציא' מחזקת' דפנוי' לפי שמעש' האב בא לקלקל חזק' הקודם וכל כה\"ג שהמעש' בא להוציא' דבר חזק קודם אזי הנה נדון שתצטרף לה חולשא דהשתא ויהיה מעש' האב ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי חזקת פנוי' דקודם אבל כל דליכא בכה\"ג לית לן בה והמדקדק בדברי התוס' יבין היטב מ\"ש וכל זה כתבתי מבלי השקפ' העיון רק לזכרון קא אתי עד עת בא דברי בס\"ד.<br><b> בענין </b> אוקי גברא וכדומה אחזקתיה.<br><b> חזקה </b> שעשויה להשתנות לא מיקרייא חזקה הר\"ן בתשו' והובא בב\"י י\"ד סימן ר\"א במקוה יע\"ש. ועיין בפר\"ח י\"ד סימן א' ס\"ק א' ובמוהרי\"ט חלק ראשון סימן מ\"א.<br><b> עיין </b> במוהרימ\"ט בח\"א סימן מ\"ב ובחא\"ה סימן כ\"ח וכ\"ט ובח\"א סימן י\"א ובסימן ל\"ז וסימן מ\"א וסי' נ\"א וסי' פ\"ב וסי' קל\"ח ובחלק שני סימן מ' בחלא\"ה ובסימן ח\"י.<br><b> מוהר\"א </b> ששון סימן רי\"ד לחם רב סימן קע\"ו מקור ברוך סי' ל' מוהריב\"ל ח\"ב סי' ע\"ב.<br><b> בני </b> משה סי' ל' ומה שהקשה הרב ע\"ד מוהריב\"ל יש ליישב לכאורה ולומר דמוהריב\"ל נמי הכי ס\"ל דלא אמרי התוס' כדעת הרב אלא משום ספק מיהו הרב עיקר תלמודא בידו לדעת שמואל דהא ביומא דמשלם ששה דס\"ל לרב דאזלינן בתר חזקה דהשתא ס\"ל לשמואל דחיישינן א\"כ אף הא בתוך ששה לרב חיישינן לשמואל אזלינן בתר חזקה קמייתא ובהכי דייקינן דברי הרב שכתב הלכתא כוותיה דשמואל שלכאורה נראה שהוא שפת יתר אבל לפי מ\"ש שעיקר תלמודא של הרב הוא לדעת שמואל ניחא ודוק.<br><b> עיין </b> במוהריב\"ל בחלק ג' סימן צ\"ח."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש ספקא דרבנן לקולא אם הוא בספק שקול הטמא </span>\n<b> שירד וכו' הואיל ועיקר דברים אלו הם מדבריהם ספיקו טהור וכו'.</b> ע\"כ. הנה הרב מש\"ל כאן עלה ונסתפק בהא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אם היינו דוקא בספק שקול אבל בתרי ספקי להחמיר כגון טמא דרבנן ס' טבל ס' לא טבל ואת\"ל טבל ס' יש במקוה מ' סאה או לא. ובפ\"ד מהלכות בכורות בסוף הספק נסתפק ג\"כ בזה במי ששלח שליח למכור ולד בכורה לגוי ולא חזר השליח ויש ספק שמא לא עשה שליחותו ואת\"ל עשה שליחותו ס' אם הלכה כר\"ת דגוי אינו קונה בכסף אלא במשיכ'. ובפ\"ח מה' אבות הטומאה הל' ה' נקט הס' הזה באופן אחר יע\"ש. והרב ז\"ל כאן הביא אותה שאמרו בעירובין דל\"ו ע\"ב טמא שירד לטבול ס' טבל וכו' שכתבו התוס' דאפי' בתרי ספקי להחמיר אזלינן לקולא בדרבנן וכתב ואולי לא אמרו כן אלא גבי טומאה דוקא ולא בשאר איסורי' ועיין בפ\"מ ח\"א סימן ע\"א עכ\"ל יע\"ש. ולפי דבריו לא ידעתי מאי מקשה תלמודא התם בעירובין לר\"מ דאמר ספק עירוב להחמיר מההיא דספק טבל ס' לא טבל דלא אזיל ר\"מ לחומרא. ומשני קסבר ר\"מ תחומין דאורייתא אימא דאע\"ג דסבר ר\"מ תחומין דרבנן כי אמר ר\"מ ס' להחמיר היינו דוקא גבי עירוב ולא גבי טומאה דהא ע\"כ לחלק בהכי לפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל דהא בשאר איסורי' כל דאיכא תרי ספקי להחמיר אפי' בדרבנן אזלינן לקולא ואלו גבי טומאה בטמא שס' טבל אמרינן דספיקו להקל וא\"כ מאי קושייא מההיא דר\"מ דקאמר גבי טומאה דרבנן דאפשר דגבי טומאה כך היתה התקנ' מעיקרא דבספיקא אזלינן לקולא לא כן גבי עירוב. תו ק\"ל אמאי לא הוכיח הרב הדין דאפילו בתרי ספקי להחמיר בדרבנן אזלינן לקולא ממ\"ש הטור בהלכות עירוב סימן שצ\"ד והביא דבריו הרב מ\"ל שם בהלכות בכורות דס' עירוב שלא היה שם חזקת כשרות כגון ס' הונח ס' לא הונח לא אזלינן לקולא וביאר הרב הטעם שלא אמרו ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואנו מסופקים אם ��עשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל כשאנו מסופקי' אם מעיקרא נעשה לו דבר המתירו או לא אז לא אזלינן לקולא יע\"ש באורך והשתא אם איתא דכל שיש תרי ספקי להחמי' בדרבנן אזלינן לקולא תיפוק ליה דכשיש ספק אם הונח העירוב או לא איכא תרי ספקי ספק הונח ספק לא הונח ואת\"ל הונח ס' היה שם בין השמשות ס' לא היה דכל דאיכא תרי ספקי להחמיר לא אזלינן לקולא ולמה לי טעמא משום דליכא חזקת כשרות אלא ודאי דבדרבנן אפי' בתרי ספקי הולכים להקל. ומורי הרב ז\"ל בס' שער המלך כאן בפרקי' הביא ראיה עוד לזה מאותה שכתב ה\"ה בפכ\"ה מהלכות שבת והביא דבריו הר\"ב המפה בהל' עירוב סימן ח\"ד סי\"ד יעש\"ב. ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בחא\"ה סימן ס\"ח הגה\"ט אות ל\"ו. ועיין להרב ח\"ה בשבת פ' ב\"מ דכ\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה אסור. ועיין להרפ\"ח בא\"ח סימן תפ\"ט סק\"ז מ\"ש בשם הרב תה\"ד יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> עוד להמ\"ל בספ\"ד מהלכות בכורות ז\"ל שהביא מ\"ש הריב\"ל בתשו' דכשהספק נפל באיסור תור' אף שאח\"ך נתגלגל לבא באיסור דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כגון ס' טריפה שבשלה בכלי' ושהא מעת לעת דהו\"ל נ\"ט לפגם דבעלמא באיסור ודאי הכלים אסורים מדבריהם כאן נמי שהדבר ספק כיון שנפל הס' תחיל' באיסור תורה וע\"כ לאסור הבשר אף הכלים אסורים. וקשייא לי מההיא דעירובין דל\"ז דתנייא כיצד אמר ר\"י ספק עירוב כשר וכו' אבל עירב בתרומ' ספק טהור' ס' טמא' אין זה ספק עירוב וכו' ופירש רש\"י משום דאין כאן חזקת עירוב כשר מעולם וכהטעם שביאר הרב מ\"ל דבעינן ס' בשיעור או בזמן לא בספק הונח. והשתא לדברי הריב\"ל ל\"ל מהאי טעמא ת\"ל דכיון דמעיקר' נפל הספק באיסור תור' אף שאח\"ך נתגלגל הדבר לבא באיסו' דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא. ויש ליישב דמיירי בתרומ' דרבנן. ולמאי דקשייא לן אמאי לא הוכיח הרב ממ\"ש הטור גבי ס' עירוב הניח ס' לא הניח דלא יהיב טעמ' משום דהו\"ל תרי ספקי להחמיר ס' הניח ואת\"ל הניח ס' לא היה שם בה\"ש יש ליישב דהטור ז\"ל יהיב טעמא דליכא חזקת דכשרות משום דאי הוה יהיב טעמא משום תרי ספקי להחמיר כי מספ\"ל ס' הניחו בה\"ש תו ליכא תרי ספקי להחמי' להכי יהיב טעמא משו' דליכ' חזק' דכשרות.<br><b> ודע </b> דכתב הש\"ך והרפ\"ח בכללי הש\"ס סי' ק\"י סק\"ט דהיכא דאיכ' ס\"ס בענין שהוא מותר מן התור' אלא דאסו' מדרבנן ואיכא נמי חדא ספיקא בדרבנן וכמו שהביא הב\"י לעיל בסימן פ\"ג בשם סמ\"ק דדגים מלוחי' מותרי' מטעם ס\"ס ס' אם נמלחו בדגים טמאי' ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן כלומר דמן התור' איכא ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן מיהא אסור אף שאין בהם שמנונית מ\"מ איכ' נמי חדא ספקא בדרבנן שמא לא נמלח וראיתי למורי הרב בספר שער המלך בהלכות מקוואות כלל ח' דפ\"א ע\"ב שכתב וז\"ל ואנכי הרוא' שדין זה שכתבו בשם הסמ\"ק תלמוד ערוך הוא מההיא דפ\"ק דפסחים דאמרינן דה\"ט דחבר שמת משום דהו\"ל ספק דספק דילמא מעיקרא לא טבילי כדר' אושעייא וכתבו רש\"י ותוספות ז\"ל שם דאע\"ג דמ\"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ\"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי דטבל דרבנן וחשיבא להו בחזקת מתוקני' הרי מבוא' דאע\"ג דאיכא ס\"ס בענין שהוא מותר מן התור' ואסור מדרבנן אפי\"ה שרינן מכח ספק דרבנן. ואף לתירו' השני שכתבו התוספות ה\"ד משום טעמא דאין ס' מוציא מידי ודאי הא לא\"ה ס\"ל ז\"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא וזו ראיה ברורה ומאד אני תמיה על הרבנים הנז' שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ\"ק אחר שתלמוד ערוך כמ\"ש עכ\"ל. ולדידי אין כאן תמיה דלא דמי נדון הסמ\"ק לנדון הש\"ס דגבי חבר שמת דשרינן בחד ספקא בדרבנן היינו משום שהספק הוא שמא עישרן והספק הוא מבחוץ בהא ודאי אמרינן ס' מוציא מידי ודאי כתירוץ ראשון של התוספות. אבל נדון הסמ\"ק חידוש הוא דכיון דאמרינן את\"ל נמלחו הרי ודאי נמלחו ואסור מדרבנן אלא דמן התור' מותר וכשאנו באים להתירו מאיסור דרבנן הדרי' ואמרי' שמא לא נמלחו והוו תרתי דסתרן ואפי\"ה השמיענו הרפ\"ח בשם הסמ\"ק דשפיר מיקרי ספיקא דרבנן ודוק.<br><b> והנה </b> דברי הרב מוהריב\"ל ז\"ל שהבאתי לעיל בס' שנפל באיסור דאורייתא ואח\"כ נתגלגל הדבר להיות איסור' דרבנן ד\"מ בהמה שנמצאת ס' טריפה ונתבשלה והכלים עברו עליהם מע\"ל וכלים שאינן בני יומן לא אסירי אלא לכתחילה ומדרבנן לא אמרינן להתיר משום דהו\"ל ספקא דרבנן ולקולא כ\"כ החבי\"ב בא\"ח סימן ק\"ס הגב\"י בכללי ספיקא דרבנן גם הרפ\"ח בכללי הס\"ס אות ח' והוסיף עוד שכ\"כ הש\"ך בס\"ק י\"ט בשם הד\"מ על מה שהביא הב\"י בסימן נ\"ז משם מ\"ך שהק' אמאי דאמר ר\"י בס' דרוסה שנפלה באחרות כל התערובת אסור דאמאי אין התערובות מותר מכח ספקא דרבנן לקולא דהרי אפי' דרס ודאי לא היה התערובת אסור מדאורייתא רק מדר' והשיב וז\"ל ול\"ק דבודאי היכא דעיקר הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן הולכין לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטיל אלא גזרו בדבר חשוב זו לא מיקרי ספיקא לילך בה לקולא ע\"כ.<br><b> וראיתי </b> בספר זכרון דברים להרב פמ\"א שכתב דמוהרשד\"ם ומוהרש\"ך חולקים על זה הכלל דעמ\"ש הב\"י בסימן קכ\"ב דקי\"ח ע\"ג כתוב באורחו' חיים בשם הרא\"ה דקדירות או קערות שלנו בבית הגוי בלא סימן משהא אותם מע\"ל ומותר כתב מכאן למד מוהרשד\"ם ז\"ל היתר בכלים שנתבשל בהם ס' טריפה בששהו מע\"ל יע\"ש בי\"ד סימן ל\"ח והרש\"ך ח\"א סימן ע\"ז מסכי' להית' אך הרב מוהריב\"ל בח\"ג סימן ק' אוסר וכן דעת הר\"ש טאייטאצאק בשארית יאודה דס\"ג וכן שמעתי שמסכים לאסור מוהרח\"ש בתשוב' כ\"י יע\"ש. ועיין למורי הרב בס' שער המלך בפרקי' דע\"ט ע\"ב בכלל ו' שהאריך בכלל זה ומ\"ש שם ד\"פ ע\"א ד\"ה ודע מה שהקשה לו אחד מבני הישיבה. וזכורני שאנכי הדל בהיותי לומד עמו באותם הימים הייתי מקשה לו קושייא זו יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> עוד למו\"ה הרב הנז' שהביא ראיה לסברת האוסרים מאות' שאמרו ביומא דנ\"א ע\"ב כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזיר' משום חטאת שמתו בעליה ופרש\"י שמא מת אחד מהם שנתנו מעות בשופר ונמצאו מעות מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם ופריך ומי חיישינן וכו' והשתא ק\"ט דלו יהי דניחוש שמא מת אכתי הו\"ל ספקא דרבנן דמדאוריית' כבר נתבטלו ברובא ואין כאן אלא איסור דרבנן משום דמטבע חשיב ולא בטיל וכיון דאינו אלא ספק' שמא מת הו\"ל ספק דרבנן אלא משמע דכיון דמצד עצמו אסור מן התור' אלא שמצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא חשיב ספק דרבנן דומה ממש לס' דרוס' שנתערב' זה נ\"ל ראיה נכונ' עכ\"ל.<br><b> ואת </b> זה חזיתי בספר קול אליהו חי\"ד דל\"ו ע\"א ד\"ה עוד ראיתי שכתב ע\"ז וז\"ל ובאמת ראיה זו חסר' מלח חסרה תבלין דמהיכן בא ספקא דאורייתא אין כאן אלא ס' דרבנן דהמעות ניתנו בשופרות בעודן בעליהן בחיים ולא באו לכלל ס' תור'. ואם כונתו לומר דתכף ומיד כשנתנו שם שני בני אדם ראשונים קודם שנתבטלו ברוב חיישינן שמא מת אחד מאלו השנים שנתנו ואיכא איסור ס' תור' דאכתי לא נתבטלו ברוב א\"כ אין שום ראיה כלל מכאן לכלל זה דכונת הש\"ס דקאמר בחטא' שמתו בעליה לומר דלפיכך אין שופרות שמא כשנתנו מעות שני הראשונים ב��ופר מת אחד מהם ויצטרכו להקריב בעד אחד מהם קודם שנתבטלו ויש כאן תערובת ס' איסור חטאת שמתו בעליה והו\"ל ס' איסור תור' ואה\"ן שאם לא יקריבו מן הב' הראשונים עד אחר שיתבטלו ברוב אין כאן שום חשש משום דספיקא דרבנן לקולא אע\"ג דמתחיל' נפל בס' איסור אלא כל החשש הוא שמא יקריב הכהן מן השני הראשונים קודם שיבטלו ברוב וכאמור וזה ברור עכ\"ל. מבוארים דבריו דבשני בני אדם ליכא ביטול ברוב וליתא לפי מ\"ש רש\"י ז\"ל עלה דפריך הש\"ס ונבדור ד' זוזי ונשדי במייא והנך נשתרו וז\"ל ד' זוזי דמי חטאת והם דמי פריד' אחת וכו' יע\"ש א\"כ בשני בני אדם נמי הא איכא רוב דמים דכשרות שהם ד' זוזי דעולה של המת וח' זוזי דעול' וחטאת של החי וא\"כ לא משכחת ס' איסור תורה אלא בחד והוא לבדו. ומ\"מ שפיר קדחי הרב ז\"ל לראיית מורי הרב הנז' דכונת הש\"ס לומר דלהכי ליכא שופרות דלפעמים ליכא בשופר אלא דמי קן אחד שהניח לבדו והלך לו ולא באו עדיין אחרים וכי מספ\"ל שמא מת הו\"ל ספיק' דאוריית' ואינן יכולין להקריב חובתו עד שיתברר להם אם הוא חי או מת ואה\"ן שאם באו שנים כא' והניחו דמיה' בשופר דהשתא כי חיישינן שמא מת אחד מהם הא איכ' ביטול ברוב דמי חטאת של אחד מהם ומקריבין חובתם של כל אחד מטעם ס\"ס ואזלא לה ראיית מו\"ה ז\"ל מהך סוגייא ועוד יש לדחות לע\"ד ראיה זו דתלמוד' התם ה\"ק דלהכי לא תקינו רבנן שופר לדמי חובה כיון דבאים לידי איסור דרבנן ולומר דמטבע יש לו ביטול ברוב וליכא אלא ס' וספקא דרבנן לקולא ועיין להרב מוצל מאש דת סס\"י י\"ג ודידן עדיפא מינה דההיא ועיין בספר יד אהרן א\"ח סימן ס\"ח אות מ\"ב יע\"ש ובס' זכור לאברהם דרמ\"ה ע\"ב ועיין למרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בתשובתו אשר לו בס' אהל יוסף י\"ד סימן כ\"ח דנ\"ב סע\"ב שהביא ראיה מסוגייא זו דיומא לסברת ר\"י דס\"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערוב' לא אמרינן ותמה על ר\"ת שחולק על סברת ר\"י יע\"ש וע\"פ האמור לא תברא דלכתחיל' אין לעשות תקנה כדי לסמוך אס\"ס ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,72 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Immersion Pools",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אוקי מלתא אחזקתיה מי </span>\n<b> שטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו' הרי זה בטומאתו כו' הואיל והוחזק טמא על טומאתו כו'.</b> אמר הי\"ם ראיתי לכתוב כאן מה שמצאתי כתוב מכת\"י לאחד מקדושי' לא ידעתי למי שכתב וז\"ל ראיתי להתלמד מעט מן המעט ממקצוע גדול בתורה הוא ענין החזקות דאמרי' בעלמא אוקי מילתא אחזקתיה ועם כי רב הוא מחנהו מ\"מ אמרתי ויהי מה לעורר נתיבות משפט ולהבין אמרי בינה.<br><b> וזה </b> יצא ראשונה גרסי' ביבמות דס\"ח אלא אמר רבא כבן ט' ויום א' דהנך פסולים רישא פסולי קהל סיפא פסולי כהונה כו' וכתבו התוס' וז\"ל רישא פסולי כו' וא\"ת וספק בן ט' היאך ביאתו פוס' בביתו דנוקמי' אחזקתי' קמיית' דהוה פחו' מב\"ט ונוקי אחתא בחזק' כשרו' ומיהו פו' וי\"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי ב\"ט אף עפ\"י שהיה ס' כשבא עליה לא מוקמינן ליה וה\"נ כתבו התו' בפ\"ב דגיטין די\"ז ע\"א ד\"ה משום בת אחותו שלא יחפה עליה כשאין בה זמן דלא אמרי' אוקמה אחזק' איש והשתא הוא דאיתגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו עכ\"ל ע\"ש. וה\"נ ס\"ל להר\"ן ז\"ל שכתב שם בפ\"ה דלא אמרינן וכו' וכדברי התו' ז\"ל ע\"ש וכן כתב הרב ז\"ל נמי בשלהי פרק מי שאחזו על ההיא דתנן אם אינו ידוע אם הגט קדם למיתתו או המית' קדמ' לגט ה\"ז ספק וחולצ' ולא מתייבמת כו' ופי' הרב ז\"ל דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י\"ב חדש מת דכיון דהשתא מת הרי מספקי' ליה דילמא בתוך י\"ב חדש מת עכ\"ל יעו\"ש.<br><b> ואמנם </b> נלע\"ד דכד דייקינן פורתא נר' דהך כללא ליתא אלא אף דאיתרע חזקתיה מוקמי' ליה אחזקתיה ומנא אמינא לה מההיא דגרסי' בפר\"ק דחולין ד\"י מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקתיה אמר שמואל ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר ודילמא אדנפק ואתי בציר ליה שיעור' אלא לאו משום דאמרי' אוקי אחזקתיה וכתבו שם ד\"ה דילמא וק' דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכ' ריעות' כגון סכין כה\"ג מנ\"ל דאזלינן בתר חזקה וי\"ל דהכ' נמי איכא ריעותא גדולה דאע\"ג דאשתכח שחסר לאחר ז' אפי' הכי לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו וכו' הרי בהדייא דאמרינן אוקי אחזקתיה אע\"ג דאיתרע חזקתו (ודברי התוס' צריכין דעת דנראי' דסתרי אהדדי וכמובן) וה\"נ משמע מדבריהם שם בדי\"א שכתבו על ההיא דאמרי' התם מנא הא מילתא דאמור רבנן ניזיל בתר רובא אמר וכו' אתייא מפרה אדומה דטעמא דלא אמרינן התם גבי פרה טעמא הוי משום חזקה דאיכא טריפה שהרי חיה שתי שנים הוי משום דהוי חזקה שלא נתברר'. וכיון שכן לא אזלינן בתרה וכתבו דיש ללמוד מתוך כך הל' למעשה דאם עשו גבינות מכמה בהמות ואחר כך נשחטה אחת ונמצאת טריפה שכולם אסורות דאין להעמיד פרה אחזקתיה וכו' עכ\"ל ע\"ש. וברור דאי הוה חזקה ברורה אף דאיתרע השתא חזקתיה אפי\"ה הוה מוקמי' לה אחזקתי' והשתא הוא דנטרפה ומיהו גבי פרה אדומה לא הק' הכי משום דאיכא חזקה אחרת דעמד טמא על חזקתו וכמ\"ש שם התוספות וכן ס\"ל להרא\"ש שם דטעמא דלא אמרינן גבי פרה דאוקמתא אחזקתיה והשתא היא דנטרפ' הוא משום שלא נודע לנו בשעתה אלא לאחר זמן לא אזלי' בתרה ולמד מכאן הלכה למעשה לגבי גבינות וכדברי התו' וכן ס\"ל להרשב\"א בחי' למס' חולין למאי דשייך לדי\"א וכן ס\"ל להר\"ן שם בפ\"ה יע\"ש ולכאור' דברי הר\"ן סתרי אהדדי.<br><b> ולכאורה </b> היה אפשר לומר דאה\"ן דמטעמא דהך חזקה אתרעאי דהרי לפנינו היה ראוי לאסור הגבינות מיהו עדיפא מינה נקט לפי מה שהכריחו דכל חזקה שלא נתבררה לאו חזקה היא כלל ומילתא פסיקתא היא. א\"נ אפשר דאי משום ריעותא דחזקה הוה ס\"ד למיכשר כשהיו גבינות רבות מחולקות בעיסתן כחתיכות חלוקות אלו מאלו דהשתא בכל חדא איכא ס\"ס ס' אין בזו מחלב הטריפה. ואיכא ס\"ס שמא לא היתה טריפה בשנעשו הגבינות ואת\"ל היתה טריפה שמא אין חתיכה זו מחלב הטריפה ואף על גב דאין הספק בגוף אחד והוי חד ספק בגוף וחד בתערובת שכתבו הראשונים דלא מקרי ס\"ס מ\"מ הואיל והא מיהא איכא חזקה היה מקום לדון דבכה\"ג מהני ועדיפא מס\"ס גרידא דעלמא אבל מטעמא דכל חזקה שלא נתבררה אינה כלום השתא אין לסמוך על ס\"ס כזה כמובן והיינו דנקטו בלישנייהו גבינות ומ\"מ יש לפקפק דבכל חדא איכא ס\"ס שמא אין בזה מחלב הטריפה ואת\"ל יש שמא פחות מששים ויש ליישב ואין כאן מקומו.<br><b> ואולם </b> היותר נ\"ל בזה הוא דאיכא למימר דמעשה הגבינות שאני דאיכא נמי רובא בהדיה חזקה דהיינו בהמות כשרות הן דהשתא אע\"ג דאתרעאי החזקה מ\"מ בצירוף הרוב שפיר הוה סמכינן עלה וכ\"ת ותיפוק ליה משום רובא ליתא דרובא נמי איתרע דהרי טריפה לפנינו ואיכא למימר אין זה מהרוב ותדע שהרי עוד היום לפום שינוייא דחזקה זו איננה ת\"ל משום רובא אלא ע\"כ משום דאיתרע כדאמרן ואמנם אי כדס\"ד דאפי' שלא הובררה הוייא חזקה אע\"ג דאיתרעאי מ\"מ מצטרף הרוב עמה וכדכתיבנא וכיון דאיכא רובא וחזקה אע\"ג דאיתרע השתא חזקתה הך ריעותא מרפא לה רובא מיהא אמטו להכי הוצרכו למינחת עלה משום דלא הובררה וליכא חזקה כלל אם לא טענת הרוב ורוב זה איתרע דהרי טריפה לפנינו מעתה אין היתר לגבינות אבל גבי פרה שפיר מהני רובא לחודיה דהא לא חזינן ריעותא אלא ס' בעלמא לא כן גבי גבינות דהרי טריפה לפנינו וכדאמרן ודוק ומיהו ההיא דהסגר דהוינן לעיל לכאורה נראה דקשיי' טובא.<br><b> ותו </b> ק' טובא מההיא דגרסי' בפ\"ק דכתובות די\"ב על ההיא דתנן הנושא את האשה ולא מצא בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך וכו' וגרסי' עלה אמר שמואל הלכה כר\"ג דאמר דנאמנת אף בראשונה ופי' רש\"י וז\"ל אף בראשונ' גבי תביעת כתובה כגון משארסתני נאנסתי וכו' ואמרו עוד שם בש\"ס א\"נ ע\"כ לא קאמר ר\"ג התם אלא דאמר' אוקמא אחזקה וכו'. וכתב רש\"י אוקמא אחזקה מס' לן אשעת אירוסי' אי בתולה העמד אשה על חזקה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתנסה אחר אירוסי' עכ\"ל וכן פי' הר\"ן שם ע\"ש. והנה הכא אע\"ג דאיתרע חזקתיה דהרי בעולה לפנינו א\"ה אמרינן אוקי אחזקתה ובתולה נולדה. ואיכא למימר דהכא איכא רובא דמסייע לחזקה רעועה זו והוא דרוב נשים בתולות נישאות פי' שרובן של נשים הנושאות לאנשים בתולות ולא אלמנות וגרושות דמיעוטא נינהו וה\"ה נארסת ופשוט וממילא דבתולות הן ואמטול להכי אזלינן בתר חזקה זו אף דריעא כיון דאיכא תרתי לטיבותא וכדאמרן כההיא דגבינות דלעיל וכ\"ת אם איתא להא דעיקר טעמא דר\"ג דאזיל בתר חזקה זו אע\"ג דאיתרעאי משום דאיכא בהדא רובא דרוב נשים א\"כ קשייא זה שאמרו בריש פרק ב' דכתובות אמתניתין דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה דנימא סתמא דלא כר\"ג ומהדרינן התם בריא ושמא והכא בריא ובריא ואקשי' ודקארי לה מאי קארי לה. ומהדרינן כיון דרוב נשים וכו' כבריא ושמא וכו' ע\"ש וזה דהלא המקשן גופיה דס\"ד דסתמא כרשב\"ג ע\"כ הוא משום דלר\"ג הוה לן למיזל בתר חזקה והא אמרן דלר\"ג לא סמיך אהך חזקה אלא משום רוב דאלת\"ה לא הוייא חזקה דהא אתרעאי וכיון שכן מאי משני כיון דרוב הוי כבריא ושמא והלא אלו לא היה רוב זה לא היתה חזקה כלום אלא ודאי מ\"ש דכל דאיכא חזקה אע\"ג דאיתרעאי לית לן בה הא לא תברא דאיכא למימר דהמקשן קס\"ד דלא קפדינן אריעות' דקמן והחזקה במקומה עומדת ואמטו להכי ס\"ד דסתמא דלא כר\"ג דהא הכא איכא חזקה דרובא ואיכא רובא דהוייא כבריא ושמא אבל התרצן חידש דלא היא אלא כבריא ובריא חשיב וע\"כ מטעמא דהחזקה ריעא דהרי בעולה לפנינו וכן הרוב וזה מוכרח דאלת\"ה קשייא דהא אית לה חזקה ורובא וטענת בריא ואיהו לית ליה אלא חזקה וטענה אבל משמע מטעמא דאמרן. ומיהו זה יש לדחות דאין הולכים בממון אחר הרוב.<br><b> ומהך </b> שמעתתא הוה משמע לי לכאורה ליישב עיקר קושייתינו מההיא דמשארסתני וכו' דאזיל ר\"ג בתר חזקה אע\"ג דריעא דטעמא משום דאיכא בהדיה חזקה טענת בריא שהיא טוענת משארסתני והוא טוען שמא אמטו להכי סמיך אהך חזקה וכדמוכח בשמעתתא הדין דמוקמינן להך סתמא כר\"ג משום דהוי בריא ובריא אבל בעלמא מודה דכל דאיכא ריעותא קמן תברא לה חזקה וכההיא דס' ב\"ט דהיא אינה טוענת טענת בריא דשתות ב\"ט היה בודאי אלא טענת דשמא בציר מט' היה אמטו להכי לא מהנייא ליה חזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא דחזקה ריעא השתא דהרי ב\"ט לפנינו ואף גם זאת שהיא טוענת ס' אבל כל היכא דטענינן טענת בריא ואית לן חזקה אע\"ג דריעא השתא אפ\"ה אזלינן בתרה וכן ההיא דגיטין נמי לא אמרינן אוקמא אחזקת אשת איש כיון שהיא גרושה לפנינו ואנן נמי לא מצינן לטעון טענת בריא שא\"א היתה אמטו להכי לא סמכינן אחזקה כיון דאיכא תרתי לריעותא וכמ\"ש.<br><b> מיהו </b> לא נהירא דהא גבי בעל איכא חזקת ממון נמי ומסתיין שטענתה הבריאה תועיל לחזק ולאמץ חזקת בתולה ולדחות ריעותא דקמן אבל מ\"מ היא חזקה כנגד חזקה דהיינו חזקת האשה ונגדה חזקת ממון הבעל ומאי חזית דסמכת אדאיתתא להוציא אבל אבל אי אמרינן דריעותא דקמן לא מרעא לחזקה קמא וכההיא דהתוספות דהשתא איכא חזקה כנגד חזקה ואשה טוענת בריא והבעל שמא כל כי הא בריא עדיפא ולא אתמר הא טעמא דר\"ג משום בריא ושמא אלא כדי להכריח לדחות חזקת ממון ולהוציא אבל לא יגדיל כח הבריא לאלומי לחזקה ולהוסיף כדי להוציא וזה ברור. ולכן נראה דמחוורתא כדשנינן מעיקרא דלא אמרה ר\"ג אלא היכא דהוי חזקה דבאה מכח הרוב וכדאמרן.<br><b> ועל </b> פי חילוק האמור יש ליישב דברי התוספות שכתבו לעיל בד\"ט ד\"ה צריכה באשת כהן וא\"ת ונוקמא בחזקת שהיה כשירה ונימא דלאו תחתיו זינתה. וי\"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמא בחזקת הגוף שהיתה בתולה עכ\"ל. והנה הכא איתרע חזקתה שהרי בעולה לפנינו ואיתרע חזקתיה א\"ה מוקמי' אחזקת' ולפי מ\"ש א\"ש וכמו שיראה הרואה עוד י\"ל לדעת התוספות דס\"ל דהא דאמרינן דנאמן לאוסרה הוא דוקא בשותקת ולא טענה מידי ואמטו להכי נאמן כיון שהוא טוען טענת בריא שפ\"פ מצא ושויה אנפשיה חתיכה דאיסו' דשמא תחתיו זינתה והיא אינה טוענת כלום וע\"ז הק' התוספות דנהי דאיהו טעין בריא דפ\"פ מצא ואין מכחיש מ\"מ מה שאתה אוסרה עליו אינו אלא אם זינתה תחתיו ובהא לא בריא ליה ושמא הוא ואיהי אית לה חזקה בריאה שהיתה כשירה לכהונה ועדיפא מטענת בריא דלאו תחתיו זינתה ואוקמה אחזקתה וניחא להו דנהי דאית לה חזקה בריאה מיהו לשמא תחתיו זינתה מסייע לו מיהא חזקת בתולה אע\"ג שהיא בעולה לפנינו הואיל ואין כאן שמא ואיכא למימר השתא נבעלה וכבר איהו טעין בריא שפ\"פ מצא ולס' תחתיו זינתה מסייעת החזקה דהשתא הוי החזקה נגד חזקה ומס' אסורה ומאי חזית לסמוך אהא סמוך אהא אדרבא לחומרא אבל אלו היתה היא טוענת בריא דלאו תחתיו זינתה או שלא היה פתח פתוח שפיר הוה סמכינן אחזקת כשרות לכהונה הואיל וטענתו דתחתיו שמא הוא וחזקת בתולה ריעא ואיהי אית לה חזקת כשרות לכהונה הואיל וטענתה בריא ועיין בדברי הרא\"ש בפסקי' בסוגיין דקכ\"ב ע\"א וכבר היה לי לשאת ולתת בכל האמור אך אינו מן הצורך לעיקר כונתינו עוד י\"ל דאע\"ג דאיכא למימר הרי פ\"פ לפנינו מ\"מ לגבי חזקת כשרות לכהונה חשיבא טובא יען שחזקת כשרות לכהונה היא חזקה סתמית דלאו בגופה ולאו חזקת הגוף אלא היא בחזקת שלא נודע בה שום פיסול לכהונה ואמנם חזקת בתול' היא חזקת הגוף שכך היה ואלימא אע\"ג דהא מיהא אתרעאי השתא וזהו מה שדקדקו התוס' בלשונם וכתבו דאוקמא אחזקת הגוף וכמובן ודוק באופן שאין מקום להשי' לדברי התוס' והר\"ן מהכא וכדכתיבנא מיהו ההיא דהסגר קשיא וכמ\"ש וכן היה נראה לכאורה שהיא הפך נמי ממ\"ש התו' בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו וז\"ל קדשה אביה בדרך כו' וא\"ת אמאי אפליגו רב כו' בכה\"ג נפליגו בקידש' אביה גרידא כו' וי\"ל דודאי לא פליגי דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה כו' אבל עתה שקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממ\"נ אשת איש היא כו' יע\"ש והנה פשט דברי התוס' הוא דהואיל וא\"א שתהיה עוד היום בחזקת היתר לשוק כמו שהיתה מקדמת דנא דממ\"נ א\"א א\"כ איתרע לה חזקה קמייתא ולית לן למיזל אבתרה לא כשנדון בקדושי האב ולא כשנדון אקדושי דידה ומ\"ה חייש לה שמואל משא\"כ בדלא קדשה עצמה דמוקמי' לה אחזקתה ותשאר האשה כמו שהיתה קודם שנולד הספק ולפי מה שהוכחנו לעיל דריעותא דהשתא לא מרעא לחזק' קמייתא ואמרינן השתא הוא דאתרעאי וכההיא דגבינות אכתי לא משנו מידי דנהי דכשאנו דנין בקדושי האב מרעינן לחזקה דנערות בטענת הרי בוגרת לפנינו ומדהשת' בוגרת בשעת קידושין נמי בוגרת אע\"ג דגבי גבינות לא אמרינן הכי וטעמא משום דהא מיהא נערה זו בחזקת פנויה היתה והיא חזקה אלימתא והאב ע\"י קדושין בא להוציאה מחזקתה ולאוסרה לעולם בודאי לכגון דא סיועי מסייעינן ממה שהרי היא בוגרת לפנינו היות שקדמה החזקה ברם היכא דקדשה עצמה אחר קידושי אביה באופן שהיה ריוח בין דא לדא הוא שפיר נובין ונדון בקדושי האב שמא היתה בוגרת כשקדשה שהרי בוגרת לפנינו שאין קדושיו קדושין שמא נערה היתה והשתא הוא דבגרה אוקמא אחזקתה שהיתה קודם שקידש ואין קדושיו קידושין ואע\"ג שהרי נתקדשה בתר הכי ואינה פנויה השתא הוא דאיקדשה והא דאמרן גבי גבינות דאע\"ג דאיכא למימר שמא מאז היתה טריפה אפ\"ה לא מרעא לחזקה ואמרינן השתא הוא דנטרפה וכן בהסגר אמרינן השתא הוא דחסר ולא מרעא לחזקה קמיית' וכ\"ש הכא אלא משמע דכל דאיכא איזו ריעותא דא\"א היום שתהיה בחזקה קמייתא אתרעאי חזקת קמייתא.<br><b> ולכאורה </b> הומ\"ל דדוקא בכה\"ג אמרוה ז\"ל וטעמא דכשם דטענת הרי בוגרת לפנינו מרעא מיהא לחזקת נערה אע\"ג דבעלמא לא מרעא ריעותא דקמן ותפסינן השתא אתרעאי ולא קודם וע\"כ מטעמא דאמרן היות שקדמה חזקת פנויה ה\"ה האי ריעותא דקדושי דידה מיהא מרעא לחזקת פנויה הואיל והא מיהא א\"א שתעמוד היום בחזקת היתר כמו שהיתה מיהו זה דוחק דבשלמא ההיא דבוגרת יש לומ' כמ\"ש דאיכא דבגרה קודם אבל הכא בודאי השתא הוא דאיקדשה ולא קודם קדושי אביה. וכ\"ש דהן לו יהי דליתא לההוא כללא דאמרן ולעולם כל דאיכא ריעותא קמן אתרעאי חזקה דמעיקרא אכתי קשה דאין טעם לאורועי לחזקת פנויה דהכא משום קדושי דהשתא דמה ענין זה לזה ואכתי יש לקיים שניהם החזקה והמעשה הלזו משא\"כ בעלמא דשפי' איכא למימר מדהשתא הכי אולי מן קדמת דנא הכי היתה ואין שם חזקה וחילוק זה ברור ונכון וקרוב אל הדעת. כי על כל זאת יש לי לפרש דבריהם שלא כפשוטן אך נציע דבר קרוב אל הדעת ונכון מוצאו הנה אמת והוא דיש לנו לדון בכל בשני הקידושין בכל א' בפני עצמו ולא נתפוס כמו שנדבר באיזה מן הקידושין ולא נחוש לדבר בשניים דהואיל ואם נדון כ\"א יצא כך ואם נדון כאחר יצא הפכו מאי חזית לדון בזה ולא בזה ונמצא כזה לא' מחשובי האחרונים בענין ההיפוך לס\"ס כנודע ויש שחלק שם הכא יודה כמובן. וכ\"ש שכל כה\"ג דנ\"ד ע\"כ לדבר בשניהם הא' שהם קדושי האב הרי קדמו ולמה לא נדבר בהם כי הוא היוצא ראשון והב' שהם קדושי דידה הוא המולידנו הס' הגדול הזה לרצונה ושלא לרצונה במה שקידש' עצמה על קידושי אביה כי אלו לא היו קידושי דידה נהי דהוה לן ס' מיהא בקדושי האב אם הם גמורים או לא אבל מ\"מ אם תנשא לו לית לן בה בהם השתא דקדש' עצמה נולד לנו ס' גדול דהיא א\"א באיזה מהם שתחפוץ לכן ע\"כ לשאת ולתת בכל א' מהם ונראה המורם מהם והנה דבר בקידושי דידה כי הם שהביאנו אל הס' הגדול כאמור ויהיה דברינו בהם באופן זה הרי בוגרת לפנינו ושמא מדהשתא בוגרת היה בוגרת נמי קודם קידושי האב דהשתא כשבא זה לקדשה פנויה היתה והיא לא נתפסה אל האיש הלזה ולית ליה גביה מידי. והנה כי ספק הוא אי אגידה ביה או לא. ואית לך למימר אוקמא אחזקת פנויה שהיתה קודם מעשה זה ולאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה בספק זה אין הפה יכולה לדבר דכשאתה אומר העמד אותה אחזקת פנויה שהיתה קודם מעשה זה ולאו כל כמיניה.<br><b> א\"כ </b> הרי הוא אתה אומר בפיך דלאו השתא הוא דבגרה דא\"א להחזיק כפנויה גמורה אלא כשתתפוס שהיתה בוגרת בזמן קידושי האב וקידושי האב לאו כלום והיא היתה פנויה עד שעת מעשה האיש הלזה א\"כ הרי מקודשת לו ע\"כ ואיך תתפוס כן בודאי הואיל ולא נודעה חזקת פנויה דלאחר קדושי האב ולא נתבררה ומידי ס' לא נפקא ואם אתה אומר העמידנה על חזקת הראשון קודם קדושי האב א\"כ כשבא מעשה האיש הלזה לא היתה בחזקת פנויה שהרי אביה קבל קדושין ונולד בה מיהא ס' א\"א וכדאמרינן והרי בלא מעשהו איתרעי חזקתה כבר ושוב לא נתברר לה חזקת פנויה ואין זה גורם לו קלקול בחזקתה ממה שהיתה כבר מחמת מעשה האב וכל כה\"ג לא אוקי אחזקתה והוא ברור אבל נאמר דמידי ס' לא נפקא וא\"א היא ממ\"נ או מחמת קדושי האב דאם דנערה היתה או שמא בוגרת והיא א\"א זה וכשנדון בקדושי האב נאמר כן שמא השתא הוא דבוגרת וכשקדשה האב נערה היתה ואאגדה באיש ההוא ואין זולתו או שמא מדהשתא בוגרת בשעת קדושי האב נמי בוגרת ואית לך למימר כיון דספקא הוי אוק' אחזקת פנוייה כמו שהיתה קודם קדושי האב ומאז היתה בוגרת ואם נדון בזה ולא נחוש לדבר בקדושי דידה כנז' א\"כ אשתכח דקדושי שני קדושי ודאי דהא אוק' לה אחזקתה כי כן הדין ותפסת דבוגרת היתה בקדושי האב אבל תברא בצידה דכשאתה בא לתתה לזה האחרון הרי תפסת עיקר חזקת פנוייה והואיל ויש לפנינו חזקת פנוייה נעצור כח להאיש האחרון הלזה ולומר לו מאי אית לך גבה דתהוי אגידה בך מחמת קידו' הרי יש בהם ס' שמא השתא הוא דבגרה אחר קדושיך ואין קדושיך כלום ואם בא אחר וקדשה כזה יגדל כחך לדחותו או אם לא תאבה ללכת אחריך במה כח הכריחנו דאימור נערה היתה בשעת קדושיך וכה\"ג שמא מאז היתה בוגרת ומידי ס' לא נפקא מ\"מ אוקמא אחזקה דפנוייה היתה והשתא הוא דבגרה והואיל וע\"כ לבא בטענה זו א\"כ הרי תפסת דהשתא הוא דבגרה א\"כ ע\"כ א\"כ הוא הרי נולד דבר אחר והם קדושי האב וקדושים גמורים הם ואפסדתן לחזקת פנויה שעצרת כח על זו ומה כחך לדחותו הואיל ואין אתה בא עליו אלא מכח ס' חזקת פנויה הא אין כאן חזקת אלא אדרבא אתה אומר ודאי מקודשת לראשון וכ\"ת שכן הוא ליתא דמאן שם לך ומה כחך לומר ודאי מקודשת לראשון דהלא בקדושה א' איכא למימר אוקמוה אחזקת פנויה הואיל והרי בוגרת לפניך וא\"כ קדושי דידה גמורים באופן שכשאתה דן בקדושי האב ואתה אומר העמדנה בחזקת פנויה הנה ע\"כ שתתפוס שמעשה האב כאלו לא היה ונשאר באותה חזקת עד בא מעשה האחרון וכשבא האחרון לתופסו לו אם אפשר לדחותו אלא בחזקתה זו וכיון שאתה דוחהו בחזקה זו הרי יוצא מאתך ביטול חזקת פנויה שתפסת נמצא שקדושי דידה גרעו קלקול לחזקת פנויה שהיתה קודם שקדשה האב שמחמתה היית דוחה קדושי האב ועכשיו כשאתה בא לדחות האחרון מחמת חזקת פנויה פיך ענה בך לומר דהשתא הוא דבגרה א\"כ לפי זה הרי בודאי נתבטלה חזקת פנוייה שהיתה קודם שקדשה האב ואין לשניהם ישוב א' בעו' וא\"כ ע\"כ לומר שמא וממ\"נ הלא א\"א לו' מחמת קדושי האב דנימ' דנערה היתה או שמא בוגרת והיתה פנוייה והיא א\"א זה האחרון והמשך דברי התוספו' כך הוא אבל עתה וכו' ליכא חזקה דפנוייה ר\"ל לשום צד דממ\"נ היא א\"א כלו' שאם אתה בא לבטל האחרון מכח חזקת פנוייה וכמ\"ש מ\"מ הרי היא א\"א מקדושי האב ואם אתה בא לדחות קדושי האב מחמת בוגרת הרי א\"א היא האחרון באופן דממ\"נ א\"א היא או משום קדושי האב או משום קדושי דידה וכו'.<br><b> ושוב </b> ראיתי להרב עצמות יוסף בחדושיו לקדו' שדיבר בכונת התוספות דברים קרובים לדברינו ודבריו ז\"ל בכלל דברינו כמו שיראה המעיין וכתב הרב ז\"ל שכפי זה אין ללמוד מדברי התוס' היכא דאיכא ס' בקידושי' כגון ס' דרבנן ואח\"כ תפסו קדושין אחרים גמורים שלא נאמר דלא נוקמא הך איתתא בחזקת פנוייה מצד קדושין השנים שכבר היא מקודשת לאחר דמי וכו' יע\"ש. וצדק הרב ז\"ל במ\"ש דאין ללמוד מדברי התוס' אותו הדין כי הדבר פשוט שאין מקום להחמיר באותו נדון אלא כמו שמובן לכאורה מדברי התוס' הללו אך מדבריהם ז\"ל דכתובות וגיטין דאייתינן לעיל דמשמע מדבריהם דכל דאתרעאי השתא החזקה לא אזלינן בתרה וכמ\"ש לעיל אין ללמוד משם לנדון ההוא כי ההבדל ברור דלא אמרי' הכי אלא בדאיכא למימר מדהשתא הכי גם מקדמת דנא הכי וכההיא דטריפה וכן גרושה ובוגרת וכיוצא שזה המ\"צ עצמו דהשתא כן היה מקודם משא\"כ בנדון הלז דנהי דהשתא נתקדשה לאחר והיום א\"א להעמידה בחזקת פנוייה ומותרת לשוק מ\"מ מי קדשה ס' דהראשון באו וכשבאו ס' קדושי ראשון מאז היתה פנויה ודאי וכמובן וכו' כה\"ג לא תברא ריעותא דהשתא ולא נשמעניה מן הדא וכאשר רמזתי לעיל חילוק זה והוא נכון וע\"כ לומר הכי דאי דא ודא חדא היא ונימא כל דהשתא א\"א לאוקמא בחזקת היתר כמו שהיתה אזלא לה חזקת' אנן מה נעני במה שכתבו ז\"ל בפ\"ב דכתובות על ההיא דגרסינן התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכתבו שם ז\"ל וז\"ל וא\"ת שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמא בחזקת פנויה וסיפא וכו' והא התם הא איתרע חזקתה דה��י היא נשואה לפנינו ואפ\"ה כתבו ז\"ל דהיה מותר לאוקמא אחזקה ראשונה אלא ע\"כ לחלוק כמ\"ש אבל מדבור דהכא ודאי הכי הוא מ\"ש לפי פשוטן של דברים אך אין מזה הכרח וכדבר האמור ומעתה הראית לדעת שאין מדברי התוספות הללו שום תברא לשאר דוכתי דאייתינן לעיל דמש' מיניהו דס\"ל דאף דאיתרע החזקה השתא לא קפדינן ואמרינן השתא הוא דאיתרע ובהכי ניחא מה שהיה מקום להקשות מדבור הלז לד\"ה ושמואל וכו' הבא אחריו דמוכח מדבריהם דאע\"ג דהשתא בוגרת לפנינו שפיר הוה מוקמינן לה אחזקת נערה אך במ\"ש ניחא וכמובן ואולם דבור זה האחרון בחזק' נערה חולק עם אותם הדבורים דיבמו' וגיטין דמש' מינייהו דכל דהשת' אתרעאי החזקה לא אזלי' בתרה וכמ\"ש לעיל.<br><b> ולע\"ד </b> נראה דיש לחלק בנושאין דלא ראי זה כראי זה וזה יצא ראשונה ההיא דיבמו' דשניא דהנה האשה ההיא אם לא נודע בבירור שבא עליה שום אדם לא היינו נושאין ונותנין בה אם תאכל בתרומה וכיוצא דילמא בא עליה מי שפוסלה דמהי תיתי לחוש ואין מי שיגמגם בלשונו עליה ולא כלום אך היות שעין ראתה ביאה זו הנה עת לדבר ולגמגם מה טיבה של ביאה זו אם נפסלה האשה מחמת ביאה זה שבא עליה א\"ד אין מעשה זה פוסלה דשמא עדיין לא בא לכלל שניו הפוסלים ואנו דנין על הבא עליה אם בא לכלל שניו או עדיין בקטנותו ולא פסלה ושפיר מוקמינן אחזקתיה דקטן הוא ואמנם כדאיתא קמן אחר מעשה והוברר שבא לכלל גדול אז אמרינן הרי גדול ולא סמכינן אחזקה הינח דקודם שנתברר דבר מיהא האשה באה לכלל ספק עם שהוא קל והן הפה יכולה לדבר שמא נפסלה ומידי ריעותא כל דהוא מיהא לא נפקא והרי נולדה ריעותא לגבי אשה קודם שנולדה ריעותא אחרונה הלזו והא השתא איכא ריעותא רבתא כי הרי גדול לפנינו וגדול ודאי פוסלה א\"כ מצטרף זה כדי לפוסלה ושלא להחזיקו כקטן מאז היתה ביאתו ועם שאין שתי הריעותות בגוף אחד כי הביא' אינה מולידה שום חשש למידת ימי הקטן ואנו דנין עליו ואין לדון לגרוע חזקתו אלא מהריעותא דהשתא שהרי גדול לפנינו. אמנם ריעותא דשעת ביאה היא הגורמת לפקפק על האשה אם נפסלה או לא מ\"מ הואיל ומה שאנו דנין בקטן לא נפקא לן מידי לו לעצמו כן אם לפסל היוצא ממנו לזולתו ומחמתו יוצא פיסול לאשה הרי הדבר נמשך אל האשה וכל משאינו ומתנינו למען דעת אם האשה זו נפסלה או כשרה היא וכיון שכן ראוי לצרף אותה ריעותא קלה מיהא עם זו שלפנינו שנולדה בגוף הבא עליה ואמטול להכי פסלינן לה.<br><b> א\"נ </b> אפשר דהביאה גורמת לדונה במידת ימי הקטן כי אין רגילות לקטן למשכב אשה לכן כשאנו רואין שבא כדרך גבר מספקינו קצת למידת ימיו נדונו ספק וריעותא קלה מיהא איכא ובהיות השתא גדול לפנינו מתאמצת היא הריעותא הלזו בריעותא קמייתא ההיא שנולדה קודם ריעותא זו או מתאמצת הריעותא קלה הראשונ' מחמת זאת האחרונ' כי רבה היא ואמרינן סופו הוכיח על תחילתו דגדול הוה ואותה דגיטין אלו לא היתה שם ביאה אחר הג'לות ודאי לא הוה לן למיחש מידי באשה זו אם היא מגורשת או לא אע\"פ שאין בעלה בעיר דמהי תיתי אבל ממה שראו מיקרה רע שזינתה המעש' הלזו מוליד מיהא קצת נדנוד ספק על הסתם שמא גרושה היתה כי אין רגילות שתזנה אשה תחת בעלה והרי תפקידה בידה ויש זכות תולה לה ומגרעות נתן קצת אחזקת ברורה דא\"א ואם היא תשיב אמריה בשעת התראה שהיא גרוש' אז אע\"פ שתאמרי אעפ\"כ מצי אמרה משטה הייתי בכם כי פנוי' הייתי והבעל אזיל ומודה יש צד לחשוש מיהא לטענת' אלא דלא חשבין אנחנא לזכות זה דהרי בחזקת אשת איש הית' ומי מ��ציאה מידי ספק ולא מפיה אנו חיים ואפי' שאין הבעל מכחש' ומוקמינן לה אחזקתה והודאת הבעל אמרי' לחפות עליה מ\"מ מידי ריעותא קלה לחזקת א\"א לא נפקא אלא שבטלה במיעוטא אכן בהיות שמחלפה ומחויא גיטא דעכ\"פ הרי גרוש' לפנינו מצטרפות הריעותות לאורועי לחזקת א\"א ומידי ס' לא נפקא ולא הוה קטלינן לה אכן תיקנו זמן.<br><b> ושוב </b> חידשו דאדרבא אוקמא אחזקת כשיר' והא איכא חזק' כנגד חזק' והרי גרושה לפנינו מכריע חזקת הכשרות ועדיפא מקמייתא קמשנו ואה\"נ דבעלמא הדין כל שקדמ' איזו ריעותא מיהא לריעות' רבא הבאה אח\"כ אורועי מרעי לחזקת' קמייתא וכההיא דקטן וכדכתיבנא וא\"נ חששו לשינוייא קמא דאי מדין ריעותא קלה אתינן לאו ריעותא היא כלל כי מים גנובים יומתקו ולא דמייא לביאת קטן הנ\"ל לכן חדשו דאתינן עלה מדין כשרות כי היא חזק' נכונ'. מעתה אם כנים אנחנו בחילוק זה זה כלל גדול דכל שנולד איזו ריעותא ופקפוק בעלמא קודם שנראת' הקש\"ת היא הריעותא רבה דהשתא אזי מתאמצת היא הריעותא הלזו ומרעא שפיר לחזק' קמייתא אבל כל שלא נראית שום ריעותא קודם זו לאו כל כמיני' לאורועי החזק' דאימור השתא הוא דאיתרעאי ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ההיא דאיקבע איסורא ודוק.<br><b> והנה </b> כי נתיישבו שאר דוכתי דאקשינן עלייהו מהני תרתי הנז' והיוצא ראשון הוא דהסגר דהתם קודם שנמצא חסר לא אתידיע דנגע מידי דמספיק כלל ומהי תיתי לחוש ומי מביאנו לידי חשש הוא דהשת' חסר וחששא זו רק הוא היא יחידה אמטו להכי סמכינן אחזק' ואמרינן השתא הוא דחסר. וההיא דגבינות נמי אלו לא אשתכח טריפה השתא מי שם פה לדון אם יש לגבינות חשש טריפות ולא נולד שום ריעותא אלא השתא ולית לן בה ושפיר הוה מוקמינן אחזקת' לולי שאינה ברורה. וכן ההיא דמשארסתני נאנסתי וכו' שלא נודע קוד' שנשאת אם היתה בעולה אע\"ג דאיהי קא ידעא אין לזרים אתה ולא נמצא פקפוק לעיני העם כלל ובחזקת בתול' ודאי הית' ואין דובר דבר והשתא הוא דאתגלייא מילת' שכשנשאת בעול' הית' באופן שעת' שבא הס' לפנינו נמצאת הריעותא אמטו להכי לא אמרינן הרי בעול' לפנינו ומרע' לחזקת' בתול' אלא אמרינן השתא הוא דנבעל' כלומ' אחר אירוסין הואיל ולא נודע שום ריעותא קודם האירוסין ודוק. ודוכוותא ההיא דפ\"פ מצא דהשתא הוא דאיתרע אמטו להכי כתבו התוספו' דהוה מוקמינן לה אחזקת נערות אע\"ג דהשתא הרי בוגרת לפנינו הואיל ומן קדמת דנא לא נמצא שום פקפוק וכדאמרן ואות' שכתבו התוס' שם בד\"ה קדש' אביה דלשמואל הוה מוקמינן לה אחזקת פנויה והרי היא בוגרת לפנינו וכו' יע\"ש נהי דריעותא גרידתא דהשתא לא מרעא אחזקת' קמייתא מ\"מ הנה כשקדש' אביה לא נפיק מידי פקפוק אי קדושיו קדושין מחמת נער' ומתסרא באחר או לא דנימא בגר' ואי תימא פטור' ונמצא שמחמת מעש' זה יש לדון עליו אע\"ג שאין המעש' רמז פקפוק לחזקה א\"נ היא הית' בחזק' פנוי' קודם שקדש' והאב מוציא' מחזקת' דפנוי' ואיכא לספוקי אי אהנו מעשיו להוציא' מחזקת' או לא דשמא בוגרת היא ואכתי בחזקת' קאי אמטו להכי כדהשתא בוגרת לפנינו שפיר מגרעות נתן למעש' זה שעש' האב להוציא' מחזקת' דפנוי' לפי שמעש' האב בא לקלקל חזק' הקודם וכל כה\"ג שהמעש' בא להוציא' דבר חזק קודם אזי הנה נדון שתצטרף לה חולשא דהשתא ויהיה מעש' האב ספק ואין ס' מוציא מידי ודאי חזקת פנוי' דקודם אבל כל דליכא בכה\"ג לית לן בה והמדקדק בדברי התוס' יבין היטב מ\"ש וכל זה כתבתי מבלי השקפ' העיון רק לזכרון קא אתי עד עת בא דברי בס\"ד.<br><b> בענין </b> אוקי גברא וכדו��ה אחזקתיה.<br><b> חזקה </b> שעשויה להשתנות לא מיקרייא חזקה הר\"ן בתשו' והובא בב\"י י\"ד סימן ר\"א במקוה יע\"ש. ועיין בפר\"ח י\"ד סימן א' ס\"ק א' ובמוהרי\"ט חלק ראשון סימן מ\"א.<br><b> עיין </b> במוהרימ\"ט בח\"א סימן מ\"ב ובחא\"ה סימן כ\"ח וכ\"ט ובח\"א סימן י\"א ובסימן ל\"ז וסימן מ\"א וסי' נ\"א וסי' פ\"ב וסי' קל\"ח ובחלק שני סימן מ' בחלא\"ה ובסימן ח\"י.<br><b> מוהר\"א </b> ששון סימן רי\"ד לחם רב סימן קע\"ו מקור ברוך סי' ל' מוהריב\"ל ח\"ב סי' ע\"ב.<br><b> בני </b> משה סי' ל' ומה שהקשה הרב ע\"ד מוהריב\"ל יש ליישב לכאורה ולומר דמוהריב\"ל נמי הכי ס\"ל דלא אמרי התוס' כדעת הרב אלא משום ספק מיהו הרב עיקר תלמודא בידו לדעת שמואל דהא ביומא דמשלם ששה דס\"ל לרב דאזלינן בתר חזקה דהשתא ס\"ל לשמואל דחיישינן א\"כ אף הא בתוך ששה לרב חיישינן לשמואל אזלינן בתר חזקה קמייתא ובהכי דייקינן דברי הרב שכתב הלכתא כוותיה דשמואל שלכאורה נראה שהוא שפת יתר אבל לפי מ\"ש שעיקר תלמודא של הרב הוא לדעת שמואל ניחא ודוק.<br><b> עיין </b> במוהריב\"ל בחלק ג' סימן צ\"ח."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש ספקא דרבנן לקולא אם הוא בספק שקול הטמא </span>\n<b> שירד וכו' הואיל ועיקר דברים אלו הם מדבריהם ספיקו טהור וכו'.</b> ע\"כ. הנה הרב מש\"ל כאן עלה ונסתפק בהא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא אם היינו דוקא בספק שקול אבל בתרי ספקי להחמיר כגון טמא דרבנן ס' טבל ס' לא טבל ואת\"ל טבל ס' יש במקוה מ' סאה או לא. ובפ\"ד מהלכות בכורות בסוף הספק נסתפק ג\"כ בזה במי ששלח שליח למכור ולד בכורה לגוי ולא חזר השליח ויש ספק שמא לא עשה שליחותו ואת\"ל עשה שליחותו ס' אם הלכה כר\"ת דגוי אינו קונה בכסף אלא במשיכ'. ובפ\"ח מה' אבות הטומאה הל' ה' נקט הס' הזה באופן אחר יע\"ש. והרב ז\"ל כאן הביא אותה שאמרו בעירובין דל\"ו ע\"ב טמא שירד לטבול ס' טבל וכו' שכתבו התוס' דאפי' בתרי ספקי להחמיר אזלינן לקולא בדרבנן וכתב ואולי לא אמרו כן אלא גבי טומאה דוקא ולא בשאר איסורי' ועיין בפ\"מ ח\"א סימן ע\"א עכ\"ל יע\"ש. ולפי דבריו לא ידעתי מאי מקשה תלמודא התם בעירובין לר\"מ דאמר ספק עירוב להחמיר מההיא דספק טבל ס' לא טבל דלא אזיל ר\"מ לחומרא. ומשני קסבר ר\"מ תחומין דאורייתא אימא דאע\"ג דסבר ר\"מ תחומין דרבנן כי אמר ר\"מ ס' להחמיר היינו דוקא גבי עירוב ולא גבי טומאה דהא ע\"כ לחלק בהכי לפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל דהא בשאר איסורי' כל דאיכא תרי ספקי להחמיר אפי' בדרבנן אזלינן לקולא ואלו גבי טומאה בטמא שס' טבל אמרינן דספיקו להקל וא\"כ מאי קושייא מההיא דר\"מ דקאמר גבי טומאה דרבנן דאפשר דגבי טומאה כך היתה התקנ' מעיקרא דבספיקא אזלינן לקולא לא כן גבי עירוב. תו ק\"ל אמאי לא הוכיח הרב הדין דאפילו בתרי ספקי להחמיר בדרבנן אזלינן לקולא ממ\"ש הטור בהלכות עירוב סימן שצ\"ד והביא דבריו הרב מ\"ל שם בהלכות בכורות דס' עירוב שלא היה שם חזקת כשרות כגון ס' הונח ס' לא הונח לא אזלינן לקולא וביאר הרב הטעם שלא אמרו ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואנו מסופקים אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל כשאנו מסופקי' אם מעיקרא נעשה לו דבר המתירו או לא אז לא אזלינן לקולא יע\"ש באורך והשתא אם איתא דכל שיש תרי ספקי להחמי' בדרבנן אזלינן לקולא תיפוק ליה דכשיש ספק אם הונח העירוב או לא איכא תרי ספקי ספק הונח ספק לא הונח ואת\"ל הונח ס' היה ��ם בין השמשות ס' לא היה דכל דאיכא תרי ספקי להחמיר לא אזלינן לקולא ולמה לי טעמא משום דליכא חזקת כשרות אלא ודאי דבדרבנן אפי' בתרי ספקי הולכים להקל. ומורי הרב ז\"ל בס' שער המלך כאן בפרקי' הביא ראיה עוד לזה מאותה שכתב ה\"ה בפכ\"ה מהלכות שבת והביא דבריו הר\"ב המפה בהל' עירוב סימן ח\"ד סי\"ד יעש\"ב. ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בחא\"ה סימן ס\"ח הגה\"ט אות ל\"ו. ועיין להרב ח\"ה בשבת פ' ב\"מ דכ\"ב ע\"א בתוס' ד\"ה אסור. ועיין להרפ\"ח בא\"ח סימן תפ\"ט סק\"ז מ\"ש בשם הרב תה\"ד יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> עוד להמ\"ל בספ\"ד מהלכות בכורות ז\"ל שהביא מ\"ש הריב\"ל בתשו' דכשהספק נפל באיסור תור' אף שאח\"ך נתגלגל לבא באיסור דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא כגון ס' טריפה שבשלה בכלי' ושהא מעת לעת דהו\"ל נ\"ט לפגם דבעלמא באיסור ודאי הכלים אסורים מדבריהם כאן נמי שהדבר ספק כיון שנפל הס' תחיל' באיסור תורה וע\"כ לאסור הבשר אף הכלים אסורים. וקשייא לי מההיא דעירובין דל\"ז דתנייא כיצד אמר ר\"י ספק עירוב כשר וכו' אבל עירב בתרומ' ספק טהור' ס' טמא' אין זה ספק עירוב וכו' ופירש רש\"י משום דאין כאן חזקת עירוב כשר מעולם וכהטעם שביאר הרב מ\"ל דבעינן ס' בשיעור או בזמן לא בספק הונח. והשתא לדברי הריב\"ל ל\"ל מהאי טעמא ת\"ל דכיון דמעיקר' נפל הספק באיסור תור' אף שאח\"ך נתגלגל הדבר לבא באיסו' דרבנן לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא. ויש ליישב דמיירי בתרומ' דרבנן. ולמאי דקשייא לן אמאי לא הוכיח הרב ממ\"ש הטור גבי ס' עירוב הניח ס' לא הניח דלא יהיב טעמ' משום דהו\"ל תרי ספקי להחמיר ס' הניח ואת\"ל הניח ס' לא היה שם בה\"ש יש ליישב דהטור ז\"ל יהיב טעמא דליכא חזקת דכשרות משום דאי הוה יהיב טעמא משום תרי ספקי להחמיר כי מספ\"ל ס' הניחו בה\"ש תו ליכא תרי ספקי להחמי' להכי יהיב טעמא משו' דליכ' חזק' דכשרות.<br><b> ודע </b> דכתב הש\"ך והרפ\"ח בכללי הש\"ס סי' ק\"י סק\"ט דהיכא דאיכ' ס\"ס בענין שהוא מותר מן התור' אלא דאסו' מדרבנן ואיכא נמי חדא ספיקא בדרבנן וכמו שהביא הב\"י לעיל בסימן פ\"ג בשם סמ\"ק דדגים מלוחי' מותרי' מטעם ס\"ס ס' אם נמלחו בדגים טמאי' ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן כלומר דמן התור' איכא ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן מיהא אסור אף שאין בהם שמנונית מ\"מ איכ' נמי חדא ספקא בדרבנן שמא לא נמלח וראיתי למורי הרב בספר שער המלך בהלכות מקוואות כלל ח' דפ\"א ע\"ב שכתב וז\"ל ואנכי הרוא' שדין זה שכתבו בשם הסמ\"ק תלמוד ערוך הוא מההיא דפ\"ק דפסחים דאמרינן דה\"ט דחבר שמת משום דהו\"ל ספק דספק דילמא מעיקרא לא טבילי כדר' אושעייא וכתבו רש\"י ותוספות ז\"ל שם דאע\"ג דמ\"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ\"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי דטבל דרבנן וחשיבא להו בחזקת מתוקני' הרי מבוא' דאע\"ג דאיכא ס\"ס בענין שהוא מותר מן התור' ואסור מדרבנן אפי\"ה שרינן מכח ספק דרבנן. ואף לתירו' השני שכתבו התוספות ה\"ד משום טעמא דאין ס' מוציא מידי ודאי הא לא\"ה ס\"ל ז\"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא וזו ראיה ברורה ומאד אני תמיה על הרבנים הנז' שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ\"ק אחר שתלמוד ערוך כמ\"ש עכ\"ל. ולדידי אין כאן תמיה דלא דמי נדון הסמ\"ק לנדון הש\"ס דגבי חבר שמת דשרינן בחד ספקא בדרבנן היינו משום שהספק הוא שמא עישרן והספק הוא מבחוץ בהא ודאי אמרינן ס' מוציא מידי ודאי כתירוץ ראשון של התוספות. אבל נדון הסמ\"ק חידוש הוא דכיון דאמרינן את\"ל נמלחו הרי ודאי נמלחו ואסור מדרבנן אלא דמן התור' מותר וכשאנו באים להתירו מאיסור דרבנן הדרי' ואמרי' שמא לא נמלחו והוו תרתי דסתרן ואפי\"ה השמיענו הרפ\"ח בשם הסמ\"ק דשפיר מיקרי ספיקא דרבנן ודוק.<br><b> והנה </b> דברי הרב מוהריב\"ל ז\"ל שהבאתי לעיל בס' שנפל באיסור דאורייתא ואח\"כ נתגלגל הדבר להיות איסור' דרבנן ד\"מ בהמה שנמצאת ס' טריפה ונתבשלה והכלים עברו עליהם מע\"ל וכלים שאינן בני יומן לא אסירי אלא לכתחילה ומדרבנן לא אמרינן להתיר משום דהו\"ל ספקא דרבנן ולקולא כ\"כ החבי\"ב בא\"ח סימן ק\"ס הגב\"י בכללי ספיקא דרבנן גם הרפ\"ח בכללי הס\"ס אות ח' והוסיף עוד שכ\"כ הש\"ך בס\"ק י\"ט בשם הד\"מ על מה שהביא הב\"י בסימן נ\"ז משם מ\"ך שהק' אמאי דאמר ר\"י בס' דרוסה שנפלה באחרות כל התערובת אסור דאמאי אין התערובות מותר מכח ספקא דרבנן לקולא דהרי אפי' דרס ודאי לא היה התערובת אסור מדאורייתא רק מדר' והשיב וז\"ל ול\"ק דבודאי היכא דעיקר הוא באיסור עצמו ומצד עצמו הוא מדרבנן הולכין לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטיל אלא גזרו בדבר חשוב זו לא מיקרי ספיקא לילך בה לקולא ע\"כ.<br><b> וראיתי </b> בספר זכרון דברים להרב פמ\"א שכתב דמוהרשד\"ם ומוהרש\"ך חולקים על זה הכלל דעמ\"ש הב\"י בסימן קכ\"ב דקי\"ח ע\"ג כתוב באורחו' חיים בשם הרא\"ה דקדירות או קערות שלנו בבית הגוי בלא סימן משהא אותם מע\"ל ומותר כתב מכאן למד מוהרשד\"ם ז\"ל היתר בכלים שנתבשל בהם ס' טריפה בששהו מע\"ל יע\"ש בי\"ד סימן ל\"ח והרש\"ך ח\"א סימן ע\"ז מסכי' להית' אך הרב מוהריב\"ל בח\"ג סימן ק' אוסר וכן דעת הר\"ש טאייטאצאק בשארית יאודה דס\"ג וכן שמעתי שמסכים לאסור מוהרח\"ש בתשוב' כ\"י יע\"ש. ועיין למורי הרב בס' שער המלך בפרקי' דע\"ט ע\"ב בכלל ו' שהאריך בכלל זה ומ\"ש שם ד\"פ ע\"א ד\"ה ודע מה שהקשה לו אחד מבני הישיבה. וזכורני שאנכי הדל בהיותי לומד עמו באותם הימים הייתי מקשה לו קושייא זו יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> עוד למו\"ה הרב הנז' שהביא ראיה לסברת האוסרים מאות' שאמרו ביומא דנ\"א ע\"ב כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזיר' משום חטאת שמתו בעליה ופרש\"י שמא מת אחד מהם שנתנו מעות בשופר ונמצאו מעות מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותם ופריך ומי חיישינן וכו' והשתא ק\"ט דלו יהי דניחוש שמא מת אכתי הו\"ל ספקא דרבנן דמדאוריית' כבר נתבטלו ברובא ואין כאן אלא איסור דרבנן משום דמטבע חשיב ולא בטיל וכיון דאינו אלא ספק' שמא מת הו\"ל ספק דרבנן אלא משמע דכיון דמצד עצמו אסור מן התור' אלא שמצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא חשיב ספק דרבנן דומה ממש לס' דרוס' שנתערב' זה נ\"ל ראיה נכונ' עכ\"ל.<br><b> ואת </b> זה חזיתי בספר קול אליהו חי\"ד דל\"ו ע\"א ד\"ה עוד ראיתי שכתב ע\"ז וז\"ל ובאמת ראיה זו חסר' מלח חסרה תבלין דמהיכן בא ספקא דאורייתא אין כאן אלא ס' דרבנן דהמעות ניתנו בשופרות בעודן בעליהן בחיים ולא באו לכלל ס' תור'. ואם כונתו לומר דתכף ומיד כשנתנו שם שני בני אדם ראשונים קודם שנתבטלו ברוב חיישינן שמא מת אחד מאלו השנים שנתנו ואיכא איסור ס' תור' דאכתי לא נתבטלו ברוב א\"כ אין שום ראיה כלל מכאן לכלל זה דכונת הש\"ס דקאמר בחטא' שמתו בעליה לומר דלפיכך אין שופרות שמא כשנתנו מעות שני הראשונים בשופר מת אחד מהם ויצטרכו להקריב בעד אחד מהם קודם שנתבטלו ויש כאן תערובת ס' איסור חטאת שמתו בעליה והו\"ל ס' איסור תור' ואה\"ן שאם לא יקריבו מן הב' הראשונים עד אחר שיתבטלו ברוב אין כאן שום חשש משום דספיקא דרבנן לקולא אע\"ג דמתחיל' נפל בס' איסור אלא כל החשש הוא שמא יקריב הכהן ��ן השני הראשונים קודם שיבטלו ברוב וכאמור וזה ברור עכ\"ל. מבוארים דבריו דבשני בני אדם ליכא ביטול ברוב וליתא לפי מ\"ש רש\"י ז\"ל עלה דפריך הש\"ס ונבדור ד' זוזי ונשדי במייא והנך נשתרו וז\"ל ד' זוזי דמי חטאת והם דמי פריד' אחת וכו' יע\"ש א\"כ בשני בני אדם נמי הא איכא רוב דמים דכשרות שהם ד' זוזי דעולה של המת וח' זוזי דעול' וחטאת של החי וא\"כ לא משכחת ס' איסור תורה אלא בחד והוא לבדו. ומ\"מ שפיר קדחי הרב ז\"ל לראיית מורי הרב הנז' דכונת הש\"ס לומר דלהכי ליכא שופרות דלפעמים ליכא בשופר אלא דמי קן אחד שהניח לבדו והלך לו ולא באו עדיין אחרים וכי מספ\"ל שמא מת הו\"ל ספיק' דאוריית' ואינן יכולין להקריב חובתו עד שיתברר להם אם הוא חי או מת ואה\"ן שאם באו שנים כא' והניחו דמיה' בשופר דהשתא כי חיישינן שמא מת אחד מהם הא איכ' ביטול ברוב דמי חטאת של אחד מהם ומקריבין חובתם של כל אחד מטעם ס\"ס ואזלא לה ראיית מו\"ה ז\"ל מהך סוגייא ועוד יש לדחות לע\"ד ראיה זו דתלמוד' התם ה\"ק דלהכי לא תקינו רבנן שופר לדמי חובה כיון דבאים לידי איסור דרבנן ולומר דמטבע יש לו ביטול ברוב וליכא אלא ס' וספקא דרבנן לקולא ועיין להרב מוצל מאש דת סס\"י י\"ג ודידן עדיפא מינה דההיא ועיין בספר יד אהרן א\"ח סימן ס\"ח אות מ\"ב יע\"ש ובס' זכור לאברהם דרמ\"ה ע\"ב ועיין למרן מלכא מוהרח\"א ז\"ל בתשובתו אשר לו בס' אהל יוסף י\"ד סימן כ\"ח דנ\"ב סע\"ב שהביא ראיה מסוגייא זו דיומא לסברת ר\"י דס\"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערוב' לא אמרינן ותמה על ר\"ת שחולק על סברת ר\"י יע\"ש וע\"פ האמור לא תברא דלכתחיל' אין לעשות תקנה כדי לסמוך אס\"ס ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מקואות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/English/Sefaria Community Translation.json

@@ -0,0 +1,31 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "The root of the law of the Red Heifer is that it must be the offspring of a cow that is at least three years old. The mitzvah of the Red Heifer must be fulfilled with a cow that is at least three years old, or four years old if it is mature. See the explanation of the Tanna Rabbi Yosei in the Mishnah, and within his words, there it is written in the entry (ד\"ה) and in the explanation (במ\"ש) where he wrote and the holy ones of blessed memory (ז\"ל), and in another version, there is a dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Sages, where Rabbi Yehuda ben Beteira says two years old, and the Sages say three years old, and Rabbi Meir even says four years old, and the fifth opinion is the straightforward reading of the Mishnah that is evident, that they all agree with Rabbi Yosei that it is two years old. And the Tosafot in the first chapter of Tractate Rosh Hashanah raises a question regarding the statement of Rabbi Meir, that wherever it says \"calf\" (עגל) in the Torah, it generally means one year old, \"bull\" (בן בקר) means two years old, and \"bull\" (פר) means three years old. They write this because the term \"bull\" (בן בקר) mentioned is the same as \"calf\" (עגל בן בקר), as is evident in the Tosefta that teaches: \"A bull, one might think, even if it is mature, the Torah teaches 'a bull', meaning how? It must be three years old according to the words of the Sages.\" And you may say that we have learned in the first chapter of Tractate Parah: Rabbi Meir says two years old, and the Sages say three years old, and Rabbi Meir even says four years old, and the implication is that according to Rabbi Meir, even two years old is valid. However, Rabbi Meir adds, and here it implies that a \"calf\" (עגל בן בקר) is two years old, but less than three years old is not valid. And the Rav, may his memory be blessed, wrote and proposed an explanation for why the Tosafot needed to make an effort to reconcile the statement of Rabbi Meir that \"bull\" (בן בקר) means two years old with their difficulty, as even if we say that \"bull\" (בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), according to the words of the Mishnah, which says that Rabbi Meir even allows four and five years old, what is the source for saying that it specifically means two years old? And if we say that \"bull\" (פר) generally means two years old, then how can we reconcile the statement of Rabbi Meir that it even includes four and five years old? According to him, it must be that \"bull\" specifically means two years old, and if it is a \"bull\" (פר) without specification, it includes three years old, but less than three is not valid. And it seems from his words that the Tosafot understood until \"calf\" (עגל בן בקר) it means two years old, and \"bull\" (פר בן בקר) means three years old, specifically, neither less nor more. And therefore, the Rav, may his memory be blessed, criticized the Tosafot for not stating this explicitly in their words, as why did they need to analyze that Rabbi Meir admits even two years old for the purpose of reconciling it with the view of the later authorities who argue with him? They could have straightforwardly reconciled it from the words of Rabbi Meir, who says even four and five years old, and he specifically meant two years old for \"bull\" (פר בן בקר). And as the Rav, may his memory be blessed, understood, undoubtedly the straightforward understanding of Rabbi Meir's words is that he meant specifically two years old, neither less nor more. And this is how the Rav, may his memory be blessed, surely understood the matter, that according to the straightforward understanding of Rabbi Meir's words, he meant to say that \"bull\" (פר בן בקר) starts from three years old and onwards. If that were the case, I would say that he meant to say that \"bull\" (פר בן בקר) specifically means three years old, neither less nor more, and that's how the Rav, may his memory be blessed, understood it. But certainly, it is clear and evident to anyone who examines the straightforward understanding of Rabbi Meir's words that the intention of his words, as explained by the Tosafot, is that \"bull\" (פר בן בקר) means three years old and onwards. Indeed, it is difficult to understand the conclusion of his words, as the intention of the Tosafot is to say that we cannot say that \"bull\" (פר בן בקר) means specifically two years old, because if so, that Mishnah contradicts it. Rather, it means \"calf\" (עגל בן בקר), and therefore it was attributed to the case of the Red Heifer (פרה) in which it specifically means three years old, neither less nor more. So what benefit did the Tosafot gain by saying that it means \"calf\" (עגל בן בקר)? It only creates a difficulty for them from the straightforward understanding of Rabbi Meir's words, as it implies that \"calf\" (עגל בן בקר) specifically means two years old, and \"bull\" (פר בן בקר) means three years old. However, if \"bull\" specifically means three years old, it does not necessarily mean only three and not more. Rather, it means that from three years old and onwards is when its time begins, but it is not limited to three and not more. So, certainly, the difficulty returns to the Tosafot from that Mishnah, and therefore their words are not clear and require further explanation. ",
+                "However, what seems to be his intention is that he started by scrutinizing the words of the Tosafot in the beginning of his statement, asking why they needed to force the interpretation from that Mishnah about the \"bull\" (בקר) and so on, even though it could be understood that \"bull\" means specifically two years old, which could create a difficulty for them from the Mishnah of the Red Heifer (פרה). Even though they could argue that when it says \"bull\" (פר ן' בקר), it specifically means two years old, and how does he then say \"until five or six\" (עד חמש ועד שש) and so on? Why would he also argue against Rabbi Meir's opinion? Furthermore, why did Tosafot also focus on the implication that Rabbi Meir goes and agrees with Rabbi Yosei? And he says that \"bull\" (פר ן' בקר) specifically means three years old, neither less nor more. Therefore, the intention of his words is that if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), then certainly, as we understood from it, \"bull\" specifically means three years old and not less. But if it means more than three, then \"bull\" would include even less than three, and this is not possible. However, if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), then we can understand that it means specifically three years old and not less, but more than three would not be called \"bull\" (פר בן בקר). However, if it includes even less than three, then we have two different names referring to the same thing, and this cannot be. But if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means exactly three years old, then we can understand that more than three is not similar to a regular calf (עגל סתם בן שנה) which specifically means \"one year old\" and not more, as the revered rabbi mentioned earlier. Therefore, all the complaints against the revered rabbi are removed, and it is clear."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/English/merged.json

@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "The root of the law of the Red Heifer is that it must be the offspring of a cow that is at least three years old. The mitzvah of the Red Heifer must be fulfilled with a cow that is at least three years old, or four years old if it is mature. See the explanation of the Tanna Rabbi Yosei in the Mishnah, and within his words, there it is written in the entry (ד\"ה) and in the explanation (במ\"ש) where he wrote and the holy ones of blessed memory (ז\"ל), and in another version, there is a dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Sages, where Rabbi Yehuda ben Beteira says two years old, and the Sages say three years old, and Rabbi Meir even says four years old, and the fifth opinion is the straightforward reading of the Mishnah that is evident, that they all agree with Rabbi Yosei that it is two years old. And the Tosafot in the first chapter of Tractate Rosh Hashanah raises a question regarding the statement of Rabbi Meir, that wherever it says \"calf\" (עגל) in the Torah, it generally means one year old, \"bull\" (בן בקר) means two years old, and \"bull\" (פר) means three years old. They write this because the term \"bull\" (בן בקר) mentioned is the same as \"calf\" (עגל בן בקר), as is evident in the Tosefta that teaches: \"A bull, one might think, even if it is mature, the Torah teaches 'a bull', meaning how? It must be three years old according to the words of the Sages.\" And you may say that we have learned in the first chapter of Tractate Parah: Rabbi Meir says two years old, and the Sages say three years old, and Rabbi Meir even says four years old, and the implication is that according to Rabbi Meir, even two years old is valid. However, Rabbi Meir adds, and here it implies that a \"calf\" (עגל בן בקר) is two years old, but less than three years old is not valid. And the Rav, may his memory be blessed, wrote and proposed an explanation for why the Tosafot needed to make an effort to reconcile the statement of Rabbi Meir that \"bull\" (בן בקר) means two years old with their difficulty, as even if we say that \"bull\" (בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), according to the words of the Mishnah, which says that Rabbi Meir even allows four and five years old, what is the source for saying that it specifically means two years old? And if we say that \"bull\" (פר) generally means two years old, then how can we reconcile the statement of Rabbi Meir that it even includes four and five years old? According to him, it must be that \"bull\" specifically means two years old, and if it is a \"bull\" (פר) without specification, it includes three years old, but less than three is not valid. And it seems from his words that the Tosafot understood until \"calf\" (עגל בן בקר) it means two years old, and \"bull\" (פר בן בקר) means three years old, specifically, neither less nor more. And therefore, the Rav, may his memory be blessed, criticized the Tosafot for not stating this explicitly in their words, as why did they need to analyze that Rabbi Meir admits even two years old for the purpose of reconciling it with the view of the later authorities who argue with him? They could have straightforwardly reconciled it from the words of Rabbi Meir, who says even four and five years old, and he specifically meant two years old for \"bull\" (פר בן בקר). And as the Rav, may his memory be blessed, understood, undoubtedly the straightforward understanding of Rabbi Meir's words is that he meant specifically two years old, neither less nor more. And this is how the Rav, may his memory be blessed, surely understood the matter, that according to the straightforward understanding of Rabbi Meir's words, he meant to say that \"bull\" (פר בן בקר) starts from three years old and onwards. If that were the case, I would say that he meant to say that \"bull\" (פר בן בקר) specifically means three years old, neither less nor more, and that's how the Rav, may his memory be blessed, understood it. But certainly, it is clear and evident to anyone who examines the straightforward understanding of Rabbi Meir's words that the intention of his words, as explained by the Tosafot, is that \"bull\" (פר בן בקר) means three years old and onwards. Indeed, it is difficult to understand the conclusion of his words, as the intention of the Tosafot is to say that we cannot say that \"bull\" (פר בן בקר) means specifically two years old, because if so, that Mishnah contradicts it. Rather, it means \"calf\" (עגל בן בקר), and therefore it was attributed to the case of the Red Heifer (פרה) in which it specifically means three years old, neither less nor more. So what benefit did the Tosafot gain by saying that it means \"calf\" (עגל בן בקר)? It only creates a difficulty for them from the straightforward understanding of Rabbi Meir's words, as it implies that \"calf\" (עגל בן בקר) specifically means two years old, and \"bull\" (פר בן בקר) means three years old. However, if \"bull\" specifically means three years old, it does not necessarily mean only three and not more. Rather, it means that from three years old and onwards is when its time begins, but it is not limited to three and not more. So, certainly, the difficulty returns to the Tosafot from that Mishnah, and therefore their words are not clear and require further explanation. ",
+                "However, what seems to be his intention is that he started by scrutinizing the words of the Tosafot in the beginning of his statement, asking why they needed to force the interpretation from that Mishnah about the \"bull\" (בקר) and so on, even though it could be understood that \"bull\" means specifically two years old, which could create a difficulty for them from the Mishnah of the Red Heifer (פרה). Even though they could argue that when it says \"bull\" (פר ן' בקר), it specifically means two years old, and how does he then say \"until five or six\" (עד חמש ועד שש) and so on? Why would he also argue against Rabbi Meir's opinion? Furthermore, why did Tosafot also focus on the implication that Rabbi Meir goes and agrees with Rabbi Yosei? And he says that \"bull\" (פר ן' בקר) specifically means three years old, neither less nor more. Therefore, the intention of his words is that if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), then certainly, as we understood from it, \"bull\" specifically means three years old and not less. But if it means more than three, then \"bull\" would include even less than three, and this is not possible. However, if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means \"calf\" (עגל בן בקר), then we can understand that it means specifically three years old and not less, but more than three would not be called \"bull\" (פר בן בקר). However, if it includes even less than three, then we have two different names referring to the same thing, and this cannot be. But if we say that \"bull\" (פר בן בקר) means exactly three years old, then we can understand that more than three is not similar to a regular calf (עגל סתם בן שנה) which specifically means \"one year old\" and not more, as the revered rabbi mentioned earlier. Therefore, all the complaints against the revered rabbi are removed, and it is clear."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים מצות </span>\n<b> פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים או בת ד' ואם היתה זקנה כשרה וכו'.</b> עיין במ\"ש בזה הרב התנא מש\"ל ובתוך דבריו שם בד\"ה ובמ\"ש כתב שם וז\"ל ובאידך פלוגת' דפרים דרי\"א פרים בב' וחכמים אומ' בג' ורמ\"א אף בד' וה' מפשטא דמתני' מוכח דכולהו מודו לר' יוסי דפרים בב'. והתוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"י עלה ההיא דאמרינן רמ\"א כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתיים פר בן ג' כתבו דע\"כ בן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר וכדמוכח בת\"ך דתנייא פר יכול אפי' זקן ת\"ל בן אי בן יכול קטן ת\"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ותימא דתנן בפ\"ק דפרה רי\"א פרים ב' וחכ\"א אף בג' רמ\"א אף בן ד' וחמש אלמא מכשיר ר\"מ בפר אף בת שתיים דהא מוסיף אדר\"י והכא משמע מדעגל בן בקר בן שתיים פר בן בקר בג' אבל פחות מג' לא יע\"ש. וכתב הרב ז\"ל וי\"ל דלמאי הוצרכו התוס' להכריח דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר הוא פר בן בקר אכתי ק' מתניתין דפרה דקאמר רמ\"א אף בד' וחמש דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בן שתיים דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר ב\"ב פר סתם ב\"ג אבל פחות לא יע\"ש וק' דמתוך דבריו נראה שמ\"ש התוספות עד עגל בן בקר ב\"ב פר בן בקר ב\"ג דוקא היינו לא פחות ולא יותר ומש\"ה הוק' לו להרב ז\"ל דאף דנימא דפר בן בקר קאמר אכתי תיקשי דר\"מ קאמר פר בן בקר בן שתיים ומתניתין דפרה אי פר בן בקר קא' איך קאמר ר\"מ אף בן ד' וחמש הא איהו ס\"ל דבן שתיים דוקא לא פחות ולא יותר ולפ\"ז אמאי לא הוק' להרב ז\"ל בפשיטות בדברי התוס' דאמאי הוצרכו לדייק דר\"מ מודה אף בב' מדאתא לאוסופי אר\"י דתיקשי להו בפשיטות מדברי ר\"מ דקאמר אף בד' וחמש והא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בב' דוקא לא פחות ולא יותר וכמו שהבין הרב ז\"ל אלא ודאי דמש\"ה לק\"ל בפשיטות מדברי ר\"מ דכונת דבריו במ\"ש פר בן בקר ב\"ג היינו לומר דמתחיל זמנו מג' ואילך וא\"כ אי הוה אמינא דפר בן בקר קאמר לא הוה ק\"ל מפשט דברי ר\"מ כאמור. אכן קשה במה שמסיק בסוף דבריו דכונת התוספות היא לומר דלא מצינן למימר דפר בן בקר קאמר דא\"כ ק\"ל ההיא דת\"ך אלא עגל בן בקר קאמר ומש\"ה הוק' להם מההיא דפרה ואי פר בן בקר ב\"ג דוקא לא פחות ולא יותר אכתי מה הועילו התוספות לומר דעגל בן בקר קאמר דאכתי תיקשי להו מפשט דברי ר\"מ דמהכא משמע מדעגל בן בקר שתיים פר בן בקר דוקא ג' אלא ודאי דפר בן בקר בג' לאו דוקא ג' ולא יותר אלא דמג' מתחיל זמנו אבל לא פחות וא\"כ הדרא קושיין לדוכתי' מההיא דת\"ך וא\"כ דבריו אינם מובני' וצריכין ביאור.<br><b> אך </b> מה שיראה לומר בכונת דבריו הוא בהקדים לדקדק בדבריו ז\"ל במ\"ש בתחילת דבריו דאמאי הוצרכו להכריח מההיא דן' בקר כו' דאף דנימא דבן בקר קאמר תיקשי להו ממתני' דפרה דאי קרי' קרי' פר ן' בקר קאמר הא איהו ס\"ל דפר ן' בקר הוא דוקא שתיים ואיך קאמ' עד חמש ועד שש כו' דאמאי ל\"ק ליה ג\"כ מה שדייקו התוס' דמש��ע דר\"מ אזיל ומודה לר\"י ואיהו קאמר דפר ן' בקר בג' דוקא לא פחות ולא יותר וע\"כ כונת דבריו הוא דבשלמ' אי אמרינן דבן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר ודאי כד דייקינן מיניה הא פר בן בקר בג' היינו לומר ג' דוקא ולא פחות אבל יותר פר בן בקר איקרי אלא שאם אף בפחו' מג' מיקרי פר בן בקר א\"כ נמצא דמין אחד ב' שמות וזה לא יתכן. אך אי אמרי' דפר בן בקר קאמר ע\"כ אית לן למימ' דיותר מג' לא דומייא דעגל סתם בן שנה דקאמר דהיינו ולא יותר כמ\"ש הרב ז\"ל לעיל מזה וא\"כ נסתלקו כל התלונות מהרב ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף </b>\n<b> כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'.</b> דע שכתב התשב\"ץ בח\"ג סי' ל\"ז ד\"י ע\"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע\"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז\"ל שאלו את ר\"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א\"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק\"ו למה שלמדתי וכו' יע\"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע\"ש וכ\"כ רש\"י בשבת פ' ב\"מ דל\"ד ע\"א ד\"ה תורמוסין אלא שרש\"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ\"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ\"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ\"א ע\"ב ד\"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ\"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע\"פ הוראתו יע\"ש ולפי דברי רש\"י יש לדקד' דבפ\"ג מ\"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר\"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא\"כ אפשר דאע\"ג דר\"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ\"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ\"ש התשב\"ץ שהיה כ\"ג ק' טובא איך לא מני את ריב\"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב\"ץ ורש\"י בפי' הספרי והתוספתא דריב\"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ\"ג ממסכת חגיגה דכ\"ג ע\"א ד\"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב\"ז וסמך ידיו עליו וא\"ל אישי כ\"ג כמה נאה לך להיות כ\"ג ירד וטבל וכו' יע\"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב\"ז לא ריב\"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ\"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב\"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ\"ג וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אף </b>\n<b> כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'.</b> דע שכתב התשב\"ץ בח\"ג סי' ל\"ז ד\"י ע\"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע\"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז\"ל שאלו את ר\"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א\"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק\"ו למה שלמדתי וכו' יע\"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע\"ש וכ\"כ רש\"י בשבת פ' ב\"מ דל\"ד ע\"א ד\"ה תורמוסין אלא שרש\"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ\"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ\"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ\"א ע\"ב ד\"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ\"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע\"פ הוראתו יע\"ש ולפי דברי רש\"י יש לדקד' דבפ\"ג מ\"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר\"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא\"כ אפשר דאע\"ג דר\"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ\"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ\"ש התשב\"ץ שהיה כ\"ג ק' טובא איך לא מני את ריב\"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב\"ץ ורש\"י בפי' הספרי והתוספתא דריב\"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ\"ג ממסכת חגיגה דכ\"ג ע\"א ד\"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב\"ז וסמך ידיו עליו וא\"ל אישי כ\"ג כמה נאה לך להיות כ\"ג ירד וטבל וכו' יע\"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב\"ז לא ריב\"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ\"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב\"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ\"ג וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים מצות </span>\n<b> פרה אדומה שתהיה בת ג' שנים או בת ד' ואם היתה זקנה כשרה וכו'.</b> עיין במ\"ש בזה הרב התנא מש\"ל ובתוך דבריו שם בד\"ה ובמ\"ש כתב שם וז\"ל ובאידך פלוגת' דפרים דרי\"א פרים בב' וחכמים אומ' בג' ורמ\"א אף בד' וה' מפשטא דמתני' מוכח דכולהו מודו לר' יוסי דפרים בב'. והתוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"י עלה ההיא דאמרינן רמ\"א כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתיים פר בן ג' כתבו דע\"כ בן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר וכדמוכח בת\"ך דתנייא פר יכול אפי' זקן ת\"ל בן אי בן יכול קטן ת\"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים ותימא דתנן בפ\"ק דפרה רי\"א פרים ב' וחכ\"א אף בג' רמ\"א אף בן ד' וחמש אלמא מכשיר ר\"מ בפר אף בת שתיים דהא מוסיף אדר\"י והכא משמע מדעגל בן בקר בן שתיים פר בן בקר בג' אבל פחות מג' לא יע\"ש. וכתב הרב ז\"ל וי\"ל דלמאי הוצרכו התוס' להכריח דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר הוא פר בן בקר אכתי ק' מתניתין דפרה דקאמר רמ\"א אף בד' וחמש דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בן שתיים דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר ב\"ב פר סתם ב\"ג אבל פחות לא יע\"ש וק' דמתוך דבריו נראה שמ\"ש התוספות עד עגל בן בקר ב\"ב פר בן בקר ב\"ג דוקא היינו לא פחות ולא יותר ומש\"ה הוק' לו להרב ז\"ל דאף דנימא דפר בן בקר קאמר אכתי תיקשי דר\"מ קאמר פר בן בקר בן שתיים ומתניתין דפרה אי פר בן בקר קא' איך קאמר ר\"מ אף בן ד' וחמש הא איהו ס\"ל דבן שתיים דוקא לא פחות ולא יותר ולפ\"ז אמאי לא הוק' להרב ז\"ל בפשיטות בדברי התוס' דאמאי הוצרכו לדייק דר\"מ מודה אף בב' מדאתא לאוסופי אר\"י דתיקשי להו בפשיטות מדברי ר\"מ דקאמר אף בד' וחמש והא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בב' דוקא לא פחות ולא יותר וכמו שהבין הרב ז\"ל אלא ודאי דמש\"ה לק\"ל בפשיטות מדברי ר\"מ דכונת דבריו במ\"ש פר בן בקר ב\"ג היינו לומר דמתחיל זמנו מג' ואילך וא\"כ אי הוה אמינא דפר בן בקר קאמר לא הוה ק\"ל מפשט דברי ר\"מ כאמור. אכן קשה במה שמסיק בסוף דבריו דכונת התוספות היא לומר דלא מצינן למימר דפר בן בקר קאמר דא\"כ ק\"ל ההיא דת\"ך אלא עגל בן בקר קאמר ומש\"ה הוק' להם מההיא דפרה ואי פר בן בקר ב\"ג דוקא לא פחות ולא יותר אכתי מה הועילו התוספות לומר דעגל בן בקר קאמר דאכתי תיקשי להו מפשט דברי ר\"מ דמהכא משמע מדעגל בן בקר שתיים פר בן בקר דוקא ג' אלא ודאי דפר בן בקר בג' לאו דוקא ג' ולא יותר אלא דמג' מתחיל זמנו אבל לא פחות וא\"כ הדרא קושיין לדוכתי' מההיא דת\"ך וא\"כ דבריו אינם מובני' וצריכין ביאור.<br><b> אך </b> מה שיראה לומר בכונת דבריו הוא בהקדים לדקדק בדבריו ז\"ל במ\"ש בתחילת דבריו דאמאי הוצרכו להכריח מההיא דן' בקר כו' דאף דנימא דבן בקר קאמר תיקשי להו ממתני' דפרה דאי קרי' קרי' פר ן' בקר קאמר הא איהו ס\"ל דפר ן' בקר הוא דוקא שתיים ואיך קאמ' עד חמש ועד שש כו' דאמאי ל\"ק ליה ג\"כ מה שדייקו התוס' דמשמע דר\"מ אזיל ומודה לר\"י ואיהו קאמר דפר ן' בקר בג' דוקא לא פחות ולא יותר וע\"כ כונת דבריו הוא דבשלמ' אי אמרינן דבן בקר דקאמר היינו עגל בן בקר ודאי כד דייקינן מיניה הא פר בן בקר בג' היינו לומר ג' דוקא ולא פחות אבל יותר פר בן בקר איקרי אלא שאם אף בפחו' מג' מיקרי פר בן בקר א\"כ נמצא דמין אחד ב' שמות וזה לא יתכן. אך אי אמרי' דפר בן בקר קאמר ע\"כ אית לן למימ' דיותר מג' לא דומייא דעגל סתם בן שנה דקאמר דהיינו ולא יותר כמ\"ש הרב ז\"ל לעיל מזה וא\"כ נסתלקו כל התלונות מהרב ז\"ל ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף </b>\n<b> כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'.</b> דע שכתב התשב\"ץ בח\"ג סי' ל\"ז ד\"י ע\"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע\"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז\"ל שאלו את ר\"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א\"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק\"ו למה שלמדתי וכו' יע\"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע\"ש וכ\"כ רש\"י בשבת פ' ב\"מ דל\"ד ע\"א ד\"ה תורמוסין אלא שרש\"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ\"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ\"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ\"א ע\"ב ד\"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ\"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע\"פ הוראתו יע\"ש ולפי דברי רש\"י יש לדקד' דבפ\"ג מ\"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר\"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא\"כ אפשר דאע\"ג דר\"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ\"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ\"ש התשב\"ץ שהיה כ\"ג ק' טובא איך לא מני את ריב\"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב\"ץ ורש\"י בפי' הספרי והתוספתא דריב\"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ\"ג ממסכת חגיגה דכ\"ג ע\"א ד\"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב\"ז וסמך ידיו עליו וא\"ל אישי כ\"ג כמה נאה לך להיות כ\"ג ירד וטבל וכו' יע\"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב\"ז לא ריב\"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ\"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב\"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ\"ג וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אף </b>\n<b> כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה. והעושה אותה לובש ד' כלים וכו'.</b> דע שכתב התשב\"ץ בח\"ג סי' ל\"ז ד\"י ע\"ב דרבן יוחנן ן' זכאי היה כהן גדול בסוף בית ב' כמו שנראה בספרי ובתוספתא יע\"ש והספרי הוא בפ' חוקת הובא בילקוט בפסוק זאת חוקת התורה וז\"ל שאלו את ר\"י בן זכאי באיזה כלים פרה נעשית וכו' א\"ל מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי ק\"ו למה שלמדתי וכו' יע\"ש והכי איתא בתוספתא דפרה יע\"ש וכ\"כ רש\"י בשבת פ' ב\"מ דל\"ד ע\"א ד\"ה תורמוסין אלא שרש\"י לא כתב שהיה כהן גדול אלא שהיה כהן סתם ובודאי דאין ראיה מהתוספתא שאמרו מה שראו עיני ושרתו ידי אלא שהיה כהן סתם ולא כ\"ג שהרי הפרה כשירה בכהן הדיוט כדאמרינן בפ' טרף בקלפי דף מ\"ו וכמו שפסק רבינו כאן מיהו התוס' במנחות פ' הקומץ רבה דכ\"א ע\"ב ד\"ה שהכהנים כתבו שלא היה כהן ומ\"ש מה שראו עיני ושרתו ידי כלומר ע\"פ הוראתו יע\"ש ולפי דברי רש\"י יש לדקד' דבפ\"ג מ\"ה שנינו דחמשה פרות נעשו מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק וכו' ולא מנו את ר\"י בן זכאי. ואפשר דתנא דמתניתין לא מני אלא הכהנים הגדולים שנעשו הפרה בזמניהם ולא לכהן שנתעסק בשריפתה וא\"כ אפשר דאע\"ג דר\"י בן זכאי נתעסק בשריפתה לא מני אלא את ישמעאל בן פאבי שהיה כ\"ג בימיו שהיה בסוף החורבן. אך לפי מ\"ש התשב\"ץ שהיה כ\"ג ק' טובא איך לא מני את ריב\"ז. ותו ק' טובא לפום מאי דמשמע להו להתשב\"ץ ורש\"י בפי' הספרי והתוספתא דריב\"ז עצמו נתעסק בשריפת הפרה מהתוספתא שהביאו התוס' בפ\"ג ממסכת חגיגה דכ\"ג ע\"א ד\"ה מטמאין היו דקאמר מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה במעורבי שמש ושמע ריב\"ז וסמך ידיו עליו וא\"ל אישי כ\"ג כמה נאה לך להיות כ\"ג ירד וטבל וכו' יע\"ש. הרי דהפרה שנעשה בזמן ריב\"ז לא ריב\"ז עשאה כי אם צדוקי הכהן שהיה כ\"ג בזמנו וליכא למימ' דשתי פרות נעשו בזמנו של ריב\"ז הא ליתא כדמוכח מתני' דמס' פרה פ\"ג וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין היסט ומגע הזב חומר </span>\n<b> בהסט הזב ממגעו וכו'. וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור ועדיין לא נעשה לו פה כמו אלפסין אירנייות אם הסיטן הזב טמאין ואע\"פ שהן טהורים באהל המת וכו'.</b> ע\"כ. בפ\"ב דעדויות דכ\"א אלפסין אירוניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב וכו'. והנה מתניתין זו הובא במ' ביצה דל\"ב וכתב שם רש\"י וז\"ל טהורות באהל המת דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתב וכל כלי פתוח משמע דיש לו פתוח וכן לכל טומאת מגע עכ\"ל. ולכאורה קשה דבספרי פרשת שמיני פ' ז' ס\"ד נפקא לן דפשוטי כלי חרס אינן מקבלין טומאה מקרא דוכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור פרט למטה ולכסא וכו' וכ\"כ הר\"ש ורבינו בפ\"ב דמס' כלים מ\"ג דפשיטי כ\"ח טהורים מדכתיב אל תוכו ובפ\"ק דחולין דכ\"ד ע\"ב פרכינן ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק\"ו ומשנינן אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד עליו טמא איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס ופי' רש\"י איזהו כלי שהרגילה התורה את הטומאה לבא פתחו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב ביה בדוכתא אחריתי אל תוכו וקאמר הכי אין צמיד פתיל טמא הא יש צמיד פתיל טהור וכו' יע\"ש נמצא דמקרא דאל תוכו הוא דשמעינן דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מתוכו ומינה שמעינן דפשוטי כ\"ח טהו' כיון שאין להם תוך ולמה זה רש\"י מיאן בדרשא זו ובחר לו דרשא אחריתי מקרא דוכל כלי פתוח וכי כעורה זו ששנו בספרי. ונראה דמההוא קרא דאל תוכו משמע ליה לרש\"י דליכא ראיה לענין טומאות אהל דבעינן תוך לכלי חרס דאיכא למימר דדוקא לענין טומאת מגע קפיד קרא דבעינן תוך אבל לענין טומאה באהל המת אפשר דאפי' כי אית ליה תוך לכלי חרס מקבל טומאה לזה הביא הוא ז\"ל קרא דוכל כלי פתוח דקפיד אפתוח אפילו לענין טומאת אהל ומה שסיים רש\"י ז\"ל וכתב וכן לכל טומאת מגע לאו מהאי קרא דוכל כלי פתוח הוא דנפקא לן אלא מקרא דאל תוכו וכמובן.<br><b> ודע </b> שרש\"י בפי' החומש בפ' חוקת בפסוק זה דוכל כלי פתוח כתב וז\"ל בכ\"ח הכתוב מדבר שאינו מקבל טומא' מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתילה עליו יפה בחיבור טמא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור עכ\"ל. וכתב הרא\"ם ז\"ל וז\"ל יש מפרשים דה\"ק בכלי חרס הכתוב מדבר שהרי הכ\"ח אינו מקבל טומאה מגבו וכו' והכא נמי כתיב וכל כלי פתוח שפירושו אם אין מגופת צמידתו וכו' ודייקינן מינה הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור שאינו מקבל טומאה מגבו וכו' ופי' משובש הוא מכמה טעמי חדא דלא אשכחן בשום דוכתא שהכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מהכא וכו'. ועוד דבהדייא אמרו בפ\"ק דחולין דכ\"ה ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק\"ו וכו'. ומשני אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור. הרי לך בפירוש שלא למדנו שבכ\"ח הכתוב מדבר אלא ממילת פתוח דכתיב ביה דמדקפיד קרא אפתיחה ש\"מ דבכלי חרס קאי דאיזהו כלי וכו' ולא ממה שאינו מטמא מגבו עכ\"ל וזה ימים נשאלתי מפי מרן מלכא הרב המופלא חיים אבועאלאפ'ייא נר\"ו דתמיהת הרא\"ם הלזו שתמה על פי' י\"מ מאותה סוגייא דפ\"ק דחולין היא שעמדה על רש\"י עצמו שכתב בפ\"ק דשבת די\"ו ע\"א באותה ששנינו כלי חרס אינן מטמאין מגבן דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וכו' ואלו בפ\"ק דחולין נפקא לן מקרא דוכל כלי פתוח כמ\"ש הרא\"ם גם הר\"ש בפ\"ב דמסכת כלים עלה דהך מתניתין כ' כדברי רש\"י דנפקא לן מדכתיב אל תוכו. גם רבינו בפי\"ג מה' כלים כתב כן וכבר כתב שם מרן כ\"מ דבגמרא פ\"ק דחולין נפ\"ל מקרא אחרינא יע\"ש. וא\"כ לנו לדעת למה זה מיאנו הם ז\"ל בכתוב שהביאו בגמ' והביאו קרא דוכלי חרס דהאי קרא דחו אותו בגמרא מכח הק\"ו ולא אשכחו פתרי אלא בכתוב דוכל כלי פתוח. גם רש\"י בפי' החומש בפ' שמיני בפסוק דאשר יפול מהם אל תוכו כתב וז\"ל אל תוכו אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו עכ\"ל משמע דמההוא קרא הוא דשמעינן דאין כלי חרס מטמא מגבו אלא מאוירו וע\"ש בדברי הרא\"ם וק\"ט אמאי לא הוק' לו להרא\"ם לכל הראשונים הללו מההיא דפ\"ק דחולין כמו שהוק' לו לדברי הי\"מ אלו דברי מרן מלכא נר\"ו.<br><b> וכה </b> היתה תשובתי אליו בהורמנותיה דמר אמינא ליישב דברי הראשונים בהקדים לדקדק באותה סוגייא דפ\"ק דחולין דמאי ראיה מייתי מקרא דוכל כלי פתוח דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו דמההוא קרא לא שמענו אלא דכ\"ח אינו מקבל טומאה מגבו לענין קבלת טומאה באהל המת אבל טומאת מגע דנוהגת בשאר טומאות לא שמענו ושפיר יש לחלק ביניהם ולומר דדוקא לענין קבלת טומאה באהל המת דאינה נוהגת אלא בטומאת מת בלבד הוא דגלי קרא דאין כ\"ח מטמא מגבו אבל טומאת מגע דנוהגת בכל הטומאות כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' טומאת מת אכתי איכא למימר דכלי חרס נמי מיטמא מגבו. ועכ\"ל דתלמודא אעיקר קרא דאל תוכו סמך דפשטיה משמע דמתוכו הוא מטמא במגע ולא מגבו אלא דמעיקרא הוה בעי תלמו' למימ' דקרא דאל תוכו לאו דוקא כיון שניתן ק\"ו לידרש בין לענין קבלת טומאה באהל המת ובין לענין טומאת מגע דשאר טומאות דבכולהו איכא ק\"ו וכי הדר מייתי קרא דוכל כלי פתוח דמוכח מינה דלענין קבלת טומאה באהל המת אין כ\"ח מיטמא מגבו ממילא איפריך ק\"ו לענין טומאת מגע דאע\"ג דטומאת מגע חמירה דנוהגת בכל הטומאות כיון דפשטיה דקרא דאל תוכו משמע דמגבו אינו מטמא וגלי קרא נמי גבי טומאת מת אע\"ג דאיכא ק\"ו דאינו מטמא מגבו תו ליכא למימר דקרא דאל תוכו לאו דוקא דודאי דוקא הוא דהא גלי קרא דהאי ק\"ו לא ניתן לידרש ונמצא דקרא דוכל כלי פתוח אתא לגלויי אקרא דאל תוכו דדוקא הוא ומה\"ט כתבו הראשונים ז\"ל דמה שאין כלי חרס מטמא במגע מגבו מקרא דאל תוכו נפקא לן כמדובר. אכן הרא\"ם ז\"ל שפיר קמתמה על דברי הי\"מ שכתבו בכונת רש\"י ז\"ל שהכתוב הזה מדבר בכלי מפני שהדבר ידוע דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו דזה אינו ידוע אלא מכח האי קרא דוכל כלי פתוח דאי לאו האי קרא מקרא דאל תוכו לא שמעינן מידי מכח הקושייא כנלע\"ד אם בעיני דמר דשפיר חזו יכשר."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Taharah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Those_Who_Defile_Bed_or_Seat",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין היסט ומגע הזב חומר </span>\n<b> בהסט הזב ממגעו וכו'. וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור ועדיין לא נעשה לו פה כמו אלפסין אירנייות אם הסיטן הזב טמאין ואע\"פ שהן טהורים באהל המת וכו'.</b> ע\"כ. בפ\"ב דעדויות דכ\"א אלפסין אירוניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב וכו'. והנה מתניתין זו הובא במ' ביצה דל\"ב וכתב שם רש\"י וז\"ל טהורות באהל המת דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתב וכל כלי פתוח משמע דיש לו פתוח וכן לכל טומאת מגע עכ\"ל. ולכאורה קשה דבספרי פרשת שמיני פ' ז' ס\"ד נפקא לן דפשוטי כלי חרס אינן מקבלין טומאה מקרא דוכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור פרט למטה ולכסא וכו' וכ\"כ הר\"ש ורבינו בפ\"ב דמס' כלים מ\"ג דפשיטי כ\"ח טהורים מדכתיב אל תוכו ובפ\"ק דחולין דכ\"ד ע\"ב פרכינן ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק\"ו ומשנינן אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד עליו טמא איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס ופי' רש\"י איזהו כלי שהרגילה התורה את הטומאה לבא פתחו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב ביה בדוכתא אחריתי אל תוכו וקאמר הכי אין צמיד פתיל טמא הא יש צמיד פתיל טהור וכו' יע\"ש נמצא דמקרא דאל תוכו הוא דשמעינן דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מתוכו ומינה שמעינן דפשוטי כ\"ח טהו' כיון שאין להם תוך ולמה זה רש\"י מיאן בדרשא זו ובחר לו דרשא אחריתי מקרא דוכל כלי פתוח וכי כעורה זו ששנו בספרי. ונראה דמההוא קרא דאל תוכו משמע ליה לרש\"י דליכא ראיה לענין טומאות אהל דבעינן תוך לכלי חרס דאיכא למימר דדוקא לענין טומאת מגע קפיד קרא דבעינן תוך אבל לענין טומאה באהל המת אפשר דאפי' כי אית ליה תוך לכלי חרס מקבל טומאה לזה הביא הוא ז\"ל קרא דוכל כלי פתוח דקפיד אפתוח אפילו לענין טומאת אהל ומה שסיים רש\"י ז\"ל וכתב וכן לכל טומאת מגע לאו מהאי קרא דוכל כלי פתוח הוא דנפקא לן אלא מקרא דאל תוכו וכמובן.<br><b> ודע </b> שרש\"י בפי' החומש בפ' חוקת בפסוק זה דוכל כלי פתוח כתב וז\"ל בכ\"ח הכתוב מדבר שאינו מקבל טומא' מגבו אלא מתוכו לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתילה עליו יפה בחיבור טמא הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור עכ\"ל. וכתב הרא\"ם ז\"ל וז\"ל יש מפרשים דה\"ק בכלי חרס הכתוב מדבר שהרי הכ\"ח אינו מקבל טומאה מגבו וכו' והכא נמי כתיב וכל כלי פתוח שפירושו אם אין מגופת צמידתו וכו' ודייקינן מינה הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור שאינו מקבל טומאה מגבו וכו' ופי' משובש הוא מכמה טעמי חדא דלא אשכחן בשום דוכתא שהכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מהכא וכו'. ועוד דבהדייא אמרו בפ\"ק דחולין דכ\"ה ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק\"ו וכו'. ומשני אמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור. הרי לך בפירוש שלא למדנו שבכ\"ח הכתוב מדבר אלא ממילת פתוח דכתיב ביה דמדקפיד קרא אפתיחה ש\"מ דבכלי חרס קאי דאיזהו כלי וכו' ולא ממה שאינו מטמא מגבו עכ\"ל וזה ימים נשאלתי מפי מרן מלכא הרב המופלא חיים אבועאלאפ'ייא נר\"ו דתמיהת הרא\"ם הלזו שתמה על פי' י\"מ מאותה סוגייא דפ\"ק דחולין היא שעמדה על רש\"י עצמו שכתב בפ\"ק דשבת די\"ו ע\"א באותה ששנינו כלי חרס אינן מטמאין מגבן דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וכו' ואלו בפ\"ק דחולין נפקא לן מקרא דוכל כלי פתוח כמ\"ש הרא\"ם גם הר\"ש בפ\"ב דמסכת כלים עלה דהך מתניתין כ' כדברי רש\"י דנפקא לן מדכתיב אל תוכו. גם רבינו בפי\"ג מה' כלים כתב כן וכבר כתב שם מרן כ\"מ דבגמרא פ\"ק דחולין נפ\"ל מקרא אחרינא יע\"ש. וא\"כ לנו לדעת למה זה מיאנו הם ז\"ל בכתוב שהביאו בגמ' והביאו קרא דוכלי חרס דהאי קרא דחו אותו בגמרא מכח הק\"ו ולא אשכחו פתרי אלא בכתוב דוכל כלי פתוח. גם רש\"י בפי' החומש בפ' שמיני בפסוק דאשר יפול מהם אל תוכו כתב וז\"ל אל תוכו אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו עכ\"ל משמע דמההוא קרא הוא דשמעינן דאין כלי חרס מטמא מגבו אלא מאוירו וע\"ש בדברי הרא\"ם וק\"ט אמאי לא הוק' לו להרא\"ם לכל הראשונים הללו מההיא דפ\"ק דחולין כמו שהוק' לו לדברי הי\"מ אלו דברי מרן מלכא נר\"ו.<br><b> וכה </b> היתה תשובתי אליו בהורמנותיה דמר אמינא ליישב דברי הראשונים בהקדים לדקדק באותה סוגייא דפ\"ק דחולין דמאי ראיה מייתי מקרא דוכל כלי פתוח דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו דמההוא קרא לא שמענו אלא דכ\"ח אינו מקבל טומאה מגבו לענין קבלת טומאה באהל המת אבל טומאת מגע דנוהגת בשאר טומאות לא שמענו ושפיר יש לחלק ביניהם ולומר דדוקא לענין קבלת טומאה באהל המת דאינה נוהגת אלא בטומאת מת בלבד הוא דגלי קרא דאין כ\"ח מטמא מגבו אבל טומאת מגע דנוהגת בכל הטומאות כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' טומאת מת אכתי איכא למימר דכלי חרס נמי מיטמא מגבו. ועכ\"ל דתלמודא אעיקר קרא דאל תוכו סמך דפשטיה משמע דמתוכו הוא מטמא במגע ולא מגבו אלא דמעיקרא הוה בעי תלמו' למימ' דקרא דאל תוכו לאו דוקא כיון שניתן ק\"ו לידרש בין לענין קבלת טומאה באהל המת ובין לענין טומאת מגע דשאר טומאות דבכולהו איכא ק\"ו וכי הדר מייתי קרא דוכל כלי פתוח דמוכח מינה דלענין קבלת טומאה באהל המת אין כ\"ח מיטמא מגבו ממילא איפריך ק\"ו לענין טומאת מגע דאע\"ג דטומאת מגע חמירה דנוהגת בכל הטומאות כיון דפשטיה דקרא דאל תוכו משמע דמגבו אינו מטמא וגלי קרא נמי גבי טומאת מת אע\"ג דאיכא ק\"ו דאינו מטמא מגבו תו ליכא למימר דקרא דאל תוכו לאו דוקא דודאי דוקא הוא דהא גלי קרא דהאי ק\"ו לא ניתן לידרש ונמצא דקרא דוכל כלי פתוח אתא לגלויי אקרא דאל תוכו דדוקא הוא ומה\"ט כתבו הראשונים ז\"ל דמה שאין כלי חרס מטמא במגע מגבו מקרא דאל תוכו נפקא לן כמדובר. אכן הרא\"ם ז\"ל שפיר קמתמה על דברי הי\"מ שכתבו בכונת רש\"י ז\"ל שהכתוב הזה מדבר בכלי מפני שהדבר ידוע דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו דזה אינו ידוע אלא מכח האי קרא דוכל כלי פתוח דאי לאו האי קרא מקרא דאל תוכו לא שמעינן מידי מכח הקושייא כנלע\"ד אם בעיני דמר דשפיר חזו יכשר."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}