59952275c1362bc69de610372e3042039c9bf8c6a37fd5fed16f5681aed7a3cd

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,93 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין כ\"ג אם עובד כשהוא אונן אבל </span>\n<b> כ\"ג עובד כשהוא אונן וכו'.</b> וכתב הרב מ\"ל ז\"ל וז\"ל מפשט דברי רבינו נרא' דאף כ\"ג אינו מתחיל בעבוד' וכו' הן אמת שראיתי להתוספות שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע\"פ שלא התחיל בעבודה עדיין אלא עבודה בידו וכו' ואפשר להעמיס פירוש זה בדברי רבינו וכו' עוד אני מסתפק וכו' ונראה דאליבא דכ\"ע וכו' אך אעיקרא דדינא מ\"ש נראה דליתא וכו' ע\"כ עיין בתשובת הרב בית יעקב חא\"ח סי\"ז דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דאם לא התחיל עדיין לא יעבוד ומינה למד הרב דאונן שהיה מתפלל כבר לא יפסוק אלא שדחה לזה דאפשר שאני כ\"ג לר\"י מדאורייתא הוא דלא יתחיל מגזרת הכתוב דכתיב ומן המקדש לא יצא דמשמע שאם היה כבר במקדש עובד לא יצא אבל לכתחילה לא יתחיל אבל לענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דאף אם כבר התחיל יפסיק וזה שלא כדברי הרב מ\"ל שם שהכריח שמה שאין כ\"ג מתחיל הוא מדרבנן דמדאורייתא אף להתחיל מתחיל וגם דברי הרב הנז' הוא היפך מסקנת הרב מ\"ל דמסיק דלדעת ר' אף להתחיל יכול להתחיל ושרי אפילו מדרבנן.<br><b> ואולם </b> בעיקר ההכרח אשר הכריח הרב מ\"ל דלרבי יאודה אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובר מדין תורה דאלת\"ה ת\"ל היכי קאמר אף אשה אחרת מתקנים לו שמא תמות אשתו ואי תמות היכי עבד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק ביום הצום לשאר ימים וכמבואר עכ\"ל אין זה הכרח לע\"ד דשפיר איכא למימר דלר\"י ליכא איסורא להתחיל כי אם מדרבנן וביום הצום שהוא י\"ט לא חששו רבנן והתירו לו וה\"ט כדאמרינן בסוף אותה סוגייא דפ\"ק דיומא דכיון שהוא מגרש לה ליכא אנינות וליכא אלא איסורא דטירדא ואיסור זה אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל וביום הצום דכ\"ע לא אכלי לא גזרו כדאיתא התם וכ\"ש לפי מ\"ש התוספות ישינים שם דמשום טירדא לא אסיר להקריב אף מדרבנן גזירה שמא יאכל דאף מי שטבעה ספינתו בים לא יקריב אלא עיקר הגזירה היא שמא יאכל ביום הכפורים על ידי טירדתו יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בחי' ליומא בשם התוספות יע\"ש ועיין להרב מ\"ל שם בפ\"ג מהלכות אבל דיו\"ד ד\"ה הן אמת ולקמן ד\"ה והיה נ\"ל דכהן שגירש וכו' דנר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' ישני' והריטב\"א הללו יע\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב מ\"ל וז\"ל והיה נ\"ל דכהן שגירש את אשתו שילך למקום פ' ומתה אשתו קוד' שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ\"מ אם הלך אח\"כ וקיים תנאו שנמצא שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד הן אמת שראיתי בפ\"ק דיומא דאמרינן וכה\"ג מי חיילא עליה אנינו' והא מיגרשא וכו' ויש לתמוה שאם כדבריו כי קאמר התם תלמודא בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב כי פריך ודילמא מייתא חבירתה בפלגא דעבודה וכו' אלא דלחדא אמר לה וכו' מאי איכא למימר דילמא מייתא חבירתא בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעייא למימת קדים ��יהו ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה גיטא דהא גיטא למפרע ע\"כ. ולפי דברי הרב עדיפא מינה הו\"ל למימר דאפילו אי מתה עייל לבית הכנסת ולמפרע הוייא מגורשת אלא ודאי דכל כי האי גוונא שכבר מתה לא מהני מאי דעייל לבית הכנסת דהשתא מיהא הו\"ל גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה.<br><b> איברא </b> דהיא גופה קשייא דבמאי עסקי' אי בשגרש' ואמר לה הרי את מגורש' מעכשיו ע\"מ שאכנס לבית הכנסת א\"כ שפיר מצי לקייומי אף לאחר מיתת אשתו דאין כאן משום גט לאחר מית' כדאמרי' בס\"פ מי שאחזו גבי הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט ופרש\"י דכיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר י\"ב חדש יהא גט והרי מת בתוך הזמן ואמרינן התם דר\"י נשיאה התירה לינשא דס\"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו כלומר דמאחר שכתוב זמן בתוך השטר הו\"ל כאלו אמר מעכשיו יע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה בסימן קמ\"ד דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי הלכה כר\"י דזמנו של שטר מוכיח עליו יע\"ש. מבואר יוצא דהיכא דאמר מעכשיו לכ\"ע אפילו קיים התנאי לאחר שמת אין כאן משום אין גט לאחר מיתה. גם אי מיירי הש\"ס באומר ע\"מ איפליגו ר\"ה ורב יאודה התם אי אומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי או לא ונ\"מ להיכא שמת או נאבד הגט כיע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה סימן קמ\"ג יע\"ש ואי מיירי הש\"ס באומר אם אכנס לבית הכנסת דאין כאן גט מעכשיו ולהכי הוצרך לתרוצי דכי חזי לה דבעייא מימת וכו' קשה דאמאי לא משני דהתנאי היה בע\"מ ולהכי אפילו קיים התנאי לאחר מיתה הוייא מגורשת למפרע מיהו לזה י\"ל דעדפא מינה קמשני מיהו על הרב מ\"ל ז\"ל אני תמיה אמאי לא נרגש מסוגייא זו דיומא דלכאורה משמע דלא מהני גט כזה מדקאמר דכי חזי לה בעייא מימת וכו' והיה לו לתרץ דעדיפא מינה קאמר ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואיזהו </b>\n<b> הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כו'.</b> עיין בדברי מרן כ\"מ שהאריך להביא לשון הירוש' דפכ\"ג ופי' דברי הירוש' שלא כדברי הר\"ש ז\"ל בריש אהלות מ\"ג ולדידי אף רבינו מפרש הירוש' כמ\"ש הר\"ש אלא שהוא פוסק כאות' בריית' דמייתי התם בירוש' דפליג אר' אילא ותני כל שחצייו מן החלמה וחציו מן הגללים אין חייבים עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמה אבל אם היה כולו מן החלמה חייב ודייק התם בירוש' דאף שני שנגע בראשון חייב על ביאת המקדש יע\"ש. וכ\"פ רבינו וכמובן והרואה דברי הר\"ש בפירוש הירושלמי יראה איך הגירסא שהביא מרן כ\"מ בדברי הירוש' היא מוטעת וצריך להתיישב עוד בדברי מרן כ\"מ וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכניס </b>\n<b> שרץ כו' ה\"ז חייב כרת אבל הזורק כלים טמאי' למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת וחייב מלקות.</b> וכתב עליו הראב\"ד דמאחר שעל הכלים פטור למה המכניס כלי טמא למקדש חייב ע\"כ אני אומר מ\"ש שמואל במס' עירובין המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות קאמר עכ\"ל. וזו היא הנסחא הישרה בדבריו וכונתו דמעיקרא אסיק אדעתיה דמ\"ש שמואל בגמ' דהמכניס שרץ טמא למקדש חייב כרת קאמר וכמ\"ש רש\"י ולזה קאמר דא\"כ למה חייב כרת המכניס כלי טמא למקדש ואסיק דצ\"ל כלומר דצריך לידחק בזה דחיוב מלקו' קאמר וזה דוחק דמשמע דדומייא דחיוב שרץ עצמו הוא חייוב דטמא שרץ דהיינו כרת וברור וראיתי למרן כ\"מ שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל והמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושייא מעיקרא ליכא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכני' כלי טמא הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ וחייב כרת הוא דפשטא דלישנא הוא דחייב עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהרי מבואר שם בגמ' דאף בכלים חייב דקאמר תלמודא עלה דהך מימרא דשמואל לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ר\"י הגלילי מ\"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה לא כו' יע\"ש מבואר יוצא דדוקא כלי חרס פטור מה\"ט אבל שאר כלים חייב וע\"כ אין לנו אלא מה שתירץ הראב\"ד דחיוב מלקו' קאמר כמבואר.<br><b> עוד </b> כתב שם על מה שהשיג הראב\"ד עוד על מ\"ש רבינו שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומא' שהרי טמא שרץ אינו אב הטומא' וחייב כרת עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ עכ\"ל ולכאורא ק' דמה יענה לאותה סוגייא דעירובין דמוכח מינה דאף בכלים חייב אמנם הא ודאי בורכא היא ול\"ק מידי דכי דייקינן מההיא ברייתא דממעט כלי חרס דשאר כלים חייב דוקא כשנטמא בטומאה מן המת דקרא דמזכר עד נקבה בטומאה מן המת מיירי אבל בטומאה מן השרץ אפשר דאפילו שאר כלים פטור כיון דהוי ראשון לטומאה ודוקא אדם חייב אך קושייא קמייתא קשה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור עבודה בישיבה וכל </span>\n<b> העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה כו'.</b> הנה בגמרא במ' זבחים די\"ז ע\"א רצה להוכיח דזר שעבד עבודתו פסולה ויליף לה מיושב דעבודתו פסולה ביושב ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת\"ח כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה הגהה וז\"ל וא\"ת והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כלומר ומשו\"ה אם עבד עבודה מיושב חילל משא\"כ בזר שנכנסים לעזרה די\"ל דאם עבד לא חילל ותי' ושמא אינו מן התורה מה שאין ישיבה בעזרה אלא מדרבנן ומשו\"ה יליף זר מיושב שלא חילל והביאו ראיה שהוא מדרבנן ממאי דיליף תלמודא בדכ\"ג ליושב ועובד דעבודתו פסולה מקרא דלעמוד ולשרת יע\"ש ותיפוק ליה דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה אלא משמע שהוא מדרבנן ושוב כתבו ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחוואה עכ\"ל וכונתם רצוי' דמשם אין ראיה דהוי מדרבנן דאכתי אפשר דהוי דאורי' וכי אצטריך קרא דלעמוד ולשרת לעובד בהשתחואה דזה לא ילפינן מהא דקי\"ל אין ישיבה בעזרה דהתם דוקא ישיב' אבל בהשתחואה לא לזה אצטריך קרא דלעמוד לפסול אפילו השתחואה דאע\"ג דישיבה לא חשיבא מ\"מ עבודה נמי לא הוייא ע\"כ תורף כונתם ועיין מ\"ש ע\"ז הרב ברכת הזבח שלא ידע מהיכן למדו בפשיטות דהשתחואה אסירא בעבודה יע\"ש וכונתו ברורה דק\"ל לשון התוס' שכתבו מיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה ולא כתבו בלשון ושמא דמשמע שזה פשוט הוא להם ועיין בס' דרך הקדש למהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל שהבין כונה אחרת בדברי הרב יע\"ש.<br><b> ואולם </b> בעיקר דבריהם שמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה דהוקשה לו מהא דאמרי' שם די\"ט ע\"ב ת\"ר כיצד קידוש מניח ידו הימנית ע\"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע\"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר' יאודה אומר מניח שתי ידיו זו ע\"ג זו וע\"ג שתי רגליו זו ע\"ג זו ומקדש א\"ל הפלגת אי אפשר לעשות כן ואמרי' דלר\"י חבירו מסייעו לסומכו עד שמקדש ואמרי' מ\"ב עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כיון שעומד ע\"י סמיכה לא חשיבא עמידה ולר\"י חשיבא עמיד' ליתב מיתב וליקדש ואמאי צרי' עמידה ומשנינן אמר קרא לעמוד ולשרת ושירות מעומד ע\"כ והשתא לפי דבריהם דקרא דלעמוד לא אצטריך אלא לעבוד עבודה אפילו ע\"י השתחואה הרי קידוש אי אפשר אם לא ע\"י השתחואה שהרי אמרו מניח ידו ע\"ג רגלו כו' ואפ\"ה חשיבא עמידה לכ\"ע אלא דפליגי כשעמידה היא מן הצד דהיינו ע\"י סמיכה אי חשיבא עמידה או לא ויותר היה להם לומר דאצטרי' קרא לפסול עמידה מן הצד לרבנן ולר\"י סמיכה ע\"י דבר אחר שאינו אדם וכמ\"ש התוספות שם די\"ט ע\"ב דכי פריך תלמו' וליתב מיתב וליקדש לאו ישיבה ממש קא' אלא סמיכה דהא אין ישיבה בעזרה כו' יע\"ש אבל השתחוואה אליבא דכ\"ע חשיבא עמידה כמו שנראה מההיא דקדוש ידים ע\"כ שמעתי והן עתה נדפס בס' שע\"ה הלכות בית הבחירה פ\"ז ה\"ו.<br><b> ולע\"ד </b> יש מקום לדחות דע\"כ לא קאמרו התוספו' דעמידה ע\"י השתחוואה לא חשיבא עמידה אלא דוקא גבי שאר עבודות שאין דרכן ע\"י השתחוואה אבל גבי קידוש ידים דאי אפשר לעבודה זו אם לא על ידי השתחוואה אז ודאי חשיבא עמידה אפי' ע\"י השתחוואה כי זו היא עמידתו אמנם בעמידה מן הצד דהיינו על ידי שיסמוך אחר אותו אז ודאי לא חשיבא עמידה לדידהו דהו\"ל כיושב ממש כיון שהוא מצד עצמו אינו יכול לעמוד ואע\"ג דאי דרשינן כר\"י אי אפשר לעבודה זו אם לא ע\"י סמיכת אחר וכיון דלדידהו ניחא להו דאע\"ג דבשאר עבודות השתחוואה לא מהנייא משום דבעינן לעמוד ואפ\"ה גבי קידוש ניחא להו דחשיבא עמידה ה\"נ אמאי לא קאמר נ\"מ כר\"י ונימא דהכא חשיבא עמידה כיון דאפשר בלאו הכי לזה י\"ל כיון דמ\"מ צריך למימר דקדוש ידיים הוא על ידי השתחוואה ממילת את ואת קאמרי רבנן דהכי ניחא למדרש קרא משום דהא איכא עמידה ע\"י עצמו וחשיבא עמידה כיון דאי אפשר בלאו הכי ולא כדדריש ר\"י בר יאודה דהשתא ליכא עמידה כלל ועדיין כ\"ז הוא דוחק והקושיא היא אלימתא. מיהו י\"ל דרבנן לא ניחא להו כדר\"י משום דלא אשכחן עבודה אחרת כזו אבל לדידהו ניחא דהא קבלת הדם צריך שישתחוה הכהן כדי לקבל את הדם ומשו\"ה לדידהו ניחא דהוייא עמידה כה\"ג אבל לר\"י קשה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>והקטירו </b>\n<b> בני אהרן כו'.</b> וראיתי להרב פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ד שכתב שם וז\"ל עוד אני מסתפק במ\"ש הר\"ם והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששמש א\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ולכאורה נראה דליכא בהו חיוב מיתה מההיא דאמרינן בפ\"ז דיבמות עלה ס\"ח והביאה סוגייא זו הרב ז\"ל שם ע\"ב עלה דאמרינן שם בקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר דמיירי כשנבעלה לפסול לה ופרכינן ואימא דקרא מיירי היכא דמנסבא לזר לא תיכול בתרומה ותירצו ההיא מושבה אל בית אביה כנעוריה נפקא מכלל דמעיקרא לא אכלת והדר פרכינן אי מהתם הו\"א לאו הבא מכלל עשה עשה כתב רחמנא האי ללאו ע\"כ הרי דס\"ל לתלמודא דאי לא הוה כתיב כי אם קרא דושבה הו\"א דליכא איסורה בכהנת אשת זר אלא עשה בעלמא ולא לאו וחיוב מיתה כזר ה\"נ דוכוותא ולאו מילתא היא דהתם שאני דמעיקרא הוה חזי לאכול בתרומה והותרה בהדייא וכי הדר אפקיה קרא בשנשאת לזר פשיטא דליכא בה אלא עשה בעלמא כמ\"ש התוס' לענין נדרים ונדבות בי\"ט משא\"כ גבי הקטרה דמעיקרא לא חזו ולא הותרו כלל מיהו יש להביא ראיה להיפך מדברי התוס' הנז' דכיון דלא הותרו מעיקרא פשיטא דהרי הן בכלל זרות ויש להביא קצת ראיה מההיא דיבמות פ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי זר ששימש בשבת וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,90 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין כ\"ג אם עובד כשהוא אונן אבל </span>\n<b> כ\"ג עובד כשהוא אונן וכו'.</b> וכתב הרב מ\"ל ז\"ל וז\"ל מפשט דברי רבינו נרא' דאף כ\"ג אינו מתחיל בעבוד' וכו' הן אמת שראיתי להתוספות שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע\"פ שלא התחיל בעבודה עדיין אלא עבודה בידו וכו' ואפשר להעמיס פירוש זה בדברי רבינו וכו' עוד אני מסתפק וכו' ונראה דאליבא דכ\"ע וכו' אך אעיקרא דדינא מ\"ש נראה דליתא וכו' ע\"כ עיין בתשובת הרב בית יעקב חא\"ח סי\"ז דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דאם לא התחיל עדיין לא יעבוד ומינה למד הרב דאונן שהיה מתפלל כבר לא יפסוק אלא שדחה לזה דאפשר שאני כ\"ג לר\"י מדאורייתא הוא דלא יתחיל מגזרת הכתוב דכתיב ומן המקדש לא יצא דמשמע שאם היה כבר במקדש עובד לא יצא אבל לכתחילה לא יתחיל אבל לענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דאף אם כבר התחיל יפסיק וזה שלא כדברי הרב מ\"ל שם שהכריח שמה שאין כ\"ג מתחיל הוא מדרבנן דמדאורייתא אף להתחיל מתחיל וגם דברי הרב הנז' הוא היפך מסקנת הרב מ\"ל דמסיק דלדעת ר' אף להתחיל יכול להתחיל ושרי אפילו מדרבנן.<br><b> ואולם </b> בעיקר ההכרח אשר הכריח הרב מ\"ל דלרבי יאודה אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובר מדין תורה דאלת\"ה ת\"ל היכי קאמר אף אשה אחרת מתקנים לו שמא תמות אשתו ואי תמות היכי עבד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק ביום הצום לשאר ימים וכמבואר עכ\"ל אין זה הכרח לע\"ד דשפיר איכא למימר דלר\"י ליכא איסורא להתחיל כי אם מדרבנן וביום הצום שהוא י\"ט לא חששו רבנן והתירו לו וה\"ט כדאמרינן בסוף אותה סוגייא דפ\"ק דיומא דכיון שהוא מגרש לה ליכא אנינות וליכא אלא איסורא דטירדא ואיסור זה אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל וביום הצום דכ\"ע לא אכלי לא גזרו כדאיתא התם וכ\"ש לפי מ\"ש התוספות ישינים שם דמשום טירדא לא אסיר להקריב אף מדרבנן גזירה שמא יאכל דאף מי שטבעה ספינתו בים לא יקריב אלא עיקר הגזירה היא שמא יאכל ביום הכפורים על ידי טירדתו יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בחי' ליומא בשם התוספות יע\"ש ועיין להרב מ\"ל שם בפ\"ג מהלכות אבל דיו\"ד ד\"ה הן אמת ולקמן ד\"ה והיה נ\"ל דכהן שגירש וכו' דנר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' ישני' והריטב\"א הללו יע\"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב מ\"ל וז\"ל והיה נ\"ל דכהן שגירש את אשתו שילך למקום פ' ומתה אשתו קוד' שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ\"מ אם הלך אח\"כ וקיים תנאו שנמצא שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד הן אמת שראיתי בפ\"ק דיומא דאמרינן וכה\"ג מי חיילא עליה אנינו' והא מיגרשא וכו' ויש לתמוה שאם כדבריו כי קאמר התם תלמודא בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב כי פריך ודילמא מייתא חבירתה בפלגא דעבודה וכו' אלא דלחדא אמר לה וכו' מאי איכא למימר דילמא מייתא חבירתא בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעייא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה גיטא דהא גיטא למפרע ע\"כ. ולפי דברי הרב עדיפא מינה הו\"ל למימר דאפילו אי מתה עייל לבית הכנסת ולמפרע הוייא מגורשת אלא ודאי דכל כי האי גוונא שכבר מתה לא מהני מאי דעייל לבית הכנסת דהשתא מיהא הו\"ל גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה.<br><b> איברא </b> דהיא גופה קשייא דבמאי עסקי' אי בשגרש' ואמר לה הרי את מגורש' מעכשיו ע\"מ שאכנס לבית הכנסת א\"כ שפיר מצי לקייומי אף לאחר מיתת אשתו דאין כאן משום גט לאחר מית' כדאמרי' בס\"פ מי שאחזו גבי הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט ופרש\"י דכיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר י\"ב חדש יהא גט והרי מת בתוך הזמן ואמרינן התם דר\"י נשיאה התירה לינשא דס\"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו כלומר דמאחר שכתוב זמן בתוך השטר הו\"ל כאלו אמר מעכשיו יע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה בסימן קמ\"ד דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי הלכה כר\"י דזמנו של שטר מוכיח עליו יע\"ש. מבואר יוצא דהיכא דאמר מעכשיו לכ\"ע אפילו קיים התנאי לאחר שמת אין כאן משום אין גט לאחר מיתה. גם אי מיירי הש\"ס באומר ע\"מ איפליגו ר\"ה ורב יאודה התם אי אומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי או לא ונ\"מ להיכא שמת או נאבד הגט כיע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה סימן קמ\"ג יע\"ש ואי מיירי הש\"ס באומר אם אכנס לבית הכנסת דאין כאן גט מעכשיו ולהכי הוצרך לתרוצי דכי חזי לה דבעייא מימת וכו' קשה דאמאי לא משני דהתנאי היה בע\"מ ולהכי אפילו קיים התנאי לאחר מיתה הוייא מגורשת למפרע מיהו לזה י\"ל דעדפא מינה קמשני מיהו על הרב מ\"ל ז\"ל אני תמיה אמאי לא נרגש מסוגייא זו דיומא דלכאורה משמע דלא מהני גט כזה מדקאמר דכי חזי לה בעייא מימת וכו' והיה לו לתרץ דעדיפא מינה קאמר ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואיזהו </b>\n<b> הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כו'.</b> עיין בדברי מרן כ\"מ שהאריך להביא לשון הירוש' דפכ\"ג ופי' דברי הירוש' שלא כדברי הר\"ש ז\"ל בריש אהלות מ\"ג ולדידי אף רבינו מפרש הירוש' כמ\"ש הר\"ש אלא שהוא פוסק כאות' בריית' דמייתי התם בירוש' דפליג אר' אילא ותני כל שחצייו מן החלמה וחציו מן הגללים אין חייבים עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמה אבל אם היה כולו מן החלמה חייב ודייק התם בירוש' דאף שני שנגע בראשון חייב על ביאת המקדש יע\"ש. וכ\"פ רבינו וכמובן והרואה דברי הר\"ש בפירוש הירושלמי יראה איך הגירסא שהביא מרן כ\"מ בדברי הירוש' היא מוטעת וצריך להתיישב עוד בדברי מרן כ\"מ וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכניס </b>\n<b> שרץ כו' ה\"ז חייב כרת אבל הזורק כלים טמאי' למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת וחייב מלקות.</b> וכתב עליו הראב\"ד דמאחר שעל הכלים פטור למה המכניס כלי טמא למקדש חייב ע\"כ אני אומר מ\"ש שמואל במס' עירובין המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות קאמר עכ\"ל. וזו היא הנסחא הישרה בדבריו וכונתו דמעיקרא אסיק אדעתיה דמ\"ש שמואל בגמ' דהמכניס שרץ טמא למקדש חייב כרת קאמר וכמ\"ש רש\"י ולזה קאמר דא\"כ למה חייב כרת המכניס כלי טמא למקדש ואסיק דצ\"ל כלומר דצריך לידחק בזה דחיוב מלקו' קאמר וזה דוחק דמשמע דדומייא דחיוב שרץ עצמו הוא חייוב דטמא שרץ דהיינו כרת וברור וראיתי למרן כ\"מ שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל והמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושייא מעיקרא ליכא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכני' כלי טמא הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ וחייב כרת הוא דפשטא דלישנא הוא דחייב עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהרי מבואר שם בגמ' דאף בכלים חייב דקאמר תלמודא עלה דהך מימרא דשמואל לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ר\"י הגלילי מ\"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה לא כו' יע\"ש מבואר יוצא דדוקא כלי חרס פטור מה\"ט אבל שאר כלים חייב וע\"כ אין לנו אלא מה שתירץ הראב\"ד דחיוב מלקו' קאמר כמבואר.<br><b> עוד </b> כתב שם על מה שהשיג הראב\"ד עוד על מ\"ש רבינו שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומא' שהרי טמא שרץ אינו אב הטומא' וחייב כרת עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ עכ\"ל ולכאורא ק' דמה יענה לאותה סוגייא דעירובין דמוכח מינה דאף בכלים חייב אמנם הא ודאי בורכא היא ול\"ק מידי דכי דייקינן מההיא ברייתא דממעט כלי חרס דשאר כלים חייב דוקא כשנטמא בטומאה מן המת דקרא דמזכר עד נקבה בטומאה מן המת מיירי אבל בטומאה מן השרץ אפשר דאפילו שאר כלים פטור כיון דהוי ראשון לטומאה ודוקא אדם חייב אך קושייא קמייתא קשה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור עבודה בישיבה וכל </span>\n<b> העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה כו'.</b> הנה בגמרא במ' זבחים די\"ז ע\"א רצה להוכיח דזר שעבד עבודתו פסולה ויליף לה מיושב דעבודתו פסולה ביושב ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת\"ח כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה הגהה וז\"ל וא\"ת והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כלומר ומשו\"ה אם עבד עבודה מיושב חילל משא\"כ בזר שנכנסים לעזרה די\"ל דאם עבד לא חילל ותי' ושמא אינו מן התורה מה שאין ישיבה בעזרה אלא מדרבנן ומשו\"ה יליף זר מיושב שלא חילל והביאו ראיה שהוא מדרבנן ממאי דיליף תלמודא בדכ\"ג ליושב ועובד דעבודתו פסולה מקרא דלעמוד ולשרת יע\"ש ותיפוק ליה דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה אלא משמע שהוא מדרבנן ושוב כתבו ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחוואה עכ\"ל וכונתם רצוי' דמשם אין ראיה דהוי מדרבנן דאכתי אפשר דהוי דאורי' וכי אצטריך קרא דלעמוד ולשרת לעובד בהשתחואה דזה לא ילפינן מהא דקי\"ל אין ישיבה בעזרה דהתם דוקא ישיב' אבל בהשתחואה לא לזה אצטריך קרא דלעמוד לפסול אפילו השתחואה דאע\"ג דישיבה לא חשיבא מ\"מ עבודה נמי לא הוייא ע\"כ תורף כונתם ועיין מ\"ש ע\"ז הרב ברכת הזבח שלא ידע מהיכן למדו בפשיטות דהשתחואה אסירא בעבודה יע\"ש וכונתו ברורה דק\"ל לשון התוס' שכתבו מיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה ולא כתבו בלשון ושמא דמשמע שזה פשוט הוא להם ועיין בס' דרך הקדש למהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל שהבין כונה אחרת בדברי הרב יע\"ש.<br><b> ואולם </b> בעיקר דבריהם שמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה דהוקשה לו מהא דאמרי' שם די\"ט ע\"ב ת\"ר כיצד קידוש מניח ידו הימנית ע\"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע\"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר' יאודה אומר מניח שתי ידיו זו ע\"ג זו וע\"ג שתי רגליו זו ע\"ג זו ומקדש א\"ל הפלגת אי אפשר לעשות כן ואמרי' דלר\"י חבירו מסייעו לסומכו עד שמקדש ואמרי' מ\"ב עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כיון שעומד ע\"י סמיכה לא חשיבא עמידה ולר\"י חשיבא עמיד' ליתב מיתב וליקדש ואמאי צרי' עמידה ומשנינן אמר קרא לעמוד ולשרת ושירות מעומד ע\"כ והשתא לפי דבריהם דקרא דלעמוד לא אצטריך אלא לעבוד עבודה אפילו ע\"י השתחואה הרי קידוש אי אפשר אם לא ע\"י השתחואה שהרי אמרו מניח ידו ע\"ג רגלו כו' ואפ\"ה חשיבא עמידה לכ\"ע אלא דפליגי כשעמידה היא מן הצד דהיינו ע\"י סמיכה אי חשיבא עמידה או לא ויותר היה להם לומר דאצטרי' קרא לפסול עמידה מן הצד לרבנן ולר\"י סמיכה ע\"י דבר אחר שאינו אדם וכמ\"ש התוספות שם די\"ט ע\"ב דכי פריך תלמו' וליתב מיתב וליקדש לאו ישיבה ממש קא' אלא סמיכה דהא אין ישיבה בעזרה כו' יע\"ש אבל השתחוואה אליבא דכ\"ע חשיבא עמידה כמו שנראה מההיא דקדוש ידים ע\"כ שמעתי והן עתה נדפס בס' שע\"ה הלכות בית הבחירה פ\"ז ה\"ו.<br><b> ולע\"ד </b> יש מקום לדחות דע\"כ לא קאמרו התוספו' דעמידה ע\"י השתחוואה לא חשיבא עמידה אלא דוקא גבי שאר עבודות שאין דרכן ע\"י השתחוואה אבל גבי קידוש ידים דאי אפשר לעבודה זו אם לא על ידי השתחוואה אז ודאי חשיבא עמידה אפי' ע\"י השתחוואה כי זו היא עמידתו אמנם בעמידה מן הצד דהיינו על ידי שיסמוך אחר אותו אז ודאי לא חשיבא עמידה לדידהו דהו\"ל כיושב ממש כיון שהוא מצד עצמו אינו יכול לעמוד ואע\"ג דאי דרשינן כר\"י אי אפשר לעבודה זו אם לא ע\"י סמיכת אחר וכיון דלדידהו ניחא להו דאע\"ג דבשאר עבודות השתחוואה לא מהנייא משום דבעינן לעמוד ואפ\"ה גבי קידוש ניחא להו דחשיבא עמידה ה\"נ אמאי לא קאמר נ\"מ כר\"י ונימא דהכא חשיבא עמידה כיון דאפשר בלאו הכי לזה י\"ל כיון דמ\"מ צריך למימר דקדוש ידיים הוא על ידי השתחוואה ממילת את ואת קאמרי רבנן דהכי ניחא למדרש קרא משום דהא איכא עמידה ע\"י עצמו וחשיבא עמידה כיון דאי אפשר בלאו הכי ולא כדדריש ר\"י בר יאודה דהשתא ליכא עמידה כלל ועדיין כ\"ז הוא דוחק והקושיא היא אלימתא. מיהו י\"ל דרבנן לא ניחא להו כדר\"י משום דלא אשכחן עבודה אחרת כזו אבל לדידהו ניחא דהא קבלת הדם צריך שישתחוה הכהן כדי לקבל את הדם ומשו\"ה לדידהו ניחא דהוייא עמידה כה\"ג אבל לר\"י קשה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>והקטירו </b>\n<b> בני אהרן כו'.</b> וראיתי להרב פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ד שכתב שם וז\"ל עוד אני מסתפק במ\"ש הר\"ם והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששמש א\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ולכאורה נראה דליכא בהו חיוב מיתה מההיא דאמרינן בפ\"ז דיבמות עלה ס\"ח והביאה סוגייא זו הרב ז\"ל שם ע\"ב עלה דאמרינן שם בקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר דמיירי כשנבעלה לפסול לה ופרכינן ואימא דקרא מיירי היכא דמנסבא לזר לא תיכול בתרומה ותירצו ההיא מושבה אל בית אביה כנעוריה נפקא מכלל דמעיקרא לא אכלת והדר פרכינן אי מהתם הו\"א לאו הבא מכלל עשה עשה כתב רחמנא האי ללאו ע\"כ הרי דס\"ל לתלמודא דאי לא הוה כתיב כי אם קרא דושבה הו\"א דליכא איסורה בכהנת אשת זר אלא עשה בעלמא ולא לאו וחיוב מיתה כזר ה\"נ דוכוותא ולאו מילתא היא דהתם שאני דמעיקרא הוה חזי לאכול בתרומה והותרה בהדייא וכי הדר אפקיה קרא בשנשאת לזר פשיטא דליכא בה אלא עשה בעלמא כמ\"ש התוס' לענין נדרים ונדבות בי\"ט משא\"כ גבי הקטרה דמעיקרא לא חזו ולא הותרו כלל מיהו יש להביא ראיה להיפך מדברי התוס' הנז' דכיון דלא הותרו מעיקרא פשיטא דהרי הן בכלל זרות ויש להביא קצת ראיה מההיא דיבמות פ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי זר ששימש בשבת וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,119 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי שני תמידין מעכבין זה את זה טעו </span>\n<b> או שגגו אפי' הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר כו' בשנתחנך המזבח כו'.</b> נ\"ב הכי איתא במנחות דמ\"ט תנן התם לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערביים אר\"ש אימתי בזמן דהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמי' ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ופריך בגמ' לא הקריבו כבש בבקר כו' אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערביים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמים חינוך מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערביים כו' מה\"מ כתיב את הכבש השני תעשה בין הערבי' ולא א' בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך אפי' ראשון בין הערבים.<br><b> וכתבו </b> התוס' בד\"ה בד\"א כו' אבל כו' יקריב ראשון דוקא ולא שני מדלא קתני וב' היו קרבין לר\"ש כו' יע\"ש וק\"ל טובא דבמס' ברכות דכ\"ו ע\"ב אמרי' איבעייא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים את\"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרי' שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו א\"ד כיון דצלותא רחמי הוא כל היכא דבעי ליצלי וליזיל ת\"ש כו' אר\"י טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ב' ערבית ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו ע\"כ הרי מכאן מוכח בהדיא דאם לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וכן האברים אם לא הקריבו בלילה יקריבום בשחר אחר עיקרי שהוא התמיד דאלת\"ה קשיא דכי היכי דמספ\"ל במנחה ה\"נ הו\"ל לספוקי בערבית דכיון דתפלה במקום קרבן קאי כי היכי דהתם לית ליה תשלומי' ביומיה ה\"נ בתפלה אלא ודאי מוכרח לומר דפשיטא ליה לתלמודא דבקרבן יש תשלומי' ביומיה אבל כיון דעבר יומיה בטל קרבנו ולהכי לא מיבעייא ליה אלא במנחה ולא בערבית וא\"כ ק' מאד על התוספות איך רוצים לומ' דדוק' א' ולא ב' וא\"ת דלפי האמת אינו כן אלא כולהו אית להו תשלומין משום צלותא רחמי הא ליתא דהול\"ל אדתבעי לך במנחה תבעי לך בכולהו איך שיהיה דברי התוספות ז\"ל קשים אצלי טובא.<br><b> ולפי </b> חומר הענין נלע\"ד לפרש דהכי פירושו לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח ולזה לא יקריבו כלל דאע\"ג דשל שחר יש לו תשלומי' מ\"מ כיון דלתשלומי' קאתי קרב של בין הערביים קודם ואח\"כ של התשלומי' דכן הוא הראוי וכיון שכן נמצא דמתחנך המזב' בתמיד של בין הערבי' שהוא קרב קודם ולזה לא יקריבו כלל אבל אם נתחנך המזבח כשלא הקריבו בבוקר יקריבו בין הערביים שניהם יחד תחילה של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין ומ\"ש התוספו' דאם איתא הו\"ל למיתני ושניהם היו קריבין לר\"ש כי היכי דקתני וכולה היתה קריבה הא ליתא דבהא לא פליגי דגם לת\"ק השני חצאים נקטרים בין הערבים א' של בין הערבים וא' של תשלומין וכן בתמידים ומאי דקאמר ר\"ש וכולה היתה קריבה היינו דלרבנן היו מקטירין אותו לחצאין ולר\"ש כולה שלימה היתה קריבה לשם בין הערבים ולא היו חוצין אותו לחצאין זה נלע\"ד ויש לי סמך מן הגמ' מדקאמר את הכבש א' תעשה בבוקר ואת הכבש הב' תעשה ב\"הע ולא ראשון ב\"הע בד\"א כו' אבל כו' אפי' ראשון ב\"הע וה\"פ שני ב\"הע ולא שיהא של ב\"הע ראשון ושל שחר שני וכגון שלא הקריבו בבקר שמקריבין אותו לתשלומין אחר של ב\"הע לזה בא הכתוב ופי' את הכבש כו' וה\"פ אם את הכבש א' תעשה בבוקר את הכבש השני תעשה ב\"הע ואם לאו לא יקריב ב\"הע בד\"א שלא נתחנך אבל נתחנך אפי' שיהיה הראשון של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין כשר ומותר דאל\"כ היכי קרי ליה ראשון דלא שייך ראשון אם לא יש שני זה נלע\"ד מכח הקושיא וה' ברחמיו יצילנו משגיאות והנה מדברי רבי' כאן משמע שפי' כמו שפי' התוס' שכתב בד\"א שנתחנך המזבח אבל אם היה המזבח חדש שעדין לא קרב עליו כלום לא יקריבו תחילה ב\"הע שאין מחנכין אותו כו' ופי' דבריו הוא דכשנתחנך מקריבין התמיד דוקא ולא התשלומין והיינו כמו שפי' התוספות ז\"ל ע\"כ."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובגדי </b>\n<b> כהונה שתורם בהן הדשן יהיו כו'.</b> הנה הרב מש\"ל כאן בפרקין עמד בסוג' דיומא דכ\"ג עלה דאיפליגו ר\"ל ור\"י גבי הרמת הדשן אם היה בשני כלים או בג' קאמר דר\"ל ס\"ל דהרמה לאו עבודה היא ומשו\"ה סגי בשני כלים והוקשה לו להרב לס' ר\"ל מההיא דאיפליגו התם דכ\"ד רב ולוי אי זר חייב מיתה בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דאינה עבודת מתנה ולוי מחייב לה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר\"ל כמאן ס\"ל כרב אי ס\"ל כרב ל\"ל לטעמא דלאו עבודת מתנה ת\"ל דלא עבודה היא ואי ס\"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר לחייב לזר ותי' לזה דר\"ל ס\"ל כרב ולאו מטעמיה אלא משום דלאו עבודה היא אך אכתי ק' ההיא דירוש' דהביא מחלוקת רב ולוי בשם ר\"י ור\"ל ור\"ל פטר ליה לזר משום טעמיה דרב דלאו עבודת מתנה היא והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דהא באותה סוגייא דכ\"ג ע\"ב מייתי הש\"ס בתר פלוגתייהו דר\"י ור\"ל פלוגתייהו דר\"י ור' דוסא גבי קרא דולבש דכתי' גבי הרמה וקאמר דר' יודא דריש ילבש להביא מצנפת ואבנט ור' דוסא דריש ליה לרבות בגדי כהן גדול ביו\"הכ דכשרים לכהן הדיוט והוה בעי הש\"ס למימר דר\"י ור' דוסא פליגי אי חשיבא הרמה עבודה או לא ולר' דוסא סגי בשש כלים ודחי דאף לר' דוסא עבודה היא ובעי ד' כלים ולא בעיקר פלוגתייהו היא אי בעי קרא לרבות הני שני כלים יע\"ש והשתא מבואר דלר' יאודה ודאי עבודה היא מדבעי ד' בגדים והשתא איכא למימר דההיא דירושלמי וההיא דרב דבעו טעמא למעט זר ממיתה גבי הרמה משו' דלאו עבודה מתנה היא אתי אליבא דר' יאודה דס\"ל דהרמ' עבודה היא ודוק כנלע\"ד ברור."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דישון המנורה ומהו </span>\n<b> דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר כו' והדלק' הנרו' היא הטבתן ונר שמצאו שלא כבה מתקנו.</b> ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ מ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתן זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבוקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בהטיבו את הנרות פירו' בהטיבו בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא ב\"הע ופי' בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשו' הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט עכ\"ל נ\"ב עיין בחי' הריטב\"א בפ\"ק ביומא לדף י\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי ל\"ק שנרא' מדבריו דקאי בשי' ר' וז\"ל ותי' דסתמא דמס' תמיד ס\"ל דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסי' ביניה' אלא מדליק שבעתן כא' עכ\"ל וממ\"ש מדליק שבעתן כא' ולא כתב מטיב שבעתן כא' מבואר דס\"ל דהטב' היינו הדלקה כס' רבינו ועיין להרשב\"א באותה תשו' שביקש טעם לדעת רבינו יע\"ש ולא ידעתי מה יענה רבינו ז\"ל ודעימיה ביום שידובר בהם מקרא שכתו' בדברי הימים ב' סי' י\"ג ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב כו' הרי דגבי עולות נקט בבוקר ובערב דהיינו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים וגבי הדלקת הנרות ומנורה לא נקט אלא בער' דמבואר דהדלקת הנרות לא היתה בבוקר אלא בערב וכעת צ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש על בסמוך או על ממש וסומך </span>\n<b> כל מערכה בשתי קצוות בצד כל מערכה.</b> הנה בענין זה אי דרשי' על בסמוך או על ממש עיין בפ' שתי הלחם דפליגי תנאי בקרא דונתת על המערכת לבונה זכה אי בעינן על ממש או על בסמוך וכן בסוטה פ' אלו נאמרים דל\"ו גבי קרא דונתת את הברכה על הר גריזים פליגי בהכי אי על ממש או אפי' בסמוך וכן בפ' כל המנחות דס\"ב ע\"א גבי קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים פליגי בהכי ועיין בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב גבי אשר תאכל האש על המזבח דמספקא ליה לתלמודא אי בעינן התם על ממש.<br><b> ואגב </b> אומר מאי דק\"ל קצת במאי דבעי התם חזקיה אברים שסדרן וסדר עליהן את המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א\"ד כיון דכתי' קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו. נמצא דמשום דאית לן תרי קראי דסתרן אהדדי דחד מינייהו משמע על העצים וחד מינייהו על המזבח קמספ\"ל דילמא קרא קמא דוקא דהיינו על העצים ואידך דעל המזבח לאו דוקא א\"ד אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי ואילו בההיא דפ' כל המנחות גבי קרא דוהניף הכהן על לחם הבכורים דאיכא אידך קרא דקאמר על שני הכבשים קאמר בברייתא אשתקל הכתו' ואיני יודע אי לחם ע\"ג כבשים ואי כבשים ע\"ג לחם ולא קאמר דקרא קמא דוקא ואידך לאו דוקא אלא אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וי\"ל ועיין במ\"ש התוס' בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ט ע\"ב ד\"ה לא אמרינן על בסמוך דהוק' להם דבפ' שתי הלחם דנ\"ח פליגי אי בעינן על בסמוך או על ממש וכן בפרק אלו נאמרים דל\"ו פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גריזים אי על בסמוך או על ממש וליכא למ\"ד דעל לאו דוקא אלא או בסמוך או על ממש ותירצו דהדבר תלוי בסברא דגבי בזיכי לבונה דכתיב על המערכת כיון דבשע' הנחת לחם היו מניחים אותם ובשעת סילוקם היו מקטירין אותם סברא הוא דהוי לפחות בסמוך וכן גבי ונתת את הברכה על הר גריזים ס' הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה משא\"כ גבי חמץ דהסברא הוא דלא קפיד קרא אלא שלא יהיו ברשותו והכי קאמר קרא לא תזבח הפסח על חמץ שיש ברשותך ועיין ג\"כ בדבריהם במנחות פ' התודה דע\"ח ע\"ב ד\"ה ולא בעינן על בסמוך שתירצו ההיא דהשוחט את התודה בפנים ולחמה בחוץ לחומה דלר\"י לא בעי על בסמוך ואפי' חו' לחומת בית פאגי מקדש הלחם דאע\"ג דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך דסברא הוא דלא קפיד קרא לענין מקדש לחם אלא שיהיה הלחם קיים בעת שחיטת הזבח ובהכי מתקדש משא\"כ גבי תנופה דשתי הלחם דפליגי תנאי בס\"פ כל המנחות אי על ממש או על בסמוך וליכא למ\"ד דלא בעינן על בסמוך דכיון דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבת שני הכבשים הוא סברא דבעינן על בסמוך א\"ד.<br><b> ועפ\"י </b> קושייתם הנז' יישב מרן מלכא הרב המופ' כמוהרח\"א נר\"ו דברי רבינו בפ\"ח מה' תמידין ומוספין הי\"א שכתב כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי עצרת כו' והק' הלח\"מ שלא ביאר רבינו שהנפת הכבשי' בעודן חיים היה בצד שתי הלחם כמו שביאר בהנפת דלאחר שחי' שהיה צריך בצד שני הלחם ובגמ' מוכח דקודם שחיטה היה צריך שיהיה בצד השתי הלחם ועיין במה שנדחק הלח\"מ אמנם ע\"פ קושייתם דק\"ל להתוס' מההיא דבזיכי לבונה דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכאן גבי חמץ קאמר ר\"י דלא בעינן על בסמוך ואיהו ז\"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' והוצרך לומר דגבי בזיכי לבונה ה\"ט דלא דרשינן קרא דומייא דחמץ דכונת הכתוב לומר ונתת על המערכת לבונה זכה כלומר כל זמן שתתן מערכת תביא לבונה דומיא דלא תזבח על חמץ ואפי' שלא יהיה בסמוך אלא במקום אחר דא\"כ משמע דקרא קפיד על הלבונה שכל שתתן מערכת צריך שתתן לבונה ואם לא תביא לבונה לא תתן מערכת דהלבונה מעכבת את המערכ' דהכי משמע פשטי' דקרא כי דרשינן לקרא הכי ונתת על המערכת כלומר צריך שתתן לבונה על המערכת כשתתן מערכת משא\"כ איפכא כשיש לבונה ולא יש מערכת שאין המערכת מעכבתו והא ודאי אי אפשר לאומרו שהרי שנינו בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב ופסקה רבינו בפ\"ה מה' ת\"ומ דהסדרי' והבזיכים מעכבים זה את זה מדכתיב בהם חוקה יע\"ש וכיון שכן ע\"כ למדרש קרא דעל או על ממש או בסמוך משא\"כ גבי קרא דאת שתי הלחם דכתיב והני' אותם על לחם הבכורים תנופה דמצינן למדרש קרא דומייא דעל חמץ והכונה לומר דכל שיש הנפת שתי הלחם צריך שיהיה שני הכבשים ואם לא יש לחם לא יש כבשים דשתי הלחם מעכבים את הכבשים והכבשים אינן מעכבים את הלחם וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' ת\"ומ דט\"ו דקבע הלכתא כר\"ע דפליג אבן ננס בפ' התכלת דמ\"ה יע\"ש וכי פליגי תנאי בפ' כל המנחות דס\"ב בקרא דוהניף אותם על לחם הבכורים אי על ממש או על בסמוך היינו משום דמשמע להו דהכבשים מעכבים את הלחם ואין שתי הלחם מעכבים את הכבשים ואמטו להכי לא מצו למדרש קרא דומייא דלא תזבח על חמץ דלא בעי' על ואפי' בסמוך משא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"ע דדרשינן קרא הכי דומייא דלא תזבח על חמץ ולא בעינן שיהיה הנפת שני הכבשים בעודן חיים שיהיו סמוכין לשני הכבשים ומה שהצריך לאחר שחיטה שיהיה בצד שתי הלחם היינו משום דהנפה דלאחר שחיטה ילפינן לה מאשם מצורע שהיה צריך תנופה ונפקא לן מזבחי שלמי צבור עם הלוג של שמן בבת אחת כמ\"ש מרן.<br><b> ולבי </b> מגמגם בתי' זה דא\"כ בפ' התכלת דמ\"ה ע\"ב אמאי קאמר תלמודא דטעמ' דר\"ע דקא' הלחם מעכב את הכבשי' ואין כבשי' מעכבים את הלחם היינו משום דגמר יהיו מתהיינה יע\"ש ולימא דטעמא דר\"ע משום דדריש קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים דומה דעל לחם חמץ וכיון שכן עכ\"ל דהלחם מעכב הכבשים ואין הכבשים מעכבין אלא ודאי דאי לאו דגמר יהיו מתהיינה הו\"ל למדרש קרא בעל ממש או בעל בסמו' וכיון שכן גבי קרא דונתת על המערכת נמי אפי' כי לית לן קרא לומר דב' מעכבין זא\"ז פשטיה דקרא אית לן למדרש בעל ממש או בעל בסמוך והדרא קו' התוס' לדוכתא מ\"ש מקרא דלא תזבח על חמץ ולית לן לתרוצי אלא כמו שתירצו הם ז\"ל ואפשר לומר דשאני קרא דוהניף דאית לן למדרש קרא בעל ממש או בסמוך כיון דאיכא ג\"ש דיהיה יהיה כדגמר ן' ננס כדאיתא התם בגמר' ואמטו להכי לאפוקי מהאי ג\"ש הוצרך לומר דר\"ע גמר ג\"ש אחרינא ועדיין צ\"י ועיין בתשו' רב צבי סי' קס\"ח הביא הרבה מקומות דבעי' על ממש כגון קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ושנינו בזבחים ספגו במלח ודחה לזה דהתם כתיב קרא אחרינא ועל כל קרבן מנחתך במלח תמלח. אבל אידך קרא כתיב והזה הטהור על הטמא ושנינו בפי\"ב דפרה הזה על שתי כלים ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה דבעינן על ממש. וכן מחט שהיא נתונה על החרס ספק על המחט הזייתו פסולה. וכן בטהרת מצורע על תנוך אזנו בעינן על ממש ולא בסמוך כאותה ששנינו אין לו בהן ידו אין לו טהרת עולמית ולא אמרי' יתן לו בסמוך. וכן גבי שילוח הקן כתי' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים. ותנייא בפ' שילוח הקן דק\"מ היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח ע\"ג חייב לשלח דבעינן על ממש ומתוך כך כתב דלעולם על ממש בעי' זולת היכא דאיכא סברא לומר דלאו דוקא היפך הדרך שכתבו התוס' דלעול' לא בעי' על ממש זולת היכ' דאיכ' סברא יע\"ש.<br><b> והנה </b> ראיה זו שהביא מהא דטהרת המצורע דבעינן על ממש אישתמיט מיניה ההיא דאמרינן בפ\"ק דמנחות ד\"ט סע\"ב דקאמר ליה ר\"י לר\"ז על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב בשמן המצורע למה לי חד להכשיר צדדין וחד ליפסל צידי צדדין וכתב רש\"י חד על בהן דיד ורגל להכשיר צדדין דדרשי' על בסמוך כדכתי' ועליו מטה מנשה וחד על בהן ליפסל צידי צדדין בשם התחתון שכנגד הכף דעל אמרי' ולא תחת יע\"ש. והשתא משו\"ה אמרי' דכל שאין לו בהן כלל אין לו טהרה משום יתורא דקרא דעל. ועיין עוד בזבחים פ\"ב די\"ט ע\"א גבי קרא דבגדי כהונה דכתיב יהיו על בשרו דמצריך הש\"ס שיהיה עליו ממש ולא יהיה דבר חוצץ. וע\"ע במנחות דצ\"ד ע\"א לינפו בהדי הדדי קהוייא חציצה. ודע דבענין זה אי אמרינן על בסמוך או לא איפליגו ר\"י ור\"ל גבי השוחט את הפסח על החמץ דאמרי' שם בגמרא. אמר רשב\"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה. ור\"י אמר אף ע\"פ שאין עמו בעזרה ושקיל וטרי שם אי פליגי בעל בסמוך או לא ומסיק אמרי לעולם בעל בסמוך קמפלגי וצריכא דאי איפליגי לענין חמץ הו\"א בההוא קאמר ר\"י לא בעי' על בסמוך משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתיה איתיה אבל לענין מקדש לחם לא קדיש ליה אלא בפנים אימא מודה ליה לרשב\"ל דבעינן על בסמוך וכו'. ואי אשמועינן לענין מקדש לחם הו\"א בהא קאמר רשב\"ל דבעינן על בסמוך אבל לענין חמץ אימא מודה ליה לר\"י קמ\"ל. ואיכא למידק לכאור' דהיכי תיסק אדעתין דהכא בחמץ מודה ליה דלא בעי' על בסמוך מאחר דשמעינן ליה לרשב\"ל דס\"ל בעלמא התראת ספק לאו שמיה התראה דמה\"ט הוה בעי' מימ' מעי' דבהא פליגי רשב\"ל ור\"י וא\"כ איך יתכן לו' דרשב\"ל מוד' לר\"י דלא בעי' על בסמוך.<br><b> וראיתי </b> להלח\"מ בפ\"א מה' ק\"פ ד\"ה שכתב דלפו' מאי דאמרינן השתא דפליגי בעל בסמוך מיירי תלמודא דהמותרה ידע ואומר בפירוש אעפ\"כ אני עושה דאלת\"ה למה ליה לר\"ל טעמא אחרינא לימ' טעמא משום התראת ספק עכ\"ל וכ\"כ בס' סם חיי ועיין בס' מלכי בקדש מ\"ש שם ודבריו קשים כאשר א' הרואה יראה יע\"ש ואני תמיה עליהם דאין מקום לקו' זו כלל וכלל דכי פליגי בהתראת ספק לא נ\"מ מידי אלא לענין מלקות דלמ\"ד שמה התראה לקי ולמאן דאמר לא שמה התראה לא לקי אבל לענין איסור לאו דלא תשחט על חמץ לכ\"ע עובר על לאו זה לא כן כי פליגי אי בעינן על בסמוך או לא בעינן על בסמוך נ\"מ לענין העברת לאו זה דלא תשחט על חמץ דלמ\"ד על בסמוך כל שאינו בסמוך לא עבר על לאו זה ולמ\"ד דלא בעי' על בסמוך עובר על לאו הזה והשת' מעיקרא כי הוה ס\"ד לומר דפליגי בהתרא' ס' היינו לו' לענין מלקות דוקא ולכ\"ע לא בעינן על בסמוך כדי לעבור על לאו דלא תשחט משא\"כ לפום קושטא דאמרינן דפליגי בעל בסמוך לרשב\"ל ליכא לאו דלא תשחט אלא דוקא בסמוך ומשו\"ה קאמר שפיר דאי אשמועי' לענין תודה לא הוה שמעינן מינה לענין חמץ אלא הו\"א דמודה רשב\"ל דלא בעינן על בסמוך אלא אפי' שאינו בסמוך עובר על הלאו אבל מילקא לא לקי משום דהוי התראת ספק ודוק שהוא מבואר ופשוט."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין קצירת העומר ביום מצוה </span>\n<b> להקצר בלילה בין בחול בין בשבת כו'.</b> מצאתי כתוב למורי הרב מוהרי\"ן וז\"ל דברי רבינו תמוהים דבס\"פ ר\"י מבואר דר' דס\"ל נקצר ביום כשר ס\"ל דקצירת העומר לא דחי שבת כיון דאפשר לעשותו מע\"ש ומתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מוקמינן לה התם אל הקרבה וא\"כ רבינו דפסק דנקצר ביום כשר איך פסק דקצירת העומר דוחה שבת וכבר תמהו בזה הלח\"מ ושאר אחרונים אך את זה ראיתי לא' קדוש מדבר הובאו דבריו בס' הנז' ליישב דברי רבי' על אופן זה דק\"ל לרבינו למאי דמסקינן התם דשתי הלחם לאפייה וקסבר רבינו דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמו' אפסיל בלינה דבפרק התכלת דמ\"ח מוקי לה ר\"ח לבריית' דשחט שני כבשים על ד' חלות כר' וכתבו התוס' שם לחד תי' דר' ס\"ל דכ\"ש אין מקדשים אלא מדעת והשתא קשה דאם כן שתי הלחם לר' אמאי דחי שבת הא אפשר לאפות אותן בתנור ע\"מ דלא ליקדשו עד למחר דלא מפסל בלינה וכה\"ג אמרינן בפרק לולב תו ק\"ל דבפרק התכלת דנ\"א גבי חביתין אמר רבא על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסי' ליה בלינה והתוספות שם הקשו דבפ' ר\"י מרבינן שתי הלחם מדכתיב מועדי ה' ומסיק שתי הלחם לאפייה וקסבר ר' תנור מקדש כו' ואפי\"ה בעי קרא ולא ניחא ליה לרבינו בתי' התוס'. כי ע\"כ הוכרח לומר דרבא פליג אסוגיא דפ' ר\"י וס\"ל דאדרבא מדגלי קרא דשתי הלחם דוחה שבת ע\"כ דהיה אפשר לעשותה מע\"ש משום דס\"ל לרבינו דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת והשתא ר\"ח ורבא בשיטה חדא קיימי וס\"ל דאפ' לעשותו מע\"ש גלי קרא דדחי ואע\"ג דרבא ע\"כ ס\"ל דמקדשי' שלא לדעת דאי ס\"ל אין מקדשין אלא לדעת הרי היה אפשר לחביתין לעשותן מע\"ש אדעתא דלא ליקדשינהו עד למחר מ\"מ ר\"ח ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופסק ר' כר\"ח זהו תורף דברי קדוש והר' בה\"ז תמה על תי' זה דאם איתא דרבא ס\"ל כ\"ש מקדשים שלא לדעת א\"כ לא הי\"ל לר' לפסוק כר\"י דאין מקדשים אלא לדעת כמ\"ש בפ\"ג מה' פ\"המ הל' כ' אלא הי\"ל לפסוק כרבא דהוא בתרא וס\"ל דאין מקדשין אלא מדעת ותו דבפ\"ג מהלכו' תו\"מ פסק דחביתי כ\"ג דחי שבת וכתב שם וז\"ל ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה כו' ואם איתא איך פסק כרבא הלא ס\"ל לרבא דמקדשין שלא מדעת והוא ז\"ל פסק דאין מקדשין אלא מדעת והו\"ל תרתי דסתרן אלא ע\"כ דליתא דאע\"ג דכ\"ש אין מקדשין אלא מדעת לא ציותה תורה למיפא שתי הלחם מאתמול ואדעתא דלא ליקדשו עד למחר התורה לא רצתה לחלק בין לדעת בין שלא לדעת וגזרה התורה שלא יבואו לפעמים לאפותן מדעת אלו ת\"ד יעש\"ב והנה מה שהקשה דהי\"ל לפסוק כרבא דבתראה הוא דס\"ל דכ\"ש מקדשין שלא מדעת נר' דלא קשייא מידי דאע\"ג דרבא בתראה הוא פסק רבינו כר\"י משום דרבינא דהוא בתראה טפי מרבא ס\"ל כותיה דר\"י כדאיתא בפר' שתי מידות ד\"ץ רבינא אמר לעולם כ\"ש אין מקדשין אלא לדעת ומה שהקשה ממה שפסק רבינו בפ\"ג מה' אלו כתי' דרבא הא ודאי עקא היא ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דהרב הקדוש ז\"ל ומה שר\"ל הבה\"ז דה\"ט דהתורה לא רצת' לחלק בין לדעת וכו' הם דברים שלא שמעתן אזן מעולם לומר דבדאורייתא גזרה ולבדות גזירות מלבנו ותו דאכתי ק\"ל דה\"ט ניחא גבי שתי הלחם דגלי קרא דדחי שבת אליבא דר' אמנם לרבא דקאמר גבי חביתין הרי הוא אומר על מחבת מלמד שטעונה כלי כו' קשה מנ\"ל לרבא דדחי שבת מה\"ט הא אפשר למאפינהו אדעתא דלא ליקדשו ומנין לנו לומר דהתורה לא רצתה לחלק ולומר דרבא ס\"ל כר' דב' הלחם דוחה שבת ומטעמא דלא רצתה לחלק ומינה ילפי' גבי חביתין זה ודאי דוחק מאחר דלית הלכתא כרב איך קאמר רבא א\"צ כו' ותו דאכתי ק' לרבינו דפסק דב' הלחם אינו דוחה שבת ופסק כתי' דרבא ומצאתי כתוב משם תוס' חצוניות על הגלייון בפ' התכלת עמ\"ש התוס' ז\"ל שם דנ\"א ד\"ה אפי מאתמול למה שתי' שם וי\"ל דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא כתוב בגיליון וז\"ל וליכא למפרך יערכנה בלילה בכלי חול דאין מצוה למלאת בכלי קדש דאם צריך לערות בכלי חול למה לן למלאת בכלי קדש אדרבא גנאי הוא לעשות כן שלא לצורך מיהו ק' דהתם משמע דאי כלי שרת אינן מקדשין אלא לדעת היו יכולים לעשות תקנה ולשאובה בכלי שרת ולחשוב שלא לקדש והכא נמי ליחשוב שלא לקדש הכלי ויאפנה מאתמול י\"ל כיון דמחבת כתיב בקרא כלי שרת ומקדש שלא לדעת לשון שרי דכיון דמצוה לעשות א\"כ מצוה כמו כן לחשב תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שלזה היתה דעת רבינו שפס' לתי' דרבא משום דס\"ל דהא דרבא אתייא אפי' למ\"ד אין מקדשין אלא לדעת דכיון דגלי קרא דבעי כלי ובהכי ניחא לי מאי דקשיא טובא אההיא דאמרינן ס\"פ שתי הלחם סוף סוף מטי לילה דבי שמשי ליקדוש וליפסול אמר רבינא בשקדם וסילקו וסדרו למחר כו' יע\"ש והשתא קשה דכיון דרבינא ס\"ל דכ\"ש אין מקדשין אלא לדעת למאי הלכתא הוצרך לומר בשקדם וסילקו הא לו יהא דמונח ע\"ג שולחן כל דיהבי אדעתא דלא ליקדשו עד למחר שפיר דמי אכן לפי דברי התוס' ישנים ניחא שפיר דכיון דקרא כתי' ונתת על השולחן מקדש שלא לדע' דומייא דמחבת אלא דק\"ל לפי מ\"ש התוס' בפ' התכלת ד\"ה הנז' וז\"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול אפסיל בלינה הא כ\"ש אין מקדשין אלא בזמנן וי\"ל כדפי' לעיל דכיון דכתיב על מחבת ע\"כ בעי קידוש כלי יע\"ש הרי גבי לחם הפנים נמי הא כתיב ונתת על השולחן דבעי קידוש כלי ואפ\"ה אמרי' התם דשולחן אינו מקדש אלא בזמנו וצ\"ע כעת.<br><b> ומ\"מ </b> לפי דברי תוס' חיצוניות שכתבנו נר' דק' מההיא דפ' ר\"י דאמרי' דקסבר ר' תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסיל ליה בלינה דה\"נ ליאפנהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר והכא לא שייך תירו' התוס' שהרי לא כתיב תנור בתרה והיכי מוכח דאפיתה דחי שבת כמ\"ש התוס' שם ואין לנו לומר אלא דסוגייא דהתם אתייא כזעירי דפ' לולב וערבה דכ\"ש מקדשין שלא לדעת אמנם לדידן דקי\"ל דאין מקדשין אלא לדעת וא\"נ לר\"ח דס\"ל אליבא דר' לחד תי' שכתבו התוס' דאין מקדשין אלא מדעת עכ\"ל דס\"ל כר' דגזרת הכתוב היא דאע\"ג דאפשר לעשות מאתמול דחי שבת ובהכי נתיישבו דברי רבינו דכיון דהוא ז\"ל פסק כר\"י וכרבינא דס\"ל דאין מקדשין אלא לדעת פסק דנקצר ביום כשר ודוחה שבת דגזרת הכתוב היא דומייא דב' הלחם אליבא ואע\"ג דלא קי\"ל גבי ב' הלחם כר' מ\"מ גבי עומר דגלי קרא בחריש ובקציר קי\"ל כותיה כנ\"ל וע��ין בתוס' פ' התודה דע\"ט ע\"ב ד\"ה וליתני עלייהו וליפקו לחולין שכתבו וז\"ל ואע\"ג שכבר קדשו בכלי שרת אף אם ת\"ל דכלי שרת מקדשי שלא מדעת ה\"מ קדש אבל חולין לא מקדש עכ\"ל ודבריהם סתומים במ\"ש בחולין לא מקדשי שהרי בההיא דר\"פ לולב וערבה מבואר דאפי' בחולין אמרי' ב\"ח מקדשין שלא לדעת דמי שילוח חולין נינהו ואפי\"ה לא מהני בהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר ואי כונתם לומר דהתם שאני דאע\"ג דהשתא חולין נינהו מ\"מ עתידין להתקדש למחר משא\"כ הכא דהרי הן חולין לעולם קשה שהרי בפ' שתי מידות דנ\"ז פרכינן וכי נעקר מאי הוי גברא במאי דצריך קמכוון אמר רב דימי משמיה דרב זאת אומר' כ\"ש מקדשין שלא מדעת הרי דאע\"ג דבדעתו הוא מעשיו חולין לעולם אפי\"ה אמרינן דמקדשין שלא מדעת וי\"ל ועיין ביומא דמ\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כי פליגי ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד ע\"ד התוס' דפ' התכלת שכתבו שם וז\"ל וא\"ת סוף לולב הגזול גבי כמעשהו בחול פריך בגמר' וניתי במקודשת אמר זעירי אין שיעור למים ואי שדי לה במקודשת איפסיל לה בלינה כיון שאין זמנה מאתמו' היאך מקדש ליפסל כו' ע\"ש וראיתי להרב צאן קדשים שתמה על דבריהם וז\"ל וצ\"ע דה\"נ איכא לשנויי כיון דלא דחו שבת מאתמול הוי זמנן ומיפסלי כמ\"ש לעיל גבי ב' הלחם יע\"ש. ולדעתי לק\"מ דאע\"ג דלא דחו שבת למלאתן ממי השילוח מ\"מ הא אפ' למלאתן ממי הדיוט דמי שילוח אינו אלא למצוה בעלמא שהרי תנן התם נשפכה נתגלתה היו ממלאין אותם מן הכיור ולא דמי לאפיית ב' הלחם שאין אפייתן דוחה שבת בשום אופן וא\"א לאפותן אלא מע\"ש חשיב שפיר זמנו מע\"ש וזה דבר מוכרח לפי מ\"ש התוספות בפרק לולב וערבה ד\"ה חזקיה ובמנחות פ\"ק ד\"ז דע\"כ ל\"ק חזקיה דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת אלא דוקא התם דשלא בזמנו הוא יע\"ש והשתא אם איתא דניסוך המים כיון דלא דחו שבת מערב שבת הוי זמן הכק\"ל אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. שוב מצאתי להתוספות פ\"ק דשבועות די\"א ע\"א ד\"ה הואיל שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל א\"נ אין כ\"ש מקדשים שלא בזמנן אפי' ליפסל כדמוכח פ' ב' הלחם ואע\"ג דבס\"פ לולב וערבה צ\"ל דמילוי ע\"ש חשיב זמנן לפי שא\"א למלאת בשבת גבי מכחשת חשיב שפיר אפשר וכו' יע\"ש וצ\"ע לפי שיטתם ז\"ל מה יענו לההיא דחזקיה ותי' דפ' לולב וערבה ופ\"ק דמנחות אזלא לה כיון דס\"ל דחשיב זמנן ויש ליישב בדוחק.<br><b> עוד </b> נ\"ל ליישב ולומר דרבינו דחה סוגייא זו דפ' ר\"י מכח סוגייא דפ' התכלת דמ\"ו ע\"ב דפרכי' התם אברייתא דקתני התם שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מ\"נ אי לאכיל להו אתייא ליכלינהו אי לשריפה אתייא לישרפינהו לאלתר ומשני רב יוסף לעולם לשריפה אתייא וה\"ט דלא שרפי' להו לפי שאין שורפי' קדשים בי\"ט א\"ל אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לישרפינהו לאלתר מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך אלא אמר ר\"י וכו' הנה מסוגייא הלזו מבואר דכל שמצותו בשריפ' דחי י\"ט מטעמא דחביבא מצוה בשעתה ואע\"ג דליכא טעמא דניתנה שבת וי\"ט לידחות אצל שתי' שהרי ב' הלחם קי\"ל דאינ' דוחה שבת ויו\"ט והשתא לפום סוגייא דפ' ר\"י דס\"ל דדוקא הקטר חלבים דוחה שבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעת' משו' דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה אבל גבי קצירת העומר דליכא למימר הכי לא דחי א\"כ ק' היכי פריך אביי הכא מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך ומאי קושייא פר של יוה\"ך שאני דכיון דדחתה שחיטתן אל יוה\"ך דחתה נמי אצל שריפתן משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה משא\"כ שתי הלחם דלא ניתנה י\"ט לידחו' אצלו ואע\"ג דלר' דוחה שבת וי\"ט ואיכא טעמא דהואיל ודחתה אפייתה בשבת וי\"ט מ\"מ נימא דברייתא דקתני שתי הלחם וכו' ס\"ל דאינו דוחה שבת וי\"ט ואליבא דהלכתא דקי\"ל הכי אלא מוכח דס\"ל לרב יוסף ולאביי דמשום טעמא דחביבה מצוה בשעתה גרידא דוחה שבת ויו\"ט דקי\"ל כר' דאמ' נקצר ביום כשר ומשו\"ה דחיקא להו לברייתא לבר מהלכתא כנ\"ל ע\"כ מ\"ך ממו\"ה ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> הנפת הלחם וכו'..</b> נ\"ב עיין במ\"ש לעיל בה' אלו שורש על בסמוך פ\"ה ה\"ב יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש חטאת קודם לעולה חטאת </span>\n<b> קודמת לעולה אפי' חטאת העוף וכו'.</b> הנה הרב מ\"א בא\"ח סימן א' סק\"ח עמ\"ש הש\"ע בסעיף ה' טוב לומר וכו' ופ' עולה וכו' ועולה ושלמים וכו' וחטאת ואשם וכו' כתב וז\"ל נשאלתי למה כתבו הטור והש\"ע לומר עולה וכו' וחטאת הלא קי\"ל פ\"י דזבחים דפ\"ט דחטאת קודם לעולה וכ\"כ רש\"י פרשת תזריע וע\"ש בהרא\"ם. ונ\"ל דאמרינן בזבחים ד\"ז למה חטאת קודמת לעולה משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו יע\"ש והתוספו' כתבו וז\"ל עולה דורון הוא אע\"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע\"ש פי' דאיתא בגמרא חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופייא ועולה מכפרת מקיבעא אעפ\"כ כשקרב חטאת ראשונה ג\"כ כבר כפרה על חייבי כריתות ועשה א\"כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה\"ר אחר פרשת החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה ועולה מכפרת אעשה דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחוייב עשה א\"כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים ד\"ז שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה כנ\"ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם עכ\"ל.<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים דשם בזבחים ד\"ז מקמיה הך ברייתא דתני למה חטאת קודם לעולה קאמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה והתנייא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו אלא ש\"מ דורון היא וכתב רש\"י וז\"ל עולה דורון היא ואינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשו' על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסירח במלך ורצהו ע\"י פרקליט וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו היכי דמי כלומר ה\"ד שתהא באה לכפרה כו' יע\"ש מבואר יוצא מהכרח זה דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אלא עולת נדר או נדבה דעלמא נמי אינה מכפרת כפרה ממש על העשה אלא דורון בעלמא היא דבלא\"ה תשובה מכפרת וא\"כ אין חילוק בין עולה הבאה אחר חטאת לבאה אחר התשו' ועיין להתו' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א ד\"ה יקריב דנראה לכאורה דאישתמיט מינייהו הך מימרא דרבא דהכא שכתבו וז\"ל וא\"ת ואעולות מ\"ש ל\"ב למשכוני טפי מחטאת והא בפ\"ק דזבחי' אמרי' דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י\"ל כיון דאמרינן בעלמ' שאם עשה תשו' לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשו' מתכפר ולא דמי לחטאות ולאשמות עכ\"ל ולא ידעתי למה לא עלו על דל שפתותיהם הך מימרא דרבא דקאמר בהדייא הכי דעולה דורון היא ולא מכפר כפרה גמורה ממש וצ\"י גם רש\"י בערכין דכ\"א עלה דמתני' דחייבי עולות ממשכנים כתב וז\"ל אף ע\"ג דעולות מכפרי' אעשה הואיל ולאו בר חיובא היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הילכך ממשכנים אותו עכ\"ל ולא ידעתי למה לא כתב דלאו כפרה ממש היא אלא דורון בעלמא כהך דרבא דהכא ולעי' בזבחים ד\"ו ע\"א עלה דאיבעייא לן אי אעשה דלאחר הפרשה מכפרת העולה ואמרינן דלא דמייא לחטאת דחטאת ע\"כ חטא וחטא בעי לאתויי חדא חטאת אבל עולה כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרה אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרה כתב רש\"י ז\"ל כיון דאיכא כמה עשה גביה שהרי לא חייב הכתוב להביאו ע\"כ עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקב\"ה אלמא כולם נתכפרו עכ\"ל וקשה דא\"כ למה לא הכריח רבא הכא דעולה דורון היא מהך טעמא דאי כפרה ממש דומייא דחטאת ואשם למה לא חייבו הכתוב להביא עולה ע\"כ עשה דומייא דחטאת ואשם וי\"ל ודוק ואיך שיהיה הנה מבואר דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אינה אלא דורון בעלמא היפך דברי המג\"א.<br><b> ונראה </b> דכונת הרב לומר דאעפ\"י שהעולה הבאה בפני עצמה מקרי דורון מ\"מ כיון שהיא דורון על מעשה התשובה על עשה שעבר היא מיקרי מכפר על עשה ואעפ\"י שאינה כפרה ממש מ\"מ ריצוי מיהא איכא אאותה עבירה של עשה שעבר ומה\"ט אמרו בגמרא העולה מכפר אעשה מקיבעא הרי דלריצוי זה קרי ליה מכפר הילכך כי לא הקריב חטאת תחילה לכפר על חייבי כריתות ולרצות על עשה שעבר כמידת החטאת דמכפר על עשה מקופיא כמ\"ש בגמ' שם העולה קודמת שהיא באה לרצו' ולכפר על עשה דהיינו סיום הכפר של אח' התשובה ונראה לע\"ד דמאי דקרי ליה הש\"ס לעול' מכפר על העשה אעפ\"י שבתשו' היא שמתכפר הוא ע\"ד שאמרו שם בגמ' לעיל סוף ד\"ו ע\"א מאי כיפר ומאי לא כיפר וכו' אימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא ופירש\"י כיפר גברא על כל עשה שבידו וניצול מן היסורים לא כיפר קמי שמיא לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה שבמובחר עכ\"ל ה\"נ ע\"י מעשה התשובה מתכפר הוא שלא יבואו יסורים עליו אבל עדיין לא כיפר קמי שמיא לעשות נחת רוח לקונו אם לא ע\"י הקרבת העולה ודוק אבל כשהקריב בחטאת תחילה על חייבי כריתות ונתכפר לו אז העולה הבאה אחריו היא דורון וריצוי על עבירות שבחטאת שאעפ\"י שנתכפר עדיין צריך הוא לדורון הילכך החטאת קודמת אבל עולה הבאה לבדה אעפ\"י דמיקרי דורון מ\"מ מכפר ומי מקרי ומה\"ט קריאתה קודמת לקריאת החטאת שזה מתכפר וזה אינו מתכפר כלומר שזה מרצה על מעשה התשובה שעשה וזה אינו מתכפר ואינו מרצה שאינו אלא כקורא בתורה דאעפ\"י שכתב מרן שבקריאת פרשת החטאת אעפ\"י שאינו מכוין אלא כקורא בתורה אם יש בו עון מכפר קצת מ\"מ אינו מכפר גמור כעולה אלא קצת זה נראה לע\"ד כונת הרב מג\"א.<br><b> וראיתי </b> לרב חביבא הרב המובהק מהרי\"ח נר\"ו בס' חק\"ל עמד ע\"ד התוספות דקידושין די\"ג ע\"א ד\"ה האשה וע\"ד הראב\"ד והריטב\"א שם והוק' לו על שיטת הראב\"ד דס\"ל דהא דחטאת קודמת לעולה בכל מקו' הוא אפי' לעכב ממה ששנינו בנזיר דמ\"ה ודכ\"ח שאם גילח על א' מג' יצא ומה\"ט שנינו שם בדנ\"ט אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה וכו' ואם טהור העולה ראשונה חובה וזו נדבה כו' הרי שהחטאת דקודם לעולה אינו מעכב דאי מעכב הו\"ל הזבח פסול ותגלחתו פסולה וכתב שאחר החיפוש האיר ה' עיניו וראה מה שאמרו בזבחים דנ\"ה ואלא למאי הילכתא אתקוש חטאת ועולה ואיל השלמים דנזיר הדדי לומר שאם גילח על א' מג' יצא ומינה דאם גילח על עולה תחילה יצא דומיא דמצורע דגלי קרא דוהעולה שאינו מעכב יע\"ש.<br><b> ולא </b> ידעתי מה חיפש ומצא מאחר שהתוס' שם בנזי' דכ\"ח ע\"ב עלה דהך מתני' דאם גילח על א' מג' יצא הביאו הך היקשא דזבחים דנ\"ה וגם למה לא הביא דברי התוס' דנזיר דנ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו דטעמא דשוחט את השלמים תחילה לר\"י הוא משום דדרשינן בגמרא וגלח פתח אהל מועד דהיינו שלמים ואחרי שאמר הכתוב דעל השלמים ��גלח דין הוא שיקדימו וקשה א\"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמי' עכ\"ל דמבואר יוצא מדבריהם דלרבי יאודה דמתני' דפליג אר\"א אדרבא השלמים היה נקרב תחילה לכתחילה קודם לחטאת ולעולה היפך מאי דקי\"ל שהחטא' קודמ' אפי' לעולה וכ\"ש לשלמים שהן קדשים קלים. איברא דלכאורה אין נראה כן מדברי הירושלמי דלר\"י דלכתחילה שוחט את השלמים תחילה שאמרו שם עלה דמתני' ריב\"ל אמר ואת האיל יעשה וכו' מה ת\"ל יעשה הקדים בו מעשה איתיב ר\"ח קומי רבי מנא יעשה הכהן את מנחתו ואת נסכו מעתה ויעשה הקדים בו מעשה מאי כדון אתא ר\"ח בשם ריב\"ל שאם גילח על א' מג' יצא ע\"כ משמע דמעיקרא קס\"ד דר\"י לכתחילה קאמר דשוחט אשלמים תחילה ויהיב טעמא ריב\"ל מקרא דואת האיל יעשה זבח שלמים והדר קאמר דאינו כן אלא ריב\"ל הקשה דאם הקדימו תחילה יעשה אותו אבל לא לכתחילה וזה נראה היפך דברי התוספות ולפי שיטתם של התוס' נראה דה\"פ משום דמתני' תני ר\"י שתקדים מעשה השלמים תחיל' כמ\"ש דשוחט את השלמים אמר בשם ריב\"ל דטעמו דר\"י הוא מקרא דואת האיל יעשה דמשמע שתחי' יעשה אותו קודם החטאת והעולה וע\"ז איתביה רבי אחא מקרא דועשה את מנחתו ואת נסכו ומתוך כך אתא רבי אחא בשם ריב\"ל דקרא לא אתא לכפר אלא לומר דעל השלמים לבד יכו' לגלח ומינה דהיקשא דחטאת ושלמים ילפינן דאם גילח על אחת מג' נמי יצא כדדריש רבא בזבחים דנ\"ה וכיון דעיקרו כתיב בשלמים ומינה ילפינן לחטאת ועולה מהיקשא סברא הוא דהשלמים קודמים והיינו דקאמר ר\"י במתני' דשוחט את השלמים ומגלח עליהם ובהכי ניחא מאי דאיתא בספרי זוטא והובא בילקו' פרשת נשא דשע\"ט ע\"א ע\"פ ואת האיל יעשה זבח השלמי' לה' וז\"ל ר\"י אומר יעשה זבח שלמים לה' יעשה של שלמים תחילה וגלח אף במדינה כו' יע\"ש דלפי דברי הירו' צריך לפרש ג\"כ דברי ר\"י האמורים בספרי על הדרך הזה דקרא לא אתא אלא ללמד דעל השלמים לבד יכו' לגלח ולא בעינן שיקריב הכל כר\"א ומהיקשא ילפינן לחטאת ועולה וכיון דהמלמד לכולם הוא השלמים מסברא ידעי' שראוי להקדימו ברישא וז\"ש יעשה של שלמים תחילה.<br><b> וראיתי </b> לרש\"י בנזיר דכ\"ח ע\"ב עלה דאמרינן אמרי אי דשחיט עולה או שלמים ברישא ה\"נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על א' מג' יצא כתב רש\"י וז\"ל ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחט ברישא דתניא אם גילח על אחד מג' יצא עכ\"ל. ולפי מ\"ש בספרי בשם ר\"י לאו כל דמאי דבעי שחיט ברישא אלא דראוי להקדימו השלמים ברישא ועיין במ\"ש התוספות שם בד\"ה כדתנן אם גלח כו' יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרב תי\"ט בפ\"ו דנזיר משנה ז' שכתב דלר\"י דאמר ושוחט את השלמים ומגלח כסדרן בכתוב כך הוא סדרן דמנ\"ל לשנות הסדר ממה שסידורין בכתוב והביא דברי רבינו בפ\"ח מה' נזיר וכתב שמרן בכ\"מ נדחק לומר שהרמב\"ם פוסק בסידורן כר\"א ובגילוח על השלמים פסק כר\"י אע\"ג דלר\"י השלמי' קודמין וזה דלא כמאן אבל לדידי ניחא דהרמב\"ם ס\"ל דר\"י הכי ס\"ל וכוותיה הוא דפסק אבל בסידור הקרבנות אין מחלו' בין ר\"י לר\"א ולפי דעתי אי אפשר שיחלוק ר\"י בסידור הקרבנות שהרי בפרש' כך הם סדורי' בעשיה עכ\"ל וכדבריו כתבו הלח\"מ והמש\"ל בפ\"ח מה' נזירו' ה\"ב יע\"ש ואשתמיט מינייהו דברי הספרי שאמרו בהדייא דלר\"י שוחט את השלמים תחילה וכן משמע פשט לשון הש\"ס בדכ\"ח ע\"ב שאמרו הכא במאי עסקינן דשחט החטאת תחילה וכדתנן כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ועוד ק' שלפי דבריהם משמע דלעולם צריך שיקריב שלש קרבנות כסדרן בכתוב אלא שהגילו' יכול לעשות על איזה מהם על החטאת הנקרב תחילה או על העולה הנקרב שניה או על השלמים הנקרב באחרונה אבל להביא א' מג' בתחילה ולגלח עליו אינו רשאי וזה תימא דמאותה שאמרו בערכין פ' האומר משקלי דכ\"א ופסקו רבינו פי\"ד מה' מע\"הק דחטאת נזיר ממשכנין אותו משום דאמר מר אם גילח על אחת מג' יצא ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא פשע בה ולא מייתי יע\"ש מבואר דיכול להביא אחת מג' ולגלח עליו וכן מבואר מאותה ששנינו בספ\"ו דנזיר דמ\"ו ע\"ב ופסקה רבי' בפ\"ח דנזירות דאם גילח על ג' ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר זבחים כיע\"ש. הרי מבואר דסדר הקרבנות אינו מעכב ולפי דברי התי\"ט למה לא יעכב מאחר שכך סידורים בכתוב וצ\"ע ועיין בס' אורח מישור בלשונות רבינו דמ\"א ע\"ב מ\"ש ליישב לדעת רבינו ז\"ל דע\"פ דבריו יש ליישב ג\"כ לשון הספרי ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי למעל' הר' הנז' ד\"ב ע\"ב עמד בעיק' דברי התו' דקדושין ובשאר הראשוני' שכתבו דהא דקי\"ל דחטאת קודם לעולה דאינו מעכב היינו לבתר דגלי לן קרא במצורע שאינו מעכב ומינה ילפינן לכל החטאות דאם קדמו לעולות דכשר והוק' לו דחטאת חלב היכי מצי יליף ממצורע דחלב חמיר שיש בו כרת משא\"כ בחטאת מצורע וכמ\"ש בזבחים ד\"ח לענין פיסול חטאת חלב דשינוי קדש ובעלים דלא מצי יליף ממצורע מה\"ט וכן קשה מחטאת דטומאת מקדש שהוא בכרת היכי מצי יליף ממצורע והניח דבר זה בצ\"ע.<br><b> ולדידי </b> הדבר מבואר דלדעת הראשונים הללו דוקא בחטאת נזיר ויולדת הוא דס\"ל דילפי ממצורע אבל לא שאר חטאות הבאים להתכפר דמלבד דחטאות שבאים על חייוב כרת כחטאת חלב וטומאת מקדש לא מצו ילפי ממצורע כמו שהכריח מההיא דזבחים ד\"ח עוד בה דכיון דחטאת מצורע אינו בא לכפר אלא להכשיר וזה שקודם לעולם למצוה אין בו טעם כמ\"ש התוס' ז\"ל בזבחים ד\"ז ע\"ב ד\"ה ריצה פרקליט דעולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתו קרבן אלא לאשתרויי בקדשים אין בהם טעם דריצה פרקליט נכנס דורון אחריו דאין בהם ריצוי אלא מפני שלא חילקה התורה בין חטאת לחטאת הוא שקודם חטאתם לעולה יע\"ש א\"כ כשמצינו שגילתה התורה בחטאת מצורע שאינו מעכב בקדימתו לעולה מה מקום יש ללמוד ממנו לחטאת הבא לכפר דיש בו טעם דאין להקריב דורון קודם ריצוי פני המלך דשפיר איכא למימר דדוקא בחטאת מצורע דלא בא לרצות אמרה תורה דאינו מעכב אבל חטאת חלב ודם וחטאת מקדש שבאים לכפר ודאי דמעכב שיקריב החטאת תחילה דאין דרך להקריב דורון קודם ריצוי ובהכי ניחא מה דק\"ל עוד שם לשיטת הראב\"ד והריטב\"א מאותה ששנינו כל התדיר מחבירו וכו' וכל המקודש מחבירו כו' וילפינן להו מקראי התם ואפי\"ה אינו מעכב כמו ששנינו בפ\"ד דמנחות מ\"ד התמידין אינן מעכבין את המוספין וכמו שהכריחו התוס' בדמ\"ט ד\"ה ת\"ל כו' יע\"ש וע\"פ האמור אין מכאן ראיה דכיון דמאותה סוגייא דפסחי' דנ\"ט שאמרו שאני עולת מצורע כו' מבוא' דהא דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא אי לאו דגלי קרא דוהעלה עכ\"ל דיש לחלק בין קדימת חטאת לעולה לקדימ' תדיר למקודש דגבי קדימ' חטא' לעולה דאיכא טעמא דריצוי פרקליט קודם לדורון ודאי דסברא הוא דיעכב אבל גבי תדיר או מקודש שהוא משום מעלה בעלמא שפיר איכא למימר דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ג הביא דברי התוספ' דזבחים ד\"ה ד\"ה עולתה כו' ודברי הריטב\"א דקדושין די\"ג שכתבו דקדימת חטאת לעולה מעכב מטעמא דחשיב מחוסר זמן לבו ביום כמ\"ש במנחות ד\"ה גבי חטאתו של מצורע וע\"ז הוקשה לו מדתנן בפרק כל התדיר דם חטאת קודם לדם עולה איברי עולה קודמין לאיברי חטאת ופרש\"י דמיירי בעבר ושחט את שניהם דאי לא החטאת קודם לכל מעשיו כמ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ט מה' תמידין ה\"ו ומאותה סוגייא מבואר יוצא דגם בחטאות הבאי' עם העולו' הדין כן דאיברי עולה קודמין שהרי מחטאת ועול' הלוים ילפינן לה גם בת\"כ פ' מצורע בפ' והעלה הכהן את העולה דרשו והעלה אע\"פ שקדמה לחטאת והעלה מלמד שאיברי עולה קודמין לאיברי חטאת יע\"ש ולפי דברי הראשוני' הנז' דאיכ' דעיכובא בין קדימת חטאת לעולה משום מחוסר זמן היכי משכחת לה שישחטו שניהם ולהקדים איברי עולה לחטאת כיון שהעולה פסולה מיד בשחיטה מפני שצריך להקדים מעשה החטאת תחילה והו\"ל מחוסר זמן לבו ביום פסול והניח הדבר בצ\"ע ולא ידענא מאי קא ק\"ל דאין ס' דלשיטת הראב\"ד ודעימיה מתני' דדם חטאת קודם לדם עולה וכן איברי עולה קודמין לאיברי חטאת מיירי בחטאת ועולה של מצורע ושל נזיר וחטאת ועולה של הלוים דגלי קרא בהו דקדימת חטאת אינו מעכב ואם שחט את העולה תחילה לא מפסיל משום מחוסר זמן כיון דאינו מעכב וכן ג\"כ אם ב' בני אדם אחד הביא חטאת וא' הביא עולה דבשני בני אדם לא מצינו קדימת לחטאת מן העולה שלא מצינו אלא בעולה הבאה עם החטאת בחייוב כחטאת ועולת יולדת ומטעמא דנכנס פרקליט תחילה ואח\"כ מביא דורון אבל בשני בני אדם שזה מביא חטאת וזה מבי' עולת נדבה אין טעם להקדים שחיטת החטאת לשחיטת העולה של זה לא מן הכתוב דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה דמיירי בעולה הבאה עם החטאת ולא מהסברא דנכנס פרקליט כו' וכן באדם א' שהביא חטאת על חלב ועולת נדבה או נדר אין ס' שאין מעכב שיהיה החטאת תחילה משום קרא דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה כיון שאין העולה באה בחיוב עם החטאת שאם ירצה יביא עולתו קודם וע\"ז וכיוצא הוא ששנינו במתני' דדם חטא' קודם לדם עול' ואיברי עולה קודמין לאיברי חטא' לדע' הראב\"ד ודעימיה לא בחטאות הבאות עם העולות דרך חייוב כחטאת מקדש או חטאת יולדת או חטאת חלב דמעכב בהו הקדימה דאיכ' טעמא בהו לעכב דזה ודאי מחוסר זמן לב\"ב הוא ופשוט זה נ\"ל ברור.<br><b> עו\"כ </b> מעל' הרב הנז' נר\"ו דהא דקדימ' חטאת לעולה לדידיה אין בו טעם לפסול משום מחוסר זמן לבו ביום דדוק' בחטאתו ואשמו של מצורע ששניה' מעכבין כפרתו הוא דיש מחוסר זמן לבו ביום אבל עולה שהיא דורון ואינו מעיקר הכפרה אין בהם משום מחוסר זמן כשהקריב העול' קודם לחטאת והביא ראיה מההיא דזבחים דקי\"ב גבי מחוסר זמן בבעליו ומדברי רבינו פח\"י מה' מע\"הק ה\"ט יע\"ש.<br><b> ואני </b> אומר דיפה כתב לפי דברי רבינו שתלה הטעם בעולות ושלמים מפני שהיא דורון ואינם מעיקר הכפרה אבל רש\"י פירש הטעם מפני שיכו' לבא בנדבה ומה\"ט כי שחטה בחוץ לעולת יולדת ראויה אל פתח אהל מועד קרינן לה וחייב יע\"ש ולדידיה אין מכאן ראיה דכי הקדים עולה לחטאת דלא מפסיל משום מחוסר זמן דאיכא למימר דדוקא לענין שחוטי חוץ שהקריב העולה של היולדת בחוץ חייב אעפ\"י שעדיין לא הקריב חטאתה משום דכיון דתלה הכתוב החיוב בראויה לפני אהל מועד הרי בהמה זו ראויה לבא קרינן לה כיון שהיתה ראויה להקריבה לנדבה ולא לעולת חיוב היולדת ולאו מחוסר זמן קרינן לה אעפ\"י שעכשיו הקריבה לשם חיוב עולתה אבל כשהקריב עולת יולדת בפני' לשם עולתה וחיובה של היולדת ואח\"ך הקריבה חטאתה אעפ\"י שהיא ראויה להתקרב נדבה הא לא הקריבה לשם נדבה אלא לשם חיוב והקדימה לחטאתה דמפסלה מיד משום מחוסר זמן כיון שהקריבה לשם חיוב עולתה והקדימה וברור ומ\"מ יש ללמוד בזה ��לדעת רבינו קדימת חטאת לעולה אינו מעכב לפסו' שלא כדעת הראב\"ד ז\"ל ודעימיה.<br><b> עו\"כ </b> הרב נר\"ו בעיקר קושיית הראשונים בההיא מתני' דקינין דמשמע מינה דיולד' שהביא עול' תחי' יכו' להביא חטאתה אח\"ך שזה נראה היפך ההיא דפסחים דנ\"ט דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא והוצרכו לתרץ כל אחד לפי דרכו כיע\"ש והוקשה לו דמאי קושיא דאפי' אם יהיה לעיכובא זהו דוקא כשהביא שניהם כאחד אבל אם הביא אחד ראשון ואחד אחרון הבא ראשון קרב כמו ששנינו בזבחים ד\"ץ שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמים דברי ר\"מ וחכ\"א חטאת קודמת מפני שהיא קדש קדשים משמע דעולה וחטאת ששניהם ק\"ק הבא ראשון קרב ראשון וכמ\"ש בתוספתא פ\"י דזבחים ופסקה רבינו בפ\"ט מה' תמידין הי\"א ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל ל\"ק ולא מידי דמשמע להו להראשונים דקדימת החטאת לעולה הבאה עמה בחיוב כיולדת וכיוצא אפילו הביאה קודם ודאי שהיא פסו' לפי סוגיא דפסחים וההיא דכל התדיר ומקודש מיירי בחטאת ועולה דלא מעכב בהו קדימה כחטאת מצורע דגלי קרא דוהעלה דלא מעכב ביה קדימה וכן בשני בני אדם שזה הביא חטאת וזה הביא עולה או שהביא חטאת חלב ועולת נדר ונדבה וכן בחטאת ועולת נזיר דאם ירצה יביא שלמים תחילה כשהביאן ושחטן כאחת תני תנא שהתדיר קודם ועלה תני דשלמי' של אמש קודמין לחטאת היום לר\"מ ועולה וחטאת עולה קודמת ובהכי מיירי התוספתא דתני אבל הבא ראשון קרב ראשון אבל בחטאת ועולת של חיוב כחטאת ועולת של יולדת ודאי דכיון דקרא קפיד שיקריב החטאת ראשונה ומצינו בחטאת מצורע דהוצרך הכתוב לומר והעלה להתיר כשהקריב העולה תחילה מינה דשאר חטאות ועולות של חיוב פסו' משום מחוסר זמן לבו ביום וברור.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ד עמד ע\"ד רש\"י והתוספות דזבחים ד\"ץ עלה דמתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמים לר\"מ ולרבנן חטאת ואשם קודם מפני שהיא ק\"ק דלפי פי' רש\"י שבידינו קדימה זו דמתני' מיירי לענין הקרבה שהביאו השלמים מאתמו' לעזר' ונתעכב שם עד למחר וביום הביאו חטאת ואשם נמי בזה פליגי ר\"מ וחכמים דלר\"ת אפי' קדשים קלים שקדמו לבא יום אחד לק\"ק ושניהם עומדים לפנינו להקריב קדשים קלים קודמים בהקרבתן וזריקתם והקטרתם ולרבנן ק\"ק קודמים ולפי דברי התוס' מתני' לא מיירי בהכי אלא מתני' איירי לענין אכילתן שמשנשחט ונקרב קודם יום א' ונתעכב אכיל' הבשר עד למח' ואז נשחט ונקרב קרבן אחר ושניהם עומדים לאכי' מי שנשחט קודם יום א' הוא נאכל קודם ולר\"מ שלמים שנקרבו אתמו' וחטאת ואשם שנקרב היום ושניהם לפנינו שלמים קודמים באכילתן היום מפני שזמן פיסולו קרוב שאם לא יאכלם היום נפסלו משא\"כ חטאת ואשם של היום שזמנו עד סוף הלילה והתוספות כתבו בשם רש\"י דטעם אכילת השלמים של אמש ואכילת בשר החטאת ואשם של יום לר\"מ הוא מפני שיש זלזול בשהייתן כי צורת הבשר מתקלקל וכתבו שעל חינם נדחק לפ' כן יע\"ש כנראה שבפי' רש\"י שבידם כך היה כתוב ומבואר דמפ' מתני' לענין ששניהם שחוטים לפנינו ולענין דאיזה מהם קודם לאכי' וכדברי התוס' (ובס' חק נתן כך כתוב וז\"ל מצאתי כתוב בגליון שיטת קדושין וז\"ל פי' רש\"י שלמים שקדמו אמש וחטאת ואשם של יום עומדים ליאכל שלמים של אמש קודמים דזלזול הוא להשהותן כ\"כ שצורת הבשר מתקלקלת ואעפ\"י שזמן אכילתן כל היום נמי קדמו דזאת הנסחא נמצאת בכל ספרי כת\"י ע\"כ כתבוהו התוס' עכ\"ל) וע\"ז עמד מתמיה רב אחאי הי\"ו דבש\"ס מבואר להדיא דמתני' לענין הקרב' מיירי ולא לענין אכילת דבדצ\"א איבעיא לן בקדם ושחט את שאינו תדיר אי גומר הקרבתו א\"ד ממרס בדמו ואתו למפשט בעיא זו ממתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ודחי הש\"ס דיום דומיא של אמש היינו בדשחטינהו לתרווייהו יע\"ש ובפי' רש\"י שזה מבואר דמשמ' דמתני' לאו לענין אכילה מיירי אלא לענין הקרבה ובזה עמד מתמיה על הרב תי\"ט והרב בה\"ז שדחו פי' רש\"י שבידינו מלשון התוספתא דמשמע מינה דלענין קדימת אכילה מיירי וזה היפך דברי הש\"ס והצ\"ע.<br><b> ואני </b> אומר דכל זה גרם לו שלא ראה בפי' הסוגיא כי אם פי' רש\"י לבד שאלו היה רואה מ\"ש בס' חק נתן מה שמצא כתוב בפי' הסוגיא לא היה מצריך עיון וז\"ל ת\"ש שלמים של אמש כו' הא דיום דומיא דאמש כו' מ\"כ בגש\"ק שלמים של אמש קודמים באכילה הא דיום דומיא של אמש כו' ה\"ד כגון דשחטינהו לשלמים ברישא חטאת ואשם של יום קדמה זריקתה לזריקת שלמי' ויאכלו תחי' כמו כן אלמא מקודש ואינו מקודש וקדים ושחיט לשאינו מקודש יהא אחד ממרס בדמו וישחוט ויזרוק את המקודש וה\"ה לתדיר ושאינו תדיר ודחי שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ה\"ד דשחטינהו לתרווייהו דהא לענין אכי' מיירי מתני' וכי תידוק מינה לענין הקרבה נמי הא דיום דומיא דאמש וה\"ד כגון דשחטיה לשלמי' ברישא חטאת ואשם קדמי ודשחטינהו לתרווייהו ותידוק לה שחזר ושחט את החטאת קודם שבא לימלך על הזריקה דהתם אמרינן ליה חטאת קדמה וכיון דס\"ס צריך אחר למרס אחד מן הדמים ק\"ק קדמי אבל לא שחטו לחטאת וכששחט שלמים בא לימלך על השחיטה תבעי לך אי מזלזלי' בשלמי' עכ\"ל ואין ספק שזה הפירוש מפרשי התוספות בפי' הסוג' לפי שיטתם בפי' המשנה דעיקרא לענין קדימת אכילה קא מיירי וגם התוספתא מסייען כמ\"ש התוי\"ט והבה\"ז ולזה כת' הבה\"ז דלפי פרש\"י שבידינו ובפי' הסוגיא התוספ' הוייא תיובתיה ומ\"ש הרב הנז' נר\"ו בפי' התוספתא ק' טובא דבתר דתני קדימת הקרבתן בתדיר ומקודש וסיים כשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתן ק\"ק כו' שלמים של אמש כו' מבואר דלענין קדימת אכילתן קא מיירי דאי לענין קדימת זריקתן והקטרתן הוה ליה למיתנינהו מקודם וזה ברור.<br><b> עוד </b> ראיתי לרב חביבא נר\"ו בד\"ג ע\"ג הוק' לו בדברי הראשונים הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו דאף שהפריש עולה כל שהחטאת אינה קרבה אף העולה אינה קרבה שהרי בנזיר דכ\"ו מבואר דנזיר שהפריש קרבנו' ומת החטאת מתה והעולה קרבה והרי החטאת קודמ' מדינא גם בנזיר כדתנן בדמ\"ו ואף שאינו מעכב מ\"מ איך אפש' להתיר להקריב העולה לכתחי' עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם בדמ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו בהדיא דלר\"י לכתחי' השלמים נקרבים תחי' וכן העולה נקרבת תחי' אם רצון הנזיר לגלח עליה וכן מבואר מדברי המפ' בדכ\"ח ע\"ב ד\"ה ומנא תימרא וכבר כתבנו דבריהם לעיל וא\"כ מנזיר ל\"ק ולא מידי כיון דגלי קרא דשלמי' קודמי' לכתחי' וכ\"ש עולה וברור.<br><b> עוד </b> הוקשה לו נר\"ו מהא דתני בתוספתא בפ\"ב דערכין עולות הבאות עם החטאות אם מתו היורשים חייבים להביא הביא חטאתו ולא הביא עולתו אם מתו היורשים חייבים להביא. הביא עולתו ולא הביא חטאתו אין היורשים חייבים להביא ע\"ש. וע\"כ רישא בהפריש ולא הקריב איירי דאי בשהקריב איירי היינו סיפא הביא חטאתו ולא הביא עולתו ותרתי למה לי עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דהם ז\"ל מפרשי התוס' דתנא והדר מפרש כיצד חייבים היורשים להביא העולות כגון שהביא חטאתו ומת דאלת\"ה הך חלוקא מיותרת שאי בלא הקריב החטא' תנא רישא שיקריבו עולתו כ\"ש בשהקריב חטאתו שודאי יקריבו עולתו א\"ו תני והדר מפרש וברור.<br><b> עוד </b> הוקשה להרב נר\"ו לפי שיטתם מהא דתנן בב\"ק דק\"י נתן את הכסף לאנשי משמר אין היורשים יכולים להוציא מידם משמע הא לא נתן לאנשי משמר אין היורשים חייבים ליתן לאנשי משמר אפי' הפריש הכסף ליתנו לאנשי משמר ואמאי הא הכסף והאשם דומה לעולה הבאה עם חטאת ועדיפא מינה דעולה דורון היא וכסף מכפר מחצה כמ\"ש שם וכיון דהכא ליכא טעמא לומר דחטאת קודמת לעולה א\"כ למה לא יתחייבו היורשים ליתן לאנשי משמר כשהפריש הכסף יע\"ש. ולדידי יש ליישב דכיון דהכסף הוא מתנה לכהנים כמ\"ש שם כל עוד שלא נתנו לידם לא זכו במתנתם ואפי' הפרישה לתת אכתי שם בעליו על הכסף הילכך אין היורשים חייבים ליתן דכיון שמת נכנס הכסף לרשות היורשים והם לא נתחייבו לתת מתנה זו משא\"כ בהפריש חטאתו ועולתו וקרא להם שם דחל עליהם שם שמים אם נתקדשו אף כשמת לא פקע שם קדושת עולה וחטאת מהם ואף שאינן נקראים לשמן ומטעמא דחטאת מתה ועולה אינה קודמת לחטאת מ\"מ שם קדושה לא פקע מינייהו הילכך החטאת מתה והעולה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיה עול' נדבה או יקריבוה לשם עולת נדב' והם ז\"ל לא אמרו שלא יקריבנ' לשם עולת נדבה אלא שלא יקריבנה לשם עול' חובתו של זב או של מצורע או של יולדת אבל לשם עולת נדבה מצי שפיר להקריב וזה ברור אצלי.<br><b> עוד </b> ראיתי לו נר\"ו בד\"ג ע\"ב שהכריח דעולת נדבה חייבים היורשים להביא ממ\"ש בתוספתא בפ\"ג מערכין כל נדרים ונדבות אם מתו חייבים היורשים להבי' ובמנחות דצ\"ב שנינו סתם דיורש סומך ועוד דבחטאת ואשם הלמ\"מ היא דכל שבחטאת מתה ואשם רועה וא\"כ בעולת נדר ונדבה דליכא הלכה למה לא יהיו היורשים חייבים ועפי\"ז עמד מתמיה מ\"ש רש\"י בבכורות דנ\"ב גבי מה להלן יורשי' חייבים וז\"ל מה להלן יורשים חייבים דעולת חובה היא וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עכ\"ל משמע דעולת נדבה אין היורשים חייבים וזה הפך האמור כי ע\"כ נראה דאצטריך ריקם לחייבו אעולת ראיה היינו במת קודם החג שלא הגיע החיוב עליו משא\"כ בעולת נדבה ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל. ואהמ\"ר כנראה דלא ראה מה שכתב רש\"י שם לעיל מזה ד\"ה מה עולת ראיה חייב באחריותה וז\"ל דהא חובה היא עליה דלא גרעה הוא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן דטעין אכתפיה דמי ועוד דכתיב לא יראו פני ריקם ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אשתכח דאתחזי ריקם בעזרה עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דדוקא כי אתחזי פניו בעזרה הוא דחייביה רחמנא להביא ואז מחייב ובר מדין ליכא עליו חיובא אמנם כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה אינו אלא כעול' נדבה בעלמא דאינו חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה ובכה\"ג הוא שנראה מדברי רש\"י דאין היורשים חייבים להביא כיון דאיהו גופיה לא מחייב אבל כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה ואיתא בעיניה ודאי דמחייבי יורשים להביאה כיון דאקדשה והיא ברשות שמים אלא שאינן חייבי' באחריותה.<br><b> גם </b> רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"י כתב וז\"ל המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבים להביאה וכתב מרן בכ\"מ דהיינו מסוג' דנקיט לה בפשיטות על מתני' דמת לאחר ל' יום ואיתא בירוש' פ\"ק דחגיגה אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפי' לא הפרישה חייבים יורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיט רבינו עכ\"ל גם הלח\"מ ז\"ל שם הוק' לו מעין זה דמאחר דגבי האשה שהביא' חטאתה ומתה אמרינן בפ\"ק דקדושין די\"ג לר\"י דחייבים היורשים להביא עולתה אפי' לא הפרישה וכ\"כ רבי' בפ\"א מה' מחוסרי כפ��ה א\"כ ה\"נ לימא הכי ואמאי בעי כאן הפרשה מחיים וכי לימא דהכא איירי בלא ירשו קרקע והתם בירשו קרקע הי\"ל לרבינו לבארו עכ\"ל ולשון הירוש' בפ\"ק דחגיגה כך הוא הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותו ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבא מביא מי שאינו ראוי לבא אינו מביא אמר ר' זעירא כההיא דר\"י ורבי נתן תרויהון אמרי כל בכור בניך תפדה ואפי' לאחר מיתה והכא לא יראו פני ריקם ואפי' לאחר מיתה אמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן תמן האשה כו' שמואל אמר במפורשת ר\"י אמר אפי' אינה מפורשת מה אנן קיימין אם בשירשו קרקע בהדיא אמר שמואל במפורשת אי בשירשו מטלטלין בהדיא אמר ר\"י אפי' בשאינ' מפורשת מה נפק מביניהון ירשו קרקע אליבא דשמואל לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ולדעתיה דר\"י אף למשכן ממשכנין ירשו מטלטלין לדעתיה דר\"י לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ע\"ד דשמואל אף לתבוע אין תובעין ע\"כ.<br><b> וראיתי </b> להרב שדה יהושע הביא דברי מרן כ\"מ ז\"ל וכתב דהרב ז\"ל משמע ליה דכיון דאמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן כו' שהכונה דהמחלוקת שוה כי היכי דהתם איירי בירשו קרקע הכא נמי בירשו קרקע ולהכי תמה למה השמיטו רבינו ולי אפשר לומר דהרמב\"ם ז\"ל סבר דלא נאמרה הך שקלא וטריא דהירוש' בירשו קרקע או מטלטלין ומסיק דאפי' לא הפרי' דיורשין מביאין אלא באשה יולדת לבד דכיון דהביאה חטאתה כבר נתחייבה ונשתעבדו הנכסים אע\"פ שלא הפרי' אבל בחגיגה דכתיב יראה יראה מי שנתחייב לבא מביא וזה עדין לא נתחייב ולפיכך לא מייתי הרמב\"ם הא דירשו קרקע בדין חגיגה דלא אתמר הכי אלא ביולדת ובמקומו המתייחס בפ\"א מה' מחוסרי כפרה הביאו עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דאי משום דרשא זו יראה יראה לא הביא רבינו הא דירשו קרקע א\"כ אף בהפריש עולת ראייתו נמי לא היה לו לחייב ליורשים כדקאמר ר' אילא בירוש' ואי משום ההיא דרשא דר\"י ור\"י דאמרי דיליף מבכור דכתיב כל בכור בניך תפדה כו' והכא בעולת ראייה כתיב ולא יראו פני ריקם מה התם אפי' לאחר מיתה ה\"נ אפי' לאחר מיתה מביאין א\"כ מה\"ט אפי' כי לא הפרישו נמי הו\"ל לחייבו.<br><b> והנראה </b> לע\"ד הוא דר' אילא ור' זעירא לא פליגי דודאי אם הפריש עולת ראייתו קודם החג ומת קודם ביאתו לעזרה בהא קאמר ר' אילא דדרשי' קרא דיראה יראה הראוי לבא מביא שאינו ראוי לבא אינו מביא והיורשים אינן חייבים באחריות' והרי היא כמי שמת והניח עולת נדבה שאין מקריבין עולת נדבה ביו\"ט אלא בח\"המ אם היא קיימ' אמנם ר' זעירא כשהפריש עולת ראייתו אחר שבא לעזר' ונתחייב להביאה מקרא דלא יראו פני ריקם דלא הספיק להביאה עד שמת שאז נתחייב בביאתו מקרא דלא יראו פני ריקם ויש לו תשלומי' כל ז' כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"ד ז\"ל מי שלא הקריב ביו\"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ה\"ז מקריבן בשאר ימות הרגל כו' עבר הרגל ולא חג אינו חייב כו' יע\"ש ובכן בזה הוא שדימו בירוש' הא דהכא לההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה פלוגתייהו דשמואל ור\"י וכיון שכבר פסק רבי' ההיא דהאשה שהביאה חטאתה בפ\"א מהלכו' מחוסרי כפרה לא הוצרך לבאר פה היכא שמת לאחר שבא לעזרה שכבר נתחייב בה ועולת חובה היא כההיא דיולדת אמנם היכא שלא בא לעזרה והפרישו ומת כתב שחייבים היורשים להביא אותה כלומר כשהיא קיימת ולא כשנאבדה כיון שאינה אלא בעולת נדבה כנלע\"ד.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' בד\"ד ע\"א הוק' לו בשי' הרמב\"ן ודעימיה ממ\"ש במנחו' דף ד' אמר ר\"י מצינו שחילק הכתוב בין מכפרים ובין ��כשירים מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאל\"מ דתנן האשה שהביאה חטאתה כו' ופרש\"י דחטאת מכשיר והעולה מכפרת והדבר ק' דחטאת נמי מכפר אעשה דעולה כמ\"ש בזבחים ד\"ז וא\"כ כיון שהקריבה חטאתה כבר כיפר לה על כמה עשה כי ע\"כ עכ\"ל דכי תנן יביאו יורשי' עולתה הוא אפי' שלא הקריבו חטאתה היפך דברי הרמב\"ן ולדידי מלבד מ\"ש הוא נר\"ו לקמיה ליישב דברי הרמב\"ן דאפי' הקריבה חטאתה אכתי קרי ליה לעולה מכפרת דמכפר על אשר חטא אחר הקרבת החטאת מעיקרא ל\"ק מידי דאע\"ג דחטאת מכפר אעשה כבר אמרו בזבחים ד\"ז דאינו מכפר אלא מקופייא אבל עיקר הקרבן אינו אלא או לכפר על לא תעשה שחייבים עליו כרת לחטאת חלב וכיוצא או אינו בא אלא להכשיר משא\"כ קרבן עולה דמקיבעא מכפר אעשה ולהכי זה נקרא מכשיר וזה נקרא מכפר כיון דעיקרו לא בא לכפר ואפשר דחטאת שבא להכשירו בקדשי' אינו מכפר אפי' מקופייא דבחטאת כזה ליכא ק\"ו ועיין בתוספות בזבחים ד\"ז ע\"א ד\"ה על חייבי עשה וכו' וברור.<br><b> עו\"כ </b> מע' הרב נר\"ו ז\"ל הן אמת שיש לתמו' על פי' רש\"י שכ' דביולדת העולה מכפרת כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה וכיון דהחטאת אינו מכפר העולה הוא דמכפר והרי בת\"כ הביאו רש\"י בפי' התורה דרשו שהכפרה כחטאת ופי' הרא\"ם והרב קרבן אהרן דהכפרה כחטאת ר\"ל בעלמא ופירשו וטהרה בעי שמכפר עליו בכל מקום וא\"כ היכן כתיב כפרה בעולה עכ\"ל ותמהני טובא שהוסיף בדברי רש\"י מה שלא כתב כדי להקשות עליו וז\"ל רש\"י ומדחטאת להכשיר עולתה לכפר כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה אלמא וכו' והוא לא כתב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה כמ\"ש הוא נר\"ו ופשיטא דקרא וכפר עליה על החטאת קאי ולא על העולה וכמ\"ש הרא\"ם והר' ק\"א אלא דהאי וכפר עליה לא קאי אחטא' זה אלא אשאר חטא' דעלמא שבא לכפר וכאלו אמר הכתוב והקריבו לקרבן שהוא בא לכפר עליה בעלמא ובהקרבת קרבן זה שמכפ' עליה בעלמא וטהרה עכשיו והשתא קאמר רש\"י דכיון דחטאת זה לא בא לכפר אלא לטהר ולהכשיר ודאי דהעולה בא לכפר כסתם קרבן עולה דכתיב ביה ונרצה לו לכפר עליו וכן הבין בדברי רש\"י בס' חק נתן יע\"ש וזה ברור.<br><b> עו\"כ </b> הר' שם וז\"ל עוד ק' דבד\"ז דזבחים הכריח רבא דעולה אף אעשה אינו מכפר כי אם דורון בעלמ' הוא דכיון שעשה תשו' נתכפר לו כי ע\"כ אי לאו פי' רש\"י נראה לי לפרש דאע\"ג דהוי דורון מ\"מ כיון דבאה הדורון לכפרה קרי לה נמי הכא דעולת יולדת מכפר ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל ולא יכולתי להבין מאי האי דקאמר כיון דבא הדורון לכפרה שאם הוא דורון אינו כפרה ואם הוא כפרה אינו דורון אבל האמת הוא שהיא כשאר כפרה כמ\"ש לעיל שיש לו נחת רוח עם קונו מעתה ונתכפר קמי שמיא והיא היא כונת רש\"י דעולת יולדת בא לכפר עליה כשאר עולות דעלמא ואינה באה להכשירה בקדשים כקרבן חטאתה. עוד כתב הרב נר\"ו ודרך אגב תמהני מהך סוגייא דזבחים למ\"ש בס' אמרי נועם ומנחת יאודה בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בפסוק ונרצה לו לכפר עליו דעולה מכפרת על עשה כו' דהיכי דמי אי דעשה תשובה וכו' דהכי פריך פ\"ק דשבועו' והכא לא שייך לתרץ מה שתי' שם וי\"ל דשאני כפרת יו\"הכ דהדבר קבוע הוא ואינו דין שיבא דבר קבוע ויכפר על דבר הקל כגון עשה ול\"ת אבל הכא כו' עכ\"ל וכתב ע\"ז ותמהני עליהם איך לא ראו דקו' זו הן דברי רבא בהך סוגייא דזבחים והכריח מזה דעולה דורון היא ומינה דכי כתיב לכפר היינו דורון מה שכיפר התשו' ודבריהם צריכים עיון רב. ולדידי יש ליישב דעיקר קו' יצא טפי אעיק' מימר' זו דרבא דמ\"ש דורון היא ודאי שהכונה לומר שאינה עיקר כפרה אלא גמר כפרה שמתרצה לו האל ית' ריצוי גמור וע\"ז הוקשה להם מאותה דפ\"ק דשבועות למה לא אמרו שיו\"הך מכפר על עשה כפרה כי האי שהיא גמר כפרה וריצוי כמו שגומר העולה וע\"ז תירצו שפיר דזה לא שייך לומר התם גבי יו\"הכ שיבא דבר קבוע לכפר כפרה כל דהיא וברור עו\"כ וז\"ל ונראה ליה דקודם קריאת פ' הקרבנות צריך להתודות שהרי אף חטאת ואשם אינו מכפר אלא לשבים כמ\"ש בשבועות די\"ג ובזבחים דף ז' והוידוי הוא התשובה כמ\"ש הרמב\"ם כו' ע\"כ ת\"ד.<br><b> ואהמ\"ר </b> אין מכל זה ראיה שצריך להתוודות קודם קריאת פ' הקרבנות שלא אמרו זבח רשעים תועבה ושצריך להתוודות עם הקרבן אלא היכא שידוע לו שחטא בודאי עבירה שחייב עליה חטא' או אשם אבל כשאינו יודע שחטא ומביא קרבן נדבה עולה ושלמים אף על פי שמכפר הוא על עשה ועל ל\"ת הניתק לעשה ואין לך אדם מישראל שלא עבר עשה כמ\"ש בזבחים ד\"ז מ\"מ כיון שאינו יודע בודאי שעבר אין הוידוי מעכב לכפר לו כיון שאינו יודע שעבר היה מתודה ואין זה זבח רשעים ח\"ו ויש קצת ראיה ממ\"ש בזבחים ד\"ז דחטאת ששחטה על מי שאינו חייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ונמצא ששחטה על מי שמחוייב כפרה כמותו וכתיב וכפר עליו ולא על חבירו שמחוייב כפרה כמותו ובת מינה ולהכי פסולה כיון דאילו היה מתחייב חטאת מכפר לו על עשה מקופייא הילכך חייל שמיה על חטאתו שנשחטו לשמו לפוסלה כמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מקופייא יע\"ש הרי דאף שזה לדעתו אינו מחוייב כלום אעפ\"כ אם שחט חטאת מכפר עליו ע\"כ עשה שעבר בלי ידיעתו דסתמא ודאי הוא אינו מתודה על מה שלא ידע שחטא ואעפ\"כ מכפר עליו וע\"כ דטעמא הוא דכיון שאלו היה יודע שחטא היה מתודה אין זה זבח רשעים תועבה הילכך בקרי' פ' הקורבנות שעל חטאת ואשם ודאי אינו אומר יה\"ר כמ\"ש הטור ועל השלמים אין צורך להתוודות כמ\"ש רבי' בספ\"ג מה' מע\"הק ועל העולה אינו אלא כעולת נדבה שאע\"פי שאין אדם מישראל שאינו עובר עשה מ\"מ אינו עובר בדעת ובמזיד ואינו יודע שעבר על עשה בודאי ואם ידע שעבר תכף הוא מתודה ג' פעמים ביום הילכך לא הצריכו הפוסקים להתוודות בקריאת פ' קרבנות.<br><b> עו\"כ </b> הר' נר\"ו בד\"ד רע\"ב אמ' דקי\"ל דסמיכ' לא מעכבא כו' וא\"כ איך כתב כאן הרמב\"ם דבלי וידוי אינו מכפר החטאת והאשם כו' כי ע\"כ נר' לי דתשו' בלב סגי לכפר עכ\"ל לא ידעתי מאי קא ק\"ל דאם אמרו דסמיכה לא מעכבא היינו לסמוך ידיו על ראש העולה ולומר זו כפרתי אבל וידוי דברי' מי זה אמר דלא מעכבא כדכתיב והתודה כו' וה\"ז מ\"ע והוא מביא עולה על עשה ואיך לא יתוודה ויעבור על עשה אין לך זבח רשעים תועבה גדו' מזה ומ\"ש דבהרהור בלב דיי לתשובה וה\"ז צדיק גמור מ\"מ לכפר עליו ע\"מ שעבר ולהגן עליו מן היסורין גזרת הכתוב הוא שיתוודה בפה ע\"מ שחטא ויביא קרבן להגן עליו וזה ברור.<br><b> ע\"כ </b> הרב הנז' נר\"ו כי ע\"כ כל איש הירא מעבירות שבידו יתוודה קודם קריאת פרשת קרבנות ע\"כ ולדידי לאו דוקא בשעת קריא' פרשת הקרבנות כי בכל עת וזמן שזוכר מה שעבר טוב לו שיתודה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי ויקבל שלא לעבור עוד ולא זז משם עד שמוחלין לו וכ\"ש כשיקרא פרשת הקרבנות וכמו דנהוג עלמא. עו\"כ אך את זה עומד לנגדי על מה אנו סומכין שלא לקרות פרשת קרבנות וכי ת\"ח לא בעו כפרה ואף שכתב הרב לחם חמודות דמי שיש לו ללמוד טוב שילמוד מלומר תחינות וקרבנות מ\"מ החכם עיניו יחזו שאין זה ברור שהרי בסוף מנחות איכא מ\"ד דהעוסק בתורה אינו צריך עולה וחטאת ופי' רש\"י שת\"ת מכפר עונותינו ולדבריו ע\"כ דר\"י דאמר בתר הכי כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב קרבן חטאת חו' ע\"ז כו' וכן"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,116 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי שני תמידין מעכבין זה את זה טעו </span>\n<b> או שגגו אפי' הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר כו' בשנתחנך המזבח כו'.</b> נ\"ב הכי איתא במנחות דמ\"ט תנן התם לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערביים אר\"ש אימתי בזמן דהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמי' ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ופריך בגמ' לא הקריבו כבש בבקר כו' אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערביים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמים חינוך מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערביים כו' מה\"מ כתיב את הכבש השני תעשה בין הערבי' ולא א' בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך אפי' ראשון בין הערבים.<br><b> וכתבו </b> התוס' בד\"ה בד\"א כו' אבל כו' יקריב ראשון דוקא ולא שני מדלא קתני וב' היו קרבין לר\"ש כו' יע\"ש וק\"ל טובא דבמס' ברכות דכ\"ו ע\"ב אמרי' איבעייא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים את\"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרי' שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו א\"ד כיון דצלותא רחמי הוא כל היכא דבעי ליצלי וליזיל ת\"ש כו' אר\"י טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ב' ערבית ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו ע\"כ הרי מכאן מוכח בהדיא דאם לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וכן האברים אם לא הקריבו בלילה יקריבום בשחר אחר עיקרי שהוא התמיד דאלת\"ה קשיא דכי היכי דמספ\"ל במנחה ה\"נ הו\"ל לספוקי בערבית דכיון דתפלה במקום קרבן קאי כי היכי דהתם לית ליה תשלומי' ביומיה ה\"נ בתפלה אלא ודאי מוכרח לומר דפשיטא ליה לתלמודא דבקרבן יש תשלומי' ביומיה אבל כיון דעבר יומיה בטל קרבנו ולהכי לא מיבעייא ליה אלא במנחה ולא בערבית וא\"כ ק' מאד על התוספות איך רוצים לומ' דדוק' א' ולא ב' וא\"ת דלפי האמת אינו כן אלא כולהו אית להו תשלומין משום צלותא רחמי הא ליתא דהול\"ל אדתבעי לך במנחה תבעי לך בכולהו איך שיהיה דברי התוספות ז\"ל קשים אצלי טובא.<br><b> ולפי </b> חומר הענין נלע\"ד לפרש דהכי פירושו לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח ולזה לא יקריבו כלל דאע\"ג דשל שחר יש לו תשלומי' מ\"מ כיון דלתשלומי' קאתי קרב של בין הערביים קודם ואח\"כ של התשלומי' דכן הוא הראוי וכיון שכן נמצא דמתחנך המזב' בתמיד של בין הערבי' שהוא קרב קודם ולזה לא יקריבו כלל אבל אם נתחנך המזבח כשלא הקריבו בבוקר יקריבו בין הערביים שניהם יחד תחילה של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין ומ\"ש התוספו' דאם איתא הו\"ל למיתני ושניהם היו קריבין לר\"ש כי היכי דקתני וכולה היתה קריבה הא ליתא דבהא לא פליגי דגם לת\"ק השני חצאים נקטרים בין הערבים א' של בין הערבים וא' של תשלומין וכן בתמידים ומאי דקאמר ר\"ש וכולה היתה קריבה היינו דלרבנן היו מקטירין אותו לחצאין ולר\"ש כולה שלימה היתה קריבה לשם בין הערבים ולא היו חוצין אותו לחצאין זה נלע\"ד ויש לי סמך מן הגמ' מדקאמר את הכבש א' תעשה בבוקר ואת הכבש הב' תעשה ב\"הע ולא ראשון ב\"הע בד\"א כו' אבל כו' אפי' ראשון ב\"הע וה\"פ שני ב\"הע ולא שיהא של ב\"הע ראשון ושל שחר שני וכגון שלא הקריבו בבקר שמקריבין אותו לתשלומין אחר של ב\"הע לזה בא הכתוב ופי' את הכבש כו' וה\"פ אם את הכבש א' תעשה בבוקר את הכבש השני תעשה ב\"הע ואם לאו לא יקריב ב\"הע בד\"א שלא נתחנך אבל נתחנך אפי' שיהיה הראשון של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין כשר ומותר דאל\"כ היכי קרי ליה ראשון דלא שייך ראשון אם לא יש שני זה נלע\"ד מכח הקושיא וה' ברחמיו יצילנו משגיאות והנה מדברי רבי' כאן משמע שפי' כמו שפי' התוס' שכתב בד\"א שנתחנך המזבח אבל אם היה המזבח חדש שעדין לא קרב עליו כלום לא יקריבו תחילה ב\"הע שאין מחנכין אותו כו' ופי' דבריו הוא דכשנתחנך מקריבין התמיד דוקא ולא התשלומין והיינו כמו שפי' התוספות ז\"ל ע\"כ."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובגדי </b>\n<b> כהונה שתורם בהן הדשן יהיו כו'.</b> הנה הרב מש\"ל כאן בפרקין עמד בסוג' דיומא דכ\"ג עלה דאיפליגו ר\"ל ור\"י גבי הרמת הדשן אם היה בשני כלים או בג' קאמר דר\"ל ס\"ל דהרמה לאו עבודה היא ומשו\"ה סגי בשני כלים והוקשה לו להרב לס' ר\"ל מההיא דאיפליגו התם דכ\"ד רב ולוי אי זר חייב מיתה בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דאינה עבודת מתנה ולוי מחייב לה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר\"ל כמאן ס\"ל כרב אי ס\"ל כרב ל\"ל לטעמא דלאו עבודת מתנה ת\"ל דלא עבודה היא ואי ס\"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר לחייב לזר ותי' לזה דר\"ל ס\"ל כרב ולאו מטעמיה אלא משום דלאו עבודה היא אך אכתי ק' ההיא דירוש' דהביא מחלוקת רב ולוי בשם ר\"י ור\"ל ור\"ל פטר ליה לזר משום טעמיה דרב דלאו עבודת מתנה היא והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דהא באותה סוגייא דכ\"ג ע\"ב מייתי הש\"ס בתר פלוגתייהו דר\"י ור\"ל פלוגתייהו דר\"י ור' דוסא גבי קרא דולבש דכתי' גבי הרמה וקאמר דר' יודא דריש ילבש להביא מצנפת ואבנט ור' דוסא דריש ליה לרבות בגדי כהן גדול ביו\"הכ דכשרים לכהן הדיוט והוה בעי הש\"ס למימר דר\"י ור' דוסא פליגי אי חשיבא הרמה עבודה או לא ולר' דוסא סגי בשש כלים ודחי דאף לר' דוסא עבודה היא ובעי ד' כלים ולא בעיקר פלוגתייהו היא אי בעי קרא לרבות הני שני כלים יע\"ש והשתא מבואר דלר' יאודה ודאי עבודה היא מדבעי ד' בגדים והשתא איכא למימר דההיא דירושלמי וההיא דרב דבעו טעמא למעט זר ממיתה גבי הרמה משו' דלאו עבודה מתנה היא אתי אליבא דר' יאודה דס\"ל דהרמ' עבודה היא ודוק כנלע\"ד ברור."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דישון המנורה ומהו </span>\n<b> דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר כו' והדלק' הנרו' היא הטבתן ונר שמצאו שלא כבה מתקנו.</b> ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ מ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתן זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבוקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בהטיבו את הנרות פירו' בהטיבו בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא ב\"הע ופי' בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצ�� באורך בתשו' הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט עכ\"ל נ\"ב עיין בחי' הריטב\"א בפ\"ק ביומא לדף י\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי ל\"ק שנרא' מדבריו דקאי בשי' ר' וז\"ל ותי' דסתמא דמס' תמיד ס\"ל דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסי' ביניה' אלא מדליק שבעתן כא' עכ\"ל וממ\"ש מדליק שבעתן כא' ולא כתב מטיב שבעתן כא' מבואר דס\"ל דהטב' היינו הדלקה כס' רבינו ועיין להרשב\"א באותה תשו' שביקש טעם לדעת רבינו יע\"ש ולא ידעתי מה יענה רבינו ז\"ל ודעימיה ביום שידובר בהם מקרא שכתו' בדברי הימים ב' סי' י\"ג ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב כו' הרי דגבי עולות נקט בבוקר ובערב דהיינו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים וגבי הדלקת הנרות ומנורה לא נקט אלא בער' דמבואר דהדלקת הנרות לא היתה בבוקר אלא בערב וכעת צ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש על בסמוך או על ממש וסומך </span>\n<b> כל מערכה בשתי קצוות בצד כל מערכה.</b> הנה בענין זה אי דרשי' על בסמוך או על ממש עיין בפ' שתי הלחם דפליגי תנאי בקרא דונתת על המערכת לבונה זכה אי בעינן על ממש או על בסמוך וכן בסוטה פ' אלו נאמרים דל\"ו גבי קרא דונתת את הברכה על הר גריזים פליגי בהכי אי על ממש או אפי' בסמוך וכן בפ' כל המנחות דס\"ב ע\"א גבי קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים פליגי בהכי ועיין בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב גבי אשר תאכל האש על המזבח דמספקא ליה לתלמודא אי בעינן התם על ממש.<br><b> ואגב </b> אומר מאי דק\"ל קצת במאי דבעי התם חזקיה אברים שסדרן וסדר עליהן את המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א\"ד כיון דכתי' קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו. נמצא דמשום דאית לן תרי קראי דסתרן אהדדי דחד מינייהו משמע על העצים וחד מינייהו על המזבח קמספ\"ל דילמא קרא קמא דוקא דהיינו על העצים ואידך דעל המזבח לאו דוקא א\"ד אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי ואילו בההיא דפ' כל המנחות גבי קרא דוהניף הכהן על לחם הבכורים דאיכא אידך קרא דקאמר על שני הכבשים קאמר בברייתא אשתקל הכתו' ואיני יודע אי לחם ע\"ג כבשים ואי כבשים ע\"ג לחם ולא קאמר דקרא קמא דוקא ואידך לאו דוקא אלא אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וי\"ל ועיין במ\"ש התוס' בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ט ע\"ב ד\"ה לא אמרינן על בסמוך דהוק' להם דבפ' שתי הלחם דנ\"ח פליגי אי בעינן על בסמוך או על ממש וכן בפרק אלו נאמרים דל\"ו פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גריזים אי על בסמוך או על ממש וליכא למ\"ד דעל לאו דוקא אלא או בסמוך או על ממש ותירצו דהדבר תלוי בסברא דגבי בזיכי לבונה דכתיב על המערכת כיון דבשע' הנחת לחם היו מניחים אותם ובשעת סילוקם היו מקטירין אותם סברא הוא דהוי לפחות בסמוך וכן גבי ונתת את הברכה על הר גריזים ס' הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה משא\"כ גבי חמץ דהסברא הוא דלא קפיד קרא אלא שלא יהיו ברשותו והכי קאמר קרא לא תזבח הפסח על חמץ שיש ברשותך ועיין ג\"כ בדבריהם במנחות פ' התודה דע\"ח ע\"ב ד\"ה ולא בעינן על בסמוך שתירצו ההיא דהשוחט את התודה בפנים ולחמה בחוץ לחומה דלר\"י לא בעי על בסמוך ואפי' חו' לחומת בית פאגי מקדש הלחם דאע\"ג דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך דסברא הוא דלא קפיד קרא לענין מקדש לחם אלא שיהיה הלחם קיים בעת שחיטת הזבח ובהכי מתקדש משא\"כ גבי תנופה דשתי הלחם דפליגי תנאי בס\"פ כל המנחות אי על ממש או על בסמו�� וליכא למ\"ד דלא בעינן על בסמוך דכיון דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבת שני הכבשים הוא סברא דבעינן על בסמוך א\"ד.<br><b> ועפ\"י </b> קושייתם הנז' יישב מרן מלכא הרב המופ' כמוהרח\"א נר\"ו דברי רבינו בפ\"ח מה' תמידין ומוספין הי\"א שכתב כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי עצרת כו' והק' הלח\"מ שלא ביאר רבינו שהנפת הכבשי' בעודן חיים היה בצד שתי הלחם כמו שביאר בהנפת דלאחר שחי' שהיה צריך בצד שני הלחם ובגמ' מוכח דקודם שחיטה היה צריך שיהיה בצד השתי הלחם ועיין במה שנדחק הלח\"מ אמנם ע\"פ קושייתם דק\"ל להתוס' מההיא דבזיכי לבונה דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכאן גבי חמץ קאמר ר\"י דלא בעינן על בסמוך ואיהו ז\"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' והוצרך לומר דגבי בזיכי לבונה ה\"ט דלא דרשינן קרא דומייא דחמץ דכונת הכתוב לומר ונתת על המערכת לבונה זכה כלומר כל זמן שתתן מערכת תביא לבונה דומיא דלא תזבח על חמץ ואפי' שלא יהיה בסמוך אלא במקום אחר דא\"כ משמע דקרא קפיד על הלבונה שכל שתתן מערכת צריך שתתן לבונה ואם לא תביא לבונה לא תתן מערכת דהלבונה מעכבת את המערכ' דהכי משמע פשטי' דקרא כי דרשינן לקרא הכי ונתת על המערכת כלומר צריך שתתן לבונה על המערכת כשתתן מערכת משא\"כ איפכא כשיש לבונה ולא יש מערכת שאין המערכת מעכבתו והא ודאי אי אפשר לאומרו שהרי שנינו בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב ופסקה רבינו בפ\"ה מה' ת\"ומ דהסדרי' והבזיכים מעכבים זה את זה מדכתיב בהם חוקה יע\"ש וכיון שכן ע\"כ למדרש קרא דעל או על ממש או בסמוך משא\"כ גבי קרא דאת שתי הלחם דכתיב והני' אותם על לחם הבכורים תנופה דמצינן למדרש קרא דומייא דעל חמץ והכונה לומר דכל שיש הנפת שתי הלחם צריך שיהיה שני הכבשים ואם לא יש לחם לא יש כבשים דשתי הלחם מעכבים את הכבשים והכבשים אינן מעכבים את הלחם וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' ת\"ומ דט\"ו דקבע הלכתא כר\"ע דפליג אבן ננס בפ' התכלת דמ\"ה יע\"ש וכי פליגי תנאי בפ' כל המנחות דס\"ב בקרא דוהניף אותם על לחם הבכורים אי על ממש או על בסמוך היינו משום דמשמע להו דהכבשים מעכבים את הלחם ואין שתי הלחם מעכבים את הכבשים ואמטו להכי לא מצו למדרש קרא דומייא דלא תזבח על חמץ דלא בעי' על ואפי' בסמוך משא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"ע דדרשינן קרא הכי דומייא דלא תזבח על חמץ ולא בעינן שיהיה הנפת שני הכבשים בעודן חיים שיהיו סמוכין לשני הכבשים ומה שהצריך לאחר שחיטה שיהיה בצד שתי הלחם היינו משום דהנפה דלאחר שחיטה ילפינן לה מאשם מצורע שהיה צריך תנופה ונפקא לן מזבחי שלמי צבור עם הלוג של שמן בבת אחת כמ\"ש מרן.<br><b> ולבי </b> מגמגם בתי' זה דא\"כ בפ' התכלת דמ\"ה ע\"ב אמאי קאמר תלמודא דטעמ' דר\"ע דקא' הלחם מעכב את הכבשי' ואין כבשי' מעכבים את הלחם היינו משום דגמר יהיו מתהיינה יע\"ש ולימא דטעמא דר\"ע משום דדריש קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים דומה דעל לחם חמץ וכיון שכן עכ\"ל דהלחם מעכב הכבשים ואין הכבשים מעכבין אלא ודאי דאי לאו דגמר יהיו מתהיינה הו\"ל למדרש קרא בעל ממש או בעל בסמו' וכיון שכן גבי קרא דונתת על המערכת נמי אפי' כי לית לן קרא לומר דב' מעכבין זא\"ז פשטיה דקרא אית לן למדרש בעל ממש או בעל בסמוך והדרא קו' התוס' לדוכתא מ\"ש מקרא דלא תזבח על חמץ ולית לן לתרוצי אלא כמו שתירצו הם ז\"ל ואפשר לומר דשאני קרא דוהניף דאית לן למדרש קרא בעל ממש או בסמוך כיון דאיכא ג\"ש דיהיה יהיה כדגמר ן' ננס כדאיתא התם בגמר' ואמטו להכי לאפוקי מהאי ג\"ש הוצרך לומר דר\"ע גמר ג\"ש אחרינא ועדיין צ\"י ועיין בתשו' רב צבי סי' קס\"ח הביא הרבה מקומות דבעי' על ממש כגון קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ושנינו בזבחים ספגו במלח ודחה לזה דהתם כתיב קרא אחרינא ועל כל קרבן מנחתך במלח תמלח. אבל אידך קרא כתיב והזה הטהור על הטמא ושנינו בפי\"ב דפרה הזה על שתי כלים ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה דבעינן על ממש. וכן מחט שהיא נתונה על החרס ספק על המחט הזייתו פסולה. וכן בטהרת מצורע על תנוך אזנו בעינן על ממש ולא בסמוך כאותה ששנינו אין לו בהן ידו אין לו טהרת עולמית ולא אמרי' יתן לו בסמוך. וכן גבי שילוח הקן כתי' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים. ותנייא בפ' שילוח הקן דק\"מ היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח ע\"ג חייב לשלח דבעינן על ממש ומתוך כך כתב דלעולם על ממש בעי' זולת היכא דאיכא סברא לומר דלאו דוקא היפך הדרך שכתבו התוס' דלעול' לא בעי' על ממש זולת היכ' דאיכ' סברא יע\"ש.<br><b> והנה </b> ראיה זו שהביא מהא דטהרת המצורע דבעינן על ממש אישתמיט מיניה ההיא דאמרינן בפ\"ק דמנחות ד\"ט סע\"ב דקאמר ליה ר\"י לר\"ז על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב בשמן המצורע למה לי חד להכשיר צדדין וחד ליפסל צידי צדדין וכתב רש\"י חד על בהן דיד ורגל להכשיר צדדין דדרשי' על בסמוך כדכתי' ועליו מטה מנשה וחד על בהן ליפסל צידי צדדין בשם התחתון שכנגד הכף דעל אמרי' ולא תחת יע\"ש. והשתא משו\"ה אמרי' דכל שאין לו בהן כלל אין לו טהרה משום יתורא דקרא דעל. ועיין עוד בזבחים פ\"ב די\"ט ע\"א גבי קרא דבגדי כהונה דכתיב יהיו על בשרו דמצריך הש\"ס שיהיה עליו ממש ולא יהיה דבר חוצץ. וע\"ע במנחות דצ\"ד ע\"א לינפו בהדי הדדי קהוייא חציצה. ודע דבענין זה אי אמרינן על בסמוך או לא איפליגו ר\"י ור\"ל גבי השוחט את הפסח על החמץ דאמרי' שם בגמרא. אמר רשב\"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה. ור\"י אמר אף ע\"פ שאין עמו בעזרה ושקיל וטרי שם אי פליגי בעל בסמוך או לא ומסיק אמרי לעולם בעל בסמוך קמפלגי וצריכא דאי איפליגי לענין חמץ הו\"א בההוא קאמר ר\"י לא בעי' על בסמוך משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתיה איתיה אבל לענין מקדש לחם לא קדיש ליה אלא בפנים אימא מודה ליה לרשב\"ל דבעינן על בסמוך וכו'. ואי אשמועינן לענין מקדש לחם הו\"א בהא קאמר רשב\"ל דבעינן על בסמוך אבל לענין חמץ אימא מודה ליה לר\"י קמ\"ל. ואיכא למידק לכאור' דהיכי תיסק אדעתין דהכא בחמץ מודה ליה דלא בעי' על בסמוך מאחר דשמעינן ליה לרשב\"ל דס\"ל בעלמא התראת ספק לאו שמיה התראה דמה\"ט הוה בעי' מימ' מעי' דבהא פליגי רשב\"ל ור\"י וא\"כ איך יתכן לו' דרשב\"ל מוד' לר\"י דלא בעי' על בסמוך.<br><b> וראיתי </b> להלח\"מ בפ\"א מה' ק\"פ ד\"ה שכתב דלפו' מאי דאמרינן השתא דפליגי בעל בסמוך מיירי תלמודא דהמותרה ידע ואומר בפירוש אעפ\"כ אני עושה דאלת\"ה למה ליה לר\"ל טעמא אחרינא לימ' טעמא משום התראת ספק עכ\"ל וכ\"כ בס' סם חיי ועיין בס' מלכי בקדש מ\"ש שם ודבריו קשים כאשר א' הרואה יראה יע\"ש ואני תמיה עליהם דאין מקום לקו' זו כלל וכלל דכי פליגי בהתראת ספק לא נ\"מ מידי אלא לענין מלקות דלמ\"ד שמה התראה לקי ולמאן דאמר לא שמה התראה לא לקי אבל לענין איסור לאו דלא תשחט על חמץ לכ\"ע עובר על לאו זה לא כן כי פליגי אי בעינן על בסמוך או לא בעינן על בסמוך נ\"מ לענין העברת לאו זה דלא תשחט על חמץ דלמ\"ד על בסמוך כל שאינו בסמוך לא עבר על לאו זה ולמ\"ד דלא בעי' על בסמוך עובר על לאו הזה והשת' מעיקרא כי הוה ס\"ד לומר דפליגי בהתרא' ס' היינו לו' לענין מלקות דוקא ולכ\"ע לא בעינן על בסמוך כדי לעבור על לאו דלא תשחט משא\"כ לפום קושטא דאמרינן דפליגי בעל בסמוך לרשב\"ל ליכא לאו דלא תשחט אלא דוקא בסמוך ומשו\"ה קאמר שפיר דאי אשמועי' לענין תודה לא הוה שמעינן מינה לענין חמץ אלא הו\"א דמודה רשב\"ל דלא בעינן על בסמוך אלא אפי' שאינו בסמוך עובר על הלאו אבל מילקא לא לקי משום דהוי התראת ספק ודוק שהוא מבואר ופשוט."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין קצירת העומר ביום מצוה </span>\n<b> להקצר בלילה בין בחול בין בשבת כו'.</b> מצאתי כתוב למורי הרב מוהרי\"ן וז\"ל דברי רבינו תמוהים דבס\"פ ר\"י מבואר דר' דס\"ל נקצר ביום כשר ס\"ל דקצירת העומר לא דחי שבת כיון דאפשר לעשותו מע\"ש ומתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מוקמינן לה התם אל הקרבה וא\"כ רבינו דפסק דנקצר ביום כשר איך פסק דקצירת העומר דוחה שבת וכבר תמהו בזה הלח\"מ ושאר אחרונים אך את זה ראיתי לא' קדוש מדבר הובאו דבריו בס' הנז' ליישב דברי רבי' על אופן זה דק\"ל לרבינו למאי דמסקינן התם דשתי הלחם לאפייה וקסבר רבינו דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמו' אפסיל בלינה דבפרק התכלת דמ\"ח מוקי לה ר\"ח לבריית' דשחט שני כבשים על ד' חלות כר' וכתבו התוס' שם לחד תי' דר' ס\"ל דכ\"ש אין מקדשים אלא מדעת והשתא קשה דאם כן שתי הלחם לר' אמאי דחי שבת הא אפשר לאפות אותן בתנור ע\"מ דלא ליקדשו עד למחר דלא מפסל בלינה וכה\"ג אמרינן בפרק לולב תו ק\"ל דבפרק התכלת דנ\"א גבי חביתין אמר רבא על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסי' ליה בלינה והתוספות שם הקשו דבפ' ר\"י מרבינן שתי הלחם מדכתיב מועדי ה' ומסיק שתי הלחם לאפייה וקסבר ר' תנור מקדש כו' ואפי\"ה בעי קרא ולא ניחא ליה לרבינו בתי' התוס'. כי ע\"כ הוכרח לומר דרבא פליג אסוגיא דפ' ר\"י וס\"ל דאדרבא מדגלי קרא דשתי הלחם דוחה שבת ע\"כ דהיה אפשר לעשותה מע\"ש משום דס\"ל לרבינו דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת והשתא ר\"ח ורבא בשיטה חדא קיימי וס\"ל דאפ' לעשותו מע\"ש גלי קרא דדחי ואע\"ג דרבא ע\"כ ס\"ל דמקדשי' שלא לדעת דאי ס\"ל אין מקדשין אלא לדעת הרי היה אפשר לחביתין לעשותן מע\"ש אדעתא דלא ליקדשינהו עד למחר מ\"מ ר\"ח ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופסק ר' כר\"ח זהו תורף דברי קדוש והר' בה\"ז תמה על תי' זה דאם איתא דרבא ס\"ל כ\"ש מקדשים שלא לדעת א\"כ לא הי\"ל לר' לפסוק כר\"י דאין מקדשים אלא לדעת כמ\"ש בפ\"ג מה' פ\"המ הל' כ' אלא הי\"ל לפסוק כרבא דהוא בתרא וס\"ל דאין מקדשין אלא מדעת ותו דבפ\"ג מהלכו' תו\"מ פסק דחביתי כ\"ג דחי שבת וכתב שם וז\"ל ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה כו' ואם איתא איך פסק כרבא הלא ס\"ל לרבא דמקדשין שלא מדעת והוא ז\"ל פסק דאין מקדשין אלא מדעת והו\"ל תרתי דסתרן אלא ע\"כ דליתא דאע\"ג דכ\"ש אין מקדשין אלא מדעת לא ציותה תורה למיפא שתי הלחם מאתמול ואדעתא דלא ליקדשו עד למחר התורה לא רצתה לחלק בין לדעת בין שלא לדעת וגזרה התורה שלא יבואו לפעמים לאפותן מדעת אלו ת\"ד יעש\"ב והנה מה שהקשה דהי\"ל לפסוק כרבא דבתראה הוא דס\"ל דכ\"ש מקדשין שלא מדעת נר' דלא קשייא מידי דאע\"ג דרבא בתראה הוא פסק רבינו כר\"י משום דרבינא דהוא בתראה טפי מרבא ס\"ל כותיה דר\"י כדאיתא בפר' שתי מידות ד\"ץ רבינא אמר לעולם כ\"ש אין מקדשין אלא לדעת ומה שהקשה ממה שפסק רבינו בפ\"ג מה' אלו כתי' דרבא הא ודאי עקא היא ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דהרב הקדוש ז\"ל ומה שר\"ל הבה\"ז דה\"ט דהתורה לא רצת' לחלק בין לדעת וכו' הם דברים שלא שמעתן אזן מעולם לומר דבדאורייתא גזרה ולבדות גזירות מלבנו ותו דאכתי ק\"ל דה\"ט ניחא גבי שתי הלחם דגלי קרא דדחי שבת אליבא דר' אמנם לרבא דקאמר גבי חביתין הרי הוא אומר על מחבת מלמד שטעונה כלי כו' קשה מנ\"ל לרבא דדחי שבת מה\"ט הא אפשר למאפינהו אדעתא דלא ליקדשו ומנין לנו לומר דהתורה לא רצתה לחלק ולומר דרבא ס\"ל כר' דב' הלחם דוחה שבת ומטעמא דלא רצתה לחלק ומינה ילפי' גבי חביתין זה ודאי דוחק מאחר דלית הלכתא כרב איך קאמר רבא א\"צ כו' ותו דאכתי ק' לרבינו דפסק דב' הלחם אינו דוחה שבת ופסק כתי' דרבא ומצאתי כתוב משם תוס' חצוניות על הגלייון בפ' התכלת עמ\"ש התוס' ז\"ל שם דנ\"א ד\"ה אפי מאתמול למה שתי' שם וי\"ל דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא כתוב בגיליון וז\"ל וליכא למפרך יערכנה בלילה בכלי חול דאין מצוה למלאת בכלי קדש דאם צריך לערות בכלי חול למה לן למלאת בכלי קדש אדרבא גנאי הוא לעשות כן שלא לצורך מיהו ק' דהתם משמע דאי כלי שרת אינן מקדשין אלא לדעת היו יכולים לעשות תקנה ולשאובה בכלי שרת ולחשוב שלא לקדש והכא נמי ליחשוב שלא לקדש הכלי ויאפנה מאתמול י\"ל כיון דמחבת כתיב בקרא כלי שרת ומקדש שלא לדעת לשון שרי דכיון דמצוה לעשות א\"כ מצוה כמו כן לחשב תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שלזה היתה דעת רבינו שפס' לתי' דרבא משום דס\"ל דהא דרבא אתייא אפי' למ\"ד אין מקדשין אלא לדעת דכיון דגלי קרא דבעי כלי ובהכי ניחא לי מאי דקשיא טובא אההיא דאמרינן ס\"פ שתי הלחם סוף סוף מטי לילה דבי שמשי ליקדוש וליפסול אמר רבינא בשקדם וסילקו וסדרו למחר כו' יע\"ש והשתא קשה דכיון דרבינא ס\"ל דכ\"ש אין מקדשין אלא לדעת למאי הלכתא הוצרך לומר בשקדם וסילקו הא לו יהא דמונח ע\"ג שולחן כל דיהבי אדעתא דלא ליקדשו עד למחר שפיר דמי אכן לפי דברי התוס' ישנים ניחא שפיר דכיון דקרא כתי' ונתת על השולחן מקדש שלא לדע' דומייא דמחבת אלא דק\"ל לפי מ\"ש התוס' בפ' התכלת ד\"ה הנז' וז\"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול אפסיל בלינה הא כ\"ש אין מקדשין אלא בזמנן וי\"ל כדפי' לעיל דכיון דכתיב על מחבת ע\"כ בעי קידוש כלי יע\"ש הרי גבי לחם הפנים נמי הא כתיב ונתת על השולחן דבעי קידוש כלי ואפ\"ה אמרי' התם דשולחן אינו מקדש אלא בזמנו וצ\"ע כעת.<br><b> ומ\"מ </b> לפי דברי תוס' חיצוניות שכתבנו נר' דק' מההיא דפ' ר\"י דאמרי' דקסבר ר' תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסיל ליה בלינה דה\"נ ליאפנהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר והכא לא שייך תירו' התוס' שהרי לא כתיב תנור בתרה והיכי מוכח דאפיתה דחי שבת כמ\"ש התוס' שם ואין לנו לומר אלא דסוגייא דהתם אתייא כזעירי דפ' לולב וערבה דכ\"ש מקדשין שלא לדעת אמנם לדידן דקי\"ל דאין מקדשין אלא לדעת וא\"נ לר\"ח דס\"ל אליבא דר' לחד תי' שכתבו התוס' דאין מקדשין אלא מדעת עכ\"ל דס\"ל כר' דגזרת הכתוב היא דאע\"ג דאפשר לעשות מאתמול דחי שבת ובהכי נתיישבו דברי רבינו דכיון דהוא ז\"ל פסק כר\"י וכרבינא דס\"ל דאין מקדשין אלא לדעת פסק דנקצר ביום כשר ודוחה שבת דגזרת הכתוב היא דומייא דב' הלחם אליבא ואע\"ג דלא קי\"ל גבי ב' הלחם כר' מ\"מ גבי עומר דגלי קרא בחריש ובקציר קי\"ל כותיה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' התודה דע\"ט ע\"ב ד\"ה וליתני עלייהו וליפקו לחולין שכתבו וז\"ל ואע\"ג שכבר קדשו בכלי שרת אף אם ת\"ל דכלי שרת מקדשי שלא מדעת ה\"מ קדש אבל חולין לא מקדש עכ\"ל ודבריהם סתומים במ\"ש בחולין לא מקדשי שהרי בההיא דר\"פ לולב וערבה מבואר דאפי' בחולין אמרי' ב\"ח מקדשין שלא לדעת דמי שילוח חולין נינהו ואפי\"ה לא מהני בהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר ואי כונתם לומר דהתם שאני דאע\"ג דהשתא חולין נינהו מ\"מ עתידין להתקדש למחר משא\"כ הכא דהרי הן חולין לעולם קשה שהרי בפ' שתי מידות דנ\"ז פרכינן וכי נעקר מאי הוי גברא במאי דצריך קמכוון אמר רב דימי משמיה דרב זאת אומר' כ\"ש מקדשין שלא מדעת הרי דאע\"ג דבדעתו הוא מעשיו חולין לעולם אפי\"ה אמרינן דמקדשין שלא מדעת וי\"ל ועיין ביומא דמ\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כי פליגי ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד ע\"ד התוס' דפ' התכלת שכתבו שם וז\"ל וא\"ת סוף לולב הגזול גבי כמעשהו בחול פריך בגמר' וניתי במקודשת אמר זעירי אין שיעור למים ואי שדי לה במקודשת איפסיל לה בלינה כיון שאין זמנה מאתמו' היאך מקדש ליפסל כו' ע\"ש וראיתי להרב צאן קדשים שתמה על דבריהם וז\"ל וצ\"ע דה\"נ איכא לשנויי כיון דלא דחו שבת מאתמול הוי זמנן ומיפסלי כמ\"ש לעיל גבי ב' הלחם יע\"ש. ולדעתי לק\"מ דאע\"ג דלא דחו שבת למלאתן ממי השילוח מ\"מ הא אפ' למלאתן ממי הדיוט דמי שילוח אינו אלא למצוה בעלמא שהרי תנן התם נשפכה נתגלתה היו ממלאין אותם מן הכיור ולא דמי לאפיית ב' הלחם שאין אפייתן דוחה שבת בשום אופן וא\"א לאפותן אלא מע\"ש חשיב שפיר זמנו מע\"ש וזה דבר מוכרח לפי מ\"ש התוספות בפרק לולב וערבה ד\"ה חזקיה ובמנחות פ\"ק ד\"ז דע\"כ ל\"ק חזקיה דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת אלא דוקא התם דשלא בזמנו הוא יע\"ש והשתא אם איתא דניסוך המים כיון דלא דחו שבת מערב שבת הוי זמן הכק\"ל אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. שוב מצאתי להתוספות פ\"ק דשבועות די\"א ע\"א ד\"ה הואיל שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל א\"נ אין כ\"ש מקדשים שלא בזמנן אפי' ליפסל כדמוכח פ' ב' הלחם ואע\"ג דבס\"פ לולב וערבה צ\"ל דמילוי ע\"ש חשיב זמנן לפי שא\"א למלאת בשבת גבי מכחשת חשיב שפיר אפשר וכו' יע\"ש וצ\"ע לפי שיטתם ז\"ל מה יענו לההיא דחזקיה ותי' דפ' לולב וערבה ופ\"ק דמנחות אזלא לה כיון דס\"ל דחשיב זמנן ויש ליישב בדוחק.<br><b> עוד </b> נ\"ל ליישב ולומר דרבינו דחה סוגייא זו דפ' ר\"י מכח סוגייא דפ' התכלת דמ\"ו ע\"ב דפרכי' התם אברייתא דקתני התם שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מ\"נ אי לאכיל להו אתייא ליכלינהו אי לשריפה אתייא לישרפינהו לאלתר ומשני רב יוסף לעולם לשריפה אתייא וה\"ט דלא שרפי' להו לפי שאין שורפי' קדשים בי\"ט א\"ל אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לישרפינהו לאלתר מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך אלא אמר ר\"י וכו' הנה מסוגייא הלזו מבואר דכל שמצותו בשריפ' דחי י\"ט מטעמא דחביבא מצוה בשעתה ואע\"ג דליכא טעמא דניתנה שבת וי\"ט לידחות אצל שתי' שהרי ב' הלחם קי\"ל דאינ' דוחה שבת ויו\"ט והשתא לפום סוגייא דפ' ר\"י דס\"ל דדוקא הקטר חלבים דוחה שבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעת' משו' דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה אבל גבי קצירת העומר דליכא למימר הכי לא דחי א\"כ ק' היכי פריך אביי הכא מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך ומאי קושייא פר של יוה\"ך שאני דכיון דדחתה שחיטתן אל יוה\"ך דחתה נמי אצל שריפתן משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה משא\"כ שתי הלחם דלא ניתנה י\"ט לידחו' אצלו ואע\"ג דלר' דוחה שבת וי\"ט ואיכא טעמא דהואיל ודחתה אפייתה בשבת וי\"ט מ\"מ נימא דברייתא דקתני שתי הלחם וכו' ס\"ל דאינו דוחה שבת וי\"ט ואליבא דהלכתא דקי\"ל הכי אלא מוכח דס\"ל לרב יוסף ולאביי דמשום טעמא דחביבה מצוה בשעתה גרידא דוחה שבת ויו\"ט דקי\"ל כר' דאמ' נקצר ביום כשר ומשו\"ה דחיקא להו לברייתא לבר מהלכתא כנ\"ל ע\"כ מ\"ך ממו\"ה ז\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> הנפת הלחם וכו'..</b> נ\"ב עיין במ\"ש לעיל בה' אלו שורש על בסמוך פ\"ה ה\"ב יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש חטאת קודם לעולה חטאת </span>\n<b> קודמת לעולה אפי' חטאת העוף וכו'.</b> הנה הרב מ\"א בא\"ח סימן א' סק\"ח עמ\"ש הש\"ע בסעיף ה' טוב לומר וכו' ופ' עולה וכו' ועולה ושלמים וכו' וחטאת ואשם וכו' כתב וז\"ל נשאלתי למה כתבו הטור והש\"ע לומר עולה וכו' וחטאת הלא קי\"ל פ\"י דזבחים דפ\"ט דחטאת קודם לעולה וכ\"כ רש\"י פרשת תזריע וע\"ש בהרא\"ם. ונ\"ל דאמרינן בזבחים ד\"ז למה חטאת קודמת לעולה משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו יע\"ש והתוספו' כתבו וז\"ל עולה דורון הוא אע\"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע\"ש פי' דאיתא בגמרא חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופייא ועולה מכפרת מקיבעא אעפ\"כ כשקרב חטאת ראשונה ג\"כ כבר כפרה על חייבי כריתות ועשה א\"כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה\"ר אחר פרשת החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה ועולה מכפרת אעשה דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחוייב עשה א\"כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים ד\"ז שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה כנ\"ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם עכ\"ל.<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים דשם בזבחים ד\"ז מקמיה הך ברייתא דתני למה חטאת קודם לעולה קאמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה והתנייא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו אלא ש\"מ דורון היא וכתב רש\"י וז\"ל עולה דורון היא ואינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשו' על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסירח במלך ורצהו ע\"י פרקליט וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו היכי דמי כלומר ה\"ד שתהא באה לכפרה כו' יע\"ש מבואר יוצא מהכרח זה דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אלא עולת נדר או נדבה דעלמא נמי אינה מכפרת כפרה ממש על העשה אלא דורון בעלמא היא דבלא\"ה תשובה מכפרת וא\"כ אין חילוק בין עולה הבאה אחר חטאת לבאה אחר התשו' ועיין להתו' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א ד\"ה יקריב דנראה לכאורה דאישתמיט מינייהו הך מימרא דרבא דהכא שכתבו וז\"ל וא\"ת ואעולות מ\"ש ל\"ב למשכוני טפי מחטאת והא בפ\"ק דזבחי' אמרי' דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י\"ל כיון דאמרינן בעלמ' שאם עשה תשו' לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשו' מתכפר ולא דמי לחטאות ולאשמות עכ\"ל ולא ידעתי למה לא עלו על דל שפתותיהם הך מימרא דרבא דקאמר בהדייא הכי דעולה דורון היא ולא מכפר כפרה גמורה ממש וצ\"י גם רש\"י בערכין דכ\"א עלה דמתני' דחייבי עולות ממשכנים כתב וז\"ל אף ע\"ג דעולות מכפרי' אעשה הואיל ולאו בר חיובא היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הילכך ממשכנים אותו עכ\"ל ולא ידעתי למה לא כתב דלאו כפרה ממש היא אלא דורון בעלמא כהך דרבא דהכא ולעי' בזבחים ד\"ו ע\"א עלה דאיבעייא לן אי אעשה דלאחר הפרשה מכפרת העולה ואמרינן דלא דמייא לחטאת דחטאת ע\"כ חטא וחטא בעי לאתויי חדא חטאת אבל עולה כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרה אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרה כתב רש\"י ז\"ל כיון דאיכא כמה עשה גביה שהרי לא חייב הכתוב להביאו ע\"כ עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקב\"ה אלמא כולם נתכפרו עכ\"ל וקשה דא\"כ למה לא הכריח רבא הכא דעולה דורון היא מהך טעמא דאי כפרה ממש דומייא דחטאת ואשם למה לא חייבו הכתוב להביא עולה ע\"כ עשה דומייא דחטאת ואשם וי\"ל ודוק ואיך שיהיה הנה מבואר דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אינה אלא דורון בעלמא היפך דברי המג\"א.<br><b> ונראה </b> דכונת הרב לומר דאעפ\"י שהעולה הבאה בפני עצמה מקרי דורון מ\"מ כיון שהיא דורון על מעשה התשובה על עשה שעבר היא מיקרי מכפר על עשה ואעפ\"י שאינה כפרה ממש מ\"מ ריצוי מיהא איכא אאותה עבירה של עשה שעבר ומה\"ט אמרו בגמרא העולה מכפר אעשה מקיבעא הרי דלריצוי זה קרי ליה מכפר הילכך כי לא הקריב חטאת תחילה לכפר על חייבי כריתות ולרצות על עשה שעבר כמידת החטאת דמכפר על עשה מקופיא כמ\"ש בגמ' שם העולה קודמת שהיא באה לרצו' ולכפר על עשה דהיינו סיום הכפר של אח' התשובה ונראה לע\"ד דמאי דקרי ליה הש\"ס לעול' מכפר על העשה אעפ\"י שבתשו' היא שמתכפר הוא ע\"ד שאמרו שם בגמ' לעיל סוף ד\"ו ע\"א מאי כיפר ומאי לא כיפר וכו' אימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא ופירש\"י כיפר גברא על כל עשה שבידו וניצול מן היסורים לא כיפר קמי שמיא לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה שבמובחר עכ\"ל ה\"נ ע\"י מעשה התשובה מתכפר הוא שלא יבואו יסורים עליו אבל עדיין לא כיפר קמי שמיא לעשות נחת רוח לקונו אם לא ע\"י הקרבת העולה ודוק אבל כשהקריב בחטאת תחילה על חייבי כריתות ונתכפר לו אז העולה הבאה אחריו היא דורון וריצוי על עבירות שבחטאת שאעפ\"י שנתכפר עדיין צריך הוא לדורון הילכך החטאת קודמת אבל עולה הבאה לבדה אעפ\"י דמיקרי דורון מ\"מ מכפר ומי מקרי ומה\"ט קריאתה קודמת לקריאת החטאת שזה מתכפר וזה אינו מתכפר כלומר שזה מרצה על מעשה התשובה שעשה וזה אינו מתכפר ואינו מרצה שאינו אלא כקורא בתורה דאעפ\"י שכתב מרן שבקריאת פרשת החטאת אעפ\"י שאינו מכוין אלא כקורא בתורה אם יש בו עון מכפר קצת מ\"מ אינו מכפר גמור כעולה אלא קצת זה נראה לע\"ד כונת הרב מג\"א.<br><b> וראיתי </b> לרב חביבא הרב המובהק מהרי\"ח נר\"ו בס' חק\"ל עמד ע\"ד התוספות דקידושין די\"ג ע\"א ד\"ה האשה וע\"ד הראב\"ד והריטב\"א שם והוק' לו על שיטת הראב\"ד דס\"ל דהא דחטאת קודמת לעולה בכל מקו' הוא אפי' לעכב ממה ששנינו בנזיר דמ\"ה ודכ\"ח שאם גילח על א' מג' יצא ומה\"ט שנינו שם בדנ\"ט אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה וכו' ואם טהור העולה ראשונה חובה וזו נדבה כו' הרי שהחטאת דקודם לעולה אינו מעכב דאי מעכב הו\"ל הזבח פסול ותגלחתו פסולה וכתב שאחר החיפוש האיר ה' עיניו וראה מה שאמרו בזבחים דנ\"ה ואלא למאי הילכתא אתקוש חטאת ועולה ואיל השלמים דנזיר הדדי לומר שאם גילח על א' מג' יצא ומינה דאם גילח על עולה תחילה יצא דומיא דמצורע דגלי קרא דוהעולה שאינו מעכב יע\"ש.<br><b> ולא </b> ידעתי מה חיפש ומצא מאחר שהתוס' שם בנזי' דכ\"ח ע\"ב עלה דהך מתני' דאם גילח על א' מג' יצא הביאו הך היקשא דזבחים דנ\"ה וגם למה לא הביא דברי התוס' דנזיר דנ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו דטעמא דשוחט את השלמים תחילה לר\"י הוא משום דדרשינן בגמרא וגלח פתח אהל מועד דהיינו שלמים ואחרי שאמר הכתוב דעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א\"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמי' עכ\"ל דמבואר יוצא מדבריהם דלרבי יאודה דמתני' דפליג אר\"א אדרבא השלמים היה נקרב תחילה לכתחילה קודם לחטאת ולעולה היפך מאי דקי\"ל שהחטא' קודמ' אפי' לעולה וכ\"ש לשלמים שהן קדשים קלים. איברא דלכאורה אין נראה כן מדברי הירושלמי דלר\"י דלכתחילה שוחט את השלמים תחילה שאמרו שם עלה דמתני' ריב\"ל אמר ואת האיל יעשה וכו' מה ת\"ל יעשה הקדים בו מעשה איתיב ר\"ח קומי רבי מנא יעשה הכהן את מנחתו ואת נסכו מעתה ויעשה הקדים בו מעשה מאי כדון אתא ר\"ח בשם ריב\"ל שאם גילח על א' מג' יצא ע\"כ משמע דמעיקרא קס\"ד דר\"י לכתחילה קאמר דשוחט אשלמים תחילה ויהיב טעמא ריב\"ל מקרא דואת האיל יעשה זבח שלמים והדר קאמר דאינו כן אלא ריב\"ל הקשה דאם הקדימו תחילה יעשה אותו אבל לא לכתחילה וזה נראה היפך דברי התוספות ולפי שיטתם של התוס' נראה דה\"פ משום דמתני' תני ר\"י שתקדים מעשה השלמים תחיל' כמ\"ש דשוחט את השלמים אמר בשם ריב\"ל דטעמו דר\"י הוא מקרא דואת האיל יעשה דמשמע שתחי' יעשה אותו קודם החטאת והעולה וע\"ז איתביה רבי אחא מקרא דועשה את מנחתו ואת נסכו ומתוך כך אתא רבי אחא בשם ריב\"ל דקרא לא אתא לכפר אלא לומר דעל השלמים לבד יכו' לגלח ומינה דהיקשא דחטאת ושלמים ילפינן דאם גילח על אחת מג' נמי יצא כדדריש רבא בזבחים דנ\"ה וכיון דעיקרו כתיב בשלמים ומינה ילפינן לחטאת ועולה מהיקשא סברא הוא דהשלמים קודמים והיינו דקאמר ר\"י במתני' דשוחט את השלמים ומגלח עליהם ובהכי ניחא מאי דאיתא בספרי זוטא והובא בילקו' פרשת נשא דשע\"ט ע\"א ע\"פ ואת האיל יעשה זבח השלמי' לה' וז\"ל ר\"י אומר יעשה זבח שלמים לה' יעשה של שלמים תחילה וגלח אף במדינה כו' יע\"ש דלפי דברי הירו' צריך לפרש ג\"כ דברי ר\"י האמורים בספרי על הדרך הזה דקרא לא אתא אלא ללמד דעל השלמים לבד יכו' לגלח ולא בעינן שיקריב הכל כר\"א ומהיקשא ילפינן לחטאת ועולה וכיון דהמלמד לכולם הוא השלמים מסברא ידעי' שראוי להקדימו ברישא וז\"ש יעשה של שלמים תחילה.<br><b> וראיתי </b> לרש\"י בנזיר דכ\"ח ע\"ב עלה דאמרינן אמרי אי דשחיט עולה או שלמים ברישא ה\"נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על א' מג' יצא כתב רש\"י וז\"ל ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחט ברישא דתניא אם גילח על אחד מג' יצא עכ\"ל. ולפי מ\"ש בספרי בשם ר\"י לאו כל דמאי דבעי שחיט ברישא אלא דראוי להקדימו השלמים ברישא ועיין במ\"ש התוספות שם בד\"ה כדתנן אם גלח כו' יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרב תי\"ט בפ\"ו דנזיר משנה ז' שכתב דלר\"י דאמר ושוחט את השלמים ומגלח כסדרן בכתוב כך הוא סדרן דמנ\"ל לשנות הסדר ממה שסידורין בכתוב והביא דברי רבינו בפ\"ח מה' נזיר וכתב שמרן בכ\"מ נדחק לומר שהרמב\"ם פוסק בסידורן כר\"א ובגילוח על השלמים פסק כר\"י אע\"ג דלר\"י השלמי' קודמין וזה דלא כמאן אבל לדידי ניחא דהרמב\"ם ס\"ל דר\"י הכי ס\"ל וכוותיה הוא דפסק אבל בסידור הקרבנות אין מחלו' בין ר\"י לר\"א ולפי דעתי אי אפשר שיחלוק ר\"י בסידור הקרבנות שהרי בפרש' כך הם סדורי' בעשיה עכ\"ל וכדבריו כתבו הלח\"מ והמש\"ל בפ\"ח מה' נזירו' ה\"ב יע\"ש ואשתמיט מינייהו דברי הספרי שאמרו בהדייא דלר\"י שוחט את השלמים תחילה וכן משמע פשט לשון הש\"ס בדכ\"ח ע\"ב שאמרו הכא במאי עסקינן דשחט החטאת תחילה וכדתנן כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ועוד ק' שלפי דבריהם משמע דלעולם צריך שיקריב שלש קרבנות כסדרן בכתוב אלא שהגילו' יכול לעשות על איזה מהם על החטאת הנקרב תחילה או על העולה הנקרב שניה או על השלמים הנקרב באחרונה אבל להביא א' מג' בתחילה ולגלח עליו אינו רשאי וזה תימא דמאותה שאמרו בערכין פ' האומר משקלי דכ\"א ופסקו רבינו פי\"ד מה' מע\"הק דחטאת נזיר ממשכנין אותו משום דאמר מר אם גילח על אחת מג' יצא ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר ה��זיר לשתות יין וליטמא פשע בה ולא מייתי יע\"ש מבואר דיכול להביא אחת מג' ולגלח עליו וכן מבואר מאותה ששנינו בספ\"ו דנזיר דמ\"ו ע\"ב ופסקה רבי' בפ\"ח דנזירות דאם גילח על ג' ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר זבחים כיע\"ש. הרי מבואר דסדר הקרבנות אינו מעכב ולפי דברי התי\"ט למה לא יעכב מאחר שכך סידורים בכתוב וצ\"ע ועיין בס' אורח מישור בלשונות רבינו דמ\"א ע\"ב מ\"ש ליישב לדעת רבינו ז\"ל דע\"פ דבריו יש ליישב ג\"כ לשון הספרי ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי למעל' הר' הנז' ד\"ב ע\"ב עמד בעיק' דברי התו' דקדושין ובשאר הראשוני' שכתבו דהא דקי\"ל דחטאת קודם לעולה דאינו מעכב היינו לבתר דגלי לן קרא במצורע שאינו מעכב ומינה ילפינן לכל החטאות דאם קדמו לעולות דכשר והוק' לו דחטאת חלב היכי מצי יליף ממצורע דחלב חמיר שיש בו כרת משא\"כ בחטאת מצורע וכמ\"ש בזבחים ד\"ח לענין פיסול חטאת חלב דשינוי קדש ובעלים דלא מצי יליף ממצורע מה\"ט וכן קשה מחטאת דטומאת מקדש שהוא בכרת היכי מצי יליף ממצורע והניח דבר זה בצ\"ע.<br><b> ולדידי </b> הדבר מבואר דלדעת הראשונים הללו דוקא בחטאת נזיר ויולדת הוא דס\"ל דילפי ממצורע אבל לא שאר חטאות הבאים להתכפר דמלבד דחטאות שבאים על חייוב כרת כחטאת חלב וטומאת מקדש לא מצו ילפי ממצורע כמו שהכריח מההיא דזבחים ד\"ח עוד בה דכיון דחטאת מצורע אינו בא לכפר אלא להכשיר וזה שקודם לעולם למצוה אין בו טעם כמ\"ש התוס' ז\"ל בזבחים ד\"ז ע\"ב ד\"ה ריצה פרקליט דעולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתו קרבן אלא לאשתרויי בקדשים אין בהם טעם דריצה פרקליט נכנס דורון אחריו דאין בהם ריצוי אלא מפני שלא חילקה התורה בין חטאת לחטאת הוא שקודם חטאתם לעולה יע\"ש א\"כ כשמצינו שגילתה התורה בחטאת מצורע שאינו מעכב בקדימתו לעולה מה מקום יש ללמוד ממנו לחטאת הבא לכפר דיש בו טעם דאין להקריב דורון קודם ריצוי פני המלך דשפיר איכא למימר דדוקא בחטאת מצורע דלא בא לרצות אמרה תורה דאינו מעכב אבל חטאת חלב ודם וחטאת מקדש שבאים לכפר ודאי דמעכב שיקריב החטאת תחילה דאין דרך להקריב דורון קודם ריצוי ובהכי ניחא מה דק\"ל עוד שם לשיטת הראב\"ד והריטב\"א מאותה ששנינו כל התדיר מחבירו וכו' וכל המקודש מחבירו כו' וילפינן להו מקראי התם ואפי\"ה אינו מעכב כמו ששנינו בפ\"ד דמנחות מ\"ד התמידין אינן מעכבין את המוספין וכמו שהכריחו התוס' בדמ\"ט ד\"ה ת\"ל כו' יע\"ש וע\"פ האמור אין מכאן ראיה דכיון דמאותה סוגייא דפסחי' דנ\"ט שאמרו שאני עולת מצורע כו' מבוא' דהא דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא אי לאו דגלי קרא דוהעלה עכ\"ל דיש לחלק בין קדימת חטאת לעולה לקדימ' תדיר למקודש דגבי קדימ' חטא' לעולה דאיכא טעמא דריצוי פרקליט קודם לדורון ודאי דסברא הוא דיעכב אבל גבי תדיר או מקודש שהוא משום מעלה בעלמא שפיר איכא למימר דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ג הביא דברי התוספ' דזבחים ד\"ה ד\"ה עולתה כו' ודברי הריטב\"א דקדושין די\"ג שכתבו דקדימת חטאת לעולה מעכב מטעמא דחשיב מחוסר זמן לבו ביום כמ\"ש במנחות ד\"ה גבי חטאתו של מצורע וע\"ז הוקשה לו מדתנן בפרק כל התדיר דם חטאת קודם לדם עולה איברי עולה קודמין לאיברי חטאת ופרש\"י דמיירי בעבר ושחט את שניהם דאי לא החטאת קודם לכל מעשיו כמ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ט מה' תמידין ה\"ו ומאותה סוגייא מבואר יוצא דגם בחטאות הבאי' עם העולו' הדין כן דאיברי עולה קודמין שהרי מחטאת ועול' הלוים ילפינן לה גם בת\"כ פ' מצורע בפ' והעלה הכהן את העולה דרשו והעלה אע\"פ שקדמה לחטאת והעלה מלמד שאיברי עולה קודמין לאיברי חטאת יע\"ש ולפי דברי הראשוני' הנז' דאיכ' דעיכובא בין קדימת חטאת לעולה משום מחוסר זמן היכי משכחת לה שישחטו שניהם ולהקדים איברי עולה לחטאת כיון שהעולה פסולה מיד בשחיטה מפני שצריך להקדים מעשה החטאת תחילה והו\"ל מחוסר זמן לבו ביום פסול והניח הדבר בצ\"ע ולא ידענא מאי קא ק\"ל דאין ס' דלשיטת הראב\"ד ודעימיה מתני' דדם חטאת קודם לדם עולה וכן איברי עולה קודמין לאיברי חטאת מיירי בחטאת ועולה של מצורע ושל נזיר וחטאת ועולה של הלוים דגלי קרא בהו דקדימת חטאת אינו מעכב ואם שחט את העולה תחילה לא מפסיל משום מחוסר זמן כיון דאינו מעכב וכן ג\"כ אם ב' בני אדם אחד הביא חטאת וא' הביא עולה דבשני בני אדם לא מצינו קדימת לחטאת מן העולה שלא מצינו אלא בעולה הבאה עם החטאת בחייוב כחטאת ועולת יולדת ומטעמא דנכנס פרקליט תחילה ואח\"כ מביא דורון אבל בשני בני אדם שזה מביא חטאת וזה מבי' עולת נדבה אין טעם להקדים שחיטת החטאת לשחיטת העולה של זה לא מן הכתוב דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה דמיירי בעולה הבאה עם החטאת ולא מהסברא דנכנס פרקליט כו' וכן באדם א' שהביא חטאת על חלב ועולת נדבה או נדר אין ס' שאין מעכב שיהיה החטאת תחילה משום קרא דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה כיון שאין העולה באה בחיוב עם החטאת שאם ירצה יביא עולתו קודם וע\"ז וכיוצא הוא ששנינו במתני' דדם חטא' קודם לדם עול' ואיברי עולה קודמין לאיברי חטא' לדע' הראב\"ד ודעימיה לא בחטאות הבאות עם העולות דרך חייוב כחטאת מקדש או חטאת יולדת או חטאת חלב דמעכב בהו הקדימה דאיכ' טעמא בהו לעכב דזה ודאי מחוסר זמן לב\"ב הוא ופשוט זה נ\"ל ברור.<br><b> עו\"כ </b> מעל' הרב הנז' נר\"ו דהא דקדימ' חטאת לעולה לדידיה אין בו טעם לפסול משום מחוסר זמן לבו ביום דדוק' בחטאתו ואשמו של מצורע ששניה' מעכבין כפרתו הוא דיש מחוסר זמן לבו ביום אבל עולה שהיא דורון ואינו מעיקר הכפרה אין בהם משום מחוסר זמן כשהקריב העול' קודם לחטאת והביא ראיה מההיא דזבחים דקי\"ב גבי מחוסר זמן בבעליו ומדברי רבינו פח\"י מה' מע\"הק ה\"ט יע\"ש.<br><b> ואני </b> אומר דיפה כתב לפי דברי רבינו שתלה הטעם בעולות ושלמים מפני שהיא דורון ואינם מעיקר הכפרה אבל רש\"י פירש הטעם מפני שיכו' לבא בנדבה ומה\"ט כי שחטה בחוץ לעולת יולדת ראויה אל פתח אהל מועד קרינן לה וחייב יע\"ש ולדידיה אין מכאן ראיה דכי הקדים עולה לחטאת דלא מפסיל משום מחוסר זמן דאיכא למימר דדוקא לענין שחוטי חוץ שהקריב העולה של היולדת בחוץ חייב אעפ\"י שעדיין לא הקריב חטאתה משום דכיון דתלה הכתוב החיוב בראויה לפני אהל מועד הרי בהמה זו ראויה לבא קרינן לה כיון שהיתה ראויה להקריבה לנדבה ולא לעולת חיוב היולדת ולאו מחוסר זמן קרינן לה אעפ\"י שעכשיו הקריבה לשם חיוב עולתה אבל כשהקריב עולת יולדת בפני' לשם עולתה וחיובה של היולדת ואח\"ך הקריבה חטאתה אעפ\"י שהיא ראויה להתקרב נדבה הא לא הקריבה לשם נדבה אלא לשם חיוב והקדימה לחטאתה דמפסלה מיד משום מחוסר זמן כיון שהקריבה לשם חיוב עולתה והקדימה וברור ומ\"מ יש ללמוד בזה דלדעת רבינו קדימת חטאת לעולה אינו מעכב לפסו' שלא כדעת הראב\"ד ז\"ל ודעימיה.<br><b> עו\"כ </b> הרב נר\"ו בעיקר קושיית הראשונים בההיא מתני' דקינין דמשמע מינה דיולד' שהביא עול' תחי' יכו' להביא חטאתה אח\"ך שזה נראה היפך ההיא דפסחים דנ\"ט דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא והוצרכו ל��רץ כל אחד לפי דרכו כיע\"ש והוקשה לו דמאי קושיא דאפי' אם יהיה לעיכובא זהו דוקא כשהביא שניהם כאחד אבל אם הביא אחד ראשון ואחד אחרון הבא ראשון קרב כמו ששנינו בזבחים ד\"ץ שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמים דברי ר\"מ וחכ\"א חטאת קודמת מפני שהיא קדש קדשים משמע דעולה וחטאת ששניהם ק\"ק הבא ראשון קרב ראשון וכמ\"ש בתוספתא פ\"י דזבחים ופסקה רבינו בפ\"ט מה' תמידין הי\"א ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל ל\"ק ולא מידי דמשמע להו להראשונים דקדימת החטאת לעולה הבאה עמה בחיוב כיולדת וכיוצא אפילו הביאה קודם ודאי שהיא פסו' לפי סוגיא דפסחים וההיא דכל התדיר ומקודש מיירי בחטאת ועולה דלא מעכב בהו קדימה כחטאת מצורע דגלי קרא דוהעלה דלא מעכב ביה קדימה וכן בשני בני אדם שזה הביא חטאת וזה הביא עולה או שהביא חטאת חלב ועולת נדר ונדבה וכן בחטאת ועולת נזיר דאם ירצה יביא שלמים תחילה כשהביאן ושחטן כאחת תני תנא שהתדיר קודם ועלה תני דשלמי' של אמש קודמין לחטאת היום לר\"מ ועולה וחטאת עולה קודמת ובהכי מיירי התוספתא דתני אבל הבא ראשון קרב ראשון אבל בחטאת ועולת של חיוב כחטאת ועולת של יולדת ודאי דכיון דקרא קפיד שיקריב החטאת ראשונה ומצינו בחטאת מצורע דהוצרך הכתוב לומר והעלה להתיר כשהקריב העולה תחילה מינה דשאר חטאות ועולות של חיוב פסו' משום מחוסר זמן לבו ביום וברור.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ד עמד ע\"ד רש\"י והתוספות דזבחים ד\"ץ עלה דמתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמים לר\"מ ולרבנן חטאת ואשם קודם מפני שהיא ק\"ק דלפי פי' רש\"י שבידינו קדימה זו דמתני' מיירי לענין הקרבה שהביאו השלמים מאתמו' לעזר' ונתעכב שם עד למחר וביום הביאו חטאת ואשם נמי בזה פליגי ר\"מ וחכמים דלר\"ת אפי' קדשים קלים שקדמו לבא יום אחד לק\"ק ושניהם עומדים לפנינו להקריב קדשים קלים קודמים בהקרבתן וזריקתם והקטרתם ולרבנן ק\"ק קודמים ולפי דברי התוס' מתני' לא מיירי בהכי אלא מתני' איירי לענין אכילתן שמשנשחט ונקרב קודם יום א' ונתעכב אכיל' הבשר עד למח' ואז נשחט ונקרב קרבן אחר ושניהם עומדים לאכי' מי שנשחט קודם יום א' הוא נאכל קודם ולר\"מ שלמים שנקרבו אתמו' וחטאת ואשם שנקרב היום ושניהם לפנינו שלמים קודמים באכילתן היום מפני שזמן פיסולו קרוב שאם לא יאכלם היום נפסלו משא\"כ חטאת ואשם של היום שזמנו עד סוף הלילה והתוספות כתבו בשם רש\"י דטעם אכילת השלמים של אמש ואכילת בשר החטאת ואשם של יום לר\"מ הוא מפני שיש זלזול בשהייתן כי צורת הבשר מתקלקל וכתבו שעל חינם נדחק לפ' כן יע\"ש כנראה שבפי' רש\"י שבידם כך היה כתוב ומבואר דמפ' מתני' לענין ששניהם שחוטים לפנינו ולענין דאיזה מהם קודם לאכי' וכדברי התוס' (ובס' חק נתן כך כתוב וז\"ל מצאתי כתוב בגליון שיטת קדושין וז\"ל פי' רש\"י שלמים שקדמו אמש וחטאת ואשם של יום עומדים ליאכל שלמים של אמש קודמים דזלזול הוא להשהותן כ\"כ שצורת הבשר מתקלקלת ואעפ\"י שזמן אכילתן כל היום נמי קדמו דזאת הנסחא נמצאת בכל ספרי כת\"י ע\"כ כתבוהו התוס' עכ\"ל) וע\"ז עמד מתמיה רב אחאי הי\"ו דבש\"ס מבואר להדיא דמתני' לענין הקרב' מיירי ולא לענין אכילת דבדצ\"א איבעיא לן בקדם ושחט את שאינו תדיר אי גומר הקרבתו א\"ד ממרס בדמו ואתו למפשט בעיא זו ממתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ודחי הש\"ס דיום דומיא של אמש היינו בדשחטינהו לתרווייהו יע\"ש ובפי' רש\"י שזה מבואר דמשמ' דמתני' לאו לענין אכילה מיירי אלא לענין הקרבה ובזה עמד מתמיה על הרב תי\"ט והרב בה\"ז שדחו פי' רש\"י שבידינו מלשון התוספתא דמשמע מינה דלענין קדימת אכילה מיירי וזה היפך דברי הש\"ס והצ\"ע.<br><b> ואני </b> אומר דכל זה גרם לו שלא ראה בפי' הסוגיא כי אם פי' רש\"י לבד שאלו היה רואה מ\"ש בס' חק נתן מה שמצא כתוב בפי' הסוגיא לא היה מצריך עיון וז\"ל ת\"ש שלמים של אמש כו' הא דיום דומיא דאמש כו' מ\"כ בגש\"ק שלמים של אמש קודמים באכילה הא דיום דומיא של אמש כו' ה\"ד כגון דשחטינהו לשלמים ברישא חטאת ואשם של יום קדמה זריקתה לזריקת שלמי' ויאכלו תחי' כמו כן אלמא מקודש ואינו מקודש וקדים ושחיט לשאינו מקודש יהא אחד ממרס בדמו וישחוט ויזרוק את המקודש וה\"ה לתדיר ושאינו תדיר ודחי שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ה\"ד דשחטינהו לתרווייהו דהא לענין אכי' מיירי מתני' וכי תידוק מינה לענין הקרבה נמי הא דיום דומיא דאמש וה\"ד כגון דשחטיה לשלמי' ברישא חטאת ואשם קדמי ודשחטינהו לתרווייהו ותידוק לה שחזר ושחט את החטאת קודם שבא לימלך על הזריקה דהתם אמרינן ליה חטאת קדמה וכיון דס\"ס צריך אחר למרס אחד מן הדמים ק\"ק קדמי אבל לא שחטו לחטאת וכששחט שלמים בא לימלך על השחיטה תבעי לך אי מזלזלי' בשלמי' עכ\"ל ואין ספק שזה הפירוש מפרשי התוספות בפי' הסוג' לפי שיטתם בפי' המשנה דעיקרא לענין קדימת אכילה קא מיירי וגם התוספתא מסייען כמ\"ש התוי\"ט והבה\"ז ולזה כת' הבה\"ז דלפי פרש\"י שבידינו ובפי' הסוגיא התוספ' הוייא תיובתיה ומ\"ש הרב הנז' נר\"ו בפי' התוספתא ק' טובא דבתר דתני קדימת הקרבתן בתדיר ומקודש וסיים כשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתן ק\"ק כו' שלמים של אמש כו' מבואר דלענין קדימת אכילתן קא מיירי דאי לענין קדימת זריקתן והקטרתן הוה ליה למיתנינהו מקודם וזה ברור.<br><b> עוד </b> ראיתי לרב חביבא נר\"ו בד\"ג ע\"ג הוק' לו בדברי הראשונים הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו דאף שהפריש עולה כל שהחטאת אינה קרבה אף העולה אינה קרבה שהרי בנזיר דכ\"ו מבואר דנזיר שהפריש קרבנו' ומת החטאת מתה והעולה קרבה והרי החטאת קודמ' מדינא גם בנזיר כדתנן בדמ\"ו ואף שאינו מעכב מ\"מ איך אפש' להתיר להקריב העולה לכתחי' עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם בדמ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו בהדיא דלר\"י לכתחי' השלמים נקרבים תחי' וכן העולה נקרבת תחי' אם רצון הנזיר לגלח עליה וכן מבואר מדברי המפ' בדכ\"ח ע\"ב ד\"ה ומנא תימרא וכבר כתבנו דבריהם לעיל וא\"כ מנזיר ל\"ק ולא מידי כיון דגלי קרא דשלמי' קודמי' לכתחי' וכ\"ש עולה וברור.<br><b> עוד </b> הוקשה לו נר\"ו מהא דתני בתוספתא בפ\"ב דערכין עולות הבאות עם החטאות אם מתו היורשים חייבים להביא הביא חטאתו ולא הביא עולתו אם מתו היורשים חייבים להביא. הביא עולתו ולא הביא חטאתו אין היורשים חייבים להביא ע\"ש. וע\"כ רישא בהפריש ולא הקריב איירי דאי בשהקריב איירי היינו סיפא הביא חטאתו ולא הביא עולתו ותרתי למה לי עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דהם ז\"ל מפרשי התוס' דתנא והדר מפרש כיצד חייבים היורשים להביא העולות כגון שהביא חטאתו ומת דאלת\"ה הך חלוקא מיותרת שאי בלא הקריב החטא' תנא רישא שיקריבו עולתו כ\"ש בשהקריב חטאתו שודאי יקריבו עולתו א\"ו תני והדר מפרש וברור.<br><b> עוד </b> הוקשה להרב נר\"ו לפי שיטתם מהא דתנן בב\"ק דק\"י נתן את הכסף לאנשי משמר אין היורשים יכולים להוציא מידם משמע הא לא נתן לאנשי משמר אין היורשים חייבים ליתן לאנשי משמר אפי' הפריש הכסף ליתנו לאנשי משמר ואמאי הא הכסף והאשם דומה לעולה הבאה עם חטאת ועדיפא מינה דעולה דורון היא וכסף מכפר מחצה כמ\"ש שם וכיון דהכא ליכא טעמא לומר דחטאת קודמת לעולה א\"כ למה לא יתחייבו היורשים ליתן לאנשי משמר כשהפריש הכסף יע\"ש. ולדידי יש ליישב דכיון דהכסף הוא מתנה לכהנים כמ\"ש שם כל עוד שלא נתנו לידם לא זכו במתנתם ואפי' הפרישה לתת אכתי שם בעליו על הכסף הילכך אין היורשים חייבים ליתן דכיון שמת נכנס הכסף לרשות היורשים והם לא נתחייבו לתת מתנה זו משא\"כ בהפריש חטאתו ועולתו וקרא להם שם דחל עליהם שם שמים אם נתקדשו אף כשמת לא פקע שם קדושת עולה וחטאת מהם ואף שאינן נקראים לשמן ומטעמא דחטאת מתה ועולה אינה קודמת לחטאת מ\"מ שם קדושה לא פקע מינייהו הילכך החטאת מתה והעולה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיה עול' נדבה או יקריבוה לשם עולת נדב' והם ז\"ל לא אמרו שלא יקריבנ' לשם עולת נדבה אלא שלא יקריבנה לשם עול' חובתו של זב או של מצורע או של יולדת אבל לשם עולת נדבה מצי שפיר להקריב וזה ברור אצלי.<br><b> עוד </b> ראיתי לו נר\"ו בד\"ג ע\"ב שהכריח דעולת נדבה חייבים היורשים להביא ממ\"ש בתוספתא בפ\"ג מערכין כל נדרים ונדבות אם מתו חייבים היורשים להבי' ובמנחות דצ\"ב שנינו סתם דיורש סומך ועוד דבחטאת ואשם הלמ\"מ היא דכל שבחטאת מתה ואשם רועה וא\"כ בעולת נדר ונדבה דליכא הלכה למה לא יהיו היורשים חייבים ועפי\"ז עמד מתמיה מ\"ש רש\"י בבכורות דנ\"ב גבי מה להלן יורשי' חייבים וז\"ל מה להלן יורשים חייבים דעולת חובה היא וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עכ\"ל משמע דעולת נדבה אין היורשים חייבים וזה הפך האמור כי ע\"כ נראה דאצטריך ריקם לחייבו אעולת ראיה היינו במת קודם החג שלא הגיע החיוב עליו משא\"כ בעולת נדבה ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל. ואהמ\"ר כנראה דלא ראה מה שכתב רש\"י שם לעיל מזה ד\"ה מה עולת ראיה חייב באחריותה וז\"ל דהא חובה היא עליה דלא גרעה הוא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן דטעין אכתפיה דמי ועוד דכתיב לא יראו פני ריקם ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אשתכח דאתחזי ריקם בעזרה עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דדוקא כי אתחזי פניו בעזרה הוא דחייביה רחמנא להביא ואז מחייב ובר מדין ליכא עליו חיובא אמנם כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה אינו אלא כעול' נדבה בעלמא דאינו חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה ובכה\"ג הוא שנראה מדברי רש\"י דאין היורשים חייבים להביא כיון דאיהו גופיה לא מחייב אבל כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה ואיתא בעיניה ודאי דמחייבי יורשים להביאה כיון דאקדשה והיא ברשות שמים אלא שאינן חייבי' באחריותה.<br><b> גם </b> רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"י כתב וז\"ל המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבים להביאה וכתב מרן בכ\"מ דהיינו מסוג' דנקיט לה בפשיטות על מתני' דמת לאחר ל' יום ואיתא בירוש' פ\"ק דחגיגה אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפי' לא הפרישה חייבים יורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיט רבינו עכ\"ל גם הלח\"מ ז\"ל שם הוק' לו מעין זה דמאחר דגבי האשה שהביא' חטאתה ומתה אמרינן בפ\"ק דקדושין די\"ג לר\"י דחייבים היורשים להביא עולתה אפי' לא הפרישה וכ\"כ רבי' בפ\"א מה' מחוסרי כפרה א\"כ ה\"נ לימא הכי ואמאי בעי כאן הפרשה מחיים וכי לימא דהכא איירי בלא ירשו קרקע והתם בירשו קרקע הי\"ל לרבינו לבארו עכ\"ל ולשון הירוש' בפ\"ק דחגיגה כך הוא הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותו ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבא מביא מי שאינו ראוי לבא אינו מביא אמר ר' זעירא כההיא דר\"י ורבי נתן תרויהון אמרי כל בכור בניך תפדה ואפי' לאחר מיתה והכא לא יראו פני ריקם ואפי' לאחר מיתה אמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן תמן האשה כו' שמואל אמר במפורשת ר\"י אמר אפי' אינה מפורשת מה אנן קיימין אם בשירשו קרקע בהדיא אמר שמואל במפורשת אי בשירשו מטלטלין בהדיא אמר ר\"י אפי' בשאינ' מפורשת מה נפק מביניהון ירשו קרקע אליבא דשמואל לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ולדעתיה דר\"י אף למשכן ממשכנין ירשו מטלטלין לדעתיה דר\"י לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ע\"ד דשמואל אף לתבוע אין תובעין ע\"כ.<br><b> וראיתי </b> להרב שדה יהושע הביא דברי מרן כ\"מ ז\"ל וכתב דהרב ז\"ל משמע ליה דכיון דאמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן כו' שהכונה דהמחלוקת שוה כי היכי דהתם איירי בירשו קרקע הכא נמי בירשו קרקע ולהכי תמה למה השמיטו רבינו ולי אפשר לומר דהרמב\"ם ז\"ל סבר דלא נאמרה הך שקלא וטריא דהירוש' בירשו קרקע או מטלטלין ומסיק דאפי' לא הפרי' דיורשין מביאין אלא באשה יולדת לבד דכיון דהביאה חטאתה כבר נתחייבה ונשתעבדו הנכסים אע\"פ שלא הפרי' אבל בחגיגה דכתיב יראה יראה מי שנתחייב לבא מביא וזה עדין לא נתחייב ולפיכך לא מייתי הרמב\"ם הא דירשו קרקע בדין חגיגה דלא אתמר הכי אלא ביולדת ובמקומו המתייחס בפ\"א מה' מחוסרי כפרה הביאו עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דאי משום דרשא זו יראה יראה לא הביא רבינו הא דירשו קרקע א\"כ אף בהפריש עולת ראייתו נמי לא היה לו לחייב ליורשים כדקאמר ר' אילא בירוש' ואי משום ההיא דרשא דר\"י ור\"י דאמרי דיליף מבכור דכתיב כל בכור בניך תפדה כו' והכא בעולת ראייה כתיב ולא יראו פני ריקם מה התם אפי' לאחר מיתה ה\"נ אפי' לאחר מיתה מביאין א\"כ מה\"ט אפי' כי לא הפרישו נמי הו\"ל לחייבו.<br><b> והנראה </b> לע\"ד הוא דר' אילא ור' זעירא לא פליגי דודאי אם הפריש עולת ראייתו קודם החג ומת קודם ביאתו לעזרה בהא קאמר ר' אילא דדרשי' קרא דיראה יראה הראוי לבא מביא שאינו ראוי לבא אינו מביא והיורשים אינן חייבים באחריות' והרי היא כמי שמת והניח עולת נדבה שאין מקריבין עולת נדבה ביו\"ט אלא בח\"המ אם היא קיימ' אמנם ר' זעירא כשהפריש עולת ראייתו אחר שבא לעזר' ונתחייב להביאה מקרא דלא יראו פני ריקם דלא הספיק להביאה עד שמת שאז נתחייב בביאתו מקרא דלא יראו פני ריקם ויש לו תשלומי' כל ז' כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"ד ז\"ל מי שלא הקריב ביו\"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ה\"ז מקריבן בשאר ימות הרגל כו' עבר הרגל ולא חג אינו חייב כו' יע\"ש ובכן בזה הוא שדימו בירוש' הא דהכא לההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה פלוגתייהו דשמואל ור\"י וכיון שכבר פסק רבי' ההיא דהאשה שהביאה חטאתה בפ\"א מהלכו' מחוסרי כפרה לא הוצרך לבאר פה היכא שמת לאחר שבא לעזרה שכבר נתחייב בה ועולת חובה היא כההיא דיולדת אמנם היכא שלא בא לעזרה והפרישו ומת כתב שחייבים היורשים להביא אותה כלומר כשהיא קיימת ולא כשנאבדה כיון שאינה אלא בעולת נדבה כנלע\"ד.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' בד\"ד ע\"א הוק' לו בשי' הרמב\"ן ודעימיה ממ\"ש במנחו' דף ד' אמר ר\"י מצינו שחילק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירים מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאל\"מ דתנן האשה שהביאה חטאתה כו' ופרש\"י דחטאת מכשיר והעולה מכפרת והדבר ק' דחטאת נמי מכפר אעשה דעולה כמ\"ש בזבחים ד\"ז וא\"כ כיון שהקריבה חטאתה כבר כיפר לה על כמה עשה כי ע\"כ עכ\"ל דכי תנן יביאו יורשי' עולתה הוא א��י' שלא הקריבו חטאתה היפך דברי הרמב\"ן ולדידי מלבד מ\"ש הוא נר\"ו לקמיה ליישב דברי הרמב\"ן דאפי' הקריבה חטאתה אכתי קרי ליה לעולה מכפרת דמכפר על אשר חטא אחר הקרבת החטאת מעיקרא ל\"ק מידי דאע\"ג דחטאת מכפר אעשה כבר אמרו בזבחים ד\"ז דאינו מכפר אלא מקופייא אבל עיקר הקרבן אינו אלא או לכפר על לא תעשה שחייבים עליו כרת לחטאת חלב וכיוצא או אינו בא אלא להכשיר משא\"כ קרבן עולה דמקיבעא מכפר אעשה ולהכי זה נקרא מכשיר וזה נקרא מכפר כיון דעיקרו לא בא לכפר ואפשר דחטאת שבא להכשירו בקדשי' אינו מכפר אפי' מקופייא דבחטאת כזה ליכא ק\"ו ועיין בתוספות בזבחים ד\"ז ע\"א ד\"ה על חייבי עשה וכו' וברור.<br><b> עו\"כ </b> מע' הרב נר\"ו ז\"ל הן אמת שיש לתמו' על פי' רש\"י שכ' דביולדת העולה מכפרת כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה וכיון דהחטאת אינו מכפר העולה הוא דמכפר והרי בת\"כ הביאו רש\"י בפי' התורה דרשו שהכפרה כחטאת ופי' הרא\"ם והרב קרבן אהרן דהכפרה כחטאת ר\"ל בעלמא ופירשו וטהרה בעי שמכפר עליו בכל מקום וא\"כ היכן כתיב כפרה בעולה עכ\"ל ותמהני טובא שהוסיף בדברי רש\"י מה שלא כתב כדי להקשות עליו וז\"ל רש\"י ומדחטאת להכשיר עולתה לכפר כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה אלמא וכו' והוא לא כתב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה כמ\"ש הוא נר\"ו ופשיטא דקרא וכפר עליה על החטאת קאי ולא על העולה וכמ\"ש הרא\"ם והר' ק\"א אלא דהאי וכפר עליה לא קאי אחטא' זה אלא אשאר חטא' דעלמא שבא לכפר וכאלו אמר הכתוב והקריבו לקרבן שהוא בא לכפר עליה בעלמא ובהקרבת קרבן זה שמכפ' עליה בעלמא וטהרה עכשיו והשתא קאמר רש\"י דכיון דחטאת זה לא בא לכפר אלא לטהר ולהכשיר ודאי דהעולה בא לכפר כסתם קרבן עולה דכתיב ביה ונרצה לו לכפר עליו וכן הבין בדברי רש\"י בס' חק נתן יע\"ש וזה ברור.<br><b> עו\"כ </b> הר' שם וז\"ל עוד ק' דבד\"ז דזבחים הכריח רבא דעולה אף אעשה אינו מכפר כי אם דורון בעלמ' הוא דכיון שעשה תשו' נתכפר לו כי ע\"כ אי לאו פי' רש\"י נראה לי לפרש דאע\"ג דהוי דורון מ\"מ כיון דבאה הדורון לכפרה קרי לה נמי הכא דעולת יולדת מכפר ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל ולא יכולתי להבין מאי האי דקאמר כיון דבא הדורון לכפרה שאם הוא דורון אינו כפרה ואם הוא כפרה אינו דורון אבל האמת הוא שהיא כשאר כפרה כמ\"ש לעיל שיש לו נחת רוח עם קונו מעתה ונתכפר קמי שמיא והיא היא כונת רש\"י דעולת יולדת בא לכפר עליה כשאר עולות דעלמא ואינה באה להכשירה בקדשים כקרבן חטאתה. עוד כתב הרב נר\"ו ודרך אגב תמהני מהך סוגייא דזבחים למ\"ש בס' אמרי נועם ומנחת יאודה בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בפסוק ונרצה לו לכפר עליו דעולה מכפרת על עשה כו' דהיכי דמי אי דעשה תשובה וכו' דהכי פריך פ\"ק דשבועו' והכא לא שייך לתרץ מה שתי' שם וי\"ל דשאני כפרת יו\"הכ דהדבר קבוע הוא ואינו דין שיבא דבר קבוע ויכפר על דבר הקל כגון עשה ול\"ת אבל הכא כו' עכ\"ל וכתב ע\"ז ותמהני עליהם איך לא ראו דקו' זו הן דברי רבא בהך סוגייא דזבחים והכריח מזה דעולה דורון היא ומינה דכי כתיב לכפר היינו דורון מה שכיפר התשו' ודבריהם צריכים עיון רב. ולדידי יש ליישב דעיקר קו' יצא טפי אעיק' מימר' זו דרבא דמ\"ש דורון היא ודאי שהכונה לומר שאינה עיקר כפרה אלא גמר כפרה שמתרצה לו האל ית' ריצוי גמור וע\"ז הוקשה להם מאותה דפ\"ק דשבועות למה לא אמרו שיו\"הך מכפר על עשה כפרה כי האי שהיא גמר כפרה וריצוי כמו שגומר העולה וע\"ז תירצו שפיר דזה לא שייך לומר התם גבי יו\"הכ שיבא דבר קבוע לכפר כפרה כל דהיא וברור עו\"כ וז\"ל ונראה ליה דקודם קריאת פ' הקרבנות צריך להתודות שהרי אף חטאת ואשם אינו מכפר אלא לשבים כמ\"ש בשבועות די\"ג ובזבחים דף ז' והוידוי הוא התשובה כמ\"ש הרמב\"ם כו' ע\"כ ת\"ד.<br><b> ואהמ\"ר </b> אין מכל זה ראיה שצריך להתוודות קודם קריאת פ' הקרבנות שלא אמרו זבח רשעים תועבה ושצריך להתוודות עם הקרבן אלא היכא שידוע לו שחטא בודאי עבירה שחייב עליה חטא' או אשם אבל כשאינו יודע שחטא ומביא קרבן נדבה עולה ושלמים אף על פי שמכפר הוא על עשה ועל ל\"ת הניתק לעשה ואין לך אדם מישראל שלא עבר עשה כמ\"ש בזבחים ד\"ז מ\"מ כיון שאינו יודע בודאי שעבר אין הוידוי מעכב לכפר לו כיון שאינו יודע שעבר היה מתודה ואין זה זבח רשעים ח\"ו ויש קצת ראיה ממ\"ש בזבחים ד\"ז דחטאת ששחטה על מי שאינו חייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ונמצא ששחטה על מי שמחוייב כפרה כמותו וכתיב וכפר עליו ולא על חבירו שמחוייב כפרה כמותו ובת מינה ולהכי פסולה כיון דאילו היה מתחייב חטאת מכפר לו על עשה מקופייא הילכך חייל שמיה על חטאתו שנשחטו לשמו לפוסלה כמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מקופייא יע\"ש הרי דאף שזה לדעתו אינו מחוייב כלום אעפ\"כ אם שחט חטאת מכפר עליו ע\"כ עשה שעבר בלי ידיעתו דסתמא ודאי הוא אינו מתודה על מה שלא ידע שחטא ואעפ\"כ מכפר עליו וע\"כ דטעמא הוא דכיון שאלו היה יודע שחטא היה מתודה אין זה זבח רשעים תועבה הילכך בקרי' פ' הקורבנות שעל חטאת ואשם ודאי אינו אומר יה\"ר כמ\"ש הטור ועל השלמים אין צורך להתוודות כמ\"ש רבי' בספ\"ג מה' מע\"הק ועל העולה אינו אלא כעולת נדבה שאע\"פי שאין אדם מישראל שאינו עובר עשה מ\"מ אינו עובר בדעת ובמזיד ואינו יודע שעבר על עשה בודאי ואם ידע שעבר תכף הוא מתודה ג' פעמים ביום הילכך לא הצריכו הפוסקים להתוודות בקריאת פ' קרבנות.<br><b> עו\"כ </b> הר' נר\"ו בד\"ד רע\"ב אמ' דקי\"ל דסמיכ' לא מעכבא כו' וא\"כ איך כתב כאן הרמב\"ם דבלי וידוי אינו מכפר החטאת והאשם כו' כי ע\"כ נר' לי דתשו' בלב סגי לכפר עכ\"ל לא ידעתי מאי קא ק\"ל דאם אמרו דסמיכה לא מעכבא היינו לסמוך ידיו על ראש העולה ולומר זו כפרתי אבל וידוי דברי' מי זה אמר דלא מעכבא כדכתיב והתודה כו' וה\"ז מ\"ע והוא מביא עולה על עשה ואיך לא יתוודה ויעבור על עשה אין לך זבח רשעים תועבה גדו' מזה ומ\"ש דבהרהור בלב דיי לתשובה וה\"ז צדיק גמור מ\"מ לכפר עליו ע\"מ שעבר ולהגן עליו מן היסורין גזרת הכתוב הוא שיתוודה בפה ע\"מ שחטא ויביא קרבן להגן עליו וזה ברור.<br><b> ע\"כ </b> הרב הנז' נר\"ו כי ע\"כ כל איש הירא מעבירות שבידו יתוודה קודם קריאת פרשת קרבנות ע\"כ ולדידי לאו דוקא בשעת קריא' פרשת הקרבנות כי בכל עת וזמן שזוכר מה שעבר טוב לו שיתודה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי ויקבל שלא לעבור עוד ולא זז משם עד שמוחלין לו וכ\"ש כשיקרא פרשת הקרבנות וכמו דנהוג עלמא. עו\"כ אך את זה עומד לנגדי על מה אנו סומכין שלא לקרות פרשת קרבנות וכי ת\"ח לא בעו כפרה ואף שכתב הרב לחם חמודות דמי שיש לו ללמוד טוב שילמוד מלומר תחינות וקרבנות מ\"מ החכם עיניו יחזו שאין זה ברור שהרי בסוף מנחות איכא מ\"ד דהעוסק בתורה אינו צריך עולה וחטאת ופי' רש\"י שת\"ת מכפר עונותינו ולדבריו ע\"כ דר\"י דאמר בתר הכי כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב קרבן חטאת חו' ע\"ז כו' וכן"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,111 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש שיעור זמן האשמות כל </span>\n<b> האשמות שבתורה באים בני שתיי' ובאים בכסף שקלים חוץ מאשם מצור' ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.</b> עכ\"ל. והקשה אלינו הרב מרכבת המשנה ה\"י ממ\"ש רבינו פ\"א מה' מעשה הקרבנות הי\"ד וז\"ל כל מקום שנאמר בתורה כבש כו' הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אלים הם זכרים בני שתים ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלושים יום עכ\"ל וכיון שבאשם תלוי כתוב בתורה איל תמים מן הצאן בס\"פ ויקרא ע\"כ שצריך שיבא מן הגדולים דוקא ולא מן הקטנים וה\"נ אמרינן בזבחים דע\"ז ע\"א תורה תורה אמרי בדיכרי מחלף לך כבש בן שנתו מחלף לך באיל בן ב' שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא בן ב' שנים עכ\"ל הרי מבואר דאשם תלוי הוא בין ב' שנים ואיך כתב רבינו שהוא בא מן הקטנים או מן הגדולים אלו דברי הרב הנז' ועיין עוד שם בזבחים דע\"ה ע\"ב בפסקא הכל יכולים להתערב כו' דמבוא' ג\"כ משם דאשם תלוי אינו אלא בן שתי שנים ועיין במה שאכתוב לקמן בה' אלו פ\"ו הי\"ו ולפי חומר הנושא היה אפשר לומר דמ\"ש רבי' דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ר\"ל מבן ב' שנים דמחזי כבן שנה או דמחזי כבן ד' שנים כמ\"ש בגמרא לעי' דע\"ב ע\"ב והכוונה לומר שלא הקפיד הכתוב שיהא נר' כבן שתי שנים דוקא כמו שהקפיד לענין כסף שקלים דוקא שאם הוזלו אין לו תקנה כמ\"ש אח\"ך אמנם אין זה אמת דא\"כ למה נקט אשם תלוי דוקא והלא דבר זה אף בכל האשמות איתיה ומצי' בספרי רבינו שנדפסו עם מגדל עוז שכתוב בהם כן אשם תלוי בפי' בא שהוא מן הגדולים ומפי השמועה כו' וגם לפי גירסא זו קשה דלמה נקט אשם תלוי לבד והלא אשם מעילות ואשם גזילות נמי בפי' בא בתורה שהוא מן הגדולי' דכתיב בהו בפי' איל ומג\"ש ילפינן לאשם גזילו' שהוא בכס' שקלים מדכתיב בערכך.<br><b> ושמעתי </b> מהרב הנז' שמצא בתוספתא דכריתו' פ\"א דקתני הכי ה' אשמות הן אשם גזילות אשם מעילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר ואשם מצורע ר\"א אומר אשם תלוי עכ\"ל ומשמע דר\"א ורבנן בהא פליגי דלרבנן דמנו חמשה אשמות דוקא היינו משום דס\"ל דאשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולים משא\"כ באלו החמשה דהשלשה מהם באים מן הגדולים דוקא והשני' מהם מהקטנים דוקא משא\"כ אשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולי' ולר\"א דמני נמי אשם תלוי ס\"ל דבא מן הגדולי' דוקא דומיא דאשם גזילה ואינך דכתיב בהן איל והשתא ההיא דאמרינן בזבחים דע\"ז אמרי בדיכרי מחלפי לך הכונה לומר דליכא לאתנויי באשם תלוי ואליבא דר\"א משום דלר\"א אשם תלוי נמי בא בן ב' שנים כדאיתא בהך תוספתא את\"ד הרב הנז' ולא תיקשי לך דלרבנן דר\"א אשם תלוי איך אפשר שיבא מן הקטנים מאחר דהכתוב אומר איל בהדיא וקי\"ל דכל מקום שנאמר איל הוא בן ב' שנים הא ל\"ק דאפשר דאיל האמור בנזיר היינו למצוה בעלמא ולא לעיכובא מטעמא שלא יהא ספיקו חמור מודאו כלו' דכשחטא בודאי אינו חייב אלא חטאת שהוא בן שנה ולמה יהא חמור ספקו שיבא בן שתי שנים דוקא וכעין זה כתבו התוס' בפ' איזהו מקומן דמ\"ח ע\"א ד\"ה אמר בערכך כו' יע\"ש.<br><b> אמנם </b> לע\"ד עיקר יסוד זה שבנה הרב הנז' בפירוש התוספתא דחכמים ור\"א פליגי בהכי אינו דפלוגתייהו הוא אי אשם תלוי בא בנדבה או לא וכדאית' בכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"ב ת\"ר ה' אשמות מכפרים כפרה גמורה אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמרי' עלה ודלא כר\"א דאמר אשם תלוי בא על הנבלה יע\"ש ובפרש\"י ואולם מצאתי תוספת' אחרת שם בפ\"ד דכריתות דמשמע בהדייא דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים דקתני התם אשם גזילה אשם מעילה אשם שפחה חרופה שהביאה פחות מי\"ג חדש ויום א' ושלא בכסף שקלים פסולין הביאן יתר על י\"ג חדש ויום א' אפי' הן זקני' כשרי' אשם נזיר ואשם מצורע שהביאן יתר על י\"ב חדש פסולין הביאן פחות מי\"ב חדש אפי' ליום הח' כשרים הביאן בשקל הביאן בה' דינרים כשרים עכ\"ל התוספתא יע\"ש ואם איתא דאשם תלוי נמי דינו כאשם גזילה ואשם מעילה ואשם שפחה חרופה שצרי' שיביאן דוקא בן שתי שנים ולא פחות א\"כ אמאי לא מני ליה בהדייהו וכן אם דינו של אשם תלוי להיות בן שנה אמאי לא מני ליה בהדי אשם נזיר ואשם מצורע שאם הביאו יתר על י\"ב חדש פסול אלא ודאי דאשם תלוי לא פסיל לא בפחות מי\"ג חדש ולא ביתר על י\"ב חדש דאף על גב דכתיב ביה איל היינו למצוה ולא לעיכובא והשתא ההיא דזבחים דאמרינן אמרי בדיכרי מחלפא לך היינו משום דכיון דלמצוה מיהא צריך שיהא בן שתי שנים אי אפשר לאתנויי לכתחילה באשם תלוי אע\"ג דאם עבר והקדישו פחות מב' שנים מקריבין אותו שלא יהא ספקו חמו' מודאו ומ\"ש רבינו דאשם תלוי בא מן הקטנים היינו לענין דלא מפסיל לכתחילה אם עבר והקדישו שיכול להקריבו אבל לכתחילה צריך להקדישו בן ב' שנים כדכתיב איל בהדי' כנלע\"ד ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הקדשים אפשר שיתערבו כו' חוץ מן החטאת והאשם כו'.</b> גרסינן בזבחים דע\"ה ע\"ב הכל יכולין להתערב כו' פסח ואשם אין יכולין להתערב משום דהאי בן שנה והאי בן ב' שנים אמר אביי איכא בן שנה דמיחזי כב' שנים ואיכא ב' שנים דמיחזי כבן שנה.<br><b> וכתבו </b> התוס' איכא בן שנה כו' והא דאמרינן בפ\"ב דקדושין גבי בהמה שנמצא' בירושלי' למגדל עדר כו' דפריך ודילמ' חטא' היא בת שנת' ואישתכח בת ש\"ש לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' וארבע דמנכר שפיר ע\"כ וק\"ל דאיך נעלם מעיני התוס' מה שהקשה הגמ' לעיל מזה דקאמר אמר מר זכרים עולות ופריך ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ב' שנים ואשתכח בן שנה וקשה דאיכא בן שנה דמחזי כבן ב' שנים ודילמא האי בהמה נמי היא בן ב' שנים ואשם הוא ומחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וצ\"ע עכ\"ל והן עתה נדפס ספר שער המלך למורי הרב וראיתי שהביא קו' זו בשם מצאתי כתוב בה' פסולי המוקדשים דמ\"ט ע\"ד וכתב וז\"ל ולעד\"ן דלא קשי' דודאי מ\"ש בגמ' איכא בן ב' שנים דמחזי כב\"ש היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן תשעה חדשים או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או ג' חדשים פשיט' ודאי דליכא בן ש\"ש דמיחזי כבן שנה או כבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה היינו בן שנה קטן כבן ב' חדשים או חדש ימים דמקרי שפיר בן שנה ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בת ש\"ש ק\"ל שפיר דהאיכא ב\"ש גדול דמחזי כבן שנה דדילמא קרבן זה חטאת בת שנתה גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן ב' והוצרכו לדחוקי דאשתכח בת ב' דקאמר בגמר' לאו בדוקא כנ\"ל פשוט עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> אחרי המחילה הראויה אכתי אין בזה כדי שביעה דכי היכי דפשיטא להו דבן שנה קטן כבן ב' או ג' חדשים ליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' ואשתכח בן שנה היינו כה\"ג דאשתכח קטן בן ב' או ג' חדשים דוקא דליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ה\"נ נמי נימא דבן ב' שנים גדול דהיינו בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש ליכא בן שנה אפי' גדול בן י\"ב חדש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בן ש\"ש היינו דאשתכח בין ב\"ש גדול בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש דליכא בן שנה אפילו גדול דדמי ליה ולמה להו לשנויי דאשתכח בן ג' או ד' שנים וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני </b>\n<b> כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל אע\"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כו'.</b> וכתב הכ\"מ ברייתא בפ' התכלת כו' נ\"ב והכי איתא בפ\"ב דביצה דף ך' פ\"ב כבשי עצרת ששחטן בין לפני זמנן כו' ופירש רש\"י ז\"ל קודם עצרת והם הופרשו לשם כבשי עצרת הדם יזרק והבשר יאכל דקי\"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה דאשגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בו שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו להם לשם חובה אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב עכ\"ל והנה כדבריו כתבו רבינו והרע\"ב בפי' המשנה בר\"פ כל הזבחים וחיליה דידהו מאותה שאמרו בגמ' שם בד\"ז קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן יע\"ש אבל רבינו בחיבורו פט\"ו מהל' פ\"המ הי\"ט כשהביא דין זה דשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כתב וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל אעפ\"י שלא עלו לבעלים לשם חובה וכ\"כ שם בדי\"ו ב' כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בפ' התכלת דע\"ט יע\"ש גם בריש אותו הפרק כתב רבינו כל הזבחים שנזבחו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות צבור בין בקרבנו' יחיד כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן דהכי אמרו בריש זבחים ד\"ה שינוי קדש ישנו בצבור כביחי' ואיתיה נמי בפסחים ד\"ס יע\"ש דמכל זה מוכח שרבי' חזר בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה והראיה שהביאו מההיא דסכין מושכתן למה שהן אינו ענין לזה כלל דהתם כששחטן סתם ולא פי' בשעת ששוחטן לשמן או שלא לשמן קאמר דסכין מושכתן למה שהן אבל במפרש בהדיא מהני מחשבתו ומאי אהני לב ב\"ד דמי עדיפא לב ב\"ד טפי מלב בעלים ואפ\"ה הכהנים פוסלין אותו במחשבתן וזה ברור ומהתימה על הרב תוי\"ט ז\"ל שלא נתעורר בזה ועיין בס' קול יעקב ועל מ\"ש בברייתא ואם היתה שבת לא יזרוק פרש\"י ז\"ל שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר עכ\"ל הר\"ב ז\"ל בשיטתו כתב עליו ולא נהירא דהא חזי למיכל באומצא והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני ששחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת לא מזריקינן הדם להכשירו עכ\"ל והנה זה דכתב דחזי למיכל באומצא לכאורה קשה דהא קי\"ל מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלי' כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ב ע\"ב ופסקה בספ\"י מה' בכורים שוב ראיתי דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעכב כדמוכח בפסחים פרק אלו דברי' דע\"א דאמרי' שעירי הרגלי' חיים נאכלי' יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש שיעור זמן האשמות כל </span>\n<b> האשמות שבתורה באים בני שתיי' ובאים בכסף שקלים חוץ מאשם מצור' ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים.</b> עכ\"ל. והקשה אלינו הרב מרכבת המשנה ה\"י ממ\"ש רבינו פ\"א מה' מעשה הקרבנות הי\"ד וז\"ל כל מקום שנאמר בתורה כבש כו' הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אלים הם זכרים בני שתים ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלושים יום עכ\"ל וכיון שבאשם תלוי כתוב בתורה איל תמים מן הצאן בס\"פ ויקרא ע\"כ שצריך שיבא מן הגדולים דוקא ולא מן הקטנים וה\"נ אמרינן בזבחים דע\"ז ע\"א תורה תורה אמרי בדיכרי מחלף לך כבש בן שנתו מחלף לך באיל בן ב' שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא בן ב' שנים עכ\"ל הרי מבואר דאשם תלוי הוא בין ב' שנים ואיך כתב רבינו שהוא בא מן הקטנים או מן הגדולים אלו דברי הרב הנז' ועיין עוד שם בזבחים דע\"ה ע\"ב בפסקא הכל יכולים להתערב כו' דמבוא' ג\"כ משם דאשם תלוי אינו אלא בן שתי שנים ועיין במה שאכתוב לקמן בה' אלו פ\"ו הי\"ו ולפי חומר הנושא היה אפשר לומר דמ\"ש רבי' דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ר\"ל מבן ב' שנים דמחזי כבן שנה או דמחזי כבן ד' שנים כמ\"ש בגמרא לעי' דע\"ב ע\"ב והכוונה לומר שלא הקפיד הכתוב שיהא נר' כבן שתי שנים דוקא כמו שהקפיד לענין כסף שקלים דוקא שאם הוזלו אין לו תקנה כמ\"ש אח\"ך אמנם אין זה אמת דא\"כ למה נקט אשם תלוי דוקא והלא דבר זה אף בכל האשמות איתיה ומצי' בספרי רבינו שנדפסו עם מגדל עוז שכתוב בהם כן אשם תלוי בפי' בא שהוא מן הגדולים ומפי השמועה כו' וגם לפי גירסא זו קשה דלמה נקט אשם תלוי לבד והלא אשם מעילות ואשם גזילות נמי בפי' בא בתורה שהוא מן הגדולי' דכתיב בהו בפי' איל ומג\"ש ילפינן לאשם גזילו' שהוא בכס' שקלים מדכתיב בערכך.<br><b> ושמעתי </b> מהרב הנז' שמצא בתוספתא דכריתו' פ\"א דקתני הכי ה' אשמות הן אשם גזילות אשם מעילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר ואשם מצורע ר\"א אומר אשם תלוי עכ\"ל ומשמע דר\"א ורבנן בהא פליגי דלרבנן דמנו חמשה אשמות דוקא היינו משום דס\"ל דאשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולים משא\"כ באלו החמשה דהשלשה מהם באים מן הגדולים דוקא והשני' מהם מהקטנים דוקא משא\"כ אשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולי' ולר\"א דמני נמי אשם תלוי ס\"ל דבא מן הגדולי' דוקא דומיא דאשם גזילה ואינך דכתיב בהן איל והשתא ההיא דאמרינן בזבחים דע\"ז אמרי בדיכרי מחלפי לך הכונה לומר דליכא לאתנויי באשם תלוי ואליבא דר\"א משום דלר\"א אשם תלוי נמי בא בן ב' שנים כדאיתא בהך תוספתא את\"ד הרב הנז' ולא תיקשי לך דלרבנן דר\"א אשם תלוי איך אפשר שיבא מן הקטנים מאחר דהכתוב אומר איל בהדיא וקי\"ל דכל מקום שנאמר איל הוא בן ב' שנים הא ל\"ק דאפשר דאיל האמור בנזיר היינו למצוה בעלמא ולא לעיכובא מטעמא שלא יהא ספיקו חמור מודאו כלו' דכשחטא בודאי אינו חייב אלא חטאת שהוא בן שנה ולמה יהא חמור ספקו שיבא בן שתי שנים דוקא וכעין זה כתבו התוס' בפ' איזהו מקומן דמ\"ח ע\"א ד\"ה אמר בערכך כו' יע\"ש.<br><b> אמנם </b> לע\"ד עיקר יסוד זה שבנה הרב הנז' בפירוש התוספתא דחכמים ור\"א פליגי בהכי אינו דפלוגתייהו הוא אי אשם תלוי בא בנדבה או לא וכדאית' בכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"ב ת\"ר ה' אשמות מכפרים כפרה גמורה אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמרי' עלה ודלא כר\"א דאמר אשם תלוי בא על הנבלה יע\"ש ובפרש\"י ואולם מצאתי תוספת' אחרת שם בפ\"ד דכריתות דמשמע בהדייא דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים דקתני התם אשם גזילה אשם מעילה אשם שפחה חרופה שהביאה פחות מי\"ג חדש ויום א' ושלא בכסף שקלים פסולין הביאן יתר על י\"ג חדש ויום א' אפי' הן זקני' כשרי' אשם נזיר ואשם מצורע שהביאן יתר על י\"ב חדש פסולין הביאן פחות מי\"ב חדש אפי' ליום הח' כשרים הביאן בשקל הביאן בה' דינרים כשרים עכ\"ל התוספתא יע\"ש ואם איתא דאשם תלוי נמי דינו כאשם גזילה ואשם מעילה ואשם שפחה חרופה שצרי' שיביאן דוקא בן שתי שנים ולא פחות א\"כ אמאי לא מני ליה בהדייהו וכן אם דינו של אשם תלוי להיות בן שנה אמאי לא מני ליה בהדי אשם נזיר ואשם מצורע שאם הביאו יתר על י\"ב חדש פסול אלא ודאי דאשם תלוי לא פסיל לא בפחות מי\"ג חדש ולא ביתר על י\"ב חדש דאף על גב דכתיב ביה איל היינו למצוה ולא לעיכובא והשתא ההיא דזבחים דאמרינן אמרי בדיכרי מחלפא לך היינו משום דכיון דלמצוה מיהא צריך שיהא בן שתי שנים אי אפשר לאתנויי לכתחילה באשם תלוי אע\"ג דאם עבר והקדישו פחות מב' שנים מקריבין אותו שלא יהא ספקו חמו' מודאו ומ\"ש רבינו דאשם תלוי בא מן הקטנים היינו לענין דלא מפסיל לכתחילה אם עבר והקדישו שיכול להקריבו אבל לכתחילה צריך להקדישו בן ב' שנים כדכתיב איל בהדי' כנלע\"ד ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הקדשים אפשר שיתערבו כו' חוץ מן החטאת והאשם כו'.</b> גרסינן בזבחים דע\"ה ע\"ב הכל יכולין להתערב כו' פסח ואשם אין יכולין להתערב משום דהאי בן שנה והאי בן ב' שנים אמר אביי איכא בן שנה דמיחזי כב' שנים ואיכא ב' שנים דמיחזי כבן שנה.<br><b> וכתבו </b> התוס' איכא בן שנה כו' והא דאמרינן בפ\"ב דקדושין גבי בהמה שנמצא' בירושלי' למגדל עדר כו' דפריך ודילמ' חטא' היא בת שנת' ואישתכח בת ש\"ש לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' וארבע דמנכר שפיר ע\"כ וק\"ל דאיך נעלם מעיני התוס' מה שהקשה הגמ' לעיל מזה דקאמר אמר מר זכרים עולות ופריך ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ב' שנים ואשתכח בן שנה וקשה דאיכא בן שנה דמחזי כבן ב' שנים ודילמא האי בהמה נמי היא בן ב' שנים ואשם הוא ומחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וצ\"ע עכ\"ל והן עתה נדפס ספר שער המלך למורי הרב וראיתי שהביא קו' זו בשם מצאתי כתוב בה' פסולי המוקדשים דמ\"ט ע\"ד וכתב וז\"ל ולעד\"ן דלא קשי' דודאי מ\"ש בגמ' איכא בן ב' שנים דמחזי כב\"ש היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן תשעה חדשים או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או ג' חדשים פשיט' ודאי דליכא בן ש\"ש דמיחזי כבן שנה או כבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה היינו בן שנה קטן כבן ב' חדשים או חדש ימים דמקרי שפיר בן שנה ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בת ש\"ש ק\"ל שפיר דהאיכא ב\"ש גדול דמחזי כבן שנה דדילמא קרבן זה חטאת בת שנתה גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן ב' והוצרכו לדחוקי דאשתכח בת ב' דקאמר בגמר' לאו בדוקא כנ\"ל פשוט עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> אחרי המחילה הראויה אכתי אין בזה כדי שביעה דכי היכי דפשיטא להו דבן שנה קטן כבן ב' או ג' חדשים ליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' ואשתכח בן שנה היינו כה\"ג דאשתכח קטן בן ב' או ג' חדשים דוקא דליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ה\"נ נמי נימא דבן ב' שנים גדול דהיינו בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש ליכא בן שנה אפי' גדול בן י\"ב חדש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בן ש\"ש היינו דאשתכח בין ב\"ש גדול בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש דליכא בן שנה אפילו גדול דדמי ליה ולמה להו לשנויי דאשתכח בן ג' או ד' שנים וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני </b>\n<b> כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל אע\"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כו'.</b> וכתב הכ\"מ ברייתא בפ' התכלת כו' נ\"ב והכי איתא בפ\"ב דביצה דף ך' פ\"ב כבשי עצרת ששחטן בין לפני זמנן כו' ופירש רש\"י ז\"ל קודם עצרת והם הופרשו לשם כבשי עצרת הדם יזרק והבשר יאכל דקי\"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה דאשגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בו שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו להם לשם חובה אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב עכ\"ל והנה כדבריו כתבו רבינו והרע\"ב בפי' המשנה בר\"פ כל הזבחים וחיליה דידהו מאותה שאמרו בגמ' שם בד\"ז קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן יע\"ש אבל רבינו בחיבורו פט\"ו מהל' פ\"המ הי\"ט כשהביא דין זה דשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כתב וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל אעפ\"י שלא עלו לבעלים לשם חובה וכ\"כ שם בדי\"ו ב' כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בפ' התכלת דע\"ט יע\"ש גם בריש אותו הפרק כתב רבינו כל הזבחים שנזבחו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות צבור בין בקרבנו' יחיד כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן דהכי אמרו בריש זבחים ד\"ה שינוי קדש ישנו בצבור כביחי' ואיתיה נמי בפסחים ד\"ס יע\"ש דמכל זה מוכח שרבי' חזר בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה והראיה שהביאו מההיא דסכין מושכתן למה שהן אינו ענין לזה כלל דהתם כששחטן סתם ולא פי' בשעת ששוחטן לשמן או שלא לשמן קאמר דסכין מושכתן למה שהן אבל במפרש בהדיא מהני מחשבתו ומאי אהני לב ב\"ד דמי עדיפא לב ב\"ד טפי מלב בעלים ואפ\"ה הכהנים פוסלין אותו במחשבתן וזה ברור ומהתימה על הרב תוי\"ט ז\"ל שלא נתעורר בזה ועיין בס' קול יעקב ועל מ\"ש בברייתא ואם היתה שבת לא יזרוק פרש\"י ז\"ל שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר עכ\"ל הר\"ב ז\"ל בשיטתו כתב עליו ולא נהירא דהא חזי למיכל באומצא והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני ששחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת לא מזריקינן הדם להכשירו עכ\"ל והנה זה דכתב דחזי למיכל באומצא לכאורה קשה דהא קי\"ל מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלי' כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ב ע\"ב ופס��ה בספ\"י מה' בכורים שוב ראיתי דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעכב כדמוכח בפסחים פרק אלו דברי' דע\"א דאמרי' שעירי הרגלי' חיים נאכלי' יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי בעינן סמיכה בכל כחו כל </span>\n<b> קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם כו'.</b> הנה בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב גרסינן תני תנא קמיה דר' יצחק ויקרב את העולה כו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכתבו התוספות ותימא כו' ולפי' רש\"י שפי' דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא עכ\"ל עיין במ\"ש הרא\"ם בפרשת שמיני ע\"פ ויעשה כמשפט שכתב שהכריחו לרש\"י לפרש ויקרב את העולה דקאי אעולת אהרן כקושית התוספות בפ\"ב דביצה שלא מצינו סמיכה בצבור כי אם בשתי סמיכות לבד ושוב הוקשה לו וז\"ל וא\"ת ומנ\"ל דכמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר אימא דכמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לענין זריקת דמים על המזבח סביב ולענין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים ותירץ לזה דמילת כמשפט דייק הכי דאל\"כ הול\"ל כראשונה כדכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון וכתב שלזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ד\"ך במ\"ש מה משפט האמור להלן חובה וכו' יע\"ש. וראיתי להרב נחלת יעקב שתמה על דבריו דלפום מאי דמשמע ליה לרש\"י דהאי קרא דויקרב את העולה בעולה של אהרן הוא והיא הכתובה קודם אלא שחזר הכתוב להשמיענו ענין הסמיכה מאי קא ק\"ל להרב דאימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה דכיון שהיא היא מה בא הכתוב להשמיענו הרי כתיב קודם שזרק את הדם ונתח את הדם ורחץ קרבו וכרעיו אלא ודאי להשמיענו ענין הסמיכה שסמך ידיו עליו כמשפט עולת נדבה ואין לומר שקושיית הרב היתה לפי' התוספות שפירשו קרא דויקרב את העולה בעולת העם וא\"כ מה זה שסיים וכתב שלזה כיוין רש\"י יע\"ש ועיין בס' תועפות ראם.<br><b> ולע\"ד </b> לא עמדו יפה על כונת הרא\"ם בזה דשפיר הוקשה לו ז\"ל לשיטת רש\"י ז\"ל דמאחר שהמכריחו לרש\"י לפרש קרא דויקרב את העולה דמיירי בעולת אהרן אינו אלא דאם בעולת העם הא קי\"ל שאין סמיכה בקרבן ציבור וכמ\"ש הרא\"ם קודם לכן א\"כ ק\"ל שפיר דמנא לן דקרא דכמשפט אתא לומר דבעי סמיכה כי היכי דנימא מאחר שאין סמיכה בקרבן צבור ע\"כ בקרבן אהרן מיירי אימא דלעולם קרא בקרבן צבור איירי וכמשפט שאמר הכתוב אין הכונה כמשפט עולת נדבה דהיינו סמיכה אלא כמשפט עולת אהרן הכתובה לעיל מיניה לענין זריקת דמים ומיחוי קרביו וע\"ז ישב שפיר הרא\"ם דמילת כמשפט אינו מורה כן וכיון דע\"כ למדרש כמשפט על האמור בעולת נדבה לענין סמיכה מעתה ע\"כ למדרש קרא בעולתו של אהרן ולזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ודברי הרא\"ם ז\"ל ראוים אליו.<br><b> תו </b> אמרינן שם בגמ' עלה דאמר ר' יצחק דעולת חובה טעונה סמיכה בעי שם בגמרא דאמר לך מני ב\"ש היא וכו' כתב הר\"ב בש\"מ וז\"ל פי' דאמרי במתניתין מביאין שלמים של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן ואמרו בתוס' דלאו דוקא בי\"ט דאפי' בחול נמי לב\"ש אין סומכין והא דפליגי בי\"ט להודיעך כחן דב\"ה דאפי' בי\"ט סברי ב\"ה דסומכין אבל רש\"י שפי' במתני' דאין סומכין לב\"ש משום שבות דמשמע דאלו בחול סומכין פירש ז\"ל כן אליבא דמ\"ד דב\"ש ילפי שלמי חובה משלמי נדבה עכ\"ל וק\"ל שהרי רש\"י ז\"ל בהא דרבי יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי ש\"ח מש\"נ וקאמר הא מני ב\"ש היא דאמרי במתני' כו' וקסברי לא גמרינן ש\"ח כו' הילכך לא דחייא סמיכה דידהו י\"ט עכ\"ל. הרי שדקדק וכתב דלא דחי י\"ט משמע דבחול סומכין אפילו דלא יליף ש\"ח מנדבה איברא שזה צריך טעם דלרבי יצחק דתלי פלוגת' דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפי' ש\"ח מש\"נ ודאי דלא שנא י\"ט ולא שנא חול לב\"ש דלא ילפי מהת' לא בעו סמיכה ומה איסור יש בי\"ט טפי מבחול ואי משום דבי\"ט איכא נמי איסור שבות הרי בפ' אין דורשין מבואר דלר' יצחק לא בעינן סמיכה בכל כחו דעלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך קאמר רבא ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן יע\"ש משמע דלמאן דמפרש פלוגתייהו בעיקר הסמיכה לא בעינן סמיכה בכל כחו ומבואר שם דליכא משום שבות בסמיכה אלא למ\"ד דבעינן סמיכה בכל כחו. והנלע\"ד בדעת רש\"י דמשמע ליה דבתר דדייק רבא מדברי רבי יוחנן דסמיכה בכל כחו בעינן אף רבי יצחק נמי אית לן למימר שמודה בה דלא אשכחן דפליגי בהכי אלא דרבא לא מצי לדיוקי הכי אלא מדר\"י דתלי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשבות ומשמע ליה לרש\"י דאף לרבי יצחק כי פליגי ב\"ש וב\"ה דוקא בי\"ט פליגי ומשום שבות אלא דלר' יצחק אע\"ג דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ ולא בעו סמיכה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מצוה לסמוך ובי\"ט אסרו משום שבות ואע\"ג דבפרק אין דורשין עלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך אמרינן דהא קמ\"ל ר\"י דבשבות הוא דפליגי ב\"ש וב\"ה ולאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי דמשמע בהדיא דלרבי יצחק לא פליגי בשבות משמע ליה לרש\"י דודאי אף לר' יצחק בהכי פליגי ב\"ש וב\"ה דאל\"כ לא הו\"ל לאפלוגי בי\"ט אלא בחול אלא דלר' יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ וליכא מצוה מן התורה לסמוך בשלמי חובה כי פליגי בי\"ט וס\"ל לב\"ש דמשום איסור שבות אין לו לסמוך לא הוי שבות דמצוה אלא שבות דעלמא כיון דליכא מצוה בסמיכה זו אבל לר' יוחנן דס\"ל דב\"ש ילפי שלמי חובה מש\"נ ואיכא מצוה מן התורה בסמיכה אפ\"ה אסרו בי\"ט משום שבות נמצא דאפי' שבות דמצוה עקרו ב\"ש והיינו דאיכא בין ר' יצחק לר\"יוח ותלמודא כלפי מאי דקאמר מעיקרא הא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה אל תהי קלה ואקשינן עליה הא נמי פשיטא לאפוקי ממ\"ד בסמיכ' גופה פליגי קמ\"ל דבשבות הוא דפליגי כלומר וקא מפלגי בשבות דמצוה משא\"כ למ\"ד דבסמיכה גופה פליגי דלדידיה לא הוי שבות דמצוה והשת' ניח' דלא קאמר תלמודא אלא לאפוקי כו' דלא הדר ממאי דקאמר מעיקרא דהא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה לא דחינן.<br><b> ובכן </b> מ\"ש רש\"י בפי' המשנה דטעמא דב\"ש משום שבות ומ\"ש כאן עליה דר' יצחק אזל אליבא דכ\"ע דאף לרבי יצחק נמי בשבות הוא דפליגי אלא דלר' יצחק הוי שבות שאינה של מצוה ולהכי לא דחי לב\"ש ולר' יוחנן אפי' שבות של מצוה הוא ואפ\"ה לא דחי לב\"ש ואין ספק אצלי דלזה כיוונו התוס' בד\"ה דלא גמירי שכתבו וז\"ל השתא אית ליה לר' יצחק כו' ורש\"י פי' במתני' טעמא משו' שבות ויפה פירש דבפרק אין דורשין משמ' דבהכי פליגי לר' יוחנן עכ\"ל ויש לדקדק לכאורה במ\"ש השתא אית ליה כו' כאלו לפום קושטא לא ס\"ל הכי לר' יצחק וליתא דלפום קושטא נמי הכי ס\"ל כדאמרינן וסברי ב\"ש כו' ואי לשון השתא שכתבו לאו דוקא מה בא ללמדינו ועוד למה הביאו פי' רש\"י הכא ולא במתני' כי שם ביתו ועוד במ\"ש ויפה פירש כו' דמה יופי יש בפי' רש\"י אליבא דר' יוחנן דליתיה בגמ' ��תו במ\"ש דבפרק אין דורשין משמע דבהכי פליגי שאין זה משמעות שהדבר מפורש דבהכי פליגי לר' יוחנן ואולם ע\"פ מ\"ש בדעת רש\"י הנה דברי התוס' מבוארין מאליהם דלכך כתבו השתא אית ליה לר' יצחק לרמוז דלפום קושטא לא פליגי בהכי אלא בשבות וכדמפרש רבי יוחנן בפרק אין דורשין דבהכי פליגי ופליגי דוקא ביו\"ט דלפום מאי דס\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה הוה צרכינן מימר דל\"פ ביו\"ט דוקא אלא אף בחול וי\"ט שנקטו במתני' לאו דוקא כמ\"ש בש\"מ להר\"ב ז\"ל וע\"ז הביאו הכא פי' רש\"י שפי' במתני' טעם פלוגתייהו בשבות לומר דפי' זה אף לרבי יצחק אמרו רש\"י וכמו שהכרחנו מלשון רש\"י שפי' בסוגייא דר' יצחק וע\"ז סיימו וכתבו ויפה פירש כלומר אף שלכאו' משמע דלרבי יצחק ל\"פ בהכי זה אינו ויפה פי' אליבא דכ\"ע ואפי' לדעת ר' יצחק שכן משמע בפרק אין דורשין דבהכי פליגי לר' יוחנן כלומר דמהתם משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן אליבא דכולהו תנאי בין למאן דאמר דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה כדאמר רבי יצחק ובין למ\"ד דפלוגתייהו אי בעינן תכף לסמיכ' שחיטה דאע\"ג דפשט השמועה התם מוכח דלמ\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה ל\"פ בשבות מדקאמר ולאפוקי ממ\"ד דבסמיכה גופה פליגי קמ\"ל ר\"י דבשבות פליגי מ\"מ מדלא קאמר אלא משמע דאף למ\"ד בסמיכה עצמה פליגי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה גבי י\"ט בשבות הוא דפליגי כדקאמר ר' יוחנן וליכא בין ר' יצחק לר' יוחנן אלא שבות שלא במקום מצוה ודוק.<br><b> וכי </b> תאמר אלי דהיאך אפשר לומר דלר' יצחק דפליגי ב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפינן עולת חובה מעולת נדבה ס\"ל דלב\"ש אע\"ג דלא ילפי מעול' נדבה מ\"מ במצוה דרבנן איכא לסמוך בעולת חובה דאיך הפה יכולה לדבר דרבנן שרו לעבוד עבודה בקדשים וכדפריך הש\"ס בפרק אין דורשין די\"ו ע\"ב ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. ועיין בזבחים דל\"ג דאמרינן התם סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כמ\"ש התוס' שם ואם נאמר דה\"נ לר' יצחק לא היו סומכין בכל כחם א\"כ למה אסרו ב\"ש לסמוך בי\"ט משום שבות שמשתמש בבעלי חיים דכיון דליכא סמיכה בכל כחו אין כאן משום שבות כדקאמרינן התם ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא מאי קא עביד לסמוך ופי' רש\"י מדאוקי ר\"י טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים יע\"ש הרי דכי לא סמך בכל כחו ליכא משום שבות הא ל\"ק שכבר כתב הרב קרבן אהרן בדמ\"ג ע\"ב דרש\"י ז\"ל בפרק כס\"ה דפ\"ה ע\"א סובר שלדעת ר' יוסי שאמר נשים סומכות רשות אפילו סמיכה בכל כחו שרי והא דפריך בפרק אין דורשין דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים א\"ל דהתם דוקא פריך הכי משו' שלא היו הקרבן שלהן אלא משל בעליהן ומש\"ה קא מתמא דהיאך אפשר שמשום נחת רוח שרו לעשות עבודה בקדשים שכיון שלא היה הקרבן שלהן הו\"ל עבודה בקדשים אבל אם היה שלהן יכולות לסמוך ואין כאן עבודה בקדשים יע\"ש.<br><b> וכתב </b> עוד הרב הנז' שם בע\"ד שאעפ\"י שמדברי התוספות בחולין דפ\"ה מבואר דס\"ל דאף ר' יוסי לא התיר לנשים לסמוך רשות אלא לאקופי ידייהו ולא לסמוך בכל כחם מיהו מדבריהם בפרק בתרא דר\"ה דל\"ג ובעירובין דצ\"ו ע\"ב ושם בפרק אין דורשין משמע דס\"ל כמ\"ש רש\"י בחולין דלר' יוסי סומכות רשות אפי' בכל כחם יע\"ש וא\"כ אפשר ג\"כ שזו היא שיטת רש\"י והתוס' הכא בפ\"ב דביצה דלר' יצחק לב\"ש ס\"ל דבעולת חובה אע\"ג דלא ילפי מעולת נדבה מ\"מ מדרבנן סומכים בכל כחם ומה\"ט אסרו לסמוך בי\"ט משום שבות כמדובר.<br><b> ועפ\"י </b> דברי הרב ק\"א הללו בין תבין מ\"ש התוספות בפסחים דפ\"ט ד\"ה ואלו פסח יע\"ש ועיין בס' שע\"ה בהל' מע\"הק בפרקין הי\"ג ועיין בס' אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש. תו אמרינן שם בגמרא וממאי דב\"ה כו' דלמא מעולת חובה גמירי כו' וכתבו התוס' וא\"ת דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב כו' הנה הר\"ב בש\"מ תירץ לזה ע\"ש הריטב\"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בו וכאלו כתיב סמיכה בה בהדייא עכ\"ל וכיוצא לזה ראיתי להתוס' ביומא דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת גבי דבר הלמד בג\"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש שכתבו וז\"ל וי\"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכין אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בג\"ש שאל\"כ אינך מקיים ככל חוקת הפסח כו' יע\"ש וקשה מההיא דאיזהו מקומן ד\"ן עלה דאיבעיא לן אי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ואמר ר' ירמיה לא נכתוב רחמנא צפונה באשם ותיתי מבנין אב מחטאת למאי הלכתא כתביה לאו למימרא שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב יע\"ש והרי עיקר ילפותא דצפונה בחטאת מקרא דכאשר תשחט העולה תשחט החטאת הוא וקרי ליה תלמודא היקש ואינו חוזר ומלמד אשם בבנין אב ולפי דבריהם ז\"ל זה אינו נקרא הקש כיון דכתיב בחטאת גופיה כאשר תשחט העולה הו\"ל כאלו כתי' צפונה בחטאת בהדיא ועיין בספר צאן קדשים שם בפרק איזהו מקומן בתוס' ד\"ה לא נכתוב רחמנא וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור אכילת בשר קודם הקטרת אימורין ואין </span>\n<b> הכהנים זוכים בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין כו'.</b> וראיתי בס' אור יקרות בקונט' אחרון די\"א ע\"א שכתב וז\"ל והנה מבואר מדברי התוס' דהכא ודיומא דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא דפסיקא להו דכי היכי דכהנים לא אכלי חזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין כדאמרינן בפסחים דנ\"ט ע\"ב ה\"נ בעלים לא אכלי בשר וקשה דהא הך מלתא גבי כהנים דוקא נכתב וראיתי להרמב\"ם ז\"ל בהל' מע\"הק שכתבה גבי כהנים עכ\"ל ונראה דאשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בפ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשים ד\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל דכל אדם נמי לא שרו באכילת בשר עד לאחר הקטרת אימורין וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד על מ\"ש רבינו כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפי' קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה וז\"ל המש\"ל ומ\"מ איסורא איכא אפי' קודם הקטרה וכן גבי קרבנות אע\"ג שאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ\"מ איסורא איכא לאוכלן קוד' הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט דנ\"ט יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת\"ל כו' ונראה דה\"ה לחטאות ואשמות וכן הבעלים אינן אוכלים בשר השלמים קודם הקטרה כמ\"ש רבינו בפח\"י מהלכו' פ\"המ ה\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל וכן מבואר בפ' כיצד צולין דע\"ז ע\"ב ק\"ו היא ומה אימורין דכי ליתנהו כו' ואם איתא ק\"ו פריכא הוא ונימא דיו מה אימורין דוק' חזה ושוק אף דם כן להכי איצטרי' קר' א\"ו דהקטר' אימורין מעכב אפי' אכילת בשר לבעלים וזה שכתב דה\"ה בחטאות ואשמות כו' לא זכיתי להבין למה תלה הדבר במראה עיניו והלא מאותה סוגיא דפרק תמיד נשחט דנ\"ט שהביא הרב מבואר כן בהדיא דלאו דוקא בחזה ושוק דה\"ה בחטאו' ואשמות וקא\"ל רבינא בריה דרב נתן לרב פפא והא כמה דלא מקטרי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר וכמה דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וצ\"ע.<br><b> עוד </b> ראיתי בספר אור יקרות הנז' שכתב וז\"ל עוד הק' כת\"ר ע\"ד התוס' דמאי קו' דאי אמרו בחזה ושוק יאמרו בשאר בשר כו' י\"ל דהתוס' ס\"ל מסברא שאין לחלק דמכיון דכהנים לא מצו אכלי קודם הקטרה והקטר' מעכב לאכילתן ה\"נ מעכבת לאכילת הבעלים שאין טעם לחלק דאע\"ג דקרא דילפינן מיניה מיירי בחזה ושוק י\"ל דמהתם ילפינן גם לאכילת בעלים דמעכבת ההקטרה לאכילתן עכ\"ל ולע\"ד לפי מ\"ש הר\"ב ק\"א בפרשת צו ד\"מ ע\"ד בטעם הדבר שאין הכהנים רשאים בחזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין והסיבה בזה מבוארת היא והוא דמאחר דמשלחן גבוה קא זכו דכתיב חלקם נתתי אותה מאישי שירצה שאינן זוכים אותם מהבעלים אלא ממה שניתן למזבח זכו בה א\"כ א\"א שיזכו בחלק זה עד שיזכה בו המזבח בה ראשונה בהקטרת אימורין עכ\"ל. הנה לפי טעם זה נראה בהדיא דאף הבעלים נמי דמשלחן גבוה קזכו כדאמרי' בפ\"ב דביצ' אבל נדרי' ונדבו' אסו' לשוח' בי\"ט דכהני' כי קזכו משו\"ג קזכו ופי' רש\"י והתוס' דה\"ה הבעלים לא זכו בבשר אלא כעבד הנוטל פרס מרבו שדינם ככהנים א\"כ מהי תיתי לומר דהבעלים זוכים בבשר קודם הקטרה טפי מהכהנים כיון דשניהם משו\"ג קזכו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בהדיא בפ' הא\"מ דנ\"ב ע\"ב ד\"ה כי קזכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משו\"ג קזכו הקטרת אימורין וברור.<br><b> עוד </b> כתוב בס' הנז' וז\"ל אך אי קשייא הא קשיי' דאם איתא דלא מצו אכלי הבעלי' הבשר של שלמי' עד לאחר הקטרת האימורין איך הותר להניח הקטרת האימו' עד הלילה וכמו ששנינו הקטר חלבים ואימורין מצותן עד שיעלה עמוד השחר ופסקה רבינו פ\"ד מה' אלו אלא דמשום חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום והא כי מניחם עד הלילה להקטירן קממעט זמן אכילתן דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו אבל לחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כמ\"ש מרן כ\"מ בפ\"א מה' פ\"המ גבי תודה שנתערבה באיל נזיר עכ\"ל והנה זה שכתב דמחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק כו' לא ידענא מאי קאמר דאכתי תיקשי ליה מבשר חטאו' ואשמו' שהיו אוכלין הכהנים דמבואר מאותה סוגייא דפ' תמיד נשחט דכל כמה דלא מקטירי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר ואנן סתמא תנן הקטר חלבים ואימורי' מצותן עד שיעלה ע\"ה ומשמע אף הקטר אמורין של חטאו' ואשמות וכ\"כ רבינו בפ\"ד מה' אלו ד\"ב וכ\"כ התוי\"ט שם בריש ברכות יע\"ש וא\"כ תיקשי ליה טפי דאיך יתכן להקטיר אימורי חטאות ואשמות עד חצות דכיון שאינן נאכלין אלא ליום ולילה ורבנן גזרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו ששנינו שם בריש ברכות וכל הנאכלין ליום א' מצותן עד שיעלה ע\"ה למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה א\"כ הרי מביאין אותם לבית הפסול שהרי אינן נאכלין כלל כיון שאסורים לאכול לאחר חצות וקודם חצו' היו אסורי' לאכול מפני שעדיין לא הוקטרו האימורים וע\"כ צ\"ל דאה\"נ דמטעם ממעט באכילתן צריך להקטיר האימורין מיד אחר השחיטה ועוד דאיכא מצוה לאכול ביום הזביחה כמו שדרשו בת\"כ מקרא דביום זבחכם יאכל וכמ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ומ\"ש בגמ' דמשו' חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום ולא בלילה ולא נתנו טעם משום דקממעט באכילתן היינו משום דהש\"ס קיהיב טעמא אף להקטר איברים של עולות שאין בהם אכילת אדם דבדידהו ליכא טעמא דממעט באכילתן אם לא משום חביבה מצוה בשעתה והשתא מתני' דריש ברכות דקתני הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע\"ה עכ\"ל דהכי קא' שאם נאנסו ולא יכלו להקטיר האברים ביום כשמקטירן בלילה מצותן שיקטירן עד ע\"ה ולא ישהו הקטרן עד היום וזה ברור.<br><b> מיהו </b> הא ק\"ל מהא דאמרינן בפ' תמיד נשחט דנ\"ט ע\"ב רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והשתא לראב\"ע דס\"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות כדאיתא בסו' ע\"פ דק\"ך ע\"ב א\"כ תיקשי ליה קרא דלא ילין דמכיון דאינו נאכל אלא עד חצות ע\"כ צריך להקטיר קודם חצות והתו' שם הק' האי קרא אליבא דבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח והיכי מתוקם האי קרא בשבת כו' וקשה אמאי לא הקשו לראב\"ע דלא שייך לדידיה לתרץ אלא כתירוץ הב' שתירצו לבן תימא וע\"ש בתוס' ד\"ה ולא עולת במ\"ש דכר\"ע אוקימנא לסוגייא ושמעינן ליה לר\"ע דפסח נאכל כל הלילה ותו קשה מהא דאיתא התם רע\"א מאי בוקר בוקר ב' מי איכ' מידי דבשר איפסיל ליה מאורת' כו' והשתא אמאי לא ק\"ל טפי דכיון דבשר אינו נאכל אלא לב' ימים איך אפשר לומר בוקר ב' ע\"כ בעי למקטרינ' קודם אכילה.<br><b> ועוד </b> קשה דאמרינן התם והרי פסח לראב\"ע כו' ואי ראב\"ע ס\"ל דקרא דלא ילין ר\"ל שומרהו שלא יבא לידי לא ילין א\"כ מנ\"ל דאימורין עד צפרא הא ע\"כ למקטרינהו ע\"פ ולומר דקרא מיירי בשנטמא או נאבד א\"נ בעבר ואכל קודם הקטרת אימורין ודאי דוחק. ומ\"ש בשם מרן כ\"מ בענין ממעט באכילתן דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כו' יש לדקדק ע\"ז ממ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו די\"ב דאין מבשלין. המורם מאיל נזיר ומהתודה עם חזה ושוק של כהנים מפני שממעט זמן אכיל' דחזה ושוק של כהנים נאכלין לב' ימים ולילה והתודה ואיל נזיר ליום ולילה והשתא לפי דברי מרן דממעט באכילתן בחלק הקרבן ולא בכולו לא איכפת לן אמאי אין מבשלין איל ודוק והנה ע\"ד הרב אור יקרות הללו מצאתי כתוב למו\"ה מוהרי\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וראיתי בס' אור יקרות שהקשה דאם איתא איך הותר להניח הקטורת בלילה והא קממעט באכילת שלמי' דנאכלין לב' ימים ולילה וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן אמנם אי דין זה אינו אלא בכהנים ניחא די\"ל בין קרבן כולו למקצתו כמש\"ש הכ\"מ א\"ד.<br><b> והנה </b> אמת שכ\"כ מרן כ\"מ האמנם כבר תמהתי בס' שער המלך בה' פס\"המ שדבריו הן היפך סוגייא דבכורות דמבואר שם דאפילו באכילת חזה ושוק אמרינן אין מביאין כו' ועכ\"פ צ\"ל שאף מרן לא כ\"כ אלא דוקא בזרוע בשלה שהוא דבר מועט א' מס' משא\"כ חזה ושוק דנפישא טפי ואף שמרן כתב דלא אמרו אין מביאין כו' אלא בכולו ולא במקצתו לאו דוקא ואשגרת לישן הוא עכ\"ל עוד ראיתי בס' הנז' עמד מתמיה במ\"ש התוספות בסוף דבריהם בפ\"ב דביצה הואיל ואינו יכול להקתי' עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וכתב וז\"ל ותמהני דדבר זה גמר' ערוכה היא בפ' תמיד נשחט עלה דאמר ר' ישמעאל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומשני ר\"ח במעלה ומלי' בראשו של מזבח ופרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי האמורים לא אכלי הכהנים בשר ומשני כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וא\"כ איך לא העלו על דל שפתם סוגיא זו וצ\"ע עכ\"ל ויותר הי\"ל לתמוה על הי\"מ למה הוצרכו לידחק דהכא מיירי בשנטמאו או נאבדו דנר' דאשתמיט מינייהו אות' סוגייא כי ע\"כ נלע\"ד דהתוס' המה ראו דההיא דאתמר התם עשאום כו' אינו אלא לרב פפא דמוקי לההיא דר\"י בקרבן בהמה דאיכא הקטרה ומפרש במעלה ומלינה ואהא הוא דפרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא אכלי ובעלים לא מתכפרי והוצרכו לשנויי דהיכא דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו כו' אבל לר\"ח דמוקי לה בחטאת העוף לא צרכינן להכי ואפשר שחולק על ר\"פ בזה וגם ר\"א ור\"ה בריה דר\"ן משמע להו ��כי וחלקו על ר\"פ בזה ועוד דלא איתמר הכי אפי' לר\"פ אלא לדעת ר\"י ואיכא למימר דרבנן דר\"י פליגי עליה בהכי הילכך לא הביאו ראיה משם כלל אלא התוס' מצד הסברא הוצרכו לומר דהא דפ\"ב דביצה מיירי בשנטמאו או נאבדו ועוד יש ליישב והוא הנכון דהתם שאני דלא חזו להקטרה כלל בזמן הקטרתו ולהכי קאמר כיון דלא אפשר להקטירן בזמן הקטרתו כנטמאו דמי משא\"כ הכא שהרי חזו להקטרה בליל מוצאי י\"ט והיינו בזמן הקטרתו ודוק בלשונם שכתבו כיון דלא חזו מבע\"י כו' ודוק.<br><b> ובמ\"ש </b> עוד התוס' שם בפ\"ב דביצה ול\"נ דא\"כ לימא א\"ב כגון דהכל קיים לרבא לא זריק כו' ק' שהרי אמרי' בפ' התכלת דמ\"ח ע\"א עמד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן כו' וכתבו שם התוס' דאפילו עובר בלאו ואפשר לומר דלא אמרי' עמד וחטא בשתיים בזריקה והקטרה כו' כדי שתזכה בא' ודוק תו ק\"ל לדעת י\"מ מהא דאמרינן בהמה חציה של גוי כו' מה בין זו לנו\"נ כו' והשתא נימא דטעמא דנו\"ן משום הקטרת אימורים דלית בהו חלק הדיוט כלל ואם נאמר דלא יקטיר להו עד חשיכה נמצא דאין בה צורך הדיוט כלל ולתירוץ שני ניחא דהש\"ס ה\"פ ויאכל הבשר ולא יקטיר עד הערב ודוק ובמאי דאמרינן שם בגמ' בפ\"ב די\"ט ד\"ך עלה דאמרינן שם עבר ושחט מאי דלרבא לא זריק כל היכא דנטמא הבשר לא יזרוק עיין להרב חד\"ה שהקשה מברייתא דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ליפלוג וליתני בי\"ט עצמו ולימא דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכתב דה\"ה דהו\"מ למיתני הכי וחדא מינייהו נקט ולי נראה ליישב דברייתא דנקט אם היתה שבת רבותא אתא לאשמועינן כלפי מה שהק' התוס' בפ' התכלת ד\"ה חטא בשבת וז\"ל תימא יזרוק כדי לאוכלן חיי דכ\"הג תנן בפ' שתי הלחם וי\"ל דאין זה זכות לחטא בכך כו' יע\"ש וא\"כ אי הוה תני נטמאו או נאבדו הו\"א דוקא נטמאו משום דאין אומרים לאדם חטא בי\"ט כדי שתזכה בחול אבל בשבת והבשר קיים הוה אמרי' דיזרוק כדי שיזרוק כדי לאכול הבשר חי קמ\"ל דלא חשיב זה זכות ודוק.<br><b> ומצאתי </b> כתוב בגליון בפ' התכלת משם תוספו' חיצוניות וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל וא\"ת הניחא למ\"ד נו\"ן קרבין בי\"ט דמקטיר האמורין ונאכל הבשר אלא למ\"ד נו\"ן אין קרבין בי\"ט איך הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי וי\"ל דמיירי בנטמאו אימורים או שאבדו והא דקתני בשבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב מיירי בדאיתנהו ולאו לצדדים קתני אלא ה\"ק בי\"ט זורק בשנטמאו ובשבת לא יזרוק אף בשנטמאו ואם זרק הורצה בשלא נטמאו בין בחול בין בשבת תוס' חצונייות עכ\"ל וק\"ל דאכתי תיקשי ליה לאבע\"א דמשני התם בביצה שאני שבות שבת משבות די\"ט א\"כ ע\"כ סיפא דקתני ואם זרק הורצה דיעבד אין לכתחילה לא מיירי בשלא נטמאו ובשבת דאלו בי\"ט אפי' לכתחי' זורק ע\"מ להקטיר אימורין לערב וכיון שכן קשה אמ\"ש וי\"ל כו'."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור בל תאחר אחד </span>\n<b> נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם מערכין ומתנו' עניים מ\"ע מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה.</b> הנה בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"א עלה דמתני' דמביאין שלמים וסומכין עליהן אמרו הני תנאי כהני תנאי דתנייא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש\"א הרי הוא אומר בחג המצות כו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראב\"ש אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות כו' ומסיק אביי דבהכי פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סבר ג' רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן ור\"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא ופי' רש\"י דכולה הך מתני' דלענין בל תאחר איירי דת\"ק סבר כל המאחר נדרו ג\"ר אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר כו' והיינו דקאתא ת\"ק לאשמועינן עצה טובה דכל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל הראשון שהרי בפסח ובעצרת אינו יכול להקריב' ויבא לידי בל תאחר ור\"ש סבר דהנודר לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה\"ק כל שבא בחג המצו' כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועו' שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שלא בא בחג המצות כגון שנדר לאחר הפסח אינו בא בחג השבועות כו' כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו ג\"ר כסדרן עכ\"ל לכאור' משמע דלר\"ש אם נדר קוד' הפסח להבי' קרבן תוד' אפי' שעברו עליו ג\"ר אינו עובר עליו בבל תאחר שהרי קרבן תודה אינו בא בחג המצות ואין אני קורא בו כל שבא בחג המצות בא בחג הסוכות.<br><b> אכן </b> מדברי רש\"י משמע דאם נדר קודם הפסח לר\"ש עובר בב\"ת אפי' בקרבן תודה ולא פליג ר\"ש את\"ק גבי תודה לומר שאינו עובר בבל תאחר לעולם אלא אתא למימר דבעינן ג\"ר כסדרן וכן הדין נותן דכיון דלת\"ק אע\"ג דבעינן ג\"ר לעבור בבל תאחר וקרבן תודה אינו יכול להביא בחג המצות ובחג השבועות ואפ\"ה בשעבר עליו ג\"ר ס\"ל דעבר בבל תאחר ה\"נ לר\"ש אע\"ג דבעי ג\"ר כסדרן ודאי דאם עבר ג\"ר כסדרן בקרבן תודה נמי עובר בבל תאחר והיינו טעמא ודאי דלא קפיד רחמנא אג\"ר אלא מפני שהוא עולה באלו הרגלים ליראות לפני ה' ולא אטרחיה רחמנא לבא בזמן אחר כיון שיש לו זמן הרגלים שעולה בלא\"ה וכיון שכן אפי' דקרבן תודה אינו יכול להקריב בפסח מפני חמץ שבה ועצרת מפני איסור יו\"ט ודאי דתלוי בג' הרגלים כיון שיכול לעלות ב' וג' ימי' קודם פסח ועצרת ולהקריב קרבן תודה וכל שעבר הג' רגלים עובר בבל תאחר וזה מבואר ואי קשיא לך דהיכי קאמר ר\"ש וכל שלא בא בחג המצות לא בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכתב רש\"י כלומר אין להביאה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות כו' והא אע\"ג דבל תאחר ליכא לר\"ש עד שיעברו עליו ג\"ר כסדרן אבל עשה מיהא איכא להביאו ברגל ראשון שפגע בו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה וי\"ל דאין צריך להביאה משום לאו דבל תאחר קאמר אבל עשה ודאי איכא וברור והנה בהך בריית' דמייתי הש\"ס לא מצינו אלא שלשה סברות בענין זה דבל תאחר סברת ת\"ק וסברת ר\"ש וסברת ר\"א בנו אבל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ע\"ב בברייתא דמייתי התם הש\"ס איכא עוד ב' סברות סברת ר\"מ דס\"ל דאפילו ברגל אחד עובר בבל תאחר וסברת ראב\"י דס\"ל דבשני רגלים הוא דעובר ועוד יש סברא אחרת ואיתא התם ד\"ו ע\"ב דס\"ל כר\"ש דבעי ג\"ר כסדרן מיהו לר\"ש הדבר תלוי ברגלים כסדרן דוקא ולההוא תנא אם עבר עליו שנה שלימה נמי אפילו שלא עברו עליו נמי ג\"ר כסדרן עובר וזה שלא כת\"ק דר\"ש ולא כר\"ש כדאיתא התם יע\"ש.<br><b> ולענין </b> הלכה נראה דקי\"ל כר\"ש דבעי' ג\"ר כסדרן דהא אוקימנא התם לסתם מתני' דקתני בא' בניסן ר\"ה לרגלים כר\"ש כדאיתא התם וקי\"ל הלכה כסתם וכ\"ן מדברי הרי\"ף והרא\"ש שהביאו בההיא סוגיא דמוקים למתני' כר\"ש וכ\"ן מבואר מדברי הרשב\"א בחידו' לנדרים ד\"ג עלה דאמר רבא התם כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כו' דמההי' שעתא הוי נזיר מידי דהוי האומר לאשתו כו' כתב וז\"ל אלא דק\"ל למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא דילמא מייתי דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום חשש דילמא מיית הוא הא אינו אלא מצות מלך תדע לך שהרי אינו עובר עליו אלא אחר ג\"ר כסדרן ופעמים שהם ג' ופעמים שהם ד' ופעמים ה' כו' יע\"ש גם רבינו ז\"ל בספר המצות מצות ל\"ת סימן רנ\"ה כתב וז\"ל ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה עד שיעברו ג\"ר כסדרן יע\"ש וכאן כתב עוד רבינו עברו עליו ג\"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב ה\"ז עובר בל\"ת שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל עד שיעברו עליו רגלי השנה כו' פ\"ק דראש השנה ואע\"ג דסתם מתני' התם כר\"ש לא חש לה רבינו משום דת\"ק דברייתא פליג ור\"מ וראב\"י וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד י\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ר\"ה לשנים ולר\"ש ר\"ה לרגלים ולא למסתם כר\"ש נחית עכ\"ל מבואר יוצא מדברי מרן ומהר\"י קורקוס ז\"ל דס\"ל בפשיטות בהבנת דברי רבינו ז\"ל שפסק כת\"ק דר\"ש דלא בעינן ג\"ר כסדרן וה\"נ משמע להו בהבנת לשון הספרי שהוא כלשון רבינו שאמרו אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלי השנה כולה יע\"ש דהכונה ג\"ר ואפי' שלא כסדרן.<br><b> והנה </b> מלבד שקשה עליהם דלפי שיטתם רבי' פליג אמ\"ש בס' המצות דבעי' ג' רגלים כסדרן אף זו פליג אמ\"ש בס' המצות גופיה במצות עשה סימן פ\"ג כי שם הביא לשון הספרי שאמרו שאינו עובר בב\"ת עד שיעברו ג' רגלים כל השנה כולה ואף שבפי' המשנה פסק רבינו בהדייא דלא כר\"ש כיון שבס' המצות פסק כר\"ש ראוי יותר להסכים דבריו שבחבורו עם מ\"ש בספר המצות יותר מפי' המשנה ולפי דבריהם ג\"כ קשה דקי\"ל ס' ספרי ר\"ש והך דהכא אתי דלא כר\"ש ועוד שלשון רבינו כפול ומכופל ועוד מה הלשון אומר' עד שיעברו עליו רגלי' השנ' כולה דמילת השנ' כולה היא משוללת ההבנ' דכיון שאמר עד שיעברו עליו ג' רגלי' הדבר ידוע שהוא רגלי השנה כולה ועוד יש לתמוה במ\"ש מרן בשם מהר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועי' אלא למסתם כר\"ש אתא עכ\"ל דהא שם בפ\"ק דר\"ה ד\"ז ע\"ב אמרינן דברגלי' סבר לה רבי כר\"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר\"מ יע\"ש וא\"כ מבואר יוצא דר' כר\"ש ס\"ל ולמסתם כר\"ש נחית ולא יש חולק בזה דכולהו אמוראי דהתם הכי ס\"ל היפך דברי הרב שכתב דלאו למסתם כר\"ש נחית ועיין בס' בני דוד שם בפי\"ד מה' אלו שדבריו בזה דחוקים כיע\"ש כי ע\"כ המחוור בדעת רבינו ז\"ל הוא מ\"ש הרב שער אפרים בסי' ל\"ב דלהכי חזר הרב וכתב ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לומר דבעינן רגלים כסדרן וזה הורה לנו באומרו רגלי השנה כולה כלומר ולא רגלי מקצת שנה אחרת שרגלי השנה מתחילין מחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כסדר הכתובים בתורה ואם אנו אומרים שעובר בבל תאחר אפי' שעברו הרגלים שלא כסדרן אין רגלי השנה כולה שאם נדר קודם עצרת כשעב' עצר' וחג הסוכו' הרי נשלמו רגלי השנה הזאת דחג המצו' הבא אחריהן הוא משנה האחר' אבל אם אנו אומרים שצריך שיעברו הרגלים כסדרן הרי יש כאן ג\"ר של שנה אחת כולה ובכן ממילא נתיישבו כל ההערו' והדיוקי' שבדברי רבי' וכמדובר ועיין בס' לשון ערומים בלשונות רבינו די\"ג ע\"ב.<br><b> ומיהו </b> הא קשיא לי בדברי רבינו דכיון שהוא ז\"ל תפס עיקר ס��רת ר\"ש דבעי ג' רגלים שיהיו כסדרן א\"כ תיקשי ליה מאי דריש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דלדידיה ליכא לשנויי כדמשני בגמ' דאצטריך קרא לכדר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זל\"ז שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דההיא דרשא דרבי יונה כוותיה דר\"מ אזלא דסבר ברפ\"ק דשבועות שכל השעירים של המועדות כפרתן שוה וכדאיתא התם בהדיא בדי\"א אבל רבינו בפי\"א מה' שגגות פסק כר' יאודה דלא כל השעירים של המועדות כפרתן שוה וא\"כ לדידיה תיקשי מה יענה לקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה דריש ראב\"י דאפי' בשתי רגלי' עובר בבל תאחר והא ודאי בורכא היא דהיא גופא תיקשי לר\"ש גופיה דאיהו פליג התם אר\"מ וס\"ל דלא כל השעירים כפרתן שוה ואיהו ס\"ל הכא דבעינן ג' רגלים כסדרן לענין בל תאחר ולדידיה קאמרי' בגמ' דאצטריך קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לכדרבי יונה ועכ\"ל כמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ט ע\"ב ד\"ה כדאמר כו' בשם ר\"ת דאף לר\"ש ולר\"י אצטריך הקישא דר' יונה דאי לא מנלן לומר דשעיר דעצרת מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דליכא למימר כדר' חמא בר חנינא דדריש שעיר ושעיר דהא בעצרת לא כתיב שעיר ושעיר אלא ודאי דאהיקש' דר' יונה סמיך אלא שיש לתמוה על מה שתירצו התוס' עוד שם דהיקשא דר\"י לא אצטריך כי אם לר\"מ דוקא ולא לר\"י ור\"ש יע\"ש דא\"כ מה יענו להך דפ\"ק דר\"ה דמבואר דאף לר\"ש אצטריך היקשא דר' יונה כי זה מבואר כתירוץ ר\"ת ואיך נעלם סוגייא זו מרבותינו בעלי התוס' כי כל רז לא נעלם מהם וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להרב מש\"ל עמ\"ש רבינו דחייבי ערכין ודמים וחרמות ומעשרות ומ\"ע מצות עשה מן התורה שיביאם ברגל שפגע בו תחילה כתב וז\"ל לא מצאתי מקום דין שיהיה באלו עשה וכו' ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומ' ידיכם היינו בכורים וכמ\"ש רש\"י עכ\"ל ונלע\"ד דכל אלו נפקי מדכתיב מעשרותיכם ודרשו בספרי בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ומשמע ליה לרבינו דמעשר דגן כולל מעשר ראשון ושני ועני ולא כמ\"ש רש\"י בפי' המקרא מעשר בהמה ומעשר שני דוקא שצריך לאכול לפנים מן החומה יע\"ש ושאר חייבי דמים וערכין וחרמין בכלל נדריכם ונדבותיכם דקרא הוא וכיון דגלי לן קרא בעניין לאו בל תאחר דכל אלו אע\"פ שאינן בני הקרבה תלויין ועומדין עד זמן עלייתם לרגל אף העשה הזה התלוי ברגל ראשון שייך למדרש בהו דמחייבי ברגל ראשון וה\"נ משמע בפ\"ק דר\"ה ד\"ד ע\"ב דקאמ' ר\"מ דברגל א' עובר בבל תאחר בכל אלו דיליף לה מעניין העשה דכיון דאמר רחמנא אייתי ברגל ראשון ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר יע\"ש הרי דעל כולהו דקאי בבל תאחר סבר ר\"מ דקאי אעשה. וה\"נ משמע התם ד\"ו ע\"א עלה דת\"ר מוצא שפתיך זו מ\"ע יע\"ש. ואדרבא על רש\"י בפי' המקרא יש לדקדק למה נדחק לפרש במילי דהקרבה דוקא דאי משום דהכתוב תלה הדבר בעלייתם לרגל כמ\"ש הרא\"ם בד\"ה ותרומת ידיכם יע\"ש הרי בעניין בל תאחר דקאי אקרא דג\"פ בשנה יראה כל דמינה ילפינן דלא עבר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים ואפ\"ה דרשינן לקרא אף במידי דלאו בר הקרבה כדאיתא בפ\"ק דר\"ה. ואפשר דרש\"י בשיטת הר\"ן ז\"ל קאי שכתב שם בפי' ההלכות דכל מידי דלא תלי במקדש בל תאחר דידהו אינו תלוי ברגל אלא מיד דומיא דצדקה דאמר רבא דמחייב לאלתר יע\"ש.<br><b> ובספר </b> קול ן' לוי דכ\"ב ע\"ב הקשה בדברי רבינו במה שכלל מתנות עניים בשאר מילי דתלי דוקא ברגלים דמ\"ש מצדקה שפס' בפ\"ח מהלכות מ\"ע דחייב בבל תאחר לאלתר מפני שבידו ליתנה מיד ה\"נ שייך הך טעמא גבי מ\"ע ומה שייכות יש למ\"ע במקדש עד שיהיה דינם כמילי דהקדש ולא כצדקה איברא שהתוספות והר\"ן תלו לצדקה ברגלים דאז מחייב להשתדל לבקש עניים אבל רבינו לא הזכיר מזה בצדקה כלום ולא השוה מדותיו כמו שהשוו אותה התוספות והר\"ן וצריך טעם למה וצ\"ע עכ\"ל וטעמו של רבינו מבואר בזה בס' החינוך פרשת כי תצא סימן תקמ\"ו שכתב וז\"ל ויש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינן בצדקה כשאינו פורע אותה לאלתר שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו בו כלקט שכחה ופאה דמה שחייב הוא עצמו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחייב עליה בבל תאחר מיד אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב עצמו בהן וקרבנות שחייב עצמו בהן אין בידו להקריבן מיד ולפיכך אינו עובר עליהן עד שיעברו ג' רגלי' עכ\"ל ועיין במ\"ש עוד בפ' בחוקותי סימן ש\"ן ד\"ה ונוהגת. וכך מצאתי כתוב בביאור הלכות מעה\"ק למהר\"י קורקוס וז\"ל ומיהו עדיין י\"ל שכלל רבינו כאן מ\"ע בכלל השאר לרגל אחד ולמה לא יהיה לאלתר כיון דקיימי עניים ואפשר שיש חילוק בין צדקה לשאר מ\"ע דרבא צדקה לחוד קאמר ושאני צדקה שעל ידי נדרו נתחייב בה ולכך צריך לתת מיד אבל מ\"ע ולקט שכחה ופאה הרי הם ככל שאר חיובים וברגל א' יש עשה ובג' רגלים לא תעשה וכן בפסוק והבאתם שמה כתיב וכל מעשרותיכם וכל מעשר בכלל א\"כ רבא בצדקה בלחוד קא מיירי דהיינו מעו' שאדם נודר לצדקה ואפשר עוד דרבא כשאין עניים מיירי וחייב להפריש מיד כאשר כתב בה' מ\"ע וכאן ביאר שחייב לעלותן בידו ברגל ראשון ובודאי שם ימצאו עניים ובשלש רגלים עובר בבל תאחר וכתב זה כאן דשייך לדין קרבנו' ולפ\"ז מ\"ע וצדקה הכל דין אחד אלא שמ\"ע אם אין עניים לוקח אותם לעצמו דלא אמרה תורה הנח לעכברים ולעורבים ואפשר דבמלקט לצורך עניי' מיירי אלא שאני רואה שגם כאן גבי בל תאחר לא הזכיר מ\"ע ואפשר היה לומר דלאו כי רוכלא דליתני וליזיל אלא שגם מה שפי' לא היה צריך לפרש כי די היה שיכתוב עבר ג' רגלים ולא הביא כו' הר\"ז עובר מדפרט הני משמע דלאפוקי מ\"ע כתב כן ואפשר דכיון דביעור המעשרות מקץ ג' שנים אין בל תאחר דידהו בג\"ר וכן הרגישו התוס' ותירצו שם אלא שאין נראה כן בגמ' אלא כל אלו בכלל בל תאחר הן וכן דרשו מעמך להביא לקט שכחה ופאה ואם לשון רבינו מדוייק צ\"ע עכ\"ל.<br><b> ודע </b> דבפ\"ק דר\"ה עלה דתנו רבנן מוצא שפתיך זה מ\"ע כו' תשמור זו מצות לא תעשה פרי' הש\"ס האי ממוצא שפתיך נפקא הא מובאתה שמה והבאתם שמה נפקא וה\"נ פריך עמ\"ש תשמור זו מצות לא תעשה הא מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש ורבינו לא הזכיר כאן כי אם עשה דובאתה שמה ולא תעשה דב\"ת אבל עשה דמוצא שפתי' ולא תעשה דתשמור לא ביאר כלל וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר כיון דאצטריך קרא אחרינא לאמר ולא אפרי' דמחייב בעשה ולא תעשה ובפ\"א מה' נדרים הל' ד' כתב וז\"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם נדרו כו' שנאמר מוצא שפתיך כו' ולא ביאר שעשה זה תלוי בהפרשה לבד גם לא ביאר שעובר בלאו דתשמור ובמנין המצות ג\"כ לא מנה לאו זה דתשמור חוץ מלאו דבל תאחר ואפשר דמשו' הכי לא מנה רבינו לאו זה דתשמור משום דקשיא ליה קושיית התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור מההיא דאמרינן בעירובין דצ\"ו דהשמר דעשה עשה הוא וה\"נ אמרו ביומא דפ\"א והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ומתוך קושיא זו אפשר דמשמע ליה דתנא דהך ברייתא דתני אשמור זו מצות לא תעש' סבר דהשמר דעשה נמי לאו הוא ואשכחן דפליגי תנאי בהך מילתא ואיתיה במכילתא פרשת משפטים על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמרו וז\"ל למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן כו' אם שינה עובר בל\"ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו רמ\"א לעשות דברי תורה עליך חובה ר\"א אומר לעשו' מ\"ע מצות ל\"ת ע\"כ וכתב הרא\"ם דבין לת\"ק ובין לר\"א קרא דובכל אשר אמרתי בלא תעשה קא מיירי אלא דבהא קמפלגי ת\"ק סבר לא בא הכתוב רק ליתן לא תעשה על הדברים הנראין כמו תיקון ועצה טובה דומיא דושמת את השלחן וכיוצא ולדעת ר\"א בא הכתוב ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שבתורה יע\"ש.<br><b> וממוצא </b> דברי הרב אתה למד דר\"מ דפליג את\"ק ור\"א ואמר שבא הכתוב לעשות דברי תורה עליך חובה ס\"ל דלא בא הכתוב ליתן ל\"ת רק לעשות דברי תורה עליך חובה כלומר שיתחייב בלימוד כל התורה על דרך השמר לך ושמר נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ומשום דר\"מ ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא דהוא אזיל בשיטת ת\"ק ור\"א יע\"ש והשתא לדעת רבי' הך ברייתא דפ\"ק דר\"ה דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא ולדידהו מצריך הש\"ס תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב אבל לר\"מ דמכילתא דהשמר דעשה עשה לא אייתר קרא דתשמור לעבור בלאו דאפריש ולא אקריב וכיון דסתמא דתלמודא בפ\"ב דעירובין דצ\"ו ובפ' בתרא דיומא דפ\"א קאמר בפשיטות דהשמר דעשה עשה הוא וקאי כוותיה דר\"מ הכי נקטינן ולכך לא מנה רבינו לאו זה דתשמור לענין אפריש ולא אקריב וס\"ל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכיון שהפרישה תו לא מחייב בלאו אם לא הקריבה ומ\"ש רבינו אחד נדרי' ונדבו' עובר בבל תאחר נדבה כעין נדר קאמר כגון הרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה ד\"ו אבל אם אמר הרי זו נדבה לא מחייב בב\"ת עד שיקריבנה.<br><b> וע\"פ </b> האמור הנה נכון מ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דנדרים ד\"ט ע\"ב ד\"ה נדבה נמי דבנדבה לא עבר בבל תאחר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דזה היפך סוגייא זו דפ\"ק דמבואר בהדייא דאף בנדבה קעבר בבל תאחר וכבר עמדו עליו בזה בס' פנים מאירות סימן ט' ובס' שבות יעקב ח\"ב ובספר דברי אמת בתשובת דכ\"ח סע\"ב ודמ\"ב ע\"ד ועיין בני דוד דס\"ג ע\"א. מיהו ע\"פ האמור דהך ברייתא הלזו דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא אבל ר\"מ פליג צדקו היטב דברי רש\"י ז\"ל דאותה סוגייא דנדרים כוותיה דר\"מ אזלא כדאיתא התם ולדידיה ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא ולא אייתר קרא ללאו לנדבה כמבואר וכמדובר. ועיין במ\"ש עוד רש\"י שם בפ\"ק דנדרי' ד\"י ע\"א ד\"ה מאי שנא יע\"ש ודוק. ואי תיקשי לך ואיך אפשר לומר דתנאי דמכילתא פליגי בהכי אי השמר דעשה הוא או לאו ושרבינו פסק כמ\"ד דהשמר דעשה עשה הוא והלא בפ' הקומץ דל\"ו גבי קרא דושמרת את החוק' הזאת למועדה מימים ימימה אפליגו ר\"א ור\"י דר\"א אמר המניח תפילין בלילה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו ואמרי' התם דר\"א סבר השמר דעשה עשה הוא ור\"י סבר דשמר דעשה נמי לאו הוא ולא קאמר הש\"ס דתנאי פליגי בהך פלוגתא ורבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות תפילין די\"א פסק כר\"י דהמניחן בלילה עובר בלאו הרי דפסק דהשמר דעשה לאו הוא היפך מאי דאמרן לעיל והא ודאי לא קשיא כלל דפלוגתא דר\"א ור\"י גבי תפילין אינו ענין לפלוגת' דתנאי דמכילתא דר\"א ור\"י לא פליגי אלא גבי מניח תפילין בלילה דכי קעביד אאיסור הנחה בלילה אינו אלא על ידי מעשה בידים וכל כה\"ג לר\"י ס\"ל דחשיב השמר דלאו כיון דקעביד בקום עשה והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא מפני שהכתוב כלל יחד צווי הנחת תפילין ביום ואזהרת הנחתן בלילה בחד קרא דושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה ודרשינן ימים ולא לילות וכלל הכתוב צווי הנחתן ביום ואזהרתן מלהניחן בלילה למילת ושמרת ומש\"ה ר\"א סובר דהמניחן בלילה עובר בעשה דהך השמר דעשה עשה הוא ולא לאו ואע\"פ שעובר עליהן בקום עשה כיון דכלל אזהרה זו בכלל קיום הנחתן ביום אין כאן אלא עשה דלא פלגינן מילת ושמרת חציו עשה וחציו לא תעשה ור\"י ס\"ל כיון דקעביד האיסור זה בקום עשה ל\"ת הוא אפי' שכללן הכתוב לעשה ול\"ת בחד קרא והו\"ל כאילו כתיב השמר ב' פעמים חד לעשה דהנחתן ביום וחד ללא תעשה דהנחתן בלילה אבל פלוגתא דתנאי דמכילת' אינו עניין לזה ובההיא אפשר דבין ר\"א ובין ר\"י כ\"ע סברי דהשמר דעש' עשה הוא כר\"מ דפליג התם את\"ק ור\"א ולזה החילוק כיוונו התוספות בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר שכתבו וז\"ל השמר דעשה עשה ואפי' ר\"י דאמר בפרק הקומץ השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלעניין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לעניין עשיית פסח דאמרינן הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר\"י דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' ר' אליעזר דמילה דקל\"ב אע\"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תיקוץ עכ\"ל וכונתם מבוארת ע\"פ האמור ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ד מ\"ש שם בכונת דברי התוספות בשם הרב מר חמיו ז\"ל יע\"ש שדבריו תמוהים.<br><b> ולעיקר </b> קושייתו שהקשה בספר הנז' בדברי התוס' בשבת דקל\"ב יש ליישב ע\"פ מ\"ש בפ\"ק דראש השנה ד\"ו ע\"א ד\"ה תשמור כיע\"ש והשתא ע\"פ האמור ממילא נוחים ג\"כ דברי רבינו שפסק בפ\"ד מה' תפילין די\"א כר' יוחנן דפ' הקומץ דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו אע\"פ שכתבנו שדעתו לפסוק בעלמא כמ\"ד השמר דעשה עשה דשמא היא ההיא דהמניח תפילין בלילה דקעבר בקום עשה כמ\"ש התוספו' ז\"ל וע\"פ האמור ממילא ג\"כ נוחים דברי הרמב\"ן בביאור התורה שהשיג על רש\"י בפרשת משפטים על מ\"ש בפירוש המקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא הכתוב לתת לא תעשה על כל מצות עשה והשיג עליו דאנן קי\"ל דהשמר דעשה עשה וא\"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה עכ\"ל. והרא\"ם שם בהליצו בעד רש\"י כתב על דבריו של הרמב\"ן וז\"ל ועוד דהרי הוא עצמו כתב בפ' יתרו גבי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו משום דשמור מצות לא תעשה וזכור מ\"ע וסתרן אהדדי ואיך לא חשש דהשמר דעשה עשה דהתם השמר דעשה הוא כדכתיב לקדשו וכו' ומה שפי' הוא במילת לקדשו שלא נחללנו כי היכי דלא תקשי ליה מהשמר דעשה עשה לא הרויח כלום משום דכיון דמילת לקדשו בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גבי שבת דכתיב ביה וביום הז' תשבות פירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשו' בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה עכ\"ל ונר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' הללו דעירובין דצ\"ו שכתבו דאפי' לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה לאו היינו דוקא בההיא דהמניח תפילין בלילה דכי קעבר ומניחן בלילה קעבר בקום עשה אבל במידי דעבר בשב ואל תעשה אף ר' יוחנן אזי' ומודה דהשמר דעשה עשה הוא והשתא היא היא שיטת הרמב\"ן ומש\"ה גבי שמור את יום השבת ס\"ל שאעפ\"י שבא הכתוב בצורת עשה כיון שהכתוב מזהיר אותנו שלא נחללנו את השבת והעובר והמחלל אותו קעבר בקום עשה חשיב לאו דומיא דהשמר בנגע הצרעת דאע\"ג דכתיב ביה לשמור ולעשות ובא בצורת עשה לכ\"ע השמר דכתיב ביה לא תעשה הוא מפני שבא הכתו' להזהיר שלא יקוץ בהרתו ואם עבר קעביד מעשה בידים.<br><b> והראיה </b> שהביא הרא\"ם מקרא דביום הז' תשבות שפירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשות בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה אפ' לומר דדוקא גבי כלל זה דהשמר דלאו לאו השמר דעשה עשה הוא דאמרינן דכל היכא דהכתוב בא להזהיר שלא יעשה מעשה בידים חשיב השמר דכתיב ביה לאו וכל היכא דבא הכתוב להזהיר שיעשה מצוה ולא יתבטל חשיב השמר דכתיב ביה עשה ולא אזלינן בתר צורת הכתוב אם הוא בצורת עשה או בצורת לאו אלא בתר ענין אזהרה. וכך היתה הקבלה במילת השמר לפי דברי התוספות אבל בשאר כתובים אזלינן בתר צורת הכתוב אם בא בצורת עשה או בצורת לאו. ובספר דרך הקדש למוהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל די\"א ע\"ב כתב וז\"ל וראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה פ' משפטים ע\"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהקשה לרש\"י מהך דאמרינן השמר דעשה עשה ולא חייש למסקנת ר' יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא והארכתי במקומו עכ\"ל. ואין ספק דאישתמיט מיניה דמר דברי התוספות הללו דעירובין דצ\"ו וכמדובר ועיין עוד להרא\"ם בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן ד\"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהביא ג\"כ שם דברי הרמב\"ן שכתב שהכריחו רז\"ל כן משום דזכור הוא מ\"ע ושמור ל\"ת והק' עליו ככל מה שהקשה כאן בפרשת משפטים דהא קי\"ל השמר דעשה עשה וכו' כיע\"ש.<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיבה למס' שבועו' ד\"ך עלה דתנייא זכור ושמור בדיבו' א' נאמרו שכתב על דברי הרא\"ם וז\"ל ומה שהקשה דהשמר דעשה עשה אישתמיטיתיה מ\"ש הוא עצמו בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך תשמור דסובר רש\"י דכי אמרינן השמ' דעשה עשה דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לעניין דאין לוקין עליו עכ\"ל. ואחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו מיניה דמר אשתמיט דברי הרא\"ם בפרשת משפטים בפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דעל מה שהוקשה לו להרמב\"ן שם בדברי רש\"י מההיא דקי\"ל השמר דעשה עשה תמה עליו הרא\"ם ממ\"ש הרמב\"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור בדבור א' נאמרו דלא חשש הרב שם להך מילתא דהשמר דעשה עשה ובסוף דבריו סיים הרא\"ם וז\"ל אבל מ\"ש בפ\"ב דיומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו עכ\"ל ואין ספק שכיוון הרב ז\"ל למ\"ש בפ' כי תצא בפסוק מוצא שפתיך תשמור דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לענין שאין לוקין עליו הרי דבזה הפי' הצילו הרא\"ם לרש\"י מטענת הרמב\"ן ז\"ל ומבואר הוא דהרמב\"ן לא חש לפי' זה והשתא שפיר הוקשה לו להרא\"ם בפרשת יתרו ובפ' ואתחנן לדברי הרמב\"ן לפי שיטתו מההיא דהשמר דעשה עשה שהוא ז\"ל אינו מפרש כפי' רש\"י והן הן הדברים עצמן שכתב עליו בפ' משפטים וכמובן.<br><b> עוד </b> כתב מהרש\"א שם בספר הנז' על דברי הרא\"ם וז\"ל גם הבקיאות שהביא מפ' בתרא דיומא דף פ\"א שאמרו השמר דעשה עשה הרי כתבו שם התוס' ד\"ה השמר דעשה וז\"ל אע\"ג דר' יוחנן ס\"ל פרק הקומץ השמר דעשה עשה נמי לאו הוא הכא לר\"ל פריך דהוא מאריה דשמעתתא עכ\"ל וא\"כ מה שהקשה להרמב\"ן מר\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דבדיבור אחד נאמרו היינו כר' יוחנן עכ\"ל. ויש לתמוה על גודל חכמתו איך מלאו לבו לומר דבר כזה דהך ברייתא יפרש הרמב\"ן דאתייא כר' יוחנן ולא כר\"ל כאילו רבי יוחנן ור\"ל תנאי נינהו דפליגי אברייתא ודברי התוספות דיומא לא על בריית' קאמרי דאתי כר\"ל כי אם סוגייא דשמעתתא דהתם דשקיל וטרי אליבא דר\"ל כמבואר וצ\"ע.<br><b> עוד </b> כתב שם וז\"ל והרב חידושי אגדות הקשה על מה שהקשה הרא\"ם על הרמב\"ן ז\"ל מההיא דהשמר דע\"ע דלא קשיא כלל ��לא קאמרי' הכי דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא לא תעשה אבל הכא במצות שבת כיון דאיכא ביה מצות לא תעשה כמבואר בהאי קרא לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר דעשה אינו אלא ל\"ת ע\"כ ואישתמיטיתי' ההיא דגרסינן במנחות דל\"ו המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו דמר סבר השמר דעשה עשה והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הרא\"ם ז\"ל אלא דלא היה לו להביא הבקיאות דיומא כי אם הבקיאות דמנחות עכ\"ל. וגם זה תימה דאישתמיט מיניה דברי התוספות ז\"ל בשבת דקל\"ב ד\"ה האי עשה ולא תעשה דאפי' למ\"ד גבי הנחת תפילין בלילה דעובר בעשה משום דהשמר דעשה עשה מ\"מ לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא השמר הזהר שלא תקוץ בהרת עכ\"ל וכונתם מבוארת לע\"ד דדוקא גבי השמר בנגע צרעת חשיב השמר דלא תעשה מפני שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא יקוץ בהרתו ואע\"פ שאם עבר וקץ בהרתו עובר ג\"כ בעשה דלעשות לא חשיב השמר דעשה צ\"ל שהאזהרה הוא שלא יקוץ אבל גבי השמר דהנחת תפילין שעיקר הכתוב בא לצוות על הנחת תפילין ביום שהוא בקום עשה אע\"פ שכילל בו אזהרת הנחתן בלילה לא חשיב השמר דלאו כי אם השמר דעשה לדעת ר\"א וכמדובר לעיל ואף אם הרב ז\"ל פירש כונת התוספות שבאו לחלק דע\"כ לא קאמר ר\"א התם גבי השמר דהנחת תפילין בלילה דהוי עשה אלא לענין דלא לקי עליו דעשה אבל מצות לא תעשה חשיב וכמ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך וכו' אין מההיא דר\"א דמנחות סתירה לדברי הרב חידושי אגדות דסוף סוף אף לר\"א נמי חשיב לא תעשה וכמו שהוקשה לו להרב גופיה ממ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא ומאי קא קשיא ליה על הרב חידושי אגדות מההיא דר\"א דמנחות. ועוד דכיון דבפ' הקומץ פליג רבי יוחנן אר\"א וס\"ל דהשמר דכתיב בהנחת תפילין ביום חשיב השמר דעשה והלכה כר' יוחנן לגבי ר\"א שפיר קמתמה הרב חידושי אגדות על הרא\"ם ז\"ל דמאי קא קשיא ליה על דברי הרמב\"ן ז\"ל כיון דלר\"י כל דאיכא לא תעשה בענין חשיב השמר דלאו סוף דבר דברי הרב מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בזה תמוהים הם אצלי וצ\"ע.<br><b> והנה </b> מדברי הרא\"ם שבפ' משפטים מבואר דס\"ל בדעת רבינו דהשמר דעשה לאו הוא אף היכא דלא קעבר עליה בקום עשה שהרי כתב שם שדעת רבינו בספ' המצוות בשורש רביעי כסברת תנא קמא ור\"א דדרשו קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דאתא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שכן כתב שם שאין ראוי למנות הצווים הכוללים כל התורה כולה כי הנה יתבאר בתורה צווים כוללים ואזהרו' אינם מדבר מהדברים אבל יכללו המצו' כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך ממנו לעשות והזהר מכל מה שציויתיך ממנו או לא תעבו' דבר מכל מה שצויתיך ואין למנות הצווי הזה מצוה בפ\"ע שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהא מ\"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהא מצות לא תעשה וזה באומרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ואת משפטי תעשו וכאלה רבים עכ\"ל ומלשון זה דן הרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה כסברת ת\"ק ור\"א שבמכילתא דאתא קרא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע וכמו שפירש רש\"י בפירוש החומש ולפי דבריו הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא למה לא מנה רבינו לאו דתשמו' שבא להזהיר למי שנדר ולא הפריש אלא שעיקר דברי הרא\"ם תמוהים לע\"ד דמהיכן שמיע ליה להרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא ליתן לא תעשה ע\"כ מ\"ע שבתורה כדעת ת\"ק ור\"א דמכילתא דשפי' איכא למימר שדעתו לפרש הכתוב שבא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתור' ולא על העשה וזה מבואר בלשונו שכתב וז\"ל כי הנה יבאר בתורה צווים כוללים ואזהרות אינם מדבר מהדברים כו' אבל יכללו המצות כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שצויתיך ממנו כו' וכונתו בזה שיש כתובי' בתור' שבאו בלשון עשה כולל כל עשה שבתור' ויש שבאו בל' ל\"ת והם כוללין כל ל\"ת שבתור' והביא לזה קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שלדעתו בא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתורה והביא ג\"כ קרא דאת משפטי תעשו שבא לצוות ע\"כ עשה שבתורה באופן שמדברי רבינו הללו אין סיוע לדברי רש\"י שפי' הכתוב שבא ליתן לא תעשה ע\"כ עשה שבתורה ואדרבא בתר אפכא קאזיל ושפיר קמתמה הרמב\"ן על רש\"י וצ\"ע.<br><b> ומיהו </b> מדברי רבינו שבפ\"ח מה' בית הבחירה ד\"ג משמע דס\"ל דאף השמר דעשה שאין בביטו' קום עשה חשיב ל\"ת שהרי כתב שם שאם ביטלו הכהנים שמירת המקדש עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל הרי אע\"ג דליכא בביטול שמירת המקדש קום עשה אפ\"ה סבור הוא דהשמר דכתיב ביה הוי ל\"ת ומרן החבי\"ב בלשונות שבס\"ס כנ\"הג עמד מתמיה על דברי רבינו בזה דאיך כתב דהשמר זה חשיב ל\"ת דהא השמר דעשה הוא ולא דמי להשמר בנגע הצרעת והשמר לך פן תעלה עולותיך דהתם אתא קרא להזהיר ולמנוע שלא יעשה מעשה אבל הכא ליכא מעשה ועוד דבתחילת הפרק כתב דשמיר' המקדש מ\"ע היא והביא קרא דושמרו את משמרת הקדש וכאן כתב דלשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל וראיתי למהר\"ח אלפאנדרי בס' דרך הקדש די\"א ע\"ב הביא דברי מרן החבי\"ב הללו וכתב שכן הוקשה לו למהרימ\"ט וכתב הוא על דבריהם וז\"ל ואני תמיה על קושייתם דבשלהי הקומץ פליגי בה ר\"א ור\"י על פסו' ושמרת את החוקה הזאת למועדה כו' אי הוי עשה או הוי לאו ופריך כו' ומשני מ\"ס השמר דעשה עשה ומ\"ס השמר דעשה נמי לאו הוא והלכתא כר\"י וכמ\"ש התוספו' פ' בתרא דיומא דפ\"א וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מה' תפילין כו' וא\"כ הרמב\"ם אזיל לשיטתיה דהשמר דמקדש נמי לאו הוא עכ\"ל כנראה שלא ראה הרב דברי התוס' שבפ' בתרא דעירובין דצ\"ו שכתבו בהדייא דאף לר\"י דאמר בפ' הקומץ השמר דעשה לאו דוקא גבי השמר דהנחת תפילין דאי עבר ומניחן בלילה קעבר מעשה בידים והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא משום דעיקר קרא בא לצוות אהנחתן ביום ומש\"ה התוס' בפ' בתרא דיומא דפ\"א גבי הא דקאמר הש\"ס דהשמר דעינוי במצות עינוי השמר דעשה הוא הוצרכו לומר דלר\"ל דוקא דהוא מאריה דשמעתתא קאמר הכי דאילו לר' יוחנן דאמר גבי קרא דושמרת את החוקה דהאי השמר דעשה חשיב ל\"ת ה\"נ גבי עינוי יו\"הך אפי' דהוה כתיב השמר במצות עינוי והוי השמר דעשה אפ\"ה כיון דעניין העינוי הוא שלא יאכל ואי עבר ואכל קעבר אמימרא דרחמנא בקום עשה חשיב ל\"ת ודמי להשמר דכתיב גבי הנחת תפילין בלילה ולהשמר בנגע הצרעת משום שעניינו שלא תקוץ ומעתה אין הכרח מדברי רבינו שבפ\"ד מה' תפילין להך דהכא לפי התוס' וכמבואר.<br><b> והנראה </b> לע\"ד דגבי שמירת המקדש נמי כי אזהר רחמנא על שמירתו בקרא דושמרו את משמרת הקדש חשיב ל\"ת משום דמשכחת ביטו' שמירה זו ע\"י מעשה כגון שהיו השומרים במקדש ויצאו חוץ למקדש והניחו המקדש בלתי שמירה ונמצא שע\"י יציאתן לחוץ קעברו על ביטו' השמיר' ואיכא מעשה ההליכ' וכיון דמשכח' לביטו' השמירה ע\"י מעשה חשיב השמר דלאו והוי ל\"ת אך קשה דא\"כ דזה חשיב ביטו' ע\"י מעשה מילקא נמי לקי על לאו זה ולא מצינו לרבי' שמנה במנין הלוקין כהנים ולוים שביטלו שמירת המקדש בק\"ע ושוב ראיתי להרב פ\"ח בקונט' מים חיים פ\"ד מה' תפלין די\"א עמ\"ש רבי' דהמניח תפילין אחר שקיע' החמ' עובר ב��או כת' וז\"ל ואע\"פ שמדברי התוס' בעירובין דצ\"ו מוכח בהדיא דלקי על לאו זה מ\"מ דעת הרב דהשמר דעשה לא מיקרי לאו לענין מלקות וכן כתב רש\"י בפי' התורה פ' ראה שכל השמר ל\"ת הוא אלא דלא לקי על השמר דעשה ומ\"ש הרא\"ם לדעת רש\"י בפ' כי תצא דהשמר דעשה עשה ר\"ל שאין לוקין עליו אבל לעולם ל\"ת הוא ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אלא כפשו' דהוי עשה ממש אלא דאנן קי\"ל כר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא וזה ברור ויש לי תימה על הרב שהשמיט לאו זה ממנין המצות עכ\"ל והשתא לפי דברי הרב ז\"ל איכא למימר נמי הכא גבי השמר דכתיב בשמירת המקדש דאע\"ג דחשיב ל\"ת מיהו מילקא לא לקי ומה\"ט כהנים ולוים אע\"פ שביטלו שמירת המקדש בעשיית מעשה בהליכתן כיון דהשמר דעשה הוא שעיקר צווי הכתוב הוא שישבו לשמור ולא יניחו אותו בלתי שמירה נהי דהשמר דעשה חשיב ל\"ת כר' יוחנן דפ' הקומץ מיהו מילקא לא לקי ומה שהוקשה לו עוד למרן החבי\"ב בדברי רבינו ז\"ל ממ\"ש בתחילת הפרק דשמירת המקדש מ\"ע היא עיין לרבי' ז\"ל בס' המצות במצות עשה סי' כ\"ב ובמצות ל\"ת סי' ס\"ו שנר' מדבריו דמייתור הכתובים נפ\"ל עשה ול\"ת באם אינו ענין יע\"ש.<br><b> ואולם </b> עיקר דברי הרב פ\"ח תמוהים לע\"ד שאם כדבריו דדעת רבינו דהשמר דעשה אע\"ג דחשיב לאו אין לוקין עליו ומה\"ט אין לוקין במניח תפלין בלילה א\"כ בהשמר בנגע הצרעת נמי לא ללקי ובהדייא כתב רבינו בפי' מה' טומאת צרעת דהתולש סימני טומאה לקי כדאיתא בפ' המצניע דצ\"ד עיין בספר חזון נחום דקל\"ד ע\"א ועכ\"ל דלהכי לקי משום דקעבר ועבי' מעשה ומה\"ט חשיב השמר דלאו משום דענין הכתוב הוא לא תקוץ א\"כ בהשמר דכתיב במניח תפלין בלילה נמי ללקי כיון דקעביד מעשה בעובר ומניח אותן בלילה ומהאי טעמא ודאי מפשט פשיטא להו להתוס' בעירובין דלר\"י לקי אהנח' תפילין בלילה דמדמו ליה להשמר בנגע הצרעת וכן מתבאר מדברי הריטב\"א בחידושיו לעירובין שכתב וז\"ל אפי' תימה ר\"ע השמר דעשה עשה הקשו בתוס' דהא אמרי' במנחות כו' ותירצו דלא דמי דכל דדרשינן קרא בחוקת הפסח פשיטא שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו והו\"ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשינן קרא בחוקת תפלין כונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאילו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה והו\"ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפ' ר\"א דמילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי והא לשמור ולעשות כתיב דההיא נמי השמר דלאו חשיב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעים כדברי הכהן אלא לזרז ככל אשר יורו ולא בענין אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והוייא לה אזהרה דלאו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דלר\"י חשיב השמר האמור בתפילין כהשמר האמור בנגע הצרעת וכיון שכן כי היכי דהתם לקי ה\"נ לקי.<br><b> גם </b> מדקדוק לשון רש\"י בפ' הקומץ משמע דס\"ל דלר\"י מלקא נמי לקי במניח תפילין בלילה שכתב בד\"ה השמר דלאו לאו וז\"ל ר\"א סבר השמר דכתיב במילתא דאזהר רחמנא ל\"ת הוי לאו גמור ללקות דכל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפלין עשה הוא עכ\"ל וממה שדקדק לומר דלר\"א השמר דכתיב גבי לאו הוי לאו גמור ללקות משמע שר\"ל דגבי השמר דעשה אינו לאו גמור ללקות ולהכי קאמר דעובר בעשה כלומר דהוי כעובר על עשה שאינו לוקה עליו ומינה נשמע דלר\"י הוי לאו גמור ללקות עליו ומש\"ה אפשר דהוצרך הרא\"ם לפרש כונת רש\"י שבפ' כי תצא דאתי כר\"א דאמר השמר דעשה עשה הוא ולא כר\"י דאמר השמר דעשה לאו הוא אלא שאין לוקין עליו מפני שדברי רש\"י בפ' הקומץ נוטים לזה הפי' וכמובן אלא דאכתי קשה למאי דמשמע ליה לרש\"י דלר\"א השמר דעשה חשיב לאו אלא דלא לקי דמ\"ש מהשמר דנגע הצרעת דחשיב לאו ולקי כמבואר בפרק המצניע דף צ\"ד ועיין בספר חזו\"ן ח\"א דקל\"ט ע\"ב ומ\"ש עוד הרב פ\"ח עמ\"ש הרא\"ם בפ' כי תצא דפי' זה ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אין ספק שכיוין הרב לאות' שאמרו בעירובין אפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרושי הכי קאמר השמר דעשה עשה הוא לענין דאין לוקין עליו כעשה קאמר דהתם לאו לענין מלקו' קאי הש\"ס דאי לענין מלקות אפי' הוי לאו גמור לא לקי התם כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אלא אלישנא דמתני' דכריתות קאי דקתני הפסח והמילה מ\"ע וקא דייק תלמודא דאי מתני' כר\"ע דמוקי קרא דושמרת את החוקה בחוקת הפסח היכי קתני מתני' שהפסח מ\"ע והא כתיב ושמרת והשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולישנא דמתני' בעלמא קא דייק דלא אתי כר\"ע כמ\"ש התוספות בר\"פ השוחט ומעלה ד\"ה אזהרה ובפרק אלו הן הלוקין די\"ג ד\"ה מה ע\"ז יע\"ש ועלה משני דאפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא וע\"כ לפרש דהשמר דעשה עשה גמו' הוא ולא הוי אזהרה כלל דמה\"ט קתני מתני' שהפסח מ\"ע.<br><b> ולזה </b> יש ליישב לע\"ד דלאו כללא כייל לן הרא\"ם דבכל דוכתא דאתמר בש\"ס כי האי לישנא דהשמר דעשה הכונה לומר דלא לקי כעשה דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דכל היכא דליכא לפרש הכי כי ההיא דעירובין ודאי דעשה ממש קאמר ולא לעניין דלא לקי לבד ובההיא דפ' הקומץ דוקא סבור הרב ז\"ל לפרש כן דכיון דלר\"י חשיב לאו גמור ולקי עליו מהטעם שכתבו התוס' בעירובין איכא למימר דלר\"א אע\"ג דלא חשיב לאו גמור למלקא עליו אבל חשיב ל\"ת כיון דכי קעבר עביד מעשה בידים ובכה\"ג דוקא הוא דקאמ' רש\"י בפרשת כי תצא דחשיב לאו ולא לקי עליה כיון דעביד מעשה דאי לא תימא הכי למה ליה לרש\"י למיתלי טעמא דלא לקי משום דהשמר דעשה הוא תיפוק ליה דאפילו כתיב אזהרה ולאו גמור בהדייא לא לקי דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וע\"ז דוקא קאמר הרא\"ם דכל דקעבר על ידי מעשה חשיב לא תעשה אלא דלא לקי וכדמשמע מפי' רש\"י בפרק הקומץ לדעת ר\"א. וכי תימא אכתי מה יענה הרא\"ם לההיא דפ' בתרא דיומא דפ\"א דקאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וכתבו התוספות שם דאליבא דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא פריך יע\"ש והשתא ההיא דהתם דמי ממש לההיא דפ' הקומץ דאי עבר אעשה דעינוי קא עביד ביה מעשה בידים דקאכיל בקום עשה ואפילו הכי קאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרש דלעניין דלא לקי קאמר דהא התם עלה דקבעי ר\"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי קאי הש\"ס כלומר דלא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר ואי לקי אאזהרה או לא לקי לא נ\"מ מידי וכי קמשני דאי הוה כתיב השמר במצות ענוי השמר דעשה עשה הוא עכ\"ל דעשה ממש הוא ולא שמענו אזהרה כלל ולפי דברי הרא\"ם לא משני הש\"ס מידי.\n&lt;s/&gt;"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשם </b>\n<b> תלוי וחטאת העוף כו'.</b> עיין בספר לח\"מ כאן בפירקין שכתב וז\"ל תנייא השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים וכתבו שם התוס' דהאי חכמים פוטרין לאו היינו חכמים דפליגי עליה דרבי מאיר בפרק המביא כו' כלומר דבפ\"ו דכריתות איפליגו רבי מאיר וחכמים גבי מביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דלרבי מאיר יצא וירעה בעדר דזה לא הפרישו אלא מספק וכיון שלא נתברר לו שלא חטא הוי חולין וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופי' שם בגמ' דטעמייהו דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש וא\"כ לדבריהם כיון דהוי הקדש גמור ודאי דהשוחטו בחוץ חייב כרת כו' יע\"ש וא\"כ תימא על רבינו איך מזכה שטרא לבי תרי דהוא פוסק כאן דפטור ובפ\"ד מה' פ\"המ פסק כרבנן דפליגי אר\"מ יע\"ש מה שתי' והוא דוחק גדול כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' ר\"פ המביא ד\"ה אם משנשחט וז\"ל לר\"מ אתי שפיר דחולין בעזרה נינהו אלא אפי' לרבנן דעבדי' מיני' עולת נדבה היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודה דזבח פסול הוא א\"נ כיון דבעת שחיטה לא היה ראוי לעולה שעדיין לא נודע לו לכך לא יקריבהו עולה אחר שחיטה עכ\"ל הנה מבואר מדבריהם דלתי' הא' אפי' נודע אליו הן בעודינו חי אינו ראוי להקריבה ואינו קדוש אלא לדמיו ולתי' הב' כל שנודע קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה וא\"כ איכא למימר דרבינו ס\"ל כתי' הב' שכתבו התוס' ומשו\"ה פסק כחכמים דפטרי גבי מביא אשם תלוי בחוץ משום דלא איקבע איסורא שהרי אם נודע שלא חטא לא היה ראוי להקרבה ואי קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שראוי להקריבו בפנים חייבים עליו בחוץ וכל שאינו ראוי להקריבו בפנים אין חייבים עליו בחו' וכנודע ומ\"ש התוס' ספק אכל דחכמים פטרי לאו היינו חכמים דפליגי אר\"מ בפ' המביא איכא למימר דהתוס' התם ס\"ל כתי' הב' שכתבו ר\"פ המביא דלרבנן דר\"מ כל שנודע לו קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה ושפיר קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו שהרי היה ראוי להקריבו אל פתח אהל מועד ממ\"נ דקודם שנודע היה ראוי להקריבו אשם תלוי ואחר שנודע היה ראוי להקריבו עולה כן נר' לי נכון."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי בעינן סמיכה בכל כחו כל </span>\n<b> קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם כו'.</b> הנה בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב גרסינן תני תנא קמיה דר' יצחק ויקרב את העולה כו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכתבו התוספות ותימא כו' ולפי' רש\"י שפי' דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא עכ\"ל עיין במ\"ש הרא\"ם בפרשת שמיני ע\"פ ויעשה כמשפט שכתב שהכריחו לרש\"י לפרש ויקרב את העולה דקאי אעולת אהרן כקושית התוספות בפ\"ב דביצה שלא מצינו סמיכה בצבור כי אם בשתי סמיכות לבד ושוב הוקשה לו וז\"ל וא\"ת ומנ\"ל דכמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר אימא דכמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לענין זריקת דמים על המזבח סביב ולענין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים ותירץ לזה דמילת כמשפט דייק הכי דאל\"כ הול\"ל כראשונה כדכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון וכתב שלזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ד\"ך במ\"ש מה משפט האמור להלן חובה וכו' יע\"ש. וראיתי להרב נחלת יעקב שתמה על דבריו דלפום מאי דמשמע ליה לרש\"י דהאי קרא דויקרב את העולה בעולה של אהרן הוא והיא הכתובה קודם אלא שחזר הכתוב להשמיענו ענין הסמיכה מאי קא ק\"ל להרב דאימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה דכיון שהיא היא מה בא הכתוב להשמיענו הרי כתיב קודם שזרק את הדם ונתח את הדם ורחץ קרבו וכרעיו אלא ודאי להשמיענו ענין הסמיכה שסמך ידיו עליו כמשפט עולת נדבה ואין לומר שקושיית הרב היתה לפי' התוספות שפירשו קרא דויקרב את העולה בעולת העם וא\"כ מה זה שסיים וכתב שלזה כיוין רש\"י יע\"ש ועיין בס' תועפות ראם.<br><b> ולע\"ד </b> לא עמדו יפה על כונת הרא\"ם בזה דשפיר הוקשה לו ז\"ל לשיטת רש\"י ז\"ל דמאחר שהמכריחו לרש\"י לפרש קרא דויקרב את העולה דמיירי בעולת אהרן אינו אלא דאם בעולת העם הא קי\"ל שאין סמיכה בקרבן ציבור וכמ\"ש הרא\"ם קודם לכן א\"כ ק\"ל שפיר דמנא לן דקרא דכמשפט אתא לומר דבעי סמיכה כי היכי דנימא מאחר שאין סמיכה בקרבן צבור ע\"כ בקרבן אהרן מיירי אימא דלעולם קרא בקרבן צבור איירי וכמשפט שאמר הכתוב אין הכונה כמשפט עולת נדבה דהיינו סמיכה אלא כמשפט עולת אהרן הכתובה לעיל מיניה לענין זריקת דמים ומיחוי קרביו וע\"ז ישב שפיר הרא\"ם דמילת כמשפט אינו מורה כן וכיון דע\"כ למדרש כמשפט על האמור בעולת נדבה לענין סמיכה מעתה ע\"כ למדרש קרא בעולתו של אהרן ולזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ודברי הרא\"ם ז\"ל ראוים אליו.<br><b> תו </b> אמרינן שם בגמ' עלה דאמר ר' יצחק דעולת חובה טעונה סמיכה בעי שם בגמרא דאמר לך מני ב\"ש היא וכו' כתב הר\"ב בש\"מ וז\"ל פי' דאמרי במתניתין מביאין שלמים של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן ואמרו בתוס' דלאו דוקא בי\"ט דאפי' בחול נמי לב\"ש אין סומכין והא דפליגי בי\"ט להודיעך כחן דב\"ה דאפי' בי\"ט סברי ב\"ה דסומכין אבל רש\"י שפי' במתני' דאין סומכין לב\"ש משום שבות דמשמע דאלו בחול סומכין פירש ז\"ל כן אליבא דמ\"ד דב\"ש ילפי שלמי חובה משלמי נדבה עכ\"ל וק\"ל שהרי רש\"י ז\"ל בהא דרבי יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי ש\"ח מש\"נ וקאמר הא מני ב\"ש היא דאמרי במתני' כו' וקסברי לא גמרינן ש\"ח כו' הילכך לא דחייא סמיכה דידהו י\"ט עכ\"ל. הרי שדקדק וכתב דלא דחי י\"ט ��שמע דבחול סומכין אפילו דלא יליף ש\"ח מנדבה איברא שזה צריך טעם דלרבי יצחק דתלי פלוגת' דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפי' ש\"ח מש\"נ ודאי דלא שנא י\"ט ולא שנא חול לב\"ש דלא ילפי מהת' לא בעו סמיכה ומה איסור יש בי\"ט טפי מבחול ואי משום דבי\"ט איכא נמי איסור שבות הרי בפ' אין דורשין מבואר דלר' יצחק לא בעינן סמיכה בכל כחו דעלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך קאמר רבא ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן יע\"ש משמע דלמאן דמפרש פלוגתייהו בעיקר הסמיכה לא בעינן סמיכה בכל כחו ומבואר שם דליכא משום שבות בסמיכה אלא למ\"ד דבעינן סמיכה בכל כחו. והנלע\"ד בדעת רש\"י דמשמע ליה דבתר דדייק רבא מדברי רבי יוחנן דסמיכה בכל כחו בעינן אף רבי יצחק נמי אית לן למימר שמודה בה דלא אשכחן דפליגי בהכי אלא דרבא לא מצי לדיוקי הכי אלא מדר\"י דתלי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשבות ומשמע ליה לרש\"י דאף לרבי יצחק כי פליגי ב\"ש וב\"ה דוקא בי\"ט פליגי ומשום שבות אלא דלר' יצחק אע\"ג דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ ולא בעו סמיכה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מצוה לסמוך ובי\"ט אסרו משום שבות ואע\"ג דבפרק אין דורשין עלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך אמרינן דהא קמ\"ל ר\"י דבשבות הוא דפליגי ב\"ש וב\"ה ולאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי דמשמע בהדיא דלרבי יצחק לא פליגי בשבות משמע ליה לרש\"י דודאי אף לר' יצחק בהכי פליגי ב\"ש וב\"ה דאל\"כ לא הו\"ל לאפלוגי בי\"ט אלא בחול אלא דלר' יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ וליכא מצוה מן התורה לסמוך בשלמי חובה כי פליגי בי\"ט וס\"ל לב\"ש דמשום איסור שבות אין לו לסמוך לא הוי שבות דמצוה אלא שבות דעלמא כיון דליכא מצוה בסמיכה זו אבל לר' יוחנן דס\"ל דב\"ש ילפי שלמי חובה מש\"נ ואיכא מצוה מן התורה בסמיכה אפ\"ה אסרו בי\"ט משום שבות נמצא דאפי' שבות דמצוה עקרו ב\"ש והיינו דאיכא בין ר' יצחק לר\"יוח ותלמודא כלפי מאי דקאמר מעיקרא הא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה אל תהי קלה ואקשינן עליה הא נמי פשיטא לאפוקי ממ\"ד בסמיכ' גופה פליגי קמ\"ל דבשבות הוא דפליגי כלומר וקא מפלגי בשבות דמצוה משא\"כ למ\"ד דבסמיכה גופה פליגי דלדידיה לא הוי שבות דמצוה והשת' ניח' דלא קאמר תלמודא אלא לאפוקי כו' דלא הדר ממאי דקאמר מעיקרא דהא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה לא דחינן.<br><b> ובכן </b> מ\"ש רש\"י בפי' המשנה דטעמא דב\"ש משום שבות ומ\"ש כאן עליה דר' יצחק אזל אליבא דכ\"ע דאף לרבי יצחק נמי בשבות הוא דפליגי אלא דלר' יצחק הוי שבות שאינה של מצוה ולהכי לא דחי לב\"ש ולר' יוחנן אפי' שבות של מצוה הוא ואפ\"ה לא דחי לב\"ש ואין ספק אצלי דלזה כיוונו התוס' בד\"ה דלא גמירי שכתבו וז\"ל השתא אית ליה לר' יצחק כו' ורש\"י פי' במתני' טעמא משו' שבות ויפה פירש דבפרק אין דורשין משמ' דבהכי פליגי לר' יוחנן עכ\"ל ויש לדקדק לכאורה במ\"ש השתא אית ליה כו' כאלו לפום קושטא לא ס\"ל הכי לר' יצחק וליתא דלפום קושטא נמי הכי ס\"ל כדאמרינן וסברי ב\"ש כו' ואי לשון השתא שכתבו לאו דוקא מה בא ללמדינו ועוד למה הביאו פי' רש\"י הכא ולא במתני' כי שם ביתו ועוד במ\"ש ויפה פירש כו' דמה יופי יש בפי' רש\"י אליבא דר' יוחנן דליתיה בגמ' ותו במ\"ש דבפרק אין דורשין משמע דבהכי פליגי שאין זה משמעות שהדבר מפורש דבהכי פליגי לר' יוחנן ואולם ע\"פ מ\"ש בדעת רש\"י הנה דברי התוס' מבוארין מאליהם דלכך כתבו השתא אית ליה לר' יצחק לרמוז דלפום קושטא לא פליגי בהכי אלא בשבות וכדמפרש רבי יוחנן בפרק אין דורשין דבהכי פליגי ופל��גי דוקא ביו\"ט דלפום מאי דס\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה הוה צרכינן מימר דל\"פ ביו\"ט דוקא אלא אף בחול וי\"ט שנקטו במתני' לאו דוקא כמ\"ש בש\"מ להר\"ב ז\"ל וע\"ז הביאו הכא פי' רש\"י שפי' במתני' טעם פלוגתייהו בשבות לומר דפי' זה אף לרבי יצחק אמרו רש\"י וכמו שהכרחנו מלשון רש\"י שפי' בסוגייא דר' יצחק וע\"ז סיימו וכתבו ויפה פירש כלומר אף שלכאו' משמע דלרבי יצחק ל\"פ בהכי זה אינו ויפה פי' אליבא דכ\"ע ואפי' לדעת ר' יצחק שכן משמע בפרק אין דורשין דבהכי פליגי לר' יוחנן כלומר דמהתם משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן אליבא דכולהו תנאי בין למאן דאמר דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה כדאמר רבי יצחק ובין למ\"ד דפלוגתייהו אי בעינן תכף לסמיכ' שחיטה דאע\"ג דפשט השמועה התם מוכח דלמ\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה ל\"פ בשבות מדקאמר ולאפוקי ממ\"ד דבסמיכה גופה פליגי קמ\"ל ר\"י דבשבות פליגי מ\"מ מדלא קאמר אלא משמע דאף למ\"ד בסמיכה עצמה פליגי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה גבי י\"ט בשבות הוא דפליגי כדקאמר ר' יוחנן וליכא בין ר' יצחק לר' יוחנן אלא שבות שלא במקום מצוה ודוק.<br><b> וכי </b> תאמר אלי דהיאך אפשר לומר דלר' יצחק דפליגי ב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפינן עולת חובה מעולת נדבה ס\"ל דלב\"ש אע\"ג דלא ילפי מעול' נדבה מ\"מ במצוה דרבנן איכא לסמוך בעולת חובה דאיך הפה יכולה לדבר דרבנן שרו לעבוד עבודה בקדשים וכדפריך הש\"ס בפרק אין דורשין די\"ו ע\"ב ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. ועיין בזבחים דל\"ג דאמרינן התם סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כמ\"ש התוס' שם ואם נאמר דה\"נ לר' יצחק לא היו סומכין בכל כחם א\"כ למה אסרו ב\"ש לסמוך בי\"ט משום שבות שמשתמש בבעלי חיים דכיון דליכא סמיכה בכל כחו אין כאן משום שבות כדקאמרינן התם ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא מאי קא עביד לסמוך ופי' רש\"י מדאוקי ר\"י טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים יע\"ש הרי דכי לא סמך בכל כחו ליכא משום שבות הא ל\"ק שכבר כתב הרב קרבן אהרן בדמ\"ג ע\"ב דרש\"י ז\"ל בפרק כס\"ה דפ\"ה ע\"א סובר שלדעת ר' יוסי שאמר נשים סומכות רשות אפילו סמיכה בכל כחו שרי והא דפריך בפרק אין דורשין דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים א\"ל דהתם דוקא פריך הכי משו' שלא היו הקרבן שלהן אלא משל בעליהן ומש\"ה קא מתמא דהיאך אפשר שמשום נחת רוח שרו לעשות עבודה בקדשים שכיון שלא היה הקרבן שלהן הו\"ל עבודה בקדשים אבל אם היה שלהן יכולות לסמוך ואין כאן עבודה בקדשים יע\"ש.<br><b> וכתב </b> עוד הרב הנז' שם בע\"ד שאעפ\"י שמדברי התוספות בחולין דפ\"ה מבואר דס\"ל דאף ר' יוסי לא התיר לנשים לסמוך רשות אלא לאקופי ידייהו ולא לסמוך בכל כחם מיהו מדבריהם בפרק בתרא דר\"ה דל\"ג ובעירובין דצ\"ו ע\"ב ושם בפרק אין דורשין משמע דס\"ל כמ\"ש רש\"י בחולין דלר' יוסי סומכות רשות אפי' בכל כחם יע\"ש וא\"כ אפשר ג\"כ שזו היא שיטת רש\"י והתוס' הכא בפ\"ב דביצה דלר' יצחק לב\"ש ס\"ל דבעולת חובה אע\"ג דלא ילפי מעולת נדבה מ\"מ מדרבנן סומכים בכל כחם ומה\"ט אסרו לסמוך בי\"ט משום שבות כמדובר.<br><b> ועפ\"י </b> דברי הרב ק\"א הללו בין תבין מ\"ש התוספות בפסחים דפ\"ט ד\"ה ואלו פסח יע\"ש ועיין בס' שע\"ה בהל' מע\"הק בפרקין הי\"ג ועיין בס' אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש. תו אמרינן שם בגמרא וממאי דב\"ה כו' דלמא מעולת חובה גמירי כו' וכתבו התוס' וא\"ת דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב כו' הנה הר\"�� בש\"מ תירץ לזה ע\"ש הריטב\"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בו וכאלו כתיב סמיכה בה בהדייא עכ\"ל וכיוצא לזה ראיתי להתוס' ביומא דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת גבי דבר הלמד בג\"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש שכתבו וז\"ל וי\"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכין אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בג\"ש שאל\"כ אינך מקיים ככל חוקת הפסח כו' יע\"ש וקשה מההיא דאיזהו מקומן ד\"ן עלה דאיבעיא לן אי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ואמר ר' ירמיה לא נכתוב רחמנא צפונה באשם ותיתי מבנין אב מחטאת למאי הלכתא כתביה לאו למימרא שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב יע\"ש והרי עיקר ילפותא דצפונה בחטאת מקרא דכאשר תשחט העולה תשחט החטאת הוא וקרי ליה תלמודא היקש ואינו חוזר ומלמד אשם בבנין אב ולפי דבריהם ז\"ל זה אינו נקרא הקש כיון דכתיב בחטאת גופיה כאשר תשחט העולה הו\"ל כאלו כתי' צפונה בחטאת בהדיא ועיין בספר צאן קדשים שם בפרק איזהו מקומן בתוס' ד\"ה לא נכתוב רחמנא וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור אכילת בשר קודם הקטרת אימורין ואין </span>\n<b> הכהנים זוכים בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין כו'.</b> וראיתי בס' אור יקרות בקונט' אחרון די\"א ע\"א שכתב וז\"ל והנה מבואר מדברי התוס' דהכא ודיומא דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא דפסיקא להו דכי היכי דכהנים לא אכלי חזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין כדאמרינן בפסחים דנ\"ט ע\"ב ה\"נ בעלים לא אכלי בשר וקשה דהא הך מלתא גבי כהנים דוקא נכתב וראיתי להרמב\"ם ז\"ל בהל' מע\"הק שכתבה גבי כהנים עכ\"ל ונראה דאשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בפ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשים ד\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל דכל אדם נמי לא שרו באכילת בשר עד לאחר הקטרת אימורין וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד על מ\"ש רבינו כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפי' קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה וז\"ל המש\"ל ומ\"מ איסורא איכא אפי' קודם הקטרה וכן גבי קרבנות אע\"ג שאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ\"מ איסורא איכא לאוכלן קוד' הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט דנ\"ט יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת\"ל כו' ונראה דה\"ה לחטאות ואשמות וכן הבעלים אינן אוכלים בשר השלמים קודם הקטרה כמ\"ש רבינו בפח\"י מהלכו' פ\"המ ה\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל וכן מבואר בפ' כיצד צולין דע\"ז ע\"ב ק\"ו היא ומה אימורין דכי ליתנהו כו' ואם איתא ק\"ו פריכא הוא ונימא דיו מה אימורין דוק' חזה ושוק אף דם כן להכי איצטרי' קר' א\"ו דהקטר' אימורין מעכב אפי' אכילת בשר לבעלים וזה שכתב דה\"ה בחטאות ואשמות כו' לא זכיתי להבין למה תלה הדבר במראה עיניו והלא מאותה סוגיא דפרק תמיד נשחט דנ\"ט שהביא הרב מבואר כן בהדיא דלאו דוקא בחזה ושוק דה\"ה בחטאו' ואשמות וקא\"ל רבינא בריה דרב נתן לרב פפא והא כמה דלא מקטרי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר וכמה דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וצ\"ע.<br><b> עוד </b> ראיתי בספר אור יקרות הנז' שכתב וז\"ל עוד הק' כת\"ר ע\"ד התוס' דמאי קו' דאי אמרו בחזה ושוק יאמרו בשאר בשר כו' י\"ל דהתוס' ס\"ל מסברא שאין לחלק דמכיון דכהנים לא מצו אכלי קודם הקטרה והקטר' מעכב לאכילתן ה\"נ מעכבת לאכילת הבעלים שאין טעם לחלק דאע\"ג דקרא דילפינן מיניה מיירי בחזה וש��ק י\"ל דמהתם ילפינן גם לאכילת בעלים דמעכבת ההקטרה לאכילתן עכ\"ל ולע\"ד לפי מ\"ש הר\"ב ק\"א בפרשת צו ד\"מ ע\"ד בטעם הדבר שאין הכהנים רשאים בחזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין והסיבה בזה מבוארת היא והוא דמאחר דמשלחן גבוה קא זכו דכתיב חלקם נתתי אותה מאישי שירצה שאינן זוכים אותם מהבעלים אלא ממה שניתן למזבח זכו בה א\"כ א\"א שיזכו בחלק זה עד שיזכה בו המזבח בה ראשונה בהקטרת אימורין עכ\"ל. הנה לפי טעם זה נראה בהדיא דאף הבעלים נמי דמשלחן גבוה קזכו כדאמרי' בפ\"ב דביצ' אבל נדרי' ונדבו' אסו' לשוח' בי\"ט דכהני' כי קזכו משו\"ג קזכו ופי' רש\"י והתוס' דה\"ה הבעלים לא זכו בבשר אלא כעבד הנוטל פרס מרבו שדינם ככהנים א\"כ מהי תיתי לומר דהבעלים זוכים בבשר קודם הקטרה טפי מהכהנים כיון דשניהם משו\"ג קזכו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בהדיא בפ' הא\"מ דנ\"ב ע\"ב ד\"ה כי קזכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משו\"ג קזכו הקטרת אימורין וברור.<br><b> עוד </b> כתוב בס' הנז' וז\"ל אך אי קשייא הא קשיי' דאם איתא דלא מצו אכלי הבעלי' הבשר של שלמי' עד לאחר הקטרת האימורין איך הותר להניח הקטרת האימו' עד הלילה וכמו ששנינו הקטר חלבים ואימורין מצותן עד שיעלה עמוד השחר ופסקה רבינו פ\"ד מה' אלו אלא דמשום חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום והא כי מניחם עד הלילה להקטירן קממעט זמן אכילתן דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו אבל לחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כמ\"ש מרן כ\"מ בפ\"א מה' פ\"המ גבי תודה שנתערבה באיל נזיר עכ\"ל והנה זה שכתב דמחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק כו' לא ידענא מאי קאמר דאכתי תיקשי ליה מבשר חטאו' ואשמו' שהיו אוכלין הכהנים דמבואר מאותה סוגייא דפ' תמיד נשחט דכל כמה דלא מקטירי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר ואנן סתמא תנן הקטר חלבים ואימורי' מצותן עד שיעלה ע\"ה ומשמע אף הקטר אמורין של חטאו' ואשמות וכ\"כ רבינו בפ\"ד מה' אלו ד\"ב וכ\"כ התוי\"ט שם בריש ברכות יע\"ש וא\"כ תיקשי ליה טפי דאיך יתכן להקטיר אימורי חטאות ואשמות עד חצות דכיון שאינן נאכלין אלא ליום ולילה ורבנן גזרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו ששנינו שם בריש ברכות וכל הנאכלין ליום א' מצותן עד שיעלה ע\"ה למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה א\"כ הרי מביאין אותם לבית הפסול שהרי אינן נאכלין כלל כיון שאסורים לאכול לאחר חצות וקודם חצו' היו אסורי' לאכול מפני שעדיין לא הוקטרו האימורים וע\"כ צ\"ל דאה\"נ דמטעם ממעט באכילתן צריך להקטיר האימורין מיד אחר השחיטה ועוד דאיכא מצוה לאכול ביום הזביחה כמו שדרשו בת\"כ מקרא דביום זבחכם יאכל וכמ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ומ\"ש בגמ' דמשו' חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום ולא בלילה ולא נתנו טעם משום דקממעט באכילתן היינו משום דהש\"ס קיהיב טעמא אף להקטר איברים של עולות שאין בהם אכילת אדם דבדידהו ליכא טעמא דממעט באכילתן אם לא משום חביבה מצוה בשעתה והשתא מתני' דריש ברכות דקתני הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע\"ה עכ\"ל דהכי קא' שאם נאנסו ולא יכלו להקטיר האברים ביום כשמקטירן בלילה מצותן שיקטירן עד ע\"ה ולא ישהו הקטרן עד היום וזה ברור.<br><b> מיהו </b> הא ק\"ל מהא דאמרינן בפ' תמיד נשחט דנ\"ט ע\"ב רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והשתא לראב\"ע דס\"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות כדאיתא בסו' ע\"פ דק\"ך ע\"ב א\"כ תיקשי ליה קרא ד��א ילין דמכיון דאינו נאכל אלא עד חצות ע\"כ צריך להקטיר קודם חצות והתו' שם הק' האי קרא אליבא דבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח והיכי מתוקם האי קרא בשבת כו' וקשה אמאי לא הקשו לראב\"ע דלא שייך לדידיה לתרץ אלא כתירוץ הב' שתירצו לבן תימא וע\"ש בתוס' ד\"ה ולא עולת במ\"ש דכר\"ע אוקימנא לסוגייא ושמעינן ליה לר\"ע דפסח נאכל כל הלילה ותו קשה מהא דאיתא התם רע\"א מאי בוקר בוקר ב' מי איכ' מידי דבשר איפסיל ליה מאורת' כו' והשתא אמאי לא ק\"ל טפי דכיון דבשר אינו נאכל אלא לב' ימים איך אפשר לומר בוקר ב' ע\"כ בעי למקטרינ' קודם אכילה.<br><b> ועוד </b> קשה דאמרינן התם והרי פסח לראב\"ע כו' ואי ראב\"ע ס\"ל דקרא דלא ילין ר\"ל שומרהו שלא יבא לידי לא ילין א\"כ מנ\"ל דאימורין עד צפרא הא ע\"כ למקטרינהו ע\"פ ולומר דקרא מיירי בשנטמא או נאבד א\"נ בעבר ואכל קודם הקטרת אימורין ודאי דוחק. ומ\"ש בשם מרן כ\"מ בענין ממעט באכילתן דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כו' יש לדקדק ע\"ז ממ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו די\"ב דאין מבשלין. המורם מאיל נזיר ומהתודה עם חזה ושוק של כהנים מפני שממעט זמן אכיל' דחזה ושוק של כהנים נאכלין לב' ימים ולילה והתודה ואיל נזיר ליום ולילה והשתא לפי דברי מרן דממעט באכילתן בחלק הקרבן ולא בכולו לא איכפת לן אמאי אין מבשלין איל ודוק והנה ע\"ד הרב אור יקרות הללו מצאתי כתוב למו\"ה מוהרי\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וראיתי בס' אור יקרות שהקשה דאם איתא איך הותר להניח הקטורת בלילה והא קממעט באכילת שלמי' דנאכלין לב' ימים ולילה וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן אמנם אי דין זה אינו אלא בכהנים ניחא די\"ל בין קרבן כולו למקצתו כמש\"ש הכ\"מ א\"ד.<br><b> והנה </b> אמת שכ\"כ מרן כ\"מ האמנם כבר תמהתי בס' שער המלך בה' פס\"המ שדבריו הן היפך סוגייא דבכורות דמבואר שם דאפילו באכילת חזה ושוק אמרינן אין מביאין כו' ועכ\"פ צ\"ל שאף מרן לא כ\"כ אלא דוקא בזרוע בשלה שהוא דבר מועט א' מס' משא\"כ חזה ושוק דנפישא טפי ואף שמרן כתב דלא אמרו אין מביאין כו' אלא בכולו ולא במקצתו לאו דוקא ואשגרת לישן הוא עכ\"ל עוד ראיתי בס' הנז' עמד מתמיה במ\"ש התוספות בסוף דבריהם בפ\"ב דביצה הואיל ואינו יכול להקתי' עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וכתב וז\"ל ותמהני דדבר זה גמר' ערוכה היא בפ' תמיד נשחט עלה דאמר ר' ישמעאל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומשני ר\"ח במעלה ומלי' בראשו של מזבח ופרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי האמורים לא אכלי הכהנים בשר ומשני כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וא\"כ איך לא העלו על דל שפתם סוגיא זו וצ\"ע עכ\"ל ויותר הי\"ל לתמוה על הי\"מ למה הוצרכו לידחק דהכא מיירי בשנטמאו או נאבדו דנר' דאשתמיט מינייהו אות' סוגייא כי ע\"כ נלע\"ד דהתוס' המה ראו דההיא דאתמר התם עשאום כו' אינו אלא לרב פפא דמוקי לההיא דר\"י בקרבן בהמה דאיכא הקטרה ומפרש במעלה ומלינה ואהא הוא דפרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא אכלי ובעלים לא מתכפרי והוצרכו לשנויי דהיכא דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו כו' אבל לר\"ח דמוקי לה בחטאת העוף לא צרכינן להכי ואפשר שחולק על ר\"פ בזה וגם ר\"א ור\"ה בריה דר\"ן משמע להו הכי וחלקו על ר\"פ בזה ועוד דלא איתמר הכי אפי' לר\"פ אלא לדעת ר\"י ואיכא למימר דרבנן דר\"י פליגי עליה בהכי הילכך לא הביאו ראיה משם כלל אלא התוס' מצד הסברא הוצרכו לומר דהא דפ\"ב דביצה מיירי בשנטמאו או נאבדו ועוד יש ליישב והוא הנכון דהתם שאני דלא חזו להקטרה כלל בזמן הקטרתו ולהכ�� קאמר כיון דלא אפשר להקטירן בזמן הקטרתו כנטמאו דמי משא\"כ הכא שהרי חזו להקטרה בליל מוצאי י\"ט והיינו בזמן הקטרתו ודוק בלשונם שכתבו כיון דלא חזו מבע\"י כו' ודוק.<br><b> ובמ\"ש </b> עוד התוס' שם בפ\"ב דביצה ול\"נ דא\"כ לימא א\"ב כגון דהכל קיים לרבא לא זריק כו' ק' שהרי אמרי' בפ' התכלת דמ\"ח ע\"א עמד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן כו' וכתבו שם התוס' דאפילו עובר בלאו ואפשר לומר דלא אמרי' עמד וחטא בשתיים בזריקה והקטרה כו' כדי שתזכה בא' ודוק תו ק\"ל לדעת י\"מ מהא דאמרינן בהמה חציה של גוי כו' מה בין זו לנו\"נ כו' והשתא נימא דטעמא דנו\"ן משום הקטרת אימורים דלית בהו חלק הדיוט כלל ואם נאמר דלא יקטיר להו עד חשיכה נמצא דאין בה צורך הדיוט כלל ולתירוץ שני ניחא דהש\"ס ה\"פ ויאכל הבשר ולא יקטיר עד הערב ודוק ובמאי דאמרינן שם בגמ' בפ\"ב די\"ט ד\"ך עלה דאמרינן שם עבר ושחט מאי דלרבא לא זריק כל היכא דנטמא הבשר לא יזרוק עיין להרב חד\"ה שהקשה מברייתא דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ליפלוג וליתני בי\"ט עצמו ולימא דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכתב דה\"ה דהו\"מ למיתני הכי וחדא מינייהו נקט ולי נראה ליישב דברייתא דנקט אם היתה שבת רבותא אתא לאשמועינן כלפי מה שהק' התוס' בפ' התכלת ד\"ה חטא בשבת וז\"ל תימא יזרוק כדי לאוכלן חיי דכ\"הג תנן בפ' שתי הלחם וי\"ל דאין זה זכות לחטא בכך כו' יע\"ש וא\"כ אי הוה תני נטמאו או נאבדו הו\"א דוקא נטמאו משום דאין אומרים לאדם חטא בי\"ט כדי שתזכה בחול אבל בשבת והבשר קיים הוה אמרי' דיזרוק כדי שיזרוק כדי לאכול הבשר חי קמ\"ל דלא חשיב זה זכות ודוק.<br><b> ומצאתי </b> כתוב בגליון בפ' התכלת משם תוספו' חיצוניות וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל וא\"ת הניחא למ\"ד נו\"ן קרבין בי\"ט דמקטיר האמורין ונאכל הבשר אלא למ\"ד נו\"ן אין קרבין בי\"ט איך הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי וי\"ל דמיירי בנטמאו אימורים או שאבדו והא דקתני בשבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב מיירי בדאיתנהו ולאו לצדדים קתני אלא ה\"ק בי\"ט זורק בשנטמאו ובשבת לא יזרוק אף בשנטמאו ואם זרק הורצה בשלא נטמאו בין בחול בין בשבת תוס' חצונייות עכ\"ל וק\"ל דאכתי תיקשי ליה לאבע\"א דמשני התם בביצה שאני שבות שבת משבות די\"ט א\"כ ע\"כ סיפא דקתני ואם זרק הורצה דיעבד אין לכתחילה לא מיירי בשלא נטמאו ובשבת דאלו בי\"ט אפי' לכתחי' זורק ע\"מ להקטיר אימורין לערב וכיון שכן קשה אמ\"ש וי\"ל כו'."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור בל תאחר אחד </span>\n<b> נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם מערכין ומתנו' עניים מ\"ע מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה.</b> הנה בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"א עלה דמתני' דמביאין שלמים וסומכין עליהן אמרו הני תנאי כהני תנאי דתנייא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש\"א הרי הוא אומר בחג המצות כו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראב\"ש אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות כו' ומסיק אביי דבהכי פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סבר ג' רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן ור\"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא ופי' רש\"י דכולה הך מתני' דלענין בל תאחר איירי דת\"ק סבר כל המאחר נדרו ג\"ר אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר כו' והיינו דקאתא ת\"ק לאשמועינן עצה טובה דכל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל הראשון שהרי בפסח ובעצרת אינו יכול להקריב' ויבא לידי בל תאחר ור\"ש סבר דהנודר לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה\"ק כל שבא בחג המצו' כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועו' שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שלא בא בחג המצות כגון שנדר לאחר הפסח אינו בא בחג השבועות כו' כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו ג\"ר כסדרן עכ\"ל לכאור' משמע דלר\"ש אם נדר קוד' הפסח להבי' קרבן תוד' אפי' שעברו עליו ג\"ר אינו עובר עליו בבל תאחר שהרי קרבן תודה אינו בא בחג המצות ואין אני קורא בו כל שבא בחג המצות בא בחג הסוכות.<br><b> אכן </b> מדברי רש\"י משמע דאם נדר קודם הפסח לר\"ש עובר בב\"ת אפי' בקרבן תודה ולא פליג ר\"ש את\"ק גבי תודה לומר שאינו עובר בבל תאחר לעולם אלא אתא למימר דבעינן ג\"ר כסדרן וכן הדין נותן דכיון דלת\"ק אע\"ג דבעינן ג\"ר לעבור בבל תאחר וקרבן תודה אינו יכול להביא בחג המצות ובחג השבועות ואפ\"ה בשעבר עליו ג\"ר ס\"ל דעבר בבל תאחר ה\"נ לר\"ש אע\"ג דבעי ג\"ר כסדרן ודאי דאם עבר ג\"ר כסדרן בקרבן תודה נמי עובר בבל תאחר והיינו טעמא ודאי דלא קפיד רחמנא אג\"ר אלא מפני שהוא עולה באלו הרגלים ליראות לפני ה' ולא אטרחיה רחמנא לבא בזמן אחר כיון שיש לו זמן הרגלים שעולה בלא\"ה וכיון שכן אפי' דקרבן תודה אינו יכול להקריב בפסח מפני חמץ שבה ועצרת מפני איסור יו\"ט ודאי דתלוי בג' הרגלים כיון שיכול לעלות ב' וג' ימי' קודם פסח ועצרת ולהקריב קרבן תודה וכל שעבר הג' רגלים עובר בבל תאחר וזה מבואר ואי קשיא לך דהיכי קאמר ר\"ש וכל שלא בא בחג המצות לא בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכתב רש\"י כלומר אין להביאה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות כו' והא אע\"ג דבל תאחר ליכא לר\"ש עד שיעברו עליו ג\"ר כסדרן אבל עשה מיהא איכא להביאו ברגל ראשון שפגע בו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה וי\"ל דאין צריך להביאה משום לאו דבל תאחר קאמר אבל עשה ודאי איכא וברור והנה בהך בריית' דמייתי הש\"ס לא מצינו אלא שלשה סברות בענין זה דבל תאחר סברת ת\"ק וסברת ר\"ש וסברת ר\"א בנו אבל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ע\"ב בברייתא דמייתי התם הש\"ס איכא עוד ב' סברות סברת ר\"מ דס\"ל דאפילו ברגל אחד עובר בבל תאחר וסברת ראב\"י דס\"ל דבשני רגלים הוא דעובר ועוד יש סברא אחרת ואיתא התם ד\"ו ע\"ב דס\"ל כר\"ש דבעי ג\"ר כסדרן מיהו לר\"ש הדבר תלוי ברגלים כסדרן דוקא ולההוא תנא אם עבר עליו שנה שלימה נמי אפילו שלא עברו עליו נמי ג\"ר כסדרן עובר וזה שלא כת\"ק דר\"ש ולא כר\"ש כדאיתא התם יע\"ש.<br><b> ולענין </b> הלכה נראה דקי\"ל כר\"ש דבעי' ג\"ר כסדרן דהא אוקימנא התם לסתם מתני' דקתני בא' בניסן ר\"ה לרגלים כר\"ש כדאיתא התם וקי\"ל הלכה כסתם וכ\"ן מדברי הרי\"ף והרא\"ש שהביאו בההיא סוגיא דמוקים למתני' כר\"ש וכ\"ן מבואר מדברי הרשב\"א בחידו' לנדרים ד\"ג עלה דאמר רבא התם כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כו' דמההי' שעתא הוי נזיר מידי דהוי האומר לאשתו כו' כתב וז\"ל אלא דק\"ל למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא דילמא מייתי דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום חשש דילמא מיית הוא הא אינו אלא מצות מלך תדע לך שהרי אינו עובר עליו אלא אחר ג\"ר כסדרן ופעמים שהם ג' ופעמים שהם ד' ופעמים ה' כו' יע\"ש גם רבינו ז\"ל בספר המצות מצות ל\"ת סימן רנ\"ה כתב וז\"ל ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה עד שיעברו ג\"ר כסדרן יע\"ש וכאן כתב עוד רבינו עברו עליו ג\"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב ה\"ז עובר בל\"ת שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל עד שיעברו עליו רגלי השנה כו' פ\"ק דראש השנה ואע\"ג דסתם מתני' התם כר\"ש לא חש לה רבינו משום דת\"ק דברייתא פליג ור\"מ וראב\"י וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד י\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ר\"ה לשנים ולר\"ש ר\"ה לרגלים ולא למסתם כר\"ש נחית עכ\"ל מבואר יוצא מדברי מרן ומהר\"י קורקוס ז\"ל דס\"ל בפשיטות בהבנת דברי רבינו ז\"ל שפסק כת\"ק דר\"ש דלא בעינן ג\"ר כסדרן וה\"נ משמע להו בהבנת לשון הספרי שהוא כלשון רבינו שאמרו אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלי השנה כולה יע\"ש דהכונה ג\"ר ואפי' שלא כסדרן.<br><b> והנה </b> מלבד שקשה עליהם דלפי שיטתם רבי' פליג אמ\"ש בס' המצות דבעי' ג' רגלים כסדרן אף זו פליג אמ\"ש בס' המצות גופיה במצות עשה סימן פ\"ג כי שם הביא לשון הספרי שאמרו שאינו עובר בב\"ת עד שיעברו ג' רגלים כל השנה כולה ואף שבפי' המשנה פסק רבינו בהדייא דלא כר\"ש כיון שבס' המצות פסק כר\"ש ראוי יותר להסכים דבריו שבחבורו עם מ\"ש בספר המצות יותר מפי' המשנה ולפי דבריהם ג\"כ קשה דקי\"ל ס' ספרי ר\"ש והך דהכא אתי דלא כר\"ש ועוד שלשון רבינו כפול ומכופל ועוד מה הלשון אומר' עד שיעברו עליו רגלי' השנ' כולה דמילת השנ' כולה היא משוללת ההבנ' דכיון שאמר עד שיעברו עליו ג' רגלי' הדבר ידוע שהוא רגלי השנה כולה ועוד יש לתמוה במ\"ש מרן בשם מהר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועי' אלא למסתם כר\"ש אתא עכ\"ל דהא שם בפ\"ק דר\"ה ד\"ז ע\"ב אמרינן דברגלי' סבר לה רבי כר\"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר\"מ יע\"ש וא\"כ מבואר יוצא דר' כר\"ש ס\"ל ולמסתם כר\"ש נחית ולא יש חולק בזה דכולהו אמוראי דהתם הכי ס\"ל היפך דברי הרב שכתב דלאו למסתם כר\"ש נחית ועיין בס' בני דוד שם בפי\"ד מה' אלו שדבריו בזה דחוקים כיע\"ש כי ע\"כ המחוור בדעת רבינו ז\"ל הוא מ\"ש הרב שער אפרים בסי' ל\"ב דלהכי חזר הרב וכתב ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לומר דבעינן רגלים כסדרן וזה הורה לנו באומרו רגלי השנה כולה כלומר ולא רגלי מקצת שנה אחרת שרגלי השנה מתחילין מחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כסדר הכתובים בתורה ואם אנו אומרים שעובר בבל תאחר אפי' שעברו הרגלים שלא כסדרן אין רגלי השנה כולה שאם נדר קודם עצרת כשעב' עצר' וחג הסוכו' הרי נשלמו רגלי השנה הזאת דחג המצו' הבא אחריהן הוא משנה האחר' אבל אם אנו אומרים שצריך שיעברו הרגלים כסדרן הרי יש כאן ג\"ר של שנה אחת כולה ובכן ממילא נתיישבו כל ההערו' והדיוקי' שבדברי רבי' וכמדובר ועיין בס' לשון ערומים בלשונות רבינו די\"ג ע\"ב.<br><b> ומיהו </b> הא קשיא לי בדברי רבינו דכיון שהוא ז\"ל תפס עיקר סברת ר\"ש דבעי ג' רגלים שיהיו כסדרן א\"כ תיקשי ליה מאי דריש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דלדידיה ליכא לשנויי כדמשני בגמ' דאצטריך קרא לכדר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זל\"ז שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דההיא דרשא דרבי יונה כוותיה דר\"מ אזלא דסבר ברפ\"ק דשבועות שכל השעירים של המועדות כפרתן שוה וכדאיתא התם בהדיא בדי\"א אבל רבינו בפי\"א מה' שגגות פסק כר' יאודה דלא כל השעירים של המועדות כפרתן שוה וא\"כ לדידיה תיקשי מה יענה לקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה דריש ראב\"י דאפי' בשתי רגלי' עובר בבל תאחר והא ודאי בורכא היא דהיא גופא תיקשי לר\"ש גופיה דאיהו פליג התם אר\"מ וס\"ל דלא כל השעירים כפרתן שוה ואיהו ס\"ל הכא דבעינן ג' רגלים כסדרן לענין בל תאחר ולדידיה קאמרי' בגמ' דאצטריך קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לכדרבי יונה ועכ\"ל כמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ט ע\"ב ד\"ה כדאמר כו' בשם ר\"ת דאף לר\"ש ולר\"י אצטריך הקישא דר' יונה דאי לא מנלן לומר דשעיר דעצרת מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דליכא למימר כדר' חמא בר חנינא דדריש שעיר ושעיר דהא בעצרת לא כתיב שעיר ושעיר אלא ודאי דאהיקש' דר' יונה סמיך אלא שיש לתמוה על מה שתירצו התוס' עוד שם דהיקשא דר\"י לא אצטריך כי אם לר\"מ דוקא ולא לר\"י ור\"ש יע\"ש דא\"כ מה יענו להך דפ\"ק דר\"ה דמבואר דאף לר\"ש אצטריך היקשא דר' יונה כי זה מבואר כתירוץ ר\"ת ואיך נעלם סוגייא זו מרבותינו בעלי התוס' כי כל רז לא נעלם מהם וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להרב מש\"ל עמ\"ש רבינו דחייבי ערכין ודמים וחרמות ומעשרות ומ\"ע מצות עשה מן התורה שיביאם ברגל שפגע בו תחילה כתב וז\"ל לא מצאתי מקום דין שיהיה באלו עשה וכו' ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומ' ידיכם היינו בכורים וכמ\"ש רש\"י עכ\"ל ונלע\"ד דכל אלו נפקי מדכתיב מעשרותיכם ודרשו בספרי בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ומשמע ליה לרבינו דמעשר דגן כולל מעשר ראשון ושני ועני ולא כמ\"ש רש\"י בפי' המקרא מעשר בהמה ומעשר שני דוקא שצריך לאכול לפנים מן החומה יע\"ש ושאר חייבי דמים וערכין וחרמין בכלל נדריכם ונדבותיכם דקרא הוא וכיון דגלי לן קרא בעניין לאו בל תאחר דכל אלו אע\"פ שאינן בני הקרבה תלויין ועומדין עד זמן עלייתם לרגל אף העשה הזה התלוי ברגל ראשון שייך למדרש בהו דמחייבי ברגל ראשון וה\"נ משמע בפ\"ק דר\"ה ד\"ד ע\"ב דקאמ' ר\"מ דברגל א' עובר בבל תאחר בכל אלו דיליף לה מעניין העשה דכיון דאמר רחמנא אייתי ברגל ראשון ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר יע\"ש הרי דעל כולהו דקאי בבל תאחר סבר ר\"מ דקאי אעשה. וה\"נ משמע התם ד\"ו ע\"א עלה דת\"ר מוצא שפתיך זו מ\"ע יע\"ש. ואדרבא על רש\"י בפי' המקרא יש לדקדק למה נדחק לפרש במילי דהקרבה דוקא דאי משום דהכתוב תלה הדבר בעלייתם לרגל כמ\"ש הרא\"ם בד\"ה ותרומת ידיכם יע\"ש הרי בעניין בל תאחר דקאי אקרא דג\"פ בשנה יראה כל דמינה ילפינן דלא עבר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים ואפ\"ה דרשינן לקרא אף במידי דלאו בר הקרבה כדאיתא בפ\"ק דר\"ה. ואפשר דרש\"י בשיטת הר\"ן ז\"ל קאי שכתב שם בפי' ההלכות דכל מידי דלא תלי במקדש בל תאחר דידהו אינו תלוי ברגל אלא מיד דומיא דצדקה דאמר רבא דמחייב לאלתר יע\"ש.<br><b> ובספר </b> קול ן' לוי דכ\"ב ע\"ב הקשה בדברי רבינו במה שכלל מתנות עניים בשאר מילי דתלי דוקא ברגלים דמ\"ש מצדקה שפס' בפ\"ח מהלכות מ\"ע דחייב בבל תאחר לאלתר מפני שבידו ליתנה מיד ה\"נ שייך הך טעמא גבי מ\"ע ומה שייכות יש למ\"ע במקדש עד שיהיה דינם כמילי דהקדש ולא כצדקה איברא שהתוספות והר\"ן תלו לצדקה ברגלים דאז מחייב להשתדל לבקש עניים אבל רבינו לא הזכיר מזה בצדקה כלום ולא השוה מדותיו כמו שהשוו אותה התוספות והר\"ן וצריך טעם למה וצ\"ע עכ\"ל וטעמו של רבינו מבואר בזה בס' החינוך פרשת כי תצא סימן תקמ\"ו שכתב וז\"ל ויש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינן בצדקה כשאינו פורע אותה לאלתר שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו בו כלקט שכחה ופאה דמה שחייב הוא עצמו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחייב עליה בבל תאחר מיד אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב עצמו בהן וקרבנות שחייב עצמו בהן אין בידו להקריבן מיד ולפיכך אינו עובר עליהן עד שיעברו ג' רגלי' עכ\"ל ועיין במ\"ש עוד בפ' בחוקותי סימן ש\"ן ד\"ה ונוהגת. וכך מצאתי כתוב בביאור הלכות מעה\"ק למהר\"י קורקוס וז\"ל ומיהו עדיין י\"ל שכלל רבינו כאן מ\"ע בכלל השאר לרגל אחד ולמה לא יהיה לאלתר כיון דקיימי עניים ואפשר שיש חילוק בין צדקה לשאר מ\"ע דרבא צדקה לחוד קאמר ושאני צדקה שעל ידי נדרו נתחייב בה ולכך צריך לתת מיד אבל מ\"ע ולקט שכחה ופאה הרי הם ככל שאר חיובים וברגל א' יש עשה ובג' רגלים לא תעשה וכן בפסוק והבאתם שמה כתיב וכל מעשרותיכם וכל מעשר בכלל א\"כ רבא בצדקה בלחוד קא מיירי דהיינו מעו' שאדם נודר לצדקה ואפשר עוד דרבא כשאין עניים מיירי וחייב להפריש מיד כאשר כתב בה' מ\"ע וכאן ביאר שחייב לעלותן בידו ברגל ראשון ובודאי שם ימצאו עניים ובשלש רגלים עובר בבל תאחר וכתב זה כאן דשייך לדין קרבנו' ולפ\"ז מ\"ע וצדקה הכל דין אחד אלא שמ\"ע אם אין עניים לוקח אותם לעצמו דלא אמרה תורה הנח לעכברים ולעורבים ואפשר דבמלקט לצורך עניי' מיירי אלא שאני רואה שגם כאן גבי בל תאחר לא הזכיר מ\"ע ואפשר היה לומר דלאו כי רוכלא דליתני וליזיל אלא שגם מה שפי' לא היה צריך לפרש כי די היה שיכתוב עבר ג' רגלים ולא הביא כו' הר\"ז עובר מדפרט הני משמע דלאפוקי מ\"ע כתב כן ואפשר דכיון דביעור המעשרות מקץ ג' שנים אין בל תאחר דידהו בג\"ר וכן הרגישו התוס' ותירצו שם אלא שאין נראה כן בגמ' אלא כל אלו בכלל בל תאחר הן וכן דרשו מעמך להביא לקט שכחה ופאה ואם לשון רבינו מדוייק צ\"ע עכ\"ל.<br><b> ודע </b> דבפ\"ק דר\"ה עלה דתנו רבנן מוצא שפתיך זה מ\"ע כו' תשמור זו מצות לא תעשה פרי' הש\"ס האי ממוצא שפתיך נפקא הא מובאתה שמה והבאתם שמה נפקא וה\"נ פריך עמ\"ש תשמור זו מצות לא תעשה הא מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש ורבינו לא הזכיר כאן כי אם עשה דובאתה שמה ולא תעשה דב\"ת אבל עשה דמוצא שפתי' ולא תעשה דתשמור לא ביאר כלל וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר כיון דאצטריך קרא אחרינא לאמר ולא אפרי' דמחייב בעשה ולא תעשה ובפ\"א מה' נדרים הל' ד' כתב וז\"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם נדרו כו' שנאמר מוצא שפתיך כו' ולא ביאר שעשה זה תלוי בהפרשה לבד גם לא ביאר שעובר בלאו דתשמור ובמנין המצות ג\"כ לא מנה לאו זה דתשמור חוץ מלאו דבל תאחר ואפשר דמשו' הכי לא מנה רבינו לאו זה דתשמור משום דקשיא ליה קושיית התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור מההיא דאמרינן בעירובין דצ\"ו דהשמר דעשה עשה הוא וה\"נ אמרו ביומא דפ\"א והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ומתוך קושיא זו אפשר דמשמע ליה דתנא דהך ברייתא דתני אשמור זו מצות לא תעש' סבר דהשמר דעשה נמי לאו הוא ואשכחן דפליגי תנאי בהך מילתא ואיתיה במכילתא פרשת משפטים על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמרו וז\"ל למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן כו' אם שינה עובר בל\"ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו רמ\"א לעשות דברי תורה עליך חובה ר\"א אומר לעשו' מ\"ע מצות ל\"ת ע\"כ וכתב הרא\"ם דבין לת\"ק ובין לר\"א קרא דובכל אשר אמרתי בלא תעשה קא מיירי אלא דבהא קמפלגי ת\"ק סבר לא בא הכתוב רק ליתן לא תעשה על הדברים הנראין כמו תיקון ועצה טובה דומיא דושמת את השלחן וכיוצא ולדעת ר\"א בא הכתוב ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שבתורה יע\"ש.<br><b> וממוצא </b> דברי הרב אתה למד דר\"מ דפליג את\"ק ור\"א ואמר שבא הכתוב לעשות דברי תורה עליך חובה ס\"ל דלא בא הכתוב ליתן ל\"ת רק לעשות דברי תורה עליך חובה כלומר שיתחייב בלימוד כל התורה על דרך השמר לך ושמר נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ומשום דר\"מ ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא דהוא אזיל בשיטת ת\"ק ור\"א יע\"ש והשתא לדעת רבי' הך ברייתא דפ\"ק דר\"ה דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא ולדידהו מצריך הש\"ס תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב אבל לר\"מ דמכילתא דהשמר דעשה עשה לא אייתר קרא דתשמור לעבור בלאו דאפריש ולא אקריב וכיון דסתמא דתלמודא בפ\"ב דעירובין דצ\"ו ובפ' בתרא דיומא דפ\"א קאמר בפשיטות דהשמר דעשה עשה הוא וקאי כוותיה דר\"מ הכי נקטינן ולכך לא מנה רבינו לאו זה דתשמור לענין אפריש ולא אקריב וס\"ל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכיון שהפרישה תו לא מחייב בלאו אם לא הקריבה ומ\"ש רבינו אחד נדרי' ונדבו' עובר בבל תאחר נדבה כעין נדר קאמר כגון הרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה ד\"ו אבל אם אמר הרי זו נדבה לא מחייב בב\"ת עד שיקריבנה.<br><b> וע\"פ </b> האמור הנה נכון מ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דנדרים ד\"ט ע\"ב ד\"ה נדבה נמי דבנדבה לא עבר בבל תאחר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דזה היפך סוגייא זו דפ\"ק דמבואר בהדייא דאף בנדבה קעבר בבל תאחר וכבר עמדו עליו בזה בס' פנים מאירות סימן ט' ובס' שבות יעקב ח\"ב ובספר דברי אמת בתשובת דכ\"ח סע\"ב ודמ\"ב ע\"ד ועיין בני דוד דס\"ג ע\"א. מיהו ע\"פ האמור דהך ברייתא הלזו דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא אבל ר\"מ פליג צדקו היטב דברי רש\"י ז\"ל דאותה סוגייא דנדרים כוותיה דר\"מ אזלא כדאיתא התם ולדידיה ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא ולא אייתר קרא ללאו לנדבה כמבואר וכמדובר. ועיין במ\"ש עוד רש\"י שם בפ\"ק דנדרי' ד\"י ע\"א ד\"ה מאי שנא יע\"ש ודוק. ואי תיקשי לך ואיך אפשר לומר דתנאי דמכילתא פליגי בהכי אי השמר דעשה הוא או לאו ושרבינו פסק כמ\"ד דהשמר דעשה עשה הוא והלא בפ' הקומץ דל\"ו גבי קרא דושמרת את החוק' הזאת למועדה מימים ימימה אפליגו ר\"א ור\"י דר\"א אמר המניח תפילין בלילה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו ואמרי' התם דר\"א סבר השמר דעשה עשה הוא ור\"י סבר דשמר דעשה נמי לאו הוא ולא קאמר הש\"ס דתנאי פליגי בהך פלוגתא ורבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות תפילין די\"א פסק כר\"י דהמניחן בלילה עובר בלאו הרי דפסק דהשמר דעשה לאו הוא היפך מאי דאמרן לעיל והא ודאי לא קשיא כלל דפלוגתא דר\"א ור\"י גבי תפילין אינו ענין לפלוגת' דתנאי דמכילתא דר\"א ור\"י לא פליגי אלא גבי מניח תפילין בלילה דכי קעביד אאיסור הנחה בלילה אינו אלא על ידי מעשה בידים וכל כה\"ג לר\"י ס\"ל דחשיב השמר דלאו כיון דקעביד בקום עשה והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא מפני שהכתוב כלל יחד צווי הנחת תפילין ביום ואזהרת הנחתן בלילה בחד קרא דושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה ודרשינן ימים ולא לילות וכלל הכתוב צווי הנחתן ביום ואזהרתן מלהניחן בלילה למילת ושמרת ומש\"ה ר\"א סובר דהמניחן בלילה עובר בעשה דהך השמר דעשה עשה הוא ולא לאו ואע\"פ שעובר עליהן בקום עשה כיון דכלל אזהרה זו בכלל קיום הנחתן ביום אין כאן אלא עשה דלא פלגינן מילת ושמרת חציו עשה וחציו לא תעשה ור\"י ס\"ל כיון דקעביד האיסור זה בקום עשה ל\"ת הוא אפי' שכללן הכתוב לעשה ול\"ת בחד קרא והו\"ל כאילו כתיב השמר ב' פעמים חד לעשה דהנחתן ביום וחד ללא תעשה דהנחתן בלילה אבל פלוגתא דתנאי דמכילת' אינו עניין לזה ובההיא אפשר דבין ר\"א ובין ר\"י כ\"ע סברי דהשמר דעש' עשה הוא כר\"מ דפליג התם את\"ק ור\"א ולזה החילוק כיוונו התוספות בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר שכתבו וז\"ל השמר דעשה עשה ואפי' ר\"י דאמר בפרק הקומץ השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלעניין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לעניין עשיית פסח דאמרינן הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר\"י דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' ר' אליעזר דמילה דקל\"ב אע\"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תיקוץ עכ\"ל וכונתם מבוארת ע\"פ האמור ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ד מ\"ש שם בכונת דברי התוספות בשם הרב מר חמיו ז\"ל יע\"ש שדבריו תמוהים.<br><b> ולעיקר </b> קושייתו שהקשה בספר הנז' בדברי התוס' בשבת דקל\"ב יש ליישב ע\"פ מ\"ש בפ\"ק דראש השנה ד\"ו ע\"א ד\"ה תשמור כיע\"ש והשתא ע\"פ האמור ממילא נוחים ג\"כ דברי רבינו שפסק בפ\"ד מה' תפילין די\"א כר' יוחנן דפ' הקומץ דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו אע\"פ שכתבנו שדעתו לפסוק בעלמא כמ\"ד השמר דעשה עשה דשמא היא ההיא דהמניח תפילין בלילה דקעבר בקום עשה כמ\"ש התוספו' ז\"ל וע\"פ האמור ממילא ג\"כ נוחים דברי הרמב\"ן בביאור התורה שהשיג על רש\"י בפרשת משפטים על מ\"ש בפירוש המקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא הכתוב לתת לא תעשה על כל מצות עשה והשיג עליו דאנן קי\"ל דהשמר דעשה עשה וא\"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה עכ\"ל. והרא\"ם שם בהליצו בעד רש\"י כתב על דבריו של הרמב\"ן וז\"ל ועוד דהרי הוא עצמו כתב בפ' יתרו גבי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו משום דשמור מצות לא תעשה וזכור מ\"ע וסתרן אהדדי ואיך לא חשש דהשמר דעשה עשה דהתם השמר דעשה הוא כדכתיב לקדשו וכו' ומה שפי' הוא במילת לקדשו שלא נחללנו כי היכי דלא תקשי ליה מהשמר דעשה עשה לא הרויח כלום משום דכיון דמילת לקדשו בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גבי שבת דכתיב ביה וביום הז' תשבות פירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשו' בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה עכ\"ל ונר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' הללו דעירובין דצ\"ו שכתבו דאפי' לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה לאו היינו דוקא בההיא דהמניח תפילין בלילה דכי קעבר ומניחן בלילה קעבר בקום עשה אבל במידי דעבר בשב ואל תעשה אף ר' יוחנן אזי' ומודה דהשמר דעשה עשה הוא והשתא היא היא שיטת הרמב\"ן ומש\"ה גבי שמור את יום השבת ס\"ל שאעפ\"י שבא הכתוב בצורת עשה כיון שהכתוב מזהיר אותנו שלא נחללנו את השבת והעובר והמחלל אותו קעבר בקום עשה חשיב לאו דומיא דהשמר בנגע הצרעת דאע\"ג דכתיב ביה לשמור ולעשות ובא בצורת עשה לכ\"ע השמר דכתיב ביה לא תעשה הוא מפני שבא הכתו' להזהיר שלא יקוץ בהרתו ואם עבר קעביד מעשה בידים.<br><b> והראיה </b> שהביא הרא\"ם מקרא דביום הז' תשבות שפירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשות בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה אפ' לומר דדוקא גבי כלל זה דהשמר דלאו לאו השמר דעשה עשה הוא דאמרינן דכל היכא דהכתוב בא להזהיר שלא יעשה מעשה בידים חשיב השמר דכתיב ביה לאו וכל היכא דבא הכתוב להזהיר שיעשה מצוה ולא יתבטל חשיב השמר דכתיב ביה עשה ולא אזלינן בתר צורת הכתוב אם הוא בצורת עשה או בצורת לאו אלא בתר ענין אזהרה. וכך היתה הקבלה במילת השמר לפי דברי התוספות אבל בשאר כתובים אזלינן בתר צורת הכתוב אם בא בצורת עשה או בצורת לאו. ובספר דרך הקדש למוהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל די\"א ע\"ב כתב וז\"ל וראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה פ' משפטים ע\"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהקשה לרש\"י מהך דאמרינן השמר דעשה עשה ולא חייש למסקנת ר' יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא והארכתי במקומו עכ\"ל. ואין ספק דאישתמיט מיניה דמר דברי התוספות הללו דעירובין דצ\"ו וכמדובר ועיין עוד להרא\"ם בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן ד\"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהביא ג\"כ שם דברי הרמב\"ן שכתב שהכריחו רז\"ל כן משום דזכור הוא מ\"ע ושמור ל\"ת והק' עליו ככל מה שהקשה כאן בפרשת משפטים דהא קי\"ל השמר דעשה עשה וכו' כיע\"ש.<br><b> וראיתי </b> למוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיבה למס' שבועו' ד\"ך עלה דתנייא זכור ושמור בדיבו' א' נאמרו שכתב על דברי הרא\"ם וז\"ל ומה שהקשה דהשמר דעשה עשה אישתמיטיתיה מ\"ש הוא עצמו בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך תשמור דסובר רש\"י דכי אמרינן השמ' דעשה עשה דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לעניין דאין לוקין עליו עכ\"ל. ואחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו מיניה דמר אשתמיט דברי הרא\"ם בפרשת משפטים בפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דעל מה שהוקשה לו להרמב\"ן שם בדברי רש\"י מההיא דקי\"ל השמר דעשה עשה תמה עליו הרא\"ם ממ\"ש הרמב\"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור בדבור א' נאמרו דלא חשש הרב שם להך מילתא דהשמר דעשה עשה ובסוף דבריו סיים הרא\"ם וז\"ל אבל מ\"ש בפ\"ב דיומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו עכ\"ל ואין ספק שכיוון הרב ז\"ל למ\"ש בפ' כי תצא בפסוק מוצא שפתיך תשמור דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לענין שאין לוקין עליו הרי דבזה הפי' הצילו הרא\"ם לרש\"י מטענת הרמב\"ן ז\"ל ומבואר הוא דהרמב\"ן לא חש לפי' זה והשתא שפיר הוקשה לו להרא\"ם בפרשת יתרו ובפ' ואתחנן לדברי הרמב\"ן לפי שיטתו מההיא דהשמר דעשה עשה שהוא ז\"ל אינו מפרש כפי' רש\"י והן הן הדברים עצמן שכתב עליו בפ' משפטים וכמובן.<br><b> עוד </b> כתב מהרש\"א שם בספר הנז' על דברי הרא\"ם וז\"ל גם הבקיאות שהביא מפ' בתרא דיומא דף פ\"א שאמרו השמר דעשה עשה הרי כתבו שם התוס' ד\"ה השמר דעשה וז\"ל אע\"ג דר' יוחנן ס\"ל פרק הקומץ השמר דעשה עשה נמי לאו הוא הכא לר\"ל פריך דהוא מאריה דשמעתתא עכ\"ל וא\"כ מה שהקשה להרמב\"ן מר\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דבדיבור אחד נאמרו היינו כר' יוחנן עכ\"ל. ויש לתמוה על גודל חכמתו איך מלאו לבו לומר דבר כזה דהך ברייתא יפרש הרמב\"ן דאתייא כר' יוחנן ולא כר\"ל כאילו רבי יוחנן ור\"ל תנאי נינהו דפליגי אברייתא ודברי התוספות דיומא לא על בריית' קאמרי דאתי כר\"ל כי אם סוגייא דשמעתתא דהתם דשקיל וטרי אליבא דר\"ל כמבואר וצ\"ע.<br><b> עוד </b> כתב שם וז\"ל והרב חידושי אגדות הקשה על מה שהקשה הרא\"ם על הרמב\"ן ז\"ל מההיא דהשמר דע\"ע דלא קשיא כלל דלא קאמרי' הכי דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא לא תעשה אבל הכא במצות שבת כיון דאיכא ביה מצות לא תעשה כמבואר בהאי קרא לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר דעשה אינו אלא ל\"ת ע\"כ ואישתמיטיתי' ההיא דגרסינן במנחות דל\"ו המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בע��ה ור\"י אמר עובר בלאו דמר סבר השמר דעשה עשה והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הרא\"ם ז\"ל אלא דלא היה לו להביא הבקיאות דיומא כי אם הבקיאות דמנחות עכ\"ל. וגם זה תימה דאישתמיט מיניה דברי התוספות ז\"ל בשבת דקל\"ב ד\"ה האי עשה ולא תעשה דאפי' למ\"ד גבי הנחת תפילין בלילה דעובר בעשה משום דהשמר דעשה עשה מ\"מ לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא השמר הזהר שלא תקוץ בהרת עכ\"ל וכונתם מבוארת לע\"ד דדוקא גבי השמר בנגע צרעת חשיב השמר דלא תעשה מפני שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא יקוץ בהרתו ואע\"פ שאם עבר וקץ בהרתו עובר ג\"כ בעשה דלעשות לא חשיב השמר דעשה צ\"ל שהאזהרה הוא שלא יקוץ אבל גבי השמר דהנחת תפילין שעיקר הכתוב בא לצוות על הנחת תפילין ביום שהוא בקום עשה אע\"פ שכילל בו אזהרת הנחתן בלילה לא חשיב השמר דלאו כי אם השמר דעשה לדעת ר\"א וכמדובר לעיל ואף אם הרב ז\"ל פירש כונת התוספות שבאו לחלק דע\"כ לא קאמר ר\"א התם גבי השמר דהנחת תפילין בלילה דהוי עשה אלא לענין דלא לקי עליו דעשה אבל מצות לא תעשה חשיב וכמ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך וכו' אין מההיא דר\"א דמנחות סתירה לדברי הרב חידושי אגדות דסוף סוף אף לר\"א נמי חשיב לא תעשה וכמו שהוקשה לו להרב גופיה ממ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא ומאי קא קשיא ליה על הרב חידושי אגדות מההיא דר\"א דמנחות. ועוד דכיון דבפ' הקומץ פליג רבי יוחנן אר\"א וס\"ל דהשמר דכתיב בהנחת תפילין ביום חשיב השמר דעשה והלכה כר' יוחנן לגבי ר\"א שפיר קמתמה הרב חידושי אגדות על הרא\"ם ז\"ל דמאי קא קשיא ליה על דברי הרמב\"ן ז\"ל כיון דלר\"י כל דאיכא לא תעשה בענין חשיב השמר דלאו סוף דבר דברי הרב מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בזה תמוהים הם אצלי וצ\"ע.<br><b> והנה </b> מדברי הרא\"ם שבפ' משפטים מבואר דס\"ל בדעת רבינו דהשמר דעשה לאו הוא אף היכא דלא קעבר עליה בקום עשה שהרי כתב שם שדעת רבינו בספ' המצוות בשורש רביעי כסברת תנא קמא ור\"א דדרשו קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דאתא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שכן כתב שם שאין ראוי למנות הצווים הכוללים כל התורה כולה כי הנה יתבאר בתורה צווים כוללים ואזהרו' אינם מדבר מהדברים אבל יכללו המצו' כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך ממנו לעשות והזהר מכל מה שציויתיך ממנו או לא תעבו' דבר מכל מה שצויתיך ואין למנות הצווי הזה מצוה בפ\"ע שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהא מ\"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהא מצות לא תעשה וזה באומרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ואת משפטי תעשו וכאלה רבים עכ\"ל ומלשון זה דן הרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה כסברת ת\"ק ור\"א שבמכילתא דאתא קרא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע וכמו שפירש רש\"י בפירוש החומש ולפי דבריו הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא למה לא מנה רבינו לאו דתשמו' שבא להזהיר למי שנדר ולא הפריש אלא שעיקר דברי הרא\"ם תמוהים לע\"ד דמהיכן שמיע ליה להרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא ליתן לא תעשה ע\"כ מ\"ע שבתורה כדעת ת\"ק ור\"א דמכילתא דשפי' איכא למימר שדעתו לפרש הכתוב שבא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתור' ולא על העשה וזה מבואר בלשונו שכתב וז\"ל כי הנה יבאר בתורה צווים כוללים ואזהרות אינם מדבר מהדברים כו' אבל יכללו המצות כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שצויתיך ממנו כו' וכונתו בזה שיש כתובי' בתור' שבאו בלשון עשה כולל כל עשה שבתור' ויש שבאו בל' ל\"ת והם כוללין כל ל\"ת שבתור' והביא לזה קרא דובכל אשר אמר��י אליכם תשמרו שלדעתו בא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתורה והביא ג\"כ קרא דאת משפטי תעשו שבא לצוות ע\"כ עשה שבתורה באופן שמדברי רבינו הללו אין סיוע לדברי רש\"י שפי' הכתוב שבא ליתן לא תעשה ע\"כ עשה שבתורה ואדרבא בתר אפכא קאזיל ושפיר קמתמה הרמב\"ן על רש\"י וצ\"ע.<br><b> ומיהו </b> מדברי רבינו שבפ\"ח מה' בית הבחירה ד\"ג משמע דס\"ל דאף השמר דעשה שאין בביטו' קום עשה חשיב ל\"ת שהרי כתב שם שאם ביטלו הכהנים שמירת המקדש עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל הרי אע\"ג דליכא בביטול שמירת המקדש קום עשה אפ\"ה סבור הוא דהשמר דכתיב ביה הוי ל\"ת ומרן החבי\"ב בלשונות שבס\"ס כנ\"הג עמד מתמיה על דברי רבינו בזה דאיך כתב דהשמר זה חשיב ל\"ת דהא השמר דעשה הוא ולא דמי להשמר בנגע הצרעת והשמר לך פן תעלה עולותיך דהתם אתא קרא להזהיר ולמנוע שלא יעשה מעשה אבל הכא ליכא מעשה ועוד דבתחילת הפרק כתב דשמיר' המקדש מ\"ע היא והביא קרא דושמרו את משמרת הקדש וכאן כתב דלשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל וראיתי למהר\"ח אלפאנדרי בס' דרך הקדש די\"א ע\"ב הביא דברי מרן החבי\"ב הללו וכתב שכן הוקשה לו למהרימ\"ט וכתב הוא על דבריהם וז\"ל ואני תמיה על קושייתם דבשלהי הקומץ פליגי בה ר\"א ור\"י על פסו' ושמרת את החוקה הזאת למועדה כו' אי הוי עשה או הוי לאו ופריך כו' ומשני מ\"ס השמר דעשה עשה ומ\"ס השמר דעשה נמי לאו הוא והלכתא כר\"י וכמ\"ש התוספו' פ' בתרא דיומא דפ\"א וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מה' תפילין כו' וא\"כ הרמב\"ם אזיל לשיטתיה דהשמר דמקדש נמי לאו הוא עכ\"ל כנראה שלא ראה הרב דברי התוס' שבפ' בתרא דעירובין דצ\"ו שכתבו בהדייא דאף לר\"י דאמר בפ' הקומץ השמר דעשה לאו דוקא גבי השמר דהנחת תפילין דאי עבר ומניחן בלילה קעבר מעשה בידים והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא משום דעיקר קרא בא לצוות אהנחתן ביום ומש\"ה התוס' בפ' בתרא דיומא דפ\"א גבי הא דקאמר הש\"ס דהשמר דעינוי במצות עינוי השמר דעשה הוא הוצרכו לומר דלר\"ל דוקא דהוא מאריה דשמעתתא קאמר הכי דאילו לר' יוחנן דאמר גבי קרא דושמרת את החוקה דהאי השמר דעשה חשיב ל\"ת ה\"נ גבי עינוי יו\"הך אפי' דהוה כתיב השמר במצות עינוי והוי השמר דעשה אפ\"ה כיון דעניין העינוי הוא שלא יאכל ואי עבר ואכל קעבר אמימרא דרחמנא בקום עשה חשיב ל\"ת ודמי להשמר דכתיב גבי הנחת תפילין בלילה ולהשמר בנגע הצרעת משום שעניינו שלא תקוץ ומעתה אין הכרח מדברי רבינו שבפ\"ד מה' תפילין להך דהכא לפי התוס' וכמבואר.<br><b> והנראה </b> לע\"ד דגבי שמירת המקדש נמי כי אזהר רחמנא על שמירתו בקרא דושמרו את משמרת הקדש חשיב ל\"ת משום דמשכחת ביטו' שמירה זו ע\"י מעשה כגון שהיו השומרים במקדש ויצאו חוץ למקדש והניחו המקדש בלתי שמירה ונמצא שע\"י יציאתן לחוץ קעברו על ביטו' השמיר' ואיכא מעשה ההליכ' וכיון דמשכח' לביטו' השמירה ע\"י מעשה חשיב השמר דלאו והוי ל\"ת אך קשה דא\"כ דזה חשיב ביטו' ע\"י מעשה מילקא נמי לקי על לאו זה ולא מצינו לרבי' שמנה במנין הלוקין כהנים ולוים שביטלו שמירת המקדש בק\"ע ושוב ראיתי להרב פ\"ח בקונט' מים חיים פ\"ד מה' תפלין די\"א עמ\"ש רבי' דהמניח תפילין אחר שקיע' החמ' עובר בלאו כת' וז\"ל ואע\"פ שמדברי התוס' בעירובין דצ\"ו מוכח בהדיא דלקי על לאו זה מ\"מ דעת הרב דהשמר דעשה לא מיקרי לאו לענין מלקות וכן כתב רש\"י בפי' התורה פ' ראה שכל השמר ל\"ת הוא אלא דלא לקי על השמר דעשה ומ\"ש הרא\"ם לדעת רש\"י בפ' כי תצא דהשמר דעשה עשה ר\"ל שאין לוקין עליו אבל לעולם ל\"ת ��וא ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אלא כפשו' דהוי עשה ממש אלא דאנן קי\"ל כר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא וזה ברור ויש לי תימה על הרב שהשמיט לאו זה ממנין המצות עכ\"ל והשתא לפי דברי הרב ז\"ל איכא למימר נמי הכא גבי השמר דכתיב בשמירת המקדש דאע\"ג דחשיב ל\"ת מיהו מילקא לא לקי ומה\"ט כהנים ולוים אע\"פ שביטלו שמירת המקדש בעשיית מעשה בהליכתן כיון דהשמר דעשה הוא שעיקר צווי הכתוב הוא שישבו לשמור ולא יניחו אותו בלתי שמירה נהי דהשמר דעשה חשיב ל\"ת כר' יוחנן דפ' הקומץ מיהו מילקא לא לקי ומה שהוקשה לו עוד למרן החבי\"ב בדברי רבינו ז\"ל ממ\"ש בתחילת הפרק דשמירת המקדש מ\"ע היא עיין לרבי' ז\"ל בס' המצות במצות עשה סי' כ\"ב ובמצות ל\"ת סי' ס\"ו שנר' מדבריו דמייתור הכתובים נפ\"ל עשה ול\"ת באם אינו ענין יע\"ש.<br><b> ואולם </b> עיקר דברי הרב פ\"ח תמוהים לע\"ד שאם כדבריו דדעת רבינו דהשמר דעשה אע\"ג דחשיב לאו אין לוקין עליו ומה\"ט אין לוקין במניח תפלין בלילה א\"כ בהשמר בנגע הצרעת נמי לא ללקי ובהדייא כתב רבינו בפי' מה' טומאת צרעת דהתולש סימני טומאה לקי כדאיתא בפ' המצניע דצ\"ד עיין בספר חזון נחום דקל\"ד ע\"א ועכ\"ל דלהכי לקי משום דקעבר ועבי' מעשה ומה\"ט חשיב השמר דלאו משום דענין הכתוב הוא לא תקוץ א\"כ בהשמר דכתיב במניח תפלין בלילה נמי ללקי כיון דקעביד מעשה בעובר ומניח אותן בלילה ומהאי טעמא ודאי מפשט פשיטא להו להתוס' בעירובין דלר\"י לקי אהנח' תפילין בלילה דמדמו ליה להשמר בנגע הצרעת וכן מתבאר מדברי הריטב\"א בחידושיו לעירובין שכתב וז\"ל אפי' תימה ר\"ע השמר דעשה עשה הקשו בתוס' דהא אמרי' במנחות כו' ותירצו דלא דמי דכל דדרשינן קרא בחוקת הפסח פשיטא שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו והו\"ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשינן קרא בחוקת תפלין כונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאילו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה והו\"ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפ' ר\"א דמילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי והא לשמור ולעשות כתיב דההיא נמי השמר דלאו חשיב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעים כדברי הכהן אלא לזרז ככל אשר יורו ולא בענין אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והוייא לה אזהרה דלאו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דלר\"י חשיב השמר האמור בתפילין כהשמר האמור בנגע הצרעת וכיון שכן כי היכי דהתם לקי ה\"נ לקי.<br><b> גם </b> מדקדוק לשון רש\"י בפ' הקומץ משמע דס\"ל דלר\"י מלקא נמי לקי במניח תפילין בלילה שכתב בד\"ה השמר דלאו לאו וז\"ל ר\"א סבר השמר דכתיב במילתא דאזהר רחמנא ל\"ת הוי לאו גמור ללקות דכל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפלין עשה הוא עכ\"ל וממה שדקדק לומר דלר\"א השמר דכתיב גבי לאו הוי לאו גמור ללקות משמע שר\"ל דגבי השמר דעשה אינו לאו גמור ללקות ולהכי קאמר דעובר בעשה כלומר דהוי כעובר על עשה שאינו לוקה עליו ומינה נשמע דלר\"י הוי לאו גמור ללקות עליו ומש\"ה אפשר דהוצרך הרא\"ם לפרש כונת רש\"י שבפ' כי תצא דאתי כר\"א דאמר השמר דעשה עשה הוא ולא כר\"י דאמר השמר דעשה לאו הוא אלא שאין לוקין עליו מפני שדברי רש\"י בפ' הקומץ נוטים לזה הפי' וכמובן אלא דאכתי קשה למאי דמשמע ליה לרש\"י דלר\"א השמר דעשה חשיב לאו אלא דלא לקי דמ\"ש מהשמר דנגע הצרעת דחשיב לאו ולקי כמבואר בפרק המצניע דף צ\"ד ועיין בספר חזו\"ן ח\"א דקל\"ט ע\"ב ומ\"ש עוד הרב פ\"ח עמ\"ש הרא\"ם בפ' כי תצא דפי' זה ליתא דבשום דוכתא לא מ��פרש הכי אין ספק שכיוין הרב לאות' שאמרו בעירובין אפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרושי הכי קאמר השמר דעשה עשה הוא לענין דאין לוקין עליו כעשה קאמר דהתם לאו לענין מלקו' קאי הש\"ס דאי לענין מלקות אפי' הוי לאו גמור לא לקי התם כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אלא אלישנא דמתני' דכריתות קאי דקתני הפסח והמילה מ\"ע וקא דייק תלמודא דאי מתני' כר\"ע דמוקי קרא דושמרת את החוקה בחוקת הפסח היכי קתני מתני' שהפסח מ\"ע והא כתיב ושמרת והשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולישנא דמתני' בעלמא קא דייק דלא אתי כר\"ע כמ\"ש התוספות בר\"פ השוחט ומעלה ד\"ה אזהרה ובפרק אלו הן הלוקין די\"ג ד\"ה מה ע\"ז יע\"ש ועלה משני דאפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא וע\"כ לפרש דהשמר דעשה עשה גמו' הוא ולא הוי אזהרה כלל דמה\"ט קתני מתני' שהפסח מ\"ע.<br><b> ולזה </b> יש ליישב לע\"ד דלאו כללא כייל לן הרא\"ם דבכל דוכתא דאתמר בש\"ס כי האי לישנא דהשמר דעשה הכונה לומר דלא לקי כעשה דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דכל היכא דליכא לפרש הכי כי ההיא דעירובין ודאי דעשה ממש קאמר ולא לעניין דלא לקי לבד ובההיא דפ' הקומץ דוקא סבור הרב ז\"ל לפרש כן דכיון דלר\"י חשיב לאו גמור ולקי עליו מהטעם שכתבו התוס' בעירובין איכא למימר דלר\"א אע\"ג דלא חשיב לאו גמור למלקא עליו אבל חשיב ל\"ת כיון דכי קעבר עביד מעשה בידים ובכה\"ג דוקא הוא דקאמ' רש\"י בפרשת כי תצא דחשיב לאו ולא לקי עליה כיון דעביד מעשה דאי לא תימא הכי למה ליה לרש\"י למיתלי טעמא דלא לקי משום דהשמר דעשה הוא תיפוק ליה דאפילו כתיב אזהרה ולאו גמור בהדייא לא לקי דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וע\"ז דוקא קאמר הרא\"ם דכל דקעבר על ידי מעשה חשיב לא תעשה אלא דלא לקי וכדמשמע מפי' רש\"י בפרק הקומץ לדעת ר\"א. וכי תימא אכתי מה יענה הרא\"ם לההיא דפ' בתרא דיומא דפ\"א דקאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וכתבו התוספות שם דאליבא דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא פריך יע\"ש והשתא ההיא דהתם דמי ממש לההיא דפ' הקומץ דאי עבר אעשה דעינוי קא עביד ביה מעשה בידים דקאכיל בקום עשה ואפילו הכי קאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרש דלעניין דלא לקי קאמר דהא התם עלה דקבעי ר\"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי קאי הש\"ס כלומר דלא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר ואי לקי אאזהרה או לא לקי לא נ\"מ מידי וכי קמשני דאי הוה כתיב השמר במצות ענוי השמר דעשה עשה הוא עכ\"ל דעשה ממש הוא ולא שמענו אזהרה כלל ולפי דברי הרא\"ם לא משני הש\"ס מידי.\n&lt;s/&gt;"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשם </b>\n<b> תלוי וחטאת העוף כו'.</b> עיין בספר לח\"מ כאן בפירקין שכתב וז\"ל תנייא השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים וכתבו שם התוס' דהאי חכמים פוטרין לאו היינו חכמים דפליגי עליה דרבי מאיר בפרק המביא כו' כלומר דבפ\"ו דכריתות איפליגו רבי מאיר וחכמים גבי מביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דלרבי מאיר יצא וירעה בעדר דזה לא הפרישו אלא מספק וכיון שלא נתברר לו שלא חטא הוי חולין וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופי' שם בגמ' דטעמייהו דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש וא\"כ לדבריהם כיון דהוי הקדש גמור ודאי דהשוחטו בחוץ חייב כרת כו' יע\"ש וא\"כ תימא על רבינו איך מזכה שטרא לבי תרי דהוא פ��סק כאן דפטור ובפ\"ד מה' פ\"המ פסק כרבנן דפליגי אר\"מ יע\"ש מה שתי' והוא דוחק גדול כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' ר\"פ המביא ד\"ה אם משנשחט וז\"ל לר\"מ אתי שפיר דחולין בעזרה נינהו אלא אפי' לרבנן דעבדי' מיני' עולת נדבה היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודה דזבח פסול הוא א\"נ כיון דבעת שחיטה לא היה ראוי לעולה שעדיין לא נודע לו לכך לא יקריבהו עולה אחר שחיטה עכ\"ל הנה מבואר מדבריהם דלתי' הא' אפי' נודע אליו הן בעודינו חי אינו ראוי להקריבה ואינו קדוש אלא לדמיו ולתי' הב' כל שנודע קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה וא\"כ איכא למימר דרבינו ס\"ל כתי' הב' שכתבו התוס' ומשו\"ה פסק כחכמים דפטרי גבי מביא אשם תלוי בחוץ משום דלא איקבע איסורא שהרי אם נודע שלא חטא לא היה ראוי להקרבה ואי קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שראוי להקריבו בפנים חייבים עליו בחוץ וכל שאינו ראוי להקריבו בפנים אין חייבים עליו בחו' וכנודע ומ\"ש התוס' ספק אכל דחכמים פטרי לאו היינו חכמים דפליגי אר\"מ בפ' המביא איכא למימר דהתוס' התם ס\"ל כתי' הב' שכתבו ר\"פ המביא דלרבנן דר\"מ כל שנודע לו קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה ושפיר קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו שהרי היה ראוי להקריבו אל פתח אהל מועד ממ\"נ דקודם שנודע היה ראוי להקריבו אשם תלוי ואחר שנודע היה ראוי להקריבו עולה כן נר' לי נכון."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין ישיבה בעזרה אין </span>\n<b> ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד.</b> הנה הרב מש\"ל כאן עמד בהאי איסורא שאין ישיבה בעזרה אם הוא דאורייתא או דרבנן וכתב שהתוספות בזבחים די\"ו ע\"א ד\"ה הגהה נראה דספוקי מספ\"ל מילתא שכתבו ושמא אינו מן התורה תדע כו'. אמנם מדבריהם פ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין שהק' והיכי אכיל מוכח דס\"ל דמן התורה אסור וכן הכריח מדברי רש\"י בפ' חלק דק\"א שכתב גמירי שאין ישיבה בעזרה הלמ\"מ ולא מקרא וכ\"ן מדבריו פ\"ז דסוטה ד\"מ שכתב אלא למלכי ב\"ד בלבד שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה יע\"ש וכן יש לע\"ד להכריח עוד מדברי התוספות פרק לולב וערבה דמ\"ג ע\"ב ד\"ה תשבו שכתבו וז\"ל לא לגמרי יליף ממלואים דהתם א\"א לישן בעזרה כמו בחצר המשכן שהיה במקום עזרה דגמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד ואלו כאן אסור לישן חוץ לסוכה ע\"כ וכן יש להוכיח מדברי התוס' ישנים ביומא ד\"ו ד\"ה מביתו למה שכתבו וז\"ל ואע\"ג דבמילואים כתיב תשבו ומדקאמר תשבו ע\"כ מחנה לויה היה כו' יע\"ש אלא שעיקר דבריהם תמוהים בעיני כמ\"ש אנן בעניותין בח\"א ה' סוכה פ\"ו ה\"א דקכ\"ח ע\"ב ע\"ש ועיין בענין זה למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין ובספר קהלת יעקב הנדפס מחדש במ\"ק אות א' ובס' יעיר אוזן להרב מהריד\"א באות א' ע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' ביאת המקדש פ\"ה הי\"ז יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין ישיבה בעזרה אין </span>\n<b> ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד.</b> הנה הרב מש\"ל כאן עמד בהאי איסורא שאין ישיבה בעזרה אם הוא דאורייתא או דרבנן וכתב שהתוספות בזבחים די\"ו ע\"א ד\"ה הגהה נראה דספוקי מספ\"ל מילתא שכתבו ושמא אינו מן התורה תדע כו'. אמנם מדבריהם פ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין שהק' והיכי אכיל מוכח דס\"ל דמן התורה אסור וכן הכריח מדברי רש\"י בפ' חלק דק\"א שכתב גמירי שאין ישיבה בעזרה הלמ\"מ ולא מקרא וכ\"ן מדבריו פ\"ז דסוטה ד\"מ שכתב אלא למלכי ב\"ד בלבד שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה יע\"ש וכן יש לע\"ד להכריח עוד מדברי התוספות פרק לולב וערבה דמ\"ג ע\"ב ד\"ה תשבו שכתבו וז\"ל לא לגמרי יליף ממלואים דהתם א\"א לישן בעזרה כמו בחצר המשכן שהיה במקום עזרה דגמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד ואלו כאן אסור לישן חוץ לסוכה ע\"כ וכן יש להוכיח מדברי התוס' ישנים ביומא ד\"ו ד\"ה מביתו למה שכתבו וז\"ל ואע\"ג דבמילואים כתיב תשבו ומדקאמר תשבו ע\"כ מחנה לויה היה כו' יע\"ש אלא שעיקר דבריהם תמוהים בעיני כמ\"ש אנן בעניותין בח\"א ה' סוכה פ\"ו ה\"א דקכ\"ח ע\"ב ע\"ש ועיין בענין זה למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין ובספר קהלת יעקב הנדפס מחדש במ\"ק אות א' ובס' יעיר אוזן להרב מהריד\"א באות א' ע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' ביאת המקדש פ\"ה הי\"ז יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור מכירת בכור ומעשר באיטליז ובליטרא כל </span>\n<b> פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשוחטן כו' ולשקול בשרן בליטרא חוץ מן המעשר ומן הבכור מפני שמכירתן בשוק מוסי' בדמיהם כו'.</b> הכי איתא בבכורות דל\"א ע\"א ר\"פ כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים כו' והנה משנה זו הובאה בפרק אין צדין דכ\"ח ע\"א עלה דאמרינן התם רבי חייא ורבי שמעון ברבי שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט דפריך שם בגמ' כמאן לא כרבנן ולא כר' יאודה כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר רב יוסף הל' כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כוותי' דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם סיפא דמתניתין נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז כו' ונרא' מדבריו דלא גרסי' במתני' פסולי המוקדשין הנאתן להקדש אלא דתלמודא קצר ונקט סיפא דמתניתין דקתני כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש בריש' אבל במס' בכורו' גריס רש\"י ברישא דמתני' בהדייא כל פס\"המ הנאתן להקדש ובגמ' נמי משמע דכך היתה הגירסא יע\"ש ועיין בס' חזון נחום שם מ\"ש ע\"ש הרב בצלאל יע\"ש.<br><b> ודע </b> שהתוס' שם בבכורות כתבו דאיסור זה דבכור ומעשר שאינן נמכרין באטליז ובליטר' דאורייתא היא ואע\"פ דמפרש מתני' הטעם משום דהנאתו לבעלים ע\"כ דאורייתא היא דבפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ' חלק דקי\"ב גבי עיר הנידחת דריש תלמודא בהמתך מי שנאכלין בתור' בהמתך יצא בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתך חוץ מן הבכור והמעשר כו' ושמא משום קרא נפיק דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הביאו ראיה דאיסור זה דאורייתא היא מהך ברייתא דמייתי תלמודא לקמן דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא חי ובעל מום וכו' וכתבו רש\"י ותוספות בפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ\"ק דבב\"ק די\"ג דפדיון אין לו לענין שיכנס הפדיון בקדושתו והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדוש' וזהו קדושתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטר' יע\"ש משמע בהדייא דאיסור זה דאורייתא היא מדקפיד קרא שלא תפדה ותצא מקדושה זו לימכר באיטליז ולישקל בליטרא וליכא למימר דהם ז\"ל מפרשי שלא תפדה לענין שתצא מקדושתו לגיזה ואכילת כלבים במאי דכתיב לא תפדה דמשמע שאם יפדה מותרים בגיזה ואכילה לכלבים שהרי פסולי המוקדשין שמותרים בפדיון ואפי\"ה אסורים בגיזה ועבודה אלא ודאי דקרא דלא תפדה לא אתא למעט אלא לענין קדושת מכירה באטליז ובליטר' וש\"מ דאוריי' היא.<br><b> גם </b> הראיה שהביאו מההיא דפ' חלק דדריש בהמתך למעט בכור ומעשר שאינן נאכלין בתו' בהמתך ומייתי הא דתנן בבכורות חוץ מן הבכור והמעשר הנה שם בפ' חלק לא מייתי תלמודא הא דתנן בבכורות ולפי מ\"ש שם רש\"י בד\"ה לעולם בבעלי מומין וז\"ל ודרשינן לקרא הכי בהמתם למי שנאכל בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לאו שאין נאכלין בתורת בהמתם שאין אומרים בהמת עיר הנידחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנידחת עכ\"ל לפ\"ז אין מכאן ראיה דאיכא איסור תורה גבי בכור לימכר באיטליז ובליטרא דהתם לא ממעטינן בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתך מטעם קדושתם שאינן נימכרין באטליז ובליטרא אלא מטעם שיש להם לווי כמדובר. ואפשר דמשום דאית בהו קדושה שאסורים בגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין לא חייבן הכתוב מיתר דשאר בהמות דחולין.<br><b> איברא </b> שפי' זה שפירש רש\"י יש בו מן הקושי דבפ\"ק דתמורה שמסיים תלמו' ומייתי מת\"ש דבכורות דתנן חוץ מן הבכור והמעשר מוכח שעיקר מיעוטא דממעטינן מקרא דבהמתך לבכור ומעשר היינו מטעמא דאסורים לימכר באטליז ובליטרא שאין בתורת בהמת חולין ולא מטעם שם לווי כמ\"ש רש\"י ואולי רש\"י פרושי קא מפרש איך אמעיטו בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתם משום שאינן נאכלין בתורת בהמתך אטו אכילה כתיבה בקרא למעט בהמת בכור ומעשר שאינם נאכלים בתורת בהמתך דבהמתם סתמא כתיבה ואדרבא כל בהמה במשמע ואפי' בהמת בכור ומעשר ולזה פי' שזה רמוז בתיב' בהמתם סתם שמשמע שאין להם שם לווי ונקראי' בהמה סתם יצאו בהמת בכור ומעשר דמשום קדושתן שאינם נמכרים באטליז ובליטרא כדרך שאר בהמות של חולין אית להו שם לווי ולא מקרו בהמה סתמא אלא בהמת בכור ומעשר ודוק.<br><b> והנה </b> בפ' התערובות דע\"ה ע\"ב בעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקו' בליטר' זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף והוה בעי ר' אבין למימר דזילותא דבכור עדיף דאטו אלו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לבדק הבית מי שומעין לו ודחי תלמו' הפדו אמר רחמנא לא תפדה כו' יע\"ש ומשמע מאות' סוגיא דאיסור זה מדרבנן הוא דאי מדאורייתא מאי קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי רווחא דהקדש עדיף או זילותא דבכור עדיף פשיטא דזילותא דבכור עדיף דאיכא ביה איסורא דאורייתא וה\"נ משמע מדדחי לדר\"י בר אבין הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופי' רש\"י וז\"ל ועל דברי תורה אין לעבור אבל לישקל בליטרה אין כאן עבירה על ד\"ת עכ\"ל. גם התוס' שם בד\"ה התפיס כו' כתבו כן בהדייא דאותה סוגיא מוכחא דאיסור זה מדרבנן הוא והוקשה להם אותה סוגיא דפ\"ק דתמורה וההיא דפרק חלק דמשמע מינה דאיסור זה מדאוריית' הוא והניחוה בתימ' יע\"ש מיהו נלע\"ד דלפי מה שסיימו התוספות בבכורות וכתבו דשמא משום קרא נפיק שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאה להקדש אין ראיה מאותה סוגיא דפרק התערובות לומר דאיסור זה מדרבנן הוא דשפיר איכא למימר דמדאורייתא הוא וכיון דאיכא שום קרא דאיסור זה שאין נוהגין בזיון להקדש אינו אלא בדבר שאין הנאה להקדש וכל דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בדבר מעתה שפיר קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף דכיון דהא והא דאורייתא היא הי מינייהו עדיף דאע\"ג דהיכא דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בזילותא דהקדש אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשהנאת ההקדש היא לאותה קדושה עצמה אבל הכא הנאת הקדש היא לקדושה אחרת ובכה\"ג אפשר דקפיד רחמנא אזילותא דהקדש וכמ\"ש רש\"י והוה בעי ר\"י בר אבין למימר דכיון דמעיקרא קודם שהתפיסו לבדק הבית הוה אסיר מדאורייתא לזלזל בקדושתן כשהתפיסו אח\"כ לבד\"ה לא פקעה קדושה ראשונה וע\"כ לא קפיד רחמנא אזילותא בדבר דאיכא הנאה להקדש אלא בדבר דלא חל עליו איסורא מעיקרא ודימה זה לאומר הפדו לי בכור לבדק הבית דאין שומעין לו משום דמעיקרא חל עליו קדושת בכור ותו לא פקע וע\"ז דחי תלמודא שפיר דלא דמי דהתם קעבר ע\"ד תורה דאמר לא תפדה ולא התירה תורה איסור זה לעולם אבל הכא דאיכא זלזול הקדש התירה תורה בדבר דאיכא הנאה להקדש שפיר איכא למי' דאף בכור שהתפיסו לבד\"ה פקע מיניה איסור קדושתו דמעיקרא כיון דהשתא איכא הנאה להקדש עד דפשיט ר' אמי דאסור שלא הקנה זה אלא מה שתיקנו לו כן נלע\"ד בישוב הסוגייאו' לפי מ\"ש התוספו' בבכורו'.<br><b> וראיתי </b> להרב זרע אברהם בתשו' חי\"ד ס\"ז דע\"ב ע\"ג עמד עמ\"ש התוס' בבכורו' דאיסור זה דאורייתא היא מדמסיק התם תלמו' דמעשר בהמה לאחר שחיטה אין בה איסור מכירה מדאורייתא כי אם מדרבנן בעלמא וכיון דגבי מעשר בהמה דחמיר מבכור ליכא אלא איסורא דרבנן כ\"ש לגבי בכור דקיל טפי והראיה שהביאו מההיא דתמורה ופרק חלק נידחה קרו לה דההיא ר\"ש היא אבל פליגי עליה ולדידהו אפשר דליכא אלא איסורא דרבנן והאריך בזה יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמאי קא קשיא ליה ממה דאסיק תלמודא התם גבי מעשר בהמה דליכא אלא איסורא דרבנן דאטו התוס' כתבו דאיכא איסור דאורייתא במכירת בשר בכור דפשיטא ודאי דגבי בכור ליכא איסור במכירת הבשר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכדמוכחא אותה סוגיא והם ז\"ל לא כתבו אלא דמכירת בשר הבכור באטליז ובליטרא כדרך מכירת בשר בהמת חולין איכא איסור דאוריי' שאין נוהגין בזיון בהקדש אבל עיקר המכירה ליכא איסורא כלל גם מה שדחה לראיית התוס' מאותה סוגיא דפרק חלק דהתם ר\"ש היא דדריש הכי דבר זה לא ניתן ליאמר דמדר\"ש נשמע לרבנן דודאי בעיקר דינא לא פליגי עליה אי איכא איסורא דאורייתא או לא דלא לישתמיט תנא בשום דוכתא למתני פלוגתא דר\"ש ורבנן בהכי והתם לא פליגי אלא בדרשת דבהמתם אי אתא למעוטי בהמת בכור ומעשר או לא וזה מבואר באופן שדבריו ז\"ל צ\"ת ועיין להתוספו' בפ\"ק דזבחים ד\"ט ע\"א ד\"ה למאי נ\"מ כו' יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש </b>\n<b> טומטום כו' ואינה כבעל מום כו'.</b> עיין במ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל ליישב קושיית הראב\"ד שם ועיין במה שהק' עליו הלח\"מ דלהא לא צרכינן טעמא דיש במינו קרבן אלא משו' דבשאר הפסולין לא נתפרשה אזהרתן כדכתב רבינו עכ\"ל ולע\"ד לק\"מ דטעם רבינו לא קאי אלא אדין רובע ונרבע כו' דאינן בכלל בעלי מומין אבל על טומטום ואנדרוגינו' ואינך אין לך מום גדול מזה והנהו ודאי בכלל לא תקריבו הן וע\"ז הוצרך רבינו למיהב טעמא הכא דאין במינן קרבן והכי אמרינן בהדייא בפ\"ק דתמורה ד\"ז ועיין להלח\"מ בפ\"א מה' תמורה סוף דט\"ז שכתב כן יע\"ש ועיין בס' חזון נחום דקל\"ב ע\"ב ודקל\"ד יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשירה </b>\n<b> שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול.</b> וכתב מרן כ\"מ שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעיא ליה ולא אפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספקא פסלינן ליה מכ\"ש דפסלינן ליה לגזרי המערכה עכ\"ל ומרן מלכא מהרח\"א בע\"הח פ' בא דס\"ד ע\"ב תמה עליו וז\"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן בפ\"ח מה' לולב רק באשירה דישראל שאין לה ביטול משא\"כ ע\"ז של גוי שיש לה ביטול כמבואר שם בדברי המ\"מ ומרן ז\"ל וצ\"ע א\"ד.<br><b> ואנכי </b> הרואה גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא דחילוק זה דישראל ל��וי הוא חילו' המפר' שהביא שם ה\"ה מיהו איהו ז\"ל לא ניחא ליה בהאי סברא לדעת רבינו והוצרך לחלק בין אשירה לע\"ז דאשיר' שעיק' עשיית' לכך אסיר' אך ע\"ז דעיקר עשיית' לאו ע\"ז קאי אסיר' לכתחילה אך בדיעבד שרי והיא היא עיקר חילוק מרן ז\"ל כאשר יראה הרואה שם וא\"כ הכא דמיירי באשירה דעיק' נטיעתה לכך אסירא ואין חילוק בין ישראל לגוי אך אי קשיא הא קשיא דמדבריו ז\"ל נראה ברור דמאי דפסלינן בלולב ה\"ט דאזלינן לחומרא וגזרין למערכה מכ\"ש אתיא וק\"ט דא\"כ לאו מספקא פסלינן לה דמדינא הוא דהיא היא מאי דאוקי מתניתי' שם הכא באשירה דמשה וקתני ושל אשירה פסול וכמ\"ש מרן גופיה שם ואם מיירי באשירה דלאו עיקר נטיעתה לכך אכתי תיקשי דכבר כתב שם מרן ז\"ל דבדיעבד כשר וכמ\"ש שם רבא אם נטל כשר אך ללכתחילה פסול ואלו רבינו ז\"ל לא שאני ליה בין דיעבד לכתחילה וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל ותו דהא ודאי באשירה סתם בעיקר נטיעתה מיירי דאלת\"ה היאך ניחא ליה דברי רבינו דלשם דקא מחלק בין אשירה לע\"ז דמש\"ה הוצרכנו לחלק בהכי בין עיקר נטיעתה כו' ואי אשירה סתם משמע נמי דלאו עיקר נטיעתה לכך מה הועלנו בזה. ואל תשיבני דלשון רבינו ז\"ל דלשם הוא אשירה דנעבדת דמשמע שלכך נטעוה מתחילה אך באשירה סתם משמע הכי והכי דליתא דאשירה הנעבדת הוא למעוטי אשירה שהעמיד תחתיה ע\"ז וכמ\"ש ר' בפ\"ז מהל' ע\"ז הלכה י\"א יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא ותו דהא נמי פשיטא ליה לרבא דפסול לכתחילה מדנקט אם נטל כשר משמע בהדיא דלכתחילה אסיר ורבא בתרא וכותיה נקיטינן ואלו מרן ז\"ל כתב דמספקא פסלינן ליה כו' וליתא ואולי נאמר דהיא היא כונת הרב ע\"הח דהא דפסלי' אף לכתחלה היינו בישראל אבל בגוי שנייא היא ודוחק ועדיין צ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש קרבן הגזול הגונב </span>\n<b> או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' ואפילו היתה חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים שאינה מכפרת אע\"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה כו'.</b> עכ\"ל. נ\"ב הכי איתא בגיטין פ' הניזקין דנ\"ה ע\"א העיד ר' יוחנן ן' גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח ואמרינן עלה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודע' בין לא נודעה אינה מכפרת מ\"ט יאוש כדי לא קני ומ\"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבים ופי' רש\"י שאכלו חולין שנשחטו בעזרה אמרי ליה רבנן לעול' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון דהכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יאודה אמר ד\"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ\"ט יאוש כדי קני ולמה אמרו נודעה לרבים אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופרכינן בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת פרש\"י דאיכא אכילת כהנים אלא לרב יאודה מאי אירייא חטאת אפילו עולה נמי ומשני לא מבעיא קאמר ל\"מ עולה דכליל היא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים קאכלי ליה אפ\"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והדר פרכינן תנן ועל החטאת הגזולה כו' מפני תקנת המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לר\"י איפכא מבעי ליה ומשנינן ה\"נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח מתיב רבא גנב והקדיש ואח\"ך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד\"וה ותני עלה בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא א\"ל רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כרת שע\"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עליה פרש\"י דקנסא הוא דקנסו אותו אם גנב והקדיש שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמו' ברשותי' לענין כפרה והפקר ב\"ד הפקר הוא וקדש' ע\"כ אמר רבא הא ודאי קמבעייא לי כי אוקמו' רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נ\"מ לגיזותיה וולדותי' פרש\"י דלפני הקדש אי אמרת משעת גניבה קיימא ברשותי' גיזותי' וולדותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ע\"כ.<br><b> והנה </b> רש\"י ז\"ל הוקשה לו דאדפריך תלמו' לעולא מסיפא דברייתא דקתני בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמאי לא פריך מרישא דברייתא דקתני גנב והקדיש ואח\"כ טבח ומכר פטור מד\"וה ואי אמרת יאוש כדי לא קני אין כאן הקדש וליחייב ותי' דכי אמר עולא יאוש כדי לא קני היינו לענין הקרבה ולא לענין הקדש ומשו\"ה פטור מד\"וה אבל כרת אי מדאורייתא לא חזייא להקרבה הא קי\"ל ראוי לבא אל פתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ מידי אחרינ' לא עכ\"ל והנה התוספות בד\"ה מ\"ט יאוש כו' והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א כתבו דטעמא דמילתא דלעולא בין נודע' כו' מדאורייתא גזול פסול להקרבה הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דיאוש כדי לא קני עד דאיכא שינוי רשות ההקדש שמקדישו למזבח משוי ליה שינוי רשות ואז חשיב שלו וכיון דע\"י מצות ההקדש הוא דקנאו והמצוה והקנין באים כאחד הו\"ל מצוה הבאה בעביר' ופסול אמנם לרב יאודה דס\"ל דיאוש כדי קני הרי קודם ההקדש קנאו וכשהקדישו אח\"ך אין כאן מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו קודם המצוה וחשיב שלו ואין עליו אלא דמים והרמב\"ן הוסיף עוד לומר דאפשר דרב יאודה לית ליה טעמא דמצו' הבאה בעבירה וכמ\"ד הכי בר\"פ לולב הגזול ודחה זה דא\"כ צרכינן למיקם כולה סוגייא כר\"ש בר נחמן דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא בי\"ט ב' דרבנן וכ\"כ בה\"ג ז\"ל בפסקיו יע\"ש ואולם בשם י\"א כתב הרמב\"ן דלעולא גזול פסול להקרבה ולא משום מצוה הבאה בעבירה אלא מטעם דדרשי' קרבנו ולא הגזול וכיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינן ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלים הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשינוי השם כדאמרי' בתרומה והק' הרמב\"ן לפי טעם זה ל\"ל לר\"י בר\"פ לולב הגזול לטעמא דמ\"הב הא כיון דר\"י ס\"ל דיאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה הו\"ל למדרש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא ל\"ש לפני יאוש ל\"ש לאחר יאוש ולמה ליה למימר טעמא משום מ\"הב תיפוק לי דלא קנה דיאוש כדי לא קנה ואע\"פ שע\"י הקדשו קנוי לו אינה מכפרת דהו\"ל כמי שאין לו בעלים משום קרבנו ולא הגזול וי\"ל דאכתי הו\"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי משוי ליה קרא לפסח משום שאם עלה ירד משום מ\"הב יע\"ש.<br><b> ולענין </b> הלכה מדברי רבינו כאן נראה לכאורה דפסק כר' יאודה דיאוש כדי קני ומדאור' בין נודעה בין לא נודעה הקרבן כשר בין חטאת בין עולה ומשו\"ה סתם וכתב ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר משום דיאוש כדי קני דאי ס\"ל כעולא הו\"ל לפרש דדוקא חטאת הוא דכשר מטעמא שלא יהיו הכהנים עצבי' אבל לעולא דליכא טעמא דשלא יהיו הכהנים עצבים פסולה וכן מדיהיב טעמא לחטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות משמע ג\"כ דפסק כרב יאודה דאי ס\"ל כעולא בלא\"ה היא פסולה משום דיאוש כדי לא קנה ואדרבא בשלא נודעה שהיא כשירה בעינן טעמ' שלא יהיו הכהנים עצבין ודוקא חטאת ולא עולה וכ\"כ מרן כ\"מ בפשיטות דפסק רבינו כרב יאודה אלא שכתב על זה וז\"ל וק' דמאחר שרבינו פסק בפ\"ה מה' גניבה דיאוש כדי לא קני היאך פסק כרב יאודה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר כרב יאודה וי\"ל דאע\"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמ' מתיב רבא גנב והקדיש כו' ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להלח\"מ בפי\"ח מה' מעשה הקרבנו' ע\"מ שפסק רבינו שאם גנב והקדיש ואח\"כ שחט בחוץ דחייב מפני שחכמים העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' שכתב וז\"ל תימא דלא אמרו כן בגמ' אלא לתרץ לעולא דאמר יאוש כדי לא קני ורבינו דפסק בפ\"ה מה' איסורי מזבח כרב יאודה דאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוי כרת מן התורה ותו תימה על הרב כסף משנה דכתב שם שרבינו פסק כן מפני תירוץ הגמרא כו' דתירו' הגמ' אינו אלא לרב יאודה כדכתיבנא ומה שהקשה הוא ז\"ל דרבינו פסק בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לאו קושייא היא דמ\"ש כאן רב יאודה דיאוש כדי קני היינו יאוש ושינוי השם כדכתבו שם התוס' דמעיקרא חולין והשת' הקדש ולא קאמר כאן יאוש כדי אלא משום דליכא שינוי רשות וכמו שהאריכו שם התוס' וא\"כ אין קושייתו קושיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ודאי לא קני אבל מה שהקשיתי כאן ק' וצ\"ע עכ\"ל והנה זה שכתב דקושיית מרן ממה שפסק רבינו בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לא קשיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם כמ\"ש התוס' כו' אחרי שאלה המחילה הראוייה לעוצם חכמתו ז\"ל שפיר ק\"ל למרן מאחר שמבואר יוצא מדברי התוס' ז\"ל דאע\"ג דהכא איכא שינוי השם בהדי יאוש מ\"מ כיון דיאוש כדי לא קני אלא בהדי שינוי השם דהקדש משו\"ה אינה מכפרת ד\"ת לעולא משום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה כיון דע\"י מצוה של ההקדש קנאו משא\"כ לרב יאודה דיאוש כדי קני לא חשיב שינוי השם של ההקדש מ\"הב כיון דקודם ההקדש קנאו וחשיב שלו ושלו הוא מקדיש ושלו הוא מקריב כמבוא' בדברי התוס' בארוכה כאן בגיטין ובר\"פ לולב הגזול ובחי' הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ז\"ל וכיון שרבינו פסק שהקרבן כשר ומשמע דבר תורה עכ\"ל דפסק כרב יאודה דיאוש כדי קני בעלמא ומשו\"ה לא חשיב הכא מ\"הב וזה היפך מה שפסק בה' גניבה זה נראה ברור בכונת קו' מרן כ\"מ על רבינו ז\"ל ומה שתמה עוד ע\"מ שתיר' מרן דרבינו פסק כן מפני תירו' הגמ' כו' דתירו' הגמ' אינו לרב יאודה כו' ואדרבא יש לתמוה על רבינו איך כתב בפי\"ח בה' מ\"הק דהשוחט בחו' חייב כרת מדרבנן הא לדידיה דפסק בפרקין כרב יאודה דיאוש כדי קני הו\"ל למימר דהשוחט בחוץ חייב כרת מדאורייתא נראה לע\"ד דכונת מרן בתירוצו למיהדר ביה ממ\"ש תחילה דרבינו פסק כרב יאודא אלא השתא קאמר דפסק כעולא ומ\"ש דאם נתייאשו הבעלים דהקרבן כשר לאו מטעמא דיאוש כדי קני קאמר אלא מטעמא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדש שיהיה ראוי לבא אל פתח אהל מועד כל שלא נודע לרבים והא דקאמר עולא מעיקרא עלה דמתני' דטעמא משום שלא יהיו הכהנים עצבים ודייקינן לדידיה דדוקא חטאת דאיכא אכילת כהנים ולא עולה דליכא אכילת כהנים היינו דמעיקרא תקון לחטאת דוקא שיהיה מכפר מטעמא שלא יהיו הכהני' עצבים ואח\"ך תקון שכל קרבן גזול יהיה כשר כדי לחייבו כרת לשוחטו בחוץ וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בד\"ה אוקמוה רבנן ברשותיה יע\"ש ומ\"ש רבינו דהיכ' דנודע לרבים אינה מכפרת מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות האי טעמא לעולא נמי אצטריך לומר למה העמידו חכמי' ברשותו כשנוד' לרבי' ג\"כ כדי לחייבו בשוחט בחוץ לזה כת' דמהאי טעמ' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות לא ראו חכמים להעמיד' ברשותו ולא מיחייב עליו כרת כיון דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד לא מדאורייתא ולא מדרבנן זה נלע\"ד בכונ' דברי מרן כ\"מ בדעת רבי' ובכן הא דפ\"ה מה' א\"ב בההיא דפ\"ח מה' מ\"הק כולן שפה אחת ודברים אחדים ודוק ועיין להרב תוי\"ט בד\"ה שלא נודע לרבים יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מ\"הק שהוקשה לו עמ\"ש רבינו שם דכי אוקמוה רבנן ברשותי' היינו מצד הקדש לא מצד גניבה ונ\"מ לגזותיה וולדותיה דמשעת גניבה עד שעת הקדש דלפי מ\"ש התוס' שם בפ' הניזקין דנ\"ה ע\"ב הך נפקותא לא הוי כר' יאודה אליבא דרב פפא דאמר שבח דע\"ג גזילה דגזלן הוי דכיון דרבינו בה' גזילה פ\"ב ה\"ו פסק כר\"י אליבא דר\"פ דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו וצ\"ע עכ\"ל ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד שם בה' גזילה ה\"ח כיע\"ש ועיין בס' אור יקרות בחי' לגיטין דכ\"ז ע\"ב יע\"ש.ועיין עוד במ\"ש עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורש לולב הגזול דקל\"ד ע\"ב וג' יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,80 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור מכירת בכור ומעשר באיטליז ובליטרא כל </span>\n<b> פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשוחטן כו' ולשקול בשרן בליטרא חוץ מן המעשר ומן הבכור מפני שמכירתן בשוק מוסי' בדמיהם כו'.</b> הכי איתא בבכורות דל\"א ע\"א ר\"פ כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים כו' והנה משנה זו הובאה בפרק אין צדין דכ\"ח ע\"א עלה דאמרינן התם רבי חייא ורבי שמעון ברבי שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט דפריך שם בגמ' כמאן לא כרבנן ולא כר' יאודה כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר רב יוסף הל' כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כוותי' דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם סיפא דמתניתין נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז כו' ונרא' מדבריו דלא גרסי' במתני' פסולי המוקדשין הנאתן להקדש אלא דתלמודא קצר ונקט סיפא דמתניתין דקתני כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש בריש' אבל במס' בכורו' גריס רש\"י ברישא דמתני' בהדייא כל פס\"המ הנאתן להקדש ובגמ' נמי משמע דכך היתה הגירסא יע\"ש ועיין בס' חזון נחום שם מ\"ש ע\"ש הרב בצלאל יע\"ש.<br><b> ודע </b> שהתוס' שם בבכורות כתבו דאיסור זה דבכור ומעשר שאינן נמכרין באטליז ובליטר' דאורייתא היא ואע\"פ דמפרש מתני' הטעם משום דהנאתו לבעלים ע\"כ דאורייתא היא דבפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ' חלק דקי\"ב גבי עיר הנידחת דריש תלמודא בהמתך מי שנאכלין בתור' בהמתך יצא בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתך חוץ מן הבכור והמעשר כו' ושמא משום קרא נפיק דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הביאו ראיה דאיסור זה דאורייתא היא מהך ברייתא דמייתי תלמודא לקמן דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא חי ובעל מום וכו' וכתבו רש\"י ותוספות בפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ\"ק דבב\"ק די\"ג דפדיון אין לו לענין שיכנס הפדיון בקדושתו והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדוש' וזהו קדושתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטר' יע\"ש משמע בהדייא דאיסור זה דאורייתא היא מדקפיד קרא שלא תפדה ותצא מקדושה זו לימכר באיטליז ולישקל בליטרא וליכא למימר דהם ז\"ל מפרשי שלא תפדה לענין שתצא מקדושתו לגיזה ואכילת כלבים במאי דכתיב לא תפדה דמשמע שאם יפדה מותרים בגיזה ואכילה לכלבים שהרי פסולי המוקדשין שמותרים בפדיון ואפי\"ה אסורים בגיזה ועבודה אלא ודאי דקרא דלא תפדה לא אתא למעט אלא לענין קדושת מכירה באטליז ובליטר' וש\"מ דאוריי' היא.<br><b> גם </b> הראיה שהביאו מההיא דפ' חלק דדריש בהמתך למעט בכור ומעשר שאינן נאכלין בתו' בהמתך ומייתי הא דתנן בבכורות חוץ מן הבכור והמעשר הנה שם בפ' חלק לא מייתי תלמודא הא דתנן בבכורות ולפי מ\"ש שם רש\"י בד\"ה לעולם בבעלי מומין וז\"ל ודרשינן לקרא הכי בהמתם למי שנאכל בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לאו שאין נאכלין בתורת בהמתם שאין אומרים בהמת עיר הנידחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנידחת עכ\"ל לפ\"ז אין מכאן ראיה דאיכא איסור תורה גבי בכור לימכר באיטליז ובליטרא דהתם לא ממעטינן בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתך מטעם קדושתם שאינן נימכרין באטליז ובליטרא אלא מטעם שיש להם לווי כמדובר. ואפשר דמשום דאית בהו קדושה שאסורים בגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין לא חייבן הכתוב מיתר דשאר בהמות דחולין.<br><b> איברא </b> שפי' זה שפירש רש\"י יש בו מן הקושי דבפ\"ק דתמורה שמסיים תלמו' ומייתי מת\"ש דבכורות דתנן חוץ מן הבכור והמעשר מוכח שעיקר מיעוטא דממעטינן מקרא דבהמתך לבכור ומעשר היינו מטעמא דאסורים לימכר באטליז ובליטרא שאין בתורת בהמת חולין ולא מטעם שם לווי כמ\"ש רש\"י ואולי רש\"י פרושי קא מפרש איך אמעיטו בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתם משום שאינן נאכלין בתורת בהמתך אטו אכילה כתיבה בקרא למעט בהמת בכור ומעשר שאינם נאכלים בתורת בהמתך דבהמתם סתמא כתיבה ואדרבא כל בהמה במשמע ואפי' בהמת בכור ומעשר ולזה פי' שזה רמוז בתיב' בהמתם סתם שמשמע שאין להם שם לווי ונקראי' בהמה סתם יצאו בהמת בכור ומעשר דמשום קדושתן שאינם נמכרים באטליז ובליטרא כדרך שאר בהמות של חולין אית להו שם לווי ולא מקרו בהמה סתמא אלא בהמת בכור ומעשר ודוק.<br><b> והנה </b> בפ' התערובות דע\"ה ע\"ב בעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקו' בליטר' זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף והוה בעי ר' אבין למימר דזילותא דבכור עדיף דאטו אלו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לבדק הבית מי שומעין לו ודחי תלמו' הפדו אמר רחמנא לא תפדה כו' יע\"ש ומשמע מאות' סוגיא דאיסור זה מדרבנן הוא דאי מדאורייתא מאי קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי רווחא דהקדש עדיף או זילותא דבכור עדיף פשיטא דזילותא דבכור עדיף דאיכא ביה איסורא דאורייתא וה\"נ משמע מדדחי לדר\"י בר אבין הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופי' רש\"י וז\"ל ועל דברי תורה אין לעבור אבל לישקל בליטרה אין כאן עבירה על ד\"ת עכ\"ל. גם התוס' שם בד\"ה התפיס כו' כתבו כן בהדייא דאותה סוגיא מוכחא דאיסור זה מדרבנן הוא והוקשה להם אותה סוגיא דפ\"ק דתמורה וההיא דפרק חלק דמשמע מינה דאיסור זה מדאוריית' הוא והניחוה בתימ' יע\"ש מיהו נלע\"ד דלפי מה שסיימו התוספות בבכורות וכתבו דשמא משום קרא נפיק שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאה להקדש אין ראיה מאותה סוגיא דפרק התערובות לומר דאיסור זה מדרבנן הוא דשפיר איכא למימר דמדאורייתא הוא וכיון דאיכא שום קרא דאיסור זה שאין נוהגין בזיון להקדש אינו אלא בדבר שאין הנאה להקדש וכל דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בדבר מעתה שפיר קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף דכיון דהא והא דאורייתא היא הי מינייהו עדיף דאע\"ג דהיכא דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בזילותא דהקדש אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשהנאת ההקדש היא לאותה קדושה עצמה אבל הכא הנאת הקדש היא לקדושה אחרת ובכה\"ג אפשר דקפיד רחמנא אזילותא דהקדש וכמ\"ש רש\"י והוה בעי ר\"י בר אבין למימר דכיון דמעיקרא קודם שהתפיסו לבדק הבית הוה אסיר מדאורייתא לזלזל בקדושתן כשהתפיסו אח\"כ לבד\"ה לא פקעה קדושה ראשונה וע\"כ לא קפיד רחמנא אזילותא בדבר דאיכא הנאה להקדש אלא בדבר דלא חל עליו איסורא מעיקרא ודימה זה לאומר הפדו לי בכור לבדק הבית דאין שומעין לו משום דמעיקרא חל עליו קדושת בכור ותו לא פקע וע\"ז דחי תלמודא שפיר דלא דמי דהתם קעבר ע\"ד תורה דאמר לא תפדה ולא התירה תורה איסור זה לעולם אבל הכא דאיכא זלזול הקדש התירה תורה בדבר דאיכא הנאה להקדש שפיר איכא למי' דאף בכור שהתפיסו לבד\"ה פקע מיניה איסור קדושתו דמעיקרא כיון דהשתא איכא הנאה להקדש עד דפשיט ר' אמי דאסור שלא הקנה זה אלא מה שתיקנו לו כן נלע\"ד בישוב הסוגייאו' לפי מ\"ש התוספו' בבכורו'.<br><b> וראיתי </b> להרב זרע אברהם בתשו' חי\"ד ס\"ז דע\"ב ע\"ג עמד עמ\"ש התוס' בבכורו' דאיסור זה דאורייתא היא מדמסיק התם תלמו' דמעשר בהמה לאחר שחיטה אין בה איסור מכירה מדאורייתא כי אם מדרבנן בעלמא וכיון דגבי מעשר בהמה דחמיר מבכור ליכא אלא איסורא דרבנן כ\"ש לגבי בכור דקיל טפי והראיה שהביאו מההיא דתמורה ופרק חלק נידחה קרו לה דההיא ר\"ש היא אבל פליגי עליה ולדידהו אפשר דליכא אלא איסורא דרבנן והאריך בזה יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמאי קא קשיא ליה ממה דאסיק תלמודא התם גבי מעשר בהמה דליכא אלא איסורא דרבנן דאטו התוס' כתבו דאיכא איסור דאורייתא במכירת בשר בכור דפשיטא ודאי דגבי בכור ליכא איסור במכירת הבשר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכדמוכחא אותה סוגיא והם ז\"ל לא כתבו אלא דמכירת בשר הבכור באטליז ובליטרא כדרך מכירת בשר בהמת חולין איכא איסור דאוריי' שאין נוהגין בזיון בהקדש אבל עיקר המכירה ליכא איסורא כלל גם מה שדחה לראיית התוס' מאותה סוגיא דפרק חלק דהתם ר\"ש היא דדריש הכי דבר זה לא ניתן ליאמר דמדר\"ש נשמע לרבנן דודאי בעיקר דינא לא פליגי עליה אי איכא איסורא דאורייתא או לא דלא לישתמיט תנא בשום דוכתא למתני פלוגתא דר\"ש ורבנן בהכי והתם לא פליגי אלא בדרשת דבהמתם אי אתא למעוטי בהמת בכור ומעשר או לא וזה מבואר באופן שדבריו ז\"ל צ\"ת ועיין להתוספו' בפ\"ק דזבחים ד\"ט ע\"א ד\"ה למאי נ\"מ כו' יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש </b>\n<b> טומטום כו' ואינה כבעל מום כו'.</b> עיין במ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל ליישב קושיית הראב\"ד שם ועיין במה שהק' עליו הלח\"מ דלהא לא צרכינן טעמא דיש במינו קרבן אלא משו' דבשאר הפסולין לא נתפרשה אזהרתן כדכתב רבינו עכ\"ל ולע\"ד לק\"מ דטעם רבינו לא קאי אלא אדין רובע ונרבע כו' דאינן בכלל בעלי מומין אבל על טומטום ואנדרוגינו' ואינך אין לך מום גדול מזה והנהו ודאי בכלל לא תקריבו הן וע\"ז הוצרך רבינו למיהב טעמא הכא דאין במינן קרבן והכי אמרינן בהדייא בפ\"ק דתמורה ד\"ז ועיין להלח\"מ בפ\"א מה' תמורה סוף דט\"ז שכתב כן יע\"ש ועיין בס' חזון נחום דקל\"ב ע\"ב ודקל\"ד יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשירה </b>\n<b> שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול.</b> וכתב מרן כ\"מ שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעיא ליה ולא אפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספקא פסלינן ליה מכ\"ש דפסלינן ליה לגזרי המערכה עכ\"ל ומרן מלכא מהרח\"א בע\"הח פ' בא דס\"ד ע\"ב תמה עליו וז\"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן בפ\"ח מה' לולב רק באשירה דישראל שאין לה ביטול משא\"כ ע\"ז של גוי שיש לה ביטול כמבואר שם בדברי המ\"מ ומרן ז\"ל וצ\"ע א\"ד.<br><b> ואנכי </b> הרואה גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא דחילוק זה דישראל לגוי הוא חילו' המפר' שהביא שם ה\"ה מיהו איהו ז\"ל לא ניחא ליה בהאי סברא לדעת רבינו והוצרך לחלק בין אשירה לע\"ז דאשיר' שעיק' עשיית' לכך אסיר' אך ע\"ז דעיקר עשיית' לאו ע\"ז קאי אסיר' לכתחילה אך בדיעבד שרי והיא היא עיקר חילוק מרן ז\"ל כאשר יראה הרואה שם וא\"כ הכא דמיירי באשירה דעיק' נטיעתה לכך אסירא ואין חילוק בין ישראל לגוי אך אי קשיא הא קשיא דמדבריו ז\"ל נראה ברור דמאי דפסלינן בלולב ה\"ט דאזלינן לחומרא וגזרין למערכה מכ\"ש אתיא וק\"ט דא\"כ לאו מספקא פסלינן לה דמדינא הוא דהיא היא מאי דאוקי מתניתי' שם הכא באשירה דמשה וקתני ושל אשירה פסול וכמ\"ש מרן גופיה שם ואם מיירי באשירה דלאו עיקר נטיעתה לכך אכתי תיקשי דכבר כתב שם מרן ז\"ל דבדיעבד כשר וכמ\"ש שם רבא אם נטל כשר אך ללכתחילה פסול ואלו רבינו ז\"ל לא שאני ליה בין דיעבד לכתחילה וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל ותו דהא ודאי באשירה סתם בעיקר נטיעתה מיירי דאלת\"ה היאך ניחא ליה דברי רבינו דלשם דקא מחלק בין אשירה לע\"ז דמש\"ה הוצרכנו לחלק בהכי בין עיקר נטיעתה כו' ואי אשירה סתם משמע נמי דלאו עיקר נטיעתה לכך מה הועלנו בזה. ואל תשיבני דלשון רבינו ז\"ל דלשם הוא אשירה דנעבדת דמשמע שלכך נטעוה מתחילה אך באשירה סתם משמע הכי והכי דליתא דאשירה הנעבדת הוא למעוטי אשירה שהעמיד תחתיה ע\"ז וכמ\"ש ר' בפ\"ז מהל' ע\"ז הלכה י\"א יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא ותו דהא נמי פשיטא ליה לרבא דפסול לכתחילה מדנקט אם נטל כשר משמע בהדיא דלכתחילה אסיר ורבא בתרא וכותיה נקיטינן ואלו מרן ז\"ל כתב דמספקא פסלינן ליה כו' וליתא ואולי נאמר דהיא היא כונת הרב ע\"הח דהא דפסלי' אף לכתחלה היינו בישראל אבל בגוי שנייא היא ודוחק ועדיין צ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש קרבן הגזול הגונב </span>\n<b> או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' ואפילו היתה חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים שאינה מכפרת אע\"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה כו'.</b> עכ\"ל. נ\"ב הכי איתא בגיטין פ' הניזקין דנ\"ה ע\"א העיד ר' יוחנן ן' גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח ואמרינן עלה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודע' בין לא נודעה אינה מכפרת מ\"ט יאוש כדי לא קני ומ\"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבים ופי' רש\"י שאכלו חולין שנשחטו בעזרה אמרי ליה רבנן לעול' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון דהכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יאודה אמר ד\"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ\"ט יאוש כדי קני ולמה אמרו נודעה לרבים אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופרכינן בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת פרש\"י דאיכא אכילת כהנים אלא לרב יאודה מאי אירייא חטאת אפילו עולה נמי ומשני לא מבעיא קאמר ל\"מ עולה דכליל היא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים קאכלי ליה אפ\"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והדר פרכינן תנן ועל החטאת הגזולה כו' מפני תקנת המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לר\"י איפכא מבעי ליה ומשנינן ה\"נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח מתיב רבא גנב והקדיש ואח\"ך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד\"וה ותני עלה בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא א\"ל רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כרת שע\"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עליה פרש\"י דקנסא הוא דקנסו אותו אם גנב והקדיש שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמו' ברשותי' לענין כפרה והפקר ב\"ד הפקר הוא וקדש' ע\"כ אמר רבא הא ודאי קמבעייא לי כי אוקמו' רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נ\"מ לגיזותיה וולדותי' פרש\"י דלפני הקדש אי אמרת משעת גניבה קיימא ברשותי' גיזותי' וולדותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ע\"כ.<br><b> והנה </b> רש\"י ז\"ל הוקשה לו דאדפריך תלמו' לעולא מסיפא דברייתא דקתני בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמאי לא פריך מרישא דברייתא דקתני גנב והקדיש ואח\"כ טבח ומכר פטור מד\"וה ואי אמרת יאוש כדי לא קני אין כאן הקדש וליחייב ותי' דכי אמר עולא יאוש כדי לא קני היינו לענין הקרבה ולא לענין הקדש ומשו\"ה פטור מד\"וה אבל כרת אי מדאורייתא לא חזייא להקרבה הא קי\"ל ראוי לבא אל פתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ מידי אחרינ' לא עכ\"ל והנה התוספות בד\"ה מ\"ט יאוש כו' והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א כתבו דטעמא דמילתא דלעולא בין נודע' כו' מדאורייתא גזול פסול להקרבה הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דיאוש כדי לא קני עד דאיכא שינוי רשות ההקדש שמקדישו למזבח משוי ליה שינוי רשות ואז חשיב שלו וכיון דע\"י מצות ההקדש הוא דקנאו והמצוה והקנין באים כאחד הו\"ל מצוה הבאה בעביר' ופסול אמנם לרב יאודה דס\"ל דיאוש כדי קני הרי קודם ההקדש קנאו וכשהקדישו אח\"ך אין כאן מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו קודם המצוה וחשיב שלו ואין עליו אלא דמים והרמב\"ן הוסיף עוד לומר דאפשר דרב יאודה לית ליה טעמא דמצו' הבאה בעבירה וכמ\"ד הכי בר\"פ לולב הגזול ודחה זה דא\"כ צרכינן למיקם כולה סוגייא כר\"ש בר נחמן דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא בי\"ט ב' דרבנן וכ\"כ בה\"ג ז\"ל בפסקיו יע\"ש ואולם בשם י\"א כתב הרמב\"ן דלעולא גזול פסול להקרבה ולא משום מצוה הבאה בעבירה אלא מטעם דדרשי' קרבנו ולא הגזול וכיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינן ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלים הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשינוי השם כדאמרי' בתרומה והק' הרמב\"ן לפי טעם זה ל\"ל לר\"י בר\"פ לולב הגזול לטעמא דמ\"הב הא כיון דר\"י ס\"ל דיאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה הו\"ל למדרש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא ל\"ש לפני יאוש ל\"ש לאחר יאוש ולמה ליה למימר טעמא משום מ\"הב תיפוק לי דלא קנה דיאוש כדי לא קנה ואע\"פ שע\"י הקדשו קנוי לו אינה מכפרת דהו\"ל כמי שאין לו בעלים משום קרבנו ולא הגזול וי\"ל דאכתי הו\"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי משוי ליה קרא לפסח משום שאם עלה ירד משום מ\"הב יע\"ש.<br><b> ולענין </b> הלכה מדברי רבינו כאן נראה לכאורה דפסק כר' יאודה דיאוש כדי קני ומדאור' בין נודעה בין לא נודעה הקרבן כשר בין חטאת בין עולה ומשו\"ה סתם וכתב ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר משום דיאוש כדי קני דאי ס\"ל כעולא הו\"ל לפרש דדוקא חטאת הוא דכשר מטעמא שלא יהיו הכהנים עצבי' אבל לעולא דליכא טעמא דשלא יהיו הכהנים עצבים פסולה וכן מדיהיב טעמא לחטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות משמע ג\"כ דפסק כרב יאודה דאי ס\"ל כעולא בלא\"ה היא פסולה משום דיאוש כדי לא קנה ואדרבא בשלא נודעה שהיא כשירה בעינן טעמ' שלא יהיו הכהנים עצבין ודוקא חטאת ולא עולה וכ\"כ מרן כ\"מ בפשיטות דפסק רבינו כרב יאודה אלא שכתב על זה ו��\"ל וק' דמאחר שרבינו פסק בפ\"ה מה' גניבה דיאוש כדי לא קני היאך פסק כרב יאודה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר כרב יאודה וי\"ל דאע\"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמ' מתיב רבא גנב והקדיש כו' ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להלח\"מ בפי\"ח מה' מעשה הקרבנו' ע\"מ שפסק רבינו שאם גנב והקדיש ואח\"כ שחט בחוץ דחייב מפני שחכמים העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' שכתב וז\"ל תימא דלא אמרו כן בגמ' אלא לתרץ לעולא דאמר יאוש כדי לא קני ורבינו דפסק בפ\"ה מה' איסורי מזבח כרב יאודה דאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוי כרת מן התורה ותו תימה על הרב כסף משנה דכתב שם שרבינו פסק כן מפני תירוץ הגמרא כו' דתירו' הגמ' אינו אלא לרב יאודה כדכתיבנא ומה שהקשה הוא ז\"ל דרבינו פסק בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לאו קושייא היא דמ\"ש כאן רב יאודה דיאוש כדי קני היינו יאוש ושינוי השם כדכתבו שם התוס' דמעיקרא חולין והשת' הקדש ולא קאמר כאן יאוש כדי אלא משום דליכא שינוי רשות וכמו שהאריכו שם התוס' וא\"כ אין קושייתו קושיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ודאי לא קני אבל מה שהקשיתי כאן ק' וצ\"ע עכ\"ל והנה זה שכתב דקושיית מרן ממה שפסק רבינו בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לא קשיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם כמ\"ש התוס' כו' אחרי שאלה המחילה הראוייה לעוצם חכמתו ז\"ל שפיר ק\"ל למרן מאחר שמבואר יוצא מדברי התוס' ז\"ל דאע\"ג דהכא איכא שינוי השם בהדי יאוש מ\"מ כיון דיאוש כדי לא קני אלא בהדי שינוי השם דהקדש משו\"ה אינה מכפרת ד\"ת לעולא משום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה כיון דע\"י מצוה של ההקדש קנאו משא\"כ לרב יאודה דיאוש כדי קני לא חשיב שינוי השם של ההקדש מ\"הב כיון דקודם ההקדש קנאו וחשיב שלו ושלו הוא מקדיש ושלו הוא מקריב כמבוא' בדברי התוס' בארוכה כאן בגיטין ובר\"פ לולב הגזול ובחי' הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ז\"ל וכיון שרבינו פסק שהקרבן כשר ומשמע דבר תורה עכ\"ל דפסק כרב יאודה דיאוש כדי קני בעלמא ומשו\"ה לא חשיב הכא מ\"הב וזה היפך מה שפסק בה' גניבה זה נראה ברור בכונת קו' מרן כ\"מ על רבינו ז\"ל ומה שתמה עוד ע\"מ שתיר' מרן דרבינו פסק כן מפני תירו' הגמ' כו' דתירו' הגמ' אינו לרב יאודה כו' ואדרבא יש לתמוה על רבינו איך כתב בפי\"ח בה' מ\"הק דהשוחט בחו' חייב כרת מדרבנן הא לדידיה דפסק בפרקין כרב יאודה דיאוש כדי קני הו\"ל למימר דהשוחט בחוץ חייב כרת מדאורייתא נראה לע\"ד דכונת מרן בתירוצו למיהדר ביה ממ\"ש תחילה דרבינו פסק כרב יאודא אלא השתא קאמר דפסק כעולא ומ\"ש דאם נתייאשו הבעלים דהקרבן כשר לאו מטעמא דיאוש כדי קני קאמר אלא מטעמא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדש שיהיה ראוי לבא אל פתח אהל מועד כל שלא נודע לרבים והא דקאמר עולא מעיקרא עלה דמתני' דטעמא משום שלא יהיו הכהנים עצבים ודייקינן לדידיה דדוקא חטאת דאיכא אכילת כהנים ולא עולה דליכא אכילת כהנים היינו דמעיקרא תקון לחטאת דוקא שיהיה מכפר מטעמא שלא יהיו הכהני' עצבים ואח\"ך תקון שכל קרבן גזול יהיה כשר כדי לחייבו כרת לשוחטו בחוץ וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בד\"ה אוקמוה רבנן ברשותיה יע\"ש ומ\"ש רבינו דהיכ' דנודע לרבים אינה מכפרת מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות האי טעמא לעולא נמי אצטריך לומר למה העמידו חכמי' ברשותו כשנוד' לרבי' ג\"כ כדי לחייבו בשוחט בחוץ לזה כת' דמהאי טעמ' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות לא ראו חכמים להעמיד' ברשותו ולא מיחייב עליו כרת כיון דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד לא מדאורייתא ולא מדרבנן זה נלע\"ד בכונ' דברי מרן כ\"מ בדעת רבי' ובכן הא דפ\"ה מה' א\"ב בההיא דפ\"ח מה' מ\"הק כולן שפה אחת ודברים אחדים ודוק ועיין להרב תוי\"ט בד\"ה שלא נודע לרבים יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מ\"הק שהוקשה לו עמ\"ש רבינו שם דכי אוקמוה רבנן ברשותי' היינו מצד הקדש לא מצד גניבה ונ\"מ לגזותיה וולדותיה דמשעת גניבה עד שעת הקדש דלפי מ\"ש התוס' שם בפ' הניזקין דנ\"ה ע\"ב הך נפקותא לא הוי כר' יאודה אליבא דרב פפא דאמר שבח דע\"ג גזילה דגזלן הוי דכיון דרבינו בה' גזילה פ\"ב ה\"ו פסק כר\"י אליבא דר\"פ דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו וצ\"ע עכ\"ל ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד שם בה' גזילה ה\"ח כיע\"ש ועיין בס' אור יקרות בחי' לגיטין דכ\"ז ע\"ב יע\"ש.ועיין עוד במ\"ש עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורש לולב הגזול דקל\"ד ע\"ב וג' יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,86 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש כלי שרת אין צריך משיחה כל </span>\n<b> כלים וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'.</b> עיין במה שהק' הרמ\"ל דבפרק כל המנחות דפ\"ז כתבו התוס' שדרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות הוא דוקא לר\"ע דס\"ל דמדות יבש לא נתקדשו אבל למאן דאית ליה שנתקדשו מבפנים הא אצטריך קרא למעט מידת יבש מבחוץ ולפ\"ז ק' לרבינו שהרי בר\"פ פסק דלא כר\"ע וי\"ל עכ\"ל ועיין בספר שיח יצחק בחי' ליומא די\"ו ע\"ב וע\"ג שכתב וז\"ל ויראה דלהכי דייק הרמב\"ם שם דמוכח ליה מקרא דאשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים ולא הזכיר דרשא דואותם כלל משום דס\"ל דלמ\"ד דמידת יבש נתקדשה בפנים להכי אצט' אותם דמשיחה שאינה נוהגת לדורות נפ\"ל מאשר ישרתו לחודיה דאי משום דהו\"א הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו לדורות כדאיתא התם בשבועות דס\"ל להך מ\"ד דכמו כן תעשו לא אירייא דאתבנית כלים דוקא קאי כמו שפי' רש\"י בחומש ועיין בהרא\"ם שם ולא אמשיחה וא\"כ בלאו אותם ידעינן שפיר דלדורו' בעבודה לא במשיחה אלא דסתמא דתלמו' אשמועי' דאף למ\"ד דמידת יבש לא נתקדשה דהשתא אייתר ליה אותם אע\"ג דכתיב אשר ישרתו הו\"א לדורות במשיחה דהא כתיב וכן תעשו וכי היכי דקפיד קרא אפי' אתבנית אימא דקפיד נמי אמשיחה דומיא דמשכן אבל קושטא הוא דלמ\"ד נתקדשה אותם אצט' שפיר למעט מידת יבש בחוץ כנלע\"ד עכ\"ל ולדידי ק\"ל דאם אית' דמאשר ישרתו לחודיה נפ\"ל ולא מאותם דכלים בעבודה מתקדש דקרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית הכלים כמ\"ש רש\"י בפי' החומש א\"כ מנ\"ל שאין מוסיפין על עזרות אלא במלך ונביא ובע\"א זקנים ובכל הני דתנן בשבועות דהתם לא נפ\"ל אלא מקרא דוכן תעשו ולדברי הרב הנז' נר\"ו קרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית המשכן וכליו ולא על האופן קדושתן אלא ודאי דקרא אף אאופן עשייתן וקדושתן קאי דרש\"י ז\"ל בפי' החומש פשטיה דקרא קמפרש כמנהגו הטוב וא\"כ הדרא קו' הרמ\"ל לדוכתא מיהו לע\"ד נראה דרבינו משמע ליה דמאותם שמעינן תרתי בין דרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ובין דרשא זו דאותם במשיחה ולא בחוץ במשיחה ולאו משום דתרתי שמע מינה אלא משום דאי אתי קרא לדרשא דאותם במשיחה ולמעט מידות יבש מבפנים לחודיה הא איכא קרא אחרינא דדריש ר' בספרי ואיתא בילקוט דדריש קרא דוימשח אותו ויקדש אותו כיע\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מקטיר קטורת זרה מזבח </span>\n<b> הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום ואם הקריב או הקטיר או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה.</b> ע\"כ. הנה הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי בספר מוצל מאש דת סימן נ\"א דכ\"ג ע\"א הקשה על ר' למה לא פירש שיעורו אם הוא בכזית או בכל שהוא כמו שפי' גבי כל שאור וכל דבש בפ\"ה מה' איסורי מזבח יע\"ש. ולע\"ד ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוספות שם בפרק כל המנחות דנ\"ח ע\"ב ד\"ה חצי קומץ גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי שאור ודבש דלעולם דהכי קי\"ל בעלמא דאין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית כסברת רבא וריב\"ל בפרק הקומץ רבה דכ\"ו ע\"ב וכדפסק ר' בסוף פרק י\"ג מה' מע\"הק ובפי\"א מה' פ\"המ דט\"ו יע\"ש וכדתנן בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב הקומץ והקטרת שהקריב באיזה מהם כזית לחוץ חייב וכדפסק רבי' בפי\"ט מה' מע\"הק ד\"ח וד\"ט ושם בר\"פ יע\"ש אלא דשאני שאור ודבש דרבייה בהו קרא וכמ\"ש התוס' שם ובפרק השוחט דק\"ז ע\"ב ד\"ה ר\"ל יע\"ש ומה גם דאשכחן לאביי גופיה שם בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב על ההיא מתני' דקומץ והלבונה וכו' דמפרש בין לרבנן ובין לר\"א הקטרת של מזבח שבהיכל היתה בכזית אלא דפליגי אי ילפינן פנים מחוץ או לא יע\"ש ועכ\"ל דדעת אביי דדוקא גבי שאור ודבש לוקה בכ\"ש משום דרבייה קרא אבל לעולם דקטורת של כל יום במזבח הזהב שבהיכל אין הקטרה פחותה מכזית וכדפסק רבינו בהדיא פ\"ט מה' ביאת מקדש ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות נתינת הטבעות בארון ונזהרין </span>\n<b> שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'.</b> הנה בפסוק ונתת את הטבעות על ארבע פעמותיו נחלקו רש\"י והרמב\"ן רש\"י פי' בזוייות העליונות סמוך לכפורת והרמב\"ן פי' בזוייות התחתונות והקשה מרן מלכא בס' עה\"ח בפ' תרומה ע\"ש מרן זקנו דבפרק המצניע דצ\"ב ע\"א אמרו המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב ויליף לה ממשא בני קהת דארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמדלי איניש תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע יע\"ש הרי שהבדים היו מונחים בשלישו של הארן יע\"ש והשתא קשה בין לשיטת רש\"י דלפי' לא היה הארון למעלה מעשרה כיון שהבדים היו בזוייות העליונות גם להרמב\"ן קשה שהרי אמרו גמירי כל טונא דמדלי אינשי תלתא מלעיל ולדבריו כל המשא היה למעלה וליכא תלתא מלעיל ומה שישב בזה מרן מלכא שם ובספר חיים וחסד דקל\"ח ע\"א דפשטיה דקרא משמע או בזויות העליונות או בתחתונות ומש\"ה מהדר הש\"ס למילף האי מלתא דהמוציא למעל' מעשרה מהמזבח כמ\"ש שם ואבע\"א מהמזבח גמרינן דס\"ל דמארון ליכא ילפותא יע\"ש אין זה מן הישוב דמלבד דמסדרא דתלמודא התם אתמר איפכא דמעיקרא יליף ממזבח והדר קאמר ואבע\"א יליף מהארון יע\"ש עוד זאת דבשלמא לדעת הרמב\"ן שפירש שהיו בזויו' התחתונות והכריח כן מתיבת פעמותיו שהוא מלשון פעמיך בנעלים איכא למימר דפשטיה דקרא הכי הוי אבל לדעת רש\"י דפעם הוא זוית מה הכרח יש לפרש בזויות העליונו' ולא כדרך כל מדלי טונא וגם לדעת הרמב\"ן ז\"ל שהכריח מלשון פעמו' שהוא לשון רגל איך הוה ס\"ד דתלמודא לומר גמירי כל טונא כו' שהיו הבדים מונחים בשליש ראשון שבזויות הארון דהכתוב קורא בגרון פעמותיו.<br><b> וסבור </b> הייתי ליישב דברי רש\"י ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן בשם הראב\"ע דשני מיני בדים היו אחד שהיו קבועים בהם ואחרים שלא היו קבועים אלא היו נותנים אותם בשעת סילוק המסעות ובכן אפשר לומר דמ\"ש רש\"י שהבדים היו נותנים בזויות העליונות היינו הבדים הקבועים שבהם נצטוו ליתנם בתחילת עשיית הארן ובהם כתיב לא יסורו ממנו וההיא דפרק המצניע דמשמע שהיו מונחים בשלישו של הארן היינו אותם שהיו נותני' בשעת סילוק המסעות.<br><b> ואולם </b> ראה ראיתי להתוס' ביומא פרק הוציאו לו דע\"ב ע\"א ד\"ה כתי' שכתבו כדברי הראב\"ע דשני מיני בדים היו והכריחו כן מ��רא שכתוב בפ' במדבר בנסוע המסעות ובא אהרן ובניו כו' ושמו את בדיו דמשמע דבשעת סילוק המסעות היו מניחים אותם וכן מוכיח הפסוק דכתיב בפרשת תרומה ויצקת לו ארבע טבעות זהב על ד' פעמותיו והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו הא' וב' טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו מלבד הארבעה של ארבע פעמותיו יע\"ש והשתא אי רש\"י ז\"ל בשיטה זו קאי הי\"ל לפרש כן בקרא דושתי טבעות על צלעו כו' שהן שתים אחרות לכל צד מלבד אותן שהיו על ארבע פעמותיו ואלו הרב בהאי קרא דושתי טבעות נדחק לפרש שהן הטבעות הראשונות שהיו על ד' פעמותיו ומדנחית לפרש קרא דקאי על הראשונות משמע דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב\"ע והתוס' שהיו שני מינים בדים וטבעות וכמו שמצינו להרמב\"ן שמיאן בפי' זה ובפ' במדבר בפסוק ושמו בדיו פי' הכתוב כאותן שתי פי' שכתבו התוס' שם ביומא הא' דושמו בדיו קאי על כתפות הנושאים והפי' הב' היינו שהיו מושכין את בדי הארון לצד חוץ להיות נראים כבולטין בפרוכת כמין שני דדים כו' יע\"ש.<br><b> ודרך </b> אגב אומר מה שנתקשתי טובא בהבנת דברי התוספות שם ביומא שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי מה שפירשנו דקרא דוהבאת את הבדים בטבעות אכולהו ד' בדים קאי קשה מאי דכתיב ביה לשאת את הארן בהן כו' ונ\"ל דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים שהרי אותן הבדים שאינן קבועים מה הוצרך להזכירו כאן. ולא זכיתי להבין כונתם איך ישבו קושייתם במה שתירצו עכשיו דקרא דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים דאדרבא השתא תיקשי טפי מאי דכתיב לשאת את הארון בהן שהרי באותן בדים הקבועים לא היו נושאים אותו אלא בבדים אחרים שהיו נותנים בשעת סילוק המסעות ואולי כונתם לומר דהשתא דמוקמי' קרא דוהבאת את הבדים בהנך בדים הקבועים אפשר לפ' קרא הכי והבאת את הבדים הללו הקבועים באופן שיהיו הנושאין יכולין לשאת את הארון בהם והיינו שיהיו נתונים לרוחבו על הארון ולא לאורכו שכשירצו הלוים לשאתו יכנסו בין הבדים באורך הארון שהם אמתים וחצי בין בד לבד לא כן אם הבדים הללו נתונים לאורך אינן יכולים לשאת אותו שאין שנים נכנסים בתוך אמה וחצי כדאמרינן בפרק שתי הלחם דצ\"ה אבל לעולם כשהיו נושאין את הארן לא היו נושאין אותו בבדים הללו הקבועים בו אלא בבדים אחרים ואזהרת הכתוב הוא שיהיו הבדים נתונים לרוחב הארון ולא לאורך כדי שיהיו יכולים לשאת אותו בהם כלומר אפילו אם יהיו הבדים האלו נתונים שם לא יזיקו אל הנושאים כיון שאין נתונים לרוחב א\"נ ה\"ק ונתת אל הבדים בנתינה שוה באופן שיהיו יכולים לשאת אותו בהן ולא יהיה אחת ארוך ואחת קצר אף שאין נושאין אותו בהן יהיה באופן המועיל אם ירצו לשאת אותו בהן וכבר זה יכולין אנו לפרש כשנאמר דקרא דוהבאת את הבדי' מיירי דוקא בבדים הקבועים שלא יהיו נושאין אותו בהן משא\"כ אם נאמר דקרא מיירי אף בבדים שאינן קבועים א\"כ לשאת אותו בהן מתחלף פירושו דלבדים שאינן קבועים פי' לשאת אותן בהן ממש ולבדים הקבועים לאו דוקא וליתר הדקדו' שדקדק הרב ח\"ה בדברי התוס' עיין בספר קרבן חגיגה סי' ס\"ט ויערב לך יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין אומרים שירה אלא על היין איזהו </span>\n<b> שירות שהוא בשם ה' כו' ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין.</b> והנה התוספות בברכות בפרק כיצד מברכין דל\"ו ד\"ה שאין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים וניסוך המי' כי אם על היין אבל ודא�� מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים עכ\"ל וכ\"כ בפרק תמיד נשחט דס\"ד ד\"ה קראוהו את הלל וז\"ל ק' לר\"י דאמרינן בערכין די\"א ובכיצד מברכין אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר ואומר ר\"י דה\"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלדי'ם ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה\"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבת קרבן היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי עכ\"ל.<br><b> ושמעתי </b> מקשי' ומטו בה משמיה דמורינו הרב הכולל כמהר\"י אלבעלי דאם כדברי ר\"י מאי פריך הש\"ס בערכין די\"א עלה דאמר רב מתנה מנין לבכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב איני והאמר רשב\"ן אר\"י מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן כו' ומשני משכחת לה כדתני ר\"י הביא ענבים ודרכן כו' יע\"ש והשתא כפי דברי ר\"י מאי קא ק\"ל מדרשב\"ן שאין אומרים שירה אלא על היין הא רשב\"ן לא קאמר אלא בשעת אכילת מזבח ותקרובת קרבן והכא גבי בכורים שהיו ניתנים לכהנים ולא היו נקרבים במזבח שפיר היו אומרים שירה ולמה הוצרכו לשנויי דמיירי בשהביא ענבים ודרכן ולכאורה היא קושייא אלימתא עיין בספר תועפות ראם לכמוהר\"א גאטינייו שהניחה בצ\"ע יע\"ש.<br><b> והנלע\"ד </b> דכיון דגבי הבאת בכורים איכא נמי קרבן שהרי שנינו בפ\"ב דבכורים הבכורי' טעוני' קרבן ושיר ותנופה וכן פסק רבינו בספ\"ג מה' בכורים וז\"ל וכשם שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים כו' וכל דאיכא קרבן איכא נמי נסכים כמו ששנינו בפ\"ט דמנחות מ\"ו כל קרבנות ציבור ויחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור כו' ושיר של הבכורים לא היה בשעת הקרבת הנסכים אלא בשעת הבאתן לעזרה כמו שכתב שם רבינו ז\"ל וכמו ששנינו בפרק ג' דבכורים וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בערכין דאין לומר דשיר זה ששנינו במתניתין היינו מלבד אותו השיר שבשעת הקרבת נסכי' דזה אינו שלא מצינו בקרבן יחיד שטעון שירה אלא בקרבנות שקבוע להם זמן כמ\"ש רבינו כאן בפרקין וכיון שכן פריך שפיר תלמודא דאם איתא לדרב מתנה דבכורים טעונים שירה הול\"ל שהשירה יהיה בעת הקרבת הקרבן בשעת הנסכי' לא בשעת הבאת הבכורי' לעזרה מאחר דקי\"ל דאין אומרים שירה אלא על היין והכא הא איכא יין וקרבן דבשלמא גבי הלל דפסח ניחא שלא היה באותו קרבן נסכים וכמו ששנינו חוץ מן המעשר והבכור והפסח אבל הכא דאיכא נסכים הול\"ל שיהיה השיר בעת הנסכים ומשני דאה\"נ ומתני' מיירי כשהביא יין לבכורים ודוק ועיין בירוש' פ' תמיד נשחט הלכה ה' על מ\"ש תקעו והריעו ותקעו אמרו תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכין פסחים שאין לו נסכין תוקעין לשחיטתו יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היום </b>\n<b> שהגיע לבני המשפחה זו להבי' עצים כו' ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה כו'.</b> ע\"כ. עיין במ\"ש בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ח\"ומ פ\"ח הלכה י\"ח שורש איסור עשיית מלאכה בע\"פ דק\"ו ע\"ד יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש כלי שרת אין צריך משיחה כל </span>\n<b> כלים וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'.</b> עיין במה שהק' הרמ\"ל דבפרק כל המנחות דפ\"ז כתבו התוס' שדרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות הוא דוקא לר\"ע דס\"ל דמדות יבש לא נתקדשו אבל למאן דאית ליה שנתקדשו מבפנים הא אצטריך קרא למעט מידת יבש מבחוץ ולפ\"ז ק' לרבינו שהרי בר\"פ פסק דלא כר\"ע וי\"ל עכ\"ל ועיין בספר שיח יצחק בחי' ליומא די\"ו ע\"ב וע\"ג שכתב וז\"ל ויראה דלהכי דייק הרמב\"ם שם דמוכח ליה מקרא דאשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים ולא הזכיר דרשא דואותם כלל משום דס\"ל דלמ\"ד דמידת יבש נתקדשה בפנים להכי אצט' אותם דמשיחה שאינה נוהגת לדורות נפ\"ל מאשר ישרתו לחודיה דאי משום דהו\"א הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו לדורות כדאיתא התם בשבועות דס\"ל להך מ\"ד דכמו כן תעשו לא אירייא דאתבנית כלים דוקא קאי כמו שפי' רש\"י בחומש ועיין בהרא\"ם שם ולא אמשיחה וא\"כ בלאו אותם ידעינן שפיר דלדורו' בעבודה לא במשיחה אלא דסתמא דתלמו' אשמועי' דאף למ\"ד דמידת יבש לא נתקדשה דהשתא אייתר ליה אותם אע\"ג דכתיב אשר ישרתו הו\"א לדורות במשיחה דהא כתיב וכן תעשו וכי היכי דקפיד קרא אפי' אתבנית אימא דקפיד נמי אמשיחה דומיא דמשכן אבל קושטא הוא דלמ\"ד נתקדשה אותם אצט' שפיר למעט מידת יבש בחוץ כנלע\"ד עכ\"ל ולדידי ק\"ל דאם אית' דמאשר ישרתו לחודיה נפ\"ל ולא מאותם דכלים בעבודה מתקדש דקרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית הכלים כמ\"ש רש\"י בפי' החומש א\"כ מנ\"ל שאין מוסיפין על עזרות אלא במלך ונביא ובע\"א זקנים ובכל הני דתנן בשבועות דהתם לא נפ\"ל אלא מקרא דוכן תעשו ולדברי הרב הנז' נר\"ו קרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית המשכן וכליו ולא על האופן קדושתן אלא ודאי דקרא אף אאופן עשייתן וקדושתן קאי דרש\"י ז\"ל בפי' החומש פשטיה דקרא קמפרש כמנהגו הטוב וא\"כ הדרא קו' הרמ\"ל לדוכתא מיהו לע\"ד נראה דרבינו משמע ליה דמאותם שמעינן תרתי בין דרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ובין דרשא זו דאותם במשיחה ולא בחוץ במשיחה ולאו משום דתרתי שמע מינה אלא משום דאי אתי קרא לדרשא דאותם במשיחה ולמעט מידות יבש מבפנים לחודיה הא איכא קרא אחרינא דדריש ר' בספרי ואיתא בילקוט דדריש קרא דוימשח אותו ויקדש אותו כיע\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מקטיר קטורת זרה מזבח </span>\n<b> הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום ואם הקריב או הקטיר או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה.</b> ע\"כ. הנה הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי בספר מוצל מאש דת סימן נ\"א דכ\"ג ע\"א הקשה על ר' למה לא פירש שיעורו אם הוא בכזית או בכל שהוא כמו שפי' גבי כל שאור וכל דבש בפ\"ה מה' איסורי מזבח יע\"ש. ולע\"ד ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוספות שם בפרק כל המנחות דנ\"ח ע\"ב ד\"ה חצי קומץ גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי שאור ודבש דלעולם דהכי קי\"ל בעלמא דאין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית כסברת רבא ו��יב\"ל בפרק הקומץ רבה דכ\"ו ע\"ב וכדפסק ר' בסוף פרק י\"ג מה' מע\"הק ובפי\"א מה' פ\"המ דט\"ו יע\"ש וכדתנן בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב הקומץ והקטרת שהקריב באיזה מהם כזית לחוץ חייב וכדפסק רבי' בפי\"ט מה' מע\"הק ד\"ח וד\"ט ושם בר\"פ יע\"ש אלא דשאני שאור ודבש דרבייה בהו קרא וכמ\"ש התוס' שם ובפרק השוחט דק\"ז ע\"ב ד\"ה ר\"ל יע\"ש ומה גם דאשכחן לאביי גופיה שם בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב על ההיא מתני' דקומץ והלבונה וכו' דמפרש בין לרבנן ובין לר\"א הקטרת של מזבח שבהיכל היתה בכזית אלא דפליגי אי ילפינן פנים מחוץ או לא יע\"ש ועכ\"ל דדעת אביי דדוקא גבי שאור ודבש לוקה בכ\"ש משום דרבייה קרא אבל לעולם דקטורת של כל יום במזבח הזהב שבהיכל אין הקטרה פחותה מכזית וכדפסק רבינו בהדיא פ\"ט מה' ביאת מקדש ודוק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות נתינת הטבעות בארון ונזהרין </span>\n<b> שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'.</b> הנה בפסוק ונתת את הטבעות על ארבע פעמותיו נחלקו רש\"י והרמב\"ן רש\"י פי' בזוייות העליונות סמוך לכפורת והרמב\"ן פי' בזוייות התחתונות והקשה מרן מלכא בס' עה\"ח בפ' תרומה ע\"ש מרן זקנו דבפרק המצניע דצ\"ב ע\"א אמרו המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב ויליף לה ממשא בני קהת דארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמדלי איניש תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע יע\"ש הרי שהבדים היו מונחים בשלישו של הארן יע\"ש והשתא קשה בין לשיטת רש\"י דלפי' לא היה הארון למעלה מעשרה כיון שהבדים היו בזוייות העליונות גם להרמב\"ן קשה שהרי אמרו גמירי כל טונא דמדלי אינשי תלתא מלעיל ולדבריו כל המשא היה למעלה וליכא תלתא מלעיל ומה שישב בזה מרן מלכא שם ובספר חיים וחסד דקל\"ח ע\"א דפשטיה דקרא משמע או בזויות העליונות או בתחתונות ומש\"ה מהדר הש\"ס למילף האי מלתא דהמוציא למעל' מעשרה מהמזבח כמ\"ש שם ואבע\"א מהמזבח גמרינן דס\"ל דמארון ליכא ילפותא יע\"ש אין זה מן הישוב דמלבד דמסדרא דתלמודא התם אתמר איפכא דמעיקרא יליף ממזבח והדר קאמר ואבע\"א יליף מהארון יע\"ש עוד זאת דבשלמא לדעת הרמב\"ן שפירש שהיו בזויו' התחתונות והכריח כן מתיבת פעמותיו שהוא מלשון פעמיך בנעלים איכא למימר דפשטיה דקרא הכי הוי אבל לדעת רש\"י דפעם הוא זוית מה הכרח יש לפרש בזויות העליונו' ולא כדרך כל מדלי טונא וגם לדעת הרמב\"ן ז\"ל שהכריח מלשון פעמו' שהוא לשון רגל איך הוה ס\"ד דתלמודא לומר גמירי כל טונא כו' שהיו הבדים מונחים בשליש ראשון שבזויות הארון דהכתוב קורא בגרון פעמותיו.<br><b> וסבור </b> הייתי ליישב דברי רש\"י ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן בשם הראב\"ע דשני מיני בדים היו אחד שהיו קבועים בהם ואחרים שלא היו קבועים אלא היו נותנים אותם בשעת סילוק המסעות ובכן אפשר לומר דמ\"ש רש\"י שהבדים היו נותנים בזויות העליונות היינו הבדים הקבועים שבהם נצטוו ליתנם בתחילת עשיית הארן ובהם כתיב לא יסורו ממנו וההיא דפרק המצניע דמשמע שהיו מונחים בשלישו של הארן היינו אותם שהיו נותני' בשעת סילוק המסעות.<br><b> ואולם </b> ראה ראיתי להתוס' ביומא פרק הוציאו לו דע\"ב ע\"א ד\"ה כתי' שכתבו כדברי הראב\"ע דשני מיני בדים היו והכריחו כן מקרא שכתוב בפ' במדבר בנסוע המסעות ובא אהרן ובניו כו' ושמו את בדיו דמשמע דבשעת סילוק המסעות היו מניחים אותם וכן מוכיח הפסוק דכתיב בפרשת תרומה ויצקת לו ארבע טבעות זהב על ד' פעמותיו והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו הא' וב' טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי ��לעותיו מלבד הארבעה של ארבע פעמותיו יע\"ש והשתא אי רש\"י ז\"ל בשיטה זו קאי הי\"ל לפרש כן בקרא דושתי טבעות על צלעו כו' שהן שתים אחרות לכל צד מלבד אותן שהיו על ארבע פעמותיו ואלו הרב בהאי קרא דושתי טבעות נדחק לפרש שהן הטבעות הראשונות שהיו על ד' פעמותיו ומדנחית לפרש קרא דקאי על הראשונות משמע דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב\"ע והתוס' שהיו שני מינים בדים וטבעות וכמו שמצינו להרמב\"ן שמיאן בפי' זה ובפ' במדבר בפסוק ושמו בדיו פי' הכתוב כאותן שתי פי' שכתבו התוס' שם ביומא הא' דושמו בדיו קאי על כתפות הנושאים והפי' הב' היינו שהיו מושכין את בדי הארון לצד חוץ להיות נראים כבולטין בפרוכת כמין שני דדים כו' יע\"ש.<br><b> ודרך </b> אגב אומר מה שנתקשתי טובא בהבנת דברי התוספות שם ביומא שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי מה שפירשנו דקרא דוהבאת את הבדים בטבעות אכולהו ד' בדים קאי קשה מאי דכתיב ביה לשאת את הארן בהן כו' ונ\"ל דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים שהרי אותן הבדים שאינן קבועים מה הוצרך להזכירו כאן. ולא זכיתי להבין כונתם איך ישבו קושייתם במה שתירצו עכשיו דקרא דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים דאדרבא השתא תיקשי טפי מאי דכתיב לשאת את הארון בהן שהרי באותן בדים הקבועים לא היו נושאים אותו אלא בבדים אחרים שהיו נותנים בשעת סילוק המסעות ואולי כונתם לומר דהשתא דמוקמי' קרא דוהבאת את הבדים בהנך בדים הקבועים אפשר לפ' קרא הכי והבאת את הבדים הללו הקבועים באופן שיהיו הנושאין יכולין לשאת את הארון בהם והיינו שיהיו נתונים לרוחבו על הארון ולא לאורכו שכשירצו הלוים לשאתו יכנסו בין הבדים באורך הארון שהם אמתים וחצי בין בד לבד לא כן אם הבדים הללו נתונים לאורך אינן יכולים לשאת אותו שאין שנים נכנסים בתוך אמה וחצי כדאמרינן בפרק שתי הלחם דצ\"ה אבל לעולם כשהיו נושאין את הארן לא היו נושאין אותו בבדים הללו הקבועים בו אלא בבדים אחרים ואזהרת הכתוב הוא שיהיו הבדים נתונים לרוחב הארון ולא לאורך כדי שיהיו יכולים לשאת אותו בהם כלומר אפילו אם יהיו הבדים האלו נתונים שם לא יזיקו אל הנושאים כיון שאין נתונים לרוחב א\"נ ה\"ק ונתת אל הבדים בנתינה שוה באופן שיהיו יכולים לשאת אותו בהן ולא יהיה אחת ארוך ואחת קצר אף שאין נושאין אותו בהן יהיה באופן המועיל אם ירצו לשאת אותו בהן וכבר זה יכולין אנו לפרש כשנאמר דקרא דוהבאת את הבדי' מיירי דוקא בבדים הקבועים שלא יהיו נושאין אותו בהן משא\"כ אם נאמר דקרא מיירי אף בבדים שאינן קבועים א\"כ לשאת אותו בהן מתחלף פירושו דלבדים שאינן קבועים פי' לשאת אותן בהן ממש ולבדים הקבועים לאו דוקא וליתר הדקדו' שדקדק הרב ח\"ה בדברי התוס' עיין בספר קרבן חגיגה סי' ס\"ט ויערב לך יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין אומרים שירה אלא על היין איזהו </span>\n<b> שירות שהוא בשם ה' כו' ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין.</b> והנה התוספות בברכות בפרק כיצד מברכין דל\"ו ד\"ה שאין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים וניסוך המי' כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים עכ\"ל וכ\"כ בפרק תמיד נשחט דס\"ד ד\"ה קראוהו את הלל וז\"ל ק' לר\"י דאמרינן בערכין די\"א ובכיצד מברכין אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר ואומר ר\"י דה\"פ אין אומ��ים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלדי'ם ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה\"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבת קרבן היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי עכ\"ל.<br><b> ושמעתי </b> מקשי' ומטו בה משמיה דמורינו הרב הכולל כמהר\"י אלבעלי דאם כדברי ר\"י מאי פריך הש\"ס בערכין די\"א עלה דאמר רב מתנה מנין לבכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב איני והאמר רשב\"ן אר\"י מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן כו' ומשני משכחת לה כדתני ר\"י הביא ענבים ודרכן כו' יע\"ש והשתא כפי דברי ר\"י מאי קא ק\"ל מדרשב\"ן שאין אומרים שירה אלא על היין הא רשב\"ן לא קאמר אלא בשעת אכילת מזבח ותקרובת קרבן והכא גבי בכורים שהיו ניתנים לכהנים ולא היו נקרבים במזבח שפיר היו אומרים שירה ולמה הוצרכו לשנויי דמיירי בשהביא ענבים ודרכן ולכאורה היא קושייא אלימתא עיין בספר תועפות ראם לכמוהר\"א גאטינייו שהניחה בצ\"ע יע\"ש.<br><b> והנלע\"ד </b> דכיון דגבי הבאת בכורים איכא נמי קרבן שהרי שנינו בפ\"ב דבכורים הבכורי' טעוני' קרבן ושיר ותנופה וכן פסק רבינו בספ\"ג מה' בכורים וז\"ל וכשם שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים כו' וכל דאיכא קרבן איכא נמי נסכים כמו ששנינו בפ\"ט דמנחות מ\"ו כל קרבנות ציבור ויחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור כו' ושיר של הבכורים לא היה בשעת הקרבת הנסכים אלא בשעת הבאתן לעזרה כמו שכתב שם רבינו ז\"ל וכמו ששנינו בפרק ג' דבכורים וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בערכין דאין לומר דשיר זה ששנינו במתניתין היינו מלבד אותו השיר שבשעת הקרבת נסכי' דזה אינו שלא מצינו בקרבן יחיד שטעון שירה אלא בקרבנות שקבוע להם זמן כמ\"ש רבינו כאן בפרקין וכיון שכן פריך שפיר תלמודא דאם איתא לדרב מתנה דבכורים טעונים שירה הול\"ל שהשירה יהיה בעת הקרבת הקרבן בשעת הנסכי' לא בשעת הבאת הבכורי' לעזרה מאחר דקי\"ל דאין אומרים שירה אלא על היין והכא הא איכא יין וקרבן דבשלמא גבי הלל דפסח ניחא שלא היה באותו קרבן נסכים וכמו ששנינו חוץ מן המעשר והבכור והפסח אבל הכא דאיכא נסכים הול\"ל שיהיה השיר בעת הנסכים ומשני דאה\"נ ומתני' מיירי כשהביא יין לבכורים ודוק ועיין בירוש' פ' תמיד נשחט הלכה ה' על מ\"ש תקעו והריעו ותקעו אמרו תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכין פסחים שאין לו נסכין תוקעין לשחיטתו יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היום </b>\n<b> שהגיע לבני המשפחה זו להבי' עצים כו' ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה כו'.</b> ע\"כ. עיין במ\"ש בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ח\"ומ פ\"ח הלכה י\"ח שורש איסור עשיית מלאכה בע\"פ דק\"ו ע\"ד יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין אי גוי נערך הכותי </span>\n<b> נערך אבל אינו מעריך כו'.</b> הכי איתא במס' ערכין ד\"ו פלוגתא דר\"מ ור\"י ופסק כר\"מ והתוס' שם ד\"ה אלא מעתה לא ימעלו בו כו' כתבו וז\"ל וצ\"ע כיון שאין גויים מתנדבים לבדק הבית היכי תנן זה וזה מודים שנודרים הא גויים לא נודרין לבד\"ה לר\"מ ודוחק לפרש דנודרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומייא דערכין דמיירי לבד\"ה ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל הנה לפי מאי דבעו מימר דנודרים למזבח קאמר צ\"ל דנידרין נמי למזבח קאמ' והכוונ' שאחרים נדרו קרבנו' למזבח שיעו' דמי גוי פ' דנודרין הוא שהם עצמן נדרו למזבח שיעו' דמי פ' או דמי עלי ונידרין הוא שנדרו אחרים דמיהם למזבח וכבר ידוע ההפרש שיש בין הקדש ערכין להקדש דמים וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' ערכין ד\"ט יע\"ש ולזה כתבו דזה דוחק דלכאורה נודרין ונידרין דמתני' לבד\"ה קאמ' דומיי' דמעריך ונערך דסתם ערכין לבדק הבית וכן סתם דמים וכמ\"ש רבינו ז\"ל שם ה' יו'ד.<br><b> ואולם </b> ראיתי בירוש' פ\"ק דשקלים עלה דשנינו במתני' שם משנ' ה' הגויים והכותים ששקלו אין מקבלים מהם כו' זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלים מידם כל שאין נידר ונידב אין מקבלים מידם וכן הוא מפורש ע\"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו אמרו שם בש\"ס ה\"ח אמר ר' יוחנן לכתחילה אין מקבלי' מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים לבסוף מקבלין מהם דבר שאינו מסויים דבר המסויים אין מקבלין מהן רשב\"ל ז\"ל אומר בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים מתניתא פליגא על ר' יוחנן דתניא אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבד\"ה פתר לה בין בתחילה בין בסוף ובלבד דבר שאינו מסויים (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל דבר המסויים) ורשב\"ל אמר כו' מתני' פליגא על רשב\"ל דתני הכל שוים שנודרין ונידרים פתר לה עולה ניחא נודרין עולה ונידרין עולה לא כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי מביא עמה נסכין ולא לכלי שרת אינון מותר נסכים נמצא מביא דבר המסויים הותיב ר' יוסי בר רבי בון והא תנן נערכין (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל מעריכין) וערכין לא לבד\"ה אינון כמה דאת אמר תמן לשמים מתכוין ומאליהן הן באים לבד\"ה כזאת אמר אף הכא לשמי' נתכון ומאליהן הן באים לכלי שרת מה עביד לה רשב\"ל פתר לה לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ר' חזקיה אמר ר' סימון שאל מעתה אין מקבלין מהן לא לאמת הבית ולא לחומת העיר ומגדלותיה על שום שנאמר אין חלק וצדקה וזכרון בירוש' ע\"כ.<br><b> והנה </b> תחילה נבאר פי' דברי הירוש' דר\"י ורשב\"ל אפליגו בגוי המתנדב דבר לבדק הבית שלא בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דבה' הוא דאיפליגו ר\"מ ור\"י אי גוי מעריך ולא נערך ושם הוא גזירת הכתוב אלא בלשון דמים שהוא נדר ונדבה שאמר כו\"כ דמים או חפצים אני מתנדב לבדק הבית דלדעת ר\"י בתחילת הבנין אין מקבלין מהם לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים מהטעם שכתבו התוס' לקמן שם ד\"ז ע\"א ד\"ה הא לכתחילה כו' פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בב\"המ אבל לבסוף אין לחוש כל שאין בו התפארות ושם שאינו דבר מסויים ולדעת רשב\"ל בין בתחילת הבנין בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים דס\"ל דגזרת הכתוב הוא מקרא דלא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וע\"ז הקשו לר\"י מברייתא דאין מקבלין מהם נדבה והקדש לבדק הבית ותירצו דלדידיה מתפרש הברייתא בתחי' הבנין אבל בסוף שפיר מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וחזרו והקשו לרשב\"ל ממתני' דתני הכל שוין שנודרין ונידרין כלומר דהקדש דמים בלשון נדר בין שאמרו הגויים דמי פ' עלי או דמי עלי שהם נודרין או אחרים שאמרו דמי גוי פ' עלי שהם הנידרין חל ההקדש אדמים ובאים לבדק הבית ולרשב\"ל היאך באים לבדק הבית הא לדידיה אין מקבלין מהן לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים ומשני דהאי נודרין ונידרין לא בהקדש דמים שהוא לבדק הבית קמיירי אלא להקדש מזבח שנודרין עולות למזבח וע\"ז הקשו דנידרין לא שייך בעולות אלא לדמים לבד\"ה ותירצו דאף נידרין שייך בעולות כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי להביא בשבילו וזהו נידרין שאחרים הם הנודרין והם נידרים בשביל אחרים וע\"ז חזרו והקשו דסוף סוף כשהן מביאין עולות בשביל נדריהם או בשביל אחרים צריכין הן להביא נסכים עם העולות וכמו ששנינו לקמן במס' שקלים ספ\"ז ועיין במנחות פרק אלו מנחות דע\"ג ע\"ב ובתוס' ז\"ל שם ד\"ה אי כר\"י הגלילי וברבינו פ\"ג מה' מע\"הק הלכה ה' ובדברי מרן כ\"מ ובפ\"ד מה' שקלים ובס' לב שלם יע\"ש ומותר נסכין היו מביאין מהם כלי שרת ונמצא מביא אפי' דבר מסויים למקדש משל גויים ואיך קאמר רשב\"ל שאין מביאין לבד\"ה לא בתחילה ולא בסוף לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים וע\"ז השיב ר' יוסי בר בון דלא קשייא לרשב\"ל דע\"כ לא קאמר רשב\"ל דאין מביאין נדבה משל גויים לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים אלא כשהגויים מקדישין בפי' לבד\"ה אבל כשהן מקדישין למזב' וכן כשמקדישין סתם שאנו יכולי' לו' שכונת' לשמי' אפי' שמותריה' באי' לבד\"ה כיון שאין מקדישין בפי' לבד\"ה מקבלי' מהם ונותני' לבד\"ה ומה\"ט ניחא לרשב\"ל מאי דקאמר ר' יאוד' במתני' דגויים מעריכין וסתם ערכין הוא לבדק הבית והיאך מקבלין מהם אלא עכ\"ל דכיון דהם לא פירשו בפי' לבד\"ה אנו נותנין אותו לבדק הבית מפני שהם סוברים שהם לשמים זה נראה ביאור דברי הירוש' ולפי תי' ר' יוסי בר ר' בון השתא אין צורך לפרש דנודרין ונידרין היינו שנדרו למזבח אלא שנדרו סתמא דמי עלי או דמי גוי פ' עלי אע\"פ שלר\"מ אין גוי מעריך גוי נודר וחל קדושה אדמיו ובאים לבדק הבית דלא אסר ר\"ל לקבולי מן הגוי נדבה לבד\"ה אלא כשהקדי' בפי' לבדק הבית אבל סתמא שרי שאנו אומרים שהקריבו עולות לשמים ודוק.<br><b> מעתה </b> ק\"ק על התוס' איך כתבו דדוחק לפרש דנודרין ונידרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומיא דערכין דמיירי לבד\"ה כו' והלא בירוש' לר\"ל פירשו כן דנודרין ונידרין למזבח קאמר ולא ק\"מ דודאי זה דוחק ואם רשב\"ל דלית הילכתא כוותיה נדחק בהכי רבי יוחנן דחולק על רשב\"ל לא ס\"ל הכי דלדידיה אתי כפשטא לבד\"ה והשתא דקאמר רבא הילכתא כר\"מ דחיקא להו מילתא לפרושי מתני' לדידיה כדקמפרש ר\"ל לשיטתיה וכל כי האי הו\"ל לתלמודא לפרושי כדמקשה ומתרץ בירוש' אליבא דר\"ל ועוד דלפום קושטא דתריץ ר' יוסי בר בון אין צור�� לפרושי מתניתין דלמזבח קאמר ולא דקאמר סתם דמי עלי ובאים הם לבד\"ה וזה אי אפשר לתרץ לרבא אליבא דר\"מ דקאמ' דגוי אינו מעריך מקרא דלא לכם ולנו הרי דאפי' באומר סתם ערכי עלי לא אמר כלום ולא חל קדושה אפי' שלא אמר לבד\"ה ודוק ואולם הא ק\"ל בדברי הירושלמי במאי דשני מעיקרא למתני' אליבא דר\"ל דנודרין עולה קאמר ופריך עלה ונידרין עולה ונדחק לתרו' דנידרים היינו כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי כו' דלישנא דנידרין לא משמע כן אלא שגופן נידרין לאחרים ואמאי לא קאמר דנודרין ונידרין היינו בלשון דמים למזבח ולא בלשון ערך ונודרין הם דמי עלי או פ' עלי למזבח ונידרין הם שנדרו אחרים דמי גוי פ' עלי למזבח וע\"כ לא אפליגו ר\"מ ור\"י אלא באומר בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דדמיו קצובים מדאורייתא אבל בדמים לא איפליגו ודוק.<br><b> והנה </b> במה שתירצו התוס' דשמא טוב לפרש דרבא הדר בה למסקנא ממאי דאמר מעיקרא דהילכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל וכונתם דהשתא לפי המסקנא הלזו ס\"ל לרבא דלר\"מ גזרת הכתוב הוא בערכין שגוי נערך ולא מעריך ולא מפני הכתוב דלא לכם ולנו דהתם עכ\"ל דמשום חשש רפיון ידים הוא דלא קיבלו מהם בתחילת הבנין ולא מפני שאין מקבלין מהם לבד\"ה דכל כה\"ג שהם נודרין הקדש דמים לבד\"ה לכ\"ע חל קדושה אדמים ושפיר מקבלין מהם ובערכין דוקא הוא גזירת הכתוב שלא יהיה הגוי מעריך לר\"מ וברור ועיין בס' חזון נחום בערכין דק\"ד ע\"ב וראיתי להרב פני שלמה בדרוש ן' דע\"ח ע\"ב שעמד על מ\"ש התוס' לקמן ד\"ה תני חדא כו' שכתבו וז\"ל וא\"ת ולישני הא ר\"מ והא ר\"י ותירצו וי\"ל דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה עכ\"ל ותמה על דבריהם דלפי מ\"ש בד\"ה אלא מעתה דנודרין ונידרין דמתני' היינו לבד\"ה ולא למזבח ואף ר\"מ אזיל ומודה דגוי' נודרין ונידרין לבד\"ה ודוקא בלשון ערך הוא דאין מעריכין מגזרת הכתוב א\"כ היכי מצי לשנויי דברייתא דאין מקבלין היינו כר\"מ והניחה בצ\"ע.<br><b> ולע\"ד </b> לק\"מ דקושיית התוס' דאמאי לא משני דברייתא דקתני דגוי שהתנדב אין מקבלין מהם אתי כר\"מ הכונה דאמאי לא משני דהתנדב היינו בלשון ערך קאמר ואתי כר\"מ דגוי נערך ואינו מעריך ולזה תירצו דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה א\"נ כונתם להקשות אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר וכדמשני בירוש' ומפני שהתוס' ספוקי מספ\"ל ואמרו הדבר בלשון שמא לכך הוקשה להם כן ותירצו שפיר שאפילו אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר אפי\"ה לא מצי משני האי מתני' בהכי דקדושה ואינה קדושה מ\"ל ודוק ועיין עוד בס' פני שלמה שם במאי דשקיל וטרי בהך סוגייא ובס' חזו\"ן דף הנז' שעמד על דברי רבינו בענין זה והאמת כי הנכון מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו ואין לזוז מדבריו ועיין במ\"ש התי\"ט שם בערכין ובמ\"ש הרב חזון נחום על דבריו יע\"ש ועיין להרב ברכי יוסף בחי\"ד סי' רנ\"ט אות ג' שהאריך בדבור זה ובענין הלזה יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מקדיש אחד מאבריו הקדיש </span>\n<b> אבר אחד מאבריו לדמיו כו'.</b> וכתב מרן בכ\"מ שדברי רבינו תמוהים דהאי בעייא אינה אלא לר\"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו פסק דלא כר\"י בפט\"ו מה' מע\"הק נמצא מזכי שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס\"ל דהאי בעייא דרבא לכ\"ע בעי לה דאע\"ג דלר\"מ ור\"י לא פשטה קדושה בכולה ��יינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרא עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע\"ש. ולפי דבריו עכ\"ל דבעייא דרבא היא אי אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר נחית אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אקדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל אאותו אבר קדושת הגוף דא\"כ לר\"מ ור\"י תו ליכא למימר מיגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא נמי אכולה דבקדושת הגוף ס\"ל לר\"מ ור\"י דלא אמרי' פשטא קדושה בכולה ולפ\"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' הכונה לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדוש' דמים אחד אבר חייל אכולה אמרינן אבל מיגו דקדו' הגוף לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדי' ס\"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפי' רש\"י בפ\"ק דתמורה שפי' שם דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה.<br><b> והנה </b> הלח\"מ תמה על פי' זה דא\"כ בפ\"ק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעויי מבעייא ליה לרבא טפי הו\"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה דמיגו דקדושת דמים אמרי' וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בבריי' אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומתוך כך כתב דלפום סוגיין דערכין עכ\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדוש' הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ\"ז כי הדר אמרי' חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר אמרי' דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכול' גופה לא אמרי' משו' דהוי ב' מיגו ואף שמדברי רש\"י פ\"ק דתמור' ל\"מ הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח הסוגיא דערכין ומ\"ג שרש\"י פ\"ק דערכין פי' כן עכ\"ל עיין בדבריו מה שהאריך יע\"ש ואולם לפי תירוץ מרן כ\"מ עכ\"ל דס\"ל דמ\"ש תחיל' דמיגו קמא היינו מגו דקדוש' דמים אכולה גופה וכיון שכן ק' קושית הלח\"מ אמאי לא פריך ליה בפשיטות לרבא דבקדוש' דמים פשיטא ליה לכל הצדדים דפשטה קדושה בכולה ותו קשה טובא דלפ\"ז איך כתב רבי' וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא היינו מגו דקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא דכל דמיה קדש.<br><b> ומפי </b> מורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו שמעתי ישוב לדברי מרן כ\"מ ז\"ל ודברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דתמורה דאף לפי פירוש זה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מכל מקום כי הדר אמרינן חד מיגו אמרינן תרי לא אמרינן לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה אמרינן ומגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דבעינן מימר השתא דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזית דעבדינן ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטה קדושה בכולה ואדרב' זיל לאידך גיסא ונעביד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצינן מימר דתיחול אכולה ואפילו קדושת דמים כיון דתרי מגו לא אמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם וכיון שכן עכ\"ל דבעיא דרבא היא באופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדוש' בכולה ואי לא אמרי' תרי מיגו תו לא חייל קדושת הגוף אכולה אמנם תו לא חייל לא קדושת דמים בכולה ולא קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית מימר דתיחול קדושת דמים אכולה גופה משום מגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדושת דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר. ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למגו אקדוש�� דמים אכולה בהמה ונמצא לפי' זה שדברי רש\"י בפ\"ק דערכין שפירש למגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ודבריו שבפ\"ק דתמורה שפירש למגו קמא אקדושת דמים הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דלא נ\"מ מידי לענין דינא לא חש ז\"ל לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן זה ובתמורה באופן אחר דלמאי דבעינן למימר דתרי מגו לא אמרינן לא חיילא כלל לא קדושת הגוף אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמ' דזיל הכא קא מדחי לה כמדובר את\"ד נר\"ו.<br><b> ואולם </b> לדידי ק\"ל לפ\"ז ההיא דמשני תלמו' בפ\"ק דערכין הא בתם הא בב\"מ ופי' רש\"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בב\"מ דלא חזו לגופייהו והשתא ק' דלו יהא דליכא קדושת הגוף אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא נמי אכולה שהרי בתם גופיה משמע דאי לא דמספקא לן דתרי מגו לא אמרינן דזיל הכא קא מדחי לה הו\"א דחייל קדושת דמים אכוליה ולפרש\"י בפ\"ק דערכין דמגו קמא היינו מגו דקדוש' הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס\"ל לרבא דכי אמרינן מגו דנחתא א' אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא. אלא דקמבעיא ליה אי אמרינן מגו דחייל א' אבר קדושת דמים חייל ק\"ה ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרינן מגו והיינו דמשני שפיר דבבע\"מ כיון דליכא קדושת הגוף ל\"א מגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן כ\"מ ולישוב הלז שכתבנו בדעת רש\"י קשה ולפי מה שאנו עתידין לכתוב לקמן בהל' ח\"י דטעמא דבע\"מ משום דהו\"ל הקדש גרוע הואיל ועל ידי עבירה הוא בא יתיישב ודוק.<br><b> ודע </b> שהרב ברכת הזבח בדקס\"ג ע\"א כתב ליישב קו' מרן הלזו וז\"ל ולק\"מ דרבינו מפרש דהבעיא היא ג\"כ לר\"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכמו כן מפרש בעיא דבעוף מהו כמ\"ש הכ\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק הל' ב' וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דתמורה יע\"ש והדברים תמוהי' דאיך אפשר לומר שרבינו מפרש בעיא שהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפי' כתב רבינו שאם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה הרי בהדיא שהוא מפרש בעיא זו באבר שאין הנשמה תלויה בו וצ\"ע ועיין עוד במ\"ש הלח\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק על מה שתירץ מרן כ\"מ שם וכבר עמדנו על דבריו במ\"ש התוס' לעיל ד\"ה ונפשטו עוד הוקשה לו שם מ\"ש רבינו שם האומר לבו או ראשו של זה עולה הואיל ודבר שהנשמה תלוייה בו כו' דבפ\"ק דתמורה פליגי רבא ור\"ח דר\"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר\"א דניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר\"א בה' שחיטה היל\"ל בדבר שעושה אותה טריפה והניחה בצ\"ע ויותר הי\"ל להקשות מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ערכין האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות נותן ערך כולו עכ\"ל ואין ספק דמ\"ש וכן כל אבר שאם ינטל היינו אם ניטל רגלו מן הארכובה למעל' כמ\"ש בפ\"ק דערכין ד\"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו פסק דבדבר שעושה אותה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלוי' בו לענין ערכין ה\"נ הי\"ל לפסוק לענין הקדש כר\"ח כי ע\"כ נראה דלבו או ראשו שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דתלי טעמא הואיל והנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בה וסמך אמ\"ש בה' ערכין וברור."
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד </b>\n<b> עושין מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה ודמיו לחולין חוץ מדמי אותו אבר.</b> עכ\"ל. וכתב מרן בכ\"מ דזה הדין הוא ממ\"ש שם בגמ' ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כו' אמר ר' נראין דברי ר\"י עד ותשלום דין זה כתב רבינו בפט\"ו מה' מע\"הק עכ\"ל כלומר כי שם בהל' ב' ביאר רבינו שזה הלוקח שקנה אותו צריך שיהיה נודר להקריב כ\"כ דמים מקרבן עולה דאי נדר להקריב עולה תמימה אינו יוצא בקרבן זה שהקדיש הראשון ידה או רגלה דהו\"ל מקריב בהמה מחוסרת אבר והוא מדברי הירוש' יע\"ש ויש לתמוה דלפ\"ז בדין הלז דמספ\"ל אי פשטה קדוש' דמים בכולה ומיגו דפשטה קדוש' דמים פשטה קדושת הגוף איך פסק רבינו דימכרנה לאחר כיון דאי קדשה כולה אינה יכולה למוכרה דה\"ז מקריב בהמת חבירו וכעת צ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין אי גוי נערך הכותי </span>\n<b> נערך אבל אינו מעריך כו'.</b> הכי איתא במס' ערכין ד\"ו פלוגתא דר\"מ ור\"י ופסק כר\"מ והתוס' שם ד\"ה אלא מעתה לא ימעלו בו כו' כתבו וז\"ל וצ\"ע כיון שאין גויים מתנדבים לבדק הבית היכי תנן זה וזה מודים שנודרים הא גויים לא נודרין לבד\"ה לר\"מ ודוחק לפרש דנודרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומייא דערכין דמיירי לבד\"ה ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל הנה לפי מאי דבעו מימר דנודרים למזבח קאמר צ\"ל דנידרין נמי למזבח קאמ' והכוונ' שאחרים נדרו קרבנו' למזבח שיעו' דמי גוי פ' דנודרין הוא שהם עצמן נדרו למזבח שיעו' דמי פ' או דמי עלי ונידרין הוא שנדרו אחרים דמיהם למזבח וכבר ידוע ההפרש שיש בין הקדש ערכין להקדש דמים וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' ערכין ד\"ט יע\"ש ולזה כתבו דזה דוחק דלכאורה נודרין ונידרין דמתני' לבד\"ה קאמ' דומיי' דמעריך ונערך דסתם ערכין לבדק הבית וכן סתם דמים וכמ\"ש רבינו ז\"ל שם ה' יו'ד.<br><b> ואולם </b> ראיתי בירוש' פ\"ק דשקלים עלה דשנינו במתני' שם משנ' ה' הגויים והכותים ששקלו אין מקבלים מהם כו' זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלים מידם כל שאין נידר ונידב אין מקבלים מידם וכן הוא מפורש ע\"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו אמרו שם בש\"ס ה\"ח אמר ר' יוחנן לכתחילה אין מקבלי' מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים לבסוף מקבלין מהם דבר שאינו מסויים דבר המסויים אין מקבלין מהן רשב\"ל ז\"ל אומר בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים מתניתא פליגא על ר' יוחנן דתניא אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבד\"ה פתר לה בין בתחילה בין בסוף ובלבד דבר שאינו מסויים (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל דבר המסויים) ורשב\"ל אמר כו' מתני' פליגא על רשב\"ל דתני הכל שוים שנודרין ונידרים פתר לה עולה ניחא נודרין עולה ונידרין עולה לא כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי מביא עמה נסכין ולא לכלי שרת אינון מותר נסכים נמצא מביא דבר המסויים הותיב ר' יוסי בר רבי בון והא תנן נערכין (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל מעריכין) וערכין לא לבד\"ה אינון כמה דאת אמר תמן לשמים מתכוין ומאליהן הן באים לבד\"ה כזאת אמר אף הכא לשמי' נתכון ומאליהן הן באים לכלי שרת מה עביד לה רשב\"ל פתר לה לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ר' חזקיה אמר ר' סימון שאל מעתה אין מקבלין מהן לא לאמת הבית ולא לחומת העיר ומגדלותיה על שום שנאמר אין חלק וצדקה וזכרון בירוש' ע\"כ.<br><b> והנה </b> תחילה נבאר פי' דברי הירוש' דר\"י ורשב\"ל אפליגו בגוי המתנדב דבר לבדק הבית שלא בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דבה' הוא דאיפליגו ר\"מ ור\"י אי גוי מעריך ולא נערך ושם הוא גזירת הכתוב אלא בלשון דמים שהוא נדר ונדבה שאמר כו\"כ דמים או חפצים אני מתנדב לבדק הבית דלדעת ר\"י בתחילת הבנין אין מקבלין מהם לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים מהטעם שכתבו התוס' לקמן שם ד\"ז ע\"א ד\"ה הא לכתחילה כו' פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בב\"המ אבל לבסוף אין לחוש כל שאין בו התפארות ושם שאינו דבר מסויים ולדעת רשב\"ל בין בתחילת הבנין בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים דס\"ל דגזרת הכתוב הוא מקרא דלא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וע\"ז הקשו לר\"י מברייתא דאין מקבלין מהם נדבה והקדש לבדק הבית ותירצו דלדידיה מתפרש הברייתא בתחי' הבנין אבל בסוף שפיר מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וחזרו והקשו לרשב\"ל ממתני' דתני הכל שוין שנודרין ונידרין כלומר דהקדש דמים בלשון נדר בין שאמרו הגויים דמי פ' עלי או דמי עלי שהם נודרין או אחרים שאמרו דמי גוי פ' עלי שהם הנידרין חל ההקדש אדמים ובאים לבדק הבית ולרשב\"ל היאך באים לבדק הבית הא לדידיה אין מקבלין מהן לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים ומשני דהאי נודרין ונידרין לא בהקדש דמים שהוא לבדק הבית קמיירי אלא להקדש מזבח שנודרין עולות למזבח וע\"ז הקשו דנידרין לא שייך בעולות אלא לדמים לבד\"ה ותירצו דאף נידרין שייך בעולות כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי להביא בשבילו וזהו נידרין שאחרים הם הנודרין והם נידרים בשביל אחרים וע\"ז חזרו והקשו דסוף סוף כשהן מביאין עולות בשביל נדריהם או בשביל אחרים צריכין הן להביא נסכים עם העולות וכמו ששנינו לקמן במס' שקלים ספ\"ז ועיין במנחות פרק אלו מנחות דע\"ג ע\"ב ובתוס' ז\"ל שם ד\"ה אי כר\"י הגלילי וברבינו פ\"ג מה' מע\"הק הלכה ה' ובדברי מרן כ\"מ ובפ\"ד מה' שקלים ובס' לב שלם יע\"ש ומותר נסכין היו מביאין מהם כלי שרת ונמצא מביא אפי' דבר מסויים למקדש משל גויים ואיך קאמר רשב\"ל שאין מביאין לבד\"ה לא בתחילה ולא בסוף לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים וע\"ז השיב ר' יוסי בר בון דלא קשייא לרשב\"ל דע\"כ לא קאמר רשב\"ל דאין מביאין נדבה משל גויים לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים אלא כשהגויים מקדישין בפי' לבד\"ה אבל כשהן מקדישין למזב' וכן כשמקדישין סתם שאנו יכולי' לו' שכונת' לשמי' אפי' שמותריה' באי' לבד\"ה כיון שאין מקדישין בפי' לבד\"ה מקבלי' מהם ונותני' לבד\"ה ומה\"ט ניחא לרשב\"ל מאי דקאמר ר' יאוד' במתני' דגויים מעריכין וסתם ערכין הוא לבדק הבית והיאך מקבלין מהם אלא עכ\"ל דכיון דהם לא פירשו בפי' לבד\"ה אנו נותנין אותו לבדק הבית מפני שהם סוברים שהם לשמים זה נראה ביאור דברי הירוש' ולפי תי' ר' יוסי בר ר' בון השתא אין צורך לפרש דנודרין ונידרין היינו שנדרו למזבח אלא שנדרו סתמא דמי עלי או דמי גוי פ' עלי אע\"פ שלר\"מ אין גוי מעריך גוי נודר וחל קדושה אדמיו ובאים לבדק הבית דלא אסר ר\"ל לקבולי מן הגוי נדבה לבד\"ה אלא כשהקדי' בפי' לבדק הבית אבל סתמא שרי שאנו אומרים שהקריבו עולות לשמים ודוק.<br><b> מעתה </b> ק\"ק על התוס' איך כתבו דדוחק לפרש דנודרין ונידרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומיא דערכין דמיירי לבד\"ה כו' והלא בירוש' לר\"ל פירשו כן דנודרין ונידרין למזבח קאמר ולא ק\"מ דודאי זה דוחק ואם רשב\"ל דלית הילכתא כוותיה נדחק בהכי רבי יוחנן דחולק על רשב\"ל לא ס\"ל הכי דלדידיה אתי כפשטא לבד\"ה והשתא דקאמר רבא הילכתא כר\"מ דחיקא להו מילתא לפרושי מתני' לדידיה כדקמפרש ר\"ל לשיטתיה וכל כי האי הו\"ל לתלמודא לפרושי כדמקשה ומתרץ בירוש' אליבא דר\"ל ועוד דלפום קושטא דתריץ ר' יוסי בר בון אין צורך לפרושי מתניתין דלמזבח קאמר ולא דקאמר סתם דמי עלי ובאים הם לבד\"ה וזה אי אפשר לתרץ לרבא אליבא דר\"מ דקאמ' דגוי אינו מעריך מקרא דלא לכם ולנו הרי דאפי' באומר סתם ערכי עלי לא אמר כלום ולא חל קדושה אפי' שלא אמר לבד\"ה ודוק ואולם הא ק\"ל בדברי הירושלמי במאי דשני מעיקרא למתני' אליבא דר\"ל דנודרין עולה קאמר ופריך עלה ונידרין עולה ונדחק לתרו' דנידרים היינו כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי כו' דלישנא דנידרין לא משמע כן אלא שגופן נידרין לאחרים ואמאי לא קאמר דנודרין ונידרין היינו בלשון דמים למזבח ולא בלשון ערך ונודרין הם דמי עלי או פ' עלי למזבח ונידרין הם שנדרו אחרים דמי גוי פ' עלי למזבח וע\"כ לא אפליגו ר\"מ ור\"י אלא באומר בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דדמיו קצובים מדאורייתא אבל בדמים לא איפליגו ודוק.<br><b> והנה </b> במה שתירצו התוס' דשמא טוב לפרש דרבא הדר בה למסקנא ממאי דאמר מעיקרא דהילכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל וכונתם דהשתא לפי המסקנא הלזו ס\"ל לרבא דלר\"מ גזרת הכתוב הוא בערכין שגוי נערך ולא מעריך ולא מפני הכתוב דלא לכם ולנו דהתם עכ\"ל דמשום חשש רפיון ידים הוא דלא קיבלו מהם בתחילת הבנין ולא מפני שאין מקבלין מהם לבד\"ה דכל כה\"ג שהם נודרין הקדש דמים לבד\"ה לכ\"ע חל קדושה אדמים ושפיר מקבלין מהם ובערכין דוקא הוא גזירת הכתוב שלא יהיה הגוי מעריך לר\"מ וברור ועיין בס' חזון נחום בערכין דק\"ד ע\"ב וראיתי להרב פני שלמה בדרוש ן' דע\"ח ע\"ב שעמד על מ\"ש התוס' לקמן ד\"ה תני חדא כו' שכתבו וז\"ל וא\"ת ולישני הא ר\"מ והא ר\"י ותירצו וי\"ל דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה עכ\"ל ותמה על דבריהם דלפי מ\"ש בד\"ה אלא מעתה דנודרין ונידרין דמתני' היינו לבד\"ה ולא למזבח ואף ר\"מ אזיל ומודה דגוי' נודרין ונידרין לבד\"ה ודוקא בלשון ערך הוא דאין מעריכין מגזרת הכתוב א\"כ היכי מצי לשנויי דברייתא דאין מקבלין היינו כר\"מ והניחה בצ\"ע.<br><b> ולע\"ד </b> לק\"מ דקושיית התוס' דאמאי לא משני דברייתא דקתני דגוי שהתנדב אין מקבלין מהם אתי כר\"מ הכונה דאמאי לא משני דהתנדב היינו בלשון ערך קאמר ואתי כר\"מ דגוי נערך ואינו מעריך ולזה תירצו דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה א\"נ כונתם להקשות אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר וכדמשני בירוש' ומפני שהתוס' ספוקי מספ\"ל ואמרו הדבר בלשון שמא לכך הוקשה להם כן ותירצו שפיר שאפילו אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר אפי\"ה לא מצי משני האי מתני' בהכי דקדושה ואינה קדושה מ\"ל ודוק ועיין עוד בס' פני שלמה שם במאי דשקיל וטרי בהך סוגייא ובס' חזו\"ן דף הנז' שעמד על דברי רבינו בענין זה והאמת כי הנכון מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו ואין לזוז מדבריו ועיין במ\"ש התי\"ט שם בערכין ובמ\"ש הרב חזון נחום על דבריו יע\"ש ועיין להרב ברכי יוסף בחי\"ד סי' רנ\"ט אות ג' שהאריך בדבור זה ובענין הלזה יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מקדיש אחד מאבריו הקדיש </span>\n<b> אבר אחד מאבריו לדמיו כו'.</b> וכתב מרן בכ\"מ שדברי רבינו תמוהים דהאי בעייא אינה אלא לר\"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו פסק דלא כר\"י בפט\"ו מה' מע\"הק נמצא מזכי שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס\"ל דהאי בעייא דרבא לכ\"ע בעי לה דאע\"ג דלר\"מ ור\"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרא עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע\"ש. ולפי דבריו עכ\"ל דבעייא דרבא היא אי אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר נחית אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אקדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אב�� קדושת דמים חייל אאותו אבר קדושת הגוף דא\"כ לר\"מ ור\"י תו ליכא למימר מיגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא נמי אכולה דבקדושת הגוף ס\"ל לר\"מ ור\"י דלא אמרי' פשטא קדושה בכולה ולפ\"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' הכונה לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדוש' דמים אחד אבר חייל אכולה אמרינן אבל מיגו דקדו' הגוף לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדי' ס\"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפי' רש\"י בפ\"ק דתמורה שפי' שם דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה.<br><b> והנה </b> הלח\"מ תמה על פי' זה דא\"כ בפ\"ק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעויי מבעייא ליה לרבא טפי הו\"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה דמיגו דקדושת דמים אמרי' וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בבריי' אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומתוך כך כתב דלפום סוגיין דערכין עכ\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדוש' הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ\"ז כי הדר אמרי' חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר אמרי' דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכול' גופה לא אמרי' משו' דהוי ב' מיגו ואף שמדברי רש\"י פ\"ק דתמור' ל\"מ הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח הסוגיא דערכין ומ\"ג שרש\"י פ\"ק דערכין פי' כן עכ\"ל עיין בדבריו מה שהאריך יע\"ש ואולם לפי תירוץ מרן כ\"מ עכ\"ל דס\"ל דמ\"ש תחיל' דמיגו קמא היינו מגו דקדוש' דמים אכולה גופה וכיון שכן ק' קושית הלח\"מ אמאי לא פריך ליה בפשיטות לרבא דבקדוש' דמים פשיטא ליה לכל הצדדים דפשטה קדושה בכולה ותו קשה טובא דלפ\"ז איך כתב רבי' וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא היינו מגו דקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא דכל דמיה קדש.<br><b> ומפי </b> מורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו שמעתי ישוב לדברי מרן כ\"מ ז\"ל ודברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דתמורה דאף לפי פירוש זה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מכל מקום כי הדר אמרינן חד מיגו אמרינן תרי לא אמרינן לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה אמרינן ומגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דבעינן מימר השתא דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזית דעבדינן ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטה קדושה בכולה ואדרב' זיל לאידך גיסא ונעביד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצינן מימר דתיחול אכולה ואפילו קדושת דמים כיון דתרי מגו לא אמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם וכיון שכן עכ\"ל דבעיא דרבא היא באופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדוש' בכולה ואי לא אמרי' תרי מיגו תו לא חייל קדושת הגוף אכולה אמנם תו לא חייל לא קדושת דמים בכולה ולא קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית מימר דתיחול קדושת דמים אכולה גופה משום מגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדושת דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר. ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפי' זה שדברי רש\"י בפ\"ק דערכין שפירש למגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ודבריו שבפ\"ק דתמורה שפירש למגו קמא אקדושת דמים הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דלא נ\"מ מידי לענין דינא לא חש ז\"ל לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן זה ובתמורה באופן אחר דלמאי דבעינן למימר דתרי מגו לא אמרינן לא חיילא כלל לא קדושת הגוף אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמ' דזיל הכא קא מדחי לה כמדובר את\"ד נר\"ו.<br><b> ואולם </b> לדידי ק\"ל לפ\"ז ההיא דמשני תלמו' בפ\"ק דערכין הא בתם הא בב\"מ ופי' רש\"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בב\"מ דלא חזו לגופייהו והשתא ק' דלו יהא דליכא קדושת הגוף אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא נמי אכולה שהרי בתם גופיה משמע דאי לא דמספקא לן דתרי מגו לא אמרינן דזיל הכא קא מדחי לה הו\"א דחייל קדושת דמים אכוליה ולפרש\"י בפ\"ק דערכין דמגו קמא היינו מגו דקדוש' הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס\"ל לרבא דכי אמרינן מגו דנחתא א' אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא. אלא דקמבעיא ליה אי אמרינן מגו דחייל א' אבר קדושת דמים חייל ק\"ה ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרינן מגו והיינו דמשני שפיר דבבע\"מ כיון דליכא קדושת הגוף ל\"א מגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן כ\"מ ולישוב הלז שכתבנו בדעת רש\"י קשה ולפי מה שאנו עתידין לכתוב לקמן בהל' ח\"י דטעמא דבע\"מ משום דהו\"ל הקדש גרוע הואיל ועל ידי עבירה הוא בא יתיישב ודוק.<br><b> ודע </b> שהרב ברכת הזבח בדקס\"ג ע\"א כתב ליישב קו' מרן הלזו וז\"ל ולק\"מ דרבינו מפרש דהבעיא היא ג\"כ לר\"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכמו כן מפרש בעיא דבעוף מהו כמ\"ש הכ\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק הל' ב' וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דתמורה יע\"ש והדברים תמוהי' דאיך אפשר לומר שרבינו מפרש בעיא שהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפי' כתב רבינו שאם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה הרי בהדיא שהוא מפרש בעיא זו באבר שאין הנשמה תלויה בו וצ\"ע ועיין עוד במ\"ש הלח\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק על מה שתירץ מרן כ\"מ שם וכבר עמדנו על דבריו במ\"ש התוס' לעיל ד\"ה ונפשטו עוד הוקשה לו שם מ\"ש רבינו שם האומר לבו או ראשו של זה עולה הואיל ודבר שהנשמה תלוייה בו כו' דבפ\"ק דתמורה פליגי רבא ור\"ח דר\"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר\"א דניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר\"א בה' שחיטה היל\"ל בדבר שעושה אותה טריפה והניחה בצ\"ע ויותר הי\"ל להקשות מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ערכין האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות נותן ערך כולו עכ\"ל ואין ספק דמ\"ש וכן כל אבר שאם ינטל היינו אם ניטל רגלו מן הארכובה למעל' כמ\"ש בפ\"ק דערכין ד\"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו פסק דבדבר שעושה אותה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלוי' בו לענין ערכין ה\"נ הי\"ל לפסוק לענין הקדש כר\"ח כי ע\"כ נראה דלבו או ראשו שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דתלי טעמא הואיל והנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בה וסמך אמ\"ש בה' ערכין וברור."
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד </b>\n<b> עושין מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה ודמיו לחולין חוץ מדמי אותו אבר.</b> עכ\"ל. וכתב מרן בכ\"מ דזה הדין הוא ממ\"ש שם בגמ' ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כו' אמר ר' נראין דברי ר\"י עד ותשלום דין זה כתב רבינו בפט\"ו מה' מע\"הק עכ\"ל כלומר כי שם בהל' ב' ביאר רבינו שזה הלוקח שקנה אותו צריך שיהיה נודר להקריב כ\"כ דמים מקרבן עולה דאי נדר להקריב עולה תמימה אינו יוצא בקרבן זה שהקדיש הראשון ידה או רגלה דהו\"ל מקריב בהמה מחוסרת אבר והוא מדברי הירוש' יע\"ש ויש לתמוה דלפ\"ז בדין הלז דמספ\"ל אי פשטה קדוש' דמים בכולה ומיגו דפשטה קדוש' דמים פשטה קדושת הגוף איך פסק רבינו דימכרנה לאחר כיון דאי קדשה כולה אינה יכולה למוכרה דה\"ז מקריב בהמת חבירו וכעת צ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נזירות על תנאי האומר </span>\n<b> הריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב הר\"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין כו'.</b> הכי איתא בפ\"ב דביצה ד\"כ ע\"א נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' כתב רש\"י נדור על התודה ואינו יוצא כו' וכי אמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע\"מ לאו מילתא היא עכ\"ל וכ\"כ התוס' ומבואר כונתם דתפסינן לשון ראשון שאמר הרי עלי וכי הדר אמר ע\"מ בעי למיהדר ביה ומשו\"ה אמרינן דלאו מילתא היא וכ\"כ הרב תה\"ד ז\"ל בסימן ש\"ן ומהראנ\"ח ח\"א סימן ע\"ז והרב משפט צדק ח\"א סימן י\"ד והראד\"ב בתשו' סי' רי\"ד.<br><b> וראיתי </b> להרב מ\"ץ ז\"ל שם דס\"ו ע\"א שהק' ע\"ז דלפי דבריהם שמעתין אזלא כב\"ש דשנינו בר\"פ ב' דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש\"א נזיר ובה\"א אינו נזיר ופי' רש\"י דטעמא דב\"ש דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה הנזירות וכי הדר אמר מן הגרוגרות לא אמר כלו' ובה\"א אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרו' לא שייך נזירות בגרוגרות יע\"ש ועוד עמד מתמיה על רבינו שפסק בההיא מתני' כב\"ה ופסק להך דהכא ומרן כ\"מ יחס שיטת רש\"י ותוספות דביצה בדעת רבינו וכיון שכן פסק תרתי דסתרן אהדדי ועוד הק' דכיון דתוך כדי דיבור דאמר הרי עלי חזר ואמר ע\"מ למה לא יהיה תנאו קיים דהא קי\"ל תכ\"ד כדיבור דמי לבד ממקדש ומגרש ועע\"א ומגדף כדאיתא בפ' בתרא דנדרים דפ\"ז ע\"א ובפ' יש נוחלין דקכ\"ט ע\"ב עד שמצא לרבינו ברפט\"ו מהלכות מעה\"ק שכתב בהדייא דאין חזרה בהקדש אפילו בתכ\"ד והכי איתא בתמורה דכ\"ה אלא שעדיין הוקשה לו למה לא מנו הקדש נמי בפ' י\"ן בהדי הינך דלא מהני בהו חזרה תכ\"ד והניחה בצ\"ע יע\"ש והנה זה שהוקשה לו דלפי פי' רש\"י ותוס' ז\"ל הא שמעתין אזלא כב\"ש דס\"ל בכה\"ג תפוס לשון ראשון ושלפ\"ז רבינו סותר את עצמו ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוס' במנחות פ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה וז\"ל דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר ולחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפי' תוך כדי דיבור דלא בעייא לבית שמאי גבי הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אלא אפי' לב\"ה כו' לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' עכ\"ל הרי שהתוס' עלו לחלק בין ההיא דהריני נזיר מן הגרוגרות לאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דגבי הריני נזיר מן הגרוגרות ליכא חזרה בדבריו אלא פרושי קמפרש ללשונו הראשון שאמר הריני נזיר דהוי מן הגרוגרות ולכך אמרו ב\"ה דאין כאן נזירות אבל באומר הרי עלי תודה דבלשון זה שויתיה אנפשיה חובה להביא קרבן תודה כי הדר אמר ולחמה מן החולין יש כאן חזרה מלשון הרי עלי שאמר בתחילה דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי מתנה להבי' מן החולין אין כאן חובה אלא נדבה.<br><b> גם </b> מה שהוקשה לו אמאי לא אמרי' תכ\"ד כדיבור דמי והביא ההיא דתמורה להוכיח דלא מהני חזרה בהקדש אפי' תכ\"ד הנה התוס' בפ' התודה בסוף דבריהם כתבו ג\"כ כדבריו ואשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל יע\"ש ומה שיש לעמוד בזה בדברי התוס' שם עיין להרב מש\"ל בר\"פ ט\"ו מה' מע\"הק ובס' צאן קדשים שם ולהרב מח\"א ה' צדקה סימן ח' ובמקום אחר נעמוד ע\"ז בס\"ד וראיתי להרב מח\"א בה' צדקה סי' ט' הביא דברי רש\"י דביצה ודקדק מלשונו דס\"ל דגבי הקדש דאמירתו לגבוה כו' תכ\"ד לאו כדיבור ואפילו בשהיה דעתו מעיקרא לכך והוקשה לו דזה סותר מ\"ש רש\"י בפ' הפועלים גבי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסות דהתנאי בטל משום דהוי מתנה עמש\"ב הא לא\"ה תנאו קיים הרי דאף במקדש דקי\"ל דתכ\"ד לאו כדיבור דמי כהקדש אפי\"ה ס\"ל דתנאו קיים אע\"פ שנתן ואח\"כ התנה אי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב ועוד הוקשה לו דאם איתא דאפילו היה בדעתו מעיקרא לכך תפסי' לשון ראשון ואמרי' דתכ\"ד לאו כדיבור דמי הרי אמרו בפ' התודה דפ\"א ע\"ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם דנדר ופתחו עמו הוא ואמאי לא אמרינן מכי אמר הרי עלי תודה נתחייב בה וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום היא ועוד הוקשה לו מההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א דהאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי נתחייב באחריותה וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא ומתוך כך כתב דמ\"ש רש\"י בביצה מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר אמר על מנת לאו כלום היא הכונה כמו שפי' בפרק הפועלים דמכי יהיב קדושי' אקדשה ליה וכי מתנה אחר כך לאו כלום היא משום מתנה על מש\"ב והכא נמי מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי אמר אחר כך על מנת הוי מתנה עמש\"ב.<br><b> ואנכי </b> לא ידעתי מה תיקן הרב במה שהסיע דכונת רש\"י למ\"ש בסו' פ' הפועלים דמשו\"ה לאו כלום הוא משום דהוי מתנה עמש\"ב דסוף סוף אכתי תקשי ההיא דאומר הרי עלי תודה בלא לחם וההיא דהרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דלא חשיב מתנה עמש\"ב דמיד שאמר הרי עלי תודה או עולה נתחייב בה וכי הדר מתנה להביאה בלא לחם או שלא יתחייב באחריותה הוה ליה מתנה על מש\"ב וע\"כ לתרץ ולומר דלא חשיב מתנה עמש\"ב כל שבא לפרש עיקר נדרו שיהיה התודה בלא לחם ושלא יתחייב באחריותה כשהתנה בכך חשיב כמקבל עליו נדבה בעלמא ואעפ\"י שאמר תחילה הרי עלי ולשון הרי עלי הוי לשון נדר היינו דוקא כשלא פי' דבריו תכ\"ד דנדבה בעלמא קביל עליה אבל כשאומר הרי עלי על מנת שלא אתחייב באחריותה פרושי מפרש ללשון הרי עלי דנדבה בעלמא הוא והו\"ל כאומר הרי עלי להביא קרבן זה לנדבה דכיון שפי' ואמר לנדבה פשיטא דלשון הרי עלי אינו לשון נדר ולכן באומר הרי עלי תודה בלא לחם דכי פי' ואמר בלא לחם גילה פי' דבריו שאמר הרי עלי תודה דקרבן לחוד קאמר וא\"כ הו\"ל נדר ופתחו עמו כמ\"ש התוספות שם בפרק התודה לההיא דאומר הריני נזיר מן הגרוגרו' וכן באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כיון שאמר שלא אתחייב באחריותה פירש דבריו שאמר הרי עלי דלאו לנדר קמכוין אלא לנדבה וכאומר הרי זו דמי לא כן בההיא דביצה באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מעשר דכיון דלא בא לפרש הלשון ראשון שאמר תחילה אלא לנדר גמור קיבל עליו להתחייב באחריותה ולכל דבר זולת שהוא מתנה עליו לצאת ידי חגיגה כל כה\"ג חשיב מעמש\"ב וחילוק זה מבואר בדברי התוס' בפ\"ב דנזיר די\"א ובכתובו' ��נ\"ו בההיא דהאומר הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שאכתוב לקמן בס\"ד וא\"כ היא גופא איכא למימר.<br><b> ולע\"ד </b> אפי' אם נאמר דכוונת רש\"י ז\"ל היתה לומ' דמשום תפוס לשון ראשון הוא דאמרי' דכי אמר הרי עלי תודה ואצא בה משום חגיגה דנדור ואינו יוצא ל\"ק מהנך דאיכא למימר דהכא שאני שלא בא לפרש הלשון ראשון דקאמר הרי עלי תודה כו' אלא להטיל התנאי והוא נגד משמעו' הלשון שאמר תחיל' בהא הוא דאמרי' תפוס לשון ראשון אבל כשבא לפרש דבריו הראשונים כההיא דהרי עלי תודה בלא לחם והרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה ודאי דליכא למימר תפוס לשון ראשון כמבואר מדברי התוס' דפ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' חגיגה פ\"ב ה\"ח בס\"ד יע\"ש והנה מדברי רש\"י והתוס' מבואר יוצא דאפילו באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ושלא כדברי הרמב\"ן שכתב בס' המלחמות דכי אמר בפי' ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב יוצא י\"ח ומגלח ממעות מעשר וע\"כ לא קאמר ר\"י בשמעתין דנדור ואינו יוצא אלא כשלא אמר הדברים בלשון תנאי אבל כשאמר בל' תנאי מהני שפיר והביא ראיה מאותה ששנינו הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו אם הקריבה בבית חונייו יצא יע\"ש.<br><b> ולשיטת </b> רש\"י והתוס' נלע\"ד דלא ק\"ל מהריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שהרי כתבו התוס' ברפ\"ב דנזיר די\"א ע\"א ד\"ה דהוי מתנה דהא דלא חשיב מתנה עמש\"ב באומר ע\"מ שאגלח בבית חונייו משום דמשמעות לשונו הוי בשנים משמע מקדש ואז גילח בבית חונייו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי נפשי' ואז גילח בבית חונייו יצא ונזירותיה מתלא תלי וקאי אי גילח במקדש גילה דעתו דלנזירות מעליותא איכוון ואם גילח בבית חונייו גלי מילתא דלצעורי בעלמא אכוון יע\"ש והשתא משו\"ה לא אמרינן התם דכי אמר הריני נזיר נתחייב בקרבנו' להביאן למקדש וכי הדר אמר ע\"מ שאגלח בבית חונייו לאו מילתא היא דהתם פרושי קמפרש למילתיה דקאמר תחילה הריני נזיר דהיינו פרוש בעלמא ולאו נזירו' הכתוב בתורה קיבל עליה וכל שבא לפרש דבריו הראשונים אין כאן משום מתנה עמש\"ב משא\"כ בהא דשמעתין שלא בא לפרש דבריו הראשונים ס\"ל דאפילו אמר ע\"מ לאו כלום הוא וכמדובר לעיל ולדע' הרמב\"ן דמדמי ההיא דבית חונייו לשמעתין צ\"ל דס\"ל דכי היכי דהתם לכתחילה אמרינן ליה שיגלח במקדש אלא שבדיעבד אם גילח בבית חונייו יצא ה\"נ לכתחי' אמרי' ליה שיביא התודה ולא יצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר אמרינן ליה שיגלח ממעות חולין ואם גילח ממעות מעשר יצא ולדעתו הכא נמי מתלא תלי וקאי נדרו ונזירותו שאם הקריב תודתו לחגיגה לא קיבל עליו תודה זו לשם נדר אלא לשם נדבה ואע\"פ שאמר הרי עלי כיון שאמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה הוה ליה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריותה וכההיא דאמרי' בסוף מנחות דק\"ט גבי האומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חונייו שאם הקריבה בבית חונייו יצא דהוה ליה כאומר הרי עלי ע\"מ שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ועיין למהרש\"ך בנאספות סי' כ\"ב שעמד מתמיה על דברי הרמב\"ן דמה יענה לקושית התוס' דפ\"ב דנזיר במה שהקשו בההיא דבית חונייו דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועוד לדבריו דמהני תנאה היכי קתני במתני' דלכתחילה יקריבנה במקדש הא הו\"ל מביא חולין לעזרה כיון דתנאו אלא ודאי עכ\"ל כמ\"ש התוס' בנזיר דשאני התם דלצעורי נפשיה אכוון ולא לנזירות הכתוב בתורה ונזירותי' מתלא תלי וקאי יע\"ש.<br><b> ולפי </b> מ\"ש דאף הרמב\"ן אזיל ומודה לדברי התוס' וכמדובר ואל תתמה על מה שלא פי' הרמב\"ן דבריו בזה כיון שהרב דימה הא דביצה לההיא דבית חונייו וההיא דבית חונייו ע\"כ לפרש כמ\"ש התוס' בנזיר ודבריהם מבוארים באותה סוגייא דסוף מנחות דק\"ט לא הוצרך לבאר כאשר יראה הרואה ומהתימא על מהרש\"ך שנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דמנחות עד שעמד מתמיה על הרמב\"ן מדברי התוס' דנזיר ולא שת לבו שדברי התוס' באו מבוארים באותה סוגייא דמנחו' יע\"ש וצ\"ע ומיהו הא ק\"ל דבאומר הרי עלי עולה ואקריבנה בבית חונייו והריני נזיר ואגלח בבי' חונייו דאמרי' שאם גילח בב\"ח או אם הביא עולתו בב\"ח יצא משו' דנדרו ונזירותו מתלא תלי וקאי כדאית' התם במנחו' וכמ\"ש התוס' בנזיר ומ\"ש מהאומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים ששנינו שם בפ\"ב דנזיר דה\"ז נזיר ואסור בכולן משום דהו\"ל מתנה עמש\"ב או מטעמא דכיון דקיבל עליו נזירות לשאר דברים חל עליו נזירות על כולן וכמ\"ש רש\"י שם וה\"נ שנינו בפ\"ק דנזיר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ונפ\"ל בגמ' מקרא דיין ושכר יזיר יע\"ש. והשתא אמאי לא אמרי' התם דהאי גברא לאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לצערא בעלמא אכוון ולא ליתסר אלא במה שאסר עצמו עליו וליכא למימר דהתם נמי לכתחי' הוא דאמרי' ליה שיהי' נזיר מכולן כי היכי דאמרי' גבי אומר הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבנ' בבית חונייו וכן הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו דלכתחילה אמרינן ליה שישמור נזירו' הכתוב בתורה ושיביא קרבנותיו ועולתו למקדש דהא ודאי ליתא דהכא סתמא תנן הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירו' עליו דמשמע שאם עבר ולא שמר כל דקדוקי נזירות מלקא לקי כמבואר ונראה דדוקא באומר הריני נזיר ואגלח בבית חונייו הוא דאמרינן דנזירותיה מתלא תלי וקאי ואם הביא קרבנותיו בבית חונייו אמרי' דיצא דצערא בעלמא קביל עליה והאי דקאמר הריני נזיר אינו אלא פרוש בעלמא ולא נזיר האמור בתורה ומפני שהוא מקבל עליו לשמור כל הדברים שהנזיר אסור בהן משום צערא בעלמא להכי קאמר האי לישנא דהריני נזיר אבל באומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים וכן הריני נזיר מן הגרוגרות אם איתא דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לשון פרישות ולצערא בעלמא הוא דקביל עליה לא הול\"ל האי לישנא דהריני נזיר אלא הכי הול\"ל הרי עלי בקונם שלא לשתות יין או שלא אוכל גרוגרות או שלא אטמ' למתים דלא שייך לשון נזירות בכה\"ג כיון דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא ודאי מדאפקיה בהאי לישנא כונתו לנזירות הכתוב בתורה אלא שהוא רוצה להתנו' לנזירותו שלא להתחייב אלא בדברים אלו שהוא פורט ולא יותר וכיון שכן לא אמר כלום דאין נזירות לחצאין וכיון שקיבל עליו נזירות שבתורה באומרו הריני נזיר ממילא חל עליו כל דיני נזירות שוב ראיתי בס' משאת משה חי\"ד סי' י\"ב עמד בקו' זו שהקשינו וכעת לא יכולתי לעמוד על דבריו.<br><b> ובמקדים </b> התנאי שאמר ע\"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה וכן על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר דהשתא אי תפסי' לשון ראשון הרי לא נתחייב בתודה ובנזיר אלא ע\"פ תנאו מבואר מדברי רש\"י דתנאו קיים וכ\"כ התוס' בהדייא ודוקא דקאמ' הכי אבל אי אמר איפכא ע\"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר עכ\"ל והנה אין ספק דס\"ל דבמקדים התנאי תחילה דתנאו קיים אין הכונה לומר שיביא תודה ויוצא בה ידי חגיגה ושיהיה נזיר ויגלח ממעות מ\"ב דמהי תיתי שנאמר לו שיביא חובתו מדבר שבחו��ה מפני שהתנה כן בתחי' כיון דהו\"ל מתנה על מש\"ב אלא לדידהו ס\"ל דבמקדים התנאי חל תנאו שפיר וכשאנו אומרים לו שאינו יכול ליפטר מקרבן חגיגה על ידי תודה זו וכן שלא יכול לגלח ממעות מעשר לא חל נדרו ונזירותו וכדאמרינן בפרק המגרש גבי האומר הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר דלא תיכול ולא תתגרש ה\"נ אהני תנאו שלא יחול נדרו וכן הבין בכונתם מהרש\"ך ז\"ל בח\"ב בנאספות סימן כ\"ב ומה שהוקשה לו לפ\"ז מאי ראיה מייתו התוספות לדבריהם מההיא דאומר הבו ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי דהתם שאני דכי אמר לנסוב ברתי והבו ליה ד' מאות זוזי מצי מקיים תנאיה דנסיב ברתיה ולהכי כי לא מקיים תנאיה לא יהבינן ליה ד' מאה זוזי ואלו הכא לא מצי מקיים תנאיה שאינו בידו ולעולם לא נדור ואינו נזיר יע\"ש. לק\"ד ל\"ק כלל דעיקר ראייתם היא מדאייתי הש\"ס עובדא דההוא גברא הכא ש\"מ כי הדדי נינהו וכי היכי דשאני לן בההוא עובדא בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא ה\"נ שניא היא ודבר זה מבואר בטעמו ואין בזה שום דוחק וכ\"כ הראד\"ב בתשו' סימן רי\"ד יע\"ש.<br><b> ובכן </b> יש לתמוה עמ\"ש מרן כ\"מ כאן שכתב וז\"ל בפ\"ב די\"ט וכתב רש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מ\"ב הרי הוא נזיר ומגלח ממעות מ\"ב וכן כתבו התוספו' עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כונת רש\"י והתוס' כמ\"ש מרן כ\"מ דמהי תיתי שיוכל לבט' דבר תורה ע\"י תנאו דאטו מי לא סגי בלא\"ה לא תהא נדור ונזיר ולא יביא חובתו ממעות מעשר ועיין עוד להרב מש\"ל פ\"א מהל' ק\"פ הל' ג' דצ\"ז ע\"ב שנראה מבואר מדבריו שגם הוא הבין בכונת דברי התוספו' הללו כמו שהבין מרן כ\"מ ודלא כמהרש\"ך והם דברים תמוהים וצ\"ע וראיתי להרב מכתב מאליהו דקע\"ב ע\"ב הביא מ\"ש התוספות בכתובות פרק אעפ\"י דנ\"ו ד\"ה הר\"ז מקודשת למה שהוקשה להם הא דתנן במנחות דהאומר הריני נזיר על מנת שאגלח בב\"ח שאם גילח בבית חוניו יצא דאמאי יצא הא הו\"ל מתנה על מש\"ב ותרצו בשם ר\"י דלא אמרינן מתנה עמש\"ב תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מ\"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור לית לן למילף מתנאי בגו\"ר עכ\"ל וכתב על זה וז\"ל ובזה שכתבו התוספו' ניחא ההיא דפ\"ב דביצה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ומבואר שם בדברי רש\"י ותוספות והרז\"ה דהטעם הוא מפני שהמעשה קודם לתנאי ואם היה התנאי קודם למע' היה התנאי קיים ואמאי הא מעמש\"ב הוא אמנם ע\"פ דברי התוספות שזכרנו ניחא עכ\"ל.<br><b> ותמהני </b> טובא דאם כדבריו ז\"ל דס\"ל להתוספות ורש\"י דהכא ליכא משו' מתנה עמש\"ב דהא דהכא דמי לההיא דבית חוניו דלא מכוין לעקור ד\"ת א\"כ אפילו כי אקדים מעשה לתנאי נמי יהיה תנאו קיים דומיא דההיא דבית חוניו דאע\"ג דאקדים מעשה ואמר הריני נזיר והרי עלי עולה על מנת שאגלח בבית חוניו ושאביאנה בבית חוניו שאם הביאה בבית חוניו יצא וכמו שכן הוא דעת הרמב\"ן בספר המלחמות אלא ע\"כ לומר כמ\"ש לעיל דלדידהו ז\"ל ס\"ל דהא דהכא לא דמי לההיא דבית חוניו משו' דהתם כי אמ' הרי עלי עולה ע\"מ שאביאנ' בבית חונייו וכן באומר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו אין כאן נדר ואין כאן נזירות כמ\"ש התוספות שם וכדאיתא התם במנחות דק\"ט דתנאי זה הוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דדורון בעלמא קביל עליה וכן כשאמר הריני נזיר כשהתנה לגלח בבית חונייו חשיב כאומר בפי' דצערא בעלמא קביל עליה כדרך שהנזיר מצטער ולאו לנזירות הכתוב בתורה קא מכוין אבל הכא באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה כיון דקביל עליה להביא קרבן בלשון נדר ומתחייב הוא בכל דבר של נדר זולת שרוצה לצאת בה ידי חגיגה וכן בנזיר מקבל עליו כל דיני נזירות שבתורה זולת שרוצה להביא קרבנותיו ממעות מעשר הוה ליה מתנה עמ\"ש בתורה בהדיא ומה\"ט ס\"ל דאין בידו להתנות עמש\"ב וכיון שכן מה לי אם התנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי כיון שיש בזה משום מתנה ע\"מ שכתו' בתורה אפי' כי אתני תחילה לא מהני תנאו לעשות היפך מש\"ב דסוף סוף הרי קבל עליו נדר האמור בתורה ונזירות האמור בתורה וקי\"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא ודאי שלדעת התוס' ורש\"י והרז\"ה דס\"ל הכא דכי אמר הרי עלי תודה אפי' אמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב דלא מהני תנאו דלא כשיט' הרמב\"ן דס\"ל דהאומר על מנת בפי' מהני תנאו עכ\"ל דלא מדמו הא דהכא לההי' דבית חונייו אלא ס\"ל דהכא יש בו מתנה עמש\"ב ומה\"ט לא מהני תנאו אלא דס\"ל דיש חילוק בין מתנה תחילה לשאינו מתנה תחי' דבמתנה תחילה אהני תנאו שלא יחול עליו נדרו ונזירותו דאדעת' דהכי לא נדר משא\"כ במתנה לבסוף לא מהני תנאו כלל דתפסינן לשון ראשון וכי מתנה בתר הכי לאו מידי הוא.<br><b> ובעיקר </b> דברי התוס' הללו דפרק אעפ\"י דף נ\"ו שכתבו בשם ר\"י דההיא דבית חונייו לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה מפני שאין זה מכוין לעקור דבר מן התורה דחשב שיש מצוה בבית חונייו כמו בבית המקדש לפע\"ד לא זכיתי להבין כונתם דמי הביאם ז\"ל לחלק בכך מאחר שהקדימו וכתבו דלהכי אם גילח בבית חונייו יצא משום דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין ואם יקריב אחר כך בבית חוניו גילה דעתו דלא הוי נזיר אלא צערא בעלמא קביל עליה אם כן מאי קא ק\"ל תו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומה מתנה על מה ש\"ב איכא הכא כיון דלאו בנזירות הכתוב בתורה קמכוין זה ולפי מה שעלו לחלק דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור דבר מן התורה לא הוה צריך הש\"ס במנחות דק\"ט למימר דמשום הכי אם גילח בבית חוניו יצא משו' דהאי גברא לצערא בעלמא אכוון אלא הכי הוה ליה למימר דכיון דלא חשב לעקור דבר מן התורה תנאו קיים ויצא. ובפ\"ק דנזיר די\"א הוקשה להם להתוספות בההיא דבית חוניו דהוי מתנה עמש\"ב וניחא להו דהתם לא חשי' מתנה עמש\"ב משום דלצערא בעלמא אכוון ולא הוצרכו לומר דמש\"ה הוי מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור יע\"ש שוב חפשתי ומצאתי להרב מחנה אפרים בהל' מלוה סימן ל\"ט דצ\"ז ע\"ג עמד מתמיה בזה ע\"ד התוספות וראיתי לו שהקשה עוד בדבריהם מההיא דפרק המגרש דפ\"ג ע\"א שאמרו נענה רבי טרפון ואמר הרי שהלכה ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה אלא מתנה כו' מי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לאחוה דההוא גברא כו' יע\"ש משמ' דאי הוה מתנה הכי הוי מתנה עמש\"ב ואמאי הא כשמתנה זה לא אסיק אדעתיה שימות בלא בנים ותיפול קמי יבם והכי אמרי' גבי יבמה שנדר' הנאה מן היאודים כו' עכ\"ל ואשתמי' מיניה מ\"ש הרשב\"א בחי' שם בפרק המגרש וז\"ל מתנה מי קאמר לה משמע דאי אמר לה הכי הו\"ל מתנה על מש\"ב וכגון דאמר לה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואי הוה אמר לה הכי פשיטא לן טפי דקשיא עליה דר\"א דאמר הרי זה מגורשת ותמה על עצמך אי מתנה עמש\"ב הוא אדרבא בין לר\"א בין לרבנן ליהוי גיטא ותשתרי אפילו להאי דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב והתנאי בטל והמעשה קיים וי\"ל דאפילו התנה עליה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואפילו הכי בכי הא לא קרינן ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דמי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לפלוני לא תנסוב ולא תתגרש וכדאמרינן לקמן גבי על מנת שתאכלי בשר חזיר כו' אלא דאכתי קשה דאם כן מאי קא קשיא ליה לר' טרפון אין זה כריתות דהא בעל מנת שתאכלי בשר חזיר דתניא אכלה הרי זו מגורש' וכו' וליכא מאן דפליג אמאי לא אמרינן אכלה נמצא דעוקר דבר מן התורה ואין זה כריתות וכל דכן הוא וכו' וי\"ל דכל היכא דקא עקר בתנאו מה שכתוב בתורה לא חשבינן ליה כריתות דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ומיהו עוקר ממש לא חשבינן ליה דנימא מתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל דהא אי בעי לא מנסבא להאי ולא מעקרא מצוה כו' ובתוספתא ובירושלמי גרסינן מתנה על מה שכתוב בתורה הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וכו' ונראה דלא מתנה ממש קאמר אלא הכי פירושו נמצא זה במעשהו כמתנה על מה שכתוב בתורה כלומר דמבטל וכל מעשה שמבטל מש\"ב מעשהו בטל עכ\"ל מעתה אין מקום לקושית הרב מחנה אפרים כלל דהתם לאו משום דאיהו מכוין לעקור דבר מן התורה הוא דאמרינן דהו\"ל מתנה עמש\"ב דמי סגי ליה דלא תנסוב ליה לא תתגרש ולא תנסוב כי ההיא דעל מנת שתאכלי בשר חזיר כמ\"ש הרשב\"א זלה\"ה ומתנה על מה שכתוב בתורה דקאמר הש\"ס לאו דוקא אלא דחשיב כמתנה כיון דעל ידי מעשה זה אתי לבטל מש\"ב דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולהכי לא הוי גט ואם כן גבי נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו כתבו התוספות שפיר דלא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה לומר שיהיה התנאי בטל ומעשה הנזירות קיים כיון דלא מכוין לעקור דבר מן התורה והכא ליכא למימר שעל ידי מעשהו אתי לבטל דבר מן התורה כההיא דעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהכא אדרבא כי אמרינן דמעשהו בטל לא חל עליו נזירות כלל ומה\"ט אמרינן שם עבר והקריב בבית חוניו יצא ולכתחילה לא מחייבינן להיות נזיר ושיקריב קרבנותיו במקדש וליכא ביטול דבר מן התורה הכא כלל ודוק.<br><b> ושוב </b> ראיתי בספר קרית מלך רב בפרק ו' מה' אישות סוף הל' ג' דס\"ד ע\"ג שעמד על קושיא זו של הרב מר אביו וכתב וז\"ל ולע\"ד ק\"ל ע\"ד דמה מק' ותלמו' דהוי עוקר או מתנה על מה שכתוב בתורה הלא כיון שהוא מתנה עמש\"ב תנאו בטל והוי גט כריתות לגמרי. אמנם לפי דברי התוס' ניחא עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו איך ע\"פ דברי התוס' הללו יתיישב קושיא זו והוא לא זכר דברי הרשב\"א בחי' ובמה שהק' עוד על דברי התוס' דפרק אעפ\"י הרב מחנה אפרים בה' אישות שורש מתנה על מה שכתוב בתורה עמדתי על דבריהם יעש\"ב. והנה רבינו בפרק ב' מה' חגיגה כתב וז\"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה חייב להביאה ואינו יוצא ידי חגיגה והשיג עליו הראב\"ד דבספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא דלאו כל כמיניה לצאת בה אע\"ג דמפרש אבל אמר שאצא יכול להתנות אדעתא דהכי נדר עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב דגירסת רבינו שאצא ואעפ\"כ אינו יוצא דכיון שאמר הרי עלי נתחייב בתודה וכי הדר אמר שאצא בה י\"ח לאו כל כמיניה לצאת בו אע\"ג דמפרש דוגמא לדבר מה ששנינו בפ' התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד עכ\"ל והקשה הרב הנז' דמה זו ראיה מצא הרב מההי' דתודה ולחמה דהתם ודאי אזיל ומודה הראב\"ד כיון שאמר ולחמה בוי'ו אבל הכא לגירסת רבינו השיג עליו דמהני תנאו שפיר יע\"ש.<br><b> ולק\"ד </b> הדבר מבואר דאע\"ג דהתם ק��מר ולחמה בוא'ו מ\"מ כיון שהן שני דברים נפרדים קרבן ולחם ואיהו קא מפרש בשעת נדרו תודה מן החולין ולחמה מן המעשר התם ודאי הוה ליה כאומר שלחמה מן החולין וז\"ש מרן ודוגמא לדבר כו' כלומר דהתם ודאי יודה הראב\"ד דאע\"ג דאמר בוא'ו הו\"ל כמתנה ואפילו הכי לא מהני תנאו מהטעם שכתב מרן כנלע\"ד ועיין בספר קול יעקב בחי' לי\"ט יע\"ש. עוד ראיתי להרב משפט צדק שם דס\"ז ע\"ב דהוקשה לו דאמאי לא פשיט הבעיא ר\"ל מאותה ששנינו במנחות הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דאע\"פ שפי' בהדיא שתביא לחמה מן המעשר לאו מלתא היא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב להביא מן החולין כו' וכמ\"ש רש\"י ותוספות שם וכתב ואיברא דלפי מה שפי' רש\"י דבאומר על מנת קא בעי ר\"ל הגם שאין הכרח בגמרא קא בעי שפיר משום דבההיא דמנחות ליכא תנאי דע\"מ יע\"ש. ולע\"ד לא כיוון רש\"י לומר דבאומר על מנת קא מבעיא ליה לר\"ל אלא שהוא ז\"ל סבור דלשון זה דואצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת ואם כן הדרא קושיית הרב לדוכתא דתפשוט לה מההיא דמנחות ולק\"ד לא קשיא מידי דשאני התם דעיקר הקרבן הרי נתחייב להביאו מן החולין כמו שנדר והלחם נגרר אחר הקרבן ולהכי חשיב כחוזר מדבורו הראשון באומרו ולחמה מן החולין אבל הכא שהוא מתנה על עיקר הקרבן להפטר בו ידי חגיגה אפשר דמהני תנאו דהוה ליה כאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאלו אמר הרי עלי תודה מן המעשר דשנינו שם בפרק התודה דיביא כמו שאמר ועל זה השיבו ר\"י דנדור ואינו יוצא דלא דמי להנך דהכא כיון שלא התנה אלא להפטר בו ידי חגיגה דוקא ותו לא אכיל אבל מחייב הוא באחריו' ושלא להביאה מן המעשר נמצא דלשון הרי עלי שאמר תחילה הוא חיוב גמור וכיון שכן לא מצי להתנות על דבר שבחובה להביאו מדבר שבחובה ולא מן החולין דהו\"ל מתנה עמש\"ב וכמדובר כל זה לעיל.<br><b> אמנם </b> זו היא שיטת התוס' ורש\"י והרז\"ה ורבינו לדעת מרן כ\"מ אך דעת הרמב\"ן במלחמות והראב\"ד דכל שאמר בפירוש על מנת הוה ליה כאומ' על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאומר על מנת להביאה מן המעשר ולדעת הראב\"ד אף באומר שאצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת בפירוש דמהני תנאו ועיין בספר קול יעקב בחידושי ההלכות ד\"ד ע\"ד ובספר רוח אליהו ד\"ח ע\"א וד\"ט שעמדו בזה יע\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהדברים </b>\n<b> אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו.</b> וכתב מרן בכ\"מ שם שיש לחוש שדמי הזאות קרבן חובה הוא חלוק מדמי הזאות קרבן נדבה ומהר\"ח אלפאנדארי בספר בני חיי תמה עליו בזה היכן מצא חילוק זה ואני תמיה עליו היכן מצא שאינו כן שהרי כשהוא חובה הוא מקריבו לשם חטאת ואשם שהם קרבנות של נזיר וכשהוא נדבה הוא מקריבו לשם עולה ושלמים וכבר שנינו בפי' שהחטאות הם ד' מתנות על ד' קרנות משא\"כ במתנות דעולה ושלמים שהן ב' שהן ד' עיין בפרק איזהו מקומן ועיין להרע\"ב בסוף נגעים שכתב כן ועיין להתוס' בקדושין דנ\"ה ע\"ב ד\"ה דלמא אלא שעל דברי מרן בכ\"מ יש לתמוה דאם איתא דחילוק הזאות מעכבות מאי האי דפרכינן בפסחים גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן כו' וניתי כל חד וחד ויתנו כו' כיון דאיכא חי' בהזאו' בין הזאות דקרבן חובה דפסח להזאות דקרבן נדבה שהן עולות ושלמים שהפסח הם במתנה אחת והשלמים והעולות לב' מתנות שהן ד' וכעת צ\"ע ועיין להרע\"ב בסוף מס' נגעים שכתב בהדייא דחילוק המתנות מעכבת וכדברי מרן כ\"מ יע\"ש ויש עוד לעמוד בזה וכעת אין הפנאי מסכים עמי ועיין בהשג' הראב\"ד ז\"ל בסוף ה' תמורה דס\"ל דחילוק הזאות מעכבת."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נזירות על תנאי האומר </span>\n<b> הריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב הר\"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין כו'.</b> הכי איתא בפ\"ב דביצה ד\"כ ע\"א נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' כתב רש\"י נדור על התודה ואינו יוצא כו' וכי אמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע\"מ לאו מילתא היא עכ\"ל וכ\"כ התוס' ומבואר כונתם דתפסינן לשון ראשון שאמר הרי עלי וכי הדר אמר ע\"מ בעי למיהדר ביה ומשו\"ה אמרינן דלאו מילתא היא וכ\"כ הרב תה\"ד ז\"ל בסימן ש\"ן ומהראנ\"ח ח\"א סימן ע\"ז והרב משפט צדק ח\"א סימן י\"ד והראד\"ב בתשו' סי' רי\"ד.<br><b> וראיתי </b> להרב מ\"ץ ז\"ל שם דס\"ו ע\"א שהק' ע\"ז דלפי דבריהם שמעתין אזלא כב\"ש דשנינו בר\"פ ב' דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש\"א נזיר ובה\"א אינו נזיר ופי' רש\"י דטעמא דב\"ש דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה הנזירות וכי הדר אמר מן הגרוגרות לא אמר כלו' ובה\"א אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרו' לא שייך נזירות בגרוגרות יע\"ש ועוד עמד מתמיה על רבינו שפסק בההיא מתני' כב\"ה ופסק להך דהכא ומרן כ\"מ יחס שיטת רש\"י ותוספות דביצה בדעת רבינו וכיון שכן פסק תרתי דסתרן אהדדי ועוד הק' דכיון דתוך כדי דיבור דאמר הרי עלי חזר ואמר ע\"מ למה לא יהיה תנאו קיים דהא קי\"ל תכ\"ד כדיבור דמי לבד ממקדש ומגרש ועע\"א ומגדף כדאיתא בפ' בתרא דנדרים דפ\"ז ע\"א ובפ' יש נוחלין דקכ\"ט ע\"ב עד שמצא לרבינו ברפט\"ו מהלכות מעה\"ק שכתב בהדייא דאין חזרה בהקדש אפילו בתכ\"ד והכי איתא בתמורה דכ\"ה אלא שעדיין הוקשה לו למה לא מנו הקדש נמי בפ' י\"ן בהדי הינך דלא מהני בהו חזרה תכ\"ד והניחה בצ\"ע יע\"ש והנה זה שהוקשה לו דלפי פי' רש\"י ותוס' ז\"ל הא שמעתין אזלא כב\"ש דס\"ל בכה\"ג תפוס לשון ראשון ושלפ\"ז רבינו סותר את עצמו ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוס' במנחות פ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה וז\"ל דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר ולחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפי' תוך כדי דיבור דלא בעייא לבית שמאי גבי הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אלא אפי' לב\"ה כו' לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' עכ\"ל הרי שהתוס' עלו לחלק בין ההיא דהריני נזיר מן הגרוגרות לאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דגבי הריני נזיר מן הגרוגרות ליכא חזרה בדבריו אלא פרושי קמפרש ללשונו הראשון שאמר הריני נזיר דהוי מן הגרוגרות ולכך אמרו ב\"ה דאין כאן נזירות אבל באומר הרי עלי תודה דבלשון זה שויתיה אנפשיה חובה להביא קרבן תודה כי הדר אמר ולחמה מן החולין יש כאן חזרה מלשון הרי עלי שאמר בתחילה דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי מתנה להבי' מן החולין אין כאן חובה אלא נדבה.<br><b> גם </b> מה שהוקשה לו אמאי לא אמרי' תכ\"ד כדיבור דמי והביא ההיא דתמורה להוכיח דלא מהני חזרה בהקדש אפי' תכ\"ד הנה התוס' בפ' התודה בסוף דבריהם כתבו ג\"כ כדבריו ואשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל יע\"ש ומה שיש לעמוד בזה בד��רי התוס' שם עיין להרב מש\"ל בר\"פ ט\"ו מה' מע\"הק ובס' צאן קדשים שם ולהרב מח\"א ה' צדקה סימן ח' ובמקום אחר נעמוד ע\"ז בס\"ד וראיתי להרב מח\"א בה' צדקה סי' ט' הביא דברי רש\"י דביצה ודקדק מלשונו דס\"ל דגבי הקדש דאמירתו לגבוה כו' תכ\"ד לאו כדיבור ואפילו בשהיה דעתו מעיקרא לכך והוקשה לו דזה סותר מ\"ש רש\"י בפ' הפועלים גבי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסות דהתנאי בטל משום דהוי מתנה עמש\"ב הא לא\"ה תנאו קיים הרי דאף במקדש דקי\"ל דתכ\"ד לאו כדיבור דמי כהקדש אפי\"ה ס\"ל דתנאו קיים אע\"פ שנתן ואח\"כ התנה אי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב ועוד הוקשה לו דאם איתא דאפילו היה בדעתו מעיקרא לכך תפסי' לשון ראשון ואמרי' דתכ\"ד לאו כדיבור דמי הרי אמרו בפ' התודה דפ\"א ע\"ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם דנדר ופתחו עמו הוא ואמאי לא אמרינן מכי אמר הרי עלי תודה נתחייב בה וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום היא ועוד הוקשה לו מההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א דהאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי נתחייב באחריותה וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא ומתוך כך כתב דמ\"ש רש\"י בביצה מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר אמר על מנת לאו כלום היא הכונה כמו שפי' בפרק הפועלים דמכי יהיב קדושי' אקדשה ליה וכי מתנה אחר כך לאו כלום היא משום מתנה על מש\"ב והכא נמי מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי אמר אחר כך על מנת הוי מתנה עמש\"ב.<br><b> ואנכי </b> לא ידעתי מה תיקן הרב במה שהסיע דכונת רש\"י למ\"ש בסו' פ' הפועלים דמשו\"ה לאו כלום הוא משום דהוי מתנה עמש\"ב דסוף סוף אכתי תקשי ההיא דאומר הרי עלי תודה בלא לחם וההיא דהרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דלא חשיב מתנה עמש\"ב דמיד שאמר הרי עלי תודה או עולה נתחייב בה וכי הדר מתנה להביאה בלא לחם או שלא יתחייב באחריותה הוה ליה מתנה על מש\"ב וע\"כ לתרץ ולומר דלא חשיב מתנה עמש\"ב כל שבא לפרש עיקר נדרו שיהיה התודה בלא לחם ושלא יתחייב באחריותה כשהתנה בכך חשיב כמקבל עליו נדבה בעלמא ואעפ\"י שאמר תחילה הרי עלי ולשון הרי עלי הוי לשון נדר היינו דוקא כשלא פי' דבריו תכ\"ד דנדבה בעלמא קביל עליה אבל כשאומר הרי עלי על מנת שלא אתחייב באחריותה פרושי מפרש ללשון הרי עלי דנדבה בעלמא הוא והו\"ל כאומר הרי עלי להביא קרבן זה לנדבה דכיון שפי' ואמר לנדבה פשיטא דלשון הרי עלי אינו לשון נדר ולכן באומר הרי עלי תודה בלא לחם דכי פי' ואמר בלא לחם גילה פי' דבריו שאמר הרי עלי תודה דקרבן לחוד קאמר וא\"כ הו\"ל נדר ופתחו עמו כמ\"ש התוספות שם בפרק התודה לההיא דאומר הריני נזיר מן הגרוגרו' וכן באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כיון שאמר שלא אתחייב באחריותה פירש דבריו שאמר הרי עלי דלאו לנדר קמכוין אלא לנדבה וכאומר הרי זו דמי לא כן בההיא דביצה באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מעשר דכיון דלא בא לפרש הלשון ראשון שאמר תחילה אלא לנדר גמור קיבל עליו להתחייב באחריותה ולכל דבר זולת שהוא מתנה עליו לצאת ידי חגיגה כל כה\"ג חשיב מעמש\"ב וחילוק זה מבואר בדברי התוס' בפ\"ב דנזיר די\"א ובכתובו' דנ\"ו בההיא דהאומר הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שאכתוב לקמן בס\"ד וא\"כ היא גופא איכא למימר.<br><b> ולע\"ד </b> אפי' אם נאמר דכוונת רש\"י ז\"ל היתה לומ' דמשום תפוס לשון ראשון הוא דאמרי' דכי אמר הרי עלי תודה ואצא בה משום חגיגה דנדור ואינו יוצא ל\"ק מהנך דאיכא למימר דהכא שאני שלא בא לפרש הלשון ראשון דקאמר הרי עלי תודה כו' אלא להטיל התנאי והוא נגד משמעו' הלשון שאמר תחיל' בהא הוא דאמרי' תפוס לשון ראשון אבל כשבא לפרש דבריו הראשונים כההיא דהרי עלי תודה בלא לחם והרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה ודאי דליכא למימר תפוס לשון ראשון כמבואר מדברי התוס' דפ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' חגיגה פ\"ב ה\"ח בס\"ד יע\"ש והנה מדברי רש\"י והתוס' מבואר יוצא דאפילו באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ושלא כדברי הרמב\"ן שכתב בס' המלחמות דכי אמר בפי' ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב יוצא י\"ח ומגלח ממעות מעשר וע\"כ לא קאמר ר\"י בשמעתין דנדור ואינו יוצא אלא כשלא אמר הדברים בלשון תנאי אבל כשאמר בל' תנאי מהני שפיר והביא ראיה מאותה ששנינו הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו אם הקריבה בבית חונייו יצא יע\"ש.<br><b> ולשיטת </b> רש\"י והתוס' נלע\"ד דלא ק\"ל מהריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שהרי כתבו התוס' ברפ\"ב דנזיר די\"א ע\"א ד\"ה דהוי מתנה דהא דלא חשיב מתנה עמש\"ב באומר ע\"מ שאגלח בבית חונייו משום דמשמעות לשונו הוי בשנים משמע מקדש ואז גילח בבית חונייו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי נפשי' ואז גילח בבית חונייו יצא ונזירותיה מתלא תלי וקאי אי גילח במקדש גילה דעתו דלנזירות מעליותא איכוון ואם גילח בבית חונייו גלי מילתא דלצעורי בעלמא אכוון יע\"ש והשתא משו\"ה לא אמרינן התם דכי אמר הריני נזיר נתחייב בקרבנו' להביאן למקדש וכי הדר אמר ע\"מ שאגלח בבית חונייו לאו מילתא היא דהתם פרושי קמפרש למילתיה דקאמר תחילה הריני נזיר דהיינו פרוש בעלמא ולאו נזירו' הכתוב בתורה קיבל עליה וכל שבא לפרש דבריו הראשונים אין כאן משום מתנה עמש\"ב משא\"כ בהא דשמעתין שלא בא לפרש דבריו הראשונים ס\"ל דאפילו אמר ע\"מ לאו כלום הוא וכמדובר לעיל ולדע' הרמב\"ן דמדמי ההיא דבית חונייו לשמעתין צ\"ל דס\"ל דכי היכי דהתם לכתחילה אמרינן ליה שיגלח במקדש אלא שבדיעבד אם גילח בבית חונייו יצא ה\"נ לכתחי' אמרי' ליה שיביא התודה ולא יצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר אמרינן ליה שיגלח ממעות חולין ואם גילח ממעות מעשר יצא ולדעתו הכא נמי מתלא תלי וקאי נדרו ונזירותו שאם הקריב תודתו לחגיגה לא קיבל עליו תודה זו לשם נדר אלא לשם נדבה ואע\"פ שאמר הרי עלי כיון שאמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה הוה ליה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריותה וכההיא דאמרי' בסוף מנחות דק\"ט גבי האומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חונייו שאם הקריבה בבית חונייו יצא דהוה ליה כאומר הרי עלי ע\"מ שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ועיין למהרש\"ך בנאספות סי' כ\"ב שעמד מתמיה על דברי הרמב\"ן דמה יענה לקושית התוס' דפ\"ב דנזיר במה שהקשו בההיא דבית חונייו דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועוד לדבריו דמהני תנאה היכי קתני במתני' דלכתחילה יקריבנה במקדש הא הו\"ל מביא חולין לעזרה כיון דתנאו אלא ודאי עכ\"ל כמ\"ש התוס' בנזיר דשאני התם דלצעורי נפשיה אכוון ולא לנזירות הכתוב בתורה ונזירותי' מתלא תלי וקאי יע\"ש.<br><b> ולפי </b> מ\"ש דאף הרמב\"ן אזיל ומודה לדברי התוס' וכמדובר ואל תתמה על מה שלא פי' הרמב\"ן דבריו בזה כיון שהרב דימה הא דביצה לההיא דבית חונייו וההיא דבית חונייו ע\"כ לפרש כמ\"ש התוס' בנזיר ודבריהם מבוארים באותה סוגייא דסוף מנחות דק\"ט לא הוצרך לבאר כאשר יראה הרואה ומהתימא על מהרש\"ך שנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דמנחות עד שעמד מתמיה על הרמב\"ן מדברי התוס' דנזיר ולא שת לבו שדברי התוס' באו מבוארים באותה סוגייא דמנחו' יע\"ש וצ\"ע ומיהו הא ק\"ל דבאומר הרי עלי עולה ואקריבנה בבית חונייו והריני נזיר ואגלח בבי' חונייו דאמרי' שאם גילח בב\"ח או אם הביא עולתו בב\"ח יצא משו' דנדרו ונזירותו מתלא תלי וקאי כדאית' התם במנחו' וכמ\"ש התוס' בנזיר ומ\"ש מהאומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים ששנינו שם בפ\"ב דנזיר דה\"ז נזיר ואסור בכולן משום דהו\"ל מתנה עמש\"ב או מטעמא דכיון דקיבל עליו נזירות לשאר דברים חל עליו נזירות על כולן וכמ\"ש רש\"י שם וה\"נ שנינו בפ\"ק דנזיר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ונפ\"ל בגמ' מקרא דיין ושכר יזיר יע\"ש. והשתא אמאי לא אמרי' התם דהאי גברא לאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לצערא בעלמא אכוון ולא ליתסר אלא במה שאסר עצמו עליו וליכא למימר דהתם נמי לכתחי' הוא דאמרי' ליה שיהי' נזיר מכולן כי היכי דאמרי' גבי אומר הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבנ' בבית חונייו וכן הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו דלכתחילה אמרינן ליה שישמור נזירו' הכתוב בתורה ושיביא קרבנותיו ועולתו למקדש דהא ודאי ליתא דהכא סתמא תנן הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירו' עליו דמשמע שאם עבר ולא שמר כל דקדוקי נזירות מלקא לקי כמבואר ונראה דדוקא באומר הריני נזיר ואגלח בבית חונייו הוא דאמרינן דנזירותיה מתלא תלי וקאי ואם הביא קרבנותיו בבית חונייו אמרי' דיצא דצערא בעלמא קביל עליה והאי דקאמר הריני נזיר אינו אלא פרוש בעלמא ולא נזיר האמור בתורה ומפני שהוא מקבל עליו לשמור כל הדברים שהנזיר אסור בהן משום צערא בעלמא להכי קאמר האי לישנא דהריני נזיר אבל באומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים וכן הריני נזיר מן הגרוגרות אם איתא דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לשון פרישות ולצערא בעלמא הוא דקביל עליה לא הול\"ל האי לישנא דהריני נזיר אלא הכי הול\"ל הרי עלי בקונם שלא לשתות יין או שלא אוכל גרוגרות או שלא אטמ' למתים דלא שייך לשון נזירות בכה\"ג כיון דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא ודאי מדאפקיה בהאי לישנא כונתו לנזירות הכתוב בתורה אלא שהוא רוצה להתנו' לנזירותו שלא להתחייב אלא בדברים אלו שהוא פורט ולא יותר וכיון שכן לא אמר כלום דאין נזירות לחצאין וכיון שקיבל עליו נזירות שבתורה באומרו הריני נזיר ממילא חל עליו כל דיני נזירות שוב ראיתי בס' משאת משה חי\"ד סי' י\"ב עמד בקו' זו שהקשינו וכעת לא יכולתי לעמוד על דבריו.<br><b> ובמקדים </b> התנאי שאמר ע\"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה וכן על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר דהשתא אי תפסי' לשון ראשון הרי לא נתחייב בתודה ובנזיר אלא ע\"פ תנאו מבואר מדברי רש\"י דתנאו קיים וכ\"כ התוס' בהדייא ודוקא דקאמ' הכי אבל אי אמר איפכא ע\"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר עכ\"ל והנה אין ספק דס\"ל דבמקדים התנאי תחילה דתנאו קיים אין הכונה לומר שיביא תודה ויוצא בה ידי חגיגה ושיהיה נזיר ויגלח ממעות מ\"ב דמהי תיתי שנאמר לו שיביא חובתו מדבר שבחובה מפני שהתנה כן בתחי' כיון דהו\"ל מתנה על מש\"ב אלא לדידהו ס\"ל דבמקדים התנאי חל תנאו שפיר וכשאנו אומרים לו שאינו יכול ליפטר מקרבן חגיגה על ידי תודה זו וכן שלא יכול לגלח ממעות מעשר לא חל נדרו ונזירותו וכדאמרינן בפרק המגרש גבי האומר הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר דלא ��יכול ולא תתגרש ה\"נ אהני תנאו שלא יחול נדרו וכן הבין בכונתם מהרש\"ך ז\"ל בח\"ב בנאספות סימן כ\"ב ומה שהוקשה לו לפ\"ז מאי ראיה מייתו התוספות לדבריהם מההיא דאומר הבו ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי דהתם שאני דכי אמר לנסוב ברתי והבו ליה ד' מאות זוזי מצי מקיים תנאיה דנסיב ברתיה ולהכי כי לא מקיים תנאיה לא יהבינן ליה ד' מאה זוזי ואלו הכא לא מצי מקיים תנאיה שאינו בידו ולעולם לא נדור ואינו נזיר יע\"ש. לק\"ד ל\"ק כלל דעיקר ראייתם היא מדאייתי הש\"ס עובדא דההוא גברא הכא ש\"מ כי הדדי נינהו וכי היכי דשאני לן בההוא עובדא בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא ה\"נ שניא היא ודבר זה מבואר בטעמו ואין בזה שום דוחק וכ\"כ הראד\"ב בתשו' סימן רי\"ד יע\"ש.<br><b> ובכן </b> יש לתמוה עמ\"ש מרן כ\"מ כאן שכתב וז\"ל בפ\"ב די\"ט וכתב רש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מ\"ב הרי הוא נזיר ומגלח ממעות מ\"ב וכן כתבו התוספו' עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כונת רש\"י והתוס' כמ\"ש מרן כ\"מ דמהי תיתי שיוכל לבט' דבר תורה ע\"י תנאו דאטו מי לא סגי בלא\"ה לא תהא נדור ונזיר ולא יביא חובתו ממעות מעשר ועיין עוד להרב מש\"ל פ\"א מהל' ק\"פ הל' ג' דצ\"ז ע\"ב שנראה מבואר מדבריו שגם הוא הבין בכונת דברי התוספו' הללו כמו שהבין מרן כ\"מ ודלא כמהרש\"ך והם דברים תמוהים וצ\"ע וראיתי להרב מכתב מאליהו דקע\"ב ע\"ב הביא מ\"ש התוספות בכתובות פרק אעפ\"י דנ\"ו ד\"ה הר\"ז מקודשת למה שהוקשה להם הא דתנן במנחות דהאומר הריני נזיר על מנת שאגלח בב\"ח שאם גילח בבית חוניו יצא דאמאי יצא הא הו\"ל מתנה על מש\"ב ותרצו בשם ר\"י דלא אמרינן מתנה עמש\"ב תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מ\"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור לית לן למילף מתנאי בגו\"ר עכ\"ל וכתב על זה וז\"ל ובזה שכתבו התוספו' ניחא ההיא דפ\"ב דביצה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ומבואר שם בדברי רש\"י ותוספות והרז\"ה דהטעם הוא מפני שהמעשה קודם לתנאי ואם היה התנאי קודם למע' היה התנאי קיים ואמאי הא מעמש\"ב הוא אמנם ע\"פ דברי התוספות שזכרנו ניחא עכ\"ל.<br><b> ותמהני </b> טובא דאם כדבריו ז\"ל דס\"ל להתוספות ורש\"י דהכא ליכא משו' מתנה עמש\"ב דהא דהכא דמי לההיא דבית חוניו דלא מכוין לעקור ד\"ת א\"כ אפילו כי אקדים מעשה לתנאי נמי יהיה תנאו קיים דומיא דההיא דבית חוניו דאע\"ג דאקדים מעשה ואמר הריני נזיר והרי עלי עולה על מנת שאגלח בבית חוניו ושאביאנה בבית חוניו שאם הביאה בבית חוניו יצא וכמו שכן הוא דעת הרמב\"ן בספר המלחמות אלא ע\"כ לומר כמ\"ש לעיל דלדידהו ז\"ל ס\"ל דהא דהכא לא דמי לההיא דבית חוניו משו' דהתם כי אמ' הרי עלי עולה ע\"מ שאביאנ' בבית חונייו וכן באומר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו אין כאן נדר ואין כאן נזירות כמ\"ש התוספות שם וכדאיתא התם במנחות דק\"ט דתנאי זה הוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דדורון בעלמא קביל עליה וכן כשאמר הריני נזיר כשהתנה לגלח בבית חונייו חשיב כאומר בפי' דצערא בעלמא קביל עליה כדרך שהנזיר מצטער ולאו לנזירות הכתוב בתורה קא מכוין אבל הכא באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה כיון דקביל עליה להביא קרבן בלשון נדר ומתחייב הוא בכל דבר של נדר זולת שרוצה לצאת בה ידי חגיגה וכן בנזיר מקבל עליו כל דיני נזירות שבתורה זולת שרוצה להביא קרבנותיו ממעות מעשר הוה ליה מתנה עמ\"ש בתורה בהדיא ומה\"ט ס\"ל דאין בידו להתנות עמש\"ב וכיון שכן מה לי אם התנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי כיון שיש בזה משום מתנה ע\"מ שכתו' בתורה אפי' כי אתני תחילה לא מהני תנאו לעשות היפך מש\"ב דסוף סוף הרי קבל עליו נדר האמור בתורה ונזירות האמור בתורה וקי\"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא ודאי שלדעת התוס' ורש\"י והרז\"ה דס\"ל הכא דכי אמר הרי עלי תודה אפי' אמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב דלא מהני תנאו דלא כשיט' הרמב\"ן דס\"ל דהאומר על מנת בפי' מהני תנאו עכ\"ל דלא מדמו הא דהכא לההי' דבית חונייו אלא ס\"ל דהכא יש בו מתנה עמש\"ב ומה\"ט לא מהני תנאו אלא דס\"ל דיש חילוק בין מתנה תחילה לשאינו מתנה תחי' דבמתנה תחילה אהני תנאו שלא יחול עליו נדרו ונזירותו דאדעת' דהכי לא נדר משא\"כ במתנה לבסוף לא מהני תנאו כלל דתפסינן לשון ראשון וכי מתנה בתר הכי לאו מידי הוא.<br><b> ובעיקר </b> דברי התוס' הללו דפרק אעפ\"י דף נ\"ו שכתבו בשם ר\"י דההיא דבית חונייו לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה מפני שאין זה מכוין לעקור דבר מן התורה דחשב שיש מצוה בבית חונייו כמו בבית המקדש לפע\"ד לא זכיתי להבין כונתם דמי הביאם ז\"ל לחלק בכך מאחר שהקדימו וכתבו דלהכי אם גילח בבית חונייו יצא משום דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין ואם יקריב אחר כך בבית חוניו גילה דעתו דלא הוי נזיר אלא צערא בעלמא קביל עליה אם כן מאי קא ק\"ל תו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומה מתנה על מה ש\"ב איכא הכא כיון דלאו בנזירות הכתוב בתורה קמכוין זה ולפי מה שעלו לחלק דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור דבר מן התורה לא הוה צריך הש\"ס במנחות דק\"ט למימר דמשום הכי אם גילח בבית חוניו יצא משו' דהאי גברא לצערא בעלמא אכוון אלא הכי הוה ליה למימר דכיון דלא חשב לעקור דבר מן התורה תנאו קיים ויצא. ובפ\"ק דנזיר די\"א הוקשה להם להתוספות בההיא דבית חוניו דהוי מתנה עמש\"ב וניחא להו דהתם לא חשי' מתנה עמש\"ב משום דלצערא בעלמא אכוון ולא הוצרכו לומר דמש\"ה הוי מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור יע\"ש שוב חפשתי ומצאתי להרב מחנה אפרים בהל' מלוה סימן ל\"ט דצ\"ז ע\"ג עמד מתמיה בזה ע\"ד התוספות וראיתי לו שהקשה עוד בדבריהם מההיא דפרק המגרש דפ\"ג ע\"א שאמרו נענה רבי טרפון ואמר הרי שהלכה ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה אלא מתנה כו' מי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לאחוה דההוא גברא כו' יע\"ש משמ' דאי הוה מתנה הכי הוי מתנה עמש\"ב ואמאי הא כשמתנה זה לא אסיק אדעתיה שימות בלא בנים ותיפול קמי יבם והכי אמרי' גבי יבמה שנדר' הנאה מן היאודים כו' עכ\"ל ואשתמי' מיניה מ\"ש הרשב\"א בחי' שם בפרק המגרש וז\"ל מתנה מי קאמר לה משמע דאי אמר לה הכי הו\"ל מתנה על מש\"ב וכגון דאמר לה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואי הוה אמר לה הכי פשיטא לן טפי דקשיא עליה דר\"א דאמר הרי זה מגורשת ותמה על עצמך אי מתנה עמש\"ב הוא אדרבא בין לר\"א בין לרבנן ליהוי גיטא ותשתרי אפילו להאי דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב והתנאי בטל והמעשה קיים וי\"ל דאפילו התנה עליה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואפילו הכי בכי הא לא קרינן ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דמי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לפלוני לא תנסוב ולא תתגרש וכדאמרינן לקמן גבי על מנת שתאכלי בשר חזיר כו' אלא דאכתי קשה דאם כן מאי קא קשיא ליה לר' טרפון אין זה כריתות דהא בעל מנת שתאכלי בשר חזיר דתניא אכלה הרי זו מגורש' וכו' וליכא מאן דפליג אמאי לא אמרינן אכלה נמצא דעוקר דבר מן התורה ואין זה כריתות וכל דכן הוא וכו' וי\"ל דכל היכא דקא עקר בתנאו מה שכתוב בתורה לא חשבינן ליה כריתות דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ומיהו עוקר ממש לא חשבינן ליה דנימא מתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל דהא אי בעי לא מנסבא להאי ולא מעקרא מצוה כו' ובתוספתא ובירושלמי גרסינן מתנה על מה שכתוב בתורה הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וכו' ונראה דלא מתנה ממש קאמר אלא הכי פירושו נמצא זה במעשהו כמתנה על מה שכתוב בתורה כלומר דמבטל וכל מעשה שמבטל מש\"ב מעשהו בטל עכ\"ל מעתה אין מקום לקושית הרב מחנה אפרים כלל דהתם לאו משום דאיהו מכוין לעקור דבר מן התורה הוא דאמרינן דהו\"ל מתנה עמש\"ב דמי סגי ליה דלא תנסוב ליה לא תתגרש ולא תנסוב כי ההיא דעל מנת שתאכלי בשר חזיר כמ\"ש הרשב\"א זלה\"ה ומתנה על מה שכתוב בתורה דקאמר הש\"ס לאו דוקא אלא דחשיב כמתנה כיון דעל ידי מעשה זה אתי לבטל מש\"ב דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולהכי לא הוי גט ואם כן גבי נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו כתבו התוספות שפיר דלא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה לומר שיהיה התנאי בטל ומעשה הנזירות קיים כיון דלא מכוין לעקור דבר מן התורה והכא ליכא למימר שעל ידי מעשהו אתי לבטל דבר מן התורה כההיא דעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהכא אדרבא כי אמרינן דמעשהו בטל לא חל עליו נזירות כלל ומה\"ט אמרינן שם עבר והקריב בבית חוניו יצא ולכתחילה לא מחייבינן להיות נזיר ושיקריב קרבנותיו במקדש וליכא ביטול דבר מן התורה הכא כלל ודוק.<br><b> ושוב </b> ראיתי בספר קרית מלך רב בפרק ו' מה' אישות סוף הל' ג' דס\"ד ע\"ג שעמד על קושיא זו של הרב מר אביו וכתב וז\"ל ולע\"ד ק\"ל ע\"ד דמה מק' ותלמו' דהוי עוקר או מתנה על מה שכתוב בתורה הלא כיון שהוא מתנה עמש\"ב תנאו בטל והוי גט כריתות לגמרי. אמנם לפי דברי התוס' ניחא עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו איך ע\"פ דברי התוס' הללו יתיישב קושיא זו והוא לא זכר דברי הרשב\"א בחי' ובמה שהק' עוד על דברי התוס' דפרק אעפ\"י הרב מחנה אפרים בה' אישות שורש מתנה על מה שכתוב בתורה עמדתי על דבריהם יעש\"ב. והנה רבינו בפרק ב' מה' חגיגה כתב וז\"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה חייב להביאה ואינו יוצא ידי חגיגה והשיג עליו הראב\"ד דבספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא דלאו כל כמיניה לצאת בה אע\"ג דמפרש אבל אמר שאצא יכול להתנות אדעתא דהכי נדר עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב דגירסת רבינו שאצא ואעפ\"כ אינו יוצא דכיון שאמר הרי עלי נתחייב בתודה וכי הדר אמר שאצא בה י\"ח לאו כל כמיניה לצאת בו אע\"ג דמפרש דוגמא לדבר מה ששנינו בפ' התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד עכ\"ל והקשה הרב הנז' דמה זו ראיה מצא הרב מההי' דתודה ולחמה דהתם ודאי אזיל ומודה הראב\"ד כיון שאמר ולחמה בוי'ו אבל הכא לגירסת רבינו השיג עליו דמהני תנאו שפיר יע\"ש.<br><b> ולק\"ד </b> הדבר מבואר דאע\"ג דהתם קאמר ולחמה בוא'ו מ\"מ כיון שהן שני דברים נפרדים קרבן ולחם ואיהו קא מפרש בשעת נדרו תודה מן החולין ולחמה מן המעשר התם ודאי הוה ליה כאומר שלחמה מן החולין וז\"ש מרן ודוגמא לדבר כו' כלומר דהתם ודאי יודה הראב\"ד דאע\"ג דאמר בוא'ו הו\"ל כמתנה ואפילו הכי לא מהני תנאו מהטעם שכתב מרן כנלע\"ד ועיין בספר קול יעקב בחי' לי\"ט יע\"ש. עוד ראיתי להרב משפט צדק שם דס\"ז ע\"ב דהוקשה לו דאמאי לא פשיט הבעיא ר\"ל מאותה ששנינו במנחות הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דאע\"פ שפי' בהדיא שתביא לחמה מן המעשר לאו מלתא היא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב להביא מן החולין כו' וכמ\"ש רש\"י ותוספות שם וכתב ואיברא דלפי מה שפי' רש\"י דבאומר על מנת קא בעי ר\"ל הגם שאין הכרח בגמרא קא בעי שפיר משום דבההיא דמנחות ליכא תנאי דע\"מ יע\"ש. ולע\"ד לא כיוון רש\"י לומר דבאומר על מנת קא מבעיא ליה לר\"ל אלא שהוא ז\"ל סבור דלשון זה דואצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת ואם כן הדרא קושיית הרב לדוכתא דתפשוט לה מההיא דמנחות ולק\"ד לא קשיא מידי דשאני התם דעיקר הקרבן הרי נתחייב להביאו מן החולין כמו שנדר והלחם נגרר אחר הקרבן ולהכי חשיב כחוזר מדבורו הראשון באומרו ולחמה מן החולין אבל הכא שהוא מתנה על עיקר הקרבן להפטר בו ידי חגיגה אפשר דמהני תנאו דהוה ליה כאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאלו אמר הרי עלי תודה מן המעשר דשנינו שם בפרק התודה דיביא כמו שאמר ועל זה השיבו ר\"י דנדור ואינו יוצא דלא דמי להנך דהכא כיון שלא התנה אלא להפטר בו ידי חגיגה דוקא ותו לא אכיל אבל מחייב הוא באחריו' ושלא להביאה מן המעשר נמצא דלשון הרי עלי שאמר תחילה הוא חיוב גמור וכיון שכן לא מצי להתנות על דבר שבחובה להביאו מדבר שבחובה ולא מן החולין דהו\"ל מתנה עמש\"ב וכמדובר כל זה לעיל.<br><b> אמנם </b> זו היא שיטת התוס' ורש\"י והרז\"ה ורבינו לדעת מרן כ\"מ אך דעת הרמב\"ן במלחמות והראב\"ד דכל שאמר בפירוש על מנת הוה ליה כאומ' על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאומר על מנת להביאה מן המעשר ולדעת הראב\"ד אף באומר שאצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת בפירוש דמהני תנאו ועיין בספר קול יעקב בחידושי ההלכות ד\"ד ע\"ד ובספר רוח אליהו ד\"ח ע\"א וד\"ט שעמדו בזה יע\"ש."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהדברים </b>\n<b> אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו.</b> וכתב מרן בכ\"מ שם שיש לחוש שדמי הזאות קרבן חובה הוא חלוק מדמי הזאות קרבן נדבה ומהר\"ח אלפאנדארי בספר בני חיי תמה עליו בזה היכן מצא חילוק זה ואני תמיה עליו היכן מצא שאינו כן שהרי כשהוא חובה הוא מקריבו לשם חטאת ואשם שהם קרבנות של נזיר וכשהוא נדבה הוא מקריבו לשם עולה ושלמים וכבר שנינו בפי' שהחטאות הם ד' מתנות על ד' קרנות משא\"כ במתנות דעולה ושלמים שהן ב' שהן ד' עיין בפרק איזהו מקומן ועיין להרע\"ב בסוף נגעים שכתב כן ועיין להתוס' בקדושין דנ\"ה ע\"ב ד\"ה דלמא אלא שעל דברי מרן בכ\"מ יש לתמוה דאם איתא דחילוק הזאות מעכבות מאי האי דפרכינן בפסחים גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן כו' וניתי כל חד וחד ויתנו כו' כיון דאיכא חי' בהזאו' בין הזאות דקרבן חובה דפסח להזאות דקרבן נדבה שהן עולות ושלמים שהפסח הם במתנה אחת והשלמים והעולות לב' מתנות שהן ד' וכעת צ\"ע ועיין להרע\"ב בסוף מס' נגעים שכתב בהדייא דחילוק המתנות מעכבת וכדברי מרן כ\"מ יע\"ש ויש עוד לעמוד בזה וכעת אין הפנאי מסכים עמי ועיין בהשג' הראב\"ד ז\"ל בסוף ה' תמורה דס\"ל דחילוק הזאות מעכבת."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,73 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מתפיס בדבר הנדור הרי </span>\n<b> שמת אביו כו' אמר הרי יום זה עלי כיום שמת אביו כו' הר\"ז אסור לאכול בו כו'.</b> ע\"כ. הכי איתא ברפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"א האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירוש' בחורבנ' אסור כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ופרי' מינה בגמ' לרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוצי' שבו' מפיו דמי ומשני תריץ ואימא הכי כו' ופריך פשיטא ומשני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם אצטריך סד\"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הוייא ליה איסור והאי לא מתפיס בנדר הוא קמ\"ל ע\"כ והנה מסוגייא זאת תשובה מוצאת לדעת רי\"ו ורד\"ק דסברי מימר דגדליה מת בר\"ה וסברתם הלזו הביאם הרב טירת כסף בפ' דברים דרס\"ד ע\"ג ואם כדבריהם היאך קאמר הש\"ס מהו דתימא דכיון דכי לא נדר אסור כו' דאיך בלא\"ה אסיר כיון שמת בר\"ה אם לא שנדר להתענות בו ביום ומשו\"ה אסיר אלא ודאי שמת בחול ומשו\"ה אף כי לא נדר נמי אסו' והנה הר' ז\"ל הק' משם ה\"ה מוהר\"ח אבואלעפייא ז\"ל מההיא דנדרים די\"ב מי שאמר הריני נזיר כיום שמת בו אבא כיום שנהרג בו גדליה כו' ופירושו כיום שמתענין ואם ביו\"ט נהרג לאו יומא דתעניתא הוא ע\"כ ואחרי המחילה נראה דמהתם ליכא למידק כלל דאיכא למימר שקבל עליו ביו\"ט שלא לאכול ושוב נדר כאותו יום שנהגתי בו איסור אכילה אך לסוגייא דהכא מה יענו שפתי דעת והנה הרב טירת כסף רצה ליישב דודאי כונת זה האיש שאמר כיום כו' ודאי דר\"ל כיום שמתענין דאל\"כ פשיטא דחשיב נדר כשנדר כצום גדליה אלא ודאי דאע\"ג דקאמר כיום שנהרג מ\"מ אשמועי' דחייב דכונתו כשאמר שנהרג כיום שמתענין קאמר יע\"ש נראה דאשטמיטתיה מיניה סוגיין דשבועות דקפריך פשיטא ואם כדברי הרב מאי קפריך פשיטא דאימא דצום גדליא אצטריכא וכמ\"ש הרב דאע\"פ שאמר כיום שנהרג ולא הוי נדר ואפ\"ה כונתו כיום שמתענין כו' ועדיפא מינה הו\"ל למימר דכיום שמת אצטריכא כו' שאם מת אביו ביום שבת ואמר כיום שמת בו אבא כונתו כיום שנוהג להתענות בו ודוק ומו\"ה הי\"ו ישב לעיקר קושיית הרב דודאי לאו כ\"ע דינא גמירי שגדליה מת בר\"ה וא\"כ אף שדינא הכי ודאי דהוא נדר כיון שהוא סובר שמת בחול ואדעתא דהכי נשבע ומשו\"ה פריך פשיטא כו'.<br><b> ודע </b> דרש\"י ז\"ל בנדרים די\"ב ע\"א פי' ב' פירושים במאי דקאמר שמואל והוא שנדור ובא ולפי' הא' שפי' שם וז\"ל כגון דבאותו יום שמת אביו קבל עליו שלא לאכול בשר וכגון דבאותו יום הוה חד בשבת לחדש אייר דאיכא חד בשבת דהיתרא טובא בנתיים ולסוף שנה באייר בחד בשבת אמר הריני כמו אותו חד בשב' דאשתקד ואמרי' כו' ולפי פי' זה ק' דלמאי דחדית תלמו' והוא שנדור ובא כו' ואילך לא מצינן לפרושי הכי בצום גדליה דבצום גדליה לא שייך אלא שקבל עליו בכל שנה להתענות בצום גדליה ומוכרח הוא לפרש כפי' הב' שפי' שם יע\"ש והקשה מו\"ה נר\"ו כיון שקיבל עליו דכל חד ��שבת מאותו היום ואילך שלא לאכול אמאי הוצרך בחד בשבת הבאים אחריו לנדור כיון שהוא נדור מאז ומקדם ולע\"ד שותיה דמר לא ידענא דנדור ובא היינו שבכל חד בשבת היה נודר שלא לאכול ולא שקבל עליו מעיקרא שכל חד בשבת יהא אסור עליו וק\"ל ואף שלשון רש\"י דחיקא עוד אמרינן שם בגמר' גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה סד\"א כו' עיין בפירש\"י והתוס' והנה הרא\"ש כתב וז\"ל כן כתוב בכל הספרים אבל רש\"י ז\"ל לא גריס ליה דאה\"נ דאורייתא הא אמרי' לקמן דחלים על ד\"מ ונראה דגרסינן ליה דנהי דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות מיהא כי מתפיס ליה אעיקרא מתפיס ליה ולא מיקרי דבר הנודר ע\"כ. ועיין להרב מח\"א שכתב וז\"ל וצריך להבין דכל כה\"ג דשתי האיסורין עומדין בבת אחת לא מספקא ליה לתלמודא אלא כי מספקא ליה היינו במידי דמעיקרא אסור והשתא שרי דמשמעו' הענין נראה דמתפיס כדהשתא אלא דמספקא ליה דילמא מעי' קמתפיס כיון דנדר ש\"מ דעתיה אאיסורא דאל\"כ לישתוק אבל היכא דב' האיסורין עומדין ואסיר משתיהן והתפיס בו דבר אחר בהא ודאי ליכא לספוקי משו' דמשמעו' כדהשתא אי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תדע דהכי הוא דהא מייתי עלה בגמ' דנדרים די\"ב מההיא דנותר דמיירי לאחר זריקה דאלמא כדמעיקרא תפיס ודחי לה בעולה קמיירי דאיסו' עולה עדיין קאי ועומד ולא מיבעייא קאמ' לא מיבעייא בשר אלא אפי' נותר אסור דסד\"א באיסור נותר קמתפיס ולא הוי דבר הנדור קמשמע לן דבאי' עולה קמתפיס אלמא דאפי' למאי דסבר דבדהשתא קמתפיס ולא במעיקרא פשיטא ליה דכל ששני האיסורין תלויים ועומדין חד איסור עולה וחד איסור נותר והתפיס בדבר הנדור התפיס עכ\"ל יע\"ש.<br><b> ונראה </b> שיש לחלק בין ההיא דהרא\"ש ז\"ל לההיא דנדרים מתרי טעמי דההיא דהרא\"ש ז\"ל כיון שיש איסור י\"ה ואיסור נדריה ודאי דאית לן למימר דאי\"ה קמתפיס דלא שבק איניש איסור דהוה ביה קודם איסור נדריה ואיתיה השתא נמי ותפיס איסור דלא הוה ביה מקדמת דנא ומ\"ש הרב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו' לע\"ד אין זה הכרח כלל דלאו כ\"ע דינא גמירי שצריך לתפוס הנדר בדבר הנדור ואדרבא איכא למימר מדתפיס כו' כדאמרן א\"נ יש לחלק כיון די\"ה אסיר מדאורייתא ואיסור נדריה בא לו ע\"י עצמו מסברא אית לן למימר דמתפיס אאיסור י\"ה קמתפיס דלא שביק איניש י\"ה דבא מעצמו כו' והכי משמע ליה כיון דאיסור זה בא לו מעצמו חמיר ליה אבל ההיא דנדרים דאיסור נותר בא לו מחמת הנדר שנדר טפי ניחא ליה לאתפוסי בנדרו שהוא עיקר וכן מ\"ש הרב יש לדוחה לדחות וכדכתיבנא ודוק והנה רבינו כאן ה\"נ כתב וז\"ל כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבי' שנדר ואמר ואני כמותך בתכ\"ד ה\"ז אסור במה שנאסר חבירו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל וז\"ל ויש לתמוה דבאומר ואני כמותך למאי אצטריך שיהיה תכ\"ד דע\"כ לא אמרי' דבעינן שיתפיס בתכ\"ד דנודר אלא באומר ואני לבדי דאם לא אמרו תכ\"ד כו' אבל באומר בפי' ואני כמותך אפילו לאחר כמה ימים נתפס ואסור ובריש ה' נזירות ה\"ו כתב הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה ה\"ז נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה כו' משמע דפשיטא ליה באומר אהיה כמו זה דהוי נזיר ובריש נזיר תנן כו' וראיתי להרב תוי\"ט וכ\"כ הר\"ן בפ\"ג מה' שבועו' דאם אמר ואני כמותך אפי' לאחר כמה ימים כו' עכ\"ל ובאמת שעוד יגדל התימ' שאין שום אחד מרבוותא יאמרו שרבינו פליג בהאי דינא וכ\"ש הר\"ן שמנהגו להזכיר סברת רבינו ז\"ל אבל הנראה ברור דל\"ק כלל ואף הר\"ן והרשב\"א יודו לדברי רבי' שאף בתכ\"ד צריך שיאמר ואני כמותך והם ז\"ל וגם הה��א דנדרי' לא אמרו דואני כמותך מהני אף לאח' כדי דיבור אלא דוקא בנזירות שהנזירות תלוי בגופו דנזיר ומשו\"ה כשאמר ואני כמותך אף לאחר כ\"ד מהני דכשאמר ואני כמותך ר\"ל גופי כגופך והוה ליה כנדר דמתסר חפצא ולהכי חל עליו הנזירות ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין אבל בנדר אם לא היה בתכ\"ד כשאומר ואני כמותך לא מהני דהנדר הוא חוץ מגופו וכשאמר ואני כמותך אפשר דלדבר אחר קאמר כגון להתענות כמותו וכיוצא אם לא כשהוא בתכ\"ד דאז אמרי' כאלו דבור זה של ראשון אמרו ג\"ז וא\"כ ל\"ק מההיא דכתב רבינו בריש ה' נזירות כמובן והן עתה נדפס מחדש ס' בני משה לעמיתי בתורה הרב כמוהר\"מ מאג'אר ז\"ל ובהלכו' נדרים האריך בזה יע\"ש."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נדרים חלים על דבר מצוה כיצד </span>\n<b> הנדרים חלים על דבר מצוה וכו' האומר הרי המצה בלילי הפסח כו'.</b> עיין במ\"ש הרב לח\"מ ועיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש נשבע לבט' המצוה בכולל.<br><b> וראיתי </b> להרמ\"ע מפאנו בסימן ל\"א שנשאל בהבנת משנתינו ששנו סוכה שאני עושה כו' אי האי לישנא מהני לחול הנדר ולאסור הישיבה בסוכה בחג דנראים הדברים דדוקא באומר ישיבת סוכה עלי מהני אבל אם לא אסר ישיבתה אלא סוכתו שהוא עושה תיאסר סוכתו בהנאה ויהא מותר בישיבה של מצוה דלא להוי חומרו קולו כלומר דטעמא דנדרים חלים עד\"מ ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו כתב הר\"ן שם די\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רבא כו' וז\"ל וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ\"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אעפ\"י שאין לו בו הנאה חל ולפ\"ז אפילו אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אעפ\"י שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור עלי יושב ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר עליו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד כו' עכ\"ל והשתא דעת השואל לומ' דלישנא דמתני' דקתני סוכה שאיני עושה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא משום דבהאי לישנא איכא לפרושי דלא אסר על עצמו אלא הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואם אנו אומ' דבהאי לישנא איכא למשמע נמי שאסר על עצמו ישיבת הסוכה בחג וכמפרש בהדיא ישיבת הסוכה דהשתא ליכא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ\"ש מרן א\"כ נמצא חומרו קולו כלומר דמתני' קתני זה חומר בנדרים שחלים עד\"מ ותני כיצד סוכה שאיני עושה כו' ואם איתא דאפי' בלשון זה חל הנדר אין זו חומרא אלא קולא שאנו פוטרים לזה ממצות סוכה במה שאנו מפרשין דבריו שכונתו לומר ישיבת סוכה עלי אפי' שאינו מפורש בדבריו בהדיא והרב השיב לשואל וז\"ל פשיטא לן דעשיית מצוה תנן דהיינו ישיבתה דומיא דנוטל בלולב ומניח בתפילין וכי תימא אמאי שני בלישניה י\"ל דתפילין ולולב אין בהן תשמיש אחר אלא למצותן אבל סוכה אם אמר קונם סוכה עלי נאסר בהנאתה דהא סתם קונם הנאה משמע ומותר במצותה כדברי התוספות משום דמצות לאו ליהנות ניתנו לפיכך נקט בה לישנא דעושה דהיינו עשיית מצוה וכי תימא ליתני שאני יושב י\"ל דישיבה לאיסורא לא פסיקא ליה דהא איכא ישיבה לפוש וכי תימא הא איכא עשיית ממש שאין עשייתה גמר מצותה כבר הגעת אל המקום אשר הכינותי להוציאך מידי ספק דהא בסוכה מושלמת כהלכת' עסקינן דומיא דתפילין ולולב וקתני בה שאני עושה אלמא סתם עשיה גמר מצוה משמע ואם אמר קונם תפילין ולולב שאני עושה ה\"ה והוא הטעם שנאסרו למצותן אלא דקתני סיפא בהו בהדיא דאסר להו למצותן אנפשיה ומינייהו נשמע לסוכה דקתני ברישא דחד טעמא הוא דאי ס\"ד דגבי סוכה דעשיה ממש קאמר אלמא ליתא לסוכה בשעת הנדר ואינו חל כי הא דמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא אמר כלום ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם והא תנן סתם נדרים להחמיר והכא נמי באומר סתם נדרתי דאי פריש למילתיה פשי' דפירושן להקל וכיון דק\"ל נדרים חלים על ד\"מ מדינא אתסר עליה ולית לך למימר חומרו קולו עכ\"ל.<br><b> מבואר </b> יוצא מדבריו דאפי' אמר הנודר בלשון זה קונם סוכה שאני עוש' נאסר בישיב' הסוכ' בחג משום דמפרשינן כונתו דעשיית מצות סוכה קא אסר עליה בקונם ולא עשייתה ממש ואם אמר קונם סוכ' שאני יושב משמע ליה להרב דלא נאסר בישיבה של מצוה משום דאיכא לפרש דיושב לפוש קאמר האמנם הא ק\"ל בדבריו שנראין דבריו סותרין זל\"ז בתוך כ\"ד דממ\"ש תחילה דבסוכ' מושלמת כהלכתא עסקינן כו' מבואר דאם אינה מושלמת כהלכתה אינו נאסר בישיבה של מצוה אי משום שאנו מפרשי' סוכה שאיני עושה דעשיה ממש קאמר דלאו היינו גמר מצותה ואינו נאסר אלא בעשייתה ממש ואי משום דכיון דליתא לסוכה בשעת הנדר לא חל עליו איסורא דהוי דשלב\"ל ואלו ממ\"ש עוד בסוף דבריו ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם דאמרינן סתם נדרים להחמיר כו' משמע דאפי' דבלשון סוכה שאני עוש' איכא למשמ' עשייתה ממש ולא עשיית המצוה אפי\"ה כיון דקי\"ל סתם נדרים להחמיר אנו מפרשי' לשונו להחמיר דעל עשיית המצוה נמי קמכוין לאסור ואין זו קולא כדעת השואל כו' וא\"כ אפי' שלא הייתה עשוייה הסוכה כהלכתא נראה דאסור מה\"ט וזה הפך מ\"ש תחילה דכל שאינה עשוייה כהלכתה ואמר לשון זה דסוכה שאני עושה לא נאסר בישיבה של מצוה ותו איכא למידק במ\"ש דאם אמר סוכה שאני יושב לא פסי' לאיסורא דהא איכא ישיבה לפוש דא\"כ באומר ישיבת סוכה עלי נמי אימא הכי דישיבה לפוש קאמר ואלו רבא קאמר בגמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' דנר' דלשון זה מהני שפיר לחול אף אישיבה של מצוה ואמאי כיון דאיכא למימר דהישיבה לפוש קאמר ואולי משמע ליה להרב לחלק בין לישנא דשאני יושב ללישנא דישיבת סוכה עלי דטפי מסתבר למימר דישיבת סוכה משמע ישיב' של מצוה דוקא ולא ישיבה לפוש משא\"כ לישנא דסוכה שאני יושב דמשמע טפי שאני יושב בה לפוש ולא שאני יושב בה למצוה ואין דעתי נוחה בו שהרי הטור בר\"ס רט\"ו כתב בלשון הזה נדרים חלים כו' סוכה שאני יושב כו' גם זה שכתב והכריח דבסוכה עשוייה כהלכתה עסיקינן דאי לא הו\"ל כמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא חל ההקדש משום דהוי מקדיש דשלב\"ל הם דברים תמוהי' וכמו ששמעתי שתמה עליו מו\"ה הי\"ו דשאני מקדיש מעשה ידי אשתו שבא לאסור מעשה ידיה לאחרים ואין אדם אוסר דשלב\"ל לאחרים אבל הכא גבי קונם סוכה שאני עושה שבא לאסור הסוכה על עצמו שפיר חל אף אם לא בא לעולם דאדם אוס' דשלב\"ל על עצמו כדאמרי' בפ' השותפין דמ\"ז ע\"א וכ\"כ הרשב\"א בחי' בפ\"ב דנדרי' דט\"ו גבי האומר הנאת תשמישך עלי וז\"ל ומיהו משו' דהוי דשלב\"ל לא ק\"ל דכיון דאדם אוס' פירו' חבירו עליו אוסר ע\"ע דשלב\"ל דלא אמרו אלא שאין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו כדאיתא לקמן בפ' השותפין ובפ' ואלו נדרים כו' ואפשר נמי דמדאוריי' אסירי עליה בין באוסר פירות חבירו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם בין באוסר עליו גידולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבואו לעולם חייל איסור עלייהו לגבי דידיה כו' יע\"ש סוף דבר שאם מהני לשון זה דסוכה שאני עושה כדבריו לחול הנדר אף אישיבת סוכה דמצוה אין צורך לאוקמה בשכבר הייתה עשוייה הסוכה כהלכתה דבלא\"ה חל הנדר לגבי דידיה ליאסר בישיבת סוכה של מצו' אפי' שעדיין אינינה בעולם שהרי אדם אוסר לעצמו בנדר דשלב\"ל כמו שאוסר דבר שאינו ברשותו.<br><b> מיהו </b> לע\"ד לישנא דמתני' דקתני קונם סוכה שאני עושה נראה דלאו דוקא דהאי לישנא ודאי חשיב כאומר קונם סוכה עלי דלא חייל נדרא אישיבה של מצוה וכמ\"ש הר\"ן והוא דעת השואל כמ\"ש לעיל ולאו מטעמו של שואל שכתב דלא ליהוי חומרו קולו דבזה אין טעם וכמ\"ש הרב בסוף דבריו אלא עיקר טעמא משום דלישנא דסוכה שאני עושה אין דעתו לאסור אלא הנאת סוכתו שיעשה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו מותר לישב בה ישיבה של מצוה משא\"כ כשאומר סוכה שאני יושב או ישיבת סוכה עליו דכיון דהזכיר לשון ישיבה מבואר שאין דעתו לאסור אלא הישיבה לבד אע\"פ שאין בו הנאה ולא הנאתה של סוכה ומשו\"ה שני רבא בגמ' לישנא ואמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר כו' וגם כל הפוסקים לא הביאו לישנא דמתני' אלא כתבו קונם סוכה שאני יושב כמ\"ש הטור בר\"ס רט\"ו וגם רבינו כתב קונם ישיבת סוכה עלי כו' ושוב ראיתי להרשב\"ש בתשו' סי' א' וסימן של\"ד שכתב בהדייא דהנשבע שלא יעשה סוכה לא חשיב נשבע לבטל את המצו' משו' דעשיי' הסוכ' אינ' גמר מצו' אלא מכשירי מצו' ואין בזה משו' נלא\"ה והוקש' לו ממתני' דקתני קונם סוכ' שאני עושה ותי' דמתני' כבר פירשה רבא באומר ישיבת סוכה עלי קונ' יע\"ש וכבר עמדתי על דברי הרשב\"ש בשור' נשבע לבטל את המצוה יע\"ש.<br><b> ודע </b> שראיתי להתוס' בפרק בתרא דנזיר דס\"ב ע\"ב עלה דאמר אביי התם הכי קאמ' למה צריך לכפותו לעבד לנזירו' ואינו צריך לכפותו לנדרי' ולא לשבו' מ\"ט דאמ' קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו שכתבו בד\"ה יצא וז\"ל דאע\"ג דקרא דלהרע או להטיב בשבועה קמיירי ילפינן נדרים משבועות אבל נזירות אין להקישו לנדרים ופירש ר\"י משום דאמרינן בפ\"ק דנזירות חל ואפי' על דבר מצוה שאין הרשות בידו כגון שאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כו' כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשו' אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך נמי יחול נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו עניין לנזירות עכ\"ל.<br><b> ודבריהם </b> תמוהים לעין כל רואה דהא קימא לן דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כמו ששנינו במתני' וכמו שפסקו כל הפוס' ואיך כתבו דנדרים ילפי משבועות דא\"כ נדרים ונזירות כי הדדי נינהו וכי הכי דצריך לכפותו לנזירות מה\"ט הול\"ל נמי דצריך לכפותו לנדרים ולולי דבריהם לא הוה קשיא מידי בההיא סוגייא דמדמי נדרים לשבועות והוא במ\"ש הרע\"ב שם בפי' המשנה וז\"ל שהוא כופה את עבדו בע\"כ לשתות יין ולהטמא למתים ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הרי הן בטלין מאליהן מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שקנוייה לו נפשו יצא עבד שאין נפשו קנוייה לו וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהן עינוי נפש אין צריך רבו לכופו שמאליהן בטלין שהרי אין לו רשות לעצמו אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש ואין בהן ביטול מלאכה לרבו חייב העבד לקיימן ואין רבו יכול לכופו עליהן לבטלן עכ\"ל נמצא לפי דבריו יש בענין זה ג' דינים חלוקים זה מזה ��דרים נזירו' ושבועו' בנזירות כדי שלא יתקיים הנזירות של העבד צריך רבו לכפותו ואם לא כפאו מיחייב העבד לקיים נזירותו בנדרים אפילו בלי כפיית רבו אין העבד מחוייב לקיים נדרו משום דמעיקרא לא חל עליו הנדר דכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' ואם אין בנדרו עינוי נפש מחוייב לקיימו ואז אפי' כפאו רבו לבטל לא מהני בשבועות אף בדברים שאין בהן עינוי נפש ואפי' בלי כפיית רבו אינו מחוייב לקיימו דלא חלה השבועה מעיקרא דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא עבד שאין לו רשות לעצמו ע\"כ וכדברי הרע\"ב כתב רבינו בפירוש המשנה כיע\"ש ולפי שיטתם י\"ל דכי משני אביי הכי קאמר למה רבו צריך לכסותו דכתיב להרע או להטיב לא מייתי הך קרא אלא למיהב טעמא לענין שבועה אבל לענין נדרי' ל\"צ טעמא אביי דהא פי' טעמא בש\"ס מקמי הכי מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' אמנם לפי דברי התוס' יש לתמוה מה בין נדרי' לנזירות.<br><b> ואפשר </b> דמ\"ש התוס' דנדרים ילפי משבועות היינו דוקא נדרים דמתסר נפשיה דומייא דשבועות כגון קונם עיני בשינה וקונם פי מלדבר דכל כה\"ג לא חייל לדבר מצוה דמתסר נפשיה הוא וכמ\"ש הרב מח\"א בה' נדרים סי' א' דהאומר קונם פי מלקרא ק\"ש וכיוצא לא חל הנדר כיון דפיו מושבע ועומד לקרות ק\"ש ואפשר דמשמע להו להתוס' דנזירות מתסר נפשיה הוא וכדמשמע ליה לרש\"י בפ\"ק דנזיר ד\"ד ולכך כתבו דנזירות אין להקיש לנדרים ואפי' לנדרים דמתסר נפשיה דשאני נזירות דגלי קרא בהו דחל עד\"מ מדכתיב מיין ושכר יזיר ועיין בחי' הרא\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ח ד\"ה נדר גדול כו' שכתב שיש נדרים שדינן כשבועות ועפ\"ז יתיישבו ג\"כ דברי התוס' ודוק ומדברי התוס' הללו מצינו סמוכות ג\"כ למהרימ\"ט דבח\"א סי' ג\"ן כתב דנזירות מתסר גברא הוא ולא מתסר חפצא ודחה דברי מהריב\"ל דס\"ל דמתסר חפצא הוא מההיא דפ\"ק דנזיר דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר לאסו' יין מצוה כיין הרשות ואם איתא דנזירות מתסר חפצא הוא למה לי קרא ת\"ל דנדרים חלין עד\"מ וכן דקדק עוד מדברי התוס' בפ\"ג דשבועות דכ\"ה ד\"ה חומר בנדרים שכתבו דנזיר אוסר עצמו על היין הוא יע\"ש ואף כי ראיות אלו יש מקום לדוחה לדחותן דאיכא למימר דלפום קושטא נזירו' מתסר חפצא הוא כנדרים והיא גופא אשמועינן דמיין ושכר דאתא לאסור יין מצוה והיא היא כונת התוס' ז\"ל במ\"ש בשבועות כיע\"ש ושאר הראיות שהביא הרב שם יש לדחות בהכי יע\"ש ולבר מן דין לההיא דפ\"ק דנזיר יש לדחות לע\"ד דמשו\"ה אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר משום דאי לאו קרא אע\"ג דנזיר מתסר חפצא הוא כנדרים מ\"מ אצטריך קרא גביה משום דאי לאו קרא הו\"א דנזיר אינו יכול לאסור עצמו ביין מצוה מק\"ו דטומאה דהשתא טומאה שסותרת הותר מכללה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אצל יין של מצוה וכדקאמר תלמו' בנזיר דמ\"ד ע\"א וקאמר דלהכי אצטריך קרא דמיין ושכר כי היכי דלא נילף מטומאה יע\"ש והיא גופא ק\"ל בדברי התוס' פ\"ג דשבועות למה לא כתבו דאי הוה כתיב נדרים לא הוה ילפינן נזיר מיניה מה\"ט ולהכי אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר וכדקאמר תלמו' בנזיר בהדייא וצ\"ע ועיין להרב כהונת עולם בה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"א ד\"ה ואיברא שהביא עוד ראיה לשיטת מהרימ\"ט מההיא דריש יבמות ד\"ד דאמרינן דגילוח מצורע דחי לנזירות ואי איסור חפצא הוא היכי דחי ליה ועיין להרב ש\"ך בס\"ס ר\"ו סק\"י ודוק.<br><b> ודע </b> שאע\"פ שכתבנו דמדברי רבינו בפי' המשנה בנזיר מבואר דס\"ל דיש חילוק בעבד בין נ��ר לשבועה דנדרים שיש בהם עינוי נפש לא חל על העבד כלל ואפי' לא כפאו רבו אבל בדברים שאין ע\"נ חל עליו ולא מצינו לכפותו משא\"כ בשבועה דאפילו בדברים שאין בהן ע\"נ לא חל עליו שבועה ואפי' לא כפאו רבו הנה בחיבורו לא מצאתי שגילה דעתו גבי שבועה ובפ\"ב מה' נזירות ה' י\"ז וי\"ח ביאר הדין שיש בין נזירות לנדרים אבל בשבועה לא ביאר לנו אם דינו כנדרים או כנזירות או אם חלוק משתיהם דאף בדברים שאין בהן ע\"נ אין צריך רבו לכופו דממילא שרי ולא ידעתי אם חזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה וס\"ל דנדרים ושבועות כי הדדי נינהו ומשום הכי סתם דבריו גבי שבועות שסמך עצמו למ\"ש בנדרים ואם הדבר כן הנה דעתו בזה דלא כהתוס' ודלא כהרע\"ב דלפי מ\"ש בחיבורו אף בשבועות יש חילוק בין דברים שיש בהן ע\"נ לדברים שאין בהן ע\"נ וצ\"ע ליישב השמועה לדעתו וכעת צ\"ת והנה מדברי רבינו בדין זה לא שמענו אלא דנדרים חלין לבטל מ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אמנם אכתי לא שמענו אי נדרים חיילי נמי על קיום מצות לא תעשה כגון שנדר ואסר על עצמו אכילת נבילה או שאר איסורי מאכלות או יוה\"כ ועבר ואכל אי מחייב נמי משום בל יחל דכיון דנדרים חיילי עד\"מ לבטל נראה דכ\"ש דחיילי לקיים או דילמא לקיים לא חיילי מטעמא דאין אחע\"א ומדברי רש\"י בפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"ב עלה דאמרינן התם מהו דתימה כיון דכי לא נדר אסור כי נדר לא חייל עליה איסור נדר קמ\"ל כו' שכתב דלא גרסי' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא כו' דהא א\"נ מדאורייתא הוא דאמרי' לקמן דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות עכ\"ל מבואר דס\"ל דכי היכי דנדרים חלים עד\"מ לבטל חלים נמי לקיים גם התוס' שם ד\"ה דכי לא נדר בתחילת דבריהם הודו למ\"ש רש\"י דנדרים חלים על קיום מ\"ע אע\"פ שקיימו הגי' שדחה רש\"י ז\"ל יע\"ש גם הרמב\"ן בס' המלחמות ובפי' התורה בפ' מטות והר\"ן בפי' ההלכות שם דש\"י ע\"ב הביא דבריו של הרמב\"ן דס\"ל דנדרים חלין על קיום מ\"ע גם הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור דאורייתא וכ\"כ בספרים ורש\"י לא גריס ליה דס\"ל דאי נמי דאורייתא הוו הא אמרי' לקמן דנדרים חלין עד\"מ ונראה דגרסי' ליה שפיר דנהי דנדרים חלין עד\"מ מיהו כי מתפיס במעיקרא מתפיס ולא מקרי דבר הנדור אבל אי מעיקרא לא הוה ביה אלא איסור דרבנן מקרי שפיר דבר הנדור עכ\"ל.<br><b> והרב </b> מח\"א בה' נדרים סי' יו\"ד תמה הרבה על דברי הרא\"ש הללו מאותה סוגייא דפ\"ק דנדרים די\"א דמספ\"ל לתלמודא במתפיס בבשר זבחי שלמי' לאחר זריקת דמי' אי במעיקרא קמתפיס ואסיר או בדהשתא קמתפיס ושרי ומייתי עלה ההיא דהאומר כנותר וכבכור ודחי להו דנותר מיירי בנותר של עולה דהשתא נמי אסור וקמ\"ל דלאו באיסור נותר קמתפיס אלא בעיקר הקרבן וכן בכור נמי מוקי לה כמ\"ד מצוה להקדישו וקמ\"ל דאקרי דבר הנדור ומוכח מהתם דכל ששני האיסורים עומדים בשעת ההתפסה באיסור נדר קמתפיס ולא באיסור דעלמא דהוה ביה מעיקרא נמי קודם הנדר יע\"ש ולע\"ד אפשר לומר לדעת הרא\"ש דהתם שאני דאיסור הנדר ואיסורא דהוה מעיקרא שניהן שוין דאיסור נותר דעולה ואיסורא דבכור דמעיקרא ואיסורא דהשתא דמקדיש להו שוין הם דאסירי לכ\"ע הילכך איכא למימר דבנדריה קמתפיס טפי כי היכי דלא ליהוי מוציא דבריו לבטלה וליתסר אבל הכא בנדון הרא\"ש דאיסור נדרו לא אסיר אלא לדידיה דקביל עליה איסורא שלא לאכול ביום זה אי איסורא דהוה ביה מעיקרא דצום גדליה הוה אסיר מדאורייתא כיון דחמיר איסוריה דאסור לכ\"ע ונדריה דקביל לא אסיר אלא לד��דיה הוה מסתבר טפי למימר דבאיסורא דמעיקרא דחמיר קא מתפיס ולא בדהשתא דלא אסיר אלא לדידיה ואע\"ג דכי מתפיס במעיקרא אדרבא לא אסיר כלל דהוה ליה מתפיס בדבר האיסור מיהו לאו כולי עלמא דינא גמירי ואיהו טעי בדעתיה דמהני התפסה בדבר האיסור ואזיל בתר איסורא דחמיר והכי מסתבר לן למימר טפי מדאזיל בתר התפסה ולא קבי' איסורא עליה בלי התפסה דמוכח מינה דבעי למיסר עצמו באיסורא דחמיר ולהכי קמתפיס הילכך אי איסורא דמעיקרא דאורייתא הוא הוה אמרינן דבמעיקרא קמתפיס קמ\"ל דמדרבנן הוא וכיון דס\"ס קיל איסוריה אע\"ג דאסיר לכ\"ע משא\"כ בנדר מ\"מ כיון דנדר הוי דאורייתא וצום גדליה דרבנן טפי אית לן למימר דבנדרו קמתפיס דאסור מדאורייתא כנלע\"ד כונת הרא\"ש וכעין זה ראיתי שכתב הרב כהונת עולם בסימן רט\"ו דנ\"ג ע\"ג יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> לו ז\"ל עמד מתמיה על מ\"ש מרן ב\"י בסימן ר\"ד שדעת הרא\"ש לפסוק בבעיא דרמי בר חמא דפ\"ק דנדרים כמ\"ד דבמעיקרא קמתפיס והכריח כן ממ\"ש הכא הרא\"ש בשבועות דאע\"ג דנדרים חלים עד\"מ כי מתפיס במעיקרו קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ותמה עליו דאם יש מקום לפסוק התם דבמעיק' קא מתפיס אינו אלא מטעם ספקא דאורייתא לחומרא ואיך יוליד הרא\"ש ז\"ל מזה להקל כאן דהוי מתפיס בדבר האסור דמעיקרא ושרי ותו דהרמב\"ן יוכיח שפירש הר\"ן בפ\"ג דשבועות בשמו לקיים הגירסא וכתב כדברי הרא\"ש אף שהוא פוסק בההיא בעיא דפ\"ק דנדרים דבדהשת' קא מתפיס כמ\"ש הר\"ן שם יע\"ש באורך. ולע\"ד דעת מרן מבואר דמשמע ליה מדכתב הרא\"ש הכא בשבועות סתמא דהמתפיס בעיקרו קא מתפיס ולא בירר שיחותיו דה\"ט משום דשני האיסורים עומדים יחד וגם באותה בעיא דרמי בר חמא לא ביאר דעתו לענין הלכה כמו שביארו הרמב\"ן דקי\"ל דבהשתא קא מתפיס משמע דאע\"ג דליכא ב' האיסו' יחד וכההיא דפ\"ק דנדרים סבירא ליה דבמעיקרו קמתפיס בין לקולא בין לחומרא ונראה שהכריחו לזה למרן עוד משום דכי אייתי הרא\"ש שם בשבועות וברפ\"ב דנדרים ההיא דאמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום לא אמר ואילך דמדברי רש\"י בפ\"ק דנדרים מבואר דלפי הס\"ד דהוה בעי הש\"ס למפשט מהך דשמואל דבמעיקרו קא מתפיס לא הוה גרסינן אלא ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ודלא כהרב כהונת עולם שכתב דהוה גרסינן והוא שנדור ובא באותו היום שזו היתה גי' הר\"ן ולא גי' רש\"י כמבואר שם וכיון דהרא\"ש מייתי הך דשמואל בלא ואילך ש\"מ דאפשי' בעיין דבמעיקרו קא מתפיס לא שנא לקולא ולא שנא לחומ' והיינו דאמרינן הכא בשבועות מהו דתימא וכו' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא וכו' דאי לאו דמדרבנן הוא הוה אמינא דבמעיקרו מתפיס ואפי' לקולא בין כששני האיסורים עומדי' יחד בעת ההתפסה כהך דשמואל בין כשהנדר לבד לפניו והראשון חלף הלך כההיא דבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים וכדפשיט הש\"ס התם ממימרא דשמואל לפום מאי דגריס מעיקרא והוא שנדור ובא מאותו היום ודוק ואיך שיהיה הנה דעת רש\"י והתוספות ז\"ל בתירוצם הראשון והרמב\"ן ורבינו האיי שכתב הר\"ן בפירוש הלכות והר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור בסימן רט\"ו כלהו ס\"ל דנדרים חיילי על קיום מצות ל\"ת.<br><b> ואולם </b> התוספות שם לפי מ\"ש בתירוצם השני מבואר דס\"ל שאין נדרים חלים לקיום מצות ל\"ת וזה דעת הרז\"ה בספר המאור הביא דבריו הר\"ן שם דש\"י ע\"ב וכ\"כ הרא\"ש בפירושו לנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא כו' והוא נסת'ר מחמת'ו ממ\"ש בשבועות וזה נראה דעת הרשב\"א והשואל בתשו' סימן תרט\"ו יע\"ש וזה נראה דעת מהר\"י ן' מיגאש בשיטתו והרשב\"א בחי' שם בשבועות ויש להסתפק לשיטת הראשונים דס\"ל דנדרים לא חיילי על קיום מצו' ל\"ת אי ס\"ל דנדר חל על השבו' דאפש' דדוקא על קיום מצות דאורייתא דחמירא דאסיר לכ\"ע מגזרת רחמנא כנבילה וכיוצא לא חייל הנדר דהו\"ל נדר איסור קל לגבי מצוה דאורייתא ואין איסור קל חל על איסור חמור אבל לגבי שבועות עצמו דאיסור הבא מעצמו הוא ולא אסיר אלא לדידיה אפשר דס\"ל דנדר חייל עליה דלגבי איסור שבועה חשיב איסור נדר איסור מוסיף דחל על החפץ ואפי' לבט' את המצוה וכמ\"ש הר\"ן בפי' לנדרים דח\"י ע\"א ד\"ה ולענין הלכה יע\"ש. ושוב ראיתי להרשב\"א בתשו' סימן תרט\"ו דבתחילת תשובתו כתב בפשיטות דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה וכתב שזה מקובל ומוס' בידינו ובסוף התשובה הכריח מדברי הירושלמי דנדר חל על השבועה משום דנדר מתסר חפצא הוא אבל אין נדר חל על נדר כו' כיע\"ש וכדבריו כתב הר\"ן שם דח\"י ע\"א וזה מבואר דאפי' למ\"ד דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה חל הוא על השבועה וליכא למימר דבסוף התשובה חזר ממ\"ש בתחילת התשובה וכמו שנסתפק בזה הרב כהונת עולם דנ\"ג ע\"ג דא\"כ הרשב\"א ז\"ל נסתר מחמתו מאותה תשובה שהביא מרן ב\"י בסימן רט\"ו וממ\"ש בחידו' לשבועות ובחי' לנדרים ד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה כמו שהביא דבריו הרב הנז' ועיין עוד להרב הנז' שם שכת' דהר\"ן סובר דבנדר לקיים מצות לא תעשה חל הנדר כי היכי דס\"ל דנדר חל על קיום מ\"ע כמ\"ש הר\"ן בד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה יע\"ש. ואני בעוניי לא כן אדמה דדוקא על קיום מ\"ע ס\"ל דחל משום טעמא דבפיך זו צדקה ומיהו לא חל עליו נדר גמור לעבור עליו בבל יחל וכמ\"ש הוא בסימן רי\"ג דנ\"א ע\"ד משום דלא שייך נדר במצות עשה ומ\"ש בדף ח\"י ד\"ה ולענין הלכה דנדר חל על שבועה דוקא לגבי שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דכת' דחל אבל לגבי לא תעשה שבתורה פשיטא דקאי בשיטת הרשב\"א דלא חל דנדר חשיב איסור קל לגבי לא תעשה שבתורה וכמו שנראה מדבריו בשבועות כמ\"ש הרב הנז' שם ודלא כהש\"ך בס\"ק י\"ב שדעת הר\"ן כדעת הטור יע\"ש.<br><b> ובכן </b> מה שתמה הרב הנז' שם על מרן ז\"ל בשלחנו הטהור שהסכים לסברת האומרים שאין נדר חל על מצות לא תעשה דלמה נטה דעתו להקל דאע\"ג דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל ס\"ל הכי הא איכא כנגדם רש\"י ורבינו האיי והרמב\"ן והרא\"ש והטור ודעת אחרים שכתב הר\"ן וגם הר\"ן בנדרים ובשיטתו לשבועות ורי\"ו ס\"ל דחל וא\"כ פשו להו והוי להחמיר בשל תורה עכ\"ל לפי מ\"ש סמי מכאן הר\"ן דלא אשכחן ליה בנדרים דס\"ל דחל על מצות ל\"ת זולת לענין שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דס\"ל דחל ונמצא דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל והר\"ן וגם ר\"י ן' מיגאש בשיטה אחת הן וזה נ\"ל ג\"כ דעת רבי' שהרי כשהביא בפרקין הל' ב' מתניתין דנדר חל על נדר כתב דהיינו באומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו וחזר ואמר הרי עלי קרבן כו' חייב על כל אחת ואחת ומדלא נקט לה באומר קונם ככר זה עלי ככר זה שני פעמים משמע דלא מחייב אלא אחת כמ\"ש הרב לח\"מ שם יע\"ש וא\"כ נראה ודאי דה\"ה בנודר לקיים מצות לא תעשה דלא חל מה\"ט דאין אחע\"א דמאן דס\"ל דחל עיקר ראייתו היא מהא דנדר חל על נדר דס\"ל דהאומ' קונם עלי ככר זה שתי פעמים חל עליו וכיון דרבי' ס\"ל דכל כה\"ג לא חל משום טעמא דאין אחע\"א כ\"ש דלא חל הנדר על קיום מצות לא תעשה וכיון דרבינו בשיטה זו ג\"כ קאי פשו להו האומרים דאין נדר חל על מצות לא תעשה ועוד שדרכו של מרן לילך אחר עקבות רבינו ז\"ל בשולחנו הטהור כנודע ומה\"ט נמי נ\"ל שפסק מרן דאין נדר חל על השבועה משום דמשמע ליה שלדעת רבינו אין חילוק מדלא הביא דברי הירושלמי והיא היא סברת הרשב\"א באותה תשובה שהביא מרן ודוק.<br><b> ולענין </b> נדר לבט' מצות לא תעשה הנה הרז\"ה ז\"ל בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל אבל במצות ל\"ת אין הנדר חל עליו כלל בביטולו אף לא בקיומו והרמב\"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דעל ביטול מצות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה חל כמו ההיא דהנאת תשמישך עלי דאיכא ל\"ת דעונתה לא יגרע וכן ההיא דאמר רבא בפ\"ק דנזיר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חייל על שבועה הרי דנדר חל בביטול ל\"ת בשב ואל תעשה אבל לעבור על מצות לא תעשה בדבר שהוא עושה מעשה אין שום דבר חל עליו שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו בנדר ולא בדבר האסור לו מסיני ע\"כ ודברי הרמב\"ן הללו הן הן דברי הרשב\"א בתשו' שהביא מרן בסימן רט\"ו ואין ביניהן כמלא נימא כיע\"ש ותמהני טובא על הרב כהונת עולם שכתב בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ובנדר לבט' מצות ל\"ת דס\"ל להרשב\"א לפנינו דלא חל גם הרז\"ה כ\"כ ולא מצאתי חולק בזה זולתי להרמב\"ן במלחמתו שם ומעתה צדק הרב פ\"מ בח\"א סימן ה' ואולי אם היה רואה להרמב\"ן היה מחמיר כיון דהוי ספק תורה ובספר גו\"ר חי\"ד כלל ב' סימן ה' כתב דרש\"י והטור חולקים על הרשב\"א ואחרי המחילה לא אמרו אלא לקיים מל\"ת לא לבט' כנדון דידיה כו' יע\"ש ולא ידענא מאי קאמר שדברי הרמב\"ן והרשב\"א שפה אחת ודברים אחדים הם בענין נדר לבט' מצות ל\"ת ואין ביניהן אלא נדר וחזר ונדר שהוא לקיים מצות ל\"ת שלדעת הרשב\"א לא חל ולדעת הרמב\"ן חל כמבואר בדבריו שם אבל לענין לבט' מצות לא תעשה שניהן שוין בדבר דאם בשב ואל תעשה חל ואם הוא לבט' בקום עשה לא חל גם מה שתמה על הרב גו\"ר ששם מחלוקת בין הרשב\"א לרש\"י והטור לע\"ד גם בזה לא כיוין יפה דודאי כיון דלרש\"י והטור ס\"ל דנדר חל על קיום מצות לא תעשה מכ\"ש דלדידהו חל על ביטולו דהא אפילו דנדר חל לבט' מצות עשה איכא מאן דס\"ל דלא חל על קיומו משום טעמא דאין אחע\"א וזו היא שיטת הרז\"ה ודעימיה שמע מינה דטפי מסתבר להו למימר דחל הנדר על ביטול המצוה מבקיומה וכיון שכן לדעת רש\"י והטור דאשכחן דס\"ל דנדר חל על קיום ל\"ת פשיטא ודאי דס\"ל דחל על ביטו' ופשוט.<br><b> ובמ\"ש </b> הרמב\"ן דהנודר לבט' מצות לא תעשה בקום עשה אין הנדר חל עליו משו' שאין מאכילין לו דבר האסור לו מסיני כו' לא ביאר לנו הרב איך יתכן דבר זה שיהיה נודר לעשות מעשה בידים והרי כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא מושבע ועומד דנדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה יע\"ש וכן כתב הטור בסימן ר\"ו גבי נודר שאוכל עמך וכן כתב הרמב\"ן גופיה בפירוש התורה בפרשת מטות ד\"ה לנדור נדר וז\"ל דכיון דנדרים מיתסר חפצא עליה לפיכך אינן חלים על דבר שאין בו ממש כו' וכיון שהדבר כן נר' הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום עשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיו' אלא שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי ביטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחילה ולא בסוף עכ\"ל איברא כי מדבריו ז\"ל בספר המצות במצות עשה סימן צ\"ד נראה הפך זה שכתב שם וז\"ל וההפרש עוד בין נדרי גבוה לנדרי ביטוי שאלו הנאמרים בעשה הזה מוצא שפתיך תשמור וע��ית איננו צריך להזכיר בו הנדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה יהיה לבדק הבית או צדקה לעניים ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה ולא תעשה אבל בדבר הרשות צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו כגון מה שחכמים קורין אותו ידות הנדרים או הכנויים אבל אמר לא אוכל ככר זה או אלך למקום פ' או אתן מנה לפ' עשיר איננו מתחייב בזה כלל עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו שאם אמר נדר עלי שאלך למקום פ' או שאתן לפ' עשיר מנה חייב לילך וליתן לאותו פלוני עשיר מפני שהזכיר נדר וזה היפך מ\"ש בפירוש התורה שלא הוזכרו נדרים בגמרא בק\"ע כלל וליכא למימ' דהכא בספר המלחמות ובס' המצות מיירי בנודר על תנאי שאוסר פירות או ככר זה על עצמו אם לא יאכל נבלה וכיוצא או אם לא אלך למקום פ' או אם לא אתן לפ' עשיר מנה ומש\"ה כתב במלחמות דכל כה\"ג לא חל הנדר כיון דכונתו לבט' המצוה בקום עשה דהא ודאי ליתא שזה לא מקרי נדר לבט' דבר מצוה כדי שלא יחול הנדר דכל כה\"ג אומרים לו שיקיים המצוה ויאסר בפירות כמ\"ש הראנ\"ח בתשו' בח\"ב סימן נ\"ח נ\"ט וע\"ד ומהרימ\"ט חי\"ד סימן ך' והרב פ\"מ ח\"א סימן ל\"ה וכן נראה מבואר מתשובת הרשב\"א סימן תרמ\"א הביאה מרן ב\"י בסס\"י רל\"ח וכמ\"ש בשורש נשבע לבט' המצוה ד\"ה כתב יע\"ש וצ\"ע.<br><b> ולענין </b> נדר לקיים מצות עשה אם הוא בקום עשה כבר כתבנו דנדר לא מצינו באעשה וראיתי להרב כהונת עולם בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ומיהו בנדר לקיים מצות עשה דסובר הרשב\"א דחל לא מצינו חולק אלא הרא\"ש בפירושיו פ\"ק דנדרים בההיא דאשכים ואשנה פרק זה לחד תירוצא והא אמרינן לעיל דהדר ביה בפסקיו וכ\"כ בסימן רי\"ג דכולהו אית להו בכגון ההיא דאשכים ואשנה דחל הנדר מקרא דבפיך זו צדקה והיינו נדר לקיים מ\"ע דנקט הרשב\"א לפנינו ומה שהוסיף שיש לא תעשה בביטולה דהיינו מהנאת תשמישך עלי הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע עכ\"ל. וכל דבריו בזה אינן אלא דברי תימא דמ\"ש בשם הרשב\"א לא ידעתי היכן מצא להרשב\"א בתשו' זו שהביא מרן שכתב דבנדר לקיים מ\"ע חל הנדר שדברי תשובה זו לא איירו אלא בנדר לבט' מ\"ע וכמבואר מדברי מרן שכתב ולענין נדרים חלים עד\"מ כתב הרשב\"א בתשו' דוקא במ\"ע כו' כלומר דעיקר דבר זה דנדרים חלים עד\"מ לבט' כמו ששנינו במתני' ליתיה אלא במ\"ע וע\"ז כתב דלאו דוקא במ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אלא ה\"ה היכא שבא לבטל דבר מצוה שיש בה עשה ולא תעשה כגון נשבע שאוכ' היום וחזר ואסר אכילתו דבנדרו זה קא עבר על שבועתו שיש בה עשה דמוצא שפתיך תשמור ולא תעשה דבל יחל וכן מצות צדקה לעני ועיין למרן ב\"י בס\"סי רכ\"ז ולהרב תוי\"ט אבל במצות לא תעשה דמבטל ליה בקום עשה כלאו דאכילת נבלה וכיוצא אין הנדר חל עליו לא לקיים ולא לבטל דלקיים לא חל משום דאין אחע\"א ולבטל לא חל משום דלא שייך ואפי' הוה שייך אין הנדר חל עליו משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מסיני והן הן דברי הרמב\"ן במלחמות כמ\"ש לעיל וכתב עוד דמה\"ט לא חל באיסור הבא מעצמו כשבא לקיים מה שאסר כבר שאלו עובר עליו בקום עשה כגון שנשבע שלא יאכל ושלא ישתה היום דלעבור בבל יחל צריך לעבור בקום עשה כל כה\"ג לא חל הנדר לקיים שאין אחע\"א ולא לבטל מטעמא דאמרן לעיל אי משום דלא שייך ואפילו היה שייך אין נדר חל לבט' לא תעשה בקום עשה וכתב עוד דמקצת רבותיו סוברים דנדר חל על נדר ואין כאן משום אין אחע\"א וכן נדר חל על השבועה לקיים מהטעם שכתב הרמב\"ן בספר המלחמות דבאיסור הבא מעצמו אחע\"א מגזרת הכתוב אבל שבו��ה על נדר לא חל אפילו לקיים ולזה דחה דבריהם דודאי אין נדר חל על נדר מהטעם שכתב בתשו' המודפסות בסימן תרט\"ו דליכא איסור מוסיף וכמ\"ש הר\"ן בדח\"י ע\"א וכתב עוד ומ\"מ מה שאמרת אמת שהנדר חל על מי שנשבע שישן או שישתה ואחר כך אמר קונם עיני ואעפ\"י שיש בביטול שבועתו לא תעשה דלא יחל דברו כלומר דכיון דהביטול הוא בשב ואל תעשה חל הנדר והן הן הדברי' שכתב בתחילת דבריו דנדרים חלים עד\"מ אפי' בא לבטל עשה ולא תעשה ומשום דהוי בשב ואל תעשה ועל זה הביא ראיה מההיא דהנאת תשמישך עלי דאסור אע\"ג דאיכא לא תעשה דעונתה לא יגרע כיון שביטול הלאו הוא בשב ואל תעשה חל הנדר עליו ולפ\"ז ה\"ה אם נשבע שיאכל היום ואח\"כ נדר דחל מה\"ט וכ\"כ הרב ט\"ז בסי' רט\"ו סק\"ו.<br><b> הנה </b> הבאתי כל דברי הרשב\"א וביארתים לע\"ד ולא מצאתי זה שכתב הרב הנז' דס\"ל להרשב\"א דנדר לקיים מ\"ע נדר חל עליו שזה שכתב שנדר חל על השבועה היינו לבט' השבועה ומשום דעשה דשבועה הוא מתקיים בשב ואל תעשה וכל כה\"ג אפשר דאף הרא\"ש ז\"ל מודה דנדר חל עליו לבטל ומ\"ש בפי' לנדרים היינו שאין נדר חל על קיום מ\"ע כי ההיא דאשכים ואשנה שהעשה אינו מתקיים אלא בקום עשה דהיינו בקריאתו וכשנדר לקיים לא חל עליו שהרי הוא מושבע ועומד ועוד דלא מצינו נדר באעשה סוף דבר לא מצאתי שום פוסק שיאמר דנדר גמור חל על מצות עשה שקיומה הוא בק\"ע ועיין בדברי הרב כהונת עולם בסי' רי\"ג דנ\"א ע\"ד ד\"ה שם יע\"ש.<br><b> ומ\"ש </b> עוד הרב כ\"ע וז\"ל ומה שהוסיף דיש לא תעשה בביטולה דהיינו בהנאת תשמישך הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע וכו' לא ידענא מאי קאמר דבהנאת תשמישך ליכא עשה דפריה ורביה כמ\"ש הרשב\"א בחי' לנדרים שהקשה בההיא דהנאת תשמישך דכיון דאיכא עשה דפריה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו ותירץ שאין כאן ביטול דעשה דפריה ורביה שהרי יכול לקיים מצוה זו באשה אחרת יע\"ש וגם הרמב\"ן במלחמות לא ראיתי שכתב כן אלא דבריו שם הוא דכל שהל\"ת הוא עובר בשב ואל תעשה נדר חל עליו כיע\"ש וצ\"ע ואת זה ראיתי למרן החבי\"ב בס\"סי רט\"ו שכתב בשם מהרע\"י שכתב וז\"ל ומ\"ש הרשב\"א דהנשבע שישן כו' נראה דהכי פירושו דמי שנשבע שישן ואח\"ך נדר שלא לישן שנדר חל אע\"ג דאיכא לא תעשה משום דהוי כמצות עשה שיש בה לא תעשה דקי\"ל שהנדר חל עכ\"ל וכונתו נראה כמ\"ש שכל שהלא תעשה עובר עליו בשב ואל תעשה הנדר חל עליו ואפילו איכא עשה בהדי לא תעשה דומייא דמצות צדקה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין פותחין בנולד מי </span>\n<b> שנדר ונולד לו דבר כו'.</b> הכי איתא בגמ' ר\"פ ר\"א ועוד אמר ר\"א פותחין בנולד כו' ופריך בגמ' מ\"ט דר\"א אמר ר\"ח דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מ\"ט קסברי הנהו מי מייתי והא אמר ר\"י משום רשב\"י כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ר\"ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא\"ש דעניו' שכיח כו' ע\"כ.<br><b> ושמעתי </b> מפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שהק' מההיא דאמרינן בנדרי' דכ\"ז גבי ההיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא אתניס ולא אתא אמר ר\"ה בטלן זכוותיה ורבא אמר אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ופרכינן עליה דרבא מההיא דאמרי' אי לא אתינן מכאן ועד תלתין יום ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא ואמר שמואל לא שמיה מתייא ואמאי והא מתנס אניס ודחינן דילמ' אונסא דמגליא שאני ופי' הר\"ן והרא\"ש כיון דשכ��ח האונס הו\"ל לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש והשתא ק' דהיאך פתח לו פתח למרע\"ה במה שירדו מנכסיהם אדרבא כיון דשכיח אבעי ליה לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש ונלע\"ד דהא דאמרינן דבאונ' דשכיח אבעי ליה לאתנויי בהדייא וכל שלא התנה אמרי' דסתמא נדר בכל ענין היינו דוקא בנודר לחבירו על שום דבר ובענין גיטין כההיא דפסקיה מברא דאמדינן דעתיה אם איתא דאדעתא דהכי לא נדר אבעי ליה לאתנויי בהדייא כיון שחבירו המדירו דעתו על כל ענין אבל בנודר בינו לבין עצמו ודאי דמהימן הוא לומר אדעתא דהכי לא נדרי דמי הכריחו לנדור וכיון שהוא נדר מעצמו הוא נאמן על עצמו לומר אדעתא דהכי לא נדרי ולכן פותחין במילתא דשכיח בנדר שנדר מעצמו וההיא דיתרו שהדירו למשה ואמרי' משום דעניות שכיח פתח לו הקב\"ה למשה בכי מתו כל האנשים אע\"ג דהתם לא נדר מעצמו כבר כתב הרא\"ש שם דעיקר הנדר לא היה בשביל יתרו אלא דעיקר נדרו משום דבלאו הכי לא היה רשאי לשוב למצרים משה היה מפני אותן האנשים יע\"ש וכנראה מדבריו דמשה גילה דעתו שמפני שלא היה רשאי לשוב למצרים נדר לו לשבת עמו. והשתא משו\"ה פתח לו פתח זה דשכיח כיון דנדר זה חשיב כאלו נדר מעצמו שהרי אלו היה רשאי לשוב לא היה נודר כנלע\"ד.<br><b> והנה </b> עלה דאמר ר\"ל שירדו מנכסיהם כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ו ע\"ב דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במ\"ת שהרי חזרו למומן בעגל יע\"ש והקשה מרן מלכא מהרח\"א זלה\"ה בס' ישרש יעקב בריש פ\"ק דנדרים ובפ\"ק דברכות ד\"ג ע\"ש הרב מר זקנו דמה הוכחה היא זו שהיו בקרב המחנה ש\"מ שלא היו מצורעין והלא משנה ערוכה שנינו בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מ\"ת ובת\"כ יליף לה מדכתיב כי יהיה טמא מהדיבור ואילך וכיון שכן משו\"ה היו בקרב המחנה כיון שהיו מצורעין קודם מ\"ת והניחה בצ\"ע ושמעתי מפי מו\"ה בעל מחנה יאודה שהיה מיישב דברי הר\"ן הללו בהקדים ליישב דברי תוס' בפ' חזקת דח\"ן ד\"ה הוה מציין מערתא וז\"ל וא\"ת והא אין קברי גויים מטמאין באהל משום דאינן קרויים אדם ואפי' רבנן דאמרי מטמאין מ\"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבינן ליה בנזיר אלא בנגיעה מקרא דהנוגע במת או בעצם אדם או בקבר ודריש בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור וי\"ל דאברהם נקרא אדם כדכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון עכ\"ל ודבריהם קשים לכאורה דמדהקשו בתחילה אף לרבנן דלא דרשי קרא דאדם כי ימות באהל למעט א\"ה מ\"מ בקבר שלפני הדיבור אזלי ומודו דאינו מטמא אלא בנגיעה דפשיטא להו דההיא דרשא דאו בקבר מצי אתי נמי כוותייהו דאף לדידהו דמקרו א\"ה אדם ומטמאו באהל אכתי קודם הדיבור איין מטמאין אלא בנגיעה וא\"כ מה מקום יש לתשו' שאמרו דאברהם נקרא אדם ואכתי קושייתם לא מתרצא בהכי כיון שהיה קודם הדיבור אמנם הוא היה אומר שהתוספו' ז\"ל סוברים דרבנן דר\"ש דס\"ל דקברי גוים מטמאין באהל וס\"ל דאף א\"ה בכלל אדם מכל מקום קודם הדיבור לא מטמו משום דקרא כתיב כי ימות שמשמע להבא כלומר לאחר הציווי ואילך ולא קודם מתן תורה אמנם ר\"ש דאמר שאין א\"הע קרויים אדם ומה\"ט לא מטמו באהל בודאי דלא דריש כי ימות להבא שהרי לדידיה בלא\"ה ממעטו מקרא דאדם ומעיקרא ק\"ל דכיון דבין למר ובין למר אין מטמאין באהל למר ממילת אדם ולמר ממילת כי ימות דמשמע להבא ואמאי הוה מציין רבי בנאה מערתא דאדם הראשון ואברהם אבינו ע\"ה דהוו בכלל בני נח וע\"ז תירצו דאברהם נקרא אדם כלומר ור' בנאה אתי כר\"ש דלא דריש כי ימות להבא א��א מילת אדם דמיניה מיעטו בני נח וכיון דאברהם נקרא אדם איהו נמי בכלל ובכן על פי האמור דר\"ש לא דריש כי ימות מהדיבור ואילך ה\"נ לא דריש קרא דכי יהיה טמא לנפש מהדיבור ואילך ולדידיה ה\"נ דבהרות דקודם מ\"ת מטמאות ודברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים הם אליבא דר\"ש דאיהו הוא דדריש בפ\"ט דנדרים דס\"ד דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומש\"ה דרש ר\"ל אליביה דהאי כי מתו כל האנשים לאו מיתה הוא אלא שירדו מנכסיהם והשתא שפיר כתב הר\"ן אליביה דר\"ש דליכא למימר מצורעים דאם כן מאי בקרב המחנה א\"ד ז\"ל."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נדר שהותר מקצתו הות\"כ כל </span>\n<b> שנדר הותר מקצתו הותר כולו.</b> הנה בירושלמי פרק אין עומדין הקשו היכן הותר נדרו של טל של אליהו ואמרו אמר רב תנחומא סברי לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע\"ש והרב פרשת דרכים דמ\"ז ע\"א ד\"ה אך הקשה דלא שייך כלל בשבועתו של אליהו דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע\"י פתח או ע\"י חרטה אליבא דמ\"ד שנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהו\"מ הותר כולו אבל הכא גבי אליהו לא נעקר הנדר אלא נתקיי' תנאו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו ואם כן נתבטלה שבועה דטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם ברשות פ' ונתן לו רשות על א' מהן היתכן שנאמר שהותר בשניהם מטעם נדר שהות\"מ זה לא יתכן עכ\"ל יע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> ל\"ק כלל שהרי כתב הטור בי\"ד סימן רל\"א שאין הנדר ניתר אלא על פי חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה יבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע\"י חכם ואפילו שיתלנו בדעת אחר כו' יע\"ש ומיהו אם נדר לזמן אין לו התרה אלא כשיגיע הזמן בטל ממילא עכ\"ל והנה שבועתו של אליהו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם כשירצה הוא דמי ממש לנשבע והתנה בשעת שבועתו שאימתי שירצה שיבטלנו דמיד חל שבועתו לעכב הטל והמטר ושוב אין בידו ליתן רשות שיתן טל ומטר שהרי חלה שבועתו ואין כח בידו לבטל השבועה אם לא על ידי התרה דפתח וחרטה ולא דמי לנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על הבשר ולא על היין דהתם השבועה תלויה ועומדת עד שידע אותו פלוני וכל שלא ידע אותו פלוני משבועתו לא חלה שבועתו שאם ידע והרשה אותו שיאכל בשר מיד יכול לאכו' מיד אעפ\"י שהוא חייב שלא לאכול מיד עד שידע מה בפיו של אותו פ' היינו ודאי מספק הוא שנתחייב בכך שמא כשישמע אותו פ' לא ירשה אותו לאכו' ונתחייב מיד בשבועתו ולכן כששמע אותו פלוני והרשהו לאכו' לא חלה שבועתו שהוא נשבע לקיים שלא לאכול כשלא יתן אותו פלוני רשות אבל אם יתן לו רשות לא נתחייב ואה\"ן שמיד כששמע אותו פלוני לא הרשהו לאכול וחלה שבו' שוב לא יוכל לאכול ברשו' אותו פ' כשלא יתיר שבועתו שהרי חלה שבועתו ואין לו התר כי אם בג' הדיוטות וביחיד מומחה וסברת הטור הלזו היא סברת הרא\"ש בכלל יו'ד והיא סברת הרמב\"ן והריב\"ש בח\"א סימן ס\"ח והר\"ן בפרק נערה המאורסה עלה דאמר ר\"פ כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכמ\"ש כל זה מרן ב\"י בי\"ד סימן רכ\"ח עמ\"ש הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה יע\"ש בתוך הלשון אלא שיש לגמגם בדברי מרן ב\"י שם דמשמע מדבריו דהטור מחמיר טפי מהנהו רבוותא ולדעתי כולם אמרו דבר אחד דהטור מיירי בשמתנה שפלוני יבטלנו ל��דרו דמשמע אחר שיחול ולכן כתב שאין בדבריו כלום אבל בנודר או נשבע שלא יעשו דבר פלוני כי אם פ' ברשות פ' ומיד כששמע פ' הרשהו לעשותו אף הטור אזיל ומודה דמותר מיד בלא התרת חכם כיון שלא חל הנדר והשבועה כלל כמ\"ש הריב\"ש יע\"ש. ודע שמ\"ש מרן ע\"ש הרמב\"ן שהנשבע ע\"ד חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו לאו להתירו ממש קאמר אלא להרשותו שיעשה אותו דבר שמיד שהרשהו בטלה שבועתו מעיקרא כנלע\"ד וכן הוא מתפרשת אותה תשובה שכתב הרשב\"א האחרונה שהביא שם מרן ב\"י באופן דליכא לשום א' מרבוותא שיחלוק בדין זה ועיין בש\"ע בסימן רכ\"ח סל\"ז וסל\"ח ובריש סימן רל\"א שנראה כסותר דברי עצמו ושוב ראיתי בש\"ך שם ס\"ק צ\"ח וע\"ש ודוק שוב ראיתי בספר כהונת עולם הלכות נדרים סי' רל\"ב דצ\"א ע\"ג עמד על זה.<br><b> והנה </b> בהך מילתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו עיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל בנדרים דכ\"ז ע\"א וז\"ל וכדבריו נראה לי להכריח כו' ודבריו תמוהים דלרבא לפי שיטת י\"א הללו דפתח עדיף מנדרי טעות ולהכי אפילו במעמי' דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכ\"ע א\"כ רבנן דפליגי גבי פותחין בשבתות ע\"כ דמיירי במעמיד וס\"ל דבמעמי' אפילו על ידי פתח לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל במחליף אין סברא לומר דפליגי ולית להן נש\"מ הותר כולו ולהכי פריך רבינ' לרבא מההי' דכלכלה דאפילו כרבנן דר\"ע לא אתו ומה שהקשה ע\"ז בספר זרע אברהם חי\"ד סימן כ\"ב דצ\"ב ע\"ד בדחייתו הראשונה לא הבנתי מאי קאמר ועיין בספר כהונת עולם דצ\"א ע\"ג ד\"ה איברא שדחה הכרעת הר\"ן כמ\"ש.<br><b> ודע </b> שהרב שער אפרים בסימן ס\"ג דכ\"ז ע\"ג הוק' לו דברי הרב המפה מ\"ש בסימן רכ\"ח סכ\"ז למ\"ש בסימן רל\"ד סל\"ו בענין הסכמות צבור עם הפרת הבעל דסתרן אהדדי בדין נש\"מ הותר כולו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דשאני הפרה הבעל דהפרה מיהא בעי וכיון דבעי הפרה הפרה במקצת לאו שמה הפרה משא\"כ בהסכמות ציבור דלא בעי התרה כלל ועיין בספר כהונת עולם דף פ\"ד ע\"ג ד\"ה שם כתב הריב\"ש ושם דצ\"א ע\"ב וג' ועיין שער המלך למו\"ה ה' נדרים פי\"ב הלכה יו'ד די\"ב ע\"ג במה שהקשה שדברי הריטב\"א סותרין זה את זה ממ\"ש בכתובות דנ\"ט ע\"א דנהי שהאשה יכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל כו' יע\"ש למ\"ש הרב מחנה אפרים הל' שבועות סימן ח' על שמו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דמ\"ש בכתובות מיירי במקדי' הידים דעיקרן קיימי למעשה משא\"כ בנדרים שנדר על המעשים של הידים שהם מעשים נפרדים ועיין במ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן ב\"ן בענין אם יש קנין לחצאין והביא ראיה ממתניתין דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהמותר הקדש יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין הפרה לחצאין נדר </span>\n<b> משתי ככרות בא' יש לה עינוי ובא' אין לה עינוי מפר לזו שמתענה בה ואינו מפר לזו שאין לה עינוי.</b> הכי איתא במסכת נדרים דפ\"ג ע\"א אמר ר\"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות בא' מתענה ואחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה ורב אסי אמר ר\"י מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה כו' איתיביה האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים סופגת את המ' הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמא' למתים אינו סופגת את המ' ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה דילמ�� מיין דאית לה צערה הפר לה מזג וחרצן לא היפר לה דהא לא אית לה צערא ותספוג את המ' אמר רב יוסף אין נזירות לחצאין אמר ליה אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא אלא אמר אביי אין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין. מתיבי האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואי אמרת אין קרבן לחצי נזירות אמאי מביאה חטאת העוף ואלא מאי יש קרבן לחצי נזירות ג' בהמות בעי אתויי חטאת עולה ושלמים אלא לעולם אין קרבן לחצי נזירות וחטאת העוף דמתייא משום דחטאת על הספק איתיביה האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה דלמא מיין דאית לה צערא הפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא שנאמר והחי יתן אל לבו יע\"ש והקשה הרא\"ש על הא דפריך בגמ' ודלמא מיין כו' הפר מטומאת מת כו' לא הפר כו' דזו הקושיא הו\"ל להקשותה ממתניתא דלעיל דהא שה שנדרה כו' הפר לה והיא לא ידעה אינה סופגת את המ' וכו' והניחה בצ\"ע וכן התוס' הקשו כן והניחוה בצ\"ע ולכאורה נראה כי רבה היא ואין מרפא לשברה מ\"מ נימא בה מילתא ואע\"ג דדחוקה.<br><b> והנלע\"ד </b> דמזאת הברייתא טפי קשיא ממתניתא דאלו ממתניתא לא אלימא משום דיתרץ לו ר\"י הכא במתני' במאי עסקינן באשה שקבלה עליה נזי' שמשון ומותרת ליטמא מתים דנזיר שמשון מותר ליטמא מתים וכמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בפי' דשמעתתא יע\"ש ובזה לא הוה קשה דתספוג את המ' על טומאת מת אבל כשמקשה מהברייתא הוייא סתירה רבה והכי פריך מתיבי כו' ואי אמרת דבעל מפר למתענה דוקא ולא לשאינה מתענה הלא טומאת מת לא חשיב עינוי נפש וא\"כ אמאי מביאה חטאת העוף דוקא דמשמע דמותרת אחר כך ליטמא למתים וליתי עולת העוף נמי דהא עדיין היא מותרת מליטמא למתים אלא ודאי מדקאמר דוקא חטאת ולא עולה משמע דיביא חטאת ומכאן ואילך מותרת היא ליטמא למתים ומשמע דמתוך דמפר למתענה מפר לשאי' מתענה ודלא כר\"י ותי' טומאת מת נמי עינוי נפש הוא כו' נמצא דמוכרח הוא להקשות מהאי ברייתא וכי תימא אי הכי דמתני' מצי לאוקמ' בנזיר שמשון א\"כ למה נקט מתני' והיתה שותה יין ומטמאה למתים למה אצטריך למתני ומטמאה למתי' שאינה סופגת את המ' הא פשיטא דאף בשלא הפר לה בעלה על ט\"מ לא לקייא וכ\"ש היכא דהפר ולמה אצט' לומר ומטמאה נוכל לומר דאגב דתני שותה ביין נקט נמי ומטמאה ולא דוקא ועוד אפשר לומר דהאי דנקט ומטמאה הכי פירושו הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיה שותה יין והנראה שכונתו לאסור איסר דלדידיה נראה דעבד' איסורא ומטמאה למתים נמי דזאת האשה נדרה בנזירות שמשון ולא ידעה דנזירות שמשון מותר בטומאת מת אלא חושבת דאסיר ואפי\"ה היא מטמאה והרי כמתכוונת לעשו' איסור וסד\"א תלקה קאמר מתני' דלא.<br><b> ומיהו </b> קש' הלא רישא דמתני' דקאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו' למה נקט ומטמאה הלא מותרת היא ליטמא ולהכי לקייא על היין וא\"כ האי ומטמאה למאי אתיא איכא למימר דאה\"ן אלא אגב דיין נקטיה ועוד אפשר לומר דרישא דמתני' מיירי בנזיר דעלמא דאסיר ליטמא למתים וסיפא בנזיר שמשון וכדכתיבנא זה נלע\"ד לומר בדוחק לפום שעתא מ\"מ עת לכל חפץ כי הקושי הוא גדול ורם ורבינו בפ\"ק מה' נזירות די\"א כתב וז\"ל האשה שנדרה בנזי' ונטמא' בתוך ימי נזירות ואח\"כ שמע בעל' והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה עכ\"ל ושמעתי מקשי' דהלא אמר אביי אין קרבן לחצי נזירות דאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין והיינו אליבא דר\"י דהלכתא כר\"י וא\"כ איך פסק רבינו דמביא קרבן טומאה ונלע\"ד דל\"ק ול\"מ משום דרבינו פסק כפי ההילכת' דקי\"ל דבעל מיגז גייז ומשו\"ה כיון דמיגז גייז זאת חצי נזירו' דהיה אסורה בה כבר נטמאת ומביא קרבן טומאה והתם בנזיר קאי כס\"ד דבעל מיעקר עקר וכיון דמיעקר הנדר מה ששמר החצי הנזירות לא חשיבא ומשו\"ה לא מייתי קרבן והיינו כפי הס\"ד אבל כפי המסקנא דמיגז גייז מייתי לעולם קרבן טומאה ועיין בנזיר דכ\"א ע\"ב ודכ\"ב ע\"א וא\"כ הכא מאי דקאמר אביי אין קרבן לחצאין היינו כפי אותה האוקמתא דמס' נזיר דבעל מיעקר עקר ולהכי אין קרבן לחצאין אבל הכא דשקיל וטרי הש\"ס דאין קרבן לחצאין היינו כפי הס\"ד דאמרינן בנזיר דבעל מיעקר עקר אבל כפי הלכתא דאמר אביי מיגז גייז לעולם יאמר אביי דיש קרבן לחצאין ואין נזירות לחצאין דהאי כטעמיה והאי כטעמיה וכדכתיבנא זהו הנלע\"ד הפעוט ופשוט."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Vows",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מתפיס בדבר הנדור הרי </span>\n<b> שמת אביו כו' אמר הרי יום זה עלי כיום שמת אביו כו' הר\"ז אסור לאכול בו כו'.</b> ע\"כ. הכי איתא ברפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"א האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירוש' בחורבנ' אסור כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ופרי' מינה בגמ' לרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוצי' שבו' מפיו דמי ומשני תריץ ואימא הכי כו' ופריך פשיטא ומשני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם אצטריך סד\"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הוייא ליה איסור והאי לא מתפיס בנדר הוא קמ\"ל ע\"כ והנה מסוגייא זאת תשובה מוצאת לדעת רי\"ו ורד\"ק דסברי מימר דגדליה מת בר\"ה וסברתם הלזו הביאם הרב טירת כסף בפ' דברים דרס\"ד ע\"ג ואם כדבריהם היאך קאמר הש\"ס מהו דתימא דכיון דכי לא נדר אסור כו' דאיך בלא\"ה אסיר כיון שמת בר\"ה אם לא שנדר להתענות בו ביום ומשו\"ה אסיר אלא ודאי שמת בחול ומשו\"ה אף כי לא נדר נמי אסו' והנה הר' ז\"ל הק' משם ה\"ה מוהר\"ח אבואלעפייא ז\"ל מההיא דנדרים די\"ב מי שאמר הריני נזיר כיום שמת בו אבא כיום שנהרג בו גדליה כו' ופירושו כיום שמתענין ואם ביו\"ט נהרג לאו יומא דתעניתא הוא ע\"כ ואחרי המחילה נראה דמהתם ליכא למידק כלל דאיכא למימר שקבל עליו ביו\"ט שלא לאכול ושוב נדר כאותו יום שנהגתי בו איסור אכילה אך לסוגייא דהכא מה יענו שפתי דעת והנה הרב טירת כסף רצה ליישב דודאי כונת זה האיש שאמר כיום כו' ודאי דר\"ל כיום שמתענין דאל\"כ פשיטא דחשיב נדר כשנדר כצום גדליה אלא ודאי דאע\"ג דקאמר כיום שנהרג מ\"מ אשמועי' דחייב דכונתו כשאמר שנהרג כיום שמתענין קאמר יע\"ש נראה דאשטמיטתיה מיניה סוגיין דשבועות דקפריך פשיטא ואם כדברי הרב מאי קפריך פשיטא דאימא דצום גדליא אצטריכא וכמ\"ש הרב דאע\"פ שאמר כיום שנהרג ולא הוי נדר ואפ\"ה כונתו כיום שמתענין כו' ועדיפא מינה הו\"ל למימר דכיום שמת אצטריכא כו' שאם מת אביו ביום שבת ואמר כיום שמת בו אבא כונתו כיום שנוהג להתענות בו ודוק ומו\"ה הי\"ו ישב לעיקר קושיית הרב דודאי לאו כ\"ע דינא גמירי שגדליה מת בר\"ה וא\"כ אף שדינא הכי ודאי דהוא נדר כיון שהוא סובר שמת בחול ואדעתא דהכי נשבע ומשו\"ה פריך פשיטא כו'.<br><b> ודע </b> דרש\"י ז\"ל בנדרים די\"ב ע\"א פי' ב' פירושים במאי דקאמר שמואל והוא שנדור ובא ולפי' הא' שפי' שם וז\"ל כגון דבאותו יום שמת אביו קבל עליו שלא לאכול בשר וכגון דבאותו יום הוה חד בשבת לחדש אייר דאיכא חד בשבת דהיתרא טובא בנתיים ולסוף שנה באייר בחד בשבת אמר הריני כמו אותו חד בשב' דאשתקד ואמרי' כו' ולפי פי' זה ק' דלמאי דחדית תלמו' והוא שנדור ובא כו' ואילך לא מצינן לפרושי הכי בצום גדליה דבצום גדליה לא שייך אלא שקבל עליו בכל שנה להתענות בצום גדליה ומוכרח הוא לפרש כפי' הב' שפי' שם יע\"ש והקשה מו\"ה נר\"ו כיון שקיבל עליו דכל חד בשבת מאותו היום ואילך שלא לאכול אמאי הוצרך בחד בשבת הבאים אחריו לנדור כיון שהוא נדור מאז ומקדם ולע\"ד שותיה דמר לא ידענא דנדור ובא היינו שבכל חד בשבת היה נודר שלא לאכול ולא שקבל עליו מעיקרא שכל חד בשבת יהא אסור עליו וק\"ל ואף שלשון רש\"י דחיקא עוד אמרינן שם בגמר' גדליה בן אח��קם אצטריכא ליה סד\"א כו' עיין בפירש\"י והתוס' והנה הרא\"ש כתב וז\"ל כן כתוב בכל הספרים אבל רש\"י ז\"ל לא גריס ליה דאה\"נ דאורייתא הא אמרי' לקמן דחלים על ד\"מ ונראה דגרסינן ליה דנהי דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות מיהא כי מתפיס ליה אעיקרא מתפיס ליה ולא מיקרי דבר הנודר ע\"כ. ועיין להרב מח\"א שכתב וז\"ל וצריך להבין דכל כה\"ג דשתי האיסורין עומדין בבת אחת לא מספקא ליה לתלמודא אלא כי מספקא ליה היינו במידי דמעיקרא אסור והשתא שרי דמשמעו' הענין נראה דמתפיס כדהשתא אלא דמספקא ליה דילמא מעי' קמתפיס כיון דנדר ש\"מ דעתיה אאיסורא דאל\"כ לישתוק אבל היכא דב' האיסורין עומדין ואסיר משתיהן והתפיס בו דבר אחר בהא ודאי ליכא לספוקי משו' דמשמעו' כדהשתא אי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תדע דהכי הוא דהא מייתי עלה בגמ' דנדרים די\"ב מההיא דנותר דמיירי לאחר זריקה דאלמא כדמעיקרא תפיס ודחי לה בעולה קמיירי דאיסו' עולה עדיין קאי ועומד ולא מיבעייא קאמ' לא מיבעייא בשר אלא אפי' נותר אסור דסד\"א באיסור נותר קמתפיס ולא הוי דבר הנדור קמשמע לן דבאי' עולה קמתפיס אלמא דאפי' למאי דסבר דבדהשתא קמתפיס ולא במעיקרא פשיטא ליה דכל ששני האיסורין תלויים ועומדין חד איסור עולה וחד איסור נותר והתפיס בדבר הנדור התפיס עכ\"ל יע\"ש.<br><b> ונראה </b> שיש לחלק בין ההיא דהרא\"ש ז\"ל לההיא דנדרים מתרי טעמי דההיא דהרא\"ש ז\"ל כיון שיש איסור י\"ה ואיסור נדריה ודאי דאית לן למימר דאי\"ה קמתפיס דלא שבק איניש איסור דהוה ביה קודם איסור נדריה ואיתיה השתא נמי ותפיס איסור דלא הוה ביה מקדמת דנא ומ\"ש הרב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו' לע\"ד אין זה הכרח כלל דלאו כ\"ע דינא גמירי שצריך לתפוס הנדר בדבר הנדור ואדרבא איכא למימר מדתפיס כו' כדאמרן א\"נ יש לחלק כיון די\"ה אסיר מדאורייתא ואיסור נדריה בא לו ע\"י עצמו מסברא אית לן למימר דמתפיס אאיסור י\"ה קמתפיס דלא שביק איניש י\"ה דבא מעצמו כו' והכי משמע ליה כיון דאיסור זה בא לו מעצמו חמיר ליה אבל ההיא דנדרים דאיסור נותר בא לו מחמת הנדר שנדר טפי ניחא ליה לאתפוסי בנדרו שהוא עיקר וכן מ\"ש הרב יש לדוחה לדחות וכדכתיבנא ודוק והנה רבינו כאן ה\"נ כתב וז\"ל כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבי' שנדר ואמר ואני כמותך בתכ\"ד ה\"ז אסור במה שנאסר חבירו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל וז\"ל ויש לתמוה דבאומר ואני כמותך למאי אצטריך שיהיה תכ\"ד דע\"כ לא אמרי' דבעינן שיתפיס בתכ\"ד דנודר אלא באומר ואני לבדי דאם לא אמרו תכ\"ד כו' אבל באומר בפי' ואני כמותך אפילו לאחר כמה ימים נתפס ואסור ובריש ה' נזירות ה\"ו כתב הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה ה\"ז נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה כו' משמע דפשיטא ליה באומר אהיה כמו זה דהוי נזיר ובריש נזיר תנן כו' וראיתי להרב תוי\"ט וכ\"כ הר\"ן בפ\"ג מה' שבועו' דאם אמר ואני כמותך אפי' לאחר כמה ימים כו' עכ\"ל ובאמת שעוד יגדל התימ' שאין שום אחד מרבוותא יאמרו שרבינו פליג בהאי דינא וכ\"ש הר\"ן שמנהגו להזכיר סברת רבינו ז\"ל אבל הנראה ברור דל\"ק כלל ואף הר\"ן והרשב\"א יודו לדברי רבי' שאף בתכ\"ד צריך שיאמר ואני כמותך והם ז\"ל וגם ההיא דנדרי' לא אמרו דואני כמותך מהני אף לאח' כדי דיבור אלא דוקא בנזירות שהנזירות תלוי בגופו דנזיר ומשו\"ה כשאמר ואני כמותך אף לאחר כ\"ד מהני דכשאמר ואני כמותך ר\"ל גופי כגופך והוה ליה כנדר דמתסר חפצא ולהכי חל עליו הנזירות ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין אבל בנדר אם לא היה בתכ\"ד כשאו��ר ואני כמותך לא מהני דהנדר הוא חוץ מגופו וכשאמר ואני כמותך אפשר דלדבר אחר קאמר כגון להתענות כמותו וכיוצא אם לא כשהוא בתכ\"ד דאז אמרי' כאלו דבור זה של ראשון אמרו ג\"ז וא\"כ ל\"ק מההיא דכתב רבינו בריש ה' נזירות כמובן והן עתה נדפס מחדש ס' בני משה לעמיתי בתורה הרב כמוהר\"מ מאג'אר ז\"ל ובהלכו' נדרים האריך בזה יע\"ש."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נדרים חלים על דבר מצוה כיצד </span>\n<b> הנדרים חלים על דבר מצוה וכו' האומר הרי המצה בלילי הפסח כו'.</b> עיין במ\"ש הרב לח\"מ ועיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש נשבע לבט' המצוה בכולל.<br><b> וראיתי </b> להרמ\"ע מפאנו בסימן ל\"א שנשאל בהבנת משנתינו ששנו סוכה שאני עושה כו' אי האי לישנא מהני לחול הנדר ולאסור הישיבה בסוכה בחג דנראים הדברים דדוקא באומר ישיבת סוכה עלי מהני אבל אם לא אסר ישיבתה אלא סוכתו שהוא עושה תיאסר סוכתו בהנאה ויהא מותר בישיבה של מצוה דלא להוי חומרו קולו כלומר דטעמא דנדרים חלים עד\"מ ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו כתב הר\"ן שם די\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רבא כו' וז\"ל וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ\"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אעפ\"י שאין לו בו הנאה חל ולפ\"ז אפילו אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אעפ\"י שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור עלי יושב ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר עליו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד כו' עכ\"ל והשתא דעת השואל לומ' דלישנא דמתני' דקתני סוכה שאיני עושה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא משום דבהאי לישנא איכא לפרושי דלא אסר על עצמו אלא הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואם אנו אומ' דבהאי לישנא איכא למשמע נמי שאסר על עצמו ישיבת הסוכה בחג וכמפרש בהדיא ישיבת הסוכה דהשתא ליכא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ\"ש מרן א\"כ נמצא חומרו קולו כלומר דמתני' קתני זה חומר בנדרים שחלים עד\"מ ותני כיצד סוכה שאיני עושה כו' ואם איתא דאפי' בלשון זה חל הנדר אין זו חומרא אלא קולא שאנו פוטרים לזה ממצות סוכה במה שאנו מפרשין דבריו שכונתו לומר ישיבת סוכה עלי אפי' שאינו מפורש בדבריו בהדיא והרב השיב לשואל וז\"ל פשיטא לן דעשיית מצוה תנן דהיינו ישיבתה דומיא דנוטל בלולב ומניח בתפילין וכי תימא אמאי שני בלישניה י\"ל דתפילין ולולב אין בהן תשמיש אחר אלא למצותן אבל סוכה אם אמר קונם סוכה עלי נאסר בהנאתה דהא סתם קונם הנאה משמע ומותר במצותה כדברי התוספות משום דמצות לאו ליהנות ניתנו לפיכך נקט בה לישנא דעושה דהיינו עשיית מצוה וכי תימא ליתני שאני יושב י\"ל דישיבה לאיסורא לא פסיקא ליה דהא איכא ישיבה לפוש וכי תימא הא איכא עשיית ממש שאין עשייתה גמר מצותה כבר הגעת אל המקום אשר הכינותי להוציאך מידי ספק דהא בסוכה מושלמת כהלכת' עסקינן דומיא דתפילין ולולב וקתני בה שאני עושה אלמא סתם עשיה גמר מצוה משמע ואם אמר קונם תפילין ולולב שאני עושה ה\"ה והוא הטעם שנאסרו למצותן אלא דקתני סיפא בהו בהדיא דאסר להו למצותן אנפשיה ומינייהו נשמע לסוכה דקתני ברישא דחד טעמא הוא דאי ס\"ד דגבי סוכה דעשיה ממש קאמר אלמא ליתא לסוכה בשעת הנדר ואינו חל כי הא דמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא אמר כלום ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם והא תנן סתם נדרים להחמיר והכא נמי באומר סתם נדרתי דאי פריש למילתיה פשי' דפירושן להקל וכיון דק\"ל נדרים חלים על ד\"מ מדינא אתסר עליה ולית לך למימר חומרו קולו עכ\"ל.<br><b> מבואר </b> יוצא מדבריו דאפי' אמר הנודר בלשון זה קונם סוכה שאני עוש' נאסר בישיב' הסוכ' בחג משום דמפרשינן כונתו דעשיית מצות סוכה קא אסר עליה בקונם ולא עשייתה ממש ואם אמר קונם סוכ' שאני יושב משמע ליה להרב דלא נאסר בישיבה של מצוה משום דאיכא לפרש דיושב לפוש קאמר האמנם הא ק\"ל בדבריו שנראין דבריו סותרין זל\"ז בתוך כ\"ד דממ\"ש תחילה דבסוכ' מושלמת כהלכתא עסקינן כו' מבואר דאם אינה מושלמת כהלכתה אינו נאסר בישיבה של מצוה אי משום שאנו מפרשי' סוכה שאיני עושה דעשיה ממש קאמר דלאו היינו גמר מצותה ואינו נאסר אלא בעשייתה ממש ואי משום דכיון דליתא לסוכה בשעת הנדר לא חל עליו איסורא דהוי דשלב\"ל ואלו ממ\"ש עוד בסוף דבריו ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם דאמרינן סתם נדרים להחמיר כו' משמע דאפי' דבלשון סוכה שאני עוש' איכא למשמ' עשייתה ממש ולא עשיית המצוה אפי\"ה כיון דקי\"ל סתם נדרים להחמיר אנו מפרשי' לשונו להחמיר דעל עשיית המצוה נמי קמכוין לאסור ואין זו קולא כדעת השואל כו' וא\"כ אפי' שלא הייתה עשוייה הסוכה כהלכתא נראה דאסור מה\"ט וזה הפך מ\"ש תחילה דכל שאינה עשוייה כהלכתה ואמר לשון זה דסוכה שאני עושה לא נאסר בישיבה של מצוה ותו איכא למידק במ\"ש דאם אמר סוכה שאני יושב לא פסי' לאיסורא דהא איכא ישיבה לפוש דא\"כ באומר ישיבת סוכה עלי נמי אימא הכי דישיבה לפוש קאמר ואלו רבא קאמר בגמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' דנר' דלשון זה מהני שפיר לחול אף אישיבה של מצוה ואמאי כיון דאיכא למימר דהישיבה לפוש קאמר ואולי משמע ליה להרב לחלק בין לישנא דשאני יושב ללישנא דישיבת סוכה עלי דטפי מסתבר למימר דישיבת סוכה משמע ישיב' של מצוה דוקא ולא ישיבה לפוש משא\"כ לישנא דסוכה שאני יושב דמשמע טפי שאני יושב בה לפוש ולא שאני יושב בה למצוה ואין דעתי נוחה בו שהרי הטור בר\"ס רט\"ו כתב בלשון הזה נדרים חלים כו' סוכה שאני יושב כו' גם זה שכתב והכריח דבסוכה עשוייה כהלכתה עסיקינן דאי לא הו\"ל כמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא חל ההקדש משום דהוי מקדיש דשלב\"ל הם דברים תמוהי' וכמו ששמעתי שתמה עליו מו\"ה הי\"ו דשאני מקדיש מעשה ידי אשתו שבא לאסור מעשה ידיה לאחרים ואין אדם אוסר דשלב\"ל לאחרים אבל הכא גבי קונם סוכה שאני עושה שבא לאסור הסוכה על עצמו שפיר חל אף אם לא בא לעולם דאדם אוס' דשלב\"ל על עצמו כדאמרי' בפ' השותפין דמ\"ז ע\"א וכ\"כ הרשב\"א בחי' בפ\"ב דנדרי' דט\"ו גבי האומר הנאת תשמישך עלי וז\"ל ומיהו משו' דהוי דשלב\"ל לא ק\"ל דכיון דאדם אוס' פירו' חבירו עליו אוסר ע\"ע דשלב\"ל דלא אמרו אלא שאין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו כדאיתא לקמן בפ' השותפין ובפ' ואלו נדרים כו' ואפשר נמי דמדאוריי' אסירי עליה בין באוסר פירות חבירו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם בין באוסר עליו גידולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבואו לעולם חייל איסור עלייהו לגבי דידיה כו' יע\"ש סוף דבר שאם מהני לשון זה דסוכה שאני עושה כדבריו לחול הנדר אף אישיבת סוכה דמצוה אין צורך לאוקמה בשכבר הייתה עשוייה הסוכה כהלכתה דבלא\"ה חל הנדר לגבי דידיה ליאסר בישיבת סוכה של מצו' אפי' שעדיין אינינה בעולם שהרי אדם אוסר לעצמו בנדר דשלב\"ל כמו שאוסר דבר שאינו ברשותו.<br><b> מיהו </b> לע\"ד לישנא דמתני' דקתני קונם ס��כה שאני עושה נראה דלאו דוקא דהאי לישנא ודאי חשיב כאומר קונם סוכה עלי דלא חייל נדרא אישיבה של מצוה וכמ\"ש הר\"ן והוא דעת השואל כמ\"ש לעיל ולאו מטעמו של שואל שכתב דלא ליהוי חומרו קולו דבזה אין טעם וכמ\"ש הרב בסוף דבריו אלא עיקר טעמא משום דלישנא דסוכה שאני עושה אין דעתו לאסור אלא הנאת סוכתו שיעשה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו מותר לישב בה ישיבה של מצוה משא\"כ כשאומר סוכה שאני יושב או ישיבת סוכה עליו דכיון דהזכיר לשון ישיבה מבואר שאין דעתו לאסור אלא הישיבה לבד אע\"פ שאין בו הנאה ולא הנאתה של סוכה ומשו\"ה שני רבא בגמ' לישנא ואמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר כו' וגם כל הפוסקים לא הביאו לישנא דמתני' אלא כתבו קונם סוכה שאני יושב כמ\"ש הטור בר\"ס רט\"ו וגם רבינו כתב קונם ישיבת סוכה עלי כו' ושוב ראיתי להרשב\"ש בתשו' סי' א' וסימן של\"ד שכתב בהדייא דהנשבע שלא יעשה סוכה לא חשיב נשבע לבטל את המצו' משו' דעשיי' הסוכ' אינ' גמר מצו' אלא מכשירי מצו' ואין בזה משו' נלא\"ה והוקש' לו ממתני' דקתני קונם סוכ' שאני עושה ותי' דמתני' כבר פירשה רבא באומר ישיבת סוכה עלי קונ' יע\"ש וכבר עמדתי על דברי הרשב\"ש בשור' נשבע לבטל את המצוה יע\"ש.<br><b> ודע </b> שראיתי להתוס' בפרק בתרא דנזיר דס\"ב ע\"ב עלה דאמר אביי התם הכי קאמ' למה צריך לכפותו לעבד לנזירו' ואינו צריך לכפותו לנדרי' ולא לשבו' מ\"ט דאמ' קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו שכתבו בד\"ה יצא וז\"ל דאע\"ג דקרא דלהרע או להטיב בשבועה קמיירי ילפינן נדרים משבועות אבל נזירות אין להקישו לנדרים ופירש ר\"י משום דאמרינן בפ\"ק דנזירות חל ואפי' על דבר מצוה שאין הרשות בידו כגון שאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כו' כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשו' אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך נמי יחול נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו עניין לנזירות עכ\"ל.<br><b> ודבריהם </b> תמוהים לעין כל רואה דהא קימא לן דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כמו ששנינו במתני' וכמו שפסקו כל הפוס' ואיך כתבו דנדרים ילפי משבועות דא\"כ נדרים ונזירות כי הדדי נינהו וכי הכי דצריך לכפותו לנזירות מה\"ט הול\"ל נמי דצריך לכפותו לנדרים ולולי דבריהם לא הוה קשיא מידי בההיא סוגייא דמדמי נדרים לשבועות והוא במ\"ש הרע\"ב שם בפי' המשנה וז\"ל שהוא כופה את עבדו בע\"כ לשתות יין ולהטמא למתים ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הרי הן בטלין מאליהן מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שקנוייה לו נפשו יצא עבד שאין נפשו קנוייה לו וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהן עינוי נפש אין צריך רבו לכופו שמאליהן בטלין שהרי אין לו רשות לעצמו אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש ואין בהן ביטול מלאכה לרבו חייב העבד לקיימן ואין רבו יכול לכופו עליהן לבטלן עכ\"ל נמצא לפי דבריו יש בענין זה ג' דינים חלוקים זה מזה נדרים נזירו' ושבועו' בנזירות כדי שלא יתקיים הנזירות של העבד צריך רבו לכפותו ואם לא כפאו מיחייב העבד לקיים נזירותו בנדרים אפילו בלי כפיית רבו אין העבד מחוייב לקיים נדרו משום דמעיקרא לא חל עליו הנדר דכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' ואם אין בנדרו עינוי נפש מחוייב לקיימו ואז אפי' כפאו רבו לבטל לא מהני בשבועות אף בדברים שאין בהן עינוי נפש ואפי' בלי כפיית רבו אינו מחוייב לקיימו דלא חלה השבועה מעיקרא דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא עבד שאין לו רשות לעצמו ע\"כ וכדברי הרע\"ב כתב רבינו בפירוש המשנה כיע\"ש ולפי שיטתם י\"ל דכי משני אביי הכי קאמר למה רבו צריך לכסותו דכתיב להרע או להטיב לא מייתי הך קרא אלא למיהב טעמא לענין שבועה אבל לענין נדרי' ל\"צ טעמא אביי דהא פי' טעמא בש\"ס מקמי הכי מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' אמנם לפי דברי התוס' יש לתמוה מה בין נדרי' לנזירות.<br><b> ואפשר </b> דמ\"ש התוס' דנדרים ילפי משבועות היינו דוקא נדרים דמתסר נפשיה דומייא דשבועות כגון קונם עיני בשינה וקונם פי מלדבר דכל כה\"ג לא חייל לדבר מצוה דמתסר נפשיה הוא וכמ\"ש הרב מח\"א בה' נדרים סי' א' דהאומר קונם פי מלקרא ק\"ש וכיוצא לא חל הנדר כיון דפיו מושבע ועומד לקרות ק\"ש ואפשר דמשמע להו להתוס' דנזירות מתסר נפשיה הוא וכדמשמע ליה לרש\"י בפ\"ק דנזיר ד\"ד ולכך כתבו דנזירות אין להקיש לנדרים ואפי' לנדרים דמתסר נפשיה דשאני נזירות דגלי קרא בהו דחל עד\"מ מדכתיב מיין ושכר יזיר ועיין בחי' הרא\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ח ד\"ה נדר גדול כו' שכתב שיש נדרים שדינן כשבועות ועפ\"ז יתיישבו ג\"כ דברי התוס' ודוק ומדברי התוס' הללו מצינו סמוכות ג\"כ למהרימ\"ט דבח\"א סי' ג\"ן כתב דנזירות מתסר גברא הוא ולא מתסר חפצא ודחה דברי מהריב\"ל דס\"ל דמתסר חפצא הוא מההיא דפ\"ק דנזיר דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר לאסו' יין מצוה כיין הרשות ואם איתא דנזירות מתסר חפצא הוא למה לי קרא ת\"ל דנדרים חלין עד\"מ וכן דקדק עוד מדברי התוס' בפ\"ג דשבועות דכ\"ה ד\"ה חומר בנדרים שכתבו דנזיר אוסר עצמו על היין הוא יע\"ש ואף כי ראיות אלו יש מקום לדוחה לדחותן דאיכא למימר דלפום קושטא נזירו' מתסר חפצא הוא כנדרים והיא גופא אשמועינן דמיין ושכר דאתא לאסור יין מצוה והיא היא כונת התוס' ז\"ל במ\"ש בשבועות כיע\"ש ושאר הראיות שהביא הרב שם יש לדחות בהכי יע\"ש ולבר מן דין לההיא דפ\"ק דנזיר יש לדחות לע\"ד דמשו\"ה אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר משום דאי לאו קרא אע\"ג דנזיר מתסר חפצא הוא כנדרים מ\"מ אצטריך קרא גביה משום דאי לאו קרא הו\"א דנזיר אינו יכול לאסור עצמו ביין מצוה מק\"ו דטומאה דהשתא טומאה שסותרת הותר מכללה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אצל יין של מצוה וכדקאמר תלמו' בנזיר דמ\"ד ע\"א וקאמר דלהכי אצטריך קרא דמיין ושכר כי היכי דלא נילף מטומאה יע\"ש והיא גופא ק\"ל בדברי התוס' פ\"ג דשבועות למה לא כתבו דאי הוה כתיב נדרים לא הוה ילפינן נזיר מיניה מה\"ט ולהכי אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר וכדקאמר תלמו' בנזיר בהדייא וצ\"ע ועיין להרב כהונת עולם בה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"א ד\"ה ואיברא שהביא עוד ראיה לשיטת מהרימ\"ט מההיא דריש יבמות ד\"ד דאמרינן דגילוח מצורע דחי לנזירות ואי איסור חפצא הוא היכי דחי ליה ועיין להרב ש\"ך בס\"ס ר\"ו סק\"י ודוק.<br><b> ודע </b> שאע\"פ שכתבנו דמדברי רבינו בפי' המשנה בנזיר מבואר דס\"ל דיש חילוק בעבד בין נדר לשבועה דנדרים שיש בהם עינוי נפש לא חל על העבד כלל ואפי' לא כפאו רבו אבל בדברים שאין ע\"נ חל עליו ולא מצינו לכפותו משא\"כ בשבועה דאפילו בדברים שאין בהן ע\"נ לא חל עליו שבועה ואפי' לא כפאו רבו הנה בחיבורו לא מצאתי שגילה דעתו גבי שבועה ובפ\"ב מה' נזירות ה' י\"ז וי\"ח ביאר הדין שיש בין נזירות לנדרים אבל בשבועה לא ביאר לנו אם דינו כנדרים או כנזירות או אם חלוק משתיהם דאף בדברים שאין בהן ע\"נ אין צריך רבו לכופו דממילא שרי ולא ידעתי אם חזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה וס\"ל דנדרים ושבועות כי הדדי נינהו ומשום הכי סתם דבריו גבי שבועות שסמך עצמו למ\"ש בנדרים ואם הדבר כן הנה דעתו בזה דלא כהתוס' ודלא כהרע\"ב דלפי מ\"ש בחיבורו אף בשבועות יש חילוק בין דברים שיש בהן ע\"נ לדברים שאין בהן ע\"נ וצ\"ע ליישב השמועה לדעתו וכעת צ\"ת והנה מדברי רבינו בדין זה לא שמענו אלא דנדרים חלין לבטל מ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אמנם אכתי לא שמענו אי נדרים חיילי נמי על קיום מצות לא תעשה כגון שנדר ואסר על עצמו אכילת נבילה או שאר איסורי מאכלות או יוה\"כ ועבר ואכל אי מחייב נמי משום בל יחל דכיון דנדרים חיילי עד\"מ לבטל נראה דכ\"ש דחיילי לקיים או דילמא לקיים לא חיילי מטעמא דאין אחע\"א ומדברי רש\"י בפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"ב עלה דאמרינן התם מהו דתימה כיון דכי לא נדר אסור כי נדר לא חייל עליה איסור נדר קמ\"ל כו' שכתב דלא גרסי' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא כו' דהא א\"נ מדאורייתא הוא דאמרי' לקמן דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות עכ\"ל מבואר דס\"ל דכי היכי דנדרים חלים עד\"מ לבטל חלים נמי לקיים גם התוס' שם ד\"ה דכי לא נדר בתחילת דבריהם הודו למ\"ש רש\"י דנדרים חלים על קיום מ\"ע אע\"פ שקיימו הגי' שדחה רש\"י ז\"ל יע\"ש גם הרמב\"ן בס' המלחמות ובפי' התורה בפ' מטות והר\"ן בפי' ההלכות שם דש\"י ע\"ב הביא דבריו של הרמב\"ן דס\"ל דנדרים חלין על קיום מ\"ע גם הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור דאורייתא וכ\"כ בספרים ורש\"י לא גריס ליה דס\"ל דאי נמי דאורייתא הוו הא אמרי' לקמן דנדרים חלין עד\"מ ונראה דגרסי' ליה שפיר דנהי דנדרים חלין עד\"מ מיהו כי מתפיס במעיקרא מתפיס ולא מקרי דבר הנדור אבל אי מעיקרא לא הוה ביה אלא איסור דרבנן מקרי שפיר דבר הנדור עכ\"ל.<br><b> והרב </b> מח\"א בה' נדרים סי' יו\"ד תמה הרבה על דברי הרא\"ש הללו מאותה סוגייא דפ\"ק דנדרים די\"א דמספ\"ל לתלמודא במתפיס בבשר זבחי שלמי' לאחר זריקת דמי' אי במעיקרא קמתפיס ואסיר או בדהשתא קמתפיס ושרי ומייתי עלה ההיא דהאומר כנותר וכבכור ודחי להו דנותר מיירי בנותר של עולה דהשתא נמי אסור וקמ\"ל דלאו באיסור נותר קמתפיס אלא בעיקר הקרבן וכן בכור נמי מוקי לה כמ\"ד מצוה להקדישו וקמ\"ל דאקרי דבר הנדור ומוכח מהתם דכל ששני האיסורים עומדים בשעת ההתפסה באיסור נדר קמתפיס ולא באיסור דעלמא דהוה ביה מעיקרא נמי קודם הנדר יע\"ש ולע\"ד אפשר לומר לדעת הרא\"ש דהתם שאני דאיסור הנדר ואיסורא דהוה מעיקרא שניהן שוין דאיסור נותר דעולה ואיסורא דבכור דמעיקרא ואיסורא דהשתא דמקדיש להו שוין הם דאסירי לכ\"ע הילכך איכא למימר דבנדריה קמתפיס טפי כי היכי דלא ליהוי מוציא דבריו לבטלה וליתסר אבל הכא בנדון הרא\"ש דאיסור נדרו לא אסיר אלא לדידיה דקביל עליה איסורא שלא לאכול ביום זה אי איסורא דהוה ביה מעיקרא דצום גדליה הוה אסיר מדאורייתא כיון דחמיר איסוריה דאסור לכ\"ע ונדריה דקביל לא אסיר אלא לדידיה הוה מסתבר טפי למימר דבאיסורא דמעיקרא דחמיר קא מתפיס ולא בדהשתא דלא אסיר אלא לדידיה ואע\"ג דכי מתפיס במעיקרא אדרבא לא אסיר כלל דהוה ליה מתפיס בדבר האיסור מיהו לאו כולי עלמא דינא גמירי ואיהו טעי בדעתיה דמהני התפסה בדבר האיסור ואזיל בתר איסורא דחמיר והכי מסתבר לן למימ�� טפי מדאזיל בתר התפסה ולא קבי' איסורא עליה בלי התפסה דמוכח מינה דבעי למיסר עצמו באיסורא דחמיר ולהכי קמתפיס הילכך אי איסורא דמעיקרא דאורייתא הוא הוה אמרינן דבמעיקרא קמתפיס קמ\"ל דמדרבנן הוא וכיון דס\"ס קיל איסוריה אע\"ג דאסיר לכ\"ע משא\"כ בנדר מ\"מ כיון דנדר הוי דאורייתא וצום גדליה דרבנן טפי אית לן למימר דבנדרו קמתפיס דאסור מדאורייתא כנלע\"ד כונת הרא\"ש וכעין זה ראיתי שכתב הרב כהונת עולם בסימן רט\"ו דנ\"ג ע\"ג יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> לו ז\"ל עמד מתמיה על מ\"ש מרן ב\"י בסימן ר\"ד שדעת הרא\"ש לפסוק בבעיא דרמי בר חמא דפ\"ק דנדרים כמ\"ד דבמעיקרא קמתפיס והכריח כן ממ\"ש הכא הרא\"ש בשבועות דאע\"ג דנדרים חלים עד\"מ כי מתפיס במעיקרו קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ותמה עליו דאם יש מקום לפסוק התם דבמעיק' קא מתפיס אינו אלא מטעם ספקא דאורייתא לחומרא ואיך יוליד הרא\"ש ז\"ל מזה להקל כאן דהוי מתפיס בדבר האסור דמעיקרא ושרי ותו דהרמב\"ן יוכיח שפירש הר\"ן בפ\"ג דשבועות בשמו לקיים הגירסא וכתב כדברי הרא\"ש אף שהוא פוסק בההיא בעיא דפ\"ק דנדרים דבדהשת' קא מתפיס כמ\"ש הר\"ן שם יע\"ש באורך. ולע\"ד דעת מרן מבואר דמשמע ליה מדכתב הרא\"ש הכא בשבועות סתמא דהמתפיס בעיקרו קא מתפיס ולא בירר שיחותיו דה\"ט משום דשני האיסורים עומדים יחד וגם באותה בעיא דרמי בר חמא לא ביאר דעתו לענין הלכה כמו שביארו הרמב\"ן דקי\"ל דבהשתא קא מתפיס משמע דאע\"ג דליכא ב' האיסו' יחד וכההיא דפ\"ק דנדרים סבירא ליה דבמעיקרו קמתפיס בין לקולא בין לחומרא ונראה שהכריחו לזה למרן עוד משום דכי אייתי הרא\"ש שם בשבועות וברפ\"ב דנדרים ההיא דאמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום לא אמר ואילך דמדברי רש\"י בפ\"ק דנדרים מבואר דלפי הס\"ד דהוה בעי הש\"ס למפשט מהך דשמואל דבמעיקרו קא מתפיס לא הוה גרסינן אלא ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ודלא כהרב כהונת עולם שכתב דהוה גרסינן והוא שנדור ובא באותו היום שזו היתה גי' הר\"ן ולא גי' רש\"י כמבואר שם וכיון דהרא\"ש מייתי הך דשמואל בלא ואילך ש\"מ דאפשי' בעיין דבמעיקרו קא מתפיס לא שנא לקולא ולא שנא לחומ' והיינו דאמרינן הכא בשבועות מהו דתימא וכו' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא וכו' דאי לאו דמדרבנן הוא הוה אמינא דבמעיקרו מתפיס ואפי' לקולא בין כששני האיסורים עומדי' יחד בעת ההתפסה כהך דשמואל בין כשהנדר לבד לפניו והראשון חלף הלך כההיא דבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים וכדפשיט הש\"ס התם ממימרא דשמואל לפום מאי דגריס מעיקרא והוא שנדור ובא מאותו היום ודוק ואיך שיהיה הנה דעת רש\"י והתוספות ז\"ל בתירוצם הראשון והרמב\"ן ורבינו האיי שכתב הר\"ן בפירוש הלכות והר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור בסימן רט\"ו כלהו ס\"ל דנדרים חיילי על קיום מצות ל\"ת.<br><b> ואולם </b> התוספות שם לפי מ\"ש בתירוצם השני מבואר דס\"ל שאין נדרים חלים לקיום מצות ל\"ת וזה דעת הרז\"ה בספר המאור הביא דבריו הר\"ן שם דש\"י ע\"ב וכ\"כ הרא\"ש בפירושו לנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא כו' והוא נסת'ר מחמת'ו ממ\"ש בשבועות וזה נראה דעת הרשב\"א והשואל בתשו' סימן תרט\"ו יע\"ש וזה נראה דעת מהר\"י ן' מיגאש בשיטתו והרשב\"א בחי' שם בשבועות ויש להסתפק לשיטת הראשונים דס\"ל דנדרים לא חיילי על קיום מצו' ל\"ת אי ס\"ל דנדר חל על השבו' דאפש' דדוקא על קיום מצות דאורייתא דחמירא דאסיר לכ\"ע מגזרת רחמנא כנבילה וכיוצא לא חייל הנדר דהו\"ל נדר איסור קל לגבי מצוה דאורייתא ואין איסור קל חל על איסור חמור אבל לגבי שבועות עצמו דאיסור הבא מעצמו הוא ולא אסיר אלא לדידיה אפשר דס\"ל דנדר חייל עליה דלגבי איסור שבועה חשיב איסור נדר איסור מוסיף דחל על החפץ ואפי' לבט' את המצוה וכמ\"ש הר\"ן בפי' לנדרים דח\"י ע\"א ד\"ה ולענין הלכה יע\"ש. ושוב ראיתי להרשב\"א בתשו' סימן תרט\"ו דבתחילת תשובתו כתב בפשיטות דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה וכתב שזה מקובל ומוס' בידינו ובסוף התשובה הכריח מדברי הירושלמי דנדר חל על השבועה משום דנדר מתסר חפצא הוא אבל אין נדר חל על נדר כו' כיע\"ש וכדבריו כתב הר\"ן שם דח\"י ע\"א וזה מבואר דאפי' למ\"ד דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה חל הוא על השבועה וליכא למימר דבסוף התשובה חזר ממ\"ש בתחילת התשובה וכמו שנסתפק בזה הרב כהונת עולם דנ\"ג ע\"ג דא\"כ הרשב\"א ז\"ל נסתר מחמתו מאותה תשובה שהביא מרן ב\"י בסימן רט\"ו וממ\"ש בחידו' לשבועות ובחי' לנדרים ד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה כמו שהביא דבריו הרב הנז' ועיין עוד להרב הנז' שם שכת' דהר\"ן סובר דבנדר לקיים מצות לא תעשה חל הנדר כי היכי דס\"ל דנדר חל על קיום מ\"ע כמ\"ש הר\"ן בד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה יע\"ש. ואני בעוניי לא כן אדמה דדוקא על קיום מ\"ע ס\"ל דחל משום טעמא דבפיך זו צדקה ומיהו לא חל עליו נדר גמור לעבור עליו בבל יחל וכמ\"ש הוא בסימן רי\"ג דנ\"א ע\"ד משום דלא שייך נדר במצות עשה ומ\"ש בדף ח\"י ד\"ה ולענין הלכה דנדר חל על שבועה דוקא לגבי שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דכת' דחל אבל לגבי לא תעשה שבתורה פשיטא דקאי בשיטת הרשב\"א דלא חל דנדר חשיב איסור קל לגבי לא תעשה שבתורה וכמו שנראה מדבריו בשבועות כמ\"ש הרב הנז' שם ודלא כהש\"ך בס\"ק י\"ב שדעת הר\"ן כדעת הטור יע\"ש.<br><b> ובכן </b> מה שתמה הרב הנז' שם על מרן ז\"ל בשלחנו הטהור שהסכים לסברת האומרים שאין נדר חל על מצות לא תעשה דלמה נטה דעתו להקל דאע\"ג דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל ס\"ל הכי הא איכא כנגדם רש\"י ורבינו האיי והרמב\"ן והרא\"ש והטור ודעת אחרים שכתב הר\"ן וגם הר\"ן בנדרים ובשיטתו לשבועות ורי\"ו ס\"ל דחל וא\"כ פשו להו והוי להחמיר בשל תורה עכ\"ל לפי מ\"ש סמי מכאן הר\"ן דלא אשכחן ליה בנדרים דס\"ל דחל על מצות ל\"ת זולת לענין שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דס\"ל דחל ונמצא דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל והר\"ן וגם ר\"י ן' מיגאש בשיטה אחת הן וזה נ\"ל ג\"כ דעת רבי' שהרי כשהביא בפרקין הל' ב' מתניתין דנדר חל על נדר כתב דהיינו באומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו וחזר ואמר הרי עלי קרבן כו' חייב על כל אחת ואחת ומדלא נקט לה באומר קונם ככר זה עלי ככר זה שני פעמים משמע דלא מחייב אלא אחת כמ\"ש הרב לח\"מ שם יע\"ש וא\"כ נראה ודאי דה\"ה בנודר לקיים מצות לא תעשה דלא חל מה\"ט דאין אחע\"א דמאן דס\"ל דחל עיקר ראייתו היא מהא דנדר חל על נדר דס\"ל דהאומ' קונם עלי ככר זה שתי פעמים חל עליו וכיון דרבי' ס\"ל דכל כה\"ג לא חל משום טעמא דאין אחע\"א כ\"ש דלא חל הנדר על קיום מצות לא תעשה וכיון דרבינו בשיטה זו ג\"כ קאי פשו להו האומרים דאין נדר חל על מצות לא תעשה ועוד שדרכו של מרן לילך אחר עקבות רבינו ז\"ל בשולחנו הטהור כנודע ומה\"ט נמי נ\"ל שפסק מרן דאין נדר חל על השבועה משום דמשמע ליה שלדעת רבינו אין חילוק מדלא הביא דברי הירושלמי והיא היא סברת הרשב\"א באותה תשובה שהביא מרן ודוק.<br><b> ולענין </b> נדר לבט' מצות לא תעשה הנה הרז\"ה ז\"ל בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל אבל במצות ל\"ת אין הנדר חל עליו כלל בביטולו אף לא בקיומו והרמב\"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דעל ביטול מצות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה חל כמו ההיא דהנאת תשמישך עלי דאיכא ל\"ת דעונתה לא יגרע וכן ההיא דאמר רבא בפ\"ק דנזיר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חייל על שבועה הרי דנדר חל בביטול ל\"ת בשב ואל תעשה אבל לעבור על מצות לא תעשה בדבר שהוא עושה מעשה אין שום דבר חל עליו שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו בנדר ולא בדבר האסור לו מסיני ע\"כ ודברי הרמב\"ן הללו הן הן דברי הרשב\"א בתשו' שהביא מרן בסימן רט\"ו ואין ביניהן כמלא נימא כיע\"ש ותמהני טובא על הרב כהונת עולם שכתב בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ובנדר לבט' מצות ל\"ת דס\"ל להרשב\"א לפנינו דלא חל גם הרז\"ה כ\"כ ולא מצאתי חולק בזה זולתי להרמב\"ן במלחמתו שם ומעתה צדק הרב פ\"מ בח\"א סימן ה' ואולי אם היה רואה להרמב\"ן היה מחמיר כיון דהוי ספק תורה ובספר גו\"ר חי\"ד כלל ב' סימן ה' כתב דרש\"י והטור חולקים על הרשב\"א ואחרי המחילה לא אמרו אלא לקיים מל\"ת לא לבט' כנדון דידיה כו' יע\"ש ולא ידענא מאי קאמר שדברי הרמב\"ן והרשב\"א שפה אחת ודברים אחדים הם בענין נדר לבט' מצות ל\"ת ואין ביניהן אלא נדר וחזר ונדר שהוא לקיים מצות ל\"ת שלדעת הרשב\"א לא חל ולדעת הרמב\"ן חל כמבואר בדבריו שם אבל לענין לבט' מצות לא תעשה שניהן שוין בדבר דאם בשב ואל תעשה חל ואם הוא לבט' בקום עשה לא חל גם מה שתמה על הרב גו\"ר ששם מחלוקת בין הרשב\"א לרש\"י והטור לע\"ד גם בזה לא כיוין יפה דודאי כיון דלרש\"י והטור ס\"ל דנדר חל על קיום מצות לא תעשה מכ\"ש דלדידהו חל על ביטולו דהא אפילו דנדר חל לבט' מצות עשה איכא מאן דס\"ל דלא חל על קיומו משום טעמא דאין אחע\"א וזו היא שיטת הרז\"ה ודעימיה שמע מינה דטפי מסתבר להו למימר דחל הנדר על ביטול המצוה מבקיומה וכיון שכן לדעת רש\"י והטור דאשכחן דס\"ל דנדר חל על קיום ל\"ת פשיטא ודאי דס\"ל דחל על ביטו' ופשוט.<br><b> ובמ\"ש </b> הרמב\"ן דהנודר לבט' מצות לא תעשה בקום עשה אין הנדר חל עליו משו' שאין מאכילין לו דבר האסור לו מסיני כו' לא ביאר לנו הרב איך יתכן דבר זה שיהיה נודר לעשות מעשה בידים והרי כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא מושבע ועומד דנדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה יע\"ש וכן כתב הטור בסימן ר\"ו גבי נודר שאוכל עמך וכן כתב הרמב\"ן גופיה בפירוש התורה בפרשת מטות ד\"ה לנדור נדר וז\"ל דכיון דנדרים מיתסר חפצא עליה לפיכך אינן חלים על דבר שאין בו ממש כו' וכיון שהדבר כן נר' הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום עשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיו' אלא שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי ביטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחילה ולא בסוף עכ\"ל איברא כי מדבריו ז\"ל בספר המצות במצות עשה סימן צ\"ד נראה הפך זה שכתב שם וז\"ל וההפרש עוד בין נדרי גבוה לנדרי ביטוי שאלו הנאמרים בעשה הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית איננו צריך להזכיר בו הנדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה יהיה לבדק הבית או צדקה לעניים ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה ולא תעשה אבל בדבר הרשות צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו כגון מה שחכמים קורין אותו ידות הנדרים או הכנויים אבל אמר לא אוכל ככר זה או ��לך למקום פ' או אתן מנה לפ' עשיר איננו מתחייב בזה כלל עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו שאם אמר נדר עלי שאלך למקום פ' או שאתן לפ' עשיר מנה חייב לילך וליתן לאותו פלוני עשיר מפני שהזכיר נדר וזה היפך מ\"ש בפירוש התורה שלא הוזכרו נדרים בגמרא בק\"ע כלל וליכא למימ' דהכא בספר המלחמות ובס' המצות מיירי בנודר על תנאי שאוסר פירות או ככר זה על עצמו אם לא יאכל נבלה וכיוצא או אם לא אלך למקום פ' או אם לא אתן לפ' עשיר מנה ומש\"ה כתב במלחמות דכל כה\"ג לא חל הנדר כיון דכונתו לבט' המצוה בקום עשה דהא ודאי ליתא שזה לא מקרי נדר לבט' דבר מצוה כדי שלא יחול הנדר דכל כה\"ג אומרים לו שיקיים המצוה ויאסר בפירות כמ\"ש הראנ\"ח בתשו' בח\"ב סימן נ\"ח נ\"ט וע\"ד ומהרימ\"ט חי\"ד סימן ך' והרב פ\"מ ח\"א סימן ל\"ה וכן נראה מבואר מתשובת הרשב\"א סימן תרמ\"א הביאה מרן ב\"י בסס\"י רל\"ח וכמ\"ש בשורש נשבע לבט' המצוה ד\"ה כתב יע\"ש וצ\"ע.<br><b> ולענין </b> נדר לקיים מצות עשה אם הוא בקום עשה כבר כתבנו דנדר לא מצינו באעשה וראיתי להרב כהונת עולם בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ומיהו בנדר לקיים מצות עשה דסובר הרשב\"א דחל לא מצינו חולק אלא הרא\"ש בפירושיו פ\"ק דנדרים בההיא דאשכים ואשנה פרק זה לחד תירוצא והא אמרינן לעיל דהדר ביה בפסקיו וכ\"כ בסימן רי\"ג דכולהו אית להו בכגון ההיא דאשכים ואשנה דחל הנדר מקרא דבפיך זו צדקה והיינו נדר לקיים מ\"ע דנקט הרשב\"א לפנינו ומה שהוסיף שיש לא תעשה בביטולה דהיינו מהנאת תשמישך עלי הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע עכ\"ל. וכל דבריו בזה אינן אלא דברי תימא דמ\"ש בשם הרשב\"א לא ידעתי היכן מצא להרשב\"א בתשו' זו שהביא מרן שכתב דבנדר לקיים מ\"ע חל הנדר שדברי תשובה זו לא איירו אלא בנדר לבט' מ\"ע וכמבואר מדברי מרן שכתב ולענין נדרים חלים עד\"מ כתב הרשב\"א בתשו' דוקא במ\"ע כו' כלומר דעיקר דבר זה דנדרים חלים עד\"מ לבט' כמו ששנינו במתני' ליתיה אלא במ\"ע וע\"ז כתב דלאו דוקא במ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אלא ה\"ה היכא שבא לבטל דבר מצוה שיש בה עשה ולא תעשה כגון נשבע שאוכ' היום וחזר ואסר אכילתו דבנדרו זה קא עבר על שבועתו שיש בה עשה דמוצא שפתיך תשמור ולא תעשה דבל יחל וכן מצות צדקה לעני ועיין למרן ב\"י בס\"סי רכ\"ז ולהרב תוי\"ט אבל במצות לא תעשה דמבטל ליה בקום עשה כלאו דאכילת נבלה וכיוצא אין הנדר חל עליו לא לקיים ולא לבטל דלקיים לא חל משום דאין אחע\"א ולבטל לא חל משום דלא שייך ואפי' הוה שייך אין הנדר חל עליו משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מסיני והן הן דברי הרמב\"ן במלחמות כמ\"ש לעיל וכתב עוד דמה\"ט לא חל באיסור הבא מעצמו כשבא לקיים מה שאסר כבר שאלו עובר עליו בקום עשה כגון שנשבע שלא יאכל ושלא ישתה היום דלעבור בבל יחל צריך לעבור בקום עשה כל כה\"ג לא חל הנדר לקיים שאין אחע\"א ולא לבטל מטעמא דאמרן לעיל אי משום דלא שייך ואפילו היה שייך אין נדר חל לבט' לא תעשה בקום עשה וכתב עוד דמקצת רבותיו סוברים דנדר חל על נדר ואין כאן משום אין אחע\"א וכן נדר חל על השבועה לקיים מהטעם שכתב הרמב\"ן בספר המלחמות דבאיסור הבא מעצמו אחע\"א מגזרת הכתוב אבל שבועה על נדר לא חל אפילו לקיים ולזה דחה דבריהם דודאי אין נדר חל על נדר מהטעם שכתב בתשו' המודפסות בסימן תרט\"ו דליכא איסור מוסיף וכמ\"ש הר\"ן בדח\"י ע\"א וכתב עוד ומ\"מ מה שאמרת אמת שהנדר חל על מי שנשבע שישן או שישתה ואחר כך אמר קונם עיני ואעפ\"י שיש בביטול שבועתו לא תעשה דלא יחל דבר�� כלומר דכיון דהביטול הוא בשב ואל תעשה חל הנדר והן הן הדברי' שכתב בתחילת דבריו דנדרים חלים עד\"מ אפי' בא לבטל עשה ולא תעשה ומשום דהוי בשב ואל תעשה ועל זה הביא ראיה מההיא דהנאת תשמישך עלי דאסור אע\"ג דאיכא לא תעשה דעונתה לא יגרע כיון שביטול הלאו הוא בשב ואל תעשה חל הנדר עליו ולפ\"ז ה\"ה אם נשבע שיאכל היום ואח\"כ נדר דחל מה\"ט וכ\"כ הרב ט\"ז בסי' רט\"ו סק\"ו.<br><b> הנה </b> הבאתי כל דברי הרשב\"א וביארתים לע\"ד ולא מצאתי זה שכתב הרב הנז' דס\"ל להרשב\"א דנדר לקיים מ\"ע נדר חל עליו שזה שכתב שנדר חל על השבועה היינו לבט' השבועה ומשום דעשה דשבועה הוא מתקיים בשב ואל תעשה וכל כה\"ג אפשר דאף הרא\"ש ז\"ל מודה דנדר חל עליו לבטל ומ\"ש בפי' לנדרים היינו שאין נדר חל על קיום מ\"ע כי ההיא דאשכים ואשנה שהעשה אינו מתקיים אלא בקום עשה דהיינו בקריאתו וכשנדר לקיים לא חל עליו שהרי הוא מושבע ועומד ועוד דלא מצינו נדר באעשה סוף דבר לא מצאתי שום פוסק שיאמר דנדר גמור חל על מצות עשה שקיומה הוא בק\"ע ועיין בדברי הרב כהונת עולם בסי' רי\"ג דנ\"א ע\"ד ד\"ה שם יע\"ש.<br><b> ומ\"ש </b> עוד הרב כ\"ע וז\"ל ומה שהוסיף דיש לא תעשה בביטולה דהיינו בהנאת תשמישך הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע וכו' לא ידענא מאי קאמר דבהנאת תשמישך ליכא עשה דפריה ורביה כמ\"ש הרשב\"א בחי' לנדרים שהקשה בההיא דהנאת תשמישך דכיון דאיכא עשה דפריה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו ותירץ שאין כאן ביטול דעשה דפריה ורביה שהרי יכול לקיים מצוה זו באשה אחרת יע\"ש וגם הרמב\"ן במלחמות לא ראיתי שכתב כן אלא דבריו שם הוא דכל שהל\"ת הוא עובר בשב ואל תעשה נדר חל עליו כיע\"ש וצ\"ע ואת זה ראיתי למרן החבי\"ב בס\"סי רט\"ו שכתב בשם מהרע\"י שכתב וז\"ל ומ\"ש הרשב\"א דהנשבע שישן כו' נראה דהכי פירושו דמי שנשבע שישן ואח\"ך נדר שלא לישן שנדר חל אע\"ג דאיכא לא תעשה משום דהוי כמצות עשה שיש בה לא תעשה דקי\"ל שהנדר חל עכ\"ל וכונתו נראה כמ\"ש שכל שהלא תעשה עובר עליו בשב ואל תעשה הנדר חל עליו ואפילו איכא עשה בהדי לא תעשה דומייא דמצות צדקה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין פותחין בנולד מי </span>\n<b> שנדר ונולד לו דבר כו'.</b> הכי איתא בגמ' ר\"פ ר\"א ועוד אמר ר\"א פותחין בנולד כו' ופריך בגמ' מ\"ט דר\"א אמר ר\"ח דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מ\"ט קסברי הנהו מי מייתי והא אמר ר\"י משום רשב\"י כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ר\"ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא\"ש דעניו' שכיח כו' ע\"כ.<br><b> ושמעתי </b> מפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שהק' מההיא דאמרינן בנדרי' דכ\"ז גבי ההיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא אתניס ולא אתא אמר ר\"ה בטלן זכוותיה ורבא אמר אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ופרכינן עליה דרבא מההיא דאמרי' אי לא אתינן מכאן ועד תלתין יום ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא ואמר שמואל לא שמיה מתייא ואמאי והא מתנס אניס ודחינן דילמ' אונסא דמגליא שאני ופי' הר\"ן והרא\"ש כיון דשכיח האונס הו\"ל לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש והשתא ק' דהיאך פתח לו פתח למרע\"ה במה שירדו מנכסיהם אדרבא כיון דשכיח אבעי ליה לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש ונלע\"ד דהא דאמרינן דבאונ' דשכיח אבעי ליה לאתנויי בהדייא וכל שלא התנה אמרי' דסתמא נדר בכל ענין היינו דוקא בנודר לחבירו על שום דבר ובענין גיטין כההיא דפסקיה מברא דאמדינן דעתיה אם איתא דאדעתא דהכי לא נדר אבעי ליה לאתנויי בהדייא כיון שחבירו המדירו דעתו על כל ענין אבל בנודר בינו לבין עצמו ודאי דמהימן הוא לומר אדעתא דהכי לא נדרי דמי הכריחו לנדור וכיון שהוא נדר מעצמו הוא נאמן על עצמו לומר אדעתא דהכי לא נדרי ולכן פותחין במילתא דשכיח בנדר שנדר מעצמו וההיא דיתרו שהדירו למשה ואמרי' משום דעניות שכיח פתח לו הקב\"ה למשה בכי מתו כל האנשים אע\"ג דהתם לא נדר מעצמו כבר כתב הרא\"ש שם דעיקר הנדר לא היה בשביל יתרו אלא דעיקר נדרו משום דבלאו הכי לא היה רשאי לשוב למצרים משה היה מפני אותן האנשים יע\"ש וכנראה מדבריו דמשה גילה דעתו שמפני שלא היה רשאי לשוב למצרים נדר לו לשבת עמו. והשתא משו\"ה פתח לו פתח זה דשכיח כיון דנדר זה חשיב כאלו נדר מעצמו שהרי אלו היה רשאי לשוב לא היה נודר כנלע\"ד.<br><b> והנה </b> עלה דאמר ר\"ל שירדו מנכסיהם כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ו ע\"ב דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במ\"ת שהרי חזרו למומן בעגל יע\"ש והקשה מרן מלכא מהרח\"א זלה\"ה בס' ישרש יעקב בריש פ\"ק דנדרים ובפ\"ק דברכות ד\"ג ע\"ש הרב מר זקנו דמה הוכחה היא זו שהיו בקרב המחנה ש\"מ שלא היו מצורעין והלא משנה ערוכה שנינו בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מ\"ת ובת\"כ יליף לה מדכתיב כי יהיה טמא מהדיבור ואילך וכיון שכן משו\"ה היו בקרב המחנה כיון שהיו מצורעין קודם מ\"ת והניחה בצ\"ע ושמעתי מפי מו\"ה בעל מחנה יאודה שהיה מיישב דברי הר\"ן הללו בהקדים ליישב דברי תוס' בפ' חזקת דח\"ן ד\"ה הוה מציין מערתא וז\"ל וא\"ת והא אין קברי גויים מטמאין באהל משום דאינן קרויים אדם ואפי' רבנן דאמרי מטמאין מ\"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבינן ליה בנזיר אלא בנגיעה מקרא דהנוגע במת או בעצם אדם או בקבר ודריש בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור וי\"ל דאברהם נקרא אדם כדכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון עכ\"ל ודבריהם קשים לכאורה דמדהקשו בתחילה אף לרבנן דלא דרשי קרא דאדם כי ימות באהל למעט א\"ה מ\"מ בקבר שלפני הדיבור אזלי ומודו דאינו מטמא אלא בנגיעה דפשיטא להו דההיא דרשא דאו בקבר מצי אתי נמי כוותייהו דאף לדידהו דמקרו א\"ה אדם ומטמאו באהל אכתי קודם הדיבור איין מטמאין אלא בנגיעה וא\"כ מה מקום יש לתשו' שאמרו דאברהם נקרא אדם ואכתי קושייתם לא מתרצא בהכי כיון שהיה קודם הדיבור אמנם הוא היה אומר שהתוספו' ז\"ל סוברים דרבנן דר\"ש דס\"ל דקברי גוים מטמאין באהל וס\"ל דאף א\"ה בכלל אדם מכל מקום קודם הדיבור לא מטמו משום דקרא כתיב כי ימות שמשמע להבא כלומר לאחר הציווי ואילך ולא קודם מתן תורה אמנם ר\"ש דאמר שאין א\"הע קרויים אדם ומה\"ט לא מטמו באהל בודאי דלא דריש כי ימות להבא שהרי לדידיה בלא\"ה ממעטו מקרא דאדם ומעיקרא ק\"ל דכיון דבין למר ובין למר אין מטמאין באהל למר ממילת אדם ולמר ממילת כי ימות דמשמע להבא ואמאי הוה מציין רבי בנאה מערתא דאדם הראשון ואברהם אבינו ע\"ה דהוו בכלל בני נח וע\"ז תירצו דאברהם נקרא אדם כלומר ור' בנאה אתי כר\"ש דלא דריש כי ימות להבא אלא מילת אדם דמיניה מיעטו בני נח וכיון דאברהם נקרא אדם איהו נמי בכלל ובכן על פי האמור דר\"ש לא דריש כי ימות מהדיבור ואילך ה\"נ לא דריש קרא דכי יהיה טמא לנפש מהדיבור ואילך ולדידיה ה\"נ דבהרות דקודם מ\"ת מטמאות ודברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים הם אליבא דר\"ש דאיהו הוא דדריש בפ\"ט דנדרים דס\"ד דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומש\"ה דרש ר\"ל אליביה דהאי כי מתו כל האנשים לאו מיתה הוא אלא שירדו מנכסיהם והשתא שפיר כתב הר\"ן אליביה דר\"ש דליכא למימר מצורעים דאם כן מאי בקרב המחנה א\"ד ז\"ל."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נדר שהותר מקצתו הות\"כ כל </span>\n<b> שנדר הותר מקצתו הותר כולו.</b> הנה בירושלמי פרק אין עומדין הקשו היכן הותר נדרו של טל של אליהו ואמרו אמר רב תנחומא סברי לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע\"ש והרב פרשת דרכים דמ\"ז ע\"א ד\"ה אך הקשה דלא שייך כלל בשבועתו של אליהו דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע\"י פתח או ע\"י חרטה אליבא דמ\"ד שנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהו\"מ הותר כולו אבל הכא גבי אליהו לא נעקר הנדר אלא נתקיי' תנאו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו ואם כן נתבטלה שבועה דטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם ברשות פ' ונתן לו רשות על א' מהן היתכן שנאמר שהותר בשניהם מטעם נדר שהות\"מ זה לא יתכן עכ\"ל יע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> ל\"ק כלל שהרי כתב הטור בי\"ד סימן רל\"א שאין הנדר ניתר אלא על פי חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה יבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע\"י חכם ואפילו שיתלנו בדעת אחר כו' יע\"ש ומיהו אם נדר לזמן אין לו התרה אלא כשיגיע הזמן בטל ממילא עכ\"ל והנה שבועתו של אליהו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם כשירצה הוא דמי ממש לנשבע והתנה בשעת שבועתו שאימתי שירצה שיבטלנו דמיד חל שבועתו לעכב הטל והמטר ושוב אין בידו ליתן רשות שיתן טל ומטר שהרי חלה שבועתו ואין כח בידו לבטל השבועה אם לא על ידי התרה דפתח וחרטה ולא דמי לנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על הבשר ולא על היין דהתם השבועה תלויה ועומדת עד שידע אותו פלוני וכל שלא ידע אותו פלוני משבועתו לא חלה שבועתו שאם ידע והרשה אותו שיאכל בשר מיד יכול לאכו' מיד אעפ\"י שהוא חייב שלא לאכול מיד עד שידע מה בפיו של אותו פ' היינו ודאי מספק הוא שנתחייב בכך שמא כשישמע אותו פ' לא ירשה אותו לאכו' ונתחייב מיד בשבועתו ולכן כששמע אותו פלוני והרשהו לאכו' לא חלה שבועתו שהוא נשבע לקיים שלא לאכול כשלא יתן אותו פלוני רשות אבל אם יתן לו רשות לא נתחייב ואה\"ן שמיד כששמע אותו פלוני לא הרשהו לאכול וחלה שבו' שוב לא יוכל לאכול ברשו' אותו פ' כשלא יתיר שבועתו שהרי חלה שבועתו ואין לו התר כי אם בג' הדיוטות וביחיד מומחה וסברת הטור הלזו היא סברת הרא\"ש בכלל יו'ד והיא סברת הרמב\"ן והריב\"ש בח\"א סימן ס\"ח והר\"ן בפרק נערה המאורסה עלה דאמר ר\"פ כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכמ\"ש כל זה מרן ב\"י בי\"ד סימן רכ\"ח עמ\"ש הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה יע\"ש בתוך הלשון אלא שיש לגמגם בדברי מרן ב\"י שם דמשמע מדבריו דהטור מחמיר טפי מהנהו רבוותא ולדעתי כולם אמרו דבר אחד דהטור מיירי בשמתנה שפלוני יבטלנו לנדרו דמשמע אחר שיחול ולכן כתב שאין בדבריו כלום אבל בנודר או נשבע שלא יעשו דבר פלוני כי אם פ' ברשות פ' ומיד כששמע פ' הרשהו לעשותו אף הטור אזיל ומודה דמותר מיד בלא התרת חכם כיון שלא חל הנדר והשבועה כלל כמ\"ש הריב\"ש יע\"ש. ודע שמ\"ש מרן ע\"ש הרמב\"ן שהנשבע ע\"ד חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו לאו להתירו ממש קאמר אלא להרשותו שיעשה אותו דבר שמיד שהרשהו בטלה שבועתו מעיקרא כנלע\"ד וכן הוא מתפרשת אותה תשובה שכתב הרשב\"א האחרונה שהביא שם מרן ב\"י באופן דליכא לשום א' מרבוותא שיחלוק בדין זה ועיין בש\"ע בסימן רכ\"ח סל\"ז וסל\"ח ובריש סימן רל\"א שנראה כסותר דברי עצמו ושוב ראיתי בש\"ך שם ס\"ק צ\"ח וע\"ש ודוק שוב ראיתי בספר כהונת עולם הלכות נדרים סי' רל\"ב דצ\"א ע\"ג עמד על זה.<br><b> והנה </b> בהך מילתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו עיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל בנדרים דכ\"ז ע\"א וז\"ל וכדבריו נראה לי להכריח כו' ודבריו תמוהים דלרבא לפי שיטת י\"א הללו דפתח עדיף מנדרי טעות ולהכי אפילו במעמי' דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכ\"ע א\"כ רבנן דפליגי גבי פותחין בשבתות ע\"כ דמיירי במעמיד וס\"ל דבמעמי' אפילו על ידי פתח לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל במחליף אין סברא לומר דפליגי ולית להן נש\"מ הותר כולו ולהכי פריך רבינ' לרבא מההי' דכלכלה דאפילו כרבנן דר\"ע לא אתו ומה שהקשה ע\"ז בספר זרע אברהם חי\"ד סימן כ\"ב דצ\"ב ע\"ד בדחייתו הראשונה לא הבנתי מאי קאמר ועיין בספר כהונת עולם דצ\"א ע\"ג ד\"ה איברא שדחה הכרעת הר\"ן כמ\"ש.<br><b> ודע </b> שהרב שער אפרים בסימן ס\"ג דכ\"ז ע\"ג הוק' לו דברי הרב המפה מ\"ש בסימן רכ\"ח סכ\"ז למ\"ש בסימן רל\"ד סל\"ו בענין הסכמות צבור עם הפרת הבעל דסתרן אהדדי בדין נש\"מ הותר כולו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דשאני הפרה הבעל דהפרה מיהא בעי וכיון דבעי הפרה הפרה במקצת לאו שמה הפרה משא\"כ בהסכמות ציבור דלא בעי התרה כלל ועיין בספר כהונת עולם דף פ\"ד ע\"ג ד\"ה שם כתב הריב\"ש ושם דצ\"א ע\"ב וג' ועיין שער המלך למו\"ה ה' נדרים פי\"ב הלכה יו'ד די\"ב ע\"ג במה שהקשה שדברי הריטב\"א סותרין זה את זה ממ\"ש בכתובות דנ\"ט ע\"א דנהי שהאשה יכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל כו' יע\"ש למ\"ש הרב מחנה אפרים הל' שבועות סימן ח' על שמו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דמ\"ש בכתובות מיירי במקדי' הידים דעיקרן קיימי למעשה משא\"כ בנדרים שנדר על המעשים של הידים שהם מעשים נפרדים ועיין במ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן ב\"ן בענין אם יש קנין לחצאין והביא ראיה ממתניתין דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהמותר הקדש יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין הפרה לחצאין נדר </span>\n<b> משתי ככרות בא' יש לה עינוי ובא' אין לה עינוי מפר לזו שמתענה בה ואינו מפר לזו שאין לה עינוי.</b> הכי איתא במסכת נדרים דפ\"ג ע\"א אמר ר\"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות בא' מתענה ואחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה ורב אסי אמר ר\"י מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה כו' איתיביה האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים סופגת את המ' הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמא' למתים אינו סופגת את המ' ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה דילמא מיין דאית לה צערה הפר לה מזג וחרצן לא היפר לה דהא לא אית לה צערא ותספוג את המ' אמר רב יוסף אין נזירות לחצאין אמר ליה אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא אלא אמר אביי אין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין. מתיבי האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואי אמרת אין קרבן לחצי נזירות אמאי מביאה חטאת העוף ואלא מאי יש קרבן לחצי נזירות ג' בהמות בעי אתויי חטאת עולה ושלמים אלא לעולם אין קרבן לחצי נזירות וחטאת העוף דמתייא משום דחטאת על הספק איתיביה האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה דלמא מיין דאית לה צערא הפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא שנאמר והחי יתן אל לבו יע\"ש והקשה הרא\"ש על הא דפריך בגמ' ודלמא מיין כו' הפר מטומאת מת כו' לא הפר כו' דזו הקושיא הו\"ל להקשותה ממתניתא דלעיל דהא שה שנדרה כו' הפר לה והיא לא ידעה אינה סופגת את המ' וכו' והניחה בצ\"ע וכן התוס' הקשו כן והניחוה בצ\"ע ולכאורה נראה כי רבה היא ואין מרפא לשברה מ\"מ נימא בה מילתא ואע\"ג דדחוקה.<br><b> והנלע\"ד </b> דמזאת הברייתא טפי קשיא ממתניתא דאלו ממתניתא לא אלימא משום דיתרץ לו ר\"י הכא במתני' במאי עסקינן באשה שקבלה עליה נזי' שמשון ומותרת ליטמא מתים דנזיר שמשון מותר ליטמא מתים וכמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בפי' דשמעתתא יע\"ש ובזה לא הוה קשה דתספוג את המ' על טומאת מת אבל כשמקשה מהברייתא הוייא סתירה רבה והכי פריך מתיבי כו' ואי אמרת דבעל מפר למתענה דוקא ולא לשאינה מתענה הלא טומאת מת לא חשיב עינוי נפש וא\"כ אמאי מביאה חטאת העוף דוקא דמשמע דמותרת אחר כך ליטמא למתים וליתי עולת העוף נמי דהא עדיין היא מותרת מליטמא למתים אלא ודאי מדקאמר דוקא חטאת ולא עולה משמע דיביא חטאת ומכאן ואילך מותרת היא ליטמא למתים ומשמע דמתוך דמפר למתענה מפר לשאי' מתענה ודלא כר\"י ותי' טומאת מת נמי עינוי נפש הוא כו' נמצא דמוכרח הוא להקשות מהאי ברייתא וכי תימא אי הכי דמתני' מצי לאוקמ' בנזיר שמשון א\"כ למה נקט מתני' והיתה שותה יין ומטמאה למתים למה אצטריך למתני ומטמאה למתי' שאינה סופגת את המ' הא פשיטא דאף בשלא הפר לה בעלה על ט\"מ לא לקייא וכ\"ש היכא דהפר ולמה אצט' לומר ומטמאה נוכל לומר דאגב דתני שותה ביין נקט נמי ומטמאה ולא דוקא ועוד אפשר לומר דהאי דנקט ומטמאה הכי פירושו הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיה שותה יין והנראה שכונתו לאסור איסר דלדידיה נראה דעבד' איסורא ומטמאה למתים נמי דזאת האשה נדרה בנזירות שמשון ולא ידעה דנזירות שמשון מותר בטומאת מת אלא חושבת דאסיר ואפי\"ה היא מטמאה והרי כמתכוונת לעשו' איסור וסד\"א תלקה קאמר מתני' דלא.<br><b> ומיהו </b> קש' הלא רישא דמתני' דקאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו' למה נקט ומטמאה הלא מותרת היא ליטמא ולהכי לקייא על היין וא\"כ האי ומטמאה למאי אתיא איכא למימר דאה\"ן אלא אגב דיין נקטיה ועוד אפשר לומר דרישא דמתני' מיירי בנזיר דעלמא דאסיר ליטמא למתים וסיפא בנזיר שמשון וכדכתיבנא זה נלע\"ד לומר בדוחק לפום שעתא מ\"מ עת לכל חפץ כי הקושי הוא גדול ורם ורבינו בפ\"ק מה' נזירות די\"א כתב וז\"ל האשה שנדרה בנזי' ונטמא' בתוך ימי נזירות ואח\"כ שמע בעל' והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה עכ\"ל ושמעתי מקשי' דהלא אמר אביי אין קרבן לחצי נזירות דאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין והיינו אליבא דר\"י דהלכתא כר\"י וא\"כ איך פסק רבינו דמביא קרבן טומאה ונלע\"ד דל\"ק ול\"מ משום דרבינו פסק כפי ההילכת' דקי\"ל דבעל מיגז גייז ומשו\"ה כיון דמיגז גייז זאת חצי נזירו' דהיה אסורה בה כבר נטמאת ומביא קרבן טומאה והתם בנזיר קאי כס\"ד דבעל מיעקר עקר וכיון דמיעקר הנדר מה ששמר החצי הנזירות לא חשיבא ומשו\"ה לא מייתי קרבן והיינו כפי הס\"ד אבל כפי המסקנא דמיגז גייז מייתי לעולם קרבן טומאה ועיין בנזיר דכ\"א ע\"ב ודכ\"ב ע\"א וא\"כ הכא מאי דקאמר אביי אין קרבן לחצאין היינו כפי אותה האוקמתא דמס' נזיר דבעל מיעקר עקר ולהכי אין קרבן לחצאין אבל הכא דשקיל וטרי הש\"ס דאין קרבן לחצאין היינו כפי הס\"ד דאמרינן בנזיר דבעל מיעקר עקר אבל כפי הלכתא דאמר אביי מיגז גייז לעולם יאמר אביי דיש קרבן לחצאין ואין נזירות לחצאין דהאי כטעמיה והאי כטעמיה וכדכתיבנא זהו הנלע\"ד הפעוט ופשוט."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,72 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה </b>\n<b> נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה כו'.</b> הנה דין זה פליגי ר\"מ ור\"י ור\"ש ופסק רבינו כר\"י ובגמ' שם די\"ז ע\"א פריך שם לר\"ש דס\"ל דהנקה הוא חמשים כחמשים שבערכין מ\"ט דר\"ש גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן ן' אף כאן חמשים ואימא פחו' שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב ע\"כ וכתוב בחידושי תוס' רי\"ד וז\"ל גמר נתינה נתינה מערכין בכל ערכי אדם אין כתיב כאן נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' והוא חומר שעורין בן' שקל הכסף ואימא בפחות שבערכין פי' דקרא קאי אבל מקדיש בין בתחילת היובל דיהיב ן' סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא עכ\"ל:<br><b> והנה </b> זה שכתב וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא הם דברים תמוהים דכל שהקדישה שנה אחת קודם ליובל א\"י לפדותה בסלע ופונדיון אלא צריך הפודה ליתן ן' שקל לפדותה וכמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' ערכין ה\"ז וז\"ל נשאר ביני ובין היובל שנה א\"י ליתן סלע ופונדיון לפדותה שנאמר וחשב לו הכהן ע\"פ שנים הנותרים אינו נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר ע\"כ:<br>וכתב מרן הכ\"מ דהכי איתא ברפ\"ו דערכין אין מקדישין לפני היובל פחות מב' שנים כו' ובגמ' ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופרש\"י דעצה טובה קמ\"ל מתני' דיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות מב' שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעי' י\"ש וכ\"כ עוד רבינו שם בהל' ט' לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל פחות מב' שנים ואם הקדישה ה\"ז מקודשת ואינה נפדית בגירעון כסף אלא אם ירצה הפודה ליתן ן' שקל לכל חומר פודה אותה כו' יע\"ש והיותר תימא הוא על הרב מ\"ל כאן בפרקי' ד\"ה וכמה נותן לו אין פחות מל' סלע כו' הביא דברי תוס' רי\"ד ז\"ל הללו ותמה על מ\"ש דג\"ש זו דנתינה נתינה מערכין הוא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתי' ונתן את הערכך כו' וכתב הוא ותימא דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובים אלא הכל לפי מה שהוא שוה וכמ\"ש רבינו ספ\"ד מה' ערכין וכ\"כ בס\"פ אין מקדישין דכ\"ו ואפשר דס\"ל לתוס' רי\"ד דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע\"כ הג\"ש היא מערכך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובים עכ\"ל ועדיפא מינה הי\"ל לתמוה ע\"ד תוס' רי\"ד שדבריו הם הפך ההיא דר\"פ אין מקדישין דכל שהקדישה שנה אחת סמוך אינה נפדית בסלע ופונדיון אלא בן' שקלים וצ\"ע כן הקשה אלי ידיד נפשי גם בן ואח הוא לי קדוש יאמר לו הח\"הש דוד אמאדו נר\"ו:<br><b> ולעד\"ן </b> ליישב דברי תוס' רי\"ד ז\"ל לפי חומר הנושא בהקדים ליישב קושיית הרב מ\"ל ע\"ד תוס' רי\"ד דהיינו דמשמע ליה דמ\"ש בגמ' דר\"ש יליף נתינה נתינה מערכין כיון דקרא דונתן את הערכך במקדיש שדה מקנה כתיב עכ\"ל דר\"ש ס\"ל כר' אליעזר דשדה מקנה נמי דינו כשדה אחוזה שדמיו קצובים זרע חומר בן' שקל כסף כמו ששנינו בפ\"ג דערכין די\"ד ע\"א ר\"א אומר אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה כו' ואמרי' עלה בגמ' דר\"א יליף שדה מקנה משדה אחוזה מג\"ש דנאמר כאן וחשב ונאמר להלן וחשב מה להלן דבר קצוב אף כאן דבר קצוב ומשמע ליה לתוס' רי\"ד דלר\"א בשדה מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך קדש לה' אף בשנה אחת הסמוך ליובל יכול לפדותו בסלע ופונדיון דדוקא גבי שדה אחוזה דכתיב קרא על פי שנים הנותרים עד שנת היובל ונגרע מערכך משום הכי אינו יכול לפדותו בגירעון בפחות משתי שנים דעל פי השנים כתיב אבל בשדה מקנה דלא כתיב על פי השנים אף בשנה אחת סמוך ליובל יכול לפדותו וליכא למימר דנילף בג\"ש דוחשב וחשב מה שדה אחוזה אינו נפדה בגירעון בפחות מב' שנים אף שדה מקנה כן כי היכי דיליף מהך ג\"ש לענין דבר קצוב דהא ליתא דא\"כ לימא קרא וחשב לו הכהן מכסף הערכך ונתן כו' עד שנת היובל למה לי ש\"מ דקרא הכי קאמר וחשב לו הכהן ערך שנה שנה דומיא דשדה אחוזה שהוא סלע ופונדיון וזה החשבון יהיה אף שנת היובל לא בעינן שנים לגרעון כי אף בשנה אחת סמוך ליובל יחשוב ערך שנה ונתן את הערך לה' ודוק :<br><b> ודע </b> שרש\"י בפי' התור' כתוב וז\"ל ונגרע מערכך מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון וכתב הרא\"ם וז\"ל ואי הכי למה לי קרא דונגרע מערכך והלא ממ\"ש וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות עד שנת היובל למדנו שמנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון הוא נגרע מערכך הן' שקל כסף של המ\"ט שנים ותירץ וי\"ל דהאי ונגרע מערכך אינו אלא דמתחייב ממאמר וחשב לו הכהן כאלו אמר וחשב לו הכהן כו' שבזה יהיה מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון נגרע מערך הן' שקלים עכ\"ל: ואין צורך לזה לע\"ד דלהכי כתיב ונגרע מערכך ללמד דדוקא כשנשארו שתי שנים עד שנת היובל אז הוא דנגרע מערך הן' שנה אבל אי לא הוה כתיב ונגרע מערכך הו\"א דאפי' בשנה אחת סמוך ליובל יוצא בגרעון כסף דהו\"א דקרא ה\"ק וחשב לו הכהן ע\"פ השנים הנותרות ואפי' בשנה אחת עם שנת היובל יחשב לו אבל השתא דכתיב ונגרע מערכך מותר עכ\"ל דוקא ע\"פ שנים הנותרות שהם שנים אז ונגרע מערכך לאפוקי שנה אחת אין כאן גרעון כסף אלא משלם כל הערך של הן' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> מצות יעוד אומר לה הרי את כו'.</b> עיין במ\"ש הרא\"ם בפ' משפטים ע\"פ ואם לבנו יעדנה. ומה שיש לעמוד בדברי הרא\"ם הללו ובמה שנשאתי ונתתי עם עמיתי בתורה כמוה\"ר אליקים גאטינייו עיין בספרי הקטן ח\"ב בפ\"ג מה' אישות הי\"א יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרו </b>\n<b> לגוי לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט ה\"ז ספק אם נשתחרר לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות מיד הגוי אין מוציאין מידו.</b> ע\"כ. והראב\"ד השיג עליו וז\"ל א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ כתב שאין לדברי הראב\"ד הכרח דרבינו ס\"ל דאף בקנסות מועלת בו תפיסה ואפי' לפי דבריו מה שהפקיעו מן המצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדנו הגוי בפרך ואין לך חסרון גדול מזה עכ\"ל:<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דכונת הראב\"ד ז\"ל מבוארת דדוקא היכא דמספ\"ל להש\"ס במידי דממונא אם הדין עם התובע או עם הנתבע אזי מהני תפיסה לאחד מהם ואמרי' אוקי ממונא אחזקתי' כיון דאפשר דהדין עמו וממונ' דידיה תפס אבל במידי דקנסא דמספ\"ל אי מחייב זה בקנס או לא ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין דאלו מודה בקנס מפטר א\"כ היכי מהנייא ליה תפיסה מאחר דליכא השתא העמדה בדין ואין כאן חוב ממון ואי מודה מפטר וא\"כ מה הועיל מרן במ\"ש דהכא כיון דהפקיעו מן המצות או שירדנו הגוי בפרך הו\"ל כחסרון ממון ס\"ס אין כאן חיוב לרבו אלא מתורת קנס ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין כאלו מודה רבו בקנס זה מפטר וא\"כ מה יושיענו מה שחסרו ממון הא אין כאן תפיסת ממון כל עוד שלא עמדו בדין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בהדיא בפ\"ב מה' גניבה די\"ב עמ\"ש רבינו שם בענין קנסא דד\"וה שאם גנב את הבהמה וקטע ממנה אבר ואח\"כ מכרה או שמכרו חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ מל' יום דכל הני הוי בעיות בגמ' אי מחייב בקנסא דד\"וה כיון דליכא מכירה גמורה ולא אפשיטו ופסק רבינו דאם תפס הניזק אין מוציאין מידו. והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ואמר לא מחוורא לי האי מילתא דתפיסה מהנייא בהא כיון דיתר ממה שהזיק אין כח לחייבו אלא בב\"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שהספק הוא אצלה איך יגמרו את דינו עכ\"ל וכתב ה\"ה וביאור דברי הראב\"ד הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין יע\"ש. והיותר מתמיה אצלי הוא מה שראיתי להר' הגדול מוהרימ\"ט בתשו' חי\"ד סי' מ' שהביא דברי רבינו והשגת הראב\"ד הללו דפ\"ח מה' עבדים וישב דברי רבינו ז\"ל וז\"ל ואיכא למימר דלענין דאסור למוכרו לא איבעייא לן בגמ' דפשיטא דאסור אפי' לפי' דבההיא שעתא מפקיעו מן המצות וכן חוץ ממלאכתו וחוץ משבתות וי\"ט משום דמפקיעו ממצות אחרות ולא מיבעייא לן אלא שמא לא קנסו חכמים שיוציא עד עשרה בדמיו ויצא לחירות אלא כשמכרו ממכר עולם דמפקיעו לגמרי אבל מכרו לל' יום וחוץ ממלאכתו ושבתות נהי דאיסורא עבד מי קנסי' ליה או לאו ולהכי נקט מכרו לל' יום ולא נקט מהו למוכרו לשלשים יום וכיון דלא אפשיטא נהי דעד עשרה בדמיו לא קנסי' ליה אפי' אם תפס אבל כדי דמיו שנטל כיון דלכ\"ע איכא איסורא באותה מכירה הנהו דמים באיסו' אתא לידיה ולא חשיב מוחזק בהם ואם תפס ל\"מ מיניה לפיכ' כתב דאם תפס העבד כדי דמיו משמ' כדי דמים שקבל ותו לא ומ\"ש כדי שיצא בהם לחירות לאפוקי שלא יתפסם לעצמו א\"ן שאם יכול לצאת בפחות מזה יחזיר לו את השאר ולא הזכי' הרב ענין יציאתו לחרות מרבו א' דודאי יצא לחירות ואינו יכול לשעבדו לפי שהעבד מוחזק בגופו עכ\"ל. והנה מלבד שלפי דבריו ק' דהו\"ל לרבינו לאשמועינן דאפי' לא תפס העבד משל רבו איהו בדידיה מיחייב לפדותו עד כדי דמיו מיהא כיון דהנהו זוזי באיסור' אתו לידיה ועד כ\"ד מיהא כייפינן ליה. עוד זאת תמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רבינו בפ\"ב מה' גניבה די\"ב דהרי בהנהו בעיי דמספ\"ל להש\"ס אי קנסי' ליה קנסא דדו\"ה סלקא בתיקו ואפי\"ה כתב רבינו דאם תפס הניזק מהניא ליה תפיסתו אע\"ג דהתם לא תפס עד כדי דמיו לחוד אלא כוליה קנסא דדו\"ה ואפ\"ה כתב דמהנייא ליה תפיסתו ומה שדחקו להרב השגת הראב\"ד הרי ה\"ה שם בפ\"ב דה' גניבה תריץ יתיב דעת רבינו דאע\"ג דהעמדת בדין בעינן משום דאי מודה מפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב\"ד גופייהו אמרי לא ידענא אי חייב או פטור אנן לא ��גבינן ליה מספיקא ואי תפס לא מפקינן מניה כנ\"ל דעת רבינו עכ\"ל וא\"כ עכ\"ל דמ\"ש כאן רבינו דאם תפס עד כדי דמיו כדי לצאת בהם לחירות הכונה עד שיעור שמתרצה בו רבו הגוי כדי להוציאו לחירות ואפי' עד עשרה בדמיו וצ\"ע:<br><b> והנה </b> הטור בסי' ש\"ן ס\"ט בהנהו בעיי דפרק מרובה גבי קנסא דד\"וה דמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתו כתב דהנהו בעיי הוו בעיי דלא אפשיטו בגמ' ושרבינו כתב שאם תפס לא מפקינן מיניה ושאביו הרא\"ש נחלק עליו וכתב דאפי' אם תפס מפקינן מיניה וכתב מרן ב\"י דאפשר שטעמו כמ\"ש רבינו דבקנס כיון שאין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין לא מהני ביה תפיסה עכ\"ל והלח\"ם שם בפ\"ב מה' גניבה ובס' דורש משפט בשם מוהרב\"א ז\"ל כתבו דאין צורך לזה אלא הרא\"ש והטור אזלי לטעמייהו דס\"ל דכל ספיקא דדינא דלא אפשיטא בגמ' אפי' בממונא אם תפס מפקינן מיניה כמ\"ש הטור בשמו בס\"סי שפ\"ח וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ספק בכור ותקפו כהן יע\"ש ובכן אני תמיה דגבי הנהו בעיי דבעו בגמ' בפ' השולח גבי עבד שמכרו רבו לגויים לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט כתב שם הרא\"ש בפ' השולח והטור בי\"ד סי' רס\"ז סנ\"ב דכיון דקנס זה הוא מדרבנן אזלינן לקולא ולא יצא לחירות ודלא כמ\"ש הר\"ם ב\"ם דאם תפס אין מוציאין מידו יע\"ש והשתא לפי מ\"ש הטור בסי' ש\"ן גבי קנסא דד\"וה דהוי דאורייתא אפי' אם תפס מפקינן מיניה ומהני טעמי שכתב מרן ב\"י והלח\"ם מה צורך עוד להרא\"ש והטור ז\"ל למתלי טעמא משום דהוי קנסא דרבנן הא לפום שיטתייהו אפי' דהוי קנסא דאורייתא אם תפס מפקינן מיניה ואפשר דהכא משום דהוי מידי דאיסו' שמפקיע את העבד מן המצות הול\"ל דמספקא קנסי' ליה לרבו להוציאו מיד הגוי ולא דמי לספיקא דד\"וה דלא עביד השתא איסורא לזה קאמר כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא קנסי' ליה מספקא ואפי' אם תפס מפקינן מיניה ועיין למוהר\"י הלוי בתשו' סי' ג\"ן דק\"ח ע\"א ודוק:<br><b> נמצינו </b> למדין לענין הלכה דהמוכר עבדו לנכרי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ובמוכרו לח\"ל כופין את רבו ב' לכתוב גט שחרור משום דאיסורא איתיה גביה ואפי' יצא העבד לח\"ל מדעתו אחר רבו אם דעתו של רבו לחזור לא\"י כשיצא ומכרו שם כופין את רבו לפדותו דהו\"ל כמוכרו מא\"י לח\"ל ולא איבד זכותו ואם מכרו לנכרי חוץ משבתות וי\"ט בזה נסתפקו בגמ' אי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ולדעת רבינו אי תפס לא מפקינן מיניה ולדעת הראב\"ד אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דאין כאן חסרון ממון ולפי מ\"ש מרן בכ\"מ כיון דירדנו בפרך הו\"ל כחסרו ממון ואף למ\"ש הראב\"ד דסברא נותנת דכל כה\"ג אי תפס לא מפקינן מיניה כדעת רבינו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Slaves",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה </b>\n<b> נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה כו'.</b> הנה דין זה פליגי ר\"מ ור\"י ור\"ש ופסק רבינו כר\"י ובגמ' שם די\"ז ע\"א פריך שם לר\"ש דס\"ל דהנקה הוא חמשים כחמשים שבערכין מ\"ט דר\"ש גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן ן' אף כאן חמשים ואימא פחו' שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב ע\"כ וכתוב בחידושי תוס' רי\"ד וז\"ל גמר נתינה נתינה מערכין בכל ערכי אדם אין כתיב כאן נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' והוא חומר שעורין בן' שקל הכסף ואימא בפחות שבערכין פי' דקרא קאי אבל מקדיש בין בתחילת היובל דיהיב ן' סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא עכ\"ל:<br><b> והנה </b> זה שכתב וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא הם דברים תמוהים דכל שהקדישה שנה אחת קודם ליובל א\"י לפדותה בסלע ופונדיון אלא צריך הפודה ליתן ן' שקל לפדותה וכמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' ערכין ה\"ז וז\"ל נשאר ביני ובין היובל שנה א\"י ליתן סלע ופונדיון לפדותה שנאמר וחשב לו הכהן ע\"פ שנים הנותרים אינו נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר ע\"כ:<br>וכתב מרן הכ\"מ דהכי איתא ברפ\"ו דערכין אין מקדישין לפני היובל פחות מב' שנים כו' ובגמ' ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופרש\"י דעצה טובה קמ\"ל מתני' דיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות מב' שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעי' י\"ש וכ\"כ עוד רבינו שם בהל' ט' לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל פחות מב' שנים ואם הקדישה ה\"ז מקודשת ואינה נפדית בגירעון כסף אלא אם ירצה הפודה ליתן ן' שקל לכל חומר פודה אותה כו' יע\"ש והיותר תימא הוא על הרב מ\"ל כאן בפרקי' ד\"ה וכמה נותן לו אין פחות מל' סלע כו' הביא דברי תוס' רי\"ד ז\"ל הללו ותמה על מ\"ש דג\"ש זו דנתינה נתינה מערכין הוא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתי' ונתן את הערכך כו' וכתב הוא ותימא דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובים אלא הכל לפי מה שהוא שוה וכמ\"ש רבינו ספ\"ד מה' ערכין וכ\"כ בס\"פ אין מקדישין דכ\"ו ואפשר דס\"ל לתוס' רי\"ד דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע\"כ הג\"ש היא מערכך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובים עכ\"ל ועדיפא מינה הי\"ל לתמוה ע\"ד תוס' רי\"ד שדבריו הם הפך ההיא דר\"פ אין מקדישין דכל שהקדישה שנה אחת סמוך אינה נפדית בסלע ופונדיון אלא בן' שקלים וצ\"ע כן הקשה אלי ידיד נפשי גם בן ואח הוא לי קדוש יאמר לו הח\"הש דוד אמאדו נר\"ו:<br><b> ולעד\"ן </b> ליישב דברי תוס' רי\"ד ז\"ל לפי חומר הנושא בהקדים ליישב קושיית הרב מ\"ל ע\"ד תוס' רי\"ד דהיינו דמשמע ליה דמ\"ש בגמ' דר\"ש יליף נתינה נתינה מערכין כיון דקרא דונתן את הערכך במקדיש שדה מקנה כתיב עכ\"ל דר\"ש ס\"ל כר' אליעזר דשדה מקנה נמי דינו כשדה אחוזה שדמיו קצובים זרע חומר בן' שקל כסף כמו ששנינו בפ\"ג דערכין די\"ד ע\"א ר\"א אומר אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה כו' ואמרי' עלה בגמ' דר\"א יליף שדה מקנה משדה אחוזה מג\"ש דנאמר כאן וחשב ונאמר להלן וחשב מה להלן דבר קצוב אף כאן דבר קצוב ומשמע ליה לתוס' רי\"ד דלר\"א בשדה מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך קדש לה' אף בשנה אחת הסמוך ליובל יכול לפדותו בסלע ופונדיון דדוקא גבי שדה אחוזה דכתיב קרא על פי שנים הנותרים עד שנת היובל ונגרע מערכך משום הכי אינו יכול לפדותו בגירעון בפחות משתי שנים דעל פי השנים כתיב אבל בשדה מקנה דלא כתיב על פי השנים אף בשנה אחת סמוך ליובל יכול לפדותו וליכא למימר דנילף בג\"ש דוחשב וחשב מה שדה אחוזה אינו נפדה בגירעון בפחות מב' שנים אף שדה מקנה כן כי היכי דיליף מהך ג\"ש לענין דבר קצוב דהא ליתא דא\"כ לימא קרא וחשב לו הכהן מכסף הערכך ונתן כו' עד שנת היובל למה לי ש\"מ דקרא הכי קאמר וחשב לו הכהן ערך שנה שנה דומיא דשדה אחוזה שהוא סלע ופונדיון וזה החשבון יהיה אף שנת היובל לא בעינן שנים לגרעון כי אף בשנה אחת סמוך ליובל יחשוב ערך שנה ונתן את הערך לה' ודוק :<br><b> ודע </b> שרש\"י בפי' התור' כתוב וז\"ל ונגרע מערכך מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון וכתב הרא\"ם וז\"ל ואי הכי למה לי קרא דונגרע מערכך והלא ממ\"ש וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות עד שנת היובל למדנו שמנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון הוא נגרע מערכך הן' שקל כסף של המ\"ט שנים ותירץ וי\"ל דהאי ונגרע מערכך אינו אלא דמתחייב ממאמר וחשב לו הכהן כאלו אמר וחשב לו הכהן כו' שבזה יהיה מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון נגרע מערך הן' שקלים עכ\"ל: ואין צורך לזה לע\"ד דלהכי כתיב ונגרע מערכך ללמד דדוקא כשנשארו שתי שנים עד שנת היובל אז הוא דנגרע מערך הן' שנה אבל אי לא הוה כתיב ונגרע מערכך הו\"א דאפי' בשנה אחת סמוך ליובל יוצא בגרעון כסף דהו\"א דקרא ה\"ק וחשב לו הכהן ע\"פ השנים הנותרות ואפי' בשנה אחת עם שנת היובל יחשב לו אבל השתא דכתיב ונגרע מערכך מותר עכ\"ל דוקא ע\"פ שנים הנותרות שהם שנים אז ונגרע מערכך לאפוקי שנה אחת אין כאן גרעון כסף אלא משלם כל הערך של הן' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> מצות יעוד אומר לה הרי את כו'.</b> עיין במ\"ש הרא\"ם בפ' משפטים ע\"פ ואם לבנו יעדנה. ומה שיש לעמוד בדברי הרא\"ם הללו ובמה שנשאתי ונתתי עם עמיתי בתורה כמוה\"ר אליקים גאטינייו עיין בספרי הקטן ח\"ב בפ\"ג מה' אישות הי\"א יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרו </b>\n<b> לגוי לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט ה\"ז ספק אם נשתחרר לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות מיד הגוי אין מוציאין מידו.</b> ע\"כ. והראב\"ד השיג עליו וז\"ל א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ כתב שאין לדברי הראב\"ד הכרח דרבינו ס\"ל דאף בקנסות מועלת בו תפיסה ואפי' לפי דבריו מה שהפקיעו מן המצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדנו הגוי בפרך ואין לך חסרון גדול מזה עכ\"ל:<br><b> ולא </b> זכיתי להבין דבריו הקדושים דכונת הראב\"ד ז\"ל מבוארת דדוקא היכא דמספ\"ל להש\"ס במידי דממונא אם הדין עם התובע או עם הנתבע אזי מהני תפיסה לאחד מהם ואמרי' אוקי ממונא אחזקתי' כיון דאפשר דהדין עמו וממונ' דידיה תפס אבל במיד�� דקנסא דמספ\"ל אי מחייב זה בקנס או לא ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין דאלו מודה בקנס מפטר א\"כ היכי מהנייא ליה תפיסה מאחר דליכא השתא העמדה בדין ואין כאן חוב ממון ואי מודה מפטר וא\"כ מה הועיל מרן במ\"ש דהכא כיון דהפקיעו מן המצות או שירדנו הגוי בפרך הו\"ל כחסרון ממון ס\"ס אין כאן חיוב לרבו אלא מתורת קנס ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין כאלו מודה רבו בקנס זה מפטר וא\"כ מה יושיענו מה שחסרו ממון הא אין כאן תפיסת ממון כל עוד שלא עמדו בדין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בהדיא בפ\"ב מה' גניבה די\"ב עמ\"ש רבינו שם בענין קנסא דד\"וה שאם גנב את הבהמה וקטע ממנה אבר ואח\"כ מכרה או שמכרו חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ מל' יום דכל הני הוי בעיות בגמ' אי מחייב בקנסא דד\"וה כיון דליכא מכירה גמורה ולא אפשיטו ופסק רבינו דאם תפס הניזק אין מוציאין מידו. והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ואמר לא מחוורא לי האי מילתא דתפיסה מהנייא בהא כיון דיתר ממה שהזיק אין כח לחייבו אלא בב\"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שהספק הוא אצלה איך יגמרו את דינו עכ\"ל וכתב ה\"ה וביאור דברי הראב\"ד הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין יע\"ש. והיותר מתמיה אצלי הוא מה שראיתי להר' הגדול מוהרימ\"ט בתשו' חי\"ד סי' מ' שהביא דברי רבינו והשגת הראב\"ד הללו דפ\"ח מה' עבדים וישב דברי רבינו ז\"ל וז\"ל ואיכא למימר דלענין דאסור למוכרו לא איבעייא לן בגמ' דפשיטא דאסור אפי' לפי' דבההיא שעתא מפקיעו מן המצות וכן חוץ ממלאכתו וחוץ משבתות וי\"ט משום דמפקיעו ממצות אחרות ולא מיבעייא לן אלא שמא לא קנסו חכמים שיוציא עד עשרה בדמיו ויצא לחירות אלא כשמכרו ממכר עולם דמפקיעו לגמרי אבל מכרו לל' יום וחוץ ממלאכתו ושבתות נהי דאיסורא עבד מי קנסי' ליה או לאו ולהכי נקט מכרו לל' יום ולא נקט מהו למוכרו לשלשים יום וכיון דלא אפשיטא נהי דעד עשרה בדמיו לא קנסי' ליה אפי' אם תפס אבל כדי דמיו שנטל כיון דלכ\"ע איכא איסורא באותה מכירה הנהו דמים באיסו' אתא לידיה ולא חשיב מוחזק בהם ואם תפס ל\"מ מיניה לפיכ' כתב דאם תפס העבד כדי דמיו משמ' כדי דמים שקבל ותו לא ומ\"ש כדי שיצא בהם לחירות לאפוקי שלא יתפסם לעצמו א\"ן שאם יכול לצאת בפחות מזה יחזיר לו את השאר ולא הזכי' הרב ענין יציאתו לחרות מרבו א' דודאי יצא לחירות ואינו יכול לשעבדו לפי שהעבד מוחזק בגופו עכ\"ל. והנה מלבד שלפי דבריו ק' דהו\"ל לרבינו לאשמועינן דאפי' לא תפס העבד משל רבו איהו בדידיה מיחייב לפדותו עד כדי דמיו מיהא כיון דהנהו זוזי באיסור' אתו לידיה ועד כ\"ד מיהא כייפינן ליה. עוד זאת תמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רבינו בפ\"ב מה' גניבה די\"ב דהרי בהנהו בעיי דמספ\"ל להש\"ס אי קנסי' ליה קנסא דדו\"ה סלקא בתיקו ואפי\"ה כתב רבינו דאם תפס הניזק מהניא ליה תפיסתו אע\"ג דהתם לא תפס עד כדי דמיו לחוד אלא כוליה קנסא דדו\"ה ואפ\"ה כתב דמהנייא ליה תפיסתו ומה שדחקו להרב השגת הראב\"ד הרי ה\"ה שם בפ\"ב דה' גניבה תריץ יתיב דעת רבינו דאע\"ג דהעמדת בדין בעינן משום דאי מודה מפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב\"ד גופייהו אמרי לא ידענא אי חייב או פטור אנן לא מגבינן ליה מספיקא ואי תפס לא מפקינן מניה כנ\"ל דעת רבינו עכ\"ל וא\"כ עכ\"ל דמ\"ש כאן רבינו דאם תפס עד כדי דמיו כדי לצאת בהם לחירות הכונה עד שיעור שמתרצה בו רבו הגוי כדי להוציאו לחירות ואפי' עד עשרה בדמיו וצ\"ע:<br><b> והנה </b> הטור בסי' ש\"ן ס\"ט בהנהו בעיי דפרק מרובה גבי קנסא דד\"וה ��מכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתו כתב דהנהו בעיי הוו בעיי דלא אפשיטו בגמ' ושרבינו כתב שאם תפס לא מפקינן מיניה ושאביו הרא\"ש נחלק עליו וכתב דאפי' אם תפס מפקינן מיניה וכתב מרן ב\"י דאפשר שטעמו כמ\"ש רבינו דבקנס כיון שאין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין לא מהני ביה תפיסה עכ\"ל והלח\"ם שם בפ\"ב מה' גניבה ובס' דורש משפט בשם מוהרב\"א ז\"ל כתבו דאין צורך לזה אלא הרא\"ש והטור אזלי לטעמייהו דס\"ל דכל ספיקא דדינא דלא אפשיטא בגמ' אפי' בממונא אם תפס מפקינן מיניה כמ\"ש הטור בשמו בס\"סי שפ\"ח וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ספק בכור ותקפו כהן יע\"ש ובכן אני תמיה דגבי הנהו בעיי דבעו בגמ' בפ' השולח גבי עבד שמכרו רבו לגויים לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט כתב שם הרא\"ש בפ' השולח והטור בי\"ד סי' רס\"ז סנ\"ב דכיון דקנס זה הוא מדרבנן אזלינן לקולא ולא יצא לחירות ודלא כמ\"ש הר\"ם ב\"ם דאם תפס אין מוציאין מידו יע\"ש והשתא לפי מ\"ש הטור בסי' ש\"ן גבי קנסא דד\"וה דהוי דאורייתא אפי' אם תפס מפקינן מיניה ומהני טעמי שכתב מרן ב\"י והלח\"ם מה צורך עוד להרא\"ש והטור ז\"ל למתלי טעמא משום דהוי קנסא דרבנן הא לפום שיטתייהו אפי' דהוי קנסא דאורייתא אם תפס מפקינן מיניה ואפשר דהכא משום דהוי מידי דאיסו' שמפקיע את העבד מן המצות הול\"ל דמספקא קנסי' ליה לרבו להוציאו מיד הגוי ולא דמי לספיקא דד\"וה דלא עביד השתא איסורא לזה קאמר כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא קנסי' ליה מספקא ואפי' אם תפס מפקינן מיניה ועיין למוהר\"י הלוי בתשו' סי' ג\"ן דק\"ח ע\"א ודוק:<br><b> נמצינו </b> למדין לענין הלכה דהמוכר עבדו לנכרי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ובמוכרו לח\"ל כופין את רבו ב' לכתוב גט שחרור משום דאיסורא איתיה גביה ואפי' יצא העבד לח\"ל מדעתו אחר רבו אם דעתו של רבו לחזור לא\"י כשיצא ומכרו שם כופין את רבו לפדותו דהו\"ל כמוכרו מא\"י לח\"ל ולא איבד זכותו ואם מכרו לנכרי חוץ משבתות וי\"ט בזה נסתפקו בגמ' אי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ולדעת רבינו אי תפס לא מפקינן מיניה ולדעת הראב\"ד אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דאין כאן חסרון ממון ולפי מ\"ש מרן בכ\"מ כיון דירדנו בפרך הו\"ל כחסרו ממון ואף למ\"ש הראב\"ד דסברא נותנת דכל כה\"ג אי תפס לא מפקינן מיניה כדעת רבינו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבדים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,144 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מילי לא מימסרן לשליח אמר </span>\n<b> לב' או לג' אמרו לסופר כו' הר\"ז גט פסול.</b> עיין להפ\"ח בה' גיטין סי' ק\"ך ס\"ק ט\"ז שעמד על דברי רבי' ושאר הפוסקי' ובירר דבריהם יפה יפה עם הסוגייא דפ' התקבל דס\"ו והכריח מתוך הסוגייא דמילי לא ממסרן לשליח הוא מדאורייתא כמ\"ש ומבואר יוצא בתוך הסוגייא הלזו וגם מפ' כל הגט דכ\"ט גבי מ\"ש מתנה הרי היא כגט שלא אמרו מילי לא ממסרן לשליח אלא כההיא דכתבו גט ומתנה או אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו שהבעל אמר דברים בעלמא ושליח זה מוסרן לשליח אחר לכתוב או לחתום אבל כשהשליח בעצמו עושה פעולת שולחו לא חשיב מילי ואולם הרב הגדול מוהרימ\"ט בח\"א סי' קכ\"ז דקס\"ו ע\"ג כתב דהאומר לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי\"ל דמילי לא ממסרן לשליח אף במתנה כו' יע\"ש כנר' דמשמע ליה להרב ז\"ל מסברת עצמו דכל שענין השליחות אין בו מעשה לכתוב או לחתום וכיוצא אז אפילו השליח עצמו עושה השליחות קרינן ביה מילי לא ממסרן לשליח ואין בו מועיל באותו מעשה שאין בו ממשות אלא דבור בעלמא כצא והקדיש שור אחד משוורי דאין בו דין הקדש.<br><b> וראיתי </b> להרב בתי כהונה ח\"ב סימן כ\"ד שתמה עליו ממה שנתבאר מדברי הראשונים גבי מתנה דמהני אומר לב' אמרו לפ' ויכתוב שטר מתנה ולפ' ופ' ויחתומו והא התם לא הוי אלא מילי דמסר לשליח זה דלימא לאחר ואפי\"ה אמרו דמהני כיון דמכחו הם באים ולא פסלו אלא באומר אמרו מדעתכם יע\"ש. ואם מהא לא אירייא דאפשר דמשמע ליה למהרימ\"ט דהתם שאני דענין השליחות הוא לעשות מעשה שהיה מוטל על המשלח אבל כשהמשלח עצמו לא היה עושה שום מעשה אלא דיבור בעלמא כל כה\"ג משמע ליה דלא ממסר לשליח כלל אפילו דהשליח עצמו עושהו וכעין זה חילק בשיטה מקובצת למס' נזיר בשם הר' עזריאל על מה שהקשו התו' בפ\"ק דנזיר די\"א דהיכי משכחת לה נזירו' על תנאי כיון דאי אפשר לקיים מעשה הנזירות ע\"י שליח וכל תנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים ותי' ה\"ר עזריאל דדוקא מעשה בידים כגון קנין חליצה גט וקדושי' וכיוצא בהם דהתם אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה לא אלים שיתקיים הנדר והנזירות אם לא נתקיים התנאי עכ\"ל והביא דבריו מו\"ה בס' שער המלך ה' אישות ספ\"ו דל\"ז ע\"ג יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי להר\"ב בתי כהונה שם ולהרב מח\"א ה' שלוחים ס\"ז שהוקשה להם עוד במה שעלה לחלק עוד מהרימ\"ט בין תרומה שניטלת במחשבה אפילו ע\"י שליח משום דחשיב כמעשה בידים אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח והוק' להם דהקדש נמי מחשבה חשיב כמעשה דכתיב כל נדיב לב עולות וכמ\"ש התוס' שם בר\"פ האומר ובפ\"ג דשבועות דכ\"ו סע\"ב ועוד דדיבור של הקדש מעשה גמור חשיב שעושה מחול קדש ואמרינן בפ\"ק דתמורה כל ל\"ת שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ואמר ליה ר\"�� לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה ומדלקי עליה ש\"מ דחשיב מעשה גמור ועוד דשם בדק\"י אהא דבעי רמי בר חמא מקדי' עושה תמור' או מתכפר עוש' תמור' א\"ר א\"כ מצי' ציבור עושים תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי יע\"ש הרי דאיכא שליח להקדש ועיין בדבריהם מה שדחו לזה יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי למו\"ה בס' שער המלך בה' אישות סוף ה\"ב דל\"ז ע\"ב ד\"ה ודע הביא דברי מוהרימ\"ט הללו שכתב דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוו מילי ומילי לא ממסרן לשליח וכתב ע\"ז וז\"ל וק\"ט דא\"כ לא משכחת לה הקדש על תנאי כיון דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח ובפ\"ד נדרים דכ\"ח תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות יש להם פדיון ומוקמי' לה בגמ' באומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יע\"ש ואם איתא אפילו נקצצו נמי כיון דאי אפשר להקדיש ע\"י שליח הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים יע\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש לגאון ירוש' מוהריט\"א זלה\"ה בתשו' ס\"סי ה' דף כ\"ב ע\"ג עמד ליישב קושייא זו יע\"ש.<br><b> וע\"פ </b> תירוצו נתיישב לי ג\"כ אותה שאמרו בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת זה נדר נדבה כמשמעה כו' ומפרשינן בגמ' האי נדבה דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ופירש\"י ז\"ל דאמר הרי עלי עולה ע\"מ שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה יע\"ש והשתא לדברי מוהרימ\"ט דאי אפשר להקדישה ע\"י שליח היכי מהני תנאה שלא אתחייב באחריותה הא הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים ונדרו נדר גמור ואין כאן נדבה ועפ\"י תירוץ מו\"ה מוהריט\"א ז\"ל הנה נכון ולעד\"ן עוד ליישב דכיון דהשליח יכול להביא משלו על הנודר אפשר לקיימו ע\"י שליח קרינן ביה.<br><b> ולדידי </b> ק\"ל עוד ממ\"ש הרמב\"ן בפ' י\"נ דקכ\"ו ע\"ב עלה דאמר ר\"מ בברייתא האו' לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסו' ועונה ה\"ז מקודשת ותנאו בטל כו' וז\"ל ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאמרינן לענין חליצה וי\"א כו' ואחרים אומרים כו' נזיר נמי משכחת לה ע\"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתיך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר יע\"ש הרי דקבלת נזירות דאינו אלא דברים בעלמא ואפי\"ה מוסר דברים אלו ע\"י שליח ולא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח.<br><b> ועוד </b> ק\"ל ממ\"ש הריב\"ש בסי' רכ\"ח על ק\"ק אחד שיש להם הסכמה וחותם מהמלך ששלושה נאמני הקהל והב\"ד של הקהל יבררו אנשי' שהם יפקחו על עסקי הקהל בענייני המסים והתשחורות וברירת הקהל ושהנאמנים והב\"ד יחדשו ברירת השלושים הנז' משלש לג' שנים ושיעשו ברירה זו כולם או רובם אך שיהיו מסכימים בה שנים מהנאמנים אחר שישבעו כולם לעשות ביושר ובאמונה לתועלת הקהל והנה עתה מקרוב נתרצו הנאמנים והב\"ד בשני אנשים שיעשו הם השלושים אנשים ושיקיימו הנאמנים והב\"ד ברירתם והשנים הנז' הסכימו בברירה אחת שאינה ראויה כלל למראי' עיני רוב הנאמנים והב\"ד ולכן מאנו לכתוב ולחתום הברירה הנז' בספר השלשים כיתר הברירות זולתי אחד מהנאמנים שהיה אחד מהשנים בוררים כתב הברירה וחתם אותה הוא ואחד מב\"ד והששה הנשארים מהנאמנים והב\"ד מאנו לחתום אלא שאחר האייום מחצר המלך חתמו בע\"כ ובמסירת מודעא בפני עדים כשרים ועתה נולד מחלוקת בין הנאמנים והב\"ד או רובם וקצת יחידי הקהל וזה שקצת יחידים מתחזקי' לומר שהברי' הנז' שרירא וקיימא אע\"פ שהנאמנים והב\"ד לא קיימוה ו��א חתמוה אלא מתוך האונס וזה שכבר נהגו הקהל ב' או ג' פעמים למסור הברירה ביד אחד והיו הנאמנים והב\"ד מקיימים אותה הברירה אע\"פ שלא היתה ישרה בעיני קצתם והיו חותמים אותה כנהוג כו' ואחר שנהגו בכך נר' שיש להם כח על זה וכיון שכן בנדון זה אחר שהשנים הסכימו בברירה זו הרי היא קיימת ואין כח ביד הנאמנים והב\"ד לבטלה אלו דברי הכת האחת והנאמנים והב\"ד או רובם וכת אחרת מהם מתחזקים לומר שאין הברירה הזאת ברירה כלל וזה שאין ס' שאין לנאמנים ולב\"ד כח למנות מי שיעשה הבריר' כי להם ניתנה רשות וכח לעשות הבריר' אחר שישבעו לעשותה ביושר ובאמונה ולזה אף אם מנו ב' לעשות הבריר' אין ברירתם כלום אם לא יקיימו אותה אחרי כן כמו שנהגו כמה פעמים שמסרו ההיא ביד אחר ובנדון זה שלא קבלוה מעולם לפי שלא היתה ראוייה כלל למראית עיניהם אין ס' שאין לברירה זו ענין כו' הדין עם מי ויבא שכמ\"ה.<br><b> והשיב </b> הרב ז\"ל אע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו והשליח עושה שליח אע\"פ דלא פי' לו הבעל דבר היינו דוקא במידי דליכא קפידא למנות שליח אחר אבל אי איכא קפידא לבעל במינוי שליח אחר אין שליח עושה שליח והכא איכא קפידא בנדון זה שהנאמנים והב\"ד שהם שלוחי הקהל לעשו' בריר' השלשים לא היו יכולים למנות אחרים תחתיהם שהרי בברירת השלשים תלוי כל ענייני הקהל וצריכין הבוררים אותם שיהיו מדקדקים הרבה באומד הדעת שיהיו אנשים חכמים ונבוני' ויודעי' בענייני הקהל במשפטי' והנהגותיהם ותקנותיהם אוהבי צדק ורודפי שלום ושיתפייסו מהם רוב הקהל ואין ס' שיש קפידא בדבר זה מי יהיו הבוררי' אותם ולזה יבררו הנאמנים והב\"ד שיעשו הם ברירת השלשי' כאשר מינוי הנאמנות ומינוי הב\"ד הם המנויים החשובים שבקהל והמתמני' מהם הם תמיד מגדולי הקהל ואחר שיש קפידא לקהל באנשים הבוררים שיהיו חשובים ומעולים א\"כ אין כונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולין למנות אחרים תחתיהם ואפי' יהיו כמותן בחכמה ובמנין.<br><b> ובר </b> מן דין אפי' לא היה קפידא בדבר אפ\"ה אין יכולין למנות אחרים תחתיהם לפי שנתינת רשות לנאמנים והב\"ד לעשות ברירת השלשים מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח דהא לא דמי לבעל המוסר גט לשליח להוליך גט לאשתו דלא מילי נינהו אלא הגט שיש בו ממש מסר לו ומעתה נעשה שלוחו ויכול למוסרו לשליח וכן מורשה שכתב לו זיל דון והנפק לנפשך יכול להרשו' לאחר גוף הממון ולהיות הב' שליח עליו אבל לעשות ברירת אנשים אין כאן דבר נמסר אלא דברים בעלמא והוא עצמו כשמקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחות ההוא אבל אין יכול למוסרו לשליח ב' משום דמילי לא ממסרן לשליח עכ\"ל הרי שכתב הרב בהדייא דאע\"פ שבריר' אנשים אין כאן נמסר אלא דברים בעלמא כשהוא עצמו מקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחו' ההוא וא\"כ באומר צא והקדיש שור אחד משוורי נמי אם הוא עצמו מקיים דברו והלך והקדישו למה לא יהנה שליחותו.<br><b> ותו </b> ק\"ל על מהרימ\"ט ממ\"ש הרשב\"א בת' הביאה מרן ב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח דמסתברא דמתירין ע\"י שליח הנודר כי מה שהתירו בפ\"ק דנדרים בבעל לרבות' נקטיה שאפי' ע\"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו ואפי\"ה כל כי מכנפי שרי וכ\"ש באיני' דעלמא יע\"ש הרי דאפי' דליכא בשליחות הבעל אלא מילי לומר לבד שהוא מתחרט מעיקר נדרו מהני שליחותו ולא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח ואף החולקים על הרשב\"א ז\"ל אזלי ומודו דע\"י תורגמן מתירין לו כיון שעומד שם כיע\"ש ועיין להרב אש דת פ' נשא מ\"ש בענין זה דמילי לא ממסרן לשליח."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מגרש ע\"י שליח הבעל </span>\n<b> אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו.</b> הנה הטור ז\"ל בסי' קמ\"א כשהביא דין המגרש ע\"י שליח כתב וז\"ל ואם הבעל רך בשני' טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח עכ\"ל עיין במ\"ש הרב מש\"ל על דבריו כאן בפ\"ו מה' גרושי' ה\"ג ונסתפק הרב שם אם יכול אדם לגרש קודם שיחולו הקדושין כגון מי שקידש לזמן וקודם הגעת זמן הקידושין הוא כותב לה את הגט לגרשה לאחר זמן שיחולו הקדושין ותוך דבריו הביא דברי התוספו' ז\"ל ביבמות דנ\"ב ע\"ב שכתבו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול אדם לכתוב גט לאשתו קוד' קדו' ולפ\"ז לדידן יכול לכתוב קודם זמן הגעת קידושין כיון דלא הוי מחוסר מעשה אלא זמן וכל כי האי לא חשיבי דשלב\"ל כמו שהכריח הוא ז\"ל בפ\"ד מה' אישות ד\"ז וכיון דמצי לקדש לאחר שיגדיל מצי לגרש ג\"כ ועפ\"ז ישב דברי הטור הנז\"ל שהצריך בדיקה לקטן המגרש וישב ג\"כ דבריו שבסי' קל\"ב לענין הכותב גט קודם קדושין שכתב דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל דהוי גט דמאי נ\"מ לדידן כיון דלא קי\"ל הכי יע\"ש.<br><b> ודרך </b> אגב עמדתי על דברי התוס' הללו דביבמות שהכריחו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל הגט גט ממה שמצינו לענין גט שחרור עבד דמהני קודם שיקחנו לזה המ\"ד גט אשה וגט שחרור ילפי מהדדי לה לה מאשה ולא ידעתי למה לא הכריחו כן מקדושין דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול לקדש לאחר שאשתחרר או שתשתחרר אף שעכשיו אינה יכולה לקדש וקידושין וגרושין שוין הם דאתקש הוייה ליציאה ועיין בדברי מרן ב\"י בסימן קל\"ב והמגיה בס' מש\"ל כתב שיש מחלוקת בין רבינו והתוס' ז\"ל דלדעת רבינו טעם פיסול הגט כשכותב אותו קודם הקדו' הוא מפני שלא נכתב לשם גרושים, ולדעת התוס' משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ועל פ\"ז יצא לדון בדבר חדש דלמ\"ד דלא בעינן שליחו' בכתיבה יכול אדם לגרש בגט שנכתב קודם קדושין ע\"י שליח כיון דלא בעינן שליחות לכתיבתו לא כן לטעם רבינו ז\"ל יע\"ש וק' טובא דא\"כ אמאי קאמרי בגמ' דלאשה דעלמ' אם אמר לסופר קודם קדושין שיכתוב לה גט לכשישאנה אגרשנ' דלא מהני ואמאי לא מהני כיון דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט ושפיר יכול לכותבו ע\"י שליח, ולפי דברי הרב המגיה ז\"ל צריך לידחק דמיירי שאמר לסופר לכתוב הגט ולגרשה בו הסופר והעיקר חסר, גם כיון דלדברי התוס' והרא\"ש שכתבו הטעם דלא מהני הוא משו' דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח היאך הפה יכול' לדבר דלמ\"ד בכתיבה לא בעינן שליחות והבעל מגרשה באותו גט דמהני ס\"ס הרי נכתב הגט הזה בזמן דאפילו כתבו הבעל לא מהני כ\"ש כשכתבו אחר באופן שדברי הרב הנז' לא יכולתי להולמן.<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל שוב ראיתי דהא דכתיבנא ליתא משום דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אינה צריכה גט בתוך ל' דהא קי\"ל דבין היא בין הוא יכולים לחזור ואם לא חזר בו בפי' ונתן לה גט אין לך חזרה גדולה מזו וכן מה שרצינו ליישב דברי הטור בבדיק' קטן וכתבנו דמיירי שקי' בעודו קטן לאחר שיגדיל הא ליתא דהא כל זמן שלא הגדיל אין צורך לגט אלא בחזרה בעלמא יע\"ש ועיין בס' נאות יעקב להרב כמוהריט\"א נר\"ו סס\"ד דל\"ז ע\"ד ד\"ה וראיתי שכתב וז\"ל ואעפ\"י שאיני כדאי להשיב על דבריו יש לחקור מנ\"ל להרב דאם נתן גט דהוי חזרה דכיון דלא חזר בפי' אפשר שרוצה בקיומן של קדושין ומה שנותן גט הוא כדי להחזיקה במגורשת ונ\"מ לאוסרה לכהונ' ולאוס' על אחיו משום גרושת אחיו דכל היכא דאפ' לו' דאין כונתו לחזור בו כיון דלא חזר בו בפי' אמרינן והביא דברי הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א בר\"פ האומר דקדושין גבי המקד' לאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' ודברי הירושלמי שהביאו הם ז\"ל וכתבו דקבלת קדושין מאחר לאו חזרה בפי' הוא אלא כונת האשה שאם יבוטלו קדושין הא' תחולו קדושין הב' יע\"ש.<br><b> והנה </b> מדברי הירושלמי והראשוני' הללו ל\"ק לדברי הרב מש\"ל ז\"ל דהתם איכא טעמא למה שפשטה ידה וקיבלה קדושין כמ\"ש הם ז\"ל לומר שאם ימות או יגרש הא' שתהא מקודשת לב' כיע\"ש, אבל הכא במגרש לאחר שיחולו הקידושין משמע ליה להרב מש\"ל ז\"ל דאין סברא לומר שמה שנותן גט הוא להחזיקה במגורשת ולאוסרה לכהונה דודאי כיון דלא נישאת לו אין כוונתו לצעורה בגט זה, ועיין במ\"ש הטור ח\"מ סי' ט\"ל סכ\"ג דלמאן דפסק כאביי דעידיו בחותמיו זכין לו למפר' משעת חתימה כשמסר לו השטר אפי' אם מכרו או נתנו לקרקע לאחר קודם מסירה כל שאחר מסר לראשון זכה משעת חתימת השטר ולא אמרי' כיון דמכר או נתן לאחר חזר בו מהשטר הראשון ועיין בב\"י שם שכתב דיש חולקים בזה וא\"כ זו ראייה לומר דאין זו חזרה ואפשר לחלק בין קדושי אשה למכר ומתנה וכעת צ\"ע.<br><b> עוד </b> כתב הרב המגיה בס' מש\"ל וז\"ל ובענין קדושין על תנאי נותן לה גט מעכשיו ולא חיישינן לשמא אתה מצריכ' כרוז לכהונ' דלא חששו להכי אלא באשה הבאה ממ\"ה ואמרה מת בעלה ואח\"כ מת בנה שלפי דבריה אינה צריכה חליצה וכי חיישינן לומר ששקר היא אומרת ומצרכינן לה חליצה איכא למיחש ג\"כ שאמת היא אומרת ואי חולצת ולמחר יתאמת דבריה אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל בשאר תנאים דעלמא לא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה ומאותה סוגייא דפ' החולץ דמ\"א גבי חליצה מעוברת לא משמע הכי וכעת צריך ישוב ע\"ש עלה ונסתפק המ\"ל אם בקדו' דע\"מ שתעשה דבר פ' שאינו יכול האיש לחזור כשהאשה מקיימת תנאה אם יכול לגרשה קודם קיום התנאי שעדין לא חלו הקדושין והביא דברי הרמ\"ה בא\"ה סימן ל\"ח לענין חליצה דיכול לחלוץ קודם קיום התנאי (ה)[ד]קדושין ותמה עליו מדברי התוס' דר\"פ החולץ שכתבו דלר\"ל חליצת מעוברת אפי' אחר שהפילה לא מהני משו' דבשעת החליצה לא היינו יודעין אם היה הולד של קיימא או לא ושוב העלה שלדברי הנ\"י ז\"ל ניחא יע\"ש ולע\"ד אף לדברי התוס' י\"ל דשאני חליצת מעוברת שאין מציאות בעולם לידע השתא בשעת החליצה דבר מה בבטן המלאה אבל בשאר תנאים דעלמא יכול הדבר להתברר השתא בשיאמר אין או לאו."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מגרש ע\"י שליח שהניחו גוסס וכן </span>\n<b> המביא גט כו' אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה כו'.</b> הנה בענין גוסס אי גיטו גט ומתנתו מתנה נחלקו הפוסקים ז\"ל והתוס' בס\"פ עשרה יוחסין דע\"ח ע\"ב הקשו לשיטת האומרים דאין בדבריו כלום מהא דאמרינן בפ' כל הגט המביא גט ממ\"ה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וקאמר עלה בגמ' ל\"ש אלא זקן או חולה אבל גוסס לא משום דרוב גוססין למיתה וטעמא משום דרוב גוססין למיתה הא אי ידעינן בודאי שהוא חי נותנו לה יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפסקיו כתב וז\"ל דלשיטת האוסרים הנז' י\"ל דהתם שאני דכשקבל השליח הגט היה בריא ואחר שהלך השליח נעשה גוסס אבל בשעה שהוא גוסס לא היה יכול לעשו' שליח עי\"ש וכונתו מבוארת דלשיטת הראשונים הנז' בכל מידי דאתי ממילא חשיב הגוסס כחי ולהכי נוחל ומנחיל כו' ומש\"ה אם כשנתנו ביד השליח לא היה גוסס יכול השליח ליתנו ביד האשה אח\"כ כיון דאתי ממילא דלא בעי נתינה דגוסס ליד האשה ולפי שיטה זו צ\"ל דאע\"ג דקי\"ל כל מידי דמצי איהו עביד שליח נמי עביד וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח שאני הכא דבשעה דשוותיה שליח איהו נמי הוה מצי עביד וכל שאח\"ז אתי ממילא חשיב אע\"ג דהשתא איהו לא מצי עביד ליה וכ\"כ בהדיא הפ\"ח בה' גיטין סימן קכ\"א ס\"ק י\"ז ועיין עוד שם במה שהאריך בדברי התוס' דקדושין יע\"ש ועיין בס' בני יעקב מה שתמה ע\"ד הרא\"ש הנז' יע\"ש בדק\"ס.<br><b> והנה </b> שיטה זו היא שיטת התוס' ז\"ל שהביא הרשב\"א בפ' מי שאחזו שכתבו דלא בעינן שיהא שפוי בדעתו בשעת נתינת הגט ואינן מקפידין אלא בשעת כתיבה דוקא יע\"ש והרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סי' י\"ו תמה על דבריהם מהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין דמוכח משם דכל שהוא גוסס בשעת חלות המתנה דלא זכה יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דשאני מתנה בדבר שלא בא לעולם לר\"מ דכיון דעיקר הקנין הוא בשעה שהוא גוסס ומקמי הכי לא הוה מצי עביד לא ע\"י עצמו ולא ע\"י אחרים לא זכה דכל מידי דמחוסר מעשה לגבי גוסס לא מהני מידי משא\"כ גבי גט דכיון דאמר מעיקרא כתבו ותנו דכל שכתבו כשהוא ברי מצי למיהב בתר הכי דהו\"ל כמידי דאתי ממילא דכיון דבשעה שאמר כתבו ותנו איהו נמי הוה מצי עביד מ\"מ חשיב כמידי דאתי ממילא דחשיב כחי לכל דבריו וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' עשרה יוחסין לדעת הפוסקים הנז'.<br><b> והרב </b> מח\"א חילק חילוק זה למה שהוקשה לו הני תרי סוגייאי דסתרי אהדדי דמהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין משמע דגוסס לא מצי מקנה מידי ומההיא סוגייא דפ' י\"נ דקל\"ז דאמר אביי ש\"מ קונה עם גמר מיתה מוכח דגוסס מצי מקנה ותי' דשאני ההיא דפרק עשרה יוחסין דכיון דהוי דבר שלב\"ל דאפילו לר\"מ לא חל הקנין עד שיבא לעולם מש\"ה כשהוא גוסס לא חל הקנין כיון דמעולם לא הוה מצי להקנות לא בתחילה ולא בסוף בשעה שנגמר הקנין אבל בההיא דאביי דמיירי בדשלב\"ל אע\"ג דבסוף בשעת גמר הקנין לא מצי להקנות מיהו בתחי' היה בידו להקנותו קנין גמור אם היה רוצה והרב עדיין לא ביאר כל הצורך דס\"ס קשה דכיון דבשעת חלות הקנין הוא גוסס ואין במעשיו כלום מה הועיל לן מר מה שהיה יכול להקנות מעיקרא הרי לא הקנה ואיך חל הקנין בשעה שהוא גוסס ועוד דאכתי לא יישב כלום למ\"ש התו' דכל דבשעת הכתיבה היה שפוי בדעתו אין צריך בדיקה בשעת הנתינה ואמאי לא כיון דבשעת חלות נתינת הגט אין במעשיו כלום והא לא דמי למשוך פרה זו וקנה לאחר ל' יום שכתב הרב ז\"ל דהתם כבר נתנה לו אותה בידו וחלות הקנין ממילא אתי משא\"כ גבי נתינת הגט שלא נתנו בידה מעיקרא אמנם ע\"פ האמור ניחא ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נותן גט על תנאי הר\"ז </span>\n<b> גיטך ע\"מ שלא תשתי יין כו'.</b> מצאתי כתוב למורי הרב שער המלך ז\"ל וז\"ל ויש לחקור בהא דקי\"ל ע\"מ שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב כיון דנשים חייבות בד' כוסות והול\"ל דתנאו בטל והגט קיים ובשלמא באומר ע\"מ שלא תשתי יין ל' יום לא ק\"ל כיון דנשים חייבות בקדושא והבדלתא דהתם אפשר לקדושי אריפתא או על ידי שמיעה מאחרים גם ליכא למימר שהרי קי\"ל דהאומר הרי זה גיטך ע\"מ שתאכלי בשר חזי' לא הוי מתנה עמש\"ב משום דלא תיכול ולא תתגרש שהרי כתב הרשב\"א שם בחידושיו דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה יע\"ש והיה נראה להוכיח מכאן דיין סתם אין יין צמוקים בכלל דא\"כ לא הוי מתנה עמש\"ב דכיון דאפשר לקיים מצות ד' כוסות ביין צמוקים ושלא כדעת מוהר\"ש הלוי בתשו' הביאה הרב כנ\"הג סימן תפ\"ב דהנשבע שלא לשתות יין בפסח הוי נשבע לבטל את המצוה יע\"ש מצורף לזה לפי מה שנסתפק מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' ס\"י אם התנה על דבר הרשות ולעבור על ד\"ת אי אמרי' בזה מיגו דחייל על דבר הרשות חייל נמי אמצוה כדרך שאמרו בנשבע בכולל ואי אמרינן דחיילי בכולל ניחא.<br><b> ועוד </b> יש לצדד דאע\"ג דנימא דתנאו בטל ולא אמרי' כולל אדבר הרשות מיהא חייל וכיון שכן האשה זו לא הותרה אלא בד' כוסות לבד וכל ימיה חוזרת לאיסורא ואגידא ביה מקרי וצריך לעיין בזה דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפרקין גבי קונם ביתך דאע\"ג דאם מכרו מותרת ליכנס אפי\"ה כיון דאם חזר וקנאו חוזר התנאי למקומו אין זה כריתות ואף למה שצדד שם בדעת הרמב\"ן דכל תנאי שאפשר שיבא זמן שתוכל לעבור על תנאו אף שאפשר שיחזור התנאי חשיב כריתות יע\"ש נר' דלא דמי דהתם לא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא יקחנה עוד משא\"כ בנ\"ד מצורף לזה כפי מ\"ש מוהרשד\"ם בתשובה חי\"ד סי' ס\"ט דמתנה בדבר שהוא איסור דרבנן תנאו קיים ניחא ועיין בזה מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ה' מלוה ולוה פ\"ח ד\"א מה שהקשה עליו מדין ע\"מ שלא תשמיטנו שביעית שכפי תירוצו הא' שם לא יתיישב קושייתינו ויש לצדד בזה דאע\"ג דבדבר האסור אפילו מדרבנן תנאו בטל כההיא דשביעית היינו במתנה לעקור בקום עשה אבל במתנה לעבור בשב ואל תעשה חייל וצ\"ע כעת לעת הפנאי ועיין בס' זרע אברהם ח\"א ס\"י."
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ז </b>\n<b> גיטך ע\"מ שלא תליכי לבית אביך לעולם אינו גט שאין זה כריתות כו'.</b> והנה התוס' במ' קדושי' ד\"ה ע\"א ד\"ה ע\"מ כתבו וז\"ל וא\"ת אמאי לא הוי גט שהרי אם מת אביה כו' וי\"ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו של אביה כו' עכ\"ל וכתב הרב עצמות יוסף ז\"ל פי' והשתא אפי' מכרו אינו מעלה ומוריד דהשתא לא הוי הפי' בית ממש אלא קרוביו שלא ילך לקרוביו למקום שהם וניחא השתא מה שתמה הרשב\"א בגיטין דכ\"א על דברי התוס' דאי מכר לאחר מאי איכא למימר והניח הדבר בצ\"ע עכ\"ל אבל הרב ח\"ה ז\"ל בחידו' למס' סוכה דכ\"ד ובערובין דט\"ו ע\"ב כתב דהתוס' עיקר קושייתם לא היתה אלא מחלוקת אם מת דוקא ולא מחלו' אם מכרו לאחר דלהכי לא תירצו מידי והיינו דלא קשיא להו מאם מכרו משום דאף אם מכר בית זה אכתי לא הוי כריתות כיון דאפשר שיקנה בית אחר ואסורה בו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה בכוונת דברי התוס' ז\"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה דבית ממש קאמרי אלא שכל זמן שהבית ביד יוצאי חלציו אכתי בית אביה מיקרי כמאז ומקדם ושלא כדברי הרב ע\"י דבית אביה היינו משפחת אביה ואין ספק כי זו היתה כונת הרשב\"א ז\"ל בהבנת דבריהם וע\"ז הוק' לו בדבריהם מה יענו לאם מכרה לאחר כקו' הרב ח\"ה ז\"ל.<br><b> ועיין </b> להרב מש\"ל כאן בפרקין ד\"ה ודע דכל כו' דמפשט פשיטא ליה בדעת הרשב\"א דחולק עם הריב\"ש דס\"ל דאפילו אם חזר וקנה בית אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר מדלא תירץ קושייתם ע\"ד התוס' בהכי וכמו שתירץ הרב ח\"ה דלדידיה ס\"ל דכל שחזר וקנה בית אחר מותר יע\"ש ומה שיש לגמגם בעיקר דברי הריב\"ש עם אותה שכתב הש\"הג פ' החולץ ע\"ש ת��ו' הר\"ם על איש ואשה שקבלו חרם הקהל כו' וכיון דאשתרי אשתרי עיין להרב מח\"א ה' נדרים סי' ל\"ט ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר דהרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי הריב\"ש אלא דלדידיה לא ניחא ליה לתרץ עיקר קושייתו ע\"ד התוספות ז\"ל בהכי משום דעיקר קושייתו לאו בשמכר האב עצמו הוא אלא בשמת האב ומכרוהו יוצאי חלציו דתו לא מיקרי בית אביהם כיון שיצא מרשות דידהו ג\"כ ולדידיה משמע ליה דמה שתירצו התוס' דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה הכונה לומר דכל שנשאר בית אביה ביד יוצאי חלציו עדיין בית אביה מקרי אבל אם לא נשאר להם והם מעצמן לקחו בית אחרת אז ודאי לא מיקרי בית אביה כדי שתאסר דאלת\"ה מאי אירייא מייתו מתמר דכתיב שבי אלמנה בית אביך דילמא התם מפני שהיתה ביתו של שם קיימת ביד יוצאי חלציו קאמר בית אביך וכיון שכן הוקשה לו להרשב\"א שפיר דאכתי מה יענו לחלוקת אם מכר לאחר וכיון דבשמת האב ומכרו יוצאי חלציו לבית אביהם תו ליכא למיחש למידי א\"כ הו\"ל כריתו' דאף כשיחזרו ויקנו אותו תו לא מיקרי בית אביה אלא ביתם אבל כשמכר האב דאיכא למיח' שיקנה בית אחרת או שיחזו' ויקנה בית זה פעם אחרת ואכתי בשם בית אביה מקרייא אזיל ומודה הרשב\"א ז\"ל להריב\"ש ומעתה אין מקום למה שנסתפק הרב הנז' שם בדעת הרשב\"א כנ\"ל.<br><b> אחר </b> ימים מצאתי בס' דת ודין בקונט' התשו' סי' י\"ז וח\"י כתוב בענין זה וראיתי שם בסימן ח\"י דל\"ה ע\"ב פי' דברי הרשב\"א כמו שכתבתי ומטי בה משמיה דהרב אלייא אביו ודוק שם ועיין במה שהק' שם בסי' י\"ז מההיא דפ' נערה דמ\"ד שאמרו יש לה פתח בית ואין לה אב הרי היא בסקילה דאיך יתכן שיהיה לה פתח בית אביה ולא יהיה לה אב ומזה רצה להכריח דאפילו כשמת אביה בית אביה מקרי יע\"ש וליתא דה\"ק פתח בית אביה שהיה נקרא מקוד' וכשאין לה אב אינו נקר' עכשיו פתח בית אביה וברור, ואיך שיהיה הנה זה למדנו דמשמע ליה להרשב\"א בכונ' דברי התוס' כמ\"ש הרב ח\"ה וכן הבין מהרש\"ך הביא דבריו בס' פרי הארץ ד\"מ ע\"ד עיין שם.<br><b> ואולם </b> הרב ש\"ך בי\"ד סי' רי\"ו ס\"ק י\"ב הבין כונתם כמ\"ש הרב ע\"י ודחה דברי הרב ח\"ה ז\"ל בשתי ידים ועפ\"ז פקפק על דברי הרב המפה שכתב דה\"ה באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס דאסור לעולם משום דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו וכתב דע\"כ לא כתבו התוס' כן אלא גבי האומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אבל באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס מה מקום לפרש בית אביך על משפחת אביך דלא שייך לומר לשון כניסה במשפחה אלא לשון הליכה יעיין שם, ובודאי שלפי משמעותו בדברי התוס' יפה השיג עליו אבל לפי משמעות הרב ח\"ה והיא משמעות הרשב\"א ז\"ל יפה כתב ובפסקי התוס' שם בגיטין כתוב בהדייא כדברי הר\"ב המפה וכבר הרב מש\"ל בפרקין דחה דברי הש\"ך בזה וכתב שדבריו לא שרירין ולא קיימין יע\"ש ומיהו מדברי הר\"ן ז\"ל ברי' פרק המגרש משמע דס\"ל דכוונת דברי התוס' כמ\"ש הרב ע\"י דאחר שהביא תירוץ זה שתירצו התוס' הוקשה לו דאכתי אמאי לא הוו כל יוצאי ירכו כמו כל ימי חיי פ' דהא אפשר דמיתו כולהו יע\"ש ואם הוא ז\"ל סובר בהבנת דבריהם כמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל דכל שבית אביך הוא ביד יוצאי חלציו קאמרי דאפי' מת האב אכתי בית אביה מקרי ולא בית יוצאי חלציו א\"כ אין מקום לקושייתו דהא אפי' אם ימותו כולם אכתי אסו' ליכנס עד שתמות גם היא כאחי' שהרי כל שהיא קיימת ובית אביה ברשותה ברשותו אכתי מעלנא לית לה כיון דהיא מיוצאי חלציו של אביה וכל שהוא ברשותה אכתי בית אביה מיקרי ואסור' ליכנס שם אלא ודאי דמשמע ליה להר\"ן כדבר�� הרב ע\"י ונמצינו למידין שלא בלבד הרב ח\"ה והרב ע\"י חלוקים בזה כי גם הרשב\"א והר\"ן חלוקים בזה.<br><b> ובעיקר </b> קו' התוס' ז\"ל עיין בס' לשון למודים בה' נדרים סי' קי\"ט שהק' בשם י\"מ עמ\"ש התוס' בפ' הכותב ד\"ה הוה אמינא עד עול' אפירות קאי כו' דפי' עד עולם הוא בין בחייה ובין במותה יע\"ש וא\"כ אין כאן מקום לקושייתם מההיא דהאומר קונ' לבית אביך דשאני התם דאמר לעולם והוא ז\"ל לא העל' ארוכה לזה יע\"ש, ועיין למוהריב\"ל בח\"א דקמ\"ה ובדפוס חדש דס\"ה וס\"ו דשקיל וטרי הרב ז\"ל בהבנת ברייתא זו דע\"מ שלא תשתי יין ושלא תלכי לבית אביך דקשייא דייוקא אדייוקא והעלה דלרב אשי דאמר בפרק המגרש גבי ע\"מ שתשמשי לאבא ושתניקי את בני דסתמא יום אחד משמע להכי הוצרך תנא לפרש לעולם יעוש\"ב, ולפי\"ז אין מקום לקו' הי\"מ ועיין עוד להתוס' ברפ\"ג דתמורה ודוק ועיין להרב מכתב מאליהו שדחה דברי מוהריב\"ל ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' ק\"ך, והנה הר\"ן ז\"ל בפ' המגרש הביא תירוץ אחר לקושיית התוס' דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לבית זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפי' מת או מכרו לאחר כדאיתא התם בנדרים יעו\"ש.<br><b> והרב </b> מ\"ל בפ' הנז' הוק' לו דאכתי איכא קולא אחריתי בבית זה לענין אם נפל וחזר ובנאו במקומו הראשון וכמדתו הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן וכמו שביאר כל זה הר\"ן ז\"ל בנדרי' פרק השותפין וא\"כ ק' דאף דנימא דהתנאי היה ע\"מ שלא תלכי לבית זה מ\"מ אמאי לא חשיב כריתו' כיון שאפשר שיפול הבית ואז אפשר לה לעבור על תנאה דומיי' דמתנה ע\"מ שלא תעלה באילן זה עכ\"ל, ואין זה מן הקושי דכיון דתירוץ זה הביאו בשם אחרים דוחי' מי זה אמר שאחרים הללו בשיטת הר\"ן ז\"ל קיימי גבי נפל הבי' וחזר ובנאו וכ\"ש שעינינו הרואות שדברי אחרים הללו הם דברי הרשב\"א בחי' פ\"ב דגיטין דכ\"ב והוק' לו מהא דנפילה ותירץ ב' תירוצים כמו שהביאן הרב מש\"ל עצמו לקמן בד\"ה ודע שראיתי להרשב\"א כו', ובתירוץ הב' מוכח דלית ליה כשיטת הר\"ן דנפל וחזר ובנאו ואם עיק' קושייתו הייתה למה לא דחה הר\"ן דברי אחרים הללו ע\"פ שיטתו בהא דנפל וחזר ובנאו אפשר דמה\"ט סיים בסוף לשונו שהעיקר כתירוץ הא' שהוא התירוץ שתירץ הוא לדעת רבינו ודחה תירוץ אחרים הללו מה\"ט ועכ\"ל דלא שמיע ליה להר\"ן בתירוץ אחרים הללו שהרי הוא ז\"ל פ' השות' כתב דבאומר קונם לביתך זה משום זה אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא ומשום דתפסינן לשון אחרון ואיך כ' כאן דבאומר ע\"מ שלא תלכי לבית זה של אביך עסקינן שאפי' מת או מכרו אסור והרי כיון שסיים של אביך תפסי' לשון אחרון ואכתי אם מת או מכרו מותר אלא ודאי שהר\"ן לא שמי' ליה הדברי אחרים הללו.<br><b> איברא </b> דאי מהא לא אירייא דאיכא למידחי ולומר דכיון שאמ' שהוא של אביך ליכא בזה חזרה כדי שנאמר תפוס לשון אחרון אלא פרושי קמפרש הבית אשר אסר עליה שהוא של אביה ומפני שהוא של אביה אסרה עליה וכן צריכין אנו לומר בדברי הרשב\"א שהרי הוא ז\"ל הסכים בזה שם בפ' השותפים ועיין בפ' קמא דנדרים ד\"ד ע\"ב עלה דאמר שמואל בכולם עד שיאמר שאני אוכל כו' דמוכח מאותה סוגיי' דהיכ' דלשון אחרון מפרש ללשון ראשון לא אמרינן בכי הא תפו' לשון ראשון או אחרון יע\"ש, ועיין להרב מח\"א בהגהותיו לטור י\"ד ה' נדרים דע\"ד ע\"א ד\"ה כתב מרן וז\"ל כו' שכתב ע\"ש הר\"ן דבאומר פירות פ' אסור אפי' אם מכרן לאחר דפ' דקאמר מורה מקום הוא יע\"ש, ויש לתמוה מאי שנא מאומר קונם לביתך שאם מת או מכרן לאחר מותר וצ\"ע.<br><b> עוד </b> כתב הרב מ\"ל וז\"ל ודע שקו' זו שהקשינו אינה א��א אליבא דהר\"ן ז\"ל אך אין דין זה מוסכם דהא איכא הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דנקטינן כחומרא דביתך וכחומרא דזה דאליבא דמ\"ד דספיקא דאורייתא לחומר' הוא מן התורה אפשר דאינה מגורשת כלל דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לא נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו בין אם נפל מספק ונמצא דאין כריתות כלל מן התורה עכ\"ל ושוב דחה זה באומרו דאף אליבא דהרא\"ש ק' דאפשר דימכרנו ויפול יע\"ש, מבואר יוצא מדבריו הללו דלשיטת האומרים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אין מקו' לעלות ארוכה לעיקר קושייתו בדברי הר\"ן שאם נפל ובנאו ע\"פ דברי הרא\"ש דמספ\"ל אי תפסינן לשון ראשון או אחרון דכיון דמדאורייתא אזלינן לקולא ותהיה מותרת ליכנ' בבית זה היכא דמכרה לאחר או היכא דנפל וחזר ובנאו אף דמדרבנן אסרוה מספיקא חשיב שפיר כריתות כיון דמדאו' מיהא אפשר שיבא זמן שאי אפשר לה לעבור על תנאה.<br><b> ומורי </b> הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא היא אלא כיון דמדרבנן מיהא אסורה מספיקא לא חשיב כריתות מן התורה דהא התנה עמה תנאי דאגידא ביה לעולם דאף שאיסורו מדרבנן ס\"ס הא אגידא ביה ולא חשיב כריתות מן התורה והביא כדמות ראיה לדבריו ממה שכתב הרב מ\"א בה' קנין משיכ' סי' ב' דמקדש בדבר שקנאו במשיכה דרבנן דהוייא מקודשת גמורה מן התורה כיון דמדרבנן מיהא הא קנאו וחשי' שלו בקנין זה אף דמדאורייתא לא קנה עד שיתן את הדמים והן הן דברי מרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח במקדש בחוב שיש לו על אחרים במעמד ג' יע\"ש, ועיין להר\"ן ז\"ל בפרק הזורק גבי מתני' דקרוב לו וקרוב לה שכתב דאף על גב דארבע אמות לכ\"ע אינן קונות דבר תור' כיון דרבנן תקינו שיהיו קונות עשאוהו כחצרו דהפקר ב\"ד הפקר יע\"ש שנר' מסכי' לדברי הרב מח\"א וה\"נ דכוותא כיון דמדרבנן אגיד' ביה לא חשיב כריתות את\"ד נר\"ו, ועיין להרב מ\"ל בפ' ה' מה' אישות ה\"ז שנסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן את הדמים ולא משך דמן התורה קנה אם קידש המוכר בחפץ זה אי הוייא מקודשת גמורה כיון דמדרבנן מיהא קאי ברשותיה דמוכר או\"ד כיון דמדאורייתא ברשו' הקונה הוא שכבר קנאו בדמים אינה מקודשת למוכר קידושין גמורים וכתב שדעתו מסכים אל הצד הב' ולא זכר ש'ר דברי מרן הב\"י בא\"ה סי' כ\"ח וכעת צריך ישוב.<br><b> עוד </b> כתב מו\"ה הנז' ז\"ל שיש להביא ראיה דבמידי דאסירה האשה מדרבנן מחמ' תנאו של המגרש אף דמדאורייתא שרי דלא חשיב כריתות אם התנה בה כיון דאגידא ביה מדרבנן מיהא מאותה ששנינו בפ' המגרש דפ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין עליו קדושין כשר ע\"כ הרי איסור עבד בבת חורין אינה אלא דרבנן לדעת רבינו כמ\"ש בפ' י\"ב מה' א\"ב וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סי' קפ\"ח והרשד\"ם בי\"ד סי' קצ\"ו והביא דבריהם מרן החבי\"ב בא\"ה סי' ד' הגה\"ט אות ח', ועיין להרשד\"ם בסי' קצ\"ו דקל\"ו ע\"ג שכתב בהדייא דאף לדעת רבינו דאין איסו' מן התורה בשפחה לבן חורין בעבד לבת חורין מודה שיש איסור מן התורה והוא תימא על מרן החבי\"ב שכתב משמו דגם בעבד לבת חורין הוא מן התורה ומ\"מ הרדב\"ז ז\"ל סובר שאין חילוק למדקדק בדבריו שבתשו' הנז' ולא אמרי' דהוי שיור' בגט כיון דבלא\"ה לא אסירא אלא מדרבנן ובתנאו אסיר' באיסור אישות שהיא אסור מן התורה אלא אמרי' דלא חשי' שיור כיון דבלאו הכי לא אסירא מדרבנן וחשיב שפיר כריתות מן התור' כיון דס\"ס הא אסירא בלא\"ה והשתא אם איתא דהחשיב כריתות מן התורה ולהתיר' לעלמא אהני לן איסור דרבנן שלא להוציאה מחזקה ולומר שאי�� זה כריתות כל דאסירא מדרבנן בתנאו ולפסול הגט דודאי אית לן למי' הכי ואף לדעת החולקים על רבינו וס\"ל דעבד בבת חורין אסורין מן התורה יש להביא ראיה על זה מההי' דאיבעייא לן הת' חוץ מזנותי' מהו כו' דנשואין הא לא שיי' או דילמ' שיי' בביאה ואתינן למפשט ממתני' ששנינו ולא לאבא ולאביך ובמאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות ולאבא ולאביך הוא דלא שייר הא לאחר שייר יע\"ש, והשתא הך דייוקא דדייקינן מרישא דאבא ולאביך אית לן לדייוקי נמי מסיפא דאטו עבד ונכרי בני נשואין נינהו אלא בזנות ולעבד ולנכרי הוא דלא שייר הא לאחר שייר הרי דזנות דנכרי דמדרבנן הוא דאסיר לכ\"ע שהתו' לא אסרה אלא דרך חתנות בלבד ובית דינו של שם גזרו על הזנות כדאיתא בפ\"ב דע\"ז דל\"ו ע\"ב וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ב מה' א\"ב ואפי\"ה אמרינן דלא חשיב שיורא כיון דבלאו הכי אסירה אע\"ג דאינו אסורה אלא מדרבנן את\"ד נר\"ו.<br><b> ועפי\"ז </b> תמה עמ\"ש הרשב\"א בחי' לגיטין בפרק המגרש דפ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם נענה ר\"ט ואמר הרי שהלכה זו ונישאת לאחיו של זה כו' לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה ובמאי אי בחוץ מישרא שרי אלא בע\"מ כו' וכתב הרשב\"א שם וז\"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע\"מ שלא תנשאי לפ' מכאן עד ל' יום אין זה כריתות מה\"ט דילמ' מת הך דנשאת לו תוך אותם ל' יום ונאסרה ליבם זה כו' ואף על גב דבלא תנאו הכא אסורה עד ג' חדשים כו' ונמצא שאין תנאו מבט' כלו' מ\"מ ד\"ת מותרת לינשא לו מיד כו' אין זה כריתות האמור בתורה עכ\"ל וא\"כ יש לתמוה מה יענה הרב ז\"ל לההיא דחוץ מזנותיך דאמרן דמוכח דכל דבלא תנאו של זה המגרש כבר אסורה היא האשה אפילו שיהיה האיסור מדרבנן חשיב שפיר כריתות וכדאמרן וא\"כ ה\"נ כיון דבלא תנאו אסורה לינשא עד ג' חדשים ונמצא שאין תנאו מבטל דבר יותר ממה שהיא אסורה בלא\"ה אמאי לא חשיב כריתות גם אלו דברי מו\"ה נר\"ו.<br><b> ולק\"ד </b> מקו' יש בראש לדחו' עיקר ראיה זו שהכרי' מעיקר מתני' לדעת רבינו ומהסוגי' לכ\"ע דנהי דלדעת רבינו אין איסור לעבד בבת חורין מן התורה מיהו מודה הוא דמן התורה אין קדושין תופסין בה ואין אישות לזה עם זה כמ\"ש בפ\"ד מה' אישות דט\"ו ובספי\"ד מה' איסורי ביאה וא\"כ משו\"ה חשיב כריתות דכיון דאלו התנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לעבד ולנכרי דבלאו תנאו (לא) [הלא] לית לה נשואין ולא מטעם איסור אלא מטעמא דלא חייל בהו קדושין חשיב שפיר כריתות השתא נמי אע\"פ שאמר לה סתם חוץ מפ' ואסור לה [הנשואין] נמי אפ\"ה חשיב שפיר כריתות דהדבר תלוי בתנאי הנשואין דכל שאם התנה עמה תנאי דנשואין אין בתנאו ממש כיון דבלא\"ה אין בה נשואין השתא אין קפידא.<br><b> ובהכי </b> יש לדחות גם מה שהכריח מהסגויי' דבעי חוץ מזנותיך דע\"כ לא חשיב שיור במתנה חוץ מזנותיך אלא דוקא במתנה כן על מי שיש עליה קדושין דחשיב שיור דזנות כשיור דנשואין וקרא קפיד שיכתוב לה גט כריתות כדי שתהיה מותרת בנשואין לכל דכתיב וכתב לה ספר כריתות והלכה והיתה לאי' אחר וכל ששייר לה עמו אפי' זנות בעלמא חשיב כאלו שייר לה עיקר נשואין בתנאו אבל בשייר לה זנות דעבד ונכרי דלית לה נשואין בהדייהו ובעיקר הנשואין אם שייר לה בהו לא חשיב שיור כיון דבלא\"ה הא לית לה נשואין בהדייהו אם כששייר לה עמו בזנות לא חשיב שיור כיון דבעיקר הנשואין לא חשיב שייור ויש להכריח דהכל תלוי בקדושין ונשואין שהרי קאמר תלמודא דאם אמר חוץ מזנותיך לאבא ולאביך דוקא הוא דלא שייר הא לאחר שייר ואף על גב שיהיה אחד מה��ך דאיסורי לאוין דאף על גב דבלא תנאו הא אסירא להו חשיב שייור כיון דאם עבר וקידש קדושין תופסין בחייבי לאוין ולהכי אפי' דשייר לה בזנות לא חשיב כריתות כיון דבעיקר קדושין אם שייר לה בהו לא חשיבי כאלו אסרה עמהם בקדושין ובנשואין דלא חשיב כריתות ואף שמדברי רש\"י יש לגמגם בזה אפשר שהרשב\"א יסבור ויפרש כן ונוצל אותו צדיק מתמיהת מו\"ה נר\"ו ודוק ועוד י\"ל דסובר הרשב\"א ז\"ל דזנות דישראלית עם הנכרי כיון דבית דינו של שם גזרו אותו ונפקא לן מקרא דויאמר יאודה הוציאוה ותשרף חשיב כאיסור תורה כיון דנפקא לן מקרא ולהכי אף בשהתנה עם האשה חוץ מזנותיך דעבד ונכרי חשיב שפיר כריתות כיון דבלא\"ה אסירא מדאורייתא ועיין להר\"ן בפסחים בפ' כ\"ש ובע\"ז פ\"ב.<br><b> ואולם </b> זו היא שקשה בעיקר דברי המש\"ל למה זה הוצרך ליישב קושייתו ע\"פ שי' האומרי' ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא דע\"כ לא פליגי בהכי אלא היכא דליכא חזקה לילך בתר חזקה אבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה לכ\"ע וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וכיון שכן הכא דאיכא חזקת אשת איש כל דמספ\"ל בגט זה אי חשיב כריתות או לא אזלינן בתר חזקה ומוקמינן לה בחזקת אשת איש כמו שהיתה ואחר מעט התבוננות אין זה מן הקושי דכיון דכי מספ\"ל אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון לכל אחד מהצדדים יש בו כריתות דבאומרו בית אביך אם מת או מכרו יכולה ליכנס ובאומרו בית זה אם נפל וחזר ובנאו יכולה ליכנס אין בזה מקום לומר שנלך בתר חזקת אשת איש כיון דלכל אחד מהצדדים הוי כריתות והרב ז\"ל לא עלה על דעתו לומר דלא חשיב כריתות אלא מפני שחשב כיון דס\"ס היא אסורה ליכנס לעולם דמספקא אזלינן לחומרא דשתי הלשונות ואסורה ליכנס בין היכא שמת ומכרו ובין היכא שנפל ובנאו וכיון דמדאורייתא אסורה מס' לעולם לשיטת האומרים ספיקא דאורייתא מש\"ה לא חשיב כריתו' אבל לשיטת החולקים וסוברים שהיא מדרבנן אין מקום לומר שנלך בתר חזקה כיון שמה שהיא אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לכל הצדדים יש בה צד התר ליכנס בבית זה או במת ומכרו או בנפל וחזר ובנאו ועיין עוד במ\"ש התוס' בכתובות בפ\"ב דכ\"ג ע\"א ד\"ה תניתוה כו'.<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל וז\"ל שוב ראיתי דאף אליבא דהרא\"ש ז\"ל קשה דאכתי חשיב כריתות דאפשר יפול דהשתא לכל הצדדים מותרת לעבור על תנאה עכ\"ל והדברים תמוהים שהרי הוא כתב בתחילת דבריו דמה שהתוס' לא הוקש' להם מחלוקת אם מכר משום דס\"ל דאפי' דקי\"ל דאם מכרו מותר מ\"מ אם חזר וקנאה אסור בה ומש\"ה לא חשיב כיון שאפשר שיעבור זמן שיעבור על תנאה וא\"כ איך כתב כאן דמשום דאפשר דימכרנו חשיב כריתות ואין ספק שט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל דאפשר שימות ויפול והדברים ברורים.<br><b> ודע </b> שהרשב\"א והר\"ן בפרק המגר' כתבו לעיקר קושיית התוס' לדעת רבינו דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אעפ\"י שאם מכרו או מת מותרת היא ליכנס בו מ\"מ במה שנאסר לה לא הותר לה דכל שמת או מכרו אין זה בית אביה שנאסר בו ולהכי לא קרינן ביה כריתות והרשב\"א דחה דבריו מדאמרינן התם בר\"פ המגרש בחוץ הוא דפליגי ר\"א וחכמים אבל בע\"מ מודו לר\"א דלאו שיורא הוא משמע דע\"מ דומיא דחוץ הוא שהיא אסורה לעולם וכגון דאמר לה ע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ\"ה קאמר דמגורשת יע\"ש ואיכא למידק דכיון דלדידיה משמע ליה דע\"מ דמודו חכמים דומיא דחוץ הוא א\"כ בהתנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לאנשים הרבה נמי מודו חכמים דמגורשת דומיא דחוץ דקאמר ר\"א דל\"ד בהתנה בחוץ מפ' דוקא הוא דה\"ה נמי בחוץ מאנשים הרבה דזיל בתר טעמא וכ\"כ בתשו' התשב\"ץ החדשות ח\"א סי' ד' ד\"ט ע\"ב ובתשו' מהר\"י ן' חסון סימן ע\"ט דפ\"ג ע\"ב יע\"ש וכיון שכן לדידיה דהרשב\"א נמי תקשי מ\"ט דחכמים דמודו בהא שהרי הוא ז\"ל שם קיהיב טעמא בהתנה עמה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אמאי אינה מגורשת כיון שאפשר שיפול הבית ותהיה מותרת ליכנס בו משום דנפילה לא שכיחא אבל מיתה שכיחא יע\"ש, והשתא במיתה דרבים דלא שכיחא כדאמרינן בפ\"ק דיומא דמיתה דתרי ותלת לא שכיחא אמאי היא מגורשת כיון דדמי לנפיל' דלא שכיח וכל שכן הכא דלמיתה דרבים לכ\"ע דלא שכיח וכעת צ\"י ועיין להרב מכתב מאליהו דקע\"ט ע\"ג שעמד ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הללו וכעת לא עמדתי היטב בדבריו.<br><b> ובעיקר </b> הספק שנסתפק הרב שם באומר חוץ מפ' בזמן פ' אי הוי שיור או לאו עיין להותס' בפרק המגרש דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אפי' וביבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לעולם שהוק' להם אמאי לא תני י\"ו נשים פוטרו' צרותיהן אליבא דר\"א וכתבו דבפלוגתא לא קא מיירי ושוב הביאו דברי הירוש' שהקשו כן יע\"ש ואם איתא דבחוץ לזמן נמי מודו רבנן אמאי לא ק\"ל אליבא דכ\"ע ואפי' לרבנן דר\"א אלא ודאי דלא שנא ועיין בספר מוצל מאש בתשו' סימן פ\"ז שנשאל אם יש שום תיקון לדעת הרמב\"ן והר\"ן וסייעתן דס\"ל דאף בע\"מ פליגי ר\"א וחכמים להתנות לאשתו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני מפני שראה בה כיעור עם זה האיש והשיב שיתנה עם שליח הולכת הגט שאם תנשא אשתו עם פלוני שיתבטל שליחותו שיודיענו השליח לאשה ונמצא שבעיקר הגט ליכא שום שיור והוא גט כריתות ותנאו קיים כיון שהוא בענין השליחות יע\"ש ודברי הירושלמי הלזו שהביאו התוס' הויין תיובתיה דא\"כ אמאי לא ק\"ל לרבנן נמי אמאי לא תני י\"ו נשים ומשכחת לה בכה\"ג ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אם נשאת לא תצא וכל </span>\n<b> מקום שאמרנו כו' אם נשאת לא תצא כו'.</b> מצאתי כתוב למ\"ה המובהק מהר\"י נוניס וז\"ל ראיתי במכתב להרב המובהק כמהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל שנסתפק בכל מקום שאמרו חכמים לא תנשא ואם נשאת לא תצא אם נתגרשה או נתארמלה אי צריכה גט מבעלה הראשון כדי להתירה להנשא לאחר יעש\"ב.<br><b> ולעד\"ן </b> שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואמינא לה ממ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יבום ה\"ב וז\"ל אם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחליצה אינו חולץ לה וכו' גירשה הכהן או מת ה\"ז חולצת ואח\"כ מותרת לאחרים וכתב ה\"ה וז\"ל ודברי' נראין הן שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה יע\"ש וריא\"ז בש\"הג פרק החולץ כתב דכיון שהותרה לכהן בלא חליצה אם מת הכהן אין מצריכין אותה חליצה דהואיל ואשתרי אשתרי יע\"ש, מיהו עיקר ספקו של הרב לא ידענא על מה אדניה הוטבעו שהרי בכל הני שהדין הוא שאם נשאת לא תצא כתב רבינו בדין שלפנינו דכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה כו' וא\"כ פשיטא ודאי דאי איתרמי מלתא שלא נתן לה גט בעודה תחת בעלה דצרי' ליתן לה אחר שנתגרשה ועיין בזה במ\"ש הרב משנה למלך ובס' בני יעקב דקמ\"ז ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נטען על השפחה ונכרית וכן </span>\n<b> הנטען על השפחה ונשתחררה על נכרית ונתגיירה ה\"ז לא ישאנה וכו'.</b> והמפרשים כתבו דאפי' ודאי בא עליה ולאו דוקא נטען ויש להסתפק בישראל שהמיר דתו ונשא גויה ואח\"כ נתגיירו הוא והיא אם מותרין לינשא ולכאורה נראה דדמי לנטען אמנם נראה דיש לחלק דדוקא בנטען ודוכוותא בביאת ודאי דהויא בצנעא איכא למיחש דדילמא לא נתגיירה אלא כדי לינשא בפרהסייא להתיר להם עריות ולעשות מאויים ולא יבצר מהם מה שיזמו לעשות משא\"כ בהמירו והרי הם נשואין בפרהסייא ואין בידם מעכב מנ\"ל לחוש לשמא לא נתגיירה אלא מסיבתו שלא לפרוש ממנו ומצאתי און לי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בכתובות פ\"ק ד\"ג והתוספות שם ובסנהדרין פרק ן' סורר גבי אסתר דפרכינן והרי אסתר פרהסיא הויא ובפ' יו\"הכ בכל אלו המקומות הביאו מ\"ש ר\"ת שהתיר לאשת ישראל שנשתמדה ונשאת לגוי וגרשה בעלה ועשו שניהם תשובה ונתגייר הגוי והתיר אותה לינשא לאותו גר לפי שלא נאסרה לבועל באותה ביאה דביאת בהמה היא וחלקו עליו ר\"י וריב\"ם דביאת גוי היא ביאה לפוסלה לכהן ולאוסרה על בעלה והרא\"ש התיר מטעם דלא קרינן ונטמאה לגבי בועל היכא שבלא\"ה אסורה לו יע\"ש והשתא תקשי להו לר\"ת ולהרא\"ש מתני' דפרק כיצד דדל מהכא ה\"ט דאסורה לבעל ולבועל אכתי אסורה משום נטען ששנינו הרי זה לא יכנוס.<br><b> וראיתי </b> להגהות מיימוניו' פי\"ח מה' א\"ב ד\"ב כתבו הך דר\"ת ושר\"י וריב\"ם חלקו עליו וסיימו ע\"ז ורבינו המחבר כתב כדבריהם בפ\"ו מה' גרושין אמנם לא מטעמייהו אלא מידי דהוי אנטען מן הנכרית ונתגיירה ולפיכך כתב דאם עבר וכנס אין מוציאין אותה מידו ע\"כ הנה העירו ז\"ל מהך דנטען על הך דר\"ת ודוק, ואמנם דבריהם תמוהים וכבר חזרו בהם בפ\"י דגרושין וז\"ל שם על מ\"ש הר\"מ שם הי\"ד וז\"ל וכן פר\"י והריב\"ם מטע' שאסורה לבעל אסורה לבועל ודלא כר\"ת ז\"ל שהתיר בכה\"ג אמנם לדבריהם משמע דאפי' כנסה יוציא ונראה שרבינו המחבר ר\"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל פנויה ומשום לזות שפתים ודלא כמ\"ש עכ\"ל ומ\"מ אף לפי דבריהם שם משמע דבהך דר\"ת אית למיסר הך דנטען.<br><b> ואיברא </b> דאם גוי בא על אשת איש וגרשה בעלה ואח\"כ נתגייר הגוי אף לפי דברי ר\"ת והרא\"ש דאין כאן איסור ונטמאה לגבי בועל מ\"מ ה\"ז לא יכנוס וכמ\"ש רבינו בפרקין דאפי' בפנויה ה\"ז לא יכנוס, אמנם באשת איש שנשתמדה והרי היא נשואה לגוי ודאי אין כאן חשש לאוסרה משום הך דנטען כיון דבלא\"ה היתה נשואה לו וכבר ראיתי למהר\"מ ן' חביב בפרק יו\"הכ גמגם עליה דר\"ת מהך דפרק כיצד בנטען וכתב דר\"ת בעבר ונשאה מיירי והרי אמרו גבי נטען דאם כנס לא יוציא יע\"ש והנך רואה דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ\"ק דכתובות והמרדכי בפרק ן' סורר שכתבו להדיא שהתיר ר\"ת לישא אותה ולכתחי' מיירו וע\"כ לחלק כמ\"ש ואף שהג\"מיי השיגו הך דר\"ת עם ההיא דנטען דבריו מגומגמים וכמו שחזר בו בפ\"י מה' גרושין ואף דמ\"מ ס\"ל דבאשת איש יש לאסור הא מיהא אפי' לדברי ר\"ת מה\"ט ומינה לנ\"ד מ\"מ הישר הולך בעיניו יראה דרב המרחק ביניהם וע\"כ התיר ר\"ת לכתחי' ומינה בנ\"ד דאין כאן איסור ונטמאה שרי לכ\"ע ומ\"ש מהר\"מ ן' חביב דר\"ת איירי בדיעבד ליתא וכמדובר ואמנם עדיין יש לדחות ואין להכריע מנדון ר\"ת לנדון שלנו לפי מה שהעלינו לחלק בין נדון ר\"ת לההיא דהנטען דיש לאומר שיאמר דה\"ט דלא חייש ר\"ת משום הך דהנטען משום דאיירי בנתגייר ועדיין הבעל חי ולא נתגרשה ואמטול הכי התיר לישא אותה אותו גר דליכא למיחש ללזות שפתים שהרי הוא יודע שאי אפשר לישא אותה דאגידא גבי בעלה ואפשר שלא יגרשנה ומוכרח הדבר שלא ע\"ד כן כדי לקחתה נתגייר ולהכי שרי ליה ר\"ת לישא אותה כשגרשה בעלה ואה\"ן דאם נתארמל' בעודו גוי ואח\"כ נתגייר וכמו בנ\"ד דישראל שנשא גויה ונתגיירו דיש לחוש ��לא נתגייר' אלא מסיבתו ובישראלי' שהמירה ונשאת לגוי יש לחוש דלא נתגיירה אלא מסיבתו וכההיא דהנטען על השפחה ונדון ר\"ת ז\"ל שאני ודוקא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות</span>\n<b> המגרש </b>\n<b> את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר כו' שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'.</b> ע\"כ. עיין בתשו' מהריט\"ץ סימן רמ\"ז שכתב בשם מרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ח שכתב וז\"ל ונראה שגם היא צריכה לראות את העדים דאל\"כ אמרינן דמשום דידעה דקדושין בלא עדים לאו כלום היא להכי נתייחדה עמו לשם זנות וכו' וכתב ע\"ז מהריט\"ץ וקל\"ט דקאמר דגם היא צריכה לראות את העדים ואמאי בשלמא הוא ניחא אבל היא מאי אירייא אפילו היא תבעל לשם זנות כיון שהוא בועל לשם קדושין מה לנו ולכוונתה תדע שכן הוא דאי לא תימא הכי אם כן קשה דאמרינן בגמרא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם כדבריך היא גם כן בעינן שלא תבעל לשם זנות אלא ודאי דלא חיישי' לה כלל כל ששותקת ואינה מוחה יע\"ש מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה דלשון דאין אדם עושה בעילתו כו' בא למעט אשה וק\"ט שמצינו בכמה מקו' להפך דאשה בכלל אדם כמו גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואש' בכלל וכן גבי אין אדם מע\"ר וכן גבי אין אדם משקר בשעת מיתה וכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן בכמה מקומות ועיין בס' בני חיי א\"ה סימן ל\"ח שכתב להפך ועיין לקט הקמח א\"ה ד\"צ ע\"ג שנסתפק בזה ובדקפ\"ט ע\"ג החליט הדבר דדוקא באיש אמרי' כן ולא באשה ועיין בס' יד מלאכי בכללי הדינים אות רנ\"ג."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נשים מסיחות לפי תומן והכל </span>\n<b> נאמנים להעיד חוץ מחמש נשים כו'.</b> הנה בענין החמש נשים שאינן נאמנות להעיד בעגונא דאתתא נסתפק הר\"מ ן' חבי\"ב בס' עזרת נשים ס\"ק ל\"ח אם הם נאמנות במסל\"ת והעלה הדבר בס' יע\"ש ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט לה מדברי הריב\"ש בסי' ש\"פ שהביא ראיה לסברתו דלא בעי' במסל\"ת קשר דברים מהא דפריך ודילמא שד הוא ודילמא צרה היא ולא פריך ודילמא גוי הוא ש\"מ דכל שאמר הגוי מת מל\"ת הוא והביא הרב דברי הריב\"ש הללו ואף ע\"פ שהרב ז\"ל שם דחה ראיה זו מ\"מ הריב\"ש ז\"ל המאשרה ומקיימה לראיה זו ע\"כ דס\"ל דהנהו ה' נשים אף ע\"פ שהן מסיחות ל\"ת אינן נאמנות וכיון שהרב ז\"ל סבור כן ולא מצינו שום חולק עליו בדבר זה מי זה יערב אל לבו לחלוק עליו ואדרבא על הרב עטיאש יש לתמוה שלא הביא דברי הריב\"ש לסייע סברתו ועיין למרן החביב בסי' י\"ז הג\"הט אות רע\"ה, גם מה שדחה הרב ז\"ל למה שכתב מהר\"י הלוי לחזק הוכחת הריב\"ש דמ\"ש הרלב\"ח בפשיטות דבתרוצא דתנא דבי ר\"י דבשעת הסכנה כו' מתרצא נמי קושיא דדילמא גוי הוא דזה אינו אלא לדעת רבינו וסיעתו כו' אבל לדעת שאר הפוסקי' דס\"ל דהא דבי ר\"י לא מייתי לא אלא לתרוצי ההיא דדילמ' צרה היא ולא לגבי שד דשכיח כו' דא\"כ ה\"ה גבי גוי לא מתרצא בהכי.<br><b> עוד </b> כתב הרב דאפי' לדעת שאר הפוסקים נמי דלשד חיישינן היינו משום דשכיחי אבל גוי לא שכיח שילך עצמו ויעלה לראש ההר ויאמר פ' מת וילך ויסתר משם דהוי מילתא דלא שכיח כלל שיעשה כל כך עורמות הגוי ועוד נר' דאם איתא דגוי הוא והוא מכיר בדת יאודי דאין מקבלין עדות גוי לפיכך עלה לראש ההר ואמר איש פ' מת ונסתר משם כדי שיקבלו עדותו למה ליה להטריח עצמו לעלות לראש ההר לומר כן ילך בתוך העיר כו' יע\"ש אני בעניותי איני מכיר ראייות אלו דמי גילה לו להרב דחששת גוי דחיישי' שאמר כן הוא דחשש לקלקלה ולהכי עלה לראש ההר ונסתר דאנן הכי קא ק' לן ודילמא גוי הוא שהיה בראש ההר והיה דרכו בראש ההר ודרך הילוכו למקומו רצה לגלות דבר זה שלא היה ידוע לבני העיר ולא שהיה דרך עורמה ותחבולה אלא שאם כונתו להגיד הדבר דרך עדות אנן לא מהימנן ליה ואם כוונתו לספר הדבר כדרך המספרים הוי מסל\"ת ומהימן, וע\"ז הביא הריב\"ש ז\"ל ראיה שאם כדברי האומרים דדברי' אלו בלי קשר לא הוי מסל\"ת א\"כ תיקשי אמאי לא פריך ודילמ' גוי הוא וכוונתו להגיד הוא ולא מהימן אלא ודאי דבלי שאלה הוי מסל\"ת ומהימן ודוק.<br><b> עוד </b> כתב הרב הנז' ע\"ש מוהר\"י הלוי ז\"ל דראית הריב\"ש הוא מדפריך ודילמא צרה היא דהוי מילתא דלא שכיח' כיון דמיירי דלא ידעינן ליה דהוה ליה צרה אלא דחיישינן דילמא בעלה נשא אשה מעיר אחרת ובא עתה לקלקלה כמ\"ש רש\"י וז\"ל ודילמא צרה הואי שנשא אשה במקום אחר ובא לקלקלה והלכה לה ע\"כ וא\"כ אדפריך מצרה דלא שכיחא לפרוך מגוי דשכיח טפי מצרה ע\"כ וע\"ז כתב הרב הנז' דאחר המחילה לא ידענא מנ\"ל למ\"ש רש\"י דנשא אשה במקום אחר היינו דלא ידעינן שנשא אשה במקום אחר אלא מספיקא חיישינן להכי דאפשר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דנשא אשה במקום אחר היינו דידעינן ודאי שנשא אשה במקום אחר ותו דאם כן הוה ליה ספק ספיקא דאע\"ג דאינו מתהפך לא חיישי' להכי לדעת רוב הפוסקים כו' עכ\"ל, ואחר שאלת מחילות רבות הראויות לפי כבודו לא אדע שכו'ל לפי דבריו למה לו לרש\"י לומר שנשא אשה אחרת במקום אחר ולא שנשאה במקומו ובעירו והי\"ל לרש\"י לו' שנש' אשה אחרת סתם יהיה במקום שיהיה כיון דכל עיקר כוונת רש\"י אינו אלא להשמיענו דקו' ודלמא צרה היא אינו אלא כשידענו בודאי שנשא צרה אחרת ומדכתב במקום אחר ש\"מ דכוונתו לומר דאפי' כשידענו שלא היה לו אשה אחרת במקומו דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר וזה ברור ומבואר בכוונת רש\"י ז\"ל וא\"כ יפה השיב מוהר\"י הלוי ז\"ל ומ\"ש דא\"כ ספק ספיקא עיין למרן החבי\"ב בהג\"הט אות צ\"א שכתב דבעדות עגונא איכא כמה מרבוותא דחיישי לומר דאפילו איכא כמה ספיקות כולהו כחדא ספיקא דמו כיון שהספק הוא אם אמת היה שמת בעלה או לא היה אמת יע\"ש ואין ספק שרש\"י ז\"ל סובר כן א\"נ ס\"ל דבעינן ס\"ס המתהפך וליכא.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' בדל\"ה ע\"א הביא פי' רש\"י וכתב וז\"ל ולכאורה משמע דהקושייא היא אף ע\"ג דידעינן דלית לה צרה ניחוש דילמא נשא אשה במקום אחר ויראה דנפקא ליה לרש\"י ז\"ל מדפריך ודילמא צרה הואי ולא אמר דילמא צרה היא ולפ\"ז כדתריץ בגמ' דלא חיישינן לצרה אפשר לומר דלא חיישי' להך חששא רחוקה אבל אי ידענו בודאי דיש לה צרה י\"ל דחיישינן שמא בא לקלקלה אך לא ראיתי להפוסקים חלקו בזה משמע דס\"ל דאין לחוש אפי' ידעינן דאית לה צרה יע\"ש ולא ידעתי מה היתה ספיקו של הרב בזה דודאי כשפי' רש\"י דהקו' היא דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר כוונתו לומר וכ\"ש בשידענו שהיה לה צרה דתיקשי לן טפי דאיכא למיח' לצרה וכיון שכן כי תריץ תלמודא דבשעת הסכנה כותבין ונותני' על שתיהם קמתרץ דבין שידענו שהיה לה צרה בין שלא ידענו לא חיישינן להכי דאם כשידענו שהיה לה צרה חיישי' היכי סתם לן תנא דמתני' דע\"פ בת קול משיאין כיון דכל דאית לה צרה חיישינן אלא ודאי דאף בכה\"ג לא חיישינן ומה מקום לספיקו של הרב ז\"ל וצ\"ע.",
+                "<b>ואפלו </b>\n<b> גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כו'.</b> כתב מוהרח\"ש בקו' עגונא דאתתא ד\"ג ע\"א דבעדות גוי מפי גוי כל שלא העיד הגוי השני שהראשון היה מסל\"ת לא תלינן להקל ולומר שהיה מסיח ל\"ת אלא צריך שהגוי הב' יאמר בפירוש שהראשון היה מסל\"ת ודקדק כן מדברי הר\"ן בתשו' ע\"ש וק\"ט דבדט\"ו ע\"א משמע מדבריו דדוקא כשידענו שהראשון לא היה מסל\"ת אז הוא דחש הר\"ן להחמיר אבל בסתמא תלי' להקל שכתב שם וז\"ל ועוד דהרא\"ם לא תלה להקל אלא מפני שהיה הדבר ספק אם הראשון היה מסל\"ת יע\"ש ותו ק\"ל טובא דבד\"ג כתב הרב שגם מוהרי\"ק סובר דגוי מפי גוי בעינן שיגיד שהראשון היה מסל\"ת ולא ע\"י שאלה ולזה הסכים בדט\"ו ואלו בדי\"ב ע\"ד כתב וז\"ל ואע\"ג דע\"י שאלה דאמרי' דלא חשיב מסל\"ת היינו דוקא ע\"י ישראל ולא ע\"י גוי מ\"מ כיון שהשופט כו' וזה הפך מה שהסכים הוא בדט\"ו דאף על ידי שאלת גוי לא הוי מסל\"ת יע\"ש ועוד במה שהכריח בדט\"ו מדברי הר\"ן ז\"ל הפך מ\"ש הרב ת\"הד דע\"י שאלת גוי נמי לא חשיב מסל\"ת ממ\"ש הר\"ן בתשו' דגוי מפי גוי צריך שיגיד שהראשון היה מסל\"ת יע\"ש, וזה מנין לו שחולק על הרב ת\"הד שאף הרב ת\"הד סבור דצריך שיגיד שהראשון לא אמר הדברים דרך התפארות דלפי זה לא חשיב מסל\"ת ואפשר שזו ג\"כ כוונת הר\"ן ז\"ל אבל אם היה ע\"י שאלת גוי אפשר דאף הר\"ן מודה דלא חשיב מסל\"ת ועכ\"ז צ\"ע כעת.<br><b> ודע </b> שהריב\"ש בסי' שע\"ז חלוק על הר\"ן ז\"ל בענין מסל\"ת וס\"ל דאפילו אמר הגוי הדברים בלי סיפור דברים לפניו ולאחריו אלא סתם פ' מת דייו והרבה ראיות לדבר ואחת מן הראיות הוא מהא דאמרינן בפרק כל הגט שמע מקומנטריסין של גויים איש פ' מת לא ישאו את אשתו ופרכינן דכל ע\"י מסל\"ת נאמן יע\"ש דמשמע מינה דאע\"פ שלא אמר אלא מת לבד בלי קשר דברים מקרי מסל\"ת ומהרד\"ך ומהרח\"ש והלח\"מ בפי\"ג מה' גרושין ובס' בני דוד בחי' סי' ס\"א לא ראו דברי הראשונים הללו ובס' בני משה סי' י\"ז דל\"ז ע\"ג ישב עוד לזה דערכאות הגויים הוה ס\"ד דמהני טפי משום דלא משקרי שהרי שטרו' העשויים בערכעותיהם כשרים יע\"ש, ולע\"ד יראה עוד דתלמודא לפי הס\"ד הוה משמע ליה דאדרבא כיון שערכעו' של גויים עיקר עדותם משום התפארות הם המדברים לא חשיב מכוין לעדות שהרי כונתם הוא להודיע שדינם דין אמת ובכן אין כאן מסל\"ת וע\"ז חדית תלמודא דכיון דעיקר עדותן הוא להודיע שדינם דין אמת אדרבא כיון דשייכי בה לא מהני וזה נכון וחריף לע\"ד."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,141 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Divorce",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מילי לא מימסרן לשליח אמר </span>\n<b> לב' או לג' אמרו לסופר כו' הר\"ז גט פסול.</b> עיין להפ\"ח בה' גיטין סי' ק\"ך ס\"ק ט\"ז שעמד על דברי רבי' ושאר הפוסקי' ובירר דבריהם יפה יפה עם הסוגייא דפ' התקבל דס\"ו והכריח מתוך הסוגייא דמילי לא ממסרן לשליח הוא מדאורייתא כמ\"ש ומבואר יוצא בתוך הסוגייא הלזו וגם מפ' כל הגט דכ\"ט גבי מ\"ש מתנה הרי היא כגט שלא אמרו מילי לא ממסרן לשליח אלא כההיא דכתבו גט ומתנה או אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו שהבעל אמר דברים בעלמא ושליח זה מוסרן לשליח אחר לכתוב או לחתום אבל כשהשליח בעצמו עושה פעולת שולחו לא חשיב מילי ואולם הרב הגדול מוהרימ\"ט בח\"א סי' קכ\"ז דקס\"ו ע\"ג כתב דהאומר לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי\"ל דמילי לא ממסרן לשליח אף במתנה כו' יע\"ש כנר' דמשמע ליה להרב ז\"ל מסברת עצמו דכל שענין השליחות אין בו מעשה לכתוב או לחתום וכיוצא אז אפילו השליח עצמו עושה השליחות קרינן ביה מילי לא ממסרן לשליח ואין בו מועיל באותו מעשה שאין בו ממשות אלא דבור בעלמא כצא והקדיש שור אחד משוורי דאין בו דין הקדש.<br><b> וראיתי </b> להרב בתי כהונה ח\"ב סימן כ\"ד שתמה עליו ממה שנתבאר מדברי הראשונים גבי מתנה דמהני אומר לב' אמרו לפ' ויכתוב שטר מתנה ולפ' ופ' ויחתומו והא התם לא הוי אלא מילי דמסר לשליח זה דלימא לאחר ואפי\"ה אמרו דמהני כיון דמכחו הם באים ולא פסלו אלא באומר אמרו מדעתכם יע\"ש. ואם מהא לא אירייא דאפשר דמשמע ליה למהרימ\"ט דהתם שאני דענין השליחות הוא לעשות מעשה שהיה מוטל על המשלח אבל כשהמשלח עצמו לא היה עושה שום מעשה אלא דיבור בעלמא כל כה\"ג משמע ליה דלא ממסר לשליח כלל אפילו דהשליח עצמו עושהו וכעין זה חילק בשיטה מקובצת למס' נזיר בשם הר' עזריאל על מה שהקשו התו' בפ\"ק דנזיר די\"א דהיכי משכחת לה נזירו' על תנאי כיון דאי אפשר לקיים מעשה הנזירות ע\"י שליח וכל תנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים ותי' ה\"ר עזריאל דדוקא מעשה בידים כגון קנין חליצה גט וקדושי' וכיוצא בהם דהתם אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה לא אלים שיתקיים הנדר והנזירות אם לא נתקיים התנאי עכ\"ל והביא דבריו מו\"ה בס' שער המלך ה' אישות ספ\"ו דל\"ז ע\"ג יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי להר\"ב בתי כהונה שם ולהרב מח\"א ה' שלוחים ס\"ז שהוקשה להם עוד במה שעלה לחלק עוד מהרימ\"ט בין תרומה שניטלת במחשבה אפילו ע\"י שליח משום דחשיב כמעשה בידים אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח והוק' להם דהקדש נמי מחשבה חשיב כמעשה דכתיב כל נדיב לב עולות וכמ\"ש התוס' שם בר\"פ האומר ובפ\"ג דשבועות דכ\"ו סע\"ב ועוד דדיבור של הקדש מעשה גמור חשיב שעושה מחול קדש ואמרינן בפ\"ק דתמורה כל ל\"ת שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ואמר ליה ר\"ל לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה ומדלקי עליה ש\"מ דחשיב מעשה גמור ועוד דשם בדק\"י אהא דבעי רמי בר חמא מקדי' עושה תמור' או מתכפר עוש' תמור' א\"ר א\"כ מצי' ציבור עושים תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי יע\"ש הרי דאיכא שליח להקדש ועיין בדבריהם מה שדחו לזה יע\"ש.<br><b> עוד </b> ראיתי למו\"ה בס' שער המלך בה' אישות סוף ה\"ב דל\"ז ע\"ב ד\"ה ודע הביא דברי מוהרימ\"ט הללו שכתב דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוו מילי ומילי לא ממסרן לשליח וכתב ע\"ז וז\"ל וק\"ט דא\"כ לא משכחת לה הקדש על תנאי כיון דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח ובפ\"ד נדרים דכ\"ח תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות יש להם פדיון ומוקמי' לה בגמ' באומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יע\"ש ואם איתא אפילו נקצצו נמי כיון דאי אפשר להקדיש ע\"י שליח הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים יע\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש לגאון ירוש' מוהריט\"א זלה\"ה בתשו' ס\"סי ה' דף כ\"ב ע\"ג עמד ליישב קושייא זו יע\"ש.<br><b> וע\"פ </b> תירוצו נתיישב לי ג\"כ אותה שאמרו בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת זה נדר נדבה כמשמעה כו' ומפרשינן בגמ' האי נדבה דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ופירש\"י ז\"ל דאמר הרי עלי עולה ע\"מ שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה יע\"ש והשתא לדברי מוהרימ\"ט דאי אפשר להקדישה ע\"י שליח היכי מהני תנאה שלא אתחייב באחריותה הא הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים ונדרו נדר גמור ואין כאן נדבה ועפ\"י תירוץ מו\"ה מוהריט\"א ז\"ל הנה נכון ולעד\"ן עוד ליישב דכיון דהשליח יכול להביא משלו על הנודר אפשר לקיימו ע\"י שליח קרינן ביה.<br><b> ולדידי </b> ק\"ל עוד ממ\"ש הרמב\"ן בפ' י\"נ דקכ\"ו ע\"ב עלה דאמר ר\"מ בברייתא האו' לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסו' ועונה ה\"ז מקודשת ותנאו בטל כו' וז\"ל ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאמרינן לענין חליצה וי\"א כו' ואחרים אומרים כו' נזיר נמי משכחת לה ע\"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתיך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר יע\"ש הרי דקבלת נזירות דאינו אלא דברים בעלמא ואפי\"ה מוסר דברים אלו ע\"י שליח ולא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח.<br><b> ועוד </b> ק\"ל ממ\"ש הריב\"ש בסי' רכ\"ח על ק\"ק אחד שיש להם הסכמה וחותם מהמלך ששלושה נאמני הקהל והב\"ד של הקהל יבררו אנשי' שהם יפקחו על עסקי הקהל בענייני המסים והתשחורות וברירת הקהל ושהנאמנים והב\"ד יחדשו ברירת השלושים הנז' משלש לג' שנים ושיעשו ברירה זו כולם או רובם אך שיהיו מסכימים בה שנים מהנאמנים אחר שישבעו כולם לעשות ביושר ובאמונה לתועלת הקהל והנה עתה מקרוב נתרצו הנאמנים והב\"ד בשני אנשים שיעשו הם השלושים אנשים ושיקיימו הנאמנים והב\"ד ברירתם והשנים הנז' הסכימו בברירה אחת שאינה ראויה כלל למראי' עיני רוב הנאמנים והב\"ד ולכן מאנו לכתוב ולחתום הברירה הנז' בספר השלשים כיתר הברירות זולתי אחד מהנאמנים שהיה אחד מהשנים בוררים כתב הברירה וחתם אותה הוא ואחד מב\"ד והששה הנשארים מהנאמנים והב\"ד מאנו לחתום אלא שאחר האייום מחצר המלך חתמו בע\"כ ובמסירת מודעא בפני עדים כשרים ועתה נולד מחלוקת בין הנאמנים והב\"ד או רובם וקצת יחידי הקהל וזה שקצת יחידים מתחזקי' לומר שהברי' הנז' שרירא וקיימא אע\"פ שהנאמנים והב\"ד לא קיימוה ולא חתמוה אלא מתוך האונס וזה שכבר נהגו הקהל ב' או ג' פעמים למסור הברירה ביד אחד והיו הנאמנים והב\"ד מקיימים אותה הברירה אע\"פ שלא היתה ישרה בעיני קצתם והיו חותמים אותה כנהוג כו' ואחר שנהגו בכך נר' שיש להם כח על זה וכיון שכן בנדון זה אחר שהשנים הסכימו בברירה זו הרי היא קיימת וא��ן כח ביד הנאמנים והב\"ד לבטלה אלו דברי הכת האחת והנאמנים והב\"ד או רובם וכת אחרת מהם מתחזקים לומר שאין הברירה הזאת ברירה כלל וזה שאין ס' שאין לנאמנים ולב\"ד כח למנות מי שיעשה הבריר' כי להם ניתנה רשות וכח לעשות הבריר' אחר שישבעו לעשותה ביושר ובאמונה ולזה אף אם מנו ב' לעשות הבריר' אין ברירתם כלום אם לא יקיימו אותה אחרי כן כמו שנהגו כמה פעמים שמסרו ההיא ביד אחר ובנדון זה שלא קבלוה מעולם לפי שלא היתה ראוייה כלל למראית עיניהם אין ס' שאין לברירה זו ענין כו' הדין עם מי ויבא שכמ\"ה.<br><b> והשיב </b> הרב ז\"ל אע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו והשליח עושה שליח אע\"פ דלא פי' לו הבעל דבר היינו דוקא במידי דליכא קפידא למנות שליח אחר אבל אי איכא קפידא לבעל במינוי שליח אחר אין שליח עושה שליח והכא איכא קפידא בנדון זה שהנאמנים והב\"ד שהם שלוחי הקהל לעשו' בריר' השלשים לא היו יכולים למנות אחרים תחתיהם שהרי בברירת השלשים תלוי כל ענייני הקהל וצריכין הבוררים אותם שיהיו מדקדקים הרבה באומד הדעת שיהיו אנשים חכמים ונבוני' ויודעי' בענייני הקהל במשפטי' והנהגותיהם ותקנותיהם אוהבי צדק ורודפי שלום ושיתפייסו מהם רוב הקהל ואין ס' שיש קפידא בדבר זה מי יהיו הבוררי' אותם ולזה יבררו הנאמנים והב\"ד שיעשו הם ברירת השלשי' כאשר מינוי הנאמנות ומינוי הב\"ד הם המנויים החשובים שבקהל והמתמני' מהם הם תמיד מגדולי הקהל ואחר שיש קפידא לקהל באנשים הבוררים שיהיו חשובים ומעולים א\"כ אין כונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולין למנות אחרים תחתיהם ואפי' יהיו כמותן בחכמה ובמנין.<br><b> ובר </b> מן דין אפי' לא היה קפידא בדבר אפ\"ה אין יכולין למנות אחרים תחתיהם לפי שנתינת רשות לנאמנים והב\"ד לעשות ברירת השלשים מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח דהא לא דמי לבעל המוסר גט לשליח להוליך גט לאשתו דלא מילי נינהו אלא הגט שיש בו ממש מסר לו ומעתה נעשה שלוחו ויכול למוסרו לשליח וכן מורשה שכתב לו זיל דון והנפק לנפשך יכול להרשו' לאחר גוף הממון ולהיות הב' שליח עליו אבל לעשות ברירת אנשים אין כאן דבר נמסר אלא דברים בעלמא והוא עצמו כשמקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחות ההוא אבל אין יכול למוסרו לשליח ב' משום דמילי לא ממסרן לשליח עכ\"ל הרי שכתב הרב בהדייא דאע\"פ שבריר' אנשים אין כאן נמסר אלא דברים בעלמא כשהוא עצמו מקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחו' ההוא וא\"כ באומר צא והקדיש שור אחד משוורי נמי אם הוא עצמו מקיים דברו והלך והקדישו למה לא יהנה שליחותו.<br><b> ותו </b> ק\"ל על מהרימ\"ט ממ\"ש הרשב\"א בת' הביאה מרן ב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח דמסתברא דמתירין ע\"י שליח הנודר כי מה שהתירו בפ\"ק דנדרים בבעל לרבות' נקטיה שאפי' ע\"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו ואפי\"ה כל כי מכנפי שרי וכ\"ש באיני' דעלמא יע\"ש הרי דאפי' דליכא בשליחות הבעל אלא מילי לומר לבד שהוא מתחרט מעיקר נדרו מהני שליחותו ולא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח ואף החולקים על הרשב\"א ז\"ל אזלי ומודו דע\"י תורגמן מתירין לו כיון שעומד שם כיע\"ש ועיין להרב אש דת פ' נשא מ\"ש בענין זה דמילי לא ממסרן לשליח."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מגרש ע\"י שליח הבעל </span>\n<b> אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו.</b> הנה הטור ז\"ל בסי' קמ\"א כשהביא דין המגרש ע\"י שליח כתב וז\"ל ואם הבעל רך בשני' טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח עכ\"ל עיין במ\"ש הרב מש\"ל על דבריו כאן בפ\"ו מה' גרושי' ה\"ג ונסתפק הרב שם אם יכול אדם לגרש קודם שיחולו הקדושין כגון מי שקידש לזמן וקודם הגעת זמן הקידושין הוא כותב לה את הגט לגרשה לאחר זמן שיחולו הקדושין ותוך דבריו הביא דברי התוספו' ז\"ל ביבמות דנ\"ב ע\"ב שכתבו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול אדם לכתוב גט לאשתו קוד' קדו' ולפ\"ז לדידן יכול לכתוב קודם זמן הגעת קידושין כיון דלא הוי מחוסר מעשה אלא זמן וכל כי האי לא חשיבי דשלב\"ל כמו שהכריח הוא ז\"ל בפ\"ד מה' אישות ד\"ז וכיון דמצי לקדש לאחר שיגדיל מצי לגרש ג\"כ ועפ\"ז ישב דברי הטור הנז\"ל שהצריך בדיקה לקטן המגרש וישב ג\"כ דבריו שבסי' קל\"ב לענין הכותב גט קודם קדושין שכתב דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל דהוי גט דמאי נ\"מ לדידן כיון דלא קי\"ל הכי יע\"ש.<br><b> ודרך </b> אגב עמדתי על דברי התוס' הללו דביבמות שהכריחו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל הגט גט ממה שמצינו לענין גט שחרור עבד דמהני קודם שיקחנו לזה המ\"ד גט אשה וגט שחרור ילפי מהדדי לה לה מאשה ולא ידעתי למה לא הכריחו כן מקדושין דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול לקדש לאחר שאשתחרר או שתשתחרר אף שעכשיו אינה יכולה לקדש וקידושין וגרושין שוין הם דאתקש הוייה ליציאה ועיין בדברי מרן ב\"י בסימן קל\"ב והמגיה בס' מש\"ל כתב שיש מחלוקת בין רבינו והתוס' ז\"ל דלדעת רבינו טעם פיסול הגט כשכותב אותו קודם הקדו' הוא מפני שלא נכתב לשם גרושים, ולדעת התוס' משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ועל פ\"ז יצא לדון בדבר חדש דלמ\"ד דלא בעינן שליחו' בכתיבה יכול אדם לגרש בגט שנכתב קודם קדושין ע\"י שליח כיון דלא בעינן שליחות לכתיבתו לא כן לטעם רבינו ז\"ל יע\"ש וק' טובא דא\"כ אמאי קאמרי בגמ' דלאשה דעלמ' אם אמר לסופר קודם קדושין שיכתוב לה גט לכשישאנה אגרשנ' דלא מהני ואמאי לא מהני כיון דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט ושפיר יכול לכותבו ע\"י שליח, ולפי דברי הרב המגיה ז\"ל צריך לידחק דמיירי שאמר לסופר לכתוב הגט ולגרשה בו הסופר והעיקר חסר, גם כיון דלדברי התוס' והרא\"ש שכתבו הטעם דלא מהני הוא משו' דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח היאך הפה יכול' לדבר דלמ\"ד בכתיבה לא בעינן שליחות והבעל מגרשה באותו גט דמהני ס\"ס הרי נכתב הגט הזה בזמן דאפילו כתבו הבעל לא מהני כ\"ש כשכתבו אחר באופן שדברי הרב הנז' לא יכולתי להולמן.<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל שוב ראיתי דהא דכתיבנא ליתא משום דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אינה צריכה גט בתוך ל' דהא קי\"ל דבין היא בין הוא יכולים לחזור ואם לא חזר בו בפי' ונתן לה גט אין לך חזרה גדולה מזו וכן מה שרצינו ליישב דברי הטור בבדיק' קטן וכתבנו דמיירי שקי' בעודו קטן לאחר שיגדיל הא ליתא דהא כל זמן שלא הגדיל אין צורך לגט אלא בחזרה בעלמא יע\"ש ועיין בס' נאות יעקב להרב כמוהריט\"א נר\"ו סס\"ד דל\"ז ע\"ד ד\"ה וראיתי שכתב וז\"ל ואעפ\"י שאיני כדאי להשיב על דבריו יש לחקור מנ\"ל להרב דאם נתן גט דהוי חזרה דכיון דלא חזר בפי' אפשר שרוצה בקיומן של קדושין ומה שנותן גט הוא כדי להחזיקה במגורשת ונ\"מ לאוסרה לכהונ' ולאוס' על אחיו משום גרושת אחיו דכל היכא דאפ' לו' דאין כונתו לחזור בו כיון דלא חזר בו בפי' אמרינן והביא דברי הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א בר\"פ האומר דקדושין גבי המקד' לאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' ודברי הירושלמי שהביאו הם ז\"ל וכתבו ��קבלת קדושין מאחר לאו חזרה בפי' הוא אלא כונת האשה שאם יבוטלו קדושין הא' תחולו קדושין הב' יע\"ש.<br><b> והנה </b> מדברי הירושלמי והראשוני' הללו ל\"ק לדברי הרב מש\"ל ז\"ל דהתם איכא טעמא למה שפשטה ידה וקיבלה קדושין כמ\"ש הם ז\"ל לומר שאם ימות או יגרש הא' שתהא מקודשת לב' כיע\"ש, אבל הכא במגרש לאחר שיחולו הקידושין משמע ליה להרב מש\"ל ז\"ל דאין סברא לומר שמה שנותן גט הוא להחזיקה במגורשת ולאוסרה לכהונה דודאי כיון דלא נישאת לו אין כוונתו לצעורה בגט זה, ועיין במ\"ש הטור ח\"מ סי' ט\"ל סכ\"ג דלמאן דפסק כאביי דעידיו בחותמיו זכין לו למפר' משעת חתימה כשמסר לו השטר אפי' אם מכרו או נתנו לקרקע לאחר קודם מסירה כל שאחר מסר לראשון זכה משעת חתימת השטר ולא אמרי' כיון דמכר או נתן לאחר חזר בו מהשטר הראשון ועיין בב\"י שם שכתב דיש חולקים בזה וא\"כ זו ראייה לומר דאין זו חזרה ואפשר לחלק בין קדושי אשה למכר ומתנה וכעת צ\"ע.<br><b> עוד </b> כתב הרב המגיה בס' מש\"ל וז\"ל ובענין קדושין על תנאי נותן לה גט מעכשיו ולא חיישינן לשמא אתה מצריכ' כרוז לכהונ' דלא חששו להכי אלא באשה הבאה ממ\"ה ואמרה מת בעלה ואח\"כ מת בנה שלפי דבריה אינה צריכה חליצה וכי חיישינן לומר ששקר היא אומרת ומצרכינן לה חליצה איכא למיחש ג\"כ שאמת היא אומרת ואי חולצת ולמחר יתאמת דבריה אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל בשאר תנאים דעלמא לא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה ומאותה סוגייא דפ' החולץ דמ\"א גבי חליצה מעוברת לא משמע הכי וכעת צריך ישוב ע\"ש עלה ונסתפק המ\"ל אם בקדו' דע\"מ שתעשה דבר פ' שאינו יכול האיש לחזור כשהאשה מקיימת תנאה אם יכול לגרשה קודם קיום התנאי שעדין לא חלו הקדושין והביא דברי הרמ\"ה בא\"ה סימן ל\"ח לענין חליצה דיכול לחלוץ קודם קיום התנאי (ה)[ד]קדושין ותמה עליו מדברי התוס' דר\"פ החולץ שכתבו דלר\"ל חליצת מעוברת אפי' אחר שהפילה לא מהני משו' דבשעת החליצה לא היינו יודעין אם היה הולד של קיימא או לא ושוב העלה שלדברי הנ\"י ז\"ל ניחא יע\"ש ולע\"ד אף לדברי התוס' י\"ל דשאני חליצת מעוברת שאין מציאות בעולם לידע השתא בשעת החליצה דבר מה בבטן המלאה אבל בשאר תנאים דעלמא יכול הדבר להתברר השתא בשיאמר אין או לאו."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מגרש ע\"י שליח שהניחו גוסס וכן </span>\n<b> המביא גט כו' אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה כו'.</b> הנה בענין גוסס אי גיטו גט ומתנתו מתנה נחלקו הפוסקים ז\"ל והתוס' בס\"פ עשרה יוחסין דע\"ח ע\"ב הקשו לשיטת האומרים דאין בדבריו כלום מהא דאמרינן בפ' כל הגט המביא גט ממ\"ה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וקאמר עלה בגמ' ל\"ש אלא זקן או חולה אבל גוסס לא משום דרוב גוססין למיתה וטעמא משום דרוב גוססין למיתה הא אי ידעינן בודאי שהוא חי נותנו לה יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפסקיו כתב וז\"ל דלשיטת האוסרים הנז' י\"ל דהתם שאני דכשקבל השליח הגט היה בריא ואחר שהלך השליח נעשה גוסס אבל בשעה שהוא גוסס לא היה יכול לעשו' שליח עי\"ש וכונתו מבוארת דלשיטת הראשונים הנז' בכל מידי דאתי ממילא חשיב הגוסס כחי ולהכי נוחל ומנחיל כו' ומש\"ה אם כשנתנו ביד השליח לא היה גוסס יכול השליח ליתנו ביד האשה אח\"כ כיון דאתי ממילא דלא בעי נתינה דגוסס ליד האשה ולפי שיטה זו צ\"ל דאע\"ג דקי\"ל כל מידי דמצי איהו עביד שליח נמי עביד וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח שאני הכא דבשעה דשוותיה שליח איהו נמי הוה מצי עביד וכל שאח\"ז אתי ממילא חשיב אע\"ג דהשתא איהו לא מצי עביד ליה וכ\"כ בהדיא הפ\"ח בה' גיטין סימן קכ\"א ס\"ק י\"ז ועיין עוד שם במה שהאריך בדברי התוס' דקדושין יע\"ש ועיין בס' בני יעקב מה שתמה ע\"ד הרא\"ש הנז' יע\"ש בדק\"ס.<br><b> והנה </b> שיטה זו היא שיטת התוס' ז\"ל שהביא הרשב\"א בפ' מי שאחזו שכתבו דלא בעינן שיהא שפוי בדעתו בשעת נתינת הגט ואינן מקפידין אלא בשעת כתיבה דוקא יע\"ש והרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סי' י\"ו תמה על דבריהם מהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין דמוכח משם דכל שהוא גוסס בשעת חלות המתנה דלא זכה יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דשאני מתנה בדבר שלא בא לעולם לר\"מ דכיון דעיקר הקנין הוא בשעה שהוא גוסס ומקמי הכי לא הוה מצי עביד לא ע\"י עצמו ולא ע\"י אחרים לא זכה דכל מידי דמחוסר מעשה לגבי גוסס לא מהני מידי משא\"כ גבי גט דכיון דאמר מעיקרא כתבו ותנו דכל שכתבו כשהוא ברי מצי למיהב בתר הכי דהו\"ל כמידי דאתי ממילא דכיון דבשעה שאמר כתבו ותנו איהו נמי הוה מצי עביד מ\"מ חשיב כמידי דאתי ממילא דחשיב כחי לכל דבריו וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' עשרה יוחסין לדעת הפוסקים הנז'.<br><b> והרב </b> מח\"א חילק חילוק זה למה שהוקשה לו הני תרי סוגייאי דסתרי אהדדי דמהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין משמע דגוסס לא מצי מקנה מידי ומההיא סוגייא דפ' י\"נ דקל\"ז דאמר אביי ש\"מ קונה עם גמר מיתה מוכח דגוסס מצי מקנה ותי' דשאני ההיא דפרק עשרה יוחסין דכיון דהוי דבר שלב\"ל דאפילו לר\"מ לא חל הקנין עד שיבא לעולם מש\"ה כשהוא גוסס לא חל הקנין כיון דמעולם לא הוה מצי להקנות לא בתחילה ולא בסוף בשעה שנגמר הקנין אבל בההיא דאביי דמיירי בדשלב\"ל אע\"ג דבסוף בשעת גמר הקנין לא מצי להקנות מיהו בתחי' היה בידו להקנותו קנין גמור אם היה רוצה והרב עדיין לא ביאר כל הצורך דס\"ס קשה דכיון דבשעת חלות הקנין הוא גוסס ואין במעשיו כלום מה הועיל לן מר מה שהיה יכול להקנות מעיקרא הרי לא הקנה ואיך חל הקנין בשעה שהוא גוסס ועוד דאכתי לא יישב כלום למ\"ש התו' דכל דבשעת הכתיבה היה שפוי בדעתו אין צריך בדיקה בשעת הנתינה ואמאי לא כיון דבשעת חלות נתינת הגט אין במעשיו כלום והא לא דמי למשוך פרה זו וקנה לאחר ל' יום שכתב הרב ז\"ל דהתם כבר נתנה לו אותה בידו וחלות הקנין ממילא אתי משא\"כ גבי נתינת הגט שלא נתנו בידה מעיקרא אמנם ע\"פ האמור ניחא ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נותן גט על תנאי הר\"ז </span>\n<b> גיטך ע\"מ שלא תשתי יין כו'.</b> מצאתי כתוב למורי הרב שער המלך ז\"ל וז\"ל ויש לחקור בהא דקי\"ל ע\"מ שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב כיון דנשים חייבות בד' כוסות והול\"ל דתנאו בטל והגט קיים ובשלמא באומר ע\"מ שלא תשתי יין ל' יום לא ק\"ל כיון דנשים חייבות בקדושא והבדלתא דהתם אפשר לקדושי אריפתא או על ידי שמיעה מאחרים גם ליכא למימר שהרי קי\"ל דהאומר הרי זה גיטך ע\"מ שתאכלי בשר חזי' לא הוי מתנה עמש\"ב משום דלא תיכול ולא תתגרש שהרי כתב הרשב\"א שם בחידושיו דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה יע\"ש והיה נראה להוכיח מכאן דיין סתם אין יין צמוקים בכלל דא\"כ לא הוי מתנה עמש\"ב דכיון דאפשר לקיים מצות ד' כוסות ביין צמוקים ושלא כדעת מוהר\"ש הלוי בתשו' הביאה הרב כנ\"הג סימן תפ\"ב דהנשבע שלא לשתות יין בפסח הוי נשבע לבטל את המצוה יע\"ש מצורף לזה לפי מה שנסתפק מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' ס\"י אם התנה על דבר הרשות ולעבור על ד\"ת אי אמרי' בזה מיגו דחייל על דבר הרשות חייל נמי אמצוה כדרך שאמרו בנשבע בכולל ואי אמרינן דחיילי בכולל ניחא.<br><b> ועוד </b> יש לצדד דאע\"ג דנימא דתנאו בטל ולא אמרי' כולל אדבר הרשות מיהא חייל וכיון שכן האשה זו לא הותרה אלא בד' כוסות לבד וכל ימיה חוזרת לאיסורא ואגידא ביה מקרי וצריך לעיין בזה דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפרקין גבי קונם ביתך דאע\"ג דאם מכרו מותרת ליכנס אפי\"ה כיון דאם חזר וקנאו חוזר התנאי למקומו אין זה כריתות ואף למה שצדד שם בדעת הרמב\"ן דכל תנאי שאפשר שיבא זמן שתוכל לעבור על תנאו אף שאפשר שיחזור התנאי חשיב כריתות יע\"ש נר' דלא דמי דהתם לא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא יקחנה עוד משא\"כ בנ\"ד מצורף לזה כפי מ\"ש מוהרשד\"ם בתשובה חי\"ד סי' ס\"ט דמתנה בדבר שהוא איסור דרבנן תנאו קיים ניחא ועיין בזה מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ה' מלוה ולוה פ\"ח ד\"א מה שהקשה עליו מדין ע\"מ שלא תשמיטנו שביעית שכפי תירוצו הא' שם לא יתיישב קושייתינו ויש לצדד בזה דאע\"ג דבדבר האסור אפילו מדרבנן תנאו בטל כההיא דשביעית היינו במתנה לעקור בקום עשה אבל במתנה לעבור בשב ואל תעשה חייל וצ\"ע כעת לעת הפנאי ועיין בס' זרע אברהם ח\"א ס\"י."
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ז </b>\n<b> גיטך ע\"מ שלא תליכי לבית אביך לעולם אינו גט שאין זה כריתות כו'.</b> והנה התוס' במ' קדושי' ד\"ה ע\"א ד\"ה ע\"מ כתבו וז\"ל וא\"ת אמאי לא הוי גט שהרי אם מת אביה כו' וי\"ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו של אביה כו' עכ\"ל וכתב הרב עצמות יוסף ז\"ל פי' והשתא אפי' מכרו אינו מעלה ומוריד דהשתא לא הוי הפי' בית ממש אלא קרוביו שלא ילך לקרוביו למקום שהם וניחא השתא מה שתמה הרשב\"א בגיטין דכ\"א על דברי התוס' דאי מכר לאחר מאי איכא למימר והניח הדבר בצ\"ע עכ\"ל אבל הרב ח\"ה ז\"ל בחידו' למס' סוכה דכ\"ד ובערובין דט\"ו ע\"ב כתב דהתוס' עיקר קושייתם לא היתה אלא מחלוקת אם מת דוקא ולא מחלו' אם מכרו לאחר דלהכי לא תירצו מידי והיינו דלא קשיא להו מאם מכרו משום דאף אם מכר בית זה אכתי לא הוי כריתות כיון דאפשר שיקנה בית אחר ואסורה בו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה בכוונת דברי התוס' ז\"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה דבית ממש קאמרי אלא שכל זמן שהבית ביד יוצאי חלציו אכתי בית אביה מיקרי כמאז ומקדם ושלא כדברי הרב ע\"י דבית אביה היינו משפחת אביה ואין ספק כי זו היתה כונת הרשב\"א ז\"ל בהבנת דבריהם וע\"ז הוק' לו בדבריהם מה יענו לאם מכרה לאחר כקו' הרב ח\"ה ז\"ל.<br><b> ועיין </b> להרב מש\"ל כאן בפרקין ד\"ה ודע דכל כו' דמפשט פשיטא ליה בדעת הרשב\"א דחולק עם הריב\"ש דס\"ל דאפילו אם חזר וקנה בית אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר מדלא תירץ קושייתם ע\"ד התוס' בהכי וכמו שתירץ הרב ח\"ה דלדידיה ס\"ל דכל שחזר וקנה בית אחר מותר יע\"ש ומה שיש לגמגם בעיקר דברי הריב\"ש עם אותה שכתב הש\"הג פ' החולץ ע\"ש תשו' הר\"ם על איש ואשה שקבלו חרם הקהל כו' וכיון דאשתרי אשתרי עיין להרב מח\"א ה' נדרים סי' ל\"ט ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר דהרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי הריב\"ש אלא דלדידיה לא ניחא ליה לתרץ עיקר קושייתו ע\"ד התוספות ז\"ל בהכי משום דעיקר קושייתו לאו בשמכר האב עצמו הוא אלא בשמת הא�� ומכרוהו יוצאי חלציו דתו לא מיקרי בית אביהם כיון שיצא מרשות דידהו ג\"כ ולדידיה משמע ליה דמה שתירצו התוס' דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה הכונה לומר דכל שנשאר בית אביה ביד יוצאי חלציו עדיין בית אביה מקרי אבל אם לא נשאר להם והם מעצמן לקחו בית אחרת אז ודאי לא מיקרי בית אביה כדי שתאסר דאלת\"ה מאי אירייא מייתו מתמר דכתיב שבי אלמנה בית אביך דילמא התם מפני שהיתה ביתו של שם קיימת ביד יוצאי חלציו קאמר בית אביך וכיון שכן הוקשה לו להרשב\"א שפיר דאכתי מה יענו לחלוקת אם מכר לאחר וכיון דבשמת האב ומכרו יוצאי חלציו לבית אביהם תו ליכא למיחש למידי א\"כ הו\"ל כריתו' דאף כשיחזרו ויקנו אותו תו לא מיקרי בית אביה אלא ביתם אבל כשמכר האב דאיכא למיח' שיקנה בית אחרת או שיחזו' ויקנה בית זה פעם אחרת ואכתי בשם בית אביה מקרייא אזיל ומודה הרשב\"א ז\"ל להריב\"ש ומעתה אין מקום למה שנסתפק הרב הנז' שם בדעת הרשב\"א כנ\"ל.<br><b> אחר </b> ימים מצאתי בס' דת ודין בקונט' התשו' סי' י\"ז וח\"י כתוב בענין זה וראיתי שם בסימן ח\"י דל\"ה ע\"ב פי' דברי הרשב\"א כמו שכתבתי ומטי בה משמיה דהרב אלייא אביו ודוק שם ועיין במה שהק' שם בסי' י\"ז מההיא דפ' נערה דמ\"ד שאמרו יש לה פתח בית ואין לה אב הרי היא בסקילה דאיך יתכן שיהיה לה פתח בית אביה ולא יהיה לה אב ומזה רצה להכריח דאפילו כשמת אביה בית אביה מקרי יע\"ש וליתא דה\"ק פתח בית אביה שהיה נקרא מקוד' וכשאין לה אב אינו נקר' עכשיו פתח בית אביה וברור, ואיך שיהיה הנה זה למדנו דמשמע ליה להרשב\"א בכונ' דברי התוס' כמ\"ש הרב ח\"ה וכן הבין מהרש\"ך הביא דבריו בס' פרי הארץ ד\"מ ע\"ד עיין שם.<br><b> ואולם </b> הרב ש\"ך בי\"ד סי' רי\"ו ס\"ק י\"ב הבין כונתם כמ\"ש הרב ע\"י ודחה דברי הרב ח\"ה ז\"ל בשתי ידים ועפ\"ז פקפק על דברי הרב המפה שכתב דה\"ה באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס דאסור לעולם משום דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו וכתב דע\"כ לא כתבו התוס' כן אלא גבי האומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אבל באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס מה מקום לפרש בית אביך על משפחת אביך דלא שייך לומר לשון כניסה במשפחה אלא לשון הליכה יעיין שם, ובודאי שלפי משמעותו בדברי התוס' יפה השיג עליו אבל לפי משמעות הרב ח\"ה והיא משמעות הרשב\"א ז\"ל יפה כתב ובפסקי התוס' שם בגיטין כתוב בהדייא כדברי הר\"ב המפה וכבר הרב מש\"ל בפרקין דחה דברי הש\"ך בזה וכתב שדבריו לא שרירין ולא קיימין יע\"ש ומיהו מדברי הר\"ן ז\"ל ברי' פרק המגרש משמע דס\"ל דכוונת דברי התוס' כמ\"ש הרב ע\"י דאחר שהביא תירוץ זה שתירצו התוס' הוקשה לו דאכתי אמאי לא הוו כל יוצאי ירכו כמו כל ימי חיי פ' דהא אפשר דמיתו כולהו יע\"ש ואם הוא ז\"ל סובר בהבנת דבריהם כמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל דכל שבית אביך הוא ביד יוצאי חלציו קאמרי דאפי' מת האב אכתי בית אביה מקרי ולא בית יוצאי חלציו א\"כ אין מקום לקושייתו דהא אפי' אם ימותו כולם אכתי אסו' ליכנס עד שתמות גם היא כאחי' שהרי כל שהיא קיימת ובית אביה ברשותה ברשותו אכתי מעלנא לית לה כיון דהיא מיוצאי חלציו של אביה וכל שהוא ברשותה אכתי בית אביה מיקרי ואסור' ליכנס שם אלא ודאי דמשמע ליה להר\"ן כדברי הרב ע\"י ונמצינו למידין שלא בלבד הרב ח\"ה והרב ע\"י חלוקים בזה כי גם הרשב\"א והר\"ן חלוקים בזה.<br><b> ובעיקר </b> קו' התוס' ז\"ל עיין בס' לשון למודים בה' נדרים סי' קי\"ט שהק' בשם י\"מ עמ\"ש התוס' בפ' הכותב ד\"ה הוה אמינא עד עול' אפירות קאי כו' דפי' עד עולם הוא בין בחייה ובין במותה יע\"ש וא\"כ אין כאן מקום לקושייתם מההיא דהאומר קונ' לבית אביך דשאני התם דאמר לעולם והוא ז\"ל לא העל' ארוכה לזה יע\"ש, ועיין למוהריב\"ל בח\"א דקמ\"ה ובדפוס חדש דס\"ה וס\"ו דשקיל וטרי הרב ז\"ל בהבנת ברייתא זו דע\"מ שלא תשתי יין ושלא תלכי לבית אביך דקשייא דייוקא אדייוקא והעלה דלרב אשי דאמר בפרק המגרש גבי ע\"מ שתשמשי לאבא ושתניקי את בני דסתמא יום אחד משמע להכי הוצרך תנא לפרש לעולם יעוש\"ב, ולפי\"ז אין מקום לקו' הי\"מ ועיין עוד להתוס' ברפ\"ג דתמורה ודוק ועיין להרב מכתב מאליהו שדחה דברי מוהריב\"ל ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' ק\"ך, והנה הר\"ן ז\"ל בפ' המגרש הביא תירוץ אחר לקושיית התוס' דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לבית זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפי' מת או מכרו לאחר כדאיתא התם בנדרים יעו\"ש.<br><b> והרב </b> מ\"ל בפ' הנז' הוק' לו דאכתי איכא קולא אחריתי בבית זה לענין אם נפל וחזר ובנאו במקומו הראשון וכמדתו הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן וכמו שביאר כל זה הר\"ן ז\"ל בנדרי' פרק השותפין וא\"כ ק' דאף דנימא דהתנאי היה ע\"מ שלא תלכי לבית זה מ\"מ אמאי לא חשיב כריתו' כיון שאפשר שיפול הבית ואז אפשר לה לעבור על תנאה דומיי' דמתנה ע\"מ שלא תעלה באילן זה עכ\"ל, ואין זה מן הקושי דכיון דתירוץ זה הביאו בשם אחרים דוחי' מי זה אמר שאחרים הללו בשיטת הר\"ן ז\"ל קיימי גבי נפל הבי' וחזר ובנאו וכ\"ש שעינינו הרואות שדברי אחרים הללו הם דברי הרשב\"א בחי' פ\"ב דגיטין דכ\"ב והוק' לו מהא דנפילה ותירץ ב' תירוצים כמו שהביאן הרב מש\"ל עצמו לקמן בד\"ה ודע שראיתי להרשב\"א כו', ובתירוץ הב' מוכח דלית ליה כשיטת הר\"ן דנפל וחזר ובנאו ואם עיק' קושייתו הייתה למה לא דחה הר\"ן דברי אחרים הללו ע\"פ שיטתו בהא דנפל וחזר ובנאו אפשר דמה\"ט סיים בסוף לשונו שהעיקר כתירוץ הא' שהוא התירוץ שתירץ הוא לדעת רבינו ודחה תירוץ אחרים הללו מה\"ט ועכ\"ל דלא שמיע ליה להר\"ן בתירוץ אחרים הללו שהרי הוא ז\"ל פ' השות' כתב דבאומר קונם לביתך זה משום זה אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא ומשום דתפסינן לשון אחרון ואיך כ' כאן דבאומר ע\"מ שלא תלכי לבית זה של אביך עסקינן שאפי' מת או מכרו אסור והרי כיון שסיים של אביך תפסי' לשון אחרון ואכתי אם מת או מכרו מותר אלא ודאי שהר\"ן לא שמי' ליה הדברי אחרים הללו.<br><b> איברא </b> דאי מהא לא אירייא דאיכא למידחי ולומר דכיון שאמ' שהוא של אביך ליכא בזה חזרה כדי שנאמר תפוס לשון אחרון אלא פרושי קמפרש הבית אשר אסר עליה שהוא של אביה ומפני שהוא של אביה אסרה עליה וכן צריכין אנו לומר בדברי הרשב\"א שהרי הוא ז\"ל הסכים בזה שם בפ' השותפים ועיין בפ' קמא דנדרים ד\"ד ע\"ב עלה דאמר שמואל בכולם עד שיאמר שאני אוכל כו' דמוכח מאותה סוגיי' דהיכ' דלשון אחרון מפרש ללשון ראשון לא אמרינן בכי הא תפו' לשון ראשון או אחרון יע\"ש, ועיין להרב מח\"א בהגהותיו לטור י\"ד ה' נדרים דע\"ד ע\"א ד\"ה כתב מרן וז\"ל כו' שכתב ע\"ש הר\"ן דבאומר פירות פ' אסור אפי' אם מכרן לאחר דפ' דקאמר מורה מקום הוא יע\"ש, ויש לתמוה מאי שנא מאומר קונם לביתך שאם מת או מכרן לאחר מותר וצ\"ע.<br><b> עוד </b> כתב הרב מ\"ל וז\"ל ודע שקו' זו שהקשינו אינה אלא אליבא דהר\"ן ז\"ל אך אין דין זה מוסכם דהא איכא הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דנקטינן כחומרא דביתך וכחומרא דזה דאליבא דמ\"ד דספיקא דאורייתא לחומר' הוא מן התורה אפשר דאינה מגורשת כלל דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לא נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו בין אם נפל מספק ונמצא דאין כריתות כלל מן התורה עכ\"ל ושוב דחה זה באומרו דאף אליבא דהרא\"ש ק' דאפשר דימכרנו ויפול יע\"ש, מבואר יוצא מדבריו הללו דלשיטת האומרים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אין מקו' לעלות ארוכה לעיקר קושייתו בדברי הר\"ן שאם נפל ובנאו ע\"פ דברי הרא\"ש דמספ\"ל אי תפסינן לשון ראשון או אחרון דכיון דמדאורייתא אזלינן לקולא ותהיה מותרת ליכנ' בבית זה היכא דמכרה לאחר או היכא דנפל וחזר ובנאו אף דמדרבנן אסרוה מספיקא חשיב שפיר כריתות כיון דמדאו' מיהא אפשר שיבא זמן שאי אפשר לה לעבור על תנאה.<br><b> ומורי </b> הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא היא אלא כיון דמדרבנן מיהא אסורה מספיקא לא חשיב כריתות מן התורה דהא התנה עמה תנאי דאגידא ביה לעולם דאף שאיסורו מדרבנן ס\"ס הא אגידא ביה ולא חשיב כריתות מן התורה והביא כדמות ראיה לדבריו ממה שכתב הרב מ\"א בה' קנין משיכ' סי' ב' דמקדש בדבר שקנאו במשיכה דרבנן דהוייא מקודשת גמורה מן התורה כיון דמדרבנן מיהא הא קנאו וחשי' שלו בקנין זה אף דמדאורייתא לא קנה עד שיתן את הדמים והן הן דברי מרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח במקדש בחוב שיש לו על אחרים במעמד ג' יע\"ש, ועיין להר\"ן ז\"ל בפרק הזורק גבי מתני' דקרוב לו וקרוב לה שכתב דאף על גב דארבע אמות לכ\"ע אינן קונות דבר תור' כיון דרבנן תקינו שיהיו קונות עשאוהו כחצרו דהפקר ב\"ד הפקר יע\"ש שנר' מסכי' לדברי הרב מח\"א וה\"נ דכוותא כיון דמדרבנן אגיד' ביה לא חשיב כריתות את\"ד נר\"ו, ועיין להרב מ\"ל בפ' ה' מה' אישות ה\"ז שנסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן את הדמים ולא משך דמן התורה קנה אם קידש המוכר בחפץ זה אי הוייא מקודשת גמורה כיון דמדרבנן מיהא קאי ברשותיה דמוכר או\"ד כיון דמדאורייתא ברשו' הקונה הוא שכבר קנאו בדמים אינה מקודשת למוכר קידושין גמורים וכתב שדעתו מסכים אל הצד הב' ולא זכר ש'ר דברי מרן הב\"י בא\"ה סי' כ\"ח וכעת צריך ישוב.<br><b> עוד </b> כתב מו\"ה הנז' ז\"ל שיש להביא ראיה דבמידי דאסירה האשה מדרבנן מחמ' תנאו של המגרש אף דמדאורייתא שרי דלא חשיב כריתות אם התנה בה כיון דאגידא ביה מדרבנן מיהא מאותה ששנינו בפ' המגרש דפ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין עליו קדושין כשר ע\"כ הרי איסור עבד בבת חורין אינה אלא דרבנן לדעת רבינו כמ\"ש בפ' י\"ב מה' א\"ב וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סי' קפ\"ח והרשד\"ם בי\"ד סי' קצ\"ו והביא דבריהם מרן החבי\"ב בא\"ה סי' ד' הגה\"ט אות ח', ועיין להרשד\"ם בסי' קצ\"ו דקל\"ו ע\"ג שכתב בהדייא דאף לדעת רבינו דאין איסו' מן התורה בשפחה לבן חורין בעבד לבת חורין מודה שיש איסור מן התורה והוא תימא על מרן החבי\"ב שכתב משמו דגם בעבד לבת חורין הוא מן התורה ומ\"מ הרדב\"ז ז\"ל סובר שאין חילוק למדקדק בדבריו שבתשו' הנז' ולא אמרי' דהוי שיור' בגט כיון דבלא\"ה לא אסירא אלא מדרבנן ובתנאו אסיר' באיסור אישות שהיא אסור מן התורה אלא אמרי' דלא חשי' שיור כיון דבלאו הכי לא אסירא מדרבנן וחשיב שפיר כריתות מן התור' כיון דס\"ס הא אסירא בלא\"ה והשתא אם איתא דהחשיב כריתות מן התורה ולהתיר' לעלמא אהני לן איסור דרבנן שלא להוציאה מחזקה ולומר שאין זה כריתות כל דאסירא מדרבנן בתנאו ולפסול הגט דודאי אית לן למי' הכי ואף לדעת החולקים על רבינו וס\"ל דעבד בבת חורין אסורין מן התורה יש להביא ראיה על זה מההי' דאיבעייא לן הת' חוץ מזנותי' מהו כו' דנשואין הא לא שיי' או דילמ' שיי' בביאה ואתינן למפשט ממתני' ששנינו ולא לאבא ולאביך וב��אי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות ולאבא ולאביך הוא דלא שייר הא לאחר שייר יע\"ש, והשתא הך דייוקא דדייקינן מרישא דאבא ולאביך אית לן לדייוקי נמי מסיפא דאטו עבד ונכרי בני נשואין נינהו אלא בזנות ולעבד ולנכרי הוא דלא שייר הא לאחר שייר הרי דזנות דנכרי דמדרבנן הוא דאסיר לכ\"ע שהתו' לא אסרה אלא דרך חתנות בלבד ובית דינו של שם גזרו על הזנות כדאיתא בפ\"ב דע\"ז דל\"ו ע\"ב וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ב מה' א\"ב ואפי\"ה אמרינן דלא חשיב שיורא כיון דבלאו הכי אסירה אע\"ג דאינו אסורה אלא מדרבנן את\"ד נר\"ו.<br><b> ועפי\"ז </b> תמה עמ\"ש הרשב\"א בחי' לגיטין בפרק המגרש דפ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם נענה ר\"ט ואמר הרי שהלכה זו ונישאת לאחיו של זה כו' לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה ובמאי אי בחוץ מישרא שרי אלא בע\"מ כו' וכתב הרשב\"א שם וז\"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע\"מ שלא תנשאי לפ' מכאן עד ל' יום אין זה כריתות מה\"ט דילמ' מת הך דנשאת לו תוך אותם ל' יום ונאסרה ליבם זה כו' ואף על גב דבלא תנאו הכא אסורה עד ג' חדשים כו' ונמצא שאין תנאו מבט' כלו' מ\"מ ד\"ת מותרת לינשא לו מיד כו' אין זה כריתות האמור בתורה עכ\"ל וא\"כ יש לתמוה מה יענה הרב ז\"ל לההיא דחוץ מזנותיך דאמרן דמוכח דכל דבלא תנאו של זה המגרש כבר אסורה היא האשה אפילו שיהיה האיסור מדרבנן חשיב שפיר כריתות וכדאמרן וא\"כ ה\"נ כיון דבלא תנאו אסורה לינשא עד ג' חדשים ונמצא שאין תנאו מבטל דבר יותר ממה שהיא אסורה בלא\"ה אמאי לא חשיב כריתות גם אלו דברי מו\"ה נר\"ו.<br><b> ולק\"ד </b> מקו' יש בראש לדחו' עיקר ראיה זו שהכרי' מעיקר מתני' לדעת רבינו ומהסוגי' לכ\"ע דנהי דלדעת רבינו אין איסור לעבד בבת חורין מן התורה מיהו מודה הוא דמן התורה אין קדושין תופסין בה ואין אישות לזה עם זה כמ\"ש בפ\"ד מה' אישות דט\"ו ובספי\"ד מה' איסורי ביאה וא\"כ משו\"ה חשיב כריתות דכיון דאלו התנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לעבד ולנכרי דבלאו תנאו (לא) [הלא] לית לה נשואין ולא מטעם איסור אלא מטעמא דלא חייל בהו קדושין חשיב שפיר כריתות השתא נמי אע\"פ שאמר לה סתם חוץ מפ' ואסור לה [הנשואין] נמי אפ\"ה חשיב שפיר כריתות דהדבר תלוי בתנאי הנשואין דכל שאם התנה עמה תנאי דנשואין אין בתנאו ממש כיון דבלא\"ה אין בה נשואין השתא אין קפידא.<br><b> ובהכי </b> יש לדחות גם מה שהכריח מהסגויי' דבעי חוץ מזנותיך דע\"כ לא חשיב שיור במתנה חוץ מזנותיך אלא דוקא במתנה כן על מי שיש עליה קדושין דחשיב שיור דזנות כשיור דנשואין וקרא קפיד שיכתוב לה גט כריתות כדי שתהיה מותרת בנשואין לכל דכתיב וכתב לה ספר כריתות והלכה והיתה לאי' אחר וכל ששייר לה עמו אפי' זנות בעלמא חשיב כאלו שייר לה עיקר נשואין בתנאו אבל בשייר לה זנות דעבד ונכרי דלית לה נשואין בהדייהו ובעיקר הנשואין אם שייר לה בהו לא חשיב שיור כיון דבלא\"ה הא לית לה נשואין בהדייהו אם כששייר לה עמו בזנות לא חשיב שיור כיון דבעיקר הנשואין לא חשיב שייור ויש להכריח דהכל תלוי בקדושין ונשואין שהרי קאמר תלמודא דאם אמר חוץ מזנותיך לאבא ולאביך דוקא הוא דלא שייר הא לאחר שייר ואף על גב שיהיה אחד מהנך דאיסורי לאוין דאף על גב דבלא תנאו הא אסירא להו חשיב שייור כיון דאם עבר וקידש קדושין תופסין בחייבי לאוין ולהכי אפי' דשייר לה בזנות לא חשיב כריתות כיון דבעיקר קדושין אם שייר לה בהו לא חשיבי כאלו אסרה עמהם בקדושין ובנשואין דלא חשיב כריתות ואף שמדברי רש\"י יש לגמגם בזה אפש�� שהרשב\"א יסבור ויפרש כן ונוצל אותו צדיק מתמיהת מו\"ה נר\"ו ודוק ועוד י\"ל דסובר הרשב\"א ז\"ל דזנות דישראלית עם הנכרי כיון דבית דינו של שם גזרו אותו ונפקא לן מקרא דויאמר יאודה הוציאוה ותשרף חשיב כאיסור תורה כיון דנפקא לן מקרא ולהכי אף בשהתנה עם האשה חוץ מזנותיך דעבד ונכרי חשיב שפיר כריתות כיון דבלא\"ה אסירא מדאורייתא ועיין להר\"ן בפסחים בפ' כ\"ש ובע\"ז פ\"ב.<br><b> ואולם </b> זו היא שקשה בעיקר דברי המש\"ל למה זה הוצרך ליישב קושייתו ע\"פ שי' האומרי' ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא דע\"כ לא פליגי בהכי אלא היכא דליכא חזקה לילך בתר חזקה אבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה לכ\"ע וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וכיון שכן הכא דאיכא חזקת אשת איש כל דמספ\"ל בגט זה אי חשיב כריתות או לא אזלינן בתר חזקה ומוקמינן לה בחזקת אשת איש כמו שהיתה ואחר מעט התבוננות אין זה מן הקושי דכיון דכי מספ\"ל אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון לכל אחד מהצדדים יש בו כריתות דבאומרו בית אביך אם מת או מכרו יכולה ליכנס ובאומרו בית זה אם נפל וחזר ובנאו יכולה ליכנס אין בזה מקום לומר שנלך בתר חזקת אשת איש כיון דלכל אחד מהצדדים הוי כריתות והרב ז\"ל לא עלה על דעתו לומר דלא חשיב כריתות אלא מפני שחשב כיון דס\"ס היא אסורה ליכנס לעולם דמספקא אזלינן לחומרא דשתי הלשונות ואסורה ליכנס בין היכא שמת ומכרו ובין היכא שנפל ובנאו וכיון דמדאורייתא אסורה מס' לעולם לשיטת האומרים ספיקא דאורייתא מש\"ה לא חשיב כריתו' אבל לשיטת החולקים וסוברים שהיא מדרבנן אין מקום לומר שנלך בתר חזקה כיון שמה שהיא אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לכל הצדדים יש בה צד התר ליכנס בבית זה או במת ומכרו או בנפל וחזר ובנאו ועיין עוד במ\"ש התוס' בכתובות בפ\"ב דכ\"ג ע\"א ד\"ה תניתוה כו'.<br><b> עוד </b> כתב הרב מש\"ל וז\"ל שוב ראיתי דאף אליבא דהרא\"ש ז\"ל קשה דאכתי חשיב כריתות דאפשר יפול דהשתא לכל הצדדים מותרת לעבור על תנאה עכ\"ל והדברים תמוהים שהרי הוא כתב בתחילת דבריו דמה שהתוס' לא הוקש' להם מחלוקת אם מכר משום דס\"ל דאפי' דקי\"ל דאם מכרו מותר מ\"מ אם חזר וקנאה אסור בה ומש\"ה לא חשיב כיון שאפשר שיעבור זמן שיעבור על תנאה וא\"כ איך כתב כאן דמשום דאפשר דימכרנו חשיב כריתות ואין ספק שט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל דאפשר שימות ויפול והדברים ברורים.<br><b> ודע </b> שהרשב\"א והר\"ן בפרק המגר' כתבו לעיקר קושיית התוס' לדעת רבינו דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אעפ\"י שאם מכרו או מת מותרת היא ליכנס בו מ\"מ במה שנאסר לה לא הותר לה דכל שמת או מכרו אין זה בית אביה שנאסר בו ולהכי לא קרינן ביה כריתות והרשב\"א דחה דבריו מדאמרינן התם בר\"פ המגרש בחוץ הוא דפליגי ר\"א וחכמים אבל בע\"מ מודו לר\"א דלאו שיורא הוא משמע דע\"מ דומיא דחוץ הוא שהיא אסורה לעולם וכגון דאמר לה ע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ\"ה קאמר דמגורשת יע\"ש ואיכא למידק דכיון דלדידיה משמע ליה דע\"מ דמודו חכמים דומיא דחוץ הוא א\"כ בהתנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לאנשים הרבה נמי מודו חכמים דמגורשת דומיא דחוץ דקאמר ר\"א דל\"ד בהתנה בחוץ מפ' דוקא הוא דה\"ה נמי בחוץ מאנשים הרבה דזיל בתר טעמא וכ\"כ בתשו' התשב\"ץ החדשות ח\"א סי' ד' ד\"ט ע\"ב ובתשו' מהר\"י ן' חסון סימן ע\"ט דפ\"ג ע\"ב יע\"ש וכיון שכן לדידיה דהרשב\"א נמי תקשי מ\"ט דחכמים דמודו בהא שהרי הוא ז\"ל שם קיהיב טעמא בהתנה עמה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אמאי אינה מגורשת כיון שאפשר שיפול ��בית ותהיה מותרת ליכנס בו משום דנפילה לא שכיחא אבל מיתה שכיחא יע\"ש, והשתא במיתה דרבים דלא שכיחא כדאמרינן בפ\"ק דיומא דמיתה דתרי ותלת לא שכיחא אמאי היא מגורשת כיון דדמי לנפיל' דלא שכיח וכל שכן הכא דלמיתה דרבים לכ\"ע דלא שכיח וכעת צ\"י ועיין להרב מכתב מאליהו דקע\"ט ע\"ג שעמד ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הללו וכעת לא עמדתי היטב בדבריו.<br><b> ובעיקר </b> הספק שנסתפק הרב שם באומר חוץ מפ' בזמן פ' אי הוי שיור או לאו עיין להותס' בפרק המגרש דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אפי' וביבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לעולם שהוק' להם אמאי לא תני י\"ו נשים פוטרו' צרותיהן אליבא דר\"א וכתבו דבפלוגתא לא קא מיירי ושוב הביאו דברי הירוש' שהקשו כן יע\"ש ואם איתא דבחוץ לזמן נמי מודו רבנן אמאי לא ק\"ל אליבא דכ\"ע ואפי' לרבנן דר\"א אלא ודאי דלא שנא ועיין בספר מוצל מאש בתשו' סימן פ\"ז שנשאל אם יש שום תיקון לדעת הרמב\"ן והר\"ן וסייעתן דס\"ל דאף בע\"מ פליגי ר\"א וחכמים להתנות לאשתו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני מפני שראה בה כיעור עם זה האיש והשיב שיתנה עם שליח הולכת הגט שאם תנשא אשתו עם פלוני שיתבטל שליחותו שיודיענו השליח לאשה ונמצא שבעיקר הגט ליכא שום שיור והוא גט כריתות ותנאו קיים כיון שהוא בענין השליחות יע\"ש ודברי הירושלמי הלזו שהביאו התוס' הויין תיובתיה דא\"כ אמאי לא ק\"ל לרבנן נמי אמאי לא תני י\"ו נשים ומשכחת לה בכה\"ג ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אם נשאת לא תצא וכל </span>\n<b> מקום שאמרנו כו' אם נשאת לא תצא כו'.</b> מצאתי כתוב למ\"ה המובהק מהר\"י נוניס וז\"ל ראיתי במכתב להרב המובהק כמהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל שנסתפק בכל מקום שאמרו חכמים לא תנשא ואם נשאת לא תצא אם נתגרשה או נתארמלה אי צריכה גט מבעלה הראשון כדי להתירה להנשא לאחר יעש\"ב.<br><b> ולעד\"ן </b> שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואמינא לה ממ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יבום ה\"ב וז\"ל אם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחליצה אינו חולץ לה וכו' גירשה הכהן או מת ה\"ז חולצת ואח\"כ מותרת לאחרים וכתב ה\"ה וז\"ל ודברי' נראין הן שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה יע\"ש וריא\"ז בש\"הג פרק החולץ כתב דכיון שהותרה לכהן בלא חליצה אם מת הכהן אין מצריכין אותה חליצה דהואיל ואשתרי אשתרי יע\"ש, מיהו עיקר ספקו של הרב לא ידענא על מה אדניה הוטבעו שהרי בכל הני שהדין הוא שאם נשאת לא תצא כתב רבינו בדין שלפנינו דכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה כו' וא\"כ פשיטא ודאי דאי איתרמי מלתא שלא נתן לה גט בעודה תחת בעלה דצרי' ליתן לה אחר שנתגרשה ועיין בזה במ\"ש הרב משנה למלך ובס' בני יעקב דקמ\"ז ע\"ג."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נטען על השפחה ונכרית וכן </span>\n<b> הנטען על השפחה ונשתחררה על נכרית ונתגיירה ה\"ז לא ישאנה וכו'.</b> והמפרשים כתבו דאפי' ודאי בא עליה ולאו דוקא נטען ויש להסתפק בישראל שהמיר דתו ונשא גויה ואח\"כ נתגיירו הוא והיא אם מותרין לינשא ולכאורה נראה דדמי לנטען אמנם נראה דיש לחלק דדוקא בנטען ודוכוותא בביאת ודאי דהויא בצנעא איכא למיחש דדילמא לא נתגיירה אלא כדי לינשא בפרהסייא להתיר להם עריות ולעשות מאויים ולא יבצר מהם מה שיזמו לעשות משא\"כ בהמירו והרי הם נשואין בפרהסייא ואין בידם מעכב מנ\"ל לחוש לשמא ל�� נתגיירה אלא מסיבתו שלא לפרוש ממנו ומצאתי און לי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בכתובות פ\"ק ד\"ג והתוספות שם ובסנהדרין פרק ן' סורר גבי אסתר דפרכינן והרי אסתר פרהסיא הויא ובפ' יו\"הכ בכל אלו המקומות הביאו מ\"ש ר\"ת שהתיר לאשת ישראל שנשתמדה ונשאת לגוי וגרשה בעלה ועשו שניהם תשובה ונתגייר הגוי והתיר אותה לינשא לאותו גר לפי שלא נאסרה לבועל באותה ביאה דביאת בהמה היא וחלקו עליו ר\"י וריב\"ם דביאת גוי היא ביאה לפוסלה לכהן ולאוסרה על בעלה והרא\"ש התיר מטעם דלא קרינן ונטמאה לגבי בועל היכא שבלא\"ה אסורה לו יע\"ש והשתא תקשי להו לר\"ת ולהרא\"ש מתני' דפרק כיצד דדל מהכא ה\"ט דאסורה לבעל ולבועל אכתי אסורה משום נטען ששנינו הרי זה לא יכנוס.<br><b> וראיתי </b> להגהות מיימוניו' פי\"ח מה' א\"ב ד\"ב כתבו הך דר\"ת ושר\"י וריב\"ם חלקו עליו וסיימו ע\"ז ורבינו המחבר כתב כדבריהם בפ\"ו מה' גרושין אמנם לא מטעמייהו אלא מידי דהוי אנטען מן הנכרית ונתגיירה ולפיכך כתב דאם עבר וכנס אין מוציאין אותה מידו ע\"כ הנה העירו ז\"ל מהך דנטען על הך דר\"ת ודוק, ואמנם דבריהם תמוהים וכבר חזרו בהם בפ\"י דגרושין וז\"ל שם על מ\"ש הר\"מ שם הי\"ד וז\"ל וכן פר\"י והריב\"ם מטע' שאסורה לבעל אסורה לבועל ודלא כר\"ת ז\"ל שהתיר בכה\"ג אמנם לדבריהם משמע דאפי' כנסה יוציא ונראה שרבינו המחבר ר\"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל פנויה ומשום לזות שפתים ודלא כמ\"ש עכ\"ל ומ\"מ אף לפי דבריהם שם משמע דבהך דר\"ת אית למיסר הך דנטען.<br><b> ואיברא </b> דאם גוי בא על אשת איש וגרשה בעלה ואח\"כ נתגייר הגוי אף לפי דברי ר\"ת והרא\"ש דאין כאן איסור ונטמאה לגבי בועל מ\"מ ה\"ז לא יכנוס וכמ\"ש רבינו בפרקין דאפי' בפנויה ה\"ז לא יכנוס, אמנם באשת איש שנשתמדה והרי היא נשואה לגוי ודאי אין כאן חשש לאוסרה משום הך דנטען כיון דבלא\"ה היתה נשואה לו וכבר ראיתי למהר\"מ ן' חביב בפרק יו\"הכ גמגם עליה דר\"ת מהך דפרק כיצד בנטען וכתב דר\"ת בעבר ונשאה מיירי והרי אמרו גבי נטען דאם כנס לא יוציא יע\"ש והנך רואה דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ\"ק דכתובות והמרדכי בפרק ן' סורר שכתבו להדיא שהתיר ר\"ת לישא אותה ולכתחי' מיירו וע\"כ לחלק כמ\"ש ואף שהג\"מיי השיגו הך דר\"ת עם ההיא דנטען דבריו מגומגמים וכמו שחזר בו בפ\"י מה' גרושין ואף דמ\"מ ס\"ל דבאשת איש יש לאסור הא מיהא אפי' לדברי ר\"ת מה\"ט ומינה לנ\"ד מ\"מ הישר הולך בעיניו יראה דרב המרחק ביניהם וע\"כ התיר ר\"ת לכתחי' ומינה בנ\"ד דאין כאן איסור ונטמאה שרי לכ\"ע ומ\"ש מהר\"מ ן' חביב דר\"ת איירי בדיעבד ליתא וכמדובר ואמנם עדיין יש לדחות ואין להכריע מנדון ר\"ת לנדון שלנו לפי מה שהעלינו לחלק בין נדון ר\"ת לההיא דהנטען דיש לאומר שיאמר דה\"ט דלא חייש ר\"ת משום הך דהנטען משום דאיירי בנתגייר ועדיין הבעל חי ולא נתגרשה ואמטול הכי התיר לישא אותה אותו גר דליכא למיחש ללזות שפתים שהרי הוא יודע שאי אפשר לישא אותה דאגידא גבי בעלה ואפשר שלא יגרשנה ומוכרח הדבר שלא ע\"ד כן כדי לקחתה נתגייר ולהכי שרי ליה ר\"ת לישא אותה כשגרשה בעלה ואה\"ן דאם נתארמל' בעודו גוי ואח\"כ נתגייר וכמו בנ\"ד דישראל שנשא גויה ונתגיירו דיש לחוש דלא נתגייר' אלא מסיבתו ובישראלי' שהמירה ונשאת לגוי יש לחוש דלא נתגיירה אלא מסיבתו וכההיא דהנטען על השפחה ונדון ר\"ת ז\"ל שאני ודוקא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות</span>\n<b> המגרש </b>\n<b> את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר כו' שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'.</b> ע\"כ. עיין בתשו' מהריט\"ץ סימן רמ\"ז שכתב בשם מרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ח שכתב וז\"ל ונראה שגם היא צריכה לראות את העדים דאל\"כ אמרינן דמשום דידעה דקדושין בלא עדים לאו כלום היא להכי נתייחדה עמו לשם זנות וכו' וכתב ע\"ז מהריט\"ץ וקל\"ט דקאמר דגם היא צריכה לראות את העדים ואמאי בשלמא הוא ניחא אבל היא מאי אירייא אפילו היא תבעל לשם זנות כיון שהוא בועל לשם קדושין מה לנו ולכוונתה תדע שכן הוא דאי לא תימא הכי אם כן קשה דאמרינן בגמרא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם כדבריך היא גם כן בעינן שלא תבעל לשם זנות אלא ודאי דלא חיישי' לה כלל כל ששותקת ואינה מוחה יע\"ש מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה דלשון דאין אדם עושה בעילתו כו' בא למעט אשה וק\"ט שמצינו בכמה מקו' להפך דאשה בכלל אדם כמו גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואש' בכלל וכן גבי אין אדם מע\"ר וכן גבי אין אדם משקר בשעת מיתה וכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן בכמה מקומות ועיין בס' בני חיי א\"ה סימן ל\"ח שכתב להפך ועיין לקט הקמח א\"ה ד\"צ ע\"ג שנסתפק בזה ובדקפ\"ט ע\"ג החליט הדבר דדוקא באיש אמרי' כן ולא באשה ועיין בס' יד מלאכי בכללי הדינים אות רנ\"ג."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נשים מסיחות לפי תומן והכל </span>\n<b> נאמנים להעיד חוץ מחמש נשים כו'.</b> הנה בענין החמש נשים שאינן נאמנות להעיד בעגונא דאתתא נסתפק הר\"מ ן' חבי\"ב בס' עזרת נשים ס\"ק ל\"ח אם הם נאמנות במסל\"ת והעלה הדבר בס' יע\"ש ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט לה מדברי הריב\"ש בסי' ש\"פ שהביא ראיה לסברתו דלא בעי' במסל\"ת קשר דברים מהא דפריך ודילמא שד הוא ודילמא צרה היא ולא פריך ודילמא גוי הוא ש\"מ דכל שאמר הגוי מת מל\"ת הוא והביא הרב דברי הריב\"ש הללו ואף ע\"פ שהרב ז\"ל שם דחה ראיה זו מ\"מ הריב\"ש ז\"ל המאשרה ומקיימה לראיה זו ע\"כ דס\"ל דהנהו ה' נשים אף ע\"פ שהן מסיחות ל\"ת אינן נאמנות וכיון שהרב ז\"ל סבור כן ולא מצינו שום חולק עליו בדבר זה מי זה יערב אל לבו לחלוק עליו ואדרבא על הרב עטיאש יש לתמוה שלא הביא דברי הריב\"ש לסייע סברתו ועיין למרן החביב בסי' י\"ז הג\"הט אות רע\"ה, גם מה שדחה הרב ז\"ל למה שכתב מהר\"י הלוי לחזק הוכחת הריב\"ש דמ\"ש הרלב\"ח בפשיטות דבתרוצא דתנא דבי ר\"י דבשעת הסכנה כו' מתרצא נמי קושיא דדילמא גוי הוא דזה אינו אלא לדעת רבינו וסיעתו כו' אבל לדעת שאר הפוסקי' דס\"ל דהא דבי ר\"י לא מייתי לא אלא לתרוצי ההיא דדילמ' צרה היא ולא לגבי שד דשכיח כו' דא\"כ ה\"ה גבי גוי לא מתרצא בהכי.<br><b> עוד </b> כתב הרב דאפי' לדעת שאר הפוסקים נמי דלשד חיישינן היינו משום דשכיחי אבל גוי לא שכיח שילך עצמו ויעלה לראש ההר ויאמר פ' מת וילך ויסתר משם דהוי מילתא דלא שכיח כלל שיעשה כל כך עורמות הגוי ועוד נר' דאם איתא דגוי הוא והוא מכיר בדת יאודי דאין מקבלין עדות גוי לפיכך עלה לראש ההר ואמר איש פ' מת ונסתר משם כדי שיקבלו עדותו למה ליה להטריח עצמו לעלות לראש ההר לומר כן ילך בתוך העיר כו' יע\"ש אני בעניותי איני מכיר ראייות אלו דמי גילה לו להרב דחששת גוי דחיישי' שאמר כן הוא דחשש לקלקלה ולהכי עלה לראש ההר ונסתר דאנן הכי קא ק' לן ודילמא גוי הוא שהיה בראש ההר והיה דרכו בראש ההר ודרך הי��וכו למקומו רצה לגלות דבר זה שלא היה ידוע לבני העיר ולא שהיה דרך עורמה ותחבולה אלא שאם כונתו להגיד הדבר דרך עדות אנן לא מהימנן ליה ואם כוונתו לספר הדבר כדרך המספרים הוי מסל\"ת ומהימן, וע\"ז הביא הריב\"ש ז\"ל ראיה שאם כדברי האומרים דדברי' אלו בלי קשר לא הוי מסל\"ת א\"כ תיקשי אמאי לא פריך ודילמ' גוי הוא וכוונתו להגיד הוא ולא מהימן אלא ודאי דבלי שאלה הוי מסל\"ת ומהימן ודוק.<br><b> עוד </b> כתב הרב הנז' ע\"ש מוהר\"י הלוי ז\"ל דראית הריב\"ש הוא מדפריך ודילמא צרה היא דהוי מילתא דלא שכיח' כיון דמיירי דלא ידעינן ליה דהוה ליה צרה אלא דחיישינן דילמא בעלה נשא אשה מעיר אחרת ובא עתה לקלקלה כמ\"ש רש\"י וז\"ל ודילמא צרה הואי שנשא אשה במקום אחר ובא לקלקלה והלכה לה ע\"כ וא\"כ אדפריך מצרה דלא שכיחא לפרוך מגוי דשכיח טפי מצרה ע\"כ וע\"ז כתב הרב הנז' דאחר המחילה לא ידענא מנ\"ל למ\"ש רש\"י דנשא אשה במקום אחר היינו דלא ידעינן שנשא אשה במקום אחר אלא מספיקא חיישינן להכי דאפשר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דנשא אשה במקום אחר היינו דידעינן ודאי שנשא אשה במקום אחר ותו דאם כן הוה ליה ספק ספיקא דאע\"ג דאינו מתהפך לא חיישי' להכי לדעת רוב הפוסקים כו' עכ\"ל, ואחר שאלת מחילות רבות הראויות לפי כבודו לא אדע שכו'ל לפי דבריו למה לו לרש\"י לומר שנשא אשה אחרת במקום אחר ולא שנשאה במקומו ובעירו והי\"ל לרש\"י לו' שנש' אשה אחרת סתם יהיה במקום שיהיה כיון דכל עיקר כוונת רש\"י אינו אלא להשמיענו דקו' ודלמא צרה היא אינו אלא כשידענו בודאי שנשא צרה אחרת ומדכתב במקום אחר ש\"מ דכוונתו לומר דאפי' כשידענו שלא היה לו אשה אחרת במקומו דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר וזה ברור ומבואר בכוונת רש\"י ז\"ל וא\"כ יפה השיב מוהר\"י הלוי ז\"ל ומ\"ש דא\"כ ספק ספיקא עיין למרן החבי\"ב בהג\"הט אות צ\"א שכתב דבעדות עגונא איכא כמה מרבוותא דחיישי לומר דאפילו איכא כמה ספיקות כולהו כחדא ספיקא דמו כיון שהספק הוא אם אמת היה שמת בעלה או לא היה אמת יע\"ש ואין ספק שרש\"י ז\"ל סובר כן א\"נ ס\"ל דבעינן ס\"ס המתהפך וליכא.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' בדל\"ה ע\"א הביא פי' רש\"י וכתב וז\"ל ולכאורה משמע דהקושייא היא אף ע\"ג דידעינן דלית לה צרה ניחוש דילמא נשא אשה במקום אחר ויראה דנפקא ליה לרש\"י ז\"ל מדפריך ודילמא צרה הואי ולא אמר דילמא צרה היא ולפ\"ז כדתריץ בגמ' דלא חיישינן לצרה אפשר לומר דלא חיישי' להך חששא רחוקה אבל אי ידענו בודאי דיש לה צרה י\"ל דחיישינן שמא בא לקלקלה אך לא ראיתי להפוסקים חלקו בזה משמע דס\"ל דאין לחוש אפי' ידעינן דאית לה צרה יע\"ש ולא ידעתי מה היתה ספיקו של הרב בזה דודאי כשפי' רש\"י דהקו' היא דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר כוונתו לומר וכ\"ש בשידענו שהיה לה צרה דתיקשי לן טפי דאיכא למיח' לצרה וכיון שכן כי תריץ תלמודא דבשעת הסכנה כותבין ונותני' על שתיהם קמתרץ דבין שידענו שהיה לה צרה בין שלא ידענו לא חיישינן להכי דאם כשידענו שהיה לה צרה חיישי' היכי סתם לן תנא דמתני' דע\"פ בת קול משיאין כיון דכל דאית לה צרה חיישינן אלא ודאי דאף בכה\"ג לא חיישינן ומה מקום לספיקו של הרב ז\"ל וצ\"ע.",
+                "<b>ואפלו </b>\n<b> גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כו'.</b> כתב מוהרח\"ש בקו' עגונא דאתתא ד\"ג ע\"א דבעדות גוי מפי גוי כל שלא העיד הגוי השני שהראשון היה מסל\"ת לא תלינן להקל ולומר שהיה מסיח ל\"ת אלא צריך שהגוי הב' יאמר בפירוש שהראשון היה מסל\"ת ודקדק כן מדברי הר\"ן בתשו' ע\"ש וק\"ט דבדט\"ו ��\"א משמע מדבריו דדוקא כשידענו שהראשון לא היה מסל\"ת אז הוא דחש הר\"ן להחמיר אבל בסתמא תלי' להקל שכתב שם וז\"ל ועוד דהרא\"ם לא תלה להקל אלא מפני שהיה הדבר ספק אם הראשון היה מסל\"ת יע\"ש ותו ק\"ל טובא דבד\"ג כתב הרב שגם מוהרי\"ק סובר דגוי מפי גוי בעינן שיגיד שהראשון היה מסל\"ת ולא ע\"י שאלה ולזה הסכים בדט\"ו ואלו בדי\"ב ע\"ד כתב וז\"ל ואע\"ג דע\"י שאלה דאמרי' דלא חשיב מסל\"ת היינו דוקא ע\"י ישראל ולא ע\"י גוי מ\"מ כיון שהשופט כו' וזה הפך מה שהסכים הוא בדט\"ו דאף על ידי שאלת גוי לא הוי מסל\"ת יע\"ש ועוד במה שהכריח בדט\"ו מדברי הר\"ן ז\"ל הפך מ\"ש הרב ת\"הד דע\"י שאלת גוי נמי לא חשיב מסל\"ת ממ\"ש הר\"ן בתשו' דגוי מפי גוי צריך שיגיד שהראשון היה מסל\"ת יע\"ש, וזה מנין לו שחולק על הרב ת\"הד שאף הרב ת\"הד סבור דצריך שיגיד שהראשון לא אמר הדברים דרך התפארות דלפי זה לא חשיב מסל\"ת ואפשר שזו ג\"כ כוונת הר\"ן ז\"ל אבל אם היה ע\"י שאלת גוי אפשר דאף הר\"ן מודה דלא חשיב מסל\"ת ועכ\"ז צ\"ע כעת.<br><b> ודע </b> שהריב\"ש בסי' שע\"ז חלוק על הר\"ן ז\"ל בענין מסל\"ת וס\"ל דאפילו אמר הגוי הדברים בלי סיפור דברים לפניו ולאחריו אלא סתם פ' מת דייו והרבה ראיות לדבר ואחת מן הראיות הוא מהא דאמרינן בפרק כל הגט שמע מקומנטריסין של גויים איש פ' מת לא ישאו את אשתו ופרכינן דכל ע\"י מסל\"ת נאמן יע\"ש דמשמע מינה דאע\"פ שלא אמר אלא מת לבד בלי קשר דברים מקרי מסל\"ת ומהרד\"ך ומהרח\"ש והלח\"מ בפי\"ג מה' גרושין ובס' בני דוד בחי' סי' ס\"א לא ראו דברי הראשונים הללו ובס' בני משה סי' י\"ז דל\"ז ע\"ג ישב עוד לזה דערכאות הגויים הוה ס\"ד דמהני טפי משום דלא משקרי שהרי שטרו' העשויים בערכעותיהם כשרים יע\"ש, ולע\"ד יראה עוד דתלמודא לפי הס\"ד הוה משמע ליה דאדרבא כיון שערכעו' של גויים עיקר עדותם משום התפארות הם המדברים לא חשיב מכוין לעדות שהרי כונתם הוא להודיע שדינם דין אמת ובכן אין כאן מסל\"ת וע\"ז חדית תלמודא דכיון דעיקר עדותן הוא להודיע שדינם דין אמת אדרבא כיון דשייכי בה לא מהני וזה נכון וחריף לע\"ד."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,102 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש בני בנים הרי הם כבנים זה </span>\n<b> שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ\"מ כו' אפי' היה לו זרע ממזר כו'.</b> הכי איתא ביבמות ד\"ע ת\"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת\"ל וזרע אין לה מ\"מ אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל וזרע אין לה עיין עלה והא אפיקתיה לזרע זרעה זרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים הנה התוס' בפ' י\"נ דקט\"ו ד\"ה בן הבת וביבמות דכ\"ב ע\"ב ד\"ה בן אין לו כתבו דלא אמרינן בני בנים הרי הם כבנים אלא דוקא היכא דכתיב זרע ולא היכא דכתיב בן כיבום ונחלה דכתיב ובן אין לו וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בסוגיין ולקמן בס\"פ האומר גבי קרא דכי יסיר את בנך לפי' רש\"י והריטב\"א ז\"ל שם מוכח דאף לבן הבן קרי רחמנא בנו הפך מ\"ש הריטב\"א ז\"ל בסוגיין והכי מוכח נמי מאותה שאמרו בפ' שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי קרא דהאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אלא שיש לומר שאף הם ז\"ל לא כתבו כן אלא היכא דאפשר לפרש קרא בבנו דוקא לא מפרשינן נמי בבן בנו אבל התם דאי אפשר לפרש קרא אלא בבן בנו דוקא ולא בבנו ע\"כ לפרש הכי ועיין בס' גופי הלכות באות הב' ובספ' נאות יעקב יע\"ש.<br><b> והנה </b> התוס' ז\"ל בפ' י\"נ הוקשה להם דכיון דאין ב\"ב בכלל בן א\"כ מנ\"ל גבי יבום דב\"ב פוט' מן היבום דדרשת דאין לו עיין עליו אצטריך לרבות ממזר ותירצו דשקולין הם ויבואו שניהם שוב ראיתי להתוספות שם בדקי\"ט ע\"א ד\"ה כיון שהוק' להם דמנ\"ל גבי יבום דבת פוטר דדרשת דאין לו הא אצטריך לרבו' ממזר ותי' דשקולים הם והוק' להם מסוגיין דהוצרך לשנויי דז\"ז לא איצטרי' קרא ותי' דז\"ז פסול עם ז\"ז כשר אינן שקולין אבל זרע פסול עם ז\"ז כשר הם שקולין ותלמודא בסוגיין ז\"ז פסול קאמר כמו שכתבו התוס' בסוגיין יע\"ש אלא דאכתי קשה לפי דבריהם מנ\"ל ז\"ז פסול שיפטור מן היבום דהא ודאי פוט' הוא מן היבום וכל כי האי לא שמעינן מקרא אלא דוקא ז\"ז כשר ואפשר דכיון דבמילת בן שמעינן אפילו פסול כמ\"ש התוס' שם בא\"ד וביבמות דכ\"ג וגבי יבום דוקא אצטריך רבוי דאין לו כי היכי דלא נילף אחוה אחוה מבני יעקב א\"כ השתא דמרבינן מקרא דאין לו אפי' ממזר ה\"נ שמעינן ז\"ז פסול דע\"כ לא כתבו התוס' דלא מרבינן מקרא דאין לו ז\"ז פסול וז\"ז כשר אלא דוקא גבי קרא דוזרע אין לה ולמאי דס\"ד דב\"ב לאו כבנים דכיון דבכלל זרע לא נכלל זרע פסול אלא ז\"ז לית לן לרבויי תרתי ז\"ז ואפי' פסול אבל גבי קרא דובן אין לו דבכלל בן הוי אפי' פסול כי מרבינן מאין לו בני בנים אף פסולים במשמע ואע\"ג דגבי יבום הא אצטריך קרא אחרינא לרבות ממזר ולפ\"ז הו\"ל כאילו כתיב זרע לא היא דכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא תרתי שמעינן מיניה.<br><b> עוד </b> מבואר מדברי התוס' שם בפ' י\"נ דקט\"ו וביבמו' דכ\"ג דבמילת בן בכלל אף זרע פסול משא\"כ במילת זרע ואיכא למידק מההיא דפ' ד' מיתות דמייתו התוס' שם בריש דבריהם גבי מעביר בנו ובתו באש דק��מר תלמודא תנא פתח מכי מזרעו וסילק בתתו מזרעו ומשני תנא דרישא אחרינא דריש זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל בתתו מזרעו וכתב רש\"י ז\"ל דקרא יתירא הוא דלא הו\"ל למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשא אתא יע\"ש והשתא לפי דבריהם ל\"ל קרא יתירה דהא מקרא דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו שמעינן ליה כיון דבכלל בן אף פסולים במשמע ויש ליישב ודוק ודע שדברי התוס' ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הם עצמן לקמן בפ' האומר דס\"ו ע\"ב ד\"ה ולזרעו כו' וז\"ל בריש מכלתין אמרינן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר אין לה משמע דלשון זרע לא משמע אלא כשר והכא מרבינן מקרא דולזרעו אחריו אפי' זרע פסול וי\"ל דשאני הכא דולזרעו מיותר דהוה מצי למכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן עכ\"ל.<br><b> מבואר </b> יוצא מדבריהם אלו דאי הוה כתיב ולבניו לא הוה שמעינן זרע פסול וזה הפך מ\"ש בשני המקומות הנז' דגבי מילת בן שמעינן אף זרע פסול ועיין בס' בתי כהונה חלק בית אבות דכ\"ט ע\"ב עמד על דברי התוספות ז\"ל הללו דפרק האומר לישב מה שהקשה על דבריהם מוהר\"ח עשאל ז\"ל מאותה שאמרו בספרי גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן יכול חללים ת\"ל הכהנים דמוכח מיניה דאפי' חללים בכלל בנים אלמל' מילת הכהנים דמיעטינהו יע\"ש, והרב ז\"ל שתי דרכים לפניו גם זה לעומת זה אמרתי אעלם על דל שפתי בדר' קצרה האחד בא לו דע\"כ לא אמרינן דאפי' פסול נכלל בכלל בן אלא כשהכתוב הוצרך ליכתוב מילת בן לשום דרשא כגון למעט בנות או כההיא דיבום ונחלה אז אמרינן דאפילו פסולים במשמע ולכך גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאצטריך למעט בנות הוה ס\"ד לרבות חללים אלולי מילת הכהנים דמיעטינהו אבל גבי קרא דולזרעו אחריו שאף אלו היה אומר ולבניו הוה מיותר דמהיכא תיתי למעט בניו עד דהוצרך קרא לרבויינהו ולמעט בנות לא אצטריך כמ\"ש התוס' שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ע\"כ הוה אמרינן דאתא למעט זרע פסול את\"ד, הדרך השני הוא הפך מן האמור דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן נכלל אף זרע פסול אם לא כשאי אפשר לומר דוקא כשר ולא פסול או היכא דליכא למימר דאתא למעט בנות דאז משו' יתורא אמרינן דאתא לרבות זרע פסול ולכן גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאי אפשר לומר דאתא למעט חללים דהא שמעינן ליה ממילת הכהנים דמשמע כשרים ולא פסולים הוה ס\"ד לומר דאדרבא אתא לרבות חללים אלולי שדרשו למעט בנות וז\"ש יכול חללים כלומר בתר דכתיב הכהנים דמיניה ממעטינן חללים יכול נדרוש ממילת בני אהרן לרבות חללים דאי אתא קרא למעטינהו הא שמעי' ליה ממילת הכהנים ת\"ל הכהנים כלומר וכיון דמילת הכהנים מורה להפך סברא הוא למדרש מילת בני למעט בנות ולא לרבות חללים ועיין בספר משכנות יעקב דקע\"ז ע\"ב מיהו לפי דרך זה דברי התוס' דבתרא ודיבמות אינן מן הישוב שהרי התם אין מלת בן מיותר ואפ\"ה כתבו דאף זרע פסול במשמע והראשון עיקר.<br><b> וסבור </b> הייתי לומר דהכא ודאי אי הוה כתי' ולבניו לא הוה שמעינן אלא דוקא כשרים ולא פסו' דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן שמעינן אפי' פסו' אלא היכא דלית לן גילוי מלתא לומר דוקא כשר ולא פסו' דמסתמא אמרינן דאפי' פסו' במשמע אבל היכא דאית לן גילוי מלתא לומר דדוקא כשרים ולא פסו' ודאי דלא מרבינן פסו' בכלל בנים והכא כיון דחללים מחולל קרינהו רחמנא שנתחללו מקדושת כהן כמ\"ש רש\"י מהיכא תיתי לרבות בכלל בני�� אפי' פסו' ולכך אי לאו דזרעו מיותר לא הוה שמעינן פסו' אפי' להיכא דעבר ועבד כיון דאית לן גילוי מלתא דאין פסו' במשמ' משא\"כ גבי קרא דבני אהרן דמשו' דמיותר הוא הוה ס\"ד לרבות חללים אבל הא ודאי ליתא דא\"כ לפום מאי דלא אסיקו אדעתייהו התוס' דקרא דולזרעו מיותר אמאי לא קשיא להו נמי הכי דאפילו אם נאמר דבכלל זרע שמעינן אפי' פסו' הכא דאית לן גילוי מלתא ודאי אין פסולים במשמע ועוד דאף אי הוה כתיב ולבניו אמאי אינו מיותר וכמש\"ל ע\"ש הרב בתי כהונה ז\"ל בדרכו הא' ועיין בס' קרית ספר להר\"ב קאזיז יע\"ש.<br><b> והנה </b> הרשב\"א בחידושיו יישב עיקר התוס' שם בפ' האומר וז\"ל ומסתברא דלא מקרי זרע פסו' אלא פיסו' קהל כגון נתין וממזר והנהו אצטרי' לרבויינהו מזרע אין לה עיין עליה אבל פסולי כהונה זרעו מקרי ומש\"ה מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו יע\"ש ומורי הרב המובהק יצחק נוניס הי\"ו תמה על דבריו מההיא דפרק הערל דע\"ד ע\"ב דאמרינן בהדיא חללה לאו זרע אהרן יע\"ש וע\"ש בחי' הרשב\"א ויש ליישב קצת דהתם שאני דכתיב זרע אהרן ופסולי כהונה ודאי דלאו זרעו של אהרן מיקרו דשם אהרן על קדושת כהונה שנתקדש בה אהרן הכהן וכאילו כתיב זרע כהן דמורה בהדיא דמי שאינו בקדוש' כהן אינו בכלל אבל הכא דכתי' ולזרעו ואין שום כינוי של שם הכהונה ודאי דאף זרע פסול במשמע שהרי זרעו הוא אלא דבקדושת כהונה אינו מקודש כשאר זרעו הכשרים עיין בבכורות פ' מעשר בהמה דנ\"ו ע\"ב.<br><b> והנה </b> בהך מלתא דכתיבנא דבני בנים הרי הם כבנים אמרינן ביבמות דס\"ב ע\"ב מנא האי מילתא דאמור רבנן בני בני' הרי הם כבנים אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני ה\"נ אלא דקנית מנאי ה\"נ דקנית מנאי אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בית מכיר אבי גלעד כו' ופרש\"י מנא הא מלתא וכו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן יע\"ש ושמעתי מקשים למה לא פשיט ליה מקרא דכתיב בתורה בפ' וירא גבי לוט עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך ופרש\"י ובניך בני בנותיך וכתב הרא\"ם שהכריח מדכתיב חתן תחילה יע\"ש ולא ק\"מ דרש\"י לפום קושטא דאית לן קרא דחצרון פי' כן אבל אי לאו קרא דחצרון לא הוה מצי יליף מהאי קרא דחתן ובניך כו' דאפשר דבניך ממש קאמר ונקט חתן תחילה משו' שהיו גדולים ואח\"כ נקט הקטנים שהם הבנים ואף דלפו' קושטא דלא היו בנים ללוט מ\"מ אפשר דאם יש לך קאמרי א\"נ אפשר שהיו לו ולא רצו לצאת ונאבדו ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש כיון דאהדריה אהדריה לאיסוריה קמא הכונס </span>\n<b> את יבימתו נאסרו צרותיה עליו כו'.</b> עיין בספר פרשת דרכי' בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ג שהקשה על רבינו וז\"ל וא\"ת הרי כתב הרמב\"ם הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר אחין ואם בא הוא או שאר אחין עליה ה\"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע\"כ ואמאי לא אמרינן כיון דמיעטא הכתוב משום דכתיב עליה תחזור לאיסורא קמא דחייב כרת דומיא דאיילונית ודוכוותא ועיין במה שתי' הוא ז\"ל ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אישות הל\"ח במ\"ש בספר מש\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה דהא לא קשיא ע\"פ מ\"ש התוס' בפ\"ב די\"ט די\"ב והביא דבריהם הרב ז\"ל שם דנדרים ונדבות בי\"ט ליכא איסורא בהו אלא איסור עשה דוקא מטעמא דכיון דהותר אוכל נפש אף נדרי' ונדבו' בכלל מטעם מתוך וכי הדר אפיק קרא דנדרים ונדבות בקרא דלכם ולא לגבוה ליכא אלא עשה בלחוד כיון ��הות' מעיקרא בהדיא ולא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה יע\"ש ה\"נ גבי יבמה כיון דהותרה יבמה משום להקים לאחיו שם כל היבמות והצרות הותרו וכיון דהדר ואמ' עליה לאסור הצרות ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דומיא דנדרים ונדבות ועדיפא מינה הוא הא דיבמ' דכיון דמעיק' כי נפלו שתיהן לפניו כל אחת ואחת הותרה עד שייבם א' מהן וא\"כ הרי הותרה לגמרי דבאורייתא אין ברירה וכיון שכן ודאי לא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש לא חיישינן למיעוטא לפיכך </span>\n<b> יבם קטן שבא על יבימתו וכו' אבל אינו חולץ עד שיגדל ויבדק שהרי איש כתיב בפרשה לענין חליצה.</b> הנה ביבמות דס\"א אפליגו ר\"מ וחכמים גבי קטן וקטנה כו' לא חולצין כו' דר\"מ חייש למיעוטא וכן בנידה ר\"פ בנות כותים חייש ר\"מ למיעוטא דחזיין וכן בר\"פ כל הצלמים גזר כל המקומות אטו מקומו וכן גבי יין של כותים חייש למיעוטא כדאיתא בפר\"ק דחולין ד\"ו יע\"ש והתוס' בפ\"ק דחולין די\"ב ד\"ה פסח וכו' משמע להו דל\"ח למיעוטא אלא מדרבנן ובהכי ניחא דלא פריך התם תלמודא לר\"מ דחייש למיעוטא היכי אזלינן בתר רובא גבי פרה אדומה ושעירי יו\"הכ וכבוד אב ואם דמהנהו מייתי ראיה התם דאזלינן בתר רובא ולא פריך אלא לר\"א דמייתי ראיה מאכילת בשר דלר\"מ היכי אכיל בשרא יע\"ש משום דאף ר\"מ אזיל ומודה דמדאורייתא ל\"ח למיעוטא אבל בפ' כס\"ה דפ\"ו ע\"ב ד\"ה סמוך מיעו' ובנידה די\"ח ד\"ה מיעוטא נסתפקו בזה לר\"מ אם הוא דאורייתא או דרבנן וצ\"ל דה\"נ הו\"מ למיפרך מכל הנהו ודוק.<br><b> והנה </b> התוס' בר\"פ כל הצלמים כתבו דאע\"ג דאנן לא קי\"ל כר\"מ דחייש למיעוטא במיעוט המצוי קי\"ל כרשב\"ג דחייש והלכך אע\"ג דרוב נשים אינן מפילות כיון דמיעוטא דמפילות מצוי הוא חיישינן ומשמע מדבריהם דג' מחלוקות בדבר דלר\"מ אפי' במיעוט שאינו מצוי חיישינן ולרבנן דר\"מ אפי' במצוי ל\"ח ולרשב\"ג במצוי חיישינן יע\"ש וקשה דבר\"פ בנות כותים קאמר תלמודא דכי חייש ר\"מ למיעוטא היינו במיעוטא דשכיח אבל במיעוט' דלא שכיח לא חייש ואפשר דמיעוט דמצוי שכיח יותר אך קשה דבר\"פ האשה בתרא מדמי תלמו' מיעוטא דנפלים למיעוטא דאיילונית דמוקי למתני' כר\"מ דחייש למיעוט' דאיילונית גבי קטן וקטנה לא חולצין ולפי דבריהם דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישינן הו\"מ לאוקומה למתני' אפי' כרבנן ומשום דמיעוטא דנפלים מצוי חיישינן וצ\"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיעוטא דאיילונית ודנפלים כי הדדי נינהו וכי היכי דרבנן לא חיישי לההוא מיעוטא לא חיישי נמי הכא וא\"כ לפום מאי דקי\"ל כרשב\"ג דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישי' ה\"נ גבי קטן וקטנה חיישינן כר\"מ וזה לא שמענו דתיקום הלכתא כר\"מ בהא והדבר צ\"ת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שנתכוון לבעול.</b> וראיתי להרב מ\"ל בפרקין שכתב וז\"ל נסתפקתי בהא דקי\"ל ביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביא' זו עדים דומייא דקידושי' דקי\"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושי' או דילמא כי היכי דגזרת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' הית' היא ישנ' קנה ה\"נ נימא דביבמ' אפילו דליכא עדים קנה וכו' והביא ראי' ממ\"ש השה\"ג בס\"פ בית שמאי שכתב בשם ריא\"ז דצריך עדים יע\"ש ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל בח\"ד הנדפס עתה מקרוב בסימן שכ\"ח שנסתפק בזה ופשיט ליה היפך דאין צריך עדים ואייתי ��ידיה משנה ערוכה יבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דקאמר עלה בגמרא יע\"ש.",
+                "<span class=\"H\">שורש יבמה אי בעי עדים בביאה במד\"א </span>\n<b> שנתכוון לבעול כו'.</b> והנה הרמ\"ל עלה ונסתפק אי בעינן עדים בביאת היבם כי היכי דבעינן עדים גבי קדושין ואם בא עליה שלא בעדים אפי' שניהם מודים לא קנאה או דילמא כיון דגבי יבום אפילו בא עליה בשוגג או אנוס קנאה ה\"נ לא בעינן עדים ושוב כתב שמצא לריא\"ז בשל\"הג בס\"פ ב\"ש שכתב דבעינן עדים עכ\"ל ובדברי התוס' בפ\"ק דקדושין דף י\"ב ע\"ב ד\"ה משום פריצותא מבואר הדבר דבעינן עדים בין במאמר דתיקנו רבנן ובין בביאה שהיא מדאורייתא וכונת דבריהם בדבור הלז סתומים קצת ועיין להרב המפה בא\"ה סימן קס\"ו ס\"ב ובספר ד\"מ שם ובספר בית שמואל יע\"ש דמבואר ספקו של הרמ\"ל ועיין בחי' לקדושין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש חזקה ומיעוטא איתרע לרובא וכן </span>\n<b> אשה שהלך בעלה וצרתה למד\"ה ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ה\"ז לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה.</b> הנה התוס' בפרק עשרה יוחסין ד\"פ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר\"מ מטהר מטעמא דסמוך מיעוטא דתינוקות שאינן מטפחים לחזקה דעיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ואיתרע לרובא דתינוקות מטפחים והתוס' שם ד\"ה סמוך כו' הוקשה להם דבריש פ\"ב דיבמות דקי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ואמרו לה מת בעליך קאמר ר\"מ דלא תנשא ולא תתייבם מטעמא דסמוך מיעוטא דנשים שאינן מתעברות ויולדות לחזקה דהיתה בספקת יבום כשהלכה לה בעלה בלא בנים והו\"ל פלגא ופלגא וה\"נ הול\"ל דעיסה זו לא תשרף ולא תאכל מספקא ואמאי בטיל לרובא ומטהר ותירצו דרוב זה אינו חשוב ובטיל לגבי חזקה ומיעוטא יע\"ש ויש לדקדק על דבריהם מן הסוגיא שבפ' כס\"ה דפ\"ו דעלה דקאמר ר' אמי דטעמא דר\"מ דמחייב על חש\"ו משום נבילה ה\"ט משום דרוב מעשיהן מקולקלין פרכינן מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת אבר מן החי וכיון דלא ידעינן שנשחטה כראוי מוקמינן לה אחזקתה וכיון דאיכא חזקה ומיעוטא אתרע לרובא כדקא' ר\"מ גבי תינוק בצד העיסה ומשני תלמודא אי אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר יע\"ש.<br><b> והנה </b> למאי דמדמי תלמודא ההיא דשחיטת חש\"ו להך דבצק י\"ל דמשמע ליה לתלמודא דרוב מעשיהם מתוקנים לא חשיב רוב כ\"כ כרוב דתינוקות המטפחין דלא חשיב רוב כמ\"ש התוספות אמנם בתר דשני תלמודא דשאני טומאה מאיסור מאי ק\"ל להתוס' הכא מההיא דיבמות דהתם נמי כיון דמידי דאיסור הוא חייש ר\"מ לרוב נשים ומש\"ה הו\"ל כפ\"ופ ולא תנשא ולא תתייבם ואין לומר דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם היא אההיא סוגיא דחולין דפריך לרבי אמי מהך דתנוק דלר\"מ אתרע ליה רובא לגבי חזקה ומיעוטא ולא מסייע ליה מההיא דיבמות דחשיב לר\"מ כפ\"ופ ואמטו להכי הוצרכו לומר דמהתם אין ראיה דרוב חשוב דא\"כ היכי הוה ס\"ד לתרץ ולומר דמאי דמטהר ר\"מ גבי תינוק היינו משום דכיון דהוי ספקא הו\"ל תינוק דבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ר\"הי ספקו טהור ולא משום דאתרע לרובא ודחו זה מסוגיין דקאמר דעשאוהו חכמים לתנוק כדבר שיש בו דעת לישאל כו' והשתא אם איתא דקושייתם היתה אההיא דחולין דלא מסייע לרבי אמי מההיא דיבמות אכתי מאי אהנו בזה דאכתי קושייתם לא מתרצו ב��כי דתקשי ליה התם מתני' דיבמות למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין טומאה לאיסור וכעת צ\"י.<br><b> והנה </b> הכלל העולה מדבריהם הללו דקדושין הוא דלר\"מ כל שהרוב חשוב כי ההיא דיבמות ואיכא חזקה ומיעוט הסותר אל הרוב הו\"ל כפ\"ופ ובספקא תליא וכל שאין הרוב חשוב כי הך דתנוק ובצק אתרע ליה רובא לגבי מיעוטא וחזקה ואולם לרבנן דר\"מ כל שהרוב חשוב אזלינן בתר רובא ואפי' לגבי מיעוטא וחזקה ולרבנן בההיא דהאשה שהלכה בעלה תנשא לכתחילה ולענין הלכה כתבו התוס' ביבמות דלא קי\"ל כר\"מ וההיא סתמא דלא כהלכתא יע\"ש.<br><b> אמנם </b> רבינו בפ\"ג מה' יבום והטור בא\"הע סימן קנ\"ז פסקו לההיא סתמא וכך הסכים הריטב\"א בשיטתו לקדושין ע\"ש הרמב\"ן ז\"ל דהדר לתרוצי מתני' התם משום דכל דאיכא חזקה ומיעוטא חיישי' וחשיב כפ\"ופ אתי ככ\"ע ואפי' לרבנן דר\"מ והא דגבי תינוק קאמר ר\"מ דחזקה ומיעוטא בטיל ליה לרובא ורבנן אמרו דאזלי' בתר רובא ולכ\"ע לא חשיב כפ\"ופ תי' ע\"ש הרמב\"ן דמשום דר\"מ חשיב ליה כפ\"ופ הוא דמטהר דהו\"ל ספק טומאה בר\"הי בדבר שאין בו דעת לישאל ורבנן משום דס\"ל דהרוב מכריע יותר אמרו תולין אבל חשיב כפ\"ופ דחיישי' למיעו' וחזקה וההיא דיבמות אתיא ככ\"ע והריטב\"א כתב דכל דהמיעוט יוצא מן הרוב כי ההיא דיבמות לכ\"ע מצטרף עם החזקה והוי פ\"ופ אבל כשאין המיעוט יוצא מן הרוב כי הא דתנוק פליגי רבנן ור\"מ דלרבנן אין המיעוט מצטרף עם החזקה אלא רובא עיקר ומ\"ש תולין לר\"י ולא אמרו ישרף משום דרוב זה אינו חשוב לשרוף עליו את התרומה אבל לר\"מ אפי' במיעוט זה שאינו יוצא מן הרוב חשיב ליה כפ\"ופ ומצטרף עם החזקה ועפ\"ז ניחא ליה להריטב\"א ההיא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא מפני שמיעוט זה אינו יוצא מן הרוב לא חיישי' ליה ואינו מצטרף עם החזקה.<br><b> ועפ\"ז </b> ניחא נמי מה שהקשה הרב מח\"א בלשונותיו על רבינו פ\"ג מה' יבום די\"ז ע\"ג דבפ\"ק דחולין די\"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה אע\"ג דהתם איכא נמי חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינן גברא בחזקתו שהיה טמא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה יע\"ש, וכבר הוקשה לו כן להרב ח\"ה שם ד\"ה מנא הא מלתא ותי' דהא דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ועי\"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ\"ש הרא\"ש והאי מיעוטא דפרה לא שכיח הוא עכ\"ל וישוב זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דא\"כ היכי יליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא גבי מיעוטא דשכיח כגון גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' דהא איכא למימר דשאני פרה דמיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר\"מ דחייש למיעוטא היכא דלא שכיח לא חייש אלא עכ\"ל דלפום מאי דיליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא שמעינן דמיעוטא דשכיח הוא אך מ\"ש דהא דאזלינן בתר חזקה ומיעוטא אינו אלא דרבנן ניתן ליאמר ואמנם ע\"פ דברי הריטב\"א ניחא דמיעוטא דפרה אינו יוצא מן הרוב ולהכי אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה והרב מח\"א שם חילק חילוק אחר דכל שאין החזקה והרוב בגוף אחד כי ההיא דיבמו' שהחזקה סותר את הרוב לגמרי דהחזקה היא שיצתה ריקנית ואינה מעוברת והרוב הוא שהיא מעוברת אין החזק' מצטרף עם המיעוט להחשיבו כפ\"ופ ולהכי בההיא דרוב מצויין אצל שחיטה וגבי פרה אזלינן בתר רובא לגמרי יע\"ש ואין ספק שדבריו אינן אלא לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ אפ\"ה חייש למיעוטא וחזקה דהא גבי תנוק שאין החזקה והרוב בגוף אחד חייש ר\"מ למיעוטא וחזקה וכן למ\"ש הרב ח\"ה דמאי דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ה\"ד לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ הוי דאורייתא דהא חזינן דמטהר גבי תנוק מה\"ט וכ\"כ התוס' בבכורות ד\"ך ע\"א ד\"ה ואבע\"א יע\"ש והואיל וכן הדרא קושיית הרבנים הנז' לדוכתא אליבא דר\"מ לכל התירוצים דגבי פרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דלחילוק הריטב\"א שחילק בין מיעוט היוצא מן הרוב לשאינו יוצא מן הרוב הרי לר\"מ לא ס\"ל הכי כדמוכח מההיא דתנוק ואי למ\"ש הרב ח\"ה דהא דחיישי' למיעוטא אינו אלא לרבנן הרי לכ\"ע לא ס\"ל הכי וכן למ\"ש המח\"א ר\"מ לית ליה הכי ולדידיה תקשי היכי אזלינן גבי פרה בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה.<br><b> ונלע\"ד </b> ליישב לדברי רבינו הנז' דלא קשיא נמי לר\"מ דאף ר\"מ לא חייש למיעוט' וחזקה כי האי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דוקא גבי תנוק שהרוב אינו חשוב כמ\"ש התוס' והריטב\"א שהרי לרבנן דלא חיישי למיעוטא וחזקה ואזלו בתר רובא לא אזלו לגמרי כדי לשרוף את התרומה אלא אמרו תולין וברוב זה דלא חשיב הוא דחייש ר\"מ למיעוטא וחזקה כי האי אף שהמיעוט אינו יוצא מן הרוב לדברי הריטב\"א ואף שאין מבטל הרוב לגמרי לדברי המח\"א ולדברי הרב ח\"ה אף דבעלמא לא חיישינן אלא מדרבנן ולחומרא הכא חיישינן ולקולא כיון שהרוב אינו חשוב אבל גבי פרה וכן ברוב מצויין אצל שחיטה שהרוב חשוב לא חיישינן למיעוטא וחזקה מדאורייתא ואפי' לר\"מ וההיא דפרק כס\"ה דפ\"ו דהוה בעי תלמודא להתיר לר\"מ שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת חש\"ו ואפי' רוב מעשיהן מתוקנים מטעמא דמיעוטא וחזקה דמההיא הכריחו התוס' בבכורו' דמיעוטא וחזקה לר\"מ הוא דאורייתא יש ליישב דתלמודא ה\"ק אפי' תימא רוב מעשיהן מתוקנים מ\"מ כיון דרוב זה אינו חשוב סמכינן אמיעוטא וחזקה לר\"מ כי ההיא דרוב תינוקות מטפחים כנלע\"ד, ודע שהרשב\"א בתורת הבית גבי רוב מצויין אצל שחיטה חילק באופן אחר וסוגיא דחולין פ' כס\"ה דפ\"ו קשיא עליה וכעת אין הספר מצוי אצלי להעתיק דבריו יע\"ש.<br><b> הנה </b> עלה בידינו הסכמת הראשונים זולת התוספות דסתמא דיבמות אליבא דהלכתא היא ומשום דחיישינן למיעוטא וחזקה והילכך האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם וראיתי להרב מח\"א שם בפ\"ג דיבום שתמה על רבינו והטור שפסקו לסיפא דההיא מתני' דקתני יצתה מלאה חוששת דהתם ליכא חזקה המסייעת אל המיעוט כמ\"ש התוס' שם בד\"ה וסיפא חזקה לשותה ומיעוט כו' וכ\"כ הרא\"ש וכיון דליכא אלא מיעוט לבד לא קי\"ל כר\"מ אלא כרבנן דאזלינן בתר רובא וא\"כ סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא ואמאי חוששת ותי' דלרבנן דלא חיישי למיעוטא לא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות דהמיעוט בטל לגמרי לגבי רוב וכיון דרוב נשים מתעברות הו\"ל כאלו ילדה בן קיימא ודאי אלא היכא דאיכא חזקה הוא דחיישי רבנן למיעוטא ומצטרף אל החזקה אבל כל היכא דליכא חזקה בטל לגמרי ומ\"ש שם בגמ' סמוך למיעוטא דמפילות למחצה דנקבות היינו לר\"מ דחייש למיעוטא יע\"ש ואשתמיט מיניה ההיא דפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ז דאפליגו ר\"י ור\"ש גבי בת ישר' שנשאת לכהן והניח בנים והניחה מעוברת דר\"י סבר דאין העבדים אוכלים בתרומה משום חלקו של עובר דחיישינן למיעוטא דזכרים ור\"ש ס\"ל דאוכלים משום דלמיעוטא דזכרים לא חיישינן דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש ופסק הרא\"ש שם כר\"ש וכן פסק רבינו בפ\"ח מהל' תרומות ולדע' הראב\"ד ז\"ל שם ניחא יע\"ש, וכ\"כ קשה מההיא דסוף פרק בהמה המקשה גבי ��מבכרת שהפילה שלייא דקאמר רבי אמי דה\"ט דישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה לזה י\"ל דהתם איכא חזקה דבהמה במעי אמה אינה קדושה בבכורה דמסייע למיעוטא דנדמה ותלמודא דלא יהיב טעמא משום מיעוטא וחזקה היינו משו' דבעי לאוקומי מתני' אפי' כר\"מ דחייש בעלמא למיעוטא קאמר דהכא הו\"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר\"מ ודוק אך מההיא דתרומה קשה ואולם גבי איסו' ערוה החמירו וכמ\"ש התוס' בר\"פ האשה יע\"ש.<br><b> זאת </b> תורת העולה דלהתוס' לרבנן דר\"מ דקי\"ל כוותייהו לא חיישינן למיעוטא וחזקה לעולם אלא אזלינן בתר רובא לעולם ולהרמב\"ן לעולם חיישינן למיעוטא וחזקה והוי פ\"ופ דהרוב מכריע יותר ונ\"מ לטומ' בר\"הי ולהריטב\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא במיעוט היוצא מן הרוב אבל כשאינו יוצא מן הרוב אזלינן בתר רובא לגמרי וכן לחילוק הרב מח\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא בחזקה הסותרת הרוב לגמרי דהיינו שהחזקה והרוב בגוף א' אבל כל שאין החזקה והרוב בגוף אחד אזלינן בתר רובא לגמרי ולדברי כולם לבד הרמב\"ן כי אזלינן בתר רובא היינו ברוב חשוב אבל ברוב שאינו חשוב לא אזלינן לגמרי אלא חיישינן אל הרוב לחומ' ולדברי כולם כי חיישי' למיעוט' וחזקה היינו ברובא דליתיה קמן אבל בדאיתיה קמן לא חיישי' כלל למעוטא וחזק' והיינו ההיא דעיסה בבית ושרצים וצפרדעים כו' כדאית' בקדושין ד\"פ וכמ\"ש הריטב\"א שם בשיטתו וכמ\"ש שם רש\"י ועיין עוד מ\"ש בשורש מיעוט בלא חזקה אי חיישינן."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין יבמה אסורה ליבם באיסור לאו או עשה היתה </span>\n<b> היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו'.</b> הנה התוס' ביבמות דף ט' ד\"ה והרי איסור מצוה כו' ובסנהדרין דנ\"ג ע\"ב ד\"ה וחייבי כו' הקשו למה זה בכל דוכתי פשיטא ליה להש\"ס דחייבי לאוין לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין לאו בני חליצ' ויבום נינהו כחייבי כריתות ואמאי לא אמרינן נמי לר\"ע דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש ולכאורה עיקר קושייתם לא ק' כלל אאותה שאמרו שם דאיסור קדושה לר\"ע כגון ממזרת ונתינה לישראל אינה עולה ליבום ולחליצה דכיון דלר\"ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין נמצא דממזרת ונתינה זו שנפלה לפניו ליבום לאו אשת אח נינהו כיון דמעיקרא לא תפסו בהן קדושי אחיו ועיקר קושייתם לא חלה אלא לההיא דפ' הערל דס\"ט ופ\"ד מיתות דאמרו פצוע דכא וכרות שפכה לר\"ע לא חולצין ולא מייבמין ואמאי ליתי עשה דיבום ולדחי ל\"ת כיון דאשת אח הוו אבל אחר ההתבוננות אף אההיא דממזרת ונתינה קשיא להו שפיר דהיכי קאמר תלמוד' סתמא דלר\"ע לא חולצין ולא מייבמין הא משכחת לה לר\"ע דחולצין ומייבמין כגון שאחיו של יבם היה ממזר או כרות שפכה דמותר בממזרת ותפסי בה קדושין וכשנפלה לפני יבם אתי עשה ודחי ל\"ת וברור.<br><b> ואולם </b> בעיקר קושייתם שמעתי למו\"ה בעל שע\"ה ישוב על פי אותה סוגייא דאיתמר לקמן בפ' כיצד ד\"ך ע\"א עלה דמתני' דאלמנה לכ\"ג חולצת ולא מתייבמת דפריך תלמודא בשלמא אלמנה מן הנשואין עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל\"ת ואמר רב גידל אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת\"ל יבמתו ומה ת\"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין ופרכינן ואימא חייבי כריתות ומשנינן אמר קרא אם לא יחפוץ לקחתה הא חפץ י��בם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ופרכינן א\"ה חייבי לאוין נמי ומשנינן הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קדושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין יעויין שם אשר מבואר יוצא מסוגייא זו דטעמא דמוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דאם לא יחפוץ בחייבי כריתות ולא אמרי' איפכא הוא משום דכיון דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין משא\"כ בחייבי כריתות היא הנותנת לאוקומי קרא בהכי ומעתה לר\"ע דחייבי לאוין וחייבי כריתות שוין ובשניהם אין קדושין תופסין בהן תו ליכא הוכחה לאוקמי קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דלא יחפו' בחייבי כריתות דא\"כ קשה מה ראית ולדידיה ליכא לתרו' כדמשני תלמודא כמובן וכיון שכן לדידיה עכ\"ל דחייבי לאוין וחייבי כריתות כולהו אמעיטו מחליצה ויבום מקרא דלא יחפוץ וקרא דיבמתו מוקמינן דוקא בחייבי עשה לו' דעולות לחליצה ולא ליבום.<br><b> והשתא </b> תו ליכא לאקשויי קושיית התוספות ז\"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה דשאני הכא דגלי קרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום ואי תקשי לך דהא הך דרשא דרב גידל דדריש בקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום לא סלקא התם לפום קושטא דהדר פריך רבא עליה דרב גידל מאותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה אם בעלו קנו ויהיב טעמא אחריתי גבי אלמנה מן האירוסין דחולצת ולא מייבמת משום גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה יע\"ש הא לאו מילתא היא דהרי כתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה גזירה ביאה ראשונה כו' וגם ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' יבום כתב ע\"ש הרב בה\"ג ז\"ל דדרשת דרב גידל קיימא נמי לפום קושטא דמילתא אלא דמוקמינן קרא באלמנה מן הנשואין ובחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום יע\"ש והשתא לר\"ע לא מצינן לאוקומי קרא בהכי דלדידיה כיון דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי כריתות הדרא קושיית הש\"ס לדוכתא ומה ראית למדרש קרא בהכי ולא בחייבי כריתות ולא מצינן לתרוצי מידי אם לא דלדידיה מוקמינן קרא בחייבי עשה אבל בחייבי לאוין וכריתות אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום מקרא דלא יחפוץ וכיון דגלי לן קרא דאינן עולות לחליצה וליבום תו ליכא לאקשויי ליתי עשה ולידחי ל\"ת אלו דברי הרב הנז' ואני בע\"ד לא נחה דעתי בזה כלל דמלבד דאיכא למימר דקושיית התוס' ז\"ל מה נפשך היא אי גלי קרא א\"כ מנ\"ל לר\"ע בעלמא כלל זה דאתי עשה ודחי ל\"ת אי משום דיליף לה מכלאים בציצית אדנילף לה מהתם לילף מהכא דגלי קרא דאין עשה דוחה ל\"ת ואי לא גלי קרא אמאי לא אמרינן הכא דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועיין להתוספות ז\"ל בזבחים דצ\"ז ע\"ב וביבמות דנ\"ט ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה יע\"ש, ש\"ר בחידושי הרשב\"א בשמעתין הקשה כן ועפ\"י ישובו יש לישב זה יע\"ש.<br><b> ואולם </b> עדיין לא נחה דעתי בתירוץ זה דאכתי איכא למימר לר\"ע דחייבי לאוין עולות בין לחליצה ובין ליבום וקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי כריתות דוקא ולא בחייבי לאוין וקרא דיבמתו בחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וליכא למיפרך מה ראית לדרוש קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין נמי דהא כיון דקרא דלא יחפוץ הכי מדריש כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה תו ליכא למי' דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום מהאי קרא דכיון דגבי חייבי לאוין אית לן למימר דעולות ליבום ולחליצה מטעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת היכי שמעי' מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות ליבום ולחליצה דהא היא גופה קאמר קרא דכל העולה ליבום עולה לחליצה ובשלמא כי מוקמינן קרא בחייבי כריתות דשמעינן בעלמא דאינן עולו' ליבום מג\"ש דעליה עליה שמעינן שפיר מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה נמי אבל גבי חייבי לאוין לא שמעי' מידי מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום וכמובן וכבר התוס' ז\"ל בסוגייא זו ד\"ה אי הכי הוקשה להם כן למאי דפריך תלמודא ומה ראית כלומר ונימא איפכא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין דאינן עולות לחליצה וליבום דהיכי משתמע מקרא דלא יחפוץ דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום כו' ומתוך כך נדחקו בפי' השמועה לומר דהכי פריך ואימא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין ועשה ולומר דחייבי לאוין דעולות לחליצה וליבום וחייבי עשה אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום ובכן מדריש קרא שפיר וכי הדר ומשני מסתברא דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין הכי קאמר חייבי לאוין ועשה תפסי בה קדושין ואין סברא לומר דחייבי עשה לא יעלה לחליצה וליבום יע\"ש.<br><b> באופן </b> שלפי דבריהם ז\"ל לא אסיק אדעתיה הש\"ס בסוגיא זו לומר דחייבי לאוין לא יעלו לחליצה וליבום כחייבי כריתות מקרא דלא יחפוץ דהא ודאי אין סברא לומר דבר זה מעולם וכל כי הא לא שמעינן מהאי קרא בחייבי לאוין כלל ומעתה אפי' לר\"ע נמי כי מוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין לומר דעולו' לחליצה ואינן עולות ליבום וקרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ליכא לאקשויי מה ראית לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין דכל כי האי לאו קושיא היא כמ\"ש התוס' ואי קשיא אינו אלא אמאי לא אוקומה קרא נמי בחייבי עשה דומיא דחייבי כריתות ועל זה אף לר\"ע יצדק התי' שתירצו בש\"ס דליכא לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי עשה ולומר דלא יעלו לחליצה וליבום כיון דקדושין תפסי בהו וברור ודע שהרשב\"א ז\"ל דרך דרך אחרת בפי' השמועה הזאת דכי פריך ומה ראית היינו לומר דחייבי לאוין יהיה דינן כחייבי כריתות ממש שלא יעלו לחליצה וליבום וע\"ז משני הש\"ס דהא ליכא למימר משום דחייבי לאוין קדושין תפסי בה יע\"ש ועפ\"י דרכו מתיישב שפיר קושיית התוספו' ז\"ל בפ\"ק די\"ו וגם הוא ז\"ל בחידושיו שם הקשה אותה ולא העלה דבר ברור יע\"ש."
+            ],
+            [
+                "<b>ויבמה </b>\n<b> שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה כו'.</b> מצאתי כתוב למורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו וז\"ל כתבתי בנדפס דק\"ט ע\"ב דכ\"ג הבא על האלמנה מן הנשואין אי חייב עליה כרת במחלוקת הוא שנוי יע\"ש והן עתה בהיותי בעיר מודונא אינה ה' לידי שיטה כתיבת יד המאיר\"י על מסכת יבמות וראיתי כתוב שם וז\"ל כל זה שביארנו בחייבי לאוין אלמנה לכ\"ג אין הדין שוה בה לשאר חייבי לאוין והענין הוא שאלמנה מן האירוסין דינה כשאר חייבי לאוין לגמרי אבל מן הנשואין דאיכא לאו ועשה דבעולה אי אפשר לומר יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וא\"כ אף מן התורה אינה בת יבום ואין לומר שאף היבום עשה ול\"ת עשה דיבמה יבא עליה ולאו דלא תהיה אשת המת החוצה שהרי לאו זה לא בא למצות יבום אלא לאוסרה לזר הא כל שרוצה להתעגן בלא יבם ובלא זר אין כאן חיוב לאו ומעתה ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ\"מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופסין בה דבכלל חייבי לאוין הן ויש אומ' שאף בכל צד שנבעלה צריכה גט מגזרה שמא יאמרו קנאה ויצאה בלא גט ובדין הוא ג\"כ שלא תהא צריכה חליצה ד\"ת שכל שא��נה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזרה משום אלמנה מן האירוסין מידי דהוי אמקדש אחות יבמה שאעפ\"י שנפטרה צרתה מן התורה אצריכוה רבנן חליצה גזרה שמא יאמרו יבמה נפטר' לשוק בלא חליצה ויש אומרים שאף מן התורה היא בת חליצה ממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו כו' ואעפ\"י שרב גידל לחייבי לאוין אמרה מ\"מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה וכ\"כ בה' גדולות לראשונים ומכאן כתבו רבים שאף ס' סוטה ומחזיר גרושה שאמרו עליהן חולצות ולא מיבמות חולצת דבר תור' קאמר עכ\"ל ומתוך דבריו יתבאר כל מ\"ש ודוק.<br><b> ודע </b> שממ\"ש הרב המאירי ואין לומר שאף יבום עשה ולא תעשה כו' למדנו כלל מחודש דהא דאמרי' אין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו דוקא בעשה גרידא אבל עשה ולא תעשה דוחה את לא תעשה ועשה וק\"ל לפי דעתו מהא דגרסינן בפרק א\"מ ואם כהן הוא והיא בבית הקברות אינו חייב להחזיר משום דטומאת כהנים עשה ול\"ת והשבת אבידה עשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הרי אע\"ג דבהשבת אבידה איכא עשה ול\"ת כמ\"ש רבינו בפי\"א מה' גזלה ואבידה הלכה י\"ח כתב דכהן שראה אבידה בב\"הק אינו חייב להחזיר משום דהו\"ל עשה ול\"ת וכתב ה\"ה שהיא גירסת ההלכות ורש\"י אבל האמת שאין אנו צריכין לזה דת\"ל דבעידנא כו' ועיין במ\"ש הנ\"י שם בפרק א\"מ ומדברי כולם דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אע\"ג דאיכא ל\"ת בהדי עשה הדוחה ושלא כדעת הרב המאירי וצ\"ע ודוק ועיין בה' מילה בשורש אתי עשה ודוחה ל\"ת מ\"ש עוד בזה יעש\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש בני בנים הרי הם כבנים זה </span>\n<b> שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ\"מ כו' אפי' היה לו זרע ממזר כו'.</b> הכי איתא ביבמות ד\"ע ת\"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת\"ל וזרע אין לה מ\"מ אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל וזרע אין לה עיין עלה והא אפיקתיה לזרע זרעה זרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים הנה התוס' בפ' י\"נ דקט\"ו ד\"ה בן הבת וביבמות דכ\"ב ע\"ב ד\"ה בן אין לו כתבו דלא אמרינן בני בנים הרי הם כבנים אלא דוקא היכא דכתיב זרע ולא היכא דכתיב בן כיבום ונחלה דכתיב ובן אין לו וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בסוגיין ולקמן בס\"פ האומר גבי קרא דכי יסיר את בנך לפי' רש\"י והריטב\"א ז\"ל שם מוכח דאף לבן הבן קרי רחמנא בנו הפך מ\"ש הריטב\"א ז\"ל בסוגיין והכי מוכח נמי מאותה שאמרו בפ' שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי קרא דהאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אלא שיש לומר שאף הם ז\"ל לא כתבו כן אלא היכא דאפשר לפרש קרא בבנו דוקא לא מפרשינן נמי בבן בנו אבל התם דאי אפשר לפרש קרא אלא בבן בנו דוקא ולא בבנו ע\"כ לפרש הכי ועיין בס' גופי הלכות באות הב' ובספ' נאות יעקב יע\"ש.<br><b> והנה </b> התוס' ז\"ל בפ' י\"נ הוקשה להם דכיון דאין ב\"ב בכלל בן א\"כ מנ\"ל גבי יבום דב\"ב פוט' מן היבום דדרשת דאין לו עיין עליו אצטריך לרבות ממזר ותירצו דשקולין הם ויבואו שניהם שוב ראיתי להתוספות שם בדקי\"ט ע\"א ד\"ה כיון שהוק' להם דמנ\"ל גבי יבום דבת פוטר דדרשת דאין לו הא אצטריך לרבו' ממזר ותי' דשקולים הם והוק' להם מסוגיין דהוצרך לשנויי דז\"ז לא איצטרי' קרא ותי' דז\"ז פסול עם ז\"ז כשר אינן שקולין אבל זרע פסול עם ז\"ז כשר הם שקולין ותלמודא בסוגיין ז\"ז פסול קאמר כמו שכתבו התוס' בסוגיין יע\"ש אלא דאכתי קשה לפי דבריהם מנ\"ל ז\"ז פסול שיפטור מן היבום דהא ודאי פוט' הוא מן היבום וכל כי האי לא שמעינן מקרא אלא דוקא ז\"ז כשר ואפשר דכיון דבמילת בן שמעינן אפילו פסול כמ\"ש התוס' שם בא\"ד וביבמות דכ\"ג וגבי יבום דוקא אצטריך רבוי דאין לו כי היכי דלא נילף אחוה אחוה מבני יעקב א\"כ השתא דמרבינן מקרא דאין לו אפי' ממזר ה\"נ שמעינן ז\"ז פסול דע\"כ לא כתבו התוס' דלא מרבינן מקרא דאין לו ז\"ז פסול וז\"ז כשר אלא דוקא גבי קרא דוזרע אין לה ולמאי דס\"ד דב\"ב לאו כבנים דכיון דבכלל זרע לא נכלל זרע פסול אלא ז\"ז לית לן לרבויי תרתי ז\"ז ואפי' פסול אבל גבי קרא דובן אין לו דבכלל בן הוי אפי' פסול כי מרבינן מאין לו בני בנים אף פסולים במשמע ואע\"ג דגבי יבום הא אצטריך קרא אחרינא לרבות ממזר ולפ\"ז הו\"ל כאילו כתיב זרע לא היא דכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא תרתי שמעינן מיניה.<br><b> עוד </b> מבואר מדברי התוס' שם בפ' י\"נ דקט\"ו וביבמו' דכ\"ג דבמילת בן בכלל אף זרע פסול משא\"כ במילת זרע ואיכא למידק מההיא דפ' ד' מיתות דמייתו התוס' שם בריש דבריהם גבי מעביר בנו ובתו באש דקאמר תלמודא תנא פתח מכי מזרעו וסילק בתתו מזרעו ומשני תנא דרישא אחרינא דריש זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל בתתו מזרעו וכתב רש\"י ז\"ל דקרא יתירא הוא דלא הו\"ל למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשא אתא יע\"ש והשתא לפי דבריהם ל\"ל קרא יתירה דהא מק��א דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו שמעינן ליה כיון דבכלל בן אף פסולים במשמע ויש ליישב ודוק ודע שדברי התוס' ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הם עצמן לקמן בפ' האומר דס\"ו ע\"ב ד\"ה ולזרעו כו' וז\"ל בריש מכלתין אמרינן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר אין לה משמע דלשון זרע לא משמע אלא כשר והכא מרבינן מקרא דולזרעו אחריו אפי' זרע פסול וי\"ל דשאני הכא דולזרעו מיותר דהוה מצי למכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן עכ\"ל.<br><b> מבואר </b> יוצא מדבריהם אלו דאי הוה כתיב ולבניו לא הוה שמעינן זרע פסול וזה הפך מ\"ש בשני המקומות הנז' דגבי מילת בן שמעינן אף זרע פסול ועיין בס' בתי כהונה חלק בית אבות דכ\"ט ע\"ב עמד על דברי התוספות ז\"ל הללו דפרק האומר לישב מה שהקשה על דבריהם מוהר\"ח עשאל ז\"ל מאותה שאמרו בספרי גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן יכול חללים ת\"ל הכהנים דמוכח מיניה דאפי' חללים בכלל בנים אלמל' מילת הכהנים דמיעטינהו יע\"ש, והרב ז\"ל שתי דרכים לפניו גם זה לעומת זה אמרתי אעלם על דל שפתי בדר' קצרה האחד בא לו דע\"כ לא אמרינן דאפי' פסול נכלל בכלל בן אלא כשהכתוב הוצרך ליכתוב מילת בן לשום דרשא כגון למעט בנות או כההיא דיבום ונחלה אז אמרינן דאפילו פסולים במשמע ולכך גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאצטריך למעט בנות הוה ס\"ד לרבות חללים אלולי מילת הכהנים דמיעטינהו אבל גבי קרא דולזרעו אחריו שאף אלו היה אומר ולבניו הוה מיותר דמהיכא תיתי למעט בניו עד דהוצרך קרא לרבויינהו ולמעט בנות לא אצטריך כמ\"ש התוס' שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ע\"כ הוה אמרינן דאתא למעט זרע פסול את\"ד, הדרך השני הוא הפך מן האמור דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן נכלל אף זרע פסול אם לא כשאי אפשר לומר דוקא כשר ולא פסול או היכא דליכא למימר דאתא למעט בנות דאז משו' יתורא אמרינן דאתא לרבות זרע פסול ולכן גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאי אפשר לומר דאתא למעט חללים דהא שמעינן ליה ממילת הכהנים דמשמע כשרים ולא פסולים הוה ס\"ד לומר דאדרבא אתא לרבות חללים אלולי שדרשו למעט בנות וז\"ש יכול חללים כלומר בתר דכתיב הכהנים דמיניה ממעטינן חללים יכול נדרוש ממילת בני אהרן לרבות חללים דאי אתא קרא למעטינהו הא שמעי' ליה ממילת הכהנים ת\"ל הכהנים כלומר וכיון דמילת הכהנים מורה להפך סברא הוא למדרש מילת בני למעט בנות ולא לרבות חללים ועיין בספר משכנות יעקב דקע\"ז ע\"ב מיהו לפי דרך זה דברי התוס' דבתרא ודיבמות אינן מן הישוב שהרי התם אין מלת בן מיותר ואפ\"ה כתבו דאף זרע פסול במשמע והראשון עיקר.<br><b> וסבור </b> הייתי לומר דהכא ודאי אי הוה כתי' ולבניו לא הוה שמעינן אלא דוקא כשרים ולא פסו' דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן שמעינן אפי' פסו' אלא היכא דלית לן גילוי מלתא לומר דוקא כשר ולא פסו' דמסתמא אמרינן דאפי' פסו' במשמע אבל היכא דאית לן גילוי מלתא לומר דדוקא כשרים ולא פסו' ודאי דלא מרבינן פסו' בכלל בנים והכא כיון דחללים מחולל קרינהו רחמנא שנתחללו מקדושת כהן כמ\"ש רש\"י מהיכא תיתי לרבות בכלל בנים אפי' פסו' ולכך אי לאו דזרעו מיותר לא הוה שמעינן פסו' אפי' להיכא דעבר ועבד כיון דאית לן גילוי מלתא דאין פסו' במשמ' משא\"כ גבי קרא דבני אהרן דמשו' דמיותר הוא הוה ס\"ד לרבות חללים אבל הא ודאי ליתא דא\"כ לפום מאי דלא אסיקו אדעתייהו התוס' דקרא דולזרעו מיותר אמאי לא קשיא להו נמי הכי דאפילו אם נאמר דבכלל זרע שמעינן אפי' פסו' הכא דאית לן גילוי מלתא ודאי אין פסולים במשמע ועוד דאף אי הוה כתיב ולבניו אמאי אינו מיותר וכמש\"ל ע\"ש הרב בתי כהונה ז\"ל בדרכו הא' ועיין בס' קרית ספר להר\"ב קאזיז יע\"ש.<br><b> והנה </b> הרשב\"א בחידושיו יישב עיקר התוס' שם בפ' האומר וז\"ל ומסתברא דלא מקרי זרע פסו' אלא פיסו' קהל כגון נתין וממזר והנהו אצטרי' לרבויינהו מזרע אין לה עיין עליה אבל פסולי כהונה זרעו מקרי ומש\"ה מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו יע\"ש ומורי הרב המובהק יצחק נוניס הי\"ו תמה על דבריו מההיא דפרק הערל דע\"ד ע\"ב דאמרינן בהדיא חללה לאו זרע אהרן יע\"ש וע\"ש בחי' הרשב\"א ויש ליישב קצת דהתם שאני דכתיב זרע אהרן ופסולי כהונה ודאי דלאו זרעו של אהרן מיקרו דשם אהרן על קדושת כהונה שנתקדש בה אהרן הכהן וכאילו כתיב זרע כהן דמורה בהדיא דמי שאינו בקדוש' כהן אינו בכלל אבל הכא דכתי' ולזרעו ואין שום כינוי של שם הכהונה ודאי דאף זרע פסול במשמע שהרי זרעו הוא אלא דבקדושת כהונה אינו מקודש כשאר זרעו הכשרים עיין בבכורות פ' מעשר בהמה דנ\"ו ע\"ב.<br><b> והנה </b> בהך מלתא דכתיבנא דבני בנים הרי הם כבנים אמרינן ביבמות דס\"ב ע\"ב מנא האי מילתא דאמור רבנן בני בני' הרי הם כבנים אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני ה\"נ אלא דקנית מנאי ה\"נ דקנית מנאי אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בית מכיר אבי גלעד כו' ופרש\"י מנא הא מלתא וכו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן יע\"ש ושמעתי מקשים למה לא פשיט ליה מקרא דכתיב בתורה בפ' וירא גבי לוט עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך ופרש\"י ובניך בני בנותיך וכתב הרא\"ם שהכריח מדכתיב חתן תחילה יע\"ש ולא ק\"מ דרש\"י לפום קושטא דאית לן קרא דחצרון פי' כן אבל אי לאו קרא דחצרון לא הוה מצי יליף מהאי קרא דחתן ובניך כו' דאפשר דבניך ממש קאמר ונקט חתן תחילה משו' שהיו גדולים ואח\"כ נקט הקטנים שהם הבנים ואף דלפו' קושטא דלא היו בנים ללוט מ\"מ אפשר דאם יש לך קאמרי א\"נ אפשר שהיו לו ולא רצו לצאת ונאבדו ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש כיון דאהדריה אהדריה לאיסוריה קמא הכונס </span>\n<b> את יבימתו נאסרו צרותיה עליו כו'.</b> עיין בספר פרשת דרכי' בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ג שהקשה על רבינו וז\"ל וא\"ת הרי כתב הרמב\"ם הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר אחין ואם בא הוא או שאר אחין עליה ה\"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע\"כ ואמאי לא אמרינן כיון דמיעטא הכתוב משום דכתיב עליה תחזור לאיסורא קמא דחייב כרת דומיא דאיילונית ודוכוותא ועיין במה שתי' הוא ז\"ל ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אישות הל\"ח במ\"ש בספר מש\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה דהא לא קשיא ע\"פ מ\"ש התוס' בפ\"ב די\"ט די\"ב והביא דבריהם הרב ז\"ל שם דנדרים ונדבות בי\"ט ליכא איסורא בהו אלא איסור עשה דוקא מטעמא דכיון דהותר אוכל נפש אף נדרי' ונדבו' בכלל מטעם מתוך וכי הדר אפיק קרא דנדרים ונדבות בקרא דלכם ולא לגבוה ליכא אלא עשה בלחוד כיון דהות' מעיקרא בהדיא ולא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה יע\"ש ה\"נ גבי יבמה כיון דהותרה יבמה משום להקים לאחיו שם כל היבמות והצרות הותרו וכיון דהדר ואמ' עליה לאסור הצרות ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דומיא דנדרים ונדבות ועדיפא מינה הוא הא דיבמ' דכיון דמעיק' כי נפלו שתיהן ל��ניו כל אחת ואחת הותרה עד שייבם א' מהן וא\"כ הרי הותרה לגמרי דבאורייתא אין ברירה וכיון שכן ודאי לא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש לא חיישינן למיעוטא לפיכך </span>\n<b> יבם קטן שבא על יבימתו וכו' אבל אינו חולץ עד שיגדל ויבדק שהרי איש כתיב בפרשה לענין חליצה.</b> הנה ביבמות דס\"א אפליגו ר\"מ וחכמים גבי קטן וקטנה כו' לא חולצין כו' דר\"מ חייש למיעוטא וכן בנידה ר\"פ בנות כותים חייש ר\"מ למיעוטא דחזיין וכן בר\"פ כל הצלמים גזר כל המקומות אטו מקומו וכן גבי יין של כותים חייש למיעוטא כדאיתא בפר\"ק דחולין ד\"ו יע\"ש והתוס' בפ\"ק דחולין די\"ב ד\"ה פסח וכו' משמע להו דל\"ח למיעוטא אלא מדרבנן ובהכי ניחא דלא פריך התם תלמודא לר\"מ דחייש למיעוטא היכי אזלינן בתר רובא גבי פרה אדומה ושעירי יו\"הכ וכבוד אב ואם דמהנהו מייתי ראיה התם דאזלינן בתר רובא ולא פריך אלא לר\"א דמייתי ראיה מאכילת בשר דלר\"מ היכי אכיל בשרא יע\"ש משום דאף ר\"מ אזיל ומודה דמדאורייתא ל\"ח למיעוטא אבל בפ' כס\"ה דפ\"ו ע\"ב ד\"ה סמוך מיעו' ובנידה די\"ח ד\"ה מיעוטא נסתפקו בזה לר\"מ אם הוא דאורייתא או דרבנן וצ\"ל דה\"נ הו\"מ למיפרך מכל הנהו ודוק.<br><b> והנה </b> התוס' בר\"פ כל הצלמים כתבו דאע\"ג דאנן לא קי\"ל כר\"מ דחייש למיעוטא במיעוט המצוי קי\"ל כרשב\"ג דחייש והלכך אע\"ג דרוב נשים אינן מפילות כיון דמיעוטא דמפילות מצוי הוא חיישינן ומשמע מדבריהם דג' מחלוקות בדבר דלר\"מ אפי' במיעוט שאינו מצוי חיישינן ולרבנן דר\"מ אפי' במצוי ל\"ח ולרשב\"ג במצוי חיישינן יע\"ש וקשה דבר\"פ בנות כותים קאמר תלמודא דכי חייש ר\"מ למיעוטא היינו במיעוטא דשכיח אבל במיעוט' דלא שכיח לא חייש ואפשר דמיעוט דמצוי שכיח יותר אך קשה דבר\"פ האשה בתרא מדמי תלמו' מיעוטא דנפלים למיעוטא דאיילונית דמוקי למתני' כר\"מ דחייש למיעוט' דאיילונית גבי קטן וקטנה לא חולצין ולפי דבריהם דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישינן הו\"מ לאוקומה למתני' אפי' כרבנן ומשום דמיעוטא דנפלים מצוי חיישינן וצ\"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיעוטא דאיילונית ודנפלים כי הדדי נינהו וכי היכי דרבנן לא חיישי לההוא מיעוטא לא חיישי נמי הכא וא\"כ לפום מאי דקי\"ל כרשב\"ג דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישי' ה\"נ גבי קטן וקטנה חיישינן כר\"מ וזה לא שמענו דתיקום הלכתא כר\"מ בהא והדבר צ\"ת."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א שנתכוון לבעול.</b> וראיתי להרב מ\"ל בפרקין שכתב וז\"ל נסתפקתי בהא דקי\"ל ביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביא' זו עדים דומייא דקידושי' דקי\"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושי' או דילמא כי היכי דגזרת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' הית' היא ישנ' קנה ה\"נ נימא דביבמ' אפילו דליכא עדים קנה וכו' והביא ראי' ממ\"ש השה\"ג בס\"פ בית שמאי שכתב בשם ריא\"ז דצריך עדים יע\"ש ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל בח\"ד הנדפס עתה מקרוב בסימן שכ\"ח שנסתפק בזה ופשיט ליה היפך דאין צריך עדים ואייתי בידיה משנה ערוכה יבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דקאמר עלה בגמרא יע\"ש.",
+                "<span class=\"H\">שורש יבמה אי בעי עדים בביאה במד\"א </span>\n<b> שנתכוון לבעול כו'.</b> והנה הרמ\"ל עלה ונסתפק אי בעינן עדים בביאת היבם כי היכי דבעינן עדים גבי קדושין ואם בא עליה שלא בעדים אפי' שניהם מודי�� לא קנאה או דילמא כיון דגבי יבום אפילו בא עליה בשוגג או אנוס קנאה ה\"נ לא בעינן עדים ושוב כתב שמצא לריא\"ז בשל\"הג בס\"פ ב\"ש שכתב דבעינן עדים עכ\"ל ובדברי התוס' בפ\"ק דקדושין דף י\"ב ע\"ב ד\"ה משום פריצותא מבואר הדבר דבעינן עדים בין במאמר דתיקנו רבנן ובין בביאה שהיא מדאורייתא וכונת דבריהם בדבור הלז סתומים קצת ועיין להרב המפה בא\"ה סימן קס\"ו ס\"ב ובספר ד\"מ שם ובספר בית שמואל יע\"ש דמבואר ספקו של הרמ\"ל ועיין בחי' לקדושין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש חזקה ומיעוטא איתרע לרובא וכן </span>\n<b> אשה שהלך בעלה וצרתה למד\"ה ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ה\"ז לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה.</b> הנה התוס' בפרק עשרה יוחסין ד\"פ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר\"מ מטהר מטעמא דסמוך מיעוטא דתינוקות שאינן מטפחים לחזקה דעיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ואיתרע לרובא דתינוקות מטפחים והתוס' שם ד\"ה סמוך כו' הוקשה להם דבריש פ\"ב דיבמות דקי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ואמרו לה מת בעליך קאמר ר\"מ דלא תנשא ולא תתייבם מטעמא דסמוך מיעוטא דנשים שאינן מתעברות ויולדות לחזקה דהיתה בספקת יבום כשהלכה לה בעלה בלא בנים והו\"ל פלגא ופלגא וה\"נ הול\"ל דעיסה זו לא תשרף ולא תאכל מספקא ואמאי בטיל לרובא ומטהר ותירצו דרוב זה אינו חשוב ובטיל לגבי חזקה ומיעוטא יע\"ש ויש לדקדק על דבריהם מן הסוגיא שבפ' כס\"ה דפ\"ו דעלה דקאמר ר' אמי דטעמא דר\"מ דמחייב על חש\"ו משום נבילה ה\"ט משום דרוב מעשיהן מקולקלין פרכינן מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת אבר מן החי וכיון דלא ידעינן שנשחטה כראוי מוקמינן לה אחזקתה וכיון דאיכא חזקה ומיעוטא אתרע לרובא כדקא' ר\"מ גבי תינוק בצד העיסה ומשני תלמודא אי אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר יע\"ש.<br><b> והנה </b> למאי דמדמי תלמודא ההיא דשחיטת חש\"ו להך דבצק י\"ל דמשמע ליה לתלמודא דרוב מעשיהם מתוקנים לא חשיב רוב כ\"כ כרוב דתינוקות המטפחין דלא חשיב רוב כמ\"ש התוספות אמנם בתר דשני תלמודא דשאני טומאה מאיסור מאי ק\"ל להתוס' הכא מההיא דיבמות דהתם נמי כיון דמידי דאיסור הוא חייש ר\"מ לרוב נשים ומש\"ה הו\"ל כפ\"ופ ולא תנשא ולא תתייבם ואין לומר דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם היא אההיא סוגיא דחולין דפריך לרבי אמי מהך דתנוק דלר\"מ אתרע ליה רובא לגבי חזקה ומיעוטא ולא מסייע ליה מההיא דיבמות דחשיב לר\"מ כפ\"ופ ואמטו להכי הוצרכו לומר דמהתם אין ראיה דרוב חשוב דא\"כ היכי הוה ס\"ד לתרץ ולומר דמאי דמטהר ר\"מ גבי תינוק היינו משום דכיון דהוי ספקא הו\"ל תינוק דבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ר\"הי ספקו טהור ולא משום דאתרע לרובא ודחו זה מסוגיין דקאמר דעשאוהו חכמים לתנוק כדבר שיש בו דעת לישאל כו' והשתא אם איתא דקושייתם היתה אההיא דחולין דלא מסייע לרבי אמי מההיא דיבמות אכתי מאי אהנו בזה דאכתי קושייתם לא מתרצו בהכי דתקשי ליה התם מתני' דיבמות למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין טומאה לאיסור וכעת צ\"י.<br><b> והנה </b> הכלל העולה מדבריהם הללו דקדושין הוא דלר\"מ כל שהרוב חשוב כי ההיא דיבמות ואיכא חזקה ומיעוט הסותר אל הרוב הו\"ל כפ\"ופ ובספקא תליא וכל שאין הרוב חשוב כי הך דתנוק ובצק אתרע ל��ה רובא לגבי מיעוטא וחזקה ואולם לרבנן דר\"מ כל שהרוב חשוב אזלינן בתר רובא ואפי' לגבי מיעוטא וחזקה ולרבנן בההיא דהאשה שהלכה בעלה תנשא לכתחילה ולענין הלכה כתבו התוס' ביבמות דלא קי\"ל כר\"מ וההיא סתמא דלא כהלכתא יע\"ש.<br><b> אמנם </b> רבינו בפ\"ג מה' יבום והטור בא\"הע סימן קנ\"ז פסקו לההיא סתמא וכך הסכים הריטב\"א בשיטתו לקדושין ע\"ש הרמב\"ן ז\"ל דהדר לתרוצי מתני' התם משום דכל דאיכא חזקה ומיעוטא חיישי' וחשיב כפ\"ופ אתי ככ\"ע ואפי' לרבנן דר\"מ והא דגבי תינוק קאמר ר\"מ דחזקה ומיעוטא בטיל ליה לרובא ורבנן אמרו דאזלי' בתר רובא ולכ\"ע לא חשיב כפ\"ופ תי' ע\"ש הרמב\"ן דמשום דר\"מ חשיב ליה כפ\"ופ הוא דמטהר דהו\"ל ספק טומאה בר\"הי בדבר שאין בו דעת לישאל ורבנן משום דס\"ל דהרוב מכריע יותר אמרו תולין אבל חשיב כפ\"ופ דחיישי' למיעו' וחזקה וההיא דיבמות אתיא ככ\"ע והריטב\"א כתב דכל דהמיעוט יוצא מן הרוב כי ההיא דיבמות לכ\"ע מצטרף עם החזקה והוי פ\"ופ אבל כשאין המיעוט יוצא מן הרוב כי הא דתנוק פליגי רבנן ור\"מ דלרבנן אין המיעוט מצטרף עם החזקה אלא רובא עיקר ומ\"ש תולין לר\"י ולא אמרו ישרף משום דרוב זה אינו חשוב לשרוף עליו את התרומה אבל לר\"מ אפי' במיעוט זה שאינו יוצא מן הרוב חשיב ליה כפ\"ופ ומצטרף עם החזקה ועפ\"ז ניחא ליה להריטב\"א ההיא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא מפני שמיעוט זה אינו יוצא מן הרוב לא חיישי' ליה ואינו מצטרף עם החזקה.<br><b> ועפ\"ז </b> ניחא נמי מה שהקשה הרב מח\"א בלשונותיו על רבינו פ\"ג מה' יבום די\"ז ע\"ג דבפ\"ק דחולין די\"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה אע\"ג דהתם איכא נמי חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינן גברא בחזקתו שהיה טמא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה יע\"ש, וכבר הוקשה לו כן להרב ח\"ה שם ד\"ה מנא הא מלתא ותי' דהא דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ועי\"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ\"ש הרא\"ש והאי מיעוטא דפרה לא שכיח הוא עכ\"ל וישוב זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דא\"כ היכי יליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא גבי מיעוטא דשכיח כגון גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' דהא איכא למימר דשאני פרה דמיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר\"מ דחייש למיעוטא היכא דלא שכיח לא חייש אלא עכ\"ל דלפום מאי דיליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא שמעינן דמיעוטא דשכיח הוא אך מ\"ש דהא דאזלינן בתר חזקה ומיעוטא אינו אלא דרבנן ניתן ליאמר ואמנם ע\"פ דברי הריטב\"א ניחא דמיעוטא דפרה אינו יוצא מן הרוב ולהכי אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה והרב מח\"א שם חילק חילוק אחר דכל שאין החזקה והרוב בגוף אחד כי ההיא דיבמו' שהחזקה סותר את הרוב לגמרי דהחזקה היא שיצתה ריקנית ואינה מעוברת והרוב הוא שהיא מעוברת אין החזק' מצטרף עם המיעוט להחשיבו כפ\"ופ ולהכי בההיא דרוב מצויין אצל שחיטה וגבי פרה אזלינן בתר רובא לגמרי יע\"ש ואין ספק שדבריו אינן אלא לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ אפ\"ה חייש למיעוטא וחזקה דהא גבי תנוק שאין החזקה והרוב בגוף אחד חייש ר\"מ למיעוטא וחזקה וכן למ\"ש הרב ח\"ה דמאי דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ה\"ד לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ הוי דאורייתא דהא חזינן דמטהר גבי תנוק מה\"ט וכ\"כ התוס' בבכורות ד\"ך ע\"א ד\"ה ואבע\"א יע\"ש והואיל וכן הדרא קושיית הרבנים הנז' לדוכתא אליבא דר\"מ לכל התירוצים דגבי פרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דלחילוק הריטב\"א שחילק בין מיעוט היוצא מן הרוב לשאינו יוצא מן הרוב הרי לר\"מ לא ס\"ל הכי כדמוכח מההיא דתנוק ואי למ\"ש הרב ח\"ה דהא דחיישי' למיעוטא אינו אלא לרבנן הרי לכ\"ע לא ס\"ל הכי וכן למ\"ש המח\"א ר\"מ לית ליה הכי ולדידיה תקשי היכי אזלינן גבי פרה בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה.<br><b> ונלע\"ד </b> ליישב לדברי רבינו הנז' דלא קשיא נמי לר\"מ דאף ר\"מ לא חייש למיעוט' וחזקה כי האי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דוקא גבי תנוק שהרוב אינו חשוב כמ\"ש התוס' והריטב\"א שהרי לרבנן דלא חיישי למיעוטא וחזקה ואזלו בתר רובא לא אזלו לגמרי כדי לשרוף את התרומה אלא אמרו תולין וברוב זה דלא חשיב הוא דחייש ר\"מ למיעוטא וחזקה כי האי אף שהמיעוט אינו יוצא מן הרוב לדברי הריטב\"א ואף שאין מבטל הרוב לגמרי לדברי המח\"א ולדברי הרב ח\"ה אף דבעלמא לא חיישינן אלא מדרבנן ולחומרא הכא חיישינן ולקולא כיון שהרוב אינו חשוב אבל גבי פרה וכן ברוב מצויין אצל שחיטה שהרוב חשוב לא חיישינן למיעוטא וחזקה מדאורייתא ואפי' לר\"מ וההיא דפרק כס\"ה דפ\"ו דהוה בעי תלמודא להתיר לר\"מ שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת חש\"ו ואפי' רוב מעשיהן מתוקנים מטעמא דמיעוטא וחזקה דמההיא הכריחו התוס' בבכורו' דמיעוטא וחזקה לר\"מ הוא דאורייתא יש ליישב דתלמודא ה\"ק אפי' תימא רוב מעשיהן מתוקנים מ\"מ כיון דרוב זה אינו חשוב סמכינן אמיעוטא וחזקה לר\"מ כי ההיא דרוב תינוקות מטפחים כנלע\"ד, ודע שהרשב\"א בתורת הבית גבי רוב מצויין אצל שחיטה חילק באופן אחר וסוגיא דחולין פ' כס\"ה דפ\"ו קשיא עליה וכעת אין הספר מצוי אצלי להעתיק דבריו יע\"ש.<br><b> הנה </b> עלה בידינו הסכמת הראשונים זולת התוספות דסתמא דיבמות אליבא דהלכתא היא ומשום דחיישינן למיעוטא וחזקה והילכך האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם וראיתי להרב מח\"א שם בפ\"ג דיבום שתמה על רבינו והטור שפסקו לסיפא דההיא מתני' דקתני יצתה מלאה חוששת דהתם ליכא חזקה המסייעת אל המיעוט כמ\"ש התוס' שם בד\"ה וסיפא חזקה לשותה ומיעוט כו' וכ\"כ הרא\"ש וכיון דליכא אלא מיעוט לבד לא קי\"ל כר\"מ אלא כרבנן דאזלינן בתר רובא וא\"כ סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא ואמאי חוששת ותי' דלרבנן דלא חיישי למיעוטא לא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות דהמיעוט בטל לגמרי לגבי רוב וכיון דרוב נשים מתעברות הו\"ל כאלו ילדה בן קיימא ודאי אלא היכא דאיכא חזקה הוא דחיישי רבנן למיעוטא ומצטרף אל החזקה אבל כל היכא דליכא חזקה בטל לגמרי ומ\"ש שם בגמ' סמוך למיעוטא דמפילות למחצה דנקבות היינו לר\"מ דחייש למיעוטא יע\"ש ואשתמיט מיניה ההיא דפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ז דאפליגו ר\"י ור\"ש גבי בת ישר' שנשאת לכהן והניח בנים והניחה מעוברת דר\"י סבר דאין העבדים אוכלים בתרומה משום חלקו של עובר דחיישינן למיעוטא דזכרים ור\"ש ס\"ל דאוכלים משום דלמיעוטא דזכרים לא חיישינן דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש ופסק הרא\"ש שם כר\"ש וכן פסק רבינו בפ\"ח מהל' תרומות ולדע' הראב\"ד ז\"ל שם ניחא יע\"ש, וכ\"כ קשה מההיא דסוף פרק בהמה המקשה גבי המבכרת שהפילה שלייא דקאמר רבי אמי דה\"ט דישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה לזה י\"ל דהתם איכא חזקה דבהמה במעי אמה אינה קדושה בבכורה דמסייע למיעוטא דנדמה ותלמודא דלא יהיב טעמא משום מיעוטא וחזקה היינו משו' דבעי לאוקומי מתני' אפי' כר\"מ דחייש בעלמא למיעוטא קאמר דהכא הו\"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר\"מ ודוק אך מההיא דתרומה קשה ואולם גבי איסו' ערוה החמירו וכמ\"ש התוס' בר\"פ האשה יע\"ש.<br><b> זאת </b> תורת העולה דלהתוס' לרבנן דר\"מ דקי\"ל כוותייהו לא חיישינן למיעוטא וחזקה לעולם אלא אזלינן בתר רובא לעולם ולהרמב\"ן לעולם חיישינן למיעוטא וחזקה והוי פ\"ופ דהרוב מכריע יותר ונ\"מ לטומ' בר\"הי ולהריטב\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא במיעוט היוצא מן הרוב אבל כשאינו יוצא מן הרוב אזלינן בתר רובא לגמרי וכן לחילוק הרב מח\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא בחזקה הסותרת הרוב לגמרי דהיינו שהחזקה והרוב בגוף א' אבל כל שאין החזקה והרוב בגוף אחד אזלינן בתר רובא לגמרי ולדברי כולם לבד הרמב\"ן כי אזלינן בתר רובא היינו ברוב חשוב אבל ברוב שאינו חשוב לא אזלינן לגמרי אלא חיישינן אל הרוב לחומ' ולדברי כולם כי חיישי' למיעוט' וחזקה היינו ברובא דליתיה קמן אבל בדאיתיה קמן לא חיישי' כלל למעוטא וחזק' והיינו ההיא דעיסה בבית ושרצים וצפרדעים כו' כדאית' בקדושין ד\"פ וכמ\"ש הריטב\"א שם בשיטתו וכמ\"ש שם רש\"י ועיין עוד מ\"ש בשורש מיעוט בלא חזקה אי חיישינן."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין יבמה אסורה ליבם באיסור לאו או עשה היתה </span>\n<b> היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו'.</b> הנה התוס' ביבמות דף ט' ד\"ה והרי איסור מצוה כו' ובסנהדרין דנ\"ג ע\"ב ד\"ה וחייבי כו' הקשו למה זה בכל דוכתי פשיטא ליה להש\"ס דחייבי לאוין לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין לאו בני חליצ' ויבום נינהו כחייבי כריתות ואמאי לא אמרינן נמי לר\"ע דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש ולכאורה עיקר קושייתם לא ק' כלל אאותה שאמרו שם דאיסור קדושה לר\"ע כגון ממזרת ונתינה לישראל אינה עולה ליבום ולחליצה דכיון דלר\"ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין נמצא דממזרת ונתינה זו שנפלה לפניו ליבום לאו אשת אח נינהו כיון דמעיקרא לא תפסו בהן קדושי אחיו ועיקר קושייתם לא חלה אלא לההיא דפ' הערל דס\"ט ופ\"ד מיתות דאמרו פצוע דכא וכרות שפכה לר\"ע לא חולצין ולא מייבמין ואמאי ליתי עשה דיבום ולדחי ל\"ת כיון דאשת אח הוו אבל אחר ההתבוננות אף אההיא דממזרת ונתינה קשיא להו שפיר דהיכי קאמר תלמוד' סתמא דלר\"ע לא חולצין ולא מייבמין הא משכחת לה לר\"ע דחולצין ומייבמין כגון שאחיו של יבם היה ממזר או כרות שפכה דמותר בממזרת ותפסי בה קדושין וכשנפלה לפני יבם אתי עשה ודחי ל\"ת וברור.<br><b> ואולם </b> בעיקר קושייתם שמעתי למו\"ה בעל שע\"ה ישוב על פי אותה סוגייא דאיתמר לקמן בפ' כיצד ד\"ך ע\"א עלה דמתני' דאלמנה לכ\"ג חולצת ולא מתייבמת דפריך תלמודא בשלמא אלמנה מן הנשואין עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל\"ת ואמר רב גידל אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת\"ל יבמתו ומה ת\"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין ופרכינן ואימא חייבי כריתות ומשנינן אמר קרא אם לא יחפוץ לקחתה הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ופרכינן א\"ה חייבי לאוין נמי ומשנינן הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קדושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין יעויין שם אשר מבואר יוצא מסוגייא זו דטעמא דמוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דאם לא יחפוץ בחייבי כריתות ולא אמרי' איפכא הוא משום דכיון דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין משא\"כ בחייבי כריתות היא הנותנת לאוקומי קרא בהכי ומעתה לר\"ע דחייבי לאוין וחייבי כריתות שוין ובשניהם אין קדושין תופסין בהן תו ליכא הוכחה לאוקמי קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דלא יחפו' בחייבי כריתות דא\"כ קשה מה ראית ולדידיה ליכא לתרו' כדמשני תלמודא כמובן וכיון שכן לדידיה עכ\"ל דחייבי לאוין וחייבי כריתות כולהו אמעיטו מחליצה ויבום מקרא דלא יחפוץ וקרא דיבמתו מוקמינן דוקא בחייבי עשה לו' דעולות לחליצה ולא ליבום.<br><b> והשתא </b> תו ליכא לאקשויי קושיית התוספות ז\"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה דשאני הכא דגלי קרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום ואי תקשי לך דהא הך דרשא דרב גידל דדריש בקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום לא סלקא התם לפום קושטא דהדר פריך רבא עליה דרב גידל מאותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה אם בעלו קנו ויהיב טעמא אחריתי גבי אלמנה מן האירוסין דחולצת ולא מייבמת משום גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה יע\"ש הא לאו מילתא היא דהרי כתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה גזירה ביאה ראשונה כו' וגם ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' יבום כתב ע\"ש הרב בה\"ג ז\"ל דדרשת דרב גידל קיימא נמי לפום קושטא דמילתא אלא דמוקמינן קרא באלמנה מן הנשואין ובחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום יע\"ש והשתא לר\"ע לא מצינן לאוקומי קרא בהכי דלדידיה כיון דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי כריתות הדרא קושיית הש\"ס לדוכתא ומה ראית למדרש קרא בהכי ולא בחייבי כריתות ולא מצינן לתרוצי מידי אם לא דלדידיה מוקמינן קרא בחייבי עשה אבל בחייבי לאוין וכריתות אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום מקרא דלא יחפוץ וכיון דגלי לן קרא דאינן עולות לחליצה וליבום תו ליכא לאקשויי ליתי עשה ולידחי ל\"ת אלו דברי הרב הנז' ואני בע\"ד לא נחה דעתי בזה כלל דמלבד דאיכא למימר דקושיית התוס' ז\"ל מה נפשך היא אי גלי קרא א\"כ מנ\"ל לר\"ע בעלמא כלל זה דאתי עשה ודחי ל\"ת אי משום דיליף לה מכלאים בציצית אדנילף לה מהתם לילף מהכא דגלי קרא דאין עשה דוחה ל\"ת ואי לא גלי קרא אמאי לא אמרינן הכא דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועיין להתוספות ז\"ל בזבחים דצ\"ז ע\"ב וביבמות דנ\"ט ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה יע\"ש, ש\"ר בחידושי הרשב\"א בשמעתין הקשה כן ועפ\"י ישובו יש לישב זה יע\"ש.<br><b> ואולם </b> עדיין לא נחה דעתי בתירוץ זה דאכתי איכא למימר לר\"ע דחייבי לאוין עולות בין לחליצה ובין ליבום וקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי כריתות דוקא ולא בחייבי לאוין וקרא דיבמתו בחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וליכא למיפרך מה ראית לדרוש קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין נמי דהא כיון דקרא דלא יחפוץ הכי מדריש כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה תו ליכא למי' דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום מהאי קרא דכיון דגבי חייבי לאוין אית לן למימר דעולות ליבום ולחליצה מטעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת היכי שמעי' מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות ליבום ולחליצה דהא היא גופה קאמר קרא דכל העולה ליבום עולה לחליצה ובשלמא כי מוקמינן קרא בחייבי כריתות דשמעינן בעלמא דאינן עולו' ליבום מג\"ש דעליה עליה שמעינן שפיר מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה נמי אבל גבי חייבי לאוין לא שמעי' מידי מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום וכמובן וכבר התוס' ז\"ל בסוגייא זו ד\"ה אי הכי הוקשה להם כן למאי דפריך תלמודא ומה ראית כלומר ונימא איפכא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין דאינן עולות לחליצה וליבום דהיכי משתמע מקרא דלא יחפוץ דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום כו' ומתוך כך נדחקו בפי' השמועה לומר דהכי פריך ואימא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין ועשה ולומר דחייבי לאוין דעולות לחליצה וליבום וחייבי עשה אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום ובכן מדריש קרא שפיר וכי הדר ומשני מסתברא דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין הכי קאמר חייבי לאוין ועשה תפסי בה קדושין ואין סברא לומר דחייבי עשה לא יעלה לחליצה וליבום יע\"ש.<br><b> באופן </b> שלפי דבריהם ז\"ל לא אסיק אדעתיה הש\"ס בסוגיא זו לומר דחייבי לאוין לא יעלו לחליצה וליבום כחייבי כריתות מקרא דלא יחפוץ דהא ודאי אין סברא לומר דבר זה מעולם וכל כי הא לא שמעינן מהאי קרא בחייבי לאוין כלל ומעתה אפי' לר\"ע נמי כי מוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין לומר דעולו' לחליצה ואינן עולות ליבום וקרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ליכא לאקשויי מה ראית לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין דכל כי האי לאו קושיא היא כמ\"ש התוס' ואי קשיא אינו אלא אמאי לא אוקומה קרא נמי בחייבי עשה דומיא דחייבי כריתות ועל זה אף לר\"ע יצדק התי' שתירצו בש\"ס דליכא לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי עשה ולומר דלא יעלו לחליצה וליבום כיון דקדושין תפסי בהו וברור ודע שהרשב\"א ז\"ל דרך דרך אחרת בפי' השמועה הזאת דכי פריך ומה ראית היינו לומר דחייבי לאוין יהיה דינן כחייבי כריתות ממש שלא יעלו לחליצה וליבום וע\"ז משני הש\"ס דהא ליכא למימר משום דחייבי לאוין קדושין תפסי בה יע\"ש ועפ\"י דרכו מתיישב שפיר קושיית התוספו' ז\"ל בפ\"ק די\"ו וגם הוא ז\"ל בחידושיו שם הקשה אותה ולא העלה דבר ברור יע\"ש."
+            ],
+            [
+                "<b>ויבמה </b>\n<b> שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה כו'.</b> מצאתי כתוב למורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו וז\"ל כתבתי בנדפס דק\"ט ע\"ב דכ\"ג הבא על האלמנה מן הנשואין אי חייב עליה כרת במחלוקת הוא שנוי יע\"ש והן עתה בהיותי בעיר מודונא אינה ה' לידי שיטה כתיבת יד המאיר\"י על מסכת יבמות וראיתי כתוב שם וז\"ל כל זה שביארנו בחייבי לאוין אלמנה לכ\"ג אין הדין שוה בה לשאר חייבי לאוין והענין הוא שאלמנה מן האירוסין דינה כשאר חייבי לאוין לגמרי אבל מן הנשואין דאיכא לאו ועשה דבעולה אי אפשר לומר יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וא\"כ אף מן התורה אינה בת יבום ואין לומר שאף היבום עשה ול\"ת עשה דיבמה יבא עליה ולאו דלא תהיה אשת המת החוצה שהרי לאו זה לא בא למצות יבום אלא לאוסרה לזר הא כל שרוצה להתעגן בלא יבם ובלא זר אין כאן חיוב לאו ומעתה ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ\"מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופסין בה דבכלל חייבי לאוין הן ויש אומ' שאף בכל צד שנבעלה צריכה גט מגזרה שמא יאמרו קנאה ויצאה בלא גט ובדין הוא ג\"כ שלא תהא צריכה חליצה ד\"ת שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזרה משום אלמנה מן האירוסין מידי דהוי אמקדש אחות יבמה שאעפ\"י שנפטרה צרתה מן התורה אצריכוה רבנן חליצה גזרה שמא יאמרו יבמה נפטר' לשוק בלא חליצה ויש אומרים שאף מן התורה היא בת חליצה ממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו כו' ואעפ\"י שרב גידל לחייבי לאוין אמרה מ\"מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה וכ\"כ בה' גדולות לראשונים ומכאן כתבו רבים שאף ס' סוטה ומחזיר גרושה שאמרו עליהן חולצות ולא מיבמות חולצת דבר תור' קאמר עכ\"ל ומתוך דבריו יתבאר כל מ\"ש ודוק.<br><b> ודע </b> שממ\"ש הרב המאירי ואין לומר שאף יבום עשה ולא תעשה כו' למדנו כלל מחודש דהא דאמרי' אין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו דוקא בעשה גרידא אבל עשה ולא תעשה דוחה את לא תעשה ועשה וק\"ל לפי דעתו מהא דגרסינן בפרק א\"מ ואם כהן הוא והיא בבית הקברות אינו חייב להחזיר משום דטומאת כהנים עשה ול\"ת והשבת אבידה עשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הרי אע\"ג דבהשבת אבידה איכא עשה ול\"ת כמ\"ש רבינו בפי\"א מה' גזלה ואבידה הלכה י\"ח כתב דכהן שראה אבידה בב\"הק אינו חייב להחזיר משום דהו\"ל עשה ול\"ת וכתב ה\"ה שהיא גירסת ההלכות ורש\"י אבל האמת שאין אנו צריכין לזה דת\"ל דבעידנא כו' ועיין במ\"ש הנ\"י שם בפרק א\"מ ומדברי כולם דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אע\"ג דאיכא ל\"ת בהדי עשה הדוחה ושלא כדעת הרב המאירי וצ\"ע ודוק ועיין בה' מילה בשורש אתי עשה ודוחה ל\"ת מ\"ש עוד בזה יעש\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנין </b>\n<b> שהבכורים אסורין לאונן שנאמר ושמחת בכל הטוב והאוכלן מכין אותו מכת מרדות.</b> ע\"כ. וכתב מרן ומ\"ש מכין אותו מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ע\"כ וקשה טובא דבגמ' דפסחים דף ל\"ו וביבמות דע\"ד נפ\"ל הא דאונן מהיקשא דתרומת ידיך למעשר ומנ\"ל לרבינו האי קרא דהשתא לא מצי למילף מיניה מלקות הן אמת שבפסחים פריך תלמודא לר\"ש דנהי דהיקשא לית ליה קרא דושמחת מאי עביד ליה ומשני דאצטריך לדרשא אחריתי יע\"ש אבל הא ודאי לא מכרעא לומר דרבינו נפק\"ל מהאי קרא דאיכא למימר דלר\"ש דוקא הוא דפריך אמאי לא יליף מהאי קרא ולא לילף מיניה מלקות אבל רבנן ודאי לא ילפי לה מהאי קרא אלא מהיקשא וילפי נמי מלקות דמהא לא חזינן דהדר ביה תלמודא ותו קשה דרבינו בהלכות מעשר נקט האי קרא לדרשא אחריתי כמ\"ש בש\"ס וא\"כ האי דרשא מנא יליף לה וכעת צ\"ע ובפשט השמועה הוקשה לי דהיכי הוה בעי למיל' האי דינא דאונן מהאי קרא דהא בסוכ' אמ' דכ\"ה אבל חייב בסוכ' ופריך תלמודא פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דאמר רב מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא קמ\"ל כיון דאיהו מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה ולאו צערא הוא יע\"ש והשת' נמי נימא איבעי ליה ליתובי ויהיה חייב בביכורים ויש לחלק בין מצטער דהתם לושמחת דהכא וברור."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין מפריש חלתו קמח המפריש </span>\n<b> חלתו קמח אינה חלה כו'.</b> הנה הטור בסי' שכ\"ז כתב וז\"ל אין חיוב חלה עד דתתדבק העיסה כו' אבל אם הפרישה קודם אין שם חלה עליה לפטור העיסה כו' וכתב הר\"א ממיץ דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים ע\"כ ושמעתי מפי הרב המובהק חיים מודעי נר\"ו ביום הקהל שבת הגדול שנת התקמ\"ט שהק' ע\"ד הר\"א ממיץ מההיא דפ' הא\"מ דמ\"ו ע\"ב עלה דאמר שמואל המקדש אחותו דהמעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ואמרינן עלה מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין קמח ונתן לשם מתנה ומשני שאני התם דנפיק חורבא מינה זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעי קמח והאי אליש ליה בהדי הדדי וקסבר נתקנה עיסתו ואתי למיכל בטיבלה ופרכינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין קמח כו' ומשנינן יודע ואינו יודע יודע שאין מפרישין חלה קמח ואינו יודע דסבר טעמא מאי משום טירחא דכהן וטירחא דכהן אחלתי' יע\"ש והשתא לדעת הר\"א ממיץ אמאי הוי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח ואיהו מפריש ואמר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה ולהכי יהביה לכהן לשם חלה לכשתילוש ותעשה עיסה א\"ד.<br><b> ולדידי </b> אהמ\"ר הא לא קשיא כלל דאם הפרי' קמח זה לכשתעשה עיסה שיחול עליה שם ח��ה הול\"ל לכהן בהדייא דקמח זה קרא עליה שם חלה לכשתהא נילוש כדי שידע הכהן ולא יאכל ממנו עד שידע שב\"הב לש שאר הקמח ואז חל שם חלה על הקמח הזה הנילוש ביד הכהן דכל עוד שלא לש שאר הקמח לא חל שם חלה על קמח זה וטבל הוא עדיין וכ\"כ בהדייא הרב הפרישה ע\"ד הר\"א ממיץ וז\"ל ואומר כשתעשה עיסה כו' פי' החלה והקמח והנשאר עכ\"ל ולבר מן דין הרי מעיקרא דקאמר שמואל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ופרכינן ונימא ליה בהדייא לשם מתנה ומשנינן סבר כסיפא ליה מילתא והשתא הכא דליכא האי טעמא אם איתא דקמח זה אפרישי' לשם חלה לכשיהא נילוש לימא ליה לכהן בהדייא שהוא לשם חלה לכשיהא נילוש ובודאי דמתניתין מיירי דבהדייא קאמר כשנותנו לקמח זה ביד כהן לשם חלה דאפרשיה לשם חלה מהשתא ולהכי קתני מתני' דגזל ביד כהן וכיון שכן תו לא מצי משני דלכשיהא נילוש קאמר ודוק ועיין להרב אורח מישור בשיטתו לנזיר די\"ב בתוס' ד\"ה אסור בכל הנשים מ\"ש במ\"ש התוס' על מה שנהגו שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה יע\"ש ע\"פ דברי הר\"א ממיץ הללו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מפריש ראשית הגז אי חייב באחריותו המפריש </span>\n<b> ראשית הגז ואבד חייב באחריו' עד שיתן לכהן.</b> וכתב הכ\"מ דהכי איתא בתוספתא פ' ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה ולא מפטר עד שיתן לו והק' הרב מש\"ל דלעיל פ\"ט ה\"ד כתב דהמזיק מתנות כהונה או אכלן אינו חייב לשלם מטעמא דהו\"ל ממון שאין לו תובעין ותירץ הוא ז\"ל דשאני מתנות כהונה דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא מפטר מטעם ממון שאין לו תובעין שהרי כתב הר\"ן ז\"ל דבאיתנהו המתנות בעין מיחייב משום חיוב המצוה וליכא טעמא דממון שאין לו תובעין ולפ\"ז נראה שאם נאבדה הגיזה פטור דהא א\"א לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל הל' ו' אבל אם גזז את הצמר וצבעו קודם שיתן פטור מראשית הגז משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן את הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להרב מהר\"י אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח\"ב סי' ג' שדחה תי' הרב מש\"ל דעדיין נשאר הקושיא דמ\"ש מתרומה שהרי התם נמי יכול ליתן ממה שנשאר ומשנה שלימה שנינו בס\"פ כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר כו' מצאן שאבדו הרי זה חושש עליהן הרי דדוקא בשאינו יודע באיזה זמן נאבדו הוא דחושש אבל אם יודע אימתי נאבדו היה תרומתו תרומה ולא היה חייב להפריש עליהן תרומה אחרת ומ\"ש מראשית הגז וכתב ואפשר דגבי תרומה נמי נהי דאינו חייב להפריש אבל מ\"מ צריך לשלם הדמים לכהן משום גזל השבט והשתא הוי דומיא דראשית הגז דכי היכי דהתם חייב באחריותו ה\"נ חייב ליתן הדמים לכהן עכ\"ל ותמוהי' דבריו לע\"ד כי זה שכתב כי גבי תרומה שנאבדה אע\"פ שאינו חייב להפריש פעם אחרת משום דכבר נפטרה מחיוב ההפרשה מ\"מ חייב ליתן הדמים משום גזל השבט זה אינו יכולתי להלום דכיון דכבר נפטר מחיוב הפרשה שהניח תחי' להפרי' עליהן וחל עליהן שם תרומה ונאבדו ואינו בעין אם כן היאך יתחייב ליתן הדמים משום גזל השבט דכיון דאינן בעין ליכא עליה אלא דמים הו\"ל ממון שאין לו תובעין ותו לא מיחייב ולדבריו כי פריך הש\"ס לר\"ח מברייתא דקתני מנין לב\"הב שאכל פירותיו טבלין כו' הא משעת הרמה ואילך מיחייב כו' אמאי לא משני דמחייב משום גזל השבט כיון דלדעתו ז\"ל אפי' כי נאבד ממנו התרו' מיחייב מיהא משום גזל השבט כי הזיקן ואכלן אלא ודאי דכל שאין הפירות בעין תו לא מיחייב משום גזל השבט שלא מצינו לה\"ט דגזל השבט אלא כשהתרומה בעולם ועדיין לא הזיקן ולא אכלן וכאותה ששנינו ברפ\"ב דמס' ערלה גבי תרומה עולה בא' ומאה וצריך להרים כו' דאפילו שנתבטלה אותה סאה של תרומה כשנפלה לתוך מאה של חולין אכתי צריך להרים סאה א' וליתן לכהן משום גזל השבט וטעמא מפני שהסאה של כהן ישנה כאן בעולם ובא להינות ממנה אבל כשאבדה מן העולם או אכלה תו לא מיחייב בדמי' דממון שאין לו תובעין הוא.<br><b> גם </b> עיקר קו' על תירוץ המש\"ל דק\"ל מ\"ש תרומה מראשית הגז לדידי לק\"מ לפי מה שעלה לחלק המש\"ל בין דבר מיוחד כמתנות כהונה לדבר שאינו מיוחד כראשית הגז דגבי תרומה נמי אין לך דבר מיוחד גדול מזה כיון דמיחייב להפריש ולקרא עליה שם תרומה ואח\"כ מיחייב ליתנה לכהן כנודע וא\"כ מיד שהפריש התרומה חל עליה שם תרומה אף קודם נתינתו לכהן והרי היא קדושה כקדושת תרומה וכשאכלה או הזיקה הו\"ל כמזיק מתנות כהונה המיוחדים לכהן אבל גבי ראשית הגז שאינן טובלין ואין בהם קדושה אלא הרי הן כחולין לכל דבר וכמ\"ש רבינו בספ\"ט מה' בכורים הט\"ו וי\"ז ואפי' כשהפריש ראשית הגז אין כאן דבר מיוחד בהפרשה זו עד שיתננה ליד כהן וכל שלא נתן אכתי חייוב מצות הנתינה רמייא עליה כיון שאין כאן דבר מיוחד כמבואר ושוב ראיתי להתוס' פ' מרובה דס\"ו ד\"ה עד שצבעו שכתבו בהדייא חילו' זה וז\"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה אבל הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שהפריש לצד אחר וכאלו לא הפריש עכ\"ל ודבריהם מבוארים כחילוק המש\"ל עד שאני תמיה על הרב מש\"ל כשעלה לחלק בחילוק זה בין ראשית הגז למתנות כהונה וכתב ולפ\"ז נראה שאם נאבדה כל הגזה פטור איך לא העלה על דל שפתותיו ע\"ד התוס' הללו שכ\"כ בהדייא והיותר תימא אצלי הם דברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קע\"ה שהוקשה לו קושית המש\"ל בדברי רבינו ונכנס בפירכא דחוקה ליישב דבריו יע\"ש כנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דפ' מרובה וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנין </b>\n<b> שהבכורים אסורין לאונן שנאמר ושמחת בכל הטוב והאוכלן מכין אותו מכת מרדות.</b> ע\"כ. וכתב מרן ומ\"ש מכין אותו מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ע\"כ וקשה טובא דבגמ' דפסחים דף ל\"ו וביבמות דע\"ד נפ\"ל הא דאונן מהיקשא דתרומת ידיך למעשר ומנ\"ל לרבינו האי קרא דהשתא לא מצי למילף מיניה מלקות הן אמת שבפסחים פריך תלמודא לר\"ש דנהי דהיקשא לית ליה קרא דושמחת מאי עביד ליה ומשני דאצטריך לדרשא אחריתי יע\"ש אבל הא ודאי לא מכרעא לומר דרבינו נפק\"ל מהאי קרא דאיכא למימר דלר\"ש דוקא הוא דפריך אמאי לא יליף מהאי קרא ולא לילף מיניה מלקות אבל רבנן ודאי לא ילפי לה מהאי קרא אלא מהיקשא וילפי נמי מלקות דמהא לא חזינן דהדר ביה תלמודא ותו קשה דרבינו בהלכות מעשר נקט האי קרא לדרשא אחריתי כמ\"ש בש\"ס וא\"כ האי דרשא מנא יליף לה וכעת צ\"ע ובפשט השמועה הוקשה לי דהיכי הוה בעי למיל' האי דינא דאונן מהאי קרא דהא בסוכ' אמ' דכ\"ה אבל חייב בסוכ' ופריך תלמודא פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דאמר רב מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא קמ\"ל כיון דאיהו מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה ולאו צערא הוא יע\"ש והשת' נמי נימא איבעי ליה ליתובי ויהיה חייב בביכורים ויש לחלק בין מצטער דהתם לושמחת דהכא וברור."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין מפריש חלתו קמח המפריש </span>\n<b> חלתו קמח אינה חלה כו'.</b> הנה הטור בסי' שכ\"ז כתב וז\"ל אין חיוב חלה עד דתתדבק העיסה כו' אבל אם הפרישה קודם אין שם חלה עליה לפטור העיסה כו' וכתב הר\"א ממיץ דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים ע\"כ ושמעתי מפי הרב המובהק חיים מודעי נר\"ו ביום הקהל שבת הגדול שנת התקמ\"ט שהק' ע\"ד הר\"א ממיץ מההיא דפ' הא\"מ דמ\"ו ע\"ב עלה דאמר שמואל המקדש אחותו דהמעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ואמרינן עלה מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין קמח ונתן לשם מתנה ומשני שאני התם דנפיק חורבא מינה זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעי קמח והאי אליש ליה בהדי הדדי וקסבר נתקנה עיסתו ואתי למיכל בטיבלה ופרכינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין קמח כו' ומשנינן יודע ואינו יודע יודע שאין מפרישין חלה קמח ואינו יודע דסבר טעמא מאי משום טירחא דכהן וטירחא דכהן אחלתי' יע\"ש והשתא לדעת הר\"א ממיץ אמאי הוי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח ואיהו מפריש ואמר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה ולהכי יהביה לכהן לשם חלה לכשתילוש ותעשה עיסה א\"ד.<br><b> ולדידי </b> אהמ\"ר הא לא קשיא כלל דאם הפרי' קמח זה לכשתעשה עיסה שיחול עליה שם חלה הול\"ל לכהן בהדייא דקמח זה קרא עליה שם חלה לכשתהא נילוש כדי שידע הכהן ולא יאכל ממנו עד שידע שב\"הב לש שאר הקמח ואז חל שם חלה על הקמח הזה הנילוש ביד הכהן דכל עוד שלא לש שאר הקמח לא חל שם חלה על קמח זה וטבל הוא עדיין וכ\"כ בהדייא הרב הפרישה ע\"ד הר\"א ממיץ וז\"ל ואומר כשתעשה עיסה כו' פי' החלה והקמח והנשאר עכ\"ל ולבר מן דין הרי מעיקרא דקאמר שמואל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ופרכינן ונימא ליה בהדייא לשם מתנה ומשנינן סבר כסיפא ליה מילתא והשתא הכא דליכא האי טעמא אם איתא דקמח זה אפרישי' לשם חלה לכשיהא נילוש לימא ליה לכהן בהדייא שהוא לשם חלה לכשיהא נילוש ובודאי דמתניתין מיירי דבהדייא קאמר כשנותנו לקמח זה ביד כהן לשם חלה דאפרשיה לשם חלה מהשתא ולהכי קתני מתני' דגזל ביד כהן וכיון שכן תו לא מצי משני דלכשיהא נילוש קאמר ודוק ועיין להרב אורח מישור בשיטתו לנזיר די\"ב בתוס' ד\"ה אסור בכל הנשים מ\"ש במ\"ש התוס' על מה שנהגו שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה יע\"ש ע\"פ דברי הר\"א ממיץ הללו ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מפריש ראשית הגז אי חייב באחריותו המפריש </span>\n<b> ראשית הגז ואבד חייב באחריו' עד שיתן לכהן.</b> וכתב הכ\"מ דהכי איתא בתוספתא פ' ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה ולא מפטר עד שיתן לו והק' הרב מש\"ל דלעיל פ\"ט ה\"ד כתב דהמזיק מתנות כהונה או אכלן אינו חייב לשלם מטעמא דהו\"ל ממון שאין לו תובעין ותירץ הוא ז\"ל דשאני מתנות כהונה דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא מפטר מטעם ממון שאין לו תובעין שהרי כתב הר\"ן ז\"ל דבאיתנהו המתנות בעין מיחייב משום חיוב המצוה וליכא טעמא דממון שאין לו תובעין ולפ\"ז נראה שאם נאבדה הגיזה פטור דהא א\"א לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל הל' ו' אבל אם גזז את הצמר וצבעו קודם שיתן פטור מראשית הגז משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן את הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להרב מהר\"י אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח\"ב סי' ג' שדחה תי' הרב מש\"ל דעדיין נשאר הקושיא דמ\"ש מתרומה שהרי התם נמי יכול ליתן ממה שנשאר ומשנה שלימה שנינו בס\"פ כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר כו' מצאן שאבדו הרי זה חושש עליהן הרי דדוקא בשאינו יודע באיזה זמן נאבדו הוא דחושש אבל אם יודע אימתי נאבדו היה תרומתו תרומה ולא היה חייב להפריש עליהן תרומה אחרת ומ\"ש מראשית הגז וכתב ואפשר דגבי תרומה נמי נהי דאינו חייב להפריש אבל מ\"מ צריך לשלם הדמים לכהן משום גזל השבט והשתא הוי דומיא דראשית הגז דכי היכי דהתם חייב באחריותו ה\"נ חייב ליתן הדמים לכהן עכ\"ל ותמוהי' דבריו לע\"ד כי זה שכתב כי גבי תרומה שנאבדה אע\"פ שאינו חייב להפריש פעם אחרת משום דכבר נפטרה מחיוב ההפרשה מ\"מ חייב ליתן הדמים משום גזל השבט זה אינו יכולתי להלום דכיון דכבר נפטר מחיוב הפרשה שהניח תחי' להפרי' עליהן וחל עליהן שם תרומה ונאבדו ואינו בעין אם כן היאך יתחייב ליתן הדמים משום גזל השבט דכיון דאינן בעין ליכא עליה אלא דמים הו\"ל ממון שאין לו תובעין ותו לא מיחייב ולדבריו כי פריך הש\"ס לר\"ח מברייתא דקתני מנין לב\"הב שאכל פירותיו טבלין כו' הא משעת הרמה ואילך מיחייב כו' אמאי לא משני דמחייב משום גזל השבט כיון דלדעתו ז\"ל אפי' כי נאבד ממנו התרו' מיחייב מיהא משום גזל השבט כי הזיקן ואכלן אלא ודאי דכל שאין הפירות בעין תו לא מיחייב ��שום גזל השבט שלא מצינו לה\"ט דגזל השבט אלא כשהתרומה בעולם ועדיין לא הזיקן ולא אכלן וכאותה ששנינו ברפ\"ב דמס' ערלה גבי תרומה עולה בא' ומאה וצריך להרים כו' דאפילו שנתבטלה אותה סאה של תרומה כשנפלה לתוך מאה של חולין אכתי צריך להרים סאה א' וליתן לכהן משום גזל השבט וטעמא מפני שהסאה של כהן ישנה כאן בעולם ובא להינות ממנה אבל כשאבדה מן העולם או אכלה תו לא מיחייב בדמי' דממון שאין לו תובעין הוא.<br><b> גם </b> עיקר קו' על תירוץ המש\"ל דק\"ל מ\"ש תרומה מראשית הגז לדידי לק\"מ לפי מה שעלה לחלק המש\"ל בין דבר מיוחד כמתנות כהונה לדבר שאינו מיוחד כראשית הגז דגבי תרומה נמי אין לך דבר מיוחד גדול מזה כיון דמיחייב להפריש ולקרא עליה שם תרומה ואח\"כ מיחייב ליתנה לכהן כנודע וא\"כ מיד שהפריש התרומה חל עליה שם תרומה אף קודם נתינתו לכהן והרי היא קדושה כקדושת תרומה וכשאכלה או הזיקה הו\"ל כמזיק מתנות כהונה המיוחדים לכהן אבל גבי ראשית הגז שאינן טובלין ואין בהם קדושה אלא הרי הן כחולין לכל דבר וכמ\"ש רבינו בספ\"ט מה' בכורים הט\"ו וי\"ז ואפי' כשהפריש ראשית הגז אין כאן דבר מיוחד בהפרשה זו עד שיתננה ליד כהן וכל שלא נתן אכתי חייוב מצות הנתינה רמייא עליה כיון שאין כאן דבר מיוחד כמבואר ושוב ראיתי להתוס' פ' מרובה דס\"ו ד\"ה עד שצבעו שכתבו בהדייא חילו' זה וז\"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה אבל הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שהפריש לצד אחר וכאלו לא הפריש עכ\"ל ודבריהם מבוארים כחילוק המש\"ל עד שאני תמיה על הרב מש\"ל כשעלה לחלק בחילוק זה בין ראשית הגז למתנות כהונה וכתב ולפ\"ז נראה שאם נאבדה כל הגזה פטור איך לא העלה על דל שפתותיו ע\"ד התוס' הללו שכ\"כ בהדייא והיותר תימא אצלי הם דברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קע\"ה שהוקשה לו קושית המש\"ל בדברי רבינו ונכנס בפירכא דחוקה ליישב דבריו יע\"ש כנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דפ' מרובה וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין תרומה בזמן הזה תרומה </span>\n<b> בז\"הז אפי' בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה בארץ ישראל אלא בזמן שכל ישראל שם.</b> ועיין בדברי מרן כ\"מ ואיכא למידק בדברי רבי' מההיא דפרק הערל דפ\"ב ע\"א דקאמר ר\"ל דמאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ופרכינן מ\"ש בחזה ושוק דהוי דאוריית' תרומ' נמי דאורי' ומשני הכא במאי עסקינן בתרומ' בז\"הז דרבנן אבל בזמן שב\"המ קיים מאי לא אדתני אין מאכילין בחזה ושוק ליפלוג וליתני בדידה ומשני ה\"נ קאמר כשהוא מאכילה בתרומה בז\"הז דרבנן ואין מאכילה בזמן הזה חזה ושוק ואפילו בתרומה דרבנן דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא כו' יע\"ש מבואר מאותה סוגיא דתרו' בימי עזרא שהיה ב\"המ קיים דאיכא חזה ושוק הוי תרו' דאורייתא ותרומה בז\"הז היינו בזמן שאין ב\"המ קיים ולד' רבינו אפי' בזמן שב\"המ קיים נמי אינה אלא מדבריהם וצ\"ע ועיין במה שיישבתי לדעת רבינו בהלכות י\"ט שורש ברירה סט\"ז יעש\"ב כי שם בא בארוכה מאר'ש יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>דהתרומה </b>\n<b> בז\"הז הואיל ועומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהו לכתחילה.</b> ואין ספק דמיירי בתרומה של א\"י דבתרומת ח\"ל כתב בפ\"ז ד\"ח דהואיל ועיקרא מדבריהם נאכלת בטומאה ואיכא למידק מ\"ש דגבי חלה כתב בפ\"ז מה' בכורים ד\"ט דמפרישין חלה בכל א\"י אחד ממ\"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה וכ\"כ שם בד\"ח בחלה ראשונה שמפרישין בשאר א\"י שהחזיקו בו עולי מצרים דהואיל והיא מא\"י מפרישין אחד ממ\"ח ושורפין אותה ע\"כ ולמה לא סגי בהפרשת כל שהו כמ\"ש הכא לענין תרומה ועיין בהרדב\"ז שם בהלכות בכורים שכתב שהטעם דלא סגי בכל שהו משום דבעינן שיעור נתינה יע\"ש ותימא דא\"כ גבי תרומה נמי אמאי לא בעי שיעור נתינה והרב לא נרגש מדין התרומה שכתב רבינו וכעת צ\"ע שוב ראיתי להמבי\"ט בח\"ב סימן מ\"ז שעמד בזה ומה שרצה לחלק בין תרומה לחלה דבריו תמוהים דגבי תרומה נמי כתוב לשון נתינה וכעת אין הספר מצוי בידי להעתיק דבריו ולעת הפנאי אעמוד בזה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין זר שאסור באכילת תרומה הזר </span>\n<b> אסור לאכול בתרומה כו'.</b> מצאתי כתוב למו\"ה המובהק כמהרי\"ן ז\"ל וז\"ל יש לחקור זר שאכל תרומה בשוגג אם יכול לישאל עליו ונ\"מ שאינו חייב לשלם קרן וחומש ואי נמי במזיד אם התרו בו משום תרומה אינו לוקה אע\"ג דהדרא לטיבליה דומיא דנשבע שלא אוכל ככר זו דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה וכפתוהו על העמוד שנשאל עליה מטעמא דאי בשוגג מחוסר ק��בן ואי במזיד מחוסר מלקות וא\"כ ה\"נ איכא למימר דבשוגג מחוסר קרן וחומש ואי במזיד מחוסר מלקות ואין להקשות על זה דאם כן לא משכחת לה מלקו' בזר שאכל תרומה משום דהו\"ל התראת ס' דכבר כתבו התוס' בפרק השולח דל\"ה ד\"ה אפקיעינהו דכל כה\"ג לא חשיב התראת ס' דאזלינן בתר רובא והוכיחו כן ממתני' דמכות דאמרינן התם נזיר ששתה יין כל היום כו' ואם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב ע\"כ א\"וא וע\"כ דהויא התראת ס' שמא ישאל על נזירותו יע\"ש והיה נר' להוכיח מדבריהם הללו דגבי תרומה לא מהני שאלה על מה שאכל מדלא ק\"ל מתרומה דהיכי משכחת מלקות בזר שאכל תרומה ובהדיא כתב רבינו כאן ה\"ו זר שאכל תרומ' לוקה על אכילתה וכתב מרן כ\"מ דיצא לו ממתני' דפרק אלו הן הלוקין דמנה בכלל הלוקין טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו יע\"ש ואם כן הו\"ל להתוספות להקשות ממתני' דתרומה שהיא שנויה קודם משנה הלזו דנזיר הן אמת שדברי מרן תמוהים בעיני שמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו משום טבל הטבול בתרומת מעשר הוא דמחייב ולא משום תרומה ואפשר דמתרומה לא ק\"ל משום דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי לה א\"נ בתרומה ביד ישראל דכאשר יהיה האופן שאינו יכול לישאל שכבר אכל חולין שתיקן דאז ודאי אין ב\"ד נזקקין להתיר לו דנמצא אוכל טבלין למפרע ובהכי ניחא לי מתני' דפ\"ה דתרומות דתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' ירקבו וההיא בתרומה ביד ישראל כדקתני סיפא אם טהורה היתה ימכרו לכהנים כו' וק\"ט אדתני ירקבו דאסור להפסיד תרומה ומעשר בידים אמאי לא תני תקנתא דישאל על תרומתו ועיין בתוס' בפ\"ק דסוטה ד\"ו ע\"ב ד\"ה כי קדוש גבי ואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ובהכי ניחא נמי דלא ק\"ל להתוס' ממתני' דר\"פ אלו הן הלוקין דמני בכלל הלוקין ההקדש שלא נפדה אע\"ג דאי בעי מתשיל עליה משום דמשכחת לה בהקדש שבא לידי הגזבר דלא מצי לאתשולי כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו סי' ס\"ב ועיין בס' חוות יאיר וצריך לעמוד בזה לעת הפנאי ומיהו אכתי ק\"ל קצת בדבריהם אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממכות והיה להם להוכיח ממתני' דפ\"ד דנדרים דתנן יש נדר בתוך נדר ואין שבו' בתוך שבועה הריני נזיר כו' אינו חייב אלא אחת כו' וי\"ל דאי מהתם הו\"א דמתני' בשוגג מיירי ובשלא נשאל על שבועתו שאינו מביא אלא קרבן א' כנ\"ל ודוק עכת\"ד מו\"ה.<br><b> אמר </b> הי\"ם נראה לע\"ד דדוקא גבי שבועה דמתסר גברא הוא דקאמר אמימ' שאפילו שאכלה מיתשיל עלה דכיון דגברא קמן ועליה דידיה חל איסורא מצי מתשיל על איסורא דקביל עליה מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מה שאין כן גבי תרומה דאיסורא רביע עליה דחפצא וחפצה ליתיה בעולם שכבר אכלה היאך יעקור שם תרומה מיניה כיון שאינו בעין ועדיפא מינה אמרי' בפ' הנודר מן הירק דנ\"ט ע\"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכ\"ש בשאכלה דלא מהני שאלה ובהכי ניחא לי דברי התוס' דגיטין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נישאת שהקשו וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא יאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר כו' ולכאורה ק' טובא דלמאי דקי\"ל כאמימר אכתי מאי מהני כיון דבתר הכי מצי מתשיל עליה וכמו שהק' הרב שער אפרים סי' ע\"א דנ\"א ע\"א יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דס\"ל דאף אמימר לא אמרה אלא גבי שבועה אבל גבי נדרים מודה הוא דלא מצי מתשיל עליה וכדאמרן ועיין בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו תוס' רי\"ד דדעת רש\"י דיש תיקון לטבל הנאכל להפריש עליו ממקום אחר ועיין להרב בני דוד בפ\"ה מה' תרומות הכ\"ד בדין החביות שהקשה זה מההיא דיומא דאמרינן טבל ותרומה מאכילין אותו תרו' דאיסורו קל והו\"ל להאכילו טבל דיכול לתקן אח\"כ ואם סובר רש\"י דתרומה בתר אכילה מצי מתשיל עלה ניחא דתרומה קיל טפי אמנם הדבר ק' כיון דתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה כ\"ש בשאכלה דהדעת נותן דלא מהני שאלה ועיין במ\"ש רש\"י בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה הר\"ז חושש דמבואר מדבריו דלא מהני תיקון לטבל הנאכל ועיין להרב אור יקרות בחי' שם דכ\"א ע\"א ועיין בבכורות ס\"פ כל פסולי המוקדשין דל\"ז ע\"א דאמרינן טבלים הוה מתקנינן להו ואכלנה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דלימא ליה מוכר אי לאו דאכלתינהו הוה מתקנינן להו משמע דלאחר אכילה ליכא תקנתא בהפרשה ודוק ועיין למרן ב\"י בה' נדרים סי' רכ\"ח שכתב ע\"ש הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל דמי שנדר שלא לישב בעיר עצרת אם לא יעשה חמיו רצונו אחר הפסח וכתב שאל יתירו לו עד שיבא עצרת דאז חל הנדר ואע\"פ שעובר הנדר קודם שיתירו לו מ\"מ כל שמתירין אח\"ך נעקר הנדר מעיקרו ועיין במ\"ש שם מרן החבי\"ב ע\"ש מוהר\"א מוטאל הרי דאף לאחר שעבר על הנדר מצי מתשיל וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא מיירי אלא בשבועה אלא דעדיין יש מקום לומר דנדר כזה דמי לשבועה שהרי כשנדר שלא לישב בעיר היינו שאסר ישיבת המקום עליו וכיון שאף שעבר על נדרו המקום עומד בעין והחכם עוקר איסורו מאותו מקום דמי לשבועה משא\"כ כשנדר על הככר בעין ועיין במ\"ש הרב מ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד שהביא דברי רשב\"ם בפ' י\"ן דק\"כ אההיא דאמרינן התם יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ דחייב כרת ואח\"ך הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את הקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות ואגלאי מילת' למפר' דלא היה הקדש מעול' ופטור מכרת עכ\"ל ומשם אין ראיה לנדון שלפנינו דהתם הדבר בעין ויכול החכם לעקור האיסור מעיקרו.<br><b> ודע </b> שהרב ח\"ה ז\"ל עמ\"ש התוס' בפ' השולח דל\"ג ע\"א ד\"ה ואפקיעינהו רבנן הוקשה לו דהיאך מצינו שנזיר שילקה דהא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' וז\"ל ויש לישב דודאי כשיודעים בו שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יתיר לו כדי שילקה יע\"ש ואין ספק שהרב הבין בכוונת התוס' דמאחר שיכול לישאל על נדרו אחר שעבר על נזירותו כמו שנראה מההיא דאמימר דפ' שבועות תניין כדאמרן א\"כ היאך ילקה הנזיר דהא הו\"ל התראת ספק ודלא כמו שהבין בכונת דבריהם הרב בית יעקב סי' ק\"י שאין לו שחר יע\"ש ועיין להרב ט\"ז י\"ד סי' שכ\"ג סק\"ג שהביא דברי הר' ח\"ה במה שתירץ בקושייתו הנ\"ל ותמה על דבריו ועיין בס' נקודו' הכסף ולהרב חוות יאיר בסי' קכ\"ט וק\"ל ומן התימא על הרבנים הנז' שנראה דאשתמיט מינייהו סוגייא ערוכה בפ\"ב דנדרים ד\"ך דאמרינן התם בהדייא שכל שעבר על נזירותו או על נדרו שאין החכם נזקק להתירו עד שיקבל עליו נזירות או נדר כימים שנהג בהם (איסור) [היתר] אם עבר על נדרים דאורייתא בין בשוגג בין במזיד ואם עבר אדרבנן מתירין לו אלא שמחמירי' עליו אם הוא ע\"ה ועיין לרבינו בפ\"ד דנזירות ובטי\"ד סימן רכ\"ח שפסקו כן בהדייא ועיין למהרימ\"ט ח\"א סימן ע\"א שכתב דהא דקנסי' ליה לנהוג איסור כימים שנהג בו (איסור) [היתר] אינו אלא לענין נזירות או נדרי תענית וכיוצא אבל אם נשבע על הככר ואכלו מתירין אותו מיד ולא שייך למקנסי' אחר שעבר ואכלו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בה' נזירות פ\"ה בדין הנז' מה שהקשה על מהרימ\"ט בתשו' הנז' שחילק בין שוגג למזי' דבשוגג אין קונסין אותו יע\"ש מ\"מ נראה בהדייא מאותה סוגייא דאפילו במזי' כל שקיבל עליו לנהוג כימים שנהג בהם איסור לכ\"ע נשאל לחכם ומתירין לו ולעיקר קו' הרב ח\"ה כבר תי' הרב חוות יאיר בתשו' הנז' בס\"סי ק\"ל יע\"ש.<br><b> וע\"פ </b> סוגייא הלזו נתיישב אצלי מה שהקשה מרן ב\"י בא\"ח סי' תרי\"ט ע\"ד רבינו תם שכתב שאין לומר בנוסח כל נדרי מיוה\"כ שעבר כו' דעל הנדרי' שעברו עליהם מה התר יש ותמה עליו מרן ז\"ל מהא דאמימר דשבועות דשייך שאלה על שבועה או נדר שעבר עליהם וע\"פ סוגייא הנז' דפ\"ב דנדרים י\"ל דהיא היא כונת ר\"ת לומר דכיון דכל שעבר עליהן במזיד אין החכם נזקק לו עד שיקבל עליו לנהוג כימים שעבר עליהן באיסור מה מקום יש להזדקק ולהתירן ומו\"ה מוהרי\"ן נר\"ו תירץ דאפ' דר\"ת קאי בשיטת הראב\"ד שכ' הר' תמים דעי' בסי' רל\"ז דהא דמהני התר' אחר שעבר לאמימ' היינו דוק' בדהתרו ביה ועבר עליו במזי' דמחוס' מלקו' אבל במזי' דלא התרו ביה אינו מחוסר לא קרבן ולא מלקות לא מהני שאלה עכ\"ל ועיין בהרא\"ש שם בשבועות דפליג ע\"ז וס\"ל דלא בעינן מחוסר מלקות ממש אלא אונס מלקות יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רל\"ח שהביא דברי הראב\"ד בלתי חולק והוא תימה והשתא אפשר דר\"ת בשיטת הראב\"ד קאי ומשו\"ה כתב דלא מהני התרה לשעבר כלומר בענין נדרים שעבר עליה במזיד ולא התרו ביה את\"ד נר\"ו וע\"פ מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא נאמר אלא לענין שבועה או נדרים דאיתנהו בעין אחר שעבר עליהן אבל בנדרים ושבועות כגון שאסר פירות שבעולם עליו ועבר ואכלן דליתנהו בעין לא מהני התרת חכם ניחא נמי דאפשר דר\"ת מיירי בנדרים כאלו דלא מהני בהו שאלה לשעבר ועיין בזה בס' זכרון דברים דס\"ח ע\"ב וג' וד' ועיין עוד באורך בתשו' בית יעקב סי' ק\"י ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטנה </b>\n<b> בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה אעפ\"י שקדשה אביה אינה אוכלת.</b> וכתב מרן כ\"מ שם הכי איתא בפרק הא\"מ דמ\"ה נתקדש' לדעת אביה והלך אביה למ\"ה ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ורב אסי אמר אינה אוכלת חיישינן שמא יבא אביה וימחה הוה עובדא וחש רב להא דרב אסי ע\"כ ואיכא למידק דכיון דרב הוה בבבל וח\"ל טמאה בטומאת ארץ העמים היכי משכחת אכילת תרומה שם דקאמר הוה עובדא וחש רב להא דר\"א דהא תרומה טמאה היא ובעיא שריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מה' תרומות ואף שמצינו להר\"ש בפ\"ד ממסכת חלה מ\"ח ולהרא\"ש בסוף הל' חלה שכתבו דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא\"י מפני שהי\"ל אפר הפרה וכדאמרינן בפ\"ק דנידה ד\"ו ובחגיגה דכ\"ה אמר עולא חבירייא מדכין בגלילא יע\"ש היינו דוקא בא\"י אבל בח\"ל שהיא טמאה מאי מהניא אפר הפרה כיון שהיו יושבים בארץ טמאה ואפר הפרה עצמו היה נטמא שם וכעין זה הקשו התוספו' בחגיגה דכ\"ה ד\"ה שרצועה ומה שיישב לקושיית' הרב מש\"ל בפי\"א מה' טומאת מת ה\"א ד\"ה עוד לא שייך הכא ואף הר\"ש והרא\"ש לא כתבו שהיו אוכלים תרומה טמאה בימי האמוראי' אלא בא\"י דוקא.<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות אבל סוף ד\"ו שכתב וז\"ל וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה עכ\"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הוליכוהו כיון שנטמאת בטומאת ארץ העמים ושוב חפשתי ומצאתי שדברים אלו שכת' הרב שמצא במקום א' הכי איתא בתוספתא הביאה הר\"ש בפ\"ג ממסכת פרה מ\"ג דתניא התם רש\"א אפרם הוליכו עמהם ועלו אמרו לו והלא נטמאת בטומאת ארץ העמים א\"ל לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ור\"�� חולק שם על ר\"ש וס\"ל דגזרו טומאה זו קודם ועיין להרע\"ב שם ולהתוי\"ט שם במסכת פרה שכתבו דאנן קי\"ל כר\"ש יע\"ש ומ\"מ ההוא עובדא דרב אכתי קשה דהיכי משכחת אכילת תרומה בבבל ביומי דרב ודוחק לומר דעובדא הוה בא\"י ושלחו לקמיה דרב בבבל ועיין בדברי התוספות בקדושין דכ\"ט ע\"ב ד\"ה הא לן והא להו ובפ\"ק דשבת ד\"ט ובפרק כיצד מברכין ובפ\"ק דביצה דף ה' ע\"א ד\"ה הא לן ועיין בעירובין דל\"ט ותו דהרי\"ף והרא\"ש הביאו לההיא דרב לענין הלכה דלא חיישינן לשמא יבא אביה וימחה ואוכלת בתרומה והרי\"ף נשא ונתן לענין הלכה אי קי\"ל כרב או כר\"א ולכאורה לא נ\"מ מידי לדידן השתא דלית לן אפר הפרה ותרומה אזלא לשריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מהל' תרומות ושוב ראיתי דאף בזה הזמן איכא אכילת תרומה כדאית' בפרק עד כמה דכ\"ו דתרומת ח\"ל נאכלת בטומאת מת וכ\"פ רבינו בפ\"ז מהל' תרומות הל' ח' והטעם שנאכלת בטומאה עיין להתוספות שם בפרק עד כמה די\"ז ע\"ב ד\"ה וכי הזאה יש לנו כו' אלא שאינה נאכלת אלא לכהנים ואפילו על ידי ביטול ברוב כמ\"ש התוספות ד\"ה תרומת ח\"ל מבטלה ברוב והשתא מייתבא שפיר עובדא דרב בקדושין ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"ב סי' רצ\"א ד\"פ ע\"ד ובח\"ג סימן ר'."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין תרומה בזמן הזה תרומה </span>\n<b> בז\"הז אפי' בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה בארץ ישראל אלא בזמן שכל ישראל שם.</b> ועיין בדברי מרן כ\"מ ואיכא למידק בדברי רבי' מההיא דפרק הערל דפ\"ב ע\"א דקאמר ר\"ל דמאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ופרכינן מ\"ש בחזה ושוק דהוי דאוריית' תרומ' נמי דאורי' ומשני הכא במאי עסקינן בתרומ' בז\"הז דרבנן אבל בזמן שב\"המ קיים מאי לא אדתני אין מאכילין בחזה ושוק ליפלוג וליתני בדידה ומשני ה\"נ קאמר כשהוא מאכילה בתרומה בז\"הז דרבנן ואין מאכילה בזמן הזה חזה ושוק ואפילו בתרומה דרבנן דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא כו' יע\"ש מבואר מאותה סוגיא דתרו' בימי עזרא שהיה ב\"המ קיים דאיכא חזה ושוק הוי תרו' דאורייתא ותרומה בז\"הז היינו בזמן שאין ב\"המ קיים ולד' רבינו אפי' בזמן שב\"המ קיים נמי אינה אלא מדבריהם וצ\"ע ועיין במה שיישבתי לדעת רבינו בהלכות י\"ט שורש ברירה סט\"ז יעש\"ב כי שם בא בארוכה מאר'ש יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>דהתרומה </b>\n<b> בז\"הז הואיל ועומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהו לכתחילה.</b> ואין ספק דמיירי בתרומה של א\"י דבתרומת ח\"ל כתב בפ\"ז ד\"ח דהואיל ועיקרא מדבריהם נאכלת בטומאה ואיכא למידק מ\"ש דגבי חלה כתב בפ\"ז מה' בכורים ד\"ט דמפרישין חלה בכל א\"י אחד ממ\"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה וכ\"כ שם בד\"ח בחלה ראשונה שמפרישין בשאר א\"י שהחזיקו בו עולי מצרים דהואיל והיא מא\"י מפרישין אחד ממ\"ח ושורפין אותה ע\"כ ולמה לא סגי בהפרשת כל שהו כמ\"ש הכא לענין תרומה ועיין בהרדב\"ז שם בהלכות בכורים שכתב שהטעם דלא סגי בכל שהו משום דבעינן שיעור נתינה יע\"ש ותימא דא\"כ גבי תרומה נמי אמאי לא בעי שיעור נתינה והרב לא נרגש מדין התרומה שכתב רבינו וכעת צ\"ע שוב ראיתי להמבי\"ט בח\"ב סימן מ\"ז שעמד בזה ומה שרצה לחלק בין תרומה לחלה דבריו תמוהים דגבי תרומה נמי כתוב לשון נתינה וכעת אין הספר מצוי בידי להעתיק דבריו ולעת הפנאי אעמוד בזה."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין זר שאסור באכילת תרומה הזר </span>\n<b> אסור לאכול בתרומה כו'.</b> מצאתי כתוב למו\"ה המובהק כמהרי\"ן ז\"ל וז\"ל יש לחקור זר שאכל תרומה בשוגג אם יכול לישאל עליו ונ\"מ שאינו חייב לשלם קרן וחומש ואי נמי במזיד אם התרו בו משום תרומה אינו לוקה אע\"ג דהדרא לטיבליה דומיא דנשבע שלא אוכל ככר זו דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה וכפתוהו על העמוד שנשאל עליה מטעמא דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות וא\"כ ה\"נ איכא למימר דבשוגג מחוסר קרן וחומש ואי במזיד מחוסר מלקות ואין להקשות על זה דאם כן לא משכחת לה מלקו' בזר שאכל תרומה משום דהו\"ל התראת ס' דכבר כתבו התוס' בפרק השולח דל\"ה ד\"ה אפקיעינהו דכל כה\"ג לא חשיב התראת ס' דאזלינן בתר רובא והוכיחו כן ממתני' דמכות דאמרינן התם נזיר ששתה יין כל היום כו' ואם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב ע\"כ א\"וא וע\"כ דהויא התראת ס' שמא ישאל על נזירותו יע\"ש והיה נר' להוכיח מדבריהם הללו דגבי תרומה לא מהני שאלה על מה שאכל מדלא ק\"ל מתרומה דהיכי משכחת מלקות בזר שאכל תרומה ובהדיא כתב רבינו כאן ה\"ו זר שאכל תרומ' לוקה על אכילתה וכתב מרן כ\"מ דיצא לו ממתני' דפרק אלו הן הלוקין דמנה בכלל הלוקין טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו יע\"ש ואם כן הו\"ל להתוספות להקשות ממתני' דתרומה שהיא שנויה קודם משנה הלזו דנזיר הן אמת שדברי מרן תמוהים בעיני שמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו משום טבל הטבול בתרומת מעשר הוא דמחייב ולא משום תרומה ואפשר דמתרומה לא ק\"ל משום דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי לה א\"נ בתרומה ביד ישראל דכאשר יהיה האופן שאינו יכול לישאל שכבר אכל חולין שתיקן דאז ודאי אין ב\"ד נזקקין להתיר לו דנמצא אוכל טבלין למפרע ובהכי ניחא לי מתני' דפ\"ה דתרומות דתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' ירקבו וההיא בתרומה ביד ישראל כדקתני סיפא אם טהורה היתה ימכרו לכהנים כו' וק\"ט אדתני ירקבו דאסור להפסיד תרומה ומעשר בידים אמאי לא תני תקנתא דישאל על תרומתו ועיין בתוס' בפ\"ק דסוטה ד\"ו ע\"ב ד\"ה כי קדוש גבי ואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ובהכי ניחא נמי דלא ק\"ל להתוס' ממתני' דר\"פ אלו הן הלוקין דמני בכלל הלוקין ההקדש שלא נפדה אע\"ג דאי בעי מתשיל עליה משום דמשכחת לה בהקדש שבא לידי הגזבר דלא מצי לאתשולי כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו סי' ס\"ב ועיין בס' חוות יאיר וצריך לעמוד בזה לעת הפנאי ומיהו אכתי ק\"ל קצת בדבריהם אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממכות והיה להם להוכיח ממתני' דפ\"ד דנדרים דתנן יש נדר בתוך נדר ואין שבו' בתוך שבועה הריני נזיר כו' אינו חייב אלא אחת כו' וי\"ל דאי מהתם הו\"א דמתני' בשוגג מיירי ובשלא נשאל על שבועתו שאינו מביא אלא קרבן א' כנ\"ל ודוק עכת\"ד מו\"ה.<br><b> אמר </b> הי\"ם נראה לע\"ד דדוקא גבי שבועה דמתסר גברא הוא דקאמר אמימ' שאפילו שאכלה מיתשיל עלה דכיון דגברא קמן ועליה דידיה חל איסורא מצי מתשיל על איסורא דקביל עליה מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מה שאין כן גבי תרומה דאיסורא רביע עליה דחפצא וחפצה ליתיה בעולם שכבר אכלה היאך יעקור שם תרומה מיניה כיון שאינו בעין ועדיפא מינה אמרי' בפ' הנודר מן הירק דנ\"ט ע\"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכ\"ש בשאכלה דלא מהני שאלה ובהכי ניחא לי דברי התוס' דגיטין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נישאת שהקשו וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא יאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר כו' ולכאורה ק' טובא דלמאי דקי\"ל כאמימר אכתי מאי מהני כיון דבתר הכי מצי מתשיל עליה וכמו שהק' הרב שער אפרים סי' ע\"א דנ\"א ע\"א יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דס\"ל דאף אמימר לא אמרה אלא גבי שבועה אבל גבי נדרים מודה הוא דלא מצי מתשיל עליה וכדאמרן ועיין בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו תוס' רי\"ד דדעת רש\"י דיש תיקון לטבל הנאכל להפריש עליו ממקום אחר ועיין להרב בני דוד בפ\"ה מה' תרומות הכ\"ד בדין החביות שהקשה זה מההיא דיומא דאמרינן טבל ותרומה מאכילין אותו תרו' דאיסורו קל והו\"ל להאכילו טבל דיכול לתקן אח\"כ ואם סובר רש\"י דתרומה בתר אכילה מצי מתשיל עלה ניחא דתרומה קיל טפי אמנם הדבר ק' כיון דתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה כ\"ש בשאכלה דהדעת נותן דלא מהני שאלה ועיין במ\"ש רש\"י בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה הר\"ז חושש דמבואר מדבריו דלא מהני תיקון לטבל הנאכ�� ועיין להרב אור יקרות בחי' שם דכ\"א ע\"א ועיין בבכורות ס\"פ כל פסולי המוקדשין דל\"ז ע\"א דאמרינן טבלים הוה מתקנינן להו ואכלנה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דלימא ליה מוכר אי לאו דאכלתינהו הוה מתקנינן להו משמע דלאחר אכילה ליכא תקנתא בהפרשה ודוק ועיין למרן ב\"י בה' נדרים סי' רכ\"ח שכתב ע\"ש הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל דמי שנדר שלא לישב בעיר עצרת אם לא יעשה חמיו רצונו אחר הפסח וכתב שאל יתירו לו עד שיבא עצרת דאז חל הנדר ואע\"פ שעובר הנדר קודם שיתירו לו מ\"מ כל שמתירין אח\"ך נעקר הנדר מעיקרו ועיין במ\"ש שם מרן החבי\"ב ע\"ש מוהר\"א מוטאל הרי דאף לאחר שעבר על הנדר מצי מתשיל וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא מיירי אלא בשבועה אלא דעדיין יש מקום לומר דנדר כזה דמי לשבועה שהרי כשנדר שלא לישב בעיר היינו שאסר ישיבת המקום עליו וכיון שאף שעבר על נדרו המקום עומד בעין והחכם עוקר איסורו מאותו מקום דמי לשבועה משא\"כ כשנדר על הככר בעין ועיין במ\"ש הרב מ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד שהביא דברי רשב\"ם בפ' י\"ן דק\"כ אההיא דאמרינן התם יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ דחייב כרת ואח\"ך הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את הקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות ואגלאי מילת' למפר' דלא היה הקדש מעול' ופטור מכרת עכ\"ל ומשם אין ראיה לנדון שלפנינו דהתם הדבר בעין ויכול החכם לעקור האיסור מעיקרו.<br><b> ודע </b> שהרב ח\"ה ז\"ל עמ\"ש התוס' בפ' השולח דל\"ג ע\"א ד\"ה ואפקיעינהו רבנן הוקשה לו דהיאך מצינו שנזיר שילקה דהא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' וז\"ל ויש לישב דודאי כשיודעים בו שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יתיר לו כדי שילקה יע\"ש ואין ספק שהרב הבין בכוונת התוס' דמאחר שיכול לישאל על נדרו אחר שעבר על נזירותו כמו שנראה מההיא דאמימר דפ' שבועות תניין כדאמרן א\"כ היאך ילקה הנזיר דהא הו\"ל התראת ספק ודלא כמו שהבין בכונת דבריהם הרב בית יעקב סי' ק\"י שאין לו שחר יע\"ש ועיין להרב ט\"ז י\"ד סי' שכ\"ג סק\"ג שהביא דברי הר' ח\"ה במה שתירץ בקושייתו הנ\"ל ותמה על דבריו ועיין בס' נקודו' הכסף ולהרב חוות יאיר בסי' קכ\"ט וק\"ל ומן התימא על הרבנים הנז' שנראה דאשתמיט מינייהו סוגייא ערוכה בפ\"ב דנדרים ד\"ך דאמרינן התם בהדייא שכל שעבר על נזירותו או על נדרו שאין החכם נזקק להתירו עד שיקבל עליו נזירות או נדר כימים שנהג בהם (איסור) [היתר] אם עבר על נדרים דאורייתא בין בשוגג בין במזיד ואם עבר אדרבנן מתירין לו אלא שמחמירי' עליו אם הוא ע\"ה ועיין לרבינו בפ\"ד דנזירות ובטי\"ד סימן רכ\"ח שפסקו כן בהדייא ועיין למהרימ\"ט ח\"א סימן ע\"א שכתב דהא דקנסי' ליה לנהוג איסור כימים שנהג בו (איסור) [היתר] אינו אלא לענין נזירות או נדרי תענית וכיוצא אבל אם נשבע על הככר ואכלו מתירין אותו מיד ולא שייך למקנסי' אחר שעבר ואכלו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בה' נזירות פ\"ה בדין הנז' מה שהקשה על מהרימ\"ט בתשו' הנז' שחילק בין שוגג למזי' דבשוגג אין קונסין אותו יע\"ש מ\"מ נראה בהדייא מאותה סוגייא דאפילו במזי' כל שקיבל עליו לנהוג כימים שנהג בהם איסור לכ\"ע נשאל לחכם ומתירין לו ולעיקר קו' הרב ח\"ה כבר תי' הרב חוות יאיר בתשו' הנז' בס\"סי ק\"ל יע\"ש.<br><b> וע\"פ </b> סוגייא הלזו נתיישב אצלי מה שהקשה מרן ב\"י בא\"ח סי' תרי\"ט ע\"ד רבינו תם שכתב שאין לומר בנוסח כל נדרי מיוה\"כ שעבר כו' דעל הנדרי' שעברו עליהם מה התר יש ותמה עליו מרן ז\"ל מהא דאמימר דשבועות דשייך שאלה על שבועה או נדר שעבר ��ליהם וע\"פ סוגייא הנז' דפ\"ב דנדרים י\"ל דהיא היא כונת ר\"ת לומר דכיון דכל שעבר עליהן במזיד אין החכם נזקק לו עד שיקבל עליו לנהוג כימים שעבר עליהן באיסור מה מקום יש להזדקק ולהתירן ומו\"ה מוהרי\"ן נר\"ו תירץ דאפ' דר\"ת קאי בשיטת הראב\"ד שכ' הר' תמים דעי' בסי' רל\"ז דהא דמהני התר' אחר שעבר לאמימ' היינו דוק' בדהתרו ביה ועבר עליו במזי' דמחוס' מלקו' אבל במזי' דלא התרו ביה אינו מחוסר לא קרבן ולא מלקות לא מהני שאלה עכ\"ל ועיין בהרא\"ש שם בשבועות דפליג ע\"ז וס\"ל דלא בעינן מחוסר מלקות ממש אלא אונס מלקות יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רל\"ח שהביא דברי הראב\"ד בלתי חולק והוא תימה והשתא אפשר דר\"ת בשיטת הראב\"ד קאי ומשו\"ה כתב דלא מהני התרה לשעבר כלומר בענין נדרים שעבר עליה במזיד ולא התרו ביה את\"ד נר\"ו וע\"פ מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא נאמר אלא לענין שבועה או נדרים דאיתנהו בעין אחר שעבר עליהן אבל בנדרים ושבועות כגון שאסר פירות שבעולם עליו ועבר ואכלן דליתנהו בעין לא מהני התרת חכם ניחא נמי דאפשר דר\"ת מיירי בנדרים כאלו דלא מהני בהו שאלה לשעבר ועיין בזה בס' זכרון דברים דס\"ח ע\"ב וג' וד' ועיין עוד באורך בתשו' בית יעקב סי' ק\"י ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטנה </b>\n<b> בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה אעפ\"י שקדשה אביה אינה אוכלת.</b> וכתב מרן כ\"מ שם הכי איתא בפרק הא\"מ דמ\"ה נתקדש' לדעת אביה והלך אביה למ\"ה ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ורב אסי אמר אינה אוכלת חיישינן שמא יבא אביה וימחה הוה עובדא וחש רב להא דרב אסי ע\"כ ואיכא למידק דכיון דרב הוה בבבל וח\"ל טמאה בטומאת ארץ העמים היכי משכחת אכילת תרומה שם דקאמר הוה עובדא וחש רב להא דר\"א דהא תרומה טמאה היא ובעיא שריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מה' תרומות ואף שמצינו להר\"ש בפ\"ד ממסכת חלה מ\"ח ולהרא\"ש בסוף הל' חלה שכתבו דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא\"י מפני שהי\"ל אפר הפרה וכדאמרינן בפ\"ק דנידה ד\"ו ובחגיגה דכ\"ה אמר עולא חבירייא מדכין בגלילא יע\"ש היינו דוקא בא\"י אבל בח\"ל שהיא טמאה מאי מהניא אפר הפרה כיון שהיו יושבים בארץ טמאה ואפר הפרה עצמו היה נטמא שם וכעין זה הקשו התוספו' בחגיגה דכ\"ה ד\"ה שרצועה ומה שיישב לקושיית' הרב מש\"ל בפי\"א מה' טומאת מת ה\"א ד\"ה עוד לא שייך הכא ואף הר\"ש והרא\"ש לא כתבו שהיו אוכלים תרומה טמאה בימי האמוראי' אלא בא\"י דוקא.<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות אבל סוף ד\"ו שכתב וז\"ל וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה עכ\"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הוליכוהו כיון שנטמאת בטומאת ארץ העמים ושוב חפשתי ומצאתי שדברים אלו שכת' הרב שמצא במקום א' הכי איתא בתוספתא הביאה הר\"ש בפ\"ג ממסכת פרה מ\"ג דתניא התם רש\"א אפרם הוליכו עמהם ועלו אמרו לו והלא נטמאת בטומאת ארץ העמים א\"ל לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ור\"י חולק שם על ר\"ש וס\"ל דגזרו טומאה זו קודם ועיין להרע\"ב שם ולהתוי\"ט שם במסכת פרה שכתבו דאנן קי\"ל כר\"ש יע\"ש ומ\"מ ההוא עובדא דרב אכתי קשה דהיכי משכחת אכילת תרומה בבבל ביומי דרב ודוחק לומר דעובדא הוה בא\"י ושלחו לקמיה דרב בבבל ועיין בדברי התוספות בקדושין דכ\"ט ע\"ב ד\"ה הא לן והא להו ובפ\"ק דשבת ד\"ט ובפרק כיצד מברכין ובפ\"ק דביצה דף ה' ע\"א ד\"ה הא לן ועיין בעירובין דל\"ט ותו דהרי\"ף והרא\"ש הביאו לההיא דרב לענין הלכה דלא חיישינן לשמא יבא אביה וימחה ואוכלת בתרומה והרי\"ף נשא ונתן לענין הלכה אי קי\"ל כרב או כר\"א ולכאורה לא נ\"מ מידי לדידן השתא דלית לן אפר הפרה ותרומה אזלא לשריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מהל' תרומות ושוב ראיתי דאף בזה הזמן איכא אכילת תרומה כדאית' בפרק עד כמה דכ\"ו דתרומת ח\"ל נאכלת בטומאת מת וכ\"פ רבינו בפ\"ז מהל' תרומות הל' ח' והטעם שנאכלת בטומאה עיין להתוספות שם בפרק עד כמה די\"ז ע\"ב ד\"ה וכי הזאה יש לנו כו' אלא שאינה נאכלת אלא לכהנים ואפילו על ידי ביטול ברוב כמ\"ש התוספות ד\"ה תרומת ח\"ל מבטלה ברוב והשתא מייתבא שפיר עובדא דרב בקדושין ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"ב סי' רצ\"א ד\"פ ע\"ד ובח\"ג סימן ר'."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר </span>\n<b> של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד.</b> עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר </span>\n<b> של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד.</b> עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר </span>\n<b> של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד.</b> עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר </span>\n<b> של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד.</b> עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אתרוג בשביעית אי אזלינן בתר חנטה וכן </span>\n<b> האתרוג בלבד משאר פירו' האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כו'.</b> ע\"כ. משנה פ\"ב דמס' בכורים והובא מתני' זו בפ\"ק דקידושין ד\"ב ע\"ב על מה שהקשה בגמ' עלה דמתני' האשה נקנית בשלש דרכים פריך ליתני שלשה ושקיל וטרי בגמ' שם ולבסוף פריך והא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומשני משום דבעי מתני סיפא ולירק בדרך אחד כו' ע\"כ.<br><b> ואיכא </b> למידק אמאי לא אקשי מרישא דהך מתני' דקתני תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים דהשתא לא מצי משני משום דבעי מיתני סיפא ולירק בדרך אחד דהא לא תני תרתי משום חדא תרומה ואתרוג משום ירק ומצינו להרב הליכות עולם ד\"ק ע\"ב שכתב וז\"ל סוגיית הגמ' בהרבה מקומות להקשות ממשנה שיש לדחות בנקל ולתרץ והדר תו מקשה ממשנה שאין לדחות בריש קידושין והתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומרישא דהך הו\"ל לאקשויי דקתני תרומת מעשר כו' אלא שמפני שאותה של אתרוג נדחית בנקל כדדחי לה התם מה שאין רישא נידחית בכך מש\"ה פריך מינה שדרך הגמ' להקשו' תחילה דבר שיש לדחו' ולתרץ וכן בכל דוכתי עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענו אמאי בתר דמשני תלמודא לההיא דאתרוג דתני הכי משום סיפא לא אקשי מרישא דמתני' דתרומת מעשר ומקשי ממתני' דכוי דמתנייא בתר הכי ואולי משום דדא ודא חדא היא אקשי מינה ועיקר טעמו לא נאמר אלא למאי דלא אקשי מינה תחילה מקמיה ההיא דאתרוג ודוק.<br><b> והנה </b> התוס' שם בד\"ה אתרוג שוה לאילן כתבו וז\"ל פי' הקונט' כו' ויש לנו נפקותא בדבר כו' אבל נטע אין רבעי ואפילו מדרבנן דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל ע\"כ ולזה הסכימו התוס' והרא\"ש והר\"י בר\"פ כיצד מברכין ולזה הסכים הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין ואולם הר' יונה בפ' כיצד מברכין כתב ע\"ש ר\"י דלא אמרו כל המקל בארץ הלכ' כמותו בח\"ל א\"ד גבי צלף אבל בשאר דוכתי לא יע\"ש ואין כונתו לומר דוקא גבי צלף דהא אשכחן נמי בשבת פ' תולין דקל\"ט ע\"א גבי כלאי הכרם דאמרו הכי אלא כונתו לו' דלא אמרי' בכל דוכתי אלא היכא דאשכחן לתלמודא בהדייא דקאמ' הכי ודעת רבי' בפ\"י מה' מ\"א דאין דין רבעי בח\"ל כלל ואפי' בכרם ומרן בש\"ע הל' ערלה סי' רצ\"ד ס\"ז לא הביא אלא סברת ר\"י שהביא הר' יונה דרבעי נוהג אף בח\"ל ואף בנטע וסברת רבינו ז\"ל באחרונה ושמעתי מפי קדוש מו\"ה המובהק מהר\"י נוניש נר\"ו שהקש' דבסי\"ז הסכים לסברת הרא\"ש ז\"ל דאין דין מבריך ומרכיב בח\"ל בערלה וטעם הרא\"ש ז\"ל הוא משו' דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל דקי\"ל כר\"א בן יעקב בח\"ל דדריש ונטעתם נטיעה דוקא ולא מבריך ומרכיב יע\"ש עיין בסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט ואיך לא חש לס' האומרים דלא אמרו כל המקל בארץ אלא דוקא צלף והיא הסברא ראשונה שהביא כאן בס\"ז וכעת צריך ישוב קצת כ\"ע התוס' שם ואי מדרבנן כ\"ע מודו דנוהג בשאר אילנו' ה\"ה בח\"ל דרבעי נוהג מדרבנן כו' ע\"כ והקשה מו\"ה הנז' דבסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט אמרינן דכלאי זרעים אינו נוהג בח\"ל ואפי' מדרבנן משום דבארץ לא אסיר בהנאה ואף גבי כרם רבעי נמי דלא אסיר בהנאה בארץ דומייא דמעשר שני דמיניה ילפינן ליה למה יאסר מדרבנן בחוצה לארץ ואיהו מפרק לה דבהנאה דנקט תלמודא התם לאו דוקא דהא באכילה נמי שרי כלאי זרעים בארץ כמו שכתב רבינו בפ\"א מה' כלאים אלא אגב דבכלאי הכרם נקט אסיר בהנאה קאמר נמי גבי כלאי זרעי' דלא אסיר בהנאה וא\"כ כרם רבעי דבארץ אסיר באכילה אסיר בח\"ל מדרבנן את\"ד.<br><b> כ\"ע </b> ומה שפי' הקונט' כו' ולא דק כו' עכ\"ל הנה התוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ד ובפ' לולב הגזול דל\"ט הקשו קושייא זו ותירצו דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גידולו בשישית אבל נגמר גידולו בשישית שרו ושוב הוקשה להם שם וז\"ל ומיהו קשה מאתרוג דבסמו' דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה באתרוג כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג אלמא דאזלינן בתר לקיט' אע\"ג דנגמר הפרי כבר דהרי חנט בשבט של שנה שעבר' ולא נלקט עד שבט אחר עכ\"ל ודבריהם תמוהים דכיון דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט והלקיטה אחר ט\"ו בשבט שפיר נהג בו שני עשורים מספקא אי אזלינן בתר חנטה למעשר כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג ואף דעובדא דר\"ע הוה שלקטו אחר שנה שלימה משעה שחנט כבר אמרו בגמ' דמעשה שהיה כך היה וה\"ה קודם ועוד דס\"ס כיון דבשנה שחנט לא נגמרו הפירי שפיר אזיל בתר לקיטה אפילו לקטו אחר זמן רב וכבר עמדו בזה רש\"ל והח\"ה והמע\"ח ודברי מהר\"מ בן חביב בזה יש בהם מן הקושי ומו\"ה נר\"ו אמר דהתוס' ז\"ל קשייא להו מדרבינא דאמר בתר הכי פריך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה דמשמע דלא חדית טפי מר' חנינא דלקיטה היה בט\"ו בשבט ולא קודם אבל במ\"ש ר' חנינא דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט דאידך שבט דאשתקד לא אכפת ליה מידי דלא למימר הכי וע\"ז הוקשה להם שפיר דא\"כ נמצא דקודם ט\"ו בשבט של שנת הלקיטה הרי נגמר הפרי דשעת חנטה עד שעת הלקיטה יש יותר משנה ואיך אזל בתר לקיטה למעשר את\"ד ולדידי מ\"ש רש\"ל ז\"ל בזה הן הן אמיתות כונת דברי התוס' וידוקדק לפי דרכו מ\"ש ומשמע משום דמספקא ליה כי לכאורה לא ידענו משמעות זה מהו כי בפירושא איתמר בגמ' וע\"פ דרכו הנה נכון יע\"ש.<br><b> כתבו </b> עוד התוס' שם בא\"ד וההיא דפרק מקום שנהגו בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע כו' הנה הרב מע\"ח בפ' מקום שנהגו כתב וז\"ל ק\"ק לר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים בשביעית ואפילו קודם הביעו' והא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים די\"ל כמו שפי' רש\"י בפרשת בהר לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר והוא ז\"ל דחה דבריהם דא\"כ לרבנן דר\"ע קודם הביעור אפילו מן המשומר מותרים וכתוב דאומר את ספיח קצירך לא תקצור צריך לדחוק דמיירי לאחר הביעור והוא דוחק ועוד דבהדייא כתב הרא\"ם בפ' בהר דלר\"ע אסורים בכל ענין לכך נראה לי דר\"ע מפרש קרא דוהיה שבת הארץ לכם לאכלה בפירות האילן כו' יע\"ש וישוב העולם שכתב הרב ז\"ל ודחאו בשתי ידים מצינו להם סמוכות בדברי התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ע\"א ד\"ה וקציר של ז' כו' שכתבו וז\"ל דוקא אורחיה אסור לקצור אבל על ידי שינוי מותר אפי' בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים והא דתניא בת\"כ מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופק' מופק' נמי לא שרינן אלא ע\"י שינוי ומשומ' אפי' ע\"י שינוי אסו' עכ\"ל הרי שכתבו דאפי' לר\"ע דקאמ' קרא דבחריש ובקצי' תשבות מיירי בקציר של שביעי היוצא למוצאי שביעי דע\"י שינוי שרי ואפי' בשביעית וע\"כ לומר דטעמא דידהו משום דמשמע להו דע\"כ לא אסר ר\"ע אלא מן המשומר ולא מן המופקר ולהכי ע\"י שינוי דמחזי כהפקר שרי ומיהו לדידי הא ודאי בורכא היא דאין כונת התוס' לומר הכי גבי ספיחים של קציר אלא לגבי פירות האילן דהא הת\"כ דמייתו הם ז\"ל מיירי בענבים דהכי דרשו גבי ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים אבל קרא דאת ספיח קצירך לא תקצור מיירי לעולם ואפי' קוצר שלא כדרך קצירה דאל\"כ אמאי לא דרשו זה בקרא דאת ספיח קצירך לא תקצור ושיעור דבריהם כן הוא דתחילה כתבו דאף לר\"ע דדריש בחריש ובקצי' בקצי' של מוצאי שביעי' לא אסר אלא שלא ע\"י שינוי אבל ע\"י שינוי שרי במוצאי שביעית דומייא דפירות האילן בז' דע\"י שינוי שרי כדדריש בת\"כ גבי קרא דואת ענבי נזירך וא\"כ אית לן למימר דע\"כ לא אסר קרא קציר של מוצאי שביעי' אלא דומייא דפירו' האילן בשביעי ולא דומייא דקציר של שביעית והמכריחינו לומר כן הוא הסוגיי' שבפ\"ק דמנחות ד\"ה דהוה בעי למילף בברייתא דטריפה אסורה לגבוה מק\"ו דבעלת מום דשרייא להדיוט ודחי מנח' העומר תוכיח דאסיר להדיוט ושרי לגבוה ופרכינן בגמרא מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומוקי לה בשביעית דאסי' החדש ואפי\"ה שרי מנחת העומר ופרכינן דאכתי מתרת ספיחי שביעית ומשנינן כר\"ע דאסר ספיחי שביעית יע\"ש והשתא אם איתא דספיחי שביעית לר\"ע שרו מן המופקר וע\"י שינוי אכתי לא משני מידי דהא שרו ספיחים אלו ע\"י מנחת העומר אלא ודאי דלר\"ע לעולם אסיר ועיין להר\"ש בפ\"ט דמסכת שביעית סוף משנה ראשונה.<br><b> ומה </b> שכתב הרב מע\"ח ז\"ל דלר\"ע קרא דוהיתה שבת הארץ מיירי בפירו' האילן כי היכי דצ\"ל לדידיה קרא דולבהמתך ולחיה אשר בארצך דדרשינן כלה לחיה כו' עיין להר\"ש שם בפ\"ט דשביעית שכתב כן וכן מתבאר מדברי התוס' בפ' אלו עוברין דנ\"ו דלר\"ע פירות האילן שרו בשביעית ולא אסר אלא בספיחין של קציר דוקא וכיון שכן יש לתמוה על הרב קרבן אהרן שכתב בפ' בהר עלה דאמרינן התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים כו' כתב הוא ז\"ל וז\"ל מכאן סמכו לפי שאין איסור ספיחין מן התורה אלא מדרבנן לזה אמר דעל קרא דא סמכו חכמים לאסור אותם ולזה לא אמר מכאן אמרו או מכאן למדו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סברי דברייתא זו אתייא כר\"ע דאמר דלא תקצור בכל אופן משמע ומ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרין אתייא אליבא דחכמים ופלוגתייהו מייתי בפ\"ק דקידושין בקרא דהן לא נזרע עכ\"ל וכל דבריו תמוהים דמ\"ש תחילה דלפי שאין איסור ספיחים אלא מדרבנן לכך אמר מכאן סמכו ולא אמר מכאן למדו לא אדע שכו'ל מה יענה הרב לההיא דלקמן גבי קרא דהן לא נזרע דקאמר ר\"ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים אע\"ג דלדידיה אסורים מן התורה. ואולי יאמר דאגב הך דהכא דנקט האי לישנא כיון דהוי דרבנן נקט נמי התם כי האי לישנא אע\"ג דהוי דאורייתא גם מ\"ש עוד דלדברי הרמב\"ן והרא\"ם דמפרשי לה כר\"ע מ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא כחכמים דהא לר\"ע אסורין לעולם הוא דבר מתמיה שהרי כבר כתבנו דאף ר\"ע אזיל ומודה בפירות האילן דשרו בז' וקרא דלא תבצור דמיירי בענבים שפיר מדריש לדידיה כדדרשי ליה רבנן ואין ספק דמשו\"ה כתבו הרמב\"ן והרא\"ם דהך דרשא דת\"כ אתי אליבא דר\"ע דאי כרבנן אמאי לא דרשו הך דרשא דלא תבצור כדרך הבוצרים גבי קרא דואת ספיח קצירך לא תקצור אם לא דאתי כר\"ע דספיחי שביעית אסו' לעולם דהשתא לא מצי למדרש הכי אלא דוקא גבי לא תבצור דמיירי בפירות האילן באופן שדבריו תמוהים ומ\"מ דבריו יש להם סמוכות מדברי התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר וכבר עמדנו על דבריהם ועיין בדברי מרן כ\"מ ז\"ל פ\"ד מה' שמיטה שגם הוא ז\"ל סובר כדברי הרב ק\"א דהך ת\"ך אתי כרבנן דר\"ע.<br><b> ולענין </b> הלכה רבינו בפ\"ד מהלכות שמיטה פסק כרבנן דר\"ע דאין הספיחין אסורין מן התו' אלא מדרבנן ואיכא למידק למה לא פסק כר\"ע דבפסחים פרק א\"ע דנ\"א משמע דהלכה כר\"ע דמוקמינן פלוגתייהו דר\"ש ורבנן גבי ספיחי כרוב אליבא דר\"ע ואמרינן התם דא\"ל ר\"י ן' לקוניא ן' אלעזר ספיחי כרוב בפני אכיל שלא בפני לא תיכול דהלכה כרבנן דר\"ש אליבא דר\"ע ותו איכא למידק שרבינו לא חילק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכתב דכולן אסורים ואילו מאותה סוגיא משמע דלרבנן דר\"מ ספיחי כרוב מותרין דלדידהו הוי גזרה לגזרה דמש\"ה הוצרכו לאוקומי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע לפי' ר\"ת בספיחי ז' ולפי' רבינו נסים בספיחי שביעית היוצאין למוצאי ז' ובשניהם כתב רבינו שם בפ\"ד דכולם אסורים ומפי מורי הרב מהרי\"ן ז\"ל שמעתי דרבינו קשיתיה לדידיה קושית הר\"ש בפ\"ט דשביעית דכיון דספיחי' אסו' היכי קתני מתני' הפיגם והירבוזין וכן ההיא מתני' דהאומר לחבירו הילך איסר זה ולקט לו ירק וכן ההיא דפ\"ז לוקח ירקות שדה ובנו מוכר על ידו דכולהו שרו ספיחין בז' והר\"ש שם נדחק דמיירי בספיחין של ערב שביעית שנכנס לז' אמנם רבינו ז\"ל לא ניחא ליה בהכי ומשמע ליה דכולהו הני מתני' אתו כרבנן דר\"ע דס\"ל ספיחין אסורים מדרבנן משום גזרה שמא יזרע ויאכל ויאמר שהן של ספיחין ולהכי כל שהן ספיחין שאין דרך בני אדם לזורען כגון הגדלין בנהרות ובמדברות לא גזרו עליהן כמ\"ש בפ\"ד מה' שמיטה ובהכי איירו כל הני מתני' וכ\"כ הרמב\"ן בפירוש התורה בפ' בהר ע\"פ את ספיח קצירך אחר שכתב תירוץ הר\"ש לכל הנהו מתני' דלעיל כתב וי\"א דכל אלו הנזכרים וכיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הן מאליהן יוצאים בהרים ובנהרו' אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ\"י שצמחו בז' שלא גזרו אלא בנזרעין כדי שלא יבא לזורען כו' עכ\"ל וזו היא שיטת רבינו שכתבנו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחין מן התורה אין לחלק ביניהם וכיון דכל הנהו מתני' אתו כרבנן דר\"ע קבע הלכתא כוותייהו ולדידיה משמע ליה דמש\"ה אוקי תלמודא לר\"ש ורבנן כר\"ע דאי ס\"ל כרבנן דר\"ע לא הו\"ל לאפלוגי בספיחי כרוב לבד דאף בפיגם והירבוזין וכל הנהו דמני במתני' נמי איבעי להו לפלוגי אי גזרינן בהו אטו שאר ספיחין או לא ומש\"ה הוצרך תלמוד' לאוקומי לר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע והשתא לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"ע דגזרו בכל הספיחין משום גזרה דשמא יזרע בז' אית לן למפסק כרבנן דר\"ש דאסרו בספיחין ואפי' בספיחי כרוב אע\"ג דדמו לאילן משום גזירה דשמא יזרע את\"ד מו\"ה נר\"ו.<br><b> ולדידי </b> נ\"ל דרבינו משמע ליה דמש\"ה קאמר תלמו' וכולהו אליבא דר\"ע משום דאליבא דר\"ע דוקא הוא דאיכא למימר דבספיחי כרוב שרי כיון דדמי לאילן דאיהו נפקא ליה איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע וכן מקרא דואת ספיח קצירך ומש\"ה איכ' למימר דספיחין דזריעה וקצירה הוא דאסר הכתוב ולא ספיחי כרוב שדמו לאילן אבל לרבנן דר\"מ דאיסור ספיחין אינו אלא משום גזרה שמא יבא לזרוע כשיטת רבינו מהיכא תיתי לחלק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכיון שהוא ז\"ל קבע הלכתא כרבנן דר\"ע לא חילק ביניהם.<br><b> עוד </b> כתבו התוספות שם בא\"ד והשתא לז' שוה לירק דאי כירק אזלינן בתר רוב גדול עכ\"ל. הנה הר\"ש בפ\"ט ממסכת שביעית דחה שיטה זו מהא דאמרי' בפ\"ק דר\"ה לקט לו ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה לזה וכה\"ג נמי תניא התם גבי אתרוג בתר לקיטה משמע שהכל תלוי בלקיטה ולא בגדול ושוב כתב דשמא יש לחלק בין למעשר בין לשביעית יע\"ש וע\"פ דבריו ז\"ל בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מה' שמיטה הלכה י\"ב במ\"ש הירק בשעת לקיטתו כו' פ\"ק דר\"ה אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין ז' עכ\"ל ולכאורה יש לתמוה למה זה הוצרך הרב ללמו' דין שביעית מדין מעשר והוא מבואר במשנתינו לענין ז' ששנינו אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית כנראה בהדיא דמשו' דשוה לאילן הוא דאזלינן בתר חנטה לשביעית משא\"כ בירק דאזלינן ביה בתר לקיטה אמנם ע\"פי האמור שפתי מרן ישמרו דעת שהוא ז\"ל דקדק בדברי רבינו שדעתו כדעת הר\"ש דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול שהרי אחר שכתב בהל' י\"א גבי האורז והדוחן כו' דאזלינן בהו אח' גמר פרי כת' דין זה דבירק אחר לקיטה ואי ס\"ל דאזלי' בתר רוב גדול הו\"ל לכתוב דין זה בדין האורז ששניהם שוים דהיינו גמר פירי אלא ודאי דלדידיה דרבינו ז\"ל משמע ליה דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול וזה לא שמענו ממתני' דאתרוג שוה לאילן וכמ\"ש התוס' אלא מההיא דפ\"ק דראש השנה דאתמר לענין מעשר וכסבר' הר\"ש ולהכי ציין הוא ז\"ל אותה סוגייא דפר\"ק דר\"ה דמינה משמע הכי כמ\"ש הר\"ש ז\"ל ודוק.<br><b> עוד </b> כתבו התוספות שם בפ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק כו' ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' הנה שיטת רש\"י והתוספות הכא ובדוכתי טובא דמעשר ירק ואילן הוא מדרבנן ואיכא למידק מעובדא דר\"ע דמייתי תלמודא בפ\"ק דראש השנה די\"ד שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו שני עשורין לדעת ת\"ק דברייתא משום דמספקא ליה אי הלכה כב\"ש דראש השנה לאילנות בא' בשבט או כב\"ה בט\"ו בשבט ולכך נהג בו שני עשורין מספקא ולדעת ר\"י בר יאודה משום דמספקא ליה אי הלכה כר\"ג דאתרוג לענין מעשר אזלינן ביה בתר לקיטה כירק או כר\"א דבתר חנטה ולהכי מספקא עשר שני עשורין והשתא כיון דמעשר פירות דרבנן הוא הא קי\"ל ספקא דרבנן לקולא ולמה זה עשר שני עשורין ואין לומר דמשום דמעשר אית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקו על דרך שכתבו התוספו' בפ\"ק די\"ט לענין אין מבטלין איסור יע\"ש שהרי כתב הר\"ב מ\"ל בפ\"ד מה' בכורות דלענין ספקא דרבנן לקולא לא אמרינן הכי יע\"ש בתוך התשובה ולשיטת הר\"ב של\"הג הביא דבריו מרן החבי\"ב בספר כנ\"הג א\"ח סימן ק\"ס בכללי ספקא דרבנן לקולא דמשמע ליה דכל דמאי דמספקא לן מאי אמור בה קמאי אזלינן אפילו בספקא דרבנן לחומרא ניחא דהתם נמי אמרינן דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קא' ב\"ה אי בא' בשבט אי בט\"ו בשב' וכיון דמספ\"ל מאי אמו' בה קמאי שפיר נהג בו שני עשורין ואע\"ג דתלמוד' לא קאמר הכי דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קאמרי ב\"ה מתוך קושיא זו אפשר דה\"ה דהוה מצי לאקשויי הא נמי וחדא מינייהו נקט אמנם לשיטת החולקים על הר\"ב של\"הג קשה מה יענו להא דהכא ואפשר דס\"ל כשיטת הר\"ן שכתב בפרק ע\"פ שכתב גבי מאי דאמרינן התם והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו בעו הסיבה וז\"ל ואע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא אמרינן כל ספקא דרבנן לקולא כו' נ\"ל דע\"כ למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי נקל בתרווייהו הא מעקרא מצות הסיבה לגמרי עכ\"ל.<br><b> והשתא </b> ניחא נמי הא דר\"ע דמה\"ט נהג בו שני עשורין ואף למ\"ש הר\"ב מש\"ל ז\"ל בפ\"א מה' מגי' די\"א דע\"כ לא כתב הר\"ן כן אלא דוקא כשהס' הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתיקנו כגון במצות הסיבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי הסיבה את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטל תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל כשתקנת חכמים במקומה עומדת נהי דלא מהני טעמא דס' של דבריהם לפוטרם מכל וכל מיהו מהני האי טעמא להקל עליו בחדא ולחייבו בחדא דבהכי ניחא ליה מ\"ש הר\"ן בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקו' שלא יקראו אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה דארבע כוסות משום דתקנת חכמים קיימת וא\"כ ה\"נ כיון דתקנת חכמים במעשר פירות אינה נעקרת מכל וכל ובמקומה עומדת אכתי קשה למה נהג ר\"ע שני עשורין דבחדא מינייהו סגי דומיא דקריאת המגילה גבי עיירו' המסופ' מיהו אכתי י\"ל דנ\"ד דמי לההיא דהסיבה דנהי דתקנת חכמים בענין מעשר פירות במקומה עומדת מיהו תקנה זו שתיקנו ג\"כ שר\"ה שלהם יהיה בא' בשבט או בט\"ו בשבט למר כדאית ליה כי מספ\"ל לר\"ע מאי קאמרי ב\"ה אי בא' בשבט או בט\"ו בשבט מספקא אית ליה להחמיר ולנהוג בשניהם דהא אי עביד בחד מינייהו לבד את\"ל דב\"ה לא אמרו הכי נמצא תקנת ב\"ה לענין זה נעקרת מכל וכל וכן לר\"י בר יאודה דמפרש טעמא דר\"ע משום דמספ\"ל גבי אתרוג אי אזלינן ביה בתר לקיטה כירק כדברי ר\"ג או בתר חנטה באילן כדברי ר\"א מספקא נמי נהג בו שני עשורין משום דאי עביד כחד מינייהו את\"ל דהלכה כמ\"ד איפכא נמצא תקנת חכמים בדבר זה נעקרת מכל וכל ודוק.<br><b> ודע </b> כי לעיקר קושיית הר\"ב מש\"ל ע\"ד הר\"ן ממ\"ש גבי עיירות המסופקות דמספקא אין קורין אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה. היה אומר מורי ורבי הרב המו' מר יאודה אשכנזי הריני כפרת משכבו דשניא היא הא דעיירות דספק זה יכול היה להסתפק למתקני התקנה עצמה שאמרו שמוקפות חומה בימות יהושע ב\"ן שיקראו בט\"ו ושאינן מוקפות בי\"ד ולא יתכן שבזמן ההוא לא היה עיר מסופק אצלם אם היא מוקפת מימות יאושע ב\"ן או לא ואפי' לא היתה עיר בספק אצל מתקני התקנה כיון שהדבר מצוי שברוב הימים יפול בהם הספק אלו היתה דעתם דמספקא יקראו בשניהם היה להם לתקן כן בפי' כמו שתיקנו למוקפין בט\"ו ולשאינן מוקפין בי\"ד כך היה להם לתקן למסופקות בשני הימים ומדלא תיקנו אלא שני הימים הללו דוקא ש\"מ דבכלל אלו היה העיר המסופקת משא\"כ גבי הסיבה דהספק הוא אצלינו מאי אמור בה קמאי ולא אצלם להכי מספקא מחמרינן בשניהם אלו דבריו נ\"ע ודפח\"ח ועיין במ\"ש אנן בעניותי'ן בספרי הקטן שרשי הי\"ם ח\"א שורש אין מע\"המ דל\"ב ע\"ד וד\"ך ע\"ב.<br><b> עוד </b> כתבו התוס' שם בא\"ד ושמא י\"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית עכ\"ל והקשה הרב עצמות יוסף דא\"כ מאי פריך תלמודא בפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"ב למאי דמוקמינן התם מתני' דהלוקח לולב מחברו ובשביעית נותן אתרוג במתנה בלולב של ששית הנכנס לשביעית ופרכינן א\"ה אתרוג נמי ומשנינן אתרוג אזלינן ביה בתר לקיטה כירק והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א לענין שביעית אזלינן ביה בתר חנטה דתנן אתרוג שוה לאילן והשתא לפי דבריה' דמאי דאזלינן בתר חנטה היינו לחומר' מאי קושיא דהא שפיר מצי אתי ההיא מתני' כר\"ג ומאי דאזיל איהו במתני' בתר חנטה היינו לחומרא וכמו כן הוקשה לו דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו אמרו דרבה ורב המנונ' ור\"י ור\"ל ס\"ל דאתרוג בת ו' הנכנס לז' לעולם ששית ופטורה מן הביעור והוא ז\"ל תירץ בזה דברים שאי' ראוים אליו ולמאי דק\"ל מההיא דרבה ורב המנונא ישבו מן הישוב דודאי אף התוספות ז\"ל לא כתבו דאזלינן בתר חנטה לחומרא אלא לר\"ג דוקא דלדידיה הוא דק\"ל אמאי אזיל בתר לקיטה למעשר ובתר חנטה לשביעית ואדרבא לענין שביעית הוה לן למיזל בתר לקיטה כיון דהקש דמה גורן ויקב לענין שביעית אתמר באם אינו ענין אבל לר\"ע דלא שנא ליה בין מעשר לשביעית ובכולהו אזיל בתר חנטה כאילן ודאי דמעיקר דינא הוא ולא משום חומרא והשתא ההיא דרבה ורב המנונא כותיה דר\"א ס\"ל ומש\"ה אזלו בתר חנטה ואפילו לקולא וכן מבואר שם בדברי התוס' בד\"ה יד הכל דמאי דמפרשינן טעמא דרבה דפטר באתרוג בת שישית הנכנס לז' משום שיד הכל ממשמשין אינו אלא לר\"א דס\"ל דאתרוג שוה לאילן לכל דבר דלמאי דסבר אבטולמוס משום ה' זקנים דאתרוג בתר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית והיא סברת ר\"ג לא היה צרי' לטעם זה יע\"ש ועיין.<br><b> ולענין </b> הלכה רבינו בפ\"ד מה' שמיטה ויובל לא השוה מידותיו שכתב דאתרוג בת ו' שנכנס לז' לענין מעשר חייב דאזלינן ביה בתר חנטה ולענין שביעית כתב דאזלינן ביה בתר לקיטה וחייב בביעור וטעמו ביאר מרן דמספקא ליה בין לענין מעשר בין לענין ז' אי הלכה כמ\"ד בתר לקיטה או בתר חנטה ולהכי אזיל בשניהם לחומרא יע\"ש ואינו מחוור שאם כדבריו דמשום ספקא אי אזלינן בתר לקיטה או בתר חנטה הוא שפסק שחייב במעשר א\"כ למה זה בפר\"א מה' מעשר שני לענין מעשר שני ומעשר עני פסק שאינו חייב אלא בא' משניהם בזמן הלקיטה או מעשר עני או שני ואלו בגמ' אמרינן דר\"ע מש\"ה נהג בו שני עשורין דמספק\"ל אי כר\"ג אי כר\"א וכבר הוקשה לו כן למהר\"מ ן' חביב בחידושיו לפרק לולב הגזול ולדידי ק\"ל תו דאיך יתכן דמשום דמספ\"ל אזיל לחומרא בשניהם דבשלמא לענין ביעור ניחא דמשום ספקא אזיל לחומרא ופסק דחייב לבער כדין פירות שביעי' אבל לפ\"ז הי\"ל לפטור ממעשר דהא בפ\"ק דר\"ה לפום מאי דלא אסיק אדעתיה אביי דטעמ' דרבה דפטר ממעשר באתרוג בת ששית הנכנס לז' משום דיד הכל ממשמשין בו קאמר בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י הא דקאמרת בת שביעית הנכנס לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור אע\"ג דסתרה לרישא בבת ששית הנכנס לז' שאמרה פטורה מן המעשר אלמא אזלא בתר לקיטה לא קשיא דספו' מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה כמעשר ואזלא לחומרא דשביעית דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש ובדברי התוספות הרי דכל דמספ' חייב בביעור משום חומרא פטור מן המעשר ממילא וה\"נ הי\"ל לרבינו לומר שחייב בביעור ופטור ממעשר מספקא ועוד דאחר דכל הנהו אמוראי משמע להו דגבי אתרוג אזלינן ביה בתר חנטה לעולם איך מספ\"ל לרבינו כמאן הלכתא.<br><b> אמנם </b> הדרך הנכון בדעת רבינו הוא מ\"ש מורי הרב המו' מהרי\"ן שדעת רבינו הוא דהא דאמר ר\"י ור\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית לעולם ששית היינו לענין מעשר ולא לענין שביעית דאי לענין ז' נמי תיקשי ליה לר\"י סתם מתני' דפרק לולב הגזול גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית דסתם לן תנא כמ\"ד אתרוג בתר לקיטה לז' כדמפרשינן בגמ' ובעלמא פרכינן לר\"י ומי אמר ר\"י הכי והא אמר ר\"י הל' כסתם משנ' והכא לא חזינן לתלמוד' דפריך הכי כי ע\"כ צרי' לומר דלענין מעשר הוא דקאמר ולעולם דקאמר היינו בין שהיה כפול בששית ונעשה ככיכר בשביעית בין שהיה כיכר בו' ונתגדל מעט בשביעי' כמ\"ש מהר\"מ ן' חביב בפרק לולב הגזול מיהו לענין שביעי' ס\"ל לר' יוחנן דאזלינן לחומרא וחייב בביעור דהא לפום סתמא דפרק לולב הגזול אזלינן בתר לקיטה ולפום מתני' דבכורים משמע דבין לר\"א ובין לר\"ג לענין ז' אזלינן בתר חנטה ובעלמא כי אית לן תרי סתמי דסתרי אהדדי וליכא למימר סתמא קמייתא עדיפא או סתמא בתרא עיקר כי הכא דבתרי סדרי אין סדר למשנה ואזלינן לחומרא כמ\"ש מרן המלך שלמה בספר יבין שמועה כלל ס\"ג וה\"נ אזלינן לחומרא לענין ז' וחייב ולענין מעשר הוא דקאמר ר\"י דחייב ומיהו דוקא לענין מעשר דששית הנכנס לז' אבל לענין מעשר שני ועני ודאי דבתר לקיטה אזלינן והיינו ההיא דר\"ג דבכורים ורבותינו שבאושא שאמרו דאתרוג בתר לקיטה למעשר ור' יוחנן לא נקט אלא באתרוג בת ששית הנכנס לז' דבהא דוקא הוא דאמר שמחייב במעשר מה שאין כן בשאר שנים דכיון שחייב במעשר דעני או מ\"ב דיי בא' והשתא הא דאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא עכ\"ל דלרבה דוקא קאמ' דמהכא לא קשיא דמצית אמרת דהיינו לחומרא אמנם לר\"י לא ס\"ל הכי אלא משמע דאפ\"ה חייב במעשר מספקא.<br><b> וכשאני </b> לעצמי הנה מקום איתי ליישב ע\"פ דרך זה דעת רבינו באופן אחר וליישב ג\"כ מה שיש לגמגם עוד בדבריו בפ\"א מה' מ\"ב שלא כתב דאתרוג בת ז' הנכנס לח' דחייב בביעור דאזלינן בתר חנטה לחומרא וה\"ט דמשמע ליה לרבינו דהלכה כסתמא דסוכה דאזיל בתר לקיטה לז' בין להקל בין להחמיר דסתמא דבכורי' לא חשיבא סתמא כיון דבפירושא אתמר דברי ר\"ג ודברי ר\"א ואע\"ג דלשניהם משמע דאזלינן בתר חנטה לא חשיבא סתמא הואיל ולאו בסתמא אתמר ולענין מעשר פסק כר\"י ור\"ל באתרוג בת ששית הנכנס לז' דוקא כדאתמר בגמרא ולגבי שאר מעשרו' דמ\"ב ומ\"ע פסק כר\"ג דאזיל בתר לקיטה וכרבותינו שבאושא יע\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין פדיון נטע רבעי הרוצה </span>\n<b> לפדות נטע רבעי כו' ואין פודין במחובר והרי הוא ממון גבוה לפיכך אינו נקנה במתנה.</b> זה לי ימים שנשאלתי מאת הגביר הח\"ר חיים מירקאדו הלוי נר\"ו אם יכולין לפדו' נטע רבעי כשהגפן עדיין היא בוסר ולא הבשילו אשכלותיה ענבים.<br><b> תשובה </b> ראיתי להטור ז\"ל בי\"ד ר\"ס רצ\"ד שכתב שהגרעינין והקליפין והנץ והזגים והגרעי' של ענבים ותמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואינן נגמרים בבישולם כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי ע\"כ וכתב מרן ב\"י דמ\"ש רבינו כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי נראה שחוזר אפי' לפגים ולתמרים שאינן מתבשלים שגם הם מותרים ברבעי ושכן משמע מדתניא פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים עכ\"ל הנה מבואר יוצא דבוסר פטור מרבעי ולא בעי פדיון.<br><b> ואולם </b> אכתי י\"ל דדוקא בוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא דפטור משום דלאו עיקר פרי הוא דלענין ברכה נמי אינו מברך ב\"פ העץ כי אם בפ\"הא וכמ\"ש הרא\"ש והתוס' בברכו' דל\"ו ע\"ב וכ\"פ הטור א\"ח סי' ר\"ב אבל כשהגיע לפול הלבן דמברך בפ\"הע אפשר לומר דפרי גמור הוי לענין פדיון נטע רבעי וכן ראיתי למרן כ\"מ כאן עמ\"ש רבינו דנטע רבעי אינו ניתן במתנה אא\"כ נתנו בוסר והקשה לו ז\"ל דלא הול\"ל בוסר דמשמע אפי' גדול כפול הלבן וכשהוא כפול הלבן הרי הוא כפרי גמור לענין ברכה אלא הכי הול\"ל שהוא נותנו כשהוא סמדר יע\"ש. וכן ראיתי להתי\"ט בפ\"ק דערלה מ\"ז ד\"�� סמדר שכתב דהבוסר דין נטע רבעי יש לו וכ\"כ בפ\"ה מהל' מ\"ה ד\"ה ובין שניתן לו במתנה יע\"ש ולפ\"ז נראה לענין דינא שאין לפדות נטע רבעי בבוסר אלא כשהגיע הבוסר לפול הלבן ושיעור הפול הלבן כתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סי' ר\"ב שאין אנו בקיאין בו הלכך צריך שימתין עד שיהיה גדול ביותר ומדברי התוס' בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה ובשעת כניסת מים נראה מבואר דכל שנכנס לחלוחית בבוסר שיכול לעצור מהן כל שהוא הרי הוא בוסר גמור ויצא מכלל סמדר כן נראה לי ומ\"מ אכתי דן אנכי דאף כשהגיע הבוסר לשיעור זה של פול הלבן אין פודין אותו והיינו טעמא דחזינא לרבינו בפי' המשנה בספ\"ק דערלה מ\"ח שכתב דכל הני דתנן במתני' שם דפטורים מרבעי היינו טעמא מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא נאכל לבעלי' הראשוני' כמ\"ב ואין מתקדש בקדושת מ\"ב אלא דבר הראוי לאכיל' וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל שם יע\"ש ולפי טעם זה נלע\"ד דאף בבוסר שהגיע לפול הלבן אין בו דין רבעי שהרי לענין מעשר כתב רבינו בפ\"ב מה' מעשר הל' ה' דעונת המעשרות הוא כשיגיעו הפירות לזרוע ולהצמח וכתב שהענבים עונתן למעשר הוא משיראה החרצן שלהן מבחוץ ובפירו' המשנה ברפ\"ק דמעש' ביאר דבר זה יותר דהיינו כשיתרככו ויזדככו כ\"כ זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב הימים שבתוכה יע\"ש ושיעור דבר זה ברור הוא שהוא כשהענבים הבשילו אשכלותיה יפה יפה עד שיראה הזג מבחוץ וכן נר' מבואר מדברי רבינו בפ\"ד מה' שביעית מ\"ח דתנן הבוסר משהביא מים אוכל בהן פתו בשדה הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבועי חייבים במעשרות וכתב רבינו שם הבאישו שיהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא ע\"ז הענין שם באישה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחית כשיניחוהו ע\"כ הרי דעונת הבוסר למעשר הוא כשהבשילו הענבים עד שהן קרובים להתעפש ולהשחת ולפי' הר\"ש צ\"ל שם עד שיתחילו להתבשל יע\"ש ולפ\"ז נראה ברור שהבוסר כל עוד שלא התחיל להתבשל אפי' שהוא נקרא פרי לענין ברכ' כיון דלעונת המעשרו' בעינן פרי הראוי לזרוע ולהצמח כדנפק\"ל מקרא דתבואת זרעך ופחות מכן אינו מתקדש בקדושת מעשר גם לענין רבעי אינו חייב כמ\"ש רבינו דבעינן לו עד שיבואו לעונת המעשרות.<br><b> ומעתה </b> מה שהוקשה לו למרן בכ\"מ בפ\"ט אמאי כתב רבינו בוסר ולא כתב סמדר לפי האמור אין כאן קושיא דאע\"ג דבוסר חשוב פרי לענין ברכה וכן לענין ערלה מחוייב בערלה הוא שהרי נקרא פרי מ\"מ לענין רבעי אינו מתקדש אלא שיבשלו ולכך יכול ליתנו במתנה כשהוא בוסר כיון שאין בו קדושת רבעי ואין אנו צריכין למה שנדחק הרב תיו\"ט בפ\"ה מה' מ\"ב ובפ\"ק דערלה מ\"ז דאע\"ג דרבעי נוהג בו מ\"מ יכול ליתנו במתנה כיון דעדין לא באו לעונת המעשרות דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל דמאחר דרבעי נוהג בו והרי הוא קדוש בקדו' רבעי איך יכול ליתנו במתנה הרי מאחר שהוא ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה כמ\"ש בקידושין דנ\"ד יעש\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אתרוג בשביעית אי אזלינן בתר חנטה וכן </span>\n<b> האתרוג בלבד משאר פירו' האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כו'.</b> ע\"כ. משנה פ\"ב דמס' בכורים והובא מתני' זו בפ\"ק דקידושין ד\"ב ע\"ב על מה שהקשה בגמ' עלה דמתני' האשה נקנית בשלש דרכים פריך ליתני שלשה ושקיל וטרי בגמ' שם ולבסוף פריך והא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומשני משום דבעי מתני סיפא ולירק בדרך אחד כו' ע\"כ.<br><b> ואיכא </b> למידק אמאי לא אקשי מרישא דהך מתני' דקתני תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים דהשתא לא מצי משני משום דבעי מיתני סיפא ולירק בדרך אחד דהא לא תני תרתי משום חדא תרומה ואתרוג משום ירק ומצינו להרב הליכות עולם ד\"ק ע\"ב שכתב וז\"ל סוגיית הגמ' בהרבה מקומות להקשות ממשנה שיש לדחות בנקל ולתרץ והדר תו מקשה ממשנה שאין לדחות בריש קידושין והתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומרישא דהך הו\"ל לאקשויי דקתני תרומת מעשר כו' אלא שמפני שאותה של אתרוג נדחית בנקל כדדחי לה התם מה שאין רישא נידחית בכך מש\"ה פריך מינה שדרך הגמ' להקשו' תחילה דבר שיש לדחו' ולתרץ וכן בכל דוכתי עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענו אמאי בתר דמשני תלמודא לההיא דאתרוג דתני הכי משום סיפא לא אקשי מרישא דמתני' דתרומת מעשר ומקשי ממתני' דכוי דמתנייא בתר הכי ואולי משום דדא ודא חדא היא אקשי מינה ועיקר טעמו לא נאמר אלא למאי דלא אקשי מינה תחילה מקמיה ההיא דאתרוג ודוק.<br><b> והנה </b> התוס' שם בד\"ה אתרוג שוה לאילן כתבו וז\"ל פי' הקונט' כו' ויש לנו נפקותא בדבר כו' אבל נטע אין רבעי ואפילו מדרבנן דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל ע\"כ ולזה הסכימו התוס' והרא\"ש והר\"י בר\"פ כיצד מברכין ולזה הסכים הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין ואולם הר' יונה בפ' כיצד מברכין כתב ע\"ש ר\"י דלא אמרו כל המקל בארץ הלכ' כמותו בח\"ל א\"ד גבי צלף אבל בשאר דוכתי לא יע\"ש ואין כונתו לומר דוקא גבי צלף דהא אשכחן נמי בשבת פ' תולין דקל\"ט ע\"א גבי כלאי הכרם דאמרו הכי אלא כונתו לו' דלא אמרי' בכל דוכתי אלא היכא דאשכחן לתלמודא בהדייא דקאמ' הכי ודעת רבי' בפ\"י מה' מ\"א דאין דין רבעי בח\"ל כלל ואפי' בכרם ומרן בש\"ע הל' ערלה סי' רצ\"ד ס\"ז לא הביא אלא סברת ר\"י שהביא הר' יונה דרבעי נוהג אף בח\"ל ואף בנטע וסברת רבינו ז\"ל באחרונה ושמעתי מפי קדוש מו\"ה המובהק מהר\"י נוניש נר\"ו שהקש' דבסי\"ז הסכים לסברת הרא\"ש ז\"ל דאין דין מבריך ומרכיב בח\"ל בערלה וטעם הרא\"ש ז\"ל הוא משו' דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל דקי\"ל כר\"א בן יעקב בח\"ל דדריש ונטעתם נטיעה דוקא ולא מבריך ומרכיב יע\"ש עיין בסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט ואיך לא חש לס' האומרים דלא אמרו כל המקל בארץ אלא דוקא צלף והיא הסברא ראשונה שהביא כאן בס\"ז וכעת צריך ישוב קצת כ\"ע התוס' שם ואי מדרבנן כ\"ע מודו דנוהג בשאר אילנו' ה\"ה בח\"ל דרבעי נוהג מדרבנן כו' ע\"כ והקשה מו\"ה הנז' דבסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט אמרינן דכלאי זרעים אינו נוהג בח\"ל ואפי' מדרבנן משום דבארץ לא אסיר בהנאה ואף גבי כרם רבעי נמי דלא אסיר בהנאה בארץ דומייא דמעשר שני דמיניה ילפינן ליה למה יאסר מדרבנן בחוצה לארץ ואיהו מפרק לה דבהנאה דנקט תלמודא התם לאו דוקא דהא באכילה נמי שרי כלאי זרעים בארץ כמו שכתב רבינו בפ\"א מה' כלאים אלא אגב דבכלאי הכרם נקט אסיר בהנאה קאמר נמי גבי כלאי זרעי' דלא אסיר בהנאה וא\"כ כרם רבעי דבארץ אסיר באכילה אסיר בח\"ל מדרבנן את\"ד.<br><b> כ\"ע </b> ומה שפי' הקונט' כו' ולא דק כו' עכ\"ל הנה התוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ד ובפ' לולב הגזול דל\"ט הקשו קושייא זו ותירצו דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גידולו בשישית אבל נגמר גידולו בשישית שרו ושוב הוקשה להם שם וז\"ל ומיהו קשה מאתרוג דבסמו' דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה באתרוג כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג אלמא דאזלינן בתר לקיט' אע\"ג דנגמר הפרי כבר דהרי חנט בשבט של שנה שעבר' ולא נלקט עד שבט אחר עכ\"ל ודבריהם תמוהים דכיון דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט והלקיטה אחר ט\"ו בשבט שפיר נהג בו שני עשורים מספקא אי אזלינן בתר חנטה למעשר כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג ואף דעובדא דר\"ע הוה שלקטו אחר שנה שלימה משעה שחנט כבר אמרו בגמ' דמעשה שהיה כך היה וה\"ה קודם ועוד דס\"ס כיון דבשנה שחנט לא נגמרו הפירי שפיר אזיל בתר לקיטה אפילו לקטו אחר זמן רב וכבר עמדו בזה רש\"ל והח\"ה והמע\"ח ודברי מהר\"מ בן חביב בזה יש בהם מן הקושי ומו\"ה נר\"ו אמר דהתוס' ז\"ל קשייא להו מדרבינא דאמר בתר הכי פריך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה דמשמע דלא חדית טפי מר' חנינא דלקיטה היה בט\"ו בשבט ולא קודם אבל במ\"ש ר' חנינא דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט דאידך שבט דאשתקד לא אכפת ליה מידי דלא למימר הכי וע\"ז הוקשה להם שפיר דא\"כ נמצא דקודם ט\"ו בשבט של שנת הלקיטה הרי נגמר הפרי דשעת חנטה עד שעת הלקיטה יש יותר משנה ואיך אזל בתר לקיטה למעשר את\"ד ולדידי מ\"ש רש\"ל ז\"ל בזה הן הן אמיתות כונת דברי התוס' וידוקדק לפי דרכו מ\"ש ומשמע משום דמספקא ליה כי לכאורה לא ידענו משמעות זה מהו כי בפירושא איתמר בגמ' וע\"פ דרכו הנה נכון יע\"ש.<br><b> כתבו </b> עוד התוס' שם בא\"ד וההיא דפרק מקום שנהגו בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע כו' הנה הרב מע\"ח בפ' מקום שנהגו כתב וז\"ל ק\"ק לר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים בשביעית ואפילו קודם הביעו' והא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים די\"ל כמו שפי' רש\"י בפרשת בהר לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר והוא ז\"ל דחה דבריהם דא\"כ לרבנן דר\"ע קודם הביעור אפילו מן המשומר מותרים וכתוב דאומר את ספיח קצירך לא תקצור צריך לדחוק דמיירי לאחר הביעור והוא דוחק ועוד דבהדייא כתב הרא\"ם בפ' בהר דלר\"ע אסורים בכל ענין לכך נראה לי דר\"ע מפרש קרא דוהיה שבת הארץ לכם לאכלה בפירות האילן כו' יע\"ש וישוב העולם שכתב הרב ז\"ל ודחאו בשתי ידים מצינו להם סמוכות בדברי התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ע\"א ד\"ה וקציר של ז' כו' שכתבו וז\"ל דוקא אורחיה אסור לקצור אבל על ידי שינוי מותר אפי' בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים והא דתניא בת\"כ מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופק' מופק' נמי לא שרינן אלא ע\"י שינוי ומשומ' אפי' ע\"י שינוי אסו' עכ\"ל הרי שכתבו דאפי' לר\"ע דקאמ' קרא דבחריש ובקצי' תשבות מיירי בקציר של שביעי היוצא למוצאי שביעי דע\"י שינוי שרי ואפי' בשביעית וע\"כ לומר דטעמא דידהו משום דמשמע להו דע\"כ לא אסר ר\"ע אלא מן המשומר ולא מן המופקר ולהכי ע\"י שינוי דמחזי כהפקר שרי ומיהו לדידי הא ודאי בורכא היא דאין כונת התוס' לומר הכי גבי ספיחים של קציר אלא לגבי פירות האילן דהא הת\"כ דמייתו הם ז\"ל מיירי בענבים דהכי דרשו גבי ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים אבל קרא דאת ספיח קצירך לא תקצור מיירי לעולם ואפי' קוצר שלא כדרך קצירה דאל\"כ אמאי לא דרשו זה בקרא דאת ספיח קצירך לא תקצור ושיעור דבריהם כן הוא דתחילה כתבו דאף לר\"ע דדריש בחריש ובקצי' בקצי' של מוצאי שביעי' לא אסר אלא שלא ע\"י שינוי אבל ע\"י שינוי שרי במוצאי שביעית דומייא דפירות האילן בז' דע\"י שינוי שרי כדדריש בת\"כ גבי קרא דואת ענבי נזירך וא\"כ אית לן למימר דע\"כ לא אסר קרא קציר של מוצאי שביעי' אלא דומייא דפירו' האילן בשביעי ולא דומייא דקציר של שביעית והמכריחינו לומר כן הוא הסוגיי' שבפ\"ק דמנחות ד\"ה דהוה בעי למילף בברייתא דטריפה אסורה לגבוה מק\"ו דבעלת מום דשרייא להדיוט ודחי מנח' העומר תוכיח דאסיר להדיוט ושרי לגבוה ופרכינן בגמרא מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומוקי לה בשביעית דאסי' החדש ואפי\"ה שרי מנחת העומר ופרכינן דאכתי מתרת ספיחי שביעית ומשנינן כר\"ע דאסר ספיחי שביעית יע\"ש והשתא אם איתא דספיחי שביעית לר\"ע שרו מן המופקר וע\"י שינוי אכתי לא משני מידי דהא שרו ספיחים אלו ע\"י מנחת העומר אלא ודאי דלר\"ע לעולם אסיר ועיין להר\"ש בפ\"ט דמסכת שביעית סוף משנה ראשונה.<br><b> ומה </b> שכתב הרב מע\"ח ז\"ל דלר\"ע קרא דוהיתה שבת הארץ מיירי בפירו' האילן כי היכי דצ\"ל לדידיה קרא דולבהמתך ולחיה אשר בארצך דדרשינן כלה לחיה כו' עיין להר\"ש שם בפ\"ט דשביעית שכתב כן וכן מתבאר מדברי התוס' בפ' אלו עוברין דנ\"ו דלר\"ע פירות האילן שרו בשביעית ולא אסר אלא בספיחין של קציר דוקא וכיון שכן יש לתמוה על הרב קרבן אהרן שכתב בפ' בהר עלה דאמרינן התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים כו' כתב הוא ז\"ל וז\"ל מכאן סמכו לפי שאין איסור ספיחין מן התורה אלא מדרבנן לזה אמר דעל קרא דא סמכו חכמים לאסור אותם ולזה לא אמר מכאן אמרו או מכאן למדו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סברי דברייתא זו אתייא כר\"ע דאמר דלא תקצור בכל אופן משמע ומ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרין אתייא אליבא דחכמים ופלוגתייהו מייתי בפ\"ק דקידושין בקרא דהן לא נזרע עכ\"ל וכל דבריו תמוהים דמ\"ש תחילה דלפי שאין איסור ספיחים אלא מדרבנן לכך אמר מכאן סמכו ולא אמר מכאן למדו לא אדע שכו'ל מה יענה הרב לההיא דלקמן גבי קרא דהן לא נזרע דקאמר ר\"ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים אע\"ג דלדידיה אסורים מן התורה. ואולי יאמר דאגב הך דהכא דנקט האי לישנא כיון דהוי דרבנן נקט נמי התם כי האי לישנא אע\"ג דהוי דאורייתא גם מ\"ש עוד דלדברי הרמב\"ן והרא\"ם דמפרשי לה כר\"ע מ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא כחכמים דהא לר\"ע אסורין לעולם הוא דבר מתמיה שהרי כבר כתבנו דאף ר\"ע אזיל ומודה בפירות האילן דשרו בז' וקרא דלא תבצור דמיירי בענבים שפיר מדריש לדידיה כדדרשי ליה רבנן ואין ספק דמשו\"ה כתבו הרמב\"ן והרא\"ם דהך דרשא דת\"כ אתי אליבא דר\"ע דאי כרבנן אמאי לא דרשו הך דרשא דלא תבצור כדרך הבוצרים גבי קרא דואת ספיח קצירך לא תקצור אם לא דאתי כר\"ע דספיחי שביעית אסו' לעולם דהשתא לא מצי למדרש הכי אלא דוקא גבי לא תבצור דמיירי בפירות האילן באופן שדבריו תמוהים ומ\"מ דבריו יש להם סמוכות מדברי התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר וכבר עמדנו על דבריהם ועיין בדברי מרן כ\"מ ז\"ל פ\"ד מה' שמיטה שגם הוא ז\"ל סובר כדברי הרב ק\"א דהך ת\"ך אתי כרבנן דר\"ע.<br><b> ולענין </b> הלכה רבינו בפ\"ד מהלכות שמיטה פסק כרבנן דר\"ע דאין הספיחין אסורין מן התו' אלא מדרבנן ואיכא למידק למה לא פסק כר\"ע דבפסחים פרק א\"ע דנ\"א משמע דהלכה כר\"ע דמוקמינן פלוגתייהו דר\"ש ורבנן גבי ספיחי כרוב אליבא דר\"ע ואמרינן התם דא\"ל ר\"י ן' לקוניא ן' אלעזר ספיחי כרוב בפני אכיל שלא בפני לא תיכול דהלכה כרבנן דר\"ש אליבא דר\"ע ותו איכא למידק שרבינו לא חילק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכתב דכולן אסורים ואילו מאותה סוגיא משמע דלרבנן דר\"מ ספיחי כרוב מותרין דלדידהו הוי גזרה לגזרה דמש\"ה הוצרכו לאוקומי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע לפי' ר\"ת בספיחי ז' ולפי' רבינו נסים בספיחי שביעית היוצאין למוצאי ז' ובשניהם כתב רבינו שם בפ\"ד דכולם אסורים ומפי מורי הרב מהרי\"ן ז\"ל שמעתי דרבינו קשיתיה לדידיה קושית הר\"ש בפ\"ט דשביעית דכיון דספיחי' אסו' היכי קתני מתני' הפיגם והירבוזין וכן ההיא מתני' דהאומר לחבירו הילך איסר זה ולקט לו ירק וכן ההיא דפ\"ז לוקח ירקות שדה ובנו מוכר על ידו דכולהו שרו ספיחין בז' והר\"ש שם נדחק דמיירי בספיחין של ערב שביעית שנכנס לז' אמנם רבינו ז\"ל לא ניחא ליה בהכי ומשמע ליה דכולהו הני מתני' אתו כרבנן דר\"ע דס\"ל ספיחין אסורים מדרבנן משום גזרה שמא יזרע ויאכל ויאמר שהן של ספיחין ולהכי כל שהן ספיחין שאין דרך בני אדם לזורען כגון הגדלין בנהרות ובמדברות לא גזרו עליהן כמ\"ש בפ\"ד מה' שמיטה ובהכי איירו כל הני מתני' וכ\"כ הרמב\"ן בפירוש התורה בפ' בהר ע\"פ את ספיח קצירך אחר שכתב תירוץ הר\"ש לכל הנהו מתני' דלעיל כתב וי\"א דכל אלו הנזכרים וכיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הן מאליהן יוצאים בהרים ובנהרו' אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ\"י שצמחו בז' שלא גזרו אלא בנזרעין כדי שלא יבא לזורען כו' עכ\"ל וזו היא שיטת רבינו שכתבנו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחין מן התורה אין לחלק ביניהם וכיון דכל הנהו מתני' אתו כרבנן דר\"ע קבע הלכתא כוותייהו ולדידיה משמע ליה דמש\"ה אוקי תלמודא לר\"ש ורבנן כר\"ע דאי ס\"ל כרבנן דר\"ע לא הו\"ל לאפלוגי בספיחי כרוב לבד דאף בפיגם והירבוזין וכל הנהו דמני במתני' נמי איבעי להו לפלוגי אי גזרינן בהו אטו שאר ספיחין או לא ומש\"ה הוצרך תלמוד' לאוקומי לר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע והשתא לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"ע דגזרו בכל הספיחין משום גזרה דשמא יזרע בז' אית לן למפסק כרבנן דר\"ש דאסרו בספיחין ואפי' בספיחי כרוב אע\"ג דדמו לאילן משום גזירה דשמא יזרע את\"ד מו\"ה נר\"ו.<br><b> ולדידי </b> נ\"ל דרבינו משמע ליה דמש\"ה קאמר תלמו' וכולהו אליבא דר\"ע משום דאליבא דר\"ע דוקא הוא דאיכא למימר דבספיחי כרוב שרי כיון דדמי לאילן דאיהו נפקא ליה איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע וכן מקרא דואת ספיח קצירך ומש\"ה איכ' למימר דספיחין דזריעה וקצירה הוא דאסר הכתוב ולא ספיחי כרוב שדמו לאילן אבל לרבנן דר\"מ דאיסור ספיחין אינו אלא משום גזרה שמא יבא לזרוע כשיטת רבינו מהיכא תיתי לחלק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכיון שהוא ז\"ל קבע הלכתא כרבנן דר\"ע לא חילק ביניהם.<br><b> עוד </b> כתבו התוספות שם בא\"ד והשתא לז' שוה לירק דאי כירק אזלינן בתר רוב גדול עכ\"ל. הנה הר\"ש בפ\"ט ממסכת שבי��ית דחה שיטה זו מהא דאמרי' בפ\"ק דר\"ה לקט לו ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה לזה וכה\"ג נמי תניא התם גבי אתרוג בתר לקיטה משמע שהכל תלוי בלקיטה ולא בגדול ושוב כתב דשמא יש לחלק בין למעשר בין לשביעית יע\"ש וע\"פ דבריו ז\"ל בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מה' שמיטה הלכה י\"ב במ\"ש הירק בשעת לקיטתו כו' פ\"ק דר\"ה אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין ז' עכ\"ל ולכאורה יש לתמוה למה זה הוצרך הרב ללמו' דין שביעית מדין מעשר והוא מבואר במשנתינו לענין ז' ששנינו אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית כנראה בהדיא דמשו' דשוה לאילן הוא דאזלינן בתר חנטה לשביעית משא\"כ בירק דאזלינן ביה בתר לקיטה אמנם ע\"פי האמור שפתי מרן ישמרו דעת שהוא ז\"ל דקדק בדברי רבינו שדעתו כדעת הר\"ש דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול שהרי אחר שכתב בהל' י\"א גבי האורז והדוחן כו' דאזלינן בהו אח' גמר פרי כת' דין זה דבירק אחר לקיטה ואי ס\"ל דאזלי' בתר רוב גדול הו\"ל לכתוב דין זה בדין האורז ששניהם שוים דהיינו גמר פירי אלא ודאי דלדידיה דרבינו ז\"ל משמע ליה דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול וזה לא שמענו ממתני' דאתרוג שוה לאילן וכמ\"ש התוס' אלא מההיא דפ\"ק דראש השנה דאתמר לענין מעשר וכסבר' הר\"ש ולהכי ציין הוא ז\"ל אותה סוגייא דפר\"ק דר\"ה דמינה משמע הכי כמ\"ש הר\"ש ז\"ל ודוק.<br><b> עוד </b> כתבו התוספות שם בפ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק כו' ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' הנה שיטת רש\"י והתוספות הכא ובדוכתי טובא דמעשר ירק ואילן הוא מדרבנן ואיכא למידק מעובדא דר\"ע דמייתי תלמודא בפ\"ק דראש השנה די\"ד שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו שני עשורין לדעת ת\"ק דברייתא משום דמספקא ליה אי הלכה כב\"ש דראש השנה לאילנות בא' בשבט או כב\"ה בט\"ו בשבט ולכך נהג בו שני עשורין מספקא ולדעת ר\"י בר יאודה משום דמספקא ליה אי הלכה כר\"ג דאתרוג לענין מעשר אזלינן ביה בתר לקיטה כירק או כר\"א דבתר חנטה ולהכי מספקא עשר שני עשורין והשתא כיון דמעשר פירות דרבנן הוא הא קי\"ל ספקא דרבנן לקולא ולמה זה עשר שני עשורין ואין לומר דמשום דמעשר אית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקו על דרך שכתבו התוספו' בפ\"ק די\"ט לענין אין מבטלין איסור יע\"ש שהרי כתב הר\"ב מ\"ל בפ\"ד מה' בכורות דלענין ספקא דרבנן לקולא לא אמרינן הכי יע\"ש בתוך התשובה ולשיטת הר\"ב של\"הג הביא דבריו מרן החבי\"ב בספר כנ\"הג א\"ח סימן ק\"ס בכללי ספקא דרבנן לקולא דמשמע ליה דכל דמאי דמספקא לן מאי אמור בה קמאי אזלינן אפילו בספקא דרבנן לחומרא ניחא דהתם נמי אמרינן דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קא' ב\"ה אי בא' בשבט אי בט\"ו בשב' וכיון דמספ\"ל מאי אמו' בה קמאי שפיר נהג בו שני עשורין ואע\"ג דתלמוד' לא קאמר הכי דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קאמרי ב\"ה מתוך קושיא זו אפשר דה\"ה דהוה מצי לאקשויי הא נמי וחדא מינייהו נקט אמנם לשיטת החולקים על הר\"ב של\"הג קשה מה יענו להא דהכא ואפשר דס\"ל כשיטת הר\"ן שכתב בפרק ע\"פ שכתב גבי מאי דאמרינן התם והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו בעו הסיבה וז\"ל ואע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא אמרינן כל ספקא דרבנן לקולא כו' נ\"ל דע\"כ למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי נקל בתרווייהו הא מעקרא מצות הסיבה לגמרי עכ\"ל.<br><b> והשתא </b> ניחא נמי הא דר\"ע דמה\"ט נהג בו שני עשורין ואף למ\"ש הר\"ב מש\"ל ז\"ל בפ\"א מה' מגי' די\"א דע\"כ לא כתב הר\"ן כן אלא דוק�� כשהס' הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתיקנו כגון במצות הסיבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי הסיבה את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטל תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל כשתקנת חכמים במקומה עומדת נהי דלא מהני טעמא דס' של דבריהם לפוטרם מכל וכל מיהו מהני האי טעמא להקל עליו בחדא ולחייבו בחדא דבהכי ניחא ליה מ\"ש הר\"ן בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקו' שלא יקראו אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה דארבע כוסות משום דתקנת חכמים קיימת וא\"כ ה\"נ כיון דתקנת חכמים במעשר פירות אינה נעקרת מכל וכל ובמקומה עומדת אכתי קשה למה נהג ר\"ע שני עשורין דבחדא מינייהו סגי דומיא דקריאת המגילה גבי עיירו' המסופ' מיהו אכתי י\"ל דנ\"ד דמי לההיא דהסיבה דנהי דתקנת חכמים בענין מעשר פירות במקומה עומדת מיהו תקנה זו שתיקנו ג\"כ שר\"ה שלהם יהיה בא' בשבט או בט\"ו בשבט למר כדאית ליה כי מספ\"ל לר\"ע מאי קאמרי ב\"ה אי בא' בשבט או בט\"ו בשבט מספקא אית ליה להחמיר ולנהוג בשניהם דהא אי עביד בחד מינייהו לבד את\"ל דב\"ה לא אמרו הכי נמצא תקנת ב\"ה לענין זה נעקרת מכל וכל וכן לר\"י בר יאודה דמפרש טעמא דר\"ע משום דמספ\"ל גבי אתרוג אי אזלינן ביה בתר לקיטה כירק כדברי ר\"ג או בתר חנטה באילן כדברי ר\"א מספקא נמי נהג בו שני עשורין משום דאי עביד כחד מינייהו את\"ל דהלכה כמ\"ד איפכא נמצא תקנת חכמים בדבר זה נעקרת מכל וכל ודוק.<br><b> ודע </b> כי לעיקר קושיית הר\"ב מש\"ל ע\"ד הר\"ן ממ\"ש גבי עיירות המסופקות דמספקא אין קורין אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה. היה אומר מורי ורבי הרב המו' מר יאודה אשכנזי הריני כפרת משכבו דשניא היא הא דעיירות דספק זה יכול היה להסתפק למתקני התקנה עצמה שאמרו שמוקפות חומה בימות יהושע ב\"ן שיקראו בט\"ו ושאינן מוקפות בי\"ד ולא יתכן שבזמן ההוא לא היה עיר מסופק אצלם אם היא מוקפת מימות יאושע ב\"ן או לא ואפי' לא היתה עיר בספק אצל מתקני התקנה כיון שהדבר מצוי שברוב הימים יפול בהם הספק אלו היתה דעתם דמספקא יקראו בשניהם היה להם לתקן כן בפי' כמו שתיקנו למוקפין בט\"ו ולשאינן מוקפין בי\"ד כך היה להם לתקן למסופקות בשני הימים ומדלא תיקנו אלא שני הימים הללו דוקא ש\"מ דבכלל אלו היה העיר המסופקת משא\"כ גבי הסיבה דהספק הוא אצלינו מאי אמור בה קמאי ולא אצלם להכי מספקא מחמרינן בשניהם אלו דבריו נ\"ע ודפח\"ח ועיין במ\"ש אנן בעניותי'ן בספרי הקטן שרשי הי\"ם ח\"א שורש אין מע\"המ דל\"ב ע\"ד וד\"ך ע\"ב.<br><b> עוד </b> כתבו התוס' שם בא\"ד ושמא י\"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית עכ\"ל והקשה הרב עצמות יוסף דא\"כ מאי פריך תלמודא בפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"ב למאי דמוקמינן התם מתני' דהלוקח לולב מחברו ובשביעית נותן אתרוג במתנה בלולב של ששית הנכנס לשביעית ופרכינן א\"ה אתרוג נמי ומשנינן אתרוג אזלינן ביה בתר לקיטה כירק והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א לענין שביעית אזלינן ביה בתר חנטה דתנן אתרוג שוה לאילן והשתא לפי דבריה' דמאי דאזלינן בתר חנטה היינו לחומר' מאי קושיא דהא שפיר מצי אתי ההיא מתני' כר\"ג ומאי דאזיל איהו במתני' בתר חנטה היינו לחומרא וכמו כן הוקשה לו דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו אמרו דרבה ורב המנונ' ור\"י ור\"ל ס\"ל דאתרוג בת ו' הנכנס לז' לעולם ששית ופטורה מן הביעור והוא ז\"ל תירץ בזה דברים שאי' ראוים אליו ולמאי דק\"ל מההיא דרבה ורב המנונא ישבו מן הישוב דודאי אף התוספות ז\"ל לא כתבו דאזלינן בתר חנטה לחומרא אלא לר\"ג דוקא דלדידיה הוא דק\"ל אמאי אזיל בתר לקיטה למעשר ובתר חנטה לשביעית ואדרבא לענין שביעית הוה לן למיזל בתר לקיטה כיון דהקש דמה גורן ויקב לענין שביעית אתמר באם אינו ענין אבל לר\"ע דלא שנא ליה בין מעשר לשביעית ובכולהו אזיל בתר חנטה כאילן ודאי דמעיקר דינא הוא ולא משום חומרא והשתא ההיא דרבה ורב המנונא כותיה דר\"א ס\"ל ומש\"ה אזלו בתר חנטה ואפילו לקולא וכן מבואר שם בדברי התוס' בד\"ה יד הכל דמאי דמפרשינן טעמא דרבה דפטר באתרוג בת שישית הנכנס לז' משום שיד הכל ממשמשין אינו אלא לר\"א דס\"ל דאתרוג שוה לאילן לכל דבר דלמאי דסבר אבטולמוס משום ה' זקנים דאתרוג בתר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית והיא סברת ר\"ג לא היה צרי' לטעם זה יע\"ש ועיין.<br><b> ולענין </b> הלכה רבינו בפ\"ד מה' שמיטה ויובל לא השוה מידותיו שכתב דאתרוג בת ו' שנכנס לז' לענין מעשר חייב דאזלינן ביה בתר חנטה ולענין שביעית כתב דאזלינן ביה בתר לקיטה וחייב בביעור וטעמו ביאר מרן דמספקא ליה בין לענין מעשר בין לענין ז' אי הלכה כמ\"ד בתר לקיטה או בתר חנטה ולהכי אזיל בשניהם לחומרא יע\"ש ואינו מחוור שאם כדבריו דמשום ספקא אי אזלינן בתר לקיטה או בתר חנטה הוא שפסק שחייב במעשר א\"כ למה זה בפר\"א מה' מעשר שני לענין מעשר שני ומעשר עני פסק שאינו חייב אלא בא' משניהם בזמן הלקיטה או מעשר עני או שני ואלו בגמ' אמרינן דר\"ע מש\"ה נהג בו שני עשורין דמספק\"ל אי כר\"ג אי כר\"א וכבר הוקשה לו כן למהר\"מ ן' חביב בחידושיו לפרק לולב הגזול ולדידי ק\"ל תו דאיך יתכן דמשום דמספ\"ל אזיל לחומרא בשניהם דבשלמא לענין ביעור ניחא דמשום ספקא אזיל לחומרא ופסק דחייב לבער כדין פירות שביעי' אבל לפ\"ז הי\"ל לפטור ממעשר דהא בפ\"ק דר\"ה לפום מאי דלא אסיק אדעתיה אביי דטעמ' דרבה דפטר ממעשר באתרוג בת ששית הנכנס לז' משום דיד הכל ממשמשין בו קאמר בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י הא דקאמרת בת שביעית הנכנס לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור אע\"ג דסתרה לרישא בבת ששית הנכנס לז' שאמרה פטורה מן המעשר אלמא אזלא בתר לקיטה לא קשיא דספו' מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה כמעשר ואזלא לחומרא דשביעית דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש ובדברי התוספות הרי דכל דמספ' חייב בביעור משום חומרא פטור מן המעשר ממילא וה\"נ הי\"ל לרבינו לומר שחייב בביעור ופטור ממעשר מספקא ועוד דאחר דכל הנהו אמוראי משמע להו דגבי אתרוג אזלינן ביה בתר חנטה לעולם איך מספ\"ל לרבינו כמאן הלכתא.<br><b> אמנם </b> הדרך הנכון בדעת רבינו הוא מ\"ש מורי הרב המו' מהרי\"ן שדעת רבינו הוא דהא דאמר ר\"י ור\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית לעולם ששית היינו לענין מעשר ולא לענין שביעית דאי לענין ז' נמי תיקשי ליה לר\"י סתם מתני' דפרק לולב הגזול גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית דסתם לן תנא כמ\"ד אתרוג בתר לקיטה לז' כדמפרשינן בגמ' ובעלמא פרכינן לר\"י ומי אמר ר\"י הכי והא אמר ר\"י הל' כסתם משנ' והכא לא חזינן לתלמוד' דפריך הכי כי ע\"כ צרי' לומר דלענין מעשר הוא דקאמר ולעולם דקאמר היינו בין שהיה כפול בששית ונעשה ככיכר בשביעית בין שהיה כיכר בו' ונתגדל מעט בשביעי' כמ\"ש מהר\"מ ן' חביב בפרק לולב הגזול מיהו לענין שביעי' ס\"ל לר' יוחנן דאזלינן לחומרא וחייב בביעור דהא לפום סתמא דפרק לולב הגזול אזלינן בתר לקיטה ולפום מתני' דבכורים משמע דבין לר\"א ובין לר\"ג לענין ז' אזלינן בתר חנטה ובעלמא כי אית לן תרי סתמי דסתרי אהדדי וליכא למימר סתמא קמייתא עדיפא או סתמא בתרא עיקר כי הכא דבתרי סדרי אין סדר למשנה ואזלינן לחומרא כמ\"ש מרן המלך שלמה בספר יבין שמועה כלל ס\"ג וה\"נ אזלינן לחומרא לענין ז' וחייב ולענין מעשר הוא דקאמר ר\"י דחייב ומיהו דוקא לענין מעשר דששית הנכנס לז' אבל לענין מעשר שני ועני ודאי דבתר לקיטה אזלינן והיינו ההיא דר\"ג דבכורים ורבותינו שבאושא שאמרו דאתרוג בתר לקיטה למעשר ור' יוחנן לא נקט אלא באתרוג בת ששית הנכנס לז' דבהא דוקא הוא דאמר שמחייב במעשר מה שאין כן בשאר שנים דכיון שחייב במעשר דעני או מ\"ב דיי בא' והשתא הא דאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא עכ\"ל דלרבה דוקא קאמ' דמהכא לא קשיא דמצית אמרת דהיינו לחומרא אמנם לר\"י לא ס\"ל הכי אלא משמע דאפ\"ה חייב במעשר מספקא.<br><b> וכשאני </b> לעצמי הנה מקום איתי ליישב ע\"פ דרך זה דעת רבינו באופן אחר וליישב ג\"כ מה שיש לגמגם עוד בדבריו בפ\"א מה' מ\"ב שלא כתב דאתרוג בת ז' הנכנס לח' דחייב בביעור דאזלינן בתר חנטה לחומרא וה\"ט דמשמע ליה לרבינו דהלכה כסתמא דסוכה דאזיל בתר לקיטה לז' בין להקל בין להחמיר דסתמא דבכורי' לא חשיבא סתמא כיון דבפירושא אתמר דברי ר\"ג ודברי ר\"א ואע\"ג דלשניהם משמע דאזלינן בתר חנטה לא חשיבא סתמא הואיל ולאו בסתמא אתמר ולענין מעשר פסק כר\"י ור\"ל באתרוג בת ששית הנכנס לז' דוקא כדאתמר בגמרא ולגבי שאר מעשרו' דמ\"ב ומ\"ע פסק כר\"ג דאזיל בתר לקיטה וכרבותינו שבאושא יע\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין פדיון נטע רבעי הרוצה </span>\n<b> לפדות נטע רבעי כו' ואין פודין במחובר והרי הוא ממון גבוה לפיכך אינו נקנה במתנה.</b> זה לי ימים שנשאלתי מאת הגביר הח\"ר חיים מירקאדו הלוי נר\"ו אם יכולין לפדו' נטע רבעי כשהגפן עדיין היא בוסר ולא הבשילו אשכלותיה ענבים.<br><b> תשובה </b> ראיתי להטור ז\"ל בי\"ד ר\"ס רצ\"ד שכתב שהגרעינין והקליפין והנץ והזגים והגרעי' של ענבים ותמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואינן נגמרים בבישולם כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי ע\"כ וכתב מרן ב\"י דמ\"ש רבינו כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי נראה שחוזר אפי' לפגים ולתמרים שאינן מתבשלים שגם הם מותרים ברבעי ושכן משמע מדתניא פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים עכ\"ל הנה מבואר יוצא דבוסר פטור מרבעי ולא בעי פדיון.<br><b> ואולם </b> אכתי י\"ל דדוקא בוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא דפטור משום דלאו עיקר פרי הוא דלענין ברכה נמי אינו מברך ב\"פ העץ כי אם בפ\"הא וכמ\"ש הרא\"ש והתוס' בברכו' דל\"ו ע\"ב וכ\"פ הטור א\"ח סי' ר\"ב אבל כשהגיע לפול הלבן דמברך בפ\"הע אפשר לומר דפרי גמור הוי לענין פדיון נטע רבעי וכן ראיתי למרן כ\"מ כאן עמ\"ש רבינו דנטע רבעי אינו ניתן במתנה אא\"כ נתנו בוסר והקשה לו ז\"ל דלא הול\"ל בוסר דמשמע אפי' גדול כפול הלבן וכשהוא כפול הלבן הרי הוא כפרי גמור לענין ברכה אלא הכי הול\"ל שהוא נותנו כשהוא סמדר יע\"ש. וכן ראיתי להתי\"ט בפ\"ק דערלה מ\"ז ד\"ה סמדר שכתב דהבוסר דין נטע רבעי יש לו וכ\"כ בפ\"ה מהל' מ\"ה ד\"ה ובין שניתן לו במתנה יע\"ש ולפ\"ז נראה לענין דינא שאין לפדות נטע רבעי בבוסר אלא כשהגיע הבוסר לפול הלבן ושיעור הפול הלבן כתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סי' ר\"ב שאין אנו בקיאין בו הלכך צריך שימתין עד שיהיה גדול ב��ותר ומדברי התוס' בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה ובשעת כניסת מים נראה מבואר דכל שנכנס לחלוחית בבוסר שיכול לעצור מהן כל שהוא הרי הוא בוסר גמור ויצא מכלל סמדר כן נראה לי ומ\"מ אכתי דן אנכי דאף כשהגיע הבוסר לשיעור זה של פול הלבן אין פודין אותו והיינו טעמא דחזינא לרבינו בפי' המשנה בספ\"ק דערלה מ\"ח שכתב דכל הני דתנן במתני' שם דפטורים מרבעי היינו טעמא מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא נאכל לבעלי' הראשוני' כמ\"ב ואין מתקדש בקדושת מ\"ב אלא דבר הראוי לאכיל' וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל שם יע\"ש ולפי טעם זה נלע\"ד דאף בבוסר שהגיע לפול הלבן אין בו דין רבעי שהרי לענין מעשר כתב רבינו בפ\"ב מה' מעשר הל' ה' דעונת המעשרות הוא כשיגיעו הפירות לזרוע ולהצמח וכתב שהענבים עונתן למעשר הוא משיראה החרצן שלהן מבחוץ ובפירו' המשנה ברפ\"ק דמעש' ביאר דבר זה יותר דהיינו כשיתרככו ויזדככו כ\"כ זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב הימים שבתוכה יע\"ש ושיעור דבר זה ברור הוא שהוא כשהענבים הבשילו אשכלותיה יפה יפה עד שיראה הזג מבחוץ וכן נר' מבואר מדברי רבינו בפ\"ד מה' שביעית מ\"ח דתנן הבוסר משהביא מים אוכל בהן פתו בשדה הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבועי חייבים במעשרות וכתב רבינו שם הבאישו שיהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא ע\"ז הענין שם באישה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחית כשיניחוהו ע\"כ הרי דעונת הבוסר למעשר הוא כשהבשילו הענבים עד שהן קרובים להתעפש ולהשחת ולפי' הר\"ש צ\"ל שם עד שיתחילו להתבשל יע\"ש ולפ\"ז נראה ברור שהבוסר כל עוד שלא התחיל להתבשל אפי' שהוא נקרא פרי לענין ברכ' כיון דלעונת המעשרו' בעינן פרי הראוי לזרוע ולהצמח כדנפק\"ל מקרא דתבואת זרעך ופחות מכן אינו מתקדש בקדושת מעשר גם לענין רבעי אינו חייב כמ\"ש רבינו דבעינן לו עד שיבואו לעונת המעשרות.<br><b> ומעתה </b> מה שהוקשה לו למרן בכ\"מ בפ\"ט אמאי כתב רבינו בוסר ולא כתב סמדר לפי האמור אין כאן קושיא דאע\"ג דבוסר חשוב פרי לענין ברכה וכן לענין ערלה מחוייב בערלה הוא שהרי נקרא פרי מ\"מ לענין רבעי אינו מתקדש אלא שיבשלו ולכך יכול ליתנו במתנה כשהוא בוסר כיון שאין בו קדושת רבעי ואין אנו צריכין למה שנדחק הרב תיו\"ט בפ\"ה מה' מ\"ב ובפ\"ק דערלה מ\"ז דאע\"ג דרבעי נוהג בו מ\"מ יכול ליתנו במתנה כיון דעדין לא באו לעונת המעשרות דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל דמאחר דרבעי נוהג בו והרי הוא קדוש בקדו' רבעי איך יכול ליתנו במתנה הרי מאחר שהוא ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה כמ\"ש בקידושין דנ\"ד יעש\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,104 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין אכילת פירות שבמוקצה תאנים </span>\n<b> וענבי' שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אעפ\"י שלא יבשו כל צורכן.</b> ע\"כ וכתב מרן ז\"ל ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי וכרב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן עכ\"ל. ודברי הירושלמי הביאן הר\"ש ברפ\"ג דמעשרות אאותה ששנינו המעביר תאנים בחצרו כו' ע\"כ. וק\"ל טובא דאמאי לא חילק רבינו בין בע\"ה עצמו לבניו ובני ביתו שמדברי הירושלמי הנז' מוכח דאף למ\"ד אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מ\"מ בניו ובני ביתו מותרים כיון שאין בידם לימלך יע\"ש ואף אם נאמר כמ\"ש הרב תוי\"ט במשנת דחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו' דע\"כ לא שרינן בר\"פ בניו וב\"ב אלא דוקא כשעדיין לא באו על מקומן אבל כשבאו על מקומן אף בניו וב\"ב אסורים יע\"ש ומש\"ה רבינו דמיירי השתא בשכבר באו על מקומן לא חילק בין הוא לבניו וב\"ב דבהכי לא שנא כיון שכבר באו על מקומן כדברי הרב מ\"מ קשה למה השמיט רבינו האי דינא דמתני' והו\"ל לאשמועינן דהיכא שלא באו על מקומן הוא אסור וב\"ב מותרים.<br><b> איברא </b> שעיקר דברי הרב תוי\"ט ז\"ל הם תמוהים בעיני שנראה מדבריו שעיקר הכרעתו לחילוק זה הביאו ממאי דיהיב רעב\"ר ז\"ל טעמא למאי דמוריד מהן לבהמה אף שלא נ\"מ מתוך שאין החרובין מאכל לבהמה הם ויודעים שלא נ\"מ ואם איתא דבניו ובני ביתו מותרים לאכו' שלא על מקומן אף בשכבר באו על מקומן אמאי הוצרך להאי טעמא ת\"ל דבני ביתו נמי מותרי' ובהמתו לא עדיפא מב\"ב אלא ודאי שאף בני ביתו נמי לא שרו אלא כשלא באו על מקומן ותמיהא לי טובא שמדברי הירושלמי גבי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו מוכח בהדיא דבהמתו חשיבא כבע\"ה גופיה דפריך התם לר' דאמר אין אוכלין על המוקצה והוא אסור וב\"ב מותרים מהך דחרובין דתני מוריד מהן לבהמה ומשני חרובין מאכל בהמה הם כו' יע\"ש ואם כדברי התי\"ט דבהמה חשיבא כב\"ב ולא כבע\"ה גופיה מאי פריך מינה לרב הא איהו נמי לא קאמר אלא דבע\"ה הוא דאסיר אבל ב\"ב מותרים אלא ודאי דס\"ל להירושלמי דבהמה חשיבא כבע\"ה גופיה ומש\"ה פריך מינה לר' והטעם לזה נראה ברור דבהמה כיון שמוטלים מזונותיה עליו דבעל הבית חשיבא כגופיה וכמ\"ש הר\"ש גבי הפועלים בזמן שיש עליו מזונות יע\"ש וכבר עלה על דעתי ליישב מה שהשמיט רבינו האי דינא דמתניתין מפני שהוא ז\"ל סבור דרב דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן לאו על ב\"הב דוקא קאמר אלא אף לבניו וב\"ב מותרים ומאי דקאמרי בירושלמי דרב כר' ואלו ר' קאמר הוא אסור ובני (בניו) [ביתו] מותרים לאו אכולה מלתא קאמר דס\"ל לרב כותיה אלא על בעל הבית דוקא ולאפוקי מעולא דלא אתי כרבי אפילו בחדא ואף דלמאי דהוה מוקי תלמו' דעולא כ��\"מ פריך איכר\"מ ואפי' ב\"ב נמי וה\"נ אמאי לא פריך השתא הכי הא ל\"ק משום דהשתא אשכח טעמא לחלק בין הוא לבין בניו משא\"כ אלו הוה אתי כר\"מ ליכא שום טעמא לחלק ומש\"ה פרי' שפיר דאי ס\"ל כר\"מ אפילו בני ביתו נמי ומה טעם יש לחלק ביניהם ומש\"ה נייד מר\"מ ומוקי לה כרבי אף שר' גופיה לא חלק בהכי והשתא ניחא דפריך ליה ר\"י ן' שאול לר' מההיא דחרובין אף דההיא מיירי בבהמה משום דרבי לא חלק בהכי ואמר סתמא אין אוכלין אבל ודאי דלתנא דמתני' ל\"ק מההיא דחרובין משום דבהמתו חשיבא כב\"ב דשרי ומעתה רבינו שפסק כותיה כר' לא חילק בין הוא לבין בניו כאמור.<br><b> אבל </b> אחר ההתבוננות בה דבר זה לא יתכן כלל וכלל דא\"כ אדפריך ליה ר\"י ן' שאול לרבי מההיא דחרובין תקשי ליה ממתני' דהכא דקתני בניו וב\"ב מותרים ור' קאמר סתמא אין אוכלין ואי הוה ק\"ל מהכא לא הוה אשכח פירוקא כדפריק לההי' דחרובין ותו דבההיא סוגייא גופה מוקי למתני' דתאנים כרבי מדקתני המעביר לקצות הא לא לקצות לא מני ר' היא יע\"ש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה וצ\"ע. ודע שראיתי להר\"ב במ' ביצה דל\"ה ע\"ב שכתב גבי משנתינו וז\"ל המעביר תאנים בחצרו דוקא בחצרו שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא בניו וב\"ב אוכלין ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אי דוקא בניו וב\"ב אבל הוא עצמו אסור או אפי' עצמו ופי' בתוספות דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דלגבי בעל הבית הוי כנ\"מ משום שאם ירצה לאוכלן עכשיו יאכל והוי כנ\"מ אבל בניו לא עד שיתייבשו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריהם שבעל הבית גופיה אפילו במקום המוקצה אסו' והוא תימ' שמדברי הירוש' מוכח שב\"ה שלא במקו' המוקצ' דוקא הוא דאסור ובני (בניו) [ביתו] אפילו שלא במקום המוקצה מותרים היפך דברי הראשונים דהא עלה דאמר רב הוא אסור אמרו דאתי כר' דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן משמע שעל מקומן מיהא מותר ואין לומר שאין אוכלים דקאמר ר' היינו לב\"ב אבל בעל הבית עצמו אפילו על מקומו אסור ומאי דקאמר תלמו' רב כר' היינו נמי משום דס\"ל לרב שהוא עצמו אסור לעולם הא ודאי ליתא שאם כן דר' מיירי בבניו וב\"ב אם כן רבנן דפליגי עליה ואמרי שאוכלים על המוקצה שלא על מקומן מיירו נמי בבניו וב\"ב ואם כן קשה דהיאך מדמי תלמו' מחלוקת דעולא ורב בפלוגתא דר' ורבנן דהא רב ועולא כ\"ע מודו בעיקר דינא דמתני' דבניו וב\"ב אינם אוכלים אלא בחצר שהוא מקום מיוחד ליבשן והיאך דימה זה לזה וקרב זה אל זה וכעת צ\"ע אצלי."
+            ],
+            [
+                "<b>החרובין </b>\n<b> עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר ליבש.</b> ע\"כ. כך היא שנוייא בפ\"ג מה' מעשר וכ\"כ הר\"ש שהוא מחזיר את המותר למוקצה וכל היכא דמותרו חוזר לא טביל כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ונראה ודאי שזו היא כונת רבינו ועיין בהרב תי\"ט וקצת קשה לי דאיך פסק רבינו להאי סתמא דהא משמע התם בסוף המביא דהא דאמרינן כל היכא דמותרו חוזר לא טביל אינו אלא לר\"א שאמר מן המעטן טהור טהור מן המעטן טמא טמא אבל לרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין לחלק בהכי ולית להו האי סברא דמותרו חוזר וכ\"כ רבינו לקמן בפ\"ה הח\"י ואם כן איך פסק להאי סתמא דאתי כר\"א וי\"ל בין אכילת אדם לבהמה דבבהמה הקלו.<br><b> האמנם </b> הא ק\"ל טובא מהך מתני' למ\"ש רש\"י בדוכתי טובא בברכות דל\"א ד\"ה במוץ שלה כו' ובפסחים ד\"ט ד\"ה ואבע\"א ובנידה דט\"ו ד\"ה כדי להאכיל וכן בע\"ז דאכילת בהמה אפילו אכילת קבע דידה חשיבא עראי וכן כתב הר\"ש בריש מסכת פאה והתוספ��' במנחות דס\"ו ע\"ב ד\"ה כדי להאכיל לבהמתו ואם כן אמאי הוצרך תנא דמתניתין למיהב טעמא דמותרו חוזר דהא האי טעמא לא בעינן אלא לאפוקי שלא יהיה אכיל' אכילת קבע ובבהמה לפי דבריהם הא לא שייכא האי טעמא וצ\"ע והיותר תימא על מרן שלעיל בהל' ו' הוקשה לו ע\"ד רש\"י הללו ממ\"ש רבינו בפרקין הל' ך' ולא פנה למ\"ש הכא בדין זה הקודם שהיא משנה ערוכה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש שבת קובע למעשר היה </span>\n<b> אוכל באשכול וכו' וחשכה עליו שבת כו' ואם הניחו לאחר השבת הרי זה גומרו.</b> ע\"כ. עיין בדברי מרן שתמה על דבריו ממה שפסק גבי חצר כרבי יאושע וכאן פסק כר\"א ומה שהונח לו בהגיה דברי המשנה ע\"ש והן אמת שכ\"כ רבינו בפירוש המשנה אמנם גירסא זו היא תמוה ליוצא ולבא בסוגיית הגמרא והרב המגיה לס' מש\"ל עמד ע\"ז ליישב הסוגיא ואחר המחילה אין בכל דבריו טעם כעיק' כמו שאבאר לקמן בס\"ד.<br><b> אך </b> את זה חזי הוית להרב הנז' בראש דבריו שעמד על דעתו לומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ והביא דמיון ראיה לזה ע\"ש ולע\"ד ליתא כלל שא\"כ סוגיא דסוף המביא הויא תיובתיה דדייק תלמו' לר\"א דשבת קובע למעשר ממתני' דקתני עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית וכו' ודייקינן דוקא שביעית שהמעשר אינו נוהג בה הא בשאר שני שבועי אסור משום דשבת קבעא למעשר ואם איתא דשריא לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ אכתי קשה אמאי לא נקט לה בשאר שני שבוע נמי וליעשרינהו בשבת וליכול ותו איכא למידק עלה דהאי מלתא ממה ששנינו בפרק במה מדליקין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין כו' אבל מעשרין את הדמאי ומערבין כו' ומוקמי' לה בגמרא בעירובי חצרות דרבנן ומשמע דוקא ס' חשכה אבל ודאי חשכה לא.<br><b> עוד </b> ראיתי לו ז\"ל שכתב ע\"ש רש\"ל שגירסת הר\"ש היא כגירסת רבינו ומלבד שאין הכרח בדברי הר\"ש לזה עוד בה שמדברי הר\"ש בפ\"ט דמעשר מ\"ט נראה בהדיא שגריס כגירסתינו יע\"ש וליישב גירסת רבינו שבפירוש המשנה עיין בספר ראשון לציון שדבריו נכונים ועוד נראה לומר דמאי דפריך תלמו' מהך מתני' הוא ממאי דמפשט פשיטא ליה לבעיין דלכ\"ע שבת קובע למעשר בדבר שנ\"מ ולא קא מבעיא ליה אלא בדבר שלא נ\"מ ואהא קשיתיה מהך מתני' דר\"י פליג ואמר יגמור אפי' באשכול דהוי דבר שנ\"מ ודלא כמו שפי' רש\"י ובא התירוץ לזה כדאמר ר\"ן כלומר ודאי דשבת קבעה למעשר אמנם היינו דוקא ליומיה אבל אחר השבת יגמור והשתא באו דברי רבי' על נכון וצ\"ל דהך דינא דאשכול הוי דבר שנ\"מ וזה ברור אמנם ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' י\"ט ד\"ט שעמ\"ש רבינו עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר וכו' כתב וז\"ל ופירש\"י בשביעית שאין מעשר נוהג בה והטעם ג\"כ ששבת קובע למעשר כו' ואפילו אכילת עראי כנזכר בהלכו' מעשר פ\"ה וביאור דבריו שהוקשה לו אמאי לא נקט לה בשאר שני שבועי ולענין אכילת עראי והשיב שאף אכילת עראי קובע למעשר כמ\"ש הרמב\"ם כאן יע\"ש ולפי האמור אין הכרעת ה\"ה עולה יפה שהרי כתבנו דהך דאשכול הוי דבר שנ\"מ ודברי ה\"ה הם בדבר שלא נ\"מ ומ\"מ אין להק' על ה\"ה ממ\"ש רבינו בפ\"ג דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ שהרי כתב בש\"מ שאף ר\"י לא אמרה אלא להיות קבועים ועומדים לעולם שבדבר שנ\"מ נקבעו למעשר לעולם אבל בדבר שלא נ\"מ לשבת גופיה קבעי אבל לאחר השבת מותרים.<br><b> ואחר </b> זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר חדש למו\"ה המובהק מהרי\"ן נר\"ו בהל' מעשר דכ\"ט ע\"ג ד\"ה גם שכת' ע\"ד הרב מהר\"י כולי וז\"ל ויש לדקדק על זה מדפרכינן התם לרבא שאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' ואם איתא לדבריו ז\"ל אם כן אדפריך לרבא לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בפירות שלא נ\"מ ובא שבת וקבען דשרי לעשרן בשבת וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבא עוד הוקשה לו לדבריו מדאמרינן בפרק המביא דל\"ד ע\"ב אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' טעמא דשביעי דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור מ\"ט לאו משום דשבת קובעת והשת' אם איתא דשרי לעשרם בשבת קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבועי ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיב כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דאי אפשר להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייתה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאן לידי חיוב בעי\"ט והביא עוד דברי התוס' דביצה די\"ג מה שהקשו על פירוש רש\"י ומה שתירץ רבו של הרב ז\"ל וכתב שדברי התוספות נכונים על פי האמור והכריח הדבר מדפרכינן לרבא דאמר מוללן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כפירות או חיטין שנ\"מ מעי\"ט והכניסן לבית ביו\"ט דהשת' כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיבי כפירו' דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ולא דמי לעיסה כו' דהתם שאני דאינו יכול להביאן לידי חיוב מעי\"ט משו' דאפייתה בי\"ט ניחא ליה כו' יעש\"ב.<br><b> ולע\"ד </b> הא ליתא דאם איתא לחילוק זה היכי קאמר תלמודא לפי גירס' התוס' ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למוללן בי\"ט דטבילא ביומיה ומתוך כך הוצרך לומר מאי תרומה רוב תרומה והשתא כיון דהיכא דבידו להביאה לידי חיוב תרומה מעי\"ט והביאן בי\"ט לא חשיבי פירי דטבילי האידנא ואינו יכול להפריש מהן תרומה ה\"נ בנמלך עליהם בי\"ט למוללן מלילות נמי כיון דבידו היה להכניסן מעי\"ט למלילות והיה חייב להפריש מהן תרומה מיד כמ\"ש התוס' קודם לזה דלר' דאמר הכניסן למלילות זהו גרונם חייב מיד להפריש מהן תרומה ואינו זכאי בהרמתה בי\"ט משום דהו\"ל פרי דטבילי מאתמול א\"כ השתא נמי דהכניסן לעיס' ונמלך עליהן למלילות אינו יכול להפריש מהן תרומה בי\"ט א\"ו דחילוק זה ליתיה אלא אפי' היה בידו להביאן לידי חיוב תרומ' מעי\"ט כל שלא הביאן לידי חיוב מעי\"ט והביאן בי\"ט שרי ליה להפריש מהן תרומה בי\"ט דומייא דחלה וע\"כ לא אסרו להרים תרומות בי\"ט אלא היכא דבאו לידי חיוב גמור מעי\"ט וההכרח שהכריח מו\"ה נר\"ו מדפרכינן לרבא א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' דלדידיה נמי תיקשי ליה דהא מצינו תרומה דזכאי בהרמתה בכה\"ג שכתב הרב שהכניסן לבית בי\"ט הא ל\"ק כלל דלדברי הרב היא היא מאי דקאמר תלמודא בתר הכי דלר\"מ נמי משכחת לה בהכניסן לשבולים לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות וכבר כתב הרב אמאי לא קאמר נמי דלרבי משכחת לה בהכניסן למלילות בי\"ט דעדיפא מינה קאמר ואורחא דמילתא נקט וכמ\"ש לשונו לעיל גם מה שהכריח עוד מו\"ה נר\"ו מההיא דפ' המביא יש לדחות דאע\"ג דשרי לעשרן בשבת נקט לה תנא דמתני' בשביעית דלא מחסרה בתר ההזמנה שהזמין מע\"ש מידי דבהזמנה לבד מצי לאכול מהן בשבת ומשום דאורחא דמילתא הוא דאין דרך בני אדם לעושרן בשבת משום טירחא נקט לה בשביעית דלא בעי לעשר ואה\"נ דאי בעי למטרח ולעשר שפיר דמי ותלמו' דייק שפיר ממתני' דאף פירות שלא נ\"מ שבת קובעתן דאי לא אכתי מצי שפי' למנקט לה בשאר שני שבועי דלא בעי לעשרן ומאי דקאמר אף בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור לאו דאסור לעשרן בשבת קאמר אלא דאסור לאכול מהן עד שיעשר קאמר וכיון דבעי לעשרן ולאו אורחא דאינשי לעשרן בשבת להכי נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה ודוק.<br><b> איברא </b> דאני בעוניי לא נהירא לי האי דינא דמוהר\"י כולי ז\"ל מטעמא אחרינא דבדבר שלא נ\"מ היכי שרינן לעשר ולהרים תרומה אפילו בחול דמשנה ערוכה שנינו בספ\"ק דתרומות אין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מדבר שנ\"מ על דבר שנ\"מ ואי לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומ' לאו תרומתו תרומה כיון דעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל וליכא למימר דכיון דהוא בעי למיכל חשיב כנ\"מ דשרי להרים ולעשר מהם דהרי מבואר הוא בסוגייא דפ' המביא דל\"ה שאין הדבר תלוי בו אלא ברוב בני המקום כדאיתא התם בסוף הפרק יע\"ש וכיון שכן עכ\"ל דכי אמרינן דשבת קובעת למעשר ואפילו בדבר שלא נ\"מ היינו לענין איסורא דאסיר למיכל מינייהו עד שיגמרו מלאכתן ויעשרן אבל ודאי כל שלא נ\"מ אסור לעשרן לכתחילה. ועיין לקמן במה שאכתוב ע\"ד רש\"י דפ' המביא עלה דמתני' דעומד אדם על המוקצה דאין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה יע\"ש סוף דבר דמ\"ש הרב בשם רבו דהמכניס פירותיו לבית בי\"ט דהשתא הביאן לידי חיוב להרים מהן תרומה בי\"ט הם דברים ראויין אליו לפי סוגייא דביצה ואין טענותיו של מוה\"ר נר\"ו מכריחות לדחות דבריו ז\"ל כמובן.<br><b> ואולם </b> אני מסתפק אם באו לאדם פירות טבולין בי\"ט אם יכול להרים מהן תרומה ביום טוב דכיון שלא היו הפירות אצלו בערב יום טוב כדי להפריש מהן תרומה הוה ליה כפירות שלא היו טבולין מערב יום טוב וטבילי האידנא דשרי וכהכניס פירותיו לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות דשרינן בפ\"ק דביצה או דילמא שאני הכא דבמקום שהיו הפירות בעי\"ט כבר היו טיבולין אע\"פ שלא היו בידו לא פלוג רבנן דעיקר גזרתם היא דפירות דטבילי מאתמול אסור להפריש מהן תרומה בין היו בידו בין לא היו בידו וכעת לא מצאתי גלוי לזה אמנם הסברא נוטה לומר דכל כה\"ג דטבילי מאתמול לא היה אפשר לו להפריש מהן תרומה מעי\"ט אסור להפרי' בי\"ט ולא התירו אלא כי הא דפ\"ק דביצה וכהרמת חלה דלא טבילי מאתמול כלל וכעין זה מצאתי להתוס' בפ\"ק דמגילה ד\"ז לענין אוכל נפש שאפשר לעשות מעי\"ט שכתבו דדוקא בשאי אפשר לעשותו מאתמול משום קלקול דאוכל הוא דשרי אבל אין קלקול באוכל עצמו אע\"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מאתמול משום שלא היה בידו אסור לעשותו.<br><b> ודע </b> שרש\"י בפ' המביא דל\"ה על מה ששנינו שם עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית כתב שם וז\"ל בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה וה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי אלא אורחא דמיל' נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרו' וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל ולכאורה לפום מאי דמסיק הש\"ס שם בפ' המביא דכי אתי רבין אמר רבי יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומוקצה דמתניתין הוי דבר שלא נ\"מ כדמוכחא כולה סוגייא אכתי הוה מצי תנא למתני סתמא עומד אדם על המוקצה ע\"ש ואפילו בשאר שני שבועי ואומר מכאן אני אוכל למחר ואוכל למחר אכילת עראי דהא אינו מחוסר אלא הזמנה אפילו בשאר שני שבועי אלא כיון דמסקינן בסוגייא דפ' המביא דלר\"א שבת קובעת למעשר ואפי' בדבר שלא נ\"מ ולרבנן נמי כל היכא דקאמר מכאן אני אוכל קבע ליה בדבוריה א\"כ שפיר כתב רש\"י דמשו\"ה לא נקיט תנא דמתני' להאי דינא בשאר שני שבועי ובמעושר משום דאורחא דמילתא כו' דכל שאינו מעושר אסור לאכול אפילו אכילת עראי בין לר\"א ובין לרבנן אם משום דשבת קבעתו לר\"א ואי משום דבוריה דקאמר אני אוכל למחר לרבנן דר\"א ורבינו בפ\"ב מה' י\"ט ה\"ט כתב כלשון הזה העומד על המוקצה מעי\"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול עכ\"ל הנה הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דמתני' אבל שינה מלשון המשנה דקתני מכאן אני אוכל והוא ז\"ל נקט אני נוטל ומהסוגייא משמע דדוקא כי קאמר אני אוכל קבע ליה וכדכתב רש\"י דאיהו אחשביה בדבוריה דקראו אכילה אבל בלשון אני נוטל אין לשון אכילה ולא קבע ליה בדבוריה וכיון שכן קשה לכאורה למה נקט רבינו דינו בעומד על המוקצה ע\"ש בשביעית כיון דהוא ז\"ל פסק בפ\"ג מהלכות מעשר כר' יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ אבל בדבר שלא נ\"מ אינו קובע דהשתא לדידיה ליכא לתרוצי כמ\"ש רש\"י דמשו\"ה נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה דהא בשאר שני שבועי נמי אין מעשר נוהג בה דהא מוקצה הוא שלא נ\"מ וגם ליכא קביעותא בדבוריה דהא אני נוטל קאמר.<br><b> מיהו </b> הא ל\"ק כלל דאע\"ג דלא אחשביה בדיבוריה דלא קראו אכילה מיהו כיון דרשם ואמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר הו\"ל כנוטל זתים מן המעטן ונתן לפניו דאמרי' שם בסוגייא דפ' המביא דלרבנן דר\"א אע\"ג דמותרו חוזר חייב לעשר דאדעתא למיכל שקלינהו ושוייה אכילת קבע ה\"נ ע\"י מעשה הרשימה שוייה אכילת קבע כאלו נתנו לפניו לאכול וההיא דאמרי' התם גבי רבנן דר\"א כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל קבעה ליה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דאני אוכל דאפי' אמר אני נוטל נמי שוייה קבע ברשימתו ומ\"ש רש\"י דאיהו אחשביה בדיבוריה דקראו אכילה גבי ר\"א קאמר הכי דליכא מעשה דרשימה בידו ולא בעי שיאמר אלא מכאן אני אוכל כדתנן במתני' אבל לרבנן ודאי אע\"ג דלא קאמר כי האי לישנא דינא הכי כנלע\"ד בדעת רבינו.<br><b> ואולם </b> ראיתי לה\"ה שהביא לשון רש\"י שכתב דה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי וסיים עוד וכתב והטעם גם כן ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבועי ואפי' אכילת עראי כנזכר בפרק ה' מה' מעשרות עכ\"ל מבוארים דבריו דס\"ל דמשום דשבת קובעת למעשר הוא דדייק רבי' ונקט לה בשביעית ולא משום דאיהו שוייה קבע במעשה הרשימה והדרא קושיין לדוכתא דפירות שלא נ\"מ פסק רבינו בפרק ג' מהל' י\"ט כר\"י דאין שבת קובעתן. וכי תימא הרי כתב רבינו בספ\"ה מה' מעשר דאם היה אוכל באשכול וחשכה עליו שבת הרי זה לא יגמור אותו בשבת יע\"ש הרי דס\"ל דשבת קובע אף דבר שלא נ\"מ דהא אשכול דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י שם בפרק המביא אפשר לומר דרבינו סובר דאשכול הוי דבר שנגמר' מלאכתו וכמ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש סימן כ\"ג ועכ\"ל כן כי היכי דלא תיקשי דברי רבינו אהדדי דבפ\"ג פסק בהדיא דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אבל נראה דה\"ה סובר בדעת רבינו דההיא דאשכול דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא וכמ\"ש רש\"י ולא קשיא ממ\"ש בפ\"ג דשבת אינו קובע דשנ\"מ דהתם אינו קובע לעולם קאמר שיהא אסור אף בחול אבל לשבת עצמו סבירא ליה דאסור והיינו ההיא דאשכול שכת' רבינו בספ\"ה דלא יגמור בשבת אבל לאחר השבת יגמור וזהו שכתב ��אן כנזכר בה' מעשר פ\"ה והיינו ההיא דאשכול.<br><b> ודע </b> דלפי מ\"ש ה\"ה בדעת רבינו דמאי דנקט לה בשביעית הוא משום דאין מעשר נוהג בו דאילו בשאר שני שבועי צריך לעשר אפי' לאכילת עראי משום דשבת קובעת למעשר כו' מבואר יוצא מדבריו דלדעת רבי' כי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט קובעת למעשר דאכילת עראי די\"ט נמי חשיבא כמו שבת שהרי רבי' בדין זה קאי ביו\"ט ואפי\"ה נקט לה בשביעית ולא בשאר שני שבועי מיהו לפי מה שכתבנו אנן יד עניי בדעת רבינו אין ראיה ועיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דביצה ד\"ב ד\"ה ואמר כו' יע\"ש ונלע\"ד להביא ראיה דאכיל' יו\"ט קובעת למעשר כשבת מאותה שאמרו פע\"פ דק\"ה ע\"א רב חנניה בר שלמיא סבא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק ונקבעיה לשבתא אמר להו לא צרכיתו שבת קבעא נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש ע\"כ הרי דמה\"ט דשבת קובעת אין צריך להפסיק לקידוש אלא פורש מפה ומקדש ובקידוש דיו\"ט נמי הכי הוא וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ד\"ק ע\"א ד\"ה א\"ל רשב\"ג וכמ\"ש הטור ומרן בא\"ח סי' תע\"א ס\"ו יע\"ש.<br><b> והנה </b> מרן בכ\"מ בדין זה דהיה אוכל באשכול הוק' לו על רבינו למה פסק דלמוצאי שבת יגמור דזה דלא כר' יאושע דהלכתא כוותיה וכתב וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גרי' איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למ\"ש אלא בשבת עצמו יגמור ומינה נשמע לרבי יאושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוק' אבל אם הניחה יגמור עד כאן לשונו ומלבד דנר' דאשתמיט למרן גירסת רבינו שבפי' המשנה דגריס גבי שבת רי\"א יגמו' ור\"א אומר לא יגמור ולגירסא זו גריס נמי בדרבי נתן בגמ' ולא כשאמר רבי יאושע יגמור בשבת אלא יגמור למ\"ש ונמצא דפסק רבינו כר\"י וכדרבי נתן וכ\"כ מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל שם וכן כתב רש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג עוד זאת דגירסא זאת שהמציא הרב ליישב דברי רבינו מעלנא אית לה בסוגייא דשמעתין ומפקנא לית לה דמעיקרא פריך הש\"ס מר\"א לר\"א דאיהו קאמר דשבת קובע דבר שלא נ\"מ והכא גבי אשכול קאמר איפכא דיגמור בשבת ומאי קמשני לפי גירסת מרן דהשתא נמי קאמר דיגמור בשבת ומה שרצה ליישב בזה מוהר\"י כולי בהגהת מש\"ל ע\"פ מה שצדד לומ' דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ ור\"א ור\"י פליגי בהכי דר\"א סבירא ליה דשרי לעשר בשבת ור\"י סבירא ליה דאסור והיא גופא קמ\"ל רבי נתן דבשבת עצמו יגמור לר\"א על ידי שיעשר לא יכולתי להבין מה תיקן בזה דאם כן אכתי תקשי ליה למרן דרבינו פסק כר\"א דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו וכמו שדקדק הוא מלשונו וזה דלא כר\"י דהלכתא כוותיה גם עיקר הדין שרצה לצדד דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו סוגייא דשמע' הוייא תיובתיה וכמ\"ש בתחילת דברינו והנכון מ\"ש עוד הרב הנז' דלפי גירסת מרן הלזו תירוץ הגמ' הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד והכוונה דהאי טעמא דקאמר רב אשי הכא יגמור משום דהתחיל בהתר הוא וכדקתני בהדייא היה אוכל באשכול ובתר הכי מייתי הש\"ס ההיא דר' נתן ואיכא למי' דלפי גי' זו שהמציא מרן אית לן למיגרס נמי תניא ר' נתן אומר והיא מילתא באנפי נפשה ודוק ומ\"מ לפי גירסת רבי' שבפי' המשנ' לא הי\"ל למרן לידחק בזה דשפי' פסק כרבי יאושע.<br><b> וראיתי </b> לרש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג שתמה על גי' רבי' שבפי' המשנה מסוגייא דפ' המביא דפריך מר\"א לר\"א ולגיר' זו ל\"ק כלל דה\"נ קאמ' ר\"א דלא יגמו' יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דלפי גי' זו כי פריך הש\"ס שם בפ' המבי' לאו אדר\"א קפריך וכמו שפרש\"י אלא אר\"נ קפריך דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת בין בדבר שנ\"מ בין בדבר שלא נגמר מלאכתו ועל זה פריך שפיר מר' יאושע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"א ואיהו סבירא ליה גבי אשכול יגמור אף דהוי דבר שלא נגמר מלאכתו ואיך קאי ר' יאושע היפך תלמוד ערוך שבידינו ומשני שפיר דמודה ר\"י דבשבת עצמו אסור כדר\"ן וקאי כתלמו' שבידינו ואע\"ג דמעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דרבנן דר\"א ס\"ל דבשבת אינה קובעת אלא היכא דשוייה קבע בדבוריה היינו כי היכי דלא לסייעי ממתני' כדקאמר מר זוטרא ומדחא הוא דקמדחינן אבל לרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו ודאי דרבנן דר\"א לא קיימי לבר מהלכתא כמובן וגירסת רבינו הלזו נוחה יותר בסוגיית הש\"ס דהשתא שקיל וטרי הש\"ס בדר\"י דהלכה כוותיה ולא בדר\"א דשמותי הוא וניחא נמי הא דקאמר הש\"ס שבת לאפוקי מדהלל ולא קאמר לאפוקי מדר\"י דהשתא ר\"י קאי כותיה דרבי יאושע וכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע בדבר שלא נ\"מ היינו שאינו קובע לגמרי אבל לשבת עצמו קובע שהרי רבינו פסק בפ\"ג דמעשר כר' יוחנן ופסק כר' יאושע בההיא דאשכול מה שא\"כ לפי גי' רש\"י דגריס בדר\"י לא יגמור ומשמע דאפי' למ\"ש קאמר דלא יגמור דמדר\"א נשמע לר\"י כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דא\"כ רבי יוחנן קאי דלא כר' יאושע וכמ\"ש הרב ח\"ה שם גם רש\"ל ביש\"ש סימן כ\"ג הכריח מתוך כך דאשכול דפליגי ר\"א ור\"י הוי דבר שנ\"מ כי היכי דתיקום ר' יאושע כוותיה דר' יוחנן יע\"ש.<br><b> ודע </b> דלפי שיטת רש\"י ר' יוחנן פליג אר' יאושע וקאי כר\"א וכמו שכתב הר\"ב בשיטת מקובצת בשם רבו ז\"ל וז\"ל הקשה הרשב\"א דא\"כ רבי יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו כו' ומורי הרב נר\"ו פי' דר\"ן ור\"י לא פליגי דביחידינהו לשבת כ\"ע מודו דשבת קובעת לעולם ובלא יחידינהו לא קבעה אלא ליומיה והא דאמר ר\"י שבת אינו קובעת בשלא יחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם בשיחדינהו לשבת מיירי והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתני' לאבוה דמיירי בשיחדינהו לשבת ומאן דדחי מתני' סבר דשבת אינה קובע אפילו לעצמה ור\"א הכי ס\"ל דביחוד תלייא מילתא כרבי יוחנן ור\"א דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותם לשבת והא דאמרינן ר\"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת דמשמע דשבת קבעא לעולם דומייא דתרומה התם בשיחידינהו לשבת דומייא דתרומה וכולה סוגייא רהטא בהכי ובהכי ניחא לן דאמרי' בשבת לאפוקי מהלל ולא קאמר לאפוקי מר\"א משו' דר\"י לא פליג אר\"א והא דלא קאמר לאפוקי מר' יאושע משום שכבר אמר לאפוקי מהלל וחדא מינייהו נקט עכ\"ל ושיטה זו היא שיטת רש\"י לע\"ד שכתב שם בפרק המביא בד\"ה דשבת קובעת וז\"ל אם יחדה לשבת אסורה אף למ\"ש ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתם לעולם קבע היא קרויה אבל למ\"ש מותר כדלקמן ואי ס\"ל ז\"ל דכי קא' ר' יוחנן לקמן דשבת אינו קובעת דבר שלא נ\"מ אפי' לשבת עצמו קאמר איך כתב ז\"ל כדלקמן וזה היפך ההיא דרבי יוחנן דלקמן וליכא למימר דמ\"ש רש\"י כדלקמן היינו מתניתי' דאשכול דקאמר ר\"א יגמור ומפרש ר' נתן יגמור למוצאי שבת שמע מינה דלשבת עצמו מיהא אסור עד שיגמור דהא ודאי ליכא למימר דאם איתא דלר' יוחנן אף לשבת עצמו שרי מנ\"ל לרש\"י לומר דרב נחמן ס\"ל כר\"א דשמותי הוא ודלא כר' יאושע ורבי יוחנן נמי הכי ס\"ל ועוד מה לו לרש\"י השתא בדר' נחמן להביא אלינו מלתא דאייתי הש\"ס לקמן בפלוגתא דר\"א ורבי יאושע אלא ודאי משום דרש\"י קשיתיה השתא בדרב נחמן דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת אף דבר שלא נ\"מ שזה הוי לכאורה היפך ההיא דר' יוחנן דלקמן דקאמר דשבת אינה קובעת דבר שלא נ\"מ וכמו שהקשה הרשב\"א הוצרך ליישב כתירוץ הר\"ב דההיא דלקמן בשלא ייחדו לשבת דלשבת עצמו קבעא וכי קאמר רבי יוחנן דלא קבעא היינו לגמרי אף לאחר השבת ונמצא דרבי יוחנן ורב נחמן שניהם דבר א' אמרו ובשיטה אחת קיימי ובהכי ניחא מ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה ולא כשאמר ר\"א יגמור כו' וז\"ל ותרווייהו אדר\"א קאי דאית ליה לר\"א שבת קבעא ומיהו למ\"ש יגמור דלא דמיא לתנוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למ\"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום וכו' עכ\"ל.<br><b> ולכאורה </b> קשה מה לו לרש\"י ז\"ל לתרוצי ההיא מתניתין דתנוקות אליבא דר\"א דהא איכא לתרוצי שפיר דההיא מתני' אתיא כר' יאושע משום דלשיטתו ז\"ל קיימי רבי יוחנן ורב נחמן כותיה דר\"א מש\"ה הוצרך לתרוצי ההיא מתני' דתינוקות דתיקום כותיה גם הר\"ש נראה מבואר דקאי בשיטה זו שכתב הר\"ב שכתב בפ\"ח ממסכת תרומות מ\"ד בפלוגתא דר\"א ור\"י וז\"ל ר\"א אומר יגמור כו' ולא דמי לההיא דתנוקות שטמנו תאנים כו' דהתם לאכילת שבת יחדום אבל זו לא יחדה לשבת ומיהו בפ\"ב מעשרות אמר ר' יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט לאכילתו וקדש עליהם שבת ובפ\"ב דמעשרות כתבתיה ונ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר עכ\"ל הרי מבואר דעתו דס\"ל דאף לר' יוחנן שבת קובעת פירות שלא נ\"מ ומש\"ה הוצרך ליישב ההיא דאמר רבי יוחנן בירושלמי פ\"ב דמעשרות עם ההיא דר\"א דמשמע ליה דכי קאמר רבי יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט וקדש עליהם אף בפירות שלא נ\"מ קאמר ומיהו לפי תירוצו מבואר יוצא דבין לר\"א ובין לר' יוחנן שבת קובעת הפירות למעשר לעולם ואפילו לאחר השבת וע\"כ לא קאמר ר\"א יגמור לאחר השבת אלא כשהתחיל בהיתר וקשה טובא דאם כן מה יענה הרב להא דקאמר הש\"ס שם משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ והלא לשיטתו ז\"ל אף פירות שלא נ\"מ שבת קובע אותם לגמרי לר' יוחנן וצ\"ע ולשיטת הר\"ב ז\"ל ניחא דהא דקאמר הש\"ס משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אינו קובע לגמרי קאמר שיהיו אסורים אף לאחר השבת וההיא דקאמר בירושלמי פ\"ב דמעשרו' דשבת טובלת פירות שקדש עליהם היום לשבת דוקא קאמר אבל לאחר השבת מותרים א\"נ איכא למימר דמיירי בפירות שנגמרה מלאכתן דשבת קובעת לגמרי אף לאחר השבת כמבואר.<br><b> ועפ\"י </b> שיטה זו ניחא נמי אותה ששנינו בפרק ד' דמעשרות מ\"ב ואיתי בפ\"ד דעדויות משנה יו'ד כלכלת שבת ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבי' ומפרש לה בירו' דמיירי בתאנה המיוחדת לשבת וס\"ל לב\"ה דכיון שהיא מיוחדת לשבת שבת קובעתן למעשר ואם רוצה לאכול מהם בחול אסור עד שיעשר ופסק רבינו כב\"ה בפ\"א מה' מעשר הכ\"ב ואם איתא דכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אף בשיחדן לשבת קאמר שאינו קובע לגמרי הך מתני' הויא תיובתיה דהא תאנים בעודן בתאנה דבר שלא נ\"מ הוא ועוד דסתמא קתני ומשמע אפילו במקו' שעושים אותם קציעות דאז סתם תאנים דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י בסוף אותה סוגיא דפרק המביא ד\"ה ה\"נ מקח וכו' יע\"ש ואפ\"ה קתני דכיון שתאנה זו מיוחדת לשבת שבת קובעתן אלא ודאי דאף ר' יוחנן לא קאמר דשבת אינו קובע לגמרי אלא בפירות שלא יחדן לשבת אבל בפירות שייחדן לשבת ודאי שבת קובע אותם לגמרי וכדקאמר ר\"נ תלמוד ערוך הוא בידינו כו' וליכא למימר דלעולם לרבי יוחנן שבת אינו קובע לגמרי אפילו בפירות שיחדן לשבת כל שלא נ\"מ וההיא דכלכלה דב\"ה מחייבין דלא כר' יוחנן דב\"ה לשיטתם אזלי וכבר אמרו בשמעתין דר' יוחנן ס\"ל דלא כב\"ה דאמרי בההיא דהמעמר פירות וקדש עליהם היום דאסורים דהא ודאי ליתא דאם איתא דר' יוחנן לית ליה הא דכלכלת שבת למה לא מייתי לה הש\"ס ותאמר לאפוקי מהא דתנן גבי כלכלת שבת ומייתי ההיא דהמעמר פירות שאינה שנויה בסדר המשנה ועוד דהא דכלכלה עדיפא דמיירי בשיחדה לשבת ואפ\"ה פליג עליה ר' יוחנן ועוד שהרי רבינו פסק כר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ ואפ\"ה פסק ההיא דכלכלת שבת אלא ודאי דס\"ל דאף ר' יוחנן מודה בה דכיון שהיא מיוחדת לאכילת שבת אפילו דהוי דבר שלא נ\"מ שבת קבעה אותה לגמרי ואפילו לאחר השבת או קודם השבת.<br><b> זאת </b> תורת העולה דשבת קובעת למעשר אפי' דבר שלא נ\"מ ואפילו לאחר השבת כשיחדה לשבת וכשלא יחדה לשבת בשבת מיהא אסו' אבל לאחר השבת שרי וזו היא שיטת רבו של הר\"ב ושיטת רש\"י ושיטת רבינו ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י בפרק במה מדליקין עלה דמתניתין דג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע\"ש עשרתן כו' וז\"ל עשרתן פירות האילן לאכילת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל ולהר\"ש ז\"ל לפי מ\"ש בפ\"ח דתרומות מ\"ד מבואר דס\"ל דאף בשלא יחד הפירות לשבת שבת קובעתן לגמרי כל שקדש עליהם היום ואפילו לאחר השבת זולת אם התחיל לאכול מאותם הפירו' בחול שאם קדש עליהם היום אסור לאכול מהם עד לאחר השבת ואז מותר וסוגיא דפרק המביא לית לה פתרי לפי שיטה זו וצ\"ע ודע שדבר שלא נ\"מ מקרי פירות שרוב בני המקום רגילים לאוכלם עד אחר שיבשו כגון תאנים עד שעושים אותם קציעות וכן ענבים עד שעושין אותם יין וכיוצא ואף על פי שרגילין לאוכלם בעודם לחים אפילו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי מקרי דבר שלא נ\"מ וכדמשמע מהא דתנן ומייתי לה הש\"ס בסוף המביא הלוקח תאנים מע\"ה במקום שרוב בני אדם דורסן אוכל מהם עראי וכו' ופירש\"י שרוב בני המקום עושים תאניהם קציעות ודורסין אותם בעיגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נ\"מ ע\"כ הרי שאעפ\"י שהוא לוקח אותם לאכו' בעודם לחים אזלינן בתר רוב בני המקום אם דורסין אותם מקרי דבר שלא נ\"מ ומדדייק תנא למיתני רוב בני אדם משמע דאם איכא אינשי ואיכא אינשי והוו מחצה על מחצה מקרי דבר שנ\"מ ולפ\"ז ק\"ל דאם כן מאי האי דדייק הש\"ס שם ממתני' דקתני ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה דשבת קובעת דבר שלא נ\"מ והא רש\"י ז\"ל כתב במתניתין דעומד אדם על המוקצה מיירי במוקצ' דהזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי דאמרינן באין צדין דכ\"ו והתם קאמר הש\"ס כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמניה גלי דעתיה דאכיל כו' יע\"ש וכיון שכן אכתי ליכא ראיה ממתניתין כלל דאיכא למימר דמוקצה דמתני' דבר שלא נ\"מ הוא דאיכא אינשי הכי והכי והו\"ל מחצה על מחצה ומש\"ה שבת קובעתן כיון דגלי דעתיה שרוצה לאכול מהם ומש\"ה נקט בשביעית שאין מעשר נוהג בו וי\"ל ודוק.<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בדברי רש\"י ז\"ל שם בס\"פ המביא עלה דאמרינן ש\"מ תלת וכו' וש\"מ מעשרין דמאי מעם הארץ וכתב רש\"י שם וז\"ל כשבא לעשרן מעשרן דמאי כו' ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו ע\"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה הנוהגת היא ותלי' לקולא עכ\"ל וזה נראה היפך מ\"ש רש\"י שם במתני' דאורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל וכבר ראיתי בשיטת הר\"ב ז\"ל שכתב ע\"ד רש\"י דמתני' וז\"ל ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילים לעשר קודם גמר מלאכה אלא מתני' נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני יתורא ולמידק כולה מתני' מאי שיאטיה דשביעית הכא עכ\"ל יע\"ש וקשיא לי טובא דהא תנן בספ\"ק דמסכת תרומות שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מן הגמור על הגמור ואם לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומה לא היה תרומה כיון שעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש וכיון דאיכא איסורא להפריש מדבר שלא נ\"מ היאך תהיה מידה זו נוהגת ובמ\"ש בברייתא דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה נוהגת היא לא קשיא כ\"כ דדוקא גבי עם הארץ אמרו כן דלא דינא גמירי אבל גבי מתני' דנקט דינא בשביעית לא הי\"ל לומר דמשום דסתם מוקצה אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית דמשמע דמשום הרגל בעלמא הוא והיל\"ל דמשו' דאיכא איסורא דאורייתא לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית והיותר תימא מ\"ש הר\"ב דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה כו' דעכ\"ל דלא אמרו בגמרא כן אלא דוקא גבי עם הארץ אבל בשאר אינשי דגמירי ודאי דאיכא איסורא ומש\"ה נקט תנא דמתני' דינו בשביעית דבשאר שנים ודאי לאו מעושר הוא משום איסורא שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ וסבור הייתי לומר דס\"ל דדוקא בתרומה ומעשר דאורייתא כגורן ויקב הוא דאיכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ אבל בגרוגרות וצימוקי' ושאר פירות שהן מדרבנן ליכא איסורא אבל ראיתי להר\"ש בספ\"ק דתרומות שהביא אותה שאמרו בתוספתא התורם ענבים ועתיד לעשותם צימוקים תאנים ועתיד לעשותם גרוגרות בש\"א צרי' לתרום שניה ובה\"א אין צריך וכו' יע\"ש הרי דאף בתרומת שאר פירות איכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ ולב\"ש אם תרם אין תרומתו תרומה והטעם ודאי משום דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח </b>\n<b> מן העני כו' או פלחי דבילה מעשר מכל א' ואחד ובתמרים ובגרוגרות כולל הכל ומעשר כו'.</b> כתב הרב מש\"ל וז\"ל ראיתי בירושלמי עלה דמתני' ר' יוסי ן' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל פתר לה עד כזיתים ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו ע\"כ והנה פשט דברי הירושלמי הללו תמוהים שהק' לרבי יוחנן ממתני' ולא הק' לר' פדיה ולרבי חזקיה דס\"ל שאין בילה אלא ליין ושמן בלבד ותירוצא דפתר לה עד כזיתים אינו מועיל אלא לסברת ר' יוחנן והנראה אצלי כו' ע\"כ ולע\"ד אין מקום לתמיהתו דבשלמא לחזקיה ולרבי פדיה ל\"ק להו מתני' דמצו מימר דמתני' ר' שמעון שזורי היא דס\"ל דיש בילה אף לשאר דברים חוץ מיין ושמן כדאי' בפ\"ק דחגיגה די\"ג אבל רבי יוחנן לא מצי לאוקומי מתני' ר\"ש שזורי היא דהא איהו ס\"ל הל' כסתם משנה ועוד דלא מצינו לר' שמעון שזורי דס\"ל דטפי משיעור זתים אין בילה כי היכי דנימא דמתניתין ר\"ש שזורי היא ועוד דר' יוחנן ס\"ל דהלכה כר\"ש שזורי כדאמרינן בפרק הקומץ רבה דל\"א ובודאי דכי קאמר ר' יוחנן דעד כזיתים נבללים אליבא דר\"ש שזורי קאמר ומתני' ודאי סתמא אתיא כותיה דהא לר' יוחנן הלכה כסתם משנה להכי פריך לר' יוחנן דוקא ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי להרמ\"ל שם שכתב וז\"ל ובמאי דתנן במתני' דר' יאודה מחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כתב הר\"ש כו' ואני תמיה בזה דכיון דקי\"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהיה המתנות שוות או לא ואף אם תהיה האחת מרובה והב' מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט ותו מי לא תנן בפרק ג' דחלה זיתי מסיק שנתערבו כו' ואם כן הכא נמי לא ימנע אם מהכל הפרישו הבעלים כו' ואם הא' עשר והב' לא עשר היינו טבל שנתערב בחולין דקי\"ל דמוציאים ממנו תרומה ומעשר בין שיהיה הרוב טבל או הרוב חולין ע\"כ ולע\"ד ל\"ק כלל דע\"כ לא סמכינן אבילה בההיא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף אלא דוקא בדיעבד שעבר ונתערב ואפ\"ה אם יש מקום אחר מפריש ממקום אחר עליו אבל לכתחילה שיערבם ויפריש ממנו עליו ליכא למ\"ד דאם כן מהאי טעמא מחלקינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת דמתנה מועטת לכתחילה מערבין ומפריש מא' על הכל ובמתנה מרובה אינו מפריש ממנו לכתחילה ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,101 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Tithes",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין אכילת פירות שבמוקצה תאנים </span>\n<b> וענבי' שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אעפ\"י שלא יבשו כל צורכן.</b> ע\"כ וכתב מרן ז\"ל ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי וכרב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן עכ\"ל. ודברי הירושלמי הביאן הר\"ש ברפ\"ג דמעשרות אאותה ששנינו המעביר תאנים בחצרו כו' ע\"כ. וק\"ל טובא דאמאי לא חילק רבינו בין בע\"ה עצמו לבניו ובני ביתו שמדברי הירושלמי הנז' מוכח דאף למ\"ד אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מ\"מ בניו ובני ביתו מותרים כיון שאין בידם לימלך יע\"ש ואף אם נאמר כמ\"ש הרב תוי\"ט במשנת דחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו' דע\"כ לא שרינן בר\"פ בניו וב\"ב אלא דוקא כשעדיין לא באו על מקומן אבל כשבאו על מקומן אף בניו וב\"ב אסורים יע\"ש ומש\"ה רבינו דמיירי השתא בשכבר באו על מקומן לא חילק בין הוא לבניו וב\"ב דבהכי לא שנא כיון שכבר באו על מקומן כדברי הרב מ\"מ קשה למה השמיט רבינו האי דינא דמתני' והו\"ל לאשמועינן דהיכא שלא באו על מקומן הוא אסור וב\"ב מותרים.<br><b> איברא </b> שעיקר דברי הרב תוי\"ט ז\"ל הם תמוהים בעיני שנראה מדבריו שעיקר הכרעתו לחילוק זה הביאו ממאי דיהיב רעב\"ר ז\"ל טעמא למאי דמוריד מהן לבהמה אף שלא נ\"מ מתוך שאין החרובין מאכל לבהמה הם ויודעים שלא נ\"מ ואם איתא דבניו ובני ביתו מותרים לאכו' שלא על מקומן אף בשכבר באו על מקומן אמאי הוצרך להאי טעמא ת\"ל דבני ביתו נמי מותרי' ובהמתו לא עדיפא מב\"ב אלא ודאי שאף בני ביתו נמי לא שרו אלא כשלא באו על מקומן ותמיהא לי טובא שמדברי הירושלמי גבי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו מוכח בהדיא דבהמתו חשיבא כבע\"ה גופיה דפריך התם לר' דאמר אין אוכלין על המוקצה והוא אסור וב\"ב מותרים מהך דחרובין דתני מוריד מהן לבהמה ומשני חרובין מאכל בהמה הם כו' יע\"ש ואם כדברי התי\"ט דבהמה חשיבא כב\"ב ולא כבע\"ה גופיה מאי פריך מינה לרב הא איהו נמי לא קאמר אלא דבע\"ה הוא דאסיר אבל ב\"ב מותרים אלא ודאי דס\"ל להירושלמי דבהמה חשיבא כבע\"ה גופיה ומש\"ה פריך מינה לר' והטעם לזה נראה ברור דבהמה כיון שמוטלים מזונותיה עליו דבעל הבית חשיבא כגופיה וכמ\"ש הר\"ש גבי הפועלים בזמן שיש עליו מזונות יע\"ש וכבר עלה על דעתי ליישב מה שהשמיט רבינו האי דינא דמתניתין מפני שהוא ז\"ל סבור דרב דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן לאו על ב\"הב דוקא קאמר אלא אף לבניו וב\"ב מותרים ומאי דקאמרי בירושלמי דרב כר' ואלו ר' קאמר הוא אסור ובני (בניו) [ביתו] מותרים לאו אכולה מלתא קאמר דס\"ל לרב כותיה אלא על בעל הבית דוקא ולאפוקי מעולא דלא אתי כרבי אפילו בחדא ואף דלמאי דהוה מוקי תלמו' דעולא כר\"מ פריך איכר\"מ ואפי' ב\"ב נמי וה\"נ אמאי לא פריך השתא הכי הא ל\"ק משום דהשתא אשכח טעמא לחלק בין הוא לבין בניו משא\"כ אלו הוה אתי כר\"מ ליכא שום טעמא לחלק ומש\"ה פרי' שפיר דאי ס\"ל כר\"מ אפילו בני ביתו נמי ומה טעם יש לחלק ביניהם ומש\"ה נייד מר\"מ ומוקי לה כרבי אף שר' גופיה לא חלק בהכי והשתא ניחא דפריך ליה ר\"י ן' שאול לר' מההיא דחרובין אף דההיא מיירי בבהמה משום דרבי לא חלק בהכי ואמר סתמא אין אוכלין אבל ודאי דלתנא דמתני' ל\"ק מההיא דחרובין משום דבהמתו חשיבא כב\"ב דשרי ומעתה רבינו שפסק כותיה כר' לא חילק בין הוא לבין בניו כאמור.<br><b> אבל </b> אחר ההתבוננות בה דבר זה לא יתכן כלל וכלל דא\"כ אדפריך ליה ר\"י ן' שאול לרבי מההיא דחרובין תקשי ליה ממתני' דהכא דקתני בניו וב\"ב מותרים ור' קאמר סתמא אין אוכלין ואי הוה ק\"ל מהכא לא הוה אשכח פירוקא כדפריק לההי' דחרובין ותו דבההיא סוגייא גופה מוקי למתני' דתאנים כרבי מדקתני המעביר לקצות הא לא לקצות לא מני ר' היא יע\"ש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה וצ\"ע. ודע שראיתי להר\"ב במ' ביצה דל\"ה ע\"ב שכתב גבי משנתינו וז\"ל המעביר תאנים בחצרו דוקא בחצרו שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא בניו וב\"ב אוכלין ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אי דוקא בניו וב\"ב אבל הוא עצמו אסור או אפי' עצמו ופי' בתוספות דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דלגבי בעל הבית הוי כנ\"מ משום שאם ירצה לאוכלן עכשיו יאכל והוי כנ\"מ אבל בניו לא עד שיתייבשו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריהם שבעל הבית גופיה אפילו במקום המוקצה אסו' והוא תימ' שמדברי הירוש' מוכח שב\"ה שלא במקו' המוקצ' דוקא הוא דאסור ובני (בניו) [ביתו] אפילו שלא במקום המוקצה מותרים היפך דברי הראשונים דהא עלה דאמר רב הוא אסור אמרו דאתי כר' דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן משמע שעל מקומן מיהא מותר ואין לומר שאין אוכלים דקאמר ר' היינו לב\"ב אבל בעל הבית עצמו אפילו על מקומו אסור ומאי דקאמר תלמו' רב כר' היינו נמי משום דס\"ל לרב שהוא עצמו אסור לעולם הא ודאי ליתא שאם כן דר' מיירי בבניו וב\"ב אם כן רבנן דפליגי עליה ואמרי שאוכלים על המוקצה שלא על מקומן מיירו נמי בבניו וב\"ב ואם כן קשה דהיאך מדמי תלמו' מחלוקת דעולא ורב בפלוגתא דר' ורבנן דהא רב ועולא כ\"ע מודו בעיקר דינא דמתני' דבניו וב\"ב אינם אוכלים אלא בחצר שהוא מקום מיוחד ליבשן והיאך דימה זה לזה וקרב זה אל זה וכעת צ\"ע אצלי."
+            ],
+            [
+                "<b>החרובין </b>\n<b> עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר ליבש.</b> ע\"כ. כך היא שנוייא בפ\"ג מה' מעשר וכ\"כ הר\"ש שהוא מחזיר את המותר למוקצה וכל היכא דמותרו חוזר לא טביל כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ונראה ודאי שזו היא כונת רבינו ועיין בהרב תי\"ט וקצת קשה לי דאיך פסק רבינו להאי סתמא דהא משמע התם בסוף המביא דהא דאמרינן כל היכא דמותרו חוזר לא טביל אינו אלא לר\"א שאמר מן המעטן טהור טהור מן המעטן טמא טמא אבל לרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין לחלק בהכי ולית להו האי סברא דמותרו חוזר וכ\"כ רבינו לקמן בפ\"ה הח\"י ואם כן איך פסק להאי סתמא דאתי כר\"א וי\"ל בין אכילת אדם לבהמה דבבהמה הקלו.<br><b> האמנם </b> הא ק\"ל טובא מהך מתני' למ\"ש רש\"י בדוכתי טובא בברכות דל\"א ד\"ה במוץ שלה כו' ובפסחים ד\"ט ד\"ה ואבע\"א ובנידה דט\"ו ד\"ה כדי להאכיל וכן בע\"ז דאכילת בהמה אפילו אכילת קבע דידה חשיבא עראי וכן כתב הר\"ש בריש מסכת פאה והתוספו' במנחות דס\"ו ע\"ב ד\"ה כדי להאכיל לבהמתו ואם כן אמאי הוצרך תנא דמתניתין למיהב טעמא דמותרו חוזר דהא האי טעמא לא בעינן אלא לאפוקי שלא יהיה אכיל' אכילת קבע ובבהמה לפי דבריהם הא לא שייכא האי טעמא וצ\"ע והיותר תימא על מרן שלעיל בהל' ו' הוקשה לו ע\"ד רש\"י הללו ממ\"ש רבינו בפרקין הל' ך' ולא פנה למ\"ש הכא בדין זה הקודם שהיא משנה ערוכה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש שבת קובע למעשר היה </span>\n<b> אוכל באשכול וכו' וחשכה עליו שבת כו' ואם הניחו לאחר השבת הרי זה גומרו.</b> ע\"כ. עיין בדברי מרן שתמה על דבריו ממה שפסק גבי חצר כרבי יאושע וכאן פסק כר\"א ומה שהונח לו בהגיה דברי המשנה ע\"ש והן אמת שכ\"כ רבינו בפירוש המשנה אמנם גירסא זו היא תמוה ליוצא ולבא בסוגיית הגמרא והרב המגיה לס' מש\"ל עמד ע\"ז ליישב הסוגיא ואחר המחילה אין בכל דבריו טעם כעיק' כמו שאבאר לקמן בס\"ד.<br><b> אך </b> את זה חזי הוית להרב הנז' בראש דבריו שעמד על דעתו לומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ והביא דמיון ראיה לזה ע\"ש ולע\"ד ליתא כלל שא\"כ סוגיא דסוף המביא הויא תיובתיה דדייק תלמו' לר\"א דשבת קובע למעשר ממתני' דקתני עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית וכו' ודייקינן דוקא שביעית שהמעשר אינו נוהג בה הא בשאר שני שבועי אסור משום דשבת קבעא למעשר ואם איתא דשריא לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ אכתי קשה אמאי לא נקט לה בשאר שני שבוע נמי וליעשרינהו בשבת וליכול ותו איכא למידק עלה דהאי מלתא ממה ששנינו בפרק במה מדליקין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין כו' אבל מעשרין את הדמאי ומערבין כו' ומוקמי' לה בגמרא בעירובי חצרות דרבנן ומשמע דוקא ס' חשכה אבל ודאי חשכה לא.<br><b> עוד </b> ראיתי לו ז\"ל שכתב ע\"ש רש\"ל שגירסת הר\"ש היא כגירסת רבינו ומלבד שאין הכרח בדברי הר\"ש לזה עוד בה שמדברי הר\"ש בפ\"ט דמעשר מ\"ט נראה בהדיא שגריס כגירסתינו יע\"ש וליישב גירסת רבינו שבפירוש המשנה עיין בספר ראשון לציון שדבריו נכונים ועוד נראה לומר דמאי דפריך תלמו' מהך מתני' הוא ממאי דמפשט פשיטא ליה לבעיין דלכ\"ע שבת קובע למעשר בדבר שנ\"מ ולא קא מבעיא ליה אלא בדבר שלא נ\"מ ואהא קשיתיה מהך מתני' דר\"י פליג ואמר יגמור אפי' באשכול דהוי דבר שנ\"מ ודלא כמו שפי' רש\"י ובא התירוץ לזה כדאמר ר\"ן כלומר ודאי דשבת קבעה למעשר אמנם היינו דוקא ליומיה אבל אחר השבת יגמור והשתא באו דברי רבי' על נכון וצ\"ל דהך דינא דאשכול הוי דבר שנ\"מ וזה ברור אמנם ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' י\"ט ד\"ט שעמ\"ש רבינו עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר וכו' כתב וז\"ל ופירש\"י בשביעית שאין מעשר נוהג בה והטעם ג\"כ ששבת קובע למעשר כו' ואפילו אכילת עראי כנזכר בהלכו' מעשר פ\"ה וביאור דבריו שהוקשה לו אמאי לא נקט לה בשאר שני שבועי ולענין אכילת עראי והשיב שאף אכילת עראי קובע למעשר כמ\"ש הרמב\"ם כאן יע\"ש ולפי האמור אין הכרעת ה\"ה עולה יפה שהרי כתבנו דהך דאשכול הוי דבר שנ\"מ ודברי ה\"ה הם בדבר שלא נ\"מ ומ\"מ אין להק' על ה\"ה ממ\"ש רבינו בפ\"ג דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ שהרי כתב בש\"מ שאף ר\"י לא אמרה אלא להיות קבועים ועומדים לעולם שבדבר שנ\"מ נקבעו למעשר לעולם אבל בדבר שלא נ\"מ לשבת גופיה קבעי אבל לאחר השבת מותרים.<br><b> ואחר </b> זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר חדש למו\"ה המובהק מהרי\"ן נר\"ו בהל' מעשר דכ\"ט ע\"ג ד\"ה גם שכת' ע\"ד הרב מהר\"י כולי וז\"ל ויש לדקדק על זה מדפרכינן התם לרבא שאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' ואם איתא לדבריו ז\"ל אם כן אדפריך לרב�� לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בפירות שלא נ\"מ ובא שבת וקבען דשרי לעשרן בשבת וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבא עוד הוקשה לו לדבריו מדאמרינן בפרק המביא דל\"ד ע\"ב אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' טעמא דשביעי דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור מ\"ט לאו משום דשבת קובעת והשת' אם איתא דשרי לעשרם בשבת קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבועי ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיב כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דאי אפשר להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייתה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאן לידי חיוב בעי\"ט והביא עוד דברי התוס' דביצה די\"ג מה שהקשו על פירוש רש\"י ומה שתירץ רבו של הרב ז\"ל וכתב שדברי התוספות נכונים על פי האמור והכריח הדבר מדפרכינן לרבא דאמר מוללן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כפירות או חיטין שנ\"מ מעי\"ט והכניסן לבית ביו\"ט דהשת' כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיבי כפירו' דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ולא דמי לעיסה כו' דהתם שאני דאינו יכול להביאן לידי חיוב מעי\"ט משו' דאפייתה בי\"ט ניחא ליה כו' יעש\"ב.<br><b> ולע\"ד </b> הא ליתא דאם איתא לחילוק זה היכי קאמר תלמודא לפי גירס' התוס' ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למוללן בי\"ט דטבילא ביומיה ומתוך כך הוצרך לומר מאי תרומה רוב תרומה והשתא כיון דהיכא דבידו להביאה לידי חיוב תרומה מעי\"ט והביאן בי\"ט לא חשיבי פירי דטבילי האידנא ואינו יכול להפריש מהן תרומה ה\"נ בנמלך עליהם בי\"ט למוללן מלילות נמי כיון דבידו היה להכניסן מעי\"ט למלילות והיה חייב להפריש מהן תרומה מיד כמ\"ש התוס' קודם לזה דלר' דאמר הכניסן למלילות זהו גרונם חייב מיד להפריש מהן תרומה ואינו זכאי בהרמתה בי\"ט משום דהו\"ל פרי דטבילי מאתמול א\"כ השתא נמי דהכניסן לעיס' ונמלך עליהן למלילות אינו יכול להפריש מהן תרומה בי\"ט א\"ו דחילוק זה ליתיה אלא אפי' היה בידו להביאן לידי חיוב תרומ' מעי\"ט כל שלא הביאן לידי חיוב מעי\"ט והביאן בי\"ט שרי ליה להפריש מהן תרומה בי\"ט דומייא דחלה וע\"כ לא אסרו להרים תרומות בי\"ט אלא היכא דבאו לידי חיוב גמור מעי\"ט וההכרח שהכריח מו\"ה נר\"ו מדפרכינן לרבא א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' דלדידיה נמי תיקשי ליה דהא מצינו תרומה דזכאי בהרמתה בכה\"ג שכתב הרב שהכניסן לבית בי\"ט הא ל\"ק כלל דלדברי הרב היא היא מאי דקאמר תלמודא בתר הכי דלר\"מ נמי משכחת לה בהכניסן לשבולים לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות וכבר כתב הרב אמאי לא קאמר נמי דלרבי משכחת לה בהכניסן למלילות בי\"ט דעדיפא מינה קאמר ואורחא דמילתא נקט וכמ\"ש לשונו לעיל גם מה שהכריח עוד מו\"ה נר\"ו מההיא דפ' המביא יש לדחות דאע\"ג דשרי לעשרן בשבת נקט לה תנא דמתני' בשביעית דלא מחסרה בתר ההזמנה שהזמין מע\"ש מידי דבהזמנה לבד מצי לאכול מהן בשבת ומשום דאורחא דמילתא הוא דאין דרך בני אדם לעושרן בשבת משום טירחא נקט לה בשביעית דלא בעי לעשר ואה\"נ דאי בעי למטרח ולעשר שפיר דמי ותלמו' דייק שפיר ממתני' דאף פירות שלא נ\"מ שבת קובעתן דאי לא אכתי מצי שפי' למנקט לה בשאר שני שבועי דלא בעי לעשרן ומאי דקאמר אף בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור לאו דאסור לעשרן בשבת קאמר אלא דאסור לאכול מהן עד שיעשר קאמר וכיון דבעי לעשרן ולאו אורחא דאינשי לעשרן בשבת להכי נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה ודוק.<br><b> איברא </b> דאני בעוניי לא נהירא לי האי דינא דמוהר\"י כולי ז\"ל מטעמא אחרינא דבדבר שלא נ\"מ היכי שרינן לעשר ולהרים תרומה אפילו בחול דמשנה ערוכה שנינו בספ\"ק דתרומות אין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מדבר שנ\"מ על דבר שנ\"מ ואי לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומ' לאו תרומתו תרומה כיון דעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל וליכא למימר דכיון דהוא בעי למיכל חשיב כנ\"מ דשרי להרים ולעשר מהם דהרי מבואר הוא בסוגייא דפ' המביא דל\"ה שאין הדבר תלוי בו אלא ברוב בני המקום כדאיתא התם בסוף הפרק יע\"ש וכיון שכן עכ\"ל דכי אמרינן דשבת קובעת למעשר ואפילו בדבר שלא נ\"מ היינו לענין איסורא דאסיר למיכל מינייהו עד שיגמרו מלאכתן ויעשרן אבל ודאי כל שלא נ\"מ אסור לעשרן לכתחילה. ועיין לקמן במה שאכתוב ע\"ד רש\"י דפ' המביא עלה דמתני' דעומד אדם על המוקצה דאין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה יע\"ש סוף דבר דמ\"ש הרב בשם רבו דהמכניס פירותיו לבית בי\"ט דהשתא הביאן לידי חיוב להרים מהן תרומה בי\"ט הם דברים ראויין אליו לפי סוגייא דביצה ואין טענותיו של מוה\"ר נר\"ו מכריחות לדחות דבריו ז\"ל כמובן.<br><b> ואולם </b> אני מסתפק אם באו לאדם פירות טבולין בי\"ט אם יכול להרים מהן תרומה ביום טוב דכיון שלא היו הפירות אצלו בערב יום טוב כדי להפריש מהן תרומה הוה ליה כפירות שלא היו טבולין מערב יום טוב וטבילי האידנא דשרי וכהכניס פירותיו לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות דשרינן בפ\"ק דביצה או דילמא שאני הכא דבמקום שהיו הפירות בעי\"ט כבר היו טיבולין אע\"פ שלא היו בידו לא פלוג רבנן דעיקר גזרתם היא דפירות דטבילי מאתמול אסור להפריש מהן תרומה בין היו בידו בין לא היו בידו וכעת לא מצאתי גלוי לזה אמנם הסברא נוטה לומר דכל כה\"ג דטבילי מאתמול לא היה אפשר לו להפריש מהן תרומה מעי\"ט אסור להפרי' בי\"ט ולא התירו אלא כי הא דפ\"ק דביצה וכהרמת חלה דלא טבילי מאתמול כלל וכעין זה מצאתי להתוס' בפ\"ק דמגילה ד\"ז לענין אוכל נפש שאפשר לעשות מעי\"ט שכתבו דדוקא בשאי אפשר לעשותו מאתמול משום קלקול דאוכל הוא דשרי אבל אין קלקול באוכל עצמו אע\"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מאתמול משום שלא היה בידו אסור לעשותו.<br><b> ודע </b> שרש\"י בפ' המביא דל\"ה על מה ששנינו שם עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית כתב שם וז\"ל בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה וה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי אלא אורחא דמיל' נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרו' וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל ולכאורה לפום מאי דמסיק הש\"ס שם בפ' המביא דכי אתי רבין אמר רבי יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומוקצה דמתניתין הוי דבר שלא נ\"מ כדמוכחא כולה סוגייא אכתי הוה מצי תנא למתני סתמא עומד אדם על המוקצה ע\"ש ואפילו בשאר שני שבועי ואומר מכאן אני אוכל למחר ואוכל למחר אכילת עראי דהא אינו מחוסר אלא הזמנה אפילו בשאר שני שבועי אלא כיון דמסקינן בסוגייא דפ' המביא דלר\"א שבת קובעת למעשר ואפי' בדבר שלא נ\"מ ולרבנן נמי כל היכא דקאמר מכאן אני אוכל קבע ליה בדבוריה א\"כ שפיר כתב רש\"י דמשו\"ה לא נקיט תנא דמתני' להאי דינא בשאר שני שבועי ובמעושר משום דאורחא דמילתא כו' דכל שאינו מעושר אסור לאכול אפילו אכילת עראי בין לר\"א ובין לרבנן אם משום דשבת קבעתו לר\"א ואי משום דבוריה דקאמר אני אוכל למחר לרבנן דר\"א ורבינו בפ\"ב מה' י\"ט ה\"ט כתב כלשון הזה העומד על המוקצה מעי\"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול עכ\"ל הנה הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דמתני' אבל שינה מלשון המשנה דקתני מכאן אני אוכל והוא ז\"ל נקט אני נוטל ומהסוגייא משמע דדוקא כי קאמר אני אוכל קבע ליה וכדכתב רש\"י דאיהו אחשביה בדבוריה דקראו אכילה אבל בלשון אני נוטל אין לשון אכילה ולא קבע ליה בדבוריה וכיון שכן קשה לכאורה למה נקט רבינו דינו בעומד על המוקצה ע\"ש בשביעית כיון דהוא ז\"ל פסק בפ\"ג מהלכות מעשר כר' יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ אבל בדבר שלא נ\"מ אינו קובע דהשתא לדידיה ליכא לתרוצי כמ\"ש רש\"י דמשו\"ה נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה דהא בשאר שני שבועי נמי אין מעשר נוהג בה דהא מוקצה הוא שלא נ\"מ וגם ליכא קביעותא בדבוריה דהא אני נוטל קאמר.<br><b> מיהו </b> הא ל\"ק כלל דאע\"ג דלא אחשביה בדיבוריה דלא קראו אכילה מיהו כיון דרשם ואמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר הו\"ל כנוטל זתים מן המעטן ונתן לפניו דאמרי' שם בסוגייא דפ' המביא דלרבנן דר\"א אע\"ג דמותרו חוזר חייב לעשר דאדעתא למיכל שקלינהו ושוייה אכילת קבע ה\"נ ע\"י מעשה הרשימה שוייה אכילת קבע כאלו נתנו לפניו לאכול וההיא דאמרי' התם גבי רבנן דר\"א כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל קבעה ליה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דאני אוכל דאפי' אמר אני נוטל נמי שוייה קבע ברשימתו ומ\"ש רש\"י דאיהו אחשביה בדיבוריה דקראו אכילה גבי ר\"א קאמר הכי דליכא מעשה דרשימה בידו ולא בעי שיאמר אלא מכאן אני אוכל כדתנן במתני' אבל לרבנן ודאי אע\"ג דלא קאמר כי האי לישנא דינא הכי כנלע\"ד בדעת רבינו.<br><b> ואולם </b> ראיתי לה\"ה שהביא לשון רש\"י שכתב דה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי וסיים עוד וכתב והטעם גם כן ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבועי ואפי' אכילת עראי כנזכר בפרק ה' מה' מעשרות עכ\"ל מבוארים דבריו דס\"ל דמשום דשבת קובעת למעשר הוא דדייק רבי' ונקט לה בשביעית ולא משום דאיהו שוייה קבע במעשה הרשימה והדרא קושיין לדוכתא דפירות שלא נ\"מ פסק רבינו בפרק ג' מהל' י\"ט כר\"י דאין שבת קובעתן. וכי תימא הרי כתב רבינו בספ\"ה מה' מעשר דאם היה אוכל באשכול וחשכה עליו שבת הרי זה לא יגמור אותו בשבת יע\"ש הרי דס\"ל דשבת קובע אף דבר שלא נ\"מ דהא אשכול דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י שם בפרק המביא אפשר לומר דרבינו סובר דאשכול הוי דבר שנגמר' מלאכתו וכמ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש סימן כ\"ג ועכ\"ל כן כי היכי דלא תיקשי דברי רבינו אהדדי דבפ\"ג פסק בהדיא דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אבל נראה דה\"ה סובר בדעת רבינו דההיא דאשכול דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא וכמ\"ש רש\"י ולא קשיא ממ\"ש בפ\"ג דשבת אינו קובע דשנ\"מ דהתם אינו קובע לעולם קאמר שיהא אסור אף בחול אבל לשבת עצמו סבירא ליה דאסור והיינו ההיא דאשכול שכת' רבינו בספ\"ה דלא יגמור בשבת אבל לאחר השבת יגמור וזהו שכתב כאן כנזכר בה' מעשר פ\"ה והיינו ההיא דאשכול.<br><b> ודע </b> דלפי מ\"ש ה\"ה בדעת רבינו דמאי דנקט לה בשביעית הוא משום דאין מעשר נוהג בו דאילו בשאר שני שבועי צריך לעשר אפי' לאכילת עראי משום דשבת קובעת למעשר כו' מבואר יוצא מדבריו דלדעת רבי' כי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט קובעת למעשר דאכילת עראי די\"ט נמי חשיבא כמו שבת שהרי רבי' בדין זה קאי ביו\"ט ואפי\"ה נקט לה בשביעית ולא בשאר שני שבועי מיהו לפי מה שכתבנו אנן יד עניי בדעת רבינו אין ראיה ועיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דביצה ד\"ב ד\"ה ואמר כו' יע\"ש ונלע\"ד להביא ראיה דאכיל' יו\"ט קובעת למעשר כשבת מאותה שאמרו פע\"פ דק\"ה ע\"א רב חנניה בר שלמיא סבא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק ונקבעיה לשבתא אמר להו לא צרכיתו שבת קבעא נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש ע\"כ הרי דמה\"ט דשבת קובעת אין צריך להפסיק לקידוש אלא פורש מפה ומקדש ובקידוש דיו\"ט נמי הכי הוא וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ד\"ק ע\"א ד\"ה א\"ל רשב\"ג וכמ\"ש הטור ומרן בא\"ח סי' תע\"א ס\"ו יע\"ש.<br><b> והנה </b> מרן בכ\"מ בדין זה דהיה אוכל באשכול הוק' לו על רבינו למה פסק דלמוצאי שבת יגמור דזה דלא כר' יאושע דהלכתא כוותיה וכתב וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גרי' איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למ\"ש אלא בשבת עצמו יגמור ומינה נשמע לרבי יאושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוק' אבל אם הניחה יגמור עד כאן לשונו ומלבד דנר' דאשתמיט למרן גירסת רבינו שבפי' המשנה דגריס גבי שבת רי\"א יגמו' ור\"א אומר לא יגמור ולגירסא זו גריס נמי בדרבי נתן בגמ' ולא כשאמר רבי יאושע יגמור בשבת אלא יגמור למ\"ש ונמצא דפסק רבינו כר\"י וכדרבי נתן וכ\"כ מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל שם וכן כתב רש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג עוד זאת דגירסא זאת שהמציא הרב ליישב דברי רבינו מעלנא אית לה בסוגייא דשמעתין ומפקנא לית לה דמעיקרא פריך הש\"ס מר\"א לר\"א דאיהו קאמר דשבת קובע דבר שלא נ\"מ והכא גבי אשכול קאמר איפכא דיגמור בשבת ומאי קמשני לפי גירסת מרן דהשתא נמי קאמר דיגמור בשבת ומה שרצה ליישב בזה מוהר\"י כולי בהגהת מש\"ל ע\"פ מה שצדד לומ' דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ ור\"א ור\"י פליגי בהכי דר\"א סבירא ליה דשרי לעשר בשבת ור\"י סבירא ליה דאסור והיא גופא קמ\"ל רבי נתן דבשבת עצמו יגמור לר\"א על ידי שיעשר לא יכולתי להבין מה תיקן בזה דאם כן אכתי תקשי ליה למרן דרבינו פסק כר\"א דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו וכמו שדקדק הוא מלשונו וזה דלא כר\"י דהלכתא כוותיה גם עיקר הדין שרצה לצדד דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו סוגייא דשמע' הוייא תיובתיה וכמ\"ש בתחילת דברינו והנכון מ\"ש עוד הרב הנז' דלפי גירסת מרן הלזו תירוץ הגמ' הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד והכוונה דהאי טעמא דקאמר רב אשי הכא יגמור משום דהתחיל בהתר הוא וכדקתני בהדייא היה אוכל באשכול ובתר הכי מייתי הש\"ס ההיא דר' נתן ואיכא למי' דלפי גי' זו שהמציא מרן אית לן למיגרס נמי תניא ר' נתן אומר והיא מילתא באנפי נפשה ודוק ומ\"מ לפי גירסת רבי' שבפי' המשנ' לא הי\"ל למרן לידחק בזה דשפי' פסק כרבי יאושע.<br><b> וראיתי </b> לרש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג שתמה על גי' רבי' שבפי' המשנה מסוגייא דפ' המביא דפריך מר\"א לר\"א ולגיר' זו ל\"ק כלל דה\"נ קאמ' ר\"א דלא יגמו' יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דלפי גי' זו כי פריך הש\"ס שם בפ' המבי' לאו אדר\"א קפריך וכמו שפרש\"י אלא אר\"נ קפריך דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת בין בדבר שנ\"מ בין בדבר שלא נגמר מלאכתו ועל זה פריך שפיר מר' יאושע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"א ואיהו סבירא ליה גבי אשכול יגמור אף דהוי דבר שלא נגמר מלאכתו ואיך קאי ר' יאושע היפך תלמוד ערוך שבידינו ומשני שפיר דמודה ר\"י דבשבת עצמו אסור כדר\"ן וק��י כתלמו' שבידינו ואע\"ג דמעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דרבנן דר\"א ס\"ל דבשבת אינה קובעת אלא היכא דשוייה קבע בדבוריה היינו כי היכי דלא לסייעי ממתני' כדקאמר מר זוטרא ומדחא הוא דקמדחינן אבל לרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו ודאי דרבנן דר\"א לא קיימי לבר מהלכתא כמובן וגירסת רבינו הלזו נוחה יותר בסוגיית הש\"ס דהשתא שקיל וטרי הש\"ס בדר\"י דהלכה כוותיה ולא בדר\"א דשמותי הוא וניחא נמי הא דקאמר הש\"ס שבת לאפוקי מדהלל ולא קאמר לאפוקי מדר\"י דהשתא ר\"י קאי כותיה דרבי יאושע וכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע בדבר שלא נ\"מ היינו שאינו קובע לגמרי אבל לשבת עצמו קובע שהרי רבינו פסק בפ\"ג דמעשר כר' יוחנן ופסק כר' יאושע בההיא דאשכול מה שא\"כ לפי גי' רש\"י דגריס בדר\"י לא יגמור ומשמע דאפי' למ\"ש קאמר דלא יגמור דמדר\"א נשמע לר\"י כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דא\"כ רבי יוחנן קאי דלא כר' יאושע וכמ\"ש הרב ח\"ה שם גם רש\"ל ביש\"ש סימן כ\"ג הכריח מתוך כך דאשכול דפליגי ר\"א ור\"י הוי דבר שנ\"מ כי היכי דתיקום ר' יאושע כוותיה דר' יוחנן יע\"ש.<br><b> ודע </b> דלפי שיטת רש\"י ר' יוחנן פליג אר' יאושע וקאי כר\"א וכמו שכתב הר\"ב בשיטת מקובצת בשם רבו ז\"ל וז\"ל הקשה הרשב\"א דא\"כ רבי יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו כו' ומורי הרב נר\"ו פי' דר\"ן ור\"י לא פליגי דביחידינהו לשבת כ\"ע מודו דשבת קובעת לעולם ובלא יחידינהו לא קבעה אלא ליומיה והא דאמר ר\"י שבת אינו קובעת בשלא יחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם בשיחדינהו לשבת מיירי והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתני' לאבוה דמיירי בשיחדינהו לשבת ומאן דדחי מתני' סבר דשבת אינה קובע אפילו לעצמה ור\"א הכי ס\"ל דביחוד תלייא מילתא כרבי יוחנן ור\"א דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותם לשבת והא דאמרינן ר\"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת דמשמע דשבת קבעא לעולם דומייא דתרומה התם בשיחידינהו לשבת דומייא דתרומה וכולה סוגייא רהטא בהכי ובהכי ניחא לן דאמרי' בשבת לאפוקי מהלל ולא קאמר לאפוקי מר\"א משו' דר\"י לא פליג אר\"א והא דלא קאמר לאפוקי מר' יאושע משום שכבר אמר לאפוקי מהלל וחדא מינייהו נקט עכ\"ל ושיטה זו היא שיטת רש\"י לע\"ד שכתב שם בפרק המביא בד\"ה דשבת קובעת וז\"ל אם יחדה לשבת אסורה אף למ\"ש ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתם לעולם קבע היא קרויה אבל למ\"ש מותר כדלקמן ואי ס\"ל ז\"ל דכי קא' ר' יוחנן לקמן דשבת אינו קובעת דבר שלא נ\"מ אפי' לשבת עצמו קאמר איך כתב ז\"ל כדלקמן וזה היפך ההיא דרבי יוחנן דלקמן וליכא למימר דמ\"ש רש\"י כדלקמן היינו מתניתי' דאשכול דקאמר ר\"א יגמור ומפרש ר' נתן יגמור למוצאי שבת שמע מינה דלשבת עצמו מיהא אסור עד שיגמור דהא ודאי ליכא למימר דאם איתא דלר' יוחנן אף לשבת עצמו שרי מנ\"ל לרש\"י לומר דרב נחמן ס\"ל כר\"א דשמותי הוא ודלא כר' יאושע ורבי יוחנן נמי הכי ס\"ל ועוד מה לו לרש\"י השתא בדר' נחמן להביא אלינו מלתא דאייתי הש\"ס לקמן בפלוגתא דר\"א ורבי יאושע אלא ודאי משום דרש\"י קשיתיה השתא בדרב נחמן דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת אף דבר שלא נ\"מ שזה הוי לכאורה היפך ההיא דר' יוחנן דלקמן דקאמר דשבת אינה קובעת דבר שלא נ\"מ וכמו שהקשה הרשב\"א הוצרך ליישב כתירוץ הר\"ב דההיא דלקמן בשלא ייחדו לשבת דלשבת עצמו קבעא וכי קאמר רבי יוחנן דלא קבעא היינו לגמרי אף לאחר השבת ונמצא דרבי יוחנן ורב נחמן שניהם דבר א' אמרו ובשיטה אחת קיימי ובהכי ניחא מ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה ולא כשאמר ר\"א יגמור כו' וז\"ל ותרווייהו אדר\"א קאי דאית ליה לר\"א שבת קבעא ומיהו למ\"ש יגמור דלא דמיא לתנוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למ\"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום וכו' עכ\"ל.<br><b> ולכאורה </b> קשה מה לו לרש\"י ז\"ל לתרוצי ההיא מתניתין דתנוקות אליבא דר\"א דהא איכא לתרוצי שפיר דההיא מתני' אתיא כר' יאושע משום דלשיטתו ז\"ל קיימי רבי יוחנן ורב נחמן כותיה דר\"א מש\"ה הוצרך לתרוצי ההיא מתני' דתינוקות דתיקום כותיה גם הר\"ש נראה מבואר דקאי בשיטה זו שכתב הר\"ב שכתב בפ\"ח ממסכת תרומות מ\"ד בפלוגתא דר\"א ור\"י וז\"ל ר\"א אומר יגמור כו' ולא דמי לההיא דתנוקות שטמנו תאנים כו' דהתם לאכילת שבת יחדום אבל זו לא יחדה לשבת ומיהו בפ\"ב מעשרות אמר ר' יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט לאכילתו וקדש עליהם שבת ובפ\"ב דמעשרות כתבתיה ונ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר עכ\"ל הרי מבואר דעתו דס\"ל דאף לר' יוחנן שבת קובעת פירות שלא נ\"מ ומש\"ה הוצרך ליישב ההיא דאמר רבי יוחנן בירושלמי פ\"ב דמעשרות עם ההיא דר\"א דמשמע ליה דכי קאמר רבי יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט וקדש עליהם אף בפירות שלא נ\"מ קאמר ומיהו לפי תירוצו מבואר יוצא דבין לר\"א ובין לר' יוחנן שבת קובעת הפירות למעשר לעולם ואפילו לאחר השבת וע\"כ לא קאמר ר\"א יגמור לאחר השבת אלא כשהתחיל בהיתר וקשה טובא דאם כן מה יענה הרב להא דקאמר הש\"ס שם משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ והלא לשיטתו ז\"ל אף פירות שלא נ\"מ שבת קובע אותם לגמרי לר' יוחנן וצ\"ע ולשיטת הר\"ב ז\"ל ניחא דהא דקאמר הש\"ס משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אינו קובע לגמרי קאמר שיהיו אסורים אף לאחר השבת וההיא דקאמר בירושלמי פ\"ב דמעשרו' דשבת טובלת פירות שקדש עליהם היום לשבת דוקא קאמר אבל לאחר השבת מותרים א\"נ איכא למימר דמיירי בפירות שנגמרה מלאכתן דשבת קובעת לגמרי אף לאחר השבת כמבואר.<br><b> ועפ\"י </b> שיטה זו ניחא נמי אותה ששנינו בפרק ד' דמעשרות מ\"ב ואיתי בפ\"ד דעדויות משנה יו'ד כלכלת שבת ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבי' ומפרש לה בירו' דמיירי בתאנה המיוחדת לשבת וס\"ל לב\"ה דכיון שהיא מיוחדת לשבת שבת קובעתן למעשר ואם רוצה לאכול מהם בחול אסור עד שיעשר ופסק רבינו כב\"ה בפ\"א מה' מעשר הכ\"ב ואם איתא דכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אף בשיחדן לשבת קאמר שאינו קובע לגמרי הך מתני' הויא תיובתיה דהא תאנים בעודן בתאנה דבר שלא נ\"מ הוא ועוד דסתמא קתני ומשמע אפילו במקו' שעושים אותם קציעות דאז סתם תאנים דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י בסוף אותה סוגיא דפרק המביא ד\"ה ה\"נ מקח וכו' יע\"ש ואפ\"ה קתני דכיון שתאנה זו מיוחדת לשבת שבת קובעתן אלא ודאי דאף ר' יוחנן לא קאמר דשבת אינו קובע לגמרי אלא בפירות שלא יחדן לשבת אבל בפירות שייחדן לשבת ודאי שבת קובע אותם לגמרי וכדקאמר ר\"נ תלמוד ערוך הוא בידינו כו' וליכא למימר דלעולם לרבי יוחנן שבת אינו קובע לגמרי אפילו בפירות שיחדן לשבת כל שלא נ\"מ וההיא דכלכלה דב\"ה מחייבין דלא כר' יוחנן דב\"ה לשיטתם אזלי וכבר אמרו בשמעתין דר' יוחנן ס\"ל דלא כב\"ה דאמרי בההיא דהמעמר פירות וקדש עליהם היום דאסורים דהא ודאי ליתא דאם איתא דר' יוחנן לית ליה הא דכלכלת שבת למה לא מייתי לה הש\"ס ותאמר לאפוקי מהא דתנן גבי כלכלת שבת ומייתי ההיא דהמעמר פירות שאינה שנויה בסדר המשנה ועוד דהא דכלכלה עדיפא דמיירי בשיחדה לשבת ואפ\"ה פליג עליה ר' יוחנן ועוד שהרי רבינו פסק כר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ ואפ\"ה פסק ההיא דכלכלת שבת אלא ודאי דס\"ל דאף ר' יוחנן מודה בה דכיון שהיא מיוחדת לאכילת שבת אפילו דהוי דבר שלא נ\"מ שבת קבעה אותה לגמרי ואפילו לאחר השבת או קודם השבת.<br><b> זאת </b> תורת העולה דשבת קובעת למעשר אפי' דבר שלא נ\"מ ואפילו לאחר השבת כשיחדה לשבת וכשלא יחדה לשבת בשבת מיהא אסו' אבל לאחר השבת שרי וזו היא שיטת רבו של הר\"ב ושיטת רש\"י ושיטת רבינו ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י בפרק במה מדליקין עלה דמתניתין דג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע\"ש עשרתן כו' וז\"ל עשרתן פירות האילן לאכילת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל ולהר\"ש ז\"ל לפי מ\"ש בפ\"ח דתרומות מ\"ד מבואר דס\"ל דאף בשלא יחד הפירות לשבת שבת קובעתן לגמרי כל שקדש עליהם היום ואפילו לאחר השבת זולת אם התחיל לאכול מאותם הפירו' בחול שאם קדש עליהם היום אסור לאכול מהם עד לאחר השבת ואז מותר וסוגיא דפרק המביא לית לה פתרי לפי שיטה זו וצ\"ע ודע שדבר שלא נ\"מ מקרי פירות שרוב בני המקום רגילים לאוכלם עד אחר שיבשו כגון תאנים עד שעושים אותם קציעות וכן ענבים עד שעושין אותם יין וכיוצא ואף על פי שרגילין לאוכלם בעודם לחים אפילו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי מקרי דבר שלא נ\"מ וכדמשמע מהא דתנן ומייתי לה הש\"ס בסוף המביא הלוקח תאנים מע\"ה במקום שרוב בני אדם דורסן אוכל מהם עראי וכו' ופירש\"י שרוב בני המקום עושים תאניהם קציעות ודורסין אותם בעיגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נ\"מ ע\"כ הרי שאעפ\"י שהוא לוקח אותם לאכו' בעודם לחים אזלינן בתר רוב בני המקום אם דורסין אותם מקרי דבר שלא נ\"מ ומדדייק תנא למיתני רוב בני אדם משמע דאם איכא אינשי ואיכא אינשי והוו מחצה על מחצה מקרי דבר שנ\"מ ולפ\"ז ק\"ל דאם כן מאי האי דדייק הש\"ס שם ממתני' דקתני ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה דשבת קובעת דבר שלא נ\"מ והא רש\"י ז\"ל כתב במתניתין דעומד אדם על המוקצה מיירי במוקצ' דהזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי דאמרינן באין צדין דכ\"ו והתם קאמר הש\"ס כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמניה גלי דעתיה דאכיל כו' יע\"ש וכיון שכן אכתי ליכא ראיה ממתניתין כלל דאיכא למימר דמוקצה דמתני' דבר שלא נ\"מ הוא דאיכא אינשי הכי והכי והו\"ל מחצה על מחצה ומש\"ה שבת קובעתן כיון דגלי דעתיה שרוצה לאכול מהם ומש\"ה נקט בשביעית שאין מעשר נוהג בו וי\"ל ודוק.<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בדברי רש\"י ז\"ל שם בס\"פ המביא עלה דאמרינן ש\"מ תלת וכו' וש\"מ מעשרין דמאי מעם הארץ וכתב רש\"י שם וז\"ל כשבא לעשרן מעשרן דמאי כו' ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו ע\"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה הנוהגת היא ותלי' לקולא עכ\"ל וזה נראה היפך מ\"ש רש\"י שם במתני' דאורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל וכבר ראיתי בשיטת הר\"ב ז\"ל שכתב ע\"ד רש\"י דמתני' וז\"ל ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילים לעשר קודם גמר מלאכה אלא מתני' נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני יתורא ולמידק כולה מתני' מאי שיאטיה דשביעית הכא עכ\"ל יע\"ש וקשיא לי טובא דהא תנן בספ\"ק דמסכת תרומות שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מן הגמור על הגמור ואם לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומה לא היה תרומה כיון שעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש וכיון דאיכא איסורא להפריש מדבר שלא נ\"מ היאך תהיה מידה זו נוהגת ובמ\"ש בברייתא דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה נוהגת היא לא קשיא כ\"כ דדוקא גבי עם הארץ אמרו כן דלא דינא גמירי אבל גבי מתני' דנקט דינא בשביעית לא הי\"ל לומר דמשום דסתם מוקצה אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית דמשמע דמשום הרגל בעלמא הוא והיל\"ל דמשו' דאיכא איסורא דאורייתא לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית והיותר תימא מ\"ש הר\"ב דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה כו' דעכ\"ל דלא אמרו בגמרא כן אלא דוקא גבי עם הארץ אבל בשאר אינשי דגמירי ודאי דאיכא איסורא ומש\"ה נקט תנא דמתני' דינו בשביעית דבשאר שנים ודאי לאו מעושר הוא משום איסורא שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ וסבור הייתי לומר דס\"ל דדוקא בתרומה ומעשר דאורייתא כגורן ויקב הוא דאיכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ אבל בגרוגרות וצימוקי' ושאר פירות שהן מדרבנן ליכא איסורא אבל ראיתי להר\"ש בספ\"ק דתרומות שהביא אותה שאמרו בתוספתא התורם ענבים ועתיד לעשותם צימוקים תאנים ועתיד לעשותם גרוגרות בש\"א צרי' לתרום שניה ובה\"א אין צריך וכו' יע\"ש הרי דאף בתרומת שאר פירות איכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ ולב\"ש אם תרם אין תרומתו תרומה והטעם ודאי משום דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלוקח </b>\n<b> מן העני כו' או פלחי דבילה מעשר מכל א' ואחד ובתמרים ובגרוגרות כולל הכל ומעשר כו'.</b> כתב הרב מש\"ל וז\"ל ראיתי בירושלמי עלה דמתני' ר' יוסי ן' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל פתר לה עד כזיתים ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו ע\"כ והנה פשט דברי הירושלמי הללו תמוהים שהק' לרבי יוחנן ממתני' ולא הק' לר' פדיה ולרבי חזקיה דס\"ל שאין בילה אלא ליין ושמן בלבד ותירוצא דפתר לה עד כזיתים אינו מועיל אלא לסברת ר' יוחנן והנראה אצלי כו' ע\"כ ולע\"ד אין מקום לתמיהתו דבשלמא לחזקיה ולרבי פדיה ל\"ק להו מתני' דמצו מימר דמתני' ר' שמעון שזורי היא דס\"ל דיש בילה אף לשאר דברים חוץ מיין ושמן כדאי' בפ\"ק דחגיגה די\"ג אבל רבי יוחנן לא מצי לאוקומי מתני' ר\"ש שזורי היא דהא איהו ס\"ל הל' כסתם משנה ועוד דלא מצינו לר' שמעון שזורי דס\"ל דטפי משיעור זתים אין בילה כי היכי דנימא דמתניתין ר\"ש שזורי היא ועוד דר' יוחנן ס\"ל דהלכה כר\"ש שזורי כדאמרינן בפרק הקומץ רבה דל\"א ובודאי דכי קאמר ר' יוחנן דעד כזיתים נבללים אליבא דר\"ש שזורי קאמר ומתני' ודאי סתמא אתיא כותיה דהא לר' יוחנן הלכה כסתם משנה להכי פריך לר' יוחנן דוקא ודוק.<br><b> עוד </b> ראיתי להרמ\"ל שם שכתב וז\"ל ובמאי דתנן במתני' דר' יאודה מחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כתב הר\"ש כו' ואני תמיה בזה דכיון דקי\"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהיה המתנות שוות או לא ואף אם תהיה האחת מרובה והב' מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט ותו מי לא תנן בפרק ג' דחלה זיתי מסיק שנתערבו כו' ואם כן הכא נמי לא ימנע אם מהכל הפרישו הבעלים כו' ואם הא' עש�� והב' לא עשר היינו טבל שנתערב בחולין דקי\"ל דמוציאים ממנו תרומה ומעשר בין שיהיה הרוב טבל או הרוב חולין ע\"כ ולע\"ד ל\"ק כלל דע\"כ לא סמכינן אבילה בההיא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף אלא דוקא בדיעבד שעבר ונתערב ואפ\"ה אם יש מקום אחר מפריש ממקום אחר עליו אבל לכתחילה שיערבם ויפריש ממנו עליו ליכא למ\"ד דאם כן מהאי טעמא מחלקינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת דמתנה מועטת לכתחילה מערבין ומפריש מא' על הכל ובמתנה מרובה אינו מפריש ממנו לכתחילה ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}