038563f9bbd494bfaa173e966c4a2d2c137be91fd10c5e86fa3f66807a44c785

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצוה הבאה בעבירה כל </span>\n<b> האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף כיצד כו'.</b> וכתב מרן כ\"מ דבירוש' תני מצה גזולה אסור לברך עליה א\"ר אושעיא ע\"ש ובוצע ברך ניאץ ה' הדא אמרה בתחי' אבל בסוף דמים הוא חייב לו. רבי יוסי אומר אין עבירה מצוה אמר ר' אילא אלה המצוות אם עשיתן כמצותן הן מצוות ואי לאו אינן מצוות ע\"כ. ובסוף הלשון כתב וז\"ל ורבינו כתב דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומעתה מתני' דתנן בפ\"ג שאכלו אכל טבל כו' אין מזמנין לאו דוקא עכ\"ל. ואיכא למידק עליו טובא דמי הכריחו למרן ז\"ל לומר דפסק רבינו כר' אושעיא דשאני ליה בין ברכה ראשונה לשניה ומשו\"ה הוצרך לחלק בין גזל לשאר איסורי' דאימא דרבינו תפס עיקר כסברת רבי יוסי ור' אילא הנז' בירוש' דפליגי עליה דר' אושעיא וס\"ל דלא שנא ואין לומר דס\"ל למרן ז\"ל דלא פליגי דהא ליתא כמו שיראה הרואה מדברי מרן ז\"ל ועוד יש לתמוה טובא שהרי רבינו בפ\"ו מה' חמץ ומצה ה\"ז כתב בהדייא דעל מצה גזולה אינו מברך עליה בהמ\"ז יע\"ש ואיך כתב מרן דס\"ל דבאיסור גזל מברך בסוף דדמים הוא שחייב לו.<br><b> ושמעתי </b> מפי מרן מלכא מוהרח\"א זלה\"ה דכוונת מרן לומר דמאי דפסק רבינו כר' אילא וכר\"י דאינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף ושביק לרבי אושעיא דלכאו' סתם מתני' דפ\"ג שאכלו אזלא כוותיה דקתני אין מזמנין ומשמע דבהמ\"ז מיהא מברכין וכדכתב הראב\"ד ז\"ל להכי כתב דס\"ס מתני' לא מכרעא כוותיה דר' אושעיא דטעמ' דאבל בהון דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומתני' בשאר איסורי' מיירי ולא בגזל וכיון שכן פסק כר\"י ור' אילא דרבים הם לגבי ר' אושעיא ומעתה מתני' עכ\"ל דלאו דוקא ודפח\"ח.<br><b> והנה </b> הרב מוהר\"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן סימן שנ\"ט עלה ונסתפק בעביר' שהיא מדרבנן אי אמרינן גבי מצוה שהיא מצוה הבאה בעבירה יע\"ש ויש להביא ראיה מההיא דפרק אלו עוברין דמ\"א ע\"א דקאמר יכול לא יביא מן המוקצה אמרו מה טבל מיוחד וכו' משמע דאי לאו ה\"ט הוה אסרינן להביא מן המוקצה אע\"ג דאינו אלא עביר' דרבנן כדאיתא התם וטעם איסור זה אינו אלא משום מצוה הבאה בעבירה כמ\"ש רבינו פ\"ה מהל' איסורי מזבח ה\"ט. ומוהרשד\"ם בחא\"ח סימן כ\"ב כתב דממה שהתירו מוקצה לנסכים במקדש אין ראיה דלא אמרי' מצוה הבאה בעבירה בעבירה דרבנן דהתם שאני דאין שבות במקדש ועיין לחי' הריטב\"א למסכת סוכה דף ט' ודל\"א שכתב דמצוה הבאה בעבירה הוא דאורייתא וכן נראה מדברי רבינו בפ\"ה מהלכות א\"מ ה\"ט. ועיין בתשו' הרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' ס' ולהר\"ב מח\"א ה' גזילה סימן כ\"ט ועיין לרש\"י בפסחים דל\"ה ע\"ב ד\"ה ודמאי וד\"ה טבול ובספר שער המלך ה' לולב דף צ\"ח ע\"ב ושם דצ\"ז ע\"ד מבואר דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה גם מדברי המרדכי שהביא שם שכתב בר\"פ לולב הגזול דערבה שתלשה גוי בשבת כשרה מקיום מצות לולב והביא ראיה מההיא דתנן דאם מעטה כשרה מבואר דס\"ל דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה יע\"ש. מיהו מדברי הירושלמי דפרק האורג גבי הקורע בשבת שאמרו דיצא והקשו מההיא דמצה גזולה ותירצו דהתם היא עצמה עבירה ברם הכא דאיהו הוא דעבר עבירה. ועיין להרשב\"א בתשו' סימן ח\"י שאין לברך על קיום מצות השבת גזילה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועיין בס' נצח ישראל בחי' פסחים דכ\"ז רע\"ד שכתב דהרשב\"א חולק בזה עם התוס' שכתבו בפסחים דלאו הניתק לעשה כשמקיים העשה לא חשיב עובר על לאו ולא קעביד איסורא ועיין למוהרימ\"ט בחי\"ד בכללי הספקות שכתב וז\"ל וי\"ל דלא דמי דהכא כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מס' שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור דהו\"ל מהב\"ב ועיין מש\"ל בפ\"ה מה' איסורי מזבח ה\"ט.<br><b> ושמעתי </b> מקשים משם חכמי ירושלים ת\"ו דלפי דברי הרשב\"א בתשו' סי' ח\"י שכתבנו משמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום טעמא דהו\"ל מהב\"ב ואנן איפכא שמעינן להטור ולמרן בי\"ד ה' מילה סי' רס\"ה שכתבו בשם תשו' לגאון דמברכין עליו כישראל כשר. ולדידי ל\"ק דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל וכל כי האי חשיב שפיר מהב\"ב ואין לברך עליה לדעת הרשב\"א ז\"ל משא\"כ גבי מצות מילת ממזר דאפ' מצות המילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג בה ואין להקשות על זה ממ\"ש מרן בא\"ח סי' קצ\"ו לענין אכילת דבר איסור דאין מברכין עליו לדעת הרשב\"א וכמה רבוותא דשאני התם דבעת הברכה קעביד איסורא וסמי בידיה שלא לאכול דבר האיסור.<br><b> עוד </b> כתב הרשב\"א באותה תשובה דסי' ח\"י דגבי מצות שילוח הקן אם תפס את האם ובא לשלחה וליקח את הבנים דאין מברכין על שילוח הקן דהו\"ל מהב\"ב שלא צוונו האל ית' ליקח את האם ולחזור ולשלח אותה יע\"ש ולכאו' צ\"ע ממ\"ש בפרק שילוח הקן דק\"מ ע\"ב יכול יחזור על הבנים ת\"ל כי יקרא כו' ועיין להר\"ב חוות יאיר סי\"ז דף ע\"א דאשתמיט מיניה דמר תשו' הרשב\"א הלזו. ועיין בדברי התוס' דקידושין דל\"ד ד\"ה מעקה שכתבו ואומ' ר\"י כו' כגון שנטלה ע\"מ לשלח דלאו ליכא עשה איכא יע\"ש. ואמנם אף לדברי התוספות דברי הרשב\"א שרירין וקיימין דס\"ס אף שנטלה ע\"מ לשלח ושילחה אין זה אלא קיום הל\"ת דקיום העשה הוא כדי שלא לעבור למפרע בלא תעשה ואמנם לא חייבנו האל ית' מעיקרא לעשות ענין כזה ואי אזיל איניש ועביד כן אין לו לברך עליו כיון שעיקר הדבר ההוא הוא שמקיים הלאו ואין מברכין על קיום ל\"ת דהעשה אינו אלא תקון הלאו ואף דנטלה ע\"מ לשלח דלא עבר הלאו ס\"ס קייום העשה כדי שלא לעבור הל\"ת מחמת נטילתו וקיום הל\"ת הוא דעביד לקיים מחשבתו שנטלה ע\"מ לשלח ובהכי קיים הל\"ת ולא עבר על הלאו אלא דאם נמלך אית ביה עשה והוא תיקון להמלכתו ואם לא נמלך מקיים הלאו ומקיים העשה שלא להיות עובר על עשה מחמת נטילתו שלא היה בו מצוה ובכן עפ\"י הדברים האלה תנוח דעתינו דאף דאמרו בש\"ס יכול יחזור על הבנים ובודאי מצוה קעביד ובא לידו קיום ל\"ת ועש' מ\"מ אין לברך עליהם שאין לברך על קיום ל\"ת ולא על עשה שאינו בא אלא לתקן את אשר כבר עשהו מבלי היותו מצווה וכן כתב הרז\"ה בטעמו של דבר שאין מברכין על אכילת מצה בכל ימי הפסח אף שאנו מצווין שלא לאכול חמץ כל שבעה. דאין זה כי אם קיום ל\"ת משא\"�� בסוכה דכל שרוצה לאכול מחייב לאוכלו בסוכה ושפיר מברך על קיום עשה ודו\"ק.<br><b> השמטה</b><br><b> כתבתי </b> לעיל בשורש מצוה הבאה בעבירה על מה שהק' בתשו' הרשב\"א סימן ח\"י דמשמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום דהו\"ל מהב\"ב כו' ותרצתי דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל כו' משא\"כ גבי מצות מילה דאפשר מצות מילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג רבנן כיע\"ש ובני נאמן החכם המרומם כה\"ר מרדכי נחום ה\"י ההוא אמר דאין זה חילוק יפה לפי מ\"ש עוד הרשב\"א באותה תשו' גבי ברכת מצות שילוח הקן דאם תפס האם ואח\"ך החזירה דאינו מברך משום דלא ציונו האל ית' לתפוס אותה ואח\"כ לשלחה. והשתא אם איתא לחילוק זה דכיון דנתקן הברכה בלא העבירה אע\"פ דנעשית בעבירה דמברך ה\"נ אע\"פ שנעשית בעבירה אמאי לא מברך כיון דנתקן ברכה זו בלא עבירה ע\"כ. ואפשר לחלק דשניא היא ברכת מילת הממזר דמברכין אותה ב\"ד שלא עשו העבירה אבל שילוח הקן שמברך אותה מי שתפס את האם תחילה ואח\"ך מחזירה לתקן מה שחטא ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש ספק ברכות להקל נשים </span>\n<b> ועבדים וקטנים חייבים בבה\"מ וספק יש בדבר אם הן חייבים מן התורה כו'.</b> עיין בספר יד מלאכי כללי הדינים אות תצ\"ב ותצ\"ג ובש\"ע א\"ח סימן ד' סי\"ג וי\"ד וט\"ו לענין נט\"י דבספק לא יברך גם בסוף סי' י\"א וי\"ב ס\"ג ושם במ\"א סק\"ז ובסימן י\"ד ס\"ב שכתב יש לסמוך על הרמב\"ם שמכשיר אבל לא יברך וכתב בסימן ח\"י וכה\"ג דוכתי טובא בא\"ח וי\"ד דספק ברכות יהיה מאיזה ספק שיהיה או ספקא דפלוגתא או שאר כל ספק תלינן להקל שלא לברך ברכה לבטלה ועיין בסוף סימן ל\"ג שכתב ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירי' והט\"ז שם סק\"ז כתב דלא יברך וק' לכאורה דבסימן י\"ט כתב הש\"ע אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיבטל מצות ציצית. הרי דמטעם שלא יבטל כתב דיברך גם עליו כבר נשאל על זה בתשו' שבות יעקב סימן א' ותירץ דשאני התם דהרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ס\"ל דיברך והם שלשה עמודי ההוראה שהב\"י נשען עליהם יע\"ש ועיין בהלכות קטנות ח\"ג סימן קי\"ו שהוקשה לו דברי הב\"י מסימן ט' לסימן תרמ\"ט גבי לולב יבש ול\"ק לפי האמור עוד כתב בתשו' הנז' דהיכא דדעת רוב הפוסקים שיברך וגם בירושלמי משמע שיברך דעת מרן להקל שיברך ובהכי ניחא ליה מ\"ש מרן בא\"ח סימן ר\"ן ס\"ו גבי נטל פרי וברך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך וזו היא דעת רב נסים גאון דס\"ל דמאחר דלא אפשיטא הבעיא בירוש' הו\"ל כתיקו דאיסורא לחומרא הרי דפסק דספק ברכה לחומרא. אכן לפי האמור ניחא דדעת הרא\"ש והמרדכי והאגודה פ' כיצד מברכין דאפשיט הביעיא בירושלמי ועיין בספר כהונת עולם סימן ע\"ח ובמפתחות שם מה שסיים בענין זה דספק ברכות להקל יע\"ש.<br><b> ודע </b> שהר\"ב כהונת עולם בסי' הנז' והר\"ב שער אפרים בסי' י\"א נסתפקו בענין נשים בברכת המזון דמספקא לן אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן כששכחו אם ברכו ברכת המזון אם חייבות לחזור ולברך מס' והרב ש\"א ז\"ל כתב דאין לומר דאם שכחה אינה חייבת לברך מטעם ס\"ס ספק דילמא כבר ברכה ברכת המזון ואת\"ל שלא ברכה דילמא אינה חייבת מדאורייתא וגם זה הספק ס' המתהפך דזה אינו דהלא אם אמרי' את\"ל שלא ברכה א\"כ מקרי ודאי לא ברכה וא\"כ אף שאינה חייבת אלא מדרבנן צריכה לברך רק אם תאמר דאת\"ל שהיא ספק אם ברכה אבל זה אינו ודוק יע\"ש.<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים מאותה שכתב מרן ב\"י בי\"ד סימן פ\"ג בשם סמ\"ק והביא דבריו הש\"ך והפ\"ח בכללי ס\"ס סימן ק\"י אות ט' דהיכא דאיכא ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא דאסור מדרבנן ואיכא נמי חד ספיקא בדרבנן מותר כמו שדגים מלוחים מותרים מטעם ס\"ס ספק אם נמלחו בדגים טמאים ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שמנונית כו' כלומר דמן התורה איכא ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן מיהא הוא אסור אע\"ג שאין בהם שמנונית מ\"מ איכא נמי חדא ספיק' בדרבנן שמא לא נמלחו ע\"כ. הרי דומה בדומה לנדון הר\"ב ש\"א ז\"ל דסמכינן אס\"ס להתיר אף איסור דרבנן ולא אמרינן יהיו אסורים מיהא מדרבנן משו' דכי אמרי' ספק נמלחו כו' ואת\"ל נמלחו אסורי' בודאי מדרבנן בין יהיה בהם שמנונית בין לא יהיה בהם שמנונית מיהו לזה אפש' לתרץ דהר\"ב ש\"א ז\"ל משום דחייש לסברת האומרים דבס\"ס בעינן מתהפך משו\"ה כתב כן דנהי דכי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק חייבות דאורייתא ואח\"כ ס' ברכו יוצא דאף מדרבנן פטורות מיהו כי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק ברכו ואח\"כ ספק חייבות יוצא דמדרבנן מיהא חייבות ומשו\"ה כתב הרב דאין לפוטרן אף מדרבנן כיון דלצד הס\"ס השני חייבות. אמנם הסמ\"ק ז\"ל בדין דגים טמאים אפשר דקאי בשיטת הפוסקים דבס\"ס לא בעינן מתהפך ומשו\"ה התיר הדגים אף מדרבנן משום דנקט הס\"ס כהצד האחד דיוצא דאף מדרבנן מותרים ודוק.<br><b> אלא </b> שהדבר קשה הוא שדברי הסמ\"ק ודאי דאף למ\"ד דבעינן ס\"ס המתהפך הוא שדבריו ז\"ל תלמוד ערוך הוא בפ\"ק דפסחי' ד\"ט ע\"א דאמרי' התם דה\"ט דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות דלא בעו הפרשת תרומה ומעשר משום דהו\"ל ס\"ס דילמא מעיקרא לא טבילי כדרבי אושעיא וכו' וכתבו רש\"י ותוס' שם דאע\"ג דמ\"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ\"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי טבל מדרבנן וחשבינן להו בחזקת מתוקנים יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דאיכ' ס\"ס בענין שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן אפי\"ה שרינן מכח ס\"ס איסור דרבנן. ואף למה שכתבו התוס' בתי' הב' היינו דוקא משום טעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי הא לא\"ה ס\"ל ז\"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא. ועיין בספר דת ודין סימן ט' מ\"ש בכלל זה של הסמ\"ק ועיין בספר שער המלך בה' מקוואות בכללי הס\"ס ס\"ט יע\"ש. ולבר מן דין א\"א לתרץ דברי הרב ש\"א כמ\"ש שהרי הרואה דברי הסמ\"ק שהביא מרן ב\"י בי\"ד סימן פ\"ג דנקט צדדי הס\"ס תחילה ספק נמלחו ספק לא נמלחו ואח\"כ כתב ספק היה בהם שמנונית כו' נר' שאין מקום לתירוצנו דאי כמו שכתבנו הול\"ל תחי' ס' היה בהם שמנונית ואח\"כ הול\"ל ס' לא נמלחו אלא הא ודאי ליתא.<br><b> אבל </b> הנראה ליישב הוא דשאני נדון הסמ\"ק דהאיסור דרבנן אינו מחמת האיסור דאורייתא דהאיסור דאורייתא הוא מחמת השמנונית והאיסור דרבנן הוא מחמת הציר וא\"כ מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים עם הטמאים פקע מיד איסור הציר דרבנן משום דספיק' דרבנן לקולא ואמרי' שאין כאן איסור ציר כיון שלא אסרו חכמים אותו מחמת ס' ולא נשאר לנו אלא משו' שמנונית דאורייתא דאפי' בספק נמלחו או לא אסור כשידענו שהיה בהם שמנונית וכשאנו חוזרים לומר את\"ל שנמלחו ס' שלא היה בהם שמנונית הותר ג\"כ איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את\"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן כיון שלא הוצרכנו לזה לחזור ולומר את\"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא משא\"כ בנדון הר\"ב ש\"א ז\"ל דכשאנו אומרים ס' אם הם חייבות דאורייתא או דרבנן עדיין לא נפטרו מחיובם דלב' הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר ואת\"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מקרי ס\"ס. וכן כשאנו אומרים ס' ברכו ס' לא ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן דרבנן וכיון דיש לנו ס' אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן לא פקע חיובן מחמת ספק זה וכשאנו רוצים לפוטרן ולו' ואת\"ל לא ברכו ס' שהן חייבות מדרבנן אדרבא בזה האת\"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא\"נ אף מדרבנן חייבות ונמצא דבין בצד הס' הראשון בין בצד הספק הב' לא פקע חיוב הברכה מעליהן ודוק.<br><b> ודע </b> שהר\"ב כהונת עולם ז\"ל שם בסימן ע\"ח כתב בנדון זה של הרב ש\"א דלא השיב ס\"ס אי משום דכל כה\"ג דפטור הברכ' בס' ברכו או לא אגיד בשנדע אי חייבות הן דרבנן או לא כולה חדא ספיקא הוא ספק אי חייבות דאורייתא ובספק ברכו חייבות לברך או דילמא מדרבנן הוא דחייבות ובספק ברכו אינן חייבות לחזור ולברך ואין כאן אלא חדא ספיקא. ועוד דאפי' את\"ל דתרי ספיקי נינהו וכמ\"ש הרב ש\"א ס' ברכו ואת\"ל לא ברכו ס' שחייבות מדרבנן אכתי מלבד הדחיה שדחה הרב ש\"א איכא למדחי עוד דנאמר הס\"ס להחמיר ספק לא ברכו ואת\"ל ברכו ספק שחייבות מדאורייתא וכן ספק שהן דאורייתא ואת\"ל דרבנן ספק שלא ברכו ונמצא דאיכא ס\"ס להחמיר אפי' בדרבנן יע\"ש. והנכון ודאי דכל כה\"ג לא מקרי ס\"ס אלא כולה חדא ספיקא וכמ\"ש. ולענין הלכ' נר' לע\"ד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לענין ספיקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן כמ\"ש הרב כ\"ע שם חזר להיות פטורות מטעם ס\"ס אם חייבות בבה\"מ מדאורייתא וא\"כ בס' ברכו צריכין לחזור ולברך מספק או דילמא מדאורייתא אינן חייבות בבה\"מ אלא מדרבנן ואינן צריכות לחזור ולברך מספק. את\"ל דחייבות מדאורייתא שמא אינן חייבות לחזור ולברך מספק אלא מדרבנן דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן וכיון דאינן חייבות לחזור ולברך אלא מדרבנן כל כה\"ג דאיכא ספיקא אי חייבות מדאורייתא או מדרבנן הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אלו הלכה י\"ט יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השותה </b>\n<b> מים שלא לרוות צמאונו כו' אינו טעון ברכה כו'.</b> בס\"פ כיצד מברכין עלה דאמרי' במתני' השותה מים לצמאו מברך שהכל דייקינן בגמ' לצמאו לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי חנקתיה אומצא. וכתבו התוס' בד\"ה חנקתיה וז\"ל ורב עמרם פי' דדוק' לפניו לא בעי ברכה אבל לאחריו חייב ור\"מ פי' דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפי' לאחריו לא בעי ברכה עכ\"ל ועיין בדברי הרא\"ש. וראיתי להרב מוהראנ\"ח ז\"ל בדרשותיו פ' וישב דכ\"א ע\"א שהכריח כשיטת הר\"מ שאפילו לאחריו לא בעי ברוכי מדברי המכילתא וכבר היו רבי טרפון והזקנים מסובים וכו' ילמדנו רבינו השותה מים לצמאו מאי מברך וא\"ל בורא נפשות רבות ומדהשיב בורא נפשות רבות ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו ואעפ\"כ דייקו לומר לצמאו ומשמע לצמאו אין חנקתיה אומצא לא כמו שדייקו בגמרא. ואני בעוניי אחר שאלת אלף מחילות לא מצאתי מקום לדבריו דהא ר\"ט סובר דעל ברכה ראשונה מברך בנ\"ר כמו ששנינו במתני' וא\"כ מאי ראיה איכא מהמכילתא לו' דמדהשיב בנ\"ר ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נוסח ברכות כל </span>\n<b> העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו עשה אותה לעצמו מברך עשה אותה לאחרי' מברך על העשיה.</b> ע\"כ. והקשה עליו מרן בכ\"מ ז\"ל דלקמן בהלכה ט\"ו כתב דנט\"י ושחיטה הואיל וכדברי רשות הם מברך על העשיה וזה היפך מ\"ש כאן דאף מצוה שאינה חובה עליו כל שעוש' אותה לעצמו מברך לעשות ומתוך קושיא זאת עלה לחלק בין מצוה שאינה חובה למצוה שהיא רשות דנט\"י ושחיטה הם דברי רשות שהרי אפשר לו שלא לאכול דבר שיצטרך נט\"י ושחיטה אבל מצות עירוב אע\"פ שאינה חובה מצוה עליו לערב שמא ישכח ויוציא עכ\"ל. ולא נתקררה דעתי בזה דא\"כ כשבירר שיחותיו רבינו וכתב כיצד לבש תפילי' כו' היה לו לכתוב ג\"כ מצות עירוב שהיא המצוה שאינה חובה עליו לדעת מרן ז\"ל. ועוד יש לגמגם בה דבהל' י\"ד קרא רבינו למצות עירוב מצוה שאינה חובה סתם ולא גמר עליו כמ\"ש כאן. כי ע\"כ נראה לע\"ד דמ\"ש כאן בין מצוה שהיתה חובה עליו ובין מצוה שאינה חובה אין הכוונה כמו שחשב מרן דר\"ל בין מצוה שהיא רשות ובין מצוה שהיא חובה אלא לעולם דשתיהם חובה נינהו ולא רשות אלא דהאחת היא מצוה שהיא חובה המוטלת על גופו של האדם ואי אפש' לעשותה ע\"י שליח כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהן ובין מצוה שאינה חובה עליו ועל גופה לעשותה כי אם שאפשר לקיימה ע\"י שליח כמצות מילת עצמו ומילת בנו המוטל עליו ועשיית מעקה והפרשת תרומה ומעשר שכל המצוות האלו הם חובה אבל אינה חובה עליו דוקא שאפשר לעשותה ע\"י אחר וכל שעושה אותה בעצמו מברך לעשות משא\"כ בדין נט\"י ושחיטה שהם רשות וליכא חיובא כלל כמ\"ש מרן דאפשר לאכול דבר שלא יצטרך נט\"י ושחיטה וכבר הר\"ן ז\"ל חילק כמ\"ש ותמהני על מרן כ\"מ איך נעלם ממנו ביאור זה בכוונת דברי רבינו והוא ברור ומבואר ליוצא ולבא בדברי הר\"ן ז\"ל.<br><b> ואולם </b> הא קשיא בדברי רבינו דכאן עלה בהסכמה דבמל את בנו מברך בלמ\"ד למול ואפילו שהיא מצוה שאינה חובה ומוטלת עליו ואפשר לעשותה ע\"י שליח כמ\"ש ברפ\"ג דהלכות מילה ואילו לגבי מצות פדיון בהלכות בכורים פי\"א כתב שהאב הפודה את בנו מברך על פדיון הבן ולא לפדות ומאי שנא ממילה כי שתיהם רמיין על האב כדאיתא בפ\"ק דקידושין דכ\"ט. ושוב ראיתי להריב\"ש בסימן קל\"א נשאל על זה ויש לי מקום עיון בדבריו ז\"ל שם כי הנה לשאלת השואל נדרש הרב למה האב מברך בפדיון בעל ולא בלמ\"ד לפדות כיון דעיקר המצוה עליו דידיה רמיא ומדיוק' דפדה תפדה מרבינן לפודה את עצמו אבל ע\"י שליח או ע\"י ב\"ד לית לן. ועוד שלפי שיטת הרמב\"ם גבי מילה דהמל את בנו מברך למול ה\"נ הו\"ל להאב לברך בלמ\"ד כמו מילה והפודה את עצמו בעל שהוא כמו שליח זו היא שאלת השואל והרב ז\"ל השיבו וז\"ל דלפי שמצוה זאת נעשית ע\"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל ולפי\"ז בפודה את עצמו נמי מברך בעל ולדעת הרמב\"ם אפשר לתת טעם לפי שבהאב אפשר להעשות מצוה זו ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר להפטר כי אם ע\"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קי\"ל דהוא קודם לבנו אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר עכ\"ל. והרואה יראה שבתשובה זאת טעמא טעים לאחת מן השאלות ששאל השואל למה זה שינו בנוסח הברכה בין האב לבן אבל למה ששאל עוד השואל דלפי שיטת הרמב\"ם בענין המילה הכא נמי גבי פדיון איפכא הוה לן לתקן ע\"ז לא זרחה עליו שמש תשובתו ולא ידעתי למה עשה עצמו כאילו לא ידעו. ואולי אפשר דסמך אמ\"ש בתחילת דבריו דלפי שמצוה זאת נעשית ע\"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל. ולפי זה הכריח וכתב דא\"כ בפודה את עצמו נמי דינא הכי שיברך בעל וע\"ז סיים וכתב דלדעת הרמב\"ם שכתב דבפודה את עצמו מברך בלמ\"ד יש לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות המצוה ע\"י הבן כלומר וכיון דאיכא תרתי דעיקר המצוה היא ע\"י אחר וגם אפ' להעשות ע\"י הבן מברך עליו בעל משא\"כ גבי מילה דליכא אלא חדא לטיבותא מברך בלמ\"ד וכעין מ\"ש רבינו במצוה שאינה חובה שאם עושה אותה ע\"י אחרים דמברך עליה בעל כיון דאיכא תרתי לטיבותא ואם לא היתה כוונת הריב\"ש ז\"ל לזה אנן בדידן מצינן למימר הכי כ\"ן לע\"ד.<br><b> ודע </b> שמתשו' הריב\"ש הלזו דקדק הר\"ב המפה בי\"ד סימן ש\"ה ס\"י דאין יכולין לפדות ע\"י שליח ותמהו עליו דמהיכן משמע ליה כן כיון דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו ומ\"ש השואל להריב\"ש דע\"י שליח או ע\"י ב\"ד לית לן אין הכוונה לומר דאי אפשר לעשות' ע\"י שליח כי אם דליכא חיובא לפדותו כמצות מילה דכשלא מלו האב חיובא רמייא על ב\"ד ועל כל ישראל למולו. עיין בדברי הש\"ך ז\"ל שם ולהרב ט\"ז ועיין להרב מח\"א ז\"ל בהלכות זכיה סימן ז' יעו\"ש. ולדידי משמע לי שהרב המפה לא דקדק כן מדברי השואל כי אם מדברי הריב\"ש בתשו' שכתב דמשו' דאפשר למצוה זאת להעשות ע\"י בנו כשיגדל וכשיגדל א\"א להעשו' אלא ע\"י עצמו הוא שמברך בעל ואם איתא דס\"ל דאפשר למצו' זאת ע\"י שליח למה זה הוצרך לומר האי טעמא דאפשר ע\"י בנו כשיגדל ולמה לא כתב משום דאפשר ע\"י שליח כמ\"ש הר\"ן גם איך כתב דלכשיגדל אי אפ' אלא ע\"י עצמו ולמה לא אפשר ע\"י אחר ג\"כ אלא ודאי דמשמע ליה דא\"א לפדיון לפדות ע\"י שליח. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שאין זה ראיה דכוונת הריב\"ש לא היתה זאת דמה שדקדקנו איך יישב דעת הרמב\"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון בדברים אלו שכתב הריב\"ש דלדעת הרמב\"ם י\"ל לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זאת ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז א\"א להפטר כי אם ע\"י עצמו כו' בזה העלה יישוב דעת הרמב\"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון דכוונת הריב\"ש ז\"ל בדברים אלו לומר דגבי מצות פדיון כיון דכשיגדל הבן אז ליכא שום חיוב כי אם על הבן ולא האב וכ\"ש על אחרים זו היא עיקר הטעם לכשיברך האב על העשיה כיון דמצוה זו יש בה גבול וזמן על האב דלכשיגדל הבן פקע חיובו של האב וז\"ש ולכשיגדל אז א\"א להפטר וזהו סיום לשון הרב ואינו מילת' בפ\"ע כלומר ואע\"ג דלכשיגדל נמי אפשר להפטר ע\"י האב או ע\"י שליח. מיהו כיון דס\"ס הן הן שלוחיו ועל ידו הם באים לפדותו שמקדים לשליח מעות אלו ליתנם לכהן בעבורו ונמצא דעי' המצוה הוא המקיימה קאמר שפיר דלכשיגדל א\"א להפטר ע\"י אחר ולכך מברך האב ג\"כ על העשייה משא\"כ במצות המילה דאף דלכשיגדל חיובא רמייא עליה דידיה למול את עצמו מ\"מ כל ישראל נמי חייבים למולו כשאינו יודע למול את עצמו וכשמלין אותו לא מתורת שליחות דידיה הוא שעושי' מצוה זאת כי אם מצד עצמן וכ\"כ הרא\"ש בפ' כיסוי הדם דהמל בנו של חבירו שלא מדעתו כל שאין האב מלו פטור מלשלם עשרה זהובים שכר המצוה משום דכל ישראל חייבים למולו ולאו מתורת שליחות וכ\"כ מרן החבי\"ב בה' שופר ועיין להרב מח\"א ז\"ל ה' שלוחי' סימן כ\"ה יע\"ש. וכיון שכן אין טעם לומר דהאב המל אותו דיברך בעל דומיא דמצות פדיון דהכא שאני שאף לכשיגדל אפשר להפטר ע\"י האב ולא פקע מצות האב ממנו לעולם דכל שהוא מלו מחוייב בדבר קרינן ליה ושנייא היא מצות פדיון כמדובר.<br><b> והנה </b> למה שכת' הר\"ב המפה דלא מהני פדיון על ידי שליח מלבד מה שתמהו עליו האחרונים עוד זאת תמה עליו הר\"ב שער המלך דאם איתא דא\"א לפדיון ע\"י שליח א\"כ שמעינן מינה דבנותן לכהן פדיון הבן מתנה ע\"מ להחזיר אפי' אי אמרינן דמתנה ע\"מ להחזיר לאו שמה מתנ' מ\"מ בנו פדוי דנהי דלא שמה מתנה מ\"מ כיון שהתנה עמו ע\"מ להחזיר וכ�� תנאי שא\"א למעשה להתקיים ע\"י שליח שתנאי בטל והמעשה קיים שזה אחד ממשפטי התנאי' כדאיתא בפרק המדיר דע\"ד ועיין לה\"ה רפ\"ו מה' אישות ולהלח\"מ ז\"ל שם. ואפילו אם עבר הכהן והחזיר המעות הבן פדוי דכיון דתנאי בטל ואי בעי לא יהיב ליה כלום השתא נמי דיהב ליה מתנה הוא דיהיב ניהליה. ואם נאמר כן תקשי לן אותה שאמרו בפ\"ק דקידושין ד\"ו ע\"ב אמר רבא הילך מנה ע\"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי ואסיק רב אשי דבכולהו קנה משום דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה יע\"ש. והשתא איך קאמר רבא למאן דס\"ל דמתנה להחזיר שלאו שמה מתנה דבפדיון הבן אין בנו פדוי. וגם רב אשי לא פליג עליה אלא מטעמא דס\"ל דשמה מתנה ולמה לא אמרו דגבי פדיון בלא\"ה הוא פדוי מטעמא דאמרן דהתנאי בטל והמעשה קיים.<br><b> ולדידי </b> אין זה מן הקושי דכיון דהתנה ע\"מ להחזיר דלא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אי הוה אמרי' דלאו שמה מתנה ודאי דאין בנו פדוי ואף דקי\"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים וראיה לזה ממ\"ש בפרק יש בכור דנ\"ה גבי עובדא דר\"ח דחזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה א\"ל לא גמרת ויהבת לשם מתנה אין בנך פדוי ופרש\"י בלשון השני אין בנך פדוי ואפי' לא אחזירם לך ולזה הסכים הרשב\"א בתשו' סימן קצ\"ח ותשצ\"ז והרא\"ש שם והיינו טעמא ודאי משום דכל דלא גמר האב ליתנה במתנה גמורה אפילו דדינא הוא שלא להחזירם וקנאם הכהן אין הבן פדוי וללשון ראשון שכתב רש\"י ז\"ל דאין בנך פדוי אם אחזירם לך משמע נמי דאע\"ג דאי בעי לא יהיב ליה והרשות בידו כיון שלא התנה עמו בפירוש להחזירם לו אפי\"ה אין בנו פדוי וכבר עמד ע\"ז הרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סימן ח'."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נטל </b>\n<b> את הלולב מברך על נטילת לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול.</b> וכתב הראב\"ד בהשגותיו שלדבריו אם לבש אדם ציצית או תפילין ולא בירך כשיזכור ויברך בעל ואינו כן דשאני לולב דמדאגבהיה נפטר ממנו כל היום משא\"כ ציצית ותפילין. ומרן כ\"מ כתב דדעת רבינו דלא שנא דאין בזה הכרע ובמ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים עכ\"ל. והוא תימא שהרי רבינו ז\"ל בפרק זה הלכה ה' כתב בהדייא כדברי הראב\"ד וז\"ל העושה מצוה ולא בירך גם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר העשיה כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב\"ו להתעטף בציצית וכן להניח תפילין הרי שכתב בהדייא דאפי' בא לברך אחר שלבש ונתעטף נוסח הברכה היא בלמ\"ד ולא בעל והיותר תימה מ\"ש שהרב מ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדעת אחרת. והנה היא היא תמיהת הרב מ\"ע ז\"ל כמבואר בדבריו ואיך הפליג כוונת הראב\"ד לדעת אחרת ונראה דמשמע להו להראב\"ד ומרן כ\"מ דדברי רבינו בהלכ' ה' אינו הכרח לו' דס\"ל גבי ציצית ותפילין דנוסח הברכה היא בלמ\"ד דוקא דכיון דאכתי לא קאי רבי' בהכי לחלק בנוסח הברכות בלמ\"ד לעל לא דק בלשונו וראיה לדבר שבהל' יו\"ד כתב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב\"ו לעשות כו' וכתב שם מרן דאינו מבחין עתה בין מברך בלמ\"ד למברך בעל אבל אם היה דעתו לחלק בין ציצית ותפילין ללולב היה כותבו בדין זה ומדסתם וכתב מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה משמ' דלא מחלק בהכי ודוק. ועיין בתשו' הרדב\"ז בח\"ב סימן קנ\"ט דס\"א ע\"ב.<br><b> וראיתי </b> להכלבו בהלכות לולב שהוק' לו בדברי רבינו דלמה זה תקנו חכמים לברך על הלולב אחר שיטלנו ולברך בעל ולמה לא תקנו שיברך קודם נטילתו ולברך בלמ\"ד והשיב מפני שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה שאם יבא אחר ויטלנו לעצמו ונמצא מברך ברכה לבטלה עכ\"ל ולא ידענא מאי קאמר שהרי בהדייא כתב רבינו בפ\"ח מה' לולב שצריך לברך ברכת הלולב קודם שיטלנו בידו ומה ששנינו בברייתא נטל את הלולב מברך בעל היינו אם עבר בדיעבד ונטלו אבל לכתחילה צריך לברך קודם נטילתו גם במה שתירץ שחששו חכמים שמא יבא אחר ויטלנו ונמצא מברך ברכה לבטלה כו' ק\"ל דלמה זה לא חששו ג\"כ במילה ושופר ושחיטה לקלקולא ויתקנו שיברך אחר העשיה בעל ובהדייא אמרי' בשמעתי' שלא חשו חכמים לקלקולא. ומיהו לזה י\"ל דס\"ל כמ\"ש התוס' בשמעתי' דלולב אע\"ג דמדאגבהיה נפק בי' מ\"מ עובר לעשייתו מקרי דאכתי מחייב בנענועי' דרבנן אלא דאכתי ק\"ל להכלבו למה לא יברך קודם נטילתו ושני שפיר משום שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה משא\"כ בשאר המצות שאם יברך אחר העשיה לא נשאר לו עוד מה לעשות לא חשו לקלקולא. עוד כת' שם דאין לומר דיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צ\"כ ומה שיש לעמוד בדבריו הללו שדבריו סותרים למ\"ש הוא גופיה בהלכות ר\"ה גבי שופר דדוק' במצוה דאית בה הנאה הוא דקי\"ל דמצוות אינן צריכות כונה ולא בשאר מצוות דלית בהו הנאה וכיון דלולב לית ביה הנאה איך כת' דמיד שיטלנו בידו יצא י\"ח דהא מצוות אינן צריכות כונה שזה היפך מ\"ש גבי שופר כבר עמדתי על דבריו רפ\"ב מהלכות ק\"ש בשורש מצוות צריכות כוונה יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,88 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצוה הבאה בעבירה כל </span>\n<b> האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף כיצד כו'.</b> וכתב מרן כ\"מ דבירוש' תני מצה גזולה אסור לברך עליה א\"ר אושעיא ע\"ש ובוצע ברך ניאץ ה' הדא אמרה בתחי' אבל בסוף דמים הוא חייב לו. רבי יוסי אומר אין עבירה מצוה אמר ר' אילא אלה המצוות אם עשיתן כמצותן הן מצוות ואי לאו אינן מצוות ע\"כ. ובסוף הלשון כתב וז\"ל ורבינו כתב דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומעתה מתני' דתנן בפ\"ג שאכלו אכל טבל כו' אין מזמנין לאו דוקא עכ\"ל. ואיכא למידק עליו טובא דמי הכריחו למרן ז\"ל לומר דפסק רבינו כר' אושעיא דשאני ליה בין ברכה ראשונה לשניה ומשו\"ה הוצרך לחלק בין גזל לשאר איסורי' דאימא דרבינו תפס עיקר כסברת רבי יוסי ור' אילא הנז' בירוש' דפליגי עליה דר' אושעיא וס\"ל דלא שנא ואין לומר דס\"ל למרן ז\"ל דלא פליגי דהא ליתא כמו שיראה הרואה מדברי מרן ז\"ל ועוד יש לתמוה טובא שהרי רבינו בפ\"ו מה' חמץ ומצה ה\"ז כתב בהדייא דעל מצה גזולה אינו מברך עליה בהמ\"ז יע\"ש ואיך כתב מרן דס\"ל דבאיסור גזל מברך בסוף דדמים הוא שחייב לו.<br><b> ושמעתי </b> מפי מרן מלכא מוהרח\"א זלה\"ה דכוונת מרן לומר דמאי דפסק רבינו כר' אילא וכר\"י דאינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף ושביק לרבי אושעיא דלכאו' סתם מתני' דפ\"ג שאכלו אזלא כוותיה דקתני אין מזמנין ומשמע דבהמ\"ז מיהא מברכין וכדכתב הראב\"ד ז\"ל להכי כתב דס\"ס מתני' לא מכרעא כוותיה דר' אושעיא דטעמ' דאבל בהון דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל לא בשאר איסורי' ומתני' בשאר איסורי' מיירי ולא בגזל וכיון שכן פסק כר\"י ור' אילא דרבים הם לגבי ר' אושעיא ומעתה מתני' עכ\"ל דלאו דוקא ודפח\"ח.<br><b> והנה </b> הרב מוהר\"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן סימן שנ\"ט עלה ונסתפק בעביר' שהיא מדרבנן אי אמרינן גבי מצוה שהיא מצוה הבאה בעבירה יע\"ש ויש להביא ראיה מההיא דפרק אלו עוברין דמ\"א ע\"א דקאמר יכול לא יביא מן המוקצה אמרו מה טבל מיוחד וכו' משמע דאי לאו ה\"ט הוה אסרינן להביא מן המוקצה אע\"ג דאינו אלא עביר' דרבנן כדאיתא התם וטעם איסור זה אינו אלא משום מצוה הבאה בעבירה כמ\"ש רבינו פ\"ה מהל' איסורי מזבח ה\"ט. ומוהרשד\"ם בחא\"ח סימן כ\"ב כתב דממה שהתירו מוקצה לנסכים במקדש אין ראיה דלא אמרי' מצוה הבאה בעבירה בעבירה דרבנן דהתם שאני דאין שבות במקדש ועיין לחי' הריטב\"א למסכת סוכה דף ט' ודל\"א שכתב דמצוה הבאה בעבירה הוא דאורייתא וכן נראה מדברי רבינו בפ\"ה מהלכות א\"מ ה\"ט. ועיין בתשו' הרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' ס' ולהר\"ב מח\"א ה' גזילה סימן כ\"ט ועיין לרש\"י בפסחים דל\"ה ע\"ב ד\"ה ודמאי וד\"ה טבול ובספר שער המלך ה' לולב דף צ\"ח ע\"ב ושם דצ\"ז ע\"ד מבואר דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה גם מדברי המרדכי שהביא שם שכתב בר\"פ לולב הגזול דערבה שתלשה גוי בשבת כשרה מקיום מצות לולב והביא ראיה מההיא דתנן דאם מעטה כשרה מבואר דס\"ל דאף בעבירה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה יע\"ש. מיהו ��דברי הירושלמי דפרק האורג גבי הקורע בשבת שאמרו דיצא והקשו מההיא דמצה גזולה ותירצו דהתם היא עצמה עבירה ברם הכא דאיהו הוא דעבר עבירה. ועיין להרשב\"א בתשו' סימן ח\"י שאין לברך על קיום מצות השבת גזילה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ועיין בס' נצח ישראל בחי' פסחים דכ\"ז רע\"ד שכתב דהרשב\"א חולק בזה עם התוס' שכתבו בפסחים דלאו הניתק לעשה כשמקיים העשה לא חשיב עובר על לאו ולא קעביד איסורא ועיין למוהרימ\"ט בחי\"ד בכללי הספקות שכתב וז\"ל וי\"ל דלא דמי דהכא כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מס' שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור דהו\"ל מהב\"ב ועיין מש\"ל בפ\"ה מה' איסורי מזבח ה\"ט.<br><b> ושמעתי </b> מקשים משם חכמי ירושלים ת\"ו דלפי דברי הרשב\"א בתשו' סי' ח\"י שכתבנו משמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום טעמא דהו\"ל מהב\"ב ואנן איפכא שמעינן להטור ולמרן בי\"ד ה' מילה סי' רס\"ה שכתבו בשם תשו' לגאון דמברכין עליו כישראל כשר. ולדידי ל\"ק דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עבירת הגזל וכל כי האי חשיב שפיר מהב\"ב ואין לברך עליה לדעת הרשב\"א ז\"ל משא\"כ גבי מצות מילת ממזר דאפ' מצות המילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג בה ואין להקשות על זה ממ\"ש מרן בא\"ח סי' קצ\"ו לענין אכילת דבר איסור דאין מברכין עליו לדעת הרשב\"א וכמה רבוותא דשאני התם דבעת הברכה קעביד איסורא וסמי בידיה שלא לאכול דבר האיסור.<br><b> עוד </b> כתב הרשב\"א באותה תשובה דסי' ח\"י דגבי מצות שילוח הקן אם תפס את האם ובא לשלחה וליקח את הבנים דאין מברכין על שילוח הקן דהו\"ל מהב\"ב שלא צוונו האל ית' ליקח את האם ולחזור ולשלח אותה יע\"ש ולכאו' צ\"ע ממ\"ש בפרק שילוח הקן דק\"מ ע\"ב יכול יחזור על הבנים ת\"ל כי יקרא כו' ועיין להר\"ב חוות יאיר סי\"ז דף ע\"א דאשתמיט מיניה דמר תשו' הרשב\"א הלזו. ועיין בדברי התוס' דקידושין דל\"ד ד\"ה מעקה שכתבו ואומ' ר\"י כו' כגון שנטלה ע\"מ לשלח דלאו ליכא עשה איכא יע\"ש. ואמנם אף לדברי התוספות דברי הרשב\"א שרירין וקיימין דס\"ס אף שנטלה ע\"מ לשלח ושילחה אין זה אלא קיום הל\"ת דקיום העשה הוא כדי שלא לעבור למפרע בלא תעשה ואמנם לא חייבנו האל ית' מעיקרא לעשות ענין כזה ואי אזיל איניש ועביד כן אין לו לברך עליו כיון שעיקר הדבר ההוא הוא שמקיים הלאו ואין מברכין על קיום ל\"ת דהעשה אינו אלא תקון הלאו ואף דנטלה ע\"מ לשלח דלא עבר הלאו ס\"ס קייום העשה כדי שלא לעבור הל\"ת מחמת נטילתו וקיום הל\"ת הוא דעביד לקיים מחשבתו שנטלה ע\"מ לשלח ובהכי קיים הל\"ת ולא עבר על הלאו אלא דאם נמלך אית ביה עשה והוא תיקון להמלכתו ואם לא נמלך מקיים הלאו ומקיים העשה שלא להיות עובר על עשה מחמת נטילתו שלא היה בו מצוה ובכן עפ\"י הדברים האלה תנוח דעתינו דאף דאמרו בש\"ס יכול יחזור על הבנים ובודאי מצוה קעביד ובא לידו קיום ל\"ת ועש' מ\"מ אין לברך עליהם שאין לברך על קיום ל\"ת ולא על עשה שאינו בא אלא לתקן את אשר כבר עשהו מבלי היותו מצווה וכן כתב הרז\"ה בטעמו של דבר שאין מברכין על אכילת מצה בכל ימי הפסח אף שאנו מצווין שלא לאכול חמץ כל שבעה. דאין זה כי אם קיום ל\"ת משא\"כ בסוכה דכל שרוצה לאכול מחייב לאוכלו בסוכה ושפיר מברך על קיום עשה ודו\"ק.<br><b> השמטה</b><br><b> כתבתי </b> לעיל בשורש מצוה הבאה בעבירה על מה שהק' בתשו' הרשב\"א סימן ח\"י דמשמע לכאורה דאין לברך על מילת ממזר משום דהו\"ל מהב\"ב כו' ותרצתי דשאני השבת גזילה דאי אפשר לקיים המצוה בלא עביר�� הגזל כו' משא\"כ גבי מצות מילה דאפשר מצות מילה בלא העבירה וכיון שנתקן ברכה זו להיכא דליכא עבירה לא פלוג רבנן כיע\"ש ובני נאמן החכם המרומם כה\"ר מרדכי נחום ה\"י ההוא אמר דאין זה חילוק יפה לפי מ\"ש עוד הרשב\"א באותה תשו' גבי ברכת מצות שילוח הקן דאם תפס האם ואח\"ך החזירה דאינו מברך משום דלא ציונו האל ית' לתפוס אותה ואח\"כ לשלחה. והשתא אם איתא לחילוק זה דכיון דנתקן הברכה בלא העבירה אע\"פ דנעשית בעבירה דמברך ה\"נ אע\"פ שנעשית בעבירה אמאי לא מברך כיון דנתקן ברכה זו בלא עבירה ע\"כ. ואפשר לחלק דשניא היא ברכת מילת הממזר דמברכין אותה ב\"ד שלא עשו העבירה אבל שילוח הקן שמברך אותה מי שתפס את האם תחילה ואח\"ך מחזירה לתקן מה שחטא ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש ספק ברכות להקל נשים </span>\n<b> ועבדים וקטנים חייבים בבה\"מ וספק יש בדבר אם הן חייבים מן התורה כו'.</b> עיין בספר יד מלאכי כללי הדינים אות תצ\"ב ותצ\"ג ובש\"ע א\"ח סימן ד' סי\"ג וי\"ד וט\"ו לענין נט\"י דבספק לא יברך גם בסוף סי' י\"א וי\"ב ס\"ג ושם במ\"א סק\"ז ובסימן י\"ד ס\"ב שכתב יש לסמוך על הרמב\"ם שמכשיר אבל לא יברך וכתב בסימן ח\"י וכה\"ג דוכתי טובא בא\"ח וי\"ד דספק ברכות יהיה מאיזה ספק שיהיה או ספקא דפלוגתא או שאר כל ספק תלינן להקל שלא לברך ברכה לבטלה ועיין בסוף סימן ל\"ג שכתב ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירי' והט\"ז שם סק\"ז כתב דלא יברך וק' לכאורה דבסימן י\"ט כתב הש\"ע אבל היכא דלא אפשר מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיבטל מצות ציצית. הרי דמטעם שלא יבטל כתב דיברך גם עליו כבר נשאל על זה בתשו' שבות יעקב סימן א' ותירץ דשאני התם דהרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם ס\"ל דיברך והם שלשה עמודי ההוראה שהב\"י נשען עליהם יע\"ש ועיין בהלכות קטנות ח\"ג סימן קי\"ו שהוקשה לו דברי הב\"י מסימן ט' לסימן תרמ\"ט גבי לולב יבש ול\"ק לפי האמור עוד כתב בתשו' הנז' דהיכא דדעת רוב הפוסקים שיברך וגם בירושלמי משמע שיברך דעת מרן להקל שיברך ובהכי ניחא ליה מ\"ש מרן בא\"ח סימן ר\"ן ס\"ו גבי נטל פרי וברך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך וזו היא דעת רב נסים גאון דס\"ל דמאחר דלא אפשיטא הבעיא בירוש' הו\"ל כתיקו דאיסורא לחומרא הרי דפסק דספק ברכה לחומרא. אכן לפי האמור ניחא דדעת הרא\"ש והמרדכי והאגודה פ' כיצד מברכין דאפשיט הביעיא בירושלמי ועיין בספר כהונת עולם סימן ע\"ח ובמפתחות שם מה שסיים בענין זה דספק ברכות להקל יע\"ש.<br><b> ודע </b> שהר\"ב כהונת עולם בסי' הנז' והר\"ב שער אפרים בסי' י\"א נסתפקו בענין נשים בברכת המזון דמספקא לן אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן כששכחו אם ברכו ברכת המזון אם חייבות לחזור ולברך מס' והרב ש\"א ז\"ל כתב דאין לומר דאם שכחה אינה חייבת לברך מטעם ס\"ס ספק דילמא כבר ברכה ברכת המזון ואת\"ל שלא ברכה דילמא אינה חייבת מדאורייתא וגם זה הספק ס' המתהפך דזה אינו דהלא אם אמרי' את\"ל שלא ברכה א\"כ מקרי ודאי לא ברכה וא\"כ אף שאינה חייבת אלא מדרבנן צריכה לברך רק אם תאמר דאת\"ל שהיא ספק אם ברכה אבל זה אינו ודוק יע\"ש.<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים מאותה שכתב מרן ב\"י בי\"ד סימן פ\"ג בשם סמ\"ק והביא דבריו הש\"ך והפ\"ח בכללי ס\"ס סימן ק\"י אות ט' דהיכא דאיכא ספק ספיקא בענין שהוא מותר מן התורה אלא דאסור מדרבנן ואיכא נמי חד ספיקא בדרבנן מותר כמו שדגים מלוחים מותרים מטעם ס\"ס ספק אם נמלחו בדגים טמאים ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שמנונית כו' כלומר דמן התורה איכא ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן מיהא הוא אסור אע\"ג שאין בהם שמנונית מ\"מ איכא נמי חדא ספיק' בדרבנן שמא לא נמלחו ע\"כ. הרי דומה בדומה לנדון הר\"ב ש\"א ז\"ל דסמכינן אס\"ס להתיר אף איסור דרבנן ולא אמרינן יהיו אסורים מיהא מדרבנן משו' דכי אמרי' ספק נמלחו כו' ואת\"ל נמלחו אסורי' בודאי מדרבנן בין יהיה בהם שמנונית בין לא יהיה בהם שמנונית מיהו לזה אפש' לתרץ דהר\"ב ש\"א ז\"ל משום דחייש לסברת האומרים דבס\"ס בעינן מתהפך משו\"ה כתב כן דנהי דכי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק חייבות דאורייתא ואח\"כ ס' ברכו יוצא דאף מדרבנן פטורות מיהו כי נקטינן הצד של הספק תחילה ספק ברכו ואח\"כ ספק חייבות יוצא דמדרבנן מיהא חייבות ומשו\"ה כתב הרב דאין לפוטרן אף מדרבנן כיון דלצד הס\"ס השני חייבות. אמנם הסמ\"ק ז\"ל בדין דגים טמאים אפשר דקאי בשיטת הפוסקים דבס\"ס לא בעינן מתהפך ומשו\"ה התיר הדגים אף מדרבנן משום דנקט הס\"ס כהצד האחד דיוצא דאף מדרבנן מותרים ודוק.<br><b> אלא </b> שהדבר קשה הוא שדברי הסמ\"ק ודאי דאף למ\"ד דבעינן ס\"ס המתהפך הוא שדבריו ז\"ל תלמוד ערוך הוא בפ\"ק דפסחי' ד\"ט ע\"א דאמרי' התם דה\"ט דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות דלא בעו הפרשת תרומה ומעשר משום דהו\"ל ס\"ס דילמא מעיקרא לא טבילי כדרבי אושעיא וכו' וכתבו רש\"י ותוס' שם דאע\"ג דמ\"מ הוי ודאי טבל מדרבנן מ\"מ אתי ספק ומוציא מידי ודאי טבל מדרבנן וחשבינן להו בחזקת מתוקנים יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דאיכ' ס\"ס בענין שהוא מותר מן התורה ואסור מדרבנן אפי\"ה שרינן מכח ס\"ס איסור דרבנן. ואף למה שכתבו התוס' בתי' הב' היינו דוקא משום טעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי הא לא\"ה ס\"ל ז\"ל דחשיב שפיר ס' דרבנן ולקולא. ועיין בספר דת ודין סימן ט' מ\"ש בכלל זה של הסמ\"ק ועיין בספר שער המלך בה' מקוואות בכללי הס\"ס ס\"ט יע\"ש. ולבר מן דין א\"א לתרץ דברי הרב ש\"א כמ\"ש שהרי הרואה דברי הסמ\"ק שהביא מרן ב\"י בי\"ד סימן פ\"ג דנקט צדדי הס\"ס תחילה ספק נמלחו ספק לא נמלחו ואח\"כ כתב ספק היה בהם שמנונית כו' נר' שאין מקום לתירוצנו דאי כמו שכתבנו הול\"ל תחי' ס' היה בהם שמנונית ואח\"כ הול\"ל ס' לא נמלחו אלא הא ודאי ליתא.<br><b> אבל </b> הנראה ליישב הוא דשאני נדון הסמ\"ק דהאיסור דרבנן אינו מחמת האיסור דאורייתא דהאיסור דאורייתא הוא מחמת השמנונית והאיסור דרבנן הוא מחמת הציר וא\"כ מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים עם הטמאים פקע מיד איסור הציר דרבנן משום דספיק' דרבנן לקולא ואמרי' שאין כאן איסור ציר כיון שלא אסרו חכמים אותו מחמת ס' ולא נשאר לנו אלא משו' שמנונית דאורייתא דאפי' בספק נמלחו או לא אסור כשידענו שהיה בהם שמנונית וכשאנו חוזרים לומר את\"ל שנמלחו ס' שלא היה בהם שמנונית הותר ג\"כ איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את\"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן כיון שלא הוצרכנו לזה לחזור ולומר את\"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא משא\"כ בנדון הר\"ב ש\"א ז\"ל דכשאנו אומרים ס' אם הם חייבות דאורייתא או דרבנן עדיין לא נפטרו מחיובם דלב' הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר ואת\"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מקרי ס\"ס. וכן כשאנו אומרים ס' ברכו ס' לא ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן דרבנן וכיון דיש לנו ס' אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן לא פקע חיובן מחמת ספק זה וכשאנו רוצים לפוטרן ולו' ואת\"ל לא ברכו ס' שהן חייבות מדרבנן אדרבא בזה האת\"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא\"נ אף מד��בנן חייבות ונמצא דבין בצד הס' הראשון בין בצד הספק הב' לא פקע חיוב הברכה מעליהן ודוק.<br><b> ודע </b> שהר\"ב כהונת עולם ז\"ל שם בסימן ע\"ח כתב בנדון זה של הרב ש\"א דלא השיב ס\"ס אי משום דכל כה\"ג דפטור הברכ' בס' ברכו או לא אגיד בשנדע אי חייבות הן דרבנן או לא כולה חדא ספיקא הוא ספק אי חייבות דאורייתא ובספק ברכו חייבות לברך או דילמא מדרבנן הוא דחייבות ובספק ברכו אינן חייבות לחזור ולברך ואין כאן אלא חדא ספיקא. ועוד דאפי' את\"ל דתרי ספיקי נינהו וכמ\"ש הרב ש\"א ס' ברכו ואת\"ל לא ברכו ס' שחייבות מדרבנן אכתי מלבד הדחיה שדחה הרב ש\"א איכא למדחי עוד דנאמר הס\"ס להחמיר ספק לא ברכו ואת\"ל ברכו ספק שחייבות מדאורייתא וכן ספק שהן דאורייתא ואת\"ל דרבנן ספק שלא ברכו ונמצא דאיכא ס\"ס להחמיר אפי' בדרבנן יע\"ש. והנכון ודאי דכל כה\"ג לא מקרי ס\"ס אלא כולה חדא ספיקא וכמ\"ש. ולענין הלכ' נר' לע\"ד כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לענין ספיקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן כמ\"ש הרב כ\"ע שם חזר להיות פטורות מטעם ס\"ס אם חייבות בבה\"מ מדאורייתא וא\"כ בס' ברכו צריכין לחזור ולברך מספק או דילמא מדאורייתא אינן חייבות בבה\"מ אלא מדרבנן ואינן צריכות לחזור ולברך מספק. את\"ל דחייבות מדאורייתא שמא אינן חייבות לחזור ולברך מספק אלא מדרבנן דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן וכיון דאינן חייבות לחזור ולברך אלא מדרבנן כל כה\"ג דאיכא ספיקא אי חייבות מדאורייתא או מדרבנן הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אלו הלכה י\"ט יע\"ש."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השותה </b>\n<b> מים שלא לרוות צמאונו כו' אינו טעון ברכה כו'.</b> בס\"פ כיצד מברכין עלה דאמרי' במתני' השותה מים לצמאו מברך שהכל דייקינן בגמ' לצמאו לאפוקי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי חנקתיה אומצא. וכתבו התוס' בד\"ה חנקתיה וז\"ל ורב עמרם פי' דדוק' לפניו לא בעי ברכה אבל לאחריו חייב ור\"מ פי' דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפי' לאחריו לא בעי ברכה עכ\"ל ועיין בדברי הרא\"ש. וראיתי להרב מוהראנ\"ח ז\"ל בדרשותיו פ' וישב דכ\"א ע\"א שהכריח כשיטת הר\"מ שאפילו לאחריו לא בעי ברוכי מדברי המכילתא וכבר היו רבי טרפון והזקנים מסובים וכו' ילמדנו רבינו השותה מים לצמאו מאי מברך וא\"ל בורא נפשות רבות ומדהשיב בורא נפשות רבות ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו ואעפ\"כ דייקו לומר לצמאו ומשמע לצמאו אין חנקתיה אומצא לא כמו שדייקו בגמרא. ואני בעוניי אחר שאלת אלף מחילות לא מצאתי מקום לדבריו דהא ר\"ט סובר דעל ברכה ראשונה מברך בנ\"ר כמו ששנינו במתני' וא\"כ מאי ראיה איכא מהמכילתא לו' דמדהשיב בנ\"ר ודאי שעל הברכה האחרונה שאלו וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נוסח ברכות כל </span>\n<b> העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו עשה אותה לעצמו מברך עשה אותה לאחרי' מברך על העשיה.</b> ע\"כ. והקשה עליו מרן בכ\"מ ז\"ל דלקמן בהלכה ט\"ו כתב דנט\"י ושחיטה הואיל וכדברי רשות הם מברך על העשיה וזה היפך מ\"ש כאן דאף מצוה שאינה חובה עליו כל שעוש' אותה לעצמו מברך לעשות ומתוך קושיא זאת עלה לחלק בין מצוה שאינה חובה למצוה שהיא רשות דנט\"י ושחיטה הם דברי רשות שהרי אפשר לו שלא לאכול דבר שיצטרך נט\"י ושחיטה אבל מצות עירוב אע\"פ שאינה חובה מצוה עליו לערב שמא ישכח ויוציא עכ\"ל. ולא נתקררה דעתי בזה דא\"כ כשבירר שיחותיו רבינו וכתב כיצד לבש תפילי' כו' היה לו לכתוב ג\"כ מצות עירוב שהיא המצוה שאינה חובה עליו לדעת מרן ז\"ל. ועוד יש לגמגם בה דבהל' י\"ד קרא רבינו למצות עירוב מצוה שאינה חובה סתם ולא גמר עליו כמ\"ש כאן. כי ע\"כ נראה לע\"ד דמ\"ש כאן בין מצוה שהיתה חובה עליו ובין מצוה שאינה חובה אין הכוונה כמו שחשב מרן דר\"ל בין מצוה שהיא רשות ובין מצוה שהיא חובה אלא לעולם דשתיהם חובה נינהו ולא רשות אלא דהאחת היא מצוה שהיא חובה המוטלת על גופו של האדם ואי אפש' לעשותה ע\"י שליח כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהן ובין מצוה שאינה חובה עליו ועל גופה לעשותה כי אם שאפשר לקיימה ע\"י שליח כמצות מילת עצמו ומילת בנו המוטל עליו ועשיית מעקה והפרשת תרומה ומעשר שכל המצוות האלו הם חובה אבל אינה חובה עליו דוקא שאפשר לעשותה ע\"י אחר וכל שעושה אותה בעצמו מברך לעשות משא\"כ בדין נט\"י ושחיטה שהם רשות וליכא חיובא כלל כמ\"ש מרן דאפשר לאכול דבר שלא יצטרך נט\"י ושחיטה וכבר הר\"ן ז\"ל חילק כמ\"ש ותמהני על מרן כ\"מ איך נעלם ממנו ביאור זה בכוונת דברי רבינו והוא ברור ומבואר ליוצא ולבא בדברי הר\"ן ז\"ל.<br><b> ואולם </b> הא קשיא בדברי רבינו דכאן עלה בהסכמה דבמל את בנו מברך בלמ\"ד למול ואפילו שהיא מצוה שאינה חובה ומוטלת עליו ואפשר לעשותה ע\"י שליח כמ\"ש ברפ\"ג דהלכות מילה ואילו לגבי מצות פדיון בהלכות בכורים פי\"א כתב שהאב הפודה את בנו מברך על פדיון הבן ולא לפדות ומאי שנא ממילה כי שתיהם רמיין על האב כדאיתא בפ\"ק דקידושין דכ\"ט. ושוב ראיתי להריב\"ש בסימן קל\"א נשאל על זה ויש לי מקום עיון בדבריו ז\"ל שם כי הנה לשאלת השואל נדרש הרב למה האב מברך בפדיון בעל ולא בלמ\"ד לפדות כיון דעיקר המצוה עליו דידיה רמיא ומדיוק' דפדה תפדה מרבינן לפודה את עצמו אבל ע\"י שליח או ע\"י ב\"ד לית לן. ועוד שלפי שיטת הרמב\"ם גבי מילה דהמל את בנו מברך למול ה\"נ הו\"ל להאב לברך בלמ\"ד כמו מילה והפודה את עצמו בעל שהוא כמו שליח זו היא שאלת השואל והרב ז\"ל השיבו וז\"ל דלפי שמצוה זאת נעשית ע\"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל ולפי\"ז בפודה את עצמו נמי מברך בעל ולדעת הרמב\"ם אפשר לתת טעם לפי שבהאב אפשר להעשות מצוה זו ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר להפטר כי אם ע\"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קי\"ל דהוא קודם לבנו אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר עכ\"ל. והרואה יראה שבתשובה זאת טעמא טעים לאחת מן השאלות ששאל השואל למה זה שינו בנוסח הברכה בין האב לבן אבל למה ששאל עוד השואל דלפי שיטת הרמב\"ם בענין המילה הכא נמי גבי פדיון איפכא הוה לן לתקן ע\"ז לא זרחה עליו שמש תשובתו ולא ידעתי למה עשה עצמו כאילו לא ידעו. ואולי אפשר דסמך אמ\"ש בתחילת דבריו דלפי שמצוה זאת נעשית ע\"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל. ולפי זה הכריח וכתב דא\"כ בפודה את עצמו נמי דינא הכי שיברך בעל וע\"ז סיים וכתב דלדעת הרמב\"ם שכתב דבפודה את עצמו מברך בלמ\"ד יש לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות המצוה ע\"י הבן כלומר וכיון דאיכא תרתי דעיקר המצוה היא ע\"י אחר וגם אפ' להעשות ע\"י הבן מברך עליו בעל משא\"כ גבי מילה דליכא אלא חדא לטיבותא מברך בלמ\"ד וכעין מ\"ש רבינו במצוה שאינה חובה שאם עושה אותה ע\"י אחרים דמברך עליה בעל כיון דאיכא תרתי לטיבותא ואם לא היתה כוונת הריב\"ש ז\"ל לזה אנן בדידן מצינן למימר הכי כ\"ן לע\"ד.<br><b> ודע </b> שמתשו' הריב\"ש הלזו דקדק הר\"ב המפה בי\"ד סימן ש\"ה ס\"י דאין יכולין לפדות ע\"י שליח ותמהו עליו דמהיכן משמע ליה כן כיון דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו ומ\"ש השואל להריב\"ש דע\"י שליח או ע\"י ב\"ד לית לן אין הכוונה לומר דאי אפשר לעשות' ע\"י שליח כי אם דליכא חיובא לפדותו כמצות מילה דכשלא מלו האב חיובא רמייא על ב\"ד ועל כל ישראל למולו. עיין בדברי הש\"ך ז\"ל שם ולהרב ט\"ז ועיין להרב מח\"א ז\"ל בהלכות זכיה סימן ז' יעו\"ש. ולדידי משמע לי שהרב המפה לא דקדק כן מדברי השואל כי אם מדברי הריב\"ש בתשו' שכתב דמשו' דאפשר למצוה זאת להעשות ע\"י בנו כשיגדל וכשיגדל א\"א להעשו' אלא ע\"י עצמו הוא שמברך בעל ואם איתא דס\"ל דאפשר למצו' זאת ע\"י שליח למה זה הוצרך לומר האי טעמא דאפשר ע\"י בנו כשיגדל ולמה לא כתב משום דאפשר ע\"י שליח כמ\"ש הר\"ן גם איך כתב דלכשיגדל אי אפ' אלא ע\"י עצמו ולמה לא אפשר ע\"י אחר ג\"כ אלא ודאי דמשמע ליה דא\"א לפדיון לפדות ע\"י שליח. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שאין זה ראיה דכוונת הריב\"ש לא היתה זאת דמה שדקדקנו איך יישב דעת הרמב\"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון בדברים אלו שכתב הריב\"ש דלדעת הרמב\"ם י\"ל לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זאת ע\"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז א\"א להפטר כי אם ע\"י עצמו כו' בזה העלה יישוב דעת הרמב\"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון דכוונת הריב\"ש ז\"ל בדברים אלו לומר דגבי מצות פדיון כיון דכשיגדל הבן אז ליכא שום חיוב כי אם על הבן ולא האב וכ\"ש על אחרים זו היא עיקר הטעם לכשיברך האב על העשיה כיון דמצוה זו יש בה גבול וזמן על האב דלכשיגדל הבן פקע חיובו של האב וז\"ש ולכשיגדל אז א\"א להפטר וזהו סיום לשון הרב ואינו מילת' בפ\"ע כלומר ואע\"ג דלכשיגדל נמי אפשר להפטר ע\"י האב או ע\"י שליח. מיהו כיון דס\"ס הן הן שלוחיו ועל ידו הם באים לפדותו שמקדים לשליח מעות אלו ליתנם לכהן בעבורו ונמצא דעי' המצוה הוא המקיימה קאמר שפיר דלכשיגדל א\"א להפטר ע\"י אחר ולכך מברך האב ג\"כ על העשייה משא\"כ במצות המילה דאף דלכשיגדל חיובא רמייא עליה דידיה למול את עצמו מ\"מ כל ישראל נמי חייבים למולו כשאינו יודע למול את עצמו וכשמלין אותו לא מתורת שליחות דידיה הוא שעושי' מצוה זאת כי אם מצד עצמן וכ\"כ הרא\"ש בפ' כיסוי הדם דהמל בנו של חבירו שלא מדעתו כל שאין האב מלו פטור מלשלם עשרה זהובים שכר המצוה משום דכל ישראל חייבים למולו ולאו מתורת שליחות וכ\"כ מרן החבי\"ב בה' שופר ועיין להרב מח\"א ז\"ל ה' שלוחי' סימן כ\"ה יע\"ש. וכיון שכן אין טעם לומר דהאב המל אותו דיברך בעל דומיא דמצות פדיון דהכא שאני שאף לכשיגדל אפשר להפטר ע\"י האב ולא פקע מצות האב ממנו לעולם דכל שהוא מלו מחוייב בדבר קרינן ליה ושנייא היא מצות פדיון כמדובר.<br><b> והנה </b> למה שכת' הר\"ב המפה דלא מהני פדיון על ידי שליח מלבד מה שתמהו עליו האחרונים עוד זאת תמה עליו הר\"ב שער המלך דאם איתא דא\"א לפדיון ע\"י שליח א\"כ שמעינן מינה דבנותן לכהן פדיון הבן מתנה ע\"מ להחזיר אפי' אי אמרינן דמתנה ע\"מ להחזיר לאו שמה מתנ' מ\"מ בנו פדוי דנהי דלא שמה מתנה מ\"מ כיון שהתנה עמו ע\"מ להחזיר וכל תנאי שא\"א למעשה להתקיים ע\"י שליח שתנאי בטל והמעשה קיים שזה אחד ממשפטי התנאי' כדאיתא בפרק המדיר דע\"ד ועיין לה\"ה רפ\"ו מה' אישות ולהלח\"מ ז\"ל שם. ואפילו אם עבר הכהן והחזיר המעות הבן פדוי דכיון דתנאי בטל ואי בעי לא יהיב ליה כלום השתא נמי דיהב ליה מתנה הוא דיהיב ניהליה. ואם נאמר כן תקשי לן אותה שאמרו בפ\"ק דקידושין ד\"ו ע\"ב אמר רבא הילך מנה ע\"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי ואסיק רב אשי דבכולהו קנה משום דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה יע\"ש. והשתא איך קאמר רבא למאן דס\"ל דמתנה להחזיר שלאו שמה מתנה דבפדיון הבן אין בנו פדוי. וגם רב אשי לא פליג עליה אלא מטעמא דס\"ל דשמה מתנה ולמה לא אמרו דגבי פדיון בלא\"ה הוא פדוי מטעמא דאמרן דהתנאי בטל והמעשה קיים.<br><b> ולדידי </b> אין זה מן הקושי דכיון דהתנה ע\"מ להחזיר דלא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אי הוה אמרי' דלאו שמה מתנה ודאי דאין בנו פדוי ואף דקי\"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים וראיה לזה ממ\"ש בפרק יש בכור דנ\"ה גבי עובדא דר\"ח דחזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה א\"ל לא גמרת ויהבת לשם מתנה אין בנך פדוי ופרש\"י בלשון השני אין בנך פדוי ואפי' לא אחזירם לך ולזה הסכים הרשב\"א בתשו' סימן קצ\"ח ותשצ\"ז והרא\"ש שם והיינו טעמא ודאי משום דכל דלא גמר האב ליתנה במתנה גמורה אפילו דדינא הוא שלא להחזירם וקנאם הכהן אין הבן פדוי וללשון ראשון שכתב רש\"י ז\"ל דאין בנך פדוי אם אחזירם לך משמע נמי דאע\"ג דאי בעי לא יהיב ליה והרשות בידו כיון שלא התנה עמו בפירוש להחזירם לו אפי\"ה אין בנו פדוי וכבר עמד ע\"ז הרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סימן ח'."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נטל </b>\n<b> את הלולב מברך על נטילת לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול.</b> וכתב הראב\"ד בהשגותיו שלדבריו אם לבש אדם ציצית או תפילין ולא בירך כשיזכור ויברך בעל ואינו כן דשאני לולב דמדאגבהיה נפטר ממנו כל היום משא\"כ ציצית ותפילין. ומרן כ\"מ כתב דדעת רבינו דלא שנא דאין בזה הכרע ובמ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדברים אחרים עכ\"ל. והוא תימא שהרי רבינו ז\"ל בפרק זה הלכה ה' כתב בהדייא כדברי הראב\"ד וז\"ל העושה מצוה ולא בירך גם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר העשיה כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב\"ו להתעטף בציצית וכן להניח תפילין הרי שכתב בהדייא דאפי' בא לברך אחר שלבש ונתעטף נוסח הברכה היא בלמ\"ד ולא בעל והיותר תימה מ\"ש שהרב מ\"ע הפליג דעת הראב\"ד לדעת אחרת. והנה היא היא תמיהת הרב מ\"ע ז\"ל כמבואר בדבריו ואיך הפליג כוונת הראב\"ד לדעת אחרת ונראה דמשמע להו להראב\"ד ומרן כ\"מ דדברי רבינו בהלכ' ה' אינו הכרח לו' דס\"ל גבי ציצית ותפילין דנוסח הברכה היא בלמ\"ד דוקא דכיון דאכתי לא קאי רבי' בהכי לחלק בנוסח הברכות בלמ\"ד לעל לא דק בלשונו וראיה לדבר שבהל' יו\"ד כתב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב\"ו לעשות כו' וכתב שם מרן דאינו מבחין עתה בין מברך בלמ\"ד למברך בעל אבל אם היה דעתו לחלק בין ציצית ותפילין ללולב היה כותבו בדין זה ומדסתם וכתב מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה משמ' דלא מחלק בהכי ודוק. ועיין בתשו' הרדב\"ז בח\"ב סימן קנ\"ט דס\"א ע\"ב.<br><b> וראיתי </b> להכלבו בהלכות לולב שהוק' לו בדברי רבינו דלמה זה תקנו חכמים לברך על הלולב אחר שיטלנו ולברך בעל ולמה לא תקנו שיברך קודם נטילתו ולברך בלמ\"ד והשיב מפני שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה שאם יבא אחר ויטלנו לעצמו ונמצא מברך ברכה לבטלה עכ\"ל ולא ידענא מאי קאמר שהרי בהדייא כתב רבינו בפ\"ח מה' לולב שצריך לברך ברכת הלולב קודם שיטלנו בידו ומה ששנינו בברייתא נטל את הלולב מברך בעל היינו אם עבר בדיעבד ונטלו אבל לכתחילה צריך לברך קודם נטילתו גם במה שתירץ שחששו חכמים שמא יבא אחר ויטלנו ונמצא מברך ברכה לבטלה כו' ק\"ל דלמה זה לא חששו ג\"כ במילה ושופר ושחיטה לקלקולא ויתקנו שיברך אחר העשיה בעל ובהדייא אמרי' בשמעתי' שלא חשו חכמים לקלקולא. ומיהו לזה י\"ל דס\"ל כמ\"ש התוס' בשמעתי' דלולב אע\"ג דמדאגבהיה נפק בי' מ\"מ עובר לעשייתו מקרי דאכתי מחייב בנענועי' דרבנן אלא דאכתי ק\"ל להכלבו למה לא יברך קודם נטילתו ושני שפיר משום שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה משא\"כ בשאר המצות שאם יברך אחר העשיה לא נשאר לו עוד מה לעשות לא חשו לקלקולא. עוד כת' שם דאין לומר דיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צ\"כ ומה שיש לעמוד בדבריו הללו שדבריו סותרים למ\"ש הוא גופיה בהלכות ר\"ה גבי שופר דדוק' במצוה דאית בה הנאה הוא דקי\"ל דמצוות אינן צריכות כונה ולא בשאר מצוות דלית בהו הנאה וכיון דלולב לית ביה הנאה איך כת' דמיד שיטלנו בידו יצא י\"ח דהא מצוות אינן צריכות כונה שזה היפך מ\"ש גבי שופר כבר עמדתי על דבריו רפ\"ב מהלכות ק\"ש בשורש מצוות צריכות כוונה יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות מילה שדוחה את השבת מילה </span>\n<b> בזמנה דוחה את השבת כו'.</b> והנה התוס' במגילה ד\"ד ע\"ב כתבו דמאי דלא גזרו ביה רבנן משום גזי' דרבא משום דמילה חמירה דנכרתו עליה י\"ג בריתות. ודבריהם הללו אשתמיט מיניה דהרב ברכ\"י נר\"ו בסי' תקפ\"ח דמהדר ליישב דברי התוס' דכתובות דף נ\"א דלא לסתרו דברי הט\"ז בי\"ד סימן קי\"ז שכתב דדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לגזור עליו יע\"ש.<br><b> והנה </b> עינינו הרואות דהתוס' לא ס\"ל הך כללא ועיין בס' לשון למודים חא\"ח סי' קס\"ב שסייע סברת הט\"ז ממ\"ש התוס' בפרק אז\"ן דס\"ד ע\"ב ד\"ה ולא ישכור וז\"ל ולפי' ר\"ת צ\"ל דה\"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדייא לא העמידו חכמים דבריהם שם עכ\"ל. מבוארים דבריהם בהדייא כסברת הט\"ז והביא עוד מ\"ש התוס' בפרק הנז' ד\"ע ד\"ה תשיך וז\"ל וי\"ל דהכי פריך כיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרן לא היה להם לחכמים לאסור עכ\"ל משמ' דדוקא היכ' דאיכא מצוה דאורייתא אין כח ביד חכמים לאסור אבל היכא דליכא אלא התירא יש כח ביד חכמים לאסור וכתב עוד דלדעת רבינו דאיכ' מ\"ע להלוות לגוי ברבית ואפי\"ה מדרבנן אסור נראה דס\"ל דאפילו בדאיכא מצוה דאורייתא יש כח ביד חכמים לאסור וכ\"ש היכא דאיכא התירא לבד ועיין בספר חוות יאיר סימן קמ\"ב ובספר שם אהרן בקו' שבולי לקט בחי' קדושי' דל\"ט שהביא סיוע לסברת הט\"ז. והר\"ב שער המלך כתב שמצא כתוב בשיטה כת\"י למסכת סנהדרין פ\"ב די\"ט עלה דאמרינן התם בגמ' מלך לא דן לא שנו אלא למלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותם דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט כו' והק' בשיטה הנז' דמאי ראיה מייתי מהאי קרא והא טעמא דמלכי ישראל לא דן ולא דני' מפרש התם משום מעש' שהיה בימי רבי שמעון בן שטח וינאי המלך וכיון שכן לאחר אותו מעשה אפשר דאף מלכי בית דוד לא דן ולא דני' ותירץ דכיון דגבי מלכי בית דוד איכא מצוה לדון מקרא דדינו לבוקר משפט ודאי דעליהם אין כח ביד חכמים לאסור עכ\"ל. וכן מצאתי למרן כ\"מ בפ\"ג מהלכות מלכים ה\"ז שהק' כקושיית השיטה של כת\"י שכתבנו וכת' שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל כו' כך פירושו כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר משפט אע\"פ שהיה אירע תקלה על ידם לא היו גוזרי' דמלך לא דן ולא דני' אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידם יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דני' אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם עכ\"ל.<br><b> והדבר </b> קשה שזה היפך מ\"ש רבינו פ\"ה מה' מלוה ה\"א וה\"ב גבי רבית דגוי דאפי' דלדידיה איכא מ\"ע להלוות לגוי ברבית אפי\"ה כתב שחכמים אסרו להלוות לגוי ברבית שמא ילמוד ממעשיו כו' והוא תימא איך כתב מרן תירוץ לדברי רבינו ולא זכר ש\"ר שדברי רבינו גבי רבית היא היפך תירוצו וצ\"ע. ועיין להתוס' בפ' נערה דנ\"א ע\"ב ד\"ה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה שכתבו וז\"ל אע\"ג דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היו מוציאין אותה על כך עכ\"ל ואם איתא לסברת הט\"ז דכל דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור הו\"ל להתוס' ז\"ל לומר דהכי פריך דכיון דאונס רחמנא שרייה לא היה להם לח' לחוש דתחילתה באונס וסופה ברצון. ועיין בשיטה מקובצת שם שתירצו תירוץ אחר לקושיית התוספות ודע שהט\"ז שם בי\"ד סימן קי\"ז ישב ע\"פ דרכו דברי התוספות דפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"א ד\"ה וליתיב והרב שער המלך הכריע היפך דבריו מדברי התוס' שם ד\"מ ע\"ב ד\"ה על חיין אינן מתחללין שכתבו דבירושלים מותר לקנות בהמה לזבחים מדמי מעשר שני כדמוכח במשנה פ\"ק דמעשר שני. ומדלא הביאו ראיה מקרא שכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן שמעינן דס\"ל דמקרא ליכא ראיה דאפשר דמדרבנן אסור לכך הביאו ראיה מהמשנה.<br><b> ולדידי </b> יש קצת ראיה לדברי הט\"ז ממ\"ש התוס' בחגיגה דח\"י ע\"א ד\"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה\"מ לא אסור אלא מדרבנן ואפי\"ה פריך בגמרא ומלאכה בחה\"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקמי קרא דחג האסיף בחה\"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחה\"מ בהדייא היפך האסמכתא יעו\"ש. משמע דס\"ל כסברת הט\"ז דכל שמפו' התירו בהדייא אין כח ביד ח' לאסור ולהסמיך אקראי וע' בס' ראשון לציון דע\"ב ובתשו' דברי יוסף סי' ע\"ח מ\"ש ע\"ד הט\"ז וע' להר' יד מלאכי כלל רצ\"ה יע\"ש ועיין בתוס' דכתובות דכ\"ד ובקדושי' דע\"ו שכתבו דשפיכה והפשט וניתוח הכשרים בזרים לא היו מניחי' לעשותן אלא הכהנים המיוחסים המשיאין לכהונה ובברכות דל\"א גבי קרא דאל הנער הזה התפללתי ודו\"ק.<br><b> עוד </b> כתב רבי' ושלא בזמנה אינו דוחה את השבת ולא את היו\"ט כו'. הנה התוס' בפ\"ק דשבת דכ\"ד ע\"א ד\"ה ולא מילה שלא בזמנה כו' כת' וז\"ל וה\"ר יוסף פורת לא גריס דאתייא בק\"ו דהא בלאו ק\"ו נמי אתי דאתי עשה ודחי ל\"ת ורב אשי הוא דמשני דיו\"ט עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. וק' לר\"י דבפ\"ק דביצה משמ' דאית ליה לרבה כרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת הוא כו'. ולכן פי' דאתייא בק\"ו דנדרים ונדבות דדחי יו\"ט אע\"ג שלא נכרתו עליה י\"ג בריתות מילה לא כ\"ש יע\"ש.<br><b> ושמעתי </b> מפי מרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו ששמע להרב המובהק מוהר\"י וילנא ז\"ל דק\"ל לגי' הר\"י פורת ז\"ל דלא גריס דאתייא בק\"ו דבלאו ק\"ו נמי אתי עשה דמילה ודחי ל\"ת דיו\"ט מה יענה למה שהק' התוס' בריש יבמות ד\"ה ע\"ב ד\"ה כולה דלמה לן למילף דאתי עשה ודחי ל\"ת מכלאים בציצית דנילף משריפת קדשים מדאצטרי' קרא למעט דלא דחי משום דיכול להמתין למחר מכלל דבעלמא דחי. והם ז\"ל תירצו דלא ילפינן משריפת קדשים מדאצטריך קרא דאיכא למימר דאצטריך התם דוקא למעט שריפת קדשי' ביו\"ט משום דאשכחן דאפי' אוכל נפש שרי וכ\"ש שריפת קדשים שהוא דבר מצוה וכמ\"ד נדרים ונדבות קרבים ביו\"ט דאי לא לאו כ\"ש הוא אבל בעלמא לא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית יע\"ש. והשתא לדברי הר\"י פורת ז\"ל אכתי תקשי למה לא יליף דאתי עשה ודחי ל\"ת מדאצטריך קרא גבי מילה שלא בזמנה לומר דלא דחי יו\"ט משום דאפשר למחר מכלל דבעלמא דחי דלדברי ר\"י דגריס משום דאתייא בק\"ו מנדרים ונדבות ל\"ק דאצטריך קרא גבי מילה דוקא למעט משום דאתי בק\"ו דנדרים ונדבות דדחי יו\"ט אבל בעלמא הוה אמינא דלא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית אבל להר\"י פורת דלא גריס האי ק\"ו דס\"ל דליכא ק\"ו מאי יענה לקושי' התוס' ז\"ל דאמאי לא יליף לה מדאצטריך קרא במילה שלא בזמנה למעט יו\"ט. ואיהו נר\"ו תריץ יתיב דאף דלהר\"י פורת ליכא ק\"ו מנדרים ונדבות ומש\"ה לא גריס דאתייא בק\"ו מיהו ס\"ל דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות. דהשתא משו\"ה אצטריך ליה למילף מכלאים בציצית משום דממילה שלא בזמנה לא אתי מדאצטריך קרא למעט יו\"ט דאיכא למימר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו\"ט משום דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות אבל בעלמא לא דחי אלו דבריו נר\"ו. ולדידי לא שמיע לי דאם איתא דאזיל ומודה הר\"י פורת דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות ומק\"ו דוקא הוא דס\"ל דלא אתי ולהכי לא גריס בגמ' דאתי בק\"ו למה זה נדחק לומר דרבה לית ליה דרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת הוא דאפילו אי' ס\"ל כר\"א שפיר קאמר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה משום דהוה אמינא דדחי יו\"ט דאתי במה מצינו דנדרים ונדבות. אלא ודאי דס\"ל דלרבה לא אתי לא במה מצינו ולא בק\"ו. ולעיקר קושיית הרב מהר\"י וילנא נ\"ל דאפילו להר\"י פורת ז\"ל איכא למימר דלרבה אה\"נ דאיצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו\"ט ולא אצטריך ילפותא דכלאים בציצית דממילה שלא בזמנה יליף ומאן דיליף התם מכלאים בציצית ס\"ל כמ\"ד דנדרים ונדבות קרבי' ביו\"ט וכמ\"ש התוס' שם לעיקר קושייתם והילכך לא מצי למילף מדאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה דמצי למימר לך דאצטריך קרא דוקא למילה שלא בזמנה משום דהוה אתי מק\"ו דנדרים ונדבות אבל בעלמא להכי אצטריך ליה היקשא מכלאים בציצית מיהו רבה אית ליה כמ\"ד נדרים ונדבות קרבים ביו\"ט וקאמ' דמילה שלא בזמנה הוה דחי יו\"ט משום דאתי עשה ודחי ל\"ת ומינה יליף בעלמא דאתי עשה ודחי ל\"ת ודו\"ק.<br><span class=\"H\"> שורש אתי עשה ודחי ל\"ת</span>\n<b> עוד </b> כתב רבינו <b> ובין </b>\n<b> בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כו' ואע\"פ שקציצת נגע צרעת בל\"ת יבא עשה וידחה ל\"ת כו'.</b> דע דהא דעשה דוחה ל\"ת היינו דוקא היכא דבעידנא דקעקר לאו קמקיים עשה הכי אמרינן בכל דוכתא. וכתב הרב מ\"א בא\"ח סימן תמ\"ו סק\"ב משם רש\"ל דהיכא דהעשה הוא עשה דרבים דוחה ל\"ת אפי' שלא בעידנ' ודע עוד שכתב הרב מש\"ל רפ\"י מהלכות ק\"פ משם התוס' דלא בעינן בעידנא אלא היכא דאפשר וכתב שהוא חידוש יע\"ש.<br><b> ושמעתי </b> מקשים ומטו בה משם מורינו הרב כמוהר\"א ן' עזרא זלה\"ה דמה חידוש הוא זה והלא מחלוקת קדום הוא כתבו הרב נ\"י בפ' אלו מציאות עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל\"ת דטומאת כהן כשהיתה האבידה בבית הקברות. וכתב הנ\"י וז\"ל ואיכא למקשה ל\"ל טעמ' דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ותיפוק ליה דאפי' דליכא אלא לאו גרידא לא דחי ליה כיון דבעידנא דקעקר ליה ללאו דטומאה לא קמקיים עשה ותירץ בשם הר\"ן ז\"ל דה\"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה ואע\"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז\"ל סבו' דגוף עיקר העש' מתחיל משעת ראיית האבידה וכתב שהר\"ב ר' יוסף חולק עליו בזה דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב האבידה לבעליו והשאר הוי כעין מכשירי מצוה ודמי למכשירי שאר מצוות שאעפ\"י שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעוקרו מן הדקל העיקר הוא נטילת הלולב ואע\"פ שמתחילה מתעסק הוא בקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ\"ל. וא\"כ בשובר עצם כדי לאכול המוח שבתוכו דדמי להאבידה בבה\"ק אין ספק דלדעת הר\"ן חשיב כעוסק במצוה גופה של אכילת הפסח דאע\"פ דבעת שבירה ליכא אכילה מ\"מ כיון דלא אפשר בלא שבירה חשיב כמתעסק במצוה גופה דומיא דאבידה בבה\"ק דבעת הטומאה אע\"פ שאינה משיבה באותה שעה מ\"מ כיון דמתעסק בה להשיבה חשיב כעוסק במצוה גופה. ולדעת ה\"ר יוסף ז\"ל חשיב כמתעסק במכשירי מצוה ולא כמצוה גופה וא\"כ אין כל חדש בדברי התוספות הללו שהביא הר\"ב מש\"ל ז\"ל שדבריהם ז\"ל הם דברי הר\"ן שכתב הנ\"י אבל ה\"ר יוסף חולק עליו את\"ד הרב מוהר\"א ן' עזרא ששמעתי.<br><b> ולדידי </b> אין שייכות לדברי התוס' שהבי' הרב מש\"ל למ\"ש הנ\"י בשם הר\"ן דמ\"ש הר\"ן לגבי השבת אבידה דגוף עיקר המצוה מתחי' משעת ראיית האבידה לא מפני שאי אפשר לבא לידי ההשבת אלא ע\"י ההתעסקות בה מתחילת ראייתה הוא דס\"ל הכי דא\"כ בכל מ\"ע נמי א\"א להתקיים גוף המצוה אלא ע\"י ההתעסקות בתחי' בהכשר המצוה כגון לעקור הלולב מן הקרקע כדי ליטלו. וכיוצא בשאר המצוות כמ\"ש הנ\"י ז\"ל שם ובהנהו ודאי אזיל ומודה הר\"ן ז\"ל דאין הכשר המצוה חשיב גוף המצוה וכמבואר בפסחים דס\"ה דאמרינן הרכבתו חוץ לתחום אינו דוחה שבת וכיוצא לזה שם. ובשבת פרק ר\"א דמילה דקל\"ג גבי הכשר מצות מילה ובבכורות דף כ\"ט גבי הנוטל שכר להזות כו' אמרינן כאן בשכר הזאה כאן בשכר הבאת ומילוי. דמכל אלין דוכתי מבוא' דהכשר מצוה אע\"פ שאי אפשר לגוף המצוה לקיים בלעדה לא חשיב כגוף המצוה ואי אפשר להר\"ן ז\"ל שיחלוק על זה אלא הוא ז\"ל סבור דמצות השבת אבידה דוקא דחזינן בלאו דלא תוכל להתעלם דגזר ביה רחמ' דמעת ראיית האבידה מתחיל איסור הלאו דלא תוכל להתעלם מינה דן הר\"ן ז\"ל דעשה נמי דהשבת מתחיל מעת ראייתה דומייא דלאו וכמ\"ש הנ\"י ז\"ל לעיל מלשון זה שכתבנו בשם הר\"ן והרמב\"ם ז\"ל יע\"ש משא\"כ בשאר מצוות עשה אזיל ומודה דהכשר המצוה לא חשי' כגוף המצוה. ולדידיה ודאי עיקר גוף מ\"ע דאכילת הפסח אינו אלא אכילתו ממש וכל דמקמי אכילתו אינו אלא הכשר מצוה ולא חשיב הכשר מצוה כגוף המצוה לענין דמקרי בעידנא וזה ברור. ובכן זה שכתבו התו' בענין שבירת העצם בפסח אע\"ג דבעת שבירתו לא חשיב בעידנא אפי\"ה אתי עשה דאכילת פסח הבא אחרי כן ודחי לאו דשבירה משום דאי אפשר בלא\"ה לקיים העשה אחרי כן אין לו שייכות עם מ\"ש הר\"ן גבי השבת אבידה כמבואר. וכיון דלכ\"ע שבי' העצם כדי לאכול המוח שבתוכו אינו אלא הכש' מצו' האכילה ואז לא חשי' בעידנא מי גילה לנו דמשום דאי אפשר לקיימה אחרי כן נדחה הלאו עכשיו שלא בעידן קיום העשה ולזה כת' הרב מש\"ל שהוא חידוש גדול בעיניו וברור.<br><b> ואי </b> קשייא לך בעיקר דברי התוס' הללו שכתבו שכל שאי אפשר לקיים העשה בעידנ' דדחי הלאו דחינן הלאו תחילה כדי לקיים העש' הבא אחריו דזה נראה היפך הש\"ס דהא עלה דאמר ר\"ל בכל דוכתא ביבמות ד\"ך ע\"ב ובנזיר דנ\"ח ודע\"א ובשבת דקל\"ג ובסנהדרין די\"ט ומנחות ד\"מ כל מקום שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל\"ת. אמרינן דאין עשה דוחה ל\"ת אלא היכא דבעידנא דקעקר לאו מקיים עשה דמבואר מזה דכל דליכא בעידנא דחינן העשה מקמי הלאו ולא מקיים העשה כלל וזה היפך דברי התוס' דמשום קיום העשה הבא אחרי כן דחי' הלאו אפילו שלא בעידנא. הא ודאי ל\"ק כלל דע\"כ לא אמרינן בגמרא דדחינן העשה אלא דוקא היכ' שאינו מתעקר העשה לגמרי כגון מילה בצרעת בשבת וכיוצא שאם אינו בעידנא דחינן העשה דמילה בשבת ואינה נדחית לגמרי אלא מזה האיש ומזה היום אבל מ\"ש התוס' הוא במצוה שאם נדחית העשה יתעקר המצוה לעולם כההיא דאכילת פסח שאם לא נשבור העצם לאכול המוח הנה לעולם לא יוכל לקיים עשה דאכילתו של מוח דלעולם יבא הלאו קודם העשה דאכילה זה נראה כוונתם בלי ספק. ויש להביא ראיה מדברי התוס' ז\"ל הללו למה שחילק הרפ\"ח בהלכות ר\"ה סימן תקפ\"ח סק\"ה על מה שהק' הרא\"ם ז\"ל איך תוקעין שופר ביו\"ט ולא גזרו שמא יתקן כלי שיר כמו שגזרו בשבת שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה. ותירץ וז\"ל ועיקר קושיא אינה שלא מצינו שחכמים יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התור' שלא יתקעו בשופר לעולם ומה שיש לישא וליתן בדברי הרא\"ם ז\"ל הללו אכתוב בס\"ד בפ\"ב מהלכו' שופר ה\"ו.<br><b> ודע </b> שהתוס' בפרק השולח דמ\"א ע\"א ד\"ה לישא שפחה כתבו דכל היכא דהעשה מקיים האיש והאשה עוקר את ל\"ת ואינה מקיימת עשה לא אמרי' כיון דלגבי דידיה אתי עשה ודחי ל\"ת אף לגבי דידה כן יע\"ש וכעין זה כתבו מוהר\"י אבועאלפייא הזקן והר\"ש אלגאזי בס' אהבת עולם הביא דבריהם הרב בני חיי שם בחי' לגיטין. והוא ז\"ל תמה על דבריהם מההיא דאמרינן בפ' אלו נערות גבי אונס שותה בעציצו אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ולמה לי האי טעמא ת\"ל מטעם דנהי דלגבי דידיה ניתן לידחות הלאו מפני העשה אבל לגבי דידה ליכא עשה ולא ניתן לידחות הלאו ועיין בספר אור יקרות מה שתירץ לזה. וכדבריו כתב ג\"כ מוהר\"א יצחקי ז\"ל בס' ז\"א ח\"א דק\"ח ע\"ג ועיין בספר שמע יעקב די\"א ע\"א שתמה כן על דברי התוס' הנז' ותירץ דאפשר דהיינו נמי מאי דמשני הש\"ס אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. כלומר דאיהי לא מפקדא בעשה זה יע\"ש וכדבריו כתוב בתוס' ישנים לכתובות וז\"ל אי אמרה לא בעינא כו' הק' הר\"א עזרא אמאי אצטריך קרא בפ\"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמרה לא בעינא לכבוד מי איתיה לעשה. וי\"ל דהתם מ\"ע מיד כשציוה האב הוי עשה לעשות מצותו ולי נראה דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי' אמרה לא בעינא ליה הילכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרינן בפ' יש מותרות עכ\"ל. ועיין בספר אסיפת זקנים מ\"ש בשם הרשב\"א והרמב\"ן והריטב\"א והרא\"ה. ועיין עוד בספר שמע יעקב די\"א ע\"א מה שהק' בתשו' הרשב\"א סימן י\"א ותמיהתו היא תמיהת מוהרימ\"ט בחי\"ד סימן מ\"ז בתשו' הנז' יע\"ש ואשתמיט מיניה ועיין עוד בס' קול יעקב בדרושיו שעמד על קו' מוהרי\"א והתוס' דפרק השולח וההיא דפרק אלו נערות ואין כל חדש בדבריו ז\"ל. ועיין בדרשותי בדרוש לשבת תשוב' שנת התקנ\"ט יע\"ש.<br><b> ודע </b> שהר\"ב הכריתות כתב דאע\"ג דקי\"ל אתי עשה ודחי ל\"ת במקדש לא דחי והכי איתא בפרק דם חטאת דצ\"ז. ויש לחקור אם הלא תעשה ליתיה במקדש דוקא אלא איתיה נמי חוץ למקדש אי בכה\"ג אמרינן נמי דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. ועיין בפסחים פרק כיצד צולין דפ\"ג עלה דמתניתין דהעצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ט\"ז להיות בשבת ישרפו בי\"ז דפריך עלה בגמרא ואמאי ליתיה עשה וידחה ל\"ת ומשני שנויי טובא ולא משני דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ש\"מ דכיון דהלא תעשה כל מלאכה ביו\"ט ליתיה במקדש לחודיה אלא אף חוץ למקדש להכי לא מצי לשנויי הכי. ועיין עוד בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"א עלה דאמרי' את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו יכול יהא בנין בה\"מ דוחה ת\"ל את שבתותי תשמורו ופרכינן ונגמר מינה דאין עשה דוחה ל\"ת כו' ומאי קושייא שאני בית המקדש דאין עשה דוחה ל\"ת וגם ממאי דס\"ד התם למילף מהתם דטעמ' דכתב רחמנא הא לא\"ה אתי עשה ודחי ל\"ת כו' יע\"ש.<br><b> ודע </b> שכלל זה נראה דאשתמיט מיניה דהר\"ב מגילת אסתר בחי' לספר המצוות במצוות ל\"ת סימן ס\"ט שכתב דלדעת הרמב\"ם בעל מום הוזהר על כניסת העזרה בין האולם ולמזבח אפי' שלא לצורך עבודה ומה שהתירו ליכנס שם בעל מום משום מצו' ערב' הוא לפי שמצות ערבה במקדש הלמ\"מ היא כדאיתא בגמ' וא\"כ אתי עשה דערבה ודחי ל\"ת שאין בו כרת עכ\"ל. ולפי כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש אין מקום לתירוצו ואולי משמ' ליה להרב ז\"ל שלא נאמר כלל זה אלא במידי דאכילה דמקד' אבל לא בשאר מילי שבמקד' והוא דוחק. ועוד י\"ל דכלל זה אין הכל מודים בו שהרי באותה סוגייא דפרק דם חטאת עלה דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל\"ת רבא הוא דמשני דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש אבל רב אשי תריץ יתיב שינוייא אחרינא יע\"ש. ולרב אשי אפשר דאף במקדש אתי עשה ודוחה ל\"ת ואף דרבא מייתי סיעתא לדבריו מההיא דועצם לא תשברו בו כבר כתבו התו' שם דרבא לטעמיה יעו\"ש וא\"כ אפשר דר\"ל דס\"ל דכהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח בערבה ס\"ל דאף במקד' אתי עשה ודחי ל\"ת.<br><b> ואולם </b> זו היא שק' אצלי לדברי הר\"ב מגילת אסתר שכתב דכיון דאיכא הלמ\"מ לנטילת ערבה במקד' א\"כ אתי עשה ודחי ל\"ת דא\"כ מאי האי דקאמר ליה רבי יוחנן לר\"ל התם מי אמרה כו' ומפרשינן מי אמרה בבעלי מומין דילמא (בטמאין) [בתמימים] כו'. והשתא כיון דאיהו מודה דערבה במקד' הלמ\"מ בנטילה אף בעלי מומין נמי במשמע דהא אתי עשה ודחי ל\"ת. ועוד לפי דבריו למה נקט ר\"ל בעלי מומין דוקא ולא זרים דהא זרים נמי איתנהו בהכי דאתי עשה ודחי ל\"ת ומתוך דברי הרב ז\"ל נראה דזרים לא אסירי מעיקרא בלאו זה כמ\"ש בתחילת דבריו. ועיין להר\"ב מ\"ל בספ\"ט מהלכות ביאת מקדש. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שזה שכתבנו שרב אשי פליג עליה דרבא וס\"ל דאף במקדש אתי עשה ודחי ל\"ת אי אפשר לאומרו דא\"כ תקשי ליה לרב אשי אותה שהק' בפסחים פרק אלו עוברין דף מ\"ד למה אין היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה דומייא דנזיר ורב אשי גופיה משני התם משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומפרשינן התם חטאת מאי היא דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' ואם איתא דלרב אשי אף במקדש אתי עשה ודחי ל\"ת היכי קאמר דהוו ב' כתובי' חטאת ונזיר הא קרא דחטאת אצטריך לגופיה דלא הוה ילפינן מנזיר משום דגבי חטאת הוה אמינ' אתי עשה ודחי ל\"ת להכי איצטריך קרא דיקדש לומר דהוי עשה ול\"ת דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה כדקאמר הכא בזבחים אלא ודאי דאף רב אשי אזיל ומודה לתירוצא דרבא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. אלא דעדיפא מינה משני דבלא\"ה נמי ניחא ולהכי משני שפיר התם דהוו ב' כתובים הבאים כאחד דחטאת ודאי יליף מנזיר וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל\"ת דהא אין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ולהכי איצטריך קרא גבי חטאת כי היכי דנהוי ב' כתובים הבאים כאחד וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא על הר\"ב מגילת אסתר. ובכן אין צורך למ\"ש הר\"ב דברי אמת בקונט' דנ\"ו ע\"ד שהקשה קושיא זו מדברי רב אשי לרב אשי גופיה. וכתב שהסוגייאות חלוקות יעו\"ש.<br><b> ואולם </b> לא הרב הנז' תלונותינו כי זו היא שקשה גם על רבותינו בעלי התוספות בעירובין ס\"פ המוצא תפלין ד\"ק ע\"א ד\"ה מתן ד' דכשנתערבו מתן ד' במתנה אחת למה לא ינתנו במתן ד' וליכא משום בל תוסיף דאתי עשה דמתנות ודחי לאו דבל תוסיף דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע\"י פשיעה הוא בא ואינו יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ\"ל. ומלבד מה שקשה בעיקר קושייתם דאשתמיט מינייהו האי כללא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש גם עיקר תירוצם שכתבו דכל דע\"י פשיעה אין עשה דוחה ל\"ת הוא היפך הך סוגייא דזבחים דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל\"ת אע\"ג דנגיעת בשר קדש בבשר פסולה ע\"י פשיעה הוא בא ולא משני תלמודא כדמשנו התוס' ז\"ל. ועיין בחי' הריטב\"א שם בעירובין שהביא דברי התוס' ותיר��צם. והוא ז\"ל תירץ עפ\"י כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ודוק. ותו ק\"ל בתירוץ התוס' מסוגייא דפ' במה מדליקין דכ\"ד דפרכינן עלה דמתני' דאין מדליקין בשמן שרפה דניתי עשה דשריפת קדשים ונדחי ל\"ת דיו\"ט ולא דחי שאני הכא דבא ע\"י פשיעה. וההיא יש ליישב דפריך על העצמות והגידין שאין שורפין אותן ביו\"ט כדאיתא בפסחים דפ\"ג א\"נ בשנטמא כו' אמנם קושיא קמייתא ק' ועיין בספר שער המלך. ועיין עוד במה שכתבתי בשורש נשבע לבטל את המצוה יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכחו </b>\n<b> ולא הביאו סכין מע\"ש אומר לכותי כו' ודבר שעשייתו אסורה עלינו כו'.</b> הנה מרן בש\"ע א\"ח סי' של\"ב ס\"ו כתב שאם שכח ולא הביא איזמל מע\"ש לא יביאנו בשבת אפילו דרך כרמלית שאין בו אלא איסור דרבנן שחכמים העמידו דבריהם אפילו במקום כרת וכן אסור לומר לגוי לעשותו כל שאם הישראל עושהו יש בו איסור תורה דהיינו שיעבירנו דרך ר\"ה יע\"ש. והן הן דברי הרי\"ף והרא\"ש בפרק ר\"א דמילה והוכיחו שם דאמירה לגוי במידי דאסיר לישראל מן התורה דאפילו במקום מצוה אסור כההיא דעירובין פ' הדר דס\"ח דאמרינן ולא שני לך בין שבות דאית בו מלאכה לשבות דאין בו מלאכה דמה\"ט אסרו חכמים לומר לגוי שיביא מים דרך ר\"ה או שיאמר לו שייחם אותן אבל דרך כרמלית מותר כיון דלישראל לא אסירי אלא דרבנן דשבות במקום מצות התירו ע\"כ. ולכאורה איכא למידק מאי שנא דהתירו לומר לגוי שיחלוב בהמתו בשבת כל שמצטערת מחמת רוב החלב כמ\"ש הרא\"ש ע\"ש מוהר\"מ בפרק מפנין דקכ\"ח ע\"ב והטור ומרן בש\"ע בסימן ש\"ה פי\"ט משו' צער בע\"ח דהוי דאורייתא ואמירה לגוי דרבנן ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן. והרי העמידו חכמים דבריהם במקום כרת גבי מילה ואסרו אמירה לגוי ומאי שנא צבע\"ח דנפ\"ל מקרא דעזוב תעזוב כדאיתא בב\"מ פרק אלו מציאות יע\"ש.<br><b> איברא </b> דהיא גופא איכא למידק מההיא סוגייא דפרק מפנין שהתירו להביא כרים וכסתות ולהניח תחת הבהמה בשבת אע\"ג דהוי מבטל כלי מהיכנו משום דאינו אלא שבות דרבנן ואתי צער בע\"ח דאורייתא ומבטל דרבנן ועוד למה לא התירו כל שבותין דרבנן משום מצוה דאורייתא ואנן איפכא מתנינן גבי שופר ולולב ומגיל' שאסרו חכמים לעלות באילן ביו\"ט ולשוט במים וכן לתקוע בשבת משום גזירה דרבה כדאיתא בר\"פ לולב וערבה והן הלכות פסוקות. וכבר הוק' לו כן להרב החסיד מוהר\"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן בהשמטות אות ט' יע\"ש. ולדידי יש לו מן הישוב עפ\"י מ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בהלכות שופר עלה דאמר רבה גזירה שמא יטלנו ויעבירנו ד\"א בר\"ה דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה אלא היכא דליכא הכשר מצוה כי ההיא דלא עולין באילן ולא מפקחין את הגל דבעידנא דעקר שבות דרבנן לא מקיים עשה דתקיעה אבל כל היכא דבעידנא דעקר שבות דרבנן מקיים עשה של תורה אתי עשה של תורה ודחי שבות של דבריהם ומה שיש לי לעמוד על דברי הרא\"ם ז\"ל הללו עיין בפ\"ב מה' שופר ה\"ו יע\"ש. והשתא הכא דהוי הכשר מצוה דבעידנא דמבטל כלי מהיכנו מקיים עשה דעזוב תעזוב אתי דאורייתא ומפיק דרבנן וממילא נתיישבו דברי הפוסקים שהתירו אמירה לגוי לחלוב בהמתו כיון דבעידנא דהגוי חולב הבהמה מתבטל צערה ואע\"ג דאמירה לגוי לאו בעידנא הוא מ\"מ עיקר איסור זה אינו אלא משום איסור החליבה גזי' שמא יחלוב הוא בעצמו והא ודאי לא עבר אאיסור דרבנן אלא בשעת שהגוי חולב הבהמה עפ\"י דבורו.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מ\"א בסימן ש\"ה סי\"ט בדין בהמה שנפלה לאמת המים שכת' משם רבינו פכ\"ה דשבת דאסור לישראל להעלותה בידים אע\"ג דאיכא צבע\"ח משום דאין לנו לדמות גזירות חכמים אלו לאלו כי יש דברים שהעמידו דבריהם אפי' במקו' מצו' עכ\"ל הנה שלל בדבריו הללו קו' הרב מוהר\"י אלגאזי משום דלא כל השבותין שוין והם אמרו והם אמרו והדבר מסור בידם דגבי מילה אסרו משום שבות של דבריהם להביא אזמל באמירה לגוי וכיוצא אעפ\"י שמתבטל מצות המילה לגבי צעב\"ח התירו.<br><b> ואולם </b> אנכי לא ידעתי לפי דבריו ז\"ל איך התיר הרא\"ש אמירה לגוי לחלוב הבהמה משום צעב\"ח ומי גילה לו רז זה דבשבו' כזה התירו חכמים בתר דאשכחן דע\"י ישראל אסור להעלותה משום שבות דטלטול הבהמה ויותר תימא על המ\"א שלמד מדברי הרא\"ש להתיר לומר לגוי להעלות הבהמה מן המים אחר שכתב שאין לדמות גזירות חכמים אלו לאלו. ואם על דברי הרא\"ש אנו מצטערין איך הרב ז\"ל הוסיף על דבריו ולא הרגיש בזה.<br><b> הן </b> אמת דבעיקר דינו אנו מודי' לו ולא מטעמו אלא משום דאמירה לגוי להעלותה הוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי שהרי אף לישראל אינו אסור להעלותה אלא משום שבות דרבנן אמנם דברי הרא\"ש ז\"ל תמוהים ועומדים לפי מ\"ש הוא ז\"ל שאין לדמות הגזירות זו לזו. ולפי הנראה הרא\"ש ז\"ל פליג על רבינו וס\"ל דאף הישראל מותר להעלות' בידים דזה שבות וזה שבות ומדמינן אהדדי שלא כדברי רבי' כי היכי דיליף הרא\"ש לומר לגוי לחלוב מדשרו רבנן לבטל כלי מהכנו. ועל המ\"א ז\"ל לבד תלונותינו שלא הרגיש בזה ולולי דברי המג\"א יש מקום לומר באופן אחר במה שלא התירו עליית הבהמה ויתיישבו דברי הרא\"ש ז\"ל דכל שבות של דבריהם דאסור משום גזירה שמא יבא להתיר איסור תורה כגון איסור מבטל כלי מהיכנו דדמי לסותר בנין כמ\"ש רבינו פרק כ\"ה מה' שבת הכ\"ג ויבא להתיר סתירה בשבת לגבי מצוה התירו דגזירה זו רחוקה היא ולא קרובה אבל שבות של דבריהם שאינו משום גזירה אלא משום הדבר בעצמו דמצוה לנוח בשבת ולא יעשה עובדים דחול בשבת כאיסור טלטול אבנים כמ\"ש רבינו בספכ\"ד מה' שבת הי\"ב י\"ג בדברים אלו אפשר שהחמירו חכמים יותר ואפילו לגבי מצוה. ולהכי בעליית הבהמ' מן המים אסרו דעיקר האיסור אינו משום גזירה אלא מצד הדבר בעצמו דמחזי כעובדים דחול וכיון שכן שפיר יליף מוהר\"מ ז\"ל להתיר אמירה לגוי משום צעב\"ח כיון שאינו אלא משום גזירה ודמי למבטל כלי מהיכנו ואע\"ג דתקיעת שופר אסרו משום גזירה דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה י\"ל דבגזירה קרובה טפי כי האי החמירו דקרוב הדבר מאד שיבא לידי איסו' דאוריית' כיון שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר ולהכי לא אמרו בגמרא טעמא משום שמא יתקן כלי שיר דהוייא חששא רחוקה אלא משום גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה וזו היא תשובה נכונה למה שהק' הרא\"ם ז\"ל אמאי לא חששו לשמא יתקן כלי שיר דלחששא קרובה חששו לרחוקה לא חששו.<br><b> האמנם </b> הא ק\"ל על הפוסקי' שהתירו שבות זה משום צבע\"ח מההיא דפ' במה בהמה דנ\"ג דהפליגו תנאי גבי בהמה שאכלה כרשיני' אם מותר להריצה בחצר גזירה משום שחיקת סמנים מר חייש לשחיקת סמני' ואסר ורבנן לא חיישי ושרו ופסקינן הילכתא כמאן דלא חייש ופסקו כן הרא\"ש והטור בסימן של\"ב משמע דאי הוה מקום למיחש הוה אסיר אע\"ג דאיכ' צבע\"ח ועיין בדברי מרן שכת' בשם המרדכי דאם אחזה דם וספק שמא תמות דמותר לומר להגוי להקיז דמה דאי לא נתיר לו מתוך שאדם בהול בממונו יבא להקיזה יע\"ש ולא התיר מטעם צבע\"ח משמע דפליג על מוהר\"ם ז\"ל וכעת צל\"ע. שוב ראיתי שחילוק זה שחילקנו בין שבות דשכיח לשבות דלא שכיח ואמטו להכי נקטו בגמ' גבי שופר שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ולא נקטו טעמא משום דיתקן כלי שיר הוא גמרא ערוכה בפסחים פרק אלו דברים דף ס\"ו ע\"ב דקאמר בגמ' גבי בני בתירה דשאלו מהלל שבות כלאחר יד אי דחינן במקום מצוה ופי' רש\"י ז\"ל משום דשבות זה לא שכיח ועיין בדברי התוס' שם. ושו\"ר להרב לח\"מ בה' שופר פ\"ב ה\"ו תירץ כן בעיקר קו' זאת יעש\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Circumcision",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות מילה שדוחה את השבת מילה </span>\n<b> בזמנה דוחה את השבת כו'.</b> והנה התוס' במגילה ד\"ד ע\"ב כתבו דמאי דלא גזרו ביה רבנן משום גזי' דרבא משום דמילה חמירה דנכרתו עליה י\"ג בריתות. ודבריהם הללו אשתמיט מיניה דהרב ברכ\"י נר\"ו בסי' תקפ\"ח דמהדר ליישב דברי התוס' דכתובות דף נ\"א דלא לסתרו דברי הט\"ז בי\"ד סימן קי\"ז שכתב דדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לגזור עליו יע\"ש.<br><b> והנה </b> עינינו הרואות דהתוס' לא ס\"ל הך כללא ועיין בס' לשון למודים חא\"ח סי' קס\"ב שסייע סברת הט\"ז ממ\"ש התוס' בפרק אז\"ן דס\"ד ע\"ב ד\"ה ולא ישכור וז\"ל ולפי' ר\"ת צ\"ל דה\"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדייא לא העמידו חכמים דבריהם שם עכ\"ל. מבוארים דבריהם בהדייא כסברת הט\"ז והביא עוד מ\"ש התוס' בפרק הנז' ד\"ע ד\"ה תשיך וז\"ל וי\"ל דהכי פריך כיון דאמר רחמנא דמצוה לחסרן לא היה להם לחכמים לאסור עכ\"ל משמ' דדוקא היכ' דאיכא מצוה דאורייתא אין כח ביד חכמים לאסור אבל היכא דליכא אלא התירא יש כח ביד חכמים לאסור וכתב עוד דלדעת רבינו דאיכ' מ\"ע להלוות לגוי ברבית ואפי\"ה מדרבנן אסור נראה דס\"ל דאפילו בדאיכא מצוה דאורייתא יש כח ביד חכמים לאסור וכ\"ש היכא דאיכא התירא לבד ועיין בספר חוות יאיר סימן קמ\"ב ובספר שם אהרן בקו' שבולי לקט בחי' קדושי' דל\"ט שהביא סיוע לסברת הט\"ז. והר\"ב שער המלך כתב שמצא כתוב בשיטה כת\"י למסכת סנהדרין פ\"ב די\"ט עלה דאמרינן התם בגמ' מלך לא דן לא שנו אלא למלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותם דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט כו' והק' בשיטה הנז' דמאי ראיה מייתי מהאי קרא והא טעמא דמלכי ישראל לא דן ולא דני' מפרש התם משום מעש' שהיה בימי רבי שמעון בן שטח וינאי המלך וכיון שכן לאחר אותו מעשה אפשר דאף מלכי בית דוד לא דן ולא דני' ותירץ דכיון דגבי מלכי בית דוד איכא מצוה לדון מקרא דדינו לבוקר משפט ודאי דעליהם אין כח ביד חכמים לאסור עכ\"ל. וכן מצאתי למרן כ\"מ בפ\"ג מהלכות מלכים ה\"ז שהק' כקושיית השיטה של כת\"י שכתבנו וכת' שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל כו' כך פירושו כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבוקר משפט אע\"פ שהיה אירע תקלה על ידם לא היו גוזרי' דמלך לא דן ולא דני' אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידם יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דני' אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם עכ\"ל.<br><b> והדבר </b> קשה שזה היפך מ\"ש רבינו פ\"ה מה' מלוה ה\"א וה\"ב גבי רבית דגוי דאפי' דלדידיה איכא מ\"ע להלוות לגוי ברבית אפי\"ה כתב שחכמים אסרו להלוות לגוי ברבית שמא ילמוד ממעשיו כו' והוא תימא איך כתב מרן תירוץ לדברי רבינו ולא זכר ש\"ר שדברי רבינו גבי רבית היא היפך תירוצו וצ\"ע. ועיין להתוס' בפ' נערה דנ\"א ע\"ב ד\"ה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה שכתבו וז\"ל אע\"ג דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא היו מוציאין אותה על כך עכ\"ל ואם איתא לסברת הט\"ז דכל דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור הו\"ל להתוס' ז\"ל לומר דהכי פריך דכיון דאונס רחמנא שרייה לא היה להם לח' לחוש דתחילתה באונס וסופה ברצון. ועיין בשיטה מקובצת שם שתירצו תירוץ אחר לקושיית התוספות ודע שהט\"ז שם בי\"ד סימן קי\"ז ישב ע\"פ דרכו דברי התוספות דפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"א ד\"ה וליתיב והרב שער המלך הכריע היפך דבריו מדברי התוס' שם ד\"מ ע\"ב ד\"ה על חיין אינן מתחללין שכתבו דבירושלים מותר לקנות בהמה לזבחים מדמי מעשר שני כדמוכח במשנה פ\"ק דמעשר שני. ומדלא הביאו ראיה מקרא שכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן שמעינן דס\"ל דמקרא ליכא ראיה דאפשר דמדרבנן אסור לכך הביאו ראיה מהמשנה.<br><b> ולדידי </b> יש קצת ראיה לדברי הט\"ז ממ\"ש התוס' בחגיגה דח\"י ע\"א ד\"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה\"מ לא אסור אלא מדרבנן ואפי\"ה פריך בגמרא ומלאכה בחה\"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקמי קרא דחג האסיף בחה\"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחה\"מ בהדייא היפך האסמכתא יעו\"ש. משמע דס\"ל כסברת הט\"ז דכל שמפו' התירו בהדייא אין כח ביד ח' לאסור ולהסמיך אקראי וע' בס' ראשון לציון דע\"ב ובתשו' דברי יוסף סי' ע\"ח מ\"ש ע\"ד הט\"ז וע' להר' יד מלאכי כלל רצ\"ה יע\"ש ועיין בתוס' דכתובות דכ\"ד ובקדושי' דע\"ו שכתבו דשפיכה והפשט וניתוח הכשרים בזרים לא היו מניחי' לעשותן אלא הכהנים המיוחסים המשיאין לכהונה ובברכות דל\"א גבי קרא דאל הנער הזה התפללתי ודו\"ק.<br><b> עוד </b> כתב רבי' ושלא בזמנה אינו דוחה את השבת ולא את היו\"ט כו'. הנה התוס' בפ\"ק דשבת דכ\"ד ע\"א ד\"ה ולא מילה שלא בזמנה כו' כת' וז\"ל וה\"ר יוסף פורת לא גריס דאתייא בק\"ו דהא בלאו ק\"ו נמי אתי דאתי עשה ודחי ל\"ת ורב אשי הוא דמשני דיו\"ט עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה. וק' לר\"י דבפ\"ק דביצה משמ' דאית ליה לרבה כרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת הוא כו'. ולכן פי' דאתייא בק\"ו דנדרים ונדבות דדחי יו\"ט אע\"ג שלא נכרתו עליה י\"ג בריתות מילה לא כ\"ש יע\"ש.<br><b> ושמעתי </b> מפי מרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו ששמע להרב המובהק מוהר\"י וילנא ז\"ל דק\"ל לגי' הר\"י פורת ז\"ל דלא גריס דאתייא בק\"ו דבלאו ק\"ו נמי אתי עשה דמילה ודחי ל\"ת דיו\"ט מה יענה למה שהק' התוס' בריש יבמות ד\"ה ע\"ב ד\"ה כולה דלמה לן למילף דאתי עשה ודחי ל\"ת מכלאים בציצית דנילף משריפת קדשים מדאצטרי' קרא למעט דלא דחי משום דיכול להמתין למחר מכלל דבעלמא דחי. והם ז\"ל תירצו דלא ילפינן משריפת קדשים מדאצטריך קרא דאיכא למימר דאצטריך התם דוקא למעט שריפת קדשי' ביו\"ט משום דאשכחן דאפי' אוכל נפש שרי וכ\"ש שריפת קדשים שהוא דבר מצוה וכמ\"ד נדרים ונדבות קרבים ביו\"ט דאי לא לאו כ\"ש הוא אבל בעלמא לא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית יע\"ש. והשתא לדברי הר\"י פורת ז\"ל אכתי תקשי למה לא יליף דאתי עשה ודחי ל\"ת מדאצטריך קרא גבי מילה שלא בזמנה לומר דלא דחי יו\"ט משום דאפשר למחר מכלל דבעלמא דחי דלדברי ר\"י דגריס משום דאתייא בק\"ו מנדרים ונדבות ל\"ק דאצטריך קרא גבי מילה דוקא למעט משום דאתי בק\"ו דנדרים ונדבות דדחי יו\"ט אבל בעלמא הוה אמינא דלא דחי להכי אצטריך קרא דכלאים בציצית אבל להר\"י פורת דלא גריס האי ק\"ו דס\"ל דליכא ק\"ו מאי יענה לקושי' התוס' ז\"ל דאמאי לא יליף לה מדאצטריך קרא במילה שלא בזמנה למעט יו\"ט. ואיהו נר\"ו תריץ יתיב דאף דלהר\"י פורת ליכא ק\"ו מנדרים ונדבות ומש\"ה לא גריס דאתייא בק\"ו מיהו ס\"ל דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות. דהשתא משו\"ה אצטריך ליה למילף מכלאים בציצית משום דממילה שלא בזמנה לא אתי מדאצטריך קרא למעט יו\"ט דאיכא למימר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו\"ט משום דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות אבל בעלמא לא דחי אלו דבריו נר\"ו. ולדידי לא שמיע לי דאם איתא דאזיל ומודה הר\"י פורת דאתי במה מצינו מנדרים ונדבות ומק\"ו דוקא הוא דס\"ל דלא אתי ולהכי לא גריס בגמ' דאתי בק\"ו למה זה נדחק לומר דרבה לית ליה דרב אשי דיו\"ט עשה ול\"ת הוא דאפילו אי' ס\"ל כר\"א שפיר קאמר דאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה משום דהוה אמינא דדחי יו\"ט דאתי במה מצינו דנדרים ונדבות. אלא ודאי דס\"ל דלרבה לא אתי לא במה מצינו ולא בק\"ו. ולעיקר קושיית הרב מהר\"י וילנא נ\"ל דאפילו להר\"י פורת ז\"ל איכא למימר דלרבה אה\"נ דאיצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה ביו\"ט ולא אצטריך ילפותא דכלאים בציצית דממילה שלא בזמנה יליף ומאן דיליף התם מכלאים בציצית ס\"ל כמ\"ד דנדרים ונדבות קרבי' ביו\"ט וכמ\"ש התוס' שם לעיקר קושייתם והילכך לא מצי למילף מדאצטריך קרא למעט מילה שלא בזמנה דמצי למימר לך דאצטריך קרא דוקא למילה שלא בזמנה משום דהוה אתי מק\"ו דנדרים ונדבות אבל בעלמא להכי אצטריך ליה היקשא מכלאים בציצית מיהו רבה אית ליה כמ\"ד נדרים ונדבות קרבים ביו\"ט וקאמ' דמילה שלא בזמנה הוה דחי יו\"ט משום דאתי עשה ודחי ל\"ת ומינה יליף בעלמא דאתי עשה ודחי ל\"ת ודו\"ק.<br><span class=\"H\"> שורש אתי עשה ודחי ל\"ת</span>\n<b> עוד </b> כתב רבינו <b> ובין </b>\n<b> בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת כו' ואע\"פ שקציצת נגע צרעת בל\"ת יבא עשה וידחה ל\"ת כו'.</b> דע דהא דעשה דוחה ל\"ת היינו דוקא היכא דבעידנא דקעקר לאו קמקיים עשה הכי אמרינן בכל דוכתא. וכתב הרב מ\"א בא\"ח סימן תמ\"ו סק\"ב משם רש\"ל דהיכא דהעשה הוא עשה דרבים דוחה ל\"ת אפי' שלא בעידנ' ודע עוד שכתב הרב מש\"ל רפ\"י מהלכות ק\"פ משם התוס' דלא בעינן בעידנא אלא היכא דאפשר וכתב שהוא חידוש יע\"ש.<br><b> ושמעתי </b> מקשים ומטו בה משם מורינו הרב כמוהר\"א ן' עזרא זלה\"ה דמה חידוש הוא זה והלא מחלוקת קדום הוא כתבו הרב נ\"י בפ' אלו מציאות עלה דאמרינן התם דאין עשה דהשבת אבידה דחי ל\"ת דטומאת כהן כשהיתה האבידה בבית הקברות. וכתב הנ\"י וז\"ל ואיכא למקשה ל\"ל טעמ' דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ותיפוק ליה דאפי' דליכא אלא לאו גרידא לא דחי ליה כיון דבעידנא דקעקר ליה ללאו דטומאה לא קמקיים עשה ותירץ בשם הר\"ן ז\"ל דה\"נ בשעה שהוא מתעסק במצות השבת אבידה קמקיים עשה ואע\"פ שעדיין לא גמרה דהוא ז\"ל סבו' דגוף עיקר העש' מתחיל משעת ראיית האבידה וכתב שהר\"ב ר' יוסף חולק עליו בזה דעיקר העשה אינו אלא בשעה שמשיב האבידה לבעליו והשאר הוי כעין מכשירי מצוה ודמי למכשירי שאר מצוות שאעפ\"י שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעוקרו מן הדקל העיקר הוא נטילת הלולב ואע\"פ שמתחילה מתעסק הוא בקיום המצוה גם ההשבה נמי כן הוא עכ\"ל. וא\"כ בשובר עצם כדי לאכול המוח שבתוכו דדמי להאבידה בבה\"ק אין ספק דלדעת הר\"ן חשיב כעוסק במצוה גופה של אכילת הפסח דאע\"פ דבעת שבירה ליכא אכילה מ\"מ כיון דלא אפשר בלא שבירה חשיב כמתעסק במצוה גופה דומיא דאבידה בבה\"ק דבעת הטומאה אע\"פ שאינה משיבה באותה שעה מ\"מ כיון דמתעסק בה להשיבה חשיב כעוסק במצוה גופה. ולדעת ה\"ר יוסף ז\"ל חשיב כמתעסק במכשירי מצוה ולא כמצוה גופה וא\"כ אין כל חדש בדברי התוספות הללו שהביא הר\"ב מש\"ל ז\"ל שדבריהם ז\"ל הם דברי הר\"ן שכתב הנ\"י אבל ה\"ר יוסף חולק עליו את\"ד הרב מוהר\"א ן' עזרא ששמעתי.<br><b> ולדידי </b> אין שייכות לדברי התוס' שהבי' הרב מש\"ל למ\"ש הנ\"י בשם הר\"ן דמ\"ש הר\"ן לגבי השבת אבידה דגוף עיקר המצוה מתחי' משעת ראיית האבידה לא מפני שאי אפשר לבא לידי ההשבת אלא ע\"י ההתעסקות בה מתחילת ראייתה הוא דס\"ל הכי דא\"כ בכל מ\"ע נמי א\"א להתקיים גוף המצוה אלא ע\"י ההתעסקות בתחי' בהכשר המצוה כגון לעקור הלולב מן הקרקע כדי ליטלו. וכיוצא בשאר המצוות כמ\"ש הנ\"י ז\"ל שם ובהנהו ודאי אזיל ומודה הר\"ן ז\"ל דאין הכשר המצוה חשיב גוף המצוה וכמבואר בפסחים דס\"ה דאמרינן הרכבתו חוץ לתחום אינו דוחה שבת וכיוצא לזה שם. ובשבת פרק ר\"א דמילה דקל\"ג גבי הכשר מצות מילה ובבכורות דף כ\"ט גבי הנוטל שכר להזות כו' אמרינן כאן בשכר הזאה כאן בשכר הבאת ומילוי. דמכל אלין דוכתי מבוא' דהכשר מצוה אע\"פ שאי אפשר לגוף המצוה לקיים בלעדה לא חשיב כגוף המצוה ואי אפשר להר\"ן ז\"ל שיחלוק על זה אלא הוא ז\"ל סבור דמצות השבת אבידה דוקא דחזינן בלאו דלא תוכל להתעלם דגזר ביה רחמ' דמעת ראיית האבידה מתחיל איסור הלאו דלא תוכל להתעלם מינה דן הר\"ן ז\"ל דעשה נמי דהשבת מתחיל מעת ראייתה דומייא דלאו וכמ\"ש הנ\"י ז\"ל לעיל מלשון זה שכתבנו בשם הר\"ן והרמב\"ם ז\"ל יע\"ש משא\"כ בשאר מצוות עשה אזיל ומודה דהכשר המצוה לא חשי' כגוף המצוה. ולדידיה ודאי עיקר גוף מ\"ע דאכילת הפסח אינו אלא אכילתו ממש וכל דמקמי אכילתו אינו אלא הכשר מצוה ולא חשיב הכשר מצוה כגוף המצוה לענין דמקרי בעידנא וזה ברור. ובכן זה שכתבו התו' בענין שבירת העצם בפסח אע\"ג דבעת שבירתו לא חשיב בעידנא אפי\"ה אתי עשה דאכילת פסח הבא אחרי כן ודחי לאו דשבירה משום דאי אפשר בלא\"ה לקיים העשה אחרי כן אין לו שייכות עם מ\"ש הר\"ן גבי השבת אבידה כמבואר. וכיון דלכ\"ע שבי' העצם כדי לאכול המוח שבתוכו אינו אלא הכש' מצו' האכילה ואז לא חשי' בעידנא מי גילה לנו דמשום דאי אפשר לקיימה אחרי כן נדחה הלאו עכשיו שלא בעידן קיום העשה ולזה כת' הרב מש\"ל שהוא חידוש גדול בעיניו וברור.<br><b> ואי </b> קשייא לך בעיקר דברי התוס' הללו שכתבו שכל שאי אפשר לקיים העשה בעידנ' דדחי הלאו דחינן הלאו תחילה כדי לקיים העש' הבא אחריו דזה נראה היפך הש\"ס דהא עלה דאמר ר\"ל בכל דוכתא ביבמות ד\"ך ע\"ב ובנזיר דנ\"ח ודע\"א ובשבת דקל\"ג ובסנהדרין די\"ט ומנחות ד\"מ כל מקום שאתה מוצא עשה ול\"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל\"ת. אמרינן דאין עשה דוחה ל\"ת אלא היכא דבעידנא דקעקר לאו מקיים עשה דמבואר מזה דכל דליכא בעידנא דחינן העשה מקמי הלאו ולא מקיים העשה כלל וזה היפך דברי התוס' דמשום קיום העשה הבא אחרי כן דחי' הלאו אפילו שלא בעידנא. הא ודאי ל\"ק כלל דע\"כ לא אמרינן בגמרא דדחינן העשה אלא דוקא היכ' שאינו מתעקר העשה לגמרי כגון מילה בצרעת בשבת וכיוצא שאם אינו בעידנא דחינן העשה דמילה בשבת ואינה נדחית לגמרי אלא מזה האיש ומזה היום אבל מ\"ש התוס' הוא במצוה שאם נדחית העשה יתעקר המצוה לעולם כההיא דאכילת פסח שאם לא נשבור העצם לאכול המוח הנה לעולם לא יוכל לקיים עשה דאכילתו של מוח דלעולם יבא הלאו קודם העשה דאכילה זה נראה כוונתם בלי ספק. ויש להביא ראיה מדברי התוס' ז\"ל הללו למה שחילק הרפ\"ח בהלכות ר\"ה סימן תקפ\"ח סק\"ה על מה שהק' הרא\"ם ז\"ל איך תוקעין שופר ביו\"ט ולא גזרו שמא יתקן כלי שיר כמו שגזרו בשבת שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה. ותירץ וז\"ל ועיקר קושיא אינה שלא מצינו שחכמים יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התור' שלא יתקעו בשופר לעולם ומה שיש לישא וליתן ב��ברי הרא\"ם ז\"ל הללו אכתוב בס\"ד בפ\"ב מהלכו' שופר ה\"ו.<br><b> ודע </b> שהתוס' בפרק השולח דמ\"א ע\"א ד\"ה לישא שפחה כתבו דכל היכא דהעשה מקיים האיש והאשה עוקר את ל\"ת ואינה מקיימת עשה לא אמרי' כיון דלגבי דידיה אתי עשה ודחי ל\"ת אף לגבי דידה כן יע\"ש וכעין זה כתבו מוהר\"י אבועאלפייא הזקן והר\"ש אלגאזי בס' אהבת עולם הביא דבריהם הרב בני חיי שם בחי' לגיטין. והוא ז\"ל תמה על דבריהם מההיא דאמרינן בפ' אלו נערות גבי אונס שותה בעציצו אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ולמה לי האי טעמא ת\"ל מטעם דנהי דלגבי דידיה ניתן לידחות הלאו מפני העשה אבל לגבי דידה ליכא עשה ולא ניתן לידחות הלאו ועיין בספר אור יקרות מה שתירץ לזה. וכדבריו כתב ג\"כ מוהר\"א יצחקי ז\"ל בס' ז\"א ח\"א דק\"ח ע\"ג ועיין בספר שמע יעקב די\"א ע\"א שתמה כן על דברי התוס' הנז' ותירץ דאפשר דהיינו נמי מאי דמשני הש\"ס אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל. כלומר דאיהי לא מפקדא בעשה זה יע\"ש וכדבריו כתוב בתוס' ישנים לכתובות וז\"ל אי אמרה לא בעינא כו' הק' הר\"א עזרא אמאי אצטריך קרא בפ\"ק דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמרה לא בעינא לכבוד מי איתיה לעשה. וי\"ל דהתם מ\"ע מיד כשציוה האב הוי עשה לעשות מצותו ולי נראה דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי' אמרה לא בעינא ליה הילכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו והשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרינן בפ' יש מותרות עכ\"ל. ועיין בספר אסיפת זקנים מ\"ש בשם הרשב\"א והרמב\"ן והריטב\"א והרא\"ה. ועיין עוד בספר שמע יעקב די\"א ע\"א מה שהק' בתשו' הרשב\"א סימן י\"א ותמיהתו היא תמיהת מוהרימ\"ט בחי\"ד סימן מ\"ז בתשו' הנז' יע\"ש ואשתמיט מיניה ועיין עוד בס' קול יעקב בדרושיו שעמד על קו' מוהרי\"א והתוס' דפרק השולח וההיא דפרק אלו נערות ואין כל חדש בדבריו ז\"ל. ועיין בדרשותי בדרוש לשבת תשוב' שנת התקנ\"ט יע\"ש.<br><b> ודע </b> שהר\"ב הכריתות כתב דאע\"ג דקי\"ל אתי עשה ודחי ל\"ת במקדש לא דחי והכי איתא בפרק דם חטאת דצ\"ז. ויש לחקור אם הלא תעשה ליתיה במקדש דוקא אלא איתיה נמי חוץ למקדש אי בכה\"ג אמרינן נמי דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. ועיין בפסחים פרק כיצד צולין דפ\"ג עלה דמתניתין דהעצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ט\"ז להיות בשבת ישרפו בי\"ז דפריך עלה בגמרא ואמאי ליתיה עשה וידחה ל\"ת ומשני שנויי טובא ולא משני דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ש\"מ דכיון דהלא תעשה כל מלאכה ביו\"ט ליתיה במקדש לחודיה אלא אף חוץ למקדש להכי לא מצי לשנויי הכי. ועיין עוד בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"א עלה דאמרי' את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו יכול יהא בנין בה\"מ דוחה ת\"ל את שבתותי תשמורו ופרכינן ונגמר מינה דאין עשה דוחה ל\"ת כו' ומאי קושייא שאני בית המקדש דאין עשה דוחה ל\"ת וגם ממאי דס\"ד התם למילף מהתם דטעמ' דכתב רחמנא הא לא\"ה אתי עשה ודחי ל\"ת כו' יע\"ש.<br><b> ודע </b> שכלל זה נראה דאשתמיט מיניה דהר\"ב מגילת אסתר בחי' לספר המצוות במצוות ל\"ת סימן ס\"ט שכתב דלדעת הרמב\"ם בעל מום הוזהר על כניסת העזרה בין האולם ולמזבח אפי' שלא לצורך עבודה ומה שהתירו ליכנס שם בעל מום משום מצו' ערב' הוא לפי שמצות ערבה במקדש הלמ\"מ היא כדאיתא בגמ' וא\"כ אתי עשה דערבה ודחי ל\"ת שאין בו כרת עכ\"ל. ולפי כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש אין מקום לתירוצו ואולי משמ' ליה להרב ז\"ל שלא נאמר כלל זה אלא במידי דאכילה דמקד' אבל לא בשאר מילי שבמקד' והוא דוחק. ועוד י\"ל דכלל זה אין הכל מודים בו שהרי באותה סוגייא דפרק דם חטאת עלה דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל\"ת רבא הוא דמשני דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש אבל רב אשי תריץ יתיב שינוייא אחרינא יע\"ש. ולרב אשי אפשר דאף במקדש אתי עשה ודוחה ל\"ת ואף דרבא מייתי סיעתא לדבריו מההיא דועצם לא תשברו בו כבר כתבו התו' שם דרבא לטעמיה יעו\"ש וא\"כ אפשר דר\"ל דס\"ל דכהנים בעלי מומין נכנסים בין האולם ולמזבח בערבה ס\"ל דאף במקד' אתי עשה ודחי ל\"ת.<br><b> ואולם </b> זו היא שק' אצלי לדברי הר\"ב מגילת אסתר שכתב דכיון דאיכא הלמ\"מ לנטילת ערבה במקד' א\"כ אתי עשה ודחי ל\"ת דא\"כ מאי האי דקאמר ליה רבי יוחנן לר\"ל התם מי אמרה כו' ומפרשינן מי אמרה בבעלי מומין דילמא (בטמאין) [בתמימים] כו'. והשתא כיון דאיהו מודה דערבה במקד' הלמ\"מ בנטילה אף בעלי מומין נמי במשמע דהא אתי עשה ודחי ל\"ת. ועוד לפי דבריו למה נקט ר\"ל בעלי מומין דוקא ולא זרים דהא זרים נמי איתנהו בהכי דאתי עשה ודחי ל\"ת ומתוך דברי הרב ז\"ל נראה דזרים לא אסירי מעיקרא בלאו זה כמ\"ש בתחילת דבריו. ועיין להר\"ב מ\"ל בספ\"ט מהלכות ביאת מקדש. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שזה שכתבנו שרב אשי פליג עליה דרבא וס\"ל דאף במקדש אתי עשה ודחי ל\"ת אי אפשר לאומרו דא\"כ תקשי ליה לרב אשי אותה שהק' בפסחים פרק אלו עוברין דף מ\"ד למה אין היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה דומייא דנזיר ורב אשי גופיה משני התם משום דהוי חטאת ונזיר ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומפרשינן התם חטאת מאי היא דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' ואם איתא דלרב אשי אף במקדש אתי עשה ודחי ל\"ת היכי קאמר דהוו ב' כתובי' חטאת ונזיר הא קרא דחטאת אצטריך לגופיה דלא הוה ילפינן מנזיר משום דגבי חטאת הוה אמינ' אתי עשה ודחי ל\"ת להכי איצטריך קרא דיקדש לומר דהוי עשה ול\"ת דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה כדקאמר הכא בזבחים אלא ודאי דאף רב אשי אזיל ומודה לתירוצא דרבא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. אלא דעדיפא מינה משני דבלא\"ה נמי ניחא ולהכי משני שפיר התם דהוו ב' כתובים הבאים כאחד דחטאת ודאי יליף מנזיר וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל\"ת דהא אין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ולהכי איצטריך קרא גבי חטאת כי היכי דנהוי ב' כתובים הבאים כאחד וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא על הר\"ב מגילת אסתר. ובכן אין צורך למ\"ש הר\"ב דברי אמת בקונט' דנ\"ו ע\"ד שהקשה קושיא זו מדברי רב אשי לרב אשי גופיה. וכתב שהסוגייאות חלוקות יעו\"ש.<br><b> ואולם </b> לא הרב הנז' תלונותינו כי זו היא שקשה גם על רבותינו בעלי התוספות בעירובין ס\"פ המוצא תפלין ד\"ק ע\"א ד\"ה מתן ד' דכשנתערבו מתן ד' במתנה אחת למה לא ינתנו במתן ד' וליכא משום בל תוסיף דאתי עשה דמתנות ודחי לאו דבל תוסיף דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע\"י פשיעה הוא בא ואינו יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ\"ל. ומלבד מה שקשה בעיקר קושייתם דאשתמיט מינייהו האי כללא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש גם עיקר תירוצם שכתבו דכל דע\"י פשיעה אין עשה דוחה ל\"ת הוא היפך הך סוגייא דזבחים דפרכינן וליתי עשה ולידחי ל\"ת אע\"ג דנגיעת בשר קדש בבשר פסולה ע\"י פשיעה הוא בא ולא משני תלמודא כדמשנו התוס' ז\"ל. ועיין בחי' הריטב\"א שם בעירובין שהביא דברי התוס' ותירוצם. והוא ז\"ל תירץ עפ\"י כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ודוק. ותו ק\"ל בתירוץ התוס' מסוגייא דפ' במה מדליקין דכ\"ד דפרכינן עלה דמתני' דאין מדליקין בשמן שרפה דניתי עשה דשריפת קדשים ונדחי ל\"ת דיו\"ט ולא דחי שאני הכא דבא ע\"י פשיעה. וההיא יש ליישב דפריך על העצמות והגידין שאי�� שורפין אותן ביו\"ט כדאיתא בפסחים דפ\"ג א\"נ בשנטמא כו' אמנם קושיא קמייתא ק' ועיין בספר שער המלך. ועיין עוד במה שכתבתי בשורש נשבע לבטל את המצוה יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שכחו </b>\n<b> ולא הביאו סכין מע\"ש אומר לכותי כו' ודבר שעשייתו אסורה עלינו כו'.</b> הנה מרן בש\"ע א\"ח סי' של\"ב ס\"ו כתב שאם שכח ולא הביא איזמל מע\"ש לא יביאנו בשבת אפילו דרך כרמלית שאין בו אלא איסור דרבנן שחכמים העמידו דבריהם אפילו במקום כרת וכן אסור לומר לגוי לעשותו כל שאם הישראל עושהו יש בו איסור תורה דהיינו שיעבירנו דרך ר\"ה יע\"ש. והן הן דברי הרי\"ף והרא\"ש בפרק ר\"א דמילה והוכיחו שם דאמירה לגוי במידי דאסיר לישראל מן התורה דאפילו במקום מצוה אסור כההיא דעירובין פ' הדר דס\"ח דאמרינן ולא שני לך בין שבות דאית בו מלאכה לשבות דאין בו מלאכה דמה\"ט אסרו חכמים לומר לגוי שיביא מים דרך ר\"ה או שיאמר לו שייחם אותן אבל דרך כרמלית מותר כיון דלישראל לא אסירי אלא דרבנן דשבות במקום מצות התירו ע\"כ. ולכאורה איכא למידק מאי שנא דהתירו לומר לגוי שיחלוב בהמתו בשבת כל שמצטערת מחמת רוב החלב כמ\"ש הרא\"ש ע\"ש מוהר\"מ בפרק מפנין דקכ\"ח ע\"ב והטור ומרן בש\"ע בסימן ש\"ה פי\"ט משו' צער בע\"ח דהוי דאורייתא ואמירה לגוי דרבנן ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן. והרי העמידו חכמים דבריהם במקום כרת גבי מילה ואסרו אמירה לגוי ומאי שנא צבע\"ח דנפ\"ל מקרא דעזוב תעזוב כדאיתא בב\"מ פרק אלו מציאות יע\"ש.<br><b> איברא </b> דהיא גופא איכא למידק מההיא סוגייא דפרק מפנין שהתירו להביא כרים וכסתות ולהניח תחת הבהמה בשבת אע\"ג דהוי מבטל כלי מהיכנו משום דאינו אלא שבות דרבנן ואתי צער בע\"ח דאורייתא ומבטל דרבנן ועוד למה לא התירו כל שבותין דרבנן משום מצוה דאורייתא ואנן איפכא מתנינן גבי שופר ולולב ומגיל' שאסרו חכמים לעלות באילן ביו\"ט ולשוט במים וכן לתקוע בשבת משום גזירה דרבה כדאיתא בר\"פ לולב וערבה והן הלכות פסוקות. וכבר הוק' לו כן להרב החסיד מוהר\"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן בהשמטות אות ט' יע\"ש. ולדידי יש לו מן הישוב עפ\"י מ\"ש הרא\"ם בתוספותיו על הסמ\"ג בהלכות שופר עלה דאמר רבה גזירה שמא יטלנו ויעבירנו ד\"א בר\"ה דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה אלא היכא דליכא הכשר מצוה כי ההיא דלא עולין באילן ולא מפקחין את הגל דבעידנא דעקר שבות דרבנן לא מקיים עשה דתקיעה אבל כל היכא דבעידנא דעקר שבות דרבנן מקיים עשה של תורה אתי עשה של תורה ודחי שבות של דבריהם ומה שיש לי לעמוד על דברי הרא\"ם ז\"ל הללו עיין בפ\"ב מה' שופר ה\"ו יע\"ש. והשתא הכא דהוי הכשר מצוה דבעידנא דמבטל כלי מהיכנו מקיים עשה דעזוב תעזוב אתי דאורייתא ומפיק דרבנן וממילא נתיישבו דברי הפוסקים שהתירו אמירה לגוי לחלוב בהמתו כיון דבעידנא דהגוי חולב הבהמה מתבטל צערה ואע\"ג דאמירה לגוי לאו בעידנא הוא מ\"מ עיקר איסור זה אינו אלא משום איסור החליבה גזי' שמא יחלוב הוא בעצמו והא ודאי לא עבר אאיסור דרבנן אלא בשעת שהגוי חולב הבהמה עפ\"י דבורו.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מ\"א בסימן ש\"ה סי\"ט בדין בהמה שנפלה לאמת המים שכת' משם רבינו פכ\"ה דשבת דאסור לישראל להעלותה בידים אע\"ג דאיכא צבע\"ח משום דאין לנו לדמות גזירות חכמים אלו לאלו כי יש דברים שהעמידו דבריהם אפי' במקו' מצו' עכ\"ל הנה שלל בדבריו הללו קו' הרב מוהר\"י אלגאזי משום דלא כל השבותין שוין והם אמרו והם אמרו והדבר מסור בידם דגבי מילה אסרו משום שבות של דבריהם להביא אזמל באמירה לגוי וכיוצא אעפ\"י שמתבטל מצות המילה לגבי צעב\"ח התירו.<br><b> ואולם </b> אנכי לא ידעתי לפי דבריו ז\"ל איך התיר הרא\"ש אמירה לגוי לחלוב הבהמה משום צעב\"ח ומי גילה לו רז זה דבשבו' כזה התירו חכמים בתר דאשכחן דע\"י ישראל אסור להעלותה משום שבות דטלטול הבהמה ויותר תימא על המ\"א שלמד מדברי הרא\"ש להתיר לומר לגוי להעלות הבהמה מן המים אחר שכתב שאין לדמות גזירות חכמים אלו לאלו. ואם על דברי הרא\"ש אנו מצטערין איך הרב ז\"ל הוסיף על דבריו ולא הרגיש בזה.<br><b> הן </b> אמת דבעיקר דינו אנו מודי' לו ולא מטעמו אלא משום דאמירה לגוי להעלותה הוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי שהרי אף לישראל אינו אסור להעלותה אלא משום שבות דרבנן אמנם דברי הרא\"ש ז\"ל תמוהים ועומדים לפי מ\"ש הוא ז\"ל שאין לדמות הגזירות זו לזו. ולפי הנראה הרא\"ש ז\"ל פליג על רבינו וס\"ל דאף הישראל מותר להעלות' בידים דזה שבות וזה שבות ומדמינן אהדדי שלא כדברי רבי' כי היכי דיליף הרא\"ש לומר לגוי לחלוב מדשרו רבנן לבטל כלי מהכנו. ועל המ\"א ז\"ל לבד תלונותינו שלא הרגיש בזה ולולי דברי המג\"א יש מקום לומר באופן אחר במה שלא התירו עליית הבהמה ויתיישבו דברי הרא\"ש ז\"ל דכל שבות של דבריהם דאסור משום גזירה שמא יבא להתיר איסור תורה כגון איסור מבטל כלי מהיכנו דדמי לסותר בנין כמ\"ש רבינו פרק כ\"ה מה' שבת הכ\"ג ויבא להתיר סתירה בשבת לגבי מצוה התירו דגזירה זו רחוקה היא ולא קרובה אבל שבות של דבריהם שאינו משום גזירה אלא משום הדבר בעצמו דמצוה לנוח בשבת ולא יעשה עובדים דחול בשבת כאיסור טלטול אבנים כמ\"ש רבינו בספכ\"ד מה' שבת הי\"ב י\"ג בדברים אלו אפשר שהחמירו חכמים יותר ואפילו לגבי מצוה. ולהכי בעליית הבהמ' מן המים אסרו דעיקר האיסור אינו משום גזירה אלא מצד הדבר בעצמו דמחזי כעובדים דחול וכיון שכן שפיר יליף מוהר\"מ ז\"ל להתיר אמירה לגוי משום צעב\"ח כיון שאינו אלא משום גזירה ודמי למבטל כלי מהיכנו ואע\"ג דתקיעת שופר אסרו משום גזירה דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה י\"ל דבגזירה קרובה טפי כי האי החמירו דקרוב הדבר מאד שיבא לידי איסו' דאוריית' כיון שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר ולהכי לא אמרו בגמרא טעמא משום שמא יתקן כלי שיר דהוייא חששא רחוקה אלא משום גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה וזו היא תשובה נכונה למה שהק' הרא\"ם ז\"ל אמאי לא חששו לשמא יתקן כלי שיר דלחששא קרובה חששו לרחוקה לא חששו.<br><b> האמנם </b> הא ק\"ל על הפוסקי' שהתירו שבות זה משום צבע\"ח מההיא דפ' במה בהמה דנ\"ג דהפליגו תנאי גבי בהמה שאכלה כרשיני' אם מותר להריצה בחצר גזירה משום שחיקת סמנים מר חייש לשחיקת סמני' ואסר ורבנן לא חיישי ושרו ופסקינן הילכתא כמאן דלא חייש ופסקו כן הרא\"ש והטור בסימן של\"ב משמע דאי הוה מקום למיחש הוה אסיר אע\"ג דאיכ' צבע\"ח ועיין בדברי מרן שכת' בשם המרדכי דאם אחזה דם וספק שמא תמות דמותר לומר להגוי להקיז דמה דאי לא נתיר לו מתוך שאדם בהול בממונו יבא להקיזה יע\"ש ולא התיר מטעם צבע\"ח משמע דפליג על מוהר\"ם ז\"ל וכעת צל\"ע. שוב ראיתי שחילוק זה שחילקנו בין שבות דשכיח לשבות דלא שכיח ואמטו להכי נקטו בגמ' גבי שופר שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ולא נקטו טעמא משום דיתקן כלי שיר הוא גמרא ערוכה בפסחים פרק אלו דברים דף ס\"ו ע\"ב דקאמר בגמ' גבי בני בתירה דשאלו מהלל שבות כלאחר יד אי דחינן במקום מצוה ופי' רש\"י ז\"ל משום דשבות זה לא שכיח ועיין בדברי התוס' שם. ושו\"ר להרב לח\"מ בה' שופר פ\"ב ה\"ו תירץ כן בעיקר קו' זאת יעש\"ב."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין ספק מוציא מידי ודאי עשרת </span>\n<b> ימים שבין ר\"ה עד יום הכפורים טעה וחתם בהם כו'.</b> אמר הי\"מ נשאלתי במי שהיה עומד בתפלה בעשרת ימי תשובה ומצא עצמו אומר בא\"י המלך ולא ידע אם קאי בהמלך הקדוש או בהמלך המשפט אם גומר המלך הקדוש והולך משם ואילך או גומר המלך המשפט כו' ואף דבפרק היה קורא גבי מי שטעה בין וכתבתם לוכתבתם אמרינן דחוזר לוכתבתם ראשונה אפשר דשאני ק\"ש דהיא מדאורייתא וכרבי אליעזר דפ' מי שמתו גבי ספק קרא ק\"ש דחוז' וקורא וכמו שפסקו שם הרי\"ף והרא\"ש ורבינו בפ\"ז מה' ק\"ש ואע\"ג דחוזר וקורא כולה בברכותיה ומדאו' ליכא אלא למר פסוק ראשון ולמר פ' ראשונה כבר כתב הרשב\"א ז\"ל דכיון שהוא מחוייב לקרוא ק\"ש דאוריית' קורא הוא כעיקר תקנתו יע\"ש ועיין להרב החסיד בספר ארעא דרבנן אות תקמ\"א יע\"ש אמנם בתפלה דאינו אלא מדרבנן כדאמרינן בפ\"ג דברכות בעל קרי קורא ק\"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל דתפלה דרבנן ואפילו לרבינו שכתב שהיא מצות עשה מקרא דועבדתם כבר כתב מרן כ\"מ בריש פ\"א מה' תפל' דזמני התפלה אינו אלא דרבנן יע\"ש ובארעא דרבנן סימן תר\"ע יע\"ש ובכה\"ג אינו חוזר להמלך הקדוש אלא להמלך המשפט דהוה ליה ספק בדרבנן ולקולא.<br>1תשובה הנה חדשים מקרוב באו ספר חסדי דוד וראיתי לו שנסתפק בה' ר\"ה סי' תקפ\"ב בזה והוסיף לומר דלא דמי להיכא דטעה ואמר במקום המלך הקדוש האל הקדוש שמחזירין דהתם הוי ודאי מקלקל בלשון התפלה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים חוזר משא\"כ היכא דמספקא ליה אם אמר אותם הברכות דביני ביני או לא הוה ליה כס' התפלל ספק לא התפלל שאינו חוזר אפילו למאן דאמר תפלה דאורייתא דנוסח התפלה הוא מדרבנן יע\"ש.<br><b> ושיחתו </b> איני מכיר איך כתב דספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר דהא איפכא שמעינן מהפוסקים ז\"ל שפסקו ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל כמבואר בדברי הטור ומרן ב\"י בא\"ח ר\"ס ק\"ז דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ודלא כר\"מ דאמר ספק התפלל ספק לא התפלל לא יחזור ויתפלל וכן כת' מרן ב\"י בשם הרשב\"א ור\"י כי קאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אדר\"א קאי דאמ' ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל כלומר אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף וקאמר ר\"י אם רוצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זה לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו עכ\"ל ועיין בספר גו\"ר חא\"ח כלל ד' סימן י\"ט.<br><b> עוד </b> כתב בס' הנז' דלא דמי לס' דוכתבתם דגבי ק\"ש דהתם ליכא ס' דברכות לבטלה מה שאין כן הכא איכא ס' דברכות לבטלה ומה שמחזירין אותו אפילו על הס' אם אמ' האל הקדוש או המלך הקדוש התם הוא משום דהוי קרוב לודאי דלא אמ' אלא האל הקדוש כיון דרגיל לומ' כך תמיד מה שאין כן שאר ספיקי עכ\"ל והא נמי ליתא לפום מאי דקיימא לן דבס' התפלל ס' לא התפלל דחוזר ומתפלל בתורת נדבה ולא חיישינן לברכות לבטלה משום דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו: גם זה שכתב ומה שמחזירין אותו אפי' על הס' כו' התם הוא משום דהוי קרוב לודאי דלא אמ' אלא האל הקדוש כו' הנה לפי דבריו הכא נמי בנדון דידיה דמספק' ליה אי אמר כבר המלך הקדוש והשתא קאי בהמלך המשפט או קאי השתא בהמלך הקדוש נמצא דבכלל הספק הזה קאי נמי בס' אי אמר תחילה האל הקדוש או המלך הקדוש דכיון שהוא אינו זוכר אי אמר המלך הקדוש והשתא קאי בהמלך המשפט ודאי הוא שאינו זוכר אי אמר תחילה המלך הקדוש או האל הקדוש וא\"כ הול\"ל שיחזו' ויאמר המלך הקדוש ויגמור משם ואילך דקרוב לודאי הוא דלא אמר אלא האל הקדוש כיון דרגיל לומ' כך.<br><b> עוד </b> כתב ועכ\"פ אהני לן האי חילוקא לתרץ מה שהקשה הרב כנה\"ג ז\"ל דהיכי פסקינן דאם אמר האל הקדוש דחוזר דהא קי\"ל ספק ברכות להקל וכיון דרבותינו ז\"ל פליגי בזה מערכה לקראת מערכה אמאי מהדרינן ליה כיון דספק ברכות להקל ונדחק ליישב בשיירי יע\"ש ולע\"ד ל\"ק מידי דשאני שאר ספיקי דברכות דאזלי' להקל היינו בדליכא ודאי קלקול אלא ס' בירך ס' לא בירך לא מהדרי' ליה דהגם דנימא דלא אמ' כלום ש\"ד משא\"כ הכא דאם אמ' האל הקדוש במקום המלך הקדוש הוי קלקול וגרע טפי ולהכי מהדרי' ליה עכ\"ל ולפי מ\"ש אנן יד עניי דלמאי דקי\"ל כר\"י דס' התפלל ס' לא התפלל חוזר ומתפלל ולא חיישינן לברכה לבטלה דתפלה רחמי נינהו והלואי יתפלל אדם כל היום כולו לנדבה ממילא יתיישב קו' מרן החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג דדוקא בשא' ברכות דעלמא שאינן לתפלה קי\"ל דספק ברכות להקל אבל בברכות דתפלה לא חיישי' לברכה לבטלה דס' ברכות דהתפלל דחוזר היינו משום דתפלה רחמי נינהו ולהכי בהאל הקדוש אע\"ג דפליגי הפוס' אי חוזר או לא הוה ליה כספק התפלל דחוזר ומתפלל.<br><b> עוד </b> כתב ומיהו ראיתי בס' כנה\"ג ז\"ל בסי' זה שכתב דשאני משיב הרוח דלכ\"ע היכא דלא אמרו מחזירין אותו ולהכי כי מספקא ליה אם אמרו בתוך ל' לא אמרינן דלא אמרו כיון דרגיל לומר כך אבל הכא גבי האל הקדוש דאפילו ודאי לא אמרו סוברים כת הפוסקים דלא בעי לאהדורי א\"כ אפי' שהוא קרוב לודאי שלא אמרו הול\"ל דלא מהדרי' ליה עכ\"ל אם כן הדר' קושיין לדוכתין דאפי' תימ' דקרוב לודאי שלא אמר אלא האל כו' אמאי מהדרינן ליה הא איכא ס' דפוסקים דפליגי אי מהדרי' ליה או לא וכתב ולזה היה נ\"ל לומר דכה\"ג לא מיקרי ספיקא כלל כיון דרוב הפו' הסכימו דמהדרי' לי' דלא מיקרי ס' אלא היכא דליכא הכרע משא\"כ הכא דרבו דעו' הפוסקים דמחייבי' ליה לחזור ולא נשאר לנו אלא ס' אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש וכשאנו מכריעין לומר דמסתמא ודאי לא אמר אלא כמו שהיה רגיל לא נשאר שום ס' וכן ההיא די\"ד סי' כ\"ח הוי ספק שקול משא\"כ הכא כיון שהסכימו הפוסקים דבעי לאהדורי הלא הם עמודי ההוראה הרי\"ף ורבינו והרא\"ש ור\"ת ליכ' שום ספיקא כלל ולא ידעתי איך לא השגיח הרב ז\"ל בזה עכ\"ל ותמוהי' דבריו שחילוק זה כבר השגיח בו הרב בשיירי כנה\"ג ז\"ל כאן בסימן תקפ\"ב שכתב וז\"ל וא\"ת אם דעת' ז\"ל דבמחלוקת זה דמלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר משום דספק ברכות להקל למה פסק בהאל אוהב צדקה כו' והאל הקדוש דחוזר כיון דאיכ' פלוגתא דרבוותא ספק ברכות להקל הא ל\"ק מתרי טעמי חדא דהתם כולהו רבוותא פסקי דחוז' חוץ מאבי\"ה והראב\"ד ��בל הכא אי אורחות חיים בשם הראב\"ד סובר דחוזר תר\"י ור\"י ורבינו יחיאל והרא\"ש ורבינו בעל הטורי' וסמ\"ג סוברי' דאינו חוזר. עוד טעם אחר דבהאל הקדוש האל המשפט הרי\"ף והר\"מ והרא\"ש ז\"ל הסכימו דחוזר וכיון דג' עמודי ההוראה שהרב נשען עליהם בכל הוראותיו הסכימו לדעת א' פסק כוותייהו ששאר הפוס' אינה מש' לדעת הר' אבל הכא הרי\"ף ורבינו לא גילו דעתם ומדברי הרא\"ש מוכח דס\"ל דאינו חוזר והוא מחלוקת פוסקים אחרים מערכה לקראת מערכה להכי ס\"ל דספק ברכות להקל וכפי זה אפשר לעלות ארוכה למה שהקשתי על הרב במהדורא קמא דלמה פסק דאם אמר האל הקדוש האל המשפט חוזר מאחר דספק ברכות להקל עכ\"ל הרי מבואר שהשגיח הרב ז\"ל בחילוק העניינים וכתב דאפשר להעלות ארוכה בזה למה שהקשה בכנה\"ג.<br><b> ואולי </b> כוונתו להקשות על הרב כנה\"ג למה זה אמרה למילתיה בלשון אפשר ואין זה מן התימא לומר שלא השגיח הרב ז\"ל בזה דהרב להכי אמרה למילתיה בדרך אפשר משום דלגבי איסו' ברכה לבטלה היה לו למרן לחוש למיעוט הפוסקים לכתחילה אע\"ג דאיכא סברות רבים וגדולים המתירין. ועיין למהר\"מ בן חביב בכלליו ב' שבס\"ס גט פשוט סי' ה' ודוק עוד כתב בס' הנז' וז\"ל ומ\"מ עיקר החילוק הוא כמ\"ש כו' ובעיקר הספק דעתי אומרת דגומר המלך המשפט משום דס' ברכות להקל עכ\"ל ואני אומר דגומר המלך הקדוש מאחר דקי\"ל דהיכא דמספקא ליה אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש דחוזר ה\"נ כי מספקא ליה אי קאי בהמלך הקדוש או בהמלך המשפט אם נאמר שיסיים המלך המשפט הרי חוזר להסתפק אם אמר תחילה האל הקדוש או המלך הקדוש תחילה כיון דמעיקרא מספקא ליה אם אמר ברכה זו או לא אמר ובכלל ספק הוא אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש ומסתמא אנו אומרים דאם אמר הוא מה שהיה רגיל לומר דהיינו האל הקדוש וברור.<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי להרב מופת הדור בספר ברכי יוסף א\"ח סימן קפ\"ו אות ד' הביא מה שנשאל להר\"ב שער אפרים סימן י\"א באשה שאכלה ונסתפקה אם ברכה ברכת המזון אם צריכה לברך או לא וכתב דאין לפטור זאת האשה מטעם ספ' ספיקא ספק אם ברכה ברכת המזון אם לא ואת\"ל לא ברכה ספק לא מחייבא מדאורייתא לברך דזה אינו דאי אמרינן דלא ברכה א\"כ מקרי ודאי לא ברכה א\"כ אף שאינה חייבת רק מדרבנן צריכה לברך עכ\"ל וכתב על זה הרב ברכ\"י נר\"ו דאף דלכאורה יש להשיב דכיון דאיכא ספק ספיקא האי איתתא פטורה לגמרי דלצד שהיא חייבת מדאורייתא הא איכ' ס\"ס ופטור' מחיוב דאורייתא ולצד שהיא חייבת מדרבנן בספק אם ברכה לחוד פטורה דספיקא דרבנן לקולא.<br><b> מ\"מ </b> יש מקום לדברי ה' שער אפרים ז\"ל מההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפ\"ק דפסחים ד\"ט עלה דפרכינן ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא ודאי טבל ס' מעושר ספק אינו מעושר וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ואסיקנא התם ודאי בודאי הוא כדרב חנינא חוזאה דאמר חזקת חבר כו' ואב\"א ספק בספק הוא וכדרבי הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה ולחד שינוייא של ר\"י שהביאו התוס' שם כל ס' דרבנן אין מוציא מידי ודאי מש\"ה גבי בדיקת חמץ דרבנן אין מוציא מידי ודאי והכא גבי מעשר אין פירות מתוקנין אלא למאכל בהמה ולא מהני ספק ספיקא למאכל אדם אף דליכא אלא איסור' דרבנן אם הכניס במוץ שלה וכתב עוד כד דייקינן פורתא ע\"כ לחלק ביניהם ולדחות ראיה זו דהא כתב הרמב\"ם פ\"ח מה' ברכות ופסקו מרן לקמן סי' ר\"ט דכל הברכות כולן שהם מ��בריהם אם נסתפק לו אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך והשתא ברכות דלאו דאכיל' כגון תפלה וכיוצא לק\"מ די\"ל דהגם דאיש זה חייב בברכה מ\"מ לא מקרי ודאי לענין זה אלא כגון פירות דטבילי וחולדה דשקלה חמץ וכיוצא דבהני וכיוצא אין ספיקן מוציאן מידי ודאן משא\"כ בברכות דתפלה וכיוצא לא קרינן בהו ודאי ומספיקא אינו חוזר ומברך אך ברכות אכילה דהוו דרבנן דמילי כריסיה נראה דהוי כפירו' דטבילי וכיוצא ואיך הרמב\"ם והטור ומרן כיילי לן בכולהו ברכות דרבנן דאינו חוזר ומברך הא אין ס' מוציא מידי ודאי עכ\"ל.<br><b> והנה </b> חילוק זה שחילק הרב נר\"ו בין ברכות דתפלה לברכות דאכילה דחיוב ברכות דתפלה לא מיקרי ודאי כמו חיוב ברכות דאכילה דכיון דמלי כריסיה מיקרי ודאי כפירות דטבילי לא יכולתי להלום מה בין זה לזה דאם ברכות דאכילה מקרי ודאי משום דחייב לברך על אכילה ה\"נ ברכות דתפלה איקרי ודאי בהגיע זמן התפלה ומה בין הגיע זמן התפלה דמחייב לברך מפני הזמן להגיע זמן ברכת האכילה דמחייב לברך מפני אכילה ולקוצר דעתי אין בין זה לזה כמלא נימא. ואולם קושטא קאי דמההיא דס' ברכות ל\"ק לשאר ספיקי דרבנן דלחד תירוצא דר\"י אין ס' מוציא מידי ודאי דשאני ספק ברכות שאם יאמר שיברך מספק איכא צד איסור ברכה לבטלה אפילו שאיסור ברכה לבטלה היא מדרבנן וכמ\"ש הרב גופיה לקמן ע\"ד ד\"ה ותו יע\"ש.<br><b> עו\"כ </b> וז\"ל ותו שהרי כתב הטו' בסי' תל\"ח עכבר שנכנס לבית בדוק ומצא פירורין צריך לבדוק וכתב הרמ\"ל רפ\"ב מהל' חמץ ומצה דאף דביטל וליכ' אלא איסור' דרבנן כיון דודאי חמץ וס' אם אכלתיה אין ספק מוציא מידי ודאי ואף בדרבנן אזלי' לחומרא דס\"ל להטור לחד שינוייא דר\"י דבדרבנן נמי אין ספק מוציא מידי ודאי ועוד דבסי' ק\"ה פסק כדעת הר\"מ במז\"ל דס' נטל ידיו וס' לא נטל ספיקו טהור ואמאי לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי והרב מ\"ל גופיה ספ\"ה מה' ברכות הק' ע\"ד הטור הנז' ממ\"ש בסימן שס\"ד בעירוב דס' הינוח לא מהני ולא הוק' לו ממ\"ש בסי' תל\"ח גבי חמץ וכמדובר וכ\"ת דמההיא דחמץ ל\"ק דאפשר לומר דשאני חמץ שהחמירה בו תורה טפי משאר איסורים הילכך גם חכמים אחמור בספיקו א\"נ כמ\"ש ה\"ה בפ\"ב דחמץ גבי ט' ציבורין דכיון דבדיקת חמץ תחילתו על ספק החמירו בספיקו טפי משאר ספיקי אלא דס\"ל להטור דתסגי לי' להחמיר בחד ספיקא לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל כי איכא ס' ספיקא כגון ההיא דט' ציבורין אף גבי חמץ שרי ומה\"ט שפיר פסק ס' נטל ידיו אין צריך ליטול דס' מוציא מידי ודאי בדרבנן וה\"ט נמי דכולהו ברכות ולפי זה בנדון הרב שער אפרים נמי אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן ומשום דאורייתא הא איכא ס\"ס וככל אשר דברנו עכ\"ל.<br><b> והנה </b> מה שעלה לחלק הרב בין חמץ לשאר איסורים הנה נכון וע\"פ זה מינח ניחא מה שהיה ק' לי על הרפ\"ח דהכא בא\"ח סי' תל\"ח כתב כדברי הרב מש\"ל דהטור אפילו בביטל מיירי מדלא חילק כמו שחילק בסי' תל\"ט וה\"ט דאין ס' מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן וכחד תירוצא דר\"י שכתבו התוס' בפ\"ק דפסחים ואלו הפר\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי ס\"ס ס\"ק ט\"ו כתב בשם הש\"ך ז\"ל דהא דאמרינן ספקא דרבנן היינו דוקא כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש לו חזקת איסור אזלינן לקולא והוא ז\"ל נחלק עליו והסכים דאף באיתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא יע\"ש וזה הפך מ\"ש בסימן תל\"ח לדעת הטור והתוס' לחד תירוצא אמנם ע\"פ חילוק הנז' הנה נכון דדוקא גבי חמץ דהחמירה בו התורה א\"נ דתחילתו על הספק הוא דס\"ל להטור דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בבדיקת חמץ דרבנ' מה שאין כן בשאר איסורים דרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי.<br><b> וראיתי </b> עוד להרב ברכ\"י הביא שם דברי הרב כרתי ופלתי בי\"ד סימן ס\"ט ס\"ק יו\"ד באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה דהורה הט\"ז להתיר והביא ראיה מההיא דהיה אומ' וכתבתם כו' והרב ש\"ך בנקודות הכסף השיגו דלא דמי לוכתבתם דמליחה עסק גדול ואיך שכחה והוא ז\"ל כתב דאם האשה תולה טעותה בדבר אשר היא בלי ספק למה שכחה וכיצד באתה לידי ספק נר' להתיר מההיא דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כו' והנה ברור שאם נמצא קדרה מבושלת אש והמבשלת אינה לפנינו לשאלה אם מלחה פשיטא דמותר כמו שהתירו שם אין כאן הבדל כלל ואם נאמר דיש כאן ריעותא איך שכחה מעשה רב נאמר לאידך גיסא איך נסתפקה אם מלחה ומה הביאה לספק זה כדי שנאמר דעשתה מעשה רב והלא דבר הוא אבל צא ולמד מס' התפלל שאינו חוזר (נראה לענ\"ד דאע\"ג דקי\"ל דחוזר ומתפלל כוונת הרב להכריח כן מאותו מ\"ד בגמרא דאינו חוזר ומתפלל ואפילו רבי יוחנן דאמר דחוזר ומתפלל היינו מטעמא דתפלה רחמי והלואי שיתפלל אדם כל היום הא לא\"ה אינו חוזר מספק זה נלע\"ד כוונת דברי הרב) ואף דודאי חייב להתפלל דס' התפלל אין ס' מוציא מידי ודאי וגם איך שכחה מעשה רב כזה כו' ואין לומר דתפלה שאני דאיך נחמיר להתפלל ב' איך יברך לבטלה דהא בק\"ש למ\"ד דרבנן ס' קרא ס' לא קרא אינו חוזר וקורא דהוי ס' דרבנן וכאן ליכא ברכה עד דנימא דהוי חשש ברכה לבטלה ויש להקשות לחד תירוץ דהתוס' בגמ' הנז' דאף בדרבנן אמרו אין ספק מוציא מידי ודאי אם כן מ\"ט דפטור מתפלה וק\"ש הא החיוב ודאי ודוחק לומר כי תקנתא דרבנן נמי כמו ק\"ש ותפלה הם תקנו לודאי ולא לספק עכ\"פ יצא לנו בכה\"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ\"ש לפי דעת התוס' שם לחד תירוצא דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי וברורים דברי הט\"ז עכ\"ל.<br><b> ותמה </b> על דבריו הרב ברכי יוסף דלשינוייא דר\"י דאף בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי דעליה קאי מה דמות יערוך אשה שבשלה בשר וליתא קמן לנדון זה דהתם ודאי חזקה שמלחה ועדיפ' טפי מחזקת חבר כו' אמנם בנדון הט\"ז דהיא גופה דבה מחזיקינן בידיה תהרסנה והיא מספקת אם מלחה א\"כ אתרע לה חזקתה ולא צריכנן לומר דאיך שכחה מעשה רב כי היכי דנימא אדרבא זיל לאידך גיסא אלא מבלי שנאמר איך שכחה באומר' דמסתפקא לה לחוד אזלא לה חזקתה ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף דיש סיבה לה גורמת מה הגיע אליה שנסתפקה מאי אית לן בגלגולי סיבות תסגי לן דזו אומרת דמספקא לה ואין ספק מוציא מידי ודאי כיון דליכא תו חזקה דמלחה והרב ש\"ך בס' נקודות הכסף לא אצטריכא ליה לומר דאיך שכחה מעשה רב בזה אלא כלפי מה שמדמה הט\"ז להיה עומד לוכתבתם כו' כל קבל דנא אמר מר דאדרבא כו' ומה שרצה לומר דה\"ט דפטרינן בס' קרא ק\"ש וס' התפלל משום דיש סיבה לא ידעתי איך דין גרמא להחזיק כח הספק ולאלומי ליה דבכה\"ג הוא המוציא מידי ודאי הרי אם יהיה לו כמה מניעות והוא מסיבות מתהפך להסתפק ס\"ס נימא אין ס' מוציא מידי ודאי אף בדרבנן לחד שינוייא דאיירי ביה הרב הנז' כמבואר עכ\"ל.<br><b> ואני </b> אומר דכוונת הרב כרתי ופלתי לדחות דברי הש\"ך שדחה ראיית הט\"ז מההיא דוכתבתם משום דהכא איכא ריעות' ששכחה מעשה רב שזו השכחה ראיה שלא מלחה לזה קאמר דכיון דיהבת טעמא למה ששכחה מעשה רב ואפשר שמלחה כי מספק' לן אם מלחה או לא הדרא ראית הט\"ז למקומה ואין חילוק בין אשה זו שמסופק' בעצמה אם מלחה או לא לאשה שנתנה בשר על האש והלכה לה דתלינן ודאי שמלחה הבשר תחילה ה\"נ תלינן ודאי שעשתה מה שרגילה לעשות בכל יום שאינה נותנת הבשר על האש אם לא שמלחה תחלה וכל כה\"ג הוה ליה כההיא דוכתבתם דאזלינן בתר הרגילות ולא נכנס בכלל ספק כדי שנאמר אין ספק מוציא מידי ודאי וכתב עוד דאפילו לא היה כאן טעם הרגילות כההיא דוכתבתם היה מקום להתיר כאן ולומר דאתי ספק ומוציא מידי ודאי מההיא דספק התפלל וספק קרא ק\"ש דלמ\"ד דרבנן אינו חוזר ומתפלל ואינו חוזר וקורא ק\"ש אף דאיכא ריעותא דשכח מעשה רב דהתפלל וקרא ק\"ש דדמי להך דהכא דעכ\"ל דכיון דיש דבר לתלות היאך שכח שהתפלל וקרא ק\"ש דאין כאן ריעותא כי מספקא ליה אם התפלל אע\"פ שאין כאן טעם רגילות כההיא דוכתבתם וכההיא דאשה שנתנה בשר לבשל אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדרבנן וז\"ש אבל צא ולמד מס' התפלל כו' כלומר אבל אין אנו צריכין לטעם רגילות לומר דמה\"ט אתי ס' ומוציא מידי ודאי דצא ולמד מההיא דס' קרא ק\"ש וס' התפלל דאף דליכא טעם דרגילות תלינן להקל וע\"ז סיים וכתב דיש להק' לחד תירוצא בגמ' כו' כלומר וזה נראה הפך ממה שהכרחנו מההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש דאפילו דליכא למתלי ברגילות אמרינן אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן וע\"כ לחלק איזה חילוק לההיא דס' קרא ק\"ש ותפלה דאכתי אין מכאן ראיה להיכא דליכא טעמא דרגילות וע\"ז סיים וכתב דעל כל פנים יצא לנו בכה\"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ\"ש כו' כלומר אפילו שנאמר להיכא דליכ' טעמא דרגילות אמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן ולא ילפינן מדין ספק התפלל וס' קרא ק\"ש אלא מההיא תירוצא דגמ' מכ\"ש הכא דאיכא טעמא דרגילות תלינן ודאי להקל כההיא דוכתבתם וכמ\"ש הט\"ז ומכ\"ש לפי דעת התוס' לפי חד תירוצ' דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בלא טעם דרגילות זה נראה כונת דברי הרב כרתי ופלתי בלי ספק ואין בהם נפתל ועקש ממה שתמה עליו הרב ברכי יוסף נר\"ו.<br><b> גם </b> מ\"ש עוד הרב\"י נר\"ו וז\"ל ותו דכבר אנן יד עניי חלקנו דס' התפלל ס' קרא ק\"ש לא דמי להאי דפירות ודאי דטבילי ולהאי דבית שנכנס בו חמץ דבכי הא ודכוותא אמרי' אין ס' מוציא מידי ודאי אבל בזה שהוא חייב להתפלל ולקרוא ק\"ש אינו ענין לזה אלא הוא שורש אחד בדיני ממונות הנקרא בריא בחיובא וס' בחזרה דיש לחלק בין דיני ממונות לזאת אבל מאי דאיירינן ביה שאין ס' מוציא מידי ודאי הוא שורש אחר דאנא אמינא דשאני התם דודאי פירות אלו טבילי וכיוצא משא\"כ הכא וברור לפי קוצר דעתי עכ\"ל.<br><b> ולפי </b> מה שכתבתי בכוונת דברי הר' כרתי ופלתי עיקר דינו לא למדו מההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש אלא מההיא דוכתבתם ומטעם רגילות וכמ\"ש הט\"ז וז\"ש ועכ\"פ כו' דכוונתו לומר דאפי' תימא דיש מקום לחלק בין ההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש אכתי מטעם רגילות יש להקל וברור. עוד כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל חזרנו לעניינינו דמכל האמור נר' דיש מקום לומר דזו האשה שנסתפקה אם ברכה ברכת המזון פטורה לגמרי שלא כאשר צידד הרב בעל שער אפרים וז\"ל וכן ראיתי בתשו' כ\"י לנהירו דעיינין הרב המו' אליהו ישראל דמקשי על הש\"א ז\"ל ממ\"ש הסמ\"ק והביאו מרן בי\"ד סימן פ\"ג והש\"ך בכללי הס\"ס והפר\"ח שם דדגים מלוחים כמו ארינגאש מותרים מטעם ס\"ס ס' אם נמלחו עם דגים טמאים ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן כלומר דמן התורה איכ' ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן אסיר אף דאין להם שמנונית מ\"מ איכא חד ספיקא נמי בדרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקולא וה\"ה נמי בנדון זה דכי מספקת דאורייתא איכא בנשים ס\"ס ובדרבנן איכא חד ספיקא דשמא ברכו זהו ת\"ד הרב חביבא נר\"ו וכבר כתבנו דאף אי תימא דזה דומה לודאי אמרי' בכה\"ג ס' מוציא מידי ודאי בדרבנן וככל האמור עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> איכא למשדי נרגא בראיה הלזו דשאני נדון הסמ\"ק דהאיסור דרבנן איננו משם האיסור דאורייתא דאיסורא דאורייתא הוא משום שמנונית ואיסורא דרבנן משום ציר ולהכי מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים טהורים עם הטמאים אז פקע מהם מיד איסור הציר דרבנן דספיקא דרבנן לקולא ואין כאן איסור ציר כיון דלא אסרו חכמים מחמת ס' לא נשאר לנו אלא איסור שמנונית דאורייתא דאפילו בס' נמלחו אסורים וכשאנו חוזרים לומר אם תמצי לומר שנמלחו ס' לא היה בהם שמנונית הותר גם כן איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את\"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן למקומו כיון שלא הוצרכנו לחזור אם ת\"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא מה שאין כן בנדון הרב שער אפרים ז\"ל דכשאנו אומרים ס' ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן מדרבנן וכיון דיש לנו ספק אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן אכתי בס' ברכו לא פקע חיובן מחמת ס' זה וכשאנו באים לפוטרן ולומר ואת\"ל לא ברכו ס' שחיובן מדרבנן ופטורות מספק אדרבא בזה האת\"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא\"כ אף מדרבנן חייבות וכן אם אנו אומרים תחילה ספק אם הנשים חייבות בברה\"מ מדאורייתא או מדרבנן עדיין לא נפטרו בזה מחיובן דלשני הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר את\"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מיקרי ס\"ס.<br><b> ולענין </b> הלכה בנדון הרב בעל שער אפרים ז\"ל אף על גב דליכא ס\"ס אלא חד ספיקא ס' אם הנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא ובס' ברכו חייבות לחזור ולברך ככל ס' דאורייתא או דילמא אינן חייבות אלא מדרבנן ובס' ברכו פטורות מלחזור ולברך ככל ס' דרבנן כיון דאיכא איסורא דברכה לבטלה נכון לומר שלא יחזרו לברך מס' וכמו שהסכים הרב כהונת עולם בסי' ע\"ח והרב\"י נר\"ו ודלא כהרב בעל שער אפרים ז\"ל ואולם בס' דנדון שאלתנו נראה דלמאי דקי\"ל דס' התפלל ס' לא התפלל דחוזר ומתפלל וכן בס' אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש דחוזר ה\"נ גומר המלך הקדוש והולך דלא כהרב בעל חסדי דוד שכתב דגומר המלך המשפט כמדובר ועיין בתשו' הרב גינת ורדים חא\"ח סי' י\"ט שכתב לענין מי שהיה מתפלל יוצר והיה אומר האל הגדול הגבור והנורא ולא ידע אם הוא בברכה ראשונה ולסיים קדוש הוא כו' או אם עומד בברכה שניה ולסיים בטחנו כו' כתב שאינו חוזר לברכה ראשונה מספק אלא מהיות טוב יתחיל מאהבת עולם יע\"ש ובספר פרי הארץ סי' ג' כתב שיחזור לברכה ראשונה יע\"ש ובספר מטה אפרים שנדפס מחדש ה' תפלה סי' ב' יע\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמונה </b>\n<b> פסוקים שבסוף התורה מותר ליחיד לקרות בב\"ה בפחות מעשרה כו'.</b> והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ומ\"ש לא שמענו דבר זה מעולם כו' וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"ש שהוא ענין זרות י\"ל דמשכחת לה שאין עשרה בב\"ה ויצא אחד מהם או שלא היו בב\"ה אלא תשעה עכ\"ל ואתרי שינויי הללו קשיא טובא דלשינויי' קמא קשה דבהלכות תפלה פ\"ח ה\"ו עמ\"ש דכל שהתחיל בעשרה והלכו מקצתן אע\"פ שאין רשאים יגמרו השאר וכתב על זה מרן ז\"ל דאפילו לדידן דכל אחד מן העולים מברך תחילה וסוף אם התחיל אחד לעלות וברך בעשרה אע\"פ שלא נשארו עשרה צריכין כולן לעלות ולברך תחילה וסוף וא\"כ מאי רבותיה דשמונה פסוקים אלו דאפילו שאר פסוקים נמי גומרין בלא עשרה ואתירוצא בתרא קשה דמעיקרא היאך התחילו כיון דליכא אלא ט' והוא תימא ויש ליישב בדוחק דכוונת מרן דמ\"ש הראב\"ד ז\"ל על פי' רבינו שהוא זר מפני שהציבור היכן הלכו על זה כתב מרן דהצבור לא הלכו אלא אחד מהם יצא קודם הוצאת ס\"ת ולא ראוהו ובחושבם שהיו שם עשרה קראו ששה עולין וכשבא לעלות השביעי לקרוא בשמונה פסוקים ראו שלא היו שם כי אם תשעה אנשים וקס\"ד כיון שלא התחילו לקרות הס\"ת בעשרה לא יגמור הקריאה הזאת של השביעי לז\"א דח' פסוקים אלו אפילו יחיד קורא אותם. וא\"נ מעיקרא היו ט' והם חשבו שהיו עשרה מבלי שיצא שום אחד מב\"ה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> שנשא כפיו כו' נושא ידיו להם ומברכן.</b> כתב הרב בעל מ\"א בא\"ח סי' קכ\"ח סק\"מ וז\"ל כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אחרים אינו פוסק הרדב\"ז ח\"א ול\"נ דאם אמרו לו לעלות בכל ענין צריך להפסיק דהא עובר בעשה וגדולה מזו אמרו בקראוהו לתור' דפוסק מק\"ש וכן כתבו הרשב\"א והתוס' בסוטה עכ\"ל ותמהני מה בא לחדש שכל זה כתבו מרן והר\"ב המפה לעיל בס\"ך לענין כהן שעמד ש\"צ ואף דיש מקום לחלק בין ש\"צ למתפלל בינו לבין עצמו לענין ההפסק מ\"מ אחר שהרדב\"ז ז\"ל השמיענו שאין לחלק ביניהם מה בא להוסיף ולא ידעתי אמאי לא העלה על דל שפתיו דברי הרב המפה דלעיל וגם מ\"ש על שם הרשב\"א בתשובה הרואה דברי הרשב\"א במקומם יראה שהם הפך מ\"ש על שמו. ועיקר דבריו ז\"ל הללו לא ידעתי אמאי לא כתבן לעיל גבי דין ש\"צ וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,81 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין ספק מוציא מידי ודאי עשרת </span>\n<b> ימים שבין ר\"ה עד יום הכפורים טעה וחתם בהם כו'.</b> אמר הי\"מ נשאלתי במי שהיה עומד בתפלה בעשרת ימי תשובה ומצא עצמו אומר בא\"י המלך ולא ידע אם קאי בהמלך הקדוש או בהמלך המשפט אם גומר המלך הקדוש והולך משם ואילך או גומר המלך המשפט כו' ואף דבפרק היה קורא גבי מי שטעה בין וכתבתם לוכתבתם אמרינן דחוזר לוכתבתם ראשונה אפשר דשאני ק\"ש דהיא מדאורייתא וכרבי אליעזר דפ' מי שמתו גבי ספק קרא ק\"ש דחוז' וקורא וכמו שפסקו שם הרי\"ף והרא\"ש ורבינו בפ\"ז מה' ק\"ש ואע\"ג דחוזר וקורא כולה בברכותיה ומדאו' ליכא אלא למר פסוק ראשון ולמר פ' ראשונה כבר כתב הרשב\"א ז\"ל דכיון שהוא מחוייב לקרוא ק\"ש דאוריית' קורא הוא כעיקר תקנתו יע\"ש ועיין להרב החסיד בספר ארעא דרבנן אות תקמ\"א יע\"ש אמנם בתפלה דאינו אלא מדרבנן כדאמרינן בפ\"ג דברכות בעל קרי קורא ק\"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל דתפלה דרבנן ואפילו לרבינו שכתב שהיא מצות עשה מקרא דועבדתם כבר כתב מרן כ\"מ בריש פ\"א מה' תפל' דזמני התפלה אינו אלא דרבנן יע\"ש ובארעא דרבנן סימן תר\"ע יע\"ש ובכה\"ג אינו חוזר להמלך הקדוש אלא להמלך המשפט דהוה ליה ספק בדרבנן ולקולא.<br>1תשובה הנה חדשים מקרוב באו ספר חסדי דוד וראיתי לו שנסתפק בה' ר\"ה סי' תקפ\"ב בזה והוסיף לומר דלא דמי להיכא דטעה ואמר במקום המלך הקדוש האל הקדוש שמחזירין דהתם הוי ודאי מקלקל בלשון התפלה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים חוזר משא\"כ היכא דמספקא ליה אם אמר אותם הברכות דביני ביני או לא הוה ליה כס' התפלל ספק לא התפלל שאינו חוזר אפילו למאן דאמר תפלה דאורייתא דנוסח התפלה הוא מדרבנן יע\"ש.<br><b> ושיחתו </b> איני מכיר איך כתב דספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר דהא איפכא שמעינן מהפוסקים ז\"ל שפסקו ספק התפלל ספק לא התפלל חוזר ומתפלל כמבואר בדברי הטור ומרן ב\"י בא\"ח ר\"ס ק\"ז דקי\"ל כרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ודלא כר\"מ דאמר ספק התפלל ספק לא התפלל לא יחזור ויתפלל וכן כת' מרן ב\"י בשם הרשב\"א ור\"י כי קאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אדר\"א קאי דאמ' ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל כלומר אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף וקאמר ר\"י אם רוצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו ומיהו מתפלל ומתנה אם לא התפלל זה לחובתו ואם התפלל תהא לנדבתו עכ\"ל ועיין בספר גו\"ר חא\"ח כלל ד' סימן י\"ט.<br><b> עוד </b> כתב בס' הנז' דלא דמי לס' דוכתבתם דגבי ק\"ש דהתם ליכא ס' דברכות לבטלה מה שאין כן הכא איכא ס' דברכות לבטלה ומה שמחזירין אותו אפילו על הס' אם אמ' האל הקדוש או המלך הקדוש התם הוא משום דהוי קרוב לודאי דלא אמ' אלא האל הקדוש כיון דרגיל לומ' כך תמיד מה שאין כן שאר ספיקי עכ\"ל והא נמי ליתא לפום מאי דקיימא לן דבס' התפלל ס' לא התפלל דחוזר ומתפלל בתורת נדבה ולא חיישינן לברכות לבטלה משום דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו: גם זה שכתב ומה שמחזירין אותו אפי' על הס' כו' התם הוא משום דהוי קרוב לודאי דלא אמ' אלא האל הקדוש כו' הנה לפי דבריו הכא נמי בנדון דידיה דמספק' ליה אי אמר כבר המלך הקדוש והשתא קאי בהמלך המשפט או קאי השתא בהמלך הקדוש נמצא דבכלל הספק הזה קאי נמי בס' אי אמר תחילה האל הקדוש או המלך הקדוש דכיון שהוא אינו זוכר אי אמר המלך הקדוש והשתא קאי בהמלך המשפט ודאי הוא שאינו זוכר אי אמר תחילה המלך הקדוש או האל הקדוש וא\"כ הול\"ל שיחזו' ויאמר המלך הקדוש ויגמור משם ואילך דקרוב לודאי הוא דלא אמר אלא האל הקדוש כיון דרגיל לומ' כך.<br><b> עוד </b> כתב ועכ\"פ אהני לן האי חילוקא לתרץ מה שהקשה הרב כנה\"ג ז\"ל דהיכי פסקינן דאם אמר האל הקדוש דחוזר דהא קי\"ל ספק ברכות להקל וכיון דרבותינו ז\"ל פליגי בזה מערכה לקראת מערכה אמאי מהדרינן ליה כיון דספק ברכות להקל ונדחק ליישב בשיירי יע\"ש ולע\"ד ל\"ק מידי דשאני שאר ספיקי דברכות דאזלי' להקל היינו בדליכא ודאי קלקול אלא ס' בירך ס' לא בירך לא מהדרי' ליה דהגם דנימא דלא אמ' כלום ש\"ד משא\"כ הכא דאם אמ' האל הקדוש במקום המלך הקדוש הוי קלקול וגרע טפי ולהכי מהדרי' ליה עכ\"ל ולפי מ\"ש אנן יד עניי דלמאי דקי\"ל כר\"י דס' התפלל ס' לא התפלל חוזר ומתפלל ולא חיישינן לברכה לבטלה דתפלה רחמי נינהו והלואי יתפלל אדם כל היום כולו לנדבה ממילא יתיישב קו' מרן החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג דדוקא בשא' ברכות דעלמא שאינן לתפלה קי\"ל דספק ברכות להקל אבל בברכות דתפלה לא חיישי' לברכה לבטלה דס' ברכות דהתפלל דחוזר היינו משום דתפלה רחמי נינהו ולהכי בהאל הקדוש אע\"ג דפליגי הפוס' אי חוזר או לא הוה ליה כספק התפלל דחוזר ומתפלל.<br><b> עוד </b> כתב ומיהו ראיתי בס' כנה\"ג ז\"ל בסי' זה שכתב דשאני משיב הרוח דלכ\"ע היכא דלא אמרו מחזירין אותו ולהכי כי מספקא ליה אם אמרו בתוך ל' לא אמרינן דלא אמרו כיון דרגיל לומר כך אבל הכא גבי האל הקדוש דאפילו ודאי לא אמרו סוברים כת הפוסקים דלא בעי לאהדורי א\"כ אפי' שהוא קרוב לודאי שלא אמרו הול\"ל דלא מהדרי' ליה עכ\"ל אם כן הדר' קושיין לדוכתין דאפי' תימ' דקרוב לודאי שלא אמר אלא האל כו' אמאי מהדרינן ליה הא איכא ס' דפוסקים דפליגי אי מהדרי' ליה או לא וכתב ולזה היה נ\"ל לומר דכה\"ג לא מיקרי ספיקא כלל כיון דרוב הפו' הסכימו דמהדרי' לי' דלא מיקרי ס' אלא היכא דליכא הכרע משא\"כ הכא דרבו דעו' הפוסקים דמחייבי' ליה לחזור ולא נשאר לנו אלא ס' אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש וכשאנו מכריעין לומר דמסתמא ודאי לא אמר אלא כמו שהיה רגיל לא נשאר שום ס' וכן ההיא די\"ד סי' כ\"ח הוי ספק שקול משא\"כ הכא כיון שהסכימו הפוסקים דבעי לאהדורי הלא הם עמודי ההוראה הרי\"ף ורבינו והרא\"ש ור\"ת ליכ' שום ספיקא כלל ולא ידעתי איך לא השגיח הרב ז\"ל בזה עכ\"ל ותמוהי' דבריו שחילוק זה כבר השגיח בו הרב בשיירי כנה\"ג ז\"ל כאן בסימן תקפ\"ב שכתב וז\"ל וא\"ת אם דעת' ז\"ל דבמחלוקת זה דמלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר משום דספק ברכות להקל למה פסק בהאל אוהב צדקה כו' והאל הקדוש דחוזר כיון דאיכ' פלוגתא דרבוותא ספק ברכות להקל הא ל\"ק מתרי טעמי חדא דהתם כולהו רבוותא פסקי דחוז' חוץ מאבי\"ה והראב\"ד אבל הכא אי אורחות חיים בשם הראב\"ד סובר דחוזר תר\"י ור\"י ורבינו יחיאל והרא\"ש ורבינו בעל הטורי' וסמ\"ג סוברי' דאינו חוזר. עוד טעם אחר דבהאל הקדוש האל המשפט הרי\"ף והר\"מ והרא\"ש ז\"ל הסכימו דחוזר וכיון דג' עמודי ההוראה שהרב נשען עליהם בכל הוראותיו הסכימו לדעת א' פסק כוותייהו ששאר הפוס' אינה מש' לדעת הר' אבל הכא הרי\"ף ורבינו לא גילו דעתם ומדברי הרא\"ש מוכח דס\"ל דאינו חוזר והוא מחלוקת פוסקים אחרים מערכה לקראת מערכה להכי ס\"ל דספק ברכות להקל וכפי זה אפשר לעלות ארוכה למה שהקשתי על הרב במהדורא קמא דלמה פסק דאם אמר האל הקדוש האל המשפט חוזר מאחר דספק ברכות להקל עכ\"ל הרי מבואר שהשגיח הרב ז\"ל בחילוק העניינים וכתב דאפשר להעלות ארוכה בזה למה שהקשה בכנה\"ג.<br><b> ואולי </b> כוונתו להקשות על הרב כנה\"ג למה זה אמרה למילתיה בלשון אפשר ואין זה מן התימא לומר שלא השגיח הרב ז\"ל בזה דהרב להכי אמרה למילתיה בדרך אפשר משום דלגבי איסו' ברכה לבטלה היה לו למרן לחוש למיעוט הפוסקים לכתחילה אע\"ג דאיכא סברות רבים וגדולים המתירין. ועיין למהר\"מ בן חביב בכלליו ב' שבס\"ס גט פשוט סי' ה' ודוק עוד כתב בס' הנז' וז\"ל ומ\"מ עיקר החילוק הוא כמ\"ש כו' ובעיקר הספק דעתי אומרת דגומר המלך המשפט משום דס' ברכות להקל עכ\"ל ואני אומר דגומר המלך הקדוש מאחר דקי\"ל דהיכא דמספקא ליה אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש דחוזר ה\"נ כי מספקא ליה אי קאי בהמלך הקדוש או בהמלך המשפט אם נאמר שיסיים המלך המשפט הרי חוזר להסתפק אם אמר תחילה האל הקדוש או המלך הקדוש תחילה כיון דמעיקרא מספקא ליה אם אמר ברכה זו או לא אמר ובכלל ספק הוא אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש ומסתמא אנו אומרים דאם אמר הוא מה שהיה רגיל לומר דהיינו האל הקדוש וברור.<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי להרב מופת הדור בספר ברכי יוסף א\"ח סימן קפ\"ו אות ד' הביא מה שנשאל להר\"ב שער אפרים סימן י\"א באשה שאכלה ונסתפקה אם ברכה ברכת המזון אם צריכה לברך או לא וכתב דאין לפטור זאת האשה מטעם ספ' ספיקא ספק אם ברכה ברכת המזון אם לא ואת\"ל לא ברכה ספק לא מחייבא מדאורייתא לברך דזה אינו דאי אמרינן דלא ברכה א\"כ מקרי ודאי לא ברכה א\"כ אף שאינה חייבת רק מדרבנן צריכה לברך עכ\"ל וכתב על זה הרב ברכ\"י נר\"ו דאף דלכאורה יש להשיב דכיון דאיכא ספק ספיקא האי איתתא פטורה לגמרי דלצד שהיא חייבת מדאורייתא הא איכ' ס\"ס ופטור' מחיוב דאורייתא ולצד שהיא חייבת מדרבנן בספק אם ברכה לחוד פטורה דספיקא דרבנן לקולא.<br><b> מ\"מ </b> יש מקום לדברי ה' שער אפרים ז\"ל מההיא ברייתא דמייתי הש\"ס בפ\"ק דפסחים ד\"ט עלה דפרכינן ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא ודאי טבל ס' מעושר ספק אינו מעושר וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ואסיקנא התם ודאי בודאי הוא כדרב חנינא חוזאה דאמר חזקת חבר כו' ואב\"א ספק בספק הוא וכדרבי הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה ולחד שינוייא של ר\"י שהביאו התוס' שם כל ס' דרבנן אין מוציא מידי ודאי מש\"ה גבי בדיקת חמץ דרבנן אין מוציא מידי ודאי והכא גבי מעשר אין פירות מתוקנין אלא למאכל בהמה ולא מהני ספק ספיקא למאכל אדם אף דליכא אלא איסור' דרבנן אם הכניס במוץ שלה וכתב עוד כד דייקינן פורתא ע\"כ לחלק ביניהם ולדחות ראיה זו דהא כתב הרמב\"ם פ\"ח מה' ברכות ופסקו מרן לקמן סי' ר\"ט דכל הברכות כולן שהם מדבריהם אם נסתפק לו אם בירך אם לאו אינו חוזר ומברך והשתא ברכות דלאו דאכיל' כגון תפלה וכיוצא לק\"מ די\"ל דהגם דאיש זה חייב בברכה מ\"מ לא מקרי ודאי לענין זה אלא כגון פירות דטבילי וחולדה דשקלה חמץ וכיוצא דבהני וכיוצא אין ספיקן מוציאן מידי ודאן משא\"כ בברכות דתפלה וכיוצא לא ק��ינן בהו ודאי ומספיקא אינו חוזר ומברך אך ברכות אכילה דהוו דרבנן דמילי כריסיה נראה דהוי כפירו' דטבילי וכיוצא ואיך הרמב\"ם והטור ומרן כיילי לן בכולהו ברכות דרבנן דאינו חוזר ומברך הא אין ס' מוציא מידי ודאי עכ\"ל.<br><b> והנה </b> חילוק זה שחילק הרב נר\"ו בין ברכות דתפלה לברכות דאכילה דחיוב ברכות דתפלה לא מיקרי ודאי כמו חיוב ברכות דאכילה דכיון דמלי כריסיה מיקרי ודאי כפירות דטבילי לא יכולתי להלום מה בין זה לזה דאם ברכות דאכילה מקרי ודאי משום דחייב לברך על אכילה ה\"נ ברכות דתפלה איקרי ודאי בהגיע זמן התפלה ומה בין הגיע זמן התפלה דמחייב לברך מפני הזמן להגיע זמן ברכת האכילה דמחייב לברך מפני אכילה ולקוצר דעתי אין בין זה לזה כמלא נימא. ואולם קושטא קאי דמההיא דס' ברכות ל\"ק לשאר ספיקי דרבנן דלחד תירוצא דר\"י אין ס' מוציא מידי ודאי דשאני ספק ברכות שאם יאמר שיברך מספק איכא צד איסור ברכה לבטלה אפילו שאיסור ברכה לבטלה היא מדרבנן וכמ\"ש הרב גופיה לקמן ע\"ד ד\"ה ותו יע\"ש.<br><b> עו\"כ </b> וז\"ל ותו שהרי כתב הטו' בסי' תל\"ח עכבר שנכנס לבית בדוק ומצא פירורין צריך לבדוק וכתב הרמ\"ל רפ\"ב מהל' חמץ ומצה דאף דביטל וליכ' אלא איסור' דרבנן כיון דודאי חמץ וס' אם אכלתיה אין ספק מוציא מידי ודאי ואף בדרבנן אזלי' לחומרא דס\"ל להטור לחד שינוייא דר\"י דבדרבנן נמי אין ספק מוציא מידי ודאי ועוד דבסי' ק\"ה פסק כדעת הר\"מ במז\"ל דס' נטל ידיו וס' לא נטל ספיקו טהור ואמאי לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי והרב מ\"ל גופיה ספ\"ה מה' ברכות הק' ע\"ד הטור הנז' ממ\"ש בסימן שס\"ד בעירוב דס' הינוח לא מהני ולא הוק' לו ממ\"ש בסי' תל\"ח גבי חמץ וכמדובר וכ\"ת דמההיא דחמץ ל\"ק דאפשר לומר דשאני חמץ שהחמירה בו תורה טפי משאר איסורים הילכך גם חכמים אחמור בספיקו א\"נ כמ\"ש ה\"ה בפ\"ב דחמץ גבי ט' ציבורין דכיון דבדיקת חמץ תחילתו על ספק החמירו בספיקו טפי משאר ספיקי אלא דס\"ל להטור דתסגי לי' להחמיר בחד ספיקא לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל כי איכא ס' ספיקא כגון ההיא דט' ציבורין אף גבי חמץ שרי ומה\"ט שפיר פסק ס' נטל ידיו אין צריך ליטול דס' מוציא מידי ודאי בדרבנן וה\"ט נמי דכולהו ברכות ולפי זה בנדון הרב שער אפרים נמי אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן ומשום דאורייתא הא איכא ס\"ס וככל אשר דברנו עכ\"ל.<br><b> והנה </b> מה שעלה לחלק הרב בין חמץ לשאר איסורים הנה נכון וע\"פ זה מינח ניחא מה שהיה ק' לי על הרפ\"ח דהכא בא\"ח סי' תל\"ח כתב כדברי הרב מש\"ל דהטור אפילו בביטל מיירי מדלא חילק כמו שחילק בסי' תל\"ט וה\"ט דאין ס' מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן וכחד תירוצא דר\"י שכתבו התוס' בפ\"ק דפסחים ואלו הפר\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי ס\"ס ס\"ק ט\"ו כתב בשם הש\"ך ז\"ל דהא דאמרינן ספקא דרבנן היינו דוקא כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש לו חזקת איסור אזלינן לקולא והוא ז\"ל נחלק עליו והסכים דאף באיתחזק איסורא אמרינן ספקא דרבנן לקולא יע\"ש וזה הפך מ\"ש בסימן תל\"ח לדעת הטור והתוס' לחד תירוצא אמנם ע\"פ חילוק הנז' הנה נכון דדוקא גבי חמץ דהחמירה בו התורה א\"נ דתחילתו על הספק הוא דס\"ל להטור דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בבדיקת חמץ דרבנ' מה שאין כן בשאר איסורים דרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי.<br><b> וראיתי </b> עוד להרב ברכ\"י הביא שם דברי הרב כרתי ופלתי בי\"ד סימן ס\"ט ס\"ק יו\"ד באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה דהורה הט\"ז להתיר והביא ראיה מההיא דהיה אומ' וכתבתם כו' והרב ש\"ך בנקודות הכסף השיגו דלא דמי לוכתבתם דמליחה עסק גדול ואיך שכחה והוא ז\"ל כתב דאם האשה תולה טעותה בדבר אשר היא בלי ספק למה שכחה וכיצד באתה לידי ספק נר' להתיר מההיא דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כו' והנה ברור שאם נמצא קדרה מבושלת אש והמבשלת אינה לפנינו לשאלה אם מלחה פשיטא דמותר כמו שהתירו שם אין כאן הבדל כלל ואם נאמר דיש כאן ריעותא איך שכחה מעשה רב נאמר לאידך גיסא איך נסתפקה אם מלחה ומה הביאה לספק זה כדי שנאמר דעשתה מעשה רב והלא דבר הוא אבל צא ולמד מס' התפלל שאינו חוזר (נראה לענ\"ד דאע\"ג דקי\"ל דחוזר ומתפלל כוונת הרב להכריח כן מאותו מ\"ד בגמרא דאינו חוזר ומתפלל ואפילו רבי יוחנן דאמר דחוזר ומתפלל היינו מטעמא דתפלה רחמי והלואי שיתפלל אדם כל היום הא לא\"ה אינו חוזר מספק זה נלע\"ד כוונת דברי הרב) ואף דודאי חייב להתפלל דס' התפלל אין ס' מוציא מידי ודאי וגם איך שכחה מעשה רב כזה כו' ואין לומר דתפלה שאני דאיך נחמיר להתפלל ב' איך יברך לבטלה דהא בק\"ש למ\"ד דרבנן ס' קרא ס' לא קרא אינו חוזר וקורא דהוי ס' דרבנן וכאן ליכא ברכה עד דנימא דהוי חשש ברכה לבטלה ויש להקשות לחד תירוץ דהתוס' בגמ' הנז' דאף בדרבנן אמרו אין ספק מוציא מידי ודאי אם כן מ\"ט דפטור מתפלה וק\"ש הא החיוב ודאי ודוחק לומר כי תקנתא דרבנן נמי כמו ק\"ש ותפלה הם תקנו לודאי ולא לספק עכ\"פ יצא לנו בכה\"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ\"ש לפי דעת התוס' שם לחד תירוצא דבדרבנן ס' מוציא מידי ודאי וברורים דברי הט\"ז עכ\"ל.<br><b> ותמה </b> על דבריו הרב ברכי יוסף דלשינוייא דר\"י דאף בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי דעליה קאי מה דמות יערוך אשה שבשלה בשר וליתא קמן לנדון זה דהתם ודאי חזקה שמלחה ועדיפ' טפי מחזקת חבר כו' אמנם בנדון הט\"ז דהיא גופה דבה מחזיקינן בידיה תהרסנה והיא מספקת אם מלחה א\"כ אתרע לה חזקתה ולא צריכנן לומר דאיך שכחה מעשה רב כי היכי דנימא אדרבא זיל לאידך גיסא אלא מבלי שנאמר איך שכחה באומר' דמסתפקא לה לחוד אזלא לה חזקתה ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף דיש סיבה לה גורמת מה הגיע אליה שנסתפקה מאי אית לן בגלגולי סיבות תסגי לן דזו אומרת דמספקא לה ואין ספק מוציא מידי ודאי כיון דליכא תו חזקה דמלחה והרב ש\"ך בס' נקודות הכסף לא אצטריכא ליה לומר דאיך שכחה מעשה רב בזה אלא כלפי מה שמדמה הט\"ז להיה עומד לוכתבתם כו' כל קבל דנא אמר מר דאדרבא כו' ומה שרצה לומר דה\"ט דפטרינן בס' קרא ק\"ש וס' התפלל משום דיש סיבה לא ידעתי איך דין גרמא להחזיק כח הספק ולאלומי ליה דבכה\"ג הוא המוציא מידי ודאי הרי אם יהיה לו כמה מניעות והוא מסיבות מתהפך להסתפק ס\"ס נימא אין ס' מוציא מידי ודאי אף בדרבנן לחד שינוייא דאיירי ביה הרב הנז' כמבואר עכ\"ל.<br><b> ואני </b> אומר דכוונת הרב כרתי ופלתי לדחות דברי הש\"ך שדחה ראיית הט\"ז מההיא דוכתבתם משום דהכא איכא ריעות' ששכחה מעשה רב שזו השכחה ראיה שלא מלחה לזה קאמר דכיון דיהבת טעמא למה ששכחה מעשה רב ואפשר שמלחה כי מספק' לן אם מלחה או לא הדרא ראית הט\"ז למקומה ואין חילוק בין אשה זו שמסופק' בעצמה אם מלחה או לא לאשה שנתנה בשר על האש והלכה לה דתלינן ודאי שמלחה הבשר תחילה ה\"נ תלינן ודאי שעשתה מה שרגילה לעשות בכל יום שאינה נותנת הבשר על האש אם לא שמלחה תחלה וכל כה\"ג הוה ליה כההיא דוכתבתם דאזלינן בתר הרגילות ולא נכנס בכלל ספק כדי שנאמר אין ספק מוציא מידי ודאי וכתב עוד דאפילו לא היה כאן טעם הרגילות כההיא דוכתבתם היה מקום להתיר כאן ולומר דאת�� ספק ומוציא מידי ודאי מההיא דספק התפלל וספק קרא ק\"ש דלמ\"ד דרבנן אינו חוזר ומתפלל ואינו חוזר וקורא ק\"ש אף דאיכא ריעותא דשכח מעשה רב דהתפלל וקרא ק\"ש דדמי להך דהכא דעכ\"ל דכיון דיש דבר לתלות היאך שכח שהתפלל וקרא ק\"ש דאין כאן ריעותא כי מספקא ליה אם התפלל אע\"פ שאין כאן טעם רגילות כההיא דוכתבתם וכההיא דאשה שנתנה בשר לבשל אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדרבנן וז\"ש אבל צא ולמד מס' התפלל כו' כלומר אבל אין אנו צריכין לטעם רגילות לומר דמה\"ט אתי ס' ומוציא מידי ודאי דצא ולמד מההיא דס' קרא ק\"ש וס' התפלל דאף דליכא טעם דרגילות תלינן להקל וע\"ז סיים וכתב דיש להק' לחד תירוצא בגמ' כו' כלומר וזה נראה הפך ממה שהכרחנו מההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש דאפילו דליכא למתלי ברגילות אמרינן אתי ס' ומוציא מידי ודאי בדרבנן וע\"כ לחלק איזה חילוק לההיא דס' קרא ק\"ש ותפלה דאכתי אין מכאן ראיה להיכא דליכא טעמא דרגילות וע\"ז סיים וכתב דעל כל פנים יצא לנו בכה\"ג ספק מוציא מידי ודאי ומכ\"ש כו' כלומר אפילו שנאמר להיכא דליכ' טעמא דרגילות אמרינן אין ס' מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן ולא ילפינן מדין ספק התפלל וס' קרא ק\"ש אלא מההיא תירוצא דגמ' מכ\"ש הכא דאיכא טעמא דרגילות תלינן ודאי להקל כההיא דוכתבתם וכמ\"ש הט\"ז ומכ\"ש לפי דעת התוס' לפי חד תירוצ' דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בלא טעם דרגילות זה נראה כונת דברי הרב כרתי ופלתי בלי ספק ואין בהם נפתל ועקש ממה שתמה עליו הרב ברכי יוסף נר\"ו.<br><b> גם </b> מ\"ש עוד הרב\"י נר\"ו וז\"ל ותו דכבר אנן יד עניי חלקנו דס' התפלל ס' קרא ק\"ש לא דמי להאי דפירות ודאי דטבילי ולהאי דבית שנכנס בו חמץ דבכי הא ודכוותא אמרי' אין ס' מוציא מידי ודאי אבל בזה שהוא חייב להתפלל ולקרוא ק\"ש אינו ענין לזה אלא הוא שורש אחד בדיני ממונות הנקרא בריא בחיובא וס' בחזרה דיש לחלק בין דיני ממונות לזאת אבל מאי דאיירינן ביה שאין ס' מוציא מידי ודאי הוא שורש אחר דאנא אמינא דשאני התם דודאי פירות אלו טבילי וכיוצא משא\"כ הכא וברור לפי קוצר דעתי עכ\"ל.<br><b> ולפי </b> מה שכתבתי בכוונת דברי הר' כרתי ופלתי עיקר דינו לא למדו מההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש אלא מההיא דוכתבתם ומטעם רגילות וכמ\"ש הט\"ז וז\"ש ועכ\"פ כו' דכוונתו לומר דאפי' תימא דיש מקום לחלק בין ההיא דס' התפלל וס' קרא ק\"ש אכתי מטעם רגילות יש להקל וברור. עוד כתב הרב\"י נר\"ו וז\"ל חזרנו לעניינינו דמכל האמור נר' דיש מקום לומר דזו האשה שנסתפקה אם ברכה ברכת המזון פטורה לגמרי שלא כאשר צידד הרב בעל שער אפרים וז\"ל וכן ראיתי בתשו' כ\"י לנהירו דעיינין הרב המו' אליהו ישראל דמקשי על הש\"א ז\"ל ממ\"ש הסמ\"ק והביאו מרן בי\"ד סימן פ\"ג והש\"ך בכללי הס\"ס והפר\"ח שם דדגים מלוחים כמו ארינגאש מותרים מטעם ס\"ס ס' אם נמלחו עם דגים טמאים ואת\"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן כלומר דמן התורה איכ' ס\"ס ואע\"ג דמדרבנן אסיר אף דאין להם שמנונית מ\"מ איכא חד ספיקא נמי בדרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים ולקולא וה\"ה נמי בנדון זה דכי מספקת דאורייתא איכא בנשים ס\"ס ובדרבנן איכא חד ספיקא דשמא ברכו זהו ת\"ד הרב חביבא נר\"ו וכבר כתבנו דאף אי תימא דזה דומה לודאי אמרי' בכה\"ג ס' מוציא מידי ודאי בדרבנן וככל האמור עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> איכא למשדי נרגא בראיה הלזו דשאני נדון הסמ\"ק דהאיסור דרבנן איננו משם האיסור דאורייתא דאיסורא דאורייתא הוא משום שמנונית ואיסורא דרבנן משום ��יר ולהכי מיד כשאנו מסתפקים אם נמלחו הדגים טהורים עם הטמאים אז פקע מהם מיד איסור הציר דרבנן דספיקא דרבנן לקולא ואין כאן איסור ציר כיון דלא אסרו חכמים מחמת ס' לא נשאר לנו אלא איסור שמנונית דאורייתא דאפילו בס' נמלחו אסורים וכשאנו חוזרים לומר אם תמצי לומר שנמלחו ס' לא היה בהם שמנונית הותר גם כן איסור השמנונית דאורייתא ולא מפני שחזרנו לומר את\"ל נמלחו חזר איסור הציר דרבנן למקומו כיון שלא הוצרכנו לחזור אם ת\"ל אלא מפני השמנונית דאורייתא מה שאין כן בנדון הרב שער אפרים ז\"ל דכשאנו אומרים ס' ברכו לא נפטרו בזה מלברך מחמת ס' עד שנדע בודאי שהן מדרבנן וכיון דיש לנו ספק אם חייבות מדאורייתא או מדרבנן אכתי בס' ברכו לא פקע חיובן מחמת ס' זה וכשאנו באים לפוטרן ולומר ואת\"ל לא ברכו ס' שחיובן מדרבנן ופטורות מספק אדרבא בזה האת\"ל אנו אומרים בודאי שלא ברכו וא\"כ אף מדרבנן חייבות וכן אם אנו אומרים תחילה ספק אם הנשים חייבות בברה\"מ מדאורייתא או מדרבנן עדיין לא נפטרו בזה מחיובן דלשני הצדדים חייבות הן לברך וכשאנו חוזרים לומר את\"ל שהן חייבות דאורייתא ס' ברכו כבר לא מיקרי ס\"ס.<br><b> ולענין </b> הלכה בנדון הרב בעל שער אפרים ז\"ל אף על גב דליכא ס\"ס אלא חד ספיקא ס' אם הנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא ובס' ברכו חייבות לחזור ולברך ככל ס' דאורייתא או דילמא אינן חייבות אלא מדרבנן ובס' ברכו פטורות מלחזור ולברך ככל ס' דרבנן כיון דאיכא איסורא דברכה לבטלה נכון לומר שלא יחזרו לברך מס' וכמו שהסכים הרב כהונת עולם בסי' ע\"ח והרב\"י נר\"ו ודלא כהרב בעל שער אפרים ז\"ל ואולם בס' דנדון שאלתנו נראה דלמאי דקי\"ל דס' התפלל ס' לא התפלל דחוזר ומתפלל וכן בס' אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש דחוזר ה\"נ גומר המלך הקדוש והולך דלא כהרב בעל חסדי דוד שכתב דגומר המלך המשפט כמדובר ועיין בתשו' הרב גינת ורדים חא\"ח סי' י\"ט שכתב לענין מי שהיה מתפלל יוצר והיה אומר האל הגדול הגבור והנורא ולא ידע אם הוא בברכה ראשונה ולסיים קדוש הוא כו' או אם עומד בברכה שניה ולסיים בטחנו כו' כתב שאינו חוזר לברכה ראשונה מספק אלא מהיות טוב יתחיל מאהבת עולם יע\"ש ובספר פרי הארץ סי' ג' כתב שיחזור לברכה ראשונה יע\"ש ובספר מטה אפרים שנדפס מחדש ה' תפלה סי' ב' יע\"ש ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמונה </b>\n<b> פסוקים שבסוף התורה מותר ליחיד לקרות בב\"ה בפחות מעשרה כו'.</b> והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ומ\"ש לא שמענו דבר זה מעולם כו' וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"ש שהוא ענין זרות י\"ל דמשכחת לה שאין עשרה בב\"ה ויצא אחד מהם או שלא היו בב\"ה אלא תשעה עכ\"ל ואתרי שינויי הללו קשיא טובא דלשינויי' קמא קשה דבהלכות תפלה פ\"ח ה\"ו עמ\"ש דכל שהתחיל בעשרה והלכו מקצתן אע\"פ שאין רשאים יגמרו השאר וכתב על זה מרן ז\"ל דאפילו לדידן דכל אחד מן העולים מברך תחילה וסוף אם התחיל אחד לעלות וברך בעשרה אע\"פ שלא נשארו עשרה צריכין כולן לעלות ולברך תחילה וסוף וא\"כ מאי רבותיה דשמונה פסוקים אלו דאפילו שאר פסוקים נמי גומרין בלא עשרה ואתירוצא בתרא קשה דמעיקרא היאך התחילו כיון דליכא אלא ט' והוא תימא ויש ליישב בדוחק דכוונת מרן דמ\"ש הראב\"ד ז\"ל על פי' רבינו שהוא זר מפני שהציבור היכן הלכו על זה כתב מרן דהצבור לא הלכו אלא אחד מהם יצא קודם הוצאת ס\"ת ולא ראוהו ובחושבם שהיו שם עשרה קראו ששה עולין וכשבא לעלות השביעי לקרוא בשמונה פסוקים ראו שלא היו שם כי אם תשעה אנשים וקס\"ד כיון שלא התחילו לקרות הס\"ת בעשרה לא יגמור הקריאה הזאת של השביעי לז\"א דח' פסוקים אלו אפילו יחיד קורא אותם. וא\"נ מעיקרא היו ט' והם חשבו שהיו עשרה מבלי שיצא שום אחד מב\"ה ודוק."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> שנשא כפיו כו' נושא ידיו להם ומברכן.</b> כתב הרב בעל מ\"א בא\"ח סי' קכ\"ח סק\"מ וז\"ל כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן ואם יש שם כהנים אחרים אינו פוסק הרדב\"ז ח\"א ול\"נ דאם אמרו לו לעלות בכל ענין צריך להפסיק דהא עובר בעשה וגדולה מזו אמרו בקראוהו לתור' דפוסק מק\"ש וכן כתבו הרשב\"א והתוס' בסוטה עכ\"ל ותמהני מה בא לחדש שכל זה כתבו מרן והר\"ב המפה לעיל בס\"ך לענין כהן שעמד ש\"צ ואף דיש מקום לחלק בין ש\"צ למתפלל בינו לבין עצמו לענין ההפסק מ\"מ אחר שהרדב\"ז ז\"ל השמיענו שאין לחלק ביניהם מה בא להוסיף ולא ידעתי אמאי לא העלה על דל שפתיו דברי הרב המפה דלעיל וגם מ\"ש על שם הרשב\"א בתשובה הרואה דברי הרשב\"א במקומם יראה שהם הפך מ\"ש על שמו. ועיקר דבריו ז\"ל הללו לא ידעתי אמאי לא כתבן לעיל גבי דין ש\"צ וצ\"ע."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש זמן ק\"ש</span>\n<b> איזהו </b>\n<b> זמן ק\"ש בלילה מצוותה משעת יציאת הכוכבים כו'.</b> הנה התוספות ז\"ל בריש ברכות ד\"ה מאימתי הוקשה להם היאך אנו קורין ק\"ש מבעוד יום ואין אנו ממתינים לצאת הכוכבים ותירצו בשם ר\"ת ז\"ל דקי\"ל כר\"י דאמר דזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וא\"ת היאך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה ואפי' לאחר פלג המנחה וי\"ל דקי\"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב עכ\"ל.<br><b> דע </b> שהרב מנחת כהן בספר מבוא השמש ח\"ב ד\"מ הביא סברות הפוסקים בשיעור י\"ב שעות היום אם נמנין מהנץ החמה עד שקיעתה או מעלות השחר עד צאת הכוכבים יע\"ש ומדברי התוס' הללו יש להוכיח דס\"ל שהן נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ודלא כשיטת רבינו יונה שהרי הר\"ב מ\"ך ז\"ל בספר מבוא השמש מאמר ב' פ' יו\"ד והפר\"ח בקונטרס בי שמשי הנדפס מחדש בסוף ס' שמן למאור הכריחו דלשיטת האומרים ששעות אלו נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה כי פליגי רבנן עליה דרבי יאודה ואמרי תפלת המנחה עד הערב היינו שקיעת החמה ולא יציאת הכוכבים עי\"ש בדף ד' ע\"ד ד\"ה והנה יע\"ש. ואי זו היא שיטת התוס' ז\"ל ק' טובא דאיך העלו ארוכה לעיקר קושייתם שהקשו דאיך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה במה שתירצו דאנן קי\"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב דאכתי קושייתם לא מתרצה בהכי דאפי' לרבנן דאמרי עד הערב היינו שקיעת החמה ואנחנו מתפללים סמוך לחשיכה דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמ\"ש הרב מ\"ך בדמ\"ו ע\"א וע\"ב ובקונטר' בי שמשי להפר\"ח ד\"ה ע\"א עיין עליהם אלא מוכרח ודאי דהתוס' ז\"ל ס\"ל ששעות אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ולפי זה רבנן דפליגי עליה דר' יאודה ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים כמו שהכריח הרב הנז' ובהכי מייתבא מילתייהו שפיר ועיין בהרב מ\"ך ז\"ל בד\"מ ע\"ב שכתב ע\"ש הרשב\"א בשם התוספות דסברי הכי עיין עליהם.<br><b> האמנם </b> לפי זה ק\"ל טובא דברי התוס' דפרק תפלת השחר דכ\"ח ד\"ה יעקב תיקן כו' שהק' דבפרק ג\"ה מוכח דיעקב אבי' התפלל ביום שהרי אמרו בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה וקשה למתני' דפ\"ק דקאמר עד צאת הכוכבים ותירצו וז\"ל ולפי מה שפירשנו דקי\"ל כר\"י דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו שאדרבא טוב להתפלל מבע\"י קצת עכ\"ל.<br><b> והשתא </b> לפי שיטתם שכתבנו ששעות היום נמנין מע\"ה עד צאת הכוכבים אכתי קושייתם במקומה עומדת שהרי לפי שיטה זו שיעור זמן עד פלג המנחה הוי רביע שעה אחר שקיעת החמה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים כתבו התוס' ז\"ל לקמן ד\"ה דילמא ביאת אורה שיש ה' מילין שהם שעה וחצי וכמ\"ש הר' מ\"ך בדמ\"ג ע\"ג ואלו זמן פלג המנחה הוי י\"א שעות פחות רביע נמצא פלג המנחה רביע שעה אחר שקיעת החמה ואלו בההיא דפרק ג\"ה אמרינן בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה שלא בעונתה הרי שהתפלל יעקב אבינו ע\"ה ת\"ע קודם זמן פלג המנחה והדר' קושיית' לדוכתא אף לדברי רבי יאודה ואולי יש ליישב בדוחק שמה שאמרו מיד שקעה לו חמה לאו היינו שקיעה ראשונה אלא שקיעה אחרונה שהיא זמן יצי' הכוכבים וכבר מצינו לרז\"ל שקורין לזמן יציאת הכוכבים שקיעת החמה וכמ\"ש כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית כו' וכמו שהכריח הרב מ\"כ ז\"ל בפרק יו\"ד מס' מבא השמש מאמר ראשון יע\"ש ומצאתי סמוכות לזה מדברי מוהר\"ש יפה בפרשת ויצא פרשת ס\"ח סימן י\"ב שכתב עמ\"ש שם אותן שתי שעות ששקעה בעבורו זרחה בעבורו שהוכיחו כן ממ\"ש קודם זה שלחני כי עלה השחר וזהו זמן עליית השחר הנוהג בכל יום שהרי דרשו הגיע זמני לומר שירה ומעלות השחר עד הנץ החמה הן שתי שעות ויותר לפי סברת בעל המדרש שיש מעלות השחר עד הנץ החמה שמנה מילין ולפי שאינן שלימות נקט ב' עכ\"ל.<br><b> וא\"כ </b> ודאי דרומייא מה שהיה בזריחה היה גם כן בשקיעה שאחר ששקעה החמה כדרך אבינו יעקב אץ לבא שקיעה אחרונה שהיא יציאת הכוכבים ולפי דבריהם ודאי דתלמודא פליג עם המדרש שדרשו ששתי שעות קדם השמש לזרוח וסובר תלמודא דידן שעה אחת קדם לזרוח היה שעה אחת שהרי לפחות רביע שעה נשתהא יעקב אבינו בתפילתו נשאר שעה אחת שלימה עדיין עד צאת הכוכבים וכיון דיהיב דעתיה למיהדר שקעה לו חמה שלא בעונתה דהיינו יציאת הכוכבים.<br><b> וראיתי </b> בספר סם חיי בפרשת תולדות דף י\"ד ע\"ד שתמה על דברי התוספות הללו דפרק תפילת השחר מדברי המדרש הלז שדרשו אותן שתי שעות כו' ואלו לדברי רבינו תם ז\"ל אינו אלא שעה אחת ורביע יע\"ש וכוונתו ברורה דכיון דלפי דבריהם מזמן פלג המנחה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן הוי שעה אחת ורביע שהרי זמן פלג המנחה היא י\"א שעות פחות רביע עד סוף י\"ב שעות שהוא ערב ודאי נשאר שעה אחת ורביע ולמה אמרו שתי שעות ולא ידעתי היאך הונח לו להרב ז\"ל בשעה אחת ורביע דלפי דבריהם ששעה ורביע קודם הלילה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן יעקב אבינו באיזה זמן התפלל תפילתו ולפחות נשתהא בתפילתו רביע אם כן לשיטת רבינו תם ז\"ל מה שקדם השמש לשקוע ולזרוח בשביל יעקב אבינו עליו השלום אינו אלא שעה אחת ואם כן דברי הרב באו שלא בדקדוק. ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיניה דברי הרב היפה ז\"ל שמה שדרשו במדרש אותן שתי שעות היינו משום דהמדרש אזיל לשיטתיה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש שמנה מילין הכא נמי שיעור זה קדם לשקוע ולזרוח ודוק.<br><b> עוד </b> כתבו התוספות ז\"ל על כן אומר ר\"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו כו' ס\"ל כהני תנאי דמייתי בגמרא דאמרי משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב עכ\"ל. והקשה הרב מעשה חייא דאכתי הדרא קושייא לדוכתא דהם תרתי קולי דסתרי דלענין מנחה סבירא להם כרבנן ואז אליבייהו לא הוי זמן ערבית ואנו מתפללין ערבית מבעוד יום עיין שם. ומה שהעלה הוא ז\"ל בכוונת דבריהם אם את הראשון ואת השני דחאו בשתי ידים בספר לשון למודים דף ס\"א ע\"ג ובספר הנז' תירץ וז\"ל ולכן נראה לע\"ד שמה שהקשו מעיקרא איך אנו קורין מבעוד יום כ\"כ לאו למימרא קודם שתשקע החמה דאז ודאי הוי זמן תפילת מנחה אלא בעוד יום קרי קודם צאת הכוכבים מיד כשתשקע החמה דהא מיהא דלא כסתם מתניתין ותירצו דקיימא לן כו' ואהא כתבו דהוי תרתי קולי דסתרי עכ\"ל.<br><b> ובעניותי </b> לא ירדתי לסוף דעתו שאף הרב מעשה חייא לא הכחיש בזה אלא שעיקר קושייתו היתה לפום מאי דמשמע שאף תפילת מנחה היו מתפללין אותה אחר שקיעת החמה ממ\"ש וז\"ל היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשיכה כו' דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמו שכתב בספר מ\"כ ז\"ל דף מ\"ו ע\"א ובקונטריס בי שמשי ד\"ה ע\"א ואהא קשייא ליה שפיר אכתי מה תיקן ר\"י לעיקר קושייתו במאי דקיימא לן כהני תנאי דסוף סוף הוי תרתי קולי דסתרי.<br><b> עוד </b> כתב בספר הנז' וז\"ל ואין לומר אם איתא שמנהג היה להתפלל משקיעה ואילך אם כן אמאי הוצרכו לדחוקי מעיקרא דקי\"ל כר\"י או כהני תנאי כו' לימרו דקיימא לן כרבנן דאמרי תפילת המנחה עד הערב ומיד מתחיל זמן ערבית ע\"ש ולפי מה שכתבנו לעיל בשיטת התוס' ז\"ל דשעות היום אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים אין מקום לדבריו בזה שהרי כתבנו דלפי שיטה זו רבנן דפליגי עליה דר\"י ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים וכמ\"ש.<br><b> ואיברא </b> שקושיית הר\"ב מע\"ח ז\"ל מתרצתא אצלי שאף לפי דבריהם נראה שמנהגם היה להתפלל תפילת מנחה וערבית אחר שקיעת החמה מכל מקום זמנה של זו לא כזמנה של זו שתפילת מנחה היו מתפללין אותה מפלג המנחה עד זמן בין השמשות וכמו שדייקו בלשונם ואמרו היאך אנו מתפללין סמוך לחשיכה וכו' שהוא זמן בין השמשות ותפילת ערבית היו מתפללין מבין השמשות ואילך קודם צאת הכוכבים וכמו שנראה מתירוץ שני שכתב דקיימא לן כהני תנאי כו' ושיעור הני תנאי שכתבו הוי בין השמשות למר שאמר משעה שקידש היום ולמר מאוחר יותר וכמ\"ש רש\"י בשמעתין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצוות צריכות כוונה הקורא </span>\n<b> את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובה והשאר אם לא כיון לבו יצא והוא שכיוון לבו בפסוק ראשון.</b> עכ\"ל. וכתב מרן בפרק שני מהלכות ברכות אמר רבא הלכה כרבי מאיר כו' עכ\"ל. והרשב\"א ז\"ל כתב בנימוקיו למסכת ברכות וז\"ל תנו רבנן שמע ישראל ע\"כ צריך כוונת הלב כוונה זו מסתברא לי דהיינו דוקא דיעבד דהא קי\"ל מצוות אין צריכות כוונה. ותמהני מהרמב\"ם ז\"ל שכתב היה קורא כו' ואי איתא כי דייקינן ממתניתין אמאי דחינן לה הוה ליה למימר אה\"נ ובפסוק ראשון עכ\"ל. ולכאורה תמוהים דבריו אצלי דכפי יסודו של הרב ז\"ל אשר בנה ואשר נטע בתחילת דבריו דמשום דקי\"ל כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה צריך לפרש ההיא ברייתא למצוה בעלמא ולא לעיכובא משמע דאי קיימא לן איפכא הוה אפשר לפרש ההיא ברייתא לעיכובא אם כן מה זו תשובה על דברי רבינו ממאי דקדחינן לה למתני' ולא שני לה בהכי דאף רבינו ז\"ל נמי אזיל ומודה דמאן דסבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה אף בפסוק ראשון נמי לא בעי כוונה אלא דאיהו ז\"ל לשיטתיה אזיל דמצריך כוונה לצאת וכמו שנראה מדבריו פרק שני מהלכות שופר יע\"ש.<br><b> ונראה </b> דהרב ז\"ל דקדק מדבריו דמדהצריך כוונה בפסוק ראשון לעיכובא ע\"כ דמשמע ליה ההיא ברייתא לעיכובא ועלה קאמר רבא דהלכה כרבי מאיר משמע דאף לדידיה דרבא דאית ליה בעלמא מצוות אין צריכות כוונה בפסוק ראשון מודה הא מיהא דבעי כוונה ולעיכובא ועל זה תמה הרב ז\"ל דאם איתא אמאי קדחינן לה למתניתין ולא שני לה בהכי כנ\"ל ויש להתיישב בזה ואין צורך להאריך.<br><b> והנה </b> בהך מילתא דמצוות צריכות כוונה ראיתי להר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ פרק שני מהלכות שופר דחילק בדעת רבינו בין מצוה דאית ביה הנאה לאין בה הנאה דבמצוה דאית ביה הנאה אין צריך כוונה יע\"ש. וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל במסכת סוכה עלה דתנינן ר\"י אומר י\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' הוקשה לו להר\"ב ��\"ל דאם כדברי הר\"ן ז\"ל הנה דברי רבינו שבפירוש המשנה סתרי אהדדי דאיהו פסק במסכת ברכות כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה ואלו הכא הביא כל הני אוקמתי דאוקו בש\"ס אביי ורבא כשהפכו אי נמי שהוציאו בכלי כו' וכתבו התוספות דאביי ורבא אזלי לשיטתם דמצוות אין צריכות כוונה עד שהוצרכו להני אוקמתי דאי מצוות צריכות כוונה הא כל כמה שלא בירך שהוא עיקר הכוונה לא יצא כו' ולשיטת ה\"ה ז\"ל ניחא דשאני ליה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כו' יע\"ש.<br><b> ואנכי </b> לא ידעתי אמאי לא הוקשה לו לשיטת הר\"ן ז\"ל דברי רבינו שבחיבורו שהרי בהלכות ברכות כתב דמדהגביהו את הלולב יצא ולפי זה מברך בעל עכ\"ל וכן כתב בפ\"ח מהלכות לולב דיברך על הלולב קודם שיטלנו יע\"ש וכתב הב\"ח בסימן תרנ\"א דכיון דמצוות אין צריכות כוונה אפילו אם כיון שלא לצאת יצא יע\"ש הרי דאף במצוה דאין בה הנאה אינו מצריך כוונה לצאת ועיין במה שכת' גם כן בפ\"ד מהלכות תפילין יע\"ש וי\"ל וק\"ל.<br><b> ודע </b> שתלמידי ר\"י כתבו דאף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה במצות אמירה מודה דכיון דאין בה מעשה ולא כיון באמירה לא עשה ולא כלום יע\"ש והרב פ\"ח ז\"ל בסימן ס' תמה עליהם מסוגיין דריש פרק היה קורא יע\"ש וכמו כן הקשה מורינו הרב הגדול בספר עה\"א בהלכות שגגות יע\"ש ונראה ודאי דלשיטת ה\"ה ז\"ל לא קשייא דה\"ה ז\"ל אזיל ומודה דמ\"ד מצוות אין צריכות כוונה לגמרי אית ליה הכי ולא שאני לה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה אלא שרבינו ז\"ל הפשיר ביניהן וקבע הילכתא כמ\"ד מצוות צריכות כוונה במצוה דאין בה מעשה ובאידך במצוה דאית בה מעשה ואם כן שפיר פריך תלמודא בר\"פ היה קורא מההיא מתניתין למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה דלדידהו לא שנא וברור.<br><b> ואף </b> לסברת תלמידי רבינו יונה ז\"ל יש ליישב וכמ\"ש מורינו הרב הגדול בספר מ\"ק בהלכות שופר יע\"ש ולדידי חזי לי דכוונת תלמידי ר\"י היא מ\"ש הר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן הב\"י ז\"ל בסימן תקפ\"ט וז\"ל יש סבורים לומר דלא פליג ר\"ז אדרבא דלא אמר ר\"ז אכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונת שומע ומשמיע עכ\"ל וכך היא כונת תלמידי ר\"י דמעיקרא הוקשה להם לסברת רבינו האי וסיעתו שפסקו מצוות אין צריכות כוונה שאף אם כיון לברכת אחרת אמאי אינו יוצא י\"ח הא לא בעינן כוונה והוה ליה כמי שתקע בשופר ולא כיוון לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא י\"ח כיון שעשה מעשה התקיעה אף שלא נתכוון לה ובאו כמשיב לזה דאף מי שסובר מצוות אין צריכות כוונה הא מיהא כוונה באמירה בעי שיהיה לשם ברכתו ולא כאומר ברכה שאינה ראויה לה שאינו מכוין לשם ברכתו דומייא דשופר דבעינן שיכוין לשמוע ולהשמיע לשם תקיעה כל דהו ודוק.<br><b> ודע </b> שהכלבו בהלכות ר\"ה גבי שופר כתב דדוקא במצוה דאית בה הנאה כאכילת מצה וכיוצא אין צריך כוונה מה שאין בשאר מצוות צריך כוונה וזה ימים רבים נשאלתי מהרב חשק שלמה בבחרותו דבהלכות לולב כתב וז\"ל ואין לומר שיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צריכות כוונה עכ\"ל הרי דאפילו לולב דלית בה הנאה כתב דאין צריך כוונה וזה היפך מה שכתב גבי שופר. ויהי מאז השבתי לו שהכלבו ספוקי מספקא ליה לענין הלכה ואזל לחומרא במצוות דלית בהו הנאה להצריך כוונה וכל שלא כיון לא יצא אמנם גבי ברכה דאי אמרינן דלא יצא ויברך איכא איסור ברכה לבטלה חש לומר דלא בעי כוונה ואף הרא\"�� ז\"ל במסכת ר\"ה ספוקי מספקא ליה לענין הלכה וכתב הילכך אזלינן לחומרא ופסקינן מצוות צריכות כוונה. ועיין להב\"ח בסימן תקפ\"ט שחילק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן מה\"ט. ובהכי ניחא לי דברי הטור ומרן בש\"ע שאף שבא\"ח סימן ס' פסקו דמצוות צריכות כוונה אפילו הכי הצריכו לברך על הלולב קודם שיטלנו כתקנו. וניחא נמי מאי דקשייא להו להאחרונים ממ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל לענין ברכת העומר יע\"ש ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש עוסק בת\"ת פוסק לק\"ש היה </span>\n<b> עוסק בת\"ת כו' פוסק וקורא כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בכ\"מ ועיין להטור בא\"ח סי' תל\"ה גבי בדיקת חמץ שכתב הר' יונה שאם התחיל בלימודו כבר א\"צ להפסיק כדי לבדוק וכתב עליו הטור ונ\"ל שכיון שהטעם משום שמא יטריד בלמודו אין חילוק ואפילו התחיל פוסק עכ\"ל ותמהו עליו מדתנן בשבת דאם התחילו אין מפסיקין ואע\"ג דטעמא הוא משום שמא ימשך ואפי' שהתחיל באיסור כמ\"ש שם התוס' והפוסקים ועיין להרפ\"ח שם שדחה דברי הטור יע\"ש והקשה עוד דס\"ס ק' מאי שנא דגבי תפלה לא נאסר הלימוד ולא חיישינן שמא ימשך. ותירץ דשאני בדיקה דמזמן לזמן קאתי יע\"ש וק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך בפרק לולב הגזול עלה דתנן נוטלו על שלחנו למימרא דמסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין ומאי קושיא שאני לולב דמזמן לזמן קא אתי ומהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' מ\"ח חיל' בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כתפילה דזה שנון וזה שנון כמ\"ש התוס' בפ\"ק דמ\"ק ולהכי גבי תפלה כל שהתחיל בלימודו אינו מפסיק כיון דעסיק בתורה ותפלה נמי שנון היא משא\"כ גבי בדיקה יע\"ש ולחילוק זה נמי קשיא ההיא דפרק לולב הגזול ועיין להרמ\"א ז\"ל.<br><b> ולדידי </b> עיקר דברי הטור נוחי' הם דמשמ' ליה דגבי לימוד איכא למיחש שמא ימשך טפי משאר מלאכות וההיא דתנן אם התחילו אין מפסיקין היינו דוקא בשאר מלאכות כאכילה ושתיה אבל בלימוד דאפילו אם התחילו מפסיקין דאי' למיחש טפי שמא ימשך והיינו דאמרי' בשבת די\"א דסיפא דמתני' מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה אתאן לדברי תורה נמי כגון רשב\"י וחבריו אבל כגון אנו מפסיקין בין לק\"ש בין לתפילה ומשמע ליה להטור דמיירי אפי' בדאיכא שהות ביום ואע\"ג דבשאר מלאכו' קתני רישא דאם התחילו אין מפסיקין בלימוד מפסי' דאיכא למיחש טפי שמא ימשך ובדרך זה הלך רבינו כאן בדין שלפנינו כמ\"ש הלח\"מ ומהראנ\"ח בדרשותיו פ' צו ועיין בס' באר יעקב מ\"ש בדעת הטור ואין דבריו נכונים בזה יע\"ש.<br><b> ובמ\"ש </b> עוד רבינו היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' כתב מרן בכ\"מ נ\"ל שלמד כן כו' דבירושלמי פ' אין עומדין כו' אלא עכ\"ל שסובר רבינו דהירוש' לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד וכו' וק\"ט דזה נר' היפך ממ\"ש מרן גופיה בב\"י סי' ע' אחר שהביא דברי הירוש' וז\"ל נר' מדברי הרמב\"ם ז\"ל שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי צבור לק\"ש יע\"ש וע\"ק דבב\"י סי' צ\"ג כתב הטור די\"מ דהירוש' איירי לענין שא\"צ לפסוק כדי להתפלל כמו שא\"צ לפסוק מת\"ת לתפלה למי שתורתו אומנותו וכתב מרן הב\"י שכ\"נ מדברי הרמב\"ם פ\"ב מהל' תפלה וזה הפך מ\"ש הב\"י בסי' ע' דהירוש' איירי לענין ק\"ש לדעת רבינו ומצאתי כתוב להרב מהר\"י כולי ז\"ל בזה שהוק' לו כן וכתב וז\"ל ונלע\"ד דמ\"ש מרן ב\"י סי' ע' דהרמב\"ם ז\"ל מפרש הירוש' לענין ק\"ש לאו למי' דכל מימרת ר' ירמיה אתמר לק\"ש אלא ה\"פ כל העוסק בצרכי צבור והגיע ק\"ש לא יפסוק דהרי הוא כמי שעוסק בד\"ת והגיע ז\"ת דאינו פוסק למי שתורתו אומנותו אבל לעולם דלק\"ש פוסק אפי' למי שתורתו אומנותו וא\"כ שפיר פסק הרמב\"ם שפוסק מד\"ת לק\"ש ואינו פוסק מצרכי צבור לק\"ש דהירו' השוה עוסק בצרכי צבור לק\"ש כעוסק בד\"ת לענין תפלה למי שתורתו אומנותו וכ\"ן מדברי מרן כ\"מ בפ\"ו מהל' תפלה שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו וכל העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה פי' כמי שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ\"ב מהל' ק\"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' וק\"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק\"ש אינו מפסיק כ\"ש שאינו פוסק לתפלה ע\"כ. והשתא מ\"ש בכ\"מ בפ\"ב דק\"ש דאם היה מפרש רבינו לענין ק\"ש היל\"ל שמפסיקין מצרכי רבים לק\"ש כמ\"ש שפוסק מד\"ת לק\"ש כו' היינו לומר דאם רבינו מפרש כל מימרת ר' ירמי' לענין ק\"ש וה\"ק העוסק בצרכי צבור כעוסק בד\"ת וכי היכי דעוסק בד\"ת פוסק לק\"ש א\"כ היל\"ל שפוסק מצרכי צבור לק\"ש כמו שפוסק מד\"ת לק\"ש כיון שהירו' השוה אותם אלא עכ\"ל שסובר רבי' דהירו' דקא' כעוסק בד\"ת לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד ורישא דקא' ועוסק בצרכי צבור איירי לענין ק\"ש וה\"ק העוס' בצרכי צבור אינו פוסק לק\"ש דהו\"ל כמי שעוסק בד\"ת שאינו פוסק לתפלה במי שתורתו אומנותו כנ\"ל ודוק.<br><b> ולי </b> ק\"ק על מרן כ\"מ דמה מקשה לרבי' שהיל\"ל שמפסיקין מצרכי צבור לק\"ש והלא הוא ז\"ל כתב שנר' לו שלמד דינו רבי' ממ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה וא\"כ מאחר דגמ' דידן פליג אירוש' פסק כגמ' דידן ומאי קושיא. ע\"כ נר' ברור דה\"ק דהנה מ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה אין משם הוכחה דהעוסק בצ\"צ אינו פוסק דאיכא למידחי דהיינו דוקא בעיבור שנה לא יפסיק כדי שלא יתקלקלו המועדות כמ\"ש התוס' שם וכיון שכן אם איתא דרבי' מפרש הירוש' לענין ק\"ש וקאמר דהעוסק בצ\"צ פוסק לק\"ש הי\"ל לרבי' לפסוק כן ולומר דבגמ' דוקא נקט עיבור שנה מהטעם שכתבו התוס' אבל שאר צ\"צ פוסק והוה ניחא ליה לפרש כן כי היכי דלא ליפלוג גמ' דידן אירוש' אלא ודאי דעכ\"ל שסובר רבי' דהירוש' איירי לענין תפלה כו'. ומיהו קושטא דמילת' לע\"ד דרבי' ס\"ל דעיבור שנה דנקט לאו דוקא דה\"ה לכל צ\"צ דאי ס\"ל כס' התוס' הי\"ל להביאו בפ\"ג מהל' קידוש החדש כי שם ביתו אלא ודאי כדכתי' ודוק והנה נתבאר מתוך דברינו דהירו' יש בו ב' פירושי' כמ\"ש הטור סי' צ\"ג ובזה נבין מ\"ש התוס' בברכות דל\"א וז\"ל רב אשי עביד כבריית' ירוש' לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה אמר ר' ירמיה העוסק בצ\"צ כעוסק בד\"ת דמי עכ\"ל. ויש להתבונן מה ראו על ככה להביא דברי הירוש' הזה ומה הגיע עליהם ונר' דרצו ללמדנו דהירוש' איירי לענין לעמוד מתוך צ\"צ להתפלל שגם זו שמחה כמ\"ש הטור סי' צ\"ג ולא איירי לענין להפסי' כפי' הי\"מ שהביא הטור דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו דמ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה דוקא נקט לה מטעמא שלא יתקלקלו המועדות אבל בעוסק בשאר צ\"צ ס\"ל לתלמודא דידן דפוסק וכי היכי דלא לפלוג הירוש' דמשמע משם שפוסק בשאר צ\"צ לפיכך מפרשי' התוס' דברי הירוש' לענין אחר ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש זמן ק\"ש</span>\n<b> איזהו </b>\n<b> זמן ק\"ש בלילה מצוותה משעת יציאת הכוכבים כו'.</b> הנה התוספות ז\"ל בריש ברכות ד\"ה מאימתי הוקשה להם היאך אנו קורין ק\"ש מבעוד יום ואין אנו ממתינים לצאת הכוכבים ותירצו בשם ר\"ת ז\"ל דקי\"ל כר\"י דאמר דזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וא\"ת היאך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה ואפי' לאחר פלג המנחה וי\"ל דקי\"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב עכ\"ל.<br><b> דע </b> שהרב מנחת כהן בספר מבוא השמש ח\"ב ד\"מ הביא סברות הפוסקים בשיעור י\"ב שעות היום אם נמנין מהנץ החמה עד שקיעתה או מעלות השחר עד צאת הכוכבים יע\"ש ומדברי התוס' הללו יש להוכיח דס\"ל שהן נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ודלא כשיטת רבינו יונה שהרי הר\"ב מ\"ך ז\"ל בספר מבוא השמש מאמר ב' פ' יו\"ד והפר\"ח בקונטרס בי שמשי הנדפס מחדש בסוף ס' שמן למאור הכריחו דלשיטת האומרים ששעות אלו נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה כי פליגי רבנן עליה דרבי יאודה ואמרי תפלת המנחה עד הערב היינו שקיעת החמה ולא יציאת הכוכבים עי\"ש בדף ד' ע\"ד ד\"ה והנה יע\"ש. ואי זו היא שיטת התוס' ז\"ל ק' טובא דאיך העלו ארוכה לעיקר קושייתם שהקשו דאיך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה במה שתירצו דאנן קי\"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב דאכתי קושייתם לא מתרצה בהכי דאפי' לרבנן דאמרי עד הערב היינו שקיעת החמה ואנחנו מתפללים סמוך לחשיכה דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמ\"ש הרב מ\"ך בדמ\"ו ע\"א וע\"ב ובקונטר' בי שמשי להפר\"ח ד\"ה ע\"א עיין עליהם אלא מוכרח ודאי דהתוס' ז\"ל ס\"ל ששעות אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ולפי זה רבנן דפליגי עליה דר' יאודה ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים כמו שהכריח הרב הנז' ובהכי מייתבא מילתייהו שפיר ועיין בהרב מ\"ך ז\"ל בד\"מ ע\"ב שכתב ע\"ש הרשב\"א בשם התוספות דסברי הכי עיין עליהם.<br><b> האמנם </b> לפי זה ק\"ל טובא דברי התוס' דפרק תפלת השחר דכ\"ח ד\"ה יעקב תיקן כו' שהק' דבפרק ג\"ה מוכח דיעקב אבי' התפלל ביום שהרי אמרו בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה וקשה למתני' דפ\"ק דקאמר עד צאת הכוכבים ותירצו וז\"ל ולפי מה שפירשנו דקי\"ל כר\"י דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו שאדרבא טוב להתפלל מבע\"י קצת עכ\"ל.<br><b> והשתא </b> לפי שיטתם שכתבנו ששעות היום נמנין מע\"ה עד צאת הכוכבים אכתי קושייתם במקומה עומדת שהרי לפי שיטה זו שיעור זמן עד פלג המנחה הוי רביע שעה אחר שקיעת החמה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים כתבו התוס' ז\"ל לקמן ד\"ה דילמא ביאת אורה שיש ה' מילין שהם שעה וחצי וכמ\"ש הר' מ\"ך בדמ\"ג ע\"ג ואלו זמן פלג המנחה הוי י\"א שעות פחות רביע נמצא פלג המנחה רביע שעה אחר שקיעת החמה ואלו בההיא דפרק ג\"ה אמרינן בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה שלא בעונתה הרי שהתפלל יעקב אבינו ע\"ה ת\"ע קודם זמן פלג המנחה והדר' קושיית' לדוכתא אף לדברי רבי יאודה ואולי יש ליישב בדוחק שמה שאמרו מיד שקעה לו חמה לאו היינו שקיעה ראשונה אלא שקיעה אחרונה שהיא זמן יצי' הכוכבים וכבר מצינו לרז\"ל שקורין לזמן יציאת הכוכבים שקיעת החמ�� וכמ\"ש כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית כו' וכמו שהכריח הרב מ\"כ ז\"ל בפרק יו\"ד מס' מבא השמש מאמר ראשון יע\"ש ומצאתי סמוכות לזה מדברי מוהר\"ש יפה בפרשת ויצא פרשת ס\"ח סימן י\"ב שכתב עמ\"ש שם אותן שתי שעות ששקעה בעבורו זרחה בעבורו שהוכיחו כן ממ\"ש קודם זה שלחני כי עלה השחר וזהו זמן עליית השחר הנוהג בכל יום שהרי דרשו הגיע זמני לומר שירה ומעלות השחר עד הנץ החמה הן שתי שעות ויותר לפי סברת בעל המדרש שיש מעלות השחר עד הנץ החמה שמנה מילין ולפי שאינן שלימות נקט ב' עכ\"ל.<br><b> וא\"כ </b> ודאי דרומייא מה שהיה בזריחה היה גם כן בשקיעה שאחר ששקעה החמה כדרך אבינו יעקב אץ לבא שקיעה אחרונה שהיא יציאת הכוכבים ולפי דבריהם ודאי דתלמודא פליג עם המדרש שדרשו ששתי שעות קדם השמש לזרוח וסובר תלמודא דידן שעה אחת קדם לזרוח היה שעה אחת שהרי לפחות רביע שעה נשתהא יעקב אבינו בתפילתו נשאר שעה אחת שלימה עדיין עד צאת הכוכבים וכיון דיהיב דעתיה למיהדר שקעה לו חמה שלא בעונתה דהיינו יציאת הכוכבים.<br><b> וראיתי </b> בספר סם חיי בפרשת תולדות דף י\"ד ע\"ד שתמה על דברי התוספות הללו דפרק תפילת השחר מדברי המדרש הלז שדרשו אותן שתי שעות כו' ואלו לדברי רבינו תם ז\"ל אינו אלא שעה אחת ורביע יע\"ש וכוונתו ברורה דכיון דלפי דבריהם מזמן פלג המנחה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן הוי שעה אחת ורביע שהרי זמן פלג המנחה היא י\"א שעות פחות רביע עד סוף י\"ב שעות שהוא ערב ודאי נשאר שעה אחת ורביע ולמה אמרו שתי שעות ולא ידעתי היאך הונח לו להרב ז\"ל בשעה אחת ורביע דלפי דבריהם ששעה ורביע קודם הלילה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן יעקב אבינו באיזה זמן התפלל תפילתו ולפחות נשתהא בתפילתו רביע אם כן לשיטת רבינו תם ז\"ל מה שקדם השמש לשקוע ולזרוח בשביל יעקב אבינו עליו השלום אינו אלא שעה אחת ואם כן דברי הרב באו שלא בדקדוק. ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיניה דברי הרב היפה ז\"ל שמה שדרשו במדרש אותן שתי שעות היינו משום דהמדרש אזיל לשיטתיה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש שמנה מילין הכא נמי שיעור זה קדם לשקוע ולזרוח ודוק.<br><b> עוד </b> כתבו התוספות ז\"ל על כן אומר ר\"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו כו' ס\"ל כהני תנאי דמייתי בגמרא דאמרי משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב עכ\"ל. והקשה הרב מעשה חייא דאכתי הדרא קושייא לדוכתא דהם תרתי קולי דסתרי דלענין מנחה סבירא להם כרבנן ואז אליבייהו לא הוי זמן ערבית ואנו מתפללין ערבית מבעוד יום עיין שם. ומה שהעלה הוא ז\"ל בכוונת דבריהם אם את הראשון ואת השני דחאו בשתי ידים בספר לשון למודים דף ס\"א ע\"ג ובספר הנז' תירץ וז\"ל ולכן נראה לע\"ד שמה שהקשו מעיקרא איך אנו קורין מבעוד יום כ\"כ לאו למימרא קודם שתשקע החמה דאז ודאי הוי זמן תפילת מנחה אלא בעוד יום קרי קודם צאת הכוכבים מיד כשתשקע החמה דהא מיהא דלא כסתם מתניתין ותירצו דקיימא לן כו' ואהא כתבו דהוי תרתי קולי דסתרי עכ\"ל.<br><b> ובעניותי </b> לא ירדתי לסוף דעתו שאף הרב מעשה חייא לא הכחיש בזה אלא שעיקר קושייתו היתה לפום מאי דמשמע שאף תפילת מנחה היו מתפללין אותה אחר שקיעת החמה ממ\"ש וז\"ל היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשיכה כו' דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמו שכתב בספר מ\"כ ז\"ל דף מ\"ו ע\"א ובקונטריס בי שמשי ד\"ה ע\"א ואהא קשייא ליה שפיר אכתי מה תיקן ר\"י לעיקר קושייתו במאי דקיימא לן כהני תנאי דסוף סוף הוי תרתי קולי דס��רי.<br><b> עוד </b> כתב בספר הנז' וז\"ל ואין לומר אם איתא שמנהג היה להתפלל משקיעה ואילך אם כן אמאי הוצרכו לדחוקי מעיקרא דקי\"ל כר\"י או כהני תנאי כו' לימרו דקיימא לן כרבנן דאמרי תפילת המנחה עד הערב ומיד מתחיל זמן ערבית ע\"ש ולפי מה שכתבנו לעיל בשיטת התוס' ז\"ל דשעות היום אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים אין מקום לדבריו בזה שהרי כתבנו דלפי שיטה זו רבנן דפליגי עליה דר\"י ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים וכמ\"ש.<br><b> ואיברא </b> שקושיית הר\"ב מע\"ח ז\"ל מתרצתא אצלי שאף לפי דבריהם נראה שמנהגם היה להתפלל תפילת מנחה וערבית אחר שקיעת החמה מכל מקום זמנה של זו לא כזמנה של זו שתפילת מנחה היו מתפללין אותה מפלג המנחה עד זמן בין השמשות וכמו שדייקו בלשונם ואמרו היאך אנו מתפללין סמוך לחשיכה וכו' שהוא זמן בין השמשות ותפילת ערבית היו מתפללין מבין השמשות ואילך קודם צאת הכוכבים וכמו שנראה מתירוץ שני שכתב דקיימא לן כהני תנאי כו' ושיעור הני תנאי שכתבו הוי בין השמשות למר שאמר משעה שקידש היום ולמר מאוחר יותר וכמ\"ש רש\"י בשמעתין."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצוות צריכות כוונה הקורא </span>\n<b> את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובה והשאר אם לא כיון לבו יצא והוא שכיוון לבו בפסוק ראשון.</b> עכ\"ל. וכתב מרן בפרק שני מהלכות ברכות אמר רבא הלכה כרבי מאיר כו' עכ\"ל. והרשב\"א ז\"ל כתב בנימוקיו למסכת ברכות וז\"ל תנו רבנן שמע ישראל ע\"כ צריך כוונת הלב כוונה זו מסתברא לי דהיינו דוקא דיעבד דהא קי\"ל מצוות אין צריכות כוונה. ותמהני מהרמב\"ם ז\"ל שכתב היה קורא כו' ואי איתא כי דייקינן ממתניתין אמאי דחינן לה הוה ליה למימר אה\"נ ובפסוק ראשון עכ\"ל. ולכאורה תמוהים דבריו אצלי דכפי יסודו של הרב ז\"ל אשר בנה ואשר נטע בתחילת דבריו דמשום דקי\"ל כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה צריך לפרש ההיא ברייתא למצוה בעלמא ולא לעיכובא משמע דאי קיימא לן איפכא הוה אפשר לפרש ההיא ברייתא לעיכובא אם כן מה זו תשובה על דברי רבינו ממאי דקדחינן לה למתני' ולא שני לה בהכי דאף רבינו ז\"ל נמי אזיל ומודה דמאן דסבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה אף בפסוק ראשון נמי לא בעי כוונה אלא דאיהו ז\"ל לשיטתיה אזיל דמצריך כוונה לצאת וכמו שנראה מדבריו פרק שני מהלכות שופר יע\"ש.<br><b> ונראה </b> דהרב ז\"ל דקדק מדבריו דמדהצריך כוונה בפסוק ראשון לעיכובא ע\"כ דמשמע ליה ההיא ברייתא לעיכובא ועלה קאמר רבא דהלכה כרבי מאיר משמע דאף לדידיה דרבא דאית ליה בעלמא מצוות אין צריכות כוונה בפסוק ראשון מודה הא מיהא דבעי כוונה ולעיכובא ועל זה תמה הרב ז\"ל דאם איתא אמאי קדחינן לה למתניתין ולא שני לה בהכי כנ\"ל ויש להתיישב בזה ואין צורך להאריך.<br><b> והנה </b> בהך מילתא דמצוות צריכות כוונה ראיתי להר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ פרק שני מהלכות שופר דחילק בדעת רבינו בין מצוה דאית ביה הנאה לאין בה הנאה דבמצוה דאית ביה הנאה אין צריך כוונה יע\"ש. וראיתי להרב תי\"ט ז\"ל במסכת סוכה עלה דתנינן ר\"י אומר י\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' הוקשה לו להר\"ב ז\"ל דאם כדברי הר\"ן ז\"ל הנה דברי רבינו שבפירוש המשנה סתרי אהדדי דאיהו פסק במסכת ברכות כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה ואלו הכא הביא כל הני אוקמתי דאוקו בש\"ס אביי ורבא כשהפכו אי נמי שהוציאו בכלי כו' וכתבו התוספות דאביי ורבא אזלי לשיטתם דמצוות אין צריכות כוונה עד שהוצרכו ��הני אוקמתי דאי מצוות צריכות כוונה הא כל כמה שלא בירך שהוא עיקר הכוונה לא יצא כו' ולשיטת ה\"ה ז\"ל ניחא דשאני ליה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כו' יע\"ש.<br><b> ואנכי </b> לא ידעתי אמאי לא הוקשה לו לשיטת הר\"ן ז\"ל דברי רבינו שבחיבורו שהרי בהלכות ברכות כתב דמדהגביהו את הלולב יצא ולפי זה מברך בעל עכ\"ל וכן כתב בפ\"ח מהלכות לולב דיברך על הלולב קודם שיטלנו יע\"ש וכתב הב\"ח בסימן תרנ\"א דכיון דמצוות אין צריכות כוונה אפילו אם כיון שלא לצאת יצא יע\"ש הרי דאף במצוה דאין בה הנאה אינו מצריך כוונה לצאת ועיין במה שכת' גם כן בפ\"ד מהלכות תפילין יע\"ש וי\"ל וק\"ל.<br><b> ודע </b> שתלמידי ר\"י כתבו דאף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה במצות אמירה מודה דכיון דאין בה מעשה ולא כיון באמירה לא עשה ולא כלום יע\"ש והרב פ\"ח ז\"ל בסימן ס' תמה עליהם מסוגיין דריש פרק היה קורא יע\"ש וכמו כן הקשה מורינו הרב הגדול בספר עה\"א בהלכות שגגות יע\"ש ונראה ודאי דלשיטת ה\"ה ז\"ל לא קשייא דה\"ה ז\"ל אזיל ומודה דמ\"ד מצוות אין צריכות כוונה לגמרי אית ליה הכי ולא שאני לה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה אלא שרבינו ז\"ל הפשיר ביניהן וקבע הילכתא כמ\"ד מצוות צריכות כוונה במצוה דאין בה מעשה ובאידך במצוה דאית בה מעשה ואם כן שפיר פריך תלמודא בר\"פ היה קורא מההיא מתניתין למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה דלדידהו לא שנא וברור.<br><b> ואף </b> לסברת תלמידי רבינו יונה ז\"ל יש ליישב וכמ\"ש מורינו הרב הגדול בספר מ\"ק בהלכות שופר יע\"ש ולדידי חזי לי דכוונת תלמידי ר\"י היא מ\"ש הר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן הב\"י ז\"ל בסימן תקפ\"ט וז\"ל יש סבורים לומר דלא פליג ר\"ז אדרבא דלא אמר ר\"ז אכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונת שומע ומשמיע עכ\"ל וכך היא כונת תלמידי ר\"י דמעיקרא הוקשה להם לסברת רבינו האי וסיעתו שפסקו מצוות אין צריכות כוונה שאף אם כיון לברכת אחרת אמאי אינו יוצא י\"ח הא לא בעינן כוונה והוה ליה כמי שתקע בשופר ולא כיוון לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא י\"ח כיון שעשה מעשה התקיעה אף שלא נתכוון לה ובאו כמשיב לזה דאף מי שסובר מצוות אין צריכות כוונה הא מיהא כוונה באמירה בעי שיהיה לשם ברכתו ולא כאומר ברכה שאינה ראויה לה שאינו מכוין לשם ברכתו דומייא דשופר דבעינן שיכוין לשמוע ולהשמיע לשם תקיעה כל דהו ודוק.<br><b> ודע </b> שהכלבו בהלכות ר\"ה גבי שופר כתב דדוקא במצוה דאית בה הנאה כאכילת מצה וכיוצא אין צריך כוונה מה שאין בשאר מצוות צריך כוונה וזה ימים רבים נשאלתי מהרב חשק שלמה בבחרותו דבהלכות לולב כתב וז\"ל ואין לומר שיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צריכות כוונה עכ\"ל הרי דאפילו לולב דלית בה הנאה כתב דאין צריך כוונה וזה היפך מה שכתב גבי שופר. ויהי מאז השבתי לו שהכלבו ספוקי מספקא ליה לענין הלכה ואזל לחומרא במצוות דלית בהו הנאה להצריך כוונה וכל שלא כיון לא יצא אמנם גבי ברכה דאי אמרינן דלא יצא ויברך איכא איסור ברכה לבטלה חש לומר דלא בעי כוונה ואף הרא\"ש ז\"ל במסכת ר\"ה ספוקי מספקא ליה לענין הלכה וכתב הילכך אזלינן לחומרא ופסקינן מצוות צריכות כוונה. ועיין להב\"ח בסימן תקפ\"ט שחילק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן מה\"ט. ובהכי ניחא לי דברי הטור ומרן בש\"ע שאף שבא\"ח סימן ס' פסקו דמצוות צריכות כוונה אפילו הכי הצריכו לברך על הלולב קודם שיטלנו כתקנו. וניחא נמי מאי דקשייא להו להאחרונים ממ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל לענין ברכת העומר יע\"ש ודוק."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש עוסק בת\"ת פוסק לק\"ש היה </span>\n<b> עוסק בת\"ת כו' פוסק וקורא כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בכ\"מ ועיין להטור בא\"ח סי' תל\"ה גבי בדיקת חמץ שכתב הר' יונה שאם התחיל בלימודו כבר א\"צ להפסיק כדי לבדוק וכתב עליו הטור ונ\"ל שכיון שהטעם משום שמא יטריד בלמודו אין חילוק ואפילו התחיל פוסק עכ\"ל ותמהו עליו מדתנן בשבת דאם התחילו אין מפסיקין ואע\"ג דטעמא הוא משום שמא ימשך ואפי' שהתחיל באיסור כמ\"ש שם התוס' והפוסקים ועיין להרפ\"ח שם שדחה דברי הטור יע\"ש והקשה עוד דס\"ס ק' מאי שנא דגבי תפלה לא נאסר הלימוד ולא חיישינן שמא ימשך. ותירץ דשאני בדיקה דמזמן לזמן קאתי יע\"ש וק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך בפרק לולב הגזול עלה דתנן נוטלו על שלחנו למימרא דמסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין ומאי קושיא שאני לולב דמזמן לזמן קא אתי ומהראנ\"ח ז\"ל בח\"א סי' מ\"ח חיל' בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כתפילה דזה שנון וזה שנון כמ\"ש התוס' בפ\"ק דמ\"ק ולהכי גבי תפלה כל שהתחיל בלימודו אינו מפסיק כיון דעסיק בתורה ותפלה נמי שנון היא משא\"כ גבי בדיקה יע\"ש ולחילוק זה נמי קשיא ההיא דפרק לולב הגזול ועיין להרמ\"א ז\"ל.<br><b> ולדידי </b> עיקר דברי הטור נוחי' הם דמשמ' ליה דגבי לימוד איכא למיחש שמא ימשך טפי משאר מלאכות וההיא דתנן אם התחילו אין מפסיקין היינו דוקא בשאר מלאכות כאכילה ושתיה אבל בלימוד דאפילו אם התחילו מפסיקין דאי' למיחש טפי שמא ימשך והיינו דאמרי' בשבת די\"א דסיפא דמתני' מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה אתאן לדברי תורה נמי כגון רשב\"י וחבריו אבל כגון אנו מפסיקין בין לק\"ש בין לתפילה ומשמע ליה להטור דמיירי אפי' בדאיכא שהות ביום ואע\"ג דבשאר מלאכו' קתני רישא דאם התחילו אין מפסיקין בלימוד מפסי' דאיכא למיחש טפי שמא ימשך ובדרך זה הלך רבינו כאן בדין שלפנינו כמ\"ש הלח\"מ ומהראנ\"ח בדרשותיו פ' צו ועיין בס' באר יעקב מ\"ש בדעת הטור ואין דבריו נכונים בזה יע\"ש.<br><b> ובמ\"ש </b> עוד רבינו היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' כתב מרן בכ\"מ נ\"ל שלמד כן כו' דבירושלמי פ' אין עומדין כו' אלא עכ\"ל שסובר רבינו דהירוש' לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד וכו' וק\"ט דזה נר' היפך ממ\"ש מרן גופיה בב\"י סי' ע' אחר שהביא דברי הירוש' וז\"ל נר' מדברי הרמב\"ם ז\"ל שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי צבור לק\"ש יע\"ש וע\"ק דבב\"י סי' צ\"ג כתב הטור די\"מ דהירוש' איירי לענין שא\"צ לפסוק כדי להתפלל כמו שא\"צ לפסוק מת\"ת לתפלה למי שתורתו אומנותו וכתב מרן הב\"י שכ\"נ מדברי הרמב\"ם פ\"ב מהל' תפלה וזה הפך מ\"ש הב\"י בסי' ע' דהירוש' איירי לענין ק\"ש לדעת רבינו ומצאתי כתוב להרב מהר\"י כולי ז\"ל בזה שהוק' לו כן וכתב וז\"ל ונלע\"ד דמ\"ש מרן ב\"י סי' ע' דהרמב\"ם ז\"ל מפרש הירוש' לענין ק\"ש לאו למי' דכל מימרת ר' ירמיה אתמר לק\"ש אלא ה\"פ כל העוסק בצרכי צבור והגיע ק\"ש לא יפסוק דהרי הוא כמי שעוסק בד\"ת והגיע ז\"ת דאינו פוסק למי שתורתו אומנותו אבל לעולם דלק\"ש פוסק אפי' למי שתורתו אומנותו וא\"כ שפיר פסק הרמב\"ם שפוסק מד\"ת לק\"ש ואינו פוסק מצרכי צבור לק\"ש דהירו' השוה עוסק בצרכי צבור לק\"ש כעוסק בד\"ת לענין תפלה למי שתורתו אומנותו וכ\"ן מדברי מרן כ\"מ בפ\"ו מהל' תפלה שכתב וז\"ל ומ\"ש רבינו וכל העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה פי' כמי שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ\"ב מהל' ק\"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' וק\"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק\"ש אינו מפסיק כ\"ש שאינו פוסק לתפלה ע\"כ. והשתא מ\"ש בכ\"מ בפ\"ב דק\"ש דאם היה מפרש רבינו לענין ק\"ש היל\"ל שמפסיקין מצרכי רבים לק\"ש כמ\"ש שפוסק מד\"ת לק\"ש כו' היינו לומר דאם רבינו מפרש כל מימרת ר' ירמי' לענין ק\"ש וה\"ק העוסק בצרכי צבור כעוסק בד\"ת וכי היכי דעוסק בד\"ת פוסק לק\"ש א\"כ היל\"ל שפוסק מצרכי צבור לק\"ש כמו שפוסק מד\"ת לק\"ש כיון שהירו' השוה אותם אלא עכ\"ל שסובר רבי' דהירו' דקא' כעוסק בד\"ת לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד ורישא דקא' ועוסק בצרכי צבור איירי לענין ק\"ש וה\"ק העוס' בצרכי צבור אינו פוסק לק\"ש דהו\"ל כמי שעוסק בד\"ת שאינו פוסק לתפלה במי שתורתו אומנותו כנ\"ל ודוק.<br><b> ולי </b> ק\"ק על מרן כ\"מ דמה מקשה לרבי' שהיל\"ל שמפסיקין מצרכי צבור לק\"ש והלא הוא ז\"ל כתב שנר' לו שלמד דינו רבי' ממ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה וא\"כ מאחר דגמ' דידן פליג אירוש' פסק כגמ' דידן ומאי קושיא. ע\"כ נר' ברור דה\"ק דהנה מ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה אין משם הוכחה דהעוסק בצ\"צ אינו פוסק דאיכא למידחי דהיינו דוקא בעיבור שנה לא יפסיק כדי שלא יתקלקלו המועדות כמ\"ש התוס' שם וכיון שכן אם איתא דרבי' מפרש הירוש' לענין ק\"ש וקאמר דהעוסק בצ\"צ פוסק לק\"ש הי\"ל לרבי' לפסוק כן ולומר דבגמ' דוקא נקט עיבור שנה מהטעם שכתבו התוס' אבל שאר צ\"צ פוסק והוה ניחא ליה לפרש כן כי היכי דלא ליפלוג גמ' דידן אירוש' אלא ודאי דעכ\"ל שסובר רבי' דהירוש' איירי לענין תפלה כו'. ומיהו קושטא דמילת' לע\"ד דרבי' ס\"ל דעיבור שנה דנקט לאו דוקא דה\"ה לכל צ\"צ דאי ס\"ל כס' התוס' הי\"ל להביאו בפ\"ג מהל' קידוש החדש כי שם ביתו אלא ודאי כדכתי' ודוק והנה נתבאר מתוך דברינו דהירו' יש בו ב' פירושי' כמ\"ש הטור סי' צ\"ג ובזה נבין מ\"ש התוס' בברכות דל\"א וז\"ל רב אשי עביד כבריית' ירוש' לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה אמר ר' ירמיה העוסק בצ\"צ כעוסק בד\"ת דמי עכ\"ל. ויש להתבונן מה ראו על ככה להביא דברי הירוש' הזה ומה הגיע עליהם ונר' דרצו ללמדנו דהירוש' איירי לענין לעמוד מתוך צ\"צ להתפלל שגם זו שמחה כמ\"ש הטור סי' צ\"ג ולא איירי לענין להפסי' כפי' הי\"מ שהביא הטור דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו דמ\"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה דוקא נקט לה מטעמא שלא יתקלקלו המועדות אבל בעוסק בשאר צ\"צ ס\"ל לתלמודא דידן דפוסק וכי היכי דלא לפלוג הירוש' דמשמע משם שפוסק בשאר צ\"צ לפיכך מפרשי' התוס' דברי הירוש' לענין אחר ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין מעבירין על המצות כשחולץ </span>\n<b> אדם תפליו כו' לפיכך צריך להניח של יד למעלה כדי שיפגע בה תחילה כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר יוצא דאפילו לא הוציא של ראש מן הכלי ללובשו כי אם פגע בשל ראש ומניחו להוציא של יד אפילו הכי איכא איסורא דאין מעבירין על המצוות דמה שפוגע בשל ראש צריך להוציאו ולהניחו בראשו וכשאינו מניח אותו בראשו ליקח של יד תחילה הוה ליה מעבירין על המצוות. ובכן יש לתמוה על מ\"ש הרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' ל\"ז וז\"ל עוד הקשה לו לסופר השואל מה שהוגד לו מן ההזמנה שאנו נוהגים לפשוט רצועות שני הזוגות של תפילין אלא כולן של יד ושל ראש שתהיינה מוכנות לפנינו על השולחן בשעת הנחתן ולא תרבה ההפסקה בין של יד לשל ראש ואמר שהוא חושש בזה לאין מעה\"מ הן אמת לא יטעה בזה קטן היודע לשמור תפלין שאביו יחנכנו בלי ספק דלא לעבורי דדרעא אטוטפתא אך ידוע ומפורסם שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שנוטלן על מנת להניחן ונמלך ומעביר את זו לקיים את זו אבל אנו מכוונים בשעת הוצאתן מן הכיס שלא להניחן ולא לאחר שעה ולהזמנה בעלמא אנו נוטלין אותן בידינו ועל הרוב זאת ההזמנה היא בשעת שאנו פטורים ממצות תפילין כגון שעדיין לא קיימנו בעצמנו הכון לקראת אלהיך או דרחושי מרחשן שפתותינו בסדר קרבנות או בזמירות או שאנו לובשים תפילין דמר ומזמינים באותה שעה תפילין דמר להניחן אחר חליצת הראשונות ובכה\"ג ליכא למיחש למידי אליבא דכ\"ע עכ\"ל וכבר ציין תשו' זאת מר\"ן החביב בסימן כ\"ה יע\"ש ולפי דברי הרמב\"ם ז\"ל שלפנינו יראה הרואה שאין מקום למ\"ש הרב שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שנוטלן על מנת להניחן ונמלך כו' שהרי כשנותן של ראש בכיס על גבי תפילין של יד כשבא להוציא של יד ללובשו תחילה כשפוגע בשל ראש ודאי שאינו מכוין ללובשו אלא להבדילו מעל של יד ולוקח אותו של יד ולובשו וא\"כ אין כאן איסור מעביר לפי דברי הרב ז\"ל ואיך כתב הרמב\"ם דבשפוגע בשל ראש ומניחו איכא איסורא דמעה\"מ.<br><b> ואפשר </b> דטעם זה שכתב הרב הוא לפי שיטת רש\"י ודעימיה שסוברי' דמ\"ש אעבורי דרעא אטוטפתא אסור לאו לענין נתינתן בכיס קאמר אלא לענין הנחתן שצריך להניח של יד תחילה ואחר כך של ראש ועל זה קאמר הרב שלא נאמרו דברים הללו כו' אמנם לפי שיטת הרמב\"ם ודעימיה ודאי דליתא להאי טעמא אלא לדידהו צ\"ל כמו שסיים וכתב ועל הרוב זאת ההזמנה כו'. ובזה מדוקדק מה שסיים וכתב ובכה\"ג ליכא למיחש למידי אליבא דכ\"ע ודוק.<br><b> עוד </b> י\"ל לדעת הרב ז\"ל דמ\"ש הרמב\"ם דבשעה שהוא רוצה יפגע בשל ראש כו' הכוונה לומר שמא ישכח שהניח של ראש על של יד וסובר כשמניח ידו בכלי ששל יד הוא למעלה ויטלנו בידו ללובשו תחילה ואחר כך כשמוציאו לחוץ ורואה שהוא של ראש צריך להניחו ולהוציא אחר כך אותו של יד ובכן איכא איסורא דאין מעבירין כיון דמתחילה הוציאו להניחו ואחר כך הוא נמלך אמנם אם בתחיל' כשפוגע בשל ראש ידע שהוא של ראש ונטלו כדי להבדילו מעל של יד ליכא איסורא אמנם הראשון נ\"ל עיקר ומכל מקום הא קשיא לי טובא על חילוק שחילק הרב ז\"ל מההיא דמנחות פר\"י דף ס\"ד ע\"ב עלה דמתני' דמצוה להביא מן הקרוב ואמרינן בגמ' מאי טעמא אבע\"א משום דאין מעבירין על המצוות יע\"ש ודוק.<br><b> והנה </b> מדברי רבינו מבואר יוצא דכל שעבר והוציא של ראש תחילה צריך להניחה וליטול של יד ולהניחו תחילה אף דקעבר המצוה וכן כתב הרא\"ש בתשובה כלל ג' סימן א' בהדייא. וכן כתב בפירושו להלכות תפילין דמייתי ההיא דיומא דף ל\"ג דאמר רבא ש\"מ מדר\"ל אעבורי דרעא אטוטפתא אסיר ודחי פי' רש\"י ואייתי פי' ר\"ת בשם רבינו האיי שפירש דאסור להעביר ולהקדים ולתת של זרוע בתיק תחילה ולתת עליה של ראש כי יצטרך להסיר של ראש שפוגע בו תחילה כי אז יהיה זקוק להעביר על המצוות כשיניח תפילין כי יצטרך להסי' של ראש שפוגע בהן תחילה ולהניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק תחיל' של ראש ועליה' של יד יע\"ש וכן כתב המרדכי דצריך להניח של ראש תחילה כדי שלא יבא לעבור על המצוות יע\"ש אמנם הרב הנמק\"י ז\"ל כתב וז\"ל אעבורי דרעא כו' כלומר הנותן אותן בתיק אם נותן של יד תחילה ואחר כך נותן עליהם של ראש אסור לפי שכשירצה להניחן יזדמנו של ראש תחילה ויהיה צריך להניחן תכף קודם אותם של יד אף על פי שאינו הגון לעשות כן גם בתחילה עלה דאמ' ר\"ל דאין מעבירין על המצוות כתב וז\"ל ולא יניח המצוה שבא לידו תחילה כדי לעשות מצוה אחרת ואם כן אם בא לידו תפילין של ראש ראשונה אע\"ג שראוי להניח של ראש אחרונ' כדי שכשיהיו בין עיניך יהיו שתים אפי' הכי כיון שנזדמנה לו של ראש תחילה יניחנה ואחר כך יניח של יד עכ\"ל ועיין למרן ב\"י ז\"ל בא\"ח סי' כ\"ח יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרדב\"ז בשניות סימן תקכ\"ט שנשאל במי שפגע בשל ראש תחילה כיצד יעשה אם מניח של ראש תחילה משנה סדר הנחתן ואם יניח של יד תחילה נמצא מעביר על המצוות והשיב כי זה מחלוקת הראשונים כי לפי מה שפי' רש\"י בההיא דאעבורי דרעא אטוטפתא נראה דדוקא כשבא של זרוע תחילה הוא דאסור להעביר ולהניח של ראש אבל כשפגע בשל ראש תחילה מניחו תחילה ולפי מ\"ש התוס' בשם ר\"ת ובשם רבינו האיי ז\"ל אפילו כשפוגע בשל ראש תחילה צריך להעביר וזו דעת הר\"מ במז\"ל ודבריהם דברי קבלה ואין צריכין חיזוק ע\"ש ולא ידעתי למה לא העלה גם כן דברי הנ\"י ז\"ל על דל שפתיו שאף על פי שפירש האי דאעבורי דרעא אטוטפתא כעין מ\"ש ר\"ת בשם רבינו האיי ז\"ל ודלא כפי' רש\"י אפילו הכי סוב' דכשפוגע בשל ראש תחילה צריך להעבירו ולהניח של יד תחילה.<br><b> עוד </b> כתב דלשיטת התוס' והרמב\"ם טעמו של דבר שמע' על המצוות ולהניחן כסידרן ולא להפך הוא משום דמאן דשני סדר הנחתן עבר אדאורייתא דכתיב וקשרתם והיו לטוטפות והא דאין מעבירין על המצוות הוא מדרבנן ואסמכוה במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצוות שלא תמתין לו עד שתחמיץ ותתיישן יע\"ש ודבריו תמוהים בזה דמדברי התוס' שם ביומא דל\"ג ד\"ה אין מעבירין על המצוות משמע בהדייא דהא דאין מעבירין על המצוות איסורא דאורייתא הוא דהוקשה להם שם דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד דשיירי הדם של חטאות הפנימיות היה שופך על יסוד מערבית של מזבח העולה שהוא מזבח החיצון דפגע בריש' ביציאתו מן ההיכל תיפו' לי' מטעמא דאין מעבירין על המצוות יע\"ש ואם איתא דאיסורא דרבנן הוא מאי קושיא הא ��רא אצטריך למימר דהוי מן התורה גם מההיא דפ' הוציאו לו דף נ\"ח ע\"ב דאמרי' אמר לך ר\"ע מדינא בההוא קרן דפגע ברישא בההוא עביד ברישא דאמר ר\"ל אין מעה\"מ ואמאי לא עביד משום דהאי ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי לההו' קרן דאיחייב למיתב ברישא יע\"ש משמע דהא דאין מעבירין עה\"מ דאורייתא היא ואולי מדרבנן קאמר דמחייב בהכי דמדאורייתא אפשר דאין סדר להזאות שבקרנות. ומ\"מ מדברי התוס' משמע דהוי דאורייתא ולהכי הוקשה להם למה לי קרא וכ\"כ ג\"כ בזבחים דנ\"א ד\"ה אשר ובמנחות דס\"ד ע\"ב ד\"ה אבע\"א ובפ\"ק דמגילה ד\"ו ד\"ה מסתבר יע\"ש הפך מ\"ש הרב דהוא דרבנן. והנלע\"ד בהרב ז\"ל משמע ליה דאף התוספות ז\"ל משמע להו בהא דאין מעבירין על המצוות הוי דרבנן כיון דלא נפקא להו הכי אלא מדרשא דושמרתם את המצוות ומה שהקשו דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך למדרש ולמעט יסוד ממזבח הפנימי כדאיתא בפר' איזהו מקומן דנ\"א ע\"א עלה דת\"ר אל יסוד מזבח העולה ולא יסוד מזבח הפנימי ופרכינן הא אצטריך לגופיה ומשנינן מאשר פתח אהל מועד נפקא יע\"ש בפי' רש\"י ז\"ל והתוס' שם בע\"ב בד\"ה ה\"ג כתבו ואע\"ג דדרשינן ליה לעיל ליסוד מערבי תרתי ש\"מ עכ\"ל נמצא דעיקר קרא אצטריך לגופיה ולמעט יסוד ממזבח הפנימי אבל שיהיה ביסוד מערבי שכנגד הפתח דרשא דרבנן היא ואסמכתא בעלמא ועל זה הוקשה להם דתיפוק ליה מדר\"ל דאין מעה\"מ ולמה ליה למסמך ולמדרש קרא דאשר פתח אהל מועד להכי וע\"ז תירצו בזבחים דנ\"א דאצטרי' הש\"ס למדרש אקרא ולמסמך דאשר פתח אהל מועד להכי אתא לקבוע מקום אשפיכות שירים כלומר דאפילו עבר מיסוד שכנגד הפתח ובא אל יסוד אחר צריך לחזור ולבא אל יסוד מערבי ולשפוך שם והן הן דברי התו' בפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב ד\"ה מסתבר במה שתי' בשם רבינו יאודה וז\"ל דאי לאו קרא הו\"א דאין מעה\"מ לכתחילה הא דיעבד שרי כו' יע\"ש ועיין להרב ב\"ד בדין זה שלפנינו שעמד על דברי התוס' הללו דמגילה והנכון לע\"ד הוא מה שכתבתי.<br><b> ועפ\"י </b> האמור מינח ניחא לי מה שקשה טובא במה שהוקשה להם להתוס' שם ביומא דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה אעבורי דרעא על מה שפרש\"י ז\"ל דהיינו בשעה שמניחן דצריך להקדים של יד שלא לעבור על המצוות דביה פגע ברישא והוקשה להם דמה לי טעמא מדר\"ל דאין מעבירין עה\"מ תיפוק ליה מקרא דוקשרתם והיו לטוטפות דסדר הנחתן של יד תחילה יע\"ש.<br><b> וקשה </b> טובא דאדרבא תיקשי להו למה לי קרא ללמד סדר הנחתן ת\"ל מדר\"ל דאין מעבירין על המצוות וכמו שהוקשה להם בדיבור הקוד' דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ולמה זו הוקשה להם איפכא הכא אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דהא דר\"ל אינו אלא מדרבנן וסדר הנחתן הוא מדאורייתא לומר דאם עבר ונתן של ראש תחילה יעבירנו וכמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל ולעיל לא הוקשה להם למה לי קרא דאשר פתח אהל מועד אלא משו' דמשמע להו דאותה דרשא אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמדובר ודוק. ושוב ראיתי להרב החסיד כמוהר\"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן ס\"א הוקשה לו דברי התוס' הללו דיומא דמדבריהם בההיא דאעבורי דרעא משמע דס\"ל דא\"מ עה\"מ מדרבנן מדכתבי דאם פגע בשל ראש צריך להעבירו כו' ואלו ממ\"ש בדבור הקוד' משמע דס\"ל דהוי דאורייתא יע\"ש ואשתמיטתיה מ\"ש הרדב\"ז בח\"ב סי' תקכ\"ט יע\"ש ועיין עוד מה שהוקשה לו בדברי התוס' למה זה לא הוקשה להם בסוגייא דמגילה ל\"ל קרא דבכל שנה ושנה למ\"ד א\"מ עה\"מ ואשתמיטתיה דברי הרב בני דוד בפ\"ד מהלכות תפילין שעמד בזה.<br><b> ודע </b> שדברי התוס' הללו דמגילה ד\"ו ודיומא דל\"ג ודזבחים דנ\"א ודמנחות דס\"ד שכתבו דרש\"י לא גריס דביה פגע ברישא אלא מקרא דאשר פתח אהל מועד נפקא כו' אשתמיטיה להרא\"ם ז\"ל בביאורו בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בד\"ה אל יסוד מזבח העולה שכתב זה יסוד מערבי שכנגד הפתח האחר שפי' דברי רש\"י דמגופיה דקרא דאשר פתח אהל מועד דרשינן שהוא יסוד מערבי כתב אבל בזבחים פ' אז\"מ דרשו לקראי דהעולה ואשר פתח אהל מועד חד לגופיה וחד למעוטי מזבח הפנימי כו' וטעמ' דיסוד מערבי כבר אמרו שם משום דכי נפיק מא\"מ למזבח העולה ביסוד מערבי פגע ברישא ואין מעבירין על המצוות ולפי זה המפרש דברי רש\"י במ\"ש שהוא כנגד הפתח דביה פגע ברישא צ\"ל שאין זה פירושו של אשר פתח אהל מועד דקרא דההוא פירושו של מזבח הוא ומאמר הרב הוא טעם אל יסוד המערבי והוא מ\"ש בגמ' פ' אז\"מ מ\"ט דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד היכא דפגע ברישא עכ\"ל וכל זה הוא היפך מ\"ש התוס' דרש\"י לא גריס האי מילתא דביה פגע והכריחו כדבריו מתוך הסוגיא והרב ז\"ל תפס עיקר זאת הגירסא ולא העלה על דל שפתיו דברי התוספות שהכריחו דליתא להאי גירסא. ואין ספק דהרב ז\"ל דחקו לתפוס זאת הגירסא דמאחר דעיקר קרא דאשר פתח אהל מועד אצטריך לגופיה ללמד על המזבח החיצון שיהא כשר לא אייתר לן קרא ללמד על יסוד מערבי. אמנם כבר כתבנו דהתוס' ז\"ל הוקשה להם כן בד\"ה הכי גרסי' וכתבו דתרתי ש\"מ. ושוב ראיתי להרב המובהק כמוהר\"ח מודעי נר\"ו בחי' על חידושי הריטב\"א ז\"ל השייך לדנ\"ט עמד על דברי הרא\"ם ז\"ל הללו יעו\"ש ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד.<br><b> ולדידי </b> תמיה לי עוד על הרא\"ם ז\"ל וגם על התוס' דמה להם לבקש טעם מהיכא נפקא לתלמודא מקרא דאשר פתח אהל מועד ללמד שהוא יסוד מערבי מאחר דקרא אצטריך לגופיה ללמד על המזבח החיצון שיהא כשר ומר אמ' דתרתי ש\"מ ומר אמר מטעמא דאין מעבירין על המצוות ולמה לא אמרו דהא דדרשינן ליה ליסוד מערבי נפקא לן מקרא יתירה דאשר פתח אהל מועד האמו' בפר העדה דמאחר דכתיב בפר כהן משיח אשר פתח אהל מועד לגופיה דכשר ביסוד מזבח החיצון ומזבח העולה למעט יסוד הפנימי ומזבח העולה דפר העדה לומ' דאין יסוד למזבח החיצון אייתר אש' פתח אהל מועד דפר העדה ללמד על יסוד מערבי. ובגמרא לא אמרו דאיצטריך לגופיה אלא באותו האמור בפר כהן משיח הכתוב תחילה וכי דרשינן ליסוד מערבי הוא האמור בפר העדה וזהו שרש\"י ז\"ל בפי' התורה לא כתב דרשא זו דאשר פתח אה\"מ זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח אלא בפתח אוהל מועד הכתוב בפר העדה ולא כתב כן באותו האמור בפר כהן משיח משום דההוא אצטריך לגופיה כמ\"ש בגמ' זה נלע\"ד אמת ויציב ודברי הרא\"ם והתוס' צל\"ע.<br><b> וראיתי </b> בס' ידי אליהו דפ\"ט ע\"א עמד על דברי התוס' דפ\"ק דמגילה יעו\"ש וגם הוא לא ראה דברי התוס' דזבחים דנ\"א ודמנחות דס\"ד ודיומא דל\"ג שכתבו דלא גרסינן בגמ' ההוא דפגע ברישא יע\"ש. עוד ראיתי לו ז\"ל שם ע\"ב וע\"ג עמד עמ\"ש הרא\"ם וז\"ל וא\"ת העולה למה לי לכתוב קרא אל המזבח אשר פתח אהל מועד ותירץ דאי לאו העולה הו\"א דבמזבח הפנימי קמיירי וכו' דכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל ואיכא לאקשויי דהרי בגמ' אמרו דשפיכה במזבח החיצון דהיינו לגופיה מאשר פתח אהל מועד נפקא כלומר והעולה למה לי ואי לדבריו דאשר פתח אהל מועד איכ' למשמע נמי מזבח הפנימי אי לא כתיב העולה לא תירצו בגמרא ולא מידי עכ\"ל ולא קשיא מידי דתלמודא דלא דריש קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד על יסוד מערבי כמ\"ש הרא\"ם לקמיה קא��ר שפיר כיון דבכתוב איכא תרי מיעוטי דבתר דכתיב מזבח העולה כתיב נמי אשר פתח אהל מועד והוה ליה כאלו כתיב מזבח העולה שני פעמים ודאי דדרשינן חד לגופיה וחד למעוטי היסוד של מזבח הפנימי דאי לא תימא הכי לימא מזבח העולה ותו לא ודרשא דיסוד המערבי אתי מדר\"ל דאין מעבירין על המצוות כמ\"ש הרא\"ם לקמיה ולא אתי מקרא גופי' דאשר פתח אהל מועד דקרא לגופיה אצטריך אמנם לפום מאי דסליק אדעתיה דהרא\"ם ז\"ל דר\"ש מקרא גופיה דאשר פתח אהל מועד קדריש יסוד מערבי של מזבח החיצון ולא אצטריך קרא לגופיה למעט מזבח הפנימי הוקשה לו שפיר דלמה לי מזבח העולה לכתוב לבד אל המזבח אשר פתח אהל מועד ותו לא לזה תריץ יתיב שפיר דמזבח העולה אצטריך לעולם שלא נטעה שהוא יסוד המזרחי של מזבח הפנימי ודוק.<br><b> עוד </b> כתב הרב הנז' וז\"ל ועוד הוקשה לי דלעיל בפרשה זו עצמה בפסוק אשר פתח אהל מועד שכתב רש\"י ולא בזמן שהוא מפורק כתב שם הרב לעניינו דסתם מזבח הוא החיצון דאלו מזבח הפנימי אינו נקרא מזבח סתם אלא מזבח הקטורת או המזבח אשר לפני ה' או אשר באהל מועד והכא כתב סתם הוה אמינא שהוא מזבח הפנימי וצ\"ע עכ\"ל והא נמי לא קשיא דשאני הכא דקודם לכן קעסיק קרא במזבח הפנימי וכשסיים ואמר ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד דהיינו המזבח דקעסיק ביה ופתח אהל מועד היסוד המזרחי שנו העומד אצל פתח אהל מועד ודברי הרא\"ם הם במזבח סתם דלא עסיק ביה קודם לכן בו והוא ברור.<br><b> ודע </b> דעל מה שהוקשה להם להתוס' ביומא דף ל\"ג ובזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד ובמגילה ד\"ו ע\"ב דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד על היסוד המערבי דתיפוק ליה מדר\"ל דאמר אין מעבירין על המצוות תירצו התוספות שתי תירוצים בזבחים ומנחות תי' וז\"ל וי\"ל דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא כשיש ב' מצוות לפניו כגון דישון מזבח הפנימית ומנורה או כגון מצות קרבנות שאינו יודע מהיכן יתחי' אבל לקבוע מקום אשפיכו' שיריים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא עכ\"ל וכוונתם לע\"ד דבשתי המצוות או בשתי מקומות שייך טעמא דאין מעבירין על המצוות לאקדומי המצוה או להקדים המקום לכתחילה אבל אם עבר ולא הקדים והתחיל במצוה שניה או למקום השני שהיה ראוי לאחרו לא אמרינן שיניח אותה המצוה ויתחיל מן הראשונה וכן במקום לא אמרינן שיניח אותו המקום הבא למקום הראשון דאין מעבירין אמרו לכתחילה והשתא דעבר עבר ולא יתוקן הענין במה שיחזור לראשונות ועוד דהשתא שבא לידו המצוה השניה לפנינו או המקום השני יניחנו לעשות איכא איסורא דאין מעבירין אמנם כשהמצוה היא אחת כשפיכת שיריים אל יסוד המזבח אי לאו דגלי קרא דאל פתח אהל מועד שמקום שפיכתו הוא ביסוד מערבי אנן בדידן מטעמא דאין מעבירין הוה אמינא דראוי להקדים ולשפוך ביסוד מערבי משום אין מעבירין אמנם אם לא שפך שם ועבר אל יסוד אחר משו' ט' דא\"מ ל\"א שיחזור אל יסוד מערבי לשופכו שם אלא משום קרא דאל פתח אהל מועד דגזרת הכתוב הוא ששם תהיה מצות השפיכה של השיריים ולא במקום אחר אמרינן שיחזור אל יסוד מערבי וישפוך שם ולהכי אצטריך האי דרשא ולא נפ\"ל מדר\"ל זה נראה לי ברור בכוונ' דבריהם.<br><b> ואפשר </b> שהן הן הדברים שכתבו התוס' ז\"ל בפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"א ד\"ה מסתבר בשם ר\"י וז\"ל ור\"י תירץ דאי לאו קרא הוה אמינא דאין מעבירין לכתחילה הא דיעבד שרי מש\"ה אצטריך דאסור בדיעבד עכ\"ל וכוונתם למ\"ש ועיין להרב בני דוד בה' תפילין ד\"ב ע\"ג יע\"ש ובמה שאכתוב לקמן ד\"ה ומ\"מ. עוד תירצו ביומ' דל\"ג וז\"ל וי\"ל דלא שייכ' דר\"ל אלא היכ' דבעי' למעבד תרווייהו שיש להקדי' ההוא דפגע ברישא אבל היכ' דלא עבדי' אלא חד לא גמרי' מיניה לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר עכ\"ל. וכוונתם מבוארת דלהכי אצטריך תלמודא לקרא דאל פתח אהל מועד ללמד על היסוד מערבי דאי לאו קרא הוה אמינא שהשפיכה היא של שיריים הפנימי ביסוד הדרומי של מזבח החיצון כי הוא תדיר לשפיכת השיריים של כל הדמים הניתנין במזבח החיצון דביה פגע ברישא בירידתו מן הכבש כדאיתא בפרק איזהו מקומן דנ\"א וביומא דנ\"ט ע\"א וכיון שהוא תדיר לשפיכת השיריים החיצונים הוה אמינא דאף שיריים של הפנימים נמי שם הוא דאף דביסוד מערבי פגע תחילתו מן ההיכל ואין מעבירין על המצוות כל כי הא דאיכא תדיר לא משגחינן באין מעבירין ואמרינן דסתמא סמך רחמנא אתדיר ושם הוא מקום מצוותו ואין כאן משום אין מעבירין כיון דמסברא אמרינן דמקום מצוותו הוא התדיר מאי מעבירין איכא להכי אצטריך קרא ללמד דלא נשגיח בתדיר ועיין להרב בעל מכתם לדוד חי\"ד סימן מ\"ו דקי\"ט ע\"מ.<br><b> ומ\"מ </b> בין ממה שתירצו בזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד ובין ממה שתירצו ביומא דף ל\"ג מבואר דס\"ל להתוס' דאף במצוה אחת שייך ההיא דר\"ל דאין מעבירין על המצוות לקיים אותה מיד שבא לידו ולא לאחרה לזמן אחר וכן אם תלויה במקום כשפיכת שיריים ביסוד דאין מעבירין אותה ממקום שפגע ברישא לולי היכא דאיכא טעמא לאחרה כגון היכא דעבר כבר ממקום הראשון או היכא דאיכא טעמא לאחרה כגון שהמקום השני הוא תדיר ובפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב ד\"ה מסתבר כתבו לתרץ בשם יש מפרשים דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא דוקא היכא שיש לפניו שני מצוות שיש לעשות קודם אותה שפגע ברישא ולא במצוה אחת וכתבו וז\"ל וזה אינו דהכא ליכא אלא מצוה אחת דהיינו קריאת המגי' באדר ולא ידענו אם באדר ראשון או ב' וקאמר ר\"א בר יוסי דחייב בא' משום טעמא דאין מעבירין על המצוות יע\"ש.<br><b> ולא </b> ידעתי למה לא הכריחו ג\"כ מההי' דמנחות דס\"ד ע\"ב עלה דמתני' דמצות העומר להביא מן הקרוב ואמרינן בגמ' מ\"ט אבע\"א משו' כרמל ואבע\"א משום דאין מעבירין עה\"מ וכתב רש\"י ד\"ה אין מעבירין והילכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר אותה שמוצא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות עכ\"ל. ונראה לע\"ד ליישב זה בהדק עוד מה שהק' הר\"ב בני דוד בפ\"ד מהלכות תפילין בעיקר תירוץ זה דמה סברא היא זו אדרבא איפכא מסתבר' דאמאי דחה המצוה על חנם כו' ונדחק ליישב יע\"ש ולכן נראה לע\"ד דודאי הי\"מ הללו אזלי ומודו שאם בשני מצוות יש לעשות אותה שפגע ברישא משום אין מעבירין כ\"ש במצוה אחת שידוע זמנה או מקומה דאם בא לידו המצוה שצריך לקיימה באותו זמן או באותו מקום ואית בה משום אין מעבירין על המצוות והיינו ההיא דמנחות דמצוה להביא מן הקרוב דכיון שהגיע זמן קצירת מצות העומר מיד כשיצא מירוש' חייב לקיים המצוה באותה שמוצא ראשון דאין מעבירין על המצות אמנם הם ז\"ל לא כתבו אלא במצוה אחת התלויה בזמן או במקום כל שאין ידוע זמנה או מקומה כההיא דשפיכת שיריים ביסוד המזבח שאם לא היה מפרש הכתוב יסוד מערבי וקאמר סתם אל יסוד המזבח אנן בדידן היינו אומרים שמצות שפיכת השיריים אל היסוד אין בה משום אין מעבירין כיון דמספ\"ל איזה יסוד הוא עיקר מצוותו מה שירצה יעשה א\"נ פעמים בזה ופעמים בזה. א\"נ קצת שפיכ' ביסוד זה וקצת ביסוד זה דכיון דלא ידעינן עיקר מצוותו היכא אין בידינו להכריח משום אין מעבירין כיצד היא עיקר מצוות�� ומה שירצה יעשה והו\"א דמצוה זו תלויה ברצון השופך א\"נ כדאמרן פעמים בזה כו' ולהכי אצטריך קרא לגלויי עיקר מצוותו היכן היא ואפשר שזו היתה כונת התוס' בזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד במ\"ש דאי לאו קרא דאת פתח לא קבעי' מקום אשפיכת שיריים יע\"ש ובמ\"ש לעיל מזה וע\"ז הוקשה להם להתוס' דאם איתא דכל דלא גילה הכתוב זמן המצוה ומקומה לא קבעינן אנן זמן הבא ראשון או מקום ראשון מטעם אין מעבירין דכל כה\"ג ליכא משום אין מעבירין היכי קאמ' תלמודא הכא במגילה דטעמיה דר\"א ב\"י מסתבר דבאדר ראשון קאמר משום טעמא דאין מעבירין על המצוות והלא כיון דבכתוב ליכא גילוי על הזמן דאפ' לפרש הכתוב כרשב\"ג נמי דאדר שני קאמר קרא תו ליכא טעמא דאין מעבירין למימר ולהכריח דבאדר ראשון קאמר דשפיר איכא למימר דמעיקרא כך היתה התקנה באדר ב' או באיזה אדר משניהם א\"נ בזה ובזה וכיון דכך היתה עיקר התקנה מאי אין מעבירין איכא אלא ודאי דכל דמספ\"ל בעיקר המצוה באיזה זמן הוא עיקרה של מצוה יש בידינו להכריח דודאי בזמן הבא ראשון הוא וכן בתלויה במקום יש בידינו להכריח דבמקום הבא ראשון הוא משום טעמא דאין מעבירין וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי קרא דאל פתח אהל מועד זה נ\"ל ברור בכוונת דבריהם ז\"ל ודוק.<br><b> עוד </b> תירצו התוספות שם במגילה א\"נ נראה דמטעם אין מעבירין לא חזינן אלא דכל מערבי של מזבח כשר אבל יסוד לא חזינן דצריך משום הכי אצטריך קרא לאשמועינן עכ\"ל וכתב ע\"ז הר' ידי אליה דפ\"ט ע\"א וז\"ל הק' המק' דפשיטא דכשהקשו התוס' למה לי קרא ת\"ל כו' לא הקשו אלא דלשתוק מאשר פתח אהל מועד שהוא המורה על יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח לאפוקי רוח אחר דתיפוק ליה מאין מעבירין וכו' וא\"כ מהו זה שתירצו אבל יסוד לא חזינא דצריך שאין לו מובן כלל וע\"ש מה שנדחק לתרץ. והנלע\"ד דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם לא היתה על עיקר הכתוב למה לי אל פתח אהל מועד דהא עיקר קרא לגופיה איצטריך כדאמרינן בגמרא אלא עיקר קושייתם היא על הש\"ס כי בעי טעמא דמתני' למה זה שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי למה הוצרך לאתויי קרא דאל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד לימא טעמא משום דאין מעבירין על המצוות לזה תירצו דתלמודא לא מייתי האי קרא אלא ללמד דשפיכת שיריים צריך שיהא ביסוד של מזבח העולה ומשום דאין מעבירין על המצות ממילא צריך שיהיה ביסוד מערבי ולא מתיבת פתח אהל מועד יליף לה להא דיסוד מערבי זה נ\"ל כוונת דבריהם ז\"ל ואולם ביומ' וזבחים ומנחות הכריחו מתוך הסוגיא שם דמתיבת פתח אהל מועד יליף עיקר מילתא דיסוד מערבי ודחו הגירסא דגרסי בגמרא בההוא דפגע ברישא וכאן בתירוץ זה כנראה לא השגיחו במה שהכריחו שם דאפשר לומר כמ\"ש הריטב\"א בחידושיו ליומא דנ\"א ע\"א ד\"ה אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו וז\"ל פי' נקט האי טעמא אפילו למאן דלית ליה טעמא דאין מעבירין על המצות תיפוק לי דכי פגע ביסוד דרומית פגע ברישא יע\"ש.<br><b> ואין </b> ספק אצלי דהרא\"ם בביאורו לפר' ויקרא בשיטה זו של הריטב\"א ז\"ל והתוס' דמגילה קאי ומשו\"ה שם בד\"ה אל יסוד מזבח העולה תפס עיקר גירסא זו דגרסינן בגמרא בההוא דפגע ברישא ולא עשה עיקר ממ\"ש התוס' בזבחים וביומא דלא גרסי' לה להאי גירסא ועיין במ\"ש לעיל בד\"ה ודע ודוק. ודע שהרב מ\"ל בריש ה' מגילה הביא מ\"ש הר\"ן בענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא שהורו הגאונים שהולכין בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפין וקורין בהם בי\"ד וסיים ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו\"ל ס' של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קור' בראשון ופטור בשני ע\"כ ופי' הר\"ב מ\"ל כוונת דבריו דכיון דמן הדין הוי ס' של דבריהם ולקולא אלא דלא אפש' למיזל לקולא דא\"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה משו\"ה אמרינן דיקרא בא' ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרי' דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ\"פ צריך לקרות יום א' או בי\"ד או בט\"ו צריך לקרות בי\"ד דתכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה והוקשה לו להרב מההיא דאיבעייא לן בפרק התכלת דמ\"ט תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא איזה מהם עדיף תמידין עדיפי שכן תדי' א\"ד מוספין עדיפי דהו\"ל שכן מקודש ולא איפשיט' ופסק רבי' בספ\"ח מהל' תמידין שאם ירצו יקריבו למוסף היום ואם ירצו להניחם למחר לתמידין יניחו ואמאי הא כיון דמספ\"ל איזה מהם קודם שיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחילה והוא ז\"ל תריץ יתיב וז\"ל ונר' דלא דמי דשאני מצוות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספ\"ל איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשו' בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרי' ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ\"ל.<br><b> ולא </b> נתקררה דעתי בחילוק זה דמה לי מצוה אחת דמספ\"ל אי זמנה היום או למחר דאמרינן דכיון דמשום ספיקא בקיום יום א' סגי פשי' דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה למחר ומה לי ב' מצוות דמספ\"ל איזה מהם ראוי שתדחה לחברתה ואם קיים אחת ודחה האחרת מה שעשה עשוי דומייא דמצוה אחת בב' ימים דמספ\"ל באיזה יום משניהם הוא עיקר המצוה דבקיום אחד משניהם סגי א\"כ ה\"נ למה לא נאמר לו שיקיים המצוה הבאה לידו תחילה היום ולא ידחה אותה כדי לקיים אותה דלמחר כיון שאם עשה הוא מעצמו כן מה שעשה עשוי ולמה זה נניח אותו לרצונו ולדחות מצוה דהיום ולקיים אותה דלמחר כיון דהוא ואנן לא ידעינן איזה מהם עדיף לדחות חדא מקמיה חבירתה. ולכן הנלע\"ד דשאני ספיקא דמוקפות חומה מימות יהושע בן נון דספק זה אינו תלוי ידיעתו בסברא אלא בעדות מה שאי אפשר בזמנינו לברר הילכך אמרי ליה שיקרא היום משא\"כ בספק דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דהדבר תלוי בסבר' הילכך הניחו הדבר ברצון המקריבין שאם לפי דעתו וסברתו תדיר עדיף מקריב אותם היום ודוחה את מוספין דלמחר ואם לפי דעתו וסברתו מקודש עדיף דוחה תמידין דהיום לקיים מוספין דלמחר ואין כאן משום אין מעבירין על המצות כיון שאינו המצוה אלא לעשות מה שנראה לדעתו ולסברתו שהוא עדיף טפי. ועוד יש לחלק דבס' מוקפת חומה שהס'הזה וכולי היו להסתפק מתקני התקנה של קריאת המגילה בי\"ד ובט\"ו עצמן באחד מן העיירות ונמצא בזמנם ואם היה דעתם לומר דעיירות המסופקות יקראו באיזה יום שירצו היה להם לפרש או לרמוז בכתוב קריאתם של אלו כי היכי דתקינו י\"ד לשאינן מוקפות וט\"ו למוקפות דספק מוקפות יקראו באיזה מהם שירצו מדלא פירשו דבריהם בענין זה דלא תיקנו אלא י\"ד וט\"ו לבד אנו אומרים דודאי דעתם היה שלא יקראו אלא ביום א' לבד וביום י\"ד משום אין מעבירין אמנם בההיא דתמידין דהאידנא ומוספין דלמחר שהספק דאיזה מהם עדיף הוא אצלינו אבל קמי שמיא ודאי גלייא איזה מהם עדיף וראוי להקדימו אין בידינו להכריח ולומר שיקריב היום וידחה למחר או איפכא כיון דמאן דעביד הכי אפש' דשפיר עביד ומאן דעביד הכי אפשר דשפיר עביד ה��לכך תלוי הדבר ברצון המקריבן כנלע\"ד.<br><b> ואת </b> זה ראיתי להרב המגיה כמוהר\"י כולי ז\"ל שכתב שעפ\"י חילוק זה שכתב הר\"ב מ\"ל נראה ליישב ההיא דפ' התכלת עם דברי הר\"ן גבי עיירות המוקפות במצוה אחת התלויה בימים לשתי מצוות חלוקות דחדא עדיפא מחברתא נתיישבו ג\"כ דברי הרדב\"ז בתשו' סימן י\"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסהר יום א' לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה והקשה עליו מוהר\"ץ בתשו' סימן ק\"ו מההיא דפרק התכלת דלא אפשיטא יע\"ש ועפ\"י דברי הרב המחבר ל\"ק מידי ועיין בלקט הקמח די\"א ע\"א ובס' דרך הקדש ד\"ד ע\"א שתירצו באופן אחר עכ\"ל וכבר עמדתי על דבריו בשורש תלמוד גדול הל' ת\"ת פ\"ג ה\"ד יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור כתיבת ס\"ת פרשיות פרשיות מ\"ע </span>\n<b> על כל איש ישראל לכתוב ס\"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו' שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.</b> ע\"כ. ומורינו הרב הגדול בס' עה\"ח הוקשה לו דבגמרא משנו שירה לחודה ולא השגיחו להאי טעמא ותו דאמאי לא הוכיח הרמב\"ם כדהוכיחו בש\"ס האי שירה לחודה מאי סהדותא איכא עכ\"ל.<br><b> ולעד\"ן </b> דבגמרא לא חששו להאי טעמא דרבינו ז\"ל דהיא גופא קמיבעייא ליה דהאי קרא אשירה לחודה קאי ואי משום דאין כותבין את התורה פ\"פ הא לא מכרעא דמאי דמפשט פשי' לן דאין כותבי' את התורה פ\"פ ה\"מ למ\"ד דתורה חתומה ניתנה ולאידך כיון דאדבק אדבק. אך למאי דבעינן למימר השתא דלא ניתנה תורה אלא למשה כו' וקרא דועתה כתבו לכם אשירה לחודה קאי איפכא שמעינן מינה דכותבין את התורה פ\"פ אלא דלפום מסקנא דשמעתין פשיט אביי שפיר דכיון דאדבק אדבק וברור ולאידך דק\"ל אמאי לא הכריח רבי' כדהוכיחו בש\"ס הדבר ברור שרבינו לא קאי השתא לאגמרי לן מהאי קרא דכל ישראל מחוייבים לקיים התורה דאהא הוא דאצטריכו בגמרא למילף מהאי קרא אך הכרעת רבינו מהאי קרא הוא דמ\"ע לכתוב ס\"ת לעצמו אבל בקיום מצוותיה כל ישראל מחוייבים בה ודבר זה אין הכרעת הש\"ס מכרעת דהא אשירה לחודה איכא למימר שפיר דקאי קרא ומאי סהדותא איכא כו' ליכא למימר הכא דאכל התורה תעיד כיון שהן מחוייבים בה וזה ברור אלא דקצת קשה דתלמודא גופיה אמאי לא דחי דלא ניתנה תורה דקאמר ר\"ח היינו ליכתב ופשיט לה מהאי קרא דפסל לך כו' דמה פסילותן שלך אף כתיבתן שלך אבל בקיום מצוותיה כל ישראל מחוייבים בה דקרא דועתה כתבו לכם אשירה לחודא קאי וכמ\"ש רבינו. ואפשר דאתייא הך סוגייא כמ\"ד אין כותבין את התורה פ\"פ דקרא דועתה ע\"כ לאו אשירה לחודא קאי וכמ\"ש רבינו ז\"ל. א\"נ קושטא השיבו והאי דמצדד אצדודי מעיקרא אשינויי אחריני אפשר דכפי שיטתו של מקשן השיבו שעיין בספר שמע יעקב בס' ארעא דרבנן אות ז' וכבר עמדתי על דבריו בדרושי.<br><b> עוד </b> הוקשה לו להרב ז\"ל בטעם זה שכת' רבינו לפי שאין כותבין את התורה פ\"פ וכיון דמותר לכתוב את התורה ספרים ספרים כמ\"ש שם רבינו ה' י\"ד א\"כ נימא דועתה כתבו לכם את השירה הזאת היינו ספר משנה תורה שיש בספר זה שירה זו ומנ\"ל למימר דעל כל התורה קאמר.<br><b> ולע\"ד </b> יש ליישב עפ\"י מ\"ש רבינו ה' י\"ד דאע\"פ שמותר לכתוב את התורה כל ספר וספר בפני עצמו מ\"מ אין שם קדושת ס\"ת וכתב מרן שלמד זה רבינו ממ\"ש בפרק הניזקין אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד צבור וכן כתב רבי' ברפ\"י שם יעו\"ש וכיון דקרא כתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את ב\"י וכתיב בסוף הפרשה וידבר משה באזני ��ל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם ע\"כ לומר שכוונת כתבו לכם את השירה הזאת היינו ס\"ת שיש בו שירה זו דאי שירה זו לחודא קאמר אי אפשר דהא אפילו ליחיד אין כותבין פרשה אחת לבדה. ואי בספר אחד קאמר הא אין קורין בצבור בחומשין מפני כבוד הצבור והכא קאמר ולמדה את ב\"י וכתיב וידבר משה באזני כל קהל ישראל וכו' אלא ע\"כ ס\"ת שיש בו שירה זו קאמר ודו\"ק ועפ\"י האמור ממילא נדחית היא ראיית הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בחא\"ח סימן ג' עמ\"ש הרי\"ף ז\"ל דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ותמהו עליו הר\"ן והרא\"ש שזה היפך מ\"ש בגמרא בפרק הניזקין ד\"ס בעא מיניה אביו מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה תבעי למ\"ד תורה מ\"מ ניתנה תבעי למ\"ד תורה חתומה ניתנה תבעי למ\"ד תורה מ\"מ ניתנה כיון דמ\"מ ניתנה כותבין א\"ד כיון דאדבק אדבק תבעי למ\"ד תור' חתומה ניתנה כיון דחתומה ניתנה אין כותבין א\"ד כיון דלא אפשר כותבין. א\"ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין ופרש\"י לפי שאין כותבין ואפילו למ\"ד מ\"מ ניתנה כיון דאידבק אידבק וכתב הרא\"ש וז\"ל ואפשר דסבר הלכה כר\"י דאמר תורה מ\"מ ניתנה ולא חייש להא דאמר רבה כיון דאידבק אידבק דא\"כ אפילו חומש לא ניכתוב כיון דאידבק ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלימה לבנו ע\"כ וכתב עליו הרב דמ\"ש דטעם הרי\"ף משום דסבר ה' כר\"י דאמר תורה מ\"מ ניתנה כיון דלדידיה נמי מספקא לי' לאביי דילמא כיון דאדבק אדבק ורבה נמי א\"ל אין כותבין לפי שאין כותבין ואי רבה פליג אר\"י וס\"ל תורה חתומה ניתנה מ\"ט לא חשש לפסקו של רבה. ועוד דאפילו לר\"י דאמר מ\"מ ניתנה אין כות' זו כדפרכי' לר\"י והכתי' לקוח את ספר התורה הזאת ומשני לבתר דאדבק תדע מדאמרינן בשלהי פכ\"ג דסנהדרין אעפ\"י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ואי ס\"ד כותבין מגילה בפני עצמה אימא שירה גרידתא אלא ה\"ט לפי שאין כותבין פרשה אחת וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ז מה' ס\"ת עכ\"ל. ולפי האמור אין מכאן ראיה דאף לדידיה דרבינו דפליג אהרי\"ף נמי תקשי כקו' הר\"ב עה\"ח דאימא אשירה שיש בה ספר משנה תורה כיון דשרי לכתוב חומש חומש אלא ע\"כ לומר דס\"ס אין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו ברבים דקרא כתי' כתבו לכם דמשמע כתב הראוי לצבור דומיא דמרע\"ה דכתי' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם וא\"כ מה\"ט קאמר רבה דכתבו לכם את השירה היינו ס\"ת שיש בו שירה דאי שיר' לחודא קאמר אע\"ג דשרי לכתוב את התורה מ\"מ אין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו בצבור וקרא כתבו לכם קאמר כמדובר.<br><b> עוד </b> כתב רבינו ואם כתבו בידו הרי הוא כאלו קבלו מהר סיני כו' וכל המגיה אפי' אות אחת הרי הוא כאלו כתבו כולו ע\"כ. הכי איתא בפ' הקומץ רבה ד\"ל אמר ר\"י בר אבא אמר רב גידל אמר רב הקונה ס\"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני אמר רב ששת אם הגיה אפילו אות א' מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו וכתב הרב הנמק\"י וז\"ל כחוטף מצוה וכו' פי' שאין לו שכר כ\"כ כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא אליו בלא טורח לא היה עושה אותו. כתבו הוא בעצמו כאלו קבלו מהר סיני שיש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני כו' שמעינן מדבריו דלצאת ידי חובת מצות כתיבת ס\"ת אין הפרש בין כתב ס\"ת לעצמו לקונה מן השוק. ואין החילוק אלא לענין קבלת השכר אם מעט ואם הרבה דבקונה מן השוק שכרו מעט מפני שיש מקום למידת הדין לקטרג מה שא\"כ בכות' לעצמו וכ\"כ רש\"י ז\"ל וז\"ל כחוטף מצוה מן השוק ומצוה קעביד אבל אם כתבו הוי מצוה טפי. אמנם מור\"ם במפה סימן ע\"ר כתב שאם קונה ולא הגיה הוי כחוטף ואינו יוצא בזה וכבר תמה על דבריו הר\"ב ט\"ז בסק\"א בשם מ\"כ יע\"ש. ולע\"ד אפשר ליישב דברי מור\"ם עפ\"י מ\"ש הרב שלה\"ג בפרק החובל עמ\"ש הרי\"ף ז\"ל שם דההיא דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה בא' ששחט ובא חברו וכסה וחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים וכתב הרי\"ף דחיוב זה שחייבו ר\"ג דינא הוא ולא קנסא וגמרינן מנה לדינ' אחרינא ואי הוה משום קנסא מקנסא לא ילפי' וכתב הרב שה\"ג וכיון דמסקי' דדינא הוא ולא קנסא יעלה יפה מה שאמרו דאדם יכול למכור המצוות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש לו ערך לאיש הקונה עשרה זהובים לאחד. מיהו דוקא למצו' שעתיד לעשות מועיל הקנין ולא למצוה שעשאה כבר יע\"ש. ובכן אפשר דמור\"ם ז\"ל מיירי במי שקנה ס\"ת לעצמו מחבירו שכתבו לעצמו וקיים בו כבר מ\"ע דועתה כתבו לכם את השירה הזאת משו\"ה כתב דאינו יוצא בו ידי חובתו כמ\"ש הרשה\"ג דמצוה שעשאה כבר לא יועיל בה קנין ומכירה ואפי' אם יתן איש את כל הון ביתו לקנות מצוה שעשה חבירו דאין ערך למצוה. ורש\"י והרב הנמק\"י מיירו בשקנה ס\"ת מהסופר שכתבו מעיקרא למוכרו משו\"ה ס\"ל דיוצא י\"ח בו אמנם אין לו שכר כ\"כ כמי שטרח בכתיבתו כנלע\"ד ובדרושי הארכתי עוד יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Ahavah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין מעבירין על המצות כשחולץ </span>\n<b> אדם תפליו כו' לפיכך צריך להניח של יד למעלה כדי שיפגע בה תחילה כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר יוצא דאפילו לא הוציא של ראש מן הכלי ללובשו כי אם פגע בשל ראש ומניחו להוציא של יד אפילו הכי איכא איסורא דאין מעבירין על המצוות דמה שפוגע בשל ראש צריך להוציאו ולהניחו בראשו וכשאינו מניח אותו בראשו ליקח של יד תחילה הוה ליה מעבירין על המצוות. ובכן יש לתמוה על מ\"ש הרמ\"ע מפאנו ז\"ל סי' ל\"ז וז\"ל עוד הקשה לו לסופר השואל מה שהוגד לו מן ההזמנה שאנו נוהגים לפשוט רצועות שני הזוגות של תפילין אלא כולן של יד ושל ראש שתהיינה מוכנות לפנינו על השולחן בשעת הנחתן ולא תרבה ההפסקה בין של יד לשל ראש ואמר שהוא חושש בזה לאין מעה\"מ הן אמת לא יטעה בזה קטן היודע לשמור תפלין שאביו יחנכנו בלי ספק דלא לעבורי דדרעא אטוטפתא אך ידוע ומפורסם שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שנוטלן על מנת להניחן ונמלך ומעביר את זו לקיים את זו אבל אנו מכוונים בשעת הוצאתן מן הכיס שלא להניחן ולא לאחר שעה ולהזמנה בעלמא אנו נוטלין אותן בידינו ועל הרוב זאת ההזמנה היא בשעת שאנו פטורים ממצות תפילין כגון שעדיין לא קיימנו בעצמנו הכון לקראת אלהיך או דרחושי מרחשן שפתותינו בסדר קרבנות או בזמירות או שאנו לובשים תפילין דמר ומזמינים באותה שעה תפילין דמר להניחן אחר חליצת הראשונות ובכה\"ג ליכא למיחש למידי אליבא דכ\"ע עכ\"ל וכבר ציין תשו' זאת מר\"ן החביב בסימן כ\"ה יע\"ש ולפי דברי הרמב\"ם ז\"ל שלפנינו יראה הרואה שאין מקום למ\"ש הרב שלא נאמרו דברים הללו אלא במי שנוטלן על מנת להניחן ונמלך כו' שהרי כשנותן של ראש בכיס על גבי תפילין של יד כשבא להוציא של יד ללובשו תחילה כשפוגע בשל ראש ודאי שאינו מכוין ללובשו אלא להבדילו מעל של יד ולוקח אותו של יד ולובשו וא\"כ אין כאן איסור מעביר לפי דברי הרב ז\"ל ואיך כתב הרמב\"ם דבשפוגע בשל ראש ומניחו איכא איסורא דמעה\"מ.<br><b> ואפשר </b> דטעם זה שכתב הרב הוא לפי שיטת רש\"י ודעימיה שסוברי' דמ\"ש אעבורי דרעא אטוטפתא אסור לאו לענין נתינתן בכיס קאמר אלא לענין הנחתן שצריך להניח של יד תחילה ואחר כך של ראש ועל זה קאמר הרב שלא נאמרו דברים הללו כו' אמנם לפי שיטת הרמב\"ם ודעימיה ודאי דליתא להאי טעמא אלא לדידהו צ\"ל כמו שסיים וכתב ועל הרוב זאת ההזמנה כו'. ובזה מדוקדק מה שסיים וכתב ובכה\"ג ליכא למיחש למידי אליבא דכ\"ע ודוק.<br><b> עוד </b> י\"ל לדעת הרב ז\"ל דמ\"ש הרמב\"ם דבשעה שהוא רוצה יפגע בשל ראש כו' הכוונה לומר שמא ישכח שהניח של ראש על של יד וסובר כשמניח ידו בכלי ששל יד הוא למעלה ויטלנו בידו ללובשו תחילה ואחר כך כשמוציאו לחוץ ורואה שהוא של ראש צריך להניחו ולהוציא אחר כך אותו של יד ובכן איכא איסורא דאין מעבירין כיון דמתחילה הוציאו להניחו ואחר כך הוא נמלך אמנם אם בתחיל' כשפוגע בשל ראש ידע שהוא של ראש ונטלו כדי להבדילו מעל של יד ליכא איסורא אמנם הראשון נ\"ל עיקר ומכל מקום הא קשיא לי טובא על חילוק שחילק הרב ז\"ל מההיא דמנחות פר\"י דף ס\"ד ע\"ב עלה דמתני' דמצוה להביא מן הקרוב ואמ��ינן בגמ' מאי טעמא אבע\"א משום דאין מעבירין על המצוות יע\"ש ודוק.<br><b> והנה </b> מדברי רבינו מבואר יוצא דכל שעבר והוציא של ראש תחילה צריך להניחה וליטול של יד ולהניחו תחילה אף דקעבר המצוה וכן כתב הרא\"ש בתשובה כלל ג' סימן א' בהדייא. וכן כתב בפירושו להלכות תפילין דמייתי ההיא דיומא דף ל\"ג דאמר רבא ש\"מ מדר\"ל אעבורי דרעא אטוטפתא אסיר ודחי פי' רש\"י ואייתי פי' ר\"ת בשם רבינו האיי שפירש דאסור להעביר ולהקדים ולתת של זרוע בתיק תחילה ולתת עליה של ראש כי יצטרך להסיר של ראש שפוגע בו תחילה כי אז יהיה זקוק להעביר על המצוות כשיניח תפילין כי יצטרך להסי' של ראש שפוגע בהן תחילה ולהניח של יד קודם של ראש הילכך צריך להניח בתיק תחיל' של ראש ועליה' של יד יע\"ש וכן כתב המרדכי דצריך להניח של ראש תחילה כדי שלא יבא לעבור על המצוות יע\"ש אמנם הרב הנמק\"י ז\"ל כתב וז\"ל אעבורי דרעא כו' כלומר הנותן אותן בתיק אם נותן של יד תחילה ואחר כך נותן עליהם של ראש אסור לפי שכשירצה להניחן יזדמנו של ראש תחילה ויהיה צריך להניחן תכף קודם אותם של יד אף על פי שאינו הגון לעשות כן גם בתחילה עלה דאמ' ר\"ל דאין מעבירין על המצוות כתב וז\"ל ולא יניח המצוה שבא לידו תחילה כדי לעשות מצוה אחרת ואם כן אם בא לידו תפילין של ראש ראשונה אע\"ג שראוי להניח של ראש אחרונ' כדי שכשיהיו בין עיניך יהיו שתים אפי' הכי כיון שנזדמנה לו של ראש תחילה יניחנה ואחר כך יניח של יד עכ\"ל ועיין למרן ב\"י ז\"ל בא\"ח סי' כ\"ח יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרדב\"ז בשניות סימן תקכ\"ט שנשאל במי שפגע בשל ראש תחילה כיצד יעשה אם מניח של ראש תחילה משנה סדר הנחתן ואם יניח של יד תחילה נמצא מעביר על המצוות והשיב כי זה מחלוקת הראשונים כי לפי מה שפי' רש\"י בההיא דאעבורי דרעא אטוטפתא נראה דדוקא כשבא של זרוע תחילה הוא דאסור להעביר ולהניח של ראש אבל כשפגע בשל ראש תחילה מניחו תחילה ולפי מ\"ש התוס' בשם ר\"ת ובשם רבינו האיי ז\"ל אפילו כשפוגע בשל ראש תחילה צריך להעביר וזו דעת הר\"מ במז\"ל ודבריהם דברי קבלה ואין צריכין חיזוק ע\"ש ולא ידעתי למה לא העלה גם כן דברי הנ\"י ז\"ל על דל שפתיו שאף על פי שפירש האי דאעבורי דרעא אטוטפתא כעין מ\"ש ר\"ת בשם רבינו האיי ז\"ל ודלא כפי' רש\"י אפילו הכי סוב' דכשפוגע בשל ראש תחילה צריך להעבירו ולהניח של יד תחילה.<br><b> עוד </b> כתב דלשיטת התוס' והרמב\"ם טעמו של דבר שמע' על המצוות ולהניחן כסידרן ולא להפך הוא משום דמאן דשני סדר הנחתן עבר אדאורייתא דכתיב וקשרתם והיו לטוטפות והא דאין מעבירין על המצוות הוא מדרבנן ואסמכוה במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצוות שלא תמתין לו עד שתחמיץ ותתיישן יע\"ש ודבריו תמוהים בזה דמדברי התוס' שם ביומא דל\"ג ד\"ה אין מעבירין על המצוות משמע בהדייא דהא דאין מעבירין על המצוות איסורא דאורייתא הוא דהוקשה להם שם דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד דשיירי הדם של חטאות הפנימיות היה שופך על יסוד מערבית של מזבח העולה שהוא מזבח החיצון דפגע בריש' ביציאתו מן ההיכל תיפו' לי' מטעמא דאין מעבירין על המצוות יע\"ש ואם איתא דאיסורא דרבנן הוא מאי קושיא הא קרא אצטריך למימר דהוי מן התורה גם מההיא דפ' הוציאו לו דף נ\"ח ע\"ב דאמרי' אמר לך ר\"ע מדינא בההוא קרן דפגע ברישא בההוא עביד ברישא דאמר ר\"ל אין מעה\"מ ואמאי לא עביד משום דהאי ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי לההו' קרן דאיחייב למיתב ברישא יע\"ש מש��ע דהא דאין מעבירין עה\"מ דאורייתא היא ואולי מדרבנן קאמר דמחייב בהכי דמדאורייתא אפשר דאין סדר להזאות שבקרנות. ומ\"מ מדברי התוס' משמע דהוי דאורייתא ולהכי הוקשה להם למה לי קרא וכ\"כ ג\"כ בזבחים דנ\"א ד\"ה אשר ובמנחות דס\"ד ע\"ב ד\"ה אבע\"א ובפ\"ק דמגילה ד\"ו ד\"ה מסתבר יע\"ש הפך מ\"ש הרב דהוא דרבנן. והנלע\"ד בהרב ז\"ל משמע ליה דאף התוספות ז\"ל משמע להו בהא דאין מעבירין על המצוות הוי דרבנן כיון דלא נפקא להו הכי אלא מדרשא דושמרתם את המצוות ומה שהקשו דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך למדרש ולמעט יסוד ממזבח הפנימי כדאיתא בפר' איזהו מקומן דנ\"א ע\"א עלה דת\"ר אל יסוד מזבח העולה ולא יסוד מזבח הפנימי ופרכינן הא אצטריך לגופיה ומשנינן מאשר פתח אהל מועד נפקא יע\"ש בפי' רש\"י ז\"ל והתוס' שם בע\"ב בד\"ה ה\"ג כתבו ואע\"ג דדרשינן ליה לעיל ליסוד מערבי תרתי ש\"מ עכ\"ל נמצא דעיקר קרא אצטריך לגופיה ולמעט יסוד ממזבח הפנימי אבל שיהיה ביסוד מערבי שכנגד הפתח דרשא דרבנן היא ואסמכתא בעלמא ועל זה הוקשה להם דתיפוק ליה מדר\"ל דאין מעה\"מ ולמה ליה למסמך ולמדרש קרא דאשר פתח אהל מועד להכי וע\"ז תירצו בזבחים דנ\"א דאצטרי' הש\"ס למדרש אקרא ולמסמך דאשר פתח אהל מועד להכי אתא לקבוע מקום אשפיכות שירים כלומר דאפילו עבר מיסוד שכנגד הפתח ובא אל יסוד אחר צריך לחזור ולבא אל יסוד מערבי ולשפוך שם והן הן דברי התו' בפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב ד\"ה מסתבר במה שתי' בשם רבינו יאודה וז\"ל דאי לאו קרא הו\"א דאין מעה\"מ לכתחילה הא דיעבד שרי כו' יע\"ש ועיין להרב ב\"ד בדין זה שלפנינו שעמד על דברי התוס' הללו דמגילה והנכון לע\"ד הוא מה שכתבתי.<br><b> ועפ\"י </b> האמור מינח ניחא לי מה שקשה טובא במה שהוקשה להם להתוס' שם ביומא דף ל\"ג ע\"ב ד\"ה אעבורי דרעא על מה שפרש\"י ז\"ל דהיינו בשעה שמניחן דצריך להקדים של יד שלא לעבור על המצוות דביה פגע ברישא והוקשה להם דמה לי טעמא מדר\"ל דאין מעבירין עה\"מ תיפוק ליה מקרא דוקשרתם והיו לטוטפות דסדר הנחתן של יד תחילה יע\"ש.<br><b> וקשה </b> טובא דאדרבא תיקשי להו למה לי קרא ללמד סדר הנחתן ת\"ל מדר\"ל דאין מעבירין על המצוות וכמו שהוקשה להם בדיבור הקוד' דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ולמה זו הוקשה להם איפכא הכא אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דהא דר\"ל אינו אלא מדרבנן וסדר הנחתן הוא מדאורייתא לומר דאם עבר ונתן של ראש תחילה יעבירנו וכמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל ולעיל לא הוקשה להם למה לי קרא דאשר פתח אהל מועד אלא משו' דמשמע להו דאותה דרשא אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמדובר ודוק. ושוב ראיתי להרב החסיד כמוהר\"י אלגאזי בס' ארעא דרבנן ס\"א הוקשה לו דברי התוס' הללו דיומא דמדבריהם בההיא דאעבורי דרעא משמע דס\"ל דא\"מ עה\"מ מדרבנן מדכתבי דאם פגע בשל ראש צריך להעבירו כו' ואלו ממ\"ש בדבור הקוד' משמע דס\"ל דהוי דאורייתא יע\"ש ואשתמיטתיה מ\"ש הרדב\"ז בח\"ב סי' תקכ\"ט יע\"ש ועיין עוד מה שהוקשה לו בדברי התוס' למה זה לא הוקשה להם בסוגייא דמגילה ל\"ל קרא דבכל שנה ושנה למ\"ד א\"מ עה\"מ ואשתמיטתיה דברי הרב בני דוד בפ\"ד מהלכות תפילין שעמד בזה.<br><b> ודע </b> שדברי התוס' הללו דמגילה ד\"ו ודיומא דל\"ג ודזבחים דנ\"א ודמנחות דס\"ד שכתבו דרש\"י לא גריס דביה פגע ברישא אלא מקרא דאשר פתח אהל מועד נפקא כו' אשתמיטיה להרא\"ם ז\"ל בביאורו בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בד\"ה אל יסוד מזבח העולה שכתב זה יסוד מערבי שכנגד הפתח האחר שפי' דברי רש\"י ד��גופיה דקרא דאשר פתח אהל מועד דרשינן שהוא יסוד מערבי כתב אבל בזבחים פ' אז\"מ דרשו לקראי דהעולה ואשר פתח אהל מועד חד לגופיה וחד למעוטי מזבח הפנימי כו' וטעמ' דיסוד מערבי כבר אמרו שם משום דכי נפיק מא\"מ למזבח העולה ביסוד מערבי פגע ברישא ואין מעבירין על המצוות ולפי זה המפרש דברי רש\"י במ\"ש שהוא כנגד הפתח דביה פגע ברישא צ\"ל שאין זה פירושו של אשר פתח אהל מועד דקרא דההוא פירושו של מזבח הוא ומאמר הרב הוא טעם אל יסוד המערבי והוא מ\"ש בגמ' פ' אז\"מ מ\"ט דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד היכא דפגע ברישא עכ\"ל וכל זה הוא היפך מ\"ש התוס' דרש\"י לא גריס האי מילתא דביה פגע והכריחו כדבריו מתוך הסוגיא והרב ז\"ל תפס עיקר זאת הגירסא ולא העלה על דל שפתיו דברי התוספות שהכריחו דליתא להאי גירסא. ואין ספק דהרב ז\"ל דחקו לתפוס זאת הגירסא דמאחר דעיקר קרא דאשר פתח אהל מועד אצטריך לגופיה ללמד על המזבח החיצון שיהא כשר לא אייתר לן קרא ללמד על יסוד מערבי. אמנם כבר כתבנו דהתוס' ז\"ל הוקשה להם כן בד\"ה הכי גרסי' וכתבו דתרתי ש\"מ. ושוב ראיתי להרב המובהק כמוהר\"ח מודעי נר\"ו בחי' על חידושי הריטב\"א ז\"ל השייך לדנ\"ט עמד על דברי הרא\"ם ז\"ל הללו יעו\"ש ועיין במה שאכתוב לקמן בס\"ד.<br><b> ולדידי </b> תמיה לי עוד על הרא\"ם ז\"ל וגם על התוס' דמה להם לבקש טעם מהיכא נפקא לתלמודא מקרא דאשר פתח אהל מועד ללמד שהוא יסוד מערבי מאחר דקרא אצטריך לגופיה ללמד על המזבח החיצון שיהא כשר ומר אמ' דתרתי ש\"מ ומר אמר מטעמא דאין מעבירין על המצוות ולמה לא אמרו דהא דדרשינן ליה ליסוד מערבי נפקא לן מקרא יתירה דאשר פתח אהל מועד האמו' בפר העדה דמאחר דכתיב בפר כהן משיח אשר פתח אהל מועד לגופיה דכשר ביסוד מזבח החיצון ומזבח העולה למעט יסוד הפנימי ומזבח העולה דפר העדה לומ' דאין יסוד למזבח החיצון אייתר אש' פתח אהל מועד דפר העדה ללמד על יסוד מערבי. ובגמרא לא אמרו דאיצטריך לגופיה אלא באותו האמור בפר כהן משיח הכתוב תחילה וכי דרשינן ליסוד מערבי הוא האמור בפר העדה וזהו שרש\"י ז\"ל בפי' התורה לא כתב דרשא זו דאשר פתח אה\"מ זה יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח אלא בפתח אוהל מועד הכתוב בפר העדה ולא כתב כן באותו האמור בפר כהן משיח משום דההוא אצטריך לגופיה כמ\"ש בגמ' זה נלע\"ד אמת ויציב ודברי הרא\"ם והתוס' צל\"ע.<br><b> וראיתי </b> בס' ידי אליהו דפ\"ט ע\"א עמד על דברי התוס' דפ\"ק דמגילה יעו\"ש וגם הוא לא ראה דברי התוס' דזבחים דנ\"א ודמנחות דס\"ד ודיומא דל\"ג שכתבו דלא גרסינן בגמ' ההוא דפגע ברישא יע\"ש. עוד ראיתי לו ז\"ל שם ע\"ב וע\"ג עמד עמ\"ש הרא\"ם וז\"ל וא\"ת העולה למה לי לכתוב קרא אל המזבח אשר פתח אהל מועד ותירץ דאי לאו העולה הו\"א דבמזבח הפנימי קמיירי וכו' דכתב ע\"ז הרב הנז' וז\"ל ואיכא לאקשויי דהרי בגמ' אמרו דשפיכה במזבח החיצון דהיינו לגופיה מאשר פתח אהל מועד נפקא כלומר והעולה למה לי ואי לדבריו דאשר פתח אהל מועד איכ' למשמע נמי מזבח הפנימי אי לא כתיב העולה לא תירצו בגמרא ולא מידי עכ\"ל ולא קשיא מידי דתלמודא דלא דריש קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד על יסוד מערבי כמ\"ש הרא\"ם לקמיה קאמר שפיר כיון דבכתוב איכא תרי מיעוטי דבתר דכתיב מזבח העולה כתיב נמי אשר פתח אהל מועד והוה ליה כאלו כתיב מזבח העולה שני פעמים ודאי דדרשינן חד לגופיה וחד למעוטי היסוד של מזבח הפנימי דאי לא תימא הכי לימא מזבח העולה ותו לא ודרשא דיסוד המערבי אתי מדר\"ל דאין מעבירין על המצוות ��מ\"ש הרא\"ם לקמיה ולא אתי מקרא גופי' דאשר פתח אהל מועד דקרא לגופיה אצטריך אמנם לפום מאי דסליק אדעתיה דהרא\"ם ז\"ל דר\"ש מקרא גופיה דאשר פתח אהל מועד קדריש יסוד מערבי של מזבח החיצון ולא אצטריך קרא לגופיה למעט מזבח הפנימי הוקשה לו שפיר דלמה לי מזבח העולה לכתוב לבד אל המזבח אשר פתח אהל מועד ותו לא לזה תריץ יתיב שפיר דמזבח העולה אצטריך לעולם שלא נטעה שהוא יסוד המזרחי של מזבח הפנימי ודוק.<br><b> עוד </b> כתב הרב הנז' וז\"ל ועוד הוקשה לי דלעיל בפרשה זו עצמה בפסוק אשר פתח אהל מועד שכתב רש\"י ולא בזמן שהוא מפורק כתב שם הרב לעניינו דסתם מזבח הוא החיצון דאלו מזבח הפנימי אינו נקרא מזבח סתם אלא מזבח הקטורת או המזבח אשר לפני ה' או אשר באהל מועד והכא כתב סתם הוה אמינא שהוא מזבח הפנימי וצ\"ע עכ\"ל והא נמי לא קשיא דשאני הכא דקודם לכן קעסיק קרא במזבח הפנימי וכשסיים ואמר ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד דהיינו המזבח דקעסיק ביה ופתח אהל מועד היסוד המזרחי שנו העומד אצל פתח אהל מועד ודברי הרא\"ם הם במזבח סתם דלא עסיק ביה קודם לכן בו והוא ברור.<br><b> ודע </b> דעל מה שהוקשה להם להתוס' ביומא דף ל\"ג ובזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד ובמגילה ד\"ו ע\"ב דלמה לי קרא דאשר פתח אהל מועד ללמד על היסוד המערבי דתיפוק ליה מדר\"ל דאמר אין מעבירין על המצוות תירצו התוספות שתי תירוצים בזבחים ומנחות תי' וז\"ל וי\"ל דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא כשיש ב' מצוות לפניו כגון דישון מזבח הפנימית ומנורה או כגון מצות קרבנות שאינו יודע מהיכן יתחי' אבל לקבוע מקום אשפיכו' שיריים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא עכ\"ל וכוונתם לע\"ד דבשתי המצוות או בשתי מקומות שייך טעמא דאין מעבירין על המצוות לאקדומי המצוה או להקדים המקום לכתחילה אבל אם עבר ולא הקדים והתחיל במצוה שניה או למקום השני שהיה ראוי לאחרו לא אמרינן שיניח אותה המצוה ויתחיל מן הראשונה וכן במקום לא אמרינן שיניח אותו המקום הבא למקום הראשון דאין מעבירין אמרו לכתחילה והשתא דעבר עבר ולא יתוקן הענין במה שיחזור לראשונות ועוד דהשתא שבא לידו המצוה השניה לפנינו או המקום השני יניחנו לעשות איכא איסורא דאין מעבירין אמנם כשהמצוה היא אחת כשפיכת שיריים אל יסוד המזבח אי לאו דגלי קרא דאל פתח אהל מועד שמקום שפיכתו הוא ביסוד מערבי אנן בדידן מטעמא דאין מעבירין הוה אמינא דראוי להקדים ולשפוך ביסוד מערבי משום אין מעבירין אמנם אם לא שפך שם ועבר אל יסוד אחר משו' ט' דא\"מ ל\"א שיחזור אל יסוד מערבי לשופכו שם אלא משום קרא דאל פתח אהל מועד דגזרת הכתוב הוא ששם תהיה מצות השפיכה של השיריים ולא במקום אחר אמרינן שיחזור אל יסוד מערבי וישפוך שם ולהכי אצטריך האי דרשא ולא נפ\"ל מדר\"ל זה נראה לי ברור בכוונ' דבריהם.<br><b> ואפשר </b> שהן הן הדברים שכתבו התוס' ז\"ל בפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"א ד\"ה מסתבר בשם ר\"י וז\"ל ור\"י תירץ דאי לאו קרא הוה אמינא דאין מעבירין לכתחילה הא דיעבד שרי מש\"ה אצטריך דאסור בדיעבד עכ\"ל וכוונתם למ\"ש ועיין להרב בני דוד בה' תפילין ד\"ב ע\"ג יע\"ש ובמה שאכתוב לקמן ד\"ה ומ\"מ. עוד תירצו ביומ' דל\"ג וז\"ל וי\"ל דלא שייכ' דר\"ל אלא היכ' דבעי' למעבד תרווייהו שיש להקדי' ההוא דפגע ברישא אבל היכ' דלא עבדי' אלא חד לא גמרי' מיניה לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר עכ\"ל. וכוונתם מבוארת דלהכי אצטריך תלמודא לקרא דאל פתח אהל מועד ללמד על היסוד מערבי דאי לאו קרא הוה אמינא שהשפיכה היא של שיריים הפנימי ביסוד הדרומי של מזבח החיצון כי הוא תדיר לשפיכת השיריים של כל הדמים הניתנין במזבח החיצון דביה פגע ברישא בירידתו מן הכבש כדאיתא בפרק איזהו מקומן דנ\"א וביומא דנ\"ט ע\"א וכיון שהוא תדיר לשפיכת השיריים החיצונים הוה אמינא דאף שיריים של הפנימים נמי שם הוא דאף דביסוד מערבי פגע תחילתו מן ההיכל ואין מעבירין על המצוות כל כי הא דאיכא תדיר לא משגחינן באין מעבירין ואמרינן דסתמא סמך רחמנא אתדיר ושם הוא מקום מצוותו ואין כאן משום אין מעבירין כיון דמסברא אמרינן דמקום מצוותו הוא התדיר מאי מעבירין איכא להכי אצטריך קרא ללמד דלא נשגיח בתדיר ועיין להרב בעל מכתם לדוד חי\"ד סימן מ\"ו דקי\"ט ע\"מ.<br><b> ומ\"מ </b> בין ממה שתירצו בזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד ובין ממה שתירצו ביומא דף ל\"ג מבואר דס\"ל להתוס' דאף במצוה אחת שייך ההיא דר\"ל דאין מעבירין על המצוות לקיים אותה מיד שבא לידו ולא לאחרה לזמן אחר וכן אם תלויה במקום כשפיכת שיריים ביסוד דאין מעבירין אותה ממקום שפגע ברישא לולי היכא דאיכא טעמא לאחרה כגון היכא דעבר כבר ממקום הראשון או היכא דאיכא טעמא לאחרה כגון שהמקום השני הוא תדיר ובפ\"ק דמגילה ד\"ו ע\"ב ד\"ה מסתבר כתבו לתרץ בשם יש מפרשים דלא שייך אין מעבירין על המצוות אלא דוקא היכא שיש לפניו שני מצוות שיש לעשות קודם אותה שפגע ברישא ולא במצוה אחת וכתבו וז\"ל וזה אינו דהכא ליכא אלא מצוה אחת דהיינו קריאת המגי' באדר ולא ידענו אם באדר ראשון או ב' וקאמר ר\"א בר יוסי דחייב בא' משום טעמא דאין מעבירין על המצוות יע\"ש.<br><b> ולא </b> ידעתי למה לא הכריחו ג\"כ מההי' דמנחות דס\"ד ע\"ב עלה דמתני' דמצות העומר להביא מן הקרוב ואמרינן בגמ' מ\"ט אבע\"א משו' כרמל ואבע\"א משום דאין מעבירין עה\"מ וכתב רש\"י ד\"ה אין מעבירין והילכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר אותה שמוצא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות עכ\"ל. ונראה לע\"ד ליישב זה בהדק עוד מה שהק' הר\"ב בני דוד בפ\"ד מהלכות תפילין בעיקר תירוץ זה דמה סברא היא זו אדרבא איפכא מסתבר' דאמאי דחה המצוה על חנם כו' ונדחק ליישב יע\"ש ולכן נראה לע\"ד דודאי הי\"מ הללו אזלי ומודו שאם בשני מצוות יש לעשות אותה שפגע ברישא משום אין מעבירין כ\"ש במצוה אחת שידוע זמנה או מקומה דאם בא לידו המצוה שצריך לקיימה באותו זמן או באותו מקום ואית בה משום אין מעבירין על המצוות והיינו ההיא דמנחות דמצוה להביא מן הקרוב דכיון שהגיע זמן קצירת מצות העומר מיד כשיצא מירוש' חייב לקיים המצוה באותה שמוצא ראשון דאין מעבירין על המצות אמנם הם ז\"ל לא כתבו אלא במצוה אחת התלויה בזמן או במקום כל שאין ידוע זמנה או מקומה כההיא דשפיכת שיריים ביסוד המזבח שאם לא היה מפרש הכתוב יסוד מערבי וקאמר סתם אל יסוד המזבח אנן בדידן היינו אומרים שמצות שפיכת השיריים אל היסוד אין בה משום אין מעבירין כיון דמספ\"ל איזה יסוד הוא עיקר מצוותו מה שירצה יעשה א\"נ פעמים בזה ופעמים בזה. א\"נ קצת שפיכ' ביסוד זה וקצת ביסוד זה דכיון דלא ידעינן עיקר מצוותו היכא אין בידינו להכריח משום אין מעבירין כיצד היא עיקר מצוותו ומה שירצה יעשה והו\"א דמצוה זו תלויה ברצון השופך א\"נ כדאמרן פעמים בזה כו' ולהכי אצטריך קרא לגלויי עיקר מצוותו היכן היא ואפשר שזו היתה כונת התוס' בזבחים דנ\"א ובמנחות דס\"ד במ\"ש דאי לאו קרא דאת פתח לא קבעי' מקום אשפיכת שיריים יע\"ש ובמ\"ש לעיל מזה וע\"ז הוקשה להם להתוס' דאם איתא דכל דלא גילה הכתוב זמן המצוה ומקומה לא קבעינן אנן זמן הבא ראשון או מקום ראשון מטעם אין מעבירין דכל כה\"ג ליכא משום אין מעבירין היכי קאמ' תלמודא הכא במגילה דטעמיה דר\"א ב\"י מסתבר דבאדר ראשון קאמר משום טעמא דאין מעבירין על המצוות והלא כיון דבכתוב ליכא גילוי על הזמן דאפ' לפרש הכתוב כרשב\"ג נמי דאדר שני קאמר קרא תו ליכא טעמא דאין מעבירין למימר ולהכריח דבאדר ראשון קאמר דשפיר איכא למימר דמעיקרא כך היתה התקנה באדר ב' או באיזה אדר משניהם א\"נ בזה ובזה וכיון דכך היתה עיקר התקנה מאי אין מעבירין איכא אלא ודאי דכל דמספ\"ל בעיקר המצוה באיזה זמן הוא עיקרה של מצוה יש בידינו להכריח דודאי בזמן הבא ראשון הוא וכן בתלויה במקום יש בידינו להכריח דבמקום הבא ראשון הוא משום טעמא דאין מעבירין וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לי קרא דאל פתח אהל מועד זה נ\"ל ברור בכוונת דבריהם ז\"ל ודוק.<br><b> עוד </b> תירצו התוספות שם במגילה א\"נ נראה דמטעם אין מעבירין לא חזינן אלא דכל מערבי של מזבח כשר אבל יסוד לא חזינן דצריך משום הכי אצטריך קרא לאשמועינן עכ\"ל וכתב ע\"ז הר' ידי אליה דפ\"ט ע\"א וז\"ל הק' המק' דפשיטא דכשהקשו התוס' למה לי קרא ת\"ל כו' לא הקשו אלא דלשתוק מאשר פתח אהל מועד שהוא המורה על יסוד מערבי שהוא כנגד הפתח לאפוקי רוח אחר דתיפוק ליה מאין מעבירין וכו' וא\"כ מהו זה שתירצו אבל יסוד לא חזינא דצריך שאין לו מובן כלל וע\"ש מה שנדחק לתרץ. והנלע\"ד דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם לא היתה על עיקר הכתוב למה לי אל פתח אהל מועד דהא עיקר קרא לגופיה איצטריך כדאמרינן בגמרא אלא עיקר קושייתם היא על הש\"ס כי בעי טעמא דמתני' למה זה שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי למה הוצרך לאתויי קרא דאל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד לימא טעמא משום דאין מעבירין על המצוות לזה תירצו דתלמודא לא מייתי האי קרא אלא ללמד דשפיכת שיריים צריך שיהא ביסוד של מזבח העולה ומשום דאין מעבירין על המצות ממילא צריך שיהיה ביסוד מערבי ולא מתיבת פתח אהל מועד יליף לה להא דיסוד מערבי זה נ\"ל כוונת דבריהם ז\"ל ואולם ביומ' וזבחים ומנחות הכריחו מתוך הסוגיא שם דמתיבת פתח אהל מועד יליף עיקר מילתא דיסוד מערבי ודחו הגירסא דגרסי בגמרא בההוא דפגע ברישא וכאן בתירוץ זה כנראה לא השגיחו במה שהכריחו שם דאפשר לומר כמ\"ש הריטב\"א בחידושיו ליומא דנ\"א ע\"א ד\"ה אף ירידתו מן הכבש בסמוך לו וז\"ל פי' נקט האי טעמא אפילו למאן דלית ליה טעמא דאין מעבירין על המצות תיפוק לי דכי פגע ביסוד דרומית פגע ברישא יע\"ש.<br><b> ואין </b> ספק אצלי דהרא\"ם בביאורו לפר' ויקרא בשיטה זו של הריטב\"א ז\"ל והתוס' דמגילה קאי ומשו\"ה שם בד\"ה אל יסוד מזבח העולה תפס עיקר גירסא זו דגרסינן בגמרא בההוא דפגע ברישא ולא עשה עיקר ממ\"ש התוס' בזבחים וביומא דלא גרסי' לה להאי גירסא ועיין במ\"ש לעיל בד\"ה ודע ודוק. ודע שהרב מ\"ל בריש ה' מגילה הביא מ\"ש הר\"ן בענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא שהורו הגאונים שהולכין בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפין וקורין בהם בי\"ד וסיים ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו\"ל ס' של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קור' בראשון ופטור בשני ע\"כ ופי' הר\"ב מ\"ל כוונת דבריו דכיון דמן הדין הוי ס' של דבריהם ולקולא אלא דלא אפש' למיזל לקולא דא\"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה משו\"ה אמרינן דיקרא בא' ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרי' דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ\"פ צריך לקרות יום א' או בי\"ד או בט\"ו צריך לקרות בי\"ד דתכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה והוקשה לו להרב מההיא דאיבעייא לן בפרק התכלת דמ\"ט תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא איזה מהם עדיף תמידין עדיפי שכן תדי' א\"ד מוספין עדיפי דהו\"ל שכן מקודש ולא איפשיט' ופסק רבי' בספ\"ח מהל' תמידין שאם ירצו יקריבו למוסף היום ואם ירצו להניחם למחר לתמידין יניחו ואמאי הא כיון דמספ\"ל איזה מהם קודם שיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחילה והוא ז\"ל תריץ יתיב וז\"ל ונר' דלא דמי דשאני מצוות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספ\"ל איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשו' בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרי' ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר עכ\"ל.<br><b> ולא </b> נתקררה דעתי בחילוק זה דמה לי מצוה אחת דמספ\"ל אי זמנה היום או למחר דאמרינן דכיון דמשום ספיקא בקיום יום א' סגי פשי' דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה למחר ומה לי ב' מצוות דמספ\"ל איזה מהם ראוי שתדחה לחברתה ואם קיים אחת ודחה האחרת מה שעשה עשוי דומייא דמצוה אחת בב' ימים דמספ\"ל באיזה יום משניהם הוא עיקר המצוה דבקיום אחד משניהם סגי א\"כ ה\"נ למה לא נאמר לו שיקיים המצוה הבאה לידו תחילה היום ולא ידחה אותה כדי לקיים אותה דלמחר כיון שאם עשה הוא מעצמו כן מה שעשה עשוי ולמה זה נניח אותו לרצונו ולדחות מצוה דהיום ולקיים אותה דלמחר כיון דהוא ואנן לא ידעינן איזה מהם עדיף לדחות חדא מקמיה חבירתה. ולכן הנלע\"ד דשאני ספיקא דמוקפות חומה מימות יהושע בן נון דספק זה אינו תלוי ידיעתו בסברא אלא בעדות מה שאי אפשר בזמנינו לברר הילכך אמרי ליה שיקרא היום משא\"כ בספק דתדיר ומקודש איזה מהם עדיף דהדבר תלוי בסבר' הילכך הניחו הדבר ברצון המקריבין שאם לפי דעתו וסברתו תדיר עדיף מקריב אותם היום ודוחה את מוספין דלמחר ואם לפי דעתו וסברתו מקודש עדיף דוחה תמידין דהיום לקיים מוספין דלמחר ואין כאן משום אין מעבירין על המצות כיון שאינו המצוה אלא לעשות מה שנראה לדעתו ולסברתו שהוא עדיף טפי. ועוד יש לחלק דבס' מוקפת חומה שהס'הזה וכולי היו להסתפק מתקני התקנה של קריאת המגילה בי\"ד ובט\"ו עצמן באחד מן העיירות ונמצא בזמנם ואם היה דעתם לומר דעיירות המסופקות יקראו באיזה יום שירצו היה להם לפרש או לרמוז בכתוב קריאתם של אלו כי היכי דתקינו י\"ד לשאינן מוקפות וט\"ו למוקפות דספק מוקפות יקראו באיזה מהם שירצו מדלא פירשו דבריהם בענין זה דלא תיקנו אלא י\"ד וט\"ו לבד אנו אומרים דודאי דעתם היה שלא יקראו אלא ביום א' לבד וביום י\"ד משום אין מעבירין אמנם בההיא דתמידין דהאידנא ומוספין דלמחר שהספק דאיזה מהם עדיף הוא אצלינו אבל קמי שמיא ודאי גלייא איזה מהם עדיף וראוי להקדימו אין בידינו להכריח ולומר שיקריב היום וידחה למחר או איפכא כיון דמאן דעביד הכי אפש' דשפיר עביד ומאן דעביד הכי אפשר דשפיר עביד הילכך תלוי הדבר ברצון המקריבן כנלע\"ד.<br><b> ואת </b> זה ראיתי להרב המגיה כמוהר\"י כולי ז\"ל שכתב שעפ\"י חילוק זה שכתב הר\"ב מ\"ל נראה ליישב ההיא דפ' התכלת עם דברי הר\"ן גבי עיירות המוקפות במצוה אחת התלויה בימים לשתי מצוות חלוקות דחדא עדיפא מחברתא נתיישבו ג\"כ דברי הרדב\"ז בתשו' סימן י\"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסהר יום א' לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה והקשה עליו מוהר\"ץ בתשו' סימן ק\"ו מההיא דפרק התכלת דלא אפשיטא יע\"ש ועפ\"י דברי הרב המחבר ל\"ק מידי ועיין בלקט הקמח די\"א ע\"א ובס' דרך הקדש ד\"ד ע\"א שתירצו באופן אחר עכ\"ל וכבר עמדתי על דבריו בשורש תלמוד גדול הל' ת\"ת פ\"ג ה\"ד יעש\"ב."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור כתיבת ס\"ת פרשיות פרשיות מ\"ע </span>\n<b> על כל איש ישראל לכתוב ס\"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כו' שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.</b> ע\"כ. ומורינו הרב הגדול בס' עה\"ח הוקשה לו דבגמרא משנו שירה לחודה ולא השגיחו להאי טעמא ותו דאמאי לא הוכיח הרמב\"ם כדהוכיחו בש\"ס האי שירה לחודה מאי סהדותא איכא עכ\"ל.<br><b> ולעד\"ן </b> דבגמרא לא חששו להאי טעמא דרבינו ז\"ל דהיא גופא קמיבעייא ליה דהאי קרא אשירה לחודה קאי ואי משום דאין כותבין את התורה פ\"פ הא לא מכרעא דמאי דמפשט פשי' לן דאין כותבי' את התורה פ\"פ ה\"מ למ\"ד דתורה חתומה ניתנה ולאידך כיון דאדבק אדבק. אך למאי דבעינן למימר השתא דלא ניתנה תורה אלא למשה כו' וקרא דועתה כתבו לכם אשירה לחודה קאי איפכא שמעינן מינה דכותבין את התורה פ\"פ אלא דלפום מסקנא דשמעתין פשיט אביי שפיר דכיון דאדבק אדבק וברור ולאידך דק\"ל אמאי לא הכריח רבי' כדהוכיחו בש\"ס הדבר ברור שרבינו לא קאי השתא לאגמרי לן מהאי קרא דכל ישראל מחוייבים לקיים התורה דאהא הוא דאצטריכו בגמרא למילף מהאי קרא אך הכרעת רבינו מהאי קרא הוא דמ\"ע לכתוב ס\"ת לעצמו אבל בקיום מצוותיה כל ישראל מחוייבים בה ודבר זה אין הכרעת הש\"ס מכרעת דהא אשירה לחודה איכא למימר שפיר דקאי קרא ומאי סהדותא איכא כו' ליכא למימר הכא דאכל התורה תעיד כיון שהן מחוייבים בה וזה ברור אלא דקצת קשה דתלמודא גופיה אמאי לא דחי דלא ניתנה תורה דקאמר ר\"ח היינו ליכתב ופשיט לה מהאי קרא דפסל לך כו' דמה פסילותן שלך אף כתיבתן שלך אבל בקיום מצוותיה כל ישראל מחוייבים בה דקרא דועתה כתבו לכם אשירה לחודא קאי וכמ\"ש רבינו. ואפשר דאתייא הך סוגייא כמ\"ד אין כותבין את התורה פ\"פ דקרא דועתה ע\"כ לאו אשירה לחודא קאי וכמ\"ש רבינו ז\"ל. א\"נ קושטא השיבו והאי דמצדד אצדודי מעיקרא אשינויי אחריני אפשר דכפי שיטתו של מקשן השיבו שעיין בספר שמע יעקב בס' ארעא דרבנן אות ז' וכבר עמדתי על דבריו בדרושי.<br><b> עוד </b> הוקשה לו להרב ז\"ל בטעם זה שכת' רבינו לפי שאין כותבין את התורה פ\"פ וכיון דמותר לכתוב את התורה ספרים ספרים כמ\"ש שם רבינו ה' י\"ד א\"כ נימא דועתה כתבו לכם את השירה הזאת היינו ספר משנה תורה שיש בספר זה שירה זו ומנ\"ל למימר דעל כל התורה קאמר.<br><b> ולע\"ד </b> יש ליישב עפ\"י מ\"ש רבינו ה' י\"ד דאע\"פ שמותר לכתוב את התורה כל ספר וספר בפני עצמו מ\"מ אין שם קדושת ס\"ת וכתב מרן שלמד זה רבינו ממ\"ש בפרק הניזקין אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד צבור וכן כתב רבי' ברפ\"י שם יעו\"ש וכיון דקרא כתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את ב\"י וכתיב בסוף הפרשה וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם ע\"כ לומר שכוונת כתבו לכם את השירה הזאת היינו ס\"ת שיש בו שירה זו דאי שירה זו לחודא קאמר אי אפשר דהא אפילו ליחיד אין כותבין פרשה אחת לבדה. ואי בספר אחד קאמר הא אין קורין בצבור בחומשין מפני כבוד הצבור והכא קאמר ולמדה את ב\"י וכתיב וידבר משה באזני כל קהל ישראל וכו' אלא ע\"כ ס\"ת שיש בו שירה זו קאמר ודו\"ק ועפ\"י האמור ממילא נדחית היא ראיית הרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בחא\"ח סימן ג' עמ\"ש הרי\"ף ז\"ל דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ותמהו עליו הר\"ן והרא\"ש שזה היפך מ\"ש בגמרא בפרק הניזקין ד\"ס בעא מיניה אביו מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה תבעי למ\"ד תורה מ\"מ ניתנה תבעי למ\"ד תורה חתומה ניתנה תבעי למ\"ד תורה מ\"מ ניתנה כיון דמ\"מ ניתנה כותבין א\"ד כיון דאדבק אדבק תבעי למ\"ד תור' חתומה ניתנה כיון דחתומה ניתנה אין כותבין א\"ד כיון דלא אפשר כותבין. א\"ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין ופרש\"י לפי שאין כותבין ואפילו למ\"ד מ\"מ ניתנה כיון דאידבק אידבק וכתב הרא\"ש וז\"ל ואפשר דסבר הלכה כר\"י דאמר תורה מ\"מ ניתנה ולא חייש להא דאמר רבה כיון דאידבק אידבק דא\"כ אפילו חומש לא ניכתוב כיון דאידבק ועוד ראה להקל משום דלא אפשר לכל עני שבישראל לכתוב תורה שלימה לבנו ע\"כ וכתב עליו הרב דמ\"ש דטעם הרי\"ף משום דסבר ה' כר\"י דאמר תורה מ\"מ ניתנה כיון דלדידיה נמי מספקא לי' לאביי דילמא כיון דאדבק אדבק ורבה נמי א\"ל אין כותבין לפי שאין כותבין ואי רבה פליג אר\"י וס\"ל תורה חתומה ניתנה מ\"ט לא חשש לפסקו של רבה. ועוד דאפילו לר\"י דאמר מ\"מ ניתנה אין כות' זו כדפרכי' לר\"י והכתי' לקוח את ספר התורה הזאת ומשני לבתר דאדבק תדע מדאמרינן בשלהי פכ\"ג דסנהדרין אעפ\"י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ואי ס\"ד כותבין מגילה בפני עצמה אימא שירה גרידתא אלא ה\"ט לפי שאין כותבין פרשה אחת וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ז מה' ס\"ת עכ\"ל. ולפי האמור אין מכאן ראיה דאף לדידיה דרבינו דפליג אהרי\"ף נמי תקשי כקו' הר\"ב עה\"ח דאימא אשירה שיש בה ספר משנה תורה כיון דשרי לכתוב חומש חומש אלא ע\"כ לומר דס\"ס אין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו ברבים דקרא כתי' כתבו לכם דמשמע כתב הראוי לצבור דומיא דמרע\"ה דכתי' וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם וא\"כ מה\"ט קאמר רבה דכתבו לכם את השירה היינו ס\"ת שיש בו שירה דאי שיר' לחודא קאמר אע\"ג דשרי לכתוב את התורה מ\"מ אין בו קדושת ס\"ת ואין קורין בו בצבור וקרא כתבו לכם קאמר כמדובר.<br><b> עוד </b> כתב רבינו ואם כתבו בידו הרי הוא כאלו קבלו מהר סיני כו' וכל המגיה אפי' אות אחת הרי הוא כאלו כתבו כולו ע\"כ. הכי איתא בפ' הקומץ רבה ד\"ל אמר ר\"י בר אבא אמר רב גידל אמר רב הקונה ס\"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני אמר רב ששת אם הגיה אפילו אות א' מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו וכתב הרב הנמק\"י וז\"ל כחוטף מצוה וכו' פי' שאין לו שכר כ\"כ כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא אליו בלא טורח לא היה עושה אותו. כתבו הוא בעצמו כאלו קבלו מהר סיני שיש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני כו' שמעינן מדבריו דלצאת ידי חובת מצות כתיבת ס\"ת אין הפרש בין כתב ס\"ת לעצמו לקונה מן השוק. ואין החילוק אלא לענין קבלת השכר אם מעט ואם הרבה דבקונה מן השוק שכרו מעט מפני שיש מקום למידת הדין לקטרג מה שא\"כ בכות' לעצמו וכ\"כ רש\"י ז\"ל וז\"ל כחוטף מצוה מן השוק ומצוה קעביד אבל אם כתבו הוי מצוה טפי. אמנם מור\"ם במפה סימן ע\"ר כתב שאם קונה ולא הגיה הוי כחוטף ואינו יוצא בזה וכבר תמה על דבריו הר\"ב ט\"ז בסק\"א בשם מ\"כ יע\"ש. ולע\"ד אפשר ליישב דברי מור\"ם עפ\"י מ\"ש הרב שלה\"ג בפרק החובל עמ\"ש הרי\"ף ז\"ל שם דההיא דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה בא' ששחט ובא חברו וכסה וחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים וכתב הרי\"ף דחיוב זה שחייבו ר\"ג דינא הוא ולא קנסא וגמרינן מנה לדינ' אחרינא ואי הוה משום קנסא מקנסא לא ילפי' וכתב הרב שה\"ג וכיון דמסקי' דדינא הוא ולא קנסא יעלה יפה מה שאמרו דאדם יכול למכור המצוות שלו ויעלו לאיש הקונה דהא יש לו ערך לאיש הקונה עשרה זהובים לאחד. מיהו דוקא למצו' שעתיד לעשות מועיל הקנין ולא למצוה שעשאה כבר יע\"ש. ובכן אפשר דמור\"ם ז\"ל מיירי במי שקנה ס\"ת לעצמו מחבירו שכתבו לעצמו וקיים בו כבר מ\"ע דועתה כתבו לכם את השירה הזאת משו\"ה כתב דאינו יוצא בו ידי חובתו כמ\"ש הרשה\"ג דמצוה שעשאה כבר לא יועיל בה קנין ומכירה ואפי' אם יתן איש את כל הון ביתו לקנות מצוה שעשה חבירו דאין ערך למצוה. ורש\"י והרב הנמק\"י מיירו בשקנה ס\"ת מהסופר שכתבו מעיקרא למוכרו משו\"ה ס\"ל דיוצא י\"ח בו אמנם אין לו שכר כ\"כ כמי שטרח בכתיבתו כנלע\"ד ובדרושי הארכתי עוד יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שוחט חולין בעזרה</span>\n<b> בכל </b>\n<b> מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ.</b> עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:<br><b> ואני </b> בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:<br><b> ו��הכי </b> ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסור�� בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שוחט חולין בעזרה</span>\n<b> בכל </b>\n<b> מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ.</b> עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:<br><b> ואני </b> בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א ��גהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שוחט חולין בעזרה</span>\n<b> בכל </b>\n<b> מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ.</b> עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:<br><b> ואני </b> בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאו��ייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינ�� שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף</span>\n<b> התחיל </b>\n<b> הגוי לשחוט מיעוט סימנים כו' עד ישנה לשחיטתו מתחילה ועד סוף.</b> עכ\"ל. עיין מ\"ש הרב לח\"מ ועיין בכנה\"ג סי' ב' הגהת הטור אות כ\"ב ועיין בס' צרור החיים שתפס עליו תפיסה גדולה יע\"ש ועיין בס' בתי כהונה חלק בית ועד דס\"ו ע\"ג ודבריו דחוקים מדברי הרב לח\"מ כיע\"ש, ואני בעוניי לא מצאתי מקום לתמיהת הרבנים הנז' דמאחר שרבינו קבע הלכתא כמ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ממילא יהיב טעמא דהאי דינא לפי שיטתו ואדרבא אילו הוה יהיב טעמא דחשיבא השחיטה כקוץ בעלמא כמ\"ש בגמ' למאן דס\"ל אינה לשחיטה נותן מקו' לטעות דסבירא ליה כמאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דהא למאן דס\"ל ישנה לשחיטה ל\"ל למימר דחשיבא כקוץ כיון דלדידי' הויא שחיטה מעליא ומה\"ט הוא דנפסל ואי כונת הרבני' הנז' הוא דאמאי הוצרך רבינו למיהב טעמא ולא כתב הדין בסתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל ודוק:<br><b> ובפשט </b> ההלכה ק\"ל טובא אמאי לא פרי' תלמודא למ\"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מאותה ששנינו בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"א שחטו למולין ולערלים כשר ואמרינן עלה בגמרא ר\"מ אומר הקדים מולין לערלים כשר ערלים למולין פסול ושקיל וטרי תלמו' בטעמייהו דרבנן ור\"מ והוה ס\"ד למימר דהבא פליגי דר\"מ אית ליה כמ\"ד א��נה לשחיטה אלא לבסוף ומשו\"ה הקדים מולין לערלין כשר ערלים לא חיילי ורבנן אית להו כמ\"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובין הקדים מולים ובין ערלים כשר דכולה ערלה בעינן וליכא וע\"ש בפי' רש\"י והדר קאמר דאף ר\"מ ס\"ל כמ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ופליגי בחצי מתיר יע\"ש והשתא אמאי לא פריך מסתם מתני' דרבנן למ\"ד אינה לשחיטה ואין לומר דאיהו מוקי פלוגתייהו דרבנן ור\"מ בהכי ואתי איהו כר\"מ ומשו\"ה לא פריך מינה תלמודא דא\"כ השתא נמי מאי פריך מהנהו ברייתות דמייתי דמצי' למימר דר\"מ הוא ורבנן פליגי עליה ויש ליישב וכעת צ\"י ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות שילוח הקן</span>\n<b> המקדיש </b>\n<b> עוף כו'.</b> בר\"פ שילוח הקן שנינו שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ואמרינן בגמ' טעמא דאמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד הגזבר ואמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מה\"ט שאי אתה מצווה לשלחה אלא להביאה לב\"ד לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך דמצוה על כל ישראל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב\"ד כדי לבער רשעים מישראל כדפרש\"י ז\"ל וכתבו התוס' שם בד\"ה יצא זה כו' וז\"ל פרש\"י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה וק' כו' ונראה דמפשטיה דקרא דריש דמשמע דבמידי שיכול לשלחו משתעי אבל הקדש מצוה להביאו ליד גזבר עכ\"ל וק\"ט דאפי' נימא דאיכא במצוה זו עשה הא קי\"ל אין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכיון דבשלוח הקן איכא עשה דשלוח ול\"ת דלא תקח היכי דחינן משום מצוה זו דמביאה ליד גזבר עשה ול\"ת וכדפריך תלמודא לקמן דף קמ\"א ע\"א עלה דאמרינן תשלח אפי' לדבר מצוה ואפי' בשלקחה ע\"מ לשלחה דליכא לאו הא איכא עשה ואין עשה דוחה עשה כדמסקינן התם ועוד דלקמן דקמ\"א דרשינן שלח תשלח ואפילו לדבר מצוה והכא כתבו ז\"ל דכל דאיכא מצוה אינו מחוייב לשלח, ונראה דיש חילוק דהכא שאני שהמצוה קדמה לעשה שהרי מיד דאקדשה איכא מצוה להביאו ליד גזבר וכן כשהרג העוף את הנפש מיד חל עליו המצוה להביאו לב\"ד וכיון דעשה זה קדם תחילה דחי לעש' שנולד אח\"כ ואפי' ללא תעש' והוא כלל גדול וחידוש:<br><b> שוב </b> ראיתי דמעיקרא קושייא ליכא דלא דמי כלל לההיא דצפורי מצורע משום דהכא סברא הוא דליכא עשה דשלוח לא בשל הקדש ולא כשהרג את הנפש ולאו משום מצוה הוא דממעטינן להו אלא משום דודאי בשל הקדש דלא פקע קדושה מנייהו כדאמרינן בגמרא הו\"ל כמזומן דפטרינן ליה משילוח וכן בעוף שהרג דאיכא מצוה להורגן משום דאין סברא שיאמר הכתוב שלח כיון דרשיעי נינהו והסברא נותנת דבהם לא ציוה הכתוב ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין כלאים בבהמה וכוי</span>\n<b> כלאים </b>\n<b> הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ס' בהמ' או חיה צריך לכסות ואינו מברך.</b> וכתב מרן כ\"מ ובפ' אותו ואת בנו תנייא כוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ור\"י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים וכו' והנה התוספות בפ\"ק דקדושין ד\"ג ע\"א ד\"ה לא לחיה כתבו וז\"ל הקשה ה\"ר אליעזר למ\"ד וכו' וי\"ל דאתיא כמ\"ד וכו' דבריהם לכאורה באו סתומים דמעיקרא ק\"ל למ\"ד בריה בפ\"ע וא\"כ מה ז�� תשובה דאתיא כמ\"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה והרב מוהרימ\"ט ז\"ל כתב דמעיקרא אסיקו אדעתייהו דהך מתניתין לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע דלמ\"ד זו הבא מן התיש ומן הצביה לאו ספקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה וכו' דלאו משום ספקא הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבה וטעון כיסוי משום צד חיה להכי כתבו פירוש משום דמספקא לן אי מין חיה או מין בהמה כלומר דכולה מתני' מוכח דמטעם ספקא הוא וא\"כ לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפני עצמה היא, א\"כ קשה ענין ההרבעה ותירצו דלעולם מתוקמא כמ\"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה ומספקא לן אי חוששין לזרע האב והשתא כולה מתניתין משום ספקא הוא עכ\"ל:<br><b> ואולם </b> איכא למידק דלפום מאי דס\"ד דמתני' לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפני עצמה אמאי לא קשיא להו מרישא דקתני וחייב בזרוע ולחיים וקבה דאמאי חייב דהמוציא מחבירו עליו הראיה כדפריך תלמודא בפ' או\"ב דע\"ט ואפשר דמשמע להו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף ז\"ל בפ' הזרוע דקל\"ג דלרבין ור\"י דאסיקו כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מריבוייא דאם שור או שה מיירי בכוי שהוא בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוייה כבהמה וכן כתב הרע\"ב בפ\"ב דבכורי' יע\"ש, אך אמנם עיקר דברי הר\"ן ז\"ל תמוהים דאיהו ז\"ל דחה דברי המפרשים שפירשו שם בכוי דתיש הבא על הצביה דא\"כ תפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי אצטריך רבוייא ובפרק בתרא דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש שאינו באזהרה ת\"ל כל חלב ומוכיחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספקא איצטריך קרא לאתויי ספקא ומתוך כך פירש הוא ז\"ל דלרבין ור\"י ס\"ל דכוי היינו בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויה כבהמה וכתב עוד ומיהו מודה ר\"י לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי רבינו למדתי שכך כתב בפ\"ט מהלכות בכורים הכוי אעפ\"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על עז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה עכ\"ל, ואנחנו לא נדע איך לדידיה דהר\"ן ז\"ל ניחא ליה לפרש ברייתא דר\"י כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה דאכתי תיקשי ליה מאי דפריך תלמודא בפ\"ב דיומא וכי איצטריך קרא לאתויי ספקא כיון דקמי שמיא גלייא אי מין חיה או מין בהמה ואף שבפ\"ב דיומא אשכחו פתרי לאותה ברייתא דמרבה לכוי לאיסור חלב כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה הוא כבר כתבו התוספות ז\"ל דלאו היינו תנא דס\"ל ספקא הוא דלא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה אלא תנא אחרינא הוא דס\"ל דכוי אינו לא חיה ולא בהמה אלא בריה בפני עצמו ואם הר\"ן כיוין להכי איך מייתי סיוע לדבריו מדברי רבינו שכתב בהדייא שהוא ספק ותו דא\"כ היכי קתני מתניתין דמכסין את דמו כדם חיה ואין שוחטין אותו ביו\"ט דטעמא משום ספקא הוא ותו דא\"כ אמאי לא מייתי תלמודא להך ברייתא דפ\"ב דיומא להכריח דכוי בריה בפני עצמה היא ועיין להרב ב\"ח בי\"ד סימן ס\"א שכתב דמתוך כך הטור ז\"ל הואיל ביאר פירוש אחר בדברי רבינו דפ\"ט דבכורים ולא שת לבו לדברי הר\"ן ז\"ל שלכאורה אין להם מקום ישוב:<br><b> ולדידי </b> נ\"ל דהר\"ן ז\"ל רוח אחרת היתה בו בפירוש השמועה דפ\"ב דיומא ובהכי ניחא ליה ההיא ברייתא דמייתי ר\"י בפ' הזרוע והוא כי לדידיה ז\"ל לא ניחא ליה במ\"ש התוספות בפ\"ב דיומא דהאי תנא לא אשכחן בעלמא דס\"ל הכי ובפ' או\"ב דמייתי תלמודא פלוגתא דתנאי גבי כוי לא מייתי תלמודא להך תנא כי על כן משמע ליה דהך תנא ר\"י הוא דאמר בפ' או\"ב כוי בר��ה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה ומפרש הוא ז\"ל דמ\"ש ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה דמספיקא להו במינו מאיזה מין הוא אלא דלענין הדין החמירו עליו חכמים לעשותו כספק ונתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה וטעמא מפני שהוא דומה בצורתו לצבי ולעז כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בשמעתין ולכך מפני חששת הרואים נתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה וז\"ש בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו כלומר דאעפ\"י שהיא בריה בפני עצמה שאינה לא חיה ולא בהמה חכמים לא הכריעו בו לענין הדין לעשותו כאחד מן המינים של חיה או של בהמה ומעתה מ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות בכורים שהוא ספק הכוונה לומר שהוא ספק לענין הדין ונוהג בו דין חיה ודין בהמה אפי\"ה לענין חיוב מתנות כהונה חייב מריבויי' דאם שור אם שה וא\"כ שפיר כתב הר\"ן ז\"ל דאצטריך קרא לרבויי כוי שהוא בריה בפני עצמה כיון דלפום קושטא הכי הוא שאינו לא חיה ולא בהמה:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מאי דקשיא ליה למור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו במ\"ש הרא\"ש בפ' או\"ב דע\"ט ע\"ב גבי הא דתניא התם כוי או\"ב נוהג בו ומוקמינן לה בגמרא דתיש הבא על הצביה ולאיסורא ובצבי הבא על התישה ולמלקות שנ\"ט למה שהרי\"ף ז\"ל לא הביאה בהלכותיו משום דמשמע ליה דהא לאו הלכתא היא דהא קי\"ל כריב\"ל דאמר בפ\"ק דבכורות דאין חיה מתעברת מן בהמה ולא בהמה מתעברת מחיה והוא ז\"ל דחה דבריו וכתב דאינה ראיה דאפשר דלאו הלכת' כריב\"ל אלא בטמאה עם טהורה ולא בחיה עם בהמה יע\"ש. והשתא לפום מאי דמשמע ליה בדעת הרי\"ף ז\"ל קשה דא\"כ איך הביא הרי\"ף ז\"ל בפ' הזרוע ההיא ברייתא דמייתי ר\"י שם בפ' הזרוע דמרבה כוי לענין מתנות מקרא דאם שור אם שה כיון דלדידיה אין חיה מתעברת מבהמה ואין לומר דאתי כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע היא דא\"כ אצטריך קרא לאתויי ספקא אך ע\"פ האמור הנה נכון:<br><b> ודע </b> שהרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דבכורות פסק כריב\"ל דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה וכתב דלפ\"ז כוי שדברו חכמים בכל מקום בריה בפני עצמה הוא וזה הפך מה שהסכים בפ' או\"ב דלא קי\"ל כריב\"ל אלא לענין טהורה עם טמאה אבל לא לענין חיה עם בהמה ואפשר דההיא דבכורות עיקר דבפ' או\"ב לא כתב דלא קי\"ל כפי' אלא בדרך אפשר ולענין הלכה סמך על הרי\"ף ז\"ל שהשמיטה אמנם על הטור קשה שהסכי' לדברי הרא\"ש שבפ' או\"ב בי\"ד סי' ס\"א וכעת צ\"י:<br><b> כתבו </b> עוד וי\"ל דאתי כמ\"ד כוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ואי הוה אמרינן אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי עכ\"ד הנה רבינו ז\"ל בפ\"ט מהלכות כלאים כתב בלשון הזה והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק עכ\"ל ולדבריו קשה קושיית התוספות ז\"ל ואין מקום לתירוצם דמדבריו ז\"ל מוכח דאפילו הרביעו על סתם בהמה או חיה שאינה לא עז ולא צבי אפ\"ה אינו לוקה והשתא קשה מה נפשך דאי ס\"ל דכוי זה הוא ספק חיה ספק בהמה קשה למה אסרוהו משום ספקא דאפילו ודאי חיה או ודאי בהמה אסור כאיל על צבי ואי ס\"ל דכוי זה היינו הבא מן התיש ומן הצביה קשה דא\"כ כשהרביעו על בהמה או חיה שאינה לא מין עז ולא מין צבי למה לא ילקה גם אין לומר דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל לעיקר קושיית התוספות ז\"ל דאתי כמ\"ד בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו אי מין חיה או מין בהמה ומפני שהוא דומה בצורתו לעז ולצבי לא הכריעו בו אי מין עז מדברי הוא או מין צבי מדברי ואם היו מכריעין שהוא מין חיה ובהמה כלומר שהוא עז מדברי וצבי מדברי היו מתירין להרביעו עם העז או עם הצבי דהו\"ל כשור הבר עם שור ישובי דמותרין זה בזה ומפני שלא הכריעו בו אסרוהו עם שניהם דאכתי קשה כשהרכיבו עם בהמה או חיה שאינו לא עז ולא צבי למה לא ילקה כאיל על צבי ולבר מן דין עיקר דברי הרשב\"א ז\"ל תמוהים דאיך דימה כוי שהוא בריה בפני עצמה עם שור הבר שהרי בירושלמי בספ\"ח דכלאים עלה דאפליגו רבנן ור\"י בענין שור הבר אי מין בהמה או מין חיה הוא דרבנן דאמרו שהוא מין בהמה ס\"ל דישובי היה וערק למדבר ונעשה שור הבר וא\"כ מה\"ט ודאי שרי להרביעו עם שור מדינא כיון דמינו הוא אלא שברח אל המדבר אבל גבי כוי שאמרו בריה בפני עצמה הוא איך יתכן שיהא מותר לא עם העז ולא עם הצבי ועיין להרב תוספות יו\"ט שם בספ\"ח דכלאים שכתב וז\"ל שור הבר מין בהמה הוא פירש הרב וחלבו אסור וטעמא דאלו לענין כלאים לא נ\"מ דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב' לענין החרישה וכ\"ש לענין הרבעה ומיהו למ\"ש לעיל בשם רבינו דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנ\"מ לענין מלקות עכ\"ל:<br><b> ועיין </b> בספר אור יקרות בליקוטיו דנ\"ז ע\"ד שכתב וז\"ל דנראה דהבין ז\"ל דטהורה עם טהורה דכתב רבינו הוא דוקא בשניהם מין בהמה או מין חיה והא ליתא כמו שיעויין בדבריו שכתב בפ\"ט דכלאים ס\"ז דאינו אסור מן התורה אלא בחד טמא וחד טהור כמאמר הכתוב בשור ובחמור אבל בשניהם טמאים או טהורים לא שנא בהמה עם בהמה או חיה עם בהמה איסורן הוא מדרבנן יע\"ש עכ\"ל וכן הבין הרב מ\"ל ז\"ל שם בהל' י\"א בדעת רבינו ומור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו דעתו לומר הפך דבריהם ומפני שדברי רבינו שם בהל' ח' ישבם על צד הדוחק לא הבאתי דבריו, אך את זה הודיעך שעפ\"י דבריו שדעת רבינו הוא לענין איסור חרישה דאפילו דחיה עם בהמה אפילו ב' טהורו' אסורות לחרוש משום כלאים לא קשיא עליו קושית התוספות ז\"ל דשמעתין למה אסרו את הכוי משום ספקא דאיהו ז\"ל מפרש מתניתין לענין איסור חרישה דאסור לחרוש עם החיה ועם הבהמה מספקא שמא חיה הוא או בהמה משא\"כ אלו היו יודעין שהיא ודאית או בהמה שהוא מותר לחרוש עם החיה ועם הבהמה, ומ\"מ לענין הרבעה דכתב הוא ז\"ל דכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה אסור להרביעו עם שניהם ואשמועינן דאינו לוקה אלו דבריו נר\"ו ועפ\"ז בין תבין דברי התוספות ז\"ל בשמעתין שכתבו בתחילת דבריהם פירוש לענין ההרבעה וכו' כלומר דלאו היינו לענין חרישה אלא לענין ההרבעה ואפשר דמשמע להו דאינו אסור משום כלאים לענין חרישה אלא בטמאה עם טהורה דוקא ואפילו חיה עם בהמה כל ששניהם טהורים אינו אסור מן התורה ודוק:<br><b> ולענין </b> איסור אותו ואת בנו אם נוהג בכוי דתיש הבא על הצביה רבינו ז\"ל בפרק י\"א מהלכות שחיטה כתב וז\"ל צבי שבא על העז ושחט העז ובנו לוקה אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט או\"ב ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה עכ\"ל וכבר תמהו על דבריו במ\"ש שאם שחט את בת הצביה ואת בנה שלוקה כיון דהדבר ספק אי חוששין לזרע האב או לא דמה\"ט פסק דנוהג בזכרים מספקא והרב לחם משנה ז\"ל כתב דרבינו מפשט פשיטא ליה דחוששין לזרע האב וכפום אוקמתא דהוה בעי מימר תלמודא מעיקרא דרבנן ור\"א קמפלגי בחיישינן לזרע האב ובתיש הבא על הצביה ורבנן דמחייבי באיסור או\"ב משום דס\"ל דחיישינן לזרע האב ואע\"ג דדחינן להך מההיא דכסוי הדם סובר הוא ז\"ל דהיינו לפום מאי דלא אסיק אדעתיה ההיא דר\"י דאמר כוי בריה בפני עצמה היא אבל לבתר דמיי��י סברת ר\"י מעתה ההיא דכסוי הדם מוקמינן לה כוותיה דמיירי בכוי שהיא בריה בפני עצמה ומה שפסק רבינו שנוהג בזכרים מספק לאו משום ספקא דחוששין לזרע האב הוא אלא משום ספיקא דהלכתא דשמא הלכה כחכמים דחנניה או הלכה כחנניה דאיהו מפרש מאי דקאמר תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה דהכי קאמר משום דס\"ל לשמואל דטעמייהו דרבנן משום דס\"ל דאין חוששין לזרע האב מש\"ה הוא דקאמר הלכה כחנניה אבל אי הוה ס\"ל לשמואל דטעמייהו דרבנן מטעמא אחרינא הוא ולא מה\"ט אפשר דס\"ל דהלכה כחכמים דחנניה וכיון דהדבר נשאר בספק לתלמודא השתא נמי דאשכחן בהדייא דרבנן ס\"ל דחוששין לזרע האב גבי כוי לענין אי נוהג בזכרי' פסק שהוא ס' דשמא יפסוק שמואל כחכמים או כחנניה כדאמרן אלו דבריו ז\"ל:<br><b> ועיין </b> למר\"ן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן ס\"א במה שתמה על דבריו מאותה סוגייא גופה ותמיהתו היא שעמדה גם על דברי הרמב\"ן במלחמות במה שרצה לייחס בדעת הרי\"ף ז\"ל ודוק, האמנם דרכו הלז של הרב לח\"מ ז\"ל לא חלו בו ידים דלפי דבריו היכי קאמר תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה כיון דאף מההיא דאידך דשמואל אכתי לא ידענו טעמו דאי משום דס\"ל דכיון דחכמים דפליגי עליה דחנניה ס\"ל דאין חוששין לזרע האב מש\"ה פסק הלכה כחנניה דלדידיה מסתבר ליה דחוששין לזרע האב אכתי לא ידענו טעמו כיון דלפי דרכו אפילו כי נימא דחכמים ס\"ל דחוששין אכתי ספוקי מספקא לן דס\"ל לשמואל דלית הלכתא כחכמים והיכי תלי תלמודא הא בהא ועוד דמי גילה לו רז זה דטעמייהו דחכמים מה\"ט הוא ולא משום דגזרת הכתוב הוא כי היכי דע\"כ לומר לפום קושטא דמילתא דאשכחן לחכמים דס\"ל דחוששין לזרע האב ומה שיש לדקדק עוד על דבריו במה שרצה ליישב שאר המקומות שנראה מדברי רבינו דס\"ל דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אכתוב לקמן וכל אחד על מקומו יבא:<br><b> והרב </b> בפר\"ח ז\"ל בי\"ד סימן י\"ו ישב דעת רבינו באופן אחר וז\"ל ונ\"ל שדעת הרב ז\"ל דכי היכי דגבי מתנות כהונה לא קי\"ל כהך סוגייא דפ' או\"ב אלא כדמסיק ר\"י בפ' הזרוע דאם שה לרבות הכוי הכי נמי גבי או\"ב לא קי\"ל כפום מאי דמשמע מפשטא דהך סוגייא דליכא מלקות בכי האי גוונא אלא כדמוכח בר\"פ או\"ב דגרסינן מנין לאו\"ב שנוהג במוקדשין ת\"ל שור או כשב וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ופרכינן אי מה קדשים כלאים לא אף או\"ב כלאים לא אלמה תניא או\"ב נוהג בכלאים ובכוי ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבור הרב דמאי דמרבינן במילת או בין כלאים של בהמה בין כלאים של בהמה וחיה שקראו הברייתא כוי וא\"כ אע\"ג דבעלמא ספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב מ\"מ הכא גלי קרא ורבייה למלקות דחוששין לזרע האב בודאי ולכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושה אמר רחמנא ואפילו מקצת שה ואם כן שפיר לקי עליו אלו דבריו ז\"ל:<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים לעין הקורא דאם איתא דבמילת או דמרבינן ביה כלאים מרבינן נמי כלאים דתיש הבא על הצביה אם כן גבי מתנות נמי דמרבינן ממילת אם כלאים אמאי לא מרבינן נמי כוי דתיש הבא על הצביה ואלו רבינו בפ\"ט מהלכות בכורים כתב דפטור מן המתנות דלא מרבינן אלא כוי דבריה בפני עצמה ומאם שה, וכבר עמד בזה הר\"ב פרי תואר ודחה דבריו ויש לישב דברי הר\"ב פ\"ח דגבי מתנות כהונה ודאי הסברא נותנת שלא לרבות כלאים דתיש הבא על הצביה דכיון דאפילו כי חיישינן לזרע האב ליכא ביה אלא מקצת שה דלכ\"ע חוששין לזרע האב ואם כן אין סברא לומר שהכתוב מחייבו בכל המתנות מה שאין כן גבי איסור או\"ב דכיון דחוששין לזרע האב ודאי דכי מרבינן כלאים הוא הדין נמי כלאים הבא מתיש וצביה דמשום מקצת שה דאית ביה איכא למימר דאסרה תורה באיסור או\"ב ודוק:<br><b> ולענין </b> חיוב מתנות כהונה בכוי דתיש הבא על הצביה רבינו ז\"ל בפ\"ט מהלכות בכורים כתב כלשון הזה כלאים הכא מכבש' ועז חייב במתנות והכוי אעפ\"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל על המתנות צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות עכ\"ל, ודבריו מבוארים במ\"ש לעיל בתחילת הדבור על פי דברי הר\"ן ז\"ל ועיין להרב פ\"ח בי\"ד סימן ס\"א ואך את זה הדבר הזה אמרתי אעלה על הספר דרך אגב מאי דקשיא ליה למור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו בדין זה שכתב רבינו דכלאים הבא מבהמה עם בהמה דחייב בכל המתנות דנפקא לן בפ' הזרוע מריבוייא דאם שור יע\"ש דאמאי לא פשיט מינה תלמודא בפרק כל הבשר דף קט\"ו דכלאי בהמה שרו באכילה ובהנאה מהכא דחזינן דחייב רחמנא במתנות כהונה ואי אסירי באכילה ובהנאה למאי נ\"מ חייב רחמנא למיהב למידי דאסיר ליה ותלמודא התם פשיט לה מדאסר רחמנא לגבוה ש\"מ דלהדיוט שרי וכתב רש\"י ז\"ל דהיינו מדתנייא בפרק השוחט או כשב למעט הכלאים יע\"ש, ואמאי הביא תלמודא ממרחק לחמו ומדיוקא ולא מייתי מהכא ובתחילת ההשקפה השבתי לו דאי מהכא אכתי אפשר דבהנאה דוקא הוא דשרי ולהכי חייב רחמנא למיהב לכהן כדי שיהנה ממנו לרפואה או לתתה לפני כלבו או לגויים וכמ\"ש רבינו בפרק ט' מהלכות בכורים הל' ו' וז\"ל אחד השוחט לאכילת אדם או לאכילת גוי או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות עכ\"ל, ושוב הזניחני דהא בשוחט את הטריפה פטור מן המתנו' כדמוכח בפרק ראשית הגז דף קל\"ו ע\"ב דפריך תלמוד' וליתני חומר בראשית הגז שנוהג במתנות מה שאין כן בטרפות יע\"ש, וכ\"כ הטור והש\"ע בי\"ד סימן ס\"א ורש\"י ז\"ל שם בפרק ראשית הגז כתב דטריפה אינה בכלל מתנות משום דכתיב תתנו לו לו ולא לכלבו ומרן ב\"י כתב דבספרי מפיק ליה מקרא דאת זובחי הזבח יע\"ש, והשתא אם איתא דכלאים בהמה אסורים באכילה הו\"ל כטריפה דפטורה מן המתנות ואיך חייב רחמנא בכלאים אלא ודאי דשרו באכילה:<br><b> ואכתי </b> לדידי לא קשיא דאיכא למימר דאי לאו דאית לן גלוי מילתא דשרו באכילה מדאסר לן רחמנא כדקאמר תלמודא לגבוה אכתי אין ראיה ממתנות כהונה דאיכא למימר דהיינו דוקא בהנאה וכי ממעטינן טריפה היינו לפום קושטא דאשכחן דשרו כלאים באכילה ואית לן למימר דכי חייב רחמנא למיהב לכהן היינו לאכילה אבל כי לית לן הך גילוייא ואית לן קרא דלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך אסור באכילה עכ\"ל דקרא דחיוב מתנות אינו אלא בהנאה ואף טריפה נמי חייב במתנות וקרא דתתנו לו שכתב רש\"י ז\"ל דמיניה ממעטינן טריפה איכא למימר דהיינו דוקא גבי תרומה כדקאמר תלמודא בפרק במה מדליקין דף כ\"ה ע\"ב דביה משתעי קרא יע\"ש ואפילו למ\"ש מר\"ן ז\"ל דבספרי נפקא לן מקרא דאת זובחי הזבח דאיכא למימר דאי לאו גילוי מילתא דמדאסר לן רחמנא לגבוה הוה מוקמינן קרא דוקא למצא בבהמה בן ט' חי דפטור מן המתנות ונפקא לן מקרא דאת זובחי הזבח כמ\"ש הרב פר\"ח ז\"ל ביורה דעה סימן ס\"א סעיף קטן י\"א יע\"ש, ועיין במר\"ן החבי\"ב ז\"ל ואי נמי אפשר לומר דאי מהתם אין ראיה דאיכא למימר דרבוייא דאם שור אתיא לריבוייא דנדמה דהוה ס\"ד דשור ושה כתיב עד שיהיו דומים להם מה שאין כן נדמה שהוא שור ודומה לעז או למין אחר שהוא פטור קמל\"ן מה שאין כן השתא דמייתי תלמודא ההיא דכלאים דאסר רחמנא לגבוה דאף על גב דמריבויא דאו הוא דממעטינן לענין קרבן בפרק השוחט דאסורין למזבח מ\"מ כיון דהא איכא מילת או אחריתי דממעטינן נדמה ע\"כ דמילת או כשב למעט כלאים הוא דאתא ולהכי ילפינן מיניה שפיר מה שאין כן גבי מתנות דלית לן אלא מילת אם שור לחוד הוה מוקמי' ליה לרבות את הנדמה וכי דרשינן ליה לרבות כלאים היינו בתר דאית לן גלוייא דכלאי בהמה שרו אבל הא ודאי בורכא היא דאי לרבות את הנדמה הא לא צריך קרא דהא גבי קרבן אצטריך מילת או למעט מכלל דאי לאו מיעוטא סתמא נמי נדמה בכלל ולמה לן קרא דאם לרבות אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:<br><b> ולענין </b> כלאים כתב רבינו בפרק ט' הל' ו' הילודים מן הכלאים אם היו אמותן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם לאו אסור ואם הרכיב לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה עכ\"ל, ומה שיש לדקדק על דבריו כבר עמדנו בתחילת הדבור ועתה באתי שעל מה שהקשה הרא\"ש ז\"ל והביא דבריו מרן כ\"מ ז\"ל דדבריו סתרי אהדדי דמדכתב שכשהם שני מינים אם הרכיב לוקה ש\"מ דס\"ל דאין חוששין לזרע האב וממ\"ש דפרי עם מין האם לוקה ש\"מ דס\"ל דחוששין לזרע האב כתב הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה דמ\"ש רבינו אם היו אמותיהן שוות מיירי שאחד מהם שוה מצד האם ומצד האב למין א' או סוס או חמור והאחר אינו שוה לו אלא לצד האם אבל לא מצד האב ולכך אפילו כי קי\"ל דחוששין לזרע האב אכתי הנולדים משני מינים כאלו אסורים דהא אחד מהם חמור מאב ומאם והאחרת יש בו צד סוס וחמור ובגמרא לא אמרי' דשרי למאן דחייש לזרע האב אלא כשיש לכל אחד צד סוס וצד חמור לא בכי האי גוונא שהאחד חמור והאחד סוס וחמור עכ\"ל, ואני שמעתי ולא אבין שותיה דמר מאי קאמר דאם אמותיהן שוות דקאמר רבינו מיירי בכי האי גוונא היכי קרי להו כלאים דהא אין כאן אלא אחד מהם כלאים אבל האחר הוא מין אחד משני צדדיו ואיך כתב הילודים מן הכלאים ועוד שאם כדבריו ז\"ל היינו פרי עם מין האם שכתב רבינו בחלוקה השניה ולמה זה עשאן שתי חלוקות הפכיות והוא פלא:<br><b> ולענין </b> כסוי הדם בי\"ט הלכה זו שמענו לרבינו ז\"ל בדין שלפנינו שכתב וז\"ל כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך השוחט ספק או כלאים בי\"ט ומכסה דמו לאחר י\"ט והקשה הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה דאמאי לא ביאר דבתיש הבא על הצביה דחייב בכיסוי מן התורה דהא לכ\"ע חוששין לזרע האב והוא ז\"ל תירץ ע\"פ מה שהקשו התוספות ז\"ל בפ' או\"ב מסוגייא דפרק קמא דביצה דאמרינן לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן אסור לכסות בי\"ט הרי דכל דאיכא עירוב דם אחריתי אסור לכסות בי\"ט והכא היכי פריך תלמודא דאמאי אסור לכסות הא צבי ואפילו מקצת צבי ומאי קושיא דמש\"ה אסור כיון דאיכא עירוב דם אחריתי דפטורה ועפ\"ז כתב הרב ז\"ל דרבינו סמך אאותה סוגייא ומש\"ה פסק דאסור לכסות בי\"ט יע\"ש, ואכתי לא ידעתי מה תשובה למ\"ש רבינו דכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות ואינו מברך דלמה לא יברך בשוחט את הכוי הבא מן התיש שבא על הצביה כיון דחייב בכיסוי מן התורה דבשלמא למ\"ש דאסור בי\"ט ניחא דאסור משום טירחא כשנתערב דם חיה עם דם בהמה אבל בשחט אותו בפני עצמה למה לא יברך:<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג חי\"ד סימן ס\"א תירץ לעיקר קושית הרב לח\"מ דהכא מש\"ה פטור מלברך ואסור לכסותו בי\"ט דגזרינן מפני חששת הרואים שלא יאמרו חיה ודאית הוא ויבואו להתיר חלבו יע\"ש. ועפ\"י דבריו אלה מינח ניחא לן מה שהקשה הר\"ב לח\"מ בפרק ��' מהלכות י\"ט הל' ב' שכתב רבינו דכוי שהוא ספק לא יכסה דמו בי\"ט שמא יבא הרואה להתיר חלבו והקשה הוא ז\"ל דלמה לו לטעם זה דהא איכא טעמא דטירחא דמה\"ט אסרו לכסות היכא דשחט בהמה וחיה ונתערב דמם יע\"ש, אמנם ע\"פ דברי מרן החבי\"ב ז\"ל ניחא דהוצרך לטעם זה להיכא דשחט כוי דתיש הבא על הצביה דאפ\"ה אסור לכסות משום גזירה דמן הדין כיון דחייב בכסוי מן התורה דצבי ואפילו מקצת צבי מותר לכסותו בי\"ט ואף שבדברי רבינו בפרק ג' דה' י\"ט לא הוזכר אלא כוי שהוא ספק חיה הדבר מבואר דה\"ה כלאים דתיש הבא על הצביה כמ\"ש בהדייא בדין שלפנינו ובחי' לפ\"ק די\"ט כתבתי עוד לעיקר קושיית הרב לח\"מ דהתם דע\"כ לא אמרו בגמרא דמטעמא דטירחא אין מכסין בי\"ט אלא להיכא דעבר ושחט דאפילו לא יכסה אינו מתבטל משמחת יום טוב אבל משום טעמא דטירחא אינו מספיק למונעו מלשחוט ויתבטל משמחת י\"ט דא\"כ יאסרו כל מלאכה דטירחא בי\"ט כגון לישה ואפיה ודומיהן שאין לך טירחא גדולה מהן אלא ודאי דהאי טעמא לא אהני לשלא ישחוט ולכך הוצרך רבינו למיהב טעמא לשלא ישחוט לכתחי' משום גזירה והמדקדק שם באותה שמועה ובדברי רש\"י עיניו יחזו קושט דברי אמת ואולם לפי זה אין מקום לקושיית התוספות בסוגיין דפ' או\"ב כאשר יראה הרואה:<br><b> ולענין </b> חלב דכוי הבא מתיש שבא על הצביה ז\"ל רבינו בפ\"א מהלכות מ\"א הל' י\"ג כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו עכ\"ל, והנה לפי המתבאר משאר המקומות דרבינו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא הכא מיירי בתיש הבא על הצביה דמה\"ט הו\"ל ספק אבל בצבי הבא על התישה ודאי לקי דהא לכ\"ע חוששין לזרע האם ושה ואפילו מקצת שה אמרינן כמ\"ש רבינו בפ\"ט מה' בכורים לענין מתנות ואפשר דזה השמיענו הרב בלשונו הזך שכתב כלאים הבא מבהמ' וחיה הקדים בהמה לחיה לומר שמצד האב דוקא הוא בהמה ואולם הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה לפי דרכו שדרך בדעת רבינו דס\"ל דחוששין לזרע האב הוקשה לו דברי רבינו הללו וכתב וז\"ל וי\"ל דגבי חלב בעינן שיהא ראוי ליקרב על גבי המזבח לאוסרו וכדכתב רבינו בפרק ז' מהלכות מ\"א שלשה חלבים הם שחייבים עליהם וכתב ה\"ה ז\"ל וכו' משמע שאינו נאסר אלא חלב הקרב על גבי המזבח וכוי אינו קרב על גבי המזבח עכ\"ל והם דברים תמוהים דלפי דבריו לא ילקה נמי על חלב של כלאים הבא מבהמה עם בהמה שהרי כלאים של בהמה עם בהמה נמי אסורה למזבח מקרא דשור או כשב ואלו רבינו ז\"ל לא כתב אלא כלאים דבהמה עם חיה נראה דבהמה עם בהמה אסורה ועכ\"ל דלא כתב ה\"ה ז\"ל כן אלא לאפוקי חלב של אליה וכיוצא לא של בהמות שאינן ראויות ליקרב שהרי חלב נבילה וטריפה דאסורות למזבח חייבים עליו כרת וכעת צ\"ע:<br><b> ולענין </b> ראשית הגז אי מחייב בכוי עיין במ\"ש רבינו בפרק י' מהלכות בכורים הל' ז' ובמ\"ש עליו הראב\"ד ובחידושי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל יע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kedushah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ritual Slaughter",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שוחט חולין בעזרה</span>\n<b> בכל </b>\n<b> מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ.</b> עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:<br><b> ואני </b> בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שביד��נו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שוחט חולין בעזרה</span>\n<b> בכל </b>\n<b> מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ.</b> עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:<br><b> ואני </b> בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן במה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא מש��ע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור שוחט חולין בעזרה</span>\n<b> בכל </b>\n<b> מקום מותר לשחוט כו' עד וכל השוחט חולין בעזרה מכין אותו מ\"מ.</b> עכ\"ל. וכתב מרן כ\"מ בד\"ה ומ\"ש אבל הנותר בעזרה כו' וז\"ל ומ\"ש דה\"ה לשוחט ונמצאת טריפה בפ' האיש מקדש כו' ופסק כר\"ש וצריך טעם למה עכ\"ל ואנכי לא ידעתי אמאי לא הגדיל מרן תמיהתו עליו דמלבד שפסק כר\"ש עוד בה שנראה סותר דברי עצמו שהרי הוא ז\"ל פסק דשחיטה שאינה ראוייה לאכילה שמה שחיטה כמ\"ש בהדיא בפי\"ב מה' שחיטה ה\"ו וכמ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ה\"ח יע\"ש ואלו טעמיה דר\"ש דמתיר טריפה שנשחטה חולין בעזרה היינו משום דאזיל לשיטתיה דאמר לענין כסוי הדם ולענין דו\"ה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וכ\"כ רש\"י בפ' האיש מקדש דנ\"ח ד\"ה הב\"ע כו' יע\"ש ולפ\"ז נר' דבריו כמזכי שטרא לבי תרי וראיתי להרב לח\"מ לקמן בפי\"ב ה\"ו שכתב דמשו\"ה פסק רבינו כר\"ש שסמך על הכלל דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ וחכמים דברייתא היינו ר\"מ ובמתני' דוקא הוא דאמרינן כיון דשנאו בלשון חכמים סמך עליו לא בברייתא יע\"ש וע\"פ האמור אין מקום לדברי הרב דכיון דר\"ש אזיל לשיטתיה דס\"ל בעלמא שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה א\"כ הא סתם לן תנא דמתניתין דלא כוותיה במתני' דפ' מרובה ד\"ע יע\"ש וכעת צ\"ע ובעיקר דינא דחשב\"ע לדעת רבינו אי הוו דאורייתא או דרבנן מרן בכ\"מ בד\"ה וכל השוחט והלח\"מ כתבו שדעת רבינו דהוי דאורייתא והל\"מ ישב סוגייא דפסחים לפי דעתו יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף שתמה לפי שיטה זו ממ\"ש רבי' בפ\"ב דגניבה ה\"ח יע\"ש ובסוף דבריו כתב שלא עמד על דעת רבינו:<br><b> ואני </b> בעוניי נלע\"ד בדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור שחיטת חב\"ע וכן איסור אכילתו הוי דאוריי' אמנם איסור הנאתו ס\"ל דהוי דרבנן וזה כדברי רש\"י דפסחים דכ\"ב שכתב דמאי דקאמר תלמודא ור\"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו איסור הנאתו דוקא יע\"ש ומעתה נתיישבו כל המקומות שמ\"ש בפרקין הרי הוא אומר כי ירחק ממך המקום הא למדת כו' דמשמע שאיסורו דאורייתא היינו איסור אכילתו ושחיטתו ומ\"ש בפי\"ו מה' מ\"א וה\"ה בחתיכה של בשר בחלב או של חולין בעזרה שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם לפי האמור ניחא דמיירי באיסור הנאה וניחא נמי במה שפסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה ואפ\"ה שאני ליה דכשאינו נמצא טריפה אסור בהנאה מדבריהם וכן ב��ה שפסק גבי כסוי הדם דפטור מלכסות משום דנ\"ל מקרא דיאכל וכו' ואיסור אכילה היא מדאורייתא שוב ראיתי למרן החבי\"ב בכנה\"ג סי' ק\"א הגהב\"י אות מ\"ח שתירץ כן יע\"ש וראיתי להתוס' בחולין דפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין והתנן כו' שכתבו דמאי דלא פריך ממתניתין דכסוי הדם דפטר בה ר\"ש בח\"ש בעזרה משום דר' קתני לה ולא אתמר ר\"ש בהדייא ושוב הקשו דאמאי לא מייתי ממתני' דמרובה כו' ותירצו דאי מהתם איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מש\"ה דייק ממתני' דחולין יע\"ש ואין ספק אצלי שע\"פ תירוצם הלזו כונתם ליישב נמי ההיא דמרובה ועיין במ\"ש הלח\"מ וצ\"ע ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא נמי מה שהקשה הרב עצמות יוסף מההיא דה' גניבה דהתם מיירי לענין איסור הנאה וברור ומאי דקאמר תלמודא נימא קסבר ר\"י חולין שנשחטו בעזרה דלאו דאורייתא היינו איסור הנאה דאיסור אכילה כ\"ע מודו בה וכיון דאיסור הנאה דאורייתא שפיר מקשה לר\"י מדידיה אדידיה דהא איהו ס\"ל דאף באיסור הנאה הוי דאורייתא כמ\"ש שם התוספות וכיון שהרמב\"ם פסק דאיסורו דרבנן לא הוצרך להביא האוקמת' דאוקי התם תלמודא לר\"י וברור גם מה שתמה עוד הרב ע\"י ממה שפסק רבינו בפ\"ח דמ\"א דט\"ו ישוב דבר זה עיין שם בהלח\"מ ובפ\"א מה' חו\"מ יע\"ש והסכמת הרב הנז' דמקומות אלו היא הפך הסכמתו בפרקין ששם הסכימה דעתו לומר בדעת רבינו דס\"ל דחולין שנשחטו בעזרה היא מדרבנן ולא ידעתי למה לא זכר הרב ההיא דכסוי הדם שפטר רבינו שנראה הפך זה וכמו שהכריח הוא גופיה במקום הזה ומראיות אחרות ג\"כ וישכחם וצ\"ע ועיין עוד בהרב מ\"ל בד\"ה ומ\"ש רבינו כו' במה שתמה על דברי מרן ודבריו תמוהים למעיין כדברי מרן בה' אישות ועיין בהרב ע\"י שכ\"כ בפשיטות וברור:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בסוגייא דפ' האיש מקדש דנ\"ח זעיר שם זעיר שם דהנה מריהטא דשמעתא נר' בהדיא דר\"מ נפקא ליה הא דחולין שנשחטו בעזרה שאסורין באכילה ובהנאה מהקשא דמה שלי בשלך כו' אבל אביי לא הונח לו בהאי הקשא ויליף לה מתלתא קראי כו' ואיסור הנאה נ\"ל מקרא דאותו אתה משליך כו' וק\"ל דא\"כ היכי אמרינן בפ' כל שעה דכ\"ב דלר\"מ אצטריך אותו לומר אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה כו' דהא לר\"מ נ\"ל הא מהקשא דמה שלי בשלך כדאמרינן הכא וא\"כ אותו אכתי למאי אצטרי' ליה ואף אם נדחוק ונאמר דאביי דפליג הכא ונ\"ל הא מתלתא קראי כו' לפלוגי אר\"י הוא דאתא ולמימר דאי אתמר הך דר\"מ לאו מהקשא אתמר אלא מהך דתלתא קראי איתמר מיהו אכתי ק' אמאי לא פריך תלמודא בפ' כ\"ש לר\"י דאותו מאי עביד ליה ר\"מ וי\"ל בדוחק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה בהאי דקאמר תלמוד' אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת דהיכי מצינן למילף כרת מהקשא מאחר דקי\"ל אין עונשין מן הדין ואפילו כרת וכמ\"ש התוס' בחולין דקט\"ו עכ\"ל וכמו כן ראיתי להרב הלכות אלי סי\"ט הזכיר כלל זה ע\"ש התוס' הנז' ולא ידעתי למה זה תקעו עצמן לדברי התוס' ועזבו סוגייא ערוכה במסכת מכות ד\"ה ע\"ב גבי מאי דקאמר תלמודא בת אביו ובת אמו מנין ת\"ל ערות אשת אביך כו' עד שלא יאמר יש לי מן הדין הא למדת שאין מזהירין מן הדין והכי איתא נמי התם בדי\"ד ע\"א והתם בעונש אחותו קיימינן שעונשו כרת ואפ\"ה אמרינן אין מזהירין מן הדין ובעיקר תמיהת הרב ז\"ל יש ליישב ע\"פ כלל אחד מחודש שכתב מוהר\"ש אלגאזי שם בס' הליכו' אלי סי' ז' ע\"ש הריטב\"א דבקרבן עונשין מן הדין יע\"ש וה\"נ דהוי מידי דקרבן שפיר הוה בעי למילף מיניה כרת ודוק ודע שהראיה שהביא מוהר\"ש אלגאזי לכלל זה היא נעלמת אצלי דהמקום שהזכיר הרב מיירי בב\"ה לא בקרבן יע\"ש:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ע\"י שתמה במאי דקאמר תלמו' איכא למפרך מה לשלי בשלך כו' וז\"ל דכל איסורי דמתני' יוכיח שאין בהן כרת ואסורין בהנאה ותי' דבשלמא אם אותן איסורין דמתני' היו אסורין בכניסתן לעזרה הוה עבדינן פירכא מנייהו דדמיין ממש למאי דבעי למילף אבל טעמא דהנך משום דרחמנא שדי עלייהו איסורא אבל חולין שנשחטו בעזרה מנ\"ל דמשום שחיטה בעזרה להוו אסורין עכ\"ל ואני בעוניי כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר דא\"כ כדהוה בעי למילף תלמוד' בחולין דקט\"ו דבשר בחלב אסורה בהנאה מק\"ו דערלה וקא' מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר היכי קאמר חמץ בפסח יוכיח דהא חמץ בפסח איסורו הוא משום דשדי עלה רחמנא איסור חמץ לא משום ערלה ובשר בחלב והדרא ק\"ו וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שאמרו מנין לרבות החיה וז\"ל ודע שאין נוסחת רש\"י ז\"ל שבידינו כנוסחת התוס' בדבריו וכפי הכתוב בספרינו דברי רש\"י מסכימות לכל מ\"ש התוס' בפי' עכ\"ל הן אמת כי מצאתי בנוסח ספרים ישנים בפירש\"י דגרסי הכי חד לבעלי מומין וחד לעופות כו' והיא דברי התוספו' עצמן אמנם נ\"ל ברור שהיא נוסחא מוטעת בדברי רש\"י שהרי סיים ע\"ז וכתב ודקתני מרבה אני את החיה כו' ואם איתא למה נקט רש\"י ז\"ל החלוקה הלזו והול\"ל ודקתני מרבה אני בעלי מומין שהיא היא מאי דמרבה בקרא דושחט דחיה לא מרבינן לה וברור עוד כתב שם וז\"ל ויש לדקדק ע\"ד רש\"י ז\"ל דפ' מרובה שכתב דפלוגתא היא עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הזכיר דבריו שבפסחים דכ\"ב ששם מבואר יותר ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף</span>\n<b> התחיל </b>\n<b> הגוי לשחוט מיעוט סימנים כו' עד ישנה לשחיטתו מתחילה ועד סוף.</b> עכ\"ל. עיין מ\"ש הרב לח\"מ ועיין בכנה\"ג סי' ב' הגהת הטור אות כ\"ב ועיין בס' צרור החיים שתפס עליו תפיסה גדולה יע\"ש ועיין בס' בתי כהונה חלק בית ועד דס\"ו ע\"ג ודבריו דחוקים מדברי הרב לח\"מ כיע\"ש, ואני בעוניי לא מצאתי מקום לתמיהת הרבנים הנז' דמאחר שרבינו קבע הלכתא כמ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ממילא יהיב טעמא דהאי דינא לפי שיטתו ואדרבא אילו הוה יהיב טעמא דחשיבא השחיטה כקוץ בעלמא כמ\"ש בגמ' למאן דס\"ל אינה לשחיטה נותן מקו' לטעות דסבירא ליה כמאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דהא למאן דס\"ל ישנה לשחיטה ל\"ל למימר דחשיבא כקוץ כיון דלדידי' הויא שחיטה מעליא ומה\"ט הוא דנפסל ואי כונת הרבני' הנז' הוא דאמאי הוצרך רבינו למיהב טעמא ולא כתב הדין בסתם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל ודוק:<br><b> ובפשט </b> ההלכה ק\"ל טובא אמאי לא פרי' תלמודא למ\"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מאותה ששנינו בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"א שחטו למולין ולערלים כשר ואמרינן עלה בגמרא ר\"מ אומר הקדים מולין לערלים כשר ערלים למולין פסול ושקיל וטרי תלמו' בטעמייהו דרבנן ור\"מ והוה ס\"ד למימר דהבא פליגי דר\"מ אית ליה כמ\"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ומשו\"ה הקדים מולין לערלין כשר ערלים לא חיילי ורבנן אית להו כמ\"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ובין הקדים מולים ובין ערלים כשר דכולה ערלה בעינן וליכא וע\"ש בפי' רש\"י והדר קאמר דאף ר\"מ ס\"ל כמ\"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ופליגי בחצי מתיר יע\"ש והשתא ��מאי לא פריך מסתם מתני' דרבנן למ\"ד אינה לשחיטה ואין לומר דאיהו מוקי פלוגתייהו דרבנן ור\"מ בהכי ואתי איהו כר\"מ ומשו\"ה לא פריך מינה תלמודא דא\"כ השתא נמי מאי פריך מהנהו ברייתות דמייתי דמצי' למימר דר\"מ הוא ורבנן פליגי עליה ויש ליישב וכעת צ\"י ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות שילוח הקן</span>\n<b> המקדיש </b>\n<b> עוף כו'.</b> בר\"פ שילוח הקן שנינו שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ואמרינן בגמ' טעמא דאמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד הגזבר ואמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מה\"ט שאי אתה מצווה לשלחה אלא להביאה לב\"ד לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך דמצוה על כל ישראל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב\"ד כדי לבער רשעים מישראל כדפרש\"י ז\"ל וכתבו התוס' שם בד\"ה יצא זה כו' וז\"ל פרש\"י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה וק' כו' ונראה דמפשטיה דקרא דריש דמשמע דבמידי שיכול לשלחו משתעי אבל הקדש מצוה להביאו ליד גזבר עכ\"ל וק\"ט דאפי' נימא דאיכא במצוה זו עשה הא קי\"ל אין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכיון דבשלוח הקן איכא עשה דשלוח ול\"ת דלא תקח היכי דחינן משום מצוה זו דמביאה ליד גזבר עשה ול\"ת וכדפריך תלמודא לקמן דף קמ\"א ע\"א עלה דאמרינן תשלח אפי' לדבר מצוה ואפי' בשלקחה ע\"מ לשלחה דליכא לאו הא איכא עשה ואין עשה דוחה עשה כדמסקינן התם ועוד דלקמן דקמ\"א דרשינן שלח תשלח ואפילו לדבר מצוה והכא כתבו ז\"ל דכל דאיכא מצוה אינו מחוייב לשלח, ונראה דיש חילוק דהכא שאני שהמצוה קדמה לעשה שהרי מיד דאקדשה איכא מצוה להביאו ליד גזבר וכן כשהרג העוף את הנפש מיד חל עליו המצוה להביאו לב\"ד וכיון דעשה זה קדם תחילה דחי לעש' שנולד אח\"כ ואפי' ללא תעש' והוא כלל גדול וחידוש:<br><b> שוב </b> ראיתי דמעיקרא קושייא ליכא דלא דמי כלל לההיא דצפורי מצורע משום דהכא סברא הוא דליכא עשה דשלוח לא בשל הקדש ולא כשהרג את הנפש ולאו משום מצוה הוא דממעטינן להו אלא משום דודאי בשל הקדש דלא פקע קדושה מנייהו כדאמרינן בגמרא הו\"ל כמזומן דפטרינן ליה משילוח וכן בעוף שהרג דאיכא מצוה להורגן משום דאין סברא שיאמר הכתוב שלח כיון דרשיעי נינהו והסברא נותנת דבהם לא ציוה הכתוב ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין כלאים בבהמה וכוי</span>\n<b> כלאים </b>\n<b> הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ס' בהמ' או חיה צריך לכסות ואינו מברך.</b> וכתב מרן כ\"מ ובפ' אותו ואת בנו תנייא כוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ור\"י אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים וכו' והנה התוספות בפ\"ק דקדושין ד\"ג ע\"א ד\"ה לא לחיה כתבו וז\"ל הקשה ה\"ר אליעזר למ\"ד וכו' וי\"ל דאתיא כמ\"ד וכו' דבריהם לכאורה באו סתומים דמעיקרא ק\"ל למ\"ד בריה בפ\"ע וא\"כ מה זו תשובה דאתיא כמ\"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה והרב מוהרימ\"ט ז\"ל כתב דמעיקרא אסיקו אדעתייהו דהך מתניתין לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפ\"ע דלמ\"ד זו הבא מן התיש ומן הצביה לאו ספקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה וכו' דלאו משום ספקא הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבה וטעון כיסוי משום צד חיה להכי כתבו פירוש משום דמספקא לן אי מין חיה או מין בהמה כלומר דכולה מתני' מוכח דמטעם ספקא הוא וא\"כ לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפני עצמה היא, א\"כ קשה ענין ההרבעה ותירצו דלעולם מתוקמא כמ\"ד זה הבא מן התיש ומן הצביה ומספקא לן אי חוששין לזרע האב והשתא כולה מתניתין משום ספקא הוא עכ\"ל:<br><b> ואולם </b> איכא למידק דלפום מאי דס\"ד דמתני' לא מתוקמא אלא כמ\"ד בריה בפני עצמה אמאי לא קשיא להו מרישא דקתני וחייב בזרוע ולחיים וקבה דאמאי חייב דהמוציא מחבירו עליו הראיה כדפריך תלמודא בפ' או\"ב דע\"ט ואפשר דמשמע להו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף ז\"ל בפ' הזרוע דקל\"ג דלרבין ור\"י דאסיקו כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מריבוייא דאם שור או שה מיירי בכוי שהוא בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוייה כבהמה וכן כתב הרע\"ב בפ\"ב דבכורי' יע\"ש, אך אמנם עיקר דברי הר\"ן ז\"ל תמוהים דאיהו ז\"ל דחה דברי המפרשים שפירשו שם בכוי דתיש הבא על הצביה דא\"כ תפשוט מינה דחוששין לזרע האב דאי אין חוששין אמאי אצטריך רבוייא ובפרק בתרא דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש שאינו באזהרה ת\"ל כל חלב ומוכיחינן מינה דכוי בריה בפני עצמה היא דאי ספקא איצטריך קרא לאתויי ספקא ומתוך כך פירש הוא ז\"ל דלרבין ור\"י ס\"ל דכוי היינו בריה בפני עצמה ורבייה קרא לשוויה כבהמה וכתב עוד ומיהו מודה ר\"י לרב הונא בר חייא דכוי הבא מן הצבי ומן התיישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ומדברי רבינו למדתי שכך כתב בפ\"ט מהלכות בכורים הכוי אעפ\"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות צבי הבא על עז וילדה חייב בחצי מתנות אם שה אפילו מקצת שה עכ\"ל, ואנחנו לא נדע איך לדידיה דהר\"ן ז\"ל ניחא ליה לפרש ברייתא דר\"י כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה דאכתי תיקשי ליה מאי דפריך תלמודא בפ\"ב דיומא וכי איצטריך קרא לאתויי ספקא כיון דקמי שמיא גלייא אי מין חיה או מין בהמה ואף שבפ\"ב דיומא אשכחו פתרי לאותה ברייתא דמרבה לכוי לאיסור חלב כמ\"ד כוי בריה בפני עצמה הוא כבר כתבו התוספות ז\"ל דלאו היינו תנא דס\"ל ספקא הוא דלא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה אלא תנא אחרינא הוא דס\"ל דכוי אינו לא חיה ולא בהמה אלא בריה בפני עצמו ואם הר\"ן כיוין להכי איך מייתי סיוע לדבריו מדברי רבינו שכתב בהדייא שהוא ספק ותו דא\"כ היכי קתני מתניתין דמכסין את דמו כדם חיה ואין שוחטין אותו ביו\"ט דטעמא משום ספקא הוא ותו דא\"כ אמאי לא מייתי תלמודא להך ברייתא דפ\"ב דיומא להכריח דכוי בריה בפני עצמה היא ועיין להרב ב\"ח בי\"ד סימן ס\"א שכתב דמתוך כך הטור ז\"ל הואיל ביאר פירוש אחר בדברי רבינו דפ\"ט דבכורים ולא שת לבו לדברי הר\"ן ז\"ל שלכאורה אין להם מקום ישוב:<br><b> ולדידי </b> נ\"ל דהר\"ן ז\"ל רוח אחרת היתה בו בפירוש השמועה דפ\"ב דיומא ובהכי ניחא ליה ההיא ברייתא דמייתי ר\"י בפ' הזרוע והוא כי לדידיה ז\"ל לא ניחא ליה במ\"ש התוספות בפ\"ב דיומא דהאי תנא לא אשכחן בעלמא דס\"ל הכי ובפ' או\"ב דמייתי תלמודא פלוגתא דתנאי גבי כוי לא מייתי תלמודא להך תנא כי על כן משמע ליה דהך תנא ר\"י הוא דאמר בפ' או\"ב כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה הוא או מין בהמה ומפרש הוא ז\"ל דמ\"ש ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה או מין בהמה דמספיקא להו במינו מאיזה מין הוא אלא דלענין הדין החמירו עליו חכמים לעשותו כספק ונתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה וטעמא מפני שהוא דומה בצורתו לצבי ולעז כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בשמעתין ולכך מפני חששת הרואים נתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה וז\"ש בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו כלומר דאעפ\"י שהיא בריה בפני עצמה שאינה לא חיה ולא בהמה חכמים לא הכריעו בו לענין הדין לעשותו כאחד מן המינים של חיה או של בהמה ומעתה מ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות בכורים שהוא ספק הכוונה לומר שהוא ספק לענין הדין ונוהג בו דין חיה ודין בהמה אפי\"ה לענין חיוב מתנות כהונה חייב מריבויי' דאם שור אם שה וא\"כ שפיר כתב הר\"ן ז\"ל דאצטריך קרא לרבויי כוי שהוא בריה בפני עצמה כיון דלפום קושטא הכי הוא שאינו לא חיה ולא בהמה:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מאי דקשיא ליה למור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו במ\"ש הרא\"ש בפ' או\"ב דע\"ט ע\"ב גבי הא דתניא התם כוי או\"ב נוהג בו ומוקמינן לה בגמרא דתיש הבא על הצביה ולאיסורא ובצבי הבא על התישה ולמלקות שנ\"ט למה שהרי\"ף ז\"ל לא הביאה בהלכותיו משום דמשמע ליה דהא לאו הלכתא היא דהא קי\"ל כריב\"ל דאמר בפ\"ק דבכורות דאין חיה מתעברת מן בהמה ולא בהמה מתעברת מחיה והוא ז\"ל דחה דבריו וכתב דאינה ראיה דאפשר דלאו הלכת' כריב\"ל אלא בטמאה עם טהורה ולא בחיה עם בהמה יע\"ש. והשתא לפום מאי דמשמע ליה בדעת הרי\"ף ז\"ל קשה דא\"כ איך הביא הרי\"ף ז\"ל בפ' הזרוע ההיא ברייתא דמייתי ר\"י שם בפ' הזרוע דמרבה כוי לענין מתנות מקרא דאם שור אם שה כיון דלדידיה אין חיה מתעברת מבהמה ואין לומר דאתי כמ\"ד כוי בריה בפ\"ע היא דא\"כ אצטריך קרא לאתויי ספקא אך ע\"פ האמור הנה נכון:<br><b> ודע </b> שהרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דבכורות פסק כריב\"ל דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה וכתב דלפ\"ז כוי שדברו חכמים בכל מקום בריה בפני עצמה הוא וזה הפך מה שהסכים בפ' או\"ב דלא קי\"ל כריב\"ל אלא לענין טהורה עם טמאה אבל לא לענין חיה עם בהמה ואפשר דההיא דבכורות עיקר דבפ' או\"ב לא כתב דלא קי\"ל כפי' אלא בדרך אפשר ולענין הלכה סמך על הרי\"ף ז\"ל שהשמיטה אמנם על הטור קשה שהסכי' לדברי הרא\"ש שבפ' או\"ב בי\"ד סי' ס\"א וכעת צ\"י:<br><b> כתבו </b> עוד וי\"ל דאתי כמ\"ד כוי זה הבא מן התיש ומן הצביה ואי הוה אמרינן אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי עכ\"ד הנה רבינו ז\"ל בפ\"ט מהלכות כלאים כתב בלשון הזה והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק עכ\"ל ולדבריו קשה קושיית התוספות ז\"ל ואין מקום לתירוצם דמדבריו ז\"ל מוכח דאפילו הרביעו על סתם בהמה או חיה שאינה לא עז ולא צבי אפ\"ה אינו לוקה והשתא קשה מה נפשך דאי ס\"ל דכוי זה הוא ספק חיה ספק בהמה קשה למה אסרוהו משום ספקא דאפילו ודאי חיה או ודאי בהמה אסור כאיל על צבי ואי ס\"ל דכוי זה היינו הבא מן התיש ומן הצביה קשה דא\"כ כשהרביעו על בהמה או חיה שאינה לא מין עז ולא מין צבי למה לא ילקה גם אין לומר דס\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל לעיקר קושיית התוספות ז\"ל דאתי כמ\"ד בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו אי מין חיה או מין בהמה ומפני שהוא דומה בצורתו לעז ולצבי לא הכריעו בו אי מין עז מדברי הוא או מין צבי מדברי ואם היו מכריעין שהוא מין חיה ובהמה כלומר שהוא עז מדברי וצבי מדברי היו מתירין להרביעו עם העז או עם הצבי דהו\"ל כשור הבר עם שור ישובי דמותרין זה בזה ומפני שלא הכריעו בו אסרוהו עם שניהם דאכתי קשה כשהרכיבו עם בהמה או חיה שאינו לא עז ולא צבי למה לא ילקה כאיל על צבי ולבר מן דין עיקר דברי הרשב\"א ז\"ל תמוהים דאיך דימה כוי שהוא בריה בפני עצמה עם שור הבר שהרי בירושלמי בספ\"ח דכלאים עלה דאפליגו רבנן ור\"י בענין שור הבר אי מין בהמה או מין חיה הוא דרבנן דאמרו שהוא מין בהמה ס\"ל דישובי היה וערק למדבר ונעשה שור הבר וא\"כ מה\"ט ודאי שרי להרביעו עם שור מדינא כיון דמינו הוא אלא שברח אל המדבר אבל גבי כוי שאמרו בריה בפני עצמה הוא איך יתכן שיהא מותר לא עם העז ולא עם הצבי ועיין להרב תוספות יו\"ט שם בספ\"ח דכלאים שכתב וז\"ל שור הבר מין בהמה הוא פירש הרב וחלבו אסור וטעמא דאלו לענין כלאים לא נ\"מ דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב' לענין החרישה וכ\"ש לענין הרבעה ומיהו למ\"ש לעיל בשם רבינו דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנ\"מ לענין מלקות עכ\"ל:<br><b> ועיין </b> בספר אור יקרות בליקוטיו דנ\"ז ע\"ד שכתב וז\"ל דנראה דהבין ז\"ל דטהורה עם טהורה דכתב רבינו הוא דוקא בשניהם מין בהמה או מין חיה והא ליתא כמו שיעויין בדבריו שכתב בפ\"ט דכלאים ס\"ז דאינו אסור מן התורה אלא בחד טמא וחד טהור כמאמר הכתוב בשור ובחמור אבל בשניהם טמאים או טהורים לא שנא בהמה עם בהמה או חיה עם בהמה איסורן הוא מדרבנן יע\"ש עכ\"ל וכן הבין הרב מ\"ל ז\"ל שם בהל' י\"א בדעת רבינו ומור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו דעתו לומר הפך דבריהם ומפני שדברי רבינו שם בהל' ח' ישבם על צד הדוחק לא הבאתי דבריו, אך את זה הודיעך שעפ\"י דבריו שדעת רבינו הוא לענין איסור חרישה דאפילו דחיה עם בהמה אפילו ב' טהורו' אסורות לחרוש משום כלאים לא קשיא עליו קושית התוספות ז\"ל דשמעתין למה אסרו את הכוי משום ספקא דאיהו ז\"ל מפרש מתניתין לענין איסור חרישה דאסור לחרוש עם החיה ועם הבהמה מספקא שמא חיה הוא או בהמה משא\"כ אלו היו יודעין שהיא ודאית או בהמה שהוא מותר לחרוש עם החיה ועם הבהמה, ומ\"מ לענין הרבעה דכתב הוא ז\"ל דכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה אסור להרביעו עם שניהם ואשמועינן דאינו לוקה אלו דבריו נר\"ו ועפ\"ז בין תבין דברי התוספות ז\"ל בשמעתין שכתבו בתחילת דבריהם פירוש לענין ההרבעה וכו' כלומר דלאו היינו לענין חרישה אלא לענין ההרבעה ואפשר דמשמע להו דאינו אסור משום כלאים לענין חרישה אלא בטמאה עם טהורה דוקא ואפילו חיה עם בהמה כל ששניהם טהורים אינו אסור מן התורה ודוק:<br><b> ולענין </b> איסור אותו ואת בנו אם נוהג בכוי דתיש הבא על הצביה רבינו ז\"ל בפרק י\"א מהלכות שחיטה כתב וז\"ל צבי שבא על העז ושחט העז ובנו לוקה אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט או\"ב ואם שחט אינו לוקה פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה עכ\"ל וכבר תמהו על דבריו במ\"ש שאם שחט את בת הצביה ואת בנה שלוקה כיון דהדבר ספק אי חוששין לזרע האב או לא דמה\"ט פסק דנוהג בזכרים מספקא והרב לחם משנה ז\"ל כתב דרבינו מפשט פשיטא ליה דחוששין לזרע האב וכפום אוקמתא דהוה בעי מימר תלמודא מעיקרא דרבנן ור\"א קמפלגי בחיישינן לזרע האב ובתיש הבא על הצביה ורבנן דמחייבי באיסור או\"ב משום דס\"ל דחיישינן לזרע האב ואע\"ג דדחינן להך מההיא דכסוי הדם סובר הוא ז\"ל דהיינו לפום מאי דלא אסיק אדעתיה ההיא דר\"י דאמר כוי בריה בפני עצמה היא אבל לבתר דמייתי סברת ר\"י מעתה ההיא דכסוי הדם מוקמינן לה כוותיה דמיירי בכוי שהיא בריה בפני עצמה ומה שפסק רבינו שנוהג בזכרים מספק לאו משום ספקא דחוששין לזרע האב הוא אלא משום ספיקא דהלכתא דשמא הלכה כחכמים דחנניה או הלכה כחנניה דאיהו מפרש מאי דקאמר תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה דהכי ק��מר משום דס\"ל לשמואל דטעמייהו דרבנן משום דס\"ל דאין חוששין לזרע האב מש\"ה הוא דקאמר הלכה כחנניה אבל אי הוה ס\"ל לשמואל דטעמייהו דרבנן מטעמא אחרינא הוא ולא מה\"ט אפשר דס\"ל דהלכה כחכמים דחנניה וכיון דהדבר נשאר בספק לתלמודא השתא נמי דאשכחן בהדייא דרבנן ס\"ל דחוששין לזרע האב גבי כוי לענין אי נוהג בזכרי' פסק שהוא ס' דשמא יפסוק שמואל כחכמים או כחנניה כדאמרן אלו דבריו ז\"ל:<br><b> ועיין </b> למר\"ן החבי\"ב ז\"ל בי\"ד סימן ס\"א במה שתמה על דבריו מאותה סוגייא גופה ותמיהתו היא שעמדה גם על דברי הרמב\"ן במלחמות במה שרצה לייחס בדעת הרי\"ף ז\"ל ודוק, האמנם דרכו הלז של הרב לח\"מ ז\"ל לא חלו בו ידים דלפי דבריו היכי קאמר תלמודא ואזדא שמואל לטעמיה כיון דאף מההיא דאידך דשמואל אכתי לא ידענו טעמו דאי משום דס\"ל דכיון דחכמים דפליגי עליה דחנניה ס\"ל דאין חוששין לזרע האב מש\"ה פסק הלכה כחנניה דלדידיה מסתבר ליה דחוששין לזרע האב אכתי לא ידענו טעמו כיון דלפי דרכו אפילו כי נימא דחכמים ס\"ל דחוששין אכתי ספוקי מספקא לן דס\"ל לשמואל דלית הלכתא כחכמים והיכי תלי תלמודא הא בהא ועוד דמי גילה לו רז זה דטעמייהו דחכמים מה\"ט הוא ולא משום דגזרת הכתוב הוא כי היכי דע\"כ לומר לפום קושטא דמילתא דאשכחן לחכמים דס\"ל דחוששין לזרע האב ומה שיש לדקדק עוד על דבריו במה שרצה ליישב שאר המקומות שנראה מדברי רבינו דס\"ל דספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אכתוב לקמן וכל אחד על מקומו יבא:<br><b> והרב </b> בפר\"ח ז\"ל בי\"ד סימן י\"ו ישב דעת רבינו באופן אחר וז\"ל ונ\"ל שדעת הרב ז\"ל דכי היכי דגבי מתנות כהונה לא קי\"ל כהך סוגייא דפ' או\"ב אלא כדמסיק ר\"י בפ' הזרוע דאם שה לרבות הכוי הכי נמי גבי או\"ב לא קי\"ל כפום מאי דמשמע מפשטא דהך סוגייא דליכא מלקות בכי האי גוונא אלא כדמוכח בר\"פ או\"ב דגרסינן מנין לאו\"ב שנוהג במוקדשין ת\"ל שור או כשב וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ופרכינן אי מה קדשים כלאים לא אף או\"ב כלאים לא אלמה תניא או\"ב נוהג בכלאים ובכוי ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבור הרב דמאי דמרבינן במילת או בין כלאים של בהמה בין כלאים של בהמה וחיה שקראו הברייתא כוי וא\"כ אע\"ג דבעלמא ספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב מ\"מ הכא גלי קרא ורבייה למלקות דחוששין לזרע האב בודאי ולכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושה אמר רחמנא ואפילו מקצת שה ואם כן שפיר לקי עליו אלו דבריו ז\"ל:<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים לעין הקורא דאם איתא דבמילת או דמרבינן ביה כלאים מרבינן נמי כלאים דתיש הבא על הצביה אם כן גבי מתנות נמי דמרבינן ממילת אם כלאים אמאי לא מרבינן נמי כוי דתיש הבא על הצביה ואלו רבינו בפ\"ט מהלכות בכורים כתב דפטור מן המתנות דלא מרבינן אלא כוי דבריה בפני עצמה ומאם שה, וכבר עמד בזה הר\"ב פרי תואר ודחה דבריו ויש לישב דברי הר\"ב פ\"ח דגבי מתנות כהונה ודאי הסברא נותנת שלא לרבות כלאים דתיש הבא על הצביה דכיון דאפילו כי חיישינן לזרע האב ליכא ביה אלא מקצת שה דלכ\"ע חוששין לזרע האב ואם כן אין סברא לומר שהכתוב מחייבו בכל המתנות מה שאין כן גבי איסור או\"ב דכיון דחוששין לזרע האב ודאי דכי מרבינן כלאים הוא הדין נמי כלאים הבא מתיש וצביה דמשום מקצת שה דאית ביה איכא למימר דאסרה תורה באיסור או\"ב ודוק:<br><b> ולענין </b> חיוב מתנות כהונה בכוי דתיש הבא על הצביה רבינו ז\"ל בפ\"ט מהלכות בכורים כתב כלשון הזה כלאים הכא מכבש' ועז חייב במתנות והכוי א��פ\"י שהוא ספק מפרישין ממנו כל על המתנות צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות עכ\"ל, ודבריו מבוארים במ\"ש לעיל בתחילת הדבור על פי דברי הר\"ן ז\"ל ועיין להרב פ\"ח בי\"ד סימן ס\"א ואך את זה הדבר הזה אמרתי אעלה על הספר דרך אגב מאי דקשיא ליה למור\"י הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו בדין זה שכתב רבינו דכלאים הבא מבהמה עם בהמה דחייב בכל המתנות דנפקא לן בפ' הזרוע מריבוייא דאם שור יע\"ש דאמאי לא פשיט מינה תלמודא בפרק כל הבשר דף קט\"ו דכלאי בהמה שרו באכילה ובהנאה מהכא דחזינן דחייב רחמנא במתנות כהונה ואי אסירי באכילה ובהנאה למאי נ\"מ חייב רחמנא למיהב למידי דאסיר ליה ותלמודא התם פשיט לה מדאסר רחמנא לגבוה ש\"מ דלהדיוט שרי וכתב רש\"י ז\"ל דהיינו מדתנייא בפרק השוחט או כשב למעט הכלאים יע\"ש, ואמאי הביא תלמודא ממרחק לחמו ומדיוקא ולא מייתי מהכא ובתחילת ההשקפה השבתי לו דאי מהכא אכתי אפשר דבהנאה דוקא הוא דשרי ולהכי חייב רחמנא למיהב לכהן כדי שיהנה ממנו לרפואה או לתתה לפני כלבו או לגויים וכמ\"ש רבינו בפרק ט' מהלכות בכורים הל' ו' וז\"ל אחד השוחט לאכילת אדם או לאכילת גוי או לאכילת כלבים או לרפואה חייב במתנות עכ\"ל, ושוב הזניחני דהא בשוחט את הטריפה פטור מן המתנו' כדמוכח בפרק ראשית הגז דף קל\"ו ע\"ב דפריך תלמוד' וליתני חומר בראשית הגז שנוהג במתנות מה שאין כן בטרפות יע\"ש, וכ\"כ הטור והש\"ע בי\"ד סימן ס\"א ורש\"י ז\"ל שם בפרק ראשית הגז כתב דטריפה אינה בכלל מתנות משום דכתיב תתנו לו לו ולא לכלבו ומרן ב\"י כתב דבספרי מפיק ליה מקרא דאת זובחי הזבח יע\"ש, והשתא אם איתא דכלאים בהמה אסורים באכילה הו\"ל כטריפה דפטורה מן המתנות ואיך חייב רחמנא בכלאים אלא ודאי דשרו באכילה:<br><b> ואכתי </b> לדידי לא קשיא דאיכא למימר דאי לאו דאית לן גלוי מילתא דשרו באכילה מדאסר לן רחמנא כדקאמר תלמודא לגבוה אכתי אין ראיה ממתנות כהונה דאיכא למימר דהיינו דוקא בהנאה וכי ממעטינן טריפה היינו לפום קושטא דאשכחן דשרו כלאים באכילה ואית לן למימר דכי חייב רחמנא למיהב לכהן היינו לאכילה אבל כי לית לן הך גילוייא ואית לן קרא דלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך אסור באכילה עכ\"ל דקרא דחיוב מתנות אינו אלא בהנאה ואף טריפה נמי חייב במתנות וקרא דתתנו לו שכתב רש\"י ז\"ל דמיניה ממעטינן טריפה איכא למימר דהיינו דוקא גבי תרומה כדקאמר תלמודא בפרק במה מדליקין דף כ\"ה ע\"ב דביה משתעי קרא יע\"ש ואפילו למ\"ש מר\"ן ז\"ל דבספרי נפקא לן מקרא דאת זובחי הזבח דאיכא למימר דאי לאו גילוי מילתא דמדאסר לן רחמנא לגבוה הוה מוקמינן קרא דוקא למצא בבהמה בן ט' חי דפטור מן המתנות ונפקא לן מקרא דאת זובחי הזבח כמ\"ש הרב פר\"ח ז\"ל ביורה דעה סימן ס\"א סעיף קטן י\"א יע\"ש, ועיין במר\"ן החבי\"ב ז\"ל ואי נמי אפשר לומר דאי מהתם אין ראיה דאיכא למימר דרבוייא דאם שור אתיא לריבוייא דנדמה דהוה ס\"ד דשור ושה כתיב עד שיהיו דומים להם מה שאין כן נדמה שהוא שור ודומה לעז או למין אחר שהוא פטור קמל\"ן מה שאין כן השתא דמייתי תלמודא ההיא דכלאים דאסר רחמנא לגבוה דאף על גב דמריבויא דאו הוא דממעטינן לענין קרבן בפרק השוחט דאסורין למזבח מ\"מ כיון דהא איכא מילת או אחריתי דממעטינן נדמה ע\"כ דמילת או כשב למעט כלאים הוא דאתא ולהכי ילפינן מיניה שפיר מה שאין כן גבי מתנות דלית לן אלא מילת אם שור לחוד הוה מוקמי' ליה לרבות את הנדמה וכ�� דרשינן ליה לרבות כלאים היינו בתר דאית לן גלוייא דכלאי בהמה שרו אבל הא ודאי בורכא היא דאי לרבות את הנדמה הא לא צריך קרא דהא גבי קרבן אצטריך מילת או למעט מכלל דאי לאו מיעוטא סתמא נמי נדמה בכלל ולמה לן קרא דאם לרבות אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:<br><b> ולענין </b> כלאים כתב רבינו בפרק ט' הל' ו' הילודים מן הכלאים אם היו אמותן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה ואם לאו אסור ואם הרכיב לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה עכ\"ל, ומה שיש לדקדק על דבריו כבר עמדנו בתחילת הדבור ועתה באתי שעל מה שהקשה הרא\"ש ז\"ל והביא דבריו מרן כ\"מ ז\"ל דדבריו סתרי אהדדי דמדכתב שכשהם שני מינים אם הרכיב לוקה ש\"מ דס\"ל דאין חוששין לזרע האב וממ\"ש דפרי עם מין האם לוקה ש\"מ דס\"ל דחוששין לזרע האב כתב הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה דמ\"ש רבינו אם היו אמותיהן שוות מיירי שאחד מהם שוה מצד האם ומצד האב למין א' או סוס או חמור והאחר אינו שוה לו אלא לצד האם אבל לא מצד האב ולכך אפילו כי קי\"ל דחוששין לזרע האב אכתי הנולדים משני מינים כאלו אסורים דהא אחד מהם חמור מאב ומאם והאחרת יש בו צד סוס וחמור ובגמרא לא אמרי' דשרי למאן דחייש לזרע האב אלא כשיש לכל אחד צד סוס וצד חמור לא בכי האי גוונא שהאחד חמור והאחד סוס וחמור עכ\"ל, ואני שמעתי ולא אבין שותיה דמר מאי קאמר דאם אמותיהן שוות דקאמר רבינו מיירי בכי האי גוונא היכי קרי להו כלאים דהא אין כאן אלא אחד מהם כלאים אבל האחר הוא מין אחד משני צדדיו ואיך כתב הילודים מן הכלאים ועוד שאם כדבריו ז\"ל היינו פרי עם מין האם שכתב רבינו בחלוקה השניה ולמה זה עשאן שתי חלוקות הפכיות והוא פלא:<br><b> ולענין </b> כסוי הדם בי\"ט הלכה זו שמענו לרבינו ז\"ל בדין שלפנינו שכתב וז\"ל כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך השוחט ספק או כלאים בי\"ט ומכסה דמו לאחר י\"ט והקשה הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה דאמאי לא ביאר דבתיש הבא על הצביה דחייב בכיסוי מן התורה דהא לכ\"ע חוששין לזרע האב והוא ז\"ל תירץ ע\"פ מה שהקשו התוספות ז\"ל בפ' או\"ב מסוגייא דפרק קמא דביצה דאמרינן לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן אסור לכסות בי\"ט הרי דכל דאיכא עירוב דם אחריתי אסור לכסות בי\"ט והכא היכי פריך תלמודא דאמאי אסור לכסות הא צבי ואפילו מקצת צבי ומאי קושיא דמש\"ה אסור כיון דאיכא עירוב דם אחריתי דפטורה ועפ\"ז כתב הרב ז\"ל דרבינו סמך אאותה סוגייא ומש\"ה פסק דאסור לכסות בי\"ט יע\"ש, ואכתי לא ידעתי מה תשובה למ\"ש רבינו דכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות ואינו מברך דלמה לא יברך בשוחט את הכוי הבא מן התיש שבא על הצביה כיון דחייב בכיסוי מן התורה דבשלמא למ\"ש דאסור בי\"ט ניחא דאסור משום טירחא כשנתערב דם חיה עם דם בהמה אבל בשחט אותו בפני עצמה למה לא יברך:<br><b> ומרן </b> החבי\"ב ז\"ל בכנה\"ג חי\"ד סימן ס\"א תירץ לעיקר קושית הרב לח\"מ דהכא מש\"ה פטור מלברך ואסור לכסותו בי\"ט דגזרינן מפני חששת הרואים שלא יאמרו חיה ודאית הוא ויבואו להתיר חלבו יע\"ש. ועפ\"י דבריו אלה מינח ניחא לן מה שהקשה הר\"ב לח\"מ בפרק ג' מהלכות י\"ט הל' ב' שכתב רבינו דכוי שהוא ספק לא יכסה דמו בי\"ט שמא יבא הרואה להתיר חלבו והקשה הוא ז\"ל דלמה לו לטעם זה דהא איכא טעמא דטירחא דמה\"ט אסרו לכסות היכא דשחט בהמה וחיה ונתערב דמם יע\"ש, אמנם ע\"פ דברי מרן החבי\"ב ז\"ל ניחא דהוצרך לטעם זה להיכא דשחט כוי דתיש הבא על הצביה דאפ\"ה אסור לכסות משום גזירה דמן הדין כיון דחייב בכסוי מן התורה דצבי ואפילו מקצת צבי מותר לכסותו בי\"ט ואף שבדברי רבינו בפרק ג' דה' י\"ט לא הוזכר אלא כוי שהוא ספק חיה הדבר מבואר דה\"ה כלאים דתיש הבא על הצביה כמ\"ש בהדייא בדין שלפנינו ובחי' לפ\"ק די\"ט כתבתי עוד לעיקר קושיית הרב לח\"מ דהתם דע\"כ לא אמרו בגמרא דמטעמא דטירחא אין מכסין בי\"ט אלא להיכא דעבר ושחט דאפילו לא יכסה אינו מתבטל משמחת יום טוב אבל משום טעמא דטירחא אינו מספיק למונעו מלשחוט ויתבטל משמחת י\"ט דא\"כ יאסרו כל מלאכה דטירחא בי\"ט כגון לישה ואפיה ודומיהן שאין לך טירחא גדולה מהן אלא ודאי דהאי טעמא לא אהני לשלא ישחוט ולכך הוצרך רבינו למיהב טעמא לשלא ישחוט לכתחי' משום גזירה והמדקדק שם באותה שמועה ובדברי רש\"י עיניו יחזו קושט דברי אמת ואולם לפי זה אין מקום לקושיית התוספות בסוגיין דפ' או\"ב כאשר יראה הרואה:<br><b> ולענין </b> חלב דכוי הבא מתיש שבא על הצביה ז\"ל רבינו בפ\"א מהלכות מ\"א הל' י\"ג כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו עכ\"ל, והנה לפי המתבאר משאר המקומות דרבינו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא הכא מיירי בתיש הבא על הצביה דמה\"ט הו\"ל ספק אבל בצבי הבא על התישה ודאי לקי דהא לכ\"ע חוששין לזרע האם ושה ואפילו מקצת שה אמרינן כמ\"ש רבינו בפ\"ט מה' בכורים לענין מתנות ואפשר דזה השמיענו הרב בלשונו הזך שכתב כלאים הבא מבהמ' וחיה הקדים בהמה לחיה לומר שמצד האב דוקא הוא בהמה ואולם הרב לח\"מ בפרק י\"ב מהלכות שחיטה לפי דרכו שדרך בדעת רבינו דס\"ל דחוששין לזרע האב הוקשה לו דברי רבינו הללו וכתב וז\"ל וי\"ל דגבי חלב בעינן שיהא ראוי ליקרב על גבי המזבח לאוסרו וכדכתב רבינו בפרק ז' מהלכות מ\"א שלשה חלבים הם שחייבים עליהם וכתב ה\"ה ז\"ל וכו' משמע שאינו נאסר אלא חלב הקרב על גבי המזבח וכוי אינו קרב על גבי המזבח עכ\"ל והם דברים תמוהים דלפי דבריו לא ילקה נמי על חלב של כלאים הבא מבהמה עם בהמה שהרי כלאים של בהמה עם בהמה נמי אסורה למזבח מקרא דשור או כשב ואלו רבינו ז\"ל לא כתב אלא כלאים דבהמה עם חיה נראה דבהמה עם בהמה אסורה ועכ\"ל דלא כתב ה\"ה ז\"ל כן אלא לאפוקי חלב של אליה וכיוצא לא של בהמות שאינן ראויות ליקרב שהרי חלב נבילה וטריפה דאסורות למזבח חייבים עליו כרת וכעת צ\"ע:<br><b> ולענין </b> ראשית הגז אי מחייב בכוי עיין במ\"ש רבינו בפרק י' מהלכות בכורים הל' ז' ובמ\"ש עליו הראב\"ד ובחידושי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל יע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שחיטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kedushah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין חיישינן לקנוניא ומיגו למפרע וכן </span>\n<b> אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון במאה דינרים מממון השותפות ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס או שאמר שמעון קבעתי לו זמן לשנה כו' אינו נאמן שמא קנוניא הוא עושה כו'.</b> הנה דברי רבינו הללו הביאן הטור בח\"מ סי' צ\"ג סכ\"ב יע\"ש וראיתי שם למרן החביב הג\"הט אות ל\"ה הביא תשו' הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ז' על שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' והאמין למוציא השטר וא' מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחברו וחברו מודה לו כו' לא כל כמיניה לומר שפרע כ\"ז שזה הוציא השטר ואם היו שותפים בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש נכסים למודה יורדין לנכסיו ופורעין לחברו חלקו ואם אין לו נכסים למודה אינו נאמן להפסיד לחברו כיון ששטר בידו כו' עכ\"ל וכתב על זה הרב הנז' וז\"ל אך קשה דמתשו' זו של הרא\"ש מוכח דמשום שהשטר בידו של תובע אינו נאמן חברו להפסיד חלקו ואילו הטור בסי' ק\"ח בי\"ד כתב וז\"ל ואם אחד מהיורשים אומר אבא ציוה לנו שהשטר פרוע ואחרים אומרים לא פקדנו רואים אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר שהוא פרוע הפסידו כולם שהוא נאמן במיגו שאם היה רוצה שורפו וא\"א הרא\"ש היה אומר אפי' היה השטר בידו אינו נאמן להפסיד חלקם וכל שותפות של עסק אין כח ביד אחר להפסיד לחברו כלום בהודאתו ולא אמרי' אי בעי קלתה אלא גבי שליש כו' ע\"כ הרי דאפי' שהוא בידו אינו נאמן להפסיד חלקם הפך מה שנראה מתשו' הנז' וכתב ז\"ל דבתשו' הרא\"ש ראה שכתוב כיון שהשטר בידם וכונתו לומר דכיון שהשטר ביד השותפים נפרעים מהלוה חלק חברו וכפ\"ז מוסכמים דבריו עם מ\"ש בסימן ק\"ח א\"נ י\"ל דמ\"ש הרא\"ש כיון שהשטר בידו אינו גזירה ונתינת טעם אלא הוא נמשך על מ\"ש למעלה וה\"ק לא מהימן מפני שהשטר בידו והטעם כמ\"ש בסי' ק\"ח דלא מהני מיגו דאי בעי קלתיה אלא גבי שליש עכ\"ל וכ\"כ עוד בסימן ק\"ח הג\"הט אות ס\"ג יע\"ש:<br><b> ואחרי </b> שאלת המחילה הראויה מ\"ש שראה בתשובת הרא\"ש שכתב כיון שהשטר בידם כו' בתשובת הרא\"ש שבידינו אינו כן אלא בלשון הטור ומרן הש\"ע שכתבו כיון שהשטר בידו גם מ\"ש בתי' השני דלשון כיון שהשטר בידו הוא נמשך למעלה ואינו גזירה ונתינת טעם הא לא שמיע לי דא\"כ לא יצדק לשון כיון אלא לשון מפני או לשון משום דלשון כיון מורה שהוא נתינת טעם וגזירה כמובן והנכון לע\"ד בכונת הרא\"ש לומר דכיון שהשטר בידו קיים ואינו קרוע אפי' הוא ביד המודה שהוא פרוע לא מהימן להפסיד לחברו שאילו פרעו לא היה השט' בידו קיים אלא היה קרוע ול' בידו דקאמר הרא\"ש היינו שהוא קיים בידו של המוצי' אותו וזה נלע\"ד ברור והשתא דברי הרא\"ש בתשו' זו מוסכמים עם מ\"ש בסי' ק\"ח : ולפ\"ז מבואר יוצא דאילו השטר היה יוצא קרוע מיד המודה שפרע היה נפטר הלוה בהודאתו ומה שקשה לזה לכאורה ממ\"ש הרא\"ש בכלל הנז' סכ\"ב עיין להרב בעל דרישה בסי' מ\"א סי\"א ומרן החביב שם הג\"הט אות כ\"ד ועיין מה שכתבתי פי\"א מה' מלוה הלכה א' בשורש המלוה את חברו בעדים כו' יע\"ש:<br><b> ודע </b> שבמחלוקת הרא\"ש ובע\"הת שהביא הטור בסי' ק\"ח סי\"ד גבי יורש שטוען על השטר שהוא פרוע אם נאמן להפסיד לשאר אחיו במיגו דאי בעי קלתיה כתב מרן החבי\"ב ז\"ל שם הג\"הט אות ס\"ג דלדע' הרא\"ש אפי' אית ליה ליורש המודה שהוא פרוע מיגו דהשתא לא מהימן להפסידן ודלא כמהר\"ש חיון בסי' מ\"ו דמפרש דדוקא במיגו דלמפרע הוא דאינו נאמן לדעת הרא\"ש. אבל במיגו דהשתא נאמן שפיר דליתא וכתב עוד דאע\"פ דבסי' מ\"ז מוכח דכל דאית ליה מיגו דהשתא כגון דקודם דאתחזק בבי דינא אמר פרוע הוא מהימן להפסיד לבע\"ח התם שאני שהחוב שבע\"ח אינו נפסד לגמרי דלכשיהיה לו מעות ללוה יפרע בע\"ח ממנו וכתב עוד דאע\"פ דלפי מ\"ש מרן ב\"י בסי' צ\"ג סכ\"ב משמע דהרמב\"ם והראב\"ד כולהו ס\"ל דכל שיוצא השטר מיד המודה נאמן במיגו ועכ\"ל דבמיגו דהשתא לפחות קאמר ולפ\"ז הטור גם כן שהביא דבריהם הכי ס\"ל מ\"מ אפשר לומר שלא כדברי מרן ב\"י אלא דהרמב\"ם חולק על הראב\"ד וס\"ל דאפילו במיגו דהשתא לא מהימן השותף להפסיד את חבירו כל שאין לו נכסים לשותף לפרוע לחבירו והעלה כן לענין הלכה דיכול המוחזק לומר קים לי כהרא\"ש והטור כפ\"ז הפי' דאין השותף או היורש נאמני' אפי' במיגו דהשתא להפסיד לחבריהם:<br><b> והנה </b> מאי דמשמע ליה למרן דלדעת הראב\"ד אם השטר יוצא מתחת יד המודה דמהימן במיגו להפסיד לשאר השותפין לדידי מספקא לי טובא דשפיר איכא למימר דאף הראב\"ד לא קאמר אלא דמהימן בהאי מיגו לפטור את הלוה שלא יהיה חייב לשלם חלק השותפי' אבל השותף עצמו אפשר דלא מפטר בהכי דלגבי השותף הו\"ל מיגו להוציא וכמ\"ש לקמן בשם הרדב\"ז וצ\"ע ועיין להרב התרומות בשער י\"ד ח\"א סי' ב' דמבואר מדברי הראב\"ד דהיורש נאמן כשהשטר יוצא מתחת ידו לומ' שהוא פרוע להפסיד לשאר היורשין יע\"ש ואפשר דהתם שאני שאומר שאביהם אמר שהוא פרוע ולא שפרע לו וכיון דאית ליה מיגו גמור נאמן כההיא דראיתי את אביכם וצריך שתדע דמיגו דהשתא דקאמר הרב ז\"ל היינו לומר דאחר שהוציאו השטר תכף ומיד אמרו שהוא פרוע דלדעת הרא\"ש חשיב ליה כמיגו דלמפרע אבל אם לא הוציאו השטר כלל ואמרו שהוא פרוע השטר שהיה להם הבע\"ח פ' ודאי דנאמנים ואפילו הוציאו השטר אחר כך דכל כה\"ג הו\"ל כההיא דפרק ז\"ב ד\"ל גבי אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה והם של פ' או של מעשר או של הקדש דכל שבידו ליטלם נאמן וכ\"כ הרב נ\"מ דש\"ח ע\"א ד\"ה הכלל העולה כו' דאחר שהכריח דמיגו למפרע לכ\"ע לא אמרינן אלא גבי שליש דוקא כתב אך עדיין צריך לחקור דלכאורה נראה שאלו הראשוני' שהביא הטור בסימן ק\"ח סי\"ג שחולקים על הרא\"ש וס\"ל דמיגו למפרע אמרינן כו' וכתב ואפשר דכ\"ע מודו דלא אמרינן והני רבוותא בהא פליגי דהרא\"ש סובר דכל שהוציאו קיים בב\"ד ושוב אמר פרוע הוא אע\"פ שאמר כן תכף ומיד להוצאתו מקרי מיגו למפרע ואין לו תקנה אם לא שיוציאנו מתחילה קרוע או קודם שיוציאנו יאמר בפני ב\"ד פרוע הוא וזו היא ג\"כ דעת התוס' בהך שמעתת' דמילוגא דשטרי כשהביאו ראיה מההיא דפרק ז\"ב אבל החולקים עליו סוברים כל שתכף להוצאתו אמר פרוע לאו מיגו למפרע הוא יע\"ש. אלא שאני תמיה שאם זאת היתה ג\"כ כונת מרן החבי\"ב איך סתם דבריו ולא פירש ועוד למה כתב דהנ\"י ורבינו ירוחם שהביא מרן ב\"י בר\"סי נ\"ה שכתבו דגבי אחר שאינו שליש דנאמן במיגו גמור חולקים על הרא\"ש והטור ז\"ל דלפי האמור אפשר ��ומר שפיר דלא פליגי ואף הם ז\"ל לא אמרו דבמיגו גמור אחר נאמן אלא בכה\"ג שמודה הרא\"ש דהיינו דקודם הוצאתו בב\"ד אמרו שהוא פרוע אבל אם לאחר הוצאתו בפני ב\"ד אמרו שהוא פרוע אע\"פ שאמרו כן תכף להוצאה חשיב כמיגו למפרע אלא ודאי דהרב ז\"ל משמע ליה דלדעת הרא\"ש בכל גוונא לא מהימני ולכך כתב דהנ\"י ורבינו ירוחם חולקים על הרא\"ש והטור ז\"ל ואם הדבר כן קשה מה יענה לההיא דפרק ז\"ב דמשמע מינה דאחר נאמן במיגו גמור להפסיד לחבירו וההיא דפרק ז\"ב כתבוה הטור ומרן בס\"סי רנ\"ה ועיין להסמ\"ע שם סקכ\"ו וכ\"ז וליכא למימר דשאני התם דאם העד הזה נוטל המעות מן השדה ונותנם לאותו פ' או להקדש אין היורשין יכולים לידע אם הניח אביהם מעות בשדה לעולם ולכך נאמן העד במיגו דאין כאן חזקה ליורשים במקום זה אבל ביורש או שותף אע\"פ שהשטר בידם ויכולים להחזירם ללוה או לקורעו למחר וליומא אחרינא יכולים לידע שזה הלוה היה חייב לאביהם והו\"ל כראה את אביהם שהטמין מממון בבית דאין העד נאמן לומר של פ' הם מפני שאין העד יכול ליטלם בלא ידיעתם והרי הם בחזקת היורשים דהא ודאי ליתא כיון דהכא ביד היורש או השותף להחזיר השטר ללוה או לקורעו אע\"פ שידעו אח\"ך שהיה חייב לאביהם אין זה מעל' ומוריד דיכול הלוה לטעון פרעתי את אביכם א\"נ לאחיכם ולשותפין שלכם כשהביאו לי את השטר ואינן יכולים לטעון למה פרעת הכל ולא הנחת חלקנו שהרי כתב הרשב\"א בסימן אלף פ\"ב ואלף פ\"ו הביא דבריו מרן ב\"י בס\"ס ע\"ז והר\"ב המפה שם בסעיף יו\"ד והב\"ח בסס\"י זה דשטר של שותפים יכול אחד מהשותפי' לגבות כל החוב וא\"י הלוה לעכב חלק שאר השותפי' וכ\"כ מוהרשד\"ם חח\"מ סי' קל\"ו יע\"ש וכיון שהם יודעים שהוא פרוע ובידם להחזיר את השטר ללוה למה לא יהיו נאמנים לומר שהוא פרוע ואפי' כשהשטר קיים בידם במיגו גמור כי האי דבידם לקורעו ולהחזירו ללוה דומיא דההיא דהאומר ראיתי את אביכם שהטמין ממון בשדה ואמר של פ' הם : וליכא למימר דהתם מיירי בשדה של אחרים שאינו שלהם שהרי כתב הרא\"ש בריש כלל ס\"ח דאפי' בשדה של אביהם קאמר וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דעל מ\"ש הטור ומרן בש\"ע סי' צ\"ג ובש\"ע סי\"ד בשם רבינו דשותף שטען על שט\"ח שבידם מממון השותפות שהוא פרוע דהשותף חייב לשלם חלק שאר השותפים ולא מהימן לומר שהחזיר לכיס כתב הרב מוהר\"ם אלשיך ז\"ל סי' נ\"ד דדוקא היכא דטעין החזרתי לכיס בלי ידיעתם מהשותפים הוא דלא מהימן אפי' בלא שבועה משום חשש קנוניא אבל אם טוען בבריא שהחזיר לכיס בידיעתם מהימן בשבועת היסת יע\"ש : אמנם מדברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' רפ\"ב מבואר דלא מהימן בשבועה אלא על שיעור חלקו שהיה לו בחוב זה שהיה להם ביד אחר אבל על שיעור חלקם של השותפים לא מהימן לומר החזרתי לכם במיגו דלא לקחתי דהו\"ל מיגו להוציא כיון דשותפים כמוחזקי' נינהו בממון השותפות אשר ביד השותפים הילכך אם שותף המודה חייב להם שיעור דמי החוב שקיבל וטוען החזרתי פורע להם חלקם דנשבע שלא החזיר להם פחות מחלקם ושאר השותפים נשבעים שלא קבלו יותר משיעור חלקם המגיע להם מן החוב כדין ב' אוחזין בטלית יע\"ש ותמהני שלא זכר ש'ר דברי הראב\"ד בפרקין והביא דבריו הטור בסי' צ\"ג סכ\"ב שכתב דכשהשטר יוצא מיד המודה נאמן לומר נפרעתי במיגו דאי בעי קלתיה יע\"ש ולא חייש למיגו להוציא כאשר כתב הרב וי\"ל דמ\"ש הראב\"ד היינו לפטור את הלוה שלא יתחייב הוא לשלם בשט\"ח זה אבל השותף מיהא לא נפטר במיגו זה וחייב לשלם להם חלקם של השותפים חביריו. א\"נ אפשר לומר דהראב\"ד מיירי בשאינו ידוע חוב זה שהוא מממון השותפות אלא ע\"פי שט\"ח זה שהוציא השותף מודה שהוא פרוע: והרדב\"ז מיירי בשהחוב ידוע בלא\"ה שהוא מממון השותפות והראשון עיקר ועדיין צריך אני להתיישב בזה:<br><b> ולענין </b> הלכה שותף שטוען על שט\"ח של ממון השותפות שחייבים להם אחרים שהוא פרוע אם השטר יוצא מתחת ידו וקודם שהוציאו בפני ב\"ד אמר שהוא פרוע לפי מ\"ש הרב נ\"מ בדש\"ך וכ\"נ מדברי הסמ\"ע בסי' ק\"ח ס\"ק כ\"ט אפי' לדעת הרא\"ש כל כה\"ג מהימן השותף במיגו לפטור את הלוה שלא לשלם חלקם של השותפי' דהו\"ל כההיא דאני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה ואמר של פ' הם דמהימן להפסידם : ואם טוען השותף שפרעו לעצמו והחזיר המעות לכיס בידיעת השותפים והשותפים טוענים שלא החזיר לכיס כלום אם שניהם טוענים בבריא דנין בזה כמ\"ש הרדב\"ז החדשות ח\"א סי' רפ\"ב דשניהם נשבעים ומשלם להם השותף המודה כדי שיעור חלקם. ואם אומר שהחזיר לכיס בלי ידיעת השותפים חיישינן לקנוניא כמ\"ש מהר\"ם אלשיך ז\"ל בסי' נ\"ד וכל זה כשטוען השותף לפני ב\"ד שהוא פרוע קודם שהוציא השטר בפני ב\"ד אבל אם לאחר שהוצי' השטר אמר שהוא פרוע אפי' אמר כן תכף ומיד אחר שהוציאו באנו למחלוקת הרא\"ש והטור והתו' עם סברת הרב בעל התרומות שכתב הטור סי' ק\"ח סי\"ד כפי מ\"ש הרב בנ\"מ בדש\"ך דלדעת הר\"ב התרומות כל שלא שתק מעט אלא מיד אחר הוצאתו אמר שהוא פרוע חשיב מיגו שפיר ומפטר הלוה מלשלם ולדעת הרא\"ש והטור חשיב כמיגו למפרע וחייב הלוה לשלם חלק השותפים ודנין בזה יד המוחזק על העליונה ועל כרחו טעין קים לי וכמ\"ש מרן החביב בסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ג יע\"ש. ולדברי הכל אם לאחר שהוציא השטר שתק מעט ואח\"כ אמר שהוא פרוע ה\"ל מיגו למפרע דלדברי הכל לא חשיב מיגו כמו שהאריך הרב בעל נ\"מ בדשי\"ח ושי\"ט וש\"ך וחייב הלוה לשלם חלק השותפים ודין זה שייך ג\"כ ביורש שטען על שטר שנפל לאחיו בירושה שאביו צוה לו שהוא פרוע שאם השטר יוצא מתחת ידו וקודם שהוציאו לפני ב\"ד אמר שהוא פרוע נאמן להפסיד לאחיו חלקם אמנם אם לאחר הוצאתו לפני ב\"ד אמר בשם אביו שהוא פרוע אפי' אמר תכף ומיד כן באנו למחלוקת הרא\"ש והטור עם בע\"הת והראב\"ד והמוחזק יכול לומר קים לי ואם שתק אחר שהוציאו בפני ב\"ד ואח\"ך אמר שהוא פרוע ה\"ל מיגו למפרע וחייב הלוה לשלם. ועיין עוד למרן החביב בסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ה במ\"ש עוד שם בענין כתובה שביד היורשים שא' מהם אומר שהיא פרועה והוא חב בזה לשאר אחים ובמה שהאריך שם לומר דמיגו במקו' מחלוקת הפוסקים לא אמרינן וכבר כתבנו לעיל בשורש דיני כתב יד שהביא הטור ומרן בסי' ס\"ט ס\"ב ד\"ה כ\"י שמודה כו' והר\"ב בני אברהם חלק ח\"מ סי' כ\"ז העלה דאף במקום מחלוקת הפוסקים אמרינן מיגו:<br><b> שטר </b> שכתוב בו שיפרע החוב לזמנים ידועים סך כך בכל זמן אפי' אין בו נאמנות כתב מרן ב\"י בסי' ע\"א מחו' כ\"ח בשם רי\"ו נ\"ו ח' ט' דאינו נאמן לומ' פרעתי בכל זמן הסך שנתחייבתי עכ\"ל וכ\"כ עוד בסי' פ\"ב מחו' יו\"ד בשם הרשב\"א והיא בתשו' ח\"א סי' אלף פ\"ה והביאה ג\"כ הרב בעל המפה סי' פ\"ב ס\"ב ועיין שם בדברי הש\"ך והסמ\"ע וכ\"כ ג\"כ מרן החביב ז\"ל בסוף סימן זה והכי נקטינן."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Agents and Partners",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין חיישינן לקנוניא ומיגו למפרע וכן </span>\n<b> אם יצא שטר חוב על לוי בשם שמעון במאה דינרים מממון השותפות ואמר שמעון נפרעתי והחזרתי לכיס או שאמר שמעון קבעתי לו זמן לשנה כו' אינו נאמן שמא קנוניא הוא עושה כו'.</b> הנה דברי רבינו הללו הביאן הטור בח\"מ סי' צ\"ג סכ\"ב יע\"ש וראיתי שם למרן החביב הג\"הט אות ל\"ה הביא תשו' הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ז' על שטר שכתוב בו נתחייב פ' לפ' והאמין למוציא השטר וא' מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחברו וחברו מודה לו כו' לא כל כמיניה לומר שפרע כ\"ז שזה הוציא השטר ואם היו שותפים בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש נכסים למודה יורדין לנכסיו ופורעין לחברו חלקו ואם אין לו נכסים למודה אינו נאמן להפסיד לחברו כיון ששטר בידו כו' עכ\"ל וכתב על זה הרב הנז' וז\"ל אך קשה דמתשו' זו של הרא\"ש מוכח דמשום שהשטר בידו של תובע אינו נאמן חברו להפסיד חלקו ואילו הטור בסי' ק\"ח בי\"ד כתב וז\"ל ואם אחד מהיורשים אומר אבא ציוה לנו שהשטר פרוע ואחרים אומרים לא פקדנו רואים אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר שהוא פרוע הפסידו כולם שהוא נאמן במיגו שאם היה רוצה שורפו וא\"א הרא\"ש היה אומר אפי' היה השטר בידו אינו נאמן להפסיד חלקם וכל שותפות של עסק אין כח ביד אחר להפסיד לחברו כלום בהודאתו ולא אמרי' אי בעי קלתה אלא גבי שליש כו' ע\"כ הרי דאפי' שהוא בידו אינו נאמן להפסיד חלקם הפך מה שנראה מתשו' הנז' וכתב ז\"ל דבתשו' הרא\"ש ראה שכתוב כיון שהשטר בידם וכונתו לומר דכיון שהשטר ביד השותפים נפרעים מהלוה חלק חברו וכפ\"ז מוסכמים דבריו עם מ\"ש בסימן ק\"ח א\"נ י\"ל דמ\"ש הרא\"ש כיון שהשטר בידו אינו גזירה ונתינת טעם אלא הוא נמשך על מ\"ש למעלה וה\"ק לא מהימן מפני שהשטר בידו והטעם כמ\"ש בסי' ק\"ח דלא מהני מיגו דאי בעי קלתיה אלא גבי שליש עכ\"ל וכ\"כ עוד בסימן ק\"ח הג\"הט אות ס\"ג יע\"ש:<br><b> ואחרי </b> שאלת המחילה הראויה מ\"ש שראה בתשובת הרא\"ש שכתב כיון שהשטר בידם כו' בתשובת הרא\"ש שבידינו אינו כן אלא בלשון הטור ומרן הש\"ע שכתבו כיון שהשטר בידו גם מ\"ש בתי' השני דלשון כיון שהשטר בידו הוא נמשך למעלה ואינו גזירה ונתינת טעם הא לא שמיע לי דא\"כ לא יצדק לשון כיון אלא לשון מפני או לשון משום דלשון כיון מורה שהוא נתינת טעם וגזירה כמובן והנכון לע\"ד בכונת הרא\"ש לומר דכיון שהשטר בידו קיים ואינו קרוע אפי' הוא ביד המודה שהוא פרוע לא מהימן להפסיד לחברו שאילו פרעו לא היה השט' בידו קיים אלא היה קרוע ול' בידו דקאמר הרא\"ש היינו שהוא קיים בידו של המוצי' אותו וזה נלע\"ד ברור והשתא דברי הרא\"ש בתשו' זו מוסכמים עם מ\"ש בסי' ק\"ח : ולפ\"ז מבואר יוצא דאילו השטר היה יוצא קרוע מיד המודה שפרע היה נפטר הלוה בהודאתו ומה שקשה לזה לכאורה ממ\"ש הרא\"ש בכלל הנז' סכ\"ב עיין להרב בעל דרישה בסי' מ\"א סי\"א ומרן החביב שם הג\"הט אות כ\"ד ועיין מה שכתבתי פי\"א מה' מלוה הלכה א' בשורש המלוה את חברו בעדים כו' יע\"ש:<br><b> ודע </b> שבמחלוקת הרא\"ש ובע\"הת שהביא הטור בסי' ק\"ח סי\"ד גבי יורש שטוען על השטר שהוא פרוע אם נאמן להפסיד לשאר אחיו במיגו דאי בעי קלתיה כתב מרן החבי\"�� ז\"ל שם הג\"הט אות ס\"ג דלדע' הרא\"ש אפי' אית ליה ליורש המודה שהוא פרוע מיגו דהשתא לא מהימן להפסידן ודלא כמהר\"ש חיון בסי' מ\"ו דמפרש דדוקא במיגו דלמפרע הוא דאינו נאמן לדעת הרא\"ש. אבל במיגו דהשתא נאמן שפיר דליתא וכתב עוד דאע\"פ דבסי' מ\"ז מוכח דכל דאית ליה מיגו דהשתא כגון דקודם דאתחזק בבי דינא אמר פרוע הוא מהימן להפסיד לבע\"ח התם שאני שהחוב שבע\"ח אינו נפסד לגמרי דלכשיהיה לו מעות ללוה יפרע בע\"ח ממנו וכתב עוד דאע\"פ דלפי מ\"ש מרן ב\"י בסי' צ\"ג סכ\"ב משמע דהרמב\"ם והראב\"ד כולהו ס\"ל דכל שיוצא השטר מיד המודה נאמן במיגו ועכ\"ל דבמיגו דהשתא לפחות קאמר ולפ\"ז הטור גם כן שהביא דבריהם הכי ס\"ל מ\"מ אפשר לומר שלא כדברי מרן ב\"י אלא דהרמב\"ם חולק על הראב\"ד וס\"ל דאפילו במיגו דהשתא לא מהימן השותף להפסיד את חבירו כל שאין לו נכסים לשותף לפרוע לחבירו והעלה כן לענין הלכה דיכול המוחזק לומר קים לי כהרא\"ש והטור כפ\"ז הפי' דאין השותף או היורש נאמני' אפי' במיגו דהשתא להפסיד לחבריהם:<br><b> והנה </b> מאי דמשמע ליה למרן דלדעת הראב\"ד אם השטר יוצא מתחת יד המודה דמהימן במיגו להפסיד לשאר השותפין לדידי מספקא לי טובא דשפיר איכא למימר דאף הראב\"ד לא קאמר אלא דמהימן בהאי מיגו לפטור את הלוה שלא יהיה חייב לשלם חלק השותפי' אבל השותף עצמו אפשר דלא מפטר בהכי דלגבי השותף הו\"ל מיגו להוציא וכמ\"ש לקמן בשם הרדב\"ז וצ\"ע ועיין להרב התרומות בשער י\"ד ח\"א סי' ב' דמבואר מדברי הראב\"ד דהיורש נאמן כשהשטר יוצא מתחת ידו לומ' שהוא פרוע להפסיד לשאר היורשין יע\"ש ואפשר דהתם שאני שאומר שאביהם אמר שהוא פרוע ולא שפרע לו וכיון דאית ליה מיגו גמור נאמן כההיא דראיתי את אביכם וצריך שתדע דמיגו דהשתא דקאמר הרב ז\"ל היינו לומר דאחר שהוציאו השטר תכף ומיד אמרו שהוא פרוע דלדעת הרא\"ש חשיב ליה כמיגו דלמפרע אבל אם לא הוציאו השטר כלל ואמרו שהוא פרוע השטר שהיה להם הבע\"ח פ' ודאי דנאמנים ואפילו הוציאו השטר אחר כך דכל כה\"ג הו\"ל כההיא דפרק ז\"ב ד\"ל גבי אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה והם של פ' או של מעשר או של הקדש דכל שבידו ליטלם נאמן וכ\"כ הרב נ\"מ דש\"ח ע\"א ד\"ה הכלל העולה כו' דאחר שהכריח דמיגו למפרע לכ\"ע לא אמרינן אלא גבי שליש דוקא כתב אך עדיין צריך לחקור דלכאורה נראה שאלו הראשוני' שהביא הטור בסימן ק\"ח סי\"ג שחולקים על הרא\"ש וס\"ל דמיגו למפרע אמרינן כו' וכתב ואפשר דכ\"ע מודו דלא אמרינן והני רבוותא בהא פליגי דהרא\"ש סובר דכל שהוציאו קיים בב\"ד ושוב אמר פרוע הוא אע\"פ שאמר כן תכף ומיד להוצאתו מקרי מיגו למפרע ואין לו תקנה אם לא שיוציאנו מתחילה קרוע או קודם שיוציאנו יאמר בפני ב\"ד פרוע הוא וזו היא ג\"כ דעת התוס' בהך שמעתת' דמילוגא דשטרי כשהביאו ראיה מההיא דפרק ז\"ב אבל החולקים עליו סוברים כל שתכף להוצאתו אמר פרוע לאו מיגו למפרע הוא יע\"ש. אלא שאני תמיה שאם זאת היתה ג\"כ כונת מרן החבי\"ב איך סתם דבריו ולא פירש ועוד למה כתב דהנ\"י ורבינו ירוחם שהביא מרן ב\"י בר\"סי נ\"ה שכתבו דגבי אחר שאינו שליש דנאמן במיגו גמור חולקים על הרא\"ש והטור ז\"ל דלפי האמור אפשר לומר שפיר דלא פליגי ואף הם ז\"ל לא אמרו דבמיגו גמור אחר נאמן אלא בכה\"ג שמודה הרא\"ש דהיינו דקודם הוצאתו בב\"ד אמרו שהוא פרוע אבל אם לאחר הוצאתו בפני ב\"ד אמרו שהוא פרוע אע\"פ שאמרו כן תכף להוצאה חשיב כמיגו למפרע אלא ודאי דהרב ז\"ל משמע ליה דלדעת הרא\"ש בכל גוונא לא מהימני ולכך כ��ב דהנ\"י ורבינו ירוחם חולקים על הרא\"ש והטור ז\"ל ואם הדבר כן קשה מה יענה לההיא דפרק ז\"ב דמשמע מינה דאחר נאמן במיגו גמור להפסיד לחבירו וההיא דפרק ז\"ב כתבוה הטור ומרן בס\"סי רנ\"ה ועיין להסמ\"ע שם סקכ\"ו וכ\"ז וליכא למימר דשאני התם דאם העד הזה נוטל המעות מן השדה ונותנם לאותו פ' או להקדש אין היורשין יכולים לידע אם הניח אביהם מעות בשדה לעולם ולכך נאמן העד במיגו דאין כאן חזקה ליורשים במקום זה אבל ביורש או שותף אע\"פ שהשטר בידם ויכולים להחזירם ללוה או לקורעו למחר וליומא אחרינא יכולים לידע שזה הלוה היה חייב לאביהם והו\"ל כראה את אביהם שהטמין מממון בבית דאין העד נאמן לומר של פ' הם מפני שאין העד יכול ליטלם בלא ידיעתם והרי הם בחזקת היורשים דהא ודאי ליתא כיון דהכא ביד היורש או השותף להחזיר השטר ללוה או לקורעו אע\"פ שידעו אח\"ך שהיה חייב לאביהם אין זה מעל' ומוריד דיכול הלוה לטעון פרעתי את אביכם א\"נ לאחיכם ולשותפין שלכם כשהביאו לי את השטר ואינן יכולים לטעון למה פרעת הכל ולא הנחת חלקנו שהרי כתב הרשב\"א בסימן אלף פ\"ב ואלף פ\"ו הביא דבריו מרן ב\"י בס\"ס ע\"ז והר\"ב המפה שם בסעיף יו\"ד והב\"ח בסס\"י זה דשטר של שותפים יכול אחד מהשותפי' לגבות כל החוב וא\"י הלוה לעכב חלק שאר השותפי' וכ\"כ מוהרשד\"ם חח\"מ סי' קל\"ו יע\"ש וכיון שהם יודעים שהוא פרוע ובידם להחזיר את השטר ללוה למה לא יהיו נאמנים לומר שהוא פרוע ואפי' כשהשטר קיים בידם במיגו גמור כי האי דבידם לקורעו ולהחזירו ללוה דומיא דההיא דהאומר ראיתי את אביכם שהטמין ממון בשדה ואמר של פ' הם : וליכא למימר דהתם מיירי בשדה של אחרים שאינו שלהם שהרי כתב הרא\"ש בריש כלל ס\"ח דאפי' בשדה של אביהם קאמר וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דעל מ\"ש הטור ומרן בש\"ע סי' צ\"ג ובש\"ע סי\"ד בשם רבינו דשותף שטען על שט\"ח שבידם מממון השותפות שהוא פרוע דהשותף חייב לשלם חלק שאר השותפים ולא מהימן לומר שהחזיר לכיס כתב הרב מוהר\"ם אלשיך ז\"ל סי' נ\"ד דדוקא היכא דטעין החזרתי לכיס בלי ידיעתם מהשותפים הוא דלא מהימן אפי' בלא שבועה משום חשש קנוניא אבל אם טוען בבריא שהחזיר לכיס בידיעתם מהימן בשבועת היסת יע\"ש : אמנם מדברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"א סי' רפ\"ב מבואר דלא מהימן בשבועה אלא על שיעור חלקו שהיה לו בחוב זה שהיה להם ביד אחר אבל על שיעור חלקם של השותפים לא מהימן לומר החזרתי לכם במיגו דלא לקחתי דהו\"ל מיגו להוציא כיון דשותפים כמוחזקי' נינהו בממון השותפות אשר ביד השותפים הילכך אם שותף המודה חייב להם שיעור דמי החוב שקיבל וטוען החזרתי פורע להם חלקם דנשבע שלא החזיר להם פחות מחלקם ושאר השותפים נשבעים שלא קבלו יותר משיעור חלקם המגיע להם מן החוב כדין ב' אוחזין בטלית יע\"ש ותמהני שלא זכר ש'ר דברי הראב\"ד בפרקין והביא דבריו הטור בסי' צ\"ג סכ\"ב שכתב דכשהשטר יוצא מיד המודה נאמן לומר נפרעתי במיגו דאי בעי קלתיה יע\"ש ולא חייש למיגו להוציא כאשר כתב הרב וי\"ל דמ\"ש הראב\"ד היינו לפטור את הלוה שלא יתחייב הוא לשלם בשט\"ח זה אבל השותף מיהא לא נפטר במיגו זה וחייב לשלם להם חלקם של השותפים חביריו. א\"נ אפשר לומר דהראב\"ד מיירי בשאינו ידוע חוב זה שהוא מממון השותפות אלא ע\"פי שט\"ח זה שהוציא השותף מודה שהוא פרוע: והרדב\"ז מיירי בשהחוב ידוע בלא\"ה שהוא מממון השותפות והראשון עיקר ועדיין צריך אני להתיישב בזה:<br><b> ולענין </b> הלכה שותף שטוען על שט\"ח של ממון השותפות שחייבים להם אחרים שהוא פרוע א�� השטר יוצא מתחת ידו וקודם שהוציאו בפני ב\"ד אמר שהוא פרוע לפי מ\"ש הרב נ\"מ בדש\"ך וכ\"נ מדברי הסמ\"ע בסי' ק\"ח ס\"ק כ\"ט אפי' לדעת הרא\"ש כל כה\"ג מהימן השותף במיגו לפטור את הלוה שלא לשלם חלקם של השותפי' דהו\"ל כההיא דאני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה ואמר של פ' הם דמהימן להפסידם : ואם טוען השותף שפרעו לעצמו והחזיר המעות לכיס בידיעת השותפים והשותפים טוענים שלא החזיר לכיס כלום אם שניהם טוענים בבריא דנין בזה כמ\"ש הרדב\"ז החדשות ח\"א סי' רפ\"ב דשניהם נשבעים ומשלם להם השותף המודה כדי שיעור חלקם. ואם אומר שהחזיר לכיס בלי ידיעת השותפים חיישינן לקנוניא כמ\"ש מהר\"ם אלשיך ז\"ל בסי' נ\"ד וכל זה כשטוען השותף לפני ב\"ד שהוא פרוע קודם שהוציא השטר בפני ב\"ד אבל אם לאחר שהוצי' השטר אמר שהוא פרוע אפי' אמר כן תכף ומיד אחר שהוציאו באנו למחלוקת הרא\"ש והטור והתו' עם סברת הרב בעל התרומות שכתב הטור סי' ק\"ח סי\"ד כפי מ\"ש הרב בנ\"מ בדש\"ך דלדעת הר\"ב התרומות כל שלא שתק מעט אלא מיד אחר הוצאתו אמר שהוא פרוע חשיב מיגו שפיר ומפטר הלוה מלשלם ולדעת הרא\"ש והטור חשיב כמיגו למפרע וחייב הלוה לשלם חלק השותפים ודנין בזה יד המוחזק על העליונה ועל כרחו טעין קים לי וכמ\"ש מרן החביב בסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ג יע\"ש. ולדברי הכל אם לאחר שהוציא השטר שתק מעט ואח\"כ אמר שהוא פרוע ה\"ל מיגו למפרע דלדברי הכל לא חשיב מיגו כמו שהאריך הרב בעל נ\"מ בדשי\"ח ושי\"ט וש\"ך וחייב הלוה לשלם חלק השותפים ודין זה שייך ג\"כ ביורש שטען על שטר שנפל לאחיו בירושה שאביו צוה לו שהוא פרוע שאם השטר יוצא מתחת ידו וקודם שהוציאו לפני ב\"ד אמר שהוא פרוע נאמן להפסיד לאחיו חלקם אמנם אם לאחר הוצאתו לפני ב\"ד אמר בשם אביו שהוא פרוע אפי' אמר תכף ומיד כן באנו למחלוקת הרא\"ש והטור עם בע\"הת והראב\"ד והמוחזק יכול לומר קים לי ואם שתק אחר שהוציאו בפני ב\"ד ואח\"ך אמר שהוא פרוע ה\"ל מיגו למפרע וחייב הלוה לשלם. ועיין עוד למרן החביב בסי' ק\"ח הג\"הט אות ס\"ה במ\"ש עוד שם בענין כתובה שביד היורשים שא' מהם אומר שהיא פרועה והוא חב בזה לשאר אחים ובמה שהאריך שם לומר דמיגו במקו' מחלוקת הפוסקים לא אמרינן וכבר כתבנו לעיל בשורש דיני כתב יד שהביא הטור ומרן בסי' ס\"ט ס\"ב ד\"ה כ\"י שמודה כו' והר\"ב בני אברהם חלק ח\"מ סי' כ\"ז העלה דאף במקום מחלוקת הפוסקים אמרינן מיגו:<br><b> שטר </b> שכתוב בו שיפרע החוב לזמנים ידועים סך כך בכל זמן אפי' אין בו נאמנות כתב מרן ב\"י בסי' ע\"א מחו' כ\"ח בשם רי\"ו נ\"ו ח' ט' דאינו נאמן לומ' פרעתי בכל זמן הסך שנתחייבתי עכ\"ל וכ\"כ עוד בסי' פ\"ב מחו' יו\"ד בשם הרשב\"א והיא בתשו' ח\"א סי' אלף פ\"ה והביאה ג\"כ הרב בעל המפה סי' פ\"ב ס\"ב ועיין שם בדברי הש\"ך והסמ\"ע וכ\"כ ג\"כ מרן החביב ז\"ל בסוף סימן זה והכי נקטינן."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר </b>\n<b> לגוי משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי עד שינהוג הגוי בן המצר הזה שלו בדיני ישראל.</b> ע\"כ. הכי איתא בפ' המקבל דק\"ח האי מאן דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה דאמר ליה אריה ארבעתא אמצראי ע\"כ : והנה מסוגייא זו הביא הרא\"ש בת' כלל ח\"י סי' ז' ראיה על שמעון שנכנס ערב בשביל ראובן על חוב שהיה חייב לגוי א' והגוי אחר שנפרע מראובן תבע לשמעו' הערב באומרו שלא נפרע מר' כל החוב ופרע לו שמעון מקצת החוב ועתה תובע שמעון מראובן שיפרע לו מה שפרע לגוי והשיב הרא\"ש ז\"ל כיון שמודה ראובן שהכניסו לשמעון ערב לגוי חייב לפרוע לשמעון כל מה שיברר שמעון שפרע לגוי ואפי' אם הגוי תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקפם עלינו וצריך ליתן לו כל מה שיתבע ממנו וזה ידע ראובן כששם אותו ערב לגוי וקבל עליו שעבוד זה אע\"פ שלא פי' זה בפי' דודאי אמדינן דעת שמעון שלא היה מכניס עצמו לידי סכנה להתערב נגד הגוי אם לא לדעת כן וגם ראובן ידע זה והוי כאלו פרשו והתנו בו ודמי האי מילתא למאי דאמרי' בפרק המקבל כו' וכן נמי בנדון זה צריך לסלקו מכל אונס שיבא לו מערבות זה וכן היה דן ר' מאיר ז\"ל כי באשכנז נהגו לידון כן ומקובלין שתקנת הקהלות הוא והיה מורי אומר שאין אנו צריכין לתקנת הקהל כי דין תורה היא והביא ראיה כמ\"ש עכ\"ל. ודברי מוהר\"ם וראייתו מההיא דזבין ארעא אמצרא דחבריה הביאה ג\"כ המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ס והוסיף עוד לומ' ואין לחלק בין הכא להת' דלא נתרצה שכנגדו שירביץ לו הארי אמצרי' להיכא שנתר' לו מרצונו דאטו משום דמצוה עשה ונתכון להציל מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו כיון שיש לשכנגדו מעות שיוכל לסלקו סוף דבר עליו מוטל לסלק הגוי מעל הערב עכ\"ל :<br><b> והנה </b> מוהריב\"ל בח\"ב סי' ס\"ו ובח\"ג סי' קי\"ח עלה על דעתו ז\"ל לומר דהראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א שהביא דבריהם ה\"ה בפרקי' דס\"ל גבי ההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דדוקא כי קביל עליה ע\"י השמתא כל אונסא דמתייליד הוא דחייב אבל כי לא קביל עליה אע\"ג דאתי ליה אונסא מיניה לא מחייבינן ליה יע\"ש. פליגי אתשו' מוהר\"ם והרא\"ש ז\"ל הלזו דקמחייבו ליה למי שהכניסו ערב לגוי אע\"ג דלא קביל עליה בפי' כל אונסא דמתיליד ושוב חזר וכתב דמצינן למימר דלא פליגי דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחברי' אזלי ומודו מוהר\"ם והרא\"ש ז\"ל דדוקא בדקביל עליה ע\"י השמתא מיחייב משום דהתם כיון שהוא מוכ' את שלו לגוי ומתוך מה שעושה בשלו בא הנזק לחבירו אין כאן אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב מדינ' אלא משום קנסא דרבנן משא\"כ במכניס לחבירו ערב לגוי שמתוך שעשה בשל חבירו בא לו הנזק לחבירו והו\"ל כעושה מעש' הנזק בשל ח��ירו ממש כל כה\"ג הו\"ל דינא דגרמי וחייב מדינא ולא משום קנסא דרבנן וכעין זה חילק הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מה' חובל גבי עבדו אפותיקי וחזר ושחררו כיע\"ש וכונת מוהר\"ם והרא\"ש בראייתם שהביאו מההיא דזבין ארעא לגוי לההיא דמכניס לחבירו ערב לגוי הוא בדרך הדרגה דכי היכי דהתם משום דעביד מעשה בדנפשיה ונמשך הנזק לחבירו מיד הגוי דהוי גרמא בעלמ' מחייבינן ליה ע\"י השמתא עד דמקבל ליה כל אונסא דמתייליד ליה מן הגוי הכא דעביד מעשה בדחבריה להכניסו ערב לגוי סליק דרגא למחייב בדינא דגרמי אפי' בלתי קבלה:<br><b> ומ\"מ </b> הא ק\"ל בדברי תשו' הרא\"ש הלזו דמאחר דכתב דהו\"ל כאלו התנו בפירוש הלוה והערב להתחיב בכל אונסא דמתייליד למאי אצטריך ליה להביא ראיה מההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דחייב ואי להוכיח מהתם דכל היכא דיד הגוי באמצע דבריא היזיקא ומהאי טעמא הוא דהו\"ל כאלו התנה בפי' סוף סוף קשה למאי אצטריך להרא\"ש למימר דהו\"ל כאלו התנה הלוה ג\"כ בפי' שיסלקהו מהנזק דכיון דהוכיח מההיא דהמקבל דבריא היזיקא והוי דינא דגרמי אין אנו חוששין לדעתו של הלוה דמה לנו לדעתו הרי הוא דינא דגרמי ונדחק לומר דהרא\"ש ז\"ל חדא ועוד קאמר דמלבד דהו\"ל כאלו התנו בפירוש גם דמי לההיא דזבין ארעא לגוי דהוי דינא דגרמי וחייב את\"ד ז\"ל:<br><b> והנה </b> במה שכתב הרב דהכ\"מ והרא\"ש אזלי ומודו דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה לסברת הראב\"ד ודעימיה דאי לא קביל עליה לא מחייבינן ליה משום דכיון דעובדא דעבד הוא בדנפשיה אינו אלא גרמא ולא מיחייב עד דקביל עליה יש לתמוה דאיך אפשר לומר דהרא\"ש אזיל ומודה דאי לא קביל לא מיחייב מאחר דהרא\"ש שם בפ' המקבל דק\"ח כתב וז\"ל והא דאין ממתינין עד שיבא הנזק וינדוהו אז עד שיפרע משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול השעבוד מעתה ומעכשיו ע\"כ. ואם איתא דס\"ל כסברת הראב\"ד ודעימיה דכל דלא קביל עליה לא מיחייב מאי ק\"ל לימא דמשום הכי משמתי' ליה מהשתא כי היכי דיקבל עליה כל אונסא דמתייליד דאי לא קביל עליה קודם שאירע הנזק לא מיחייב כמ\"ש הראב\"ד והר\"ם ב\"ן והרשב\"א אלא ודאי דס\"ל להרא\"ש דאפי' לא קביל עלי' מיחייב ומש\"ה הוקשה לו למה אין ממתינין עד שיארע הנזק וזה הבין מרן ב\"י בסי' קע\"ה סנ\"ח בכונת דברי הרא\"ש דאחר שהביא דברי הרא\"ש הללו סיים וכתב משמע מדבריו שאם לא קיבל עליו כל אונסא דאתי ליה ובא לו נזק מן הגוי שחייב לשלם ושלא כדברי הראב\"ד ודעימיה יע\"ש וכ\"כ הרב המפה והסמ\"ע שם כיע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב נתיבות משפט בדמ\"ו ע\"ג שכתב בדברי מוהריב\"ל דודאי הרא\"ש אזיל ומודה לסברת הראב\"ד ודעימיה דכל דלא קביל עליה לא מיחייב ועיקר קושייתו בפ' המקבל היתה דאמאי משמתינן ליה מעתה ומעכשיו דשמא לא יבא לו נזק ואטרוחי בדינא בכדי נמתין עד שיבא לו הנזק ואז ינדוהו עד דמקבל עליה לפרוע לו אבל אה\"ן ודאי שאם לא קבל עליו לפרוע לא קודם עשיית הנזק ולא אח\"ך דאינו חייב לשלם לו מדינא משום דגרמא הוא שאל\"כ היאך כתב שימתינו עד שיבא הנזק וינדוהו עד שיפרע ולמה לנו לנדותו אז יחייבו ב\"ד לפרוע לו כשאר המחוייבים בדין ואם לא רצה לפרוע נחתינן לנכסיה אלא ע\"כ לומר שאף אחר שיבא הנזק אין בידינו כח לא לחייבו לפרוע לו אלא לנדותו על שגרם נזק לחבירו והוא יקבל עליו לפרוע נזקו כדי שיתירו לו נדוייו ועפ\"ז עמד מתמיה על מרן ב\"י ששם מחלוקת בין הראב\"ד ודעמיה עם הרא\"ש והניח דבריו בצ\"ע יע\"ש וכדבריו כתב ג\"כ מוהר\"ש פ' לזרינטין ז\"ל הובאו דבריו בספר דורש משפט בסימן קע\"ה יע\"ש :<br><b> ואני </b> בעניי תמהני עליהם דאם איתא דס\"ל להרא\"ש דלא נחתינן לנכסיה משום דהוי גרמא ולא מיחייב מדינא אלא מדרבנן בעלמא א\"כ איך כתב דימתינו עד שיבא הנזק וינדוהו אז עד דפרע ליה דא\"כ אין לך נחתינן לנכסיה גדול מזה דכה\"ג אמרינן בפרק שבועת הדיינים דמ\"א ע\"א עלה דפליגי ת\"ק ורבי יוסי במציאת חרש שוטה וקטן אי נחתינן לנכסיה או לא דאמרינן בגמ' ולרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ואמרי דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה ואמר רבינא לרב אשי האי נקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא הוא ופי' רש\"י כיון דמשמתינן ליה לעולם עד דליתיב ליה לית לך מיחת לנכסיה עדיף מהאי אלא מאי עבדינן ליה משמתינן ליה עד דמטי זמן נגדיה דהיינו עד תלתין יומי ונגדינן ליה ושבקינן ליה יע\"ש וכן פסק הטור ומרן בש\"ע ח\"מ סי' פ\"ז סט\"ז ע\"ש וכיון דהרא\"ש כתב דינדוהו עד שיפרע לו היינו נחתינן לנכסיה ושפיר דקדק מרן ב\"י מדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו לא קבל עליה מיחייב משום דסבירא ליה דחיוב זה דינא הוא ולא קנסא ומה שהוצרך לומ' שינדוהו עד שיפרע ולא כתב שאז יחייבהו ונחתינן לנכסיה אין ספק דנדוי זה שכתב הרא\"ש הוא כשאינו רוצה לקבל עליו את הדין ולפרוע וכמ\"ש מרן ב\"י בח\"מ בסימן י\"ט בדין מי שחייב לחבירו כשאינו רוצה לקבל עליו את הדין מנדין אותו מיד ואין ממתיני' לו ב' וה' וב' כיע\"ש והוי דומיא כמ\"ש בגמ' מנדין אותו עד דמקבל כל אונסא דמתייליד דודאי אם קבל מיד כל אונסא אין מנדין אותו כן נלע\"ד ברור:<br><b> וראיתי </b> להרב הגדול כמוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים דקי\"א ע\"ב ד\"ה וכד דייקינן כו' שדחה חילוק זה שחילק מהריב\"ל ז\"ל בין ההיא דערב לחבירו לגוי דעביד מעשה בדחבריה דשם מודו הראב\"ד ודעימיה דאפי' לא קביל עליה מיחייב מדינא דגרמי משא\"כ בההיא דזבין לגוי אמצרא דחבריה דעביד בדנפשיה דהוי גרמא בעלמא ולא מיחייב עד דמקבל עליה כו' וכתב שזה אינו שהרי כתב הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בסי' שפ\"ו מחו' א' וז\"ל רואה אני לפטור את שמעון אם עבר והחזיר שטר פרוע לגוי לפי שאין כאן דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין עכ\"ל. הרי דאפילו דעבד בדחבריה ובריא הזיקא דסתם גוי אנס הוא ואפי\"ה קרי ליה הרשב\"א ז\"ל גרמא יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> אי מהא לא אירייא דשאני דמחזיר שטר פרוע לגוי דעיקר מעשה הנזק שהוא העמדת הישראל אצל הגוי דבזה ניזוק הישראל מהגוי שהוא מכירו כמו שהוכיחו הרא\"ש ומוהר\"ם מההיא דזבין ארעא אמצרא דחבריה לא נעשה ע\"י החזרת השטר דבלא\"ה כבר נשא ונתן עם הגוי בעל השטר ומכירו מקודם ומפני שפרעו והחזיר השטר עדיין לא ניצול ממנו דאם הוא אנס יכול להעליל עליו אפי' אחר חזרת השטר כיון שנשא ונתן עמו ואם אין כח ביד הגוי הזה להעליל עליו אלא ע\"י שטר זה מ\"מ בעת חזרת השטר אין כאן נזק מיד משא\"כ במכניסו ערב לגוי דלדעת הרא\"ש ומוהר\"ם עיקר הנזק הוא מה שמעמידו אצל הגוי ומיד הוא ניזוק בהכרת הגוי לישראל ונושא ונותן עמו כנלע\"ד ברור וכן כתב הסמ\"ע בסי' נ\"ה סק\"ה. עוד ראיתי להרב הנז' שדחה דברי מהריב\"ל ז\"ל במ\"ש דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה כ\"ע מודו בה דאינו אלא גרמ' בעלמא ולא מיחייב עד דמקבל עליה תחילה כל אונסא דמתייליד משום דהתם עביד מעשה בדנפשיה ומינה נמשך היזק לחבריה דמדברי הנמק\"י בפ' הגוזל בתרא שכתב בשם הרא\"ש ז\"ל דעיקר טעמא דהוי גרמא בעלמא ולא דינא דגרמי הוא משום דלא בריא היזיקא מיד כיון דבעת המכ��רה עדיין לא עשה שום נזק לגוי לשכנו ישראל ואפשר שלא יזיקנו ומהאי טעמא לא מיחייב עד דמקבל עליו תחילה כל אונסא דמתייליד ולפי דבריו ז\"ל מבואר יוצא דה\"ה נמי במכניס לחבירו ערב לגוי כיון דלא בריא הזיקא בעת שמכניסו ערב לגוי אינו אלא גרמא בעלמא מדרבנן ולא מיחייב מדינא ואע\"ג דבמוסר ממון חבירו מיחייב מדינא דגרמי התם הוא בגוי אנס ידוע וניכר לכל ובעל עלילות אבל בסתם גוי אינו אלא גרמא בעלמא ומתוך כך העלה הרב ז\"ל דבין במכניס לחבירו ערב לגוי ובין בזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה לא מיחייב מדינא דגרמי לכ\"ע דאינו אלא גרמא בעלמא עד דמקבל עליה כל אונסא דמתייליד ומה שחייב הרא\"ש בתשו' למכניס לחבירו ערב לגוי בכל אונסא דמתייליד אפי' שלא קבל עליו בפירוש כל אונסא דמתייליד הוא משום דכיון דשכיח היזקא במי שיש לו עסק עם הגוי דמה\"ט משמתינן ליה למאן דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה וזה עשה לו טובה לחבירו שנכנס ערב בעבורו לגוי מרצונו אמדינן דעתיה דלוה דבשביל טובה שעשה עמו זה הערב נתחייב לשלם לו כל נזק שיארע לו מערבות זה וגם זה הערב אדעתא דהכי נכנס ערב כדי ליפרע ממנו כל אונס שיבא לו מן הגוי וכמו שכתב הרא\"ש בפי' בתחילת דבריו דהו\"ל כאלו התנו בהדיא אלא דמדברי מוהר\"ם שהביא הרא\"ש והמרדכי שלא כתב דהוי כאלו התנו בהדיא ודימה ההיא דמכניס לחבירו ערב לגוי דמיון שלם לההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דחייב מטעם אריה ארבעת אמצראי מבואר יוצא דס\"ל למהר\"ם דחשיב זבין לגוי ומכניס ערב לגוי בריא היזיקא וחייב מדינא דגרמי ולא משום גרמא בעלמא עכת\"ד ז\"ל. והנה זה שכתב דהרא\"ש אזיל ומודה בההיא דזבין לגוי אמצרא דחבריה דאינו חייב מדינא אלא משום גרמא בעלמא ועד דמקבל עליה כל אונס' דמתייליד כבר כתבנו דזה אי אפשר לומר בדעת הרא\"ש מאחר דהוא ז\"ל כתב בפרק המקבל דינדוהו אחר שאירע הנזק עד דפרע ואי ס\"ל דלא מיחייב מדינא אלא משום גרמא דרבנן היינו נחתינן לנכסיה אלא ודאי דס\"ל דמיחייב מדינא וכמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל ועוד דמאחר דמדברי מהר\"ם שהביא הרא\"ש מוכח דס\"ל דהתם נמי בזבין אמצרא דחבריה מיחייב מדינא דגרמי ונחתינן לנכסיה איך הרא\"ש דפליג מביא דבריו סתם ולא פליג עליה בהא אלא ודאי דאף הרא\"ש ז\"ל אזיל ומודה ליה ולהכי הביא דבריו סתם וברור :"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Neighbors",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Neighbors",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר </b>\n<b> לגוי משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מן הגוי עד שינהוג הגוי בן המצר הזה שלו בדיני ישראל.</b> ע\"כ. הכי איתא בפ' המקבל דק\"ח האי מאן דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה דאמר ליה אריה ארבעתא אמצראי ע\"כ : והנה מסוגייא זו הביא הרא\"ש בת' כלל ח\"י סי' ז' ראיה על שמעון שנכנס ערב בשביל ראובן על חוב שהיה חייב לגוי א' והגוי אחר שנפרע מראובן תבע לשמעו' הערב באומרו שלא נפרע מר' כל החוב ופרע לו שמעון מקצת החוב ועתה תובע שמעון מראובן שיפרע לו מה שפרע לגוי והשיב הרא\"ש ז\"ל כיון שמודה ראובן שהכניסו לשמעון ערב לגוי חייב לפרוע לשמעון כל מה שיברר שמעון שפרע לגוי ואפי' אם הגוי תבע ממנו הממון שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקפם עלינו וצריך ליתן לו כל מה שיתבע ממנו וזה ידע ראובן כששם אותו ערב לגוי וקבל עליו שעבוד זה אע\"פ שלא פי' זה בפי' דודאי אמדינן דעת שמעון שלא היה מכניס עצמו לידי סכנה להתערב נגד הגוי אם לא לדעת כן וגם ראובן ידע זה והוי כאלו פרשו והתנו בו ודמי האי מילתא למאי דאמרי' בפרק המקבל כו' וכן נמי בנדון זה צריך לסלקו מכל אונס שיבא לו מערבות זה וכן היה דן ר' מאיר ז\"ל כי באשכנז נהגו לידון כן ומקובלין שתקנת הקהלות הוא והיה מורי אומר שאין אנו צריכין לתקנת הקהל כי דין תורה היא והביא ראיה כמ\"ש עכ\"ל. ודברי מוהר\"ם וראייתו מההיא דזבין ארעא אמצרא דחבריה הביאה ג\"כ המרדכי בפ' המקבל סי' ק\"ס והוסיף עוד לומ' ואין לחלק בין הכא להת' דלא נתרצה שכנגדו שירביץ לו הארי אמצרי' להיכא שנתר' לו מרצונו דאטו משום דמצוה עשה ונתכון להציל מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו כיון שיש לשכנגדו מעות שיוכל לסלקו סוף דבר עליו מוטל לסלק הגוי מעל הערב עכ\"ל :<br><b> והנה </b> מוהריב\"ל בח\"ב סי' ס\"ו ובח\"ג סי' קי\"ח עלה על דעתו ז\"ל לומר דהראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א שהביא דבריהם ה\"ה בפרקי' דס\"ל גבי ההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דדוקא כי קביל עליה ע\"י השמתא כל אונסא דמתייליד הוא דחייב אבל כי לא קביל עליה אע\"ג דאתי ליה אונסא מיניה לא מחייבינן ליה יע\"ש. פליגי אתשו' מוהר\"ם והרא\"ש ז\"ל הלזו דקמחייבו ליה למי שהכניסו ערב לגוי אע\"ג דלא קביל עליה בפי' כל אונסא דמתיליד ושוב חזר וכתב דמצינן למימר דלא פליגי דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחברי' אזלי ומודו מוהר\"ם והרא\"ש ז\"ל דדוקא בדקביל עליה ע\"י השמתא מיחייב משום דהתם כיון שהוא מוכ' את שלו לגוי ומתוך מה שעושה בשלו בא הנזק לחבירו אין כאן אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב מדינ' אלא משום קנסא דרבנן משא\"כ במכניס לחבירו ערב לגוי שמתוך שעשה בשל חבירו בא לו הנזק לחבירו והו\"ל כעושה מעש' הנזק בשל חבירו ממש כל כה\"ג הו\"ל דינא דגרמי וחייב מדינא ולא משום קנסא דרבנן וכעין זה חילק הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מה' חובל גבי עבדו אפותיקי וחזר ושחררו כיע\"ש וכונת מוהר\"ם והרא\"ש בראייתם שהביאו מההיא דזבין ארעא לגוי לההיא דמכניס לחבירו ערב לגוי הוא בדרך הדרגה דכי היכי דהתם משום דעביד מעשה בדנפשיה ונמשך הנזק לחבירו מיד הגוי דהוי גרמא בעלמ' מחייבינן ליה ע\"י השמתא עד דמקבל ליה כל אונסא דמתייליד ליה מן הגוי הכא דעביד מעשה בדחבריה להכניסו ערב לגוי סליק דרגא למחייב בדינא דגרמי אפי' בלתי קבלה:<br><b> ומ\"מ </b> הא ק\"ל בדברי תשו' הרא\"ש הלזו דמאחר דכתב דהו\"ל כאלו התנו בפירוש הלוה והערב להתחיב בכל אונסא דמתייליד למאי אצטריך ליה להביא ראיה מההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דחייב ואי להוכיח מהתם דכל היכא דיד הגוי באמצע דבריא היזיקא ומהאי טעמא הוא דהו\"ל כאלו התנה בפי' סוף סוף קשה למאי אצטריך להרא\"ש למימר דהו\"ל כאלו התנה הלוה ג\"כ בפי' שיסלקהו מהנזק דכיון דהוכיח מההיא דהמקבל דבריא היזיקא והוי דינא דגרמי אין אנו חוששין לדעתו של הלוה דמה לנו לדעתו הרי הוא דינא דגרמי ונדחק לומר דהרא\"ש ז\"ל חדא ועוד קאמר דמלבד דהו\"ל כאלו התנו בפירוש גם דמי לההיא דזבין ארעא לגוי דהוי דינא דגרמי וחייב את\"ד ז\"ל:<br><b> והנה </b> במה שכתב הרב דהכ\"מ והרא\"ש אזלי ומודו דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה לסברת הראב\"ד ודעימיה דאי לא קביל עליה לא מחייבינן ליה משום דכיון דעובדא דעבד הוא בדנפשיה אינו אלא גרמא ולא מיחייב עד דקביל עליה יש לתמוה דאיך אפשר לומר דהרא\"ש אזיל ומודה דאי לא קביל לא מיחייב מאחר דהרא\"ש שם בפ' המקבל דק\"ח כתב וז\"ל והא דאין ממתינין עד שיבא הנזק וינדוהו אז עד שיפרע משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שעבוד על נכסיו ויחול השעבוד מעתה ומעכשיו ע\"כ. ואם איתא דס\"ל כסברת הראב\"ד ודעימיה דכל דלא קביל עליה לא מיחייב מאי ק\"ל לימא דמשום הכי משמתי' ליה מהשתא כי היכי דיקבל עליה כל אונסא דמתייליד דאי לא קביל עליה קודם שאירע הנזק לא מיחייב כמ\"ש הראב\"ד והר\"ם ב\"ן והרשב\"א אלא ודאי דס\"ל להרא\"ש דאפי' לא קביל עלי' מיחייב ומש\"ה הוקשה לו למה אין ממתינין עד שיארע הנזק וזה הבין מרן ב\"י בסי' קע\"ה סנ\"ח בכונת דברי הרא\"ש דאחר שהביא דברי הרא\"ש הללו סיים וכתב משמע מדבריו שאם לא קיבל עליו כל אונסא דאתי ליה ובא לו נזק מן הגוי שחייב לשלם ושלא כדברי הראב\"ד ודעימיה יע\"ש וכ\"כ הרב המפה והסמ\"ע שם כיע\"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב נתיבות משפט בדמ\"ו ע\"ג שכתב בדברי מוהריב\"ל דודאי הרא\"ש אזיל ומודה לסברת הראב\"ד ודעימיה דכל דלא קביל עליה לא מיחייב ועיקר קושייתו בפ' המקבל היתה דאמאי משמתינן ליה מעתה ומעכשיו דשמא לא יבא לו נזק ואטרוחי בדינא בכדי נמתין עד שיבא לו הנזק ואז ינדוהו עד דמקבל עליה לפרוע לו אבל אה\"ן ודאי שאם לא קבל עליו לפרוע לא קודם עשיית הנזק ולא אח\"ך דאינו חייב לשלם לו מדינא משום דגרמא הוא שאל\"כ היאך כתב שימתינו עד שיבא הנזק וינדוהו עד שיפרע ולמה לנו לנדותו אז יחייבו ב\"ד לפרוע לו כשאר המחוייבים בדין ואם לא רצה לפרוע נחתינן לנכסיה אלא ע\"כ לומר שאף אחר שיבא הנזק אין בידינו כח לא לחייבו לפרוע לו אלא לנדותו על שגרם נזק לחבירו והוא יקבל עליו לפרוע נזקו כדי שיתירו לו נדוייו ועפ\"ז עמד מתמיה על מרן ב\"י ששם מחלוקת בין הראב\"ד ודעמיה עם הרא\"ש והניח דבריו בצ\"ע יע\"ש וכדבריו כתב ג\"כ מוהר\"ש פ' לזרינטין ז\"ל הובאו דבריו בספר דורש משפט בסימן קע\"ה יע\"ש :<br><b> ואני </b> בעניי תמהני עליהם דאם איתא דס\"ל להרא\"ש דלא נחתינן לנכסיה משום דהוי גרמא ולא מיחייב מדינא אלא מדרבנן בעלמא א\"כ איך כתב דימתינו עד שיבא הנזק וינדוהו אז עד דפרע ליה דא\"כ אין לך נחתינן לנכסיה גדול מזה דכה\"ג ��מרינן בפרק שבועת הדיינים דמ\"א ע\"א עלה דפליגי ת\"ק ורבי יוסי במציאת חרש שוטה וקטן אי נחתינן לנכסיה או לא דאמרינן בגמ' ולרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ואמרי דבדרבנן לא נחתינן לנכסיה מאי עבדינן ליה משמתינן ליה ואמר רבינא לרב אשי האי נקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא הוא ופי' רש\"י כיון דמשמתינן ליה לעולם עד דליתיב ליה לית לך מיחת לנכסיה עדיף מהאי אלא מאי עבדינן ליה משמתינן ליה עד דמטי זמן נגדיה דהיינו עד תלתין יומי ונגדינן ליה ושבקינן ליה יע\"ש וכן פסק הטור ומרן בש\"ע ח\"מ סי' פ\"ז סט\"ז ע\"ש וכיון דהרא\"ש כתב דינדוהו עד שיפרע לו היינו נחתינן לנכסיה ושפיר דקדק מרן ב\"י מדברי הרא\"ש דס\"ל דאפילו לא קבל עליה מיחייב משום דסבירא ליה דחיוב זה דינא הוא ולא קנסא ומה שהוצרך לומ' שינדוהו עד שיפרע ולא כתב שאז יחייבהו ונחתינן לנכסיה אין ספק דנדוי זה שכתב הרא\"ש הוא כשאינו רוצה לקבל עליו את הדין ולפרוע וכמ\"ש מרן ב\"י בח\"מ בסימן י\"ט בדין מי שחייב לחבירו כשאינו רוצה לקבל עליו את הדין מנדין אותו מיד ואין ממתיני' לו ב' וה' וב' כיע\"ש והוי דומיא כמ\"ש בגמ' מנדין אותו עד דמקבל כל אונסא דמתייליד דודאי אם קבל מיד כל אונסא אין מנדין אותו כן נלע\"ד ברור:<br><b> וראיתי </b> להרב הגדול כמוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים דקי\"א ע\"ב ד\"ה וכד דייקינן כו' שדחה חילוק זה שחילק מהריב\"ל ז\"ל בין ההיא דערב לחבירו לגוי דעביד מעשה בדחבריה דשם מודו הראב\"ד ודעימיה דאפי' לא קביל עליה מיחייב מדינא דגרמי משא\"כ בההיא דזבין לגוי אמצרא דחבריה דעביד בדנפשיה דהוי גרמא בעלמא ולא מיחייב עד דמקבל עליה כו' וכתב שזה אינו שהרי כתב הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בסי' שפ\"ו מחו' א' וז\"ל רואה אני לפטור את שמעון אם עבר והחזיר שטר פרוע לגוי לפי שאין כאן דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין עכ\"ל. הרי דאפילו דעבד בדחבריה ובריא הזיקא דסתם גוי אנס הוא ואפי\"ה קרי ליה הרשב\"א ז\"ל גרמא יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> אי מהא לא אירייא דשאני דמחזיר שטר פרוע לגוי דעיקר מעשה הנזק שהוא העמדת הישראל אצל הגוי דבזה ניזוק הישראל מהגוי שהוא מכירו כמו שהוכיחו הרא\"ש ומוהר\"ם מההיא דזבין ארעא אמצרא דחבריה לא נעשה ע\"י החזרת השטר דבלא\"ה כבר נשא ונתן עם הגוי בעל השטר ומכירו מקודם ומפני שפרעו והחזיר השטר עדיין לא ניצול ממנו דאם הוא אנס יכול להעליל עליו אפי' אחר חזרת השטר כיון שנשא ונתן עמו ואם אין כח ביד הגוי הזה להעליל עליו אלא ע\"י שטר זה מ\"מ בעת חזרת השטר אין כאן נזק מיד משא\"כ במכניסו ערב לגוי דלדעת הרא\"ש ומוהר\"ם עיקר הנזק הוא מה שמעמידו אצל הגוי ומיד הוא ניזוק בהכרת הגוי לישראל ונושא ונותן עמו כנלע\"ד ברור וכן כתב הסמ\"ע בסי' נ\"ה סק\"ה. עוד ראיתי להרב הנז' שדחה דברי מהריב\"ל ז\"ל במ\"ש דבההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה כ\"ע מודו בה דאינו אלא גרמ' בעלמא ולא מיחייב עד דמקבל עליה תחילה כל אונסא דמתייליד משום דהתם עביד מעשה בדנפשיה ומינה נמשך היזק לחבריה דמדברי הנמק\"י בפ' הגוזל בתרא שכתב בשם הרא\"ש ז\"ל דעיקר טעמא דהוי גרמא בעלמא ולא דינא דגרמי הוא משום דלא בריא היזיקא מיד כיון דבעת המכירה עדיין לא עשה שום נזק לגוי לשכנו ישראל ואפשר שלא יזיקנו ומהאי טעמא לא מיחייב עד דמקבל עליו תחילה כל אונסא דמתייליד ולפי דבריו ז\"ל מבואר יוצא דה\"ה נמי במכניס לחבירו ערב לגוי כיון דלא בריא הזיקא בעת שמכניסו ערב לגוי אינו אלא גרמא בעלמא מדרבנן ולא מיחייב מדינא ואע\"ג ��במוסר ממון חבירו מיחייב מדינא דגרמי התם הוא בגוי אנס ידוע וניכר לכל ובעל עלילות אבל בסתם גוי אינו אלא גרמא בעלמא ומתוך כך העלה הרב ז\"ל דבין במכניס לחבירו ערב לגוי ובין בזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה לא מיחייב מדינא דגרמי לכ\"ע דאינו אלא גרמא בעלמא עד דמקבל עליה כל אונסא דמתייליד ומה שחייב הרא\"ש בתשו' למכניס לחבירו ערב לגוי בכל אונסא דמתייליד אפי' שלא קבל עליו בפירוש כל אונסא דמתייליד הוא משום דכיון דשכיח היזקא במי שיש לו עסק עם הגוי דמה\"ט משמתינן ליה למאן דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה וזה עשה לו טובה לחבירו שנכנס ערב בעבורו לגוי מרצונו אמדינן דעתיה דלוה דבשביל טובה שעשה עמו זה הערב נתחייב לשלם לו כל נזק שיארע לו מערבות זה וגם זה הערב אדעתא דהכי נכנס ערב כדי ליפרע ממנו כל אונס שיבא לו מן הגוי וכמו שכתב הרא\"ש בפי' בתחילת דבריו דהו\"ל כאלו התנו בהדיא אלא דמדברי מוהר\"ם שהביא הרא\"ש והמרדכי שלא כתב דהוי כאלו התנו בהדיא ודימה ההיא דמכניס לחבירו ערב לגוי דמיון שלם לההיא דזבין ארעא לגוי אמצרא דחבריה דחייב מטעם אריה ארבעת אמצראי מבואר יוצא דס\"ל למהר\"ם דחשיב זבין לגוי ומכניס ערב לגוי בריא היזיקא וחייב מדינא דגרמי ולא משום גרמא בעלמא עכת\"ד ז\"ל. והנה זה שכתב דהרא\"ש אזיל ומודה בההיא דזבין לגוי אמצרא דחבריה דאינו חייב מדינא אלא משום גרמא בעלמא ועד דמקבל עליה כל אונס' דמתייליד כבר כתבנו דזה אי אפשר לומר בדעת הרא\"ש מאחר דהוא ז\"ל כתב בפרק המקבל דינדוהו אחר שאירע הנזק עד דפרע ואי ס\"ל דלא מיחייב מדינא אלא משום גרמא דרבנן היינו נחתינן לנכסיה אלא ודאי דס\"ל דמיחייב מדינא וכמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל ועוד דמאחר דמדברי מהר\"ם שהביא הרא\"ש מוכח דס\"ל דהתם נמי בזבין אמצרא דחבריה מיחייב מדינא דגרמי ונחתינן לנכסיה איך הרא\"ש דפליג מביא דבריו סתם ולא פליג עליה בהא אלא ודאי דאף הרא\"ש ז\"ל אזיל ומודה ליה ולהכי הביא דבריו סתם וברור :"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שכנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,114 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מעות אינן קונות א' </span>\n<b> הבהמה וא' המטלטלין נקנין במעות ד\"ת כו' אבל חכמים תקנו שלא יקנו המעות אלא במשיכה או בהגבהה כו'.</b> ע\"כ: הנה לפ\"ז דמעות אינן קונות מדרבנן אם נתן מקצת דמים ולא משך בחפץ שאינו ראוי ליחלק לכאורה נראה דקנה דלא שייך שמא יאמר נשרפו חיטיך כיון שלא נתן כל הדמים וצריך לשומרו בשביל השאר שלא קיבל וצריך להיו' אחריו בדינא ודיינא:<br><b> וראיתי </b> להרב בני דוד ז\"ל שכתב וז\"ל ויש להסתפק במי שלקח מחבירו חלק בחפץ אחד ונתן מעות ולא משך מה דינו ולכאורה נראה דאין צרי' משיכה שהרי אינו יכול לומר נשרפו כו' שהרי חצי שלו וצריך לשומרו בשביל חלקו ודומה למ\"ש אם היתה עליה של מוכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל גבי שוכר כלי דכיון דהגוף שלו מעות קונות אלא שבעירובין גבי נותן מעות לנחתום לזכות לו בעירוב דחכ\"א דלא קנה ופירש\"י משו' שלא משך יע\"ש:<br><b> ואשתמיט </b> מיניה סוגיא ערוכה בעירובין דפ\"א שהקשה לר\"א דאמר דזכה והא לא משך ותירצו דעשאו כד' פרקים ובחולין דפ\"ג אמרו בד' פרקים משחיטין את הטבח לפיכך אם מת מת ללוקח והא לא משך אמר ר\"ה כשמשך א\"ה אימא ובשאר [ימות] השנה אינו כן ואמאי והא משך אמר שמואל לעולם כשלא משך והב\"ע בשזיכה לו ע\"י אחר ורב אילא אמר ר\"י בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה דאמר ר\"י דבר תורה מעות קונות והרי התם לקח שוה דינר מהשאר וכולו למוכר ואפ\"ה דוקא בד' פרקים העמידו דבריהם על ד\"ת משא\"כ בשאר ימות השנה ואם מת מת למוכר ולא אמרינן כיון שהמוכר צריך לשומרו בשביל חלקו א\"צ משיכה ומע\"ק דליתא דלא פליג רבנן וזה מבואר מהני סוגייאי ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דברים אי יש משום מחוסרי אמנה מי </span>\n<b> שאמר לחבירו לתת מתנה ולא נתן יש בהם משום מחוסרי אמנה.</b> הנה בענין דברים אי יש בהם משום מחוסרי אמנה איפליגו רב ור\"י בפרק הזהב דמ\"ט ע\"א ור\"י ס\"ל דיש בהם משום מחוסרי אמנה ופרכינן עלה מהא דאמר רבה בב\"ח אמר ר\"י האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו ומשנינן ההיא במתנה מרובה וכי אמר ר\"י דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה במתנה מועטת ה\"נ מסתברא דהא אמר ר\"י ישראל שאמר לן' לוי כור מעשר יש לך בידי יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אא\"ב לא מצי למיהדר מש\"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים יע\"ש ומשמע מינה דלרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה פליג אההיא דר\"י בההיא דן' לוי וס\"ל דאינו יכול לעשותו תרומה על מקום אחר כיון דמצי למיהדר ביה ולפ\"ז צריך לומר דבן לוי זה אינו ממכיריו של האיש הלזה דא\"ל כור מעשר יש לך בידי דאי במכירו אפילו רב מודה נמי דהא בפרק כל הגט ד\"ל עלה דמתני' דהמלוה מעות לכהן וללוי להיות מפריש עליהם מחלקם פריך תלמודא ואע\"ג דלא אתו לידי כהן ולוי והיאך יצא ידי נתינה כיון דהן לא זכו בו ומשני רב במכירי כהונה ולויה וע\"ש בפי' רש\"י הרי דאפילו רב דלית ליה הא דר\"י דבמתנה מועטת יש בו משום מח\"א מודה הוא במכירי כהונה ולויה דחשיב כאלו בא לידו ולפ\"ז אני תמיה על רבינו ז\"ל שפסק כאן ובסוף ה' מתנה כר\"י דאמר דדברים יש בהם משום מח\"א ופסק לההיא דבן לוי בפ\"ז מהל' מעשר ד\"ח ואפ\"ה כשהביא למתני' דפרק כל הגט שם בהל' ה' כתב כאוקמתיה דרב דמיירי במכירי כהונה ולויה והוא תימא בעיני מאחר דפסק כר\"י דמתנה מועטת יש בו משום מח\"א ופסק לההיא דבן לוי למה לו להבי' אוקמתיה דרב כיון דבלא\"ה אתי שפיר והיותר תימא אצלי מ\"ש בהגהות אשירי שם בפרק כל הגט ע\"ש מוהר\"ם והן הן דברי התוס' בפרק י\"ן דקכ\"ג ע\"ב ד\"ה הכא במכירי כהונה דהיינו טעמא דרב דאמר דבמכירי כהונה חשיב כמוחזק משום שזה מתנה מועטת ואסור לחזור בו אפילו בדברים בעלמא ואלו רב איפכא שמעינן ליה במתנה מועטת יכול לחזור בו ומותר בו ואין בו משום מח\"א ואף שהתוס' ז\"ל שם בפרק י\"ן כתבו וז\"ל ואע\"ג שאם רצה יכול לחזור מ\"מ כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק ע\"כ: מיהו סוגיא דפרק הזהב דקאמר ואי מצי למיהדר אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים יע\"ש מוכח דכל דמותר בו לחזור ואין בו משום מח\"א אע\"פ דלא הדר ביה עדיין חשיב כאלו הדר כיון שהרשות בידו וא\"כ לרב דס\"ל דבמתנה מועטת מותר לחזור היאך מקרי מוחזק ואף שיש מקום קצת ליישב דברי התוס' דברי הר\"ם ורבינו מוקשים ועומדים אצלי ויותר מזה ק\"ל דברי מוהר\"ם שכתוב בתוספ' הרא\"ש הובאו דבריו בש\"מ לבב\"מ בפרק הזהב דעלה דאמר ר\"י התם גבי בן לוי דיכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כתב וז\"ל אע\"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה מיירי במכירי כהונה ולויה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט עכ\"ל והוא תימא דאי במכירי כהונה אפילו רב נמי מודה בה וא\"כ מה הכריח תלמודא מההיא דבן לוי דבמתנה מועטת מודה ר\"י כיון דבההיא אפילו רב נמי מודה ויש מקום ליישב זה ע\"פי מ\"ש בש\"מ שם דמה שדקדקו בסוגיא דהתם אמאי קאמר תלמודא מודה ר\"י במתנה מועטת ולא אמרו מודה במתנה מרובה דהיה מקום לומר דבההיא דאפליגו רב ור\"י הוי מתנה מרובה יע\"ש:<br><b> והשתא </b> אפשר דסובר מוהר\"מ דבהכי הוא דפליגי רב ור\"י אי חשיב מתנה מרובה או מועטת אבל כ\"ע מודו דבמתנה מועטת אסור לחזור בו ודוק ועיין להרב מח\"א ה' זכיה ומתנה דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מתחייב בדבר שאינו קצוב המתחייב </span>\n<b> עצמו בדבר שאינו קצוב כו' אע\"פ שקנו מידו שלא נשתעבד כיון שאין כאן דבר ידוע ומצוי.</b> והראב\"ד השיג עליו מן הסוגיא שבר\"פ הנושא דק\"א ע\"ב עלה דאיפליגו ר\"י ור\"ל באומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר דר\"י אמר חייב ור\"ל אמר פטור ומקשה ליה ר\"י לר\"ל ממתני' הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה ג' שנים דחייב לזונה דאע\"ג דאין שם לא קנין ולא חתימה בדיבורא בעלמא מיחייב ומשני ר\"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל כו' יע\"ש והשתא אם איתא דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה לר\"י נמי תיקשי מתני' שהרי מזונות דחמש שנים אינן קצובים ואפי\"ה קתני מתני' דחייב לזונה וע\"כ לשנויי כדשני ר\"ל בשטרי פסיקתא וה\"ה תירץ דה\"ן מצי למימר ולטעמיך יע\"ש : ועיין להב\"ח ז\"ל בא\"ה סי' קי\"ד שכתב דדעת רבינו ז\"ל הוא לחלק בין כשהתנאי היה בין קדושין לנשואין לכשהיה בזמן אחר דכל שהתנאי היה בין קדושין לנשואין אם היה שם קנין מהני דוקא לבת אשתו דאגב דמחתני כו' ובשאר אינשי אפי' ע\"י קנין לא מהני בדבר שאינו קצוב ואמטו להכי לא ק\"ל מתני' לר\"י דאיהו מפרש לה למתני' בשטר קנין ובין קדושי' לנשואין וכיון דהוי לבת אשתו מהני לה תנאה יע\"ש: ודבריו הם דברי תימה דא\"כ גם לר\"ל נמי ניחא ומאי ק\"ל לדידיה מהך מתני' ועיין להש\"ך בח\"מ סי' ס' שדחה דברי הב\"ח הלזו ממ\"ש רבינו בפ\"ו מה' זכיה ולא קשיא מידי דהתם מיירי באמירה בעלמא ומשו\"ה כתב דצריך שעת נשואין יע\"ש ויש ליישב אמנם עיקר קושיית הראב\"ד אפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרב בני שמואל בתשו' סי' ט\"ו ליישב דעת רבינו הסוגייא שבפ' עשרה יוחסין דלר\"מ יכול ליתן במתנה נכסים שיפלו לו לאחר מכאן אע\"ג דאינו יודע כמה יפול כמו שהוק' הר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ יע\"ש.<br><b> והרב </b> הנז' תירץ דלר\"מ דס\"ל דאדם מקנה דשב\"ל ה\"נ יכול להקנו' דבר שאינו קצוב וכ\"כ הרב גד\"ת בשער ס\"ד ח\"א דשמ\"א ע\"ב ד\"ה ועוד כו' יע\"ש והשתא משו\"ה לא הק\"ל לר\"י מתני' אע\"ג דהוי דבר שאינו קצוב דאיכא למימר הא מני ר\"מ וכ\"ש דהוי סתמא וסתם משנה ר\"מ תנא לה אבל לר\"ל דאמר דכל שאין עדים בשטר הו\"ל חספא בעלמא הוק' לו שפיר מההיא מתני' ודוק אבל בעיקר דברי הרבנים הנז' איכא למידק דבפ' הזהב דנ\"א עלה דאיפליגו רב ושמואל באומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה דרב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה ושקיל וטרי תלמודא לאוקומי לרב ושמואל אליבא דר\"י ור\"מ דאיפליגו בעלמא גבי מתנה עמ\"ש בתורה בתנאי שבממון וקאמר רב ענן לדידי מפרשה לי מיניה הא דמר שמואל באומר ע\"מ שאין לך עלי אונאה אבל באומר שאין בו אונאה יש בו אונאה ואקשינן לרב דאמר דאפי' באין לך עלי אונאה דיש לו אונאה מהברייתא דאמר' דאין בו אונאה ושני רבא כאן בסתם כאן במפרש ולפי שיטת רבינו בפי\"ב מה' אלו ה\"ג הכי פירושו בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול אבל במפרש היינו שאומר בפי' חפץ זה אני נותנו לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' יע\"ש:<br><b> הרי </b> דאפילו לר\"מ כל דלא הוי דבר קצוב אין כאן מחילה ואין לומר דהשתא מוקים לרב כר\"י ואה\"נ דלר\"מ מהני אפילו בסתם דהא רבא לא הוצרך לזה אלא לאוקמיה לרב אליבא דכ\"ע ודלא כאביי ואם כן היכי הדר מוקים ליה כיחידאה ועוד שהרי רב ס\"ל בעלמא כר\"מ דאין אדם מקנה דשלב\"ל כדאיתא פרק האשה רבה דצ\"ג ואין לומר דשאני אונאה דגזירת הכתוב הוא דאפי' בסתם איכא מחילה ורחמנא אמר דלא תיהוי מחילה עד שיראה לתגר או לקרובו כמו שדחה הרמב\"ן ז\"ל והביא דבריו הר\"ב התרומות בשער ס\"ד ח\"א דשמ\"ז ע\"ב הא ליתא שהרי רבינו יליף מינה לדין אחר כמ\"ש בפרק ט\"ו מה' אלו הל' ו' יע\"ש וכדברי ה\"ה ז\"ל ואולי אפשר דמש\"ה הטור ז\"ל בח\"מ סי' רל\"ב כתב דאזיל לשיטתו דס\"ל בעלמא דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו קצוב וע\"ש בדברי מרן ב\"י ז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר </b>\n<b> בשר לחבירו ונמצא בשר בכור כו'.</b> הנה המש\"ל עלה ונסתפק במוכר לחבירו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ונתחייב הלוקח לתת לו המעות אי מצי המוכר להוציא ממנו המעות והנה אם הלוקח לא היה יודע שהיה איסורי הנאה בהא לא אסתפקנא דפשיטא דהלוקח לא יהיב דמי המקח דאין לך מקח טעות גדול מזה כו' אך מה שנסתפקתי הוא בשידע הלוקח שהיה איסורי הנאה ואע\"פ כן אם נתחייב לתת הדמים כו' עכ\"ל ומה שיש לי לעמוד ע\"ד הרב מש\"ל ז\"ל הללו כבר עמדתי בספרי הקטן שורשי הי\"ם ח\"ב בה' אישות פ\"ה שורש המקדש בפרש שור הנסקל יעש\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין </span>\n<b> אדם מקנה דשלב\"ל כו'.</b> הנה אם אדם מתחייב בדשלב\"ל ראיתי למהריב\"ל ח\"ב סי' ל\"ו ול\"ז חקר ודרש לדעת רבינו ז\"ל אי מהני ויש ללמוד דאדם מתחייב בדשלב\"ל ממתני' דהניזקין דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מפני תיקון העולם הא מדינא גבי ממשעבדי ומבני חרי מיהא גבי ולדעת ר\"ח ז\"ל קצובים אע\"פ שאינן כתובים דהיינו אם קצב הפירות אע\"פ שלב\"ל ואינן כתובים גבי ממשעבדי נמי והרמב\"ן הקשה מהך מתני' לס' רבינו ז\"ל דאין אדם מתחייב בדבר שא\"ק הביא דבריו הר\"ב התרומות בשער ס\"ד יע\"ש בדשמ\"ח. ולמה שהקשה הרמב\"ן ולס' רבינו ממתני' דהניזקין נראה ליישב לדעת רבינו דיש לחלק בין מתחייב לתת דשלב\"ל עצמו דכל כי האי דאין דרך להקנותו בקנין ה\"נ אי אפשר דאפילו בחיוב אינו מתחייב לתתו דומיא דדבר שא\"ק לסברת רבינו ז\"ל אבל מתחייב לתת מנכסיו שבידו אלא שקוצב שיעור לחיובו דהיינו שיעור דמי שווי הפירות היוצאים משדה זו דהיא היא דינא דמתני' דהמתחייב לתת מנכסיו שיעור שווי הפירות של השדה שעדיין לב\"ל שפיר דמי דדוקא במתחייב לתת גוף הדבר שלב\"ל הן או דמיהן כיוצא בהם כגון שאין לו עכשיו נכסים דבהא ודאי מודינא דאין חילוק בין מתחייב לתת הפירות עצמן או דמי הפירות בזה הוא דאסתפקא ליה להרב ז\"ל דהיה אפשר לומר דכיון דאין הקנין נתפס בדבר שלב\"ל כדי להקנותו גם בחיוב אפשר דלא יחול כי אם בדבר שיוכל להקנותו יכול להתחייב דהא החיוב גרע מקנין דבקנין גוף הדבר הוא קנוי לו מיד אבל בחיוב אין גוף הדבר קנוי לו עד בואו לידו ונ\"מ טובא לענין כמה מילי ופשוט הוא דכל כה\"ג שהחיוב הוא לתת דבר שלב\"ל שייך להסתפק בזה כיון דהחיוב הוא לתת הדבר שלב\"ל דכה\"ג אף דאית ליה נכסים למתחייב מ\"מ עיקר החיוב הוא על גוף דבר שלב\"ל ונכסיו אינהו ערבים ביה אם לא ימצא לגבותם משא\"כ במתחייב מעכשיו לתת מה ששוים הפירות של דקל זה אמרי' דהו\"ל כמתנה ע\"ד שלב\"ל שתלה החיוב בדבר שלב\"ל שאם יש לו פירות יתחייב וג\"כ שקוצב כמה הוא מתחייב שיעור דמי פירות והרי מעכשיו חל החיוב על נכסיו שבידו אלא שתלאה להקנאתו אם יצאו פירות באילן זה ושיעור שווי הפירות שיוציא האילן הוא מתחייב ולהא ממש דמיא והכי אמר לו הריני מתחייב מעכשיו לתת מנכסי דמי פירות שיוציא אילן זה דשפיר מתפרש דתנאה הוי ושיעורא יהיב לחיובו עד כדי דמי פי' אילן זה וחיובו תלוי בדשב\"ל אם יצאו פירו' ומכ\"ש באחריות שמקבל המוכר על פירות השדה שקנה הלוקח והו\"ל כמתחייב לחבירו מעכשיו לתת ולשלם כל היזק שיולד לו כגון ההיא דמתנה ש\"ח להיות כשואל וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא והיא היא אחריות דהו\"ל מתנה בדשלב\"ל שתולה הקנאתו בדשב\"ל. ועיין בתשובה הרא\"ש הביאה הטור ח\"מ סי' ס\"א בשטר שמשעבד נכסיו על חוב שיתחייב אח\"כ בכ\"י: ועיין להרב בני יעקב בדס\"ח ע\"א ואילך בדין שלב\"ל ובדפ\"ט ע\"א יע\"ש:<br><b> וה\"ן </b> לא שנא דמתחייב לתת מעכשיו אם יולד לו היזק אלא שנתחייב אף בהיזק נכסים שלב\"ל לניזק ודוק:<br><b> עוד </b> אפשר לומר ובהכי מתיישב קו' הרמב\"ן דאפשר דתנאי שאני דהכא על תנאי זה נתן מעותיו בתורת קנין ע\"מ שנתחייב באחריות דשב\"ל ודבר שאינו קצוב ובהא לא שייך לומר נתבטל הקנין נתבטל המעשה דהיאך יתחייב לשלם יותר ממה שקבל מכח התנאי והרי אם לא ירצה לקיים התנאי אין לנו לומר אלא דנתבטל המעשה דהכא התנאי הוא נתינת הדמים בתורת קנין ומעשה הנתינה אי אפשר ליבטל וע\"כ צריך לקיים התנאי וכעין זה עיין להרב מעשה חייא סי' ה' ולמוהרי\"ט סי' מ\"ה ותשו' מוהר\"ם הביאה המרדכי בפ' הכותב על מי שקנה שדה והתנה עם אשתו שלא תערער אם ירצה למוכרו יע\"ש. ועיין להרב בני יעקב דע\"ה ע\"ג ומשם אנו למדים דתנאי מהני בדש\"בל וכמ\"ש התוס' בפ' חזקת ובר\"פ הכותב והראב\"ד בפכ\"ג מה' אישות ועיין להרב הנז' בדף ע\"ח ע\"א ואפי' לסברת ר\"ח ז\"ל דס\"ל דתנאי לא מהני כיון דסילוק לא מהני בדשלב\"ל כמו שנראה מדברי הר\"ן בפ' הכותב מ\"מ ס\"ל דמהני תנאי ע\"מ שתתן לי דבשב\"ל דהא מתנה עמה שירשנה ותחזור ירושתה ליורשיה וירוש' דבשלב\"ל הוי ועוד איכא למשמע מינה דגם יכול להתנות לתת למי שלא ב\"ל דהא סתמא מתני להחזיר ליורשיה ואפי' שלא היו בעולם בשעת שהתנה נותן להם ירושתה דאע\"ג דאין אדם מקנה למי שלב\"ל ואפי' לר\"ם כדאמרי' בפי\"ן ובהכי מייתבא קושיית הרב בני יעקב בדפ\"ט ע\"ד וז\"ל ז\"ל ואה\"ן דהוה מצי לתרוצי בדאמר בלשון חיוב ומש\"ה חייב אבל לשון הירוש' לא מתוקמא הכי דקאמרי' אילין דכתבי כו' כל מאי דילה תיהדר לבי נשא משמע דלאו מדין חיוב אלא תנאי הוא דקמתני יע\"ש:<br><b> ולפי </b> מ\"ש עוד בה דבלשון חיוב אינו מתחייב לתת לדשלב\"ל וכמ\"ש הוא ז\"ל ע\"ד מוהרב\"א ז\"ל יע\"ש ולהכי תירץ לקו' בלשון תנאי דבתנאי מהני לתת אפי' לדשלב\"ל:<br><b> ועיין </b> להרשב\"א בחי' לגטין די\"ג ועיין בנדרי' דמ\"ה בדין קני ע\"מ להקנות ולהרב ד\"א בקו' ז' וכן בההיא דע\"מ שהמעשר שלי:<br><b> ולענין </b> אם מת המתחייב קודם שבאו הפירו' לעולם כגון שנתחייב לתת פירות דקל זה ומת המתחייב קודם שבאו לעולם עיין להר\"ב בני יעקב דצ\"א שעלה ונסתפק בזה. ונראה שיש ללמוד דין זה מהא דאמרי' בפ' י' יוחסין דע\"ח ופי\"ן דק\"ל דלר\"ם אצטריך יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ועיין להרשב\"א ז\"ל בכ\"י שכתב דמינה יש ללמוד למקנה למי שלא בא לעולם דהיינו דוקא היכא דהקונה ב\"ל אבל היכא שלב\"ל לא עיין בש\"מ לב\"ב דקכ\"ז וה\"ה והוא הטעם לענין חיוב דאף דאדם מתחייב בדשב\"ל ה\"ד היכא שבאו לעולם יכול להתחייב לתתם לו ומשו\"ה יכול להתחייב מקודם לכן ג\"כ אבל בדבר דאף כשיבואו לעולם אינו יכול להקנותם ודאי דאם הקנה אותם ונתחייב בהם מקודם לכן דלא מהני וה\"ט דלר\"ם אף דס\"ל דיכול להקנות דשב\"ל וכן למי שלא ב\"ל ה\"ד היכא שבאו לעולם יכול להקנותם משו\"ה יכול ג\"כ להקנותם מקודם לכן : אבל אם נולד לאחר מיתת הנותן או ב\"ל לאחר מיתה לא מהני הקנאתו מקודם לכן וה\"ה והוא הטעם בחיוב כן נ\"ל פשוט:<br><b> ודע </b> דאע\"ג דקי\"ל אין אדם מקנה דשלב\"ל אדם מתנה בשלב\"ל ועיין להרב בני יעקב ז\"ל מה שפלפל באורך בדברי המרדכי בפרקא קמא דמציעא מדף ס\"ח ע\"ד ואילך והרב בעל המפה בסי' ר\"ט והרב כנה\"ג שם הג\"הט אות ע\"ד וע\"ז ומלשון המרדכי הנז' תשובה מוצאת לספיקו של הרמ\"ל בה' אישות בקטן שקידש לכשיגדיל אי הוי דשב\"ל או לא והדבר מבואר דדבשב\"ל הוי וכמו שיראה הרואה בדברי מוהר\"ם הנז' ועיין להרב שער המלך פכ\"ב מה' אלו הט\"ו במוכר חוב שלא הגיע זמנו שהביא ההיא דמוהריק\"ו כיע\"ש:<br><b> ודע </b> דהא דאמרינן דאדם מתנה בדבר שב\"ל נראה דדוקא בשתלה הקנאתו בדבר שלב\"ל כגון לכשתגנב ותרצה ותשלמנה הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכן פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלש וכן הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים וכן שדי נתונה לך לאחר שימות פ' וכיוצא וכמו כן מתנה ש\"ח להיות כשואל שתולה הקנאתו בדשב\"ל דכל כיוצא בזה ודאי דשפיר דמי אבל מוכר נכסיו ע\"מ שתתן לי כ\"כ מהפירות היוצא שנה שנה אף שמדברי הרא\"ש בפ' המוכ' את הבית דס\"ג נראה דס\"ל דיכו' להקנות בזה. מיהו מדברי הרב העיטור נר' דלא מהני כמ\"ש מוהר\"ש יונה סי' כ\"ה יע\"ש. ונראה שדברי הר\"ב העיטור בכה\"ג מיירי שלא תלה הקנאתו בדשב\"ל ואין כונתו שלא יקנה אלא אח\"כ ומעכשיו כענין ההיא דלכשתגנב דכה\"ג ודאי מהני ולא נחלק הר\"ן בזה מעולם. אבל בכה\"ג שמתנה ע\"מ שיתן לו דשב\"ל איכא למימר דתנאי בטל והמעשה קיים זו היא ס' בעל העיטור ז\"ל וכן יש ללמוד מדברי התוס' שבפ' אע\"פ שכתבו דה\"ט דמתנה עמש\"ב תנאו בטל משום דליכא למילף מתנאי בגו\"ר והם לא התנו עמש\"ב וה\"ה והוא הטעם במתנה ע\"ד שב\"ל דתנאו בטל דבגו\"ר לא התנו ע\"ד שלב\"ל דתנאי כזה אינו מבטל מעשה. ועיין להפ\"ח בי\"ד סי' ס\"א ומרן החבי\"ב סי' ר\"ט הג\"הט אות ע\"ד וע\"ו וההיא דע\"מ שתניקי את בני אע\"ג דהחלב לא ב\"ל כמ\"ש הרשב\"א בח\"ב סי' ע\"ב ההיא מלתא תלי בה שתניקי, ואדם מתחייב בדשב\"ל: ובהכי מייתבא דברי הריטב\"א הביאן מרן ב\"י בסי' ס' שכתב וכן בתנאה: ועיין מה שהק' הר\"ב בני יעקב דפ\"ח ע\"ד:<br><b> ודע </b> אי קנין מעכשיו מהני אף בדבר שב\"ל דלכשבאו לעולם קנה הרב בני אהרן בביאורו לה' מתנה דקכ\"ה ע\"ג ד\"ה עוד י\"ל כתב דקנה יע\"ש. ויפה השיג עליו הרב בני יעקב בדע\"ג ע\"ג: ועיין למוהרי\"ט בחי' לקי' פ' האומר דס\"ג שכתב וז\"ל נהי דאדם מקנה דשלב\"ל מיהו לא חל הקנין עד שיבוא אפי' אמר מעכשיו תדע דהא רבינא דאמר אדם מקנה דשב\"ל גבי פירות דקל אמרי' בפ' א\"ן עד שלב\"ל יכול לחזור בו ומסתמא דקנין מעכשיו הוא דהא אין מטלטלי' נקני' אלא במשיכה שאם לאחר זמן אפי' בדשלב\"ל לא קנה דבההיא שעתא כבר כלתה משיכתו וכיון דיכול לחזור בו ה\"ה נמי דבעי' שיהא השטר קיים בשעת קניית עכ\"ל : ודבריו צ\"ע דס\"ס ת\"ל דהיאך קונה כיון דלא חל הקנין אלא עד שיבואו ויכול לחזור בו ובשעת הקניה הדר שודרא למריה ומה נועיל כי נפגע בלשון מעכשיו וע\"ק דהא משכחת לה בכסף כיון שאין לו מה למשוך כמ\"ש ז\"ל לענין אחר עוד בה שהנך רואה דאשתמיט מיניה דמר דברי הר\"ן והריטב\"א שהביא הרב בני אהרן ז\"ל ודברי הרשב\"א בחי' לקי' שכתבו דהא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו מיירי ועיין להר\"ב מח\"א ה\"מ דשלב\"ל סי' א' מ\"ש בשם הריטב\"א ואשתמיט מיניה דברי הריטב\"א בחי' שחולק ע\"ז:<br><b> ועיין </b> להרב מוהריט\"א נר\"ו בקו' גט מקושר סי' י\"ב דס\"ב ע\"א שייחס להריטב\"א ולהתוס' דס\"ל דלר\"מ בדבר שב\"ל חל למגמר הקנין מקודם שיבא לעולם יע\"ש וליתא דהריטב\"א ז\"ל ס\"ל בהדיא איפכא כמ\"ש ע\"ש הר\"ב בני אהרן וכן היא סברת הר\"ן וכ\"כ בש\"מ פ' האשה שנפלה דפ\"ב וכמו כן התוס' לדבריהם ז\"ל ס\"ל דאפילו דאמר מעכשיו יכול לחזור בו ולא קנה עד שיבואו לעולם לר\"ם ועיין להר\"ב בני יעקב ז\"ל בדע\"ב ע\"ד ובדע\"ד ע\"ב ע\"ק טובא מ\"ש מוהרי\"ט ז\"ל דאפי' במעכשיו בעי' שיהא השטר קיים כו' ולע\"ד לא נהירא דבהדייא כתבו התו' והנ\"י בפ\"ק דמציעא דא\"ץ שיהא השטר קיים ע\"ק ע\"ד הר\"ב בני יעקב בדע\"ה ע\"ב דמנ\"ל להרשב\"א א\"י לחזור ועינינו הרואות דהרשב\"א ז\"ל כתב דהא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו ועוד מה שהק' בדע\"ב ע\"ד ל\"ק ��פי דברי מוהרי\"ט ברם דברי מוהרימ\"ט ז\"ל יש לדחות כמ\"ש וקנה בכסף וע\"כ צ\"ל הכי דסברת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שכתבו דההיא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו וס\"ל דדוקא במעכשיו קנה דקנה הפירות בכסף כיון דאין לו במה למשוך: ונראה דהך פלוגתא דרבוות' שייכא לדידן באומר שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תהא קנויה לך ועיין בס' מו\"ה שער המלך פכ\"ב ה\"ה יע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> שאינו ברשותו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך כו' לא קנה.</b> מצאתי כתוב למורי הרב המו' בעל שער המלך שכתב ע\"ד זה וז\"ל כתבתי בנדפס בדין זה על מה שהק' מוהר\"י אלפ'אנדארי לדעת המבי\"ט דאפי' אי אמרי' דעתה קרובה אצל בנו ממתני' פ' יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל כו' דמעיקרא קושייא ליתא יע\"ש. והן עתה בהיותי בעיר סיינא אינה ה' לידי תשו' מוהר\"ם בר ברוך קובץ קטן וראיתי שם בסי' קל\"ג שהק' קושייא הלזו וז\"ל כתבתם דקי\"ל כר\"י דאמר דהמזכה לעובר שלו קנה דדעתו קרובה כו' כן הוא אע\"ג דאיכא למתמא א\"כ מצינו עובר נוחל ומנחיל כגון אם זכתה לו אמו מנכסיה הואיל וזכה הוא מנחיל לאחיו מן האב ותנן בנידה בן יום א' דוקא איכא לאוקומי נוחל ומנחיל לא אשכחן אבל הכא בתורת מתנה זכה ולא בתורת ירושה עכ\"ל:<br><b> והמתבאר </b> מדבריו דס\"ל דאפי' באם אמרי' דעתה קרובה אצל בנו כדעת המבי\"ט ח\"ב. ומ\"מ הדבר תמוה שהרי כתבו הנ\"י והרא\"ש דהא דאמרי' המזכה לעובר שלו קנה היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם והביאו ראי' מהירושלמי וצ\"ע ע\"כ מ\"כ: ועיין במ\"ש אנן יד עניי לעיל ה' גניבה פ\"ט ה' יו\"ד משם הרב המבי\"ט ז\"ל בענין אי אמרי' רחמי האם על הבן כמ\"ש גבי האב יע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,111 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sales",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sales",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מעות אינן קונות א' </span>\n<b> הבהמה וא' המטלטלין נקנין במעות ד\"ת כו' אבל חכמים תקנו שלא יקנו המעות אלא במשיכה או בהגבהה כו'.</b> ע\"כ: הנה לפ\"ז דמעות אינן קונות מדרבנן אם נתן מקצת דמים ולא משך בחפץ שאינו ראוי ליחלק לכאורה נראה דקנה דלא שייך שמא יאמר נשרפו חיטיך כיון שלא נתן כל הדמים וצריך לשומרו בשביל השאר שלא קיבל וצריך להיו' אחריו בדינא ודיינא:<br><b> וראיתי </b> להרב בני דוד ז\"ל שכתב וז\"ל ויש להסתפק במי שלקח מחבירו חלק בחפץ אחד ונתן מעות ולא משך מה דינו ולכאורה נראה דאין צרי' משיכה שהרי אינו יכול לומר נשרפו כו' שהרי חצי שלו וצריך לשומרו בשביל חלקו ודומה למ\"ש אם היתה עליה של מוכר וכמ\"ש התוס' ז\"ל גבי שוכר כלי דכיון דהגוף שלו מעות קונות אלא שבעירובין גבי נותן מעות לנחתום לזכות לו בעירוב דחכ\"א דלא קנה ופירש\"י משו' שלא משך יע\"ש:<br><b> ואשתמיט </b> מיניה סוגיא ערוכה בעירובין דפ\"א שהקשה לר\"א דאמר דזכה והא לא משך ותירצו דעשאו כד' פרקים ובחולין דפ\"ג אמרו בד' פרקים משחיטין את הטבח לפיכך אם מת מת ללוקח והא לא משך אמר ר\"ה כשמשך א\"ה אימא ובשאר [ימות] השנה אינו כן ואמאי והא משך אמר שמואל לעולם כשלא משך והב\"ע בשזיכה לו ע\"י אחר ורב אילא אמר ר\"י בארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה דאמר ר\"י דבר תורה מעות קונות והרי התם לקח שוה דינר מהשאר וכולו למוכר ואפ\"ה דוקא בד' פרקים העמידו דבריהם על ד\"ת משא\"כ בשאר ימות השנה ואם מת מת למוכר ולא אמרינן כיון שהמוכר צריך לשומרו בשביל חלקו א\"צ משיכה ומע\"ק דליתא דלא פליג רבנן וזה מבואר מהני סוגייאי ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דברים אי יש משום מחוסרי אמנה מי </span>\n<b> שאמר לחבירו לתת מתנה ולא נתן יש בהם משום מחוסרי אמנה.</b> הנה בענין דברים אי יש בהם משום מחוסרי אמנה איפליגו רב ור\"י בפרק הזהב דמ\"ט ע\"א ור\"י ס\"ל דיש בהם משום מחוסרי אמנה ופרכינן עלה מהא דאמר רבה בב\"ח אמר ר\"י האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו ומשנינן ההיא במתנה מרובה וכי אמר ר\"י דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה במתנה מועטת ה\"נ מסתברא דהא אמר ר\"י ישראל שאמר לן' לוי כור מעשר יש לך בידי יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אא\"ב לא מצי למיהדר מש\"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים יע\"ש ומשמע מינה דלרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה פליג אההיא דר\"י בההיא דן' לוי וס\"ל דאינו יכול לעשותו תרומה על מקום אחר כיון דמצי למיהדר ביה ולפ\"ז צריך לומר דבן לוי זה אינו ממכיריו של האיש הלזה דא\"ל כור מעשר יש לך בידי דאי במכירו אפילו רב מודה נמי דהא בפרק כל הגט ד\"ל עלה דמתני' דהמלוה מעות לכהן וללוי להיות מפריש עליהם מחלקם פריך תלמודא ואע\"ג דלא אתו לידי כהן ולוי והיאך יצא ידי נתינה כיון דהן לא זכו בו ומשני רב במכירי כהונה ולויה וע\"ש בפי' רש\"י הרי דאפילו רב דלית ליה הא דר\"י דבמתנה מועטת יש בו משום מח\"א מודה הוא במכירי כהונה ולויה דחשיב כאלו בא לידו ולפ\"ז אני תמיה על רבינו ז\"ל שפסק כאן ובסוף ה' מתנה כר\"י דאמר דדברים יש בהם משום מח\"א ופסק לההיא דבן לוי בפ\"ז מהל' מעשר ד\"ח ואפ\"ה כשהביא למתני' דפרק כל הגט שם בהל' ה' כתב כאוקמתיה דרב דמיירי במכירי כהונה ולויה והוא תימא בעיני מאחר דפסק כר\"י דמתנה מועטת יש בו משום מח\"א ופסק לההיא דבן לוי למה לו להבי' אוקמתיה דרב כיון דבלא\"ה אתי שפיר והיותר תימא אצלי מ\"ש בהגהות אשירי שם בפרק כל הגט ע\"ש מוהר\"ם והן הן דברי התוס' בפרק י\"ן דקכ\"ג ע\"ב ד\"ה הכא במכירי כהונה דהיינו טעמא דרב דאמר דבמכירי כהונה חשיב כמוחזק משום שזה מתנה מועטת ואסור לחזור בו אפילו בדברים בעלמא ואלו רב איפכא שמעינן ליה במתנה מועטת יכול לחזור בו ומותר בו ואין בו משום מח\"א ואף שהתוס' ז\"ל שם בפרק י\"ן כתבו וז\"ל ואע\"ג שאם רצה יכול לחזור מ\"מ כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק ע\"כ: מיהו סוגיא דפרק הזהב דקאמר ואי מצי למיהדר אמאי רשאי אשתכח דקאכיל טבלים יע\"ש מוכח דכל דמותר בו לחזור ואין בו משום מח\"א אע\"פ דלא הדר ביה עדיין חשיב כאלו הדר כיון שהרשות בידו וא\"כ לרב דס\"ל דבמתנה מועטת מותר לחזור היאך מקרי מוחזק ואף שיש מקום קצת ליישב דברי התוס' דברי הר\"ם ורבינו מוקשים ועומדים אצלי ויותר מזה ק\"ל דברי מוהר\"ם שכתוב בתוספ' הרא\"ש הובאו דבריו בש\"מ לבב\"מ בפרק הזהב דעלה דאמר ר\"י התם גבי בן לוי דיכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר כתב וז\"ל אע\"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה מיירי במכירי כהונה ולויה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט עכ\"ל והוא תימא דאי במכירי כהונה אפילו רב נמי מודה בה וא\"כ מה הכריח תלמודא מההיא דבן לוי דבמתנה מועטת מודה ר\"י כיון דבההיא אפילו רב נמי מודה ויש מקום ליישב זה ע\"פי מ\"ש בש\"מ שם דמה שדקדקו בסוגיא דהתם אמאי קאמר תלמודא מודה ר\"י במתנה מועטת ולא אמרו מודה במתנה מרובה דהיה מקום לומר דבההיא דאפליגו רב ור\"י הוי מתנה מרובה יע\"ש:<br><b> והשתא </b> אפשר דסובר מוהר\"מ דבהכי הוא דפליגי רב ור\"י אי חשיב מתנה מרובה או מועטת אבל כ\"ע מודו דבמתנה מועטת אסור לחזור בו ודוק ועיין להרב מח\"א ה' זכיה ומתנה דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מתחייב בדבר שאינו קצוב המתחייב </span>\n<b> עצמו בדבר שאינו קצוב כו' אע\"פ שקנו מידו שלא נשתעבד כיון שאין כאן דבר ידוע ומצוי.</b> והראב\"ד השיג עליו מן הסוגיא שבר\"פ הנושא דק\"א ע\"ב עלה דאיפליגו ר\"י ור\"ל באומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר דר\"י אמר חייב ור\"ל אמר פטור ומקשה ליה ר\"י לר\"ל ממתני' הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה ג' שנים דחייב לזונה דאע\"ג דאין שם לא קנין ולא חתימה בדיבורא בעלמא מיחייב ומשני ר\"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל כו' יע\"ש והשתא אם איתא דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה לר\"י נמי תיקשי מתני' שהרי מזונות דחמש שנים אינן קצובים ואפי\"ה קתני מתני' דחייב לזונה וע\"כ לשנויי כדשני ר\"ל בשטרי פסיקתא וה\"ה תירץ דה\"ן מצי למימר ולטעמיך יע\"ש : ועיין להב\"ח ז\"ל בא\"ה סי' קי\"ד שכתב דדעת רבינו ז\"ל הוא לחלק בין כשהתנאי היה בין קדושין לנשואין לכשהיה בזמן אחר דכל שהתנאי היה בין קדושין לנשואין אם היה שם קנין מהני דוקא לבת אשתו דאגב דמחתני כו' ובשאר אינשי אפי' ע\"י קנין לא מהני בדבר שאינו קצוב ואמטו להכי לא ק\"ל מתני' לר\"י דאיהו מפרש לה למתני' בשטר קנין ובין קדושי' לנשואין וכיון דהוי לבת אשתו מהני לה תנאה יע\"ש: ודבריו הם דברי תימה דא\"כ גם לר\"ל נמי ניחא ומאי ק\"ל לדידיה מהך מתני' ועיין להש\"ך בח\"מ סי' ס' שדחה דברי הב\"ח הלזו ממ\"ש רבינו בפ\"ו מה' זכיה ולא קשיא מידי דהתם מיירי באמירה בעלמא ומשו\"ה כתב דצריך שעת נשואין יע\"ש ויש ליישב אמנם עיקר קושיית הראב\"ד אפשר ליישב ע\"פ מ\"ש הרב בני שמואל בתשו' סי' ט\"ו ליישב דעת רבינו הסוגייא שבפ' עשרה יוחסין דלר\"מ יכול ליתן במתנה נכסים שיפלו לו לאחר מכאן אע\"ג דאינו יודע כמה יפול כמו שהוק' הר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ יע\"ש.<br><b> והרב </b> הנז' תירץ דלר\"מ דס\"ל דאדם מקנה דשב\"ל ה\"נ יכול להקנו' דבר שאינו קצוב וכ\"כ הרב גד\"ת בשער ס\"ד ח\"א דשמ\"א ע\"ב ד\"ה ועוד כו' יע\"ש והשתא משו\"ה לא הק\"ל לר\"י מתני' אע\"ג דהוי דבר שאינו קצוב דאיכא למימר הא מני ר\"מ וכ\"ש דהוי סתמא וסתם משנה ר\"מ תנא לה אבל לר\"ל דאמר דכל שאין עדים בשטר הו\"ל חספא בעלמא הוק' לו שפיר מההיא מתני' ודוק אבל בעיקר דברי הרבנים הנז' איכא למידק דבפ' הזהב דנ\"א עלה דאיפליגו רב ושמואל באומר לחבירו ע\"מ שאין לך עלי אונאה דרב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה ושקיל וטרי תלמודא לאוקומי לרב ושמואל אליבא דר\"י ור\"מ דאיפליגו בעלמא גבי מתנה עמ\"ש בתורה בתנאי שבממון וקאמר רב ענן לדידי מפרשה לי מיניה הא דמר שמואל באומר ע\"מ שאין לך עלי אונאה אבל באומר שאין בו אונאה יש בו אונאה ואקשינן לרב דאמר דאפי' באין לך עלי אונאה דיש לו אונאה מהברייתא דאמר' דאין בו אונאה ושני רבא כאן בסתם כאן במפרש ולפי שיטת רבינו בפי\"ב מה' אלו ה\"ג הכי פירושו בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול אבל במפרש היינו שאומר בפי' חפץ זה אני נותנו לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' יע\"ש:<br><b> הרי </b> דאפילו לר\"מ כל דלא הוי דבר קצוב אין כאן מחילה ואין לומר דהשתא מוקים לרב כר\"י ואה\"נ דלר\"מ מהני אפילו בסתם דהא רבא לא הוצרך לזה אלא לאוקמיה לרב אליבא דכ\"ע ודלא כאביי ואם כן היכי הדר מוקים ליה כיחידאה ועוד שהרי רב ס\"ל בעלמא כר\"מ דאין אדם מקנה דשלב\"ל כדאיתא פרק האשה רבה דצ\"ג ואין לומר דשאני אונאה דגזירת הכתוב הוא דאפי' בסתם איכא מחילה ורחמנא אמר דלא תיהוי מחילה עד שיראה לתגר או לקרובו כמו שדחה הרמב\"ן ז\"ל והביא דבריו הר\"ב התרומות בשער ס\"ד ח\"א דשמ\"ז ע\"ב הא ליתא שהרי רבינו יליף מינה לדין אחר כמ\"ש בפרק ט\"ו מה' אלו הל' ו' יע\"ש וכדברי ה\"ה ז\"ל ואולי אפשר דמש\"ה הטור ז\"ל בח\"מ סי' רל\"ב כתב דאזיל לשיטתו דס\"ל בעלמא דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו קצוב וע\"ש בדברי מרן ב\"י ז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר </b>\n<b> בשר לחבירו ונמצא בשר בכור כו'.</b> הנה המש\"ל עלה ונסתפק במוכר לחבירו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ונתחייב הלוקח לתת לו המעות אי מצי המוכר להוציא ממנו המעות והנה אם הלוקח לא היה יודע שהיה איסורי הנאה בהא לא אסתפקנא דפשיטא דהלוקח לא יהיב דמי המקח דאין לך מקח טעות גדול מזה כו' אך מה שנסתפקתי הוא בשידע הלוקח שהיה איסורי הנאה ואע\"פ כן אם נתחייב לתת הדמים כו' עכ\"ל ומה שיש לי לעמוד ע\"ד הרב מש\"ל ז\"ל הללו כבר עמדתי בספרי הקטן שורשי הי\"ם ח\"ב בה' אישות פ\"ה שורש המקדש בפרש שור הנסקל יעש\"ב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין </span>\n<b> אדם מקנה דשלב\"ל כו'.</b> הנה אם אדם מתחייב בדשלב\"ל ראיתי למהריב\"ל ח\"ב סי' ל\"ו ול\"ז חקר ודרש לדעת רבינו ז\"ל אי מהני ויש ללמוד דאדם מתחייב בדשלב\"ל ממתני' דהניזקין דאין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מפני תיקון העולם הא מדינא גבי ממשעבדי ומבני חרי מיהא גבי ולדעת ר\"ח ז\"ל קצובים אע\"פ שאינן כתובים דהיינו אם קצב הפירות אע\"פ שלב\"ל ואינן כתובים גבי ממשעבדי נמי והרמב\"ן הקשה מהך מתני' לס' רבינו ז\"ל דאין אדם מתחייב בדבר שא\"ק הביא דבריו הר\"ב התרומות בשער ס\"ד יע\"ש בדשמ\"ח. ולמה שהקשה הרמב\"ן ולס' רבינו ממתני' דהניזקין נראה ליישב לדעת רבינו דיש לחלק בין מתחייב לתת דשלב\"ל עצמו דכל כי האי דאין דרך להקנותו בקנין ה\"נ אי אפשר דאפילו בחיוב אינו מתחייב לתתו דומיא דדבר שא\"ק לסברת רבינו ז\"ל אבל מתחייב לתת מנכסיו שבידו אלא שקוצב שיעור לחיובו דהיינו שיעור דמי שווי הפירות היוצאים משדה זו דהיא היא דינא דמתני' דהמתחייב לתת מנכסיו שיעור שווי הפירות של השדה שעדיין לב\"ל שפיר דמי דדוקא במתחייב לתת גוף הדבר שלב\"ל הן או דמיהן כיוצא בהם כגון שאין לו עכשיו נכסים דבהא ודאי מודינא דאין חילוק בין מתחייב לתת הפירות עצמן או דמי הפירות בזה הוא דאסתפקא ליה להרב ז\"ל דהיה אפשר לומר דכיון דאין הקנין נתפס בדבר שלב\"ל כדי להקנותו גם בחיוב אפשר דלא יחול כי אם בדבר שיוכל להקנותו יכול להתחייב דהא החיוב גרע מקנין דבקנין גוף הדבר הוא קנוי לו מיד אבל בחיוב אין גוף הדבר קנוי לו עד בואו לידו ונ\"מ טובא לענין כמה מילי ופשוט הוא דכל כה\"ג שהחיוב הוא לתת דבר שלב\"ל שייך להסתפק בזה כיון דהחיוב הוא לתת הדבר שלב\"ל דכה\"ג אף דאית ליה נכסים למתחייב מ\"מ עיקר החיוב הוא על גוף דבר שלב\"ל ונכסיו אינהו ערבים ביה אם לא ימצא לגבותם משא\"כ במתחייב מעכשיו לתת מה ששוים הפירות של דקל זה אמרי' דהו\"ל כמתנה ע\"ד שלב\"ל שתלה החיוב בדבר שלב\"ל שאם יש לו פירות יתחייב וג\"כ שקוצב כמה הוא מתחייב שיעור דמי פירות והרי מעכשיו חל החיוב על נכסיו שבידו אלא שתלאה להקנאתו אם יצאו פירות באילן זה ושיעור שווי הפירות שיוציא האילן הוא מתחייב ולהא ממש דמיא והכי אמר לו הריני מתחייב מעכשיו לתת מנכסי דמי פירות שיוציא אילן זה דשפיר מתפרש דתנאה הוי ושיעורא יהיב לחיובו עד כדי דמי פי' אילן זה וחיובו תלוי בדשב\"ל אם יצאו פירו' ומכ\"ש באחריות שמקבל המוכר על פירות השדה שקנה הלוקח והו\"ל כמתחייב לחבירו מעכשיו לתת ולשלם כל היזק שיולד לו כגון ההיא דמתנה ש\"ח להיות כשואל וכן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא והיא היא אחריות דהו\"ל מתנה בדשלב\"ל שתולה הקנאתו בדשב\"ל. ועיין בתשובה הרא\"ש הביאה הטור ח\"מ סי' ס\"א בשטר שמשעבד נכסיו על חוב שיתחייב אח\"כ בכ\"י: ועיין להרב בני יעקב בדס\"ח ע\"א ואילך בדין שלב\"ל ובדפ\"ט ע\"א יע\"ש:<br><b> וה\"ן </b> לא שנא דמתחייב לתת מעכשיו אם יולד לו היזק אלא שנתחייב אף בהיזק נכסים שלב\"ל לניזק ודוק:<br><b> עוד </b> אפשר לומר ובהכי מתיישב קו' הרמב\"ן דאפשר דתנאי שאני דהכא על תנאי זה נתן מעותיו בתורת קנין ע\"מ שנתחייב באחריות דשב\"ל ודבר שאינו קצוב ובהא לא שייך לומר נתבטל הקנין נתבטל המעשה דהיאך יתחייב לשלם יותר ממה שקבל מכח התנאי והרי אם לא ירצה לקיים התנאי אין לנו לומר אלא דנתבטל המעשה דהכא התנאי הוא נתינת הדמים בתורת קנין ומעשה הנתינה אי אפשר ליבטל וע\"כ צריך לקיים התנאי וכעין זה עיין להרב מעשה חייא סי' ה' ולמוהרי\"ט סי' מ\"ה ותשו' מוהר\"ם הביאה המרדכי בפ' הכותב על מי שקנה שדה והתנה עם אשתו שלא תערער אם ירצה למוכרו יע\"ש. ועיין להרב בני יעקב דע\"ה ע\"ג ומשם אנו למדים דתנאי מהני בדש\"בל וכמ\"ש התוס' בפ' חזקת ובר\"פ הכותב והראב\"ד בפכ\"ג מה' אישות ועיין להרב הנז' בדף ע\"ח ע\"א ואפי' לסברת ר\"ח ז\"ל דס\"ל דתנאי לא מהני כיון דסילוק לא מהני בדשלב\"ל כמו שנראה מדברי הר\"ן בפ' הכותב מ\"מ ס\"ל דמהני תנאי ע\"מ שתתן לי דבשב\"ל דהא מתנה עמה שירשנה ותחזור ירושתה ליורשיה וירוש' דבשלב\"ל הוי ועוד איכא למשמע מינה דגם יכול להתנות לתת למי שלא ב\"ל דהא סתמא מתני להחזיר ליורשיה ואפי' שלא היו בעולם בשעת שהתנה נותן להם ירושתה דאע\"ג דאין אדם מקנה למי שלב\"ל ואפי' לר\"ם כדאמרי' בפי\"ן ובהכי מייתבא קושיית הרב בני יעקב בדפ\"ט ע\"ד וז\"ל ז\"ל ואה\"ן דהוה מצי לתרוצי בדאמר בלשון חיוב ומש\"ה חייב אבל לשון הירוש' לא מתוקמא הכי דקאמרי' אילין דכתבי כו' כל מאי דילה תיהדר לבי נשא משמע דלאו מדין חיוב אלא תנאי הוא דקמתני יע\"ש:<br><b> ולפי </b> מ\"ש עוד בה דבלשון חיוב אינו מתחייב לתת לדשלב\"ל וכמ\"ש הוא ז\"ל ע\"ד מוהרב\"א ז\"ל יע\"ש ולהכי תירץ לקו' בלשון תנאי דבתנאי מהני לתת אפי' לדשלב\"ל:<br><b> ועיין </b> להרשב\"א בחי' לגטין די\"ג ועיין בנדרי' דמ\"ה בדין קני ע\"מ להקנות ולהרב ד\"א בקו' ז' וכן בההיא דע\"מ שהמעשר שלי:<br><b> ולענין </b> אם מת המתחייב קודם שבאו הפירו' לעולם כגון שנתחייב לתת פירות דקל זה ומת המתחייב קודם שבאו לעולם עיין להר\"ב בני יעקב דצ\"א שעלה ונסתפק בזה. ונראה שיש ללמוד דין זה מהא דאמרי' בפ' י' יוחסין דע\"ח ופי\"ן דק\"ל דלר\"ם אצטריך יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ועיין להרשב\"א ז\"ל בכ\"י שכתב דמינה יש ללמוד למקנה למי שלא בא לעולם דהיינו דוקא היכא דהקונה ב\"ל אבל היכא שלב\"ל לא עיין בש\"מ לב\"ב דקכ\"ז וה\"ה והוא הטעם לענין חיוב דאף דאדם מתחייב בדשב\"ל ה\"ד היכא שבאו לעולם יכול להתחייב לתתם לו ומשו\"ה יכול להתחייב מקודם לכן ג\"כ אבל בדבר דאף כשיבואו לעולם אינו יכול להקנותם ודאי דאם הקנה אותם ונתחייב בהם מקודם לכן דלא מהני וה\"ט דלר\"ם אף דס\"ל דיכול להקנות דשב\"ל וכן למי שלא ב\"ל ה\"ד היכא שבאו לעולם יכול להקנותם משו\"ה יכול ג\"כ להקנותם מקודם לכן : אבל אם נולד לאחר מיתת הנותן או ב\"ל לאחר מיתה לא מהני הקנאתו מקודם לכן וה\"ה והוא הטעם בחיוב כן נ\"ל פשוט:<br><b> ודע </b> דאע\"ג דקי\"ל אין אדם מקנה דשלב\"ל אדם מתנה בשלב\"ל ועיין להרב בני יעקב ז\"ל מה שפלפל באורך בדברי המרדכי בפרקא קמא דמציעא מדף ס\"ח ע\"ד ואילך והרב בעל המפה בסי' ר\"ט והרב כנה\"ג שם הג\"הט אות ע\"ד וע\"ז ומלשון המרדכי הנז' תשובה מוצאת לספיקו של הרמ\"ל בה' אישות בקטן שקידש לכשיגדיל אי הוי דשב\"ל או לא והדבר מבואר דדבשב\"ל הוי וכמו שיראה הרואה בדברי מוהר\"ם הנז' ועיין להרב שער המלך פכ\"ב מה' אלו הט\"ו במוכר חוב שלא הגיע זמנו שהביא ההיא דמוהריק\"ו כיע\"ש:<br><b> ודע </b> דהא דאמרינן דאדם מתנה בדבר שב\"ל נראה דדוקא בשתלה הקנאתו בדבר שלב\"ל כגון לכשתגנב ותרצה ותשלמנה הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכן פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלש וכן הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים וכן שדי נתונה לך לאחר שימות פ' וכיוצא וכמו כן מתנה ש\"ח להיות כשואל שתולה הקנאתו בדשב\"ל דכל כיוצא בזה ודאי דשפיר דמי אבל מוכר נכסיו ע\"מ שתתן לי כ\"כ מהפירות היוצא שנה שנה אף שמדברי הרא\"ש בפ' המוכ' את הבית דס\"ג נראה דס\"ל דיכו' להקנות בזה. מיהו מדברי הרב העיטור נר' דלא מהני כמ\"ש מוהר\"ש יונה סי' כ\"ה יע\"ש. ונראה שדברי הר\"ב העיטור בכה\"ג מיירי שלא תלה הקנאתו בדשב\"ל ואין כונתו שלא יקנה אלא אח\"כ ומעכשיו כענין ההיא דלכשתגנב דכה\"ג ודאי מהני ולא נחלק הר\"ן בזה מעולם. אבל בכה\"ג שמתנה ע\"מ שיתן לו דשב\"ל איכא למימר דתנאי בטל והמעשה קיים זו היא ס' בעל העיטור ז\"ל וכן יש ללמוד מדברי התוס' שבפ' אע\"פ שכתבו דה\"ט דמתנה עמש\"ב תנאו בטל משום דליכא למילף מתנאי בגו\"ר והם לא התנו עמש\"ב וה\"ה והוא הטעם במתנה ע\"ד שב\"ל דתנאו בטל דבגו\"ר לא התנו ע\"ד שלב\"ל דתנאי כזה אינו מבטל מעשה. ועיין להפ\"ח בי\"ד סי' ס\"א ומרן החבי\"ב סי' ר\"ט הג\"הט אות ע\"ד וע\"ו וההיא דע\"מ שתניקי את בני אע\"ג דהחלב לא ב\"ל כמ\"ש הרשב\"א בח\"ב סי' ע\"ב ההיא מלתא תלי בה שתניקי, ואדם מתחייב בדשב\"ל: ובהכי מייתבא דברי הריטב\"א הביאן מרן ב\"י בסי' ס' שכתב וכן בתנאה: ועיין מה שהק' הר\"ב בני יעקב דפ\"ח ע\"ד:<br><b> ודע </b> אי קנין מעכשיו מהני אף בדבר שב\"ל דלכשבאו לעולם קנה הרב בני אהרן בביאורו לה' מתנה דקכ\"ה ע\"ג ד\"ה עוד י\"ל כתב דקנה יע\"ש. ויפה השיג עליו הרב בני יעקב בדע\"ג ע\"ג: ועיין למוהרי\"ט בחי' לקי' פ' האומר דס\"ג שכתב וז\"ל נהי דאדם מקנה דשלב\"ל מיהו לא חל הקנין עד שיבוא אפי' אמר מעכשיו תדע דהא רבינא דאמר אדם מקנה דשב\"ל גבי פירות דקל אמרי' בפ' א\"ן עד שלב\"ל יכול לחזור בו ומסתמא דקנין מעכשיו הוא דהא אין מטלטלי' נקני' אלא במשיכה שאם לאחר זמן אפי' בדשלב\"ל לא קנה דבההיא שעתא כבר כלתה משיכתו וכיון דיכול לחזור בו ה\"ה נמי דבעי' שיהא השטר קיים בשעת קניית עכ\"ל : ודבריו צ\"ע דס\"ס ת\"ל דהיאך קונה כיון דלא חל הקנין אלא עד שיבואו ויכול לחזור בו ובשעת הקניה הדר שודרא למריה ומה נועיל כי נפגע בלשון מעכשיו וע\"ק דהא משכחת לה בכסף כיון שאין לו מה למשוך כמ\"ש ז\"ל לענין אחר עוד בה שהנך רואה דאשתמיט מיניה דמר דברי הר\"ן והריטב\"א שהביא הרב בני אהרן ז\"ל ודברי הרשב\"א בחי' לקי' שכתבו דהא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו מיירי ועיין להר\"ב מח\"א ה\"מ דשלב\"ל סי' א' מ\"ש בשם הריטב\"א ואשתמיט מיניה דברי הריטב\"א בחי' שחולק ע\"ז:<br><b> ועיין </b> להרב מוהריט\"א נר\"ו בקו' גט מקושר סי' י\"ב דס\"ב ע\"א שייחס להריטב\"א ולהתוס' דס\"ל דלר\"מ בדבר שב\"ל חל למגמר הקנין מקודם שיבא לעולם יע\"ש וליתא דהריטב\"א ז\"ל ס\"ל בהדיא איפכא כמ\"ש ע\"ש הר\"ב בני אהרן וכן היא סברת הר\"ן וכ\"כ בש\"מ פ' האשה שנפלה דפ\"ב וכמו כן התוס' לדבריהם ז\"ל ס\"ל דאפילו דאמר מעכשיו יכול לחזור בו ולא קנה עד שיבואו לעולם לר\"ם ועיין להר\"ב בני יעקב ז\"ל בדע\"ב ע\"ד ובדע\"ד ע\"ב ע\"ק טובא מ\"ש מוהרי\"ט ז\"ל דאפי' במעכשיו בעי' שיהא השטר קיים כו' ולע\"ד לא נהירא דבהדייא כתבו התו' והנ\"י בפ\"ק דמציעא דא\"ץ שיהא השטר קיים ע\"ק ע\"ד הר\"ב בני יעקב בדע\"ה ע\"ב דמנ\"ל להרשב\"א א\"י לחזור ועינינו הרואות דהרשב\"א ז\"ל כתב דהא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו ועוד מה שהק' בדע\"ב ע\"ד ל\"ק לפי דברי מוהרי\"ט ברם דברי מוהרימ\"ט ז\"ל יש לדחות כמ\"ש וקנה בכסף וע\"כ צ\"ל הכי דסברת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שכתבו דההיא דר\"ה כשלא אמר מעכשיו וס\"ל דדוקא במעכשיו קנה דקנה הפירות בכסף כיון דאין לו במה למשוך: ונראה דהך פלוגתא דרבוות' שייכא לדידן באומר שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה תהא קנויה לך ועיין בס' מו\"ה שער המלך פכ\"ב ה\"ה יע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> שאינו ברשותו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך כו' לא קנה.</b> מצאתי כתוב למורי הרב המו' בעל שער המלך שכתב ע\"ד זה וז\"ל כתבתי בנדפס בדין זה על מה שהק' מוהר\"י אלפ'אנדארי לדעת המבי\"ט דאפי' אי אמרי' דעתה קרובה אצל בנו ממתני' פ' יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל כו' דמעיקרא קושייא ליתא יע\"ש. והן עתה בהיותי בעיר סיינא אינה ה' לידי תשו' מוהר\"ם בר ברוך קובץ קטן וראיתי שם בסי' קל\"ג שהק' קושייא הלזו וז\"ל כתבתם דקי\"ל כר\"י דאמר דהמזכה לעובר שלו קנה דדעתו קרובה כו' כן הוא אע\"ג דאיכא למתמא א\"כ מצינו עובר נוחל ומנחיל כגון אם זכתה לו אמו מנכסיה הואיל וזכה הוא מנחיל לאחיו מן האב ותנן בנידה בן יום א' דוקא איכא לאוקומי נוחל ומנחיל לא אשכחן אבל הכא בתורת מתנה זכה ולא בתורת ירושה עכ\"ל:<br><b> והמתבאר </b> מדבריו דס\"ל דאפי' באם אמרי' דעתה קרובה אצל בנו כדעת המבי\"ט ח\"ב. ומ\"מ הדבר תמוה שהרי כתבו הנ\"י והרא\"ש דהא דאמרי' המזכה לעובר שלו קנה היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם והביאו ראי' מהירושלמי וצ\"ע ע\"כ מ\"כ: ועיין במ\"ש אנן יד עניי לעיל ה' גניבה פ\"ט ה' יו\"ד משם הרב המבי\"ט ז\"ל בענין אי אמרי' רחמי האם על הבן כמ\"ש גבי האב יע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מכירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Kinyan"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נאמנות האב על בנו ג' </span>\n<b> נאמנים כו' אביו לעולם כו'.</b> פ' י\"נ דף קכ\"ז ע\"פ יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר\"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה ובן חלוצה. וכתב רשב\"ם נאמן לומר זה בני בכור כך ואעפ\"י שהיינו מוחזקים באחר בבכור האב מוציאו מחזקתו וכשם שנאמן לענין בכורה מקרא דיכיר כך נאמן לפוסלו דמה לי בכור מה לי לד\"א. וחכ\"א אינו נאמן לא בבכור ולא בחלל להוציאו מחזקתו ופרכי' בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא וכתב רשב\"ם כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקים בהם מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן. ופרכי' למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיהב ליה במתנה מי לא יהיב ליה וא\"כ קרא למה לי. ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן הא דאצטריך קרא הוא לנכסים שנפלו לאחר מכאן שאין לו מיגו דאפ\"ה מהימנינן לאב. ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל איצטריך קרא לנכסים שנפלו כשהוא גוסס שאין לו כח ליתן באות' שעה ואפ\"ה מהימן. ושם בדקל\"ד ע\"מ ששנינו האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן אמרי' בגמ' למאי הלכתא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום. ופרכינן ליורשו פשיטא ותריץ לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה. ופריך הא נמי תנינן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן. ומשנינן התם דלא מוחזק לן באח הכא אע\"ג דמוחזק לן באח. וכתב רשב\"ם פשיטא דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן אתא לאשמו' דאע\"ג דאין יכול להקנותו נאמן הא לאו מילתא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימ' מיגו ואע\"ג דדרשי' לעי' יכיר בשצריך היכרא ואוקימנא דאב נאמן אפי' לנכסים הבאים לאחר מכאן א\"נ כשנפלו כשהוא גוסס הנ\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו נאמן לומר בכורי הוא אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לא לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למימר מיגו.<br><b> וראיתי </b> למרן ב\"י בה' נחלות ר\"סי רע\"ט שכתב בשם הר\"ן שהרשב\"א הק' על פי' רשב\"ם מדאמרי' לעיל בברייתא דאם אמר בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן נאמן דאי לא הו\"ל לפרושי. אלא ודאי נאמן האב לומר בני הוא ואפי' לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ומש\"ה מקשינן פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ\"ש לר\"י ונפ\"ל מדכתיב יכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר זה בני עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה עדיפות מצא הרב ז\"ל לומר בההוא לישנא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן טפי מלישנא דמתני' דקתני סתמא דהאומר זה בני נאמן ואפ\"ה קמפרש רשב\"ם דלא מהימנינן ליורשו אלא לנכסים דאית ליה השתא דאית ליה מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן. וא\"כ התם נמי כי קאמר דאינו נאמן כי חזר ואמר עבדי היינו לענין שלא ירשנו אפי' בנכסים דאית ליה השתא. גם מ\"ש דמאי דמקשינן פשיטא הוא משום דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ\"ש לר\"י ונפ\"ל מדכתיב דיכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר זה בני כו' הדבר ק' דמאחר דהאי מילתא לא שמעינן לה אלא מקרא דיכיר פשיטא אטו לא סגי דאשמועינן מתני' מילתא דאתייא מדרשא דיכיר וזהו שכתב רשב\"ם ואי משום נכסי' הבאים לאחר מכאן אתא לאשמועינן כו' כלומר ואין כאן מילתא דפשיטותא דהיא גופא אתא לאשמועי' מתני' מדרשא דיכיר והיותר ק' דמה לו להרשב\"א להוכיח מההיא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דאינו נאמן מדקתני סתמא דמשמ' אפי' לנכסי' שיפלו לאח' מכאן שזה אינו הכרח כמדובר דטפי הי\"ל להכריח דאם אית' דכי אמר זה בני אינו נאמן ליורשו אלא נכסי' דאית ליה השת' ומשום מיגו א\"כ כי חזר ואמר עבדי הוא אמאי לא מהימן השתא נמי משום דאי בעי יהיב להו לכולהו נכסי במתנה שאר היורשים דבשלמא דכי אמר זה בני לא מטעם מיגו הוא דנאמן אלא משום דרחמנ' הימניה בקרא דיכיר ולאו דוקא בבכור הימניה אלא אף בשאר בנים ניחא וכמ\"ש רשב\"ם שם דמשו\"ה לא מהימן כי חזר ואמר עבדי משום דהודאתו ראשונה האמינו התורה בקרא דיכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל לפי מ\"ש רשב\"ם שם דבאומר זה בני אינו נאמן אלא בנכסים דהשתא ומשום מיגו וקרא דיכיר לא נאמ' אלא גבי הכרת בכור ולא לגבי הכרת שאר בנים תו ליכא הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמדובר וזו היא שקשה טובא ע\"ד רשב\"ם שדבריו סותרים זה לזה כי שם בדקכ\"ז כתב דבאומר זה בני נאמן מקרא דיכיר וכאן בדקל\"ד כתב דקרא דיכיר לא נאמר אלא גבי הכרת בכור דידענו שהוא בנו.<br><b> ונראה </b> לע\"ד דט\"ס נפל בדברי הר\"ן שהביא מרן ב\"י דמ\"ש שהרשב\"א הקשה על פי' רשב\"ם מדאמרינן לעיל בברייתא דאם אמר בני הוא כו' ומדקתני סתמא ובמקום דאמרינן לעיל בבריית' צ\"ל מדאמרינן לעיל דאם אמר בני הוא כו' דהא לאו ברייתא הוא אלא מימרת דר\"י היא כדאיתא התם וכוונתו להקשות מימרת ר\"י הלזו מה שהקשינו דמינה מוכח דלא כפי' רשב\"ם מדלא מהימן כשחזר ואמ' עבדי הוא וכמדובר ובתר הכי מדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן מהימן דאי לא הוה ליה לפרש כו' וכוונתו בזה להכריח מלישנא דמתני' דקתני סתמא האומר זה בני נאמן דמדקתני סתמא מהימן משמע דנאמן לגמרי דאלו לנכסים דהשתא דוקא הוא דמהימן כל כי הא הו\"ל לפרושי למתני' ולא למסתם סתומי דמהימן אפילו לנכסים דאחר מכאן וכעין מה שתמה הרא\"ש בשם מוהר\"ם כנ\"ל ברור בכוונת דברי הרשב\"א ז\"ל.<br><b> ואי </b> לאו דמסתפינא היה נלע\"ד ליישב דברי רשב\"ם ז\"ל דאיהו ז\"ל ק\"ל מאי דק\"ל לש\"ס פשיטא דמאי פשיטותא איכא הכא דאי משום מאי דכתב הרא\"ש דפריך פשיטא מכח מתני' דפ' האומר דקידושין מדתנן יש לי בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמא בליורשו כו' כיע\"ש כבר הקשה ע\"ז הר\"ב מקור ברוך ר\"סי מ\"ח דאדרבא פי' רשב\"ם נראה יותר מדלא הקשה תלמוד' בחדא מחתא אילימא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום תנינן כו' דודאי תרתי משמע ממתני' דפרק האומר דאחר דההכרח הוא דמיירי באיסורא מכח סיפא כ\"ש דנאמן ברישא ליורשו אלא ודאי מדלא הדרינהו משמע דקושייא קמייתא מכח סברא ושניה מכח תנינן כו' יע\"ש ואי משום מאי דכתב הר\"ן בשם הרשב\"א ומשו\"ה פריך פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכרא וכ\"ש לד\"י כו' כבר כתבנו דלרשב\"ם ז\"ל משמע ליה דאין כאן פשיטות' דהיא היא אשמועינן מתני' וכמדובר ומשו\"ה הוצרך רשב\"ם ז\"ל דתלמודא משמע ליה דודאי לר\"י דדריש קרא דיכיר יכירנו לאחרים דאפי' נגד חזקה נאמן האב על בנו בכורו ומיניה יליף דהאב נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה לדידיה ודאי אין לחלק בין בנו הבכור לשאר הבנים דבכלהו נאמן האב מקרא דיכיר וכדאמר בהדיא ר\"י כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה הרי דלר\"י נאמן אפילו לענין שאינו בכורה אמנם לרבנן דר\"י דלא דרשי היכרא דיכיר אלא בשצריך היכרא ולא מהימן האב נגד חזקה לדידהו משמע ליה לרשב\"ם ז\"ל דכל היכא דאית לן למעט בהימנותיה דאב ממעטינן ודוקא גבי בכור האמינתה תורה כיון דידעינן דבנו הוא אבל כי לא ידעינן דבנו הוא ואמר זה בני אפי' בדלא מוחזק לן שהוא בכור וצריך היכרא לא מהימן משום דקי\"ל סתם משנה ר\"מ והוא רבנן דר\"י וסתמא דמתני' קתני האומר זה בני נאמן להכי כי פריך הש\"ס עלה ליורשו פשיטא דהיינו משום מיגו כדפירש רשב\"ם ז\"ל ובנכסים דאית ליה השתא דאלו בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן לא מהימן לרבנן דר\"י אלא גבי בכור דוקא דכתי' ביה יכיר ולא באומר זה בני. אמנם במימרת דר\"י דלעיל דקכ\"ז גבי אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דמייתי לה הש\"ס עלה דברייתא דיכיר יכירנו כו' דעכ\"ל דאזלא כותיה דר\"י דלדידיה אפילו באומר זה בני נאמן מקרא דיכיר להכי הוצרך רשב\"ם לפרש דלהכי לא מהימן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ותו לק\"מ ע\"ד רשב\"ם מהכא לדהתם כנלע\"ד ליישב דברי רשב\"ם ז\"ל ועיין בתשו' מוהרימ\"ט ז\"ל הובאה בספר בני אהרן סי' נ\"ו דס\"ו ע\"ד ד\"ה אלא מה שנדחק ביישו' דברי רשב\"ם ז\"ל ולפי האמור ומדובר ביישו' דברי רשב\"ם ז\"ל שפיר איכא למימר דלענין הלכה למאי דאפסיקא הילכתא לעיל דקכ\"ז כר\"י אף רשב\"ם ז\"ל אזיל ומודה דהאומר זה בני נאמן אף בנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דלדידיה קרא דיכיר אתמר אף לאומר זה בני אפילו נגד חזקה.<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב\"א והר\"ן ז\"ל שכתבנו גם מדברי הרא\"ש והטור סימן רע\"ט ורבינו ירוחם בח\"א נתיב כ\"ד שהביאו דברי רשב\"ם הללו ונחלקו עליו מבואר דס\"ל דרשב\"ם לפום קושטא דמילתא הכי ס\"ל גם מוהרשד\"ם חח\"מ סי' ש\"ו והר\"ב מ\"ץ בח\"א סימן מ\"ה והרב מקור ברוך סי' מ\"ח כתבו דיכולים הודאים לומר קי\"ל כרשב\"א והתוס' ורי\"ו דאינו נאמן האב לומר זה בני אלא לנכסים דאית ליה השתא ומשום מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וכ\"כ מוהר\"א ששון בתשו' סימן צ\"ב שכתב שעוד נתחדש לו עוד בדברי רשב\"ם במעשה שהיה בראובן שהיה שכ\"מ ולא היה לו בן רק בן קטן ומוטל בערש ושאלו את פיו אחר אותו קטן מי ירש נכסיו ואמר ששמעון היה יורש ופסקנו מתוך דברי רשב\"ם הללו שאין בדברי ראובן כלום שהרי מאי דקאמר הרב ז\"ל הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו הקטן לא היה רוצה ליתן נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליכא מיגו ודמייא למאי דקאמר הרב דנכסים דבאים לאחר מכאן דליכא למימר מיגו את\"ד ז\"ל.<br><b> וראיתי </b> למוה\"ר בספר שער המלך דפרקין עמד מתמיה ע\"ד מוהר\"ש ז\"ל הללו דאכתי אית ליה מיגו דאי בעי אמר נכסי לבני ואחריו לשמעון ואף ע\"ג דקי\"ל דמי שאמר כן על מי שראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק כבר כתב רשב\"ם דהיינו דוקא באומר נכסי סתם אבל באומר בפי' שנותנה לו במתנה לכ\"ע מהני ולדעת הרמב\"ם כל דאמר בפי' במתנה ולא בירושה מהני וא\"כ ה\"נ יכול ראובן ליתנן לאותו קטן בלשון מתנה בפי' ולא בירושה ואחריו לשמעון והניח דבריו בצ\"ע.<br><b> ולק\"ד </b> אי מהא לא אירייא מאחר דקי\"ל דהאומר נכסי לך ואחריך לפ' שאין לשני אלא מה ששייר ראשון מ\"מ לכתחילה אסור לו לראשון למכור הגוף שלא לשנות מדעת הנותן ולהכי הנותן לו עצה למכור בנכסי' אלו נקרא רשע ערום וכמו שפסק הטור בסי' רמ\"ח ס\"ז שכיון שכן לא חשיב מיגו משום דראובן זה רוצה שירשנו בנו לגמרי ויעשה בנכסיו כרצונו ואינו רוצה לאוסרו ולא למכור נכסיו וכעין זה כתב מוהרימ\"ט ז\"ל בחח\"מ סי' פ\"א דפ\"ה ד\"ה והא דק\"ל למו' כו' יע\"ש. אלא אכתי ק' דיכול לומר לבני במתנה ולא בירושה ומה שישייר בני אחריו לשמעון מעכשיו וצ\"ע. ודרך אגב ראיתי להמבי\"ט בח\"א סי' פ\"ז דמ\"ג ע\"ב ד\"ה ומה שחילק הריב\"ה שדקדק מתוך דברי רשב\"ם הפך מה שדקדק מהרא\"ש ודבריו סתומים לא יכולתי להולמם ואולי כונתו מה שהק' מוה\"ר וכעת צ\"ע.<br><b> ודע </b> שכתב הנ\"י בפ' י\"ן עלה דאמר ר\"י אמר זה עבדי וחזר ואמר זה בני כו' דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים וכ\"כ הריב\"ש סי' קצ\"ג ומרן הח'ביב בסי' פ\"ב בכללי הקי\"ל הביא דברי מהריב\"ל בח\"ג סי' ע\"ט דס\"ל דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים מדאמרינן דיכול לחזור ולטעון מפיטור לפיטור בשם מוהר\"י ן' מיגאש יע\"ש ואי מהא לא מכרעא כאשר יראה המעיין. ואולם הא קשיא על הריב\"ש דהרי הרמב\"ן בפ' חזקת דג\"ל גבי ההיא דלפירות הורדתיו כתב דאמרי' מיגו להכחיש דבריו ראשונים וגבי זה אומר בני ואח\"כ אומר עבדי אינו נאמן כתב דה\"ט דהוי מיגו גרוע דרוצה לפסול אותו בקהל. ולדברי הרמב\"ן צ\"ל דה\"ט נמי דאם אמר עבדי ואח\"כ אמר בני אינו נאמן בעבדי מצד מגו משום דהוי מיגו גרוע דרוצה להכשירו בקהל ואע\"ג דיכול להכשירו למפרע ולהכי חשיב מיגו גרוע ואפי' גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי ואמרי' בפ' י\"ן דקל\"ד דלמ\"ד אינו נאמן אפי' להבא ואפי' למ\"ד דלהבא נאמן היינו משו' דפלגינן דבוריה אפי' בחד גופא אבל היכא דלא שייך לומ' פלגינן דבורי' מיגו גרוע הוא כיון דרוצה להכשירו למפרע. ומהתימא על הריב\"ש איך הביא ראיה לדבריו מהא דאמר עבדי ואח\"כ בני דלפי האמור אין ראיה כלל.<br><b> ואולם </b> הא קשיא לס' הרמב\"ן מהא דאמרינן יכיר למה לי כו' דהא שפיר אצטריך יכיר לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בכור במיגו דהיה יכול ליתן נכסיו לאחר מהיום אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה. ולסברת הריב\"ש ניחא דבלאו קרא לא היה יכול לחזור בו דאינו נאמן לסתור דבריו הראשונים. אמנם לסברת הרמב\"ן קשיא.<br><b> וראיתי </b> להרב מהריט\"א נר\"ו בס' שמחת י\"ט סי' כ\"ב דפ\"ה הביא דברי המבי\"ט בח\"א סי' פ\"ז שכתב וז\"ל ולתירוץ זה אני אומר דמ\"ש רשב\"ם לנכסים הבאים לאחר מכאן דאינו נאמן דליכא מיגו היינו שבאו אחר מיתת אביו וכיון שלא היה יכול לתקן לזה שאומר עליו שהוא בנו שלא היה בידו קודם שמת לא ירש עמהם אבל אם אחר שאמר על זה שהוא בנו באו לו נכסים שהרויח או שנפלו לו בירושה פשיטא שבן זה שאומר עליו שהוא בנו יורש חלקו עם אחיו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדיבורו שאמר מתחילה שהוא בנו והיה יכול בשעת מיתה ליתן לו במתנה כל מה שהוא מוריש עתה בכלל אחיו עכ\"ל המבי\"ט. והרב החבי'ב בסי' רע\"ט תמה עליו מסוגיא זו דהאומר זה בני בכור דאמרי' דלרבנן יכיר אצטריך לנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן למ\"ד א\"א מקנה דשלב\"ל. ואם איתא לס' המבי\"ט למה לי קרא ת\"ל דכיון דעמד בדיבורו שאמר זה בני בכור עד שעת מיתה מהימן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה קודם מותו. והרב מו��ריט\"א נר\"ו כתב ע\"ז וז\"ל ולע\"ד י\"ל דהתם אצטריך קרא דיכיר לכשלא עמד בדיבורו עד שעת מיתה וחזר ואמר שאינו בנו בכורו אמרי' דלאו כל כמיניה כו' וכיון דאמר זה בני בכור לא מצי למיהדר ובכה\"ג בנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו להאמינו כיון שאינו יכול לה להקנותן בשעה שאמ' זה בני בכור ואי אפשר להאמינו במיגו זה עד שיעמוד בדבורו לאחר שנפלו לו הנכסים דנאמן במיגו דאי בעי הוה ליה קודם מותו. וא\"ת א\"כ מאי פריך לר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל מאי א\"ל כו' הא קי\"ל דאפי' למ\"ד אדם מקנה דשב\"ל מ\"מ עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו וא\"כ אפי' לר\"מ אצטריך קרא דיכיר לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה משא\"כ אי יהיב במתנה דיכול לחזור בו וי\"ל דמאי דפריך לר\"מ היינו שיכול לתת לו במתנה הנכסים שיפלו לו מעכשיו לכשיפלו לו דבכה\"ג אהני לן מעכשיו שלא יוכל לחזור בו עד מ\"ש באופן ואפשר דמאי דפריך תלמודא לר\"מ היינו באומר מעכשיו דלכ\"ע א\"י לחזור בו כו' יע\"ש.<br><b> ואם </b> קושיתו שהקשה קושיא דא\"כ מאי פריך ולר\"מ וכמו שהאריך בקושייתו תירוצו אינו תירוץ שהרי כתב מהרימ\"ט הביא דבריו הרב עצמו דפ\"ה ע\"ג דהא דפריך הש\"ס דאי בעי יהיב ליה במתנה היינו דייתיקי דאומר דהיום אי לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי לאו הכי אין כאן מיגו כלל וכמבואר. ומעתה אף למרן דס\"ל דקנין אגב מדרבנן וס\"ל דמעכשיו מהני אפי' אם אין השטר קיים באותה שעה או אם הקנה בקנין סודר וסוגיין במעכשיו מיירי ע\"כ צ\"ל דמיירי במעכשיו ואם לא אחזור בי ומעתה הדרא קושית הרב נר\"ו דאצטריך קרא דיכיר לומר שאינו יכול לחזור בו דאי משום מיגו יכול לחזור בו ועוד אעיקרא דמילתא אי כל עיקר תירוץ הש\"ץ דלא צריכא לנכסים שנפלו לו אח\"כ הוא במוכח כדי שלא יוכל לחזור בו קודם שיפלו דאי משום מיגו ליכא כיון שאפש' להקנותן בשעה שאומר זה בני א\"כ גם לנכסים שיש לו עכשיו אצטריך קרא לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דהמיגו אינו אלא דאי בעי יהיב במתנה במעכשיו אם לא אחזור בי ולדעת הריב\"ש דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים ניחא דבלאו קרא דיכיר כיון שאמר זה בני ויש לנו להאמינו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי שוב א\"י לחזור בו ולומר זה איני בני אף דאית ליה מיגו דיהיב נכסיה לאחריני וכדאמרינן גבי אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי אינו נאמן ולא אמרי' מיגו לסתור דבריו ראשונים ולפי דברי הריב\"ש הללו לנכסים שיש לו עכשיו לא אצטריך קרא דיכיר לומר דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דבלא\"ה ידעינן ליה וה\"נ לר\"מ דיכול להקנו' נכסים שיפלו לאח\"כ לכשיבואו למ\"ד או מעכשיו אם לא אחזו' בלאו קרא דיכיר כיון דמהימנינן ליה במיגו שוב לא מצי למיהדר ביה. אמנם לרבנן דאין אמדשלב\"ל אצטריך קרא דיכיר לנכסים שיפלו לו אח\"כ שפיר אצטריך קרא דיכיר דכל עיקר טעמו של המבי\"ט שכתב דבנכסים שנפלו לו אח\"כ בעודו חי דיורש הבן הבן הזה שאמר עליו שהוא בנו עם אחיו הוא משום דכיון שעמד בדיבורו שאמר מקודם שהוא בנו משום דהיה יכול ליתנם לו במתנה בשעה שנפלו לו ומאחר שכן שפיר אצטריך קרא דיכיר דאי לא\"ה אי חזר ואמר שאינו בכור לא הוה ירית חלקו בנכסים שנפלו לו אח\"כ דאעיקרא כשאמר זה בני בכור אין בידינו להאמינו אלא בנכסים שיש לו עכשיו ולנכסים שיפלו אם יעמוד בדיבורו והו\"ל כאומר זה בני לאחר שנפלו וכיון שכן אם חזר בו אינו נוטל בנכסים שנפלו לאחר שאמר שאינו בכור להכי אצטריך קרא דיכיר וזהו עיקר תירוצו ש�� מהרי\"ט בס' בני אהרן סי' נ\"ו שכתב ליישב דברי אביו המבי\"ט ז\"ל.<br><b> ואמנם </b> לסברת הרמב\"ן בלא\"ה זו היא שקשה לדבריו דמאי פריך אעיקרא לרבנן יכיר למה לי לימא דאצטריך קרא לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בנו בכורו דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דאמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים. ולסברתו צ\"ל דאה\"ן ועדיפא מינה קמשני לאצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וה\"נ לר\"מ אצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וכמובן. ועוד י\"ל והוא האמת לע\"ד דרבנן משמע להו דאי קרא אתי למימר דא\"י לחזור בו ודאי דאלומי כח הבכור הוא שלא יוכל אביו לאבד כח ירושתו הוא דאתו וכיון שביד אביו לאבד כחו ע\"י לשון מתנה שמשוה הבכור עם שאר בניו בלשון מתנה למאי נ\"מ אתא קרא דיכיר לאשמועינן שאם הכירו לבכור שא\"י לחזור בו ולומר שאינו בכור אי שלא להפסידו חלק בכורתו אכתי בידו להפסידו חלק בכורתו.<br><b> והנה </b> בדברי רשב\"ם שכתבנו לעיל דהיכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למי' מיגו ע\"כ מפשטן של דברים נראה שאם יש לו נכסים עכשיו ויש לו לבא מאחד ממורישיו לא מהימן אלא לנכסים שיש לו עכשיו אבל לא לנכסים שיבואו לו אח\"כ וכ\"כ הטור בשם רשב\"ם בח\"מ סימן רע\"ט וז\"ל ורשב\"ם פי' שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שיש לו עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח\"ך עכ\"ל. וק\"ל שהרי רשב\"ם ז\"ל באותו פרק דקל\"ה ע\"א גבי ההוא דהוה קשכיב ואמר חזיא לכהנא רבה. כתב שם שהרי גרוש' אסורה לכהן וזו אינה נפטרת בטענת יש לי בנים דהא מוחזק לן כו' עכ\"ל נראה ברור מדבריו שאם היה טוען טענת יש לי בנים מותרת נמי לכהן במיגו דהיה מגרשה ואף ע\"ג דלגבי כהן ליכא מיגו אפי\"ה מהימן בטענת יש לי בנים כיון דאיכא מיגו לגבי ישראל וא\"כ ה\"נ נימא דאע\"ג דליכא מיגו לגבי שאר נכסים שיפלו לו אח\"כ כיון דאיכא מיגו לגבי הנכסים שיש לו השתא יהיה נאמן אף לנכסים שיפלו לו אח\"ך. ותי' מורי הרב נר\"ו דיש לחלק דבשלמא גבי היתר להשיאה לכהן דאף דליכא מיגו גביה מ\"מ הרי היא מותרת לו בטענת יש לי בנים וכמ\"ש הרמב\"ן דאיהו לא אתא אלא לפוטרה מן היבום ואין כוונתו להשיא אותה לכהן וכיון שטענת יש לי בנים טענת אמיתי היא משום מיגו מותרת נמי להשיאה לכהן בטענה זו אף דליכא מיגו גביה אבל גבי יורש עביד איניש אדעתיה להוריש לו נכסים שיפלו לו אח\"ך וכיון דלגבי הנהו נכסי' ליכא מיגו לא מהימן.<br><b> אלא </b> שלפ\"ז קשה טובא דא\"כ אף לגבי נכסים שיש לו עכשיו לא יהא מהימן דהא כיון שאין הטענות שוות ליכא מיגו דמשו\"ה קאמר זה בני דלא יהיב ליה במתנה כדי להורישו אף לנכסים שיפלו לו אח\"כ דלא מצי יהיב להו במתנה לדידן דקי\"ל אין אדם מקנה דשלב\"ל.<br><b> וראיתי </b> להרב בני אהרן סימן ס\"א שכתב שם משם הרב י\"ט ן' יעי\"ש ב' תשובות בדבר חדא ע\"פ מ\"ש התוס' דאע\"ג דלגבי כהן ליכא מיגו לגבי יבם חשיב מיגו יע\"ש וא\"כ ה\"נ אע\"ג דלנכסים שיפלו לו אח\"כ ליכא מיגו מ\"מ חשיב מיגו לגבי נכסי' של עכשיו וה\"ט דלא אסיק אדעתיה אלא לנכסים שיש לו עתה בידו ולא מה שיבא לו אח\"ך עוד תירץ דמשו\"ה חשיב מיגו דאע\"ג דבטענת יש לי בנים מותר לו אף נכסים שיפלו לו אח\"כ מ\"מ כיון שאם ימצא שקרן בדבריו מפסיד אף נכסים שיש לו עכשיו משום יתור זה אינו טוען טענה זו שבזה אפשר שיפסיד הכל ואדרבא היה נותנן לו במתנה כדי שלא יפסיד גם את הכל. וא\"כ כשטוען טענת יש לי בנים טענת אמת היא משום מיגו כאמור ולפי הדברים הניתנין למעלה אין מקום יישוב לדבר�� רשב\"ם דא\"כ אף בנכסים שיפלו אח\"ך נמי זוכה בהם דכיון דלא אסיק אדעתיה אלא אנכסי' שיש לו עכשיו א\"כ גם לנכסים שיפלו אח\"ך נמי מהימן וכמ\"ש רשב\"ם לקמן גבי ההוא דהוה קשכיב.<br><b> ודע </b> שהרא\"ש שם בפ' י\"נ דחה דברי רשב\"ם הללו וכתב ע\"ש הרמ\"ה ופליאה גדולה היא לומר שאם בא אדם ממ\"ה הוא ובנו ואמר זה בני שלא יהא נאמן בנכסים שיפלו אח\"כ כו' ופי' הוא ליורשו פשיטא דמכח מתני' דפרק האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא דתנן יש לו בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמה בליורשו דאפילו את\"ל דלענין התירה לא מהימן לפוטר' מן היבום לכל הפחות מוקמינן להא מתני לענין ממון אלא לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה דלא שמעי' ליה ממתני' הא נמי תנינן וע\"כ לפטור אשתו מן היבום קאמר דאי ליורשו מ\"ש דאי אמר יש לי בנים מאם אמר יש לי אחים עכ\"ל ודבריו הללו נתקשו אצלנו טובא שאם כוונת הרמ\"ה להקשות ע\"ד רשב\"ם מכח הסברא דאמאי לא יהא נאמן כשבא הוא ובנו ממ\"ה אף דליכ' טענ' מגו ומשו\"ה הפלא על דבריו זה הפלא הגדול. לכאורה יש להפליא הפלאתו הפלא ופלא שהרי רבנן דר\"י דרשי ליה לקרא דיכיר בצריך היכרא ולנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וא\"כ תמיהתו היא שעמדה לדבריהם דרבנן ואמאי אצטריך קרא דיכיר לזה הא מכח הסברא הוה ידעינן ליה וכמו שתמה ע\"ד רשב\"ם ז\"ל ותו קשה שאם זו היא כוונתו אמאי הוצרך הרב ז\"ל לומר דמאי דפריך בגמרא פשיטא היינו מכח מתני' דהאומר כו' דכיון דהס' נותנת לזה נימא דהיא היא מאי דבעי תלמודא פשיטא. אבל הנראה לומר בכוונתו דאיהו לא ניחא ליה במה שחילק רשב\"ם ולההיא דלעיל דאמרינן דהאב נאמן על בנו בכורו לומר זהו בכורי דהיינו דוקא בבכור דידעינן שהוא בנו אבל בזה בני לא מהימן כל היכא דליכא מיגו כו' דזו פליאה גדולה היא דאמאי לא יהא נאמן דכיון דגלי לן קרא בבכור ה\"ה ודאי לבנו למר אפילו נגד חזקה ולמר שלא כנגד חזקה ואין טעם לחלק ביניהם כיון דלא אשכחן לתלמודא שחילק בזה דכל כי האי ודאי הו\"ל לאשמועי' דפליאה גדולה היא ובהכי ניחא מה שהוצרך לומ' דמההיא מתני' דפרק האומר הוא דפריך פשיטא דאלת\"ה קשה דבין לר\"י ובין לרבנן אשמועינן מתני' שפיר כיון דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היא גופיה אלא ודאי דמאי דבעי תלמודא פשיטא היינו מכח אידך מתני' דפרק האומר דכבר אשמועינן לה התם א\"נ אפשר לומר דאף הרמ\"ה אזיל ומודה למה דחילק רשב\"ם בין ההיא דבכור להך דהכא והיינו דוקא לרבנן דאצטריך להו קרא דיכיר אף היכא דליכא חזקה היפך דבריו מהימן אף בלא קרא דאי לא אמאי אוקי ליה לקרא דיכיר בדאיכא חזקה היפך דבריו ולא אוקי ליה כדמוקי ליה רבנן אלא ודאי דלדידיה פשיטא האי מכח הסברא וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"י בדליכא חזקה היפך דבריו ודאי מהימן אף באומר זה בני ואלו מדברי רשב\"ם משמע דאף ר\"י לא קאמר אלא גבי בכור אבל גבי זה בני אף דאיכ' חזקה היפך דבריו מהימן דאי ס\"ל הכי א\"כ מאי בעי פשיטא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דר\"י ואצטריך להו קרא דיכיר בצריך היכרא והא קמ\"ל מתני' דבאומר זה בני נאמן בנכסים שנפלו כר\"י ומשו\"ה הוצרך הרמ\"ה לומר דמאידך מתני' דפ' האומר שמעינן דאי לנכסים של עכשיו אתא לאשמועי' ההיא מתני' הא ודאי פשיטא מכח הסברא דמיגו אלא ודאי דלנכסים שיפלו לו קאי וא\"כ הך מתני' פשיט' היא זה אפשר לומר בכוונת הרמה ז\"ל בדוחק אלא שאף לפי\"ז אכתי קשה דמאי בעי תלמודא מההיא דפ' האומר וכתב הרמ\"ה דהכי פריך דלכל הפחות מתוקמא בליורשו וכ\"ש אי מיירי ההיא מתני' בענין יבום כו' דאכתי נימא דהא קמ\"ל מתני' כר\"י דאפילו בנכסי' שיפלו לו מהימן אף דליכא מיגו וכדאמרן וההיא מתני' אי מיירי לענין יבום לא שמעינן מינה לענין ירושה להיכא דליכא מיגו דשאני התם דאיכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיטה ומשו\"ה נאמן לומר זה בני אבל לענין גרושה דליכא מיגו לא מהימן ומשו\"ה איצטריך הך מתני' דהכא ולזה י\"ל שהרמ\"ה ז\"ל סבור כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' האומר דמאי דנקט ההי' מתני' האומ' בשע' מיתתו יש לי בני' כו' דמיירי אפי' בדליכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיט' דבשעת מיתה אין לו כח ליתן גט יע\"ש בסוף דבריהם. וא\"כ פריך השתא תלמודא שפיר דמההיא מתני' שמעינן נמי אפי' בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן דליכא מיגו דומיא דיבום שכתבנו ואכתי צריכין אנו למודע\"י מ\"ש עוד הרא\"ש שם הא נמי תנינן דע\"כ לפטור מן היבום קאמר כו' דאי ליורשו מ\"ש בנים מאחים עכ\"ל ולכאורה קשה דשאני בנים דמהימן אפי' נגד חזקה כדכתיב יכיר לר\"י או לרבנן שלא כנגד חזקה גלי לן קרא דהאב מהימן אבל גבי אחים דלית לן קרא דיכיר מש\"ה אינו נאמן. וי\"ל דכיון דמתני' סתמא מתנייא ומשמע אפי' לנכסים שיש לו עכשיו בידו דאיכא בהו מיגו לא מהימן לומר זה אחי מש\"ה הוקשה לו שפיר דבזה מ\"ש בנים מאחים וברור וע\"ע שם בדברי הגהות אשירי שדבריו צ\"ע לישבם במ\"ש לבד מקרובי אחוה הקודם אחר האם נתן ינתן לו וצ\"ע ועיין להרב לח\"מ בפרקי' במה שהק' ע\"ד מרן ב\"י שם מדברי רבינו שם והוא כעין קושייתנו יע\"ש.<br><b> ובמ\"ש </b> רבינו <b> ואפי' </b>\n<b> אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא נאמן. </b> כתב ה\"ה דלר\"י אעפ\"י שלא הוחזק בבנו נאמן האב כדמוכח התם ובדוכתא אחרינא עכ\"ל ואיכא למידק דאמאי לא כתב שרשב\"ם חלוק ע\"ז כדרכו הטוב והרי רשב\"ם ז\"ל שם בפי\"ן דקל\"ד ע\"ב כתב דבאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה בידו דאית לאב מיגו ולא לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דאע\"ג דדרשינן יכיר יכירנו בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' בנכסים דלאחר מכאן ה\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו דנאמן לומר שהוא בכורי אבל היכא דלא ידעינן שהוא בנו לא מהימנינן ליה אלא בנכסים שיש לו עתה לא בנכסים דלאחר מכאן עכ\"ל ועיין במ\"ש לעיל. הרי שכתב דגבי בני בכור לא מהימנינן ליה אלא כשידוע שהוא בנו דוקא. ומדעתי כי קשה נ\"ל שאף רשב\"ם אזיל ומודה דלר\"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דמוחזק לן באחיו הגדול שהוא הבכור ואמר על הקטן שהוא הבכור ואחיו הגדול הוא ממזר דמהימן כה\"ג נאמן לומ' שהוא בנו להורישו נכסים שיפלו לו לאחר מכאן ואפי' דלית ליה מיגו וכסברת הי\"א שהביא הנ\"י ז\"ל שם יע\"ש. ורשב\"ם לא כתב דבנכסים שלאחר מכאן לא מהימן אלא לרבנן דר\"י דלא מהימן גבי בכור נגד חזקה וזהו שדקדק בדבריו וכתב ואע\"ג דדרשינן קרא דיכיר יכירנו בצריך היכרא כו' והיינו לרבנן דר\"י כדאיתא התם אבל לר\"י דדרשינן יכיר לנגד חזקה יע\"ש. ואי ק\"ל דא\"כ תיקשי ליה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דזה בני נאמן אתיא כר\"י ואשמועינן דאפילו נכסים דלאחר מכאן דלית ליה מיגו דנאמן איכ' למימר דאי כר\"י עדיפא מינה שמעינן ליה דאפי' זה בני ממזר נאמן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ואי לפוסלו נאמן כ\"ש כשמעיד לטובתו דודאי נאמן ועוד דבאומר זה בני ממזר איהו לא קים ליה שמאחר נתעברה כדאיתא התם בפ' עשרה יוחסין ורוב בעילות נמי אחר הבעל כ\"ש דנאמן באומר זה בני והדחיה שדחה הנ\"י לא שמיע להו לרוב הפוסקים.<br><b> והרא\"ש </b> ג\"כ בתשובה כלל ב' סי' י\"א הביאה החבי\"ב סי' רע\"ט הגב\"י אות א' כתב באומר על א' שבא ממ\"ה ואמר זה בני דלרבנן מהימן בנכסים שיש לו עתה במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ולר\"י אפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן וכתב החבי\"ב דה\"ט דלרבנן לא מהימן בנכסים דלאחר מכאן משום דלדידהו לא מהימן האב נגד חזקה יע\"ש וכ\"כ בס' בני אהרן ולק\"ד יש מקום עוד לומר דטעמם כיון דחזינן דר\"י יליף מענין הבכורה לדברים אחרים דקאמר כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה דלא ס\"ל לחלק בין בכורה לענין אחר אלא דכשם שהאמינו לאב לומר שהוא הבכור ה\"נ נאמן לומר זה ממזר א\"כ לדידיה ה\"נ דנאמן לומר זה בני בלי טעם מיגו משא\"כ לרבנן דלא מהימן האב לפסול את הבן דדוקא גבי חלק בכורה דגלי גלי ה\"נ לדידהו לא מהימן לענין ירושה לומר שהוא בנו אם לא בטענת מיגו וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ומ\"מ ממ\"ש הרא\"ש בפסקיו שם בפרק י\"ן ע\"ד רשב\"ם וז\"ל וכתב הרמ\"ה ופליאה היא לומ' שאם בא הוא ובנו ממ\"ה שלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן כו' משמע דס\"ל דדברי רשב\"ם הם אפילו לר\"י דדריש ליכיר בדמוחזק לן שאינו בכור דאי הוה ס\"ל כמ\"ש דאף רשב\"ם לא אמרה אלא לרבנן דר\"י מה מקום יש להרא\"ש להביא דברי רשב\"ם ולחלוק עליהם כיון דלא נ\"מ מידי לענין דינא ועוד שאם בא לחלוק ע\"ד אליבא דרבנן הוו דברי שבתשובה היפך מ\"ש בפסקיו שהרי כתבנו משמו דלרבנן לא מהימן אלא בנכסי' שיש לו עתה בידו אלא ודאי כדאמרן והרשב\"א ג\"כ הבין כן בדעת רשב\"ם וכמ\"ש מב\"י בר\"סי רע\"ט גם הרב הנמקי באותה סוגיא דהאומר זה בני הבין כן וכמ\"ש יע\"ש אבל לדעתי הקצר לא כן עלה בדעת רשב\"ם וכמו שדייקנו מתוך דבריו גם ממה שלא כתב ה\"ה שרשב\"ם ז\"ל חולק בדבר משמע דה\"ה לא משמע ליה בדעת רשב\"ם כסב' הראשוני' אבל הוא סבור כסברתינו דאיכא למדחי דחיה גמורה ומסתברא כוותה טובא דאף רשב\"ם ז\"ל לא אמרה אלא לרבנן דר\"י וכמ\"ש כנלע\"ד.<br><b> והנה </b> בדברי המבי\"ט ח\"א סימן פ\"ז שכתבתי דבריו לעיל והא דכתב רשב\"ם דבנכסים שיפלו לאחר מכאן אינו נאמן היינו נכסי' שנפלו לאחר מיתת אביו אבל אם אחר שאמר בני באו לו נכסים ואח\"ך מת פשיטא שבן זה שאמר עליו שהוא בנו יורש עמהם שהרי הוא עומד בדבורו והיה יכול לתתם לו במתנה כל מה שמוריש עתה עם אחיו כו' וכתב ע\"ז מרן החבי\"ב בסימן רע\"ט הג\"הט אות ו' אמת שהמעיין בנ\"י שם בפר' י\"ן ימצא בפי' קצת גילוי לזה אבל הדברים תמוהים ממה שנראה מסוגייא הגמרא ומדברי הפוסקי' ע\"ע ובהכרח צ\"ל דט\"ס נפל בדברי הרב הנמקי עכ\"ל ואם הרב דיבר בסוד הרב מוהרי\"ט ן' יעי'ש הובא בספר בני אהרן סימן ס\"א דע\"ב ע\"ב הולך רכיל ומגלה סוד ותמה עליו דאם כדבריו איך חילק רשב\"ם בין בכור לאומר זה בני דבבכור נאמן אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן משום דידוע לנו שזה בנו משא\"כ באומר זה בני ואם נכסים שנפלו לאחר מיתה הרי הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק ועוד דא\"כ מאי פריך בגמ' בנכסי' שנפלו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר מקנה אדם דשלב\"ע מאי איכא למימר ומאי קושייא וכי ר\"ם אמר אדם מקנה דברים שנפלו לאחר מיתה ולדעת הרב הוא מוכרח דכשאמרו בגמרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן דאיירי בנכסי' שנפלו לאחר מיתה דליכא מיגו ולהכי איצטריך קרא דיכיר דלנכסים שנפלו אח\"כ קודם מיתה לא צריך קרא דהרי נאמן דאי בעי יהיב להו במתנה קודם מיתה וע\"ש במה שנדחק בתירוצו.<br><b> ולע\"ד </b> דברי המבי\"ט נכונים בטעמם ונימוקם עמם ואחר שאלת המחילה מהרבנים הנז' אשתמיט מינייהו מ\"ש רש\"י בפרק עשרה יוחסין וז\"ל לנכסי' שנפלו לאחר מכאן לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו נכסי' והו�� רוצה לילך בדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או של אחד ממורישיו לפניו בחיי יטול זה בהם חלק בכורה כו' יע\"ש הרי רש\"י תיקן קו' הרבנים במ\"ש שהוא רוצה לילך בדרך רחוקה וכוונתו לומר דכיון שהוא בדרך רחוקה והוא לא ידע מנפילת הנכסים הנז' לא יוכל להקנותם אז במתנה לבן הזה שהרי הוא לא ידע אז שיש לו נכסים ואף אזיל ומודה דבכה\"ג שאם נפלו לו נכסים והוא לא ידע אע\"פ שנפלו לו בחייו דכנפלו לו לאחר מיתה דמי שהרי עיקר טעמו דכיון שנפלו לו בחייו והוא עומד בדבורו הו\"ל כאומר בפירוש זה בני באותה שעה וכשלא ידע מנפילתם ודאי דליכא האי טעמ' ומה שלא כתב המבי\"ט דמ\"ש רשב\"ם לאחר מכאן היינו בכה\"ג ולמה ליה למימר שנפלו לאחר מיתה הא לא ק' ול\"מ דגבי זה בני למה לן למדחק ולפרש בכה\"ג ועדיפא מינה פי' ורש\"י ז\"ל לא פי' כן אלא משום דאיירי בבכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק ואי אפשר לפרש כן בלאחר מכאן אבל בזה בני למה לן למדחק ולפרש דלאחר מכאן היינו שהלך בדרך רחוקה כיון דמצינן לפרש אפי' בלאחר מיתה ובהכי ניחא נמי מה שהק' עוד עמ\"ש תוספי הרא\"ש ז\"ל עמ\"ש בגמ' לא צריכא אלא בנכסים שנפלו לאחר מכאן וז\"ל וא\"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו וכ\"ת שמא יכנס לו דעת אחרת ולא ירצה לתתם לו באותה שעה הלא השתא נמי אע\"פ שאמ' שהוא בנו יכול להעבירם מתחת ידו וליתנם לאחרים וי\"ל דנ\"מ בנכסים שנפלו לו לאח' מכאן ולא הספיק ליתנם לו עד שמת עכ\"ל ותמה ע\"ז הרב הנז' דא\"כ היינו גוסס ומאי פריך לר\"מ דאמר כו' וכ\"ת שמ\"ש שלא היה לו שעת הכושר היינו שהיה יכול ליתנם אלא שלא הספיק גם זה תימא שהרי הנותן הזה כוונתו היתה להורישו לאחר מיתתו שבחייו לא היה נותן כלום וכיון שנפלו לו הנכסים בשעת שהיה לו שעת הכושר ליתנם זכה בהם מדין מיגו ואם לא הספיק השעה מה בכך יע\"ש וע\"פ האמור כונת הרא\"ש היא כמ\"ש דמיירי באופן שלא היה יכול ליתנם לו במתנה כגון שהוא בדרך רחוקה ולא יש לו אופן ליתנם עד שיבא ויתנם ואז מת דאז ליכא מיגו ומ\"ש ולא הספיק כוונתו לומר שלא הספיק ליתנם מחמת ריחוק הדרך או מתוך סיבה אחרת ולא שהיה יכול ליתנם ולא נתנם כמו שהבין הרב ז\"ל ודוק.<br><b> ולענין </b> נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אם נוטל בהם הבכור פ\"ש הטור ז\"ל בסי' רע\"ט סי\"ו כתב שנוטל וכתב מרן ב\"י שטעמו דכיון דלרבנן אוקמינן לקרא דיכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ונוטל בהם פ\"ש מכ\"ש לר\"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דודאי מהני להנחילו הנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכתב עוד כהרב הנמקי כתב דהשתא דקי\"ל כר\"י ולא קי\"ל כרבנן דקרא דיכיר אצטריך כשהוא גוסס הילכך הבכור אינו נוחל פ\"ש לנכסים שנפלו לו כשהו' גוסס אבל בחלק פשיטותו נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס עכ\"ל. ומרן החבי\"ב שם בהג\"הט אות ד' תמה על הטור ז\"ל שנראה שתפס שלא כדברי הרא\"ש דמדלא הביא הרא\"ש ז\"ל אוקמתא זו בפ' י\"ן משמע דס\"ל כהרב הנמקי דלמאי דקי\"ל כר\"י אין הבכור נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ' עשרה יוחסין ששם הביאה בהדיא הך אוקמתא ובלא\"ה אין זה הכרח דלא הביאה משום דבלא\"ה ניחא לר\"י אבל מנ\"ל דפליג לענין דינא גם מדברי הרב ז\"ל נראה דהנ\"י ז\"ל מיירי בבכור זה שהכירו האב לומר שהוא בכור אבל בבכור דעלמא שהוחזק לן שהוא בכור ע\"פ עדים נוטל ודאי וכן הבין בדבריו הרב בני יעקב בדק\"ס ע\"ג שהביא שם דברי הרב הנמקי ותמה עליו דמנ\"ל לומר דפליגי בהא ר\"י ורבנן דכיון דלר\"י האב מהימן אפילו נגד חזקה למה יהא נאמן להנחילו נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע\"ש ועיין להרב מוהרי\"ט ן' יעיש בתשו' הנז' דנ\"ד ע\"ג שהביא ג\"כ דברי הנ\"י והבין כן בכוונתו יע\"ש. והרואה יראה שאם זו היתה כוונתו שיש לדקדק על דבריו דא\"כ למה ליה לומר למאי דקי\"ל כר\"י דקרא דיכיר אצטריך לומר דאפילו נגד חזקה מהימן לא קי\"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה דאפילו אי לא קי\"ל כר\"י דינא הוא דלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס למאי דקי\"ל כרבנן דר\"י דאין אדם מקנה דשלב\"ל ולר\"מ הוא דאוקמינן ליה לקרא דיכיר כשהוא גוסס דוקא ואף שהרב החביב יישב זה מיהו אין בדבריו כדי שביעה. ואני שמעתי מפי מורי הרב נר\"ו דכוונת הנ\"י ז\"ל לומר דלמאי דקי\"ל כר\"י אין שום בכור דעלמא נוטל פ\"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ולאו משום דכיון דקרא אצטריך לאשמועינן דאפילו נגד חזקה מהימן לא שמעינן מיניה דיהא נאמן האב אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהא בסתם בכור דעלמא מיירי הכא שטעמו דכיון דקי\"ל כרבנן דרבי דאמרו בפרק י\"ן דקכ\"ד גבי שבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם שאין לבכור חלק בכורה וטעמייהו דרבנן דאמר קרא לתת לו פ\"ש מתנה קרייה רחמנא מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה ופי' רשב\"ם עד דמטייא לידיה דנותן ואינו יכול ליתנם לאחרים דאין אדם מקנה דשלב\"ל יע\"ש וקי\"ל כוותייהו להכי הוא דכתב שאין לבכור חלק בכורה דכיון דנכסים שנפלו כשהוא גוסס לא מצי יהיב להו במתנה גם הבכור אין לו בהם חלק בבכורה כיון דמתנה קרייה רחמנא וזהו שסיים הנ\"י אבל חלק פשיטותו יטול כו' דחלק הפשיטות מדין ירושה זכי ליה עכ\"ל כלומר דלא הוי כחלק בכורה דקרייה רחמנא מתנה והשתא משו\"ה לא כתב דלמאי דקי\"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב\"ל אינו נוטל בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס דודאי לרבנן דמוקמי לקרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן ה\"נ לדידהו מהימן לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמ\"ש דבהא לא פליגי. אבל לר\"י דלא שמעינן מהאי קרא שיהא נאמן בדשלב\"ל הדר דינא למאי דקי\"ל בעלמא שאין הבכור נוטל חלק בשבח הנכסים משום דמתנה קרייה רחמנא ה\"נ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ור\"מ ורבנן דמוקי לקרא בהכי אפשר דאית להו כרבי דאמר דאף חלק בכורה ירושה קרייה רחמנא אלא שעל הטור ז\"ל קשה דפסק התם כרבנן דרבי והכא פסק דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה. ואפשר לומ' דס\"ל דשאני התם שבא המניעה מחמת הנכסים שלא באו לעולם ולהכי הוא דקרייה רחמנא מתנה משא\"כ הכא דהמניעה בא מחמת הנותן והו\"ל כמת הבכור קודם אביו שיורשיו נוטלים חלק הבכורה אע\"ג דלא מטי לידי בכור ולא אמרינן דלהכי קרייה רחמנ' מתנה עד דמטא לידיה משום דהנכסים היו ראוים ליתנם במתנה אלא שהמניעה בא מחמת המקבל ודוק.<br><b> והנה </b> בעיקר סוגייא זו דפרק עשרה יוחסין דפריך תלמודא לרבנן דר\"י דמוקי לקרא דיכיר בשצריך היכרא דמה אלו בעי למיתן ליה פ\"ש במתנה מי לא מצי יהיב ומשני בנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן דלא מצי יהיב להו במתנה דאין אדם מקנה דבר שלב\"ל הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בסימן הנז' דס\"ז ע\"ב וז\"ל ועוד שאל אחד חכם מחבירנו דאפילו לרבנן לא אצטריך דמה אלו בעי למיתב ליה פ\"ש בירושה מי לא מצי יהיב הא קי\"ל כריב\"ב שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים נהי דרבינו האיי והרי\"ף והרא\"ש דפסקו דוקא בש\"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר\"ח ורשב\"ם דאפי' בברי' יכול להנחיל ק' וכ' ע\"ז מורימ\"ט וז\"ל ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר\"ח דוקא והלא אף לרבינו האיי ושאר דכוות' דפסקו דוקא בש\"מ קשייא דהך מילת' בעייא דרבא הוא דבעי בבריא האיך כי אמר ריב\"ב בש\"מ דבר אוריתי הוא אבל בברי' לא א\"ד אפי' בבריא כו' וא\"כ ק' דתיפשוט רבא מהכא דדוקא בש\"מ אבל בבריא לא מצי להנחיל דאל\"כ יכיר למה לי עכ\"ל. ותמה על דבריו הרב מהר\"י נוניש הי\"ו דבבעיא דרב' נמי מאי קושיא איכא מש\"ה לא פשיט לה מהך בריית' משום דאיכא למימר דרבנן דר\"י דדרשי דקרא ד"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Mishpatim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Inheritances",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש נאמנות האב על בנו ג' </span>\n<b> נאמנים כו' אביו לעולם כו'.</b> פ' י\"נ דף קכ\"ז ע\"פ יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר\"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה ובן חלוצה. וכתב רשב\"ם נאמן לומר זה בני בכור כך ואעפ\"י שהיינו מוחזקים באחר בבכור האב מוציאו מחזקתו וכשם שנאמן לענין בכורה מקרא דיכיר כך נאמן לפוסלו דמה לי בכור מה לי לד\"א. וחכ\"א אינו נאמן לא בבכור ולא בחלל להוציאו מחזקתו ופרכי' בשלמא לר\"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא וכתב רשב\"ם כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקים בהם מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן. ופרכי' למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיהב ליה במתנה מי לא יהיב ליה וא\"כ קרא למה לי. ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן הא דאצטריך קרא הוא לנכסים שנפלו לאחר מכאן שאין לו מיגו דאפ\"ה מהימנינן לאב. ולר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל איצטריך קרא לנכסים שנפלו כשהוא גוסס שאין לו כח ליתן באות' שעה ואפ\"ה מהימן. ושם בדקל\"ד ע\"מ ששנינו האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן אמרי' בגמ' למאי הלכתא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום. ופרכינן ליורשו פשיטא ותריץ לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה. ופריך הא נמי תנינן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן. ומשנינן התם דלא מוחזק לן באח הכא אע\"ג דמוחזק לן באח. וכתב רשב\"ם פשיטא דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מכאן אתא לאשמו' דאע\"ג דאין יכול להקנותו נאמן הא לאו מילתא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימ' מיגו ואע\"ג דדרשי' לעי' יכיר בשצריך היכרא ואוקימנא דאב נאמן אפי' לנכסים הבאים לאחר מכאן א\"נ כשנפלו כשהוא גוסס הנ\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו נאמן לומר בכורי הוא אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לא לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למימר מיגו.<br><b> וראיתי </b> למרן ב\"י בה' נחלות ר\"סי רע\"ט שכתב בשם הר\"ן שהרשב\"א הק' על פי' רשב\"ם מדאמרי' לעיל בברייתא דאם אמר בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן אלמא נאמן האב לומר בני הוא ומדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן נאמן דאי לא הו\"ל לפרושי. אלא ודאי נאמן האב לומר בני הוא ואפי' לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ומש\"ה מקשינן פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ\"ש לר\"י ונפ\"ל מדכתיב יכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר זה בני עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דמה עדיפות מצא הרב ז\"ל לומר בההוא לישנא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן טפי מלישנא דמתני' דקתני סתמא דהאומר זה בני נאמן ואפ\"ה קמפרש רשב\"ם דלא מהימנינן ליורשו אלא לנכסים דאית ליה השתא דאית ליה מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן. וא\"כ התם נמי כי קאמר דאינו נאמן כי חזר ואמר עבדי היינו לענין שלא ירשנו אפי' בנכסים דאית ליה השתא. גם מ\"ש דמאי דמקשינן פשיטא הוא משום דכיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בשצריך היכרא וכ\"ש לר\"י ונפ\"ל מדכ��יב דיכיר ה\"נ לכ\"ע נאמן לומר זה בני כו' הדבר ק' דמאחר דהאי מילתא לא שמעינן לה אלא מקרא דיכיר פשיטא אטו לא סגי דאשמועינן מתני' מילתא דאתייא מדרשא דיכיר וזהו שכתב רשב\"ם ואי משום נכסי' הבאים לאחר מכאן אתא לאשמועינן כו' כלומר ואין כאן מילתא דפשיטותא דהיא גופא אתא לאשמועי' מתני' מדרשא דיכיר והיותר ק' דמה לו להרשב\"א להוכיח מההיא דהאומר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דאינו נאמן מדקתני סתמא דמשמ' אפי' לנכסי' שיפלו לאח' מכאן שזה אינו הכרח כמדובר דטפי הי\"ל להכריח דאם אית' דכי אמר זה בני אינו נאמן ליורשו אלא נכסי' דאית ליה השת' ומשום מיגו א\"כ כי חזר ואמר עבדי הוא אמאי לא מהימן השתא נמי משום דאי בעי יהיב להו לכולהו נכסי במתנה שאר היורשים דבשלמא דכי אמר זה בני לא מטעם מיגו הוא דנאמן אלא משום דרחמנ' הימניה בקרא דיכיר ולאו דוקא בבכור הימניה אלא אף בשאר בנים ניחא וכמ\"ש רשב\"ם שם דמשו\"ה לא מהימן כי חזר ואמר עבדי משום דהודאתו ראשונה האמינו התורה בקרא דיכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל לפי מ\"ש רשב\"ם שם דבאומר זה בני אינו נאמן אלא בנכסים דהשתא ומשום מיגו וקרא דיכיר לא נאמ' אלא גבי הכרת בכור ולא לגבי הכרת שאר בנים תו ליכא הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמדובר וזו היא שקשה טובא ע\"ד רשב\"ם שדבריו סותרים זה לזה כי שם בדקכ\"ז כתב דבאומר זה בני נאמן מקרא דיכיר וכאן בדקל\"ד כתב דקרא דיכיר לא נאמר אלא גבי הכרת בכור דידענו שהוא בנו.<br><b> ונראה </b> לע\"ד דט\"ס נפל בדברי הר\"ן שהביא מרן ב\"י דמ\"ש שהרשב\"א הקשה על פי' רשב\"ם מדאמרינן לעיל בברייתא דאם אמר בני הוא כו' ומדקתני סתמא ובמקום דאמרינן לעיל בבריית' צ\"ל מדאמרינן לעיל דאם אמר בני הוא כו' דהא לאו ברייתא הוא אלא מימרת דר\"י היא כדאיתא התם וכוונתו להקשות מימרת ר\"י הלזו מה שהקשינו דמינה מוכח דלא כפי' רשב\"ם מדלא מהימן כשחזר ואמ' עבדי הוא וכמדובר ובתר הכי מדקתני סתמא משמע דאפי' בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן מהימן דאי לא הוה ליה לפרש כו' וכוונתו בזה להכריח מלישנא דמתני' דקתני סתמא האומר זה בני נאמן דמדקתני סתמא מהימן משמע דנאמן לגמרי דאלו לנכסים דהשתא דוקא הוא דמהימן כל כי הא הו\"ל לפרושי למתני' ולא למסתם סתומי דמהימן אפילו לנכסים דאחר מכאן וכעין מה שתמה הרא\"ש בשם מוהר\"ם כנ\"ל ברור בכוונת דברי הרשב\"א ז\"ל.<br><b> ואי </b> לאו דמסתפינא היה נלע\"ד ליישב דברי רשב\"ם ז\"ל דאיהו ז\"ל ק\"ל מאי דק\"ל לש\"ס פשיטא דמאי פשיטותא איכא הכא דאי משום מאי דכתב הרא\"ש דפריך פשיטא מכח מתני' דפ' האומר דקידושין מדתנן יש לי בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמא בליורשו כו' כיע\"ש כבר הקשה ע\"ז הר\"ב מקור ברוך ר\"סי מ\"ח דאדרבא פי' רשב\"ם נראה יותר מדלא הקשה תלמוד' בחדא מחתא אילימא ליורשו ולפטור אשתו מן היבום תנינן כו' דודאי תרתי משמע ממתני' דפרק האומר דאחר דההכרח הוא דמיירי באיסורא מכח סיפא כ\"ש דנאמן ברישא ליורשו אלא ודאי מדלא הדרינהו משמע דקושייא קמייתא מכח סברא ושניה מכח תנינן כו' יע\"ש ואי משום מאי דכתב הר\"ן בשם הרשב\"א ומשו\"ה פריך פשיטא כיון דלרבנן נאמן לומר זה בני בכור בצריך היכרא וכ\"ש לד\"י כו' כבר כתבנו דלרשב\"ם ז\"ל משמע ליה דאין כאן פשיטות' דהיא היא אשמועינן מתני' וכמדובר ומשו\"ה הוצרך רשב\"ם ז\"ל דתלמודא משמע ליה דודאי לר\"י דדריש קרא דיכיר יכירנו לאחרים דאפי' נגד חזקה נאמן האב על בנו בכורו ומיניה יליף דהאב נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה לדי��יה ודאי אין לחלק בין בנו הבכור לשאר הבנים דבכלהו נאמן האב מקרא דיכיר וכדאמר בהדיא ר\"י כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה הרי דלר\"י נאמן אפילו לענין שאינו בכורה אמנם לרבנן דר\"י דלא דרשי היכרא דיכיר אלא בשצריך היכרא ולא מהימן האב נגד חזקה לדידהו משמע ליה לרשב\"ם ז\"ל דכל היכא דאית לן למעט בהימנותיה דאב ממעטינן ודוקא גבי בכור האמינתה תורה כיון דידעינן דבנו הוא אבל כי לא ידעינן דבנו הוא ואמר זה בני אפי' בדלא מוחזק לן שהוא בכור וצריך היכרא לא מהימן משום דקי\"ל סתם משנה ר\"מ והוא רבנן דר\"י וסתמא דמתני' קתני האומר זה בני נאמן להכי כי פריך הש\"ס עלה ליורשו פשיטא דהיינו משום מיגו כדפירש רשב\"ם ז\"ל ובנכסים דאית ליה השתא דאלו בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן לא מהימן לרבנן דר\"י אלא גבי בכור דוקא דכתי' ביה יכיר ולא באומר זה בני. אמנם במימרת דר\"י דלעיל דקכ\"ז גבי אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דמייתי לה הש\"ס עלה דברייתא דיכיר יכירנו כו' דעכ\"ל דאזלא כותיה דר\"י דלדידיה אפילו באומר זה בני נאמן מקרא דיכיר להכי הוצרך רשב\"ם לפרש דלהכי לא מהימן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ותו לק\"מ ע\"ד רשב\"ם מהכא לדהתם כנלע\"ד ליישב דברי רשב\"ם ז\"ל ועיין בתשו' מוהרימ\"ט ז\"ל הובאה בספר בני אהרן סי' נ\"ו דס\"ו ע\"ד ד\"ה אלא מה שנדחק ביישו' דברי רשב\"ם ז\"ל ולפי האמור ומדובר ביישו' דברי רשב\"ם ז\"ל שפיר איכא למימר דלענין הלכה למאי דאפסיקא הילכתא לעיל דקכ\"ז כר\"י אף רשב\"ם ז\"ל אזיל ומודה דהאומר זה בני נאמן אף בנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דלדידיה קרא דיכיר אתמר אף לאומר זה בני אפילו נגד חזקה.<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב\"א והר\"ן ז\"ל שכתבנו גם מדברי הרא\"ש והטור סימן רע\"ט ורבינו ירוחם בח\"א נתיב כ\"ד שהביאו דברי רשב\"ם הללו ונחלקו עליו מבואר דס\"ל דרשב\"ם לפום קושטא דמילתא הכי ס\"ל גם מוהרשד\"ם חח\"מ סי' ש\"ו והר\"ב מ\"ץ בח\"א סימן מ\"ה והרב מקור ברוך סי' מ\"ח כתבו דיכולים הודאים לומר קי\"ל כרשב\"א והתוס' ורי\"ו דאינו נאמן האב לומר זה בני אלא לנכסים דאית ליה השתא ומשום מיגו ולא לנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וכ\"כ מוהר\"א ששון בתשו' סימן צ\"ב שכתב שעוד נתחדש לו עוד בדברי רשב\"ם במעשה שהיה בראובן שהיה שכ\"מ ולא היה לו בן רק בן קטן ומוטל בערש ושאלו את פיו אחר אותו קטן מי ירש נכסיו ואמר ששמעון היה יורש ופסקנו מתוך דברי רשב\"ם הללו שאין בדברי ראובן כלום שהרי מאי דקאמר הרב ז\"ל הוא מטעם מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו הקטן לא היה רוצה ליתן נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליכא מיגו ודמייא למאי דקאמר הרב דנכסים דבאים לאחר מכאן דליכא למימר מיגו את\"ד ז\"ל.<br><b> וראיתי </b> למוה\"ר בספר שער המלך דפרקין עמד מתמיה ע\"ד מוהר\"ש ז\"ל הללו דאכתי אית ליה מיגו דאי בעי אמר נכסי לבני ואחריו לשמעון ואף ע\"ג דקי\"ל דמי שאמר כן על מי שראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק כבר כתב רשב\"ם דהיינו דוקא באומר נכסי סתם אבל באומר בפי' שנותנה לו במתנה לכ\"ע מהני ולדעת הרמב\"ם כל דאמר בפי' במתנה ולא בירושה מהני וא\"כ ה\"נ יכול ראובן ליתנן לאותו קטן בלשון מתנה בפי' ולא בירושה ואחריו לשמעון והניח דבריו בצ\"ע.<br><b> ולק\"ד </b> אי מהא לא אירייא מאחר דקי\"ל דהאומר נכסי לך ואחריך לפ' שאין לשני אלא מה ששייר ראשון מ\"מ לכתחילה אסור לו לראשון למכור הגוף שלא לשנות מדעת הנותן ולהכי הנותן לו עצה למכור בנכסי' אלו נקרא רשע ערו�� וכמו שפסק הטור בסי' רמ\"ח ס\"ז שכיון שכן לא חשיב מיגו משום דראובן זה רוצה שירשנו בנו לגמרי ויעשה בנכסיו כרצונו ואינו רוצה לאוסרו ולא למכור נכסיו וכעין זה כתב מוהרימ\"ט ז\"ל בחח\"מ סי' פ\"א דפ\"ה ד\"ה והא דק\"ל למו' כו' יע\"ש. אלא אכתי ק' דיכול לומר לבני במתנה ולא בירושה ומה שישייר בני אחריו לשמעון מעכשיו וצ\"ע. ודרך אגב ראיתי להמבי\"ט בח\"א סי' פ\"ז דמ\"ג ע\"ב ד\"ה ומה שחילק הריב\"ה שדקדק מתוך דברי רשב\"ם הפך מה שדקדק מהרא\"ש ודבריו סתומים לא יכולתי להולמם ואולי כונתו מה שהק' מוה\"ר וכעת צ\"ע.<br><b> ודע </b> שכתב הנ\"י בפ' י\"ן עלה דאמר ר\"י אמר זה עבדי וחזר ואמר זה בני כו' דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים וכ\"כ הריב\"ש סי' קצ\"ג ומרן הח'ביב בסי' פ\"ב בכללי הקי\"ל הביא דברי מהריב\"ל בח\"ג סי' ע\"ט דס\"ל דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים מדאמרינן דיכול לחזור ולטעון מפיטור לפיטור בשם מוהר\"י ן' מיגאש יע\"ש ואי מהא לא מכרעא כאשר יראה המעיין. ואולם הא קשיא על הריב\"ש דהרי הרמב\"ן בפ' חזקת דג\"ל גבי ההיא דלפירות הורדתיו כתב דאמרי' מיגו להכחיש דבריו ראשונים וגבי זה אומר בני ואח\"כ אומר עבדי אינו נאמן כתב דה\"ט דהוי מיגו גרוע דרוצה לפסול אותו בקהל. ולדברי הרמב\"ן צ\"ל דה\"ט נמי דאם אמר עבדי ואח\"כ אמר בני אינו נאמן בעבדי מצד מגו משום דהוי מיגו גרוע דרוצה להכשירו בקהל ואע\"ג דיכול להכשירו למפרע ולהכי חשיב מיגו גרוע ואפי' גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי ואמרי' בפ' י\"ן דקל\"ד דלמ\"ד אינו נאמן אפי' להבא ואפי' למ\"ד דלהבא נאמן היינו משו' דפלגינן דבוריה אפי' בחד גופא אבל היכא דלא שייך לומ' פלגינן דבורי' מיגו גרוע הוא כיון דרוצה להכשירו למפרע. ומהתימא על הריב\"ש איך הביא ראיה לדבריו מהא דאמר עבדי ואח\"כ בני דלפי האמור אין ראיה כלל.<br><b> ואולם </b> הא קשיא לס' הרמב\"ן מהא דאמרינן יכיר למה לי כו' דהא שפיר אצטריך יכיר לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בכור במיגו דהיה יכול ליתן נכסיו לאחר מהיום אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה. ולסברת הריב\"ש ניחא דבלאו קרא לא היה יכול לחזור בו דאינו נאמן לסתור דבריו הראשונים. אמנם לסברת הרמב\"ן קשיא.<br><b> וראיתי </b> להרב מהריט\"א נר\"ו בס' שמחת י\"ט סי' כ\"ב דפ\"ה הביא דברי המבי\"ט בח\"א סי' פ\"ז שכתב וז\"ל ולתירוץ זה אני אומר דמ\"ש רשב\"ם לנכסים הבאים לאחר מכאן דאינו נאמן דליכא מיגו היינו שבאו אחר מיתת אביו וכיון שלא היה יכול לתקן לזה שאומר עליו שהוא בנו שלא היה בידו קודם שמת לא ירש עמהם אבל אם אחר שאמר על זה שהוא בנו באו לו נכסים שהרויח או שנפלו לו בירושה פשיטא שבן זה שאומר עליו שהוא בנו יורש חלקו עם אחיו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדיבורו שאמר מתחילה שהוא בנו והיה יכול בשעת מיתה ליתן לו במתנה כל מה שהוא מוריש עתה בכלל אחיו עכ\"ל המבי\"ט. והרב החבי'ב בסי' רע\"ט תמה עליו מסוגיא זו דהאומר זה בני בכור דאמרי' דלרבנן יכיר אצטריך לנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן למ\"ד א\"א מקנה דשלב\"ל. ואם איתא לס' המבי\"ט למה לי קרא ת\"ל דכיון דעמד בדיבורו שאמר זה בני בכור עד שעת מיתה מהימן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה קודם מותו. והרב מוהריט\"א נר\"ו כתב ע\"ז וז\"ל ולע\"ד י\"ל דהתם אצטריך קרא דיכיר לכשלא עמד בדיבורו עד שעת מיתה וחזר ואמר שאינו בנו בכורו אמרי' דלאו כל כמיניה כו' וכיון דאמר זה בני בכור לא מצי למיהדר ובכה\"ג בנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו להאמינו כיון שאינו יכול לה להקנותן בשעה שאמ' זה בני בכ��ר ואי אפשר להאמינו במיגו זה עד שיעמוד בדבורו לאחר שנפלו לו הנכסים דנאמן במיגו דאי בעי הוה ליה קודם מותו. וא\"ת א\"כ מאי פריך לר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל מאי א\"ל כו' הא קי\"ל דאפי' למ\"ד אדם מקנה דשב\"ל מ\"מ עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו וא\"כ אפי' לר\"מ אצטריך קרא דיכיר לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה משא\"כ אי יהיב במתנה דיכול לחזור בו וי\"ל דמאי דפריך לר\"מ היינו שיכול לתת לו במתנה הנכסים שיפלו לו מעכשיו לכשיפלו לו דבכה\"ג אהני לן מעכשיו שלא יוכל לחזור בו עד מ\"ש באופן ואפשר דמאי דפריך תלמודא לר\"מ היינו באומר מעכשיו דלכ\"ע א\"י לחזור בו כו' יע\"ש.<br><b> ואם </b> קושיתו שהקשה קושיא דא\"כ מאי פריך ולר\"מ וכמו שהאריך בקושייתו תירוצו אינו תירוץ שהרי כתב מהרימ\"ט הביא דבריו הרב עצמו דפ\"ה ע\"ג דהא דפריך הש\"ס דאי בעי יהיב ליה במתנה היינו דייתיקי דאומר דהיום אי לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי לאו הכי אין כאן מיגו כלל וכמבואר. ומעתה אף למרן דס\"ל דקנין אגב מדרבנן וס\"ל דמעכשיו מהני אפי' אם אין השטר קיים באותה שעה או אם הקנה בקנין סודר וסוגיין במעכשיו מיירי ע\"כ צ\"ל דמיירי במעכשיו ואם לא אחזור בי ומעתה הדרא קושית הרב נר\"ו דאצטריך קרא דיכיר לומר שאינו יכול לחזור בו דאי משום מיגו יכול לחזור בו ועוד אעיקרא דמילתא אי כל עיקר תירוץ הש\"ץ דלא צריכא לנכסים שנפלו לו אח\"כ הוא במוכח כדי שלא יוכל לחזור בו קודם שיפלו דאי משום מיגו ליכא כיון שאפש' להקנותן בשעה שאומר זה בני א\"כ גם לנכסים שיש לו עכשיו אצטריך קרא לאשמועינן דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דהמיגו אינו אלא דאי בעי יהיב במתנה במעכשיו אם לא אחזור בי ולדעת הריב\"ש דלא אמרי' מיגו לסתור דבריו הראשונים ניחא דבלאו קרא דיכיר כיון שאמר זה בני ויש לנו להאמינו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי שוב א\"י לחזור בו ולומר זה איני בני אף דאית ליה מיגו דיהיב נכסיה לאחריני וכדאמרינן גבי אמר זה בני וחזר ואמר זה עבדי אינו נאמן ולא אמרי' מיגו לסתור דבריו ראשונים ולפי דברי הריב\"ש הללו לנכסים שיש לו עכשיו לא אצטריך קרא דיכיר לומר דלאו כל כמיניה למיהדר ביה דבלא\"ה ידעינן ליה וה\"נ לר\"מ דיכול להקנו' נכסים שיפלו לאח\"כ לכשיבואו למ\"ד או מעכשיו אם לא אחזו' בלאו קרא דיכיר כיון דמהימנינן ליה במיגו שוב לא מצי למיהדר ביה. אמנם לרבנן דאין אמדשלב\"ל אצטריך קרא דיכיר לנכסים שיפלו לו אח\"כ שפיר אצטריך קרא דיכיר דכל עיקר טעמו של המבי\"ט שכתב דבנכסים שנפלו לו אח\"כ בעודו חי דיורש הבן הבן הזה שאמר עליו שהוא בנו עם אחיו הוא משום דכיון שעמד בדיבורו שאמר מקודם שהוא בנו משום דהיה יכול ליתנם לו במתנה בשעה שנפלו לו ומאחר שכן שפיר אצטריך קרא דיכיר דאי לא\"ה אי חזר ואמר שאינו בכור לא הוה ירית חלקו בנכסים שנפלו לו אח\"כ דאעיקרא כשאמר זה בני בכור אין בידינו להאמינו אלא בנכסים שיש לו עכשיו ולנכסים שיפלו אם יעמוד בדיבורו והו\"ל כאומר זה בני לאחר שנפלו וכיון שכן אם חזר בו אינו נוטל בנכסים שנפלו לאחר שאמר שאינו בכור להכי אצטריך קרא דיכיר וזהו עיקר תירוצו של מהרי\"ט בס' בני אהרן סי' נ\"ו שכתב ליישב דברי אביו המבי\"ט ז\"ל.<br><b> ואמנם </b> לסברת הרמב\"ן בלא\"ה זו היא שקשה לדבריו דמאי פריך אעיקרא לרבנן יכיר למה לי לימא דאצטריך קרא לומר שאינו יכול לחזור בו ולומר שאינו בנו בכורו דאי משום מיגו היה יכול לחזור בו דאמרי' מיגו לסתור דבריו ה��אשונים. ולסברתו צ\"ל דאה\"ן ועדיפא מינה קמשני לאצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וה\"נ לר\"מ אצטריך קרא אפי' היכא דלא הדר ביה וכמובן. ועוד י\"ל והוא האמת לע\"ד דרבנן משמע להו דאי קרא אתי למימר דא\"י לחזור בו ודאי דאלומי כח הבכור הוא שלא יוכל אביו לאבד כח ירושתו הוא דאתו וכיון שביד אביו לאבד כחו ע\"י לשון מתנה שמשוה הבכור עם שאר בניו בלשון מתנה למאי נ\"מ אתא קרא דיכיר לאשמועינן שאם הכירו לבכור שא\"י לחזור בו ולומר שאינו בכור אי שלא להפסידו חלק בכורתו אכתי בידו להפסידו חלק בכורתו.<br><b> והנה </b> בדברי רשב\"ם שכתבנו לעיל דהיכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו לא מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למי' מיגו ע\"כ מפשטן של דברים נראה שאם יש לו נכסים עכשיו ויש לו לבא מאחד ממורישיו לא מהימן אלא לנכסים שיש לו עכשיו אבל לא לנכסים שיבואו לו אח\"כ וכ\"כ הטור בשם רשב\"ם בח\"מ סימן רע\"ט וז\"ל ורשב\"ם פי' שאינו נאמן אלא להורישו נכסים שיש לו עתה בידו אבל לא שיבואו לו אח\"ך עכ\"ל. וק\"ל שהרי רשב\"ם ז\"ל באותו פרק דקל\"ה ע\"א גבי ההוא דהוה קשכיב ואמר חזיא לכהנא רבה. כתב שם שהרי גרוש' אסורה לכהן וזו אינה נפטרת בטענת יש לי בנים דהא מוחזק לן כו' עכ\"ל נראה ברור מדבריו שאם היה טוען טענת יש לי בנים מותרת נמי לכהן במיגו דהיה מגרשה ואף ע\"ג דלגבי כהן ליכא מיגו אפי\"ה מהימן בטענת יש לי בנים כיון דאיכא מיגו לגבי ישראל וא\"כ ה\"נ נימא דאע\"ג דליכא מיגו לגבי שאר נכסים שיפלו לו אח\"כ כיון דאיכא מיגו לגבי הנכסים שיש לו השתא יהיה נאמן אף לנכסים שיפלו לו אח\"ך. ותי' מורי הרב נר\"ו דיש לחלק דבשלמא גבי היתר להשיאה לכהן דאף דליכא מיגו גביה מ\"מ הרי היא מותרת לו בטענת יש לי בנים וכמ\"ש הרמב\"ן דאיהו לא אתא אלא לפוטרה מן היבום ואין כוונתו להשיא אותה לכהן וכיון שטענת יש לי בנים טענת אמיתי היא משום מיגו מותרת נמי להשיאה לכהן בטענה זו אף דליכא מיגו גביה אבל גבי יורש עביד איניש אדעתיה להוריש לו נכסים שיפלו לו אח\"ך וכיון דלגבי הנהו נכסי' ליכא מיגו לא מהימן.<br><b> אלא </b> שלפ\"ז קשה טובא דא\"כ אף לגבי נכסים שיש לו עכשיו לא יהא מהימן דהא כיון שאין הטענות שוות ליכא מיגו דמשו\"ה קאמר זה בני דלא יהיב ליה במתנה כדי להורישו אף לנכסים שיפלו לו אח\"כ דלא מצי יהיב להו במתנה לדידן דקי\"ל אין אדם מקנה דשלב\"ל.<br><b> וראיתי </b> להרב בני אהרן סימן ס\"א שכתב שם משם הרב י\"ט ן' יעי\"ש ב' תשובות בדבר חדא ע\"פ מ\"ש התוס' דאע\"ג דלגבי כהן ליכא מיגו לגבי יבם חשיב מיגו יע\"ש וא\"כ ה\"נ אע\"ג דלנכסים שיפלו לו אח\"כ ליכא מיגו מ\"מ חשיב מיגו לגבי נכסי' של עכשיו וה\"ט דלא אסיק אדעתיה אלא לנכסים שיש לו עתה בידו ולא מה שיבא לו אח\"ך עוד תירץ דמשו\"ה חשיב מיגו דאע\"ג דבטענת יש לי בנים מותר לו אף נכסים שיפלו לו אח\"כ מ\"מ כיון שאם ימצא שקרן בדבריו מפסיד אף נכסים שיש לו עכשיו משום יתור זה אינו טוען טענה זו שבזה אפשר שיפסיד הכל ואדרבא היה נותנן לו במתנה כדי שלא יפסיד גם את הכל. וא\"כ כשטוען טענת יש לי בנים טענת אמת היא משום מיגו כאמור ולפי הדברים הניתנין למעלה אין מקום יישוב לדברי רשב\"ם דא\"כ אף בנכסים שיפלו אח\"ך נמי זוכה בהם דכיון דלא אסיק אדעתיה אלא אנכסי' שיש לו עכשיו א\"כ גם לנכסים שיפלו אח\"ך נמי מהימן וכמ\"ש רשב\"ם לקמן גבי ההוא דהוה קשכיב.<br><b> ודע </b> שהרא\"ש שם בפ' י\"נ דחה דברי רשב\"ם הללו וכתב ע\"ש הרמ\"ה ופליאה גדולה היא לומר שאם בא אדם ממ\"ה הוא ובנו ואמר זה בני שלא יהא נאמן בנכסים שיפלו אח\"כ כו' ופי' הוא ליורשו פשיטא דמכח מתני' דפרק האומר דמייתי לקמן פריך פשיטא דתנן יש לו בנים נאמן דלכל הפחות מתוקמה בליורשו דאפילו את\"ל דלענין התירה לא מהימן לפוטר' מן היבום לכל הפחות מוקמינן להא מתני לענין ממון אלא לפטור אשתו מן היבום אצטריכא ליה דלא שמעי' ליה ממתני' הא נמי תנינן וע\"כ לפטור אשתו מן היבום קאמר דאי ליורשו מ\"ש דאי אמר יש לי בנים מאם אמר יש לי אחים עכ\"ל ודבריו הללו נתקשו אצלנו טובא שאם כוונת הרמ\"ה להקשות ע\"ד רשב\"ם מכח הסברא דאמאי לא יהא נאמן כשבא הוא ובנו ממ\"ה אף דליכ' טענ' מגו ומשו\"ה הפלא על דבריו זה הפלא הגדול. לכאורה יש להפליא הפלאתו הפלא ופלא שהרי רבנן דר\"י דרשי ליה לקרא דיכיר בצריך היכרא ולנכסים שיפלו לו לאחר מכאן וא\"כ תמיהתו היא שעמדה לדבריהם דרבנן ואמאי אצטריך קרא דיכיר לזה הא מכח הסברא הוה ידעינן ליה וכמו שתמה ע\"ד רשב\"ם ז\"ל ותו קשה שאם זו היא כוונתו אמאי הוצרך הרב ז\"ל לומר דמאי דפריך בגמרא פשיטא היינו מכח מתני' דהאומר כו' דכיון דהס' נותנת לזה נימא דהיא היא מאי דבעי תלמודא פשיטא. אבל הנראה לומר בכוונתו דאיהו לא ניחא ליה במה שחילק רשב\"ם ולההיא דלעיל דאמרינן דהאב נאמן על בנו בכורו לומר זהו בכורי דהיינו דוקא בבכור דידעינן שהוא בנו אבל בזה בני לא מהימן כל היכא דליכא מיגו כו' דזו פליאה גדולה היא דאמאי לא יהא נאמן דכיון דגלי לן קרא בבכור ה\"ה ודאי לבנו למר אפילו נגד חזקה ולמר שלא כנגד חזקה ואין טעם לחלק ביניהם כיון דלא אשכחן לתלמודא שחילק בזה דכל כי האי ודאי הו\"ל לאשמועי' דפליאה גדולה היא ובהכי ניחא מה שהוצרך לומ' דמההיא מתני' דפרק האומר הוא דפריך פשיטא דאלת\"ה קשה דבין לר\"י ובין לרבנן אשמועינן מתני' שפיר כיון דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היא גופיה אלא ודאי דמאי דבעי תלמודא פשיטא היינו מכח אידך מתני' דפרק האומר דכבר אשמועינן לה התם א\"נ אפשר לומר דאף הרמ\"ה אזיל ומודה למה דחילק רשב\"ם בין ההיא דבכור להך דהכא והיינו דוקא לרבנן דאצטריך להו קרא דיכיר אף היכא דליכא חזקה היפך דבריו מהימן אף בלא קרא דאי לא אמאי אוקי ליה לקרא דיכיר בדאיכא חזקה היפך דבריו ולא אוקי ליה כדמוקי ליה רבנן אלא ודאי דלדידיה פשיטא האי מכח הסברא וא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"י בדליכא חזקה היפך דבריו ודאי מהימן אף באומר זה בני ואלו מדברי רשב\"ם משמע דאף ר\"י לא קאמר אלא גבי בכור אבל גבי זה בני אף דאיכ' חזקה היפך דבריו מהימן דאי ס\"ל הכי א\"כ מאי בעי פשיטא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דר\"י ואצטריך להו קרא דיכיר בצריך היכרא והא קמ\"ל מתני' דבאומר זה בני נאמן בנכסים שנפלו כר\"י ומשו\"ה הוצרך הרמ\"ה לומר דמאידך מתני' דפ' האומר שמעינן דאי לנכסים של עכשיו אתא לאשמועי' ההיא מתני' הא ודאי פשיטא מכח הסברא דמיגו אלא ודאי דלנכסים שיפלו לו קאי וא\"כ הך מתני' פשיט' היא זה אפשר לומר בכוונת הרמה ז\"ל בדוחק אלא שאף לפי\"ז אכתי קשה דמאי בעי תלמודא מההיא דפ' האומר וכתב הרמ\"ה דהכי פריך דלכל הפחות מתוקמא בליורשו וכ\"ש אי מיירי ההיא מתני' בענין יבום כו' דאכתי נימא דהא קמ\"ל מתני' כר\"י דאפילו בנכסי' שיפלו לו מהימן אף דליכא מיגו וכדאמרן וההיא מתני' אי מיירי לענין יבום לא שמעינן מינה לענין ירושה להיכא דליכא מיגו דשאני התם דאיכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיטה ומשו\"ה נאמן לומר זה בני אבל לענין גרושה דליכא מיגו לא מהימן ומשו\"ה איצטריך הך מת��י' דהכא ולזה י\"ל שהרמ\"ה ז\"ל סבור כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בפ' האומר דמאי דנקט ההי' מתני' האומ' בשע' מיתתו יש לי בני' כו' דמיירי אפי' בדליכא מיגו דאי בעי פטר לה בגיט' דבשעת מיתה אין לו כח ליתן גט יע\"ש בסוף דבריהם. וא\"כ פריך השתא תלמודא שפיר דמההיא מתני' שמעינן נמי אפי' בנכסים שיפלו לו לאחר מכאן דליכא מיגו דומיא דיבום שכתבנו ואכתי צריכין אנו למודע\"י מ\"ש עוד הרא\"ש שם הא נמי תנינן דע\"כ לפטור מן היבום קאמר כו' דאי ליורשו מ\"ש בנים מאחים עכ\"ל ולכאורה קשה דשאני בנים דמהימן אפי' נגד חזקה כדכתיב יכיר לר\"י או לרבנן שלא כנגד חזקה גלי לן קרא דהאב מהימן אבל גבי אחים דלית לן קרא דיכיר מש\"ה אינו נאמן. וי\"ל דכיון דמתני' סתמא מתנייא ומשמע אפי' לנכסים שיש לו עכשיו בידו דאיכא בהו מיגו לא מהימן לומר זה אחי מש\"ה הוקשה לו שפיר דבזה מ\"ש בנים מאחים וברור וע\"ע שם בדברי הגהות אשירי שדבריו צ\"ע לישבם במ\"ש לבד מקרובי אחוה הקודם אחר האם נתן ינתן לו וצ\"ע ועיין להרב לח\"מ בפרקי' במה שהק' ע\"ד מרן ב\"י שם מדברי רבינו שם והוא כעין קושייתנו יע\"ש.<br><b> ובמ\"ש </b> רבינו <b> ואפי' </b>\n<b> אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי הוא נאמן. </b> כתב ה\"ה דלר\"י אעפ\"י שלא הוחזק בבנו נאמן האב כדמוכח התם ובדוכתא אחרינא עכ\"ל ואיכא למידק דאמאי לא כתב שרשב\"ם חלוק ע\"ז כדרכו הטוב והרי רשב\"ם ז\"ל שם בפי\"ן דקל\"ד ע\"ב כתב דבאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה בידו דאית לאב מיגו ולא לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דאע\"ג דדרשינן יכיר יכירנו בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' בנכסים דלאחר מכאן ה\"מ גבי חלק בכורה דידעינן שהוא בנו דנאמן לומר שהוא בכורי אבל היכא דלא ידעינן שהוא בנו לא מהימנינן ליה אלא בנכסים שיש לו עתה לא בנכסים דלאחר מכאן עכ\"ל ועיין במ\"ש לעיל. הרי שכתב דגבי בני בכור לא מהימנינן ליה אלא כשידוע שהוא בנו דוקא. ומדעתי כי קשה נ\"ל שאף רשב\"ם אזיל ומודה דלר\"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דמוחזק לן באחיו הגדול שהוא הבכור ואמר על הקטן שהוא הבכור ואחיו הגדול הוא ממזר דמהימן כה\"ג נאמן לומ' שהוא בנו להורישו נכסים שיפלו לו לאחר מכאן ואפי' דלית ליה מיגו וכסברת הי\"א שהביא הנ\"י ז\"ל שם יע\"ש. ורשב\"ם לא כתב דבנכסים שלאחר מכאן לא מהימן אלא לרבנן דר\"י דלא מהימן גבי בכור נגד חזקה וזהו שדקדק בדבריו וכתב ואע\"ג דדרשינן קרא דיכיר יכירנו בצריך היכרא כו' והיינו לרבנן דר\"י כדאיתא התם אבל לר\"י דדרשינן יכיר לנגד חזקה יע\"ש. ואי ק\"ל דא\"כ תיקשי ליה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דזה בני נאמן אתיא כר\"י ואשמועינן דאפילו נכסים דלאחר מכאן דלית ליה מיגו דנאמן איכ' למימר דאי כר\"י עדיפא מינה שמעינן ליה דאפי' זה בני ממזר נאמן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ואי לפוסלו נאמן כ\"ש כשמעיד לטובתו דודאי נאמן ועוד דבאומר זה בני ממזר איהו לא קים ליה שמאחר נתעברה כדאיתא התם בפ' עשרה יוחסין ורוב בעילות נמי אחר הבעל כ\"ש דנאמן באומר זה בני והדחיה שדחה הנ\"י לא שמיע להו לרוב הפוסקים.<br><b> והרא\"ש </b> ג\"כ בתשובה כלל ב' סי' י\"א הביאה החבי\"ב סי' רע\"ט הגב\"י אות א' כתב באומר על א' שבא ממ\"ה ואמר זה בני דלרבנן מהימן בנכסים שיש לו עתה במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ולר\"י אפילו בנכסים הבאים לאחר מכאן וכתב החבי\"ב דה\"ט דלרבנן לא מהימן בנכסים דלאחר מכאן משום דלדידהו לא מהימן האב נגד חזקה יע\"ש וכ\"כ בס' בני אהרן ולק\"ד יש מקום עוד לומר דטעמם כיון דחזינן דר\"י יליף מענין הבכורה לדברים אחרים דקאמר כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה דלא ס\"ל לחלק בין בכורה לענין אחר אלא דכשם שהאמינו לאב לומר שהוא הבכור ה\"נ נאמן לומר זה ממזר א\"כ לדידיה ה\"נ דנאמן לומר זה בני בלי טעם מיגו משא\"כ לרבנן דלא מהימן האב לפסול את הבן דדוקא גבי חלק בכורה דגלי גלי ה\"נ לדידהו לא מהימן לענין ירושה לומר שהוא בנו אם לא בטענת מיגו וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ומ\"מ ממ\"ש הרא\"ש בפסקיו שם בפרק י\"ן ע\"ד רשב\"ם וז\"ל וכתב הרמ\"ה ופליאה היא לומ' שאם בא הוא ובנו ממ\"ה שלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן כו' משמע דס\"ל דדברי רשב\"ם הם אפילו לר\"י דדריש ליכיר בדמוחזק לן שאינו בכור דאי הוה ס\"ל כמ\"ש דאף רשב\"ם לא אמרה אלא לרבנן דר\"י מה מקום יש להרא\"ש להביא דברי רשב\"ם ולחלוק עליהם כיון דלא נ\"מ מידי לענין דינא ועוד שאם בא לחלוק ע\"ד אליבא דרבנן הוו דברי שבתשובה היפך מ\"ש בפסקיו שהרי כתבנו משמו דלרבנן לא מהימן אלא בנכסי' שיש לו עתה בידו אלא ודאי כדאמרן והרשב\"א ג\"כ הבין כן בדעת רשב\"ם וכמ\"ש מב\"י בר\"סי רע\"ט גם הרב הנמקי באותה סוגיא דהאומר זה בני הבין כן וכמ\"ש יע\"ש אבל לדעתי הקצר לא כן עלה בדעת רשב\"ם וכמו שדייקנו מתוך דבריו גם ממה שלא כתב ה\"ה שרשב\"ם ז\"ל חולק בדבר משמע דה\"ה לא משמע ליה בדעת רשב\"ם כסב' הראשוני' אבל הוא סבור כסברתינו דאיכא למדחי דחיה גמורה ומסתברא כוותה טובא דאף רשב\"ם ז\"ל לא אמרה אלא לרבנן דר\"י וכמ\"ש כנלע\"ד.<br><b> והנה </b> בדברי המבי\"ט ח\"א סימן פ\"ז שכתבתי דבריו לעיל והא דכתב רשב\"ם דבנכסים שיפלו לאחר מכאן אינו נאמן היינו נכסי' שנפלו לאחר מיתת אביו אבל אם אחר שאמר בני באו לו נכסים ואח\"ך מת פשיטא שבן זה שאמר עליו שהוא בנו יורש עמהם שהרי הוא עומד בדבורו והיה יכול לתתם לו במתנה כל מה שמוריש עתה עם אחיו כו' וכתב ע\"ז מרן החבי\"ב בסימן רע\"ט הג\"הט אות ו' אמת שהמעיין בנ\"י שם בפר' י\"ן ימצא בפי' קצת גילוי לזה אבל הדברים תמוהים ממה שנראה מסוגייא הגמרא ומדברי הפוסקי' ע\"ע ובהכרח צ\"ל דט\"ס נפל בדברי הרב הנמקי עכ\"ל ואם הרב דיבר בסוד הרב מוהרי\"ט ן' יעי'ש הובא בספר בני אהרן סימן ס\"א דע\"ב ע\"ב הולך רכיל ומגלה סוד ותמה עליו דאם כדבריו איך חילק רשב\"ם בין בכור לאומר זה בני דבבכור נאמן אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן משום דידוע לנו שזה בנו משא\"כ באומר זה בני ואם נכסים שנפלו לאחר מיתה הרי הבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק ועוד דא\"כ מאי פריך בגמ' בנכסי' שנפלו לאחר מכאן ולר\"מ דאמר מקנה אדם דשלב\"ע מאי איכא למימר ומאי קושייא וכי ר\"ם אמר אדם מקנה דברים שנפלו לאחר מיתה ולדעת הרב הוא מוכרח דכשאמרו בגמרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן דאיירי בנכסי' שנפלו לאחר מיתה דליכא מיגו ולהכי איצטריך קרא דיכיר דלנכסים שנפלו אח\"כ קודם מיתה לא צריך קרא דהרי נאמן דאי בעי יהיב להו במתנה קודם מיתה וע\"ש במה שנדחק בתירוצו.<br><b> ולע\"ד </b> דברי המבי\"ט נכונים בטעמם ונימוקם עמם ואחר שאלת המחילה מהרבנים הנז' אשתמיט מינייהו מ\"ש רש\"י בפרק עשרה יוחסין וז\"ל לנכסי' שנפלו לאחר מכאן לאחר שאמר בפנינו בכור הוא נפלו לו נכסי' והוא רוצה לילך בדרך רחוקה ומעיד עליו שאם יפלו נכסים של אב או של אחד ממורישיו לפניו בחיי יטול זה בהם חלק בכורה כו' יע\"ש הרי רש\"י תיקן קו' הרבנים במ\"ש שהוא רוצה לילך בדרך רחוקה וכוונתו לומר דכיון שהוא בדרך רחוקה והוא לא ידע מנפילת הנכסים הנז' לא יוכל להקנותם אז במתנה לבן הזה שהרי הוא לא ידע אז שיש לו נכסים ואף אזיל ומודה דבכה\"ג שאם נפלו לו נכסים והוא לא ידע אע\"פ שנפלו לו בחייו דכנפלו לו לאחר מיתה דמי שהרי עיקר טעמו דכיון שנפלו לו בחייו והוא עומד בדבורו הו\"ל כאומר בפירוש זה בני באותה שעה וכשלא ידע מנפילתם ודאי דליכא האי טעמ' ומה שלא כתב המבי\"ט דמ\"ש רשב\"ם לאחר מכאן היינו בכה\"ג ולמה ליה למימר שנפלו לאחר מיתה הא לא ק' ול\"מ דגבי זה בני למה לן למדחק ולפרש בכה\"ג ועדיפא מינה פי' ורש\"י ז\"ל לא פי' כן אלא משום דאיירי בבכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק ואי אפשר לפרש כן בלאחר מכאן אבל בזה בני למה לן למדחק ולפרש דלאחר מכאן היינו שהלך בדרך רחוקה כיון דמצינן לפרש אפי' בלאחר מיתה ובהכי ניחא נמי מה שהק' עוד עמ\"ש תוספי הרא\"ש ז\"ל עמ\"ש בגמ' לא צריכא אלא בנכסים שנפלו לאחר מכאן וז\"ל וא\"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו וכ\"ת שמא יכנס לו דעת אחרת ולא ירצה לתתם לו באותה שעה הלא השתא נמי אע\"פ שאמ' שהוא בנו יכול להעבירם מתחת ידו וליתנם לאחרים וי\"ל דנ\"מ בנכסים שנפלו לו לאח' מכאן ולא הספיק ליתנם לו עד שמת עכ\"ל ותמה ע\"ז הרב הנז' דא\"כ היינו גוסס ומאי פריך לר\"מ דאמר כו' וכ\"ת שמ\"ש שלא היה לו שעת הכושר היינו שהיה יכול ליתנם אלא שלא הספיק גם זה תימא שהרי הנותן הזה כוונתו היתה להורישו לאחר מיתתו שבחייו לא היה נותן כלום וכיון שנפלו לו הנכסים בשעת שהיה לו שעת הכושר ליתנם זכה בהם מדין מיגו ואם לא הספיק השעה מה בכך יע\"ש וע\"פ האמור כונת הרא\"ש היא כמ\"ש דמיירי באופן שלא היה יכול ליתנם לו במתנה כגון שהוא בדרך רחוקה ולא יש לו אופן ליתנם עד שיבא ויתנם ואז מת דאז ליכא מיגו ומ\"ש ולא הספיק כוונתו לומר שלא הספיק ליתנם מחמת ריחוק הדרך או מתוך סיבה אחרת ולא שהיה יכול ליתנם ולא נתנם כמו שהבין הרב ז\"ל ודוק.<br><b> ולענין </b> נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אם נוטל בהם הבכור פ\"ש הטור ז\"ל בסי' רע\"ט סי\"ו כתב שנוטל וכתב מרן ב\"י שטעמו דכיון דלרבנן אוקמינן לקרא דיכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ונוטל בהם פ\"ש מכ\"ש לר\"י דנאמן האב אפי' נגד חזקה דודאי מהני להנחילו הנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וכתב עוד כהרב הנמקי כתב דהשתא דקי\"ל כר\"י ולא קי\"ל כרבנן דקרא דיכיר אצטריך כשהוא גוסס הילכך הבכור אינו נוחל פ\"ש לנכסים שנפלו לו כשהו' גוסס אבל בחלק פשיטותו נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס עכ\"ל. ומרן החבי\"ב שם בהג\"הט אות ד' תמה על הטור ז\"ל שנראה שתפס שלא כדברי הרא\"ש דמדלא הביא הרא\"ש ז\"ל אוקמתא זו בפ' י\"ן משמע דס\"ל כהרב הנמקי דלמאי דקי\"ל כר\"י אין הבכור נוטל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ' עשרה יוחסין ששם הביאה בהדיא הך אוקמתא ובלא\"ה אין זה הכרח דלא הביאה משום דבלא\"ה ניחא לר\"י אבל מנ\"ל דפליג לענין דינא גם מדברי הרב ז\"ל נראה דהנ\"י ז\"ל מיירי בבכור זה שהכירו האב לומר שהוא בכור אבל בבכור דעלמא שהוחזק לן שהוא בכור ע\"פ עדים נוטל ודאי וכן הבין בדבריו הרב בני יעקב בדק\"ס ע\"ג שהביא שם דברי הרב הנמקי ותמה עליו דמנ\"ל לומר דפליגי בהא ר\"י ורבנן דכיון דלר\"י האב מהימן אפילו נגד חזקה למה יהא נאמן להנחילו נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס יע\"ש ועיין להרב מוהרי\"ט ן' יעיש בתשו' הנז' דנ\"ד ע\"ג שהביא ג\"כ דברי הנ\"י והבין כן בכוונתו יע\"ש. והרואה יראה שאם זו היתה כוונתו שיש לדקדק על דבריו דא\"כ למה ליה לומר למאי דקי\"ל כר\"י דקרא דיכיר אצטריך לומר דאפילו נגד חזקה מה��מן לא קי\"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה דאפילו אי לא קי\"ל כר\"י דינא הוא דלא יהא נאמן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס למאי דקי\"ל כרבנן דר\"י דאין אדם מקנה דשלב\"ל ולר\"מ הוא דאוקמינן ליה לקרא דיכיר כשהוא גוסס דוקא ואף שהרב החביב יישב זה מיהו אין בדבריו כדי שביעה. ואני שמעתי מפי מורי הרב נר\"ו דכוונת הנ\"י ז\"ל לומר דלמאי דקי\"ל כר\"י אין שום בכור דעלמא נוטל פ\"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ולאו משום דכיון דקרא אצטריך לאשמועינן דאפילו נגד חזקה מהימן לא שמעינן מיניה דיהא נאמן האב אפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהא בסתם בכור דעלמא מיירי הכא שטעמו דכיון דקי\"ל כרבנן דרבי דאמרו בפרק י\"ן דקכ\"ד גבי שבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם שאין לבכור חלק בכורה וטעמייהו דרבנן דאמר קרא לתת לו פ\"ש מתנה קרייה רחמנא מתנה עד דמטא לידיה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה ופי' רשב\"ם עד דמטייא לידיה דנותן ואינו יכול ליתנם לאחרים דאין אדם מקנה דשלב\"ל יע\"ש וקי\"ל כוותייהו להכי הוא דכתב שאין לבכור חלק בכורה דכיון דנכסים שנפלו כשהוא גוסס לא מצי יהיב להו במתנה גם הבכור אין לו בהם חלק בבכורה כיון דמתנה קרייה רחמנא וזהו שסיים הנ\"י אבל חלק פשיטותו יטול כו' דחלק הפשיטות מדין ירושה זכי ליה עכ\"ל כלומר דלא הוי כחלק בכורה דקרייה רחמנא מתנה והשתא משו\"ה לא כתב דלמאי דקי\"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב\"ל אינו נוטל בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס דודאי לרבנן דמוקמי לקרא בנכסים שנפלו לאחר מכאן ה\"נ לדידהו מהימן לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמ\"ש דבהא לא פליגי. אבל לר\"י דלא שמעינן מהאי קרא שיהא נאמן בדשלב\"ל הדר דינא למאי דקי\"ל בעלמא שאין הבכור נוטל חלק בשבח הנכסים משום דמתנה קרייה רחמנא ה\"נ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ור\"מ ורבנן דמוקי לקרא בהכי אפשר דאית להו כרבי דאמר דאף חלק בכורה ירושה קרייה רחמנא אלא שעל הטור ז\"ל קשה דפסק התם כרבנן דרבי והכא פסק דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס נוטל בהם חלק בכורה. ואפשר לומ' דס\"ל דשאני התם שבא המניעה מחמת הנכסים שלא באו לעולם ולהכי הוא דקרייה רחמנא מתנה משא\"כ הכא דהמניעה בא מחמת הנותן והו\"ל כמת הבכור קודם אביו שיורשיו נוטלים חלק הבכורה אע\"ג דלא מטי לידי בכור ולא אמרינן דלהכי קרייה רחמנ' מתנה עד דמטא לידיה משום דהנכסים היו ראוים ליתנם במתנה אלא שהמניעה בא מחמת המקבל ודוק.<br><b> והנה </b> בעיקר סוגייא זו דפרק עשרה יוחסין דפריך תלמודא לרבנן דר\"י דמוקי לקרא דיכיר בשצריך היכרא דמה אלו בעי למיתן ליה פ\"ש במתנה מי לא מצי יהיב ומשני בנכסי' שנפלו לו לאחר מכאן דלא מצי יהיב להו במתנה דאין אדם מקנה דבר שלב\"ל הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בסימן הנז' דס\"ז ע\"ב וז\"ל ועוד שאל אחד חכם מחבירנו דאפילו לרבנן לא אצטריך דמה אלו בעי למיתב ליה פ\"ש בירושה מי לא מצי יהיב הא קי\"ל כריב\"ב שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים נהי דרבינו האיי והרי\"ף והרא\"ש דפסקו דוקא בש\"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר\"ח ורשב\"ם דאפי' בברי' יכול להנחיל ק' וכ' ע\"ז מורימ\"ט וז\"ל ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר\"ח דוקא והלא אף לרבינו האיי ושאר דכוות' דפסקו דוקא בש\"מ קשייא דהך מילת' בעייא דרבא הוא דבעי בבריא האיך כי אמר ריב\"ב בש\"מ דבר אוריתי הוא אבל בברי' לא א\"ד אפי' בבריא כו' וא\"כ ק' דתיפשוט רבא מהכא דדוקא בש\"מ אבל בבריא לא מצי להנחיל דאל\"כ יכיר למה לי עכ\"ל. ותמה על דבריו הרב מהר\"י נ��ניש הי\"ו דבבעיא דרב' נמי מאי קושיא איכא מש\"ה לא פשיט לה מהך בריית' משום דאיכא למימר דרבנן דר\"י דדרשי דקרא ד"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין תענית י\"ג באדר</span>\n<b> ונהגו </b>\n<b> כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי\"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן כו'.</b> ע\"כ. נ\"ב הרא\"ש ז\"ל בריש מגילה כתב בשם ר\"ת ז\"ל דיש סמך לתענית זה מדאמרי' בגמרא י\"ג זמן קהלה לכל היא פי' שהכל מתקבצים לתענית אסתר ובאים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים ומה שאנו מקדימים התענית ליום ה' כשחל במ\"ש ולא עבדינן ליה בע\"ש נמצא בתשו' הגאונים לפי שרגילין בתענית זה להרבות בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש לפי שלא יוכל לטרוח לכבוד השבת עכ\"ל וכ\"כ הטור בסי' תרפ\"ו ס\"ד יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרב\"ח שכתב וז\"ל משמע דוקא הכא אין להתענות מפני שמרבין בסליחות הא לא\"ה שרי וכ\"כ לעיל סימן רמ\"ט אבל לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל כאן משמע דטעמו הכא כיון דתענית זה נדחה מזמנו כו' והא דקי\"ל הלכתא מתענה ומשלים היינו כשבא זמנו הקבוע לו כו' עכ\"ל. והנה זה שדקדק מדברי ה\"ה ז\"ל כן דקדק ג\"כ מרן החבי\"ב בסימן זה ותמה על מוהרי\"ל ז\"ל בתשו' שנסתפק בזה אם היו דוחים התענית מע\"ש אף בזמן שהיה חל זמנו הקבוע בע\"ש יע\"ש וכ\"כ ג\"כ בפשיטות מרן מלכא מוהרח\"א בס' מ\"ק בדין זה יע\"ש וע' ג\"כ בס' אור יקרות בליקוטיו דס\"ג ע\"א יע\"ש.<br><b> ואני </b> אומר דזה גרם להם להרבנים הנז' לדקדק כן מדברי ה\"ה ז\"ל מפני שלא ראו דברי הגאונים עצמם דמתשו' אחת לבני מתיבתא שהובאה במדרש תנחומא פרשת בראשית וגם מדברי השאלתות דרב אחאי גאון בס\"פ ויקהל מבואר בהדייא דס\"ל דאף בזמן שהיה חל התענית די\"ג בע\"ש היו דוחים אותו ליום החמישי שהם ז\"ל פירשו יום הכניס' דמתני' יום התענית וכתבו די\"א וי\"ב וי\"ג היינו כשחל י\"ד בע\"ש ובשב' ובמ\"ש וכשחל בשבת לזמן הראשוני' אע\"פי שע\"ש הוא זמן התענית הקבוע היו דוחים אותו ליום החמישי שהוא י\"ב משום דכיון דמרבינן בסליחות אתו לאמנועי מכבוד שבת יע\"ש והן הן דברי הטור ז\"ל ואין ספק לע\"ד שזה ג\"כ דעת ה\"ה ז\"ל מאחר שסיים וכתב שכן כתבו הגאונים ז\"ל ומה שביאר הטעם משום דכיון דאידחי אידחי דמשמע שאם היה זמנו הקבוע בע\"ש לא היו דוחים אותו לא כת' כן אלא מפני שהוק' לו משאר תעניות חוב שאין דוחי' אותם מערב שבת לזה כתב דשאני הכא שאינו זמנו הקבוע דאפי' בשאר תענית חובה דינא הכי וכיון דאידחי אדחי ומפני שבזמן הזה לא יחול תענית אסתר בערב שבת בזמנו הקבוע לא הוצרך לבאר יותר ולומר דתענית אסתר שאני שמרבים בו בסליחות ודוחין אותו אפי' מזמנו הקבוע כיון דלא נפקא לן מידי השתא בזמן הזה כו' ונתן הטעם הפשוט דשייך אפילו בשאר תענית חובה דכיון דאידחי אידחי תדע לך שכן הוא שהרי באותה תשובה דבני מתיבתא כשבאו לפרש הטעם כשחל י\"ד באחד בשבת שדוחים התענית לי\"א כתבו סתמא שלא היו מתענין בע\"ש מפני כבו' שבת וכשבאו לפרש הטעם כשחל י\"ד בשבת שדוחין התענית מע\"ש כת' משום דעיקר התעני�� סליחות ותחנונים ואתי לאמנועי מכבוד שבת יע\"ש.<br><b> ואין </b> ספק שמה שלא כתבו כן כשחל י\"ד באחד בשבת הוא מפני דהתם בטעמא כל דהו דחינן ליה מע\"ש וכיון דאידחי אידחי ואפילו אינם מרבים בסליחות אמנם כשחל י\"ד בשבת דע\"ש הוא זמן התענית הקבוע הוצרכו לפרש הטעם דמה שדוחים התענית הזה מע\"ש טפי משאר תענית חוב' הוא משו' דמרבים בו בסליחות ורחמים וזה ברור ושוב ראיתי להרב עדות ביהוסף ח\"ב סימן מ\"א שכתב כן יע\"ש.<br><b> הרי </b> דאפילו דס\"ל לבני מתיבתא שדוחי' התענית מע\"ש אפילו כשהיה חל בזמנו הקבוע אפילו הכי פירשו הטעם כשדוחין אותו מע\"ש שלא בזמנו הקבוע משום דכיון דאידחי אדחי והן הן דברי ה\"ה ז\"ל בשם הגאונים ושלא כמו שדקדקו מדבריו הרבנים הנז' כן נר' לע\"ד.<br><b> וראיתי </b> להרב עדות ביהוסף ז\"ל בתשוב' הנז' נתקשה הרבה בפי' דברי תשובת בני מתיבתא הלזו עד שפירשה בפי' זר ודחוק מאד כיע\"ש ולע\"ד נראה דה\"פ כי השואלים היו סוברים דפי' יום הכניסה דמתני' היינו כמו שפרש\"י דכל שני וחמישי שמתכנסים בני הכפרים והעיירות לקריאת התורה ולבא לב\"ד ומפני שבני הכפרים אין בקיאין בקריאת המגילה הקלו עליהם שיקראנה להם אחד מבני העיר בשני ובחמישי שהוא יום הכניסה שלהם בין יושבים בתענית אסתר ובין שאינן יושבים בתענית וגם השואלים היו מפרשים הא דקאמר ר\"י בברייתא אימתי כו' אבל עכשיו שהכל מסתכלין בה אין קורין אות' אלא בזמנה שהכונה שעכשיו מסתמא הכל בקיאי' בקריאת' ואין צורך להם שיקראנ' להם א' מבני העיר ופי' מסתכלין בה היינו שמסתכלין במגילה ובקיאין בקריאתה קאמר ועל זה שאלו אי הלכה כת\"ק או כר\"י והשיבו להם בני המתיבתא דבין לרבנן ובין לר\"י אין קורין אותה אלא בזמנה כו' כלומר לא כמו שאתם סוברים דלת\"ק הכפרים קורין את המגילה שלא בזמנה אפילו לא היו מתקבצים בשני ובחמישי להתענות תענית אסתר אלא אף לת\"ק לא התירו להם אלא כשמתקבצים לתענית אסתר בין אם נתקבצו בכפרים שלהם או בעיירות וזהו פי' דיום הכניסה דמתני' ואזלי ומפרשים כולה מתני' שיבא התענית בי\"א ובי\"ב ובי\"ג והיינו כשחל י\"ד בע\"ש יבא התענית בי\"ג וכשחל י\"ד בשבת אז יבא התענית בי\"ב וכשחל י\"ד באחד בשבת יבא התענית בי\"א מפני שתענית זה לא היו מתענין בערב שבת לא כשחל בזמנו ולא כשחל שלא בזמנו וכ\"כ ג\"כ בשאלתות ס\"פ ויקהל דפי' יום הכניסה דמתני' היינו יום התענית וי\"א וי\"ב וי\"ג היינו כשנדחה התענית ליום חמישי וכמ\"ש בתשובה זו שבמדרש תנחומא.<br><b> וראיתי </b> בחי' הרב המאירי ז\"ל למגילה די\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל ובשאלתות פירש יום הכניסה יום התענית שהיו מתכנסים בעריהם ושמא תאמר תינח בי\"ג אבל י\"ב וי\"א היאך היו מקדימים בהם פרשוה כשחל י\"ד באחד בשבת שיש מתעני' בע\"ש דהרי י\"ב ויש מקדימין לחמישי בשבת והרי י\"א כו' ואין הדברים נראין לפרש כן שלא היתה משנתינו פוסקת בתענית ע\"ש אם אסור ואם מותר עד שתייעד זמן לאחד המנהגות עכ\"ל: ותמהני היכן מצא הרב ז\"ל בדברי השאלתות שפי' למשנתינו לפי המנהגו' שאחד הרואה דברי השאלתות שם יראה בהדייא שפי' משנתינו כולה בחדא מחתא ומשום דאין מתעני' תענית זה שמרבים בו בסליחות ורחמים כשחל בע\"ש בין בזמנו הקבוע ובין שלא בזמנו הקבוע בהכי אשכח י\"א וי\"ב וי\"ג ביום התענית לא מפני שתלוי במחלוקת המנהגות כמ\"ש הרב המאירי ולא מצאתי רמז מזה כלל בדברי השאלתות וצ\"ע.<br><b> איברא </b> דאיכא למידק לשיטת הגאונים הלזו שכתבו דמאי יום הכניסה יום התענית א\"כ כשחל י\"ד בב' ובה' היכי קתני מתני' דכפרים קורין בו ביום ולמה לא היו קורין אותה בי\"ג שהוא אחד בשבת או ד' בשבת וכמו כן קשה מדתנן אמר ר' יאודה אימתי בזמן שנכנסין בשני ובה' כו' דלפי שיטה זו דיום הכניסה היינו יום התענית מאן דכר שמיה דב' וה' והכי הול\"ל אימתי בזמן שנכנסים לתענית. וכמו כן קשה מהא דפריך הש\"ס בדף ד' ע\"ב למימרא דתקנתא דכרכין הוא כו' והא תנן חל להיות בב' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה כו' ומשנינן הו\"ל עשרה ועשרה לא תקינו רבנן והדר פריך ת\"ש חל להיות בה' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה די\"א הוא ומשנינן מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן יע\"ש ולפי שי' הגאונים הנז' דיום הכניסה היינו יום התענית והוא יום י\"ג מאי קאמר הו\"ל עשרה דעשרה מאן דכר שמיה והא עיקר הקושייא היא דלקדמו ליום א' בשבת שהוא יום הכניסה של התעני' וכמו כן ק' מהא דקאמר עוד הש\"ס ואם איתא לקדמו ליום הכניסה די\"א הוא ולפי שיטתם י\"ג הוא ולא י\"א ועוד מאי האי דקאמר מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן והלא לפי שיטתם אין כאן אלא יום כניסה אחד לבד שהוא יום התענית ומאי יום הכניסה ליום הכניסה דקאמר ואולי אפשר דאף הגאונים אזלי ומודו דיום שני וה' סתם דעלמא מיקרי יום הכניסה מפני שמתכנסי' בהם ג\"כ בני הכפרים בכפרים שלהם או בעיירות בקרי' התורה ולהרבות בתחנונים מפני שהם ימי רחמים אלא דמשמע להו להגאונים דיום הכניסה דמתניתין היינו כניסה של תענית ואפילו כשחל בג' ובד' ולשיטתם ז\"ל נמי לא התירו חכמים להקדים לכפרים בכניסה של תענית אלא דוקא כשחל י\"ד בא' מהימים שאינן כניסה של תורה דשני וחמישי אלא דוקא כשחל י\"ד בשלישי או בד' או בע\"ש אז הוא דהתירו להם להקדים ולקרות ביום כניסת התענית שהוא יום י\"ג דמכניסה לכניסה לא דחינן ומשו\"ה קתני מתני' כשחל י\"ד בשני ובה' אף הכפרים קורין אותה בו ביום דאין דוחין אותה ליום הכניסה של תענית אמנם כשחל בג' או ברביעי קתני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום התענית שהוא בב' או בשלישי כיון דבי\"ד ליכ' כניסה לכפרים לקריאת התורה: והשתא ההיא דאמר ר' יאודה אימתי בזמן שנכנסים בב' ובה' יום כניסתם לתענית קאמר ונקט שני וחמישי דוקא מפני שי\"א וי\"ב וי\"ג שהם ימי הקדימה לכפרים על הרוב יבא בשני ובחמישי אע\"ג דכשחל בד' הכניסה הוא בג' מ\"מ לא שכיח כולי האי ודוק והשתא אפשר ליישב נמי ההיא דפריך הש\"ס למימרא דתקנתא דכרכין כו' והא תנן חל להיות בב' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה כו' ומשנינן הו\"ל עשרה כו' כלומר דבשלמא אם תקנת הקדימה היה שלא להטריח לבני הכפרים ליכנס לקריאת המגילה ביום שאינן רגילין ליכנס בלא\"ה ניחא שלא תקינו להקדים אלא ביום כניסתן לתענית ודוקא כשחל י\"ד ביום שאינן רגילים ליכנס בלא\"ה לקריאת התורה כגון בא' בשבת ובע\"ש ובשלישי אבל כשחל י\"ד ביום שרגילים ליכנס לקריאת התורה בלא\"ה לא התירו להם להקדים כיון דס\"ס ביום פורים נכנסי' לקריאת התורה ורגילים הם ליכנס בו אמנם אם תקנתא דכרכין הוא הו\"ל לחכמים לתקן שביום הכניסה שקודם פורים שהוא כשחל פורים בב' שהוא יום כניסה לקריאת התורה יקדימו הכפרים לקרות אפי' בה' שלפניו כ\"ש ביום התענית משום דתקנתא דכרכין וע\"ז שני הש\"ס דביום ה' שלפניו הו\"ל עשרה ועשרה לא תקינו רבנן ושפיר הוה מצי להקשות עדיין דלקדמו ליום כניסה התעני' אלא משום דבעי לאלומי פירכיה דפריך מעיקרא דלקדמו אפי' ביום כניסה של קריאת התורה ואפילו קודם י\"ג הדר פרי' לי' מדתנן חל להיות בה' דלקדמו ליום ב' שהוא י\"א ושני ליה דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן. כלומר דלא חזו רבנן תקנתא דכרכין אלא היכא דחל י\"ד ביום שאינן רגילין להתקבץ בני הכפרים לקרי' התורה וכיון דבלא\"ה לא אתו בי\"ד הניחום במלאכתם והקלו עליהם משום תקנתא דכרכין כיון דהן בלא\"ה ממנעי ולא אתו אבל כשחל י\"ד ביום שרגילין לבא ולא ממנעי בלא\"ה לא חשו רבנן לתקנתא דכרכין אפילו ביום כניסתן לתענית שהוא י\"ג וחייבין לקרותה בי\"ד שהוא זמן קריאתה לכל העולם כנלע\"ד ביאור סוגייא זו לדעת הגאונים אע\"פ שלא ימלט קצת מן הדוחק ועיין להר\"ב פר\"ח שהביא דברי ר\"ח במה שפי' י\"ג זמן קהלה לכל שהוא יום התענית כו' והק' עליו מדתנן חל להיות בשלישי או בד' כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני כו' ועיין להר\"ב בני חיי ז\"ל שהק' כן בשם מוהרד\"י ותרצה והוא ז\"ל דחה תירוצו יע\"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בספר אור יקרות בליקוטיו דס\"ג ע\"ב יע\"ש. ועפ\"י האמור בכוונת דברי הגאונים ממילא נתיישבו דברי ר\"ת ז\"ל שדבריו הם דברי הגאונים הנז' ודו\"ק.<br><b> והנה </b> ראיתי בשאלתות דרב אחאי ז\"ל בס\"פ ויקהל שכתב וז\"ל בזמן חכמי' הראשונים שהיו בקיאין בחשבון מולד הלבנה ובדקדוקי סוד העיבור היה יום ערבה בא בשבת ופורים בשבת ומקרא מגילה בשבת ומוציאין לולב בשבת ותוקעין שופר בשבת שחל ר\"ה להיות בו. אבל היום שאין חכמים בקיאין בחשבון תולדות הלבנה ובדקדוקי סוד העיבור גזרו חכמים שלא להוציא לולב בשבת לברך בו ואפילו בבית וכן בשופר וכן במגילה אמר רבה גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד\"א בר\"ה עכ\"ל וק\"ל טובא דממ\"ש בתחילת דבריו דבזמן חכמי' הראשו' היה בא יום ערבה בשבת כו' משמע דעכשיו מפני שאין אנו בקיאין בחש' ובדקדוקי סוד העיבור הוא דאינו בא יום ערב' בשבת ולא יום פורים דהיינו יום י\"ד בשבת כדקי\"ל לא זב\"ד פורים ולא אד\"ו ר\"ה כו' וא\"כ בזמן המשנה ששנינו חל להיות בשבת עכ\"ל שהיה בזמן שהיו בקיאין בח' כו' וא\"כ בזמנם ודאי שהיה מקרא מגילה בזמנה כמו שסיים וכתב ומ\"מ בזמנה כו' ואם הדבר כן ק' שהרי שנינו חל להיות בשבת כפרים ועיירות קורי' ליום הכניסה ולפי דבריו ז\"ל למה להו להקדים ליום הכניסה הו\"ל למיקרי אותה בזמנה בשבת כיון שהיו בקיאין בחשבון ובדקדוקי סוד העיבור והרי הוא ז\"ל סיים וכתב דעכשיו מפני שאין אנו בקיאין בחש' גזרו בשופר ולולב ומגילה שמא יטלנה בידו. ותו ק\"ט דמבואר מדבריו דשופר נמי השתא הוא דמשום דלא בקיאינן בחשבון לא דחי שבת אבל בזמן חכמים הראשונים הוה דחי שבת וקש' שהרי שנינו י\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה כו' הרי שאפי' בזמן המקדש שהיו סנהדרין בקיאין בחש' לא היה שופר דוחה שבת אלא במקדש שאין שבות במקדש אבל במדינה אסור משום גזירה דרבה כדאיתא התם ושוב ראיתי להר\"ן ז\"ל בר\"פ לולב וערבה שהביא מ\"ש הרי\"ף בפ\"ג דמגי' דמשום דלא ידעינן בקיבועא דירחא לא דחינן אנן שופר ומגילה ולולב בשבת כו' וכתב שהרז\"ה תמה עליו שלא נאמר האי טעמא אלא לענין גזירה דרבה אבל בענין ספיקא דקיבועא דירחא אין בזה טעם לשופר ומגילה שהרי אפילו במקום שלא היה להם ספק בקיבועא דירחא לא דחו שבת כו' ומגילה לא דחתה את השבת בשו' מקום ותירץ בשם הרמב\"ן דמ\"ש הרי\"ף וה\"ט דשופר הכוונה שכיון שברוב השנים לא היו יודעים בקיבועא של חדש כו' בשאר שנים אפילו יודעין כו' ומ\"ש וה\"ט דמגילה יישב באופן אחר והר\"ן דחה דבריו וישבן באופן אחר יע\"ש. ודבריהם ז\"ל אינן מעלין ארוכה לדברי השאלתות שכתב בהדייא שבזמן החכמים הראשונים היו שופר ומ\"מ דוחה שבת וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי השאלתות כמדובר וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> בירוש' עלה דתנן במתני' חל להיות בב' חל להיות בשבת שאמרו וז\"ל אמר רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת צומא רבא בערב שבת חל להיות בשני צומא רבא בחד בשבת עכ\"ל וכתב הר\"ב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל שהכוונה שאם תאמר שאפשר שיבא י\"ד ביום ב' יפול יוה\"כ בערב שבת והא ליתא דהא כללא כיילי לן לענין זה לא אד\"ו ר\"ה ולא בד\"ו פסח ולא גה\"ז עצרת כו' ודברי הרא\"ש והרי\"ף נוטים לזה שעמ\"ש בגמרא פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום כתבו הם ז\"ל פי' יום ט\"ו לבני כרכין כו' וכ\"כ הטור בסימן תרפ\"ח בפי' די\"ד לא יבא בשבת לעולם עכ\"ל ולא ידעתי למה לא זכר שר דברי הר\"ן ז\"ל עלה דמתני' דאיזו היא עיר גדולה שהביא דברי הירושלמי וכתב בהדייא שהכוונה דלדידן לא מקלע י\"ד לא בשבת ולא בשני בשבת כמ\"ש הוא ז\"ל גם ה\"ה ז\"ל בפ\"א מהל' מגילה די\"ג עמ\"ש רבינו לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת הביא דברי הרי\"ף שכתב ט\"ו לבני כרכין כו' וכתב וז\"ל דתפס ל' זה לפי שבזמנינו אין י\"ד חל בשבת כו' וכ\"כ עוד בהל' י\"ד ע\"ש. ומ\"מ מבואר יוצא מדברי הר\"ן והר\"ב שדה יאושע דהאי כללא דידן דלא אד\"ו ר\"ה וכן בד\"ו פסח ולא זב\"ד פורים וכיוצא היו נוהגין בזמן הירושלמי ומשו\"ה קאמר ר' יוסי לית כאן חל בשני ולא חל בשבת וק\"ל טובא שאם כדבריהם למה לא אמר רבי יוסי ג\"כ לית כאן חל להיות בד' שאם יבא בד' יבא פסח בששי וזה אי אפשר דהא לא בד\"ו פסח שאם יבא פסח בששי יבא ר\"ה ביום ראשון ויום ערבה בשבת ואנן קי\"ל דלא אד\"ו ר\"ה כדי שלא יבא יום ערבה בשבת ותו ק\"ל שמדברי רבינו בפ\"ח מהלכות עירובין הל' יו\"ד מבואר שבזמן שמקדשי' ע\"פ ראיה לא היו נזהרין שלא יחול יוה\"כ סמוך לשבת וכן כתב ה\"ה ז\"ל שם בשם הרשב\"א לענין שהם קדושה אחת לעירוב יע\"ש וכ\"כ עוד ה\"ה ז\"ל בספ\"ה מהלכות שבת עמ\"ש רבינו יוה\"כ שחל להיות בערב שבת לא היו תוקעין כו' וז\"ל ויתבאר בהלכות קידוש החדש שבזמנינו שאין מקדשין ע\"פ הראיה אין יוה\"כ חל לעולם לא בע\"ש ולא במ\"ש יע\"ש וכבר כתב רבינו בפ\"ה מהלכות קידוש החדש ה\"ג שעד זמן אביי ורבא היו ב\"ד קבועין בא\"י והיו מקדשין את החדש ע\"פ הראיה וכבר הביא ראיה לדבריו הר\"ב ידי אליהו בתקון ל\"ד כיע\"ש ועוד יש להביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפ\"ק דר\"ה דכ\"א ע\"א רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי דכפורי זמנא חדא אשכח כוותיה יע\"ש: וכיון שעד זמן אביי ורבא היו מקדשין ע\"פ הראיה כ\"ש בזמן האמוראים שבירושלמי שהיו מקודם ור' יוסי הנז' בירושלמי נראה שהיה בזמן ר' יוחנן כאשר יראה הרואה בדברי הירושלמי יע\"ש וכיון שכן איך אפשר לפרש דמשום כללא דידן קאמר דלית כאן חל להיות בשני ולא חל להיות בשבת דכיון דבזמן שמקדשין ע\"פ הראיה לא היה נוהג כלל זה ועיין להתוספות בפ\"ק דערכין ד\"ט ע\"א שכתבו דבימי האמוראים לא היו דוחי' ר\"ה מיום ראשון משום יום ערב' כאשר אנו דוחים יעו\"ש והכי אמרי' בסוכה דמ\"ג ע\"ב רבין וכל אלו נחותי אמרי אקלע יום ערבה בשבת אלא דלא דחי יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להתוספות בפרק תמיד נשחט דנ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו חל בשני כו' שכתבו וז\"ל ורש\"י שהקשה דעפ\"י הראיה היו מקדשין אין נראה דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי דאמרינן בהדייא פ\"ק דר\"ה ד\"ך מאיימין על העדי' על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו יע\"ש ובפרק אלו קשרין דקי\"ד ע\"א ��\"ה חלבי שבת כו' כתבו וז\"ל אומר ר\"י דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתייא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים והכי מפרש הש\"ס בסוכה דנ\"ד ע\"א עכ\"ל ועיין עוד בדבריהם בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"א ד\"ה ור\"י כו' ובמנחות ד\"ק ע\"ב ד\"ה שני ימים כו' יע\"ש ומה שיש לעמוד על דברי התוס' דפרק תמיד נשחט עיין להר\"ב יד אהרן ז\"ל בא\"ח סימן של\"ד ועיין להר\"ב אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש ועיין במ\"ש אנן יד עניי בפ\"א מה' עיוה\"ך יע\"ש גם המפרש להלכות קידוש החדש כתב בספ\"ז בשם ר\"ח ז\"ל דאף בזמן הראיה היו מדקדקים שלא יחול אד\"ו בר\"ה מפני דמסורת בידם מהלכה למ\"מ יע\"ש ומלבד שמדברי רבינו דפ\"ח מה' עירובין ופ\"ה מהלכות שבת ופ\"ז מהלכות תמידין ומוספין מבואר דבזמן הראיה היה חל ר\"ה באד\"ו כמדובר. לא ידעתי מה יענה לההיא דסוכה דמ\"ג דאמרינן כי אתא רבין וכל נחותי אמרי דאיקלע יום ערבה בשבת וצ\"ע.<br><b> ומ\"מ </b> ע\"פ דברי התוס' שכתבו דכל היכא דקתני תרי שבי אהדדי אחרים היא ולא רבנן איכא למימר דההיא דאמר ר' יוסי בירושלמי לית כאן חל להיות בשבת לא משום כללא דידן קאמר דהאי כללא דלא אד\"ו ודאי לא היה נוהג בזמן הראי' שהרי יום ערבה היה חל בשבת אלא משום דס\"ל דהך מתני' אתייא כאחרים דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי אבל לרבנן דפליגי אאחרים ס\"ל דאף בזמן הראיה היו מדקדקים שלא יבואו תרי שבי אהדדי להכי קאמר לית כאן חל להיות בב' לית כאן חל להיות בשבת ולהכי לא קאמר חל להיות בד' משום יום ערבה מפני דיום ערבה בזמן הראיה היה חל להיות בשבת כדקאמר רבין וכל נחותי כמדובר כנלע\"ד לפר' דברי הירושלמי ע\"פ שיטת התוס' שכתבנו. אמנם לפי שיטת רבינו ז\"ל דס\"ל דבזמן הראיה היה חל תרי שבי אהדדי קשה לפרש דברי הירושלמי הללו דמיירי לזמן הזה כמדובר.<br><b> ושוב </b> ראיתי בחי' הר\"ן למס' סנהדרין די\"ג ע\"ב עלה דאמרינן ומשום חד יומא נעבריה לשתא כתב וז\"ל והרב המאור הקשה לפרש\"י ואמר שלא היו בעלי התלמוד משגיחין לא על אד\"ו ולא על בד\"ו כדמוכח בריש מגילה דתנן התם חל להיות כו' ומונה שם כל ימי השבוע ולפי הקבוע שלנו אי אפשר להיות אלא בד' ימים שבשבוע כו' והענין כן הוא שהראשונים לא היו מדקדקים בדבר והאחרונים תקנו כן כדאיתא במס' ר\"ה בפ\"ק די\"ט ידעין חבריין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדייהו וכן במס' סוכה דמ\"ג אמרו הזהרו דלא ליתי יום ערבה בשבת עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דאף בימי האמוראים הראשונים שקודם אביי ורבא תקנו תקנה זו דלא ליתי אד\"ו בר\"ה שהרי הביא ראיה מההיא דעולא דפ\"ק דר\"ה די\"ט דאמ' ידעין חברין בבלאי כו' ועולא בימי רב ושמואל ור\"י היה כנודע וכן הראיה שהביא מההיא דסוכה הם דברי רבי סימון בירושלמי והביאו התוס' שם בסוכה דמ\"ג ד\"ה לא איקלע כו' אלא דבתלמודא דידן קאמר רבין וכל נחותי דיום ערבה איקלע בשבת גם מבואר יוצא מדבריו דס\"ל כדעת רבינו דבזמן התנאים היה חל תרי שבי אהדדי ושלא כדברי ר\"י ז\"ל שכתבו התוס' דזו סברת אחרים היא ולית הלכתא כוותיה כמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל בפ\"א מה' תו\"מ יע\"ש.<br><b> ואין </b> ספק דהר\"ן ורבינו קיימי בשיטת ר\"ת שכתבו התוס' בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"א ד\"ה ור\"י כו' דר\"י ור\"ע ור\"י ור\"ש ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי ומה שהקשו התוס' ע\"ז דבפרק החליל דנ\"ד לא אשכח תנא דס\"ל הכי אלא אחרים דאמר אין בין עצרת כו' אפשר דס\"ל לרבינו ולהר\"ן ז\"ל דמאי דקאמר תלמודא התם דמתני' דחלבי שבת קריבין ביה\"ך אתייא כאחרי' לאו דאתייא כאחרים ממש קאמר דס\"ל דאין בין עצרת לעצרת כו' אלא ד' ימים כו' אלא דס\"ל כוותיה דאחרי' בענין דתרי שבי אתו בהדי אהדדי קאמר דלא דחינן להו משום אד\"ו אבל בענין אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בהא לא ס\"ל כוותיה דאחרים והיינו ההיא מתני' דערכין ד\"ח ע\"ב דקתני אין פוחתין מד' חדשי' המעוברים בשנה כו' דאתייא דלא כאחרים כדאמרינן התם ואפילו הכי ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי כמו שהכריחו התוס' במנחות ד\"ק ע\"ב ד\"ה ב' ימים טובים כו' והם ז\"ל לפי שיטתם דס\"ל דליכא מאן דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי אלא ר\"מ לבד הוק' להם ההיא מתני' דערכין והניחו בקשיא יע\"ש.<br><b> אמנם </b> לשיטת ר\"ת ורבינו והר\"ן אפשר ליישב דלאו דוקא ר\"מ ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי משום דס\"ל דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים אלא אפילו מאן דפליג אההיא דאין בין עצרת אזיל ומודה דאתו תרי שבי אהדדי וכדמוכח ההיא מתני' דערכין. ובהכי ניחא דאשכחן כמה סתמי דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי ההיא דספ\"א דמנחות שכתבו התוס' ושם משנה ז' ששנינו חל יוה\"כ להיות ע\"ש ועיין במ\"ש התי\"ט שם וההיא דערכין ד\"ח ע\"ב והך סתמא דמגילה דקתני חל להיות בב' חל להיות בשבת וכן ההיא דספ\"ב דתענית ששנינו וכן ט\"ב שחל להיות בע\"ש ושם בפ\"ד מ\"ז ששנינו וב\"ה מתירים מפני כבוד שבת ועיין שם בפי' הרע\"ב ודחיקא להו לרבי' ולהר\"ן למימר דכולהו הנך סתמי אתו כאחרים דלית הלכתא כוותיה.<br><b> ובכן </b> לשיטת רבינו והר\"ן נמי יש ליישב הך דקאמר ר' יוסה בירושלמי לית כאן חל להיות בב' ולית כאן חל להיות בשבת דאפשר דבזמנו כבר תקנו תקנה זו שלא יבואו תרי שבי אהדדי אע\"פ שהיו מקדשים את החדש ע\"פ הראיה ואפשר שהיה בימי עולא שנתקנה תקנה זו כמ\"ש הר\"ן ואפשר שבזמנו עדיין לא תקנו שלא יבא ר\"ה ביום א' בשבת משום יום ערבה וכדקאמר רבין בש\"ס דידן מש\"ה לא קאמר לית כאן חל להיות בד' משום יום ערבה ודוק.<br><b> איברא </b> דאכתי קשה מהא דקאמר רב בגמרא בדף ה' ע\"א פורים שחל להיות בשבת ע\"ש זמנם כו' ואמרי' עלה מאי ע\"ש זמנם לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומם ידחו ליום הכניסה הא קמ\"ל דע\"ש זמנם יע\"ש. מבואר יוצא דבזמן רב היה חל י\"ד בשבת ועולא ור\"י היו בזמנו ואולי כי אמרה רב למילתיה עדיין לא נתקנה תקנה זו ועיין למרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג א\"ח סימן תר\"צ הגב\"י אות ט\"ו במה שתמה על המט\"מ ז\"ל והדין עמו שהרי מוכח מהך מימרא דרב דלא היו חוששי' בזמנו עדיין אם היה חל תרי שבי אהדדי כדאמרן.<br><b> ודע </b> דכלל זה שבידינו דלא אד\"ו ר\"ה ולא בד\"ו פסח ולא גה\"ז עצרת ולא זב\"ד פורים וכיוצא הכל תלוי בכלל דלא אד\"ו ר\"ה כמ\"ש הרפ\"ח בה' ר\"ח וכן כתב רש\"י בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"ב ד\"ה ולעברי' לאדר כו' וז\"ל והא דלא עבדי פסח בבד\"ו טעמא משום תשרי הוא יע\"ש. ובכן אני תמיה למה שראיתי להלח\"מ בפ\"א מה' תמ\"ו ד\"ה אבל אין קרבים בלילי הכפורים כו' שכתב וז\"ל דאע\"ג דרש\"י בפרק תמיד נשחט כתב דמשמע דכשהיה על פי הראיה לא היו שם כללי דלא בד\"ו פסח כו' ועוד דע\"כ לא קאמר רש\"י אלא בכלל דלא בד\"ו פסח אבל בלא אד\"ו ר\"ה שהוא כדי שלא יבואו שבת וכפור יחד מודה רש\"י שאפילו בזמן שמקדשין על פי הראיה היה כך דאיך יוכל רש\"י להכחיש סוגייא דפרק החליל עכ\"ל. ואתמהא דהרי הא בהא תלייא דאי לא הא לא קיימא הא ועוד שהרי מדברי רש\"י בפ\"ק דסנהדרין די\"ג מבואר דאף בזמן התנאים הראשונים היה נוהג אף כלל דלא בד\"ו זולת היכא דלא הוה אפשר משום התקופה כיע\"ש וצ\"ע.<br><b> ודרך </b> אגב בעומדי באותה סוגייא דפרק קמא דר\"ה ד\"ך ע\"א עלה דאמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיב��ת' עבדינן בהדייהו ואמרי' מאי טיבותא עולא אמר משום ירקייא רבי אחא בר חנינא אמר משום מתייא ואמרו על זה מאי בינייהו איכא בינייהו יוה\"כ שחל להיות בשבת מאן דאמר משום מתייא מעברינן ומאן דאמר משום ירקייא לאימת קבעי להו לאורתא לאורתא טרח ומייתי עכ\"ל ושמעתי מקשים דכשחל יוה\"כ באחד בשבת חל ר\"ה בע\"ש וכן י\"ט ראשון של חג בע\"ש ואכתי איכא ריעותא דירקייא כמ\"ש רש\"י בד\"ה משום ירקייא ואם כן אכתי ליכא בינייהו מידי דאע\"ג דמשום יה\"כ לא איכפת לן לאעבורי משום דלאורתא טרח ומייתי אכתי משום י\"ט של ר\"ה ושל חג היו צריכין לאעבורי לאלול למ\"ד נמי משום ירקייא ומאי בינייהו והיותר תימא שהתוספו' לקמן בד\"ה בין מלפניה כו' הוקשה להם כעין זה ומתוך כך מחקו גירסא בין מלפניה כו' ויותר היה להם לתמוה הכא שאין מקום לתקן זה בשינוי הגרסאות.<br><b> וכה </b> הראוני ספר נדפס מחדש לרבני אשכנז זה שמו בית הלוי תירץ לזה די\"ט הסמוך לשבת לפניו ליכא ריעותא דירקייא משום דבי\"ט מצי ליתן הירקות במים כדי שלא יכמושו כמו ששנינו בסוף פ' לולב הגזול מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעל' ומחזירתו למים בשבת ופרש\"י כדי שלא יכמושו ואמר ר\"י עלה דבשבת מחזירין ובי\"ט מוסיפין את המים דקיימ' לן כר\"י וא\"כ ה\"נ יכול ליתן הירקו' במים כדי שלא יכמושו אבל בשבת וביה\"כ לא מצי ליתנן במים דלא התירו גבי לולב בשבת אלא להחזיר דוקא ולא ליתנן לכתחי' יע\"ש ולא נחה דעתי בזה לפי מ\"ש רש\"י בד\"ה משום ירקייא ועוד שהרי עינינו הרואות דכשנותני' הירקות במים צוננים הם נכמשין טפי מפני רכותן ולא אמרו ומחזירתו למים כדי שלא יכמוש אלא גבי לולב דוקא שהוא קשה כעץ ולא בשאר ירקות של אכילה.<br><b> והנלע\"ד </b> דתלמודא השתא כי קאמר יוה\"כ שחל להיות אחר השבת ה\"ק דמ\"ד משום מתייא מעברינן לדידיה בהאי טעמא דמתייא לחוד מעברינן אבל למאן דאמר משום ירקייא לא מעברינן לאלול אלא היכא דאיכא ריעותא דירקייא בהדי ריעותא דמתייא כגון יוה\"כ שחל בערב שבת אבל משום ריעותא דירקייא לבד או משום ריעותא דמיתייא לא מעברינן עד דאיכא תרוייהו בהדי אהדדי ומשום דלא ניחא ליה למקשן האי תירוצא דלמאן דאמר משום ירקייא בעי תרוייהו הדר פריך דלמאן דאמר משום ירקייא אמאי לא יספיקו להעבירו משום טעמא דמתייא ולהכי הדר קאמר איכא בינייהו י\"ט הסמוך לשבת דלמאן דאמר משום ירקייא מעברינן ולמאן דאמר משום מתייא לא מעברינן ודוק.<br><b> ושוב </b> ראיתי להרב המאור בפרק קמא דר\"ה עמד לבאר סוגייא זו ובתוך דבריו יישב קושייא זו ועיין בדברי הרשב\"א בחי' שם באותה סוגייא שכתב דברים תמוהים במה שתירצו בגמרא איכא בינייהו י\"ט הסמוך לשבת כו' וז\"ל הוא הדין דהוה מצי למימר יום הכפורים הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה איכא בינייהו אלא שלא היה מתברר טעם מחלקותם ביום טו' יפה בלשון קצרה כדרך שמתברר טעם יום הכפורים מכלל יום טוב עכ\"ל ודברי' אלו אין להם מובן לפי מה שפרש\"י באותה סוגייא ואולם לפי מה שכ' הרב המאור בשם חכמי צרפת בביאור הסוגייא יובנו דברי הרשב\"א היטב ודוק."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור כיבוס בשבוע שחל ט' באב</span>\n<b> ושבת </b>\n<b> שחל ט' באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס כו'.</b> נכתב בצידו כן כתב מרן בש\"ע א\"ח סימן תקנ\"א סי\"ד וכתב עוד אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה ובב\"י כתב וז\"ל וכתוב בתה\"ד שמוהר\"מ אסר לכבס בגדי קטנים בשבת זו אבל מתוך דברי תה\"ד נראה שלא נהגו כן וגם אנו לא ראינו ולא שמענו מי שנוהג כן עכ\"ל וכיון שכן לא ידעתי למה זה בש\"ע תפס בפשיטות סברת מוהר\"מ הלזו שאסור לכבס בגדי הקטנים ולא כת' סברא זו אפילו בשם י\"א כיון שבב\"י כתב שלא נהגו כן. גם זה שכתב בב\"י שמדברי התה\"ד נראה שלא נהגו כן לא ידעתי מהיכן שמיע ליה למרן מדברי הרב בעל תה\"ד שלא נהגו כן שדבריו שם בסימן קנ\"ב כך שאלה נשים המכבסי' צעיפי' לארמיות שרי להו לכבסם בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה או לא. תשובה מתוך הסברא יראה להתיר כו' ונראה גם כן להביא ראיה מהא דפסק מוהר\"מ בהלכות שמחות שלו דאסור לכבס בגדי קטנים בשבת זו והביא ראיה מדבטיל קצרי דבי רב משמע לגמרי ועוד הא אמרינן תנוקות דבית רבן בטלים בט\"ב משום פקודי ה' ישרים משמחי לב ע\"כ.<br><b> משמע </b> דוקא בגדי קטנים דשייך בהו נמי אבילות אי משום חינוך אי משום עגמת נפש כדאמרי' קורעין לקטן מפני עגמת נפש ותו דיהיב נמי טעמא מוהר\"מ מדאמרינן תנוקות דבית רבן בטילים בו וכל הני סברות לא שייכי בארמיות כו' אמנם סובר אני להחמיר מפני מראית העין כו' ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו משום מראית העין דהתם ניכר לכל דבגדי קטנים הם עכ\"ל: ואין ספק שזה שכתב ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו מפני מראית העין כו' שהכוונה דמדלא אסר מוהר\"מ בגדי קטנים מהאי טעמא ובקש לו ראיה מהש\"ס מדבטלי קצרי דבי רב וגם מדבטלי מת\"ת משמע דליכא טעמא למיסר להו מפני מראית העין לזה כתב דהתם ודאי ניכר לכל כו' ואם כן הוא לא ידעתי מהיכא שמיע ליה למרן ז\"ל מדבריו שלא נהגו כן וצל\"ע.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מג\"א בס\"ק ל\"ח שכתב וז\"ל לספר לקטנים דקטני נמי שייך בהו חינוך אי משום אבילות אי משום עגמת נפש תה\"ד סימן קנ\"ב וצ\"ע דבי\"ד סימן שע\"ד פסק דאין אבילות לקטן. ונראה לי דבאבילות דרבים מחמירינן טפי עכ\"ל וכדבריו מבואר בדברי מוהר\"מ ז\"ל שהביא המרדכי במ\"ק סימן תק\"ע וסימן תקע\"ה דיש חילוק בין אבילות לאבילות דבסימן תק\"ע כתב וז\"ל תניא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד שאין לך בית האסורין גדול מזה במועד אין מעיקרא לא מתיב רב פנחס כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן נמצא קטן נוהג בו אבילות והתניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש כו' מכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודן ע\"כ ובסימן תקע\"ה כתב וז\"ל תנן בפרק החולץ דמ\"ג ר\"י אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואמרינן בגמרא אמר רב חסדא ק\"ו ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס פירוש בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ויש סוגייאות דלא גרסי לספר דהא אמרינן לקמן דף י\"ט ע\"ב כל ל' יום לגיהוץ ולתספורת ור\"י מאורלינאש גריס ומפרש כו' ועוד מצינו למימר כו' מיהו לא זה וזה נראין כו' ומוהר\"מ ז\"ל פי' ומה במקום שאסור לספר ולכבס בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה אפילו לקטני' אסור לגדולי' לספר אותם ולכבס בגדיהם תדע דהא בטלי קצרי דבי רב כדאמרינן בפרק בתרא דתעניות ומשמע שהיו בטלים לגמרי דאפילו בגדי קטנים לא היו מכבסים ועוד דהא אמרינן התם דתינוקות של בית רבן בטלין בו דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ואלו גבי אבילות אינן בטלים כמו שהוכחתי לעיל אלמא דלגבי אבילות דט\"ב אסור לגדולים לעשות לקטנים כל דבר שאסו' לגדולים אם כן כמו כן אסורים הגדולים לספר לקטני' ולכבס כסותן בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה וגבי אבילות מותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם או לכבס בגדיהם וזה נראה לי עיקר עכ\"ל.<br><b> הרי </b> מבואר בהדייא שכתב דיש חילוק בין אבילות לט\"ב ואולם הטעם הזה שכתב הרב מ\"א לחלק באבילות דרבים מחמירינן טפי קשה דאדרבא מה\"ט קילא טפי כדאמרינן בפרק החולץ דמ\"ג ע\"ב אלא אמר רב אשי שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד וכתב רש\"י וז\"ל אלא אמר רב אשי לא תוקמה כתנאי ור\"י מוד' בההיא דאיסורין שלא תתארס האשה כל שלשי' מפני האיבול ודקשיא לך ק\"ו דבשבת שחל ט\"ב מותר ליארס שאני בין אבילות חדשה כו' דאבילות ט\"ב הוי אבילות ישנה ואבילות דרבים הילכך קילא עכ\"ל. ואף למה שדחו התוס' פרש\"י וכתבו דהכי קאמר דאבילות דרבים יש להחמיר טפי היינו דוקא לענין משא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבואו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים ולא דמי לאירוסין שאינו אלא שעה אחת יע\"ש ואם כן לספר ולכבס בגדים של קטנים מה מקום להחמיר באבילות דרבים יותר כיון שהכל רואים שהוא לקטנים ואין אבילות לקטן ואדרבא באבלות היה לנו להחמיר בקטני' טפי מט\"ב מפני שהוא אבילות חדשה כמו שהחמי' לענין אירוסי' טפי מט\"ב מה\"ט.<br><b> והנלע\"ד </b> ליישב והן קדם נדקדק לשון הרב מוהר\"מ דבסימן תק\"פ כת' וזה לשונו ומכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלמודן ולא כתב גם כן שמותר לספר אותם ולכבסם גם בסימן תקע\"ה כתב וגבי אבילות מותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם או לכבס בגדיהם ויש לדקדק למה נקט הענין שמותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם ולא כתב כמ\"ש בסימן תק\"ע שאם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים שמותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם ולמה זה נקט בשמת אביהם אמנם נר' דמוהר\"ם ז\"ל אע\"פ שהכריח מההיא דפ\"ק דמ\"ק דאין אבילות נוהג בקטן מ\"מ משמע ליה דכל שאביו קיים ואביו חייב לחנכו במצוות אינו מותר להניחן לספר ולכבס בגדיהם משום חינוך כמ\"ש הר\"ב תה\"ד סימן קנ\"ב דאיכא חינוך באבילות ודוקא בת\"ת מותר שלא לבטלם מלימודם כיון שטעם ביטול תורה הוא משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב וזה לא שייך בקטן כמו שכתב הר\"ב ט\"ז בריש סימן תקנ\"ד וכיון שהקטנים מצד עצמן אין אנינות נוהג בהם כל כי האי מילתא דביטול ת\"ת לא חייבוהו חכמים לאביו לחנכו ולזה כתב שאם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודם כלומר דוקא בלימודם אבל לספר ולכבס בגדיהם אע\"פ שכשאין להם אב מצד עצמן אין אבלות נוהג בהם ומותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם כל שיש להם אב משום חינוך אין לספר ולכבס בגדיהם ולזה בסימן תקע\"ה נקט הענין דוקא בשמת אביהם שמותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם זה נ\"ל אמת ויציב. נמצא לפי האמור שמ\"ש מוהר\"ם ז\"ל דאין אבילות נוהג בקטן היינו דוקא כשאין לו אב לחנכו דאין איסור לגדולים לספר אותם ולכבס בגדיהם כמי שמספה להם איסור בידים דכתי' לא תאכלום לא תאכילום דגבי אבילות מעיקרא לא אסרו חכמים לגדולים בזה ולא הנהיגו אבילות בקטנים על ידי הגדולים ואין כאן איסור מספר בידים אבל כשיש להם אב משום חינוך אסור לאב לספר ולכבס בגדיהם זולת בת\"ת אין חינוך ואין לבטלם מלימודם ולמה שהוק' לו להר\"ב מ\"א ז\"ל דמה טעם הקילו בקטנים לגבי אבילות טפי משבת שחל ט\"ב להיות בתוכה. נלע\"ד דהטעם מבואר דאבילות דט\"ב דמי לרגל שאסרו חכמים לספר ולכבס בגדיהם הגדולים את הקטנים כל שנולד קודם הרגל משום דהיה להם לספר ולכבס בגדיהם קודם הרגל ה\"נ שבת שחל ט\"ב להיות בתוכה היה להם לספר את הקטנים ולכבס בגדיהם קודם שבת אבל באבילות שאין לו יום קבוע וזמנו ארוך ל' יום לא אסרו להם חכמים לגדולים לספר ולכבס בגדיהם דקטנים דאין אבילות נוהג בקטנים כנלע\"ד ברור.<br><b> ועפ\"י </b> האמור מינח ניחא לי מ\"ש הרא\"ש בסוף פ\"ג דמ\"ק דכ\"ז עלה דתני בברייתא מקרעין לקטני' מפני עגמת נפש וז\"ל כתב הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשא' מצוות שמחנכין אותו בהם עכ\"ל וכ\"כ הטור ומרן בי\"ד סי' ש\"מ יע\"ש ולכאורה קשה ממ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בי\"ד ס\"ס שפ\"ד בשם מוהר\"מ ז\"ל דאבל שיש לו בני' קטנים אין לו לבטלם מלימודם כי אין אבילות לקטן יע\"ש ופסק כן בש\"ע ומלבד שדברי מרן ז\"ל לכאו' סתראי נינהו גם על הרא\"ש והטור ז\"ל ק' שהביאו דברי הרי\"ץ ן' גיאת ולא זכרו דברי הר\"מ ז\"ל רבם שנר' כחולק על הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל ואין לחלק בין קריעה לשאר דיני אבילות שהרי בגמרא במ\"ק די\"ד הוכיחו שאין אבילות לקטן מדתני בברייתא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא מפני האבילות יע\"ש איברא דמהא לא אירייא דהתם פריך במכל דכן דאם איתא שיש אבילות לקטן כדאמר שמואל כ\"ש דחייב בקריעה אבל כל שחייב בקריעה אפשר שאינו חייב באבילות אמנם בלא\"ה מה מקום יש לחלק ביניהם ואדרבא בשאר דיני אבילות היה לנו לחייבו יותר כגון שלא לספר אותם ושלא לכבס בגדיהם דהו\"ל כמספה להם איסור בידים משא\"כ בקריעה דאם אין אנו קורעין בגדיו אינו אלא בשב ואל תעשה. וראיתי להר\"ב הפרישה ז\"ל שם בסימן ש\"מ שכתב על דברי הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל וז\"ל מכאן נראה ראיה קצת דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות עכ\"ל כנראה שדעתו ז\"ל שיש מקום לחלק בין קריעה לאבילות ולזה כתב שיש ראיה קצת ולא ראיה גמורה ואפשר דמשמע ליה לחלק דקריעה שהוא זמן מועט חייב אבל שאר דיני אבילות שהוא ז' ול' לא חייבוהו חכמים בחינוך שאין דרכו של תינוק לעמוד באבילות כ\"כ זמן וראיתי להש\"ך בספר נקודות הכסף שם בסי' ש\"מ שכת' על דברי הר\"ב הפרישה דדוקא בקריעה אמרו הכי ולא באבילות דאין אבילות לקטן כמו שנראה מדברי מוהר\"מ והטור והש\"ע בסימן שצ\"ו יע\"ש וכוונתו מבוארת דממה שנחלקו מוהר\"מ והרא\"ש ז\"ל בקטן שמת לו מת והגדיל קודם שעברו ל' יום אם צריך להתאבל משיגדיל מבואר דס\"ל דקודם שהגדיל אפילו שכבר הגיע לחינוך אינו חייב להתאבל דאין אבילות לקטן כלל אפילו הגיע לחינוך ובקריעה דוקא הוא דחייבוהו הרי\"ץ גיאת והרא\"ש.<br><b> ואני </b> אומר שהדין עם הר\"ב פו\"ד ז\"ל דמלבד מה שדקדקנו לעיל מלשון מהר\"ם דס\"ל דיש חינוך בקטנים באבילות זולת לענין ביטול ת\"ת בלבד הוא דס\"ל דאין חינוך מלשון זה עצמו שהביא הש\"ך ז\"ל יש לדקדק כן מלשון מוהר\"ם שהביא הרא\"ש ז\"ל בסוף מ\"ק וכן הוא לשון מרן בש\"ע מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה כו' והדבר קשה למה זה כתבו מי שמת אביו ואמו ולא כתבו קטן שמת לו מת מקרוביו והגדיל בתוך ל' כמ\"ש לענין קריעה בשם הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל אמנם נראה דבדיוק כתבו כן לומר דוקא כשמת אביו ואמו דהחינוך מוטל עליהם וכיון שאין להם מי שיחנך אותם מצד עצמן פטורים אבל כשמת אחד מקרוביו ואביו ואמו קיימים משום חינוך הם חייבים ועיין להתוס' ישנים ביומא דפ\"ב ובתשו' מוהר\"מ בר ברוך קובץ קטן סימן ר' ובתשו' הרב תה\"ד סימן צ\"ד דמבואר יוצא שדעת מוהר\"מ שגם האשה חייבת בחינוך בנה כל שהיא חייבת באותה מצוה כיע\"ש ואע\"פ שבנוסח שהביא הטור בסי' שצ\"ו כתוב מי שמת אביו או אמו כו' ולא כת' אביו ואמו ככתוב בדב��י הרא\"ש ומרן בש\"ע אין ספק דכוונתו ג\"כ לומר שמת מי שהיה חייב לחנכו דהיינו אביו או אמו שלא היה לו אלא אחד מהם ומת דהשתא לא נשאר לו מי שחייב לחנכו דאי לאת\"ה למה נקט הענין באביו או אמו ולא בשאר קרוביו כאחיו ואחותו ויאמר סתם מת אחד מקרוביו שחייב להתאבל כשהוא גדול אלא ודאי שבדקדוק כתבו כן וכ\"ש לנוסח הרא\"ש ומרן שכתבו אביו ואמו כנלע\"ד ברור. ובהכי ניחא לי ג\"כ ההיא דתני באיכה רבתי הביאו המרדכי בספ\"ג דמ\"ק והטור בי\"ד סימן שע\"ח דאע\"פ שאין מברין לאשה אם יש לה בנים קטנים מברין אותה עמהם לפי שנראה כעושין בשביל בניה יע\"ש ואי קטנים לאו בני אבילות נינהו ואפי' בשיש להם אב ואם דאין חינוך באבי' היאך התירו כשיש לה בני' קטנים שנראה כעושין בשביל בניה כיון שבניה לאו בני הבראה נינהו ודוחק לומר שהכוונה שעושין בשביל בניה שצריכין לאכול ולא מפני הבראת האבל דכל כי הא הו\"ל לפרש ולא לסתום אמנם ע\"פ האמור הנה נכון ומ\"מ אות' שכת' מרן ב\"י בסי' שפ\"ד בשם מוהר\"ם דאין לבטל התנוקו' מלימודם אפילו כשאביהם אבל משום דאין אבילות לקטן לכאור' היה נראה היפך מ\"ש הר\"ב פו\"ד אמנם לפי האמור דדוקא בביטול לימודם הוא דכת' מוהר\"מ דלא חיישינן לחינוך כיון דמצד עצמן פטורי' ואיכא ביטול מצוה משא\"כ בשאר דיני אבילות הנה נכון ואין ספק דהש\"ך ז\"ל ג\"כ לא הוק' לו על דברי הר\"ב פו\"ד מההיא דמוהר\"מ דמשמע ליה דמההיא לא קשייא כל כך כמדובר אמנם על הרב מ\"א ז\"ל קשה דאדהוקשה לו מההיא דסי' שפ\"ד טפי היה לו להקשות מההיא דסי' שפ\"ו וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להרמ\"ע מפאנו ז\"ל בתשו' סימן קי\"א שנשאל אם יש חיוב לחנך לקטנים בד' צומות כמו ביוה\"כ והשיב וז\"ל החינוך לקטנים בארבע צומות אם לשעות לבריאים בלבד מנהג יפה הוא וכן במיעוט תענוג אבל להשלמה אין חכמה ותבונה להביא לתינוקות לידי סכנה ובהא מילתא לא שאני לן בין ט\"ב לשאר צומות מידי דהא קי\"ל כרבנן דר\"י בפ\"ב דמגילה דסברי אין חינוך לקטן בדרבנן לפיכך לא אמרינן בקריאת המגילה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן בברכת המזון וכ\"ש הכא דמן הדין אפילו גדולים בשאר צומות רצו מתענין כו' ועוד האריך להכריח דאפילו ביוה\"ך אין חינוך לקטנים אלא לשעות דקי\"ל כר\"י יע\"ש.<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים דנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם במגילה די\"ט ד\"ה ורבי שכתבו דטעמייהו דרבנן דר\"י במגי' הוא משום דס\"ל דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן דמקרא מגילה דרבנן וחינוך דרבנן ולא אתי תרי ומפיק חד יע\"ש וכ\"כ הר\"ן שם בפי' ההלכות ומרן ב\"י בסימן תרפ\"ט הביא דברי התוס' הללו בסתם. ומבואר יוצא מדבריהם דיש חינוך במגילה אף שהיא דרבנן אלא דלהוציא את הגדול אינו מוציא משום דהוו תרי דרבנן והכי משמע פשטא דמתני' דלרבנן נמי מחנכין אלא שאינו מוציא את הגדול בקריאתו ואיך כתב דטעמייהו דרבנן דר\"י משום דאין חינוך בדרבנן.<br><b> ונראה </b> לע\"ד ברור דאין כוונת הרמ\"ע דבמצו' דרבנן ליכא מצות חינוך לקטנים כלל אלא הכוונה שאין החינוך חמיר כמצוה דאורייתא דקיל הוא ואינו אלא למצוה בעלמא ולהכי בטעמא כל דהוא מבטלינן ליה וכ\"כ הרשב\"א בחי' שם במגילה אחר שהביא דברי התוספות כתב וז\"ל פי' התוספות דחוק ונ\"ל דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל מצות חינוך קילא טפי והילכך לא מפיק יע\"ש ולזה כתב הרמ\"ע ז\"ל דאין לחנך הקטנים בד' צומות אפי' הבריאים דכיון דחינוך זה הוא דרבנן וקטנים בתענית מצטערו טפי ואיכא למיחש להיזק ולסכנה אין כאן מצות חינוך כי��ן דאינו אלא מצוה בעלמא וכעין זה כת' מוהר\"ם ז\"ל בתשו' קובץ קטן סימן ר' ובתוספי הרא\"ש הובאו דבריו בשיטה מקובצת לנזיר דכ\"ט דההיא דאמרינן בסוכה ד\"ב גבי הילני המלכה דחינך את בנה בסוכה אע\"פ שהאם אינה חייבת בחינוך למצוה בעלמא היתה מחנכתן יע\"ש הרי דאע\"פ שאמרו שם שכל מעשיה היתה ע\"פ חכמים זה שעשתה ע\"פ חכמים אינו אלא למצוה בעלמא ולא מצד חיוב מצות חינוך שהיא חייבת בו ובהכי מדוקדק לשון הש\"ס בפ\"ק דחגיגה ד\"ו גבי חגר אמר אביי כל היכא דגדול מחוייב מד\"ת קטן נמי מחנכינן ליה כל היכ' דגדול פטור מד\"ת קטן נמי פטור מדרבנן יע\"ש דמשמע מהאי לישנא דכל היכא דגדול מד\"ת אפילו דמחייב מדרבנן קטן נמי פטור ולכאורה קשה דהרי מקרא מגילה והלל דליל פסח דגדול אינו חייב כי אם מדרבנן ואפי\"ה איכא חינוך בקטן אך ע\"פ האמור ניחא דמדין חינוך פטור אף מדרבנן דמה\"ט אינו מוציא את אחרים אמנם מצוה בעלמא איכא להרגילו במצוות אפילו שהם דרבנן א\"נ אפשר דכוונת הרמ\"ע ז\"ל במ\"ש דלרבנן דר\"י אין חינוך לקטן בדרבנן כלומר דבדאורייתא אין חילוק במצוות וזה כלל גדול דכל שהיא מצוה דאורייתא איכא חינוך מדרבנן אבל במצוות דרבנן יש בהם שאמרו שחייב לחנך ויש מהם שפטור לפי ראות עיני חכמים באותה מצוה וכל שלא מצינו בפי' שאמרו חכמים שחייבים בחינוך פטורים ולכן בד' צומות שלא מצינו שחייבו בהם לתינוקות בחינוך פטורים כ\"ש דאיכא טעמא דסכנה לפוטרן וגבי מ\"מ והלל מצינו שחייבים אבל לא להוציא אחרים וכן בד' כוסות דליל פסח אמרו בפסחים דק\"ח ע\"ב דהכל חייבים אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות ומבואר מדברי התו' שם בראש הפ' דצ\"ט ע\"ב ד\"ה לא יפחתו דתינוקות חייבים מטעם חינוך ור' יאודה פליג התם ואמר מה תועלת לתינוקות ביין וכתבו התוס' דקי\"ל כרבנן דר\"י וכ\"כ הטור בסימן תע\"ב והרא\"ש בתשו' כלל י\"ד וכן בעירובין רפ\"ח אמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וכן מערב אדם ע\"י בנו ובתו הקטנים בין לדעתן בין שלא לדעתן כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה קטן בן שש דאע\"ג דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל ולבית המשתה קטן נמי איכא מצוה לחנכו וכ\"כ הרא\"ש שם יע\"ש ומצוות אלו אינן אלא דרבנן ואיכא חינוך בהם עיין להר\"ב שער אפרים סימן ל\"ח יע\"ש וגבי ק\"ש כתב רש\"י ז\"ל בברכות ד\"ך דקטנים פטורים אפילו הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצל אביו בשעת ק\"ש ובתפלה חייבוהו חכמים לחנכו יע\"ש ובב\"י סימן ע' וסי' ק\"ו ועיין להר\"ן בתשו' סימן נ\"ב שמבואר מדבריו ומדברי הרשב\"א שיש חינוך לקטנים בברכת הנהנין וכ\"כ שם בשם הרשב\"א הביא דבריהם הב\"ח בא\"ח סימן תקנ\"ט יע\"ש וכן מבואר בפסחים דק\"א גבי קידוש י\"ט דהוי דרבנן כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפכ\"ט מהלכות שבת הלכה ח\"י ובס\"פ ראוהו ב\"ד גבי פורס לבניו ובני ביתו יע\"ש סוף דבר הנה דעת הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דבדרבנן אין חינוך לקטנים כמצוה דאורייתא ואינו אלא למצוה בעלמא וכל דאיכא צער לתינוק טפי כתענית ליכא חינוך דהשלמה בד' צומות אלא לשעות וכבר הביא דברי הרמ\"ע ז\"ל הללו מרן החבי\"ב בא\"ח סי' תרי\"ו בהג\"בי יע\"ש גם מוהר\"מ בן חביב בס' שמות הארץ ביומא דפ\"ב הביא ראיה לדברי הרמ\"ע שאין חינוך בט\"ב ממ\"ש בפסחי' דנ\"ד דעוברות ומניקות מתענות בט\"ב משמע אבל לא תינוקות יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> לרב אחאי גאון הרב המובהק בספר חקרי לב חא\"ח דף ר\"י ע\"ג שכת' על דברי מוהר\"מ ן' חביב וז\"ל דהא לא מכרעא מידי שהרי תינוקות לאו אשגרת לישן למתנינהו בהדי עוברות ומניקות כי היכי דתידוק מיניה מדשבקיה לבר זוגיה ש\"מ דאין חייבים וכי היה חייב רבא למתני כל דיני ט\"ב והני לא אצטריך ליה כי אם דס\"ד משום סכנה לשתרי וקטן דמחנכין אותו בודאי בקטן שאין בו סכנה ותו כיון דבעי למתני ומשלימות ואלו השלמה גם ביוה\"כ ליכא כי אם בשנה או ב' וגם שיש מגדולי הפוסקים דס\"ל דאין חינוך השלמה גם ביוה\"כ וכ\"ש בט\"ב וא\"כ לא שייך למתני קטנים בהדי עוברות ומניקות עכ\"ל ולע\"ד לא נהירא שהרי מבואר הוא בדברי הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דטפי איכא למיחש בתענית התינוקות אפי' שהם בריאים לסכנת מעוברות דטפי מצטערו התינוקות בתענית כל היום ממעוברות ומניקות שהם הגדולות ובני דעת ולזה הביא ראיה מוהר\"מ ב\"ח ז\"ל מדלא כייל להו לתינוקות בהדי עוברות ומניקות דכולהו מפני חשש סכנה הם ש\"מ דתינוקות אפילו בריאים חיישי' טפי ולא מחייבי בחינוך וזה ברור גם מ\"ש דכיון דבעי למתני ומשלימות כו' לא ידענא מאי קאמר דגם מוהר\"מ ב\"ח בחינוך דהשלמה קמיירי וקאמר דגבי ט\"ב ליכא חינוך דהשלמה אלא לשעות כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דאי איכא חינוך דהשלמה בט\"ב שנה או ב' קודם כיוה\"כ הו\"ל לרבא למתנינהו בהדי עוברות ומניקות ותינוקות שהגיעו לחינוך דהשלמה אלא ודאי ליכא חינוך דהשלמה גבי ט\"ב דחיישינן לסכנה וזה ברור.<br><b> עוד </b> ראיתי שכתב הרב הנז' נר\"ו וז\"ל וכד הוינן בה גם בתענית ט\"ב מבואר כן בש\"ס דבסוגייא דפסחים הנז' איתיה בברייתא אין בין ט\"ב ליוה\"ך אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומינה לענין חינוך שוים והדבר קשה להרמב\"ח שלא נרגש מזה והכריח להיפך מהאי סוגייא עכ\"ל. ולא נהירא דאם כדבריו מאי קמ\"ל רבא דעוברות ומניקות מתענות ומשלימות הא שמעינן ליה מהך ברייתא ואי לא שמיע ליה לרבא הך ברייתא תלמודא מיהא הול\"ל תניא נמי הכי אלא ודאי דכיון דעוברות ומניקות איכא חשש סכנה הו\"א דזה בכלל מאי דתני בברייתא שזה ספיקו מותר להכי איצטריך רבא לאשמועינן דאין עוברות ומניקות בכלל ספיקו דבריית' כי אם ספיקו של יום כבין השמשות ואין עוברות ומניקות בכלל ספק סכנה והשתא מדלא כייל רבא תינוקות בהדי עוברות ומניקות היינו משום דהתם איכ' למיחש טפי והרי זה בכלל ספיקו מותר וזה ברור לע\"ד עוד ראיתי להרב שהביא ראיה היפך דברי הרמ\"ע והרמב\"ח מדאמרינן בתענית ד\"ל ופסקו הטור בסימן זה דתינוקות של בית רבן בטלים בו ואם יש חינוך בלימוד ת\"ת כ\"ש בשאר עניינים עכ\"ל. ולע\"ד לאו מילתא היא ואשתמיט מיניה מ\"ש הרב ט\"ז בר\"סי זה דביטול ת\"ת לא מפני התינוקות הוא אלא מפני המלמד שהוא גדול ושמח בלימודם יע\"ש ועוד דתענית איכא חשש סכנה כמבואר בדברי הרמ\"ע ז\"ל עוד ראיתי שתמה על דברי מוהר\"ם שאס' לספר ולכבס לקטנים בשבת שחל ט\"ב בתוכה ממה ששנינו ביומא דע\"ח גבי יוה\"ך התינוקות מותרים בכולן חוץ מנעילת הסנדל ואמרו הטעם מפני דריבותיה דתינוק בהם יע\"ש ואם ביוה\"כ לא גזרו בהם רבנן איך יגזרו בט\"ב אפילו בשבת שקודם ט\"ב וכת' וצ\"ל דלדעת מוהר\"מ התם בתינוקות שלא הגיעו לחינוך כדעת הטור בסימן תרי\"ו אך על מרן ק' דהכא כ' כמוהר\"מ ובסימן תרי\"ו כת' התם שהתינוקות מותרים בכולם ולא ביאר דהיינו דוק' בלא הגיע לחינוך וצ\"ע עכ\"ל ולא ידעתי מה ענין תספורת וכיבוס בגדי' לרחיצה וסיכה דשפיר איכא למימר דרחיצה וסיכה הוי ריבותיה דתינוק אבל תספורת דאינו בכל יום וכן כביסת הבגדים לאו ריבותיה ולהכי אסור אפי' קודם ט\"ב.<br><b> עוד </b> כת' רב אחאי הרב הנז' וז\"ל דגם מדברי הטור בסימן תקנ\"ט נראה שיש חינוך ��תענית ט\"ב שכת' דאין לברך על המילה בכוס ודעת התוס' שיברך ויתן לתינוק לשתות ולא חיישי' דאתי למסרך פי' יבא לשתות בלא זה כיון שאינו דבר קבוע יע\"ש נראה בהדייא שנאסר התינוק לשתות מדין חינוך עכ\"ל אין ספק דכוונת הטור במ\"ש שמא יבא לשתות בלא זה דהכוונה שמא לכשיגדיל יבא לשתות ולא בעודו קטן שאם נאסר בעודו קטן משום חינוך לא היו מתירין לו חכמים אפי' משום מצוה אלא החששא היא שמא לכשיגדיל ישתה ג\"כ כוס זה ולא יבחין דלא התירו לו עד עתה אלא מפני שהיה קטן וכ\"כ התוס' בהדייא בשבת דקל\"ט ד\"ה וליתן כו' וכן כתוב בגירסת הטור שבספר ב\"ח בהדייא פי' יבא לשתות כוס זה אף לאחר שיגדיל יע\"ש.<br><b> עלה </b> בידינו לענין הלכה דבמצוות דרבנן לפעמים אין חינוך לקטנים כגון לענין תענית בד' צומות וכן לענין שלא לבטלן מלימודם כשאביהם אבל והטעם מפני שהחינוך במצוות דרבנן קיל ומה\"ט במגילה אין מוציאין את אחרים י\"ח כמו שכת' הרמ\"ע מפאנו ז\"ל ולשאר מילי דרבנן איכא מצוה קצת לחנכן ודוקא אביו ואמו במצוה שהיא חייבת ולא ב\"ד דקטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו כ\"ש באיסורין ומצוות דרבנן וכמבואר מדברי מרן ומור\"ם ז\"ל בא\"ח סימן שמ\"ג ס\"א יע\"ש והר\"ב בתי כהונה בספר כתיבת יד הביא דבריו הרב החסיד מופת הדור כמוהר\"י אזולאי בס' ברכי יוסף א\"ח סימן תרנ\"ז ס\"ג עלה ונסתפק אם יש חינוך לקטן במצות לולב גם בשאר ימי החג דהוו תרי דרבנן ולא תקון וכת' שיש לחלק בין זו לברכת המזון וחנוכה ופורים והביא ההיא דפ\"ק דחגיגה ד\"ו שכתבנו לעיל גבי קטן חיגר דמשמע מינה דבמצוה דרבנן קטן פטור מדין חינוך יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש דין תענית י\"ג באדר</span>\n<b> ונהגו </b>\n<b> כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי\"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן כו'.</b> ע\"כ. נ\"ב הרא\"ש ז\"ל בריש מגילה כתב בשם ר\"ת ז\"ל דיש סמך לתענית זה מדאמרי' בגמרא י\"ג זמן קהלה לכל היא פי' שהכל מתקבצים לתענית אסתר ובאים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים ומה שאנו מקדימים התענית ליום ה' כשחל במ\"ש ולא עבדינן ליה בע\"ש נמצא בתשו' הגאונים לפי שרגילין בתענית זה להרבות בסליחות ותחנונים ולא יתכן לעשות כן בע\"ש לפי שלא יוכל לטרוח לכבוד השבת עכ\"ל וכ\"כ הטור בסי' תרפ\"ו ס\"ד יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרב\"ח שכתב וז\"ל משמע דוקא הכא אין להתענות מפני שמרבין בסליחות הא לא\"ה שרי וכ\"כ לעיל סימן רמ\"ט אבל לפי מ\"ש ה\"ה ז\"ל כאן משמע דטעמו הכא כיון דתענית זה נדחה מזמנו כו' והא דקי\"ל הלכתא מתענה ומשלים היינו כשבא זמנו הקבוע לו כו' עכ\"ל. והנה זה שדקדק מדברי ה\"ה ז\"ל כן דקדק ג\"כ מרן החבי\"ב בסימן זה ותמה על מוהרי\"ל ז\"ל בתשו' שנסתפק בזה אם היו דוחים התענית מע\"ש אף בזמן שהיה חל זמנו הקבוע בע\"ש יע\"ש וכ\"כ ג\"כ בפשיטות מרן מלכא מוהרח\"א בס' מ\"ק בדין זה יע\"ש וע' ג\"כ בס' אור יקרות בליקוטיו דס\"ג ע\"א יע\"ש.<br><b> ואני </b> אומר דזה גרם להם להרבנים הנז' לדקדק כן מדברי ה\"ה ז\"ל מפני שלא ראו דברי הגאונים עצמם דמתשו' אחת לבני מתיבתא שהובאה במדרש תנחומא פרשת בראשית וגם מדברי השאלתות דרב אחאי גאון בס\"פ ויקהל מבואר בהדייא דס\"ל דאף בזמן שהיה חל התענית די\"ג בע\"ש היו דוחים אותו ליום החמישי שהם ז\"ל פירשו יום הכניס' דמתני' יום התענית וכתבו די\"א וי\"ב וי\"ג היינו כשחל י\"ד בע\"ש ובשב' ובמ\"ש וכשחל בשבת לזמן הראשוני' אע\"פי שע\"ש הוא זמן התענית הקבוע היו דוחים אותו ליום החמישי שהוא י\"ב משום דכיון דמרבינן בסליחות אתו לאמנועי מכבוד שבת יע\"ש והן הן דברי הטור ז\"ל ואין ספק לע\"ד שזה ג\"כ דעת ה\"ה ז\"ל מאחר שסיים וכתב שכן כתבו הגאונים ז\"ל ומה שביאר הטעם משום דכיון דאידחי אידחי דמשמע שאם היה זמנו הקבוע בע\"ש לא היו דוחים אותו לא כת' כן אלא מפני שהוק' לו משאר תעניות חוב שאין דוחי' אותם מערב שבת לזה כתב דשאני הכא שאינו זמנו הקבוע דאפי' בשאר תענית חובה דינא הכי וכיון דאידחי אדחי ומפני שבזמן הזה לא יחול תענית אסתר בערב שבת בזמנו הקבוע לא הוצרך לבאר יותר ולומר דתענית אסתר שאני שמרבים בו בסליחות ודוחין אותו אפי' מזמנו הקבוע כיון דלא נפקא לן מידי השתא בזמן הזה כו' ונתן הטעם הפשוט דשייך אפילו בשאר תענית חובה דכיון דאידחי אידחי תדע לך שכן הוא שהרי באותה תשובה דבני מתיבתא כשבאו לפרש הטעם כשחל י\"ד באחד בשבת שדוחים התענית לי\"א כתבו סתמא שלא היו מתענין בע\"ש מפני כבו' שבת וכשבאו לפרש הטעם כשחל י\"ד בשבת שדוחין התענית מע\"ש כת' משום דעיקר התענית סליחות ותחנונים ואתי לאמנועי מכבוד שבת יע\"ש.<br><b> ואין </b> ספק שמה שלא כתבו כן כשחל י\"ד באחד בשבת הוא מפני דהתם בטעמא כל דהו דחינן ליה מע\"ש וכיון דאידחי אידחי ואפילו אינם מרבים בסליחות אמנם כשחל י\"ד בשבת דע\"ש הוא זמן התענית הקבוע הוצרכו לפרש הטעם דמה שדוחים התענית הזה מע\"ש טפי משאר תענית חוב' הוא משו' דמרבים בו בסליחות ורחמים וזה ברור ושוב ראיתי להרב עדות ביהוסף ח\"ב סימן מ\"א שכתב כן יע\"ש.<br><b> הרי </b> דאפילו דס\"ל לבני מתיבתא שדוחי' התענית מע\"ש אפילו כשהיה חל בזמנו הקבוע אפילו הכי פירשו הטעם כשדוחין אותו מע\"ש שלא בזמנו הקבוע משום דכיון דאידחי אדחי והן הן דברי ה\"ה ז\"ל בשם הגאונים ושלא כמו שדקדקו מדבריו הרבנים הנז' כן נר' לע\"ד.<br><b> וראיתי </b> להרב עדות ביהוסף ז\"ל בתשוב' הנז' נתקשה הרבה בפי' דברי תשובת בני מתיבתא הלזו עד שפירשה בפי' זר ודחוק מאד כיע\"ש ולע\"ד נראה דה\"פ כי השואלים היו סוברים דפי' יום הכניסה דמתני' היינו כמו שפרש\"י דכל שני וחמישי שמתכנסים בני הכפרים והעיירות לקריאת התורה ולבא לב\"ד ומפני שבני הכפרים אין בקיאין בקריאת המגילה הקלו עליהם שיקראנה להם אחד מבני העיר בשני ובחמישי שהוא יום הכניסה שלהם בין יושבים בתענית אסתר ובין שאינן יושבים בתענית וגם השואלים היו מפרשים הא דקאמר ר\"י בברייתא אימתי כו' אבל עכשיו שהכל מסתכלין בה אין קורין אות' אלא בזמנה שהכונה שעכשיו מסתמא הכל בקיאי' בקריאת' ואין צורך להם שיקראנ' להם א' מבני העיר ופי' מסתכלין בה היינו שמסתכלין במגילה ובקיאין בקריאתה קאמר ועל זה שאלו אי הלכה כת\"ק או כר\"י והשיבו להם בני המתיבתא דבין לרבנן ובין לר\"י אין קורין אותה אלא בזמנה כו' כלומר לא כמו שאתם סוברים דלת\"ק הכפרים קורין את המגילה שלא בזמנה אפילו לא היו מתקבצים בשני ובחמישי להתענות תענית אסתר אלא אף לת\"ק לא התירו להם אלא כשמתקבצים לתענית אסתר בין אם נתקבצו בכפרים שלהם או בעיירות וזהו פי' דיום הכניסה דמתני' ואזלי ומפרשים כולה מתני' שיבא התענית בי\"א ובי\"ב ובי\"ג והיינו כשחל י\"ד בע\"ש יבא התענית בי\"ג וכשחל י\"ד בשבת אז יבא התענית בי\"ב וכשחל י\"ד באחד בשבת יבא התענית בי\"א מפני שתענית זה לא היו מתענין בערב שבת לא כשחל בזמנו ולא כשחל שלא בזמנו וכ\"כ ג\"כ בשאלתות ס\"פ ויקהל דפי' יום הכניסה דמתני' היינו יום התענית וי\"א וי\"ב וי\"ג היינו כשנדחה התענית ליום חמישי וכמ\"ש בתשובה זו שבמדרש תנחומא.<br><b> וראיתי </b> בחי' הרב המאירי ז\"ל למגילה די\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל ובשאלתות פירש יום הכניסה יום התענית שהיו מתכנסים בעריהם ושמא תאמר תינח בי\"ג אבל י\"ב וי\"א היאך היו מקדימים בהם פרשוה כשחל י\"ד באחד בשבת שיש מתעני' בע\"ש דהרי י\"ב ויש מקדימין לחמישי בשבת והרי י\"א כו' ואין הדברים נראין לפרש כן שלא היתה משנתינו פוסקת בתענית ע\"ש אם אסור ואם מותר עד שתייעד זמן לאחד המנהגות עכ\"ל: ותמהני היכן מצא הרב ז\"ל בדברי השאלתות שפי' למשנתינו לפי המנהגו' שאחד הרואה דברי השאלתות שם יראה בהדייא שפי' משנתינו כולה בחדא מחתא ומשום דאין מתעני' תענית זה שמרבים בו בסליחות ורחמים כשחל בע\"ש בין בזמנו הקבוע ובין שלא בזמנו הקבוע בהכי אשכח י\"א וי\"ב וי\"ג ביום התענית לא מפני שתלוי במחלוקת המנהגות כמ\"ש הרב המאירי ולא מצאתי רמז מזה כלל בדברי השאלתות וצ\"ע.<br><b> איברא </b> דאיכא למידק לשיטת הגאונים הלזו שכתבו דמאי יום הכניסה יום התענית א\"כ כשחל י\"ד בב' ובה' היכי קתני מתני' דכפרים קורין בו ביום ולמה לא היו קורין אותה בי\"ג שהוא אחד בשבת או ד' בשבת וכמו כן קשה מדתנן אמר ר' יאודה אימתי בזמן שנכנסין בשני ובה' כו' דלפי שיטה זו דיום הכניסה היינו יום התענית מאן דכר שמיה דב' וה' והכי הול\"ל אימתי בזמן שנכנסים לתענית. וכמו כן קשה מהא דפריך הש\"ס בדף ד' ע\"ב למימרא דתקנתא דכרכין הוא כו' והא תנן חל להיות בב' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה כו' ומשנינן הו\"ל עשרה ועשרה לא תקינו רבנן והדר פריך ת\"ש חל להיות בה' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה די\"א הוא ומשנינן מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן יע\"ש ולפי שי' הגאונים הנז' דיום הכניסה היינו יום התענית והוא יום י\"ג מאי קאמר הו\"ל עשרה דעשרה מאן דכר שמיה והא עיקר הקושייא היא דלקדמו ליום א' בשבת שהוא יום הכניסה של התעני' וכמו כן ק' מהא דקאמר עוד הש\"ס ואם איתא לקדמו ליום הכניסה די\"א הוא ולפי שיטתם י\"ג הוא ולא י\"א ועוד מאי האי דקאמר מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן והלא לפי שיטתם אין כאן אלא יום כניסה אחד לבד שהוא יום התענית ומאי יום הכניסה ליום הכניסה דקאמר ואולי אפשר דאף הגאונים אזלי ומודו דיום שני וה' סתם דעלמא מיקרי יום הכניסה מפני שמתכנסי' בהם ג\"כ בני הכפרים בכפרים שלהם או בעיירות בקרי' התורה ולהרבות בתחנונים מפני שהם ימי רחמים אלא דמשמע להו להגאונים דיום הכניסה דמתניתין היינו כניסה של תענית ואפילו כשחל בג' ובד' ולשיטתם ז\"ל נמי לא התירו חכמים להקדים לכפרים בכניסה של תענית אלא דוקא כשחל י\"ד בא' מהימים שאינן כניסה של תורה דשני וחמישי אלא דוקא כשחל י\"ד בשלישי או בד' או בע\"ש אז הוא דהתירו להם להקדים ולקרות ביום כניסת התענית שהוא יום י\"ג דמכניסה לכניסה לא דחינן ומשו\"ה קתני מתני' כשחל י\"ד בשני ובה' אף הכפרים קורין אותה בו ביום דאין דוחין אותה ליום הכניסה של תענית אמנם כשחל בג' או ברביעי קתני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום התענית שהוא בב' או בשלישי כיון דבי\"ד ליכ' כניסה לכפרים לקריאת התורה: והשתא ההיא דאמר ר' יאודה אימתי בזמן שנכנסים בב' ובה' יום כניסתם לתענית קאמר ונקט שני וחמישי דוקא מפני שי\"א וי\"ב וי\"ג שהם ימי הקדימה לכפרים על הרוב יבא בשני ובחמישי אע\"ג דכשחל בד' הכניסה הוא בג' מ\"מ לא שכיח כולי האי ודוק והשתא אפשר ליישב נמי ההיא דפריך הש\"ס למימרא דתקנתא דכרכין כו' והא תנן חל להיות בב' כו' ואם איתא לקדמו ליום הכניסה כו' ומשנינן הו\"ל עשרה כו' כלומר דבשלמא אם תקנת הקדימה היה שלא להטריח לבני הכפרים ליכנס לקריאת המגילה ביום שאינן רגילין ליכנס בלא\"ה ניחא שלא תקינו להקדים אלא ביום כניסתן לתענית ודוקא כשחל י\"ד ביום שאינן רגילים ליכנס בלא\"ה לקריאת התורה כגון בא' בשבת ובע\"ש ובשלישי אבל כשחל י\"ד ביום שרגילים ליכנס לקריאת התורה בלא\"ה לא התירו להם להקדים כיון דס\"ס ביום פורים נכנסי' לקריאת התורה ורגילים הם ליכנס בו אמנם אם תקנתא דכרכין הוא הו\"ל לחכמים לתקן שביום הכניסה שקודם פורים שהוא כשחל פורים בב' שהוא יום כניסה לקריאת התורה יקדימו הכפרים לקרות אפי' בה' שלפניו כ\"ש ביום התענית משום דתקנתא דכרכין וע\"ז שני הש\"ס דביום ה' שלפניו הו\"ל עשרה ועשרה לא תקינו רבנן ושפיר הוה מצי להקשות עדיין דלקדמו ליום כניסה התעני' אלא משום דבעי לאלומי פירכיה דפריך מעיקרא דלקדמו אפי' ביום כניסה של קריאת התורה ואפילו קודם י\"ג הדר פרי' לי' מדתנן חל להיות בה' דלקדמו ליום ב' שהוא י\"א ושני ליה דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן. כלומר דלא חזו רבנן תקנתא דכרכין אלא היכא דחל י\"ד ביום שאינן רגילין להתקבץ בני הכפרים לקרי' התורה וכיון דבלא\"ה לא אתו בי\"ד הניחום במלאכתם והקלו עליהם משום תקנתא דכרכין כיון דהן בלא\"ה ממנעי ולא אתו אבל כשחל י\"ד ביום שרגילין לבא ולא ממנעי בלא\"ה לא חשו רבנן לתקנתא דכרכין אפילו ביום כניסתן לתענית שהוא י\"ג וחייבין לקרותה בי\"ד שהוא זמן קריאתה לכל העולם כנלע\"ד ביאור סוגייא זו לדעת הגאונים אע\"פ שלא ימלט קצת מן הדוחק ועיין להר\"ב פר\"ח שהביא דברי ר\"ח במה שפי' י\"ג זמן קהלה לכל שהוא יום התענית כו' והק' עליו מדתנן חל להיות בשלישי או בד' כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום שני כו' ועיין להר\"ב בני חיי ז\"ל שהק' כן בשם מוהרד\"י ותרצה והוא ז\"ל דחה תירוצו יע\"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בספר אור יקרות בליקוטיו דס\"ג ע\"ב יע\"ש. ועפ\"י האמור בכוונת דברי הגאונים ממילא נתיישבו דברי ר\"ת ז\"ל שדבריו הם דברי הגאונים הנז' ודו\"ק.<br><b> והנה </b> ראיתי בשאלתות דרב אחאי ז\"ל בס\"פ ויקהל שכתב וז\"ל בזמן חכמי' הראשונים שהיו בקיאין בחשבון מולד הלבנה ובדקדוקי סוד העיבור היה יום ערבה בא בשבת ופורים בשבת ומקרא מגילה בשבת ומוציאין לולב בשבת ותוקעין שופר בשבת שחל ר\"ה להיות בו. אבל היום שאין חכמים בקיאין בחשבון תולדות הלבנה ובדקדוקי סוד העיבור גזרו חכמים שלא להוציא לולב בשבת לברך בו ואפילו בבית וכן בשופר וכן במגילה אמר רבה גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד\"א בר\"ה עכ\"ל וק\"ל טובא דממ\"ש בתחילת דבריו דבזמן חכמי' הראשו' היה בא יום ערבה בשבת כו' משמע דעכשיו מפני שאין אנו בקיאין בחש' ובדקדוקי סוד העיבור הוא דאינו בא יום ערב' בשבת ולא יום פורים דהיינו יום י\"ד בשבת כדקי\"ל לא זב\"ד פורים ולא אד\"ו ר\"ה כו' וא\"כ בזמן המשנה ששנינו חל להיות בשבת עכ\"ל שהיה בזמן שהיו בקיאין בח' כו' וא\"כ בזמנם ודאי שהיה מקרא מגילה בזמנה כמו שסיים וכתב ומ\"מ בזמנה כו' ואם הדבר כן ק' שהרי שנינו חל להיות בשבת כפרים ועיירות קורי' ליום הכניסה ולפי דבריו ז\"ל למה להו להקדים ליום הכניסה הו\"ל למיקרי אותה בזמנה בשבת כיון שהיו בקיאין בחשבון ובדקדוקי סוד העיבור והרי הוא ז\"ל סיים וכתב דעכשיו מפני שאין אנו בקיאין בחש' גזרו בשופר ולולב ומגילה שמא יטלנה בידו. ותו ק\"ט דמבואר מדבריו דשופר נמי השתא הוא דמשום דלא בקיאינן בחשבון לא דחי שבת אבל בזמן חכמים הראשונים הוה דחי שבת וקש' שהרי שנינו י\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה כו' הרי שאפי' בזמן המקדש שהיו סנהדרין בקיאין בחש' לא היה שופר דוחה שבת אלא במקדש שאין שבות במקדש אבל במדינה אסור משום גזירה דרבה כדאיתא התם ושוב ראיתי להר\"ן ז\"ל בר\"פ לולב וערבה שהביא מ\"ש הרי\"ף בפ\"ג דמגי' דמשום דלא ידעינן בקיבועא דירחא לא דחינן אנן שופר ומגילה ולולב בשבת כו' וכתב שהרז\"ה תמה עליו שלא נאמר האי טעמא אלא לענין גזירה דרבה אבל בענין ספיקא דקיבועא דירחא אין בזה טעם לשופר ומגילה שהרי אפילו במקום שלא היה להם ספק בקיבועא דירחא לא דחו שבת כו' ומגילה לא דחתה את השבת בשו' מקום ותירץ בשם הרמב\"ן דמ\"ש הרי\"ף וה\"ט דשופר הכוונה שכיון שברוב השנים לא היו יודעים בקיבועא של חדש כו' בשאר שנים אפילו יודעין כו' ומ\"ש וה\"ט דמגילה יישב באופן אחר והר\"ן דחה דבריו וישבן באופן אחר יע\"ש. ודבריהם ז\"ל אינן מעלין ארוכה לדברי השאלתות שכתב בהדייא שבזמן החכמים הראשונים היו שופר ומ\"מ דוחה שבת וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי השאלתות כמדובר וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> בירוש' עלה דתנן במתני' חל להיות בב' חל להיות בשבת שאמרו וז\"ל אמר רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת צומא רבא בערב שבת חל להיות בשני צומא רבא בחד בשבת עכ\"ל וכתב הר\"ב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל שהכוונה שאם תאמר שאפשר שיבא י\"ד ביום ב' יפול יוה\"כ בערב שבת והא ליתא דהא כללא כיילי לן לענין זה לא אד\"ו ר\"ה ולא בד\"ו פסח ולא גה\"ז עצרת כו' ודברי הרא\"ש והרי\"ף נוטים לזה שעמ\"ש בגמרא פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום כתבו הם ז\"ל פי' יום ט\"ו לבני כרכין כו' וכ\"כ הטור בסימן תרפ\"ח בפי' די\"ד לא יבא בשבת לעולם עכ\"ל ולא ידעתי למה לא זכר שר דברי הר\"ן ז\"ל עלה דמתני' דאיזו היא עיר גדולה שהביא דברי הירושלמי וכתב בהדייא שהכוונה דלדידן לא מקלע י\"ד לא בשבת ולא בשני בשבת כמ\"ש הוא ז\"ל גם ה\"ה ז\"ל בפ\"א מהל' מגילה די\"ג עמ\"ש רבינו לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת הביא דברי הרי\"ף שכתב ט\"ו לבני כרכין כו' וכתב וז\"ל דתפס ל' זה לפי שבזמנינו אין י\"ד חל בשבת כו' וכ\"כ עוד בהל' י\"ד ע\"ש. ומ\"מ מבואר יוצא מדברי הר\"ן והר\"ב שדה יאושע דהאי כללא דידן דלא אד\"ו ר\"ה וכן בד\"ו פסח ולא זב\"ד פורים וכיוצא היו נוהגין בזמן הירושלמי ומשו\"ה קאמר ר' יוסי לית כאן חל בשני ולא חל בשבת וק\"ל טובא שאם כדבריהם למה לא אמר רבי יוסי ג\"כ לית כאן חל להיות בד' שאם יבא בד' יבא פסח בששי וזה אי אפשר דהא לא בד\"ו פסח שאם יבא פסח בששי יבא ר\"ה ביום ראשון ויום ערבה בשבת ואנן קי\"ל דלא אד\"ו ר\"ה כדי שלא יבא יום ערבה בשבת ותו ק\"ל שמדברי רבינו בפ\"ח מהלכות עירובין הל' יו\"ד מבואר שבזמן שמקדשי' ע\"פ ראיה לא היו נזהרין שלא יחול יוה\"כ סמוך לשבת וכן כתב ה\"ה ז\"ל שם בשם הרשב\"א לענין שהם קדושה אחת לעירוב יע\"ש וכ\"כ עוד ה\"ה ז\"ל בספ\"ה מהלכות שבת עמ\"ש רבינו יוה\"כ שחל להיות בערב שבת לא היו תוקעין כו' וז\"ל ויתבאר בהלכות קידוש החדש שבזמנינו שאין מקדשין ע\"פ הראיה אין יוה\"כ חל לעולם לא בע\"ש ולא במ\"ש יע\"ש וכבר כתב רבינו בפ\"ה מהלכות קידוש החדש ה\"ג שעד זמן אביי ורבא היו ב\"ד קבועין בא\"י והיו מקדשין את החדש ע\"פ הראיה וכבר הביא ראיה לדבריו הר\"ב ידי אליהו בתקון ל\"ד כיע\"ש ועוד יש להביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפ\"ק דר\"ה דכ\"א ע\"א רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי דכפורי זמנא חדא אשכח כוותיה יע\"ש: וכיון שעד זמן אביי ורבא היו מקדשין ע\"פ הראיה כ\"ש בזמן האמוראים שבירושלמי שהיו מקודם ור' יוסי הנז' בירושלמי נראה שהיה בזמן ר' יוחנן כאשר יראה הרואה בדברי הירושלמי יע\"ש וכיון שכן איך אפשר לפרש דמשום כללא דידן קאמר דלית כאן חל להיות בשני ולא חל להיות בשבת דכיון דבזמן שמקדשין ע\"פ הראיה לא היה נוהג כלל זה ועיין להתוספות בפ\"ק דערכין ד\"ט ע\"א שכתבו דבימי האמוראים לא היו דוחי' ר\"ה מיום ראשון משום יום ערב' כאשר אנו דוחים יעו\"ש והכי אמרי' בסוכה דמ\"ג ע\"ב רבין וכל אלו נחותי אמרי אקלע יום ערבה בשבת אלא דלא דחי יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להתוספות בפרק תמיד נשחט דנ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו חל בשני כו' שכתבו וז\"ל ורש\"י שהקשה דעפ\"י הראיה היו מקדשין אין נראה דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי דאמרינן בהדייא פ\"ק דר\"ה ד\"ך מאיימין על העדי' על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו יע\"ש ובפרק אלו קשרין דקי\"ד ע\"א ד\"ה חלבי שבת כו' כתבו וז\"ל אומר ר\"י דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתייא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים והכי מפרש הש\"ס בסוכה דנ\"ד ע\"א עכ\"ל ועיין עוד בדבריהם בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"א ד\"ה ור\"י כו' ובמנחות ד\"ק ע\"ב ד\"ה שני ימים כו' יע\"ש ומה שיש לעמוד על דברי הת��ס' דפרק תמיד נשחט עיין להר\"ב יד אהרן ז\"ל בא\"ח סימן של\"ד ועיין להר\"ב אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש ועיין במ\"ש אנן יד עניי בפ\"א מה' עיוה\"ך יע\"ש גם המפרש להלכות קידוש החדש כתב בספ\"ז בשם ר\"ח ז\"ל דאף בזמן הראיה היו מדקדקים שלא יחול אד\"ו בר\"ה מפני דמסורת בידם מהלכה למ\"מ יע\"ש ומלבד שמדברי רבינו דפ\"ח מה' עירובין ופ\"ה מהלכות שבת ופ\"ז מהלכות תמידין ומוספין מבואר דבזמן הראיה היה חל ר\"ה באד\"ו כמדובר. לא ידעתי מה יענה לההיא דסוכה דמ\"ג דאמרינן כי אתא רבין וכל נחותי אמרי דאיקלע יום ערבה בשבת וצ\"ע.<br><b> ומ\"מ </b> ע\"פ דברי התוס' שכתבו דכל היכא דקתני תרי שבי אהדדי אחרים היא ולא רבנן איכא למימר דההיא דאמר ר' יוסי בירושלמי לית כאן חל להיות בשבת לא משום כללא דידן קאמר דהאי כללא דלא אד\"ו ודאי לא היה נוהג בזמן הראי' שהרי יום ערבה היה חל בשבת אלא משום דס\"ל דהך מתני' אתייא כאחרים דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי אבל לרבנן דפליגי אאחרים ס\"ל דאף בזמן הראיה היו מדקדקים שלא יבואו תרי שבי אהדדי להכי קאמר לית כאן חל להיות בב' לית כאן חל להיות בשבת ולהכי לא קאמר חל להיות בד' משום יום ערבה מפני דיום ערבה בזמן הראיה היה חל להיות בשבת כדקאמר רבין וכל נחותי כמדובר כנלע\"ד לפר' דברי הירושלמי ע\"פ שיטת התוס' שכתבנו. אמנם לפי שיטת רבינו ז\"ל דס\"ל דבזמן הראיה היה חל תרי שבי אהדדי קשה לפרש דברי הירושלמי הללו דמיירי לזמן הזה כמדובר.<br><b> ושוב </b> ראיתי בחי' הר\"ן למס' סנהדרין די\"ג ע\"ב עלה דאמרינן ומשום חד יומא נעבריה לשתא כתב וז\"ל והרב המאור הקשה לפרש\"י ואמר שלא היו בעלי התלמוד משגיחין לא על אד\"ו ולא על בד\"ו כדמוכח בריש מגילה דתנן התם חל להיות כו' ומונה שם כל ימי השבוע ולפי הקבוע שלנו אי אפשר להיות אלא בד' ימים שבשבוע כו' והענין כן הוא שהראשונים לא היו מדקדקים בדבר והאחרונים תקנו כן כדאיתא במס' ר\"ה בפ\"ק די\"ט ידעין חבריין בבלאי מאי טיבותא עבדינן בהדייהו וכן במס' סוכה דמ\"ג אמרו הזהרו דלא ליתי יום ערבה בשבת עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דאף בימי האמוראים הראשונים שקודם אביי ורבא תקנו תקנה זו דלא ליתי אד\"ו בר\"ה שהרי הביא ראיה מההיא דעולא דפ\"ק דר\"ה די\"ט דאמ' ידעין חברין בבלאי כו' ועולא בימי רב ושמואל ור\"י היה כנודע וכן הראיה שהביא מההיא דסוכה הם דברי רבי סימון בירושלמי והביאו התוס' שם בסוכה דמ\"ג ד\"ה לא איקלע כו' אלא דבתלמודא דידן קאמר רבין וכל נחותי דיום ערבה איקלע בשבת גם מבואר יוצא מדבריו דס\"ל כדעת רבינו דבזמן התנאים היה חל תרי שבי אהדדי ושלא כדברי ר\"י ז\"ל שכתבו התוס' דזו סברת אחרים היא ולית הלכתא כוותיה כמ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל בפ\"א מה' תו\"מ יע\"ש.<br><b> ואין </b> ספק דהר\"ן ורבינו קיימי בשיטת ר\"ת שכתבו התוס' בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"א ד\"ה ור\"י כו' דר\"י ור\"ע ור\"י ור\"ש ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי ומה שהקשו התוס' ע\"ז דבפרק החליל דנ\"ד לא אשכח תנא דס\"ל הכי אלא אחרים דאמר אין בין עצרת כו' אפשר דס\"ל לרבינו ולהר\"ן ז\"ל דמאי דקאמר תלמודא התם דמתני' דחלבי שבת קריבין ביה\"ך אתייא כאחרי' לאו דאתייא כאחרים ממש קאמר דס\"ל דאין בין עצרת לעצרת כו' אלא ד' ימים כו' אלא דס\"ל כוותיה דאחרי' בענין דתרי שבי אתו בהדי אהדדי קאמר דלא דחינן להו משום אד\"ו אבל בענין אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בהא לא ס\"ל כוותיה דאחרים והיינו ההיא מתני' דערכין ד\"ח ע\"ב דקתני אין פוחתין מד' חדשי' המעוברים בשנה כו' דאתייא דלא כאחרים כדאמרינן התם ואפ��לו הכי ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי כמו שהכריחו התוס' במנחות ד\"ק ע\"ב ד\"ה ב' ימים טובים כו' והם ז\"ל לפי שיטתם דס\"ל דליכא מאן דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי אלא ר\"מ לבד הוק' להם ההיא מתני' דערכין והניחו בקשיא יע\"ש.<br><b> אמנם </b> לשיטת ר\"ת ורבינו והר\"ן אפשר ליישב דלאו דוקא ר\"מ ס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי משום דס\"ל דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים אלא אפילו מאן דפליג אההיא דאין בין עצרת אזיל ומודה דאתו תרי שבי אהדדי וכדמוכח ההיא מתני' דערכין. ובהכי ניחא דאשכחן כמה סתמי דס\"ל דאתו תרי שבי אהדדי ההיא דספ\"א דמנחות שכתבו התוס' ושם משנה ז' ששנינו חל יוה\"כ להיות ע\"ש ועיין במ\"ש התי\"ט שם וההיא דערכין ד\"ח ע\"ב והך סתמא דמגילה דקתני חל להיות בב' חל להיות בשבת וכן ההיא דספ\"ב דתענית ששנינו וכן ט\"ב שחל להיות בע\"ש ושם בפ\"ד מ\"ז ששנינו וב\"ה מתירים מפני כבוד שבת ועיין שם בפי' הרע\"ב ודחיקא להו לרבי' ולהר\"ן למימר דכולהו הנך סתמי אתו כאחרים דלית הלכתא כוותיה.<br><b> ובכן </b> לשיטת רבינו והר\"ן נמי יש ליישב הך דקאמר ר' יוסה בירושלמי לית כאן חל להיות בב' ולית כאן חל להיות בשבת דאפשר דבזמנו כבר תקנו תקנה זו שלא יבואו תרי שבי אהדדי אע\"פ שהיו מקדשים את החדש ע\"פ הראיה ואפשר שהיה בימי עולא שנתקנה תקנה זו כמ\"ש הר\"ן ואפשר שבזמנו עדיין לא תקנו שלא יבא ר\"ה ביום א' בשבת משום יום ערבה וכדקאמר רבין בש\"ס דידן מש\"ה לא קאמר לית כאן חל להיות בד' משום יום ערבה ודוק.<br><b> איברא </b> דאכתי קשה מהא דקאמר רב בגמרא בדף ה' ע\"א פורים שחל להיות בשבת ע\"ש זמנם כו' ואמרי' עלה מאי ע\"ש זמנם לאפוקי מדרבי דאמר הואיל ונדחו עיירות ממקומם ידחו ליום הכניסה הא קמ\"ל דע\"ש זמנם יע\"ש. מבואר יוצא דבזמן רב היה חל י\"ד בשבת ועולא ור\"י היו בזמנו ואולי כי אמרה רב למילתיה עדיין לא נתקנה תקנה זו ועיין למרן החבי\"ב בשיירי כנה\"ג א\"ח סימן תר\"צ הגב\"י אות ט\"ו במה שתמה על המט\"מ ז\"ל והדין עמו שהרי מוכח מהך מימרא דרב דלא היו חוששי' בזמנו עדיין אם היה חל תרי שבי אהדדי כדאמרן.<br><b> ודע </b> דכלל זה שבידינו דלא אד\"ו ר\"ה ולא בד\"ו פסח ולא גה\"ז עצרת ולא זב\"ד פורים וכיוצא הכל תלוי בכלל דלא אד\"ו ר\"ה כמ\"ש הרפ\"ח בה' ר\"ח וכן כתב רש\"י בפ\"ק דסנהדרין די\"ג ע\"ב ד\"ה ולעברי' לאדר כו' וז\"ל והא דלא עבדי פסח בבד\"ו טעמא משום תשרי הוא יע\"ש. ובכן אני תמיה למה שראיתי להלח\"מ בפ\"א מה' תמ\"ו ד\"ה אבל אין קרבים בלילי הכפורים כו' שכתב וז\"ל דאע\"ג דרש\"י בפרק תמיד נשחט כתב דמשמע דכשהיה על פי הראיה לא היו שם כללי דלא בד\"ו פסח כו' ועוד דע\"כ לא קאמר רש\"י אלא בכלל דלא בד\"ו פסח אבל בלא אד\"ו ר\"ה שהוא כדי שלא יבואו שבת וכפור יחד מודה רש\"י שאפילו בזמן שמקדשין על פי הראיה היה כך דאיך יוכל רש\"י להכחיש סוגייא דפרק החליל עכ\"ל. ואתמהא דהרי הא בהא תלייא דאי לא הא לא קיימא הא ועוד שהרי מדברי רש\"י בפ\"ק דסנהדרין די\"ג מבואר דאף בזמן התנאים הראשונים היה נוהג אף כלל דלא בד\"ו זולת היכא דלא הוה אפשר משום התקופה כיע\"ש וצ\"ע.<br><b> ודרך </b> אגב בעומדי באותה סוגייא דפרק קמא דר\"ה ד\"ך ע\"א עלה דאמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבות' עבדינן בהדייהו ואמרי' מאי טיבותא עולא אמר משום ירקייא רבי אחא בר חנינא אמר משום מתייא ואמרו על זה מאי בינייהו איכא בינייהו יוה\"כ שחל להיות בשבת מאן דאמר משום מתייא מעברינן ומאן דאמר משום ירקייא לאימת קבעי להו לאורתא לאורתא טרח ומייתי עכ\"ל ושמעתי מקשים דכשחל יוה\"כ באחד בשבת חל ר\"ה בע\"ש וכן י\"ט ראשון של חג בע\"ש ואכתי איכא ריעותא דירקייא כמ\"ש רש\"י בד\"ה משום ירקייא ואם כן אכתי ליכא בינייהו מידי דאע\"ג דמשום יה\"כ לא איכפת לן לאעבורי משום דלאורתא טרח ומייתי אכתי משום י\"ט של ר\"ה ושל חג היו צריכין לאעבורי לאלול למ\"ד נמי משום ירקייא ומאי בינייהו והיותר תימא שהתוספו' לקמן בד\"ה בין מלפניה כו' הוקשה להם כעין זה ומתוך כך מחקו גירסא בין מלפניה כו' ויותר היה להם לתמוה הכא שאין מקום לתקן זה בשינוי הגרסאות.<br><b> וכה </b> הראוני ספר נדפס מחדש לרבני אשכנז זה שמו בית הלוי תירץ לזה די\"ט הסמוך לשבת לפניו ליכא ריעותא דירקייא משום דבי\"ט מצי ליתן הירקות במים כדי שלא יכמושו כמו ששנינו בסוף פ' לולב הגזול מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעל' ומחזירתו למים בשבת ופרש\"י כדי שלא יכמושו ואמר ר\"י עלה דבשבת מחזירין ובי\"ט מוסיפין את המים דקיימ' לן כר\"י וא\"כ ה\"נ יכול ליתן הירקו' במים כדי שלא יכמושו אבל בשבת וביה\"כ לא מצי ליתנן במים דלא התירו גבי לולב בשבת אלא להחזיר דוקא ולא ליתנן לכתחי' יע\"ש ולא נחה דעתי בזה לפי מ\"ש רש\"י בד\"ה משום ירקייא ועוד שהרי עינינו הרואות דכשנותני' הירקות במים צוננים הם נכמשין טפי מפני רכותן ולא אמרו ומחזירתו למים כדי שלא יכמוש אלא גבי לולב דוקא שהוא קשה כעץ ולא בשאר ירקות של אכילה.<br><b> והנלע\"ד </b> דתלמודא השתא כי קאמר יוה\"כ שחל להיות אחר השבת ה\"ק דמ\"ד משום מתייא מעברינן לדידיה בהאי טעמא דמתייא לחוד מעברינן אבל למאן דאמר משום ירקייא לא מעברינן לאלול אלא היכא דאיכא ריעותא דירקייא בהדי ריעותא דמתייא כגון יוה\"כ שחל בערב שבת אבל משום ריעותא דירקייא לבד או משום ריעותא דמיתייא לא מעברינן עד דאיכא תרוייהו בהדי אהדדי ומשום דלא ניחא ליה למקשן האי תירוצא דלמאן דאמר משום ירקייא בעי תרוייהו הדר פריך דלמאן דאמר משום ירקייא אמאי לא יספיקו להעבירו משום טעמא דמתייא ולהכי הדר קאמר איכא בינייהו י\"ט הסמוך לשבת דלמאן דאמר משום ירקייא מעברינן ולמאן דאמר משום מתייא לא מעברינן ודוק.<br><b> ושוב </b> ראיתי להרב המאור בפרק קמא דר\"ה עמד לבאר סוגייא זו ובתוך דבריו יישב קושייא זו ועיין בדברי הרשב\"א בחי' שם באותה סוגייא שכתב דברים תמוהים במה שתירצו בגמרא איכא בינייהו י\"ט הסמוך לשבת כו' וז\"ל הוא הדין דהוה מצי למימר יום הכפורים הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה איכא בינייהו אלא שלא היה מתברר טעם מחלקותם ביום טו' יפה בלשון קצרה כדרך שמתברר טעם יום הכפורים מכלל יום טוב עכ\"ל ודברי' אלו אין להם מובן לפי מה שפרש\"י באותה סוגייא ואולם לפי מה שכ' הרב המאור בשם חכמי צרפת בביאור הסוגייא יובנו דברי הרשב\"א היטב ודוק."
+            ],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש איסור כיבוס בשבוע שחל ט' באב</span>\n<b> ושבת </b>\n<b> שחל ט' באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס כו'.</b> נכתב בצידו כן כתב מרן בש\"ע א\"ח סימן תקנ\"א סי\"ד וכתב עוד אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה ובב\"י כתב וז\"ל וכתוב בתה\"ד שמוהר\"מ אסר לכבס בגדי קטנים בשבת זו אבל מתוך דברי תה\"ד נראה שלא נהגו כן וגם אנו לא ראינו ולא שמענו מי שנוהג כן עכ\"ל וכיון שכן לא ידעתי למה זה בש\"ע תפס בפשיטות סברת מוהר\"מ הלזו שאסור לכבס בגדי הקטנים ולא כת' סברא זו אפילו בשם י\"א כיון שבב\"י כתב שלא נהגו כן. גם זה שכתב בב\"י שמדברי התה\"ד נראה שלא נהגו כן לא ידעתי מהיכן שמיע ליה למרן מדברי הרב בעל תה\"ד שלא נהגו כן שדבריו שם בסימן קנ\"ב כך שאלה נשים המכבסי' צעיפי' לארמיות שרי להו לכבסם בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה או לא. תשובה מתוך הסברא יראה להתיר כו' ונראה גם כן להביא ראיה מהא דפסק מוהר\"מ בהלכות שמחות שלו דאסור לכבס בגדי קטנים בשבת זו והביא ראיה מדבטיל קצרי דבי רב משמע לגמרי ועוד הא אמרינן תנוקות דבית רבן בטלים בט\"ב משום פקודי ה' ישרים משמחי לב ע\"כ.<br><b> משמע </b> דוקא בגדי קטנים דשייך בהו נמי אבילות אי משום חינוך אי משום עגמת נפש כדאמרי' קורעין לקטן מפני עגמת נפש ותו דיהיב נמי טעמא מוהר\"מ מדאמרינן תנוקות דבית רבן בטילים בו וכל הני סברות לא שייכי בארמיות כו' אמנם סובר אני להחמיר מפני מראית העין כו' ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו משום מראית העין דהתם ניכר לכל דבגדי קטנים הם עכ\"ל: ואין ספק שזה שכתב ולא דמי לבגדי קטנים דלא אסרי להו מפני מראית העין כו' שהכוונה דמדלא אסר מוהר\"מ בגדי קטנים מהאי טעמא ובקש לו ראיה מהש\"ס מדבטלי קצרי דבי רב וגם מדבטלי מת\"ת משמע דליכא טעמא למיסר להו מפני מראית העין לזה כתב דהתם ודאי ניכר לכל כו' ואם כן הוא לא ידעתי מהיכא שמיע ליה למרן ז\"ל מדבריו שלא נהגו כן וצל\"ע.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מג\"א בס\"ק ל\"ח שכתב וז\"ל לספר לקטנים דקטני נמי שייך בהו חינוך אי משום אבילות אי משום עגמת נפש תה\"ד סימן קנ\"ב וצ\"ע דבי\"ד סימן שע\"ד פסק דאין אבילות לקטן. ונראה לי דבאבילות דרבים מחמירינן טפי עכ\"ל וכדבריו מבואר בדברי מוהר\"מ ז\"ל שהביא המרדכי במ\"ק סימן תק\"ע וסימן תקע\"ה דיש חילוק בין אבילות לאבילות דבסימן תק\"ע כתב וז\"ל תניא כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד שאין לך בית האסורין גדול מזה במועד אין מעיקרא לא מתיב רב פנחס כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת קטן נמצא קטן נוהג בו אבילות והתניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש כו' מכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודן ע\"כ ובסימן תקע\"ה כתב וז\"ל תנן בפרק החולץ דמ\"ג ר\"י אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואמרינן בגמרא אמר רב חסדא ק\"ו ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס פירוש בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ויש סוגייאות דלא גרסי לספר דהא אמרינן לקמן דף י\"ט ע\"ב כל ל' יום לגיהוץ ולתספורת ור\"י מאורלינאש גריס ומפרש כו' ועוד מצינו למימר כו' מיהו לא זה וזה נראין כו' ומוהר\"מ ז\"ל פי' ומה במקום שאסור לספר ולכבס בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה אפילו לקטני' אסור לגדולי' לספר אותם ולכבס בגדיהם תדע דהא בטלי קצרי דבי רב כדאמרינן בפרק בתרא דתעניות ומשמע שהיו בטלים לגמרי דאפילו בגדי קטנים לא היו מכבסים ועוד דהא אמרינן התם דתינוקות של בית רבן בטלין בו דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ואלו גבי אבילות אינן בטלים כמו שהוכחתי לעיל אלמא דלגבי אבילות דט\"ב אסור לגדולים לעשות לקטנים כל דבר שאסו' לגדולים אם כן כמו כן אסורים הגדולים לספר לקטני' ולכבס כסותן בשבת שחל ט\"ב להיות בתוכה וגבי אבילות מותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם או לכבס בגדיהם וזה נראה לי עיקר עכ\"ל.<br><b> הרי </b> מבואר בהדייא שכתב דיש חילוק בין אבילות לט\"ב ואולם הטעם הזה שכתב הרב מ\"א לחלק באבילות דרבים מחמירינן טפי קשה דאדרבא מה\"ט קילא טפי כדאמרינן בפרק החולץ דמ\"ג ע\"ב אלא אמר רב אשי שאני אבילות חד��ה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד וכתב רש\"י וז\"ל אלא אמר רב אשי לא תוקמה כתנאי ור\"י מוד' בההיא דאיסורין שלא תתארס האשה כל שלשי' מפני האיבול ודקשיא לך ק\"ו דבשבת שחל ט\"ב מותר ליארס שאני בין אבילות חדשה כו' דאבילות ט\"ב הוי אבילות ישנה ואבילות דרבים הילכך קילא עכ\"ל. ואף למה שדחו התוס' פרש\"י וכתבו דהכי קאמר דאבילות דרבים יש להחמיר טפי היינו דוקא לענין משא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבואו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים ולא דמי לאירוסין שאינו אלא שעה אחת יע\"ש ואם כן לספר ולכבס בגדים של קטנים מה מקום להחמיר באבילות דרבים יותר כיון שהכל רואים שהוא לקטנים ואין אבילות לקטן ואדרבא באבלות היה לנו להחמיר בקטני' טפי מט\"ב מפני שהוא אבילות חדשה כמו שהחמי' לענין אירוסי' טפי מט\"ב מה\"ט.<br><b> והנלע\"ד </b> ליישב והן קדם נדקדק לשון הרב מוהר\"מ דבסימן תק\"פ כת' וזה לשונו ומכאן יש להוכיח שאין אבילות בקטן ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלמודן ולא כתב גם כן שמותר לספר אותם ולכבסם גם בסימן תקע\"ה כתב וגבי אבילות מותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם או לכבס בגדיהם ויש לדקדק למה נקט הענין שמותר לגדולים לספר לקטנים שמת אביהם ולא כתב כמ\"ש בסימן תק\"ע שאם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים שמותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם ולמה זה נקט בשמת אביהם אמנם נר' דמוהר\"ם ז\"ל אע\"פ שהכריח מההיא דפ\"ק דמ\"ק דאין אבילות נוהג בקטן מ\"מ משמע ליה דכל שאביו קיים ואביו חייב לחנכו במצוות אינו מותר להניחן לספר ולכבס בגדיהם משום חינוך כמ\"ש הר\"ב תה\"ד סימן קנ\"ב דאיכא חינוך באבילות ודוקא בת\"ת מותר שלא לבטלם מלימודם כיון שטעם ביטול תורה הוא משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב וזה לא שייך בקטן כמו שכתב הר\"ב ט\"ז בריש סימן תקנ\"ד וכיון שהקטנים מצד עצמן אין אנינות נוהג בהם כל כי האי מילתא דביטול ת\"ת לא חייבוהו חכמים לאביו לחנכו ולזה כתב שאם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודם כלומר דוקא בלימודם אבל לספר ולכבס בגדיהם אע\"פ שכשאין להם אב מצד עצמן אין אבלות נוהג בהם ומותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם כל שיש להם אב משום חינוך אין לספר ולכבס בגדיהם ולזה בסימן תקע\"ה נקט הענין דוקא בשמת אביהם שמותר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם זה נ\"ל אמת ויציב. נמצא לפי האמור שמ\"ש מוהר\"ם ז\"ל דאין אבילות נוהג בקטן היינו דוקא כשאין לו אב לחנכו דאין איסור לגדולים לספר אותם ולכבס בגדיהם כמי שמספה להם איסור בידים דכתי' לא תאכלום לא תאכילום דגבי אבילות מעיקרא לא אסרו חכמים לגדולים בזה ולא הנהיגו אבילות בקטנים על ידי הגדולים ואין כאן איסור מספר בידים אבל כשיש להם אב משום חינוך אסור לאב לספר ולכבס בגדיהם זולת בת\"ת אין חינוך ואין לבטלם מלימודם ולמה שהוק' לו להר\"ב מ\"א ז\"ל דמה טעם הקילו בקטנים לגבי אבילות טפי משבת שחל ט\"ב להיות בתוכה. נלע\"ד דהטעם מבואר דאבילות דט\"ב דמי לרגל שאסרו חכמים לספר ולכבס בגדיהם הגדולים את הקטנים כל שנולד קודם הרגל משום דהיה להם לספר ולכבס בגדיהם קודם הרגל ה\"נ שבת שחל ט\"ב להיות בתוכה היה להם לספר את הקטנים ולכבס בגדיהם קודם שבת אבל באבילות שאין לו יום קבוע וזמנו ארוך ל' יום לא אסרו להם חכמים לגדולים לספר ולכבס בגדיהם דקטנים דאין אבילות נוהג בקטנים כנלע\"ד ברור.<br><b> ועפ\"י </b> האמור מינח ניחא לי מ\"ש הרא\"ש בסוף פ\"ג דמ\"ק דכ\"ז עלה דתני בברייתא מקרעין לקטני' מפני עגמת נפש וז\"ל כתב הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשא' מצוות שמחנכין אותו בהם עכ\"ל וכ\"כ הטור ומרן בי\"ד סי' ש\"מ יע\"ש ולכאורה קשה ממ\"ש מרן ב\"י ז\"ל בי\"ד ס\"ס שפ\"ד בשם מוהר\"מ ז\"ל דאבל שיש לו בני' קטנים אין לו לבטלם מלימודם כי אין אבילות לקטן יע\"ש ופסק כן בש\"ע ומלבד שדברי מרן ז\"ל לכאו' סתראי נינהו גם על הרא\"ש והטור ז\"ל ק' שהביאו דברי הרי\"ץ ן' גיאת ולא זכרו דברי הר\"מ ז\"ל רבם שנר' כחולק על הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל ואין לחלק בין קריעה לשאר דיני אבילות שהרי בגמרא במ\"ק די\"ד הוכיחו שאין אבילות לקטן מדתני בברייתא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ולא מפני האבילות יע\"ש איברא דמהא לא אירייא דהתם פריך במכל דכן דאם איתא שיש אבילות לקטן כדאמר שמואל כ\"ש דחייב בקריעה אבל כל שחייב בקריעה אפשר שאינו חייב באבילות אמנם בלא\"ה מה מקום יש לחלק ביניהם ואדרבא בשאר דיני אבילות היה לנו לחייבו יותר כגון שלא לספר אותם ושלא לכבס בגדיהם דהו\"ל כמספה להם איסור בידים משא\"כ בקריעה דאם אין אנו קורעין בגדיו אינו אלא בשב ואל תעשה. וראיתי להר\"ב הפרישה ז\"ל שם בסימן ש\"מ שכתב על דברי הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל וז\"ל מכאן נראה ראיה קצת דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות עכ\"ל כנראה שדעתו ז\"ל שיש מקום לחלק בין קריעה לאבילות ולזה כתב שיש ראיה קצת ולא ראיה גמורה ואפשר דמשמע ליה לחלק דקריעה שהוא זמן מועט חייב אבל שאר דיני אבילות שהוא ז' ול' לא חייבוהו חכמים בחינוך שאין דרכו של תינוק לעמוד באבילות כ\"כ זמן וראיתי להש\"ך בספר נקודות הכסף שם בסי' ש\"מ שכת' על דברי הר\"ב הפרישה דדוקא בקריעה אמרו הכי ולא באבילות דאין אבילות לקטן כמו שנראה מדברי מוהר\"מ והטור והש\"ע בסימן שצ\"ו יע\"ש וכוונתו מבוארת דממה שנחלקו מוהר\"מ והרא\"ש ז\"ל בקטן שמת לו מת והגדיל קודם שעברו ל' יום אם צריך להתאבל משיגדיל מבואר דס\"ל דקודם שהגדיל אפילו שכבר הגיע לחינוך אינו חייב להתאבל דאין אבילות לקטן כלל אפילו הגיע לחינוך ובקריעה דוקא הוא דחייבוהו הרי\"ץ גיאת והרא\"ש.<br><b> ואני </b> אומר שהדין עם הר\"ב פו\"ד ז\"ל דמלבד מה שדקדקנו לעיל מלשון מהר\"ם דס\"ל דיש חינוך בקטנים באבילות זולת לענין ביטול ת\"ת בלבד הוא דס\"ל דאין חינוך מלשון זה עצמו שהביא הש\"ך ז\"ל יש לדקדק כן מלשון מוהר\"ם שהביא הרא\"ש ז\"ל בסוף מ\"ק וכן הוא לשון מרן בש\"ע מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה כו' והדבר קשה למה זה כתבו מי שמת אביו ואמו ולא כתבו קטן שמת לו מת מקרוביו והגדיל בתוך ל' כמ\"ש לענין קריעה בשם הרי\"ץ ן' גיאת ז\"ל אמנם נראה דבדיוק כתבו כן לומר דוקא כשמת אביו ואמו דהחינוך מוטל עליהם וכיון שאין להם מי שיחנך אותם מצד עצמן פטורים אבל כשמת אחד מקרוביו ואביו ואמו קיימים משום חינוך הם חייבים ועיין להתוס' ישנים ביומא דפ\"ב ובתשו' מוהר\"מ בר ברוך קובץ קטן סימן ר' ובתשו' הרב תה\"ד סימן צ\"ד דמבואר יוצא שדעת מוהר\"מ שגם האשה חייבת בחינוך בנה כל שהיא חייבת באותה מצוה כיע\"ש ואע\"פ שבנוסח שהביא הטור בסי' שצ\"ו כתוב מי שמת אביו או אמו כו' ולא כת' אביו ואמו ככתוב בדברי הרא\"ש ומרן בש\"ע אין ספק דכוונתו ג\"כ לומר שמת מי שהיה חייב לחנכו דהיינו אביו או אמו שלא היה לו אלא אחד מהם ומת דהשתא לא נשאר לו מי שחייב לחנכו דאי לאת\"ה למה נקט הענין באביו או אמו ולא בשאר קרוביו כאחיו ואחותו ויאמר סתם מת אחד מקרוביו שחייב להתאבל כשהוא גדול אלא ודאי שבדק��וק כתבו כן וכ\"ש לנוסח הרא\"ש ומרן שכתבו אביו ואמו כנלע\"ד ברור. ובהכי ניחא לי ג\"כ ההיא דתני באיכה רבתי הביאו המרדכי בספ\"ג דמ\"ק והטור בי\"ד סימן שע\"ח דאע\"פ שאין מברין לאשה אם יש לה בנים קטנים מברין אותה עמהם לפי שנראה כעושין בשביל בניה יע\"ש ואי קטנים לאו בני אבילות נינהו ואפי' בשיש להם אב ואם דאין חינוך באבי' היאך התירו כשיש לה בני' קטנים שנראה כעושין בשביל בניה כיון שבניה לאו בני הבראה נינהו ודוחק לומר שהכוונה שעושין בשביל בניה שצריכין לאכול ולא מפני הבראת האבל דכל כי הא הו\"ל לפרש ולא לסתום אמנם ע\"פ האמור הנה נכון ומ\"מ אות' שכת' מרן ב\"י בסי' שפ\"ד בשם מוהר\"ם דאין לבטל התנוקו' מלימודם אפילו כשאביהם אבל משום דאין אבילות לקטן לכאור' היה נראה היפך מ\"ש הר\"ב פו\"ד אמנם לפי האמור דדוקא בביטול לימודם הוא דכת' מוהר\"מ דלא חיישינן לחינוך כיון דמצד עצמן פטורי' ואיכא ביטול מצוה משא\"כ בשאר דיני אבילות הנה נכון ואין ספק דהש\"ך ז\"ל ג\"כ לא הוק' לו על דברי הר\"ב פו\"ד מההיא דמוהר\"מ דמשמע ליה דמההיא לא קשייא כל כך כמדובר אמנם על הרב מ\"א ז\"ל קשה דאדהוקשה לו מההיא דסי' שפ\"ד טפי היה לו להקשות מההיא דסי' שפ\"ו וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להרמ\"ע מפאנו ז\"ל בתשו' סימן קי\"א שנשאל אם יש חיוב לחנך לקטנים בד' צומות כמו ביוה\"כ והשיב וז\"ל החינוך לקטנים בארבע צומות אם לשעות לבריאים בלבד מנהג יפה הוא וכן במיעוט תענוג אבל להשלמה אין חכמה ותבונה להביא לתינוקות לידי סכנה ובהא מילתא לא שאני לן בין ט\"ב לשאר צומות מידי דהא קי\"ל כרבנן דר\"י בפ\"ב דמגילה דסברי אין חינוך לקטן בדרבנן לפיכך לא אמרינן בקריאת המגילה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן בברכת המזון וכ\"ש הכא דמן הדין אפילו גדולים בשאר צומות רצו מתענין כו' ועוד האריך להכריח דאפילו ביוה\"ך אין חינוך לקטנים אלא לשעות דקי\"ל כר\"י יע\"ש.<br><b> ולכאורה </b> דבריו תמוהים דנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם במגילה די\"ט ד\"ה ורבי שכתבו דטעמייהו דרבנן דר\"י במגי' הוא משום דס\"ל דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן דמקרא מגילה דרבנן וחינוך דרבנן ולא אתי תרי ומפיק חד יע\"ש וכ\"כ הר\"ן שם בפי' ההלכות ומרן ב\"י בסימן תרפ\"ט הביא דברי התוס' הללו בסתם. ומבואר יוצא מדבריהם דיש חינוך במגילה אף שהיא דרבנן אלא דלהוציא את הגדול אינו מוציא משום דהוו תרי דרבנן והכי משמע פשטא דמתני' דלרבנן נמי מחנכין אלא שאינו מוציא את הגדול בקריאתו ואיך כתב דטעמייהו דרבנן דר\"י משום דאין חינוך בדרבנן.<br><b> ונראה </b> לע\"ד ברור דאין כוונת הרמ\"ע דבמצו' דרבנן ליכא מצות חינוך לקטנים כלל אלא הכוונה שאין החינוך חמיר כמצוה דאורייתא דקיל הוא ואינו אלא למצוה בעלמא ולהכי בטעמא כל דהוא מבטלינן ליה וכ\"כ הרשב\"א בחי' שם במגילה אחר שהביא דברי התוספות כתב וז\"ל פי' התוספות דחוק ונ\"ל דכל שעיקר המצוה מדרבנן כמגילה והלל מצות חינוך קילא טפי והילכך לא מפיק יע\"ש ולזה כתב הרמ\"ע ז\"ל דאין לחנך הקטנים בד' צומות אפי' הבריאים דכיון דחינוך זה הוא דרבנן וקטנים בתענית מצטערו טפי ואיכא למיחש להיזק ולסכנה אין כאן מצות חינוך כיון דאינו אלא מצוה בעלמא וכעין זה כת' מוהר\"ם ז\"ל בתשו' קובץ קטן סימן ר' ובתוספי הרא\"ש הובאו דבריו בשיטה מקובצת לנזיר דכ\"ט דההיא דאמרינן בסוכה ד\"ב גבי הילני המלכה דחינך את בנה בסוכה אע\"פ שהאם אינה חייבת בחינוך למצוה בעלמא היתה מחנכתן יע\"ש הרי דאע\"פ שאמרו שם שכל מעשיה היתה ע\"פ חכמים זה שעשתה ע\"פ חכמים אינו אלא למצוה בעלמא ולא מצד חיוב מצות חינוך שהיא חייבת בו ובהכי מדוקדק לשון הש\"ס בפ\"ק דחגיגה ד\"ו גבי חגר אמר אביי כל היכא דגדול מחוייב מד\"ת קטן נמי מחנכינן ליה כל היכ' דגדול פטור מד\"ת קטן נמי פטור מדרבנן יע\"ש דמשמע מהאי לישנא דכל היכא דגדול מד\"ת אפילו דמחייב מדרבנן קטן נמי פטור ולכאורה קשה דהרי מקרא מגילה והלל דליל פסח דגדול אינו חייב כי אם מדרבנן ואפי\"ה איכא חינוך בקטן אך ע\"פ האמור ניחא דמדין חינוך פטור אף מדרבנן דמה\"ט אינו מוציא את אחרים אמנם מצוה בעלמא איכא להרגילו במצוות אפילו שהם דרבנן א\"נ אפשר דכוונת הרמ\"ע ז\"ל במ\"ש דלרבנן דר\"י אין חינוך לקטן בדרבנן כלומר דבדאורייתא אין חילוק במצוות וזה כלל גדול דכל שהיא מצוה דאורייתא איכא חינוך מדרבנן אבל במצוות דרבנן יש בהם שאמרו שחייב לחנך ויש מהם שפטור לפי ראות עיני חכמים באותה מצוה וכל שלא מצינו בפי' שאמרו חכמים שחייבים בחינוך פטורים ולכן בד' צומות שלא מצינו שחייבו בהם לתינוקות בחינוך פטורים כ\"ש דאיכא טעמא דסכנה לפוטרן וגבי מ\"מ והלל מצינו שחייבים אבל לא להוציא אחרים וכן בד' כוסות דליל פסח אמרו בפסחים דק\"ח ע\"ב דהכל חייבים אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות ומבואר מדברי התו' שם בראש הפ' דצ\"ט ע\"ב ד\"ה לא יפחתו דתינוקות חייבים מטעם חינוך ור' יאודה פליג התם ואמר מה תועלת לתינוקות ביין וכתבו התוס' דקי\"ל כרבנן דר\"י וכ\"כ הטור בסימן תע\"ב והרא\"ש בתשו' כלל י\"ד וכן בעירובין רפ\"ח אמרו קטן בן שש יוצא בעירוב אמו וכן מערב אדם ע\"י בנו ובתו הקטנים בין לדעתן בין שלא לדעתן כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה קטן בן שש דאע\"ג דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל ולבית המשתה קטן נמי איכא מצוה לחנכו וכ\"כ הרא\"ש שם יע\"ש ומצוות אלו אינן אלא דרבנן ואיכא חינוך בהם עיין להר\"ב שער אפרים סימן ל\"ח יע\"ש וגבי ק\"ש כתב רש\"י ז\"ל בברכות ד\"ך דקטנים פטורים אפילו הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצל אביו בשעת ק\"ש ובתפלה חייבוהו חכמים לחנכו יע\"ש ובב\"י סימן ע' וסי' ק\"ו ועיין להר\"ן בתשו' סימן נ\"ב שמבואר מדבריו ומדברי הרשב\"א שיש חינוך לקטנים בברכת הנהנין וכ\"כ שם בשם הרשב\"א הביא דבריהם הב\"ח בא\"ח סימן תקנ\"ט יע\"ש וכן מבואר בפסחים דק\"א גבי קידוש י\"ט דהוי דרבנן כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפכ\"ט מהלכות שבת הלכה ח\"י ובס\"פ ראוהו ב\"ד גבי פורס לבניו ובני ביתו יע\"ש סוף דבר הנה דעת הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דבדרבנן אין חינוך לקטנים כמצוה דאורייתא ואינו אלא למצוה בעלמא וכל דאיכא צער לתינוק טפי כתענית ליכא חינוך דהשלמה בד' צומות אלא לשעות וכבר הביא דברי הרמ\"ע ז\"ל הללו מרן החבי\"ב בא\"ח סי' תרי\"ו בהג\"בי יע\"ש גם מוהר\"מ בן חביב בס' שמות הארץ ביומא דפ\"ב הביא ראיה לדברי הרמ\"ע שאין חינוך בט\"ב ממ\"ש בפסחי' דנ\"ד דעוברות ומניקות מתענות בט\"ב משמע אבל לא תינוקות יע\"ש.<br><b> וראיתי </b> לרב אחאי גאון הרב המובהק בספר חקרי לב חא\"ח דף ר\"י ע\"ג שכת' על דברי מוהר\"מ ן' חביב וז\"ל דהא לא מכרעא מידי שהרי תינוקות לאו אשגרת לישן למתנינהו בהדי עוברות ומניקות כי היכי דתידוק מיניה מדשבקיה לבר זוגיה ש\"מ דאין חייבים וכי היה חייב רבא למתני כל דיני ט\"ב והני לא אצטריך ליה כי אם דס\"ד משום סכנה לשתרי וקטן דמחנכין אותו בודאי בקטן שאין בו סכנה ותו כיון דבעי למתני ומשלימות ואלו השלמה גם ביוה\"כ ליכא כי אם בשנה או ב' וגם שיש מגדולי הפוסקים דס\"ל דאין חינוך השלמה גם ביוה\"כ וכ\"ש בט\"ב וא\"כ לא שייך למתני קטנים בהדי עוברות ומניקות עכ\"ל ולע\"ד לא נהירא שהרי מבואר הוא בדברי הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דטפי איכא למיחש בתענית התינוקות אפי' שהם בריאים לסכנת מעוברות דטפי מצטערו התינוקות בתענית כל היום ממעוברות ומניקות שהם הגדולות ובני דעת ולזה הביא ראיה מוהר\"מ ב\"ח ז\"ל מדלא כייל להו לתינוקות בהדי עוברות ומניקות דכולהו מפני חשש סכנה הם ש\"מ דתינוקות אפילו בריאים חיישי' טפי ולא מחייבי בחינוך וזה ברור גם מ\"ש דכיון דבעי למתני ומשלימות כו' לא ידענא מאי קאמר דגם מוהר\"מ ב\"ח בחינוך דהשלמה קמיירי וקאמר דגבי ט\"ב ליכא חינוך דהשלמה אלא לשעות כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו ז\"ל דאי איכא חינוך דהשלמה בט\"ב שנה או ב' קודם כיוה\"כ הו\"ל לרבא למתנינהו בהדי עוברות ומניקות ותינוקות שהגיעו לחינוך דהשלמה אלא ודאי ליכא חינוך דהשלמה גבי ט\"ב דחיישינן לסכנה וזה ברור.<br><b> עוד </b> ראיתי שכתב הרב הנז' נר\"ו וז\"ל וכד הוינן בה גם בתענית ט\"ב מבואר כן בש\"ס דבסוגייא דפסחים הנז' איתיה בברייתא אין בין ט\"ב ליוה\"ך אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומינה לענין חינוך שוים והדבר קשה להרמב\"ח שלא נרגש מזה והכריח להיפך מהאי סוגייא עכ\"ל. ולא נהירא דאם כדבריו מאי קמ\"ל רבא דעוברות ומניקות מתענות ומשלימות הא שמעינן ליה מהך ברייתא ואי לא שמיע ליה לרבא הך ברייתא תלמודא מיהא הול\"ל תניא נמי הכי אלא ודאי דכיון דעוברות ומניקות איכא חשש סכנה הו\"א דזה בכלל מאי דתני בברייתא שזה ספיקו מותר להכי איצטריך רבא לאשמועינן דאין עוברות ומניקות בכלל ספיקו דבריית' כי אם ספיקו של יום כבין השמשות ואין עוברות ומניקות בכלל ספק סכנה והשתא מדלא כייל רבא תינוקות בהדי עוברות ומניקות היינו משום דהתם איכ' למיחש טפי והרי זה בכלל ספיקו מותר וזה ברור לע\"ד עוד ראיתי להרב שהביא ראיה היפך דברי הרמ\"ע והרמב\"ח מדאמרינן בתענית ד\"ל ופסקו הטור בסימן זה דתינוקות של בית רבן בטלים בו ואם יש חינוך בלימוד ת\"ת כ\"ש בשאר עניינים עכ\"ל. ולע\"ד לאו מילתא היא ואשתמיט מיניה מ\"ש הרב ט\"ז בר\"סי זה דביטול ת\"ת לא מפני התינוקות הוא אלא מפני המלמד שהוא גדול ושמח בלימודם יע\"ש ועוד דתענית איכא חשש סכנה כמבואר בדברי הרמ\"ע ז\"ל עוד ראיתי שתמה על דברי מוהר\"ם שאס' לספר ולכבס לקטנים בשבת שחל ט\"ב בתוכה ממה ששנינו ביומא דע\"ח גבי יוה\"ך התינוקות מותרים בכולן חוץ מנעילת הסנדל ואמרו הטעם מפני דריבותיה דתינוק בהם יע\"ש ואם ביוה\"כ לא גזרו בהם רבנן איך יגזרו בט\"ב אפילו בשבת שקודם ט\"ב וכת' וצ\"ל דלדעת מוהר\"מ התם בתינוקות שלא הגיעו לחינוך כדעת הטור בסימן תרי\"ו אך על מרן ק' דהכא כ' כמוהר\"מ ובסימן תרי\"ו כת' התם שהתינוקות מותרים בכולם ולא ביאר דהיינו דוק' בלא הגיע לחינוך וצ\"ע עכ\"ל ולא ידעתי מה ענין תספורת וכיבוס בגדי' לרחיצה וסיכה דשפיר איכא למימר דרחיצה וסיכה הוי ריבותיה דתינוק אבל תספורת דאינו בכל יום וכן כביסת הבגדים לאו ריבותיה ולהכי אסור אפי' קודם ט\"ב.<br><b> עוד </b> כת' רב אחאי הרב הנז' וז\"ל דגם מדברי הטור בסימן תקנ\"ט נראה שיש חינוך לתענית ט\"ב שכת' דאין לברך על המילה בכוס ודעת התוס' שיברך ויתן לתינוק לשתות ולא חיישי' דאתי למסרך פי' יבא לשתות בלא זה כיון שאינו דבר קבוע יע\"ש נראה בהדייא שנאסר התינוק לשתות מדין חינוך עכ\"ל אין ספק דכוונת הטור במ\"ש שמא יבא לשתות בלא זה דהכוונה שמא לכשיגדיל יבא לשתות ולא בע��דו קטן שאם נאסר בעודו קטן משום חינוך לא היו מתירין לו חכמים אפי' משום מצוה אלא החששא היא שמא לכשיגדיל ישתה ג\"כ כוס זה ולא יבחין דלא התירו לו עד עתה אלא מפני שהיה קטן וכ\"כ התוס' בהדייא בשבת דקל\"ט ד\"ה וליתן כו' וכן כתוב בגירסת הטור שבספר ב\"ח בהדייא פי' יבא לשתות כוס זה אף לאחר שיגדיל יע\"ש.<br><b> עלה </b> בידינו לענין הלכה דבמצוות דרבנן לפעמים אין חינוך לקטנים כגון לענין תענית בד' צומות וכן לענין שלא לבטלן מלימודם כשאביהם אבל והטעם מפני שהחינוך במצוות דרבנן קיל ומה\"ט במגילה אין מוציאין את אחרים י\"ח כמו שכת' הרמ\"ע מפאנו ז\"ל ולשאר מילי דרבנן איכא מצוה קצת לחנכן ודוקא אביו ואמו במצוה שהיא חייבת ולא ב\"ד דקטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו כ\"ש באיסורין ומצוות דרבנן וכמבואר מדברי מרן ומור\"ם ז\"ל בא\"ח סימן שמ\"ג ס\"א יע\"ש והר\"ב בתי כהונה בספר כתיבת יד הביא דבריו הרב החסיד מופת הדור כמוהר\"י אזולאי בס' ברכי יוסף א\"ח סימן תרנ\"ז ס\"ג עלה ונסתפק אם יש חינוך לקטן במצות לולב גם בשאר ימי החג דהוו תרי דרבנן ולא תקון וכת' שיש לחלק בין זו לברכת המזון וחנוכה ופורים והביא ההיא דפ\"ק דחגיגה ד\"ו שכתבנו לעיל גבי קטן חיגר דמשמע מינה דבמצוה דרבנן קטן פטור מדין חינוך יע\"ש."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש תוספת יוה\"כ וצריך </span>\n<b> להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם כו'.</b> ע\"כ. הנה רבינו כתב דיש תוספת לעינוי מקרא דועינתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב ואלו בענין תוספת מלאכה לא כתב. וביומא דפ\"א דדרשו קרא דועינתם לתוספת עינוי דרשו ג\"כ תוספת מלאכה מסיפיה דקרא דכתיב תשבתו שבתכם וכתב ה\"ה ז\"ל שרבינו פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם היום הזה הכתוב גבי עונש ואזהרה ומפני שמצא ברייתא אחרת המסייע לזו והיינו ההיא דר\"ח מדפתי דדריש קרא ועניתם לומר שכל האוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי פסק כאותה ברייתא. אבל הרי\"ף ז\"ל משמע ליה דשתי ברייתות הללו לא פליגי וכתב לשתיהם באומרו דליכא עונש ואזהרה אבל איכא איסורא. עוד כתב שרבינו פסק כר\"ע בפ\"ק דר\"ה ד\"ט דס\"ל דאין איסור בתוספת דדריש קרא דועניתם לומר דכל האוכל בט' כו' את\"ד ה\"ה ז\"ל וכבר תמהו עליו מוהריב\"ל והלח\"מ והר\"ב ק\"א ז\"ל בדף רנ\"ה ע\"ג שאם פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם גם שם מיעטו תוספת לענין עינוי ואיך פסק רבינו תוספת לענין עינוי. וכן במ\"ש דלר\"ע לית ליה תוספת דדריש קרא לכל האוכל כו' א\"כ ליכא תוספת בעינוי ואיך פסק דיש תוספת עינוי מהך קרא דועניתם. והיותר קשה אצלי במה ששם ה\"ה מחלוקת בין שתי הברייתות והלא שתיהם נשנו בת\"ך בפרשת אמור זו אחר זו ואין ספק דהרי\"ף ז\"ל ראה לשתיהם ופסקם ובגמרא ששאלו ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה ומוקי לה לדר\"ח מדפתי כבר כתב הלח\"מ דלא גרסינן ליה ושכן מצא בנוסחא כ\"י וגירסא נכונה היא לפי דעתו.<br><b> והנה </b> הלח\"מ ליישב דברי רבינו וה\"ה כתב דלא גרסי בברייתא דמיעט לעונש ואזהרה יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא כו' שנמצא שאף מעינוי מיעטו עונש ואזהרה מתוספת אלא מעונש לבד מיעטו ממילת בעצם אבל באזהרה לא שמענו שום מיעוט ומדלא מיעטו ש\"מ דאיתיה בכלל אזהרה ולא פסק רבינו כרבינא דאמר דתנא עצם עצם גמר דא\"כ אף מיעוט מעונש לא שמענו כי היכי דנימא מדמיעט עונש ש\"מ איתיה בכלל אזהרה אלא כרב אחא ור\"פ דילפי אזהרה לעינוי מקרא דתשבתו שבתכם והשתא ברייתא אתייא כפשטא ואייתר קרא דעצם עצם למעט עונש ואזהרה מתוספת מלאכה ועונש מתוספת עינוי. ומדמיעט עונש ש\"מ דאיתיה בכלל אזהרה והכי ס\"ל לר\"ח מדפתי ומשו\"ה דריש לקרא דועניתם לאוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי ורבי' דיליף לה מקרא דועניתם דרשא פשוטה נקט כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב ק\"א בדרנ\"א ע\"ד דחה דבריו הללו חדא דרב אחא ור\"פ לא ליישב הברייתא באו דהא תנא דברייתא יליף לאזהרת עינוי מג\"ש דעונש דמלאכה ואינהו ילפי לה מקראי דשבת שבתון כו' וראיה לזה דרב אחא דמפיק לה מקרא דשבת שבתון אמרו בגמרא דקרא דתשבתו שבתכם אצטריך לתוספת מלאכה ועינוי ואם ליישב הברייתא הוא בא הרי הברייתא ממעט תוספת ממלאכה ועינוי ושאר הדוחקים שנדחק לומר שרבי' נקט קרא דועניתם אף דלא משמע ליה הכי משום דלא נפקא מינה לענין דינא וגם מ\"ש דלא גרסינן בתנא דעצם עצם כו' לא ישרו בעיניו ועוד תמה עליו דאיך יתכן שיהיה כן גירסת הברייתא דודאי כי ממעטינן עונש כרת מן התוספת אכתי ודאי איתיה בכלל אזהרה ועונש ליכא אבל אזהרה איכא וכיון שכן ע\"כ לגרוס בברייתא יכול ליתיה בכלל עונש אבל איתיה בכלל אזהרה עכ\"ל.<br><b> ולא </b> ירדתי לעומק דעתו בזה דמי הגיד לו להרב ז\"ל שהלח\"מ מיאן בזה דודאי כי ליתיה בכלל עונש איתיה בכלל אזהרה ואיסור' שכתב הלח\"מ ז\"ל היינו הא אלא כיון דאזהרה ליתי' בהדייא בקרא קאמר איסורא וכן נראה בהדיא מדבריו במ\"ש דלרבינא ליכא איסור לאו כו' מכלל דלרב אחא ור\"פ איסור לאו איכא. ומ\"ש דא\"כ צריך לגרוס בברייתא יכול איתיה בכלל אזהרה כו' לא ידעתי איך תלה זה בזה דאפשר דאיתיה בכלל אזהרה והתנא לא מיעטו ואדרבא לפי גירסתינו קשה היאך מיעט אותו מאזהרה כמ\"ש ודין הוא כו' והלא ק\"ו פריכא הוא וכמ\"ש הרב עצמו בתחילת ביאור ברייתא הלזו עד שנדחק לומ' דכשחזר התנא ואמר אבל כו' כאן חזר מהק\"ו הזה יע\"ש. עוד כתב הרב הנז' דלפום מאי דהדר תנא דברייתא ויליף אזהרה לעינוי מג\"ש דעונש מלאכ' מינה מתמעט התוספת עינוי מאזהרה שלא יהיה הלמד גדול מן המלמד וכי היכי דבתוספת מלאכה ליכא אזהרה ה\"נ בתוס' עינוי וה\"נ לרב אחא ור\"פ דילפי לאזהרת עינוי משבת שבתון ממילא ליכא ג\"כ אזהרה לתוספת עינוי וכו' יע\"ש. לזה י\"ל דכיון דאיצטריך בתוספת דעינוי למעט מן העונש אף דכבר מיעטו ממלאכה ע\"כ דאיכא שום סברא לרבויי תוס' לעינוי אף דליכא איסור תוספת במלאכה דהואיל וכן י\"ל דמדלא מיעטו גבי אזהרה בהדייא דאכתי בסברתיה קיימא וכי ילפי' אזהרה ממלאכה אמרינן דון מינה ואוקי באתרין.<br><b> והדרך </b> השני אשר כתב הלח\"מ במ\"ב ליישב דברי רבינו דחאו הרב שם ולקוצר דעתי דרך ישר ליישב דברי רבינו ולא דברי ה\"ה כמו שהבין הרב שם יע\"ש והדרך אשר ישר בעיניו בדף רנ\"ה ע\"ב לדעתי בחזקת סכנה הוא עומד שכת' דר\"ע דיליף במסכת ר\"ה מבחריש ובקציר לאסור חריש של שישי' לשביעית וכן קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לית ליה תוספת חול על הקדש בשבתות וי\"ט דשאני התם דאיסורא אתי עלה משום שביעית עצמו ותלמוד' דמייתי התם ברייתא זו ללמוד ממנה דמוסיפי' מחול על הקדש לאו מר\"ע יליף לה אלא מר\"י דיליף ליה מועניתם והגמרא דקאמר האי ועניתם מאי עביד ליה הכי קאמר לדידיה ודאי סיפיה דקרא דתשבתו שבתיכם לא דריש ליה לתוספת שבתות וימים טובים דא\"כ בחריש ובקציר למה לי דא\"כ רישי' דקרא דועניתם מאי דריש ליה דתוספת עינוי לבד או שום דרשא אחרינא וקאמר תלמודא דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא והיינו ההיא דר\"ח מדפתי והכוונה לומר דיתכן דר\"ע ידרוש הכי ולית ליה תוספת אפי' בעינוי לבד ובספיקא תלייא מילתא והיא היא מאי דקאמר תלמודא בסוגיין ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד ליה כלומר דריש ליה לאיסו' תוספת לעינוי ועצם לא מיעט אלא לאזהרה או דילמא אית ליה דרשא אחרת בזה ובודאי כי הוה משמע ליה למדרש לתוספת עינוי היינו לעינוי דוקא ולא לתוס' מלאכה דליכא קרא להכי ומשני תלמודא דאצטריך לדרשת ר\"ח מדפתי כלומ' דאפשר דתנא דעצם יסבור הכי ואכתי בספיקא תלייא מילתא ומשו\"ה פסק רבינו לחומרא בספק זה יע\"ש.<br><b> ולא </b> הונח לי תירוץ זה דאי תלמודא במסכת ר\"ה לא הביא ברייתא דחריש וקציר אלא ללמוד ממנה דלר\"י יש תוספת מחול על הקדש מה מקום יש להביא ברייתא זו ולא הו\"ל להביא אלא ברייתא דדריש קרא דועניתם לתוספת מחול על הקדש ואי בר\"ע מספ\"ל אי אית ליה תוספת אפילו בעינוי משום דאפש' דאף בעינוי לית ליה תוספת מאי בעי ור\"י תוספת מחול על הקדש מנ\"ל ומי הגיד לנו דר\"י אית ליה תוספת עד דנבעי מנ\"ל הא כי היכי דלר\"ע לית ליה ה\"נ לר\"י לית ליה גם מ\"ש דדרשא דועניתם לא מצי דריש ר\"ע כדדריש ר\"י דא\"כ בחריש ובקציר למה לי לפי דבריו שכתב דמקרא דבחריש ובקציר אין ללמוד תוספת לשאר ימים טובים דשאני התם דאיסורא משום שביעית עצמו אכתי אפ' דידרוש ר\"ע קרא דועניתם לתוספת ימים טובים משום דהתם ליכא למשמע לחריש של שביעית דהא דחריש של ערב שביעית דעיקר טעמא משום שהוא גדר בשביעית אפילו כי חריש שלשים יום קודם אסיר וכן בקציר של מוצאי שביעית לעולם אסור משא\"כ בשאר תוספת של ימים טובים דאינו אלא תוספת כל דהו להכי אצטריך חריש וקציר. גם מ\"ש דה\"נ דפריך ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה הכוונה לומ' דמספקא ליה אי דריש ליה לתוספת עינוי או לדרשא אחרת ולא מספקא ליה אלא לעינוי ולא לתוס' מלאכה כו' זה לא ידעתי אמאי לא מספקא ליה לענין מלאכה אי דריש לתשבתו שבתכם לשאר שבתות וי\"ט כדדריש תנא דברייתא שם וכי מיעטיה מבעצם היינו לענין עונש ואזהרה אבל איסורא מיהא איכא ועיין עוד בדרך הב' מ\"ש שם כי הוא דחוק הרבה מצד עצמו ועיין עוד במ\"ש בביאור הסוגייא דקאמר רבינ' תנא עצם עצם יליף מופנה יש לעמוד בכל דבריו ואין הפנאי מסכים.<br><b> ומ\"מ </b> לקוצר דעתי רבינו ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בס' המצוות בשורש השני שכל דבר הנלמד באחד מי\"ג מידות או מריבוי הכתוב ולא מצינו להש\"ס שאמרו שהוא מדאורייתא חשיב דרבנן ואע\"פ שה\"ה ומרן כ\"מ ז\"ל בפ\"א מהל' אישות משמע להו בדעת רבינו דלא חשיב דרבנן אלא לענין מנין המצוות אבל דינו כדאורייתא לכל דבר יע\"ש אנו אין לנו אלא דברי הר\"ב לב שמח ז\"ל שהכריח בראיות ברורות שדינו כמילי דרבנן ממש לכל דבר וכ\"כ בספ' תמים דעים בסימן כ\"ג ועיין להר\"ב דברי אמת בקו' הט' יע\"ש. ובכן אע\"פ שאותה ברייתא שבפ' יוה\"כ מפיק לתוספת עינוי ותוספת מלאכה ליוה\"כ ושבתות וי\"ט מקרא דועניתם ומרבוייא דתשבתו שבתכם מאחר דלא אשכחן בש\"ס דקרי להו מדאורייתא אלא לתוספת עינוי דיוה\"כ אף רבינו ז\"ל לא הזכיר מן התורה אלא דוקא לתוספת עינוי ולא לתוספת מלאכה לא ליוה\"כ ולא לשאר שבתות וי\"ט דומייא דקידושי כסף ושטר דהכסף מד\"ס והשטר דאורייתא לדעת רבינו מה\"ט דלא הזכירו בש\"ס דאורייתא אלא בקידושי שטר ולא בקי' כסף ואע\"ג דמחד קרא נפקא לן תוספת עינוי ותוספת מלאכה מ\"מ תוספת עינוי מבואר יותר בכתוב דכתיב בט' לחדש וכי בט' מתענין כדאמרינן בש\"ס אבל תוס' מלאכה דנפ\"ל מרבוייא דתשבתו שבתכם איכא למימר דאינו אלא מדרבנן.<br><b> איברא </b> שלא מצינו לרבינו בה' שבת שכתב דאיכא תוס' מלאכה בשבת ואפילו מדרבנן ומדברי ה\"ה ז\"ל מבואר דמדרבנן מיהא אזיל ומודה רבינו דאיכא תוס' בשבתות וי\"ט שדקדק וכתב שאין תוס' דבר תורה כו' וחזר וכ' שלא הוזכר בדברי רבינו בה' שבת תוספת כלל מן התו' דמבוארי' דבריו דדוקא מן התורה הוא דלית ליה לרבי' תוספת בשבת וי\"ט אבל מדרבנן אית ליה ושוב ראיתי למרן הב\"י ז\"ל בה' שבת סימן רס\"א שכתב על דברי ה\"ה ז\"ל דדבר תורה שכתב לאו דוקא שהרי מדרבנן נמי לית ליה תוספת מלאכה דאל\"כ לא הי\"ל להשמיטו יע\"ש. מיהו מרן החביב ז\"ל כתב בשם הראנ\"ח ז\"ל דרבינו לא הזכיר דין תוס' מלאכה מדרבנן בפ\"ה מה' שבת גבי תקיעות שתוקעין בע\"ש להשבית העם ממלאכתם וע\"ז סמך ג\"כ שלא הביא איסור מלאכה מן המנחה ולמעלה שנתבארה בפסחים מפני שהוא מובן מדין התקיעות יע\"ש. ואם כנים הדברים כמ\"ש הראנ\"ח ז\"ל מ\"ש בדעת רבינו הנה נכון.<br><b> והנה </b> בדברי רבינו לא נתבאר כמה הוא שיעור תוס' יה\"כ שלא כתב אלא מתחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט כו' והתוס' ז\"ל בפרק המביא ד\"ל ע\"א עמ\"ש בגמ' תוס' יה\"כ דאורייתא כו' כתבו וז\"ל משמע דיש שיעור לתוס' יה\"כ מדאצטריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשיכה דעבדי איסורא בדאורייתא כו' ולא הוברר שיעור התוס' הילכך יש להזהר ולהפסיק מבעוד יום עכ\"ל וכונתם מבוארת כמ\"ש הר\"ן ז\"ל דכיון דלא היו אוכלים עד שחשיכה ממש אלא עד סמוך לחשיכה ג\"כ ע\"כ היו מוסיפין קצת דאי אפשר לצמצם דא\"כ מאי נימא להו אבל אי תוס' עינוי יש לו שיעור ניחא שלא היו נזהרות בכל שיעור התוס' וקאמר שפיר דמשום טעמא דמוטב שיהיו שוגגין לא אמרינן להו מידי. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל ולי נראה דכיון שציותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נשאר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא עכ\"ל. והרפ\"ח ז\"ל בה' יה\"כ סימן תר\"ח כתב על דברי הר\"ן ז\"ל הללו וז\"ל כלומר דלדעת הרמב\"ם בפ\"ט מה' טומאת מת ודעימיה דס\"ל דס' דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן דמדאורייתא כל ס' רחמנא שרייא י\"ל דהתוס' נכלל בזמן בין השמשות ולא בעי להוסופי מידי מקמי זמן בה\"ש ולפי זה אם הנשים מושכות האכילה בזמן בה\"ש לא מחינן בידייהו ואינו נראה לי כן דהכא ע\"כ לכ\"ע זמן תוס' הוי מקודם בה\"ש דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב דהיינו שיתחיל מבעוד יום כדאמרי' בפ' בתרא דיומא. וכן הרמב\"ם ז\"ל עצמו הזכיר תוספת בפ\"א מהלכות שביתת עשור וכן עיקר עכ\"ל.<br><b> ואין </b> ספק דהפר\"ח ז\"ל לא כתב כן אלא משום דמשמע ליה שמ\"ש הר\"ן שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק דכוונתו היתה על זמן בה\"ש שהוא נשאר בו מחמת ס' ומדתל' הדבר לדעת מי שסובר דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא משמע דלמאן דס\"ל מדרבנן אינו כן אלא התוס' בכלל זמן בה\"ש. ואם זו היתה כונת הר\"ן ז\"ל עדיפא מינה הו\"ל להרב להקשות בדברי הר\"ן ז\"ל דאיך תלה דבר זה בפלוגתא זאת דספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא או דרבנן והא מילתא כדנא ידעי לה רבנן דכל ספק שחייבים עליהם אשם תלוי כגון חתיכה אחת משתי חתיכות דאקבע איסורא ודאי כ\"ע מודו דמדאורייתא אזלינן לחומרא מדמחייב עלי' קרבן וכיון שכן דבה\"ש דיה\"כ דמחייב עליה אשם תלוי כמ\"ש הר\"ן עצמו במס' יומא פ\"ב דלדידיה משמע לי' דחשיב אקבע איסורא כמ\"ש הרב פר\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וטעמו מבואר לע\"ד דס\"ל דבה\"ש משמש יציאה וכניסה אלא שאין הדבר ידוע איזה רגע הוא הכניסה ואיזה הוא היציאה וכיון שכן הו\"ל כחתיכה מב' חתיכות ודאי ומה\"ט מחייב עליה אשם תלוי אם כן איך תלה דבר זה בפלוגתא זו דספיקא דאורייתא או דרבנן והא כיון דאקבע איסור' כ\"ע מודו בה דמחייב מדאורייתא והי\"ל להכריח דתוס' זה הוא חוץ מן הזמן שבה\"ש לכ\"ע אף למ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן דזמן בה\"ש לכ\"ע מחייב דאורייתא אשם תלוי וכ\"כ הוא ז\"ל בפרק יה\"כ וז\"ל ותוספת זה אי אפשר שיהיה ג\"כ בזמן בה\"ש שהרי תוספת זה אינו אלא בעשה ובה\"ש ספק כרת הוא עכ\"ל ועוד שאם כוונת הר\"ן ז\"ל עד זמן בין השמשות אפילו למ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן לא אצטריך קרא להכי דהא קמי שמיא גלייא וכמ\"ש בפי' יה\"כ דע\"ד ע\"ב אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא ועיין בדברי התוס' ד\"ה אצטריך שלפי דבריה' זמן בין השמשות דמי ממש לכוי שהוא שוה בכל שעה יע\"ש.<br><b> מיהו </b> לזה י\"ל דהר\"ן ז\"ל מפרש דה\"ק אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא הא בלא\"ה קי\"ל ספיקא לחומרא וכמ\"ש מוהר\"מ בן חביב שם יע\"ש ועיין בספר בני דוד ה' כלאים דנ\"ח סע\"ד שדבריו סתומים יע\"ש כי ע\"כ נראה לע\"ד דמ\"ש הר\"ן ז\"ל שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק אין כוונתו על זמן בה\"ש ממש דהתם ודאי לא תלי בפלוגתא אפי' על כל זמן שמקודם בה\"ש כל שהוא נשאר בו משום ספק ועל ספק זמן זה הוא שכת' הר\"ן דלמ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא לא אצטריך קרא דתוס' להזהיר על הספק שהרי הוא נזור משו' ספיקא דאורייתא לחומרא אבל למ\"ד ספיק' דאורייתא לחומרא דרבנן אפשר שבא הכתוב להזהיר על הזמן שאדם מסתפק בו ואפילו מסתפק קודם בה\"ש ובהכי ניחא אידך דק\"ל להפר\"ח ז\"ל שם על דברי ה\"ה שם יע\"ש.<br><b> ובשיטה </b> מקובצת להר\"ב כתב וז\"ל והתוס' אמרו שמהכא שמעינן דתוס' יש לו שיעור ואומר ר\"י דהוא כחצי שעה וה\"ה לתוספת שבת וא\"ת א\"כ מאי האי דאמרינן בפרק ב\"מ ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשיכה ודאי מדליקה והא תוספ' היום ואסור. וי\"ל דה\"ק ספק חשיכה אין מדליקין ואפילו ע\"י אמירה לגוי אבל אינה חשיכה הוא אינו מדליק אבל ע\"י גוי מדליק משום דשבות בתוס' שרי ועיין להתוס' ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה ור\"ע שהוק' להם כן ועוד הוסיפו להביא אותה שאמרו בפ' מקום שנהגו דנ\"ד אין בין יה\"כ לט\"ב אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומפרש תלמודא התם דספיקו היינו בה\"ש. וכתבו ושמא משום דסגי בתוס' כל דהו נקט הכי עכ\"ל. מיהו לפי מ\"ש הכא בשמעתין דיש לו שיעור עכ\"ל כמ\"ש הרב ז\"ל דמתני' דפ' ב\"מ אין מדליקין אפי' ע\"י גוי קאמר ואותה שבפר מקו' שנהגו כבר העלו מן הישוב התוס' ז\"ל בפרק מקום שנהגו דאגב סיפא נקט לה יע\"ש ועיין להרע\"ב שם בפירוש המשנה דפרק ב\"מ שכתב כדברי הרב ז\"ל יע\"ש: אך קשה שהטור בה' שבת בסימן שמ\"ב כתב בשם ר\"י דמותר לומר לגוי להדלי' בה\"ש דלא גזרו על שבות של מצוה בה\"ש יע\"ש.<br><b> וזה </b> נראה דסותר מ\"ש הר\"ב הכא לדעת ר\"י דמתני' ע\"י גוי קאמר ודוחק לומר דמתני' לא איירי בנרות של מצוה דהא עלה דקתני ברישא שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה הדליקו את הנר דהיינו נר של שבת קתני סיפא דספק חשיכה לא ידליק. ומצאתי להמרדכי בפרק הקורא את המגילה שכתב בשם ר\"ת דתוספת שבת לאחריו דוקא הוא דאורייתא אבל לא לפניו דהא לא נפקא לן תוספת שבת אלא מקרא דתשבתו שבתכם וקאי לעד ערב דמיניה סליק שהוא תוספת שבת לאחוריו דוקא וניחא ליה בהכי אותה שאמרו בפ\"ק דמ\"ק דתוספת שביעי לר\"י הלכתא גמירי לה ובפ\"ק דר\"ה קאמר הש\"ס דלר\"י נפקא ליה תוס' מחול על הקודש מקרא דועניתם יע\"ש והשתא ניחא דמקרא דועניתם לא נפקא תוס' אלא לאחוריו ולא לפניו ולהכי אצטריך הלכתא ועיין לתוס' שם בפ\"ק דמ\"ק יע\"ש. והשתא אפשר כי זו היא שיטת התוס' דשמעתין דאע\"ג דס\"ל דתוספת יה\"כ יש לו שיעור מיהו בתוס' שבת ס\"ל דליכא תוספת אלא לאחוריו דוקא והשתא ניחא ההיא דמתני' דפרק במה מדליקין וההיא דפרק מקום שנהגו אלא שלא ראיתי מי שהביא שיטת המרדכי הלזו.<br><b> ואת </b> זה ראיתי עוד להמרדכי שם שכתב עוד וז\"ל ואנן קי\"ל כר\"מ דלית ליה הלכתא לענין תוספת שביעי ולית לן תוס' גבי שבת לפניו מן התורה עכ\"ל והרב דברי אמת בקונטריסיו דפ\"א ע\"ג תמה עליו בזו דנהי דלר\"ע לית ליה הלכתא אכתי קרא אית ליה דאיהו דריש קרא דבחריש ובקציר תשבות בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית. ומינה יליף לתוס' שבת וי\"ט וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה ור\"ע עכ\"ל. ולע\"ד לא ק' מידי דמשמע ליה דתוס' שביעית לא ילפינן לשאר שבתות וי\"ט דתוס' שביעי הוא ל' יום ושל שבת וי\"ט משהו וכי בעי תלמוד' בפ' קמא דר\"ה לר\"ע האי ועניתם מאי דריש ביה אינו מפרש כמ\"ש התוס' דלר\"ע לא אצטריך לתוס' משום דנפקא ליה מתוס' שביעי אלא הכי פריך אי ר\"ע דריש קרא דועניתם לתוס' למה לי קרא דבחריש ובקציר לאסור חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הא נפקא ליה תוס' מקרא דתשבתו שבתכם דדרשינן כל מקום שובת כו' מכאן שמוסיפין מחול על הקד' ודרך זה משמע ליה לה\"ה בפ\"א מה' שביתת עשור לדעת רבינו כמו שיע\"ש. ודע שסברת המרדכי הלזו שכתב דתוספת שבת מדאורייתא ליכא אלא לאחריו דקרא דתשבתו שבתכם לא קאי אלא למאי דסליק מיניה זה תלוי בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו עיין בפרק קמא דזבחים ד' ע\"ב ועיין להתוס' בפ' השואל את הפרה דצ\"ה ד\"ה אתמר ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש תוספת יוה\"כ וצריך </span>\n<b> להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם כו'.</b> ע\"כ. הנה רבינו כתב דיש תוספת לעינוי מקרא דועינתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב ואלו בענין תוספת מלאכה לא כתב. וביומא דפ\"א דדרשו קרא דועינתם לתוספת עינוי דרשו ג\"כ תוספת מלאכה מסיפיה דקרא דכתיב תשבתו שבתכם וכתב ה\"ה ז\"ל שרבינו פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם היום הזה הכתוב גבי עונש ואזהרה ומפני שמצא ברייתא אחרת המסייע לזו והיינו ההיא דר\"ח מדפתי דדריש קרא ועניתם לומר שכל האוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי פסק כאותה ברייתא. אבל הרי\"ף ז\"ל משמע ליה דשתי ברייתות הללו לא פליגי וכתב לשתיהם באומרו דליכא עונש ואזהרה אבל איכא איסורא. עוד כתב שרבינו פסק כר\"ע בפ\"ק דר\"ה ד\"ט דס\"ל דאין איסור בתוספת דדריש קרא דועניתם לומר דכל האוכל בט' כו' את\"ד ה\"ה ז\"ל וכבר תמהו עליו מוהריב\"ל והלח\"מ והר\"ב ק\"א ז\"ל בדף רנ\"ה ע\"ג שאם פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם גם שם מיעטו תוספת לענין עינוי ואיך פסק רבינו תוספת לענין עינוי. וכן במ\"ש דלר\"ע לית ליה תוספת דדריש קרא לכל האוכל כו' א\"כ ליכא תוספת בעינוי ואיך פסק דיש תוספת עינוי מהך קרא דועניתם. והיותר קשה אצלי במה ששם ה\"ה מחלוקת בין שתי הברייתות והלא שתיהם נשנו בת\"ך בפרשת אמור זו אחר זו ואין ספק דהרי\"ף ז\"ל ראה לשתיהם ופסקם ובגמרא ששאלו ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה ומוקי לה לדר\"ח מדפתי כבר כתב הלח\"מ דלא גרסינן ליה ושכן מצא בנוסחא כ\"י וגירסא נכונה היא לפי דעתו.<br><b> והנה </b> הלח\"מ ליישב דברי רבינו וה\"ה כתב דלא גרסי בברייתא דמיעט לעונש ואזהרה יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא כו' שנמצא שאף מעינוי מיעטו עונש ואזהרה מתוספת אלא מעונש לבד מיעטו ממילת בעצם אבל באזהרה לא שמענו שום מיעוט ומדלא מיעטו ש\"מ דאיתיה בכלל אזהרה ולא פסק רבינו כרבינא דאמר דתנא עצם עצם גמר דא\"כ אף מיעוט מעונש לא שמענו כי היכי דנימא מדמיעט עונש ש\"מ איתיה בכלל אזהרה אלא כרב אחא ור\"פ דילפי אזהרה לעינוי מקרא דתשבתו שבתכם והשתא ברייתא אתייא כפשטא ואייתר קרא דעצם עצם למעט עונש ואזהרה מתוספת מלאכה ועונש מתוספת עינוי. ומדמיעט עונש ש\"מ דאיתיה בכלל אזהרה והכי ס\"ל לר\"ח מדפתי ומשו\"ה דריש לקרא דועניתם לאוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי ורבי' דיליף לה מקרא דועניתם דרשא פשוטה נקט כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להר\"ב ק\"א בדרנ\"א ע\"ד דחה דבריו הללו חדא דרב אחא ור\"פ לא ליישב הברייתא באו דהא תנא דברייתא יליף לאזהרת עינוי מג\"ש דעונש דמלאכה ואינהו ילפי לה מקראי דשבת שבתון כו' וראיה לזה דרב אחא דמפיק לה מקרא דשבת שבתון אמרו בגמרא דקרא דתשבתו שבתכם אצטריך לתוספת מלאכה ועינוי ואם ליישב הברייתא הוא בא הרי הברייתא ממעט תוספת ממלאכה ועינוי ושאר הדוחקים שנדחק לומר שרבי' נקט קרא דועניתם אף דלא משמע ליה הכי משום דלא נפקא מינה לענין דינא וגם מ\"ש דלא גרסינן בתנא דעצם עצם כו' לא ישרו בעיניו ועוד תמה עליו דאיך יתכן שיהיה כן גירסת הברייתא דודאי כי ממעטינן עונש כרת מן התוספת אכתי ודאי איתיה בכלל אזהרה ועונש ליכא אבל אזהרה איכא וכיון שכן ע\"כ לגרוס בברייתא יכול ליתיה בכלל עונש אבל איתיה בכלל אזהרה עכ\"ל.<br><b> ולא </b> ירדתי לעומק דעתו בזה דמי הגיד לו להרב ז\"ל שהלח\"מ מיאן בזה דודאי כי ליתיה בכלל עונש איתיה בכלל אזהרה ואיסור' שכתב הלח\"מ ז\"ל היינו הא אלא כיון דאזהרה ליתי' בהדייא בקרא קאמר איסורא וכן נראה בהדיא מדבריו במ\"ש דלרבינא ליכא איסור לאו כו' מכלל דלרב אחא ור\"פ איסור לאו איכא. ומ\"ש דא\"כ צריך לגרוס בברייתא יכול איתיה בכלל אזהרה כו' לא ידעתי איך תלה זה בזה דאפשר דאיתיה בכלל אזהרה והתנא לא מיעטו ואדרבא לפי גירסתינו קשה היאך מיעט אותו מאזהרה כמ\"ש ודין הוא כו' והלא ק\"ו פריכא הוא וכמ\"ש הרב עצמו בתחילת ביאור ברייתא הלזו עד שנדחק לומ' דכשחזר התנא ואמר אבל כו' כאן חזר מהק\"ו הזה יע\"ש. עוד כתב הרב הנז' דלפום מאי דהדר תנא דברייתא ויליף אזהרה לעינוי מג\"ש דעונש מלאכ' מינה מתמעט התוספת עינוי מאזהרה שלא יהיה הלמד גדול מן המלמד וכי היכי דבתוספת מלאכה ליכא אזהרה ה\"נ בתוס' עינוי וה\"נ לרב אחא ור\"פ דילפי לאזהרת עינוי משבת שבתון ממילא ליכא ג\"כ אזהרה לתוספת עינוי וכו' יע\"ש. לזה י\"ל דכיון דאיצטריך בתוספת דעינוי למעט מן העונש אף דכבר מיעטו ממלאכה ע\"כ דאיכא שום סברא לרבויי תוס' לעינוי אף דליכא איסור תוספת במלאכה דהואיל וכן י\"ל דמדלא מיעטו גבי אזהרה בהדייא דאכתי בסברתיה קיימא וכי ילפי' אזהרה ממלאכה אמרינן דון מינה ואוקי באתרין.<br><b> והדרך </b> השני אשר כתב הלח\"מ במ\"ב ליישב דברי רבינו דחאו הרב שם ולקוצר דעתי דרך ישר ליישב דברי רבינו ולא דברי ה\"ה כמו שהבין הרב שם יע\"ש והדרך אשר ישר בעיניו בדף רנ\"ה ע\"ב לדעתי בחזקת סכנה הוא עומד שכת' דר\"ע דיליף במסכת ר\"ה מבחריש ובקציר לאסור חריש של שישי' לשביעית וכן קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לית ליה תוספת חול על הקדש בשבתות וי\"ט דשאני התם דאיסורא אתי עלה משום שביעית עצמו ותלמוד' דמייתי התם ברייתא זו ללמוד ממנה דמוסיפי' מחול על הקדש לאו מר\"ע יליף לה אלא מר\"י דיליף ליה מועניתם והגמרא דקאמר האי ועניתם מאי עביד ליה הכי קאמר לדידיה ודאי סיפיה דקרא דתשבתו שבתיכם לא דריש ליה לתוספת שבתות וימים טובים דא\"כ בחריש ובקציר למה לי דא\"כ רישי' דקרא דועניתם מאי דריש ליה דתוספת עינוי לבד או שום דרשא אחרינא וקאמר תלמודא דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא והיינו ההיא דר\"ח מדפתי והכוונה לומר דיתכן דר\"ע ידרוש הכי ולית ליה תוספת אפי' בעינוי לבד ובספיקא תלייא מילתא והיא היא מאי דקאמר תלמודא בסוגיין ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד ליה כלומר דריש ליה לאיסו' תוספת לעינוי ועצם לא מיעט אלא לאזהרה או דילמא אית ליה דרשא אחרת בזה ובודאי כי הוה משמע ליה למדרש לתוספת עינוי היינו לעינוי דוקא ולא לתוס' מלאכה דליכא קרא להכי ומשני תלמודא דאצטריך לדרשת ר\"ח מדפתי כלומ' דאפשר דתנא דעצם יסבור הכי ואכתי בספיקא תלייא מילתא ומשו\"ה פסק רבינו לחומרא בספק זה יע\"ש.<br><b> ולא </b> הונח לי תירוץ זה דאי תלמודא במסכת ר\"ה לא הביא ברייתא דחריש וקציר אלא ללמוד ממנה דלר\"י יש תוספת מחול על הקדש מה מקום יש להביא ברייתא זו ולא הו\"ל להביא אלא ברייתא דדריש קרא דועניתם לתוספת מחול על הקדש ואי בר\"ע מספ\"ל אי אית ליה תוספת אפילו בעינוי משום דאפש' דאף בעינוי לית ליה תוספת מאי בעי ור\"י תוספת מחול על הקדש מנ\"ל ומי הגיד לנו דר\"י אית ליה תוספת עד דנבעי מנ\"ל הא כי היכי דלר\"ע לית ליה ה\"נ לר\"י לית ליה גם מ\"ש דדרשא דועניתם לא מצי דריש ר\"ע כדדריש ר\"י דא\"כ בחריש ובקציר למה לי לפי דבריו שכתב דמקרא דבחריש ובקציר אין ללמוד תוספת לשאר ימים טובים דשאני התם דאיסורא משום שביעית עצמו אכתי אפ' דידרוש ר\"ע קרא דועניתם לתוספת ימים טובים משום דהתם ליכא למשמע לחריש של שביעית דהא דחריש של ערב שביעית דעיקר טעמא משום שהוא גדר בשביעית אפילו כי חריש שלשים יום קודם אסיר וכן בקציר של מוצאי שביעית לעולם אסור משא\"כ בשאר תוספת של ימים טובים דאינו אלא תוספת כל דהו להכי אצטריך חריש וקציר. גם מ\"ש דה\"נ דפריך ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה הכוונה לומ' דמספקא ליה אי דריש ליה לתוספת עינוי או לדרשא אחרת ולא מספקא ליה אלא לעינוי ולא לתוס' מלאכה כו' זה לא ידעתי אמאי לא מספקא ליה לענין מלאכה אי דריש לתשבתו שבתכם לשאר שבתות וי\"ט כדדריש תנא דברייתא שם וכי מיעטיה מבעצם היינו לענין עונש ואזהרה אבל איסורא מיהא איכא ועיין עוד בדרך הב' מ\"ש שם כי הוא דחוק הרבה מצד עצמו ועיין עוד במ\"ש בביאור הסוגייא דקאמר רבינ' תנא עצם עצם יליף מופנה יש לעמוד בכל דבריו ואין הפנאי מסכים.<br><b> ומ\"מ </b> לקוצר דעתי רבינו ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בס' המצוות בשורש השני שכל דבר הנלמד באחד מי\"ג מידות או מריבוי הכתוב ולא מצינו להש\"ס שאמרו שהוא מדאורייתא חשיב דרבנן ואע\"פ שה\"ה ומרן כ\"מ ז\"ל בפ\"א מהל' אישות משמע להו בדעת רבינו דלא חשיב דרבנן אלא לענין מנין המצוות אבל דינו כדאורייתא לכל דבר יע\"ש אנו אין לנו אלא דברי הר\"ב לב שמח ז\"ל שהכריח בראיות ברורות שדינו כמילי דרבנן ממש לכל דבר וכ\"כ בספ' תמים דעים בסימן כ\"ג ועיין להר\"ב דברי אמת בקו' הט' יע\"ש. ובכן אע\"פ שאותה ברייתא שבפ' יוה\"כ מפיק לתוספת עינוי ותוספת מלאכה ליוה\"כ ושבתות וי\"ט מקרא דועניתם ומרבוייא דתשבתו שבתכם מאחר דלא אשכחן בש\"ס דקרי להו מדאורייתא אלא לתוספת עינוי דיוה\"כ אף רבינו ז\"ל לא הזכיר מן התורה אלא דוקא לתוספת עינוי ולא לתוספת מלאכה לא ליוה\"כ ולא לשאר שבתות וי\"ט דומייא דקידושי כסף ושטר דהכסף מד\"ס והשטר דאורייתא לדעת רבינו מה\"ט דלא הזכירו בש\"ס דאורייתא אלא בקידושי שטר ולא בקי' כסף ואע\"ג דמחד קרא נפקא לן תוספת עינוי ותוספת מלאכה מ\"מ תוספת עינוי מבואר יותר בכתוב דכתיב בט' לחדש וכי בט' מתענין כדאמרינן בש\"ס אבל תוס' מלאכה דנפ\"ל מרבוייא דתשבתו שבתכם איכא למימר דאינו אלא מדרבנן.<br><b> איברא </b> שלא מצינו לרבינו בה' שבת שכתב דאיכא תוס' מלאכה בשבת ואפילו מדרבנן ומדברי ה\"ה ז\"ל מבואר דמדרבנן מיהא אזיל ומודה רבינו דאיכא תוס' בשבתות וי\"ט שדקדק וכתב שאין תוס' דבר תורה כו' וחזר וכ' שלא הוזכר בדברי רבינו בה' שבת תוספת כלל מן התו' דמבוארי' דבריו דדוקא מן התורה הוא דלית ליה לרבי' תוספת בשבת וי\"ט אבל מדרבנן אית ליה ושוב ראיתי למרן הב\"י ז\"ל בה' שבת סימן רס\"א שכתב על דברי ה\"ה ז\"ל דדבר תורה שכתב לאו דוקא שהרי מדרבנן נמי לית ליה תוספת מלאכה דאל\"כ לא הי\"ל להשמיטו יע\"ש. מיהו מרן החביב ז\"ל כתב בשם הראנ\"ח ז\"ל דרבינו לא הזכיר דין תוס' מלאכה מדרבנן בפ\"ה מה' שבת גבי תקיעות שתוקעין בע\"ש להשבית העם ממלאכתם וע\"ז סמך ג\"כ שלא הביא איסור מלאכה מן המנחה ולמעלה שנתבארה בפסחים מפני שהוא מובן מדין התקיעות יע\"ש. ואם כנים הדברים כמ\"ש הראנ\"ח ז\"ל מ\"ש בדעת רבינו הנה נכון.<br><b> והנה </b> בדברי רבינו לא נתבאר כמה הוא שיעור תוס' יה\"כ שלא כתב אלא מתחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט כו' והתוס' ז\"ל בפרק המביא ד\"ל ע\"א עמ\"ש בגמ' תוס' יה\"כ דאורייתא כו' כתבו וז\"ל משמע דיש שיעור לתוס' יה\"כ מדאצטריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשיכה דעבדי איסורא בדאורייתא כו' ולא הוברר שיעור התוס' הילכך יש להזהר ולהפסיק מבעוד יום עכ\"ל וכונתם מבוארת כמ\"ש הר\"ן ז\"ל דכיון דלא היו אוכלים עד שחשיכה ממש אלא עד סמוך לחשיכה ג\"כ ע\"כ היו מוסיפין קצת דאי אפשר לצמצם דא\"כ מאי נימא להו אבל אי תוס' עינוי יש לו שיעור ניחא שלא היו נזהרות בכל שיעור התוס' וקאמר שפיר דמשום טעמא דמוטב שיהיו שוגגין לא אמרינן להו מידי. והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל ולי נראה דכיון שציותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נשאר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא עכ\"ל. והרפ\"ח ז\"ל בה' יה\"כ סימן תר\"ח כתב על דברי הר\"ן ז\"ל הללו וז\"ל כלומר דלדעת הרמב\"ם בפ\"ט מה' טומאת מת ודעימיה דס\"ל דס' דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן דמדאורייתא כל ס' רחמנא שרייא י\"ל דהתוס' נכלל בזמן בין השמשות ולא בעי להוסופי מידי מקמי זמן בה\"ש ולפי זה אם הנשים מושכות האכילה בזמן בה\"ש לא מחינן בידייהו ואינו נראה לי כן דהכא ע\"כ לכ\"ע זמן תוס' הוי מקודם בה\"ש דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב דהיינו שיתחיל מבעוד יום כדאמרי' בפ' בתרא דיומא. וכן הרמב\"ם ז\"ל עצמו הזכיר תוספת בפ\"א מהלכות שביתת עשור וכן עיקר עכ\"ל.<br><b> ואין </b> ספק דהפר\"ח ז\"ל לא כתב כן אלא משום דמשמע ליה שמ\"ש הר\"ן שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק דכוונתו היתה על זמן בה\"ש שהוא נשאר בו מחמת ס' ומדתל' הדבר לדעת מי שסובר דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא משמע דלמאן דס\"ל מדרבנן אינו כן אלא התוס' בכלל זמן בה\"ש. ואם זו היתה כונת הר\"ן ז\"ל עדיפא מינה הו\"ל להרב להקשות בדברי הר\"ן ז\"ל דאיך תלה דבר זה בפלוגתא זאת דספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא או דרבנן והא מילתא כדנא ידעי לה רבנן דכל ספק שחייבים עליהם אשם תלוי כגון חתיכה אחת משתי חתיכות דאקבע איסורא ודאי כ\"ע מודו דמדאורייתא אזלינן לחומרא מדמחייב עלי' קרבן וכיון שכן דבה\"ש דיה\"כ דמחייב עליה אשם תלוי כמ\"ש הר\"ן עצמו במס' יומא פ\"ב דלדידיה משמע לי' דחשיב אקבע איסורא כמ\"ש הרב פר\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וטעמו מבואר לע\"ד דס\"ל דבה\"ש משמש יציאה וכניסה אלא שאין הדבר ידוע איזה רגע הוא הכניסה ואיזה הוא היציאה וכיון שכן הו\"ל כחתיכה מב' חתיכות ודאי ומה\"ט מחייב עליה אשם תלוי אם כן איך תלה דבר זה בפלוגתא זו דספיקא דאורייתא או דרבנן והא כיון דאקבע איסור' כ\"ע מודו בה דמחייב מדאורייתא והי\"ל להכריח דתוס' זה הוא חוץ מן הזמן שבה\"ש לכ\"ע אף למ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן דזמן בה\"ש לכ\"ע מחייב דאורייתא אשם תלוי וכ\"כ הוא ז\"ל בפרק יה\"כ וז\"ל ותוספת זה אי אפשר שיהיה ג\"כ בזמן בה\"ש שהרי תוספת זה אינו אלא בעשה ובה\"ש ספק כרת הוא עכ\"ל ועוד שאם כוונת הר\"ן ז\"ל עד זמן בין השמשות אפילו למ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן לא אצטריך קרא להכי דהא קמי שמיא גלייא וכמ\"ש בפי' יה\"כ דע\"ד ע\"ב אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא ועיין בדברי התוס' ד\"ה אצטריך שלפי דבריה' זמן בין ��שמשות דמי ממש לכוי שהוא שוה בכל שעה יע\"ש.<br><b> מיהו </b> לזה י\"ל דהר\"ן ז\"ל מפרש דה\"ק אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא הא בלא\"ה קי\"ל ספיקא לחומרא וכמ\"ש מוהר\"מ בן חביב שם יע\"ש ועיין בספר בני דוד ה' כלאים דנ\"ח סע\"ד שדבריו סתומים יע\"ש כי ע\"כ נראה לע\"ד דמ\"ש הר\"ן ז\"ל שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק אין כוונתו על זמן בה\"ש ממש דהתם ודאי לא תלי בפלוגתא אפי' על כל זמן שמקודם בה\"ש כל שהוא נשאר בו משום ספק ועל ספק זמן זה הוא שכת' הר\"ן דלמ\"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא לא אצטריך קרא דתוס' להזהיר על הספק שהרי הוא נזור משו' ספיקא דאורייתא לחומרא אבל למ\"ד ספיק' דאורייתא לחומרא דרבנן אפשר שבא הכתוב להזהיר על הזמן שאדם מסתפק בו ואפילו מסתפק קודם בה\"ש ובהכי ניחא אידך דק\"ל להפר\"ח ז\"ל שם על דברי ה\"ה שם יע\"ש.<br><b> ובשיטה </b> מקובצת להר\"ב כתב וז\"ל והתוס' אמרו שמהכא שמעינן דתוס' יש לו שיעור ואומר ר\"י דהוא כחצי שעה וה\"ה לתוספת שבת וא\"ת א\"כ מאי האי דאמרינן בפרק ב\"מ ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשיכה ודאי מדליקה והא תוספ' היום ואסור. וי\"ל דה\"ק ספק חשיכה אין מדליקין ואפילו ע\"י אמירה לגוי אבל אינה חשיכה הוא אינו מדליק אבל ע\"י גוי מדליק משום דשבות בתוס' שרי ועיין להתוס' ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה ור\"ע שהוק' להם כן ועוד הוסיפו להביא אותה שאמרו בפ' מקום שנהגו דנ\"ד אין בין יה\"כ לט\"ב אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומפרש תלמודא התם דספיקו היינו בה\"ש. וכתבו ושמא משום דסגי בתוס' כל דהו נקט הכי עכ\"ל. מיהו לפי מ\"ש הכא בשמעתין דיש לו שיעור עכ\"ל כמ\"ש הרב ז\"ל דמתני' דפ' ב\"מ אין מדליקין אפי' ע\"י גוי קאמר ואותה שבפר מקו' שנהגו כבר העלו מן הישוב התוס' ז\"ל בפרק מקום שנהגו דאגב סיפא נקט לה יע\"ש ועיין להרע\"ב שם בפירוש המשנה דפרק ב\"מ שכתב כדברי הרב ז\"ל יע\"ש: אך קשה שהטור בה' שבת בסימן שמ\"ב כתב בשם ר\"י דמותר לומר לגוי להדלי' בה\"ש דלא גזרו על שבות של מצוה בה\"ש יע\"ש.<br><b> וזה </b> נראה דסותר מ\"ש הר\"ב הכא לדעת ר\"י דמתני' ע\"י גוי קאמר ודוחק לומר דמתני' לא איירי בנרות של מצוה דהא עלה דקתני ברישא שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה הדליקו את הנר דהיינו נר של שבת קתני סיפא דספק חשיכה לא ידליק. ומצאתי להמרדכי בפרק הקורא את המגילה שכתב בשם ר\"ת דתוספת שבת לאחריו דוקא הוא דאורייתא אבל לא לפניו דהא לא נפקא לן תוספת שבת אלא מקרא דתשבתו שבתכם וקאי לעד ערב דמיניה סליק שהוא תוספת שבת לאחוריו דוקא וניחא ליה בהכי אותה שאמרו בפ\"ק דמ\"ק דתוספת שביעי לר\"י הלכתא גמירי לה ובפ\"ק דר\"ה קאמר הש\"ס דלר\"י נפקא ליה תוס' מחול על הקודש מקרא דועניתם יע\"ש והשתא ניחא דמקרא דועניתם לא נפקא תוס' אלא לאחוריו ולא לפניו ולהכי אצטריך הלכתא ועיין לתוס' שם בפ\"ק דמ\"ק יע\"ש. והשתא אפשר כי זו היא שיטת התוס' דשמעתין דאע\"ג דס\"ל דתוספת יה\"כ יש לו שיעור מיהו בתוס' שבת ס\"ל דליכא תוספת אלא לאחוריו דוקא והשתא ניחא ההיא דמתני' דפרק במה מדליקין וההיא דפרק מקום שנהגו אלא שלא ראיתי מי שהביא שיטת המרדכי הלזו.<br><b> ואת </b> זה ראיתי עוד להמרדכי שם שכתב עוד וז\"ל ואנן קי\"ל כר\"מ דלית ליה הלכתא לענין תוספת שביעי ולית לן תוס' גבי שבת לפניו מן התורה עכ\"ל והרב דברי אמת בקונטריסיו דפ\"א ע\"ג תמה עליו בזו דנהי דלר\"ע לית ליה הלכתא אכתי קרא אית ליה דאיהו דריש קרא דבחריש ובקציר תשבות בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית. ומינה יליף לתוס' שבת וי\"ט וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה ור\"ע עכ\"ל. ולע\"ד לא ק' מידי דמשמע ליה דתוס' שביעית לא ילפינן לשאר שבתות וי\"ט דתוס' שביעי הוא ל' יום ושל שבת וי\"ט משהו וכי בעי תלמוד' בפ' קמא דר\"ה לר\"ע האי ועניתם מאי דריש ביה אינו מפרש כמ\"ש התוס' דלר\"ע לא אצטריך לתוס' משום דנפקא ליה מתוס' שביעי אלא הכי פריך אי ר\"ע דריש קרא דועניתם לתוס' למה לי קרא דבחריש ובקציר לאסור חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הא נפקא ליה תוס' מקרא דתשבתו שבתכם דדרשינן כל מקום שובת כו' מכאן שמוסיפין מחול על הקד' ודרך זה משמע ליה לה\"ה בפ\"א מה' שביתת עשור לדעת רבינו כמו שיע\"ש. ודע שסברת המרדכי הלזו שכתב דתוספת שבת מדאורייתא ליכא אלא לאחריו דקרא דתשבתו שבתכם לא קאי אלא למאי דסליק מיניה זה תלוי בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו עיין בפרק קמא דזבחים ד' ע\"ב ועיין להתוס' בפ' השואל את הפרה דצ\"ה ד\"ה אתמר ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אמירה לגוי שבות אסור </span>\n<b> לנו לומר לגוי לעשות מלאכה אעפ\"י שאינו מצווה על השבת.</b> עיין במ\"ש מרן בא\"ח סי' ש\"ז דאסור לומר לגוי הילך בשר זה ובשל לעצמך. וכתב שם המ\"א סקכ\"ט דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לומר לגוי לעשות והא דאסור לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה אפילו הדישה של הגוי התם נהנה בו ישראל שמרבה לו שכר במה שחוסמה אבל חסום פרתך ודוש בה שרי. ויש לשאול דתנן שולח אדם ירך לגוי אעפ\"י שגיד הנשה בתוכה מפני כו' אלמא מותר לומר לגוי אכול ג\"כ ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טריפות וי\"ל דאכילת הגוי שהדבר מוכיח ונרא' שהגוי להנאת עצמו קמכוין חשיב כאומר לגוי עשה מלאכתך כ\"כ הרקנ\"ט בפסקיו סימן ק\"ן ובהגמ\"ר פ\"ה. וכתב ע\"ז והנה לכאורה ק' מאי קמקשה מדתנן שולח אדם ג\"ה לגוי הא כבר כתב שבדבר שאין הישראל נהנה שרי. וי\"ל דס\"ל דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה לישראל דהא כיון שנתן לו ע\"כ ניחא ליה שיאכל וא\"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אבל מותר לומר בשל בשר שלך וכ\"כ בא\"ה סס\"י ה' ובי\"ד סימן רצ\"ז. וכ\"כ בת\"ח בשם רא\"ם ומותר לומר לגוי כבה דליקתך עכ\"ל.<br><b> ונראה </b> לע\"ד דכל שעושה הגוי בשביל ישראל ומטי ליה הנאה לישראל מלבד דאיכא איסור דאמירה לגוי שבות שייך בזה ג\"כ איסור מטעם שליחות למ\"ד יש שליחות לגוי לחומרא. ובהכי יתיישב קצת מאי דמיבעיי' לן בפ' השוכר את הפועלים ד\"ץ ע\"א כי אמרינן אמירה לגוי שבות הנ\"מ באיסור שבת דאיסור סקילה אבל באיסור לאו לא יע\"ש ולמ\"ד דלחומרא יש שליחות לגוי מאי קמיבעייא ליה. אם לא שנאמר דהכא שאני דהוי מלאכתו של גוי ובהא משום שליחות לגוי ליכא דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכל התורה כדאמרינן בקי' אמנם משום אמירה לגוי איכא ודוק. ומיהו היינו דוקא היכא דמטי הנאה לישראל מהנאתו של גוי בכה\"ג יש לאסור אמירה לגוי אמנם לא מטי הנאה לישראל כלל שרי ועיין להתוס' שם בפרק השוכר ד\"ה חסום פרתי כו' ומן האמור בזה אתה תחזה דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה בעד גוי אחר כגון להדליק לו שפופרת כל דאית ליה הנאה לישראל ופשוט. והראיה מהא דהילך בשר ובשל לעצמך ועיין להר\"ב חוות יאיר סימן מ\"ט דנ\"ב שנסתפק בזה וזה שנון ערוך בידינו כמדובר ומאי דמטי הרב ז\"ל משום דלחומרא יש שליחות אינה ענין כלל כיון דעיקר ההנאה הוי לגוי וליכא אלא טעמא דאמירה לגוי אפי' אינה אלא בעד הגוי דבעד ישראל אפי' לא אמר לו כלל אסיר כל שעשאו בשביל ישראל שוב ראיתי דשפיר י\"ל בזה דאסיר משום שליחות דהשליח המדליק השפופרת לאו להנאתו קעביד דשליחות דבעה\"ב קא עביד ודוק ועיין לרב אחאי הרב המובהק בס' חקרי לב בסימן ס\"ה שכתב בענין אומר לקטן לעשות דבר איסור דלקי משום שליחות אם לא היכא שאמר לו אכול דבר איסור דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו. אמנם כל שהקטן אינו נהנה לוקה משלחו משו' שליחות ואף דאין שלד\"ע ואפילו למ\"ד כל היכ' דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד\"ע קטן כחצר דמי דבע\"כ מותיב ביה ומחייב דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה י\"ד דבגוי יש שלד\"ע כיון דלא שייך לומר ביה דברי הרב ודברי התלמיד כו'. וכ\"כ בתשו' הרשב\"ץ הביאה מרן בב\"י ח\"מ סס\"י שפ\"ח דבגוי יש שלד\"ע יע\"ש וקטן נמי לגוי דמי ולא שייך ביה האי טעמא דדברי הרב כו' יע\"ש.<br><b> ולדידי </b> אין דמיונו עולה יפה לא למ\"ש הר\"ב מש\"ל ולא למ\"ש הרשב\"ץ דע\"כ לא כתב הרב מש\"ל דגבי גוי יש שלד\"ע כיון דלא שייך ביה דברי הרב כו' במידי דהמשלח יש לו שייכות באותו מעש' השליחות שנותן הרבית ליד הגוי להוליכו לישראל בזה הוא שכתב הרב מש\"ל דיש שלד\"ע כיון דבגוי לא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה\"ז ודאי שלוחו של המשלח הוא ואע\"פ שהוא לדבר עבירה. וכן בנדון הרשב\"ץ שהשטר של ראובן שהיה ביד שמעון נתנו ביד גוי או אנס או מוסר ישראל והשליח נתנו לשר ואבדו ה\"ז השליח שלוחו של שמעון כיון שמסר שטרו ביד גוי או מוסר ואינו יכול לפטור עצמו בטענת אין שלד\"ע דלא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד כיון דודאי עביד וכל כה\"ג אמרינן יש שליח לד\"ע אבל באומר לקטן שיעשה איסור והוא לא עשה שום מעשה באמירתו דבר זה לקטן כי אם אמירה בעלמא מה מקום יש לומר בזה שהקטן יהיה שלוחו של האומר לו שיעשה איסור כאלו עשה האיסור המשלח עצמו הס כי לא להזכיר בענין זה של שליחות כמבואר ובזה ניחא לי מאי דהוה ק\"ל בעיקר דברי הר\"ב מש\"ל שכתב דבגוי יש שלד\"ע לכ\"ע ממ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ג ע\"א ד\"ה ועל הזקן שתיים כו' וז\"ל ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפרק ב' נזירים המקיף את הקטן חייב וה\"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף ואע\"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה כו' אין הלכה כרב אדא דסתמא דתלמודא בפ\"ק דבבא מציעא כר\"ה דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בר חיובא היא מחייב שולחה משמע דאם אקיף ליה גדול מחייב ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע\"ג דמקיף לאו בר חיובא דלא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקפי לי גדול והוי נפקות' לרב אדא כו' יע\"ש והשתא לפי דברי הר\"ב מש\"ל דבגוי לכ\"ע יש שלד\"ע היאך הוה מצי למימר הך נפקותא דאמר לנכרי אקפי לי גדול כיון דלכ\"ע חייב אלא ודאי דליתא אלא דאפילו למ\"ד כל היכא דגברא לאו בר חיובא יש שלד\"ע עדיין יש לנו לפוטרו מטעם דאין שליחות לגוי אלא דמדרבנן יש שליחות אמנם על פי האמור דע\"כ לא קאמר הר\"ב מש\"ל ז\"ל אלא במידי דהמשלח יש לו שייכות בשליחות הגוי ממילא לא קשייא מדברי התוס' הללו.<br><b> ודע </b> שהר\"ב מח\"א בה' שילוחין סימן י\"א כתב דאפשר דבפועל גוי אף דאין שליחות לגוי כיון דיד פועל כיד בעה\"ב חשיב שפיר שלוחו דידו שאני ויש להביא ראיה לדבריו מהא דתנן בפ\"ג דתרומות משנה ד' מרשה הוא את עבדו ושפחתו כו' תרומתו תרומה והנה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי ב' שערות מאי בעייא גביה אי דלא אייתי ב' שערות קטן אין תרומתו תרומה אלא ע\"כ בעבד כנעני מיירי ואפי\"ה אי נתן לו רשות תרומתו תרומה אלמא דיד פועל כיד בעה\"ב דמהני ביה שליחותו אף דאין שליחות לגוי וההיא דפרק כל הגט דכ\"ג דאמרינן דלמ\"ד מה אתם ישר' אף שלוחכם ישראל ממעטינן נמי עבד ל\"ק דהתם היינו למעט עבד שתרם ברשות דבר שאינו של רבו דלא שייך ביה לומר דיד עבד כיד רבו דלמ\"ד מה אתם בני ברית גם בזה מהני דהא עבד בר ברית הוא ולמ\"ד מה אתם ישראל לא מהני עבד ואמנם בתרומת רבו והרשהו מהני אף דליתיה בשליחות מטעם דיד עבד כיד רבו וכדמוכח מהא מתני' דפ\"ג דתרומות כמדובר. ואולם יש לדחות דאפשר דמיירי בתרומת פירות דרבנן ולעולם בעבד עברי מיירי דקטן יש לו שליחות מדרבנן וכעין מאי דאמרינן בגיטין דף ס\"ד שאני שתופי מבואות דרבנן דאית ליה לקטן זכיה מדרבנן אף אנן נמי נאמר דאית ליה שליחות מדרבנן והך תרומה מיירי בתרומה דרבנן וכן מוכח מדברי התוספות בשבועות בענין מקיף. ודע דאמירה לגוי שיאמר לחבירו לגוי לעשות לו מלאכה עיין ברכי יוסף בסימן ש\"ז אות ה' חוות יאיר סי' מ\"ט ונ\"ג בני יאודה דס\"ז בני חיי סימן ס\"ז. ודע עוד שאמירה לגוי שבות אפילו באיסורי' דרבנן כ\"כ מרן ב\"י בסי' רמ\"ד וז\"ל ועוד י\"ל דלא שני לן אמירה לגוי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובאיסורי שבת פשיטא הוא דשבות דשבות שנו רבותינו בכמה דוכתי' במקום מצוה לא גזרו ובשאר איסורי' דרבנן עיין להר\"ב שבות ליעקב ולהר\"ב נחפה בכסף חי\"ד סי' ד' ולהר\"ב ב\"י נר\"ו א\"ח סימן תקנ\"א אות ד'.<br><b> עלה </b> בידינו דכל שהגוי עושה מלאכה בעד ישראל ולא מטי הנאה מיניה לגוי שלא שכרו לכך אף בלא אמירה לגוי אסיר וכן כל שאומר לו לעשות ולא מטי הנאה לגוי אסור לישראל משום שליחות דגוי לחומרא ואי גוי בדידיה קטרח כאריס וכן בקבולת כל שאומר לו לעשות בשבת אסור משום אמירה לגוי דהא לא התירו בה אלא עם השמש ואם הוא במלאכתו של גוי אפילו משו' אמירה ליכא עיין בש\"ע סימן רמ\"ד וסי' רנ\"ב וסי' רמ\"ו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך וז\"ל </span>\n<b> שכח </b>\n<b> והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה. </b>\n<b> ע\"כ עיין במ\"ש בס' קרית מלך רב וז\"ל עוד נלע\"ד לומר דרבינו ס\"ל דמאי דקאמר תלמודא מעיקרא אלא במזיד כו' אין הכונה לומר שהוא מזיד מעיקרא עד לבסוף כו' אלא ה\"פ כלומר דתחיל' שוגג וסופו מזיד ומאי דקאמר רב ביבי קודם שיבא לידי חיוב חטאת הוא כאלו אמר לידי איסור חטאת אם כן קודם שיבא לידי איסור סקילה שהוא יותר חמור מבעי ליה למנקט כו' ולפ\"ז נראה דאזלה לה קו' התוס' בד\"ה ואלא דהדר כו' גם לפי זה מאי דתריץ רב אשי ואמר לעולם במזיד הוי פירושו נמי הכי ונמצא לפי האמור דרבינו העתיק לשון הש\"ס וכוונתו כאמור.</b><br><b> ולע\"ד </b> אין מקום לפירוש זה כלל דאיך הפה יכולה לדבר דהאי מזיד לאו מעיקרא הוא אלא לבסוף קאמר דא\"כ תקשי ליה למאן התירו דכיון שהוא מזיד לבסוף ואין רצונו לרדותה עד שלא תאפה מי יתיר לו דאי כוונתו לומר דמזיד לאו דוקא אלא דהדר ואידכר קרי ליה מזיד א\"כ למה שינה הש\"ס הלשון בתכ\"ד דמעיקרא קאמר אלא דהדר ואידכר והשתא קאמר מזיד אלא ודאי דמזיד דקאמר הש\"ס היינו מזיד דמעיקרא והשתא הדר ביה ואתא למשאל אי שרי לרדותה וזה ברור וכל מה שהוקשה לו ע\"ד הרשב\"א ז\"ל שהן הן דברי ה\"ה ז\"ל לא ק\"מ מאחר שכתב הרשב\"א ז\"ל דמימרא דרב ביבי לפי המסקנא מתוקמא בין במזיד גמור בין בשוגג מעיקרא והדר אידכר ולא חיוב סקילה ממש קאמר עכ\"ל דמ\"ש ה\"ה ז\"ל ולמעלה מזה מפורש בסוגיין דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג עכ\"ל אין כוונתו לומר דמההיא איכא פשיטותא למילתא דשרי לרדות אפילו בשוגג אלא כוונתו דמשם מבואר דמימרא דרב ביבי במסקנא דסוגייא דרב ביבי איירי אפילו בשוגג ולאו דוקא במזיד קמיירי אמנם לפום מאי דפשיט רב אחא בר יעקב משמיה דרב ביבי למסקנא דסוגיין דהתירו לרדותה משם תורה יוצאה דשרי לרדות בין בשוגג בין במזיד כיון דרב ביבי איירי בכל גוונא ודוק.<br><b> והנה </b> מתוך סוגייא זו דפ\"ק דשבת מבואר דאין אומרים לאדם חטא באיסור קל מדרבנן כרדיית הפת כדי שיזכה חבירך ולא יתחייב איסור חמור כמלאכה בשבת והתו' ז\"ל שם ובעירובין דל\"ב ובפסחים דפ\"ח ע\"ב ובחגיגה ד\"ב ע\"ב ובגיטין דל\"ח ע\"א ובב\"ב די\"ג עמדו בענין זה שמצינו מקומות שאומרי' לאדם חטא בשביל ש\"ח הפך סוגייא זו דשבת והעלו הרבה חלוקים בדבר ואני אמרתי אסוף אסיפם והיו לאחדים בידי.<br><b> הא </b> דוקא כשאין החטא בא לחבירו על ידו כההיא דהדביק פת בתנור הוא דאין אומ' לאדם חטא בש\"ח אבל אם בא החטא לחבירו על ידו כההיא דהאומר לחבירו צא ולקט תאנים מתאנתי התירו לו לתרום שלא מן המוקף אפילו דאיכ' איסור מדאורייתא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה סימן קכ\"ז כדי שיזכה חבירו שלא יאכל שלא מן המעושר. ולמ\"ד דתרומת פירות דרבנן התירו לו איסור דרבנן לתרום שלא מן המוקף במעשר דרבנן כדי שלא יאכל חבירו שלא מן המעושר דרבנן וסיימו על חילוק זה התוס' בפ\"ק דשבת וז\"ל ואומר ריב\"א דאפילו מדבק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור כו' אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר לא יעשה אפילו איסור קל בידים עכ\"ל: וכוונתם דהוקשה להם דכיון דכשבא החטא לחבירו על ידו התיר רבי גבי ההיא דצא ולקוט תאנים לעבור ולתרום שלא מן המוקף כדי שלא יחטא חבירו אם כן משם היה יכול רב ביבי מעיקרא לפשוט הבעייא דהדביק פת בתנור דודאי יכול הוא לרדותה כיון שהחטא בא על ידו ולזה תירצו בשם ריב\"א דדוק' התם התירו מה\"ט דהחטא בא על ידו מפני שעדיין חבירו לא התחיל לעשות איסור וכדי שלא יתחיל ויחטא התירו לזה לתרום שלא מן המוקף אבל גבי הדביק פת בתנור שהתחיל באיסור וממילא יגמור מספקא ליה לרב ביבי אי שרי ליה לעשות איסור קל כדי שלא יגמר האיסור חמור שהתחיל ולפי מאי דמסיק הש\"ס הכא בהדביק פת בתנור דשרינן ליה לרדותה עד שלא יבא לידי איסור סקילה שמעינן דאפילו התחיל הוא באיסור ונגמר ממילא אפילו הכי אומרים לו שיחטא באיסור קל דרדייה כדי שלא יחטא באיסור מלאכה דשבת ודוקא לעצמו התירו לו ולא לאחרים ושמעינן נמי דע\"כ לא התירו לאחרים לחטא כשהחטא בא על ידם אלא דוקא כשלא התחילו האחרים באיסור אבל כשהתחילו באיסור אין אומרים בזה חטא כדי שיזכה חבירך אפי' שהחטא בא על ידו דדוקא גבי ההיא דצא ולקוט תאנים שעדיין לא התחיל חבירו לאכול שלא מן המעושר הוא דהתירו לחבר לתרום שלא מן המוקף אבל אם יהיה באופן שהתחיל חבירו באיסור וממילא יגמר אפשר שאין אנו אומרים חטא כדי שיזכה חבירך אפי' שהחטא בא על ידו ודוק. ומבואר יוצא מתוך דברי ריב\"א ז\"ל דיותר סברא הוא להתיר לחטא קודם שהתחיל באיסור כלל כדי שיזכה שלא יתחיל לחטא באיסור אחר כההיא דצא ולקוט תאנים ממה שנתיר לו לחטא אחר שהתחיל באיסור כדי שיזכה שלא יגמר האיסור ממילא כהא דהדביק פת בתנור.<br><b> ובכן </b> אני תמיה למה שראיתי למרן ב\"י ז\"ל בתשובותיו בדיני כתובה סימן ג' שהשיג ז\"ל על אחד מהמורים שרצה להתיר לאשה אחת מינקת לינשא בתוך כ\"ד חדש מפני שהיתה מזנה ואחד מטעמי ההיתר מפני שאומרים לאדם חטא כדי שתזכה כי הא דהדביק פת בתנור וכת' על זה מרן ז\"ל שאין הנדון דומה לראיה אפילו כדי עוכלא לדנא דהתם שאני שאם לא ימהר לרדות ממילא יבא לידי איסו�� סקילה ומש\"ה התירו אבל הכא דלא יבא האיסור ממילא אלא בקום עשה לא התירו עכ\"ל.<br><b> ולפי </b> מ\"ש בשם ריב\"א נראה שראיית המורה מההיא דרדיית הפת במכל שכן אתייא דאם לגבי איסור שכבר התחיל בו וממילא יגמר התירו לו לחטא כדי שיזכה כ\"ש באיסור שעדיין לא התחיל ולא יבא ממילא אלא בקום עשה שיש לנו להתיר וכההיא דצא ולקוט תאנים ודוחק לומר דאף ריב\"א לא קאמר אלא לפום מאי דלא אפשיטא בעייא דרב ביבי מעיקרא דלהכי לא פשיט לה מההיא דר' משום דאיכא למידחי דשאני התם שעדיין לא התחיל באיסור אבל לפום מאי דמסיק הש\"ס דאפשיטא בעייא דרב ביבי השתא אמרינן איפכא דכל שלא התחיל עדיין באיסור גרע טפי ולא אמרינן לו חטא כדי שתזכה ולא תחטא בקום עשה ומה שהתירו בההיא דצא ולקוט תאנים לתרום שלא מן המוקף כדי שיזכה חבירו ולא יאכל שלא מן המעושר היינו משום דהתם נמי חשוב כבא ממילא דודאי יאכל שלא מן המעושר שיסמוך על החבר שנתן לו דזה ודאי דוחק גדול וכמובן.<br><b> ותו </b> ק\"ל שאם כדברי מרן ז\"ל היכי הוה בעי תלמודא שם בפ\"ק דשבת ד\"ג ע\"ב למפשט בעייא דרב ביבי מדלא משנינן להנהו תרתי ברייתות דסתרי קתני חדא היתה מלאה פירות והוציאה לחוץ אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה ומשנינן לא קשיא כאן מבע\"י כאן משחשיכה מבע\"י לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן ופרכינן איפכ' מסתבר' מבע\"י דאי שדי להו לא אתי בהו לידי חיוב חטאת לקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא לקנסו' רבנן ומדלא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי כו' הא לא קשיא ותפשוט כו' יע\"ש והשתא לדעת מרן ז\"ל מאי פשיטותא איכא לדרב ביבי מהכא דשאני ההיא דרב ביבי דממילא יגמר האיסור ומשום הכי מספ\"ל אי שרינן ליה איסורא דרבנן אבל הכא שאין האיסור נגמר ממילא אלא בקום עשה דשדי להו לפירו' שבידו לחוץ שפיר איכא למימר דלא חיישי רבנן להכי וקנסוה רבנן שלא יחזירנה אלא ודאי דכל שקרוב הדבר שיעשה איסור אפילו בקום עשה אומרים לו חטא כדי שתזכה וצ\"ע.<br><b> עוד </b> כתב מרן ז\"ל שם וז\"ל ועוד יש לחלק דשאני התם דההיא איסורא דרדיית הפת זוטר טובא דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפי' דרבנן ולאו שבו' היא כשאר שבותין ולא אסרוהו אלא משום דדמי לעובדים דחול כמבואר בדברי הר\"ן ז\"ל ומש\"ה התירוהו קודם שיבא לידי איסור סקילה אבל איסור מינקת דהוא איסורא דרבנן ממש ואיסו' חמור הוא דהא אית ביה סכנת נפש הולד איכא למי' דלא שרו ועוד יש לחלק דהתם שאני דכדי שלא יבא לידי איסור סקילה החמורה התירו לו איסור קל אבל כל היכא דלא אתי לידי איסור סקילה כי הכא שלא חשש המורה אלא דלא ליתי איסור לאו דקדשה ודנידה איכא למימר דלא התירוהו עכ\"ל. וק\"ט שהרי התירו לו לחבר לתרום שלא מן המוקף דהוי איסור דרבנן ממש למ\"ד דתרומת פירות האילן נמי דרבנן כדי שלא יאכל ע\"ה שאינו מעושר דרבנן וכ\"ש למ\"ד תרומת פירות האילן דאורייתא כשאינו מן המוקף דידהו הוי דאורייתא כמ\"ש הרשב\"א בסי' קכ\"ז נמצא דהתירו איסורא דרבנן או דאורייתא מפני איסור טבל דחמור אע\"פ שאין בו איסור סקילה הפך שני החילוקים הללו שחילק מרן ז\"ל ותו קשה שהרי התו' בשבת ובעירובין דל\"ב ובגיטין דל\"ח הכריחו מההיא דאמרינן בהשולח גבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דכופין את רבה לשחררה דמשום שלא יכשלו רבים בלאו דקדשה התירו לרבה לשחררה יע\"ש וא\"כ ה\"נ שהיתה אשה זו מזנה ונכשלי' רבים באיסור נידה ולאו דקדשה כמ\"ש המורה למה לא נתיר לה איסורא דרבנן.<br><b> ואו��י </b> כוונת מרן ז\"ל לדחות ראיית המורה מההיא דרדיית הפת דמההיא ליכא ראיה כלל ומיהו אע\"פ שממקומות אחרים יש ראיה לדברי המורה וכמ\"ש לא חש להו מרן ז\"ל דכבר דחה עוד ואמר דהכא בנדון זה אין צורך להשיאה כדי לסלק המכשול דמאחר שנתקדש' נסתלק המכשול דכיון דחייבים עליו מיתת ב\"ד לא יבואו לזנות עמה וא\"כ מה צורך להשיאה בתוך כ\"ד חדש ולעבור איסורא דרבנן בלי צורך. ומה שחילק מרן ז\"ל בין איסור סקילה לשאר איסורין ואפילו איסור נידה עיין באותה שאמרו בפרק האשה בתרא דף קי\"ט ע\"א עלה דקאמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועיין במ\"ש שם רש\"י ז\"ל ועיין בספר דברי אמת בתשו' די\"ד ע\"ד יע\"ש.<br><b> החילוק </b> הב' כתבו התוס' בשבת ובפסחים ובגטין דל\"ח ע\"א ד\"ה כל המשחר' דבמצוה רבה כמצות פ\"ו וכן במצוה דרבים אומרים לאדם חטא כש\"ח ומש\"ה התירו לרב שיעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו כדי שיקיים עבד שחצייו ב\"ח מצות פ\"ו ולמדו דבר זה מההיא דברכות דמ\"ז גבי ר\"א ששיחר' עבדו להשלימו לעשרה ואמרי' התם מצוה דרבים שאני ובפ\"ק דבתרא די\"ג למדו התוס' ז\"ל חילוק זה מההיא דפסחים דנ\"ט דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות עשה דפסח שיש בו כרת ולההיא דר\"א ששיחרר עבדו דחו שם דמשו' דר\"א גופיה הוה שייך באותה מצוה מש\"ה שיחררו דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה יע\"ש ונראה דאף התוס' בשבת ובפסחים וגיטין לא למדו מההיא דר\"א עיקר החילוק דבמצוה רבה אומרים לאדם חכש\"ח דההיא ודאי איכא למידחי' כמו שדחו בפ\"ק דבתרא דשאני התם דר\"א גופיה הוה שייך באותה מצוה אלא עיקר הכרעתם היא מההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דכופין את רבו לשחררו ומה שהביאו ההיא דר\"א הוא לראיה דיש חילוק בין מצוה רבה למצוה זוטא כדקאמר תלמודא גבי ההיא מצוה דרבים שאני ואולם הא ק\"ל אמאי לא הביאו התוס' בשבת ופסחים וגיטין ראיה גמורה לדבריהם דבמצוה רבה אומרים לאדם חכש\"ח מההיא דפסחים דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות עשה דק\"פ שיש בו כרת כמו שהכריחו בפ\"ק דבתרא.<br><b> ואפשר </b> דמשמע להו דמהתם ליכא ראיה גמורה דאיכא למימר דכהנים כיון דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמם קיימי הו\"ל כאילו בעלים עצמן עברו אמצוות עשה דהשלמה ואומרים לאדם חטא כדי שתזכה הוא וכן מצאתי להרשב\"ץ ז\"ל בספר התשב\"ץ ח\"ב סי' כ\"ג די\"ב ע\"ב וכעין זה כתב הרב משפטי שמואל בסי' ק\"כ יע\"ש ועפי\"ז ממילא נתיישב אצלי מה שהקשה הרב מוהר\"א זאבי ז\"ל בדרשותיו דל\"ה סע\"ב על תירוץ מוהר\"י אבואלעפייא זלה\"ה בההיא דגדולה תשובה שודחה ל\"ת שבתורה מההיא דפסחים דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים ישראל מ\"ע דפסח יע\"ש ואי קשיא לך לפי מ\"ש התוס' בפ\"ק דבתרא דההיא דר\"א דשיחרר עבדו היינו משום דר\"א גופיה עשה מצוה בכך א\"כ למה ליה לשנויי להש\"ס כי פריך התם והא מצוה הבאה בעבירה היא כו' מצוה דרבים שאני ואמאי לא משני דכיון דר\"א גופיה עשה מצוה בכך אומרים לאדם חטא כדי שתזכה הא ודאי לק\"מ דאי לאו דמשני הכי אכתי קשיא ליה שפיר דע\"כ לא אמרינן אומרים לאדם כו' אלא היכא דחוטא באיסור קל כדי שיזכה באיסור חמור או במצוה רבה דאי לא מאי חזית למדחי הא מקמי הא וכ\"ש כשעוב' על עשה בקום עשה כדי שלא לבטל מצות תפילה בשב ואל תעשה ולהכי הוצרך לשנויי שפיר מצוה דרבי' שאני ומש\"ה ניתן לעבור על מצוה אחרת אפי' בקום עשה דאומ' לאדם חטא כדי שתזכה וזה ברור.<br><b> ואולם </b> הא ק\"ל לפי חילוק זה שכתבו התוס' דבמצוה רבה אומרים לאדם חטא כדי שתזכה חבירך א\"כ ברדיית הפת למה לא התירו לאחרים לרדות בשבת כדי שיזכה חבירו במצוה רבה דשבת ששקולה כנגד כל התורה והמחלל שבת כאלו עובד ע\"ז וכ\"ש שאיסור רדיית הפת אינו אלא שבות דרבנן ואם איסור עשה דהשלמה ואיסור עשה דשחרור העבד דהוי דאורייתא שרו רבנן לעבור משום קיום מצוה אחרת רבה כ\"ש דיש לנו להתיר לעבור אאיסור שבות דרבנן משום מצות שבת הגדולה ולפי מה שחילקו עוד התוס' בתר הכי דשאני הכא דפושע הוא ניחא אבל לפי חילוק זה שכתבו השתא קשה ואפשר דהתוס' ז\"ל בחילוק זה סמכו עדיין עמ\"ש בשם ריב\"א לחלק בין ההיא דעירובין דאמרינן ניחא ליה לחבר כו' להא דהכא דמספ\"ל לרב ביבי אם התירו לו לרדות את הפת דהכא שאני שכבר התחיל באיסור וממילא יגמר משא\"כ התם שעדיין לא נעשה האיסור הילכך אפי' לחילוק זה שחילקו דבמצוה רבה אומרים לאדם חטא כדי ש\"ח הכא לא התירו לחבירו אפילו שהיא מצוה רבה כיון שכבר התחיל באיסור וממילא יגמר הו\"ל כאילו כבר נעשה האיסו' ואיסורא דעבד עבד ולדידיה דוק' שרינן לרדות ולא לחבירו משא\"כ במצוה רבה דעלמא כההיא דמצות פ\"ו דחציו עבד וחציו ב\"ח וכההיא דמצוות ק\"פ דכדי לזכות לזה במצוה רבה אומרים לחבירו חטא באיסור קל כיון שזה לא התחיל לעבור על המצוה ואין ביטול המצוה נגמרת מאליה כי הכא ודוק.<br><b> ועפ\"י </b> חילוק זה דמצוה רבה או מצו' דרבים שחילקו התוס' ז\"ל ניחא להו נמי בשבת ובעירובין ובגיטין ההיא דאמרינן בהשולח גבי חצייה שפחה וחצייה ב\"ח שנהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה לשחררה דחשיב כמצוה דרבים שימנעו ולא יעברו על לאו דקדשה והתירו לרבה לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו כיע\"ש. ודבריהם ז\"ל הללו נראה דאשתמיט מיניה דבעל ההגהות על הרי\"ף אשר בספר תמים דעים והביא דבריו מרן החבי\"ב בכה\"ג א\"ח סימן ש\"ו שכתב בפ\"ח שרצים וז\"ל הרשב\"א ז\"ל נשאל אם מותר לחלל את השבת כדי להציל איש אחד מן הגוים שלא ימיר דתו והשיב דאסור ואפי' איסורא זוטא לא שרינן ליה למעבד כדי שיציל את חבירו מאיסורא רבה ואני נסתפקתי אם ינהוג זה הדין עצמו לגבי ציבור ויהיה נמנע היחיד מלעבור אפי' כדי להציל את הציבור מאיסור או לא ונסתפקתי בזה מפני שבפ\"ג שאכלו איתא דר\"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה ואע\"ג דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים. ואולי נחלק דשאני התם דגם הוא זוכה במצוה ההיא של רבים אבל שיעבור היחיד כדי לזכות לרבים והוא לא יזכה עמהם לא וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ואין </b> ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שהונח להם ההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה לשחרר' מפני הטעם דמצוה דרבים היא ומה\"ט התירו לרבה לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו וכ\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין דל\"ח ואולי יאמר הרב ז\"ל דהתם רבה ג\"כ הוה נוהג בה מנהג הפקר ואיכא זכיה לרבה ג\"כ במצוה זו ולפי\"ז הו\"ל כאומרים לאדם חטא כדי שתזכה ומדברי התוס' לא משמע הכי ודוק. ודע דמדברי התוס' מבואר דאף מי שחציו עבד וחציו ב\"ח יש בו עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד עבדות שבו ומש\"ה הוצרכו לומ' דמה שכופין את רבו לעבו' אעשה דלעולם בהם הוא משום דמצות פ\"ו מצו' רבה הוא וכן ההיא דחציה שפחה וחציה ב\"ח דפרק השולח דל\"ח דכפו את רבה לעבור אעשה זה הוא משו' דנהגו בה מנהג הפקר ואיכא מצוה דרבים וכן נראה ג\"כ מדברי התוס' רפ\"ק דחגיג' ד\"ה כופין את רבו שכתבו וז\"ל ואע\"ג דאמרינן המשחרר עבדו עובר בעשה כו' והתם חציו עבד וחציו בן חורין הוא ואפי\"ה כתבו דעובר בעשה אבל הרשב\"א ז\"ל בחי' לשבת כת' וז\"ל ולי נראה דשאני ההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח כיון דחציו ב\"ח לית ביה משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וק\"ל טובא דבפרק השולח דף ל\"ח מבואר דאף בחציו עבד וחציו ב\"ח איכא עשה דלעולם כו' שהרי גבי ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא קאמר אביי אי לאו דאמ' ר\"י אמ' שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כאיפנא ליה למריה וכתב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה ר\"י משום מילתא דאיסורא. ופרכינן ואביי משום איסורא לא והא אמר רב חנינא מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב\"ח וכפו את רבה ומשני' הכי השתא התם לא לעבד חזייא כו' הכא אפש' דמייחד לה לעבדיה יע\"ש והשתא לדעת הרשב\"א מאי קושיא מההיא דרב חנינא לדאביי דאביי לא מיירי בחציה שפחה אלא בשפחה גמורה דאית בה עשה דלעולם בהם תעבודו וההיא דרב חנינא בחציה שפחה דלית בה עשה דלעולם כו' אלא ודאי דלא שנא דבכולהו אית בהו עשה זה היפך דברי הרשב\"א ועיין להריטב\"א בחי' לגיטין דל\"ח כי שם תפס עיקר תירוץ זה שתירצו התוס' לההיא דמי שחצייו עבד דמשום דפ\"ו מצוה רבה היא הוא דכופין את רבו לשחררה. ואפשר לומר דעד כאן לא קאמר הרשב\"א ז\"ל דבחציו עבד ליכא עשה דלעיל כו' אלא בעבד דוקא משום דלגבי דידיה איכא מצות פ\"ו דהאיש מצווה על פ\"ו ובחציו עבד וחציו ב\"ח דאי איפשר לישא אשה לא שפחה ולא ב\"ח ומתבטל מפ\"ו קאמר ז\"ל דלגבי דידיה ליכא עשה דלעולם תעבודו אבל גבי שפחה דאתתא לא מפקדא על מצות פ\"ו וליכא בה ביטול מצוה אפילו בחציה שפחה וחצי' ב\"ח אית בה עשה דלעולם כו' ודוק.<br><b> ואת </b> זה ראיתי להר\"ן ז\"ל בהלכות שם בפרק השולח שכתב וז\"ל כל המשחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמ' פרכינן מתיבי מעשה בר\"א כו' ומשנינן מצוה שאני ואי עשה גמור היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בגוים לא תחונן וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו והנה תירוץ זה שתירץ בשם י\"מ כתבו ג\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין בשם הרמב\"ן ז\"ל ומה שתמה עליו בזה הרשב\"א עיין בספר לשון ערומים דע\"ג ע\"ד שהעלה מן הישוב. גם מ\"ש דמשמע דלאו עשה גמור הוא כ\"כ ג\"כ הריטב\"א בחי' שם בשם רבו הרא\"ה ז\"ל דהאי עשה לאו עשה גמור הוא אלא איסורא דרבנן דסמכו ליה אקרא ור\"ע דאמר לקמן חובה חובה דרבנן קאמר עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להרב לשון ערומים שם דע\"ד ע\"א הוקשה לו דאי לאו עשה גמור א\"כ מאי האי דפריך הש\"ס בברכות עלה דהך עובדא דר\"ג והא מצוה הבאה בעבירה היא ואצטריך לשנוי מצוה דרבים שאני והרי הך קושיא לר\"י אמר שמואל היא דאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה וכבר שמעינן ליה לשמואל בר\"פ לולב הגזול דס\"ל דבאיסורא דרבנן לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה מתוך עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל בזה דמה לו להרב ז\"ל לתלות תלונותיו על דברי הר\"ן והריטב\"א ז\"ל הללו דהא אפילו אם נאמר דעשה זה דלעולם דאורייתא ס\"ס אם המצוה שהיה רוצה ר\"ג לקיים היה מצוה דרבנן לשמוע קדושה וברכו כמ\"ש הרא\"ש שם אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה לשמואל כמצות לולב בי\"ט שני דיוצא בו לשמואל אפילו דעבר עבירה דאורייתא כגון גזל דאורייתא אלא ודאי דהא לא קשייא דאע\"ג דלשמואל אין בו משום מצוה הבאה בעבירה ויוצא בו י\"ח מ\"מ ודאי אסור לו לעבור האיסור' כדי לקיים מצוה דאטו לשמואל שרי ליה לגזול ל��לב בי\"ט שני כדי לקיים מצות נטילת לולב וא\"כ היינו דפרכינן בעובדא דר\"ג וכיון דמצו' הבאה בעבירה היא אע\"ג דיצא י\"ח באותה מצוה דרבנן מ\"מ לכתחילה היכי עבד ר\"ג הכי ועבר אעשה דרבנן כדי לקיים מצוה אחר' דמאי אולמיה דהאי מהאי וזה ברור.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שכתב וז\"ל אי ק\"ל הא ק\"ל במ\"ש הר\"ן דכשהוא משחררו להשלימו לעשרה הו\"ל כנותן דמי עצמו אי משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר דא\"כ כי תריץ תלמוד' מצוה שאני מאי הדר פריך מה\"ב היא דהרי כיון דמשום מצוה היא וצורך הרב מותר דלאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו ולעולם לא נכנס באיסו' עשה דהו\"ל כנותן דמי עצמו ואמאי אצטריך לשנויי מצוה דרבים שאני עכ\"ל. והא נמי ל\"ק לע\"ד דודאי אי לאו האי טעמא דמצוה דרבים שאני אפי' דמשחר' העבד משום צורך מצוה אחרת לאו לצורך הרב מקרי שהרי יוצא שכרו בהפסדו שהוא נשכר המצוה שבא לקיים ומאבד מידו מצוה דלעולם בהם תעבודו דכשהוא תחת ידו ומשתעבד כל יומא ויומא מקיים עשה זה וכשהוא משחררו עכשיו משום מצוה אחרת מה הרויח בזה אם נשכר במצוה זו איבד הוא את האחרת ונמצא שהוא משחררו על חינם והו\"ל מצוה הבאה בעבירה ולזה תריץ יתיב תלמודא שפיר דכיון דמצוה דרבים שאני הרי מרויח הרב בשחרור העבד מצוה רבה טפי ממצות לעולם כו' וכיון דנשכר במצוה זו טפי מהאחרת יש בזה צורך הרב ואין כאן חנינה ודוק.<br><b> ואולם </b> הא ק\"ל במ\"ש הר\"ן ז\"ל דהאי עשה לאו עשה גמור הוא דכיון דקרא כתיב בלשון ציווי ועשיה ככל שאר עשין שבתורה לעול' בהם תעבודו למה זה נאמר דאין זה עשה גמור ולמה יגרע עשה זה משאר עשין שבתורה ואם נאמר דלכך לא חשיב עשה גמור משום דאיכא למימר דקרא לא אתא אלא להתיר אחד מכל האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו כעבד ואי אתה מצווה עליו בבל תחיה כל נשמה וכדס\"ל לר\"י בפ\"ק דסוטה ד\"ג ע\"ב ואף דר\"ע פליג עליה וס\"ל דהא דר\"י מקרא דמהם תקנו עבד ואמה נפיק ואייתר לי' קרא דלעולם בהם תעבודו לקובעו חובה ואנן קי\"ל כר\"ע כמ\"ש הרי\"ף בפ' השולח אפשר דמשמע להו להר\"ן והריטב\"א דאף ר\"ע אזיל ומוד' בהא לר\"י דליכא עשה גמור ויתורא דקרא אתא לומר בהם תעבודו ולא באחיכם וכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה כדאיתא התם אלא דמדרבנן מיהא ס\"ל לר\"ע דחובה הוא להשתעבד בהם אם זו היתה כוונתם ק\"ט דא\"כ אידך קראי דפליגי ר\"י ור\"ע התם כגון קרא דוקנא האיש את אשתו דלר\"י רשות ולר\"ע חובה וכן קרא דלה יטמא כו' נימא דלר\"ע חובה מדרבנן הוא דהא בהנהו קראי נמי איכא למי' דלא אתא אלא לרשות שלא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה כדאמרי התם אליבא דר\"י וליכא למימר דאה\"נ דא\"כ איך טמאוהו ליוסף הכהן אחיו הכהנים כשמתה אשתו בע\"פ ובטלוהו ממצות ק\"פ כדאיתא בפ' טבול יום ד\"ק ואוקימנן לה התם כר\"ע והא כיון דליכא מצוה דלה יטמא מדרבנן למה זה עקרו מצות ק\"פ דאורייתא הא כיון דאפשר בלא\"ה דאף שיש כח ביד חכמים לעקור ד\"ת ואפילו במקום כרת בשב ואל תעשה כמו שמצינו גבי שכח ולא הביא איזמל מע\"ש שלא התירו להביאו בשבת ואפי' דרך כרמלית עיין בא\"ח סי' של\"א. אין ספק דהיינו דוקא מקום שאסרו מפני חשש שמא יעבור אדאורייתא בקום עשה כההיא דהתם שאם נתיר לו דרך כרמלית יבא להביא דרך ר\"ה אבל הכא אין טעם לבטלו ממ\"ע דפסח שיש בו כרת כדי שיקיים מצוה דלה יטמא מדרבנן אלא ודאי דחובה מדאורייתא קאמ' והדרא קושיא לדוכתא. ואפשר דדוקא קרא דלעולם בהם תעבודו ס\"ל לר\"ע דהוי ח��ב' מדרבנן משום דקרא דואחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך אצטריך לכדדרשינן בפ' אז\"נ דע\"ג וכמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דסוטה דלר\"ע מייתר ליה האי קרא מה שא\"כ לר\"י והשתא אי חובה מדרבנן קאמ' לא מיית' ליה קרא כדס\"ל לר\"י ודוק.<br><b> ודע </b> ששמעתי מקשים באותה סוגיי' דפ\"ק דסוטה ד\"ג ע\"ב דמבואר דר\"ע ס\"ל דכל היכא דאיכא למדרש בריבוי דקרא דרשינן ולא אמרינן דאתא לכדר\"י דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה ואלו בשבועות פ\"ב דח\"י סע\"ב אמרינן דר\"ע לא דריש או בכל שרץ לומר עד דידע אי בשרץ נטמא אי בנבילה איטמא משו' דס\"ל כר\"י דאמר כל פרשה שנאמרה ונשנית כו' יע\"ש. ולע\"ד לא קשיא מידי דדוקא בהני קראי דסוט' דייתורא דקרא הוא התיבה והמילה עצמה דוקנא או ויטמא אמרינהו קרא ב' פעמים קאמר ר\"ע דאין דרך לכתוב אגב שנשנית הפרשה לדבר אחר אבל בההיא דשבועות דפרט הכתוב מה שבכלל ס\"ל לר\"ע דכיון דפרט מה שבכלל לצורך פרט דבר אחר אפילו שהוא בתוך הכלל דאורחיה דקרא הוא בכל כה\"ג ובהכי דוקא הוא דקאמר רבי ישמעאל כל פ' שנאמרה ונשנית אבל לחזור ולכתוב המילה עצמה לא ודוק. ודרך אגב ראיתי להר\"ב החינוך בפרשת בהר סימן של\"ב שכתב וז\"ל מצוה ז' שנעבוד בכנעני לעולם כלו' שלא נשחרר אותו כו' שנאמר לעולם בהם תעבודו כו' ועבד כנעני נקרא א' מכל האומות שקנאו ישראל לשם עבדות אבל נתייחסו כל העבדים בשם כנען מפני שכנען נתקלל להיות עבד הוא וזרעו לעולם ואע\"פ שפרשה זו שנצטוינו בה מדבר בכנעניים כמ\"ש מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וכתוב למעלה מזה לתת לכם את ארץ כנען ידוע לחכמים דלאו משפחת כנען אשר בארצם דוקא נקראים עבדים כנעניים דה\"ה לכל שאר האומות שיש להם דין עבד כנעני לכל דבר עכ\"ל ודבריו תמוהים לע\"ד דמבוארים דבריו דס\"ל דעיקר מ\"ע דלעולם בהם תעבודו בכנעניים עצמן שבא\"י הוא אלא שחכמים למדונו דה\"ה לשאר האומות. וזה תימה דלכנעניים עצמן ליכא עשה זה כלל שהרי אנו מצווין עליהם בלא תחיה כל נשמה ועיקר עשה זה לא נאמר אלא בשאר האומות הבאים על שפחת כנענית שהולד הולך אחר הזכר כדאיתא בהדייא בפ\"ק דסוטה יע\"ש. גם הכתוב הזה מן הגוים אשר סביבותיכם כתב רש\"י ז\"ל בפי' התורה ובפ\"ק דסוטה דמיירי בעבדים שמחוץ לארץ כנען והרב ז\"ל הביא הך קרא לסיוע לדבריו דמיירי בעבדים כנעניים והוא תימה וצ\"ע.<br><b> ודע </b> שהרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן ז\"ל בא\"ח סי' ש\"ו כתב דמי ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל מומר להוציאה מכלל ישראל אם מותר לצאת בשבת חוץ לג' פרסאות להביא חותם מן המלך להצילה כדדחינן שבת גבי ספק נפשות והשיב כך דעתי נוט' שאין דוחין שבת על הצלה מעבירות לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואפילו איסורא זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה דע\"כ לא אמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר כו' אלא כשאותו האיסור בא לע\"ה על ידי חבר אבל בענין אחר לא כדמוכח פ\"ק דשבת בבעיא דהדביק פת בתנור ועוד צריך תלמוד עד שיעמד הדבר על בורייו עכ\"ל.<br><b> ומרן </b> ז\"ל שם כתב עליו וז\"ל והתוס' כתבו בפ\"ק דשבת בתחילה כדברי הרשב\"א ז\"ל ואח\"כ הקשו מדתנן מי שחציו עבד וחציו ב\"ח כו' ותירצו דשאני פ\"ו דמצוה רבה היא. ועוד י\"ל דדוקא היכא דפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה אבל היכא דלא פשע שרי למעבד איסורא זוטא כי היכי דלא לעביד חבריה איסורא רבה והוכיחו כן מפרק תמיד נשחט ומפרק בתרא דעירובין. והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה ��דבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתמיר דתה ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע ה\"נ לא פשע והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא ואי לא בעי למעבד כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד וחציו ב\"ח שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פ\"ו כי רבה היא ואפי' לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נר' דשפיר דמי דלגבי שלא תמיר ותעביר כל ימיה בחילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוא עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> אפש' דמש\"ה ספוקי מספ\"ל להרשב\"א בתשו' ולא פשיטא ליה מילתא דשרי מאלו הראיות שהביא מרן ז\"ל בשם תוס' דמוכח מינייהו דאומרי' לאדם חטא באיסורא זוטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה משום דלכולהו אית להו פירכא דאי לההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דכופין את רבו איכא למימ' דהרשב\"א ז\"ל אזיל לשיטתיה שדחה לזו בפרק קמא דשבת בחי' דלאו משום טעמא דפ\"ו מצוה רבה היא הוא דכופין את רבו אלא משום דבחציו עבד ליכא שום איסו' עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד חורין שבו כמ\"ש לעיל. ולבר מדין איכא למימר כמ\"ש הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דעשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור מדאורייתא הוא אלא מדרבנן בעלמא ומש\"ה נדחה הוא לגבי מצות פ\"ו אבל אכתי אין ראיה לומ' דשרי לאדם לחטא במצוה גמורה דאורייתא כדי שיזכה חבירו במצוה אחרת אף שהיא גדולה ורבה. גם מההיא דפרק תמיד נשחט שכתב מרן ז\"ל שהוכיחו התוס' דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה ליכא נמי כל כך ראיה לדעת הרשב\"א וכמ\"ש לעיל בשם התשב\"ץ דאיכא למימ' דמשו\"ה דחו הכהני' עשה דהשלמה כדי שיזכה הישראל במצות ק\"פ וכיון דכהנים שלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמן עומדים הו\"ל כאלו הבעלים עצמן עוברים על מ\"ע דהשלמה וכל כה\"ג כ\"ע מודו דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה. גם מההיא דפרק בתרא דעירובין שהוכיחו התוס' ליכא ראיה כ\"כ וכמ\"ש הרב משפטי שמואל בסימן ק\"כ דקנ\"ד ע\"ב דאיכא למימר דמשום טעמא דאין שבות במקדש הוא שהתירו לכהן לחתוך יבלת חבירו בשיניו ולאו משום טעמא דמצוה רבה ומ\"מ לפי דברי הריטב\"א בחי' לגיטין דל\"ח שתפס עיקר תירוץ התוס' ז\"ל לההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דמשום דפ\"ו מצוה רבה היא משו\"ה אמרו דכופין את רבו לשחררו צדקו היטב דברי מרן ז\"ל. ועיין בהגהה אשר סביב הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דשבת שהסכים ג\"כ כתי' התוס' דהיכא דלא פשע אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. וכ\"כ ג\"כ רבינו ירוחם כמ\"ש הר\"ב משפטי שמואל דקנ\"ב ע\"ד יע\"ש.<br><b> והנה </b> אף שמרן ז\"ל מפשט פשיטא ליה בנדון הרשב\"א ז\"ל דשרי לחלל את השבת וכופין אותו ג\"כ כדי להציל נפש מישראל כדי שלא תמיר דתו ופסק כן בשלחנו הטהור בסימן ש\"ו סי\"ד כתב הרב מגן אברהם שם סקפ\"ט והרב ט\"ז ז\"ל שם דע\"כ לא התיר מרן ז\"ל אלא דוקא בנדון זה דהחשש היא שמא תמיר דתה ונמצא כל ימיה בחילול שבת ועובר על כל התורה כולה דכה\"ג דוקא אומרים לאדם חטא בשבת אחד כדי לזכות חבירו שישמור שבתות הרבה אבל אם רוצים לאנוס נפש אחד מישראל שתעבור עבירה אחת ואפילו לעבוד ע\"ז פעם אחת אין אומרים לאדם חטא בחילול שבת כדי שיזכה חבירך ולא יחטא שהרי אמרו המחלל את השבת כאלו עובד ע\"ז כדאי' בעירובין דס\"ח ועיין בחולין ד\"ה ברש\"י ד\"ה האי תנא כו' ומה\"ט כתב הרב המפה בסי' שכ\"ח ס\"י דמי שרוצין לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת כדי להצילו כלומר דדוקא בבאים לאנסו שיעבור פעם א' את\"ד ז\"ל יע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> זה שכת' הרב דאפילו אם רוצין לאנוס נפש אחד מישראל אפילו לעבוד ע\"ז פעם אחת אין אומרים לאדם חטא בחלול שבת כדי שיזכה חבירך משום דהמחלל את השבת כאלו עובד ע\"ז. יש לדון בה דאפ' דדוקא בעובר ומחלל את השבת להכעיס הוא שאמרו דהוי כעע\"ז מפני שעיקר שבת הוא להאמין בבורא כי יש מצוי וברא את העולם בו' ימים ולא כדעת הכופרים שאומרי' שהעולם קדמון וכנודע ולכן המחלל את השבת בשאט בנפש הרי הוא כופר בעיקר הבורא והרי הוא עובד ע\"ז אבל המחלל את השבת להציל חבירו שלא יעבוד ע\"ז דאפילו עוב' אות' באונס הרי הוא מצווה בה דהיא א' מג' עבירות שיהרג ואל יעבור שפיר איכא למימר דכל כי ה\"ג אומרי' לאדם באיסור שבת חכש\"ח שלא יעבוד ע\"ז דחילול זה שמחלל לא מפני שאינו מאמין במצות שבת הוא כדי שנאמר דהרי הוא כעע\"ז אדרב' הוא מחללו כדי שלא יעבוד ע\"ז חבירו והרי בפיקוח נפש שניתן שבת לחלל אצלו מה שלא ניתן לעע\"ז משום פיקוח נפש שהרי אמרו יהרג ואל יעבור ואמרו ג\"כ אין מתרפאין בעצי ע\"ז ולפי זה יראה לע\"ד דאף משום ג\"ע ושפיכות דמים שרי לחלל שבת כדי להציל חבירו שלא יחטא בג\"ע וש\"ד כיון דשבת קיל לגבי דידהו דבהנהו נמי אמרינן דיהרג ואל יעבור ולא ניתנו לידחות מפני פיקוח נפש משא\"כ במצו' שבת וכמבואר בדברי רבינו פ\"א מה' יסודי התורה יע\"ש. ועיין בסנהדרין פ' בן סורר דע\"ג ע\"ב דאמרי' התם דלראב\"ש מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאתייא שבת חילול חילול מע\"ז ולפי דברי הרב מג\"א שכתב שהמחלל את השבת אפי' שאינו מכוין לחללו להכעיס הוי כעע\"ז ק' דאיך הותר להצילו בנפשו בשבת כיון דההורגו נמי מחלל שבת והוי כאלו עע\"ז. אמנם לפי מ\"ש ניחא דההורגו דאינו מחלל שבת להכעיס אלא להצילו לזה שעובד במזיד ולהכעיס דגבי דידיה שרי ואין בו משום עע\"ז אבל אותו שהוא מכוין להכעיס הרי הוא כופר במצות שבת והרי הוא כעע\"ז ומשום הכי ניתן להצילו בנפשו.<br><b> אמנם </b> ראיתי להתוס' ז\"ל שכתבו שם ד\"ה חד למעוטי ע\"ז וז\"ל ול\"ל קרא למעוטי שבת הא מציל גופיה קמחלל שבת כו' ואיך יחלל שבת הציל חבירו מחילול שבת כו' וי\"ל דמ\"מ ס\"ד דגזרת הכתוב כראב\"ש. ולפי מה שכתבנו אנו יד עניי לא הוו צריכין לזה אלא דשאני מציל גופיה דאינו מחללו את השבת להכעיס אין בו משום עע\"ז משא\"כ העובד ומחללו להכעיס דהרי הוא כעובד ע\"ז וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להרב מש\"ל בפ' כ\"ד מה' שבת הלכה ז' עלה ונסתפק שם ברודף אחר אחד מכל העריות שמותר להצילו בנפשו של רודף אם גם בשבת שרי לחלל את השבת להצילו דרציחה חשיב תיקון שמצילו מן העבירה או דילמא דמשו' הצלה מעבירה לא ניתן לחלל שבת והביא דברי הרי\"ף ז\"ל שכתב בפ' א\"ע גבי הא דאמר ר\"א ע\"ה מות' לנוחרו ביה\"כ כו' דמיירי שהיה רץ אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה כו' והעלה הדבר בצ\"ע יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא זכר ש'ר דברי המ\"א ז\"ל בסימן שכ\"ח ס\"י שכתב דמשום הצלת עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת ומסתמיות דבריו נראה דאפילו על איסור עריות כנערה המאורסה וכיוצא אין מחללין עליו את השבת וכמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל דאפילו על ע\"ז אין אומרים לאדם חטא כש\"ח. ומ\"מ יש לדחות דאף המ\"א אזיל ומודה בנערה המאורסה וכיוצא דניתן להצילה בנפשו דשרי לחלל שבת כיון דהות' ש\"ד לגבה והוא לא מיירי אלא בשאר עבירות גדולות דלא הותר להצילו בנפשו ועוד כמ\"ש לעיל דכיון דג\"ע חמיר דאמרינן בהו יהרג ואל יעבור משא\"כ במצות שבת הו\"ל קיל לגביה ואומרים לאדם חטא באיסור קל כדי ש\"ח באיסור חמור ודוק.<br><b> ומ\"מ </b> נראה לע\"ד להביא ראיה דשרי לרודף אחר העריות בשבת להצילו בנפשו מאות' ש��מרו בפ' יה\"כ דפ\"ה ע\"א וכבר היה רבי ישמעאל ור\"א כו' ונשאלה שאלה זו בפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב כו' ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק\"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת כו' והשתא אם איתא שהרודף אחר הערוה אע\"פ שמצילין אותה בנפשו של רודף אין מחללין עליה את השבת הא איכא למיפרך האי ק\"ו דשפיכות דמים קיל מאיסור שבת שהרי הרודף אחר הערוה ניתן לידחות אצלה ומצילין אות' בנפשו של רודף מה שא\"כ איסור שבת שלא ניתן לידחות להציל מן הערוה. ואין לדחות דגבי הצלה מן העריות היינו טעמא דלא דחייא שבת משום דבעי למידחי ב' איסורי' ש\"ד ושבת אבל איסור אחד דשבת יליף שפיר ר\"י מק\"ו דדחי שבת דהא ודאי בורכא הוא וכמבואר.<br><b> עוד </b> שמעתי מפי הרב המופלא כמוהרח\"א נר\"ו הביא ראיה דשרי מההיא דפ' בן סורר דע\"ב דיליף תלמודא קנס לאנוס' אע\"פ שהיא מחייבי כריתות מדכתיב חטא כו' ופרכינן דכיון דמסר עצמו למיתה שהרואהו מצילו בנפשו אין אדם מת ומשלם והוצרך רבא לשנויי במניחתו שלא יהרגנה ור' יאודה היא כו' והשתא אם איתא דבשבת אין מצילין אותה בנפשו לוקמא דמיירי בשבת ואתייא ככ\"ע את\"ד נר\"ו. אלא שלזה יש מקום לדחות דאפי' דבשבת אסו' לישראל להצילו בנפשו משום איסור' אכתי אפ' להצילו ע\"י גוים ששוכר גוי להורגו דליכא חילול שבת ע\"י ישראל ואכתי מסר עצמו למיתה מקרי ודוק.<br><b> ועוד </b> אפשר להביא ראיה צד היתר להצילו בנפשו ואפי' בשבת מטעם הואיל דהואיל והותר שפיכות דמים להציל את הערוה הותר נמי איסור חילול שבת על דרך שאמרו בפ\"ק דיבמות ד\"ז הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו וה\"נ אמרינן בפ\"ק דביצה ד\"ו הואיל והותר בשחיטה הותר נמי מאיסור מוקצה יע\"ש ושוב ראיתי למרן החבי\"ב בח\"מ סימן תכ\"ה הגה\"ט אות נ\"ו שכתב בפשיטות שכל רודף שניתן להצילו בנפשו בשבת נמי דינא הכי יע\"ש.<br><b> החילוק </b> הג' כתבו התוספות בשבת ובעירובין ובגיטין דמ\"א ע\"ב ובחגיגה ד\"ב ע\"ב דהא דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ה\"ד כשפשע חבירו כההיא דהדביק פת בתנור שפשע חבירו במה שהדביק סמוך לחשיכה ולא נתן דעתו על איסור שבת אבל כשלא פשע חבירו כההיא דעירובין שסומך על החבר שעישר פירותיו וכההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח וכההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה וכההיא דפסחים גבי עשה דהשלמה וכההיא דאתתא דחציה שפחה וחציה ב\"ח שהיא הית' מכשיל' בני אדם ודמו לאנוסים כל כה\"ג אומרים לאדם חטא כש\"ח ועוד תירצו לההיא דחציה שפחה דמשום דהוי מצוה דרבים אפילו דלא דמו לאנוסים משום מצוה דרבים כפו את רבה לשחררה יע\"ש. ועיין להר\"ב משפטי שמואל דקנ\"ד ע\"א שכתב בשם המורה דחילוק זה שחילקו התוס' בין פשע ללא פשע תפסו התוס' עיקר ודחו כל הנהו תירוצי דתירצו מעיקרא שהרי בעירובין ובגיטין ובחגיגה לא הזכירו תירוץ של מצוה רבה. ועוד דע\"פ חילוק זה יתיישב ההיא דפרק תמיד נשחט וההיא דעירובין גבי כהן שנמצא בו יבלת משא\"כ בתירוץ שתירצו דיש חילוק בין מצוה רבה לשאר מצוות דלא יתיישב והרב ז\"ל דחה לו דאף לחילוק זה דמצוה רבה יתיישב ההיא דפ' תמיד נשחט דהתם נמי אע\"ג דמצות ק\"פ לא חשיב מצוה רבה מ\"מ כיון דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וכדאמרינן התם מה\"ט נמי שרו הכהנים למדחי עשה דהשלמה דכהנים במקום בעלים קיימי ואין כאן משום אומרי' לאדם חכש\"ח. גם מה שהכריח המורה מדלא תירצו התוס' בעירובין ובגיטין האי תירוץ דמצוה רבה ש\"מ דלא ניחא להו בתירוץ זה כת' דאין זה הכרח דאיכא למימר דהתם לא תירצו הכי משום דמשמע להו דמצות פ\"ו לאו מצוה רבה כל כך היא כמצוה דרבים ומשו\"ה לא תירצו התם הכי אבל במצוה דרבים וכיוצא דמצוה רבה היא אזלי ומודו התוס' דאומרים לאדם חכש\"ח עיין שם ובדקנ\"ג ע\"ב וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי התוס' דפ' השולח דל\"ח ע\"א ד\"ה כופין כי שם תירצו בהדייא דמצו' פ\"ו משום דמצוה רבה היא משו\"ה אמרו דכופין את רבו יע\"ש. אלא שיש לגמגם למה בדמ\"א לא הזכיר תי' זה גם אשתמיט מינייהו דברי התוס' דפ\"ק דבתרא די\"ג ע\"א כי שם ישבו ג\"כ ההיא דפרק תמיד נשחט עפ\"י חילוק זה דמצוה רבה שאני כיע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרדב\"ז בח\"א סי' ק\"ל שנשאל בחולה שצריך להאכילו בשר בשבת וי"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין עיבוד באוכלין א' </span>\n<b> המעבד וא' המולח שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין כו'.</b> עיין להרפ\"ח בי\"ד בה' דם סימן ס\"ח ס\"ק י\"ז ד\"ה ואכתי כו' שעמד בענין אי בליעה ופליטה תלייא בבישול והביא מחלוקת בדבר דלר\"ת כל שאינו מבשל כגון כלי שני אינו מבליע ומפליט ובד\"ה עוד הביא כו' כתב ע\"ש הרשב\"א דהרמב\"ן סובר דלא תלי בבישול והביא ראיה מדין קערה שמלח בה בשר שאסורה כדאיתא בפרק כל הבשר משו' דמליח הרי הוא כרותח ואע\"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקבעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול וכתב ע\"ש הר\"ן שבסוף מס' ע\"ז דחה ראיה זו דשם בפרק כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול לא למדנו עכ\"ל ותמה עליו הרפ\"ח דמדקאמר רבא התם אין עיבוד באוכלין משמע ודאי דאתא לאורויי שריות' במליחת אוכלין מן התורה דאם איתא אכתי מחייב משום מבשל. ועוד דאף למאן דמחייב לא מחייב אלא משום עיבוד דוקא ואלו לדברי הר\"ן היה לו לומר אף משום מבשל ועוד דהתם פריך אמתני' דתני באבות מלאכות המולחו והמעבדו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח. ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו עייל שירטוט משמע דמולח ואופה תרי ענייני נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל\"כ היה לו לומר אפיק מולח שהרי נכללה תחת סוג אופה ועוד דבירושלמי כו' יע\"ש ואין בכל דחיותיו הללו כדי לדחות דברי הר\"ן ואדרבא יש לתמוה עליו בזה והוא דמה שהקשה מדאמר רבא אין עיבוד באוכלין דמשמע דאתא לאורויי שרייותא כו' אין זה הכרח משום דעלה דקאמר רבה בר רב הונא המולח בשר בשבת חייב משום מעבד קאמר רבא אין עיבוד באוכלין אבל משום בישול מחייב ורבה בר רב הונא קמ\"ל דאם התרו בו משום מעבד חייב ומה שהק' עוד מדלא פריך היינו מעבד היינו אופה משמע דלא מחייב משום מבשל הא לא אירייא דתנא כל מילתא דהוה במשכן קחשיב כדקאמר תלמודא לעיל עלה דפרכינן היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע\"ג דאיכא דדמייא ליה קחשיב לה כיון דבמשכן היה עיבוד בעורי' ואפייה בסמנים להכי חשיב להו משא\"כ במולחו ומעבדו דכיון דהעיבוד היא המליחה אמאי חשיב לה בתרתי. גם מאי דמשמע ליה בדברי הר\"ן דהמולח בשבת מחייב משום מבשל איכא לאתמוהי עליה טובא דהא קי\"ל דהמבשל בחמי טברייא פטור משום דבעינן תולדה דאש דכל דליכא תולדה דאש לא חשיב בישול כדאיתא בפרק כיצד צולין דמ\"א יע\"ש. וא\"כ איך יתחייב במולח בשבת משום מבשל. כי ע\"כ נראה דכוונת הר\"ן ז\"ל כלפי מאי דמשמע ליה להרמב\"ן ז\"ל באותה סוגייא דפרק כלל גדול דליכא משום בישול כלל במולח מדקאמר רבה אין עיבוד באוכלין דמשמע דשרי לגמרי לזה דחה הר\"ן ז\"ל דליתא דאפשר דאכתי אסיר משום בישול ורבה לא קאמר אלא דלא מחייב חטאת משום עיבוד דאין עיבוד באוכלין אבל איסורא איכא משום בישול אלא דחיוב חטאת משום בישול ליכא דבעינן בישול דאתי מתולדה דאש אבל איסורא מיהא איכא וכיון שכן לענין בליעה ופליטה הא איכא נמי בישול ומה\"ט אסיר. ועיין בספר שער המלך ה' חמץ ומצה פ\"ה הכ\"ד יע\"ש.<br><b> ודע </b> שהרב מש\"ל בדין זה הק' דבפ' הקומץ רבה דכ\"א אמרו תקריב מלח ואפי' בשבת דכיון דקי\"ל דאין עיבוד באוכלין למה לי קרא להתי' מליחה בשבת כיון דאין כאן מלאכה ועיין מה שיישב ע\"ש מוהר\"י אלפ'אנדארי. ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סימן א' כי שם הביא דבריו יותר בארוכה. ועיין בספר שער המלך בהלכות יו\"ט פ\"ג ה\"ד שעמד על דבריהם יע\"ש וראיתי למוהר\"י אלפאנדרי שתירץ בא' מן התירוצים עפ\"י מ\"ש בפסחים פ' אלו דברים שעירי הרגלים כשחל יו\"ט בשבת שהכהנים אוכלין אותם חיין ואמרו בת\"ך פרשת צו כחטאת כאשם מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאכול עם עורותיהן אוכלין. כת' הרא\"ה בס' בדק הבית דס\"ס דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך תקריב מלח וא\"כ להכי איצטריך קרא כשרצו הכהנים לאוכלן בעורן דמולחים ואפילו בשבת עכ\"ל. ותמיה לי דאיך יתכן שיהיו הכהנים מותרים לאכול שעירי הרגלים חיין וכ\"ש בעודן בעורן שהרי בפרק הזרוע דקל\"ב אמרי אמר ר\"ח מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי מ\"ט אמ' קרא לך נתתיו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ופסקה רבינו בפ\"ט מהל' בכורים ועיין במ\"ש בפ\"י מהלכות מעה\"ק הל' יו\"ד ובס' מש\"ל שם. ועיין בנדרים דף ס\"ה גבי צדקיה דאשכחיה לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבא חיה ופרש\"י דהיינו בשר שאינה מבושלת ואף לאיכא דאמרי שכתב שם רש\"י ארנבא חיה שלא נשחטה היינו ודאי משום דלישנא דארנבא חיה הכי משמע דאי שאינה מבושלת הול\"ל בשר ארנבא אבל לא שאם היה אוכל בשר חי דרך המלכים בכך ובמנחות פרק שתי הלחם דצ\"ט ע\"ב שנינו שעיר של יוה\"כ נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה ואמרינן בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדרים היו ומתוך ששונאים חכמי' את הבבליים קורין אותם על שמם יע\"ש ובתוס' כתבו וז\"ל אע\"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם לאוכלם כמו כן אף בשאר השנים דמחזי כרעבתנותא קורין להם כן יע\"ש.<br><b> ועפ\"י </b> האמור אפשר דאפילו שיבואו לידי נותר היו מגנים אותם כיון שלא הותר להם אכילת הקדשים אלא כדרך שהמלכים אוכלים. ומ\"מ יש לדחות דהיכא דאפש' אפש' והכתו' לא הקפיד אלא היכא דאפש' מיהו ההיא דפרק אלו דברים ק\"ט כיון דאפשר לאכול בלילה למה יהיו מותרים בי\"ט חיים מיהו יכולים אנו לומר דר\"פ עדיפא מינה מקשה ליה דאפי' תימא שהיו יכולים הכהנים לאוכלן חיים אכתי ליכא שמחה. אמנם הרב ז\"ל שרצה לומ' דלהכי אצטריך קרא ק\"ט. ועיין עוד במ\"ש הרב תי\"ט שם במנחות גבי הבבליים אוכלים אותו דאע\"ג דהיה צריך מליחה כו' מ\"מ אין עיבוד באוכלים כו' יע\"ש. ולא הזכיר סברת הרא\"ה שכתבנו דמצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח שייך אף בחלק הנאכל לכהנים. ועדיין יש לעיין בסברת הרוקח שכתב הרב מוצל מאש גבי שעירי הרגלים שנאכלים בלי מלח.<br><b> ודע </b> שהרב שער המלך בהלכות יו\"ט דמ\"ט ע\"ד ד\"ה ואיך שיהיה עמד מתמיה על הרב מש\"ל ומוהרי\"א דאשתמיט מינ��יהו סוגיי' דפ\"ק די\"ט די\"א ת\"ר אין מולחין החלבים בי\"ט וכו' וכתב הר\"ן דמולח את החלבים שייך ביה עיבוד כיון דחלבי' לאו אוכלים גמורים נינהו ולהכי יש בו משום מעבד וכ\"כ שם רש\"י בגמ' ד\"ה התם כו' וכ\"כ הרב המאירי שם בהדייא וא\"כ משו\"ה אצטריך קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח משום דבמליחת האימורים איכא משום עיבוד. ואולם הא ק\"ל כיון דשיעור עיבוד הוא כדי הלוך מיל כמ\"ש ה\"ה בפ\"ו מה' מ\"א הל' יו\"ד והכי איתא בפסחים פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"א עלה דמתני' הבצק החרש כו' אלא שבגירסתינו הוא ד' מילין ועיין בנידה דכ\"ה וכיון שכן ק' דאכתי למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאפשר למולחן ולא יבא לידי עיבוד שהיו מולחין אותם והיו מקריבין אותם מיד ע\"ג מזבח כמ\"ש הרשב\"א בפ' גיד הנשה בשם הראב\"ד ולא היה שוהה שיעור מיל דאז ליכא איסורא דעיבוד ובהכי ניחא ההיא דפרק ד' אחין דף ל\"ד ע\"ב דעלה דאמרינן זר ששמש במקדש בשבת חייב שתיים פרכינן זר ששמש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ואי בהקטרת האימורין הבערה ללאו יצתה כו' יע\"ש ואמאי לא קאמר כגון זר שמלח אימורין הראש דאיכ' משום זרות דהא מליחת בשר עבודה היא כמ\"ש שם רש\"י בפרק הקומץ דכ\"א עלה דאמרינן תקריב מלח ואפי' בשבת ואיכא משום שבות נמי דהא איכ' איסור עיבוד אלא משום דכיון דבמליחת האברי' ליכ' שיעורא דמיל משו\"ה לא חשיב מליחה זו עיבוד ובכן אכתי קשה למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאין במליחת הקרבן משום עיבוד. ועיין מה שיישב הרב הנז' לדעת ה\"ה ז\"ל עפ\"י מ\"ש בס' רב יוסף בדרשותיו די\"ו בשם מוהר\"מ בתשו' יע\"ש בדף ן' ע\"ג ד\"ה הן אמת יע\"ש ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דה\"ה ז\"ל מצי לפרש כוונת הברייתא דדריש תקריב מלח ואפי' בשבת היינו מהאי טעמא גופיה דאין במליחה זו שיעור עיבוד ומה\"ט דרשינן תקריב ואפילו בשבת כיון דאין כאן מלאכת עיבוד ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש צרוף ברזל בשבת המחמם </span>\n<b> את הברזל לצרפו במים ה\"ז תולדת מבעיר וחייב.</b> וכתב ה\"ה שם דלדעת הראב\"ד ורש\"י ז\"ל המצרף את הברזל בשבת יש בו משום מכה בפטיש אמנם לדעתם אין בו חיוב דאורייתא כי הצרוף דרבנן הוא כמ\"ש בפרק אמר להם הממונה דל\"ד ע\"ב. והוא ז\"ל נחלק עליהם וסייע לשיטת רבינו דס\"ל דהצרוף במכוין לצרף חייב מדאורייתא ולא מדרבנן וגם עיקר החיוב אינו משום מכה בפטיש כי אם משום תולדה דמכבה דמכה בפטיש ליכא כיון שאין עושים הצירוף בגמר מלאכה וכתב עוד דמההיא דפרק כירה דמ\"א נראה שהצירוף הוא דבר תורה אלא דבשאינו מכוין לר\"ש דאמר דש\"מ מותר ה\"נ מותר ולא חשיב פסיק רישיה דמוד' ביה ר\"ש דאסור מפני שאפשר שלא הגיע לצרוף ואינו בהכרח גמור שיצרף. והלח\"מ שם תמה עליו מהיכא משמע ליה מאותה סוגייא דהצירוף דאורייתא דאפשר דמאי דמקשה התם והא קא מצרף היינו לומר דס\"ס איכא איסורא דרבנן ועיין בשיטת הריטב\"א למסכת יומא דל\"ד שדקדק מאותה סוגייא דפ' כירה דצירוף דרבנן היפך מ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש.<br><b> והרב </b> המובהק מוהר\"י נוניס ה\"י בה\"ש כתב דה\"ה ז\"ל דקדק כן מהא דקאמ' התם אלא אי איתמר הכי איתמר כו' ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר\"ש ס\"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס\"ד ס\"ל כר\"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצירוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר\"י ס\"ל באיסור דאורייתא דדשא\"מ אסור אלא באיסור דרבנן הוא דס\"ל ��ר\"ש וס\"ל כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא דמשו\"ה במשאצ\"ל ס\"ל נמי כר\"י ותדע דבפ' ב\"מ דכ\"ב דקאמר התם בהדייא רב אמר אין הלכה כר\"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר\"ש בגרירה. והשתא קשה דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע ובההיא לא ק\"ל משום דא\"ל דבגרירה ס\"ל כר\"ש דדשא\"מ מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס\"פ כירה דמ\"ו ע\"ב זה נ\"ל לומר בכוונת ה\"ה ז\"ל עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> אדרבא מכאן ראיה דצירוף דרבנן דאי מדאורייתא היאך קאמ' שמואל הלכה כר\"ש בגרירה דמשמע דדוקא בגרירה דהוי דרבנן ס\"ל לשמואל דה' כר\"ש אבל בשאר דברי' דאסירי מדאורייתא אין הלכה כר\"ש ותו אי צירוף דאורייתא ואפי\"ה ס\"ל לשמואל דהלכה כר\"ש דבשגמר שרי כ\"ש בגרירה דרבנן ומאי קמ\"ל בגרירה אלא ודאי משמע דצירוף דרבנן והיא גופה קמ\"ל שמואל דלא תימא צירוף דאורייתא הוא ולא קי\"ל כר\"ש בהא אלא דוקא בגרי' שהוא דרבנן קמ\"ל דאף צירוף דרבנן הוא וקי\"ל כר\"ש והא דלא אקשי הש\"ס לעיל בפ' ב\"מ עלה דאמ' שמואל הלכה כר\"ש בגרירה מהא דאין מכבין גחלת של עץ ונטר עד הכא איכא למימר דהתם לא אייתי הש\"ס מילתא דשמואל אלא אגב גררא דקאמר אביי כל מילתיה דמר עביד כרב כו' ולא קאי בענין דבר שאינו מתכוין דאפליגו ר\"ש ור\"י אלא הכא ומשו\"ה שקיל וטרי הכא אי שמואל כר\"י או כר\"ש והא דלא משני כי אקשי דשמואל אדשמואל דלעולם דשמואל כר\"י באיסו' דאורייתא אבל באיסור דרבנן ס\"ל כר\"ש ולמה ליה לחלק בין דבר שא\"מ למשאצ\"ל הוא דמשום דהמקשה הקשה לדשמואל מההיא דמכבה גחלת של עץ דהוי משאצ\"ל וקמדמי משאצ\"ל לדשא\"מ ואיסו' דאורייתא לדרבנן קמשני ליה דמה אירייא משאצ\"ל לדשא\"מ וה\"נ הוה מצי לשנויי מה אירייא איסו' דאורייתא לדרבנן וחדא מינייהו נקט.<br><b> עו\"כ </b> ה\"ה דמהסוגייא דפרק א\"ל הממונה דל\"ד נראה בבאור שהצירוף מדבריהם ושיש לדחותה ולומר שהיא לדעת אביי בלבד ואין הל' כמותו אלא כרב ביבי דאמ' דוקא שלא הגיע לצירוף עכ\"ל. והנה לפי תירוץ זה ק\"ט מ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' עיוה\"כ שאם היה כ\"ג זקן או אסטניס מלבנים עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי שתפוג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס\"ל לרבי' דהלכה כרב ביבי הו\"ל לחלק ולומר דדוקא בשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפילו שבות ליכא וכדמוכח בהדייא מדברי התוס' דפרק כירה ד\"ה והלא מצרף יע\"ש. ואין לומר דמפני כך כתב ה\"ה ז\"ל אח\"ז כשהביא מה שדחה הרמב\"ן לאותה סוגייא דזה יראה לו דעת רבינו נוטה כמ\"ש בפ\"ב מהלכות עיוה\"כ כו' דא\"כ לא הול\"ל דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדייא כן והרב מוהר\"י נוניש כתב דאע\"ג דס\"ל דהלכה כרב ביבי לא חילק בין הגיע לצירוף ללא הגיע משו' דרב ביבי לא הוצרך לחלק כן אלא לדעת ר\"י דס\"ל בעלמא דדשא\"מ אסו' אמנם רבינו דפסק כר\"ש דס\"ל דדשא\"מ מותר אפילו בלא הגיע לצירוף שרי ומה שהוצרך לתת טעם דאין שבות במקדש לאו משום ליתא דצירוף הוא דקאמר הכי אלא משום ליתא דכיבוי דהא קי\"ל דכיבוי גחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ\"ש רש\"י בפ' כירה ורבינו ז\"ל לקמן א\"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה וע\"ז בא לתרץ דמה שהות' הכיבוי היינו משום דאין שבות במקדש את\"ד יע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> אין זה נכון דהא לדעת רבינו ז\"ל טעמ' דצירוף לאו משום דהוי תולדה דמכה בפטיש הוא אלא משום תולדה דמכבה הוא ודוקא במכבה כדי לצרף ומכוין לצרף מחייב משום מכבה אבל במכבה גחלת של מתכת ואינו מצ��ף או אינו מכוין לצרף תו לא מחייב משום מכבה דאין כאן כיבוי כמבואר ממ\"ש בפרקין ה\"ב וכיון שכן אכתי תקשי למה לו לרבינו בפ\"ב מהלכות עיוה\"כ למיהב טעמ' דאין שבות במקדש מאחר דאיהו ז\"ל פסק כר\"ש דדשא\"מ מות' ובההיא דעששיות לא קמכוין לצירוף אף משום מכבה ליכא ומותר הוא אפילו במדינה ואי ס\"ל דכל כה\"ג לא מיקרי דשא\"מ אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה דקי\"ל כר\"י דאסר א\"כ הו\"ל לחלק כרב ביבי ולמימר דדוקא בשלא הגיע לצירוף הוא דשרי ועוד שהרי כתב ה\"ה דאין כאן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו בהכרח שיצרף ואפשר שלא הגיע לצירוף וכיון שכן ע\"כ דלא הוי אלא דשא\"מ דלר\"ש מותר לכתחי' ואיברא דהיא גופה קשה על מ\"ש הלח\"מ ז\"ל הכא בסוף הלשון עמ\"ש ה\"ה דמכבה גחלת של מתכת לדעת רבינו דומה לקטימת קיסם דכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע\"פ שראוי לכך בקטימתו פטור ותמה עליו דהתם מותר לגמרי והכא פטור אבל אסור וי\"ל דאסור משום הכיבוי שכ\"כ רבינו המכבה את הגחלת כו' אבל מחמת הצירוף אין כאן איסור כלל התם נמי אין שם איסור כלל דקוטמו להריח עכ\"ל. וק\"ט דכיון דלדעת רבינו לא מחייב מצרף אלא משו' תולדה דמכבה א\"כ כי לא מכוין לצרף מאי מכבה איכא. ואולי דאיסו' הכיבוי שכתב הרב ז\"ל הוא משום גזירה דדמי לכיבוי גחלת של עץ דהתם אפי' אינו מכוין לעשות פחמין כיון דפסיק רישיה הוא אסור לכ\"ע גזרו בשל מתכת אטו של עץ ומשום טעמא דאין שבות במקדש התירו.<br><b> עוד </b> כתב ה\"ה אבל הרמב\"ן דחה ואמר שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת כו' ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה כו' עכ\"ל והק' הלח\"מ דאפי' לפי הסכמתו של ה\"ה שדעת רבינו כהרמב\"ן דצירוף עששיות דרבנן וגריס כגירסת התוס' אין שבות במקדש א\"כ למה תלה אביי הטעם היתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ\"ע עכ\"ד. ועיין להרב מוהר\"י נוניש הי\"ו מה שישב לזה ע\"פ מה שמצא כתו' להריטב\"א בשיטה כ\"י לשבת יע\"ש. ועיין עוד במ\"ש בחידושי הריטב\"א ז\"ל באותה סוגייא דפרק א\"ל הממונה דל\"ד וז\"ל והא דאצטריכי' למיהדר ולמימ' מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח פרק בתרא דעירובין וכדכתי' התם בס\"ד הילכך צירוף במתכוין לא שרי במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה כו' יע\"ש ובכן לא קשיא ולא מידי וברור."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אמירה לגוי שבות אסור </span>\n<b> לנו לומר לגוי לעשות מלאכה אעפ\"י שאינו מצווה על השבת.</b> עיין במ\"ש מרן בא\"ח סי' ש\"ז דאסור לומר לגוי הילך בשר זה ובשל לעצמך. וכתב שם המ\"א סקכ\"ט דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לומר לגוי לעשות והא דאסור לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה אפילו הדישה של הגוי התם נהנה בו ישראל שמרבה לו שכר במה שחוסמה אבל חסום פרתך ודוש בה שרי. ויש לשאול דתנן שולח אדם ירך לגוי אעפ\"י שגיד הנשה בתוכה מפני כו' אלמא מותר לומר לגוי אכול ג\"כ ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טריפות וי\"ל דאכילת הגוי שהדבר מוכיח ונרא' שהגוי להנאת עצמו קמכוין חשיב כאומר לגוי עשה מלאכתך כ\"כ הרקנ\"ט בפסקיו סימן ק\"ן ובהגמ\"ר פ\"ה. וכתב ע\"ז והנה לכאורה ק' מאי קמקשה מדתנן שולח אדם ג\"ה לגוי הא כבר כתב שבדבר שאין הישראל נהנה שרי. וי\"ל דס\"ל דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה לישראל דהא כיון שנתן לו ע\"כ ניחא ליה שיאכל וא\"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אבל מותר לומר בשל בשר שלך וכ\"כ בא\"ה סס\"י ה' ובי\"ד סימן רצ\"ז. וכ\"כ בת\"ח בשם רא\"ם ומותר לומר לגוי כבה דליקתך עכ\"ל.<br><b> ונראה </b> לע\"ד דכל שעושה הגוי בשביל ישראל ומטי ליה הנאה לישראל מלבד דאיכא איסור דאמירה לגוי שבות שייך בזה ג\"כ איסור מטעם שליחות למ\"ד יש שליחות לגוי לחומרא. ובהכי יתיישב קצת מאי דמיבעיי' לן בפ' השוכר את הפועלים ד\"ץ ע\"א כי אמרינן אמירה לגוי שבות הנ\"מ באיסור שבת דאיסור סקילה אבל באיסור לאו לא יע\"ש ולמ\"ד דלחומרא יש שליחות לגוי מאי קמיבעייא ליה. אם לא שנאמר דהכא שאני דהוי מלאכתו של גוי ובהא משום שליחות לגוי ליכא דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו בכל התורה כדאמרינן בקי' אמנם משום אמירה לגוי איכא ודוק. ומיהו היינו דוקא היכא דמטי הנאה לישראל מהנאתו של גוי בכה\"ג יש לאסור אמירה לגוי אמנם לא מטי הנאה לישראל כלל שרי ועיין להתוס' שם בפרק השוכר ד\"ה חסום פרתי כו' ומן האמור בזה אתה תחזה דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה בעד גוי אחר כגון להדליק לו שפופרת כל דאית ליה הנאה לישראל ופשוט. והראיה מהא דהילך בשר ובשל לעצמך ועיין להר\"ב חוות יאיר סימן מ\"ט דנ\"ב שנסתפק בזה וזה שנון ערוך בידינו כמדובר ומאי דמטי הרב ז\"ל משום דלחומרא יש שליחות אינה ענין כלל כיון דעיקר ההנאה הוי לגוי וליכא אלא טעמא דאמירה לגוי אפי' אינה אלא בעד הגוי דבעד ישראל אפי' לא אמר לו כלל אסיר כל שעשאו בשביל ישראל שוב ראיתי דשפיר י\"ל בזה דאסיר משום שליחות דהשליח המדליק השפופרת לאו להנאתו קעביד דשליחות דבעה\"ב קא עביד ודוק ועיין לרב אחאי הרב המובהק בס' חקרי לב בסימן ס\"ה שכתב בענין אומר לקטן לעשות דבר איסור דלקי משום שליחות אם לא היכא שאמר לו אכול דבר איסור דזה נהנה וזה מתחייב לא מצינו. אמנם כל שהקטן אינו נהנה לוקה משלחו משו' שליחות ואף דאין שלד\"ע ואפילו למ\"ד כל היכ' דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד\"ע קטן כחצר דמי דבע\"כ מותיב ביה ומחייב דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה י\"ד דבגוי יש שלד\"ע כיון דלא שייך לומר ביה דברי הרב ודברי התלמיד כו'. וכ\"כ בתשו' הרשב\"ץ הביאה מרן בב\"י ח\"מ סס\"י שפ\"ח דבגוי יש שלד\"ע יע\"ש וקטן נמי לגוי דמי ולא שייך ביה האי טעמא דדברי הרב כו' יע\"ש.<br><b> ול��ידי </b> אין דמיונו עולה יפה לא למ\"ש הר\"ב מש\"ל ולא למ\"ש הרשב\"ץ דע\"כ לא כתב הרב מש\"ל דגבי גוי יש שלד\"ע כיון דלא שייך ביה דברי הרב כו' במידי דהמשלח יש לו שייכות באותו מעש' השליחות שנותן הרבית ליד הגוי להוליכו לישראל בזה הוא שכתב הרב מש\"ל דיש שלד\"ע כיון דבגוי לא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה\"ז ודאי שלוחו של המשלח הוא ואע\"פ שהוא לדבר עבירה. וכן בנדון הרשב\"ץ שהשטר של ראובן שהיה ביד שמעון נתנו ביד גוי או אנס או מוסר ישראל והשליח נתנו לשר ואבדו ה\"ז השליח שלוחו של שמעון כיון שמסר שטרו ביד גוי או מוסר ואינו יכול לפטור עצמו בטענת אין שלד\"ע דלא שייך לומר אי בעי עביד אי בעי לא עביד כיון דודאי עביד וכל כה\"ג אמרינן יש שליח לד\"ע אבל באומר לקטן שיעשה איסור והוא לא עשה שום מעשה באמירתו דבר זה לקטן כי אם אמירה בעלמא מה מקום יש לומר בזה שהקטן יהיה שלוחו של האומר לו שיעשה איסור כאלו עשה האיסור המשלח עצמו הס כי לא להזכיר בענין זה של שליחות כמבואר ובזה ניחא לי מאי דהוה ק\"ל בעיקר דברי הר\"ב מש\"ל שכתב דבגוי יש שלד\"ע לכ\"ע ממ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ג ע\"א ד\"ה ועל הזקן שתיים כו' וז\"ל ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפרק ב' נזירים המקיף את הקטן חייב וה\"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף ואע\"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה כו' אין הלכה כרב אדא דסתמא דתלמודא בפ\"ק דבבא מציעא כר\"ה דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בר חיובא היא מחייב שולחה משמע דאם אקיף ליה גדול מחייב ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע\"ג דמקיף לאו בר חיובא דלא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקפי לי גדול והוי נפקות' לרב אדא כו' יע\"ש והשתא לפי דברי הר\"ב מש\"ל דבגוי לכ\"ע יש שלד\"ע היאך הוה מצי למימר הך נפקותא דאמר לנכרי אקפי לי גדול כיון דלכ\"ע חייב אלא ודאי דליתא אלא דאפילו למ\"ד כל היכא דגברא לאו בר חיובא יש שלד\"ע עדיין יש לנו לפוטרו מטעם דאין שליחות לגוי אלא דמדרבנן יש שליחות אמנם על פי האמור דע\"כ לא קאמר הר\"ב מש\"ל ז\"ל אלא במידי דהמשלח יש לו שייכות בשליחות הגוי ממילא לא קשייא מדברי התוס' הללו.<br><b> ודע </b> שהר\"ב מח\"א בה' שילוחין סימן י\"א כתב דאפשר דבפועל גוי אף דאין שליחות לגוי כיון דיד פועל כיד בעה\"ב חשיב שפיר שלוחו דידו שאני ויש להביא ראיה לדבריו מהא דתנן בפ\"ג דתרומות משנה ד' מרשה הוא את עבדו ושפחתו כו' תרומתו תרומה והנה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי ב' שערות מאי בעייא גביה אי דלא אייתי ב' שערות קטן אין תרומתו תרומה אלא ע\"כ בעבד כנעני מיירי ואפי\"ה אי נתן לו רשות תרומתו תרומה אלמא דיד פועל כיד בעה\"ב דמהני ביה שליחותו אף דאין שליחות לגוי וההיא דפרק כל הגט דכ\"ג דאמרינן דלמ\"ד מה אתם ישר' אף שלוחכם ישראל ממעטינן נמי עבד ל\"ק דהתם היינו למעט עבד שתרם ברשות דבר שאינו של רבו דלא שייך ביה לומר דיד עבד כיד רבו דלמ\"ד מה אתם בני ברית גם בזה מהני דהא עבד בר ברית הוא ולמ\"ד מה אתם ישראל לא מהני עבד ואמנם בתרומת רבו והרשהו מהני אף דליתיה בשליחות מטעם דיד עבד כיד רבו וכדמוכח מהא מתני' דפ\"ג דתרומות כמדובר. ואולם יש לדחות דאפשר דמיירי בתרומת פירות דרבנן ולעולם בעבד עברי מיירי דקטן יש לו שליחות מדרבנן וכעין מאי דאמרינן בגיטין דף ס\"ד שאני שתופי מבואות דרבנן דאית ליה לקטן זכיה מדרבנן אף אנן נמי נאמר דאית ליה שליחות מדרבנן והך תרומה מיירי בתרומה דרבנן וכן מוכח מדברי התוספות בשבועות בענין מקיף. ודע דאמירה לגוי שיאמר לחבירו לגוי לעשות לו מלאכה עיין ברכי יוסף בסימן ש\"ז אות ה' חוות יאיר סי' מ\"ט ונ\"ג בני יאודה דס\"ז בני חיי סימן ס\"ז. ודע עוד שאמירה לגוי שבות אפילו באיסורי' דרבנן כ\"כ מרן ב\"י בסי' רמ\"ד וז\"ל ועוד י\"ל דלא שני לן אמירה לגוי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובאיסורי שבת פשיטא הוא דשבות דשבות שנו רבותינו בכמה דוכתי' במקום מצוה לא גזרו ובשאר איסורי' דרבנן עיין להר\"ב שבות ליעקב ולהר\"ב נחפה בכסף חי\"ד סי' ד' ולהר\"ב ב\"י נר\"ו א\"ח סימן תקנ\"א אות ד'.<br><b> עלה </b> בידינו דכל שהגוי עושה מלאכה בעד ישראל ולא מטי הנאה מיניה לגוי שלא שכרו לכך אף בלא אמירה לגוי אסיר וכן כל שאומר לו לעשות ולא מטי הנאה לגוי אסור לישראל משום שליחות דגוי לחומרא ואי גוי בדידיה קטרח כאריס וכן בקבולת כל שאומר לו לעשות בשבת אסור משום אמירה לגוי דהא לא התירו בה אלא עם השמש ואם הוא במלאכתו של גוי אפילו משו' אמירה ליכא עיין בש\"ע סימן רמ\"ד וסי' רנ\"ב וסי' רמ\"ו."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך וז\"ל </span>\n<b> שכח </b>\n<b> והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה. </b>\n<b> ע\"כ עיין במ\"ש בס' קרית מלך רב וז\"ל עוד נלע\"ד לומר דרבינו ס\"ל דמאי דקאמר תלמודא מעיקרא אלא במזיד כו' אין הכונה לומר שהוא מזיד מעיקרא עד לבסוף כו' אלא ה\"פ כלומר דתחיל' שוגג וסופו מזיד ומאי דקאמר רב ביבי קודם שיבא לידי חיוב חטאת הוא כאלו אמר לידי איסור חטאת אם כן קודם שיבא לידי איסור סקילה שהוא יותר חמור מבעי ליה למנקט כו' ולפ\"ז נראה דאזלה לה קו' התוס' בד\"ה ואלא דהדר כו' גם לפי זה מאי דתריץ רב אשי ואמר לעולם במזיד הוי פירושו נמי הכי ונמצא לפי האמור דרבינו העתיק לשון הש\"ס וכוונתו כאמור.</b><br><b> ולע\"ד </b> אין מקום לפירוש זה כלל דאיך הפה יכולה לדבר דהאי מזיד לאו מעיקרא הוא אלא לבסוף קאמר דא\"כ תקשי ליה למאן התירו דכיון שהוא מזיד לבסוף ואין רצונו לרדותה עד שלא תאפה מי יתיר לו דאי כוונתו לומר דמזיד לאו דוקא אלא דהדר ואידכר קרי ליה מזיד א\"כ למה שינה הש\"ס הלשון בתכ\"ד דמעיקרא קאמר אלא דהדר ואידכר והשתא קאמר מזיד אלא ודאי דמזיד דקאמר הש\"ס היינו מזיד דמעיקרא והשתא הדר ביה ואתא למשאל אי שרי לרדותה וזה ברור וכל מה שהוקשה לו ע\"ד הרשב\"א ז\"ל שהן הן דברי ה\"ה ז\"ל לא ק\"מ מאחר שכתב הרשב\"א ז\"ל דמימרא דרב ביבי לפי המסקנא מתוקמא בין במזיד גמור בין בשוגג מעיקרא והדר אידכר ולא חיוב סקילה ממש קאמר עכ\"ל דמ\"ש ה\"ה ז\"ל ולמעלה מזה מפורש בסוגיין דלאו דוקא הדביק במזיד אלא אפילו בשוגג עכ\"ל אין כוונתו לומר דמההיא איכא פשיטותא למילתא דשרי לרדות אפילו בשוגג אלא כוונתו דמשם מבואר דמימרא דרב ביבי במסקנא דסוגייא דרב ביבי איירי אפילו בשוגג ולאו דוקא במזיד קמיירי אמנם לפום מאי דפשיט רב אחא בר יעקב משמיה דרב ביבי למסקנא דסוגיין דהתירו לרדותה משם תורה יוצאה דשרי לרדות בין בשוגג בין במזיד כיון דרב ביבי איירי בכל גוונא ודוק.<br><b> והנה </b> מתוך סוגייא זו דפ\"ק דשבת מבואר דאין אומרים לאדם חטא באיסור קל מדרבנן כרדיית הפת כדי שיזכה חבירך ולא יתחייב איסור חמור כמלאכה בשבת והתו' ז\"ל שם ובעירובין דל\"ב ובפסחים דפ\"ח ע\"ב ובחגיגה ד\"ב ע\"ב ובגיטין דל\"ח ע\"א ובב\"ב די\"ג עמדו בענין זה שמצינו מקומות שאומרי' לאדם חטא בשביל ש\"ח הפך סוגייא זו דשבת והעלו הרבה חלוקים בדבר ואני אמרתי אסוף אסיפם והיו לאחדים בידי.<br><b> הא </b> דוקא כשאין החטא בא לחבירו על ידו כההיא דהדביק פת בתנור הוא דאין אומ' לאדם חטא בש\"ח אבל אם בא החטא לחבירו על ידו כההיא דהאומר לחבירו צא ולקט תאנים מתאנתי התירו לו לתרום שלא מן המוקף אפילו דאיכ' איסור מדאורייתא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה סימן קכ\"ז כדי שיזכה חבירו שלא יאכל שלא מן המעושר. ולמ\"ד דתרומת פירות דרבנן התירו לו איסור דרבנן לתרום שלא מן המוקף במעשר דרבנן כדי שלא יאכל חבירו שלא מן המעושר דרבנן וסיימו על חילוק זה התוס' בפ\"ק דשבת וז\"ל ואומר ריב\"א דאפילו מדבק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור כו' אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמר לא יעשה אפילו איסור קל בידים עכ\"ל: וכוונתם דהוקשה להם דכיון דכשבא החטא לחבירו על ידו התיר רבי גבי ההיא דצא ולקוט תאנים לעבור ולתרום שלא מן המוקף כדי שלא יחטא חבירו אם כן משם היה יכול רב ביבי מעיקרא לפשוט הבעייא דהדביק פת בתנור דודאי יכול הוא לרדותה כיון שהחטא בא על ידו ולזה תירצו בשם ריב\"א דדוק' התם התירו מה\"ט דהחטא בא על ידו מפני שעדיין חבירו לא התחיל לעשות איסור וכדי שלא יתחיל ויחטא התירו לזה לתרום שלא מן המוקף אבל גבי הדביק פת בתנור שהתחיל באיסור וממילא יגמור מספקא ליה לרב ביבי אי שרי ליה לעשות איסור קל כדי שלא יגמר האיסור חמור שהתחיל ולפי מאי דמסיק הש\"ס הכא בהדביק פת בתנור דשרינן ליה לרדותה עד שלא יבא לידי איסור סקילה שמעינן דאפילו התחיל הוא באיסור ונגמר ממילא אפילו הכי אומרים לו שיחטא באיסור קל דרדייה כדי שלא יחטא באיסור מלאכה דשבת ודוקא לעצמו התירו לו ולא לאחרים ושמעינן נמי דע\"כ לא התירו לאחרים לחטא כשהחטא בא על ידם אלא דוקא כשלא התחילו האחרים באיסור אבל כשהתחילו באיסור אין אומרים בזה חטא כדי שיזכה חבירך אפי' שהחטא בא על ידו דדוקא גבי ההיא דצא ולקוט תאנים שעדיין לא התחיל חבירו לאכול שלא מן המעושר הוא דהתירו לחבר לתרום שלא מן המוקף אבל אם יהיה באופן שהתחיל חבירו באיסור וממילא יגמר אפשר שאין אנו אומרים חטא כדי שיזכה חבירך אפי' שהחטא בא על ידו ודוק. ומבואר יוצא מתוך דברי ריב\"א ז\"ל דיותר סברא הוא להתיר לחטא קודם שהתחיל באיסור כלל כדי שיזכה שלא יתחיל לחטא באיסור אחר כההיא דצא ולקוט תאנים ממה שנתיר לו לחטא אחר שהתחיל באיסור כדי שיזכה שלא יגמר האיסור ממילא כהא דהדביק פת בתנור.<br><b> ובכן </b> אני תמיה למה שראיתי למרן ב\"י ז\"ל בתשובותיו בדיני כתובה סימן ג' שהשיג ז\"ל על אחד מהמורים שרצה להתיר לאשה אחת מינקת לינשא בתוך כ\"ד חדש מפני שהיתה מזנה ואחד מטעמי ההיתר מפני שאומרים לאדם חטא כדי שתזכה כי הא דהדביק פת בתנור וכת' על זה מרן ז\"ל שאין הנדון דומה לראיה אפילו כדי עוכלא לדנא דהתם שאני שאם לא ימהר לרדות ממילא יבא לידי איסור סקילה ומש\"ה התירו אבל הכא דלא יבא האיסור ממילא אלא בקום עשה לא התירו עכ\"ל.<br><b> ולפי </b> מ\"ש בשם ריב\"א נראה שראיית המורה מההיא דרדיית הפת במכל שכן אתייא דאם לגבי איסור שכבר התחיל בו וממילא יגמר התירו לו לחטא כדי שיזכה כ\"ש באיסור שעדיין לא התחיל ולא יבא ממילא אלא בקום עשה שיש לנו להתיר וכההיא דצא ולקוט תאנים ודוחק לומר דאף ריב\"א לא קאמר אלא לפום מאי דלא אפשיטא בעייא דרב ביבי מעיקרא דלהכי לא פשיט לה מההיא דר' משום דאיכא למידחי דשאני התם שעדיין לא התחיל באיסור אבל לפום מאי דמסיק הש\"ס דאפשיטא בעייא דרב ביבי השתא אמרינן איפכא דכל שלא התחיל עדיין באיסור גרע טפי ולא אמרינן לו חטא כדי שתזכה ולא תחטא בקום עשה ומה שהתירו בההיא דצא ולקוט תאנים לתרום שלא מן המוקף כדי שיזכה חבירו ולא יאכל שלא מן המעושר היינו משום דהתם נמי חשוב כבא ממילא דודאי יאכל שלא מן המעושר שיסמוך על החבר שנתן לו דזה ודאי דוחק גדול וכמובן.<br><b> ותו </b> ק\"ל שאם כדברי מרן ז\"ל היכי הוה בעי תלמודא שם בפ\"ק דשבת ד\"ג ע\"ב למפשט בעייא דרב ביבי מדלא משנינן להנהו תרתי ברייתות דסתרי קתני חדא היתה מלאה פירות והוציאה לחוץ אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה ומשנינן לא קשיא כאן מבע\"י כאן משחשיכה מבע\"י לא קנסוה רבנן משחשיכה קנסוה רבנן ופרכינן איפכ' מסתבר' מבע\"י דאי שדי להו לא אתי בהו לידי חיוב חטאת לקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא לקנסו' רבנן ומדלא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי כו' הא לא קשיא ותפשוט כו' יע\"ש והשתא לדעת מרן ז\"ל מאי פשיטותא איכא לדרב ביבי מהכא דשאני ההיא דרב ביבי דממילא יגמר האיסור ומשום הכי מספ\"ל אי שרינן ליה איסורא דרבנן אבל הכא שאין האיסור נגמר ממילא אלא בקום עשה דשדי להו לפירו' שבידו לחוץ שפיר איכא למימר דלא חיישי רבנן להכי וקנסוה רבנן שלא יחזירנה אלא ודאי דכל שקרוב הדבר שיעשה איסור אפילו בקום עשה אומרים לו חטא כדי שתזכה וצ\"ע.<br><b> עוד </b> כתב מרן ז\"ל שם וז\"ל ועוד יש לחלק דשאני התם דההיא איסורא דרדיית הפת זוטר טובא דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה אפי' דרבנן ולאו שבו' היא כשאר שבותין ולא אסרוהו אלא משום דדמי לעובדים דחול כמבואר בדברי הר\"ן ז\"ל ומש\"ה התירוהו קודם שיבא לידי איסור סקילה אבל איסור מינקת דהוא איסורא דרבנן ממש ואיסו' חמור הוא דהא אית ביה סכנת נפש הולד איכא למי' דלא שרו ועוד יש לחלק דהתם שאני דכדי שלא יבא לידי איסור סקילה החמורה התירו לו איסור קל אבל כל היכא דלא אתי לידי איסור סקילה כי הכא שלא חשש המורה אלא דלא ליתי איסור לאו דקדשה ודנידה איכא למימר דלא התירוהו עכ\"ל. וק\"ט שהרי התירו לו לחבר לתרום שלא מן המוקף דהוי איסור דרבנן ממש למ\"ד דתרומת פירות האילן נמי דרבנן כדי שלא יאכל ע\"ה שאינו מעושר דרבנן וכ\"ש למ\"ד תרומת פירות האילן דאורייתא כשאינו מן המוקף דידהו הוי דאורייתא כמ\"ש הרשב\"א בסי' קכ\"ז נמצא דהתירו איסורא דרבנן או דאורייתא מפני איסור טבל דחמור אע\"פ שאין בו איסור סקילה הפך שני החילוקים הללו שחילק מרן ז\"ל ותו קשה שהרי התו' בשבת ובעירובין דל\"ב ובגיטין דל\"ח הכריחו מההיא דאמרינן בהשולח גבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דכופין את רבה לשחררה דמשום שלא יכשלו רבים בלאו דקדשה התירו לרבה לשחררה יע\"ש וא\"כ ה\"נ שהיתה אשה זו מזנה ונכשלי' רבים באיסור נידה ולאו דקדשה כמ\"ש המורה למה לא נתיר לה איסורא דרבנן.<br><b> ואולי </b> כוונת מרן ז\"ל לדחות ראיית המורה מההיא דרדיית הפת דמההיא ליכא ראיה כלל ומיהו אע\"פ שממקומות אחרים יש ראיה לדברי המורה וכמ\"ש לא חש להו מרן ז\"ל דכבר דחה עוד ואמר דהכא בנדון זה אין צורך להשיאה כדי לסלק המכשול דמאחר שנתקדש' נסתלק המכשול דכיון דחייבים עליו מיתת ב\"ד לא יבואו לזנות עמה וא\"כ מה צורך להשיאה בתוך כ\"ד חדש ולעבור איסורא דרבנן בלי צורך. ומה שחילק מרן ז\"ל בין איסור סקילה לשאר איסורין ואפילו איסור נידה עיין באותה שאמרו בפרק האשה בתרא דף קי\"ט ע\"א עלה דקאמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועיין במ\"ש שם רש\"י ז\"ל ועיין בספר דברי אמת בתשו' די\"ד ע\"ד יע\"ש.<br><b> החילוק </b> הב' כתבו התוס' בשבת ובפסחים ובגטין דל\"ח ע\"א ד\"ה כל המשחר' דבמצוה רבה כמצות פ\"ו וכן במצוה דרבים אומרים לאדם חטא כש\"ח ומש\"ה התירו לרב שיעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו כדי שיקיים עבד שחצייו ב\"ח מצות פ\"ו ולמדו דבר זה מההיא דברכות דמ\"ז גבי ר\"א ששיחר' עבדו להשלימו לעשרה ואמרי' התם מצוה דרבים שאני ובפ\"ק דבתרא די\"ג למדו התוס' ז\"ל חילוק זה מההיא דפסחים דנ\"ט דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות עשה דפסח שיש בו כרת ולההיא דר\"א ששיחרר עבדו דחו שם דמשו' דר\"א גופיה הוה שייך באותה מצוה מש\"ה שיחררו דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה יע\"ש ונראה דאף התוס' בשבת ובפסחים וגיטין לא למדו מההיא דר\"א עיקר החילוק דבמצוה רבה אומרים לאדם חכש\"ח דההיא ודאי איכא למידחי' כמו שדחו בפ\"ק דבתרא דשאני התם דר\"א גופיה הוה שייך באותה מצוה אלא עיקר הכרעתם היא מההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דכופין את רבו לשחררו ומה שהביאו ההיא דר\"א הוא לראיה דיש חילוק בין מצוה רבה למצוה זוטא כדקאמר תלמודא גבי ההיא מצוה דרבים שאני ואולם הא ק\"ל אמאי לא הביאו התוס' בשבת ופסחים וגיטין ראיה גמורה לדבריהם דבמצוה רבה אומרים לאדם חכש\"ח מההיא דפסחים דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות עשה דק\"פ שיש בו כרת כמו שהכריחו בפ\"ק דבתרא.<br><b> ואפשר </b> דמשמע להו דמהתם ליכא ראיה גמורה דאיכא למימר דכהנים כיון דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמם קיימי הו\"ל כאילו בעלים עצמן עברו אמצוות עשה דהשלמה ואומרים לאדם חטא כדי שתזכה הוא וכן מצאתי להרשב\"ץ ז\"ל בספר התשב\"ץ ח\"ב סי' כ\"ג די\"ב ע\"ב וכעין זה כתב הרב משפטי שמואל בסי' ק\"כ יע\"ש ועפי\"ז ממילא נתיישב אצלי מה שהקשה הרב מוהר\"א זאבי ז\"ל בדרשותיו דל\"ה סע\"ב על תירוץ מוהר\"י אבואלעפייא זלה\"ה בההיא דגדולה תשובה שודחה ל\"ת שבתורה מההיא דפסחים דדחו הכהנים עשה דהשלמה כדי שיקיים ישראל מ\"ע דפסח יע\"ש ואי קשיא לך לפי מ\"ש התוס' בפ\"ק דבתרא דההיא דר\"א דשיחרר עבדו היינו משום דר\"א גופיה עשה מצוה בכך א\"כ למה ליה לשנויי להש\"ס כי פריך התם והא מצוה הבאה בעבירה היא כו' מצוה דרבים שאני ואמאי לא משני דכיון דר\"א גופיה עשה מצוה בכך אומרים לאדם חטא כדי שתזכה הא ודאי לק\"מ דאי לאו דמשני הכי אכתי קשיא ליה שפיר דע\"כ לא אמרינן אומרים לאדם כו' אלא היכא דחוטא באיסור קל כדי שיזכה באיסור חמור או במצוה רבה דאי לא מאי חזית למדחי הא מקמי הא וכ\"ש כשעוב' על עשה בקום עשה כדי שלא לבטל מצות תפילה בשב ואל תעשה ולהכי הוצרך לשנויי שפיר מצוה דרבי' שאני ומש\"ה ניתן לעבור על מצוה אחרת אפי' בקום עשה דאומ' לאדם חטא כדי שתזכה וזה ברור.<br><b> ואולם </b> הא ק\"ל לפי חילוק זה שכתבו התוס' דבמצוה רבה אומרים לאדם חטא כדי שתזכה חבירך א\"כ ברדיית הפת למה לא התירו לאחרים לרדות בשבת כדי שיזכה חבירו במצוה רבה דשבת ששקולה כנגד כל התורה והמחלל שבת כאלו עובד ע\"ז וכ\"ש שאיסור רדיית הפת אינו אלא שבות דרבנן ואם איסור עשה דהשלמה ואיסור עשה דשחרור העבד דהוי דאוריית�� שרו רבנן לעבור משום קיום מצוה אחרת רבה כ\"ש דיש לנו להתיר לעבור אאיסור שבות דרבנן משום מצות שבת הגדולה ולפי מה שחילקו עוד התוס' בתר הכי דשאני הכא דפושע הוא ניחא אבל לפי חילוק זה שכתבו השתא קשה ואפשר דהתוס' ז\"ל בחילוק זה סמכו עדיין עמ\"ש בשם ריב\"א לחלק בין ההיא דעירובין דאמרינן ניחא ליה לחבר כו' להא דהכא דמספ\"ל לרב ביבי אם התירו לו לרדות את הפת דהכא שאני שכבר התחיל באיסור וממילא יגמר משא\"כ התם שעדיין לא נעשה האיסור הילכך אפי' לחילוק זה שחילקו דבמצוה רבה אומרים לאדם חטא כדי ש\"ח הכא לא התירו לחבירו אפילו שהיא מצוה רבה כיון שכבר התחיל באיסור וממילא יגמר הו\"ל כאילו כבר נעשה האיסו' ואיסורא דעבד עבד ולדידיה דוק' שרינן לרדות ולא לחבירו משא\"כ במצוה רבה דעלמא כההיא דמצות פ\"ו דחציו עבד וחציו ב\"ח וכההיא דמצוות ק\"פ דכדי לזכות לזה במצוה רבה אומרים לחבירו חטא באיסור קל כיון שזה לא התחיל לעבור על המצוה ואין ביטול המצוה נגמרת מאליה כי הכא ודוק.<br><b> ועפ\"י </b> חילוק זה דמצוה רבה או מצו' דרבים שחילקו התוס' ז\"ל ניחא להו נמי בשבת ובעירובין ובגיטין ההיא דאמרינן בהשולח גבי חצייה שפחה וחצייה ב\"ח שנהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה לשחררה דחשיב כמצוה דרבים שימנעו ולא יעברו על לאו דקדשה והתירו לרבה לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו כיע\"ש. ודבריהם ז\"ל הללו נראה דאשתמיט מיניה דבעל ההגהות על הרי\"ף אשר בספר תמים דעים והביא דבריו מרן החבי\"ב בכה\"ג א\"ח סימן ש\"ו שכתב בפ\"ח שרצים וז\"ל הרשב\"א ז\"ל נשאל אם מותר לחלל את השבת כדי להציל איש אחד מן הגוים שלא ימיר דתו והשיב דאסור ואפי' איסורא זוטא לא שרינן ליה למעבד כדי שיציל את חבירו מאיסורא רבה ואני נסתפקתי אם ינהוג זה הדין עצמו לגבי ציבור ויהיה נמנע היחיד מלעבור אפי' כדי להציל את הציבור מאיסור או לא ונסתפקתי בזה מפני שבפ\"ג שאכלו איתא דר\"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה ואע\"ג דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים. ואולי נחלק דשאני התם דגם הוא זוכה במצוה ההיא של רבים אבל שיעבור היחיד כדי לזכות לרבים והוא לא יזכה עמהם לא וצ\"ע עכ\"ל.<br><b> ואין </b> ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שהונח להם ההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר דכפו את רבה לשחרר' מפני הטעם דמצוה דרבים היא ומה\"ט התירו לרבה לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו וכ\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין דל\"ח ואולי יאמר הרב ז\"ל דהתם רבה ג\"כ הוה נוהג בה מנהג הפקר ואיכא זכיה לרבה ג\"כ במצוה זו ולפי\"ז הו\"ל כאומרים לאדם חטא כדי שתזכה ומדברי התוס' לא משמע הכי ודוק. ודע דמדברי התוס' מבואר דאף מי שחציו עבד וחציו ב\"ח יש בו עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד עבדות שבו ומש\"ה הוצרכו לומ' דמה שכופין את רבו לעבו' אעשה דלעולם בהם הוא משום דמצות פ\"ו מצו' רבה הוא וכן ההיא דחציה שפחה וחציה ב\"ח דפרק השולח דל\"ח דכפו את רבה לעבור אעשה זה הוא משו' דנהגו בה מנהג הפקר ואיכא מצוה דרבים וכן נראה ג\"כ מדברי התוס' רפ\"ק דחגיג' ד\"ה כופין את רבו שכתבו וז\"ל ואע\"ג דאמרינן המשחרר עבדו עובר בעשה כו' והתם חציו עבד וחציו בן חורין הוא ואפי\"ה כתבו דעובר בעשה אבל הרשב\"א ז\"ל בחי' לשבת כת' וז\"ל ולי נראה דשאני ההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח כיון דחציו ב\"ח לית ביה משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וק\"ל טובא דבפרק השולח דף ל\"ח מבואר דאף בחציו עבד וחציו ב\"ח איכא עשה דלעולם כו' שהרי גבי ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא קאמר אביי אי לאו דאמ' ר\"י אמ' שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כאיפנא ליה למריה וכתב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה ר\"י משום מילתא דאיסורא. ופרכינן ואביי משום איסורא לא והא אמר רב חנינא מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב\"ח וכפו את רבה ומשני' הכי השתא התם לא לעבד חזייא כו' הכא אפש' דמייחד לה לעבדיה יע\"ש והשתא לדעת הרשב\"א מאי קושיא מההיא דרב חנינא לדאביי דאביי לא מיירי בחציה שפחה אלא בשפחה גמורה דאית בה עשה דלעולם בהם תעבודו וההיא דרב חנינא בחציה שפחה דלית בה עשה דלעולם כו' אלא ודאי דלא שנא דבכולהו אית בהו עשה זה היפך דברי הרשב\"א ועיין להריטב\"א בחי' לגיטין דל\"ח כי שם תפס עיקר תירוץ זה שתירצו התוס' לההיא דמי שחצייו עבד דמשום דפ\"ו מצוה רבה היא הוא דכופין את רבו לשחררה. ואפשר לומר דעד כאן לא קאמר הרשב\"א ז\"ל דבחציו עבד ליכא עשה דלעיל כו' אלא בעבד דוקא משום דלגבי דידיה איכא מצות פ\"ו דהאיש מצווה על פ\"ו ובחציו עבד וחציו ב\"ח דאי איפשר לישא אשה לא שפחה ולא ב\"ח ומתבטל מפ\"ו קאמר ז\"ל דלגבי דידיה ליכא עשה דלעולם תעבודו אבל גבי שפחה דאתתא לא מפקדא על מצות פ\"ו וליכא בה ביטול מצוה אפילו בחציה שפחה וחצי' ב\"ח אית בה עשה דלעולם כו' ודוק.<br><b> ואת </b> זה ראיתי להר\"ן ז\"ל בהלכות שם בפרק השולח שכתב וז\"ל כל המשחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמ' פרכינן מתיבי מעשה בר\"א כו' ומשנינן מצוה שאני ואי עשה גמור היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בגוים לא תחונן וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו והנה תירוץ זה שתירץ בשם י\"מ כתבו ג\"כ הרשב\"א בחי' לגיטין בשם הרמב\"ן ז\"ל ומה שתמה עליו בזה הרשב\"א עיין בספר לשון ערומים דע\"ג ע\"ד שהעלה מן הישוב. גם מ\"ש דמשמע דלאו עשה גמור הוא כ\"כ ג\"כ הריטב\"א בחי' שם בשם רבו הרא\"ה ז\"ל דהאי עשה לאו עשה גמור הוא אלא איסורא דרבנן דסמכו ליה אקרא ור\"ע דאמר לקמן חובה חובה דרבנן קאמר עכ\"ל.<br><b> וראיתי </b> להרב לשון ערומים שם דע\"ד ע\"א הוקשה לו דאי לאו עשה גמור א\"כ מאי האי דפריך הש\"ס בברכות עלה דהך עובדא דר\"ג והא מצוה הבאה בעבירה היא ואצטריך לשנוי מצוה דרבים שאני והרי הך קושיא לר\"י אמר שמואל היא דאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה וכבר שמעינן ליה לשמואל בר\"פ לולב הגזול דס\"ל דבאיסורא דרבנן לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא וכ\"כ התוס' שם ד\"ה מתוך עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דבריו ז\"ל בזה דמה לו להרב ז\"ל לתלות תלונותיו על דברי הר\"ן והריטב\"א ז\"ל הללו דהא אפילו אם נאמר דעשה זה דלעולם דאורייתא ס\"ס אם המצוה שהיה רוצה ר\"ג לקיים היה מצוה דרבנן לשמוע קדושה וברכו כמ\"ש הרא\"ש שם אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה לשמואל כמצות לולב בי\"ט שני דיוצא בו לשמואל אפילו דעבר עבירה דאורייתא כגון גזל דאורייתא אלא ודאי דהא לא קשייא דאע\"ג דלשמואל אין בו משום מצוה הבאה בעבירה ויוצא בו י\"ח מ\"מ ודאי אסור לו לעבור האיסור' כדי לקיים מצוה דאטו לשמואל שרי ליה לגזול לולב בי\"ט שני כדי לקיים מצות נטילת לולב וא\"כ היינו דפרכינן בעובדא דר\"ג וכיון דמצו' הבאה בעבירה היא אע\"ג דיצא י\"ח באותה מצוה דרבנן מ\"מ לכתחילה היכי עבד ר\"ג הכי ועבר אעשה דרבנן כדי לקיים מצוה אחר' דמאי אולמיה דהאי מהאי וזה ברור.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שכתב וז\"ל אי ק\"ל הא ק\"ל במ\"ש הר\"ן דכשהוא משחררו להשלימו לעשרה הו\"ל כנותן דמי עצמו אי משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר דא\"כ כי תריץ תלמוד' מצוה שאני מאי הדר פריך מה\"ב היא דהרי כיון דמשום מצוה היא וצורך הרב מותר דלאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך עצמו ולעולם לא נכנס באיסו' עשה דהו\"ל כנותן דמי עצמו ואמאי אצטריך לשנויי מצוה דרבים שאני עכ\"ל. והא נמי ל\"ק לע\"ד דודאי אי לאו האי טעמא דמצוה דרבים שאני אפי' דמשחר' העבד משום צורך מצוה אחרת לאו לצורך הרב מקרי שהרי יוצא שכרו בהפסדו שהוא נשכר המצוה שבא לקיים ומאבד מידו מצוה דלעולם בהם תעבודו דכשהוא תחת ידו ומשתעבד כל יומא ויומא מקיים עשה זה וכשהוא משחררו עכשיו משום מצוה אחרת מה הרויח בזה אם נשכר במצוה זו איבד הוא את האחרת ונמצא שהוא משחררו על חינם והו\"ל מצוה הבאה בעבירה ולזה תריץ יתיב תלמודא שפיר דכיון דמצוה דרבים שאני הרי מרויח הרב בשחרור העבד מצוה רבה טפי ממצות לעולם כו' וכיון דנשכר במצוה זו טפי מהאחרת יש בזה צורך הרב ואין כאן חנינה ודוק.<br><b> ואולם </b> הא ק\"ל במ\"ש הר\"ן ז\"ל דהאי עשה לאו עשה גמור הוא דכיון דקרא כתיב בלשון ציווי ועשיה ככל שאר עשין שבתורה לעול' בהם תעבודו למה זה נאמר דאין זה עשה גמור ולמה יגרע עשה זה משאר עשין שבתורה ואם נאמר דלכך לא חשיב עשה גמור משום דאיכא למימר דקרא לא אתא אלא להתיר אחד מכל האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו כעבד ואי אתה מצווה עליו בבל תחיה כל נשמה וכדס\"ל לר\"י בפ\"ק דסוטה ד\"ג ע\"ב ואף דר\"ע פליג עליה וס\"ל דהא דר\"י מקרא דמהם תקנו עבד ואמה נפיק ואייתר לי' קרא דלעולם בהם תעבודו לקובעו חובה ואנן קי\"ל כר\"ע כמ\"ש הרי\"ף בפ' השולח אפשר דמשמע להו להר\"ן והריטב\"א דאף ר\"ע אזיל ומוד' בהא לר\"י דליכא עשה גמור ויתורא דקרא אתא לומר בהם תעבודו ולא באחיכם וכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה כדאיתא התם אלא דמדרבנן מיהא ס\"ל לר\"ע דחובה הוא להשתעבד בהם אם זו היתה כוונתם ק\"ט דא\"כ אידך קראי דפליגי ר\"י ור\"ע התם כגון קרא דוקנא האיש את אשתו דלר\"י רשות ולר\"ע חובה וכן קרא דלה יטמא כו' נימא דלר\"ע חובה מדרבנן הוא דהא בהנהו קראי נמי איכא למי' דלא אתא אלא לרשות שלא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה כדאמרי התם אליבא דר\"י וליכא למימר דאה\"נ דא\"כ איך טמאוהו ליוסף הכהן אחיו הכהנים כשמתה אשתו בע\"פ ובטלוהו ממצות ק\"פ כדאיתא בפ' טבול יום ד\"ק ואוקימנן לה התם כר\"ע והא כיון דליכא מצוה דלה יטמא מדרבנן למה זה עקרו מצות ק\"פ דאורייתא הא כיון דאפשר בלא\"ה דאף שיש כח ביד חכמים לעקור ד\"ת ואפילו במקום כרת בשב ואל תעשה כמו שמצינו גבי שכח ולא הביא איזמל מע\"ש שלא התירו להביאו בשבת ואפי' דרך כרמלית עיין בא\"ח סי' של\"א. אין ספק דהיינו דוקא מקום שאסרו מפני חשש שמא יעבור אדאורייתא בקום עשה כההיא דהתם שאם נתיר לו דרך כרמלית יבא להביא דרך ר\"ה אבל הכא אין טעם לבטלו ממ\"ע דפסח שיש בו כרת כדי שיקיים מצוה דלה יטמא מדרבנן אלא ודאי דחובה מדאורייתא קאמ' והדרא קושיא לדוכתא. ואפשר דדוקא קרא דלעולם בהם תעבודו ס\"ל לר\"ע דהוי חוב' מדרבנן משום דקרא דואחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך אצטריך לכדדרשינן בפ' אז\"נ דע\"ג וכמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דסוטה דלר\"ע מייתר ליה האי קרא מה שא\"כ לר\"י והשתא אי חובה מדרבנן קאמ' לא מיית' ליה קרא כדס\"ל לר\"י ודוק.<br><b> ודע </b> ששמעתי מקשים באותה סוגיי' דפ\"ק דסוטה ד\"ג ע\"ב דמבואר דר\"ע ס\"ל דכל היכא דאיכא למדרש בריבוי דקרא דרשינן ולא אמרינן דאתא לכדר\"י דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה ואלו בשבועות פ\"ב דח\"י סע\"ב אמרינן דר\"ע לא דריש או בכל שרץ לומר עד דידע אי בשרץ נטמא אי בנבילה איטמא משו' דס\"ל כר\"י דאמר כל פרשה שנאמרה ונשנית כו' יע\"ש. ולע\"ד לא קשיא מידי דדוקא בהני קראי דסוט' דייתורא דקרא הוא התיבה והמילה עצמה דוקנא או ויטמא אמרינהו קרא ב' פעמים קאמר ר\"ע דאין דרך לכתוב אגב שנשנית הפרשה לדבר אחר אבל בההיא דשבועות דפרט הכתוב מה שבכלל ס\"ל לר\"ע דכיון דפרט מה שבכלל לצורך פרט דבר אחר אפילו שהוא בתוך הכלל דאורחיה דקרא הוא בכל כה\"ג ובהכי דוקא הוא דקאמר רבי ישמעאל כל פ' שנאמרה ונשנית אבל לחזור ולכתוב המילה עצמה לא ודוק. ודרך אגב ראיתי להר\"ב החינוך בפרשת בהר סימן של\"ב שכתב וז\"ל מצוה ז' שנעבוד בכנעני לעולם כלו' שלא נשחרר אותו כו' שנאמר לעולם בהם תעבודו כו' ועבד כנעני נקרא א' מכל האומות שקנאו ישראל לשם עבדות אבל נתייחסו כל העבדים בשם כנען מפני שכנען נתקלל להיות עבד הוא וזרעו לעולם ואע\"פ שפרשה זו שנצטוינו בה מדבר בכנעניים כמ\"ש מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וכתוב למעלה מזה לתת לכם את ארץ כנען ידוע לחכמים דלאו משפחת כנען אשר בארצם דוקא נקראים עבדים כנעניים דה\"ה לכל שאר האומות שיש להם דין עבד כנעני לכל דבר עכ\"ל ודבריו תמוהים לע\"ד דמבוארים דבריו דס\"ל דעיקר מ\"ע דלעולם בהם תעבודו בכנעניים עצמן שבא\"י הוא אלא שחכמים למדונו דה\"ה לשאר האומות. וזה תימה דלכנעניים עצמן ליכא עשה זה כלל שהרי אנו מצווין עליהם בלא תחיה כל נשמה ועיקר עשה זה לא נאמר אלא בשאר האומות הבאים על שפחת כנענית שהולד הולך אחר הזכר כדאיתא בהדייא בפ\"ק דסוטה יע\"ש. גם הכתוב הזה מן הגוים אשר סביבותיכם כתב רש\"י ז\"ל בפי' התורה ובפ\"ק דסוטה דמיירי בעבדים שמחוץ לארץ כנען והרב ז\"ל הביא הך קרא לסיוע לדבריו דמיירי בעבדים כנעניים והוא תימה וצ\"ע.<br><b> ודע </b> שהרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן ז\"ל בא\"ח סי' ש\"ו כתב דמי ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל מומר להוציאה מכלל ישראל אם מותר לצאת בשבת חוץ לג' פרסאות להביא חותם מן המלך להצילה כדדחינן שבת גבי ספק נפשות והשיב כך דעתי נוט' שאין דוחין שבת על הצלה מעבירות לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואפילו איסורא זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה דע\"כ לא אמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר כו' אלא כשאותו האיסור בא לע\"ה על ידי חבר אבל בענין אחר לא כדמוכח פ\"ק דשבת בבעיא דהדביק פת בתנור ועוד צריך תלמוד עד שיעמד הדבר על בורייו עכ\"ל.<br><b> ומרן </b> ז\"ל שם כתב עליו וז\"ל והתוס' כתבו בפ\"ק דשבת בתחילה כדברי הרשב\"א ז\"ל ואח\"כ הקשו מדתנן מי שחציו עבד וחציו ב\"ח כו' ותירצו דשאני פ\"ו דמצוה רבה היא. ועוד י\"ל דדוקא היכא דפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה אבל היכא דלא פשע שרי למעבד איסורא זוטא כי היכי דלא לעביד חבריה איסורא רבה והוכיחו כן מפרק תמיד נשחט ומפרק בתרא דעירובין. והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתמיר דתה ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע ה\"נ לא פשע והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא ואי לא בעי למעבד כייפינן ליה כדאשכחן במי שחציו עבד וחציו ב\"ח שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פ\"ו כי רבה היא ��אפי' לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נר' דשפיר דמי דלגבי שלא תמיר ותעביר כל ימיה בחילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוא עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> אפש' דמש\"ה ספוקי מספ\"ל להרשב\"א בתשו' ולא פשיטא ליה מילתא דשרי מאלו הראיות שהביא מרן ז\"ל בשם תוס' דמוכח מינייהו דאומרי' לאדם חטא באיסורא זוטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה משום דלכולהו אית להו פירכא דאי לההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דכופין את רבו איכא למימ' דהרשב\"א ז\"ל אזיל לשיטתיה שדחה לזו בפרק קמא דשבת בחי' דלאו משום טעמא דפ\"ו מצוה רבה היא הוא דכופין את רבו אלא משום דבחציו עבד ליכא שום איסו' עשה דלעולם בהם תעבודו משום צד חורין שבו כמ\"ש לעיל. ולבר מדין איכא למימר כמ\"ש הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דעשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור מדאורייתא הוא אלא מדרבנן בעלמא ומש\"ה נדחה הוא לגבי מצות פ\"ו אבל אכתי אין ראיה לומ' דשרי לאדם לחטא במצוה גמורה דאורייתא כדי שיזכה חבירו במצוה אחרת אף שהיא גדולה ורבה. גם מההיא דפרק תמיד נשחט שכתב מרן ז\"ל שהוכיחו התוס' דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך במצוה רבה ליכא נמי כל כך ראיה לדעת הרשב\"א וכמ\"ש לעיל בשם התשב\"ץ דאיכא למימ' דמשו\"ה דחו הכהני' עשה דהשלמה כדי שיזכה הישראל במצות ק\"פ וכיון דכהנים שלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמן עומדים הו\"ל כאלו הבעלים עצמן עוברים על מ\"ע דהשלמה וכל כה\"ג כ\"ע מודו דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה. גם מההיא דפרק בתרא דעירובין שהוכיחו התוס' ליכא ראיה כ\"כ וכמ\"ש הרב משפטי שמואל בסימן ק\"כ דקנ\"ד ע\"ב דאיכא למימר דמשום טעמא דאין שבות במקדש הוא שהתירו לכהן לחתוך יבלת חבירו בשיניו ולאו משום טעמא דמצוה רבה ומ\"מ לפי דברי הריטב\"א בחי' לגיטין דל\"ח שתפס עיקר תירוץ התוס' ז\"ל לההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח דמשום דפ\"ו מצוה רבה היא משו\"ה אמרו דכופין את רבו לשחררו צדקו היטב דברי מרן ז\"ל. ועיין בהגהה אשר סביב הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דשבת שהסכים ג\"כ כתי' התוס' דהיכא דלא פשע אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. וכ\"כ ג\"כ רבינו ירוחם כמ\"ש הר\"ב משפטי שמואל דקנ\"ב ע\"ד יע\"ש.<br><b> והנה </b> אף שמרן ז\"ל מפשט פשיטא ליה בנדון הרשב\"א ז\"ל דשרי לחלל את השבת וכופין אותו ג\"כ כדי להציל נפש מישראל כדי שלא תמיר דתו ופסק כן בשלחנו הטהור בסימן ש\"ו סי\"ד כתב הרב מגן אברהם שם סקפ\"ט והרב ט\"ז ז\"ל שם דע\"כ לא התיר מרן ז\"ל אלא דוקא בנדון זה דהחשש היא שמא תמיר דתה ונמצא כל ימיה בחילול שבת ועובר על כל התורה כולה דכה\"ג דוקא אומרים לאדם חטא בשבת אחד כדי לזכות חבירו שישמור שבתות הרבה אבל אם רוצים לאנוס נפש אחד מישראל שתעבור עבירה אחת ואפילו לעבוד ע\"ז פעם אחת אין אומרים לאדם חטא בחילול שבת כדי שיזכה חבירך ולא יחטא שהרי אמרו המחלל את השבת כאלו עובד ע\"ז כדאי' בעירובין דס\"ח ועיין בחולין ד\"ה ברש\"י ד\"ה האי תנא כו' ומה\"ט כתב הרב המפה בסי' שכ\"ח ס\"י דמי שרוצין לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת כדי להצילו כלומר דדוקא בבאים לאנסו שיעבור פעם א' את\"ד ז\"ל יע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> זה שכת' הרב דאפילו אם רוצין לאנוס נפש אחד מישראל אפילו לעבוד ע\"ז פעם אחת אין אומרים לאדם חטא בחלול שבת כדי שיזכה חבירך משום דהמחלל את השבת כאלו עובד ע\"ז. יש לדון בה דאפ' דדוקא בעובר ומחלל את השבת להכעיס הוא שאמרו דהוי כעע\"ז מפני שעיקר שבת הוא להאמין בבורא כי יש מצוי וברא את העולם בו' ימים ולא כדעת הכופרים שאומרי' שהעולם קדמון וכנודע ולכן המחלל את השבת בשאט בנפש הרי הוא כופר בעיקר הבורא והרי הוא עובד ע\"ז אבל המחלל את השבת להציל חבירו שלא יעבוד ע\"ז דאפילו עוב' אות' באונס הרי הוא מצווה בה דהיא א' מג' עבירות שיהרג ואל יעבור שפיר איכא למימר דכל כי ה\"ג אומרי' לאדם באיסור שבת חכש\"ח שלא יעבוד ע\"ז דחילול זה שמחלל לא מפני שאינו מאמין במצות שבת הוא כדי שנאמר דהרי הוא כעע\"ז אדרב' הוא מחללו כדי שלא יעבוד ע\"ז חבירו והרי בפיקוח נפש שניתן שבת לחלל אצלו מה שלא ניתן לעע\"ז משום פיקוח נפש שהרי אמרו יהרג ואל יעבור ואמרו ג\"כ אין מתרפאין בעצי ע\"ז ולפי זה יראה לע\"ד דאף משום ג\"ע ושפיכות דמים שרי לחלל שבת כדי להציל חבירו שלא יחטא בג\"ע וש\"ד כיון דשבת קיל לגבי דידהו דבהנהו נמי אמרינן דיהרג ואל יעבור ולא ניתנו לידחות מפני פיקוח נפש משא\"כ במצו' שבת וכמבואר בדברי רבינו פ\"א מה' יסודי התורה יע\"ש. ועיין בסנהדרין פ' בן סורר דע\"ג ע\"ב דאמרי' התם דלראב\"ש מחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאתייא שבת חילול חילול מע\"ז ולפי דברי הרב מג\"א שכתב שהמחלל את השבת אפי' שאינו מכוין לחללו להכעיס הוי כעע\"ז ק' דאיך הותר להצילו בנפשו בשבת כיון דההורגו נמי מחלל שבת והוי כאלו עע\"ז. אמנם לפי מ\"ש ניחא דההורגו דאינו מחלל שבת להכעיס אלא להצילו לזה שעובד במזיד ולהכעיס דגבי דידיה שרי ואין בו משום עע\"ז אבל אותו שהוא מכוין להכעיס הרי הוא כופר במצות שבת והרי הוא כעע\"ז ומשום הכי ניתן להצילו בנפשו.<br><b> אמנם </b> ראיתי להתוס' ז\"ל שכתבו שם ד\"ה חד למעוטי ע\"ז וז\"ל ול\"ל קרא למעוטי שבת הא מציל גופיה קמחלל שבת כו' ואיך יחלל שבת הציל חבירו מחילול שבת כו' וי\"ל דמ\"מ ס\"ד דגזרת הכתוב כראב\"ש. ולפי מה שכתבנו אנו יד עניי לא הוו צריכין לזה אלא דשאני מציל גופיה דאינו מחללו את השבת להכעיס אין בו משום עע\"ז משא\"כ העובד ומחללו להכעיס דהרי הוא כעובד ע\"ז וצ\"ע.<br><b> וראיתי </b> להרב מש\"ל בפ' כ\"ד מה' שבת הלכה ז' עלה ונסתפק שם ברודף אחר אחד מכל העריות שמותר להצילו בנפשו של רודף אם גם בשבת שרי לחלל את השבת להצילו דרציחה חשיב תיקון שמצילו מן העבירה או דילמא דמשו' הצלה מעבירה לא ניתן לחלל שבת והביא דברי הרי\"ף ז\"ל שכתב בפ' א\"ע גבי הא דאמר ר\"א ע\"ה מות' לנוחרו ביה\"כ כו' דמיירי שהיה רץ אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה כו' והעלה הדבר בצ\"ע יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא זכר ש'ר דברי המ\"א ז\"ל בסימן שכ\"ח ס\"י שכתב דמשום הצלת עבירה גדולה אין מחללין עליו את השבת ומסתמיות דבריו נראה דאפילו על איסור עריות כנערה המאורסה וכיוצא אין מחללין עליו את השבת וכמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל דאפילו על ע\"ז אין אומרים לאדם חטא כש\"ח. ומ\"מ יש לדחות דאף המ\"א אזיל ומודה בנערה המאורסה וכיוצא דניתן להצילה בנפשו דשרי לחלל שבת כיון דהות' ש\"ד לגבה והוא לא מיירי אלא בשאר עבירות גדולות דלא הותר להצילו בנפשו ועוד כמ\"ש לעיל דכיון דג\"ע חמיר דאמרינן בהו יהרג ואל יעבור משא\"כ במצות שבת הו\"ל קיל לגביה ואומרים לאדם חטא באיסור קל כדי ש\"ח באיסור חמור ודוק.<br><b> ומ\"מ </b> נראה לע\"ד להביא ראיה דשרי לרודף אחר העריות בשבת להצילו בנפשו מאות' שאמרו בפ' יה\"כ דפ\"ה ע\"א וכבר היה רבי ישמעאל ור\"א כו' ונשאלה שאלה זו בפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב כו' ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק\"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת כו' והשתא אם איתא שהרודף אחר הערוה אע\"פ שמצילין אותה בנפשו של רודף אין מחללין עליה את השבת הא איכא למיפרך האי ק\"ו דשפיכות דמים קיל מאיסור שבת שהרי הרודף אחר הערוה ניתן לידחות אצלה ומצילין אות' בנפשו של רודף מה שא\"כ איסור שבת שלא ניתן לידחות להציל מן הערוה. ואין לדחות דגבי הצלה מן העריות היינו טעמא דלא דחייא שבת משום דבעי למידחי ב' איסורי' ש\"ד ושבת אבל איסור אחד דשבת יליף שפיר ר\"י מק\"ו דדחי שבת דהא ודאי בורכא הוא וכמבואר.<br><b> עוד </b> שמעתי מפי הרב המופלא כמוהרח\"א נר\"ו הביא ראיה דשרי מההיא דפ' בן סורר דע\"ב דיליף תלמודא קנס לאנוס' אע\"פ שהיא מחייבי כריתות מדכתיב חטא כו' ופרכינן דכיון דמסר עצמו למיתה שהרואהו מצילו בנפשו אין אדם מת ומשלם והוצרך רבא לשנויי במניחתו שלא יהרגנה ור' יאודה היא כו' והשתא אם איתא דבשבת אין מצילין אותה בנפשו לוקמא דמיירי בשבת ואתייא ככ\"ע את\"ד נר\"ו. אלא שלזה יש מקום לדחות דאפי' דבשבת אסו' לישראל להצילו בנפשו משום איסור' אכתי אפ' להצילו ע\"י גוים ששוכר גוי להורגו דליכא חילול שבת ע\"י ישראל ואכתי מסר עצמו למיתה מקרי ודוק.<br><b> ועוד </b> אפשר להביא ראיה צד היתר להצילו בנפשו ואפי' בשבת מטעם הואיל דהואיל והותר שפיכות דמים להציל את הערוה הותר נמי איסור חילול שבת על דרך שאמרו בפ\"ק דיבמות ד\"ז הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו וה\"נ אמרינן בפ\"ק דביצה ד\"ו הואיל והותר בשחיטה הותר נמי מאיסור מוקצה יע\"ש ושוב ראיתי למרן החבי\"ב בח\"מ סימן תכ\"ה הגה\"ט אות נ\"ו שכתב בפשיטות שכל רודף שניתן להצילו בנפשו בשבת נמי דינא הכי יע\"ש.<br><b> החילוק </b> הג' כתבו התוספות בשבת ובעירובין ובגיטין דמ\"א ע\"ב ובחגיגה ד\"ב ע\"ב דהא דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ה\"ד כשפשע חבירו כההיא דהדביק פת בתנור שפשע חבירו במה שהדביק סמוך לחשיכה ולא נתן דעתו על איסור שבת אבל כשלא פשע חבירו כההיא דעירובין שסומך על החבר שעישר פירותיו וכההיא דמי שחציו עבד וחציו ב\"ח וכההיא דר\"א ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה וכההיא דפסחים גבי עשה דהשלמה וכההיא דאתתא דחציה שפחה וחציה ב\"ח שהיא הית' מכשיל' בני אדם ודמו לאנוסים כל כה\"ג אומרים לאדם חטא כש\"ח ועוד תירצו לההיא דחציה שפחה דמשום דהוי מצוה דרבים אפילו דלא דמו לאנוסים משום מצוה דרבים כפו את רבה לשחררה יע\"ש. ועיין להר\"ב משפטי שמואל דקנ\"ד ע\"א שכתב בשם המורה דחילוק זה שחילקו התוס' בין פשע ללא פשע תפסו התוס' עיקר ודחו כל הנהו תירוצי דתירצו מעיקרא שהרי בעירובין ובגיטין ובחגיגה לא הזכירו תירוץ של מצוה רבה. ועוד דע\"פ חילוק זה יתיישב ההיא דפרק תמיד נשחט וההיא דעירובין גבי כהן שנמצא בו יבלת משא\"כ בתירוץ שתירצו דיש חילוק בין מצוה רבה לשאר מצוות דלא יתיישב והרב ז\"ל דחה לו דאף לחילוק זה דמצוה רבה יתיישב ההיא דפ' תמיד נשחט דהתם נמי אע\"ג דמצות ק\"פ לא חשיב מצוה רבה מ\"מ כיון דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וכדאמרינן התם מה\"ט נמי שרו הכהנים למדחי עשה דהשלמה דכהנים במקום בעלים קיימי ואין כאן משום אומרי' לאדם חכש\"ח. גם מה שהכריח המורה מדלא תירצו התוס' בעירובין ובגיטין האי תירוץ דמצוה רבה ש\"מ דלא ניחא להו בתירוץ זה כת' דאין זה הכרח דאיכא למימר דהתם לא תירצו הכי משום דמשמע להו דמצות פ\"ו לאו מצוה רבה כל כך היא כמצוה דרבים ומשו\"ה לא תירצו התם הכי אבל במצוה דרבים וכיוצא דמצוה רבה היא אזלי ומודו התוס' דאומרים לאדם חכש\"ח עיין שם ובדקנ\"ג ע\"ב וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי התוס' דפ' השולח דל\"ח ע\"א ד\"ה כופין כי שם תירצו בהדייא דמצו' פ\"ו משום דמצוה רבה היא משו\"ה אמרו דכופין את רבו יע\"ש. אלא שיש לגמגם למה בדמ\"א לא הזכיר תי' זה גם אשתמיט מינייהו דברי התוס' דפ\"ק דבתרא די\"ג ע\"א כי שם ישבו ג\"כ ההיא דפרק תמיד נשחט עפ\"י חילוק זה דמצוה רבה שאני כיע\"ש.<br><b> וראיתי </b> להרדב\"ז בח\"א סי' ק\"ל שנשאל בחולה שצריך להאכילו בשר בשבת וי"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש אין עיבוד באוכלין א' </span>\n<b> המעבד וא' המולח שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין כו'.</b> עיין להרפ\"ח בי\"ד בה' דם סימן ס\"ח ס\"ק י\"ז ד\"ה ואכתי כו' שעמד בענין אי בליעה ופליטה תלייא בבישול והביא מחלוקת בדבר דלר\"ת כל שאינו מבשל כגון כלי שני אינו מבליע ומפליט ובד\"ה עוד הביא כו' כתב ע\"ש הרשב\"א דהרמב\"ן סובר דלא תלי בבישול והביא ראיה מדין קערה שמלח בה בשר שאסורה כדאיתא בפרק כל הבשר משו' דמליח הרי הוא כרותח ואע\"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקבעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול וכתב ע\"ש הר\"ן שבסוף מס' ע\"ז דחה ראיה זו דשם בפרק כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול לא למדנו עכ\"ל ותמה עליו הרפ\"ח דמדקאמר רבא התם אין עיבוד באוכלין משמע ודאי דאתא לאורויי שריות' במליחת אוכלין מן התורה דאם איתא אכתי מחייב משום מבשל. ועוד דאף למאן דמחייב לא מחייב אלא משום עיבוד דוקא ואלו לדברי הר\"ן היה לו לומר אף משום מבשל ועוד דהתם פריך אמתני' דתני באבות מלאכות המולחו והמעבדו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח. ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו עייל שירטוט משמע דמולח ואופה תרי ענייני נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל\"כ היה לו לומר אפיק מולח שהרי נכללה תחת סוג אופה ועוד דבירושלמי כו' יע\"ש ואין בכל דחיותיו הללו כדי לדחות דברי הר\"ן ואדרבא יש לתמוה עליו בזה והוא דמה שהקשה מדאמר רבא אין עיבוד באוכלין דמשמע דאתא לאורויי שרייותא כו' אין זה הכרח משום דעלה דקאמר רבה בר רב הונא המולח בשר בשבת חייב משום מעבד קאמר רבא אין עיבוד באוכלין אבל משום בישול מחייב ורבה בר רב הונא קמ\"ל דאם התרו בו משום מעבד חייב ומה שהק' עוד מדלא פריך היינו מעבד היינו אופה משמע דלא מחייב משום מבשל הא לא אירייא דתנא כל מילתא דהוה במשכן קחשיב כדקאמר תלמודא לעיל עלה דפרכינן היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרווייהו אע\"ג דאיכא דדמייא ליה קחשיב לה כיון דבמשכן היה עיבוד בעורי' ואפייה בסמנים להכי חשיב להו משא\"כ במולחו ומעבדו דכיון דהעיבוד היא המליחה אמאי חשיב לה בתרתי. גם מאי דמשמע ליה בדברי הר\"ן דהמולח בשבת מחייב משום מבשל איכא לאתמוהי עליה טובא דהא קי\"ל דהמבשל בחמי טברייא פטור משום דבעינן תולדה דאש דכל דליכא תולדה דאש לא חשיב בישול כדאיתא בפרק כיצד צולין דמ\"א יע\"ש. וא\"כ איך יתחייב במולח בשבת משום מבשל. כי ע\"כ נראה דכוונת הר\"ן ז\"ל כלפי מאי דמשמע ליה להרמב\"ן ז\"ל באותה סוגייא דפרק כלל גדול דליכא משום בישול כלל במולח מדקאמר רבה אין עיבוד באוכלין דמשמע דשרי לגמרי לזה דחה הר\"ן ז\"ל דליתא דאפשר דאכתי אסיר משום בישול ורבה לא קאמר אלא דלא מחייב חטאת משום עיבוד דאין עיבוד באוכלין אבל איסורא איכא משום בישול אלא דחיוב חטאת משום בישול ליכא דבעינן בישול דאתי מתולדה דאש אבל איסורא מיהא איכא וכיון שכן לענין בליעה ופליטה הא איכא נמי בישול ומה\"ט אסיר. ועיין בספר שער המלך ה' חמץ ומצה פ\"ה הכ\"ד יע\"ש.<br><b> ודע </b> שהרב מש\"ל בדין זה הק' דבפ' הקומץ רבה דכ\"א אמרו תקריב מלח ואפי' בשבת דכיון דקי\"ל דאין עיבוד באוכלין למה לי קרא להתי' מליחה בשבת כיון דאין כאן מלאכה ועיין מה שיישב ע\"ש מוהר\"י אלפ'אנדארי. ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סימן א' כי שם הביא דבריו יותר בארוכה. ועיין בספר שער המלך בהלכות יו\"ט פ\"ג ה\"ד שעמד על דבריהם יע\"ש וראיתי למוהר\"י אלפאנדרי שתירץ בא' מן התירוצים עפ\"י מ\"ש בפסחים פ' אלו דברים שעירי הרגלים כשחל יו\"ט בשבת שהכהנים אוכלין אותם חיין ואמרו בת\"ך פרשת צו כחטאת כאשם מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאכול עם עורותיהן אוכלין. כת' הרא\"ה בס' בדק הבית דס\"ס דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך תקריב מלח וא\"כ להכי איצטריך קרא כשרצו הכהנים לאוכלן בעורן דמולחים ואפילו בשבת עכ\"ל. ותמיה לי דאיך יתכן שיהיו הכהנים מותרים לאכול שעירי הרגלים חיין וכ\"ש בעודן בעורן שהרי בפרק הזרוע דקל\"ב אמרי אמר ר\"ח מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי מ\"ט אמ' קרא לך נתתיו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ופסקה רבינו בפ\"ט מהל' בכורים ועיין במ\"ש בפ\"י מהלכות מעה\"ק הל' יו\"ד ובס' מש\"ל שם. ועיין בנדרים דף ס\"ה גבי צדקיה דאשכחיה לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבא חיה ופרש\"י דהיינו בשר שאינה מבושלת ואף לאיכא דאמרי שכתב שם רש\"י ארנבא חיה שלא נשחטה היינו ודאי משום דלישנא דארנבא חיה הכי משמע דאי שאינה מבושלת הול\"ל בשר ארנבא אבל לא שאם היה אוכל בשר חי דרך המלכים בכך ובמנחות פרק שתי הלחם דצ\"ט ע\"ב שנינו שעיר של יוה\"כ נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה ואמרינן בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדרים היו ומתוך ששונאים חכמי' את הבבליים קורין אותם על שמם יע\"ש ובתוס' כתבו וז\"ל אע\"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם לאוכלם כמו כן אף בשאר השנים דמחזי כרעבתנותא קורין להם כן יע\"ש.<br><b> ועפ\"י </b> האמור אפשר דאפילו שיבואו לידי נותר היו מגנים אותם כיון שלא הותר להם אכילת הקדשים אלא כדרך שהמלכים אוכלים. ומ\"מ יש לדחות דהיכא דאפש' אפש' והכתו' לא הקפיד אלא היכא דאפש' מיהו ההיא דפרק אלו דברים ק\"ט כיון דאפשר לאכול בלילה למה יהיו מותרים בי\"ט חיים מיהו יכולים אנו לומר דר\"פ עדיפא מינה מקשה ליה דאפי' תימא שהיו יכולים הכהנים לאוכלן חיים אכתי ליכא שמחה. אמנם הרב ז\"ל שרצה לומ' דלהכי אצטריך קרא ק\"ט. ועיין עוד במ\"ש הרב תי\"ט שם במנחות גבי הבבליים אוכלים אותו דאע\"ג דהיה צריך מליחה כו' מ\"מ אין עיבוד באוכלים כו' יע\"ש. ולא הזכיר סברת הרא\"ה שכתבנו דמצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח שייך אף בחלק הנאכל לכהנים. ועדיין יש לעיין בסברת הרוקח שכתב הרב מוצל מאש גבי שעירי הרגלים שנאכלים בלי מלח.<br><b> ודע </b> שהרב שער המלך בהלכות יו\"ט דמ\"ט ע\"ד ד\"ה ואיך שיהיה עמד מתמיה על הרב מש\"ל ומוהרי\"א דאשתמיט מינייהו סוגיי' דפ\"ק די\"ט די\"א ת\"ר אין מולחין החלבים בי\"ט וכו' וכתב הר\"ן דמולח את החלבים שייך ביה עיבוד כיון דחלבי' לאו אוכלים גמורים נינהו ולהכי יש בו משום מעבד וכ\"כ שם רש\"י בגמ' ד\"ה התם כו' וכ\"כ הרב המאירי שם בהדייא וא\"כ משו\"ה אצטריך קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח משום דבמליחת האימורים איכא משום עיבוד. ואולם הא ק\"ל כיון דשיעור עיבוד הוא כדי הלוך מיל כמ\"ש ה\"ה בפ\"ו מה' מ\"א הל' יו\"ד והכי איתא בפסחים פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"א עלה דמתני' הבצק החרש כו' אלא שבגירסתינו הוא ד' מילין ועיין בנידה דכ\"ה וכיון שכן ק' דאכתי למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאפשר למולחן ולא יבא לידי עיבוד שהיו מולחין אותם והיו מקריבין אותם מיד ע\"ג מזבח כמ\"ש הרשב\"א בפ' גיד הנשה בשם הראב\"ד ולא היה שוהה שיעור מיל דאז ליכא איסורא דעיבוד ובהכי ניחא ההיא דפרק ד' אחין דף ל\"ד ע\"ב דעלה דאמרינן זר ששמש במקדש בשבת חייב שתיים פרכינן זר ששמש במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ואי בהקטרת האימורין הבערה ללאו יצתה כו' יע\"ש ואמאי לא קאמר כגון זר שמלח אימורין הראש דאיכ' משום זרות דהא מליחת בשר עבודה היא כמ\"ש שם רש\"י בפרק הקומץ דכ\"א עלה דאמרינן תקריב מלח ואפי' בשבת ואיכא משום שבות נמי דהא איכ' איסור עיבוד אלא משום דכיון דבמליחת האברי' ליכ' שיעורא דמיל משו\"ה לא חשיב מליחה זו עיבוד ובכן אכתי קשה למה לי קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ואפי' בשבת כיון דאין במליחת הקרבן משום עיבוד. ועיין מה שיישב הרב הנז' לדעת ה\"ה ז\"ל עפ\"י מ\"ש בס' רב יוסף בדרשותיו די\"ו בשם מוהר\"מ בתשו' יע\"ש בדף ן' ע\"ג ד\"ה הן אמת יע\"ש ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דה\"ה ז\"ל מצי לפרש כוונת הברייתא דדריש תקריב מלח ואפי' בשבת היינו מהאי טעמא גופיה דאין במליחה זו שיעור עיבוד ומה\"ט דרשינן תקריב ואפילו בשבת כיון דאין כאן מלאכת עיבוד ודוק."
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש צרוף ברזל בשבת המחמם </span>\n<b> את הברזל לצרפו במים ה\"ז תולדת מבעיר וחייב.</b> וכתב ה\"ה שם דלדעת הראב\"ד ורש\"י ז\"ל המצרף את הברזל בשבת יש בו משום מכה בפטיש אמנם לדעתם אין בו חיוב דאורייתא כי הצרוף דרבנן הוא כמ\"ש בפרק אמר להם הממונה דל\"ד ע\"ב. והוא ז\"ל נחלק עליהם וסייע לשיטת רבינו דס\"ל דהצרוף במכוין לצרף חייב מדאורייתא ולא מדרבנן וגם עיקר החיוב אינו משום מכה בפטיש כי אם משום תולדה דמכבה דמכה בפטיש ליכא כיון שאין עושים הצירוף בגמר מלאכה וכתב עוד דמההיא דפרק כירה דמ\"א נראה שהצירוף הוא דבר תורה אלא דבשאינו מכוין לר\"ש דאמר דש\"מ מותר ה\"נ מותר ולא חשיב פסיק רישיה דמוד' ביה ר\"ש דאסור מפני שאפשר שלא הגיע לצרוף ואינו בהכרח גמור שיצרף. והלח\"מ שם תמה עליו מהיכא משמע ליה מאותה סוגייא דהצירוף דאורייתא דאפשר דמאי דמקשה התם והא קא מצרף היינו לומר דס\"ס איכא איסורא דרבנן ועיין בשיטת הריטב\"א למסכת יומא דל\"ד שדקדק מאותה סוגייא דפ' כירה דצירוף דרבנן היפך מ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש.<br><b> והרב </b> המובהק מוהר\"י נוניס ה\"י בה\"ש כתב דה\"ה ז\"ל דקדק כן מהא דקאמ' התם אלא אי איתמר הכי איתמר כו' ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר\"ש ס\"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס\"ד ס\"ל כר\"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצירוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר\"י ס\"ל באיסור דאורייתא דדשא\"מ אסור אלא באיסור דרבנן הוא דס\"ל כר\"ש וס\"ל כוותי' בחדא ופליג עליה בחדא דמשו\"ה במשאצ\"ל ס\"ל נמי כר\"י ותדע דבפ' ב\"מ דכ\"ב דקאמר התם בהדייא רב אמר אין הלכה כר\"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר\"ש בגרירה. והשתא קשה דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע ובההיא לא ק\"ל משום דא\"ל דבגרירה ס\"ל כר\"ש דדשא\"מ מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס\"פ כירה דמ\"ו ע\"ב זה נ\"ל לומר בכוונת ה\"ה ז\"ל עכ\"ל.<br><b> ולע\"ד </b> אדרבא מכאן ראיה דצירוף דרבנן דאי מדאורייתא היאך קאמ' שמואל הלכה כר\"ש בגרירה דמשמע דדוקא בגרירה דהוי דרבנן ס\"ל לשמואל דה' כר\"ש אבל בשאר דברי' דאסירי מדאורייתא אין הלכה כר\"ש ותו אי צירוף דאורייתא ואפי\"ה ס\"ל לשמואל דהלכה כר\"ש דבשגמר שרי כ\"ש בגרירה דרבנן ומאי קמ\"ל בגרירה אלא ודאי משמע דצירוף דרבנן והיא גופה קמ\"ל שמואל דלא תימא צירוף דאורייתא הוא ולא קי\"ל כר\"ש בהא אלא דוקא בגרי' שהוא דרבנן קמ\"ל דאף צירוף דרבנן הוא וקי\"ל כר\"ש והא דלא אקשי הש\"ס לעיל בפ' ב\"מ עלה דאמ' שמואל הלכה כר\"ש בגרירה מהא דאין מכבין גחלת של עץ ונטר עד הכא איכא למימר דהתם לא אייתי הש\"ס מילתא דשמואל אלא אגב גררא דקאמר אביי כל מילתיה דמר עביד כרב כו' ולא קאי בענין דבר שאינו מתכוין דאפליגו ר\"ש ור\"י אלא הכא ומשו\"ה שקיל וטרי הכא אי שמואל כר\"י או כר\"ש והא דלא משני כי אקשי דשמואל אדשמואל דלעולם דשמואל כר\"י באיסו' דאורייתא אבל באיסור דרבנן ס\"ל כר\"ש ולמה ליה לחלק בין דבר שא\"מ למשאצ\"ל הוא דמשום דהמקשה הקשה לדשמואל מההיא דמכבה גחלת של עץ דהוי משאצ\"ל וקמדמי משאצ\"ל לדשא\"מ ואיסו' דאורייתא לדרבנן קמשני ליה דמה אירייא משאצ\"ל לדשא\"מ וה\"נ הוה מצי לשנויי מה אירייא איסו' דאורייתא לדרבנן וחדא מינייהו נקט.<br><b> עו\"כ </b> ה\"ה דמהסוגייא דפרק א\"ל הממונה דל\"ד נראה בבאור שהצירוף מדבריהם ושיש לדחותה ולומר שהיא לדעת אביי בלבד ואין הל' כמותו אלא כרב ביבי דאמ' דוקא שלא הגיע לצירוף עכ\"ל. והנה לפי תירוץ זה ק\"ט מ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' עיוה\"כ שאם היה כ\"ג זקן או אסטניס מלבנים עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי שתפוג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס\"ל לרבי' דהלכה כרב ביבי הו\"ל לחלק ולומר דדוקא בשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפילו שבות ליכא וכדמוכח בהדייא מדברי התוס' דפרק כירה ד\"ה והלא מצרף יע\"ש. ואין לומר דמפני כך כתב ה\"ה ז\"ל אח\"ז כשהביא מה שדחה הרמב\"ן לאותה סוגייא דזה יראה לו דעת רבינו נוטה כמ\"ש בפ\"ב מהלכות עיוה\"כ כו' דא\"כ לא הול\"ל דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדייא כן והרב מוהר\"י נוניש כתב דאע\"ג דס\"ל דהלכה כרב ביבי לא חילק בין הגיע לצירוף ללא הגיע משו' דרב ביבי לא הוצרך לחלק כן אלא לדעת ר\"י דס\"ל בעלמא דדשא\"מ אסו' אמנם רבינו דפסק כר\"ש דס\"ל דדשא\"מ מותר אפילו בלא הגיע לצירוף שרי ומה שהוצרך לתת טעם דאין שבות במקדש לאו משום ליתא דצירוף הוא דקאמר הכי אלא משום ליתא דכיבוי דהא קי\"ל דכיבוי גחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ\"ש רש\"י בפ' כירה ורבינו ז\"ל לקמן א\"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה וע\"ז בא לתרץ דמה שהות' הכיבוי היינו משום דאין שבות במקדש את\"ד יע\"ש.<br><b> ולע\"ד </b> אין זה נכון דהא לדעת רבינו ז\"ל טעמ' דצירוף לאו משום דהוי תולדה דמכה בפטיש הוא אלא משום תולדה דמכבה הוא ודוקא במכבה כדי לצרף ומכוין לצרף מחייב משום מכבה אבל במכבה גחלת של מתכת ואינו מצרף או אינו מכוין לצרף תו לא מחייב משום מכבה דאין כאן כיבוי כמבואר ממ\"ש בפרקין ה\"ב וכיון שכן אכתי תקשי למה לו לרבינו בפ\"ב מהלכות עיוה\"כ למיהב טעמ' דאין שבות במקדש מאחר דאיהו ז\"ל פסק כר\"ש דדשא\"מ מות' ובההיא דעששיות לא קמכוין לצירוף אף משום מכבה ליכא ומותר הוא אפילו במדינה ואי ס\"ל דכל כה\"ג לא מיקרי דשא\"מ אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה דקי\"ל כר\"י דאסר א\"כ הו\"ל לחלק כרב ביבי ולמימר דדוקא בשלא הגיע לצירוף הוא דשרי ועוד שהרי כתב ה\"ה דאין כאן משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו בהכרח שיצרף ואפשר שלא הגיע לצירוף וכיון שכן ע\"כ דלא הוי אלא דשא\"מ דלר\"ש מותר לכתחי' ואיברא דהיא גופה קשה על מ\"ש הלח\"מ ז\"ל הכא בסוף הלשון עמ\"ש ה\"ה דמכבה גחלת של מתכת לדעת רבינו דומה לקטימת קיסם דכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע\"פ שראוי לכך בקטימתו פטור ותמה עליו דהתם מותר לגמרי והכא פטור אבל אסור וי\"ל דאסור משום הכיבוי שכ\"כ רבינו המכבה את הגחלת כו' אבל מחמת הצירוף אין כאן איסור כלל התם נמי אין שם איסור כלל דקוטמו להריח עכ\"ל. וק\"ט דכיון דלדעת רבינו לא מחייב מצרף אלא משו' תולדה דמכבה א\"כ כי לא מכוין לצרף מאי מכבה איכא. ואולי דאיסו' הכיבוי שכתב הרב ז\"ל הוא משום גזירה דדמי לכיבוי גחלת של עץ דהתם אפי' אינו מכוין לעשות פחמין כיון דפסיק רישיה הוא אסור לכ\"ע גזרו בשל מתכת אטו של עץ ומשום טעמא דאין שבות במקדש התירו.<br><b> עוד </b> כתב ה\"ה אבל הרמב\"ן דחה ואמר שאין בעששיות צירוף כמו בגחלת כו' ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה כו' עכ\"ל והק' הלח\"מ דאפי' לפי הסכמתו של ה\"ה שדעת רבינו כהרמב\"ן דצירוף עששיות דרבנן וגריס כגירסת התוס' אין שבות במקדש א\"כ למה תלה אביי הטעם היתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ\"ע עכ\"ד. ועיין להרב מוהר\"י נוניש הי\"ו מה שישב לזה ע\"פ מה שמצא כתו' להריטב\"א בשיטה כ\"י לשבת יע\"ש. ועיין עוד במ\"ש בחידושי הריטב\"א ז\"ל באותה סוגייא דפרק א\"ל הממונה דל\"ד וז\"ל והא דאצטריכי' למיהדר ולמימ' מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח פרק בתרא דעירובין וכדכתי' התם בס\"ד הילכך צירוף במתכוין לא שרי במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה כו' יע\"ש ובכן לא קשיא ולא מידי וברור."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,117 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות קידוש החדש</span>\n<b> מ\"ע </b>\n<b> מן התורה כו' ונאמ' ושמרת את החקה הזאת כו'.</b> מצאתי כתו' להרב המובהק משה בן אדרת ז\"ל וז\"ל וק' שהרי מהאי קרא יליף מיניה בעירובין דצ\"ו ע\"א לענין תפילין דשבת לאו זמן תפילין ויש דורשו לפסח וסברת רבינו לא הוזכרה בגמרא וע\"ק דהא האי קרא מבעי ליה לענין תפילין כמ\"ש בפ\"ד מה' תפילין ה\"י."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שכל </b>\n<b> ישראל בחזקת כשרות כו'.</b> והק' הרב המפרש שהרי כתב רבינו שכל ישראל ע\"ה בחזקת פיסול הם ותי' דהא דאורייתא והא דרבנן. ול\"נ דהתם בדררא דממונא דאיכ' למיחש שמא המלוה או הלוה שכר לעדים מ\"ה החמירו מה שאין כן הכא דלא שייך זה מ\"ה הכא כולן כשרין ומה שתי' דהתם איירי מדרבנן תירוצו לא נראה משום דקשיא שלדבריו הע\"ה כשר לעדות מדאורייתא אף שידוע שאינו הולך בדרכי הכשרים וזה א\"א שהרי אמרו ע\"ה מותר לנחרו ביה\"ך ועוד אמרו שאסור להתלוות עמו בדרך משום דעל חייו לא חס כו' הרי משמע דבחזקת רשע עומד והרשע פסול מדאורייתא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> הראיה שאמרו כו' ובידוע שהעבים הם שנתקשרו כו'.</b> עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל וקשה שא\"כ למה הוצרך ר\"ג לומר כך קבלתי מבית אבא פעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה לימא שהלבנה לא היתה אלא העבים הם שנראו להם. ועוד דמלשון פעמים בא בקצר' משמע דשל שחרית נמי לבנה היתה ולפי רבינו לא היו אלא העבים וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> מקדשין אלא חודש שנר' בזמנו כו'.</b> ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל הנה רבינו ז\"ל בפ\"י מה' שמיטה כתב דיובל משמט בתחילתו ופסק כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר בפ\"ק דר\"ה דקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה דריש ליה שמקדשת והולכת מתחילתה וק' שהרי רבנן פליגי עליה שהרי פריך שם ד\"ח ע\"ב ורבנן ולפי מ\"ש רבינו דנראה בזמנו מקדשין אותו כראב\"ץ לק\"מ דקרא דוקדשתם עכ\"ל דאתי לומר דמשמע מיד בתחילתו ומשום הכי פסק כר\"י אף דיחיד הוא ועוד דסתם משנה כר\"י אתייא דסתם לן תנא בריש מסכת ר\"ה דבאחד בתשרי ר\"ה ליובלות דזה אתייא כר\"י דוקא אך הרואה יראה שהרע\"ב בפ\"ב מ\"ז ורבינו בפי' המשניות הביאו דרשת דרבנן דקרא דוקדשתם שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים דמה\"ט אין מקדשין שלא בזמנו אלא דמאי דמקדשין בזמנו היינו דרבנן מפני שצריך חזוק וכן משמ' נמי מלשון הש\"ס שם דכ\"ד ע\"א דמייתי האי דשנים אתה מקד' משם ראב\"ץ וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא דבפ\"י מה' שמיטה הל' י\"ד פסק כריב\"ב וא\"כ קרא אתא לומר דמר\"ה הוייא היובל ואלו הכא פסק דשלא בזמנו אין מקדשין וה\"ט דשנים אתה מקדש ואין לומר דתרתי שמעינן מהאי קרא דמההיא סוגייא דפ\"ק דר\"ה לא משמע הכי. וע\"ק דרבינו פסק שם בה' שמיטה ה\"ז דאין הלכה כר\"י דאמר דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ומנין לנו זה דאין עולה לכאן ולכאן ואי משום מ\"ש שם ד\"ט ע\"א דקרא דיובל היא דאתא לאפוקי מדר\"י היינו לדעת רבנן אבל לדעת ר\"י בנו של ריב\"ב קרא אצטרי' למילתא אחריתי וכיון שרבינו פסק כר\"י מעתה לא נשאר לנו ראיה לדחות דברי ר\"י. ודוחק לומר דתרתי שמעינן מינה.<br><b> עוד </b> ק\"ל אההיא דפרק המקדיש דכ\"ח ע\"ב דאמר דמשמט בסוף השמיטה דא\"כ למה כתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה דמשמע דכל השנה כולה היא משמטת את המלוה דאל\"כ למה אמר שנת השבע שנת השמיטה דאפילו שקרבה שנת השביעית עדיין יובל להלותו ולפרוע ממנו כשיגיע זמן השלשים יום וממס' שבועות דמ\"ח ע\"ב משמע דמשמטת שביעי' מיד שהרי קאמר לוה ממנו ערב שביעית כו' יע\"ש וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אם </b>\n<b> עדיין לא יצא כוכב כו'.</b> ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב המובהק משה בן אדרת ז\"ל וז\"ל עיין במה שהקשה הרלב\"ח ז\"ל ממ\"ש בפ\"ה מה' שבת ועיין שם מה שתי' ועוד נראה לי לתרץ דשנים הוצרכו שיעור ב' ככבים ושיעור משתשקע החמה משום שלפעמים יש עבים ברקיע וא\"כ איך יכול לסמוך על ככב אחד ולו' עדיין הוא יום ולעשות מלאכה בשבת דשמא יש שני ככבים והעבים סתמו הככב האחד ונשאר האחד דכעין זה תמצא לרבינו בפ\"ח מה' אלו הלכה א' יע\"ש ומ\"ה כתב דבזה תלך אחר שקיעת החמה דהוי ספק ולא משום שכך הוא הדין שאם היו ככבים נראין לא הייתי מסתפק בספק בין השמשות אע\"פ דנשקע החמ' דהייתי אומר עדיין יום הוא עד שיצאו שני ככבים אלא דמשו' דרוב פעמים בימות הגשמים יש עבים ברקיע ואז באמת אם תסמוך על דין זה דשני ככבים ותאמ' דכל זמן שלא ראיתי ב' ככבים עדיין יום הוא ותחלל שבת משום דשמא עב קטנה כיסה לככבים מש\"ה נתן כלל אחר בפ\"ה מה' שבת ודוק.<br><b> ע\"ק </b> דמאחר שכתב פה שאין קידוש אלא חדש שנראה בזמנו והיינו ליל ל' וזה היה תדיר כמ\"ש במס' ר\"ה פ\"ד מ\"ד פעם אחת נשתהו העדים התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה כו' דמשמע שכל הפעמים לא כן היה א\"כ איך כתב רבינו בפ\"ה ה\"ב שזה שיהיה הראיה קודם הקביעה הוא פלא והוא בארצות המערב דמה שייך פלא וארצות המערב דזהו תדיר לעולם כמ\"ש. ומיהו י\"ל דמ\"ש שהוא פלא הוא בזמן הזה משום הראיה נתמעט ואין כח בחוש לראות כשהיא קטנה דאל\"כ תקשי לך ק\"ו גדולה מזו והוא שאמרו בגמרא דכ\"ד שעי מיכסי סיהרא כו' ורבינו כתב בפ\"א לעיל ה\"ג דביום שלם מיכסי אחר המולד דהיינו מהחדשה אלא על כרחינו לומר כמו שכתבנו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> העד שראה את החדש בליל שבת מרכיבין אותו על החמור.</b> הכי איתא בפ\"א דר\"ה באותה ששנינו מי שראה את החדש ואינו יכול להלוך ברגליו מוליכין אותו על החמור והק' הרלב\"ח הביאו התי\"ט דהיאך היו מחללין את השבת על היחיד והוא ספק אם יועיל עדותו שמא לא ימצא אחר שיעיד עמו הא תנן בפי\"ט דשבת נולד לבין השמשות נימול לט' ותירץ הרב תי\"ט ז\"ל דתיקון מועדות שאני שהרי מכשירי מילה אין דוחין את השבת והכא אפי' מכשירין דוחין להרכיבו על החמור וליקח מזונות וכלי זיין וטעמא דזו היא מצוה על כל ישראל בכלל והמילה מצוה על היחיד ועוד שתוכל היא להתקיים למחרתו יע\"ש ולא היה לו צורך לומר דמשום עדות החדש היא מצוה כללית לכל ישראל הוא דדוחה את השבת אלא מפני שהוא צורך גבוה כדאמרי' בפרק ר\"א דמילה דקל\"א ע\"א גבי עומר ושתי הלחם דדחו שבת הן ומכשיריו משום דצורך גבוה הוא ולא ילפינן מינייהו לא לולב ולא סוכ' ולא מצה ולא שופר ולא מילה יע\"ש. גם מ\"ש דמילה שאני שתוכל היא להתקיים למחרתו כן תירץ הלח\"מ ז\"ל שם והכי אמרי' התם דף ק\"מ דלא אתי מילה מכל הנך לר\"א משום דמילה אפשר למחר ודחי' זו דדחי הרב ז\"ל דשאני מצוה שהיא כוללת לכל ישראל לא דחי התם יע\"ש.<br><b> ומ\"מ </b> עיקר קושייא ליתא לע\"ד דשאני נולד בין השמשות דמילה דלעולם לא קאי בס' ולא אתי לידי בירור ולכן דוחין אותו לט' לא כן בספק זה דעדות החדש דעתיד ספק זה להתברר כשיבואו לב\"ד והו\"ל כספק דפקוח נפש דדחינן את השבת שמא ימצא אדם תחת הגל אף שיש לדחות דשאני התם משום דכתיב וחי בהם ועוד דס\"ס התירו בפקוח נפש מ\"מ למאן דיליף פקוח נפש ממילה ומבא במחתרת וכיוצא כדאיתא ביומא דפ\"ד ע\"ב טעמו הוא כדאמרן יע\"ש א\"נ י\"ל דשאני מילה דכתיב ביום השמיני ואיכא למימר שמיני ודאי ולא שמיני ספק כדדרשינן בבכורות פ' מעשר בהמ' דנ\"ח עשירי ודאי ולא עשירי ס' משא\"כ הכא גבי דחיית עדות החדש דלא כתיב אלא במועדו ודוק.<br><b> ועל </b> מ\"ש עוד רבינו מרכיבין אותו על החמור אפי' במטה הנה התי\"ט כתב וז\"ל דאע\"ג דתנן בפ\"י דשבת מ\"ה דהנושא את החי פטור אף על המטה ונ\"מ חי שאינו כפות כמ\"ש הרב שם אבל חולה ככפות דמי וחייב כמ\"ש הרמב\"ם בפח\"י מה\"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי\"ט דשבת והילכך מטה נמי משוי הוא על הבהמה וקמ\"ל דאפי\"ה מחללין עכ\"ל והנה זה שהוצרך להביא ראיה מדברי רבינו והתוספות דחולה דינו ככפות סוגייא ערוכה היא בפרק שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי מאי דאמרינן התם עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר\"ן הא אמר חי נושא את עצמו אפי' תימא ר\"ן חולה שאני ע\"כ וכתב רש\"י דחולה אינו נושא את עצמו והנושא מחלל את השבת יע\"ש ואע\"ג דלר\"ן הוא דאמרינן התם הכי דס\"ל דאף בבהמה אמרינן חי נושא את עצמו מ\"מ מינה ילפינן לרבנן דר\"ן לנוש' את האדם וברור ולפי\"ז לא ידעתי למה זה ה\"ה ז\"ל שם בפי\"ח מהלכות שבת הי\"ו עמ\"ש רבינו דהנושא את החולה חייב לא כתב דנפ\"ל לרבינו הא מהא דפ' שני שעירי והוצרך הרב ז\"ל לומ' דנפקא ליה מההיא דאמרינן בפרק המצניע דצ\"ד הני פרסיאי כמאן דכפיתי דמי יע\"ש. ומ\"מ דברי התי\"ט ז\"ל אינן מובנין אצלי במ\"ש דבכפות מחייב אף על המטה וזה לא ידעתי מנין לו דכיון דהמטה טפלה לו ודאי דפטו' עליה ואי משום דמחייב על הוצאת האיש הכפות מה ענין זל\"ז דאע\"ג דעל האיש הכפות חייב על המטה שהיא טפלה לו פטור שהרי במוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי כדאמרינן בהדייא בפ' המצניע דצ\"ג ע\"ב יע\"ש. ואדרבא במוציא את החולה במטה הסברא נותנת שהמטה טפלה לחולה טפי מן החי שאין דרך להוציא את החולה בעצמו אם לא ע\"י דבר אחר משא\"כ החי דיכול להלך ברגליו ולפי דברי הרב תי\"ט ז\"ל במוצי' את החולה במטה כיון שהוא מתחייב על הוצאה מתחייב הוא על המטה והוא תימא גם עיקר קושייתו לא קשייא כלל דהא קמ\"ל מתני' דהמטה נמי מרכיבין על החמור מפני שהמטה טפלה לחולה והרב המפרש לה' קידוש החדש כתב וז\"ל ואפילו במטה לפי שאסור להוציא משא על הבהמה בשבת ואדם חי שאינו כפות או שאינו חולה אינו משא ואם היה חולה הרי הוא משוי וכ\"ש המטה שהוא משא ואע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפלה לו הנ\"מ כשנשאו אדם אבל לענין משוי בהמה הרי האדם והחולה והמטה משוי הם ואסו' להוציאם על הבהמה בשבת אבל התירו חז\"ל בעדות החדש עכ\"ל ולא ידעתי מנ\"ל לחלק בין משא דאדם למשא דבהמה כיון דעיקר טע��א הוא משום דהחי נושא את עצמו והרי ההיא דפרסאי שהביא ה\"ה הוי תיובתיה ועוד דמאי קא קשייא ליה הכא במתני' עד שהוצרך לזה שהרי כיון דמתני' איירי בחולה וכבר הקדים וכת' דאם היה חולה הרי הוא משוי וכ\"ש המטה שהוא משא וא\"כ שפיר קתני ואפילו במטה ומה זה שכתב ואע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות כו' דנהי דאדם חי שאינו כפות המטה טפלה אבל כפות וחולה אין המטה טפלה לו ושפיר קתני מתני' אפילו במטה.<br><b> ודע </b> שבמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי דשנינו במתני' דפטור אף על הכלי ופסקה רבינו פ\"ח מהלכות שבת כתב הראב\"ד דבירוש' מפרש דדוקא באוכלין שצריכין לכלים כגון תותין הוא דפטור על הכלים אבל בלא\"ה חייב על הכלים וראיתי לה\"ה שם שכתב וז\"ל ואיני רואה כן דרך גמרתינו אלא כל מידי דמבטל ליה לגביה אע\"פי שאינו צריך לו פטור והכין משמע בהדייא פ' הנוטל דקמ\"א ע\"ב עכ\"ל ולא ידעתי מהיכן משמע לה\"ה ז\"ל כן מפרק הנוטל דאדרבא משם משמע היפך דבריו דעלה דקאמר רבא הוציא תינוק חי וכיסו תלוי בצוארו חייב משום כיס פרכינן וליבטיל כיס גבי תינוק מי לא תנן את החי במטה פטור אף על המטה ומשנינן מטה לגבי חי מבטל ליה כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה ופי' רש\"י מטה לגבי חי מבטל ליה להיות טפלה לו שהרי צריך לו עכ\"ל הרי דדוקא היכא דצריך לכלי לא מיבטיל אבל אם אין צריך לו מבטיל.<br><b> ואולם </b> מצאתי ראיה לדבריו מאותה שאמרו בפרק לולב הגזול דמ\"ב עלה דאמרינן במתני' ר\"י אומר י\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר\"ה פטור מפני שהוציאו ברשות ואמרינן בגמרא אמר אביי ל\"ש אלא שלא יצא בו חייב ופרכינן והא מדאגביהיה נפק ביה ומשני אביי כשהפכו ורבא אמר כגון שהוציאו בכלי כו' וכת' הר\"ן ז\"ל שם בהלכות דלא מיחייב על הכלי דהא המוציא את החי במטה פטור אף על המטה יע\"ש והשתא אם במוציא את הכלי שלא לצורך מחייב גבי לולב נמי לאיזה צורך הוציאו בכלי ואין לומר דיש לו צורך לכלי משום דלא בעי למיפק ביה דיוציאנו הפוך כדאמר אביי אלא ודאי דכל שהוא מבטל ליה לגביה דבר אחר אעפ\"י שאינו צריך לו פטור אלא דההיא דריש פ' הנוטל משמע להיפך וכדאמרן וצ\"ע ועיין בפרק משילין דל\"ט ע\"א בתוס' ד\"ה ות\"ל משו' מנא שכתבו דלהכי לא בטיל מנא לגבי שלהבת משום דאין בשלהבת ממש ולא חשיב יע\"ש. ודע שזה שהקשינו על המ' שחילק בין משא דאדם למשא דבהמה וס\"ל דבבהמה לא אמרינן המטה טפלה לו ואנו בעניותינו לא ידענו טעמו מה בין משא דאדם לבהמה אחרי כותבי מצאתי כדברינו למרן ב\"י בא\"ח סי' רס\"ז שכת' על שם הגהת מרדכי דהרוכב על הסוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב על החמור ולבא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דהחי נושא את עצמו דאי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפלה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה עכ\"ל יעו\"ש הרי שכתב דגם על האוכף פטור משום שהיא טפלה לו אבל מדקדוק לשונו שכתב הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף משמע שאם היה חייב על רכיבתו היה חייב על האוכף אע\"פ שהיא טפלה לו וזה מורה כדברי התי\"ט ז\"ל וכבר כתבנו דמההיא דהמוציא אוכלין כשיעור בכלי דחייב על האוכלין ופטור על הכלי משמע היפך זה וכעת צ\"ע ולמאי דקשי' לן לדברי ה\"ה ז\"ל שהביא ראיה מפרק הנוטל דאפילו אין הכלי צריך לאוכלין פטור על הכלי מההיא דאמרינן התם דכיס לגבי תינוק לא מבטל ליה וכתב רש\"י ז\"ל מפני שאינה צריכה לו כתוב בחי' הרשב\"א ז\"ל שם דכיס לגבי תינוק ה\"ט דחייב מפני שהוצאת הכיס בתינוק אינו לצורך תשמישו כהוצאה במטה לחי ודוק.<br><b> אחרי </b> כותבי כל זה מצאתי כתוב להר' המופלא מוהר\"מ ן' אדרת ז\"ל בהלכה זו וז\"ל כתב המפרש שיש לחלק בין של בהמה לאדם שנושא את האדם דבבהמה הוי משוי ואחר המחילה נעלם ממנו משנה שלמה ששנינו במסכת פסחים פ\"ד מ\"ג בן בתירה מתיר בסוס כמ\"ש הר\"ב ז\"ל שם משום שבעל חי נושא את עצמו אפילו כשהוא על הבהמה ומינה דפטור על המטה דטפלה לו גם מה שחילק בין אדם חולה לבריא גם זה ליתא מדמחלק המשנה במסכת שבת פ\"י מ\"ה בין נושא את החי במטה דפטור לנושא את המת מכלל שאין חילוק אלא במת ועוד יציאת החי במטה פירוש שהוא חולה ומשו\"ה צריך למטה ואפי\"ה אמר שהוא פטור ואם לאיסור הכל אסור בין בריא ובין בבהמה ובין באדם עכ\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם </b>\n<b> תהיה תקופת ניסן בי\"ו בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה כו' כדי שיהיה הפסח בזמן האביב כו'.</b> עוד מצאתי כתוב להרב המופלא מוהר\"מ ן' אדרת ז\"ל וז\"ל דמשמע מדברים הללו שעי\"ז יבא הפסח בזמן האביב ואח\"כ כתב בהלכה ג' שעל האביב מעברין אפילו אם היה התקופה קודם י\"ו שנמצא שאין התקופה תלוי בהאביב ואין לומר דכשהתקופה בי\"ו א\"א דיהיה אביב בט\"ו אבל כשהוא קודם י\"ו אז אפשר שיהיה משום דמאי איכפת מהתקופה דסוף סוף לא היה אביב אם היה בט\"ו לניסן ואפשר שלא יהיה אביב ומעתה ל\"ק מידי שהכל תלוי באביב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודבר </b>\n<b> זה מפני הדחק.</b> וק\"ל עוד מצאתי כתוב להרב הנז' היאך יכולין לעבר אחר ר\"ה מיד דשמא יהיו פירות אילן ואביב ואז אינם יכולים לעבר דהרי אין מעברין אלא משום התקופה וכו' כמ\"ש בפ\"ק דסנהדרין על שתים מעברין על אחת אין מעברין ונ\"ל דמזה יש סיוע למ\"ש רבינו לעיל בהל' ב' דעל התקופה לבד מעברין דמעתה אחר ר\"ה מיד אע\"ג שעדיין לא ידעו אם יהיה אביב או לא מ\"מ על התקופה יכולין לידע ע\"פ החשבון מר\"ה ומעתה מה שהוק' שם הרמ\"ה והביאו שם הכ\"מ לק\"מ ומיהו מצינן למימר דקו' הרמ\"ה שם עומדת ואין ראיה מזה משום שכוונת השגת הרמ\"ה הוא לומר שרבינו הי\"ל לפרש דזה דמעברין משום התקופה לבד היינו משום תקופת ניסן אבל משום תקופת תשרי אין מעברין עליה לבד דמ\"ש על שנים מהן אין מעברין קאי על תקופת תשרי אבל על דניסן עליה לבד מעבירין וא\"כ מעתה מצינן למימר דמ\"ש דאחר ר\"ה מעברין מיד היינו בתקופת ניסן דעליה לבד מעברין אבל תקופת תשרי אין מעברין מיד אחר ר\"ה משום דעל אחת אין מעברין ולא ידעו אם יהיה פירות ואביב אם לא ונמצא דאין ראיה מכאן לרבינו ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה </b>\n<b> לי כו'.</b> והשיג עליו הרמ\"ה שהרי אלישע תוכיח שהיה טעם אביב ואפי\"ה לא עיבר משום שהיה שנת בצורת ע\"כ עוד מצאתי כתוב להרב מוהר\"מ הנז' וז\"ל ונראה דהתם שאני משום שהיה בצורת גדול ז' שנים כמ\"ש בפ\"ק דתעניות דאכלו בשר בניהם ובנותיהם ואם יעברו יוסיפו חדש אחר ברעב משא\"כ פה דמיירי בבצורת כההיא דמסכת אבות פ\"ח מ\"ח מקצתם רעבים ומקצתם שבעים ומשום זה לא דחינן מ\"ש שמור את חדש האביב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא </b>\n<b> עיקר דבר זה כו' שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין כו'.</b> ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל וק' דמאי ראיה היא זו שאין השלוחים מגיעין דאימא שהדרכים נתקלקלו כמ\"ש במסכת ר\"ה דכ\"ג ע\"ב ובמדרש איכה על פסוק נתיבותי עיוה שמגליל לירוש' היו הולכים בשעה אחת או פחות ועכשיו אינם הולכים כי אם בה' ימים או יותר וא\"כ היל\"ל שיעשו כמנהג אבותיהם לפי שהוא ספק אם היו השלוחים מגיעים ודמי לצור ודמשק ועמון ומואב שכתב בסמוך וע\"ק דלמה כתב דבאושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריה שיעשו יום אחד מאחר שגם בהם יש ספק אם היו השלוחים מגיעים דנהי דידעינן שהיו ישראל שם באותו זמן מ\"מ אפשר שלא היו השלוחים הולכים שם כמ\"ש בהל' ט' שאפשר שהיה חירום בדרך כדרך שהיה חירום בין יאודה לגליל או מפני הכותים ומפני זה כתב שם דאין עשיית י\"ט ראשון תלוי בקריבת המקום שא\"ת שזה שכתב היינו כשאין ישראל שם דאז אינו תלוי בקריבת המקום אבל כשיש ישראל אז תלוי בקריבת המקום מ\"מ קשה למה כתב במצרים ובעמון ובמואב דאזלינן בתר מנהג אבותיהם נימא דהואיל והיו ישראל שם בודאי יעשו שני ימים שהרי אמרינן בפ\"ק דחגיגה עמון ומואב מעשרין מ\"ע בשביעית משמע מזה שהיו ישראל שם וכן מצרים איתא במס' ידים פ\"ד מ\"ג דמעשרין מ\"ב בשביעי' וכן צור וסורייא נמי היו ישראל שם כדמשמע בספ\"ק דע\"ז דשקיל וטרי על סורייא בדין שדה ומרחץ שלהם וכן בגיטי' דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש משמע שהיו ישראל דרים שם וא\"כ למה כתב שהולכין אחר המנהג מוכרח לומר שהטעם משום שאע\"פ שישראל היו שם מ\"מ אפשר שהשלוחים לא היו הולכין שם מטעם חירום וכותים א\"כ גם באושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריה נימ' נמי שאע\"פ שהיו ישראל שם אף שלא היו שלוחים יוצאין מטעם חירום שבין יאודה לגליל או מטעם כותים ומה איכפת לי אם הוא מא\"י או מסורייא וח\"ל ומדכתב וכיוצא בהם גבי אושא כו' משמע שנותן כלל רבינו שכיון שהוא מא\"י עושים יום א' ואינו כן אלא ראוי לתלות במנהג אבותיהם כמו מצרים ועמון ומואב וסורייא וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותקופת </b>\n<b> ניסן הית' בשנה הראשונה כו'.</b> עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל הנה במסכת ר\"ה ד\"ח ע\"א איתא דר' זירא אמר לתקופות ור\"א הוא דאמר בתשרי נברא העולם ומשמ' מהאי לישנ' דיש נפקותא מרובה בין ר\"א לר\"י וכן משמע נמי מלישנא דברייתא דאיתא התם די\"ב ע\"א ת\"ר חכמי ישראל מונין למבול כר\"א והתקופה כר\"י וכתב שם רש\"י בד\"ה חכמי ישראל דס\"ל דבניסן נברא העולם והתקופות כר\"י וכו' דבתחילת ליל ד' שמשה חמה בניסן לפיכך אין תקופת ניסן נופלת אלא בד' רביעי היום לפי שלעולם יום ורביע בין תקופה כו' וכן מולדות הלבנה מונין מולד ניסן ראשון בט' שעות ותרמ\"ב חלקים עכ\"ל משמע דזה דוקא לדע' ר\"י אבל לדעת ר\"א אין סדר התקופות הכי אלא דיש כמה שאלות בזה האחת דרש\"י שכתב דמולד הלבנה בט' שעות ותרמ\"ב חלקים דזה היפך דברי רבינו שכתב דתקופה ראשונה קדמה למולד ז' ימים וט' שעות ותרמ\"ב חלקי' וכן סדר כל מחשבי העיבור וצ\"ל שפי' דברי רש\"י היינו דבכ\"ג לחדש אדר היתה תקופת החמה בתחילת ליל ד' ובאחד לחדש ניסן בליל ד' היה מולד הלבנה אחר שעבר מליל הד' ט' שעות ותרמ\"ב חלקים א\"כ תחשוב מכ\"ג באדר עד ר\"ח ניסן תמצא ז' ימים צרף הז' ימים עם ט' שעות ותרמ\"ב חלקים א\"כ נמצא שקידם תקופת חמה למולד הלבנה ז\"ט תרמ\"ב ואע\"פ דכתוב כתיב דחמה ולבנה נבראו ביום ד' ביום אחד אה\"נ דהכי הוה דביום אחד נבראו אלא מסיבה שקטרגה הלבנה היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב וכ\"כ המפרש דברי רבינו וכ\"כ הלבוש בא\"ח סימן תכ\"ח בדק\"ח ע\"ב.<br><b> ונחזור </b> לעניינינו שכתבנו שיש נפקותא בין ר\"א ור\"י וכ\"כ התוס' שם ד\"ח ד\"ה לתקופות וז\"ל ויש נפקותא מרובה בדבר במה שקודם מנין של זה למנין של זה חצי שנה עכ\"ל ותמיהא לי מילתא טובא שהרי לא יש נפקותא כלל ועיקר שהרי גם ר\"א שאמר בתשרי נברא העולם צריך להסיר ז\"ט ותרמ\"ב כמ\"ש התוס' שם וז\"ל ונמצא דקדמה תקופת ניסן אל המולד ז\"ט תרמ\"ב דלחצי שנה עודפת התקופה על המולד ה\"י תרמ\"ב וכו' עכ\"ל. הא קמן שלדעת ר\"א כשאתה בא לדעת תקופה ראשונה של ניסן של ראש המחזור אתה צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב מטעם דה\"י תרמ\"ב עם אב\"ג עולה לז\"ט תרמ\"ב ולדעת ר\"י נמי דס\"ל דבניסן נברא העולם צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב מטעם שהיתה נזופה הלבנה ז\"ט תרמ\"ב כמו שכתבנו משם המפרשים ובין למר ובין למר התקופה של ניסן של ראש המחזור צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אלא שנחלקו בטעם וכן נמי התקופה של תשרי של ראש המחזור שאתה צריך להסיר ב\"ך ר\"ד בין למר ובין למר דהכי הוי דלדעת ר\"א צריך להסיר יב\"ך ר\"ד מפני שאתה חשבת שנת אחת של תוהו מכלל השנים שעברו ונמצא שיש יב\"א ר\"ד מרובה אחר שהעולם נברא בתשרי עם אב\"ג עולה יב\"ך כמ\"ש באורך הלבוש שם וגם לדעת ר\"י דבניסן נברא העולם צריך להסיר יב\"ך מטעם דחשבת חצי שנה של תוהו ועולה ה\"י תרמ\"ב צרפהו עם ז\"ט תרמ\"ב שהיתה נזופה עולה יב\"ך ר\"ד הרי דבתקופת תשרי בין למר ובין למר צריך להסיר יב\"ך ר\"ד ובתקופת ניסן בין למר ובין למר צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב וא\"כ איך כתבנו דיש נפקותא מרובה בין ר\"א ור\"י. ונ\"ל דאה\"נ דלפי דעת התלמוד יש נפקותא בין ר\"א ור\"י מפני שהם סוברי' דלא היתה לבנה נזופה ז\"ט תרמ\"ב א\"כ יש נפקותא מרובה ביניהם בשתי התקופות דלתקופת ניסן לדעת ר\"י אין צריך להסיר ה\"י תרמ\"ב דכשצרפת יכ\"א ר\"ד משנה ראשונה יפה צרפת שהרי בניסן נברא העולם ומניסן עד ניסן עולה יכ\"א ר\"ד שעודפת החמה ללבנה ולדעת ר\"א צריך להסיר ה\"י תרמ\"ב שהרי בתשרי נברא העולם ומתשרי ועד ניסן הוא ו' חדשים ועולה ה\"י תרמ\"ב ואתה חשבת יכ\"א ר\"ד מניסן ועד ניסן שהוא ב' פעמים ה\"י תרמ\"ב א\"כ חשבת ה\"י תרמ\"ב אחד מרובה וצריך להסירו וכן בחדש תשרי נמי יש נפקותא שלדעת ר\"א צריך להסיר יכ\"א ר\"ד משנה ראשונה שהרי בתשרי נברא העולם ומתשרי ועד תשרי עולה יכ\"ב ר\"ד ונמצא דשנה אחת היתה של תוהו ועולה יכ\"ב ר\"ד וצריך להסירו ולדעת ר\"י אין צריך להסיר כי אם ה\"י תרמ\"ב שהרי בניסן נברא העולם ולא יש תוהו אלא ו' חדשים בלבד דעולה ה\"י תרמ\"ב וצריך להסיר ה\"י תרמ\"ב דתוהו ונמצא שיש נפקותא מרובה בין ר\"א ור\"י ולפי פי' נברא העולם היינו יום ד' שנבראו המאורות דלדעת ר\"א נבראו המאורות בחדש תשרי ולדעת ר\"י בחדש ניסן ונמצא שיש נפקותא בחמה וכן בלבנה יש נפקותא לדעת ר\"א ולדעת ר\"י דלר\"י נבראו המאורות בתחילת ליל ד' בחדש ניסן א\"כ יבא מולד הלבנה של חדש תשרי דלרבא ביום ו' אחר שעבר מליל ו' ד' שעות ותל\"ח חלקים שהוא בדתל\"ח שהרי בדתל\"ח הוא חצי שנה ממולד למולד כמ\"ש התוס' והרי עכשיו יש בדתל\"ח דהיינו שני ימים יום ד' ויום ה' וד' שעות ותל\"ח חלקי' הרי שכשהלבנה נבראת בניסן בתחילת ליל ד' עד ליל ו' אחר שעברו בה ד' שעות ותל\"ח חלקים דהיה המולד של תשרי יש בדתל\"ח לדעת ר\"י ולדעת ר\"א הלבנה נבראת בתחילת ליל ד' בחדש תשרי ומעתה אתי שפיר מ\"ש התוס' ז\"ל שם בסוף דבריהם וז\"ל ודבר תימא הוא במאי נחלקו ר\"א ור\"י והלא יכולין לברר הדבר ד��\"ד שעו' מיכסי סיהרא בין חדתא לעתיקא והם מרחיקין המולד זה מזה בדתל\"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו בו ב' ימים עכ\"ל שפי' דבריהם דאחר דכ\"ד שעות מיכסי סיהרא א\"כ הרי ר\"א ור\"י ממה שרואין המולדות בזמנם משם היו יכולין לברר האמת ואיך יש בין זה לזה בדתל\"ח פי' דלר\"א שנבראו המאורות בתחילת ליל ד' של חדש תשרי ולר\"י דנבראו המאו' בתחילת ליל ד' של חדש ניסן א\"כ המאור של לבנה של חדש תשרי הבא אחר ניסן יבא בליל ו' בד' שעות ותל\"ח חלקים הרי שהרחיקו המולדות זה מזה בדתל\"ח שלר\"א הוי מולדו בליל ו' ולר\"י הוי בליל ד' ואין ראוי לטעות ב' ימים דבשלמא אם סיהרא ב' או ג' ימים א\"כ לא היו יכולין לברר ממה שהיו רואין הלבנה בזמנם אבל עכשיו דכ\"ד שעות מיכסי סיהרא א\"כ היו יכולין לברר מהלבנה של זמנם ללבנה של תשרי של בריאת העולם ואיך היו מרחיקים בין זה לזה בדתל\"ח וזה הקשו התוספות לפי תלמודא דידן שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י אבל לפי דעת מחשבי העיבור סוברין שלא יש שום נפקותא בין ר\"א לר\"י דבין ר\"א ובין ר\"י סוברים דמולד תשרי שאינו של תוהו וי\"ד ומולד תשרי של תוהו היה בהר\"ד ומולד ניסן של באמצע היה בליל ד' וט' שעות ותרמ\"ב חלקים אלא שלדעת ר\"א סובר דיו\"ד היה מולד האמת וד\"ט תרמ\"ב דניסן היה ראוי להיות כן אם היה נברא העולם בניסן ולדעת ר\"י האמיתי היה בד\"ט תרמ\"ב בניסן ווי\"ד דתשרי היה הבא אחריו וא\"כ לענין המולד לא יש שום נפקותא בין ר\"א לר\"י בענין דינא וא\"כ לא היו יכולין ר\"א ור\"י לברר מהלבנה של זמנם על המולד של הבריאה וגם על התקופה הגם שיש חילוק ביניהם מ\"מ לא יש נפקותא לענין דינא אחר שכתבנו שלדעת ר\"י מה שנבראת הלבנה בד\"ט תרמ\"ב של ליל ד' פירוש בליל ד' השני דז\"ט תרמ\"ב היתה נזופה כמ\"ש לעיל בפי' דברי רש\"י ולדעת ר\"א דס\"ל דבתשרי נברא העולם קודם התקופה ללבנה כו' וצרפתו עם ה\"י תרמ\"ב עולה ז\"ט תרמ\"ב נמצא בין למר ובין למר צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב כשאתה בא לידע תקופת תשרי של ראש מחזורך וכן כשאתה בא לידע תקופת תשרי של ראש מחזורך שאתה צריך יב\"ך בין למר ובין למר הכי הוי אלא שנחלקו בטעמים דלדעת ר\"א הוא מפני שצרף עם יכ\"א ר\"ד עולה יב\"ך ר\"ד. ולדעת ר\"י הוי טעמא מפני שצרף ה\"י תרמ\"ב של חצי שנה של תוהו עם ז\"ט תרמ\"ב עולה יב\"ך אלא שכל זה דבר תמוה כמו שאכתוב לקמן שאין מרחיקין המולד זה מזה לפי מ\"ש התוס' דוי\"ד היה עולה המולד.<br><b> וע\"ק </b> דאיך נעלם זה מחכמי הברייתא ההיא דחכמי ישראל מונין למבול כר\"א ולתקופה כר\"י דמשמע שיש נפקותא ביניהם ולדעת מחשבי העבור לא יש שום נפקותא ביניהם זולת למיסבר קראי דתדשא הארץ ותוצא הארץ כדאיתא שם די\"ו ע\"א עוד יש לתמוה למ\"ש התוס' שם וז\"ל ולא מצינו טעם זה בכל מקום אלא זהו הטעם לפי שהמונ' מבריאת העולם לא מונה בר\"ה עד יום ו' כו' נמצא שנברא העולם בכ\"ה באלול ולתקופה מניסן של תוהו מנינן כו' נמצא דקדמה תקופת ניסן אל המולד ז\"ט תרמ\"ב כו' עכ\"ל.<br><b> וכל </b> זה לא אתייא אלא לדעת ר\"א שהרי ממ\"ש התוס' ולתקופה מניסן של תוהו כו' לדעת ר\"י לא הוי ניסן של תוהו וכיון שכן קשיא איך מחשבי העבור כתבו דהלכה כר\"א אחר שכתבו התו' דזה הטעם לא מצינו בשום מקום ונמצא דלא היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב דהרי ברייתא שנינו שחכמי ישראל מונין התקופה כר\"י ונמצא דמחשבי העיבור חלקו עם חכמי ישראל ודוחק לומר דמחשבי העבור ס\"ל דהלכה כסתם משנה דהרי אמרי' שם בגמר' רב חסדא כרבי זירא מתני לה דרבי זירא אמר לתקופה ור\"א היא וא\"כ נמצא דסתם משנה ��תייא כר\"א והלכה כסתם משנה וזה פי' מ\"ש התוס' ז\"ל וז\"ל וזה טעם למחשבי העבור לאחר שצרפו כל השעות והתר\"ה של כל מחזורים שמסירים ז\"ט תרמ\"ב עכ\"ל שפי' מן הטעם שאמרו בגמרא שם דסתם משנה דקתני דתשרי הוי ר\"ה לשנים הוא כר\"א נמצא דסתמא דמתני' סברא דאין הלכ' כברייתא דקתני דחכמי ישראל מונין לתקופ' כר\"י דמתני' סברא דחכמי ישראל מונין לתקופה כר\"א והלכה כסתם משנה וזהו הטעם של מחשבי העבור שקבעו ה' כר\"א לפי זה שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י ודלא כמו שרגילים לומר שהיתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב דלפי אותו טעם לא יש נפקותא בין ר\"א לר\"י שהרי בין ר\"א ובין ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אלא שיש לתמוה על זה דלמה כתבו התוס' ולא מצינו טעם זה בכל מקום עכ\"ל דהול\"ל שאם הלבנה היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב א\"כ אפי' לדעת ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב וא\"כ לא יש נפקותא בין ר\"א לר\"י ולמה קתני בברייתא חכמי ישראל מונין לתקופ' כר\"י דמשמ' דיש נפקותא בין ר\"י לר\"א וכן אמרו בש\"ס שם דסתם משנה אתייא כר\"א דמשמע שיש נפקותא דדינא בין זה לזה אלא עכ\"ל דזה שהיתה הלבנה נזופה ז\"ט תרמ\"ב הוא שקר וא\"כ מה שצריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אינו אלא לדעת ר\"א אבל לדעת ר\"י אין צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב דיפה עשית מה שחשבת יכ\"א ר\"ד על שנת בריאת העולם דמניסן לניסן עולה יכ\"א ר\"ד וי\"ל דנוכל לומר שלדעת ר\"א לא יאמר שקדם התקופה למולד תשרי אב\"ג אלא שוים היו המולד והתקופה ונמצא שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י.<br><b> ועוד </b> יש לדקדק במ\"ש התוס' שם והם מרחיקים המולד זה מזה בדתל\"ח שהרי לא הרחיקו בדתל\"ח שהרי כתבו התוס' דהמולד הא' לדעת ר\"י היה בד\"ט תרמ\"ב עד וי\"ד לא יש אלא בדתל\"ח ואם כן איך כתבו שמרחיקין זה מזה בדתל\"ח ובשלמא לפי' הא' שכתבנו בדברי התוס' א\"ש שלפי דברי התלמוד המחלו' שיש ביניהם הוא כמ\"ש לעיל וא\"ש דמרחיקין זה מזה אבל לפי מ\"ש התוס' שלדעת ר\"א היה המולד הא' וי\"ד ולדע' ר\"י ד\"ט תרמ\"ב א\"כ לא היה שום הרחקה זה מזה וצ\"ע.<br><b> ועוד </b> יש לדקדק על דברי הר\"ב הלבוש שכתב שם וז\"ל דע כי נחלקו רז\"ל במס' סנהדרין אם נברא העולם בתשרי או בניסן כו' ואתה חשבת חשבו' מבהר\"ד ולקחת כנגד כל השנה שעברה כו' ור\"י אמר בניסן נברא העולם כו' דמשמע מדבריו שלדעת ר\"א צריך להסיר יב\"ך כשאתה בא לידע תקופת תשרי וכשאתה בא לידע תקופת ניסן צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב לדעת ר\"י וליתא דבין לדעת ר\"א ובין לדעת ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב בניסן ויב\"ך בתשרי לדעת ר\"א ומטעם צרוף ה\"י תרמ\"ב אאב\"ג דהוי ז\"ט תרמ\"ב ולדעת ר\"י מטעם נזיפה וכן ביב\"ך לדעת ר\"א מטעם צרוף יכ\"א ר\"ד עם אב\"ג ולדעת ר\"י מטעם צרוף ה\"י תרמ\"ב עם ז\"ט תרמ\"ב של נזיפה דעולה יב\"כ וצ\"ע.<br><b> אבל </b> אין להקשות מההיא דכתבו התוס' שם די\"ב ע\"א בד\"ה למבול כו' אע\"ג דס\"ל כר\"י דבניסן נברא העולם מדמונין לתקופה כר\"י דמשמע דסבירא ליה דהלכה כר\"י דהכא כתבנו שהלכה כר\"א לא ק\"מ משום דהתם בתוס' לא באו לפסק הלכה אלא לפרש דעת אותה ברייתא אבל לענין הלכה אה\"נ דהלכה כר\"א ומש\"ה מסירין ז\"ט תרמ\"ב אבל לדעת ר\"י אין צריכין להסיר ז\"ט תרמ\"ב וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,114 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות קידוש החדש</span>\n<b> מ\"ע </b>\n<b> מן התורה כו' ונאמ' ושמרת את החקה הזאת כו'.</b> מצאתי כתו' להרב המובהק משה בן אדרת ז\"ל וז\"ל וק' שהרי מהאי קרא יליף מיניה בעירובין דצ\"ו ע\"א לענין תפילין דשבת לאו זמן תפילין ויש דורשו לפסח וסברת רבינו לא הוזכרה בגמרא וע\"ק דהא האי קרא מבעי ליה לענין תפילין כמ\"ש בפ\"ד מה' תפילין ה\"י."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שכל </b>\n<b> ישראל בחזקת כשרות כו'.</b> והק' הרב המפרש שהרי כתב רבינו שכל ישראל ע\"ה בחזקת פיסול הם ותי' דהא דאורייתא והא דרבנן. ול\"נ דהתם בדררא דממונא דאיכ' למיחש שמא המלוה או הלוה שכר לעדים מ\"ה החמירו מה שאין כן הכא דלא שייך זה מ\"ה הכא כולן כשרין ומה שתי' דהתם איירי מדרבנן תירוצו לא נראה משום דקשיא שלדבריו הע\"ה כשר לעדות מדאורייתא אף שידוע שאינו הולך בדרכי הכשרים וזה א\"א שהרי אמרו ע\"ה מותר לנחרו ביה\"ך ועוד אמרו שאסור להתלוות עמו בדרך משום דעל חייו לא חס כו' הרי משמע דבחזקת רשע עומד והרשע פסול מדאורייתא."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> הראיה שאמרו כו' ובידוע שהעבים הם שנתקשרו כו'.</b> עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל וקשה שא\"כ למה הוצרך ר\"ג לומר כך קבלתי מבית אבא פעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה לימא שהלבנה לא היתה אלא העבים הם שנראו להם. ועוד דמלשון פעמים בא בקצר' משמע דשל שחרית נמי לבנה היתה ולפי רבינו לא היו אלא העבים וצ\"ע."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> מקדשין אלא חודש שנר' בזמנו כו'.</b> ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל הנה רבינו ז\"ל בפ\"י מה' שמיטה כתב דיובל משמט בתחילתו ופסק כר\"י בנו של ריב\"ב דאמר בפ\"ק דר\"ה דקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה דריש ליה שמקדשת והולכת מתחילתה וק' שהרי רבנן פליגי עליה שהרי פריך שם ד\"ח ע\"ב ורבנן ולפי מ\"ש רבינו דנראה בזמנו מקדשין אותו כראב\"ץ לק\"מ דקרא דוקדשתם עכ\"ל דאתי לומר דמשמע מיד בתחילתו ומשום הכי פסק כר\"י אף דיחיד הוא ועוד דסתם משנה כר\"י אתייא דסתם לן תנא בריש מסכת ר\"ה דבאחד בתשרי ר\"ה ליובלות דזה אתייא כר\"י דוקא אך הרואה יראה שהרע\"ב בפ\"ב מ\"ז ורבינו בפי' המשניות הביאו דרשת דרבנן דקרא דוקדשתם שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים דמה\"ט אין מקדשין שלא בזמנו אלא דמאי דמקדשין בזמנו היינו דרבנן מפני שצריך חזוק וכן משמ' נמי מלשון הש\"ס שם דכ\"ד ע\"א דמייתי האי דשנים אתה מקד' משם ראב\"ץ וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא דבפ\"י מה' שמיטה הל' י\"ד פסק כריב\"ב וא\"כ קרא אתא לומר דמר\"ה הוייא היובל ואלו הכא פסק דשלא בזמנו אין מקדשין וה\"ט דשנים אתה מקדש ואין לומר דתרתי שמעינן מהאי קרא דמההיא סוגייא דפ\"ק דר\"ה לא משמע הכי. וע\"ק דרבינו פסק שם בה' שמיטה ה\"ז דאין הלכה כר\"י דאמר דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן ומנין לנו זה דאין עולה לכאן ולכאן ואי משום מ\"ש שם ד\"ט ע\"א דקרא דיובל היא דאתא לאפוקי מדר\"י היינו לדעת רבנן אבל לדעת ר\"י בנו של ריב\"ב קרא אצטרי' למילתא אחריתי וכיון שרבינו פסק כר\"י מעתה לא נשאר לנו ראיה לדחות דברי ר\"י. ודוחק לומר דתרתי שמעינן מינה.<br><b> עוד </b> ק\"ל אההיא דפ��ק המקדיש דכ\"ח ע\"ב דאמר דמשמט בסוף השמיטה דא\"כ למה כתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה דמשמע דכל השנה כולה היא משמטת את המלוה דאל\"כ למה אמר שנת השבע שנת השמיטה דאפילו שקרבה שנת השביעית עדיין יובל להלותו ולפרוע ממנו כשיגיע זמן השלשים יום וממס' שבועות דמ\"ח ע\"ב משמע דמשמטת שביעי' מיד שהרי קאמר לוה ממנו ערב שביעית כו' יע\"ש וצ\"ע."
+            ],
+            [
+                "<b>אם </b>\n<b> עדיין לא יצא כוכב כו'.</b> ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב המובהק משה בן אדרת ז\"ל וז\"ל עיין במה שהקשה הרלב\"ח ז\"ל ממ\"ש בפ\"ה מה' שבת ועיין שם מה שתי' ועוד נראה לי לתרץ דשנים הוצרכו שיעור ב' ככבים ושיעור משתשקע החמה משום שלפעמים יש עבים ברקיע וא\"כ איך יכול לסמוך על ככב אחד ולו' עדיין הוא יום ולעשות מלאכה בשבת דשמא יש שני ככבים והעבים סתמו הככב האחד ונשאר האחד דכעין זה תמצא לרבינו בפ\"ח מה' אלו הלכה א' יע\"ש ומ\"ה כתב דבזה תלך אחר שקיעת החמה דהוי ספק ולא משום שכך הוא הדין שאם היו ככבים נראין לא הייתי מסתפק בספק בין השמשות אע\"פ דנשקע החמ' דהייתי אומר עדיין יום הוא עד שיצאו שני ככבים אלא דמשו' דרוב פעמים בימות הגשמים יש עבים ברקיע ואז באמת אם תסמוך על דין זה דשני ככבים ותאמ' דכל זמן שלא ראיתי ב' ככבים עדיין יום הוא ותחלל שבת משום דשמא עב קטנה כיסה לככבים מש\"ה נתן כלל אחר בפ\"ה מה' שבת ודוק.<br><b> ע\"ק </b> דמאחר שכתב פה שאין קידוש אלא חדש שנראה בזמנו והיינו ליל ל' וזה היה תדיר כמ\"ש במס' ר\"ה פ\"ד מ\"ד פעם אחת נשתהו העדים התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה כו' דמשמע שכל הפעמים לא כן היה א\"כ איך כתב רבינו בפ\"ה ה\"ב שזה שיהיה הראיה קודם הקביעה הוא פלא והוא בארצות המערב דמה שייך פלא וארצות המערב דזהו תדיר לעולם כמ\"ש. ומיהו י\"ל דמ\"ש שהוא פלא הוא בזמן הזה משום הראיה נתמעט ואין כח בחוש לראות כשהיא קטנה דאל\"כ תקשי לך ק\"ו גדולה מזו והוא שאמרו בגמרא דכ\"ד שעי מיכסי סיהרא כו' ורבינו כתב בפ\"א לעיל ה\"ג דביום שלם מיכסי אחר המולד דהיינו מהחדשה אלא על כרחינו לומר כמו שכתבנו."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> העד שראה את החדש בליל שבת מרכיבין אותו על החמור.</b> הכי איתא בפ\"א דר\"ה באותה ששנינו מי שראה את החדש ואינו יכול להלוך ברגליו מוליכין אותו על החמור והק' הרלב\"ח הביאו התי\"ט דהיאך היו מחללין את השבת על היחיד והוא ספק אם יועיל עדותו שמא לא ימצא אחר שיעיד עמו הא תנן בפי\"ט דשבת נולד לבין השמשות נימול לט' ותירץ הרב תי\"ט ז\"ל דתיקון מועדות שאני שהרי מכשירי מילה אין דוחין את השבת והכא אפי' מכשירין דוחין להרכיבו על החמור וליקח מזונות וכלי זיין וטעמא דזו היא מצוה על כל ישראל בכלל והמילה מצוה על היחיד ועוד שתוכל היא להתקיים למחרתו יע\"ש ולא היה לו צורך לומר דמשום עדות החדש היא מצוה כללית לכל ישראל הוא דדוחה את השבת אלא מפני שהוא צורך גבוה כדאמרי' בפרק ר\"א דמילה דקל\"א ע\"א גבי עומר ושתי הלחם דדחו שבת הן ומכשיריו משום דצורך גבוה הוא ולא ילפינן מינייהו לא לולב ולא סוכ' ולא מצה ולא שופר ולא מילה יע\"ש. גם מ\"ש דמילה שאני שתוכל היא להתקיים למחרתו כן תירץ הלח\"מ ז\"ל שם והכי אמרי' התם דף ק\"מ דלא אתי מילה מכל הנך לר\"א משום דמילה אפשר למחר ודחי' זו דדחי הרב ז\"ל דשאני מצוה שהיא כוללת לכל ישראל לא דחי התם יע\"ש.<br><b> ומ\"מ </b> עיקר קושייא ליתא לע\"ד דשאני נולד בין השמשות דמילה דלעולם לא קאי בס' ולא אתי לידי בירור ולכן דוחין אותו לט' לא כן בספק זה דעדות החדש דעתיד ספק זה להתברר כשיבואו לב\"ד והו\"ל כספק דפקוח נפש דדחינן את השבת שמא ימצא אדם תחת הגל אף שיש לדחות דשאני התם משום דכתיב וחי בהם ועוד דס\"ס התירו בפקוח נפש מ\"מ למאן דיליף פקוח נפש ממילה ומבא במחתרת וכיוצא כדאיתא ביומא דפ\"ד ע\"ב טעמו הוא כדאמרן יע\"ש א\"נ י\"ל דשאני מילה דכתיב ביום השמיני ואיכא למימר שמיני ודאי ולא שמיני ספק כדדרשינן בבכורות פ' מעשר בהמ' דנ\"ח עשירי ודאי ולא עשירי ס' משא\"כ הכא גבי דחיית עדות החדש דלא כתיב אלא במועדו ודוק.<br><b> ועל </b> מ\"ש עוד רבינו מרכיבין אותו על החמור אפי' במטה הנה התי\"ט כתב וז\"ל דאע\"ג דתנן בפ\"י דשבת מ\"ה דהנושא את החי פטור אף על המטה ונ\"מ חי שאינו כפות כמ\"ש הרב שם אבל חולה ככפות דמי וחייב כמ\"ש הרמב\"ם בפח\"י מה\"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי\"ט דשבת והילכך מטה נמי משוי הוא על הבהמה וקמ\"ל דאפי\"ה מחללין עכ\"ל והנה זה שהוצרך להביא ראיה מדברי רבינו והתוספות דחולה דינו ככפות סוגייא ערוכה היא בפרק שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי מאי דאמרינן התם עתי ואפי' בשבת למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו כמאן דלא כר' נתן דאי ר\"ן הא אמר חי נושא את עצמו אפי' תימא ר\"ן חולה שאני ע\"כ וכתב רש\"י דחולה אינו נושא את עצמו והנושא מחלל את השבת יע\"ש ואע\"ג דלר\"ן הוא דאמרינן התם הכי דס\"ל דאף בבהמה אמרינן חי נושא את עצמו מ\"מ מינה ילפינן לרבנן דר\"ן לנוש' את האדם וברור ולפי\"ז לא ידעתי למה זה ה\"ה ז\"ל שם בפי\"ח מהלכות שבת הי\"ו עמ\"ש רבינו דהנושא את החולה חייב לא כתב דנפ\"ל לרבינו הא מהא דפ' שני שעירי והוצרך הרב ז\"ל לומ' דנפקא ליה מההיא דאמרינן בפרק המצניע דצ\"ד הני פרסיאי כמאן דכפיתי דמי יע\"ש. ומ\"מ דברי התי\"ט ז\"ל אינן מובנין אצלי במ\"ש דבכפות מחייב אף על המטה וזה לא ידעתי מנין לו דכיון דהמטה טפלה לו ודאי דפטו' עליה ואי משום דמחייב על הוצאת האיש הכפות מה ענין זל\"ז דאע\"ג דעל האיש הכפות חייב על המטה שהיא טפלה לו פטור שהרי במוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי כדאמרינן בהדייא בפ' המצניע דצ\"ג ע\"ב יע\"ש. ואדרבא במוציא את החולה במטה הסברא נותנת שהמטה טפלה לחולה טפי מן החי שאין דרך להוציא את החולה בעצמו אם לא ע\"י דבר אחר משא\"כ החי דיכול להלך ברגליו ולפי דברי הרב תי\"ט ז\"ל במוצי' את החולה במטה כיון שהוא מתחייב על הוצאה מתחייב הוא על המטה והוא תימא גם עיקר קושייתו לא קשייא כלל דהא קמ\"ל מתני' דהמטה נמי מרכיבין על החמור מפני שהמטה טפלה לחולה והרב המפרש לה' קידוש החדש כתב וז\"ל ואפילו במטה לפי שאסור להוציא משא על הבהמה בשבת ואדם חי שאינו כפות או שאינו חולה אינו משא ואם היה חולה הרי הוא משוי וכ\"ש המטה שהוא משא ואע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפלה לו הנ\"מ כשנשאו אדם אבל לענין משוי בהמה הרי האדם והחולה והמטה משוי הם ואסו' להוציאם על הבהמה בשבת אבל התירו חז\"ל בעדות החדש עכ\"ל ולא ידעתי מנ\"ל לחלק בין משא דאדם למשא דבהמה כיון דעיקר טעמא הוא משום דהחי נושא את עצמו והרי ההיא דפרסאי שהביא ה\"ה הוי תיובתיה ועוד דמאי קא קשייא ליה הכא במתני' עד שהוצרך לזה שהרי כיון דמתני' איירי בחולה וכבר הקדים וכת' דאם היה חולה הרי הוא משוי וכ\"ש המטה שהוא משא וא\"כ שפיר קתני ואפילו במטה ומה זה שכתב ואע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות כו' דנהי דאדם חי שאינו כפות המטה טפלה אבל כפות וחולה אין המטה טפלה לו ושפיר קתני מתני' אפילו במטה.<br><b> ודע </b> שבמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי דשנינו במתני' דפטור אף על הכלי ופסקה רבינו פ\"ח מהלכות שבת כתב הראב\"ד דבירוש' מפרש דדוקא באוכלין שצריכין לכלים כגון תותין הוא דפטור על הכלים אבל בלא\"ה חייב על הכלים וראיתי לה\"ה שם שכתב וז\"ל ואיני רואה כן דרך גמרתינו אלא כל מידי דמבטל ליה לגביה אע\"פי שאינו צריך לו פטור והכין משמע בהדייא פ' הנוטל דקמ\"א ע\"ב עכ\"ל ולא ידעתי מהיכן משמע לה\"ה ז\"ל כן מפרק הנוטל דאדרבא משם משמע היפך דבריו דעלה דקאמר רבא הוציא תינוק חי וכיסו תלוי בצוארו חייב משום כיס פרכינן וליבטיל כיס גבי תינוק מי לא תנן את החי במטה פטור אף על המטה ומשנינן מטה לגבי חי מבטל ליה כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה ופי' רש\"י מטה לגבי חי מבטל ליה להיות טפלה לו שהרי צריך לו עכ\"ל הרי דדוקא היכא דצריך לכלי לא מיבטיל אבל אם אין צריך לו מבטיל.<br><b> ואולם </b> מצאתי ראיה לדבריו מאותה שאמרו בפרק לולב הגזול דמ\"ב עלה דאמרינן במתני' ר\"י אומר י\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר\"ה פטור מפני שהוציאו ברשות ואמרינן בגמרא אמר אביי ל\"ש אלא שלא יצא בו חייב ופרכינן והא מדאגביהיה נפק ביה ומשני אביי כשהפכו ורבא אמר כגון שהוציאו בכלי כו' וכת' הר\"ן ז\"ל שם בהלכות דלא מיחייב על הכלי דהא המוציא את החי במטה פטור אף על המטה יע\"ש והשתא אם במוציא את הכלי שלא לצורך מחייב גבי לולב נמי לאיזה צורך הוציאו בכלי ואין לומר דיש לו צורך לכלי משום דלא בעי למיפק ביה דיוציאנו הפוך כדאמר אביי אלא ודאי דכל שהוא מבטל ליה לגביה דבר אחר אעפ\"י שאינו צריך לו פטור אלא דההיא דריש פ' הנוטל משמע להיפך וכדאמרן וצ\"ע ועיין בפרק משילין דל\"ט ע\"א בתוס' ד\"ה ות\"ל משו' מנא שכתבו דלהכי לא בטיל מנא לגבי שלהבת משום דאין בשלהבת ממש ולא חשיב יע\"ש. ודע שזה שהקשינו על המ' שחילק בין משא דאדם למשא דבהמה וס\"ל דבבהמה לא אמרינן המטה טפלה לו ואנו בעניותינו לא ידענו טעמו מה בין משא דאדם לבהמה אחרי כותבי מצאתי כדברינו למרן ב\"י בא\"ח סי' רס\"ז שכת' על שם הגהת מרדכי דהרוכב על הסוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב על החמור ולבא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דהחי נושא את עצמו דאי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפלה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה עכ\"ל יעו\"ש הרי שכתב דגם על האוכף פטור משום שהיא טפלה לו אבל מדקדוק לשונו שכתב הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף משמע שאם היה חייב על רכיבתו היה חייב על האוכף אע\"פ שהיא טפלה לו וזה מורה כדברי התי\"ט ז\"ל וכבר כתבנו דמההיא דהמוציא אוכלין כשיעור בכלי דחייב על האוכלין ופטור על הכלי משמע היפך זה וכעת צ\"ע ולמאי דקשי' לן לדברי ה\"ה ז\"ל שהביא ראיה מפרק הנוטל דאפילו אין הכלי צריך לאוכלין פטור על הכלי מההיא דאמרינן התם דכיס לגבי תינוק לא מבטל ליה וכתב רש\"י ז\"ל מפני שאינה צריכה לו כתוב בחי' הרשב\"א ז\"ל שם דכיס לגבי תינוק ה\"ט דחייב מפני שהוצאת הכיס בתינוק אינו לצורך תשמישו כהוצאה במטה לחי ודוק.<br><b> אחרי </b> כותבי כל זה מצאתי כתוב להר' המופלא מוהר\"מ ן' אדרת ז\"ל בהלכה זו וז\"ל כתב המפרש שיש לחלק בין של בהמה לאדם שנושא את האדם דבבהמה הוי משוי ואחר המחילה נעלם ממנו משנה שלמה ששנינו במסכת פסחים פ\"ד מ\"ג בן בתירה מתיר בסוס כמ\"ש הר\"ב ז\"ל שם משום שבעל חי נושא את עצמו אפילו כשהוא על הבהמה ומינה דפטור על המטה דטפלה לו גם מה שחילק בין אדם חולה לבריא גם זה ליתא מדמחלק המשנה במסכת שבת פ\"י מ\"ה בין נושא את החי במטה דפטור לנושא את המת מכלל שאין חילוק אלא במת ועוד יציאת החי במטה פירוש שהוא חולה ומשו\"ה צריך למטה ואפי\"ה אמר שהוא פטור ואם לאיסור הכל אסור בין בריא ובין בבהמה ובין באדם עכ\"ל."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם </b>\n<b> תהיה תקופת ניסן בי\"ו בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה כו' כדי שיהיה הפסח בזמן האביב כו'.</b> עוד מצאתי כתוב להרב המופלא מוהר\"מ ן' אדרת ז\"ל וז\"ל דמשמע מדברים הללו שעי\"ז יבא הפסח בזמן האביב ואח\"כ כתב בהלכה ג' שעל האביב מעברין אפילו אם היה התקופה קודם י\"ו שנמצא שאין התקופה תלוי בהאביב ואין לומר דכשהתקופה בי\"ו א\"א דיהיה אביב בט\"ו אבל כשהוא קודם י\"ו אז אפשר שיהיה משום דמאי איכפת מהתקופה דסוף סוף לא היה אביב אם היה בט\"ו לניסן ואפשר שלא יהיה אביב ומעתה ל\"ק מידי שהכל תלוי באביב."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודבר </b>\n<b> זה מפני הדחק.</b> וק\"ל עוד מצאתי כתוב להרב הנז' היאך יכולין לעבר אחר ר\"ה מיד דשמא יהיו פירות אילן ואביב ואז אינם יכולים לעבר דהרי אין מעברין אלא משום התקופה וכו' כמ\"ש בפ\"ק דסנהדרין על שתים מעברין על אחת אין מעברין ונ\"ל דמזה יש סיוע למ\"ש רבינו לעיל בהל' ב' דעל התקופה לבד מעברין דמעתה אחר ר\"ה מיד אע\"ג שעדיין לא ידעו אם יהיה אביב או לא מ\"מ על התקופה יכולין לידע ע\"פ החשבון מר\"ה ומעתה מה שהוק' שם הרמ\"ה והביאו שם הכ\"מ לק\"מ ומיהו מצינן למימר דקו' הרמ\"ה שם עומדת ואין ראיה מזה משום שכוונת השגת הרמ\"ה הוא לומר שרבינו הי\"ל לפרש דזה דמעברין משום התקופה לבד היינו משום תקופת ניסן אבל משום תקופת תשרי אין מעברין עליה לבד דמ\"ש על שנים מהן אין מעברין קאי על תקופת תשרי אבל על דניסן עליה לבד מעבירין וא\"כ מעתה מצינן למימר דמ\"ש דאחר ר\"ה מעברין מיד היינו בתקופת ניסן דעליה לבד מעברין אבל תקופת תשרי אין מעברין מיד אחר ר\"ה משום דעל אחת אין מעברין ולא ידעו אם יהיה פירות ואביב אם לא ונמצא דאין ראיה מכאן לרבינו ז\"ל וק\"ל."
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה </b>\n<b> לי כו'.</b> והשיג עליו הרמ\"ה שהרי אלישע תוכיח שהיה טעם אביב ואפי\"ה לא עיבר משום שהיה שנת בצורת ע\"כ עוד מצאתי כתוב להרב מוהר\"מ הנז' וז\"ל ונראה דהתם שאני משום שהיה בצורת גדול ז' שנים כמ\"ש בפ\"ק דתעניות דאכלו בשר בניהם ובנותיהם ואם יעברו יוסיפו חדש אחר ברעב משא\"כ פה דמיירי בבצורת כההיא דמסכת אבות פ\"ח מ\"ח מקצתם רעבים ומקצתם שבעים ומשום זה לא דחינן מ\"ש שמור את חדש האביב."
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא </b>\n<b> עיקר דבר זה כו' שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין כו'.</b> ע\"כ. עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל וק' דמאי ראיה היא זו שאין השלוחים מגיעין דאימא שהדרכים נתקלקלו כמ\"ש במסכת ר\"ה דכ\"ג ע\"ב ובמדרש איכה על פסוק נתיבותי עיוה שמגליל לירוש' היו הולכים בשעה אחת או פחות ועכשיו אינם הולכים כי אם בה' ימים או יותר וא\"כ היל\"ל שיעשו כמנהג אבותיהם לפי שהוא ספק אם היו השלוחים מגיעים ודמי לצור ודמשק ועמון ומואב שכתב בסמוך וע\"ק דלמה כתב דבאושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריה שיעשו יום אחד מאחר שגם בהם יש ספק אם היו השלוחים מגיעים דנהי דידעינן שהיו ישראל שם באותו זמן מ\"מ אפשר שלא היו השלוחים הולכים שם כמ\"ש בהל' ט' שאפשר שהיה חירום בדרך כדרך שהיה חירום בין יאודה לגליל או מפני הכותים ומפני זה כתב שם דאין עשיית י\"ט ראשון תלוי בקריבת המקום שא\"ת שזה שכתב היינו כשאין ישראל שם דאז אינו תלוי בקריבת המקום אבל כשיש ישראל אז תלוי בקריבת המקום מ\"מ קשה למה כתב במצרים ובעמון ובמואב דאזלינן בתר מנהג אבותיהם נימא דהואיל והיו ישראל שם בודאי יעשו שני ימים שהרי אמרינן בפ\"ק דחגיגה עמון ומואב מעשרין מ\"ע בשביעית משמע מזה שהיו ישראל שם וכן מצרים איתא במס' ידים פ\"ד מ\"ג דמעשרין מ\"ב בשביעי' וכן צור וסורייא נמי היו ישראל שם כדמשמע בספ\"ק דע\"ז דשקיל וטרי על סורייא בדין שדה ומרחץ שלהם וכן בגיטי' דכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש משמע שהיו ישראל דרים שם וא\"כ למה כתב שהולכין אחר המנהג מוכרח לומר שהטעם משום שאע\"פ שישראל היו שם מ\"מ אפשר שהשלוחים לא היו הולכין שם מטעם חירום וכותים א\"כ גם באושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריה נימ' נמי שאע\"פ שהיו ישראל שם אף שלא היו שלוחים יוצאין מטעם חירום שבין יאודה לגליל או מטעם כותים ומה איכפת לי אם הוא מא\"י או מסורייא וח\"ל ומדכתב וכיוצא בהם גבי אושא כו' משמע שנותן כלל רבינו שכיון שהוא מא\"י עושים יום א' ואינו כן אלא ראוי לתלות במנהג אבותיהם כמו מצרים ועמון ומואב וסורייא וצ\"ע."
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותקופת </b>\n<b> ניסן הית' בשנה הראשונה כו'.</b> עוד מצאתי כתוב להרב הנז' וז\"ל הנה במסכת ר\"ה ד\"ח ע\"א איתא דר' זירא אמר לתקופות ור\"א הוא דאמר בתשרי נברא העולם ומשמ' מהאי לישנ' דיש נפקותא מרובה בין ר\"א לר\"י וכן משמע נמי מלישנא דברייתא דאיתא התם די\"ב ע\"א ת\"ר חכמי ישראל מונין למבול כר\"א והתקופה כר\"י וכתב שם רש\"י בד\"ה חכמי ישראל דס\"ל דבניסן נברא העולם והתקופות כר\"י וכו' דבתחילת ליל ד' שמשה חמה בניסן לפיכך אין תקופת ניסן נופלת אלא בד' רביעי היום לפי שלעולם יום ורביע בין תקופה כו' וכן מולדות הלבנה מונין מולד ניסן ראשון בט' שעות ותרמ\"ב חלקים עכ\"ל משמע דזה דוקא לדע' ר\"י אבל לדעת ר\"א אין סדר התקופות הכי אלא דיש כמה שאלות בזה האחת דרש\"י שכתב דמולד הלבנה בט' שעות ותרמ\"ב חלקים דזה היפך דברי רבינו שכתב דתקופה ראשונה קדמה למולד ז' ימים וט' שעות ותרמ\"ב חלקי' וכן סדר כל מחשבי העיבור וצ\"ל שפי' דברי רש\"י היינו דבכ\"ג לחדש אדר היתה תקופת החמה בתחילת ליל ד' ובאחד לחדש ניסן בליל ד' היה מולד הלבנה אחר שעבר מליל הד' ט' שעות ותרמ\"ב חלקים א\"כ תחשוב מכ\"ג באדר עד ר\"ח ניסן תמצא ז' ימים צרף הז' ימים עם ט' שעות ותרמ\"ב חלקים א\"כ נמצא שקידם תקופת חמה למולד הלבנה ז\"ט תרמ\"ב ואע\"פ דכתוב כתיב דחמה ולבנה נבראו ביום ד' ביום אחד אה\"נ דהכי הוה דביום אחד נבראו אלא מסיבה שקטרגה הלבנה היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב וכ\"כ המפרש דברי רבינו וכ\"כ הלבוש בא\"ח סימן תכ\"ח בדק\"ח ע\"ב.<br><b> ונחזור </b> לעניינינו שכתבנו שיש נפקותא בין ר\"א ור\"י וכ\"כ התוס' שם ד\"ח ד\"ה לתקופות וז\"ל ויש נפקותא מרובה בדבר במה שקודם מנין של זה למנין של זה חצי שנה עכ\"ל ותמיהא לי מילתא טובא שה��י לא יש נפקותא כלל ועיקר שהרי גם ר\"א שאמר בתשרי נברא העולם צריך להסיר ז\"ט ותרמ\"ב כמ\"ש התוס' שם וז\"ל ונמצא דקדמה תקופת ניסן אל המולד ז\"ט תרמ\"ב דלחצי שנה עודפת התקופה על המולד ה\"י תרמ\"ב וכו' עכ\"ל. הא קמן שלדעת ר\"א כשאתה בא לדעת תקופה ראשונה של ניסן של ראש המחזור אתה צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב מטעם דה\"י תרמ\"ב עם אב\"ג עולה לז\"ט תרמ\"ב ולדעת ר\"י נמי דס\"ל דבניסן נברא העולם צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב מטעם שהיתה נזופה הלבנה ז\"ט תרמ\"ב כמו שכתבנו משם המפרשים ובין למר ובין למר התקופה של ניסן של ראש המחזור צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אלא שנחלקו בטעם וכן נמי התקופה של תשרי של ראש המחזור שאתה צריך להסיר ב\"ך ר\"ד בין למר ובין למר דהכי הוי דלדעת ר\"א צריך להסיר יב\"ך ר\"ד מפני שאתה חשבת שנת אחת של תוהו מכלל השנים שעברו ונמצא שיש יב\"א ר\"ד מרובה אחר שהעולם נברא בתשרי עם אב\"ג עולה יב\"ך כמ\"ש באורך הלבוש שם וגם לדעת ר\"י דבניסן נברא העולם צריך להסיר יב\"ך מטעם דחשבת חצי שנה של תוהו ועולה ה\"י תרמ\"ב צרפהו עם ז\"ט תרמ\"ב שהיתה נזופה עולה יב\"ך ר\"ד הרי דבתקופת תשרי בין למר ובין למר צריך להסיר יב\"ך ר\"ד ובתקופת ניסן בין למר ובין למר צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב וא\"כ איך כתבנו דיש נפקותא מרובה בין ר\"א ור\"י. ונ\"ל דאה\"נ דלפי דעת התלמוד יש נפקותא בין ר\"א ור\"י מפני שהם סוברי' דלא היתה לבנה נזופה ז\"ט תרמ\"ב א\"כ יש נפקותא מרובה ביניהם בשתי התקופות דלתקופת ניסן לדעת ר\"י אין צריך להסיר ה\"י תרמ\"ב דכשצרפת יכ\"א ר\"ד משנה ראשונה יפה צרפת שהרי בניסן נברא העולם ומניסן עד ניסן עולה יכ\"א ר\"ד שעודפת החמה ללבנה ולדעת ר\"א צריך להסיר ה\"י תרמ\"ב שהרי בתשרי נברא העולם ומתשרי ועד ניסן הוא ו' חדשים ועולה ה\"י תרמ\"ב ואתה חשבת יכ\"א ר\"ד מניסן ועד ניסן שהוא ב' פעמים ה\"י תרמ\"ב א\"כ חשבת ה\"י תרמ\"ב אחד מרובה וצריך להסירו וכן בחדש תשרי נמי יש נפקותא שלדעת ר\"א צריך להסיר יכ\"א ר\"ד משנה ראשונה שהרי בתשרי נברא העולם ומתשרי ועד תשרי עולה יכ\"ב ר\"ד ונמצא דשנה אחת היתה של תוהו ועולה יכ\"ב ר\"ד וצריך להסירו ולדעת ר\"י אין צריך להסיר כי אם ה\"י תרמ\"ב שהרי בניסן נברא העולם ולא יש תוהו אלא ו' חדשים בלבד דעולה ה\"י תרמ\"ב וצריך להסיר ה\"י תרמ\"ב דתוהו ונמצא שיש נפקותא מרובה בין ר\"א ור\"י ולפי פי' נברא העולם היינו יום ד' שנבראו המאורות דלדעת ר\"א נבראו המאורות בחדש תשרי ולדעת ר\"י בחדש ניסן ונמצא שיש נפקותא בחמה וכן בלבנה יש נפקותא לדעת ר\"א ולדעת ר\"י דלר\"י נבראו המאורות בתחילת ליל ד' בחדש ניסן א\"כ יבא מולד הלבנה של חדש תשרי דלרבא ביום ו' אחר שעבר מליל ו' ד' שעות ותל\"ח חלקים שהוא בדתל\"ח שהרי בדתל\"ח הוא חצי שנה ממולד למולד כמ\"ש התוס' והרי עכשיו יש בדתל\"ח דהיינו שני ימים יום ד' ויום ה' וד' שעות ותל\"ח חלקי' הרי שכשהלבנה נבראת בניסן בתחילת ליל ד' עד ליל ו' אחר שעברו בה ד' שעות ותל\"ח חלקים דהיה המולד של תשרי יש בדתל\"ח לדעת ר\"י ולדעת ר\"א הלבנה נבראת בתחילת ליל ד' בחדש תשרי ומעתה אתי שפיר מ\"ש התוס' ז\"ל שם בסוף דבריהם וז\"ל ודבר תימא הוא במאי נחלקו ר\"א ור\"י והלא יכולין לברר הדבר דכ\"ד שעו' מיכסי סיהרא בין חדתא לעתיקא והם מרחיקין המולד זה מזה בדתל\"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו בו ב' ימים עכ\"ל שפי' דבריהם דאחר דכ\"ד שעות מיכסי סיהרא א\"כ הרי ר\"א ור\"י ממה שרואין המולדות בזמנם משם היו יכולין לברר האמת ואיך יש בין זה לזה בדתל\"ח פי' דלר\"א שנבראו המאורות בתחילת ליל ד' של חדש תשרי ולר\"י דנבראו המאו' בתחילת ליל ד' של חדש ניסן א\"כ המאור של לבנה של חדש תשרי הבא אחר ניסן יבא בליל ו' בד' שעות ותל\"ח חלקים הרי שהרחיקו המולדות זה מזה בדתל\"ח שלר\"א הוי מולדו בליל ו' ולר\"י הוי בליל ד' ואין ראוי לטעות ב' ימים דבשלמא אם סיהרא ב' או ג' ימים א\"כ לא היו יכולין לברר ממה שהיו רואין הלבנה בזמנם אבל עכשיו דכ\"ד שעות מיכסי סיהרא א\"כ היו יכולין לברר מהלבנה של זמנם ללבנה של תשרי של בריאת העולם ואיך היו מרחיקים בין זה לזה בדתל\"ח וזה הקשו התוספות לפי תלמודא דידן שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י אבל לפי דעת מחשבי העיבור סוברין שלא יש שום נפקותא בין ר\"א לר\"י דבין ר\"א ובין ר\"י סוברים דמולד תשרי שאינו של תוהו וי\"ד ומולד תשרי של תוהו היה בהר\"ד ומולד ניסן של באמצע היה בליל ד' וט' שעות ותרמ\"ב חלקים אלא שלדעת ר\"א סובר דיו\"ד היה מולד האמת וד\"ט תרמ\"ב דניסן היה ראוי להיות כן אם היה נברא העולם בניסן ולדעת ר\"י האמיתי היה בד\"ט תרמ\"ב בניסן ווי\"ד דתשרי היה הבא אחריו וא\"כ לענין המולד לא יש שום נפקותא בין ר\"א לר\"י בענין דינא וא\"כ לא היו יכולין ר\"א ור\"י לברר מהלבנה של זמנם על המולד של הבריאה וגם על התקופה הגם שיש חילוק ביניהם מ\"מ לא יש נפקותא לענין דינא אחר שכתבנו שלדעת ר\"י מה שנבראת הלבנה בד\"ט תרמ\"ב של ליל ד' פירוש בליל ד' השני דז\"ט תרמ\"ב היתה נזופה כמ\"ש לעיל בפי' דברי רש\"י ולדעת ר\"א דס\"ל דבתשרי נברא העולם קודם התקופה ללבנה כו' וצרפתו עם ה\"י תרמ\"ב עולה ז\"ט תרמ\"ב נמצא בין למר ובין למר צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב כשאתה בא לידע תקופת תשרי של ראש מחזורך וכן כשאתה בא לידע תקופת תשרי של ראש מחזורך שאתה צריך יב\"ך בין למר ובין למר הכי הוי אלא שנחלקו בטעמים דלדעת ר\"א הוא מפני שצרף עם יכ\"א ר\"ד עולה יב\"ך ר\"ד. ולדעת ר\"י הוי טעמא מפני שצרף ה\"י תרמ\"ב של חצי שנה של תוהו עם ז\"ט תרמ\"ב עולה יב\"ך אלא שכל זה דבר תמוה כמו שאכתוב לקמן שאין מרחיקין המולד זה מזה לפי מ\"ש התוס' דוי\"ד היה עולה המולד.<br><b> וע\"ק </b> דאיך נעלם זה מחכמי הברייתא ההיא דחכמי ישראל מונין למבול כר\"א ולתקופה כר\"י דמשמע שיש נפקותא ביניהם ולדעת מחשבי העבור לא יש שום נפקותא ביניהם זולת למיסבר קראי דתדשא הארץ ותוצא הארץ כדאיתא שם די\"ו ע\"א עוד יש לתמוה למ\"ש התוס' שם וז\"ל ולא מצינו טעם זה בכל מקום אלא זהו הטעם לפי שהמונ' מבריאת העולם לא מונה בר\"ה עד יום ו' כו' נמצא שנברא העולם בכ\"ה באלול ולתקופה מניסן של תוהו מנינן כו' נמצא דקדמה תקופת ניסן אל המולד ז\"ט תרמ\"ב כו' עכ\"ל.<br><b> וכל </b> זה לא אתייא אלא לדעת ר\"א שהרי ממ\"ש התוס' ולתקופה מניסן של תוהו כו' לדעת ר\"י לא הוי ניסן של תוהו וכיון שכן קשיא איך מחשבי העבור כתבו דהלכה כר\"א אחר שכתבו התו' דזה הטעם לא מצינו בשום מקום ונמצא דלא היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב דהרי ברייתא שנינו שחכמי ישראל מונין התקופה כר\"י ונמצא דמחשבי העיבור חלקו עם חכמי ישראל ודוחק לומר דמחשבי העבור ס\"ל דהלכה כסתם משנה דהרי אמרי' שם בגמר' רב חסדא כרבי זירא מתני לה דרבי זירא אמר לתקופה ור\"א היא וא\"כ נמצא דסתם משנה אתייא כר\"א והלכה כסתם משנה וזה פי' מ\"ש התוס' ז\"ל וז\"ל וזה טעם למחשבי העבור לאחר שצרפו כל השעות והתר\"ה של כל מחזורים שמסירים ז\"ט תרמ\"ב עכ\"ל שפי' מן הטעם שאמרו בגמרא שם דסתם משנה דקתני דתשרי הוי ר\"ה לשנים הוא כר\"א נמצא דסתמא דמתני' סברא דאין הלכ' כברייתא דקתני דחכמי ישראל מונין לתקופ' כר\"י דמתני' סברא דחכמי ישראל מונין לתקופה כר\"א והלכה כסתם משנה וזהו הטעם של מחשבי העבור שקבעו ה' כר\"א לפי זה שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י ודלא כמו שרגילים לומר שהיתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב דלפי אותו טעם לא יש נפקותא בין ר\"א לר\"י שהרי בין ר\"א ובין ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אלא שיש לתמוה על זה דלמה כתבו התוס' ולא מצינו טעם זה בכל מקום עכ\"ל דהול\"ל שאם הלבנה היתה נזופה ז\"ט תרמ\"ב א\"כ אפי' לדעת ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב וא\"כ לא יש נפקותא בין ר\"א לר\"י ולמה קתני בברייתא חכמי ישראל מונין לתקופ' כר\"י דמשמ' דיש נפקותא בין ר\"י לר\"א וכן אמרו בש\"ס שם דסתם משנה אתייא כר\"א דמשמע שיש נפקותא דדינא בין זה לזה אלא עכ\"ל דזה שהיתה הלבנה נזופה ז\"ט תרמ\"ב הוא שקר וא\"כ מה שצריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב אינו אלא לדעת ר\"א אבל לדעת ר\"י אין צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב דיפה עשית מה שחשבת יכ\"א ר\"ד על שנת בריאת העולם דמניסן לניסן עולה יכ\"א ר\"ד וי\"ל דנוכל לומר שלדעת ר\"א לא יאמר שקדם התקופה למולד תשרי אב\"ג אלא שוים היו המולד והתקופה ונמצא שיש נפקותא בין ר\"א לר\"י.<br><b> ועוד </b> יש לדקדק במ\"ש התוס' שם והם מרחיקים המולד זה מזה בדתל\"ח שהרי לא הרחיקו בדתל\"ח שהרי כתבו התוס' דהמולד הא' לדעת ר\"י היה בד\"ט תרמ\"ב עד וי\"ד לא יש אלא בדתל\"ח ואם כן איך כתבו שמרחיקין זה מזה בדתל\"ח ובשלמא לפי' הא' שכתבנו בדברי התוס' א\"ש שלפי דברי התלמוד המחלו' שיש ביניהם הוא כמ\"ש לעיל וא\"ש דמרחיקין זה מזה אבל לפי מ\"ש התוס' שלדעת ר\"א היה המולד הא' וי\"ד ולדע' ר\"י ד\"ט תרמ\"ב א\"כ לא היה שום הרחקה זה מזה וצ\"ע.<br><b> ועוד </b> יש לדקדק על דברי הר\"ב הלבוש שכתב שם וז\"ל דע כי נחלקו רז\"ל במס' סנהדרין אם נברא העולם בתשרי או בניסן כו' ואתה חשבת חשבו' מבהר\"ד ולקחת כנגד כל השנה שעברה כו' ור\"י אמר בניסן נברא העולם כו' דמשמע מדבריו שלדעת ר\"א צריך להסיר יב\"ך כשאתה בא לידע תקופת תשרי וכשאתה בא לידע תקופת ניסן צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב לדעת ר\"י וליתא דבין לדעת ר\"א ובין לדעת ר\"י צריך להסיר ז\"ט תרמ\"ב בניסן ויב\"ך בתשרי לדעת ר\"א ומטעם צרוף ה\"י תרמ\"ב אאב\"ג דהוי ז\"ט תרמ\"ב ולדעת ר\"י מטעם נזיפה וכן ביב\"ך לדעת ר\"א מטעם צרוף יכ\"א ר\"ד עם אב\"ג ולדעת ר\"י מטעם צרוף ה\"י תרמ\"ב עם ז\"ט תרמ\"ב של נזיפה דעולה יב\"כ וצ\"ע.<br><b> אבל </b> אין להקשות מההיא דכתבו התוס' שם די\"ב ע\"א בד\"ה למבול כו' אע\"ג דס\"ל כר\"י דבניסן נברא העולם מדמונין לתקופה כר\"י דמשמע דסבירא ליה דהלכה כר\"י דהכא כתבנו שהלכה כר\"א לא ק\"מ משום דהתם בתוס' לא באו לפסק הלכה אלא לפרש דעת אותה ברייתא אבל לענין הלכה אה\"נ דהלכה כר\"א ומש\"ה מסירין ז\"ט תרמ\"ב אבל לדעת ר\"י אין צריכין להסיר ז\"ט תרמ\"ב וק\"ל."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות קידוש החודש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות מחצית השקל מצות </span>\n<b> עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב כו' שנא' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו'.</b> ע\"כ. הנה רבינו לא מנה במנין המצוות כי אם עשה ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה וכאן בחיבורו גם כן לא כתב כי אם מצות עשה ליתן מחצית השקל כו' ולא כת' דאיכא נמי לאו דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגם במנין הלאוי' לא מנה לאו זה וגם כל מוני המצוות כהרמב\"ן וסיעתיה ז\"ל לא מנו לאו זה במנין הלאוין וצריך טעם למה.<br><b> וראיתי </b> להרמב\"ן בפי' התורה בפרש' כי תשא שכת' וז\"ל וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוייה ונראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה שאם נאמר בעשיר לא ירבה שיהיה שלילות לומר שבכך די לו לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט וא\"כ שתיהם מניעות אם שקל העשיר היחיד יותר ושקל הדל פחות עברו בלאו ושמא מה שהיו תורמי' על האבוד ועל העתי' לגבות יתוקן להם זה כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא ומן העשיר המרבה לא יתרומו הגבאים ביתרון ולא יהיו מזכין במותרות וראיתי לבה\"ג ולכל המוני' המצות שלא הזכירו הלאו הזה עכ\"ל.<br><b> והנראה </b> לע\"ד בכוונת דבריו דבתחילה כתב שהעשיר ששקל יותר והדל ששקל פחות עוברים בלאו וא\"כ היה ראוי למנות הלאו הזה בכלל מנין הלאוין ואח\"כ כ' דשמא לאו זה איתיה בתקנתא לעולם ואין כאן עברת לאו לנותן דעיקר העברת הלאו הזה אינו בשעת נתינתו ביד הגבאי אלא בשעת קניית הגזבר הקרבנות מהשקלים הגבאים שאם מזכה להם בקניית הקרבנות לכל אחד ואחד לפי שיעור הכסף שנתן אז איכא משום העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אבל כשהגזבר מזכה לכולם בקרבנות בהשואה ואינו זוכה ביתרון שנותן העשיר כשתורם הקופה בקניית הקרבנות אלא במחצית השקל לבד ואת היותר ממחצית השקל מניחו בקופה לשאר דברים שבמקדש ולא בקרבנות אע\"פ שהעשיר הרבה סתם הגזבר אינו מזכה לו אלא במחצית השקל לבד וגם הדל שמיעט בנתינתו שנתן עכשיו פחות ממחצית השקל הגזבר מזכה לו כשתורם ללקיחת הקרבנות על מה שעתיד לשקול עוד ולהשלים מחצית השקל שהרי ממשכנו וכונת הכתוב דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט הוא שיעשו בצד שבמקדש אופן בענין השקלים של לקיחת הקרבנות שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כדי שיהיה יד כולם שוה בו וא\"כ אין זה לאו כשאר לאוין דעלמא ומפני כן לא מנו מוני הלאוין וזהו שסיים הרמב\"ן וכתב וראיתי לכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה כלומ' ואפשר שהוא מן הטעם הזה דלאו זה אינו כשאר לאוין אלא תקון שיעשו גזברי המקדש לזכיית הקרבנות שיהיה יד כולם שוה.<br><b> והנה </b> בירושלמי דמס' שקלים פרק קמא הלכה א' אתמר רבי חגי בשם רשב\"ן ג' תרומות נאמרו בפרשה זאת תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת משכן כו' תרומת משכן למשכן מה שירצו יעשו כדי שתהא יד כולם שוה תרומת אדנים לאדנים העשיר לא ירבה כ��' ופי' דברי הירושלמי הלזו כתב ה' מג\"א בספר זית רענן בפרשת תרומה ובספר קרבן העדה וז\"ל פי' למשכן מה שירצו יעשו שכל אחד מביא נדבת לבו לקרבן מה שירצו כו' פי' כדאיתא בפ\"ב דשקלים שאם רצו היו שוקלין דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה שלא יביא אחד יותר מחבירו אבל תרומת אדנים היה צריך דוקא מחצית השקל העשיר לא ירבה כו' עכ\"ל. מבואר יוצא מדברי הירושלמי הנז' דלאו זה העשיר לא ירבה כו' לא נאמר אלא על תרומת אדנים ולא על תרומת שקלים לקרבנות וא\"כ קשה לכאורה למה לא כתב הרמב\"ן דטעם מונה המצוות לא מנו בכלל הלאוין הוא מפני שלאו זה אינו לדורות שלא נאמר לאו זה אלא לתרומת אדנים שאינו נוהג לדורות.<br><b> ואפשר </b> לומר דמ\"ש בירושלמי דתרומ' האדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אין הכונה לומר דקרא דהעשיר לא ירבה כו' לא נאמ' אלא דוקא גבי תרומת האדנים ולא לתרומת שקלים לקרבנות דאדרבא עיקר הכתוב הזה דהעשיר לא ירבה כו' נאמר בריש פרש' כי תשא בציווי מצות מחצית השקל לקרבנות הבאים לכפר על הנפש לא במצות תרומת האדנים ומ\"ש בירוש' תרומת האדנים העשיר לא ירבה לשון מושאל כלומר דאף עפ\"י דלגבי תרומת שקלים לקרבנות מה שירצו יעשו דלא בעינן דוקא מחצית השקל של תורה מעשרים גרה השקל וה\"ה חצי דרכון וחצי מטבע העובר דלא קפיד קרא אלא שיהיה יד כולם שוה בתרומת האדנים שהיו מאת אדנים למאת ככר הכסף שגבו ממחצית השקל של ת\"ר אלף אנשים לא היו צריכין להוסיף עוד ולא לפחות משיעור מחצית השקל הזה כי זהו שיעור מאת הככר ככר לאדן כמ\"ש בפרשת פקודי וזהו שאמרו תרומת אדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מה שאין כן בתרומת השקלים לקרבנות שאם היו צריכין יותר שוקלי' דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה באותו מטבע באופ' דעיקר קרא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לא בא אלא לומר שיהיה יד כולם שוה בזכיית הקרבנות כדברי הרמב\"ן ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zemanim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,32 @@
+{
+    "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<span class=\"H\">שורש מצות מחצית השקל מצות </span>\n<b> עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב כו' שנא' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו'.</b> ע\"כ. הנה רבינו לא מנה במנין המצוות כי אם עשה ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה וכאן בחיבורו גם כן לא כתב כי אם מצות עשה ליתן מחצית השקל כו' ולא כת' דאיכא נמי לאו דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגם במנין הלאוי' לא מנה לאו זה וגם כל מוני המצוות כהרמב\"ן וסיעתיה ז\"ל לא מנו לאו זה במנין הלאוין וצריך טעם למה.<br><b> וראיתי </b> להרמב\"ן בפי' התורה בפרש' כי תשא שכת' וז\"ל וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוייה ונראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה שאם נאמר בעשיר לא ירבה שיהיה שלילות לומר שבכך די לו לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט וא\"כ שתיהם מניעות אם שקל העשיר היחיד יותר ושקל הדל פחות עברו בלאו ושמא מה שהיו תורמי' על האבוד ועל העתי' לגבות יתוקן להם זה כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא ומן העשיר המרבה לא יתרומו הגבאים ביתרון ולא יהיו מזכין במותרות וראיתי לבה\"ג ולכל המוני' המצות שלא הזכירו הלאו הזה עכ\"ל.<br><b> והנראה </b> לע\"ד בכוונת דבריו דבתחילה כתב שהעשיר ששקל יותר והדל ששקל פחות עוברים בלאו וא\"כ היה ראוי למנות הלאו הזה בכלל מנין הלאוין ואח\"כ כ' דשמא לאו זה איתיה בתקנתא לעולם ואין כאן עברת לאו לנותן דעיקר העברת הלאו הזה אינו בשעת נתינתו ביד הגבאי אלא בשעת קניית הגזבר הקרבנות מהשקלים הגבאים שאם מזכה להם בקניית הקרבנות לכל אחד ואחד לפי שיעור הכסף שנתן אז איכא משום העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אבל כשהגזבר מזכה לכולם בקרבנות בהשואה ואינו זוכה ביתרון שנותן העשיר כשתורם הקופה בקניית הקרבנות אלא במחצית השקל לבד ואת היותר ממחצית השקל מניחו בקופה לשאר דברים שבמקדש ולא בקרבנות אע\"פ שהעשיר הרבה סתם הגזבר אינו מזכה לו אלא במחצית השקל לבד וגם הדל שמיעט בנתינתו שנתן עכשיו פחות ממחצית השקל הגזבר מזכה לו כשתורם ללקיחת הקרבנות על מה שעתיד לשקול עוד ולהשלים מחצית השקל שהרי ממשכנו וכונת הכתוב דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט הוא שיעשו בצד שבמקדש אופן בענין השקלים של לקיחת הקרבנות שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כדי שיהיה יד כולם שוה בו וא\"כ אין זה לאו כשאר לאוין דעלמא ומפני כן לא מנו מוני הלאוין וזהו שסיים הרמב\"ן וכתב וראיתי לכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה כלומ' ואפשר שהוא מן הטעם הזה דלאו זה אינו כשאר לאוין אלא תקון שיעשו גזברי המקדש לזכיית הקרבנות שיהיה יד כולם שוה.<br><b> והנה </b> בירושלמי דמס' שקלים פרק קמא הלכה א' אתמר רבי חגי בשם רשב\"ן ג' תרומות נאמרו בפרשה זאת תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת משכן כו' תרומת משכן למשכן מה שירצו יעשו כדי שתהא יד כולם שוה תרומת אדנים לאדנים העשיר לא ירבה כו' ופי' דברי הירושלמי הלזו כתב ה' מג\"א בספר זית רענן בפרשת תרומה ובספר קרבן העדה וז\"ל פי' למשכן מה שירצו יעשו שכל אחד מביא נדבת לבו לקרבן מה שירצו כו' פי' כדאיתא בפ\"ב דשקלים שאם רצו היו שוקלין דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה שלא יביא אחד יותר מחבירו אבל תרומת אדנים היה צר��ך דוקא מחצית השקל העשיר לא ירבה כו' עכ\"ל. מבואר יוצא מדברי הירושלמי הנז' דלאו זה העשיר לא ירבה כו' לא נאמר אלא על תרומת אדנים ולא על תרומת שקלים לקרבנות וא\"כ קשה לכאורה למה לא כתב הרמב\"ן דטעם מונה המצוות לא מנו בכלל הלאוין הוא מפני שלאו זה אינו לדורות שלא נאמר לאו זה אלא לתרומת אדנים שאינו נוהג לדורות.<br><b> ואפשר </b> לומר דמ\"ש בירושלמי דתרומ' האדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אין הכונה לומר דקרא דהעשיר לא ירבה כו' לא נאמ' אלא דוקא גבי תרומת האדנים ולא לתרומת שקלים לקרבנות דאדרבא עיקר הכתוב הזה דהעשיר לא ירבה כו' נאמר בריש פרש' כי תשא בציווי מצות מחצית השקל לקרבנות הבאים לכפר על הנפש לא במצות תרומת האדנים ומ\"ש בירוש' תרומת האדנים העשיר לא ירבה לשון מושאל כלומר דאף עפ\"י דלגבי תרומת שקלים לקרבנות מה שירצו יעשו דלא בעינן דוקא מחצית השקל של תורה מעשרים גרה השקל וה\"ה חצי דרכון וחצי מטבע העובר דלא קפיד קרא אלא שיהיה יד כולם שוה בתרומת האדנים שהיו מאת אדנים למאת ככר הכסף שגבו ממחצית השקל של ת\"ר אלף אנשים לא היו צריכין להוסיף עוד ולא לפחות משיעור מחצית השקל הזה כי זהו שיעור מאת הככר ככר לאדן כמ\"ש בפרשת פקודי וזהו שאמרו תרומת אדנים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט מה שאין כן בתרומת השקלים לקרבנות שאם היו צריכין יותר שוקלי' דרכונות ובלבד שתהא יד כולם שוה באותו מטבע באופ' דעיקר קרא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לא בא אלא לומר שיהיה יד כולם שוה בזכיית הקרבנות כדברי הרמב\"ן ודוק."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Shorshei HaYam",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}