b2ed431e53a4ee2ba28f627a04f64c06dfd6ec5b20634a6cb6057d42bb725ef3

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Arakhin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "כך כתבו תוס'. ותמוה הרי בש\"ס יליף לה מקרא, מדכתיב גם יתירא. ונ\"ל דלתוס' הוה ק\"ל דאי נימא דגם דקרא לאתויי ולד שיהיה כגוף האשה, א\"כ למה נקטה מתני' שיוצאה ליהרג, דמשמע שכבר נגמר דינה, אז אין ממתינין מלהרגה, נשמעינן רבותא טפי, דאשה מעוברת שחטאה אין ממתינין מלדונה עד שתלד. אלא ש\"מ דבכה\"ג באמת ממתינין לה, ורק בשכבר נגמר דינה אין ממתינין, כדי שלא לענות דינה [וכן משמע ברמב\"ם בפי\"ב מסנהדרין ה\"ד]. ואפ\"ה צריך קרא גם יתירא, לאשמעינן דולד כגוף האשה דמי, דאי לאו קרא, הו\"א משום הפסד דבעל רשאין לענות דינה, כדמענין דינה בסיפא משום ולד מדהו\"ל גוף אחר]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כך משמעות המשנה פ\"ג מ\"ז בכתובות והקשו תוס' [כתובות ד\"מ ע\"ב] וכי פגם שפתה שנבעלה הוא כפגם אשה חשובה. ותרצו דוודאי שמין פגם מיוחסת כמותה כאילו היא נמכרת, רק נקט שפתה, מדאיצטריך למנקט עבד, שאין דרך להשיא לעבד רק שפתה. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דאיך אפשר לאמוד מכירת בת גדולים שלא תמכר בעד כל הון להשיאה לעבד. ואת\"ל דשמין כאילו היה אביה עני עכ\"פ ק' והאיך אפשר לאמדה והרי אסור להשיא בת חורין לעבד. ותו דא\"כ הרי הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי היא בת עשיר, וכמו שאין שוה פחת בת גדולים לפחת שפחה, כמו כן אין שוה דמי פחת בת עשיר לפתת בת עני, ומה הועילו רבותינו בתרוצם. ותו ק' דאחמ\"כ תלו תניא בדלא תניא, שכתבו דנקע שפתה מדאצטריך למנקט עבד, והרי עבד לא נזכר במתני' כלל. ותו כיון דלתוס' ישמוה באמת כמיוחסת הנמכרת, א\"כ למה ישמוה כנמכרת לעבד, שהוא דבר שא\"א, ישמוה כמה שוה לקנותה לעצמו כמה יתן להשיאה לעצמו כשהיא בתולה וכמה כשהיא בעולה. אמנם לפע\"ד לכאורה אין מקום כלל לקושיתם. דמה לנו עוד בשומת דמי כבודה שהיא אשה חשובה א), והרי כבר שילם כבודה (כבר) כשנתן דמי בשתה. וכן כתב הרמב\"ם פ\"ב מנערה ששמין אותה לפי יפיה כאילו מכרו שפחה: "
+        ],
+        [
+            "והקשו בתוס' למה לא ערבינהו ותנינהו, השנים והערכין בנערך. ותו ק\"ל למה שני בלישנא. ברישא נקט נידר ובסיפא נערך. וכ\"כ ק\"ל בכל דוכתא דתני חסורי מחסרא וה\"ק, א\"כ למה לא הגיהו המשנה. ולמה באמת הוה נקט תנא לישנא קטיעא. ואם שי\"ל, שגם כאשר באמת חס\"מ יש כוונה בהעניין באופן אחר, עכ\"פ לא בכל דוכתא נוכל לתרץ כן. ולולא מסתפינא היה נ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' שלהי מגילה [דל\"ב א] על השונה בלא זימרא, וכ\"כ אמרי' [ביצה כ\"ד א] גמרא גמור זמורתא תהא, שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה. ולפע\"ד היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון. מדהיו שונין המשניות על פה אפי' בימי רבי [כרש\"י ב\"מ דל\"ג א]. וע\"י הניגון נזכר היטב לישנא דמתני', באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא ג\"כ במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה. ומה\"ט לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ\"ל זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר. ומה\"ט אף שהי' חשורי מחסרא הניחוה כך. מדמובן ממילא דאל\"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח\"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא עכ\"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק א\"ע בטעם זה, שהוא ג\"כ אמיתי בעצמו: ",
+            "ועי' תוס' סוכה דל\"א א' ד\"ה ור\"י. ואפי' לרש\"י התם דכל המדות הלממ\"ס לבר מק\"ו. נ\"ל דלא דוקא ק\"ו, אלא ה\"ה מה מצינו, דבתרווייהו צריך לשקול סברות ב' הצדדים נגד הדדי דאל\"כ ק' לרש\"י האיך רצה התנא הכא למפרך אמה מצינו, ממ\"נ אי הכי גמירא. א\"א למפרכיה, ואי אינו מקובל, האיך ס\"ד למדרשיה להמה מצינו. ודוחק לומר דיהיב תנא טעמא למה לא מסרה לנו ההלממ\"ש המה מצינו בזה ולמה צריך ג\"ש, ועל זה תירץ המשנה, משום דאינן שוין, וליכא הכא מה מצינו כלל. אב\"י ארשה לעצמי קידה לפני ע\"ר שליט\"א. דהרי רש\"י בעצמו כ' [בר\"ה ד' ע\"א] בד\"ה אי לאו ג\"ש וכו', הייתי מביא הכל בהיקישא, כלומר מעצמי, עכ\"ל רש\"י, הרי שרש\"י בעצמו כתב שגם היקש אדם דן מעצמו. אע\"כ כיבין שמועה שהביאו דבריו בכללי הש\"ס דרש\"י בסוכה לא כ' כן רק אליבא דר' יהודה. השבתי צדקת בדבריך בני בבת עיני שליט\"א, דהרי גם בגיטין [דמ\"א ב'] כ' רש\"י דלהכי ג\"ש עדיף מהיקש. דג\"ש אין אדם דן מעצמו, ש\"מ דמשא\"כ היקש. אמנם מ\"ש בש\"ס שם, דמ\"ש ג\"ש עדיף ומ\"ס היקש עדיף, מזה אין קו' כלל, לרש\"י סוכה הנ\"ל. די\"ל דאע\"ג דשניהן מקובלין הלממ\"ש, עכ\"פ מדנתקבלו מסיני סתם [שבת קל\"א ב' תוש' ד\"ה סד\"א], ולא נתפרש לעניין מה ישתוו ב' העניינים, להכי אי סתר חד לחבריה, אמרינן דהך שאינו עדיף כחבירו, לא לעניין זה נמסר]: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "מיהו המחרים סתם מטלטלין בזה\"ז או קרקעות שבח\"ל שדינן כמטלטלין לעניין זה, לרמב\"ם קיי\"ל כחכמים, ונותן לכהנים. ולכ\"מ הוי ספיקא דדינא [רמב\"ם פ\"ז מערכין]: אמנם בהקדיש בפירוש לבדק הבית בזמן החורבן, לא יפדה לכתתילה בפרוטה, רק בד' זוזין כדי לפרסם הפדיון, ולשדינהו לנהרא. אב\"י וק'\"ל דבנדרים [די\"ח ב'] אמרי' דלר\"מ סתם תרם לבד\"הב, ולר\"י רק בגליל סתמא לבד\"הב מדאין מכירין בחרמי כהנים, אבל ביהודה סתמא לכהנים. וע\"כ מתני' דהכא דקיי\"ל כרבנן [כרמב\"ם פ\"ו מערכין] דבכל דוכתא סתם חרם לכהנים. דלא כמאן. השבתי לבני הרב שליט\"א, התם ר\"מ ור\"י קיי\"ל כר\"י, אבל רק בנדר שהוא איסור הבא מעצמו, להכי בנדרים הלך אחר לשון בנ\"א [כנדרים ד\"ל ע\"ב ודמ\"ע א']. משא\"כ בהקדש, אע\"ג דמקדיש נמי רק נודר הוא, עכ\"פ אין כוונתו לאסרו רק להקדישו, וכבר קצבה תורה אסורו, ומה\"ע מחשב איסור הבא מאליו [ועי' תוס' שבועות כ\"ד א' ד\"ה באיסור], להכי אין הולכים בהקדש אחר לשון בנ\"א, דמדהוא איסור שקצבתו תורה הולכין גביה אחר לשון תורה: תדע דהרי בנדרים במפרש דבריו, ואמר מה שנדרתי בחרם לא נדרתי אלא בחרמו של ים, ובקרבן שאמרתי לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים. בת\"ח א\"צ התרה [כנדרים ד\"כ ע\"א]. ובהקדש באמר. הרי שורי חרם או קרבן, לא ס\"ד שנפרש הכי במחשבתו. אלא ה\"ע דבהקדש הולכין אחר לשון תורה. אע\"ג דבמקדיש נמי מצינו שהולכין אחר לשון בנ\"א, דהרי עד כאן לא פליגי ר\"א ורבנו [בנדרים י\"ח ב'] רק במקדיש חיתו ובהמתו. דלרבנו אין כוי בכלל. מדלא מעייל נפשיה לספיקא. הא במקדיש חיתו. לכ\"ע וודאי אין בהמה בכלל, אלמא דגם בהקדש הולכין אחר לשון ב\"א דהרי בלשון תורה חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה [כחולין ע\"א א']. התם לא קצבה לו תורה מה יקדיש, ורק בדעתו תליא אם חיה או בהמה להכי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, והולכין בו אתר לשון בנ\"א. משא\"כ בהקדיש חרם או קרבן כבר אמרה התורה מה הן. והולכים בהן אחר לשון תורה: "
+        ],
+        [
+            "אב\"י ק\"ל מהכא לרט\"ז [י\"ד קי\"ז ססק\"א], דדבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, אין כח ביד חכמים לאסרו, והחזיק רבינו בסברא זו גם בא\"ח [תקפ\"ח ססק\"ה]. והרי כאן בצד א' ברבית דהתירה התורה בפירוש גבי בתי ערי חומה,. ואפ\"ה אסרוה חכמים. והשבתי בני שליט\"א. הך סברא דרט\"ז, מצאתי לו חבר שכך כתבו רבעתוס' [חולין דל\"ו ב' ד\"ה מתיב רב יוסף] ואי משום קושיתך, שערי תרוצים לא ננעלו, די\"ל. דע\"כ לא קאמרי רבעתוס' ורע\"ז, רק בדבר שהתירה תורה בכל דוכתא בכל ענין, אבל הך דילן, דלמא רק בערי החומה התירה התורה. שמקיים גביה מצוה דגאולה, ולא בשאר דוכתא. ובהא יתורץ מה שיש להקשות על זה בזרוע בשילה שהתירה תורה בפירוש לבעל איסור לכתתילה [כחולין צ\"ח ב'] וחכמים אסרוה. י\"ל ג\"כ רק בזרוע בשילה התירתו תורה, ולא בעלמא, וכן בשאר דוכתא כתקיעת שופר ונטילת לולב בשבת, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשב וא\"ת [כיבמות ד\"צ]. אבל ק\"ל יבום [בכורות די\"ג א'] דמה\"ת מצות יבום קודם, ואתו רבנן ואמרו דלא. ואת\"ל התם פתח פתחה תורה לפניו, שאם לא יחפוץ ליבמה יחלוץ, וא\"כ כי אחר לא בעינא מי איתא לעשה כלל [כתובות ד\"מ ע\"א]. עכ\"פ ק\"ל בסדין בציצית (מנחות ד\"מ ע\"א) דאשרוה משום קלא אילן או משום כסות לילה. והרי אפי' לא אפשר במינן אסרוה, וי\"ל: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Arakhin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Arakhin",
+    "text": [
+        [
+            "כך כתבו תוס'. ותמוה הרי בש\"ס יליף לה מקרא, מדכתיב גם יתירא. ונ\"ל דלתוס' הוה ק\"ל דאי נימא דגם דקרא לאתויי ולד שיהיה כגוף האשה, א\"כ למה נקטה מתני' שיוצאה ליהרג, דמשמע שכבר נגמר דינה, אז אין ממתינין מלהרגה, נשמעינן רבותא טפי, דאשה מעוברת שחטאה אין ממתינין מלדונה עד שתלד. אלא ש\"מ דבכה\"ג באמת ממתינין לה, ורק בשכבר נגמר דינה אין ממתינין, כדי שלא לענות דינה [וכן משמע ברמב\"ם בפי\"ב מסנהדרין ה\"ד]. ואפ\"ה צריך קרא גם יתירא, לאשמעינן דולד כגוף האשה דמי, דאי לאו קרא, הו\"א משום הפסד דבעל רשאין לענות דינה, כדמענין דינה בסיפא משום ולד מדהו\"ל גוף אחר]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כך משמעות המשנה פ\"ג מ\"ז בכתובות והקשו תוס' [כתובות ד\"מ ע\"ב] וכי פגם שפתה שנבעלה הוא כפגם אשה חשובה. ותרצו דוודאי שמין פגם מיוחסת כמותה כאילו היא נמכרת, רק נקט שפתה, מדאיצטריך למנקט עבד, שאין דרך להשיא לעבד רק שפתה. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דאיך אפשר לאמוד מכירת בת גדולים שלא תמכר בעד כל הון להשיאה לעבד. ואת\"ל דשמין כאילו היה אביה עני עכ\"פ ק' והאיך אפשר לאמדה והרי אסור להשיא בת חורין לעבד. ותו דא\"כ הרי הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי היא בת עשיר, וכמו שאין שוה פחת בת גדולים לפחת שפחה, כמו כן אין שוה דמי פחת בת עשיר לפתת בת עני, ומה הועילו רבותינו בתרוצם. ותו ק' דאחמ\"כ תלו תניא בדלא תניא, שכתבו דנקע שפתה מדאצטריך למנקט עבד, והרי עבד לא נזכר במתני' כלל. ותו כיון דלתוס' ישמוה באמת כמיוחסת הנמכרת, א\"כ למה ישמוה כנמכרת לעבד, שהוא דבר שא\"א, ישמוה כמה שוה לקנותה לעצמו כמה יתן להשיאה לעצמו כשהיא בתולה וכמה כשהיא בעולה. אמנם לפע\"ד לכאורה אין מקום כלל לקושיתם. דמה לנו עוד בשומת דמי כבודה שהיא אשה חשובה א), והרי כבר שילם כבודה (כבר) כשנתן דמי בשתה. וכן כתב הרמב\"ם פ\"ב מנערה ששמין אותה לפי יפיה כאילו מכרו שפחה: "
+        ],
+        [
+            "והקשו בתוס' למה לא ערבינהו ותנינהו, השנים והערכין בנערך. ותו ק\"ל למה שני בלישנא. ברישא נקט נידר ובסיפא נערך. וכ\"כ ק\"ל בכל דוכתא דתני חסורי מחסרא וה\"ק, א\"כ למה לא הגיהו המשנה. ולמה באמת הוה נקט תנא לישנא קטיעא. ואם שי\"ל, שגם כאשר באמת חס\"מ יש כוונה בהעניין באופן אחר, עכ\"פ לא בכל דוכתא נוכל לתרץ כן. ולולא מסתפינא היה נ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' שלהי מגילה [דל\"ב א] על השונה בלא זימרא, וכ\"כ אמרי' [ביצה כ\"ד א] גמרא גמור זמורתא תהא, שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה. ולפע\"ד היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון. מדהיו שונין המשניות על פה אפי' בימי רבי [כרש\"י ב\"מ דל\"ג א]. וע\"י הניגון נזכר היטב לישנא דמתני', באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא ג\"כ במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה. ומה\"ט לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ\"ל זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר. ומה\"ט אף שהי' חשורי מחסרא הניחוה כך. מדמובן ממילא דאל\"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח\"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא עכ\"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק א\"ע בטעם זה, שהוא ג\"כ א��יתי בעצמו: ",
+            "ועי' תוס' סוכה דל\"א א' ד\"ה ור\"י. ואפי' לרש\"י התם דכל המדות הלממ\"ס לבר מק\"ו. נ\"ל דלא דוקא ק\"ו, אלא ה\"ה מה מצינו, דבתרווייהו צריך לשקול סברות ב' הצדדים נגד הדדי דאל\"כ ק' לרש\"י האיך רצה התנא הכא למפרך אמה מצינו, ממ\"נ אי הכי גמירא. א\"א למפרכיה, ואי אינו מקובל, האיך ס\"ד למדרשיה להמה מצינו. ודוחק לומר דיהיב תנא טעמא למה לא מסרה לנו ההלממ\"ש המה מצינו בזה ולמה צריך ג\"ש, ועל זה תירץ המשנה, משום דאינן שוין, וליכא הכא מה מצינו כלל. אב\"י ארשה לעצמי קידה לפני ע\"ר שליט\"א. דהרי רש\"י בעצמו כ' [בר\"ה ד' ע\"א] בד\"ה אי לאו ג\"ש וכו', הייתי מביא הכל בהיקישא, כלומר מעצמי, עכ\"ל רש\"י, הרי שרש\"י בעצמו כתב שגם היקש אדם דן מעצמו. אע\"כ כיבין שמועה שהביאו דבריו בכללי הש\"ס דרש\"י בסוכה לא כ' כן רק אליבא דר' יהודה. השבתי צדקת בדבריך בני בבת עיני שליט\"א, דהרי גם בגיטין [דמ\"א ב'] כ' רש\"י דלהכי ג\"ש עדיף מהיקש. דג\"ש אין אדם דן מעצמו, ש\"מ דמשא\"כ היקש. אמנם מ\"ש בש\"ס שם, דמ\"ש ג\"ש עדיף ומ\"ס היקש עדיף, מזה אין קו' כלל, לרש\"י סוכה הנ\"ל. די\"ל דאע\"ג דשניהן מקובלין הלממ\"ש, עכ\"פ מדנתקבלו מסיני סתם [שבת קל\"א ב' תוש' ד\"ה סד\"א], ולא נתפרש לעניין מה ישתוו ב' העניינים, להכי אי סתר חד לחבריה, אמרינן דהך שאינו עדיף כחבירו, לא לעניין זה נמסר]: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "מיהו המחרים סתם מטלטלין בזה\"ז או קרקעות שבח\"ל שדינן כמטלטלין לעניין זה, לרמב\"ם קיי\"ל כחכמים, ונותן לכהנים. ולכ\"מ הוי ספיקא דדינא [רמב\"ם פ\"ז מערכין]: אמנם בהקדיש בפירוש לבדק הבית בזמן החורבן, לא יפדה לכתתילה בפרוטה, רק בד' זוזין כדי לפרסם הפדיון, ולשדינהו לנהרא. אב\"י וק'\"ל דבנדרים [די\"ח ב'] אמרי' דלר\"מ סתם תרם לבד\"הב, ולר\"י רק בגליל סתמא לבד\"הב מדאין מכירין בחרמי כהנים, אבל ביהודה סתמא לכהנים. וע\"כ מתני' דהכא דקיי\"ל כרבנן [כרמב\"ם פ\"ו מערכין] דבכל דוכתא סתם חרם לכהנים. דלא כמאן. השבתי לבני הרב שליט\"א, התם ר\"מ ור\"י קיי\"ל כר\"י, אבל רק בנדר שהוא איסור הבא מעצמו, להכי בנדרים הלך אחר לשון בנ\"א [כנדרים ד\"ל ע\"ב ודמ\"ע א']. משא\"כ בהקדש, אע\"ג דמקדיש נמי רק נודר הוא, עכ\"פ אין כוונתו לאסרו רק להקדישו, וכבר קצבה תורה אסורו, ומה\"ע מחשב איסור הבא מאליו [ועי' תוס' שבועות כ\"ד א' ד\"ה באיסור], להכי אין הולכים בהקדש אחר לשון בנ\"א, דמדהוא איסור שקצבתו תורה הולכין גביה אחר לשון תורה: תדע דהרי בנדרים במפרש דבריו, ואמר מה שנדרתי בחרם לא נדרתי אלא בחרמו של ים, ובקרבן שאמרתי לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים. בת\"ח א\"צ התרה [כנדרים ד\"כ ע\"א]. ובהקדש באמר. הרי שורי חרם או קרבן, לא ס\"ד שנפרש הכי במחשבתו. אלא ה\"ע דבהקדש הולכין אחר לשון תורה. אע\"ג דבמקדיש נמי מצינו שהולכין אחר לשון בנ\"א, דהרי עד כאן לא פליגי ר\"א ורבנו [בנדרים י\"ח ב'] רק במקדיש חיתו ובהמתו. דלרבנו אין כוי בכלל. מדלא מעייל נפשיה לספיקא. הא במקדיש חיתו. לכ\"ע וודאי אין בהמה בכלל, אלמא דגם בהקדש הולכין אחר לשון ב\"א דהרי בלשון תורה חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה [כחולין ע\"א א']. התם לא קצבה לו תורה מה יקדיש, ורק בדעתו תליא אם חיה או בהמה להכי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, והולכין בו אתר לשון בנ\"א. משא\"כ בהקדיש חרם או קרבן כבר אמרה התורה מה הן. והולכים בהן אחר לשון תורה: "
+        ],
+        [
+            "אב\"י ק\"ל מהכא לרט\"ז [י\"ד קי\"ז ססק\"א], דדבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, אין כח ביד חכמים לאסרו, ��החזיק רבינו בסברא זו גם בא\"ח [תקפ\"ח ססק\"ה]. והרי כאן בצד א' ברבית דהתירה התורה בפירוש גבי בתי ערי חומה,. ואפ\"ה אסרוה חכמים. והשבתי בני שליט\"א. הך סברא דרט\"ז, מצאתי לו חבר שכך כתבו רבעתוס' [חולין דל\"ו ב' ד\"ה מתיב רב יוסף] ואי משום קושיתך, שערי תרוצים לא ננעלו, די\"ל. דע\"כ לא קאמרי רבעתוס' ורע\"ז, רק בדבר שהתירה תורה בכל דוכתא בכל ענין, אבל הך דילן, דלמא רק בערי החומה התירה התורה. שמקיים גביה מצוה דגאולה, ולא בשאר דוכתא. ובהא יתורץ מה שיש להקשות על זה בזרוע בשילה שהתירה תורה בפירוש לבעל איסור לכתתילה [כחולין צ\"ח ב'] וחכמים אסרוה. י\"ל ג\"כ רק בזרוע בשילה התירתו תורה, ולא בעלמא, וכן בשאר דוכתא כתקיעת שופר ונטילת לולב בשבת, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשב וא\"ת [כיבמות ד\"צ]. אבל ק\"ל יבום [בכורות די\"ג א'] דמה\"ת מצות יבום קודם, ואתו רבנן ואמרו דלא. ואת\"ל התם פתח פתחה תורה לפניו, שאם לא יחפוץ ליבמה יחלוץ, וא\"כ כי אחר לא בעינא מי איתא לעשה כלל [כתובות ד\"מ ע\"א]. עכ\"פ ק\"ל בסדין בציצית (מנחות ד\"מ ע\"א) דאשרוה משום קלא אילן או משום כסות לילה. והרי אפי' לא אפשר במינן אסרוה, וי\"ל: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה ערכין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Bekhorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ואילה\"ק מ\"ש ממי רגלים של בהמה טמאה דנמי אתא מעלמא. ואפ\"ה לרא\"ש ורוב הפוסקים אסורים [שם] ואמאי והרי הדבש שנשתנה מתחלתו תוך גוף הדבורה וודאי גרע ממי רגלים. דמיא עייל מיא נפק (כש\"ס ד\"ז ב'). ובשלמא לרא\"ש דפסק הלכתא (כראב\"י) [כר' יעקב] דיליף לה מקרא. י\"ל דטעם דבש דשרי היינו מגזירת הכתוב. וכדאמרינן בש\"ס. אבל לרמב\"ם דקיי\"ל כוותיה. דס\"ל מכח סתם משנה דמכשירין. מוכח דלית הלכתא (כראב\"י) [כר' יעקב]. וטעם דבש דשרי משום דמעלמא אתא. ולא מגוף הדבורה. ומה\"ט גם דבש צרעין וגיזין שרי. שפיר קשיא ומ\"ש ממי רגלים. נ\"ל דמי רגלים שאני דמעורב בהן תמצית דם של הבעל חי. כידוע להרופאים: ",
+            "ואע\"ג דתנן באהלות [פי\"א מ\"ו]. דבעופות ודגים אם שהה במעיו בכדי שינתן על האור וישרף הו\"ל כמעוכל. היינו לעניין טומאה. ולא לעניין איסור [תוס']. וק\"ל הרי חלב שנמצא בקיבת כשרה שינקה מטריפה. מותר (כחולין קט\"ז). רק שאנו נוהגין לאסרו כל שאינו קרוש (כי\"ד פ\"א ו'). ודוחק לחלק. דחלב שהוא משקה מתעכל מהר. שגם במעיו מחשב כמעוכל. וכן היה נראה לכאורה מדלא מחלק התם בין שהה שיעור עיכול או לא. עכ\"פ ק' מפרה ששתתה מי חטאת (פרה פ\"ט מ\"ה) ששיעור עיכולה מעל\"ע. ותו קשיא דאם נתלק בין מאכל עב לדק. א\"כ נחלק נמי בין בשר מת שלעסו לבשר דג שבלעו שלם והרי תוס' הכא כתבו דלא מסתבר לחלק בהכי. מיהו במנחות (דס\"ט ב') באמת מחלק הש\"ס וקאמר שאני בשר דרכיך. שאני בשר דאקושי (יע\"ש ובתוס' שם ע\"א ד\"ה דבלע. ועי' בא\"ח סי' תס\"ז סי\"ב. ועי' מ\"ש בס\"ד תמורה פ\"ו סי' מ']. אמנם עוד תרצו תוס' הכא. דהכא מיירי דלא שהה שיעור עיכול: ",
+            "ואף דר\"א ס\"ל היקישא (כלעיל סי' ל\"ח). והרי בכור אדם כשמת אחר שלשים. אפילו לא נתן מחוייב ליתן (כלקמן פ\"ח מ\"ו). ואת\"ל בפטר חמור הרשות היה בידו לערפו ולמפטר נפשיה מלפדותו. עכ\"פ כשמת הפטר חמור משהפריש העלה הול\"ל שיתן הטלה לכהן כי התם. ותו ק' קושית הש\"ס. הרי בכור אדם מותר בהנאה קודם שנפדה. ולמה פטר חמור אסור בהנאה קודם שנפדה. וי\"ל דלא לכל אר\"א. דהוקשו אהדדי בכור אדם וחמור. ורק לפדייה הוקשו. ר\"ל דכל עוד שהפטר חמור קיים. חייב באחריות פדיונו כבבן. אבל לעניין הנאת גופו קודם פדיון לא הוקשו. דבפט\"ח אסור. וגם כשמת גוף הפט\"ח. א\"צ ליתן טלה שפדה בו אם לא נתנו עדיין להכהן: "
+        ],
+        [
+            "זהו אופן א' של צאן ברזל הנזכר בש\"ס וברש\"י הכא וכ\"כ ברמב\"ם בפ\"ד מבכורות. ונ\"ל דכ\"ש אופן הב' של צאן ברזל דהיינו שהנכרי שם בהמותיו בשויין. וישראל יטפל בהם איזה שנים כמו שהתנו. ואח\"כ יחזירם לו. רק שהתנו שבאם ימותו או יוזלו תוך זמן זה יהיה ההפסד לישראל. אבל הגיזה והולדות שתוך זמן זה יהיו לחצאין. וזהו אופן של צאן ברזל דנקט הרמב\"ם (בפ\"ח מהל' מלוה הי\"ב) לענין רבית. בכה\"ג נמי ודאי הבכורות שילדו הולדות א\"צ ליתן לכהן. דהרי בש\"ס הכא מדמי דין בכורות לדין רבית. אלא דהרמב\"ם נקט ברבית איפן הב' שזכרנו. דהיינו שמסר הבהמות לישראל להטפל בהן. לאשמעינן רבותא דאפילו בכה\"ג שייך דין רבית. אף שלא הלוה הנותן להמקבל כלום. והכא נקט הרמב\"ם באופן א' שזכרנו. דהיינו שמכר הבהמות לישראל. דאפילו בכה\"ג שגוף הבהמות שייכי לישראל. אפ\"ה פטורים מבכורות. והכא והתם רבותא קמ\"ל. ואלו ב' האופנים נקראו צאן ברזל. משום שאם כל הצאן מעשרות בעליהן. שהוצאתן מועטת והרווחתן מרובה בגיזה וולדות וחלב (כחולין דפ\"ד ב'). והרי עכ\"פ יש בכל צאן חשש נזק כשימותו. אבל אלו הם צאן ברזל ובני קיום. שכשימותו יתן המקבל אחרים תחתיהן. ומה\"ט. נ\"ל עוד דאף שגם בבהמה גסה וחמור הדין כך. אפ\"ה לא נקט הך דינא לעיל בפ\"א גבי חמור. דדוקא גבי צאן שהרווחתן מרובה כלעיל. רגילין לתתן באופן זה. משא\"כ חמור אין הרווחתן מרובה כדי תלוקה. גם בעלים צריך לו כל שעה לרכיבה ולמשא. ואיך ימכרנה או ימסרנה לאחר עד עשרה דורות: "
+        ],
+        [
+            "ובעדות עכומ\"ז יש י' חלוקים (א) אין עכומ\"ז נאמן אפילו במסל\"ת. ואפילו אין לו הנאה בעדותו. באיסור דאורייתא. ואפילו להחמיר [י\"ד קי\"ח ש\"ך סקל\"ח. וסי' קכ\"ז ש\"ך סק\"כ וססי' רצ\"ד]. ואפילו יש אומדנא להחמיר שכדבריו כן הוא. אפ\"ה אינו נאמן [ק\"ל ס\"ח]. ורק בהעלת מום בבכור נאמן להחמיר כשיש אומדנא כדבריו. משום דבל\"ז בהטלת מום בבכור אזלינן בתר אומדנא [י\"ד שי\"ג ש\"ך סק\"ד]. (ב) וכ\"ש שאינו נאמן להקל באיסור דאורייתא. אפילו לא אתחזק איסורא [י\"ד ש\"ך סימן צ\"ח סק\"ב. וקכ\"ז ש\"ך סק\"כ]. (ג) אמנם במהימן ליה. אז אפילו אינו מסל\"ת נאמן להחמיר [ש\"ך סי' ט\"ז סקכ\"ד]. (ד) וכ\"כ בדבר שמקחו בידו. נאמן להחמיר. מדאית ליה מגו דלא הוה מזבן ליה. [עי' לקמן סי' ח'] מיהו בי\"ל שמתכוון להשביח מקחו. גם באית ליה הך מגו אינו נאמן אפילו להחמיר [תשו' רשב\"א קי\"ח]. (ה) מיהו בעדות אשה נאמן במסל\"ת אפילו לקולא. וכל מסל\"ת היינו שלא שאלו לו. אלא שמעצמו אמר כך [ב\"ק קי\"ד ב' ואה\"ע סי' י\"ז ס\"ג. וקנ\"ח ס\"ג. ועי' בי\"ד ססי' ט\"ו]. (ו) וכ\"כ באית ליה לעכומ\"ז מגו נאמן ג\"כ להקל בכל איסור דאורייתא במסל\"ת. כמש\"ל [הט\"ז שט\"ז סק\"ד. ועי' ש\"ך שם סק\"ב]. (ז) וכ\"כ באיכא למיקם עלה דמלתא. נאמן ג\"כ להקל במסל\"ת בכל איסור דאורייתא [ש\"ך סי' צ\"ח סק\"ג]. (ח) אולם באיסור דרבנן כשלא אתחזק איסורא כגון שהביא לישראל ביצים ביו\"ט ואומר מסל\"ת שנולדו אתמול. אם לא ידע מנהג ישראל נאמן להקל. ורק בידע מנהג ישראל. אינו נאמן להקל דאמרינן להשביח מקחו אמר כן [א\"ח תקי\"ג. מג\"א סקי\"א]. וכ\"כ ביו\"ט שאחר שבת. ואומר שנולדו קודם שבת. אפילו לא ידע דנולד משבת ליו\"ט אסור לישראל. אינו נאמן מדהו\"ל איסור דאורייתא [שם]. (ט) וכ\"כ אפילו אתחזק איסורא. והוא איסור דרבנן. כגון בשר שנתבשל. ואינו ידוע אם הדיחוהו אחר מליחה. ועכומ\"ז מעיד שהדיחוהו. נאמן במסל\"ת. אם מסתבר כדבריו. כגון התם דעכומ\"ז אמנקיותא קפדי להדיח הבשר מהמלח שעליו. אבל בליכא סברא כדבריו. כגון שמעיד מסל\"ת שהכשיר כלי. אע\"פ שהוא רק איסור דרבנן. כיון דאתחזק איסורא אינו נאמן מסל\"ת [י\"ד קל\"ז ש\"ך סקי\"ט]. (י) ואם בישראל אפילו קטן יוצא ונכנס. אז א\"צ מסל\"ת שלו. דמסתמא הדיח מדיודע דישראל עושין כך. מרתת מלשנות [סי' ס\"ט ס\"י]. ואפילו באיסור דאורייתא בכה\"ג לא חיישינן שיכשילו כך. כגון בשר וחלב שעומדין ב' קדרות אצל האש לא חיישינן שעשה שם תערובות כשישראל יוצא ונכנס. אפילו קטן. מדמרתת [קי\"ח י\"א]. ועיין מ\"ש בקופת הרוכלין בכללי הכנה בסימן ג' מש\"ש בס\"ד: "
+        ],
+        [
+            "ובכאן נטה הר\"ב בכידון על הרב��ים והעדים שלוקחין שכר הרבה יותר מדאי בעבור סידור הגט ובעבור חתימתן. וקראן גזלנין. ושיש חשש פיסול בגט זה. כדתנן הכא הנוטל שכר לדון וכו'. אולם הרמ\"א [באה\"ע סי' קנ\"ד] כתב באין בדברי הר\"ב ממש. דהוא מדמה סידור הגט לדין. והא ליתא. דכל דין בין דיני ממונות או איסור והיתר הרב מורה הלכה על דבר שכבר קרה. והיינו ממש לימוד תורה שאסור בשכר. משא\"כ סידור הגט. אינו לימוד רק עסק. שמתעסק בעניינו של המגרש. ושומר שלא יהיה בהעסק שום קלקול. וזה מותר. דלא חייבתן תורה שילך הרב לראות אם פלוני קובע מזוזתו יפה. או אם תפילין שלו כדינו. או אם מסדר גיטו כראוי. ורק אם יבואו לשאלו בכל אלה אם הוא מותר או אסור. מחוייב להורות בחנם. אבל שיהיה הוא שם ויראה אם עושה כדין. זו לא שמענו. רק שהחמירו גם בדורות הראשונים שהיו ממנים אדם גדול ובקי להיות אצל סידור הגט. כר' אחאי דהוה ממונה אגיטי [גיטין ד\"ה ב']. וזה מפני חומר עניינו משום דבקל יוכל להתיר אשת איש לעלמא. אבל עכ\"פ אין זה חובה המוטלת על הרב שיתעסק לראות בחנם בגט שיתן פלוני לאשתו. והרי גם שכר הזיה וקידוש דאסור. ואפ\"ה שכר טרחת הבאה ומלוי שרי [כש\"ס]. וכ\"ש שהעדים מותרים ליטל שכר. דהרי אוסרים א\"ע לישא הגרושה. ואפילו הם כהנים. עכ\"פ מדמתנין עמהם שכשיקלקלו הגט בחתימתן ישלמוהו בעבור זה מותרים ליטל שכר [כאה\"ע ק\"ל]. ורתוי\"ט כתב ג\"כ בשם תשובות הרשב\"א. דדוקא בנוטל שכר להעיד עדות שראה כבר. אבל לילך ולראות מעשה גט וקידושין וחליצה מי יכריחם לעשות זה בחנם. ותו דגם בדיין. דוקא בלא הוקבע לכך לעולם. י\"ל דאסור ליטול שכר בעד דיניו. אבל מי יכריחו להתרצות להיות קבוע בדבר זה לעולם. בחנם. ודאי בכה\"ג רשאי להתנות בתחלה שיהיה לו בעד גט וחליצה כך וכך. דזה לא שכר הדין הוא. רק שכר בעבור שהתרצה להיות קבוע לדבר זה לעולם. ועת לעשות לה' הפרו תורתיך. דאל\"כ לא ימצא מי שיתרצה להיות קבוע לענין זה בכל שעה. אמנם לפע\"ד עכ\"פ אין מן הראוי להכביד על הבריות יותר מדאי בכל עניני קיום התורה והמצוה. שהוא תכלית כל הבריאה [כע\"ז ד\"ג א']: ",
+            "הכי אמרינן בש\"ס. וק\"ל דלפי מ\"ש רש\"י ור\"ב דהקונה ממנו תבואה מעשרו דמאי משמע לא דחשוד להפריש המעשרות ורק שאינו נותנו או מוליכו לירושלים. אלא דחשוד שלא להפריש המעשר כלל. א\"כ טפי הו\"ל לש\"ס למנקט דחומרא דמעשר הוא שחייב על טבלו מיתה. משא\"כ שביעית. אם חשוד בעבודח קרקע. אינו רק בלאו. ואם חשוד בסחורה. אינו רק לאו הבא מכלל עשה. ואם חשוד לאכול ספיחין. אינו אסור רק מד\"ס [כרמב\"ם פ\"ד משמיטה]. ובשלמא לרמב\"ם [פ\"י ממאכלות ה\"כ] דאין טבל במיתה רק בטבול לת\"ג ולתרומות מעשר והודה לו הראב\"ד שם. א\"כ בטבל של מעשר שני אינ במיתה. אבל לר\"ן [נדרים דפ\"ד ב']. דכל טבל אפילו של מעשר עני הוא במיתה. א\"כ כ\"ש טבל של מעשר שני. מדיש בו קדושה. ק' שפיר דהו\"ל למנקט הא. אמנם באמת לא ידענא מה הכריח לרבינו רש\"י ולהר\"ב ז\"ל הבא אחריו. לפרש דמיירי שחשוד שלא להפריש. ולמה לא פירשו באמת שחשוד להפרישם ולא לעשות עמם כדינן. וכדמשמע פשטותה דש\"ס. דקאמר דבעי חומש. משמע שכבר הפרישו ולא מביאו לירושלים מדטריחא ליה. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ותמהני א\"כ בתולה מפותה שלא נזהרה באיסור נדה איך תהיה כשרה להנשא. והאיך נאמינה על איסור נדה שחשודה עליה. והרי הכא הוה כדבר של עצמה. דקיי\"ל דהחשוד בדבר חשוד נמי בשלו להכשיל אחרים. וכ\"ש דק' שהיה לנו עכ\"פ למנוע שלא תנשא להמפתה בעצמו מדחשודים שניהם. והרי אדרבה טרחינן עמו שיעשה מצוה לכונסה [כאה\"ע קע\"ז]. ואת\"ל אע\"ג דבאמת אין חילוק באיסור נדה בין פנוייה לנשואה. דבכולם הבועל נדה חייב כרת [כי\"ד קפ\"ג וריב\"ש תכ\"ה. ועיין מנחת יעקב בי\"ד שם]. על כל פנים לא משמע להו לאינשי שיהיה חמור כל כך. ולפיכך לא מקרי חשוד לאותו דבר. ליתא. דהרי אפילו בכה\"ג בחשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה. אינו נאמן עליו בשל עצמו רק בשבועה [כש\"ך י\"ד קי\"ט סקי\"ט]. וא\"כ ה\"נ עכ\"פ הו\"ל להשביעה שלא תכשיל בעלה באיסור נדות. ואת\"ל דמשו\"ה אינה חשודה לאותו דבר. דדוקא קודם נשואין עברה. מדאין מורגלין הבתולות לטבול פן תזנה [כתשו' ריב\"ש תכ\"ה] ולפיכך מדלא היה היתר לאסורה. היתה להוטה לעבור. משא\"כ אחר נישואין מדמותרת לבעלה לאחר זמן. לא שבקה היתירא [כי\"ד סי' ב' ס\"ד]. והרי מה\"ט שרינן נמי לבעל להתיחד עם אשתו בנדתה. מדמותרת לו לאחר זמן [כאה\"ע כ\"ב א']. ליתא דא\"כ הא דקיי\"ל כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על של עצמו. אפילו להאכיל משלו לאחרים כי\"ד קי\"ט]. והיכא משכח\"ל. הרי להוט יותר לאכול בעצמו איסור. מלהאכילו לאחרים. אע\"כ דדוקא בשאינו חשוד אמרי' מדיש לו היתר לאחר זמן לא אלים יצריה. וגם הא דאמרינן גם בחשוד לא שביק היתירא ואכל איסורא היינו דוקא בשמוכן לפניו ההיתר. כחשוד לאכול נבילה. ויש לפניו ב' סכינים א' פגום וא' אינו פגום. אמרי' דבאינו פגום שחיט [כי\"ד ב' ס\"ד]. אבל באינו מוכן לפניו. אינו ממתין על ההיתר. ואת\"ל עכ\"פ הכא דאיכא תרתי לטיבותא. דחשודה רק על דבר דלא משמע לאינשי שהיא עבירה. וגם יש היתר לפניה לאחר זמן. מהימנא. עכ\"פ ק\"ל באשת איש שזינתה. תיאסר גם על בעל אחר. מדוודאי חשודה על איסור א\"א. ואת\"ל זנות לא שכיח (כגיטין די\"ז ב'). ומלתא דל\"ש לא גזרו בה רבנן (כעירובין ס\"ג ב'). ליתא דהרי חוספת גיטין (שם) כתבו דדוקא בעדים והתראה לא שכיח. ואת\"ל עכ\"פ אם היא נחשדה. כל ישראל מי נחשדו (כמכות ד\"ה ב'). ליתא. דהרי בכתובות (דל\"ו ב') מחלקינן בהדיא בין זנות לשאר מילי. ואמרינן דפריצי שכיחי. ומכ\"ש כשהנואף דר באותו מקום. אין אפוטרופוס לעריות (כחולין די\"א ב'). ולכאורה היה נראה. דלא מבעי' בשלא ראו עדים שנבעלה. רק שהלך בעלה ממנה ונשתהה יותר מי\"ב חודש. ונמצאת מעוברת. שפיר מצינן למימר אימר נאנסה ומותרת לעלמא. אלא אפילו במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה שהיה ברצון. נמי י\"ל אימר תחלתה באונס וסופה ברצון היה (ככתובות דנ\"א ב'). ואע\"ג דלגבי בעלה כל שהיא מעוברת מאחר ולא טענה נאנסתי. לא תלינן דנאנסה. וכדמשמע פשטא דהלכתא (באה\"ע סי' ד' סי\"ד). ואפשר דגם בטוענת נאנסתי כל שלא ראינו האונס אסורה מדהו\"ל ספק סוטה כירושלמי פ\"ק דכתובות. עוד י\"ל דלכל אונס יש קול. רק י\"א דבטענת נאנסתי מותר לקיימא. [ועי' מ\"מ פי\"ח מא\"ב ה\"י ועי' באה\"ע סי' ו' סי\"ב וקע\"ח ס\"ג ודו\"ק ועי' ברא\"ש בסוגיא דפתח פתוח מ\"ש בשם רבינו יונה דבאמרה נאנסתי נאמנת דברי ושמא ברי עדיף ופליג רא\"ש על זה וע\"ש]. ותדע. דאל\"כ ק' אהא דאמרי' (ביבמות ד\"פ ע\"ב) בהיה נפרד בעלה ממנה יב\"ח ונמצאת מעוברת. אימא אשתהויי אשתהי. נימא שמא נאנסה. ותו אי נימא דאף בלא אמרה נאנסתי טענינן לה אנן. א\"כ הדרי כל קושיות התוס' לדוכתא (כקדושין דע\"ג א\" ד\"ה מאי, וע\"ש). אלא וודאי דלגבי שתאסר לבעלה לא טענינן לה אנן שנאנסה אי לא טענה איהי הכי. וכ\"כ במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה ברצון. והיא טוענת שהיה תחלתה באונס. וודאי כל שלא ראו מתחלה שהיה תחלתה באונס. לא תלינן בכך. ואינה נאמנת לו��ר שהיה תחלתה באונס. דאין ספק אונס מוציא מידי וודאי רצון (כנדה דט\"ו ב'). י\"ל דכל זה היינו דוקא שתהיה מותרת לבעלה. מדוודאי נבעלה ביאה האסורה. וע\"י ספק אתה בא להתירה שמא באונס היה. אין ספק מוציא מידי וודאי, דהו\"ל כחיוב וודאי ופטור ספק (כנדה דט\"ו ב'). משא\"כ להרע חזקת כשרות שלה לומר שתהיה חשודה. ולאסרה לעלמא. אמרינן מדנתגרשה בחזקת היתר לשוק עומדת. וע\"י ספק אתה בא לאוסרה. דלמא ברצון. אל תאסרנה מספק (כיבמות ד\"ל ע\"ב). אמנם כל זה ליתא. דאדרבה כל שיש שייכות איסור מאותה ביאה לעלמא. וודאי גריעא עלמא מבעלה. כדאמרינן (סוטה ד\"ו א') למותר לה נאסרה. לאסור לה עאכ\"ו. ותו דאפילו לגבי בעלה בנמצאת מעוברת מאחר ואמרה בפירוש נאנסתי. נ\"ל דתליה באשלי רברבי. די\"א דהא דקיי\"ל כר\"ג דנאמנת (כאה\"ע סי' ס\"ח). היינו רק לענין ממון כתובתה. אבל לבעלה נשארת באיסורה [כמ\"מ פט\"ו מא\"ב ה\"י]. ויש סמוכין לזה מירושלמי [וכמ\"ש רמל\"מ שם]. ותו דהרי אפילו ידענו שהיה כל הביאה מתחלתה ועד סוף ברצון. לא מצינו בשום פוסק שאוסרה להנשא לעלמא. אולם חתני הרב מהור\"ר יוסף קארא שליט\"א. תי' דכיון דאדם בעלה משמרה [כיבמות קי\"ג ב' וקדושין דפ\"א א'] א\"כ י\"ל דבעל ראשון פשע שלא שמרה כראוי. משא\"כ בעל זה. אע\"ג דאין אפטרופוס לעריות [כחולין די\"א ב']. עכ\"פ מדידע שכבר נכשלה. כ\"ש שיוסיף שמירה על שמירתו: "
+        ],
+        [
+            "כך כ' הרמב\"ם בפ\"ז מביאת מקדש. ולא זכיתי להבין דברי רט\"ז [י\"ד ש\"ט סק\"ד] שכתב שסחוס הוא הקנארפעל שבאמצע אוזן. ותמהני שהרי אין לבהמה גדר באמצע אוזן. ורק באדם ישנו כן. ומה שיש לבהמה בתחתית עומק האוזן כעין מחיצה קטנה. נ\"ל דמדעומד בעומק לא עדיף ממחיצת אמצעי שבחוטם. דהו\"ל כמום שבסתר. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "אמר המפרש כך פירשתי ע\"ד הר\"ב. אמנם תמהני דמהר\"ב משמע דאי הוה ס\"ל א\"צ לפרוט הנדר. שפיר הוה חיישינן שישקר לחכם לומר שלדבר מצוה נדר. אף דכה\"ג וודאי דלא מהני התרת החכם. מדהטעהו ולא אדעתא דהכי התירו. א\"כ ק\"ל ממאי דקאמר בש\"ס [דמ\"ה ב'] הניחא למ\"ד צריך לפרוט הנדר. אלא למ\"ד א\"צ מה יועיל שנדירו. אזל לגבי חכם ושרי ליה. ומשני. דמדרינן ליה ע\"ד הרבים. עכ\"ל הגמ'. ולפי דברי הר\"ב הנ\"ל. מה משני הש\"ס. עכ\"פ אי חשדינן ליה שישקר להחכם לומר שלדבר מצוה נדר. מכ\"ש שנחשידנו שישתוק ולא יגלה להחכם שעל דעת הרבים נדר. דבכה\"ג י\"א דבדיעבד מהני התרתו [כרמ\"א רכ\"ח סכ\"א. ועיין ש\"ך שם. דלא קיי\"ל כן]. ואת\"ל אף למ\"ד א\"צ לפרוט. היינו דא\"צ לומר לחכם ממה נדר. מכ\"ש דא\"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. אם לדבר מצוה או רשות. דהרי אפילו למ\"ד צריך לפרוט. אפ\"ה ס\"ל לתוספת [ערכין דכ\"ג א' ד\"ה מר] דא\"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. ואף דלא קיי\"ל כן [כי\"ד רכ\"ח סי\"ד]. עכ\"פ למ\"ד א\"צ לפרוט. וודאי כ\"ע מודו דא\"צ לפרוט הסבה. דהרי אפילו גוף הנדר א\"צ לדידיה לפרוט ממה נדר. ומה\"ט אפילו פורט סבה בשקר. שאומר שלדבר מצוה נדר. י\"ל דמהני התרתו. משא\"כ מה שתולה באיכות גוף הנדר. כגון לומר להחכם האיך היה הנדר אם היה ע\"ד פלוני או על דעת הרבים. גם למ\"ד א\"צ לפרט הנדר. וודאי צריך לפרטו. דכיון דכל עיקר טעמא דמ\"ד א\"צ לפרוט הנדר. הוא דלמא גייז ליה לדבוריה [כגיטין דל\"ה ב']. ובאיכות לשון הנדר גופיה דלא שייך גביה דלמא גייז. להכי לכ\"ע צריך לפורטו. עכ\"פ ק\"ל לפ\"ז לר\"ב מה משני הש\"ס דמדיר ליה על דעת הרבים. הרי למ\"ד דא\"צ לפרוט. אכתי איכא למיחש שיאמר להחכם שלדבר מצוה נדר. בשלמא לש\"ס ל\"ק מידי. די\"ל דלא חיישינן שישקר. דבכה\"ג לא יועיל לו התרת החכם. אבל להר\"ב דס\"ל דחיישינן להכי לולא סברת דצריך שיפרוט הנדר. א\"כ נשארת הקושיא למ\"ד א\"צ לפרוט. ואת\"ל דדוקא למ\"ד צריך לפרוט. מתירין נדר שעל דעת הרבים כשיפרוט שנדר לדבר מצוה. דמדצריך לפרוט. ואיהו קאמר שלדבר מצוה נדר. וודאי קושטא קאמר. אבל למ\"ד א\"צ לפרוט הנדר והסיבה. הרי אמרינן לעיל דלדידיה אפילו שיקר ולא גילה להחכם הסיבה האמיתית מהני. א\"כ אין מתירין שום נדר שעל דעת הרבים. ואפילו אומר שלדבר מצוה נדר. לא מהמנינן ליה. דמדא\"צ לפרוט חיישינן שמא ישקר הסיבה. עכ\"פ ק\"ל לר\"ב הרי כל מה שהכריח להש\"ס לאוקמה בנדר שעל דעת הרבים. היינו רק למ\"ד אין צריך לפרוט אבל למ\"ד דצריך לפרוט לא צרכינן לאיקמא בנדר שעל דעת הרבים. וא\"כ הר\"ב שפסק דצריך לפרוט. ואפ\"ה מצריך שידור על דעת הרבים. אוחז החבל בתרי ראשין. וביותר ק' על הרמב\"ם [פ\"ו מביאת מקדש] שפסק נמי שידור ע\"ד הרבים. והרי איהו נמי ס\"ל דקיי\"ל דצריך לפרוט הנדר [כפ\"ו דשבועות ה\"ה]. והכי קיי\"ל [באמת בי\"ד רכ\"ח י\"ד]. דאפילו בדיעבד בלא פרט לא מהני. וק' טובא. דא\"כ למה צריך שידור ע\"ד הרבים. אמנם נ\"ל לפי מאי דאשכחן בש\"ס לישנא דצריך. דכמה פעמים משמע צריך ואין לו תקנה (כיומא ד\"ס ע\"א ועירובין מ\"ח א'). ועוד אשכחנא טובא לישנא דצריך דמשמע רק לכתחלה (גיטין דט\"ו א') דסד\"א צריך לכתחלה. ובברכות (דט\"ו ב'). סד\"א צריך ואין לו תקנה. ומגילה (ד\"כ ע\"א) הקורא שמע צריך שישמיע לאזנו. ופירש רש\"י שם דהיינו רק לכתחלה. ועי' תוס' חולין (ד\"ג א) ד\"ה אין השומר. ותוס' מגילה (דט\"ז ב'). ומג\"א סי' ל\"ב סקמ\"ז. והט\"ז א\"ח [סי' רי\"ט סק\"א]. א\"כ י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל דהאי צריך לפרוט הנדר דקאמר הש\"ס. אף דהכי קיי\"ל. עכ\"פ רק צריך לכתחלה קאמר. וכן משמע לישנא דרמב\"ם (פ\"ו משבועות ה\"ה) שכתב וז\"ל וצריך שיאמר כך וכך נדרתי ומדלא כתב בש\"ע (רכ\"ח) דבדיעבד לא מהני. משמע דרק לכתחלה קאמר. ויש לי ראיה לדבריו. דהרי מעשים בכל יום שאומרים בהפרת נדרים שעושין בער\"ה אך דעו נא רבותי שאי אפשר לי לפורטן כי רבים הם. ש\"מ דבדיעבד מהני בלא פרטן. ומשו\"ה הכא דרבים הם הו\"ל כשעת הדחק שנחשב בכל דוכתא כדיעבד (כה\"טז בי\"ד סי' צ\"א סק\"ב. ועי' בי\"ד ק\"ח ס\"ג). א\"כ י\"ל דלרמב\"ם ור\"ב כיון דאפשר לתקן. חיישינן שמא יתירו לו אף שלא פרטו והרי בדיעבד מהני. להכי תקנו שיאמר שנודר ע\"ד הרבים. דבכה\"ג אפילו בדיעבד לא מהני שלא במקום מצוה (כי\"ד רכ\"ח סקכ\"א). ואילה\"ק הרי הש\"ס קאמר. הניחא למ\"ד צריך לפרוט וכו'. והרי לדברינו דהאי צריך רק לכתחלה הוא. גם להך מ\"ד ק' ניחוש שמא לא יפרוט. י\"ל דכיון דאשכחנא נמי כ\"פ לישנא דצריך ואפילו בדיעבד. וגם אכתי לא אסיק הש\"ס הכא תקנתא דע\"ד הרבים. קאמר הש\"ס שפיר וי\"ל דהך מ\"ד ס\"ל דלא חיישי שמא יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט. אבל למסקנא דאשכחן תקנתא דע\"ד הרבים. וודאי דהכי שפיר טפי אפילו למ\"ד צריך לפרוט. דבכה\"ג ליכא חשש כלל. אפילו יטעה החכם בזה. אח\"כ נזכרתי שגם רמג\"א (קכ\"ח סקנ\"ח) הקשה קושיא זו. בשם בה\"ז. ותירץ כיון דלא אפסקא הלכתא בש\"ס כמאן. חיישינן שמא יטעה החכם לומר הלכתא כמ\"ד א\"צ. וזה כעין דברינו הנ\"ל. אמנם ק\"ל דהרי קיי\"ל כרבא לגבי אביי דלא חיישינן לב\"ד טועין (כיבמות דק\"ו א'). ודוחק לחלק בין חכם יחיד לב\"ד וזכר לדבר בקריאת אצל נר בשבת דבב' לא חיישינן שמא יטעו (כא\"ח רע\"ה ס\"ב). אולם עוד הקשה רמג\"א למה אשה שנודרת ליתומים נמי לא ניחש שמא יטעה החכם להדירה שלא ע\"ד הרבים (כגיטין דל\"ה ב'). ותירץ התם בממונא לא החמירו כל כך כי הכא באיסורא. או י\"ל כיון דאיכא פלוגתא. דלתוס' (ערכין דכ\"ג א'). אף למ\"ד צריך לפרוט. עכ\"פ א\"צ לפרוט הסיבה מפני מה נדר. וא\"כ בשלמא הכא בכהן. י\"ל שמא יבא אצל חכם ויאמר נדרתי הנאה מאשתי פלונית הגרושה. ולא יגלה הסיבה דמפני שהוא כהן נדר ממנה. להכי צריך שיפרוט ע\"ד הרבים. משא\"כ באשה דעכ\"פ צריך שתפרוט כל הנדר. לומר נדרתי שיאסרו עלי כל הפירות אם נהניתי מכתובתי. וכיון שישמע חכם כן לא יתיר לה. עכ\"ל. ותמיהני דמלבד דלא קיי\"ל כתוס' ההוא כמ\"ש לעיל. ק' נמי מאי קאמר הש\"ס הניחא למ\"ד צריך לפרוט והאיך הוה הניחא. הרי גם לדידיה לא ניחא. דשמא לא יגלה להחכם. הסיבה דמפני שהוא כהן נדר. ויש ליישב דלס\"ד ה\"ק הניחא למ\"ד צריך לפרוט י\"ל דס\"ל נמי דצריך לפרוט הסיבה. אבל במסקנא לא צריך לומר דס\"ל כן. או י\"ל דה\"ק הש\"ס הניחא למ\"ד צריך לפרוט הנדר י\"ל דמדרינן ליה בהך לישנא. הנני מודר הנאה מפלונית הפסולה לי וכיון דיפרוט לשון כל הנדר לא יתיר לו החכם. ואי\"ל א\"כ נתקן אנן שידור כך ולא יהא צריך ע\"ד הרבים. י\"ל דבאמת בנודר כה\"ג נמי מהני. ורק חדא תקנתא נקטינן. וה\"ה באופן אחר. ותו דהך תקנתא עדיפא. שמא באמת יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט או שמא יטעה הוא לבלי לפרוט כל הנדר. משא\"כ ע\"ד הרבים ידיע טפי לכל דאין לו התרה: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס במשנה גרסינן אע\"פ שהוציא ראשו חי וכ\"כ הגי' ברא\"ש הכא. וברי\"ף בפרק י\"נ. וקשה על מאי קאי מלת אעפ\"י. אי לענין נחלה מה אע\"פ שיצא ראשו חי דמשמע דכ\"ש ביצא ראשו מת. שהבא אחריו בכור לנחלה. והרי אפילו ביצא כולו מת או חי. בכור הבא אחר נפל בכור לנחלה הוא [כסמ\"ע ח\"מ רע\"ז סקי\"ג] ולא נתבטל בכורה לנחלה רק בבא אחר בן תשעה שיצא רוב ראשו חי. ואפילו בבא אחר בן תשעה שיצא כולו מת. הוה ליה בכור לנחלה דכל שלא שהה ל' יום באדם הוה ליה נפל [כשבת קל\"ה ב'] והבא אחריו הוה ליה כבא אחר נפלים [ועיין רט\"ז ח\"מ רסי' רע\"ז]. וכ\"ש דליכא למימר דכל שכן ביצא הנפל כולו חי שיהיה הבא אחריו בכור לנחלה. דזה אינו כ\"ש. ואי נימא מלת אף על פי אאינו בכור לכהן קאי. מאי כ\"ש. אי נימא דכ\"ש ביצא ראשו מת. ליתא. דהרי בכה\"ג באמת הבא אחריו חייב בפדיון. ואי נימא דהכ\"ש דר\"ל ביצא כולו חי. ג\"כ ליתא. דהרי אפילו יצא כולו מת. הבא אחריו פטור מפדיון. מדיצא הנפל כולו. ונ\"ל דלצדדין קתני מלת אע\"פ דקאי אמלת חי לענין נחלה. ור\"ל וכ\"ש ביצא מת ואפילו כולו שהב' בכור לנחלה. וקאי נמי מלת אע\"פ אמלת ראשו לענין בכור לכהן ור\"ל וכ\"ש בנולד כולו אפילו מת. אין הב' בכור לכהן: ",
+            "אמר המפרש. לכאורה מסוגיא דש\"ס [כתובות ק\"ב א'] משמע דפירושא דמתניתין אינו עולה בקנה א' עם פירושינו הנ\"ל. דהרי לפי מאי דקיי\"ל כרבי יוחנן שם דהכותב לחבירו בשטר חייב אני לך מנה. חייב לשלם לו אף שלא לוה ממנו מעולם. [ח\"מ מ']. ואפילו לא חתם שמו תחת הכתב. וגם לא הזכיר שמו בהכתב. רק כתב בכתב ידו אני חייב לפלוני מנה. חייב לשלם. [כח\"מ ס\"ט א']. א\"כ מה\"ט כשכתב להכהן שחייב לו הה' סלעים. חייב לשלם לו. ולא מטעם שכבר השתעבד לו מדאורייתא כמ\"ש לעיל. ורק לר\"ל אצטריך הש\"ס לאוקמא הכי. והרי לא קיי\"ל כוותיה. אמנם אעפ\"כ אי אפשר לפרש כן. דהרי מתניתין דידן סתמא קתני. דמשמע אפילו כתב להכהן בהשטר או שאמר להכהן בשעה שנתן לו השטר שמתחייב לו הה' סלעים בעבור פדיון בנו [וכן כתב בפירוש בי\"ד סי' ש\"ה]. ובכה\"ג ודאי ס\"ל לרבי יוחנן הנ\"ל. דעכ\"פ מדפירש דרק בעב��ר הפדיון מתחייב. א\"כ כשבנו אינו פדוי. אמאי יתחייב. ליתן להכהן. ואת\"ל אף בדפירש כן. עכ\"פ כיון דמדרבנן אין בנו פדוי הו\"ל כמתנה על מ\"ש בתורה. דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה [ככתובות דנ\"ו א']. ובכה\"ג תנאי בטל ומעשה קיים [כאה\"ע ל\"ח]. ליתא. דכבר הוכחנו במקום אחר דכל שלא אמר באם או על מנת. אינו תנאי כלל. רק פירוש וגמר דברים. תדע. דהרי מעשים בכל יום דאמרינן הרי את מקודשת לי בטבעת זו וכו'. ואי נימא דכל כי האי לישנא הוה תנאי. והו\"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך טבעת זו. וא\"כ הו\"ל כמעשה קודם לתנאי דג\"כ תנאי בשל ומעשה קיים. אלא כל כה\"ג מדלא אמר אם או ע\"מ לא מחשב תנאי כלל רק פירש הדברים שאמר תחלה. וכשלא קשר ב' העניינים יחד במלת בשביל או באות ב [כמו בטבעת]. אם רצה המקבל מקיים ענין א' ומבטל השני. כהאי דאמר הבו ליה ת' זוז לפלניא ולנסיב ברתי. דאמרינן ת' זוז שקיל. וברתי' אי בעי לא נסיב [כביצה ד\"כ ע\"א]. ועי' מ\"ש בפירושינו סוף פ\"ו דפיאה מי\"א בהחדושים [בועז אות ו]. ותו הרי אפילו בכל אומדנא דמוכח מפקינן ממונא ע\"י דיין מומחה [כח\"מ ט\"ו ד']. וכ\"כ בזבן ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק [כח\"מ ר\"ז ג'] דאמרינן גם לדידן כשלא נתקיים גמר דבריו בטל כל הענין. וא\"כ מכ\"ש הכא דאין כאן אומדנא רק דברים ברורים שלא נתן להכהן השט\"ח רק בעבור הפדיון. ואי\"ל דהך דהכא דמיא לפלוגתא דרב ושמואל [קדושין מ\"ו ב'] במקדש אחותו. דקיי\"ל כשמואל דמעות מתנה [אה\"ע נ' א' ב']. ליתא. דזה דוקא באחותו. דדעתיה קרובה לגבה. ולא בנוכראה [כמ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דב\"מ ססי' ל\"ט]. ותו התם אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו. משא\"כ הכא וכי ס\"ד שאדם יודע דלא מהני פדיון שע\"י שטר כזה. והרי מדאורייתא מהני פדיון כזה לעולא בש\"ס. אע\"כ דכשפירש בדבריו או בכתב שנותן לו השטר רק בעבור הפדיון. גם לר' יוחנן לא התחייב לתת לו הה' סלעים ורק לסלקא דעתיה דש\"ס התם בכתובות הוה מוקי לה לר' יוחנן בנתן לו השטר סתם. ולהכי אף שבנו אינו פדוי אפ\"ה כבר התחייב ליתן לו. דדברים שבלב אינן דברים. אבל במסקנא דלר\"ל משו\"ה חייב ליתן לו משום שהבן פדוי מדאורייתא. א\"כ גם לר' יוחנן מתוקמי הכי. ואפילו פירש בדבריו שנותנו בעבור פדיון בנו. חייב ליתן לו כפי שהתחייב. משום דמדאורייתא בנוי פדוי. וכה\"ג משני לרב [בקדושין מ\"ו ב'] בתורם קישות ונמצא מרה [ע\"ש] ועי' מ\"ש תוס' כתובות ק\"ב א' ד\"ה ת\"ש וד\"ה אמאי]: "
+        ],
+        [
+            "ויאמר התינוק שנמצא בצד העיסה. כך נדחקתי לפרש על דעת רבותינו רש\"י ור\"ב. אבל כל שעינים לו יראה כמה מהדוחק עדיין נשאר לנו בלישנא דמתניתין. אם נימא דהאי ואם לאו. יהיה פירושא של כשחייבין בקולבן. ויחזור התנא ויפרש הואם לאו דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו. וא\"כ האי בבא ואם לאו מיותר לגמרי. אמנם לולא מסתאפינא. היה נ\"ל דודאי הך בבא דקנו מתפיסת הבית פירושא דרישא הוא. וכדאמרן. אבל רבותא קמ\"ל. דלא מבעיא בירשו הבהמות להדיא מתפיסת הבית. ודאי חייבין במעשר. אלא אפילו קנו ולקחו בהמה ממעות ירושה שבתפיסת הבית. וילדו אצלן. אע\"ג דזוזי כמאן דפליגי דמי. [כב\"מ דס\"ט א']. והו\"א דהו\"ל כחלקו המעות וקנו הבהמות ונשתתפו ולפטרן ממעשר. קמ\"ל דאפ\"ה חייבין במעשר. דהא דאמרינן זוזי כמאן דפליגי דמי. היינו רק שיכול לחלוק בלי ידיעת חברו. אבל הכא שלא חלקו עדיין. הו\"ל כאילו אביהן חי וקנה הבהמות והולידו אצלו. והדר קאמר ואם לאו. ר\"ל ואם לא קנו הבהמות יחד מתפיסת הבית. רק כל א' קנה לבד בהמות ממעות שנטל מהירושה. צרפו אח\"כ יחד הבהמות. פטורין. דשותפין פטורין ממעשר בהמה. ובתר הכי נקט רבותא טפי. דאפילו חלקו הבהמות להדיא וחזרו ונשתתפו. אף שהן עצמן הבהמות שירשו מאביהן אפ\"ה פטורין ממעשר. דכיון שכבר חלקום. שותפין נינהו. ",
+            "וא\"ת מ\"ש מטבל שנתערב בחולין שיעשר ממק\"א לפי חשבון [כחלה פ\"ג מ\"ט]. וה\"נ נהי דא\"א ליקח חייבים מהשוק דהרי לקוח פטור ממעשר [כמ\"ג] עכ\"פ אם יש לו חייבים. למה לא יעשר מהם. י\"ל דכיון דכל התערובות פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא. א\"כ במפריש ממק\"א הו\"ל מפריש מחיוב על הפטור ומייתי חולין לעזרה. ותמהו רבעתו\"ס [ב\"מ ד\"ו ב'] דלבטל הקופץ ברובא. והניחו בצ\"ע. ונ\"ל כוונתם דמדנתבטל ברובא הו\"ל כאין הקופץ כלל בהתערובות. ולחייבו כולהו במעשר. דאין כאן חשש דמכניס חולין בעזרה. וגם לא משום אשר יעבור ולא כשכבר עבר. ולא משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק. דכיון דנתבטל ברוב. הו\"ל כאילו אין הקופץ בדיר. וכולן מחוייבים ודאי. ולפע\"ד תליא באשלי רברבא. דלרשב\"א שהביא רפמ\"ג בי\"ד [בשער התערובות בחקירה ב'] כל היתר שנתבטל ברוב איסור. נתהפך כל התערובות לאיסור. וחייב מלקות או חטאת על כל א' מהן. אולם למנחת כהן שהביא שם סוף פרק א'. לא נתהפך כולו לאיסור. ורבי' פמ\"ג הניח דבר זה בצ\"ע. ולכאורה לפי המהירות נראה מכאן ראיה לרבינו מנחת כהן. דכמו שבכאן אין הפטור נתהפך לחיוב. כמו כן שם אין המותר מתהפך לאיסור. ועי' עוד מ\"ש רבינו פמ\"ג בי\"ד בשפתי דעת [סי' ק\"י ס\"ק ל\"ז] דכל המתבטל ברוב. עדיין שם ספק עליו. יע\"ש: אמנם לכאורה היה נ\"ל לתרץ קושית תוס' הנ\"ל ממ\"ד [מנחות דנ\"ג א'] דלרב חסדא נבילה בטילה בשחוטה. דבתר מבטל אזלינן. והרי א\"א לשחוטה שהוא המבטל. שתעשה נבילה. והו\"ל שפיר מין בשאינו מינו. אבל שחוטה אינה בטילה בנבילה. דהרי כשתסרח הנבילה תהיה מותרת כשחוטה. ומדאפשר להנבילה שתעשה כשחוטה הו\"ל מין במינו ולא בטל. ורב חנינא ס\"ל איפכא. דבתר בטל אזלינן. להכי שחוטה בטילה בנבלה. אבל נבילה אינה בטילה בשחוטה ע\"כ תוכן לה\"ג. והנה סתמא דש\"ס [בבכורות דכ\"ג א'. וביצה דל\"ח ב'] נקט כרב חסדא. ש\"מ דהכי קיי\"ל. וא\"כ לכאורה ה\"נ אין הקופץ בטל מה\"ט בתוך המחוייבים מדאפשר להמחוייבים להיות כקופץ. כשיעשרם. לפיכך לא בטל. וכ\"כ בכל היתר שנתערב ברוב איסור לא בטל. מדאפשר להאיסור שיהי' כההיתר כשיסרח. ואילה\"ק הרי פלוגתא דרח\"ס ורח\"נ הנ\"ל אינו רק אליבא דר' יהודה דס\"ל מין במינו לא בטל. ומין בשאינו מינו בטל ברוב. וכן כתב רש\"י [ביצה דל\"ח ב']. וכ\"כ גם הראב\"ד [פ\"א מאה\"ט]. אבל אנן הא קיי\"ל כרבנן. דמב\"מ בטל ברוב ומין בשאינו מינו צריך ס'. נ\"ל ע\"פ מ\"ש הר\"ן [נדרים דנ\"ב א'] דבאמת גם רבנן ס\"ל דכלי שהוא מין במינו ממש. באמת לא בטל. רק לדידהו כל תערובות איסור בהיתר לא אפשר שיהי' מב\"מ. דמדזה איסור וזה היתר. אזלינן בתר שמא. והו\"ל מין בשא\"מ. ומזה דייק הר\"ן דמה\"ט בכל איסור שיש לו מתיריו גם לרבנן לא בטל. מדהו\"ל היתר בהיתר. שהוא כמין במינו: ופשוט לפע\"ד דלר\"ן הנ\"ל הא דדשיל\"מ לא בטל. היינו דמדאוריי' לא בטל. מדהו\"ל מב\"מ. וכ\"כ רכ\"מ בפ\"ז דמעילה ה\"ה. ואף לבתר מ\"ש הר\"ן [פסחים קל\"ח א'] דדשיל\"מ רק מדרבנן אסור. היינו בדאכתי לא ס\"ד הך סברא שכ' הר\"ן בנדרים מסברא דנפשיה. ואף למ\"ש במשבצת [י\"ד רסי' ק\"ב] דאף לדברי הר\"ן בנדרים הנ\"ל. דשיל\"מ אינו אסור רק מדרבנו עכ\"פ י\"ל דמדדמי למב\"מ להכי החמירו בה כעין דאורייתא. וכדאשכחן בכמה איסורים כה\"ג: ולד��רי הר\"ן בנדרים הנ\"ל מתישב שפיר דמה\"ט דשיל\"מ אסור רק במב\"מ. ואפשר דמה\"ט בכל האיסורים שהחמירו בהן חכמים לאסרום אפי' יותר מס' כגון טבל תרומה ערלה ויי\"נ וכה\"ג דלא בטלי אפי' באלף ורק במינו (חוץ מחמץ בפסח שאפי' באינ\"מ אינו בטל. מפני חומר איסורו (כפסחים ד\"ל ע\"א) דיש להקשות מה ראו חכמים להחמיר באלו במינו טפי מבא\"מ. והרי לרבנן דקי\"ל כותיי'. בכל דוכתא אינו מינו חמור טפי ממינו. ולר\"ן הנ\"ל מיושב שפיר. דלדבריו הרי לרבנן נמי בכל דוכתא מינו חמור טפי מאנ\"מ. מדמחזק מין את מינו. רק דבכל דוכתא אין מב\"מ בנמצא. מדזה איסור וזה היתר. מיהו בהנך מדראו חכמים מטעם חשיבות או מטעם אחר. לאסרן אפי' יותר מס'. הרי כל יותר מס' הו\"ל כנתערב היתר בהיתר מדאינו נ\"ט. והו\"ל כמין במינו. וה\"ת כשהוא באמת מין במינו. משא\"כ במין בשאנ\"מ. אף שהוא יותר מס' ונתבטל טעמו. עכ\"פ ממשו הוא אנ\"מ ואין זה מחזיק זה. ודו\"ק]: ומה\"ט נמי אפי' ספק דשיל\"מ אסור (כי\"ד ק\"ב). אע\"ג דכל ספק דרבנן לקולא. דשיל\"מ שאני דהו\"ל לר\"ן ספק דאורייתא או כעין דאו'. דאי לשאר פוסקים דס\"ל דמה\"ט ספק דשיל\"מ אסור מדיוכל לאכלו בהיתר. ק' א\"כ בספק מוכן ביוט\"ש אמאי מותר [כא\"ח תצ\"ז]. ואמאי והרי יוכל לאכלו בהיתר. ואי\"ל דהתם מדהו\"ל ספק ספיקא. ליתא. דחדא דהרי אנן בקאינן בקביע דירחא [כביצה ד\"ד ב'] ואין כאן רק ספק א'. ותו היכא משכח\"ל גוונא דמחלקינן באיסור דרבנן בין ספק א' לב' ספיקות. אע\"כ כר\"ן הנ\"ל דגם לרבנן דבר שהוא באמת מב\"מ. מדאוריי' לא בטל. ולפיכך ספק מוכן שאני דהו\"ל באמת מדרבנן. באמת מותר. וא\"כ לר\"ן הנ\"ל דגם רבנן ס\"ל דדבר שהוא באמת מב\"מ לא בטל. דבר פשוט הוא לומר דמה דאמרי' בכל דוכתא מין במינו בטל ברוב. היינו דוקא בנתערב איסור בהיתר. דלא אפשר שיהיה ההיתר כאיסור. משא\"כ כשנתערב היתר באיסור מדאפשר להמבטל דהיינו האיסור שיהיה כהיתר. לכשיסרח. להכי גם לרבנן לא בטל. מדהו\"ל כמב\"מ ממש. וא\"כ כ\"ש כשאפשר שיהיה המבטל כהבטל מבלי שיסרח. כתערובות טלאים הנ\"ל. מכ\"ש דמחשב כמב\"מ. ולא ידענא שום חילוק בין דשיל\"מ שזכר הר\"ן דהו\"ל מה\"ט כמב\"מ. להך דטלאים שאפשר שיותרו כולן בשיעשר עליהן ממקום אחר. ואי משום דבשאר דשיל\"מ ממילא יותר מכח הזמן. כמו שחילק באמת הרש\"ל. ליתא. דכבר יפה תמה עליו הש\"ך [בי\"ד סי' ק\"ב סק\"ח] דהרי גם בנדר מחשב דשיל\"מ. והרי גם תרומה היה מחשב דשיל\"מ לולא דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים נ\"ט א']. אע\"ג דאין היתירו בא ממילא. דהרי בשיתשל עלה הדרא לטבלא וצריך לעשר עלה ממק\"א. והרי טבל מחשב מה\"ט כדשיל\"מ [כנדרים נ\"ח א'] אע\"ג דאין היתירו בא ממילא. אפ\"ה מחשב לר\"ן הנ\"ל כמב\"מ מדיש היתר לאיסורו. ואף לדעת המ\"י [שם] דהיכא דאיכא קצת מצוה כהפרשת מעשרות מטבל וכ\"ש להתיר נדר. אפי' מחוסר מעשה מחשב דשיל\"מ. משא\"כ באין מצוה דוקא בבא ההיתר ממילא מחשב דשיל\"מ. עכ\"פ הרי ה\"נ בטלאים מצוה קעביד להפריש מעשר על עדרו ומתורץ קו' התוס'. אבל אילה\"ק לר\"ן הנ\"ל דס\"ל דגם לרבנן דרבי יהודה מב\"מ ממש לא בטל. א\"כ מאי האי דמסיק הש\"ס (מנחות דנ\"ג א') בתר דמייתי פלוגתא דר\"ח ורח\"נ הנ\"ל. קאמר אליבא דמאן. אי אליבא דרבנן. הא אמרי רק עולין אין מבטלין זא\"ז. הא מין במינו בטל. עכלה\"ג. ואי לר\"ן הנ\"ל. הרי גם רבנן ס\"ל מב\"מ לא בטל. נ\"ל דלר\"ן מדילפי רבנן מדם הפר ודם השעיר. א\"כ י\"ל דדוקא במילי דלאו לאכילה קיימי. כדם. מחלקינן דווקא עולין אין מבטלין זא\"ז. הא כל מין במינו בטל. וכעין זה כתבו תוס' [מנחות דכ\"ב ב' ד\"ה מ��אן]. אבל במילי דאכילה מודו רבנן דכל מין במינו ממש לא בטל. ולא מקרא דדם פר ושעיר רק מדמסתבר שכל מין במינו מחזק חבירו ואינו מבטלו. וכן כתב הר\"ן עצמו שם [בנדרים דנ\"ב א']. או י\"ל דכל עיקר קו' הש\"ס במנחות הנ\"ל אדמקשי אליבא דמאן וכו'. היינו רק להא דקאמר רח\"נ דבתר בטל אזלינן. א\"כ מקשי שפיר דמדאצטרכו רבנן לומר דלהכי הבטל דהיינו דם השעיר אינו מתבטל מדהו\"ל עולין. תיפוק לה מדה\"ל מב\"מ. אלא ש\"מ דבדהו\"ל מב\"מ מצד הבטל. מתבטל. אבל לרב חסדא דס\"ל דהא דמב\"מ לא בטל אזלינן בתר מבטל. י\"ל דלרבנן לעולם דבדהוה מב\"מ מצד מבטל. לא בטל. והא דאצטרכו למנקט טעם דעולין אין מתבטלין. היינו משום דרבנן לא איירי בהמבטל. רק בחשיבות הבטל דהיינו דם השעיר. ובדהוה הבטל מב\"מ לא מעלה ולא מוריד. להכי שפיר נקטו טעמא דעולין אין מתבטלין. לרבותא. דאפי' אי לא היה מב\"מ מצד המבטל. אפ\"ה גם ע\"י הבטל אפשר שלא יתבטל היינו אם הוא עולין. ודו\"ק היטב. ואדרבה טפי נ\"ל ראי' מסוגיא דמנחות הנ\"ל לר\"ן. דמב\"מ ממש גם לרבנן לא בטל. מדמקשינן בסוף הסוגיא במנחות (שם) מדתניא תיבלה למצה של פסח בתבלין. יוצא בה יד\"ח בפסח. וקס\"ד דמיירי אפי' כשתבלין מרובין ממצה. בשלמא למ\"ד בתר בטל אזלינן. הרי מצה נמי כי עפשא הו\"ל כתבלין. להכי הו\"ל המצה בהתבלין כמב\"מ ולא בטיל. ויוצא בה שפיר י\"ח, אלא למ\"ד בתר מבטל אזלינן. תבלין מי אפשר למהווה כמצה. והו\"ל כמבאנ\"מ ואמאי יוצא בה יד\"ח. ותמוה הרי גם לר' חנינא ק'. דאף דלרח\"נ אזלינן בתר בטל. דבדאפשר שיהיה כהמבטל מחשב כמב\"מ, היינו כשהוא באמת מב\"מ. אבל כשהוא באמת מין בשאינו מינו כמצה בתבלין. מה מהני דאפשר להבטל שיהיה כהמבטל. הרי הו\"ל באמת מין בשא\"מ ובטל לר\"י ברוב. ואמאי יוצא בה יד\"ח בפסח. ואת\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' ביצה (דל\"ט א') דתבלין מדבאין לתקן הקדירה מחשבו כמב\"מ. וכן פסקינן בי\"ד [סי' ק\"ב] א\"כ ה\"נ מחשבו. מה\"ט תבלין במצה דבאין לתקנה כמב\"מ. עכ\"פ ק' מה מקשי לר\"ח. הרי ר\"ח אליבא דר\"י קאמר למילת'. ומנ\"ל דהך ברייתא ר\"י היא. דלמא רבנן. והרי לדידהו בשא\"מ לא בטל ברוב. ולהכי אף דתבלין מרובין ממצה. עכ\"פ מדא\"א לתבלין להיות כמצה. הו\"ל כאנ\"מ ולא בטל מצה ברוב. ויוצא בה שפיר יד\"ח. אע\"כ כר\"ן דדוקא במבשא\"מ ממש ס\"ל לרבנן דלא בטל ברוב. אבל כשהוא באמת מב\"מ מכל צד. דהיינו מב\"מ בעצם. או בתבלין שבאין לתקן הפת דמחשב כמב\"מ בעצם. וגם במב\"מ בשם איסור שאפשר שיתהוו שניהן שוין כשיסרח אחד מהן. להכי מדהו\"ל מב\"מ מכל צד. גם רבנן ס\"ל כר\"י דמב\"מ לא בטל. ולהכי מקשי הכא שפיר דה\"ת אי נימא כרח\"נ דבמב\"מ בשם איסור בתר בטל אזלינן. שפיר במצה בתבלין מחשב גם מב\"מ בשם איסור. מדאפשר למצה לכי עפשא שתהיה כתבלין ולהכי לא בטל מצה בתבלין. אלא אי נימא כר\"ח. דבתר מבטל אזלינן. ק' הרי התבלין לא אפשר שיתהוו מצה ומה מועיל שהם מב\"מ בעצם מדבאין לתקן זא\"ז. עכ\"פ בשם איסור אינן שוין. וא\"כ כיון שהוכחנו כהר\"ן. דגם לרבנן דר\"י עכ\"פ כשהוא מב\"מ בעצם. וגם מב\"מ בשם איסור שאפשר להמבטל שיתהווה כבטל. מחשב כמב\"מ מכל צד ולא בטל. א\"כ ה\"נ אין הקופץ בטל בתערובות הטלאים. מדאפשר להמחוייבים שבתערובות להיות כהקופץ. כשיעשרם. ואין לחלק בין השיטות ולומר. דבשלמא בנבילה ושחוטה אם יניח התערובות כאשר הוא ויהיה סרוח. יהי כמין במינו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כחולין דפ\"ג ב']. משא\"כ בתערובות הטלאים. הרי אי אפשר שיהיה התערובות מב\"מ רק כשיעשרם. והרי עליה אני דן. דמנ\"ל דרשאי לעשרן. דלמא לא בטל ויכניס חולין לעזרה. וגם לעשרן ממקום אחר אי אפשר. דדלמא לא נתבטל הקופץ. והו\"ל כל שה שבדיר ספק מעשר. דפטור [בכורות נ\"ח ב'] וכשיעשר עליהן ממקום אחר. הו\"ל כמפריש מהחיוב על הפטור. ואף לבתר מ\"ש הר\"ן בשם ר\"ת בע\"ז [דשס\"ו סע\"ב] דלהכי לא חשיב התם לטבל שנתערב בחולין דשיל\"מ. דמיירי דאין לו טבל להפריש עליו ממק\"א לפי חשבון. נ\"ל דר\"ל שאין לו טבל הטבול מדרבנן. דאי\"ל דבטבל ממש מיירי. דאיך יפריש ממנו על הטבל שבהתערובות דבטל מדאורייתא ברוב. והרי יפריש מהחיוב על הפטור. וכן צריך לפרש נמי דברי הר\"ן [נדרים דנ\"ח א' ע\"ש]. ליתא. דהכא לא על שעת התערבות אמר רב חסדא דאזלינן בתר מבטל. אבל בטלאים. כשיעשרן ממק\"א וודאי מפריש מחיוב על הפטור. דכשאפשר להמבטל להיות כהבטל בשעה שכבר נתערב מחשב כמב\"מ. רק על השעה שהיה כל א' בפ\"ע. דאם אז היה אפשר להמבטל להיות כבטל. מחשב כמב\"מ. תדע דאל\"כ היכא קאמר בסוגיא דמנחות [שם] דקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה. הו\"ל מב\"מ ולא בטל. מדאפשר להמנחה שיהיה כקומץ. דכל פורתא מנה חזי למקמץ מנה. וק' הרי השתא כשכבר נתערב א\"א למקמץ מנה. אע\"כ דהא דאר\"ח דבתר מבטל אזלינן היינו כשקודם שנתערבו היה אפשר להמבטל להיות כהבטל. וא\"כ ה\"נ קודם שנתערב הקופץ היה אפשר להמחוייבים להיות כהקופץ. כשהיה מעשרן ממקום אחר ויהיו כולן פטורים. ואי\"ל הרי גם כשיעשרן ממקום אחר תלוי בהזדמנות. דכשיכניסן לדיר עם הטלאים שיצרף להם ממק\"א. אפשר שיצא עשירי מהמעורבין כבר. ונמצא שא' מהתערובות מעולם לא היה אפשר להיות כקופץ. ליתא. דא\"כ קומץ במנחה הנ\"ל נמי. ותו דהרי בדיעבד אפי' במצאן רבוצין או עומדים מהני [כבכורות פ\"ט מ\"ז]. וא\"כ שפיר היה אפשר שיפטר כולן ע\"י שיעשר עליהן טלאים ממקום אחר. ויהיו כולן פטורים כמו הקופץ. לפיכך הו\"ל שפיר מב\"מ עם הקופץ. ולא בטל הקופץ בהתערובות. אמנם בל\"ז ק\"ל לרב חסדא דקאמר דלכה\"פ לר\"י בכל מין במינו אזלינן בתר מבטל. דכשאפשר שיהיה כבטל הו\"ל כמב\"מ. ותמהני מאד דא\"כ צא ופרנס הא דאר\"י מב\"מ לא בטל. היכא משכח\"ל. לכל היותר לא משכח\"ל רק בהקדש או בתרומה שנתערבו בחולין. דאפשר למתשל על התרומה של אותו החולין של החערובות. ולחזור ולעשות אותו חולין כולו תרומה על טבל אחר. לפיכך הו\"ל כל התערובות כמב\"מ. אבל הרי גם בזרוע בשילה [חולין דצ\"ח ב']. וכ\"כ גבי ציר דג טמא [חולין ד\"ק ע\"ב] וכדומה דוכתי טובא בש\"ס. חשבינן לר\"י כמב\"מ ולא בטל. ואמאי. הרי בתר מבטל אזלינן. והוא א\"א שיהיה אסור כהבטל. ותו הרי בדשיל\"מ [בי\"ד ק\"ב]. קיי\"ל דבשיש לו מתירין כשיפסד לא מחשב כדשיל\"מ. וא\"כ מה שנא הכא דחשבינן ליה כמב\"מ מדאפשר שיתהפך כמינו כשיפסד ויתקלקל. והרי לר\"ן [נדרים הנ\"ל] כל דשיל\"מ לא בטיל מטעם מב\"מ והרי כ\"ש הוא. ומאי כשיש היתר להתערובות ממקום אחר רק ההיתר ההוא לא יבוא רק כשיופסד ויתקלקל המאכל. אפ\"ה לא מחשב כדשיל\"מ. מכ\"ש כשהעיקר האיסור הוא משום שיקלקל המאכל. מכ\"ש דלא מחשב מה\"ט כדשיל\"מ. אע\"כ צ\"ל דדוקא לעניין טומאה ס\"ל לרב חסדא אליבא דר\"י. דצריך שיהיה המבטל דומה להבטל גם כשיפסד. משום דטומאה הו\"ל דבר שחוץ מגופו. ואפשר דלר\"ן נדרים הנ\"ל גם רבנן מודו ליה בהא. משא\"כ לעניין איסורא. כיון דעל אכילת גוף האיסור אנו דנין. והרי לא יניחנו עד שיתקלקל. דאז לא יהיה ראוי לאכילה. לפיכך בכל האיסורים גם ר\"י ס\"ל דא\"צ שיהיה המבטל שוה להבטל גם כשיתקלקל. ומכ\"ש לרבנן לר\"ן הנ\"ל גם הם לא ס\"ל דיחשב מה\"ט כדשיל\"מ. ובזה ית��רצו בס\"ד כמה קו' תוס' [מנחות דכ\"ב ב' ד\"ה ור\"י]. יע\"ש. ואעפ\"כ יתורץ קו' התוס' [ב\"מ הנ\"ל] דיתבטל הקופץ ברוב. די\"ל דהתם מדאפשר להמבטל שיהיה כבטל. מבלי שיתקלקל המבטל. להכי לא בטל הקופץ. ובזה יתורץ נמי דברי רבינו הרשב\"א שהבאנום בראש דברינו. שכתב דהיתר שנתערב ברוב איסור. כולו נהפך לאיסור. דק' ומ\"ש מהקופץ דאמרי' דאין הפטור מתהפך לחיוב. וכולן נשארים בספק. די\"ל בקופץ ה\"ט מדהו\"ל אפשר להמבטל שיהיה כבטל. ולהכי הו\"ל כמב\"מ. וכאילו אין כאן רוב כלל. ולא בטל. משא\"כ בשאר היתר שנתערב באיסור. דלא מחשב כמב\"מ מטעם כשיתקלקל יהיה כולו היתר. בטל שפיר ברוב. ומחשב ככולו איסור. ובזה ממילא נסתר דברי כו\"פ שהביא רבינו פמ\"ג [י\"ד ק\"י סקל\"ז] דרצה לדמות דינא דקופץ שנשאר בספק. ה\"ה לכל היתר שנתבטל ברוב. והרי עינינו ראו ולא זר שבמח\"כ רצה לקרב המרוחקין בזרוע. דבקופץ מדהו\"ל כמב\"מ הו\"ל נמי כאילו אין כאן רוב כלל כנגדו. אולם אם נימא כדעת הפוסקים דאפי' מחוסר מעשה ואין מצוה בהמעשה אפ\"ה מחשב דשיל\"מ. כפשטותא דש\"ע [י\"ד ק\"ב] בכלי איסור שנתערב דהוה מחשב דשיל\"מ בהגעלה. לולא שצריך להוציא הוצאות בהגעלתו. א\"כ בלא דברי ר\"ח במנחות הנ\"ל יש לישב קו' התוס' ב\"מ הנ\"ל. דלהכי לא בטל הקופץ. מדהו\"ל דשיל\"מ. דאי בעי שדי מומא בכולה עדריה [כבכורות דנ\"ג ב']. ואין בזה איסור כלל כרש\"י שם: אבל אי\"ל דמשו\"ה לא בטל הקופץ. משום דאי בעי מתשיל על המעשר שהפריש על הקופץ. ויחזור לטבלי' כשאר הטלאים. והו\"ל כדבר שיש לו מתירין או כמב\"מ עמם. דליתא דהא אפי' תרומה לא מחשב מה\"ט כדבר שיש לו מתירין מטעם דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנ\"ט א'] מכ\"ש קדשים: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Bekhorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Bekhorot",
+    "text": [
+        [
+            "ואילה\"ק מ\"ש ממי רגלים של בהמה טמאה דנמי אתא מעלמא. ואפ\"ה לרא\"ש ורוב הפוסקים אסורים [שם] ואמאי והרי הדבש שנשתנה מתחלתו תוך גוף הדבורה וודאי גרע ממי רגלים. דמיא עייל מיא נפק (כש\"ס ד\"ז ב'). ובשלמא לרא\"ש דפסק הלכתא (כראב\"י) [כר' יעקב] דיליף לה מקרא. י\"ל דטעם דבש דשרי היינו מגזירת הכתוב. וכדאמרינן בש\"ס. אבל לרמב\"ם דקיי\"ל כוותיה. דס\"ל מכח סתם משנה דמכשירין. מוכח דלית הלכתא (כראב\"י) [כר' יעקב]. וטעם דבש דשרי משום דמעלמא אתא. ולא מגוף הדבורה. ומה\"ט גם דבש צרעין וגיזין שרי. שפיר קשיא ומ\"ש ממי רגלים. נ\"ל דמי רגלים שאני דמעורב בהן תמצית דם של הבעל חי. כידוע להרופאים: ",
+            "ואע\"ג דתנן באהלות [פי\"א מ\"ו]. דבעופות ודגים אם שהה במעיו בכדי שינתן על האור וישרף הו\"ל כמעוכל. היינו לעניין טומאה. ולא לעניין איסור [תוס']. וק\"ל הרי חלב שנמצא בקיבת כשרה שינקה מטריפה. מותר (כחולין קט\"ז). רק שאנו נוהגין לאסרו כל שאינו קרוש (כי\"ד פ\"א ו'). ודוחק לחלק. דחלב שהוא משקה מתעכל מהר. שגם במעיו מחשב כמעוכל. וכן היה נראה לכאורה מדלא מחלק התם בין שהה שיעור עיכול או לא. עכ\"פ ק' מפרה ששתתה מי חטאת (פרה פ\"ט מ\"ה) ששיעור עיכולה מעל\"ע. ותו קשיא דאם נתלק בין מאכל עב לדק. א\"כ נחלק נמי בין בשר מת שלעסו לבשר דג שבלעו שלם והרי תוס' הכא כתבו דלא מסתבר לחלק בהכי. מיהו במנחות (דס\"ט ב') באמת מחלק הש\"ס וקאמר שאני בשר דרכיך. שאני בשר דאקושי (יע\"ש ובתוס' שם ע\"א ד\"ה דבלע. ועי' בא\"ח סי' תס\"ז סי\"ב. ועי' מ\"ש בס\"ד תמורה פ\"ו סי' מ']. אמנם עוד תרצו תוס' הכא. דהכא מיירי דלא שהה שיעור עיכול: ",
+            "ואף דר\"א ס\"ל היקישא (כלעיל סי' ל\"ח). והרי בכור אדם כשמת אחר שלשים. אפילו לא נתן מחוייב ליתן (כלקמן פ\"ח מ\"ו). ואת\"ל בפטר חמור הרשות היה בידו לערפו ולמפטר נפשיה מלפדותו. עכ\"פ כשמת הפטר חמור משהפריש העלה הול\"ל שיתן הטלה לכהן כי התם. ותו ק' קושית הש\"ס. הרי בכור אדם מותר בהנאה קודם שנפדה. ולמה פטר חמור אסור בהנאה קודם שנפדה. וי\"ל דלא לכל אר\"א. דהוקשו אהדדי בכור אדם וחמור. ורק לפדייה הוקשו. ר\"ל דכל עוד שהפטר חמור קיים. חייב באחריות פדיונו כבבן. אבל לעניין הנאת גופו קודם פדיון לא הוקשו. דבפט\"ח אסור. וגם כשמת גוף הפט\"ח. א\"צ ליתן טלה שפדה בו אם לא נתנו עדיין להכהן: "
+        ],
+        [
+            "זהו אופן א' של צאן ברזל הנזכר בש\"ס וברש\"י הכא וכ\"כ ברמב\"ם בפ\"ד מבכורות. ונ\"ל דכ\"ש אופן הב' של צאן ברזל דהיינו שהנכרי שם בהמותיו בשויין. וישראל יטפל בהם איזה שנים כמו שהתנו. ואח\"כ יחזירם לו. רק שהתנו שבאם ימותו או יוזלו תוך זמן זה יהיה ההפסד לישראל. אבל הגיזה והולדות שתוך זמן זה יהיו לחצאין. וזהו אופן של צאן ברזל דנקט הרמב\"ם (בפ\"ח מהל' מלוה הי\"ב) לענין רבית. בכה\"ג נמי ודאי הבכורות שילדו הולדות א\"צ ליתן לכהן. דהרי בש\"ס הכא מדמי דין בכורות לדין רבית. אלא דהרמב\"ם נקט ברבית איפן הב' שזכרנו. דהיינו שמסר הבהמות לישראל להטפל בהן. לאשמעינן רבותא דאפילו בכה\"ג שייך דין רבית. אף שלא הלוה הנותן להמקבל כלום. והכא נקט הרמב\"ם באופן א' שזכרנו. דהיינו שמכר הבהמות לישראל. דאפילו בכה\"ג שגוף הבהמות שייכי לישראל. אפ\"ה פטורים מבכורות. והכא והתם רבותא קמ\"ל. ואלו ב' האופנים נקראו צאן ברזל. משום שאם כל הצאן מעשרות בעליהן. שהוצאתן מועטת והרווחתן מרובה בגיזה וולדות וחלב (כחולין דפ\"ד ב'). והרי עכ\"פ יש בכל צאן חשש נזק כשימותו. אבל אלו הם צאן ברזל ובני קיום. שכשימותו יתן המקבל אחרים תחתיהן. ומה\"ט. נ\"ל עוד דאף שגם בבהמה גסה וחמור הדין כך. אפ\"ה לא נקט הך דינא לעיל בפ\"א גבי חמור. דדוקא גבי צאן שהרווחתן מרובה כלעיל. רגילין לתתן באופן זה. משא\"כ חמור אין הרווחתן מרובה כדי תלוקה. גם בעלים צריך לו כל שעה לרכיבה ולמשא. ואיך ימכרנה או ימסרנה לאחר עד עשרה דורות: "
+        ],
+        [
+            "ובעדות עכומ\"ז יש י' חלוקים (א) אין עכומ\"ז נאמן אפילו במסל\"ת. ואפילו אין לו הנאה בעדותו. באיסור דאורייתא. ואפילו להחמיר [י\"ד קי\"ח ש\"ך סקל\"ח. וסי' קכ\"ז ש\"ך סק\"כ וססי' רצ\"ד]. ואפילו יש אומדנא להחמיר שכדבריו כן הוא. אפ\"ה אינו נאמן [ק\"ל ס\"ח]. ורק בהעלת מום בבכור נאמן להחמיר כשיש אומדנא כדבריו. משום דבל\"ז בהטלת מום בבכור אזלינן בתר אומדנא [י\"ד שי\"ג ש\"ך סק\"ד]. (ב) וכ\"ש שאינו נאמן להקל באיסור דאורייתא. אפילו לא אתחזק איסורא [י\"ד ש\"ך סימן צ\"ח סק\"ב. וקכ\"ז ש\"ך סק\"כ]. (ג) אמנם במהימן ליה. אז אפילו אינו מסל\"ת נאמן להחמיר [ש\"ך סי' ט\"ז סקכ\"ד]. (ד) וכ\"כ בדבר שמקחו בידו. נאמן להחמיר. מדאית ליה מגו דלא הוה מזבן ליה. [עי' לקמן סי' ח'] מיהו בי\"ל שמתכוון להשביח מקחו. גם באית ליה הך מגו אינו נאמן אפילו להחמיר [תשו' רשב\"א קי\"ח]. (ה) מיהו בעדות אשה נאמן במסל\"ת אפילו לקולא. וכל מסל\"ת היינו שלא שאלו לו. אלא שמעצמו אמר כך [ב\"ק קי\"ד ב' ואה\"ע סי' י\"ז ס\"ג. וקנ\"ח ס\"ג. ועי' בי\"ד ססי' ט\"ו]. (ו) וכ\"כ באית ליה לעכומ\"ז מגו נאמן ג\"כ להקל בכל איסור דאורייתא במסל\"ת. כמש\"ל [הט\"ז שט\"ז סק\"ד. ועי' ש\"ך שם סק\"ב]. (ז) וכ\"כ באיכא למיקם עלה דמלתא. נאמן ג\"כ להקל במסל\"ת בכל איסור דאורייתא [ש\"ך סי' צ\"ח סק\"ג]. (ח) אולם באיסור דרבנן כשלא אתחזק איסורא כגון שהביא לישראל ביצים ביו\"ט ואומר מסל\"ת שנולדו אתמול. אם לא ידע מנהג ישראל נאמן להקל. ורק בידע מנהג ישראל. אינו נאמן להקל דאמרינן להשביח מקחו אמר כן [א\"ח תקי\"ג. מג\"א סקי\"א]. וכ\"כ ביו\"ט שאחר שבת. ואומר שנולדו קודם שבת. אפילו לא ידע דנולד משבת ליו\"ט אסור לישראל. אינו נאמן מדהו\"ל איסור דאורייתא [שם]. (ט) וכ\"כ אפילו אתחזק איסורא. והוא איסור דרבנן. כגון בשר שנתבשל. ואינו ידוע אם הדיחוהו אחר מליחה. ועכומ\"ז מעיד שהדיחוהו. נאמן במסל\"ת. אם מסתבר כדבריו. כגון התם דעכומ\"ז אמנקיותא קפדי להדיח הבשר מהמלח שעליו. אבל בליכא סברא כדבריו. כגון שמעיד מסל\"ת שהכשיר כלי. אע\"פ שהוא רק איסור דרבנן. כיון דאתחזק איסורא אינו נאמן מסל\"ת [י\"ד קל\"ז ש\"ך סקי\"ט]. (י) ואם בישראל אפילו קטן יוצא ונכנס. אז א\"צ מסל\"ת שלו. דמסתמא הדיח מדיודע דישראל עושין כך. מרתת מלשנות [סי' ס\"ט ס\"י]. ואפילו באיסור דאורייתא בכה\"ג לא חיישינן שיכשילו כך. כגון בשר וחלב שעומדין ב' קדרות אצל האש לא חיישינן שעשה שם תערובות כשישראל יוצא ונכנס. אפילו קטן. מדמרתת [קי\"ח י\"א]. ועיין מ\"ש בקופת הרוכלין בכללי הכנה בסימן ג' מש\"ש בס\"ד: "
+        ],
+        [
+            "ובכאן נטה הר\"ב בכידון על הרבנים והעדים שלוקחין שכר הרבה יותר מדאי בעבור סידור הגט ובעבור חתימתן. וקראן גזלנין. ושיש חשש פיסול בגט זה. כדתנן הכא הנוטל שכר לדון וכו'. אולם הרמ\"א [באה\"ע סי' קנ\"ד] כתב באין בדברי הר\"ב ממש. דהוא מדמה סידור הגט לדין. והא ליתא. דכל דין בין דיני ממונות או איסור והיתר הרב מורה הלכה על דבר שכבר קרה. והיינו ממש לימוד ��ורה שאסור בשכר. משא\"כ סידור הגט. אינו לימוד רק עסק. שמתעסק בעניינו של המגרש. ושומר שלא יהיה בהעסק שום קלקול. וזה מותר. דלא חייבתן תורה שילך הרב לראות אם פלוני קובע מזוזתו יפה. או אם תפילין שלו כדינו. או אם מסדר גיטו כראוי. ורק אם יבואו לשאלו בכל אלה אם הוא מותר או אסור. מחוייב להורות בחנם. אבל שיהיה הוא שם ויראה אם עושה כדין. זו לא שמענו. רק שהחמירו גם בדורות הראשונים שהיו ממנים אדם גדול ובקי להיות אצל סידור הגט. כר' אחאי דהוה ממונה אגיטי [גיטין ד\"ה ב']. וזה מפני חומר עניינו משום דבקל יוכל להתיר אשת איש לעלמא. אבל עכ\"פ אין זה חובה המוטלת על הרב שיתעסק לראות בחנם בגט שיתן פלוני לאשתו. והרי גם שכר הזיה וקידוש דאסור. ואפ\"ה שכר טרחת הבאה ומלוי שרי [כש\"ס]. וכ\"ש שהעדים מותרים ליטל שכר. דהרי אוסרים א\"ע לישא הגרושה. ואפילו הם כהנים. עכ\"פ מדמתנין עמהם שכשיקלקלו הגט בחתימתן ישלמוהו בעבור זה מותרים ליטל שכר [כאה\"ע ק\"ל]. ורתוי\"ט כתב ג\"כ בשם תשובות הרשב\"א. דדוקא בנוטל שכר להעיד עדות שראה כבר. אבל לילך ולראות מעשה גט וקידושין וחליצה מי יכריחם לעשות זה בחנם. ותו דגם בדיין. דוקא בלא הוקבע לכך לעולם. י\"ל דאסור ליטול שכר בעד דיניו. אבל מי יכריחו להתרצות להיות קבוע בדבר זה לעולם. בחנם. ודאי בכה\"ג רשאי להתנות בתחלה שיהיה לו בעד גט וחליצה כך וכך. דזה לא שכר הדין הוא. רק שכר בעבור שהתרצה להיות קבוע לדבר זה לעולם. ועת לעשות לה' הפרו תורתיך. דאל\"כ לא ימצא מי שיתרצה להיות קבוע לענין זה בכל שעה. אמנם לפע\"ד עכ\"פ אין מן הראוי להכביד על הבריות יותר מדאי בכל עניני קיום התורה והמצוה. שהוא תכלית כל הבריאה [כע\"ז ד\"ג א']: ",
+            "הכי אמרינן בש\"ס. וק\"ל דלפי מ\"ש רש\"י ור\"ב דהקונה ממנו תבואה מעשרו דמאי משמע לא דחשוד להפריש המעשרות ורק שאינו נותנו או מוליכו לירושלים. אלא דחשוד שלא להפריש המעשר כלל. א\"כ טפי הו\"ל לש\"ס למנקט דחומרא דמעשר הוא שחייב על טבלו מיתה. משא\"כ שביעית. אם חשוד בעבודח קרקע. אינו רק בלאו. ואם חשוד בסחורה. אינו רק לאו הבא מכלל עשה. ואם חשוד לאכול ספיחין. אינו אסור רק מד\"ס [כרמב\"ם פ\"ד משמיטה]. ובשלמא לרמב\"ם [פ\"י ממאכלות ה\"כ] דאין טבל במיתה רק בטבול לת\"ג ולתרומות מעשר והודה לו הראב\"ד שם. א\"כ בטבל של מעשר שני אינ במיתה. אבל לר\"ן [נדרים דפ\"ד ב']. דכל טבל אפילו של מעשר עני הוא במיתה. א\"כ כ\"ש טבל של מעשר שני. מדיש בו קדושה. ק' שפיר דהו\"ל למנקט הא. אמנם באמת לא ידענא מה הכריח לרבינו רש\"י ולהר\"ב ז\"ל הבא אחריו. לפרש דמיירי שחשוד שלא להפריש. ולמה לא פירשו באמת שחשוד להפרישם ולא לעשות עמם כדינן. וכדמשמע פשטותה דש\"ס. דקאמר דבעי חומש. משמע שכבר הפרישו ולא מביאו לירושלים מדטריחא ליה. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ותמהני א\"כ בתולה מפותה שלא נזהרה באיסור נדה איך תהיה כשרה להנשא. והאיך נאמינה על איסור נדה שחשודה עליה. והרי הכא הוה כדבר של עצמה. דקיי\"ל דהחשוד בדבר חשוד נמי בשלו להכשיל אחרים. וכ\"ש דק' שהיה לנו עכ\"פ למנוע שלא תנשא להמפתה בעצמו מדחשודים שניהם. והרי אדרבה טרחינן עמו שיעשה מצוה לכונסה [כאה\"ע קע\"ז]. ואת\"ל אע\"ג דבאמת אין חילוק באיסור נדה בין פנוייה לנשואה. דבכולם הבועל נדה חייב כרת [כי\"ד קפ\"ג וריב\"ש תכ\"ה. ועיין מנחת יעקב בי\"ד שם]. על כל פנים לא משמע להו לאינשי שיהיה חמור כל כך. ולפיכך לא מקרי חשוד לאותו דבר. ליתא. דהרי אפילו בכה\"ג בחשוד בדבר דלא משמע לאינשי שה��א עבירה. אינו נאמן עליו בשל עצמו רק בשבועה [כש\"ך י\"ד קי\"ט סקי\"ט]. וא\"כ ה\"נ עכ\"פ הו\"ל להשביעה שלא תכשיל בעלה באיסור נדות. ואת\"ל דמשו\"ה אינה חשודה לאותו דבר. דדוקא קודם נשואין עברה. מדאין מורגלין הבתולות לטבול פן תזנה [כתשו' ריב\"ש תכ\"ה] ולפיכך מדלא היה היתר לאסורה. היתה להוטה לעבור. משא\"כ אחר נישואין מדמותרת לבעלה לאחר זמן. לא שבקה היתירא [כי\"ד סי' ב' ס\"ד]. והרי מה\"ט שרינן נמי לבעל להתיחד עם אשתו בנדתה. מדמותרת לו לאחר זמן [כאה\"ע כ\"ב א']. ליתא דא\"כ הא דקיי\"ל כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על של עצמו. אפילו להאכיל משלו לאחרים כי\"ד קי\"ט]. והיכא משכח\"ל. הרי להוט יותר לאכול בעצמו איסור. מלהאכילו לאחרים. אע\"כ דדוקא בשאינו חשוד אמרי' מדיש לו היתר לאחר זמן לא אלים יצריה. וגם הא דאמרינן גם בחשוד לא שביק היתירא ואכל איסורא היינו דוקא בשמוכן לפניו ההיתר. כחשוד לאכול נבילה. ויש לפניו ב' סכינים א' פגום וא' אינו פגום. אמרי' דבאינו פגום שחיט [כי\"ד ב' ס\"ד]. אבל באינו מוכן לפניו. אינו ממתין על ההיתר. ואת\"ל עכ\"פ הכא דאיכא תרתי לטיבותא. דחשודה רק על דבר דלא משמע לאינשי שהיא עבירה. וגם יש היתר לפניה לאחר זמן. מהימנא. עכ\"פ ק\"ל באשת איש שזינתה. תיאסר גם על בעל אחר. מדוודאי חשודה על איסור א\"א. ואת\"ל זנות לא שכיח (כגיטין די\"ז ב'). ומלתא דל\"ש לא גזרו בה רבנן (כעירובין ס\"ג ב'). ליתא דהרי חוספת גיטין (שם) כתבו דדוקא בעדים והתראה לא שכיח. ואת\"ל עכ\"פ אם היא נחשדה. כל ישראל מי נחשדו (כמכות ד\"ה ב'). ליתא. דהרי בכתובות (דל\"ו ב') מחלקינן בהדיא בין זנות לשאר מילי. ואמרינן דפריצי שכיחי. ומכ\"ש כשהנואף דר באותו מקום. אין אפוטרופוס לעריות (כחולין די\"א ב'). ולכאורה היה נראה. דלא מבעי' בשלא ראו עדים שנבעלה. רק שהלך בעלה ממנה ונשתהה יותר מי\"ב חודש. ונמצאת מעוברת. שפיר מצינן למימר אימר נאנסה ומותרת לעלמא. אלא אפילו במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה שהיה ברצון. נמי י\"ל אימר תחלתה באונס וסופה ברצון היה (ככתובות דנ\"א ב'). ואע\"ג דלגבי בעלה כל שהיא מעוברת מאחר ולא טענה נאנסתי. לא תלינן דנאנסה. וכדמשמע פשטא דהלכתא (באה\"ע סי' ד' סי\"ד). ואפשר דגם בטוענת נאנסתי כל שלא ראינו האונס אסורה מדהו\"ל ספק סוטה כירושלמי פ\"ק דכתובות. עוד י\"ל דלכל אונס יש קול. רק י\"א דבטענת נאנסתי מותר לקיימא. [ועי' מ\"מ פי\"ח מא\"ב ה\"י ועי' באה\"ע סי' ו' סי\"ב וקע\"ח ס\"ג ודו\"ק ועי' ברא\"ש בסוגיא דפתח פתוח מ\"ש בשם רבינו יונה דבאמרה נאנסתי נאמנת דברי ושמא ברי עדיף ופליג רא\"ש על זה וע\"ש]. ותדע. דאל\"כ ק' אהא דאמרי' (ביבמות ד\"פ ע\"ב) בהיה נפרד בעלה ממנה יב\"ח ונמצאת מעוברת. אימא אשתהויי אשתהי. נימא שמא נאנסה. ותו אי נימא דאף בלא אמרה נאנסתי טענינן לה אנן. א\"כ הדרי כל קושיות התוס' לדוכתא (כקדושין דע\"ג א\" ד\"ה מאי, וע\"ש). אלא וודאי דלגבי שתאסר לבעלה לא טענינן לה אנן שנאנסה אי לא טענה איהי הכי. וכ\"כ במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה ברצון. והיא טוענת שהיה תחלתה באונס. וודאי כל שלא ראו מתחלה שהיה תחלתה באונס. לא תלינן בכך. ואינה נאמנת לומר שהיה תחלתה באונס. דאין ספק אונס מוציא מידי וודאי רצון (כנדה דט\"ו ב'). י\"ל דכל זה היינו דוקא שתהיה מותרת לבעלה. מדוודאי נבעלה ביאה האסורה. וע\"י ספק אתה בא להתירה שמא באונס היה. אין ספק מוציא מידי וודאי, דהו\"ל כחיוב וודאי ופטור ספק (כנדה דט\"ו ב'). משא\"כ להרע חזקת כשרות שלה לומר שתהיה חשודה. ולאסרה לעלמא. אמרינן מדנתגרשה בחזקת היתר לשוק עומדת. וע\"י ספק אתה בא לאוסרה. דלמא ברצון. אל תאסרנה מספק (כיבמות ד\"ל ע\"ב). אמנם כל זה ליתא. דאדרבה כל שיש שייכות איסור מאותה ביאה לעלמא. וודאי גריעא עלמא מבעלה. כדאמרינן (סוטה ד\"ו א') למותר לה נאסרה. לאסור לה עאכ\"ו. ותו דאפילו לגבי בעלה בנמצאת מעוברת מאחר ואמרה בפירוש נאנסתי. נ\"ל דתליה באשלי רברבי. די\"א דהא דקיי\"ל כר\"ג דנאמנת (כאה\"ע סי' ס\"ח). היינו רק לענין ממון כתובתה. אבל לבעלה נשארת באיסורה [כמ\"מ פט\"ו מא\"ב ה\"י]. ויש סמוכין לזה מירושלמי [וכמ\"ש רמל\"מ שם]. ותו דהרי אפילו ידענו שהיה כל הביאה מתחלתה ועד סוף ברצון. לא מצינו בשום פוסק שאוסרה להנשא לעלמא. אולם חתני הרב מהור\"ר יוסף קארא שליט\"א. תי' דכיון דאדם בעלה משמרה [כיבמות קי\"ג ב' וקדושין דפ\"א א'] א\"כ י\"ל דבעל ראשון פשע שלא שמרה כראוי. משא\"כ בעל זה. אע\"ג דאין אפטרופוס לעריות [כחולין די\"א ב']. עכ\"פ מדידע שכבר נכשלה. כ\"ש שיוסיף שמירה על שמירתו: "
+        ],
+        [
+            "כך כ' הרמב\"ם בפ\"ז מביאת מקדש. ולא זכיתי להבין דברי רט\"ז [י\"ד ש\"ט סק\"ד] שכתב שסחוס הוא הקנארפעל שבאמצע אוזן. ותמהני שהרי אין לבהמה גדר באמצע אוזן. ורק באדם ישנו כן. ומה שיש לבהמה בתחתית עומק האוזן כעין מחיצה קטנה. נ\"ל דמדעומד בעומק לא עדיף ממחיצת אמצעי שבחוטם. דהו\"ל כמום שבסתר. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "אמר המפרש כך פירשתי ע\"ד הר\"ב. אמנם תמהני דמהר\"ב משמע דאי הוה ס\"ל א\"צ לפרוט הנדר. שפיר הוה חיישינן שישקר לחכם לומר שלדבר מצוה נדר. אף דכה\"ג וודאי דלא מהני התרת החכם. מדהטעהו ולא אדעתא דהכי התירו. א\"כ ק\"ל ממאי דקאמר בש\"ס [דמ\"ה ב'] הניחא למ\"ד צריך לפרוט הנדר. אלא למ\"ד א\"צ מה יועיל שנדירו. אזל לגבי חכם ושרי ליה. ומשני. דמדרינן ליה ע\"ד הרבים. עכ\"ל הגמ'. ולפי דברי הר\"ב הנ\"ל. מה משני הש\"ס. עכ\"פ אי חשדינן ליה שישקר להחכם לומר שלדבר מצוה נדר. מכ\"ש שנחשידנו שישתוק ולא יגלה להחכם שעל דעת הרבים נדר. דבכה\"ג י\"א דבדיעבד מהני התרתו [כרמ\"א רכ\"ח סכ\"א. ועיין ש\"ך שם. דלא קיי\"ל כן]. ואת\"ל אף למ\"ד א\"צ לפרוט. היינו דא\"צ לומר לחכם ממה נדר. מכ\"ש דא\"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. אם לדבר מצוה או רשות. דהרי אפילו למ\"ד צריך לפרוט. אפ\"ה ס\"ל לתוספת [ערכין דכ\"ג א' ד\"ה מר] דא\"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. ואף דלא קיי\"ל כן [כי\"ד רכ\"ח סי\"ד]. עכ\"פ למ\"ד א\"צ לפרוט. וודאי כ\"ע מודו דא\"צ לפרוט הסבה. דהרי אפילו גוף הנדר א\"צ לדידיה לפרוט ממה נדר. ומה\"ט אפילו פורט סבה בשקר. שאומר שלדבר מצוה נדר. י\"ל דמהני התרתו. משא\"כ מה שתולה באיכות גוף הנדר. כגון לומר להחכם האיך היה הנדר אם היה ע\"ד פלוני או על דעת הרבים. גם למ\"ד א\"צ לפרט הנדר. וודאי צריך לפרטו. דכיון דכל עיקר טעמא דמ\"ד א\"צ לפרוט הנדר. הוא דלמא גייז ליה לדבוריה [כגיטין דל\"ה ב']. ובאיכות לשון הנדר גופיה דלא שייך גביה דלמא גייז. להכי לכ\"ע צריך לפורטו. עכ\"פ ק\"ל לפ\"ז לר\"ב מה משני הש\"ס דמדיר ליה על דעת הרבים. הרי למ\"ד דא\"צ לפרוט. אכתי איכא למיחש שיאמר להחכם שלדבר מצוה נדר. בשלמא לש\"ס ל\"ק מידי. די\"ל דלא חיישינן שישקר. דבכה\"ג לא יועיל לו התרת החכם. אבל להר\"ב דס\"ל דחיישינן להכי לולא סברת דצריך שיפרוט הנדר. א\"כ נשארת הקושיא למ\"ד א\"צ לפרוט. ואת\"ל דדוקא למ\"ד צריך לפרוט. מתירין נדר שעל דעת הרבים כשיפרוט שנדר לדבר מצוה. דמדצריך לפרוט. ואיהו קאמר שלדבר מצוה נדר. וודאי קושטא קאמר. אבל למ\"ד א\"צ לפרוט הנדר והסיבה. הרי אמרינן לעיל דלדידיה אפילו שיקר ולא גילה להחכם הסיבה האמיתית מהני. א\"כ אין מתירין שום נדר שעל דעת הרבים. ואפילו אומר שלדבר מצוה נדר. לא מהמנינן ליה. דמדא\"צ לפרוט חיישינן שמא ישקר הסיבה. עכ\"פ ק\"ל לר\"ב הרי כל מה שהכריח להש\"ס לאוקמה בנדר שעל דעת הרבים. היינו רק למ\"ד אין צריך לפרוט אבל למ\"ד דצריך לפרוט לא צרכינן לאיקמא בנדר שעל דעת הרבים. וא\"כ הר\"ב שפסק דצריך לפרוט. ואפ\"ה מצריך שידור על דעת הרבים. אוחז החבל בתרי ראשין. וביותר ק' על הרמב\"ם [פ\"ו מביאת מקדש] שפסק נמי שידור ע\"ד הרבים. והרי איהו נמי ס\"ל דקיי\"ל דצריך לפרוט הנדר [כפ\"ו דשבועות ה\"ה]. והכי קיי\"ל [באמת בי\"ד רכ\"ח י\"ד]. דאפילו בדיעבד בלא פרט לא מהני. וק' טובא. דא\"כ למה צריך שידור ע\"ד הרבים. אמנם נ\"ל לפי מאי דאשכחן בש\"ס לישנא דצריך. דכמה פעמים משמע צריך ואין לו תקנה (כיומא ד\"ס ע\"א ועירובין מ\"ח א'). ועוד אשכחנא טובא לישנא דצריך דמשמע רק לכתחלה (גיטין דט\"ו א') דסד\"א צריך לכתחלה. ובברכות (דט\"ו ב'). סד\"א צריך ואין לו תקנה. ומגילה (ד\"כ ע\"א) הקורא שמע צריך שישמיע לאזנו. ופירש רש\"י שם דהיינו רק לכתחלה. ועי' תוס' חולין (ד\"ג א) ד\"ה אין השומר. ותוס' מגילה (דט\"ז ב'). ומג\"א סי' ל\"ב סקמ\"ז. והט\"ז א\"ח [סי' רי\"ט סק\"א]. א\"כ י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל דהאי צריך לפרוט הנדר דקאמר הש\"ס. אף דהכי קיי\"ל. עכ\"פ רק צריך לכתחלה קאמר. וכן משמע לישנא דרמב\"ם (פ\"ו משבועות ה\"ה) שכתב וז\"ל וצריך שיאמר כך וכך נדרתי ומדלא כתב בש\"ע (רכ\"ח) דבדיעבד לא מהני. משמע דרק לכתחלה קאמר. ויש לי ראיה לדבריו. דהרי מעשים בכל יום שאומרים בהפרת נדרים שעושין בער\"ה אך דעו נא רבותי שאי אפשר לי לפורטן כי רבים הם. ש\"מ דבדיעבד מהני בלא פרטן. ומשו\"ה הכא דרבים הם הו\"ל כשעת הדחק שנחשב בכל דוכתא כדיעבד (כה\"טז בי\"ד סי' צ\"א סק\"ב. ועי' בי\"ד ק\"ח ס\"ג). א\"כ י\"ל דלרמב\"ם ור\"ב כיון דאפשר לתקן. חיישינן שמא יתירו לו אף שלא פרטו והרי בדיעבד מהני. להכי תקנו שיאמר שנודר ע\"ד הרבים. דבכה\"ג אפילו בדיעבד לא מהני שלא במקום מצוה (כי\"ד רכ\"ח סקכ\"א). ואילה\"ק הרי הש\"ס קאמר. הניחא למ\"ד צריך לפרוט וכו'. והרי לדברינו דהאי צריך רק לכתחלה הוא. גם להך מ\"ד ק' ניחוש שמא לא יפרוט. י\"ל דכיון דאשכחנא נמי כ\"פ לישנא דצריך ואפילו בדיעבד. וגם אכתי לא אסיק הש\"ס הכא תקנתא דע\"ד הרבים. קאמר הש\"ס שפיר וי\"ל דהך מ\"ד ס\"ל דלא חיישי שמא יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט. אבל למסקנא דאשכחן תקנתא דע\"ד הרבים. וודאי דהכי שפיר טפי אפילו למ\"ד צריך לפרוט. דבכה\"ג ליכא חשש כלל. אפילו יטעה החכם בזה. אח\"כ נזכרתי שגם רמג\"א (קכ\"ח סקנ\"ח) הקשה קושיא זו. בשם בה\"ז. ותירץ כיון דלא אפסקא הלכתא בש\"ס כמאן. חיישינן שמא יטעה החכם לומר הלכתא כמ\"ד א\"צ. וזה כעין דברינו הנ\"ל. אמנם ק\"ל דהרי קיי\"ל כרבא לגבי אביי דלא חיישינן לב\"ד טועין (כיבמות דק\"ו א'). ודוחק לחלק בין חכם יחיד לב\"ד וזכר לדבר בקריאת אצל נר בשבת דבב' לא חיישינן שמא יטעו (כא\"ח רע\"ה ס\"ב). אולם עוד הקשה רמג\"א למה אשה שנודרת ליתומים נמי לא ניחש שמא יטעה החכם להדירה שלא ע\"ד הרבים (כגיטין דל\"ה ב'). ותירץ התם בממונא לא החמירו כל כך כי הכא באיסורא. או י\"ל כיון דאיכא פלוגתא. דלתוס' (ערכין דכ\"ג א'). אף למ\"ד צריך לפרוט. עכ\"פ א\"צ לפרוט הסיבה מפני מה נדר. וא\"כ בשלמא הכא בכהן. י\"ל שמא יבא אצל חכם ויאמר נדרתי הנאה מאשתי פלונית הגרושה. ולא יגלה הסיבה דמפני שהוא כהן נדר ממנה. להכי צריך שיפרוט ע\"ד הרב��ם. משא\"כ באשה דעכ\"פ צריך שתפרוט כל הנדר. לומר נדרתי שיאסרו עלי כל הפירות אם נהניתי מכתובתי. וכיון שישמע חכם כן לא יתיר לה. עכ\"ל. ותמיהני דמלבד דלא קיי\"ל כתוס' ההוא כמ\"ש לעיל. ק' נמי מאי קאמר הש\"ס הניחא למ\"ד צריך לפרוט והאיך הוה הניחא. הרי גם לדידיה לא ניחא. דשמא לא יגלה להחכם. הסיבה דמפני שהוא כהן נדר. ויש ליישב דלס\"ד ה\"ק הניחא למ\"ד צריך לפרוט י\"ל דס\"ל נמי דצריך לפרוט הסיבה. אבל במסקנא לא צריך לומר דס\"ל כן. או י\"ל דה\"ק הש\"ס הניחא למ\"ד צריך לפרוט הנדר י\"ל דמדרינן ליה בהך לישנא. הנני מודר הנאה מפלונית הפסולה לי וכיון דיפרוט לשון כל הנדר לא יתיר לו החכם. ואי\"ל א\"כ נתקן אנן שידור כך ולא יהא צריך ע\"ד הרבים. י\"ל דבאמת בנודר כה\"ג נמי מהני. ורק חדא תקנתא נקטינן. וה\"ה באופן אחר. ותו דהך תקנתא עדיפא. שמא באמת יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט או שמא יטעה הוא לבלי לפרוט כל הנדר. משא\"כ ע\"ד הרבים ידיע טפי לכל דאין לו התרה: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס במשנה גרסינן אע\"פ שהוציא ראשו חי וכ\"כ הגי' ברא\"ש הכא. וברי\"ף בפרק י\"נ. וקשה על מאי קאי מלת אעפ\"י. אי לענין נחלה מה אע\"פ שיצא ראשו חי דמשמע דכ\"ש ביצא ראשו מת. שהבא אחריו בכור לנחלה. והרי אפילו ביצא כולו מת או חי. בכור הבא אחר נפל בכור לנחלה הוא [כסמ\"ע ח\"מ רע\"ז סקי\"ג] ולא נתבטל בכורה לנחלה רק בבא אחר בן תשעה שיצא רוב ראשו חי. ואפילו בבא אחר בן תשעה שיצא כולו מת. הוה ליה בכור לנחלה דכל שלא שהה ל' יום באדם הוה ליה נפל [כשבת קל\"ה ב'] והבא אחריו הוה ליה כבא אחר נפלים [ועיין רט\"ז ח\"מ רסי' רע\"ז]. וכ\"ש דליכא למימר דכל שכן ביצא הנפל כולו חי שיהיה הבא אחריו בכור לנחלה. דזה אינו כ\"ש. ואי נימא מלת אף על פי אאינו בכור לכהן קאי. מאי כ\"ש. אי נימא דכ\"ש ביצא ראשו מת. ליתא. דהרי בכה\"ג באמת הבא אחריו חייב בפדיון. ואי נימא דהכ\"ש דר\"ל ביצא כולו חי. ג\"כ ליתא. דהרי אפילו יצא כולו מת. הבא אחריו פטור מפדיון. מדיצא הנפל כולו. ונ\"ל דלצדדין קתני מלת אע\"פ דקאי אמלת חי לענין נחלה. ור\"ל וכ\"ש ביצא מת ואפילו כולו שהב' בכור לנחלה. וקאי נמי מלת אע\"פ אמלת ראשו לענין בכור לכהן ור\"ל וכ\"ש בנולד כולו אפילו מת. אין הב' בכור לכהן: ",
+            "אמר המפרש. לכאורה מסוגיא דש\"ס [כתובות ק\"ב א'] משמע דפירושא דמתניתין אינו עולה בקנה א' עם פירושינו הנ\"ל. דהרי לפי מאי דקיי\"ל כרבי יוחנן שם דהכותב לחבירו בשטר חייב אני לך מנה. חייב לשלם לו אף שלא לוה ממנו מעולם. [ח\"מ מ']. ואפילו לא חתם שמו תחת הכתב. וגם לא הזכיר שמו בהכתב. רק כתב בכתב ידו אני חייב לפלוני מנה. חייב לשלם. [כח\"מ ס\"ט א']. א\"כ מה\"ט כשכתב להכהן שחייב לו הה' סלעים. חייב לשלם לו. ולא מטעם שכבר השתעבד לו מדאורייתא כמ\"ש לעיל. ורק לר\"ל אצטריך הש\"ס לאוקמא הכי. והרי לא קיי\"ל כוותיה. אמנם אעפ\"כ אי אפשר לפרש כן. דהרי מתניתין דידן סתמא קתני. דמשמע אפילו כתב להכהן בהשטר או שאמר להכהן בשעה שנתן לו השטר שמתחייב לו הה' סלעים בעבור פדיון בנו [וכן כתב בפירוש בי\"ד סי' ש\"ה]. ובכה\"ג ודאי ס\"ל לרבי יוחנן הנ\"ל. דעכ\"פ מדפירש דרק בעבור הפדיון מתחייב. א\"כ כשבנו אינו פדוי. אמאי יתחייב. ליתן להכהן. ואת\"ל אף בדפירש כן. עכ\"פ כיון דמדרבנן אין בנו פדוי הו\"ל כמתנה על מ\"ש בתורה. דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה [ככתובות דנ\"ו א']. ובכה\"ג תנאי בטל ומעשה קיים [כאה\"ע ל\"ח]. ליתא. דכבר הוכחנו במקום אחר דכל שלא אמר באם או על מנת. אינו תנאי כלל. רק פירוש וגמר דברים. תדע. דהרי מעשים בכל יום דאמרינן הרי את מקודשת לי בטבעת זו וכו'. ואי נימא דכל כי האי לישנא הוה תנאי. והו\"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך טבעת זו. וא\"כ הו\"ל כמעשה קודם לתנאי דג\"כ תנאי בשל ומעשה קיים. אלא כל כה\"ג מדלא אמר אם או ע\"מ לא מחשב תנאי כלל רק פירש הדברים שאמר תחלה. וכשלא קשר ב' העניינים יחד במלת בשביל או באות ב [כמו בטבעת]. אם רצה המקבל מקיים ענין א' ומבטל השני. כהאי דאמר הבו ליה ת' זוז לפלניא ולנסיב ברתי. דאמרינן ת' זוז שקיל. וברתי' אי בעי לא נסיב [כביצה ד\"כ ע\"א]. ועי' מ\"ש בפירושינו סוף פ\"ו דפיאה מי\"א בהחדושים [בועז אות ו]. ותו הרי אפילו בכל אומדנא דמוכח מפקינן ממונא ע\"י דיין מומחה [כח\"מ ט\"ו ד']. וכ\"כ בזבן ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק [כח\"מ ר\"ז ג'] דאמרינן גם לדידן כשלא נתקיים גמר דבריו בטל כל הענין. וא\"כ מכ\"ש הכא דאין כאן אומדנא רק דברים ברורים שלא נתן להכהן השט\"ח רק בעבור הפדיון. ואי\"ל דהך דהכא דמיא לפלוגתא דרב ושמואל [קדושין מ\"ו ב'] במקדש אחותו. דקיי\"ל כשמואל דמעות מתנה [אה\"ע נ' א' ב']. ליתא. דזה דוקא באחותו. דדעתיה קרובה לגבה. ולא בנוכראה [כמ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דב\"מ ססי' ל\"ט]. ותו התם אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו. משא\"כ הכא וכי ס\"ד שאדם יודע דלא מהני פדיון שע\"י שטר כזה. והרי מדאורייתא מהני פדיון כזה לעולא בש\"ס. אע\"כ דכשפירש בדבריו או בכתב שנותן לו השטר רק בעבור הפדיון. גם לר' יוחנן לא התחייב לתת לו הה' סלעים ורק לסלקא דעתיה דש\"ס התם בכתובות הוה מוקי לה לר' יוחנן בנתן לו השטר סתם. ולהכי אף שבנו אינו פדוי אפ\"ה כבר התחייב ליתן לו. דדברים שבלב אינן דברים. אבל במסקנא דלר\"ל משו\"ה חייב ליתן לו משום שהבן פדוי מדאורייתא. א\"כ גם לר' יוחנן מתוקמי הכי. ואפילו פירש בדבריו שנותנו בעבור פדיון בנו. חייב ליתן לו כפי שהתחייב. משום דמדאורייתא בנוי פדוי. וכה\"ג משני לרב [בקדושין מ\"ו ב'] בתורם קישות ונמצא מרה [ע\"ש] ועי' מ\"ש תוס' כתובות ק\"ב א' ד\"ה ת\"ש וד\"ה אמאי]: "
+        ],
+        [
+            "ויאמר התינוק שנמצא בצד העיסה. כך נדחקתי לפרש על דעת רבותינו רש\"י ור\"ב. אבל כל שעינים לו יראה כמה מהדוחק עדיין נשאר לנו בלישנא דמתניתין. אם נימא דהאי ואם לאו. יהיה פירושא של כשחייבין בקולבן. ויחזור התנא ויפרש הואם לאו דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו. וא\"כ האי בבא ואם לאו מיותר לגמרי. אמנם לולא מסתאפינא. היה נ\"ל דודאי הך בבא דקנו מתפיסת הבית פירושא דרישא הוא. וכדאמרן. אבל רבותא קמ\"ל. דלא מבעיא בירשו הבהמות להדיא מתפיסת הבית. ודאי חייבין במעשר. אלא אפילו קנו ולקחו בהמה ממעות ירושה שבתפיסת הבית. וילדו אצלן. אע\"ג דזוזי כמאן דפליגי דמי. [כב\"מ דס\"ט א']. והו\"א דהו\"ל כחלקו המעות וקנו הבהמות ונשתתפו ולפטרן ממעשר. קמ\"ל דאפ\"ה חייבין במעשר. דהא דאמרינן זוזי כמאן דפליגי דמי. היינו רק שיכול לחלוק בלי ידיעת חברו. אבל הכא שלא חלקו עדיין. הו\"ל כאילו אביהן חי וקנה הבהמות והולידו אצלו. והדר קאמר ואם לאו. ר\"ל ואם לא קנו הבהמות יחד מתפיסת הבית. רק כל א' קנה לבד בהמות ממעות שנטל מהירושה. צרפו אח\"כ יחד הבהמות. פטורין. דשותפין פטורין ממעשר בהמה. ובתר הכי נקט רבותא טפי. דאפילו חלקו הבהמות להדיא וחזרו ונשתתפו. אף שהן עצמן הבהמות שירשו מאביהן אפ\"ה פטורין ממעשר. דכיון שכבר חלקום. שותפין נינהו. ",
+            "וא\"ת מ\"ש מטבל שנתערב בחולין שיעשר ממק\"א לפי חשבון [כחלה פ\"ג מ\"ט]. וה\"נ נהי דא\"א ליקח חייבים מהשוק דהרי לקוח פטור ממעשר [כמ\"ג] עכ\"פ אם יש לו חייבים. למה לא יעשר מהם. י\"ל דכיון דכל התערובות פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא. א\"כ במפריש ממק\"א הו\"ל מפריש מחיוב על הפטור ומייתי חולין לעזרה. ותמהו רבעתו\"ס [ב\"מ ד\"ו ב'] דלבטל הקופץ ברובא. והניחו בצ\"ע. ונ\"ל כוונתם דמדנתבטל ברובא הו\"ל כאין הקופץ כלל בהתערובות. ולחייבו כולהו במעשר. דאין כאן חשש דמכניס חולין בעזרה. וגם לא משום אשר יעבור ולא כשכבר עבר. ולא משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק. דכיון דנתבטל ברוב. הו\"ל כאילו אין הקופץ בדיר. וכולן מחוייבים ודאי. ולפע\"ד תליא באשלי רברבא. דלרשב\"א שהביא רפמ\"ג בי\"ד [בשער התערובות בחקירה ב'] כל היתר שנתבטל ברוב איסור. נתהפך כל התערובות לאיסור. וחייב מלקות או חטאת על כל א' מהן. אולם למנחת כהן שהביא שם סוף פרק א'. לא נתהפך כולו לאיסור. ורבי' פמ\"ג הניח דבר זה בצ\"ע. ולכאורה לפי המהירות נראה מכאן ראיה לרבינו מנחת כהן. דכמו שבכאן אין הפטור נתהפך לחיוב. כמו כן שם אין המותר מתהפך לאיסור. ועי' עוד מ\"ש רבינו פמ\"ג בי\"ד בשפתי דעת [סי' ק\"י ס\"ק ל\"ז] דכל המתבטל ברוב. עדיין שם ספק עליו. יע\"ש: אמנם לכאורה היה נ\"ל לתרץ קושית תוס' הנ\"ל ממ\"ד [מנחות דנ\"ג א'] דלרב חסדא נבילה בטילה בשחוטה. דבתר מבטל אזלינן. והרי א\"א לשחוטה שהוא המבטל. שתעשה נבילה. והו\"ל שפיר מין בשאינו מינו. אבל שחוטה אינה בטילה בנבילה. דהרי כשתסרח הנבילה תהיה מותרת כשחוטה. ומדאפשר להנבילה שתעשה כשחוטה הו\"ל מין במינו ולא בטל. ורב חנינא ס\"ל איפכא. דבתר בטל אזלינן. להכי שחוטה בטילה בנבלה. אבל נבילה אינה בטילה בשחוטה ע\"כ תוכן לה\"ג. והנה סתמא דש\"ס [בבכורות דכ\"ג א'. וביצה דל\"ח ב'] נקט כרב חסדא. ש\"מ דהכי קיי\"ל. וא\"כ לכאורה ה\"נ אין הקופץ בטל מה\"ט בתוך המחוייבים מדאפשר להמחוייבים להיות כקופץ. כשיעשרם. לפיכך לא בטל. וכ\"כ בכל היתר שנתערב ברוב איסור לא בטל. מדאפשר להאיסור שיהי' כההיתר כשיסרח. ואילה\"ק הרי פלוגתא דרח\"ס ורח\"נ הנ\"ל אינו רק אליבא דר' יהודה דס\"ל מין במינו לא בטל. ומין בשאינו מינו בטל ברוב. וכן כתב רש\"י [ביצה דל\"ח ב']. וכ\"כ גם הראב\"ד [פ\"א מאה\"ט]. אבל אנן הא קיי\"ל כרבנן. דמב\"מ בטל ברוב ומין בשאינו מינו צריך ס'. נ\"ל ע\"פ מ\"ש הר\"ן [נדרים דנ\"ב א'] דבאמת גם רבנן ס\"ל דכלי שהוא מין במינו ממש. באמת לא בטל. רק לדידהו כל תערובות איסור בהיתר לא אפשר שיהי' מב\"מ. דמדזה איסור וזה היתר. אזלינן בתר שמא. והו\"ל מין בשא\"מ. ומזה דייק הר\"ן דמה\"ט בכל איסור שיש לו מתיריו גם לרבנן לא בטל. מדהו\"ל היתר בהיתר. שהוא כמין במינו: ופשוט לפע\"ד דלר\"ן הנ\"ל הא דדשיל\"מ לא בטל. היינו דמדאוריי' לא בטל. מדהו\"ל מב\"מ. וכ\"כ רכ\"מ בפ\"ז דמעילה ה\"ה. ואף לבתר מ\"ש הר\"ן [פסחים קל\"ח א'] דדשיל\"מ רק מדרבנן אסור. היינו בדאכתי לא ס\"ד הך סברא שכ' הר\"ן בנדרים מסברא דנפשיה. ואף למ\"ש במשבצת [י\"ד רסי' ק\"ב] דאף לדברי הר\"ן בנדרים הנ\"ל. דשיל\"מ אינו אסור רק מדרבנו עכ\"פ י\"ל דמדדמי למב\"מ להכי החמירו בה כעין דאורייתא. וכדאשכחן בכמה איסורים כה\"ג: ולדברי הר\"ן בנדרים הנ\"ל מתישב שפיר דמה\"ט דשיל\"מ אסור רק במב\"מ. ואפשר דמה\"ט בכל האיסורים שהחמירו בהן חכמים לאסרום אפי' יותר מס' כגון טבל תרומה ערלה ויי\"נ וכה\"ג דלא בטלי אפי' באלף ורק במינו (חוץ מחמץ בפסח שאפי' באינ\"מ אינו בטל. מפני חומר איסורו (כפסחים ד\"ל ע\"א) דיש להקשות מה ראו חכמים להחמיר באלו במינו טפי מבא\"מ. והרי לרבנן דקי\"ל כותיי'. בכל דוכתא אינו מינו חמור טפי ממינו. ולר\"ן הנ\"ל מיושב שפיר. דלדבריו הרי לרבנן נמי בכל דוכתא מינו חמור טפי מאנ\"מ. מדמחזק מין את מינו. רק דבכל דוכתא אין מב\"מ בנמצא. מדזה איסור וזה היתר. מיהו בהנך מדראו חכמים מטעם חשיבות או מטעם אחר. לאסרן אפי' יותר מס'. הרי כל יותר מס' הו\"ל כנתערב היתר בהיתר מדאינו נ\"ט. והו\"ל כמין במינו. וה\"ת כשהוא באמת מין במינו. משא\"כ במין בשאנ\"מ. אף שהוא יותר מס' ונתבטל טעמו. עכ\"פ ממשו הוא אנ\"מ ואין זה מחזיק זה. ודו\"ק]: ומה\"ט נמי אפי' ספק דשיל\"מ אסור (כי\"ד ק\"ב). אע\"ג דכל ספק דרבנן לקולא. דשיל\"מ שאני דהו\"ל לר\"ן ספק דאורייתא או כעין דאו'. דאי לשאר פוסקים דס\"ל דמה\"ט ספק דשיל\"מ אסור מדיוכל לאכלו בהיתר. ק' א\"כ בספק מוכן ביוט\"ש אמאי מותר [כא\"ח תצ\"ז]. ואמאי והרי יוכל לאכלו בהיתר. ואי\"ל דהתם מדהו\"ל ספק ספיקא. ליתא. דחדא דהרי אנן בקאינן בקביע דירחא [כביצה ד\"ד ב'] ואין כאן רק ספק א'. ותו היכא משכח\"ל גוונא דמחלקינן באיסור דרבנן בין ספק א' לב' ספיקות. אע\"כ כר\"ן הנ\"ל דגם לרבנן דבר שהוא באמת מב\"מ. מדאוריי' לא בטל. ולפיכך ספק מוכן שאני דהו\"ל באמת מדרבנן. באמת מותר. וא\"כ לר\"ן הנ\"ל דגם רבנן ס\"ל דדבר שהוא באמת מב\"מ לא בטל. דבר פשוט הוא לומר דמה דאמרי' בכל דוכתא מין במינו בטל ברוב. היינו דוקא בנתערב איסור בהיתר. דלא אפשר שיהיה ההיתר כאיסור. משא\"כ כשנתערב היתר באיסור מדאפשר להמבטל דהיינו האיסור שיהיה כהיתר. לכשיסרח. להכי גם לרבנן לא בטל. מדהו\"ל כמב\"מ ממש. וא\"כ כ\"ש כשאפשר שיהיה המבטל כהבטל מבלי שיסרח. כתערובות טלאים הנ\"ל. מכ\"ש דמחשב כמב\"מ. ולא ידענא שום חילוק בין דשיל\"מ שזכר הר\"ן דהו\"ל מה\"ט כמב\"מ. להך דטלאים שאפשר שיותרו כולן בשיעשר עליהן ממקום אחר. ואי משום דבשאר דשיל\"מ ממילא יותר מכח הזמן. כמו שחילק באמת הרש\"ל. ליתא. דכבר יפה תמה עליו הש\"ך [בי\"ד סי' ק\"ב סק\"ח] דהרי גם בנדר מחשב דשיל\"מ. והרי גם תרומה היה מחשב דשיל\"מ לולא דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים נ\"ט א']. אע\"ג דאין היתירו בא ממילא. דהרי בשיתשל עלה הדרא לטבלא וצריך לעשר עלה ממק\"א. והרי טבל מחשב מה\"ט כדשיל\"מ [כנדרים נ\"ח א'] אע\"ג דאין היתירו בא ממילא. אפ\"ה מחשב לר\"ן הנ\"ל כמב\"מ מדיש היתר לאיסורו. ואף לדעת המ\"י [שם] דהיכא דאיכא קצת מצוה כהפרשת מעשרות מטבל וכ\"ש להתיר נדר. אפי' מחוסר מעשה מחשב דשיל\"מ. משא\"כ באין מצוה דוקא בבא ההיתר ממילא מחשב דשיל\"מ. עכ\"פ הרי ה\"נ בטלאים מצוה קעביד להפריש מעשר על עדרו ומתורץ קו' התוס'. אבל אילה\"ק לר\"ן הנ\"ל דס\"ל דגם לרבנן דרבי יהודה מב\"מ ממש לא בטל. א\"כ מאי האי דמסיק הש\"ס (מנחות דנ\"ג א') בתר דמייתי פלוגתא דר\"ח ורח\"נ הנ\"ל. קאמר אליבא דמאן. אי אליבא דרבנן. הא אמרי רק עולין אין מבטלין זא\"ז. הא מין במינו בטל. עכלה\"ג. ואי לר\"ן הנ\"ל. הרי גם רבנן ס\"ל מב\"מ לא בטל. נ\"ל דלר\"ן מדילפי רבנן מדם הפר ודם השעיר. א\"כ י\"ל דדוקא במילי דלאו לאכילה קיימי. כדם. מחלקינן דווקא עולין אין מבטלין זא\"ז. הא כל מין במינו בטל. וכעין זה כתבו תוס' [מנחות דכ\"ב ב' ד\"ה מכאן]. אבל במילי דאכילה מודו רבנן דכל מין במינו ממש לא בטל. ולא מקרא דדם פר ושעיר רק מדמסתבר שכל מין במינו מחזק חבירו ואינו מבטלו. וכן כתב הר\"ן עצמו שם [בנדרים דנ\"ב א']. או י\"ל דכל עיקר קו' הש\"ס במנחות הנ\"ל אדמקשי אליבא דמאן וכו'. היינו רק להא דקאמר רח\"נ דבתר בטל אזלינן. א\"כ מקשי שפיר דמדאצטרכו רבנן לומר דלהכי הבטל דהיינו דם השעיר אינו מתבטל מדהו\"ל עולין. תיפוק לה מדה\"ל מב\"מ. אלא ש\"מ דבדהו\"ל מב\"מ מצד הבטל. מתבטל. אבל לרב חסדא דס\"ל דהא דמב\"מ לא בטל אזלינן בתר מבטל. י\"ל דלרבנן לעולם דבדהוה מב\"מ מצד מבטל. לא בטל. והא דאצטרכו למנקט טעם דעולין אין מתבטלין. היינו משום דרבנן לא איירי בהמבטל. רק בחשיבות הבטל דהיינו דם השעיר. ובדהוה הבטל מב\"מ לא מעלה ולא מוריד. להכי שפיר נקטו טעמא דעולין אין מתבטלין. לרבותא. דאפי' אי לא היה מב\"מ מצד המבטל. אפ\"ה גם ע\"י הבטל אפשר שלא יתבטל היינו אם הוא עולין. ודו\"ק היטב. ואדרבה טפי נ\"ל ראי' מסוגיא דמנחות הנ\"ל לר\"ן. דמב\"מ ממש גם לרבנן לא בטל. מדמקשינן בסוף הסוגיא במנחות (שם) מדתניא תיבלה למצה של פסח בתבלין. יוצא בה יד\"ח בפסח. וקס\"ד דמיירי אפי' כשתבלין מרובין ממצה. בשלמא למ\"ד בתר בטל אזלינן. הרי מצה נמי כי עפשא הו\"ל כתבלין. להכי הו\"ל המצה בהתבלין כמב\"מ ולא בטיל. ויוצא בה שפיר י\"ח, אלא למ\"ד בתר מבטל אזלינן. תבלין מי אפשר למהווה כמצה. והו\"ל כמבאנ\"מ ואמאי יוצא בה יד\"ח. ותמוה הרי גם לר' חנינא ק'. דאף דלרח\"נ אזלינן בתר בטל. דבדאפשר שיהיה כהמבטל מחשב כמב\"מ, היינו כשהוא באמת מב\"מ. אבל כשהוא באמת מין בשאינו מינו כמצה בתבלין. מה מהני דאפשר להבטל שיהיה כהמבטל. הרי הו\"ל באמת מין בשא\"מ ובטל לר\"י ברוב. ואמאי יוצא בה יד\"ח בפסח. ואת\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' ביצה (דל\"ט א') דתבלין מדבאין לתקן הקדירה מחשבו כמב\"מ. וכן פסקינן בי\"ד [סי' ק\"ב] א\"כ ה\"נ מחשבו. מה\"ט תבלין במצה דבאין לתקנה כמב\"מ. עכ\"פ ק' מה מקשי לר\"ח. הרי ר\"ח אליבא דר\"י קאמר למילת'. ומנ\"ל דהך ברייתא ר\"י היא. דלמא רבנן. והרי לדידהו בשא\"מ לא בטל ברוב. ולהכי אף דתבלין מרובין ממצה. עכ\"פ מדא\"א לתבלין להיות כמצה. הו\"ל כאנ\"מ ולא בטל מצה ברוב. ויוצא בה שפיר יד\"ח. אע\"כ כר\"ן דדוקא במבשא\"מ ממש ס\"ל לרבנן דלא בטל ברוב. אבל כשהוא באמת מב\"מ מכל צד. דהיינו מב\"מ בעצם. או בתבלין שבאין לתקן הפת דמחשב כמב\"מ בעצם. וגם במב\"מ בשם איסור שאפשר שיתהוו שניהן שוין כשיסרח אחד מהן. להכי מדהו\"ל מב\"מ מכל צד. גם רבנן ס\"ל כר\"י דמב\"מ לא בטל. ולהכי מקשי הכא שפיר דה\"ת אי נימא כרח\"נ דבמב\"מ בשם איסור בתר בטל אזלינן. שפיר במצה בתבלין מחשב גם מב\"מ בשם איסור. מדאפשר למצה לכי עפשא שתהיה כתבלין ולהכי לא בטל מצה בתבלין. אלא אי נימא כר\"ח. דבתר מבטל אזלינן. ק' הרי התבלין לא אפשר שיתהוו מצה ומה מועיל שהם מב\"מ בעצם מדבאין לתקן זא\"ז. עכ\"פ בשם איסור אינן שוין. וא\"כ כיון שהוכחנו כהר\"ן. דגם לרבנן דר\"י עכ\"פ כשהוא מב\"מ בעצם. וגם מב\"מ בשם איסור שאפשר להמבטל שיתהווה כבטל. מחשב כמב\"מ מכל צד ולא בטל. א\"כ ה\"נ אין הקופץ בטל בתערובות הטלאים. מדאפשר להמחוייבים שבתערובות להיות כהקופץ. כשיעשרם. ואין לחלק בין השיטות ולומר. דבשלמא בנבילה ושחוטה אם יניח התערובות כאשר הוא ויהיה סרוח. יהי כמין במינו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כחולין דפ\"ג ב']. משא\"כ בתערובות הטלאים. הרי אי אפשר שיהיה התערובות מב\"מ רק כשיעשרם. והרי עליה אני דן. דמנ\"ל דרשאי לעשרן. דלמא לא בטל ויכניס חולין לעזרה. וגם לעשרן ממקום אחר אי אפשר. דדלמא לא נתבטל הקופץ. והו\"ל כל שה שבדיר ספק מעשר. דפטור [בכורות נ\"ח ב'] וכשיעשר עליהן ממקום אחר. הו\"ל כמפריש מהחיוב על הפטור. ואף לבתר מ\"ש הר\"ן בשם ר\"ת בע\"ז [דשס\"ו סע\"ב] דלהכי לא חשיב התם לטבל שנתערב בחולין דשיל\"מ. דמיירי דאין לו טבל להפריש עליו ממק\"א לפי חשבון. נ\"ל דר\"ל שאין לו טבל הטבול מדרבנן. דאי\"ל דבטבל ממש מיירי. דאיך יפריש ממנו על הטבל שבהתערובות דבטל מדאורייתא ברוב. והרי יפריש מהחיוב על הפטור. וכן צריך לפרש נמי דברי הר\"ן [נדרים דנ\"ח א' ע\"ש]. ליתא. דהכא לא על שעת התערבות אמר רב חסדא דאזלינן בתר מבטל. אבל בטלאים. כשיעשרן ממק\"א וודאי מפריש מחיוב על הפטור. דכשאפשר להמבטל להיות כהבטל בשעה שכבר נתערב מחשב כמב\"מ. רק על השעה שהיה כל א' בפ\"ע. דאם אז היה אפשר להמבטל להיות כבטל. מחשב כמב\"מ. תדע דאל\"כ היכא קאמר בסוגיא דמנחות [שם] דקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה. הו\"ל מב\"מ ולא בטל. מדאפשר להמנחה שיהיה כקומץ. דכל פורתא מנה חזי למקמץ מנה. וק' הרי השתא כשכבר נתערב א\"א למקמץ מנה. אע\"כ דהא דאר\"ח דבתר מבטל אזלינן היינו כשקודם שנתערבו היה אפשר להמבטל להיות כהבטל. וא\"כ ה\"נ קודם שנתערב הקופץ היה אפשר להמחוייבים להיות כהקופץ. כשהיה מעשרן ממקום אחר ויהיו כולן פטורים. ואי\"ל הרי גם כשיעשרן ממקום אחר תלוי בהזדמנות. דכשיכניסן לדיר עם הטלאים שיצרף להם ממק\"א. אפשר שיצא עשירי מהמעורבין כבר. ונמצא שא' מהתערובות מעולם לא היה אפשר להיות כקופץ. ליתא. דא\"כ קומץ במנחה הנ\"ל נמי. ותו דהרי בדיעבד אפי' במצאן רבוצין או עומדים מהני [כבכורות פ\"ט מ\"ז]. וא\"כ שפיר היה אפשר שיפטר כולן ע\"י שיעשר עליהן טלאים ממקום אחר. ויהיו כולן פטורים כמו הקופץ. לפיכך הו\"ל שפיר מב\"מ עם הקופץ. ולא בטל הקופץ בהתערובות. אמנם בל\"ז ק\"ל לרב חסדא דקאמר דלכה\"פ לר\"י בכל מין במינו אזלינן בתר מבטל. דכשאפשר שיהיה כבטל הו\"ל כמב\"מ. ותמהני מאד דא\"כ צא ופרנס הא דאר\"י מב\"מ לא בטל. היכא משכח\"ל. לכל היותר לא משכח\"ל רק בהקדש או בתרומה שנתערבו בחולין. דאפשר למתשל על התרומה של אותו החולין של החערובות. ולחזור ולעשות אותו חולין כולו תרומה על טבל אחר. לפיכך הו\"ל כל התערובות כמב\"מ. אבל הרי גם בזרוע בשילה [חולין דצ\"ח ב']. וכ\"כ גבי ציר דג טמא [חולין ד\"ק ע\"ב] וכדומה דוכתי טובא בש\"ס. חשבינן לר\"י כמב\"מ ולא בטל. ואמאי. הרי בתר מבטל אזלינן. והוא א\"א שיהיה אסור כהבטל. ותו הרי בדשיל\"מ [בי\"ד ק\"ב]. קיי\"ל דבשיש לו מתירין כשיפסד לא מחשב כדשיל\"מ. וא\"כ מה שנא הכא דחשבינן ליה כמב\"מ מדאפשר שיתהפך כמינו כשיפסד ויתקלקל. והרי לר\"ן [נדרים הנ\"ל] כל דשיל\"מ לא בטיל מטעם מב\"מ והרי כ\"ש הוא. ומאי כשיש היתר להתערובות ממקום אחר רק ההיתר ההוא לא יבוא רק כשיופסד ויתקלקל המאכל. אפ\"ה לא מחשב כדשיל\"מ. מכ\"ש כשהעיקר האיסור הוא משום שיקלקל המאכל. מכ\"ש דלא מחשב מה\"ט כדשיל\"מ. אע\"כ צ\"ל דדוקא לעניין טומאה ס\"ל לרב חסדא אליבא דר\"י. דצריך שיהיה המבטל דומה להבטל גם כשיפסד. משום דטומאה הו\"ל דבר שחוץ מגופו. ואפשר דלר\"ן נדרים הנ\"ל גם רבנן מודו ליה בהא. משא\"כ לעניין איסורא. כיון דעל אכילת גוף האיסור אנו דנין. והרי לא יניחנו עד שיתקלקל. דאז לא יהיה ראוי לאכילה. לפיכך בכל האיסורים גם ר\"י ס\"ל דא\"צ שיהיה המבטל שוה להבטל גם כשיתקלקל. ומכ\"ש לרבנן לר\"ן הנ\"ל גם הם לא ס\"ל דיחשב מה\"ט כדשיל\"מ. ובזה יתורצו בס\"ד כמה קו' תוס' [מנחות דכ\"ב ב' ד\"ה ור\"י]. יע\"ש. ואעפ\"כ יתורץ קו' התוס' [ב\"מ הנ\"ל] דיתבטל הקופץ ברוב. די\"ל דהתם מדאפשר להמבטל שיהיה כבטל. מבלי שיתקלקל המבטל. להכי לא בטל הקופץ. ובזה יתורץ נמי דברי רבינו הרשב\"א שהבאנום בראש דברינו. שכתב דהיתר שנתערב ברוב איסור. כולו נהפך לאיסור. דק' ומ\"ש מהקופץ דאמרי' דאין הפטור מתהפך לחיוב. וכולן נשארים בספק. די\"ל בקופץ ה\"ט מדהו\"ל אפשר להמבטל שיהיה כבטל. ולהכי הו\"ל כמב\"מ. וכאילו אין כאן רוב כלל. ולא בטל. משא\"כ בשאר היתר שנתערב באיסור. דלא מחשב כמב\"מ מטעם כשיתקלקל יהיה כולו היתר. בטל שפיר ברוב. ומחשב ככולו איסור. ובזה ממילא נסתר דברי כו\"פ שהביא רבינו פמ\"ג [י\"ד ק\"י סקל\"ז] דרצה לדמות דינא דקופץ שנשאר בספק. ה\"ה לכל היתר שנתבטל ברוב. והרי עינינו ראו ולא זר שבמח\"כ רצה לקרב המרוחקין בזרוע. דבקופץ מדהו\"ל כמב\"מ הו\"ל נמי כאילו אין כאן רוב כלל כנגדו. אולם אם נימא כדעת הפוסקים דאפי' מחוסר מעשה ואין מצוה בהמעשה אפ\"ה מחשב דשיל\"מ. כפשטותא דש\"ע [י\"ד ק\"ב] בכלי איסור שנתערב דהוה מחשב דשיל\"מ בהגעלה. לולא שצריך להוציא הוצאות בהגעלתו. א\"כ בלא דברי ר\"ח במנחות הנ\"ל יש לישב קו' התוס' ב\"מ הנ\"ל. דלהכי לא בטל הקופץ. מדהו\"ל דשיל\"מ. דאי בעי שדי מומא בכולה עדריה [כבכורות דנ\"ג ב']. ואין בזה איסור כלל כרש\"י שם: אבל אי\"ל דמשו\"ה לא בטל הקופץ. משום דאי בעי מתשיל על המעשר שהפריש על הקופץ. ויחזור לטבלי' כשאר הטלאים. והו\"ל כדבר שיש לו מתירין או כמב\"מ עמם. דליתא דהא אפי' תרומה לא מחשב מה\"ט כדבר שיש לו מתירין מטעם דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנ\"ט א'] מכ\"ש קדשים: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Chullin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "והקשה הרמב\"ם למא לא תהא גם במזיד שחיטתו כשרה. והרי לא נעשה מומר רק אחר גמר שחיטתו. ותי'. דמיד כשמתחיל לשחוט הסימנים. כבר עשה חבורה ונעשה מומר. נמצא שגמר השחיטה בפסול. עכלה\"ט. והקשה בני הגאבדק\"ק לאגדסבערג שליט\"א. דעכ\"פ אם נחלק תחלת השחיטה מסופה. ונדון רק על החבורה שעשה הרי מקלקל הוא ופטור. מה אמרת הרי מקלקל ע\"מ לתקן בהגמרו השחיטה. הרי אז כבר נגמרה השחיטה. ותרצתי לו. אהו' בני שליט\"א. מי סברת סותר ע\"מ לבנות אינו חייב רק כשבנה או כחס על השמן אינו חייב רק כשחזר והדליק. אלא כל מקלקל ע\"מ לתקן. מתחייב מיד על קלקולו. וה\"נ אם עשה חצי קנה פגום ושוב נמלך וגמר השחיטה לאחר שבת. כבר אתחייב על החבלה בשבת. מדהיה כוונתו כדי לשחטה. וכבר נעשה אז מומר. ואפי' נמלך אח\"כ לבלי לשחטה כלל. מדהיה כוונתו בקלקולו כדי לתקן. ולפי מ\"ש לעיל סי' ח' דאפי' בעשה איסור חילול שבת דרבנן נמי מחשב מומר לחלל שבתות. בל\"ז לק\"מ. ",
+            "אב\"י כך כ' רש\"י בש\"ס. וק\"ל לפמ\"ש תוס' [מנחות דל\"ח א' ד\"ה ואם]. דרק בקדשים צריך לשנות קרא לעכב. א\"כ הכא בין שנלך בתר הלמד או בתר המלמד [כתמורה דכ\"א ב'] א\"צ שינה הכתוב. דהרי שניהן אינן קדשים דהרי הלמד שהוא עגלה ערופה ודאי חולין גמורים היא. ורק ירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה [כריתות כ\"ה ע\"א]. וגם המלמד דהיינו הפרה. אף דאמרינן ביומא [דמ\"ב א']. ובשאר דוכתי. דפרה קדשי בה\"ב היא עכ\"פ הרי התוס' כתבו [יומא דס\"ח א' ד\"ה ד\"ה תן לו] דאפ\"ה לא מחשב כקדשים לענין דלא נילף גבה למד מלמד. א\"כ ה\"נ לענין שינה עליו הכתוב לעכב נמי אינו כקדשים וא\"צ שישנה עליו קרא לעכב. ותרצתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א. לא דמי האי שינה עליו הכתוב דהכא לשינה עליו הכתוב דצריך לגבי קדשים. דגבי קדשים אי לאו דשינה עליו הכתוב. אמרינן דרק למצוה אמר קרא. אבל בדיעבד גם בל\"ז כשר. ובכל כה\"ג. א\"צ בשאר מילי דלאו קדשים כפולות הקרא. משא\"כ הכא צריך שישנה עליו הכתוב אפילו כשאינו קדשים. מדאיכא למטעי למדרש ק\"ו. דשחיטה כשרה בעגלה מק\"ו מפרה. וכדקאמר בש\"ס. וכן דרך הש\"ס בדוכתי טובא לומר. שיכול ומה וכו' ק\"ו וכו'. ת\"ל וכו': "
+        ],
+        [
+            "ולולא מסתפינא נ\"ל דרש\"י נקט הנהו לרבותא. דאע\"ג דהנהו אפשר שנתחייבו בהן לפני שעה. ולא נתפרסם עדיין חטאן. אש\"ה אמרינן אילו נתחייבו קלא הו\"ל כסי' ע\"ה. וכ\"ש אשם מצורע. דנמי בא על חטא וודאי (כערכין י\"ד ב). והרי ע\"י שבדד ישב. ושב הכהן. ובא הכהן. ויצא הכהן. וודאי דע\"ז היה מתפרסם מלתא אילו היה כדבריו. וידעו שמשקר. וכמו כן אשם נזיר דנמי בא על חטא וודאי [כנדרים ד\"י ע\"א] דקאמרינן התם דנזיר טמא שינה בחטא הרי הוא נמי כ\"ש מאינך אשמות דהרי אם היה שנדר בנזיר. ונטמא. והוצרך למנות מחדש נמי הוה מפרסם לה מלתא. אלא וודאי ידעו הכל שמשקר. וכן מסתבר לע\"ד דהנך ב' אשמות נכללו נמי באשם וודאי. דאל\"כ למה נדחק תנא ברישא למנקט באיסור' רק אשם תלוי. והוא רק אליב' דיחידאי כלעיל סי' ס\"ח טפי הו\"ל למנקט הנך תרתי. אע\"כ כדאמרן. ואי\"ל א\"כ מ\"ש אשם נזירות דמותר בשחט לשמו. ומ\"ש עולת נזיר דאסור בשחט לשמו כלקמן סי' ע\"ו. וכמו שאמר בש\"ס התם אומר נדר בצנעא. א\"כ אשם נמי. י\"ל דדוקא נזיר טהור נזהר מלפרסם חסידותו שנזר [כא\"ח ססתקס\"ה]. משא\"כ בנטמא בנזירות. ממילא מתפרסם. וגם הוא בעצמו רגיל לפרסם שנכשל. כדי שישתמרו בני אדם מלהכשל כמותו. כדוגמת מ\"ש תוס' הכא [ד\"ה אימר] דבמעילה רגיל לפרסם הכשלו מה\"ט. ועי' רתוי'ט כאן שהניח כל זה בצ\"ע. ",
+            "אב\"י ועי' בטא\"ח סי' א'. דאף אחר אמירת פרשת אשם יאמר יה\"ר. וכ' הב\"י הטעם בשם מהר\"י אבוהב. דגם אשם הוא בא בנדבה בנזיר. והקשה רמג\"א הרי אשם בא רק בנזיר שנטמא וזה תלוי במקרה ולא בנדבה. ותי' בתשו' כנסת יחזקאל. דהרי אנחנו כולנו טמאי מתים. וא\"כ גם אשם נזיר בא בנדבה. דאי בעי מתנדב בנזיר. וממילא יתחייב אשם. ולפע\"ד נ\"מ לדינא גם בשחיטה. בשחט בזה\"ז לשם אשם נזיר. פסל מה\"ט. דהרי שפיר בא בנדבה וכמבואר. וליכא למימר כמ\"ש אאמ\"ו הגאנ\"י דמפרסמ' מלתא ע\"י שצריך למנות מחדש. ליתא. דהרי אנו טמאי מתים מעיקרא משעת קבלת הנזירות. אמנם ק\"ל על רבינו הטור בי\"ד שכתב סתם בשוחט לשם אשם וודאי. כשר. מדאינו בא בנדבה. והרי הוא עצמו כתב בא\"ח דיאמר יה\"ר אחר אשם. מדאשם נזיר בא בנדבה. כמ\"ש מהר\"י אבוהב וא\"כ ה\"נ הול\"ל דבשחט לשם אשם נזיר פסול. ועי בפ\"מ לי\"ד [סי' ה' סק\"ד בש\"ד] שכ' בשם תבואת שור. דבאמר השוחט ששוחט לנזירתו. אפי' הוא טמא. ואפי' רואה ששותה יין כל היום. אפ\"ה פסול. כיון שהנזירות בר נידב. וזה כמו שכתבתי. אך ק\"ק לכאורה לשון דאפילו הוא טמא. דהרי אדרבא אז בר אשם הוא. ושייך טפי למימר דכששחט לשם אשם פסול. וי\"ל. והנה ראיתי בארצות החיים מהגאבדק\"ק קעמפען נ\"י. שהקשה על תי' של רבינו כנסת יחזקאל. שדבריו הם נגד משנה ערוכה [נזיר פ\"ג מ\"ה]. דמי שנזר בבית הקברות. אפי' שהה שם ל' יום. אין עולין לו מן המניין. ואינו מביא קרבן טומאה. א\"כ מדכולנו טמאי מתים כשנתנדב בנזירות. הו\"ל כנודר בביה\"ק דפטור מאשם. אמנם לעד\"נ. דהן אמת דבנזיר [די\"ט א'] אמרינן על הא דתנינן במתני' יצא ונכנס עולין לו מן המניין אמר שמואל כגון שיצא והזה ושנה וטבל. א\"ל רב כהנא ורב אסא לרב מ\"ט לא אפרשת לן כהלין מילי. א\"ל אמינא דלמא לא צרכיתו. והנה מפשטות לשון הגמ' זה משמע וודאי דבנדר בביה\"ק. אפי' יצא. כל זמן שלא הזה ושנה וטבל אינן עולין לו למניין ואינו מביא קרבן טומאה. לפ\"ז לדידן מדכולנו טמאי מתים ואין לנו הזאה. א\"א שנתחייב קרבן טומאה. אולם בירושלמי פ\"ג דנזיר אמרינן על הא דתנינן נכנס ויוצא עולין לו למניין. ר' כהנא בעי קמי דרב. וכי אין צריך הזאה ג' וז'. א\"ל תורה קראתה לפורש מקבר. טהור. דכתיב אחרי טהרתו ז\"י יספרו לו [יחזקאל מ\"ד]. ר\"ל דא\"א לומר אחר טהרתו ממש. דא\"כ מה צריך לספור עוד ז\"י. אלא אחר טהרתו ר\"ל אחר פרישתו מהמת. דהתורה קראתו אז טהור לעניין שיעלו הז\"י לנזיר למניין. וכשיחזור ויגע בטומא' יתחייב קרבן טומאה. ורבינו בעל קרבן העדה בפירושו לירושלמי כתב וז\"ל. כך כתב רש\"י ביחזקאל וז\"ל אחרי טהרתו אחר פרישתו מהמת. וכך שנויי' במ\"ק. וכ' הגאון הנ\"ל דתלמיד טועה כ' כך ברש\"י. דבתלמוד בבלי מ\"ק [ד\"ז ב']. מוקי להך קרא דשבעת ימים יספרו לו במצורע. ורק בירושלמי הכא דרש כן. עכ\"ל הקרבן עדה. אולם המעיין בתוס' [מ\"ק ט\"ו ב' ד\"ה אחרי]. יראה שגם הבבלי דרש כירושלמי. דדרש שבעת ימים היינו ימי הזאתו. יספרו לו היינו ימי סיפורו. יע\"ש. א\"כ גם בבלי אפשר דדרש כירושלמי. דאחר שפירש א\"ע מהמת נקרא טהור. וא\"כ הא דיוצא ונכנס עולין לו למניין ומביא קרבן טומאה דקתני מתני'. פלוגתא דרב ושמואל היא. דלרב בירושלמי תיכף כשיצא אף שלא הזה נקרא טהור. ולשמואל בבבלי דוקא אחר שהזה מביא קרבן טומאה. ואף דבבבלי משמע לכאורה דרב לא פליג אדשמואל. מדקא\"ל רב כהנא ורב אסי לרב מ\"ט לא אמרת לן כהא מלתא והשיב להן דלמא לא צרכיתו. ע\"כ צ\"ל דה\"פ. דוודאי פשטא דמתני' משמע טפי אפילו לא הזה. ולא היה צריך לפרש שכך הוא פירושא דמתני'. אולם כששמעו דשמואל ס\"ל דמתני' מיירי כשהזה. א\"ל תלמידיו מ\"ט לא פרשת לן דמתני' כפשוטה אף שלא הזה. ולאפוקי מדשמואל. והשיב להם. אמינא דלמא לא צרכיתו. ר\"ל דלמא עדיין לא שמעתם שיש סובר דמתני. מיירי בכבר הזה אחר שיצא. ועל כרחך צריך לפרש כן. דאל\"כ ק' דרב אדרב. דבבבלי נזיר ס\"ל לרב כשמואל. והרי בירושלמי שפתיו ברור מללו דא\"צ הזאה. ואף דמצינו דכוותי' טובא דסתרו בבלי וירושלמי [כפסחים צ\"א ב' תוס' ד\"ה שמא. ורא\"ש גיטין פ\"ב סי' ד']. עכ\"פ היכא דאפשר להשוות בבלי וירושלמי טפי עדיף ומצינו ג\"כ שדרך של רבי היה לקצר בדבריו כל שהיה יודע שיבינו התלמידים בעצמן [ועי' חולין דנ\"ב ב' בענין נשתברו רוב צלעותיה]. וא\"כ מדפליגו רב ושמואל בהא. הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי. ובפרט דהברייתא דמ\"ק אפשר נמי לפרשה אליבא דרב שפיר. וכמש\"ל. וא\"כ מתורצין שפיר דברי רבינו כנ\"י. מדאנחנו כולנו טמאי מתים וכיוצא ונכנס דמינן. דהרי פרשינן לפעמים מטומאה. לפיכך שייך שפיר גבן הבאת קרבן אשם בשנדר בנזיר. השבתי לבני הרב הגאבד\"ק לאנדסבערג שליט\"א. ראה בני דבריך טובים ונכוחים. ואפ\"ה לך אפוא מה אעשה בני. דהרי רבינו הרמב\"ם [בפ\"ו. מנזירות ה\"י] פסק כשמואל. וע\"כ מדס\"ל דמדשתיק רב בבבלי מלפלוג אדשמואל בהדיא ש\"מ דהדר בי' לבסוף מהך דקאמר בירוש' משמו. ואפ\"ה יש לישב דבריך. דבל\"ז יש לדקדק מדקאמר במתני' שנדר בביה\"ק. והוצרך לומר בסיפא יצא ונכנס וכו'. ואצטריך שמואל לדחוקי. דהאי יצא ונכנס ר\"ל שהזה ביני ביני. טפי הו\"ל לתנא למנקט ברישא היה טמא מת ונדר בנזיר. ומצי למנקט בסיפא הזה ושנה וטבל וכו'. אע\"כ דתנא רצה לאשמוטינן דדוקא בנדר בביה\"ק שהתטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליו. אהא דוקא קאמר שמואל שצריך שיזה מקודם. ואז אם חזר ונכנס ונטמא שוב טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. אבל כשנדר בנזיר בשעה שהיה טמא טומאה שאין הנזיר מגלח עליו. בהא סגי כשפירש מטומאה ביני ביני וחזר ונטמא טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. וידענא שפיר שרלח\"מ שם לא כ' כן. ואעפ\"כ לא מצינו הכרח לומר כדבריו. ואדרב' ממתני' משמע להיפך. וא\"כ יש לישב שפיר דבר. רבינו כנ\"י. דהרי כולנו טמאי מתים. וקיי\"ל דנזירות חלה על טמא מת. ואף שאין ברור לנו שכבר נטמאנו בטומאה שהנזיר מגלח עליו. עכ\"פ לאשר אין אנו נזהרים מלטמא להבא בטומאה שנזיר מגלח עליו אפשר שפיר שנבוא לידי חיוב קרבן אשם. אולם לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט\"א. שכל ימי הייתי מצטער על תי' זה שהביא רבינו מהר\"י אבוהב [בא\"ח סי' הנ\"ל]. דאיך אפשר שיהיה אשם נזיר בא בנדבה. ושיאמר אח\"כ יה\"ר וכו'. דבשלמא בעולה ושלמים שפיר מצי למימר יה\"ר שיהא זה חשוב ומקובל כאילו נדרתי עולה והקרבתיה. וכן נמי בשלמים. אבל בנזיר דנהי שאעפ\"י שאנחנו טמאי מתים אפ\"ה מותר להזיר. רק שנהיה נזהרים מלהטמא להבא [כרכ\"'מ ספ\"ב דנזירות ודלא כראב\"ד שם]. עכ\"פ הו\"ל כאומר שיהא זה חשוב כאילו נדרתי בנזירות ולאשר נטמאתי יהיה אמירת הפרשה כאילו הקרבתי אשם. ק' הרי אף שכולנו טמאי מתים. משנדר בנזיר אף שנטמא צריך ליזהר מטומאה ותגלחת ויין. וכופין אותו לעלות לא\"י [כרמב\"ם ספ\"ב מנזירות] ומדלא עושה כל זה ש\"מ שלא נדר. ויש ליישב בדוחק "
+        ],
+        [
+            "ומזה הוכחתי בבואי לכאן ק\"ק דאנציג וראיתי שלוקחין הדסים למצוה מענפי מין שעליו מריחין כהדס וקיימי ג' ג' בחד קיני ועליו חופין עצו. רק שהמין ההוא עלים שלהן קטנים כשעורה ואין העלין גדלין יותר באותו המין. ואשתומם על המראה. דאע\"ג דיש בהן ריח אסא עכ\"פ מין ההוא ודאי לא נקרא אסא. דאל\"כ למה לא הסתפק מהרי\"ו לעניין טריפות גם בשיעור עלה כזו. ואעפ\"כ לא אסרתים להם. משום דכפי הנראה הגאונים כ\"ע שקדמוני גם הם ראו ולא מחו בהם. ואפשר וקרוב לוודאי שברצון חכמים היו עושין. ורק בטריפות מספקינן. אבל הכא רק עבות בעינן והא איכא. ופעם אחד ראיתי בגן מין אילן שעליו שלו גדולים ויפים וקיימי ג' ג' בחד קיני. ועליו חופין רוב עצו. רק שלא הי' לו ריח הדס כלל וכלל. ולכאורה עלה בדעתי להכשירו למצוה. דלמאי ניחש לה. אי משום ריחא דהדס שאין בו. הרי אמרינן [סוכה ל\"ב ב] ואימא זיתא. ואימא דולבא. ואימא הרדופני. ומשני הש\"ס בעינן עבות. וענפיו חופין עצו. ושלא יהי' סם המות לבהמה. משמע דאי איכא כל הני. אף ע\"ג שעץ הזית וודאי אין עליו מריחין כהדס ריחא לאו מלתא היא. שבתי וראה הוא הרדופני. ואפי' חזינן שבהמתינו יאכלו ממנו ולא ימותו. אפ\"ה שמא יש מין בהמה בעולם שכשתאכל ממנו תמות. ואע\"ג דבש\"ס [חולין נ\"ח ב'] משמע דהרדופנא הוא עם המות לבהמות הכשרות המצויות שור כבש ועז. והרי אלו אוכלין מאלו העלין ואינן מתים. ש\"מ דאין זה הרדופני. עכ\"פ שמא זה המין ג\"כ הוא סם המות אחר לשום מין בע\"ח בעולם וספיקא דאורייתא לחומרא. או שמא הרדופנא הוא. ואע\"ג דחזינן שהשתא אינו ממית לבהמה. דלמא כמו באדם השתא נשתנה הטבע [מג\"א קע\"ג. וססקע\"ט. ושל\"א]. כמו כן בבהמה [ועי' ד\"מ בי\"ד סשי\"ו]. ואפ\"ה מדהיה בזמן נתינת התורה ממית לבהמה. לא על זה צותה תורה. ומה\"ט גם העלין הקטנים הנ\"ל. אע\"ג שהן עבות. עכ\"פ מדהוכחנו שאינן אסא. דלמא הרדופני או שאר סם המות הוא: ",
+            "כך כ' רתוי\"ט. ולפעד\"נ מדנקט ברישא גבי לב לבית חללו. ובהמסס וביהכ\"ו נקט שנקבו לחוץ. על כרחך. אי משום דבהמסס וביהכ\"ו שנקבו זל\"ז הרי נמי נקבו לבית חללו והרי כשר. ואי משום דבהמסס וביהכ\"ו מצוי טפי שינקב מבפנים לחוץ. דרוב בליעות דרך הושע. משא\"כ בלב מצוי טפי שינקב מחוץ לפנים ע\"י מחט. א\"כ צריך לאשמועינן הכא שפיר בלב. דאי מרישא סד\"א דהאי לבית חללו דנקט בלב לא שניקב מעל\"ע. רק ר\"ל למול חללו דהיינו שפי המחט נגד חללו. אף שלא ניקב מעל\"ע יאסר. דהרי בכל דוכתה בניקב במחט מצד א' שלא מעל\"ע. ויש קורט דם נגד פי המחט בצד האחר טריפה [כלעיל סי' ד']. א\"כ סד\"א דגבי לב נמי אף שניקב שלא לחללו נטרף. דהרי חללו מלא דם. ואולי יש קורט דם נגד פי המחט. קמ\"ל הכא דכל שלא ניקב לחלל כשר. [ועי' ש\"ך ססי' מ]. והא דלא נקט הכא נמי נקבו ג' חללי הלב זל\"ז כשר. כדנקט גבי המסס וביה\"כ. נ\"ל משום דזהו פשיטא דהרי אבר א' הוא. משא\"כ המסס וביהכ\"ו ב' אברים הם וב' דפנות ביניהם א): ",
+            "ותמוה דמדעכ\"פ אסורה משום סכנה. מה נ\"מ דמותרת משום טריפה. ואי\"ל דנ\"מ דבאכלו ממנה כמה בנ\"א ולא הסתכנו. דמשום ספק סכנה מותרת. דמדלא מתו מוכח שלא הפעיל הארס ולא נבלע בגופה. אבל משום ספק איסור היתה אסורה. ליתא. דהרי אמרי' (��ע\"ז ד\"ל ע\"א) דאפילו אכלו הרבה ממנה ולא מתו אסור משום סכנה. ודוחק לומר דנ\"מ למלקות. דהרי הובא דין זה בי\"ד (סי' ס' ס\"ב) ומה נ\"מ בזה לדידן. ונ'\"ל דנ\"מ לחומרא ולקולא. דספק ספיקא באיסורא לקולא. ובסכנה מחמרינין (כיומא דפ\"ג א'). וכ\"כ לענין בישול בס'. באיסורא לקולא. אבל בסכנה. לרט\"ז (י\"ד קט\"ז סק\"ב) לא מהני ביטול. ואפי' לרפ\"ח (שם). ולתשובת חו\"י (סי' ס\"ד) דגם בסכנה בטל בס'. נ\"ל דעכ\"פ מודו דלא בטל ברוב ביבש ביבש. משא\"כ באיסור בטל ברוב ביבש ביבש. אמנם יש עוד נ\"מ לקולא. דבבליעת כלים. באיסורא טעם כעיקר דאורייתא. אבל בסכנה מקלינן בכה\"ג (כי\"ד צ\"ה רט\"ז סק\"ג). וכ\"כ בנמלחו יחד באיסורא אסור. ובסכנה שרי (כת\"ח כלל כ' דין ט\"ו). מיהו בהנך תרתי יש לחלק. די\"ל דוקא בהתירא בלע. כדגים בבשר. מקלינן בבליעת כלים ובמליחה. משא\"כ הכא איסורא בלע: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דלת\"ק אצטריך מלת טמאה לרבות קרנה ושערה בחיבורין שיטמאו כדאמרי' להדיא בת\"כ [עי' בילקוט ויקרא תע\"א). אמנם ק\"ל הא תינח לתוס' (סוכה ל\"א א) דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג\"ש. א\"כ מוכיח ריה\"ג שפיר מהך קרא דלא נידון ההיקישא דת\"ק. אבל לרש\"י התם דכל הי\"ג מדות הלממ\"ס הן. חוץ מק\"ו שניתן לדרוש מעצמו. א\"כ ק' לפי הך דרשא דריה\"ג. א\"כ מה נעשה להיקישא דת\"ק. ואף שי\"ל שריה\"ג לא קבל הך היקש מרבוי. עכ\"פ ק' דלקבלו מת\"ק. וזה כעין קו' תו' בג\"ש (שבת דצ\"ז א'). ודוחק לומר שגם מניין ההיקשים היה מסור להם. כעין תי' התו' התם במניין הג\"ש. ונ\"ל ע\"פ מ\"ש במגילת סתרים שלי. במאי דאמרינן (נדה כ\"ב ב) דג\"ש שהיא מופנה מב' צדדי' למדין ואין משיבין. וכשמופנה מצ\"א למדין ומשיבין. וכשאינה מופנה כלל אין למדין אותה כלל. וק' הרי ג\"ש לכ\"ע אין אדם דן אא\"כ קבלה מרבו א\"כ למאי נ\"מ אם מופנה היא או לאו. וע\"כ צ\"ל שג\"ש סתם נתנה מסיני. שכל מקום שנכתב מלה פלונית ילפינן להו מהדדי. אבל לא נמסר מסיני באיזה מקום ולעניין איזה דין נילף להו מהדדי. ויש רמז לזה בתוס' (שבת קל\"א ב ד\"ה סד\"א. ומנחות כ\"ז א ד\"ה לא). ומסתבר לע\"ד דה\"ה היקש. סתם נמסר מסיני. ולא נמסר באיזה מקום ולאיזה עניין נילף להו מהדדי. ולפי זה אפי' במקום שמודים ב' מ\"ד בג\"ש א' או בהיקש אחד. אפ\"ה י\"ל דפליגי אם נילף להו מהדדי לעניין זה. דאע\"ג דקיי\"ל אין ג\"ש למחצה (כזבחים דמ\"ח) ואין היקש למחצה (ככריתות דכ\"ב ב). היכא דלא מסתבר לא אמרינן הכי (כתוס' יבמות דפ\"ו א. ותוס' נדרים ד\"ז א). לפיכך י\"ל דחד מ\"ד לא מסתבר ליה למילף הך מלתא בהג\"ש וההיקש. ולא ס\"ל בי' אין ג\"ש והיקש למחצה. א\"כ י\"ל במתני' נמי. אף שגם ריה\"ג ס\"ל ההיקש של הת\"ק. עכ\"פ מדהי' ההיקש רק סתם מקובל מסיני. דילפי טהורה וטמאה מהדדי. ס\"ל לת\"ק דלעניין זה ילפינן להו מהדדי שבשניהן יהי' הולד שמת במעיהן טהור. ולריה\"ג לא השוו לעניין זה. מדכתיב נפש כי תגע בנבילת בהמה טמאה. על כרחך שההיקש הוא שנילף להו מהדדי לעניין אחר. עוד י\"ל מדיש כמה ג\"ש והיקישים שאינו רק אסמכתא בעלמא (כתוס' קידושין ד\"כ ע\"ב. ורש\"י מ\"ק ד\"ד א). וכ\"כ מגילה (ד\"ב ב) ג\"ש פרזי פרזי. וכן היקש מצינו כן (תענית כ\"ז א). א\"כ אף אם נימא דת\"ק וריה\"ג ס\"ל כמ\"ד דטומאה בלועה מטמא מדאו' (כתוס' הכא). אפ\"ה י\"ל דהיקישא דהכא. וג\"ש במסכת שבת הנ\"ל. כולן רק אסמכתא בעלמא הן. והדין שהיה מקובל להן מדאורייתא אסמכוהו אקרא. ובהא מתורץ נמי מה דק' ארש\"י סוכה הנ\"ל. מדאמרינן (חולין דע\"ח א) דילפינן או\"ב מקדשים בהיקש. ומקשינן דנקיש להו נמי לעניין כלאים שלא ינהג בהן חו\"ב כבקדשים. וק' מה קו' דלמא משום דלעניין כלאים לא היה מקובל הלממ\"ס. אע\"כ דהאי היקישא נמי אסמכתא בעלמא הוא. או כמו שתרצנו בתירוץ קמא. וכ\"כ אמרינן (גיטין מ\"א ב) מר סבר ג\"ש עדיף ומ\"ס היקישא עדיף. וק' והאיך אפשר לומר כן והרי שניהם הלממ\"ס. אע\"כ או כתירוצנו קמא. או דמדיש מהן שהן אסמכתא בעלמא פליגי אי מסתבר טפי הך אסמכתא או אידך אסמכתא: ",
+            "וכ\"כ נמי בנ\"ב ס\"כ. ובמהדורא בתרא שלו כ\"ג. דבנדבקו כתולדתן א\"צ בדיקה בניבין. ונ\"ל ראיה מגף שנשבר סמוך לגוף. דג\"כ חיישי' שם לנקיבת הריאה [ולב\"ח ולש\"ד חיישי' גם לעיכל ניבא שם. ואפ\"ה בחזרו השברים ונדבקו כתולדותן מכשרינן בהפ\"מ. דמדנדבקו כתולדתן הו\"ל כלא נשבר כלל. ומ\"ש שם בש\"ד בשם כרו\"פ דחלילה להקל. במחכ\"ת. כוונת הכרו\"פ היינו להקל טפי מהש\"ך להכשיר אף שלא בהפ\"מ [ע\"ש]. ועכ\"פ שמעינן דבגף שנשבר וחזר. ונדבק כתולדתו א\"צ בדיקה בריאה. דאל\"כ א\"א לבדוק אחר נקב בריאה שלא במקום ידוע. וע\"כ דה\"ט דבנדבק כתולדתו הו\"ל כלא נשבר כלל. א\"כ ה\"נ בקולית בחזר ונקשר יפה א\"צ בדיקה בניבין מה\"ט. אבל בנדבקו יחד שלא כתולדתן וכ\"ש בלא נדבקו כלל. אף ע\"ג שעור ובשר שלימין סביב. דכשר עכ\"פ בהפ\"מ צריך על כל פנים לבדוק בניבין. וכן משמע משפתי דעת [נ\"ה סק\"ה] דהרי רמ\"א שם כתב דקולית שנשבר סמוך לגוף טריפה שלא בהפ\"מ אפילו חזרו ונדבקו השברים. דחיישינן דאיעכל ניבא. וכתב עליו הש\"ך דרמ\"א מיירי אף בנדבקו כתולדתן. והקשה עליו השפתי דעת. דפשיטא דבהכי מיירי רמ\"א. דאי בלא נדבק כתולדתן. ל\"ל טעמא דטריפה משום איעכל ניבא. הרי בל\"ז טריפה באין הפ\"מ משום שבירת העצם שם. ואפי' היה רחוק מהגוף. ותירץ דאי משום שבירת העצם הוה סגי בשעור ובשר שלימין. ור\"ל שא\"צ לבדוק הניבין. משא\"כ בדחיישינן משום איעכול. כשמכשירין בהפ\"מ בנדבקו שלא כתולדתן צריך עכ\"פ לבדוק הניבין. וכ\"כ מוכח מדברי השפתי דעת [נ\"ה סקי\"ד] שכ' דבנדבקו שלא כתולדתן צריך בדיקה בניבין לש\"ך. דהרי כתב שם דצ\"ע להכשיר כן. מדהו\"ל ב' קולות. א' דנימא דבקיאינן בעיכול ניבא וכו'. עכ\"ל. הרי דמצריך בפירוש בדיקה בניבין. אולם מ\"ש דצ\"ע להתיר מדהו\"ל בי' קולות תמוה בעיני. דהן אמת דקיי\"ל ב' קולות לא מקלינן [כי\"ד קצ\"ט ז']. ומזה למד רט\"ז [י\"ד סס\"י צ\"א] לומר גם שם כן. ולפע\"ד ילפי הך מלתא רבעתו\"ס והרא\"ש [נדה דס\"ז ב]. ממה דקיי\"ל דכל תרתי לרעותא לחומרא [בסי' ל\"ז]. ולפע\"ד גם זה מקורו א) בש\"ס [תמורה דכ\"א ב] דלהכי רק בחטאת שאבדה ונמצאת גם בעלת מום תמות ולא תרעה. מדהו\"ל תרתי לרעותא. וכמ\"ש רש\"י שם [סוף ע\"ב]. אמנם ק\"ל הרי בכל ב' לרעותא צריך שיעידו ב' הריעותות עדות מכוונת ושיעמדו ב' הריעותות במקום אחד. וכמ\"ש המשבצות בעצמו [בי\"ד סי' ל\"ז בדיני תרתי לרעותא]. ומהא שפיר ילפינן [בי\"ד סי' קצ\"ט] דלא מקלינן ב' קולות בחד טבילה. וכ\"כ בב' הקולות באותה הבלוע [כרט\"ז ססי' צ\"א]. אבל הכא הך קולא דנבדק באיעכל ניביה לא תלי כלל באידך קולא להקל בשהעור שלם. ואינן מענין אחד כלל. לכן נ\"ל דהמיקל בכה\"ג כש\"ך. לעת הצורך והפסד קצת. לא הפסיד. "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "והא דלא נקט ר\"מ רבותא. דאף בחלב שהוא חמור ובכרת אפ\"ה א\"נ. דהרי קיי\"ל דהחשוד לקל אינו חשוד לחמור [כי\"ד קי\"ט]. נ\"ל דמשום דר\"מ לטעמיה דס\"ל החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה ולא שני לי' בין קל לחמור [כבכורות ד\"ל ע\"ב]. ואע\"ג דע\"כ הכא אין דינו כחשוד דעלמא. דא\"כ גם אבשר כשר לא יהא נאמן לר\"מ מה\"ט. עכ\"פ לר\"מ דינו כחשוד בכל ��לתא דאית ביה טרחא לבקשו. א\"כ מדחשוד אטרחת גיד חשוד נמי אטרחת חלב. אע\"ג דחמור ממנו. אבל נקט גיד לרבותא איפכא. דאפי' בגיד שיש ממנו שאסור רק מדרבנן. דהרי מן התורה אינו אסור רק מה שעל הכף [רמב\"ם פ\"ח ממאכלות אסורות]. אפ\"ה חיישינן בכולו ולא חשבינן ליה כספק דרבנן לקולא. והיינו אי נימא דחוטי וקרומי חלב ודם. אסורים מדאורייתא. רק דמחשבו כחצי שעור. אלא אפילו נימא דאסורים רק מד\"ס וכמו שמסתפק הרמב\"ם [פ\"ז ממ\"א הט\"ז]. אפ\"ה י\"ל דנקט ר\"מ גיד לרבותא. אע\"ג שאין הטבח מרוויח ע\"י שיניח הגידין בבשר שהרי גם כשיחשוב הקונה שהן גידין כשרין. לא יוסיף עי\"ז בדמי המקח שהרי בין שהגיד כשר או אסור. דרך לזרקו [כתוס' פסחים פ\"ג ב' ד\"ה אי]. אפ\"ה חשדינן להטבח שלא יטריח א\"ע לחטטו. וכ\"ש בחלב שמרוויח הטבח ע\"י שיניחו בבשר כי יחשוב הקונה שהוא שומן. ויוסיף בדמי מקחו. מכ\"ש שחשדינן להטבח שלא ינקרו. מדאיכא תרתי. טרחא והפסד ממון: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "והא דנקט שתחבן בקיסם. והרי כיון שנתק הב' חצאי זיתים מהעור שא\"א תו לומר העור מבטלן. מטמאי גם בלי חיבור קיסם. י\"ל דרצה רק לאשמעינן שהסיטן כאחת. לאפוקי בזא\"ז. ונקט קיסם דוגמת עור דפליג ר\"ע. קמ\"ל דבקיסם מודה. כך כ' רבעתו\"ס. ונ\"ל דגם רש\"י ס\"ל דב' מגעות מצטרפות דהרי כ' במשנה א' לר' יהודה באלל מכונס דמטמאה. דמיירי שנגע בהאלל. וכלעיל סי' י\"ח ונ\"ל דדייק כן מדנקט ר\"י סתמא. וגם מש\"ס כאן [קכ\"ד ב'] מוכח כן. דאמרינן בפירוש דר\"ע ס\"ל כרבנן דר' דוסא דב' מגעות מצטרפות. ואילה\"ק מ\"ש ממלא תרווד רקב שאינו מטמא במגע מדא\"א ליגע בהן בבת אחת מדאינן גוף אחד [כחולין קכ\"ה ב']. אלמא ב' מגעות אין מצטרפות. נ\"ל דזה דוקא בתרווד רקב שהוא אבק דק כקמח. ולפיכך א\"א שיגע בכולו. דהרי אפילו ירדד ויפזר המלא תרווד רקב. ויגע בגופו בכולו בבת אחת. אפ\"ה א\"א שירדדו כל כך עד שיהיה כל קרטן וקרטן שבאבק ההוא מונח לבד ויגע בכולן. אבל בשאר מילי מגע ומגע מצטרף. ואע\"ג דבתוספתא פ\"ד דאהלות [והביאה הר\"ש במשניות ספ\"ב דאהלות] מדמה רבי יוסי ב' חצאי זיתים לתרווד רקב. דשניהן אמ\"ט במגע. אלמא דאף בב' חצאי זיתים אף דאפשר שפיר ליגע בשניהן כאחת. אפ\"ה אין מגען מצטרף. י\"ל דהיינו לר' יוסי שם. אבל אנן הרי קיי\"ל כרבנן דר' דוסא [אהלות פ\"ג מ\"א]. דבנגע בב' חצאי זיתים מצטרף. וכ\"כ קיי\"ל כרבנן ברובע קב עצמות שחוקים דמטמאין במגע [ועי' ר\"ש פ\"ב דאהלות מ\"ב]. מכל זה מוכח דכל שאינו דק כאבק של תרווד רקב. ואפשר שיגע בכל קורט וקורט. מצטרף מגע ומגע. אמנם דברי הרמב\"ם תמוה. דהרי [בפ\"א מאה\"ט הי\"ב] פסק דב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם אמ\"ט במגע. וכפשטות משמעות המשנה דרק בהיסט מטמא. והן אמת. דלפ\"ז שפיר נקטה מתני' שתחבן בקיסם לרבותא דדיוקא. דהא במגע אפילו תחבן בקיסם אמ\"ט. דחיבורי אדם אינן חיבור. אבל התימה הוא דהכא פסק דמגע ומגע אמ\"צ. וכן פסק נמי בתרווד רקב [בפ\"ב מטו\"מ הי\"א]. דאמ\"ט במגע מה\"ט. וכפי הנראה גם בעצמות שחוקים ל\"ל הכי. דהרי פסק [בפ\"ב מטו\"מ ה\"ד] שמטמאין באוהל ובמשא. משמע אבל במגע לא. אלמא דס\"ל דבין במת או בנבילה אמרי' דאפילו בגופי' שאינן דק כאבק. אפ\"ה מגע ומגע אמ\"צ. וק' הרי הוא עצמו פסק [בפ\"ד מטו\"מ הי\"ד] דבנגע בב' חצאי זיתים. נטמא. אלמא דמגע ומגע מצטרף. ותו ק' דהרי הרמב\"ם פסק בזה כר\"ע מחבירו. וכך כ' גם רכ\"מ. והרי בש\"ס כאן [קכ\"ד ב'] אמרינן בפירוש דר\"ע כרבנן דר' דוסא ס\"ל דב' מגעות מצטרפות. וצ\"ע. אבל אילה\"ק לרמב\"ם שם דפתח ותנא דלהכי ב' ח��אי זיתים שדבוקים בעור אמ\"ט. משום שהעור מבטלן. וא\"כ למה צריך הרמב\"ם תו לומר טעמא דכל שאמ\"ט במגע אמ\"ט במשא. הרי בל\"ז סגי בטעמא דהעור מבטלן. ואף דבש\"ס [קכ\"ד ב' ] נמי אמרינן הכי לר\"ע דס\"ל עור מבטלן. ואפ\"ה נקט נמי ה\"ט דכל שאמ\"ט במגע אמ\"ט במשא. כבר כ' רש\"י שם [בד\"ה לא בא] דרק לר' ישמעאל לשטתיה מהדר ר\"ע. אבל לרמב\"ם דפסק באמת כר\"ע דעור מבטלן. תו לא אצטריך לטעמא דכל שאמ\"ט וכו'. נ\"ל דלהרמב\"ם ר\"ע לאו לשטתי' דר'. ישמעאל נקט הך טעמא דכל שאמ\"ט במגע אמ\"ט במשא. אלא איהו גופי' צריך להאי טעמא לעניין משא. דרק לעניין ב' מגעות סגי בטעמא שהעור המבדיל ביניהם מבטלן. מדנגע ב' חצאי זיתים. אבל לעניין משא. דעכ\"פ נשא זית שלם לא שייך לומר שהעור מבטלן: ",
+            "ורתוי\"ט כתב כאן שזה טענה גדולה נגד מאמיני הקדמות. ולכאורה תמוה. דהרי הכא יש מיש הוא. ומה זו ראיה למאמיני התחלה שאומרין שהכל נברא יש מאין. אבל נ\"ל דר\"ל דהרי בהדומם אין בו שום חיות. ואעפ\"כ יתהווה ממנו חי וזה דוגמת מעשה בראשית שנוצרו כולם מהאדמה וכמ\"ש תוציא הארץ נפש חיה למינה. ומאמיני הקדמות שכופרים בתורה אומרים שכך היה לעולמים חי מוליד חי. אולם אין להביא ראיה מכל ביצה. שאפרוח נולד מדומם. דהתם הך דומם גופיה יצא מחי. ואני שמעתי אפיקורסים מלגלגין על בריה זו שנזכרת כאן ובסנהדרין [דצ\"א א']. ומכחישים ואומרים שאינה במציאות כלל לכן ראיתי להזכיר כאן מה שמ\"כ בספר אשכנזי שחיבר חכם אחד מפורסם בחכמי האומות. ושמו. לינק. בספרו הנקרא אורוועלט חלק א' עמוד 327. שנמצא בריה כזאת בארץ מצרים במחוז טחעבאיס. ונקראת העכבר ההיא בלשון מצרים דיפוס יאקולוס . ובל\"א שפרינגמויז. אשר החלק שלפניה ראש וחזה וידיה מתוארים יפה. ואחוריה עדיין מגולמים ברגבי ארץ. עד אחר איזה ימים. תתהפך כולה לבשר. ואומר. מה רבו מעשיך ה': "
+        ],
+        [
+            "[ודוקא במתנות דכתיב סתמא סד\"א למילף הך ק\"ו [ועי' תוס' ד\"ה הזרוע]. אבל אי\"ל דלחייבי קדשים בבכורה מכח האי ק\"ו. ליתא. דהרי פרט הכתוב בבכורה מצאנך. ולא בקדשים. ועוד תקדיש כתיב ולא שכבר קדש [ועי' רש\"י הכא ד\"ה פטורין מן הבכורה]. אמנם בש\"ס מקשינן ל\"ל קרא למפטר קדשים ממתנות. הרי הק\"ו איכא למפרך. דמה לחולין שכן נכנס לדיר להתעשר. והקשו רבעתו\"ס דהומ\"ל כלאים וטריפה יוכיח. שאין נכנסין לדיר להתעשר וחייבין במתנות והקשה לי עליהן גיסי הרב המאה\"ג מהו' אלחנן שליט\"א דיינא דק\"ק ברלין. הרי טריפה באמת פטור ממתנות [כלקמן קל\"ו ב']. ונ\"ל דה\"ק רבעתו\"ס טריפה יוכיח דאצטריך קרא למפטרה ממתנות. מדכתיב מאת זובחי הזבח [כספרי שהביא רב\"י בי\"ד סי' ס\"א]. ואי נימא דחיוב מתנות בנכנסין לדיר להתעשר תלי'. ל\"ל קרא למפטר טריפה ממתנות. הרי בל\"ז פטורה מדאין נכנסת לדיר להתעשר. אולם תמוהין לפע\"ד בזה דברי רש\"י [לקמן קל\"ו ב'] שכתב ומה\"ט טריפה פטור ממתנות. מדכתיב תתן לו ולא לכלבו. ותמהני מנ\"ל לרש\"י הך ילפותא. והרי בספרי יליף לה מקרא דזובתי זבח. ואי\"ל משום דש\"ס דילן מפיק להך קרא דמאת זובחי הזבח למלתא אחריתא. לעניין שיהא הדין עם הטבח [כלקמן קל\"ב ב']. ליתא. דוכי לא מצינן למימר דש\"ס דילן כספרי ס\"ל. ותרתי יליף מנה. דממלת מאת זובחי דרשינן שיהא דינו עם הטבח. וממלת זבח ילפינן דסתם זבח משמע שראוי לאכילה ולא טריפה שאינה נאכלת. ותו תמוה. דהאי קרא דתתן לו לא כתיב כלל גבי מתנות. רק גבי תרומה וראשית הגז. וילפינן מנה לעניין תרומה שלא יתרום מטמאה על הטהורה. דכתיב תתן לו ולא ��אורו [כפסחים דל\"ג א']. וכמו כן ילפינן מנה לענין ראשית הגז. חתן. שיהא כדי נתינה [חולין קל\"ה א'] לו. ולא לשקו [חולין קל\"ז א' ]. אבל האיך נדרשו לעניין מתנות דלא כתיבי בהך קרא כלל. ואת\"ל דילפינן מתנות מתרומות וראשית הגז בהיקש מדסמוכין יחד. ק' הרי רש\"י לשטתי' [סוכה דל\"א א'] לא ניתן לדרש היקש אא\"כ קבלו הלממ\"ס. ואיה המקום שנזכר שנלמד זה ההיקש. ותו דאפי' נימא הכי. עכ'\"פ מי עדיף הלמוד מהמלמד. דהרי בתרומה גופיה דכתיב גביה בפירוש תתן לו. אפ\"ה כשכל הטבל טמא. חייב להפריש ממנו תרומה. ויהי' לכהן להסיקה תחת תבשילו. ולא דרשינן בכה\"ג תתן לו ולא לאורו [כשבת דכ\"ה א']. והאיך נימא במתנות דלא כתיב גבייהו בפירוש תתן לו. ואפ\"ה נדרש. שכשכל הבהמה טריפה. תתן לו ולא לכלבו. ואפי' נימא כר\"ן [חולין דש\"ז ב'] שכתב דטריפה פטור ממתנות דכתיב ונתן לכהן. ק' דאף דזה יתיישב קצת טפי. דבאמת גבי מתנות כתיב ונתן לכהן. עכ\"פ ק' דמ\"ש גבי תרומה טמאה. דאע\"ג דכתיב גבי תרומה תתן לו. והרי לא חזיא לאכילתו. אפ\"ה חייב להפרישה. ולא דרשינן תתן לו ולא לאורו. ומ\"ש גבי מתנות דטריפה דדרשי' ונתן לכהן ולא לכלבו. ודוחק לחלק בין מלת לו למלת לכהן. ואת\"ל דהתם אפקי' קרא. מדכתיב את משמרת תרומותי בב' תרומות הכ' מדבר. אלמא אפשר נמי בתרומה טמאה. דלמא היינו בהופרשה ואח\"כ נטמאה. דסד\"א שלא יהנה בה. להכי אצטריך מלת לך. שלך יהא להסיקה תחת תבשילך [עי' תוס' שבת כ\"ה א' ד\"ה אחת]. אבל מנ\"ל שיהא חייב להפריש כשהטבל טמא דמ\"ש מבהמה טריפה דפטור ממתנות. וצ\"ע. ותו תמה גם בני הרב המאה\"ג מוה' ברוך יצחק שליט\"א הגאבדק\"ק לאנדסבערג. למה לא הביאו הרי\"ף והרמב\"ם (פ\"ט מבכורים) הך דינא דטריפה פטור ממתנות. והוא תלמוד ערוך בלי שום פלוגתא [כלקמן דל\"ו ב'. ונדה דנ\"א א']. ולפע\"ד יש קצת הכרעה לדין זה מתוספתא דמכילתן [פ\"ט] דתנא דהנוחר והמעקר פטור ממתנות. משמע אבל טריפה חייבת במתנות. ואעפ\"כ תמיה גדולה היא. דהרי הש\"ס לא הביא הך התוספתא. וכבר כתב [של\"ה דת\"ב ב' ד\"ה כשאינה. וכ\"כ רבינו כ\"מ פ\"א מתמורה הי\"ז] דכל תוספתא שלא הובא בש\"ס אין לסמוך עלה. ולא עוד אלא שהש\"ס בב' דוכתא הביא דלא כהתוספתא הנ\"ל. וצ\"ע]: ",
+            "כך מסקנת הש\"ס בסוגיין [דקל\"ד א']. ולפ\"ז הא דתנא בחלה דחייב. ר\"ל דחייב להפרישה ואסורה לאכול. אבל לענין נתינתה להכהן. הו\"ל ספק ממונא דלקולא. וכך כ' הירושלמי בפ\"ג דחלה מ\"ו הנ\"ל. וכך כ' רמל\"מ [פ\"ח דבכורים ה\"ט] שימכרנה לכהן. אולם מסתימת הפוסקים [הרמב\"ם שם. וי\"ד סי' ש\"ל] משמע. דחייב לתנה לכהן. ולכאורה נ\"ל דה\"ט לפי מש\"כ תוס' [ב\"מ ד\"ו ב' ד'ה והא] בספק בכור דכיון דאסור בגיזה ועבודה. עומד טפי בחזקת כהן. ולהכי כי תקפה אין מוציאין אתו ממנו. א\"כ י\"ל הכא דווקא בבכור דעכ\"פ יש ספק שמא יומם ויהי' מותר לישראל. להכי צריך הכהן עכ\"פ לתפסו. משא\"כ בחלה דאסורא דרבע עלה לא פקע לעולם. מה אמרת דאפשר למתשל עלה. הרי הדרא אז לטבלה. להכי קיימי טפי בחזקת כהן. שצריך לתנה לו אף דלא תפסה. אבל ק\"ל מ\"ש מתרומה של המסופק אם הוא כהן. דמפריש התרומה והיא שלו [כסוף פי\"א דיבמות]. ה\"נ הו\"ל להפריש החלה ולמכרה לכהן. ונ\"ל ע\"פ מ\"ש במשבצות [י\"ד פ\"א סק\"ג]. דאף דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא. עכ\"פ היכא דליכא למיזל בתר חזקה דמעיקרא. א'לינן בתר חזקה דהשתא: א\"כ אף לפי מ\"ש לעיל דמשום האיסורא דרבע אחלה. מוקמינן לה בחזקת כהן טפי מבחזקת בעליה. היינו דוקא בגר. שהבעלים השתא בר חיובא. להכי אף דחזקתי' דמעיקרא ל��טור היתה. עכ\"פ בהעיסה גופה שעליה רבע האיסור. בה ליכא חזקה דמעיקרא לפטור. דאימא נלושה כשכבר היה גר. ומדאיכא נמי חזקת גברא השתא לחיוב. דומה לחיוב וודאי ופטור ספק דאין ספק מוציא מידי וודאי [כח\"מ ע\"ה ס\"ט]. אבל בסוף פי\"א דיבמות. אין הספק בהתרומה רק בהנותן. ולגביה אין חזקת חיוב מעולם. בין השתא בין מעיקרא. להכי שפיר אמרינן הממע\"ה: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס קאמר איסי מתני ליה לברי' דר' יוחנן. רחלים. א\"ל ר' יוחנן אתניי' רחלות. א\"ל כדכתיב. רחלים מאתים. א\"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ותמוה הרי אשכחנא גם בלשון חכמים [פ\"ד דשבת מ\"ד] אין הרחלים יוצאות חנונות. והרי התם מתלתא טעמי הו\"ל למתני רחלות. חדא מדבאמת התם בנקיבות קמיירי. וכדקאמר בש\"ס התם. אי הכי זכרים נמי. וכדמוכח נמי מלישנא דמתני' התם. דנקט לעיל מנה הזכרים יוצאים ש\"מ דהך בבא דרחלים בנקיבות קמיירי ותו דהרי במין כבשים גם זכרים נקראו בלשון חכמים רחלות. וכדקאמר הכא. ותו דנקט לשון מסורס. רחלים יוצאות. דלא דמו לעזים דנקט נמי התם עזים יוצאות. דעזים שאני שהנקיבות נקראו במשקל זכרים כמו יונים. וכדומה. משא\"כ בכבשים הרי הוא איפכא. דכל שאין מקפיד על המין אם זכר או נקיבה. נקראו בל' חכמים רחלות. וודאי ראוי למנקט רחלות יוצאות. ולא לשון מסורס. ואת\"ל הרי עיקר טעמא דאסור התם. אינו משום דלמא נפל ואתא לאתויי *). דא\"כ פשיטא. וכדקאמר התם בש\"ס [דנ\"ג א'] אלא הטעם דאסור. דמשום דאינה מצטערת הרבה מהתולעים שבראשה. הו\"ל כלתענוג לה. וכל דרק לתענוג לבהמה אסור [וכש\"ס דנ\"ג ב' וא\"ח של\"ב]. א\"כ י\"ל דמה\"ט נמי נקט תנא רחלים יוצאות בלשון מסורס. לגלויי. דרק בנקיבות חזקות כזכרים מיירי. שאינן מצטערות הרבה בהתולעים. הא במצטערות הרבה. הו\"ל כרפואה ושרי [וכא\"ח שם]. עכ\"ל הרי נמי תנינן בפ\"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב\"ז. והרי התם נמי אין חילוק בין זכרים לנקיבות. ואפ\"ה תני רחלים. ונ\"ל דהתם נמי בכיוון נקט תנא לשון רחלים. לאשמעינן דדוקא בששערן קשה כזכרים קמיירי. ששערן קשה קצת יותר משל נקיבות. דאז אפשר שיתערב יפה עם צמר גמלים שג\"כ קשה קצת. אבל בצמר רחלות נקיבות שרכות ביותר. לא בטל. דמדניכר במקומו בין צמר גמלים הקשה. כל כה\"ג לא בטל [כי\"ד צ\"ט]. ואפשר עוד דמ\"ש ר' יוחנן לשון תורה לחוד ול\"ח לחוד. ר\"ל דבלשון תורה נקראו בכל מקום רחלים. אבל בלשון חכמים נקראו לפעמים רחלים. ולפעמים רחלות. והכא נקט התנא לשון רחלות. והרי חייב אדם לומר בלשון רבו [כהוריות פ\"א מ\"ג]. וזה היה כל הקפידא של ר' יוחנן על איסי: "
+        ],
+        [
+            "והנה רבותינו מפרשי המשניות לא פירשו לנו מה הם ביצים מוזרות. וגם הערוך ערך מזר. הביא לשון המשנה ולא פירשה לנו. ומה שפירשנו שר\"ל מושחתות. הוא על דעת הר\"ן הכא ברי\"ף. אמנם רש\"י ברי\"ף כ' וז\"ל שישבה עליהם תרנגולת ואינן ראויין עוד. כוונת רבינו שע\"י שישבה עליהן התרנגולת נשחתו. ולא זכיתי להבין. דאע\"ג שכשישבה עליהן האם אינן ראויין לאכילה. עכ\"פ בני קיימא הן. שיצאו מהם אפרוחים כשתשב עליהן אמן זמן זמנם זמניהם. וא\"כ אמאי יפטור מלשלח. ולכאורה יש ליישב. ע\"פ מ\"ש [חולין דס\"ד ב'] דאמרינן התם ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם. ופי' רש\"י שם. ביצים הנולדות מדספנא מארעא וישבה עליהן התרנגולת ימים רבים. ור\"ל ע\"י שישבה עליהן ימים רבים נשחתו מדהן מדספנא מארעא שאין אפרוח נולד מהן. וא\"כ י\"ל דזה נמי כוונת רש\"י הכא בשליח הקן. וס\"ל לרש\"י דאם היו הביצים מדספנא מארעא ולא היו נשחתים. באמת היה חייב בשלוח הקן. מדראויין על כל פנים לאכילה. אבל מדישבה עליהן התרנגולת ונתקלקלו עד שאינן ראויין לאכילה. והרי גם להוציא אפרוחים אינן ראויין. להכי פטור מלשלח. אולם לפע\"ד זה דוחק לפרש הכא בשלוח הקן דמיירי בדספנא מארעא. דבשלמא אי מיירי בכל ביעי דעלמא שנשחתו. אילה\"ק דמי יודע אם הם נשחתות. די\"ל דמיירי דעבר ולקח האם והביצים. או ששלחה וחזרה. ושבר הביצים ומצאן מושחתים. דאז פטור מלשלח האם. אבל אי נימא דמוזרות היינו דספנא מארעא שנשחתו. ק' דמאן לימא לן בעוף הפקר אם ביציו הן מדספנא מארעא או לא. ואפי' נדחק ונאמר דמיירי בתרנגולת בייתי שברחה כלעיל סי' ג'. ואין תרנגול זכר מצוי תוך ס' בתי [כביצה ד\"ז ע\"ב] עכ\"פ למה צריך לאוקמא שנשחרו ע\"י ישיבת אמן. אפי' לא נשחתו. כיון שהם מדספנא מארעא שאינן ראויין להוציא אפרוחים לפע\"ד פטור מלשלח. מדאין הביצים דומיא דאפרוחין. והרי הוקשו אהדדי. ותו אפילו נימא דגם ספנא מארעא דוקא בנשחתו פטור מלשלח. עכ\"פ ק' מה מכריח לרש\"י לומר שנשחתו ע\"י ישיבת אמן עליהן. אפילו נשחתו ע\"י קור וחום וכדומה נמי פטור מלשלח. דמ\"ש מביצים דעלמא שכשנשחתו בכל גוונא. פטור מלשלח. ותו דגם בסוגיא דחולין הנ\"ל [דס\"ד ב'] אי אפשר לאוקמא בדספנא מארעא. דהרי קאמר בסיפא נמצא עליו קורט דם. זורק הדם ואוכל השאר. וקאמר עלה ר' ירמיה. דזהו דוקא בשלא נתפשט הדם חוץ לקשר. ור' חייא מחלק בין שנמצא דם על החלבון או על החלמון. דבשנמצא הדם חוץ לקשר או על החלבין. שדי תיכלא בכולה. וכולה אסור. ואי נימא דברייתא איירי בדספנא מארעא. אפילו בנתפשט הדם חוץ לקשר או גם על החלבון הול\"ל דיזרוק הדם ויאכל השאר. דהרי אין אפרוח נולד ממנו. וכן פסק באמת הש\"ך בי\"ד [סי' ס\"ו סקי\"ד] ואת\"ל דרש\"י לא ס\"ל בהא כש\"ך הנ\"ל. אלא מדסתם הש\"ס משמע דאפילו בדספנא מארעא בנמצא שנתפשט הדם חוץ לקשר כולו אסור. דאע\"ג שלא יהא אפרוח נוצר ממנו. עכ\"פ מדהתפשט כל כך. סופו להתהפך כולו לדם. ודנינן לכולה ביצה כדם. דומיא דטריפות דאמרינן כל שסוכו לנקוב כנקוב דמי. א\"כ הא דנקט רש\"י התם דספנא מארעא. לרבותא נקט הכי. דגם בדספנא הדין כן דבנתפשט הדם חוץ לקשר כולה אסורה. עכ\"פ הכא בשלוח הקן דליכא למימר דלרבותא נקט ספנא מארעא שנשחתו דפטור משלוח. דאדרבה. בביעי דעלמא איכא רבותא. אע\"ג שקודם שנשחתו היו ראוין לגדל אפרוחים אפ\"ה פטור מלשלח. ע\"כ הא דנקט דספנא מארעא לדיוקא נקט הכי. וק' שפיר מה דחק לן לאוקמא הכא דוקא בדספנא מארעא שנתקלקלו ע\"י ישיבת אמן עליהן. הרי אף שאר ביצים שנתקלקלו ע\"י קור או חום וכדומה. כיון שאינן בני קיימא להוציא מהן אפרוחים פטור מלשלח. אע\"כ דרש\"י לא מיירי הכא בדספנא מארעא. וא\"כ הדר ק' לדוכתא דל\"ל לרש\"י למנקט שנתקלקלו ע\"י ישיבת אמן עליהן. דהאיך אפשר שיתקלקלו עי\"ז מלהוציא אפרוחים. אדרבה. ודוחק לומר דמ\"ש רש\"י שישבה אמן עליהן נקט רק משום דאל\"כ אפילו בביצים בריאות פטור מלשלח. מדכתיב והאם רובצת. אבל אי הכי. מאי קמ\"ל רש\"י. מתני' היא [לעיל מ\"ג]. וצ\"ע. אולם כל זה לפרש ענין מוזרות מה הוא דר\"ל נשחתות. אבל גם פי' המלה לא פירשו לנו רבותינו. והערוך ערך זמר. הביא המדרש. למה נקרא שמו זמרי שהזמיר בשרו כביצה מוזרת. פי' שהחשיך מראיתו כביצה מוזרת. עכ\"ל. ולא ידענא אם כוונת רבינו שגם ביצה מוזרת ר\"ל שמראית הביצה חשוכה קליפתה. ככל ביצה מוסרחת שדרכה כך. וא\"כ יהיה מלת זמר ומזר. כמלת כבש וכשב. שמלה שלמה. ש��ותיות השורש שלהן הפוכים. ואם כך כוונת רבינו לא ידענו איך יהיה משמעות המלה לשון חושך. [אב\"י גם בבכורות [דנ\"ז ב'] פי' רש\"י מוזרתא טורניק בלע\"ז. ולדעתי הוא מלת terne בלשון צרפית שפירושו מאטט, טריב. ונ\"ל שמלת מוזר הוא כמו מוזהר. ור\"ל (שאבד) [שהוסר] זוהר שלו. כמו ודשנו את המזבח שר\"ל יסירו הדשן. עכ\"ל בני שליט\"א]. אמנם בי\"ד [סי' ס\"ו] פי' רמ\"א שנעשו כעין מטווה. ונ\"ל דהוא לפ\"ז מלשון נשים המוזרות בלבנה [גיטין דפ\"ט א']. שפי' רש\"י שם טוות [אב\"י כך כתב בפירוש הר\"ן בפרק אלו טריפות. דביצים מוזרות. הוא מלשון מוזרות בלבנה. עכ\"ל בני שליט\"א]. וא\"כ לפע\"ד יהיה שורש המלה יזר רק דהתם נקוד המ\"ם בחולם. מדהוא ההפעיל מנחי פ\"א יו\"ד. והכא נקוד המ\"ם במלאפום מדהוא ההפעל. ור\"ל שהחלבון והחלמון שזורים תוך הביצה כעין חוטים מגובלין ושזורים.. ככל דרך ביצה שנסרחה. אולם לפע\"ד ל\"מ יהיה שורש המלה זור. ונמצא ממש אצל ביצים. כמו ותשכת כי רגל תזורה [איוב ל\"ט]. שפירשו המפרשים שם לשון כיבוש ודריכה. וה\"נ ר\"ל הכא שע\"י שנסרחו הביצים נכבוש ונילוש החלבון והחלמון שבתוכה כעיסה מגובלת יחד: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Chullin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Chullin",
+    "text": [
+        [
+            "והקשה הרמב\"ם למא לא תהא גם במזיד שחיטתו כשרה. והרי לא נעשה מומר רק אחר גמר שחיטתו. ותי'. דמיד כשמתחיל לשחוט הסימנים. כבר עשה חבורה ונעשה מומר. נמצא שגמר השחיטה בפסול. עכלה\"ט. והקשה בני הגאבדק\"ק לאגדסבערג שליט\"א. דעכ\"פ אם נחלק תחלת השחיטה מסופה. ונדון רק על החבורה שעשה הרי מקלקל הוא ופטור. מה אמרת הרי מקלקל ע\"מ לתקן בהגמרו השחיטה. הרי אז כבר נגמרה השחיטה. ותרצתי לו. אהו' בני שליט\"א. מי סברת סותר ע\"מ לבנות אינו חייב רק כשבנה או כחס על השמן אינו חייב רק כשחזר והדליק. אלא כל מקלקל ע\"מ לתקן. מתחייב מיד על קלקולו. וה\"נ אם עשה חצי קנה פגום ושוב נמלך וגמר השחיטה לאחר שבת. כבר אתחייב על החבלה בשבת. מדהיה כוונתו כדי לשחטה. וכבר נעשה אז מומר. ואפי' נמלך אח\"כ לבלי לשחטה כלל. מדהיה כוונתו בקלקולו כדי לתקן. ולפי מ\"ש לעיל סי' ח' דאפי' בעשה איסור חילול שבת דרבנן נמי מחשב מומר לחלל שבתות. בל\"ז לק\"מ. ",
+            "אב\"י כך כ' רש\"י בש\"ס. וק\"ל לפמ\"ש תוס' [מנחות דל\"ח א' ד\"ה ואם]. דרק בקדשים צריך לשנות קרא לעכב. א\"כ הכא בין שנלך בתר הלמד או בתר המלמד [כתמורה דכ\"א ב'] א\"צ שינה הכתוב. דהרי שניהן אינן קדשים דהרי הלמד שהוא עגלה ערופה ודאי חולין גמורים היא. ורק ירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה [כריתות כ\"ה ע\"א]. וגם המלמד דהיינו הפרה. אף דאמרינן ביומא [דמ\"ב א']. ובשאר דוכתי. דפרה קדשי בה\"ב היא עכ\"פ הרי התוס' כתבו [יומא דס\"ח א' ד\"ה ד\"ה תן לו] דאפ\"ה לא מחשב כקדשים לענין דלא נילף גבה למד מלמד. א\"כ ה\"נ לענין שינה עליו הכתוב לעכב נמי אינו כקדשים וא\"צ שישנה עליו קרא לעכב. ותרצתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א. לא דמי האי שינה עליו הכתוב דהכא לשינה עליו הכתוב דצריך לגבי קדשים. דגבי קדשים אי לאו דשינה עליו הכתוב. אמרינן דרק למצוה אמר קרא. אבל בדיעבד גם בל\"ז כשר. ובכל כה\"ג. א\"צ בשאר מילי דלאו קדשים כפולות הקרא. משא\"כ הכא צריך שישנה עליו הכתוב אפילו כשאינו קדשים. מדאיכא למטעי למדרש ק\"ו. דשחיטה כשרה בעגלה מק\"ו מפרה. וכדקאמר בש\"ס. וכן דרך הש\"ס בדוכתי טובא לומר. שיכול ומה וכו' ק\"ו וכו'. ת\"ל וכו': "
+        ],
+        [
+            "ולולא מסתפינא נ\"ל דרש\"י נקט הנהו לרבותא. דאע\"ג דהנהו אפשר שנתחייבו בהן לפני שעה. ולא נתפרסם עדיין חטאן. אש\"ה אמרינן אילו נתחייבו קלא הו\"ל כסי' ע\"ה. וכ\"ש אשם מצורע. דנמי בא על חטא וודאי (כערכין י\"ד ב). והרי ע\"י שבדד ישב. ושב הכהן. ובא הכהן. ויצא הכהן. וודאי דע\"ז היה מתפרסם מלתא אילו היה כדבריו. וידעו שמשקר. וכמו כן אשם נזיר דנמי בא על חטא וודאי [כנדרים ד\"י ע\"א] דקאמרינן התם דנזיר טמא שינה בחטא הרי הוא נמי כ\"ש מאינך אשמות דהרי אם היה שנדר בנזיר. ונטמא. והוצרך למנות מחדש נמי הוה מפרסם לה מלתא. אלא וודאי ידעו הכל שמשקר. וכן מסתבר לע\"ד דהנך ב' אשמות נכללו נמי באשם וודאי. דאל\"כ למה נדחק תנא ברישא למנקט באיסור' רק אשם תלוי. והוא רק אליב' דיחידאי כלעיל סי' ס\"ח טפי הו\"ל למנקט הנך תרתי. אע\"כ כדאמרן. ואי\"ל א\"כ מ\"ש אשם נזירות דמותר בשחט לשמו. ומ\"ש עולת נזיר דאסור בשחט לשמו כלקמן סי' ע\"ו. וכמו שאמר בש\"ס התם אומר נדר בצנעא. א\"כ אשם נמי. י\"ל דדוקא נזיר טהור נזהר מלפרסם חסידותו שנזר [כא\"ח ססתקס\"ה]. משא\"כ בנטמא בנזירות. ממילא מתפרסם. וגם הוא בעצמו רגיל לפרסם שנכשל. כדי שישתמרו בני אדם מלהכשל כמותו. כדוגמת מ\"ש תוס' הכא [ד\"ה אימר] דבמעילה רגיל לפרסם הכשלו מה\"ט. ועי' רתוי'ט כאן שהניח כל זה בצ\"ע. ",
+            "אב\"י ועי' בטא\"ח סי' א'. דאף אחר אמירת פרשת אשם יאמר יה\"ר. וכ' הב\"י הטעם בשם מהר\"י אבוהב. דגם אשם הוא בא בנדבה בנזיר. והקשה רמג\"א הרי אשם בא רק בנזיר שנטמא וזה תלוי במקרה ולא בנדבה. ותי' בתשו' כנסת יחזקאל. דהרי אנחנו כולנו טמאי מתים. וא\"כ גם אשם נזיר בא בנדבה. דאי בעי מתנדב בנזיר. וממילא יתחייב אשם. ולפע\"ד נ\"מ לדינא גם בשחיטה. בשחט בזה\"ז לשם אשם נזיר. פסל מה\"ט. דהרי שפיר בא בנדבה וכמבואר. וליכא למימר כמ\"ש אאמ\"ו הגאנ\"י דמפרסמ' מלתא ע\"י שצריך למנות מחדש. ליתא. דהרי אנו טמאי מתים מעיקרא משעת קבלת הנזירות. אמנם ק\"ל על רבינו הטור בי\"ד שכתב סתם בשוחט לשם אשם וודאי. כשר. מדאינו בא בנדבה. והרי הוא עצמו כתב בא\"ח דיאמר יה\"ר אחר אשם. מדאשם נזיר בא בנדבה. כמ\"ש מהר\"י אבוהב וא\"כ ה\"נ הול\"ל דבשחט לשם אשם נזיר פסול. ועי בפ\"מ לי\"ד [סי' ה' סק\"ד בש\"ד] שכ' בשם תבואת שור. דבאמר השוחט ששוחט לנזירתו. אפי' הוא טמא. ואפי' רואה ששותה יין כל היום. אפ\"ה פסול. כיון שהנזירות בר נידב. וזה כמו שכתבתי. אך ק\"ק לכאורה לשון דאפילו הוא טמא. דהרי אדרבא אז בר אשם הוא. ושייך טפי למימר דכששחט לשם אשם פסול. וי\"ל. והנה ראיתי בארצות החיים מהגאבדק\"ק קעמפען נ\"י. שהקשה על תי' של רבינו כנסת יחזקאל. שדבריו הם נגד משנה ערוכה [נזיר פ\"ג מ\"ה]. דמי שנזר בבית הקברות. אפי' שהה שם ל' יום. אין עולין לו מן המניין. ואינו מביא קרבן טומאה. א\"כ מדכולנו טמאי מתים כשנתנדב בנזירות. הו\"ל כנודר בביה\"ק דפטור מאשם. אמנם לעד\"נ. דהן אמת דבנזיר [די\"ט א'] אמרינן על הא דתנינן במתני' יצא ונכנס עולין לו מן המניין אמר שמואל כגון שיצא והזה ושנה וטבל. א\"ל רב כהנא ורב אסא לרב מ\"ט לא אפרשת לן כהלין מילי. א\"ל אמינא דלמא לא צרכיתו. והנה מפשטות לשון הגמ' זה משמע וודאי דבנדר בביה\"ק. אפי' יצא. כל זמן שלא הזה ושנה וטבל אינן עולין לו למניין ואינו מביא קרבן טומאה. לפ\"ז לדידן מדכולנו טמאי מתים ואין לנו הזאה. א\"א שנתחייב קרבן טומאה. אולם בירושלמי פ\"ג דנזיר אמרינן על הא דתנינן נכנס ויוצא עולין לו למניין. ר' כהנא בעי קמי דרב. וכי אין צריך הזאה ג' וז'. א\"ל תורה קראתה לפורש מקבר. טהור. דכתיב אחרי טהרתו ז\"י יספרו לו [יחזקאל מ\"ד]. ר\"ל דא\"א לומר אחר טהרתו ממש. דא\"כ מה צריך לספור עוד ז\"י. אלא אחר טהרתו ר\"ל אחר פרישתו מהמת. דהתורה קראתו אז טהור לעניין שיעלו הז\"י לנזיר למניין. וכשיחזור ויגע בטומא' יתחייב קרבן טומאה. ורבינו בעל קרבן העדה בפירושו לירושלמי כתב וז\"ל. כך כתב רש\"י ביחזקאל וז\"ל אחרי טהרתו אחר פרישתו מהמת. וכך שנויי' במ\"ק. וכ' הגאון הנ\"ל דתלמיד טועה כ' כך ברש\"י. דבתלמוד בבלי מ\"ק [ד\"ז ב']. מוקי להך קרא דשבעת ימים יספרו לו במצורע. ורק בירושלמי הכא דרש כן. עכ\"ל הקרבן עדה. אולם המעיין בתוס' [מ\"ק ט\"ו ב' ד\"ה אחרי]. יראה שגם הבבלי דרש כירושלמי. דדרש שבעת ימים היינו ימי הזאתו. יספרו לו היינו ימי סיפורו. יע\"ש. א\"כ גם בבלי אפשר דדרש כירושלמי. דאחר שפירש א\"ע מהמת נקרא טהור. וא\"כ הא דיוצא ונכנס עולין לו למניין ומביא קרבן טומאה דקתני מתני'. פלוגתא דרב ושמואל היא. דלרב בירושלמי תיכף כשיצא אף שלא הזה נקרא טהור. ולשמואל בבבלי דוקא אחר שהזה מביא קרבן טומאה. ואף דבבבלי משמע לכאורה דרב לא פליג אדשמואל. מדקא\"ל רב כהנא ורב אסי לרב מ\"ט לא ��מרת לן כהא מלתא והשיב להן דלמא לא צרכיתו. ע\"כ צ\"ל דה\"פ. דוודאי פשטא דמתני' משמע טפי אפילו לא הזה. ולא היה צריך לפרש שכך הוא פירושא דמתני'. אולם כששמעו דשמואל ס\"ל דמתני' מיירי כשהזה. א\"ל תלמידיו מ\"ט לא פרשת לן דמתני' כפשוטה אף שלא הזה. ולאפוקי מדשמואל. והשיב להם. אמינא דלמא לא צרכיתו. ר\"ל דלמא עדיין לא שמעתם שיש סובר דמתני. מיירי בכבר הזה אחר שיצא. ועל כרחך צריך לפרש כן. דאל\"כ ק' דרב אדרב. דבבבלי נזיר ס\"ל לרב כשמואל. והרי בירושלמי שפתיו ברור מללו דא\"צ הזאה. ואף דמצינו דכוותי' טובא דסתרו בבלי וירושלמי [כפסחים צ\"א ב' תוס' ד\"ה שמא. ורא\"ש גיטין פ\"ב סי' ד']. עכ\"פ היכא דאפשר להשוות בבלי וירושלמי טפי עדיף ומצינו ג\"כ שדרך של רבי היה לקצר בדבריו כל שהיה יודע שיבינו התלמידים בעצמן [ועי' חולין דנ\"ב ב' בענין נשתברו רוב צלעותיה]. וא\"כ מדפליגו רב ושמואל בהא. הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי. ובפרט דהברייתא דמ\"ק אפשר נמי לפרשה אליבא דרב שפיר. וכמש\"ל. וא\"כ מתורצין שפיר דברי רבינו כנ\"י. מדאנחנו כולנו טמאי מתים וכיוצא ונכנס דמינן. דהרי פרשינן לפעמים מטומאה. לפיכך שייך שפיר גבן הבאת קרבן אשם בשנדר בנזיר. השבתי לבני הרב הגאבד\"ק לאנדסבערג שליט\"א. ראה בני דבריך טובים ונכוחים. ואפ\"ה לך אפוא מה אעשה בני. דהרי רבינו הרמב\"ם [בפ\"ו. מנזירות ה\"י] פסק כשמואל. וע\"כ מדס\"ל דמדשתיק רב בבבלי מלפלוג אדשמואל בהדיא ש\"מ דהדר בי' לבסוף מהך דקאמר בירוש' משמו. ואפ\"ה יש לישב דבריך. דבל\"ז יש לדקדק מדקאמר במתני' שנדר בביה\"ק. והוצרך לומר בסיפא יצא ונכנס וכו'. ואצטריך שמואל לדחוקי. דהאי יצא ונכנס ר\"ל שהזה ביני ביני. טפי הו\"ל לתנא למנקט ברישא היה טמא מת ונדר בנזיר. ומצי למנקט בסיפא הזה ושנה וטבל וכו'. אע\"כ דתנא רצה לאשמוטינן דדוקא בנדר בביה\"ק שהתטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליו. אהא דוקא קאמר שמואל שצריך שיזה מקודם. ואז אם חזר ונכנס ונטמא שוב טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. אבל כשנדר בנזיר בשעה שהיה טמא טומאה שאין הנזיר מגלח עליו. בהא סגי כשפירש מטומאה ביני ביני וחזר ונטמא טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. וידענא שפיר שרלח\"מ שם לא כ' כן. ואעפ\"כ לא מצינו הכרח לומר כדבריו. ואדרב' ממתני' משמע להיפך. וא\"כ יש לישב שפיר דבר. רבינו כנ\"י. דהרי כולנו טמאי מתים. וקיי\"ל דנזירות חלה על טמא מת. ואף שאין ברור לנו שכבר נטמאנו בטומאה שהנזיר מגלח עליו. עכ\"פ לאשר אין אנו נזהרים מלטמא להבא בטומאה שנזיר מגלח עליו אפשר שפיר שנבוא לידי חיוב קרבן אשם. אולם לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט\"א. שכל ימי הייתי מצטער על תי' זה שהביא רבינו מהר\"י אבוהב [בא\"ח סי' הנ\"ל]. דאיך אפשר שיהיה אשם נזיר בא בנדבה. ושיאמר אח\"כ יה\"ר וכו'. דבשלמא בעולה ושלמים שפיר מצי למימר יה\"ר שיהא זה חשוב ומקובל כאילו נדרתי עולה והקרבתיה. וכן נמי בשלמים. אבל בנזיר דנהי שאעפ\"י שאנחנו טמאי מתים אפ\"ה מותר להזיר. רק שנהיה נזהרים מלהטמא להבא [כרכ\"'מ ספ\"ב דנזירות ודלא כראב\"ד שם]. עכ\"פ הו\"ל כאומר שיהא זה חשוב כאילו נדרתי בנזירות ולאשר נטמאתי יהיה אמירת הפרשה כאילו הקרבתי אשם. ק' הרי אף שכולנו טמאי מתים. משנדר בנזיר אף שנטמא צריך ליזהר מטומאה ותגלחת ויין. וכופין אותו לעלות לא\"י [כרמב\"ם ספ\"ב מנזירות] ומדלא עושה כל זה ש\"מ שלא נדר. ויש ליישב בדוחק "
+        ],
+        [
+            "ומזה הוכחתי בבואי לכאן ק\"ק דאנציג וראיתי שלוקחין הדסים למצוה מענפי מין שעליו מריחין כהדס וקיימי ג' ג' בחד קיני ועליו חופין עצו. רק שהמין ההוא עלים שלהן קטנים כשעורה ואין העלין גדלין יותר באותו המין. ואשתומם על המראה. דאע\"ג דיש בהן ריח אסא עכ\"פ מין ההוא ודאי לא נקרא אסא. דאל\"כ למה לא הסתפק מהרי\"ו לעניין טריפות גם בשיעור עלה כזו. ואעפ\"כ לא אסרתים להם. משום דכפי הנראה הגאונים כ\"ע שקדמוני גם הם ראו ולא מחו בהם. ואפשר וקרוב לוודאי שברצון חכמים היו עושין. ורק בטריפות מספקינן. אבל הכא רק עבות בעינן והא איכא. ופעם אחד ראיתי בגן מין אילן שעליו שלו גדולים ויפים וקיימי ג' ג' בחד קיני. ועליו חופין רוב עצו. רק שלא הי' לו ריח הדס כלל וכלל. ולכאורה עלה בדעתי להכשירו למצוה. דלמאי ניחש לה. אי משום ריחא דהדס שאין בו. הרי אמרינן [סוכה ל\"ב ב] ואימא זיתא. ואימא דולבא. ואימא הרדופני. ומשני הש\"ס בעינן עבות. וענפיו חופין עצו. ושלא יהי' סם המות לבהמה. משמע דאי איכא כל הני. אף ע\"ג שעץ הזית וודאי אין עליו מריחין כהדס ריחא לאו מלתא היא. שבתי וראה הוא הרדופני. ואפי' חזינן שבהמתינו יאכלו ממנו ולא ימותו. אפ\"ה שמא יש מין בהמה בעולם שכשתאכל ממנו תמות. ואע\"ג דבש\"ס [חולין נ\"ח ב'] משמע דהרדופנא הוא עם המות לבהמות הכשרות המצויות שור כבש ועז. והרי אלו אוכלין מאלו העלין ואינן מתים. ש\"מ דאין זה הרדופני. עכ\"פ שמא זה המין ג\"כ הוא סם המות אחר לשום מין בע\"ח בעולם וספיקא דאורייתא לחומרא. או שמא הרדופנא הוא. ואע\"ג דחזינן שהשתא אינו ממית לבהמה. דלמא כמו באדם השתא נשתנה הטבע [מג\"א קע\"ג. וססקע\"ט. ושל\"א]. כמו כן בבהמה [ועי' ד\"מ בי\"ד סשי\"ו]. ואפ\"ה מדהיה בזמן נתינת התורה ממית לבהמה. לא על זה צותה תורה. ומה\"ט גם העלין הקטנים הנ\"ל. אע\"ג שהן עבות. עכ\"פ מדהוכחנו שאינן אסא. דלמא הרדופני או שאר סם המות הוא: ",
+            "כך כ' רתוי\"ט. ולפעד\"נ מדנקט ברישא גבי לב לבית חללו. ובהמסס וביהכ\"ו נקט שנקבו לחוץ. על כרחך. אי משום דבהמסס וביהכ\"ו שנקבו זל\"ז הרי נמי נקבו לבית חללו והרי כשר. ואי משום דבהמסס וביהכ\"ו מצוי טפי שינקב מבפנים לחוץ. דרוב בליעות דרך הושע. משא\"כ בלב מצוי טפי שינקב מחוץ לפנים ע\"י מחט. א\"כ צריך לאשמועינן הכא שפיר בלב. דאי מרישא סד\"א דהאי לבית חללו דנקט בלב לא שניקב מעל\"ע. רק ר\"ל למול חללו דהיינו שפי המחט נגד חללו. אף שלא ניקב מעל\"ע יאסר. דהרי בכל דוכתה בניקב במחט מצד א' שלא מעל\"ע. ויש קורט דם נגד פי המחט בצד האחר טריפה [כלעיל סי' ד']. א\"כ סד\"א דגבי לב נמי אף שניקב שלא לחללו נטרף. דהרי חללו מלא דם. ואולי יש קורט דם נגד פי המחט. קמ\"ל הכא דכל שלא ניקב לחלל כשר. [ועי' ש\"ך ססי' מ]. והא דלא נקט הכא נמי נקבו ג' חללי הלב זל\"ז כשר. כדנקט גבי המסס וביה\"כ. נ\"ל משום דזהו פשיטא דהרי אבר א' הוא. משא\"כ המסס וביהכ\"ו ב' אברים הם וב' דפנות ביניהם א): ",
+            "ותמוה דמדעכ\"פ אסורה משום סכנה. מה נ\"מ דמותרת משום טריפה. ואי\"ל דנ\"מ דבאכלו ממנה כמה בנ\"א ולא הסתכנו. דמשום ספק סכנה מותרת. דמדלא מתו מוכח שלא הפעיל הארס ולא נבלע בגופה. אבל משום ספק איסור היתה אסורה. ליתא. דהרי אמרי' (בע\"ז ד\"ל ע\"א) דאפילו אכלו הרבה ממנה ולא מתו אסור משום סכנה. ודוחק לומר דנ\"מ למלקות. דהרי הובא דין זה בי\"ד (סי' ס' ס\"ב) ומה נ\"מ בזה לדידן. ונ'\"ל דנ\"מ לחומרא ולקולא. דספק ספיקא באיסורא לקולא. ובסכנה מחמרינין (כיומא דפ\"ג א'). וכ\"כ לענין בישול בס'. באיסורא לקולא. אבל בסכנה. לרט\"ז (י\"ד קט\"ז סק\"ב) לא מהני ביטול. ואפי' לרפ\"ח (שם). ולתשובת חו\"י (סי' ס\"ד) דגם בסכנה בטל בס'. נ\"ל דעכ\"פ מודו דלא בטל ברוב ביבש ביבש. משא\"כ באיסור בטל ברוב ביבש ביבש. אמנם יש עוד נ\"מ לקולא. דבבליעת כלים. באיסורא טעם כעיקר דאורייתא. אבל בסכנה מקלינן בכה\"ג (כי\"ד צ\"ה רט\"ז סק\"ג). וכ\"כ בנמלחו יחד באיסורא אסור. ובסכנה שרי (כת\"ח כלל כ' דין ט\"ו). מיהו בהנך תרתי יש לחלק. די\"ל דוקא בהתירא בלע. כדגים בבשר. מקלינן בבליעת כלים ובמליחה. משא\"כ הכא איסורא בלע: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דלת\"ק אצטריך מלת טמאה לרבות קרנה ושערה בחיבורין שיטמאו כדאמרי' להדיא בת\"כ [עי' בילקוט ויקרא תע\"א). אמנם ק\"ל הא תינח לתוס' (סוכה ל\"א א) דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג\"ש. א\"כ מוכיח ריה\"ג שפיר מהך קרא דלא נידון ההיקישא דת\"ק. אבל לרש\"י התם דכל הי\"ג מדות הלממ\"ס הן. חוץ מק\"ו שניתן לדרוש מעצמו. א\"כ ק' לפי הך דרשא דריה\"ג. א\"כ מה נעשה להיקישא דת\"ק. ואף שי\"ל שריה\"ג לא קבל הך היקש מרבוי. עכ\"פ ק' דלקבלו מת\"ק. וזה כעין קו' תו' בג\"ש (שבת דצ\"ז א'). ודוחק לומר שגם מניין ההיקשים היה מסור להם. כעין תי' התו' התם במניין הג\"ש. ונ\"ל ע\"פ מ\"ש במגילת סתרים שלי. במאי דאמרינן (נדה כ\"ב ב) דג\"ש שהיא מופנה מב' צדדי' למדין ואין משיבין. וכשמופנה מצ\"א למדין ומשיבין. וכשאינה מופנה כלל אין למדין אותה כלל. וק' הרי ג\"ש לכ\"ע אין אדם דן אא\"כ קבלה מרבו א\"כ למאי נ\"מ אם מופנה היא או לאו. וע\"כ צ\"ל שג\"ש סתם נתנה מסיני. שכל מקום שנכתב מלה פלונית ילפינן להו מהדדי. אבל לא נמסר מסיני באיזה מקום ולעניין איזה דין נילף להו מהדדי. ויש רמז לזה בתוס' (שבת קל\"א ב ד\"ה סד\"א. ומנחות כ\"ז א ד\"ה לא). ומסתבר לע\"ד דה\"ה היקש. סתם נמסר מסיני. ולא נמסר באיזה מקום ולאיזה עניין נילף להו מהדדי. ולפי זה אפי' במקום שמודים ב' מ\"ד בג\"ש א' או בהיקש אחד. אפ\"ה י\"ל דפליגי אם נילף להו מהדדי לעניין זה. דאע\"ג דקיי\"ל אין ג\"ש למחצה (כזבחים דמ\"ח) ואין היקש למחצה (ככריתות דכ\"ב ב). היכא דלא מסתבר לא אמרינן הכי (כתוס' יבמות דפ\"ו א. ותוס' נדרים ד\"ז א). לפיכך י\"ל דחד מ\"ד לא מסתבר ליה למילף הך מלתא בהג\"ש וההיקש. ולא ס\"ל בי' אין ג\"ש והיקש למחצה. א\"כ י\"ל במתני' נמי. אף שגם ריה\"ג ס\"ל ההיקש של הת\"ק. עכ\"פ מדהי' ההיקש רק סתם מקובל מסיני. דילפי טהורה וטמאה מהדדי. ס\"ל לת\"ק דלעניין זה ילפינן להו מהדדי שבשניהן יהי' הולד שמת במעיהן טהור. ולריה\"ג לא השוו לעניין זה. מדכתיב נפש כי תגע בנבילת בהמה טמאה. על כרחך שההיקש הוא שנילף להו מהדדי לעניין אחר. עוד י\"ל מדיש כמה ג\"ש והיקישים שאינו רק אסמכתא בעלמא (כתוס' קידושין ד\"כ ע\"ב. ורש\"י מ\"ק ד\"ד א). וכ\"כ מגילה (ד\"ב ב) ג\"ש פרזי פרזי. וכן היקש מצינו כן (תענית כ\"ז א). א\"כ אף אם נימא דת\"ק וריה\"ג ס\"ל כמ\"ד דטומאה בלועה מטמא מדאו' (כתוס' הכא). אפ\"ה י\"ל דהיקישא דהכא. וג\"ש במסכת שבת הנ\"ל. כולן רק אסמכתא בעלמא הן. והדין שהיה מקובל להן מדאורייתא אסמכוהו אקרא. ובהא מתורץ נמי מה דק' ארש\"י סוכה הנ\"ל. מדאמרינן (חולין דע\"ח א) דילפינן או\"ב מקדשים בהיקש. ומקשינן דנקיש להו נמי לעניין כלאים שלא ינהג בהן חו\"ב כבקדשים. וק' מה קו' דלמא משום דלעניין כלאים לא היה מקובל הלממ\"ס. אע\"כ דהאי היקישא נמי אסמכתא בעלמא הוא. או כמו שתרצנו בתירוץ קמא. וכ\"כ אמרינן (גיטין מ\"א ב) מר סבר ג\"ש עדיף ומ\"ס היקישא עדיף. וק' והאיך אפשר לומר כן והרי שניהם הלממ\"ס. אע\"כ או כתירוצנו קמא. או דמדיש מהן שהן אסמכתא בעלמא פליגי אי מסתבר טפי הך אסמכת�� או אידך אסמכתא: ",
+            "וכ\"כ נמי בנ\"ב ס\"כ. ובמהדורא בתרא שלו כ\"ג. דבנדבקו כתולדתן א\"צ בדיקה בניבין. ונ\"ל ראיה מגף שנשבר סמוך לגוף. דג\"כ חיישי' שם לנקיבת הריאה [ולב\"ח ולש\"ד חיישי' גם לעיכל ניבא שם. ואפ\"ה בחזרו השברים ונדבקו כתולדותן מכשרינן בהפ\"מ. דמדנדבקו כתולדתן הו\"ל כלא נשבר כלל. ומ\"ש שם בש\"ד בשם כרו\"פ דחלילה להקל. במחכ\"ת. כוונת הכרו\"פ היינו להקל טפי מהש\"ך להכשיר אף שלא בהפ\"מ [ע\"ש]. ועכ\"פ שמעינן דבגף שנשבר וחזר. ונדבק כתולדתו א\"צ בדיקה בריאה. דאל\"כ א\"א לבדוק אחר נקב בריאה שלא במקום ידוע. וע\"כ דה\"ט דבנדבק כתולדתו הו\"ל כלא נשבר כלל. א\"כ ה\"נ בקולית בחזר ונקשר יפה א\"צ בדיקה בניבין מה\"ט. אבל בנדבקו יחד שלא כתולדתן וכ\"ש בלא נדבקו כלל. אף ע\"ג שעור ובשר שלימין סביב. דכשר עכ\"פ בהפ\"מ צריך על כל פנים לבדוק בניבין. וכן משמע משפתי דעת [נ\"ה סק\"ה] דהרי רמ\"א שם כתב דקולית שנשבר סמוך לגוף טריפה שלא בהפ\"מ אפילו חזרו ונדבקו השברים. דחיישינן דאיעכל ניבא. וכתב עליו הש\"ך דרמ\"א מיירי אף בנדבקו כתולדתן. והקשה עליו השפתי דעת. דפשיטא דבהכי מיירי רמ\"א. דאי בלא נדבק כתולדתן. ל\"ל טעמא דטריפה משום איעכל ניבא. הרי בל\"ז טריפה באין הפ\"מ משום שבירת העצם שם. ואפי' היה רחוק מהגוף. ותירץ דאי משום שבירת העצם הוה סגי בשעור ובשר שלימין. ור\"ל שא\"צ לבדוק הניבין. משא\"כ בדחיישינן משום איעכול. כשמכשירין בהפ\"מ בנדבקו שלא כתולדתן צריך עכ\"פ לבדוק הניבין. וכ\"כ מוכח מדברי השפתי דעת [נ\"ה סקי\"ד] שכ' דבנדבקו שלא כתולדתן צריך בדיקה בניבין לש\"ך. דהרי כתב שם דצ\"ע להכשיר כן. מדהו\"ל ב' קולות. א' דנימא דבקיאינן בעיכול ניבא וכו'. עכ\"ל. הרי דמצריך בפירוש בדיקה בניבין. אולם מ\"ש דצ\"ע להתיר מדהו\"ל בי' קולות תמוה בעיני. דהן אמת דקיי\"ל ב' קולות לא מקלינן [כי\"ד קצ\"ט ז']. ומזה למד רט\"ז [י\"ד סס\"י צ\"א] לומר גם שם כן. ולפע\"ד ילפי הך מלתא רבעתו\"ס והרא\"ש [נדה דס\"ז ב]. ממה דקיי\"ל דכל תרתי לרעותא לחומרא [בסי' ל\"ז]. ולפע\"ד גם זה מקורו א) בש\"ס [תמורה דכ\"א ב] דלהכי רק בחטאת שאבדה ונמצאת גם בעלת מום תמות ולא תרעה. מדהו\"ל תרתי לרעותא. וכמ\"ש רש\"י שם [סוף ע\"ב]. אמנם ק\"ל הרי בכל ב' לרעותא צריך שיעידו ב' הריעותות עדות מכוונת ושיעמדו ב' הריעותות במקום אחד. וכמ\"ש המשבצות בעצמו [בי\"ד סי' ל\"ז בדיני תרתי לרעותא]. ומהא שפיר ילפינן [בי\"ד סי' קצ\"ט] דלא מקלינן ב' קולות בחד טבילה. וכ\"כ בב' הקולות באותה הבלוע [כרט\"ז ססי' צ\"א]. אבל הכא הך קולא דנבדק באיעכל ניביה לא תלי כלל באידך קולא להקל בשהעור שלם. ואינן מענין אחד כלל. לכן נ\"ל דהמיקל בכה\"ג כש\"ך. לעת הצורך והפסד קצת. לא הפסיד. "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "והא דלא נקט ר\"מ רבותא. דאף בחלב שהוא חמור ובכרת אפ\"ה א\"נ. דהרי קיי\"ל דהחשוד לקל אינו חשוד לחמור [כי\"ד קי\"ט]. נ\"ל דמשום דר\"מ לטעמיה דס\"ל החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה ולא שני לי' בין קל לחמור [כבכורות ד\"ל ע\"ב]. ואע\"ג דע\"כ הכא אין דינו כחשוד דעלמא. דא\"כ גם אבשר כשר לא יהא נאמן לר\"מ מה\"ט. עכ\"פ לר\"מ דינו כחשוד בכל מלתא דאית ביה טרחא לבקשו. א\"כ מדחשוד אטרחת גיד חשוד נמי אטרחת חלב. אע\"ג דחמור ממנו. אבל נקט גיד לרבותא איפכא. דאפי' בגיד שיש ממנו שאסור רק מדרבנן. דהרי מן התורה אינו אסור רק מה שעל הכף [רמב\"ם פ\"ח ממאכלות אסורות]. אפ\"ה חיישינן בכולו ולא חשבינן ליה כספק דרבנן לקולא. והיינו אי נימא דחוטי וקרומי חלב ודם. אסורים מד��ורייתא. רק דמחשבו כחצי שעור. אלא אפילו נימא דאסורים רק מד\"ס וכמו שמסתפק הרמב\"ם [פ\"ז ממ\"א הט\"ז]. אפ\"ה י\"ל דנקט ר\"מ גיד לרבותא. אע\"ג שאין הטבח מרוויח ע\"י שיניח הגידין בבשר שהרי גם כשיחשוב הקונה שהן גידין כשרין. לא יוסיף עי\"ז בדמי המקח שהרי בין שהגיד כשר או אסור. דרך לזרקו [כתוס' פסחים פ\"ג ב' ד\"ה אי]. אפ\"ה חשדינן להטבח שלא יטריח א\"ע לחטטו. וכ\"ש בחלב שמרוויח הטבח ע\"י שיניחו בבשר כי יחשוב הקונה שהוא שומן. ויוסיף בדמי מקחו. מכ\"ש שחשדינן להטבח שלא ינקרו. מדאיכא תרתי. טרחא והפסד ממון: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "והא דנקט שתחבן בקיסם. והרי כיון שנתק הב' חצאי זיתים מהעור שא\"א תו לומר העור מבטלן. מטמאי גם בלי חיבור קיסם. י\"ל דרצה רק לאשמעינן שהסיטן כאחת. לאפוקי בזא\"ז. ונקט קיסם דוגמת עור דפליג ר\"ע. קמ\"ל דבקיסם מודה. כך כ' רבעתו\"ס. ונ\"ל דגם רש\"י ס\"ל דב' מגעות מצטרפות דהרי כ' במשנה א' לר' יהודה באלל מכונס דמטמאה. דמיירי שנגע בהאלל. וכלעיל סי' י\"ח ונ\"ל דדייק כן מדנקט ר\"י סתמא. וגם מש\"ס כאן [קכ\"ד ב'] מוכח כן. דאמרינן בפירוש דר\"ע ס\"ל כרבנן דר' דוסא דב' מגעות מצטרפות. ואילה\"ק מ\"ש ממלא תרווד רקב שאינו מטמא במגע מדא\"א ליגע בהן בבת אחת מדאינן גוף אחד [כחולין קכ\"ה ב']. אלמא ב' מגעות אין מצטרפות. נ\"ל דזה דוקא בתרווד רקב שהוא אבק דק כקמח. ולפיכך א\"א שיגע בכולו. דהרי אפילו ירדד ויפזר המלא תרווד רקב. ויגע בגופו בכולו בבת אחת. אפ\"ה א\"א שירדדו כל כך עד שיהיה כל קרטן וקרטן שבאבק ההוא מונח לבד ויגע בכולן. אבל בשאר מילי מגע ומגע מצטרף. ואע\"ג דבתוספתא פ\"ד דאהלות [והביאה הר\"ש במשניות ספ\"ב דאהלות] מדמה רבי יוסי ב' חצאי זיתים לתרווד רקב. דשניהן אמ\"ט במגע. אלמא דאף בב' חצאי זיתים אף דאפשר שפיר ליגע בשניהן כאחת. אפ\"ה אין מגען מצטרף. י\"ל דהיינו לר' יוסי שם. אבל אנן הרי קיי\"ל כרבנן דר' דוסא [אהלות פ\"ג מ\"א]. דבנגע בב' חצאי זיתים מצטרף. וכ\"כ קיי\"ל כרבנן ברובע קב עצמות שחוקים דמטמאין במגע [ועי' ר\"ש פ\"ב דאהלות מ\"ב]. מכל זה מוכח דכל שאינו דק כאבק של תרווד רקב. ואפשר שיגע בכל קורט וקורט. מצטרף מגע ומגע. אמנם דברי הרמב\"ם תמוה. דהרי [בפ\"א מאה\"ט הי\"ב] פסק דב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם אמ\"ט במגע. וכפשטות משמעות המשנה דרק בהיסט מטמא. והן אמת. דלפ\"ז שפיר נקטה מתני' שתחבן בקיסם לרבותא דדיוקא. דהא במגע אפילו תחבן בקיסם אמ\"ט. דחיבורי אדם אינן חיבור. אבל התימה הוא דהכא פסק דמגע ומגע אמ\"צ. וכן פסק נמי בתרווד רקב [בפ\"ב מטו\"מ הי\"א]. דאמ\"ט במגע מה\"ט. וכפי הנראה גם בעצמות שחוקים ל\"ל הכי. דהרי פסק [בפ\"ב מטו\"מ ה\"ד] שמטמאין באוהל ובמשא. משמע אבל במגע לא. אלמא דס\"ל דבין במת או בנבילה אמרי' דאפילו בגופי' שאינן דק כאבק. אפ\"ה מגע ומגע אמ\"צ. וק' הרי הוא עצמו פסק [בפ\"ד מטו\"מ הי\"ד] דבנגע בב' חצאי זיתים. נטמא. אלמא דמגע ומגע מצטרף. ותו ק' דהרי הרמב\"ם פסק בזה כר\"ע מחבירו. וכך כ' גם רכ\"מ. והרי בש\"ס כאן [קכ\"ד ב'] אמרינן בפירוש דר\"ע כרבנן דר' דוסא ס\"ל דב' מגעות מצטרפות. וצ\"ע. אבל אילה\"ק לרמב\"ם שם דפתח ותנא דלהכי ב' חצאי זיתים שדבוקים בעור אמ\"ט. משום שהעור מבטלן. וא\"כ למה צריך הרמב\"ם תו לומר טעמא דכל שאמ\"ט במגע אמ\"ט במשא. הרי בל\"ז סגי בטעמא דהעור מבטלן. ואף דבש\"ס [קכ\"ד ב' ] נמי אמרינן הכי לר\"ע דס\"ל עור מבטלן. ואפ\"ה נקט נמי ה\"ט דכל שאמ\"ט במגע אמ\"ט במשא. כבר כ' רש\"י שם [בד\"ה לא בא] דרק לר' ישמעאל לשטתיה מהדר ר\"ע. אבל לרמב\"ם דפסק באמת כר\"ע דעור מבטלן. תו לא אצטריך לטעמא דכל שאמ\"ט וכו'. נ\"ל דלהרמב\"ם ר\"ע לאו לשטתי' דר'. ישמעאל נקט הך טעמא דכל שאמ\"ט במגע אמ\"ט במשא. אלא איהו גופי' צריך להאי טעמא לעניין משא. דרק לעניין ב' מגעות סגי בטעמא שהעור המבדיל ביניהם מבטלן. מדנגע ב' חצאי זיתים. אבל לעניין משא. דעכ\"פ נשא זית שלם לא שייך לומר שהעור מבטלן: ",
+            "ורתוי\"ט כתב כאן שזה טענה גדולה נגד מאמיני הקדמות. ולכאורה תמוה. דהרי הכא יש מיש הוא. ומה זו ראיה למאמיני התחלה שאומרין שהכל נברא יש מאין. אבל נ\"ל דר\"ל דהרי בהדומם אין בו שום חיות. ואעפ\"כ יתהווה ממנו חי וזה דוגמת מעשה בראשית שנוצרו כולם מהאדמה וכמ\"ש תוציא הארץ נפש חיה למינה. ומאמיני הקדמות שכופרים בתורה אומרים שכך היה לעולמים חי מוליד חי. אולם אין להביא ראיה מכל ביצה. שאפרוח נולד מדומם. דהתם הך דומם גופיה יצא מחי. ואני שמעתי אפיקורסים מלגלגין על בריה זו שנזכרת כאן ובסנהדרין [דצ\"א א']. ומכחישים ואומרים שאינה במציאות כלל לכן ראיתי להזכיר כאן מה שמ\"כ בספר אשכנזי שחיבר חכם אחד מפורסם בחכמי האומות. ושמו. לינק. בספרו הנקרא אורוועלט חלק א' עמוד 327. שנמצא בריה כזאת בארץ מצרים במחוז טחעבאיס. ונקראת העכבר ההיא בלשון מצרים דיפוס יאקולוס . ובל\"א שפרינגמויז. אשר החלק שלפניה ראש וחזה וידיה מתוארים יפה. ואחוריה עדיין מגולמים ברגבי ארץ. עד אחר איזה ימים. תתהפך כולה לבשר. ואומר. מה רבו מעשיך ה': "
+        ],
+        [
+            "[ודוקא במתנות דכתיב סתמא סד\"א למילף הך ק\"ו [ועי' תוס' ד\"ה הזרוע]. אבל אי\"ל דלחייבי קדשים בבכורה מכח האי ק\"ו. ליתא. דהרי פרט הכתוב בבכורה מצאנך. ולא בקדשים. ועוד תקדיש כתיב ולא שכבר קדש [ועי' רש\"י הכא ד\"ה פטורין מן הבכורה]. אמנם בש\"ס מקשינן ל\"ל קרא למפטר קדשים ממתנות. הרי הק\"ו איכא למפרך. דמה לחולין שכן נכנס לדיר להתעשר. והקשו רבעתו\"ס דהומ\"ל כלאים וטריפה יוכיח. שאין נכנסין לדיר להתעשר וחייבין במתנות והקשה לי עליהן גיסי הרב המאה\"ג מהו' אלחנן שליט\"א דיינא דק\"ק ברלין. הרי טריפה באמת פטור ממתנות [כלקמן קל\"ו ב']. ונ\"ל דה\"ק רבעתו\"ס טריפה יוכיח דאצטריך קרא למפטרה ממתנות. מדכתיב מאת זובחי הזבח [כספרי שהביא רב\"י בי\"ד סי' ס\"א]. ואי נימא דחיוב מתנות בנכנסין לדיר להתעשר תלי'. ל\"ל קרא למפטר טריפה ממתנות. הרי בל\"ז פטורה מדאין נכנסת לדיר להתעשר. אולם תמוהין לפע\"ד בזה דברי רש\"י [לקמן קל\"ו ב'] שכתב ומה\"ט טריפה פטור ממתנות. מדכתיב תתן לו ולא לכלבו. ותמהני מנ\"ל לרש\"י הך ילפותא. והרי בספרי יליף לה מקרא דזובתי זבח. ואי\"ל משום דש\"ס דילן מפיק להך קרא דמאת זובחי הזבח למלתא אחריתא. לעניין שיהא הדין עם הטבח [כלקמן קל\"ב ב']. ליתא. דוכי לא מצינן למימר דש\"ס דילן כספרי ס\"ל. ותרתי יליף מנה. דממלת מאת זובחי דרשינן שיהא דינו עם הטבח. וממלת זבח ילפינן דסתם זבח משמע שראוי לאכילה ולא טריפה שאינה נאכלת. ותו תמוה. דהאי קרא דתתן לו לא כתיב כלל גבי מתנות. רק גבי תרומה וראשית הגז. וילפינן מנה לעניין תרומה שלא יתרום מטמאה על הטהורה. דכתיב תתן לו ולא לאורו [כפסחים דל\"ג א']. וכמו כן ילפינן מנה לענין ראשית הגז. חתן. שיהא כדי נתינה [חולין קל\"ה א'] לו. ולא לשקו [חולין קל\"ז א' ]. אבל האיך נדרשו לעניין מתנות דלא כתיבי בהך קרא כלל. ואת\"ל דילפינן מתנות מתרומות וראשית הגז בהיקש מדסמוכין יחד. ק' הרי רש\"י לשטתי' [סוכה דל\"א א'] לא ניתן לדרש היקש אא\"כ קבלו הלממ\"ס. ואיה המקום שנזכר שנלמד זה ההיקש. ותו דאפי' נימא הכי. עכ'\"פ מי עדיף הלמוד מהמלמד. דהרי בתרומה גופיה דכתיב גביה בפירוש תתן לו. אפ\"ה כשכל הטבל טמא. חייב להפריש ממנו תרומה. ויהי' לכהן להסיקה תחת תבשילו. ולא דרשינן בכה\"ג תתן לו ולא לאורו [כשבת דכ\"ה א']. והאיך נימא במתנות דלא כתיב גבייהו בפירוש תתן לו. ואפ\"ה נדרש. שכשכל הבהמה טריפה. תתן לו ולא לכלבו. ואפי' נימא כר\"ן [חולין דש\"ז ב'] שכתב דטריפה פטור ממתנות דכתיב ונתן לכהן. ק' דאף דזה יתיישב קצת טפי. דבאמת גבי מתנות כתיב ונתן לכהן. עכ\"פ ק' דמ\"ש גבי תרומה טמאה. דאע\"ג דכתיב גבי תרומה תתן לו. והרי לא חזיא לאכילתו. אפ\"ה חייב להפרישה. ולא דרשינן תתן לו ולא לאורו. ומ\"ש גבי מתנות דטריפה דדרשי' ונתן לכהן ולא לכלבו. ודוחק לחלק בין מלת לו למלת לכהן. ואת\"ל דהתם אפקי' קרא. מדכתיב את משמרת תרומותי בב' תרומות הכ' מדבר. אלמא אפשר נמי בתרומה טמאה. דלמא היינו בהופרשה ואח\"כ נטמאה. דסד\"א שלא יהנה בה. להכי אצטריך מלת לך. שלך יהא להסיקה תחת תבשילך [עי' תוס' שבת כ\"ה א' ד\"ה אחת]. אבל מנ\"ל שיהא חייב להפריש כשהטבל טמא דמ\"ש מבהמה טריפה דפטור ממתנות. וצ\"ע. ותו תמה גם בני הרב המאה\"ג מוה' ברוך יצחק שליט\"א הגאבדק\"ק לאנדסבערג. למה לא הביאו הרי\"ף והרמב\"ם (פ\"ט מבכורים) הך דינא דטריפה פטור ממתנות. והוא תלמוד ערוך בלי שום פלוגתא [כלקמן דל\"ו ב'. ונדה דנ\"א א']. ולפע\"ד יש קצת הכרעה לדין זה מתוספתא דמכילתן [פ\"ט] דתנא דהנוחר והמעקר פטור ממתנות. משמע אבל טריפה חייבת במתנות. ואעפ\"כ תמיה גדולה היא. דהרי הש\"ס לא הביא הך התוספתא. וכבר כתב [של\"ה דת\"ב ב' ד\"ה כשאינה. וכ\"כ רבינו כ\"מ פ\"א מתמורה הי\"ז] דכל תוספתא שלא הובא בש\"ס אין לסמוך עלה. ולא עוד אלא שהש\"ס בב' דוכתא הביא דלא כהתוספתא הנ\"ל. וצ\"ע]: ",
+            "כך מסקנת הש\"ס בסוגיין [דקל\"ד א']. ולפ\"ז הא דתנא בחלה דחייב. ר\"ל דחייב להפרישה ואסורה לאכול. אבל לענין נתינתה להכהן. הו\"ל ספק ממונא דלקולא. וכך כ' הירושלמי בפ\"ג דחלה מ\"ו הנ\"ל. וכך כ' רמל\"מ [פ\"ח דבכורים ה\"ט] שימכרנה לכהן. אולם מסתימת הפוסקים [הרמב\"ם שם. וי\"ד סי' ש\"ל] משמע. דחייב לתנה לכהן. ולכאורה נ\"ל דה\"ט לפי מש\"כ תוס' [ב\"מ ד\"ו ב' ד'ה והא] בספק בכור דכיון דאסור בגיזה ועבודה. עומד טפי בחזקת כהן. ולהכי כי תקפה אין מוציאין אתו ממנו. א\"כ י\"ל הכא דווקא בבכור דעכ\"פ יש ספק שמא יומם ויהי' מותר לישראל. להכי צריך הכהן עכ\"פ לתפסו. משא\"כ בחלה דאסורא דרבע עלה לא פקע לעולם. מה אמרת דאפשר למתשל עלה. הרי הדרא אז לטבלה. להכי קיימי טפי בחזקת כהן. שצריך לתנה לו אף דלא תפסה. אבל ק\"ל מ\"ש מתרומה של המסופק אם הוא כהן. דמפריש התרומה והיא שלו [כסוף פי\"א דיבמות]. ה\"נ הו\"ל להפריש החלה ולמכרה לכהן. ונ\"ל ע\"פ מ\"ש במשבצות [י\"ד פ\"א סק\"ג]. דאף דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא. עכ\"פ היכא דליכא למיזל בתר חזקה דמעיקרא. א'לינן בתר חזקה דהשתא: א\"כ אף לפי מ\"ש לעיל דמשום האיסורא דרבע אחלה. מוקמינן לה בחזקת כהן טפי מבחזקת בעליה. היינו דוקא בגר. שהבעלים השתא בר חיובא. להכי אף דחזקתי' דמעיקרא לפטור היתה. עכ\"פ בהעיסה גופה שעליה רבע האיסור. בה ליכא חזקה דמעיקרא לפטור. דאימא נלושה כשכבר היה גר. ומדאיכא נמי חזקת גברא השתא לחיוב. דומה לחיוב וודאי ופטור ספק דאין ספק מוציא מידי וודאי [כח\"מ ע\"ה ס\"ט]. אבל בסוף פי\"א דיבמות. אין הספק בהתרומה רק בהנותן. ולגביה אין חזקת חיוב מעולם. בין השתא בין מעיקרא. להכי שפיר אמרינן הממע\"ה: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס קאמר איסי מתני ליה לברי' דר' יוחנן. רחלים. א\"ל ר' יוחנן אתניי' רחלות. א\"ל כדכתיב. רחלים מאתים. א\"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ותמוה הרי אשכחנא גם בלשון חכמים [פ\"ד דשבת מ\"ד] אין הרחלים יוצאות חנונות. והרי התם מתלתא טעמי הו\"ל למתני רחלות. חדא מדבאמת התם בנקיבות קמיירי. וכדקאמר בש\"ס התם. אי הכי זכרים נמי. וכדמוכח נמי מלישנא דמתני' התם. דנקט לעיל מנה הזכרים יוצאים ש\"מ דהך בבא דרחלים בנקיבות קמיירי ותו דהרי במין כבשים גם זכרים נקראו בלשון חכמים רחלות. וכדקאמר הכא. ותו דנקט לשון מסורס. רחלים יוצאות. דלא דמו לעזים דנקט נמי התם עזים יוצאות. דעזים שאני שהנקיבות נקראו במשקל זכרים כמו יונים. וכדומה. משא\"כ בכבשים הרי הוא איפכא. דכל שאין מקפיד על המין אם זכר או נקיבה. נקראו בל' חכמים רחלות. וודאי ראוי למנקט רחלות יוצאות. ולא לשון מסורס. ואת\"ל הרי עיקר טעמא דאסור התם. אינו משום דלמא נפל ואתא לאתויי *). דא\"כ פשיטא. וכדקאמר התם בש\"ס [דנ\"ג א'] אלא הטעם דאסור. דמשום דאינה מצטערת הרבה מהתולעים שבראשה. הו\"ל כלתענוג לה. וכל דרק לתענוג לבהמה אסור [וכש\"ס דנ\"ג ב' וא\"ח של\"ב]. א\"כ י\"ל דמה\"ט נמי נקט תנא רחלים יוצאות בלשון מסורס. לגלויי. דרק בנקיבות חזקות כזכרים מיירי. שאינן מצטערות הרבה בהתולעים. הא במצטערות הרבה. הו\"ל כרפואה ושרי [וכא\"ח שם]. עכ\"ל הרי נמי תנינן בפ\"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב\"ז. והרי התם נמי אין חילוק בין זכרים לנקיבות. ואפ\"ה תני רחלים. ונ\"ל דהתם נמי בכיוון נקט תנא לשון רחלים. לאשמעינן דדוקא בששערן קשה כזכרים קמיירי. ששערן קשה קצת יותר משל נקיבות. דאז אפשר שיתערב יפה עם צמר גמלים שג\"כ קשה קצת. אבל בצמר רחלות נקיבות שרכות ביותר. לא בטל. דמדניכר במקומו בין צמר גמלים הקשה. כל כה\"ג לא בטל [כי\"ד צ\"ט]. ואפשר עוד דמ\"ש ר' יוחנן לשון תורה לחוד ול\"ח לחוד. ר\"ל דבלשון תורה נקראו בכל מקום רחלים. אבל בלשון חכמים נקראו לפעמים רחלים. ולפעמים רחלות. והכא נקט התנא לשון רחלות. והרי חייב אדם לומר בלשון רבו [כהוריות פ\"א מ\"ג]. וזה היה כל הקפידא של ר' יוחנן על איסי: "
+        ],
+        [
+            "והנה רבותינו מפרשי המשניות לא פירשו לנו מה הם ביצים מוזרות. וגם הערוך ערך מזר. הביא לשון המשנה ולא פירשה לנו. ומה שפירשנו שר\"ל מושחתות. הוא על דעת הר\"ן הכא ברי\"ף. אמנם רש\"י ברי\"ף כ' וז\"ל שישבה עליהם תרנגולת ואינן ראויין עוד. כוונת רבינו שע\"י שישבה עליהן התרנגולת נשחתו. ולא זכיתי להבין. דאע\"ג שכשישבה עליהן האם אינן ראויין לאכילה. עכ\"פ בני קיימא הן. שיצאו מהם אפרוחים כשתשב עליהן אמן זמן זמנם זמניהם. וא\"כ אמאי יפטור מלשלח. ולכאורה יש ליישב. ע\"פ מ\"ש [חולין דס\"ד ב'] דאמרינן התם ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם. ופי' רש\"י שם. ביצים הנולדות מדספנא מארעא וישבה עליהן התרנגולת ימים רבים. ור\"ל ע\"י שישבה עליהן ימים רבים נשחתו מדהן מדספנא מארעא שאין אפרוח נולד מהן. וא\"כ י\"ל דזה נמי כוונת רש\"י הכא בשליח הקן. וס\"ל לרש\"י דאם היו הביצים מדספנא מארעא ולא היו נשחתים. באמת היה חייב בשלוח הקן. מדראויין על כל פנים לאכילה. אבל מדישבה עליהן התרנגולת ונתקלקלו עד שאינן ראויין לאכילה. והרי גם להוציא אפרוחים אינן ראויין. להכי פטור מלשלח. אולם לפע\"ד זה דוחק לפרש הכא בשלוח הקן דמיירי בדספנא מארעא. דבשלמא אי מיירי בכל ביעי דעלמא שנשחתו. אילה\"ק דמי י��דע אם הם נשחתות. די\"ל דמיירי דעבר ולקח האם והביצים. או ששלחה וחזרה. ושבר הביצים ומצאן מושחתים. דאז פטור מלשלח האם. אבל אי נימא דמוזרות היינו דספנא מארעא שנשחתו. ק' דמאן לימא לן בעוף הפקר אם ביציו הן מדספנא מארעא או לא. ואפי' נדחק ונאמר דמיירי בתרנגולת בייתי שברחה כלעיל סי' ג'. ואין תרנגול זכר מצוי תוך ס' בתי [כביצה ד\"ז ע\"ב] עכ\"פ למה צריך לאוקמא שנשחרו ע\"י ישיבת אמן. אפי' לא נשחתו. כיון שהם מדספנא מארעא שאינן ראויין להוציא אפרוחים לפע\"ד פטור מלשלח. מדאין הביצים דומיא דאפרוחין. והרי הוקשו אהדדי. ותו אפילו נימא דגם ספנא מארעא דוקא בנשחתו פטור מלשלח. עכ\"פ ק' מה מכריח לרש\"י לומר שנשחתו ע\"י ישיבת אמן עליהן. אפילו נשחתו ע\"י קור וחום וכדומה נמי פטור מלשלח. דמ\"ש מביצים דעלמא שכשנשחתו בכל גוונא. פטור מלשלח. ותו דגם בסוגיא דחולין הנ\"ל [דס\"ד ב'] אי אפשר לאוקמא בדספנא מארעא. דהרי קאמר בסיפא נמצא עליו קורט דם. זורק הדם ואוכל השאר. וקאמר עלה ר' ירמיה. דזהו דוקא בשלא נתפשט הדם חוץ לקשר. ור' חייא מחלק בין שנמצא דם על החלבון או על החלמון. דבשנמצא הדם חוץ לקשר או על החלבין. שדי תיכלא בכולה. וכולה אסור. ואי נימא דברייתא איירי בדספנא מארעא. אפילו בנתפשט הדם חוץ לקשר או גם על החלבון הול\"ל דיזרוק הדם ויאכל השאר. דהרי אין אפרוח נולד ממנו. וכן פסק באמת הש\"ך בי\"ד [סי' ס\"ו סקי\"ד] ואת\"ל דרש\"י לא ס\"ל בהא כש\"ך הנ\"ל. אלא מדסתם הש\"ס משמע דאפילו בדספנא מארעא בנמצא שנתפשט הדם חוץ לקשר כולו אסור. דאע\"ג שלא יהא אפרוח נוצר ממנו. עכ\"פ מדהתפשט כל כך. סופו להתהפך כולו לדם. ודנינן לכולה ביצה כדם. דומיא דטריפות דאמרינן כל שסוכו לנקוב כנקוב דמי. א\"כ הא דנקט רש\"י התם דספנא מארעא. לרבותא נקט הכי. דגם בדספנא הדין כן דבנתפשט הדם חוץ לקשר כולה אסורה. עכ\"פ הכא בשלוח הקן דליכא למימר דלרבותא נקט ספנא מארעא שנשחתו דפטור משלוח. דאדרבה. בביעי דעלמא איכא רבותא. אע\"ג שקודם שנשחתו היו ראוין לגדל אפרוחים אפ\"ה פטור מלשלח. ע\"כ הא דנקט דספנא מארעא לדיוקא נקט הכי. וק' שפיר מה דחק לן לאוקמא הכא דוקא בדספנא מארעא שנתקלקלו ע\"י ישיבת אמן עליהן. הרי אף שאר ביצים שנתקלקלו ע\"י קור או חום וכדומה. כיון שאינן בני קיימא להוציא מהן אפרוחים פטור מלשלח. אע\"כ דרש\"י לא מיירי הכא בדספנא מארעא. וא\"כ הדר ק' לדוכתא דל\"ל לרש\"י למנקט שנתקלקלו ע\"י ישיבת אמן עליהן. דהאיך אפשר שיתקלקלו עי\"ז מלהוציא אפרוחים. אדרבה. ודוחק לומר דמ\"ש רש\"י שישבה אמן עליהן נקט רק משום דאל\"כ אפילו בביצים בריאות פטור מלשלח. מדכתיב והאם רובצת. אבל אי הכי. מאי קמ\"ל רש\"י. מתני' היא [לעיל מ\"ג]. וצ\"ע. אולם כל זה לפרש ענין מוזרות מה הוא דר\"ל נשחתות. אבל גם פי' המלה לא פירשו לנו רבותינו. והערוך ערך זמר. הביא המדרש. למה נקרא שמו זמרי שהזמיר בשרו כביצה מוזרת. פי' שהחשיך מראיתו כביצה מוזרת. עכ\"ל. ולא ידענא אם כוונת רבינו שגם ביצה מוזרת ר\"ל שמראית הביצה חשוכה קליפתה. ככל ביצה מוסרחת שדרכה כך. וא\"כ יהיה מלת זמר ומזר. כמלת כבש וכשב. שמלה שלמה. שאותיות השורש שלהן הפוכים. ואם כך כוונת רבינו לא ידענו איך יהיה משמעות המלה לשון חושך. [אב\"י גם בבכורות [דנ\"ז ב'] פי' רש\"י מוזרתא טורניק בלע\"ז. ולדעתי הוא מלת terne בלשון צרפית שפירושו מאטט, טריב. ונ\"ל שמלת מוזר הוא כמו מוזהר. ור\"ל (שאבד) [שהוסר] זוהר שלו. כמו ודשנו את המזבח שר\"ל יסירו הדשן. עכ\"ל בני שליט\"א]. אמנם בי\"ד [סי' ס\"ו] פי' רמ\"א שנעשו כעין מטווה. ונ\"ל דהוא לפ\"ז מלשון נשים המוזרות בלבנה [גיטין דפ\"ט א']. שפי' רש\"י שם טוות [אב\"י כך כתב בפירוש הר\"ן בפרק אלו טריפות. דביצים מוזרות. הוא מלשון מוזרות בלבנה. עכ\"ל בני שליט\"א]. וא\"כ לפע\"ד יהיה שורש המלה יזר רק דהתם נקוד המ\"ם בחולם. מדהוא ההפעיל מנחי פ\"א יו\"ד. והכא נקוד המ\"ם במלאפום מדהוא ההפעל. ור\"ל שהחלבון והחלמון שזורים תוך הביצה כעין חוטים מגובלין ושזורים.. ככל דרך ביצה שנסרחה. אולם לפע\"ד ל\"מ יהיה שורש המלה זור. ונמצא ממש אצל ביצים. כמו ותשכת כי רגל תזורה [איוב ל\"ט]. שפירשו המפרשים שם לשון כיבוש ודריכה. וה\"נ ר\"ל הכא שע\"י שנסרחו הביצים נכבוש ונילוש החלבון והחלמון שבתוכה כעיסה מגובלת יחד: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Keritot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אב\"י הקשה בש\"ס (ד\"ג ב') למה לא תני תרי העלאה, מוקטרי אברי פנים ומוקטרי אברי שחוטי חוץ. והקשו בתו' (זבחים ק\"ז א' ד\"ה דאיכא) דלשני דמתני' ריה\"ג היא דפטר מוקטרי חוץ. ול\"מ נ\"ל דלא אפשר דהרי מניינא דל\"ו כריתות דנקט ברישא דמתניתין. היינו לומר שאפילו עשאן כולן בהעלם א' חייב, וכש\"ס כאן, והרי לריה\"ג כששחטן בחוץ תו אינו חייב על העלאה בחוץ. והרי השוחט והמעלה חשיב במתני' בתרתי. ואומר, חכם בני וישמח לבי דאי\"ל דשוחט ומעלה מיירי בב' גופים. ליתא דמדל\"ק השוחט בחוץ והמעלה בחוץ גלי תנא דעתיה דבקרבן א' קמיירי: ",
+            "ונ\"ל דא\"צ שיאמר בפה שעושהו לסוך, אלא בחישב כן סגי שיתחייב קרבן. ואף לבתר מ\"ש תוס' [ב\"מ מ\"ג ב' ד\"ה החושב] דבחושב לשלוח יד או לפגל קרבן, צריך דבור ממש ולא סגי במחשבת הלב. היינו רק היכא שאין עושה מעשה איסור דהרי גם במחשבת פגול, המעשה גופה מצוה היא. משא\"כ הכא המעשה גופה אסור הוא אלא שאינה חייב עליה בלי מחשבה, להכי די במחשבה לחוד, ככל מזיד במעשה איסור שמחייב ע\"י מחשבתו. [אולם רש\"י סתר א\"ע, דבקדושין [מ\"ב ב' ד\"ה לחייב], משמע דאמחשבה לחוד מחייב בפיגול, ובפסחים [ס\"ג א' ד\"ה והכא] כ' רש\"י בפירוש דצריך דבור במפגל וצ\"ע]. ומלת פטום. הוא לשון השמנה בלשון המשנה. כמו שור פטום [ביצה ל\"ח א']. וכ\"כ פטומי מילי בעלמא [ב\"מ ס\"ו א'], ר\"ל משמין ענייניו במילין שאינן בדוקא. וה\"נ ר\"ל שמשמין את השמן עם ריח טוב: ",
+            "אב\"י הנה רתויו\"ט בד\"ה הבא, תמה על הסדר דנקט בכל הלאוין, מן טמא שאכל הקודש עד סוף המשנה. וה\"נ נקט באותו סדר עצמו בפ\"ג דמכות, והוא שלא כסדר שהוזכרו בתורה. ול\"מ נ\"ל, תחלה נקט תנא איסורי אכילה דמצוי טפי, ונקט בהדי כל חד מה שיש לו שייכות עמו. ואח\"כ נקט שאר האיסורים והשייך עמהם. ובכל חד מהנך תרי בבא, נקט תחלה מוקדשים, ואח\"כ שאינן מוקדשין. וזהו סידורן. טמא שאכל קודש. ואגביה נקט בהדיה הבא למקדש, דטומאת מקדש וקדשיו שייכים אהדדי. ואגביה נקט נותר ופגול שהם קדשים שנפסלו. רק אקדם ותנא תחלה חלב, משום דחלב הוא דבר הקרב ע\"ג מזבח. ואיסורו חל קודם איסור נותר ופיגול. ואגב חלב נקט דם כלשון תורה, כל חלב וכל דם. ואקדים איסור נותר לפיגול, דלא כבכל דוכתא דנקט הפגול והנותר והטמא. ה\"ט משום דהכא בעי לאשמעינן חיוב כרת דידהו, והרי כרת דפיגול ילפינן מנותר, בג\"ש דעון עון. ומדאיירי בקרבנות, נקט השוחט והמעלה בחוץ. והדר תנא איסיר אכילה בשאינן מוקדשין. ופתח בחמץ דחמור שאסור אף בהנאה, וצריך ביעור. ואח\"כ נקט איסור אכילה ביו\"כ. ואגביה נקט נמי איסור מלאכה ביו\"כ. אח\"כ נקט תנא שאר חיובי כרת, שהם על מעשה. ונקט תחלה מעשה איסור במוקדשין, מפטם שמן ומפטם קטורת, כמו שהן סמוכים בתורה. והא דלא הסמיך סך גבי מפטם שמן, שהם תרווייהו בחד מלתא. ה\"ט כדאמרינן בש\"ס דרצה להסמיך מפטם שמן למפטם קטורת, לאשמעינן דמה מפטם קטורת לאו בפ\"ע וחייבים עליו כרת, אף מפטם שמן וסך. לאו בפ\"ע וחייבי�� עליו בפ\"ע. ובסוף הכל נקט תנא, אותן שאין נכללים כלל בגדר הראשונים. מדהם מ\"ע, מיהו הקדים מילה לכסיז, דהרי תנא תני מניינא שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחד ואחד, ולהכי אע\"ג דבפסח ומילה ליכא חטאת מדהן עשה, אפ\"ה בעי לאשמעינן באופן שיתחייב על שניהן, כגון שבא תחלה כרת דפסח ואח\"כ כרת דמילה, דאי איפכא שנולד ערל בביתו ולא מלו, פטור מלעשות פסח. ולמאי דקיי\"ל דחיוב כרת רק על הבן [כי\"ד רס\"א], נקט תחלה פסח ואח\"כ מילה, דבמילה אין הכרת חל מיד אחר עיכוב המצוה אלא לכשיגדל, להכי לא נקט לה תנא במתני' רק אחרון לכולם. ",
+            "ואילה\"ק דאע\"ג שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד\"צ ע\"א] , עכ\"פ הכא שלא לצורך עקר ד\"ת לגמרי, דטפי הו\"ל למדרש להו דמדאניסי מחמת היוקר אינן עוברין בבל תאחר, דאונס רחמנא פטריה [כנדרים דכ\"ז א'], ויביאו שאר הקינין לכשיזולו. ול\"ל לפטרן לגמרי. נ\"ל דמשום דאז לא היו שומעות העשירות מלהמתין, ולא יזלו הקינין עדיין. להכי בכל כה\"ג אומרים לאדם חטא בקל להתבטל ממצות עשה, כדי שיזכה חבירך בחמור, שינצלו מכרת, היכא דלא פשע חבירו [כפסחים נ\"ט א']. ואע\"ג דהכא רכב\"ג הוה. ואיהו לשטתיה לא ס\"ל כן [כעירובין ל\"ב ב']. י\"ל דרשב\"ג דהתם אביו של רבי היה, ופליג אזקנו דהכא. ובכל זה מתישב בס\"ד גם קו' התוס' [ב\"ב קס\"ו א']. שמכח קושיתם רצה ר\"ת למחוק מלת ואין, וצ\"ל נכנס ודרש וכו' והשאר עליה חובה, ור\"ל שהנשים טעו וחשבו, שצריכים להביא כל קנותיהן שנתחייבו, קודם שיותרו לאכול קדשים, ולכן נכשלו ולא הביאו אפילו קן א', דלפי דעתם לא הועיל להו הבאת קן א'. ולכן נכנס ודרש שאחר שהביאו רק קן א' מותרים לאכול קדשים, אבל השאר עליהן חובה לכשיוזלו. עוד כתבו שלגירסת הספר דגרס ואין השאר, וכו', צ\"ל כפירוש האשכנזים. דרשב\"ג פליג אבית שמאי ובית הלל [לקמן בש\"ס ד\"ט ב']. וס\"ל דדמי לטבילה שכשחייבת ה' טבילות מה' טומאות, טובלת פעם אחת וטהורה, וה\"נ לה' לידות מביאה רק קן א' ופטורה מהשאר, מדלא אתו על חטא. וע\"ש: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ב. אבל לרמב\"ם [פ\"א ממחוסכ\"פ ה\"ב] גם ת\"ק מודה, דגר קודם הבאת קרבנותיו אסור בקדשים. וכן כ' נמי תוספות בריש מכילתן. ונ\"ל דלרמב\"ם ותוס' הא דקאמר בש\"ס גר כי קא מייתי לאכשורי נפשיה למיעל בקהל, ר\"ל מדאינו אסור בקדשים רק מדאינו עדיין ישראל גמור קודם שהביא קרבנותיו. להכי לא מקרי מחוסר כפורים, דלא חסר לו הכפורים רק כל שם ישראל חסר לו. ותמהני דלרמב\"ם ותוס' במאי פליגי ת\"ק וראב\"י, ומה נ\"מ אי מקרי מחוסר כפורים או לא. וגם לעיל [בש\"ס ד\"ב ב'] אמרינן דתנא מניינא לאפוקי דראב\"י, ולרמב\"ם ותוס' מאי לאפוקי איכא, הרי לא פליגי כלל. ואי\"ל דלת\"ק רק הנך ד' נקראו מחוסכ\"פ, דבנכנסו לעזרת ישראל קודם הבאת קרבנן חייבים כרת [כפ\"א דכלים מ\"ח ומנחות כ\"ז ב']. משא\"כ גר קודם שהביא קרבנו. מדאינו עדיין כישראל גמור. כמ\"ש הרמב\"ם הנ\"ל, להכי כשנכנס לשם בטומאה אינו חייב כרת וקרבן. דאע\"ג דעכומ\"ז הן כזבים לכל דבריהן [כנדה ל\"א א']. זהו רק מדרבנן. ואע\"ג דכל עכומ\"ז אסור לכנוס אפילו בחיל [ככלים פ\"א מ\"ח], זהו ג\"כ מדרבנן, דהרי לא נצטוו רק בז' מצות [כסנהדרין נ\"ו א'] וכ\"כ ג\"כ הר\"ש [בפ\"א דכלים מ\"ח] דלא נצטוו בשלוח מחנות. אבל כל זה ליתא. דהרי בהדיא תנינן [יבמות מ\"ז ב'], טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ומה\"ט א\"א נמי לומר דכ\"ע מודו דאסור בקדשים קודם הבאת קרבנותיו, ופליגי דלראב\"י מותר לבוא בקהל קודם הבאת קרבנו��יו ואפ\"ה אסור בקדשים, להכי שפיר מקרי מחוסכ\"פ, ולת\"ק אסור בזה ובזה קודם הבאת קרבנותיו, ולא מחשב מחוסכ\"פ, דמדאסור בקהל, אינו עוד ישראל גמור, ולא מחשב מחוסכ\"פ. ולפ\"ז נ\"מ טובא בין ת\"ק לראב\"י, וקאמר שפיר בריש מכילתן לאפוקי מראב\"י. ליתא, דהרי בסוגיא דיבמות הנ\"ל אמרינן דלעניין זה כשטבל ועלה הרי היא כישראל לכל דבריו, דאפילו הדר ביה וקדש קדושיו קדושין. א\"כ מכ\"ש בלא הדר ביה. ואם גם נדחק לומר דעכ\"פ לכתחילה אסור בבת ישראל. עכ\"פ הרי גם בנזיר פליגי, והרי בנזיר לכ\"ע קרבנו רק לשרוייה באיסורי נזיר קאמייתי, ולעניין מה פליגי אי נזיר מקרי מחוסכ\"פ או לא. וא\"כ גם לר\"ב קשיא. ונ\"ל דנ\"מ אי נדר בנזיר על מנת שגר ונזיר מחוסכ\"פ מקרי, לת\"ק פטור מנזירות ולראב\"י חייב. ולבני הרב המשכיל מהו' משה מרדכי שליט\"א אשכחנא טובא בש\"ס דפליגי אי מקרי כך או כך, אף שאין נ\"מ לדינא, וכדתנן ארבע אבות נזיקין, למעוטי דר\"ח ור' אושעיה [כב\"ק ד\"ה א'], ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד\"ה תני]. וכ\"כ אמרינן [בע\"ז דע\"ד א'] הרי אלו אסורין ואוסרין בכ\"ש. למעוטי דבר שבמניין, ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד\"ה למעוטי] , ועוד דוכתי טובא: ",
+            "ותמוהין דברי רלח\"מ [פ\"ט משגגות ה\"ד] שהקשה ל\"ל לרמב\"ם למפטר למי שאמרו לו עדים בעלת שכחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי, דפטור מקרבן, מדהו\"ל כאומר לא גמרתי ביאתי, והו\"ל לרמב\"ם למנקט טעמא דש\"ס דנקט בכמה דוכתא דמצי למימר לא בעלתי שוגג אלא מזיד, עכ\"ל והאריך עוד. ודבריו תמוהין מאד דהרי בשפחה חרופה בין שוגג בין מזיד חייב, וכמ\"ש הרמב\"ם בעצמו שם הלכה א'. ויש לדחוק ולומר דכוונת רלח\"מ, דכיון דבשפחה חרופה צריך עכ\"פ רצונה וכמ\"ש הרמב\"ם שם, מצי שפיר למימר אנסתיה, או שוגגת היתה, דאז פטור. ואף דעל כרחך באמרו לו בעלת שפחה חרופה היינו שאמרו לו שהיתה מזידה, דאל\"כ פטור. עכ\"פ מצי למימר שהיתה תחלתה באונס וסופה ברצון, דבכה\"ג אפילו אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו, פטורה [ככתובות דנ\"א ב'] . "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי לתרץ קו' התוס' [די\"ב א' ד\"ה או דלמא] שהקשו לענין מה ר\"מ מחייב חטאת, הרי לא ימשכנו אותו [כב\"ק ד\"מ]. ותרצו דהתם מיירי בשאמר דלא ניחא ליה בכפרה, אבל האי ניחא ליה בכפרה, אלא שסבור להיות פטור ממשכנין אותו, עכ\"ל. אמנם כל עיקר קושיתם תמוה. דמנ\"ל דלר\"מ ימשכנוהו, ואי משום דקאמר חייב, א\"כ למה התעוררו רבותינו להקשות קושיתם זאת הכא יותר מבכל דוכתא שנזכר שם חיוב חטאת ואשם. והרי בכל דוכתי כמו בכאן נוכל לתרץ בפשיטות, דבא תנא להשמיענו הדין, דאם בא לפנינו ושואל אם מחוייב בחטאת או לא, נשיבהו שחייב. ואם גם נדחק ונאמר דהכא שאני דכיון דאיהו אמר לא אכלתי שוגג רק מזיד, בודאי לא יבא לב\"ד לשאול מה יעשה, וא\"כ יפה הקשו הכא דלענין מה נקטה מתני' שחייב. עכ\"פ אם קושיתם קושיא אין תרוצם תרוץ, שהוא לכאורה ההיפוך מהסברא שכתבו, דבב\"ק מיירי בדקאמר דלא ניחא ליה בכפרה, וזה תמוה דאדרבה מה\"ט ימשכנו אותו. ותו מ\"ש עוד אבל הכא אמר דניחא ליה בכפרה, רק שסבור שפטור, להכי ימשכנוהו. ותמוה דמנא ידעינן דניחא ליה בכפרה, ובפרט היכא דקאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד. אמנם ביבמות [דפ\"ז ב'] תרצו ממש בהיפך, ע\"ש. וכמדומה שהכא ט\"ס יש בדבריהם, וצ\"ל באמת בהיפוך. רק תמהני שרתוי\"ט העתיק לשון התוס' כאן ובמחכ\"ר לא חלי ולא מרגיש: ",
+            "והנה רבעתוס' הכא כתבו דהאי ונכנס למקדש דנקט מתני', אאכל ושתה דברים טמאים נמי קאי. דאף דלא מחייב אכניסת מקדש באכילת טומאה, מדא\"צ טבילה מן התורה [כפרה פי\"א]. י\"ל דמיירי שאכל נבילת עוף טהור או שתה דם שרץ*), דהנך צריכי טבילה מדאורייתא. עכת\"ד. והן אמת דשותה דם שרץ. דהו\"ל טמא שרץ. חייב כשנכנס למקדש, [כעירובין ק\"ד ב'], וחייב דקאמר התם הש\"ס, היינו כרת [כרמב\"ם פ\"ג מביאת מקדש הט\"ז] . אבל מ\"ש עוד דאוכל נבילת עוף טהור יתחייב כרת כשנכנס, לא ידענא מנ\"ל. דהרי כשנכנס כבר בלעו ואז אינו רק ראשון לטומאה. ואי משום כללא דמתני' דפרה [הנ\"ל], דכל הטעון ביאת מים מן התורה, הרי כבר כתב רכ\"מ [בפ\"ג דביאת מקדש הי\"ג] דלאו כללא דוקא הוא [יע\"ש]. ותו הרי לראב\"ד [שם] גם בהכניס שרץ, שהשרץ אב הטומאה, אפ\"ה אינו חייב רק מלקות. ואפילו נימא דלרבעתוס' באכל נבלת עוף טהור או שתה דם שרץ ונכנס חייב כרת, אפ\"ה לא הועילו שיהיו ב' דברים אלו, דהיינו אוכל דברים טמאים, ושותה יין, שניהן מיירי בענין א', דהרי שתה יין חייב מיתה בידי שמים. ורק בעבד עבודה, אבל טמא שנכנס חייב כרת ואפי' לא עבד. א\"כ מה ידחיקנו להכניס ב' מילי אלו תחת סוג חיוב א', ולא נימא דאוכלין טמאין דנקט מתני' היינו לענין שיטמא גופו. ואפשר דלתוס' כולה מתני' מיירי שנכנס ולא עבד, ותיובא דמתני' היינו מלקות, ובשתוי שנכנס ס\"ל לתוס' כרמב\"ם הנ\"ל דחייב מלקות כשנכנס ולא עבד. ובאכל דברים טמאים ונכנס ס\"ל לתוס' כראב\"ד. דטמא שרץ שנכנס חייב רק מלקות, א\"כ אירעו כל הב' ענינים שפיר כאחד במתני'. ואפ\"ה עדיין לא שקטה דעתי. דהרי גם בכה\"ג לא אפשר למכלל הנך ב' מילי בסוג חיוב א', דהרי שתוי אינו חייב מלקות רק בנכנס ממזבח ולפנים [כרמב\"ם פ\"א מביאת מקדש], וטמא חייב אפילו בנכנס משער נקנור ולפנים [כפ\"ג שם]: ",
+            "כך נ\"ל כוונת הש\"ס, דהא דנקט הש\"ס איתוסף איסור הנאה, היינו משום דבמעילה באמת בהנאה סגי שיתחייב. אבל אילו איתוסף איסור הנאה רק על החתיכה שנאסרה תחלה שלא היה שם כולל. לא הוה איסור מוסיף רק איסור חמור. ובאיסור חמור שאינו כולל או מוסיף או בת אתת, קיי\"ל דאין איסור חל על איסור [ועי' תוס' חולין ק\"א א']. ונ\"ל שזה ג\"כ כוונת תוס' [שבועות כ\"ד ב'], יע\"ש. וזה תוכן כוונת הרמב\"ם [פ\"ד ממ\"א] שכתב דהנאה ג\"כ חשוב איסור מוסיף: ואת\"ל א\"כ במבשל בשר נבילה בחלב. יחול נמי איסור בב\"ח אאיסור נבילה מה\"ט, דאיסור בו\"ח הו\"ל גם בהחלב איסור הנאה [ר\"ל והרי אמרי' [חולין קי\"ג ב] דבאכל חלב שנתבשל בחלב פטור]. כבר תירץ רבינו קו' זו במשניות הכא באריכות שקראה נקודה נפלאה. וכוונת דבריו, דבשלמא הקדש ודאי חייל על הבהמה, ומדחייל. נאסר נמי החלב בהנאה, להכי מחשב האיסור הנאה איסור מוסיף. משא\"כ בב\"ח שאמרנו, מאן יימר דחייל כלל איסור בב\"ח על איסור נבילה שיהיה אסור בהנאה, דלמא לא חייל, ויהיה הנבילה שנתבשלה בחלב מותר בהנאה. ",
+            "והא דלא נקט תנא נמי מקרבן עולה ויורד של שבועה, כגון שנשבע בכולל שלא יאכל חלב זה ותמרים. והרי ע\"י כולל זה חלה שבועה על האיסור. י\"ל דשבועה דאיתא בשאלה לא קתני. מדיכול לשאול על שבועתו. ולא יהיה כאן חיוב חטאת. משא\"כ האיסור שבקדשים כיון דע\"כ כבר נזרק דמו, ליתא בשאלה. דאם ישאל על ההקדש הרי הביא חולין בעזרה. כך נ\"ל כוונת תוס' הכא. ודבריהם תמוהין מאד. שעשו א\"ע במח\"כ כאילו לא ידעו שכבר הקשה ותירץ כן הש\"ס [שבועות דכ\"ד ב]. וכבר נתקשו בזה רבותינו המהרש\"א וברכת הזבח והניחו בצ\"ע. ותו דהתוס' תרצו דבקדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה. והרי בש\"ס התם אמרי' בפירוש דאף בקדשים כשנזרק הדם עדיין איתא בשאלה. ותו דהם כתבו דליכא למימר דמיירי בבכור, והרי התם קאמר בפירוש דמיירי בבכור. אמנם באמת ק\"ל אסוגיא דשבועות הנ\"ל דאוקמי למתני' בבכור, והרי בסוגיא דידן אמרי' בפירוש אקדשה. ואי\"ל משום דמצוה להקדיש הבכור [כערכין דכ\"ט א] ליתא, דא\"כ למה קאמר הש\"ס איסור מוסיף, הול\"ל שההקדש עם חלב איסור *) בת אחת. ותו למה צריך לאוקמה בבכור, הרי בל\"ז כשנזרק דמו ליתא בשאלה. וברוך ה' שהאיר עיני הכהויים המחכים. להמציץ מחרכים דהרי בל\"ז ק' הרי מרא דשמעתתא דהך תרוצא התם בשבועות הוא רבא, והרי איהו לשטתי' לא תירץ מידי, דהרי איהו ס\"ל [שבועות כ\"ז ב] דבאומר שבועה שלא אוכל ואכל כולה. ליתא בשאלה, א\"כ ק' מה תירץ דלהכי לא נקט שבועה מדישנה בשאלה, עכ\"פ לנקט בדקאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב. ואכל כולה, דאז ליתא בשאלה לשטתיה. ואת\"ל דהא דתירץ הכי, היינו לאי בעית אימא קמא דנקט בסוגיא דשבועה שלא אוכל הנ\"ל, דקאמר לרבא דבאמר שלא אוכל אף שנתחייב מכזית קמא, עכ\"פ מגו דמהני שאלה לכזית בתרא מהני נמי לכזית קמא. א\"כ ה\"נ כיון שאמר שלא אוכל תמרים וחלב, כיון דמהני שאלה לתמרים וחלב שעדיין לא אכל מהני נמי לתמרים וחלב שכבר אכל. ליתא, דאכתי הוה מצי למנקט שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב אלו דבכה\"ג באכלן כולן ליתא בשאלה. ואת\"ל כיון דבכה\"ג אין החיוב בא משום אכילת החלב לבד, רק מדאכל גם התמרים, א\"כ לא דמיא לאינך דנקט תנא, ומשו\"ה לא נקט ליה נמי תנא. ליתא דהרי נקט נמי כותבת של יו\"כ, דג\"כ החיוב בא ע\"י שאכל קצת יותר מכזית, ולא דמי לאינך אכילות דנקט. אע\"כ צ\"ל דמה דקאמר דישנה בשאלה, אינו ר\"ל דבאמת ישנה בשאלה, רק הכוונה דשם שבועה איתא בשאלה. ואהא מקשי שפיר והרי הקדש, ר\"ל אף דהך הקדש שנזרק דמו ליתא בשאלה, עכ\"פ שם הקדש איתא בשאלה. ואצטריך לתרץ דמיירי בבכור, דשם הקדש שלו ליתא בשאלה אפילו קודם שנזרק דמו. מיהו כל זה לרבא לשטתי' [שבועות דכ\"ז ב] הנ\"ל. אבל סתמא דש\"ס כריתות הנ\"ל ס\"ל כפי מאי דקיי\"ל [רמב\"ם ספ\"ו משבועות] כאמימר [בשבועות שם] דאפי' אכלה כולה איתא בשאלה כל עוד שלא הביא קרבן שבועה, א\"כ לאצרכינן לאוקמא בבכור, דמצינן שפיר למימר דלהכי לא נקט שבועה, משום דבאמת יכול לשאל עליה. אבל הקדש שפיר נקט לה, דהרי משנזרק דמו ליתא בשאלה. א\"כ רחוקים ב' השיטות דשבועות וכריתות כרחוק מזרח ממערב, דשיטה דשבועות אליבא דרבא לשטתי', והכא בכריתות נקטינן אליבא דהלכתא כאמימר, ואהך שיטה דהכא כתבו דברי קושיתם דגם לאמימר קשיא קו' דש\"ס בשבועות אליבא דרבא, ואצטריך לתרץ כדתרצינן דמידי דאיתא בשאלה ממש לא קתני. והיינו דכתבו עוד אבל אי\"ל דמיירי בבכור עכ\"ל, דלכאורה תמוה מה מרווחינן דנוקי בבכור, הרי על כרחך מיירי שכבר נזרק דמו, וא\"כ למה נדחק לאוקמא בבכור הרי אפי' לא הוה בכור ליתא בשאלה. אע\"כ דכוונתם דאי\"ל דקיי\"ל באמת כרבא דבאכלו כולו ליתא בשאלה, וא\"כ לא תסגי לן בתרוצא שאחר שנזרק דמו ליתא בשאלה, דעכ\"פ שם הקדש ישנו בשאלה, כמו שנצטרך לתרץ אליבא דרבא, דמה\"ט לא נקט שבועה, וא\"כ נצטרך לאוקמא הקדש דנקט במתני' בבכור. דשם הקדש שלו ליתא בשאלה. על זה תרצו דעל כרחך סוגיא דכריתות לא ס\"ל כרבא, דהרי קאמר אקדשיה, והרי בכור קדוש מרחם. ונתיישבו בס\"ד כל הקושיות הנ\"ל. אולם מהא מוכח דלא כר\"ן [נדרים דע\"ח א] בד\"ה לומר. שכ' שקדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה, אשר לכאורה היה מוכח כדבריו מסוגיא דשבועות הנ\"ל דאצטריך לאוקמא בבכור, ש\"מ דאל\"כ כל קדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה. אבל לפי דברי��ו הנ\"ל רק אליבא דרבא לשטתי' אצטרכינן לאוקמה בשבועות בבכור. אבל סוגיא דכריתות שהיא אליבא דהלכתא, ואפ\"ה נקט מלת אקדשי', ש\"מ דבכל קדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה, וכמ\"ש תוס' הנ\"ל. ובל\"ז ק' להר\"ן דדוחק לאוקמי לפי דבריו דחיוב כרת בשחוטי חוץ וה' חטאות המתות נוקמא כולן בשאין הבעלים כאן למתשיל עלה אי בשאין רוצין להתיר. וגם לתוס' דעכ\"פ קודם זריקת דמן מצי למתשל עלה נהי דלא ק' משחוטי חוץ, מדכבר נשחט וכ\"כ מוולד חטאת תמורת חטאת דאפשר לדחוקי דמיירי דכבר נזרק דם חטאת וכ\"כ מתו בעליה הרי אינן כאן למתשיל עלה, אבל בכפרו בעליה ועברה שנתה למה ימותו נתשל עלה. ונ\"ל כיון דלא מתשל רק משום דבר חדש שנתהווה, הרי אין מתירין בנולד. ומ\"ש הר\"ן דבשחוטי חוץ אינו לוקה רק בלא אתשיל עלה. היינו בלא אתשל עלה מחמת טעם אחר שאינו נולד. ודו\"ק: אמנם יש לתמוה על הרמב\"ם [פ\"ד משגגות ה\"ג] שכתב שכל איסור מוסיף צריך שיהיה מוסיף ממש איסור על אדם שהוא בעולם ולא אמרי' אילו היו האנשים בעולם שתיאסר עליהן היה איסור מוסיף, הא לא אמרינן. והביא הכ\"מ ראייתו ממכילתן [די\"ד ב] דאמרי' כגון דאית ליה ברא לסבא, עכ\"ל. וכ\"כ תוס' קידושין [דע\"ז ב] וכפי הנראה ה\"ה באיסור כולל, צריך שיהיו בעולם החתיכות שנכללו באיסור הב', דמ\"ש כולל או מוסיף, כמו דבמוסיף צריך שיהיו בנ\"א בעולם שנאסרה עליהן חתיכה זו, כ\"כ בכולל צריך שיהיו חתיכות בעולם שיאסרו על אדם זה. אלא דהרמב\"ם נקט הך דינא במוסיף, מדאיירי בהלכה הקודמת רק במוסיף, להכי קאמר דין זה ג\"כ במוסיף. מיהו ה\"ה בכולל. א\"כ ק' היכי קאמר הכא דכשנטמא הו\"ל כולל מדנאסר בכל בשר קודש טהור וק' מאן יימר שיש בעזרה בשר קודש טהור אחר שנזרק דמו [עי זבחים דל\"ד א] מי לא איירי ביו\"כ שחרית קודם שנזרק דם התמיד. שאין מצוי שם בשר קודש טהור שיאסר עליו. ואת\"ל מצוי שם בשר קודש טהור משל אתמול. עכ\"פ ק\"ל מדאמרי' קידושין [דע\"ז ב] דחללה שנעשת זונה, הו\"ל לכהן איסור מוסיף, משום דשם זנות פוסל בישראל כשזנתה אשתו תחתיו, וכן כתב הרמב\"ם [בפי\"ז מביאה ה\"י]. וק' אמאי הרי עכ\"פ באופן זה שנתהווה המעשה, שבעל הכהן את הזונה, אינו איסור מוסיף. אע\"כ דלא בעינן שיהיה מוסיף ממש. והא דאמרינן בכריתות דאית ליה ברא לסבא היינו שאפשר שיהיה כך. אע\"ג דהשתא אין לו ברא. וא\"כ מה התם בקידושין בחללה שנעשת זונה, שא\"א בשום גוונא שיהיה מוסיף אפ\"ה עכ\"פ מדיש מוסיף בשם זנות בגוונא אחריתא, מחשב מוסיף, מכ\"ש באפשר מוסיף באותו זנות עצמו. רק דהשתא אינו מוסיף, מכ\"ש דהול\"ל דמחשב מוסיף. ודוחק לומר דבקדושין איירי שהיתה חללה שנשאת וזנתה תחת בעלה באמת. דא\"כ לא הו\"ל לש\"ס לומר הואיל ושם זנות וכו', רק הול\"ל. זנתה הואיל ונאסרת על בעלה, וכן כתב רש\"י התם בפירוש, דלאו בזנתה תחת בעלה איירי. ונ\"ל דעק\"ל בהא דאמרי' [ביבמות דל\"ב ב] דהיכא דנשא מת ואח\"כ נשא חי, דחל איסור אחות אשה על איסור אשת אחיו, מדנאסרו עליו באיסור הב' שאר אחוותא. ול\"ל אחוותא, הרי לכה\"פ בעילת אחות אשה זנות הוא ונימא הואיל ושם זונה פסל בישראל, אע\"כ דמשום הא לא מחשב מוסיף, דהרי שם זנות גם בהאיסור הראשון היה. א\"כ י\"ל דוקא כשאי\"ל בהאיסור הב' הואיל ושם זנות וכו', אז צריך שיתרבו ממש אותן הבנ\"א שנאסרים בהאיסור הב', וכרמב\"ם. משא\"כ כשאפשר לומר הואיל ושם זנות וכו' בהאיסור הב', כי הך דקידושין, דתחלה בשהיתה חללה לא היה שם זנות על אסורה, דאין זונה רק בלאו השוה בכל [כרמב\"ם פי\"ט מא\"ב], אז א\"צ שיתרבו ממש הבנ\"�� הנאסרים באיסור הב', משום דהשם עצמו ריבה האיסור הב'. אמנם נ\"ל דדבר זה אם צריך שיהיה מוסיף ממש, תלי' בפלוגתא דרמב\"ם וראב\"ד בפ\"ד משבועות ה\"י, יע\"ש ודו\"ק]: ",
+            "והר\"ב כ' נשאת לאחי אביו, מגו דאיתוסף וכו'. הו\"ל א\"א, מגו דאתוסף וכו'. וכ' עלה רתוי\"ט. כלומר שמת אחי אביו ונשאת לאחר וכו'. ובחנם נדחק לפרש כן, דהא א\"א חל בב\"א עם איסור אשת אחי אביו וכו'.. עכ\"ל. ולא זכיתי להבין מה הכריחו לרבינו לפרש במ\"ש הר\"ב הו\"ל א\"א דר\"ל שמת אחי אביו, הרי גם בש\"ס נקט הך לישנא. ואדמקשה אר\"ב הו\"ל לאקשויי כן אש\"ס. אע\"כ מה דקאמר הש\"ס והר\"ב הו\"ל א\"א, מיירי שלא מת אחי אביו, ואפ\"ה צריך שיהיה גם איסור א\"א איסור מוסיף, דאל\"כ אף דא\"א הו\"ל איסור בת אחת עם איסור אשת אחי אביו, אפ\"ה צריך שיהיה כל א' מהן איסור מוסיף על האיסורים הקודמין. תדע דהרי בסיפא בעבר הזקן ונשאה. דמיירי שהזקן חי, וכמ\"ש רתוי\"ט בעצמו. וחלו גבי' איסור א\"א ואיסור אשת אביו בבת אחת, אפ\"ה אצטריך הש\"ס לאוקמא שיהיה איסור מוסיף באיסור אשת אביו, כגון דאית ליה ברא לסבא, ולא סגי לן במה שאיסור אשת אביו הו\"ל אייסור בת א' עס איסור א\"א שהוא וודאי איסור מוסיף. מדנאסרה אכ\"ע כל ימי חיי הזקן. אע\"כ דצריך שיהיו שניהן, כל א' איסור מוסיף על האיסורים הקודמין, אף שחלו שניהן כאחת. ",
+            "והקשה רבינו ברוך בתוס' [ד\"ה הבא] אמאי לא נקט נמי שהיתה רחל בת בתו של יעקב ובת בנה של לאה אשת יעקב, וכגון שניסת דינה בת יעקב ללבן שהיה בן אשת יעקב, וילדה דינה ללבן את רחל דה\"ל רחל ליעקב, בת בתו ובת בן אשתו, ואח\"כ נשא ראובן בן יעקב את רחל וכו' כלעיל. ונ\"ל דתוס' הקשו כן רק לשטתיי' בד\"ה ואחות, דל\"ג בכולה בבי דמתני' אחות אשתו. דאי גרסי' לה אין מקום לקו' רבינו ברוך, דמה דמצי למנקט חד טפי במתני', דהיינו בת בנה, הדר בציר חד. דלא מצי למנקט תו שתהיה רחל גם אחות אשתו, דממ\"נ אם נשא יעקב תחלה את אם חתנו, א\"א שישא אח\"כ את לאה בת חתנו לבן, מדהיא בת בנה. ואם נשא תחלה את לאה בת חתנו שמאשה אחרת, א\"א שישא אח\"כ אם חתנו, מדהיא אם אבי אשתו. דהרי שניהן עליו בכרת אפילו לאחר מיתת אשתו הראשונה [כרמב\"ם פ\"ב מא\"ב ה\"ז], ולא תפסו בהן קידושין, וא\"כ איך אפשר שתהיה רחל בת בן אשתו וגם אחות אשתו. ",
+            "ועי' ברתוי\"ט ד\"ה ר' יוסי, שהניח בתימה למה נקט הרמב\"ם דאתיליד בן קטן, וע\"ש. ולדברינו הכל מיושב על נכון ת\"ל. ועוד הקשה שם ברתוי\"ט דל\"ל לש\"ש למנקט דאית ליה בן לסבא, ולא נקט באחי כדנקט מקמי הכי, וכגון דאית ליה עוד אחי לסבא דמגו דאתוסף איסורא לגבי אחי, אתוסף נמי איסורא ליעקב ברי' דסבא. וגם זו הקושיא הניח בצ\"ע: ולכאורה לדברינו הנ\"ל י\"ל דלהכי לא מצי הש\"ס לתרוצי הכי, דהרי לאחי הזקן כבר אסורה היתה משום אשת אחיו גם קודם שנשאה הזקן, מנשואי אח הראשון של הזקן. אבל אחר העיון הא בורכא, דהרי מוקמינן לה בש\"ס שנפלה ביבום להסבא, וא\"כ כשמת האח הראשון בלי בנים הותר להם איסור אשת אח, דאף דמצוה בגדול ליבם, אם ייבם הקשן זכה. א\"כ כשתזר ונשא הזקן שוב חל עליהן איסור אשת אח חדש, וק' שפיר קו' רתוי\"ט דהל\"ל דאגביה יחול נמי איסור אשת אב איעקב. אמנם במח\"כ רתוי\"ט גם קו' זו אין בה ממש, דכלל גדול הוא באיסור מוסיף דלא אמרי' מגו שנאסרה על זה נאסרה נמי על אחר, רק בשעונש שניהן שוה, וכן משמעות רש\"י [יבמות דל\"ב ב] למדייק בדבריו שם. וא\"כ האיך נימא מגו דחייל על רחל איסור אשת אח לאחי הסבא, חייל נמי על יעקב איסור אשת אב. אתמהה. איסור אשת אח של אתי הזקן הוא רק איסור כרת. ואיך יחול אגב זה על יעקב איסור אשת אב שהוא בסקילה. להכי ניחא ליה למנקט, דאתילד ליה ברא לסבא, דעונש הך ברא ועונש יעקב שניהן בסקילה. ואע\"ג דכלתו חשבינן לה איסור מוסיף במשנתינו, משום שכשנעשת כלתו נאסרה גם על שאר בניו, ואגבייהו נאסרה גם על יעקב באיסור כלתו. ולדברינו מה מוסיף איכא הכא, הרי לשאר בני יעקב היא רק בכרת. וליעקב עצמו היא בסקילה, ואין ענשם שוה. נ\"ל דכמו למ\"ד דלית ליה בכולל ואפ\"ה כשהוא כולל וחמור חייל [כחולין ק\"א א]. כ\"כ לדידן כשאין האיסור מוסיף שוה בענשו דלא חייל, וכמש\"ל, עכ\"פ כשהוא ג\"כ איסור חמור על קל חייל. א\"כ בשלמא איסור כלתו שלא נתחייב מקודם רק משום אחות אשתו שהיא רק בכרת. ומשום בת בתו שהיא רק בשריפה [כסנהדרין ע\"ה א']. חייל שפיר עלייהו איסור כלתו שהיא בסקילה [כסנהדרין נ\"ג א']. משא\"כ אח\"כ כשנשאה הזקן. לא אמרינן שיחול איעקב איסור אשת אב אגב הכרת שנתחייבו עליהן אחי הזקן מדאין איסורם שוה. ואע\"ג דאיסור אשת אב נמי בסקילה, לא מחשב נמי איסור חמור, מדכבר נתחייב סקילה משום כלתו. ולא הו\"ל חמור על הקל. תדע ראיה מבוררת ת\"ל לדברינו. דאי נימא שא\"צ שיהיה עונש של אדם שנתוסף באיסור שוה לעונש יעקב א\"כ למה צריך כלל לאוקמא בש\"ס דאית ליה ברא לסבא. הרי גם אם לא יהיה להזקן בן או אח. נימא מגו דנאסרה *) באשת איש לעלמא ע\"י נישואין של זקן, נאסרה נמי ליעקב באיסור אשת אב וא\"א שחלין כאחת. אע\"כ שלעולם צריך שיהיה עונש שניהם שוה. והרי א\"א ענשו בחנק. ואשת אב בסקילה. ואילה\"ק דלפ\"ז ק' לכאורה מאי דאמרינן בש\"ס הכא [דף י\"ד א'] . הו\"ל נותר. מגו דנאסר לגבוה נאסר נמי להדיוט. ולדברינו הרי אין איסור שניהן שוה. דהמקריב נותר לגבוה אינו אפילו במלקות. אלא בלאו הבא מכלל עשה. דהתורה אמרה שישרף. והדיוט שאכלו חייב כרת וקרבן. י\"ל הרי בל\"ז ק' דחשיב התם נמי איסור הנאה איסור מוסיף, והרי כבר כתב תוס' חולין [דף ק\"א] דאיסור הנאה לא מחשב איסור מוסיף רק חומרא בעלמא הוא. אע\"כ צ\"ל דקדשים שאני. דאיסור חל על איסור בעלילה כל דהוא [כש\"ס דף כ\"ג ב']. א\"כ ה\"נ בהך איסור מוסיף אף שאין ענשן שוה. רק איסור חמור הוא חשבינן ליה איסור מוסיף. מדאיירינן בקדשים [וע' רמל\"מ פי\"ד ממאכלות הי\"ט]. אבל בשאר מילי ל\"א גבייהו אחע\"א רק בכולל ומוסיף גמור. דהיינו בענשן שוה. או מחמור לקל. כדמוכח בחולין [דף פ\"ט] דאמרינן דאיסור גיד חל על מוקדשין מדאסורו נוהג בבן נח. והרי בב\"נ אזהרתם זו מיתתן [סנהדרין דף נ\"ז א'] ולישראל רק מלקות בגיד, אע\"כ דרק בשוין או מחמור לקל אמרינן אגב. אבל מקל לחמור לא. הן אמת שרבעתוס' [יבמות ל\"ב ב'] מדדו לנו במדה טפופה. שכתבו דרק באיסור כולל צריך שיהיו שניהם משם א'. אבל באיסור מוסיף אף שאינן משם א' חל עכ\"ל. ואי\"ל דדוקא שם א' לא מצרכו במוסיף. דהיינו אף שיש לאוין חלוקים. אבל עכ\"פ גם לתוס' צריך שיהיה עונש שניהן שוה. ליתא, דהרי כל עיקר ראיית תוס' הוא שכתבו שכן מוכח ממשנתינו זו. ואם שלא ביארו ראייתם, עכ\"פ מוכח בבירור שנתכוונו על איסור כלתו. דאמרי' במשנתינו דחייל איעקב, אגב חיוב כרת שנתחייבו עליה שאר בני יעקב, מדנעשת בנשואי בן יעקב אשת אחיהם אע\"ג דעונש יעקב ועונש בניו חלוקין זמ\"ז. וגם הן ב' לאוין חלוקין. אבל כבר ישבנו לעיל בס\"ד שאין ראיה מאיסור כלתו כלל. וגם בל\"ז לא ידענא במה יפרנסו רבעתוס' לפי דבריהם גמרתנו דמקשה באיסור אשת אב מה מוסיף איכא. ואצטריך לתרוצי דאית ליה ברא לסבא, ול\"ל כולה האי, הרי גם בל\"ז איכא איסור מוסיף בנשואי הזקן, ע\"י איסור א\"א וכמש\"ל. ותו דכל עיקר דבריהם תמוה דמ\"ש איסור כולל דלא סגי בשעונש שניהן שוה, אלא צריך גם שיהיו ענשם מלאו א', ובאיסור מוסיף נרחיק המדה דאפי' הם מב' לאוין וגם ב' עונשים חלוקים אפ\"ה נימא דחייל. מ\"ש כולל ממוסיף. אע\"כ כדברינו: "
+        ],
+        [
+            "כך משמע מרמב\"ם הנ\"ל. וערלח\"מ שם. ולתוס' דוקא בעשה מלאכה בביה\"ש של מוצאי שבת. ועי' מ\"ש בקופת הרוכלין דף י\"א ע\"ב (אות ו). ותמהני וכי צריך בשעת החטא איקבע איסורא אם רק השתא נודע שכבר איקבע איסורא, ר\"ל שיהיה כאן איסורא וודאי, והרי פשוט כשהיה היום כאן שומן, ולמחר הוציאו השומן והכניסו חלב במקומו ואכל כאן חתיכה א', ואינו יודע אם אכל החתיכה ביום הקודם ונמצא שאכל שומן או שאכל החתיכה ביום ב' וחלב אכל, בכה\"ג פשיטא דחייב, דאף דבשעה שהיה כאן השניי' לא היתה ראשונה כאן עכ\"פ לא גרע מאכל עכומ\"ז הראשונה ואכל ישראל השניי' דמחשב בש\"ס איקבע איסורא, אף דבשעה שאכל ישראל שנייה לא נשארה רק חתיכה אחד של ספק ולא קיי\"ל כרבא דאמר מצוות קרינן ופטור באכל עכומ\"ז הראשונה [עי' בש\"ס] וא\"כ מכ\"ש הכא דנשארה לבסוף חתיכת איסור וודאי, וא\"כ ה\"נ ביה\"ש של ע\"ש. ועי' ש\"ס די\"ח א' ורמג\"א שמ\"ב ודו\"ק. "
+        ],
+        [
+            "[והרבה תמהו רבותינו על הרמב\"ם שכתב [בפ\"ז ממאכלות] דאפי' כנסו בכלי מיתר לשתותו, והוא נגד ש\"ס ערוך. ותרצו בדוחק מאד. דקשה, הרי לא הזכיר רבינו דבכנסו מותר רק ביש בו קשקשין ועי' ברמ\"מ ורלח\"מ שם. ולפעד\"נ דעוק\"ל דהרמב\"ם כתב וז\"ל, דם דגים וכו' אין חייבין עליו משום דם. לפיכך דם דגים טהורים מותר לאכלו. ואפי' כנסו בנלי מותר. ודם דגים טמאים אסור וכו'. עכ\"ל. וק' מה לפיכך, וכי משום שאין חייבין עליו לפיכך מותר לכתחלה. ותו מדסתם רבינו ברישא דם דגים סתם, משמע ודאי בין טמאים או טהורים אין חייבין על דמן. ומנה הא איסורא איכא בתרווייהו. אע\"כ דרבינו מילי מילי קתני, ורישא קתני דם דגים, ור\"ל שכינס הדם בכלי, ואינו ניכר שהוא מדגים, אז אין חייבין עליו משום דם. ודייקינן שפיר אבל איסורא איכא מדרבנן, כמו בטמאים. והדר קאמר. לפיכך דם דגים טהורים מותר לאכלו, ור\"ל דם הכנוס תוך חלל גופן [כלישנא דברייתא דמייתי הש\"ס. דמוקי לה הש\"ס הכי]. מותר לאכלו בהדי הדגים כשאכלן. והדר קאמר. ואפי' כנסו בכלי. אין ר\"ל כנסו שאדם כנסו להדם בהכלי, רק ר\"ל שאפי' הדגים כנסו הדם בהכלי שמונחין בו, מותר לשתותו מתוך אותו כלי, דהרי ניכר דדם דגים הוא. ולא היה צריך רבינו לפרש ברישא דבלא ניכר שהוא מדגים אסור. דהרי בכל דוכתא דינא הכי שכל היתר הנתדמה לאיסור אסור משום מראית עין. וסמך א\"ע הכא מדכתב כן כבר בהלכות שבת [פכ\"ב]: ",
+            "אב\"י ק\"ל הרי מודה ר\"ע לר\"ט לעיל במ\"ג במעילה מועטת, וא\"כ הכא בחתיכה שמעילה מועטת היא, הול\"ל שיבי' אשם וודאי עם הגזלה שנהנה ויתנה. וכן ק' לקמן [מעילה פ\"ו מ\"ו], דלר\"ע כיון שהוציא הא' מעל, וכתבו תוס' במעילה [דכ\"א ב, ד\"ה פרוטה] דר\"ע לטעמיה, דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי, עכ\"ל, ג\"כ ק\"ל הרי פרוטה וודאי מעילה מועטת היא, וא\"כ אף לר\"ע הול\"ל דיביא אשם (תלוי) ויתנה. השבתי לבני הגאב\"ד שליט\"א, מי סברת דבאמת מודה ר\"ע לר\"ט במ\"ג, ר\"ע לטעמא דר\"ט קאמר ולי' לא ס\"ל. וכן מוכח נמי מרש\"י [שבת דע\"א ב ד\"ה למ\"ד] , שכ' דלר\"ע אשם בעי ידיעה בתחלה עכ\"ל, וקשה לרש\"י הרי מודה ר\"ע לר\"ט במעילה מועטת. אע\"כ כדברינו דרק לטעמיה דר\"ט השיב, והוכיח רש\"י כן דאל\"כ ק' ממשנה ד' כקושיתך, אלא ילמד עליו ריעו. ",
+            "ותמוהין דברי רש\"י, שפי' גסה דר\"ל שאכל אכילה גסה, ר\"ל שאכל הרבה עד ששוה פרוטה. וק\"ל הרי בש\"ס [די\"ד א'] אמרי' דבחד כזית קמיירי דוקא, והרי הכי נמי הכא, ועל כרחך לא פחות מכזית היה מדחייב עלה משום חלב ונותר. ודוחק לומר דהא דקאמר לעיל בחד כזית קמיירי ל\"ד. רק ר\"ל שלא היה ב' זיתים, ומה שהיה יותר מכזית היינו דקרי ליה רש\"י אכילה מרובה. עכ\"פ גם בל\"ז אחמ\"כ רבינו לא מצינו בש\"ס לשון גסה ודקה שיהיה משמע אכילה מרובה או מועטת. דאע\"ג דמצינו לשון גסה דמשמע נמי מרובה, כמו היה מודד בגסה לא ימוד בדקה, דהיינו מדה מרובה ומועטת [כב\"ב פ\"ה מי\"א]. זהו במדה, אבל באכילה לא משמע מרובה אם לא נכתב אצלו גם מלת אכילה, כמו אכילה גסה [יומא ד\"פ ע\"ב] וגם שם ר\"ל רק אכילה גדולה יותר מדאי, דבכה\"ג פטור על אכילתו. אבל ברוב דוכתי היכא דנקט סתמא משמע גסה ודקה וצ\"ע. "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק הרי הוה שבועת שוא, דהרי באמת לחנם נשבע. שהרי לא הניחוהו. ותו דגם שבועת שקר היה, דאפי' היו מניחין אותו. היה אסור לעבור על דבריהן, דהתורה אמרה א רי רבים להטות. ונ\"ל דבאמת מה\"ט נשבע בהך לישנא שאינה שבועה כלל [כי\"ד רל\"ז]. רק הבטחת דברים. ומה\"ט גם רשב\"ג נשבע כך [כלעיל פ\"א מ\"ו] מדתולה בדעת אחרים, דאולי לא יזולו השער בשביל דבריו, כמש\"ל [שם]. וכ\"כ ר' זכריה בן הקצב [פ\"ב דכתובו' מ\"ט] נשבע כך, מדנשבע לחנם, דהרי עד א\"צ שבועה כלל. וכ\"כ מצינו שהיו נשבעים בעבודה [גיטין נ\"ח א', ב\"ב י\"א א', תענית כ\"ד א']. וכן לאחר החורבן מצינו ברז\"ל שהיו נשבעין בביהמ\"ק, ואמרו אראה בנחמה [מכות ד\"ה ב', וכתובית ס\"ז א']. וכל אלו לא היו שבועות כלל, רק להבטחה בעלמא: ",
+            "ואילה\"ק א\"כ איך היה נשבע שכשהיו מניחין אותו היה מקריבו הרי יפה א\"ל חכמים. ונ\"ל דעוק\"ל כיון דלא אפשר חיוב אשם תלוי רק בג' דברים [וסימנך אבם] אכילות, בעילות, מלאכות, שחייב עליהן על הודע שלהן חטאת קבוע [כהוריות ד\"ח ב'], וא\"כ ביו\"כ שאלה הג' איסורים מכל וכל, ל\"ל שכל היום מכפר, הרי בל\"ז א\"א שיסתפק שעשה א' מהג' הנ\"ל בידעו שלא עשה א' מאלה אפי' באופן המותר. ע\"כ נ\"ל שבחסידותו חשש שאע\"ג שידע בעצמו שלא עשה מעשה כזאת שידמה בעיניו להיתר, אפ\"ה חשש שמא שכח שעשה המעשה ההיא. וא\"כ י\"ל דגם ביום שאחר יו\"כ פליגי בהא דקיי\"ל [בח\"מ ע\"ח ס\"ד] דאע\"ג דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפ\"ה בא\"ל בסוף יום דמשלים זמניה כרעתיך ת\"ז, נאמן במגו דפרעתיך היום בשחרית ושכחת, מדאדם רגיל לשכוח אחר י\"ב שעות פעולה שעשה מקודם. ולהכי י\"ל דבבא ס\"ל שמא חטא באלה בליל שאחר יו\"כ ושכח, מדאדם רגיל לשכוח כן. ורבנן ס\"ל דאע\"ג דבשיעור כזה לא הוה העזה בשטוען שכחת, היינו מדטען זה ברי, ועכ\"פ אין מצוי שישכח אדם מעשה רבה בפחות מכ\"ד שעות. אמנם ק\"ל כיון דגם בסיפא פליגי רבנן עליה, מדנשבע שאם הניחוהו היה מקריב, א\"כ מ\"ש סיפא שלא הניחוהו ומ\"ש רישא שהניחוהו להקריב בכל יום. ואי\"ל משום דבשאר הימים היה הספק על זמן יותר מרובה, מהספק שנתהווה לו ביום שאחר יו\"כ, דבהיום שאחר יו\"כ לא היה הספק רק משעת צאת הכוכבים במוצאי יו\"כ, דהרי כל היום מכפר, משא\"כ בשאר ימים לא היה רשאי להקריב אשמו של אתמול אחר תמיד ביהע\"ר. דעליה השלם כל הקרבנות כולן [כפסחים נ\"ח ב'], והרי זמן שחיטת התמיד של ביהע\"ר היה בח' ומחצה [כלשם ע\"א], וא\"כ מאז כבר היה בספק שמא נתחייב אשת\"ל. עכ\"פ הרי גם בהא רבים פליגי עלי' ויחיד ורבים הלכה כרבים. ואי\"ל מדהיה זקן ונכבד באפי המלך חשש לכבודו [כב\"ב ד\"ד א'] ולפיכך היה קשה לחכמים לבטלו ולמנעו מדעתו מכל וכל. ליתא, דהרי גם בכה\"ג מצינו שימנעוהו חכמים בדרך כבוד כשרבים חולקים עליו [כיבמות דט\"ז א'] ומלבד זה גם על בבא עצמו ק', דהרי חסיד וענוותן גדול היה [כנדרים דס\"ו ב], וא\"כ האיך עבר על דעת חביריו שרבו עליו [כשבת קי\"ח ב], וכ\"ש כשמחולק עמהם בד\"ת, איסור גמור היה לעבור על דבריהם. שהתורה אמרה אחרי רבים להטות. וא\"כ הקריב בכל יום נגד דעת רבים. ותו מי הכריח להכהנים להקריב ולאכול קרבנו, נגד רבים דפליגי עליה וס\"ל שקרבנו הוא חולין בעזרה, ותו דהרי מצינו בבבא עצמו איפכא. דאע\"ג שהוא היה מתלמידי ב\"ש. עכ\"פ אפ\"ה היכא דידע דהלכה כב\"ה, הכרע גם לאחרים לעשות כב\"ה [כביצה ד\"כ ע\"א], ומ\"ש הכא. ואת\"ל דשאני הך דינא דהכא שכך קיבל מרבותיו, ואשכחן כה\"ג בעקביא בן מהללאל שאמר לבנו דמה\"ט ממאן לחזור נגד חכמים דפליגי עליה, מדשמע מפי רבים [כעדיות פ\"ה מ\"ז], א\"כ שמא ה\"נ הוה הכא. ליתא, דגם התם נ\"ל דעקביא היה רק מלמד לדינא כדבריו, אבל לעניין מעשה הוה עביד כרבנן, מדרבים נינהו, דאל\"כ ח\"ו דינו כזקן ממרא [כרמב\"ם פ\"ד מממרים ה\"א]. ומה\"ט נמי נ\"ל בתנור עכנאי [ב\"מ נ\"ט א'] דגם שם ח\"ו שר\"א עבר על מצוה שבתורה אחרי רבים להטות, רק שלדינא אמר כן, כהלכה ואין מורין כן. ואפ\"ה נקמו בו חכמים כעכנא זו וברכוהו, מה שלא עשו כן לעקביא, וכדקאמרי' ח\"ו שעקביא נתנדה. ה\"ט משום שנעשו כמה אותות ומופתים כדבריו, וכדקאמר התם, להכי הוה חיישי רבנן שעי\"ז אתו כ\"ע למגרר אבתרי', כדחשו כה\"ג [ברכות דס\"ג ב'], להכי ברכוהו אחר כל הנסים והנפלאות ההם שנעשו, להורות שאין משגיחין על כל אלו. וא\"כ הכא גם ברישא גם בסיפא ק', ברישא האיך הניחוהו להכניס חולין לעזרה, ובסיפא האיך היה נשבע שאם הניחוהו היה מקריב הרי גם בשיניחוהו היה אסור, שהרי רבים חולקין עליו. ונ\"ל משום שברישא לא היה יחיד בדבר הזה, והרי ר\"א ס\"ל כוותיה, ואפשר גם כמה מחכמי ישראל היה אתו עמו, ועדיין לא עמדו למניין בדין זה, [אב\"י עי' כריתות [די\"ח א'], דגם ר\"מ ס\"ל כר\"א]. ואפשר עוד שכך היה דעת ב\"ש כוותיה, ומה\"ט גם ר\"א ס\"ל כוותיה, דסתם ר\"א שבש\"ס הוא ר\"א בן הורקנס [כתוס' לעיל די\"ח א'], והוא היה מתלמידי ב\"ש [כנדה ד\"ז ב', ושבת דק\"ל ע\"ב, ועתוס' שם]. [אב\"י היינו מדגרסינן הכא ר' אליעזר ביו\"ד היינו ר\"א בן הורקנס. אבל סתם ר\"א בלא יוד היינו ר\"א בן שמוע [כרש\"י יבמות דע\"ב ב' ד\"ה ראיתי, וע\"ש], ומיירי הכא קודם בת קול, דאז כל הרוצה לעשות כב\"ש עושה [כעירובין ד\"ו ב'], והכהנים המקריבים והאוכלים, וודאי הם מתלמידי ב\"ש היו. ולפיכך לא מיחו בידם חכמים ברישא. משא\"כ בסיפא שהיה יחיד בדבר זה, מיחו בידו. והוא נשבע שלולי שלא היו מוחין בידו, ר\"ל שאם לא היו חולקין עליו רבים. אז כך היה דעתו נוטה בבירור בלי שום פקפוק ספק להביא גם אז אשמו: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,56 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Keritot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Keritot",
+    "text": [
+        [
+            "אב\"י הקשה בש\"ס (ד\"ג ב') למה לא תני תרי העלאה, מוקטרי אברי פנים ומוקטרי אברי שחוטי חוץ. והקשו בתו' (זבחים ק\"ז א' ד\"ה דאיכא) דלשני דמתני' ריה\"ג היא דפטר מוקטרי חוץ. ול\"מ נ\"ל דלא אפשר דהרי מניינא דל\"ו כריתות דנקט ברישא דמתניתין. היינו לומר שאפילו עשאן כולן בהעלם א' חייב, וכש\"ס כאן, והרי לריה\"ג כששחטן בחוץ תו אינו חייב על העלאה בחוץ. והרי השוחט והמעלה חשיב במתני' בתרתי. ואומר, חכם בני וישמח לבי דאי\"ל דשוחט ומעלה מיירי בב' גופים. ליתא דמדל\"ק השוחט בחוץ והמעלה בחוץ גלי תנא דעתיה דבקרבן א' קמיירי: ",
+            "ונ\"ל דא\"צ שיאמר בפה שעושהו לסוך, אלא בחישב כן סגי שיתחייב קרבן. ואף לבתר מ\"ש תוס' [ב\"מ מ\"ג ב' ד\"ה החושב] דבחושב לשלוח יד או לפגל קרבן, צריך דבור ממש ולא סגי במחשבת הלב. היינו רק היכא שאין עושה מעשה איסור דהרי גם במחשבת פגול, המעשה גופה מצוה היא. משא\"כ הכא המעשה גופה אסור הוא אלא שאינה חייב עליה בלי מחשבה, להכי די במחשבה לחוד, ככל מזיד במעשה איסור שמחייב ע\"י מחשבתו. [אולם רש\"י סתר א\"ע, דבקדושין [מ\"ב ב' ד\"ה לחייב], משמע דאמחשבה לחוד מחייב בפיגול, ובפסחים [ס\"ג א' ד\"ה והכא] כ' רש\"י בפירוש דצריך דבור במפגל וצ\"ע]. ומלת פטום. הוא לשון השמנה בלשון המשנה. כמו שור פטום [ביצה ל\"ח א']. וכ\"כ פטומי מילי בעלמא [ב\"מ ס\"ו א'], ר\"ל משמין ענייניו במילין שאינן בדוקא. וה\"נ ר\"ל שמשמין את השמן עם ריח טוב: ",
+            "אב\"י הנה רתויו\"ט בד\"ה הבא, תמה על הסדר דנקט בכל הלאוין, מן טמא שאכל הקודש עד סוף המשנה. וה\"נ נקט באותו סדר עצמו בפ\"ג דמכות, והוא שלא כסדר שהוזכרו בתורה. ול\"מ נ\"ל, תחלה נקט תנא איסורי אכילה דמצוי טפי, ונקט בהדי כל חד מה שיש לו שייכות עמו. ואח\"כ נקט שאר האיסורים והשייך עמהם. ובכל חד מהנך תרי בבא, נקט תחלה מוקדשים, ואח\"כ שאינן מוקדשין. וזהו סידורן. טמא שאכל קודש. ואגביה נקט בהדיה הבא למקדש, דטומאת מקדש וקדשיו שייכים אהדדי. ואגביה נקט נותר ופגול שהם קדשים שנפסלו. רק אקדם ותנא תחלה חלב, משום דחלב הוא דבר הקרב ע\"ג מזבח. ואיסורו חל קודם איסור נותר ופיגול. ואגב חלב נקט דם כלשון תורה, כל חלב וכל דם. ואקדים איסור נותר לפיגול, דלא כבכל דוכתא דנקט הפגול והנותר והטמא. ה\"ט משום דהכא בעי לאשמעינן חיוב כרת דידהו, והרי כרת דפיגול ילפינן מנותר, בג\"ש דעון עון. ומדאיירי בקרבנות, נקט השוחט והמעלה בחוץ. והדר תנא איסיר אכילה בשאינן מוקדשין. ופתח בחמץ דחמור שאסור אף בהנאה, וצריך ביעור. ואח\"כ נקט איסור אכילה ביו\"כ. ואגביה נקט נמי איסור מלאכה ביו\"כ. אח\"כ נקט תנא שאר חיובי כרת, שהם על מעשה. ונקט תחלה מעשה איסור במוקדשין, מפטם שמן ומפטם קטורת, כמו שהן סמוכים בתורה. והא דלא הסמיך סך גבי מפטם שמן, שהם תרווייהו בחד מלתא. ה\"ט כדאמרינן בש\"ס דרצה להסמיך מפטם שמן למפטם קטורת, לאשמעינן דמה מפטם קטורת לאו בפ\"ע וחייבים עליו כרת, אף מפטם שמן וסך. לאו בפ\"ע וחייבים עליו בפ\"ע. ובסוף הכל נקט תנא, אותן שאין נכללים כלל בגדר הראשונים. מדהם מ\"ע, מיהו הקדים מילה לכסיז, דהרי תנא תני מניינא שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחד ואחד, ולהכי אע\"ג דבפסח ומילה ליכא חטאת מדהן עשה, אפ\"ה בעי לאשמעינן באופן שיתחייב על שניהן, כגון שבא תחלה כרת דפסח ואח\"כ כרת דמילה, דאי איפכא שנולד ערל בביתו ולא מלו, פטור מלעשות פסח. ולמאי דקיי\"ל דחיוב כרת רק על הבן [כי\"ד רס\"א], נקט תחלה פסח ואח\"כ מילה, דבמילה אין הכרת חל מיד אחר עיכוב המצוה אלא לכשיגדל, להכי לא נקט לה תנא במתני' רק אחרון לכולם. ",
+            "ואילה\"ק דאע\"ג שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד\"צ ע\"א] , עכ\"פ הכא שלא לצורך עקר ד\"ת לגמרי, דטפי הו\"ל למדרש להו דמדאניסי מחמת היוקר אינן עוברין בבל תאחר, דאונס רחמנא פטריה [כנדרים דכ\"ז א'], ויביאו שאר הקינין לכשיזולו. ול\"ל לפטרן לגמרי. נ\"ל דמשום דאז לא היו שומעות העשירות מלהמתין, ולא יזלו הקינין עדיין. להכי בכל כה\"ג אומרים לאדם חטא בקל להתבטל ממצות עשה, כדי שיזכה חבירך בחמור, שינצלו מכרת, היכא דלא פשע חבירו [כפסחים נ\"ט א']. ואע\"ג דהכא רכב\"ג הוה. ואיהו לשטתיה לא ס\"ל כן [כעירובין ל\"ב ב']. י\"ל דרשב\"ג דהתם אביו של רבי היה, ופליג אזקנו דהכא. ובכל זה מתישב בס\"ד גם קו' התוס' [ב\"ב קס\"ו א']. שמכח קושיתם רצה ר\"ת למחוק מלת ואין, וצ\"ל נכנס ודרש וכו' והשאר עליה חובה, ור\"ל שהנשים טעו וחשבו, שצריכים להביא כל קנותיהן שנתחייבו, קודם שיותרו לאכול קדשים, ולכן נכשלו ולא הביאו אפילו קן א', דלפי דעתם לא הועיל להו הבאת קן א'. ולכן נכנס ודרש שאחר שהביאו רק קן א' מותרים לאכול קדשים, אבל השאר עליהן חובה לכשיוזלו. עוד כתבו שלגירסת הספר דגרס ואין השאר, וכו', צ\"ל כפירוש האשכנזים. דרשב\"ג פליג אבית שמאי ובית הלל [לקמן בש\"ס ד\"ט ב']. וס\"ל דדמי לטבילה שכשחייבת ה' טבילות מה' טומאות, טובלת פעם אחת וטהורה, וה\"נ לה' לידות מביאה רק קן א' ופטורה מהשאר, מדלא אתו על חטא. וע\"ש: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ב. אבל לרמב\"ם [פ\"א ממחוסכ\"פ ה\"ב] גם ת\"ק מודה, דגר קודם הבאת קרבנותיו אסור בקדשים. וכן כ' נמי תוספות בריש מכילתן. ונ\"ל דלרמב\"ם ותוס' הא דקאמר בש\"ס גר כי קא מייתי לאכשורי נפשיה למיעל בקהל, ר\"ל מדאינו אסור בקדשים רק מדאינו עדיין ישראל גמור קודם שהביא קרבנותיו. להכי לא מקרי מחוסר כפורים, דלא חסר לו הכפורים רק כל שם ישראל חסר לו. ותמהני דלרמב\"ם ותוס' במאי פליגי ת\"ק וראב\"י, ומה נ\"מ אי מקרי מחוסר כפורים או לא. וגם לעיל [בש\"ס ד\"ב ב'] אמרינן דתנא מניינא לאפוקי דראב\"י, ולרמב\"ם ותוס' מאי לאפוקי איכא, הרי לא פליגי כלל. ואי\"ל דלת\"ק רק הנך ד' נקראו מחוסכ\"פ, דבנכנסו לעזרת ישראל קודם הבאת קרבנן חייבים כרת [כפ\"א דכלים מ\"ח ומנחות כ\"ז ב']. משא\"כ גר קודם שהביא קרבנו. מדאינו עדיין כישראל גמור. כמ\"ש הרמב\"ם הנ\"ל, להכי כשנכנס לשם בטומאה אינו חייב כרת וקרבן. דאע\"ג דעכומ\"ז הן כזבים לכל דבריהן [כנדה ל\"א א']. זהו רק מדרבנן. ואע\"ג דכל עכומ\"ז אסור לכנוס אפילו בחיל [ככלים פ\"א מ\"ח], זהו ג\"כ מדרבנן, דהרי לא נצטוו רק בז' מצות [כסנהדרין נ\"ו א'] וכ\"כ ג\"כ הר\"ש [בפ\"א דכלים מ\"ח] דלא נצטוו בשלוח מחנות. אבל כל זה ליתא. דהרי בהדיא תנינן [יבמות מ\"ז ב'], טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ומה\"ט א\"א נמי לומר דכ\"ע מודו דאסור בקדשים קודם הבאת קרבנותיו, ופליגי דלראב\"י מותר לבוא בקהל קודם הבאת קרבנותיו ואפ\"ה אסור בקדשים, להכי שפיר מקרי מחוסכ\"פ, ולת\"ק אסור בזה ובזה קודם הבאת קרבנותיו, ולא מחשב מחוסכ\"פ, דמדאסור בקהל, אינו עוד ישראל גמור, ולא מחשב מחוסכ\"פ. ולפ\"ז נ\"מ טובא בין ת\"ק לראב\"י, וקאמר שפיר בריש מכילתן לאפוקי מראב\"י. ליתא, דהרי בסוגיא דיבמות הנ\"ל אמרינן דלעניין זה כשטבל ועלה הרי היא כישראל לכל דברי��, דאפילו הדר ביה וקדש קדושיו קדושין. א\"כ מכ\"ש בלא הדר ביה. ואם גם נדחק לומר דעכ\"פ לכתחילה אסור בבת ישראל. עכ\"פ הרי גם בנזיר פליגי, והרי בנזיר לכ\"ע קרבנו רק לשרוייה באיסורי נזיר קאמייתי, ולעניין מה פליגי אי נזיר מקרי מחוסכ\"פ או לא. וא\"כ גם לר\"ב קשיא. ונ\"ל דנ\"מ אי נדר בנזיר על מנת שגר ונזיר מחוסכ\"פ מקרי, לת\"ק פטור מנזירות ולראב\"י חייב. ולבני הרב המשכיל מהו' משה מרדכי שליט\"א אשכחנא טובא בש\"ס דפליגי אי מקרי כך או כך, אף שאין נ\"מ לדינא, וכדתנן ארבע אבות נזיקין, למעוטי דר\"ח ור' אושעיה [כב\"ק ד\"ה א'], ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד\"ה תני]. וכ\"כ אמרינן [בע\"ז דע\"ד א'] הרי אלו אסורין ואוסרין בכ\"ש. למעוטי דבר שבמניין, ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד\"ה למעוטי] , ועוד דוכתי טובא: ",
+            "ותמוהין דברי רלח\"מ [פ\"ט משגגות ה\"ד] שהקשה ל\"ל לרמב\"ם למפטר למי שאמרו לו עדים בעלת שכחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי, דפטור מקרבן, מדהו\"ל כאומר לא גמרתי ביאתי, והו\"ל לרמב\"ם למנקט טעמא דש\"ס דנקט בכמה דוכתא דמצי למימר לא בעלתי שוגג אלא מזיד, עכ\"ל והאריך עוד. ודבריו תמוהין מאד דהרי בשפחה חרופה בין שוגג בין מזיד חייב, וכמ\"ש הרמב\"ם בעצמו שם הלכה א'. ויש לדחוק ולומר דכוונת רלח\"מ, דכיון דבשפחה חרופה צריך עכ\"פ רצונה וכמ\"ש הרמב\"ם שם, מצי שפיר למימר אנסתיה, או שוגגת היתה, דאז פטור. ואף דעל כרחך באמרו לו בעלת שפחה חרופה היינו שאמרו לו שהיתה מזידה, דאל\"כ פטור. עכ\"פ מצי למימר שהיתה תחלתה באונס וסופה ברצון, דבכה\"ג אפילו אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו, פטורה [ככתובות דנ\"א ב'] . "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי לתרץ קו' התוס' [די\"ב א' ד\"ה או דלמא] שהקשו לענין מה ר\"מ מחייב חטאת, הרי לא ימשכנו אותו [כב\"ק ד\"מ]. ותרצו דהתם מיירי בשאמר דלא ניחא ליה בכפרה, אבל האי ניחא ליה בכפרה, אלא שסבור להיות פטור ממשכנין אותו, עכ\"ל. אמנם כל עיקר קושיתם תמוה. דמנ\"ל דלר\"מ ימשכנוהו, ואי משום דקאמר חייב, א\"כ למה התעוררו רבותינו להקשות קושיתם זאת הכא יותר מבכל דוכתא שנזכר שם חיוב חטאת ואשם. והרי בכל דוכתי כמו בכאן נוכל לתרץ בפשיטות, דבא תנא להשמיענו הדין, דאם בא לפנינו ושואל אם מחוייב בחטאת או לא, נשיבהו שחייב. ואם גם נדחק ונאמר דהכא שאני דכיון דאיהו אמר לא אכלתי שוגג רק מזיד, בודאי לא יבא לב\"ד לשאול מה יעשה, וא\"כ יפה הקשו הכא דלענין מה נקטה מתני' שחייב. עכ\"פ אם קושיתם קושיא אין תרוצם תרוץ, שהוא לכאורה ההיפוך מהסברא שכתבו, דבב\"ק מיירי בדקאמר דלא ניחא ליה בכפרה, וזה תמוה דאדרבה מה\"ט ימשכנו אותו. ותו מ\"ש עוד אבל הכא אמר דניחא ליה בכפרה, רק שסבור שפטור, להכי ימשכנוהו. ותמוה דמנא ידעינן דניחא ליה בכפרה, ובפרט היכא דקאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד. אמנם ביבמות [דפ\"ז ב'] תרצו ממש בהיפך, ע\"ש. וכמדומה שהכא ט\"ס יש בדבריהם, וצ\"ל באמת בהיפוך. רק תמהני שרתוי\"ט העתיק לשון התוס' כאן ובמחכ\"ר לא חלי ולא מרגיש: ",
+            "והנה רבעתוס' הכא כתבו דהאי ונכנס למקדש דנקט מתני', אאכל ושתה דברים טמאים נמי קאי. דאף דלא מחייב אכניסת מקדש באכילת טומאה, מדא\"צ טבילה מן התורה [כפרה פי\"א]. י\"ל דמיירי שאכל נבילת עוף טהור או שתה דם שרץ*), דהנך צריכי טבילה מדאורייתא. עכת\"ד. והן אמת דשותה דם שרץ. דהו\"ל טמא שרץ. חייב כשנכנס למקדש, [כעירובין ק\"ד ב'], וחייב דקאמר התם הש\"ס, היינו כרת [כרמב\"ם פ\"ג מביאת מקדש הט\"ז] . אבל מ\"ש עוד דאוכל נבילת עוף טהור יתחייב כרת כשנכנס, לא ידענא מנ\"ל. דהרי כשנכנס כבר בלעו ואז אינו רק ראשון לטומאה. ואי משום כללא דמתני' דפרה [הנ\"ל], דכל הטעון ביאת מים מן התורה, הרי כבר כתב רכ\"מ [בפ\"ג דביאת מקדש הי\"ג] דלאו כללא דוקא הוא [יע\"ש]. ותו הרי לראב\"ד [שם] גם בהכניס שרץ, שהשרץ אב הטומאה, אפ\"ה אינו חייב רק מלקות. ואפילו נימא דלרבעתוס' באכל נבלת עוף טהור או שתה דם שרץ ונכנס חייב כרת, אפ\"ה לא הועילו שיהיו ב' דברים אלו, דהיינו אוכל דברים טמאים, ושותה יין, שניהן מיירי בענין א', דהרי שתה יין חייב מיתה בידי שמים. ורק בעבד עבודה, אבל טמא שנכנס חייב כרת ואפי' לא עבד. א\"כ מה ידחיקנו להכניס ב' מילי אלו תחת סוג חיוב א', ולא נימא דאוכלין טמאין דנקט מתני' היינו לענין שיטמא גופו. ואפשר דלתוס' כולה מתני' מיירי שנכנס ולא עבד, ותיובא דמתני' היינו מלקות, ובשתוי שנכנס ס\"ל לתוס' כרמב\"ם הנ\"ל דחייב מלקות כשנכנס ולא עבד. ובאכל דברים טמאים ונכנס ס\"ל לתוס' כראב\"ד. דטמא שרץ שנכנס חייב רק מלקות, א\"כ אירעו כל הב' ענינים שפיר כאחד במתני'. ואפ\"ה עדיין לא שקטה דעתי. דהרי גם בכה\"ג לא אפשר למכלל הנך ב' מילי בסוג חיוב א', דהרי שתוי אינו חייב מלקות רק בנכנס ממזבח ולפנים [כרמב\"ם פ\"א מביאת מקדש], וטמא חייב אפילו בנכנס משער נקנור ולפנים [כפ\"ג שם]: ",
+            "כך נ\"ל כוונת הש\"ס, דהא דנקט הש\"ס איתוסף איסור הנאה, היינו משום דבמעילה באמת בהנאה סגי שיתחייב. אבל אילו איתוסף איסור הנאה רק על החתיכה שנאסרה תחלה שלא היה שם כולל. לא הוה איסור מוסיף רק איסור חמור. ובאיסור חמור שאינו כולל או מוסיף או בת אתת, קיי\"ל דאין איסור חל על איסור [ועי' תוס' חולין ק\"א א']. ונ\"ל שזה ג\"כ כוונת תוס' [שבועות כ\"ד ב'], יע\"ש. וזה תוכן כוונת הרמב\"ם [פ\"ד ממ\"א] שכתב דהנאה ג\"כ חשוב איסור מוסיף: ואת\"ל א\"כ במבשל בשר נבילה בחלב. יחול נמי איסור בב\"ח אאיסור נבילה מה\"ט, דאיסור בו\"ח הו\"ל גם בהחלב איסור הנאה [ר\"ל והרי אמרי' [חולין קי\"ג ב] דבאכל חלב שנתבשל בחלב פטור]. כבר תירץ רבינו קו' זו במשניות הכא באריכות שקראה נקודה נפלאה. וכוונת דבריו, דבשלמא הקדש ודאי חייל על הבהמה, ומדחייל. נאסר נמי החלב בהנאה, להכי מחשב האיסור הנאה איסור מוסיף. משא\"כ בב\"ח שאמרנו, מאן יימר דחייל כלל איסור בב\"ח על איסור נבילה שיהיה אסור בהנאה, דלמא לא חייל, ויהיה הנבילה שנתבשלה בחלב מותר בהנאה. ",
+            "והא דלא נקט תנא נמי מקרבן עולה ויורד של שבועה, כגון שנשבע בכולל שלא יאכל חלב זה ותמרים. והרי ע\"י כולל זה חלה שבועה על האיסור. י\"ל דשבועה דאיתא בשאלה לא קתני. מדיכול לשאול על שבועתו. ולא יהיה כאן חיוב חטאת. משא\"כ האיסור שבקדשים כיון דע\"כ כבר נזרק דמו, ליתא בשאלה. דאם ישאל על ההקדש הרי הביא חולין בעזרה. כך נ\"ל כוונת תוס' הכא. ודבריהם תמוהין מאד. שעשו א\"ע במח\"כ כאילו לא ידעו שכבר הקשה ותירץ כן הש\"ס [שבועות דכ\"ד ב]. וכבר נתקשו בזה רבותינו המהרש\"א וברכת הזבח והניחו בצ\"ע. ותו דהתוס' תרצו דבקדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה. והרי בש\"ס התם אמרי' בפירוש דאף בקדשים כשנזרק הדם עדיין איתא בשאלה. ותו דהם כתבו דליכא למימר דמיירי בבכור, והרי התם קאמר בפירוש דמיירי בבכור. אמנם באמת ק\"ל אסוגיא דשבועות הנ\"ל דאוקמי למתני' בבכור, והרי בסוגיא דידן אמרי' בפירוש אקדשה. ואי\"ל משום דמצוה להקדיש הבכור [כערכין דכ\"ט א] ליתא, דא\"כ למה קאמר הש\"ס איסור מוסיף, הול\"ל שההקדש עם חלב איסור *) בת אחת. ותו למה צריך לאוקמה בבכור, הרי ��ל\"ז כשנזרק דמו ליתא בשאלה. וברוך ה' שהאיר עיני הכהויים המחכים. להמציץ מחרכים דהרי בל\"ז ק' הרי מרא דשמעתתא דהך תרוצא התם בשבועות הוא רבא, והרי איהו לשטתי' לא תירץ מידי, דהרי איהו ס\"ל [שבועות כ\"ז ב] דבאומר שבועה שלא אוכל ואכל כולה. ליתא בשאלה, א\"כ ק' מה תירץ דלהכי לא נקט שבועה מדישנה בשאלה, עכ\"פ לנקט בדקאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב. ואכל כולה, דאז ליתא בשאלה לשטתיה. ואת\"ל דהא דתירץ הכי, היינו לאי בעית אימא קמא דנקט בסוגיא דשבועה שלא אוכל הנ\"ל, דקאמר לרבא דבאמר שלא אוכל אף שנתחייב מכזית קמא, עכ\"פ מגו דמהני שאלה לכזית בתרא מהני נמי לכזית קמא. א\"כ ה\"נ כיון שאמר שלא אוכל תמרים וחלב, כיון דמהני שאלה לתמרים וחלב שעדיין לא אכל מהני נמי לתמרים וחלב שכבר אכל. ליתא, דאכתי הוה מצי למנקט שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב אלו דבכה\"ג באכלן כולן ליתא בשאלה. ואת\"ל כיון דבכה\"ג אין החיוב בא משום אכילת החלב לבד, רק מדאכל גם התמרים, א\"כ לא דמיא לאינך דנקט תנא, ומשו\"ה לא נקט ליה נמי תנא. ליתא דהרי נקט נמי כותבת של יו\"כ, דג\"כ החיוב בא ע\"י שאכל קצת יותר מכזית, ולא דמי לאינך אכילות דנקט. אע\"כ צ\"ל דמה דקאמר דישנה בשאלה, אינו ר\"ל דבאמת ישנה בשאלה, רק הכוונה דשם שבועה איתא בשאלה. ואהא מקשי שפיר והרי הקדש, ר\"ל אף דהך הקדש שנזרק דמו ליתא בשאלה, עכ\"פ שם הקדש איתא בשאלה. ואצטריך לתרץ דמיירי בבכור, דשם הקדש שלו ליתא בשאלה אפילו קודם שנזרק דמו. מיהו כל זה לרבא לשטתי' [שבועות דכ\"ז ב] הנ\"ל. אבל סתמא דש\"ס כריתות הנ\"ל ס\"ל כפי מאי דקיי\"ל [רמב\"ם ספ\"ו משבועות] כאמימר [בשבועות שם] דאפי' אכלה כולה איתא בשאלה כל עוד שלא הביא קרבן שבועה, א\"כ לאצרכינן לאוקמא בבכור, דמצינן שפיר למימר דלהכי לא נקט שבועה, משום דבאמת יכול לשאל עליה. אבל הקדש שפיר נקט לה, דהרי משנזרק דמו ליתא בשאלה. א\"כ רחוקים ב' השיטות דשבועות וכריתות כרחוק מזרח ממערב, דשיטה דשבועות אליבא דרבא לשטתי', והכא בכריתות נקטינן אליבא דהלכתא כאמימר, ואהך שיטה דהכא כתבו דברי קושיתם דגם לאמימר קשיא קו' דש\"ס בשבועות אליבא דרבא, ואצטריך לתרץ כדתרצינן דמידי דאיתא בשאלה ממש לא קתני. והיינו דכתבו עוד אבל אי\"ל דמיירי בבכור עכ\"ל, דלכאורה תמוה מה מרווחינן דנוקי בבכור, הרי על כרחך מיירי שכבר נזרק דמו, וא\"כ למה נדחק לאוקמא בבכור הרי אפי' לא הוה בכור ליתא בשאלה. אע\"כ דכוונתם דאי\"ל דקיי\"ל באמת כרבא דבאכלו כולו ליתא בשאלה, וא\"כ לא תסגי לן בתרוצא שאחר שנזרק דמו ליתא בשאלה, דעכ\"פ שם הקדש ישנו בשאלה, כמו שנצטרך לתרץ אליבא דרבא, דמה\"ט לא נקט שבועה, וא\"כ נצטרך לאוקמא הקדש דנקט במתני' בבכור. דשם הקדש שלו ליתא בשאלה. על זה תרצו דעל כרחך סוגיא דכריתות לא ס\"ל כרבא, דהרי קאמר אקדשיה, והרי בכור קדוש מרחם. ונתיישבו בס\"ד כל הקושיות הנ\"ל. אולם מהא מוכח דלא כר\"ן [נדרים דע\"ח א] בד\"ה לומר. שכ' שקדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה, אשר לכאורה היה מוכח כדבריו מסוגיא דשבועות הנ\"ל דאצטריך לאוקמא בבכור, ש\"מ דאל\"כ כל קדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה. אבל לפי דברינו הנ\"ל רק אליבא דרבא לשטתי' אצטרכינן לאוקמה בשבועות בבכור. אבל סוגיא דכריתות שהיא אליבא דהלכתא, ואפ\"ה נקט מלת אקדשי', ש\"מ דבכל קדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה, וכמ\"ש תוס' הנ\"ל. ובל\"ז ק' להר\"ן דדוחק לאוקמי לפי דבריו דחיוב כרת בשחוטי חוץ וה' חטאות המתות נוקמא כולן בשאין הבעלים כאן למתשיל עלה אי בשאין רוצין להתיר. וגם לתוס' דעכ\"פ קודם זריקת דמן מצי למתשל עלה נהי דלא ק' משחוטי חוץ, מדכבר נשחט וכ\"כ מוולד חטאת תמורת חטאת דאפשר לדחוקי דמיירי דכבר נזרק דם חטאת וכ\"כ מתו בעליה הרי אינן כאן למתשיל עלה, אבל בכפרו בעליה ועברה שנתה למה ימותו נתשל עלה. ונ\"ל כיון דלא מתשל רק משום דבר חדש שנתהווה, הרי אין מתירין בנולד. ומ\"ש הר\"ן דבשחוטי חוץ אינו לוקה רק בלא אתשיל עלה. היינו בלא אתשל עלה מחמת טעם אחר שאינו נולד. ודו\"ק: אמנם יש לתמוה על הרמב\"ם [פ\"ד משגגות ה\"ג] שכתב שכל איסור מוסיף צריך שיהיה מוסיף ממש איסור על אדם שהוא בעולם ולא אמרי' אילו היו האנשים בעולם שתיאסר עליהן היה איסור מוסיף, הא לא אמרינן. והביא הכ\"מ ראייתו ממכילתן [די\"ד ב] דאמרי' כגון דאית ליה ברא לסבא, עכ\"ל. וכ\"כ תוס' קידושין [דע\"ז ב] וכפי הנראה ה\"ה באיסור כולל, צריך שיהיו בעולם החתיכות שנכללו באיסור הב', דמ\"ש כולל או מוסיף, כמו דבמוסיף צריך שיהיו בנ\"א בעולם שנאסרה עליהן חתיכה זו, כ\"כ בכולל צריך שיהיו חתיכות בעולם שיאסרו על אדם זה. אלא דהרמב\"ם נקט הך דינא במוסיף, מדאיירי בהלכה הקודמת רק במוסיף, להכי קאמר דין זה ג\"כ במוסיף. מיהו ה\"ה בכולל. א\"כ ק' היכי קאמר הכא דכשנטמא הו\"ל כולל מדנאסר בכל בשר קודש טהור וק' מאן יימר שיש בעזרה בשר קודש טהור אחר שנזרק דמו [עי זבחים דל\"ד א] מי לא איירי ביו\"כ שחרית קודם שנזרק דם התמיד. שאין מצוי שם בשר קודש טהור שיאסר עליו. ואת\"ל מצוי שם בשר קודש טהור משל אתמול. עכ\"פ ק\"ל מדאמרי' קידושין [דע\"ז ב] דחללה שנעשת זונה, הו\"ל לכהן איסור מוסיף, משום דשם זנות פוסל בישראל כשזנתה אשתו תחתיו, וכן כתב הרמב\"ם [בפי\"ז מביאה ה\"י]. וק' אמאי הרי עכ\"פ באופן זה שנתהווה המעשה, שבעל הכהן את הזונה, אינו איסור מוסיף. אע\"כ דלא בעינן שיהיה מוסיף ממש. והא דאמרינן בכריתות דאית ליה ברא לסבא היינו שאפשר שיהיה כך. אע\"ג דהשתא אין לו ברא. וא\"כ מה התם בקידושין בחללה שנעשת זונה, שא\"א בשום גוונא שיהיה מוסיף אפ\"ה עכ\"פ מדיש מוסיף בשם זנות בגוונא אחריתא, מחשב מוסיף, מכ\"ש באפשר מוסיף באותו זנות עצמו. רק דהשתא אינו מוסיף, מכ\"ש דהול\"ל דמחשב מוסיף. ודוחק לומר דבקדושין איירי שהיתה חללה שנשאת וזנתה תחת בעלה באמת. דא\"כ לא הו\"ל לש\"ס לומר הואיל ושם זנות וכו', רק הול\"ל. זנתה הואיל ונאסרת על בעלה, וכן כתב רש\"י התם בפירוש, דלאו בזנתה תחת בעלה איירי. ונ\"ל דעק\"ל בהא דאמרי' [ביבמות דל\"ב ב] דהיכא דנשא מת ואח\"כ נשא חי, דחל איסור אחות אשה על איסור אשת אחיו, מדנאסרו עליו באיסור הב' שאר אחוותא. ול\"ל אחוותא, הרי לכה\"פ בעילת אחות אשה זנות הוא ונימא הואיל ושם זונה פסל בישראל, אע\"כ דמשום הא לא מחשב מוסיף, דהרי שם זנות גם בהאיסור הראשון היה. א\"כ י\"ל דוקא כשאי\"ל בהאיסור הב' הואיל ושם זנות וכו', אז צריך שיתרבו ממש אותן הבנ\"א שנאסרים בהאיסור הב', וכרמב\"ם. משא\"כ כשאפשר לומר הואיל ושם זנות וכו' בהאיסור הב', כי הך דקידושין, דתחלה בשהיתה חללה לא היה שם זנות על אסורה, דאין זונה רק בלאו השוה בכל [כרמב\"ם פי\"ט מא\"ב], אז א\"צ שיתרבו ממש הבנ\"א הנאסרים באיסור הב', משום דהשם עצמו ריבה האיסור הב'. אמנם נ\"ל דדבר זה אם צריך שיהיה מוסיף ממש, תלי' בפלוגתא דרמב\"ם וראב\"ד בפ\"ד משבועות ה\"י, יע\"ש ודו\"ק]: ",
+            "והר\"ב כ' נשאת לאחי אביו, מגו דאיתוסף וכו'. הו\"ל א\"א, מגו דאתוסף וכו'. וכ' עלה רתוי\"ט. כלומר שמת אחי אביו ונשאת לאחר וכו'. ובחנם נדחק לפרש כן, דהא א\"א חל בב\"א עם איסור אשת אחי אביו וכו'.. עכ\"ל. ולא זכיתי להבין מה הכריחו לרבינו לפרש במ\"ש הר\"ב הו\"ל א\"א דר\"ל שמת אחי אביו, הרי גם בש\"ס נקט הך לישנא. ואדמקשה אר\"ב הו\"ל לאקשויי כן אש\"ס. אע\"כ מה דקאמר הש\"ס והר\"ב הו\"ל א\"א, מיירי שלא מת אחי אביו, ואפ\"ה צריך שיהיה גם איסור א\"א איסור מוסיף, דאל\"כ אף דא\"א הו\"ל איסור בת אחת עם איסור אשת אחי אביו, אפ\"ה צריך שיהיה כל א' מהן איסור מוסיף על האיסורים הקודמין. תדע דהרי בסיפא בעבר הזקן ונשאה. דמיירי שהזקן חי, וכמ\"ש רתוי\"ט בעצמו. וחלו גבי' איסור א\"א ואיסור אשת אביו בבת אחת, אפ\"ה אצטריך הש\"ס לאוקמא שיהיה איסור מוסיף באיסור אשת אביו, כגון דאית ליה ברא לסבא, ולא סגי לן במה שאיסור אשת אביו הו\"ל אייסור בת א' עס איסור א\"א שהוא וודאי איסור מוסיף. מדנאסרה אכ\"ע כל ימי חיי הזקן. אע\"כ דצריך שיהיו שניהן, כל א' איסור מוסיף על האיסורים הקודמין, אף שחלו שניהן כאחת. ",
+            "והקשה רבינו ברוך בתוס' [ד\"ה הבא] אמאי לא נקט נמי שהיתה רחל בת בתו של יעקב ובת בנה של לאה אשת יעקב, וכגון שניסת דינה בת יעקב ללבן שהיה בן אשת יעקב, וילדה דינה ללבן את רחל דה\"ל רחל ליעקב, בת בתו ובת בן אשתו, ואח\"כ נשא ראובן בן יעקב את רחל וכו' כלעיל. ונ\"ל דתוס' הקשו כן רק לשטתיי' בד\"ה ואחות, דל\"ג בכולה בבי דמתני' אחות אשתו. דאי גרסי' לה אין מקום לקו' רבינו ברוך, דמה דמצי למנקט חד טפי במתני', דהיינו בת בנה, הדר בציר חד. דלא מצי למנקט תו שתהיה רחל גם אחות אשתו, דממ\"נ אם נשא יעקב תחלה את אם חתנו, א\"א שישא אח\"כ את לאה בת חתנו לבן, מדהיא בת בנה. ואם נשא תחלה את לאה בת חתנו שמאשה אחרת, א\"א שישא אח\"כ אם חתנו, מדהיא אם אבי אשתו. דהרי שניהן עליו בכרת אפילו לאחר מיתת אשתו הראשונה [כרמב\"ם פ\"ב מא\"ב ה\"ז], ולא תפסו בהן קידושין, וא\"כ איך אפשר שתהיה רחל בת בן אשתו וגם אחות אשתו. ",
+            "ועי' ברתוי\"ט ד\"ה ר' יוסי, שהניח בתימה למה נקט הרמב\"ם דאתיליד בן קטן, וע\"ש. ולדברינו הכל מיושב על נכון ת\"ל. ועוד הקשה שם ברתוי\"ט דל\"ל לש\"ש למנקט דאית ליה בן לסבא, ולא נקט באחי כדנקט מקמי הכי, וכגון דאית ליה עוד אחי לסבא דמגו דאתוסף איסורא לגבי אחי, אתוסף נמי איסורא ליעקב ברי' דסבא. וגם זו הקושיא הניח בצ\"ע: ולכאורה לדברינו הנ\"ל י\"ל דלהכי לא מצי הש\"ס לתרוצי הכי, דהרי לאחי הזקן כבר אסורה היתה משום אשת אחיו גם קודם שנשאה הזקן, מנשואי אח הראשון של הזקן. אבל אחר העיון הא בורכא, דהרי מוקמינן לה בש\"ס שנפלה ביבום להסבא, וא\"כ כשמת האח הראשון בלי בנים הותר להם איסור אשת אח, דאף דמצוה בגדול ליבם, אם ייבם הקשן זכה. א\"כ כשתזר ונשא הזקן שוב חל עליהן איסור אשת אח חדש, וק' שפיר קו' רתוי\"ט דהל\"ל דאגביה יחול נמי איסור אשת אב איעקב. אמנם במח\"כ רתוי\"ט גם קו' זו אין בה ממש, דכלל גדול הוא באיסור מוסיף דלא אמרי' מגו שנאסרה על זה נאסרה נמי על אחר, רק בשעונש שניהן שוה, וכן משמעות רש\"י [יבמות דל\"ב ב] למדייק בדבריו שם. וא\"כ האיך נימא מגו דחייל על רחל איסור אשת אח לאחי הסבא, חייל נמי על יעקב איסור אשת אב. אתמהה. איסור אשת אח של אתי הזקן הוא רק איסור כרת. ואיך יחול אגב זה על יעקב איסור אשת אב שהוא בסקילה. להכי ניחא ליה למנקט, דאתילד ליה ברא לסבא, דעונש הך ברא ועונש יעקב שניהן בסקילה. ואע\"ג דכלתו חשבינן לה איסור מוסיף במשנתינו, משום שכשנעשת כלתו נאסרה גם על שאר בניו, ואגבייהו נאסרה גם על יעקב באיסור כלתו. ולדברינו מה מוסיף איכא הכא, הרי לשאר בני יעקב היא רק בכרת. וליעקב עצמו היא בסקילה, ואין ענשם שוה. נ\"ל דכמו למ\"ד דלית ליה בכולל ואפ\"ה כשהוא כולל וחמור חייל [כחולין ק\"א א]. כ\"כ לדידן כשאין האיסור מוסיף שוה בענשו דלא חייל, וכמש\"ל, עכ\"פ כשהוא ג\"כ איסור חמור על קל חייל. א\"כ בשלמא איסור כלתו שלא נתחייב מקודם רק משום אחות אשתו שהיא רק בכרת. ומשום בת בתו שהיא רק בשריפה [כסנהדרין ע\"ה א']. חייל שפיר עלייהו איסור כלתו שהיא בסקילה [כסנהדרין נ\"ג א']. משא\"כ אח\"כ כשנשאה הזקן. לא אמרינן שיחול איעקב איסור אשת אב אגב הכרת שנתחייבו עליהן אחי הזקן מדאין איסורם שוה. ואע\"ג דאיסור אשת אב נמי בסקילה, לא מחשב נמי איסור חמור, מדכבר נתחייב סקילה משום כלתו. ולא הו\"ל חמור על הקל. תדע ראיה מבוררת ת\"ל לדברינו. דאי נימא שא\"צ שיהיה עונש של אדם שנתוסף באיסור שוה לעונש יעקב א\"כ למה צריך כלל לאוקמא בש\"ס דאית ליה ברא לסבא. הרי גם אם לא יהיה להזקן בן או אח. נימא מגו דנאסרה *) באשת איש לעלמא ע\"י נישואין של זקן, נאסרה נמי ליעקב באיסור אשת אב וא\"א שחלין כאחת. אע\"כ שלעולם צריך שיהיה עונש שניהם שוה. והרי א\"א ענשו בחנק. ואשת אב בסקילה. ואילה\"ק דלפ\"ז ק' לכאורה מאי דאמרינן בש\"ס הכא [דף י\"ד א'] . הו\"ל נותר. מגו דנאסר לגבוה נאסר נמי להדיוט. ולדברינו הרי אין איסור שניהן שוה. דהמקריב נותר לגבוה אינו אפילו במלקות. אלא בלאו הבא מכלל עשה. דהתורה אמרה שישרף. והדיוט שאכלו חייב כרת וקרבן. י\"ל הרי בל\"ז ק' דחשיב התם נמי איסור הנאה איסור מוסיף, והרי כבר כתב תוס' חולין [דף ק\"א] דאיסור הנאה לא מחשב איסור מוסיף רק חומרא בעלמא הוא. אע\"כ צ\"ל דקדשים שאני. דאיסור חל על איסור בעלילה כל דהוא [כש\"ס דף כ\"ג ב']. א\"כ ה\"נ בהך איסור מוסיף אף שאין ענשן שוה. רק איסור חמור הוא חשבינן ליה איסור מוסיף. מדאיירינן בקדשים [וע' רמל\"מ פי\"ד ממאכלות הי\"ט]. אבל בשאר מילי ל\"א גבייהו אחע\"א רק בכולל ומוסיף גמור. דהיינו בענשן שוה. או מחמור לקל. כדמוכח בחולין [דף פ\"ט] דאמרינן דאיסור גיד חל על מוקדשין מדאסורו נוהג בבן נח. והרי בב\"נ אזהרתם זו מיתתן [סנהדרין דף נ\"ז א'] ולישראל רק מלקות בגיד, אע\"כ דרק בשוין או מחמור לקל אמרינן אגב. אבל מקל לחמור לא. הן אמת שרבעתוס' [יבמות ל\"ב ב'] מדדו לנו במדה טפופה. שכתבו דרק באיסור כולל צריך שיהיו שניהם משם א'. אבל באיסור מוסיף אף שאינן משם א' חל עכ\"ל. ואי\"ל דדוקא שם א' לא מצרכו במוסיף. דהיינו אף שיש לאוין חלוקים. אבל עכ\"פ גם לתוס' צריך שיהיה עונש שניהן שוה. ליתא, דהרי כל עיקר ראיית תוס' הוא שכתבו שכן מוכח ממשנתינו זו. ואם שלא ביארו ראייתם, עכ\"פ מוכח בבירור שנתכוונו על איסור כלתו. דאמרי' במשנתינו דחייל איעקב, אגב חיוב כרת שנתחייבו עליה שאר בני יעקב, מדנעשת בנשואי בן יעקב אשת אחיהם אע\"ג דעונש יעקב ועונש בניו חלוקין זמ\"ז. וגם הן ב' לאוין חלוקין. אבל כבר ישבנו לעיל בס\"ד שאין ראיה מאיסור כלתו כלל. וגם בל\"ז לא ידענא במה יפרנסו רבעתוס' לפי דבריהם גמרתנו דמקשה באיסור אשת אב מה מוסיף איכא. ואצטריך לתרוצי דאית ליה ברא לסבא, ול\"ל כולה האי, הרי גם בל\"ז איכא איסור מוסיף בנשואי הזקן, ע\"י איסור א\"א וכמש\"ל. ותו דכל עיקר דבריהם תמוה דמ\"ש איסור כולל דלא סגי בשעונש שניהן שוה, אלא צריך גם שיהיו ענשם מלאו א', ובאיסור מוסיף נרחיק המדה דאפי' הם מב' לאוין וגם ב' עונשים חלוקים אפ\"ה נימא דחייל. מ\"ש כולל ממוסיף. אע\"כ כדברינו: "
+        ],
+        [
+            "כך משמע מרמב\"ם הנ\"ל. וערלח\"מ שם. ולתוס' דוקא בעשה מלאכה בביה\"ש של מוצאי שבת. ועי' מ\"ש בקופת הרוכלין דף י\"א ע\"ב (אות ו). ותמהני וכי צריך בשעת החטא איקבע איסורא אם רק השתא נודע שכבר איקבע איסורא, ר\"ל שיהיה כאן איסורא וודאי, והרי פשוט כשהיה היום כאן שומן, ולמחר הוציאו השומן והכניסו חלב במקומו ואכל כאן חתיכה א', ואינו יודע אם אכל החתיכה ביום הקודם ונמצא שאכל שומן או שאכל החתיכה ביום ב' וחלב אכל, בכה\"ג פשיטא דחייב, דאף דבשעה שהיה כאן השניי' לא היתה ראשונה כאן עכ\"פ לא גרע מאכל עכומ\"ז הראשונה ואכל ישראל השניי' דמחשב בש\"ס איקבע איסורא, אף דבשעה שאכל ישראל שנייה לא נשארה רק חתיכה אחד של ספק ולא קיי\"ל כרבא דאמר מצוות קרינן ופטור באכל עכומ\"ז הראשונה [עי' בש\"ס] וא\"כ מכ\"ש הכא דנשארה לבסוף חתיכת איסור וודאי, וא\"כ ה\"נ ביה\"ש של ע\"ש. ועי' ש\"ס די\"ח א' ורמג\"א שמ\"ב ודו\"ק. "
+        ],
+        [
+            "[והרבה תמהו רבותינו על הרמב\"ם שכתב [בפ\"ז ממאכלות] דאפי' כנסו בכלי מיתר לשתותו, והוא נגד ש\"ס ערוך. ותרצו בדוחק מאד. דקשה, הרי לא הזכיר רבינו דבכנסו מותר רק ביש בו קשקשין ועי' ברמ\"מ ורלח\"מ שם. ולפעד\"נ דעוק\"ל דהרמב\"ם כתב וז\"ל, דם דגים וכו' אין חייבין עליו משום דם. לפיכך דם דגים טהורים מותר לאכלו. ואפי' כנסו בנלי מותר. ודם דגים טמאים אסור וכו'. עכ\"ל. וק' מה לפיכך, וכי משום שאין חייבין עליו לפיכך מותר לכתחלה. ותו מדסתם רבינו ברישא דם דגים סתם, משמע ודאי בין טמאים או טהורים אין חייבין על דמן. ומנה הא איסורא איכא בתרווייהו. אע\"כ דרבינו מילי מילי קתני, ורישא קתני דם דגים, ור\"ל שכינס הדם בכלי, ואינו ניכר שהוא מדגים, אז אין חייבין עליו משום דם. ודייקינן שפיר אבל איסורא איכא מדרבנן, כמו בטמאים. והדר קאמר. לפיכך דם דגים טהורים מותר לאכלו, ור\"ל דם הכנוס תוך חלל גופן [כלישנא דברייתא דמייתי הש\"ס. דמוקי לה הש\"ס הכי]. מותר לאכלו בהדי הדגים כשאכלן. והדר קאמר. ואפי' כנסו בכלי. אין ר\"ל כנסו שאדם כנסו להדם בהכלי, רק ר\"ל שאפי' הדגים כנסו הדם בהכלי שמונחין בו, מותר לשתותו מתוך אותו כלי, דהרי ניכר דדם דגים הוא. ולא היה צריך רבינו לפרש ברישא דבלא ניכר שהוא מדגים אסור. דהרי בכל דוכתא דינא הכי שכל היתר הנתדמה לאיסור אסור משום מראית עין. וסמך א\"ע הכא מדכתב כן כבר בהלכות שבת [פכ\"ב]: ",
+            "אב\"י ק\"ל הרי מודה ר\"ע לר\"ט לעיל במ\"ג במעילה מועטת, וא\"כ הכא בחתיכה שמעילה מועטת היא, הול\"ל שיבי' אשם וודאי עם הגזלה שנהנה ויתנה. וכן ק' לקמן [מעילה פ\"ו מ\"ו], דלר\"ע כיון שהוציא הא' מעל, וכתבו תוס' במעילה [דכ\"א ב, ד\"ה פרוטה] דר\"ע לטעמיה, דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי, עכ\"ל, ג\"כ ק\"ל הרי פרוטה וודאי מעילה מועטת היא, וא\"כ אף לר\"ע הול\"ל דיביא אשם (תלוי) ויתנה. השבתי לבני הגאב\"ד שליט\"א, מי סברת דבאמת מודה ר\"ע לר\"ט במ\"ג, ר\"ע לטעמא דר\"ט קאמר ולי' לא ס\"ל. וכן מוכח נמי מרש\"י [שבת דע\"א ב ד\"ה למ\"ד] , שכ' דלר\"ע אשם בעי ידיעה בתחלה עכ\"ל, וקשה לרש\"י הרי מודה ר\"ע לר\"ט במעילה מועטת. אע\"כ כדברינו דרק לטעמיה דר\"ט השיב, והוכיח רש\"י כן דאל\"כ ק' ממשנה ד' כקושיתך, אלא ילמד עליו ריעו. ",
+            "ותמוהין דברי רש\"י, שפי' גסה דר\"ל שאכל אכילה גסה, ר\"ל שאכל הרבה עד ששוה פרוטה. וק\"ל הרי בש\"ס [די\"ד א'] אמרי' דבחד כזית קמיירי דוקא, והרי הכי נמי הכא, ועל כרחך לא פחות מכזית היה מדחייב עלה משום חלב ונותר. ודוחק לומר דהא דקאמר לעיל בחד כזית קמיירי ל\"ד. רק ר\"ל שלא ��יה ב' זיתים, ומה שהיה יותר מכזית היינו דקרי ליה רש\"י אכילה מרובה. עכ\"פ גם בל\"ז אחמ\"כ רבינו לא מצינו בש\"ס לשון גסה ודקה שיהיה משמע אכילה מרובה או מועטת. דאע\"ג דמצינו לשון גסה דמשמע נמי מרובה, כמו היה מודד בגסה לא ימוד בדקה, דהיינו מדה מרובה ומועטת [כב\"ב פ\"ה מי\"א]. זהו במדה, אבל באכילה לא משמע מרובה אם לא נכתב אצלו גם מלת אכילה, כמו אכילה גסה [יומא ד\"פ ע\"ב] וגם שם ר\"ל רק אכילה גדולה יותר מדאי, דבכה\"ג פטור על אכילתו. אבל ברוב דוכתי היכא דנקט סתמא משמע גסה ודקה וצ\"ע. "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק הרי הוה שבועת שוא, דהרי באמת לחנם נשבע. שהרי לא הניחוהו. ותו דגם שבועת שקר היה, דאפי' היו מניחין אותו. היה אסור לעבור על דבריהן, דהתורה אמרה א רי רבים להטות. ונ\"ל דבאמת מה\"ט נשבע בהך לישנא שאינה שבועה כלל [כי\"ד רל\"ז]. רק הבטחת דברים. ומה\"ט גם רשב\"ג נשבע כך [כלעיל פ\"א מ\"ו] מדתולה בדעת אחרים, דאולי לא יזולו השער בשביל דבריו, כמש\"ל [שם]. וכ\"כ ר' זכריה בן הקצב [פ\"ב דכתובו' מ\"ט] נשבע כך, מדנשבע לחנם, דהרי עד א\"צ שבועה כלל. וכ\"כ מצינו שהיו נשבעים בעבודה [גיטין נ\"ח א', ב\"ב י\"א א', תענית כ\"ד א']. וכן לאחר החורבן מצינו ברז\"ל שהיו נשבעין בביהמ\"ק, ואמרו אראה בנחמה [מכות ד\"ה ב', וכתובית ס\"ז א']. וכל אלו לא היו שבועות כלל, רק להבטחה בעלמא: ",
+            "ואילה\"ק א\"כ איך היה נשבע שכשהיו מניחין אותו היה מקריבו הרי יפה א\"ל חכמים. ונ\"ל דעוק\"ל כיון דלא אפשר חיוב אשם תלוי רק בג' דברים [וסימנך אבם] אכילות, בעילות, מלאכות, שחייב עליהן על הודע שלהן חטאת קבוע [כהוריות ד\"ח ב'], וא\"כ ביו\"כ שאלה הג' איסורים מכל וכל, ל\"ל שכל היום מכפר, הרי בל\"ז א\"א שיסתפק שעשה א' מהג' הנ\"ל בידעו שלא עשה א' מאלה אפי' באופן המותר. ע\"כ נ\"ל שבחסידותו חשש שאע\"ג שידע בעצמו שלא עשה מעשה כזאת שידמה בעיניו להיתר, אפ\"ה חשש שמא שכח שעשה המעשה ההיא. וא\"כ י\"ל דגם ביום שאחר יו\"כ פליגי בהא דקיי\"ל [בח\"מ ע\"ח ס\"ד] דאע\"ג דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפ\"ה בא\"ל בסוף יום דמשלים זמניה כרעתיך ת\"ז, נאמן במגו דפרעתיך היום בשחרית ושכחת, מדאדם רגיל לשכוח אחר י\"ב שעות פעולה שעשה מקודם. ולהכי י\"ל דבבא ס\"ל שמא חטא באלה בליל שאחר יו\"כ ושכח, מדאדם רגיל לשכוח כן. ורבנן ס\"ל דאע\"ג דבשיעור כזה לא הוה העזה בשטוען שכחת, היינו מדטען זה ברי, ועכ\"פ אין מצוי שישכח אדם מעשה רבה בפחות מכ\"ד שעות. אמנם ק\"ל כיון דגם בסיפא פליגי רבנן עליה, מדנשבע שאם הניחוהו היה מקריב, א\"כ מ\"ש סיפא שלא הניחוהו ומ\"ש רישא שהניחוהו להקריב בכל יום. ואי\"ל משום דבשאר הימים היה הספק על זמן יותר מרובה, מהספק שנתהווה לו ביום שאחר יו\"כ, דבהיום שאחר יו\"כ לא היה הספק רק משעת צאת הכוכבים במוצאי יו\"כ, דהרי כל היום מכפר, משא\"כ בשאר ימים לא היה רשאי להקריב אשמו של אתמול אחר תמיד ביהע\"ר. דעליה השלם כל הקרבנות כולן [כפסחים נ\"ח ב'], והרי זמן שחיטת התמיד של ביהע\"ר היה בח' ומחצה [כלשם ע\"א], וא\"כ מאז כבר היה בספק שמא נתחייב אשת\"ל. עכ\"פ הרי גם בהא רבים פליגי עלי' ויחיד ורבים הלכה כרבים. ואי\"ל מדהיה זקן ונכבד באפי המלך חשש לכבודו [כב\"ב ד\"ד א'] ולפיכך היה קשה לחכמים לבטלו ולמנעו מדעתו מכל וכל. ליתא, דהרי גם בכה\"ג מצינו שימנעוהו חכמים בדרך כבוד כשרבים חולקים עליו [כיבמות דט\"ז א'] ומלבד זה גם על בבא עצמו ק', דהרי חסיד וענוותן גדול היה [כנדרים דס\"ו ב], וא\"כ האיך עבר על דעת חביריו שרבו עליו [כשבת קי\"�� ב], וכ\"ש כשמחולק עמהם בד\"ת, איסור גמור היה לעבור על דבריהם. שהתורה אמרה אחרי רבים להטות. וא\"כ הקריב בכל יום נגד דעת רבים. ותו מי הכריח להכהנים להקריב ולאכול קרבנו, נגד רבים דפליגי עליה וס\"ל שקרבנו הוא חולין בעזרה, ותו דהרי מצינו בבבא עצמו איפכא. דאע\"ג שהוא היה מתלמידי ב\"ש. עכ\"פ אפ\"ה היכא דידע דהלכה כב\"ה, הכרע גם לאחרים לעשות כב\"ה [כביצה ד\"כ ע\"א], ומ\"ש הכא. ואת\"ל דשאני הך דינא דהכא שכך קיבל מרבותיו, ואשכחן כה\"ג בעקביא בן מהללאל שאמר לבנו דמה\"ט ממאן לחזור נגד חכמים דפליגי עליה, מדשמע מפי רבים [כעדיות פ\"ה מ\"ז], א\"כ שמא ה\"נ הוה הכא. ליתא, דגם התם נ\"ל דעקביא היה רק מלמד לדינא כדבריו, אבל לעניין מעשה הוה עביד כרבנן, מדרבים נינהו, דאל\"כ ח\"ו דינו כזקן ממרא [כרמב\"ם פ\"ד מממרים ה\"א]. ומה\"ט נמי נ\"ל בתנור עכנאי [ב\"מ נ\"ט א'] דגם שם ח\"ו שר\"א עבר על מצוה שבתורה אחרי רבים להטות, רק שלדינא אמר כן, כהלכה ואין מורין כן. ואפ\"ה נקמו בו חכמים כעכנא זו וברכוהו, מה שלא עשו כן לעקביא, וכדקאמרי' ח\"ו שעקביא נתנדה. ה\"ט משום שנעשו כמה אותות ומופתים כדבריו, וכדקאמר התם, להכי הוה חיישי רבנן שעי\"ז אתו כ\"ע למגרר אבתרי', כדחשו כה\"ג [ברכות דס\"ג ב'], להכי ברכוהו אחר כל הנסים והנפלאות ההם שנעשו, להורות שאין משגיחין על כל אלו. וא\"כ הכא גם ברישא גם בסיפא ק', ברישא האיך הניחוהו להכניס חולין לעזרה, ובסיפא האיך היה נשבע שאם הניחוהו היה מקריב הרי גם בשיניחוהו היה אסור, שהרי רבים חולקין עליו. ונ\"ל משום שברישא לא היה יחיד בדבר הזה, והרי ר\"א ס\"ל כוותיה, ואפשר גם כמה מחכמי ישראל היה אתו עמו, ועדיין לא עמדו למניין בדין זה, [אב\"י עי' כריתות [די\"ח א'], דגם ר\"מ ס\"ל כר\"א]. ואפשר עוד שכך היה דעת ב\"ש כוותיה, ומה\"ט גם ר\"א ס\"ל כוותיה, דסתם ר\"א שבש\"ס הוא ר\"א בן הורקנס [כתוס' לעיל די\"ח א'], והוא היה מתלמידי ב\"ש [כנדה ד\"ז ב', ושבת דק\"ל ע\"ב, ועתוס' שם]. [אב\"י היינו מדגרסינן הכא ר' אליעזר ביו\"ד היינו ר\"א בן הורקנס. אבל סתם ר\"א בלא יוד היינו ר\"א בן שמוע [כרש\"י יבמות דע\"ב ב' ד\"ה ראיתי, וע\"ש], ומיירי הכא קודם בת קול, דאז כל הרוצה לעשות כב\"ש עושה [כעירובין ד\"ו ב'], והכהנים המקריבים והאוכלים, וודאי הם מתלמידי ב\"ש היו. ולפיכך לא מיחו בידם חכמים ברישא. משא\"כ בסיפא שהיה יחיד בדבר זה, מיחו בידו. והוא נשבע שלולי שלא היו מוחין בידו, ר\"ל שאם לא היו חולקין עליו רבים. אז כך היה דעתו נוטה בבירור בלי שום פקפוק ספק להביא גם אז אשמו: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה כריתות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Meilah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אבל ק\"ל בשלמא פיגול שפיר מצי חייל איוצא משום דפיגול הו\"ל איסור כולל גם על מה שנשאר בפנים וגם טמא שפיר חייל בשנטמא הגוף דהו\"ל כולל דנאסר. גם בבשר קדש טהור, אבל נותר איוצא היכא מצי חייל, הרי אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת והרי רק בג' אופנים אלו איסור חל על איסור [כרמב\"ם שגגות פ\"ג ה\"ג]. ואת\"ל ע\"פ מה דאמרי' [קידושין ע\"ז ב'] דאיסור זונה חייל על איסור גרושה וחלל, אע\"ג דאינו כולל או מוסיף או בת אחת, אפ\"ה הואיל ושם זנות פוסל בא\"א שזנתה שנאסרה לבעלה ישראל, אלמא דאע\"ג דבהך זונה אין אופן שיחול אפ\"ה כיון שבשם זונה משכח\"ל כולל, חייל נמי בהך. מכ\"ש דיש לומר דהואיל דשם נותר משכת\"ל גבי כולל, לאסור גם אם הותיר בפנים. לפיכך גם בנותר זה שאין בו כולל על יוצא נמי חייל. ליתא, דהרי הרמב\"ם הנ\"ל כ' בפירוש דכל כולל או מוסיף צריך שיהיה בפועל. ונ\"ל דהרמב\"ם הוכיח כן מש\"ס [כריתות י\"ד ב'] דקאמר כגון דאיכא ברא לסבא, דק' בל\"ז ל\"ל מש\"ס לומר דאיכא ברא, הרי אפי' ליכא ברא נוחל איסור אשת אב מדהיה אפשר שיהיה מוסיף היכא דהוה ברא לסבא. אע\"כ צ\"ל דוקא באיסור זונה. שבהשם עצמו אפשר כולל דהיינו בא\"א שזנתה, לפיכך שם זונה זו שלכהן אף שבה אין כאן כולל, אפ\"ה מחשבו כולל, אבל באשת אב שאין בהשם עצמו משמעות כולל, רק שאפשר שיהיה כולל. דהיינו באית ליה ברא להסבא צריך שיהיה לו ממש בן. וא\"כ ה\"ה בנותר הכא, הרי בנותר זה ליכא כולל, שכבר אסור היה. גם אי\"ל דלהכי מחשב נותר כולל, דאי הוה רק יוצא, והוה אכל תצי זית ממנה ותצי זית מנותר יתד היה פטור מדהו\"ל ב' שמות שאין מצטרפים [כמעילה פ\"ד מ\"ב] והשתא דהו\"ל נותר כל חצי זית שבה מצטרף עם חצי זית נותר דעלמא. ליתא, למה טרח הש\"ס [כריתות י\"ד א'] למצוא כולל או מוסיף בחלב נותר ממוקדשים בכמה גונא, ולא כדברינו בחצי זית מאותו איסור. אלא ודאי אע\"ג דקיי\"ל חצי שיעור אסור מה\"ת. עכ\"פ אין בו איסור מלקות ולא מחשב מה\"ט כולל, מלבד שי\"ל דמאן יימר שיחול איסור נותר על חתיכה זו עד שיצטרף חצי זית ממנה לחצי זית נותר אחר. והיינו כנקודה נפלאה שהביא הרמב\"ם בפי' המשנה [כריתות פ\"ג מ\"ד] שהקשה למה לא יחול איסור בשר בחלב בשבישל חלב בחלב מדאתוסף בה איסור הנאה. ותירץ דמאן יימר שנתהוה בשר בחלב כ\"כ נימא הכא מאן יימר שחל על חתיכה זו איסור נותר עד שיצטרף. חצי זית ממנו לחצי זית נותר אחר. אלא צ\"ל דמיירי שיש עוד בשר בפנים מקרבן זה ונעשה גם הוא נותר. ואע\"ג דלא דמי כלל לשאר כולל, שע\"י שנאסר המותר, ע\"י זה עצמה נאסר גם האסור כבר, למשל פיגול, ע\"י שנתפגל הפנימי עי\"ז עצמו נתפגל גם החצון, דכל הבהמה נתפגלה כאחת וכ\"כ בעריות ע\"י שקדש זו נאסרו כל האחיות המותרות והאסורות. אבל בנותר וכי משום שנותרה זו תאסר גם האחרת, אלא האחרת נאסרה לעצמה משום שגם בה אירע מה שאירע בזו. ודמי לחתיכה שנתחלקה, ובישל כל אחד מהן בחלב, דלא ס\"ד שיחשב משום זה ככולל בשאירע זה בחתיכה שנדר ממנה מקודם. ודוק. אפ\"ה חשבינן לה בנותר כולל, משום שב' החתיכות נאסרו מכח שעה א': "
+        ],
+        [
+            "כך כתבו תוס' (שבועות די\"א א' ד\"ה אלא), וכך כ' רתוי\"ט הכא. אמנם ל\"מ נלפע\"ד, אף לבתר דאמרי' (מנחות ע\"ה א') דכל מנחה צריך לקדשה בכלי קודם קמיצה. וכ\"כ הרמב\"ם (בפי\"ג מקרבנות ה\"ה) עכ\"פ אם לא קדשה לא מפסלה הקמיצה שאח\"כ בהכי. תדע מדאמרינן (מנחות ד\"ט א') דבבללה בחוץ לר' יוחנן פסולה, משום דבלילה בכלי, נהי דכהונה לא בעי פנים מיהו בעי, עכלה\"ג. והרי כשבללה בחוץ, וודאי בלל בכלי חול, דהרי לא הוציאו כלי שרת לחוץ משום גנאי (כתוס' מנחות צ\"ה ב' ד\"ה לישתו). ודוחק לומר דמיירי שהוציא הכלי שרת, דכיון שאינו רשאי היה צריך להזכיר דמיירי בהכי, וזה כל קו' הש\"ס במנחות בסוגיא הנ\"ל (דצ\"ה ב'). וא\"כ אי נימא דכשנעשת בכלי חול נפסלה המנחה, למה נקט ר' יוחנן שנעשת בחוץ, הרי אפילו נבללה בפנים בכלי חול נפסלה. אלא ש\"מ דאין צריך לקדש המנחה בכלי שרת רק לכתחילה. וכן נראה מדאמרינן (מנחות נ\"ז ב'), בשלמא ביסא לא אמר רחמנא דלעביד בביסא, כי לש ע\"ג קטבלא לית לן בה, אלא עשרון, דאמרה רחמנא שימדדו בעשרון, שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול בתמיה. מכל זה מוכח להדיא, דביסא וודאי לא צריך להמנחה, וגם מדת העשרון א\"צ שיהיה קודש רק לכתחילה, רק דמסתמא לוקח כלי שרת. א\"כ מצי שפיר קאי האי קדשו בכלי דנקט תנא, גם אקומץ, וכגון שלא הוקדשה כל מנתה בכלי שרת, רק הקומץ. [אב\"י כדברי ע\"ר שליט\"א משמע נמי מרש\"י (יומא דכ\"ט ב')]: "
+        ],
+        [
+            "מיהו ק\"ל למה לא נמעול בהן מדרבנן כבדם. ונ\"ל כיון שרק אחת לע' שנה ידי אדם ממשמשין בו (כסוכה דמ\"ט א), וגם אז רק הכהנים לקחו היין הקרוש ההוא ושרפוהו ע\"ג מזבח [שם], הוה תרתי מלתא דלא שכיחא דל\"ג בה רבנן (כביצה י\"ח א'), וגם כהנים זריזין הן (כשבת ד\"כ ע\"א). משא\"כ דם, מדמקלח ויוצא חוץ לירושלים [כפסחים כ\"ב א'], ושם מצוי לכל אדם, חששו רבנן שיהנו נמי בהקדש אחר. עוד נ\"ל דיש חילוק בין היכא שנזכר במשנה ומועלין בה, והיינו מדרבנן, ובין היכא דקאמר תנא לא נהנין ולא מועלין. דאפשר דהיכא דקאמר מועלין, צריך עכ\"פ לשלם הקרן (וערש\"י ד\"ב ב ד\"ה מעילה מדרבנן. מיהו הרמב\"ם כתב פ\"א דמעילה, דבכל מעילה דרבנן צריך עכ\"פ לשלם הקרן: ",
+            "ותפתח הארץ את פיה, כך פירשתי ע\"פ דעת הר\"ב. אמנם הרואה יראה במת\"כ רבינו, כמה דחיק לן עלמא בשנפרש משנתינו כן, דהרי במשנתינו לא נזכר שהקדיש דמי דשן, ושהנהנה החסיר מהאפר, ושהחסירו קודם ששמוהו כמה שוה, ושלא ידעינן כמה החסיר, והרי לפי דברי הר\"ב ע\"כ בכל הני גוונא איירי מתני'. [עי' לקמן רפ\"ה] וכולן חסרי' במשנתינו. ותו דלמה צריך לאשמעינן הך דינא בדישון, בכל מילי נמי בהקדיש דמיו ובא אחר והחסירו קודם ששמוהו ימעול בו מה\"ט. ותו לפי דברי הר\"ב למה צריך שהקדישו בתחלה קודם שהוציאו, הרי גם בהוציאו ואח\"כ הקדישו או הקדיש דמיו, ובא זה ונהנה ולא ידעינן כמה החסיר, מעל, מדא\"א לשער כמה שוה. ותו ק\"ל דכפי הנראה נדחק הר\"ב לפרש דמיירי שאמר דמי דישון עלי, דאי בדישון גופי', וקודם שהוציאו, הרי קדוש ועומד, גם אינו שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ועכ\"פ ק' לפי שיטתו. דשפיר הוה מצי למימר שהקדיש הדישון גופי' וקודם שהוציאו, ואפ\"ה בהקדישו קדש הקדש עלוי, דלא גרע מהקדיש קדשי מזבח, דקיי\"ל דקדשי הקדש עלוי [כתמורה פ\"ז מ\"ג ורמב\"ם פ\"ו מערכין ה\"ח]. ואת\"ל דהכא דלא שייך לא חיוב אחריות ולא דורן. לא שייך נמי למימר שהקדישו הקדש עלוי כמה שוה. עכ\"פ ��\"ל האיך יכול להקדיש דמיו קודם שהוציאו, הרי אז אסור בהנאה ואינו שוה כלום, דמדאסור בהנאה אינו בר דמים, ודמי למקדיש דמי חמץ בפסח דלא קדיש [כפסחים דכ\"ט]. ואע\"ג דבנהנה מקדושת הגוף אף שאסור בהנאה חייב קרבן מעילה. כתוס' ישנים [כריתות די\"ג ב ד\"ה ואשם אחד] והכי מסתבר דאל\"כ מעילה היכא משכח\"ל. עכ\"פ הכא שאמר דמי דישון זה עלי, וודאי פטור, דהרי אינו בר דמים כלל, ולא הקדיש כלום. והרי אפי' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, (כפסחים פ\"ט ב). ואת\"ל דכוונת הר\"ב שהקדישו בתחלה שלכשיוציאו יתן דמיו כמה שוה אז, וקמ\"ל לפ\"ז שפיר רבותא אף שהקדישו בתחלה כשעדיין קדוש, לא אמרי' דמדאינו אז בר דמים, הו\"ל כמקדיש דבר שלבלע\"ו בשעת נדרו, דאפ\"ה עכ\"פ חייב משום נדר (כרמב\"ם פ\"ו מערכין הל\"א). וקמ\"ל נמי דאף דגם אח\"כ יהיה עכ\"פ אסור ליהנות מהאפר מדרבנן, אפ\"ה כיק מדאורייתא לכשיוציאו יהיה בר דמים, לשיכך יכול להקדיש דמיו ששוה אז. עכ\"פ ק\"ל האיך יתחייב קרבן מעילה מדהפסיד להקדש, מדאי אפשר תו לשער דמיו, הרי אינו רק כדבר הגורם לממון, דלאו כממון דמי [כרמב\"ם רפ\"ב מגניבה], וא\"כ האיך יביא המועל חולין בעזרה. ואת\"ל דהא דקיי\"ל דהגורם לממון לאו כממון דמי, היינו דלא מחשב מה\"ט כשלו, ומשו\"ה. בגנב קדשים שחייבים באחריותן פטור מד' וה' [כב\"ק דע\"א א]. אבל דלחשב ממון. דבר הגורם לממון כממון דמי, דהרי השורף שטרותיו של חבירו קיי\"ל דחייב לשלם [כרמב\"ם פייז מחובל] וע\"כ מדה\"ל כשורף ממון ממש. עכ\"פ הכא מה שהפסיד הוא רק מדא\"א לשומו ובוודאי רק גרמא בעלמא הוא, דקיי\"ל דפטור עלה [כח\"מ שפ\"ו]. ויהי' איך שיהיה אינו רק מזיק את ההקדש ולא נהנה מההקדש שאינו חייב קרבן מעילה, ופטור גם מקרן [כמעילה די\"ט א, ורמב\"ם פ\"ח מנזקי ממון ה\"א]. ודוחק לומר כיון שנהנה מהנזק אף שלא נהנה מגוף ההקדש, יהיה חייב מעילה. ליתא, דהרי איש כי יאכל כתיב, וזה לא נהנה מהקודש. ואף את\"ל דאע\"ג דלא מעל מדאורייתא, עכ\"פ מעל מדרבנן. אי אפשר לומר כן, דמדקאמר ברישא ולא מועלין דהיינו מדאוריי' ש\"מ דמועלין דסיפא היינו נמי מדאורייתא. ולרתוי\"ט חזיתי לדעתי' דר\"ל דלרמב\"ם משנתינו מיירי שהקדיש אפר כירה בעלמא. ולפע\"ד אחמכ\"ר גם זה דוחק מאוד, דחדא מה בתחלה דקאמר מתני'. ואת\"ל דקמ\"ל אף שהקדישו להאפר בעודו עץ לא הוה כמקדיש דבשלבלע\"ו, דשאני הכא דהו\"ל כמקדיש דקל לפירותיו, דמדעבידי דאתי קדיש [כב\"מ ל\"ג ב]. והו\"ל נמי כמקדיש מעשה ידי אשתו דקדיש, משום דידים איתנהו בעולם [ככתובות נ\"ח ב' ורמב\"ם פ\"ו מערכין]. עכ\"פ ק' קושית התוס' הכא, דמאי קמ\"ל הך דינא באפר, הרי אפי' הקדיש זבל אשפתו נמי [כמ\"ו] ותו ק\"ל דלא מצינו בשום מקום גם במקרא גם בש\"ס שיהי' נקרא אפר בעלמא בשם דשן, ורק אפר הקרבנות שהוקרבו במזבח נקראו כך. והנה לתוס' יומא (דנ\"ט ב' ד\"ה והרי), מיירי הכא שהקדיש הדשן אחר שהוציאו חוץ לג' מחנות, ע\"ש. ונ\"ל דכוונתם דהיא גופא קמ\"ל דאחר שהוציא הדשן לשם אף דעדיין אסור מדרבנן, יכול להקדישו. אמנם לא ידענא עכ\"פ מה בתחלה דקאמר מתני'. אולם ל\"מ מרבותינו היה נלפע\"ד ע\"פ מ\"ש תוס' והרא\"ש [נדרים ל\"ד ב] דאע\"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אפ\"ה אם היה מונח דבר הפקר, ואין אדם סמוך לו רק הזוכה, יכול אותו אדם להקדישו אף קודם שבא לידו. וא\"כ אפשר לומר נמי דמיירי הכא בהקדיש דישון מזבח פנימי ומנורה, ולרבותא נקט שהקדישו בתחלה דהיינו שהקדישן קודם שהוציאן מההיכל. וקמ\"ל מתני' תרתי. חדא, אף דגם אחר שיוציא הדשן יהיה א��ור ליהנות ממנו, אפ\"ה משום דמדאורייתא מותר ליהנות ממנו אז, דאין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בה [כפסחים כ\"ו א], ורק מדרבנן אסור גם אז בהנאה. משו\"ה יכול להקדישו. ותו קמ\"ל, אף דהשתא שעדיין הדשן בהיכל, וודאי אינו ברשותו ואיך יקדישו, עכ\"פ כיון שבידו להוציאו, וגם לכשיוציאנו יהיה כל אדם אסור ליהנות מהאפר עכ\"פ מדרבנן, לפיכך כל אדם מרוחק מהאפר ההוא מלזכות בו, ורק אותו המקדיש הוא שרצה לזכות בהאפר כדי להקדישו, דסבור מצוה קעביד, להכי אף שאינו ברשותו, הו\"ל כאלו בא ברשותו, וכתוס' ורא\"ש הנ\"ל. או נ\"ל דהאי בתחלה דקאמר מתני' דוקא הוא, ור\"ל דווקא שהקדיש האפר בעודו עצים וקטורת ופתילות, קודם שהקדישו לעבודתו. ואמר שלכשיעשו דשן יוקדשו, דהוו\"ל כמקדיש דבר שברשותו שכשימכור ויחזור ויקנה תקדש, דקדשה. ומה\"ט נמי לא הזכיר הרמב\"ם בהלכותיו הך בבא דמתני' מדכבר הזכיר הך דינא במקום אחר [בפ\"ו דערכין] אבל בהקדיש הדשן בשכבר נעשה דשן, לא קדש, משום דאז אסור עכ\"פ מדרבנן, ליהנות מהדשן, הו\"ל כמקדיש דבר שאינו שלו, וכמקדש אשה בחמץ דרבנן או בשעות דרבנן [כפסחים ד\"ז א]. והקב\"ה ברוב רחמיו יראינו מתורתו נפלאות: ",
+            "אמנם יש לדקדק במתני', למה הדר ונקט תנא ב' גוונא שכבר נקט דוגמתן, דפירות אילן שראוי למזבח ולא לבדה\"ב, כבר תנא דוגמתן ביוני שובך. ושדה עשבים, כבר תנא דוגמתו בזבל אשפה, ואטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזל. ותו דעכ\"פ דכמו דהסמיך הדומין בפירות אילן ליוני שובך. כ\"כ הו\"ל להסמיך שדה עשבים לזבל אשפה, שהן ג\"כ דומין זל\"ז. ואת\"ל דלהכי הדר תנא הנך תרתי דסיפא גבי הדדי, מדפליג בהו ר\"ש בסיפא, משום דמיני' קרבו, אבל ביוני וזבל גם ר\"ש מודה. ומה\"ט נמי נקט הנך תרתי, אע\"ג דדמו להנך דלעיל, ותרווייהו נמי מניה קרבו, והוה סגי לאשמעינן מלתא דר\"ש בחד מנייהו. די\"ל דקמ\"ל אילן פירות לרבותא דת\"ק, אע\"ג דחזו גופייהו למזבח, אפ\"ה כשגדלו אח\"כ לא קדשי. ונקט שדה עשבים לרבותא דר\"ש, אע\"ג דלא חזו למזבח ולבדה\"ב, אפ\"ה לר\"ש קדשי. עכ\"פ יש לדקדק דלמה נקט להו תנא להנך דוגמאות שלא כהסדר דנקט להו בהרישא. דברישא פתח ותנא בראוי למזבח, ובתר הכי נקט ראוי לבדה\"ב, ובתר הכי נקט שאינו ראוי לזה ולזה, וא\"כ בהדוגמאות שהביא התנא הו\"ל נמי למנקט תחלה יוני שובך, ולבתר בור מים, ולבתר זבל אשפה. ואם כי דרך התנא דפתח לפעמים לפרושי במה שהתחיל, ולפעמים במאי דסליק [כמ\"ש תוס' רפ\"ה דשבת], אבל הא דנקט התנא הכא דוגמת הבבי דרישא בסיפא בסירוסין, ר\"ל תחלה האמצעי, ואח\"כ הבתרא, ואח\"כ הקמא, זהו וודאי צריך טעם. ועי' דוגמתו כתובות פ\"א מ\"ד, דנקט גיורת שבוייה שפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. [ועי' רתוי\"ט שם] וה\"נ נקט להו בהך סדר שם פ\"ג מ\"א. ונ\"ל דהתם נקט להו בב' המשנות שזכרנו. ברישא בדרך לא זו אף זו, דלא מבעיי' בגיורת דאיכא תרתי לטיבותא, דאע\"ג דזרמת סוסים זרמתם גם בעכומייז [כיבמות דצ\"ח א'] עכ\"פ אינה שטופה בזנות גם בעודה בגיותה דלא כשפחה [ככתובות די\"א א], ומה\"ט נמי עכומ\"ז אית להו חייס עפי מעבדים [יבמות דכ\"ג א], הא חדא לטיבותא. ותו דגם אין רשות אחרים עליה., הרי ב' לטיבותא. והדר נקט שבויי' דאיכא עכ\"פ חדא לטיבותא, דאע\"ג דרשות אחרים עליה, עכ\"פ מנוולא נפשה גבי שבאי [קידושין די\"ב ב]. והדר נקט שפחה דאיכא גבה תרתי לריעותא, דרשות אחרים עליה וגם להוטה טפי לזנות, דזילא לי' פריצה לי' שכיחא ליה [כגיטין י\"ג א]. אפ\"ה בכולהו בפחותה מבת ג' שנים במזקת בתולה הן. אבל בסיפא בכל משנה דהתם, בדנקט פעולת כל אחת ואחת בדרך דוגמא, נקט המצוי מצוי קודם. שיותר מצוי שתפדה השבויה משתתגייר הנכרית. וגם גיורת מצוי טפי משתשתחרר השפחה, שתולה בדעת אחרים, ושיפסיד בעליה מעותיו. וגם הכא נ\"ל כה\"ג. דברישא נקט להו בסדר דרך לא זו אף זו., דלא מבעיי' ראוי למזבח ולא לבדה\"ב, אפ\"ה בכולהו מעל בהן ובמה שבתוכן. אבל בסיפא מדבעי למנקט בהקדישן ריקנין ונתמלאו דלא מעל, שני תנא מסדרא דנקט תתלה, כדי למנקט להו נמי בדרך לא זו אף זו, לא מבעייא בור דלא קדשי מיא דאתו לתוכו לאחר מכן, דמאן יימר בשעה שהקדיש שאח\"כ ירדו גשמים להבור, ואפי' לגוונא דמוקי לה הש\"ס [ב\"ב ע\"ט ב] במים הבאים דרך חצירו. ר\"ל שאין יד אחר מעכב על ידו שלא ירדו לשם דרך המדרון, היינו לראב\"ש דס\"ל כר\"מ דקדשי. אבל למשנתינו דס\"ל דאף בכה\"ג לא קדשי, י\"ל דקמ\"ל דאמרי' מאן יימר שירדו לשם ובשפע רב עד שלא יבלעו בבור ועי' תוס' שם ד\"ה אימר, ודו\"ק]. והדר נקע לרבותא טפי אשפה, אע\"ג דאורחא הוא לפנות זבלו לאשפה, וסד\"א דהו\"ל כפירות אילן וקדשי לכה\"פ לר\"ש, קמ\"ל. והדר נקט שובך לרבותא טפי וטפי, דלא מבעייא אשפה, דאיכא למימר דאע\"ג דאורחא הכי לפנות זבלו לשם, עכ\"פ כיון דברצונו תליא. אולי ממלך ולא יפנה זבלו לשם, אלא אפי' שובך, דדרך יונים לבקש להן מנוח ולקנן במקום שימצאו שובך, וסד\"א דעדיף מה\"ט ממי גשמים ומזבל אשפה, והו\"ל כפירות דקל דעבידי דאתו, ומשו\"ה נימא דאף שלא קננו שם רק אח\"כ נמי נקדשו, ולמעול בהן קמ\"ל: ",
+            "וקשה תקנה חצר להקדש, כמו דקונה להדיוט [כב\"מ פ\"א מ\"ד], ולא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (כגיטין נ\"ב א). ואי\"ל דבהדיוע ה\"ט דמשום דחצר מיד אתרבאי, מאם המצא תמצא בידו הגניבה, ולא מצינו יד להקדש. ליתא, מדאמרינן [ב\"מ ד\"י ע\"ב]. דאע\"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות, והרי יש שליחות להקדש, ככהנים דשלוחי שמים נינהו [כרמב\"ם פ\"ו מנדרים], וא\"כ כשהגזבר עומד בצד החצר, דהו\"ל חצר המשתמרת, תקני ליה. ורתוי\"ט הביא קו' זו בצ\"ע. ולפענ\"ד נראה כיון דהרי עכ\"פ גם בכה\"ג צריך שיאמר הזוכה ג\"כ זכתה לי שדי [כח\"מ רס\"ח ס\"ג], והכא הרי ההקדש או הגזבר לא קאמרי הכי. ואפי' לי\"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי, עכ\"פ הרי כתבו תוס' [ב\"ב דנ\"ד א' ד\"ה אדעתא], דהא דחצירו קונה שלא מדעתו. היינו בלא ידע כלל, אבל בידע ומתכוון שלא לקנות לא קני. וא\"כ הכא כיון דאין הגזבר מתוייב לעמוד בצד החצר ולומר שתקנה השדה לההקדש, הו\"ל כאילו התכוון ההקדש שלא לקנות, וגזבר דעביד אדעתי' דנפשי' קעבד., דהרי לא נעשה שליח לדבר זה. אמנם אילה\"ק מ\"ש הכא מחלב וביצים לעיל [מ\"ה] דאמרינן דמעל בהן, אף שבאו לאחר שהוקדש. נ\"ל דלא דמי, דהתם מנה קרבו, דהיינו מגוף ההקדש עצמו שהקדיש, משא\"כ הנהו מעלמא קאתו. ואפי' אילן ועשבים לא דמי לחלב וביצים, דהתם גם קודם שיצאו לאויר העולם כבר הוה מפקד פקידי בגוף ההקדש, וכשהופרשו ויצאו, רק אוכלא דאפרת מהקדש הם, דדינם כבתחלה כשהיו מחוברים בגוף ההקדש. משא\"כ פירות ועשבים לא היו עומדים מופרשים בגוף ההקדש קודם שצמחו ויצאו לחוץ. כך נ\"ל. אבל רתוי\"ט כתב משום קו' זו דמתני' דהכא ר' יודא היא דפליג אהך מתני' דלעיל, יע\"ש. [אב\"י אמנם ק\"ל דמדקאמר אין מועלין בה, משמע דאבל איסורא איכא, והרי בכריתות [פ\"ו מ\"ו סי' ל\"ה] אמרי', דאדם מתכפר בשבח הקדש, וק' הרי מדמפטר עי\"ז מממון לא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו כלקמן סי' ס\"ט. ותרצתי לבני הרב שליט\"א, התם בכריתות כיון שכבר נתן הב' סלעים שחייב לאשם, לא מחשב הרווחה מה שהשני ירעה עד שיסתאב ויקריבנו עולה]: ",
+            "ואילה\"ק דאף דמצינו שיכול אדם להקדיש בהמה בתנאי על מנת שהגיזה והכחשה שלו [כחולין פי\"א מ\"א], היינו בהקדש שאינו מחוייב בו, אבל הכא כיון דמחוייב להקדיש היוצא עשירי, ומצד הדין קדש החלב ממילא, מדהוקש לבכור. וכדקאמר בש\"ס, א\"כ האיך יכול להתנות שיהיה החלב חולין. ונ\"ל כיון דאי בעי שדי מומא בכולה עדרי' [כבכורות נ\"ג ב'], וגם יכול לשחוט ולאכול מעדרים קודם שהגיע הגורן, מבלי שיעשר [בכורות פ\"ט סוף מ\"ו], להכי כהקדש שאינו מחוייב בו דמי. והרמב\"ם מפרש דה\"ק, שאחרים מתנדבים להניק הולד מנקיבה שבעדרם, כשאין לבעה\"ב נקיבה אחרת בעדרו. ותמהני א\"כ מה קמ\"ל מתני'. ורתוי\"ט הקשה מה נדבה היא זו שאין ההקדש מרוויח עי\"ז כלום. ותוס' הכא פי', דמתני' מיירי בולד שילדה בהמת מעשר אחר שנעשת מעשר דאע\"ג שהוא קדוש כמותה, ואפ\"ה לא יינק ממנה, מדמכחישה. וא\"כ קמ\"ל מתני' טובא, דאע\"ג דהולד קדוש כהאם, אפ\"ה לא יינק מהאם. רק ישתדל ממקום אחר לבלי להכחיש הולד הקדוש. ושייך נמי שפיר שאחרים מתנדבים להניק הולד מחולין, וכן בולד קדשים לקמן במתני', לפי דברי תוס' הנ\"ל נמי מיירי בולד שילדה אחר שהוקדשה. ואילה\"ק דהרי היה מותר להדליק במנורה מנר לנר, אע\"ג דהוה אכחושי קדושה [כשבת דכ\"ב ב']. נ\"ל דיניקת החלב שמכחישה טפי, כ\"ע מודו דאסור: ",
+            "אב\"י ק\"ל לרש\"י דעכ\"פ אי מיירי קודם שזקפן הרי קיי\"ל הזמנה לאו מילתא היא [כסנהדרין מ\"ז ב']. ונ\"ל דכיון דקודם זקיפה הקיפו בו כבר, הו\"ל ככבר עשו בו מעשה, וככיס תפילין דצר ביה חד זמנא, דנאסר [כברכות כ\"ג, וא\"ח סי' מ\"ב] ה\"נ ההקפה היה קצת מהמעשה שעל ידו מחשב כהקדש, רק שלא נגמר עד אחר שזקפן. וטפי ק\"ל לרמב\"ם דס\"ל דמתני' מיירי בערבות שגדלין בשדה הקדש, וכ' עליו הראב\"ד ושיבוש הוא, ותמה עליו רכ\"מ למה קרא לפי' הרמב\"ם שיבוש, בלי שום טעם. ולפע\"ד כוונת הראב\"ד דא\"כ למה קאמר תנא דאין מועלין בה, דמשמע וודאי אף בנהנה שלא במקום מצוה, וה\"נ כתב שם גם הרמב\"ם בעצמו מפורש. וזהו באמת תמיה רבתא לרמב\"ם, דהרי הוא בעצמו כ' לעיל מנה בסמוך דמועלין בגדולי הקדש, וצ\"ע. והשבתי לבני הגאב\"ד דק\"ק לאנדסבערג שליט\"א, קושיתך לרש\"י מהזמנה לאו מילתא. גם בלי תרוצך לק\"מ לפע\"ד. דכיון דמדמינן ערבה דחג לקדשי בדה\"ב הרי בקדשי בדה\"ב וודאי הזמנה מלתא היא. תדע דהרי באומר דבר זה יהיה קודש לבה\"ב וודאי רק הזמנה בעלמא הוא [וע\"ש ברש\"י בסנהדרין דמ\"ז סע\"ב], ואפ\"ה וודאי מאז הוקדש, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [ר\"ה ד\"ו ע\"א], הרי הזמנה גבה מלתא היא. וקושיתך לרמב\"ם דמוקי למתני' בערבה שבשדה הקדש, שכתבת שסותר תכ\"ד דברי עצמו. נ\"ל דרמב\"כ. דייק מדנקט תנא סתמא ערבה, ולא פי' ערבה של מזבח, כדפי' לעיל מנה מים שבכד של זהב, ש\"מ דלאו דוקא בערבה של מזבח, אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש אין מועלין בה. ומטעם דממיא ואוירא קרבי. דוגמת שרשי אילן הקדש חוץ מט\"ז אמה, דאין נהנין מדמחוברין באילן, ואפ\"ה אין מועלין מדרוב יניקתן רק מהארץ ולא מהאילן, ה\"נ הכא: ",
+            "ואילה\"ק עכ\"פ האיך יכלו הזקנים ליטל משם ערבה, הרי אסור לישראל לבוא לשם רק לצורך סמיכה שחיטה תנופה [כפ\"א דכלים]. ואע\"ג דהנהו ג' ל\"ד, דה\"ה לצורך אחר רשאין לכנוס, כלקמן [מדות פ\"ב סי' נ\"ט]. עכ\"פ הכא לא מחשב צורך מצוה כ\"כ שיבוא בעצמו גופו לשם כסמיכה וכו', שא\"א שתעשה המצוה אם לא יבוא בעצמו לשם. י\"ל דהכא נמי מיירי במי מהזקנים שהיה כהן. או שבאמת בקשו מכהן להביאן להן משם. ולרש\"י דמיירי קודם שזקפום, ניחא טפי. תו נ\"ל דהא דנקט זקנים, ר\"ל ת\"ח, כדתנינן מעשה בר\"ג וזקנים [ב\"מ די\"א א'] וכדומה הרבה בש\"ס. וה\"נ מייתי ראיה מגדולי הדור שעשו כן. ורתוי\"ט פי' דנקט זקנים דמדהן חלשי' לחפש אחר אחרת, התירו להן כן, עכ\"ל. ותמהני דא\"כ קושית רתוי\"ט לרמב\"ם גם לדידי' חוזר וניער, שהקשה להרמב\"ם על שדחה דברי ראב\"צ מההלכה, והרי קיי\"ל מצות לאו ליהנות נתנו. והרי גם לדידי' ק' קושי' זאת, דאי נמי קיי\"ל כראב\"צ, הרי עכ\"פ מדקיי\"ל מצות לאו ליהנות נתנו, יהיה מותר לכל אדם לעשות כן, ולמה התירו דוקא לחלשים. והן אמת שכל עיקר קושית רתוי\"ט גם לרמב\"ם אחמכ\"ר ל\"ק מידי, די\"ל דאע\"ג דהנאת המצוה לא מתשב הנאה, עכ\"פ מה שא\"צ לקנות אחרת מחשב שפיר הנאה, כדצרכינן למימר נמי הו\"ט במביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש דמעל [כמעילה די\"ט א' ]. ובדוגמת זה כ' רתוי\"ט גופיה [שקלים פ\"ב מ\"ב, ד\"ה מעל ע\"ש]. רק הכא מדלא היה הערבה באמת הקדש, רק דדמי להקדש כלעיל סי' ס\"ז, להכי לרבנן דפליגי אראב\"צ עכ\"פ אסורא איכא, ואילה\"ק א\"כ הנודר הנאה משופר, או התוקע בשופר של קדשים דיצא. משום מצות לאו ליהנות נתנו [כר\"ה כ\"ח א'], ועל כרחך דמה\"ט נמי לא מעל [ע\"ש], ואמאי, הרי עכ\"פ מה שא\"צ להדר אחר אחר מחשב הנאה. י\"ל התם א\"צ לגוף השופר רק לשמוע הקול, אפי' בשיתקעו לאחרי' ושמע גם הוא יצא, משא\"כ הכא דצריך לגוף הערבה, וודאי אם לא תמצא לו זו יצטרך לקנות אתרת, וזה שפיר מחשב הנאה. אב\"י ל\"מ נ\"ל לתרץ קו' רתוי\"ט על שדחה דברי ראב\"צ מההלכה. ע\"פ מ\"ש תוס' [סוכה מ\"ג ב'] דלת\"ק דערבה היא הלממ\"ס, א\"כ א\"צ בערבה של הקיף לכם, משא\"כ לאבא שאול דיליף לה מערבי שתים, א\"כ גם בערבה של הקפה בעי לכם כמו בד' מינין. א\"כ י\"ל דלרמב\"ם ת\"ק דהכא וראב\"צ בהא פליגי, דת\"ק דהכא ס\"ל כחכמים דהתם, וכדקיי\"ל דערבה הלממ\"ס, ולא בעי לכם, א\"כ אין ללמוד מהך מעשה שיהיה ערבה של הקדש מותר גם בשאר הנאות, די\"ל ערבה דמצוה שאני דמצות לאו ליהנות נתנו, משא\"כ שאר הנאות באמת אסירי, וכדקאמר באמת לא נהנין ולא מועלין, וראב\"צ ס\"ל כאבא שאול התם דיליף לה מערבי. ובעינן גם בערבה של הקפה לכם, ומייתי שפיר ראיה מהך מעשה דגם שאר הנאות מותר בערבה של הקדש, דאי\"ל דהך דזקנים שאני דמצות לאו ליהנות נתנו. דליתא, דאף דאין שם הנאה ליתסר, מדבעינן גם בערבה של הקפה לכם, וכשנטלוה הזקנים לצאת בה, הרי הוציאוה לרשות תולין, והרי המוציא מעות הקדש לרשות תולין, אף שלא נהנה מעל ורק בגזבר לא מעל בכה\"ג עד שיעשה בה מעשה הדיוט [כלקמן פ\"ה מ\"ד]. א\"כ מדקיי\"ל דערבה הלממ\"ס ולא בעי גבה לכם, להכי יפה דחה הרמב\"ם הך דראב\"צ מההלכה. עכ\"ל בני הרב הגאב\"ד שליט\"א. והשבתי לו, הן אמת שדבר זה חריף ומפולפל, ואפ\"ה א\"א לומר כן, דהרי שכחת בני שליט\"א דהרמב\"ם לא מוקי לה הכא בערבה שמקיפין בה המזבת אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש מיירי, וגם אבא שאול היו נותנין בלולביהן קאמר, והרי ערבה שבלולב לכ\"ע בעינן לכם, וא\"כ אין אפשר לומר דפליגי הכא בלכם. ובאמת עוררתני בני שליט\"א לומר, דהרי גם לרש\"י דמיירי בערבה של הקפה, גם לרמב\"ם דמיירי בערבה שגדל בשדה הקדש, עכ\"פ צריך טעם, האיך הותרו הזקנים לתת ממנה בלולביהן. הרי בערבה שבלולב לכ\"ע בעינן לכם, וא\"כ אף דמצות לאו ליהנות נתנו, ואין כאן הנאה, עכ\"פ בשנתנוה בלולביהן, הוציאו הערבה מרשות הקדש לרשות הדיוט, ואף דלא נמעול מטעם דאין הערבה ממש של הקדש, לרש\"י כדאית ליה ולרמב\"ם כדאית ליה, עכ\"פ הול\"ל כברישא דלא נהנין ולא מועלין. וע\"כ צ\"ל דס\"ל לראב\"צ דכיון דאינה הקדש ממש, וגם רק למצוה הביאוה לרשותם, לא גזרו בה רבנן לדקדק בה כולה האי. וא\"כ י\"ל דלרמב\"ם בחבורו בהא פליגי חכמים וראב\"צ, ויפה פסק כחכמים, דבכל גוונא אסורה ערבה של הקדש, אפילו בדבעי לה למצוה. ומתורץ קו' רתוי\"ט לרמב\"ם: ",
+            "אמר המפרש מאחר שלכאורה אין פירושי זה מסכים עם סוגית הש\"ס כאן [די\"א א'], וגם בל\"ז פי' הסוגיא בעצמה עמום מכוסה, ככלה חדשה מעולפת בספירי צעיף, ודברי רבותינו רש\"י ותוס'., אשר רק משדיהן הורגלנו לינק, חלבמו סגרו, ואינן מספיקין לגרונינו צחה צמא. לכן קמתי אני בריה קלה בקא בר יימא, וכתולדה הדרה בעקרי הבתים, וכאישות בלי עינים בחתחתים, ואמינא ברק ברקאי דכוביתא בעלמא קא חזינא, לפרש סוגיתן כפי המסכים עם סוגיא דש\"ס ע\"ז [מ\"ב ב' ]. דהכא אותבה ר\"ל לר' יוחנן דקאמר דע\"ז שנשברה מאליה אסורה, והרי במתני' קאמר זקן שבאשירה יתיז בקנה ומותרת. וקס\"ד דמדקתני סתמא ש\"מ דמיירי נמי בשנעשה הקן מהעצים ששבר ותלש העוף מהאשירה, אלמא דאף שלא שברם הנכרי בעצמו, אפ\"ה מותר. ומתרץ ר' יוחנן לא, מתניתין מיירי כשהקן נעשה מהעצים שהביא מעלמא. והא דקאמר הש\"ס תו, אי הכי אמאי בשל הקדש אין נהנין ואין מועלין. נ\"ל דמסקנת דברי ר' יוחנן היא דקאמר לר\"ל, וה\"ק, אי כדקאמרת דמיירי דהעצים שבקן הוא ממה שהביא העוף מאותו אילן, א\"כ ברישא בשל הקדש אמאי אין מועלין. [וזה שלא כדברי רבעתו\"ס, דאמאי דתני בשל הקדש אין נהנין פריך]. וקאמר תו בש\"ס, אלא בגדולין הבאין לאחר מכאן, וס\"ל אין מעילה בגידולין. נ\"ל דמלת אלא ט\"ס, וצ\"ל א\"ל. ור\"ל ומהדר ליה ר\"ל לר' יוחנן, לעולם דמיירי דאיתבר עצי הקן מהאילן גופה. ואפ\"ה בהקדש אין מועלין, דמיירי שנעשה הקן מהגדולין שגדלו בהאילן אחר שהוקדש, וס\"ל אין מעילה בגדולין. ומסיק תו, הכי נמי מסתברא, דאי ס\"ד דמיירי בדאייתא מעלמא אמאי יתיז בקנה לשקליה משקל. נ\"ל דה\"פ וה\"ק ליה ר\"ל לר' יוחנן, בשלמא אי נימא דמיירי בדאתבר מגופה, להכי שפיר באשירה יתיז בקנה, ולא יטול הקן בידו מהאשירה, דגזרינן דאתא לאחלופי בהענפים המחוברין עדיין בהאשירה. ורק כשיתיז בקנה א\"א תו למגזר כה\"ג, דהרי הענפים המחוברים עדיין בהאשירה לא יפלו למטה ע\"י נענוע קל של הקנה. אבל אי נימא דמתני' מיירי דאייתי עצי הקן מעלמא, א\"כ אמאי יתיז בקנה, לשקלה משקל הקן בידיו מהאילן, דהרי לא שייך למגזר אטו מחוברין של אותו אילן, מדהוה גזירה לגזירה, דהרי התלושין של האשירה ג\"כ לא אסירי רק משום גזירת המחוברין בו, והאיך נגזר תלושין שמעלמא אטו תלושין שמגוף האילן. ואמר ר' אבוה אר\"י, לעולם דאייתי מעלמא, ומאי יתיז, יתיז באפרוחין. ר\"ל אע\"ג דאפרוחין כעצים תלושין דאתו מעלמא דמו, אפ\"ה כשצריכין לאילן יש לאסרינהו, מדדמו עי\"ז טפי לענפים המחוברין בהאילן, להכי אסור למשקלינהו בידים מהקן, רק יתיזן בקנה, ויראה שכשיפרחו קצת, אז א\"צ לאילן ויהיו מותרין. והדר תו קאמר הש\"ס, א\"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחין וכו', ביצים וכו'. ר\"ל דר' יעקב השיב על הך דלעיל דהאי יתיז דמתני' ר\"ל באפרוחין, אי באפרוחין מיירי, מ\"ש אשירה מהקדש, דבאינן מופרחין גם בהקדש אסורי כמו ביצים, ובמופרחין גם באשירה מותרין, ואמאי רק באשירה נקט יתיז בקנה. כך הוא פי' הסוגיא לפע\"ד, כדי להשוותה ולהסכימה עם הסוגיא דע\"ז הנ\"ל רק דלתו' הנ\"ל באינן מופרחין אפי' דרך התזה אסור. מדחייס עלייהו מלהשליכן, חיישי' דמה\"ט יעלה באילן האש��רה: "
+        ],
+        [
+            "והא דנקט עולה, ולא חטאת ואשם. ה\"ט משום דאי לאשמעינן דבשר וחלב שלהן מצטרף, כבר שמעינן מרישא. ואי דלצטרפי נסכין שבהן בהדי בשר. הרי נסכים רק בקרבנות שבאין בנדבה כתיבי, וחטאת ואשם אינן באין בנדבה. ואע\"ג דחטאת מצורע מפורש בו נסכים אף שאינו בא בנדבה. אפ\"ה משום חטאת מצורע לחודא לא בעי תנא למנקט במתני' סתם חטאת. ואילה\"ק דעכ\"פ הו\"ל למנקט נמי שלמים שיש בהן נסכים. י\"ל דאפ\"ה לא נקטי' תנא מדלא שייך בהו צירף למעילה בבשרן, מדאין מעילה בבשר שלמים אפי' קודם זריקה, משא\"כ ק\"ק. וכ\"ש דלא מצי למנקט בכור ומעשר ופסח מה\"ט, דג\"כ אין מעילה בבשרן, וגם אין בהן נסכים, מדאין באין בנדר ובנדבה. להכי ניחא ליה למנקט עולה, דאית בה תרתי. דשייך בה צירף למעילה בבשרה, וגם שייך בה צירף לבשר עם נסכים. והא דנקט תודה אף דלא שייך גבה צירף למעילה בבשרה, דהרי אין מועלין בבשר של קדשים קלים. ה\"ט מדרצה לאשמעי' דלחם שבה אף שאינו מין קרבן אפ\"ה מצטרף עכ\"פ לעניין אכילת פגול נותר וטמא. וא\"כ שפיר נקט נמי גבה בשר התודה, דאע\"ג דלא שייך גבי' צירוף למעילה, עכ\"פ שייך גבה צירוף לפגול נותר וטמא. וה\"ה דהוה מצי למנקט בשלמי נזיר דנמי מביא כ' לחמין [ועי' בחומר בקדש פ\"ב סי' ט\"ז]: ",
+            "ותמהני שלא הביא הרמב\"ם [פ\"ד מאהט\"ו ה\"ז] מסקנא דש\"ס דמוקמינן הא בכולה הא במקצת, ופי' רש\"י ותוס' הכא, הא בכולו, ר\"ל שפירשו ב' חצאי שיעור בשר ודם משיעור שלם, אז אפי' אין הדם במקום תולדתו מצטרף, הא במקצתו, ר\"ל שפירשו מחצי שיעור. ונ\"ל דרמב\"ם ס\"ל כהר\"ש [אהלות פ\"ג מ\"ג] שפירש, הא בכולה, ר\"ל שנגע בב' חצאי השיעור, אז מצטרפי לטמא הנוגע, הא במקצתו, שנגע רק בא' מהן, אע\"ג שמונחין יחד, אפ\"ה אמ\"צ לטמא רק כשהדם במקום תולדתו. א\"כ הרמב\"ם לשטתי' יפה עשה שלא הביא הך סוגיא שהיא דלא כהלכתא, דהרי איהו פסק [פ\"א מאה\"ט הי\"ב] דמגע ומגע אמ\"צ אע\"ג שנגע בשניהן. ועי' לעיל [חולין. פ\"ט מ\"ד] שהארכנו: ",
+            "ותמוהין כאן דברי הר\"ב, שכ' דערלה וכלאי כרם מצטרפי לאסור ביבש במאתים ובלח בס', וכך כתב ג\"כ בערלה (פ\"ב מ\"א). ולכאורה משמע דבמין במינו קאמר. דהרי במין במינו איירינן במשנה, אבל א\"א לומר כן, דהרי ליכא לשום מ\"ד דס\"ל לחלק במב\"מ בין לח ליבש [ועי' רמב\"ם פי\"ג מתרומות ה\"ב וד' וח' וט', ובהל' מאכלות פט\"ו הי\"ד, ותוס' ע\"ז דס\"ח ב ד\"ה ר\"ש], דבכולהו דוכתי אמרי' דבמב\"מ אפי' לח בלח לא סגי בס' בתרומה, וה\"ה בערלה וכלאי כרם. אע\"כ דהר\"ב שמחלק בין לח ליבש היינו בנתערב בהיתר מין בשא\"מ. אולם גם בזה לכאורה לא ידעתי מנ\"ל דבערלה וכ\"כ בשא\"מ ביבש יאסר במאתים. ואפשר ע\"פ מה דפליגי רש\"י ותוס' (חולין דצ\"ט א'), דלרש\"י שם (ד\"ה אין בהן בנ\"ט), דוקא במין במינו שנתבשל יחד דטעם האיסור ניכר תמיד. להכי אפי' הסיר ממשות האיסור מהתערובות שנתבשל, אפ\"ה צריך בתרומה ק\"א לבטלו. וכ\"כ במין בשא\"מ, ונשאר בהתערובות ממשות האיסור. ג\"כ צריך ק\"א לבטלו. אבל בנתערב תרומה בהיתר מין בשאינו מינו, ולא נשאר שם ממשות האיסור, רק הטעם, להכי בנתבטל הטעם מותר אפי' אין שם ק\"א. ובלא נתבטל הטעם אפי' יש שם ק\"א אסור. ולתוס' שם אין שום חילוק בין יש שם ממשות האיסור או לא, דבכולהו גוונא, במין במינו צריך ק\"א. ובמין בשא\"מ סגי בשיתבטל הטעם, כבכל איסורים. א\"כ י\"ל דר\"ב הכא ובערלה. בתרווייהו הנך דוכתי מיירי במין בשא\"מ וכדאמרן, וס\"ל כרש\"י הנ\"ל, והא דכ' הר\"ב דביבש ביבש צריך ק\"א, ר\"ל שכיון שנתערב יבש ביבש, יש שם ממשות האיס��ר, [ואינו מכירו], להכי כ' דצריך ק\"א לבטלו, אף במין בשא\"מ. אולם הרמב\"ם בכולהו דוכתא בהל' תרומות ובהל' מאכלות לא חילק במין בשא\"מ בין לח ליבש, דבכולהו גוונא באינו נ\"ט שרי. אמנם גם דברי הרט\"ז (י\"ד שכ\"ג סק\"א), לא זכיתי להבין, דמשמע מדבריו שם דלתוס' הנ\"ל אם נתערב מב\"מ והסיר האיסור, אז א\"צ ק\"א. ואני בעניי לא מצאתי גלוי לזה בדבריהם, ואדרבה משם לכאורה נראה איפכא, דבמב\"מ בין לרש\"י בין לתוס' אפי' הסיר האיסור צריך ק\"א. דאפי' לרש\"י עכ\"פ מדהוא מב\"מ, תמיד נשאר טעם האיסור, והו\"ל כיש האיסור בעין, ורק בנתערב באינו מינו ונשאר שם ממשות האיסור פליגי, דלרש\"י בכה\"ג צריך ק\"א, ולתוס' סגי בנתבטל הטעם: ",
+            "ועי' רש\"י סוכה י\"ז ב' שפירש בענין אחר. אב\"י ורתוי\"ט תמה על זה, דהרי לעיל במ\"ג ג\"כ שוו בד\"א בשיעור או בטומאה, ואפ\"ה אין מצטרפין. ובמח\"כ הגדול הכא שאני דבאותו שיעור דשוו ביה, שוו ביה נמי בטומאתו, דשניהן טמאין מדרס בהך שיעורא. והרמב\"ם חילק, דלעיל אמ\"צ במטמאין, משא\"כ הכא רק במתטמאין מצטרפו. וגם בזה תמה רתוי\"ט בהבנתו. ולפעד\"נ דכוונת הרמב\"ם, דטפי מסתבר לומר הכא במתטמאין דמצטרף, מדעכ\"פ המטמא שממנו יוצא הטומאה אינו מדבר המורכב, ממאי דנימא שיצטרף המטמא שהוא המת שרץ נבילה, דהרי עיקר הטומאה שממנו יוצא הטומאה הוא מדבר המורכב מב' מינין שאינן שוין. עכ\"ל בני הרב שליט\"א: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק הרי הוה הכא מחלוקת ואח\"כ סתם כר\"ע, כדמשמע מדיוקא דסיפא, דדוקא במלבוש תחתון ועליון, הא מציעאה מעל לאלתר, והיינו כר\"ע ברישא, והרי לא קיי\"ל כר\"ע מחביריו [כעירובין מ\"ו ב]. וכן הרמב\"ם [פ\"ו ממעילה] לא חילק בין בגד לבגד, דבכולן מעל רק כשיפגום, והיינו כרבנן. נ\"ל דשאני הכא, דהרי בל\"ז ק' דסתרי אהדדי דיוקא דרישא וסיפא, במשנתינו, דבסיפא הרי משמע דקיי\"ל כר\"ע, וכדאמרן. ובסיפא דרישא נקט תכשיטי זהב שאינן נפגמין כלל ע\"י תשמישן, הא לבוש מציעא' שנפגם עכ\"פ לאחר זמן, אינו מועל עד שיפגום, והיינו כרבנן. ואפי' לאידך תי' דר' זביד [ש\"ס די\"ט א], דקאמר על תכשיטי זהב, לעולם מי לא פגמה. היינו לזמן מרובה מאוד, ועכ\"פ מלבוש מציעא' א\"צ כל כך זמן מרובה שיפגום. ומדלא נקט ברישא רבותא, ש\"מ כרבנן. אע\"כ דהכא לא הוה כמחלוקת ואח\"כ סתם, דאיכא סתמ' הכי וסתמ' הכי, רק בעי למנקט כיצד אליבא דכ\"ע. אמנם עי' תוס' [די\"ח א ד\"ה במאי], שפירשו דלבוש מציעאה נמי נפגם לאלתר, רק שאין ניכר פגומו, ובהא פליגי ר\"ע ורבנן. ודוק: ",
+            "ונ\"ל דנקט תלש ולא גזז, משום דבגוזז חייב מלקות, דאע\"ג דבחטאת בעלת מום מיירי וכסי' י', אעפ\"כ מדאיירי שקדם הקדישה למומה, וכמבואר שם. והרי בקדשי' שהוממו אח\"כ חייב מלקות כשגזזה [כבכורות דט\"ו ב], דאע\"ג דאינו אסור כשתומם רק משום תזבח ולא גיזה [כבכורות דט\"ו א] וה\"ל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין. ה\"ט דהכא לקי מדאהדרי' לאסור' קמא [כתוס' חולין דצ\"ט רע\"א], ומדחייב מלקות אינו משלם משום מעילה, דאין אדם לוקה ומשלם [ככתובות דל\"ב ב]. ואע\"ג דעכ\"פ עדיין הוה מצי למנקט כשהיה שוגג אגיזת קדשים. דהרי חייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין [כרמב\"ם רפ\"ג מגניבה] או הוה מצי להנקט כשגזז, רק שהיה פחות מאורך הסיט והגיזה שוה פרוטה, וחיוב גיזת קדשים אינו בא רק כשגזז מלא סיט [כרמב\"ם פ\"א ה\"ז ממעילה]. עכ\"פ אילו נקט גזז היה צריך תנא להאריך דמיירי בכהנך גוונא, להכי ניחא ליה טפי למנקט תולש, דבכל גוונא אינו חייב עלה בקדשים, דתולש אינו כגוזז [כבכורות דכ\"ה א]. ורק בעוף מחייבינן התם בתולש נוצה משום גוזז, מדאורחא הכי וכדקאמרי' התם. אולם במשנה שבש\"ס גרסי' הנהנה מחטאת וכו'. אבל ברמב\"ם [פ\"ו ה\"ב ממעילה] גרסינן כגרסת הספר: ",
+            "אב\"י אמנם ק\"ל גם בתמימ' הול\"ל בגיזתה דלא נהנין ולא מועלין, וכדאמרי' לעיל [פ\"ג מ\"ה] בחלב המוקדשין דלא נהנין ולא מועלין, וכ' שם הר\"ב ורתוי\"ט דטעמא משום דאפי' בקדשי מזבח כל שאינו ראוי ממנה להקרבה לא מקרי קדשי ה'. א\"כ ה\"נ נימא בגיזתה, ותרצתי לבני הרב הגאב\"ד שליט\"א, דגיזה שאני, דמחמם לגוף הבהמה, וגם מכחישה כשיגזזה [כחולין קל\"ה ב], להכי מחשב שפיר גם גיזה קדשי ה', משא\"כ חלב מפקיד פקיד בהכחל, ואינו מכחיש להגוף כשיחליב' אלא אדרב' מקיל צער הבהמה, להכי אין לה שום שייכות עם הקרבה: ",
+            "אבל בבגדי כהונה הדין הוא איפכא, דקודם שבלו אין מועלין בהן, מדניתנו ליהנות בהן, מדלא נתנה תורה למלאכי שרת, לפיכך אין מעילה בשגגתן, אבל כשבלו מועלין בהן [כקידושין דנ\"ד א]. ונ\"ל דלא דמו לקדשי' שמתו, דלא חזו למידי, ולא מקרי תו קדשי ה'. אבל בגדי כהונה שבלו עדיין חזו בפנים לפקוע פתילות למנורה, ולשמחת בית השואבה [כסוכה דנ\"א], וכצורך קרבן דמי [כתוס' שבת דכ\"א א ד\"ה שמחת]. ובזה מתורץ ג\"כ קושית רמל\"מ [פ\"ה ממעילה הי\"ד]. שהקשה הרי קיי\"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, (כפסחים דכ\"ו), וה\"נ בגדי כהונה שהקדישן להשתמש בהן עד שיבלו. וכיון שבלו הרי נעשית מצוותן, ואמאי ימעול בהן. ולפענ\"ד נראה, כיון דאדעתא דהכי הקדישום מעיקרא, שכשיבלו יעשה מהן הפתילות הנ\"ל. להכי אף אחר שבלו אכתי בקדושתייהו קיימו. ותמהתי מאד על רמל\"מ אשר לבו לב האריה דבי עלאי ועינו כעין הבדולח, והוא הביא כל המקומות הנ\"ל בש\"ס שהבאנו ונשמטה מלפניו הסברא זו לחלק בכך. מיהו גם בל\"ז יש לתרץ קו' רמל\"מ הנ\"ל, דהא דאמרי אין לך דבר וכו', היינו במיוחד למצוה מיוחדת, כדם לזרקו על המזבח. ובגד לבן של כוה\"ג ליכנס בהן לפני ולפנים ולגנזם אח\"כ. לפיכך מדנעשת מצותו לא היה מועלין בו, לולא שהוא גזירת הכתוב [כפסחים דכ\"ו א]. משא\"כ שאר בגדי כהונה שבלו, אף דלא ילפינן מבגדי לבן של פה\"ג. מדהו\"ל ב' כתובים הבאים כא' [כפסחים שם]. עכ\"פ כיון שאין זמן קבוע לתשמישן. והרי לולא שבלו, היה משתמש בהן בפנים והולך, לפיכך לא מחשב גמר מצותו עדיין. אמנם כלי שרת שניקב. שאפשר להתיכו לתקנו שוב. גם בו מסתפק רמל\"מ שם אם יש בו מעילה. ואני בעניי לא זכיתי להבין ספיקת רבינו, דמ\"ש מקרבן שנפל בו מום, דמדעומד לפדות מועלין בו. א\"כ מכ\"ש כלי שניקב שאפשר בו תקנה בעצמו, כשיתיכנו. וצ\"ע: ",
+            "כך נ\"ל כוונת שיטת הרמב\"ם [פ\"ו דמעילה]. ומ\"ש הרמב\"ם. כלישנא דמתני' אין מועל אחמ\"ו וכו' אלא בבהמה, ושינה ונקט וכלי תשמיש, תחת כלי שרת דנקט תנא. נ\"ל דלא התכוון רבינו להעתיק לשון המשנה ולפרשה כך, שיהיה בהמה דנקט תנא, ר\"ל חמור, וכמ\"ש הרמב\"ם, וכלי שרת היינו כלי תשמיש. ליתא, דא\"כ מה דקאמר תנא אין מועל אחמ\"ו וכו', במה איירי, הרי גם בחמור וכלי תשמיש שהן קדשי בדה\"ב יש מועל אחר מועל. אלא גם לרמב\"ם מתני' לא איירי רק ובהתכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, ובכה\"ג וודאי אין מיאחמ\"ו רק בבהמת קרבן ובכלי שרת ממש. ורמב\"ם נקט נמי להך דינא [שם ה\"ה]. משא\"כ בהלכה ד', דבעי הרמב\"ם למנקט דינא דתוספתא הנ\"ל, דהיינו שהתכוון רק ליהנות מהחפץ ולא להוציאו מרשות לרשות, ובכה\"ג אפי' בחמור וקרדום של בדה\"ב יש מואחמ\"ו נקט הרמב\"ם שפיר אין מואחמ\"ו במוקדשים רק בבהמה, דהיינו אפי' חמור וכדמפרש ואזיל, ובכלי תשמיש, דר\"ל קרדום וכדומה. וכוונת רבינו לומר דרק בהנך תרתי אפשר שיהנה ויבא אחר ויהנה אחריו, להכי אפשר גבייהו מואחמ\"ו. אבל במעות א' במילי דמיכל לא אפשר מואחמ\"ו, דבמעות א\"א בו הנאה מגופו רק בהוציאו מרשותו, והרי בכה\"ג לא איירי תוספתא. ובמילי דמיכל הרי זר שבלע שזפין של קודש והקיאן ואכלן אחר. וודאי השני פטור ממעילה [כיומא דפ\"א א]. ועי' רמל\"מ ורכ\"מ בפ\"ו דמעילה שהאריכו הרבה בפירוש דברי הרמב\"ם. ויקריב לשיטת הרמב\"ם הנ\"ל הם ג\"כ דברי רבעתו\"ס [קידושין נ\"ה א, וב\"מ צ\"ט ד\"ה וחבירו], כולם עונים ואומרים כרמב\"ם דכוונת התוספתא היינו בשלא התכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, ולא פליג התוספתא על המשנה, דבגוונא דתוספתא לא איירי מתני'. אמנם הראב\"ד דחה להך תוספתא בב' ידים מההלכה, ומשמע עוד מדבריו דבהמה וכלי שרת דנקט מתני' דוקא הוא. וכן משמע נמי לפי השקפה הראשונה לישנא דגמרא בפלוגתא דת\"ק ור' נחמי', וע\"ש. וס\"ל להראב\"ד דכוונת המשנה דבכל הקדשים בין בקדשי בדה\"ב או עופות מנחה ונסכים, בכולן אין מואחמ\"ו אפי' לא התכוון להוציאו מרשות לרשות. רק בבהמת קרבן וכלי שרת ממש יש בהם מואחמ\"ו אפי' התכוון להוציאו מרשות לרשות. ולכאורה נוטין דברי המשנה טפי כהראב\"ד, דבשלמא לדידיה שפיר נקט במתני' אלא בהמה וכלי שרת. דלא הוה מצי למנקט בקיצור אלא בקדשי מזבח, דהרי בקדשי מזבח גופה עופות מנחות ונסכים לראב\"ד אין בהן מואחמ\"ו. אלא לרמב\"ם ק', דנהי דבגוונא דתוספתא לא איירי תנא, עכ\"פ כיון דבכל קדשי מזבח לרמב\"ם יש בהן מועאחמ\"ו, א\"כ מ\"ש בהמה וכ\"ש דנקט תנא, וטפי הו\"ל למנקט בקיצור אלא בקדשי מזבח. אלא די\"ל דלרמב\"ם בהמה וכש\"ר דנקט תנא, רק לסימנא בעלמא נקט לגלויי' טעמא דמ\"ש קדשי מזבח. והיינו משום דבהמה הא רביי' קרא באיל האשם, וכ\"ש, מדילפינן ק\"ו, וכדקאמרי' בש\"ס, מיהו מדידעינן דיש מאחמ\"ו בהנך ב' מיני קדשי מזבח, דהיינו בהמה שהיא עצמה נקרבת, וכלי שרת שמיוחד להקריב מה שבתוכו. א\"כ ה\"ה נמי כל קדשי מזבח דדמו להנך תרתי. ואפשר לי עוד דגם לת\"ק דר' נחמי' בש\"ס דס\"ל דבכש\"ר אין מואחמ\"ו, עכ\"פ מדמודה בבהמה. היינו בהמה וכל דדמי לה. שקרב הוא עצמו למזבח אינו מתחלל בשיהנה ממנו מדאלים קדושתו, ויש בו מואחמ\"ו, משא\"כ כש\"ר שאינו קרב למזבח רק מה שבתוכו אין בו מואחמ\"ו. ונלפע\"ד ראיי' לרמב\"ם, דעל כרחך הא דנקט תנא בהמה וכש\"ר רק לדוגמא נקט'. דאלת\"ה, א\"כ מה דמסיק בש\"ס מה איכא בין ת\"ק לרבי דקאמר כל שאין לו פדיון יש בו מואחמ\"ו, ודחיק לומר דנ\"מ בנהנה מעצים. או בנהנה מבהמה שהוממה ונשחט' קודם פדיי', טפי הול\"ל דנ\"מ עופות מנחות ונסכים. אלא לאו ש\"מ דגם בהנך ס\"ל לתנא דיש בה מועאחמ\"ו, ובהמה וכש\"ר דנקט, היינו וכל דדמו להו. וברוך אל ההודאות ורוב הודאות אלהי ישעי כי חנני אלהים לברר כל זה: "
+        ],
+        [
+            "ועי' תוס' ב\"מ ד\"י ע\"א, ותוס' ב\"ק דע\"ט א', ובקידושין דמ\"ב ב', שכתבו דבשאר דוכתי כשהשליח שוגג לא אמרי' דברי הרב וכו'. וכן כתב ג\"כ הסמ\"ע ח\"מ רסי' קפ\"ב. א\"כ לכאורה ק' לפ\"ז למה צריך במעילה ג\"ש דחטא חטא מתרומה [ור\"ל אף שבתרומה נמי אפשר שהיה שליח לעבירה, כגון להקדים מעשר לתרומה, ודו\"ק], דכמו בתרומה מהני שליחות אפי' לעבירה, כ\"כ במעילה יש שליח לדבר עבירה, ול\"ל, והרי בל\"ז לא גרע מעילה משאר דוכתא, דבכל ששגג השליח וא\"א לומר גביה דברי הרב וכו' אמרי' יש שליח לד\"ע. עי' מה שתרצו על זה תוס' קידושין [דמ\"ב ב' ד\"ה אמאי]. ול\"מ נ\"ל דהרי ידוע דגם שוגג צריך כפרה, והיינו מדהיה לו לדקדק שמא עושה דבר עבירה. א\"כ בשליח דמעילה נמי, אף ששוגג היה גם הוא גם משלחו, עכ\"פ היה לו לדקדק במעשיו, שמא יעשה דבר נגד רצון שמים משא\"כ בשגג בשכחה [עי' מכות ד\"ט ב']. [אב\"י עוד נ\"ל, די\"ל דצריך הג\"ש מתרומה שיצטרך הנאה ופגם כאחת, וכמ\"ש ע\"ר נ\"י לעיל פ\"ה סי' ט\"ו]: ",
+            "ובש\"ס אמרי' אהך בבא, ש\"מ מוסיף על דבריו הוה. ר\"ל דבש\"ס כתובות [דצ\"ח ב'] מסתפקינן באמר לשליח שימכור א' משדותיו. והלך השליח ומכר יותר ממה שצוהו, מי אמרינן שהשליח שמכר יותר ממה שנצטווה. מוסיף על דברי משלחו הוה, ולהכי אף שאותן שמכר יותר ממה שנצטוה אינן מכורין, עכ\"פ האחת שהרשהו הב\"ב למכור, מכור הוא, אם ירצה הלוקח. או נימא דמעביר על דבריו של בעה\"ב הוה, וה\"ל כאילו עקר כל השליחות, ואפי' אותו א' שמכר כפי רצון המצווה, נמי אינו מכור, אם ירצה המצווה. וקאמר הכא, דבשלמא אי נימא דכשהוסיף השליח בין במתנה בין במכר, מוסיף על דברי המצוה הוה. שפיר י\"ל במתני' דגם בעה\"ב מעל, דהרי נתקיים גם שליחותיה. אלא אי נימא. דכל שהוסיף השליח יותר ממה שנצטווה, אז הוה כמעביר על דברי בעה\"ב, אמאי אמרי' במתני' דבה\"ב נמי מעל, ואמאי, הרי נעקר שליחותי' לגמרי. ונ\"ל דרק אמאי דאמרי' במתני' דגם בה\"ב מעל מקשי. אבל שליח, וודאי אפי' נימא דכל שהוסיף בשליחותי' מעביר ע\"ד הוה, והרי האורחין נמי הוסיפו על דברי השליח, אפ\"ה מעל שליח ג\"כ. דבשלמא בבעה\"ב, כשהוסיף שליח אמרי' דנעקר שליחותי' דב\"ב לגמרי, ולא מעל. משום שהאורחין המוציאין לחולין סבורין שעושה השליח הכל מדעת הב\"ב, והרי באמת זה טעות. דהרי בשהוסיף יותר ממה שנצטוו. עקר דעת בה\"ב לגמרי. לפיכך כל שנימא מעביר על דבריו הוה. לא מעל הבה\"ב. אבל שליח, וודאי מעל. אף שגם הם הוסיפו על דברי השליח. עכ\"פ הם המוציאין לחולין. יודעין שב' לוקחין ע\"ד השליח וא' לדעתן, ולא עקרו שוב שליחותי' דשליח. ומתרץ הש\"ס. א\"ר ששת, הכא במאי עסקינן. דא\"ל השליח עלו א' מדעת בה\"ב. וא' מדעתי. כלומר, לעולם כל המוסיף על שליחותי'. עקר שליחות המשלח לגמרי. ואפ\"ה תנא הכא דמעל בעה\"ב. מדפירש בהדיא שיטלו א' לדעתו של בעה\"ב, וגלי דעתי' שאינו רוצה לעקור השליחות לגמרי, רק להוסיף עליו. והא דנקט הש\"ס שאמר השליח וא' לדעתי. וודאי לאו דוקא, דאפי' לא אמר על הא' שהוסיף מלת לדעתי, וכגון שאמר טלו א' מדעת ב\"ב. ועוד א', או טלו ב', ורק א' מהן לדעת ב\"ב, וודאי שליח מעל, שהרי הוא בעצמו יודע שהוא הוסיף הא'. אלא איידי דנקט א' לדעת ב\"ב, וודאי משתמע שהשנית הוא לדעת השליח. וכך כתב נמי תוספ' הכא ובסוגיא דכתובות [שם]. דאבל האורחין א\"צ שיאמרו הרי אנו נוטלין א' יתירה מדעתינו, דדוקא שליח צריך שיאמר כן שלא יסברו אורחין שלדעת בה\"ב עושה, ולא יחזיקו כלל טובה לשליח, דאל\"כ למה ימעל השליח, הרי לא יהנה. אבל האורחין הרי יודעין שלוקחין א' יותר ממה שאמר השליח, עד כאן הצעת הש\"ס ופירושו. והנה למאי דקיי\"ל [רמב\"ם פ\"א משליחות. וח\"מ קפ\"ב ס\"ח] לעניין מכר דמוסיף על דבריו הוה. ואותו א' שמכר כפי שצווהו הבע\"ב, עכ\"פ הוה מכור אם ירצה הלוקח. א\"כ ה\"נ במתני' לעניין מעילה א\"צ לאוקמא שפירש השליח בדבריו שיקחו א' על דעת ב\"ב וא' מדעתו, אלא אפי' בסתמא, שאמר להאורחין שיטלו ב', אפ\"ה מעל בה\"ב, דהרי גם בלא פירש, אמר הש\"ס דבדאמרי' מוסיף ע\"ד הוה. שפיר מעל בעה\"ב. ולפיכך יש לתמוה על הרמב\"ם [פ\"ז ממעילה] שכ' דבאמר שליח סתם טלו שתים, לא מעל שליח. ורק באמר טלו שתים מדעתי, והן לקחו ג', אז כולן מעלו. עכת\"ד. וזה תמוה בתרתי. חדא, בסתמא אמאי לא מעל שליח. הרי מתני' סתמא קתני, ואפ\"ה קאמר הש\"ס דאי נימא מוסיף על דבריו הוה, שפיר קאמר במתני' דמעלו כולן. ותו דקאמר הרמב\"ם עוד, דבשאמר שליח טלו ב' מדעתי אז מעלו כולן. ואמאי, הרי אופן זה לא נזכר כלל בש\"ס. לא למ\"ד מוסיף ולא למ\"ד מעביר, והסברא נותנת דכמו דלמ\"ד מעביר על דבריו הוה. אפ\"ה בשגלה דעתו שנותן הא' לדעת בעה\"ב. הו\"ל כאילו קיים השליחות באותו א', כ\"כ יש לנו לומר למ\"ד מוסיף על דבריו הוה. היינו דוקא בשאומר סתם טלו שתים. אבל בשפירש ואמר טלו שתים לדעתי, הרי אומר בפירוש שעוקר שליחות המשלח לגמרי, ורק לדעתו הוא נותן להן הב'. ומעביר על דברי בה\"ב הוה. ואמאי מעל בעה\"ב. ונ\"ל דהרמב\"ם הוכיח דבקאמר שליח סתמא טלו שתים, בין למ\"ד מוסיף בין למ\"ד מעביר על דבריו, וודאי לא מעל השליח, דאמאי ימעל, הרי לא יחזיקו לו טובה, שיסברו שכך צוהו המשלח, וכמ\"ש לעיל בשם התוס'. וכן מוכח קצת מלישנא דש\"ס דקאמר אפי' למ\"ד מעביר על דבריו, דקאמר להו השליח טלו א' לדעתי. והרי למ\"ד מעביר על דבריו. א\"צ לתרוצי רק למה ימעל הבה\"ב. והוה א\"כ סגי בשיאמר, הכא במה עסקינן בשאמר טלו א' מדעת בעה\"ב. אלא לאו ש\"מ דלכ\"ע לא אפשר שימעול השליח רק בשיאמר להם עכ\"פ שיקחו א' על דעתו. ויחזיקו לו טובה עי\"ז. ובוודאי בהכי איירי מתני' דקאמר שמעל שליח, וזה לא תלוי כלל בפלוגתא דמוסיף או מעביר ע\"ד. אלא דס\"ד דמקשה, דמדתני מתני' סתמא, וודאי כולה משמע בחדא גוונא. ומדאותה שהוסיף השליח וודאי מיירי בשאמר השליח שיטלוהו על דעתו של שליח. וכדאמרן, א\"כ ה\"נ אותה האחרת שנתן כדעת בה\"ב נמי מיירי בשא\"ל השליח שיטלוה על דעתי' דשליח, ואפ\"ה מעל בה\"ב. ואע\"ג דגלי שליח דעתי' שעוקר גם באותה חתיכה שליחותי' אין זה בכחו של שליח, דדוקא למ\"ד מעביר על דבריו הוה אמרי' דבשפירש ואמר קחו (א') [ב'] מדעתי, גלי דעתי' (דלקיים) [דלא לקיים] שליחות המשלח קבעי, משא\"כ למ\"ד מוסיף על דבריו כל מה שעושה כפי מה שצווהו המשלח, אעפ\"י שאומר בפירוש שעושה כן לדעת עצמו, לא מהני, שעל כרחו מחשב כמקיים בזה שליחות המשלח. וה\"נ אמרינן [ב\"ק דק\"ב ב'] דבנתן לשלוחו מעות לקנות חיטין וקנה חיטין, דלכ\"ע שליחותי' קעביד, וכבעה\"ב דמי. ופסקו הרי\"ף והרמב\"ם שם, וה\"נ בח\"מ [קפ\"ג ס\"ג] דבחיטין וקנה חיטין, אפי' אמר בפני עדים שקונה לעצמו, אפ\"ה אמרי' כיון שעשה כפי שצווהו שליחותי' קעבד, וקנה המשלח [ודלא כי\"א שם]. ואילה\"ק לדבריהם מרואה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי, והגבהו חבירו, ואפ\"ה דוקא בשהגביה סתם לא מצ\"ל לעצמי הגבהתיה, אבל בשאמר בפירוש קודם הגבהה שלעצמו מגביה אותה, קנה השליח. [כח\"מ רס\"ט ס\"ז]. נ\"ל דזה דוקא במציאה, שהיא של הפקר. אבל בחיטין וחיטין הנ\"ל, כיון שקנה ממעות המשלח וכפי שצוהו, אפי' אמר בפירוש מקודם שעושה לדעת עצמו לא מהני. ולהכי ה\"נ הכא לענין מעילה, כיון שהחתיכות ביד המשלח והוא שלחו ליתן א' מהן לאורחין. אע\"ג שאומר השליח שגם אותה חתיכה נותן רק לדעת השליח. אפ\"ה לא עקר בזה שליחותי' ושפיר קאמר במתני' שמעל הבעה\"ב עבור אותה חתיכה שנתן. מיהו הא תינח למ\"ד שכל המוסיף על שליחות המשלח מוסיף על דברי המשלח הוה, ולא עקר בזה בהדבר ששלחו, שפיר מצינן למימר דאע\"ג שאמר שנותן שניהן ע\"ד השליח, לא חיישי' לדבוריה. אלא כל מה שעשה כפי ששלחו המשלח. שליחותי' קעביד, ולהכי שפיר אמרי' במתני' דמעל גם המשלח. אלא אי נימא דמעביר על דבריו הוה, הרי אפי' עושה ס��ם, כל שהוסיף על מה שצוהו, נעקר כל השליחות ממקומו, א\"כ כ\"ש בשאמר השליח בפירוש שגם אותה חתיכה שצוהו הבה\"ב ג\"כ אינו נותן אלא לדעת השליח, ק' שפיר אמאי קתני במתני' שגם הבע\"ב מעל. ומשני רב ששת דמתני' לצדדין קתני, דהיינו שאמר שליח טלו א' מדעתו וא' מדעתי, ולהכי אף למ\"ד מעביר, כיון דגלי דעתי' שאינו רוצה בזה לעבור על דעתי', מהני, ומעל גם הבה\"ב. וא\"כ לדידן דקיי\"ל מוסיף על דבריו הוה, א\"צ לאוקמי מתני' לצדדין, אלא אפי' אמר טלו ב' מדעתי, מעלו שניהן וכדאוקימנא למתני' תחלה, וצדקו דברי הרמב\"ם [וערכ\"מ שפי' בשם הר\"י קורקס באופן אחר]. עוד נ\"ל דאע\"ג דבאמת יש בכאן ד' אופנים למ\"ד מוסיף על דבריו, דהיינו (א) בשאמר השליח סתמא טלו ב': (ב) בשפירש שיקחו ב' לדעת בעה\"ב. (ג) בשפירש שיקחו ב' לדעת שליח. (ד) בשפירש שיקחו א' לדעת בעה\"ב וא' לדעת שליח. אפ\"ה לא נקט הרמב\"ם רק ב' אופנים, דהיינו, סתמא, ושיקחו ב' לדעת שליח. ה\"ט מדבעי למנקט בכל חד רבותא. ברישא נקט רבותא, דאפי' באמר סתם אמרי' דרק בעה\"ב מעל. וכ\"ש בשפירש שיקחו שניהן לדעת הבעה\"ב. ובסיפא נקט נמי רבותא. דאפי' בשפירש שיקחו שניהן לדעת שליח, אפ\"ה מעל בעה\"ב. וכ\"ש בשאמר שיקחו א' לדעת בעה\"ב וא' לדעת שליח. וכ\"ה שחנני לברר כל העניין הזה בטוב טעם ודעת להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הרמב\"ם זצוק\"ל וזיולו\"א. ",
+            "כך פירשתי בס\"ד ע\"פ דעת הרמב\"ם [בפ\"ז דמעילה] . מיהו תוספת כתבו דמיירי שהיה שם הרבה חלונות בכותל. ואמר שהתכוון על חלון אחר. וגם בכה\"ג אמרי' דברים שבלב אינן דברים. וכן משמע נמי מרש\"י. ותמהני הרי כל שאין הכוונה שבלב סותר לדבריו שבפה, רק (שהפה) [שהלב] מפרש יותר הכוונה (שבלב) [שבפה] אז קיי\"ל דאפי' הוציא בשפתיו סתם, אמרי' דדברים שבלב הוו דברים [כי\"ד שם]. ודוחק לומר דלרש\"י ותוס' מיירי הכא שבכוונה אמר חלון סתם כי היכא דלשתמע מיני' ששוה בעיניו גם אם יביא מחלון האחר שלא התכוון אליו דבכה\"ג קיי\"ל דדברים שבלב לא הוה דברים רק לגבי אנס [וכש\"ך ר\"י סק\"ב, וסי' רל\"ב]. אב\"י ולדעתי הצעירה, י\"ל דדוקא בנדרים אמרי' דהיכא דאין מחשבתו שבלב סותרת דבריו שבפיו. אמרי' דדברים שבלב הוו דברים, כיון דרק לעצמו ועל עצמו נדר. אבל הכא במעילה, וודאי באמר לשליח דבריו סתם איך יהי' השליח נביא לידע מה שבלבו של משלח, אלא וודאי הכוונה על כל חלון שירצה השליח. תדע דאל\"כ א\"כ היה צריך שליח לאמלוכי בי' לאיזה חלון מתכוון, וא\"כ לא היה המשלח מעל כלל, וכדאמרינן בנדרים [דנ\"ד ע\"א] על רישא דמתני', באמר תן בשר לאורחים ונתן כבד, דלא מעל משלח אפי' לר\"ע דאמר דכל מידי דממלך עלי' שליח, מקרי מינו לעניין נדרים, אבל הכא רק השליח ולא המשלח מעל מדעכ\"פ בעי לאמלוכי ולא אמלך. והשבתי לבני הגאב\"ד שליט\"א, ברוך אתה וברוך טעמך, ושלימה משנתך ונואמך. דנ\"ל ראי' לדבריך מהאי דזבין ארעא אדעתא למיסק לא\"י, ולא סליק [קידושין דמ\"ט ב']. דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. והרי גם התם אין מחשבה זאת שבלבו סותר דבריו שאמר בשעת מכירה הנני מוכר לך חפץ זה, אלא שבלבו חשב העניין מבורר יפה, ואפ\"ה אמרי' גבי' דברים שבלב אינן דברים. ואת\"ל התם מדהו\"ל תנאי, וכל תנאי מלתא אחריתא הוא נגד דבור סתם. וה\"ל שפיר כסוחר דבריו. תדע, דא\"כ מאי ראיה מייתי התם מקרבן דאמרי' דכופין אותו להביאו ויאמר רוצה אני, אעפ\"י שאינו מרוצה בלב. ומה זו ראיה, התם ודאי מיאון שבלבו סותר רצוי שבפיו, משא\"כ הכא אין מחשבתו שבלב סותר לדבריו שבפה. אע\"כ דמדהוי בלבו תנאי, הו\"ל נגד סתם דיבורו כסותר זא\"ז. עכ\"פ הרי לעיל מנה שם בקידושין אמרי' במקדש אשה ואמר ע\"מ שאני גבור, אין אומרים כיואב ואבנר, אלא כל שחביריו מתיראין מגבורתו. הרי דאף דבאמר כוונתי היה כיואב לא היה סותר למאי שהוציא בפיו כלל, ורק שבלבו בירר הדבר טפי, אפ\"ה מדעכ\"פ בלשון בנ\"א אין סתימת לשונו משמע כפירושו דוקא, והוא מדבר עם האשה שתתרצה להתקדש לו. אמרי' וכי חולדה נביאה היא לידע מה שבלבו יותר מהמובן בלשון בנ\"א. ואילו בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הרי עצמי קרבן אם אוכל לך, ואמר לא התכוונתי אלא לעצם שיש לי בביתי, מהימן (כנדרים די\"ח ב). והרי גם זה פשטות לשון בנ\"א לא משמע חרם ים או עצם מעצמיו, אפ\"ה אמרי' דבריו שבלב הוה דברים. דאע\"ג דבנדרים הולכין אחר לשון בנ\"א. היינו בנדר סתם, ואומר שהתכוון כפי שיפרשו חכמים לשונו. אבל באומר שהתכוון שלא כפשטות לשון בנ\"א מהני [ודו\"ק בלשון הש\"ך י\"ד סי' ר\"ח סק\"ה]. וא\"כ ק' מ\"ש קידושין מנדר, ולמה לא נימא נמי בקידושין, דבאמר שלכך נתכוון אף שהוא נגד פשטות לשון בנ\"א, עכ\"פ כל שאינו סותר להדיא מחשבתו לדבור פיו מהני. אע\"כ כסברתך בני שליט\"א, דשאני קידושין מנדר, שנדר לעצמו ועל עצמו, כל שאינו סותר לדבור פיו, מצ\"ל לכך נתכוונתי. משא\"כ בקידושין הרי הוא עם האשה מדבר שתתרצה להתקדש לו ע\"פ מה שתבין מדבריו, אין לה להבין מדבריו רק כפי המובן בפשטות לשון בנ\"א: ",
+            "כך כתב הרב וכן הרמב\"ם בפ\"ז ממעילה, וכבר תמהו עליו ר\"י קורקס ורכ\"מ שם, דהרי בב\"מ (דמ\"ג א') מפורש דמעל הגזבר. ול\"מ נ\"ל דלא לחנם נקט הרמב\"ם, שאינן קשורין קשר משונה ואינן חתומין, דלפע\"ד דוקא נקט הכי, דמיירי דעכ\"פ קשורין קצת, דאע\"ג דאינה הוכחה דלא ניחא ליה שישתמש בהן, וכדקאמר שם בב\"מ, משום דקשורין לא ישתמש בהן. עכ\"פ אין ג\"כ הוכחה דניחא ליה שישתמש בהן, ובמעילה אע\"ג דא\"צ שליחות ממש, וכלעיל סי' י\"ג, עכ\"פ גלוי דעת בעינן. משא\"כ סוגי' דהמפקיד דנקט מותרין, משמע דמיירי במותרין ממש, אז שפיר הוה גלוי דעת והוכח' גמורה דניחא ליה שישתמש בהן, לפיכך מעל הגזבר. ולהר\"ב ק' קצת. ודו\"ק. ",
+            "[כך כתבו תוס', ונל\"פ דכוונת דבריהם, אליבא דר\"ט שיביא מיד מעילה וחומשה והאשם ויתנה, שהרי מודה ר\"ע לר\"ט במעילה מועטת, וכמבואר שם [מ\"ג], והכא מעילה מועטת היא. שאינה אלא פרוטה. ותו נ\"ל דאפי' בבבא דפרוטה בכיס זה הקדש, נמי צ\"ל דר\"ע לטעמי', דאף דבדאו' אין ברירה, עכ\"פ כשהוציא הפרוטה מהכיס אינה רק ספק הקדש, לרכ\"מ [פ\"ג מגירושין ה\"א] דס\"ל דהא דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דספק דאוריי' לחומרא [ועי' מ\"ש בס\"ד ביצה פ\"ד סי' נ\"ט בד\"ה ותמהני, וע\"ש]. אמנם הקשו עוד בנפל פרוטת הקדש לכיס, אמאי כשהוציא ראשונה מעל, תבטל פרוטת הקדש ברובה. ואי\"ל מדהו\"ל הקדש דבר שיל\"מ (כלעיל סי' י\"ז), ליתא דהרי דשיל\"מ רק מדרבנן לא בטל, והרי הכא מעל קתני. ותרצו משום דמטבע דבר חשוב. מדהו\"ל דבר שבמניין, אולם דבריהן תמוהין מאד דהרי גם דבר חשוב רק מדרבנן לא בטל, ולכאורה היה נ\"ל דמעל דמתני' מדרבנן, וכדאשכחן רפ\"ה בתלש מחטאת מתה דתנא מעל והיינו מדרבנן. וכן בכמה דוכתא במכילתן. אולם כדדייקינן בסוגין, א\"א לומר כן, מדמקשי לרבין בסוגין כיסין אשוורי', ולרב פפא מקשי כיסין אלוגין, דבכיסין מודה ר\"ע בסיפא דיש ברירה.. ובשוורין ובלוגין אמרי' אין ברירה. וק' ל\"ל לרבין ורב פפא לאקשויי מכיסין דסיפא אשוורין ולוגין, טפי הו\"ל לאקשויי רישא וסיפא דמתני' דידן גופה אהדדי וכדמקשי באמ�� רב דימי. ותו אדמקשי משוורי' ולוגין לר\"ע דסיפא דהוא יחידאה, טפי הו\"ל לאקשויי משוורי' ולוגין לרבנן דרישא דהכא. אע\"ב דלרבנן ל\"ק מידי, דדלמ' אינהו ס\"ל כמ\"ד יש ברירה. וכ\"כ לר\"ע לא ק' רישא וסיפא אהדדי די\"ל דסיפא שאני שפירש קצת ואמר מן כיס זה, להכי אמרי' יש ברירה. אבל מקשי לר\"ע דס\"ל ברישא אין ברירה, ואפ\"ה ס\"ל דכשפירש ואמר מן כיס זה, אמרינן יש ברירה ומ\"ש מן כיס זה מאומר אחד משיורי הקדש, או ב' לוגין שאני עתיד להפריש. דאמרי' גבייהו דלמ\"ד אין ברירה, אפי' פירש ואמר כה\"ג אפ\"ה אמרי' אין ברירה. ומשני דסיפא מיירי שאמר לא יפטור כיס זה מההקדש וכו', והך לישנא עדיף טפי וטפי מא' משוורי, וגם מב' לוגין שאני עתיד להפריש, מדפירש יפה דעל האחרונה מתכוון, וכמ\"ש תוס' [ד\"ה אמר]. כך נ\"ל פי' הסוגיא. ועכ\"פ ק' דאי מעל דמתני' היינו מדרבנן, א\"כ ל\"ל לדחוקי ולשבושי לישנא דמתני' כשהקשה מב' לוגין, לשני ליה, דהרי בל\"ז ק' בב' לוגין לבטלי אח\"כ ברובא. ואי\"ל מדהו\"ל דשיל\"מ להפריש מיד, הרי אין לו פנאי או אין לו כלים (כרש\"י הכא וגיטין כ\"ה א'). גם אי\"ל מדאי בעי מתשל עלה, ג\"כ ליתא דה\"ת בתרומה שנפלה לחולין גמורים, אבל הכא אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כל היין. אע\"כ דר\"י לטעמיה דס\"ל [מנחות דכ\"ב ב'] לח בלח לא בטיל מדאורייתא וילפינן מדם פר ושעיר, ור' יוסי ור\"ש כוותיה דר\"י ס\"ל בהא, ולפיכך אין התערובות מותר כשיפריש, רק מטעם ברירה. והרי בדאורייתא אין ברירה. וא\"כ בפרוטה מן כיס זה הקדש, דהו\"ל יבש ביבש. דגם לר\"י בטל (כתוס' זבחים דע\"ג א'), ורק מדרבנן לא בטל. מדהו\"ל דשיל\"מ או דבר שבמנין, ובדרבנן יש ברירה, בפירש רק קצת ואמר מן כיס זה. סגי [משא\"כ ברישא דלא פירש כלל, וכלעיל אפילו בדרבנן ס\"ל לר\"ע אין ברירה]. ומדלא תירץ הכי, ש\"מ דדחיקא ליה לאוקמא מעל דרישא דר\"ל מעל מדרבנן, משום דכולה בבא דמתניתין דלעיל מנה במפקיד מעות אצל שולחני וחנוני, דכולה איירי דמעל מדאורייתא, והאיך נימא דמעל דר\"ע בפרוטה בכיס היינו מדרבנן. וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי באמת מעל מדאורייתא. תבטיל פרוטה של הקדש ברובה. ומה שתרצו דבעתוס' עוד דמיירי שלא היה בהכיס רק עוד פרוטה אחת מלבד הפרוטה של הקדש. אחמכ\"ר זה ג\"כ דוחק, דלישנא דמוציא והולך עד שיוציא כל הכיס, לא משמע הכי אולם עי' מ\"ש בס\"ד בפירושינו במס' חגיגה (פ\"ג בועז אות א') בד\"ה ובהא, כי תרצנו קו' התוס' ת\"ל על נכון: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Meilah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Meilah",
+    "text": [
+        [
+            "אבל ק\"ל בשלמא פיגול שפיר מצי חייל איוצא משום דפיגול הו\"ל איסור כולל גם על מה שנשאר בפנים וגם טמא שפיר חייל בשנטמא הגוף דהו\"ל כולל דנאסר. גם בבשר קדש טהור, אבל נותר איוצא היכא מצי חייל, הרי אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת והרי רק בג' אופנים אלו איסור חל על איסור [כרמב\"ם שגגות פ\"ג ה\"ג]. ואת\"ל ע\"פ מה דאמרי' [קידושין ע\"ז ב'] דאיסור זונה חייל על איסור גרושה וחלל, אע\"ג דאינו כולל או מוסיף או בת אחת, אפ\"ה הואיל ושם זנות פוסל בא\"א שזנתה שנאסרה לבעלה ישראל, אלמא דאע\"ג דבהך זונה אין אופן שיחול אפ\"ה כיון שבשם זונה משכח\"ל כולל, חייל נמי בהך. מכ\"ש דיש לומר דהואיל דשם נותר משכת\"ל גבי כולל, לאסור גם אם הותיר בפנים. לפיכך גם בנותר זה שאין בו כולל על יוצא נמי חייל. ליתא, דהרי הרמב\"ם הנ\"ל כ' בפירוש דכל כולל או מוסיף צריך שיהיה בפועל. ונ\"ל דהרמב\"ם הוכיח כן מש\"ס [כריתות י\"ד ב'] דקאמר כגון דאיכא ברא לסבא, דק' בל\"ז ל\"ל מש\"ס לומר דאיכא ברא, הרי אפי' ליכא ברא נוחל איסור אשת אב מדהיה אפשר שיהיה מוסיף היכא דהוה ברא לסבא. אע\"כ צ\"ל דוקא באיסור זונה. שבהשם עצמו אפשר כולל דהיינו בא\"א שזנתה, לפיכך שם זונה זו שלכהן אף שבה אין כאן כולל, אפ\"ה מחשבו כולל, אבל באשת אב שאין בהשם עצמו משמעות כולל, רק שאפשר שיהיה כולל. דהיינו באית ליה ברא להסבא צריך שיהיה לו ממש בן. וא\"כ ה\"ה בנותר הכא, הרי בנותר זה ליכא כולל, שכבר אסור היה. גם אי\"ל דלהכי מחשב נותר כולל, דאי הוה רק יוצא, והוה אכל תצי זית ממנה ותצי זית מנותר יתד היה פטור מדהו\"ל ב' שמות שאין מצטרפים [כמעילה פ\"ד מ\"ב] והשתא דהו\"ל נותר כל חצי זית שבה מצטרף עם חצי זית נותר דעלמא. ליתא, למה טרח הש\"ס [כריתות י\"ד א'] למצוא כולל או מוסיף בחלב נותר ממוקדשים בכמה גונא, ולא כדברינו בחצי זית מאותו איסור. אלא ודאי אע\"ג דקיי\"ל חצי שיעור אסור מה\"ת. עכ\"פ אין בו איסור מלקות ולא מחשב מה\"ט כולל, מלבד שי\"ל דמאן יימר שיחול איסור נותר על חתיכה זו עד שיצטרף חצי זית ממנה לחצי זית נותר אחר. והיינו כנקודה נפלאה שהביא הרמב\"ם בפי' המשנה [כריתות פ\"ג מ\"ד] שהקשה למה לא יחול איסור בשר בחלב בשבישל חלב בחלב מדאתוסף בה איסור הנאה. ותירץ דמאן יימר שנתהוה בשר בחלב כ\"כ נימא הכא מאן יימר שחל על חתיכה זו איסור נותר עד שיצטרף. חצי זית ממנו לחצי זית נותר אחר. אלא צ\"ל דמיירי שיש עוד בשר בפנים מקרבן זה ונעשה גם הוא נותר. ואע\"ג דלא דמי כלל לשאר כולל, שע\"י שנאסר המותר, ע\"י זה עצמה נאסר גם האסור כבר, למשל פיגול, ע\"י שנתפגל הפנימי עי\"ז עצמו נתפגל גם החצון, דכל הבהמה נתפגלה כאחת וכ\"כ בעריות ע\"י שקדש זו נאסרו כל האחיות המותרות והאסורות. אבל בנותר וכי משום שנותרה זו תאסר גם האחרת, אלא האחרת נאסרה לעצמה משום שגם בה אירע מה שאירע בזו. ודמי לחתיכה שנתחלקה, ובישל כל אחד מהן בחלב, דלא ס\"ד שיחשב משום זה ככולל בשאירע זה בחתיכה שנדר ממנה מקודם. ודוק. אפ\"ה חשבינן לה בנותר כולל, משום שב' החתיכות נאסרו מכח שעה א': "
+        ],
+        [
+            "כך כתבו תוס' (שבועות די\"א א' ד\"ה אלא), וכך כ' רתוי\"ט הכא. אמנם ל\"מ נלפע\"ד, אף לבתר דאמרי' (מנחות ע\"ה א') דכל מנחה צריך לקדשה בכלי קודם קמיצה. וכ\"כ הרמב\"ם (בפי\"ג מקרבנות ה\"ה) עכ\"פ אם לא קדשה לא מפסלה הקמיצה שאח\"כ בהכי. תדע מדאמרינן (מ��חות ד\"ט א') דבבללה בחוץ לר' יוחנן פסולה, משום דבלילה בכלי, נהי דכהונה לא בעי פנים מיהו בעי, עכלה\"ג. והרי כשבללה בחוץ, וודאי בלל בכלי חול, דהרי לא הוציאו כלי שרת לחוץ משום גנאי (כתוס' מנחות צ\"ה ב' ד\"ה לישתו). ודוחק לומר דמיירי שהוציא הכלי שרת, דכיון שאינו רשאי היה צריך להזכיר דמיירי בהכי, וזה כל קו' הש\"ס במנחות בסוגיא הנ\"ל (דצ\"ה ב'). וא\"כ אי נימא דכשנעשת בכלי חול נפסלה המנחה, למה נקט ר' יוחנן שנעשת בחוץ, הרי אפילו נבללה בפנים בכלי חול נפסלה. אלא ש\"מ דאין צריך לקדש המנחה בכלי שרת רק לכתחילה. וכן נראה מדאמרינן (מנחות נ\"ז ב'), בשלמא ביסא לא אמר רחמנא דלעביד בביסא, כי לש ע\"ג קטבלא לית לן בה, אלא עשרון, דאמרה רחמנא שימדדו בעשרון, שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול בתמיה. מכל זה מוכח להדיא, דביסא וודאי לא צריך להמנחה, וגם מדת העשרון א\"צ שיהיה קודש רק לכתחילה, רק דמסתמא לוקח כלי שרת. א\"כ מצי שפיר קאי האי קדשו בכלי דנקט תנא, גם אקומץ, וכגון שלא הוקדשה כל מנתה בכלי שרת, רק הקומץ. [אב\"י כדברי ע\"ר שליט\"א משמע נמי מרש\"י (יומא דכ\"ט ב')]: "
+        ],
+        [
+            "מיהו ק\"ל למה לא נמעול בהן מדרבנן כבדם. ונ\"ל כיון שרק אחת לע' שנה ידי אדם ממשמשין בו (כסוכה דמ\"ט א), וגם אז רק הכהנים לקחו היין הקרוש ההוא ושרפוהו ע\"ג מזבח [שם], הוה תרתי מלתא דלא שכיחא דל\"ג בה רבנן (כביצה י\"ח א'), וגם כהנים זריזין הן (כשבת ד\"כ ע\"א). משא\"כ דם, מדמקלח ויוצא חוץ לירושלים [כפסחים כ\"ב א'], ושם מצוי לכל אדם, חששו רבנן שיהנו נמי בהקדש אחר. עוד נ\"ל דיש חילוק בין היכא שנזכר במשנה ומועלין בה, והיינו מדרבנן, ובין היכא דקאמר תנא לא נהנין ולא מועלין. דאפשר דהיכא דקאמר מועלין, צריך עכ\"פ לשלם הקרן (וערש\"י ד\"ב ב ד\"ה מעילה מדרבנן. מיהו הרמב\"ם כתב פ\"א דמעילה, דבכל מעילה דרבנן צריך עכ\"פ לשלם הקרן: ",
+            "ותפתח הארץ את פיה, כך פירשתי ע\"פ דעת הר\"ב. אמנם הרואה יראה במת\"כ רבינו, כמה דחיק לן עלמא בשנפרש משנתינו כן, דהרי במשנתינו לא נזכר שהקדיש דמי דשן, ושהנהנה החסיר מהאפר, ושהחסירו קודם ששמוהו כמה שוה, ושלא ידעינן כמה החסיר, והרי לפי דברי הר\"ב ע\"כ בכל הני גוונא איירי מתני'. [עי' לקמן רפ\"ה] וכולן חסרי' במשנתינו. ותו דלמה צריך לאשמעינן הך דינא בדישון, בכל מילי נמי בהקדיש דמיו ובא אחר והחסירו קודם ששמוהו ימעול בו מה\"ט. ותו לפי דברי הר\"ב למה צריך שהקדישו בתחלה קודם שהוציאו, הרי גם בהוציאו ואח\"כ הקדישו או הקדיש דמיו, ובא זה ונהנה ולא ידעינן כמה החסיר, מעל, מדא\"א לשער כמה שוה. ותו ק\"ל דכפי הנראה נדחק הר\"ב לפרש דמיירי שאמר דמי דישון עלי, דאי בדישון גופי', וקודם שהוציאו, הרי קדוש ועומד, גם אינו שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ועכ\"פ ק' לפי שיטתו. דשפיר הוה מצי למימר שהקדיש הדישון גופי' וקודם שהוציאו, ואפ\"ה בהקדישו קדש הקדש עלוי, דלא גרע מהקדיש קדשי מזבח, דקיי\"ל דקדשי הקדש עלוי [כתמורה פ\"ז מ\"ג ורמב\"ם פ\"ו מערכין ה\"ח]. ואת\"ל דהכא דלא שייך לא חיוב אחריות ולא דורן. לא שייך נמי למימר שהקדישו הקדש עלוי כמה שוה. עכ\"פ ק\"ל האיך יכול להקדיש דמיו קודם שהוציאו, הרי אז אסור בהנאה ואינו שוה כלום, דמדאסור בהנאה אינו בר דמים, ודמי למקדיש דמי חמץ בפסח דלא קדיש [כפסחים דכ\"ט]. ואע\"ג דבנהנה מקדושת הגוף אף שאסור בהנאה חייב קרבן מעילה. כתוס' ישנים [כריתות די\"ג ב ד\"ה ואשם אחד] והכי מסתבר דאל\"כ מעילה היכא משכח\"ל. עכ\"פ הכא שאמר דמי דישון זה עלי, וודאי פטור, דהרי אינו בר דמים כלל, ולא הקדיש כלום. והרי אפי' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, (כפסחים פ\"ט ב). ואת\"ל דכוונת הר\"ב שהקדישו בתחלה שלכשיוציאו יתן דמיו כמה שוה אז, וקמ\"ל לפ\"ז שפיר רבותא אף שהקדישו בתחלה כשעדיין קדוש, לא אמרי' דמדאינו אז בר דמים, הו\"ל כמקדיש דבר שלבלע\"ו בשעת נדרו, דאפ\"ה עכ\"פ חייב משום נדר (כרמב\"ם פ\"ו מערכין הל\"א). וקמ\"ל נמי דאף דגם אח\"כ יהיה עכ\"פ אסור ליהנות מהאפר מדרבנן, אפ\"ה כיק מדאורייתא לכשיוציאו יהיה בר דמים, לשיכך יכול להקדיש דמיו ששוה אז. עכ\"פ ק\"ל האיך יתחייב קרבן מעילה מדהפסיד להקדש, מדאי אפשר תו לשער דמיו, הרי אינו רק כדבר הגורם לממון, דלאו כממון דמי [כרמב\"ם רפ\"ב מגניבה], וא\"כ האיך יביא המועל חולין בעזרה. ואת\"ל דהא דקיי\"ל דהגורם לממון לאו כממון דמי, היינו דלא מחשב מה\"ט כשלו, ומשו\"ה. בגנב קדשים שחייבים באחריותן פטור מד' וה' [כב\"ק דע\"א א]. אבל דלחשב ממון. דבר הגורם לממון כממון דמי, דהרי השורף שטרותיו של חבירו קיי\"ל דחייב לשלם [כרמב\"ם פייז מחובל] וע\"כ מדה\"ל כשורף ממון ממש. עכ\"פ הכא מה שהפסיד הוא רק מדא\"א לשומו ובוודאי רק גרמא בעלמא הוא, דקיי\"ל דפטור עלה [כח\"מ שפ\"ו]. ויהי' איך שיהיה אינו רק מזיק את ההקדש ולא נהנה מההקדש שאינו חייב קרבן מעילה, ופטור גם מקרן [כמעילה די\"ט א, ורמב\"ם פ\"ח מנזקי ממון ה\"א]. ודוחק לומר כיון שנהנה מהנזק אף שלא נהנה מגוף ההקדש, יהיה חייב מעילה. ליתא, דהרי איש כי יאכל כתיב, וזה לא נהנה מהקודש. ואף את\"ל דאע\"ג דלא מעל מדאורייתא, עכ\"פ מעל מדרבנן. אי אפשר לומר כן, דמדקאמר ברישא ולא מועלין דהיינו מדאוריי' ש\"מ דמועלין דסיפא היינו נמי מדאורייתא. ולרתוי\"ט חזיתי לדעתי' דר\"ל דלרמב\"ם משנתינו מיירי שהקדיש אפר כירה בעלמא. ולפע\"ד אחמכ\"ר גם זה דוחק מאוד, דחדא מה בתחלה דקאמר מתני'. ואת\"ל דקמ\"ל אף שהקדישו להאפר בעודו עץ לא הוה כמקדיש דבשלבלע\"ו, דשאני הכא דהו\"ל כמקדיש דקל לפירותיו, דמדעבידי דאתי קדיש [כב\"מ ל\"ג ב]. והו\"ל נמי כמקדיש מעשה ידי אשתו דקדיש, משום דידים איתנהו בעולם [ככתובות נ\"ח ב' ורמב\"ם פ\"ו מערכין]. עכ\"פ ק' קושית התוס' הכא, דמאי קמ\"ל הך דינא באפר, הרי אפי' הקדיש זבל אשפתו נמי [כמ\"ו] ותו ק\"ל דלא מצינו בשום מקום גם במקרא גם בש\"ס שיהי' נקרא אפר בעלמא בשם דשן, ורק אפר הקרבנות שהוקרבו במזבח נקראו כך. והנה לתוס' יומא (דנ\"ט ב' ד\"ה והרי), מיירי הכא שהקדיש הדשן אחר שהוציאו חוץ לג' מחנות, ע\"ש. ונ\"ל דכוונתם דהיא גופא קמ\"ל דאחר שהוציא הדשן לשם אף דעדיין אסור מדרבנן, יכול להקדישו. אמנם לא ידענא עכ\"פ מה בתחלה דקאמר מתני'. אולם ל\"מ מרבותינו היה נלפע\"ד ע\"פ מ\"ש תוס' והרא\"ש [נדרים ל\"ד ב] דאע\"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אפ\"ה אם היה מונח דבר הפקר, ואין אדם סמוך לו רק הזוכה, יכול אותו אדם להקדישו אף קודם שבא לידו. וא\"כ אפשר לומר נמי דמיירי הכא בהקדיש דישון מזבח פנימי ומנורה, ולרבותא נקט שהקדישו בתחלה דהיינו שהקדישן קודם שהוציאן מההיכל. וקמ\"ל מתני' תרתי. חדא, אף דגם אחר שיוציא הדשן יהיה אסור ליהנות ממנו, אפ\"ה משום דמדאורייתא מותר ליהנות ממנו אז, דאין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בה [כפסחים כ\"ו א], ורק מדרבנן אסור גם אז בהנאה. משו\"ה יכול להקדישו. ותו קמ\"ל, אף דהשתא שעדיין הדשן בהיכל, וודאי אינו ברשותו ואיך יקדישו, עכ\"פ כיון שבידו להוציאו, וגם לכשיוציאנו יהיה כל אדם אסור ליהנות מהאפר עכ\"פ מדרבנן, לפיכך כל אדם מרוחק מהאפר ההוא מלזכות בו, ורק אותו המקדיש הוא שרצה לזכות בהאפר כדי להקדישו, דסבור מצוה קעביד, להכי אף שאינו ברשותו, הו\"ל כאלו בא ברשותו, וכתוס' ורא\"ש הנ\"ל. או נ\"ל דהאי בתחלה דקאמר מתני' דוקא הוא, ור\"ל דווקא שהקדיש האפר בעודו עצים וקטורת ופתילות, קודם שהקדישו לעבודתו. ואמר שלכשיעשו דשן יוקדשו, דהוו\"ל כמקדיש דבר שברשותו שכשימכור ויחזור ויקנה תקדש, דקדשה. ומה\"ט נמי לא הזכיר הרמב\"ם בהלכותיו הך בבא דמתני' מדכבר הזכיר הך דינא במקום אחר [בפ\"ו דערכין] אבל בהקדיש הדשן בשכבר נעשה דשן, לא קדש, משום דאז אסור עכ\"פ מדרבנן, ליהנות מהדשן, הו\"ל כמקדיש דבר שאינו שלו, וכמקדש אשה בחמץ דרבנן או בשעות דרבנן [כפסחים ד\"ז א]. והקב\"ה ברוב רחמיו יראינו מתורתו נפלאות: ",
+            "אמנם יש לדקדק במתני', למה הדר ונקט תנא ב' גוונא שכבר נקט דוגמתן, דפירות אילן שראוי למזבח ולא לבדה\"ב, כבר תנא דוגמתן ביוני שובך. ושדה עשבים, כבר תנא דוגמתו בזבל אשפה, ואטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזל. ותו דעכ\"פ דכמו דהסמיך הדומין בפירות אילן ליוני שובך. כ\"כ הו\"ל להסמיך שדה עשבים לזבל אשפה, שהן ג\"כ דומין זל\"ז. ואת\"ל דלהכי הדר תנא הנך תרתי דסיפא גבי הדדי, מדפליג בהו ר\"ש בסיפא, משום דמיני' קרבו, אבל ביוני וזבל גם ר\"ש מודה. ומה\"ט נמי נקט הנך תרתי, אע\"ג דדמו להנך דלעיל, ותרווייהו נמי מניה קרבו, והוה סגי לאשמעינן מלתא דר\"ש בחד מנייהו. די\"ל דקמ\"ל אילן פירות לרבותא דת\"ק, אע\"ג דחזו גופייהו למזבח, אפ\"ה כשגדלו אח\"כ לא קדשי. ונקט שדה עשבים לרבותא דר\"ש, אע\"ג דלא חזו למזבח ולבדה\"ב, אפ\"ה לר\"ש קדשי. עכ\"פ יש לדקדק דלמה נקט להו תנא להנך דוגמאות שלא כהסדר דנקט להו בהרישא. דברישא פתח ותנא בראוי למזבח, ובתר הכי נקט ראוי לבדה\"ב, ובתר הכי נקט שאינו ראוי לזה ולזה, וא\"כ בהדוגמאות שהביא התנא הו\"ל נמי למנקט תחלה יוני שובך, ולבתר בור מים, ולבתר זבל אשפה. ואם כי דרך התנא דפתח לפעמים לפרושי במה שהתחיל, ולפעמים במאי דסליק [כמ\"ש תוס' רפ\"ה דשבת], אבל הא דנקט התנא הכא דוגמת הבבי דרישא בסיפא בסירוסין, ר\"ל תחלה האמצעי, ואח\"כ הבתרא, ואח\"כ הקמא, זהו וודאי צריך טעם. ועי' דוגמתו כתובות פ\"א מ\"ד, דנקט גיורת שבוייה שפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. [ועי' רתוי\"ט שם] וה\"נ נקט להו בהך סדר שם פ\"ג מ\"א. ונ\"ל דהתם נקט להו בב' המשנות שזכרנו. ברישא בדרך לא זו אף זו, דלא מבעיי' בגיורת דאיכא תרתי לטיבותא, דאע\"ג דזרמת סוסים זרמתם גם בעכומייז [כיבמות דצ\"ח א'] עכ\"פ אינה שטופה בזנות גם בעודה בגיותה דלא כשפחה [ככתובות די\"א א], ומה\"ט נמי עכומ\"ז אית להו חייס עפי מעבדים [יבמות דכ\"ג א], הא חדא לטיבותא. ותו דגם אין רשות אחרים עליה., הרי ב' לטיבותא. והדר נקט שבויי' דאיכא עכ\"פ חדא לטיבותא, דאע\"ג דרשות אחרים עליה, עכ\"פ מנוולא נפשה גבי שבאי [קידושין די\"ב ב]. והדר נקט שפחה דאיכא גבה תרתי לריעותא, דרשות אחרים עליה וגם להוטה טפי לזנות, דזילא לי' פריצה לי' שכיחא ליה [כגיטין י\"ג א]. אפ\"ה בכולהו בפחותה מבת ג' שנים במזקת בתולה הן. אבל בסיפא בכל משנה דהתם, בדנקט פעולת כל אחת ואחת בדרך דוגמא, נקט המצוי מצוי קודם. שיותר מצוי שתפדה השבויה משתתגייר הנכרית. וגם גיורת מצוי טפי משתשתחרר השפחה, שתולה בדעת אחרים, ושיפסיד בעליה מעותיו. וגם הכא נ\"ל כה\"ג. דברישא נקט להו בסדר דרך לא זו אף זו., דלא מבעיי' ראוי למזבח ולא לבדה\"ב, אפ\"ה בכולהו מעל בהן ובמה שבתוכן. אבל בסיפא מדבעי למנקט בהקדישן ריקנין ונתמלאו דלא מעל, שני תנא מסדרא דנקט תתלה, כדי למנקט להו נמי בדרך לא זו אף זו, לא מבעייא בור דלא קדשי מיא דאתו לתוכו לאחר מכן, דמאן יימר בשעה שהקדיש שאח\"כ ירדו גשמים להבור, ואפי' לגוונא דמוקי לה הש\"ס [ב\"ב ע\"ט ב] במים הבאים דרך חצירו. ר\"ל שאין יד אחר מעכב על ידו שלא ירדו לשם דרך המדרון, היינו לראב\"ש דס\"ל כר\"מ דקדשי. אבל למשנתינו דס\"ל דאף בכה\"ג לא קדשי, י\"ל דקמ\"ל דאמרי' מאן יימר שירדו לשם ובשפע רב עד שלא יבלעו בבור ועי' תוס' שם ד\"ה אימר, ודו\"ק]. והדר נקע לרבותא טפי אשפה, אע\"ג דאורחא הוא לפנות זבלו לאשפה, וסד\"א דהו\"ל כפירות אילן וקדשי לכה\"פ לר\"ש, קמ\"ל. והדר נקט שובך לרבותא טפי וטפי, דלא מבעייא אשפה, דאיכא למימר דאע\"ג דאורחא הכי לפנות זבלו לשם, עכ\"פ כיון דברצונו תליא. אולי ממלך ולא יפנה זבלו לשם, אלא אפי' שובך, דדרך יונים לבקש להן מנוח ולקנן במקום שימצאו שובך, וסד\"א דעדיף מה\"ט ממי גשמים ומזבל אשפה, והו\"ל כפירות דקל דעבידי דאתו, ומשו\"ה נימא דאף שלא קננו שם רק אח\"כ נמי נקדשו, ולמעול בהן קמ\"ל: ",
+            "וקשה תקנה חצר להקדש, כמו דקונה להדיוט [כב\"מ פ\"א מ\"ד], ולא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (כגיטין נ\"ב א). ואי\"ל דבהדיוע ה\"ט דמשום דחצר מיד אתרבאי, מאם המצא תמצא בידו הגניבה, ולא מצינו יד להקדש. ליתא, מדאמרינן [ב\"מ ד\"י ע\"ב]. דאע\"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות, והרי יש שליחות להקדש, ככהנים דשלוחי שמים נינהו [כרמב\"ם פ\"ו מנדרים], וא\"כ כשהגזבר עומד בצד החצר, דהו\"ל חצר המשתמרת, תקני ליה. ורתוי\"ט הביא קו' זו בצ\"ע. ולפענ\"ד נראה כיון דהרי עכ\"פ גם בכה\"ג צריך שיאמר הזוכה ג\"כ זכתה לי שדי [כח\"מ רס\"ח ס\"ג], והכא הרי ההקדש או הגזבר לא קאמרי הכי. ואפי' לי\"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי, עכ\"פ הרי כתבו תוס' [ב\"ב דנ\"ד א' ד\"ה אדעתא], דהא דחצירו קונה שלא מדעתו. היינו בלא ידע כלל, אבל בידע ומתכוון שלא לקנות לא קני. וא\"כ הכא כיון דאין הגזבר מתוייב לעמוד בצד החצר ולומר שתקנה השדה לההקדש, הו\"ל כאילו התכוון ההקדש שלא לקנות, וגזבר דעביד אדעתי' דנפשי' קעבד., דהרי לא נעשה שליח לדבר זה. אמנם אילה\"ק מ\"ש הכא מחלב וביצים לעיל [מ\"ה] דאמרינן דמעל בהן, אף שבאו לאחר שהוקדש. נ\"ל דלא דמי, דהתם מנה קרבו, דהיינו מגוף ההקדש עצמו שהקדיש, משא\"כ הנהו מעלמא קאתו. ואפי' אילן ועשבים לא דמי לחלב וביצים, דהתם גם קודם שיצאו לאויר העולם כבר הוה מפקד פקידי בגוף ההקדש, וכשהופרשו ויצאו, רק אוכלא דאפרת מהקדש הם, דדינם כבתחלה כשהיו מחוברים בגוף ההקדש. משא\"כ פירות ועשבים לא היו עומדים מופרשים בגוף ההקדש קודם שצמחו ויצאו לחוץ. כך נ\"ל. אבל רתוי\"ט כתב משום קו' זו דמתני' דהכא ר' יודא היא דפליג אהך מתני' דלעיל, יע\"ש. [אב\"י אמנם ק\"ל דמדקאמר אין מועלין בה, משמע דאבל איסורא איכא, והרי בכריתות [פ\"ו מ\"ו סי' ל\"ה] אמרי', דאדם מתכפר בשבח הקדש, וק' הרי מדמפטר עי\"ז מממון לא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו כלקמן סי' ס\"ט. ותרצתי לבני הרב שליט\"א, התם בכריתות כיון שכבר נתן הב' סלעים שחייב לאשם, לא מחשב הרווחה מה שהשני ירעה עד שיסתאב ויקריבנו עולה]: ",
+            "ואילה\"ק דאף דמצינו שיכול אדם להקדיש בהמה בתנאי על מנת שהגיזה והכחשה שלו [כחולין פי\"א מ\"א], היינו בהקדש שאינו מחוייב בו, אבל הכא כיון דמחוייב להקדיש היוצא עשירי, ומצד הדין קדש החלב ממילא, מדהוקש לבכור. וכדקאמר בש\"ס, א\"כ האיך יכול להתנות שיהיה החלב חולין. ונ\"ל כיון דאי בעי שדי מומא בכולה עדרי' [כבכורות נ\"ג ב'], וגם יכול לשחוט ולאכול מעדרים קודם שהגיע הגורן, מבלי שיעשר [בכורות פ\"ט סוף מ\"ו], להכי כהקדש שאינו מחוייב בו דמי. והרמב\"ם מפרש דה\"ק, שאחרים מתנדבים להניק הולד מנקיבה שבעדרם, כשאין לבעה\"ב נקיבה אחרת בעדרו. ותמהני א\"כ מה קמ\"ל מתני'. ורתוי\"ט הקשה מה נדבה היא זו שאין ההקדש מרוויח עי\"ז כלום. ותוס' הכא פי', דמתני' מיירי בולד שילדה בהמת מעשר אחר שנעשת מעשר דאע\"ג שהוא קדוש כמותה, ואפ\"ה לא יינק ממנה, מדמכחישה. וא\"כ קמ\"ל מתני' טובא, דאע\"ג דהולד קדוש כהאם, אפ\"ה לא יינק מהאם. רק ישתדל ממקום אחר לבלי להכחיש הולד הקדוש. ושייך נמי שפיר שאחרים מתנדבים להניק הולד מחולין, וכן בולד קדשים לקמן במתני', לפי דברי תוס' הנ\"ל נמי מיירי בולד שילדה אחר שהוקדשה. ואילה\"ק דהרי היה מותר להדליק במנורה מנר לנר, אע\"ג דהוה אכחושי קדושה [כשבת דכ\"ב ב']. נ\"ל דיניקת החלב שמכחישה טפי, כ\"ע מודו דאסור: ",
+            "אב\"י ק\"ל לרש\"י דעכ\"פ אי מיירי קודם שזקפן הרי קיי\"ל הזמנה לאו מילתא היא [כסנהדרין מ\"ז ב']. ונ\"ל דכיון דקודם זקיפה הקיפו בו כבר, הו\"ל ככבר עשו בו מעשה, וככיס תפילין דצר ביה חד זמנא, דנאסר [כברכות כ\"ג, וא\"ח סי' מ\"ב] ה\"נ ההקפה היה קצת מהמעשה שעל ידו מחשב כהקדש, רק שלא נגמר עד אחר שזקפן. וטפי ק\"ל לרמב\"ם דס\"ל דמתני' מיירי בערבות שגדלין בשדה הקדש, וכ' עליו הראב\"ד ושיבוש הוא, ותמה עליו רכ\"מ למה קרא לפי' הרמב\"ם שיבוש, בלי שום טעם. ולפע\"ד כוונת הראב\"ד דא\"כ למה קאמר תנא דאין מועלין בה, דמשמע וודאי אף בנהנה שלא במקום מצוה, וה\"נ כתב שם גם הרמב\"ם בעצמו מפורש. וזהו באמת תמיה רבתא לרמב\"ם, דהרי הוא בעצמו כ' לעיל מנה בסמוך דמועלין בגדולי הקדש, וצ\"ע. והשבתי לבני הגאב\"ד דק\"ק לאנדסבערג שליט\"א, קושיתך לרש\"י מהזמנה לאו מילתא. גם בלי תרוצך לק\"מ לפע\"ד. דכיון דמדמינן ערבה דחג לקדשי בדה\"ב הרי בקדשי בדה\"ב וודאי הזמנה מלתא היא. תדע דהרי באומר דבר זה יהיה קודש לבה\"ב וודאי רק הזמנה בעלמא הוא [וע\"ש ברש\"י בסנהדרין דמ\"ז סע\"ב], ואפ\"ה וודאי מאז הוקדש, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [ר\"ה ד\"ו ע\"א], הרי הזמנה גבה מלתא היא. וקושיתך לרמב\"ם דמוקי למתני' בערבה שבשדה הקדש, שכתבת שסותר תכ\"ד דברי עצמו. נ\"ל דרמב\"כ. דייק מדנקט תנא סתמא ערבה, ולא פי' ערבה של מזבח, כדפי' לעיל מנה מים שבכד של זהב, ש\"מ דלאו דוקא בערבה של מזבח, אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש אין מועלין בה. ומטעם דממיא ואוירא קרבי. דוגמת שרשי אילן הקדש חוץ מט\"ז אמה, דאין נהנין מדמחוברין באילן, ואפ\"ה אין מועלין מדרוב יניקתן רק מהארץ ולא מהאילן, ה\"נ הכא: ",
+            "ואילה\"ק עכ\"פ האיך יכלו הזקנים ליטל משם ערבה, הרי אסור לישראל לבוא לשם רק לצורך סמיכה שחיטה תנופה [כפ\"א דכלים]. ואע\"ג דהנהו ג' ל\"ד, דה\"ה לצורך אחר רשאין לכנוס, כלקמן [מדות פ\"ב סי' נ\"ט]. עכ\"פ הכא לא מחשב צורך מצוה כ\"כ שיבוא בעצמו גופו לשם כסמיכה וכו', שא\"א שתעשה המצוה אם לא יבוא בעצמו לשם. י\"ל דהכא נמי מיירי במי מהזקנים שהיה כהן. או שבאמת בקשו מכהן להביאן להן משם. ולרש\"י דמיירי קודם שזקפום, ניחא טפי. תו נ\"ל דהא דנקט זקנים, ר\"ל ת\"ח, כדתנינן מעשה בר\"ג וזקנים [ב\"מ די\"א א'] וכדומה הרבה בש\"ס. וה\"נ מייתי ראיה מגדולי הדור שעשו כן. ורתוי\"ט פי' דנקט זקנים דמדהן חלשי' לחפש אחר אחרת, התירו להן כן, עכ\"ל. ותמהני דא\"כ קושית רתוי\"ט לרמב\"ם גם לדידי' חוזר וניער, שהקשה להרמב\"ם על שדחה דברי ראב\"צ מההלכה, והרי קיי\"ל מצות לאו ליהנות נתנו. והרי גם לדידי' ק' קושי' זאת, דאי נמי קיי\"ל כראב\"צ, הרי עכ\"פ מדקיי\"ל מצות לאו ליהנות נתנו, יהיה מותר לכל אדם לעשות כן, ולמה התירו דוקא לחלשים. והן אמת שכל עיקר קושית רתוי\"ט גם לרמב\"ם אחמכ\"ר ל\"ק מידי, די\"ל דאע\"ג דהנאת המצוה לא מתשב הנאה, עכ\"פ מה שא\"צ לקנות אחרת מחשב שפיר הנאה, כדצרכינן למימר נמי הו\"ט במביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש דמעל [כמעילה די\"ט א' ]. ובדוגמת זה כ' רתוי\"ט גופיה [שקלים פ\"ב מ\"ב, ד\"ה מעל ע\"ש]. רק הכא מדלא היה הערבה באמת הקדש, רק דדמי להקדש כלעיל סי' ס\"ז, להכי לרבנן דפליגי אראב\"צ עכ\"פ אסורא איכא, ואילה\"ק א\"כ הנודר הנאה משופר, או התוקע בשופר של קדשים דיצא. משום מצות לאו ליהנות נתנו [כר\"ה כ\"ח א'], ועל כרחך דמה\"ט נמי לא מעל [ע\"ש], ואמאי, הרי עכ\"פ מה שא\"צ להדר אחר אחר מחשב הנאה. י\"ל התם א\"צ לגוף השופר רק לשמוע הקול, אפי' בשיתקעו לאחרי' ושמע גם הוא יצא, משא\"כ הכא דצריך לגוף הערבה, וודאי אם לא תמצא לו זו יצטרך לקנות אתרת, וזה שפיר מחשב הנאה. אב\"י ל\"מ נ\"ל לתרץ קו' רתוי\"ט על שדחה דברי ראב\"צ מההלכה. ע\"פ מ\"ש תוס' [סוכה מ\"ג ב'] דלת\"ק דערבה היא הלממ\"ס, א\"כ א\"צ בערבה של הקיף לכם, משא\"כ לאבא שאול דיליף לה מערבי שתים, א\"כ גם בערבה של הקפה בעי לכם כמו בד' מינין. א\"כ י\"ל דלרמב\"ם ת\"ק דהכא וראב\"צ בהא פליגי, דת\"ק דהכא ס\"ל כחכמים דהתם, וכדקיי\"ל דערבה הלממ\"ס, ולא בעי לכם, א\"כ אין ללמוד מהך מעשה שיהיה ערבה של הקדש מותר גם בשאר הנאות, די\"ל ערבה דמצוה שאני דמצות לאו ליהנות נתנו, משא\"כ שאר הנאות באמת אסירי, וכדקאמר באמת לא נהנין ולא מועלין, וראב\"צ ס\"ל כאבא שאול התם דיליף לה מערבי. ובעינן גם בערבה של הקפה לכם, ומייתי שפיר ראיה מהך מעשה דגם שאר הנאות מותר בערבה של הקדש, דאי\"ל דהך דזקנים שאני דמצות לאו ליהנות נתנו. דליתא, דאף דאין שם הנאה ליתסר, מדבעינן גם בערבה של הקפה לכם, וכשנטלוה הזקנים לצאת בה, הרי הוציאוה לרשות תולין, והרי המוציא מעות הקדש לרשות תולין, אף שלא נהנה מעל ורק בגזבר לא מעל בכה\"ג עד שיעשה בה מעשה הדיוט [כלקמן פ\"ה מ\"ד]. א\"כ מדקיי\"ל דערבה הלממ\"ס ולא בעי גבה לכם, להכי יפה דחה הרמב\"ם הך דראב\"צ מההלכה. עכ\"ל בני הרב הגאב\"ד שליט\"א. והשבתי לו, הן אמת שדבר זה חריף ומפולפל, ואפ\"ה א\"א לומר כן, דהרי שכחת בני שליט\"א דהרמב\"ם לא מוקי לה הכא בערבה שמקיפין בה המזבת אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש מיירי, וגם אבא שאול היו נותנין בלולביהן קאמר, והרי ערבה שבלולב לכ\"ע בעינן לכם, וא\"כ אין אפשר לומר דפליגי הכא בלכם. ובאמת עוררתני בני שליט\"א לומר, דהרי גם לרש\"י דמיירי בערבה של הקפה, גם לרמב\"ם דמיירי בערבה שגדל בשדה הקדש, עכ\"פ צריך טעם, האיך הותרו הזקנים לתת ממנה בלולביהן. הרי בערבה שבלולב לכ\"ע בעינן לכם, וא\"כ אף דמצות לאו ליהנות נתנו, ואין כאן הנאה, עכ\"פ בשנתנוה בלולביהן, הוציאו הערבה מרשות הקדש לרשות הדיוט, ואף דלא נמעול מטעם דאין הערבה ממש של הקדש, לרש\"י כדאית ליה ולרמב\"ם כדאית ליה, עכ\"פ הול\"ל כברישא דלא נהנין ולא מועלין. וע\"כ צ\"ל דס\"ל לראב\"צ דכיון דאינה הקדש ממש, וגם רק למצוה הביאוה לרשותם, לא גזרו בה רבנן לדקדק בה כולה האי. וא\"כ י\"ל דלרמב\"ם בחבורו בהא פליגי חכמים וראב\"צ, ויפה פסק כחכמים, דבכל גוונא אסורה ערבה של הקדש, אפילו בדבעי לה למצוה. ומתורץ קו' רתוי\"ט לרמב\"ם: ",
+            "אמר המפרש מאחר שלכא��רה אין פירושי זה מסכים עם סוגית הש\"ס כאן [די\"א א'], וגם בל\"ז פי' הסוגיא בעצמה עמום מכוסה, ככלה חדשה מעולפת בספירי צעיף, ודברי רבותינו רש\"י ותוס'., אשר רק משדיהן הורגלנו לינק, חלבמו סגרו, ואינן מספיקין לגרונינו צחה צמא. לכן קמתי אני בריה קלה בקא בר יימא, וכתולדה הדרה בעקרי הבתים, וכאישות בלי עינים בחתחתים, ואמינא ברק ברקאי דכוביתא בעלמא קא חזינא, לפרש סוגיתן כפי המסכים עם סוגיא דש\"ס ע\"ז [מ\"ב ב' ]. דהכא אותבה ר\"ל לר' יוחנן דקאמר דע\"ז שנשברה מאליה אסורה, והרי במתני' קאמר זקן שבאשירה יתיז בקנה ומותרת. וקס\"ד דמדקתני סתמא ש\"מ דמיירי נמי בשנעשה הקן מהעצים ששבר ותלש העוף מהאשירה, אלמא דאף שלא שברם הנכרי בעצמו, אפ\"ה מותר. ומתרץ ר' יוחנן לא, מתניתין מיירי כשהקן נעשה מהעצים שהביא מעלמא. והא דקאמר הש\"ס תו, אי הכי אמאי בשל הקדש אין נהנין ואין מועלין. נ\"ל דמסקנת דברי ר' יוחנן היא דקאמר לר\"ל, וה\"ק, אי כדקאמרת דמיירי דהעצים שבקן הוא ממה שהביא העוף מאותו אילן, א\"כ ברישא בשל הקדש אמאי אין מועלין. [וזה שלא כדברי רבעתו\"ס, דאמאי דתני בשל הקדש אין נהנין פריך]. וקאמר תו בש\"ס, אלא בגדולין הבאין לאחר מכאן, וס\"ל אין מעילה בגידולין. נ\"ל דמלת אלא ט\"ס, וצ\"ל א\"ל. ור\"ל ומהדר ליה ר\"ל לר' יוחנן, לעולם דמיירי דאיתבר עצי הקן מהאילן גופה. ואפ\"ה בהקדש אין מועלין, דמיירי שנעשה הקן מהגדולין שגדלו בהאילן אחר שהוקדש, וס\"ל אין מעילה בגדולין. ומסיק תו, הכי נמי מסתברא, דאי ס\"ד דמיירי בדאייתא מעלמא אמאי יתיז בקנה לשקליה משקל. נ\"ל דה\"פ וה\"ק ליה ר\"ל לר' יוחנן, בשלמא אי נימא דמיירי בדאתבר מגופה, להכי שפיר באשירה יתיז בקנה, ולא יטול הקן בידו מהאשירה, דגזרינן דאתא לאחלופי בהענפים המחוברין עדיין בהאשירה. ורק כשיתיז בקנה א\"א תו למגזר כה\"ג, דהרי הענפים המחוברים עדיין בהאשירה לא יפלו למטה ע\"י נענוע קל של הקנה. אבל אי נימא דמתני' מיירי דאייתי עצי הקן מעלמא, א\"כ אמאי יתיז בקנה, לשקלה משקל הקן בידיו מהאילן, דהרי לא שייך למגזר אטו מחוברין של אותו אילן, מדהוה גזירה לגזירה, דהרי התלושין של האשירה ג\"כ לא אסירי רק משום גזירת המחוברין בו, והאיך נגזר תלושין שמעלמא אטו תלושין שמגוף האילן. ואמר ר' אבוה אר\"י, לעולם דאייתי מעלמא, ומאי יתיז, יתיז באפרוחין. ר\"ל אע\"ג דאפרוחין כעצים תלושין דאתו מעלמא דמו, אפ\"ה כשצריכין לאילן יש לאסרינהו, מדדמו עי\"ז טפי לענפים המחוברין בהאילן, להכי אסור למשקלינהו בידים מהקן, רק יתיזן בקנה, ויראה שכשיפרחו קצת, אז א\"צ לאילן ויהיו מותרין. והדר תו קאמר הש\"ס, א\"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחין וכו', ביצים וכו'. ר\"ל דר' יעקב השיב על הך דלעיל דהאי יתיז דמתני' ר\"ל באפרוחין, אי באפרוחין מיירי, מ\"ש אשירה מהקדש, דבאינן מופרחין גם בהקדש אסורי כמו ביצים, ובמופרחין גם באשירה מותרין, ואמאי רק באשירה נקט יתיז בקנה. כך הוא פי' הסוגיא לפע\"ד, כדי להשוותה ולהסכימה עם הסוגיא דע\"ז הנ\"ל רק דלתו' הנ\"ל באינן מופרחין אפי' דרך התזה אסור. מדחייס עלייהו מלהשליכן, חיישי' דמה\"ט יעלה באילן האשירה: "
+        ],
+        [
+            "והא דנקט עולה, ולא חטאת ואשם. ה\"ט משום דאי לאשמעינן דבשר וחלב שלהן מצטרף, כבר שמעינן מרישא. ואי דלצטרפי נסכין שבהן בהדי בשר. הרי נסכים רק בקרבנות שבאין בנדבה כתיבי, וחטאת ואשם אינן באין בנדבה. ואע\"ג דחטאת מצורע מפורש בו נסכים אף שאינו בא בנדבה. אפ\"ה משום חטאת מצורע לחודא לא בעי תנא ל��נקט במתני' סתם חטאת. ואילה\"ק דעכ\"פ הו\"ל למנקט נמי שלמים שיש בהן נסכים. י\"ל דאפ\"ה לא נקטי' תנא מדלא שייך בהו צירף למעילה בבשרן, מדאין מעילה בבשר שלמים אפי' קודם זריקה, משא\"כ ק\"ק. וכ\"ש דלא מצי למנקט בכור ומעשר ופסח מה\"ט, דג\"כ אין מעילה בבשרן, וגם אין בהן נסכים, מדאין באין בנדר ובנדבה. להכי ניחא ליה למנקט עולה, דאית בה תרתי. דשייך בה צירף למעילה בבשרה, וגם שייך בה צירף לבשר עם נסכים. והא דנקט תודה אף דלא שייך גבה צירף למעילה בבשרה, דהרי אין מועלין בבשר של קדשים קלים. ה\"ט מדרצה לאשמעי' דלחם שבה אף שאינו מין קרבן אפ\"ה מצטרף עכ\"פ לעניין אכילת פגול נותר וטמא. וא\"כ שפיר נקט נמי גבה בשר התודה, דאע\"ג דלא שייך גבי' צירוף למעילה, עכ\"פ שייך גבה צירוף לפגול נותר וטמא. וה\"ה דהוה מצי למנקט בשלמי נזיר דנמי מביא כ' לחמין [ועי' בחומר בקדש פ\"ב סי' ט\"ז]: ",
+            "ותמהני שלא הביא הרמב\"ם [פ\"ד מאהט\"ו ה\"ז] מסקנא דש\"ס דמוקמינן הא בכולה הא במקצת, ופי' רש\"י ותוס' הכא, הא בכולו, ר\"ל שפירשו ב' חצאי שיעור בשר ודם משיעור שלם, אז אפי' אין הדם במקום תולדתו מצטרף, הא במקצתו, ר\"ל שפירשו מחצי שיעור. ונ\"ל דרמב\"ם ס\"ל כהר\"ש [אהלות פ\"ג מ\"ג] שפירש, הא בכולה, ר\"ל שנגע בב' חצאי השיעור, אז מצטרפי לטמא הנוגע, הא במקצתו, שנגע רק בא' מהן, אע\"ג שמונחין יחד, אפ\"ה אמ\"צ לטמא רק כשהדם במקום תולדתו. א\"כ הרמב\"ם לשטתי' יפה עשה שלא הביא הך סוגיא שהיא דלא כהלכתא, דהרי איהו פסק [פ\"א מאה\"ט הי\"ב] דמגע ומגע אמ\"צ אע\"ג שנגע בשניהן. ועי' לעיל [חולין. פ\"ט מ\"ד] שהארכנו: ",
+            "ותמוהין כאן דברי הר\"ב, שכ' דערלה וכלאי כרם מצטרפי לאסור ביבש במאתים ובלח בס', וכך כתב ג\"כ בערלה (פ\"ב מ\"א). ולכאורה משמע דבמין במינו קאמר. דהרי במין במינו איירינן במשנה, אבל א\"א לומר כן, דהרי ליכא לשום מ\"ד דס\"ל לחלק במב\"מ בין לח ליבש [ועי' רמב\"ם פי\"ג מתרומות ה\"ב וד' וח' וט', ובהל' מאכלות פט\"ו הי\"ד, ותוס' ע\"ז דס\"ח ב ד\"ה ר\"ש], דבכולהו דוכתי אמרי' דבמב\"מ אפי' לח בלח לא סגי בס' בתרומה, וה\"ה בערלה וכלאי כרם. אע\"כ דהר\"ב שמחלק בין לח ליבש היינו בנתערב בהיתר מין בשא\"מ. אולם גם בזה לכאורה לא ידעתי מנ\"ל דבערלה וכ\"כ בשא\"מ ביבש יאסר במאתים. ואפשר ע\"פ מה דפליגי רש\"י ותוס' (חולין דצ\"ט א'), דלרש\"י שם (ד\"ה אין בהן בנ\"ט), דוקא במין במינו שנתבשל יחד דטעם האיסור ניכר תמיד. להכי אפי' הסיר ממשות האיסור מהתערובות שנתבשל, אפ\"ה צריך בתרומה ק\"א לבטלו. וכ\"כ במין בשא\"מ, ונשאר בהתערובות ממשות האיסור. ג\"כ צריך ק\"א לבטלו. אבל בנתערב תרומה בהיתר מין בשאינו מינו, ולא נשאר שם ממשות האיסור, רק הטעם, להכי בנתבטל הטעם מותר אפי' אין שם ק\"א. ובלא נתבטל הטעם אפי' יש שם ק\"א אסור. ולתוס' שם אין שום חילוק בין יש שם ממשות האיסור או לא, דבכולהו גוונא, במין במינו צריך ק\"א. ובמין בשא\"מ סגי בשיתבטל הטעם, כבכל איסורים. א\"כ י\"ל דר\"ב הכא ובערלה. בתרווייהו הנך דוכתי מיירי במין בשא\"מ וכדאמרן, וס\"ל כרש\"י הנ\"ל, והא דכ' הר\"ב דביבש ביבש צריך ק\"א, ר\"ל שכיון שנתערב יבש ביבש, יש שם ממשות האיסור, [ואינו מכירו], להכי כ' דצריך ק\"א לבטלו, אף במין בשא\"מ. אולם הרמב\"ם בכולהו דוכתא בהל' תרומות ובהל' מאכלות לא חילק במין בשא\"מ בין לח ליבש, דבכולהו גוונא באינו נ\"ט שרי. אמנם גם דברי הרט\"ז (י\"ד שכ\"ג סק\"א), לא זכיתי להבין, דמשמע מדבריו שם דלתוס' הנ\"ל אם נתערב מב\"מ והסיר האיסור, אז א\"צ ק\"א. ואני בעניי לא מצאתי גלוי לזה בדבריהם, ואדרבה משם לכאורה נראה איפכא, דבמב\"מ בין לרש\"י בין לתוס' אפי' הסיר האיסור צריך ק\"א. דאפי' לרש\"י עכ\"פ מדהוא מב\"מ, תמיד נשאר טעם האיסור, והו\"ל כיש האיסור בעין, ורק בנתערב באינו מינו ונשאר שם ממשות האיסור פליגי, דלרש\"י בכה\"ג צריך ק\"א, ולתוס' סגי בנתבטל הטעם: ",
+            "ועי' רש\"י סוכה י\"ז ב' שפירש בענין אחר. אב\"י ורתוי\"ט תמה על זה, דהרי לעיל במ\"ג ג\"כ שוו בד\"א בשיעור או בטומאה, ואפ\"ה אין מצטרפין. ובמח\"כ הגדול הכא שאני דבאותו שיעור דשוו ביה, שוו ביה נמי בטומאתו, דשניהן טמאין מדרס בהך שיעורא. והרמב\"ם חילק, דלעיל אמ\"צ במטמאין, משא\"כ הכא רק במתטמאין מצטרפו. וגם בזה תמה רתוי\"ט בהבנתו. ולפעד\"נ דכוונת הרמב\"ם, דטפי מסתבר לומר הכא במתטמאין דמצטרף, מדעכ\"פ המטמא שממנו יוצא הטומאה אינו מדבר המורכב, ממאי דנימא שיצטרף המטמא שהוא המת שרץ נבילה, דהרי עיקר הטומאה שממנו יוצא הטומאה הוא מדבר המורכב מב' מינין שאינן שוין. עכ\"ל בני הרב שליט\"א: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק הרי הוה הכא מחלוקת ואח\"כ סתם כר\"ע, כדמשמע מדיוקא דסיפא, דדוקא במלבוש תחתון ועליון, הא מציעאה מעל לאלתר, והיינו כר\"ע ברישא, והרי לא קיי\"ל כר\"ע מחביריו [כעירובין מ\"ו ב]. וכן הרמב\"ם [פ\"ו ממעילה] לא חילק בין בגד לבגד, דבכולן מעל רק כשיפגום, והיינו כרבנן. נ\"ל דשאני הכא, דהרי בל\"ז ק' דסתרי אהדדי דיוקא דרישא וסיפא, במשנתינו, דבסיפא הרי משמע דקיי\"ל כר\"ע, וכדאמרן. ובסיפא דרישא נקט תכשיטי זהב שאינן נפגמין כלל ע\"י תשמישן, הא לבוש מציעא' שנפגם עכ\"פ לאחר זמן, אינו מועל עד שיפגום, והיינו כרבנן. ואפי' לאידך תי' דר' זביד [ש\"ס די\"ט א], דקאמר על תכשיטי זהב, לעולם מי לא פגמה. היינו לזמן מרובה מאוד, ועכ\"פ מלבוש מציעא' א\"צ כל כך זמן מרובה שיפגום. ומדלא נקט ברישא רבותא, ש\"מ כרבנן. אע\"כ דהכא לא הוה כמחלוקת ואח\"כ סתם, דאיכא סתמ' הכי וסתמ' הכי, רק בעי למנקט כיצד אליבא דכ\"ע. אמנם עי' תוס' [די\"ח א ד\"ה במאי], שפירשו דלבוש מציעאה נמי נפגם לאלתר, רק שאין ניכר פגומו, ובהא פליגי ר\"ע ורבנן. ודוק: ",
+            "ונ\"ל דנקט תלש ולא גזז, משום דבגוזז חייב מלקות, דאע\"ג דבחטאת בעלת מום מיירי וכסי' י', אעפ\"כ מדאיירי שקדם הקדישה למומה, וכמבואר שם. והרי בקדשי' שהוממו אח\"כ חייב מלקות כשגזזה [כבכורות דט\"ו ב], דאע\"ג דאינו אסור כשתומם רק משום תזבח ולא גיזה [כבכורות דט\"ו א] וה\"ל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין. ה\"ט דהכא לקי מדאהדרי' לאסור' קמא [כתוס' חולין דצ\"ט רע\"א], ומדחייב מלקות אינו משלם משום מעילה, דאין אדם לוקה ומשלם [ככתובות דל\"ב ב]. ואע\"ג דעכ\"פ עדיין הוה מצי למנקט כשהיה שוגג אגיזת קדשים. דהרי חייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין [כרמב\"ם רפ\"ג מגניבה] או הוה מצי להנקט כשגזז, רק שהיה פחות מאורך הסיט והגיזה שוה פרוטה, וחיוב גיזת קדשים אינו בא רק כשגזז מלא סיט [כרמב\"ם פ\"א ה\"ז ממעילה]. עכ\"פ אילו נקט גזז היה צריך תנא להאריך דמיירי בכהנך גוונא, להכי ניחא ליה טפי למנקט תולש, דבכל גוונא אינו חייב עלה בקדשים, דתולש אינו כגוזז [כבכורות דכ\"ה א]. ורק בעוף מחייבינן התם בתולש נוצה משום גוזז, מדאורחא הכי וכדקאמרי' התם. אולם במשנה שבש\"ס גרסי' הנהנה מחטאת וכו'. אבל ברמב\"ם [פ\"ו ה\"ב ממעילה] גרסינן כגרסת הספר: ",
+            "אב\"י אמנם ק\"ל גם בתמימ' הול\"ל בגיזתה דלא נהנין ולא מועלין, וכדאמרי' לעיל [פ\"ג מ\"ה] בחלב המוקדשין דלא נהנין ולא מועלין, וכ' שם הר\"ב ורתוי\"ט דטעמא משום דאפי' בקדשי מזבח כל שאינו ראוי ממנה להקרבה לא מקרי קדשי ה'. א\"כ ה\"נ נימא בגיזתה, ותרצתי לבני הרב הגאב\"ד שליט\"א, דגיזה שאני, דמחמם לגוף הבהמה, וגם מכחישה כשיגזזה [כחולין קל\"ה ב], להכי מחשב שפיר גם גיזה קדשי ה', משא\"כ חלב מפקיד פקיד בהכחל, ואינו מכחיש להגוף כשיחליב' אלא אדרב' מקיל צער הבהמה, להכי אין לה שום שייכות עם הקרבה: ",
+            "אבל בבגדי כהונה הדין הוא איפכא, דקודם שבלו אין מועלין בהן, מדניתנו ליהנות בהן, מדלא נתנה תורה למלאכי שרת, לפיכך אין מעילה בשגגתן, אבל כשבלו מועלין בהן [כקידושין דנ\"ד א]. ונ\"ל דלא דמו לקדשי' שמתו, דלא חזו למידי, ולא מקרי תו קדשי ה'. אבל בגדי כהונה שבלו עדיין חזו בפנים לפקוע פתילות למנורה, ולשמחת בית השואבה [כסוכה דנ\"א], וכצורך קרבן דמי [כתוס' שבת דכ\"א א ד\"ה שמחת]. ובזה מתורץ ג\"כ קושית רמל\"מ [פ\"ה ממעילה הי\"ד]. שהקשה הרי קיי\"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, (כפסחים דכ\"ו), וה\"נ בגדי כהונה שהקדישן להשתמש בהן עד שיבלו. וכיון שבלו הרי נעשית מצוותן, ואמאי ימעול בהן. ולפענ\"ד נראה, כיון דאדעתא דהכי הקדישום מעיקרא, שכשיבלו יעשה מהן הפתילות הנ\"ל. להכי אף אחר שבלו אכתי בקדושתייהו קיימו. ותמהתי מאד על רמל\"מ אשר לבו לב האריה דבי עלאי ועינו כעין הבדולח, והוא הביא כל המקומות הנ\"ל בש\"ס שהבאנו ונשמטה מלפניו הסברא זו לחלק בכך. מיהו גם בל\"ז יש לתרץ קו' רמל\"מ הנ\"ל, דהא דאמרי אין לך דבר וכו', היינו במיוחד למצוה מיוחדת, כדם לזרקו על המזבח. ובגד לבן של כוה\"ג ליכנס בהן לפני ולפנים ולגנזם אח\"כ. לפיכך מדנעשת מצותו לא היה מועלין בו, לולא שהוא גזירת הכתוב [כפסחים דכ\"ו א]. משא\"כ שאר בגדי כהונה שבלו, אף דלא ילפינן מבגדי לבן של פה\"ג. מדהו\"ל ב' כתובים הבאים כא' [כפסחים שם]. עכ\"פ כיון שאין זמן קבוע לתשמישן. והרי לולא שבלו, היה משתמש בהן בפנים והולך, לפיכך לא מחשב גמר מצותו עדיין. אמנם כלי שרת שניקב. שאפשר להתיכו לתקנו שוב. גם בו מסתפק רמל\"מ שם אם יש בו מעילה. ואני בעניי לא זכיתי להבין ספיקת רבינו, דמ\"ש מקרבן שנפל בו מום, דמדעומד לפדות מועלין בו. א\"כ מכ\"ש כלי שניקב שאפשר בו תקנה בעצמו, כשיתיכנו. וצ\"ע: ",
+            "כך נ\"ל כוונת שיטת הרמב\"ם [פ\"ו דמעילה]. ומ\"ש הרמב\"ם. כלישנא דמתני' אין מועל אחמ\"ו וכו' אלא בבהמה, ושינה ונקט וכלי תשמיש, תחת כלי שרת דנקט תנא. נ\"ל דלא התכוון רבינו להעתיק לשון המשנה ולפרשה כך, שיהיה בהמה דנקט תנא, ר\"ל חמור, וכמ\"ש הרמב\"ם, וכלי שרת היינו כלי תשמיש. ליתא, דא\"כ מה דקאמר תנא אין מועל אחמ\"ו וכו', במה איירי, הרי גם בחמור וכלי תשמיש שהן קדשי בדה\"ב יש מועל אחר מועל. אלא גם לרמב\"ם מתני' לא איירי רק ובהתכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, ובכה\"ג וודאי אין מיאחמ\"ו רק בבהמת קרבן ובכלי שרת ממש. ורמב\"ם נקט נמי להך דינא [שם ה\"ה]. משא\"כ בהלכה ד', דבעי הרמב\"ם למנקט דינא דתוספתא הנ\"ל, דהיינו שהתכוון רק ליהנות מהחפץ ולא להוציאו מרשות לרשות, ובכה\"ג אפי' בחמור וקרדום של בדה\"ב יש מואחמ\"ו נקט הרמב\"ם שפיר אין מואחמ\"ו במוקדשים רק בבהמה, דהיינו אפי' חמור וכדמפרש ואזיל, ובכלי תשמיש, דר\"ל קרדום וכדומה. וכוונת רבינו לומר דרק בהנך תרתי אפשר שיהנה ויבא אחר ויהנה אחריו, להכי אפשר גבייהו מואחמ\"ו. אבל במעות א' במילי דמיכל לא אפשר מואחמ\"ו, דבמעות א\"א בו הנאה מגופו רק בהוציאו מרשותו, והרי בכה\"ג לא איירי תוספתא. ובמילי דמיכל הרי זר שבלע שזפין של קודש ��הקיאן ואכלן אחר. וודאי השני פטור ממעילה [כיומא דפ\"א א]. ועי' רמל\"מ ורכ\"מ בפ\"ו דמעילה שהאריכו הרבה בפירוש דברי הרמב\"ם. ויקריב לשיטת הרמב\"ם הנ\"ל הם ג\"כ דברי רבעתו\"ס [קידושין נ\"ה א, וב\"מ צ\"ט ד\"ה וחבירו], כולם עונים ואומרים כרמב\"ם דכוונת התוספתא היינו בשלא התכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, ולא פליג התוספתא על המשנה, דבגוונא דתוספתא לא איירי מתני'. אמנם הראב\"ד דחה להך תוספתא בב' ידים מההלכה, ומשמע עוד מדבריו דבהמה וכלי שרת דנקט מתני' דוקא הוא. וכן משמע נמי לפי השקפה הראשונה לישנא דגמרא בפלוגתא דת\"ק ור' נחמי', וע\"ש. וס\"ל להראב\"ד דכוונת המשנה דבכל הקדשים בין בקדשי בדה\"ב או עופות מנחה ונסכים, בכולן אין מואחמ\"ו אפי' לא התכוון להוציאו מרשות לרשות. רק בבהמת קרבן וכלי שרת ממש יש בהם מואחמ\"ו אפי' התכוון להוציאו מרשות לרשות. ולכאורה נוטין דברי המשנה טפי כהראב\"ד, דבשלמא לדידיה שפיר נקט במתני' אלא בהמה וכלי שרת. דלא הוה מצי למנקט בקיצור אלא בקדשי מזבח, דהרי בקדשי מזבח גופה עופות מנחות ונסכים לראב\"ד אין בהן מואחמ\"ו. אלא לרמב\"ם ק', דנהי דבגוונא דתוספתא לא איירי תנא, עכ\"פ כיון דבכל קדשי מזבח לרמב\"ם יש בהן מועאחמ\"ו, א\"כ מ\"ש בהמה וכ\"ש דנקט תנא, וטפי הו\"ל למנקט בקיצור אלא בקדשי מזבח. אלא די\"ל דלרמב\"ם בהמה וכש\"ר דנקט תנא, רק לסימנא בעלמא נקט לגלויי' טעמא דמ\"ש קדשי מזבח. והיינו משום דבהמה הא רביי' קרא באיל האשם, וכ\"ש, מדילפינן ק\"ו, וכדקאמרי' בש\"ס, מיהו מדידעינן דיש מאחמ\"ו בהנך ב' מיני קדשי מזבח, דהיינו בהמה שהיא עצמה נקרבת, וכלי שרת שמיוחד להקריב מה שבתוכו. א\"כ ה\"ה נמי כל קדשי מזבח דדמו להנך תרתי. ואפשר לי עוד דגם לת\"ק דר' נחמי' בש\"ס דס\"ל דבכש\"ר אין מואחמ\"ו, עכ\"פ מדמודה בבהמה. היינו בהמה וכל דדמי לה. שקרב הוא עצמו למזבח אינו מתחלל בשיהנה ממנו מדאלים קדושתו, ויש בו מואחמ\"ו, משא\"כ כש\"ר שאינו קרב למזבח רק מה שבתוכו אין בו מואחמ\"ו. ונלפע\"ד ראיי' לרמב\"ם, דעל כרחך הא דנקט תנא בהמה וכש\"ר רק לדוגמא נקט'. דאלת\"ה, א\"כ מה דמסיק בש\"ס מה איכא בין ת\"ק לרבי דקאמר כל שאין לו פדיון יש בו מואחמ\"ו, ודחיק לומר דנ\"מ בנהנה מעצים. או בנהנה מבהמה שהוממה ונשחט' קודם פדיי', טפי הול\"ל דנ\"מ עופות מנחות ונסכים. אלא לאו ש\"מ דגם בהנך ס\"ל לתנא דיש בה מועאחמ\"ו, ובהמה וכש\"ר דנקט, היינו וכל דדמו להו. וברוך אל ההודאות ורוב הודאות אלהי ישעי כי חנני אלהים לברר כל זה: "
+        ],
+        [
+            "ועי' תוס' ב\"מ ד\"י ע\"א, ותוס' ב\"ק דע\"ט א', ובקידושין דמ\"ב ב', שכתבו דבשאר דוכתי כשהשליח שוגג לא אמרי' דברי הרב וכו'. וכן כתב ג\"כ הסמ\"ע ח\"מ רסי' קפ\"ב. א\"כ לכאורה ק' לפ\"ז למה צריך במעילה ג\"ש דחטא חטא מתרומה [ור\"ל אף שבתרומה נמי אפשר שהיה שליח לעבירה, כגון להקדים מעשר לתרומה, ודו\"ק], דכמו בתרומה מהני שליחות אפי' לעבירה, כ\"כ במעילה יש שליח לדבר עבירה, ול\"ל, והרי בל\"ז לא גרע מעילה משאר דוכתא, דבכל ששגג השליח וא\"א לומר גביה דברי הרב וכו' אמרי' יש שליח לד\"ע. עי' מה שתרצו על זה תוס' קידושין [דמ\"ב ב' ד\"ה אמאי]. ול\"מ נ\"ל דהרי ידוע דגם שוגג צריך כפרה, והיינו מדהיה לו לדקדק שמא עושה דבר עבירה. א\"כ בשליח דמעילה נמי, אף ששוגג היה גם הוא גם משלחו, עכ\"פ היה לו לדקדק במעשיו, שמא יעשה דבר נגד רצון שמים משא\"כ בשגג בשכחה [עי' מכות ד\"ט ב']. [אב\"י עוד נ\"ל, די\"ל דצריך הג\"ש מתרומה שיצטרך הנאה ופגם כאחת, וכמ\"ש ע\"ר נ\"י לעיל פ\"ה סי' ט\"ו]: ",
+            "ובש\"ס אמרי' אהך בבא, ש\"מ מוסיף על דבריו הוה. ר\"ל דבש\"ס כתובות [דצ\"ח ב'] מסתפקינן באמר לשליח שימכור א' משדותיו. והלך השליח ומכר יותר ממה שצוהו, מי אמרינן שהשליח שמכר יותר ממה שנצטווה. מוסיף על דברי משלחו הוה, ולהכי אף שאותן שמכר יותר ממה שנצטוה אינן מכורין, עכ\"פ האחת שהרשהו הב\"ב למכור, מכור הוא, אם ירצה הלוקח. או נימא דמעביר על דבריו של בעה\"ב הוה, וה\"ל כאילו עקר כל השליחות, ואפי' אותו א' שמכר כפי רצון המצווה, נמי אינו מכור, אם ירצה המצווה. וקאמר הכא, דבשלמא אי נימא דכשהוסיף השליח בין במתנה בין במכר, מוסיף על דברי המצוה הוה. שפיר י\"ל במתני' דגם בעה\"ב מעל, דהרי נתקיים גם שליחותיה. אלא אי נימא. דכל שהוסיף השליח יותר ממה שנצטווה, אז הוה כמעביר על דברי בעה\"ב, אמאי אמרי' במתני' דבה\"ב נמי מעל, ואמאי, הרי נעקר שליחותי' לגמרי. ונ\"ל דרק אמאי דאמרי' במתני' דגם בה\"ב מעל מקשי. אבל שליח, וודאי אפי' נימא דכל שהוסיף בשליחותי' מעביר ע\"ד הוה, והרי האורחין נמי הוסיפו על דברי השליח, אפ\"ה מעל שליח ג\"כ. דבשלמא בבעה\"ב, כשהוסיף שליח אמרי' דנעקר שליחותי' דב\"ב לגמרי, ולא מעל. משום שהאורחין המוציאין לחולין סבורין שעושה השליח הכל מדעת הב\"ב, והרי באמת זה טעות. דהרי בשהוסיף יותר ממה שנצטוו. עקר דעת בה\"ב לגמרי. לפיכך כל שנימא מעביר על דבריו הוה. לא מעל הבה\"ב. אבל שליח, וודאי מעל. אף שגם הם הוסיפו על דברי השליח. עכ\"פ הם המוציאין לחולין. יודעין שב' לוקחין ע\"ד השליח וא' לדעתן, ולא עקרו שוב שליחותי' דשליח. ומתרץ הש\"ס. א\"ר ששת, הכא במאי עסקינן. דא\"ל השליח עלו א' מדעת בה\"ב. וא' מדעתי. כלומר, לעולם כל המוסיף על שליחותי'. עקר שליחות המשלח לגמרי. ואפ\"ה תנא הכא דמעל בעה\"ב. מדפירש בהדיא שיטלו א' לדעתו של בעה\"ב, וגלי דעתי' שאינו רוצה לעקור השליחות לגמרי, רק להוסיף עליו. והא דנקט הש\"ס שאמר השליח וא' לדעתי. וודאי לאו דוקא, דאפי' לא אמר על הא' שהוסיף מלת לדעתי, וכגון שאמר טלו א' מדעת ב\"ב. ועוד א', או טלו ב', ורק א' מהן לדעת ב\"ב, וודאי שליח מעל, שהרי הוא בעצמו יודע שהוא הוסיף הא'. אלא איידי דנקט א' לדעת ב\"ב, וודאי משתמע שהשנית הוא לדעת השליח. וכך כתב נמי תוספ' הכא ובסוגיא דכתובות [שם]. דאבל האורחין א\"צ שיאמרו הרי אנו נוטלין א' יתירה מדעתינו, דדוקא שליח צריך שיאמר כן שלא יסברו אורחין שלדעת בה\"ב עושה, ולא יחזיקו כלל טובה לשליח, דאל\"כ למה ימעל השליח, הרי לא יהנה. אבל האורחין הרי יודעין שלוקחין א' יותר ממה שאמר השליח, עד כאן הצעת הש\"ס ופירושו. והנה למאי דקיי\"ל [רמב\"ם פ\"א משליחות. וח\"מ קפ\"ב ס\"ח] לעניין מכר דמוסיף על דבריו הוה. ואותו א' שמכר כפי שצווהו הבע\"ב, עכ\"פ הוה מכור אם ירצה הלוקח. א\"כ ה\"נ במתני' לעניין מעילה א\"צ לאוקמא שפירש השליח בדבריו שיקחו א' על דעת ב\"ב וא' מדעתו, אלא אפי' בסתמא, שאמר להאורחין שיטלו ב', אפ\"ה מעל בה\"ב, דהרי גם בלא פירש, אמר הש\"ס דבדאמרי' מוסיף ע\"ד הוה. שפיר מעל בעה\"ב. ולפיכך יש לתמוה על הרמב\"ם [פ\"ז ממעילה] שכ' דבאמר שליח סתם טלו שתים, לא מעל שליח. ורק באמר טלו שתים מדעתי, והן לקחו ג', אז כולן מעלו. עכת\"ד. וזה תמוה בתרתי. חדא, בסתמא אמאי לא מעל שליח. הרי מתני' סתמא קתני, ואפ\"ה קאמר הש\"ס דאי נימא מוסיף על דבריו הוה, שפיר קאמר במתני' דמעלו כולן. ותו דקאמר הרמב\"ם עוד, דבשאמר שליח טלו ב' מדעתי אז מעלו כולן. ואמאי, הרי אופן זה לא נזכר כלל בש\"ס. לא למ\"ד מוסיף ולא למ\"ד מעביר, והסברא נותנת דכמו דלמ\"ד מעביר על דבריו הוה. אפ\"ה בשגלה דעתו שנותן הא' לדעת בעה\"ב. הו\"ל כאילו קיים השליחות באותו א', כ\"כ יש לנו לומר למ\"ד מוסיף על דבריו הוה. היינו דוקא בשאומר סתם טלו שתים. אבל בשפירש ואמר טלו שתים לדעתי, הרי אומר בפירוש שעוקר שליחות המשלח לגמרי, ורק לדעתו הוא נותן להן הב'. ומעביר על דברי בה\"ב הוה. ואמאי מעל בעה\"ב. ונ\"ל דהרמב\"ם הוכיח דבקאמר שליח סתמא טלו שתים, בין למ\"ד מוסיף בין למ\"ד מעביר על דבריו, וודאי לא מעל השליח, דאמאי ימעל, הרי לא יחזיקו לו טובה, שיסברו שכך צוהו המשלח, וכמ\"ש לעיל בשם התוס'. וכן מוכח קצת מלישנא דש\"ס דקאמר אפי' למ\"ד מעביר על דבריו, דקאמר להו השליח טלו א' לדעתי. והרי למ\"ד מעביר על דבריו. א\"צ לתרוצי רק למה ימעל הבה\"ב. והוה א\"כ סגי בשיאמר, הכא במה עסקינן בשאמר טלו א' מדעת בעה\"ב. אלא לאו ש\"מ דלכ\"ע לא אפשר שימעול השליח רק בשיאמר להם עכ\"פ שיקחו א' על דעתו. ויחזיקו לו טובה עי\"ז. ובוודאי בהכי איירי מתני' דקאמר שמעל שליח, וזה לא תלוי כלל בפלוגתא דמוסיף או מעביר ע\"ד. אלא דס\"ד דמקשה, דמדתני מתני' סתמא, וודאי כולה משמע בחדא גוונא. ומדאותה שהוסיף השליח וודאי מיירי בשאמר השליח שיטלוהו על דעתו של שליח. וכדאמרן, א\"כ ה\"נ אותה האחרת שנתן כדעת בה\"ב נמי מיירי בשא\"ל השליח שיטלוה על דעתי' דשליח, ואפ\"ה מעל בה\"ב. ואע\"ג דגלי שליח דעתי' שעוקר גם באותה חתיכה שליחותי' אין זה בכחו של שליח, דדוקא למ\"ד מעביר על דבריו הוה אמרי' דבשפירש ואמר קחו (א') [ב'] מדעתי, גלי דעתי' (דלקיים) [דלא לקיים] שליחות המשלח קבעי, משא\"כ למ\"ד מוסיף על דבריו כל מה שעושה כפי מה שצווהו המשלח, אעפ\"י שאומר בפירוש שעושה כן לדעת עצמו, לא מהני, שעל כרחו מחשב כמקיים בזה שליחות המשלח. וה\"נ אמרינן [ב\"ק דק\"ב ב'] דבנתן לשלוחו מעות לקנות חיטין וקנה חיטין, דלכ\"ע שליחותי' קעביד, וכבעה\"ב דמי. ופסקו הרי\"ף והרמב\"ם שם, וה\"נ בח\"מ [קפ\"ג ס\"ג] דבחיטין וקנה חיטין, אפי' אמר בפני עדים שקונה לעצמו, אפ\"ה אמרי' כיון שעשה כפי שצווהו שליחותי' קעבד, וקנה המשלח [ודלא כי\"א שם]. ואילה\"ק לדבריהם מרואה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי, והגבהו חבירו, ואפ\"ה דוקא בשהגביה סתם לא מצ\"ל לעצמי הגבהתיה, אבל בשאמר בפירוש קודם הגבהה שלעצמו מגביה אותה, קנה השליח. [כח\"מ רס\"ט ס\"ז]. נ\"ל דזה דוקא במציאה, שהיא של הפקר. אבל בחיטין וחיטין הנ\"ל, כיון שקנה ממעות המשלח וכפי שצוהו, אפי' אמר בפירוש מקודם שעושה לדעת עצמו לא מהני. ולהכי ה\"נ הכא לענין מעילה, כיון שהחתיכות ביד המשלח והוא שלחו ליתן א' מהן לאורחין. אע\"ג שאומר השליח שגם אותה חתיכה נותן רק לדעת השליח. אפ\"ה לא עקר בזה שליחותי' ושפיר קאמר במתני' שמעל הבעה\"ב עבור אותה חתיכה שנתן. מיהו הא תינח למ\"ד שכל המוסיף על שליחות המשלח מוסיף על דברי המשלח הוה, ולא עקר בזה בהדבר ששלחו, שפיר מצינן למימר דאע\"ג שאמר שנותן שניהן ע\"ד השליח, לא חיישי' לדבוריה. אלא כל מה שעשה כפי ששלחו המשלח. שליחותי' קעביד, ולהכי שפיר אמרי' במתני' דמעל גם המשלח. אלא אי נימא דמעביר על דבריו הוה, הרי אפי' עושה סתם, כל שהוסיף על מה שצוהו, נעקר כל השליחות ממקומו, א\"כ כ\"ש בשאמר השליח בפירוש שגם אותה חתיכה שצוהו הבה\"ב ג\"כ אינו נותן אלא לדעת השליח, ק' שפיר אמאי קתני במתני' שגם הבע\"ב מעל. ומשני רב ששת דמתני' לצדדין קתני, דהיינו שאמר שליח טלו א' מדעתו וא' מדעתי, ולהכי אף למ\"ד מעביר, כיון דגלי דעתי' שאינו רוצה בזה לעבור על דעתי', מהני, ומעל גם הבה\"ב. וא\"כ לדידן דקיי\"ל מוסיף על דבריו הוה, א\"צ לאוקמי מתני' לצדדין, אלא אפי' אמר טלו ב' מדעתי, מעלו שניהן וכדאוקימנא למתני' תחלה, וצדקו דברי הרמב\"ם [וערכ\"מ שפי' בשם הר\"י קורקס באופן אחר]. עוד נ\"ל דאע\"ג דבאמת יש בכאן ד' אופנים למ\"ד מוסיף על דבריו, דהיינו (א) בשאמר השליח סתמא טלו ב': (ב) בשפירש שיקחו ב' לדעת בעה\"ב. (ג) בשפירש שיקחו ב' לדעת שליח. (ד) בשפירש שיקחו א' לדעת בעה\"ב וא' לדעת שליח. אפ\"ה לא נקט הרמב\"ם רק ב' אופנים, דהיינו, סתמא, ושיקחו ב' לדעת שליח. ה\"ט מדבעי למנקט בכל חד רבותא. ברישא נקט רבותא, דאפי' באמר סתם אמרי' דרק בעה\"ב מעל. וכ\"ש בשפירש שיקחו שניהן לדעת הבעה\"ב. ובסיפא נקט נמי רבותא. דאפי' בשפירש שיקחו שניהן לדעת שליח, אפ\"ה מעל בעה\"ב. וכ\"ש בשאמר שיקחו א' לדעת בעה\"ב וא' לדעת שליח. וכ\"ה שחנני לברר כל העניין הזה בטוב טעם ודעת להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הרמב\"ם זצוק\"ל וזיולו\"א. ",
+            "כך פירשתי בס\"ד ע\"פ דעת הרמב\"ם [בפ\"ז דמעילה] . מיהו תוספת כתבו דמיירי שהיה שם הרבה חלונות בכותל. ואמר שהתכוון על חלון אחר. וגם בכה\"ג אמרי' דברים שבלב אינן דברים. וכן משמע נמי מרש\"י. ותמהני הרי כל שאין הכוונה שבלב סותר לדבריו שבפה, רק (שהפה) [שהלב] מפרש יותר הכוונה (שבלב) [שבפה] אז קיי\"ל דאפי' הוציא בשפתיו סתם, אמרי' דדברים שבלב הוו דברים [כי\"ד שם]. ודוחק לומר דלרש\"י ותוס' מיירי הכא שבכוונה אמר חלון סתם כי היכא דלשתמע מיני' ששוה בעיניו גם אם יביא מחלון האחר שלא התכוון אליו דבכה\"ג קיי\"ל דדברים שבלב לא הוה דברים רק לגבי אנס [וכש\"ך ר\"י סק\"ב, וסי' רל\"ב]. אב\"י ולדעתי הצעירה, י\"ל דדוקא בנדרים אמרי' דהיכא דאין מחשבתו שבלב סותרת דבריו שבפיו. אמרי' דדברים שבלב הוו דברים, כיון דרק לעצמו ועל עצמו נדר. אבל הכא במעילה, וודאי באמר לשליח דבריו סתם איך יהי' השליח נביא לידע מה שבלבו של משלח, אלא וודאי הכוונה על כל חלון שירצה השליח. תדע דאל\"כ א\"כ היה צריך שליח לאמלוכי בי' לאיזה חלון מתכוון, וא\"כ לא היה המשלח מעל כלל, וכדאמרינן בנדרים [דנ\"ד ע\"א] על רישא דמתני', באמר תן בשר לאורחים ונתן כבד, דלא מעל משלח אפי' לר\"ע דאמר דכל מידי דממלך עלי' שליח, מקרי מינו לעניין נדרים, אבל הכא רק השליח ולא המשלח מעל מדעכ\"פ בעי לאמלוכי ולא אמלך. והשבתי לבני הגאב\"ד שליט\"א, ברוך אתה וברוך טעמך, ושלימה משנתך ונואמך. דנ\"ל ראי' לדבריך מהאי דזבין ארעא אדעתא למיסק לא\"י, ולא סליק [קידושין דמ\"ט ב']. דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. והרי גם התם אין מחשבה זאת שבלבו סותר דבריו שאמר בשעת מכירה הנני מוכר לך חפץ זה, אלא שבלבו חשב העניין מבורר יפה, ואפ\"ה אמרי' גבי' דברים שבלב אינן דברים. ואת\"ל התם מדהו\"ל תנאי, וכל תנאי מלתא אחריתא הוא נגד דבור סתם. וה\"ל שפיר כסוחר דבריו. תדע, דא\"כ מאי ראיה מייתי התם מקרבן דאמרי' דכופין אותו להביאו ויאמר רוצה אני, אעפ\"י שאינו מרוצה בלב. ומה זו ראיה, התם ודאי מיאון שבלבו סותר רצוי שבפיו, משא\"כ הכא אין מחשבתו שבלב סותר לדבריו שבפה. אע\"כ דמדהוי בלבו תנאי, הו\"ל נגד סתם דיבורו כסותר זא\"ז. עכ\"פ הרי לעיל מנה שם בקידושין אמרי' במקדש אשה ואמר ע\"מ שאני גבור, אין אומרים כיואב ואבנר, אלא כל שחביריו מתיראין מגבורתו. הרי דאף דבאמר כוונתי היה כיואב לא היה סותר למאי שהוציא בפיו כלל, ורק שבלבו בירר הדבר טפי, אפ\"ה מדעכ\"פ בלשון בנ\"א אין סתימת לשונו משמע כפירושו דוקא, והוא מדבר עם האשה שתת��צה להתקדש לו. אמרי' וכי חולדה נביאה היא לידע מה שבלבו יותר מהמובן בלשון בנ\"א. ואילו בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הרי עצמי קרבן אם אוכל לך, ואמר לא התכוונתי אלא לעצם שיש לי בביתי, מהימן (כנדרים די\"ח ב). והרי גם זה פשטות לשון בנ\"א לא משמע חרם ים או עצם מעצמיו, אפ\"ה אמרי' דבריו שבלב הוה דברים. דאע\"ג דבנדרים הולכין אחר לשון בנ\"א. היינו בנדר סתם, ואומר שהתכוון כפי שיפרשו חכמים לשונו. אבל באומר שהתכוון שלא כפשטות לשון בנ\"א מהני [ודו\"ק בלשון הש\"ך י\"ד סי' ר\"ח סק\"ה]. וא\"כ ק' מ\"ש קידושין מנדר, ולמה לא נימא נמי בקידושין, דבאמר שלכך נתכוון אף שהוא נגד פשטות לשון בנ\"א, עכ\"פ כל שאינו סותר להדיא מחשבתו לדבור פיו מהני. אע\"כ כסברתך בני שליט\"א, דשאני קידושין מנדר, שנדר לעצמו ועל עצמו, כל שאינו סותר לדבור פיו, מצ\"ל לכך נתכוונתי. משא\"כ בקידושין הרי הוא עם האשה מדבר שתתרצה להתקדש לו ע\"פ מה שתבין מדבריו, אין לה להבין מדבריו רק כפי המובן בפשטות לשון בנ\"א: ",
+            "כך כתב הרב וכן הרמב\"ם בפ\"ז ממעילה, וכבר תמהו עליו ר\"י קורקס ורכ\"מ שם, דהרי בב\"מ (דמ\"ג א') מפורש דמעל הגזבר. ול\"מ נ\"ל דלא לחנם נקט הרמב\"ם, שאינן קשורין קשר משונה ואינן חתומין, דלפע\"ד דוקא נקט הכי, דמיירי דעכ\"פ קשורין קצת, דאע\"ג דאינה הוכחה דלא ניחא ליה שישתמש בהן, וכדקאמר שם בב\"מ, משום דקשורין לא ישתמש בהן. עכ\"פ אין ג\"כ הוכחה דניחא ליה שישתמש בהן, ובמעילה אע\"ג דא\"צ שליחות ממש, וכלעיל סי' י\"ג, עכ\"פ גלוי דעת בעינן. משא\"כ סוגי' דהמפקיד דנקט מותרין, משמע דמיירי במותרין ממש, אז שפיר הוה גלוי דעת והוכח' גמורה דניחא ליה שישתמש בהן, לפיכך מעל הגזבר. ולהר\"ב ק' קצת. ודו\"ק. ",
+            "[כך כתבו תוס', ונל\"פ דכוונת דבריהם, אליבא דר\"ט שיביא מיד מעילה וחומשה והאשם ויתנה, שהרי מודה ר\"ע לר\"ט במעילה מועטת, וכמבואר שם [מ\"ג], והכא מעילה מועטת היא. שאינה אלא פרוטה. ותו נ\"ל דאפי' בבבא דפרוטה בכיס זה הקדש, נמי צ\"ל דר\"ע לטעמי', דאף דבדאו' אין ברירה, עכ\"פ כשהוציא הפרוטה מהכיס אינה רק ספק הקדש, לרכ\"מ [פ\"ג מגירושין ה\"א] דס\"ל דהא דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דספק דאוריי' לחומרא [ועי' מ\"ש בס\"ד ביצה פ\"ד סי' נ\"ט בד\"ה ותמהני, וע\"ש]. אמנם הקשו עוד בנפל פרוטת הקדש לכיס, אמאי כשהוציא ראשונה מעל, תבטל פרוטת הקדש ברובה. ואי\"ל מדהו\"ל הקדש דבר שיל\"מ (כלעיל סי' י\"ז), ליתא דהרי דשיל\"מ רק מדרבנן לא בטל, והרי הכא מעל קתני. ותרצו משום דמטבע דבר חשוב. מדהו\"ל דבר שבמניין, אולם דבריהן תמוהין מאד דהרי גם דבר חשוב רק מדרבנן לא בטל, ולכאורה היה נ\"ל דמעל דמתני' מדרבנן, וכדאשכחן רפ\"ה בתלש מחטאת מתה דתנא מעל והיינו מדרבנן. וכן בכמה דוכתא במכילתן. אולם כדדייקינן בסוגין, א\"א לומר כן, מדמקשי לרבין בסוגין כיסין אשוורי', ולרב פפא מקשי כיסין אלוגין, דבכיסין מודה ר\"ע בסיפא דיש ברירה.. ובשוורין ובלוגין אמרי' אין ברירה. וק' ל\"ל לרבין ורב פפא לאקשויי מכיסין דסיפא אשוורין ולוגין, טפי הו\"ל לאקשויי רישא וסיפא דמתני' דידן גופה אהדדי וכדמקשי באמת רב דימי. ותו אדמקשי משוורי' ולוגין לר\"ע דסיפא דהוא יחידאה, טפי הו\"ל לאקשויי משוורי' ולוגין לרבנן דרישא דהכא. אע\"ב דלרבנן ל\"ק מידי, דדלמ' אינהו ס\"ל כמ\"ד יש ברירה. וכ\"כ לר\"ע לא ק' רישא וסיפא אהדדי די\"ל דסיפא שאני שפירש קצת ואמר מן כיס זה, להכי אמרי' יש ברירה. אבל מקשי לר\"ע דס\"ל ברישא אין ברירה, ואפ\"ה ס\"ל דכשפירש ואמר מן כיס זה, אמרינן יש ברירה ומ\"ש מן כיס זה מאומר אחד משיורי הקדש, או ב' לוגין שאני עתיד להפריש. דאמרי' גבייהו דלמ\"ד אין ברירה, אפי' פירש ואמר כה\"ג אפ\"ה אמרי' אין ברירה. ומשני דסיפא מיירי שאמר לא יפטור כיס זה מההקדש וכו', והך לישנא עדיף טפי וטפי מא' משוורי, וגם מב' לוגין שאני עתיד להפריש, מדפירש יפה דעל האחרונה מתכוון, וכמ\"ש תוס' [ד\"ה אמר]. כך נ\"ל פי' הסוגיא. ועכ\"פ ק' דאי מעל דמתני' היינו מדרבנן, א\"כ ל\"ל לדחוקי ולשבושי לישנא דמתני' כשהקשה מב' לוגין, לשני ליה, דהרי בל\"ז ק' בב' לוגין לבטלי אח\"כ ברובא. ואי\"ל מדהו\"ל דשיל\"מ להפריש מיד, הרי אין לו פנאי או אין לו כלים (כרש\"י הכא וגיטין כ\"ה א'). גם אי\"ל מדאי בעי מתשל עלה, ג\"כ ליתא דה\"ת בתרומה שנפלה לחולין גמורים, אבל הכא אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כל היין. אע\"כ דר\"י לטעמיה דס\"ל [מנחות דכ\"ב ב'] לח בלח לא בטיל מדאורייתא וילפינן מדם פר ושעיר, ור' יוסי ור\"ש כוותיה דר\"י ס\"ל בהא, ולפיכך אין התערובות מותר כשיפריש, רק מטעם ברירה. והרי בדאורייתא אין ברירה. וא\"כ בפרוטה מן כיס זה הקדש, דהו\"ל יבש ביבש. דגם לר\"י בטל (כתוס' זבחים דע\"ג א'), ורק מדרבנן לא בטל. מדהו\"ל דשיל\"מ או דבר שבמנין, ובדרבנן יש ברירה, בפירש רק קצת ואמר מן כיס זה. סגי [משא\"כ ברישא דלא פירש כלל, וכלעיל אפילו בדרבנן ס\"ל לר\"ע אין ברירה]. ומדלא תירץ הכי, ש\"מ דדחיקא ליה לאוקמא מעל דרישא דר\"ל מעל מדרבנן, משום דכולה בבא דמתניתין דלעיל מנה במפקיד מעות אצל שולחני וחנוני, דכולה איירי דמעל מדאורייתא, והאיך נימא דמעל דר\"ע בפרוטה בכיס היינו מדרבנן. וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי באמת מעל מדאורייתא. תבטיל פרוטה של הקדש ברובה. ומה שתרצו דבעתוס' עוד דמיירי שלא היה בהכיס רק עוד פרוטה אחת מלבד הפרוטה של הקדש. אחמכ\"ר זה ג\"כ דוחק, דלישנא דמוציא והולך עד שיוציא כל הכיס, לא משמע הכי אולם עי' מ\"ש בס\"ד בפירושינו במס' חגיגה (פ\"ג בועז אות א') בד\"ה ובהא, כי תרצנו קו' התוס' ת\"ל על נכון: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מעילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Menachot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "כך נ\"ל. והר\"ב פי' לא מלח המנחה כולה. דמשמע מדבריו דלכתחילה צריכה המנחה כולה מליחה. ותמיהני היכן מצינו זה. ואדרבה משמע בש\"ס דא\"צ כלל. דאמרינן (מנחות ד\"כ ע\"א). לפי הס\"ד דס\"ל מליחה לא מעכב. ורצה הש\"ס להוכיח כן ממתניתין דקתני לא מלח כשר. ומקשי אביי. אימא לא מלח כהן אלא זר. ומתרץ רבי יוסף. וכי ס\"ד שזר קרב אצל המזבח. ואי כדברי הר\"ב מאי מתרץ רבי יוסף. הרי אכתי מצינן למימר דלא מלח דמתניתין היינו שלא מלח כל המנחה. ולעולם מליחת קומץ מעכב. אלא ע\"כ דאי במליחת כולה. א\"כ לא שייך לישנא דלא מלח. דהרי אפילו לכתחילה א\"צ למלחה. וא\"כ למאי דקיי\"ל כמסקנא דמליחה מעכבא. וודאי צריך לומר כאביי דלא מלח דמתניתין. היינו לא מלח כהן אלא זר. ואי משום קו' דרב יוסף. אינה קו' כל כך. רק דדחיקא ליה לאוקמי למתניתין בכה\"ג שקרב הזר למזבח ומלחה. דמדאין מורגל כך הו\"ל למתני זר שקרב ומלח. מיהו למסקנא ע\"כ לא עדיפא מתניתין מקרא. דאמרינן בכה\"ג שבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה [כפסחים דנ\"ט ב'. וקדושין דס\"ח א']. ה\"נ מדהלכתא מליחה מעכבה אצטרכינן לדחוקי נפשן דלא מלח דמתניתין. היינו שלא מלח כהן אלא זר. שקרב להמזבח ומלח הקומץ. וגם מתוס' משמע דלא כר\"ב. אלא לא מלח דמתניתין אקומץ קאי. דהרי כתבו (די\"ח א' ד\"ה לא מלח) דהמתניתין לא דקדקה בהסדר. דהרי התנופה קודמת למליחה. עכ\"ל. והא תינח אי לא מלח אקומץ קאי. אבל אי לא מלח על המנחה כולה קאי. שפיר נקט כסדר. מליחה קודם לתנופה: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ולכאורה ק' ל\"ל בודה לר\"מ. ילוש עשרון שלם ויניחנו כך עד שיתחמץ כקרני חגבים. או עד שיתערבו סדקין זב\"ז. דהיינו לר\"מ ולר\"י כל חד כדאית ליה [בפסחים דמ\"ח ב']. ואת\"ל כשהיה עיסה גדולה. לא יתחמץ יפה. ליתא. דאדרבה הרי בפסחים [דל\"ז א' ובא\"ח תנ\"ו] חזינן דכל שהעיסה יותר גדולה מתחמץ מהר טפי. ונ\"ל דאע\"ג דזה פשוט שכשילוש כל העישרון ויניחנו כך. אפשר שיתחמץ ביומו עד שיהיה חייב על חימוצו כרת. עכ\"פ גם לר\"מ למצוה צריך חימוץ יפה. ואי אפשר לשום עיסה שיתחמץ יפה ביומו. עד שיניחנו איזה ימים משנילוש. וא\"כ בשלמא כשיהיה בודה שאור מתוך העישרון. אפשר שילוש אותו מעט השאור איזה ימים קודם ההקרבה. וביום ההקרבה יחמיץ עם שאור הזה העיסה שילוש אז מהקמח הנשאר מהעשרון. דאע\"ג דכבר מדד הקמח בעשרון איזה ימים קודם ההקרבה. לא נפסל הקמח בלינה. דהרי מדת היבש לא נתקדש [כפ\"ט מ\"ה]. אבל אם ילוש כל העשרון איזה ימים קודם ההקרבה. הרי כל המנחות לישתן ועריכתן בפנים בכלי שרת [כמנחות צ\"ו א' ורש\"י שם ד\"ה מעשה]. והרי משנתקדש בכלי א\"א שילינו. שהרי יפסול בלינה. לכן קאמר דבודה שאור עדיף. ולר\"י גם זה אינו מהמובחר. דמדמסתמא לא בדה השאור הזה ממדת העשרון רק מתמול שלשום. ולא מימים רבים. מדחושש שביני ביני יבא לידי תקלה בהנשאר מהעשרון שכבר הקדישו. אף שלא נתקדש עדיין בכלי. לכן עדיף טפי שיביא ביום ההקרבה שאור מביתו שנתחמץ יפה מימים רבים. ועל זה מקשה בש\"ס [דנ\"ג ב'] לר\"י. דאפ\"ה הו\"ל לעשות כר\"מ ואי משום שלא יתחמץ יפה. יניחנו להשאור שבדה תוך שאור ישן או במקום מחומם מאד כדי שיתחמץ יפה. ועי' רש\"י ותוס' שם: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "וק\"ל א\"כ לרבן יוחנן. דמ\"ש עד הביאכם. דוודאי גם לדידי' משמע עד ועד בכלל. ומ\"ש עד עצם היום דס\"ל דמשמע. עד ול\"ע בכלל. ותו הרי גם בל\"ז. דוקא בכל לשון בנ\"א כל עד הוא עד ול\"ע בכלל. כבנדר [י\"ד ר\"כ סי\"א וי\"ב]. וכ\"כ מה\"ט כל עד שבשטר. הוה עד ול\"ע בכלל. [כח\"מ מ\"ג סכ\"ז]. ובלשון חכמים באיסור והיתר. בכל מקום שאמרו עד. ספיקא הוה. ואזלינן לחומרא [כחולין דמ\"ו א ' וברכות כ\"ז א']. אבל בכל לשון תורה. וודאי כל עד עו\"ע בכלל. כמו עד אחד [שמות י\"ד פכ\"ח]. וכ\"כ עד חודש ימים [במדבר י\"א פ\"כ]. וכ\"כ עד יום האחד ועשרים [שמות י\"ב פי\"ח] וכדומה לרוב. וכ\"ש הכא דכתיב בהאי קרא גופיה עד הביאכם. דלכ\"ע עד ועד בכלל משמע. ואי\"ל דעצם היום משמע רק תחלת היום. ליתא דהרי אמרינן [יומא דפ\"א א'] דעצם היום כל עצומו של יום משמע. ותו דאם עצם היום תחלת היום משמע. א\"כ מה אהני דנימא לר' יודא עו\"ע בכלל. ואת\"ל הרי בל\"ז ק' לרבן יוחנן דס\"ל דעד עצם היום למשרי חדש ביום ט\"ז כשאין ביהמק\"ק. הרי אי לא הוה גלי קרא שיהא חדש מותר בזמן שאין ביהמק\"ק. וודאי הווה ס\"ד שיהא חדש אסור לגמרי בזה\"ז. דהרי כתיב עד הביאכם את קרבן. וקיי\"ל בעינן קרא כדכתיב. ומה\"ט בנקטע יד העדים פטור הנידון ממיתה [כסנהדרין מ\"ה ב']. ומה\"ט מצורע שאין לו בוהן. אינו מתטהר לעולם [כרמב\"ם פ\"ה ממחו\"כ] והא דנזיר ממורט פטור מהעברת תער [כרמב\"ם פ\"ח מנזירות ה\"ה]. כבר תרצוה רכ\"מ ורלח\"מ שם. וא\"כ ה\"נ בעינן קרא דעד הביאכם כדכתיב. וכל שלא הביאו העומר היה החדש לגמרי אסור. ולפיכך מדאתא קרא דעד עצם היום למשרי חדש בזמן שאין ביהמק\"ק אף שלא הקריבו העומר. וודאי סגי לן למשרי לחדש אחר אותו יום ולהלן. ומנ\"ל למשריה טפי מבזמן שביהמק\"ק. אע\"כ רבי יוחנן כך היה מקובל מרבותיו. שאע\"ג שבכל דוכתא בתורה עו\"ע בכלל. הכא עול\"ע בכלל. עכ\"פ ק\"ל מ\"ש הכא דגזרינן לשמא יבנה המקדש. וה\"נ בביצה [ד\"ה ב'] אמרינן דאף מתקנת רבן יוחנן ב\"ז ואילך. ביצה אסורה. מ\"ט מהרה יבנה המקדש וכו'. והרי בתענית [ די\"ז א'] אמרינן. כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי דס\"ל שתקנתו קלקלתו. ופירש רש\"י שהרי כמה שנים שהביהמ\"ק חרב. ולשמא יבנה לא חיישינן. וכן פסק הראב\"ד [בפ\"א מביאת מקדש] וי\"ל בדוחק *): ",
+            "ומ\"ש הר\"ב מלת גדולים. תמוה. דהרי בש\"ס קאמר משום טרחא. ור\"ל כל אגוד אסור שכשיטריח א\"ע כל כך באגידתן מחזי טפי כאילו קצרן לאכילה. וא\"כ אדרבה כשיאגדן באגודות קטנות. איכא טרחא טפי. שיצטרך לקשור אגודות הרבה. כדמוכח בש\"ס [שבת קכ\"ז א'] דלמעוטי בהלוכא עדיף מלמעוטי במשא. אב\"י לולא ד\"ק של ע\"ר היה נ\"ל דטרחא אסיר. משום דחיישינן דכשירבה טרחתו ישכח שהוא חדש ויאכל ממנו. א\"כ צדקו דברי הר\"ב. דוודאי באגודה גדולה יש טרחא טפי באגודתו מבאגודה קטנה. ויש לחוש טפי שישכח בשעת אגודתו ויאכל. מדטרח טרחא מרובה בבת אחת. משא\"כ בכריכות קטנות אף דטרח טרחות מרובות. הרי מפסיק ביני ביני. ויהיה נזכר איסור אכילתו: ",
+            "כל זה מבואר בש\"ס הכא. אבל הרמב\"ם [בפ\"ז מתמידין]. פסק דנקצר ביום כשר. ואפ\"ה קצירת העומר דוחה שבת. ותמה עליו רלח\"מ שם. דאחז רבינו החבל בב' ראשין. ולפעד\"נ דעק\"ל לש\"ס כאן [דע\"ב א'] דאמרינן ואי אמרת נקצר שלא כמצותה כשר. אמא�� דחי שבת. נקצריה מע\"ש. עכלה\"ג. וק\"ל ממ\"ד ביומא [דס\"ו ב'] דבנטמא המשלח השעיר לעזאזל. נכנס בטומאה לעזרה לשלחו. עכלה\"ג. ואמאי והרי איש עתי רק לכתחילה בעינן. וכדקאמר התם דבחלה משלחו. משלחו ע\"י אחר. וא\"כ כיון דבדיעבד כשר ע\"י אחר. למה יכנס לכתחילה לעזרה בטומאת הגוף שהיא בכרת. ואת\"ל דאע\"ג דבא\"א שישלחו על ידי המזומן לא מעכב. ואפילו השלוח גופיה לא מעכב. מאחר שנזרק הדם [כיומא דס\"ה א']. עכ\"פ היינו רק בחלה המשלח. שא\"א כלל. אבל בשאפשר שישלח הוא בעצמו. בפירוש רבתה תורה עתי אפילו בשבת ואפילו בטומאה [ועי' מ\"ש בפירושינו יומא פ\"ו סי' כ\"ט]. משא\"כ הכא בעומר לא אמרה תורה בפירוש שתהיה קצירתו דוחה שבת. עכ\"פ ק\"ל ממ\"ד לעיל [מנחות דס\"ד א'] בהיו לפניו ב' בהמות. כחושה ושמינה. ושחט הכחושה לקרבן צבור בשבת. אומרים לו שישחוט לכתחילה תחתיה השמינה. והן אמת שמרש\"י שם [ד\"ה אפילו]. שהביא הפסוק הקריבהו נא לפחתך הירצך. משמע לכאורה דבשחט כחושה פסול גם בדיעבד. אולם א\"א לומר כן. דהרי תרי קראי כתיבי. אחד המיוחד שבעדרו. וממבחר נדריך. וחד בחובה וחד בנדבה. וצריכא [כיומא דל\"ד ב']. א\"כ לא שנה עליו הכתוב לעכב שיהיה דוקא קרבן מובחר. ורק לכתחילה צריך כך. ובכל כה\"ג אי\"ל כל דא\"ר לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד\"ד ב']. וכך פסק הרמב\"ם [פ\"ב מאיסורי מזבח ה\"ח] דמובחר רק לכתחילה בעינן. וכן מוכח לע\"ד מסוגיין. דאי נימא דכחוש גם בדיעבד פסול. א\"כ אמאי פטור אשחיטת כחושה הרי שחט בשבת מה דלא חזי כלל למזבח. וגם בל\"ז לא זכיתי להבין טעם רבינו רש\"י זצוק\"ל שהביא המקרא דהקריבהו נא לפחתך. ומי סני מקרא מפורש דכתוב בספר אורייתא דמשה כש\"ס יומא הנ\"ל. ולפע\"ד י\"ל שכשיש חסרון מכוער בהדבר עצמו. אז מביא הש\"ס הפסוק של הקריבהו. ומה\"ט לא יקח הגיד הנשה מהירך קודם שיעלהו למזבח [כחולין ד\"צ ע\"ב]. וכ\"כ מה\"ט נסכים שנתגלו אסורים לנסך [כסוכה ד\"נ ע\"א]. אבל כשאין חסרון וכיעור בגוף הדבר. רק שהיה אפשר שיביא יותר מובחר. ילפינן ממבחר נדריך. וכש\"ס יומא הנ\"ל. מיהו בין בזה או בזה בדיעבד כשר. וכן משמע מרמב\"ם שהבאתי לעיל. לבר מיין או מים מגולים. דפסול גם בדיעבד. מדנחסר מדת הנסכים ע\"י הארס [כרש\"י סוכה דמ\"ח ב']. וא\"כ מכל הלין חזינן דאע\"ג דבדיעבד כשר הכחושה. אפ\"ה דחינן שבת ושחטינן שמינה. אף שכשישחט השמינה. הרי חילל שבת למפרע בשחיטת הכחושה שהיתה שלא לצורך. מכ\"ש הכא בעומר שהיה ראוי לנו לומר דאף שנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ\"ה יקצור לכתחילה בשבת. דהרי קצירתו שקצר כבר בע\"ש לא יהיה עי\"ז בה עון אשר חטא למפרע. ואת\"ל היא הנותנת. דהתם משום דשחט הכחושה שלא כדין דהתורה אמרה שישחוט השמינה והוא שחט כחושה. אע\"ג דלענין חיוב חילול שבת מצי פטר נפשיה משום דבדיעבד כשר. ולפיכך לא מחשב שחיטת הכחושה שלא לצורך כל כך. אפ\"ה כיון שלא זרק עדיין דם של הכחושה. אכתי עלן רמי חיובא לעשות מצוה מהמובחר להקריב השמינה. ולהכי אמרינן שישחוט השמינה לכתחילה. משא\"כ בעומר הרי קצירתו שמע\"ש לא שלא כדין היה. משום הכי בדיעבד מהני. ואינו רשאי לקצור בשבת. עכ\"פ ק\"ל דמלבד הדוחק בתירוץ הזה. ק' נמי דה\"ת אי נימא דמאי דקאמר הש\"ס. ואי אמרת נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת. היינו דמשו\"ה רק לכתחילה ראוי שיקצור מע\"ש. כדי שלא יצטרך לדחי שבת בקצירתו. אבל אם באמת לא קצר מע\"ש. גם ר\"ש מודה שיקצור בשבת. א\"כ יש לנו שפיר לומר. דכיון שאותו קציר של ע\"ש לא נעשה בעבירה. סמכינן עלה. וכדאמרן. אבל אי נימא. דהא דקאמר הש\"ס דאי נקצר שלא כמצוותו כשר. אמאי דחי שבת נקצריה מע\"ש. היינו דמדהיה לו לקצור מע\"ש. אף שבאמת לא קצר ותדחה המצוה לגמרי. אפ\"ה לא דחי שבת. וכן משמע מתוס' הכא [ד\"ה אמאי]. שכתבו דכל קרבן שדוחה שבת. בעינן שיהיה דומיא דתמיד שג\"כ דוחה השבת מדאי אפשר בשום גוונא להקריבו שלא בשבת עכ\"ל. א\"כ הדרא קושיתינו לדוכתא. דמ\"ש שחיטת שמינה דדחי שבת. ומ\"ש קצירה דלא דחי. דליכא תו למימר דמשו\"ה סמכינן הכא אקצירה שבדיעבד. משום שלא עשה בה עבירה. ליתא. דהרי אפילו לא קצר כלל נמי לא דחינן שבת. ואדרבה ק' טפי. דמה התם. דאי נימא שלא ישחוט שמינה. לא תדחה עכ\"פ המצוה לגמרי. דהא מנחה כחושה שחוטה קמן שיכול לסמוך עליה בדיעבד. ואפ\"ה דחינן שבת. מכ\"ש הכא בעומר. דאי נימא שלא יקצור היום תתבטל המצוה לגמרי. מכ\"ש שראוי לנו לומר שיקצור לכתחילה בשבת. ואת\"ל דהא דאמרינן הכא דהיכא דבדיעבד כשר בנקצר ביום אחר. אז אינו דוחה השבת. היינו משום שבשעה שחל מצות קציר בדיעבד דהיינו בע\"ש. אז אכתי לא היה אפשר בידו לקיים המצוה מהמובחר דהיינו הקציר בזמנו. ובכה\"ג קיי\"ל שאינו רשאי להמתין כדי לקיים אח\"כ מצוה מהמובחר טפי. אלא דזריזין מקדימין למצות ושהויי מצוה לא משהינן [כיבמות דל\"ט א'. ורמג\"א א\"ח כ\"ה סק\"ב. ואפילו לשבו\"י ח\"ב [סי' ל\"ד] ותשו' יד אליהו [סי' מ\"ב] דס\"ל דכל שאפשר לקיים מצוה מהמובחר צריך להמתין. עכ\"פ י\"ל דגם לדידהו אינו חיוב כל כך]. ולפיכך אפילו כשלא קצר מע\"ש אינו דוחה השבת. אבל בכחושה ושמינה הנ\"ל. לא לחנם נקט הש\"ס היו לפניו וכו' א' שמינה וא' כחושה וכו'. דהאי היה לפניו וכו' לכאורה שלא לצורך נקטה הש\"ס. אע\"כ דבדיוקא נקט הכי. דדוקא בהיה שניהן לפניו. דאז בשעה ששחט הכחושה כבר הוה רמי עלי' המצוה מהמובחר לשחוט השמינה. ומדעשה שלא כדין. עדיין לא פטר א\"ע מחיובא דהוי רמי עליה תחלה. ובאמת אילו לא היה שמינה כאן בשעה ששחט הכחושה אפשר דבאמת לא אמרינן ליה שיחזור לשחוט השמינה. מטעם הנ\"ל. וכ\"כ י\"ל נמי במשלח השעיר. דהרי בשעה שנכנס למקדש אותו שלא הזמינו מעיו\"כ. כבר רמי עלן חיובא לשלח להאיש המזומן שנטמא. ולהכי בכה\"ג אף דבדיעבד כשר לשלח ע\"י אחר. אפ\"ה דחינן שבת וטומאה. ובזה נ\"ל ראיה ברורה למ\"ש תוס' [פסחים דע\"ו ב'] לענין חגיגת ט\"ו דלא דחי שבת. שכתבו דלא גרסינן בש\"ס דמשו\"ה לא דחי שבת מדאית ליה תשלומין כל שבעה. עכ\"ל. ויפה כתבו. דאע\"ג דיש לו תשלומין כל שבעה. והא דמצוה להביאו בראשון משום מצוה שבאה לידו אל יחמיצנה אינו מעכב. אפ\"ה מסתבר שידחה שבת. דמה בכחושה ושמינה. דבשעה שחל הלכתחילה כבר חל הדיעבד. אפ\"ה מחללינן. מכ\"ש בחגיגת ט\"ו דבשעה שחל הלכתחילה לא חל עדיין הדיעבד. דהיינו לשחטו לאחר שבת. מכ\"ש דראוי שידחה שבת. עכ\"פ ק\"ל לפ\"ז מאי דמקשי הש\"ס הכא [דע\"ב א']. לרבי דס\"ל נקצר ביום כשר. היאך פליג על ר\"ש רביה דס\"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מע\"ש לא דחי שבת. והרי במתניתין תנינן דקצירת עומר דחי שבת. ומשנינן. ס\"ל חביבה מצוה בשעתה. דהרי הקטרת אימורין כשרים כל הלילה. ואפ\"ה דחו שבת. עכלה\"ג. ולפי דברינו הנ\"ל קשה מה ראיה מייתי רבי לתרוצו. הרי רחוקים זמ\"ז כרחוק מזרח ממערב. דהקטרת איברים בשעה דרמי עליה חיובא דלכתחלה להקטירן ביום דזריזין מקדימין למצות. אכתי לא רמי עליה חיובא דדיעבד. ואי בכחושה ושמינה דחל חיובא דלכתחילה ודיעבד כהדדי. וכבר קיים המצוה בששחט הכחושה. אפ\"ה דחי חיובא דלכתחילה את השבת. מכ\"ש בהקטרת איברים דחל חיובא דלכתחילה מקמי חיובא דדיעבד. מכ\"ש שיהא חיובא דלכתחילה דחי שבת. משא\"כ בעומר חיובא דדיעבד דהיינו הקצירה דמע\"ש חל מקמי חיובא דלכתחילה. ודלמא בכה\"ג זריזין מקדימין למצוה. אף דאפשר אח\"כ לקיים מצוה מהמובחר. ומשו\"ה לא דחי שבת. ואת\"ל הרי מתניתין דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה דמוקי לה כראבר\"ש. כולל נמי לפסול יום שלאחר הלילה. כמ\"ש תוס' כאן [ד\"ה אף]. וא\"כ בל\"ז קשה מה מקשי לר' דס\"ל במתני' נקצר ביום כשר ואפ\"ה דחי שבת. והרי ר\"ש רביה קאמר כל מלאכה שאפשר מע\"ש וכו'. ומאי קושיא. דלמא הא דקאמר ר' נקצר ביום כשר. היינו ביום שלאחר ליל ט\"ז. ורק בהא פליג ר' על ראבר\"ש. ולהכי נמי שפיר מסיי' במתני' ודוחה את השבת. דכיון שבין ביום או בלילה יצטרך לחלל שבת. עדיף טפי שלכתחילה יקצרו בלילה כמצותו. וא\"כ אין כאן קושי' דמקשי נקצריה מע\"ש. דהרי מע\"ש מודה רבי דקצירתו פסולה. אע\"כ דגם אי נימא דמתני' הכי איירי אפ\"ה ק'. דמדסתם תנא וקאמר דקצירה דחי שבת.. משמע וודאי גם גוונא היכא דרק גבי קצירה דלכתחילה. דהיינו קצירה דלילה היה צריך למדחי שבת. וכגון שכשיקצור בלילה יהיה צריך להדליק אבוקות לצורך הקצירה. מה שלא היה צריך כשיקצור ביום. אפ\"ה קצרינן בלילה ודחינן שבת. ואהא מקשינן שפיר. ואמאי. כיון דנקצר ביום כשר. נמתין ונקצר ביום ולא נדחה שבת בקצירה דלילה. לפ\"ז שפיר משני רבי. דדמי לאברים ופדרים. דאף דאפשר להקטירן לערב בלי דחוי. אפ\"ה מטעם חביבה מצוה בשעתה. מקדמינן להקטירן ביום בדחוי שבת. משום דזריזין מקדימין למצוה. א\"כ מכ\"ש בקצירת העומר דאיכא תרתי. זריזין. וגם שבל\"ז מצותה לכתחילה לקצרה בלילה. מכ\"ש דדחינן שבת כדי לקצרה בלילה. עכ\"פ ק\"ל אהא דהדר מקשי ראב\"ש לרבי. דלא דמו קצירת עומר להקטרת אברים. דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת. ומשום הכי מסיק הש\"ס דרבי באמת ס\"ל דקצירת העומר לא דחי שבת. וק' ל\"ל לרבי למהדר ביה. הול\"ל דקצירת העומר שאני דכתיב וידבר משה את מועדי. הכתוב קבע מועד אחד אף לעומר וב' לחם דלדחי שבת אף שלא היתה בו מלאכה לפניו שדחתה שבת. וכדקתני באמת באידך ברייתא דמייתי לקמן הך קרא. ומאי דוחקא לן דנוקמי הך קרא דוידבר משה רק לענין הקרבה. דנימא דמשו\"ה הדר בי' רבי ממאי דקאמר דגם קצירה דחי שבת. ואת\"ל כיון דשמעינן דחתיכת יבלתו בפסח וכדומה לא דחי שבת. ע\"כ צ\"ל דהך קרא דוידבר משה לא אתמר אמכשירי קרבן שאפשר לעשותן מע\"ש. וכשלא עשאן מע\"ש. אע\"ג שעי\"ז ידחה מפסח שהוא בכרת. אפ\"ה לא דחינן שבת. א\"כ ה\"ה וכ\"ש בליכא כרת כקצירת העומר מדהוא מכשירין לא נכלל בקרא דוידבר משה. עכ\"פ ק' במאי דקאמר הש\"ס במסקנא לקמן. דלר' קצירת העומר לא דחי שבת. והא דקתני ודוחה השבת. אהקרבה קאי. ומקשי מברייתא דיליף גם עומר וב' לחם מקרא דוידבר משה. ואי אמרת להקרבה. ב' לחם בני הקרבה נינהו. ומתרץ הש\"ס דקרא דוידבר משה אצטריך לאפיית ב' לחם דלדחו שבת. מדא\"א למאפינהו מאתמול. דהרי התנור יקדשום ויפסלו בלינה אבל קצירה וטחינה בב' לחם דאפשר למעבדינהו אתמול לא דחו שבת. וה\"ה קצירה בעומר לא דחי שבת מה\"ט. מדאפשר למעבדיה בלי דחייה. ורק להקרבתו דלדחי שבת בעינן קרא דוידבר משה וכו'. ע\"כ סוגית הש\"ס. וק' דעכ\"פ לחזקיה [סוכה ד\"נ ע\"א] דס\"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. א\"כ למה דחי אפיית ב' לחם את השבת. הרי אפשר למיפינהו אתמול בתנור של קודש. ולהתנות שלא יקדיש הלחם. דהרי כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ולא יפסלו בלינה. אע\"כ דסוגיין דהכא רק אליבא דמ\"ד [שם] דכלי שרת מקדשין אפילו שלא לדעת. אבל לרמב\"ם [בפ\"ג מפסהמ\"ק ה\"כ] דפסק דכלי שרת מקדשין רק מדעת. הדרא קושיא לדוכתא דהיכא נימא דהא דקאמר מתני' דעומר דוחה שבת היינו הקרבתו ולא קצירתו. הרי כתיב וידבר משה את מועדי. דעומר וב' לחם דחו שבת. וכי ב' לחם בני הקרבה נינהו. וליכא למימר דהיינו אפיית ב' לחם מדאי אפשר למפינהו מאתמול. ליתא. דהרי שפיר אפשר למפינהו ולא יפסלו בלינה. דהרי כלי שרת אין מקדשין רק מדעת. אלא על כרחך דאע\"ג דאפייה ולישה וטחינה בב' לחם כולן אפשר למעבדינהו מאתמול. אפ\"ה דחי שבת. א\"כ בעומר נמי על כרחך מה דקאמר סתמא דמתניתין דדחי שבת היינו גם קצירה. דאע\"ג דאפשר למקצריה מאתמול. דנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ\"ה דחי שבת. מדגלי קרא דוידבר משה את מועדי. ולהכי יפה פסק הרמב\"ם כפי מאי דקי\"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת. וכפי שיטתיה. ואילה\"ק לפ\"ז למה פסק רבינו [פ\"ח מתמידין ה\"ח] דאפיית ב' לחם אינו דוחה השבת ויו\"ט. מ\"ש ב' לחם מעומר. הרי תרווייהו מחד קרא נפקא. י\"ל דלפי מאי דקי\"ל נמי כר\"ע דכל מלאכה שבמכשירי פסח כחתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום. מדאפשר לעשותן מע\"ש לא דחו שבת. אלמא אע\"ג דבפסח נמי כתיב במועדו דלדחי שבת. היינו בגופו ולא במכשירין. א\"כ י\"ל דה\"ה נמי קצירת העומר שקצירה גופה מצוה [כרמב\"ם פ\"ז מתמידין ה\"ו] מוקמינן שפיר לוידבר משה את מועדי. דלדחי קצירה דידיה את השבת. משא\"כ אפיית ב' לחם שאינן רק מכשירי מצוה. לא דחו שבת. ולא עלייהו נאמר קרא דאת מועדי. ובהא מתורץ נמי מה דמקשי רלח\"מ [פ\"ה מתמידין ה\"ז] לרמב\"ם דפסק דאפיית ב' לחם בפנים. ופסק נמי דאינו דוחה השבת. וזה תמוה דהרי בש\"ס [דצ\"ה ב'] אמרינן דכשאפייתן בפנים הרי נתקדש הלחם בתנור קודש. ומדנתקדש הלחם א\"כ נפסל בלינה. וא\"כ דוחה את השבת. נ\"ל דהיינו הכל למ\"ד כלי שרת מקדשין אף שלא לדעת. אבל הרי כבר כתבנו לעיל דרמב\"ם ס\"ל דכלי שרת מקדשין רק לדעת. א\"כ פסק שפיר נמי דאף דאפייתן בפנים. אפ\"ה לא דחו שבת. וצדקו דברי רבינו מכל הצדדים: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס אמרינן דג' דפוסין היו להן. א' שנעשית בו כשהוא בצק. והב'. כמין דפוס היה לו בתנור. והג'. כשמוציאה מהתנור חוזר ונותנו בדפוס. ולא מהדר לה לדפוס קמא שנילש בו. משום דמדאפה לה נפחא. עכלה\"ג. ומשמע מדברי כל רבותינו המפרשים שבכל הדפוסים היה הלחם תוך הדפוס. ומתוס' [דצ\"ד א' ד\"ה ובדפוס] נראה שמסתפקין בזה אם היה מתקן הלחם תוך או חוץ לדפוס. אמנם הרמב\"ם [פ\"ה מתמידין ה\"ח] כתב בפירוש וז\"ל. וג' דפוסים של זהב היו להן. א' שנותנין בו החלה כשהיא בצק. והב' שאופין אותה בו. והג' שנתנת בו כשירדוה עכ\"ל. ותמהני על זה. א) אם כדברי רבותינו שבכל הדפוסין היה הלחם תוך הדפוס. א\"כ האיך קאמר הש\"ס דכשאפאה נפחא. הרי כשהיא תוך הדפוס א\"א שתתנפח מבחוץ. ב) למה מקשי הש\"ס ולהדרה לדפוס קמא. טפי הו\"ל להקשות דתסגי להכל דפוס א'. שבתחלה ישום בה את הבצק. ועם אותו דפוס יושיבנה לתוך התנור. וכשיוציאה מהתנור לא יוציא הלחם מהדפוס רק יניחנו בו עד השעה שיושיבו על השולחן. ג) למה נקט במשנה רק ב' דפוסין. ובברייתא קאמר שהיו ג' דפוסין. ד) למה בדפוס שבתנור קאמר הברייתא שהיה כמין דפוס. ולא קאמר דפוס ממש כמו באינך. ה) דבש\"ס [דצ\"ה א'] אמרי' שהדפוס שבתנור עשוי ככוורת. וכבר תמהו בתוס' שם. הרי כוורת עגול. ואיך מסיים הש\"ס ודומה כטבלא מרובעת. ותרצו דכוונת הש\"ס שהיה מלא נקבים ככוורת. כדי שישלוט בו האור יפה. ואחמ\"כ זה דוחק. דכוורת שבזמן הש\"ס היה לו רק פה א' ��מעלה שיצאו ויכנסו בו הדבורים. ורק לפעמים היה בו ג\"כ חלונות בצדדים [כביצה דל\"ו א'] ומדקאמר הכא סתמא. משמע ככל סתם כוורת שאין בו אלא נקב אחד לבד. והרי עי\"ז א\"א שתתפשט החמימות בכל פני הפת המדובק להדפוס. ולולא מסתאפינא היה נ\"ל שבאמת לא היה שם רק ב' דפוסין. וכדמשמע פשטותא דמתניתין דהיינו א' שנילש ונתקן בו תאר הלחם כשהוא בצק. וא' שכשרודה מהתנור נותנה בו. רק שהברייתא מזכרת עוד שבתנור היה כעין דפוס. דהיינו שבהתנור גופא היה בולט מהשולים של תנור בליטה חלולה נקובה למעלה כזה ועל בליטה זו מושיב הלחם בהתנור. לפ\"ז מיושב הכל. דמפני שבהתנור היה הלחם על הדפוס. להכי שפיר היה אפשר להלחם שיתנפח לצד חוץ. ולהכי נמי לא סגי לכולם בדפוס א'. דהרי באותו דפוס שנילש. בו היה הלחם תוך הדפוס. ואם יתנה כך לתוך התנור לא יקרם פני הלחם מבחוץ יפה. וגם מה\"ט לא הזכירה המשנה רק ב' דפוסין. שהרי אותו שבתנור לא היה כלי בפני עצמו. רק היה כעין בליטה מגוף התנור כעין דפוס. ומה\"ט נמי קאמר בברייתא כמין דפוס היה לה בתנור. ר\"ל בגוף התנור. ולא דפוס ממש והיינו נמי דקאמר הש\"ס שאותו דפוס שבתנור היה כמין כוורת. ר\"ל אותה בליטא שבתנור היה חלול מתחתיה ופיו פתוח. כדי שישלוט האור תחת הבליטה. ותאפה הלחם יפה גם מצד פנים. שלא יתעפש. ואפשר נמי שהיתה אותה בליטה עגולה ככוורת ממש. ועי\"ז היה הלחם במקום הקרנות עגול מבפנים. כדי שיהיה חזק יותר. ורק מבחוץ היה הלחם מרובע. ברוך אתה ה' חונן הדעת: ",
+            "ותמוה דאם כי מצוה עלינו לעשות סימנין לתורה [כשבת ק\"ד א'] ובפרטות דרכו של ר' יהודה לעשות סימנין. כדאשכחן בהגדה. עכ\"פ כל מלה שנעמידה לסימן. צריך שיהיה שום משמעות בהמלה. דאל\"כ בקל אפשר להחליף אות ח' באות אחר ע\"י שכחה. ואם יהיה להמלה ההיא שום המשך לאותו עניין שנעמידו עליו לסימן. זה יאי ויאי דהו\"ל כסי' כפול. אבל מלות הללו שאין בהן שום משמעות. וכ\"ש שאין להם שום שייכות לב' לחם ולחם הפנים. האיך יהיו סי' שלא נשכח מדתן. הכי לא אפשר שנשכח ונחליף לומר תחת זדד ידד. או איפכא תחת יהז זהז. ואיה כאן סימן. ונ\"ל דזדד הוא נוטריקון זה דד. ר\"ל ב' הלחם הם כמו שדיים להניק בניה בארץ זבת חלב ודבש. וכמשחז\"ל [ר\"ה ט\"ז א'] הביאו לפני ב' לחם בעצרת. כדי שיתברכו לכם הפירות. ויהז הוא מלשון הוזים שוכבים [ישעיה כ\"ו]. על שם שהלחם הפנים משונים בזה מכל המנחות. שהם מתלוננים ושוכבים ז' ימים על השולחן. ואפ\"ה אינן נפסלין בלינה [כמ\"ח]: ",
+            "ולרמב\"ם דס\"ל דאסור לאכל בשר בלי מליחה [פ\"ו ממ\"א]. י\"ל דה\"נ מלחוהו הכהנים. דס\"ל אין עיבוד באוכלין. ואפילו לתוס' [שבת דע\"ה] דס\"ל יש עיבוד באוכלין. היינו רק מדרבנן. והכא לצורך מצוה לאכול בשר הקרבן. אין שבות במקדש. ובש\"ס אמרינן דבאמת אלכסנדריים היו. ורק קרי להו בבליים דרך בזיון. מדהתנהגו בזה כבבליים שהיו רעבתנים וכדאשכחן [ביצה ט\"ז א'] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. דרך רעבתנות. ואף שע\"י שעשו כן נעשת מצוה. שלא יבוא לידי נותר. אפ\"ה ראויין להתבזות. מדהיו מורגלין באכילה כזו. דאל\"כ לא היה מקיימין באכילה כזו מצוה כלל. דהרי אע\"ג דרק במתנות כהונה נצטוו לאכלן כדרך שהמלכים אוכלין. דרך תענוג וכבוד [כחולין קל\"ב ב']. משא\"כ בשאר בשר קרבן שכולו לכהנים [כתוס' זבחים ע\"ה ב' ד\"ה בכור]. שיכלו לאכלו כמו שירצו. עכ\"פ בשר חי לא שמה אכילה כלל. דהרי האוכל חלב חי פטור. מדאינו דרך הנאתו [כפסחים כ\"ד ב']. ונל\"פ דה\"ה האוכל בשר נבילה חי פטור. דאף לבתר ��ה דאמרינן [חולין דט\"ו ב'] דבשר חי חזי לכוס. היינו רק דמה\"ט כשבשלו אח\"כ לחולה בשבת שרי לבריא. מדהו\"ל מעיקרא כאחזי ולא אחזי. לא הקצהו מדעתו [וכביצה כ\"ו ב']. אבל שיהא שרי מה\"ט לטלטל בשר חי בשבת מדחזי לכוס. אין לנו. ורק בעוף שרי מה\"ט מדרכיך [כשבת קכ\"ח א' ורמג\"א ש\"ח סקנ\"ו]. אלמא דכל בשר בהמה חי אכילתו לא שמו אכילה כלל לעניין איסור. והרי לרמל\"מ [פ\"ה מיסודי התורה ד\"ה יש] גם ידי מצוה לא יצא כשאכל שום דבר שלא כדרך אכילתו. א\"כ מה מצוה קיימו אלה באכילת בשר חי מחטאת זו. רק מדהורגלו כך לא מיחו בידם חכמים. דלגבי דידהו שמה אכילה [ועי' שבועות דכ\"ד א' תוס' ד\"ה אלא ודו\"ק]. ואילה\"ק נימא בטלה דעתן אצל כל אדם [כפסחים מ\"ד א ]. דמשמע התם אפילו מורגל בכך. י\"ל דשאני הכא. מדלא אפשר שיאכל הבשר הזה באופן אחר. מיהו מדע\"י מנהג רעבתנות הזה קיימו המצוה. אינו מהמובחר. ולא ישרה בעיני התנא. דכבר אמר רבי [כ\"ב דאבות] איזה דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה. וסתמא משמע אפילו בעניין קיים המצות]: "
+        ],
+        [
+            "ולרש\"י [זבחים צ\"ב א'] לא על המזבח רק בעזרה על הרצפה ישרפם. ותמהני בין לרש\"י או לרמב\"ם. הרי הש\"ס יליף כן מקרא דבקודש באש תשרף. והך קרא בחטאת שהכניס דמה לפנים כתיב. וא\"כ מ\"ש נסכים. אפילו כל הקרבנות נמי. ואת\"ל ע\"פ מ\"ש רש\"י שם דלהכי לא ישרפום בבית הדשן. דמדהן לחין לא יהיה ניכר שריפתן שם. להכי להיכירא עושין להן מדורה מיוחדת. וא\"כ ע\"כ לרש\"י הא דמייתי הש\"ס הכתוב דבקודש באש תשרף. היינו רק לראיה שצריך שישרפום תוך העזרה [כפסחים כ\"ד א']. אבל הא שישרפם על הרצפה במדורה מיוחדת להיכירא. סברא דנפשיה היא. א\"כ לרמב\"ם נמי משום היכירא ישרפם בראש המזבח. עכ\"פ ק\"ל מ\"ש בנטמאו הנסכים משאר פסול שאירע בהן. בכל פסול שבהן מדטעון שריפה בקודש. נימא דנצטרך היכירא בשריפתן. ואת\"ל באמת כך הדין רק הש\"ס והרמב\"ם. לרבותא נקטו נטמא. דלרמב\"ם אפילו נטמאו יעלו למזבח לשרפן. ולרש\"י יצטרכו מערכה בפ\"ע בעזרה. עכ\"פ ק\"ל לרמב\"ם. מדתנן [פ\"ט דזבחים מ\"א] דנסכים פסולים שעלו למזבח ירדו. בשלמא לרש\"י י\"ל שירדו כדי לשרפן למטה ברצפה. אלא לרמב\"ם לעניין מה ירדו. ישרפו שם במערכה בפ\"ע כדינן. ונ\"ל דלרמב\"ם מדהעלן כדי לנסכן. להכי ירדו להיכירא כדי שלא יטעו לנסכן באמת. אלא יורידן עד שיעשה להן מערכה בפ\"ע. ואז יחזור להעלותן לשרפן שם: ",
+            "ורתוי\"ט כ' דמצי איירי אף בנטמאו ולאחר מליקה. ובעולת עוף מיירי אף שאינה באה לכלי שרת כלל. אפ\"ה מדהוא עוף אינו נפדה. ונ\"ל דלהכי נקט עולה. דאילו חטאת עוף אפשר שתבוא לכלי שרת כשתתבשל. אבל אין לדמות עוף לבהמה שנתקדשה בשחיטת הסכין [כמנחות ק\"א א' רש\"י ד\"ה דמכלי]. ליתא דהרי במלק בסכין פסולה [כזבחים ס\"ה א']. אמנם אעפ\"כ אין להעמיד דברי רתוי\"ט. דיפה עוררני בני הרב המאה\"ג הגאבדק\"ק לאנדסבערג שליט\"א דעכ\"פ הרי נתקדשה העולה ממזבח שמלקה שם [כרפ\"ט דזבחים]. וא\"כ אם מזבח מקדש שאם עלה לא ירד. מכ\"ש שיקדשה המזבח לעניין שלא תפדה [ועי' רש\"י זבחים דפ\"ז א' ד\"ה א\"ל לכתחילה]. ואת\"ל דמיירי שנמלקה למטה. דהרי מליקה כשרה בכל מקום [כזבחים דס\"ז א']. עכ\"פ הרי ע\"כ נגע העוף במזבח בשעת מצוי הדם דמעכב. ונתקדש כדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ואת\"ל דכמו דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת [כמנחות ד\"ז א]. כ\"כ מזבח. וא\"כ י\"ל דמיירי שהתכוון שלא יקדשה המזבח בשעה שנגע בו העוף בשעת מצוי. ליתא. דא\"כ מה מקשי הש\"ס [זבחים דפ\"ז ב']. דאי אמרת אויר מזבח כמזבח לקדש. א\"כ עולת עוף דפסל בה מחשבה היכא משכח\"ל. ומאי קו' הרי שפיר משכח\"ל בשהיה דעתו שלא יקדשו המזבח. דאי\"ל אע\"ג דלעניין שלא יפדה אין מזבח מקדש רק מדעת. עכ\"פ לעניין שכשעלה שיקריבוה. אפילו עלה שלא לדעת שיתקדש אפ\"ה נתקדש ליתא. דהרי כבר אמרנו דיותר נקל הוא שיתקדש לענין שלא יפדה. משנאמר שיתקדש לעניין שאם עלה לא ירד. א\"כ אם אינו מתקדש לעניין פדיון מכ\"ש שאינו מתקדש להקריבו כשעלה. אע\"כ דמזבח חמיר מכלי שרת. ומקדש אף להקרבה אף שלא לדעת. וא\"כ מכ\"ש שיקדש אף שלא לדעת לעניין שלא יפדה. וא\"כ ל\"ל לתנא לומר דרק מדהוא עוף לא נפדה. דאין בכלל העמדה והערכה. הרי גם בהמה מדנגע במזבח אינו נפדה. ואת\"ל דמיירי שנמלקה למטה. ועדיין לא מיצה הדם למזבח. ונטמאה. עכ\"פ תמוה מאד. הרי כיון דנמלקה. מתה היא ואין לה פדיון מדאינן בכלל העמדה והערכה. וגם נפדה רק לכלבים. ול\"ל מדהוא עוף אפילו בהמה נמי מדמתה אין לה פדיון [כתמורה דל\"ב ב'] וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "כך הגיה בנ\"ק בש\"ס. אמנם הגי' שלפנינו הוא כך. פשיטא. ומשני מיעוט עשרונות שתים אצטרכא ליה. ופירש אאמ\"ו הגזצוק\"ל בגליון הש\"ס שלו. דסד\"א דאף דלא יגרע מב' עכ\"פ יוסיף על ב'. עכלה\"ט. ובני ע\"ר הגאבדק\"ק לאנדסבערג שליט\"א הוסיף לחזק דברי אאמ\"ו הגזצוק\"ל דהרי לחזקיה מתני' כרבנן אתיא. דקטן והביא גדול יצא [כרתוי\"ט מ\"ט] ולהכי קמ\"ל דזהו דוקא במסופק כמה פירש בנדרו. משא\"כ בעשרונים אין כאן ספק. דלא מחית אינש נפשיה לספיקא. כב' כתות בנות [קידושין דנ\"א וס\"ד. ונדרים ס\"א ב']. ואילה\"ק דכאן משמע דמיעוט רבים ב' לא פחות ולא יותר. ולמה כ' הרמב\"ם [פ\"ז מלולב] דהא דאמרינן ערבי שנים היינו רק שלא יפחות. אבל רשאי להוסיף. י\"ל דהכא בנדרים שאני דהולכין אחר לשון בנ\"א. אף שבלשון תורה יש בדבריו משמעות אחר [כנדרים ד\"ל ע\"ב] ורק לר' יאשי' [שם דמ\"ט] אף בנדרים הלך אחר לשון תורה בין להקל בין להחמיר. ועי' ר\"ן שם ד\"ה ירושלמי. ע\"כ דברי בני הרב הנ\"ל שליט\"א: ",
+            "כל זה נזכר קצת ממנו בש\"ס דלן. ובירושלמי פרק שני שעירי. וביוסיפן לרומיים ספר ז' ממלחמות היהודים בפרשה ו' וי' בסופו. גם כתב שם סבת הבנותו וצורת הבניין. וזמן המשכו. ורק בספר י\"ג שם כתב שחוניו בן חוניו בן שמעון הצדיק בנה הבית ההוא. ולפע\"ד הדעת מכרעת כדבריו. דהרי בית שני עמד ת\"כ שנים [כערכין די\"ב ב']. ושמעון הצדיק היה בסוף מלכות פרס ובתחלת מלכות יון [כיומא דס\"ט א']. ומלכות פרס לא היה בפני הבית רק ל\"ד שנה [כע\"ז ד\"ט א']. ושמעון הצדיק שמש בכהונה גדולה מ' שנה [כיומא ד\"ט א']. א\"כ אם גם נאמר שתחלת מלכות יון היה ג\"כ תחלת שימושו של שמעון הצדיק. א\"כ כשמת שמעון כבר עמד הבית ע\"ד שנה. ואם ננכה ע\"ד שנים אלו מת\"כ שנות הבית שני. נשארים ממיתת שמעון עד חורבן הבית שני ש\"ן שנים. וא\"כ אם נאמר שבן שמעון הצדיק בנה בית חוניו סמוך למיתת אביו. איך אפשר שלא עמד רק ר\"ן שנים. והרי לא נחרב בית חוניו רק אחר כמה שנים אחר חורבן המקדש. אע\"כ שדברי יוסיפון שנכד שמעון הצדיק בנה הבית חוניו אמיתיים. ומ\"ש חז\"ל שבן שמעון הצדיק בנאו. היינו שהוא התחיל לבנות אבל לא נגמר עד ימי חוניו נכדו. וגם בל\"ז בני בנים הרי הן כבנים [קדושין ד\"ד א']: ",
+            "אמנם כדי שלא תקשה מ\"ש מאומר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר שיביא שניהן מחולין (כפ\"ז מ\"ה). או מ\"ש מאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דבודקין אותו (כפי\"ב סי' י\"ח). ובאומר הריני נזיר מגרוגרת לרמב\"ם (פ\"א מנזירות) אסור בגרוגרת ופטור מנזירות ולראב\"ד פטור מכלום. נ\"ל לתרץ הסוגיות. דד' חלוקין יש. (א) בהיה בסגנון הנדר ב' בבות. ובבא ב' סותרת בבא א' שבנדרו. כגון שאמר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר. דמיד כשאמר תודה מחולין נתחייב נמי בלחמה מחולין. רק הוא בבבא ב' אמר שיהיה לחמה ממעשר לאו כל כמיניה. דכבר אתחייב בשניהן מחולין בבבא א' שבנדרו. וכ\"כ באמר ב' בבות. הריני נזיר. ע\"מ שאשתה יין. הרי בבא שנייה מבטל בבא ראשונה. והתנה ע\"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל וחייב בנזירות (כפ\"ב דנזיר). (ב) וכשהיה בסגנון נדרו רק בבא א'. רק שהיה בהבבא ההיא מלה א' שלא כדין. כגון מנחה מן השעורים. אם שאעפ\"כ יש קצת שייכות להמלה הפוגמת ההיא עם נדרו. כגון מנחה מן השעורים. הרי אפשר שיהיה מנחה משעורים. כגון מנחת עומר וסוטה. לכן בודקין אותו. אם אמר אילו הייתי יודע הדין הייתי נודר מחיטין. א\"כ כיון שיש לשעורים נמי שייכות למנחה. התכוון במלת מנחה כפי הדין תורה. ואין מלת שעורים שאומר אח\"כ מבטל חיובו שכבר נתחייב במלת מנחה. אבל באמר אילו הייתי יודע הדין לא הייתי נודר כלל. פטור מכלום. דאע\"ג דיש שייכות לשעורים עם המנחה. אין אומרים הרי כבר התחייב כשאמר מלת מנחה להביאה כדינו. דעכ\"פ הרי אומר בפירוש שאילו ידע כן לא היה נודר כלום. אין פיו ולבו שוין ולהכי פטור לגמרי. ומה\"ט כשאמר הרי עלי מנחת שעורין. שהסמיך ב' המלות זל\"ז. אע\"ג שבדקוהו ואומר אילו הייתי יודע הדין הייתי אומר הרי עלי מנחת חיטין. אפ\"ה פטור. משום דכיון דמלת מנחה אינו מוכרת לעצמה מה מהני שאילו היה יודע היה נודר כדינו. דעכ\"פ השתא שלא ידע הדין. עדיין לא נדר כלום (ועי' רמב\"ם פי\"ז מקרבנות ה\"ט). מיהו הא דאמרינן (נזיר פ\"ב מ\"ו) דבאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דחייב בחצי קרבנותיו של נזירות אע\"ג דהוה נמי בבא א' וחצי הבבא היא שלא כדין דהרי חצי נזיר לא משכח\"ל. אפ\"ה לא דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורין דפטור לגמרי. דהתם שאני דאפשר לתרץ דבריו. דה\"ק חצי קרבנות נזיר עלי. וכן מפורש בש\"ס התם (נזיר די\"ב ב'). (ג) אולם אם אין שייכות כלל להמלה הזרה עם נדרו. כגון שאמר הריני נזיר מגרוגרת. דנזירות לא שייכי כלל בגרוגרת. להכי אפילו יבדקוהו ויאמר אילו הייתי יודע הדין שהנזיר אסור ביין הייתי נוזר כך. אפ\"ה השתא שלא ידע לא הנזיר א\"ע מכלום. אלא דלרמב\"ם (פ\"א מנזירות) אסור עכ\"פ בגרוגרת דנעשה כאומר הריני מופרש מגרוגרת בנדר. ולראב\"ד פטור מכלום. (ד) מיהו כל זה בא\"א לפרש דבריו באופן שיתקיימו ככל הנך ג' כללים שזכרנו (ורק לרמב\"ם באומר הריני נזיר מגרוגרת אפשר נמי לפרש דבריו באופן שיתקיימו. ולכן גם זה נכלל בכלל זה ודו\"ק). אבל באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו. יש בדבריו אלו ג\"כ ב' בבות. וודאי נתחייב בעולה מדבורו הראשון. רק שאח\"כ עם הבבא הב' מבטל דבריו הראשונים. רק שאפשר לקיים דבריו. שכוונתו לומר הרי עלי עולה ע\"מ שאם אהרגנה אפטור. להכי כשהביאה שם פטור. וכ\"כ בסיפא כשאמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חוניו. אף דלכאורה א\"א לקיים דבריו. דהרי מיד כשאמר הריני נזיר. מיד נתחייב בנזירות ולהביא קרבנותיו למקדש. ואם יהרוג אח\"כ קרבנותיו הרי כבר נתחייב להביא קרבנות אחרים למקדש. אלא אמרינן שכך כוונתו. הריני נזיר ע\"מ שיהיה תלוי ברצוני לגלח במקדש. או בב\"ח. דאם אגלח במקדש. אז הריני נזיר ממש. ואם לאו לא אהיה נזיר ממש רק אהיה אסור ביין וכו' עד שאהרוג ג' בהמות בבית חוניו. לכן מדברים על לבו שיביא קרבנותיו למקדש ויהיה נזיר למפר��. שלא יצער נפשו חנם. ואם לא שמע לדבריו וגלח בב\"ח. יצא ידי נדרו. דבכה\"ג לא חל עליו נזירות כלל. ובזה נתיישב ת\"ל הכל. דלא תקשה מ\"ש בש\"ס לצעורי נפשי' קא מכוון. וכ\"כ מ\"ש הרמב\"ם שאין עליו נזירות כלל. והרי א\"כ ק' האיך אמרינן במשנה יגלח במקדש. הרי כיון דלצעורי נפשיה נתכוון. יביא חולין לעזרה. ולפי דברינו הנ\"ל מיושב שפיר. דמדאמר הריני נזיר א\"א לבטל דבריו מכל וכל. אלא אמרינן שקבל עליו נזירות ממש בתנאי שכשירצה יקריב קרבנותיו במקדש. וכשלא ירצה להקריבם שם אזי לא יהיה נזיר רק יצער נפשו מיין עד שיהרוג ג' הבהמות בב\"ח. ובזה יובן ג\"כ קו' התוס' (כתובות נ\"ו א' ד\"ה הרי). אמאי לא נימא בנזיר ע\"מ שיגלח בב\"ח דהו\"ל מתנה ע\"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. ודבריהם תמוהים. דכיון דאמרינן בש\"ס דרק לצעורי נפשיה אכוון. מאי מתנה עמשכב\"ת איכא הכא. אמנם לדברינו ניחא דהכי קא קשיא להו. דלמה נטריח א\"ע לתרץ דבוריה. דמ\"ש מאומר הריני נזיר ע\"מ שאשתה יין. דמחשב מתנה עמשכב\"ת (כפ\"ב דנזיר מ\"ד). ה\"נ נימא הכא. או נימא התם נמי דהו\"ל נמי כנוזר על תנאי. שכשירצה יהיה נזיר מעליא. ושכשירצה יהיה רק אסור בגלוח מטעם נדר ויהיה מותר ביין. ועל זה תרצו שפיר. דהכא להכי לא מחשב מתנה עמשכב\"ת. מדיש חושבין שהנודר לגלח בב\"ח נזיר מעליא הוה. אמרינן דהאי גברא נמי חשב כך וסבר דמצוה קעביד עכ\"פ. להכי לא מחשב מתנה עמשכב\"ת. משא\"כ התם אין שום אדם שיחשוב שהנזיר יהיה מותר באחת מדיני נזיר. להכי מחשב שפיר מתנה עמשכב\"ת: ",
+            "כך משמע מרש\"י בגמ' ד\"ה טפי. וכן משמע מגמרא. דקאמר טפי לא מצינא למטרח. ש\"מ שעומד קרוב לב\"ח יותר מלמקדש. ותמהני ארמב\"ם פי\"ד שלא פירש כן. ועוד תמוה שלא הזכיר הרמב\"ם שיקריבנה לכתחילה במקדש. והרי כך המשנה ערוכה בידינו שלכתחלה יגלח במקדש. ואפשר דרמב\"ם ס\"ל כתוס' הנ\"ל [כתובות דנ\"ו א'. ונזיר די\"א א' ד\"ה על] דיגלח במקדש דתני בסיפא. אינו כמו יקריבו במקדש ויגלח במקדש דברישא. דר\"ל חייב. רק הכא ר\"ל רשאי לגלח במקדש. ולא הוה חולין בעזרה. דמדגלח במקדש גלי אדעתי' למפרע דנזירות מעליא קבל עליו. ולפיכך מדזה פשוט שכשנתכוין כך בנדרו לא הוה חולין בעזרה. להכי א\"צ הרמב\"ם להזכיר זה. וגם קו' הראשונה י\"ל. דמ\"ש בש\"ס לא מצינא טרחנא. אינו ר\"ל דוקא בשעומד רחוק מירושלים. אלא אפילו עומד קרוב לשם. וטריחא ליה מלתא להקריבו במקדש מדמזדמן לו דרך למצרים לב\"ח. וכדומה. נמי סגי למפטריה מנזירות: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Menachot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Menachot",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "כך נ\"ל. והר\"ב פי' לא מלח המנחה כולה. דמשמע מדבריו דלכתחילה צריכה המנחה כולה מליחה. ותמיהני היכן מצינו זה. ואדרבה משמע בש\"ס דא\"צ כלל. דאמרינן (מנחות ד\"כ ע\"א). לפי הס\"ד דס\"ל מליחה לא מעכב. ורצה הש\"ס להוכיח כן ממתניתין דקתני לא מלח כשר. ומקשי אביי. אימא לא מלח כהן אלא זר. ומתרץ רבי יוסף. וכי ס\"ד שזר קרב אצל המזבח. ואי כדברי הר\"ב מאי מתרץ רבי יוסף. הרי אכתי מצינן למימר דלא מלח דמתניתין היינו שלא מלח כל המנחה. ולעולם מליחת קומץ מעכב. אלא ע\"כ דאי במליחת כולה. א\"כ לא שייך לישנא דלא מלח. דהרי אפילו לכתחילה א\"צ למלחה. וא\"כ למאי דקיי\"ל כמסקנא דמליחה מעכבא. וודאי צריך לומר כאביי דלא מלח דמתניתין. היינו לא מלח כהן אלא זר. ואי משום קו' דרב יוסף. אינה קו' כל כך. רק דדחיקא ליה לאוקמי למתניתין בכה\"ג שקרב הזר למזבח ומלחה. דמדאין מורגל כך הו\"ל למתני זר שקרב ומלח. מיהו למסקנא ע\"כ לא עדיפא מתניתין מקרא. דאמרינן בכה\"ג שבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה [כפסחים דנ\"ט ב'. וקדושין דס\"ח א']. ה\"נ מדהלכתא מליחה מעכבה אצטרכינן לדחוקי נפשן דלא מלח דמתניתין. היינו שלא מלח כהן אלא זר. שקרב להמזבח ומלח הקומץ. וגם מתוס' משמע דלא כר\"ב. אלא לא מלח דמתניתין אקומץ קאי. דהרי כתבו (די\"ח א' ד\"ה לא מלח) דהמתניתין לא דקדקה בהסדר. דהרי התנופה קודמת למליחה. עכ\"ל. והא תינח אי לא מלח אקומץ קאי. אבל אי לא מלח על המנחה כולה קאי. שפיר נקט כסדר. מליחה קודם לתנופה: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ולכאורה ק' ל\"ל בודה לר\"מ. ילוש עשרון שלם ויניחנו כך עד שיתחמץ כקרני חגבים. או עד שיתערבו סדקין זב\"ז. דהיינו לר\"מ ולר\"י כל חד כדאית ליה [בפסחים דמ\"ח ב']. ואת\"ל כשהיה עיסה גדולה. לא יתחמץ יפה. ליתא. דאדרבה הרי בפסחים [דל\"ז א' ובא\"ח תנ\"ו] חזינן דכל שהעיסה יותר גדולה מתחמץ מהר טפי. ונ\"ל דאע\"ג דזה פשוט שכשילוש כל העישרון ויניחנו כך. אפשר שיתחמץ ביומו עד שיהיה חייב על חימוצו כרת. עכ\"פ גם לר\"מ למצוה צריך חימוץ יפה. ואי אפשר לשום עיסה שיתחמץ יפה ביומו. עד שיניחנו איזה ימים משנילוש. וא\"כ בשלמא כשיהיה בודה שאור מתוך העישרון. אפשר שילוש אותו מעט השאור איזה ימים קודם ההקרבה. וביום ההקרבה יחמיץ עם שאור הזה העיסה שילוש אז מהקמח הנשאר מהעשרון. דאע\"ג דכבר מדד הקמח בעשרון איזה ימים קודם ההקרבה. לא נפסל הקמח בלינה. דהרי מדת היבש לא נתקדש [כפ\"ט מ\"ה]. אבל אם ילוש כל העשרון איזה ימים קודם ההקרבה. הרי כל המנחות לישתן ועריכתן בפנים בכלי שרת [כמנחות צ\"ו א' ורש\"י שם ד\"ה מעשה]. והרי משנתקדש בכלי א\"א שילינו. שהרי יפסול בלינה. לכן קאמר דבודה שאור עדיף. ולר\"י גם זה אינו מהמובחר. דמדמסתמא לא בדה השאור הזה ממדת העשרון רק מתמול שלשום. ולא מימים רבים. מדחושש שביני ביני יבא לידי תקלה בהנשאר מהעשרון שכבר הקדישו. אף שלא נתקדש עדיין בכלי. לכן עדיף טפי שיביא ביום ההקרבה שאור מביתו שנתחמץ יפה מימים רבים. ועל זה מקשה בש\"ס [דנ\"ג ב'] לר\"י. דאפ\"ה הו\"ל לעשות כר\"מ ואי משום שלא יתחמץ יפה. יניחנו להשאור שבדה תוך שאור ישן או במקום מחומם מאד כדי שיתחמץ יפה. ועי' רש\"י ותוס' שם: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "וק\"ל א\"כ לרבן יוחנן. דמ\"ש עד הביאכם. דוודאי גם לדידי' משמע עד ועד בכלל. ומ\"ש עד עצם היום דס\"ל דמשמע. עד ול\"ע בכלל. ותו הרי גם בל\"ז. דוקא בכל לשון בנ\"א כל עד הוא עד ול\"ע בכלל. כבנדר [י\"ד ר\"כ סי\"א וי\"ב]. וכ\"כ מה\"ט כל עד שבשטר. הוה עד ול\"ע בכלל. [כח\"מ מ\"ג סכ\"ז]. ובלשון חכמים באיסור והיתר. בכל מקום שאמרו עד. ספיקא הוה. ואזלינן לחומרא [כחולין דמ\"ו א ' וברכות כ\"ז א']. אבל בכל לשון תורה. וודאי כל עד עו\"ע בכלל. כמו עד אחד [שמות י\"ד פכ\"ח]. וכ\"כ עד חודש ימים [במדבר י\"א פ\"כ]. וכ\"כ עד יום האחד ועשרים [שמות י\"ב פי\"ח] וכדומה לרוב. וכ\"ש הכא דכתיב בהאי קרא גופיה עד הביאכם. דלכ\"ע עד ועד בכלל משמע. ואי\"ל דעצם היום משמע רק תחלת היום. ליתא דהרי אמרינן [יומא דפ\"א א'] דעצם היום כל עצומו של יום משמע. ותו דאם עצם היום תחלת היום משמע. א\"כ מה אהני דנימא לר' יודא עו\"ע בכלל. ואת\"ל הרי בל\"ז ק' לרבן יוחנן דס\"ל דעד עצם היום למשרי חדש ביום ט\"ז כשאין ביהמק\"ק. הרי אי לא הוה גלי קרא שיהא חדש מותר בזמן שאין ביהמק\"ק. וודאי הווה ס\"ד שיהא חדש אסור לגמרי בזה\"ז. דהרי כתיב עד הביאכם את קרבן. וקיי\"ל בעינן קרא כדכתיב. ומה\"ט בנקטע יד העדים פטור הנידון ממיתה [כסנהדרין מ\"ה ב']. ומה\"ט מצורע שאין לו בוהן. אינו מתטהר לעולם [כרמב\"ם פ\"ה ממחו\"כ] והא דנזיר ממורט פטור מהעברת תער [כרמב\"ם פ\"ח מנזירות ה\"ה]. כבר תרצוה רכ\"מ ורלח\"מ שם. וא\"כ ה\"נ בעינן קרא דעד הביאכם כדכתיב. וכל שלא הביאו העומר היה החדש לגמרי אסור. ולפיכך מדאתא קרא דעד עצם היום למשרי חדש בזמן שאין ביהמק\"ק אף שלא הקריבו העומר. וודאי סגי לן למשרי לחדש אחר אותו יום ולהלן. ומנ\"ל למשריה טפי מבזמן שביהמק\"ק. אע\"כ רבי יוחנן כך היה מקובל מרבותיו. שאע\"ג שבכל דוכתא בתורה עו\"ע בכלל. הכא עול\"ע בכלל. עכ\"פ ק\"ל מ\"ש הכא דגזרינן לשמא יבנה המקדש. וה\"נ בביצה [ד\"ה ב'] אמרינן דאף מתקנת רבן יוחנן ב\"ז ואילך. ביצה אסורה. מ\"ט מהרה יבנה המקדש וכו'. והרי בתענית [ די\"ז א'] אמרינן. כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי דס\"ל שתקנתו קלקלתו. ופירש רש\"י שהרי כמה שנים שהביהמ\"ק חרב. ולשמא יבנה לא חיישינן. וכן פסק הראב\"ד [בפ\"א מביאת מקדש] וי\"ל בדוחק *): ",
+            "ומ\"ש הר\"ב מלת גדולים. תמוה. דהרי בש\"ס קאמר משום טרחא. ור\"ל כל אגוד אסור שכשיטריח א\"ע כל כך באגידתן מחזי טפי כאילו קצרן לאכילה. וא\"כ אדרבה כשיאגדן באגודות קטנות. איכא טרחא טפי. שיצטרך לקשור אגודות הרבה. כדמוכח בש\"ס [שבת קכ\"ז א'] דלמעוטי בהלוכא עדיף מלמעוטי במשא. אב\"י לולא ד\"ק של ע\"ר היה נ\"ל דטרחא אסיר. משום דחיישינן דכשירבה טרחתו ישכח שהוא חדש ויאכל ממנו. א\"כ צדקו דברי הר\"ב. דוודאי באגודה גדולה יש טרחא טפי באגודתו מבאגודה קטנה. ויש לחוש טפי שישכח בשעת אגודתו ויאכל. מדטרח טרחא מרובה בבת אחת. משא\"כ בכריכות קטנות אף דטרח טרחות מרובות. הרי מפסיק ביני ביני. ויהיה נזכר איסור אכילתו: ",
+            "כל זה מבואר בש\"ס הכא. אבל הרמב\"ם [בפ\"ז מתמידין]. פסק דנקצר ביום כשר. ואפ\"ה קצירת העומר דוחה שבת. ותמה עליו רלח\"מ שם. דאחז רבינו החבל בב' ראשין. ולפעד\"נ דעק\"ל לש\"ס כאן [דע\"ב א'] דאמרינן ואי אמרת נקצר שלא כמצותה כשר. אמאי דחי שבת. נקצריה מע\"ש. עכלה\"ג. וק\"ל ממ\"ד ביומא [דס\"ו ב'] דבנטמא המשלח השעיר לעזאזל. נכנס בטומאה לעזרה לשלחו. עכלה\"ג. ואמאי והרי איש עתי רק לכתחילה בעינן. וכדקאמר התם דבחלה משלחו. משלחו ע\"י אחר. וא\"כ כיון דבדיעבד כשר ע\"י אחר. למה יכנס לכתחילה לעזרה בטומאת הגוף שהיא בכרת. ואת\"ל דאע\"ג דבא\"א שישלחו על ידי המזומן לא מעכב. ואפילו השלוח גופיה לא מעכב. מאחר שנזרק הדם [כיומא דס\"ה א']. עכ\"פ היינו רק בחלה המשלח. שא\"א כלל. אבל בשאפשר שישלח הוא בעצמו. בפירוש רבתה תורה עתי אפילו בשבת ואפילו בטומאה [ועי' מ\"ש בפירושינו יומא פ\"ו סי' כ\"ט]. משא\"כ הכא בעומר לא אמרה תורה בפירוש שתהיה קצירתו דוחה שבת. עכ\"פ ק\"ל ממ\"ד לעיל [מנחות דס\"ד א'] בהיו לפניו ב' בהמות. כחושה ושמינה. ושחט הכחושה לקרבן צבור בשבת. אומרים לו שישחוט לכתחילה תחתיה השמינה. והן אמת שמרש\"י שם [ד\"ה אפילו]. שהביא הפסוק הקריבהו נא לפחתך הירצך. משמע לכאורה דבשחט כחושה פסול גם בדיעבד. אולם א\"א לומר כן. דהרי תרי קראי כתיבי. אחד המיוחד שבעדרו. וממבחר נדריך. וחד בחובה וחד בנדבה. וצריכא [כיומא דל\"ד ב']. א\"כ לא שנה עליו הכתוב לעכב שיהיה דוקא קרבן מובחר. ורק לכתחילה צריך כך. ובכל כה\"ג אי\"ל כל דא\"ר לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד\"ד ב']. וכך פסק הרמב\"ם [פ\"ב מאיסורי מזבח ה\"ח] דמובחר רק לכתחילה בעינן. וכן מוכח לע\"ד מסוגיין. דאי נימא דכחוש גם בדיעבד פסול. א\"כ אמאי פטור אשחיטת כחושה הרי שחט בשבת מה דלא חזי כלל למזבח. וגם בל\"ז לא זכיתי להבין טעם רבינו רש\"י זצוק\"ל שהביא המקרא דהקריבהו נא לפחתך. ומי סני מקרא מפורש דכתוב בספר אורייתא דמשה כש\"ס יומא הנ\"ל. ולפע\"ד י\"ל שכשיש חסרון מכוער בהדבר עצמו. אז מביא הש\"ס הפסוק של הקריבהו. ומה\"ט לא יקח הגיד הנשה מהירך קודם שיעלהו למזבח [כחולין ד\"צ ע\"ב]. וכ\"כ מה\"ט נסכים שנתגלו אסורים לנסך [כסוכה ד\"נ ע\"א]. אבל כשאין חסרון וכיעור בגוף הדבר. רק שהיה אפשר שיביא יותר מובחר. ילפינן ממבחר נדריך. וכש\"ס יומא הנ\"ל. מיהו בין בזה או בזה בדיעבד כשר. וכן משמע מרמב\"ם שהבאתי לעיל. לבר מיין או מים מגולים. דפסול גם בדיעבד. מדנחסר מדת הנסכים ע\"י הארס [כרש\"י סוכה דמ\"ח ב']. וא\"כ מכל הלין חזינן דאע\"ג דבדיעבד כשר הכחושה. אפ\"ה דחינן שבת ושחטינן שמינה. אף שכשישחט השמינה. הרי חילל שבת למפרע בשחיטת הכחושה שהיתה שלא לצורך. מכ\"ש הכא בעומר שהיה ראוי לנו לומר דאף שנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ\"ה יקצור לכתחילה בשבת. דהרי קצירתו שקצר כבר בע\"ש לא יהיה עי\"ז בה עון אשר חטא למפרע. ואת\"ל היא הנותנת. דהתם משום דשחט הכחושה שלא כדין דהתורה אמרה שישחוט השמינה והוא שחט כחושה. אע\"ג דלענין חיוב חילול שבת מצי פטר נפשיה משום דבדיעבד כשר. ולפיכך לא מחשב שחיטת הכחושה שלא לצורך כל כך. אפ\"ה כיון שלא זרק עדיין דם של הכחושה. אכתי עלן רמי חיובא לעשות מצוה מהמובחר להקריב השמינה. ולהכי אמרינן שישחוט השמינה לכתחילה. משא\"כ בעומר הרי קצירתו שמע\"ש לא שלא כדין היה. משום הכי בדיעבד מהני. ואינו רשאי לקצור בשבת. עכ\"פ ק\"ל דמלבד הדוחק בתירוץ הזה. ק' נמי דה\"ת אי נימא דמאי דקאמר הש\"ס. ואי אמרת נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת. היינו דמשו\"ה רק לכתחילה ראוי שיקצור מע\"ש. כדי שלא יצטרך לדחי שבת בקצירתו. אבל אם באמת לא קצר מע\"ש. גם ר\"ש מודה שיקצור בשבת. א\"כ יש לנו שפיר לומר. דכיון שאותו קציר של ע\"ש לא נעשה בעבירה. סמכינן עלה. וכדאמרן. אבל אי נימא. דהא דקאמר הש\"ס דאי נקצר שלא כמצוותו כשר. אמאי דחי שבת נקצריה מע\"ש. היינו דמדהיה לו לקצור מע\"ש. אף שבאמת לא קצר ותדחה המצוה לגמרי. אפ\"ה לא דחי שבת. וכן משמע מתוס' הכא [ד\"ה אמאי]. שכתבו דכל קרבן שדוחה שבת. בעינן שיהיה דומיא דתמיד שג\"כ דוחה השבת מדאי אפשר בשום גוונא להקריבו שלא בשבת עכ\"ל. א\"כ הדרא קושיתינו לד��כתא. דמ\"ש שחיטת שמינה דדחי שבת. ומ\"ש קצירה דלא דחי. דליכא תו למימר דמשו\"ה סמכינן הכא אקצירה שבדיעבד. משום שלא עשה בה עבירה. ליתא. דהרי אפילו לא קצר כלל נמי לא דחינן שבת. ואדרבה ק' טפי. דמה התם. דאי נימא שלא ישחוט שמינה. לא תדחה עכ\"פ המצוה לגמרי. דהא מנחה כחושה שחוטה קמן שיכול לסמוך עליה בדיעבד. ואפ\"ה דחינן שבת. מכ\"ש הכא בעומר. דאי נימא שלא יקצור היום תתבטל המצוה לגמרי. מכ\"ש שראוי לנו לומר שיקצור לכתחילה בשבת. ואת\"ל דהא דאמרינן הכא דהיכא דבדיעבד כשר בנקצר ביום אחר. אז אינו דוחה השבת. היינו משום שבשעה שחל מצות קציר בדיעבד דהיינו בע\"ש. אז אכתי לא היה אפשר בידו לקיים המצוה מהמובחר דהיינו הקציר בזמנו. ובכה\"ג קיי\"ל שאינו רשאי להמתין כדי לקיים אח\"כ מצוה מהמובחר טפי. אלא דזריזין מקדימין למצות ושהויי מצוה לא משהינן [כיבמות דל\"ט א'. ורמג\"א א\"ח כ\"ה סק\"ב. ואפילו לשבו\"י ח\"ב [סי' ל\"ד] ותשו' יד אליהו [סי' מ\"ב] דס\"ל דכל שאפשר לקיים מצוה מהמובחר צריך להמתין. עכ\"פ י\"ל דגם לדידהו אינו חיוב כל כך]. ולפיכך אפילו כשלא קצר מע\"ש אינו דוחה השבת. אבל בכחושה ושמינה הנ\"ל. לא לחנם נקט הש\"ס היו לפניו וכו' א' שמינה וא' כחושה וכו'. דהאי היה לפניו וכו' לכאורה שלא לצורך נקטה הש\"ס. אע\"כ דבדיוקא נקט הכי. דדוקא בהיה שניהן לפניו. דאז בשעה ששחט הכחושה כבר הוה רמי עלי' המצוה מהמובחר לשחוט השמינה. ומדעשה שלא כדין. עדיין לא פטר א\"ע מחיובא דהוי רמי עליה תחלה. ובאמת אילו לא היה שמינה כאן בשעה ששחט הכחושה אפשר דבאמת לא אמרינן ליה שיחזור לשחוט השמינה. מטעם הנ\"ל. וכ\"כ י\"ל נמי במשלח השעיר. דהרי בשעה שנכנס למקדש אותו שלא הזמינו מעיו\"כ. כבר רמי עלן חיובא לשלח להאיש המזומן שנטמא. ולהכי בכה\"ג אף דבדיעבד כשר לשלח ע\"י אחר. אפ\"ה דחינן שבת וטומאה. ובזה נ\"ל ראיה ברורה למ\"ש תוס' [פסחים דע\"ו ב'] לענין חגיגת ט\"ו דלא דחי שבת. שכתבו דלא גרסינן בש\"ס דמשו\"ה לא דחי שבת מדאית ליה תשלומין כל שבעה. עכ\"ל. ויפה כתבו. דאע\"ג דיש לו תשלומין כל שבעה. והא דמצוה להביאו בראשון משום מצוה שבאה לידו אל יחמיצנה אינו מעכב. אפ\"ה מסתבר שידחה שבת. דמה בכחושה ושמינה. דבשעה שחל הלכתחילה כבר חל הדיעבד. אפ\"ה מחללינן. מכ\"ש בחגיגת ט\"ו דבשעה שחל הלכתחילה לא חל עדיין הדיעבד. דהיינו לשחטו לאחר שבת. מכ\"ש דראוי שידחה שבת. עכ\"פ ק\"ל לפ\"ז מאי דמקשי הש\"ס הכא [דע\"ב א']. לרבי דס\"ל נקצר ביום כשר. היאך פליג על ר\"ש רביה דס\"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מע\"ש לא דחי שבת. והרי במתניתין תנינן דקצירת עומר דחי שבת. ומשנינן. ס\"ל חביבה מצוה בשעתה. דהרי הקטרת אימורין כשרים כל הלילה. ואפ\"ה דחו שבת. עכלה\"ג. ולפי דברינו הנ\"ל קשה מה ראיה מייתי רבי לתרוצו. הרי רחוקים זמ\"ז כרחוק מזרח ממערב. דהקטרת איברים בשעה דרמי עליה חיובא דלכתחלה להקטירן ביום דזריזין מקדימין למצות. אכתי לא רמי עליה חיובא דדיעבד. ואי בכחושה ושמינה דחל חיובא דלכתחילה ודיעבד כהדדי. וכבר קיים המצוה בששחט הכחושה. אפ\"ה דחי חיובא דלכתחילה את השבת. מכ\"ש בהקטרת איברים דחל חיובא דלכתחילה מקמי חיובא דדיעבד. מכ\"ש שיהא חיובא דלכתחילה דחי שבת. משא\"כ בעומר חיובא דדיעבד דהיינו הקצירה דמע\"ש חל מקמי חיובא דלכתחילה. ודלמא בכה\"ג זריזין מקדימין למצוה. אף דאפשר אח\"כ לקיים מצוה מהמובחר. ומשו\"ה לא דחי שבת. ואת\"ל הרי מתניתין דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה דמוקי לה כראבר\"ש. כולל נמי לפסול יום שלאחר הלילה. כמ\"ש תוס' כאן [ד\"ה אף]. וא\"כ בל\"ז קשה מה מקשי לר' דס\"ל במתני' נקצר ביום כשר ואפ\"ה דחי שבת. והרי ר\"ש רביה קאמר כל מלאכה שאפשר מע\"ש וכו'. ומאי קושיא. דלמא הא דקאמר ר' נקצר ביום כשר. היינו ביום שלאחר ליל ט\"ז. ורק בהא פליג ר' על ראבר\"ש. ולהכי נמי שפיר מסיי' במתני' ודוחה את השבת. דכיון שבין ביום או בלילה יצטרך לחלל שבת. עדיף טפי שלכתחילה יקצרו בלילה כמצותו. וא\"כ אין כאן קושי' דמקשי נקצריה מע\"ש. דהרי מע\"ש מודה רבי דקצירתו פסולה. אע\"כ דגם אי נימא דמתני' הכי איירי אפ\"ה ק'. דמדסתם תנא וקאמר דקצירה דחי שבת.. משמע וודאי גם גוונא היכא דרק גבי קצירה דלכתחילה. דהיינו קצירה דלילה היה צריך למדחי שבת. וכגון שכשיקצור בלילה יהיה צריך להדליק אבוקות לצורך הקצירה. מה שלא היה צריך כשיקצור ביום. אפ\"ה קצרינן בלילה ודחינן שבת. ואהא מקשינן שפיר. ואמאי. כיון דנקצר ביום כשר. נמתין ונקצר ביום ולא נדחה שבת בקצירה דלילה. לפ\"ז שפיר משני רבי. דדמי לאברים ופדרים. דאף דאפשר להקטירן לערב בלי דחוי. אפ\"ה מטעם חביבה מצוה בשעתה. מקדמינן להקטירן ביום בדחוי שבת. משום דזריזין מקדימין למצוה. א\"כ מכ\"ש בקצירת העומר דאיכא תרתי. זריזין. וגם שבל\"ז מצותה לכתחילה לקצרה בלילה. מכ\"ש דדחינן שבת כדי לקצרה בלילה. עכ\"פ ק\"ל אהא דהדר מקשי ראב\"ש לרבי. דלא דמו קצירת עומר להקטרת אברים. דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת. ומשום הכי מסיק הש\"ס דרבי באמת ס\"ל דקצירת העומר לא דחי שבת. וק' ל\"ל לרבי למהדר ביה. הול\"ל דקצירת העומר שאני דכתיב וידבר משה את מועדי. הכתוב קבע מועד אחד אף לעומר וב' לחם דלדחי שבת אף שלא היתה בו מלאכה לפניו שדחתה שבת. וכדקתני באמת באידך ברייתא דמייתי לקמן הך קרא. ומאי דוחקא לן דנוקמי הך קרא דוידבר משה רק לענין הקרבה. דנימא דמשו\"ה הדר בי' רבי ממאי דקאמר דגם קצירה דחי שבת. ואת\"ל כיון דשמעינן דחתיכת יבלתו בפסח וכדומה לא דחי שבת. ע\"כ צ\"ל דהך קרא דוידבר משה לא אתמר אמכשירי קרבן שאפשר לעשותן מע\"ש. וכשלא עשאן מע\"ש. אע\"ג שעי\"ז ידחה מפסח שהוא בכרת. אפ\"ה לא דחינן שבת. א\"כ ה\"ה וכ\"ש בליכא כרת כקצירת העומר מדהוא מכשירין לא נכלל בקרא דוידבר משה. עכ\"פ ק' במאי דקאמר הש\"ס במסקנא לקמן. דלר' קצירת העומר לא דחי שבת. והא דקתני ודוחה השבת. אהקרבה קאי. ומקשי מברייתא דיליף גם עומר וב' לחם מקרא דוידבר משה. ואי אמרת להקרבה. ב' לחם בני הקרבה נינהו. ומתרץ הש\"ס דקרא דוידבר משה אצטריך לאפיית ב' לחם דלדחו שבת. מדא\"א למאפינהו מאתמול. דהרי התנור יקדשום ויפסלו בלינה אבל קצירה וטחינה בב' לחם דאפשר למעבדינהו אתמול לא דחו שבת. וה\"ה קצירה בעומר לא דחי שבת מה\"ט. מדאפשר למעבדיה בלי דחייה. ורק להקרבתו דלדחי שבת בעינן קרא דוידבר משה וכו'. ע\"כ סוגית הש\"ס. וק' דעכ\"פ לחזקיה [סוכה ד\"נ ע\"א] דס\"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. א\"כ למה דחי אפיית ב' לחם את השבת. הרי אפשר למיפינהו אתמול בתנור של קודש. ולהתנות שלא יקדיש הלחם. דהרי כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ולא יפסלו בלינה. אע\"כ דסוגיין דהכא רק אליבא דמ\"ד [שם] דכלי שרת מקדשין אפילו שלא לדעת. אבל לרמב\"ם [בפ\"ג מפסהמ\"ק ה\"כ] דפסק דכלי שרת מקדשין רק מדעת. הדרא קושיא לדוכתא דהיכא נימא דהא דקאמר מתני' דעומר דוחה שבת היינו הקרבתו ולא קצירתו. הרי כתיב וידבר משה את מועדי. דעומר וב' לחם דחו שבת. וכי ב' לחם בני הקרבה נינהו. וליכא למימר דהיינו אפיית ב' לחם מדאי אפשר למפינהו מאתמול. ליתא. דהרי שפיר אפשר למפינהו ולא יפסלו בלינה. דהרי כלי שרת אין מקדשין רק מדעת. אלא על כרחך דאע\"ג דאפייה ולישה וטחינה בב' לחם כולן אפשר למעבדינהו מאתמול. אפ\"ה דחי שבת. א\"כ בעומר נמי על כרחך מה דקאמר סתמא דמתניתין דדחי שבת היינו גם קצירה. דאע\"ג דאפשר למקצריה מאתמול. דנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ\"ה דחי שבת. מדגלי קרא דוידבר משה את מועדי. ולהכי יפה פסק הרמב\"ם כפי מאי דקי\"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת. וכפי שיטתיה. ואילה\"ק לפ\"ז למה פסק רבינו [פ\"ח מתמידין ה\"ח] דאפיית ב' לחם אינו דוחה השבת ויו\"ט. מ\"ש ב' לחם מעומר. הרי תרווייהו מחד קרא נפקא. י\"ל דלפי מאי דקי\"ל נמי כר\"ע דכל מלאכה שבמכשירי פסח כחתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום. מדאפשר לעשותן מע\"ש לא דחו שבת. אלמא אע\"ג דבפסח נמי כתיב במועדו דלדחי שבת. היינו בגופו ולא במכשירין. א\"כ י\"ל דה\"ה נמי קצירת העומר שקצירה גופה מצוה [כרמב\"ם פ\"ז מתמידין ה\"ו] מוקמינן שפיר לוידבר משה את מועדי. דלדחי קצירה דידיה את השבת. משא\"כ אפיית ב' לחם שאינן רק מכשירי מצוה. לא דחו שבת. ולא עלייהו נאמר קרא דאת מועדי. ובהא מתורץ נמי מה דמקשי רלח\"מ [פ\"ה מתמידין ה\"ז] לרמב\"ם דפסק דאפיית ב' לחם בפנים. ופסק נמי דאינו דוחה השבת. וזה תמוה דהרי בש\"ס [דצ\"ה ב'] אמרינן דכשאפייתן בפנים הרי נתקדש הלחם בתנור קודש. ומדנתקדש הלחם א\"כ נפסל בלינה. וא\"כ דוחה את השבת. נ\"ל דהיינו הכל למ\"ד כלי שרת מקדשין אף שלא לדעת. אבל הרי כבר כתבנו לעיל דרמב\"ם ס\"ל דכלי שרת מקדשין רק לדעת. א\"כ פסק שפיר נמי דאף דאפייתן בפנים. אפ\"ה לא דחו שבת. וצדקו דברי רבינו מכל הצדדים: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס אמרינן דג' דפוסין היו להן. א' שנעשית בו כשהוא בצק. והב'. כמין דפוס היה לו בתנור. והג'. כשמוציאה מהתנור חוזר ונותנו בדפוס. ולא מהדר לה לדפוס קמא שנילש בו. משום דמדאפה לה נפחא. עכלה\"ג. ומשמע מדברי כל רבותינו המפרשים שבכל הדפוסים היה הלחם תוך הדפוס. ומתוס' [דצ\"ד א' ד\"ה ובדפוס] נראה שמסתפקין בזה אם היה מתקן הלחם תוך או חוץ לדפוס. אמנם הרמב\"ם [פ\"ה מתמידין ה\"ח] כתב בפירוש וז\"ל. וג' דפוסים של זהב היו להן. א' שנותנין בו החלה כשהיא בצק. והב' שאופין אותה בו. והג' שנתנת בו כשירדוה עכ\"ל. ותמהני על זה. א) אם כדברי רבותינו שבכל הדפוסין היה הלחם תוך הדפוס. א\"כ האיך קאמר הש\"ס דכשאפאה נפחא. הרי כשהיא תוך הדפוס א\"א שתתנפח מבחוץ. ב) למה מקשי הש\"ס ולהדרה לדפוס קמא. טפי הו\"ל להקשות דתסגי להכל דפוס א'. שבתחלה ישום בה את הבצק. ועם אותו דפוס יושיבנה לתוך התנור. וכשיוציאה מהתנור לא יוציא הלחם מהדפוס רק יניחנו בו עד השעה שיושיבו על השולחן. ג) למה נקט במשנה רק ב' דפוסין. ובברייתא קאמר שהיו ג' דפוסין. ד) למה בדפוס שבתנור קאמר הברייתא שהיה כמין דפוס. ולא קאמר דפוס ממש כמו באינך. ה) דבש\"ס [דצ\"ה א'] אמרי' שהדפוס שבתנור עשוי ככוורת. וכבר תמהו בתוס' שם. הרי כוורת עגול. ואיך מסיים הש\"ס ודומה כטבלא מרובעת. ותרצו דכוונת הש\"ס שהיה מלא נקבים ככוורת. כדי שישלוט בו האור יפה. ואחמ\"כ זה דוחק. דכוורת שבזמן הש\"ס היה לו רק פה א' למעלה שיצאו ויכנסו בו הדבורים. ורק לפעמים היה בו ג\"כ חלונות בצדדים [כביצה דל\"ו א'] ומדקאמר הכא סתמא. משמע ככל סתם כוורת שאין בו אלא נקב אחד לבד. והרי עי\"ז א\"א שתתפשט החמימות בכל פני הפת המדובק להדפוס. ולולא מסתאפינא היה נ\"ל שבאמת לא היה שם רק ב' דפוסין. וכדמשמע פשטותא דמתניתין דהיינו א' שנילש ונתקן בו תאר הלח�� כשהוא בצק. וא' שכשרודה מהתנור נותנה בו. רק שהברייתא מזכרת עוד שבתנור היה כעין דפוס. דהיינו שבהתנור גופא היה בולט מהשולים של תנור בליטה חלולה נקובה למעלה כזה ועל בליטה זו מושיב הלחם בהתנור. לפ\"ז מיושב הכל. דמפני שבהתנור היה הלחם על הדפוס. להכי שפיר היה אפשר להלחם שיתנפח לצד חוץ. ולהכי נמי לא סגי לכולם בדפוס א'. דהרי באותו דפוס שנילש. בו היה הלחם תוך הדפוס. ואם יתנה כך לתוך התנור לא יקרם פני הלחם מבחוץ יפה. וגם מה\"ט לא הזכירה המשנה רק ב' דפוסין. שהרי אותו שבתנור לא היה כלי בפני עצמו. רק היה כעין בליטה מגוף התנור כעין דפוס. ומה\"ט נמי קאמר בברייתא כמין דפוס היה לה בתנור. ר\"ל בגוף התנור. ולא דפוס ממש והיינו נמי דקאמר הש\"ס שאותו דפוס שבתנור היה כמין כוורת. ר\"ל אותה בליטא שבתנור היה חלול מתחתיה ופיו פתוח. כדי שישלוט האור תחת הבליטה. ותאפה הלחם יפה גם מצד פנים. שלא יתעפש. ואפשר נמי שהיתה אותה בליטה עגולה ככוורת ממש. ועי\"ז היה הלחם במקום הקרנות עגול מבפנים. כדי שיהיה חזק יותר. ורק מבחוץ היה הלחם מרובע. ברוך אתה ה' חונן הדעת: ",
+            "ותמוה דאם כי מצוה עלינו לעשות סימנין לתורה [כשבת ק\"ד א'] ובפרטות דרכו של ר' יהודה לעשות סימנין. כדאשכחן בהגדה. עכ\"פ כל מלה שנעמידה לסימן. צריך שיהיה שום משמעות בהמלה. דאל\"כ בקל אפשר להחליף אות ח' באות אחר ע\"י שכחה. ואם יהיה להמלה ההיא שום המשך לאותו עניין שנעמידו עליו לסימן. זה יאי ויאי דהו\"ל כסי' כפול. אבל מלות הללו שאין בהן שום משמעות. וכ\"ש שאין להם שום שייכות לב' לחם ולחם הפנים. האיך יהיו סי' שלא נשכח מדתן. הכי לא אפשר שנשכח ונחליף לומר תחת זדד ידד. או איפכא תחת יהז זהז. ואיה כאן סימן. ונ\"ל דזדד הוא נוטריקון זה דד. ר\"ל ב' הלחם הם כמו שדיים להניק בניה בארץ זבת חלב ודבש. וכמשחז\"ל [ר\"ה ט\"ז א'] הביאו לפני ב' לחם בעצרת. כדי שיתברכו לכם הפירות. ויהז הוא מלשון הוזים שוכבים [ישעיה כ\"ו]. על שם שהלחם הפנים משונים בזה מכל המנחות. שהם מתלוננים ושוכבים ז' ימים על השולחן. ואפ\"ה אינן נפסלין בלינה [כמ\"ח]: ",
+            "ולרמב\"ם דס\"ל דאסור לאכל בשר בלי מליחה [פ\"ו ממ\"א]. י\"ל דה\"נ מלחוהו הכהנים. דס\"ל אין עיבוד באוכלין. ואפילו לתוס' [שבת דע\"ה] דס\"ל יש עיבוד באוכלין. היינו רק מדרבנן. והכא לצורך מצוה לאכול בשר הקרבן. אין שבות במקדש. ובש\"ס אמרינן דבאמת אלכסנדריים היו. ורק קרי להו בבליים דרך בזיון. מדהתנהגו בזה כבבליים שהיו רעבתנים וכדאשכחן [ביצה ט\"ז א'] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. דרך רעבתנות. ואף שע\"י שעשו כן נעשת מצוה. שלא יבוא לידי נותר. אפ\"ה ראויין להתבזות. מדהיו מורגלין באכילה כזו. דאל\"כ לא היה מקיימין באכילה כזו מצוה כלל. דהרי אע\"ג דרק במתנות כהונה נצטוו לאכלן כדרך שהמלכים אוכלין. דרך תענוג וכבוד [כחולין קל\"ב ב']. משא\"כ בשאר בשר קרבן שכולו לכהנים [כתוס' זבחים ע\"ה ב' ד\"ה בכור]. שיכלו לאכלו כמו שירצו. עכ\"פ בשר חי לא שמה אכילה כלל. דהרי האוכל חלב חי פטור. מדאינו דרך הנאתו [כפסחים כ\"ד ב']. ונל\"פ דה\"ה האוכל בשר נבילה חי פטור. דאף לבתר מה דאמרינן [חולין דט\"ו ב'] דבשר חי חזי לכוס. היינו רק דמה\"ט כשבשלו אח\"כ לחולה בשבת שרי לבריא. מדהו\"ל מעיקרא כאחזי ולא אחזי. לא הקצהו מדעתו [וכביצה כ\"ו ב']. אבל שיהא שרי מה\"ט לטלטל בשר חי בשבת מדחזי לכוס. אין לנו. ורק בעוף שרי מה\"ט מדרכיך [כשבת קכ\"ח א' ורמג\"א ש\"ח סקנ\"ו]. אלמא דכל בשר בהמה חי אכילתו לא שמו אכילה כלל לעניין איסור. והרי לרמל\"מ [פ\"ה מיסודי התורה ד\"ה יש] גם ידי מצוה לא יצא כשאכל שום דבר שלא כדרך אכילתו. א\"כ מה מצוה קיימו אלה באכילת בשר חי מחטאת זו. רק מדהורגלו כך לא מיחו בידם חכמים. דלגבי דידהו שמה אכילה [ועי' שבועות דכ\"ד א' תוס' ד\"ה אלא ודו\"ק]. ואילה\"ק נימא בטלה דעתן אצל כל אדם [כפסחים מ\"ד א ]. דמשמע התם אפילו מורגל בכך. י\"ל דשאני הכא. מדלא אפשר שיאכל הבשר הזה באופן אחר. מיהו מדע\"י מנהג רעבתנות הזה קיימו המצוה. אינו מהמובחר. ולא ישרה בעיני התנא. דכבר אמר רבי [כ\"ב דאבות] איזה דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה. וסתמא משמע אפילו בעניין קיים המצות]: "
+        ],
+        [
+            "ולרש\"י [זבחים צ\"ב א'] לא על המזבח רק בעזרה על הרצפה ישרפם. ותמהני בין לרש\"י או לרמב\"ם. הרי הש\"ס יליף כן מקרא דבקודש באש תשרף. והך קרא בחטאת שהכניס דמה לפנים כתיב. וא\"כ מ\"ש נסכים. אפילו כל הקרבנות נמי. ואת\"ל ע\"פ מ\"ש רש\"י שם דלהכי לא ישרפום בבית הדשן. דמדהן לחין לא יהיה ניכר שריפתן שם. להכי להיכירא עושין להן מדורה מיוחדת. וא\"כ ע\"כ לרש\"י הא דמייתי הש\"ס הכתוב דבקודש באש תשרף. היינו רק לראיה שצריך שישרפום תוך העזרה [כפסחים כ\"ד א']. אבל הא שישרפם על הרצפה במדורה מיוחדת להיכירא. סברא דנפשיה היא. א\"כ לרמב\"ם נמי משום היכירא ישרפם בראש המזבח. עכ\"פ ק\"ל מ\"ש בנטמאו הנסכים משאר פסול שאירע בהן. בכל פסול שבהן מדטעון שריפה בקודש. נימא דנצטרך היכירא בשריפתן. ואת\"ל באמת כך הדין רק הש\"ס והרמב\"ם. לרבותא נקטו נטמא. דלרמב\"ם אפילו נטמאו יעלו למזבח לשרפן. ולרש\"י יצטרכו מערכה בפ\"ע בעזרה. עכ\"פ ק\"ל לרמב\"ם. מדתנן [פ\"ט דזבחים מ\"א] דנסכים פסולים שעלו למזבח ירדו. בשלמא לרש\"י י\"ל שירדו כדי לשרפן למטה ברצפה. אלא לרמב\"ם לעניין מה ירדו. ישרפו שם במערכה בפ\"ע כדינן. ונ\"ל דלרמב\"ם מדהעלן כדי לנסכן. להכי ירדו להיכירא כדי שלא יטעו לנסכן באמת. אלא יורידן עד שיעשה להן מערכה בפ\"ע. ואז יחזור להעלותן לשרפן שם: ",
+            "ורתוי\"ט כ' דמצי איירי אף בנטמאו ולאחר מליקה. ובעולת עוף מיירי אף שאינה באה לכלי שרת כלל. אפ\"ה מדהוא עוף אינו נפדה. ונ\"ל דלהכי נקט עולה. דאילו חטאת עוף אפשר שתבוא לכלי שרת כשתתבשל. אבל אין לדמות עוף לבהמה שנתקדשה בשחיטת הסכין [כמנחות ק\"א א' רש\"י ד\"ה דמכלי]. ליתא דהרי במלק בסכין פסולה [כזבחים ס\"ה א']. אמנם אעפ\"כ אין להעמיד דברי רתוי\"ט. דיפה עוררני בני הרב המאה\"ג הגאבדק\"ק לאנדסבערג שליט\"א דעכ\"פ הרי נתקדשה העולה ממזבח שמלקה שם [כרפ\"ט דזבחים]. וא\"כ אם מזבח מקדש שאם עלה לא ירד. מכ\"ש שיקדשה המזבח לעניין שלא תפדה [ועי' רש\"י זבחים דפ\"ז א' ד\"ה א\"ל לכתחילה]. ואת\"ל דמיירי שנמלקה למטה. דהרי מליקה כשרה בכל מקום [כזבחים דס\"ז א']. עכ\"פ הרי ע\"כ נגע העוף במזבח בשעת מצוי הדם דמעכב. ונתקדש כדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ואת\"ל דכמו דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת [כמנחות ד\"ז א]. כ\"כ מזבח. וא\"כ י\"ל דמיירי שהתכוון שלא יקדשה המזבח בשעה שנגע בו העוף בשעת מצוי. ליתא. דא\"כ מה מקשי הש\"ס [זבחים דפ\"ז ב']. דאי אמרת אויר מזבח כמזבח לקדש. א\"כ עולת עוף דפסל בה מחשבה היכא משכח\"ל. ומאי קו' הרי שפיר משכח\"ל בשהיה דעתו שלא יקדשו המזבח. דאי\"ל אע\"ג דלעניין שלא יפדה אין מזבח מקדש רק מדעת. עכ\"פ לעניין שכשעלה שיקריבוה. אפילו עלה שלא לדעת שיתקדש אפ\"ה נתקדש ליתא. דהרי כבר אמרנו דיותר נקל הוא שיתקדש לענין שלא יפדה. משנאמר שיתקדש לעניין שאם ע��ה לא ירד. א\"כ אם אינו מתקדש לעניין פדיון מכ\"ש שאינו מתקדש להקריבו כשעלה. אע\"כ דמזבח חמיר מכלי שרת. ומקדש אף להקרבה אף שלא לדעת. וא\"כ מכ\"ש שיקדש אף שלא לדעת לעניין שלא יפדה. וא\"כ ל\"ל לתנא לומר דרק מדהוא עוף לא נפדה. דאין בכלל העמדה והערכה. הרי גם בהמה מדנגע במזבח אינו נפדה. ואת\"ל דמיירי שנמלקה למטה. ועדיין לא מיצה הדם למזבח. ונטמאה. עכ\"פ תמוה מאד. הרי כיון דנמלקה. מתה היא ואין לה פדיון מדאינן בכלל העמדה והערכה. וגם נפדה רק לכלבים. ול\"ל מדהוא עוף אפילו בהמה נמי מדמתה אין לה פדיון [כתמורה דל\"ב ב'] וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "כך הגיה בנ\"ק בש\"ס. אמנם הגי' שלפנינו הוא כך. פשיטא. ומשני מיעוט עשרונות שתים אצטרכא ליה. ופירש אאמ\"ו הגזצוק\"ל בגליון הש\"ס שלו. דסד\"א דאף דלא יגרע מב' עכ\"פ יוסיף על ב'. עכלה\"ט. ובני ע\"ר הגאבדק\"ק לאנדסבערג שליט\"א הוסיף לחזק דברי אאמ\"ו הגזצוק\"ל דהרי לחזקיה מתני' כרבנן אתיא. דקטן והביא גדול יצא [כרתוי\"ט מ\"ט] ולהכי קמ\"ל דזהו דוקא במסופק כמה פירש בנדרו. משא\"כ בעשרונים אין כאן ספק. דלא מחית אינש נפשיה לספיקא. כב' כתות בנות [קידושין דנ\"א וס\"ד. ונדרים ס\"א ב']. ואילה\"ק דכאן משמע דמיעוט רבים ב' לא פחות ולא יותר. ולמה כ' הרמב\"ם [פ\"ז מלולב] דהא דאמרינן ערבי שנים היינו רק שלא יפחות. אבל רשאי להוסיף. י\"ל דהכא בנדרים שאני דהולכין אחר לשון בנ\"א. אף שבלשון תורה יש בדבריו משמעות אחר [כנדרים ד\"ל ע\"ב] ורק לר' יאשי' [שם דמ\"ט] אף בנדרים הלך אחר לשון תורה בין להקל בין להחמיר. ועי' ר\"ן שם ד\"ה ירושלמי. ע\"כ דברי בני הרב הנ\"ל שליט\"א: ",
+            "כל זה נזכר קצת ממנו בש\"ס דלן. ובירושלמי פרק שני שעירי. וביוסיפן לרומיים ספר ז' ממלחמות היהודים בפרשה ו' וי' בסופו. גם כתב שם סבת הבנותו וצורת הבניין. וזמן המשכו. ורק בספר י\"ג שם כתב שחוניו בן חוניו בן שמעון הצדיק בנה הבית ההוא. ולפע\"ד הדעת מכרעת כדבריו. דהרי בית שני עמד ת\"כ שנים [כערכין די\"ב ב']. ושמעון הצדיק היה בסוף מלכות פרס ובתחלת מלכות יון [כיומא דס\"ט א']. ומלכות פרס לא היה בפני הבית רק ל\"ד שנה [כע\"ז ד\"ט א']. ושמעון הצדיק שמש בכהונה גדולה מ' שנה [כיומא ד\"ט א']. א\"כ אם גם נאמר שתחלת מלכות יון היה ג\"כ תחלת שימושו של שמעון הצדיק. א\"כ כשמת שמעון כבר עמד הבית ע\"ד שנה. ואם ננכה ע\"ד שנים אלו מת\"כ שנות הבית שני. נשארים ממיתת שמעון עד חורבן הבית שני ש\"ן שנים. וא\"כ אם נאמר שבן שמעון הצדיק בנה בית חוניו סמוך למיתת אביו. איך אפשר שלא עמד רק ר\"ן שנים. והרי לא נחרב בית חוניו רק אחר כמה שנים אחר חורבן המקדש. אע\"כ שדברי יוסיפון שנכד שמעון הצדיק בנה הבית חוניו אמיתיים. ומ\"ש חז\"ל שבן שמעון הצדיק בנאו. היינו שהוא התחיל לבנות אבל לא נגמר עד ימי חוניו נכדו. וגם בל\"ז בני בנים הרי הן כבנים [קדושין ד\"ד א']: ",
+            "אמנם כדי שלא תקשה מ\"ש מאומר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר שיביא שניהן מחולין (כפ\"ז מ\"ה). או מ\"ש מאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דבודקין אותו (כפי\"ב סי' י\"ח). ובאומר הריני נזיר מגרוגרת לרמב\"ם (פ\"א מנזירות) אסור בגרוגרת ופטור מנזירות ולראב\"ד פטור מכלום. נ\"ל לתרץ הסוגיות. דד' חלוקין יש. (א) בהיה בסגנון הנדר ב' בבות. ובבא ב' סותרת בבא א' שבנדרו. כגון שאמר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר. דמיד כשאמר תודה מחולין נתחייב נמי בלחמה מחולין. רק הוא בבבא ב' אמר שיהיה לחמה ממעשר לאו כל כמיניה. דכבר אתחייב בשניהן מחולין בבבא א' שבנדרו. ו��\"כ באמר ב' בבות. הריני נזיר. ע\"מ שאשתה יין. הרי בבא שנייה מבטל בבא ראשונה. והתנה ע\"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל וחייב בנזירות (כפ\"ב דנזיר). (ב) וכשהיה בסגנון נדרו רק בבא א'. רק שהיה בהבבא ההיא מלה א' שלא כדין. כגון מנחה מן השעורים. אם שאעפ\"כ יש קצת שייכות להמלה הפוגמת ההיא עם נדרו. כגון מנחה מן השעורים. הרי אפשר שיהיה מנחה משעורים. כגון מנחת עומר וסוטה. לכן בודקין אותו. אם אמר אילו הייתי יודע הדין הייתי נודר מחיטין. א\"כ כיון שיש לשעורים נמי שייכות למנחה. התכוון במלת מנחה כפי הדין תורה. ואין מלת שעורים שאומר אח\"כ מבטל חיובו שכבר נתחייב במלת מנחה. אבל באמר אילו הייתי יודע הדין לא הייתי נודר כלל. פטור מכלום. דאע\"ג דיש שייכות לשעורים עם המנחה. אין אומרים הרי כבר התחייב כשאמר מלת מנחה להביאה כדינו. דעכ\"פ הרי אומר בפירוש שאילו ידע כן לא היה נודר כלום. אין פיו ולבו שוין ולהכי פטור לגמרי. ומה\"ט כשאמר הרי עלי מנחת שעורין. שהסמיך ב' המלות זל\"ז. אע\"ג שבדקוהו ואומר אילו הייתי יודע הדין הייתי אומר הרי עלי מנחת חיטין. אפ\"ה פטור. משום דכיון דמלת מנחה אינו מוכרת לעצמה מה מהני שאילו היה יודע היה נודר כדינו. דעכ\"פ השתא שלא ידע הדין. עדיין לא נדר כלום (ועי' רמב\"ם פי\"ז מקרבנות ה\"ט). מיהו הא דאמרינן (נזיר פ\"ב מ\"ו) דבאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דחייב בחצי קרבנותיו של נזירות אע\"ג דהוה נמי בבא א' וחצי הבבא היא שלא כדין דהרי חצי נזיר לא משכח\"ל. אפ\"ה לא דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורין דפטור לגמרי. דהתם שאני דאפשר לתרץ דבריו. דה\"ק חצי קרבנות נזיר עלי. וכן מפורש בש\"ס התם (נזיר די\"ב ב'). (ג) אולם אם אין שייכות כלל להמלה הזרה עם נדרו. כגון שאמר הריני נזיר מגרוגרת. דנזירות לא שייכי כלל בגרוגרת. להכי אפילו יבדקוהו ויאמר אילו הייתי יודע הדין שהנזיר אסור ביין הייתי נוזר כך. אפ\"ה השתא שלא ידע לא הנזיר א\"ע מכלום. אלא דלרמב\"ם (פ\"א מנזירות) אסור עכ\"פ בגרוגרת דנעשה כאומר הריני מופרש מגרוגרת בנדר. ולראב\"ד פטור מכלום. (ד) מיהו כל זה בא\"א לפרש דבריו באופן שיתקיימו ככל הנך ג' כללים שזכרנו (ורק לרמב\"ם באומר הריני נזיר מגרוגרת אפשר נמי לפרש דבריו באופן שיתקיימו. ולכן גם זה נכלל בכלל זה ודו\"ק). אבל באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו. יש בדבריו אלו ג\"כ ב' בבות. וודאי נתחייב בעולה מדבורו הראשון. רק שאח\"כ עם הבבא הב' מבטל דבריו הראשונים. רק שאפשר לקיים דבריו. שכוונתו לומר הרי עלי עולה ע\"מ שאם אהרגנה אפטור. להכי כשהביאה שם פטור. וכ\"כ בסיפא כשאמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חוניו. אף דלכאורה א\"א לקיים דבריו. דהרי מיד כשאמר הריני נזיר. מיד נתחייב בנזירות ולהביא קרבנותיו למקדש. ואם יהרוג אח\"כ קרבנותיו הרי כבר נתחייב להביא קרבנות אחרים למקדש. אלא אמרינן שכך כוונתו. הריני נזיר ע\"מ שיהיה תלוי ברצוני לגלח במקדש. או בב\"ח. דאם אגלח במקדש. אז הריני נזיר ממש. ואם לאו לא אהיה נזיר ממש רק אהיה אסור ביין וכו' עד שאהרוג ג' בהמות בבית חוניו. לכן מדברים על לבו שיביא קרבנותיו למקדש ויהיה נזיר למפרע. שלא יצער נפשו חנם. ואם לא שמע לדבריו וגלח בב\"ח. יצא ידי נדרו. דבכה\"ג לא חל עליו נזירות כלל. ובזה נתיישב ת\"ל הכל. דלא תקשה מ\"ש בש\"ס לצעורי נפשי' קא מכוון. וכ\"כ מ\"ש הרמב\"ם שאין עליו נזירות כלל. והרי א\"כ ק' האיך אמרינן במשנה יגלח במקדש. הרי כיון דלצעורי נפשיה נתכוון. יביא חולין לעזרה. ולפי דברינו הנ\"ל מיושב שפי��. דמדאמר הריני נזיר א\"א לבטל דבריו מכל וכל. אלא אמרינן שקבל עליו נזירות ממש בתנאי שכשירצה יקריב קרבנותיו במקדש. וכשלא ירצה להקריבם שם אזי לא יהיה נזיר רק יצער נפשו מיין עד שיהרוג ג' הבהמות בב\"ח. ובזה יובן ג\"כ קו' התוס' (כתובות נ\"ו א' ד\"ה הרי). אמאי לא נימא בנזיר ע\"מ שיגלח בב\"ח דהו\"ל מתנה ע\"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. ודבריהם תמוהים. דכיון דאמרינן בש\"ס דרק לצעורי נפשיה אכוון. מאי מתנה עמשכב\"ת איכא הכא. אמנם לדברינו ניחא דהכי קא קשיא להו. דלמה נטריח א\"ע לתרץ דבוריה. דמ\"ש מאומר הריני נזיר ע\"מ שאשתה יין. דמחשב מתנה עמשכב\"ת (כפ\"ב דנזיר מ\"ד). ה\"נ נימא הכא. או נימא התם נמי דהו\"ל נמי כנוזר על תנאי. שכשירצה יהיה נזיר מעליא. ושכשירצה יהיה רק אסור בגלוח מטעם נדר ויהיה מותר ביין. ועל זה תרצו שפיר. דהכא להכי לא מחשב מתנה עמשכב\"ת. מדיש חושבין שהנודר לגלח בב\"ח נזיר מעליא הוה. אמרינן דהאי גברא נמי חשב כך וסבר דמצוה קעביד עכ\"פ. להכי לא מחשב מתנה עמשכב\"ת. משא\"כ התם אין שום אדם שיחשוב שהנזיר יהיה מותר באחת מדיני נזיר. להכי מחשב שפיר מתנה עמשכב\"ת: ",
+            "כך משמע מרש\"י בגמ' ד\"ה טפי. וכן משמע מגמרא. דקאמר טפי לא מצינא למטרח. ש\"מ שעומד קרוב לב\"ח יותר מלמקדש. ותמהני ארמב\"ם פי\"ד שלא פירש כן. ועוד תמוה שלא הזכיר הרמב\"ם שיקריבנה לכתחילה במקדש. והרי כך המשנה ערוכה בידינו שלכתחלה יגלח במקדש. ואפשר דרמב\"ם ס\"ל כתוס' הנ\"ל [כתובות דנ\"ו א'. ונזיר די\"א א' ד\"ה על] דיגלח במקדש דתני בסיפא. אינו כמו יקריבו במקדש ויגלח במקדש דברישא. דר\"ל חייב. רק הכא ר\"ל רשאי לגלח במקדש. ולא הוה חולין בעזרה. דמדגלח במקדש גלי אדעתי' למפרע דנזירות מעליא קבל עליו. ולפיכך מדזה פשוט שכשנתכוין כך בנדרו לא הוה חולין בעזרה. להכי א\"צ הרמב\"ם להזכיר זה. וגם קו' הראשונה י\"ל. דמ\"ש בש\"ס לא מצינא טרחנא. אינו ר\"ל דוקא בשעומד רחוק מירושלים. אלא אפילו עומד קרוב לשם. וטריחא ליה מלתא להקריבו במקדש מדמזדמן לו דרך למצרים לב\"ח. וכדומה. נמי סגי למפטריה מנזירות: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מנחות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ומה שנזכר כאן עניין השמירה בריש מסכת מדות שהיא רק ללמדינו תבנית כל חלקי הביהמ\"ק בבניינו, ומה שייך לזה עניין השמירה, שהוא כעין עבודה שם. נ\"ל דמשום דכל עיקר לימוד מסכת זו, הוא שנשמור בלבינו תבנית ואופן בניינו, למען דעת באיזה אופן יבנה לעתיד, (ואם שיהיה בו איזה שנויים, כפי אשר יורינו ה' אז). וכן כתב הרמב\"ם בהקדמה למסכת זו. ויש ראיה לדבריו מהכתוב ביחזקאל (מ\"ג פי\"א) דכתיב וישמרו את צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותו. ואע\"ג דבניין שלעתיד יבנה בידי שמים מאליו, (כרש\"י ר\"ה ד\"ל ע\"א, ובסוכה דמ\"א א', ובתוס' בסוכה שם ובשבועות דט\"ו ב'). עכ\"פ לרמב\"ם הנ\"ל שכתב שהלימוד ממסכת זו הוא למען ידעו איך יבנוה (וכן כתב ג\"כ רש\"י עצמו ביחזקאל שם). ע\"כ צ\"ל דהך דתנחומא שהביא תוס' (שבועות דט\"ו ב) דלעתיד יבנה המקדש בידי שמים, דברי אגדה היא ואין למדין ממנה (כירושלמי פ\"ו דפיאה) אלא ר\"ל שהקב\"ה יסייעם בדרך נס שיבנוהו. והא דאמרי' בשבועות (שם) דאבני בלילה או דאבני ביו\"ט, ואין בניין ביהמ\"ק בלילה ולא ביו\"ט י\"ל דע\"פ הדיבור שאני. ובל\"ז לפע\"ד ל\"מ קושית רש\"י (ר\"ה ד\"ל ע\"א) מדאין בניין ביהמ\"ק דוחה יו\"ט אינה חזקה כל כך, די\"ל שיבנוה נכרים כענין שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ואי משום לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו (כשקלים פ\"א מ\"ה). היינו בבונים משלהם. תדע דהרי שלמה המ\"ה. ביקש מחירם שישלח מעבדיו לסייעו בבניין הבית. ואע\"ג דנכרי אסור לכנוס אפילו לחיל, והוא מי' מעלות (כפ\"ק דכלים), והרי מעלות דאורייתא הן (כיומא דמ\"ד ב'), ואף דהשתא חרב המקדש, הרי קדושת המקדש קדשה לע\"ל (כרמב\"ם פ\"ו מבחירה). ליתא דהרי להראב\"ד (בפ\"ז מבחירה) קדושת חיל שאין נכרי נכנס לשם הוא מדרבנן, וכן כתב רכ\"מ שם באין חולק. ועל כרחך הא דאמרי' ביומא הנ\"ל דמעלות מדאורייתא. ר\"ל יש מהן דאוריי'. א\"כ כיון דרק מדרבנו הוא. לפיכך משום צורך גבוה לבנות המקדש, וודאי דחי דאורייתא לדרבנן. מיהו גם לרש\"י שבאמת יבנה ביהמ\"ק שלעתיד ע\"י שמים ממש. צריכים אנו לשמור תבנית הבית כדי שיראו שנבנה השתא בנס כפי שהגיד להם הנביא כמה אלפים שנה מקודם, ויכירו אז עי\"ז כי רוח ה' דבר בו, ואבותיהם אעפ\"כ לא שמעו בקול הנביא ההוא, ועי\"ז יכלמו מעונותיהם, וכמו שצוה יחזקאל הנביא ושמרו צורתו, ויכלמו מעונותיהם. ולפיכך מדנקט כל המסכת כדי שנשמור תבנית הבית, לכן מתחיל גם כן מהשומרים ששמרוהו בעת שהיה בנוי. וזהו שאמר הכתוב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום (דהיינו בעת שהיה בנוי) וכל הלילה (דהיינו בעת שנחרב בעוונינו) תמיד לא יחשו שיבנה בב\"י: ",
+            "[וכך כתב ג\"כ בש\"ג (פכ\"ה). וכך נמי משמעות הש\"ס (יומא די\"ט א' ודל\"א א'). אולם רתוי\"ט בציור ביהמ\"ק שבמשניות, צייר (אות מ\"ה), שאבטינוס היה במזרח שער המים. ולפע\"ד מדקאמר בש\"ס (שם) על בית טבילה הנ\"ל, שבצד אבטינוס היתה, משמע טפי שבית הטבילה ואבטינוס שניהן ע\"ג השער היו. דאי אבטינוס מצד השער, הול\"ל \"היה\" ור\"ל שהשער היה בצד אבטינוס. מיהו אפשר דמשום דבית הטבילה הנ\"ל ובית אבטינוס, שניהן עליות היו, לפיכך היה אפשר שיהיו שניהן תכופין וסמוכין זל\"ז, אף שיהיה אבטינס בצד השער. רק דלא ידענו מנ\"ל. לכן אין לנו אלא דברי מאור עינינו הרמב\"ם ז\"ל. אולם המדפיסים בציור הביהמ\"ק שבש\"ס, אשר הוכחנו בפירושינו זה בס\"ד שנשתבשו בציור ההוא בכמה עניינים, כ\"כ נשתבשו בזה, שציירו (באות ס\"ג) כאילו היה בית אבטינוס משמאל לשער המים רחוק מהשער, וסמוך לבית החליפות, והוא נגד ש\"ס ערוך הנ\"ל. ואפ\"ה נ\"ל דאבטינס דקדוש טפי לעשות שם קטורת, היתה ממעל לכער לצד מערב ודלא כרתוי\"ט: ",
+            "כך משמע מסתימת לשון הרמב\"ם [פ\"ח מבחירה ה\"י], דגם על משמרות כהנים היה חוזר. ואע\"ג שמסיים המשנה והרמב\"ם, בן לוי לוקה, י\"ל דאו משום דגם כהן נקרא בן לוי [כתמיד דכ\"ז ע\"א], או משום דכהן שישן על משמרתו לא היה לוקה, רק נענש באופן אחר. וכן מסתבר שגם על משמרות הכהנים היה מחזר, דמ\"ש כהן מלוי. ואע\"ג דכהנים זריזין הן [כשבת ד\"כ ע\"א]. היכא דאיכא אונס שינה שאני. [כיומא כ\"ב א']. ולפ\"ז איש הר הבית אינו הממונה, דהרי הממונה לא היו בידו מפתחות לעזרה [כתמיד פ\"א מ\"ב], והרי הכהנים שומרים בעזרה. וזה דלא כרל\"ש שכ' שהממונה הוא הוא איש הר הבית שחוזר על המשמורות. אולם מלשון המפרש [תמיד סוף דכ\"ז ב'] שכתב דרק מפתחות הר הבית היו בידו, משמע שלא היה מחזר רק על משמרות הלויים, דאל\"כ האיך יוכל לבא לבית המוקד: ",
+            "ונ\"ל דמלת קיטון הוא יוצא מלשון קוטן וקטנות. דמ\"ש רתוי\"ט שהוא יוצא ממלת קייטא וקיץ, ל\"מ לא נ\"ל, דאדרבה בקיץ אין רגילין לישב בחדרים קטנים משום הבלא. ואי נימא דלהכי נקראין החדרים ההם קטנות משום שלא היו דפנותיהן מגיעות לתקרה, ובאלה נאות לישב בקיץ משום אוירא. ליתא. דבסוכה (ד\"ג א') משמע דאפי' בדפנות מגיעות לתקרה נקראו קיטונות. ותו וכי מה שבח לבני אהרן שיהיו ישינים בבית המוקד. ובצדם לשכת הקרבן, ולא הי' מפסיק ביניהן לדיר הבהמות רק כותל שאינו מגיע לתקרה. אמנם הא דמצטרך תנא כלל להזכיר כקיטונות הפתוחות לטרקלין. היינו דלא תימא שהד' לשכות אף שהיו פתוחים לבית המוקד, עכ\"פ מבחוץ בולטות היו מזה ומזה מכותלי בית המוקד. להכי קאמר כקיטונות וכו' לומר שהיו כל הד' לשכות תחת תקרת בית המוקד הגדול: ",
+            "ומ\"ש הר\"ב ורתוי\"ט שהיו ראשי הקורות יוצאות במקום החול ולא במקום הקודש, כדי שלא לעבור על לא תטע לך כל עץ וגו'. תמהני הרי בכותלי מקדש גופי' הי' טורות ארזים (כר\"ה ד\"ד א'). וכ\"כ בעמודי מטבחיים היו רביעיות של עץ על גביהן (כתמיד פ\"ג מ\"ה). וכמו כן בפתחה של עלייה שעל ההיכל. היו בנויים בו כלונסאות של ארז (כלקמן פ\"ד מ\"ה ועי' עוד פ\"ג מ\"ח). גם בל\"ז לא ידעתי מנ\"ל לרבותינו הנ\"ל שהפספסין של עץ היו אולי היו מאבן בולטות מהכתלים או מהרצפה, וכן משמע נמי מרמב\"ם בפירושו למדות שכתב שעושין אותן הפספסין מכל דבר. ובעיקר העניין ל\"מ הי' נ\"ל דדוקא בב' לריעותא שיהי' העץ מחובר בבניין. וגם יהי' ראש הקורה בולט מהבניין, אז לבד אסור משום לא תטע לך עץ. דאז הוה דומיא דנטיעה. מדמחוברת ובולטת. משא\"כ בעץ שבכותלי המקדש אף שהיו מחוברין ואחוזים בהבניין. עכ\"פ לא היו ראשי הקורות בולטין לאויר [דרק לא משוקעין בבניינא היו הקורות שבביהמ\"ק בבית שני (כר\"ה ד\"ד א'), אלא היו הקורות ההם מגולין ונראות מבחוץ, אבל עכ\"פ לא היו בולטות ראשיהן לאויר. וכ\"כ בכלונסאות שבעליית ההיכל מאן יימר שהיו מחוברות בהבניין ושהיו ראשי הכלונסאות בולטות לאויר. וכ\"כ הרביעיות שעל עמודי הננסין אף שהיו בולטות לאויר, מאן יימר שהיו מחוברות בבניין. ולהכי שרי. ויש ראיה לזה דבעי תרתי לריעותא מרמב\"ם (פ\"א מבחירה ה\"ט), שכ' וז\"ל אין בונין בו עץ בולט וכו'. דבונין היינו מחובר, וש\"מ דתרתי בעינן. בולט ומחובר. ואפשר עוד דכל שאין העץ מחובר בקרקע ממש, רק בחומה או בעמוד המחובר לקרקע, שרי. ואע\"ג דכל תלוש המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע (כתוס' שבועות דמ\"ב ב') דבשאל בית ונשרף פטור משבועה דאורייתא מדהו\"ל כקרקע (ועי' מ\"ש שלהי שביעית בבועז אות ג'). הכא שאני דלא תטע לך אמר רחמנא, ובעינן דומיא דנטיעה דמחובר לקרקע ממש, וכל שמחובר בדבר המחובר לקרקע. לא הו\"ל כנטיעה. ובזה יתורצו כל הקושיות שהקשו הראשונים איך הותרו הכלונסאות שמכותל היכל לכותל אולם, ומהכלונסאות שבעליית ההיכל, ומראשי פספסים דמשנתינו ושקבועות בעזרה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים, וכ\"כ בעליית ההיכל. וכ\"כ לשכת כה\"ג שהיתה של עץ. ולפ\"ד מתורץ הכל ברחבה בס\"ד. וכן משמע קצת דעת המפרש (תמיד דכ\"ח ב' ד\"ה עמודים) "
+        ],
+        [
+            "אמנם מ\"ש הרמב\"ם [רפ\"ה מבחירה] הר הבית ת\"ק על ת\"ק אמה וכו' וכולו היה מקורה וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו שכל הת\"ק על ת\"ק אמה מקורה היה, נמצא שכל העזרות של נשים וישראל וכהנים היה מקורין. וכן הבין הש\"ג [פ\"ב], ולכן הוסיף החכם ההוא על דברי הרמב\"ם וכתב חוץ ממזבח הנחושת שעמד תחת לב השמים, [כאבות פ\"ה מ\"ה]. עכ\"ל. ולפענ\"ד אע\"ג דשבחי' רתוי\"ט לחכם ההוא, וכן נראה מספרו, שיד כל בו, אפ\"ה בכאן במח\"כ שגה ברואה, דמלבד דמירושלמי הנ\"ל שהבאנו לא מוכח רק שהר הבית היה מקורה. ג\"כ ק' תו דהרי אפי' הד' לשכות שבעזרת נשים לא היו מקורות [כמדות פ\"ב מ\"ה] וכ\"ש העזרה שחוצה לה. ותו דאי נימא שגם העזרה הפנימית ששם המזבח בנוי, גם היא היתה מקורה, א\"כ למה הוצרכו אכסדראות תחת הקרוי בגובה כותלי העזרה סביב [כתמיד פ\"א מ\"ג]. וכן משמע מרש\"י [פסחים י\"ג ב', ותענית, וסוכה מ\"ב ב'] דרק הר הבית שמחוץ לחומה הפנימית מקורה היה. ",
+            "ואילה\"ק דא\"כ לא היה כל הרויח ההוא שבעזרת ישראל רק אלף ותפ\"ה אמות מרובעות, וינוכה מזה הרווח הגדול שהיה צריך ללשכת הגזית שהיתה שם כעין בסילקא גדולה [כיומא כ\"ה א'], מלבד הרווח שהיה צריך ג\"כ לשאר הלשכות שהיו בעזרת ישראל. וא\"כ האיך הרווח המועט הנשאר אחר נכיון הלשכות הנ\"ל מספיק לכל ישראל בעלותם לרגל. ואי\"ל דדרך נס היה מועט מחזיק את המרובה. ליתא, דהרי באבות [פ\"ה מ\"ה] לא קחשיב נס בזה רק דאע\"ג דעומדין צפופין אפ\"ה משתחוים רווחים. ואם איתא הרי אפי' עמידתן כשהן צפופין לבד, ג\"כ נס לבדיי היה וא\"כ הו\"ל י\"א ניסים, ותנא לא קחשיב רק י' נסים. ונ\"ל דאע\"ג דמראשי פספסין ולהלן למערב, דשם הוא עזרת כהנים, אסור לישראל לכנס לשם שלא לצורך [ככלים פ\"א מ\"ח], עכ\"פ רשאין היו להמשך ולהתפשט ממקומן בעזרת ישראל לבין הננסין ולכותל צפון של עזרה שהיה ברחבו ח' אמות בכל אורך העזרה [כמדות פ\"ג מ\"ה]. וכ\"כ רשאין להתפשט ממקומן להרווח שבין כבש המזבח לכותל דרום של עזרה שהיה רחב י\"ב אמות ומחצה בכל אורך העזרה [כפ\"ה מ\"ב]. וכמו כן יכלו להתפשט מצפון ודרום כלעיל, גם לבין כותל העזרה ולחליפות, עד הרווח שמזה ומזה להיכל ולק\"ק ובי\"א אמה רוחב שאחורי ק\"ק באורך קל\"ה אמה [עי' יומא כ\"א א' ורש\"י שם]: ",
+            "כך כ' הרב שהפספסין מן הצד היו. ונ\"ל דכוונתו דהיה די בהיכר זה מן הצד כעין לחי שבפתח מבוי בריש עירובין. אבל למטה ברצפה לא היה צריך היכר פספסין, דלא מבעי' לראב\"י פשיטא דא\"צ היכר ברצפה, דהרי כבר היה שם הפסק המעלה שגבוה אמה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים, דנ\"ל דמה\"ט לא עשו מהך אמה ב' מדרגות של חצי חצי אמה ככל שאר המעלות, כדי שיהיה להיכר יפה. אלא אפי' לת\"ק דס\"ל שעזרת כהנים לא הגביה א\"ע כלל מעזרת ישראל, עכ\"פ גם לדידי' היה שם דוכן שיעמדו עליו הכהנים לברך העם, ומסתמא היה הדוכן בסוף עזרת כהנים כדי שיברכו העם, כמו שכתב המפרש כאן. רק דלת\"ק עמד הדוכן על קרקע ישרה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים. א\"כ עכ\"פ גם לת\"ק היה עכ\"פ הדוכן עצמו היכר ברצפה. ואפשר זה כוונת רש\"י [יומא דט\"ז א' ד\"ה ר\"א היא] שכ' שאסקופת שער ההיכל גבוה מאסקופת שער המזרח לראב\"י כ' אמות וחצי, וזה תמוה דהרי משנתינו אמרה בסוף נמצא עזרת כהנים גבוה מעזרת ישראל ב' אמות ומחצה, א\"כ וודאי שנגד גובה אמה וחצי של דוכן, היה ההר ג\"כ מגביה א\"ע עוד אמה וחצי, וא\"כ יהיה רצפת ההיכל גבוה מרצפת שער המזרח כ\"ב אמה [וכמש\"ל סי' ל\"ו]. אע\"כ דלרש\"י ל\"ג בסיפא דמתני', נמצא עזרת כהנים וכו', ומ\"ש המשנה והדוכן נתון עליה וכו' ד\"ה הוא, ור\"ל דלכ\"ע היה הדוכן עם ג' מעלותיו עומד על קרקע ישרה. מיהו אע\"ג דהפספסין היו של עץ, אין איסור נטיעת עץ בעזרה רק מעזרת כהנים ולהלן. כך כתב הראב\"ד. ולרמב\"ם דבכל העזרה אסור לבנות עץ מחובר ובולט, וכמ\"ש בס\"ד לעיל [פ\"א סי' מ\"ה], נ\"ל דצ\"ל דהקורות הללו לא היו מחוברות בהבנין רק תחובין בחוריו שבחומה. או שהיה הפספסין אבנים הבולטין מהחומה: "
+        ],
+        [
+            "אמנם ק\"ל גם לבני בית ראשון גם לבני בית שני, דמאי נ\"מ אם המזבח בנוי ע\"ג מקום אטום או לא. הרי בל\"ז כל העזרה היתה חלולה מתחתיה בנוי כיפין ע\"ג כיפין (כמסכת פרה פ\"ג מ\"ג ומ\"ו. ורמב\"ם פ\"ה מבחירה ה\"א). ואת\"ל דאעפ\"כ רק מקום המזבח היה בנוי ע\"ג מקום אטום, וסביב לו היה המחילה. ליתא, דא\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לבנות העזרה ע\"ג כיפין מפני ספק קבר התהום, ואם ישאר מקום שתחת המזבח אטום, ישאר הספק בעצמו בגוף המזבח, וכאשר באמת מצאו בימי יחזקי' גלגולת של ארנון טמון תחת המזבח (כירושלמי פ\"ק דסנהדרין). ונ\"ל מדאמרינן בנדה (דס\"א) דכל מקום שהוחזק בטומאה בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה, ואחר בדיקה כזאת המקום טהור. א\"כ ק' למה בנו כלל כיפין ע\"ג כיפין, היה להם לבדוק כלעיל, דמהני אפי' הוחזק שם טומאה ומכ\"ש בלא הוחזק. אע\"כ דבימי שלמה באמת בנו המקדש ע\"ג מקום אטום, ולא בדקו כלל מדלא הוחזק שם טומאה. רק אח\"כ בימי חזקי' כשמצאו הגולגולת, אז אף דמדאורייתא הוה סגי גם אז לבדוק עד הסלע ולהחזיר העפר אפי' אתחזיק, אפ\"ה מצד חומר' דביהמ\"ק, אחר שבדקו העפר שתחת העזרה כולה בנו תחת הרצפה כיפין ע\"ג כיפין. וכיון דרק חומרא בעלמא הוה, להכי תינח בכל העזרה דאפשר, אבל תחת המזבח דלא אפשר דהרי צריך שיהיה נבנה ע\"ג מקום אטום. סמכו על הבדיקה עד הסלע, כמו שסומכין על בדיקה זו בכל מקום (וכרמב\"ם פ\"ט מטו\"מ ה\"י), ולהכי אחר שבדקו החזירו העפר הבדוק למקומה ועליה נבנה המזבח. אחר איזה שנים שכתבתי זה, מצאתי שגם רמל\"מ (פ\"א מבחיר' הי\"ג) התעורר בזה, והלך בתרוצו בדרך אחר: ",
+            "והר\"ב כתב שיורדין משם לשיתין לנקותו מהנסכים. ואחמ\"כ רבינו, מלבד הדוחק בלשון, דלמה נקרא כאן שית, ובכל דוכתא נקרא שיתין. אבל מלבד זה דברי רבינו הם נגד גמ' ערוכה (סוכה דמ\"ט) דאמרי' שם בפירוש שלנקות מקום הנסכים היה מיוחד מקום אחר, דלול ��טן היה בין כבש למזבח שלשם יורדין אחת לע' שנה ובאין לשיתין, ונוטלין משם היין הנקרש ברוב הימים, ומעלין ושורפין אותו ע\"ג המזבח. וגם לשון מנקין לא שייך על היין שנקרש ושמקריבין אותו על מזבח ד'. אבל שייך טפי על לכלוך דמים שנקרשו שם. ובדברינו אלה יתורץ מה שלכאורה יש לתמוה במשנה, שהתנא הזכיר ב' נקבים אלו שביסוד שמיוחדין לשירי הדם, ולמה לא הזכיר לנו נמי ב' הנקבים שלמעלה בגג המזבח נגד אותו קרן, שמיוחדין לנסכים (כסוכה פ\"ד מ\"ט). אולם כל עיקר תכלית מסכת זו שמה יעיד עליה, שרצתה רק להודיענו מדת כל הבניינים הקדושים וכל הדברים הקבועין ברצפה. להודיענו מדת השטח שיתפסו ברצפה וגבהן. ורק בדרך אגב משמיעינו גם דברים אחרים לפעמים. אבל אין אמיתת כוונת המסכת להודיענו תואר כל בנין וכלי. ומה\"ט לא הוזכר בתמונת המזבח שום דבר מהקרנות שהיו חלולים (כזבחים נ\"ד ב'). ורש\"י שם כתב כדי שיפלו שם דמי החטאות שניתן בקרנות. וזה תמוה כמו שכתבתי בחומר בקודש, [פ\"ה סי' ד' וע\"ש]. וגם לא הזכיר שהיה אויר בין כבש למזבח (כזבחים דס\"ב ב'). וגם לא הודיענו מהתפוח שהיה גבשושית עגול בולט כתפוח בגובה אמה באמצע המזבח, כ\"ב אמה על כ\"ב אמה [לראב\"ד פ\"ב מתמידין], אבל הטעם בכל זה, משום שהשטח שתופסין כל אלו נכללו בשטח המזבח שכבר הודיענו התנא כל מדת שטחו [ואפ\"ה, לראב\"ד לקמן הודיענו התנא הרבובה, שהיה בכבש במערבו. משום שע\"י הרבובה נתקצר שם רוחב הכבש שהיה רחבו ט\"ז אמות]. ומה\"ט לא הודיענו התנא נמי מב' נקבים שבגג המזבח שמיוחדין לנסכים. משום ששטחן וגם שטח השיתין לנסכים שבתחתית המזבח שלשם שותתין הנסכים הכל כבר נתפס ונכלל בשטח המזבח שכבר נמנה. אבל הודיענו התנא מב' הנקבים שביסוד שמיוחדין לשירי הדם, מדרצה להודיענו מהטבלא של שיש שתופס אמה על אמה בשטח הרצפה, שדרך שם יורדין לשית לנקותו מהדמים. ועדיין לא הודיענו בשום מקום מחלל זה שלשם יורדין הדמים, להכי אגב זה צריך להזכיר נמי מב' הנקבים שביסוד, ושמדרך השית מנקין ופותחין הנקבים הללו, כך נ\"ל: ",
+            "אמר הננס נושא הפנס. הן אמת דמשמע מרמב\"ם (פ\"ב מבחירה הי\"ד) ומהר\"ב ורתיו\"ט כאן שהגומא הזאת לא היתה בגג הכבש, רק בקומת הכבש לצד מערב. אולם לרש\"י (פסחים ל\"ד א' ד\"ה לול) הגומא הזאת היתה למטה ברצפת העזרה בצד מערב מהכבש, בהקרן זויות שבין הכבש למזבח. וכמדומה שטעמו של רש\"י דאי נימא שהגומא הזאת היה בכבש גופיה, איך נתנו לשם פסולי חטאת העוף שיפסלו בלינה, והרי אין לינה פוסלת בראש המזבח (כזבחים פ\"ז א'), וכבש דינו כמזבח לכל דבר (כרתיו\"ט תמיד פ\"ב מ\"א ד\"ה סודרין). אולם לרמב\"ם ולראב\"ד שנזכיר להלן דעתם דתרוייהו ס\"ל שהרבובה בגוף הכבש היה, צ\"ל דס\"ל נמי דדוקא שטח השוה שברצפת הכבש היה דינו כמזבח. אבל לא גומא שהיא נמוכה מהשטח שלה ובדופן הכבש. ומה\"ט לא קדשו הגומא הזאת שתהיה כמזבח (ולזה עוררני בני הגאב\"ד מהרב\"י שליט\"א). ול\"מ היה נ\"ל דמדקאמר במתני' ורבובה היתה לו במערבו, ול\"ל לתנא ליחס הרבובה אל הכבש כמובן במלת לו, וכי לא סגי לי' להתנא לומר ורבובה היתה למטה במערבו. וכדקאמר לעיל למטה ברצפה באותו הקרן וכוי. ש\"מ טפי כרמב\"ם וראב\"ד. דהרבובה בכבש גופיה היתה. אמנם במ\"ש הרמב\"ם שם, וז\"ל וחלון היה במערבו של כבש וכו'. כתב עליו הראב\"ד וז\"ל, לא כי, אלא חלון לבד ורבובה לבד, וכך שנוייה במשנה עכ\"ל. ונתקשה רכ\"מ בכוונת הראב\"ד מהו, והניח בצ\"ע. ולפענד\"נ דכוונת הראב\"ד, דמדנקט הרמב\"ם לשון חלון. משמע שהי' ה��ומא ההיא בקימת הכבש, ככל חלון שבש\"ס שהוא מקום משוקע שבכותל מהצד. דאף שאינו מפולש נקרא חלון (כרתוי\"ט רפ\"ו דמעילה). ולזה כתב הראב\"ד, לא כי, דמדלא נקט התנא לישנא דחלון רק מלת רבובה משמע טפי שנגזר ממלת ארובה, ונשמט האלף והוכפל הב' כדרך לישנא קלילא במשניות. וארובה היינו גומא או חור שבגג, ג\"כ בין מפולש או אינו מפולש. וה\"נ היה לדעת הראב\"ד הגומא ההיא בזוית ראש הכבש למעלה במערבה. וזהו כפירושנו הנ\"ל. וי\"א דרבובה לשון רבב ולכלוך, ע\"ש פסולי חטאת העוף שניתנין שם. ואפשר דלרמב\"ם מה\"ט קראוה רבובה ולא חלון: ",
+            "ונ\"ל דלהכי רק לחטאת העוף שנפסלה קבעו לה מקום לעיבור צורה. מפני שקרבנות יולדות שהן ב' עופות א' לעולה וא' לחטאת. מצויות ורבות בעזרה, ושכיח' נמי שהפיל' ואינה יודעת אם מין חיוב או מין פטור, שדינה נמי שתביא עולה וחטאת, והרי יש ספק שמא הפילה מין פטור. ויהיו קרבנותיה חולין בעזרה. להכי עולה תביא בתנאי, שאם פטורה יהי' לנדבה, אבל חטאת דלא שיך בו תנאי, הרי הוא בספק, אבל אינו נאכל, רק תעובר צורתו וישרף (ככריתות פ\"א מ\"ד). ולהכי מדחיישי' שיתערב זה קרבן הפסול בשאר קרבנות יולדות הכשרות שרבות בעזרה, להכי קבעו לה מקום שתהיה מונחת שם עד שיהיה נותר. ומפני שחטאת העוף נעשה למטה אצל קרן מערבית דרומית של מזבח (כזבחים פ\"ו מ\"ב), להכי קבעו לה מקום זה להניחה סמוך למקום מליקתה (לרש\"י פסחים ל\"ד א'). ולאינך פוסקים דס\"ל שהניחה למעלה באותה קרן, נ\"ל דלהכי לא קבעו לה מקום במקום שנמלקה, כדי שלא יכשלו בה הכהנים לאכלה. אבל כשיניחוה למעלה לא יטעו בה לאכול מה שמונח בראש המזבח. וגם שיטעו בה להקריבה א\"א, מדמנכר שחטאת היא, דבעולה הראש מובדל מהגוף. ובחטאת נשאר מחובר מדכתיב בה לא יבדיל: ",
+            "ולרכ\"מ שם הי\"ד וט\"ו. אבני היכל ועזרות אין פוסל בהו נגיעה בברזל אפי' כשנבנו כבר והם בפנים. רק לעשות בהן מלאכה שצריך ברזל, כגון לסתתן או להקיש עליהן בקורנס ברזל, אסור בפנים. ולפע\"ד לא משמע כן מרמב\"ם וממתני' דנן, מדקאמר לכל דבר, שדוחק לומר שכוונת התנא דאפי' נפגם שלא בברזל (כר\"ב). חדא דזה פשוט, וכי פגימה א\"א רק בברזל. ותו דאם שכך הוא האמת דפגימת המזבח טפח. ופגימת אבניו כתגירת צפורן. ואפי' נפגמו ביד [כחולין די\"ח ב'], עכ\"פ אם כך היה כוונת התנא הול\"ל בכל דבר. וגם דוחק לומר דקאי רק אכבש, אע\"ג דלא כתיב ביה בהדיא לא תניף עליהן ברזל. אבל אילה\"ק לדברינו הרי על גג ההיכל היה כליא עורב של ברזל כלקמן (פ\"ד סי' נ\"ט). דנ\"ל דמדהי' התקרה והמעזיבה חוצצין, לא חשישו משום נגיעתן בהיכל, וכן מוכח דהרי לקמן אפי' במזבח קאמר דאין סדין בכפיס ברזל רק שמא יגע ויפסל, משמע דכשלא יגע רק בהפסק סיד נגיעה ע\"י דבר אחר לא שמה נגיעה [ועי' בי\"ד קכ\"ד לענין מגע עכומ\"ז ביין]. ומשום גג גופי' אין לחוש, דרק עליית ההיכל נתקדש ולא גגו [כפסחים דפ\"ו א']: ",
+            "אמנם הר\"ב פי' דלכ\"ע לא היה רק ג' סדרים, דהיינו סדר ראשון שלמטה היה ג' מעלות שכל אחת רחבה אמה, ואח\"כ רובד שרחב ג' אמות. ולסדר ב' היה רק ב' מדריגות, שכל אחת רחבה אמה, וסמוך להן למעלה רובד שרחב ג' אמות. ולסדר הג' היה ד' מדריגות. שכל א' רחבה אמה ואח\"כ לת\"ק היה רובד ד' אמות נמצא שיש בין הכל י\"ט אמות. ועוד היה ג' אמות מהמזבח עד המעלה הראשונה שהיא התחתונה. ויהיה אם כן כ\"ב אמות מהמזבח לאולם. ולר' יהודה לא היה מהמזבח עד המעלה התחתונה רק ב' אמות, לכן נגד זה היה הרובד העליון שסמוך לאולם, רחב ה' אמות. והרואה ��ראה שאחמ\"כ רבינו כמה זרות יש בדבריו. דכפי הנראה הבין הר\"ב ז\"ל דמ\"ש במתני' רום מעלה חצי אמה וכו', היינו המעלה הראשונה, ובתר הכי נקט תנא אמה אמה ורובד ג'. היינו עוד ב' מעלות והרובד, וא\"כ היה למטה ג' מעלות ואח\"כ הרובד. אבל קשה דהיכן נזכר במשנה שהיה בסדר העליון ד' מעלות ורובד. ותו דוחק לפע\"ד מה שכתב הר\"ב דלת\"ק היה המדריגה התחתונה רחוק מהמזבח ג' אמות. ולר\"י היה המדריגה התחתונה רחוק מהמזבח ב' אמות. וגם זה לא נזכר כלל במשנה. בשלמא לפרושא דלן י\"ל דלת\"ק כיון דע\"כ היתה המדריגה התחתונה רחוקה קצת מהמזבח, דאל\"כ אין שם מעלה עליה וכמש\"ל, א\"כ י\"ל דסמך התנא א\"ע על רוחב שאר המעלות שהזכיר. שכך היה ג\"כ ריחוק זה דוגמתן וא\"צ לפרש. וכ\"כ לר' יהודה, הרי על כרחך היה המדריגה התחתונה סמוכה למזבח, מדהיה הרובד העליון רחב אמה יותר ממה דקאמר ת\"ק. אבל להר\"ב ק', דבשלמא לת\"ק שהיה הריחוק שבין מזרח למדריגה הראשונה ג' אמות, י\"ל דסמך תנא דמסת' היה רחב כל כך כמו שאר הרובדין. אף שזה ג\"כ קצת דוחק, דהרי הריחוק שבין מזבח להמדריג' הראשונה לאו רובד הוה, ותו הרי גם הרובד העליון הרי היה יותר מג' אמות. אעפ\"כ אפשר לן לדחוקי נפשן למימר הכי. אבל לר\"י דלר\"ב ס\"ל דלדידיה היה המדריגה התחתונה רחוקה מהמזבח ב' אמות, תמוה דלמה מריחוק זה שתיק מנה ר\"י ככפא דחייטא נגרא, והרי לא מצינו דוגמת ריחוק זה במתני'. אמנם לדברינו הא דקאמר תנא רום מעלה חצי אמה וכו', אינה עולה לחשבון המעלות, רק רצה לאשמעי' דכל הי\"ב מעלות כך היה גבהן ורחבן. ומצינו דוגמת זה לעיל (פ\"ב מ\"ג). וכן הא דנקט תנא רק ג' סדרים, ולדברינו הרי יש ד' סדרים, דהיינו לכל רובד ב' מעלות תחתיו. י\"ל דלא נקט רק ב' סדרי קמאי לדוגמא להודיענו שכר היה סדרי המעלות כולן, וכדנקט בדוגמת זה לקמן (מ\"ז). שאע\"ג שהיו ה' אמלתרות מעל פתח האולם, לא נקט התנא רק ב' לדוגמא. ומדלג מלפרט האמלתרו' הממוצעים, ונקט רק היותר עליונה. ה\"נ לא נקט תנא רק ב' סדרי קמאי שברובדין, ומדלג על הב' מעלות והרובד השלישי, והזכיר רק הב' מעלות והרובד היותר עליון. וכבר רמז כן תנא שכך כוונתו, מדקאמר והעליונה, ולא נקט כלישנא דב' סדרי קדמאי, דהיינו אמה אמה ורובד ד'. ש\"מ דרצה להשמיענו דדילג על סדר הג'. ודברי הרמב\"ם (בפ\"ו מבחירה) בענין זה תמוהין מאד, ורכ\"מ שם הניחן בצ\"ע. ואני בעניי פירשתי המשנה כאשר חנני ה' ברחמיו ית'. "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק הרי לקמן במשנה ז' אמרי' דרוחב כל תא היה ו' אמות. והרי ממשנתינו מוכח דרק י\"ג תאים שבדיוטא האמצעית היה רחבן כן. ותו דשם אמרינן דרוחב כל הבית מצפון לדרום ע' אמה, ומהן חשיב רוחב התא ו' אמה, ועובי כותל ההיכל ו' אמה, והרי הכא קאמר דרוחב חלל התאים התחתונים ה' אמה, ושהכותל של היכל מתמעטת והולכת בעוביה בכל דיוטא אמה אחת, א\"כ ע\"כ שכותל ההיכל, כנגד גובה דיוטא התחתונה של התאים, היה עוביה ז' אמות, וכנגד דיוטא האמצעית של התאים היה עוביה של כותל ההיכל ו' אמות, וכנגד דיוטא השלישית היה עובי כותל ההיכל ה' אמות, וממנה ולמעלה היה עוביה רק ד' אמות. נמצא שרוב גובה כותל ההיכל שהוא למעלה מהתאי', היה עוביה רק ד' אמות. והיכי קחשבי התם בכלל הע' אמה שכותל ההיכל היה עוביה ו' אמות, והרי רוב גובה הכותל היה עביה רק ד' אמות. ונ\"ל דמהא הוכיח הרמב\"ם דהדיוטא התחתונה של התאים נגד אוטם של כתלו של היכל היה, ולפיכך לא היה אפשר לכנוס ממנו להיכל, דהרי האוטם, היה לצד פנים כולו אטום בקרקע, כמו שנבאר בס\"ד לקמן במ��נה ז'. להכי כתב הרמב\"ם שמהתא שבדיוטא האמצעי שבקצה צפונית מזרחית היה נכנס להיכל [עי' שם פ\"ד מבחירה הי\"א]. א\"כ י\"ל דהאוטם היה עביו ז' אמות, ודיוניות האאים התחתוניים שבצדו סביב, היה רוחב של כל אחת רק ה' אמות. אבל דיוטת התאי' האמצעים שהיו נגד התחלת כותל ההיכל, היו רחבים ו' אמות, וגם כותל ההיכל שכנגד גובה דיוטת התאים האמצעיים היה עביה שם ו' אמות. וזהו רוחב התא ורוחב כותל ההיכל דחשב התנא לקמן במשנה ז' בכלל הע' אמה שמצפון לדרום, שהיה רוחב התא ו' אמות ועובי כותל ההיכל ו' אמות, ואע\"ג שהכותל של היכל שלמעלה ממנה מתמעט והולך עד שלמעלה מהדיוטא השלישית לא היה עביה רק ד' אמות. אפ\"ה לא חשב להו תנא, דלא רצה התנא לחשוב רק מה שתופס ההיכל וכותליו והתאים על שטח קרקע האטום ולא חייש מה שהכותל מתמעט והולך למעלהי עד עובי ד' אמות, דנגד זה נתרחב חלל התאים וגגן, ודו\"ק, ",
+            "כך נ\"ל. ועי\"ז מובן כל העניין יפה בס\"ד, דמוכח לע\"ד כרתוי\"ט שגם האולם היה בנוי על האוטם. דחדא דלא מצינו שהיה מעלות בין אולם לפתח ההיכל. ותו דהרי התנא כלל האולם במדת האורך ורוחב ההיכל כלקמן, א\"כ על כרחך דמשום דהיה בניין האולם סמוך ומחובר אל ההיכל, וגם בנוי עם ההיכל על קרקע שוה. דאי לא עמדו שניהן יחד על קרקע שוה, לא הו\"ל לתנא למכלליה במלת ההיכל. כמו דלא כלל במלת היכל דיוטא תחתונה של התאים שהיה סביב להאוטם, מדאינן בנויין על האוטם (כלעיל סי' ל\"ב), שבאמת מה\"ט לא כללן התנא במלת היכל, דהרי הדיוטא התחתונה של התאים, היה רוחב חללן מצפון לדרום רק ה' אמות (כמשנה ד'). והתנא חשיב רוחב חלל התאים ו' אמות (כמשנה ז'). ועל כרחך דהא דקאמר שרוחב חלל התא ו', היינו דיוטא האמצעית של התאים. שהיתה בנוייה ממעל לעובי האוטם, ולהכי רק היא נכללת במלת היכל, מדבנוייה בקרקע שוה עם ההיכל. ולפיכך אולם נמי מדהיה בנוי בשוה עם קרקע ההיכל, להכי חשבי' תנא להיכל. ולפ\"ז שהאולם היה בנוי על האוטם, א\"כ סמוך להאוטם שבמזרח ההיכל, היו לפני האוטם הי\"ב מעלות שבין מזבח לאולם (כלעיל פ\"ג סי' ס\"א), שהי' גובהן יחד ו' אמות, והוא הוא כגובה האוטם, שכסוהו כמש\"ל: ",
+            "כך נ\"ל. ואע\"ג דלדברינו אלה לא התפשטו הכיור והבית דלפא על כל רוחב החלל של ההיכל, רק על הכותלים, עכ\"פ לפע\"ד מדת הגובה דחשיב תנא. אין כוונתו על גובה החלל. רק על גובה הכותלים, וממעל לגובה הכותלים היה האמה הכיור ואמתיים של בית דלפא. וראי' לדברינו דהתנא לא חשב גובה החלל של ההיכל רק גובה הכותלים, דהרי חשב בכלל הגובה, הו' אמות של גובה האוטם, והרי האוטם וודאי לא נכלל תוך גובה החלל, דהרי לא נראה כלל בפנים, רק בחוץ דהיינו תוך הט\"ו תאים התחתונים שסביב להיכל. ותו הרי חשיב מעקה וכליא עורב. אע\"כ דרק גובה הכותלים קחשיב תנא. מיהו אפשר עוד שהיה הכיור פטורי ציצים מוזהבים בכל שטח התקרה בפנים בולטים אמה לתוך החלל. וכ\"כ הקורות של בית דלפא היו לא לבד על הכותלים. כ\"א גם בכל שטח התקרה היו קורות מונחים תכופים יחד מצפון לדרום, וממזרח למערב, כדי לאגד כל הבניין יחד. והרמב\"ם (פ\"ד מבחירה) פי' דדלפא הוא לשון דלף, ור\"ל שהיה רווח פנוי גבוה ב' אמות מתפשט תחת כל תקרת ההיכל שמוזכר לקמן במתני', והיה הרווח ההוא כדי לקבל בתוכו הדלף. ול\"מ היה נ\"ל אחמכ\"ר שזה דוחק שיתקנו מקום לדלף, תחת ב' תקרות עבות ותחת ב' מעזיבות עבות, ובין ב' התקרות הי' רווח עליי' גבוה מ' אמה. וכבר הקשה עליו שם קושיות אחרות גם הראב\"ד. אולם אם נאמר דדלפא לשון דלף. נ\"ל שהיה כעין מסגרות [געזימס] סביב כדי להגן על הכיור המצוייר תחתיו כשפה סביב לכותלים שלא יוזק מהדלף שיורד מהכותלים ומהגג שלמעלה. וכעין זה פי' גם הראב\"ד שכתב שהיו מרזבות עמוקות ב' אמות בולטות סביב הכותלים. כדי לקלוט הדלף שיורד מגגי התאים סביב. ול\"מ גם זה דוחק אמחכ\"ר, דוכי אפשר שיהיו גגי התאים גבוהים יותר מהכיור שסביב להיכל, דא\"כ לא היה יופי הכיור נראה בחוץ כלל. ותו א\"כ לאיה היו חלונות ההיכל פונות, אם התאים סביב היו גבוהים יותר מכל חלל ההיכל. ותו וכי כל כך דלף מרובה היה שם מעין ישיתוהו. עד שצריך שתהיה המרזב סביב עמוק ב' אמות. ותו אפי' יהיה כך, למה חשב התנא עומק המרזבות שאינו מגוף הבניין, ולא גובה הכותלים שכנגדן. ותו, וכי לא היו יכולין להושיב המרזבות נגד גובה התקרה והמעזיבה, ולמה הוצרך להן רווח לבד בגובה הבניין. אלא וודאי כדאמרן: ",
+            "כך פירשתי על פי פי' רש\"י (בערכין ד\"ו ע\"א). רק דרש\"י שם לא חש להזכיר שראש הכותלי' ג\"כ הי' מחופה כך, והרי לדברינו (סי' נ\"ה) רק גובה הכותלים קחשיב תנא. רק דרש\"י שם לא מיירי התם מכותלים, ולהכי לא הזכירם רש\"י שם. ונ\"ל שעכ\"פ צ\"ל שהי' בהגג מקום פנוי להלוך בין היתדות שנצרך כשירצו לתקן בדק הבית או לילך לשם לשאר תשמיש (כפסחים פ\"ו א'). או י\"ל שכשרצו להשתמש שם היו יכולין להוציא המסמרות, ואחר שהשתמשו חזרו ותחבום בהנקבים שבטבלאות. אמנם הרמב\"ם (בפ\"ד מבחירה) והר\"ב כאן פירשו. שהי' טס ברזל חד על המעקה סביב, גבהו אמה, וחדודו כלפי מעלה, כדי שלא ינוחו העורבי' על המעקה. ותמהני דעכ\"פ איך מתגרשים על ידו העורבים משטח הגג גופיה שבוודאי קדוש ביותר משפת הכותלים. ואת\"ל דבוודאי מודו רמב\"ם ור\"ב שגם על כל שטח הגג היו מסמרות כדברי רש\"י הנ\"ל, רק הכא לא חש להזכירו, מדלא רצה תנא אלא לאשמעינן גובה הכותלים ובהגובה לא היה ניכר הכליא עורב רק אותו שעל המעקה, אבל הכליא עורב שעל שטח הגג, הרי לא אפשר למכלל בגובה, דהרי שטח הגג הי' עמוק ג' אמות יותר מהמעקה סביב. עכ\"פ ק' למה הי' צריך להכליא עורב שעל שפת ראשי הכותלים טס ברזל חד רחב אמה, בפחות מזה נמי סגי. ואפי' נימא שהיה רחב כן כדי להשלים גובה ההיכל ק' אמה, עכ\"פ ק' דטס אפי' יהי' חד מאד. עוף דשרבוטי משרביט נפשי', יוכל לישב עליו שפיר. ומכ\"ש ברוב הימים כשיחלוד חדודו. ובמ\"ק (ד\"ט א') פי' רש\"י שהי' גג ההיכל מתקצר בשפוע ועולה מד' צדדיו כעין מגדל, עד שיהי' ארכו ורחבו של גג באמצע, אמה על אמה, ומחפין אותו שם בטס ברזל שתחובין בו מסמרות שחודן כלפי מעלה כדי שלא ישבו עליו העורבין, עכ\"ל. משמע מדבריו שעל שאר שטח הגג לא היו העורבין יכולין לישב, מדהי' משופע. וק\"ל הרי היו כלונסאות של ארז בפתח עליית ההיכל כדי שיעלו בני אדם על ידן להגג להשתמש שם, ואיך ישתמשו על השפוע. על כרחך דמשום שהיה שולי שפוע הגג מחובר לתחתית המעקה, א\"כ שם הי' אפשר להשתמש בין המעקה להגג. וא\"כ גם העורבים היו יכולין לישב או לנוח שם. ובמנחות (דק\"ז א') פי' רש\"י שהיו מסמרות חדין תחובין בראש גג ההיכל, עכ\"ל. משמע מדבריו שכל הגג מחופה במסמרות בגובה אמה. אמנם אע\"ג שלא הזכיר רש\"י כאן מהטבלאות, עכ\"פ צ\"ל דמודה שהיה טבלאות של ברזל שרחבן אמה על אמה, ובהן היו תחובין אותן המסמרות, כמ\"ש רש\"י בעצמו בפירוש בערכין, וכמש\"ל, דאל\"כ היכא אמרי' התם במנחות שהנודר ברזל לא יפחות מאמה על אמה כדחזי לכליא עורב, ואי כליא עורב אינו כ\"א יתדות לחודא. מה אמה על אמה שייך בהן. ובשבת (ד\"צ ע\"א) הו��יף רש\"י בדבריו שהיו הטבלאות חדודים כסכין בכל סביבותיהן. ומסמרות הי' בכל שטחן, ובאותן הטבלאית מחפין את ההיכל, עכ\"ל. ולא זכיתי להבין למה הי' צריך שיהיה הטבלאות חדין כסכין, דע\"י המסמרות לבד כבר נמנעו העורבים מלישב שם, וחדודי הטבלאות שהיו נוגעין להדדי בשטח הגג, לא הועילו כלל. ובערוך פי' שהיה שם על הגג כמה צורות משונות, כמו שעושין בגנות כדי להבריח העורבים מהגג שלא ישליכו דבר טמא לשם. עכ\"ל. ולפע\"ד גם לערוך צ\"ל שהצורות ההם היו מצויירות על טבלאות של ברזל שרחבות אמה על אמה, דאל\"כ צא ופרנס משנתינו במנחות הנ\"ל שהנודר ברזל יביא אמה על אמה כדחזיא לכליא עורב. אולם לכל הפירושים הנ\"ל אילה\"ק הרי עובר משום לא תניף עליהן ברזל, שלא יגע ברזל גם בבנין ההיכל (כלעיל פ\"ג סי' ל\"ה). די\"ל דדוקא בכותלי ההיכל גופי' אסור שיגע בהן ברזל, אבל הכא שמפסיקין התקרה והמעזיבה, לית לן בה ועי' מ\"ש שם: "
+        ],
+        [
+            "אמנם מ\"ש הר\"ב כאן שלחלל עם עובי הכותל קרוי אחורי בית הכפורת. לא זכיתי להולמו, דאי לעובי כותל התא ולרווח התא נתכוון. שהי' באמת יחד י\"א אמה. וקאמר הר\"ב שהן הי\"א אמה שאחורי ק\"ק, ליתא דהרי לעיל (פ\"ד מ\"ז) כדקחשיב אורך ההיכל ק' אמה ממזרח למערב כלל שם התנא רווח התא ועובי כותל המערבי של תא בכלל ק' אמה של ההיכל, והרי הכא קחשיב התנא י\"א אמה אחורי ק\"ק מלבד הק' של היכל. אע\"כ שכוונת רבינו הר\"ב שעובי כותל המערבי של עזרה נכלל בי\"א אמה שאחורי הכפרת. ומדכתב כן רק הכא ולא בכותל מזרח ובכותלי צפון ודרום של עזרה, משמע דבכל הנהו דוכתי מודה דאין עובי החומה נכללת בחשבון המדה דמני תנא. ותמהני דמ\"ש הכא. ותו דמי ומה הכריחו להר\"ב ז\"ל לומר הכא כן, ולא נימא כדקאמרי' במזרח העזרה שהיו י\"א אמה לדריסת רגלי ישראל רווח מלבד עובי החומה, דלא מסתבר שיהיה מדרס לכהנים המועטים, ושגם יכולים לילך בכל מקום בעזרה, י\"א אמה, ולכל ישראל רק ה' אמה. א\"כ ה\"נ י\"א אמה שאחורי הק\"ק, נחשבין מלבד עובי חומת המערבי של עזרה, שהרי גם הם היו מיוחדים לדריסת רגלי ישראל (כפ\"ק דיומא דכ\"א א'), דנ\"ל דר\"ל דהיו נמשכין לשם ממזרח העזרה, דרך הח' אמות שבין ננסין לכותל, ומשם להרווח שבין בית החליפות לכותל העזרה, שהיה הרווח שם י\"ז אמות וחצי, דהרי העזרה היה רחבה קל\"ה אמה, והאולם שעמד באמצע העזרה, היה רחבו עם בית החליפות שמכאן ומכאן, ק' אמה מצפון לדרום, ואם תחלק הל\"ה אמה הנותרים לב' חלקים שוין, יגיע לכל צד רווח בין כותל בית חליפות לכותל עזרה י\"ז אמה וחצי. ודברי הר\"ב נשארין בתימה. ורש\"י ביומא (דט\"ז ב') כתב כדברינו הנ\"ל. וכך כ' גם הרמב\"ם (פ\"ה מבחירה הי\"ב): ",
+            "והא דלא חשיב נמי לשכת בית אבטינוס ששם מרקחין הקטורת, ובדרום העזרה היתה [כיומא די\"ט א' ודל\"א א']. י\"ל דכיון דעלייה היתה ע\"ג שער המים (וכלעיל פ\"א סי' ב'), להכי לא שייך לומר שהיתה בעזרה. ומה\"ט לא קאמר נמי התנא שבית הטבילה שבגג פרווה היה בעזרה, רק חשיב פרווה גופה, מדעמדה על הרצפה. והא דלא חשיב ד' לשכות שבביהמ\"ק (כתמיד פ\"ג מ\"ג), והרי שער בית המוקד היה פתוח לעזרה (כמדות פ\"א מ\"ה). י\"ל דכיון דד' לשכות הללו לא היו פתוחים לעזרה להדיא, רק לתוך חלל שער ביהמ\"ק, להכי לא שייך גבייהו למימר שהיו בעזרה. אמנם ק\"ל למה לא חשיב תנא נמי לשכת פנחס המלביש ולשכת עושי חביתין שהיו במזרח העזרה מזה ומזה לשער נקנור. ואת\"ל דהנך ו' לשכות דקחשיב כולן בעזרת כהנים היו, אבל ב' לשכות הנ\"ל בעזרת ישראל היו, ולהכי לא חשיב להו. ליתא, דהרי הרמב\"ם (סוף פ\"ה מבחירה) כתב שכולן בעזרת ישראל היו, ובאמת חשיב הרמב\"ם ח' לשכות היו בעזרה, וא\"כ למה התנא נמי לא מני כה\"ג ח'. והן אמת שמ\"ש הרמב\"ם שכולן היו בעזרת ישראל, לאו דוקא, דאיך אפשר שיהיו ג' לשכות (שבדרום)[שבצפון] שהיה לשכת הגזית ביניהן, ובצד לשכת הגזית לצד מערב היו עוד ב' לשכות, כאשר תראה בציור ביהמ\"ק לקמן, וכולן תוך רוחב י\"א אמות של רוחב עזרת ישראל. והרי לשכת הגזית לבד היה כבסילקי גדולה [יומא כ\"ה א'] מחזקת ע\"ב סנהדרין וב' סופרים מזה ומזה, וג' שורות שכל א' לכה\"פ כ\"ג תלמידים, ובעלי דינים, ועדים, ועדי עדים, נמצא הבסילקי ההיא מחזקת כמעט ר' בני אדם, ובצדה למערב לשכה שלכה\"פ היה רחבה ד' אמות, מלבד עובי כותלים שמפסיק בין גזית לפלהדרין, ולכל זה יהיה סגי רוחב י\"א אמה. אלא ודאי מ\"ש הרמב\"ם בעזרת ישראל ר\"ל לפנים משער נקנור, שכולה עד ההיכל נקרא עזרת כל ישראל, משום דלא היה מחיצה מפסקת משם עד פתח ההיכל. ואותן ג' הלשכות היה מקצת מהן בעזרת ישראל, ומקצת מהן בעזרת כהנים. ויהיה איך שיהיה היה לכה\"פ קצת מג' לשכות ההן בעזרת ישראל. ולמה לא חשב התנא הב' לשכות הנ\"ל שמזה ומזה לשער, אף שהיו ג\"כ בעזרת ישראל. וכן הלשון דנקט התנא היה בעזרה כולל נמי עזרת ישראל, כריש פרקין דקאמר כל העזרה וכו' וחשיב נמי מקום דריסת ישראל. ואי\"ל שב' לשכות הנ\"ל משו\"ה לא חשבן התנא שהיו בעזרה, מדלא היו פתוחות לעזרת ישראל רק לתוך חלל שער נקטר. ליתא, דהרי לשכת חביתין ע\"כ קדושה בקדושת פנים, דהרי לישתן ועריכתן בפנים היה (כמנחות צ\"ו א', ועי' תוס' שם דצ\"ה ב' ד\"ה לישתו). ואי מיירי דפתוחין לתוך חלל שער נקנור, הרי לא נתקדש (כפסחים פ\"ה ב'), ואיך יוקדשו הלשכות הפתוחית לו. ונ\"ל דלהכי לא מני תנא הנך ב' לשכות שהיה בעזרה, משום דבאמת היו תוך עובי חומת עזרת ישראל ואע\"ג שהיו פתוחות לעזרת ישראל, עכ\"פ מדהיה ריוח שלהן תוך עובי החומה, לא שייך גבייהו לומר שהן בעזרה: ",
+            "כך נ\"ל לתרץ קו' רתוי\"ט, דהאיך יתכן שיעלה הכה\"ג לבית טבילתו דרך בית המדיחין, שמצוי שם לכלוך ורפש. והא דלא היה מסיבה זו עולה מעזרה להדיא לגג הפרווה. נ\"ל דה\"ט, משום דבית הטבילה זו היתה מיוחדת לכה\"ג ביו\"כ, ואז כל העינים צופות ומשוטטות עליו בכל תנועותיו, ולהכי משום צניעות לא רצו שיעלה לעיני כל לבית טבילתו. דאף שבלתי ספק היה בית טבילה זו שבגג מוקף מחיצות סביב גבוהות כקומת איש והוא הסדין בוץ שפרסו שם ביו\"כ, (ורק שלא היה מקורה, מדקרי ליה גג, ולא עלייה), אפ\"ה חששו אולי פעם א' יניף הרוח להפתח שבסדין, ויראוהו הכל ערום. להכי פתחו המסיבה לבית טבילתו בחדר לפנים מחדר, דהיינו ללשכת המדיחין. והא דלא פתחו מסיבה זו מפרווה גופה לגגה. נ\"ל שפרווה גופה, מדהיה בה ריח רע מהעורות לא היתה פתוחה לעזרה. והרי בית טבילה זו היתה צריכה להיות בקודש (כיומא דל\"א א'). להכי פתחו בית הטבילה זו לבית המדיחין שפתוחה לקודש היתה, דאל\"כ היו נפסלין הקרביים למדיחין שם ביוצא. וא\"כ גם בית הטבילה שפתוחה לבית המדיחין. דינה כפתוחה לקודש שתוכה קודש. וקצת מזה כתבו רבעתו\"ס (ביומא שם ד\"ה וכולן). ומדבריהם למדתי שהיה בלשכת המדיחין מערה מקורה פתוחה להלשכה שע\"ג שנקראת לשכת מדיחין, ובהמערה היו מדיחין הקרביים. ובזה יתורץ קו' החכם בעל ש\"נ בספרו (פכ\"ג), דהאיך לא חשש. לרית רע שיצא מבית המדיחין להעזרה. דלפי דברינו הנ\"ל הוכרחו לפתוח בית המדיחין להעזרה כדי שלא יפסלו הקרביים, ולהכי משום חששת ריח רע, פתחוה לפנים מב' פתחים, דהיינו שמהמערה ללשכה שע\"ג, ושמהלשכה להעזרה. ועי\"ז לא התפשט ממנה הריח בעזרה כשסגרו ב' הפתחים. ובפרט שבלתי ספק הוציאו משם הרפש מיד דרך פתח שהיה מהמערה ג\"כ לחוץ. אמנם מה שנדחקו רבעתו\"ס שם לומר שגג הפרווה היה שוה לקרקע העזרה. דאל\"כ היאך טבל שם כה\"ג ביו\"כ בקודש. ועי\"ז הוצרכו להדחק נמי שגם לשכת המדיחין בעצמה מערה היתה שפתוחה היה לעזרה, דאי לשכת המדיחין בנוי היה ע\"ג קרקע העזרה, למה היה צריך מסיבה ממנה לגג הפרווה ששוה לקרקע העזרה. ואחמ\"כ רבותינו זה דוחק שנאמר שב' הלשכות של מדיחין ושל פרווה שניהן רק מערות היו. ולא היו בולטין לעזרה כלל, ובפרט לשכת הפרווה שגם פתחה לא היה להעזרה, ולא נראה ממנה שום רושם כלל בעזרה, ואפ\"ה יאמרו שהיה ב' הלשכות בעזרה. וטפי הו\"ל לתנא לומר שבית הטבילה היה בהעזרה ומערה מתחתיו למלוח שם העורות. דהרי כבר הוכחנו שע\"כ היו מחיצות סביב לבית הטבילה משום צניעות, והרי גם כשאינה מקורה, שם לשכה עליה כד' לשכות שבעזרת נשים [פ\"ב מ\"ה]. וא\"כ טפי נאות לה שם לשכה, ממה שנקרא שם לשכה להמערה שתחתיה. אבל לא זכיתי לדעת מה הכריחם לכל זה, ולא אמרו דלשכות מדיחין ופרווה שניהן היו בנויים על רצפת העזרה. ובית הטבילה היתה בגג הפרווה, דאף דגגין ועליות לא נתקדשו (כפסחים פ\"ה ב'), אפ\"ה מדפתוח הבית הטבילה להמסיבה שעמדה בקודש, שעמדה בלשכת המדיחין שפתוח לקודש. להכי גם בית הטבילה קודש. והרי גם הם כתבו שם סברא זו, יע\"ש. ואילה\"ק לדברינו דעלייה שפתוחה לקודש תוכה קודש, א\"כ מה מקשה שם בפסחים (דפ\"ו א'), דהא דאמרי' דעליות לא נתקדשו והרי עליית ק\"ק תנינן שהיתה קדושה. ומה קושיא הרי עליית ק\"ק פתחה היה פונה להעזרה (כפ\"ד מ\"ה). נ\"ל דמדלא עלו לשם בדרך כבושה רק דרך פיסוג על כלונסאות של ארז, וגם זה רק לפרקים רחוקים, להכי לא מחשבה כפתוחה לקודש. משא\"כ בית טבילה זו שעולה לה מהקודש בדרך ישר כמסיבה. להכי שפיר היא קודש ומעשיה קודש: ",
+            "ולפעד\"נ מדהיתה לשכה זאת בנוייה חציה בחול ופתוחה לשם, דאל\"כ היה אסור לכה\"ג לישב ולשכב שם (כיומא דכ\"ה א') [ובבאר שבע (דכ\"א א') הראה פנים דהכהנים בשעת אכילת קדשים היו מותרים לישב, יע\"ש], א\"כ י\"ל שאותה כותל שמהלשכה שהי' בחול, היא היתה באמת של עץ. וזה כדי להזכירו דברים הנ\"ל סמוך למקום ישיבתו ושכיבתו. וגם כדי שלא תזוח דעתו עליו. ורכ\"מ כתב דנקראת כך מדהניחו שם פ\"א עצים. וי\"א דשל עץ היתה כולה, רק מתטלטלת והכל רק כדי ליתן מוסר וענוה לכה\"ג. ועוד כתבו טעמים אחרים: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            "ומה שנזכר כאן עניין השמירה בריש מסכת מדות שהיא רק ללמדינו תבנית כל חלקי הביהמ\"ק בבניינו, ומה שייך לזה עניין השמירה, שהוא כעין עבודה שם. נ\"ל דמשום דכל עיקר לימוד מסכת זו, הוא שנשמור בלבינו תבנית ואופן בניינו, למען דעת באיזה אופן יבנה לעתיד, (ואם שיהיה בו איזה שנויים, כפי אשר יורינו ה' אז). וכן כתב הרמב\"ם בהקדמה למסכת זו. ויש ראיה לדבריו מהכתוב ביחזקאל (מ\"ג פי\"א) דכתיב וישמרו את צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותו. ואע\"ג דבניין שלעתיד יבנה בידי שמים מאליו, (כרש\"י ר\"ה ד\"ל ע\"א, ובסוכה דמ\"א א', ובתוס' בסוכה שם ובשבועות דט\"ו ב'). עכ\"פ לרמב\"ם הנ\"ל שכתב שהלימוד ממסכת זו הוא למען ידעו איך יבנוה (וכן כתב ג\"כ רש\"י עצמו ביחזקאל שם). ע\"כ צ\"ל דהך דתנחומא שהביא תוס' (שבועות דט\"ו ב) דלעתיד יבנה המקדש בידי שמים, דברי אגדה היא ואין למדין ממנה (כירושלמי פ\"ו דפיאה) אלא ר\"ל שהקב\"ה יסייעם בדרך נס שיבנוהו. והא דאמרי' בשבועות (שם) דאבני בלילה או דאבני ביו\"ט, ואין בניין ביהמ\"ק בלילה ולא ביו\"ט י\"ל דע\"פ הדיבור שאני. ובל\"ז לפע\"ד ל\"מ קושית רש\"י (ר\"ה ד\"ל ע\"א) מדאין בניין ביהמ\"ק דוחה יו\"ט אינה חזקה כל כך, די\"ל שיבנוה נכרים כענין שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ואי משום לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו (כשקלים פ\"א מ\"ה). היינו בבונים משלהם. תדע דהרי שלמה המ\"ה. ביקש מחירם שישלח מעבדיו לסייעו בבניין הבית. ואע\"ג דנכרי אסור לכנוס אפילו לחיל, והוא מי' מעלות (כפ\"ק דכלים), והרי מעלות דאורייתא הן (כיומא דמ\"ד ב'), ואף דהשתא חרב המקדש, הרי קדושת המקדש קדשה לע\"ל (כרמב\"ם פ\"ו מבחירה). ליתא דהרי להראב\"ד (בפ\"ז מבחירה) קדושת חיל שאין נכרי נכנס לשם הוא מדרבנן, וכן כתב רכ\"מ שם באין חולק. ועל כרחך הא דאמרי' ביומא הנ\"ל דמעלות מדאורייתא. ר\"ל יש מהן דאוריי'. א\"כ כיון דרק מדרבנו הוא. לפיכך משום צורך גבוה לבנות המקדש, וודאי דחי דאורייתא לדרבנן. מיהו גם לרש\"י שבאמת יבנה ביהמ\"ק שלעתיד ע\"י שמים ממש. צריכים אנו לשמור תבנית הבית כדי שיראו שנבנה השתא בנס כפי שהגיד להם הנביא כמה אלפים שנה מקודם, ויכירו אז עי\"ז כי רוח ה' דבר בו, ואבותיהם אעפ\"כ לא שמעו בקול הנביא ההוא, ועי\"ז יכלמו מעונותיהם, וכמו שצוה יחזקאל הנביא ושמרו צורתו, ויכלמו מעונותיהם. ולפיכך מדנקט כל המסכת כדי שנשמור תבנית הבית, לכן מתחיל גם כן מהשומרים ששמרוהו בעת שהיה בנוי. וזהו שאמר הכתוב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום (דהיינו בעת שהיה בנוי) וכל הלילה (דהיינו בעת שנחרב בעוונינו) תמיד לא יחשו שיבנה בב\"י: ",
+            "[וכך כתב ג\"כ בש\"ג (פכ\"ה). וכך נמי משמעות הש\"ס (יומא די\"ט א' ודל\"א א'). אולם רתוי\"ט בציור ביהמ\"ק שבמשניות, צייר (אות מ\"ה), שאבטינוס היה במזרח שער המים. ולפע\"ד מדקאמר בש\"ס (שם) על בית טבילה הנ\"ל, שבצד אבטינוס היתה, משמע טפי שבית הטבילה ואבטינוס שניהן ע\"ג השער היו. דאי אבטינוס מצד השער, הול\"ל \"היה\" ור\"ל שהשער היה בצד אבטינוס. מיהו אפשר דמשום דבית הטבילה הנ\"ל ובית אבטינוס, שניהן עליות היו, לפיכך היה אפשר שיהיו שניהן תכופין וסמוכין זל\"ז, אף שיהיה אבטינס בצד השער. רק דלא ידענו מנ\"ל. לכן אין לנו אלא דברי מאור עינינו הרמב\"ם ז\"ל. אולם המדפיסים בציור הביהמ\"ק שבש\"ס, אשר הוכחנו בפירושינו זה בס\"ד שנשתבשו בציור ההוא בכמה עניינים, כ\"כ נשתבשו בזה, שציירו (באות ס\"ג) כאילו היה בית אבטינוס משמאל לשער המים רחוק מהשער, וסמוך לבית החליפות, והוא נגד ש\"ס ערוך הנ\"ל. ואפ\"ה נ\"ל דאבטינס דקדוש טפי לעשות שם קטורת, היתה ממעל לכער לצד מערב ודלא כרתוי\"ט: ",
+            "כך משמע מסתימת לשון הרמב\"ם [פ\"ח מבחירה ה\"י], דגם על משמרות כהנים היה חוזר. ואע\"ג שמסיים המשנה והרמב\"ם, בן לוי לוקה, י\"ל דאו משום דגם כהן נקרא בן לוי [כתמיד דכ\"ז ע\"א], או משום דכהן שישן על משמרתו לא היה לוקה, רק נענש באופן אחר. וכן מסתבר שגם על משמרות הכהנים היה מחזר, דמ\"ש כהן מלוי. ואע\"ג דכהנים זריזין הן [כשבת ד\"כ ע\"א]. היכא דאיכא אונס שינה שאני. [כיומא כ\"ב א']. ולפ\"ז איש הר הבית אינו הממונה, דהרי הממונה לא היו בידו מפתחות לעזרה [כתמיד פ\"א מ\"ב], והרי הכהנים שומרים בעזרה. וזה דלא כרל\"ש שכ' שהממונה הוא הוא איש הר הבית שחוזר על המשמורות. אולם מלשון המפרש [תמיד סוף דכ\"ז ב'] שכתב דרק מפתחות הר הבית היו בידו, משמע שלא היה מחזר רק על משמרות הלויים, דאל\"כ האיך יוכל לבא לבית המוקד: ",
+            "ונ\"ל דמלת קיטון הוא יוצא מלשון קוטן וקטנות. דמ\"ש רתוי\"ט שהוא יוצא ממלת קייטא וקיץ, ל\"מ לא נ\"ל, דאדרבה בקיץ אין רגילין לישב בחדרים קטנים משום הבלא. ואי נימא דלהכי נקראין החדרים ההם קטנות משום שלא היו דפנותיהן מגיעות לתקרה, ובאלה נאות לישב בקיץ משום אוירא. ליתא. דבסוכה (ד\"ג א') משמע דאפי' בדפנות מגיעות לתקרה נקראו קיטונות. ותו וכי מה שבח לבני אהרן שיהיו ישינים בבית המוקד. ובצדם לשכת הקרבן, ולא הי' מפסיק ביניהן לדיר הבהמות רק כותל שאינו מגיע לתקרה. אמנם הא דמצטרך תנא כלל להזכיר כקיטונות הפתוחות לטרקלין. היינו דלא תימא שהד' לשכות אף שהיו פתוחים לבית המוקד, עכ\"פ מבחוץ בולטות היו מזה ומזה מכותלי בית המוקד. להכי קאמר כקיטונות וכו' לומר שהיו כל הד' לשכות תחת תקרת בית המוקד הגדול: ",
+            "ומ\"ש הר\"ב ורתוי\"ט שהיו ראשי הקורות יוצאות במקום החול ולא במקום הקודש, כדי שלא לעבור על לא תטע לך כל עץ וגו'. תמהני הרי בכותלי מקדש גופי' הי' טורות ארזים (כר\"ה ד\"ד א'). וכ\"כ בעמודי מטבחיים היו רביעיות של עץ על גביהן (כתמיד פ\"ג מ\"ה). וכמו כן בפתחה של עלייה שעל ההיכל. היו בנויים בו כלונסאות של ארז (כלקמן פ\"ד מ\"ה ועי' עוד פ\"ג מ\"ח). גם בל\"ז לא ידעתי מנ\"ל לרבותינו הנ\"ל שהפספסין של עץ היו אולי היו מאבן בולטות מהכתלים או מהרצפה, וכן משמע נמי מרמב\"ם בפירושו למדות שכתב שעושין אותן הפספסין מכל דבר. ובעיקר העניין ל\"מ הי' נ\"ל דדוקא בב' לריעותא שיהי' העץ מחובר בבניין. וגם יהי' ראש הקורה בולט מהבניין, אז לבד אסור משום לא תטע לך עץ. דאז הוה דומיא דנטיעה. מדמחוברת ובולטת. משא\"כ בעץ שבכותלי המקדש אף שהיו מחוברין ואחוזים בהבניין. עכ\"פ לא היו ראשי הקורות בולטין לאויר [דרק לא משוקעין בבניינא היו הקורות שבביהמ\"ק בבית שני (כר\"ה ד\"ד א'), אלא היו הקורות ההם מגולין ונראות מבחוץ, אבל עכ\"פ לא היו בולטות ראשיהן לאויר. וכ\"כ בכלונסאות שבעליית ההיכל מאן יימר שהיו מחוברות בהבניין ושהיו ראשי הכלונסאות בולטות לאויר. וכ\"כ הרביעיות שעל עמודי הננסין אף שהיו בולטות לאויר, מאן יימר שהיו מחוברות בבניין. ולהכי שרי. ויש ראיה לזה דבעי תרתי לריעותא מרמב\"ם (פ\"א מבחירה ה\"ט), שכ' וז\"ל אין בונין בו עץ בולט וכו'. דבונין היינו מחובר, וש\"מ דתרתי בעינן. בולט ומחובר. ואפשר עוד דכל שאין העץ מחו��ר בקרקע ממש, רק בחומה או בעמוד המחובר לקרקע, שרי. ואע\"ג דכל תלוש המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע (כתוס' שבועות דמ\"ב ב') דבשאל בית ונשרף פטור משבועה דאורייתא מדהו\"ל כקרקע (ועי' מ\"ש שלהי שביעית בבועז אות ג'). הכא שאני דלא תטע לך אמר רחמנא, ובעינן דומיא דנטיעה דמחובר לקרקע ממש, וכל שמחובר בדבר המחובר לקרקע. לא הו\"ל כנטיעה. ובזה יתורצו כל הקושיות שהקשו הראשונים איך הותרו הכלונסאות שמכותל היכל לכותל אולם, ומהכלונסאות שבעליית ההיכל, ומראשי פספסים דמשנתינו ושקבועות בעזרה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים, וכ\"כ בעליית ההיכל. וכ\"כ לשכת כה\"ג שהיתה של עץ. ולפ\"ד מתורץ הכל ברחבה בס\"ד. וכן משמע קצת דעת המפרש (תמיד דכ\"ח ב' ד\"ה עמודים) "
+        ],
+        [
+            "אמנם מ\"ש הרמב\"ם [רפ\"ה מבחירה] הר הבית ת\"ק על ת\"ק אמה וכו' וכולו היה מקורה וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו שכל הת\"ק על ת\"ק אמה מקורה היה, נמצא שכל העזרות של נשים וישראל וכהנים היה מקורין. וכן הבין הש\"ג [פ\"ב], ולכן הוסיף החכם ההוא על דברי הרמב\"ם וכתב חוץ ממזבח הנחושת שעמד תחת לב השמים, [כאבות פ\"ה מ\"ה]. עכ\"ל. ולפענ\"ד אע\"ג דשבחי' רתוי\"ט לחכם ההוא, וכן נראה מספרו, שיד כל בו, אפ\"ה בכאן במח\"כ שגה ברואה, דמלבד דמירושלמי הנ\"ל שהבאנו לא מוכח רק שהר הבית היה מקורה. ג\"כ ק' תו דהרי אפי' הד' לשכות שבעזרת נשים לא היו מקורות [כמדות פ\"ב מ\"ה] וכ\"ש העזרה שחוצה לה. ותו דאי נימא שגם העזרה הפנימית ששם המזבח בנוי, גם היא היתה מקורה, א\"כ למה הוצרכו אכסדראות תחת הקרוי בגובה כותלי העזרה סביב [כתמיד פ\"א מ\"ג]. וכן משמע מרש\"י [פסחים י\"ג ב', ותענית, וסוכה מ\"ב ב'] דרק הר הבית שמחוץ לחומה הפנימית מקורה היה. ",
+            "ואילה\"ק דא\"כ לא היה כל הרויח ההוא שבעזרת ישראל רק אלף ותפ\"ה אמות מרובעות, וינוכה מזה הרווח הגדול שהיה צריך ללשכת הגזית שהיתה שם כעין בסילקא גדולה [כיומא כ\"ה א'], מלבד הרווח שהיה צריך ג\"כ לשאר הלשכות שהיו בעזרת ישראל. וא\"כ האיך הרווח המועט הנשאר אחר נכיון הלשכות הנ\"ל מספיק לכל ישראל בעלותם לרגל. ואי\"ל דדרך נס היה מועט מחזיק את המרובה. ליתא, דהרי באבות [פ\"ה מ\"ה] לא קחשיב נס בזה רק דאע\"ג דעומדין צפופין אפ\"ה משתחוים רווחים. ואם איתא הרי אפי' עמידתן כשהן צפופין לבד, ג\"כ נס לבדיי היה וא\"כ הו\"ל י\"א ניסים, ותנא לא קחשיב רק י' נסים. ונ\"ל דאע\"ג דמראשי פספסין ולהלן למערב, דשם הוא עזרת כהנים, אסור לישראל לכנס לשם שלא לצורך [ככלים פ\"א מ\"ח], עכ\"פ רשאין היו להמשך ולהתפשט ממקומן בעזרת ישראל לבין הננסין ולכותל צפון של עזרה שהיה ברחבו ח' אמות בכל אורך העזרה [כמדות פ\"ג מ\"ה]. וכ\"כ רשאין להתפשט ממקומן להרווח שבין כבש המזבח לכותל דרום של עזרה שהיה רחב י\"ב אמות ומחצה בכל אורך העזרה [כפ\"ה מ\"ב]. וכמו כן יכלו להתפשט מצפון ודרום כלעיל, גם לבין כותל העזרה ולחליפות, עד הרווח שמזה ומזה להיכל ולק\"ק ובי\"א אמה רוחב שאחורי ק\"ק באורך קל\"ה אמה [עי' יומא כ\"א א' ורש\"י שם]: ",
+            "כך כ' הרב שהפספסין מן הצד היו. ונ\"ל דכוונתו דהיה די בהיכר זה מן הצד כעין לחי שבפתח מבוי בריש עירובין. אבל למטה ברצפה לא היה צריך היכר פספסין, דלא מבעי' לראב\"י פשיטא דא\"צ היכר ברצפה, דהרי כבר היה שם הפסק המעלה שגבוה אמה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים, דנ\"ל דמה\"ט לא עשו מהך אמה ב' מדרגות של חצי חצי אמה ככל שאר המעלות, כדי שיהיה להיכר יפה. אלא אפי' לת\"ק דס\"ל שעזרת כהנים לא הגביה א\"ע כלל מעזרת ישר��ל, עכ\"פ גם לדידי' היה שם דוכן שיעמדו עליו הכהנים לברך העם, ומסתמא היה הדוכן בסוף עזרת כהנים כדי שיברכו העם, כמו שכתב המפרש כאן. רק דלת\"ק עמד הדוכן על קרקע ישרה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים. א\"כ עכ\"פ גם לת\"ק היה עכ\"פ הדוכן עצמו היכר ברצפה. ואפשר זה כוונת רש\"י [יומא דט\"ז א' ד\"ה ר\"א היא] שכ' שאסקופת שער ההיכל גבוה מאסקופת שער המזרח לראב\"י כ' אמות וחצי, וזה תמוה דהרי משנתינו אמרה בסוף נמצא עזרת כהנים גבוה מעזרת ישראל ב' אמות ומחצה, א\"כ וודאי שנגד גובה אמה וחצי של דוכן, היה ההר ג\"כ מגביה א\"ע עוד אמה וחצי, וא\"כ יהיה רצפת ההיכל גבוה מרצפת שער המזרח כ\"ב אמה [וכמש\"ל סי' ל\"ו]. אע\"כ דלרש\"י ל\"ג בסיפא דמתני', נמצא עזרת כהנים וכו', ומ\"ש המשנה והדוכן נתון עליה וכו' ד\"ה הוא, ור\"ל דלכ\"ע היה הדוכן עם ג' מעלותיו עומד על קרקע ישרה. מיהו אע\"ג דהפספסין היו של עץ, אין איסור נטיעת עץ בעזרה רק מעזרת כהנים ולהלן. כך כתב הראב\"ד. ולרמב\"ם דבכל העזרה אסור לבנות עץ מחובר ובולט, וכמ\"ש בס\"ד לעיל [פ\"א סי' מ\"ה], נ\"ל דצ\"ל דהקורות הללו לא היו מחוברות בהבנין רק תחובין בחוריו שבחומה. או שהיה הפספסין אבנים הבולטין מהחומה: "
+        ],
+        [
+            "אמנם ק\"ל גם לבני בית ראשון גם לבני בית שני, דמאי נ\"מ אם המזבח בנוי ע\"ג מקום אטום או לא. הרי בל\"ז כל העזרה היתה חלולה מתחתיה בנוי כיפין ע\"ג כיפין (כמסכת פרה פ\"ג מ\"ג ומ\"ו. ורמב\"ם פ\"ה מבחירה ה\"א). ואת\"ל דאעפ\"כ רק מקום המזבח היה בנוי ע\"ג מקום אטום, וסביב לו היה המחילה. ליתא, דא\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לבנות העזרה ע\"ג כיפין מפני ספק קבר התהום, ואם ישאר מקום שתחת המזבח אטום, ישאר הספק בעצמו בגוף המזבח, וכאשר באמת מצאו בימי יחזקי' גלגולת של ארנון טמון תחת המזבח (כירושלמי פ\"ק דסנהדרין). ונ\"ל מדאמרינן בנדה (דס\"א) דכל מקום שהוחזק בטומאה בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה, ואחר בדיקה כזאת המקום טהור. א\"כ ק' למה בנו כלל כיפין ע\"ג כיפין, היה להם לבדוק כלעיל, דמהני אפי' הוחזק שם טומאה ומכ\"ש בלא הוחזק. אע\"כ דבימי שלמה באמת בנו המקדש ע\"ג מקום אטום, ולא בדקו כלל מדלא הוחזק שם טומאה. רק אח\"כ בימי חזקי' כשמצאו הגולגולת, אז אף דמדאורייתא הוה סגי גם אז לבדוק עד הסלע ולהחזיר העפר אפי' אתחזיק, אפ\"ה מצד חומר' דביהמ\"ק, אחר שבדקו העפר שתחת העזרה כולה בנו תחת הרצפה כיפין ע\"ג כיפין. וכיון דרק חומרא בעלמא הוה, להכי תינח בכל העזרה דאפשר, אבל תחת המזבח דלא אפשר דהרי צריך שיהיה נבנה ע\"ג מקום אטום. סמכו על הבדיקה עד הסלע, כמו שסומכין על בדיקה זו בכל מקום (וכרמב\"ם פ\"ט מטו\"מ ה\"י), ולהכי אחר שבדקו החזירו העפר הבדוק למקומה ועליה נבנה המזבח. אחר איזה שנים שכתבתי זה, מצאתי שגם רמל\"מ (פ\"א מבחיר' הי\"ג) התעורר בזה, והלך בתרוצו בדרך אחר: ",
+            "והר\"ב כתב שיורדין משם לשיתין לנקותו מהנסכים. ואחמ\"כ רבינו, מלבד הדוחק בלשון, דלמה נקרא כאן שית, ובכל דוכתא נקרא שיתין. אבל מלבד זה דברי רבינו הם נגד גמ' ערוכה (סוכה דמ\"ט) דאמרי' שם בפירוש שלנקות מקום הנסכים היה מיוחד מקום אחר, דלול קטן היה בין כבש למזבח שלשם יורדין אחת לע' שנה ובאין לשיתין, ונוטלין משם היין הנקרש ברוב הימים, ומעלין ושורפין אותו ע\"ג המזבח. וגם לשון מנקין לא שייך על היין שנקרש ושמקריבין אותו על מזבח ד'. אבל שייך טפי על לכלוך דמים שנקרשו שם. ובדברינו אלה יתורץ מה שלכאורה יש לתמוה במשנה, שהתנא הזכיר ב' נקבים אלו שביסוד שמיוחדין לשירי הדם, ולמה לא הזכיר לנו נמי ב' הנקבים שלמעלה בגג המזבח נגד אותו קרן, שמיוחדין לנסכים (כסוכה פ\"ד מ\"ט). אולם כל עיקר תכלית מסכת זו שמה יעיד עליה, שרצתה רק להודיענו מדת כל הבניינים הקדושים וכל הדברים הקבועין ברצפה. להודיענו מדת השטח שיתפסו ברצפה וגבהן. ורק בדרך אגב משמיעינו גם דברים אחרים לפעמים. אבל אין אמיתת כוונת המסכת להודיענו תואר כל בנין וכלי. ומה\"ט לא הוזכר בתמונת המזבח שום דבר מהקרנות שהיו חלולים (כזבחים נ\"ד ב'). ורש\"י שם כתב כדי שיפלו שם דמי החטאות שניתן בקרנות. וזה תמוה כמו שכתבתי בחומר בקודש, [פ\"ה סי' ד' וע\"ש]. וגם לא הזכיר שהיה אויר בין כבש למזבח (כזבחים דס\"ב ב'). וגם לא הודיענו מהתפוח שהיה גבשושית עגול בולט כתפוח בגובה אמה באמצע המזבח, כ\"ב אמה על כ\"ב אמה [לראב\"ד פ\"ב מתמידין], אבל הטעם בכל זה, משום שהשטח שתופסין כל אלו נכללו בשטח המזבח שכבר הודיענו התנא כל מדת שטחו [ואפ\"ה, לראב\"ד לקמן הודיענו התנא הרבובה, שהיה בכבש במערבו. משום שע\"י הרבובה נתקצר שם רוחב הכבש שהיה רחבו ט\"ז אמות]. ומה\"ט לא הודיענו התנא נמי מב' נקבים שבגג המזבח שמיוחדין לנסכים. משום ששטחן וגם שטח השיתין לנסכים שבתחתית המזבח שלשם שותתין הנסכים הכל כבר נתפס ונכלל בשטח המזבח שכבר נמנה. אבל הודיענו התנא מב' הנקבים שביסוד שמיוחדין לשירי הדם, מדרצה להודיענו מהטבלא של שיש שתופס אמה על אמה בשטח הרצפה, שדרך שם יורדין לשית לנקותו מהדמים. ועדיין לא הודיענו בשום מקום מחלל זה שלשם יורדין הדמים, להכי אגב זה צריך להזכיר נמי מב' הנקבים שביסוד, ושמדרך השית מנקין ופותחין הנקבים הללו, כך נ\"ל: ",
+            "אמר הננס נושא הפנס. הן אמת דמשמע מרמב\"ם (פ\"ב מבחירה הי\"ד) ומהר\"ב ורתיו\"ט כאן שהגומא הזאת לא היתה בגג הכבש, רק בקומת הכבש לצד מערב. אולם לרש\"י (פסחים ל\"ד א' ד\"ה לול) הגומא הזאת היתה למטה ברצפת העזרה בצד מערב מהכבש, בהקרן זויות שבין הכבש למזבח. וכמדומה שטעמו של רש\"י דאי נימא שהגומא הזאת היה בכבש גופיה, איך נתנו לשם פסולי חטאת העוף שיפסלו בלינה, והרי אין לינה פוסלת בראש המזבח (כזבחים פ\"ז א'), וכבש דינו כמזבח לכל דבר (כרתיו\"ט תמיד פ\"ב מ\"א ד\"ה סודרין). אולם לרמב\"ם ולראב\"ד שנזכיר להלן דעתם דתרוייהו ס\"ל שהרבובה בגוף הכבש היה, צ\"ל דס\"ל נמי דדוקא שטח השוה שברצפת הכבש היה דינו כמזבח. אבל לא גומא שהיא נמוכה מהשטח שלה ובדופן הכבש. ומה\"ט לא קדשו הגומא הזאת שתהיה כמזבח (ולזה עוררני בני הגאב\"ד מהרב\"י שליט\"א). ול\"מ היה נ\"ל דמדקאמר במתני' ורבובה היתה לו במערבו, ול\"ל לתנא ליחס הרבובה אל הכבש כמובן במלת לו, וכי לא סגי לי' להתנא לומר ורבובה היתה למטה במערבו. וכדקאמר לעיל למטה ברצפה באותו הקרן וכוי. ש\"מ טפי כרמב\"ם וראב\"ד. דהרבובה בכבש גופיה היתה. אמנם במ\"ש הרמב\"ם שם, וז\"ל וחלון היה במערבו של כבש וכו'. כתב עליו הראב\"ד וז\"ל, לא כי, אלא חלון לבד ורבובה לבד, וכך שנוייה במשנה עכ\"ל. ונתקשה רכ\"מ בכוונת הראב\"ד מהו, והניח בצ\"ע. ולפענד\"נ דכוונת הראב\"ד, דמדנקט הרמב\"ם לשון חלון. משמע שהי' הגומא ההיא בקימת הכבש, ככל חלון שבש\"ס שהוא מקום משוקע שבכותל מהצד. דאף שאינו מפולש נקרא חלון (כרתוי\"ט רפ\"ו דמעילה). ולזה כתב הראב\"ד, לא כי, דמדלא נקט התנא לישנא דחלון רק מלת רבובה משמע טפי שנגזר ממלת ארובה, ונשמט האלף והוכפל הב' כדרך לישנא קלילא במשניות. וארובה היינו גומא או חור שבגג, ג\"כ בין מפולש או אינו מפו��ש. וה\"נ היה לדעת הראב\"ד הגומא ההיא בזוית ראש הכבש למעלה במערבה. וזהו כפירושנו הנ\"ל. וי\"א דרבובה לשון רבב ולכלוך, ע\"ש פסולי חטאת העוף שניתנין שם. ואפשר דלרמב\"ם מה\"ט קראוה רבובה ולא חלון: ",
+            "ונ\"ל דלהכי רק לחטאת העוף שנפסלה קבעו לה מקום לעיבור צורה. מפני שקרבנות יולדות שהן ב' עופות א' לעולה וא' לחטאת. מצויות ורבות בעזרה, ושכיח' נמי שהפיל' ואינה יודעת אם מין חיוב או מין פטור, שדינה נמי שתביא עולה וחטאת, והרי יש ספק שמא הפילה מין פטור. ויהיו קרבנותיה חולין בעזרה. להכי עולה תביא בתנאי, שאם פטורה יהי' לנדבה, אבל חטאת דלא שיך בו תנאי, הרי הוא בספק, אבל אינו נאכל, רק תעובר צורתו וישרף (ככריתות פ\"א מ\"ד). ולהכי מדחיישי' שיתערב זה קרבן הפסול בשאר קרבנות יולדות הכשרות שרבות בעזרה, להכי קבעו לה מקום שתהיה מונחת שם עד שיהיה נותר. ומפני שחטאת העוף נעשה למטה אצל קרן מערבית דרומית של מזבח (כזבחים פ\"ו מ\"ב), להכי קבעו לה מקום זה להניחה סמוך למקום מליקתה (לרש\"י פסחים ל\"ד א'). ולאינך פוסקים דס\"ל שהניחה למעלה באותה קרן, נ\"ל דלהכי לא קבעו לה מקום במקום שנמלקה, כדי שלא יכשלו בה הכהנים לאכלה. אבל כשיניחוה למעלה לא יטעו בה לאכול מה שמונח בראש המזבח. וגם שיטעו בה להקריבה א\"א, מדמנכר שחטאת היא, דבעולה הראש מובדל מהגוף. ובחטאת נשאר מחובר מדכתיב בה לא יבדיל: ",
+            "ולרכ\"מ שם הי\"ד וט\"ו. אבני היכל ועזרות אין פוסל בהו נגיעה בברזל אפי' כשנבנו כבר והם בפנים. רק לעשות בהן מלאכה שצריך ברזל, כגון לסתתן או להקיש עליהן בקורנס ברזל, אסור בפנים. ולפע\"ד לא משמע כן מרמב\"ם וממתני' דנן, מדקאמר לכל דבר, שדוחק לומר שכוונת התנא דאפי' נפגם שלא בברזל (כר\"ב). חדא דזה פשוט, וכי פגימה א\"א רק בברזל. ותו דאם שכך הוא האמת דפגימת המזבח טפח. ופגימת אבניו כתגירת צפורן. ואפי' נפגמו ביד [כחולין די\"ח ב'], עכ\"פ אם כך היה כוונת התנא הול\"ל בכל דבר. וגם דוחק לומר דקאי רק אכבש, אע\"ג דלא כתיב ביה בהדיא לא תניף עליהן ברזל. אבל אילה\"ק לדברינו הרי על גג ההיכל היה כליא עורב של ברזל כלקמן (פ\"ד סי' נ\"ט). דנ\"ל דמדהי' התקרה והמעזיבה חוצצין, לא חשישו משום נגיעתן בהיכל, וכן מוכח דהרי לקמן אפי' במזבח קאמר דאין סדין בכפיס ברזל רק שמא יגע ויפסל, משמע דכשלא יגע רק בהפסק סיד נגיעה ע\"י דבר אחר לא שמה נגיעה [ועי' בי\"ד קכ\"ד לענין מגע עכומ\"ז ביין]. ומשום גג גופי' אין לחוש, דרק עליית ההיכל נתקדש ולא גגו [כפסחים דפ\"ו א']: ",
+            "אמנם הר\"ב פי' דלכ\"ע לא היה רק ג' סדרים, דהיינו סדר ראשון שלמטה היה ג' מעלות שכל אחת רחבה אמה, ואח\"כ רובד שרחב ג' אמות. ולסדר ב' היה רק ב' מדריגות, שכל אחת רחבה אמה, וסמוך להן למעלה רובד שרחב ג' אמות. ולסדר הג' היה ד' מדריגות. שכל א' רחבה אמה ואח\"כ לת\"ק היה רובד ד' אמות נמצא שיש בין הכל י\"ט אמות. ועוד היה ג' אמות מהמזבח עד המעלה הראשונה שהיא התחתונה. ויהיה אם כן כ\"ב אמות מהמזבח לאולם. ולר' יהודה לא היה מהמזבח עד המעלה התחתונה רק ב' אמות, לכן נגד זה היה הרובד העליון שסמוך לאולם, רחב ה' אמות. והרואה יראה שאחמ\"כ רבינו כמה זרות יש בדבריו. דכפי הנראה הבין הר\"ב ז\"ל דמ\"ש במתני' רום מעלה חצי אמה וכו', היינו המעלה הראשונה, ובתר הכי נקט תנא אמה אמה ורובד ג'. היינו עוד ב' מעלות והרובד, וא\"כ היה למטה ג' מעלות ואח\"כ הרובד. אבל קשה דהיכן נזכר במשנה שהיה בסדר העליון ד' מעלות ורובד. ותו דוחק לפע\"ד מה שכתב הר\"ב דלת\"ק היה ��מדריגה התחתונה רחוק מהמזבח ג' אמות. ולר\"י היה המדריגה התחתונה רחוק מהמזבח ב' אמות. וגם זה לא נזכר כלל במשנה. בשלמא לפרושא דלן י\"ל דלת\"ק כיון דע\"כ היתה המדריגה התחתונה רחוקה קצת מהמזבח, דאל\"כ אין שם מעלה עליה וכמש\"ל, א\"כ י\"ל דסמך התנא א\"ע על רוחב שאר המעלות שהזכיר. שכך היה ג\"כ ריחוק זה דוגמתן וא\"צ לפרש. וכ\"כ לר' יהודה, הרי על כרחך היה המדריגה התחתונה סמוכה למזבח, מדהיה הרובד העליון רחב אמה יותר ממה דקאמר ת\"ק. אבל להר\"ב ק', דבשלמא לת\"ק שהיה הריחוק שבין מזרח למדריגה הראשונה ג' אמות, י\"ל דסמך תנא דמסת' היה רחב כל כך כמו שאר הרובדין. אף שזה ג\"כ קצת דוחק, דהרי הריחוק שבין מזבח להמדריג' הראשונה לאו רובד הוה, ותו הרי גם הרובד העליון הרי היה יותר מג' אמות. אעפ\"כ אפשר לן לדחוקי נפשן למימר הכי. אבל לר\"י דלר\"ב ס\"ל דלדידיה היה המדריגה התחתונה רחוקה מהמזבח ב' אמות, תמוה דלמה מריחוק זה שתיק מנה ר\"י ככפא דחייטא נגרא, והרי לא מצינו דוגמת ריחוק זה במתני'. אמנם לדברינו הא דקאמר תנא רום מעלה חצי אמה וכו', אינה עולה לחשבון המעלות, רק רצה לאשמעי' דכל הי\"ב מעלות כך היה גבהן ורחבן. ומצינו דוגמת זה לעיל (פ\"ב מ\"ג). וכן הא דנקט תנא רק ג' סדרים, ולדברינו הרי יש ד' סדרים, דהיינו לכל רובד ב' מעלות תחתיו. י\"ל דלא נקט רק ב' סדרי קמאי לדוגמא להודיענו שכר היה סדרי המעלות כולן, וכדנקט בדוגמת זה לקמן (מ\"ז). שאע\"ג שהיו ה' אמלתרות מעל פתח האולם, לא נקט התנא רק ב' לדוגמא. ומדלג מלפרט האמלתרו' הממוצעים, ונקט רק היותר עליונה. ה\"נ לא נקט תנא רק ב' סדרי קמאי שברובדין, ומדלג על הב' מעלות והרובד השלישי, והזכיר רק הב' מעלות והרובד היותר עליון. וכבר רמז כן תנא שכך כוונתו, מדקאמר והעליונה, ולא נקט כלישנא דב' סדרי קדמאי, דהיינו אמה אמה ורובד ד'. ש\"מ דרצה להשמיענו דדילג על סדר הג'. ודברי הרמב\"ם (בפ\"ו מבחירה) בענין זה תמוהין מאד, ורכ\"מ שם הניחן בצ\"ע. ואני בעניי פירשתי המשנה כאשר חנני ה' ברחמיו ית'. "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק הרי לקמן במשנה ז' אמרי' דרוחב כל תא היה ו' אמות. והרי ממשנתינו מוכח דרק י\"ג תאים שבדיוטא האמצעית היה רחבן כן. ותו דשם אמרינן דרוחב כל הבית מצפון לדרום ע' אמה, ומהן חשיב רוחב התא ו' אמה, ועובי כותל ההיכל ו' אמה, והרי הכא קאמר דרוחב חלל התאים התחתונים ה' אמה, ושהכותל של היכל מתמעטת והולכת בעוביה בכל דיוטא אמה אחת, א\"כ ע\"כ שכותל ההיכל, כנגד גובה דיוטא התחתונה של התאים, היה עוביה ז' אמות, וכנגד דיוטא האמצעית של התאים היה עוביה של כותל ההיכל ו' אמות, וכנגד דיוטא השלישית היה עובי כותל ההיכל ה' אמות, וממנה ולמעלה היה עוביה רק ד' אמות. נמצא שרוב גובה כותל ההיכל שהוא למעלה מהתאי', היה עוביה רק ד' אמות. והיכי קחשבי התם בכלל הע' אמה שכותל ההיכל היה עוביה ו' אמות, והרי רוב גובה הכותל היה עביה רק ד' אמות. ונ\"ל דמהא הוכיח הרמב\"ם דהדיוטא התחתונה של התאים נגד אוטם של כתלו של היכל היה, ולפיכך לא היה אפשר לכנוס ממנו להיכל, דהרי האוטם, היה לצד פנים כולו אטום בקרקע, כמו שנבאר בס\"ד לקמן במשנה ז'. להכי כתב הרמב\"ם שמהתא שבדיוטא האמצעי שבקצה צפונית מזרחית היה נכנס להיכל [עי' שם פ\"ד מבחירה הי\"א]. א\"כ י\"ל דהאוטם היה עביו ז' אמות, ודיוניות האאים התחתוניים שבצדו סביב, היה רוחב של כל אחת רק ה' אמות. אבל דיוטת התאי' האמצעים שהיו נגד התחלת כותל ההיכל, היו רחבים ו' אמות, וגם כותל ההיכל שכנגד גובה דיוטת התאים האמצעיים היה עביה שם ו' אמות. וזהו רוחב התא ורוחב כותל ההיכל דחשב התנא לקמן במשנה ז' בכלל הע' אמה שמצפון לדרום, שהיה רוחב התא ו' אמות ועובי כותל ההיכל ו' אמות, ואע\"ג שהכותל של היכל שלמעלה ממנה מתמעט והולך עד שלמעלה מהדיוטא השלישית לא היה עביה רק ד' אמות. אפ\"ה לא חשב להו תנא, דלא רצה התנא לחשוב רק מה שתופס ההיכל וכותליו והתאים על שטח קרקע האטום ולא חייש מה שהכותל מתמעט והולך למעלהי עד עובי ד' אמות, דנגד זה נתרחב חלל התאים וגגן, ודו\"ק, ",
+            "כך נ\"ל. ועי\"ז מובן כל העניין יפה בס\"ד, דמוכח לע\"ד כרתוי\"ט שגם האולם היה בנוי על האוטם. דחדא דלא מצינו שהיה מעלות בין אולם לפתח ההיכל. ותו דהרי התנא כלל האולם במדת האורך ורוחב ההיכל כלקמן, א\"כ על כרחך דמשום דהיה בניין האולם סמוך ומחובר אל ההיכל, וגם בנוי עם ההיכל על קרקע שוה. דאי לא עמדו שניהן יחד על קרקע שוה, לא הו\"ל לתנא למכלליה במלת ההיכל. כמו דלא כלל במלת היכל דיוטא תחתונה של התאים שהיה סביב להאוטם, מדאינן בנויין על האוטם (כלעיל סי' ל\"ב), שבאמת מה\"ט לא כללן התנא במלת היכל, דהרי הדיוטא התחתונה של התאים, היה רוחב חללן מצפון לדרום רק ה' אמות (כמשנה ד'). והתנא חשיב רוחב חלל התאים ו' אמות (כמשנה ז'). ועל כרחך דהא דקאמר שרוחב חלל התא ו', היינו דיוטא האמצעית של התאים. שהיתה בנוייה ממעל לעובי האוטם, ולהכי רק היא נכללת במלת היכל, מדבנוייה בקרקע שוה עם ההיכל. ולפיכך אולם נמי מדהיה בנוי בשוה עם קרקע ההיכל, להכי חשבי' תנא להיכל. ולפ\"ז שהאולם היה בנוי על האוטם, א\"כ סמוך להאוטם שבמזרח ההיכל, היו לפני האוטם הי\"ב מעלות שבין מזבח לאולם (כלעיל פ\"ג סי' ס\"א), שהי' גובהן יחד ו' אמות, והוא הוא כגובה האוטם, שכסוהו כמש\"ל: ",
+            "כך נ\"ל. ואע\"ג דלדברינו אלה לא התפשטו הכיור והבית דלפא על כל רוחב החלל של ההיכל, רק על הכותלים, עכ\"פ לפע\"ד מדת הגובה דחשיב תנא. אין כוונתו על גובה החלל. רק על גובה הכותלים, וממעל לגובה הכותלים היה האמה הכיור ואמתיים של בית דלפא. וראי' לדברינו דהתנא לא חשב גובה החלל של ההיכל רק גובה הכותלים, דהרי חשב בכלל הגובה, הו' אמות של גובה האוטם, והרי האוטם וודאי לא נכלל תוך גובה החלל, דהרי לא נראה כלל בפנים, רק בחוץ דהיינו תוך הט\"ו תאים התחתונים שסביב להיכל. ותו הרי חשיב מעקה וכליא עורב. אע\"כ דרק גובה הכותלים קחשיב תנא. מיהו אפשר עוד שהיה הכיור פטורי ציצים מוזהבים בכל שטח התקרה בפנים בולטים אמה לתוך החלל. וכ\"כ הקורות של בית דלפא היו לא לבד על הכותלים. כ\"א גם בכל שטח התקרה היו קורות מונחים תכופים יחד מצפון לדרום, וממזרח למערב, כדי לאגד כל הבניין יחד. והרמב\"ם (פ\"ד מבחירה) פי' דדלפא הוא לשון דלף, ור\"ל שהיה רווח פנוי גבוה ב' אמות מתפשט תחת כל תקרת ההיכל שמוזכר לקמן במתני', והיה הרווח ההוא כדי לקבל בתוכו הדלף. ול\"מ היה נ\"ל אחמכ\"ר שזה דוחק שיתקנו מקום לדלף, תחת ב' תקרות עבות ותחת ב' מעזיבות עבות, ובין ב' התקרות הי' רווח עליי' גבוה מ' אמה. וכבר הקשה עליו שם קושיות אחרות גם הראב\"ד. אולם אם נאמר דדלפא לשון דלף. נ\"ל שהיה כעין מסגרות [געזימס] סביב כדי להגן על הכיור המצוייר תחתיו כשפה סביב לכותלים שלא יוזק מהדלף שיורד מהכותלים ומהגג שלמעלה. וכעין זה פי' גם הראב\"ד שכתב שהיו מרזבות עמוקות ב' אמות בולטות סביב הכותלים. כדי לקלוט הדלף שיורד מגגי התאים סביב. ול\"מ גם זה דוחק אמחכ\"ר, דוכי אפשר שיהיו גגי התאים גבוהים יותר מהכ��ור שסביב להיכל, דא\"כ לא היה יופי הכיור נראה בחוץ כלל. ותו א\"כ לאיה היו חלונות ההיכל פונות, אם התאים סביב היו גבוהים יותר מכל חלל ההיכל. ותו וכי כל כך דלף מרובה היה שם מעין ישיתוהו. עד שצריך שתהיה המרזב סביב עמוק ב' אמות. ותו אפי' יהיה כך, למה חשב התנא עומק המרזבות שאינו מגוף הבניין, ולא גובה הכותלים שכנגדן. ותו, וכי לא היו יכולין להושיב המרזבות נגד גובה התקרה והמעזיבה, ולמה הוצרך להן רווח לבד בגובה הבניין. אלא וודאי כדאמרן: ",
+            "כך פירשתי על פי פי' רש\"י (בערכין ד\"ו ע\"א). רק דרש\"י שם לא חש להזכיר שראש הכותלי' ג\"כ הי' מחופה כך, והרי לדברינו (סי' נ\"ה) רק גובה הכותלים קחשיב תנא. רק דרש\"י שם לא מיירי התם מכותלים, ולהכי לא הזכירם רש\"י שם. ונ\"ל שעכ\"פ צ\"ל שהי' בהגג מקום פנוי להלוך בין היתדות שנצרך כשירצו לתקן בדק הבית או לילך לשם לשאר תשמיש (כפסחים פ\"ו א'). או י\"ל שכשרצו להשתמש שם היו יכולין להוציא המסמרות, ואחר שהשתמשו חזרו ותחבום בהנקבים שבטבלאות. אמנם הרמב\"ם (בפ\"ד מבחירה) והר\"ב כאן פירשו. שהי' טס ברזל חד על המעקה סביב, גבהו אמה, וחדודו כלפי מעלה, כדי שלא ינוחו העורבי' על המעקה. ותמהני דעכ\"פ איך מתגרשים על ידו העורבים משטח הגג גופיה שבוודאי קדוש ביותר משפת הכותלים. ואת\"ל דבוודאי מודו רמב\"ם ור\"ב שגם על כל שטח הגג היו מסמרות כדברי רש\"י הנ\"ל, רק הכא לא חש להזכירו, מדלא רצה תנא אלא לאשמעינן גובה הכותלים ובהגובה לא היה ניכר הכליא עורב רק אותו שעל המעקה, אבל הכליא עורב שעל שטח הגג, הרי לא אפשר למכלל בגובה, דהרי שטח הגג הי' עמוק ג' אמות יותר מהמעקה סביב. עכ\"פ ק' למה הי' צריך להכליא עורב שעל שפת ראשי הכותלים טס ברזל חד רחב אמה, בפחות מזה נמי סגי. ואפי' נימא שהיה רחב כן כדי להשלים גובה ההיכל ק' אמה, עכ\"פ ק' דטס אפי' יהי' חד מאד. עוף דשרבוטי משרביט נפשי', יוכל לישב עליו שפיר. ומכ\"ש ברוב הימים כשיחלוד חדודו. ובמ\"ק (ד\"ט א') פי' רש\"י שהי' גג ההיכל מתקצר בשפוע ועולה מד' צדדיו כעין מגדל, עד שיהי' ארכו ורחבו של גג באמצע, אמה על אמה, ומחפין אותו שם בטס ברזל שתחובין בו מסמרות שחודן כלפי מעלה כדי שלא ישבו עליו העורבין, עכ\"ל. משמע מדבריו שעל שאר שטח הגג לא היו העורבין יכולין לישב, מדהי' משופע. וק\"ל הרי היו כלונסאות של ארז בפתח עליית ההיכל כדי שיעלו בני אדם על ידן להגג להשתמש שם, ואיך ישתמשו על השפוע. על כרחך דמשום שהיה שולי שפוע הגג מחובר לתחתית המעקה, א\"כ שם הי' אפשר להשתמש בין המעקה להגג. וא\"כ גם העורבים היו יכולין לישב או לנוח שם. ובמנחות (דק\"ז א') פי' רש\"י שהיו מסמרות חדין תחובין בראש גג ההיכל, עכ\"ל. משמע מדבריו שכל הגג מחופה במסמרות בגובה אמה. אמנם אע\"ג שלא הזכיר רש\"י כאן מהטבלאות, עכ\"פ צ\"ל דמודה שהיה טבלאות של ברזל שרחבן אמה על אמה, ובהן היו תחובין אותן המסמרות, כמ\"ש רש\"י בעצמו בפירוש בערכין, וכמש\"ל, דאל\"כ היכא אמרי' התם במנחות שהנודר ברזל לא יפחות מאמה על אמה כדחזי לכליא עורב, ואי כליא עורב אינו כ\"א יתדות לחודא. מה אמה על אמה שייך בהן. ובשבת (ד\"צ ע\"א) הוסיף רש\"י בדבריו שהיו הטבלאות חדודים כסכין בכל סביבותיהן. ומסמרות הי' בכל שטחן, ובאותן הטבלאית מחפין את ההיכל, עכ\"ל. ולא זכיתי להבין למה הי' צריך שיהיה הטבלאות חדין כסכין, דע\"י המסמרות לבד כבר נמנעו העורבים מלישב שם, וחדודי הטבלאות שהיו נוגעין להדדי בשטח הגג, לא הועילו כלל. ובערוך פי' שהיה שם על הגג כמה צורות משונות, כמו שעושין בגנות כדי להבריח העורבים מהגג שלא ישליכו דבר טמא לשם. עכ\"ל. ולפע\"ד גם לערוך צ\"ל שהצורות ההם היו מצויירות על טבלאות של ברזל שרחבות אמה על אמה, דאל\"כ צא ופרנס משנתינו במנחות הנ\"ל שהנודר ברזל יביא אמה על אמה כדחזיא לכליא עורב. אולם לכל הפירושים הנ\"ל אילה\"ק הרי עובר משום לא תניף עליהן ברזל, שלא יגע ברזל גם בבנין ההיכל (כלעיל פ\"ג סי' ל\"ה). די\"ל דדוקא בכותלי ההיכל גופי' אסור שיגע בהן ברזל, אבל הכא שמפסיקין התקרה והמעזיבה, לית לן בה ועי' מ\"ש שם: "
+        ],
+        [
+            "אמנם מ\"ש הר\"ב כאן שלחלל עם עובי הכותל קרוי אחורי בית הכפורת. לא זכיתי להולמו, דאי לעובי כותל התא ולרווח התא נתכוון. שהי' באמת יחד י\"א אמה. וקאמר הר\"ב שהן הי\"א אמה שאחורי ק\"ק, ליתא דהרי לעיל (פ\"ד מ\"ז) כדקחשיב אורך ההיכל ק' אמה ממזרח למערב כלל שם התנא רווח התא ועובי כותל המערבי של תא בכלל ק' אמה של ההיכל, והרי הכא קחשיב התנא י\"א אמה אחורי ק\"ק מלבד הק' של היכל. אע\"כ שכוונת רבינו הר\"ב שעובי כותל המערבי של עזרה נכלל בי\"א אמה שאחורי הכפרת. ומדכתב כן רק הכא ולא בכותל מזרח ובכותלי צפון ודרום של עזרה, משמע דבכל הנהו דוכתי מודה דאין עובי החומה נכללת בחשבון המדה דמני תנא. ותמהני דמ\"ש הכא. ותו דמי ומה הכריחו להר\"ב ז\"ל לומר הכא כן, ולא נימא כדקאמרי' במזרח העזרה שהיו י\"א אמה לדריסת רגלי ישראל רווח מלבד עובי החומה, דלא מסתבר שיהיה מדרס לכהנים המועטים, ושגם יכולים לילך בכל מקום בעזרה, י\"א אמה, ולכל ישראל רק ה' אמה. א\"כ ה\"נ י\"א אמה שאחורי הק\"ק, נחשבין מלבד עובי חומת המערבי של עזרה, שהרי גם הם היו מיוחדים לדריסת רגלי ישראל (כפ\"ק דיומא דכ\"א א'), דנ\"ל דר\"ל דהיו נמשכין לשם ממזרח העזרה, דרך הח' אמות שבין ננסין לכותל, ומשם להרווח שבין בית החליפות לכותל העזרה, שהיה הרווח שם י\"ז אמות וחצי, דהרי העזרה היה רחבה קל\"ה אמה, והאולם שעמד באמצע העזרה, היה רחבו עם בית החליפות שמכאן ומכאן, ק' אמה מצפון לדרום, ואם תחלק הל\"ה אמה הנותרים לב' חלקים שוין, יגיע לכל צד רווח בין כותל בית חליפות לכותל עזרה י\"ז אמה וחצי. ודברי הר\"ב נשארין בתימה. ורש\"י ביומא (דט\"ז ב') כתב כדברינו הנ\"ל. וכך כ' גם הרמב\"ם (פ\"ה מבחירה הי\"ב): ",
+            "והא דלא חשיב נמי לשכת בית אבטינוס ששם מרקחין הקטורת, ובדרום העזרה היתה [כיומא די\"ט א' ודל\"א א']. י\"ל דכיון דעלייה היתה ע\"ג שער המים (וכלעיל פ\"א סי' ב'), להכי לא שייך לומר שהיתה בעזרה. ומה\"ט לא קאמר נמי התנא שבית הטבילה שבגג פרווה היה בעזרה, רק חשיב פרווה גופה, מדעמדה על הרצפה. והא דלא חשיב ד' לשכות שבביהמ\"ק (כתמיד פ\"ג מ\"ג), והרי שער בית המוקד היה פתוח לעזרה (כמדות פ\"א מ\"ה). י\"ל דכיון דד' לשכות הללו לא היו פתוחים לעזרה להדיא, רק לתוך חלל שער ביהמ\"ק, להכי לא שייך גבייהו למימר שהיו בעזרה. אמנם ק\"ל למה לא חשיב תנא נמי לשכת פנחס המלביש ולשכת עושי חביתין שהיו במזרח העזרה מזה ומזה לשער נקנור. ואת\"ל דהנך ו' לשכות דקחשיב כולן בעזרת כהנים היו, אבל ב' לשכות הנ\"ל בעזרת ישראל היו, ולהכי לא חשיב להו. ליתא, דהרי הרמב\"ם (סוף פ\"ה מבחירה) כתב שכולן בעזרת ישראל היו, ובאמת חשיב הרמב\"ם ח' לשכות היו בעזרה, וא\"כ למה התנא נמי לא מני כה\"ג ח'. והן אמת שמ\"ש הרמב\"ם שכולן היו בעזרת ישראל, לאו דוקא, דאיך אפשר שיהיו ג' לשכות (שבדרום)[שבצפון] שהיה לשכת הגזית ביניהן, ובצד לשכת הגזית לצד מערב היו עוד ב' לשכות, כאשר תראה בציור ביהמ\"ק לקמן, וכולן תוך רוחב י\"א אמות של רוחב עזרת ישראל. והרי לשכת הגזית לבד היה כבסילקי גדולה [יומא כ\"ה א'] מחזקת ע\"ב סנהדרין וב' סופרים מזה ומזה, וג' שורות שכל א' לכה\"פ כ\"ג תלמידים, ובעלי דינים, ועדים, ועדי עדים, נמצא הבסילקי ההיא מחזקת כמעט ר' בני אדם, ובצדה למערב לשכה שלכה\"פ היה רחבה ד' אמות, מלבד עובי כותלים שמפסיק בין גזית לפלהדרין, ולכל זה יהיה סגי רוחב י\"א אמה. אלא ודאי מ\"ש הרמב\"ם בעזרת ישראל ר\"ל לפנים משער נקנור, שכולה עד ההיכל נקרא עזרת כל ישראל, משום דלא היה מחיצה מפסקת משם עד פתח ההיכל. ואותן ג' הלשכות היה מקצת מהן בעזרת ישראל, ומקצת מהן בעזרת כהנים. ויהיה איך שיהיה היה לכה\"פ קצת מג' לשכות ההן בעזרת ישראל. ולמה לא חשב התנא הב' לשכות הנ\"ל שמזה ומזה לשער, אף שהיו ג\"כ בעזרת ישראל. וכן הלשון דנקט התנא היה בעזרה כולל נמי עזרת ישראל, כריש פרקין דקאמר כל העזרה וכו' וחשיב נמי מקום דריסת ישראל. ואי\"ל שב' לשכות הנ\"ל משו\"ה לא חשבן התנא שהיו בעזרה, מדלא היו פתוחות לעזרת ישראל רק לתוך חלל שער נקטר. ליתא, דהרי לשכת חביתין ע\"כ קדושה בקדושת פנים, דהרי לישתן ועריכתן בפנים היה (כמנחות צ\"ו א', ועי' תוס' שם דצ\"ה ב' ד\"ה לישתו). ואי מיירי דפתוחין לתוך חלל שער נקנור, הרי לא נתקדש (כפסחים פ\"ה ב'), ואיך יוקדשו הלשכות הפתוחית לו. ונ\"ל דלהכי לא מני תנא הנך ב' לשכות שהיה בעזרה, משום דבאמת היו תוך עובי חומת עזרת ישראל ואע\"ג שהיו פתוחות לעזרת ישראל, עכ\"פ מדהיה ריוח שלהן תוך עובי החומה, לא שייך גבייהו לומר שהן בעזרה: ",
+            "כך נ\"ל לתרץ קו' רתוי\"ט, דהאיך יתכן שיעלה הכה\"ג לבית טבילתו דרך בית המדיחין, שמצוי שם לכלוך ורפש. והא דלא היה מסיבה זו עולה מעזרה להדיא לגג הפרווה. נ\"ל דה\"ט, משום דבית הטבילה זו היתה מיוחדת לכה\"ג ביו\"כ, ואז כל העינים צופות ומשוטטות עליו בכל תנועותיו, ולהכי משום צניעות לא רצו שיעלה לעיני כל לבית טבילתו. דאף שבלתי ספק היה בית טבילה זו שבגג מוקף מחיצות סביב גבוהות כקומת איש והוא הסדין בוץ שפרסו שם ביו\"כ, (ורק שלא היה מקורה, מדקרי ליה גג, ולא עלייה), אפ\"ה חששו אולי פעם א' יניף הרוח להפתח שבסדין, ויראוהו הכל ערום. להכי פתחו המסיבה לבית טבילתו בחדר לפנים מחדר, דהיינו ללשכת המדיחין. והא דלא פתחו מסיבה זו מפרווה גופה לגגה. נ\"ל שפרווה גופה, מדהיה בה ריח רע מהעורות לא היתה פתוחה לעזרה. והרי בית טבילה זו היתה צריכה להיות בקודש (כיומא דל\"א א'). להכי פתחו בית הטבילה זו לבית המדיחין שפתוחה לקודש היתה, דאל\"כ היו נפסלין הקרביים למדיחין שם ביוצא. וא\"כ גם בית הטבילה שפתוחה לבית המדיחין. דינה כפתוחה לקודש שתוכה קודש. וקצת מזה כתבו רבעתו\"ס (ביומא שם ד\"ה וכולן). ומדבריהם למדתי שהיה בלשכת המדיחין מערה מקורה פתוחה להלשכה שע\"ג שנקראת לשכת מדיחין, ובהמערה היו מדיחין הקרביים. ובזה יתורץ קו' החכם בעל ש\"נ בספרו (פכ\"ג), דהאיך לא חשש. לרית רע שיצא מבית המדיחין להעזרה. דלפי דברינו הנ\"ל הוכרחו לפתוח בית המדיחין להעזרה כדי שלא יפסלו הקרביים, ולהכי משום חששת ריח רע, פתחוה לפנים מב' פתחים, דהיינו שמהמערה ללשכה שע\"ג, ושמהלשכה להעזרה. ועי\"ז לא התפשט ממנה הריח בעזרה כשסגרו ב' הפתחים. ובפרט שבלתי ספק הוציאו משם הרפש מיד דרך פתח שהיה מהמערה ג\"כ לחוץ. אמנם מה שנדחקו רבעתו\"ס שם לומר שגג הפרווה היה שוה לקרקע העזרה. דאל\"כ היאך טבל שם כה\"ג ביו\"כ בקודש. ועי\"ז הוצרכו להדחק נמי שגם לשכת המדיחין בעצמה מערה היתה שפתוחה היה לעזרה, דאי לשכת המדיחין בנוי היה ע\"ג קרקע העזרה, למה היה צריך מסיבה ממנה לגג הפרווה ששוה לקרקע העזרה. ואחמ\"כ רבותינו זה דוחק שנאמר שב' הלשכות של מדיחין ושל פרווה שניהן רק מערות היו. ולא היו בולטין לעזרה כלל, ובפרט לשכת הפרווה שגם פתחה לא היה להעזרה, ולא נראה ממנה שום רושם כלל בעזרה, ואפ\"ה יאמרו שהיה ב' הלשכות בעזרה. וטפי הו\"ל לתנא לומר שבית הטבילה היה בהעזרה ומערה מתחתיו למלוח שם העורות. דהרי כבר הוכחנו שע\"כ היו מחיצות סביב לבית הטבילה משום צניעות, והרי גם כשאינה מקורה, שם לשכה עליה כד' לשכות שבעזרת נשים [פ\"ב מ\"ה]. וא\"כ טפי נאות לה שם לשכה, ממה שנקרא שם לשכה להמערה שתחתיה. אבל לא זכיתי לדעת מה הכריחם לכל זה, ולא אמרו דלשכות מדיחין ופרווה שניהן היו בנויים על רצפת העזרה. ובית הטבילה היתה בגג הפרווה, דאף דגגין ועליות לא נתקדשו (כפסחים פ\"ה ב'), אפ\"ה מדפתוח הבית הטבילה להמסיבה שעמדה בקודש, שעמדה בלשכת המדיחין שפתוח לקודש. להכי גם בית הטבילה קודש. והרי גם הם כתבו שם סברא זו, יע\"ש. ואילה\"ק לדברינו דעלייה שפתוחה לקודש תוכה קודש, א\"כ מה מקשה שם בפסחים (דפ\"ו א'), דהא דאמרי' דעליות לא נתקדשו והרי עליית ק\"ק תנינן שהיתה קדושה. ומה קושיא הרי עליית ק\"ק פתחה היה פונה להעזרה (כפ\"ד מ\"ה). נ\"ל דמדלא עלו לשם בדרך כבושה רק דרך פיסוג על כלונסאות של ארז, וגם זה רק לפרקים רחוקים, להכי לא מחשבה כפתוחה לקודש. משא\"כ בית טבילה זו שעולה לה מהקודש בדרך ישר כמסיבה. להכי שפיר היא קודש ומעשיה קודש: ",
+            "ולפעד\"נ מדהיתה לשכה זאת בנוייה חציה בחול ופתוחה לשם, דאל\"כ היה אסור לכה\"ג לישב ולשכב שם (כיומא דכ\"ה א') [ובבאר שבע (דכ\"א א') הראה פנים דהכהנים בשעת אכילת קדשים היו מותרים לישב, יע\"ש], א\"כ י\"ל שאותה כותל שמהלשכה שהי' בחול, היא היתה באמת של עץ. וזה כדי להזכירו דברים הנ\"ל סמוך למקום ישיבתו ושכיבתו. וגם כדי שלא תזוח דעתו עליו. ורכ\"מ כתב דנקראת כך מדהניחו שם פ\"א עצים. וי\"א דשל עץ היתה כולה, רק מתטלטלת והכל רק כדי ליתן מוסר וענוה לכה\"ג. ועוד כתבו טעמים אחרים: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Tamid",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Tamid",
+    "text": [
+        [
+            "כך כתב הרמב\"ם בפרק בתרא מבית הבחירה. ולפ\"ז צ\"ל לפענ\"ד דאעפ\"כ שומרים שם רק בלילה, וכדמשמע מסקנא דמתני'. משום דביום א\"צ שישמרו לסימן כבוד. דבל\"ז ע\"י הליכת כהנים בעבודתם אנה ואנה, כבוד אומר כולו. אבל בלילה שאין בו עבודה ורוב הכהנים העובדים ישנים, צריך להראות כבוד וגדולה להבית הקדוש ע\"י המשמורות ששומרים לבוקר שומרים לבקר, לפתוח השערים ולהתחיל שוב אז בעבודת המלך. אמנם להמפרש מסכת תמיד כאן שומרים כל היום וכל הלילה. ולענ\"ד כן משמע קרא דהחונים (על) [לפני] המשכן דיליף מינה הש\"ס שמירה בביהמ\"ק, ושם לא נזכר לילה. ונ\"ל עוד דהנך משמורות היו מתחלפין, דאחר איזה שעות בא אחר לשמור, והן הן הג' או ד' משמורות בארעא דפליגי בהו ר\"א ורבנן (ברכות ד\"ג א'). ר\"ל משמורות שבמקדש. דאי נימא דרק במשמורות מלאכים מיירי, בזה לא שייך פלוגתא. ומה\"ט נמי קאמרי' התם שהקב\"ה כ\"י מצטער על כל משמר ומשמר, על חורבן ביהמ\"ק, כמ\"ש שאוג ישאג על נוהו. מקדש מה שייכות יש לו עם כל משמור ומשמור כשיתחלף. אע\"כ כדאמרן. ובש\"ג (הי\"ז) כתב שבכל משמור של כהנים ולוים היה י' בנ\"א. ואפשר טעמו משום אין דבר שבקדושה פחות מעשרה [מגילה כ\"ג ב']. נמצא שהיה מספר הכהנים השומרים ל'. ומספר הלוים השומרים ר\"מ: ",
+            "והר\"ב כתב שכל משמר מתחלק לשבע בתי אבות. ובמחכת\"ר זהו נגד ש\"ס ערוך [מנחות דק\"ז ב']. וכך כתב רש\"י שם וביבמות [דק\"א א'], ובפסחים [דנ\"ז א'] דרק ששה בתי אבות היו בכל משמור. אח\"כ מצאתי בכתבי קודש של אחי הגאון. מהו' אליעזר זצוק\"ל שהקשה עוד בזה דברי רש\"י אהדדי שרש\"י כ' בעצמו [תענית ט\"ו ב' ד\"ה אנשי בית אב], שהיו ז' בתי אבות בכל משמור וצ\"ע. אב\"י אולם גם ברמב\"ם [פ\"י מתמידין ה'] מוכח דס\"ל דז' בתי אבות הי' בכל משמור של כהנים. וכ\"כ רכ\"מ (פ\"ג מכלי מקדש ה\"ט) שהיו ג\"כ בכל משמר לויי' ז' בתי אבות. ונ\"ל דצ\"ל לדידהו שלבית אב ששימש בשבת לא היה שופר, מדאין מטילין מעות לשופר בשבת. והשבתי לבני הגאב\"ד שליט\"א, הוכחתי שהיה רק ו' בתי אבות אינו כמו שחשבת. רק משום דפשטות לישנא דש\"ס מוכח כן. מדלא קאמר נגד ו' בתי אבות של חול. סתמא משמע וודאי טפי שלא היה שם רק ו' בתי אבות. ותו דאי כדבריך ל\"ל לש\"ס במנחות שם לומר כולהו כחזקי' לא אמרו, לאנצויי' לא חיישי'. טפי היל\"ל דלהכי לא אמרו כחזקי' משום דאכתי אתו לאנצויי מי ישמש בשבת: ",
+            "מיהו נ\"ל דאיסור נגיעתו בכלי שרת קודם קידוש אינו אלא זהירות בעלמא, דלמא אגב חביבותי' ישכח ויעבוד בלי קידוש, דמה\"ט נמי לא הפיסו בבגדי חול (כיומא כ\"ד ב'). דאי\"ל משום חשש טומאה, דהיינו שמא הוא או ידיו טמאים, ויהיו ידיו לחים, והרי המשקין שבהם. נעשו עי\"ז ראשון, ויטמאו לכלי (כרמב\"ם פ\"י מאהט\"ו). ליתא, דהרי לפני רגע טבל, וכל טבילה דמדרבנן א\"צ הע\"ש (כרש\"י ביצה די\"ח א'). ואי\"ל דאפ\"ה משום חומר טהרת כלי קודש גזרו שלא יגע שום אדם בהן אפי' טהור בלי קידוש. גם הא ליתא, דהרי לשחיטת קרבן היה צריך לכה\"פ לכתחילה סכין כלי שרת [כזבחים צ\"ז ב, ורש\"י שם צ\"ה א' ד\"ה אלא, ורמב\"ם פ\"ד מקרבנות ה\"ז ודלא כתוס' חולין [ד\"י ע\"א ד\"ה כגון]. ורק בדיעבד כשר בשחט רק בצור. והרי שחיטה כשרה לכתחילה בזר. ולא מצינו בזר שיקדש, אף שנגע בסכין של שחיטה כששוחט. אלא וודאי כדאמרן דרק בכהן גזרו: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וכן פי' רש\"י ותוס' [מנחות ד\"ק ע\"א]. אולם לפי מה דאמרינן [בסנהדרין די\"ט. ורש\"י שם במתני', וביומא דט\"ו ב' ודכ\"ח א'] דהסגן דהיינו המשנה לכה\"ג, הוא היה הממונה, נראה לי דצריך לומר דהסגן היה ממונה גם כן על הפייסות. והא דלא חשיב לה בירושלמי בהדי אינך דברים שהסגן משמש. וכקו' תוס' [יומא דט\"ו ב']. נ\"ל דתנא ושייר, דהרי שייר נמי, דסגן נותן הס\"ת לכה\"ג (כיומא דס\"ח ב'). ועי' מ\"ש רפ\"ג דיומא. עוד נ\"ל דבכולה מכילתן לא אשכחן שצוה הממונה בשום פעולה או עבודה, רק בה' עניינים, (א) אצל הפייסות [פ\"א מ\"ב, ופ\"ג מ\"א. ופ\"ה מ\"ב], משום דכל פייס אינו ראוי לעשות בלי ציווי מפורש מהממונה, שיראה שלא יהיה שם ערמה. (ב) וכ\"כ בצאוור או אם הגיע זמן שחיטה [פ\"ג מ\"ב]. היה צריך ציווי הממונה שלא יטעו באור הלבנה (כיומא פ\"ג מ\"א). (ג) וכ\"כ בהבאת טלה התמיד [פ\"ג מ\"ג], שלא יביאו מטלאים שאינן מבוקרין. (ד) וכ\"כ בברכו ברכה א' (פ\"ה מ\"א) מדלא עלה השמש עדיין, והקדימו ג\"כ אהבה רבה ליוצר אור (כברכות די\"א ב') לכן אין ראוי לעשות כן בלי צוויו. (ה) וכ\"כ בהקטרת הקטורת (פ\"ו מ\"ג) מפני חשיבותא, שלא שנה בה אדם מעולם (כיומא כ\"ו א'). ",
+            "אולם בציור של בית המקדש שבסוף מדות בש\"ס. וכ\"כ בציור ביהמ\"ק של רתוי\"ט במשניות סוף מדות, נראה שהיה הבית מטבחיים מוקף מחיצות ושער, סביב להעמודי ננסין שתולין בהן, והטבעות שמכניסין בהן צואר הבהמה היה מבחוץ, בין הבית מטבחיים למזבח. והנה מה שציירו הטבעות מחוץ לבית המטבחיים. נ\"ל דיפה ציירו כן, דהרי בעינן ושחט אותו על ירך המזבח. ואם יהיה מחיצת בית המטבחיים מפסיק בין מקום השחיטה למזבח, א\"כ לא ישחטנה על ירך המזבח. כדקאמרינן כה\"ג בש\"ס (זבחי' דנ\"ט א'), דמה\"ט משוך הכיור מבין המזבח לפתח ההיכל. ותו הרי מה\"ט אמרי' [זבחים נ\"ו א'] דאין שוחטין קדשים קלין בלשכות הפתוחות לקודש, מדכתיב לפני אהל מועד, למעוטי צדי צדדים כמ\"ש רש\"י, א\"כ ה\"נ טבעות. ולהכי על כרחך צ\"ל שהטבעות לא היו תוך היקף מחיצה [ועמ\"ש מדות פ\"ג סי' נ\"ב]. מיהו תמהני דא\"כ למה יכניסו להתמיד קודם שחיטה לבית המטבחיים, והרי הטבעות לשחטו בהן בחוץ היו. ותו מנ\"ל הא שהיו שם כלל מחיצות. ואדרבה מש\"ס [יומא דט\"ז ב'] דקחשיב כל רוחב העזרה לעומת המזבח. לא הזכיר המחיצות או רוחב בית המטבחיים בכלל. וגם במשנתינו אמרי' על המטבחיים, ועליו שמונה עמודים ננסין, ואי נימא שהיו מחיצות סביב לבית המטבחיים, הול\"ל והיו בתוכו שמונה וכו'. לכן נ\"ל שלא היה שם מחיצות ושער כלל, רק כל אותו מקום שהיו עליו הטבעות והשולחנות והעמודים נקרא בית המטבחיים, כמו בית הפרס (פי\"ג דאהלות), ובית רובע (פאה פ\"ג). בית צואר (שבת דמ\"ח), בית כור (ב\"ב פ\"ז מ\"א), דבכולם פירושם מקום שיש שם אותו דבר שמזכיר. ובזה מתורץ קו' תוס' לרש\"י [סוכה דל\"ו ב' ד\"ה בשבת] דבעי לאכיחי דבית הכסא משמע דמוקף מחיצות, והרי קמן דכמה דברים וקראו בית אף שאינן מוקפין מחיצות. ",
+            "כך כתב רתוי\"ט בשם הראבי\"ה (מדות פ\"ג מ\"ה). והר\"ב כתב שהיו ג' סדרים אונקלות בכל רביעיות. זו למעלה מזו, כדי לתלות בהן בהמה גדולה או קטנה. וק\"ל כיון שכבר היו העמודים נמוכים פחות מקומת איש, כדי שתהיה נוח להפשיטה כלעיל סי' ל\"ה, א\"כ ל\"ל תו סדריי אונקלות התתתונות. הרי גם בסדר האונקלות העליונות היו יכולין לתלות גם בהמה קטנה. ותו גם בהמה גדולה היו יכולין לתלותה בסדר התחתון של האונקלות. ואפ\"ה לא תסרח על הארץ, מדהיו מניחין שולי הבהמה על השולחנות שבין הננסין [כתוס' יומא ט\"ז ב' ד\"ה מן]. ותו דהרי כבר כתב הרמב\"ם (פ\"ו ממעשה הקרבנות) דגסה לא תלו כלל. ודוחק לומר דר\"ל כבשגדול או קטן, וצ\"ע. ",
+            "ותמה רתוי\"ט האיך שייך גבי תרקב שהוא מדה קבועה, מלת גדול. והרי מדתו קבוע. ולכן רצה למחוק מלת גדול. ולפענ\"ד א\"צ למחוק, דרגילין היו בב' תרקבין. א' שלא היה מחזיק רק ב' קבין, ורק מדגודשא תילתה הוה (ב\"ב דפ\"ט א'). להכי כשיגדישוהו היה מחזיק עם הבירוץ ג' קבין, ולהכי קראוהו תרקב קטן. והב' היה מחזיק ג' קבין גם כשיהיה מחוק ובלי בירוץ. והוא הנקרא תרקב גדול, מדהיה תוך חללו גדול יותר מהאחר. והשתא אילו היו לוקחים התרקב הקטן להאפר של הקטורת שהיה קביין ומחצה, וכדמסיק התנא. היה צריך עכ\"פ להגדיש חצי קב מהאפר. וחוששים שיתפזר בלכתו. להכי בחרו טפי לעשותו דומה לתרקב גדול. ",
+            "ואי\"ל ל\"ל קרא זה בשלמים, הרי ממילא פסולים מדשחטן קודם לתמיד, ואמרי' [פסחים נ\"ח ב'] העולה עולה ראשונה. י\"ל דקרא דעולה ראשונה היינו שיקריב אברי התמיד קודם לשאר הקרבנות, וקרא דפתח אצטריך שיקדים גם שחיטת תמיד לשחיטת שאר הקרבנות, אף דשחיטה לאו עבודה דהרי כשרה בזר. עוד י\"ל דקרא דהעולה שתהיה ראשונה אפי' בשחיטה, והיינו לכתחילה, אבל בדיעבד כשר מדאו' בשחטן קודם לתמיד. ורק מדרבנן פסול [כמנחות מ\"ט ב'] וכמו כן בשחטן אחר תמיד הערב. רק מדרבנן פסול. אבל בשחטן קודם שנפתח ההיכל פסול מדאורייתא [ועי' תוס' יומא דכ\"ט ב', דמתוספתא משמע דבשחטן קודם תמיד הבוקר. או אחר תמיד הערב פסול מדאורייתא. ועי' עוד תוס' פסחים דנ\"ח ב']. עוד י\"ל דקרא דפתח אוהל אצטריך לאפוקי היכא שסגר ההיכל ביום לשום צורך, ושחט שום קרבן שפסל (תוס' עירובין ד\"ב א') . אבל אי\"ל דאצטריך ב' קראי לפסלו בדיעבד, כשאין השער פתוח, דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב (כזבחים דמ\"ח ב'). נ\"ל דהכא דאין העניינים שוין. דחד קרא מצריך שיהיה התמיד ראשון, ואידך קרא מצריך שיהיו דלתות ההיכל פתוחים. לא מחשב כשינה עליו הכתוב לעכב [ועי' עוד תוס' פסחים דנ\"א ב' הנ\"ל. דבמנחות (דמ\"ט ב') משמע דלא מעכבי, ועי' בחומר בקודש פ\"ד סימן ז' י'] . "
+        ],
+        [
+            "אמר המפרש הרבה טעמים נאמרו בזה. רש\"י [יומא דס\"ב ב'] כתב דלהכי שחטוהו בטבעת שנייה כדי שתהי' הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה, עכ\"ל. כוונת רבינו דמן הראוי לשחטה על טבעת הראשונה שבאות ג', כדי לקרב מקום קבלת הדם למזבח כל מה דאפשר, כדי שלא להתעכב בין קבלת הדם לזריקתו, שלא יקרוש. ואפ\"ה ישחטוה על טבעת שניי' כדי לאחוז ידיה בטבעת שבאות ג' ורגליה בטבעת השלישי. אבל ק' הרי מקום הטבעות הי' כ\"ד אמות מצפון לדרום [כיומא ט\"ז ב'], והטבעות היו מונחים בו' שורות, נמצא שיש בין השורות ה' מרחקים, ונמצא מגיע לכל מרחק ד' אמות בקירוב, והד' אמות הנותרי' יהי' למקום הטבעות בעצמן, א\"כ איך אפשר שכשיכניס צואר כבש התמיד בטבעת א', יאחיזו רגלי הכבש בטבעת שבשורה האחרת. ואת\"ל לפי מ\"ש תוס' [מנחות דפ\"ז א'] בשם הבראשית רבה שכבשי התמיד היו גדולים כל כך שכשירכבום על הגמלים, היו רגליהם נגררים על הארץ. והרי לפי מ\"ש תוס' [יומא דט\"ז ב'] על כרחך שאין זה גוזמא, יע\"ש. א\"כ וודאי אפשר שיאחזו צוארם בטבעת א', ויאחזו רגליו האחרונים בטבעת שבצדו הרחוק מטבעת הראשון ד' אמות. ואף את\"ל דהך דב\"ר שהביאו תוס' גוזמא היא, אפ\"ה היו יכולים לקשור רגלי הכבש בחבלי' ארוכים לטבעת הרחוק שבצדו. עכ\"פ ק\"ל הרי גם ידי הבהמה גם רגליה לא התפשטו כלל לפניה או לאחריה בשעת שחיטה, רק כל יד נעקד עם רגל שלאחריו נגד אמצעית בטן הבהמה, או כמו שכתב רש\"י בעצמו שנעקדים ידיה ורגליה של הבהמה לאחוריה, וכמ\"ש לעיל סי' ב'. וא\"כ איך תאחז בידיה בטבעת שלפניה בדרום. והתוס' [יומא דס\"ב ב'] כתבו דלהכי לא שחטוה על טבעת ראשונה שבקצה שורה א' באות ג. דשמא ירביץ גללים, ובעניי לא הבנתי דא\"כ מה\"ט הי' לנו להרחיק שחיטתו כל מה דאפשר מהמזבח והי' ראוי לנו לשחטו על קצה שורה האחרונה בטבעת המסומן באות ד'. ואת\"ל כיון דטבעת א' מפסיק בין הגלל למזבח לית לן בה. עכ\"פ א\"כ בכל הקרבנות נמי ניחש הכי, והרי רק התמיד שוחטין על טבעת שניי', אבל כל קרבנות היום שוחטין כל משמור בטבעת הקבוע להם אפי' בטבעת הסמוך למזבח. וביומא [דל\"ו א'] משמע דבמפסיק גוף הבהמה בין הגלל למזבח, תו לא חישיינן להטלת גלל. והכא גם בתמיד עבדינן הכי כלעיל סי' ג' ובהכי סגי. וא\"כ יכול לשחוט שפיר על טבעת הראשונה. והמפרש למסכתן והר\"ב כאן כתבו דלהכי שחטוהו בטבעת שניי'. כדי שלא יאפיל על מקום השחיטה צל המזבח שגבוה ט' אמות. הנה מלבד מה שהקשה רתוי\"ט, שבבוקר שהצל מאריך, לא יספיק ריחוק זה שהוא י\"ב אמות לגובה המזבח שהוא ט' אמות. שצלו מאריך ביותר. מלבד זה ק\"ל הרי אמרי' [עירובין נ\"ו א'] שביום היותר ארוך, חמה יוצאת בקרן צפונית מזרחית. א\"כ אז אי אפשר שיהי' צל המזבח מאפיל על כל מקום הטבעות, דצל המזבח יפול לקרן מערבית דרומית של מזבח, והטבעות היו כולן בצפון המזבח. וכן בכל השנה חמה יוצאת על פני המזרח, ואין צל המזבח נופל אלא למערב המזבח, ולא פגע ולא נגע צל המזבח במקום הטבעות. ודוחק לומר שמשום תקופת טבת שהימים קצרים, שהחמה יוצאת בקרן מזרחית דרומית, ואז באמת צל המזבח נופל בבוקר נגד מערבית צפונית של מזבח. ויכסה באמת טבעת הראשון המסומן באות ג', אבל היאך משו\"ה יתקנו שישחטו בכל עתותי השנה על טבעת שניי' מה\"ט. והרי ברוב בוקרי השנה אין המזבח מאפיל לשם. מלבד קו' רתוי\"ט הנ\"ל. ורבינו בעל המאור כתב רתוי\"ט משמו דלהכי שחטוהו על טבעת ב' דמשום דמעולם לא יצאה חמה בקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית [כעירובין נ\"ו א']. ולפיכך כשם שהחמה מופלגת קצת מהקרנות בזריחתה ובשקיעתה, כך מפליגין שחיטת התמיד מקרנות של צפון המזבח. עכ\"ל. הנה אם נתכוון רבינו בעל המאור לטבעות המסומני' באות א' וב', לא זכיתי להבין ד\"ק, דכי משום שהחמה מתקרבת בעלייתה ושקיעתה לדרום העולם, להכי מקרבין מקום שחיטת התמיד בבוקר ובערב לצפון העולם. אתמהה. אמנם לולא מסתאפינא מרבותינו הי' נ\"ל דטבעת שניי' דקאמר מתני' היינו מב' השורות שבצפון העזרה. וקרן צפונית מערבית וקרן מזרחית צפונית דנקט מתני' לאו בקרנות מזבח מיירי. רק בקרנות של רבוע מקום הטבעות מיירי, וכן משמע לשון הרמב\"ם [פ\"א תמידין הי\"א] שכתב וז\"ל נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים וכו'. ואי כדברי רבותינו הנ\"ל הרי נשחט על קרן מערבית דרומית של בית המטבחיים. אלא ע\"כ שהרמב\"ם ס\"ל שבבוקר שחטו התמיד בטבעת המסומן באות ה'. ובערב בטבעת שבאות ו', ומה\"ט שחטוהו על טבעת שניי' או מטעם שכ' רש\"י כלעיל, כדי לאחוז רגלי הבהמה האחרונים בחבלים בטבעת ראשון שבאות ד'. או מטעם בעל המאור הנ\"ל שכשם שהחמה מתרחקת עצמה מקרנות צפון בעלייתה ובשקיעתה לצד דרום, כך מרחיקין מקום השחיטה מקרנות צפון של בית המטבחיים, ומתקרבין יותר לצד דרום ובזה הכל מיושב על נכון בס\"ד. אולם בציור השורות של הטבעות, יש ג\"כ מקום להאריך קצת דהנה במדות [פ\"ג מ\"ה] אמרינן הטבעות היו ו' סדרים של ד' ד', וי\"א ד' של ו' ��'. ופשוט דקיי\"ל כסתמא דמתני' והיו ו' סדרים של ד' ד'. אולם המדפיסים בציור המקדש שבש\"ס ציורו כזה. נראה שהבינו שכל שורה ושורה של ד' ד' מתארכת מצפון לדרום, וסדר השורות זה אחר זה היו ממזרח למערב. אבל בציור הנ\"ל שציירנו תראה איפכא. שכל שורה ושורה של ד' ד' מתארכת ממזרח למערב, וסדרי השורות זא\"ז היו מצפון לדרום. וזהו כהציור שיש בהמשניות לרתוי\"ט. והן אמת דאין להקשות לציור המדפיסים בש\"ס, מרש\"י יומא [דס\"ב ב' ד\"ה על טבעת שנייה] , שכתב וז\"ל, לא בטבעת שניי' שאצל המזבח וכו'. ואי כציור המדפיסים בש\"ס, היכא ס\"ד שישחטו בא' מהטבעות שאצל המזבח, הרי אצל המזבח הוא קצה של כל שורה ושורה. ואיך יקרא א' מהטבעות שם בשם שניי'. די\"ל דכוונת רש\"י דלא תימא דמלת שניי' אשורה קאי, רק אטבעת. ור\"ל דלא תימא טבעת שני' דקאמר הש\"ס, היינו טבעת הראשונה שבשורה שניי'. אלא ר\"ל טבעת שניי' שבשורה ראשונה. ואעפ\"כ לא נראה לי כציור ההוא, רק כציור רתוי\"ט. וכדמוכח מתני' דמדות [שם] שהבאנו, דהרי מדרום לצפון קחשיב תנא שם המדה, א\"כ הו' סדרים דנקט, ג\"כ הם סדר אחר סדר מדרום לצפון, וכל שורה מתארכת ממזרח למערב. וגם מדברי המפרש בש\"ס [תמיד ד\"ל ע\"ב ד\"ה על טבעת שניי'] שכתב וז\"ל, לאו בטבעת שניי' שבסדר ראשון שאצל המזבח, אלא בטבעת הראשונה של סדר השני המשוך לצד צפון, עכ\"ל. הרי מבואר באר היטיב, שסדרי השורות זא\"ז מדרום לצפון היו: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמה שלא נזכר במשנתינו זו לא ברכו ולא התפללו כלל (וזה כרש\"י ברכות די\"א ב', ד\"ה וברכת כהנים ודלא כר\"ב הכא). והרי אפי' מק\"ש היו פטורים, אע\"ג דכבר הגיע זמנה משיראה ויכיר חבירו בריחוק ד' אמות. ומכ\"ש בשעה שאמר הממונה ברכו ברכה א', שכבר האיר היום טפי. והרי בשעת הדחק אפי' לכתחילה קורין אותה משעלה עמוד השחר (כא\"ח נ\"ח ג'). והרי אמירת הממונה זמן מה אחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, ונתוח אבריו, והולכת אברים לכבש הוה, והמשך כל זה היה קרוב לשעה [כפסחים דנ\"ח א'] נמצא שבוודאי אז הגיע זמנו. דהא דאמרי' [יומא דל\"ז ב'] הקורא ק\"ש עם אנשי משמר לא יצא, היינו שלא יצא יד\"ח מצוה מהמובחר [אב\"י כ\"כ הרשב\"א בחידושיו, והובא בב\"י א\"ח נ\"ח ד\"ה מי שנאנס]. והטעם, מדראוי לקרותה לכתחילה סמוך וקודם לנץ החמה. כדי לסיים ברכה שלאחר הק\"ש עם נץ החמה ולהתפלל מיד, כדכתיב יראוך עם שמש. אבל וודאי דזמן ק\"ש כבר הגיע אז כשאמר להם הממונה. ואפ\"ה היו הכהנים פטורים ממנה, מדהיו טרודים בעסק הקרבנות פטורים אף מק\"ש דמדאורייתא. ולא עוד, אלא אפי' מתפילין פטורים היו אפי' ישראל שהיו אז במעמדן [כזבחים די\"ט א'], וכ\"ש ק\"ש דאיכא למ\"ד דק\"ש אינו רק מדרבנן וקרא דובשכבך ובקומך בד\"ת הוא דכתיב (כברכות דכ\"א א'). והן אמת דשעו עיני מני דעת להבין דברי הש\"ס הקדושים, דהיכא אפשר דנימא דקרא דובשכבך ובקומך, בכל דברי תורה מיירי, והרי האי בשכבך ובקומך בחדא מחתא מחתינהו בחד קרא עם וקשרתם לאות על ידך, וכי ס\"ד דוקשרתם נמי בכל ד\"ת מיירי. ולפענ\"ד אפשר זהו טעם של רוב הפוסקים שפסקו דק\"ש דאורייתא. דשאלו רבותינו דדלו דיילא מנ\"ל כן, ולפע\"ד י\"ל משום דהכי מסתבר מדלית לן סכינא חריפא למפסק הקרא מהדדי, לומר דובשכבך מיירי בכל ד\"ת. וקשרתם מיירי דווקא באותה פרשה [ועיין רפ\"ח בא\"ח סי' ס\"ז דפסק דב' פרשיות ראשונות דאורייתא. ובתשו' שאגת אריה (סי' ב') הוכיח דרק פרשה ראשונה דאורייתא. וע\"כ צ\"ל דאע\"ג דגם בפרשה שנייה כתיב בשכבך, עכ\"פ לא אורעה יחד כל כך עם וקשרתם ומצי שפיר למימר האי בד\"ת כתיב]. [אב\"י נ\"ל ע\"פ מ\"ד (מנחות צ\"ט ב') בשם רשב\"י, דאפי' לא קרא אדם אלא ק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. א\"כ י\"ל קו' ע\"ר שליט\"א, דה\"פ דש\"ס הכא אדקאמר האי בד\"ת, ה\"ק בשקורא ק\"ש כדי ללמוד תורה ג\"כ יצא יד\"ח מצות לא ימוש. וא\"כ וודאי בק\"ש משתעי קרא, וא\"צ סכינא חריפא למפסק סיפא דקרא דוקשרתם מרישא דקרא של ודברת בם. עכ\"ל בני הגאב\"ד שליט\"א]. ויהיה איך שיהיה אם מתפילין דוודאי הוה דאורייתא פטירי מכ\"ש מק\"ש, דאיכא חד מ\"ד דהוה דרבנן. וכ\"ש דפטורים מברכת ק\"ש ותפלת י\"ח שהן וודאי דרבנן. וכל זה משום דהעוסק במצוה פטור ממצוה אפילו בדאפשר לקיים שניהן. אם לא בשאפשר לקיים שניהן בנקלות מאד [כר\"ן סוכה דמ\"א ב' ועיין א\"ח סי' ל\"ח ס\"ח ורמו\"א שם סק\"ט וי'] , והרי הכא וודאי טרודים טפי מחתן (כפ\"ב דברכות). דמחשבת הכהנים טרוד מאד בקרבנות שלא יקלקלו עבודתן, ופטורים להכי לגמרי משאר מצות. והא דאמרי' (ברכות י\"ב א') שקראו אח\"כ ברכת יוצר. היינו אם היה אפשר בנקלות. וגם בל\"ז צ\"ל דסוגיא דהתם אזלי לסברת תוס' [סוכה כ\"ה א' ד\"ה שלוחי] . דס\"ל דדוקא בשעה שעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת בלא אפשר לקיים שניהן. אבל לבתר מעשה רב שהביא הר\"ן מרב חסדא ורב הונא שבשעה שישנים נמי אמרו שפטורים ממצות סוכה מדהלכו לקבל פני הנשיא. ש\"מ שפיר דאפי' בשעה שאינן טרודים פטורים ממצוה אחרת, דלא כתוס' הנ\"ל. והרי גם רמג\"א (א\"ח נ\"ח סק\"ה) כתב בשם הרשב\"א, דהא דמשני הש\"ס שקראו ברכת יוצר אח\"כ דחוי בעלמא הוא. ומכ\"ש שהיו הכהנים פטורים מתפלת השחר, שהיא במקום תמיד השחר (כברכות כ\"ז ב'). והרי הם הקריבוהו בעצמו. מיהו אע\"פ שהיו פטורים מק\"ש. אפ\"ה קראוה השתא, מדרצו להתפלל תפלת עבודה קודם שיקריבו האברים, שתקובל עבודתן לרצון, וגם ברכת שים שלום רצו להתפלל, שלא יארע להן מחלוקת בעניין עבודתן. להכי אמרו ק\"ש מקודם, כדי לעמוד בתפלה מתוך ד\"ת (כברכות ל\"א א'). ומדהוצרכו לומר ק\"ש, הוצרכו נמי לברך ברכת התורה מקודם. משו\"ה אמרו אהבה רבה שפוטרת ברכת התורה [כא\"ח מ\"ז ז']. ואע\"ג דעכ\"פ כשאמרוה בלא ברכת יוצר לפניה לא תהיה סמוכה לחבירתה, ולמה לא פתחוה בברוך. נ\"ל דמדנתקנה סמוכה. מותר לאמרה יחידית אף שלא תהיה פותחת בברוך [כרמג\"א סי' ס']. ואחר הק\"ש אמרו אמת ויציב. אף שהיו פטורים ממנה, אפ\"ה רצו לסמוך גאולה לתפלה: ",
+            "עוד נ\"ל דלהכי נקט בהנך ג' ברכות שברכום עם העם, ולא נקט הכי בהנך דלעיל. דבשלמא לעיל לא היה צ\"ל שלא שינו בסגנון גוף הברכה והקריאה, מדלא היה שם בל\"ז שום שנוי אפי' בהפסק הסדר, דאפי' למ\"ד (ברכות די\"א ב') דברכה ראשונה שברכו היינו יוצר אור, נמצא שהיה שנוי בהפסק שבין יוצר לקריאת הק\"ש, עכ\"פ בברכה האחת גופה שברכו לא היה הפסק ושנוי. משא\"כ הכא דבאותן ג' ברכות דנקט תנא בכולל, שינו בהפסק סדרן, דהרי בין אמת ויציב לרצה. שינו מאד הרבה שלא אמרו כל ברכות י\"ח עד רצה, וכמו כן הפסיקו בין רצה לשים שלום. שלא אמרו ברכת הודאה בינתיים, להכי קמ\"ל תנא דעכ\"פ בסיגנון גוף הברכות שברכו לא שינו. או נ\"ל דלהכי נקט הכא את העם ולא לעיל. דלעיל באמת ברכה ראשונה שברכוה, לא ברכוה בדמיון כמו שיברכוה העם, דהרי העם יברכו ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ולהכי לא פתחוה בברוך, והרי העם כשמברכין ברכה שאינה סמוכה לחבירתה. יפתחוה בברוך, משא\"כ הכהנים לא אמרו ברכת יוצר. נמצא שלא היתה אצלם ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ואפ\"ה לא פתחיה בברוך. או נ\"ל דרק משום סיפא נקט הכא את העם. דקמ\"ל דרק בחול ברכ�� כל הג' ברכות בסגנון כמו שמברכין העם. משא\"כ בשבת מוסיפין בסגנון שים שלום ברכה א' למשמר היוצא, כמ\"ש בסי' ט': ",
+            "והקשה בבאר שבע. אף במצא השרץ במקום שאין חייבים כרת על הטומאה ל\"ל פסכתר, הרי כל המאוס לבני אדם, מותר להוציא, כהאי עכברתא דאשתכח בי אספרמקא דרב אשי. ואמר רב אשי נקטוה בצוצית' ואפקוה (כביצה דל\"ו ב'). ודוחק לומר דזהו דווקא בדירת חול שמצויין שם בני אדם. ליתא. דהרי בעזרת נשים נמי וודאי מצויין שם כל הנכנסין דרך שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל [עי' רפ\"ב דמדות]. ולכאורה הי' נ\"ל דשאני הכא דלא אפשר, דהיכי נעביד, אי יטלטל השרץ להדיא, יתטמא הכהן. ואי יטלטלו עם כלי, יתטמא הכלי. ואי עם פשוטי כלי עץ שאינו מקט\"ו, הרי עכ\"פ מבטל כלי מהיכנו, כבהמה שנפלה לאמת המים דאסור לשום כלים תחת רגליה רק משום צעב\"ח (כשבת קכ\"ח ב'), וה\"נ כשמגיע עם השרץ במקום שאין רגלי בני אדם מצויין שם, מיד הו\"ל על השרץ דין מוקצה, ונעשה אותה הכלי שמונח עליו השרץ בסיס להמוקצה. וכל כי האי גוונא דוקא במקום שחייבים כרת על טומאתו לא גזרו אלא בחוץ משער עזרת ישראל. מאי אמרת הרי יכול להוציא השרץ ע\"י דבר שאינו כלי, כגון בבקעת עץ, איהו גופי' מוקצה הוא, וחוץ לשער עזרת ישראל לא שייך אין שבות במקדש. אולם כל זה ליתא. דהרי שפיר יכול להוציאו בפשוטי כלי עץ. ואין כאן ביטול כלי מהיכנו, דכל שיכול לנערו מעליו אמרי' דאין מוקצה לחצי שבת [ועי' רמג\"א רס\"ה סק\"ב, וש\"ה סקי\"א]. ורמ\"ל (פ\"ג ממקדש ה\"כ) רצה לתרץ, דלאו משום טלטול שרץ נגעו בה, רק משום הוצאה לכרמלית, דהיינו חוץ לחומת הר הבית, ומתני' מיירי קודם שנפרצו בה פרצות, ואז רק בנמצא במקום הקודש התירו. וחזר בעצמו ודחה גם תי' זה. ול\"מ נ\"ל, דבשלמא במקום הקודש לא הי' סגי לכפות עליו פסכתר, דשמא יגע פסכתר גופי' בהשרץ, והרי בהכניס כלי שנטמא בשרץ למקדש חייב ג\"כ כרת (כעירובין ק\"ד ב'), וא\"כ מה עדיף פסכתר משרץ. אבל חוץ מעזרת ישראל למה יטלטל השרץ שלא לצורך כלל, דאי משום מיאוס הרי יכול לכפות עליו פסכתר. ולא דמי כלל לאספרמקי, דלא הוה סגי בשיכפה על השרץ כלי דעכ\"פ יתמאס האספרמקי עי\"ז בשיונח עליו השרץ עד הערב, וגם אפשר שהי' צריך לאספרמקי ביו\"ט. מיהו וודאי גם בגרף של רעי, אם אפשר לכפות עליו כלי עדיף טפי דהרי אף בחצר מותר כה\"ג (כא\"ח ש\"ח ל\"ד), רק דבבית צר יהי' שם מכשול לרגלי אדם, משא\"כ בעזרת נשים דרווח טובא, וודאי הכי עדיף טפי, ולא לטלטל השרץ שלא לצורך כלל: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ותמוהין דברי הרמב\"ם, דאיהו פסק [בפ\"ד ה\"ח מתמידין] כרבנן דמפיסין מי יעלה אברים מכבש למזבח. ובהל' כלי מקדש (פ\"ה הי\"ד) כתב שכל א' וא' נותן האברים שבידו לראשון וכו'. ומאי ראשון ושני יש כאן, הרי כהן א' זכה ע\"פ פייס בכולם. ואי\"ל שכשרצה הכה\"ג להקריב לא הפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח. ליתא, דא\"כ חסרו להו פייסות, שהן הלממ\"ס, כקו' הש\"ס (יומא כ\"ו א'). ודוחק לומר דאף לרבנן שהפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח, הפיסו לכל אבר ואבר בפני עצמו, וכמו שעשו בתחלה כשהעלו האברים מהמטבחיים לכבש. ולא תקשה דא\"כ פיישי להו פייסות טובא. די\"ל דה\"ק ד' פעמים נכנסין לפייס, וכמו שתי' הש\"ס (יומא דכ\"ה א'). דעכ\"פ לישנא דמי מעלה אברים מכבש למזבח, משמע טפי דא' זוכה להעלות כולם. ובני הגאב\"ד מהו' רב\"י שליט\"א עוררני לכל זה: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה תמ��ד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Temurah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אב\"י ק\"ל הרי בממיר בתר מתכפר אזלינן דרק הוא יכול להמיר, וכמ\"ש ע\"ר נ\"י בסי' ז'. והרי אין יורש מתכפר בקרבן מורישו, ואפי' על אותו חטא עצמו, [וככריתות פ\"ו מ\"ז]. השבתי בני בבת עיני שליט\"א. מצינא לתרוצי לך שאני יורש דרבי' קרא, ואם המר ימר [כש\"ס ד\"ב ב'] ואי\"ל דנילף מנה. ליתא דמאי אולמה דהאי קרא מקרא אחרינא דאיכא גבי נזיר דמוכח מנה דבתר מתכפר אזלינן [כתמורה ד\"י ע\"א]. אלא דשנויי דחיקה לא משנינא לך, דא\"כ הו\"ל עכ\"פ לש\"ס [שם] לאתויי הך ראיה דיורש למדחי עי\"ז ראיה דמייתי מנזיר בסברת דמאי אולמא דהאי קרא מהאי קרא, ול\"ל לאוקמא קרא בנזיר במלתא חדתא שרשאי להתכפר בקרבן שהפרישו לו אחרים. אמנם קושיתך מעיקרא לק\"מ דהן אמת בחטאת לא מצי איירי הך דיורש, דהרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלה ולהכי אינה עושה תמורה [וכלקמן רפ\"ד]. אבל מי סברת דמתכפר דקאמר הש\"ס דאזלינן בתרי' [כלקמן ד\"י ע\"א], היינו שיש בהם כפרה ממש. כאשם, או עולה. דעכ\"פ מכפר אעשה [כיומא דל\"ו א']. אבל בני שליט\"א. היכי מצית אמרת הכי, הרי שלמים, והרי פסח, והרי תודה נמי עושין תמורה [כפסחים צ\"ו ב'] ואף שאין בהם שום לחלוחית של כפרה. ומי ימיר בהם אי בתר מתכפר אזלינן לדידך. אבל באמת מ\"ש בש\"ס דבממיר בתר מתכפר אזלינן היינו בתר מי שנזרק עליו הדם, דזריקת הדם נקרא כפרה, וכדאשכחן [כריתות כ\"ב א'] מודה ר\"י לענין כפרה, ופי' רש\"י שם [ד\"ה לפי] דהיינו זריקה. וכ\"כ [בפסחים ס\"א ב'] שחטו לפסח ע\"מ שיתכפרו בו ערלים. וכדומה הרבה בש\"ס. וא\"כ הרי קרבן שירש אדם מאביו, אסור לזרוק דמו בשביל המת, רק בשביל היורש [כזבחים ד\"ז ב'] רק דבעשה כן מחשב כשנוי בעלים ולא עלה לשם חובה. דצריך היורש להביא אז קרבן אחר לתשלומי חיובי אביו, ומדאין כפרה למתים לא נפסל כרמב\"ם [פט\"ו מפסוה\"ק ה\"ט]: ",
+            "ולרמב\"ם פ\"א מתמורה דס\"ל דצבור ושותפין שהמירו אע\"ג שאין תמורתן תמורה אפ\"ה לקו. נ\"ל דלרמב\"ם ה\"פ דש\"ס, אבל מימר דאין ענשו שוה בכל, דהרי יחיד לקי במימר רק ביש בו מעשה, ר\"ל כשנעשה התמורה קודש. אבל כשהמיר בשל חבירו שלא נעשה התמורה קודש באמת לא לקי, מדה\"ל לאו שאין בו מעשה [וכלקמן סי' ד']. אבל בצבור ושותפין אע\"ג דבאמת אין תמורתו תמורה, ולא נעשה מעשה על ידן אפ\"ה לקי, וא\"כ אין העונש שוה בכל, ולהכי ס\"ד דבכה\"ג גם אשה לא לקי קמ\"ל. ורבינו לח\"מ [שם] כ' דלרמב\"ם היה הגרסא ה\"מ לאו שיש בו מעשה, דהא בקרא דילפינן מניה השוואת אשה לאיש, איש או אשה כי יעשו כתיב, אבל ממיר דאין בו מעשה, סד\"א דאשה שהמירה פטורה, קמ\"ל. וכן גרס נמי רש\"י בלשון ראשון שהביא: ",
+            "ולרמב\"ם הנ\"ל דצבור ושותפין שהמירו אע\"ג שאין תמורתן תמורה ואפ\"ה לקו אילה\"ק א\"כ דלא נתפס בקדושה, אמאי לקי. נ\"ל דנמי אפשר לומר. כיון דעכ\"פ אפשר בהך לאו מעשה, אע\"ג דאיהו לא עביד מעשה חייב [ועי' ברמ\"מ פי\"ג משכירות ה\"ב], אבל באמת הרמב\"ם א\"א דס\"ל סברת ר' יוחנן, דמדנתפס בקדושה מחשב מעשה, דהרי ר' יוחנן א\"ל מה\"ט לה��נא לא תתני מימר בהדי הנך דלקי אף בלי מעשה, והרי הרמב\"ם חשיב כהתנא כל הג' שנלקין אף בלי מעשה [ריש הלכות תמורה] . אמנם י\"ל דלר' יוחנן שותפין לא לקו בהמירו, והרמב\"ם רק בהא לא ס\"ל כוותיה, וטעמו כמ\"ש רכ\"מ. וא\"כ שפיר חשיב כתנא דגם מימר לקי גם בלי מעשה. דהיינו בשותפין, ולעולם ס\"ל בהא כר' יוחנן משום דביחיד בדיבורו נעשה מעשה. [ועי' במים חיים לרפ\"ח פי\"ג משכירות] . אמנם בש\"ס [ד\"ד ב'] מקשה עוד דלמה ילקה במימר והרי הו\"ל לאו הניתק לעשה, שנאמר ואם ימירנו והיה הוא ותמורתו קודש. ומתרץ. דזהו דוקא בששוין הלאו והעשה, משא\"כ במימר הלאו נוהג בכל דאפי' צבור ושותפין שהמירו לקו, אבל העשה אינו כן, דצבור ושותפין שהמירו אין תמורתן תמורה. וגרסת ש\"ס דילן דלהכי לא הו\"ל מימר לאו הניתק לעשה מדכתיב ב' לאוין קרובים לא יחליפנו ולא ימיר ולא אתא חד עשה ועקר חיוב דב' לאוין. ורש\"י ורמב\"ם הביאו ב' הגרסות, ולרש\"י דס\"ל [ד\"ב ב' ד\"ה ל\"א] דצבור אין לוקין כשהמירו, צ\"ל דמה דקאמר בש\"ס דתמורה לאו שוה בכל, כפשוטו. ואי\"ל א\"כ דהו\"ל במימר ב' לאוי, ללקי פ', ואמאי קאמר במתני' דלוקה ארבעים. י\"ל דלא יחליפנו היינו בקרבן של אחרים ולא ימיר היינו בקרבן של עצמו [כש\"ס ד\"ט א']. אמנם רש\"י שם פירש דלישנא דחילוף משמע בשל אחרים. ותמורה משמע בשל עצמו. והן אמת דאעפ\"כ קאמר הש\"ס שפיר לעיל לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי. אע\"ג דכל לאו מיירי בחוטא אחר, אפ\"ה עוקר לב' לאוי הוא, למי שממיר בשל אחרים ולמי שממיר בשל עצמו, שבשניהן נימא שלא ילקו ע\"י העשה. אבל ק\"ל דהרי אשכחנא נמי המרה בשל אחרים. כמו על הגאולה ועל התמורה [רות ד' ז']. ולא ימכרנו ולא ימר [יחזקאל מ\"ח י\"ד]. ומצינו נמי חילוף בשל עצמו, כגון חמש חליפות שמלות [בראשית מ\"ד כ\"ב] וקוי ד' יחליפו כח [ישעיה מ' ל\"א] , ועוד הרבה. ואי\"ל דמדמייתרו לאוי דרש הכי ולא מלישנא דקרא, דמדאפשר למדרש חד במחליף בהמה שלו בקרבן של אחרים, כשהרשהו בעל הקרבן להמר בקרבנו, וחד במחליף בהמתו בקרבנו, לא מוקמינן בלאוי יתירי [כפסחים כ\"ד ב']. ליתא דא\"כ מה מקשי הש\"ס שם ולכתב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר, ר\"ל דנימא מה במחליף בשל אחרים, שצריך שיתרצה האחר וכדמסיק הש\"ס. ונמצא שהאיסור נעשה ע\"י ב' בנ\"א, אפ\"ה לקי, כ\"ש בממיר בשל עצמו, שכל האיסור ע\"י א', ומאי קו', אי הוה כתיב חד לאו הוה מוקמינן ליה למסתבר. אלא נ\"ל דכוונת רש\"י דדוקא בכתובים חלוף והמרה סמוכים, משמע חלוף רק בשל אחרים וממיר רק בשל עצמו, ומצינו הרבה דוגמת זה בלשון, נמצא דלא ק' תו מקראי הנ\"ל. וי\"א דחילוף היינו בדברים שאינן דומין כלל, ותמורה היינו בדברים הדומין קצת, ולפ\"ז הש\"ס באמת הכי דרש, לא יחליפנו היינו כהשנוי הוא דזה של אחרים וזה של עצמו, ולא ימיר דרשינן כשהדמיון הוא שהקרבן והתמורה שניהן שלו, ולפ\"ז לא ק' תו מקראי הנ\"ל, דאע\"ג דהכא דרשינן לא יחליפנו להך שנוי, ולא ימיר להך דמיון, עכ\"פ יש שנויים ודמיונות אחרים ג\"כ, ולהם התכוונו הנך קראי שהראנו. אמנם גם על זה ק\"ל מדכתיב כבודם בקלון אמיר [הושע ד' ז']. לא נירא בהמיר ארץ [תילים מ\"ו ז'], ועוד הרבה שנראה השנוי עין בעין, ואפ\"ה כתיב לשון המרה. ומלבד זה ק\"ל דאם זהו החלוק שבין מחליף בשל אחרים למחליף בשל עצמו, בענין הדמיון שבין הקרבן להבהמה, א\"כ למה לא כתבה התורה המרה והחלפה נמי גבי שיהיה הוא ותמורתו קודש. דמדכתיב רק בממיר, י\"ל דלמא רק בממיר מדשוין יהיה הוא ותמורתו קודש, משא\"כ במחליף. ולפי' רש\"י הנ\"ל יש ליישב קצת. ותו דגם לרש\"י קשה מה מקשה הש\"ס [ד\"ד ב'], אמאי לקי מימר הרי הו\"ל לאו הניתק לעשה. ומתרץ לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. ואי כדברי רש\"י או י\"א הנ\"ל דלא יחליף יש במשמעותו דבר אחר מלא ימיר, א\"כ אין כאן קו' ואין כאן תירוץ, דמאי קו', הרי רק ממיר ניתק לעשה, וכדכתיב ואם המר ימירנו, ודלמא הא דסופג מ' היינו במחליף בשל אחרים. ואת\"ל עכ\"פ הרי במתני' תני גם בממיר שסופג מ'. אף דבממיר נתקו הכ' בפירוש לעשה. עכ\"פ מה משני לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי, הרי העשה דאם המר ימירנו לא עקר רק הלאו דהמרה. ולא הלאו דחילוף. וקצת יש לדחוק. דאע\"ג דהש\"ס [ד\"ט א'] קאמר דצריך לאו בפירוש למימר בשל עצמו, ולא סגי למלקי בי' מק\"ו מלא יחליף בשל אחרים, דסד\"א דוקא בלא יחליף לקי, מדהתכוון שתצא זו, ותכנס זו, משא\"כ בממיר שעל כרחך התכוין שיהיו שניהן קדושות, לא לקי, מיהו כל זה רק לס\"ד דש\"ס, אבל לבתר דכתב לא ימיר בפירוש, תו ליכא למימר דדוקא במכניס זו ומוציא זו איכא לאו, וא\"כ י\"ל דבממיר יש ב' לאוין, א' הלאו שנכתב גביה בפירוש, וא' הלאו דאית למגמר בי' מק\"ו מלא יחליף, וזהו דקאמר הש\"ס לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. מיהו כל זה דוחק בכוונת הש\"ס. ולולא מסתפינא נ\"ל דלא יחליפנו ולא ימיר דנקט קרא לישנא בעלמא נקט, ודברה תורה כלשון בנ\"א [ועי' מנחות י\"ז ב' תוס' ד\"ה מאי, וסוטה כ\"ד א' תוס' ד\"ה ורבי, דבמסתבר קיי\"ל כן]. והש\"ס דדריש בשל אחרים ובשל עצמו רק מיתורי דקראי דריש הכי, ואי משום קושיתינו הנ\"ל מהא דמקשי הש\"ס [ד\"ט א'] דלכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר. ר\"ל דלכתב בפירוש לא יחליפנו בשל אחרים [ונימא דכ\"ש בשל עצמו] ואם המר ימיר וגו'. דבכה\"ג לא הו\"ל ניתק לעשה, מדאין הלאו והעשה בחד לישנא, אלא שהש\"ס קיצר בלשון ועל גמרי' סמיך, ואהא תירץ דאי הוה כתיב רק לא יחליפנו בשל אחרים סד\"א דהיינו כשרוצה להחליף בהמת חולין שלו. בבהמת קודש של חבירו באופן שבהמת קודש של חבירו תהיה חולין ותהיה שייך להממיר, והבהמת חולין שלו תהי' קודש ותהי' מעתה שייך לחבירו. ובכה\"ג דמכניס זו ומוציא זו לקי, אבל בממיר ששני הבהמות שלו ומתכוון ששניהם יהיו קדושות בכה\"ג לא לקי. קמ\"ל: ",
+            "כך משמעות המשנה והסוגיא שבש\"ס. וכן משמע נמי מלקמן משנה ג' דקאמר ר' יוסי ממירין אברין בשלימין. והיינו אברי חולין בשלימין קודש, ע\"ש. וכן משמע נמי מפי' רש\"י כאן. אולם התוס' הכא ד\"ה שנאמר כתבו דמלה קמא הוא הקודש. והכי אמרי' בפירוש בסוגיא דבכורות [די\"ד ב']. אב\"י אולם דעת הרמב\"ם [פ\"א מתמורה] דמלה קמא הוא החולין. וכמבואר שם בכמה מקומות, אמנם במחובר עם מלת על הוא בהיפוך דהראשון קודש והשני חולין וכדמוכח במ\"ב ממירין מן הבקר על הצאן, דשם אין ספק דר\"ל בקר קודש על צאו חולין [ערתוי\"ט שם ד\"ה ממירין] ודו\"ק. ",
+            "אב\"י יהא דלא נקט אין ממירין אברים באברים, דהרי עובר נמי ירך אמו. רבותא קמ\"ל, אף דעובר דמיא לשלמין, עכ\"פ עובר לא מקרי בהמה [ש\"ס]. או דלהכי אין ממיר בולד משום דתמורה הוקש למעשר, דאין העובר נתפס במעשר מדכתיב אשר יעבור. והעובר אינו עובר [כלקמן פ\"ג מ\"ה]. ותמוהים דברי רתוי\"ט [פ\"ב מ\"ג ד\"ה ומקריבין] שדחה דברי הר\"ב ורש\"י שכתב דלהכי אין עובר עושה תמורה מדאינו נקרא בהמה, והיינו אליבא דר\"י וכאוקימתא דש\"ס הכא, ולרתוי\"ט אדחי סברא זו [בחולין ס\"ט ב']. אלא המשנה היא אליבא דר\"ש. אולם המעיין שם בסוף הסוגי' יראה שנדחו דברי רב שימי בר אשי דס\"ל כן, ועי' [רמב\"ם פט\"ו ממעשר]: ",
+            "ותמוהים לכאורה דרבתו\"ס (יומא מ\"ג א') שכתבו דעליו ר\"ל בשבילו, וזה אינו לכאורה כפי סוגית הש\"ס (וערתוי\"ט ד\"ה אין). ונ\"ל דכוונתם דאי נימא דכוונת הש\"ס. דמה דקאמר קרא ונתן היינו שיערב, א\"כ הו\"ל לקרא לומר ונתן מים חיים אשר בכלי עליו. ותו דא\"כ לא הזכיר בקרא כלל שיתן תחילה האפר על המים. אלא ה\"ק הגמ', ונתן עליו לערבן, ר\"ל שיתן כל כך מים בכלי, בשביל ובכדי שיהיה יכול לערבן אח\"כ שיעלו המים על האפר שיתן על המים. אב\"י אמנם מה שתמהו רבעתוס' (ביומא שם) לרש\"י שפי' דהא דקאמר בש\"ס התם הכל כשרין לקדש, ר\"ל לתת המים על האפר. ר\"ל דרש\"י ר\"ל במ\"ש לתת המים, היינו לערב, כמו שפי' רש\"י בעצמו (בערכין ד\"ג א' ד\"ה לקדש, וביבמות דע\"ב ב' ד\"ה שקידש) דמלת לקדש שהזכיר הש\"ס בכל דוכתא, היינו לערב המים על האפר. והרי בסוגיא דיומא עצמה (שם ד\"ה ורבנן) כ' רש\"י שנותן האפר על המים, ואיך העלימו רבעתוס' עיניהם מזה: ",
+            "ויהו פי' המשנה (אהלות פי\"ז מ\"א), דקאמר מלא מענה ק' אמה בית ד' סאין, ר\"ל משום דבית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה, וא\"כ ק' על ק' שהקבר מטמא לכל רוח כשחורש שם, הוא בית ד' סאין: נמצא שהמקום שאפשר שיטמא סביבות הקבר הוא ר' על ר' אמה, והקבר באמצען כזה. * דהק' אמה מתחילין למוד מהקבר וכן לשון הרמב\"ם בפ\"י מטו\"מ, וז\"ל ק' על ק' אמה ממקום הקבר. וכן כתבו התוס' בפי' בשם התוספתא (נדה דנ\"ז א'). מיהו נל\"פ דהא דמטמאין ק' אמה לכל רוח. היינו בהתחיל לחרוש מהקבר. וחרש משם ולהלן. אבל בהתחיל לחרוש מסוף הק' אמה מהקבר עד שהגיע להקבר, אין הק' אמה ההם טמאין. דהרי אין לחוש, שהוליכה המחרישה עצם מהקבר לק' אמות ההם. לפ\"ז לפי הציור שיש כאן ד' מרובעים סביבות הקבר, וכל מרובע הוא ק' על ק' אמה. אם חרש למשל מסוף מזרח ממעל לקבר עד סוף מערב. לא נטמאו רק ב' המרובעים המערביים. וכ\"כ בהתחיל לחרוש מסוף דרום ממעל לקבר עד סוף צפון. לא נטמאו רק ב' המרובעים הצפוניים. וזהו לפע\"ד מ\"ש בש\"ס (תמורה די\"ג א') ג' שדות וב' מענות, שנדחקו בה רבותינו ואמרו דר\"ל דמיירי שחרש שדה שנאבד בה קבר, ואינו יודע אם הקבר באמצע השדה או בקצה גבולו, להכי חיישי' שמא הקבר באמצע השדה, ונטמאה השדה ההיא וקצת מכל שדה שבב' קצוותיה, וחיישי' נמי שמא הקבר הוא בגבול מה שבין שדה לחברתה או בגבול האחר, ואז יהי' ב' השדות הסמוכים טמאים, ומדאיכא לספוקי שמא נקבר בגבול זה או בגבול שכנגדו לפיכך ג' שדות טמאין. ואע\"ג דבפי\"ז דאהלות אמרי' דשדה שנאבד בה קבר אינו עושה ביהפ\"ר, תירץ הר\"ש דהיינו בלא חרש כל השדה שאבד בה הקבר. וגם על זה נתקשה רתוי\"ט דהרי אפי' בחרש כל השדה יש ס\"ס, שמא לא הביא עצם כשעורה כלל במחרישה מהקבר. ואת\"ל הביא. שמא לא הביא לשדה זו כ\"א לחבירתה. וגם בל\"ז ק\"ל כיון דכל תלם של ק' אמה הוא שדה, א\"כ אם נטמא ג' שדות מדחרש כולן. הר\"ז ג' תלמין, ולמה קאמר הש\"ס רק ב' תלמין. אמנם לפי מ\"ש לעיל מובן שפיר דהרי בל\"ז צריך לאוקמא שחרש המרובעים שתי וערב. דהיינו נקודת ה' לנקודת ו' ומנקודת ז' לנקודת ח'. דאל\"כ האיך ולמה נטמא (קע\"ק) [ר' על ר'] אמה, הרי לא חרש רק ק' אמה אחת ממקום הקבר. אע\"כ שחרש ב' הגבולים של המרובעים והן הב' מענות, וכמש\"ל. ולהכי לר\"א דס\"ל דביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר, אפשר שיטמא הקבר כל הד' שדות שסביבותיו. דהיינו כשחרש ממעל לקבר למשל מנקודת ה' לנקודת ו'. א\"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ו' נטמאו ב' השדות ג' ד'. אבל ב' השדות א' ב' לא נטמאו עדיין, דהרי כשהתחיל לחרוש מנקודת ה' עדיין לא פגע ולא נגע במחרשתו בהקבר. אולם כשחזר אח\"כ וחרש מנקודת ז' לח', אז שוב נטמאו גם ב' השדות א' ב' מדחרש התלם שבגבול ב' השדות ג' ד' שכבר נעשו ביהפ\"ר, והוא הוא התלם שבגבול ב' השדות א' ב'. ונטמאו שדות א' ב' מעפר של ב' השדות ג' ד', דס\"ל ביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר. ולהכי שפיר קאמר עלה בש\"ס דלרבנן בחרש כה\"ג לא נטמאו רק ג' שדות. והיינו לאפוקי מדר\"א דס\"ל דבחרש כה\"ג ב' תלמין, נטמאו ד' שדות א' ב' ג' ד', דרבנן דס\"ל דאין ביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר, להכי כשחרש ב' תלמין כנ\"ל לא נטמאו רק ג' שדות ב' ג' ד', דהרי כשחרש מנקודת ה' לנקודת ו', א\"כ משהגיע במחרשתו להקבר, וחרש משם ולהלן עד נקודת ו'. נטמאו ב' השדות ג' ד', וכשחזר אח\"כ וחרש מנקודת ז' לנקודת ח', א\"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ח', נטמא גם שדה ב' דשמא הוליכה המחרישה עצם כשעורה לשדה ב'. אבל שדה א' אי אפשר שיטמא, דהרי כשחרש התלם מנקודת ז' עד הקבר, עדיין לא הגיע להקבר, וליכא למיחש לעצם כשעורה שהגיע לשדה א' מהקבר. וגם אין לחוש שכשחרש התלם ההוא שבין שדה ג' לא' הובא עפר משדה ג' לא' ונטמא גם שדה א'. ליתא, דהרי הם ס\"ל דאין ביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר. אמנם מה דק\"ל במה דמטמאינן בכל ביהפ\"ר ק' על ק' אמה. דהיינו כל השטח ההוא שתוך ק' על ק', וכן אמרי' בפירוש (פי\"ז דאהלות) דמטמא בית ד' סאין. דמשמע ברור שכל שטח של הבית ד' סאין מטמא. וק' אמאי, הרי אפי' כשחרש ב' הגבולין, דהיינו מהקבר עד נקודת ו', ומהקבר עד נקודת ה', לא היה לן לטמא אותן ק' אמה באורך וק' ברוחב, רק כפי אורך ורוחב הקבר, אבל למה נטמא כל השטח שבמרובע הבית ד' סאין, והרי בין שחרש שם לאורך או לרוחב לא נטמא השטח ההוא מדלא נגע מחרשתו בהקבר. וגם אין לחוש שהובא לשם עצם מהשטח שחרש מהקבר דהרי אין ביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר. ואת\"ל דגם אמצעית שטח הד' סאין אינו טמא רק אם לשם הוליך להמחרישה ממקום הקבר. עכ\"פ ק\"ל למה יהיה האלכסון שמכל צד מהקבר חמור יותר מאורך ורוחב הקבר, שהרי בהאורך ורוחב מהקבר אינו מטמא רק עד ק' אמה, ובהאלכסון של ק' על ק' ההוא יטמא ק\"מ אמה מהקבר. דהרי כל אמה ברבוע הוא אמה וב' חומשי באלכסונה [כעירובין דנ\"ז א'] וא\"כ אלכסון של ק' על ק' הוא ק\"מ אמה, והאיך נחוש שהוליכה המחרישה עצם כשעורה חוץ להק' אמה. ונ\"ל דכיון דביהפ\"ר מדרבנן מדהו\"ל ספק טומאה בר\"ה (ככתובות דכ\"ח ב'), א\"כ כל מדות חכמים כך הוא, לשער בטבלא מרובעת (כעירובין פ\"ד מ\"ח ופ\"ה מ\"א) ועי' עוד בש\"ס שם (דנ\"א א', ודנ\"ו ב'): "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "מיהו הנך ג' אופנים הם ג' אוקימתות בש\"ס (זבחים ע\"ד ב'). ואילה\"ק לאוקימתא קמייתא ובתרייתא, דאוקמא למתניתין בדרוסה ובולד טריפה, שוודאי כל התערובות אסור להדיוט, א\"כ מה מהני ירעו דאמר במתני'. הרי גם כשיוממו יהיו אסורים להדיוט, וגם לפדותן אז לכלבים א\"א דהרי קיי\"ל (רמב\"ם פ\"ב מאסמ\"ז ה\"י) אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים. י\"ל דה\"מ בעינא, אבל קדשים שהוממו שנתערבו. דמדאו' בטלים ברוב, מותר לפדותן לכלבים. א\"נ דמתני' אתיא כמ\"ד דפודין הקדשין להאכילן לכלבים (ועי' תוס' זבחים דע\"א ב'). וכל זה פירשתי ע\"ד רש\"י שם (יע\"ש). והא דלא פי' באוקימתא קמייתא דש\"ס דמוקי למתני' שנתערב דרוסה בנקובות הקוץ, כגון שניקבו כולן לחלל הבהמה, וכדמשמע לישנא דנקובת הקוץ, ולא נקט חבולת הקוץ, אלא וודאי בשניקבה לחלל מיירי. דאותן שנקבו בקוץ כשירה ע\"י שיבדוק בפנים הבני מעיים נגד הנקב, אבל הדרוסה שניקבה לחלל טריפה אליבא דכ\"ע כשנתנקבה לחלל, דזיהרא מקלי קלי גם לבני מעים, ולא מהני בדיקה (כחולין נ\"ג ב') ולהכי ירעו עד ��יסתאבו וכו' כלעיל. י\"ל חדא דהא תינח אליבא דבעה\"ג ורמב\"ם (פי\"א משחיטה), דס\"ל דכל שניקבו ע\"י קוץ לחללה מהני בדיקה בבמ\"ע נגד הנקב. אבל אנן הא קיי\"ל דכל שניקב לחללה, אפילו ע\"י קוץ, גם לדינא דש\"ס אין לה בדיקה נגד במ\"ע (כרש\"י חולין נ\"ג ב' ד\"ה בקוץ, ורא\"ש שם, ובי\"ד נ\"א ס\"א). ותו דגם לרמב\"ם ובעה\"ג א\"א לאוקמינהו כן, דהרי גם אם לא נתערב דרוסה בין נקובות הקוץ, כיון דנקובות הקוץ עכ\"פ צריכין בדיקה, מדיש בהן חשש טריפות אמרינן הקריבהו נא לפחתך, והיו בל\"ז צריכים לרעות עד שיסתאבו, וכמ\"ש רש\"י בנפולה שנתערבה. מיהו רש\"י אזל לשטתיה, דס\"ל [חולין נ\"ג ב' ד\"ה דרוסה], דספק דרוסה. משהאדים הבשר מבחוץ תו לית לה בדיקה. ואי לית בה אדמימות בחוץ אע\"ג שהאדים הבשר בפנים, כשרה, דמדלא האדים מבחוץ, תלינן דלא נדרסה, והאדמימות בפנים אומצא דאסמיק הוא. וכך הבין הש\"ך [סי' נ\"ז סקל\"ו] דרש\"י הכי ס\"ל דסגי בבדיקת חוץ. ואילה\"ק ממ\"ש רש\"י שם ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ. נ\"ל דר\"ל שאין מקום הדריסה ניכר בלי בדיקה, אז צריך לבדוק יפה גבה וכו'. ואדרבה משם מוכח כן, דמדהזכיר רש\"י מתחלת דבריו מלת בחוץ, ואח\"כ בד\"ה צריך לבדוק לא הזכיר רש\"י מלת בפנים, ש\"מ שפיר דצריך לבדוק דקאמר היינו בחוץ, וכמו שהתחיל רש\"י בדבריו. אולם לתוס' (חולין נ\"ג ב' ד\"ה דרוסה) , דס\"ל דאפילו דרוסה שהאדים הבשר מבחוץ או לא האדים מבחוץ, יש לה בדיקה בפנים. י\"ל דמצי סברי הכא כרש\"י דמיירי הכא שנחבלו כולן שלא לחללה, וא' מהן היתה דרוסה, ואפ\"ה אין להקשות לדידהו דלמה ירעו, ישחטו כולן לזבחים ויבדקום, דהרי לתוס' מהני בדיקת פנים. י\"ל דמדיש בהו חשש טריפות, וצריכים בדיקה בפנים אמרינן גבייהו הקריבהו נא לפחתך, וכמש\"ל בשם רש\"י בנפולה שנתערבה. אבל הקשה הש\"ך שם לתוס' דס\"ל דבדרוסה גם בלא האדים הבשר מבחוץ, צריכה בדיקה בפנים. א\"כ מה דוחקיה דר' ינאי בש\"ס הכא לאוקמא למתני' שנתערב נקובת הקוץ בדרוסה, והרי בכה\"ג מצי למדחי לתרוציה, דמידע ידיע, דהנדרס חבלתו משוכה ע\"י קריעת הצפורן ונקובות הקוץ נקובתו עגול, וכדדחיק הש\"ס באמת לתרוציה. [מלבד הדוחק שבתירוץ ר' ינאי, שיהיה צריך לאוקמא שכל בהמות הקדשים נתנקבו ע\"י קוץ], טפי הו\"ל לר' ינאי לאוקמא למתני', דמיירי בדרוסה שאין מקום הדריסה ניכר בה בחוץ, או שהיא שאר ספק דרוסה, שנתערב בין בהמות קדשים שלימות, ומדלא מצי למבדקינהו מבחוץ רק אחר שחיטה להכי ירעו. אע\"כ כרש\"י דס\"ל דכל שאין אדמימות ניכר מבחוץ, כשרה וא\"צ תו בדיקה בפנים, ולהכי לא מצי לאוקמא למתני' בהכי, דא\"כ היו כולן כשרות. עכת\"ד הש\"ך. ואין לתרץ קו' הש\"ך, דלהכי לא אוקמא ר' ינאי למתני' בגוונא שאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ. וצריכה בדיקה מבחוץ אחר הפשטה, דא\"כ אינה רק ספק טריפה, ומדנקטה מתני' מלת טריפה, משמע שהיא וודאי טריפה. ליתא, דא\"כ ק' נמי למאי דמוקי למתני' דמיירי בנפולה. והרי נפולה ג\"כ אינה רק ספק טריפה, וצריכה בדיקה. אמנם תמהני מאד, הרי גם לרש\"י ק', דעכ\"פ הו\"ל לאוקמא למתני' שניקבה ע\"י מחט דק נגד הסימנים או במקום אחר לתוך חלל הגוף, דלרש\"י [חולין נ\"ג ב' ד\"ה בקוץ], מדניקב לחלל הבהמה והמחט דק, להכי גם מדינא דגמ' אינו מועיל בדיקת הבמ\"ע נגד הנקב, והכי קיי\"ל וכמש\"ל. ולפיכך מדהיה מקום הנקיבה דק. לא ניכר מקום הנקב מבחוץ, ועי\"ז נאבדה זו בין שאר בהמות קדשים שלימות, וקתני במתני' שפיר שירעו כולם. ובכו\"פ רצה לתרץ קו' הש\"ך, דאילו הוה מוקי למתני' בספק דרוסה, היה כל התערובות מותר להקריב, מדבכל חד שיקריב איכא ס\"ס, ספק שאין כאן דרוסה בהחערובות, ואת\"ל שיש, עכ\"פ שמא זה הנקרב אינו הדרוסה. ואת\"ל בנפולה נמי איכא ס\"ס כה\"ג. והיכא מוקי לה הש\"ס בנפולה. י\"ל דבנפולה מדאיכא לברר ע\"י בדיקת פנים שלא נתרסקו אבריו, כל דאיכא לברר לא שרינן בס\"ס. משא\"כ בדרוסה הרי ליכא לברר ע\"י בדיקה, דאימר דנדרס בסימנים ושמא במקום נקב קשחיט. אבל בנפולה הרי א\"צ לבדוק הסימנים (כי\"ד נ\"ח ס\"ג). כך תוכן כוונתו אף שלא בירר בדבריו כן. אולם אם כי דבר חכמה אמר, אעפ\"כ יש ג' תשובות בדבריו ](א) דאנן קיי\"ל (בי\"ד סי' ק\"י ס\"ט) דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, והספק הראשון איסור דאו' לא הוה ס\"ס. ](ב) דאנן קיי\"ל (שם ברמ\"א) דאפילו אפשר לברר איסורא ע\"י טרחא, שרינן מכח ס\"ס. ](ג) דוקא לעניין נקב אמרי' אימא במקום נקב קשחיט ולא יהא ניכר אחר שחיטה, משא\"כ בספק דרוסה דחיישינן שמא האדים בפנים גם אחר שחיטה מצי למבדק שפיר (כרש\"י חולין מ\"ב ב' ד\"ה ההוא). ואין להקשות לרש\"י שם עכ\"פ שמא האדים רק עור החיצון, וא\"א להכיר מדכולו אדום, ויהיה מחלחל ויורד, כדאמרינן לרש\"י בגוף (שם נ\"ג ב'). י\"ל דה\"מ היכא דאיכא ריעותא. אבל הכא דלא משכח ריעותא לא חיישינן לה. ותו דע\"כ גם לתוס' צ\"ל דיש לוושט בדיקה בפנים ולא חיישינן שמא במקום אדמימות קשחט. דהרי תוס' ס\"ל (שם נ\"ג ב' ד\"ה דרוסה), דלכל ס' דרוסה יש בדיקה בפנים, והאיך יבדוק הסימנים שמא במקום אדמימות קשחט. ודוחק לומר דמיירי בידוע שלא דרס במקום הסימנים. אע\"כ דגם לתוס' לא חיישינן בדרוסה בסימנים אימא במקום אדמימות קשחט. ועוד רצה הכו\"פ הנ\"ל לתרץ קו' הש\"ך בכמה אופנים. ובמח\"כ שכולם לא עלו לו יפה למשגיח מחלונות ומציץ מחרכים. ול\"מ נלפע\"ד לתרץ קו' הש\"ך לתוס' דמדקתני במתני' טריפה, משמע שנתערב עם א' מי\"ח טריפות שנזכרו ריש אלו טריפות. משא\"כ ספק טריפה לא נזכרת שם כלל. וכ\"ש ספק דרוסה לא משתמע ממתני' כלל, והרי רב ושמואל פליגי [חולין נ\"ג א'] אי חוששין לספק דרוסה, ומשמע שם (מרש\"י ד\"ה מקום), דלרב כל שלא ניכר בה רושם דריסה מבחוץ, כשרה, ואע\"ג דקיי\"ל דחוששין לספק דרוסה כשמואל עכ\"פ מדלא מייתי ראיה לשמואל ממתני', משמע וודאי דספק דרוסה אינה בכלל דרוסה דנקט שם במתני'. ולכה\"פ י\"ל דר' ינאי רצה ליישב גם אליבא דרב דס\"ל אין חוששין לספק דרוסה. משא\"כ בדאוקמא בנפולה, אע\"ג דג\"כ רק ספק טריפה הוא, עכ\"פ נזכר ספק שלו במתני', דהרי כל נפולה רק ספק טריפה הוא. וגם למאי דאצטריך לאוקמא בנפולה שהולכת, דאל\"כ א\"א שתתערב ולא תוכר, ואפ\"ה ס\"ל דצריכה בדיקה, עכ\"פ הרי כל שצריכה בדיקה בנפולה כבר נזכרת במשנה, מדהזכיר נפולה ודו\"ק. אמנם אילה\"ק למה ירעו עד שיסתאבו, לשהינהו י\"ב חודש, וכשימות א' מהן נאמר שזהו הטריפה מדלא חי י\"ב חודש, ויהיו האחרים מותרים. ואי\"ל דמדרבים הם חיישינן דאתא בהו לידי תקלה [כחולין נ\"ג ב']. ליתא. דהרי הכא ישהינהו עד שיוממו. אע\"כ דבקדשים שנמסרו לרעיה, בדיל מניה ולא חיישינן לתקלה. ודוחק לומר, דלהכי באמת נקט שנתערב דרוסת הזאב, דהאי מלת זאב מיותר לגמרי, אלא בעי לגלויי דבבהמה דקה מיירי, דיש לזאב דרוסה אצלה, כריש אלו טריפות, והרי רוב הנקרבים. מבהמה דקה הם בני שנה, שכשרים רק תוך שנתה, ואם שהו אח\"כ ירעו, ולפיכך לא סגי להו שישהו יב\"ח. ותו הא תינח לר' ינאי דמוקי לה למתני' בדרוסת הזאב שנתערב בנקובת הקוץ, והרי לדידיה בל\"ז לא ק' קושיתינו שישהינהו יב\"ח, דהרי ר' ינאי ס\"ל [נדה דכ\"ד א'] דטריפה חיה, וא\"כ לא מהני שהו�� יב\"ח. וכ\"כ למאי דאוקמא ר' ירמיה דמתני' מיירי בולד טריפה שנתערב, גם לא ק' לשהינהו יב\"ח וכלעיל, דליתא דהרי קיי\"ל (י\"ד נ\"ז סי\"ח) שבולד טריפה לא מהני שהוי. אלא לריש לקיש דמוקי לה בנפולה שנתערבה, ק' לשהינהו יב\"ח ויבורר איזה טריפה ויקריבו השאר. ואי\"ל דס\"ל דבע\"ח נדחין, וכיון שנתקו תוך שנתן אדחו לגמרי, דא\"כ דגם בהא ס\"ל דלא כהלכתא. דהרי קיי\"ל דבע\"ח אינן נדחין (כרמב\"ם פט\"ו ממעק\"ר ה\"ד), וא\"כ אדמהדרו ליה בש\"ס כולהו כר\"ל לא אמרו, מדאמר דלא כהלכתא, דסבירה לן הלכה א\"צ בדיקה, נהדרו ליה מדס\"ל דלא כהלכתא לעניין בע\"ח אינן נדחין. אמנם נ\"ל דהא דמהני שהוי, היינו רק בספק טריפה, שכשיתקיים נימא דהוברר הדבר שכשרה הוא. אבל וודאי טריפה שנתערב בכשרות אע\"ג דנמי כל אחת ספק טריפה הוא מכח התערובות, כי הכא, אפ\"ה לא מהני שהוי להחזיק ע\"י מיתת האחת שהאחרות כשרות. דאין הוכחה להאחרות מדחיו, דהרי בוודאי טריפה לא מהני שהוי (כי\"ד נ\"ז י\"ח). מה אמרת. מדמתה האחת, וודאי היא היתה הטריפה, ליתא, דוכי כשרה א\"א שתמות. ובהא מתורץ גם קושית תוס' חדשים כאן, שהקשה למה נדחק הש\"ס לתרוצי ג' תרוצים דלא כהלכתא, וכדאמרן, הו\"ל לתרוצי דמיירי שנתערב בין בהמות הקדשים בהמה שהלעיטה חלתית. דקיי\"ל שהיא טריפה מדוודאי ניקבו בני מעיה (כחולין נ\"ח ב'). והניח בצ\"ע. ולדברינו הנ\"ל מיושב שפיר, דאע\"ג דבכה\"ג, אפילו מדינא דש\"ס לא מהני בדיקה, מדוודאי רובן מנקבין. אפ\"ה לא ימלט שיש מיעוט שלא יתנקבו מחלתית. ולהכי לפע\"ד לא גרע מדרוסה וודאית דאף לדידן דלא בקאינן בבדיקתה, אפ\"ה מהני גבה שהוי יב\"ח, וכשיתקיימו כולן יהיו כולן כשרים להקרבה. ומכ\"ש לרפ\"ח [י\"ד מ' סק\"ה], שכתב דאכלה חלתית טריפה רק מדסופה לנקוב. א\"כ כשיתקיימו יב\"ח חזינן דלא הוה סופן לנקוב. וא\"כ למה קאמר מתני' [רפ\"ח דזבחים] דירעו, לשהינהו יב\"ח. אבל יש להקשות לרש\"י, דל\"ל למימר דנפולה אסור להקריב על סמך שיבדקנו, משום הקריבהו לפחתך, דאינו רק דברי קבלה, וכן הביא רש\"י הכתוב הזה לענין הבאת חטאת כחושה [מנחות דס\"ד א ד\"ה אפי'], וזהו הפסוק שהביא הש\"ס [חולין ד\"צ ע\"ב, וסוכה ד\"נ ע\"א], ולמה לא הביא הש\"ס ורש\"י הקרא דכתוב בספר אורייתא דמשה. ממבחר נדריך, וכדמייתי הש\"ס הילפותא מהך קרא ביומא [דל\"ד ב']. ואת\"ל דדוקא כשאין חסרון או מום בגוף הדבר, רק שאפשר להביא מובחר יותר, שייך ללמוד ממבחר נדריך. אבל כשיש גנאי בגוף הקרבן שייך טפי למילף מהקריבהו לפחתך. עכ\"פ תיפק ליה מדיש בה חשש טריפה פסול להקרבה, מדמעטיה קרא דכתיב מן הבקר להוציא הטריפה, וכל אשר יעבור, ולא טריפה שלהבא לא תעבור, ועוד יש קרא ממשקה לישראל מהמותר וכו', וכל הג' הילפותות צריכי, חד לטריפה מהבטן. וחד לנטרפה ואח\"כ הוקדשה, וחד להוקדשה ואח\"כ נטרפה [כמנחות ד\"ו ע\"א]: ואפי' נדחוק ונאמר דכל הנך ילפותות אסמכתא בעלמא נינהו (כרכ\"מ פ\"ב מאס\"מז), עכ\"פ אסורא דאורייתא איכא. וגם קמעייל חולין בעזרה (כחולין פ\"ה ב'), והרי חולין בעזרה דאורייתא, (כרכ\"מ פ\"ב משחיטה ורלח\"מ שם), והכא ממ\"נ אי נטרפה ואח\"כ הוקדשה, הרי לא חל עלה קדושה כלל כספ\"ב דתמורה (דף י\"ז א'), ובכה\"ג הו\"ל חולין גמורים, שאפילו רק להכניסן לבד בעזרה אסור (כתוס' ביצה דף כ' ע\"ב ד\"ה והביא). ואי מיירי הכא בהוקדשה ואח\"כ נטרפה, הרי אע\"ג דקדיש קדושת דמים, וכל הקדוש קדושת דמים מותר להכניסו לעזרה, עכ\"פ לשחטו או לעשות בו מעשה כעין הקרבה אסור (כתוס' מנחות דף פ' ע\"ב ד\"ה וכי, וערמ\"למ פ\"ב משחיטה ה\"ג). ונ\"ל דכל שיש רוב כשרות, דבטל מדאו', וגם איכא למתלי בכל חדא וחדא שהוא מהרוב, ליכא חשש טריפות והבאת חוליו בעזרה. תדע. דוכי גרע האי רובא דאיתא קמן מרוב כשרות דעלמא דליתא קמן, ואפ\"ה סמכינן עלה ומקריבין כל בהמה ולא חיישינן שמא טריפה היא ויכניסוה חולין לעזרה. א\"נ דרש\"י נקט הך טעמא משום הקריבהו וגו', לאשמעינן דאפילו ימצאנה כשרה לאחר שחיטה, אפ\"ה אסור להקריבה משום שהיתה צריך בדיקה. והקריבהו וגו'. דמה\"ט אפילו בדיעבד פסול [כרמב\"ם פ\"ב מאסו\"מז ה\"י]: ",
+            "אב\"י דברי רבינו הרמב\"ם בפירושו כאן, הם כחידה סתומה. וע\"כ נאות לפע\"ד להביאן עם הפירוש הנלע\"ד. וז\"ל ומה שאמר שנים, ר\"ל עניין המשנה שהוא פי שנים (כלומר, שהמשנה דרשה מלת שניהם, כאילו הם ב' מלות, שנים והם). וכאילו חלק הדיבור כשחלק הנסתר (נ\"ל מלת חלק בקמץ תחת החית. ור\"ל כאילו נחלקה המלה, ועי\"ז יעמוד מלת הנסתר הם שהוא גוף הנסתר, בפני עצמו]. ודרש אותו, לפיכך אסר שניהם [ר\"ל ודרש התנא גם המלה שלימה כמו שהיא באמת כתובה. שניהם, להורות שיאסרו שניהם ולא ארבעה]. וסמך עניין שנים ועניין הם [ר\"ל התורה הדביקה והעמידה מלת שנים ומלת הם זה אצל זה, אף שכל א' מורה על עניין בפני עצמו]ן. עוד יש לי הצעיר קו' ארכ\"מ פ\"ד מאיסורי מזבח הי\"ח ד\"ה נשתנה, שתמה ארמב\"ם שהשמיט הדרש של הם ולא ולדותיהן ולא זכיתי להבין, דהרי הרמב\"ם הביא דין זה פ\"ג הי\"ב דכולן וולדותיהן מותרים למזבח. וצ\"ע, עכ\"ל. בני הרב שליט\"א: ",
+            "וראיתי בספר של גדול הדור א'*), שמקרוב יצא לאור, שהקשה דאי נימא דהיא וולדה נרבעו, א\"כ יהיה אסור לבעול אשתו מעוברת. דשמא מעוברת היא מנקיבה ויהיה כבא על בתו. ותירץ הגדול ההוא, דאז הוה כבא על פחותה מבת ג' דאינה בכלל ביאה כלל ואסור רק משום משחית זרעו, וכיון דביאת מעוברת אינו בכלל משחית זרעו, להכי שרי אפילו לכתחילה. עכ\"ל. ואמינא דבמח\"כ הגדול ההוא, כד ניים ושכיב רב אמר להדא מלתא, מלבד דלא ידענא למה שתק רב מלהקשות נמי דלמא מעוברת מזכר, והו\"ל כבא על הזכר. והו\"ל נמי לתרוצי דכמו דבפחותה מבת ג' שנים יש הלמ\"מס דאין ביאתו ביאה (כנדה דף מ\"ה א') . כ\"כ בזכר נשכב, פליגי רב ושמואל (סנהדרין דף נ\"ד ב'), דלשמואל סגי לחיוביה להבועל בשיהיה הנבעל בן ג' שנים, דיליף מדכתיב משכבי אשה, לגלויי ששוה דינו כאשה, ולרב צריך שיהיה הזכר הנשכב בן ט' שנים, דבפחות מכן, מדליתא בשוכב ליתא בנשכב. ור\"ל לפע\"ד דכמו דט' שנים של שוכב גופיה הלממ\"ס הוא כמו ג' של קטנה, כ\"כ בנשכב מ' שנים שלו הלממ\"ם הוא. וקיי\"ל כרב [כרמב\"ם פ\"א מביאה]. מיהו בין למר או למר הרי חזינן דכל שלא הגיע להשיעור שנים שצריך גלי רחמנא גם בזכר נשכב שאין ביאתו ביאה כלל. ואין לחלק ולומר דדוקא בקטנה דלא גלי ההלממ\"ס גבה דוקא לפטור את הבא עליה מקטלא, דהרי ההלמ\"מס היא דאפילו לכהונה לא נפסל כשנבעלה פחותה מבת ג\"ש [כנדה שם], א\"כ שפיר מוכח דאין ביאתה ביאה כלל. משא\"כ בפחות מבן ט' שנים, י\"ל דרק לפטור את הבא עליו ממיתה גלי רחמנא, אבל עכ\"פ ביאה מקרי ואסור מדאורייתא. ליתא. דהרי מדלא קנה ביאה כזו ביבמה, וגם אינו פוסל לכהונה בביאתו (כנדה שם ויבמות דצ\"ו א'), ש\"מ דגם בזכר פחות מבן ט' אין ביאתו ביאה כלל, ומדאינה בשוכב אינה בנשכב. וכל זה אמרתי רק לפי שיטת הגדול הנ\"ל. איברא מעיקרא דדינא פירכא, דלפי דעת הגאון הנ\"ל, דמאי דקאמר הש\"ס היא וולדה נרבעו, ר\"ל כאילו עשה אותה מעשה גם בגוף הולד, א\"כ אם קושיתו קושיא, מה הועיל בתירוצו, דהרי אכתי ק��ה שלפי דעתו יהיה אסור לנו לשחוט פרה מעוברת דהו\"ל כשוחט אותו ואת בנה. אולם קושית הגדול הנ\"ל בל\"ז מעיקרא ליתא, ואדרבה מהכא מוכח דשרי לבעול אשתו מעוברת, דהרי כל עיקר סברת דהיא וולדה נרבעו, היינו רק משום דעובר ירך אמו, (כרש\"י הכא ד\"ה עובר. ותוס' סנהדרין ד\"פ ע\"ב ד\"ה עובר. ורמב\"ם פ\"ג מאס\"מז), א\"כ מה\"ט שרי נמי לבעול אשתו מעוברת, מדהו\"ל הולד כגוף האם בעצמה. ותרווייהו כגוף אחד חשיבי, וכמ\"ש הרמב\"ם (שם) וז\"ל והרי הוא כאבר מאבריה. וכן פסק נמי מה\"ט בשבות יעקב ח\"ב סי' ע\"ג דהנודר הנאה מעובר מותר להשתמש (בהאב) [בהאם] וע\"ש. וכן משמע נמי בע\"ז (דף כ\"ד א') דדוקא בקנו פרה אדומה מעכו\"ם, אז כשמשערין שתלד אמו ולד אדום כדקאמר בש\"ס. היו משמרים האם כשהיא מעוברת, שלא ירבענה עכו\"ם. שעי\"ז יאסור גם הולד. והרי לפי דעת הגדול הנ\"ל גם בקנו פרה אדומה מישראל היה צריך לשמור האם שלא יעלה עליה זכר, ושלא תשא בעול (ועיין תוס' שם ד\"ה ניחוש), דהו\"ל כעלה זכר על הולד, וכאילו נשא הולד בעול. אע\"כ דוקא מעשה שאסור באם כרביעה. אם עשאו באם נאסר גם הולד. מדהו\"ל מעיקרא כגוף אחד. אמרינן עובר ירך אמו, ונאסר הולד מיד עם האם. אבל מעשה שאינו אסור או פוסל באם רק בהולד, כשעשאו באם לא הו\"ל כעשאו גם בולד. דעובר ירך וטפל לאמו אמרינן, ולא שיהיה האם ירך וטפל להולד, שיהיה אסור באם המעשה שאסור בולד. וכבר הוכחנו בראיה ברורה סברא זאת בס\"ד לעיל פ\"ה סי' ט', וע\"ש. וכ\"כ אמרינן (תמורה דף י\"א ב') דבהקדיש עובר. אמו מותרת בגיזה ועבודה, וזה מטעמא דאמת. אולם רק בולד טריפה אצטרכו רבעתו\"ס לומר דלהכי ולד שרי (כי\"ד ע\"ט) משום דטריפות האם הוא רק משום שאינה חיה, והעובר חי וקים, ולהכי גם ולד לא הוי טפל לאם ושרי. משא\"כ בשאר דוכתי ולד טפל לאם ולא אם טפל לולד, וכדאמרן. ודו\"ק. ",
+            "מיהו בכל ספק טריפה כתב הש\"ך [י\"ד נ\"ז סקמ\"ה] דטריפה אפשר שתתעבר, אבל אי אפשר שתלד. להכי רק כשתלד ידעינן שהיא כשרה. ורפ\"ח שם כתב דגם שתתעבר אי אפשר, להכי סגי בספק טריפה, שכשמתעברת כשרה. והביא ראיה מדקאמרינן (חולין נ\"ח א') אי הדרא טענה, משמע דסגי בהכי. ולפע\"ד במח\"כ רפ\"ח אין משם ראיה, דהרי ודאי גם לש\"ך אפשר לטריפה שתלד עובר שנתעברה מקודם שנטרפה, רק מה שנתעברה אחר שנטרפה ס\"ל לש\"ך שא\"א שתלד אותו. וא\"כ מאי ראיה מש\"ס דקאמר אי הדרא טענה די\"ל דהש\"ס תרתי בעי, עיבור ולידה, כדמשמע פשטותא דלישנא במכילתין ובחולין (שם), דקאמר בכל דוכתא טריפה אינה יולדת, ולא קאמר טריפה אינה מתעברת. אע\"כ דהא דקאמר אי הדרא טענה, ה\"ק אם אותו ולד או ביצה שילדה אחר שנטרפה, אם הוא ממה שחזרה ונתעברה ג\"כ אחר שנתהווה בה החשש ספק טריפות. כשרה. ולאפוקי כשילדה השתא ממה שטענה קודם שנתהווה בה החשש טריפות דלא מהני, דתרתי בעי, עיבור ולידה, והיינו כש\"ך]. ",
+            "אמר המפרש כך פירשנו משנתינו ע\"ד רש\"י בש\"ס, וכך מוכח לישנא דסוגיא. אמנם הר\"ב פי' דמתני' מיירי רק תוך מעל\"ע משינקה. משמע הא הרעיבה יותר ממע\"לע בשעה שהקריבה, כשרה. והן הן דברי הרמב\"ם בפירוש המשניות. אבל לשון הש\"ס לא משמע כן, דאי מתני' מיירי דוקא בתוך מע\"לע, א\"כ אדמקשה בש\"ס מבהמה שנתפטמה מכרשיני ע\"ז דשרי, הו\"ל לתרוצי בקיצור דהתם מיירי אחר מעל\"ע. ועוד תמוה מ\"ש הר\"ב דשיעור עיכול הוא מע\"לע. וקשה הרי דוקא לענין טומאה אמרינן דבכלב שיעור עיכול ג' ימים. ובעופות ודגים כדי שישרף [כאהלות פ' י\"א מ\"ז]. ובשאר בהמות מע\"לע [כפרה פ\"ט מ\"ה], וטעמא דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל בכל איסור לא חשיב מעוכל כלל כל זמן שהוא שלם במעיו [כתוס' בכורות דף ז' ב']. וה\"מ במאכל עב, אבל משקה איסור, בין באיסור בין בטומאה, מיד שבלעתו חשוב כמעוכל [כחולין קט\"ז], רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש [כי\"ד פ\"א ו'. ופ\"ז ט']. וע' מ\"ש בבכורות [פ\"א סי' ט\"ז]. ותו אפילו אי הוה הכא מאכל עב. וגם לא הוה מחלקינן בין איסור לטומאה. כי\"א בתוס' בכורות [דף ז' ב'], היינו כשנדון על גוף הדבר שנאכל, אבל הכא דדיינינן על גוף בשר הפרה, מה לי שנתעכל או לא. הרי עכ\"פ בבשר הפרה כבר נתעכל האיסור. וצ\"ע. ואגב דאתא לידי הך מלתא, דין הניין לי להביא גם בזה גרגיר אחד ממגילת סתרים שלנו. דד' מדות בעיכולי מאכל. (א) משקה איסור מיד שבלעתו בהמה, חיה, או עוף, חשוב כמעוכל ומותר, רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש, וכמש\"ל [כי\"ד פ\"א ו' ופ\"ז ט']. וה\"נ אמרינן בפרה ששתתה מי חטאת ושחטה, לא נטמא בשרה. דבטלו במעיה [כפרה פ\"ט מ\"ה], והטעם מדהו\"ל משקה סרוח [פסחים דף י\"ח א'], ואע\"ג דבספרי נקט הטעם מדכתיב בפרה למשמרת למי נדה. וכששתתן אינן נשמרים מאד תוך מעיה [כרמב\"ם פט\"ו מפרה ה\"ז ורכ\"מ שם, וכן כתבו תוס' פסחים דף י\"ח א בשם תוספתא] א\"כ משמע דבשאר דוכתי דלא כתיב למשמרת, הו\"ל כמעיקרא ולא מחשב כמעוכל. י\"ל דאצטרך למשמרת שלא יטמא טומאה חמורה. ואצטרך לטעם דמשקה סרוח, שלא יטמא טומאה קלה [כר\"ש פ\"ט דפרה מ\"ג]. ול\"מ היה נ\"ל דאצטרך לטעם דמשקה סרוח שלא יטמא בעודן במעיה, ואצטרך למשמרת שלא יטמאו אפילו כשחזרה והקיאתן, דאז אין שם משקה סרוח עליהן, וכדבעינן למימר לקמן. מיהו כל זה בנמצאו המשקין במעיה אז מחשבו כמעוכלין. אבל בחזרה והקיאתן זכים כמו שהיו, שלא נסרחו, לא חשיבי כמעוכלין. וכדמוכח במקואות [פ\"י מ\"ח], דבשתה משקין טמאין והקיאן. הרי הן בטומאתן. ומייתי הר\"ש התם התוספתא, שפירשה דמיירי שלא נסרחו. וטעמא נ\"ל דמדהקיאתן והם זכים. הרי נראה שלא באו לכלל עיכול. ואע\"ג דבזר שבלע שזפין של תרומה, והקיאן ואכלן אחר. חשיבי אחר הקאת הראשון כמעוכל [כיומא דף פ\"א א'] הרי אף שהקיאן שלם כמו שבלען. חשיבי כמעוכל אף במאכל עב. מכ\"ש בהקיא משקין. שא\"צ בעיכולן בגוף שום שנוי ודקדוק, מכ\"ש דכשהקיאן הו\"ל למחשבינהו כמעוכלין. י\"ל שזפין שהקיאן דפטור השני מקרן וחומש, לאו משום דכשהקיאן חשיבי כמעוכלין. רק דמדבלען נתחלל מהן קדושת תרומה, אבל לעולם דעדיין חשיבי מאכל, מדהקיאן כמו שהיו ממש תחלה [כר\"ש אהלות פי\"א מ\"ז, ותוס' מנחות כ\"ט א' ד\"ה שבלע]. אבל אין להביא ראיה לזה, מדאבעיי לן [חולין ק\"ג ב'], באכל חצי זית איסור והקיאו וחזר ואכלו, אי נימא דפטור דהרי לא נהנה במעיו רק בחצי זית. ופשטינן דחייב, דהרי על כל פנים נהנה גרונו בכזית. והרי סתם אכילה דנקט התם. משמע אפילו לעסו. ואפ\"ה כשחזר והקיאו לא חשיב כמעוכל. ליתא, דהתם מדמצטרף האכילה שאחר ההקאה להאכילה שקודם ההקאה, ע\"כ שהקיא וחזר ואכלו תוך כדי אכילת פרס לאכילה ראשונה, וזהו קודם שיעור עיכול שהוא אחר מעת לעת [כפרה פ\"ט מ\"ה]. (ב) מאכל איסור שאכלו בעל חי, יש חלוק, ](א) שאם בלעו שלם. ועדיין הוא שלם במעיו לא חשיב כמעוכל (כי\"ד סספ\"ג וש\"ך שם סק\"ל]. ולכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור, באיסוריה קאי. וכ\"כ חטה שנמצאת במעי עוף בפסח והיא שלימה, הרי זה מחמיץ [כא\"ח תס\"ז]. ואילה\"ק משזפין תרומה שבלען והקיאן. שאין האוכלן שוב חייב קרן וחומש, וכדאמרן. די\"ל כמו שאמרנו, דזהו לאו מדחשיבי כמעוכלין, רק מדנתחללו מקדושת תרומה. אולם אפילו בבלעו ��לם, עכ\"פ כשיצא דרך בית הרעי. אע\"ג שיצא שלם, חשוב כמעוכל, דהרי חיטין שבגללי בקר אף שהן שלמין אמ\"ט טומאת אוכלין [כמנחות דף ס\"ט א']. ורק עצמות מת שבלעתן חיה ויצאו דרך בית הרעי, טמאין עדיין ולא מחשבו כמעוכלין [שם ותענית דף כ\"ב ב']. וכ\"כ טבעת טמאה שבלעו אדם, ויצא דרך בית הרעי, הרי היא בטומאתה כמו שהיתה [כחולין דף ע' א'], משום דכל הנך מדהן קשין, אינן בני עיכול כלל. (ב) אולם מאכל שבלעו שלם, ומצאו שבור תוך המעים. לש\"ך [י\"ד פ\"ג סק\"ל] חשוב כמעוכל. ולרמג\"א [תס\"ז סק\"כב]. חטה שבלעתו עוף ונמצא שבור במעיו בפסח. לא חשיב כמעוכל, ומחמיץ. ונל\"פ דבנתרסק לגמרי במעיה. לכ\"ע חשוב כמעוכל, דפירשא בעלמא הוא. (ג) כל זה בבלע המאכל שלם. אבל בלעס מאכל איסור קודם שבלעו, אז אם שהה במעיה של בעל חי מעל\"ע, ובעופות ודגים כדי שישרף באור, ובכלב ג\"י, אז חשיב כמעוכל, אף שעדיין הוא כמו שאכלו [כפ\"ט דפרה ופי\"א דאהלות שזכרנו]. ואילה\"ק מסוגיא דחולין שהבאנו לעיל, דבאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, דאין האכילה הראשונה חשיבי כמעוכל אע\"פ שלעסו. די\"ל כמו שאמרנו דהתם על כרחך בהקיאו ואכלו תוך שיעור עיכול מאכילה ראשונה. וכ\"כ לא קשה מדאמרינן [חולין דף ע\"א א'] דיליף מקרא דטומאה בלוע אמ\"ט, משום דאע\"ג שאכלו, עדיין מחשב נבילה הראוייה לגר, דנהי דלא חזיא בפני הרואה שהקיאו, עכ\"פ שלא בפניו מחזי חזי, אלמא דלא מחשב כמעוכל. י\"ל התם נמי הרי טמאתו המאכל להאוכל תוך מעיו קודם ששהה שיעור עיכול, וכדמוקי לה בש\"ס דאכלה סמוך לשקיעת החמה קודם שטבל. מיהו י\"א דלענין אכילת איסור, אפילו בלעס דינו כבלעו שלם לעיל (סי' א'). ולענין טומאה, בין שבלע שלם או לעס, בכולן משערינן בשיעור עיכול בכל מין ומין כמו שאמרנו [עיין ש\"ך י\"ד פ\"ג סק\"ל]. (ד) אמנם כל זה לענין אם נחשוב המאכל עצמו כמעוכל, אבל לענין חיוב או פטור של גוף האוכל, כגון לענין ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל, כגון שאכל ושהה אח\"כ, דדינו דבשהה שיעור עיכול אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וחייב לברך גם ברכה ראשונה על מה שיאכל. זה תלוי בין במאכל, בין במשקה, בכל זמן שאינו רעב מאותה אכילה או השתייה [כא\"ח קפ\"ד]. ובאכל אכילה מועטת, שתיכף אחר אכילתו עדיין הוא רעב. י\"א דשיעור כדי עיכול שלו כדי הילוך ד' מילין. דהיינו שעה וי\"ב מינוטען [הט\"ז שם]. ובכל זה אין חילוק בין אכל או בלע בלי לעיסה. או אפילו קאה המאכל. דהרי עכ\"פ נהנה גרונו [כחולין ק\"ג ב ] . "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Temurah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Temurah",
+    "text": [
+        [
+            "אב\"י ק\"ל הרי בממיר בתר מתכפר אזלינן דרק הוא יכול להמיר, וכמ\"ש ע\"ר נ\"י בסי' ז'. והרי אין יורש מתכפר בקרבן מורישו, ואפי' על אותו חטא עצמו, [וככריתות פ\"ו מ\"ז]. השבתי בני בבת עיני שליט\"א. מצינא לתרוצי לך שאני יורש דרבי' קרא, ואם המר ימר [כש\"ס ד\"ב ב'] ואי\"ל דנילף מנה. ליתא דמאי אולמה דהאי קרא מקרא אחרינא דאיכא גבי נזיר דמוכח מנה דבתר מתכפר אזלינן [כתמורה ד\"י ע\"א]. אלא דשנויי דחיקה לא משנינא לך, דא\"כ הו\"ל עכ\"פ לש\"ס [שם] לאתויי הך ראיה דיורש למדחי עי\"ז ראיה דמייתי מנזיר בסברת דמאי אולמא דהאי קרא מהאי קרא, ול\"ל לאוקמא קרא בנזיר במלתא חדתא שרשאי להתכפר בקרבן שהפרישו לו אחרים. אמנם קושיתך מעיקרא לק\"מ דהן אמת בחטאת לא מצי איירי הך דיורש, דהרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלה ולהכי אינה עושה תמורה [וכלקמן רפ\"ד]. אבל מי סברת דמתכפר דקאמר הש\"ס דאזלינן בתרי' [כלקמן ד\"י ע\"א], היינו שיש בהם כפרה ממש. כאשם, או עולה. דעכ\"פ מכפר אעשה [כיומא דל\"ו א']. אבל בני שליט\"א. היכי מצית אמרת הכי, הרי שלמים, והרי פסח, והרי תודה נמי עושין תמורה [כפסחים צ\"ו ב'] ואף שאין בהם שום לחלוחית של כפרה. ומי ימיר בהם אי בתר מתכפר אזלינן לדידך. אבל באמת מ\"ש בש\"ס דבממיר בתר מתכפר אזלינן היינו בתר מי שנזרק עליו הדם, דזריקת הדם נקרא כפרה, וכדאשכחן [כריתות כ\"ב א'] מודה ר\"י לענין כפרה, ופי' רש\"י שם [ד\"ה לפי] דהיינו זריקה. וכ\"כ [בפסחים ס\"א ב'] שחטו לפסח ע\"מ שיתכפרו בו ערלים. וכדומה הרבה בש\"ס. וא\"כ הרי קרבן שירש אדם מאביו, אסור לזרוק דמו בשביל המת, רק בשביל היורש [כזבחים ד\"ז ב'] רק דבעשה כן מחשב כשנוי בעלים ולא עלה לשם חובה. דצריך היורש להביא אז קרבן אחר לתשלומי חיובי אביו, ומדאין כפרה למתים לא נפסל כרמב\"ם [פט\"ו מפסוה\"ק ה\"ט]: ",
+            "ולרמב\"ם פ\"א מתמורה דס\"ל דצבור ושותפין שהמירו אע\"ג שאין תמורתן תמורה אפ\"ה לקו. נ\"ל דלרמב\"ם ה\"פ דש\"ס, אבל מימר דאין ענשו שוה בכל, דהרי יחיד לקי במימר רק ביש בו מעשה, ר\"ל כשנעשה התמורה קודש. אבל כשהמיר בשל חבירו שלא נעשה התמורה קודש באמת לא לקי, מדה\"ל לאו שאין בו מעשה [וכלקמן סי' ד']. אבל בצבור ושותפין אע\"ג דבאמת אין תמורתו תמורה, ולא נעשה מעשה על ידן אפ\"ה לקי, וא\"כ אין העונש שוה בכל, ולהכי ס\"ד דבכה\"ג גם אשה לא לקי קמ\"ל. ורבינו לח\"מ [שם] כ' דלרמב\"ם היה הגרסא ה\"מ לאו שיש בו מעשה, דהא בקרא דילפינן מניה השוואת אשה לאיש, איש או אשה כי יעשו כתיב, אבל ממיר דאין בו מעשה, סד\"א דאשה שהמירה פטורה, קמ\"ל. וכן גרס נמי רש\"י בלשון ראשון שהביא: ",
+            "ולרמב\"ם הנ\"ל דצבור ושותפין שהמירו אע\"ג שאין תמורתן תמורה ואפ\"ה לקו אילה\"ק א\"כ דלא נתפס בקדושה, אמאי לקי. נ\"ל דנמי אפשר לומר. כיון דעכ\"פ אפשר בהך לאו מעשה, אע\"ג דאיהו לא עביד מעשה חייב [ועי' ברמ\"מ פי\"ג משכירות ה\"ב], אבל באמת הרמב\"ם א\"א דס\"ל סברת ר' יוחנן, דמדנתפס בקדושה מחשב מעשה, דהרי ר' יוחנן א\"ל מה\"ט להתנא לא תתני מימר בהדי הנך דלקי אף בלי מעשה, והרי הרמב\"ם חשיב כהתנא כל הג' שנלקין אף בלי מעשה [ריש הלכות תמורה] . אמנם י\"ל דלר' יוחנן שותפין לא לקו בהמירו, והרמב\"ם רק בהא לא ס\"ל כוותיה, וטעמו כמ\"ש רכ\"מ. וא\"כ שפיר חשיב כתנא דגם מימר לקי גם בלי מעשה. דהיינו בשותפין, ולעולם ס\"ל בהא כר' יוחנן משום דביחיד בדיבורו נעשה מעשה. [ועי' במים חיים לרפ\"ח פי\"ג משכירות] . אמנם בש\"ס [ד\"ד ב'] מקשה עוד דלמה ילקה במימר והרי הו\"ל לאו הניתק לעשה, שנאמר ואם ימירנו והיה הוא ותמורתו קודש. ומתרץ. דזהו דוקא בששוין הלאו והעשה, משא\"כ במימר הלאו נוהג בכל דאפי' צבור ושותפין שהמירו לקו, אבל העשה אינו כן, דצבור ושותפין שהמירו אין תמורתן תמורה. וגרסת ש\"ס דילן דלהכי לא הו\"ל מימר לאו הניתק לעשה מדכתיב ב' לאוין קרובים לא יחליפנו ולא ימיר ולא אתא חד עשה ועקר חיוב דב' לאוין. ורש\"י ורמב\"ם הביאו ב' הגרסות, ולרש\"י דס\"ל [ד\"ב ב' ד\"ה ל\"א] דצבור אין לוקין כשהמירו, צ\"ל דמה דקאמר בש\"ס דתמורה לאו שוה בכל, כפשוטו. ואי\"ל א\"כ דהו\"ל במימר ב' לאוי, ללקי פ', ואמאי קאמר במתני' דלוקה ארבעים. י\"ל דלא יחליפנו היינו בקרבן של אחרים ולא ימיר היינו בקרבן של עצמו [כש\"ס ד\"ט א']. אמנם רש\"י שם פירש דלישנא דחילוף משמע בשל אחרים. ותמורה משמע בשל עצמו. והן אמת דאעפ\"כ קאמר הש\"ס שפיר לעיל לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי. אע\"ג דכל לאו מיירי בחוטא אחר, אפ\"ה עוקר לב' לאוי הוא, למי שממיר בשל אחרים ולמי שממיר בשל עצמו, שבשניהן נימא שלא ילקו ע\"י העשה. אבל ק\"ל דהרי אשכחנא נמי המרה בשל אחרים. כמו על הגאולה ועל התמורה [רות ד' ז']. ולא ימכרנו ולא ימר [יחזקאל מ\"ח י\"ד]. ומצינו נמי חילוף בשל עצמו, כגון חמש חליפות שמלות [בראשית מ\"ד כ\"ב] וקוי ד' יחליפו כח [ישעיה מ' ל\"א] , ועוד הרבה. ואי\"ל דמדמייתרו לאוי דרש הכי ולא מלישנא דקרא, דמדאפשר למדרש חד במחליף בהמה שלו בקרבן של אחרים, כשהרשהו בעל הקרבן להמר בקרבנו, וחד במחליף בהמתו בקרבנו, לא מוקמינן בלאוי יתירי [כפסחים כ\"ד ב']. ליתא דא\"כ מה מקשי הש\"ס שם ולכתב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר, ר\"ל דנימא מה במחליף בשל אחרים, שצריך שיתרצה האחר וכדמסיק הש\"ס. ונמצא שהאיסור נעשה ע\"י ב' בנ\"א, אפ\"ה לקי, כ\"ש בממיר בשל עצמו, שכל האיסור ע\"י א', ומאי קו', אי הוה כתיב חד לאו הוה מוקמינן ליה למסתבר. אלא נ\"ל דכוונת רש\"י דדוקא בכתובים חלוף והמרה סמוכים, משמע חלוף רק בשל אחרים וממיר רק בשל עצמו, ומצינו הרבה דוגמת זה בלשון, נמצא דלא ק' תו מקראי הנ\"ל. וי\"א דחילוף היינו בדברים שאינן דומין כלל, ותמורה היינו בדברים הדומין קצת, ולפ\"ז הש\"ס באמת הכי דרש, לא יחליפנו היינו כהשנוי הוא דזה של אחרים וזה של עצמו, ולא ימיר דרשינן כשהדמיון הוא שהקרבן והתמורה שניהן שלו, ולפ\"ז לא ק' תו מקראי הנ\"ל, דאע\"ג דהכא דרשינן לא יחליפנו להך שנוי, ולא ימיר להך דמיון, עכ\"פ יש שנויים ודמיונות אחרים ג\"כ, ולהם התכוונו הנך קראי שהראנו. אמנם גם על זה ק\"ל מדכתיב כבודם בקלון אמיר [הושע ד' ז']. לא נירא בהמיר ארץ [תילים מ\"ו ז'], ועוד הרבה שנראה השנוי עין בעין, ואפ\"ה כתיב לשון המרה. ומלבד זה ק\"ל דאם זהו החלוק שבין מחליף בשל אחרים למחליף בשל עצמו, בענין הדמיון שבין הקרבן להבהמה, א\"כ למה לא כתבה התורה המרה והחלפה נמי גבי שיהיה הוא ותמורתו קודש. דמדכתיב רק בממיר, י\"ל דלמא רק בממיר מדשוין יהיה הוא ותמורתו קודש, משא\"כ במחליף. ולפי' רש\"י הנ\"ל יש ליישב קצת. ותו דגם לרש\"י קשה מה מקשה הש\"ס [ד\"ד ב'], אמאי לקי מימר הרי הו\"ל לאו הניתק לעשה. ומתרץ לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. ואי כדברי רש\"י או י\"א הנ\"ל דלא יחליף יש במשמעותו דבר אחר מלא ימיר, א\"כ אין כאן קו' ואין כאן תירוץ, דמאי קו', הרי רק ממיר ניתק לעשה, וכדכתיב ואם המר ימירנו, ודלמא הא דסופג מ' היינו במחליף בשל אחרים. ואת\"ל עכ\"פ הרי במתני' תני גם בממיר שסופג מ'. אף דבממיר נתקו הכ' בפירוש לעשה. עכ\"פ מה משני לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי, הרי העשה דאם המר ימירנו לא עקר רק הלאו דהמרה. ולא הלאו דחילוף. וקצת יש לדחוק. דאע\"ג דהש\"ס [ד\"ט א'] קאמר דצריך לאו בפירוש למימר בשל עצמו, ולא סגי למלקי בי' מק\"ו מלא יחליף בשל אחרים, דסד\"א דוקא בלא יחליף לקי, מדהתכוון שתצא זו, ותכנס זו, משא\"כ בממיר שעל כרחך התכוין שיהיו שניהן קדושות, לא לקי, מיהו כל זה רק לס\"ד דש\"ס, אבל לבתר דכתב לא ימיר בפירוש, תו ליכא למימר דדוקא במכניס זו ומוציא זו איכא לאו, וא\"כ י\"ל דבממיר יש ב' לאוין, א' הלאו שנכתב גביה בפירוש, וא' הלאו דאית למגמר בי' מק\"ו מלא יחליף, וזהו דקאמר הש\"ס לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. מיהו כל זה דוחק בכוונת הש\"ס. ולולא מסתפינא נ\"ל דלא יחליפנו ולא ימיר דנקט קרא לישנא בעלמא נקט, ודברה תורה כלשון בנ\"א [ועי' מנחות י\"ז ב' תוס' ד\"ה מאי, וסוטה כ\"ד א' תוס' ד\"ה ורבי, דבמסתבר קיי\"ל כן]. והש\"ס דדריש בשל אחרים ובשל עצמו רק מיתורי דקראי דריש הכי, ואי משום קושיתינו הנ\"ל מהא דמקשי הש\"ס [ד\"ט א'] דלכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר. ר\"ל דלכתב בפירוש לא יחליפנו בשל אחרים [ונימא דכ\"ש בשל עצמו] ואם המר ימיר וגו'. דבכה\"ג לא הו\"ל ניתק לעשה, מדאין הלאו והעשה בחד לישנא, אלא שהש\"ס קיצר בלשון ועל גמרי' סמיך, ואהא תירץ דאי הוה כתיב רק לא יחליפנו בשל אחרים סד\"א דהיינו כשרוצה להחליף בהמת חולין שלו. בבהמת קודש של חבירו באופן שבהמת קודש של חבירו תהיה חולין ותהיה שייך להממיר, והבהמת חולין שלו תהי' קודש ותהי' מעתה שייך לחבירו. ובכה\"ג דמכניס זו ומוציא זו לקי, אבל בממיר ששני הבהמות שלו ומתכוון ששניהם יהיו קדושות בכה\"ג לא לקי. קמ\"ל: ",
+            "כך משמעות המשנה והסוגיא שבש\"ס. וכן משמע נמי מלקמן משנה ג' דקאמר ר' יוסי ממירין אברין בשלימין. והיינו אברי חולין בשלימין קודש, ע\"ש. וכן משמע נמי מפי' רש\"י כאן. אולם התוס' הכא ד\"ה שנאמר כתבו דמלה קמא הוא הקודש. והכי אמרי' בפירוש בסוגיא דבכורות [די\"ד ב']. אב\"י אולם דעת הרמב\"ם [פ\"א מתמורה] דמלה קמא הוא החולין. וכמבואר שם בכמה מקומות, אמנם במחובר עם מלת על הוא בהיפוך דהראשון קודש והשני חולין וכדמוכח במ\"ב ממירין מן הבקר על הצאן, דשם אין ספק דר\"ל בקר קודש על צאו חולין [ערתוי\"ט שם ד\"ה ממירין] ודו\"ק. ",
+            "אב\"י יהא דלא נקט אין ממירין אברים באברים, דהרי עובר נמי ירך אמו. רבותא קמ\"ל, אף דעובר דמיא לשלמין, עכ\"פ עובר לא מקרי בהמה [ש\"ס]. או דלהכי אין ממיר בולד משום דתמורה הוקש למעשר, דאין העובר נתפס במעשר מדכתיב אשר יעבור. והעובר אינו עובר [כלקמן פ\"ג מ\"ה]. ותמוהים דברי רתוי\"ט [פ\"ב מ\"ג ד\"ה ומקריבין] שדחה דברי הר\"ב ורש\"י שכתב דלהכי אין עובר עושה תמורה מדאינו נקרא בהמה, והיינו אליבא דר\"י וכאוקימתא דש\"ס הכא, ולרתוי\"ט אדחי סברא זו [בחולין ס\"ט ב']. אלא המשנה היא אליבא דר\"ש. אולם המעיין שם בסוף הסוגי' יראה שנדחו דברי רב שימי בר אשי דס\"ל כן, ועי' [רמב\"ם פט\"ו ממעשר]: ",
+            "ותמוהים לכאורה דרבתו\"ס (יומא מ\"ג א') שכתבו דעליו ר\"ל בשבילו, וזה אינו לכאורה כפי סוגית הש\"ס (וערתוי\"ט ד\"ה אין). ונ\"ל דכוונתם דאי נימא דכוונת הש\"ס. דמה דקאמר קרא ונתן היינו שיערב, א\"כ הו\"ל לקרא לומר ונתן מים חיים אשר בכלי עליו. ותו דא\"כ לא הזכיר בקרא כלל שיתן תחילה האפר על המים. אלא ה\"ק הגמ', ונתן עליו לערבן, ר\"ל שיתן כל כך מים בכלי, בשביל ובכדי שיה��ה יכול לערבן אח\"כ שיעלו המים על האפר שיתן על המים. אב\"י אמנם מה שתמהו רבעתוס' (ביומא שם) לרש\"י שפי' דהא דקאמר בש\"ס התם הכל כשרין לקדש, ר\"ל לתת המים על האפר. ר\"ל דרש\"י ר\"ל במ\"ש לתת המים, היינו לערב, כמו שפי' רש\"י בעצמו (בערכין ד\"ג א' ד\"ה לקדש, וביבמות דע\"ב ב' ד\"ה שקידש) דמלת לקדש שהזכיר הש\"ס בכל דוכתא, היינו לערב המים על האפר. והרי בסוגיא דיומא עצמה (שם ד\"ה ורבנן) כ' רש\"י שנותן האפר על המים, ואיך העלימו רבעתוס' עיניהם מזה: ",
+            "ויהו פי' המשנה (אהלות פי\"ז מ\"א), דקאמר מלא מענה ק' אמה בית ד' סאין, ר\"ל משום דבית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה, וא\"כ ק' על ק' שהקבר מטמא לכל רוח כשחורש שם, הוא בית ד' סאין: נמצא שהמקום שאפשר שיטמא סביבות הקבר הוא ר' על ר' אמה, והקבר באמצען כזה. * דהק' אמה מתחילין למוד מהקבר וכן לשון הרמב\"ם בפ\"י מטו\"מ, וז\"ל ק' על ק' אמה ממקום הקבר. וכן כתבו התוס' בפי' בשם התוספתא (נדה דנ\"ז א'). מיהו נל\"פ דהא דמטמאין ק' אמה לכל רוח. היינו בהתחיל לחרוש מהקבר. וחרש משם ולהלן. אבל בהתחיל לחרוש מסוף הק' אמה מהקבר עד שהגיע להקבר, אין הק' אמה ההם טמאין. דהרי אין לחוש, שהוליכה המחרישה עצם מהקבר לק' אמות ההם. לפ\"ז לפי הציור שיש כאן ד' מרובעים סביבות הקבר, וכל מרובע הוא ק' על ק' אמה. אם חרש למשל מסוף מזרח ממעל לקבר עד סוף מערב. לא נטמאו רק ב' המרובעים המערביים. וכ\"כ בהתחיל לחרוש מסוף דרום ממעל לקבר עד סוף צפון. לא נטמאו רק ב' המרובעים הצפוניים. וזהו לפע\"ד מ\"ש בש\"ס (תמורה די\"ג א') ג' שדות וב' מענות, שנדחקו בה רבותינו ואמרו דר\"ל דמיירי שחרש שדה שנאבד בה קבר, ואינו יודע אם הקבר באמצע השדה או בקצה גבולו, להכי חיישי' שמא הקבר באמצע השדה, ונטמאה השדה ההיא וקצת מכל שדה שבב' קצוותיה, וחיישי' נמי שמא הקבר הוא בגבול מה שבין שדה לחברתה או בגבול האחר, ואז יהי' ב' השדות הסמוכים טמאים, ומדאיכא לספוקי שמא נקבר בגבול זה או בגבול שכנגדו לפיכך ג' שדות טמאין. ואע\"ג דבפי\"ז דאהלות אמרי' דשדה שנאבד בה קבר אינו עושה ביהפ\"ר, תירץ הר\"ש דהיינו בלא חרש כל השדה שאבד בה הקבר. וגם על זה נתקשה רתוי\"ט דהרי אפי' בחרש כל השדה יש ס\"ס, שמא לא הביא עצם כשעורה כלל במחרישה מהקבר. ואת\"ל הביא. שמא לא הביא לשדה זו כ\"א לחבירתה. וגם בל\"ז ק\"ל כיון דכל תלם של ק' אמה הוא שדה, א\"כ אם נטמא ג' שדות מדחרש כולן. הר\"ז ג' תלמין, ולמה קאמר הש\"ס רק ב' תלמין. אמנם לפי מ\"ש לעיל מובן שפיר דהרי בל\"ז צריך לאוקמא שחרש המרובעים שתי וערב. דהיינו נקודת ה' לנקודת ו' ומנקודת ז' לנקודת ח'. דאל\"כ האיך ולמה נטמא (קע\"ק) [ר' על ר'] אמה, הרי לא חרש רק ק' אמה אחת ממקום הקבר. אע\"כ שחרש ב' הגבולים של המרובעים והן הב' מענות, וכמש\"ל. ולהכי לר\"א דס\"ל דביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר, אפשר שיטמא הקבר כל הד' שדות שסביבותיו. דהיינו כשחרש ממעל לקבר למשל מנקודת ה' לנקודת ו'. א\"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ו' נטמאו ב' השדות ג' ד'. אבל ב' השדות א' ב' לא נטמאו עדיין, דהרי כשהתחיל לחרוש מנקודת ה' עדיין לא פגע ולא נגע במחרשתו בהקבר. אולם כשחזר אח\"כ וחרש מנקודת ז' לח', אז שוב נטמאו גם ב' השדות א' ב' מדחרש התלם שבגבול ב' השדות ג' ד' שכבר נעשו ביהפ\"ר, והוא הוא התלם שבגבול ב' השדות א' ב'. ונטמאו שדות א' ב' מעפר של ב' השדות ג' ד', דס\"ל ביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר. ולהכי שפיר קאמר עלה בש\"ס דלרבנן בחרש כה\"ג לא נטמאו רק ג' שדות. והיינו לאפוקי מדר\"א דס\"ל דבחרש כה\"ג ב' תלמין, נטמאו ד' שדות א' ב' ג' ד', דרבנן דס\"ל דאין ביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר, להכי כשחרש ב' תלמין כנ\"ל לא נטמאו רק ג' שדות ב' ג' ד', דהרי כשחרש מנקודת ה' לנקודת ו', א\"כ משהגיע במחרשתו להקבר, וחרש משם ולהלן עד נקודת ו'. נטמאו ב' השדות ג' ד', וכשחזר אח\"כ וחרש מנקודת ז' לנקודת ח', א\"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ח', נטמא גם שדה ב' דשמא הוליכה המחרישה עצם כשעורה לשדה ב'. אבל שדה א' אי אפשר שיטמא, דהרי כשחרש התלם מנקודת ז' עד הקבר, עדיין לא הגיע להקבר, וליכא למיחש לעצם כשעורה שהגיע לשדה א' מהקבר. וגם אין לחוש שכשחרש התלם ההוא שבין שדה ג' לא' הובא עפר משדה ג' לא' ונטמא גם שדה א'. ליתא, דהרי הם ס\"ל דאין ביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר. אמנם מה דק\"ל במה דמטמאינן בכל ביהפ\"ר ק' על ק' אמה. דהיינו כל השטח ההוא שתוך ק' על ק', וכן אמרי' בפירוש (פי\"ז דאהלות) דמטמא בית ד' סאין. דמשמע ברור שכל שטח של הבית ד' סאין מטמא. וק' אמאי, הרי אפי' כשחרש ב' הגבולין, דהיינו מהקבר עד נקודת ו', ומהקבר עד נקודת ה', לא היה לן לטמא אותן ק' אמה באורך וק' ברוחב, רק כפי אורך ורוחב הקבר, אבל למה נטמא כל השטח שבמרובע הבית ד' סאין, והרי בין שחרש שם לאורך או לרוחב לא נטמא השטח ההוא מדלא נגע מחרשתו בהקבר. וגם אין לחוש שהובא לשם עצם מהשטח שחרש מהקבר דהרי אין ביהפ\"ר עושה ביהפ\"ר. ואת\"ל דגם אמצעית שטח הד' סאין אינו טמא רק אם לשם הוליך להמחרישה ממקום הקבר. עכ\"פ ק\"ל למה יהיה האלכסון שמכל צד מהקבר חמור יותר מאורך ורוחב הקבר, שהרי בהאורך ורוחב מהקבר אינו מטמא רק עד ק' אמה, ובהאלכסון של ק' על ק' ההוא יטמא ק\"מ אמה מהקבר. דהרי כל אמה ברבוע הוא אמה וב' חומשי באלכסונה [כעירובין דנ\"ז א'] וא\"כ אלכסון של ק' על ק' הוא ק\"מ אמה, והאיך נחוש שהוליכה המחרישה עצם כשעורה חוץ להק' אמה. ונ\"ל דכיון דביהפ\"ר מדרבנן מדהו\"ל ספק טומאה בר\"ה (ככתובות דכ\"ח ב'), א\"כ כל מדות חכמים כך הוא, לשער בטבלא מרובעת (כעירובין פ\"ד מ\"ח ופ\"ה מ\"א) ועי' עוד בש\"ס שם (דנ\"א א', ודנ\"ו ב'): "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "מיהו הנך ג' אופנים הם ג' אוקימתות בש\"ס (זבחים ע\"ד ב'). ואילה\"ק לאוקימתא קמייתא ובתרייתא, דאוקמא למתניתין בדרוסה ובולד טריפה, שוודאי כל התערובות אסור להדיוט, א\"כ מה מהני ירעו דאמר במתני'. הרי גם כשיוממו יהיו אסורים להדיוט, וגם לפדותן אז לכלבים א\"א דהרי קיי\"ל (רמב\"ם פ\"ב מאסמ\"ז ה\"י) אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים. י\"ל דה\"מ בעינא, אבל קדשים שהוממו שנתערבו. דמדאו' בטלים ברוב, מותר לפדותן לכלבים. א\"נ דמתני' אתיא כמ\"ד דפודין הקדשין להאכילן לכלבים (ועי' תוס' זבחים דע\"א ב'). וכל זה פירשתי ע\"ד רש\"י שם (יע\"ש). והא דלא פי' באוקימתא קמייתא דש\"ס דמוקי למתני' שנתערב דרוסה בנקובות הקוץ, כגון שניקבו כולן לחלל הבהמה, וכדמשמע לישנא דנקובת הקוץ, ולא נקט חבולת הקוץ, אלא וודאי בשניקבה לחלל מיירי. דאותן שנקבו בקוץ כשירה ע\"י שיבדוק בפנים הבני מעיים נגד הנקב, אבל הדרוסה שניקבה לחלל טריפה אליבא דכ\"ע כשנתנקבה לחלל, דזיהרא מקלי קלי גם לבני מעים, ולא מהני בדיקה (כחולין נ\"ג ב') ולהכי ירעו עד שיסתאבו וכו' כלעיל. י\"ל חדא דהא תינח אליבא דבעה\"ג ורמב\"ם (פי\"א משחיטה), דס\"ל דכל שניקבו ע\"י קוץ לחללה מהני בדיקה בבמ\"ע נגד הנקב. אבל אנן הא קיי\"ל דכל שניקב לחללה, אפילו ע\"י קוץ, גם לדינא דש\"ס אין לה בדיקה נגד במ\"ע (כרש\"י חולין נ\"ג ב' ד\"ה בקוץ, ורא\"ש שם, ובי\"ד נ\"א ס\"א). ותו דגם לרמב\"ם ובעה\"ג א\"א לאוקמינהו כן, דהרי גם אם לא נתערב דרוסה בין נקובות הקוץ, כיון דנקובות הקוץ עכ\"פ צריכין בדיקה, מדיש בהן חשש טריפות אמרינן הקריבהו נא לפחתך, והיו בל\"ז צריכים לרעות עד שיסתאבו, וכמ\"ש רש\"י בנפולה שנתערבה. מיהו רש\"י אזל לשטתיה, דס\"ל [חולין נ\"ג ב' ד\"ה דרוסה], דספק דרוסה. משהאדים הבשר מבחוץ תו לית לה בדיקה. ואי לית בה אדמימות בחוץ אע\"ג שהאדים הבשר בפנים, כשרה, דמדלא האדים מבחוץ, תלינן דלא נדרסה, והאדמימות בפנים אומצא דאסמיק הוא. וכך הבין הש\"ך [סי' נ\"ז סקל\"ו] דרש\"י הכי ס\"ל דסגי בבדיקת חוץ. ואילה\"ק ממ\"ש רש\"י שם ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ. נ\"ל דר\"ל שאין מקום הדריסה ניכר בלי בדיקה, אז צריך לבדוק יפה גבה וכו'. ואדרבה משם מוכח כן, דמדהזכיר רש\"י מתחלת דבריו מלת בחוץ, ואח\"כ בד\"ה צריך לבדוק לא הזכיר רש\"י מלת בפנים, ש\"מ שפיר דצריך לבדוק דקאמר היינו בחוץ, וכמו שהתחיל רש\"י בדבריו. אולם לתוס' (חולין נ\"ג ב' ד\"ה דרוסה) , דס\"ל דאפילו דרוסה שהאדים הבשר מבחוץ או לא האדים מבחוץ, יש לה בדיקה בפנים. י\"ל דמצי סברי הכא כרש\"י דמיירי הכא שנחבלו כולן שלא לחללה, וא' מהן היתה דרוסה, ואפ\"ה אין להקשות לדידהו דלמה ירעו, ישחטו כולן לזבחים ויבדקום, דהרי לתוס' מהני בדיקת פנים. י\"ל דמדיש בהו חשש טריפות, וצריכים בדיקה בפנים אמרינן גבייהו הקריבהו נא לפחתך, וכמש\"ל בשם רש\"י בנפולה שנתערבה. אבל הקשה הש\"ך שם לתוס' דס\"ל דבדרוסה גם בלא האדים הבשר מבחוץ, צריכה בדיקה בפנים. א\"כ מה דוחקיה דר' ינאי בש\"ס הכא לאוקמא למתני' שנתערב נקובת הקוץ בדרוסה, והרי בכה\"ג מצי למדחי לתרוציה, דמידע ידיע, דהנדרס חבלתו משוכה ע\"י קריעת הצפורן ונקובות הקוץ נקובתו עגול, וכדדחיק הש\"ס באמת לתרוציה. [מלבד הדוחק שבתירוץ ר' ינאי, שיהיה צריך לאוקמא שכל בהמות הקדשים נתנקבו ע\"י קוץ], טפי הו\"ל לר' ינאי לאוקמא למתני', דמיירי בדרוסה שאין מקום הדריסה ניכר בה בחוץ, או שהיא שאר ספק דרוסה, שנתערב בין בהמות קדשים שלימות, ומדלא מצי למבדקינהו מבחוץ רק אחר שחיטה להכי ירעו. אע\"כ כרש\"י דס\"ל דכל שאין אדמימות ניכר מבחוץ, כשרה וא\"צ תו בדיקה בפנים, ולהכי לא מצי לאוקמא למתני' בהכי, דא\"כ היו כולן כשרות. עכת\"ד הש\"ך. ואין לתרץ קו' הש\"ך, דלהכי לא אוקמא ר' ינאי למתני' בגוונא שאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ. וצריכה בדיקה מבחוץ אחר הפשטה, דא\"כ אינה רק ספק טריפה, ומדנקטה מתני' מלת טריפה, משמע שהיא וודאי טריפה. ליתא, דא\"כ ק' נמי למאי דמוקי למתני' דמיירי בנפולה. והרי נפולה ג\"כ אינה רק ספק טריפה, וצריכה בדיקה. אמנם תמהני מאד, הרי גם לרש\"י ק', דעכ\"פ הו\"ל לאוקמא למתני' שניקבה ע\"י מחט דק נגד הסימנים או במקום אחר לתוך חלל הגוף, דלרש\"י [חולין נ\"ג ב' ד\"ה בקוץ], מדניקב לחלל הבהמה והמחט דק, להכי גם מדינא דגמ' אינו מועיל בדיקת הבמ\"ע נגד הנקב, והכי קיי\"ל וכמש\"ל. ולפיכך מדהיה מקום הנקיבה דק. לא ניכר מקום הנקב מבחוץ, ועי\"ז נאבדה זו בין שאר בהמות קדשים שלימות, וקתני במתני' שפיר שירעו כולם. ובכו\"פ רצה לתרץ קו' הש\"ך, דאילו הוה מוקי למתני' בספק דרוסה, היה כל התערובות מותר להקריב, מדבכל חד שיקריב איכא ס\"ס, ספק שאין כאן דרוסה בהחערובות, ואת\"ל שיש, עכ\"פ שמא זה הנקרב אינו הדרוסה. ואת\"ל בנפולה נמי איכא ס\"ס כה\"ג. והיכא מוקי לה הש\"ס בנפולה. י\"ל דבנפולה מדאיכא לברר ע\"י בדיקת פנים שלא נתרסקו אבריו, כל דאיכא לברר לא שרינן בס\"ס. משא\"כ בדרוסה הרי ליכא לברר ע\"י בדיקה, דאימר דנדרס בסימנים וש��א במקום נקב קשחיט. אבל בנפולה הרי א\"צ לבדוק הסימנים (כי\"ד נ\"ח ס\"ג). כך תוכן כוונתו אף שלא בירר בדבריו כן. אולם אם כי דבר חכמה אמר, אעפ\"כ יש ג' תשובות בדבריו ](א) דאנן קיי\"ל (בי\"ד סי' ק\"י ס\"ט) דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, והספק הראשון איסור דאו' לא הוה ס\"ס. ](ב) דאנן קיי\"ל (שם ברמ\"א) דאפילו אפשר לברר איסורא ע\"י טרחא, שרינן מכח ס\"ס. ](ג) דוקא לעניין נקב אמרי' אימא במקום נקב קשחיט ולא יהא ניכר אחר שחיטה, משא\"כ בספק דרוסה דחיישינן שמא האדים בפנים גם אחר שחיטה מצי למבדק שפיר (כרש\"י חולין מ\"ב ב' ד\"ה ההוא). ואין להקשות לרש\"י שם עכ\"פ שמא האדים רק עור החיצון, וא\"א להכיר מדכולו אדום, ויהיה מחלחל ויורד, כדאמרינן לרש\"י בגוף (שם נ\"ג ב'). י\"ל דה\"מ היכא דאיכא ריעותא. אבל הכא דלא משכח ריעותא לא חיישינן לה. ותו דע\"כ גם לתוס' צ\"ל דיש לוושט בדיקה בפנים ולא חיישינן שמא במקום אדמימות קשחט. דהרי תוס' ס\"ל (שם נ\"ג ב' ד\"ה דרוסה), דלכל ס' דרוסה יש בדיקה בפנים, והאיך יבדוק הסימנים שמא במקום אדמימות קשחט. ודוחק לומר דמיירי בידוע שלא דרס במקום הסימנים. אע\"כ דגם לתוס' לא חיישינן בדרוסה בסימנים אימא במקום אדמימות קשחט. ועוד רצה הכו\"פ הנ\"ל לתרץ קו' הש\"ך בכמה אופנים. ובמח\"כ שכולם לא עלו לו יפה למשגיח מחלונות ומציץ מחרכים. ול\"מ נלפע\"ד לתרץ קו' הש\"ך לתוס' דמדקתני במתני' טריפה, משמע שנתערב עם א' מי\"ח טריפות שנזכרו ריש אלו טריפות. משא\"כ ספק טריפה לא נזכרת שם כלל. וכ\"ש ספק דרוסה לא משתמע ממתני' כלל, והרי רב ושמואל פליגי [חולין נ\"ג א'] אי חוששין לספק דרוסה, ומשמע שם (מרש\"י ד\"ה מקום), דלרב כל שלא ניכר בה רושם דריסה מבחוץ, כשרה, ואע\"ג דקיי\"ל דחוששין לספק דרוסה כשמואל עכ\"פ מדלא מייתי ראיה לשמואל ממתני', משמע וודאי דספק דרוסה אינה בכלל דרוסה דנקט שם במתני'. ולכה\"פ י\"ל דר' ינאי רצה ליישב גם אליבא דרב דס\"ל אין חוששין לספק דרוסה. משא\"כ בדאוקמא בנפולה, אע\"ג דג\"כ רק ספק טריפה הוא, עכ\"פ נזכר ספק שלו במתני', דהרי כל נפולה רק ספק טריפה הוא. וגם למאי דאצטריך לאוקמא בנפולה שהולכת, דאל\"כ א\"א שתתערב ולא תוכר, ואפ\"ה ס\"ל דצריכה בדיקה, עכ\"פ הרי כל שצריכה בדיקה בנפולה כבר נזכרת במשנה, מדהזכיר נפולה ודו\"ק. אמנם אילה\"ק למה ירעו עד שיסתאבו, לשהינהו י\"ב חודש, וכשימות א' מהן נאמר שזהו הטריפה מדלא חי י\"ב חודש, ויהיו האחרים מותרים. ואי\"ל דמדרבים הם חיישינן דאתא בהו לידי תקלה [כחולין נ\"ג ב']. ליתא. דהרי הכא ישהינהו עד שיוממו. אע\"כ דבקדשים שנמסרו לרעיה, בדיל מניה ולא חיישינן לתקלה. ודוחק לומר, דלהכי באמת נקט שנתערב דרוסת הזאב, דהאי מלת זאב מיותר לגמרי, אלא בעי לגלויי דבבהמה דקה מיירי, דיש לזאב דרוסה אצלה, כריש אלו טריפות, והרי רוב הנקרבים. מבהמה דקה הם בני שנה, שכשרים רק תוך שנתה, ואם שהו אח\"כ ירעו, ולפיכך לא סגי להו שישהו יב\"ח. ותו הא תינח לר' ינאי דמוקי לה למתני' בדרוסת הזאב שנתערב בנקובת הקוץ, והרי לדידיה בל\"ז לא ק' קושיתינו שישהינהו יב\"ח, דהרי ר' ינאי ס\"ל [נדה דכ\"ד א'] דטריפה חיה, וא\"כ לא מהני שהוי יב\"ח. וכ\"כ למאי דאוקמא ר' ירמיה דמתני' מיירי בולד טריפה שנתערב, גם לא ק' לשהינהו יב\"ח וכלעיל, דליתא דהרי קיי\"ל (י\"ד נ\"ז סי\"ח) שבולד טריפה לא מהני שהוי. אלא לריש לקיש דמוקי לה בנפולה שנתערבה, ק' לשהינהו יב\"ח ויבורר איזה טריפה ויקריבו השאר. ואי\"ל דס\"ל דבע\"ח נדחין, וכיון שנתקו תוך שנתן אדחו לגמרי, דא\"כ דגם בהא ס\"ל דלא כהלכתא. דהרי קיי\"ל דבע\"ח אינן נדחין (כרמב\"ם פט\"ו ממעק\"ר ה\"ד), וא\"כ אדמהדרו ליה בש\"ס כולהו כר\"ל לא אמרו, מדאמר דלא כהלכתא, דסבירה לן הלכה א\"צ בדיקה, נהדרו ליה מדס\"ל דלא כהלכתא לעניין בע\"ח אינן נדחין. אמנם נ\"ל דהא דמהני שהוי, היינו רק בספק טריפה, שכשיתקיים נימא דהוברר הדבר שכשרה הוא. אבל וודאי טריפה שנתערב בכשרות אע\"ג דנמי כל אחת ספק טריפה הוא מכח התערובות, כי הכא, אפ\"ה לא מהני שהוי להחזיק ע\"י מיתת האחת שהאחרות כשרות. דאין הוכחה להאחרות מדחיו, דהרי בוודאי טריפה לא מהני שהוי (כי\"ד נ\"ז י\"ח). מה אמרת. מדמתה האחת, וודאי היא היתה הטריפה, ליתא, דוכי כשרה א\"א שתמות. ובהא מתורץ גם קושית תוס' חדשים כאן, שהקשה למה נדחק הש\"ס לתרוצי ג' תרוצים דלא כהלכתא, וכדאמרן, הו\"ל לתרוצי דמיירי שנתערב בין בהמות הקדשים בהמה שהלעיטה חלתית. דקיי\"ל שהיא טריפה מדוודאי ניקבו בני מעיה (כחולין נ\"ח ב'). והניח בצ\"ע. ולדברינו הנ\"ל מיושב שפיר, דאע\"ג דבכה\"ג, אפילו מדינא דש\"ס לא מהני בדיקה, מדוודאי רובן מנקבין. אפ\"ה לא ימלט שיש מיעוט שלא יתנקבו מחלתית. ולהכי לפע\"ד לא גרע מדרוסה וודאית דאף לדידן דלא בקאינן בבדיקתה, אפ\"ה מהני גבה שהוי יב\"ח, וכשיתקיימו כולן יהיו כולן כשרים להקרבה. ומכ\"ש לרפ\"ח [י\"ד מ' סק\"ה], שכתב דאכלה חלתית טריפה רק מדסופה לנקוב. א\"כ כשיתקיימו יב\"ח חזינן דלא הוה סופן לנקוב. וא\"כ למה קאמר מתני' [רפ\"ח דזבחים] דירעו, לשהינהו יב\"ח. אבל יש להקשות לרש\"י, דל\"ל למימר דנפולה אסור להקריב על סמך שיבדקנו, משום הקריבהו לפחתך, דאינו רק דברי קבלה, וכן הביא רש\"י הכתוב הזה לענין הבאת חטאת כחושה [מנחות דס\"ד א ד\"ה אפי'], וזהו הפסוק שהביא הש\"ס [חולין ד\"צ ע\"ב, וסוכה ד\"נ ע\"א], ולמה לא הביא הש\"ס ורש\"י הקרא דכתוב בספר אורייתא דמשה. ממבחר נדריך, וכדמייתי הש\"ס הילפותא מהך קרא ביומא [דל\"ד ב']. ואת\"ל דדוקא כשאין חסרון או מום בגוף הדבר, רק שאפשר להביא מובחר יותר, שייך ללמוד ממבחר נדריך. אבל כשיש גנאי בגוף הקרבן שייך טפי למילף מהקריבהו לפחתך. עכ\"פ תיפק ליה מדיש בה חשש טריפה פסול להקרבה, מדמעטיה קרא דכתיב מן הבקר להוציא הטריפה, וכל אשר יעבור, ולא טריפה שלהבא לא תעבור, ועוד יש קרא ממשקה לישראל מהמותר וכו', וכל הג' הילפותות צריכי, חד לטריפה מהבטן. וחד לנטרפה ואח\"כ הוקדשה, וחד להוקדשה ואח\"כ נטרפה [כמנחות ד\"ו ע\"א]: ואפי' נדחוק ונאמר דכל הנך ילפותות אסמכתא בעלמא נינהו (כרכ\"מ פ\"ב מאס\"מז), עכ\"פ אסורא דאורייתא איכא. וגם קמעייל חולין בעזרה (כחולין פ\"ה ב'), והרי חולין בעזרה דאורייתא, (כרכ\"מ פ\"ב משחיטה ורלח\"מ שם), והכא ממ\"נ אי נטרפה ואח\"כ הוקדשה, הרי לא חל עלה קדושה כלל כספ\"ב דתמורה (דף י\"ז א'), ובכה\"ג הו\"ל חולין גמורים, שאפילו רק להכניסן לבד בעזרה אסור (כתוס' ביצה דף כ' ע\"ב ד\"ה והביא). ואי מיירי הכא בהוקדשה ואח\"כ נטרפה, הרי אע\"ג דקדיש קדושת דמים, וכל הקדוש קדושת דמים מותר להכניסו לעזרה, עכ\"פ לשחטו או לעשות בו מעשה כעין הקרבה אסור (כתוס' מנחות דף פ' ע\"ב ד\"ה וכי, וערמ\"למ פ\"ב משחיטה ה\"ג). ונ\"ל דכל שיש רוב כשרות, דבטל מדאו', וגם איכא למתלי בכל חדא וחדא שהוא מהרוב, ליכא חשש טריפות והבאת חוליו בעזרה. תדע. דוכי גרע האי רובא דאיתא קמן מרוב כשרות דעלמא דליתא קמן, ואפ\"ה סמכינן עלה ומקריבין כל בהמה ולא חיישינן שמא טריפה היא ויכניסוה חולין לעזרה. א\"נ דרש\"י נקט הך טעמא משום הקריבהו וגו', לאשמעינן דאפילו י��צאנה כשרה לאחר שחיטה, אפ\"ה אסור להקריבה משום שהיתה צריך בדיקה. והקריבהו וגו'. דמה\"ט אפילו בדיעבד פסול [כרמב\"ם פ\"ב מאסו\"מז ה\"י]: ",
+            "אב\"י דברי רבינו הרמב\"ם בפירושו כאן, הם כחידה סתומה. וע\"כ נאות לפע\"ד להביאן עם הפירוש הנלע\"ד. וז\"ל ומה שאמר שנים, ר\"ל עניין המשנה שהוא פי שנים (כלומר, שהמשנה דרשה מלת שניהם, כאילו הם ב' מלות, שנים והם). וכאילו חלק הדיבור כשחלק הנסתר (נ\"ל מלת חלק בקמץ תחת החית. ור\"ל כאילו נחלקה המלה, ועי\"ז יעמוד מלת הנסתר הם שהוא גוף הנסתר, בפני עצמו]. ודרש אותו, לפיכך אסר שניהם [ר\"ל ודרש התנא גם המלה שלימה כמו שהיא באמת כתובה. שניהם, להורות שיאסרו שניהם ולא ארבעה]. וסמך עניין שנים ועניין הם [ר\"ל התורה הדביקה והעמידה מלת שנים ומלת הם זה אצל זה, אף שכל א' מורה על עניין בפני עצמו]ן. עוד יש לי הצעיר קו' ארכ\"מ פ\"ד מאיסורי מזבח הי\"ח ד\"ה נשתנה, שתמה ארמב\"ם שהשמיט הדרש של הם ולא ולדותיהן ולא זכיתי להבין, דהרי הרמב\"ם הביא דין זה פ\"ג הי\"ב דכולן וולדותיהן מותרים למזבח. וצ\"ע, עכ\"ל. בני הרב שליט\"א: ",
+            "וראיתי בספר של גדול הדור א'*), שמקרוב יצא לאור, שהקשה דאי נימא דהיא וולדה נרבעו, א\"כ יהיה אסור לבעול אשתו מעוברת. דשמא מעוברת היא מנקיבה ויהיה כבא על בתו. ותירץ הגדול ההוא, דאז הוה כבא על פחותה מבת ג' דאינה בכלל ביאה כלל ואסור רק משום משחית זרעו, וכיון דביאת מעוברת אינו בכלל משחית זרעו, להכי שרי אפילו לכתחילה. עכ\"ל. ואמינא דבמח\"כ הגדול ההוא, כד ניים ושכיב רב אמר להדא מלתא, מלבד דלא ידענא למה שתק רב מלהקשות נמי דלמא מעוברת מזכר, והו\"ל כבא על הזכר. והו\"ל נמי לתרוצי דכמו דבפחותה מבת ג' שנים יש הלמ\"מס דאין ביאתו ביאה (כנדה דף מ\"ה א') . כ\"כ בזכר נשכב, פליגי רב ושמואל (סנהדרין דף נ\"ד ב'), דלשמואל סגי לחיוביה להבועל בשיהיה הנבעל בן ג' שנים, דיליף מדכתיב משכבי אשה, לגלויי ששוה דינו כאשה, ולרב צריך שיהיה הזכר הנשכב בן ט' שנים, דבפחות מכן, מדליתא בשוכב ליתא בנשכב. ור\"ל לפע\"ד דכמו דט' שנים של שוכב גופיה הלממ\"ס הוא כמו ג' של קטנה, כ\"כ בנשכב מ' שנים שלו הלממ\"ם הוא. וקיי\"ל כרב [כרמב\"ם פ\"א מביאה]. מיהו בין למר או למר הרי חזינן דכל שלא הגיע להשיעור שנים שצריך גלי רחמנא גם בזכר נשכב שאין ביאתו ביאה כלל. ואין לחלק ולומר דדוקא בקטנה דלא גלי ההלממ\"ס גבה דוקא לפטור את הבא עליה מקטלא, דהרי ההלמ\"מס היא דאפילו לכהונה לא נפסל כשנבעלה פחותה מבת ג\"ש [כנדה שם], א\"כ שפיר מוכח דאין ביאתה ביאה כלל. משא\"כ בפחות מבן ט' שנים, י\"ל דרק לפטור את הבא עליו ממיתה גלי רחמנא, אבל עכ\"פ ביאה מקרי ואסור מדאורייתא. ליתא. דהרי מדלא קנה ביאה כזו ביבמה, וגם אינו פוסל לכהונה בביאתו (כנדה שם ויבמות דצ\"ו א'), ש\"מ דגם בזכר פחות מבן ט' אין ביאתו ביאה כלל, ומדאינה בשוכב אינה בנשכב. וכל זה אמרתי רק לפי שיטת הגדול הנ\"ל. איברא מעיקרא דדינא פירכא, דלפי דעת הגאון הנ\"ל, דמאי דקאמר הש\"ס היא וולדה נרבעו, ר\"ל כאילו עשה אותה מעשה גם בגוף הולד, א\"כ אם קושיתו קושיא, מה הועיל בתירוצו, דהרי אכתי קשה שלפי דעתו יהיה אסור לנו לשחוט פרה מעוברת דהו\"ל כשוחט אותו ואת בנה. אולם קושית הגדול הנ\"ל בל\"ז מעיקרא ליתא, ואדרבה מהכא מוכח דשרי לבעול אשתו מעוברת, דהרי כל עיקר סברת דהיא וולדה נרבעו, היינו רק משום דעובר ירך אמו, (כרש\"י הכא ד\"ה עובר. ותוס' סנהדרין ד\"פ ע\"ב ד\"ה עובר. ורמב\"ם פ\"ג מאס\"מז), א\"כ מה\"ט שרי נמי לבעול אשתו מעוברת, מדהו\"ל הולד כגוף האם בעצמה. ותרווייהו כגוף אחד חשיבי, וכמ\"ש הרמב\"ם (שם) וז\"ל והרי הוא כאבר מאבריה. וכן פסק נמי מה\"ט בשבות יעקב ח\"ב סי' ע\"ג דהנודר הנאה מעובר מותר להשתמש (בהאב) [בהאם] וע\"ש. וכן משמע נמי בע\"ז (דף כ\"ד א') דדוקא בקנו פרה אדומה מעכו\"ם, אז כשמשערין שתלד אמו ולד אדום כדקאמר בש\"ס. היו משמרים האם כשהיא מעוברת, שלא ירבענה עכו\"ם. שעי\"ז יאסור גם הולד. והרי לפי דעת הגדול הנ\"ל גם בקנו פרה אדומה מישראל היה צריך לשמור האם שלא יעלה עליה זכר, ושלא תשא בעול (ועיין תוס' שם ד\"ה ניחוש), דהו\"ל כעלה זכר על הולד, וכאילו נשא הולד בעול. אע\"כ דוקא מעשה שאסור באם כרביעה. אם עשאו באם נאסר גם הולד. מדהו\"ל מעיקרא כגוף אחד. אמרינן עובר ירך אמו, ונאסר הולד מיד עם האם. אבל מעשה שאינו אסור או פוסל באם רק בהולד, כשעשאו באם לא הו\"ל כעשאו גם בולד. דעובר ירך וטפל לאמו אמרינן, ולא שיהיה האם ירך וטפל להולד, שיהיה אסור באם המעשה שאסור בולד. וכבר הוכחנו בראיה ברורה סברא זאת בס\"ד לעיל פ\"ה סי' ט', וע\"ש. וכ\"כ אמרינן (תמורה דף י\"א ב') דבהקדיש עובר. אמו מותרת בגיזה ועבודה, וזה מטעמא דאמת. אולם רק בולד טריפה אצטרכו רבעתו\"ס לומר דלהכי ולד שרי (כי\"ד ע\"ט) משום דטריפות האם הוא רק משום שאינה חיה, והעובר חי וקים, ולהכי גם ולד לא הוי טפל לאם ושרי. משא\"כ בשאר דוכתי ולד טפל לאם ולא אם טפל לולד, וכדאמרן. ודו\"ק. ",
+            "מיהו בכל ספק טריפה כתב הש\"ך [י\"ד נ\"ז סקמ\"ה] דטריפה אפשר שתתעבר, אבל אי אפשר שתלד. להכי רק כשתלד ידעינן שהיא כשרה. ורפ\"ח שם כתב דגם שתתעבר אי אפשר, להכי סגי בספק טריפה, שכשמתעברת כשרה. והביא ראיה מדקאמרינן (חולין נ\"ח א') אי הדרא טענה, משמע דסגי בהכי. ולפע\"ד במח\"כ רפ\"ח אין משם ראיה, דהרי ודאי גם לש\"ך אפשר לטריפה שתלד עובר שנתעברה מקודם שנטרפה, רק מה שנתעברה אחר שנטרפה ס\"ל לש\"ך שא\"א שתלד אותו. וא\"כ מאי ראיה מש\"ס דקאמר אי הדרא טענה די\"ל דהש\"ס תרתי בעי, עיבור ולידה, כדמשמע פשטותא דלישנא במכילתין ובחולין (שם), דקאמר בכל דוכתא טריפה אינה יולדת, ולא קאמר טריפה אינה מתעברת. אע\"כ דהא דקאמר אי הדרא טענה, ה\"ק אם אותו ולד או ביצה שילדה אחר שנטרפה, אם הוא ממה שחזרה ונתעברה ג\"כ אחר שנתהווה בה החשש ספק טריפות. כשרה. ולאפוקי כשילדה השתא ממה שטענה קודם שנתהווה בה החשש טריפות דלא מהני, דתרתי בעי, עיבור ולידה, והיינו כש\"ך]. ",
+            "אמר המפרש כך פירשנו משנתינו ע\"ד רש\"י בש\"ס, וכך מוכח לישנא דסוגיא. אמנם הר\"ב פי' דמתני' מיירי רק תוך מעל\"ע משינקה. משמע הא הרעיבה יותר ממע\"לע בשעה שהקריבה, כשרה. והן הן דברי הרמב\"ם בפירוש המשניות. אבל לשון הש\"ס לא משמע כן, דאי מתני' מיירי דוקא בתוך מע\"לע, א\"כ אדמקשה בש\"ס מבהמה שנתפטמה מכרשיני ע\"ז דשרי, הו\"ל לתרוצי בקיצור דהתם מיירי אחר מעל\"ע. ועוד תמוה מ\"ש הר\"ב דשיעור עיכול הוא מע\"לע. וקשה הרי דוקא לענין טומאה אמרינן דבכלב שיעור עיכול ג' ימים. ובעופות ודגים כדי שישרף [כאהלות פ' י\"א מ\"ז]. ובשאר בהמות מע\"לע [כפרה פ\"ט מ\"ה], וטעמא דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל בכל איסור לא חשיב מעוכל כלל כל זמן שהוא שלם במעיו [כתוס' בכורות דף ז' ב']. וה\"מ במאכל עב, אבל משקה איסור, בין באיסור בין בטומאה, מיד שבלעתו חשוב כמעוכל [כחולין קט\"ז], רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש [כי\"ד פ\"א ו'. ופ\"ז ט']. וע' מ\"ש בבכורות [פ\"א סי' ט\"ז]. ותו אפילו אי הוה הכא מאכל עב. וגם לא הוה מחלקינן ב��ן איסור לטומאה. כי\"א בתוס' בכורות [דף ז' ב'], היינו כשנדון על גוף הדבר שנאכל, אבל הכא דדיינינן על גוף בשר הפרה, מה לי שנתעכל או לא. הרי עכ\"פ בבשר הפרה כבר נתעכל האיסור. וצ\"ע. ואגב דאתא לידי הך מלתא, דין הניין לי להביא גם בזה גרגיר אחד ממגילת סתרים שלנו. דד' מדות בעיכולי מאכל. (א) משקה איסור מיד שבלעתו בהמה, חיה, או עוף, חשוב כמעוכל ומותר, רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש, וכמש\"ל [כי\"ד פ\"א ו' ופ\"ז ט']. וה\"נ אמרינן בפרה ששתתה מי חטאת ושחטה, לא נטמא בשרה. דבטלו במעיה [כפרה פ\"ט מ\"ה], והטעם מדהו\"ל משקה סרוח [פסחים דף י\"ח א'], ואע\"ג דבספרי נקט הטעם מדכתיב בפרה למשמרת למי נדה. וכששתתן אינן נשמרים מאד תוך מעיה [כרמב\"ם פט\"ו מפרה ה\"ז ורכ\"מ שם, וכן כתבו תוס' פסחים דף י\"ח א בשם תוספתא] א\"כ משמע דבשאר דוכתי דלא כתיב למשמרת, הו\"ל כמעיקרא ולא מחשב כמעוכל. י\"ל דאצטרך למשמרת שלא יטמא טומאה חמורה. ואצטרך לטעם דמשקה סרוח, שלא יטמא טומאה קלה [כר\"ש פ\"ט דפרה מ\"ג]. ול\"מ היה נ\"ל דאצטרך לטעם דמשקה סרוח שלא יטמא בעודן במעיה, ואצטרך למשמרת שלא יטמאו אפילו כשחזרה והקיאתן, דאז אין שם משקה סרוח עליהן, וכדבעינן למימר לקמן. מיהו כל זה בנמצאו המשקין במעיה אז מחשבו כמעוכלין. אבל בחזרה והקיאתן זכים כמו שהיו, שלא נסרחו, לא חשיבי כמעוכלין. וכדמוכח במקואות [פ\"י מ\"ח], דבשתה משקין טמאין והקיאן. הרי הן בטומאתן. ומייתי הר\"ש התם התוספתא, שפירשה דמיירי שלא נסרחו. וטעמא נ\"ל דמדהקיאתן והם זכים. הרי נראה שלא באו לכלל עיכול. ואע\"ג דבזר שבלע שזפין של תרומה, והקיאן ואכלן אחר. חשיבי אחר הקאת הראשון כמעוכל [כיומא דף פ\"א א'] הרי אף שהקיאן שלם כמו שבלען. חשיבי כמעוכל אף במאכל עב. מכ\"ש בהקיא משקין. שא\"צ בעיכולן בגוף שום שנוי ודקדוק, מכ\"ש דכשהקיאן הו\"ל למחשבינהו כמעוכלין. י\"ל שזפין שהקיאן דפטור השני מקרן וחומש, לאו משום דכשהקיאן חשיבי כמעוכלין. רק דמדבלען נתחלל מהן קדושת תרומה, אבל לעולם דעדיין חשיבי מאכל, מדהקיאן כמו שהיו ממש תחלה [כר\"ש אהלות פי\"א מ\"ז, ותוס' מנחות כ\"ט א' ד\"ה שבלע]. אבל אין להביא ראיה לזה, מדאבעיי לן [חולין ק\"ג ב'], באכל חצי זית איסור והקיאו וחזר ואכלו, אי נימא דפטור דהרי לא נהנה במעיו רק בחצי זית. ופשטינן דחייב, דהרי על כל פנים נהנה גרונו בכזית. והרי סתם אכילה דנקט התם. משמע אפילו לעסו. ואפ\"ה כשחזר והקיאו לא חשיב כמעוכל. ליתא, דהתם מדמצטרף האכילה שאחר ההקאה להאכילה שקודם ההקאה, ע\"כ שהקיא וחזר ואכלו תוך כדי אכילת פרס לאכילה ראשונה, וזהו קודם שיעור עיכול שהוא אחר מעת לעת [כפרה פ\"ט מ\"ה]. (ב) מאכל איסור שאכלו בעל חי, יש חלוק, ](א) שאם בלעו שלם. ועדיין הוא שלם במעיו לא חשיב כמעוכל (כי\"ד סספ\"ג וש\"ך שם סק\"ל]. ולכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור, באיסוריה קאי. וכ\"כ חטה שנמצאת במעי עוף בפסח והיא שלימה, הרי זה מחמיץ [כא\"ח תס\"ז]. ואילה\"ק משזפין תרומה שבלען והקיאן. שאין האוכלן שוב חייב קרן וחומש, וכדאמרן. די\"ל כמו שאמרנו, דזהו לאו מדחשיבי כמעוכלין, רק מדנתחללו מקדושת תרומה. אולם אפילו בבלעו שלם, עכ\"פ כשיצא דרך בית הרעי. אע\"ג שיצא שלם, חשוב כמעוכל, דהרי חיטין שבגללי בקר אף שהן שלמין אמ\"ט טומאת אוכלין [כמנחות דף ס\"ט א']. ורק עצמות מת שבלעתן חיה ויצאו דרך בית הרעי, טמאין עדיין ולא מחשבו כמעוכלין [שם ותענית דף כ\"ב ב']. וכ\"כ טבעת טמאה שבלעו אדם, ויצא דרך בית הרעי, הרי היא בטומאתה כמו שהיתה [כחולין דף ע' א'], משום דכל הנך מדהן קשין, אינן בני עיכול כלל. (ב) אולם מאכל שבלעו שלם, ומצאו שבור תוך המעים. לש\"ך [י\"ד פ\"ג סק\"ל] חשוב כמעוכל. ולרמג\"א [תס\"ז סק\"כב]. חטה שבלעתו עוף ונמצא שבור במעיו בפסח. לא חשיב כמעוכל, ומחמיץ. ונל\"פ דבנתרסק לגמרי במעיה. לכ\"ע חשוב כמעוכל, דפירשא בעלמא הוא. (ג) כל זה בבלע המאכל שלם. אבל בלעס מאכל איסור קודם שבלעו, אז אם שהה במעיה של בעל חי מעל\"ע, ובעופות ודגים כדי שישרף באור, ובכלב ג\"י, אז חשיב כמעוכל, אף שעדיין הוא כמו שאכלו [כפ\"ט דפרה ופי\"א דאהלות שזכרנו]. ואילה\"ק מסוגיא דחולין שהבאנו לעיל, דבאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, דאין האכילה הראשונה חשיבי כמעוכל אע\"פ שלעסו. די\"ל כמו שאמרנו דהתם על כרחך בהקיאו ואכלו תוך שיעור עיכול מאכילה ראשונה. וכ\"כ לא קשה מדאמרינן [חולין דף ע\"א א'] דיליף מקרא דטומאה בלוע אמ\"ט, משום דאע\"ג שאכלו, עדיין מחשב נבילה הראוייה לגר, דנהי דלא חזיא בפני הרואה שהקיאו, עכ\"פ שלא בפניו מחזי חזי, אלמא דלא מחשב כמעוכל. י\"ל התם נמי הרי טמאתו המאכל להאוכל תוך מעיו קודם ששהה שיעור עיכול, וכדמוקי לה בש\"ס דאכלה סמוך לשקיעת החמה קודם שטבל. מיהו י\"א דלענין אכילת איסור, אפילו בלעס דינו כבלעו שלם לעיל (סי' א'). ולענין טומאה, בין שבלע שלם או לעס, בכולן משערינן בשיעור עיכול בכל מין ומין כמו שאמרנו [עיין ש\"ך י\"ד פ\"ג סק\"ל]. (ד) אמנם כל זה לענין אם נחשוב המאכל עצמו כמעוכל, אבל לענין חיוב או פטור של גוף האוכל, כגון לענין ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל, כגון שאכל ושהה אח\"כ, דדינו דבשהה שיעור עיכול אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וחייב לברך גם ברכה ראשונה על מה שיאכל. זה תלוי בין במאכל, בין במשקה, בכל זמן שאינו רעב מאותה אכילה או השתייה [כא\"ח קפ\"ד]. ובאכל אכילה מועטת, שתיכף אחר אכילתו עדיין הוא רעב. י\"א דשיעור כדי עיכול שלו כדי הילוך ד' מילין. דהיינו שעה וי\"ב מינוטען [הט\"ז שם]. ובכל זה אין חילוק בין אכל או בלע בלי לעיסה. או אפילו קאה המאכל. דהרי עכ\"פ נהנה גרונו [כחולין ק\"ג ב ] . "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה תמורה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Zevachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אב\"י והא דאמרינן (נדרים ד\"ד ב') דחטאת יולדת לא אתיא לכפרה. נ\"ל דר\"ל בערך כפרת חטאת חלב, תדע. דהרי חטאת נזיר נמי אמרי' התם דאינו בא על חטא, (עי' ר\"ן שם ד\"ה חטאת). ואפ\"ה הרי נזיר נקרא חוטא (כנדרים ד\"י ע\"א). אע\"כ דעכ\"פ אינו מכפר כערך חטאת חלב. אמנם ק\"ל לאאמ\"ו ע\"ר שליט\"א, שכתב שגם אשם מצורע בא על חטא, והרי הרב (פ\"ט דמנחות מ\"ו) כתב דאשם מצורע מה\"ט צריך נסכים מדאינו בא על חטא. השבתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א, התם רבייא קרא בהדיא דצריך נסכים, כש\"ס שם (דצ\"א). ועוד י\"ל לך בני שליט\"א, דאנא לא אמרתי רק שחטאת יולדת ואשם מצורע באין על חטא, ר\"ל לעוררם שחטאו, אבל לא אמרתי שיכפר להם קרבנן חטאתן, דהרי ביולדת בנשבעת באמת אינה מתכפרת שבועתה בקרבנה (עי\"ד רל\"ד ס\"ח), וכ\"כ מצורע, הרי עבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר עד שירצה את חבירו (כיומא פ\"ה ב'), משא\"כ נזיר מתכפר באמת בקרבן חטאת שלו, ומה\"ט באמת א\"צ נסכים, כמ\"ש הר\"ב שם, וכעין זה כ' רתוי\"ט שם ע\"ש: "
+        ],
+        [
+            "ותמה בני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א הגאב\"ד דק\"ק לאנדסבערג על דברי תוס' הכא, ובמנחות (ד\"ו א' ד\"ה שקמצן), וכ\"כ רתיו\"ט הכא בשמם, שהקשו מדלא מני תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש. ותרצו מדכתיב בהו חילול בהדיא. ותמוה, הרי בתענית (די\"ז ב') אמרי' בפירוש דפרוע ראש אינו מחלל עבודה. עכ\"ל בני הרב הנ\"ל. ולפענ\"ד י\"ל דתוס' סמכו א\"ע על סוגיא דסנהדרין (דכ\"ב ב') דמקשי הש\"ס דמדאתקש שתוי יין לפרוע ראש למיתה, נימא דאתקש נמי לאחולי עבודה. ומסיק בקושיא, וא\"כ הו\"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, ואמרינן מה\"ט דפרוע ראש מחלל עבודה. ולפע\"ד נראה עוד דע\"כ צ\"ל תנא ושייר, להכי לא מני תנא אינך, ואי\"ל כתרוצם מדכתיב בהו חילול בהדיא, דאחמכ\"ת אינו מספיק, דהרי משתחוה לע\"ז פליגי בה ר\"נ ורב ששת (במנחות ק\"ט ב') וקיי\"ל כרב ששת לגבי ר\"נ באיסורי (כתוס' עירובין ד\"מ ע\"א ד\"ה אדעתא), והכא מיקל ר\"ש. וי\"ל: "
+        ],
+        [
+            "ולפע\"ד אפשר עוד לומר שנכנס בשידה תיבה ומגדל דהרי נזיר שנכנס כה\"ג לבית הקברות לא נטמא (כנזיר דמ\"ג א'), ה\"נ אינו חשוב מטמא מקדש כשנכנס כה\"ג, ואין לחלק ולומר, דדוקא שיתטמא הנזיר ממה שבחוץ, אמרי' דהתיבה שמחזקת מ\"ס חוצצת, אבל הכא עכ\"פ בכה\"ג מחשב כניסה. ליתא, דכל המציל מכוסה, לא מחשב נמי כניסה (כנגעים פי\"ג מי\"ב), ואף דקיי\"ל כרבי מחבירו דאהל זרוק לא שמיה אהל (כנזיר דנ\"ה א'). הרי כבר כ' רמל\"מ (פי\"א מטומאת מת) כמה חילוקים בזה יע\"ש, ועיין ברמב\"ם (פ\"ג מביאת מקדש הי\"ט). אולם לפמ\"ש תוס' (חולין ד\"ב ב' ד\"ה דליתא) דמיירי ששחט בבמה, לא ק' כלל היאך נכנס השוחט בטומאה. אבל מה שרצו רבעתו\"ס שם לתרץ בזה קושייתם דלמה צריך אחרים רואין אותו שלא נגע בבשר, הלא בל\"ז עזרה ר\"ה היא, וספק טומאה ברה\"ר טהור. ותירצו דאי מיירי ששחט בבמה אתי שפיר, עכ\"ל. ולכאורה ק' היכא אתי שפיר, הרי אפילו הוה במה רה\"י, עכ\"פ הבהמה אין בה דעת לישאל, והרי בסוטה (דכ\"ט א') אמרינן דדעת נוגע בעינן ולא דעת מגיע. נ\"ל דעכ\"פ מדהו\"ל ספק טומאה הבאה ע\"י אדם, דנשאלין עליה אפילו ע\"ג קרקע (כפסחים י\"ט ב'). ואין לחלק ולומר, דזהו דוקא בשטלטל אדם הדבר הנטמא וכפסחים (שם) שטלטל אדם את הסכין שנגע במחט הטמא, אבל בשטלטל אדם את המחט, ומסופק אם נגע בו בהסכין. לא מחשב כיש בו דעת לישאל, וכן משמע לכאורה מרש\"י סוטה (שם ד\"ה דעת), שכתב אבל במטמא לא בעינן דעת, דמשמע אף שיש בו דעת, אפ\"ה עכ\"פ כשאין בו דעת בהטהרה מחשב כאין בו דעת. ליתא, דהרי בנדה (דף ה' ב') בהתעטף בטלית, מוכח להדיא בין שטלטל הטהרה או הטומאה, מחשב ספק טומאה שע\"י אדם, וכן משמע מרמב\"ם (פט\"ז מאה\"ט ה\"ו. ועיין רכ\"מ שם) ועי' עוד מ\"ש בס\"ד בפירושנו עדיות פ\"ד סוף מ\"ו. ועכ\"פ צ\"ע בתוס' פסחים (די\"ט ב' ד\"ה מכדי) שכתבו דמוכח דדעת נוגע ולא דעת מגיע בעינן, דאל\"כ כל טומאת מת. ושרץ אפילו ברה\"י יהיה ספיקו טהור, עכ\"ל. ותמוה מה צריך הוכחה לזה. ואיו לנו הוכחה יתירה מדברי הש\"ס סוטה הנ\"ל, דיליף הכי מקרא. וצ\"ע. "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "אמנם מ\"ש רש\"י בזבחים דשדרה היינו חוט השדרה. ק\"ל מחולין רפ\"ג דאמרינן נשברה השדרה ונפסק חוט שלה דאלמא דשדרה לאו היינו חוט, וי\"ל. ול\"מ נ\"ל דמפרקת היינו כל חוליות הצואר, אבל כל המשך החוליות שבכל אורך אמצע הגב, נקראין שדרה. דשדרה לשון המשך הוא, כדאמרי' [ב\"ב ק\"ג א'] הנהו שדרי דארעי מקרי ר\"ל הרים גבנונים התלויים זב\"ז ומרוכסים יחד. משא\"כ מפרקת, לשון פרוק ודלדול הוא כדאמרי' [חולין דצ\"ג]. בהמה בחייה אפרוקי מפרק. ור\"ל הכא משום דכשהבהמה מתנועעת תמיד בצוארה אילך ואילך, חוליות הצואר מתפרקים, לפיכך נקראו החוליות ההם מפרקת. וזהו לפע\"ד פי' הא דאמרינן [חולין ד\"כ ע\"א] חותך שדרה ומפרקת ר\"ל חותך בצפרניו ראש העוף מהגוף, באופן שישאר כל המפרקת בהשדרה. דהיינו שמולק סמוך לקצה מול הרואה את העורף: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ונתקשה הרמ\"ז למה קאמר יתנן למעלה, ולא קאמר יעלן למזבח. ולפעד\"נ ע\"פ מה דאמרי' [מנחות דכ\"ז ב] באבעיי' אם צריך ליתן האברים על העצים או אפי' תחת העצים, וסליק בתיקו, ופסק הרמב\"ם [פ\"ב מפסה\"ק] מספיקא לחומרא, דצריך ליתנן על העצים. לפ\"ז קמ\"ל הכא דאפי' הנך דספיקא נינהו. אפ\"ה צריך ליתנן על העצים. ומה\"ט נמי קאמר ורואה אני, ולא קאמר ורואין כו', כדקאמר במשנה ו', דהתם באומד כל אדם תלוי, שיחשבוהו הכל כאלו הוא מים. מה שאין כן הכא בדעת המקריב תלוי. אע\"ג שהרואים יחשבו כאלו הם איברי הקרבה מדהניחן למעלה, אבל כוונת המעלה תהיה שיהי' בתורת עצים, וכל זה דלא כרמ\"ז שבמחכ\"ת נשמטה ממנו ש\"ס ערוך הנ\"ל ע\"ש: ",
+            "כך כ' הר\"ב, ולישנא דרש\"י נקט ואתא. ולכאורה ק' לענין מה צ\"ל כן, הרי בל\"ז שפיכת שיריים לא מעכבי, וגם בל\"ז ישפוך שירי הדם ליסוד מפני שירי הדם שלמטה, ויעלו לו גם לשירי הדם העליון, ונ\"ל דרצו לתרץ בזה דלא תקשי הרי צריך להקדים עליונים לתחתונים ואפי' שפיכת שיריים של עליון קודם לזריקת התחתון, דמדהתחיל באותו הדם גומר [כזבחים דפ\"ט ב] א\"כ איך יתן הכא התחתון קודם שפיכת שירי דם מהעליון שצריך שיהיה ביסוד דרומי, ותו הרי משנה בשירי דם חטאת לנתנו שלא במקומה, לזה תרצו דאותה זריקה שלמטה עולה לו כשפיכה, דכל הנתנין בשפיכה שנתנן בזריקה יצא [כזבחי' דל\"ז א]. ואע\"ג שלא נתנו על היסוד ממש, עכ\"פ מדנתנו למטה מחוט הסיקרא כנתנו על היסוד דמי, וכמבואר שם: ",
+            "ואילה\"ק עכ\"פ למה שניהן כשרים, הרי הדם התח��ון שנתנו למעלה כיפר, והבשר נאסר בהקרבה ובאכילה [כפ\"ב מ\"א] וא\"כ מה מועיל שיאמרו לו שיחזור ויתן גם למטה, הרי כבר נפסל הבשר, ואי\"ל דהאי אם לא נמלך ונתן קאי אדברי ר\"א דקאמר ורואין וכו', ור\"ל דמיירי שנתן תחלה למעלה והתכוון שיהיה התחתון שם לשם מים, וכלעיל סי' ס\"ב. ליתא דהרי הרמב\"ם [פי\"ב הי\"ב] לא הזכיר כלל שנתכוון במתן שלמעלה לשם מים. ונ\"ל דלהרמב\"ם דוקא כשדם התחתון הוא בלי תערובות ונתנו למעלה, כיפר ונפסל הבשר, דהרי נתכוון בנתינת שם שיכפר. אבל הכא שנתערב אע\"ג שנתן סתם למעלה, עכ\"פ כיון שעיקר כוונתו היה שנותן למעלה כדי לתקן העליון, ולא התכוון שיכפר בזה התחתון. ורק ע\"י הכרח נתן גם מהתחתון, לא גרע האי אונס משוגג של דם חטאת החיצון, שכשהכניסו בשוגג לפנים דקיי\"ל שלא נפסל [כרמב\"ם פ\"ב הט\"ז] ; ואף דהתם דוקא בלא הזה בפנים והכא הרי כבר הזה ממנו למעלה, עכ\"פ כיון דבהכרח נתן עדיף טפי משוגג [וכמשנה י\"א]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ובש\"ס [דצ\"א ב] אמרינן, דלהכי בנדר יין מנסכו לספלין ולא לאישים, כדי שלא יעבור אלאו דלא תכבה. וק\"ל ומה הוה, ניתי עשה דהקרבה, ולדחי ל\"ת דלא יכבה. ואת\"ל אי עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. הא תינח לרבא דס\"ל הכי [זבחים דצ\"ז ב], אלא לרב אשי שם דלא ס\"ל כן קשה. ואת\"ל אין עשה דהקטרה שאינו שוה בכל רק בכהנים, לא דחי לאו דכבוי דשוה בכל. ליתא דהרי עשה דציצית ג\"כ אינו שוה בכל רק בזכרים. דחי לאו דכלאים דשוה בכל [ועי' יבמות ד\"ה ע\"א]. ואת\"ל כיון דאפשר לקיים העשה בשינסכו לספלין הו\"ל כאפשר לקיים שניהן ובכה\"ג לא דתו עשה לל\"ת [כשבת קל\"ג א], ליתא, דמאן יימר שמקיים בזה העשה, דלמא דוקא לאישים צריך שיקריבו. ותו ק' לכמ\"ש רש\"י ד\"ה הא ר\"ש, דבמזלף בטישות דקות אינו מכבה א\"כ מה קאמר הש\"ס לא יכבה, הרי אפשר שלא יכבה בשיזלף בטיפות דקות. ותו כיון שכן, אף שלבסוף כשיתרבה יתכבה. עכ\"פ בעודנא דמעיקר לאו מקיים העשה, וצ\"ע]: "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות יטבילנו ויכניסנו. נ\"ל מכאן ראיה לרמב\"ם דס\"ל דמרוק ושטוף צריך שיהיה קודם שיהיה נותר, והרי קי\"ל דגם קדשים קלים צריכים מריקה ושטיפה [כמ\"ז], וגם וודאי דצריכים מריקה ושטיפה לפנים כחטאת, דכיון דקרא דמריקה ושטיפה מיירי בכל הקדשים [כש\"ס צ\"ו ב], והרי מריש\"ט גמרינן מהיקש דכבוס דצריך מקום קדוש [כש\"ס דצ\"ד ב]. א\"כ וודאי דגם קדשים קלין אף שנאכלין בכל העיר, עכ\"פ מרוש\"ט צריכים לפנים מגזירת הכתוב. וכן משמע מרש\"י ור\"ב ורתוי\"ט [במ\"ד], ומסתימת לשון הרמב\"ם [פ\"ח מקרבנות]. דגם קדשים קלים צריכים מרוש\"ט לפנים, ע\"ש. א\"כ י\"ל דהכא מיירי דבלע שלמים ביום ב', ואם יטבילן היום, יהיה צריך עכ\"פ הערב שמש קודם שיכניסנו. והרי אז יהיה נותר כשישקע החמה. מיהו גם לראב\"ד [פ\"ח מקרבנות], ולתוס' בסוגין [דצ\"ז א ד\"ה ממתין], דס\"ל שא\"צ מרוש\"ט עד אחר שנעשה נותר צ\"ל דמשו\"ה אינו טובלו קודם שיכניסנו, מדצריך לשפשפו במים קודם טבילה משום חציצה [כי\"ד קכ\"א ס\"א], והרי המצוה שיהיה השפשוף במרוש\"ט לפנים. או י\"ל דוקא אם הבלוע שבכלי אכתי מותר, אז לראב\"ד א\"צ לעשות מרוש\"ט עד אחר שיהיה נותר. אבל הכא שנטמא הכלי, גם לראב\"ד ותוס' צריך שיעשה המרוש\"ט באותו יום שבלע: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "אמנם ק\"ל. דמהכא שמעינן דקיי\"ל מין במינו אינו חוצץ. וכ\"כ אמרי' [בר\"ה דכ\"ז ב'] בקדחו בזכרותו ותקע בו, מב\"מ אינו חוצץ. וכ\"כ אמרי' [יומא דנ\"ח א'] בנתן מזרק תוך מזרק מב\"מ א\"ח. וכ\"כ אמרי' [סוכה דל\"ז ב'] בנתרי עלי הושענא ומפסקי בין לולב לידים דמב\"מ א\"ח. וכ\"כ עוד בדוכתי טובא. וק\"ל ממ\"ד [במקואות פ\"ח מ\"ה] בקפצה פיה דאינה טבילה, ואמאי וכי גרע משאר מב\"מ דא\"ח. ואת\"ל הטעם דמב\"מ אינו חוצץ היינו מדהו\"ל החציצה כליתא, משא\"כ בקפצה פיה או ידה, אותו חלק היד שקפצה ליכא למימר דהו\"ל כליתא, דעכ\"פ הרי גם הוא צריך ביאת מים. ליתא מדאמרי' [יבמות דע\"ח א'] בנכרית מעוברת שילדה בנה א\"צ טבילה, וע\"כ משום דמב\"מ א\"ח. ואמאי הרי בכה\"ג ליכא למימר דחזינן לעור כרס האם כליתא, דהא צריכה טבילה ואפ\"ה מב\"מ א\"ח. ומ\"ש מקפצה ידה לעיל. את\"ל דהתם שאני דהיינו רביתא וכדקאמר התם הש\"ס ור\"ל מקום גדולו ועובר ירך אמו, וכפנימיות אבר של אם דמי דא\"צ ביאת מים לשם. משא\"כ בקפצה ידה, דפנימית היד מדהוא בגלוי צריך שהיה ראוי לביאת מים. עכ\"פ ק\"ל מדאמרי' [בכורות ד\"ט ב'] ביצאו ב' ראשין כא', מב\"מ א\"ח. ואמאי הרי התם בשעת יציאתן מהרחם ודאי אינו גוף א', וגם אי\"ל שם דכליתא דמי. דהרי שניהן קדושין בבכורה, ואפ\"ה מב\"מ א\"ח, וק' וכי עדיף מקפצה ידה דגם מב\"מ חוצץ אפילו בגוף עצמה. ואת\"ל התם נמי כליתא דמי. והא דשניהן קדושים היינו רק משום כך ספיקא דא\"א לצמצם איזה שיצא ראשון עכ\"פ ק\"ל אמאי האוחז באדם כשטובל חוצץ, ולרמב\"ם אפילו רפתה יד האוחז לא מהני. [כי\"ד קצ\"ח סקכ\"ח], ואמאי, נהי דלא דמי לנכרית מעוברת הנ\"ל דאינו חוצץ, די\"ל דהתם כפנימיות האם דמי. אבל עכ\"פ מ\"ש מב' ראשין שיצאו כא' הנ\"ל דמב\"מ א\"ח. הן אמת שרבותינו בעתו\"ס כתבו [סוכה דל\"ז א']. דכל שאין דרכו בכך אף מב\"מ חוצץ. וא\"כ מ\"ש תוס' [זבחים דק\"י ע\"א ד\"ה מין] דלהכי רגלו ע\"ג רגלי חבירו עבודתו פסולה, מטעם דאין דרך שירות בכך, אין כוונתם דמה\"ט פסול. ליתא דא\"כ ק' ממה דעבד הש\"ס צריכותא [בזבחים דכ\"ד א'] בין כלים. בהמה, ואדם משום דהו\"ל מין במינו. ומאי רבותא הרי טעם פסולן מדאין שירות בכך ומ\"ש כלים או אדם. אלא כוונתם דמדאין דרך שירות בכך מה\"ט חוצץ, וכדבריהם בסוכה הנ\"ל. א\"כ י\"ל דזהו ג\"כ החילוק בין קפצה פיה או אחזתה חבירתה כשטבלה דאמרי' מב\"מ חוצץ, מדלאו אורחה הכי. משא\"כ בכל מב\"מ אינו חוצץ הנ\"ל, כולהו אורח' נינהו. אלא דר\"ל על רמג\"א [א\"ח סי' ע\"ד סק\"ג] שכ' דלהכי לא יחצוץ בידו בין לבו לערוה, דמב\"מ אינו חוצץ. ואמאי הרי לתוס' סוכה הנ\"ל כל דלאו אורח' אפי' מב\"מ חוצץ. ודוחק לומר דהיינו לחומרא ולא לקולא. אמנם נ\"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא מב\"מ אינו חוצץ אין ר\"ל שעי\"ז נחשבים ב' החיצונים כנוגעי' זב\"ז, רק דמפני שהחציצה הוא מב\"מ הו\"ל החציצה כליתא, וכאילו ב' החיצונים עומדים מרוחקים זמ\"ז בלי החציצה. א\"כ בכל מב\"מ דאינו חוצץ, סגי בכה\"ג. משא\"כ בכל טבילה הרי צריך שיגעו המים ממש בהגוף שטובל, ועכ\"פ צריך שיהיה כולו ראוי לביאת מים, להכי אפילו בשר עצמה או הכלי עצמו חוצץ. וראייתי מתו' חולין [דע\"ג א' ד\"ה מטביל], דאמרי' התם ידות הכלים שעתיד לקוצצן. דמטביל עד מקום המדה, והקשו שם ולהוי אידך חציצה. דהוה מיעוט המקפיד ותרצו בעשויין כעין חוליות, והרא\"ש שם תירץ מדהוה בית הסתרים. ול\"ל כולי האי נימא מדהוה אותו שעתיד לקצץ עם מה שבאורך היד מין במינו ואינו חוצץ. אע\"כ דלענין טבילה ל\"א מב\"מ א\"ח]: "
+        ],
+        [
+            "והא דהפסיק התנא בין תנופה והגשה לבין קמיצה, במסדר השולחן. הניח רתוי\"ט בצ\"ע. ולפעד\"נ דהתנא ג' בבי נקט, וכולן בדרך לא זו אף זו. (א) [בבא א'], יוצק, בולל, פותת, ומולח, דכולם אפילו לכתחלה כשרות בזר [כסוטה די\"ד ב]. ואף דמליחה לא הוזכרה שם דכשרה בזר. ה\"ט, דהתם רק סדר הבאת המנחה נקט. ותו משום דמליחת הקומץ הוא בראש המזבח, ואין במורגל שיבוא זר לשם, וכדאמרינן (מנחות ד\"כ ע\"א), וכי ס\"ד שזר קרב אצל המזבח. אבל באמת בהבוא הכהן הקומץ למקום דריסת רגלי ישראל נ\"ל דמותר לישראל לכתחילה למלחו, דמה איסור יש בדבר, וכי כהונה כתיב בה. והרי היא רק מכשירי עבודה כיציקה ובלילה והבאת סולת, ולבונה שעליה וגם לא עדיפא מהולכת עצים למזבח, דאף כשנתנן זר על המערכה חייב מיתה (כיומא דכ\"ד ב) אפ\"ה מותר לזר לכתחילה להוליך עצים למזבח (כיומא כ\"ו וכ\"ז). ואף דמקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות ד\"ט א) והרי מליחת הקומץ היא אחר קמיצה. עכ\"פ הרי אף מקבלה ואילך מצות כהונה (כיומא דכ\"ז א) ואפ\"ה הפשט ונתוח כשר בזר (כיומא שם). על כרחך משום דדרך הכשר עבודה הוא. ואילה\"ק ממ\"ש הרמב\"ם (פי\"א מפסהמו\"ק ה\"ז) זר שיצק ובלל פתת ומלח כשרות. נ\"ל דמדכלל הרמב\"ם מלח עם יציקה ובלילה, והרי הוכחנו למעלה דיציקה ובלילה לכתחילה כשרין בזר מש\"ס סוטה הנ\"ל, אם כן ה\"ה מלח, וכשרות דכתב הרמב\"ם היינו דאפי' לכתחילה כשרות בזר. וכמו כן מ\"ש הרמב\"ם (בפ\"ט מביאת מקדש), וז\"ל אעפ\"י שנפסלו ולוקה עליהן. נ\"ל דלא קאי רק אקומץ וקבלת הדם דנקט התם ודכוותייהו. אבל לא איציקה ובלילה פתיתה ומליחה דנקט ברישא. תדע, דאל\"כ יסתור רבינו דברי עצרו, דהרי כתב (בפי\"ג מקרבנות הי\"ב), דזר פותת ויוצק ובולל לכתחילה, ובפי\"א מפסהמו\"ק ה\"ז כתב דבעשאן זר כשרות. אע\"כ כדאמרן, דהאי אעפ\"י שפסולות ולוקה עליהן לא קאי אכולהו, ולא נקטן יחד רק לאשמעינן דעל כולן אינו חייב מיתה. (ב) הדר נקט תנא [בבא ב'], מניף (במנחת עומר וסוטה), ומגיש. ומסדר השולחן ומטיב הנרות, דאף דחמירי מהנך דבבא א', דכולן בעשאן זר חוזר כהן ועושה אותן, רק דבלא חזר כהן ועשאן כשרות (כרמב\"ם פי\"א מפסהמו\"ק ה\"ז ופ\"ט מביאת מקדש ה\"ז וט' וכראב\"ד שם), אפ\"ה בעשאן בחוץ פטור. ובהא מתורץ דברי התוס' דסתרי אהדדי לכאורה. דבמנחות (ד\"ט א ד\"ה מקמיצה) כתבו דקמיצה ותנופה בעי כהונה. וק' הרי כתבו (במגילה ד\"כ ע\"ב) דלתנופה והגשה א\"צ כהן. על כרחך כוונתם לפע\"ד דלכתחילה צריכים כהונה ובדיעבד כשרים בזר. אמנם מ\"ש (קדושין דל\"ו א) דתנופות כשרות בישראל. התם בתנופות חזה ושוק של שלמים מיירי, כמבואר למעיין שם. (ג) הדר נקט [בבא ג'] הקומץ, והמקבל דם. דהוה רבותא טפי וטפי גם מבבא ב', דהרי אלו בעשאן הזר אפילו בדיעבד נפסל הקרבן (כזבחים פ\"ב מ\"א ומנחות פ\"א מ\"ב). אפ\"ה בעשאן בחוץ פטור: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Zevachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Zevachim",
+    "text": [
+        [
+            "אב\"י והא דאמרינן (נדרים ד\"ד ב') דחטאת יולדת לא אתיא לכפרה. נ\"ל דר\"ל בערך כפרת חטאת חלב, תדע. דהרי חטאת נזיר נמי אמרי' התם דאינו בא על חטא, (עי' ר\"ן שם ד\"ה חטאת). ואפ\"ה הרי נזיר נקרא חוטא (כנדרים ד\"י ע\"א). אע\"כ דעכ\"פ אינו מכפר כערך חטאת חלב. אמנם ק\"ל לאאמ\"ו ע\"ר שליט\"א, שכתב שגם אשם מצורע בא על חטא, והרי הרב (פ\"ט דמנחות מ\"ו) כתב דאשם מצורע מה\"ט צריך נסכים מדאינו בא על חטא. השבתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א, התם רבייא קרא בהדיא דצריך נסכים, כש\"ס שם (דצ\"א). ועוד י\"ל לך בני שליט\"א, דאנא לא אמרתי רק שחטאת יולדת ואשם מצורע באין על חטא, ר\"ל לעוררם שחטאו, אבל לא אמרתי שיכפר להם קרבנן חטאתן, דהרי ביולדת בנשבעת באמת אינה מתכפרת שבועתה בקרבנה (עי\"ד רל\"ד ס\"ח), וכ\"כ מצורע, הרי עבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר עד שירצה את חבירו (כיומא פ\"ה ב'), משא\"כ נזיר מתכפר באמת בקרבן חטאת שלו, ומה\"ט באמת א\"צ נסכים, כמ\"ש הר\"ב שם, וכעין זה כ' רתוי\"ט שם ע\"ש: "
+        ],
+        [
+            "ותמה בני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א הגאב\"ד דק\"ק לאנדסבערג על דברי תוס' הכא, ובמנחות (ד\"ו א' ד\"ה שקמצן), וכ\"כ רתיו\"ט הכא בשמם, שהקשו מדלא מני תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש. ותרצו מדכתיב בהו חילול בהדיא. ותמוה, הרי בתענית (די\"ז ב') אמרי' בפירוש דפרוע ראש אינו מחלל עבודה. עכ\"ל בני הרב הנ\"ל. ולפענ\"ד י\"ל דתוס' סמכו א\"ע על סוגיא דסנהדרין (דכ\"ב ב') דמקשי הש\"ס דמדאתקש שתוי יין לפרוע ראש למיתה, נימא דאתקש נמי לאחולי עבודה. ומסיק בקושיא, וא\"כ הו\"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, ואמרינן מה\"ט דפרוע ראש מחלל עבודה. ולפע\"ד נראה עוד דע\"כ צ\"ל תנא ושייר, להכי לא מני תנא אינך, ואי\"ל כתרוצם מדכתיב בהו חילול בהדיא, דאחמכ\"ת אינו מספיק, דהרי משתחוה לע\"ז פליגי בה ר\"נ ורב ששת (במנחות ק\"ט ב') וקיי\"ל כרב ששת לגבי ר\"נ באיסורי (כתוס' עירובין ד\"מ ע\"א ד\"ה אדעתא), והכא מיקל ר\"ש. וי\"ל: "
+        ],
+        [
+            "ולפע\"ד אפשר עוד לומר שנכנס בשידה תיבה ומגדל דהרי נזיר שנכנס כה\"ג לבית הקברות לא נטמא (כנזיר דמ\"ג א'), ה\"נ אינו חשוב מטמא מקדש כשנכנס כה\"ג, ואין לחלק ולומר, דדוקא שיתטמא הנזיר ממה שבחוץ, אמרי' דהתיבה שמחזקת מ\"ס חוצצת, אבל הכא עכ\"פ בכה\"ג מחשב כניסה. ליתא, דכל המציל מכוסה, לא מחשב נמי כניסה (כנגעים פי\"ג מי\"ב), ואף דקיי\"ל כרבי מחבירו דאהל זרוק לא שמיה אהל (כנזיר דנ\"ה א'). הרי כבר כ' רמל\"מ (פי\"א מטומאת מת) כמה חילוקים בזה יע\"ש, ועיין ברמב\"ם (פ\"ג מביאת מקדש הי\"ט). אולם לפמ\"ש תוס' (חולין ד\"ב ב' ד\"ה דליתא) דמיירי ששחט בבמה, לא ק' כלל היאך נכנס השוחט בטומאה. אבל מה שרצו רבעתו\"ס שם לתרץ בזה קושייתם דלמה צריך אחרים רואין אותו שלא נגע בבשר, הלא בל\"ז עזרה ר\"ה היא, וספק טומאה ברה\"ר טהור. ותירצו דאי מיירי ששחט בבמה אתי שפיר, עכ\"ל. ולכאורה ק' היכא אתי שפיר, הרי אפילו הוה במה רה\"י, עכ\"פ הבהמה אין בה דעת לישאל, והרי בסוטה (דכ\"ט א') אמרינן דדעת נוגע בעינן ולא דעת מגיע. נ\"ל דעכ\"פ מדהו\"ל ספק טומאה הבאה ע\"י אדם, דנשאלין עליה אפילו ע\"ג קרקע (כפסחים י\"ט ב'). ואין לחלק ולומר, דזהו דוקא בשטלטל אדם הדבר הנטמא וכפסחים (שם) שטלטל אדם את הסכין שנגע במחט הטמא, אבל בשטלטל אדם את המחט, ומסופק אם נגע בו בהסכין. לא מחשב כיש בו דעת לישאל, וכן משמע לכאורה מרש\"י סוטה (שם ד\"ה דעת), שכתב אבל במטמא לא בעינן דעת, דמשמע אף שיש בו דעת, אפ\"ה עכ\"פ כשאין בו דעת בהטהרה מחשב כאין בו דעת. ליתא, דהרי בנדה (דף ה' ב') בהתעטף בטלית, מוכח להדיא בין שטלטל הטהרה או הטומאה, מחשב ספק טומאה שע\"י אדם, וכן משמע מרמב\"ם (פט\"ז מאה\"ט ה\"ו. ועיין רכ\"מ שם) ועי' עוד מ\"ש בס\"ד בפירושנו עדיות פ\"ד סוף מ\"ו. ועכ\"פ צ\"ע בתוס' פסחים (די\"ט ב' ד\"ה מכדי) שכתבו דמוכח דדעת נוגע ולא דעת מגיע בעינן, דאל\"כ כל טומאת מת. ושרץ אפילו ברה\"י יהיה ספיקו טהור, עכ\"ל. ותמוה מה צריך הוכחה לזה. ואיו לנו הוכחה יתירה מדברי הש\"ס סוטה הנ\"ל, דיליף הכי מקרא. וצ\"ע. "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "אמנם מ\"ש רש\"י בזבחים דשדרה היינו חוט השדרה. ק\"ל מחולין רפ\"ג דאמרינן נשברה השדרה ונפסק חוט שלה דאלמא דשדרה לאו היינו חוט, וי\"ל. ול\"מ נ\"ל דמפרקת היינו כל חוליות הצואר, אבל כל המשך החוליות שבכל אורך אמצע הגב, נקראין שדרה. דשדרה לשון המשך הוא, כדאמרי' [ב\"ב ק\"ג א'] הנהו שדרי דארעי מקרי ר\"ל הרים גבנונים התלויים זב\"ז ומרוכסים יחד. משא\"כ מפרקת, לשון פרוק ודלדול הוא כדאמרי' [חולין דצ\"ג]. בהמה בחייה אפרוקי מפרק. ור\"ל הכא משום דכשהבהמה מתנועעת תמיד בצוארה אילך ואילך, חוליות הצואר מתפרקים, לפיכך נקראו החוליות ההם מפרקת. וזהו לפע\"ד פי' הא דאמרינן [חולין ד\"כ ע\"א] חותך שדרה ומפרקת ר\"ל חותך בצפרניו ראש העוף מהגוף, באופן שישאר כל המפרקת בהשדרה. דהיינו שמולק סמוך לקצה מול הרואה את העורף: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ונתקשה הרמ\"ז למה קאמר יתנן למעלה, ולא קאמר יעלן למזבח. ולפעד\"נ ע\"פ מה דאמרי' [מנחות דכ\"ז ב] באבעיי' אם צריך ליתן האברים על העצים או אפי' תחת העצים, וסליק בתיקו, ופסק הרמב\"ם [פ\"ב מפסה\"ק] מספיקא לחומרא, דצריך ליתנן על העצים. לפ\"ז קמ\"ל הכא דאפי' הנך דספיקא נינהו. אפ\"ה צריך ליתנן על העצים. ומה\"ט נמי קאמר ורואה אני, ולא קאמר ורואין כו', כדקאמר במשנה ו', דהתם באומד כל אדם תלוי, שיחשבוהו הכל כאלו הוא מים. מה שאין כן הכא בדעת המקריב תלוי. אע\"ג שהרואים יחשבו כאלו הם איברי הקרבה מדהניחן למעלה, אבל כוונת המעלה תהיה שיהי' בתורת עצים, וכל זה דלא כרמ\"ז שבמחכ\"ת נשמטה ממנו ש\"ס ערוך הנ\"ל ע\"ש: ",
+            "כך כ' הר\"ב, ולישנא דרש\"י נקט ואתא. ולכאורה ק' לענין מה צ\"ל כן, הרי בל\"ז שפיכת שיריים לא מעכבי, וגם בל\"ז ישפוך שירי הדם ליסוד מפני שירי הדם שלמטה, ויעלו לו גם לשירי הדם העליון, ונ\"ל דרצו לתרץ בזה דלא תקשי הרי צריך להקדים עליונים לתחתונים ואפי' שפיכת שיריים של עליון קודם לזריקת התחתון, דמדהתחיל באותו הדם גומר [כזבחים דפ\"ט ב] א\"כ איך יתן הכא התחתון קודם שפיכת שירי דם מהעליון שצריך שיהיה ביסוד דרומי, ותו הרי משנה בשירי דם חטאת לנתנו שלא במקומה, לזה תרצו דאותה זריקה שלמטה עולה לו כשפיכה, דכל הנתנין בשפיכה שנתנן בזריקה יצא [כזבחי' דל\"ז א]. ואע\"ג שלא נתנו על היסוד ממש, עכ\"פ מדנתנו למטה מחוט הסיקרא כנתנו על היסוד דמי, וכמבואר שם: ",
+            "ואילה\"ק עכ\"פ למה שניהן כשרים, הרי הדם התחתון שנתנו למעלה כיפר, והבשר נאסר בהקרבה ובאכילה [כפ\"ב מ\"א] וא\"כ מה מועיל שיאמרו לו שיחזור ויתן גם למטה, הרי כבר נפסל הבשר, ואי\"ל דהאי אם לא נמלך ונתן קאי אדברי ר\"א דקאמר ורואין וכו', ור\"ל דמיירי שנתן תחלה למעלה והתכוון שיהיה התחתון שם לשם מים, וכלעיל סי' ס\"ב. ליתא דהרי הרמב\"ם [פי\"ב הי\"ב] לא הזכיר כלל שנתכוון ב��תן שלמעלה לשם מים. ונ\"ל דלהרמב\"ם דוקא כשדם התחתון הוא בלי תערובות ונתנו למעלה, כיפר ונפסל הבשר, דהרי נתכוון בנתינת שם שיכפר. אבל הכא שנתערב אע\"ג שנתן סתם למעלה, עכ\"פ כיון שעיקר כוונתו היה שנותן למעלה כדי לתקן העליון, ולא התכוון שיכפר בזה התחתון. ורק ע\"י הכרח נתן גם מהתחתון, לא גרע האי אונס משוגג של דם חטאת החיצון, שכשהכניסו בשוגג לפנים דקיי\"ל שלא נפסל [כרמב\"ם פ\"ב הט\"ז] ; ואף דהתם דוקא בלא הזה בפנים והכא הרי כבר הזה ממנו למעלה, עכ\"פ כיון דבהכרח נתן עדיף טפי משוגג [וכמשנה י\"א]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ובש\"ס [דצ\"א ב] אמרינן, דלהכי בנדר יין מנסכו לספלין ולא לאישים, כדי שלא יעבור אלאו דלא תכבה. וק\"ל ומה הוה, ניתי עשה דהקרבה, ולדחי ל\"ת דלא יכבה. ואת\"ל אי עשה דוחה ל\"ת שבמקדש. הא תינח לרבא דס\"ל הכי [זבחים דצ\"ז ב], אלא לרב אשי שם דלא ס\"ל כן קשה. ואת\"ל אין עשה דהקטרה שאינו שוה בכל רק בכהנים, לא דחי לאו דכבוי דשוה בכל. ליתא דהרי עשה דציצית ג\"כ אינו שוה בכל רק בזכרים. דחי לאו דכלאים דשוה בכל [ועי' יבמות ד\"ה ע\"א]. ואת\"ל כיון דאפשר לקיים העשה בשינסכו לספלין הו\"ל כאפשר לקיים שניהן ובכה\"ג לא דתו עשה לל\"ת [כשבת קל\"ג א], ליתא, דמאן יימר שמקיים בזה העשה, דלמא דוקא לאישים צריך שיקריבו. ותו ק' לכמ\"ש רש\"י ד\"ה הא ר\"ש, דבמזלף בטישות דקות אינו מכבה א\"כ מה קאמר הש\"ס לא יכבה, הרי אפשר שלא יכבה בשיזלף בטיפות דקות. ותו כיון שכן, אף שלבסוף כשיתרבה יתכבה. עכ\"פ בעודנא דמעיקר לאו מקיים העשה, וצ\"ע]: "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות יטבילנו ויכניסנו. נ\"ל מכאן ראיה לרמב\"ם דס\"ל דמרוק ושטוף צריך שיהיה קודם שיהיה נותר, והרי קי\"ל דגם קדשים קלים צריכים מריקה ושטיפה [כמ\"ז], וגם וודאי דצריכים מריקה ושטיפה לפנים כחטאת, דכיון דקרא דמריקה ושטיפה מיירי בכל הקדשים [כש\"ס צ\"ו ב], והרי מריש\"ט גמרינן מהיקש דכבוס דצריך מקום קדוש [כש\"ס דצ\"ד ב]. א\"כ וודאי דגם קדשים קלין אף שנאכלין בכל העיר, עכ\"פ מרוש\"ט צריכים לפנים מגזירת הכתוב. וכן משמע מרש\"י ור\"ב ורתוי\"ט [במ\"ד], ומסתימת לשון הרמב\"ם [פ\"ח מקרבנות]. דגם קדשים קלים צריכים מרוש\"ט לפנים, ע\"ש. א\"כ י\"ל דהכא מיירי דבלע שלמים ביום ב', ואם יטבילן היום, יהיה צריך עכ\"פ הערב שמש קודם שיכניסנו. והרי אז יהיה נותר כשישקע החמה. מיהו גם לראב\"ד [פ\"ח מקרבנות], ולתוס' בסוגין [דצ\"ז א ד\"ה ממתין], דס\"ל שא\"צ מרוש\"ט עד אחר שנעשה נותר צ\"ל דמשו\"ה אינו טובלו קודם שיכניסנו, מדצריך לשפשפו במים קודם טבילה משום חציצה [כי\"ד קכ\"א ס\"א], והרי המצוה שיהיה השפשוף במרוש\"ט לפנים. או י\"ל דוקא אם הבלוע שבכלי אכתי מותר, אז לראב\"ד א\"צ לעשות מרוש\"ט עד אחר שיהיה נותר. אבל הכא שנטמא הכלי, גם לראב\"ד ותוס' צריך שיעשה המרוש\"ט באותו יום שבלע: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "אמנם ק\"ל. דמהכא שמעינן דקיי\"ל מין במינו אינו חוצץ. וכ\"כ אמרי' [בר\"ה דכ\"ז ב'] בקדחו בזכרותו ותקע בו, מב\"מ אינו חוצץ. וכ\"כ אמרי' [יומא דנ\"ח א'] בנתן מזרק תוך מזרק מב\"מ א\"ח. וכ\"כ אמרי' [סוכה דל\"ז ב'] בנתרי עלי הושענא ומפסקי בין לולב לידים דמב\"מ א\"ח. וכ\"כ עוד בדוכתי טובא. וק\"ל ממ\"ד [במקואות פ\"ח מ\"ה] בקפצה פיה דאינה טבילה, ואמאי וכי גרע משאר מב\"מ דא\"ח. ואת\"ל הטעם דמב\"מ אינו חוצץ היינו מדהו\"ל החציצה כליתא, משא\"כ בקפצה פיה או ידה, אותו חלק היד שקפצה ליכא למימר דהו\"ל כליתא, דעכ\"פ הרי גם הוא צריך ביאת מים. ליתא מדאמרי' [יבמות ד��\"ח א'] בנכרית מעוברת שילדה בנה א\"צ טבילה, וע\"כ משום דמב\"מ א\"ח. ואמאי הרי בכה\"ג ליכא למימר דחזינן לעור כרס האם כליתא, דהא צריכה טבילה ואפ\"ה מב\"מ א\"ח. ומ\"ש מקפצה ידה לעיל. את\"ל דהתם שאני דהיינו רביתא וכדקאמר התם הש\"ס ור\"ל מקום גדולו ועובר ירך אמו, וכפנימיות אבר של אם דמי דא\"צ ביאת מים לשם. משא\"כ בקפצה ידה, דפנימית היד מדהוא בגלוי צריך שהיה ראוי לביאת מים. עכ\"פ ק\"ל מדאמרי' [בכורות ד\"ט ב'] ביצאו ב' ראשין כא', מב\"מ א\"ח. ואמאי הרי התם בשעת יציאתן מהרחם ודאי אינו גוף א', וגם אי\"ל שם דכליתא דמי. דהרי שניהן קדושין בבכורה, ואפ\"ה מב\"מ א\"ח, וק' וכי עדיף מקפצה ידה דגם מב\"מ חוצץ אפילו בגוף עצמה. ואת\"ל התם נמי כליתא דמי. והא דשניהן קדושים היינו רק משום כך ספיקא דא\"א לצמצם איזה שיצא ראשון עכ\"פ ק\"ל אמאי האוחז באדם כשטובל חוצץ, ולרמב\"ם אפילו רפתה יד האוחז לא מהני. [כי\"ד קצ\"ח סקכ\"ח], ואמאי, נהי דלא דמי לנכרית מעוברת הנ\"ל דאינו חוצץ, די\"ל דהתם כפנימיות האם דמי. אבל עכ\"פ מ\"ש מב' ראשין שיצאו כא' הנ\"ל דמב\"מ א\"ח. הן אמת שרבותינו בעתו\"ס כתבו [סוכה דל\"ז א']. דכל שאין דרכו בכך אף מב\"מ חוצץ. וא\"כ מ\"ש תוס' [זבחים דק\"י ע\"א ד\"ה מין] דלהכי רגלו ע\"ג רגלי חבירו עבודתו פסולה, מטעם דאין דרך שירות בכך, אין כוונתם דמה\"ט פסול. ליתא דא\"כ ק' ממה דעבד הש\"ס צריכותא [בזבחים דכ\"ד א'] בין כלים. בהמה, ואדם משום דהו\"ל מין במינו. ומאי רבותא הרי טעם פסולן מדאין שירות בכך ומ\"ש כלים או אדם. אלא כוונתם דמדאין דרך שירות בכך מה\"ט חוצץ, וכדבריהם בסוכה הנ\"ל. א\"כ י\"ל דזהו ג\"כ החילוק בין קפצה פיה או אחזתה חבירתה כשטבלה דאמרי' מב\"מ חוצץ, מדלאו אורחה הכי. משא\"כ בכל מב\"מ אינו חוצץ הנ\"ל, כולהו אורח' נינהו. אלא דר\"ל על רמג\"א [א\"ח סי' ע\"ד סק\"ג] שכ' דלהכי לא יחצוץ בידו בין לבו לערוה, דמב\"מ אינו חוצץ. ואמאי הרי לתוס' סוכה הנ\"ל כל דלאו אורח' אפי' מב\"מ חוצץ. ודוחק לומר דהיינו לחומרא ולא לקולא. אמנם נ\"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא מב\"מ אינו חוצץ אין ר\"ל שעי\"ז נחשבים ב' החיצונים כנוגעי' זב\"ז, רק דמפני שהחציצה הוא מב\"מ הו\"ל החציצה כליתא, וכאילו ב' החיצונים עומדים מרוחקים זמ\"ז בלי החציצה. א\"כ בכל מב\"מ דאינו חוצץ, סגי בכה\"ג. משא\"כ בכל טבילה הרי צריך שיגעו המים ממש בהגוף שטובל, ועכ\"פ צריך שיהיה כולו ראוי לביאת מים, להכי אפילו בשר עצמה או הכלי עצמו חוצץ. וראייתי מתו' חולין [דע\"ג א' ד\"ה מטביל], דאמרי' התם ידות הכלים שעתיד לקוצצן. דמטביל עד מקום המדה, והקשו שם ולהוי אידך חציצה. דהוה מיעוט המקפיד ותרצו בעשויין כעין חוליות, והרא\"ש שם תירץ מדהוה בית הסתרים. ול\"ל כולי האי נימא מדהוה אותו שעתיד לקצץ עם מה שבאורך היד מין במינו ואינו חוצץ. אע\"כ דלענין טבילה ל\"א מב\"מ א\"ח]: "
+        ],
+        [
+            "והא דהפסיק התנא בין תנופה והגשה לבין קמיצה, במסדר השולחן. הניח רתוי\"ט בצ\"ע. ולפעד\"נ דהתנא ג' בבי נקט, וכולן בדרך לא זו אף זו. (א) [בבא א'], יוצק, בולל, פותת, ומולח, דכולם אפילו לכתחלה כשרות בזר [כסוטה די\"ד ב]. ואף דמליחה לא הוזכרה שם דכשרה בזר. ה\"ט, דהתם רק סדר הבאת המנחה נקט. ותו משום דמליחת הקומץ הוא בראש המזבח, ואין במורגל שיבוא זר לשם, וכדאמרינן (מנחות ד\"כ ע\"א), וכי ס\"ד שזר קרב אצל המזבח. אבל באמת בהבוא הכהן הקומץ למקום דריסת רגלי ישראל נ\"ל דמותר לישראל לכתחילה למלחו, דמה איסור יש בדבר, וכי כהונה כתיב בה. והרי היא רק מכשירי עבודה כיציקה ובלילה והבאת סולת, ולבונה שעליה וגם לא עדיפא מהולכת עצים למזבח, דאף כשנתנן זר על המערכה חייב מיתה (כיומא דכ\"ד ב) אפ\"ה מותר לזר לכתחילה להוליך עצים למזבח (כיומא כ\"ו וכ\"ז). ואף דמקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות ד\"ט א) והרי מליחת הקומץ היא אחר קמיצה. עכ\"פ הרי אף מקבלה ואילך מצות כהונה (כיומא דכ\"ז א) ואפ\"ה הפשט ונתוח כשר בזר (כיומא שם). על כרחך משום דדרך הכשר עבודה הוא. ואילה\"ק ממ\"ש הרמב\"ם (פי\"א מפסהמו\"ק ה\"ז) זר שיצק ובלל פתת ומלח כשרות. נ\"ל דמדכלל הרמב\"ם מלח עם יציקה ובלילה, והרי הוכחנו למעלה דיציקה ובלילה לכתחילה כשרין בזר מש\"ס סוטה הנ\"ל, אם כן ה\"ה מלח, וכשרות דכתב הרמב\"ם היינו דאפי' לכתחילה כשרות בזר. וכמו כן מ\"ש הרמב\"ם (בפ\"ט מביאת מקדש), וז\"ל אעפ\"י שנפסלו ולוקה עליהן. נ\"ל דלא קאי רק אקומץ וקבלת הדם דנקט התם ודכוותייהו. אבל לא איציקה ובלילה פתיתה ומליחה דנקט ברישא. תדע, דאל\"כ יסתור רבינו דברי עצרו, דהרי כתב (בפי\"ג מקרבנות הי\"ב), דזר פותת ויוצק ובולל לכתחילה, ובפי\"א מפסהמו\"ק ה\"ז כתב דבעשאן זר כשרות. אע\"כ כדאמרן, דהאי אעפ\"י שפסולות ולוקה עליהן לא קאי אכולהו, ולא נקטן יחד רק לאשמעינן דעל כולן אינו חייב מיתה. (ב) הדר נקט תנא [בבא ב'], מניף (במנחת עומר וסוטה), ומגיש. ומסדר השולחן ומטיב הנרות, דאף דחמירי מהנך דבבא א', דכולן בעשאן זר חוזר כהן ועושה אותן, רק דבלא חזר כהן ועשאן כשרות (כרמב\"ם פי\"א מפסהמו\"ק ה\"ז ופ\"ט מביאת מקדש ה\"ז וט' וכראב\"ד שם), אפ\"ה בעשאן בחוץ פטור. ובהא מתורץ דברי התוס' דסתרי אהדדי לכאורה. דבמנחות (ד\"ט א ד\"ה מקמיצה) כתבו דקמיצה ותנופה בעי כהונה. וק' הרי כתבו (במגילה ד\"כ ע\"ב) דלתנופה והגשה א\"צ כהן. על כרחך כוונתם לפע\"ד דלכתחילה צריכים כהונה ובדיעבד כשרים בזר. אמנם מ\"ש (קדושין דל\"ו א) דתנופות כשרות בישראל. התם בתנופות חזה ושוק של שלמים מיירי, כמבואר למעיין שם. (ג) הדר נקט [בבא ג'] הקומץ, והמקבל דם. דהוה רבותא טפי וטפי גם מבבא ב', דהרי אלו בעשאן הזר אפילו בדיעבד נפסל הקרבן (כזבחים פ\"ב מ\"א ומנחות פ\"א מ\"ב). אפ\"ה בעשאן בחוץ פטור: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה זבחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Gittin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Gittin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ולכאורה קשה הרי המשחרר עבדו עובר בעשה [כגיטין דל\"ח א'], וא\"כ היאך ישתחרר ע\"י שליח זה, הרי אין שליח לדבר עבירה [כב\"מ ד\"י ע\"ב] . ובשלמא לר\"מ דס\"ל דעכ\"פ דכשיגיע ליד העבד יהיה משוחרר, אילה\"ק עכ\"פ איך יהיה שליח להביאו לידי העבד. די\"ל דכיון דא\"צ לזכיית השליח, א\"כ דל שליח מהכא, דמעשה קוף בעלמא קעביד. כעירוב ששלחו ע\"י עכו\"ם ליתנו לישראל [כעירובין דל\"א ב']. והרי אפילו בגט כששלחו ע\"י עכו\"ם ליתנו לישראל שימסרנו לאשתו. כשר כשמתקיים הגט בחותמיו [כאה\"ע קמ\"א סל\"ה] רק שאין נוהגין כן כמ\"ש שם. א\"כ כ\"ש הכא בשחרור דמחשב האי שליח כליתא. אלא לחכמים דפליגי אר\"מ, וס\"ל דהשליח זוכה להעבד, ק' שפיר, אע\"ג שהוא שליח של העבד. עכ\"פ הרי הוא גם כן שלוחו של הבע\"ב שעשהו שליח שיהיה שליח של העבד, דלולא שליחות של הבע\"ב לא מהני שליחות של העבד מידי, דהרי לא יכול ליקח השטר בע\"כ של בעה\"ב, א\"כ קשה שפיר דכיון דאין שלד\"ע. הו\"ל כאילו עשה השליח כן מעצמו [כרש\"י קדושין דמ\"ב ב' ד\"ה אין שליח], א\"כ אם לקח השליח השטר שחרור מעצמו בלי דעת הבע\"ב מי הוה שחרור. ולכאורה נ\"ל לרמ\"א [ח\"מ קפ\"ב] דקיי\"ל דהיכא דאין שליח בר חיובא יש שלד\"ע, א\"כ ה\"נ כיון דאין העבד שלו, לא מקרי שליח ב\"ח, ויש שלד\"ע. ואפילו למ\"ש תוס' [ב\"מ ד\"י ע\"ב] ד\"ה דאמר, דכהן דאמר לכהן קדש לי גרושה, דאף שאינו מקדשה לעצמו, מחשב בר חיובא ואין שלד\"ע. י\"ל דהתם עכ\"פ אפשר לו שיקדשה לעצמו. ולהכי מחשב בר חיובא, משא\"כ הכא א\"א שיעשה השליח איסור השחרור בגוף עבד זה, אם לא שיקנהו תחלה, ואז פנים חדשות בא לכאן. לפיכך בכה\"ג יש שליח אפילו לד\"ע. ולכאורה נ\"ל ראיה לסברא זאת לחלק בכה\"ג ממ\"ש רמ\"א [בי\"ד ק\"ס סט\"ז], דבלוה ע\"י שליח מותר לשלוח הרבית ע\"י השליח, מדינא, דאין שלד\"ע, ולפיכך לא הוה כרבית הבא מיד לוה למלוה. משא\"כ בלוה הוא עצמו, אסור לשלוח הרבית ע\"י שליח, ע\"ש. דלכאורה קשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ע\"כ צ\"ל דדוקא בלוה ע\"י שליח, י\"ל הרי היה אפשר שילוה השליח המעות הזה לעצמו ברבית. ולפיכך אמרינן גביה אשלד\"ע. משא\"כ בסיפא שלוה המלוה בעצמו, ורק הרבית שלח ע\"י שליח, הרי בגוף הלואה זו שכבר לוה המלוה, א\"א שיעשה השליח העבירה, דאף אם יתן השליח הרבית מכיסו לא יעשה עבירה [וכך כתב רמ\"ל פ\"ה מהל' מלוה הי\"ד], דאף שאפשר שילוה השליח מהמלוה ויתן לו רבית, עכ\"פ בכה\"ג פנים חדשות בא לכאן. והוא כדברינו הנ\"ל. אמנם לפע\"ד י\"ל דמש\"ה קאמר רמ\"א בסיפא דבהיה ההלואה ע\"י עצמו דאסור לשלוח הרבית, דלא יהא דאין שלד\"ע, דל שליחות מהכא, עכ\"פ כיון דכבר לוה הלוה בעצמו המעות מהמלוה, אפילו בהניח אח\"כ הלוה הרבית ע\"ג קרקע ולקחו המלוה, אסור, דוגמת המודר הנאה מחבירו, שאסור לשלוח דבר שמתהנה ממנו, ול\"א אין שליח לדבר עבירה, דהרי אפילו הניחו על גבי קרקע ע\"ד שיקחו המודר, אסור [כי\"ד רכ\"א ס\"ח וט'] . אבל היכא דצריך שליחות, כגט ושחרור וכדומה, מנ\"ל לחלק בין שאפשר לשליח לחטוא אותו חטא בגוף זה, או בגוף אחר. דלמא כיון שאפשר שיחטא שליח אותו חטא אף שא\"א שיחטא אותו חטא בגוף זה רק בגוף אחר, ככהן שאמר לכהן שיקדש לו אחות השליח שהיא גרושה, אפ\"ה מדאפשר שיחטא השליח אותו חטא בגוף אחר מחשב אשלד\"ע. ומלבד זה כבר כתב הש\"ך [בח\"מ רסי' קפ\"ב] דקיי\"ל כמ\"ד דכל היכא דאי בעי עביד או לא עביד אשלד\"ע. ונלפע\"ד לפמ\"ש תוס' [ב\"מ ד\"י ע\"ב ד\"ה דאמר] בתירוץ קמא שם, דהא דאישלד\"ע, היינו דלא מתחייב המשלח ע\"י המעשה. אבל עכ\"פ המעשה קיים [וכ\"כ קצת מזה רט\"ז בי\"ד ק\"ס סי\"א ע\"ש], א\"כ ה\"נ אף דאישלד\"ע, על כל פנים מעשה השחרור קיים. ואפילו לתי' ב' של תוס' שם, דאי אשלד\"ע גם המעשה אינו קיים, י\"ל דהכא מיירי בשחררו לצורך מצוה לצרפו למנין עשרה וכדומה [כברכות מ\"ז ב'], דלצורך מצוה דרבים כי התם, או כדי להציל רבים מחטא, כהאי שפחה שנהגו בה הפקר [כגיטין ל\"ח ב'] וכ\"כ בחציו עבד וחציו ב\"ח [כתוס' פסחים פ\"ח ב' ד\"ה כופין] שרי לשחררו. ותו נ\"ל דבל\"ז ק' ממ\"ד בגיטין [ד\"מ ע\"א] דכשאמר בשעת מיתתו, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, כופין להיורשין לשחרר, ואמאי הרי צריך מצוה דרבים דוקא. ונ\"ל דה\"ט, דמשום דמצוה לקיים דברי המת אסורין לעבוד בה, דאע\"ג דלעולם בהם תעבודו עשה דאורייתא, והמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מדרבנן, עכ\"פ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשב ואל תעשה [כיבמות פ\"ט ב']. ואם כן כיון דאסורים לעבוד בה, ונסתר העשה דלעולם בהם תעבודו, ליתא נמי ללאו דשחרור הבא מכלל העשה. א\"כ גם בכה\"ג מצי איירי מתניתין. אמנם אי נימא כר\"ן [גיטין קס\"ד א'] דהך עשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור הוא, דפשטא דקרא משמע רק שלא ישחררו במתנת חנם, ומה\"ט כשמשחררו לצורך מצוה שאינו עושה מתורת חנינה, שרי. א\"כ בל\"ז מתורץ קו' הנ\"ל אמתניתין, דמה\"ט נמי כשמשחררו מדעשה לו קורת רוח, שרי, וכדאשכחן בגיטין [ד\"מ ע\"א] הנ\"ל, דהו\"ל כמכרו לעצמו. רק דק\"ל אדברי רבינו הר\"ן מש\"ס ברכות הנ\"ל, דמה מקשי התם אר\"א ששחרר לעבדו כדי לצרפו לעשרה, הרי מצוה הבא בעבירה היא. דמה עבירה איכא, הרי לא מכוון להנות להעבד בתורת חנינה. ותו מה מתרץ התם מצוה דרבים שאני, הרי גם בלי מצוה דרבים כשאינו מתכוין להנות להעבד שרי. ויש לדחוק דהכי מקשה, דכיון דע\"י המצוה גופה שיצטרף העבד לעשרה, מתהני העבד, הו\"ל שפיר מהבב\"ע, ולולא שהיא מצוה דרבים היה אסור. אבל במשחררו מדעשה לו נייחא, שרי בכל ענין. מיהו אין להביא ראיה לר\"ן מגיטין [די\"ב א'] דבשנת בצורת מותר לשחררו לכ\"ע. וכי\"נ הרב מוה' וואלך. צעמפלבורג נ\"י דנ\"ל דהתם כדי להצילו שלא ימות ברעב. עדיף ממצוה דרבים. מיהו אילה\"ק בל\"ז האיך שחרר ר\"א לעבדו, הרי אפילו יהיה עשה דתפלה דאורייתא. לא דחי לל\"ת רק אם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה [כשבת קל\"ב], והא תינח לר\"י [תוס' פסחים דנ\"ט א' ד\"ה אתי] דבעשה דוחה עשה לא בעינן בעידנא, אבל לריב\"א התם דלא ס\"ל הך סברא, אשר גם בל\"ז הוה כמלתא בלא טעמא, דמ\"ש עשה דדחי עשה או עשה דדחי לאו, א\"כ ק' כנ\"ל. ר\"ל דכל היכא דלא סגי בלא\"ה א\"צ בעידנא [כפסקי תוספות זבחים סי' ס\"ט]. וכה\"ג צ\"ל נמי בחציה שפחה וחציה ב\"ח, דכופין לשחררו משום לא תהו בראה דמחשב כעשה דרבים, דמדלא סגי בלא\"ה הו\"ל כבעידנא. ואילה\"ק לפסקי תוס' הנ\"ל ממ\"ד [ביצה ד\"חי ב'] דניתי עשה דכסוי ולדחי ל\"ת דמלאכה ביו\"ט. ומתרצינן דאינו בעידנא. וק' ממ\"נ אי אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, אם כן לא מקשי מידי, דהרי בכה\"ג לא דחי עשה לל\"ת [כשבת קל\"ב]. ואי בלא אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, ��\"כ לא תי' מידי, דהרי בכה\"ג לפסקי תוס' הנ\"ל אין צריך בעידנא. נראה לי דלפסקי תוספות הנ\"ל, דדוקא באי אפשר לבוא אל הגוף שבו חל חיוב העשה, כמוח של פסח שסגור בעצם, וכהגוף של העבד המעוכב שחרורו, אמרינן דבכהאי גוונא אין צריך בעידנא. משא\"כ בהעפר של הכסוי, אין חיוב הכסוי על העפר, רק על הדם ודו\"ק, ואילה\"ק לפס' תוס' הנ\"ל מדאמרינן [קדושין ד\"י ע\"א], דאי נימא סוף ביאה קונה, אסור לכה\"ג לקדש בתולה בביאה, דמשעת העראה עשאה בעולה ופסלה לעצמו. ולפסקי תוספות הנ\"ל הרי בלא אפשר לקיים סוף המעשה בלי תחלתה. הו\"ל כאלו נעשו בבת אחת, א\"כ כהן גדול נמי לשתרי לקדש בביאה, מדא\"א לקיים גמר ביאה עד שיערה בה תחלה. י\"ל דהתם נמי אפשר לקדש בכסף ושטר ודו\"ק. אמנם לתוס' חגיגה [ד\"ב ב'] ד\"ה לישא, שתרצו דלהכי אין עשה דלשבת דוחה ל\"ת דקדש, מדאינו בעידנא, דהרי משהערה בה עבר, ועשה אינו רק בגמר ביאה. ולפי פסקי תוס' הנ\"ל אין מקום לתרוצם. וצ\"ל כתרוצם קמא שם, דמדאפשר לקיים שניהן בלי דחוי, ע\"י שישחררו, לא דחי עשה לל\"ת. מיהו אילה\"ק, היכא אפשר שיהיה שום שחרור חל, הרי כל מלתא דא\"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני [כתמורה ד\"ד ב']. ואפילו נימא דשחרור אסור רק מדרבנן, הרי גם באיסור דרבנן נמי אמרינן דלא מהני [כח\"מ ר\"ח]. י\"ל דשאני שחרור דגלי קרא דמהני בשפחה חרופה, דכ' גבה כי לא חופשה, ואי\"ל דמיירי בשחררה לצורך מצוה לצרפה למנין עשרה, דהרי שפחה היא, ודוחק לומר דמשחררה מדנהגו בה מנהג הפקר [כגיטין ל\"ח ב' הנ\"ל], דא\"כ למה לא שחררה גם כן הרב השני. אלא על כרחך דקא משמע לן קרא דכששחררה הוה שחרור. אחר זמן רב שכתבתי כל זה, אמרו לי שגם הגאון בעל בית מאיר ז\"ל באה\"ע [סל\"ה], התעורר בקושיא הנ\"ל, ותירץ שם באופן אחר, יע\"ש. עוד אמרו לי שגם הגאון מהרע\"ק מפוזנא זצ\"ל בתשובותיו [סקצ\"ד], הקשה במשנה זו קושיתי הראשונה, רק שהקשה בהיפך מדברינו, שכתב דלחכמים אין קושיא כלל רק לר\"מ. ובמח\"כ הגדול אגב שטפיה לא ירד לאמיתות הדברים, כאשר יראה כל יודע ומבין: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק מה יועיל, הרי הורגין על החזקות [כקדושין ד\"פ ע\"א], והרי הוחזקה אשת איש, ועליה להביא ראיה שכבר נתגרשה כשזינתה. י\"ל כיון דגט בידה, איתרע חזקת א\"א, ואדרבה יש לה חזקת כשרות שלא זנתה. אבל השתא שתקנו זמן, אם יתן גט בלי זמן אדרבה איתרע חזקת כשרות ע\"י גט כזה, ומוקמינן לה בחזקת א\"א. ואי\"ל ל\"ל שהוא יחפה עליה, נימא שהיא תחפה על עצמה, שכשלא יתקנו זמן בגט ותזנה, תאמר שזנתה אחר גירושין, אם אתרמי שנתן לה גט אח\"כ. י\"ל א\"כ הו\"ל ב' אתרמי, דאתרמי שזנתה, ואתרמי שנתן לה גט, ולתרי אתרמי לא חיישינן [כגיטין כ\"ז ב'], משא\"כ שיתן לה הוא גט בשביל שזנתה, מדתלי הא בהא, הו\"ל רק חד אתרמי. ואי\"ל בלא גט תוכל לחפות על עצמה כשזנתה, שתאמר לבעלה גרשתני דנאמנת [ככתובות דכ\"ב ב']. י\"ל דהתם ה\"ט משום דאינה מעיזה, והכא כדי להסר מעצמה חשד שזנתה, מעיזה ומעיזה [ועי' תשו' הרא\"ש כלל מ\"ד ב']. ואת\"ל הרי אם הוא אומר גרשתיה, אף דלהבא ואין גט בידה הו\"ל ספק מגורשת, ולא קטלינן לה [כאה\"ע קנ\"ב]. למפרע ודאי לא מהימן [כב\"ב קל\"ד ב']. כל זה נ\"ל. ומשמע מזה דלא כב\"ש [אה\"ע קנ\"ב ב'] דלרמב\"ם אף לשעבר הו\"ל עכ\"פ ספיקא. אמנם אילה\"ק בגט שנשלח מרחוק ולא נמסר ביום שנכתב, מה הועילו חכמים בתקנתן, הרי תוכל לזנות ביני ביני. ותאמר נתגרשתי מיום הכתיבה. י\"ל דהו\"ל כב' אתרמי לעיל. ותו, גט כזה שלא נמסר ביום הכתיבה יש לו קול מתי קבלתו. ואי\"ל האיך יתנו לה גט כזה, ניחש שמא פייס ביני ביני וביטל הגט [כגיטין ע\"ו ב']. נ\"ל דלא חיישינן לשמא פייס רק באמר לשליח שלא יתנהו לה עד זמן פלוני, דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בגירושין: ",
+            "כך נראה לי. וכך פסק נמי הגאון מהרי\"ע זצוק\"ל בתורת גיטין שלו, וטעמו משום קיום שטרות יע\"ש. אמנם מ\"ש ר\"ש הכא בש\"ם, דאין הטעם שתקנו זמן בגיטין משום זנות, דלא שכיחא, אילה\"ק הרי בריש כתיבות תקנו להנשא בתולה בד' משום זנות. ואי\"ל התם היינו בלא התראה שכיחא, משא\"כ הכא שתהרג. ע\"כ צריכה התראה, ולא שכי שתזנה בהתראה. עכ\"פ ק' דהרי גם בזה\"ז שאינה נהרגת אפ\"ה צריך זמן בגט, שלא יחפה עליה כדי שלא תאסר עליו [כאה\"ע קכ\"ז], ובכה\"ג א\"צ התראה, וכי ס\"ד דלר\"ש בזה\"ז א\"צ זמן בגט. י\"ל דהתם תקנו שאם זנתה יבואו עדים ע\"י שתנשא בד'. אבל הכא דניחש שמא זינתה ושמא יבואו עדים, הו\"ל כב' אתרמי לעיל. עוד י\"ל דהכא דהחשש שזנתה כשהיא נשואה, נשואה בעלה משמרה [כקידושין פ\"א א']. ומה שתרצו רבעתו\"ס דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זנתה. ונתקשו רבים בפירוש דבריהם, נ\"ל דכוונתם דכמו דאמרינן שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן [גיטין כ\"ח ב'], כ\"כ הכא והתם בכתובות לא חיישינן שמא זנתה כבר, רק התם להכי תקנו שתכנס לחופה ביום ד', שמא תזנה אחר כניסתה לחופה דהיינו בין חופה לביאה: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וק\"ל מ\"ש מתליוהו וקדיש [ב\"ב מ\"ח ב'] דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. וכ\"כ אמרינן [יבמות ק\"י ע\"א] בהאי דאותבא אכורסא, ואתא אחר וחטפה וקידשה. דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. ואת\"ל דבהנך שאני משום דבאותן הקדושין שקדשה אדעתא דרבנן. בהן עצמו היה הקלקול, משא\"כ הכא הקלקול בהגט היה ולא בהקדושין. או דבהנך שאני מדהוה להכניס לכלל א\"א אלים חזקת פנוייה דמעיקרא, משא\"כ הכא הוה לאפוקה מכלל חזקת א\"א דמעיקרא. עכ\"פ ק\"ל ממה דקיי\"ל [באה\"ע קמ\"ד] אין אונס בגיטין, ובכתובות [ד\"ג א'] אמרינן הטעם, משום דכל דמקדש וכו'. וכ\"כ קיי\"ל [אה\"ע קמ\"ה] בשכ\"מ שגירש אף דבמתנה אם עמד חוזר מדאורייתא, עכ\"פ בגט אפילו עמד מגורשת, ובש\"ס [גיטין דע\"ג א'] אמרינן דטעמא משום דכל דמקדש וכו'. ואמאי אפקוה מחזקת א\"א, ומ\"ש מהכא דלא אמרינן דכיון דקידש אדעתא דרבנן, לא הוי ביטול. וכ\"כ ק\"ל במה דאמרינן [גיטין כ\"ז ב'] באבד הגט והיה לו סימן וטביעת עין, והחזירוהו לו, והסתפק אי משום סימן החזירוהו לו דסימנין דאורייתא. או סימן דרבנן, והחזרוהו משום טביעת עין. וק\"ל אפילו סימן דרבנן א\"צ טב\"ע, דהרי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אמנם נ\"ל דהר\"ן סוף נדרים הקשה באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת. שלא תהא נותנת עיניה באחר. והקשה הר\"ן אם מדינא נאמנת, האיך התירוה לו חכמים. ותירץ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינוהו וכו'. והקשה לי הגאון מה' משה טוביה זצוק\"ל אבד\"ק האנוי, א\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, דעדיין תוכל להפקיע עצמה מבעלה, שתאמר טמאה אני ונטולה מיהודים. דאי נימא אפקינהו וכו' א\"כ לא יוכל להפר נדרה שאמרה נטולה אני מיהודים. אח\"כ מצאתי קו' זו בכנ\"י של אאמ\"ו הגזצוק\"ל בשם קו' העולם. אמנם נ\"ל במאי דק\"ל דאי נימא אפקעינהו וכו', א\"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו, דא\"כ אם זנתה תחתיו במזיד ונאסרה ואח\"כ אירע שאפקעינהו וכו', לא תהרג ותהיה מותרת לו. ואת\"ל כתוס' [גיטין ל\"ג א' ד\"ה אפקינהו] דבכה\"ג לא אפקעינהו. ליתא, דהיינו במתכוון לכך וכמ\"ש שם, אבל מה נאמר בלא התכוון לאפקעינהו לקדושין. ותו הכי ס\"ד דבכל אפקעינהו נימא שהוא ��ותר בקרובותיה והיא בקרוביו. ותו אם נדרה מלאכול והפר לה ואכלה, או שהיתה אשת כהן ואכלה תרומה, ואח\"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבד איסורא למפרע. ותו אם אנסה אדם ונהרג עליה, ואח\"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבדינן אסורא למפרע שהרגנוהו חנם. ועוד קושיות רבות. אמנם ל\"מ מרבותי נ\"ל דהא דאמרינן כל דמקדש וכו' ואפקינהו וכו' אין הכוונה שבטלו הקדושין לגמרי, דא\"כ הוה סגי דנימא אפקעינהו רבנן לקדושין, ומה מניה דקאמרינן. אלא ר\"ל דמניה אפקינהו, אע\"ג דקידש בלא תנאי, עכ\"פ מדקאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל, הו\"ל כאילו התנה בשעת קידושין שכשיארע אח\"כ דבר בעניין הנשואין. יהיה כמו שאמרו חכמים. דאע\"ג דהפרוטה שלו היא. עכ\"פ הרי קיי\"ל הפקר ב\"ד הפקר [כיבמות פ\"ט ב'], והו\"ל כאילו הקנה הפרוטה שקידש בה לרבנן, והם נתנוה לו ע\"ד שלא יהיה לו רשות בה כ\"א לקדש על פי דעתם. וכ\"כ בקידש בביאה, מדאמר כדת משה וישראל הו\"ל כאילו התנה שבאם לא אתרצה כפי שיאמרו חכמים יהיה בעילתי בעילת זנות, והרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [כאה\"ע קמ\"ח]. לפ\"ז בשלמא באונס בגיטין [כתובות ד\"ג א'], כיון דכשגירשה אמר סתם, אי לא אתינא עד ל' יום. להכי תקנת חכמים היא שיהיה כאילו התנה בשעת קדושין שאם אגרשיך ואמר אי לא אתינא יהיה אונס בכלל. וכ\"כ לקמן בשכ\"מ שגירש, מדגירשה סתם, הו\"ל כהתנה בשעת קדושין שאם יגרשה כשהוא שכ\"מ סתם, יהיו גירושין גמורים. אבל הכא שמבטל הגט להדיא, כיון דמדינא אינו גט כשבטלו קודם שבא לידה, היכא נימא דהוה כאילו התנה מעיקרא שלא יהא ביטול, הרי מבטלו ומבטלו קמן. וכ\"כ באותו שהחזירו לו הגט בסימנין, אי נימא סימנין דרבנן היכא נימא דהו\"ל כאילו התנה שבאם אגרשך בגט שאינו שלי תהיה מגורשת, דכיון דסימנים דרבנן אין זה הגט שלו, וכי ס\"ד שיוכל להתנות כזה. א\"כ מתורצת קו' תוס' [גיטין ל\"ג א'] הנ\"ל, גם קו' מהרמ\"ט זצוק\"ל, דוודאי אשתו היא לכל דבר, רק דהו\"ל כהתנה בשעת קידושין שכשתאמר טמאה אני לא תהיה נאמנת. דוגמת מה דאמרינן [לקמן ע\"ו ב'] נאמנת עלי שלא פייסתי [ועי' תוס' לעיל די\"ח ב'], אבל ודאי יכול להתיר נדרה. ובני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א יצא בחרבו ובקשתו והרבה לגמגם בתרוצי הנ\"ל. גם הקשה הקשה כברזל. מרש\"י [פסחים ד\"ז א'] ותו דאמאי לא נימא גבי בטול הגט נמי דהו\"ל כאילו התנה בשעת קדושין בתחלה שכשיבטלו אח\"כ לא יהא בטול דומיא ביטול דמודעי דמודעי. וכמה פעמים אשכחן דיכול אדם להתנות על העתיד שכל מה שידבר או יעשה יהיה מבוטל [כאה\"ע קל\"ד, ועירובין ד\"כ א'] וכדומה. ותו עכ\"פ האיך יתישבו דברי הר\"ן בנדרים שכתב וז\"ל ונמצא בשעה שנאנסה פנוייה היתה. והשבתי לבני חדות לבי הנ\"ל, שימי את. אם אינך רוצה להסתפק בדברי הנ\"ל. תא ואימא לך מלתא דשוה לתרוויין, דקו' הגאון מהרמ\"ט הנ\"ל בל\"ז לפע\"ד ל\"ק מידי. לפי מ\"ד [נדרים דע\"ג ב'] דלר\"א התם דבהגיע זמן נשואיה, מדאוכלת משלו מפר נדריה, א\"כ ר\"א ומשנה ראשונה [כתובות דנ\"ז א'] דאוכלת משלו ובתרומה אמרו דבר א' דהתם אוכלת בתרומה מדהגיע נשואיה, כ\"כ מה\"ט מפיר נמי נדריה. ומשנינן, דלמא ע\"כ לא אמרה משנה ראשונה. רק דתאכל תרומה דרבנן, אבל מנ\"ל דמתיר נדרים דאורייתא. וכמו כן עד כאן לא קאמר ר\"א אלא דמתיר נדריה, וכדר' פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת, אבל בתרומה לא תיכל. וקשה לפי מאי דקיי\"ל [רמב\"ם תרומות פ\"ו] דלהכי ארוסה לא תאכל בתרומה שמא תשקה לאחיה, א\"כ ל\"ל לש\"ס כלל לדר' פנחס, הול\"ל ע\"כ ל\"ק ר\"א אלא בנדרים דליכא טעמא דשמ�� תשקה, אבל בתרומה דאיכא הך חששא אסור. והרי בל\"ז צ\"ל לפי תירוץ זה דר\"א ס\"ל דלאו דוכתא מיחד לה, וכמ\"ש הר\"ן כאן. וע\"כ צ\"ל דהש\"ס נקט דרב פנחס. כדי ליישב נמי לאידך טעמא דכתובות דארוסה אסורה בתרומה משום סמפון. א\"כ ק' באמת מה הועיל הש\"ס דקאמר דבנדרים להכי מיפר לה בעל משום דרבי פנחס, דנודרת על דעת בעלה, עכ\"פ שמא ימצא לה אח\"כ סמפון, ונמצא שלא היה בעלה למפרע, ולא נדרה אדעתיה ואיך יפיר נדריה. ע\"כ צ\"ל דאעפ\"כ כיון דעכ\"פ בשעת נדרה סברה שהוא בעלה, הו\"ל כאילו פירשה דעל דעתו נודרת. תדע דהרי אפילו בליכא נשואין דאורייתא כלל, כאשתו קטנה שנדרה, אפ\"ה מפר לה בעל אפילו לכשתגדל, אף דאין בעל אחר מפר בקודמין הכא כיון דסברה שהוא בעלה, נודרת רק אדעתיה כשירצה [כנדה דמ\"ו ב']. א\"כ מתורץ קו' מהרמ\"ט הנ\"ל דאף דנימא דאפקוה רבנן לקדושין לגמרי. עכ\"פ כיון דבשעת הנדר סברה שהוא בעלה, נדרה רק על דעתיה ויכול להפר לה ודו\"ק: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "אמנם בטעמא דמילי לא ממסרן לשליח כ' רש\"י [גיטין דס\"ו ב'] דדוקא בשליח ששלחו עם גט דמסר לו מידי, שליח עושה שליח. משא\"כ באומר כתבו, דלא מסר לשליח מידי. אין בדברים כח לחזור ולהמסר משליח לשליח. ולמרדכי ס\"פ דלעיל, הכא ה\"ט דכל שנעשה שליח לדבר שלא נגמר הענין, אין שליח חוזר ועושה שליח. לפיכך בשליח עם גט דנגמר הענין מדמסר לו הגט שיכול לגרש בו בע\"כ, מצי שליח משוי שליח. אבל באומר כתבו, בכתיבה הרי עדיין לא נגמר הענין. והנ\"מ בין רש\"י למרדכי. בשליח קידושין, לרש\"י מצי שליח משוי שליח, דהרי מסר לשליח הראשון הפרוטה. ולמרדכי לא, משום דעכ\"פ עדיין לא נגמר הענין, דשמא לא תרצה לקבל הקדושין. והובאו ב' הדעות באה\"ע [סי' ל\"ה ס\"ו וסי' ל\"ז ס\"ה]. ועוד נ\"מ בדיהיב בעל לסופר קלף לכתוב עליו הגט, לרש\"י בכה\"ג שליח עושה שליח, ולמרדכי עכ\"פ בכתיבה לא נגמר הענין, ואין שליח עושה שליח. וכן משמע מדברי הפוסקים כמרדכי, מדלא חלקו בכך [באה\"ע ק\"כ סק\"ד]. מיהו בשליח לקבלה שעשתה האשה, לפי הטעמים הנ\"ל לכ\"ע אין שליח עושה שליח, דהרי לא יהבא ליה לשליח ולא מידי, וגם לא נגמר הענין עדיין, דמי יודע אם יתרצה הבעל לתת לו הגט. וכ\"כ העצמות יוסף רפ\"ב דקדושין בשם תוס' רי\"ד. אבל בשם הריטב\"א שם כ' דבשליח לקבלה מצי שליח משוי שליח. ונלפע\"ד דריטב\"א ס\"ל כמרדכי הנ\"ל מיהו ס\"ל דוקא בשליח דכתיבה, מחשב שלא נגמר הענין, דבכתיבת גט אין שם גמר. וכ\"כ בשליח הולכת פרוטת הקדושין, אולי לא תתרצה האשה לגמור הענין לקבל הקדושין. משא\"כ בשליח לקבלה, היא עשאתו שליח על גמר הענין לקבל הגט, וא\"צ אח\"כ שום דבר. ואילה\"ק לריטב\"א, ממ\"ד בקדושין [דמ\"א א'], מנ\"ל דבקדושין שלוחו של אדם כמותו. וכ\"ת דילפינן מגירושין, מה לגירושין שכן ישנן בע\"כ. וק\"ל הרי בפירוש אמרינן מקמי הכא לגבי גט ושלחה מלמד שאשה עושה שליח, אף שאינה מתגרשת בע\"כ דבעל. בשלמא לתוס' רי\"ד י\"ל דקושית הש\"ס דבקדושין מנ\"ל דשליח עושה שליח, דס\"ל כרש\"י דשליח קידושין באמת שליח משוי שליח מדיהיב ליה לשליח מידי, ובהא ליכא למימר דנילף מגירושין, די\"ל שאני גירושין שכן ישנו בע\"כ, דליכא למימר הרי שליח של אשה משוי שליח אף שאינו בע\"כ דבעל, ליתא דהרי לתוס' רי\"ד באמת אין שליח קבלה עושה שליח, אבל לריטב\"א דס\"ל דגם שליח לקבלה מצי עביד שליח, ק' שפיר דהיכא קאמר הש\"ס שכן ישנו בע\"כ, הרי בשליח שלה אינו בע\"כ דבעל. נ\"ל דהכי מקשי הש\"ס, דלמא דוקא בעל בגט מצי משוי שליח. מדכחו גדול לגרשה בע\"כ, וגם אשה המתגרשת מצי משוי שליח, מדאין במעשיה ממשות כל כך שיהיה צריך שתעשה היא בעצמה. דוגמת מ\"ד [פסחים דפ\"ח א'] דאי שה לב\"א לאו דאורייתא, ממנין על הפסח אפילו שלא מדעתן. מיהו עוד יש דיעה להגאון [הובא באה\"ע קמ\"א סמ\"ג], דבהרשה האשה אותו לעשות שליח, גם שליח לקבלה מצי משוי שליח. אבל אין להקשות ל\"ל קרא בשבועת עדות דאין משביעין ע\"י שליח [כשבועות דנ\"ה א']. הרי בל\"ז מילי לא ממסרן לשליח. וכ\"כ בנדרים [ד\"ח ב'] בעי לן אי בעל יעשה שליח לחרטת אשתו, וק' הרי מילי נינהו שתספר היא לבעל ובעל לחכם. י\"ל דבעל דבר עצמו שפיר מצי משווי שליח אפילו במילי לחוד, ואפילו לא מסר לו מידי [וכ\"כ פ\"י רפ\"ב דקידושין] והרי אפילו בשליח שעשה שליח דוקא בשלח שליח א' לב' מעצמו, אבל כל שא\"ל הבעל שיעשה שליח שני, מצי משווי שליח ב', וכאומר אמרו לסופר ויכתוב וכו' [גיטין דס\"ו ב']. ובני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א הגאבד\"ק ל\"ב. תירץ, דהיכא דכל הענין רק מילי הם, כשבועות ונדרים שאין בהן מעשה כלל, בכה\"ג מילי ממסרן לשליח, עכ\"ל. ואומר, שישו בני מעי. דנפק מנך טעמא מלפך, דיפה דבריו מדברי, דלתרוצי הנ\"ל עדיין קשה מה מקשו תוס' [יבמות דק\"א ב'] ד\"ה וקראו לו ולא שלוחן, דנילף מהתם דאין שליח של אדם כמותו. ולדברי, מה קו'. דלמא משום דבוקראו לו אינן בעל דבר, ומילי לא ממסרן לשליח. ולדברי בני הר\"ב נ\"י לאי\"ט דעת שפתי רבותינו ברור מללו: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ואילה\"ק בשניהן יכולין לשמרו כאחת למה מגורשת ואינה מגורשת הרי אכתי אגידה ביה. י\"ל דוקא בשחוט שבגט עדיין בידו ממש [שם] , או בשמונח קצת ממנו עדיין בד' אמות שלו, מחשב אגידה ביה. משא\"כ הכא שאין הגט אגוד ביה רק מדאינה יכולה היא לשמרו בלתי סיועת אחר, לא מחשב אגידה ביה, דהרי יכולה לשמרו בסיועת אדם אחר שאינו בעל. אמנם ק\"ל, ל\"ל דנקט כלל ברישא קרוב לו, דהיינו שיכול הוא לשמרו, דמדהיא אינה יכולה לשמרו, מה לי שיכול הוא לשמרו. וראיתי שגם רש\"ל דקדק בזה. ותי' דר\"ל שהוא יכול לשמרו לבד והיא רק עם אחר. ותמוה, דהדברים בעיון מעט הם שניהן יכולין לשמרו לתוס' הנ\"ל. ותו דמה יענה רבינו לאידך מ\"ד בש\"ס, דפי' קרוב לו היינו בתוך ד' אמות שלו, דק' נמי מה מהני שהגט תוך ד' אמות שלו, כיון דעכ\"פ אינו בתוך ד\"א שלה. ולפע\"ד מסוף הסוגיא דקאמר כל שקרוב לה מלו והוא יכול לשמרו ולא היא, אינה מגורשת, מזה מוכח דלמ\"ד דקרוב דמתניתין היינו שמירה, ה\"ק קרוב לו שהוא יכול לשמרו אף שהגט מונח באמת קרוב לה רק שאינה יכולה לשומרו, אבל בלא היה הוא שומרו, אף שגם היא אינה שומרתו, כיון שמונח בד' אמותיה, א\"צ דעתה בשמירתה. ולאידך מ\"ד דס\"ל דקרוב דמתניתין היינו הד' אמות, ה\"ק קרוב לו תוך ד' אמותיו אף שהיא שומרתו רק שהוא חוץ לד' אמותיה אינה מגורשת. מיהו לי\"א [ח\"מ ר' ס\"א] דבמתנה ומכר, במשומר בדעת נותן או מוכר סגי, שפיר נקט מתניתין רבותא אפילו משומר הגט לבעל אפ\"ה לא מהני בגט. אמנם ק\"ל למ\"ד בש\"ס דמחצה על מחצה היינו ששניהן עומדין וד' אמות בין זל\"ז, ומקשי תו ולחזי הי מנייהו קדים. וכ\"ת דאתו תרווייהו בהדדי, והא א\"א לצמצם. ותמוה וכי נמי אפשר לצמצם דאתו תרווייהו בהדדי. אכתי אגידה ביה. ואת\"ל דבאמת הוה מצי לאקשויי הכי, רק דמקשי לפי מה דקיי\"ל דלא כריה\"ג [יבמות כ\"ח ב'] דבכה\"ג גם בידי אדם א\"א לצמצם. או כמו שתירץ י\"נ הרב מהו\"ר וואלף צעמפלבורג נ\"י דלפמ\"ש תוס' בכורות [די\"ז ב'] קו' הש\"ס הוא דדוחק לאוקמה מתניתין בדבר שאינו מורגל, שהזדמן שבאו שניהן בב\"א. עכ\"פ מה קושיא דאי אפשר לצמצם, דלמא באמת מה\"ט מגורשת ואינה מגורשת, משום דמה\"ט ספיקא היה. ונ\"ל דהכי מקשי, דעכ\"פ היכי נקט מתניתין לישנא דמחצה על מחצה, הרי מדמוקמית לה שעומדין תוך ד\"א, משמע דאילו היו ביניהן ח' אמות מצומצמת מגורשת, והרי לישנא דמתניתין דנקט מחצה על מחצה משמע אפילו בכה\"ג מגורשת ואינה מגורשת [וזה כעין תי' תוספות ד\"ה והא. ואפשר דהיא היא, וגרסינן בתוס' תחת מלת כגון מלת כיון ודו\"ק]. או נ\"ל דהכי מקשי, בשלמא אי נימא דאפשר לצמצם, להכי שפיר בסיפא בחוב שקרוב למלוה וללוה, שניהן קנוהו כב' אוחזין בטלית ויחלוקו. אבל הרי קיי\"ל א\"א לצמצם, וא\"כ ספיקא הוה, ואמאי יחלוקו המע\"ה. אמנם הקשוני דמה מקשי הש\"ס והא א\"א לצמצם. נימא דמיירי שעמד שם אדם אחר קודם שבאו האשה והבעל תוך ד\"א, וכשבאו הלך משם אותו האיש, נמצא שקנו האיש והאשה הד' אמות כאחת. והן אמת יש קצת ראיה לזה [מב\"ש קל\"ט סקכ\"ג]. אמנם לפע\"ד לא נראה כן, דהרי כיון דאין לאיש ההוא שום שייכות בקניית הגט, לפיכך אפילו עומד שם אותו האיש עדיין, קנתה האשה הגט בתוך ד' אמותיה מטעם חצר משעת ביאתה לשם. תדע, אילו נתן ראובן לשמעון מתנה שמונח תוך ד\"א בסימטה, דפסקינן [בח\"מ רמ\"ג כ\"ב] דקנה, דוכי ס\"ד שבאר. עמד שם אדם אחר בצדו, שיעכבו הלה מלקנותה. מיהו אפילו נימא כרבינו ב\"ש הנ\"ל שיעכב הלה שלא תקנה האשה בד' אמותיה הגט, אפ\"ה הבל יפצה פיהם בקושיתם, דעכ\"פ כשחזר והלך אותו האיש, קנה למפרע האיש או האשה משעת ביאתם לשם. תדע, דאל\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שיקנו ד\"א דלא ליתי לנצויי [כב\"מ ד\"י ע\"א] הרי בר\"ה מצוי כך זה הולך וזה בא ודחקו ועיילי לסימטא, ואכתי אתו לאנצויי. אלא ש\"מ דדמי קניית הד' אמות לאחות אשה דמתלי תלי וקאי [יבמות דל\"ב א'], ולשבועה שלא אוכלנה [שבועות דכ\"ז ב']. וכל זה לפי טעותם, אבל האמת יורה דרכו. דאע\"ג דקאים האי גברא התם, קנו הד\"א לאיש ולאשה בדבר שאין לו שום שייכות להאיש ההוא: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Gittin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Gittin",
+    "text": [
+        [
+            "ולכאורה קשה הרי המשחרר עבדו עובר בעשה [כגיטין דל\"ח א'], וא\"כ היאך ישתחרר ע\"י שליח זה, הרי אין שליח לדבר עבירה [כב\"מ ד\"י ע\"ב] . ובשלמא לר\"מ דס\"ל דעכ\"פ דכשיגיע ליד העבד יהיה משוחרר, אילה\"ק עכ\"פ איך יהיה שליח להביאו לידי העבד. די\"ל דכיון דא\"צ לזכיית השליח, א\"כ דל שליח מהכא, דמעשה קוף בעלמא קעביד. כעירוב ששלחו ע\"י עכו\"ם ליתנו לישראל [כעירובין דל\"א ב']. והרי אפילו בגט כששלחו ע\"י עכו\"ם ליתנו לישראל שימסרנו לאשתו. כשר כשמתקיים הגט בחותמיו [כאה\"ע קמ\"א סל\"ה] רק שאין נוהגין כן כמ\"ש שם. א\"כ כ\"ש הכא בשחרור דמחשב האי שליח כליתא. אלא לחכמים דפליגי אר\"מ, וס\"ל דהשליח זוכה להעבד, ק' שפיר, אע\"ג שהוא שליח של העבד. עכ\"פ הרי הוא גם כן שלוחו של הבע\"ב שעשהו שליח שיהיה שליח של העבד, דלולא שליחות של הבע\"ב לא מהני שליחות של העבד מידי, דהרי לא יכול ליקח השטר בע\"כ של בעה\"ב, א\"כ קשה שפיר דכיון דאין שלד\"ע. הו\"ל כאילו עשה השליח כן מעצמו [כרש\"י קדושין דמ\"ב ב' ד\"ה אין שליח], א\"כ אם לקח השליח השטר שחרור מעצמו בלי דעת הבע\"ב מי הוה שחרור. ולכאורה נ\"ל לרמ\"א [ח\"מ קפ\"ב] דקיי\"ל דהיכא דאין שליח בר חיובא יש שלד\"ע, א\"כ ה\"נ כיון דאין העבד שלו, לא מקרי שליח ב\"ח, ויש שלד\"ע. ואפילו למ\"ש תוס' [ב\"מ ד\"י ע\"ב] ד\"ה דאמר, דכהן דאמר לכהן קדש לי גרושה, דאף שאינו מקדשה לעצמו, מחשב בר חיובא ואין שלד\"ע. י\"ל דהתם עכ\"פ אפשר לו שיקדשה לעצמו. ולהכי מחשב בר חיובא, משא\"כ הכא א\"א שיעשה השליח איסור השחרור בגוף עבד זה, אם לא שיקנהו תחלה, ואז פנים חדשות בא לכאן. לפיכך בכה\"ג יש שליח אפילו לד\"ע. ולכאורה נ\"ל ראיה לסברא זאת לחלק בכה\"ג ממ\"ש רמ\"א [בי\"ד ק\"ס סט\"ז], דבלוה ע\"י שליח מותר לשלוח הרבית ע\"י השליח, מדינא, דאין שלד\"ע, ולפיכך לא הוה כרבית הבא מיד לוה למלוה. משא\"כ בלוה הוא עצמו, אסור לשלוח הרבית ע\"י שליח, ע\"ש. דלכאורה קשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ע\"כ צ\"ל דדוקא בלוה ע\"י שליח, י\"ל הרי היה אפשר שילוה השליח המעות הזה לעצמו ברבית. ולפיכך אמרינן גביה אשלד\"ע. משא\"כ בסיפא שלוה המלוה בעצמו, ורק הרבית שלח ע\"י שליח, הרי בגוף הלואה זו שכבר לוה המלוה, א\"א שיעשה השליח העבירה, דאף אם יתן השליח הרבית מכיסו לא יעשה עבירה [וכך כתב רמ\"ל פ\"ה מהל' מלוה הי\"ד], דאף שאפשר שילוה השליח מהמלוה ויתן לו רבית, עכ\"פ בכה\"ג פנים חדשות בא לכאן. והוא כדברינו הנ\"ל. אמנם לפע\"ד י\"ל דמש\"ה קאמר רמ\"א בסיפא דבהיה ההלואה ע\"י עצמו דאסור לשלוח הרבית, דלא יהא דאין שלד\"ע, דל שליחות מהכא, עכ\"פ כיון דכבר לוה הלוה בעצמו המעות מהמלוה, אפילו בהניח אח\"כ הלוה הרבית ע\"ג קרקע ולקחו המלוה, אסור, דוגמת המודר הנאה מחבירו, שאסור לשלוח דבר שמתהנה ממנו, ול\"א אין שליח לדבר עבירה, דהרי אפילו הניחו על גבי קרקע ע\"ד שיקחו המודר, אסור [כי\"ד רכ\"א ס\"ח וט'] . אבל היכא דצריך שליחות, כגט ושחרור וכדומה, מנ\"ל לחלק בין שאפשר לשליח לחטוא אותו חטא בגוף זה, או בגוף אחר. דלמא כיון שאפשר שיחטא שליח אותו חטא אף שא\"א שיחטא אותו חטא בגוף זה רק בגוף אחר, ככהן שאמר לכהן שיקדש לו אחות השליח שהיא גרושה, אפ\"ה מדאפשר שיחטא השליח אותו חטא בגוף אחר מחשב אשלד\"ע. ומלבד זה כבר כתב הש\"ך [בח\"מ רסי' קפ\"ב] דקיי\"ל כמ\"ד דכל היכא דאי בעי עביד או לא עביד אשלד\"ע. ונלפע\"ד לפמ\"ש תוס' [ב\"מ ד\"י ע\"ב ד\"ה דאמר] בתירוץ קמא שם, דהא דאישלד\"ע, היינו דלא מתחייב המשלח ע\"י המעשה. אבל עכ\"פ המעשה קיים [וכ\"כ קצת מזה רט\"ז בי\"ד ק\"ס סי\"א ע\"ש], א\"כ ה\"נ אף דאישלד\"ע, על כל פנים מעשה השחרור קיים. ואפילו לתי' ב' של תוס' שם, דאי אשלד\"ע גם המעשה אינו קיים, י\"ל דהכא מיירי בשחררו לצורך מצוה לצרפו למנין עשרה וכדומה [כברכות מ\"ז ב'], דלצורך מצוה דרבים כי התם, או כדי להציל רבים מחטא, כהאי שפחה שנהגו בה הפקר [כגיטין ל\"ח ב'] וכ\"כ בחציו עבד וחציו ב\"ח [כתוס' פסחים פ\"ח ב' ד\"ה כופין] שרי לשחררו. ותו נ\"ל דבל\"ז ק' ממ\"ד בגיטין [ד\"מ ע\"א] דכשאמר בשעת מיתתו, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, כופין להיורשין לשחרר, ואמאי הרי צריך מצוה דרבים דוקא. ונ\"ל דה\"ט, דמשום דמצוה לקיים דברי המת אסורין לעבוד בה, דאע\"ג דלעולם בהם תעבודו עשה דאורייתא, והמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מדרבנן, עכ\"פ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה\"ת בשב ואל תעשה [כיבמות פ\"ט ב']. ואם כן כיון דאסורים לעבוד בה, ונסתר העשה דלעולם בהם תעבודו, ליתא נמי ללאו דשחרור הבא מכלל העשה. א\"כ גם בכה\"ג מצי איירי מתניתין. אמנם אי נימא כר\"ן [גיטין קס\"ד א'] דהך עשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור הוא, דפשטא דקרא משמע רק שלא ישחררו במתנת חנם, ומה\"ט כשמשחררו לצורך מצוה שאינו עושה מתורת חנינה, שרי. א\"כ בל\"ז מתורץ קו' הנ\"ל אמתניתין, דמה\"ט נמי כשמשחררו מדעשה לו קורת רוח, שרי, וכדאשכחן בגיטין [ד\"מ ע\"א] הנ\"ל, דהו\"ל כמכרו לעצמו. רק דק\"ל אדברי רבינו הר\"ן מש\"ס ברכות הנ\"ל, דמה מקשי התם אר\"א ששחרר לעבדו כדי לצרפו לעשרה, הרי מצוה הבא בעבירה היא. דמה עבירה איכא, הרי לא מכוון להנות להעבד בתורת חנינה. ותו מה מתרץ התם מצוה דרבים שאני, הרי גם בלי מצוה דרבים כשאינו מתכוין להנות להעבד שרי. ויש לדחוק דהכי מקשה, דכיון דע\"י המצוה גופה שיצטרף העבד לעשרה, מתהני העבד, הו\"ל שפיר מהבב\"ע, ולולא שהיא מצוה דרבים היה אסור. אבל במשחררו מדעשה לו נייחא, שרי בכל ענין. מיהו אין להביא ראיה לר\"ן מגיטין [די\"ב א'] דבשנת בצורת מותר לשחררו לכ\"ע. וכי\"נ הרב מוה' וואלך. צעמפלבורג נ\"י דנ\"ל דהתם כדי להצילו שלא ימות ברעב. עדיף ממצוה דרבים. מיהו אילה\"ק בל\"ז האיך שחרר ר\"א לעבדו, הרי אפילו יהיה עשה דתפלה דאורייתא. לא דחי לל\"ת רק אם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה [כשבת קל\"ב], והא תינח לר\"י [תוס' פסחים דנ\"ט א' ד\"ה אתי] דבעשה דוחה עשה לא בעינן בעידנא, אבל לריב\"א התם דלא ס\"ל הך סברא, אשר גם בל\"ז הוה כמלתא בלא טעמא, דמ\"ש עשה דדחי עשה או עשה דדחי לאו, א\"כ ק' כנ\"ל. ר\"ל דכל היכא דלא סגי בלא\"ה א\"צ בעידנא [כפסקי תוספות זבחים סי' ס\"ט]. וכה\"ג צ\"ל נמי בחציה שפחה וחציה ב\"ח, דכופין לשחררו משום לא תהו בראה דמחשב כעשה דרבים, דמדלא סגי בלא\"ה הו\"ל כבעידנא. ואילה\"ק לפסקי תוס' הנ\"ל ממ\"ד [ביצה ד\"חי ב'] דניתי עשה דכסוי ולדחי ל\"ת דמלאכה ביו\"ט. ומתרצינן דאינו בעידנא. וק' ממ\"נ אי אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, אם כן לא מקשי מידי, דהרי בכה\"ג לא דחי עשה לל\"ת [כשבת קל\"ב]. ואי בלא אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, א\"כ לא תי' מידי, דהרי בכה\"ג לפסקי תוס' הנ\"ל אין צריך בעידנא. נראה לי דלפסקי תוספות הנ\"ל, דדוקא באי אפשר לבוא אל הגוף שבו חל חיוב העשה, כמוח של פסח שסגור בעצם, וכהגוף של העבד המעוכב שחרורו, אמרינן דבכהאי גוונא אין צריך בעידנא. משא\"כ בהעפר של הכסוי, אין חיוב הכסוי על העפר, רק על הדם ודו\"ק, ואילה\"ק לפס' תוס' הנ\"ל מ��אמרינן [קדושין ד\"י ע\"א], דאי נימא סוף ביאה קונה, אסור לכה\"ג לקדש בתולה בביאה, דמשעת העראה עשאה בעולה ופסלה לעצמו. ולפסקי תוספות הנ\"ל הרי בלא אפשר לקיים סוף המעשה בלי תחלתה. הו\"ל כאלו נעשו בבת אחת, א\"כ כהן גדול נמי לשתרי לקדש בביאה, מדא\"א לקיים גמר ביאה עד שיערה בה תחלה. י\"ל דהתם נמי אפשר לקדש בכסף ושטר ודו\"ק. אמנם לתוס' חגיגה [ד\"ב ב'] ד\"ה לישא, שתרצו דלהכי אין עשה דלשבת דוחה ל\"ת דקדש, מדאינו בעידנא, דהרי משהערה בה עבר, ועשה אינו רק בגמר ביאה. ולפי פסקי תוס' הנ\"ל אין מקום לתרוצם. וצ\"ל כתרוצם קמא שם, דמדאפשר לקיים שניהן בלי דחוי, ע\"י שישחררו, לא דחי עשה לל\"ת. מיהו אילה\"ק, היכא אפשר שיהיה שום שחרור חל, הרי כל מלתא דא\"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני [כתמורה ד\"ד ב']. ואפילו נימא דשחרור אסור רק מדרבנן, הרי גם באיסור דרבנן נמי אמרינן דלא מהני [כח\"מ ר\"ח]. י\"ל דשאני שחרור דגלי קרא דמהני בשפחה חרופה, דכ' גבה כי לא חופשה, ואי\"ל דמיירי בשחררה לצורך מצוה לצרפה למנין עשרה, דהרי שפחה היא, ודוחק לומר דמשחררה מדנהגו בה מנהג הפקר [כגיטין ל\"ח ב' הנ\"ל], דא\"כ למה לא שחררה גם כן הרב השני. אלא על כרחך דקא משמע לן קרא דכששחררה הוה שחרור. אחר זמן רב שכתבתי כל זה, אמרו לי שגם הגאון בעל בית מאיר ז\"ל באה\"ע [סל\"ה], התעורר בקושיא הנ\"ל, ותירץ שם באופן אחר, יע\"ש. עוד אמרו לי שגם הגאון מהרע\"ק מפוזנא זצ\"ל בתשובותיו [סקצ\"ד], הקשה במשנה זו קושיתי הראשונה, רק שהקשה בהיפך מדברינו, שכתב דלחכמים אין קושיא כלל רק לר\"מ. ובמח\"כ הגדול אגב שטפיה לא ירד לאמיתות הדברים, כאשר יראה כל יודע ומבין: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק מה יועיל, הרי הורגין על החזקות [כקדושין ד\"פ ע\"א], והרי הוחזקה אשת איש, ועליה להביא ראיה שכבר נתגרשה כשזינתה. י\"ל כיון דגט בידה, איתרע חזקת א\"א, ואדרבה יש לה חזקת כשרות שלא זנתה. אבל השתא שתקנו זמן, אם יתן גט בלי זמן אדרבה איתרע חזקת כשרות ע\"י גט כזה, ומוקמינן לה בחזקת א\"א. ואי\"ל ל\"ל שהוא יחפה עליה, נימא שהיא תחפה על עצמה, שכשלא יתקנו זמן בגט ותזנה, תאמר שזנתה אחר גירושין, אם אתרמי שנתן לה גט אח\"כ. י\"ל א\"כ הו\"ל ב' אתרמי, דאתרמי שזנתה, ואתרמי שנתן לה גט, ולתרי אתרמי לא חיישינן [כגיטין כ\"ז ב'], משא\"כ שיתן לה הוא גט בשביל שזנתה, מדתלי הא בהא, הו\"ל רק חד אתרמי. ואי\"ל בלא גט תוכל לחפות על עצמה כשזנתה, שתאמר לבעלה גרשתני דנאמנת [ככתובות דכ\"ב ב']. י\"ל דהתם ה\"ט משום דאינה מעיזה, והכא כדי להסר מעצמה חשד שזנתה, מעיזה ומעיזה [ועי' תשו' הרא\"ש כלל מ\"ד ב']. ואת\"ל הרי אם הוא אומר גרשתיה, אף דלהבא ואין גט בידה הו\"ל ספק מגורשת, ולא קטלינן לה [כאה\"ע קנ\"ב]. למפרע ודאי לא מהימן [כב\"ב קל\"ד ב']. כל זה נ\"ל. ומשמע מזה דלא כב\"ש [אה\"ע קנ\"ב ב'] דלרמב\"ם אף לשעבר הו\"ל עכ\"פ ספיקא. אמנם אילה\"ק בגט שנשלח מרחוק ולא נמסר ביום שנכתב, מה הועילו חכמים בתקנתן, הרי תוכל לזנות ביני ביני. ותאמר נתגרשתי מיום הכתיבה. י\"ל דהו\"ל כב' אתרמי לעיל. ותו, גט כזה שלא נמסר ביום הכתיבה יש לו קול מתי קבלתו. ואי\"ל האיך יתנו לה גט כזה, ניחש שמא פייס ביני ביני וביטל הגט [כגיטין ע\"ו ב']. נ\"ל דלא חיישינן לשמא פייס רק באמר לשליח שלא יתנהו לה עד זמן פלוני, דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בגירושין: ",
+            "כך נראה לי. וכך פסק נמי הגאון מהרי\"ע זצוק\"ל בתורת גיטין שלו, וטעמו משום קיום שטרות יע\"ש. אמנם מ\"ש ר\"ש הכא בש\"ם, דאין הטעם שתקנו זמן בגיטין משום זנות, דלא שכיחא, אילה\"ק הרי בריש כתיבות תקנו להנשא בתולה בד' משום זנות. ואי\"ל התם היינו בלא התראה שכיחא, משא\"כ הכא שתהרג. ע\"כ צריכה התראה, ולא שכי שתזנה בהתראה. עכ\"פ ק' דהרי גם בזה\"ז שאינה נהרגת אפ\"ה צריך זמן בגט, שלא יחפה עליה כדי שלא תאסר עליו [כאה\"ע קכ\"ז], ובכה\"ג א\"צ התראה, וכי ס\"ד דלר\"ש בזה\"ז א\"צ זמן בגט. י\"ל דהתם תקנו שאם זנתה יבואו עדים ע\"י שתנשא בד'. אבל הכא דניחש שמא זינתה ושמא יבואו עדים, הו\"ל כב' אתרמי לעיל. עוד י\"ל דהכא דהחשש שזנתה כשהיא נשואה, נשואה בעלה משמרה [כקידושין פ\"א א']. ומה שתרצו רבעתו\"ס דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זנתה. ונתקשו רבים בפירוש דבריהם, נ\"ל דכוונתם דכמו דאמרינן שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן [גיטין כ\"ח ב'], כ\"כ הכא והתם בכתובות לא חיישינן שמא זנתה כבר, רק התם להכי תקנו שתכנס לחופה ביום ד', שמא תזנה אחר כניסתה לחופה דהיינו בין חופה לביאה: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וק\"ל מ\"ש מתליוהו וקדיש [ב\"ב מ\"ח ב'] דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. וכ\"כ אמרינן [יבמות ק\"י ע\"א] בהאי דאותבא אכורסא, ואתא אחר וחטפה וקידשה. דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. ואת\"ל דבהנך שאני משום דבאותן הקדושין שקדשה אדעתא דרבנן. בהן עצמו היה הקלקול, משא\"כ הכא הקלקול בהגט היה ולא בהקדושין. או דבהנך שאני מדהוה להכניס לכלל א\"א אלים חזקת פנוייה דמעיקרא, משא\"כ הכא הוה לאפוקה מכלל חזקת א\"א דמעיקרא. עכ\"פ ק\"ל ממה דקיי\"ל [באה\"ע קמ\"ד] אין אונס בגיטין, ובכתובות [ד\"ג א'] אמרינן הטעם, משום דכל דמקדש וכו'. וכ\"כ קיי\"ל [אה\"ע קמ\"ה] בשכ\"מ שגירש אף דבמתנה אם עמד חוזר מדאורייתא, עכ\"פ בגט אפילו עמד מגורשת, ובש\"ס [גיטין דע\"ג א'] אמרינן דטעמא משום דכל דמקדש וכו'. ואמאי אפקוה מחזקת א\"א, ומ\"ש מהכא דלא אמרינן דכיון דקידש אדעתא דרבנן, לא הוי ביטול. וכ\"כ ק\"ל במה דאמרינן [גיטין כ\"ז ב'] באבד הגט והיה לו סימן וטביעת עין, והחזירוהו לו, והסתפק אי משום סימן החזירוהו לו דסימנין דאורייתא. או סימן דרבנן, והחזרוהו משום טביעת עין. וק\"ל אפילו סימן דרבנן א\"צ טב\"ע, דהרי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אמנם נ\"ל דהר\"ן סוף נדרים הקשה באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת. שלא תהא נותנת עיניה באחר. והקשה הר\"ן אם מדינא נאמנת, האיך התירוה לו חכמים. ותירץ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינוהו וכו'. והקשה לי הגאון מה' משה טוביה זצוק\"ל אבד\"ק האנוי, א\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, דעדיין תוכל להפקיע עצמה מבעלה, שתאמר טמאה אני ונטולה מיהודים. דאי נימא אפקינהו וכו' א\"כ לא יוכל להפר נדרה שאמרה נטולה אני מיהודים. אח\"כ מצאתי קו' זו בכנ\"י של אאמ\"ו הגזצוק\"ל בשם קו' העולם. אמנם נ\"ל במאי דק\"ל דאי נימא אפקעינהו וכו', א\"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו, דא\"כ אם זנתה תחתיו במזיד ונאסרה ואח\"כ אירע שאפקעינהו וכו', לא תהרג ותהיה מותרת לו. ואת\"ל כתוס' [גיטין ל\"ג א' ד\"ה אפקינהו] דבכה\"ג לא אפקעינהו. ליתא, דהיינו במתכוון לכך וכמ\"ש שם, אבל מה נאמר בלא התכוון לאפקעינהו לקדושין. ותו הכי ס\"ד דבכל אפקעינהו נימא שהוא מותר בקרובותיה והיא בקרוביו. ותו אם נדרה מלאכול והפר לה ואכלה, או שהיתה אשת כהן ואכלה תרומה, ואח\"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבד איסורא למפרע. ותו אם אנסה אדם ונהרג עליה, ואח\"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבדינן אסורא למפרע שהרגנוהו חנם. ועוד קושיות רבות. אמנם ל\"מ מרבותי נ\"ל דהא דאמרינן כל דמקדש וכו' ואפקינהו וכו' אין הכוונה שבטלו הקדושין לגמרי, דא\"כ הוה סגי דנימא אפקעינהו רבנן לקדושין, ומה מניה דקאמרינן. אלא ר\"ל דמניה אפקינהו, אע\"ג דקידש בלא תנאי, עכ\"פ מדקאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל, הו\"ל כאילו התנה בשעת קידושין שכשיארע אח\"כ דבר בעניין הנשואין. יהיה כמו שאמרו חכמים. דאע\"ג דהפרוטה שלו היא. עכ\"פ הרי קיי\"ל הפקר ב\"ד הפקר [כיבמות פ\"ט ב'], והו\"ל כאילו הקנה הפרוטה שקידש בה לרבנן, והם נתנוה לו ע\"ד שלא יהיה לו רשות בה כ\"א לקדש על פי דעתם. וכ\"כ בקידש בביאה, מדאמר כדת משה וישראל הו\"ל כאילו התנה שבאם לא אתרצה כפי שיאמרו חכמים יהיה בעילתי בעילת זנות, והרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [כאה\"ע קמ\"ח]. לפ\"ז בשלמא באונס בגיטין [כתובות ד\"ג א'], כיון דכשגירשה אמר סתם, אי לא אתינא עד ל' יום. להכי תקנת חכמים היא שיהיה כאילו התנה בשעת קדושין שאם אגרשיך ואמר אי לא אתינא יהיה אונס בכלל. וכ\"כ לקמן בשכ\"מ שגירש, מדגירשה סתם, הו\"ל כהתנה בשעת קדושין שאם יגרשה כשהוא שכ\"מ סתם, יהיו גירושין גמורים. אבל הכא שמבטל הגט להדיא, כיון דמדינא אינו גט כשבטלו קודם שבא לידה, היכא נימא דהוה כאילו התנה מעיקרא שלא יהא ביטול, הרי מבטלו ומבטלו קמן. וכ\"כ באותו שהחזירו לו הגט בסימנין, אי נימא סימנין דרבנן היכא נימא דהו\"ל כאילו התנה שבאם אגרשך בגט שאינו שלי תהיה מגורשת, דכיון דסימנים דרבנן אין זה הגט שלו, וכי ס\"ד שיוכל להתנות כזה. א\"כ מתורצת קו' תוס' [גיטין ל\"ג א'] הנ\"ל, גם קו' מהרמ\"ט זצוק\"ל, דוודאי אשתו היא לכל דבר, רק דהו\"ל כהתנה בשעת קידושין שכשתאמר טמאה אני לא תהיה נאמנת. דוגמת מה דאמרינן [לקמן ע\"ו ב'] נאמנת עלי שלא פייסתי [ועי' תוס' לעיל די\"ח ב'], אבל ודאי יכול להתיר נדרה. ובני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א יצא בחרבו ובקשתו והרבה לגמגם בתרוצי הנ\"ל. גם הקשה הקשה כברזל. מרש\"י [פסחים ד\"ז א'] ותו דאמאי לא נימא גבי בטול הגט נמי דהו\"ל כאילו התנה בשעת קדושין בתחלה שכשיבטלו אח\"כ לא יהא בטול דומיא ביטול דמודעי דמודעי. וכמה פעמים אשכחן דיכול אדם להתנות על העתיד שכל מה שידבר או יעשה יהיה מבוטל [כאה\"ע קל\"ד, ועירובין ד\"כ א'] וכדומה. ותו עכ\"פ האיך יתישבו דברי הר\"ן בנדרים שכתב וז\"ל ונמצא בשעה שנאנסה פנוייה היתה. והשבתי לבני חדות לבי הנ\"ל, שימי את. אם אינך רוצה להסתפק בדברי הנ\"ל. תא ואימא לך מלתא דשוה לתרוויין, דקו' הגאון מהרמ\"ט הנ\"ל בל\"ז לפע\"ד ל\"ק מידי. לפי מ\"ד [נדרים דע\"ג ב'] דלר\"א התם דבהגיע זמן נשואיה, מדאוכלת משלו מפר נדריה, א\"כ ר\"א ומשנה ראשונה [כתובות דנ\"ז א'] דאוכלת משלו ובתרומה אמרו דבר א' דהתם אוכלת בתרומה מדהגיע נשואיה, כ\"כ מה\"ט מפיר נמי נדריה. ומשנינן, דלמא ע\"כ לא אמרה משנה ראשונה. רק דתאכל תרומה דרבנן, אבל מנ\"ל דמתיר נדרים דאורייתא. וכמו כן עד כאן לא קאמר ר\"א אלא דמתיר נדריה, וכדר' פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת, אבל בתרומה לא תיכל. וקשה לפי מאי דקיי\"ל [רמב\"ם תרומות פ\"ו] דלהכי ארוסה לא תאכל בתרומה שמא תשקה לאחיה, א\"כ ל\"ל לש\"ס כלל לדר' פנחס, הול\"ל ע\"כ ל\"ק ר\"א אלא בנדרים דליכא טעמא דשמא תשקה, אבל בתרומה דאיכא הך חששא אסור. והרי בל\"ז צ\"ל לפי תירוץ זה דר\"א ס\"ל דלאו דוכתא מיחד לה, וכמ\"ש הר\"ן כאן. וע\"כ צ\"ל דהש\"ס נקט דרב פנחס. כדי ליישב נמי לאידך טעמא דכתובות דארוסה אסורה בתרומה משום סמפון. א\"כ ק' באמת מה הועיל הש\"ס דקאמר דבנדרים להכי מיפר לה בעל משום דרבי פנחס, דנודרת על דעת בעלה, עכ\"פ שמא ימצא לה אח\"כ סמפון, ונמצא שלא היה בעלה למפרע, ולא נדרה אדעתיה ואיך יפיר נדריה. ע\"כ צ\"ל דאעפ\"כ כיון דעכ\"פ בשעת נדרה סברה שהוא בעלה, הו\"ל כאילו פירשה דעל דעתו נודרת. תדע דהרי אפילו בליכא נשואין דאורייתא כלל, כאשתו קטנה שנדרה, אפ\"ה מפר לה בעל אפילו לכשתגדל, אף דאין בעל אחר מפר בקודמין הכא כיון דסברה שהוא בעלה, נודרת רק אדעתיה כשירצה [כנדה דמ\"ו ב']. א\"כ מתורץ קו' מהרמ\"ט הנ\"ל דאף דנימא דאפקוה רבנן לקדושין לגמרי. עכ\"פ כיון דבשעת הנדר סברה שהוא בעלה, נדרה רק על דעתיה ויכול להפר לה ודו\"ק: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "אמנם בטעמא דמילי לא ממסרן לשליח כ' רש\"י [גיטין דס\"ו ב'] דדוקא בשליח ששלחו עם גט דמסר לו מידי, שליח עושה שליח. משא\"כ באומר כתבו, דלא מסר לשליח מידי. אין בדברים כח לחזור ולהמסר משליח לשליח. ולמרדכי ס\"פ דלעיל, הכא ה\"ט דכל שנעשה שליח לדבר שלא נגמר הענין, אין שליח חוזר ועושה שליח. לפיכך בשליח עם גט דנגמר הענין מדמסר לו הגט שיכול לגרש בו בע\"כ, מצי שליח משוי שליח. אבל באומר כתבו, בכתיבה הרי עדיין לא נגמר הענין. והנ\"מ בין רש\"י למרדכי. בשליח קידושין, לרש\"י מצי שליח משוי שליח, דהרי מסר לשליח הראשון הפרוטה. ולמרדכי לא, משום דעכ\"פ עדיין לא נגמר הענין, דשמא לא תרצה לקבל הקדושין. והובאו ב' הדעות באה\"ע [סי' ל\"ה ס\"ו וסי' ל\"ז ס\"ה]. ועוד נ\"מ בדיהיב בעל לסופר קלף לכתוב עליו הגט, לרש\"י בכה\"ג שליח עושה שליח, ולמרדכי עכ\"פ בכתיבה לא נגמר הענין, ואין שליח עושה שליח. וכן משמע מדברי הפוסקים כמרדכי, מדלא חלקו בכך [באה\"ע ק\"כ סק\"ד]. מיהו בשליח לקבלה שעשתה האשה, לפי הטעמים הנ\"ל לכ\"ע אין שליח עושה שליח, דהרי לא יהבא ליה לשליח ולא מידי, וגם לא נגמר הענין עדיין, דמי יודע אם יתרצה הבעל לתת לו הגט. וכ\"כ העצמות יוסף רפ\"ב דקדושין בשם תוס' רי\"ד. אבל בשם הריטב\"א שם כ' דבשליח לקבלה מצי שליח משוי שליח. ונלפע\"ד דריטב\"א ס\"ל כמרדכי הנ\"ל מיהו ס\"ל דוקא בשליח דכתיבה, מחשב שלא נגמר הענין, דבכתיבת גט אין שם גמר. וכ\"כ בשליח הולכת פרוטת הקדושין, אולי לא תתרצה האשה לגמור הענין לקבל הקדושין. משא\"כ בשליח לקבלה, היא עשאתו שליח על גמר הענין לקבל הגט, וא\"צ אח\"כ שום דבר. ואילה\"ק לריטב\"א, ממ\"ד בקדושין [דמ\"א א'], מנ\"ל דבקדושין שלוחו של אדם כמותו. וכ\"ת דילפינן מגירושין, מה לגירושין שכן ישנן בע\"כ. וק\"ל הרי בפירוש אמרינן מקמי הכא לגבי גט ושלחה מלמד שאשה עושה שליח, אף שאינה מתגרשת בע\"כ דבעל. בשלמא לתוס' רי\"ד י\"ל דקושית הש\"ס דבקדושין מנ\"ל דשליח עושה שליח, דס\"ל כרש\"י דשליח קידושין באמת שליח משוי שליח מדיהיב ליה לשליח מידי, ובהא ליכא למימר דנילף מגירושין, די\"ל שאני גירושין שכן ישנו בע\"כ, דליכא למימר הרי שליח של אשה משוי שליח אף שאינו בע\"כ דבעל, ליתא דהרי לתוס' רי\"ד באמת אין שליח קבלה עושה שליח, אבל לריטב\"א דס\"ל דגם שליח לקבלה מצי עביד שליח, ק' שפיר דהיכא קאמר הש\"ס שכן ישנו בע\"כ, הרי בשליח שלה אינו בע\"כ דבעל. נ\"ל דהכי מקשי הש\"ס, דלמא דוקא בעל בגט מצי משוי שליח. מדכחו גדול לגרשה בע\"כ, וגם אשה המתגרשת מצי משוי שליח, מדאין במעשיה ממשות כל כך שיהיה צריך שתעשה היא בעצמה. דוגמת מ\"ד [פסחים דפ\"ח א'] דאי שה לב\"א לאו דאורייתא, ממנין על הפסח אפילו שלא מדעתן. מיהו עוד יש דיעה להגאון [הובא באה\"ע קמ\"א סמ\"ג], דבהרשה האשה אותו לעשות שליח, גם שליח לקבלה מצי משוי שליח. אבל אין להקשות ל\"ל קרא בשבועת עדות דאין משביעין ��\"י שליח [כשבועות דנ\"ה א']. הרי בל\"ז מילי לא ממסרן לשליח. וכ\"כ בנדרים [ד\"ח ב'] בעי לן אי בעל יעשה שליח לחרטת אשתו, וק' הרי מילי נינהו שתספר היא לבעל ובעל לחכם. י\"ל דבעל דבר עצמו שפיר מצי משווי שליח אפילו במילי לחוד, ואפילו לא מסר לו מידי [וכ\"כ פ\"י רפ\"ב דקידושין] והרי אפילו בשליח שעשה שליח דוקא בשלח שליח א' לב' מעצמו, אבל כל שא\"ל הבעל שיעשה שליח שני, מצי משווי שליח ב', וכאומר אמרו לסופר ויכתוב וכו' [גיטין דס\"ו ב']. ובני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א הגאבד\"ק ל\"ב. תירץ, דהיכא דכל הענין רק מילי הם, כשבועות ונדרים שאין בהן מעשה כלל, בכה\"ג מילי ממסרן לשליח, עכ\"ל. ואומר, שישו בני מעי. דנפק מנך טעמא מלפך, דיפה דבריו מדברי, דלתרוצי הנ\"ל עדיין קשה מה מקשו תוס' [יבמות דק\"א ב'] ד\"ה וקראו לו ולא שלוחן, דנילף מהתם דאין שליח של אדם כמותו. ולדברי, מה קו'. דלמא משום דבוקראו לו אינן בעל דבר, ומילי לא ממסרן לשליח. ולדברי בני הר\"ב נ\"י לאי\"ט דעת שפתי רבותינו ברור מללו: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ואילה\"ק בשניהן יכולין לשמרו כאחת למה מגורשת ואינה מגורשת הרי אכתי אגידה ביה. י\"ל דוקא בשחוט שבגט עדיין בידו ממש [שם] , או בשמונח קצת ממנו עדיין בד' אמות שלו, מחשב אגידה ביה. משא\"כ הכא שאין הגט אגוד ביה רק מדאינה יכולה היא לשמרו בלתי סיועת אחר, לא מחשב אגידה ביה, דהרי יכולה לשמרו בסיועת אדם אחר שאינו בעל. אמנם ק\"ל, ל\"ל דנקט כלל ברישא קרוב לו, דהיינו שיכול הוא לשמרו, דמדהיא אינה יכולה לשמרו, מה לי שיכול הוא לשמרו. וראיתי שגם רש\"ל דקדק בזה. ותי' דר\"ל שהוא יכול לשמרו לבד והיא רק עם אחר. ותמוה, דהדברים בעיון מעט הם שניהן יכולין לשמרו לתוס' הנ\"ל. ותו דמה יענה רבינו לאידך מ\"ד בש\"ס, דפי' קרוב לו היינו בתוך ד' אמות שלו, דק' נמי מה מהני שהגט תוך ד' אמות שלו, כיון דעכ\"פ אינו בתוך ד\"א שלה. ולפע\"ד מסוף הסוגיא דקאמר כל שקרוב לה מלו והוא יכול לשמרו ולא היא, אינה מגורשת, מזה מוכח דלמ\"ד דקרוב דמתניתין היינו שמירה, ה\"ק קרוב לו שהוא יכול לשמרו אף שהגט מונח באמת קרוב לה רק שאינה יכולה לשומרו, אבל בלא היה הוא שומרו, אף שגם היא אינה שומרתו, כיון שמונח בד' אמותיה, א\"צ דעתה בשמירתה. ולאידך מ\"ד דס\"ל דקרוב דמתניתין היינו הד' אמות, ה\"ק קרוב לו תוך ד' אמותיו אף שהיא שומרתו רק שהוא חוץ לד' אמותיה אינה מגורשת. מיהו לי\"א [ח\"מ ר' ס\"א] דבמתנה ומכר, במשומר בדעת נותן או מוכר סגי, שפיר נקט מתניתין רבותא אפילו משומר הגט לבעל אפ\"ה לא מהני בגט. אמנם ק\"ל למ\"ד בש\"ס דמחצה על מחצה היינו ששניהן עומדין וד' אמות בין זל\"ז, ומקשי תו ולחזי הי מנייהו קדים. וכ\"ת דאתו תרווייהו בהדדי, והא א\"א לצמצם. ותמוה וכי נמי אפשר לצמצם דאתו תרווייהו בהדדי. אכתי אגידה ביה. ואת\"ל דבאמת הוה מצי לאקשויי הכי, רק דמקשי לפי מה דקיי\"ל דלא כריה\"ג [יבמות כ\"ח ב'] דבכה\"ג גם בידי אדם א\"א לצמצם. או כמו שתירץ י\"נ הרב מהו\"ר וואלף צעמפלבורג נ\"י דלפמ\"ש תוס' בכורות [די\"ז ב'] קו' הש\"ס הוא דדוחק לאוקמה מתניתין בדבר שאינו מורגל, שהזדמן שבאו שניהן בב\"א. עכ\"פ מה קושיא דאי אפשר לצמצם, דלמא באמת מה\"ט מגורשת ואינה מגורשת, משום דמה\"ט ספיקא היה. ונ\"ל דהכי מקשי, דעכ\"פ היכי נקט מתניתין לישנא דמחצה על מחצה, הרי מדמוקמית לה שעומדין תוך ד\"א, משמע דאילו היו ביניהן ח' אמות מצומצמת מגורשת, והרי לישנא דמתניתין דנקט מחצה על מחצה משמע אפילו בכה\"ג מגורשת ואינה מגורשת [וזה כעי�� תי' תוספות ד\"ה והא. ואפשר דהיא היא, וגרסינן בתוס' תחת מלת כגון מלת כיון ודו\"ק]. או נ\"ל דהכי מקשי, בשלמא אי נימא דאפשר לצמצם, להכי שפיר בסיפא בחוב שקרוב למלוה וללוה, שניהן קנוהו כב' אוחזין בטלית ויחלוקו. אבל הרי קיי\"ל א\"א לצמצם, וא\"כ ספיקא הוה, ואמאי יחלוקו המע\"ה. אמנם הקשוני דמה מקשי הש\"ס והא א\"א לצמצם. נימא דמיירי שעמד שם אדם אחר קודם שבאו האשה והבעל תוך ד\"א, וכשבאו הלך משם אותו האיש, נמצא שקנו האיש והאשה הד' אמות כאחת. והן אמת יש קצת ראיה לזה [מב\"ש קל\"ט סקכ\"ג]. אמנם לפע\"ד לא נראה כן, דהרי כיון דאין לאיש ההוא שום שייכות בקניית הגט, לפיכך אפילו עומד שם אותו האיש עדיין, קנתה האשה הגט בתוך ד' אמותיה מטעם חצר משעת ביאתה לשם. תדע, אילו נתן ראובן לשמעון מתנה שמונח תוך ד\"א בסימטה, דפסקינן [בח\"מ רמ\"ג כ\"ב] דקנה, דוכי ס\"ד שבאר. עמד שם אדם אחר בצדו, שיעכבו הלה מלקנותה. מיהו אפילו נימא כרבינו ב\"ש הנ\"ל שיעכב הלה שלא תקנה האשה בד' אמותיה הגט, אפ\"ה הבל יפצה פיהם בקושיתם, דעכ\"פ כשחזר והלך אותו האיש, קנה למפרע האיש או האשה משעת ביאתם לשם. תדע, דאל\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שיקנו ד\"א דלא ליתי לנצויי [כב\"מ ד\"י ע\"א] הרי בר\"ה מצוי כך זה הולך וזה בא ודחקו ועיילי לסימטא, ואכתי אתו לאנצויי. אלא ש\"מ דדמי קניית הד' אמות לאחות אשה דמתלי תלי וקאי [יבמות דל\"ב א'], ולשבועה שלא אוכלנה [שבועות דכ\"ז ב']. וכל זה לפי טעותם, אבל האמת יורה דרכו. דאע\"ג דקאים האי גברא התם, קנו הד\"א לאיש ולאשה בדבר שאין לו שום שייכות להאיש ההוא: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Ketubot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Ketubot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "וקשה ל\"ל עד אחד, תסגי במעיד על עצמו, דהרי אפילו בנהנה על ידי עדותו ע\"א נאמן באיסורים כל דלא אתחזק איסורא. ואת\"ל דאפ\"ה על גוף עצמו אינו נאמן, ואף על גב דהא דעד אחד נאמן באיסורים רק מנדה גמרינן [כתוס' גיטין דף ב' ב' ד\"ה ע\"א] והרי גם נדה בספירתה מעידה על גוף עצמה, ואפילו הכי נאמנת, י\"ל התם כתוספות שם, דהיינו מדבידה לטבול את עצמה, אבל כל שאין תקנתו בידו, רק במעיד על דבר שחוץ מגופו נאמן, על כל פנים קשה הרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן, ומי שבא ואמר כשר אני נאמן [כקדושין ע\"ו ב'] ולא חיישינן שמא ממזר הוא, הרי דנאמן גם על גוף עצמו כל דלא אתחזק איסורא אף דאין תקונו בידו, וא\"כ אם התם נאמן בחששא דאו', מכ\"ש דהול\"ל הכא דנאמן בתרומה דרבנן. ואת\"ל התם רוב ישראל כשרים הן ואינן ממזרים, אבל הכא, הרי יש רוב נגד עדותו, דרוב ישראל אינן כהנים, ובכה\"ג במעיד על גופו אינו נאמן. ליתא, דהרי מעשים בכל יום כל מי שבא ואמר ישראל כשר אני נאמן, ומספינן ליה אפילו בקדשים קלים כהאי ארמאה דסליק לירושלים והאכילוהו פסח [כפסחים דף ג' ב'], הרי דלא חשדינן לכל אדם זר שמעיד על עצמו שהוא ישראל, שמא עכומ\"ז הוא, אע\"ג שעדותו הוא נגד רובא דעלמא. נ\"ל דהתם כיון ע\"י שיאמר שישראל הוא יתחייב עצמו בתרי\"ג מצות שבהן כמה וכמה חמורות שבחמורות והרי עכומ\"ז וודאי בהפקירא ניחא ליה, אלא וודאי קושטא קאמר, דאע\"ג דגם כהן אוסר את עצמו בגרושה ומלהטמא למתים, הא רק מלתא זוטרתא היא לגבי חיובי דישראל טפי שמעכומ\"ז, ותו דמי גרע הך גברא שבא ואמר שהוא ישראל מאדם דידעינן ביה בוודאי שהיה עכומ\"ז, ובא ואמר נתגיירתי בב\"ד פלוני, הרי אם נראהו נוהג במנהג ישראל ומקיים מצות כישראל הרי הוא בחזקת גרי צדק, א\"כ מכ\"ש במי דלא ידעינן ביה שהיה עכו\"ם ומחזיק עצמו כישראל, [ועי' יבמות מ\"ז א', וי\"ד רס\"ח ס\"ו], ואע\"ג דהתם אין משיאין לו אשה עד שיביא ראיה, וכמבואר [שם]. התם שאני שכבר היה מוחזק וידוע שהוא עכומ\"ז. מיהו בזמן הזה שאין תרומה, להרמב\"ם [פ\"כ מאיסורי ביאה הי\"ג ] גם לעלות לתורה ראשון אינו נאמן, ולרמ\"א נאמן השתא בח\"ל לכל דבר שבכהונה [אה\"ע ס\"ג]: ",
+            "ואע\"ג דבכל דוכתי ע\"א נאמן באיסורים, ואי\"ל דזה בליכא חזקת איסור, אבל הכא כיש חזקת איסור דמי וכודאי בעל [ועי' הרא\"ש פ' הנזקין דנ\"ד ב' בי\"ד כלליו], ליתא דא\"כ אפילו אחר נמי והכא לא א\"ל רק דאינו נאמן ע\"י עצמו, והרי עבד ושפחה נאמנים. ותו קשה טובא מהרמ\"א [בתשובה סי' ב'] באיש ואשה שהסכימו להעלים עיבור שלה ושיאמרו לכל שפרסה נדה ואפ\"ה מותרת לבעלה, מדשניהם יודעין שטהורה היא [ועי' רטו\"ז י\"ד קפ\"ה], וא\"כ מ\"ש הך חזקה דהכא מחזקת נדה דהתם, דכשהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה [ככתובות ע\"א ב'] וכיון דבהא ובהא שניהן יודעין דטהורה, למה תהיה אסורה לו. ואפילו תימא לחלק בין הכא להתם, דהתם הן בעצמן עשו החזקת איסור, שאמרו לכל שפרסה נדה. לפיכך מדידעו בעצמן שרק בערמה אמרו כן, והחזיקו האיסור בשקר להכי מותרין זל\"ז, משא\"כ הכא החזקת איסור שבוייה שבה מעלמא אתא, ואין כח בידן להתיר א\"ע נגד החזקה, עכ\"פ הרי נראה פשוט דכמו כשב' עדים אומרים על חתיכה שהיא היתר, והוא יודע שוודאי אסורה, אסור לאכלה מדשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, [כש\"ך י\"ד ססי\"א]. כ\"כ בשיעידו ב' שחתיכה זו אסורה, והוא יודע ברור כשמש שמותרת, ואף דבאכל בפרהסיא בהתראה ענוש יענש, [כמ\"ש בס\"ד בפירושינו סנהדרין פ\"ט בכללי התראת ספק סי' ג'], אפ\"ה ביש לו עד המסייע ואף ששני עדים מכחישין אותו והעד אפ\"ה מותר לעשות כדבריו גם בפרהסיא [רמב\"ם פי\"ב מגירושין ה\"ז], וגם כשאין לו עד המסייעו כדבריו, אפ\"ה עכ\"פ בצנעה מותר לעשות כדבריו. דאי\"ל מי גרע הא מדבר שאסרו חכמים מפני מראית עין גם בחדרי חדרים אסור [כביצה דל\"ה ב'], וכ\"ש הכא שאסור ממש בפרהסיא מדאיכא ב' עדים כנגדו. י\"ל הרי כבר כתבו תוס' [ע\"ז די\"ב א' ד\"ה כל ורמג\"א ש\"א סקנ\"ו, וסי' תקי\"ח סק\"ז] דלא קיי\"ל כן. ותו דאפילו נימא דקיי\"ל כן, י\"ל דהא דאסור גם בחדרי חדרים היינו משום שמא לא יהיה נזהר יפה, ויראהו אחד, ויחשדהו טפי מדעושה בצנעה, ודוקא בשהדבר אסור רק מפני מ\"ע שאין בו עונש כשיעשה בגלוי, אבל בדבר שכשיעשה בפרהסיא ענוש יענש, אין לחוש בזה, דמעצמו נשמר יפה שלא יראהו אז אדם ויחזיקוהו רשע מדיש ב' עדים, לפיכך מדידע בבירור שמותר שרי בצנעה, וא\"כ אם כך בב' עדים, כ\"ש בחזקת שבוייה דאסורה רק מדרבנן. מיהו י\"ל דשאני עובדא דרמ\"א ודב' עדים הנ\"ל, דרק בצנעה שרי, אבל הכא רצה ר' זכריה לקיימה בפרהסיא כמעיקרא, וזה אסרו לו חכמים, דהרי סוקלין ושורפין על החזקות [כקידושין ד\"פ א'], עוד נ\"ל אע\"ג דבכל איסור אדם נאמן על עצמו, הכא לא האמינו לר' זכריה, מדקשה לאדם לפרוש מאשת נעוריו [ועי' תשובת חו\"י סי' קכ\"א, והרא\"ש יבמות ר\"פ האשה רבה, והר\"ש ספ\"ב דנגעים]. מיהו לא דמי כלל לת\"ח שמורה הלכה ובא דדוקא אם אמר כך קודם מעשה שומעין לו ולא בשעת מעשה [כיבמות ע\"ז א']. ואמאי הרי ע\"א נאמן באיסורים. די\"ל התם בהוראה לא מקרי עדות רק במה שקרה: "
+        ],
+        [
+            "[ובש\"ס ד\"ל ע\"א אמרינן, ולאפוקי מדר\"נ בן הקנה דס\"ל כרת פוטר מתשלומין. ולפי' רש\"י אמתני' קאי, והקשו בתוס' (ד\"ה הכל) מנ\"ל. לעולם מתניתין כר\"נ בן הקנה, ומודה ר\"נ לגבי קנס דחייבי כרת חייבין בתשלומין, מדרביי' קרא. ותי' י\"נ הרב מהו' משה יצחק שליט\"א הגאבד\"ק קראטינגא. דע\"כ מתניתין לא ס\"ל כר\"נ מדמסיים במתני' אע\"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין הרי לר\"נ א\"צ מיתת ב\"ד דגם כרת לחוד פוטר לדידיה, אלא הול\"ל אע\"פ שהן בהכרת, הכא ריבהו הכתוב. אלא ש\"מ דכרבנן אתי'. דלדידהו רק מיתת ב\"ד פוטר. וטהורים אמרי נועם]: "
+        ],
+        [
+            "כ' רבינו אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל וז\"ל נסתפק הר\"ן במפותה שמת האב קודם פס\"ד דקנסה לעצמה, אם מהני מחילתה. וק\"ל מ\"ש מאומר מה שאירש מאבא מכור לך [כח\"מ רי\"א], דאינו חל למפרע, וכיאוש שלא מדעת [ח\"מ רס\"ב]. ואת\"ל התם להחזיק למרא קמא ולא להוציא, עכ\"פ מ\"ש ממחילה בטעות [ח\"מ ר\"ז י' י\"ב כ\"ה]. ונ\"ל התם רק בטעות ממפרע ולא בטעות ע\"י נולד, וכמו דאין פותחין בנולד [כי\"ד רכ\"ח], דאל\"כ א\"א שזנתה, נהוי כקדושי טעות למפרע, ודו\"ק. עכלה\"ט: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "[ובש\"ס מסתפק אם בכל יום או בכל שבת או בכל שנה. והקשו בתוספות אם בכל יום מהרה יכלה הנדוניא. ותו הקשו בבתו של נקדימון שהיה כתובתה אלף אלפים, ופסקו לה ת' דנרין, והרי אין החשבון מכוון. ולפעד\"נ דמדל\"ק החתן פוסק י' דנרין, ש\"מ דלאו דנותן לה י' דנרין, רק כהך דאמרינן מקבל עליו י' קוססות לק' [ב\"ב פ\"ו מ\"ב], דג\"כ אין ר\"ל ליתן אלא מקבל, וה\"נ ר\"ל שמקבל עליו שקבל י' דנרין מהמנה לתת לה תמורתן בשמים להתקשט לפי כבודה, ובהא בעי הש\"ס, אם נותן תמורתן רק ביום החתונה. או בכל שבוע המשתה, או כל ל' יום של כלה. או כל שנה ראשונה שהוא נקי לביתו או בכל שנה, ולעולם אין נותן כל פעם רק בשמים מעט לפי כבודה]: "
+        ],
+        [
+            "ומכאן נ\"ל ראיה שכשיש ח\"ו חולי המתדבקת, ואפילו ספק מתדבקת ככאלערא וכדומה, אסור לשכור ישראלים לשמשו או לקבר מתיו, וכן נ\"ל ראיה מב\"ק [פ\"ח מ\"ו] דקאמר הוא שחבל בעצמו אעפ\"י שאינו רשאי. וכן כתב הרא\"ש פרק נערה שנתפתתה דב\"ד מחוייבים להפריש למי שרוצה להסתכן בעצמו. ונ\"ל עוד דלאו דוקא סכנה, אלא כל מילי דמזיק לאדם אינו רשאי לגרום לעצמו, וראיה ברורה לזה מדקאמרינן [שבת קי\"ג ב'] בשאני אומר אף בחול אסור מפני שמלקה. ור\"ל גורם יסורין. מיהו אפילו בסכנה לא מחשב מושבע ועומד אף דמדאורייתא אסור מדעכ\"פ אינו מפורש בתורה [כהר\"ן שבועות רצ\"ז א']: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "[ואף דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. לענין ממונא א\"נ [כתוס' הכא ואה\"ע י\"ז ב']. ואף דכשאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות. י\"ל דפטור. מדהו\"ל כטענו חטין והודה בשעורין [תוס']. אמנם ק\"ל לטעם טענו חטין והלב\"ש פטור. דמדלא תבע שניהן ש\"מ דמחיל שעורין [כח\"מ פ\"ד]. והרי הכא הרי לא היתה יכולה לטעון שניהן יחד. ואת\"ל דלטעם מחילה אין הטעם דמדלא תבע שניהן, מחל האחרת שלא טען, דאם כן בהיה עליו ב' מלוות ותבע רק א' הכי ס\"ד דמדלא תבעה מחלה, רק הטעם דמדפטרתו תורה לכופר הכל א\"כ מחזקינן ליה להתובע לשקרן, ושקורי משקר בתביעתו, והאי בהאי הנאה דתבע חטין שהן שקר מחל תביעת שעורין, ואפילו תימא כיון דכפר לו החטין הו\"ל מחילה בטעות, עכ\"פ כל שאינו דרך הלואה וכבר בא ליד מקבל לא מפקינן מניה [כח\"מ ר\"ז סמ\"ע ס\"ק כ\"ב], וה\"נ אמרינן בהאי הנאה דתבעה הכתובה מחלה שאר וכסות. עכ\"פ ק\"ל לרמב\"ם [פ\"ג מטוען] בהיה התביעה וההודאה ממין א' וב' שמות. שטוענו הלואה והודה פקדון, אינו כחטין ושעורים, א\"כ ה\"נ טוענת רק מעות, ויהי' מכתובה או משאר וכסות, ולהוי כמין הטענה. ואת\"ל למאי דקיי\"ל כר\"ן [שבועות ש\"ה ב'] דבטענו שוה ומודה דוקא, הו\"ל ממין הטענה. ולא איפכא [כח\"מ פ\"ח ח'], א\"כ ה\"נ, בשלמא בהלואה ופקדון, אף דב' מיני טענות הן, עכ\"פ טוענו שוה ומודה דוקא, ואפשר דעדיף מנה. דהרי רמב\"ם מיירי בטוענו מעות ומודה מעות, ומה לי אם נקראו פקדון או הלואה, משא\"כ הכא היא טוענת כתובתה דמדינא דגמרא אינה נגבית רק מקרקעי [ככתובות דס\"ט ב' ], והוא מודה שאר וכסות, דהוא מטלטלי, והו\"ל כטוענתו דוקא ומודה שוה; ליתא דדוקא שכ' הר\"ן, היינו דתלי בדעת התובע שלא ליקח אלא דוקא משא\"כ הכא לאו בדעת האשה תלינן לגבות דוקא קרקע, דהרי אם ירצה בעל מסלקה במעות, אם כן הו\"ל כטענה והודאה שניהן שוה. ואת\"ל דבאמת מזה ראי' לראב\"ד, דאף הלואה ופקדון הו\"ל כחטין ושעורין, עכ\"פ ק\"ל לי\"א [ח\"מ רמ\"א] דאפילו במחל בפירוש לא הו\"ל רק מילי בעלמא כששטר בידו, ה\"נ לא עדיף הך מחילה דשאר וכסות שלא מחלה בפירוש, והרי כתובה בידה, וכדמסיק הש\"ס דבמקום שכותבין כתובה מיירי. ואת\"ל דאף לי\"א הנ\"ל דוקא באין חיוב אחר בשטר רק אותו דבר שמחל, משא\"כ הכא אף דמחל שאר וכסות. עכבתה לשטר משום סך הכתובה. עכ\"פ ק\"ל לרמ\"ה דס\"ל דטעם פטור חטין ושעורין דמדלא ��ודה לו מה שתבע, הו\"ל כופר הכל, ומשטה בו בהודאת מין אחר שלא תבע והרי הכא ליכא למימר הכי דהרי כתובה בידה, וממ\"נ חייב א', או כתובה או שאר וכסות. ואף אי נימא כהרא\"ש דבטענו חטין והדלב\"ש. ויש עדים שמסופקים אם היה חטין או שעורין דפטור, ושטר כתובה נמי לעדים דמיא, ליחא, דהרי הש\"ך [בח\"מ פ\"ז ט\"ז] דחה זה בב' ידים. אמנם ל\"מ נ\"ל לתרץ קושיות התוס', דאפילו הכי אית לה מגו, דהודאת שאר וכסות דבר מועט הוא, דיש לו מעשה ידיה כנגדן, וניתן פסקי פסקי, גם מצי לדחויי לה צררי אתפסיך, עד שתשבע [כחלקת מחוקק ע' כ\"ב] להכי שפיר מחשב מגו נגד תשלומי הכתובה סך מרובה בפ\"א, והודאה במקצת לא הוה, מדהו\"ל כפירת שעבוד קרקעות [כרא\"ש רפ\"ב דכתובות], ותו דאפשר דמודה לה יותר מתביעתה, כשתאריך ימים אצלו, ותו דלהכי לא מחשב הודאה במקצת, מדה\"ל דבר שאינו קצוב [כח\"מ פ\"ח כ\"ג], אבל ביש עדים שנתגרשה גובה התוספת, דמדכתובה בידה מוכח שלא פרע התוספות, מה שאין כן ק' ור' אפשר שגבתה ע\"י גט]: "
+        ],
+        [
+            "[אמנם לכאורה המשנה חמורה, דמי סני לתנא למנקט ע\"ה דנרי כסף, כדנקט ברישא חמשים. ותו דבשלמא ק' השניים שפיר חולקין בעלת ר' וש' ששניהן שעבודן עליה, אבל איך יחלקו הנ' שממנה קמא, תימא לה בעלת ש' לר', אפילו תאמר שרק מדו\"ד סלקת נפשך מבעלת ק' שלא יתמעט חלקה בשבילך. אבל לא מחלת את המגיע לך מק' קמא, עכ\"פ למה אפסיד חלקי שבמנה קמא, אני אקח ל\"ג ושליש הראויים לי ממנה קמא, ואת תטול את הט\"ז וב' שלישים הנותרים שהם מחלקך. ובאמת כתבו רבעתו\"ס דלא אתפריש טעמי דמתניתן. ול\"מ נ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' [דצ\"ה א' ד\"ה התם], דבכתבתה האשה דו\"ד אין וכו', לא נקראת מפסידה, דמי יודע אם יבוא לידי גוביינא דלמא היא מייתא ברישא, א\"כ משו\"ה נמי מצי אמרה לה בעלת ר' לש' מה שנטלה בעלת ק' יותר מהראוי לה, באמת אני גרמתי ההפסד לי ולך, דע\"י זה גברה ידה ליטול החצי ממנה קמא, ואעפ\"כ איני חייב לשלם לך דגרמא בעלמא הוא, והו\"ל כאילו נטלו לסטין החצי מק' קמא, ואני ואתה נחלוק הנותר. ולהכי נקט נמי שפיר ג' ג' של זהב, דאי הוה נקט ע\"ה, סד\"א שהע\"ה שנוטלת בעלת ר' הן ממנה שנייה, אבל מק' קמא לא תטול כלל, מדכתבה דו\"ד אין וכו' ונ\"מ, בלא הניח רק ק', וכתבה בעלת ר' לק' דו\"ד וכו' סד\"א שיחלקו בעלת ק' וש' אותן ק' ובעלת ר' לא תטול כלום, להכי נקט לישנא דדינר זהב לרמוזי שנוטלת החצי מנ' שממנה קמא, שהוא דינר זהב, ומה\"ט נקט תנא בכה\"ג שכתבה זל\"ז דו\"ד אין לי עמך, היינו כדי לאשמעינן דינייהו דלא כס\"ד הנ\"ל]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Ketubot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Ketubot",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "וקשה ל\"ל עד אחד, תסגי במעיד על עצמו, דהרי אפילו בנהנה על ידי עדותו ע\"א נאמן באיסורים כל דלא אתחזק איסורא. ואת\"ל דאפ\"ה על גוף עצמו אינו נאמן, ואף על גב דהא דעד אחד נאמן באיסורים רק מנדה גמרינן [כתוס' גיטין דף ב' ב' ד\"ה ע\"א] והרי גם נדה בספירתה מעידה על גוף עצמה, ואפילו הכי נאמנת, י\"ל התם כתוספות שם, דהיינו מדבידה לטבול את עצמה, אבל כל שאין תקנתו בידו, רק במעיד על דבר שחוץ מגופו נאמן, על כל פנים קשה הרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן, ומי שבא ואמר כשר אני נאמן [כקדושין ע\"ו ב'] ולא חיישינן שמא ממזר הוא, הרי דנאמן גם על גוף עצמו כל דלא אתחזק איסורא אף דאין תקונו בידו, וא\"כ אם התם נאמן בחששא דאו', מכ\"ש דהול\"ל הכא דנאמן בתרומה דרבנן. ואת\"ל התם רוב ישראל כשרים הן ואינן ממזרים, אבל הכא, הרי יש רוב נגד עדותו, דרוב ישראל אינן כהנים, ובכה\"ג במעיד על גופו אינו נאמן. ליתא, דהרי מעשים בכל יום כל מי שבא ואמר ישראל כשר אני נאמן, ומספינן ליה אפילו בקדשים קלים כהאי ארמאה דסליק לירושלים והאכילוהו פסח [כפסחים דף ג' ב'], הרי דלא חשדינן לכל אדם זר שמעיד על עצמו שהוא ישראל, שמא עכומ\"ז הוא, אע\"ג שעדותו הוא נגד רובא דעלמא. נ\"ל דהתם כיון ע\"י שיאמר שישראל הוא יתחייב עצמו בתרי\"ג מצות שבהן כמה וכמה חמורות שבחמורות והרי עכומ\"ז וודאי בהפקירא ניחא ליה, אלא וודאי קושטא קאמר, דאע\"ג דגם כהן אוסר את עצמו בגרושה ומלהטמא למתים, הא רק מלתא זוטרתא היא לגבי חיובי דישראל טפי שמעכומ\"ז, ותו דמי גרע הך גברא שבא ואמר שהוא ישראל מאדם דידעינן ביה בוודאי שהיה עכומ\"ז, ובא ואמר נתגיירתי בב\"ד פלוני, הרי אם נראהו נוהג במנהג ישראל ומקיים מצות כישראל הרי הוא בחזקת גרי צדק, א\"כ מכ\"ש במי דלא ידעינן ביה שהיה עכו\"ם ומחזיק עצמו כישראל, [ועי' יבמות מ\"ז א', וי\"ד רס\"ח ס\"ו], ואע\"ג דהתם אין משיאין לו אשה עד שיביא ראיה, וכמבואר [שם]. התם שאני שכבר היה מוחזק וידוע שהוא עכומ\"ז. מיהו בזמן הזה שאין תרומה, להרמב\"ם [פ\"כ מאיסורי ביאה הי\"ג ] גם לעלות לתורה ראשון אינו נאמן, ולרמ\"א נאמן השתא בח\"ל לכל דבר שבכהונה [אה\"ע ס\"ג]: ",
+            "ואע\"ג דבכל דוכתי ע\"א נאמן באיסורים, ואי\"ל דזה בליכא חזקת איסור, אבל הכא כיש חזקת איסור דמי וכודאי בעל [ועי' הרא\"ש פ' הנזקין דנ\"ד ב' בי\"ד כלליו], ליתא דא\"כ אפילו אחר נמי והכא לא א\"ל רק דאינו נאמן ע\"י עצמו, והרי עבד ושפחה נאמנים. ותו קשה טובא מהרמ\"א [בתשובה סי' ב'] באיש ואשה שהסכימו להעלים עיבור שלה ושיאמרו לכל שפרסה נדה ואפ\"ה מותרת לבעלה, מדשניהם יודעין שטהורה היא [ועי' רטו\"ז י\"ד קפ\"ה], וא\"כ מ\"ש הך חזקה דהכא מחזקת נדה דהתם, דכשהוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה [ככתובות ע\"א ב'] וכיון דבהא ובהא שניהן יודעין דטהורה, למה תהיה אסורה לו. ואפילו תימא לחלק בין הכא להתם, דהתם הן בעצמן עשו החזקת איסור, שאמרו לכל שפרסה נדה. לפיכך מדידעו בעצמן שרק בערמה אמרו כן, והחזיקו האיסור בשקר להכי מותרין זל\"ז, משא\"כ הכא החזקת איסור שבוייה שבה מעלמא אתא, ואין כח בידן להתיר א\"ע נגד החזקה, עכ\"פ הרי נראה פשוט דכמו כשב' עדים אומרים על חתיכה שהיא היתר, והוא יודע שוודאי אסורה, אסור לאכלה מדשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, [כש\"ך י\"ד ססי\"א]. כ\"כ בשיעידו ב' שחתיכה זו אסורה, והוא יודע ברור כשמש שמותרת, ואף דבאכל בפרהסיא בהתראה ענוש יענש, [כמ\"ש בס\"ד בפירושינו סנהדרין פ\"ט בכללי התראת ספק סי' ג'], אפ\"ה ביש לו עד המסייע ואף ששני עדים מכחישין אותו והעד אפ\"ה מותר לעשות כדבריו גם בפרהסיא [רמב\"ם פי\"ב מגירושין ה\"ז], וגם כשאין לו עד המסייעו כדבריו, אפ\"ה עכ\"פ בצנעה מותר לעשות כדבריו. דאי\"ל מי גרע הא מדבר שאסרו חכמים מפני מראית עין גם בחדרי חדרים אסור [כביצה דל\"ה ב'], וכ\"ש הכא שאסור ממש בפרהסיא מדאיכא ב' עדים כנגדו. י\"ל הרי כבר כתבו תוס' [ע\"ז די\"ב א' ד\"ה כל ורמג\"א ש\"א סקנ\"ו, וסי' תקי\"ח סק\"ז] דלא קיי\"ל כן. ותו דאפילו נימא דקיי\"ל כן, י\"ל דהא דאסור גם בחדרי חדרים היינו משום שמא לא יהיה נזהר יפה, ויראהו אחד, ויחשדהו טפי מדעושה בצנעה, ודוקא בשהדבר אסור רק מפני מ\"ע שאין בו עונש כשיעשה בגלוי, אבל בדבר שכשיעשה בפרהסיא ענוש יענש, אין לחוש בזה, דמעצמו נשמר יפה שלא יראהו אז אדם ויחזיקוהו רשע מדיש ב' עדים, לפיכך מדידע בבירור שמותר שרי בצנעה, וא\"כ אם כך בב' עדים, כ\"ש בחזקת שבוייה דאסורה רק מדרבנן. מיהו י\"ל דשאני עובדא דרמ\"א ודב' עדים הנ\"ל, דרק בצנעה שרי, אבל הכא רצה ר' זכריה לקיימה בפרהסיא כמעיקרא, וזה אסרו לו חכמים, דהרי סוקלין ושורפין על החזקות [כקידושין ד\"פ א'], עוד נ\"ל אע\"ג דבכל איסור אדם נאמן על עצמו, הכא לא האמינו לר' זכריה, מדקשה לאדם לפרוש מאשת נעוריו [ועי' תשובת חו\"י סי' קכ\"א, והרא\"ש יבמות ר\"פ האשה רבה, והר\"ש ספ\"ב דנגעים]. מיהו לא דמי כלל לת\"ח שמורה הלכה ובא דדוקא אם אמר כך קודם מעשה שומעין לו ולא בשעת מעשה [כיבמות ע\"ז א']. ואמאי הרי ע\"א נאמן באיסורים. די\"ל התם בהוראה לא מקרי עדות רק במה שקרה: "
+        ],
+        [
+            "[ובש\"ס ד\"ל ע\"א אמרינן, ולאפוקי מדר\"נ בן הקנה דס\"ל כרת פוטר מתשלומין. ולפי' רש\"י אמתני' קאי, והקשו בתוס' (ד\"ה הכל) מנ\"ל. לעולם מתניתין כר\"נ בן הקנה, ומודה ר\"נ לגבי קנס דחייבי כרת חייבין בתשלומין, מדרביי' קרא. ותי' י\"נ הרב מהו' משה יצחק שליט\"א הגאבד\"ק קראטינגא. דע\"כ מתניתין לא ס\"ל כר\"נ מדמסיים במתני' אע\"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין הרי לר\"נ א\"צ מיתת ב\"ד דגם כרת לחוד פוטר לדידיה, אלא הול\"ל אע\"פ שהן בהכרת, הכא ריבהו הכתוב. אלא ש\"מ דכרבנן אתי'. דלדידהו רק מיתת ב\"ד פוטר. וטהורים אמרי נועם]: "
+        ],
+        [
+            "כ' רבינו אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל וז\"ל נסתפק הר\"ן במפותה שמת האב קודם פס\"ד דקנסה לעצמה, אם מהני מחילתה. וק\"ל מ\"ש מאומר מה שאירש מאבא מכור לך [כח\"מ רי\"א], דאינו חל למפרע, וכיאוש שלא מדעת [ח\"מ רס\"ב]. ואת\"ל התם להחזיק למרא קמא ולא להוציא, עכ\"פ מ\"ש ממחילה בטעות [ח\"מ ר\"ז י' י\"ב כ\"ה]. ונ\"ל התם רק בטעות ממפרע ולא בטעות ע\"י נולד, וכמו דאין פותחין בנולד [כי\"ד רכ\"ח], דאל\"כ א\"א שזנתה, נהוי כקדושי טעות למפרע, ודו\"ק. עכלה\"ט: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "[ובש\"ס מסתפק אם בכל יום או בכל שבת או בכל שנה. והקשו בתוספות אם בכל יום מהרה יכלה הנדוניא. ותו הקשו בבתו של נקדימון שהיה כתובתה אלף אלפים, ופסקו לה ת' דנרין, והרי אין החשבון מכוון. ולפעד\"נ דמדל\"ק החתן פוסק י' דנרין, ש\"מ דלאו דנותן לה י' דנרין, רק כהך דאמרינן מקבל עליו י' קוססות לק' [ב\"ב פ\"ו מ\"ב], דג\"כ אין ר\"ל ליתן אלא מקבל, וה\"נ ר\"ל שמקבל עליו שקבל י' דנרין מהמנה לתת לה תמורתן בשמים להתקשט לפי כבודה, ובהא בעי הש\"ס, אם נותן תמורתן רק ביום החתונה. או בכל שבוע המשתה, או כל ל' יום של כלה. או כל שנה ראשונה שהוא נקי לביתו או בכל שנה, ולעולם אין נותן כל פעם רק בשמים מעט לפי כבודה]: "
+        ],
+        [
+            "ומכאן נ\"ל ראיה שכשיש ח\"ו חולי המתדבקת, ואפילו ספק מתדבקת ככאלערא וכדומה, אסור לשכור ישראלים לשמשו או לקבר מתיו, וכן נ\"ל ראיה מב\"ק [פ\"ח מ\"ו] דקאמר הוא שחבל בעצמו אעפ\"י שאינו רשאי. וכן כתב הרא\"ש פרק נערה שנתפתתה דב\"ד מחוייבים להפריש למי שרוצה להסתכן בעצמו. ונ\"ל עוד דלאו דוקא סכנה, אלא כל מילי דמזיק לאדם אינו רשאי לגרום לעצמו, וראיה ברורה לזה מדקאמרינן [שבת קי\"ג ב'] בשאני אומר אף בחול אסור מפני שמלקה. ור\"ל גורם יסורין. מיהו אפילו בסכנה לא מחשב מושבע ועומד אף דמדאורייתא אסור מדעכ\"פ אינו מפורש בתורה [כהר\"ן שבועות רצ\"ז א']: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "[ואף דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. לענין ממונא א\"נ [כתוס' הכא ואה\"ע י\"ז ב']. ואף דכשאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות. י\"ל דפטור. מדהו\"ל כטענו חטין והודה בשעורין [תוס']. אמנם ק\"ל לטעם טענו חטין והלב\"ש פטור. דמדלא תבע שניהן ש\"מ דמחיל שעורין [כח\"מ פ\"ד]. והרי הכא הרי לא היתה יכולה לטעון שניהן יחד. ואת\"ל דלטעם מחילה אין הטעם דמדלא תבע שניהן, מחל האחרת שלא טען, דאם כן בהיה עליו ב' מלוות ותבע רק א' הכי ס\"ד דמדלא תבעה מחלה, רק הטעם דמדפטרתו תורה לכופר הכל א\"כ מחזקינן ליה להתובע לשקרן, ושקורי משקר בתביעתו, והאי בהאי הנאה דתבע חטין שהן שקר מחל תביעת שעורין, ואפילו תימא כיון דכפר לו החטין הו\"ל מחילה בטעות, עכ\"פ כל שאינו דרך הלואה וכבר בא ליד מקבל לא מפקינן מניה [כח\"מ ר\"ז סמ\"ע ס\"ק כ\"ב], וה\"נ אמרינן בהאי הנאה דתבעה הכתובה מחלה שאר וכסות. עכ\"פ ק\"ל לרמב\"ם [פ\"ג מטוען] בהיה התביעה וההודאה ממין א' וב' שמות. שטוענו הלואה והודה פקדון, אינו כחטין ושעורים, א\"כ ה\"נ טוענת רק מעות, ויהי' מכתובה או משאר וכסות, ולהוי כמין הטענה. ואת\"ל למאי דקיי\"ל כר\"ן [שבועות ש\"ה ב'] דבטענו שוה ומודה דוקא, הו\"ל ממין הטענה. ולא איפכא [כח\"מ פ\"ח ח'], א\"כ ה\"נ, בשלמא בהלואה ופקדון, אף דב' מיני טענות הן, עכ\"פ טוענו שוה ומודה דוקא, ואפשר דעדיף מנה. דהרי רמב\"ם מיירי בטוענו מעות ומודה מעות, ומה לי אם נקראו פקדון או הלואה, משא\"כ הכא היא טוענת כתובתה דמדינא דגמרא אינה נגבית רק מקרקעי [ככתובות דס\"ט ב' ], והוא מודה שאר וכסות, דהוא מטלטלי, והו\"ל כטוענתו דוקא ומודה שוה; ליתא דדוקא שכ' הר\"ן, היינו דתלי בדעת התובע שלא ליקח אלא דוקא משא\"כ הכא לאו בדעת האשה תלינן לגבות דוקא קרקע, דהרי אם ירצה בעל מסלקה במעות, אם כן הו\"ל כטענה והודאה שניהן שוה. ואת\"ל דבאמת מזה ראי' לראב\"ד, דאף הלואה ופקדון הו\"ל כחטין ושעורין, עכ\"פ ק\"ל לי\"א [ח\"מ רמ\"א] דאפילו במחל בפירוש לא הו\"ל רק מילי בעלמא כששטר בידו, ה\"נ לא עדיף הך מחילה דשאר וכסות שלא מחלה בפירוש, והרי כתובה בידה, וכדמסיק הש\"ס דבמקום שכותבין כתובה מיירי. ואת\"ל דאף לי\"א הנ\"ל דוקא באין חיוב אחר בשטר רק אותו דבר שמחל, משא\"כ הכא אף דמחל שאר וכסות. עכבתה לשטר משום סך הכתובה. עכ\"פ ק\"ל לרמ\"ה דס\"ל דטעם פטור חטין ושעורין דמדלא הודה לו מה שתבע, הו\"ל כופר הכל, ומשטה בו בהודאת מין אחר שלא תבע והרי הכא ליכא למימר הכי דהרי כתובה בידה, וממ\"נ חייב א', או כתובה או שאר וכסות. ואף אי נימא כהרא\"ש דבטענו חטין והדלב\"ש. ויש עדים שמסופקים אם היה חטין או שעורין דפטור, ושטר כתובה נמי לעדים דמיא, ליחא, דהרי הש\"ך [בח\"מ פ\"ז ט\"ז] דחה זה בב' ידים. אמנם ל\"מ נ\"ל לתרץ קושיות התוס', דאפילו הכי אית לה מגו, דהודאת שאר וכסות דבר מועט הוא, דיש לו מעשה ידיה כנגדן, וניתן פסקי פסקי, גם מצי לדחויי לה צררי אתפסיך, עד שתשבע [כחלקת מחוקק ע' כ\"ב] להכי שפיר מחשב מגו נגד תשלומי הכתובה סך מרובה בפ\"א, והודאה במקצת לא הוה, מדהו\"ל כפירת שעבוד קרקעות [כרא\"ש רפ\"ב דכתובות], ותו דאפשר דמודה לה יותר מתביעתה, כשתאריך ימים אצלו, ותו דלהכי לא מחשב הודאה במקצת, מדה\"ל דבר שאינו קצוב [כח\"מ פ\"ח כ\"ג], אבל ביש עדים שנתגרשה גובה התוספת, דמדכתובה בידה מוכח שלא פרע התוספות, מה שאין כן ק' ור' אפשר שגבתה ע\"י גט]: "
+        ],
+        [
+            "[אמנם לכאורה המשנה חמורה, דמי סני לתנא למנקט ע\"ה דנרי כסף, כדנקט ברישא חמשים. ותו דבשלמא ק' השניים שפיר חולקין בעלת ר' וש' ששניהן שעבודן עליה, אבל איך יחלקו הנ' שממנה קמא, תימא לה בעלת ש' לר', אפילו תאמר שרק מדו\"ד סלקת נפשך מבעלת ק' שלא יתמעט חלקה בשבילך. אבל לא מחלת את המגיע לך מק' קמא, עכ\"פ למה אפסיד חלקי שבמנה קמא, אני אקח ל\"ג ושליש הראויים לי ממנה קמא, ואת תטול את הט\"ז וב' שלישים הנותרים שהם מחלקך. ובאמת כתבו רבעתו\"ס דלא אתפריש טעמי דמתניתן. ול\"מ נ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' [דצ\"ה א' ד\"ה התם], דבכתבתה האשה דו\"ד אין וכו', לא נקראת מפסידה, דמי יודע אם יבוא לידי גוביינא דלמא היא מייתא ברישא, א\"כ משו\"ה נמי מצי אמרה לה בעלת ר' לש' מה שנטלה בעלת ק' יותר מהראוי לה, באמת אני גרמתי ההפסד לי ולך, דע\"י זה גברה ידה ליטול החצי ממנה קמא, ואעפ\"כ איני חייב לשלם לך דגרמא בעלמא הוא, והו\"ל כאילו נטלו לסטין החצי מק' קמא, ואני ואתה נחלוק הנותר. ולהכי נקט נמי שפיר ג' ג' של זהב, דאי הוה נקט ע\"ה, סד\"א שהע\"ה שנוטלת בעלת ר' הן ממנה שנייה, אבל מק' קמא לא תטול כלל, מדכתבה דו\"ד אין וכו' ונ\"מ, בלא הניח רק ק', וכתבה בעלת ר' לק' דו\"ד וכו' סד\"א שיחלקו בעלת ק' וש' אותן ק' ובעלת ר' לא תטול כלום, להכי נקט לישנא דדינר זהב לרמוזי שנוטלת החצי מנ' שממנה קמא, שהוא דינר זהב, ומה\"ט נקט תנא בכה\"ג שכתבה זל\"ז דו\"ד אין לי עמך, היינו כדי לאשמעינן דינייהו דלא כס\"ד הנ\"ל]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Kiddushin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "והא דלא סגי למיתני רק שוה פרוטה [כקושית תוס']. נ\"ל לפמ\"ש [ב\"ש כ\"ז א' ול\"א ה'] דלכתחילה אין לקדש במטבע, דדלמא דעתה אצורה וצורתה עבידי דבטלה. א\"כ קמ\"ל מתני' דאפ\"ה בדיעבד מקודשת. וי\"נ הרב המאה\"ג מהו' משה יצחק שליט\"א אבד\"ק קראטינגא, תי' לפי מה דפליגי לקמן [ד\"ז ב'] בקדשה במטלטלים ואמר בכל דהו, דלרב יוסף אינה מקודשת, דשוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף ש\"כ דקיץ, א\"כ י\"ל דמה\"ט נקט נמי במתניתין גם בפרוטה, לאשמעינן דבשניהן צריך שיהיה דקיץ. ואף למאי דקיי\"ל כרבה התם, דבכה\"ג מקודשת, והא דתני' בכסף הוא נקנה ולא בתבואה וכלים, מיירי באין בהן ש\"פ, וקמ\"ל דאפילו תבואה וכלים דמקרב הנייתא אפ\"ה צריך ש\"פ. א\"כ י\"ל נמי דלהכי קמ\"ל במתניתין בפרוטה דקמ\"ל דאע\"ג דמטבע לא מקרב הנייתא סגי בפרוטה וא\"צ דינר. עכ\"ל. ואם כי ערבים עלי דפח\"ח, עכ\"פ צריך לדחוק נמי דלהכי נקט ב\"ש בדינר, דסד\"א דמדלא מקרב הנייתא צריך טפי מדינר. ולבני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א הגאבד\"ק לאנדסבערג, קמ\"ל דכמו בפרוטה א\"צ שומא, כ\"כ בשוה פרוטה, וכרבה בל\"ק שם. או קמ\"ל ל\"מ פרוטה דהוא פרוטה אצל כל אדם. אלא אפילו שוה פרוטה רק לדידה, ג\"כ מקודשת [וכקידושין די\"ב א'. ואה\"ע ל\"א ג']: ",
+            "ובש\"ס יליף לה מדכתיב והפדה, מלמד שמגרעה בפדיונה ויוצאת. ופי' רש\"י אלמא בכסף נקנית, דאם לא, מאי מגרעה. ותמוה דלמא לעולם רק בשטר מקניא, ואמרה תורה שמגרעת במעות שנתן עבורה. אח\"כ מצאתי קו' זו בריטב\"א. ואפשר דכוונת רש\"י דאלמא במחזרת לו כסף קונה היא א\"ע, דאל\"כ מה מגרעה, והרי אף שתחזיר לו הכסף עדיין אינה נפדית, והאיך קאמר קרא והפדה. ולולא מסתאפינא נ\"ל דמדקאמר דוהפדה הוא לשון גרעון, והרי כל גרעון היינו שמבטל מקצת ומניח מקצת. והיינו במקניא בכסף, אז שפיר במחזרת מקצת הכסף, נשאר קצת בקנין ע\"י המעות שנשאר עדיין בידה. אבל אי נימא דרק בשטר מקניא, מה גרעון שייך כאן, הרי כשמקרע השטר נעקר כל המקח: ",
+            "ונ\"ל דעכ\"פ כותב שטר אדמים של יתר השנים, דלמה יפסיד רבו, והרי נתאנה. ומה שהקשה לי חביבי המאה\"ג מהו' משה יצחק שליט\"א אבד\"ק קראטינגא דמ\"ש ממקדש את אחותו דאמרינן מדכל אדם יודע שאין קדושין תופסין בה יהיב המעות לשם מתנה [כקידושין מ\"ו ב']. במח\"כ ליתא, דיש חילוק בין אחותו לנכרי, והרי בהכיר בה שאינו שלו, קיי\"ל דמעות יש לו מה\"ט [כרא\"ש פ\"ק דב\"מ סל\"ט]. וגם בל\"ז לק\"מ, דדוקא בקדש אחותו, דברירא לכל אדם שאסורה לו, וכדאמרינן [שבת קמ\"ה] אם ברור לך הדבר כאחות תאמר. אבל בדבר שאינו ברור כל כך, א\"א שהמעות מתנה. והרי אפילו במוכר שדהו ביובל אמרינן שהמעות חוזרין, מדאין ידוע לכל שאין למכר ביובל [כתוס' ערכין ד\"ל ע\"א ד\"ה דלמא], מכ\"ש הכא, דאף דליכא למימר שלא ידע כמה שנים הוא ביובל, דבכה\"ג לא טעי אינש. כדמוכח מסנהדרין [כ\"ה מ\"ג ודו\"ק], עכ\"פ אפשר לומר יפה, כיון שקנהו באר היטב על כמה שנים, לא ידע שאעפ\"כ יצא ביובל: "
+        ],
+        [
+            "ואע\"ג דעכ\"פ נהנית על ידו, ומ\"ש מעל מנת שאדבר עליך אל השלטון [פ\"ג מ\"ו], דאע\"ג דלא נתן כלום מקודשת, דעכ\"פ היא נהנת. ואף דמסקינן התם בש\"ס דמיירי שמקדשה בפרוטה, ומתנה ע\"מ וכו'. היינו רק משום דאל\"כ הרי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והו\"ל כאילו קדשה במלוה. הא לאו מלוה הוה מקודשת, והכא לאו מלוה איכא. י\"ל דשאני התם דיוכל ליטל שכר בשביל דבורו, והו\"ל כנתן לה פרוטה, משא\"כ הכא אינו שלו, ואינו יכול ליטל ממון עבור הנאה שעשה לה. כך נ\"ל פי' קו' התוס', ומתורץ קו' לחם אבירים לדבריהם ממסקנא דהתם, דמוקי לה במקדשה בפרוטה על תנאי. ומה שתירץ הוא, דלתוס' רק במקדשה בשכר שאעשה, צריך פרוטה ולא בשכר שאדבר. ובמח\"כ אשתמיטתיה, שבש\"ע [אה\"ע ל\"ח י\"ג] הובא דין זה בלי שום חולק. ובני המאה\"ג החרוץ מהו' ברוך יצחק שליט\"א משך בקשתו ואגרי ביה גירא בהרב לחם אבירים, ממאי שהביא הרא\"ש שם בסוגיא שאדבר עליך אל השלטון, שתוס' הוקשו למאי דמוקי לה ר\"ל למתניתין דמיירי בשנתן לה פרוטה, א\"כ מה קמ\"ל. ותרצו דסד\"א דתוכל לומר, דברים אלו שאמרת להשלטון לא ניחא לי בהן. אלמא דתוס' גופייהו ס\"ל דגם בשאדבר עליך מיירי בשנתן פרוטה. ומה יכריחנו לומר דתוס' דהתם פליגי אתוס' שבסוגיתינו. ותו לחם אבירים אכל אש, שהקשה קו' חזקה עליו. מדמקשינן התם [דס\"ג א'] בש\"ס. מנ\"ל לר\"ל לאוקמי למתניתין בשקדשה בפרוטה. ותרצינן מדתני על מנת והרי כל עיקר על מנת דתני נקט ליה בהדיא גביה שאדבר עליך אל השלטון. הרי בפירוש דלא כהרב לחם אבירים עכ\"ל: ",
+            "אולם בהך סוגיא [קידושין דנ\"ח א'] דקדקתי דמקשי הש\"ס למאי דאמרינן דע\"ז ושביעית הו\"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ולמ\"ד מלמדין מאי איכא למימר. ומשני שאני הכא דמיעוטא כתיבי. וק\"ל ל\"ל מיעוטי, הרי לעיל [דל\"ה א'] אמרינן דאף למ\"ד מב' כתובין מלמדין, עכ\"פ מג' כתובים הבאים כאחד לכ\"ע אין מלמדין. וא\"כ הרי הכא איכא נמי כתוב שלישי בהקדש, ופדה בערכך [כרש\"י ע\"ז דנ\"ד ב']. ואי\"ל כיון דשביעית והקדש ילפי מהדדי, להכי לא מחשבו תרווייהו רק ככתוב א'. ליתא, דכיון דכל כח ב' או ג' כתובים הבאים כא' דלא נילף מנה, הוא רק דאי נימא נילף מנה, בחד קרא או בב' סגי. א\"כ ה\"נ אי ס\"ד נילף מנה, ג\"ש ל\"ל, והו\"ל שפיר ג' כתובים הבאים כא' אף דילפינן שביעית מהקדש מג\"ש. ולכאורה היה נ\"ל, דהרי בל\"ז ק' למה מייתי הכא ש\"ס שביעית דהו\"ל רק הלמד מהקדש, ולמה לא מייתי הקדש גופיה, דהו\"ל המלמד. אע\"כ דמשום קדשים לא מחשב ב' כתובים, דהרי לא הוי ילפינן שום דבר מהקדש, דחולין מקדשים לא גמרינן בבנין אב [כפסחים דמ\"ה א' ושבועות דכ\"ו ב']. א\"כ מה\"ט לא מחשב נמי משום קדשים ג' כתובים הבאים כא', דהרי אינך צריכי [ואף לבתר דאמרי' [פסחים כ\"ז ב'] דר\"י יליף חמץ מנותר, דמדשניהן אסורים באכילה, שוו ג\"כ שיטענו שניהן שריפה, וא\"ל נבילה תוכיח. וק' ולמה לא פרכי ליה רבנן דחולין מקדשים לא גמרי'. נ\"ל דדוקא היכא דאיכא דדמיא ליה בחולין, מדדמי ליה ילפינן. וכדאמרינן חולין [דפ\"ה א'] דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים. אבל בלא אשכחן דכוותיה בחולין, שפיר ילפינן גם חולין מקדשים. וא\"כ פרכי ליה רבנן הכי, נבילה תוכיח, דג\"כ אסור באכילה, א\"כ מדאשכחן דכוותיה בחולין לא ילפינן חולין מקדשים]. אבל באמת בזה לא יתיישב השיטה בקידושין. לפמ\"ש תוס' [קידושין דנ\"ח א' ד\"ה ושני] דבכל ב' כתובים הבאים כא', סגי בשיכול ללמוד מא' אף שאינו יכול ללמוד גם מהאחר, וכן מוכח לע\"ד משבועות [דכ\"ו ב'] יע\"ש. א\"כ ה\"נ אף דלא מצי��ן למילף כולי מילי מהקדש, עכ\"פ מצינן למילף להו שפיר משביעית, והו\"ל שפיר מה\"ט כג' כתובים הבאים כא'. ודוחק לחלק בין ב' לג' כתובים הבכ\"א. וצ\"ע. אמנם בל\"ז דברי תוס' שם תמוהין מאד, שכתבו דהוה מצי יליף ע\"ז משביעית, וק' הרי בזבחים [ד\"נ ע\"ב] סלקי בתיקו אי ילפינן במה מצינו דבר הלמד בג\"ש, וכן במנחות [דע\"ו א'] מסתפק הש\"ס בהכי. וא\"כ כיון דילפינן שביעית מהקדש בג\"ש, הא תינח דילפינן ע\"ז משביעית בק\"ו. אבל היכא חשבינן לתרוויייהו ב' כתובים הבאים כא', הרי מע\"ז לא מצינן למילף בעלמא במה מצינו דבאיהו גופיה ילפינן בג\"ש, וא\"כ היכא הו\"ל ב' כתובים הבאין כאחת. בשלמא לש\"ס ל\"ק, די\"ל דאף דמשביעית ליכא למילף מדהו\"ל למד מלמד, עכ\"פ ילפינן בכל תורה כולה מע\"ז, ופרכא דתוס' דע\"ז שאני דאסור בהנאה. לא חשבינן ליה פרכא, מדלא תלי מידי בשיהיה תופס דמיו, ואדרבה מדאסור בהנאה, אין הדמים שקבל בעדו חליפי ע\"ז, וכמ\"ש הר\"ן [ע\"ז דשס\"א א'] בשם הירושלמי, דלהכי במכרן לאסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת, לפי שאין ממון זה דמי ערלה, רק מתנה הן, נמצא שאינו נהנה ע\"י הערלה ודו\"ק, [ועי' רמל\"מ פ\"ה מאישות ה\"ז]. אבל לתוס' הנ\"ל, דמע\"ז לא מצינן למילף, מדאסור בהנאה, והרי הוכחנו דגם משביעית לא מצינן למגמר מדהו\"ל למד מלמד, א\"כ היכא חשבי ליה הש\"ס ב' כתובים הבאים כא'. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק לרב יוסף בש\"ס [ד\"ז ב'] בקדשה בשיראי ואמר דשוה נ', אע\"ג דשוה נ' אינה מקודשת, דאשה לא סמכה דעתה, מכ\"ש הכא שלא נתן לה עדיין הר', נימא נמי דלא סמכה דעתה שיתן. ואת\"ל דהתם שאני דקדשה בכל הנ', דדוקא בגוף הקידושין צריכה שתסמוך דעתה, משא\"כ הכא במעות של תנאי. עכ\"פ ק\"ל ממ\"ד בש\"ס [ד\"ח א'] התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר, הר\"ז מקודשת, וישלים. והכי קיי\"ל [אה\"ע כ\"ט ז], וק' מ\"ש משיראי הנ\"ל דקיי\"ל דאינה מקודשת [שם ל\"א ס\"ב], והרי בשניהן נתן הכל לשם קידושין. ואת\"ל דהתם מדלא נתן רק הדינר מיד, אמרינן דכוונתו דרק הדינר יהיה לשם קידושין. והשאר יהיה כתורת תנאי. משא\"כ הכא מדנתן לה הכל מיד, דיינינן שכוונתו שיהיה הכל בתורת קידושין, והרי היא לא סמכה דעתה דשוה נ' או כתירוץ בני החרוץ הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א, דדוקא בדבר שתולה בבעלה, שיתן לה שאר המנה, סמכה דעתה שוודאי יקיים הבטחתו. משא\"כ בשיראי, דבשומא תליא, מימר אמרה דלמא טעה בעל, ולא סמכה עליה. עכ\"פ ק\"ל ממ\"ד בש\"ס [דמ\"ז ב'] דבקדשה במלוה שביד אחרים במעמד שלשתן, דלר\"מ מקודשת, וכן פ' הרמב\"ם [פ\"ה מאישות הי\"ז]. וק' ומ\"ש משיראי הנ\"ל נימא דלא סמכה דעתה שישלם הלה. ונ\"ל דדוקא בשיראי שאמר לה שהוא בוודאי נ', אמרינן דלא סמכה דעתה, דסברה שמא אינו שוה כ\"כ כמו שאמר הוא דרך וודאי. וא\"כ באמת אם תלה דבריו בתנאי, הריני מקדשך בשיראי מעכשיו ע\"מ דשוה נ', ואשתכח דשוה נ', באמת מקודשת, מדהתרצית להכניס א\"ע בספק זה. ולפ\"ז בקדשה במלוה, וודאי פשוט שכוונתו אם ישלם הלוה, לפיכך הו\"ל נמי כאילו קדשה בתנאי אם ישלם, והרי התרצית להכניס א\"ע להספק, שאם יתברר לבסוף שישלם, יהיו קדושין למפרע, ולהכי מקודשת. הא למאי זה דומה כמקדשה בכיס מעות בין שיהיה הרבה או מעט, שכשימנו אח\"כ אותן ויהיו שוה פרוטה מקודשת למפרע [כאה\"ע כ\"ח ס\"ז], דאף שלא הזכיר התנאי הו\"ל כהזכירו: ",
+            "אמר המפרש, אגב דאתא לידי האי סוגיא, חוששני מחטאת אם לא אגלה לעיני אחי יונקי שדי אמי היא תה\"ק, את אשר הראה ד' לקטין חריך שקא, בר יומא בקא, משגש דרכה דאמיה עלאי מכילא כרכא. דבסוגי�� זו החמורה הרבה נדחקו בה לפרשה רבותינו קמאי, אשר הפורש מהם כפורש מן החיים, המה רש\"י ותוס' וערוך. ואני בריה קלה כמות שהיא, אישות בלי עינים, וחפושית בלי קרסוליים, אנה אני בא כננס קטע היוצא בקב שלו בשדה המלחמה בין גבורים תופסי מגן וצנה, וחרב פיפיות בידם, ואנה אני בא במקלי ותרמילי בין אלה הזקיפים, ואנא חיי. אולם מה אעשה, ורוח בטני הצקתני, וזאת נחמתי בעניי, כי שליחותייהו דרבותינו קעבידנא. כי אנשי אמת הם. ודלי אמרי דלהון היא, תורתם ולימודם אשר נטעו בלבינו, ת\"ל כי הצליח וגם עשה פרי, דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. תלמידם אני, ומימיהם שתיתי ואשתה יום יום, שהמה ירווני לדלות ולהשקות מבאר חכמתם לבני גילי. ועתה אחי היושבים בגנים, הקשיבו חבירים לקול עלה נדף, אשר רוח ד' נשאתהו על הרי בשמים. תמן אמרינן [קידושין דס\"ב א'] בשלמא לרחב\"ג דס\"ל דא\"צ תנאי כפול, היינו דכתיב אם לא שכב איש אותך. ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי. אלא לר\"מ דמצריך תנאי כפול. חנקי מבע\"ל. א\"ר תנחום הנקי כתיב. ע\"כ לשון הגמ'. ורבינו מאור עינינו רש\"י פי', דהקושיא הוא, דאף דכתיב אחריו ואת כי שטית וגו'. זה אינו מכלל כפילות התנאי, רק אשבועה דאבתרה קאי, ולהכי מקשי שפיר לר\"מ שאין כאן בקרא תנאי כפול. ומתרץ הש\"ס הנקי כתיב, והאי הנקי הו\"ל כאילו כתוב חנקי וקאי אדבתרה, ור\"ל חנקי ואת כי שטית ורבעתוס' תמהו ארש\"י, דא\"כ הו\"ל מעשה קודם לתנאי. ותרצו דה\"פ, דהכהן היה כופל ומתנה ואת כי שטית חנקי, אף שלא נזכר בקרא. וכל אשר עינים לו יראה כי דחיקא מילתא טובא בין לרש\"י בין לתוס' לישב דבריהם בהקרא גופיה. ומכ\"ש שנאמר שזה כוונת התרצן שאמר הנקי כתיב, יהיה כוונתו חנקי כתיב, ובזה עדיין אין שום תירוץ לקושית המקשן אם לא שנאמר ונוסף בה דברים אי לרש\"י כדאית ליה אי לתוס' כדאית להו, והרי עיקר חסר מהספר. ורבינו בעל הערוך ריפא לנו קצת בשהניח המלה כדכתיבה, שכתב הנקי כתיב, ור\"ל תתנקה נפשך מגופך ור\"ל שתמות. אולם גם לערוך עדיין צריכים אנו להוסיף אי כרש\"י אי כתוספות דזולת זה אין שום כוונה בתירוצו של ר' תנחום. גם מלבד זה לא יתישב הלשון שהשיב ר' תנחום הנקי כתיב, וכי בקריאת המלה היה פליג עליה המקשן, הרי גם הוא מודה היה דהנקי כתיב, רק עיקר מה דחדית לן ר' תנחום, הוא לרש\"י דנימא דקאי אואת כי שטית, או כתוס' שהיה מתנה אף שלא נזכר בתורה. וזה עיקר תירוצו של ר' תנחום לפי דעת רבותינו, והוא לא אמר לנו גם אות א' מזה. מלבד מה דיש לדקדק במה דמקשה הש\"ס חנקי מבע\"ל. ולמה נקט מלת חנקי דוקא, ולא הקללה דכתיבה באורייתא דמשה, יתן ד' אותך וגו'. ולפע\"ד העני בדעת נ\"ל להקדים ד' הקדמות: הקדמה א' דכל בניין הפעיל שהוא פעל יוצא לשלישי, אין חילוק בין שהפעולה היוצאה על אדם שלישי, או על המפעיל עצמו, כדחזינן במלת הכעיס וכדומה, דהמכעיס מסבב שהכועס יכעס על המכעיס. הקדמה ב' צריך שנדע החילוק בין הצווי בנפעל להצווי בהפעיל, דהרי צווי בנפעל א\"א שיצוו לאדם שיהיה נפעל. על כרחך דהצוויי בנפעל היינו שישתדל הנפעל שיעשה בו הפועל הפעולה ההיא. וק' דהרי זהו ממש הצווי בהפעיל ג\"כ, ואיזהו החילוק שביניהן. על כרחך צ\"ל דהצווי בנפעל היינו שיניח הנפעל שיעשה בו הפועל הפעולה ההיא, ולא ימנענו. משא\"כ הצווי בהפעיל היינו שישתדל ויתעסק גם האדם הנפעל שתחול עליו הפעולה שיעשה בו הפועל. הקדמה ג' שורש נקי מצאנוהו לרוב בתנ\"ך בכוונת נקיון, וזכוך, וחפשית, וזהו במורגל במאד. אולם מצאנוהו ג\"כ בלשון הש��תה, כמו ונקתה לארץ תשב [ישעיה ג' כ\"ו], ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך [ירמיה ל' פי\"א] פי' רש\"י לשון טיאוט והשמד. הקדמה ד' כל כפילות תנאי אינו רק בהן ולאו בהדבר עצמו, ולא בהתחדשות דבר אחר. למשל באומר לאשה אם אדבר עליך אל השלטון הרי את מקודשת לי, ואם לא אדבר עליך אל השלטון, אתן לך ק' זוז, זה פשוט שאין זה תנאי כפול, דנתינת המנה לא נזכר באופן תנאי הראשון, ופנים חדשות בא לכאן שצריך תנאי כפול לבד. והמעיין היטב בסוגיא דלן לעיל. דאמרינן סד\"א לא קללה ולא ברכה. ימצא תוכן הכוונה כדברינו. ועתה נתהלכה ת\"ל ברחבה בסוגיא דלן, דהש\"ס מקשי שפיר לר\"מ דמצריך תנאי כפול, חנקי מבע\"ל, שהוא ההיפוך אמיתי מהינקי. שתשאר בחיים. על זה שייך לומר בהכפילות חנקי היינו שתמות, משא\"כ מה דכתיב ואם שכב וגו' יתן ד' בטנך צבה וירכך נופלת זהו עונש נורא ודבר חדש לגמרי, שלא נזכר בתחלה שיבריא בטנה ותתחזק יריכה. אמנם היה יכול הש\"ס לתרץ בפשיטות, מדאשכחן בל\"ז בקראי דסוטה כפילות דברים, אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית שזהו וודאי כפילות דברים ללא צורך, דהיא היא. ולמה לא נימא שהם התנאי כפול, וה\"ק קרא. אם לא שכב איש אותך, מוטב, כדאשכחן קראי טובא כה\"ג. וכדפירש רש\"י גבי אם תשא חטאתם [שמות ל\"ב פל\"ב]. ואם לא, רק שטית טומאה תתת אישך, הנקי. ור\"ל תשמד מהארץ. אולם א\"א לפרש כן, דהרי הסוטה תעשה השתדלות רב לההשמדה, מדתשתה מים המרים. וא\"כ לא היה לכתוב הנקי דהיינו הצווי בנפעל. רק הנקי דהיינו הצווי בהפעיל. דבשלמא אי פרשינן לשון נקיון מעונש שפיר. מדאינה עושה מעשה כלל. רק שהקב\"ה מנקה אותה מעונש, אבל לר\"מ ק'. ומתרצינן הנקי כתיב. ר\"ל יש אם למסורת. דלא כתיב יו\"ד אחר הה\"א ויכולין לפ\"ז לפי המסורת לקרות שפיר הנקי, ור\"ל כדפרשינן לעיל השמדי מהעולם ע\"י שתשתה מים המרים, ולפ\"ז יש כאן שפיר תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה ונתישבו כל הקושיות והדקדוקים בלי שום לחץ ת\"ל. ויתברך המשביר העליון, אשר בדברו כצוף, מעריב ערבים, ובחכמה פותח שערים, לדלים וריקים כנערים, משיח אלמים ומתיר אסורים: "
+        ],
+        [
+            "והנה רתוי\"ט הקשה על זה. דאם הכל תלוי במזל, א\"כ תפלה מה תועיל. ולכאורה נ\"ל לתרץ לפי דברי רבעתוס' ה\"ק מתניתין, דלולא תפלתו היה תלוי במזל. וכמ\"ש בנדרים [דל\"ב א'] מה דעתך דקאי' צדק במערב, אנא מהדרנא ליה למזרח. אמנם מלבד דק\"ל א\"כ מה קמ\"ל תנא בזה, אם תולה עשרו או עניותו במזל או במקרה, די לו שיאמר, דכיון שבכל העוסקים במלאכה יש עניים ועשירים, לכן יתפלל להקב\"ה שיתן לו עשירות, ויהיה מניעת העשירות מאיזה טעם שיהיה. מלבד זה ק' קו' רתוי\"ט השניה. דאיך רצו לומר דזכותא היינו מזלא. והביאו ראיה מדאמרי' [מ\"ק כ\"ח א'], בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מלתא אלא במזלא. והרי משם אדרבה מוכח דזכות ומזלא ב' הפכיים נינהו. ולפע\"ד גם זה יש לתרץ, דרבותינו בעלי תוס', הכריחו דזכות דנקט הכא אינו מלשון זך ונקי בצדקותיו. דעל כרחך הכא ליכא למימר הכי, דא\"כ מה איכא בין ר\"מ לר\"ש בן אליעזר, דקאמר נמי בסיפא \"אלא שהרעותי מעשי וכו'\". אע\"כ דזכות דקאמר ר\"מ היינו לשון קנין, וכרוב לשון זכות וזוכה שבש\"ס במשנה, כמו זה שהחזיק בה זכה בה [ב\"מ פ\"א מ\"ד] וכ\"כ הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים [כתובות פ\"ח מ\"א]. ה\"נ לשון קנין הוא, ור\"ל מה שקנה ע\"י המזל. ולפ\"ז כוונת המשנה לפי פי' תוס', שגם אומנות נקייה וקלה, וגם התפלה, שניהן לא יועילו רק לפי מדת המזל. אולם כדי לפרש ענין זה יפה, נצטרך לבאר מלת מזל מהו. ובביאור זה יתורץ גם קושית העולם, על שראינו לפעמים צדיק ורע לו רשע וטוב לו. לכן נעתיק פה מאמר א' מדרשותינו הנקרא כוכב המזל וז\"ל שם: הנה אין דבר ופעולה בעולם שאין לו סבה או סבות שקדמו לה. ורק סבת כל הסבות שלא קדמה לה סבה. הוא האין סוף ב\"ה וב\"ש, שהוא ברצונו ית' המציא את הכל. ואין עת אל מציאותו. כי גם העת מעשה ידיו היא. אולם הסבות המסבבות שיתהוו על ידן דברים בעולם, הן ב' מינין, יש סבה שמכרחת התכלית, ויש עושה אותו רק אפשרי. ונבאר כוונתינו. סבה מכרחת. הוא שכשישתמש בסבה ההיא על כרחו ישיג התכלית. כמדליק נר, על כרחו שיאיר, וכאוכל, על כרחו שישבע, וכדומה. אמנם סבה אפשרית, הוא שאעפ\"י שישתמש בהסבה ההיא, אין עוד ברי שישיג התכלית. כזורע שאפשר שלא יצמיח, וכמבקש דבר, אפשר שלא ימצאנו, וכדומה. אולם תכלית מטחוי כל יגיעת האדם הוא, להשיג בעולמו שמחה, או כבוד, ויהיה גופני או רוחני. ולהשיג שני תכליתיות אלה, יש ג' סבות, והם נוי וכח הגוף. עושר וקנייני הממונות. חכמה ומדות טובות שבנפש. ולכן לאלה ובאלה יתיגע האדם תמיד, כדי שברבוים להאדם ישיג על ידן השמחה והכבוד שזכרנו. אמנם גם השגת כח הגוף. והעושר, ושלימות הנפש, תלוי שוב בד' סבות מנושאות. והם: (א) בטבע הכללי המושלת בעולם. (ב) בהשתדלות אדם. שיתעסק הוא או אחר. או שימנענו מלעשות דבר, לטובתו או לרעתו. (ג) בצדקת או רשעת של האדם בעצמו, או של אבותיו, או של מסבביו. (ד) או שתפגשהו דבר רעה או טובה ע\"י דבר שיכנוהו מזל. אשר ילווה האדם מרחם עד הקבר. אולם אם כי כל ד' אלו, הם סבות להצלחתו ולבלתי הצלחתו של אדם בעולם העובר, אעפ\"כ אין כח כולן שוה בהענין. דכח הטבע, יכול האדם לרוב לכבשה בכח הגוף והשכל. ולכל הפחות יכול לצמצם כחה לבלי תגע בו רעה. וכמו כן אם תהיה הוראת הטבע עליו לטובה. אפשר שאולת אדם תסלף דרכה, וימנע האדם בעצמו ממנו טובת הטבע שהיתה מועדת לו. וא\"צ להאריך בביאור זה. וכ\"ש שההשתדלות אינה סבה מוכרחת להצלחתו או בלתי הצלחתו של אדם. דידוע לכל, איך יקרה הרבה פעמים, שיהיה כל יגיעת אדם לריק והשתדלותו לתהו, ותחת חטה יצא חוח, ותחת טובה ימצא רעה. אולם יקרה גם להיפוך, פסחים בזזו בזו, ותמצא כקן ידם כל טובות הזמניות, אשר לא עמל בה ולא התיגע בהם. אבל גם צדקת או רשעת אדם אינן מכריחות טובות האדם או רעתו, דידענו היטב, שיש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברשעתו, דאם כי גדול אדונינו ורב כח, וה' משמים השקיף על בני אדם, פני ד' בעושי רע, וכ\"ש על צדיק ההולך בדרכיו, וכמ\"ש עין ד' אל יראיו ואזניו אל שועתם (תהילים ל״ג:י״ח), כ\"ז לא יועיל רק להקל להן סבת טובתם, ולהפשיר ולצנן להם כוס צרתם. ואעפ\"כ אפשר שיפקד גם הצדיק בצרות מד' טעמים, א) או שינכו לו שום חטא קל שעשה [כתענית י\"א א ] כדדרשינן אל אמונה שהקב\"ה משלם לצדיק חטא קל ולרשע מצוה קלה שעשו בעוה\"ז. ב) או שהוא לנסיון כדרכו של קדר לבדוק קנקנים היפים. וגם הרשע יתנסה לפעמים בהטבות רבות משמים אולי ידע עול בושת. ג) או שיתגלגל ע\"י זה בסוף טובה ע\"י הרעה, ורעה ע\"י טובה. ולפעמים ירחק כל כך חוק ההטבה או הרעה שלבסוף, עד שאין עין האדם החלש יכול להשקיפה מדהיא אחר כמה דורות. ד) או שהטבת הצדיק ורעת הרשע הוא נגד הטנע, כי כן יסד המלך. והטבע הוא לשון מטבע עובר לסוחר, שאין המלך פוסלו רק מדוחק גדול. והוא הוא המלאך שרמזה עליו ת\"הק, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך הוא הטבע [הנקרא בין המקובלים מטטרון נער [ועי' תוס' יבמות ט\"ז ב'] מפני שהטבע מעשהו כנער בהרגל. ובמעשה נערות. והוא הנקרא בבחינת אחרת גם סנדלפון, שעומד אחורי מרכבה וקושר כתרי' לרבו דכל מעשי הטבע הם לכבוד לאל הכבוד. והדברים עתיקים]. כי כך רצה הקב\"ה, שאעפ\"י שיהיו עושי רצונו, ויעשה להם נסים כשאין ידם מגעת. אעפ\"כ כל עוד שיוכלו להעזר בכח הטבע. אין סומכין על הנס, ויהיו חגורי חרב עושי מלחמה, חורשים בזמן חרישה וקוצרים בזמן הקציר, כדרך שהעולם נוהג. ולכן אמר, השמר מפניו, אל תמר בו, לבלי לחטוא נגד הטבע. אע\"פי שצדיק גמור אתה, כי לא ישא לפשעכם, אם תחטא, ותפשע בעצמך נגד הטבע, תענש מידה. ולא ישגח על צדקתיך בזה, כי שמי בקרבו, דהטבע בגמטריא אלדים. וכחה כח אלדים. ולכן ג\"כ לא התפלל משר\"עה לבלי לשלחו, כמו שהתפלל אחר העגל, בשבשרוהו הנה מלאכי ילך לפניך. דהתם והכא הכוונה על הטבע, שידע משרע\"ה שלא ישנה הקב\"ה כחה כ\"א לעתים רחוקים בשא\"א זולתו. רק שאני התם שאמר הקב\"ה \"כי לא אעלה בקרבך\", ע\"ז השיב הרועה הנאמן אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. והארכנו בזה הרבה בדרשתינו. וכאן לקצר אני צריך. וכבר התרחקנו ממטחוי עניינינו הרבה. רק רצינו לבאר. כי גם לצדיק או לרשע לא ישנה הקב\"ה בעבורם כל כך בנקלות כח זרם הטבע בשחטאו נגדה, או בשתסכים עם טובתם. וכ\"כ יש עוד כמה מניעות לתשלומי שכר ועונש בעה\"ז לצדיק או לרשע מכח המזל, כדאמרינן [תענית דכ\"ה א'] דא\"ל הקב\"ה לר\"א בן פדת ניחא לך דאהפכי לעלמא אפשר דמזדמנית במזלא דמזוני. בא וראה כמה קשה כח המזל, דהרי ר\"א בן פדת מבני פלטון של מלך היה, ואפ\"ה לא שינה הקב\"ה הטבע בעבורו. ואנן יתמי דיתמי מה נענה אבתרי'. ולפי האמור. כל אלה סבות, דהיינו הטבע, וההשתדלות, וצדיק ורשע, כולן אינן סבות מכריחות לטובת או רעת האדם. אולם הם רק סבות אפשריות. אבל רק המזל הוא סבה מכרחת מעמד האדם לטוב או לרע. ונבאר מלת מזל מהו, שרשו נזל, ור\"ל כדבר הנוזל וניגר, שהוא מחובר יחד כטיפות מי נחל המוגרים במורד. שיבואו בשטף חזק בהכרח להעמק, ע\"י התאחדות הטפות בהמעין או המעינות שהם למעלה. כ\"כ מקריות האדם להרע או להטיב, יתקוממו לו ע\"י סבות מוכרחות שהתאחדו, שקשורים ואחוזים זב\"ז כנחל, והם יכינו באופן מוכרח מעמדו בין לטוב או לרע, בגוף, בממון ובמדת הנפש, ולפיכך הסבות המכריחות מעמדו של אדם יקראו מזל. אבל יש ב' מיני מזל. יש מזל הגלוי, ויש מזל הנעלם. מזל הגלוי הוא ששה מינים, והן סבות מכריחות: (א) ע\"י אב ואם, שהם הניחו הזרע הראשון לכל הוית הצלחתו או בלתי הצלחתו, בגוף, בקנין, ובנפש. דלאשר הוא חלק מעצמותם לכן כאשר ידמה להם בתואר הפנים. כך ידמה להם גם בנוי וכח הגוף, וגם בחכמה ומדות הנפש, אמנם גם מהונם וממונם וקנין יחלקו לו ומכחם ישחדו בעדו. וכן אמר שלמה בחכמתו [משלי י\"ט י\"ד] בית והון נחלת אבות. ואמרו חז\"ל [עדיות פ\"ב מ\"ט] האב זוכה לבנו, בנוי ובכח, בעושר. בחכמה ובשנים: (ב) סבה ב' ע\"י מחוז הארץ אקלים שנולד ודר בו האדם, גם זה יפעל על גופו, שיהיה עי\"ז חזק או חלש. יפה תואר ומראה או להיפך. וכהנראה, שאנשי צפון יותר יפים בתואר ובמראה וחייהם ארוכים יותר מאנשי דרום. ואנשי דרום יותר גבוהים בקומה וחזקים מאנשי צפון, וכמ\"ש הטבעיים. ובראשם הרופא המפורסם הופלאנד במאקראביאטיק שלו. וכ\"כ בחכמה ומדות הנפש, נבדלים יושבי ארץ אחת מיושבי ארץ אחרת. אלו חכמים ואלו סכלים, אלו זריזים ואלו עצלים, אלו בטבעם מחוממים ואלו מקוררים. וכ\"כ בקנינים, יש חלוק בין ארץ לארץ אחרת, יש ארץ זבת חלב ודבש, אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. רגביה כסף תועפות, ועפרות זהב לה. לחוף ימים תשכון, ויושביה עשירים רוכלי הארץ. ויש אשר אדמתה כמדבר שממה. לא מילא כפו קוצר, ויד עמל לא תשבע לחם. עניים מכוסים בסחבות בוקים ומבוקים ומבולקים. וכן אמרו חז\"ל [רבה פרשת שלח לך] יש ארץ מגדלת גבורים, ויש מגדלת חלשים. ואמרינן [מכות ד\"ט ב'] בגלעד שכיחי רוצחים, אלמא דגם מדות האדם יתכוננו לפי מקום גדולו. ואמרינן [ב\"ב קנ\"ח ב'] אוירא דא\"י מחכים. ואמרי' [קדושין מ\"ט ב'] י' קבין גבורה ירדו לעולם, ט' נטלה פרס וכו'. י' קבין חכמה ירדו לעולם, ט' נטלה א\"י וכו'. י' קבין יופי וכו'. י' קבין עושר ירדו וכו'. י' קבין עוני ירדו וכו'. אלמא שטבע הארץ ג\"כ יפעל הרבה על אלו. (ג) הזמן גם הוא יפעל על ג' אלה באדם. כידוע לחכמי הטבע שכל בריאות הנולדים באביב, ויהיה אדם או בהמה או עוף, הוא גוף יפה בריא וחזק יותר מהנולדים בשאר עתות השנה. ואמרו שבאביב כל האדם והברואים הם חזקים יותר מבכל שאר עתות השנה, ולכן אז הזמן נאותה לרפואה, ואמציעותו של אביב הוא חודש מאיוס, הוא היותר מסוגל לזה, וכן אמרו חז\"ל [שבת קמ\"ז ב']. כולהו שקיינא מדבחא עד עצרתא, ר\"ל מפסח עד שבועות, מעלו. ואמרו הטבעיי' שבחורף האדם יפה מראה יותר מבשאר עתות השנה. ואולם בבציר יש שפע קנין ועושר וברכה בעולם יותר מבשאר עתות השנה, ומלאו הגרנות בר, והיקבים תירוש יפרוצו. אולם גם על הנפש, על מדותיה ומעלותיה, יפעל הזמן מאוד. הלילה נאותה יותר להתעמקות ולאוקמא גירסא בסייעתא דשמיא, דע\"י הדממה ששולטת אז, מתקשרים החושים טפי בהעניינים. וכמ\"ש חז\"ל [עירובין ס\"ה א' ], לא איברא סיהרא אלא לגירסא. ואמרי' [בי\"ד רמ\"ו סכ\"ג] הרוצה להצליח בלימודו לא יאבד לילה א' בשינה. אבל ע\"י השתמשות כלי החושים בלילה, אשר אז יותר נאותים למנוחה, ע\"י התיגעו אז בהן, יחליש הגוף ביותר. אבל עתות השחר מבהיקים כברקים, כי הם יותר מסוגלים להתעופף בחריצות כמ\"ש חז\"ל [בעירובין שם] נהירין שמעתתך, א\"ל דיממא נינהו, אולם גם הגוף בבוקר כארי יקום וכלביא יתנשא, וכמ\"ש חז\"ל [ב\"ב ט\"ז ב'] אדלי יומא אדלי קצירא. וכ\"כ על ה מ ד ו ת יפעל הזמן. הקיץ יותר נועד לשמחה, והחורף יעורר נכאת רוח. בבוקר אדם מסוגל יותר לתת לאיש שאלתו בטוב עין. וכ\"כ עוד על דברים במדות, יפעלון היום והלילה, וחלקי עתות השנה הרבה. (ד) המאכלות והמשקות, גם הם יפעלו מאוד על ג' אלו. המאכלות הגסות יחזקו הגוף, אבל יעכרו השכל ויטמטמו לבו מכל מדה יקרה. והמאכלות הקלות והדקות, יזקקו השכל ויגבירוהו, אבל גם ידקדקו ויקילו כחות הגוף, וכ\"כ יש מאכלים יחממו טבעו במדות, ויש אשר יקררוהו. ואחז\"ל [כתובות נ\"ט ב'] הרוצה שתלבין בתו ישקנה חלב. ואמרו [מ\"ק ד\"ט ב'] בנתיה דרב ביבי דשתיין שכרא, בעיין טפלא. ואמרו [יומא ע\"ו ב'] חמרי וריחני פקחן. ואמרו [הוריות די\"ג ב'] כמה דברים שמטמטמין לבו של אדם, ואמרו [פסחים דמ\"ב ב'] דבשר שמן [לאפוקי שומן עצמו] ויין ישן מעלי לכולה גופא. אולם כ\"ש שיפעול מזונו של אדם על קניינו ועשרו. שלמה אמר בחכמתו [משלי כ\"א י\"ז] אוהב יין ושמן אל יעשיר. ואחז\"ל [פסחים קי\"ד א] דאכיל אליתא טשי בעלייתא, דאכיל קיקלא. אקיקלא דמתא שכיב. (ה) הגידול, גם על איזה אופן נתגדל מהוריו, ובאיזה חברת אנשים ידור כשכבר נתגדל, ג\"כ יפעל מאד על ג' אלה. דאם יזרזו כחו מנעוריו, יתחזק הגוף. כמ\"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. וביותר. אם רואה חברת מריעיו סביבו כולם מתחזקים ומתאמצים לכל מלאכה כבידה וגבורה, ילמד ממעשיהם. ויתחזק ויתגבר ��ם הוא. וכן הוא בכל חכמה ומדה. אם הדריכוהו מוריו על מי מנחות, בחכמה ובכל מדה נכונה, ההרגל תהיה לו לסוכנת ולמשענת לטבע שני. וביותר ילמד האדם ממעשה חברת שעשוע נעוריו. שלמה אמר [משלי י\"ג פ\"כ] הולך את חכמים יחכם. ואמר עוד [משלי כ\"ב כ\"ה] אל תתרע את בעל אף, פן תאלף אורחותיו. ואמרו [ב\"ב כ\"א] קנאת סופרים תרבה חכמה. ואמרו [פסחים קי\"ב ב'] לא תדור בשכנציב משום דלצני הוו ומשכי לך בליצנותא. ואמרו עוד [באבות פ\"ב] איזה דרך שיבור לו האדם. והשיבו, שיהיה לו חבר טוב. ואמרו עוד [שם פ\"א] יהי ביתך בית ועד לחכמים והוה מתאבק בעפר רגליהם. עשה לך רב, וקנה לך חבר. וכן הוא אומר [תילים קי\"ט] חבר אני לכל אשר יראוך. וכן בכל מדה ומדה בין נדיבים תתנדב נפש האדם, ובין רעים תשחת נפשו בו. אולם גם בעושר גם בקניינים תולה הדבר בחברת האנשים אשר ידור ביניהם ויתעסק עמהם, כדכתיב ברבות הטובה רבו אוכליה [קהלת ה' פ\"י]. וכן אחז\"ל בתר מרי נכסי ציבי משוך [ב\"ק צ\"ג א']. ולכן הזהרנו חז\"ל [פסחים קי\"ב א'] הוה משתדל עם מי שהשעה משחקת לו. וכן אמר החכם, שהעני בין העשירים הוא עשיר יותר מהעשיר בין העניים, שזה אינו מספיק להתעשר וזה אינו מספיק להתעני. וכן כתיב איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק [ישעיה מ\"א ז']. (ו) המלאכה והעסק או הפקודה [אמט בל\"א] אשר בה ישמש האדם בעולמי, גם הוא יפעל הרבה על ג' אלה. כל מלאכה כבידה וגסה, תשנס כח הגוף ותחזיקו, אבל תחליש ותדקדק גם כח הנפש. וכל עוד יותר שיתעסק אדם במושכלות וחדודים, כל עוד יותר יתחדד שכלו ויגבר, אבל ביותר יחליש גופו. וכמ\"ש חז\"ל [ב\"מ פ\"ד א'] דלהכי נקראת תורה תושיה שמתשת כחו של אדם. וכן אמרינן [בר\"ה ט\"ו א'] כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי, דהיינו ת\"ח. ולא די שבניין גופם רפוי, כ\"א גם במראה פניהן ניכרים עבדי המלך, מדנושאין העול הזהב על צוארם תמיד, לכן צפד עורם על בשרם, יבש היה כעץ. וכדאמרינן [תענית ד\"ז א'], אי הוה סני הוה גמירי טפי. וה\"נ אמרינן [גיטין דמ\"א א'] משום דאמי שפיר נאה הוא, אמר שמעתתא דלא שפירן. [וזה נ\"ל מה דאמרינן [ע\"ז דט\"ז ב'] פתיא אוכמא מני ומנך תסתיים שמעתתא, וה\"נ אמרינן [מגילה י\"ד ב'], לא כדי לגנותו בבדיחותו אמר הכי, רק לשבחו, מדאינך נאה בגוף להכי נאה נפשך בחכמה. וזהו שאמר הכתוב אל תראוני שאני שחרחורת [זהו מטעם] ששזפתני השמש של עולם, היא תה\"ק]. אולם אעפ\"כ, מדהם תמיד שמחים בעמלם, לכן הנשמה הבריאה והיפה אשר תקונן בגוף הרעוע והרפוף, תציץ מחרכיה ביפיה והדרה, ולכן פניהם צהובות תמיד. ומעיניהם ינוצץ ויברק שמחה כשלהבתיה. וכדאמרינן [נדרים מ\"ט כ'] דר\"י היו פניו צהובות, ואמר למטרניתא, שהוא מדכתיב חכמת אדם תאיר פניו [ובהא מתורץ דלא תקשה סוגיא דתענית ונדרים אהדדי]. אולם לא לבד בתורה הוא כך, כ\"א בכל מתעסקי בחכמה, בכולן הגוף מתרופף והנפש מתחזקת, בזמן שמלאה זו חריבה זו. וביותר ניכר זה בהשקדנים, שאין מתנועעים במלאכתם ועסקם אנה ואנה. בכל עסק ועסק של אדם יתפעל הגוף וגם הנפש, בחיזוק או ברפיון, הכל לפי המלאכה, והכל לפי העסק. ואפילו על המדות יפעל עסקו של אדם. כנראה בכל העוסק במלאכה דקה ונקייה, יהיה גם הרגשתו דקה, כמנגן וצייר וכדומה, טבעו רך ורחמני, וכדאשכחן באלישע הנביא שאמר קחו לי מנגן [מלכים ב' ג' פט\"ו]. שע\"י הניגון נחה רוחו. משא\"כ טבח, ציד, ואיש מלחמה, טבעם אכזרי מדעוסקים במלאכת אכזרי, וכדאמרינן [במשנתינו] רוב טבחים שותפו של עמלק, ר\"ל אכזריים. ורוב ספנים חסידים. וכן כל עוסקי בעב��דה גסה ועבה. תתגשם ותתעבה הרגשתו ושכלו וכל כחות נפשו. אלה הם ששה הסבות הגלויות המכריחות, אשר על פיהן יסתובב מעמד האדם בגופו ובממונו ובנפשו להרע או להטיב, לפי רבוי הסבות אלה ולפי התחלפתן זו מזו. דלפעמים ילחמו הסבות אלה נגד אלה, יוכרע הדבר אחר רבים להטות. וכל זה נקרא מזל הגלוי. ועדיין יש לשאל, למה נברא נפש אדם זה מאבות אלה ועם סבות אלה שיועילו לטובתו. ונפש אדם אחר עם סבות הפוכות מאלה. גם לזה יש סבה, אבל נעלמה מעין כל חי, בלתי לד' לבדו. וכמו שאמרו חז\"ל בנדה [דט\"ו ב'], שהקב\"ה גוזר על הטפה מה יהא עליה גבור או חלוש, חכם או טפש, עשיר או עני. והוא הנקרא [בעשטיממונג], שהוחלט על האדם קודם יצירתו, מעמדו באלה מטעם כמוס ונעלם, וכמ\"ד [ברכות דל\"ג.] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכמו שאין לשאל להבורא ב\"ה למה ברא לזה כהן ולזה לוי. לזה איש ולזה אשה, לזה ישראל ולזה נכרי עכו\"ם, לזה פיל וארי חזק, ולזה זבוב ותולעת חלש ודל, כ\"כ לא נוכל לשאל אותו למה ברא זה עם סבות לטובתו וזה עם סבות לרעתו. בלתי ספק הכל בתבונה ודעת כדי שישיג השלמתו, זה באופן זה וזה באופן זה, אשר בלתי ספק כך מחוייב ומוכרח היה שיהיה נברא כך, רק שלפי קט שכלינו לא נסיג הטעם. והוא הנקרא מזל הנעלם. אמנם יש אשר רצו להכניס בין מזל הגלוי למזל הנעלם שזכרנו, עוד דבר אחר ממוצע. ורצו להשיב על שאלתינו הנ\"ל. למה נברא אדם זה עם סבות אלה, והאחר עם הפוכן. וישיבו אותנו דבר, שעל כרחך יהיה כך, מפני שאדם זה נולד בשעה ששבתאי או מאדים או צורה כוכבית אחר עולה, שמורה השחתה ובלייה. והאחר נולד בשעה שנוגה או צדק או צורה כוכבית אחר עולה, שמורים על הצלחה ושמחה. ולפי דעת זו, כל מקריותינו תולים, בכוכבים ובמעמדם. איך שהשליכו לנו קרני אורם מבטן ולידה ומהריון. וגם כל התחלת מלאכה ועסק, היצלח או לא, רצו בעלי דעת זו לתלות בבלוי סחבות אלה. וכל זה הבל תעתועים אין בו ממש כלל, רק כריר חלמות שטף ההמון, שחפצים תמיד בדבר שאין השכל תופסו. וקרא צווח לא תעוננו [עי' סנהדרין ס\"ו א'] תמים תהיה עם ד' אלקיך. והן אמת שכבר נראה לפי השקפה הראשונה, שקצת דברי חז\"ל נוטים לדעת זה, כדאמרינן [נדרים דל\"ב א'] מה דעתך דקאים צדק במערב. אנא מהדרנא לי' ומוקמינא לי' במזרח. וכן אמרו [שבת קנ\"ו א'] מזל יום גורם, מזל שעה גורם, האי מאן דבצדק, האי מאן דבמאדים, וזה הכריע לב כמה גדולי ישראל תופסי התורה, לחשוב הדברים כפשוטן. אבל ח\"ו שנתפוס דברי רבותינו בזה כפשוטן, דאחר אשר קדשנו הקב\"ה במצותיו וצונו לא תעוננו, לומר עונה זו יפה לזה ועונה זו יפה לזו ורעה לזו [כסנהדרין ס\"ה א'], על כרחך שאין אנו תלויין לא בזמן ולא בכוכב ולא בשום דבר, רק ברצון אבינו שבשמים לבדו. וגם למה נדחוק את עצמינו להוציא הך מלתא דסנהדרין הנ\"ל מפשטותא והיא שמעתתא, ולא נימא דהך אגדתות [דשבת ונדרים הנ\"ל] אינן כפשוטן רק כשאר אגדות קדושות שבש\"ס, מלובש בהן בחכמת אלעגארי סודות קדושות ותעלומות חכמה [וכבר ידעת מ\"ש הראב\"ן בספרו מאמר השכל [דט\"ז בד\"ה וראיתי להזהירך באזהרה גדולה וכו'] שמי שיאמין שהאגדות שבש\"ס הן כפשוטן הוא סכל גמור ואטום השכל]. גם בלא זה לא הועילו כלום בתשובתם הנ\"ל, דעדין יש לשאל, ולמה נברא אדם זה בעת עלות כוכב זה, וזה בעת רדתו. ועל כרחך ישיבו כמונו כי כך עלה במחשבה לפניו יתברך, כמו שהשיב הקב\"ה למשרע\"ה כשראה מיתת ר\"ע [מנחות דכ\"ט ב']. ואם כן מה ולמה לנו להכניס ממשלת עבד מעבדיו ית' בינינו לבין השגחת אלהינו עלינ�� ועל כל ברואיו. ומה לנו לצמצם כחו של יוצר בראשית, לומר שבשעה זאת לא יברא רק גבורים עשירים וחכמים ומוצלחים, ובשעה זאת יברא רק אינן מוצלחים. כל זה הוא דבר שאין בו טעם וריח, ויש בזה ג\"כ אביזרא דע\"ז, דע\"י מחשבה זו הקטירו האומות הראשונות להכוכבים והצורות, בחשבם עוד יותר שהם בעלי רצון להשפיע ולמנוע השפעתם מבני אדם. אבל אנחנו יונקי שדי התורה אשר עליה הורגנו כל היום, אם יקרה ג\"כ דבר בעולם שלוחם נגד סבות הגלויות שזכרנו, כשלא נשיג איך הסתובב להיות כך וכך, לא נתלהו לא בקרני פרה, ולא בזנב כסיל וכימה, רק נניח לכסיל להתלות בכסיל, ואנו ליה עינינו ועינינו ליה, המנהיג העליון יתש\"וי. ואחר איזה שנים שכתבתי זה. מצאתי דאתי לידי ספר אגרת הרמב\"ם, וראיתי בתשובה שהשיב שם בסוף הספר לחכמי מרסעליא ששאלוהו בדבר זה, והשיב כדעתינו באריכות. וע\"ש במ\"ש בד\"ה ואני יודע שתחפשו ותמצאו וכו' מחכמי אמת רבותינו נ\"ע בתלמוד ובמשנה שדבריהם מראין וכו' אל יקשה זה בעיניכם וכו'. יע\"ש. ולפע\"ד באו בני אדם למחשבה נפסדה זאת, ע\"י שראו שהחמה והלבנה [ואולי גם שאר כוכבי לכת שקשורים יחד בתקופת חמה שלנו, הוא הנקרא [זאננען זיסטעם] יפעלו הרבה על הארץ אם לזול אם ליוקר, לשובע ולרזון, לבריאות ולחולי. אשר זה אמת מוחלט, שבעבור קורבתם אלינו יפעלו הרבה על אוירינו, בחמימות ובקרירות יבשות ורטיבות, אשר הם סבות באמת לשובע ולבריאות ולהפוכן. והן הן סבה א' או ב' מסבות הגלויות שזכרנו למעלה. [אב\"י עי' כוזרי מ\"א סי' ע\"ז שכתב ממש כע\"ר אאמ\"ו שליט\"א] אולם אלה חשבו ויעשו גם הם בחרטומם ככל הגוים הקודמין, באמרם כי רם ונשגב ד' מהביט על האדם החלש והדל השוכן בעמק. לכן העמידו לנו את הכוכבים במשמרותם ופקודתם, שהם ישגיחו עלינו כשהן בעלייתם ייטיבו לנו, וכשהן בירידתם יריעו ולא ייטיבו. אולם כל זה אין לו מציאות כלל וכלל רק בכח המדמה התולה על בלי מה בקורי עכביש הבל הבלים, כי לד' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. ואולם רק באויר [האטמאספערע] יש יחוס להארץ עם [הפלאנעטען] הסמוכים לה. אבל במקריות יחידיות של אדם, בחכמה ועושר וחוזק וכדומה, שאין להם יחוס כלל עם האויר, אין לאלה משרתי העולם שום כח ואומץ עלינו. כי רק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה [משלי ב' ו']. ורק ברכת ה' תעשיר [משלי י' כ\"ב]. ורק ה' יתן כח לעשות חיל [דברים ח' י\"ח]. זהו דעתינו בענין המזל, שתוכן כוונתו סבה או סבות. אולם לפעמים ילחמו הסבות זו כנגד זו, דלמשל מחמת סבת אבותיו יחוייב שיהיה חלש ובלתי מוצלח, ומחמת טבע האקלים או הזמן או משאר הסבות יחויב להיפך, אז כל דאלים גבר. רק ביד האדם לזרז כוחותיו בהשתדלות לכבוש הסבות המניעות, וביותר בשיש סבה שתסייעו כמו שאמרו חז\"ל [ילקוט ראה], כי יברכך ה', יכול יהא יושב ובטל, ת\"ל בכל אשר תעשה. ואעפ\"כ בכל אלה לה' הארץ, ועיניו משוטטות בכל הארץ, וכשהאדם הולך בצדקו, בידו להכריע הכף בהשגחתו ית', אם שיהיה האדם מוצלח חכם ובעל מדות או לא, וכמ\"ש חז\"ל [מגילה ו' ב'] אבל לאוקמא גרסא סיעתא דשמיא. וכן בחוזק הגוף וכן בעושר, ואפי' שיהיה השתדלותו לטובתו מועט, מלאכתו נעשית ע\"י אחרים, כדאמרינן [ברכות דל\"ה ב'] וכן כתוב הדר הוא, כן יתן לידידו שנה. ואולם הכרעה זאת מדודה לפי המניעות ורבויים. כמו שהבאנו לעיל מתשובה שהשיב הקב\"ה לר\"א בן פדת תענית [כ\"ה א']. כי כל סבות האלו שזכרנו. הם באמיתיות כחות הטבע, והטבע הוא מטבע של מלך מהמהקב\"ה, ולא כל כך בנקלות יפסל המלך המטבע שקבע הוא בעצמ�� שתהיה עובר לסוחר. אבל תועיל התפלה והבקשה מלפניו ית', לעשות לפעמים מהחמין פושרין, וכמ\"ש חז\"ל [ספרי, דברים ט' פ\"כ] ואתפלל גם בעד אהרן וישמע ד' אלי, מכאן לתפלה עושה מחצה. ולפעמים לפי מעמד צדקת האדם כי רבה היא, יעשו לו נסים, ויסולקו מלפניו המניעות מכל וכל, והכל לפי רוב המעשה, ולפי רוב המניעות. ואם נשקול בפלס יפה כל הדברים הנאמרים פה בזה. לא ישאר שום רושם קושיא אם נראה צדיק ור\"ל רשע וט\"ל. מלבד מה שנוכל לתרץ כשנראה צדיק ור\"ל, שהוא לו לנסיון, כמ\"ש ד' צדיק יבחן. או שיגולגל לו טובה עי\"ז, או שינצל ע\"י זאת הצרה מרעה גדולה יותר מזאת. ומלבד כל אלה נוכל לתרץ ג\"כ הקושיא כשנראה רשע וט\"ל וצדיק ור\"ל, שהוא לפי המזלות הנ\"ל כמו שביארנום שאין צדקתו כל כך גדולה שתכריע כל הסבות שהם כנגדו. ודו\"ק היטב. "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Kiddushin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Kiddushin",
+    "text": [
+        [
+            "והא דלא סגי למיתני רק שוה פרוטה [כקושית תוס']. נ\"ל לפמ\"ש [ב\"ש כ\"ז א' ול\"א ה'] דלכתחילה אין לקדש במטבע, דדלמא דעתה אצורה וצורתה עבידי דבטלה. א\"כ קמ\"ל מתני' דאפ\"ה בדיעבד מקודשת. וי\"נ הרב המאה\"ג מהו' משה יצחק שליט\"א אבד\"ק קראטינגא, תי' לפי מה דפליגי לקמן [ד\"ז ב'] בקדשה במטלטלים ואמר בכל דהו, דלרב יוסף אינה מקודשת, דשוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף ש\"כ דקיץ, א\"כ י\"ל דמה\"ט נקט נמי במתניתין גם בפרוטה, לאשמעינן דבשניהן צריך שיהיה דקיץ. ואף למאי דקיי\"ל כרבה התם, דבכה\"ג מקודשת, והא דתני' בכסף הוא נקנה ולא בתבואה וכלים, מיירי באין בהן ש\"פ, וקמ\"ל דאפילו תבואה וכלים דמקרב הנייתא אפ\"ה צריך ש\"פ. א\"כ י\"ל נמי דלהכי קמ\"ל במתניתין בפרוטה דקמ\"ל דאע\"ג דמטבע לא מקרב הנייתא סגי בפרוטה וא\"צ דינר. עכ\"ל. ואם כי ערבים עלי דפח\"ח, עכ\"פ צריך לדחוק נמי דלהכי נקט ב\"ש בדינר, דסד\"א דמדלא מקרב הנייתא צריך טפי מדינר. ולבני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א הגאבד\"ק לאנדסבערג, קמ\"ל דכמו בפרוטה א\"צ שומא, כ\"כ בשוה פרוטה, וכרבה בל\"ק שם. או קמ\"ל ל\"מ פרוטה דהוא פרוטה אצל כל אדם. אלא אפילו שוה פרוטה רק לדידה, ג\"כ מקודשת [וכקידושין די\"ב א'. ואה\"ע ל\"א ג']: ",
+            "ובש\"ס יליף לה מדכתיב והפדה, מלמד שמגרעה בפדיונה ויוצאת. ופי' רש\"י אלמא בכסף נקנית, דאם לא, מאי מגרעה. ותמוה דלמא לעולם רק בשטר מקניא, ואמרה תורה שמגרעת במעות שנתן עבורה. אח\"כ מצאתי קו' זו בריטב\"א. ואפשר דכוונת רש\"י דאלמא במחזרת לו כסף קונה היא א\"ע, דאל\"כ מה מגרעה, והרי אף שתחזיר לו הכסף עדיין אינה נפדית, והאיך קאמר קרא והפדה. ולולא מסתאפינא נ\"ל דמדקאמר דוהפדה הוא לשון גרעון, והרי כל גרעון היינו שמבטל מקצת ומניח מקצת. והיינו במקניא בכסף, אז שפיר במחזרת מקצת הכסף, נשאר קצת בקנין ע\"י המעות שנשאר עדיין בידה. אבל אי נימא דרק בשטר מקניא, מה גרעון שייך כאן, הרי כשמקרע השטר נעקר כל המקח: ",
+            "ונ\"ל דעכ\"פ כותב שטר אדמים של יתר השנים, דלמה יפסיד רבו, והרי נתאנה. ומה שהקשה לי חביבי המאה\"ג מהו' משה יצחק שליט\"א אבד\"ק קראטינגא דמ\"ש ממקדש את אחותו דאמרינן מדכל אדם יודע שאין קדושין תופסין בה יהיב המעות לשם מתנה [כקידושין מ\"ו ב']. במח\"כ ליתא, דיש חילוק בין אחותו לנכרי, והרי בהכיר בה שאינו שלו, קיי\"ל דמעות יש לו מה\"ט [כרא\"ש פ\"ק דב\"מ סל\"ט]. וגם בל\"ז לק\"מ, דדוקא בקדש אחותו, דברירא לכל אדם שאסורה לו, וכדאמרינן [שבת קמ\"ה] אם ברור לך הדבר כאחות תאמר. אבל בדבר שאינו ברור כל כך, א\"א שהמעות מתנה. והרי אפילו במוכר שדהו ביובל אמרינן שהמעות חוזרין, מדאין ידוע לכל שאין למכר ביובל [כתוס' ערכין ד\"ל ע\"א ד\"ה דלמא], מכ\"ש הכא, דאף דליכא למימר שלא ידע כמה שנים הוא ביובל, דבכה\"ג לא טעי אינש. כדמוכח מסנהדרין [כ\"ה מ\"ג ודו\"ק], עכ\"פ אפשר לומר יפה, כיון שקנהו באר היטב על כמה שנים, לא ידע שאעפ\"כ יצא ביובל: "
+        ],
+        [
+            "ואע\"ג דעכ\"פ נהנית על ידו, ומ\"ש מעל מנת שאדבר עליך אל השלטון [פ\"ג מ\"ו], דאע\"ג דלא נתן כלום מקודשת, דעכ\"פ היא נהנת. ואף דמסקינן התם בש\"ס דמיירי שמקדשה בפרוטה, ומתנה ע\"מ וכו'. היינו רק משום דאל\"כ הרי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, והו\"ל כאילו קדשה במלוה. הא לאו מלוה הוה מקודשת, והכא לאו מלוה איכא. י\"ל דשאני התם דיוכל ליט�� שכר בשביל דבורו, והו\"ל כנתן לה פרוטה, משא\"כ הכא אינו שלו, ואינו יכול ליטל ממון עבור הנאה שעשה לה. כך נ\"ל פי' קו' התוס', ומתורץ קו' לחם אבירים לדבריהם ממסקנא דהתם, דמוקי לה במקדשה בפרוטה על תנאי. ומה שתירץ הוא, דלתוס' רק במקדשה בשכר שאעשה, צריך פרוטה ולא בשכר שאדבר. ובמח\"כ אשתמיטתיה, שבש\"ע [אה\"ע ל\"ח י\"ג] הובא דין זה בלי שום חולק. ובני המאה\"ג החרוץ מהו' ברוך יצחק שליט\"א משך בקשתו ואגרי ביה גירא בהרב לחם אבירים, ממאי שהביא הרא\"ש שם בסוגיא שאדבר עליך אל השלטון, שתוס' הוקשו למאי דמוקי לה ר\"ל למתניתין דמיירי בשנתן לה פרוטה, א\"כ מה קמ\"ל. ותרצו דסד\"א דתוכל לומר, דברים אלו שאמרת להשלטון לא ניחא לי בהן. אלמא דתוס' גופייהו ס\"ל דגם בשאדבר עליך מיירי בשנתן פרוטה. ומה יכריחנו לומר דתוס' דהתם פליגי אתוס' שבסוגיתינו. ותו לחם אבירים אכל אש, שהקשה קו' חזקה עליו. מדמקשינן התם [דס\"ג א'] בש\"ס. מנ\"ל לר\"ל לאוקמי למתניתין בשקדשה בפרוטה. ותרצינן מדתני על מנת והרי כל עיקר על מנת דתני נקט ליה בהדיא גביה שאדבר עליך אל השלטון. הרי בפירוש דלא כהרב לחם אבירים עכ\"ל: ",
+            "אולם בהך סוגיא [קידושין דנ\"ח א'] דקדקתי דמקשי הש\"ס למאי דאמרינן דע\"ז ושביעית הו\"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ולמ\"ד מלמדין מאי איכא למימר. ומשני שאני הכא דמיעוטא כתיבי. וק\"ל ל\"ל מיעוטי, הרי לעיל [דל\"ה א'] אמרינן דאף למ\"ד מב' כתובין מלמדין, עכ\"פ מג' כתובים הבאים כאחד לכ\"ע אין מלמדין. וא\"כ הרי הכא איכא נמי כתוב שלישי בהקדש, ופדה בערכך [כרש\"י ע\"ז דנ\"ד ב']. ואי\"ל כיון דשביעית והקדש ילפי מהדדי, להכי לא מחשבו תרווייהו רק ככתוב א'. ליתא, דכיון דכל כח ב' או ג' כתובים הבאים כא' דלא נילף מנה, הוא רק דאי נימא נילף מנה, בחד קרא או בב' סגי. א\"כ ה\"נ אי ס\"ד נילף מנה, ג\"ש ל\"ל, והו\"ל שפיר ג' כתובים הבאים כא' אף דילפינן שביעית מהקדש מג\"ש. ולכאורה היה נ\"ל, דהרי בל\"ז ק' למה מייתי הכא ש\"ס שביעית דהו\"ל רק הלמד מהקדש, ולמה לא מייתי הקדש גופיה, דהו\"ל המלמד. אע\"כ דמשום קדשים לא מחשב ב' כתובים, דהרי לא הוי ילפינן שום דבר מהקדש, דחולין מקדשים לא גמרינן בבנין אב [כפסחים דמ\"ה א' ושבועות דכ\"ו ב']. א\"כ מה\"ט לא מחשב נמי משום קדשים ג' כתובים הבאים כא', דהרי אינך צריכי [ואף לבתר דאמרי' [פסחים כ\"ז ב'] דר\"י יליף חמץ מנותר, דמדשניהן אסורים באכילה, שוו ג\"כ שיטענו שניהן שריפה, וא\"ל נבילה תוכיח. וק' ולמה לא פרכי ליה רבנן דחולין מקדשים לא גמרי'. נ\"ל דדוקא היכא דאיכא דדמיא ליה בחולין, מדדמי ליה ילפינן. וכדאמרינן חולין [דפ\"ה א'] דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים. אבל בלא אשכחן דכוותיה בחולין, שפיר ילפינן גם חולין מקדשים. וא\"כ פרכי ליה רבנן הכי, נבילה תוכיח, דג\"כ אסור באכילה, א\"כ מדאשכחן דכוותיה בחולין לא ילפינן חולין מקדשים]. אבל באמת בזה לא יתיישב השיטה בקידושין. לפמ\"ש תוס' [קידושין דנ\"ח א' ד\"ה ושני] דבכל ב' כתובים הבאים כא', סגי בשיכול ללמוד מא' אף שאינו יכול ללמוד גם מהאחר, וכן מוכח לע\"ד משבועות [דכ\"ו ב'] יע\"ש. א\"כ ה\"נ אף דלא מצינן למילף כולי מילי מהקדש, עכ\"פ מצינן למילף להו שפיר משביעית, והו\"ל שפיר מה\"ט כג' כתובים הבאים כא'. ודוחק לחלק בין ב' לג' כתובים הבכ\"א. וצ\"ע. אמנם בל\"ז דברי תוס' שם תמוהין מאד, שכתבו דהוה מצי יליף ע\"ז משביעית, וק' הרי בזבחים [ד\"נ ע\"ב] סלקי בתיקו אי ילפינן במה מצינו דבר הלמד בג\"ש, וכן במנחות [דע\"ו א'] מסתפק הש\"ס בהכי. וא\"כ כיון דילפינן שביעית מהקדש בג\"ש, הא תינח דילפינן ע\"ז משביעית בק\"ו. אבל היכא חשבינן לתרוויייהו ב' כתובים הבאים כא', הרי מע\"ז לא מצינן למילף בעלמא במה מצינו דבאיהו גופיה ילפינן בג\"ש, וא\"כ היכא הו\"ל ב' כתובים הבאין כאחת. בשלמא לש\"ס ל\"ק, די\"ל דאף דמשביעית ליכא למילף מדהו\"ל למד מלמד, עכ\"פ ילפינן בכל תורה כולה מע\"ז, ופרכא דתוס' דע\"ז שאני דאסור בהנאה. לא חשבינן ליה פרכא, מדלא תלי מידי בשיהיה תופס דמיו, ואדרבה מדאסור בהנאה, אין הדמים שקבל בעדו חליפי ע\"ז, וכמ\"ש הר\"ן [ע\"ז דשס\"א א'] בשם הירושלמי, דלהכי במכרן לאסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת, לפי שאין ממון זה דמי ערלה, רק מתנה הן, נמצא שאינו נהנה ע\"י הערלה ודו\"ק, [ועי' רמל\"מ פ\"ה מאישות ה\"ז]. אבל לתוס' הנ\"ל, דמע\"ז לא מצינן למילף, מדאסור בהנאה, והרי הוכחנו דגם משביעית לא מצינן למגמר מדהו\"ל למד מלמד, א\"כ היכא חשבי ליה הש\"ס ב' כתובים הבאים כא'. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק לרב יוסף בש\"ס [ד\"ז ב'] בקדשה בשיראי ואמר דשוה נ', אע\"ג דשוה נ' אינה מקודשת, דאשה לא סמכה דעתה, מכ\"ש הכא שלא נתן לה עדיין הר', נימא נמי דלא סמכה דעתה שיתן. ואת\"ל דהתם שאני דקדשה בכל הנ', דדוקא בגוף הקידושין צריכה שתסמוך דעתה, משא\"כ הכא במעות של תנאי. עכ\"פ ק\"ל ממ\"ד בש\"ס [ד\"ח א'] התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר, הר\"ז מקודשת, וישלים. והכי קיי\"ל [אה\"ע כ\"ט ז], וק' מ\"ש משיראי הנ\"ל דקיי\"ל דאינה מקודשת [שם ל\"א ס\"ב], והרי בשניהן נתן הכל לשם קידושין. ואת\"ל דהתם מדלא נתן רק הדינר מיד, אמרינן דכוונתו דרק הדינר יהיה לשם קידושין. והשאר יהיה כתורת תנאי. משא\"כ הכא מדנתן לה הכל מיד, דיינינן שכוונתו שיהיה הכל בתורת קידושין, והרי היא לא סמכה דעתה דשוה נ' או כתירוץ בני החרוץ הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א, דדוקא בדבר שתולה בבעלה, שיתן לה שאר המנה, סמכה דעתה שוודאי יקיים הבטחתו. משא\"כ בשיראי, דבשומא תליא, מימר אמרה דלמא טעה בעל, ולא סמכה עליה. עכ\"פ ק\"ל ממ\"ד בש\"ס [דמ\"ז ב'] דבקדשה במלוה שביד אחרים במעמד שלשתן, דלר\"מ מקודשת, וכן פ' הרמב\"ם [פ\"ה מאישות הי\"ז]. וק' ומ\"ש משיראי הנ\"ל נימא דלא סמכה דעתה שישלם הלה. ונ\"ל דדוקא בשיראי שאמר לה שהוא בוודאי נ', אמרינן דלא סמכה דעתה, דסברה שמא אינו שוה כ\"כ כמו שאמר הוא דרך וודאי. וא\"כ באמת אם תלה דבריו בתנאי, הריני מקדשך בשיראי מעכשיו ע\"מ דשוה נ', ואשתכח דשוה נ', באמת מקודשת, מדהתרצית להכניס א\"ע בספק זה. ולפ\"ז בקדשה במלוה, וודאי פשוט שכוונתו אם ישלם הלוה, לפיכך הו\"ל נמי כאילו קדשה בתנאי אם ישלם, והרי התרצית להכניס א\"ע להספק, שאם יתברר לבסוף שישלם, יהיו קדושין למפרע, ולהכי מקודשת. הא למאי זה דומה כמקדשה בכיס מעות בין שיהיה הרבה או מעט, שכשימנו אח\"כ אותן ויהיו שוה פרוטה מקודשת למפרע [כאה\"ע כ\"ח ס\"ז], דאף שלא הזכיר התנאי הו\"ל כהזכירו: ",
+            "אמר המפרש, אגב דאתא לידי האי סוגיא, חוששני מחטאת אם לא אגלה לעיני אחי יונקי שדי אמי היא תה\"ק, את אשר הראה ד' לקטין חריך שקא, בר יומא בקא, משגש דרכה דאמיה עלאי מכילא כרכא. דבסוגיא זו החמורה הרבה נדחקו בה לפרשה רבותינו קמאי, אשר הפורש מהם כפורש מן החיים, המה רש\"י ותוס' וערוך. ואני בריה קלה כמות שהיא, אישות בלי עינים, וחפושית בלי קרסוליים, אנה אני בא כננס קטע היוצא בקב שלו בשדה המלחמה בין גבורים תופסי מגן וצנה, וחרב פיפיות בידם, ואנה אני בא במקלי ותרמילי בין אלה הזקיפים, ואנא חיי. אולם מה אעשה, ורוח בטני הצקתני, וזאת נחמתי בעניי, כי שליחותייהו דרבותינו קעבידנא. כי אנשי אמת הם. ודלי אמרי דלהון היא, תורתם ולימודם אשר נטעו בלבינו, ת\"ל כי הצליח וגם עשה פרי, דבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. תלמידם אני, ומימיהם שתיתי ואשתה יום יום, שהמה ירווני לדלות ולהשקות מבאר חכמתם לבני גילי. ועתה אחי היושבים בגנים, הקשיבו חבירים לקול עלה נדף, אשר רוח ד' נשאתהו על הרי בשמים. תמן אמרינן [קידושין דס\"ב א'] בשלמא לרחב\"ג דס\"ל דא\"צ תנאי כפול, היינו דכתיב אם לא שכב איש אותך. ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי. אלא לר\"מ דמצריך תנאי כפול. חנקי מבע\"ל. א\"ר תנחום הנקי כתיב. ע\"כ לשון הגמ'. ורבינו מאור עינינו רש\"י פי', דהקושיא הוא, דאף דכתיב אחריו ואת כי שטית וגו'. זה אינו מכלל כפילות התנאי, רק אשבועה דאבתרה קאי, ולהכי מקשי שפיר לר\"מ שאין כאן בקרא תנאי כפול. ומתרץ הש\"ס הנקי כתיב, והאי הנקי הו\"ל כאילו כתוב חנקי וקאי אדבתרה, ור\"ל חנקי ואת כי שטית ורבעתוס' תמהו ארש\"י, דא\"כ הו\"ל מעשה קודם לתנאי. ותרצו דה\"פ, דהכהן היה כופל ומתנה ואת כי שטית חנקי, אף שלא נזכר בקרא. וכל אשר עינים לו יראה כי דחיקא מילתא טובא בין לרש\"י בין לתוס' לישב דבריהם בהקרא גופיה. ומכ\"ש שנאמר שזה כוונת התרצן שאמר הנקי כתיב, יהיה כוונתו חנקי כתיב, ובזה עדיין אין שום תירוץ לקושית המקשן אם לא שנאמר ונוסף בה דברים אי לרש\"י כדאית ליה אי לתוס' כדאית להו, והרי עיקר חסר מהספר. ורבינו בעל הערוך ריפא לנו קצת בשהניח המלה כדכתיבה, שכתב הנקי כתיב, ור\"ל תתנקה נפשך מגופך ור\"ל שתמות. אולם גם לערוך עדיין צריכים אנו להוסיף אי כרש\"י אי כתוספות דזולת זה אין שום כוונה בתירוצו של ר' תנחום. גם מלבד זה לא יתישב הלשון שהשיב ר' תנחום הנקי כתיב, וכי בקריאת המלה היה פליג עליה המקשן, הרי גם הוא מודה היה דהנקי כתיב, רק עיקר מה דחדית לן ר' תנחום, הוא לרש\"י דנימא דקאי אואת כי שטית, או כתוס' שהיה מתנה אף שלא נזכר בתורה. וזה עיקר תירוצו של ר' תנחום לפי דעת רבותינו, והוא לא אמר לנו גם אות א' מזה. מלבד מה דיש לדקדק במה דמקשה הש\"ס חנקי מבע\"ל. ולמה נקט מלת חנקי דוקא, ולא הקללה דכתיבה באורייתא דמשה, יתן ד' אותך וגו'. ולפע\"ד העני בדעת נ\"ל להקדים ד' הקדמות: הקדמה א' דכל בניין הפעיל שהוא פעל יוצא לשלישי, אין חילוק בין שהפעולה היוצאה על אדם שלישי, או על המפעיל עצמו, כדחזינן במלת הכעיס וכדומה, דהמכעיס מסבב שהכועס יכעס על המכעיס. הקדמה ב' צריך שנדע החילוק בין הצווי בנפעל להצווי בהפעיל, דהרי צווי בנפעל א\"א שיצוו לאדם שיהיה נפעל. על כרחך דהצוויי בנפעל היינו שישתדל הנפעל שיעשה בו הפועל הפעולה ההיא. וק' דהרי זהו ממש הצווי בהפעיל ג\"כ, ואיזהו החילוק שביניהן. על כרחך צ\"ל דהצווי בנפעל היינו שיניח הנפעל שיעשה בו הפועל הפעולה ההיא, ולא ימנענו. משא\"כ הצווי בהפעיל היינו שישתדל ויתעסק גם האדם הנפעל שתחול עליו הפעולה שיעשה בו הפועל. הקדמה ג' שורש נקי מצאנוהו לרוב בתנ\"ך בכוונת נקיון, וזכוך, וחפשית, וזהו במורגל במאד. אולם מצאנוהו ג\"כ בלשון השבתה, כמו ונקתה לארץ תשב [ישעיה ג' כ\"ו], ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך [ירמיה ל' פי\"א] פי' רש\"י לשון טיאוט והשמד. הקדמה ד' כל כפילות תנאי אינו רק בהן ולאו בהדבר עצמו, ולא בהתחדשות דבר אחר. למשל באומר לאשה אם אדבר עליך אל השלטון הרי את מקודשת לי, ואם לא אדבר עליך אל השלטון, אתן לך ק' זוז, זה פשוט שאין זה תנאי כפול, דנתינת המנה לא נזכר באופן תנאי הראשון, ופנים חדשות בא לכאן שצריך תנאי כפול לבד. והמעיין היטב בסוגיא דלן לעיל. דאמרינן סד\"א לא קללה ולא ברכה. ימצא תוכן הכוונה כדברינו. ועתה נתהלכה ת\"ל ברחבה בסוגיא דלן, דהש\"ס מקשי שפיר לר\"מ דמצריך תנאי כפול, חנקי מבע\"ל, שהוא ההיפוך אמיתי מהינקי. שתשאר בחיים. על זה שייך לומר בהכפילות חנקי היינו שתמות, משא\"כ מה דכתיב ואם שכב וגו' יתן ד' בטנך צבה וירכך נופלת זהו עונש נורא ודבר חדש לגמרי, שלא נזכר בתחלה שיבריא בטנה ותתחזק יריכה. אמנם היה יכול הש\"ס לתרץ בפשיטות, מדאשכחן בל\"ז בקראי דסוטה כפילות דברים, אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית שזהו וודאי כפילות דברים ללא צורך, דהיא היא. ולמה לא נימא שהם התנאי כפול, וה\"ק קרא. אם לא שכב איש אותך, מוטב, כדאשכחן קראי טובא כה\"ג. וכדפירש רש\"י גבי אם תשא חטאתם [שמות ל\"ב פל\"ב]. ואם לא, רק שטית טומאה תתת אישך, הנקי. ור\"ל תשמד מהארץ. אולם א\"א לפרש כן, דהרי הסוטה תעשה השתדלות רב לההשמדה, מדתשתה מים המרים. וא\"כ לא היה לכתוב הנקי דהיינו הצווי בנפעל. רק הנקי דהיינו הצווי בהפעיל. דבשלמא אי פרשינן לשון נקיון מעונש שפיר. מדאינה עושה מעשה כלל. רק שהקב\"ה מנקה אותה מעונש, אבל לר\"מ ק'. ומתרצינן הנקי כתיב. ר\"ל יש אם למסורת. דלא כתיב יו\"ד אחר הה\"א ויכולין לפ\"ז לפי המסורת לקרות שפיר הנקי, ור\"ל כדפרשינן לעיל השמדי מהעולם ע\"י שתשתה מים המרים, ולפ\"ז יש כאן שפיר תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה ונתישבו כל הקושיות והדקדוקים בלי שום לחץ ת\"ל. ויתברך המשביר העליון, אשר בדברו כצוף, מעריב ערבים, ובחכמה פותח שערים, לדלים וריקים כנערים, משיח אלמים ומתיר אסורים: "
+        ],
+        [
+            "והנה רתוי\"ט הקשה על זה. דאם הכל תלוי במזל, א\"כ תפלה מה תועיל. ולכאורה נ\"ל לתרץ לפי דברי רבעתוס' ה\"ק מתניתין, דלולא תפלתו היה תלוי במזל. וכמ\"ש בנדרים [דל\"ב א'] מה דעתך דקאי' צדק במערב, אנא מהדרנא ליה למזרח. אמנם מלבד דק\"ל א\"כ מה קמ\"ל תנא בזה, אם תולה עשרו או עניותו במזל או במקרה, די לו שיאמר, דכיון שבכל העוסקים במלאכה יש עניים ועשירים, לכן יתפלל להקב\"ה שיתן לו עשירות, ויהיה מניעת העשירות מאיזה טעם שיהיה. מלבד זה ק' קו' רתוי\"ט השניה. דאיך רצו לומר דזכותא היינו מזלא. והביאו ראיה מדאמרי' [מ\"ק כ\"ח א'], בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מלתא אלא במזלא. והרי משם אדרבה מוכח דזכות ומזלא ב' הפכיים נינהו. ולפע\"ד גם זה יש לתרץ, דרבותינו בעלי תוס', הכריחו דזכות דנקט הכא אינו מלשון זך ונקי בצדקותיו. דעל כרחך הכא ליכא למימר הכי, דא\"כ מה איכא בין ר\"מ לר\"ש בן אליעזר, דקאמר נמי בסיפא \"אלא שהרעותי מעשי וכו'\". אע\"כ דזכות דקאמר ר\"מ היינו לשון קנין, וכרוב לשון זכות וזוכה שבש\"ס במשנה, כמו זה שהחזיק בה זכה בה [ב\"מ פ\"א מ\"ד] וכ\"כ הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים [כתובות פ\"ח מ\"א]. ה\"נ לשון קנין הוא, ור\"ל מה שקנה ע\"י המזל. ולפ\"ז כוונת המשנה לפי פי' תוס', שגם אומנות נקייה וקלה, וגם התפלה, שניהן לא יועילו רק לפי מדת המזל. אולם כדי לפרש ענין זה יפה, נצטרך לבאר מלת מזל מהו. ובביאור זה יתורץ גם קושית העולם, על שראינו לפעמים צדיק ורע לו רשע וטוב לו. לכן נעתיק פה מאמר א' מדרשותינו הנקרא כוכב המזל וז\"ל שם: הנה אין דבר ופעולה בעולם שאין לו סבה או סבות שקדמו לה. ורק סבת כל הסבות שלא קדמה לה סבה. הוא האין סוף ב\"ה וב\"ש, שהוא ברצונו ית' המציא את הכל. ואין עת אל מציאותו. כי גם העת מעשה ידיו ה��א. אולם הסבות המסבבות שיתהוו על ידן דברים בעולם, הן ב' מינין, יש סבה שמכרחת התכלית, ויש עושה אותו רק אפשרי. ונבאר כוונתינו. סבה מכרחת. הוא שכשישתמש בסבה ההיא על כרחו ישיג התכלית. כמדליק נר, על כרחו שיאיר, וכאוכל, על כרחו שישבע, וכדומה. אמנם סבה אפשרית, הוא שאעפ\"י שישתמש בהסבה ההיא, אין עוד ברי שישיג התכלית. כזורע שאפשר שלא יצמיח, וכמבקש דבר, אפשר שלא ימצאנו, וכדומה. אולם תכלית מטחוי כל יגיעת האדם הוא, להשיג בעולמו שמחה, או כבוד, ויהיה גופני או רוחני. ולהשיג שני תכליתיות אלה, יש ג' סבות, והם נוי וכח הגוף. עושר וקנייני הממונות. חכמה ומדות טובות שבנפש. ולכן לאלה ובאלה יתיגע האדם תמיד, כדי שברבוים להאדם ישיג על ידן השמחה והכבוד שזכרנו. אמנם גם השגת כח הגוף. והעושר, ושלימות הנפש, תלוי שוב בד' סבות מנושאות. והם: (א) בטבע הכללי המושלת בעולם. (ב) בהשתדלות אדם. שיתעסק הוא או אחר. או שימנענו מלעשות דבר, לטובתו או לרעתו. (ג) בצדקת או רשעת של האדם בעצמו, או של אבותיו, או של מסבביו. (ד) או שתפגשהו דבר רעה או טובה ע\"י דבר שיכנוהו מזל. אשר ילווה האדם מרחם עד הקבר. אולם אם כי כל ד' אלו, הם סבות להצלחתו ולבלתי הצלחתו של אדם בעולם העובר, אעפ\"כ אין כח כולן שוה בהענין. דכח הטבע, יכול האדם לרוב לכבשה בכח הגוף והשכל. ולכל הפחות יכול לצמצם כחה לבלי תגע בו רעה. וכמו כן אם תהיה הוראת הטבע עליו לטובה. אפשר שאולת אדם תסלף דרכה, וימנע האדם בעצמו ממנו טובת הטבע שהיתה מועדת לו. וא\"צ להאריך בביאור זה. וכ\"ש שההשתדלות אינה סבה מוכרחת להצלחתו או בלתי הצלחתו של אדם. דידוע לכל, איך יקרה הרבה פעמים, שיהיה כל יגיעת אדם לריק והשתדלותו לתהו, ותחת חטה יצא חוח, ותחת טובה ימצא רעה. אולם יקרה גם להיפוך, פסחים בזזו בזו, ותמצא כקן ידם כל טובות הזמניות, אשר לא עמל בה ולא התיגע בהם. אבל גם צדקת או רשעת אדם אינן מכריחות טובות האדם או רעתו, דידענו היטב, שיש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברשעתו, דאם כי גדול אדונינו ורב כח, וה' משמים השקיף על בני אדם, פני ד' בעושי רע, וכ\"ש על צדיק ההולך בדרכיו, וכמ\"ש עין ד' אל יראיו ואזניו אל שועתם (תהילים ל״ג:י״ח), כ\"ז לא יועיל רק להקל להן סבת טובתם, ולהפשיר ולצנן להם כוס צרתם. ואעפ\"כ אפשר שיפקד גם הצדיק בצרות מד' טעמים, א) או שינכו לו שום חטא קל שעשה [כתענית י\"א א ] כדדרשינן אל אמונה שהקב\"ה משלם לצדיק חטא קל ולרשע מצוה קלה שעשו בעוה\"ז. ב) או שהוא לנסיון כדרכו של קדר לבדוק קנקנים היפים. וגם הרשע יתנסה לפעמים בהטבות רבות משמים אולי ידע עול בושת. ג) או שיתגלגל ע\"י זה בסוף טובה ע\"י הרעה, ורעה ע\"י טובה. ולפעמים ירחק כל כך חוק ההטבה או הרעה שלבסוף, עד שאין עין האדם החלש יכול להשקיפה מדהיא אחר כמה דורות. ד) או שהטבת הצדיק ורעת הרשע הוא נגד הטנע, כי כן יסד המלך. והטבע הוא לשון מטבע עובר לסוחר, שאין המלך פוסלו רק מדוחק גדול. והוא הוא המלאך שרמזה עליו ת\"הק, שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך הוא הטבע [הנקרא בין המקובלים מטטרון נער [ועי' תוס' יבמות ט\"ז ב'] מפני שהטבע מעשהו כנער בהרגל. ובמעשה נערות. והוא הנקרא בבחינת אחרת גם סנדלפון, שעומד אחורי מרכבה וקושר כתרי' לרבו דכל מעשי הטבע הם לכבוד לאל הכבוד. והדברים עתיקים]. כי כך רצה הקב\"ה, שאעפ\"י שיהיו עושי רצונו, ויעשה להם נסים כשאין ידם מגעת. אעפ\"כ כל עוד שיוכלו להעזר בכח הטבע. אין סומכין על הנס, ויהיו חגורי חרב עושי מלחמה, חורשים בזמן חרישה וקוצרים בזמן הקציר, כדרך שהעולם נוהג. ולכן אמר, השמר מפניו, אל תמר בו, לבלי לחטוא נגד הטבע. אע\"פי שצדיק גמור אתה, כי לא ישא לפשעכם, אם תחטא, ותפשע בעצמך נגד הטבע, תענש מידה. ולא ישגח על צדקתיך בזה, כי שמי בקרבו, דהטבע בגמטריא אלדים. וכחה כח אלדים. ולכן ג\"כ לא התפלל משר\"עה לבלי לשלחו, כמו שהתפלל אחר העגל, בשבשרוהו הנה מלאכי ילך לפניך. דהתם והכא הכוונה על הטבע, שידע משרע\"ה שלא ישנה הקב\"ה כחה כ\"א לעתים רחוקים בשא\"א זולתו. רק שאני התם שאמר הקב\"ה \"כי לא אעלה בקרבך\", ע\"ז השיב הרועה הנאמן אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה. והארכנו בזה הרבה בדרשתינו. וכאן לקצר אני צריך. וכבר התרחקנו ממטחוי עניינינו הרבה. רק רצינו לבאר. כי גם לצדיק או לרשע לא ישנה הקב\"ה בעבורם כל כך בנקלות כח זרם הטבע בשחטאו נגדה, או בשתסכים עם טובתם. וכ\"כ יש עוד כמה מניעות לתשלומי שכר ועונש בעה\"ז לצדיק או לרשע מכח המזל, כדאמרינן [תענית דכ\"ה א'] דא\"ל הקב\"ה לר\"א בן פדת ניחא לך דאהפכי לעלמא אפשר דמזדמנית במזלא דמזוני. בא וראה כמה קשה כח המזל, דהרי ר\"א בן פדת מבני פלטון של מלך היה, ואפ\"ה לא שינה הקב\"ה הטבע בעבורו. ואנן יתמי דיתמי מה נענה אבתרי'. ולפי האמור. כל אלה סבות, דהיינו הטבע, וההשתדלות, וצדיק ורשע, כולן אינן סבות מכריחות לטובת או רעת האדם. אולם הם רק סבות אפשריות. אבל רק המזל הוא סבה מכרחת מעמד האדם לטוב או לרע. ונבאר מלת מזל מהו, שרשו נזל, ור\"ל כדבר הנוזל וניגר, שהוא מחובר יחד כטיפות מי נחל המוגרים במורד. שיבואו בשטף חזק בהכרח להעמק, ע\"י התאחדות הטפות בהמעין או המעינות שהם למעלה. כ\"כ מקריות האדם להרע או להטיב, יתקוממו לו ע\"י סבות מוכרחות שהתאחדו, שקשורים ואחוזים זב\"ז כנחל, והם יכינו באופן מוכרח מעמדו בין לטוב או לרע, בגוף, בממון ובמדת הנפש, ולפיכך הסבות המכריחות מעמדו של אדם יקראו מזל. אבל יש ב' מיני מזל. יש מזל הגלוי, ויש מזל הנעלם. מזל הגלוי הוא ששה מינים, והן סבות מכריחות: (א) ע\"י אב ואם, שהם הניחו הזרע הראשון לכל הוית הצלחתו או בלתי הצלחתו, בגוף, בקנין, ובנפש. דלאשר הוא חלק מעצמותם לכן כאשר ידמה להם בתואר הפנים. כך ידמה להם גם בנוי וכח הגוף, וגם בחכמה ומדות הנפש, אמנם גם מהונם וממונם וקנין יחלקו לו ומכחם ישחדו בעדו. וכן אמר שלמה בחכמתו [משלי י\"ט י\"ד] בית והון נחלת אבות. ואמרו חז\"ל [עדיות פ\"ב מ\"ט] האב זוכה לבנו, בנוי ובכח, בעושר. בחכמה ובשנים: (ב) סבה ב' ע\"י מחוז הארץ אקלים שנולד ודר בו האדם, גם זה יפעל על גופו, שיהיה עי\"ז חזק או חלש. יפה תואר ומראה או להיפך. וכהנראה, שאנשי צפון יותר יפים בתואר ובמראה וחייהם ארוכים יותר מאנשי דרום. ואנשי דרום יותר גבוהים בקומה וחזקים מאנשי צפון, וכמ\"ש הטבעיים. ובראשם הרופא המפורסם הופלאנד במאקראביאטיק שלו. וכ\"כ בחכמה ומדות הנפש, נבדלים יושבי ארץ אחת מיושבי ארץ אחרת. אלו חכמים ואלו סכלים, אלו זריזים ואלו עצלים, אלו בטבעם מחוממים ואלו מקוררים. וכ\"כ בקנינים, יש חלוק בין ארץ לארץ אחרת, יש ארץ זבת חלב ודבש, אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. רגביה כסף תועפות, ועפרות זהב לה. לחוף ימים תשכון, ויושביה עשירים רוכלי הארץ. ויש אשר אדמתה כמדבר שממה. לא מילא כפו קוצר, ויד עמל לא תשבע לחם. עניים מכוסים בסחבות בוקים ומבוקים ומבולקים. וכן אמרו חז\"ל [רבה פרשת שלח לך] יש ארץ מגדלת גבורים, ויש מגדלת חלשים. ואמרינן [מכות ד\"ט ב'] בגלעד שכיחי רוצחים, אלמא דגם מדות האדם יתכוננו לפי מקום גדולו. ואמרינן [ב\"ב קנ\"ח ב'] אוירא דא\"י מחכים. ואמרי' [קדושין מ\"ט ב'] י' קבין גבורה ירדו לעולם, ט' נטלה פרס וכו'. י' קבין חכמה ירדו לעולם, ט' נטלה א\"י וכו'. י' קבין יופי וכו'. י' קבין עושר ירדו וכו'. י' קבין עוני ירדו וכו'. אלמא שטבע הארץ ג\"כ יפעל הרבה על אלו. (ג) הזמן גם הוא יפעל על ג' אלה באדם. כידוע לחכמי הטבע שכל בריאות הנולדים באביב, ויהיה אדם או בהמה או עוף, הוא גוף יפה בריא וחזק יותר מהנולדים בשאר עתות השנה. ואמרו שבאביב כל האדם והברואים הם חזקים יותר מבכל שאר עתות השנה, ולכן אז הזמן נאותה לרפואה, ואמציעותו של אביב הוא חודש מאיוס, הוא היותר מסוגל לזה, וכן אמרו חז\"ל [שבת קמ\"ז ב']. כולהו שקיינא מדבחא עד עצרתא, ר\"ל מפסח עד שבועות, מעלו. ואמרו הטבעיי' שבחורף האדם יפה מראה יותר מבשאר עתות השנה. ואולם בבציר יש שפע קנין ועושר וברכה בעולם יותר מבשאר עתות השנה, ומלאו הגרנות בר, והיקבים תירוש יפרוצו. אולם גם על הנפש, על מדותיה ומעלותיה, יפעל הזמן מאוד. הלילה נאותה יותר להתעמקות ולאוקמא גירסא בסייעתא דשמיא, דע\"י הדממה ששולטת אז, מתקשרים החושים טפי בהעניינים. וכמ\"ש חז\"ל [עירובין ס\"ה א' ], לא איברא סיהרא אלא לגירסא. ואמרי' [בי\"ד רמ\"ו סכ\"ג] הרוצה להצליח בלימודו לא יאבד לילה א' בשינה. אבל ע\"י השתמשות כלי החושים בלילה, אשר אז יותר נאותים למנוחה, ע\"י התיגעו אז בהן, יחליש הגוף ביותר. אבל עתות השחר מבהיקים כברקים, כי הם יותר מסוגלים להתעופף בחריצות כמ\"ש חז\"ל [בעירובין שם] נהירין שמעתתך, א\"ל דיממא נינהו, אולם גם הגוף בבוקר כארי יקום וכלביא יתנשא, וכמ\"ש חז\"ל [ב\"ב ט\"ז ב'] אדלי יומא אדלי קצירא. וכ\"כ על ה מ ד ו ת יפעל הזמן. הקיץ יותר נועד לשמחה, והחורף יעורר נכאת רוח. בבוקר אדם מסוגל יותר לתת לאיש שאלתו בטוב עין. וכ\"כ עוד על דברים במדות, יפעלון היום והלילה, וחלקי עתות השנה הרבה. (ד) המאכלות והמשקות, גם הם יפעלו מאוד על ג' אלו. המאכלות הגסות יחזקו הגוף, אבל יעכרו השכל ויטמטמו לבו מכל מדה יקרה. והמאכלות הקלות והדקות, יזקקו השכל ויגבירוהו, אבל גם ידקדקו ויקילו כחות הגוף, וכ\"כ יש מאכלים יחממו טבעו במדות, ויש אשר יקררוהו. ואחז\"ל [כתובות נ\"ט ב'] הרוצה שתלבין בתו ישקנה חלב. ואמרו [מ\"ק ד\"ט ב'] בנתיה דרב ביבי דשתיין שכרא, בעיין טפלא. ואמרו [יומא ע\"ו ב'] חמרי וריחני פקחן. ואמרו [הוריות די\"ג ב'] כמה דברים שמטמטמין לבו של אדם, ואמרו [פסחים דמ\"ב ב'] דבשר שמן [לאפוקי שומן עצמו] ויין ישן מעלי לכולה גופא. אולם כ\"ש שיפעול מזונו של אדם על קניינו ועשרו. שלמה אמר בחכמתו [משלי כ\"א י\"ז] אוהב יין ושמן אל יעשיר. ואחז\"ל [פסחים קי\"ד א] דאכיל אליתא טשי בעלייתא, דאכיל קיקלא. אקיקלא דמתא שכיב. (ה) הגידול, גם על איזה אופן נתגדל מהוריו, ובאיזה חברת אנשים ידור כשכבר נתגדל, ג\"כ יפעל מאד על ג' אלה. דאם יזרזו כחו מנעוריו, יתחזק הגוף. כמ\"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. וביותר. אם רואה חברת מריעיו סביבו כולם מתחזקים ומתאמצים לכל מלאכה כבידה וגבורה, ילמד ממעשיהם. ויתחזק ויתגבר גם הוא. וכן הוא בכל חכמה ומדה. אם הדריכוהו מוריו על מי מנחות, בחכמה ובכל מדה נכונה, ההרגל תהיה לו לסוכנת ולמשענת לטבע שני. וביותר ילמד האדם ממעשה חברת שעשוע נעוריו. שלמה אמר [משלי י\"ג פ\"כ] הולך את חכמים יחכם. ואמר עוד [משלי כ\"ב כ\"ה] אל תתרע את בעל אף, פן תאלף אורחותיו. ואמרו [ב\"ב כ\"א] קנאת סופרים תרבה חכמה. ואמרו [פסחים קי\"ב ב'] לא תדור בשכנציב משום דלצני הוו ומשכי לך בליצנותא. ואמרו עוד [באבות פ\"ב] איזה דרך שיבור לו האדם. והשיבו, שיהיה לו חבר טוב. ואמרו עוד [שם פ\"א] יהי ביתך בית ועד לחכמים והוה מתאבק בעפר רגליהם. עשה לך רב, וקנה לך חבר. וכן הוא אומר [תילים קי\"ט] חבר אני לכל אשר יראוך. וכן בכל מדה ומדה בין נדיבים תתנדב נפש האדם, ובין רעים תשחת נפשו בו. אולם גם בעושר גם בקניינים תולה הדבר בחברת האנשים אשר ידור ביניהם ויתעסק עמהם, כדכתיב ברבות הטובה רבו אוכליה [קהלת ה' פ\"י]. וכן אחז\"ל בתר מרי נכסי ציבי משוך [ב\"ק צ\"ג א']. ולכן הזהרנו חז\"ל [פסחים קי\"ב א'] הוה משתדל עם מי שהשעה משחקת לו. וכן אמר החכם, שהעני בין העשירים הוא עשיר יותר מהעשיר בין העניים, שזה אינו מספיק להתעשר וזה אינו מספיק להתעני. וכן כתיב איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק [ישעיה מ\"א ז']. (ו) המלאכה והעסק או הפקודה [אמט בל\"א] אשר בה ישמש האדם בעולמי, גם הוא יפעל הרבה על ג' אלה. כל מלאכה כבידה וגסה, תשנס כח הגוף ותחזיקו, אבל תחליש ותדקדק גם כח הנפש. וכל עוד יותר שיתעסק אדם במושכלות וחדודים, כל עוד יותר יתחדד שכלו ויגבר, אבל ביותר יחליש גופו. וכמ\"ש חז\"ל [ב\"מ פ\"ד א'] דלהכי נקראת תורה תושיה שמתשת כחו של אדם. וכן אמרינן [בר\"ה ט\"ו א'] כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי, דהיינו ת\"ח. ולא די שבניין גופם רפוי, כ\"א גם במראה פניהן ניכרים עבדי המלך, מדנושאין העול הזהב על צוארם תמיד, לכן צפד עורם על בשרם, יבש היה כעץ. וכדאמרינן [תענית ד\"ז א'], אי הוה סני הוה גמירי טפי. וה\"נ אמרינן [גיטין דמ\"א א'] משום דאמי שפיר נאה הוא, אמר שמעתתא דלא שפירן. [וזה נ\"ל מה דאמרינן [ע\"ז דט\"ז ב'] פתיא אוכמא מני ומנך תסתיים שמעתתא, וה\"נ אמרינן [מגילה י\"ד ב'], לא כדי לגנותו בבדיחותו אמר הכי, רק לשבחו, מדאינך נאה בגוף להכי נאה נפשך בחכמה. וזהו שאמר הכתוב אל תראוני שאני שחרחורת [זהו מטעם] ששזפתני השמש של עולם, היא תה\"ק]. אולם אעפ\"כ, מדהם תמיד שמחים בעמלם, לכן הנשמה הבריאה והיפה אשר תקונן בגוף הרעוע והרפוף, תציץ מחרכיה ביפיה והדרה, ולכן פניהם צהובות תמיד. ומעיניהם ינוצץ ויברק שמחה כשלהבתיה. וכדאמרינן [נדרים מ\"ט כ'] דר\"י היו פניו צהובות, ואמר למטרניתא, שהוא מדכתיב חכמת אדם תאיר פניו [ובהא מתורץ דלא תקשה סוגיא דתענית ונדרים אהדדי]. אולם לא לבד בתורה הוא כך, כ\"א בכל מתעסקי בחכמה, בכולן הגוף מתרופף והנפש מתחזקת, בזמן שמלאה זו חריבה זו. וביותר ניכר זה בהשקדנים, שאין מתנועעים במלאכתם ועסקם אנה ואנה. בכל עסק ועסק של אדם יתפעל הגוף וגם הנפש, בחיזוק או ברפיון, הכל לפי המלאכה, והכל לפי העסק. ואפילו על המדות יפעל עסקו של אדם. כנראה בכל העוסק במלאכה דקה ונקייה, יהיה גם הרגשתו דקה, כמנגן וצייר וכדומה, טבעו רך ורחמני, וכדאשכחן באלישע הנביא שאמר קחו לי מנגן [מלכים ב' ג' פט\"ו]. שע\"י הניגון נחה רוחו. משא\"כ טבח, ציד, ואיש מלחמה, טבעם אכזרי מדעוסקים במלאכת אכזרי, וכדאמרינן [במשנתינו] רוב טבחים שותפו של עמלק, ר\"ל אכזריים. ורוב ספנים חסידים. וכן כל עוסקי בעבודה גסה ועבה. תתגשם ותתעבה הרגשתו ושכלו וכל כחות נפשו. אלה הם ששה הסבות הגלויות המכריחות, אשר על פיהן יסתובב מעמד האדם בגופו ובממונו ובנפשו להרע או להטיב, לפי רבוי הסבות אלה ולפי התחלפתן זו מזו. דלפעמים ילחמו הסבות אלה נגד אלה, יוכרע הדבר אחר רבים להטות. וכל זה נקרא מזל הגלוי. ועדיין יש לשאל, למה נברא נפש אדם זה מאבות אלה ועם סבות אלה שיועילו לטובתו. ונפש אדם אחר עם סבות הפוכות מאלה. גם לזה יש סבה, אבל נעלמה מעין כל חי, בלתי לד' לבדו. וכמו שאמרו חז\"ל בנדה [דט\"ו ב'], שהקב\"ה גוזר על הטפה מה יהא עליה גבור או חלוש, חכם או טפש, עשיר או עני. והוא הנקרא [בעשטיממונג], שהוחלט על האדם קודם יצירתו, מעמדו באלה מטעם כמוס ונעלם, וכמ\"ד [ברכות דל\"ג.] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכמו שאין לשאל להבורא ב\"ה למה ברא לזה כהן ולזה לוי. לזה איש ולזה אשה, לזה ישראל ולזה נכרי עכו\"ם, לזה פיל וארי חזק, ולזה זבוב ותולעת חלש ודל, כ\"כ לא נוכל לשאל אותו למה ברא זה עם סבות לטובתו וזה עם סבות לרעתו. בלתי ספק הכל בתבונה ודעת כדי שישיג השלמתו, זה באופן זה וזה באופן זה, אשר בלתי ספק כך מחוייב ומוכרח היה שיהיה נברא כך, רק שלפי קט שכלינו לא נסיג הטעם. והוא הנקרא מזל הנעלם. אמנם יש אשר רצו להכניס בין מזל הגלוי למזל הנעלם שזכרנו, עוד דבר אחר ממוצע. ורצו להשיב על שאלתינו הנ\"ל. למה נברא אדם זה עם סבות אלה, והאחר עם הפוכן. וישיבו אותנו דבר, שעל כרחך יהיה כך, מפני שאדם זה נולד בשעה ששבתאי או מאדים או צורה כוכבית אחר עולה, שמורה השחתה ובלייה. והאחר נולד בשעה שנוגה או צדק או צורה כוכבית אחר עולה, שמורים על הצלחה ושמחה. ולפי דעת זו, כל מקריותינו תולים, בכוכבים ובמעמדם. איך שהשליכו לנו קרני אורם מבטן ולידה ומהריון. וגם כל התחלת מלאכה ועסק, היצלח או לא, רצו בעלי דעת זו לתלות בבלוי סחבות אלה. וכל זה הבל תעתועים אין בו ממש כלל, רק כריר חלמות שטף ההמון, שחפצים תמיד בדבר שאין השכל תופסו. וקרא צווח לא תעוננו [עי' סנהדרין ס\"ו א'] תמים תהיה עם ד' אלקיך. והן אמת שכבר נראה לפי השקפה הראשונה, שקצת דברי חז\"ל נוטים לדעת זה, כדאמרינן [נדרים דל\"ב א'] מה דעתך דקאים צדק במערב. אנא מהדרנא לי' ומוקמינא לי' במזרח. וכן אמרו [שבת קנ\"ו א'] מזל יום גורם, מזל שעה גורם, האי מאן דבצדק, האי מאן דבמאדים, וזה הכריע לב כמה גדולי ישראל תופסי התורה, לחשוב הדברים כפשוטן. אבל ח\"ו שנתפוס דברי רבותינו בזה כפשוטן, דאחר אשר קדשנו הקב\"ה במצותיו וצונו לא תעוננו, לומר עונה זו יפה לזה ועונה זו יפה לזו ורעה לזו [כסנהדרין ס\"ה א'], על כרחך שאין אנו תלויין לא בזמן ולא בכוכב ולא בשום דבר, רק ברצון אבינו שבשמים לבדו. וגם למה נדחוק את עצמינו להוציא הך מלתא דסנהדרין הנ\"ל מפשטותא והיא שמעתתא, ולא נימא דהך אגדתות [דשבת ונדרים הנ\"ל] אינן כפשוטן רק כשאר אגדות קדושות שבש\"ס, מלובש בהן בחכמת אלעגארי סודות קדושות ותעלומות חכמה [וכבר ידעת מ\"ש הראב\"ן בספרו מאמר השכל [דט\"ז בד\"ה וראיתי להזהירך באזהרה גדולה וכו'] שמי שיאמין שהאגדות שבש\"ס הן כפשוטן הוא סכל גמור ואטום השכל]. גם בלא זה לא הועילו כלום בתשובתם הנ\"ל, דעדין יש לשאל, ולמה נברא אדם זה בעת עלות כוכב זה, וזה בעת רדתו. ועל כרחך ישיבו כמונו כי כך עלה במחשבה לפניו יתברך, כמו שהשיב הקב\"ה למשרע\"ה כשראה מיתת ר\"ע [מנחות דכ\"ט ב']. ואם כן מה ולמה לנו להכניס ממשלת עבד מעבדיו ית' בינינו לבין השגחת אלהינו עלינו ועל כל ברואיו. ומה לנו לצמצם כחו של יוצר בראשית, לומר שבשעה זאת לא יברא רק גבורים עשירים וחכמים ומוצלחים, ובשעה זאת יברא רק אינן מוצלחים. כל זה הוא דבר שאין בו טעם וריח, ויש בזה ג\"כ אביזרא דע\"ז, דע\"י מחשבה זו הקטירו האומות הראשונות להכוכבים והצורות, בחשבם עוד יותר שהם בעלי רצון להשפיע ולמנוע השפעתם מבני אד��. אבל אנחנו יונקי שדי התורה אשר עליה הורגנו כל היום, אם יקרה ג\"כ דבר בעולם שלוחם נגד סבות הגלויות שזכרנו, כשלא נשיג איך הסתובב להיות כך וכך, לא נתלהו לא בקרני פרה, ולא בזנב כסיל וכימה, רק נניח לכסיל להתלות בכסיל, ואנו ליה עינינו ועינינו ליה, המנהיג העליון יתש\"וי. ואחר איזה שנים שכתבתי זה. מצאתי דאתי לידי ספר אגרת הרמב\"ם, וראיתי בתשובה שהשיב שם בסוף הספר לחכמי מרסעליא ששאלוהו בדבר זה, והשיב כדעתינו באריכות. וע\"ש במ\"ש בד\"ה ואני יודע שתחפשו ותמצאו וכו' מחכמי אמת רבותינו נ\"ע בתלמוד ובמשנה שדבריהם מראין וכו' אל יקשה זה בעיניכם וכו'. יע\"ש. ולפע\"ד באו בני אדם למחשבה נפסדה זאת, ע\"י שראו שהחמה והלבנה [ואולי גם שאר כוכבי לכת שקשורים יחד בתקופת חמה שלנו, הוא הנקרא [זאננען זיסטעם] יפעלו הרבה על הארץ אם לזול אם ליוקר, לשובע ולרזון, לבריאות ולחולי. אשר זה אמת מוחלט, שבעבור קורבתם אלינו יפעלו הרבה על אוירינו, בחמימות ובקרירות יבשות ורטיבות, אשר הם סבות באמת לשובע ולבריאות ולהפוכן. והן הן סבה א' או ב' מסבות הגלויות שזכרנו למעלה. [אב\"י עי' כוזרי מ\"א סי' ע\"ז שכתב ממש כע\"ר אאמ\"ו שליט\"א] אולם אלה חשבו ויעשו גם הם בחרטומם ככל הגוים הקודמין, באמרם כי רם ונשגב ד' מהביט על האדם החלש והדל השוכן בעמק. לכן העמידו לנו את הכוכבים במשמרותם ופקודתם, שהם ישגיחו עלינו כשהן בעלייתם ייטיבו לנו, וכשהן בירידתם יריעו ולא ייטיבו. אולם כל זה אין לו מציאות כלל וכלל רק בכח המדמה התולה על בלי מה בקורי עכביש הבל הבלים, כי לד' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. ואולם רק באויר [האטמאספערע] יש יחוס להארץ עם [הפלאנעטען] הסמוכים לה. אבל במקריות יחידיות של אדם, בחכמה ועושר וחוזק וכדומה, שאין להם יחוס כלל עם האויר, אין לאלה משרתי העולם שום כח ואומץ עלינו. כי רק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה [משלי ב' ו']. ורק ברכת ה' תעשיר [משלי י' כ\"ב]. ורק ה' יתן כח לעשות חיל [דברים ח' י\"ח]. זהו דעתינו בענין המזל, שתוכן כוונתו סבה או סבות. אולם לפעמים ילחמו הסבות זו כנגד זו, דלמשל מחמת סבת אבותיו יחוייב שיהיה חלש ובלתי מוצלח, ומחמת טבע האקלים או הזמן או משאר הסבות יחויב להיפך, אז כל דאלים גבר. רק ביד האדם לזרז כוחותיו בהשתדלות לכבוש הסבות המניעות, וביותר בשיש סבה שתסייעו כמו שאמרו חז\"ל [ילקוט ראה], כי יברכך ה', יכול יהא יושב ובטל, ת\"ל בכל אשר תעשה. ואעפ\"כ בכל אלה לה' הארץ, ועיניו משוטטות בכל הארץ, וכשהאדם הולך בצדקו, בידו להכריע הכף בהשגחתו ית', אם שיהיה האדם מוצלח חכם ובעל מדות או לא, וכמ\"ש חז\"ל [מגילה ו' ב'] אבל לאוקמא גרסא סיעתא דשמיא. וכן בחוזק הגוף וכן בעושר, ואפי' שיהיה השתדלותו לטובתו מועט, מלאכתו נעשית ע\"י אחרים, כדאמרינן [ברכות דל\"ה ב'] וכן כתוב הדר הוא, כן יתן לידידו שנה. ואולם הכרעה זאת מדודה לפי המניעות ורבויים. כמו שהבאנו לעיל מתשובה שהשיב הקב\"ה לר\"א בן פדת תענית [כ\"ה א']. כי כל סבות האלו שזכרנו. הם באמיתיות כחות הטבע, והטבע הוא מטבע של מלך מהמהקב\"ה, ולא כל כך בנקלות יפסל המלך המטבע שקבע הוא בעצמו שתהיה עובר לסוחר. אבל תועיל התפלה והבקשה מלפניו ית', לעשות לפעמים מהחמין פושרין, וכמ\"ש חז\"ל [ספרי, דברים ט' פ\"כ] ואתפלל גם בעד אהרן וישמע ד' אלי, מכאן לתפלה עושה מחצה. ולפעמים לפי מעמד צדקת האדם כי רבה היא, יעשו לו נסים, ויסולקו מלפניו המניעות מכל וכל, והכל לפי רוב המעשה, ולפי רוב המניעות. ואם נשקול בפלס יפה כל הדברים הנאמרים פה בזה. לא ישאר שום רושם קושיא אם נראה צדיק ור\"ל רשע וט\"ל. מלבד מה שנוכל לתרץ כשנראה צדיק ור\"ל, שהוא לו לנסיון, כמ\"ש ד' צדיק יבחן. או שיגולגל לו טובה עי\"ז, או שינצל ע\"י זאת הצרה מרעה גדולה יותר מזאת. ומלבד כל אלה נוכל לתרץ ג\"כ הקושיא כשנראה רשע וט\"ל וצדיק ור\"ל, שהוא לפי המזלות הנ\"ל כמו שביארנום שאין צדקתו כל כך גדולה שתכריע כל הסבות שהם כנגדו. ודו\"ק היטב. "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Nazir/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Nazir",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "[ועיין מ\"ק דף ד' ע\"א, דאפילו ג\"ש שאין אדם דן מעצמו. לא עקרה הלכתא, ודברי הר\"ב כאן אינם מובנים כלל, דמה זה נ\"ט שכתב, שהרי מגע ומשא וכו', על מה שכתב מקודם דמשו\"ה מלתא דר\"מ ליתא. והרי ב' הענינים רחוקים זמ\"ז כרחוק מזרח ממערב. ובמח\"כ הגדול כמדומה דלשון הרמב\"ם בפי' המשניות אטעיתי', דהוא סבור דמ\"ש הרמב\"ם וכבר נתבאר וכו' הוא נ\"ט על מ\"ש תחילה שדברי ר\"מ אינם נכונים, ולא היא, דמ\"ש וכבר נתבאר וכו' הוא ענין בפ\"ע, ונמשך למטה, למה שרצה ר\"ע ללמוד רביעית דם בק\"ו מעצם כשעורה. והדברים ברורים ת\"ל]:"
+        ],
+        [
+            "[כך נ\"ל וחילי ממתני' דטהרות [פ\"ה מ\"א ותוס' חולין ד\"י ע\"ב ד\"ה דלמא, שהס' בכותל], וזה דלא כמשמע לכאורה מרמב\"ם [פ\"ט דנזירות הט\"ז] דנקט רק לישנא דמתני' דהכא, אמנם נ\"ל דרמב\"ם שם רבותא נקט, דלא מבעיי' כשהיה הספק רק באדם א' אם נטמא, שאין חזקת טהרה באותו ספק, ודאי טמא ברה\"י, אלא אפילו היה הספק בב' בנ\"א, שיש חזקת טהרה באותו ספק, דהרי א' מהן ודאי טהור, אפ\"ה ברה\"י ספיקן טמא. ולא מבעייא בהיה הספק בכל הג' אם נטמאו כולן או לא, דכולן נכנסו בכלל הספק וודאי הו\"ל ספק טומאה בר\"ה, אלא אפילו היה הספק רק בב' מהן והשלישי שהוא העד הרואה, לא נכנס כלל בכלל הספק, אפ\"ה מצטרף להו למחשב ר\"ה. אמנם לראב\"ד שם, דוקא בהיו ג' במעמד א' ברה\"י מחשב רה\"ר, ונ\"ל ראיה דהרי ספק טומאה ברה\"ר מסוטה ילפינן לה [כסוטה דכ\"ח ב']. והרי בסוטה לא מחלקינן בין שהיו העדים באותו חצר עם הבועל ונבעלת או לא, ואף שאין הספק בעדים, אפ\"ה מחשב רה\"י כשאינן במעמד א', ור\"ה כשהן במעמד א']: ",
+            "ואילה\"ק דעכ\"פ אף באשה וקטן האיך מגלחין גלוח קמא, דלמא לאו טמא הוא, ומדמגלח קודם הבאת הקרבן, הרי הו\"ל כמגלח תוך מלאות [כנזיר דל\"ט א' ותוס' שם ד\"ה סתם]. נראה לי כיון דלא סגי בלא\"ה, דדלמא טמא הוא, גלוח טומאה ודאי מעכב. דעד כאן לא ס\"ל לרבנן [נזיר מ\"ו א'] גלוח אינו מעכב, אלא מג\"ש דאחר אחר, דשניהן בנזיר טהור כתיב. אבל בנזיר טמא לכ\"ע מעכב [כמנחות ל\"ח א' תוס' ד\"ה ואם] דלא בעינן שינה עליו הכ' לעכב רק בקדשים. וכן משמע מרמב\"ם [הל' נזירות פ\"ח ה\"ה], דלא נקט גלוח אינו מעכב רק בנזיר טהור, משמע הא גלוח דנזיר טמא מעכב. א\"כ משו\"ה אף דהו\"ל ספק טומאה, עכ\"פ מדאי\"ל תקנה בלי גלוח טומאה, להכי העשה של גלוח טומאה דוחה לל\"ת של גלוח ביום מלאות קודם הבאת קרבנותיו. משא\"כ בל תקיף יש ב' לאוין [כמכות ד\"כ ע\"א]. ובכה\"ג כשהב' לאוין שוין בכל אין עשה דוחה אותן [כשושנת עמקים כלל ב']. והקשה לי הרב מו\"ה אברהם ווילענקין נכד הגאון חיי אדם ל\"ל דחוי הלאו, יביאו קרבן טהרה בתנאי שתהיה למי שמהן טהור ואח\"כ יגלחו שניהן ממ\"נ, ואח\"כ יביאו קרבן טומאה בתנאי שיהיה למי שצריך. ואם כי במשנתינו נזכרה גלוח קודם הבאת קרבן אין בכך כלום, כי מצינו הרבה דוגמתו ואין סדר למשנה. והשבתי לו דהוא כנס מפני הדוב ופגשו הארי דרצה להציל הנזיר מלעבור על לאו הדק שנדחה מעשה, וגרם לו לעבור על עשה מפורשת לגלח ביום טהרתו וקודם טבילה כרמב\"ם פ\"ז מנזירות הי\"א ורש\"י נזיר דמ\"ד ב'. ותו נזיר מצורע מאכ\"ל דגלוחו קודם טבילה מעכב. ולפי האמור דגלוח טומאה מעכב, א\"כ באנשים בכה\"ג אין להם תקנה, מדא\"א להם לגלח גלוח טומאה. ולכאורה לא משמע כן מלשון הרמב\"ם [פ\"ט הט\"ו]: "
+        ],
+        [
+            "אמר האזוב, הרבה נתקשו בזה רבותינו קמאי, דהרי מערה שהיא ו' על ד' אין אלכסונה ח'. [ועי' בתוס' שם] ועוד ק' למאי דמסיק הש\"ס לעולם כרבנן. א\"כ הדרא קושיא לדוכתא, דהול\"ל ברישא מד' עד ו'. ע\"ש, ונצטרך לדחוק דרישא ר\"ש וסיפא רבנן. אמנם לפע\"ד, דהא דקאמר הש\"ס דבדק באלכסונא רצה לומר כל בדיקותיו היו באלכסון, ור\"ל כשמצא ב' הקברים א' ב'. זה בצד זה במערב [בציור ב] שוב בדק אלכסון ד'. דהיינו מאמצעית קבר ב'. באלכסון עד נקודה ה'. והוא אלכסון של אמה על אמה, מפני ששיער שיהיה שם קבר, דהרי אמצעית קבר ב'. הוא אמה מהזוית, ונקודה ה'. ג\"כ הוא אמה מהזוית, ושם רגיל להיות שם קבר. וכשלא מצא קבר בנקודה ה'. שוב בדק וחפר אלכסון ו'. מנקודת ה'. עד אמצעית קבר ג'. שהוא אלכסון של ד' על ד' אמה. מפני ששיער ששם יש ג\"כ קבר בסוף המערה. א\"כ כשנצרף זה האלכסון של ד' על ד' אמה, עם האלכסון ד' שהוא אלכסון של אמה על אמה, הו\"ל יחד כאלכסון של ה' על ה', שהוא ז' אמות. שוב בודק מאמצעית קבר ג' עוד י\"ג אמות. דהיינו אמה אחת מאמצעית קבר ג' עד פתח המערה, כי כך היו דרכם להניח חצי אמה בזוית המערה מהקבר. וי\"ב אמות כשיעור אורך החצר ואורך המערה שבצד השני מהחצר. נמצא שכל מה שבדק הוא יחד עשרים אמה, וכדמוקי לה בש\"ס ב\"ב שם. שמדד אלכסון של מערה אחת: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Nazir",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Nazir",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "[ועיין מ\"ק דף ד' ע\"א, דאפילו ג\"ש שאין אדם דן מעצמו. לא עקרה הלכתא, ודברי הר\"ב כאן אינם מובנים כלל, דמה זה נ\"ט שכתב, שהרי מגע ומשא וכו', על מה שכתב מקודם דמשו\"ה מלתא דר\"מ ליתא. והרי ב' הענינים רחוקים זמ\"ז כרחוק מזרח ממערב. ובמח\"כ הגדול כמדומה דלשון הרמב\"ם בפי' המשניות אטעיתי', דהוא סבור דמ\"ש הרמב\"ם וכבר נתבאר וכו' הוא נ\"ט על מ\"ש תחילה שדברי ר\"מ אינם נכונים, ולא היא, דמ\"ש וכבר נתבאר וכו' הוא ענין בפ\"ע, ונמשך למטה, למה שרצה ר\"ע ללמוד רביעית דם בק\"ו מעצם כשעורה. והדברים ברורים ת\"ל]:"
+        ],
+        [
+            "[כך נ\"ל וחילי ממתני' דטהרות [פ\"ה מ\"א ותוס' חולין ד\"י ע\"ב ד\"ה דלמא, שהס' בכותל], וזה דלא כמשמע לכאורה מרמב\"ם [פ\"ט דנזירות הט\"ז] דנקט רק לישנא דמתני' דהכא, אמנם נ\"ל דרמב\"ם שם רבותא נקט, דלא מבעיי' כשהיה הספק רק באדם א' אם נטמא, שאין חזקת טהרה באותו ספק, ודאי טמא ברה\"י, אלא אפילו היה הספק בב' בנ\"א, שיש חזקת טהרה באותו ספק, דהרי א' מהן ודאי טהור, אפ\"ה ברה\"י ספיקן טמא. ולא מבעייא בהיה הספק בכל הג' אם נטמאו כולן או לא, דכולן נכנסו בכלל הספק וודאי הו\"ל ספק טומאה בר\"ה, אלא אפילו היה הספק רק בב' מהן והשלישי שהוא העד הרואה, לא נכנס כלל בכלל הספק, אפ\"ה מצטרף להו למחשב ר\"ה. אמנם לראב\"ד שם, דוקא בהיו ג' במעמד א' ברה\"י מחשב רה\"ר, ונ\"ל ראיה דהרי ספק טומאה ברה\"ר מסוטה ילפינן לה [כסוטה דכ\"ח ב']. והרי בסוטה לא מחלקינן בין שהיו העדים באותו חצר עם הבועל ונבעלת או לא, ואף שאין הספק בעדים, אפ\"ה מחשב רה\"י כשאינן במעמד א', ור\"ה כשהן במעמד א']: ",
+            "ואילה\"ק דעכ\"פ אף באשה וקטן האיך מגלחין גלוח קמא, דלמא לאו טמא הוא, ומדמגלח קודם הבאת הקרבן, הרי הו\"ל כמגלח תוך מלאות [כנזיר דל\"ט א' ותוס' שם ד\"ה סתם]. נראה לי כיון דלא סגי בלא\"ה, דדלמא טמא הוא, גלוח טומאה ודאי מעכב. דעד כאן לא ס\"ל לרבנן [נזיר מ\"ו א'] גלוח אינו מעכב, אלא מג\"ש דאחר אחר, דשניהן בנזיר טהור כתיב. אבל בנזיר טמא לכ\"ע מעכב [כמנחות ל\"ח א' תוס' ד\"ה ואם] דלא בעינן שינה עליו הכ' לעכב רק בקדשים. וכן משמע מרמב\"ם [הל' נזירות פ\"ח ה\"ה], דלא נקט גלוח אינו מעכב רק בנזיר טהור, משמע הא גלוח דנזיר טמא מעכב. א\"כ משו\"ה אף דהו\"ל ספק טומאה, עכ\"פ מדאי\"ל תקנה בלי גלוח טומאה, להכי העשה של גלוח טומאה דוחה לל\"ת של גלוח ביום מלאות קודם הבאת קרבנותיו. משא\"כ בל תקיף יש ב' לאוין [כמכות ד\"כ ע\"א]. ובכה\"ג כשהב' לאוין שוין בכל אין עשה דוחה אותן [כשושנת עמקים כלל ב']. והקשה לי הרב מו\"ה אברהם ווילענקין נכד הגאון חיי אדם ל\"ל דחוי הלאו, יביאו קרבן טהרה בתנאי שתהיה למי שמהן טהור ואח\"כ יגלחו שניהן ממ\"נ, ואח\"כ יביאו קרבן טומאה בתנאי שיהיה למי שצריך. ואם כי במשנתינו נזכרה גלוח קודם הבאת קרבן אין בכך כלום, כי מצינו הרבה דוגמתו ואין סדר למשנה. והשבתי לו דהוא כנס מפני הדוב ופגשו הארי דרצה להציל הנזיר מלעבור על לאו הדק שנדחה מעשה, וגרם לו לעבור על עשה מפורשת לגלח ביום טהרתו וקודם טבילה כרמב\"ם פ\"ז מנזירות הי\"א ורש\"י נזיר דמ\"ד ב'. ותו נזיר מצורע מאכ\"ל דגלוחו קודם טבילה מעכב. ולפי האמור דגלוח טומאה מעכב, א\"כ באנשים בכה\"ג אין להם תקנה, מדא\"א להם לגלח גלוח טומאה. ולכאורה לא משמע כן מלשון הרמב\"ם [פ\"ט הט\"ו]: "
+        ],
+        [
+            "אמר האזוב, הרבה נתקשו בזה רבותינו קמאי, דהרי מערה שהיא ו' על ד' אין אלכסונה ח'. [ועי' בתוס' שם] ועוד ק' למאי דמסיק הש\"ס לעולם כרבנן. א\"כ הדרא קושיא לדוכתא, דהול\"ל ברישא מד' עד ו'. ע\"ש, ונצטרך לדחוק דרישא ר\"ש וסיפא רבנן. אמנם לפע\"ד, דהא דקאמר הש\"ס דבדק באלכסונא רצה לומר כל בדיקותיו היו באלכסון, ור\"ל כשמצא ב' הקברים א' ב'. זה בצד זה במערב [בציור ב] שוב בדק אלכסון ד'. דהיינו מאמצעית קבר ב'. באלכסון עד נקודה ה'. והוא אלכסון של אמה על אמה, מפני ששיער שיהיה שם קבר, דהרי אמצעית קבר ב'. הוא אמה מהזוית, ונקודה ה'. ג\"כ הוא אמה מהזוית, ושם רגיל להיות שם קבר. וכשלא מצא קבר בנקודה ה'. שוב בדק וחפר אלכסון ו'. מנקודת ה'. עד אמצעית קבר ג'. שהוא אלכסון של ד' על ד' אמה. מפני ששיער ששם יש ג\"כ קבר בסוף המערה. א\"כ כשנצרף זה האלכסון של ד' על ד' אמה, עם האלכסון ד' שהוא אלכסון של אמה על אמה, הו\"ל יחד כאלכסון של ה' על ה', שהוא ז' אמות. שוב בודק מאמצעית קבר ג' עוד י\"ג אמות. דהיינו אמה אחת מאמצעית קבר ג' עד פתח המערה, כי כך היו דרכם להניח חצי אמה בזוית המערה מהקבר. וי\"ב אמות כשיעור אורך החצר ואורך המערה שבצד השני מהחצר. נמצא שכל מה שבדק הוא יחד עשרים אמה, וכדמוקי לה בש\"ס ב\"ב שם. שמדד אלכסון של מערה אחת: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Nedarim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Nedarim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "[וק\"ל הרי בשבועת העדות נמי אסורא דאית ביה ממונא הוא, ואפ\"ה ס\"ל לר\"מ מכלל לאו נשמע הן [כשבועות ל\"ו א'], ומי גרע שבועת עדות מגיטין וקדושין דמחשבה אסורא דאית ביה ממונא ומש\"ה לא אמרינן גבייהו מכלל לאו נשמע הן [כר\"ן שם דף ש\"ב א'] ואי\"ל שאני הנהו דלהמדבר דהיינו בעל, אית ליה ע\"י תנאו הפסד ממונא, משא\"כ הכא, הרי לעדים ליכא דררא דממונא כלל, ומה\"ט לא דמי נמי לנודר, או למדיר שלו על חבירו, דהתם או שהממון היא שלו אף שאינו מפסיד ע\"י הנדר. או שמפסיד אף שאין הממון שלו, משא\"כ בעדות שאין הממון שלו וגם אין לו הפסד ע\"י דבורו, ליתא דהרי בעדות נמי מפסיד קרבן ע\"י דבורו. ואף שלא הזכיר הקרבן בשבועתו, הרי בגט וקדושין נמי לא הזכיר הממון בדבורו, ואפ\"ה מדמתגלגל ע\"י דבורו, מחשב ממונא, א\"כ בעדים נמי נימא הכי. ונ\"ל דדוקא בהמעשה צריך דררא דממונא, אבל בתנאי אינו מועיל, להכי בגט וקידושין שאומר אם תעשה יהא גט, במלת יהא גט, שהוא המעשה, יש בו ממונא, משא\"כ בעדות שאומר אם תעידני יברכך, הא יברכך הוא המעשה, ובו ליכא דררא דממונא אף דבהתנאי, אם תעידני יש בו דררא דממונא. לא מהני. ודו\"ק]: "
+        ],
+        [
+            "[והקשו תוספת שבועות (דכ\"ו ב') אדקאמר התם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם, אינו אסור רק בפת חטין, דאזלינן בתר דברים שבלב, ומ\"ש מהכא דלא אמרינן דדברים שבלב הוה דברים רק באנס. ונדחקו רבותינו לחלק דהתם איירי בת\"ח והכא בע\"ה. ולפעד\"נ ל\"מ, דהתם התכוון רק אפת חטין משא\"כ הכא בנודרין להורגין, הרי מתכוון שיבין האנס מדבריו שיאסרו עליו לעולם, להכי רק באונס שרי כה\"ג. עונ\"ל דהתם בדיעבד משא\"כ הכא לכתחילה לא שרי רק במקום אונס]: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק, לעיל במשנה א' בשאל כלי, אמרינן במקום שמשכירין כי\"ב אסור, ואמאי, נימא שישאיל ותפול הנאה להקדש. ואי\"ל דרק בהשבת אבידה דאיכא מצוה אמרינן הכי, ליתא, דא\"כ ק' למ\"ד בש\"ס [דל\"ג ב'] דבנכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, אסור להחזיר, מדמהני ליה פרוטה דרב יוסף, ק' דליהדר ויתן הפרוטה להקדש, או דהול\"ל באמת יתן הפרוטה להעני [וכן פירש רש\"י באמת בד\"ה פרוטה דר\"י לא שכיח. דהיינו דלא שכיח שלא יתננה. נ\"ל דבשלמא בשואל כלים כיון שאסור להנות מכליו. א\"כ כששואל ממנו, הרי נהנה מגוף הכלים של המודר, והמעות שנותן לצדקה. דבר אחר הוא. וכ\"כ בפרוטה דרב יוסף כיון דמן הדין פטור מלתנה, משום שעושה מצוה שמחזיר האבידה, א\"כ אותה פרוטה שאעפ\"כ נותן להעני או להקדש, פרוטה אחרת היא, ופרוטה שהרוויח הרוויח, משא\"כ הכא במקום שנוטלין שכר על השבת אבידה, ממ\"נ, אי נכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, א\"כ כשבעל האבידה אינו חפץ בהשכר ההוא ונותנו להקדש, לא נהנה המחזיר כלל, ואי בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה הרי המחזיר רשאי ליטול השכר מהבעל אבידה, רק דמיירי שאינו חפץ בו, א\"כ יכול הבעל אבידה לזרקם לאיבוד או לתנה לצדקה, כדי שלא יהנה משל מחזיר מידי דהרי רק מדע�� דנפשי' החזיר לו, וה\"ה בשניהן מודרין זמ\"ז, כשנותן הבעל אבידה השכר להקדש לא נהנה לא זה ולא זה, דהרי קיי\"ל דפרוטה דר\"י לא שכיח]: ",
+            "ובש\"ס מוכיח דכהני שלוחי דרחמנא נינהו מדתנן הכהנים שפגלו מזידין חייבים שוגגין פטורים ופיגולן פיגול, דכתיב לא יחשב לו, מכל מקום. ע\"כ לשון הש\"ס [נדרים דל\"ו א']. וק\"ל ממ\"נ אי בפיגול אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו, נגמור מנה דנימא בכל דוכתא שלוחי דרחמנא נינהו, ואי בפיגול שלוחי דידן נינהו ואפ\"ה גלי קרא דפגולן פגול, על כל פנים נגמור דנימא בכל דוכתא דלא מצי אמר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ואי\"ל דלא אמרינן לגמר מנה רק היכא דמסתבר למימר כן גבי עלמא, ליתא, ממ\"ש תוס' פסחים [דכ\"ו א' ד\"ה תרי] דהיכא דאיכא ב' מעוטי לא גמרינן מהדבר אפילו מלתא דמסתבר למגמר מנה, והיכא דליכא רק חד מיעוטא גמרינן מנה עכ\"פ מלתא דמסתבר למגמר, ש\"מ דעכ\"פ היכא דליכא שום מיעוט, גמרינן אפילו מלתא דלא מסתבר למגמר. ואפילו נדחק לומר דשליחות הכהן שיקריבו קרבנותינו לא שייך ולא דמי לשליחות דעלמא, והרי הר\"ן דנדרים [דפ\"ח א'] כ' דהיכא דלא שייכא אהדדי לא גמרינן מנה, ולהכי אע\"ג דבכהנים לא מצי אמר לתקוני שדרתיך, אפ\"ה בעלמא מצי אמר הכי לשליח, עכ\"פ גם על רבינו הר\"ן תמהני מפסחים [דע\"ה א'], דקאמר בחד לישנא דגמרינן מנה, ובאידך לישנא קאמר שאני הכא דגלי קרא, וק' לר\"נ ממ\"נ אי שייכי אהדדי ק' לישנא בתרא, ואי לא שייכי ק' לישנא קמא. ועי' תוס' חולין [דק\"א ב'] ד\"ה תלמוד. ואת\"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן [כב\"מ ד\"כ ע\"ב], ואפילו בשליחות של גיטין וקדושין, מחשב איסורא דאית ביה ממונא [כסוף פ\"ד דשבועות], או נימא חולין מקדשים לא גמרינן [כשבועות דכ\"ו ב'], או דווקא בשלוחי דידן לחודא אמרינן דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולל\"ע, אבל הכא הא דמסיק הא דשלוחי דידן נינהו, היינו שלוחי דידן, ודרחמנא, ובכה\"ג לא מצי אמר לתקוני שדרתיך ולל\"ע [ועי' תוס' קדושין דכ\"ג ב' ד\"ה דאמר], עכ\"פ ק\"ל במחי דקאמר בגמרא, ואי שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול. וק\"ל ומ\"ש מזורק חלב לקדירת חבירו דנאסר. ואת\"ל הרי תוס' הקשו [ יבמות דפ\"ג ב'] אמאי דאמרינן התם במסכך גפנו על תבואת חבירו א\"א אוסר דבר שאינו שלו, והקשו מ\"ש מזרק חלב ודם לקדירת חבירו. ותרצו דבזורק חלב קעביד מעשה, משא\"כ כלאים במחשבה תליא, א\"כ ה\"נ כ\"ש פגול, דמה כלאים, דעכ\"פ גם המעשה גופיה נאסר לזרוע כלאים, אפ\"ה חשבינן לה לתוס' כמחשבה, ומכ\"ש פגול דהמעשה גופה, דהיינו א' מד' עבודות שמפגלין בה, מצוה היא. ורק המחשבה אסורה, מכ\"ש דהו\"ל כאיסור התלוי במחשבה דאע\"ג דפגול צריך נמי דבור [כתוספ' ב\"מ מ\"ג ב'] ועי' רש\"י קדושין [דמ\"ב ב'] ד\"ה לחייב שכתב דבמחשבה לחוד סגי, וכן משמע מתוס' חולין [דל\"ט א'] ד\"ה אלא זביחה. ובני הרב המשכיל מהור\"ר משה מרדכי שליט\"א הביא ראיה לתוס' ב\"מ הנ\"ל ממשנה פ\"ב דזבחים מ\"ד ע\"ש], עכ\"פ הרי דבור לא מחשב מעשה [ככתובות דל\"ב א'], עכ\"פ ק\"ל מגיטין [דנ\"ג א'] בעשה מלאכה במי חטאת של חבירו, דהיינו ששקל כנגדן משקולת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וק' הרי מדחייב ש\"מ דנפסלו המים, ואמאי והרי במלאכה במי חטאת אינו פוסל רק ע\"י מחשבה דעבד דומיא דעובד דניחא ליה [פסחים כ\"ו א' ותוס' שם], וכל שהזיק ע\"י מחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי\"ל הרי בל\"ז קשה אמאי דמסיק התם דנפסלו בהיסח הדעת, אמאי יהיה חייב בדיני שמים וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו, אע\"כ דמיירי במסרן לו לשמרן, אם כן כיון דשומר הוא הו\"ל כבעלים גופייהו לאסור גם במחשבה, דשומר כבעלים, דלא מצי נטען למימר ליה לאו בעל דברים דידי את [כב\"ק דק\"ח ב', ועי' סמ\"ע ח\"מ ססרצ\"ד]. ליתא דעכ\"פ מי עדיף שומר מכהן המקריב שהוא שלוחא דידן, ומה שומר, שלא הרשהו הבעלים אפילו להמעשה שעשה, דהיינו לשקל בה משקולת. אפ\"ה מצי לפסלו במחשבתו, מכ\"ש כהן ששלוחא דידן נינהו, שעשינוהו שליח לעשות המעשה של ד' העבודות, מכ\"ש שיכול לפסלו במחשבתו, דהרי שלוחו של אדם כמותו [כקדושין מ\"א ב']. אמנם נ\"ל דאע\"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, היינו שהמעשה שעושה לא תועיל לאסור הדבר, ומה\"ט המפגל קרבן במחשבתו. אמרינן דלא הועילה מחשבתו לפסול הקרבן, משא\"כ במי חטאת שצריך לשמרן, וזה הסיח דעתו משמירתן, אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ\"פ הרי לא נעשה בהמים הראוי לעשות בהן, שהרי כשהסיח דעתו לא נשמרו, להכי שפיר נפסלו מעצמן, ולא ע\"י זה האדם. אמנם ק\"ל לר\"ן הכא שכ' דלא מקשי הש\"ס ממזיד, דאפילו נימא שלוחא דידן נינהו, אפ\"ה כיון דשינה במזיד מהשליחות, תו אינו שלוחו, ושפיר אוסר, עכל\"ה. וק\"ל מ\"ש מזורע כלאים שאינו אוסר כלעיל. ומה שהביא ראיה מפ\"ב דחולין [ד\"מ ע\"א] בשחט בהמת חבירו לע\"ז דאדם אוסר שאינו שלו ע\"י מעשה. ול\"מ יש לחלק, דהתם בשחט לע\"ז, אע\"ג דהשחיטה גופה אין בה איסור, עכ\"פ כל צורך השחיטה לע\"ז היתה, ונעשה באיסור, משא\"כ הכא במפגל, המעשה גופה מצוה היא ורק המחשבה באיסור היה, א\"כ ממ\"נ אי מחשבה הפיגול כמעשה אפילו בשוגג לתסר כחלב בקדירה. ואי לא מחשב מעשה, אפילו במזיד נמי לשתרי, כזורע כלאים בשל חבירו. וצ\"ע]: ",
+            "וא\"ת היכי שרי לזונה יותר מהצריך לחיותה, והרי קודם שיעדיף כבר זנה כדי חיותה. י\"ל דמיירי שכבר זנה אחר כדי חיותה, ואח\"כ העדיף לה הוא יותר מהצריך לה. ונ\"ל דאע\"ג דבאשתו ובניו שרי לזונן אף בכדי חיותן, היינו משום דמצי למימר מצוה קעבידנא, אבל בבהמה שאינה שלו, אפילו משום צער בעלי חיים פטור מלפרנסם, דאף דצעבה\"ח דאורייתא [כח\"מ רב\"ע ט'], היינו שלא יצערה הוא עצמו, ולא שכשתרעב בהמה שאינה שלו, ולא גרם לה הצער, יאכילה. אמנם ל\"מ היה נ\"ל דג' מדריגות יש, בנותן לה לאכל רק כדי חיותה לכ\"ע שרי, דאע\"ג דאינו מצוה כל כך כמזונות אשתו ובניו, עכ\"פ קצת מצוה איכא, משום צעב\"ח, ובנותן לה ביותר, דהיינו כדי לחזקה, לכ\"ע אסור, דמתהני למלאכתו, כי פליגי בנותן לה יותר מדאי, שמתפטמת עי\"ז, לר\"א סתמא אינה עומדת לאכילה, ולחכמים מדאפשר כך הרי מתהני דוגמת המפקיד אצל חבירו מעות מותרין דהו\"ל ש\"ש, מדאפשר להנות מהן, האפשר הוא ההנאה [כב\"מ פ\"ג מי\"א]: "
+        ],
+        [
+            "[ואע\"ג דעכ\"פ קיי\"ל בדאורייתא אין ברירה. תירץ הרמב\"ן דהכא דמשתמש בכולה פעם זה ופעם זה, לא שייך הוברר. ור\"ן תירץ, דאע\"ג דאין לחלק בין ברירה בגוף לברירה בזמן, דהרי בעירובין [דל\"ז ב'] אמרינן דבאמר הריני מערב לשבת שארצה אלך, דהו\"ל נמי ברירה בזמן, ואפ\"ה יש מ\"ד דאין ברירה, וכ\"כ אין לחלק בין בירר מעיקרא או לא דהרי בחבית שקנו בשותפות [ביצה דל\"ז ב'] דהו\"ל נמי כביררו מעיקרא שיטול זה חלקו וזה חלקו, ואפ\"ה יש מ\"ד התם דאין ברירה, עכ\"פ הכא דהו\"ל תרווייהו טעמי, דהוא ברירה בזמן, ובירר מקודם, בכה\"ג אמרינן יש ברירה זהו תוכן דברי הר\"ן. וכן מוכח לענ\"ד, דא\"כ כשיש בו דין חלוקה וחלקוהו יהיה אסור להשתמש כל אחד בחלקו, דוגמת אחין שחלקו שמחזירין וכו' אע\"כ דהכא שאני כהר\"ן ועי' לקמן סי' ט\"ז ודו\"ק. אמנם נ\"ל דאי\"ל דמש\"ה אמרינן הכא יש ברירה משו�� דטעמא דויתור אסור במודר הנאה, היינו רק מדרבנן [עי' ר\"ן הכא], ובדרבנן, קיי\"ל יש ברירה. ליתא דכבר כתבו תוס' [עירובין דל\"ז ב' ד\"ה מאן] דאפילו בדרבנן כל שעיקרו דאורייתא כדאורייתא דמי, ונ\"ל ראי' דהרי סוף טומאה לצאת נמי הו\"ל מדרבנן [כרש\"י ביצה ד\"ט ב'] ואפ\"ה אמרינן התם [דל\"ח א' ] דאין בו ברירה. אע\"כ כתוס' [עירובין דל\"ז א' ד\"ה מאן] דכל שעיקרו דאורייתא כאו' דמי, והרי עיקר טומאה שסופה לצאת באותו פתח שיוציאה באמת, הלמ\"מס היא [כרש\"י שם דל\"ז א' בביצה], ולפי' גם בפתחים האחרים ג\"כ כדאורייתא דמי, וה\"נ עיקר איסור נדר דאו'. וכן מוכח מר\"ן הכא, שהקשה אהא דאמרינן [תמורה ד\"ל ע\"א] דניפוק חד לגבי כלבא ואינך נשתרי, והקשה הרי בדאורייתא אין ברירה. והוכרח לתרץ דלמ\"ד יש ברירה אפילו בדאו' מקשי הכי, וכ\"כ תוס' שם בתמורה. ומאי קושיא הרי התם נתבטל ברוב, ואינו רק איסור דרבנן, ובדרבנן יש ברירה. אע\"כ דכיון דעיקר האיסור דאורייתא, אף שנתבטל ברוב הו\"ל כדאורייתא. רק שיש לדחות, דכיון שלא היה האיסור מבורר מעיקרא מעולם, לא שייך גבי' בטול ברוב, וכמ\"ש המרדכי סוף חולין, דכל דבר שבא לעולם בתערובות לא בטל ואפילו לקולא, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם. וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות דק\"ה א']. ועמ\"ש בזה בפירושי בפ\"ג דחגיגה. ומה\"ט נמי אין להביא ראי' מב' לוגין שאני עתיד להפריש, דלבטל ברובה, וכדומה, ותמוהין דברי התויו\"ט שם בתמורה שכלל ב' קו' של תוס' שם בתמורה, הא' דמה מקשי הש\"ס וליפק חד לגבי כלבא, הרי בדאורייתא אין ברירה. ותו בכל איסור שנתערב בהיתר. נפריש אחד ונימא הוברר האיסור. ותירץ בחדא מחתא. דכיון שלא נתברר האיסור מקודם, אמרינן ברירה, עכת\"ד, משמע דבהא גם קו' קמא מתורץ. והן אמת דאין להקשות לזה מאחין שחלקו דאין ברירה [וכגיטין דכ\"ה א'] אף דלא הוברר מעיקרא. די\"ל דכיון דשניהן צריכין להחזיר, הרי כולה נאסרה מעיקרא, והו\"ל כנברר האיסור תחילה, אבל צא ופרנס כל סוגיות של ברירה דבכולן לא נברר האיסור תחילה. וי\"ל כיון שבכולן בתחילה תלה בספק, כשתי לוגין שאני עתיד להפריש, ולאיזה שארצה אגרש, וכדומה, הו\"ל כהוברר, משא\"כ בט' וכלב, לא נתברר מעיקרא כלל. ובאחין שחלקו אף שלא בירר מעיקרא, הו\"ל כביררו, מטעמא דאמרן לעיל, מדכולה אסורה, ויהיה זה כעין מ\"ש תוס' בגיטין [דכ\"ה א' ד\"ה דברי] ע\"ש. ולפי זה יהיה כוונת תי' התוס', דג' מדריגות יש, כשהיה האיסור מבורר ממש מעיקרא כחלב שנתערב בשומן, לכ\"ע אין ברירה, וכשלא היה מבורר מעיקרא. רק שבררו בדיבורו מעיקרא, בכה\"ג פליגי תנאי אי אמרינן יש או אין ברירה. וכשלא הוברר כלל מעיקרא אפילו בדיבור, לכ\"ע יש ברירה. עכ\"פ לשון התוס' שם לא משמע כן: ",
+            "ואילה\"ק מלעיל [פ\"ד מ\"ז] דמקלינן בחנווני אף דמוכיח סופו על תחילתו שכוונתו להערים. ואי\"ל דהתם רק מדלא הקדים ליתן לחנווני שרי, דהרי [במ\"ח התם] בהי' הולך בדרך הקדים ליתן לחבירו, ואפ\"ה שרי. וכ\"כ ברישא במשנתינו הקדים ליתן לחבירו, וחבירו מבין שכוונתו להערים ואפ\"ה לא אמרינן מוכיח סופו על תחילתו. ואי\"ל בהנך שאני, דלא אמר הנודר לחבירו מידי, רק שמעצמו מבין שלכך נתכוון שיתנו לזה. ליתא דהרי בסיפא התם בחנווני אמר להחנווני איני יודע מה אעשה, ואפ\"ה שרי. ואי\"ל דכל שלא אמר להדיא כי הכא יבא אבא ויאכל עמנו, לא מחשב דבור כלל, דא\"כ למה צריך בחנווני ובאינך דשרו, דוקא באין לו מה יאכל, אי לא מחשב דבור כלל, בלא\"ה שרו. ולפעד\"נ דהכא שאני מחנווני ודכוותייהו, דהכא א��ן דרך שיכין אדם סעודת חתונה ויתנה לחבירו, כמ\"ש הר\"ן, ולפיכך כיון דאיכא הערמה דמוכחא טובא, דהוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו, אסור מדאורייתא משום בל יחל מדאינו יכול המקבל המתנה לשנות מדעת הנותן, ולפיכך אפילו היה בגוונא שאין לו מה יאכל, נמי היה אסור, אבל התם דהי' המתנה רק דבר מועט, דליכא הערמה דמוכח רק הערמה כל דהו, והוכיח רק סופו אתחילתו אבל לא תחילתו אסופו אסור רק מדרבנן ובמקום צערא ל\"ג רבנן [ככתובות ד\"ס ע\"א]: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס כאן אמרינן דלר' יאשי' באמת אסור בצלי, ומייתי ראי' מהך קרא, והקשה הגאון מו\"ה עקיבא זצוק\"ל למה לא מייתי קרא של תורה דכתיב בפרשת ראה בפסח ובשלת ואכלת. והניח בצ\"ע. ולפעד\"נ דהתם לא מפורש בקרא דובשלת קאי אפסח, י\"ל דקאי אחגיגת י\"ד שנאכלת עם הפסח, והפסח אחריו על השובע, דלא עדיף הך קרא מקרא דלעיל מנה דכתיב וזבחת פסח צאן ובקר ודרשי' צאן לפסח ובקר לחגיגה [כפסחים ד\"ע] וה\"נ הכא הרי וודאי קרא דמקמי הכא לא תוכל לזבוח הפסח. לאו דוקא פסח, אלא פסח וכל דדמי לי' [כמגילה ד\"ט ב'] וא\"כ י\"ל דעלה קאמר קרא ובשלת ואכלת ופנית בבקר והלכת, דהאי בבקר וודאי יום ט\"ז, דבי\"ט אסור לילך, א\"כ האי ואכלת היינו כל יום ט\"ו, דהיינו חגיגת י\"ד שנאכלת לב' ימים ולילה א' [כפסחים דע\"א ב'], משא\"כ ויבשלו הפסח מפורש דמיירי בפסח: "
+        ],
+        [
+            "[וא\"ת הרי כל זוז\"ג רק לכתחילה אסור, והכא בגידולין איכא נמי קרקע דהיתר, ואת\"ל דגידולין לא גרע משבח עצים בפת. דהו\"ל כיש בו ממש בהאיסור, ולא מחשב זוז\"ג [כי\"ד קמ\"ב ס\"ד], והכי נמי כיון דבכל זוז\"ג אין שם צורת האיסור, מה שאין כן בגדולין הרי צורת האיסור ניכר בגידולין וזהו כעין מ\"ש תוס' כאן דדמי גדולין לביצת טריפה דספני מארעא, דלא מחשב זוז\"ג: עכ\"פ ק\"ל גם לרבעתו\"ס מי\"ד [רצ\"ד סי\"ב] דבנטע פירות ערלה, הגדולין מותרין דהו\"ל זוז\"ג. נ\"ל לפמ\"ש לעיל בשם הר\"ן דהכא בנדר הו\"ל כהקדש. והרי בהקדש זוז\"ג אסור [כפסחים כ\"ז ב']. א\"נ י\"ל מדהו\"ל נדר דשיל\"מ דמצוה לאתשולי עליה, להכי החמירו בו גם בזוז\"ג, משא\"כ גדולי תרומה מותרים מדאורייתא [כרמב\"ם תרומות פי\"א הכ\"א], אע\"ג דמצי לאתשולי עלה לאו מצוה לאתשולי עלה, ואף על גב דגידולי טבל מותרים [כתרומות פ\"ט מ\"ד], והרי טבל נמי הו\"ל דשיל\"מ [כנדרים דנ\"ח א' וספ\"ג דחלה]. ואע\"ג דבש\"ס [ע\"ז ע\"ג ב'] קאמר דלהכי טבל במשהו משום דכהיתירו כך איסורו. הרי מתוס' שם ד\"ה טבל מוכח דטעם דשיל\"מ עיקר, וכ\"כ בירושלמי ורק צריכין נמי להטעם דכהיתירו וכו' דלתסיר אף שאין הבעלים כאן, וא\"כ מ\"ש דבר שיש לו מתירין דטבל מדבר שיש לו מתירין דנדר. התם מדרוב הטבל שנזרע היתר היה לא החמירו בו בזוז\"ג. א\"נ לפעד\"נ דבל\"ו ק' מה מקשה הש\"ס בשלהי פרקן, [ד\"ס ע\"א] מ\"ש בתרומה דאמרינן גדולי גדוליו מותרין, ובטבל גדולי גדולין אסורין, ומאי קושיא דלמא טבל שאני דהו\"ל דשיל\"מ, אע\"כ דדוקא טבל שנתערב בחולין הו\"ל דשיל\"מ, מדאפשר לסלק האיסור שמחמתו נאסר, בשיעשר עליה ממקום אחר, אבל בנתערב בגידולין, שנתערב טבל בטבל, רק דמשום טבל השני היה מותר אכילת עראי מדלא ראה עדיין פני הבית, ורק מדנתערב בו טבל הראשון שראה כבר פני הבית, נאסר הכל מלאכל עראי, והרי זה האיסור לא יסולק לעולם, מה אמרת, הרי בידו לסלק האיסור בשיעשר הכל, הרי לא משום מעשר טבל השני היה נאסר מלאכל עראי, ולא נחשב רק בהיה אפשר למצוא היתר לאכל ממנו עראי בעוד שלא יעשר. ודו\"ק]: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "אמנם ק\"ל מה מסתפק שמואל [יבמות דף צ\"ב ב'] ביבמה לשוק אי תפס בה קדושין, הרי ממשנתינו מוכח דלא תפסי בה קדושין מא' בשוק, מדקאמר ר\"י מה אתה משיב ביבם א', ומדלא מהדר לי' ר\"ע אפילו ביבם א' יש לאחרים בה רשות. ודוחק לומר דשמואל מספקא לי' א' ר\"י היה סבור דלא תפסי בה קדושין, ומהדר לי' ר\"ע אין היבמה גמורה וכו', ר\"ל דתפסי בה קדושין מאחר, או דתרוויי' ס\"ל דלא תפסי בה קדושין מאחר, ומה דקאמר ר\"ע אין יבמה גמורה וכו' היינו שאין הבא עליה חייב סקילה, דעכ\"פ אין הלשון משמע דפליגי ר\"י ור\"ע בהא. גם מדנקט ר\"ע אין היבמה גמורה, ולא נקט כלעיל, רשות אחרים עליה, משמע טפי דמלתא אחריתא קאמר, שאין בה חיוב סקילה כשבעלה. ונ\"ל די\"ל דר\"ע לטעמיה דס\"ל [כתובות כ\"ט ב'] אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, א\"כ כ\"ש יבמה דכתיב בה נמי לא תהיה, לא עדיפא משאר חייבי לאוין [כיבמות דנ\"ב ב'] להכי אצטריך להשיב דעכ\"פ אין בה חיוב סקילה, אבל שמואל מספקא לי', למאי דקיי\"ל [אה\"ע י\"ח, ומ\"ד ס\"ז] דקדושין תופסין בחייבי לאוין, אפשר דיבמה שאני דכ' גבה לא תהיה בה הווי']: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק כיון דמדינא מהימנא, איסור שבה להיכן הלך. ואי\"ל כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין דילה, והיתה פנוייה כשזינתה, דא\"כ עכ\"פ בשאמרה שנבעלה לפסול, היכי שרי לה במשנה אחרונה לכהן, הרי נאמנת מדינא ונתחללה מכהן. י\"ל מדינא אין נאמנת, דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים [כקידושין דס\"ו א'], ותו דהרי יש כאן חזקת היתר לבעל [עי' י\"ד קכ\"ז ש\"ך סקכ\"ז], ורק מכח אומדנא האמינוה במשנה ראשונה כלעיל סי' ס', ולהכי במשנה אחרונה אמרו דמדיש גם אומדנא להיפך, שאמרה כן מדנתנה עיניה באחר, להכי אינה נאמנת מדינא [ר\"ן]. עוד י\"ל דביש חזקה גדולה כזאת שעיניה נתנה באחר, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה אפילו בקום ועשה [תוס', ועמ\"ש פ\"ה סי' כ\"ט] ואי\"ל הא שויא אנפשא חתיכה דאיסורא. תירץ אאמ\"ו רבינו הגזצוק\"ל, דמדמשועבדת לבעל לא מצי שוויי' לנפשה וכו'. ונ\"ל ראיה מיהודית דביתהו דר' חייא דא\"ל קבל בי אבוהי קדושין כי זוטרא, ולא הימנה [כקידושין די\"ב ב']. ואי\"ל הרי הבעל נמי משועבד לאשתו, דמה\"ט באמר הנאת תשמישך עלי לא חל [כפ\"ב סי' ח'], ואפ\"ה באמר אשתי זנתה. אמרינן שויא אנפשיה חד\"א כתוס' כתובות ד\"ט א'. ואה\"ע קע\"ח י']. נ\"ל דאשה משועבדת לבעל טפי ממה שמשועבד בעל לה, ומה\"ט ידה כידו [נדרים דפ\"ח ב] ולא איפכא]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Nedarim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Nedarim",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "[וק\"ל הרי בשבועת העדות נמי אסורא דאית ביה ממונא הוא, ואפ\"ה ס\"ל לר\"מ מכלל לאו נשמע הן [כשבועות ל\"ו א'], ומי גרע שבועת עדות מגיטין וקדושין דמחשבה אסורא דאית ביה ממונא ומש\"ה לא אמרינן גבייהו מכלל לאו נשמע הן [כר\"ן שם דף ש\"ב א'] ואי\"ל שאני הנהו דלהמדבר דהיינו בעל, אית ליה ע\"י תנאו הפסד ממונא, משא\"כ הכא, הרי לעדים ליכא דררא דממונא כלל, ומה\"ט לא דמי נמי לנודר, או למדיר שלו על חבירו, דהתם או שהממון היא שלו אף שאינו מפסיד ע\"י הנדר. או שמפסיד אף שאין הממון שלו, משא\"כ בעדות שאין הממון שלו וגם אין לו הפסד ע\"י דבורו, ליתא דהרי בעדות נמי מפסיד קרבן ע\"י דבורו. ואף שלא הזכיר הקרבן בשבועתו, הרי בגט וקדושין נמי לא הזכיר הממון בדבורו, ואפ\"ה מדמתגלגל ע\"י דבורו, מחשב ממונא, א\"כ בעדים נמי נימא הכי. ונ\"ל דדוקא בהמעשה צריך דררא דממונא, אבל בתנאי אינו מועיל, להכי בגט וקידושין שאומר אם תעשה יהא גט, במלת יהא גט, שהוא המעשה, יש בו ממונא, משא\"כ בעדות שאומר אם תעידני יברכך, הא יברכך הוא המעשה, ובו ליכא דררא דממונא אף דבהתנאי, אם תעידני יש בו דררא דממונא. לא מהני. ודו\"ק]: "
+        ],
+        [
+            "[והקשו תוספת שבועות (דכ\"ו ב') אדקאמר התם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם, אינו אסור רק בפת חטין, דאזלינן בתר דברים שבלב, ומ\"ש מהכא דלא אמרינן דדברים שבלב הוה דברים רק באנס. ונדחקו רבותינו לחלק דהתם איירי בת\"ח והכא בע\"ה. ולפעד\"נ ל\"מ, דהתם התכוון רק אפת חטין משא\"כ הכא בנודרין להורגין, הרי מתכוון שיבין האנס מדבריו שיאסרו עליו לעולם, להכי רק באונס שרי כה\"ג. עונ\"ל דהתם בדיעבד משא\"כ הכא לכתחילה לא שרי רק במקום אונס]: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק, לעיל במשנה א' בשאל כלי, אמרינן במקום שמשכירין כי\"ב אסור, ואמאי, נימא שישאיל ותפול הנאה להקדש. ואי\"ל דרק בהשבת אבידה דאיכא מצוה אמרינן הכי, ליתא, דא\"כ ק' למ\"ד בש\"ס [דל\"ג ב'] דבנכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, אסור להחזיר, מדמהני ליה פרוטה דרב יוסף, ק' דליהדר ויתן הפרוטה להקדש, או דהול\"ל באמת יתן הפרוטה להעני [וכן פירש רש\"י באמת בד\"ה פרוטה דר\"י לא שכיח. דהיינו דלא שכיח שלא יתננה. נ\"ל דבשלמא בשואל כלים כיון שאסור להנות מכליו. א\"כ כששואל ממנו, הרי נהנה מגוף הכלים של המודר, והמעות שנותן לצדקה. דבר אחר הוא. וכ\"כ בפרוטה דרב יוסף כיון דמן הדין פטור מלתנה, משום שעושה מצוה שמחזיר האבידה, א\"כ אותה פרוטה שאעפ\"כ נותן להעני או להקדש, פרוטה אחרת היא, ופרוטה שהרוויח הרוויח, משא\"כ הכא במקום שנוטלין שכר על השבת אבידה, ממ\"נ, אי נכסי בעל אבידה אסורים אמחזיר, א\"כ כשבעל האבידה אינו חפץ בהשכר ההוא ונותנו להקדש, לא נהנה המחזיר כלל, ואי בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה הרי המחזיר רשאי ליטול השכר מהבעל אבידה, רק דמיירי שאינו חפץ בו, א\"כ יכול הבעל אבידה לזרקם לאיבוד או לתנה לצדקה, כדי שלא יהנה משל מחזיר מידי דהרי רק מדעם דנפשי' החזיר לו, וה\"ה בשניהן מודרין זמ\"ז, כשנותן הבעל אבידה השכר להקדש לא נהנה לא זה ולא זה, דהרי קיי\"ל דפרוטה דר\"י לא שכיח]: ",
+            "ובש\"ס מוכיח דכהני שלוחי דרחמנא נינהו מדתנן הכהנים שפגלו מזידין חייבים שוגגין פטורים ופיגולן פיגול, דכתיב לא יחשב לו, מכל מקום. ע\"כ לשון הש\"ס [נדרים דל\"ו א']. וק\"ל ממ\"נ אי בפ��גול אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו, נגמור מנה דנימא בכל דוכתא שלוחי דרחמנא נינהו, ואי בפיגול שלוחי דידן נינהו ואפ\"ה גלי קרא דפגולן פגול, על כל פנים נגמור דנימא בכל דוכתא דלא מצי אמר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ואי\"ל דלא אמרינן לגמר מנה רק היכא דמסתבר למימר כן גבי עלמא, ליתא, ממ\"ש תוס' פסחים [דכ\"ו א' ד\"ה תרי] דהיכא דאיכא ב' מעוטי לא גמרינן מהדבר אפילו מלתא דמסתבר למגמר מנה, והיכא דליכא רק חד מיעוטא גמרינן מנה עכ\"פ מלתא דמסתבר למגמר, ש\"מ דעכ\"פ היכא דליכא שום מיעוט, גמרינן אפילו מלתא דלא מסתבר למגמר. ואפילו נדחק לומר דשליחות הכהן שיקריבו קרבנותינו לא שייך ולא דמי לשליחות דעלמא, והרי הר\"ן דנדרים [דפ\"ח א'] כ' דהיכא דלא שייכא אהדדי לא גמרינן מנה, ולהכי אע\"ג דבכהנים לא מצי אמר לתקוני שדרתיך, אפ\"ה בעלמא מצי אמר הכי לשליח, עכ\"פ גם על רבינו הר\"ן תמהני מפסחים [דע\"ה א'], דקאמר בחד לישנא דגמרינן מנה, ובאידך לישנא קאמר שאני הכא דגלי קרא, וק' לר\"נ ממ\"נ אי שייכי אהדדי ק' לישנא בתרא, ואי לא שייכי ק' לישנא קמא. ועי' תוס' חולין [דק\"א ב'] ד\"ה תלמוד. ואת\"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן [כב\"מ ד\"כ ע\"ב], ואפילו בשליחות של גיטין וקדושין, מחשב איסורא דאית ביה ממונא [כסוף פ\"ד דשבועות], או נימא חולין מקדשים לא גמרינן [כשבועות דכ\"ו ב'], או דווקא בשלוחי דידן לחודא אמרינן דמצי אמר לתקוני שדרתיך ולל\"ע, אבל הכא הא דמסיק הא דשלוחי דידן נינהו, היינו שלוחי דידן, ודרחמנא, ובכה\"ג לא מצי אמר לתקוני שדרתיך ולל\"ע [ועי' תוס' קדושין דכ\"ג ב' ד\"ה דאמר], עכ\"פ ק\"ל במחי דקאמר בגמרא, ואי שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול. וק\"ל ומ\"ש מזורק חלב לקדירת חבירו דנאסר. ואת\"ל הרי תוס' הקשו [ יבמות דפ\"ג ב'] אמאי דאמרינן התם במסכך גפנו על תבואת חבירו א\"א אוסר דבר שאינו שלו, והקשו מ\"ש מזרק חלב ודם לקדירת חבירו. ותרצו דבזורק חלב קעביד מעשה, משא\"כ כלאים במחשבה תליא, א\"כ ה\"נ כ\"ש פגול, דמה כלאים, דעכ\"פ גם המעשה גופיה נאסר לזרוע כלאים, אפ\"ה חשבינן לה לתוס' כמחשבה, ומכ\"ש פגול דהמעשה גופה, דהיינו א' מד' עבודות שמפגלין בה, מצוה היא. ורק המחשבה אסורה, מכ\"ש דהו\"ל כאיסור התלוי במחשבה דאע\"ג דפגול צריך נמי דבור [כתוספ' ב\"מ מ\"ג ב'] ועי' רש\"י קדושין [דמ\"ב ב'] ד\"ה לחייב שכתב דבמחשבה לחוד סגי, וכן משמע מתוס' חולין [דל\"ט א'] ד\"ה אלא זביחה. ובני הרב המשכיל מהור\"ר משה מרדכי שליט\"א הביא ראיה לתוס' ב\"מ הנ\"ל ממשנה פ\"ב דזבחים מ\"ד ע\"ש], עכ\"פ הרי דבור לא מחשב מעשה [ככתובות דל\"ב א'], עכ\"פ ק\"ל מגיטין [דנ\"ג א'] בעשה מלאכה במי חטאת של חבירו, דהיינו ששקל כנגדן משקולת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וק' הרי מדחייב ש\"מ דנפסלו המים, ואמאי והרי במלאכה במי חטאת אינו פוסל רק ע\"י מחשבה דעבד דומיא דעובד דניחא ליה [פסחים כ\"ו א' ותוס' שם], וכל שהזיק ע\"י מחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי\"ל הרי בל\"ז קשה אמאי דמסיק התם דנפסלו בהיסח הדעת, אמאי יהיה חייב בדיני שמים וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו, אע\"כ דמיירי במסרן לו לשמרן, אם כן כיון דשומר הוא הו\"ל כבעלים גופייהו לאסור גם במחשבה, דשומר כבעלים, דלא מצי נטען למימר ליה לאו בעל דברים דידי את [כב\"ק דק\"ח ב', ועי' סמ\"ע ח\"מ ססרצ\"ד]. ליתא דעכ\"פ מי עדיף שומר מכהן המקריב שהוא שלוחא דידן, ומה שומר, שלא הרשהו הבעלים אפילו להמעשה שעשה, דהיינו לשקל בה משקולת. אפ\"ה מצי לפסלו במחשבתו, מכ\"ש כהן ששלוחא דידן נינהו, שעשינוהו שליח לעשות המעשה של ד' העבודות, מכ\"ש שיכול לפסלו במחשבתו, דהרי שלוחו של אדם כמותו [כקדושין מ\"א ב']. אמנם נ\"ל דאע\"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, היינו שהמעשה שעושה לא תועיל לאסור הדבר, ומה\"ט המפגל קרבן במחשבתו. אמרינן דלא הועילה מחשבתו לפסול הקרבן, משא\"כ במי חטאת שצריך לשמרן, וזה הסיח דעתו משמירתן, אף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ\"פ הרי לא נעשה בהמים הראוי לעשות בהן, שהרי כשהסיח דעתו לא נשמרו, להכי שפיר נפסלו מעצמן, ולא ע\"י זה האדם. אמנם ק\"ל לר\"ן הכא שכ' דלא מקשי הש\"ס ממזיד, דאפילו נימא שלוחא דידן נינהו, אפ\"ה כיון דשינה במזיד מהשליחות, תו אינו שלוחו, ושפיר אוסר, עכל\"ה. וק\"ל מ\"ש מזורע כלאים שאינו אוסר כלעיל. ומה שהביא ראיה מפ\"ב דחולין [ד\"מ ע\"א] בשחט בהמת חבירו לע\"ז דאדם אוסר שאינו שלו ע\"י מעשה. ול\"מ יש לחלק, דהתם בשחט לע\"ז, אע\"ג דהשחיטה גופה אין בה איסור, עכ\"פ כל צורך השחיטה לע\"ז היתה, ונעשה באיסור, משא\"כ הכא במפגל, המעשה גופה מצוה היא ורק המחשבה באיסור היה, א\"כ ממ\"נ אי מחשבה הפיגול כמעשה אפילו בשוגג לתסר כחלב בקדירה. ואי לא מחשב מעשה, אפילו במזיד נמי לשתרי, כזורע כלאים בשל חבירו. וצ\"ע]: ",
+            "וא\"ת היכי שרי לזונה יותר מהצריך לחיותה, והרי קודם שיעדיף כבר זנה כדי חיותה. י\"ל דמיירי שכבר זנה אחר כדי חיותה, ואח\"כ העדיף לה הוא יותר מהצריך לה. ונ\"ל דאע\"ג דבאשתו ובניו שרי לזונן אף בכדי חיותן, היינו משום דמצי למימר מצוה קעבידנא, אבל בבהמה שאינה שלו, אפילו משום צער בעלי חיים פטור מלפרנסם, דאף דצעבה\"ח דאורייתא [כח\"מ רב\"ע ט'], היינו שלא יצערה הוא עצמו, ולא שכשתרעב בהמה שאינה שלו, ולא גרם לה הצער, יאכילה. אמנם ל\"מ היה נ\"ל דג' מדריגות יש, בנותן לה לאכל רק כדי חיותה לכ\"ע שרי, דאע\"ג דאינו מצוה כל כך כמזונות אשתו ובניו, עכ\"פ קצת מצוה איכא, משום צעב\"ח, ובנותן לה ביותר, דהיינו כדי לחזקה, לכ\"ע אסור, דמתהני למלאכתו, כי פליגי בנותן לה יותר מדאי, שמתפטמת עי\"ז, לר\"א סתמא אינה עומדת לאכילה, ולחכמים מדאפשר כך הרי מתהני דוגמת המפקיד אצל חבירו מעות מותרין דהו\"ל ש\"ש, מדאפשר להנות מהן, האפשר הוא ההנאה [כב\"מ פ\"ג מי\"א]: "
+        ],
+        [
+            "[ואע\"ג דעכ\"פ קיי\"ל בדאורייתא אין ברירה. תירץ הרמב\"ן דהכא דמשתמש בכולה פעם זה ופעם זה, לא שייך הוברר. ור\"ן תירץ, דאע\"ג דאין לחלק בין ברירה בגוף לברירה בזמן, דהרי בעירובין [דל\"ז ב'] אמרינן דבאמר הריני מערב לשבת שארצה אלך, דהו\"ל נמי ברירה בזמן, ואפ\"ה יש מ\"ד דאין ברירה, וכ\"כ אין לחלק בין בירר מעיקרא או לא דהרי בחבית שקנו בשותפות [ביצה דל\"ז ב'] דהו\"ל נמי כביררו מעיקרא שיטול זה חלקו וזה חלקו, ואפ\"ה יש מ\"ד התם דאין ברירה, עכ\"פ הכא דהו\"ל תרווייהו טעמי, דהוא ברירה בזמן, ובירר מקודם, בכה\"ג אמרינן יש ברירה זהו תוכן דברי הר\"ן. וכן מוכח לענ\"ד, דא\"כ כשיש בו דין חלוקה וחלקוהו יהיה אסור להשתמש כל אחד בחלקו, דוגמת אחין שחלקו שמחזירין וכו' אע\"כ דהכא שאני כהר\"ן ועי' לקמן סי' ט\"ז ודו\"ק. אמנם נ\"ל דאי\"ל דמש\"ה אמרינן הכא יש ברירה משום דטעמא דויתור אסור במודר הנאה, היינו רק מדרבנן [עי' ר\"ן הכא], ובדרבנן, קיי\"ל יש ברירה. ליתא דכבר כתבו תוס' [עירובין דל\"ז ב' ד\"ה מאן] דאפילו בדרבנן כל שעיקרו דאורייתא כדאורייתא דמי, ונ\"ל ראי' דהרי סוף טומאה לצאת נמי הו\"ל מדרבנן [כרש\"י ביצה ד\"ט ב'] ואפ\"ה אמרינן התם [דל\"ח א' ] דאין בו ברירה. אע\"כ כתוס' [עירובין דל\"ז א' ד\"ה מאן] דכל שעיקרו דאורייתא כאו' דמי, והרי עיקר טומאה שסופה לצאת באותו פתח שיוציאה באמת, הלמ\"מס היא [כרש\"י שם דל\"ז א' בביצה], ולפי' גם בפתחים האחרים ג\"כ כדאורייתא דמי, וה\"נ עיקר איסור נדר דאו'. וכן מוכח מר\"ן הכא, שהקשה אהא דאמרינן [תמורה ד\"ל ע\"א] דניפוק חד לגבי כלבא ואינך נשתרי, והקשה הרי בדאורייתא אין ברירה. והוכרח לתרץ דלמ\"ד יש ברירה אפילו בדאו' מקשי הכי, וכ\"כ תוס' שם בתמורה. ומאי קושיא הרי התם נתבטל ברוב, ואינו רק איסור דרבנן, ובדרבנן יש ברירה. אע\"כ דכיון דעיקר האיסור דאורייתא, אף שנתבטל ברוב הו\"ל כדאורייתא. רק שיש לדחות, דכיון שלא היה האיסור מבורר מעיקרא מעולם, לא שייך גבי' בטול ברוב, וכמ\"ש המרדכי סוף חולין, דכל דבר שבא לעולם בתערובות לא בטל ואפילו לקולא, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם. וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות דק\"ה א']. ועמ\"ש בזה בפירושי בפ\"ג דחגיגה. ומה\"ט נמי אין להביא ראי' מב' לוגין שאני עתיד להפריש, דלבטל ברובה, וכדומה, ותמוהין דברי התויו\"ט שם בתמורה שכלל ב' קו' של תוס' שם בתמורה, הא' דמה מקשי הש\"ס וליפק חד לגבי כלבא, הרי בדאורייתא אין ברירה. ותו בכל איסור שנתערב בהיתר. נפריש אחד ונימא הוברר האיסור. ותירץ בחדא מחתא. דכיון שלא נתברר האיסור מקודם, אמרינן ברירה, עכת\"ד, משמע דבהא גם קו' קמא מתורץ. והן אמת דאין להקשות לזה מאחין שחלקו דאין ברירה [וכגיטין דכ\"ה א'] אף דלא הוברר מעיקרא. די\"ל דכיון דשניהן צריכין להחזיר, הרי כולה נאסרה מעיקרא, והו\"ל כנברר האיסור תחילה, אבל צא ופרנס כל סוגיות של ברירה דבכולן לא נברר האיסור תחילה. וי\"ל כיון שבכולן בתחילה תלה בספק, כשתי לוגין שאני עתיד להפריש, ולאיזה שארצה אגרש, וכדומה, הו\"ל כהוברר, משא\"כ בט' וכלב, לא נתברר מעיקרא כלל. ובאחין שחלקו אף שלא בירר מעיקרא, הו\"ל כביררו, מטעמא דאמרן לעיל, מדכולה אסורה, ויהיה זה כעין מ\"ש תוס' בגיטין [דכ\"ה א' ד\"ה דברי] ע\"ש. ולפי זה יהיה כוונת תי' התוס', דג' מדריגות יש, כשהיה האיסור מבורר ממש מעיקרא כחלב שנתערב בשומן, לכ\"ע אין ברירה, וכשלא היה מבורר מעיקרא. רק שבררו בדיבורו מעיקרא, בכה\"ג פליגי תנאי אי אמרינן יש או אין ברירה. וכשלא הוברר כלל מעיקרא אפילו בדיבור, לכ\"ע יש ברירה. עכ\"פ לשון התוס' שם לא משמע כן: ",
+            "ואילה\"ק מלעיל [פ\"ד מ\"ז] דמקלינן בחנווני אף דמוכיח סופו על תחילתו שכוונתו להערים. ואי\"ל דהתם רק מדלא הקדים ליתן לחנווני שרי, דהרי [במ\"ח התם] בהי' הולך בדרך הקדים ליתן לחבירו, ואפ\"ה שרי. וכ\"כ ברישא במשנתינו הקדים ליתן לחבירו, וחבירו מבין שכוונתו להערים ואפ\"ה לא אמרינן מוכיח סופו על תחילתו. ואי\"ל בהנך שאני, דלא אמר הנודר לחבירו מידי, רק שמעצמו מבין שלכך נתכוון שיתנו לזה. ליתא דהרי בסיפא התם בחנווני אמר להחנווני איני יודע מה אעשה, ואפ\"ה שרי. ואי\"ל דכל שלא אמר להדיא כי הכא יבא אבא ויאכל עמנו, לא מחשב דבור כלל, דא\"כ למה צריך בחנווני ובאינך דשרו, דוקא באין לו מה יאכל, אי לא מחשב דבור כלל, בלא\"ה שרו. ולפעד\"נ דהכא שאני מחנווני ודכוותייהו, דהכא אין דרך שיכין אדם סעודת חתונה ויתנה לחבירו, כמ\"ש הר\"ן, ולפיכך כיון דאיכא הערמה דמוכחא טובא, דהוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו, אסור מדאורייתא משום בל יחל מדאינו יכול המקבל המתנה לשנות מדעת הנותן, ולפיכך אפילו היה בגוונא שאין לו מה יאכל, נמי היה אסור, אבל התם דהי' המתנה רק דבר מועט, דליכא הערמה דמוכח רק הערמה כל דהו, והוכיח רק סופו אתחילתו אבל לא תחילתו אסופו אסור רק מדרבנן ובמקום צערא ל\"ג רבנן [ככתובות ד\"ס ע\"א]: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס כאן אמרינן דלר' יאשי' באמת אסור בצלי, ומייתי ראי' מהך קרא, והקשה הגאון מו\"ה עקיבא זצוק\"ל למה לא מייתי קרא של תורה דכתיב בפרשת ראה בפסח ובשלת ואכלת. והניח בצ\"ע. ולפעד\"נ דהתם לא מפורש בקרא דובשלת קאי אפסח, י\"ל דקאי אחגיגת י\"ד שנאכלת עם הפסח, והפסח אחריו על השובע, דלא עדיף הך קרא מקרא דלעיל מנה דכתיב וזבחת פסח צאן ובקר ודרשי' צאן לפסח ובקר לחגיגה [כפסחים ד\"ע] וה\"נ הכא הרי וודאי קרא דמקמי הכא לא תוכל לזבוח הפסח. לאו דוקא פסח, אלא פסח וכל דדמי לי' [כמגילה ד\"ט ב'] וא\"כ י\"ל דעלה קאמר קרא ובשלת ואכלת ופנית בבקר והלכת, דהאי בבקר וודאי יום ט\"ז, דבי\"ט אסור לילך, א\"כ האי ואכלת היינו כל יום ט\"ו, דהיינו חגיגת י\"ד שנאכלת לב' ימים ולילה א' [כפסחים דע\"א ב'], משא\"כ ויבשלו הפסח מפורש דמיירי בפסח: "
+        ],
+        [
+            "[וא\"ת הרי כל זוז\"ג רק לכתחילה אסור, והכא בגידולין איכא נמי קרקע דהיתר, ואת\"ל דגידולין לא גרע משבח עצים בפת. דהו\"ל כיש בו ממש בהאיסור, ולא מחשב זוז\"ג [כי\"ד קמ\"ב ס\"ד], והכי נמי כיון דבכל זוז\"ג אין שם צורת האיסור, מה שאין כן בגדולין הרי צורת האיסור ניכר בגידולין וזהו כעין מ\"ש תוס' כאן דדמי גדולין לביצת טריפה דספני מארעא, דלא מחשב זוז\"ג: עכ\"פ ק\"ל גם לרבעתו\"ס מי\"ד [רצ\"ד סי\"ב] דבנטע פירות ערלה, הגדולין מותרין דהו\"ל זוז\"ג. נ\"ל לפמ\"ש לעיל בשם הר\"ן דהכא בנדר הו\"ל כהקדש. והרי בהקדש זוז\"ג אסור [כפסחים כ\"ז ב']. א\"נ י\"ל מדהו\"ל נדר דשיל\"מ דמצוה לאתשולי עליה, להכי החמירו בו גם בזוז\"ג, משא\"כ גדולי תרומה מותרים מדאורייתא [כרמב\"ם תרומות פי\"א הכ\"א], אע\"ג דמצי לאתשולי עלה לאו מצוה לאתשולי עלה, ואף על גב דגידולי טבל מותרים [כתרומות פ\"ט מ\"ד], והרי טבל נמי הו\"ל דשיל\"מ [כנדרים דנ\"ח א' וספ\"ג דחלה]. ואע\"ג דבש\"ס [ע\"ז ע\"ג ב'] קאמר דלהכי טבל במשהו משום דכהיתירו כך איסורו. הרי מתוס' שם ד\"ה טבל מוכח דטעם דשיל\"מ עיקר, וכ\"כ בירושלמי ורק צריכין נמי להטעם דכהיתירו וכו' דלתסיר אף שאין הבעלים כאן, וא\"כ מ\"ש דבר שיש לו מתירין דטבל מדבר שיש לו מתירין דנדר. התם מדרוב הטבל שנזרע היתר היה לא החמירו בו בזוז\"ג. א\"נ לפעד\"נ דבל\"ו ק' מה מקשה הש\"ס בשלהי פרקן, [ד\"ס ע\"א] מ\"ש בתרומה דאמרינן גדולי גדוליו מותרין, ובטבל גדולי גדולין אסורין, ומאי קושיא דלמא טבל שאני דהו\"ל דשיל\"מ, אע\"כ דדוקא טבל שנתערב בחולין הו\"ל דשיל\"מ, מדאפשר לסלק האיסור שמחמתו נאסר, בשיעשר עליה ממקום אחר, אבל בנתערב בגידולין, שנתערב טבל בטבל, רק דמשום טבל השני היה מותר אכילת עראי מדלא ראה עדיין פני הבית, ורק מדנתערב בו טבל הראשון שראה כבר פני הבית, נאסר הכל מלאכל עראי, והרי זה האיסור לא יסולק לעולם, מה אמרת, הרי בידו לסלק האיסור בשיעשר הכל, הרי לא משום מעשר טבל השני היה נאסר מלאכל עראי, ולא נחשב רק בהיה אפשר למצוא היתר לאכל ממנו עראי בעוד שלא יעשר. ודו\"ק]: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "אמנם ק\"ל מה מסתפק שמואל [יבמות דף צ\"ב ב'] ביבמה לשוק אי תפס בה קדושין, הרי ממשנתינו מוכח דלא תפסי בה קדושין מא' בשוק, מדקאמר ר\"י מה אתה משיב ביבם א', ומדלא מהדר לי' ר\"ע אפילו ביבם א' יש לאחרים בה רשות. ודוחק לומר דשמואל מספקא לי' א' ר\"י היה סבור דלא תפסי בה קדושין, ומהדר לי' ר\"ע אין היבמה גמורה וכו', ר\"ל דתפסי בה קדושין מאחר, או דתרוויי' ס\"ל דלא תפסי בה קדושין מאחר, ומה דקאמר ר\"ע אין יבמה גמורה וכו' היינו שאין הבא עליה חייב סקילה, דעכ\"פ אין הלשון משמע דפליגי ר\"י ור\"ע בהא. גם מדנקט ר\"ע אין היבמה גמורה, ולא נקט כלעיל, רשות אחרים עליה, משמע טפי דמלתא אחריתא קאמר, שאין בה חיוב סקילה כשבעלה. ונ\"ל די\"ל דר\"ע לטעמיה דס\"ל [כתובות כ\"ט ב'] אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, א\"כ כ\"ש יבמה דכתיב בה נמי לא תהיה, לא עדיפא משאר חייבי לאוין [כיבמות דנ\"ב ב'] להכי אצטריך להשיב דעכ\"פ אין בה חיוב סקילה, אבל שמואל מספקא לי', למאי דקיי\"ל [אה\"ע י\"ח, ומ\"ד ס\"ז] דקדושין תופסין בחייבי לאוין, אפשר דיבמה שאני דכ' גבה לא תהיה בה הווי']: "
+        ],
+        [
+            "ואילה\"ק כיון דמדינא מהימנא, איסור שבה להיכן הלך. ואי\"ל כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין דילה, והיתה פנוייה כשזינתה, דא\"כ עכ\"פ בשאמרה שנבעלה לפסול, היכי שרי לה במשנה אחרונה לכהן, הרי נאמנת מדינא ונתחללה מכהן. י\"ל מדינא אין נאמנת, דהרי אין דבר שבערוה פחות משנים [כקידושין דס\"ו א'], ותו דהרי יש כאן חזקת היתר לבעל [עי' י\"ד קכ\"ז ש\"ך סקכ\"ז], ורק מכח אומדנא האמינוה במשנה ראשונה כלעיל סי' ס', ולהכי במשנה אחרונה אמרו דמדיש גם אומדנא להיפך, שאמרה כן מדנתנה עיניה באחר, להכי אינה נאמנת מדינא [ר\"ן]. עוד י\"ל דביש חזקה גדולה כזאת שעיניה נתנה באחר, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה אפילו בקום ועשה [תוס', ועמ\"ש פ\"ה סי' כ\"ט] ואי\"ל הא שויא אנפשא חתיכה דאיסורא. תירץ אאמ\"ו רבינו הגזצוק\"ל, דמדמשועבדת לבעל לא מצי שוויי' לנפשה וכו'. ונ\"ל ראיה מיהודית דביתהו דר' חייא דא\"ל קבל בי אבוהי קדושין כי זוטרא, ולא הימנה [כקידושין די\"ב ב']. ואי\"ל הרי הבעל נמי משועבד לאשתו, דמה\"ט באמר הנאת תשמישך עלי לא חל [כפ\"ב סי' ח'], ואפ\"ה באמר אשתי זנתה. אמרינן שויא אנפשיה חד\"א כתוס' כתובות ד\"ט א'. ואה\"ע קע\"ח י']. נ\"ל דאשה משועבדת לבעל טפי ממה שמשועבד בעל לה, ומה\"ט ידה כידו [נדרים דפ\"ח ב] ולא איפכא]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Sotah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Sotah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "לכאורה קשה מה דוחקא לומר דהאי ועד אין בה ר\"ל ב' עדים אבל עד א' יש לה אטומאה. אז אסורה נמצא דלא קאי קרא אהשקאה שמזכיר בהך עניינא להלן, והרי טפי מסתבר לומר דקאי אהשקאה [דהרי והיא לא נתפשה אסורה לא נזכר בקרא] וה\"ק קרא, ועד אין בה, שאין בה אפילו ע\"א אטומאה, אז שותה. אבל כשיש ע\"א אטומאה אינה שותה. וכן משמע מרש\"י בחומש, ע\"ש. ונ\"ל דלש\"ס הוה ק\"ל למה הזכיר הכ' ושכב איש אותה ונסתרה והיא נטמאה קודם שמזכיר הכתוב עיקר הענין דהיינו ועבר עליו רוח קנאה וכו'. ואת\"ל כמ\"ש הפשטנים שהבעל חושב כן ששכב איש אותה ושנסתרה והיא נטמאה [דושכב] וקרא דועבר עליו רוח קנאה פרושא דושכב איש אותה הוא, לומר שאינו ודאי כן רק שחשדה כך. עכ\"פ מאי האי דמסיים קרא דושכב ועד אין בה והיא לא נתפשה, הרי כיון שאין כאן אפילו ע\"א שנטמאה, מה שייך והיא לא נתפשה שלא נאנסה, הרי אין כאן עד טומאה כלל. אע\"כ דה\"ק קרא אם מעלה בו מעל. דהיינו כשעברה על קנויו, אז מחזקינן ששכב איש אותה, אף שנעלם מעיני אשה, מיד כשנסתרה מחזקינן לה בחזקת שנטמאה, אפילו כשעד אין בה, ר\"ל שאין ב' עדיה, רק ע\"א אטומאה שאומר שלא נתפשה באונס. ובתר הכי קאמר קרא אבל אם עבר עליו רוח קנאה בלי עדי טומאה כלל, בין והיא נטמאה, ר\"ל שמסתבר שנטמאה, ובין שעבר עליו רוח קנאה ומסתבר לבעל שלא נטמאה. על כל פנים מדעברה על קנויו אסורה לבעל עד שיביאה אל הכהן להשקותה: "
+        ],
+        [
+            "אולם בזמנינו קמו מקרוב אוהבי חדשות ורצו להכריע ממשנה זאת להתפלל בביה\"כ בלשון אשכנזי. ועל החדשים אנו בושים, כי עיקר כוונתם להשוותינו לאלו אשר לא נוכל להתדמות. מפני הגבול שגבלה לנו תורת אלדינו. ולפע\"ד לחנם התיגעו בזה חכמי ישראל, לרסס כמה קולמסין בענין זה. דלו יהא שאין בדבר זה משום ובחוקותיהן לא תלכו [עי' ט\"ז א\"ח סי' ח' סק\"ג, וי\"ד קע\"ח], עכ\"פ כיון שרוב חכמי ישראל שהן הן עמודי התורה. חוששים שעי\"ז יפול כבוד קדושת הישנות, אשר בכללם שמירתינו החוקים הישנים הנושנים, אפילו יהא חששתם עוד כ\"כ רחוקה וחלשה, צותה התורה בלאו לא תסור לשמוע בקולם, אפילו כשיאמרו על שמאל ימין או איפכא. ולא תהיה המשנה הקדושה גדולה מפסוק שלם. ואפילו היה מצוה שלימה מפורשת בתורה להתפלל בלשון אשכנז, יש כח ביד חכמי הדור. לפי אומד דעתם לפי הזמן, לעקור דבר מן התורה בשב וא\"ת, כשעושין כן למגדר מלתא [כיבמות דפ\"ט ב', ורמב\"ם מסנהדרין פכ\"ד ד', וממרים פ\"א ד' וט']. ואפילו היו החולקים עלינו בזה ת\"ח וצדיקים הלכה כרבים. ולכן כל המשנה ידו על התחתונה: ",
+            "הקשה לי הרב מוה' יצחק אליהו מדובנא נ\"י שבתורה כתוב שאמרו ברכות וקללות אחר שבנו המזבח. ובמשנתינו קאמר שאמרו ברכות וקללות ואח\"כ בנו המזבח. ולפע\"ד נ' דבל\"ז קשה בניין המזבח מה לו ענין בפרקן, דלא בעי אשמעינן רק דברכות וקללות נאמרו בלה\"ק, וע\"כ רק אגב גררא נקט לה, דאף על גב דברכות וקללות רק בלה\"ק נאמרו אפ\"ה הכתב שעל האבנים שאח\"כ היו בע' לשון. מיהו לא איירי רק בהכתב שכתבו על האבנים אחר שהוקמו בגלגל, שהיה אחר אמירת ברכות וקללות, והא דקאמר תנא הביאו את האבנים, ר\"ל אבנים שעשו מהן מזבח קודם אמירת ברכות וקללות. סתרו המזבח והביאו אבניו לגלגל ובנוהו שם בתמונת המזבח כמו שהיה בעיבל וכתבו התורה בע' לשון, ומה דקאמר תו ונטלו האבנים וכו' פירושו דרישא הוא: "
+        ],
+        [
+            "והקשה לי אדם הקשה כברזל ה\"נ י\"נ הרב מהו' משה יצחק שליט\"א הגאבד\"ק קראטינגא הרי כתוב הדר הוא אצל כל א' פן ימות במלחמה וגו', והאיך קאמר במתני' הכא שאין האחרים שבים ממלחמה רק כדי שלא יתבייש הרך הלבב החוטא. ותרצתי לו ע\"פ מ\"ד בש\"ס [דמ\"ב ב'] שפעמיים היה הכהן מדבר עמם הפרשה זו, א' קודם צאתם מספר, וא' קודם גשתם למלחמה. ופי' רש\"י, שבדברו בספר חזרו הבונה בית והנוטע וכו'. וא\"כ ק' כיון שחזרו אז, למה היה הכהן חוזר ומדבר עמם ביום קרב. וכופל בה דברים, וכמו שהקשה באמת רלח\"מ [פ\"ז ממלכים]. וצ\"ל שהדיבור השני ביום המלחמה, היה משום הרך הלבב מעבירות שבידו, שלא היה חוזר בדיבור הראשון, דאולי ישוב ביני ביני דאז יוכל שפיר לעמוד בקשרי מלחמה, דבמקום שבעת\"ש עומדים, אין צ\"ג יכולין לעמוד. או אולי חטא ביני ביני. להכי חזר הכהן להזהירו ביום קרב, שבאם עדיין לא שב ילך וישוב לביתו. וא\"כ עכ\"פ ק', למה בדבור שבספר הזכיר הכהן מהירא ורך הלבב שאינו חוזר אז עדיין, ולמה ביום קרב הזכיר הכהן מהבונה בית ונוטע שכבר חזרו בספר בדבור ראשון. ע\"ז משיב התנא \"לפיכך תלתה לו תורה\" וכו' ר\"ל בדרך תלוייה בעלמא בדברים שאינה נצרכים, כדי שלא לבייש הירא ורך הלבב כשיראוהו שב, שיחשבו שהוא בונה או נוטע. עוד י\"ל דמאחר דאין מיתה בלא חטא כפ\"ב דשבת ע\"כ אם ימות הנוטע כרם ע\"כ שיש בו חטא וא\"כ קשה למה הזכירתו תורה הרי בל\"ז צריך לחזור. דהרי הרך הלבב הוא ג\"כ מפני העבירות שבידו. אלא ע\"כ שתלתה לו תורה כדי שלא יתבייש: "
+        ],
+        [
+            "והרמב\"ם כ' שהיה צריך שיהיה ב\"ד של כ\"ג. והקשה בבאר שבע הרי בכל עיר מצוה למנות ב\"ד, כמ\"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ותירץ דמיירי באין תושבי העיר ק\"כ, דאז אינה ראויה לב\"ד כרפ\"ק דסנהדרין. והכרו\"פ ססי' ס\"ג הקשה א\"כ בלא\"ה אין מודדין לעיר שאין בה ק\"כ אף שקרובה יותר מעיר שיש בה ק\"כ, דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, והניח בצ\"ע. וי\"נ הרב מהו' יעקב צבי שליט\"א הגאבד\"ק קעניגסבערג תי' דמיירי בעיר שאין בה ב' חכמים גדולים א' לדבר וא' לשמוע דאז אין מושיבין בה סנהדרין [כסנהדרין ד\"ז ורמב\"ם פ\"א מסנהדרין]. ודפח\"ח. אולם לפע\"ד קו' הכו\"פ בל\"ז במח\"כ לק\"מ, דמי לא מצי איירי שהיתה העיר בת ק\"כ פסולי עדות, דאז אין מושיבין בה סנהדרין, דהרי הק\"כ שצריכים להושיב בה ב\"ד היינו כדי ב\"ד ועדים וזוממין וזוממי זוממין, וכדקאמר התם ולהנך רק כשרים בעינן: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Sotah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Sotah",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "לכאורה קשה מה דוחקא לומר דהאי ועד אין בה ר\"ל ב' עדים אבל עד א' יש לה אטומאה. אז אסורה נמצא דלא קאי קרא אהשקאה שמזכיר בהך עניינא להלן, והרי טפי מסתבר לומר דקאי אהשקאה [דהרי והיא לא נתפשה אסורה לא נזכר בקרא] וה\"ק קרא, ועד אין בה, שאין בה אפילו ע\"א אטומאה, אז שותה. אבל כשיש ע\"א אטומאה אינה שותה. וכן משמע מרש\"י בחומש, ע\"ש. ונ\"ל דלש\"ס הוה ק\"ל למה הזכיר הכ' ושכב איש אותה ונסתרה והיא נטמאה קודם שמזכיר הכתוב עיקר הענין דהיינו ועבר עליו רוח קנאה וכו'. ואת\"ל כמ\"ש הפשטנים שהבעל חושב כן ששכב איש אותה ושנסתרה והיא נטמאה [דושכב] וקרא דועבר עליו רוח קנאה פרושא דושכב איש אותה הוא, לומר שאינו ודאי כן רק שחשדה כך. עכ\"פ מאי האי דמסיים קרא דושכב ועד אין בה והיא לא נתפשה, הרי כיון שאין כאן אפילו ע\"א שנטמאה, מה שייך והיא לא נתפשה שלא נאנסה, הרי אין כאן עד טומאה כלל. אע\"כ דה\"ק קרא אם מעלה בו מעל. דהיינו כשעברה על קנויו, אז מחזקינן ששכב איש אותה, אף שנעלם מעיני אשה, מיד כשנסתרה מחזקינן לה בחזקת שנטמאה, אפילו כשעד אין בה, ר\"ל שאין ב' עדיה, רק ע\"א אטומאה שאומר שלא נתפשה באונס. ובתר הכי קאמר קרא אבל אם עבר עליו רוח קנאה בלי עדי טומאה כלל, בין והיא נטמאה, ר\"ל שמסתבר שנטמאה, ובין שעבר עליו רוח קנאה ומסתבר לבעל שלא נטמאה. על כל פנים מדעברה על קנויו אסורה לבעל עד שיביאה אל הכהן להשקותה: "
+        ],
+        [
+            "אולם בזמנינו קמו מקרוב אוהבי חדשות ורצו להכריע ממשנה זאת להתפלל בביה\"כ בלשון אשכנזי. ועל החדשים אנו בושים, כי עיקר כוונתם להשוותינו לאלו אשר לא נוכל להתדמות. מפני הגבול שגבלה לנו תורת אלדינו. ולפע\"ד לחנם התיגעו בזה חכמי ישראל, לרסס כמה קולמסין בענין זה. דלו יהא שאין בדבר זה משום ובחוקותיהן לא תלכו [עי' ט\"ז א\"ח סי' ח' סק\"ג, וי\"ד קע\"ח], עכ\"פ כיון שרוב חכמי ישראל שהן הן עמודי התורה. חוששים שעי\"ז יפול כבוד קדושת הישנות, אשר בכללם שמירתינו החוקים הישנים הנושנים, אפילו יהא חששתם עוד כ\"כ רחוקה וחלשה, צותה התורה בלאו לא תסור לשמוע בקולם, אפילו כשיאמרו על שמאל ימין או איפכא. ולא תהיה המשנה הקדושה גדולה מפסוק שלם. ואפילו היה מצוה שלימה מפורשת בתורה להתפלל בלשון אשכנז, יש כח ביד חכמי הדור. לפי אומד דעתם לפי הזמן, לעקור דבר מן התורה בשב וא\"ת, כשעושין כן למגדר מלתא [כיבמות דפ\"ט ב', ורמב\"ם מסנהדרין פכ\"ד ד', וממרים פ\"א ד' וט']. ואפילו היו החולקים עלינו בזה ת\"ח וצדיקים הלכה כרבים. ולכן כל המשנה ידו על התחתונה: ",
+            "הקשה לי הרב מוה' יצחק אליהו מדובנא נ\"י שבתורה כתוב שאמרו ברכות וקללות אחר שבנו המזבח. ובמשנתינו קאמר שאמרו ברכות וקללות ואח\"כ בנו המזבח. ולפע\"ד נ' דבל\"ז קשה בניין המזבח מה לו ענין בפרקן, דלא בעי אשמעינן רק דברכות וקללות נאמרו בלה\"ק, וע\"כ רק אגב גררא נקט לה, דאף על גב דברכות וקללות רק בלה\"ק נאמרו אפ\"ה הכתב שעל האבנים שאח\"כ היו בע' לשון. מיהו לא איירי רק בהכתב שכתבו על האבנים אחר שהוקמו בגלגל, שהיה אחר אמירת ברכות וקללות, והא דקאמר תנא הביאו את האבנים, ר\"ל אבנים שעשו מהן מזבח קודם אמירת ברכות וקללות. סתרו המזבח והביאו אבניו לגלגל ובנוהו שם בתמונת המזבח כמו שהיה בעיבל וכתבו התורה בע' לשון, ומה דקאמר תו ונטלו האבנים וכו' פירושו דרישא הוא: "
+        ],
+        [
+            "והקשה לי אדם הקשה כברזל ה\"נ י\"נ הרב מהו' משה יצחק שליט\"א הגאבד\"ק קראטינגא הרי כתוב הדר הוא אצל כל א' פן ימות במלחמה וגו', והאיך קאמר במתני' הכא שאין האחרים שבים ממלחמה רק כדי שלא יתבייש הרך הלבב החוטא. ותרצתי לו ע\"פ מ\"ד בש\"ס [דמ\"ב ב'] שפעמיים היה הכהן מדבר עמם הפרשה זו, א' קודם צאתם מספר, וא' קודם גשתם למלחמה. ופי' רש\"י, שבדברו בספר חזרו הבונה בית והנוטע וכו'. וא\"כ ק' כיון שחזרו אז, למה היה הכהן חוזר ומדבר עמם ביום קרב. וכופל בה דברים, וכמו שהקשה באמת רלח\"מ [פ\"ז ממלכים]. וצ\"ל שהדיבור השני ביום המלחמה, היה משום הרך הלבב מעבירות שבידו, שלא היה חוזר בדיבור הראשון, דאולי ישוב ביני ביני דאז יוכל שפיר לעמוד בקשרי מלחמה, דבמקום שבעת\"ש עומדים, אין צ\"ג יכולין לעמוד. או אולי חטא ביני ביני. להכי חזר הכהן להזהירו ביום קרב, שבאם עדיין לא שב ילך וישוב לביתו. וא\"כ עכ\"פ ק', למה בדבור שבספר הזכיר הכהן מהירא ורך הלבב שאינו חוזר אז עדיין, ולמה ביום קרב הזכיר הכהן מהבונה בית ונוטע שכבר חזרו בספר בדבור ראשון. ע\"ז משיב התנא \"לפיכך תלתה לו תורה\" וכו' ר\"ל בדרך תלוייה בעלמא בדברים שאינה נצרכים, כדי שלא לבייש הירא ורך הלבב כשיראוהו שב, שיחשבו שהוא בונה או נוטע. עוד י\"ל דמאחר דאין מיתה בלא חטא כפ\"ב דשבת ע\"כ אם ימות הנוטע כרם ע\"כ שיש בו חטא וא\"כ קשה למה הזכירתו תורה הרי בל\"ז צריך לחזור. דהרי הרך הלבב הוא ג\"כ מפני העבירות שבידו. אלא ע\"כ שתלתה לו תורה כדי שלא יתבייש: "
+        ],
+        [
+            "והרמב\"ם כ' שהיה צריך שיהיה ב\"ד של כ\"ג. והקשה בבאר שבע הרי בכל עיר מצוה למנות ב\"ד, כמ\"ש שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ותירץ דמיירי באין תושבי העיר ק\"כ, דאז אינה ראויה לב\"ד כרפ\"ק דסנהדרין. והכרו\"פ ססי' ס\"ג הקשה א\"כ בלא\"ה אין מודדין לעיר שאין בה ק\"כ אף שקרובה יותר מעיר שיש בה ק\"כ, דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, והניח בצ\"ע. וי\"נ הרב מהו' יעקב צבי שליט\"א הגאבד\"ק קעניגסבערג תי' דמיירי בעיר שאין בה ב' חכמים גדולים א' לדבר וא' לשמוע דאז אין מושיבין בה סנהדרין [כסנהדרין ד\"ז ורמב\"ם פ\"א מסנהדרין]. ודפח\"ח. אולם לפע\"ד קו' הכו\"פ בל\"ז במח\"כ לק\"מ, דמי לא מצי איירי שהיתה העיר בת ק\"כ פסולי עדות, דאז אין מושיבין בה סנהדרין, דהרי הק\"כ שצריכים להושיב בה ב\"ד היינו כדי ב\"ד ועדים וזוממין וזוממי זוממין, וכדקאמר התם ולהנך רק כשרים בעינן: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Yevamot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Yevamot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ופנויה שנבעלה, אף דבנבעלה לכשר לא נעשית זונה [ולרט\"ז אה\"ע כ\"ו ס\"א בנבעלה ב\"פ נעשית זונה, וזה כוונת ב\"ש ס\"ו סקי\"ט, שהם לכאורה כאגרתא דלא מפרשי, ועי' יבמות ד' ס\"א ב']. עכ\"פ הדין יפרד לה' ראשים (א) ביש ע\"א, אפילו אשה או קרוב שאומר שנבעלה לכשר לה מותרת לכהן, דע\"א נאמן באיסורים בלא אתחזיק אסורא [כיבמות דפ\"ח א'], ובפסולי כהונה אין אומרים אין דבר שבערוה פחות משנים [ככתובות פ\"ט מ\"ב]. ולא חיישינן שמא גם לפסול נבעלה, אפילו איכא רוב פסולים כעכו\"ם וכדומה. דעכ\"פ הו\"ל ס\"ס, שמא לא נבעלה רק מזה, ואת\"ל גם מאחר, שמא כשר היה [נ\"ב כ\"ז]. (ב) אפילו מודה בועל בעצמו, מיתרת לכהן אחר מטעם הנ\"ל, ואי\"ל אין אדם משים עצמו רשע [כסנהדרין ד\"ט ב'], והרי הכא בעל אותה נדה. עכ\"פ הרי בארוס וארוסה נמי שריא כה\"ג [ככתובות די\"ג ב'] ואמאי, הרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה [כריש מסכת כלה]. ואי\"ל דבדרבנן, ככלה בלא ברכה אדם משום עצמו רשע, ליתא, דהרי הא דאין אדם משים וכו' הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו, ואינו נאמן על עצמו מה\"ט, א\"כ מ\"ש דאורייתא או דרבנן. [ועי' כתובות די\"ח ב' רש\"י ד\"ה הפה שהתיר] אע\"כ דדוקא בהרגתיו ופלוני רבעני, שאומר בפירוש שחטא, אמרינן אין אדם וכו'. משא\"כ בארוס, אינו אומר בפירוש שבעלה בלא ברכה, ושמא בירך אף שאינו ידוע לנו, א\"כ מה התם שברכת חתנים בעשרה [ככתובות ד\"ח א'], וכל בי עשרה איכא פרסום [כב\"ב קמ\"ב]. אפ\"ה תלינן שבירך במקום שאינו ידוע לנו, מכ\"ש הכא שאינו אומר בפירוש שבעלה נדה, והרי נהרות מצוייות, ודלמא טבלה. ואת\"ל בארוס מה\"ט מהימן אף דמשים עצמו רשע, מדמתכוון לתשובה שלא לפסול אותה ואת הולד בחנם [ועי' תוס' ב\"מ ד\"ג ב'], ה\"נ בבעולה לכהן י\"ל דמתכוון לתשובה שלא יפסילוה בחנם, ואי\"ל הרי באיסור דאורייתא חיישינן כמו דאיהו אזל לגבה אינש אחרינא אזל לגבה, ומה\"ט במודה שהוא בנו אינו פוטרה מחליצה [וכב\"ש אה\"ע קנ\"ו]. התם שאני דליכא ס\"ס, וכ\"ש באמר שהוא בנו מא\"א ליכא חזקת כשרותה, משא\"כ הכא, תדע, דאי לא תימא חילוק זה, א\"כ בארוס וארוסה הנ\"ל נמי לתסר, אע\"כ כדאמרן דגם בארוסה איכא ס\"ס שמא רק מארוס ושמא נאנסה. ואע\"ג דבארוס רק בדיעבד שריא [ככתובות י\"ד א'] התם שאני דאיכ\"ל עיניו נתן בה, כשבויה דהמעיד בה לא ישאנה מה\"ט [כאה\"ע ס\"ז ס\"ג], משא\"כ הכא אין אדם חוטא ולא לו [כקדושין דס\"ג ב'], בקדשתי בתי ובא א' ואמר אני קדשתיה, נאמן להתירה לאחר לכתחלה מה\"ט לכ\"ע. ואילה\"ק הרי בהיא וממזר מודים שנבעלה לו אפ\"ה ולד אסור בממזרת [כאה\"ע ד' כ\"ו] וע\"כ דחיישינן שמא גם כשר בעלה והרי התם נמי איכא ס\"ס כי הכא, דשמא לא נבעלה מאחר, ואת\"ל שנבעלה מאחר שמא גם הוא ממזר היה. התם אין הספק שקול, דאין ממזרין מצויים, משא\"כ הכא שכיחי פריצי [כתובות ל\"ו ב'] ואפילו בכשרים [כקדושין ד\"פ]. כך נ\"ל וכך הסכימו שלשה רועי ישראל ה\"נ אא\"ז הגאון דמשק אליעזר זצוק\"ל, ובנו אא\"ז הגאון אור ישראל זצוק\"ל, ונכדו אאמ\"ו ע\"ר הגאון במרגניתא זצוק\"ל, ודלא כב\"ש דמצריך חד רוב אפילו יש עדים שנבעלה לכשר. (ג) מיהו במודה כהן שהוא בעל אותה ורוצה לנשאה, לכאורה י\"ל דא\"נ. דשמא עיניו נתן בה [כאה\"ע ל\"ז סכ\"ה], ואי\"ל הרי באיסור דרבנן לא אמרינן שמא עיניו נתן בה. דהרי במעוברת ומינקת, מהימן לומר שהוא הבועל ומותר לנשאה [כאה\"ע ד', וב\"ש י\"ג ס\"ק כ\"ג], וה\"נ רק איסור דרבנן הוא, דתרי אם נשאת לא תצא מדטוענת ברי לכשר נבעלתי, ואי דאו' לא הוה מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד [כתוס' גיטין ד\"ג ב']. י\"ל דהתם כיון שמותרת אחר ימי הנקה, לא תקיף יצריה, דלא שבק היתירא ואכל איסורא [כח\"מ סי' ס\"ז]. משא\"כ הכא, תדע דהרי בשבוייה המעיד בה לא ישאנה [ככתובות ל\"ו ב'], אף דשבוייה נמי מדרבנן, עכ\"פ כיון דתהא אסורה לעולם עליו, חיישינן שמא עיניו נתן בה, וה\"נ הכא. אמנם לא דמי לשבוייה, דבשבוייה שאני שהחמירו בה כעין דאורייתא דאפילו אם נשאת תצא, משא\"כ הכא הרי בנישאת לא תצא, להכי י\"ל דמקלינן בה נמי בהא, דלא ניחוש שמא עיניו נתן בה, ואילה\"ק הרי בקדשה א\"ע ובא א' ואמר אני קדשתיה, נמי בנישאת לא תצא [כאה\"ע ל\"ז כ\"ד], ואפ\"ה לכתחילה חיישינן שמא עיניו נתן בה, וכ\"כ בעד שמעיד לאשה שמת בעלה, אסורה לו שמא עיניו נתן בה [כלעיל פ\"ב מ\"ט] ואפ\"ה בנשאת לא תצא [כאה\"ע י\"ב]. ליתא, דבהנך תרתי, בלא עדותו וודאי אם נשאת תצא, משא\"כ הכא בלא עדותו בטוענת ברי לי שלכשר נבעלתי, אפילו ברוב פסולין אצלה, אם נשאת לא תצא כלקמן אות ד'. ואדרבה נ\"ל ראיה דבמודה כהן שבעלה מותרת לו. דהרי בפדה שבויה מהימן לנשאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי עדיף משמא עיניו נתן בה. וה\"נ במודה שממנו נתעברה מתחייב לפרנס הולד, דהרי כמו דבשבויה מדרבנן, ה\"נ מדרבנן כיון דאם נשאת לא תצא. ואי\"ל דוקא בפודה שבוייה שנתן הממון קודם שבא לפנינו. אמרי אי לא דברירה ליה דטהורה היא לא הוה שדי זוזי בכדי, משא\"כ הכא אפשר ישתמט אח\"כ ולא יפרנסו. ליתא. דא\"כ בארוס וארוסה [כתובות די\"ג ב'] נמי נימא שמא עיניו נתן בה, דמה שמתחייב לפרנס הולד ישתמט לבסוף, אע\"כ או דאין חילוק, או כיון דזנתה מאוסה בעיניו [כסי' קי\"ז ס\"א]. וה\"נ כן. ואף דיש לחלק בין זנות דפנוייה דלא מאיסה כזנתה תחתיו אפילו באונס, עכ\"פ מי גרע מה ששפך קיקלון על כבודו שזנה עמה, מהאי דשדי זוזי בכדי, והרי אדרבה שמעינן דצערא דממונא מחיל אינש משא\"כ צער גופו [כב\"ק צ\"ב א'], ומה\"ט נ\"ל דאפילו מת הילד בשעת הודאתו מהימן מה\"ט. וכל זה נ\"ל להלכה ולא למעשה, דכבר הורה הזקן [רבינו נב\"י], דלא תנשא לכהן שמודה שנבעלה לו. ובנשאת לא תצא. וכל מה שאמרנו לעיל היינו אפילו בנבעלה בעיר. ואפילו ברוב פסולין אצלה, אבל ברוב כשרין יבואר לקמן: (ד) אמנם במכחישה וליכא עד שנבעלה לכשר, יש חלוק, דבנבעלה בשדה דהיינו במקום דניידי, לרמב\"ם בעינן תרי רובא, שיהא רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שפורשים משם אותן העוברים ג\"כ כשרים, אז מותרת לכהן אפילו לכתחילה, אפילו לא אמרה ברי לי שלכשר נבעלתי, [ולב\"י צ\"ל ברי לי], ובדיעבד אפילו ברוב פסולין לא תצא, ודוקא באומרת ברי לי. ולרמב\"ן ורשב\"א ור\"נ ורא\"ש וטור, בטוענת ברי לי אפילו לכתחלה סגי ברוב א', ובאינה טוענת ברי לי אפילו בדיעבד צריך ב' רובא. ולבעל המאור אפילו בלא ברי סגי ברוב א' אפילו לכתחילה. ובש\"ע [סס\"י ו'] פסק כרמב\"ם. מיהו בנאנסה אפילו ב' רובא וברי לא מהניא דליכא סברא דבודקת ומזנה, רק באית לה מגו. (ה) כל זה בנבעלה בשדה, אבל בנבעלה בעיר, דהיינו במקום קבו��, דאפילו איכא רוב כשרים הו\"ל כמחצה על מחצה, להכי לרמב\"ם, אפילו איכא ב' רובא כשרים, אפ\"ה לא תנשא לכתחילה, ובנשאת לא תצא, ודוקא בשטוענת ברי שלכשר נבעלה, דאל\"כ אפילו בנשאת תצא, רק בדאיכא ב' רובא. ולטור דוקא בידוע שהלכה למקום הבועל, אבל בסתמא הו\"ל כהלך בועל אצלה, ומותרת לכתחילה בדאיכא ב' רובא. וקיי\"ל כרמב\"ם. מיהו בנבעלה בשכונה של ישראל שאין שם מי שפסול לה, פסק אא\"ז הגאון אור ישראל זצוק\"ל דלא שבקינן רוב שכונה למיזל בתר רובא דעלמא, וכ\"כ הפ\"י [כתובות די\"ג ב'] וכ\"כ הפרי חדש י\"ד [סי' ס\"ג] וכן כתב אאמ\"ו זצוק\"ל דשכונה עדיף מרוב [כב\"ב כ\"ג ב']. ולי אני בו\"ת נ\"ל דג' בתים הו\"ל כשכונה [כע\"ז דכ\"א, ותוס' כתובות דכ\"ח], ולפיכך בנמצאת מעוברת, ובשכונה זאת סביב לה אין פסול, אין חוששין שמא נתעברה בשכונה אחרת, וראייתי מב\"ש [ס\"ו ס\"ק ל\"ד]. עוד נ\"ל דאפילו מצוי בשכונתה קרובים חייבי כריתות ומיתת ב\"ד, לא תלינן בהו, מיהו דוקא באב ואח דלא תקיף יצרייהו [כיומא דס\"ט ב'] אבל בבעל אחות וכדומה, תלינן, ולא אמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, [כשבועות דמ\"ו ב'] וודאי עכו\"ם הוה. ליתא, דהכא יצרא דעבירה שאני דאלים טובא, וכדאמרינן [במכות דכ\"ג ב'] השתא דם שנפשו של אדם קצה בהן כתיב ביה והארכת ימים. גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן עאכ\"ו. תדע דהרי יחוד אסור לגבייהו [כקדושין דפ\"א] ותו נ\"ל דאפילו בשאר מילי הרי אמרו לעולם יהיו כל אדם בעיניך כלסטין [פ\"ה מס' ד\"א] וכ\"כ אמרו כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים [אבות פ\"א], ואמאי הרי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, אע\"כ שמא עשה לא חיישינן, אבל שמא יעשה חיישינן, כדאמרינן נמי [גיטין כ\"ח ב'] שמא מת לא חיישינן. שמא ימות חיישינן, וה\"נ לענין יחוד, אפ\"ה בעריות דתקיף יצרא גם בשלעבר חיישינן וכן הורה רבינו [נב\"י כ\"ח]. וב\"ה המאיר עיני המחכים לו: "
+        ],
+        [
+            "ועי' ש\"ס [ס\"ט ב'] דאמרינן דאם אעפ\"כ אכלה אחר מ' יום ונמצאת מעוברת, הר\"ז מקולקלת למפרע עד ארבעים יום, ופרש\"י שתשלם על כל תרומה שאכלה למפרע קרן וחומש. וק' מדאמרינן [כריתות ד\"ז א'] בת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה פטורה מן החומש, ופירש רש\"י התם אי משום שכשימות בעלה תחזור לבית אביה, ואפילו יש לה גם בנים מישראל, והרי למיתת ב' לא חיישינן כריש יומא, עכ\"פ שמא אח\"כ תנשא לכהן, וא\"כ במעוברת מישראל נמי נימא הכי ואמאי תשלם חומש. ואי\"ל דהכא שאני דליכא טעמא דהתם שתנשא לכהן דהרי כל הג' חדשים משנבעלה אסורה לכהן משום הבחנה, ליתא דהרי ב\"ש [אה\"ע סי' י\"ג] כתב דהבחנה היינו רק מדרבנן. ואף לעצי ארזים שכתב דמרמב\"ם וסמ\"ג משמע שהוא דאורייתא עכ\"פ קשה הרי הכא שאין לה בנים אחרים כשימות זה העובר תשוב לבית אביה. אלא נ\"ל דמעוברת שאני דרבייה קרא [יבמות ס\"ז ב'] כנעוריה פרט למעוברת, דק' למה צריך קרא, הרי קיי\"ל עובר ירך אמו [כתמורה ד\"ל ע\"ב], וא\"כ מי גרע אשה זו מעבד של שני שותפים א' כהן וא' ישראל [ירושלמי סוף תרומה] וכ\"כ עבד ששייך לאחין ולעובר [לעיל מ\"ג] שאסור בתרומה, וא\"כ הרי אשה זו העובר שבמעיה הוא חלק מגופה שאסור בתרומה ותתסר כולה. ולמה לי קרא. אלא על כרחך דמהנך ליכא למילף רק איסור. אבל דנחייבה בחומש לא, דממ\"נ אי בשהאכילו רבו פטור מחומש [כפ\"ז דתרימה מ\"ג], ואי בשאכל העבד מעצמו הרי אין כלום, אבל מנ\"ל באלמנה מעוברת מכהן שתתחייבה בחומש, ע\"כ דלהכי קאמר קרא בנעוריה, דכל שא\"א שתשוב לאביה כנעוריה הרי היא כזרה גמורה לתשלומי חומש: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Yevamot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Yevamot",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ופנויה שנבעלה, אף דבנבעלה לכשר לא נעשית זונה [ולרט\"ז אה\"ע כ\"ו ס\"א בנבעלה ב\"פ נעשית זונה, וזה כוונת ב\"ש ס\"ו סקי\"ט, שהם לכאורה כאגרתא דלא מפרשי, ועי' יבמות ד' ס\"א ב']. עכ\"פ הדין יפרד לה' ראשים (א) ביש ע\"א, אפילו אשה או קרוב שאומר שנבעלה לכשר לה מותרת לכהן, דע\"א נאמן באיסורים בלא אתחזיק אסורא [כיבמות דפ\"ח א'], ובפסולי כהונה אין אומרים אין דבר שבערוה פחות משנים [ככתובות פ\"ט מ\"ב]. ולא חיישינן שמא גם לפסול נבעלה, אפילו איכא רוב פסולים כעכו\"ם וכדומה. דעכ\"פ הו\"ל ס\"ס, שמא לא נבעלה רק מזה, ואת\"ל גם מאחר, שמא כשר היה [נ\"ב כ\"ז]. (ב) אפילו מודה בועל בעצמו, מיתרת לכהן אחר מטעם הנ\"ל, ואי\"ל אין אדם משים עצמו רשע [כסנהדרין ד\"ט ב'], והרי הכא בעל אותה נדה. עכ\"פ הרי בארוס וארוסה נמי שריא כה\"ג [ככתובות די\"ג ב'] ואמאי, הרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה [כריש מסכת כלה]. ואי\"ל דבדרבנן, ככלה בלא ברכה אדם משום עצמו רשע, ליתא, דהרי הא דאין אדם משים וכו' הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו, ואינו נאמן על עצמו מה\"ט, א\"כ מ\"ש דאורייתא או דרבנן. [ועי' כתובות די\"ח ב' רש\"י ד\"ה הפה שהתיר] אע\"כ דדוקא בהרגתיו ופלוני רבעני, שאומר בפירוש שחטא, אמרינן אין אדם וכו'. משא\"כ בארוס, אינו אומר בפירוש שבעלה בלא ברכה, ושמא בירך אף שאינו ידוע לנו, א\"כ מה התם שברכת חתנים בעשרה [ככתובות ד\"ח א'], וכל בי עשרה איכא פרסום [כב\"ב קמ\"ב]. אפ\"ה תלינן שבירך במקום שאינו ידוע לנו, מכ\"ש הכא שאינו אומר בפירוש שבעלה נדה, והרי נהרות מצוייות, ודלמא טבלה. ואת\"ל בארוס מה\"ט מהימן אף דמשים עצמו רשע, מדמתכוון לתשובה שלא לפסול אותה ואת הולד בחנם [ועי' תוס' ב\"מ ד\"ג ב'], ה\"נ בבעולה לכהן י\"ל דמתכוון לתשובה שלא יפסילוה בחנם, ואי\"ל הרי באיסור דאורייתא חיישינן כמו דאיהו אזל לגבה אינש אחרינא אזל לגבה, ומה\"ט במודה שהוא בנו אינו פוטרה מחליצה [וכב\"ש אה\"ע קנ\"ו]. התם שאני דליכא ס\"ס, וכ\"ש באמר שהוא בנו מא\"א ליכא חזקת כשרותה, משא\"כ הכא, תדע, דאי לא תימא חילוק זה, א\"כ בארוס וארוסה הנ\"ל נמי לתסר, אע\"כ כדאמרן דגם בארוסה איכא ס\"ס שמא רק מארוס ושמא נאנסה. ואע\"ג דבארוס רק בדיעבד שריא [ככתובות י\"ד א'] התם שאני דאיכ\"ל עיניו נתן בה, כשבויה דהמעיד בה לא ישאנה מה\"ט [כאה\"ע ס\"ז ס\"ג], משא\"כ הכא אין אדם חוטא ולא לו [כקדושין דס\"ג ב'], בקדשתי בתי ובא א' ואמר אני קדשתיה, נאמן להתירה לאחר לכתחלה מה\"ט לכ\"ע. ואילה\"ק הרי בהיא וממזר מודים שנבעלה לו אפ\"ה ולד אסור בממזרת [כאה\"ע ד' כ\"ו] וע\"כ דחיישינן שמא גם כשר בעלה והרי התם נמי איכא ס\"ס כי הכא, דשמא לא נבעלה מאחר, ואת\"ל שנבעלה מאחר שמא גם הוא ממזר היה. התם אין הספק שקול, דאין ממזרין מצויים, משא\"כ הכא שכיחי פריצי [כתובות ל\"ו ב'] ואפילו בכשרים [כקדושין ד\"פ]. כך נ\"ל וכך הסכימו שלשה רועי ישראל ה\"נ אא\"ז הגאון דמשק אליעזר זצוק\"ל, ובנו אא\"ז הגאון אור ישראל זצוק\"ל, ונכדו אאמ\"ו ע\"ר הגאון במרגניתא זצוק\"ל, ודלא כב\"ש דמצריך חד רוב אפילו יש עדים שנבעלה לכשר. (ג) מיהו במודה כהן שהוא בעל אותה ורוצה לנשאה, לכאורה י\"ל דא\"נ. דשמא עיניו נתן בה [כאה\"ע ל\"ז סכ\"ה], ואי\"ל הרי באיסור דרבנן לא אמרינן שמא עיניו נתן בה. דהרי במעוברת ומינקת, מהימן לומר שהוא הבועל ומותר לנשאה [כאה\"ע ד', ��ב\"ש י\"ג ס\"ק כ\"ג], וה\"נ רק איסור דרבנן הוא, דתרי אם נשאת לא תצא מדטוענת ברי לכשר נבעלתי, ואי דאו' לא הוה מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד [כתוס' גיטין ד\"ג ב']. י\"ל דהתם כיון שמותרת אחר ימי הנקה, לא תקיף יצריה, דלא שבק היתירא ואכל איסורא [כח\"מ סי' ס\"ז]. משא\"כ הכא, תדע דהרי בשבוייה המעיד בה לא ישאנה [ככתובות ל\"ו ב'], אף דשבוייה נמי מדרבנן, עכ\"פ כיון דתהא אסורה לעולם עליו, חיישינן שמא עיניו נתן בה, וה\"נ הכא. אמנם לא דמי לשבוייה, דבשבוייה שאני שהחמירו בה כעין דאורייתא דאפילו אם נשאת תצא, משא\"כ הכא הרי בנישאת לא תצא, להכי י\"ל דמקלינן בה נמי בהא, דלא ניחוש שמא עיניו נתן בה, ואילה\"ק הרי בקדשה א\"ע ובא א' ואמר אני קדשתיה, נמי בנישאת לא תצא [כאה\"ע ל\"ז כ\"ד], ואפ\"ה לכתחילה חיישינן שמא עיניו נתן בה, וכ\"כ בעד שמעיד לאשה שמת בעלה, אסורה לו שמא עיניו נתן בה [כלעיל פ\"ב מ\"ט] ואפ\"ה בנשאת לא תצא [כאה\"ע י\"ב]. ליתא, דבהנך תרתי, בלא עדותו וודאי אם נשאת תצא, משא\"כ הכא בלא עדותו בטוענת ברי לי שלכשר נבעלתי, אפילו ברוב פסולין אצלה, אם נשאת לא תצא כלקמן אות ד'. ואדרבה נ\"ל ראיה דבמודה כהן שבעלה מותרת לו. דהרי בפדה שבויה מהימן לנשאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי עדיף משמא עיניו נתן בה. וה\"נ במודה שממנו נתעברה מתחייב לפרנס הולד, דהרי כמו דבשבויה מדרבנן, ה\"נ מדרבנן כיון דאם נשאת לא תצא. ואי\"ל דוקא בפודה שבוייה שנתן הממון קודם שבא לפנינו. אמרי אי לא דברירה ליה דטהורה היא לא הוה שדי זוזי בכדי, משא\"כ הכא אפשר ישתמט אח\"כ ולא יפרנסו. ליתא. דא\"כ בארוס וארוסה [כתובות די\"ג ב'] נמי נימא שמא עיניו נתן בה, דמה שמתחייב לפרנס הולד ישתמט לבסוף, אע\"כ או דאין חילוק, או כיון דזנתה מאוסה בעיניו [כסי' קי\"ז ס\"א]. וה\"נ כן. ואף דיש לחלק בין זנות דפנוייה דלא מאיסה כזנתה תחתיו אפילו באונס, עכ\"פ מי גרע מה ששפך קיקלון על כבודו שזנה עמה, מהאי דשדי זוזי בכדי, והרי אדרבה שמעינן דצערא דממונא מחיל אינש משא\"כ צער גופו [כב\"ק צ\"ב א'], ומה\"ט נ\"ל דאפילו מת הילד בשעת הודאתו מהימן מה\"ט. וכל זה נ\"ל להלכה ולא למעשה, דכבר הורה הזקן [רבינו נב\"י], דלא תנשא לכהן שמודה שנבעלה לו. ובנשאת לא תצא. וכל מה שאמרנו לעיל היינו אפילו בנבעלה בעיר. ואפילו ברוב פסולין אצלה, אבל ברוב כשרין יבואר לקמן: (ד) אמנם במכחישה וליכא עד שנבעלה לכשר, יש חלוק, דבנבעלה בשדה דהיינו במקום דניידי, לרמב\"ם בעינן תרי רובא, שיהא רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שפורשים משם אותן העוברים ג\"כ כשרים, אז מותרת לכהן אפילו לכתחילה, אפילו לא אמרה ברי לי שלכשר נבעלתי, [ולב\"י צ\"ל ברי לי], ובדיעבד אפילו ברוב פסולין לא תצא, ודוקא באומרת ברי לי. ולרמב\"ן ורשב\"א ור\"נ ורא\"ש וטור, בטוענת ברי לי אפילו לכתחלה סגי ברוב א', ובאינה טוענת ברי לי אפילו בדיעבד צריך ב' רובא. ולבעל המאור אפילו בלא ברי סגי ברוב א' אפילו לכתחילה. ובש\"ע [סס\"י ו'] פסק כרמב\"ם. מיהו בנאנסה אפילו ב' רובא וברי לא מהניא דליכא סברא דבודקת ומזנה, רק באית לה מגו. (ה) כל זה בנבעלה בשדה, אבל בנבעלה בעיר, דהיינו במקום קבוע, דאפילו איכא רוב כשרים הו\"ל כמחצה על מחצה, להכי לרמב\"ם, אפילו איכא ב' רובא כשרים, אפ\"ה לא תנשא לכתחילה, ובנשאת לא תצא, ודוקא בשטוענת ברי שלכשר נבעלה, דאל\"כ אפילו בנשאת תצא, רק בדאיכא ב' רובא. ולטור דוקא בידוע שהלכה למקום הבועל, אבל בסתמא הו\"ל כהלך בועל אצלה, ומותרת לכתחילה בדאיכא ב' רובא. וקיי\"ל כרמב\"ם. מיהו בנבעלה בשכונה של ישראל שאין שם מי שפסול לה, פסק אא\"ז הגאון אור ישראל זצוק\"ל דלא שבקינן רוב שכונה למיזל בתר רובא דעלמא, וכ\"כ הפ\"י [כתובות די\"ג ב'] וכ\"כ הפרי חדש י\"ד [סי' ס\"ג] וכן כתב אאמ\"ו זצוק\"ל דשכונה עדיף מרוב [כב\"ב כ\"ג ב']. ולי אני בו\"ת נ\"ל דג' בתים הו\"ל כשכונה [כע\"ז דכ\"א, ותוס' כתובות דכ\"ח], ולפיכך בנמצאת מעוברת, ובשכונה זאת סביב לה אין פסול, אין חוששין שמא נתעברה בשכונה אחרת, וראייתי מב\"ש [ס\"ו ס\"ק ל\"ד]. עוד נ\"ל דאפילו מצוי בשכונתה קרובים חייבי כריתות ומיתת ב\"ד, לא תלינן בהו, מיהו דוקא באב ואח דלא תקיף יצרייהו [כיומא דס\"ט ב'] אבל בבעל אחות וכדומה, תלינן, ולא אמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, [כשבועות דמ\"ו ב'] וודאי עכו\"ם הוה. ליתא, דהכא יצרא דעבירה שאני דאלים טובא, וכדאמרינן [במכות דכ\"ג ב'] השתא דם שנפשו של אדם קצה בהן כתיב ביה והארכת ימים. גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן עאכ\"ו. תדע דהרי יחוד אסור לגבייהו [כקדושין דפ\"א] ותו נ\"ל דאפילו בשאר מילי הרי אמרו לעולם יהיו כל אדם בעיניך כלסטין [פ\"ה מס' ד\"א] וכ\"כ אמרו כשבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים [אבות פ\"א], ואמאי הרי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, אע\"כ שמא עשה לא חיישינן, אבל שמא יעשה חיישינן, כדאמרינן נמי [גיטין כ\"ח ב'] שמא מת לא חיישינן. שמא ימות חיישינן, וה\"נ לענין יחוד, אפ\"ה בעריות דתקיף יצרא גם בשלעבר חיישינן וכן הורה רבינו [נב\"י כ\"ח]. וב\"ה המאיר עיני המחכים לו: "
+        ],
+        [
+            "ועי' ש\"ס [ס\"ט ב'] דאמרינן דאם אעפ\"כ אכלה אחר מ' יום ונמצאת מעוברת, הר\"ז מקולקלת למפרע עד ארבעים יום, ופרש\"י שתשלם על כל תרומה שאכלה למפרע קרן וחומש. וק' מדאמרינן [כריתות ד\"ז א'] בת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה פטורה מן החומש, ופירש רש\"י התם אי משום שכשימות בעלה תחזור לבית אביה, ואפילו יש לה גם בנים מישראל, והרי למיתת ב' לא חיישינן כריש יומא, עכ\"פ שמא אח\"כ תנשא לכהן, וא\"כ במעוברת מישראל נמי נימא הכי ואמאי תשלם חומש. ואי\"ל דהכא שאני דליכא טעמא דהתם שתנשא לכהן דהרי כל הג' חדשים משנבעלה אסורה לכהן משום הבחנה, ליתא דהרי ב\"ש [אה\"ע סי' י\"ג] כתב דהבחנה היינו רק מדרבנן. ואף לעצי ארזים שכתב דמרמב\"ם וסמ\"ג משמע שהוא דאורייתא עכ\"פ קשה הרי הכא שאין לה בנים אחרים כשימות זה העובר תשוב לבית אביה. אלא נ\"ל דמעוברת שאני דרבייה קרא [יבמות ס\"ז ב'] כנעוריה פרט למעוברת, דק' למה צריך קרא, הרי קיי\"ל עובר ירך אמו [כתמורה ד\"ל ע\"ב], וא\"כ מי גרע אשה זו מעבד של שני שותפים א' כהן וא' ישראל [ירושלמי סוף תרומה] וכ\"כ עבד ששייך לאחין ולעובר [לעיל מ\"ג] שאסור בתרומה, וא\"כ הרי אשה זו העובר שבמעיה הוא חלק מגופה שאסור בתרומה ותתסר כולה. ולמה לי קרא. אלא על כרחך דמהנך ליכא למילף רק איסור. אבל דנחייבה בחומש לא, דממ\"נ אי בשהאכילו רבו פטור מחומש [כפ\"ז דתרימה מ\"ג], ואי בשאכל העבד מעצמו הרי אין כלום, אבל מנ\"ל באלמנה מעוברת מכהן שתתחייבה בחומש, ע\"כ דלהכי קאמר קרא בנעוריה, דכל שא\"א שתשוב לאביה כנעוריה הרי היא כזרה גמורה לתשלומי חומש: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "וכ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל ואילה\"ק הרי אם גופה אינה קורא' ואיך עדיף בנה ממנה י\"ל דמצ\"ל אבוה דאמי קא יריתנא כנפל הבי' עליו ועל מורישיו בנו קדים לב\"ח מה\"ט [כח\"מ ר\"פ ורי\"א] אמנם תו' הקשו [גיטין דמ\"ח] לדידן דקיי\"ל כר\"ל דקנין פירות לאו כקנין גוף וקיי\"ל נמי דאחין שחלקו כלקוחות הן להחזיר זל\"ז ביובל א\"כ לא משכח\"ל מביא וקורא רק חד בר חד עד יהושע בן נון. ונ\"ל דהא דמחזירין זל\"ז ביובל היינו משום דמספקא לן אי מתרמי ליה דידיה דאין ברירה ועכ\"פ מדא\"א להוציא מידו מספק די\"ל שמא דידי אתרמי לי שפיר קרינן ליה אדמתך עכלה\"ט. ונלפע\"ד דלא דמי להאי [דב\"ב דפ\"א ב'] דמספיקא מביא ואינו קורא דהתם אינו מוחזק בקרקע אמנם ק\"ל טומטום דג\"כ ספיקא הוא ואין מוציאין קרקע ממנו ואפ\"ה מביא ואינו קורא: "
+        ],
+        [
+            "כ' הר\"ב ור\"מ מדכתיב ושמחת וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [אות יב] תמהני כו' ואי מהיקישא למלקות נמי איתקש למעשר. [ולפע\"ד העני המהפך בחררה נראה דאי נמי נילף מהיקישא נמי לא לקי דכיון דהך היקישא אצטריך לכמה מילי דילפינן בהו בכורים ממעשר לא עדיף מאילו הוה כ' בהו לאו בהדיא דנמי לא הוה לקי עלייהו דהו\"ל לאו שבכללות ואף דבפסחים [דכ\"ד ע\"א] אמרי' ואת\"ל אין עונשין מה\"ד היקישא הוא אלמא דעונשין אהך היקישא ליתא דבל\"ז ק' כיון דכל עיקר ילפותא מהיקישא למה אייתי הק\"ו כלל אע\"כ דתרווייהו צריכא דההיקש הו\"ל רק כגלויי מלתא על הק\"ו דלעונשין מה\"ד דאי לאסורה כבר שמעי' לה מהיקישא ודכוותי' אשכחן [יבמות דס\"ח ב'] דבכה\"ג עונשין מה\"ד. אבל לענין אנינות ליכא ק\"ו בכורים ממעשר דאכ\"ל תרומה יוכיח ואת\"ל א\"כ ל\"ל לרבנן למילף היקישא כלל ולא מושמחת כיון דבין כך וכך לא לקי י\"ל דאיצטרי' היקישא לגלות דושמחת לאו אזמן שמחה לחודא קאי כ\"א דלמעט אנינות נמי אתא והשתא צדקו דברי הרמב\"ם ור\"ב דמייתו קרא דושמחת כיון דלפי האמת מהך קרא מצי למילף תרויי' ילפותי כך נ\"ל ל\"מ] ותו ק\"ל לר\"מ ור\"ב דנקטו בחיוב בעור הטעם מדכתיב הקודש וביבמות שם קאמר משום דאיתקש למעשר וצ\"ע. ויקרא התולעת הטעם שהביאו הוא בירושלמי הכא ולפי דברינו הנ\"ל גם קו' זאת תתישב לפע\"ד: ",
+            "אבל ליכא למימר דאתא לרבויי' עופות דדם עופות מכשיר כפ\"ו דמכשירין דא\"כ לא שייך למתני בסיפא דשוה לדם שרץ שאין חייבים עליו. גם ליכא למימר דאתא למכלל נמי עובדי כוכבים דאינן בכלל מלת אדם דאתם קרויין אדם וכו' [כב\"מ דקי\"ד] ליתא דא\"כ הול\"ל דם האדם או דם בני אדם דאז משמעותו נמי עובדי כוכבים [כתו' יבמות דס\"א א'] ותו דהרי ריש ויקרא כ' אדם כי יקריב וקרא מיירי אף בעובדי כוכבים דהרי איש איש מלמד שעובדי כוכבים נודרין וכו' כישראל [חולין די\"ג ב'] ומכם בכם חלקתי ולא באומות [שם] אע\"כ דדוקא היכא דתנא בי' קרא ממעט עובד כוכבים: ",
+            "אמנם לא זכיתי להבין מה זה דקאמר המשנה שאינו שוה לא לבהמה ולא לחיה ויהיה נמי שוה לזה או לזה ו��כ\"פ אינו שוה לאותו מין ממש והרי גם בהמה עם בהמה וחיה עם חיה כל שאינו אותו מין ממש ה\"ז כלאים וביותר יש לתמוה על הרמב\"ם [פ\"ט מכלאים ה\"ו] דפסק דאינו לוקה על כלאיו ותמוה אמאי פטור ממלקות ויהיה איזה בריה שיהיה הרי גם בהנהיג עז ושבוטה לקי כדפסק מקמי הכי. ואפשר דרמב\"ם ס\"ל דכוי הוא מתיש הבא על רחל. ובכה\"ג גם הרי עם האם אסור ואין לוקין עליו מדיש ספק אם חוששין לזרע אם [וערכ\"מ שם ה\"ו]: "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הרמב\"ם ותמהני הרי ידוע שאדרבה בימיו בעו\"ה נטו צללי ערב למלכות ישראל והיו כבושים תחת יד הרומיים. ולפענ\"ד ע\"פ מ\"ש תו' [סוטה דמ\"א ב'] ד\"ה אותו דאף דלשאר שררות באמו מישראל מקרב אחיך קרינן בי' עכ\"פ מלך דכפל בי' קרא לא סגי דלאו אביו ואמו מישראל ושלא כדין מלך אגריפס א\"כ ק\"ל ע\"פ מ\"ד התם דאגריפס המלך קרא עומד ושבחוהו חכמים ומקשי הש\"ס הרי מלך שמחל כבודו אין כבודו מחול ומשני מצוה שאני וק' מנ\"ל הא דלמא להכי שבחוהו משום דשלא כדין מלך אע\"כ דאפ\"ה צריך שתהא אימתו עליך ולפ\"ז שפיר קאמר הכי אפי' אגריפס דשלא כדין מלך ויש לחוש שע\"י זלזול זה יחשבו דאין לו דין מלך ולא תהא אימתו עליך אפ\"ה מצוה שאני: ",
+            "וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות יח] ז\"ל אין זה לשון הש\"ס אלא דרש\"י שם כתב כן. ויאמר הננס אבל מוכח כן מש\"ס [ב\"ק צ\"ב א'] דאל\"כ מה בתר עמא אזלי עניותא: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Challah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Challah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "הרמב\"ם [פ\"ז מבכורים] פי' דה\"ק עושה אדם עיסה בטהרה ולא יפריש חלתה רק יסמוך עליה שתהי' כולה חלה על עיסות אחרות דמאי דהיינו של ע\"ה שיש בהן ספק אם הורם חלתן או לא ואע\"ג דע\"כ העיסות ע\"ה טמאות אפ\"ה מדמסופק בהן אם חייבות בחלה מותר להפריש מטהור על הטמא. ותמוה הרי הע\"ה לא נחשד על החלה כמו שלא נחשד על ת\"ג. ואת\"ל כרבינו קרבן אהרן דרק באכילתה אינו חשוד אחלה אבל חשוד למכור הטבול לחלה. ק' דמלבד דלא אשכחן כן [וע' דמאי רפ\"ה] ק' נמי בלא זה הרי העיסה הטהורה וודאי חייבת בחלה. ואם כן היאך יפריש מהחיוב על הספק פטור ואת\"ל דמיירי דגם העיסה הטהורה יש בה ספק אם הופרש חלתה קשה מי ימדוד ב' ספיקות הללו זה מול זה דלמא א' מהן וודאי וא\"כ יפריש מפטור על החיוב או אפכ'. והר\"ש ונושא כליו הר\"ב ז\"ל פי' דה\"ק דחבר שקנה תבואה מע\"ה ועשה אותה החבר עיסה והרי פירות ע\"ה טמאה נמצא שעיסה זו טמא וגם וודאי חייבת בחלה. והא דקרי לה חלת דמאי לא כמו שהבין הרמב\"ם שמסופק אם חייב' בחלה רק ר\"ל שהיא חלה מתבוא' ע\"ה ולא נקט דמאי רק לאשמעינן שטמאה היא ואפ\"ה מפריש עליה חלתה מעיסה טהורה. ותמוה גם פי' זה דכיון דעיסה זו וודאי טמאה טומאת ע\"ה ששורפין עליה תרומה [כטהרות פ\"ד מ\"ה] וגם וודאי חייבת בחלה. דהרי החבר עשה העיסה. א\"כ מה הקילו גבה להפריש מטהור על הטמא. ובתו' חדשים פי' דחלת דמאי דמשנתינו היינו תרומת מעשר של דמאי שמסופק בו שמא לא הפריש הע\"ה מתבואה זו תרומ\"ע ונמצא שהתרומ\"ע שהפריש החבר פטור מחלה או שמא כבר הפריש הע\"ה תרומ\"ע ונמצא שתרומ\"ע זה שיפריש החבר מספק חולין גמורים הוא וחייב בחלה ומדמפריש החבר חלה זו מספק מותר להפריש מטהור על הטמא. ואלו דבריו תמוהים ביותר. דהרי העיסה טהורה שיפריש ממנה החלה וודאי חייבת בחלה והיאך יפריש מחיוב על ס' הפטור. ואת\"ל דמיירי דבעיסה הטהורה נמי יש בה ספק חיוב חלה ק' קושי' הנ\"ל להרמב\"ם דמאן מפיס שיהיו ב' הספקות שקולים בשוה ודלמא א' מהן וודאי חייב והב' וודאי פטור. והן אמת דבמהדורא קמא אני בתומי תמכתי על הגאון תוס' חדשים זצוק\"ל והתיגעתי לישב דבריו דמיירי דהעיס' הטהורה והטמאה שניהן מתרומת מעשר א' הן ושניהן של אותו הדמאי אלא שזה נעשה בטהרה וזה בטומאה ונמצא שספק שניהן שוה. אולם השתא דקשישנא לדרדקי האיר ד' עיני וראיתי כי בדותא היא ובמחכ\"ר הגאון הנ\"ל כד ניים ושכיב אמר להא מלתא דכיון דאוקמה למשנתינו דכל העיסה הטמאה היא תרומת מעשר א\"כ אסורה לכהן לאכלה א\"כ תמוה למה יפריש עליה חלה כלל הרי הבצק שיפריש עליה החלה אסורה לאכילה: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,31 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Challah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Challah",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "הרמב\"ם [פ\"ז מבכורים] פי' דה\"ק עושה אדם עיסה בטהרה ולא יפריש חלתה רק יסמוך עליה שתהי' כולה חלה על עיסות אחרות דמאי דהיינו של ע\"ה שיש בהן ספק אם הורם חלתן או לא ואע\"ג דע\"כ העיסות ע\"ה טמאות אפ\"ה מדמסופק בהן אם חייבות בחלה מותר להפריש מטהור על הטמא. ותמוה הרי הע\"ה לא נחשד על החלה כמו שלא נחשד על ת\"ג. ואת\"ל כרבינו קרבן אהרן דרק באכילתה אינו חשוד אחלה אבל חשוד למכור הטבול לחלה. ק' דמלבד דלא אשכחן כן [וע' דמאי רפ\"ה] ק' נמי בלא זה הרי העיסה הטהורה וודאי חייבת בחלה. ואם כן היאך יפריש מהחיוב על הספק פטור ואת\"ל דמיירי דגם העיסה הטהורה יש בה ספק אם הופרש חלתה קשה מי ימדוד ב' ספיקות הללו זה מול זה דלמא א' מהן וודאי וא\"כ יפריש מפטור על החיוב או אפכ'. והר\"ש ונושא כליו הר\"ב ז\"ל פי' דה\"ק דחבר שקנה תבואה מע\"ה ועשה אותה החבר עיסה והרי פירות ע\"ה טמאה נמצא שעיסה זו טמא וגם וודאי חייבת בחלה. והא דקרי לה חלת דמאי לא כמו שהבין הרמב\"ם שמסופק אם חייב' בחלה רק ר\"ל שהיא חלה מתבוא' ע\"ה ולא נקט דמאי רק לאשמעינן שטמאה היא ואפ\"ה מפריש עליה חלתה מעיסה טהורה. ותמוה גם פי' זה דכיון דעיסה זו וודאי טמאה טומאת ע\"ה ששורפין עליה תרומה [כטהרות פ\"ד מ\"ה] וגם וודאי חייבת בחלה. דהרי החבר עשה העיסה. א\"כ מה הקילו גבה להפריש מטהור על הטמא. ובתו' חדשים פי' דחלת דמאי דמשנתינו היינו תרומת מעשר של דמאי שמסופק בו שמא לא הפריש הע\"ה מתבואה זו תרומ\"ע ונמצא שהתרומ\"ע שהפריש החבר פטור מחלה או שמא כבר הפריש הע\"ה תרומ\"ע ונמצא שתרומ\"ע זה שיפריש החבר מספק חולין גמורים הוא וחייב בחלה ומדמפריש החבר חלה זו מספק מותר להפריש מטהור על הטמא. ואלו דבריו תמוהים ביותר. דהרי העיסה טהורה שיפריש ממנה החלה וודאי חייבת בחלה והיאך יפריש מחיוב על ס' הפטור. ואת\"ל דמיירי דבעיסה הטהורה נמי יש בה ספק חיוב חלה ק' קושי' הנ\"ל להרמב\"ם דמאן מפיס שיהיו ב' הספקות שקולים בשוה ודלמא א' מהן וודאי חייב והב' וודאי פטור. והן אמת דבמהדורא קמא אני בתומי תמכתי על הגאון תוס' חדשים זצוק\"ל והתיגעתי לישב דבריו דמיירי דהעיס' הטהורה והטמאה שניהן מתרומת מעשר א' הן ושניהן של אותו הדמאי אלא שזה נעשה בטהרה וזה בטומאה ונמצא שספק שניהן שוה. אולם השתא דקשישנא לדרדקי האיר ד' עיני וראיתי כי בדותא היא ובמחכ\"ר הגאון הנ\"ל כד ניים ושכיב אמר להא מלתא דכיון דאוקמה למשנתינו דכל העיסה הטמאה היא תרומת מעשר א\"כ אסורה לכהן לאכלה א\"כ תמוה למה יפריש עליה חלה כלל הרי הבצק שיפריש עליה החלה אסורה לאכילה: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Demai/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Demai",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה דמאי",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ודלא כר\"ב כאן שכ' דת\"ג שאני דמדאו' חטה א' פוטר הכרי. להכי נזהר בה. וכמדומה פי' כן ע\"פ סוגיא דשבת (די\"ז ב') ולכאורה אין משם ראיה כלל למעיין שם. ואדרבה תו ק\"ל נמי מפאה פ\"ח מ\"ב דלוי נמי נאמן אתמ\"ע אע\"כ כדברינו: ",
+            "כ\"כ תוי\"ט. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ו]. וז\"ל (בסוטה דמ\"ח) פי' רש\"י כו' שמע מיניה דא\"י למכרה לו. והוה ליה לכהן שותפות עכלה\"ט. ואני בריה קלה. לפעד\"נ ל\"מ. דכמו דחשבינן לעבד שברח חוב שיצא לחירות. מטעם דתרומה שכיחא ליה בזול (כגיטין ד' י\"ב ב' ותוס' שם ד\"ה השבתוני). כ\"כ הכא היינו הפסדו והיינו שותפתו. ואדרבה נ\"ל ראיה דמוכרו לכהן (מבכורות די\"א ב') דס\"ל לר\"ש דמאי. ואי דמחוייב ליתנו לכהן בחנם. מאי איכא בין ר\"מ לת\"ק. וכן פי' רש\"י התם להדיא. ואף דמסיק דבת\"ג מיירי. היינו משום דמרוח עובד כוכבים פטור מתמ\"ע. אבל מי גרע ע\"ה דרוב מעשרין משמא החליף עובד כוכבים ודו\"ק. השיבני רבינו הנזכר לעיל וז\"ל ידידי. נהי דאפשר לקרותו קצת פסידא דכהן אבל משום דישראל לא ימצא קונים רק בזול לא מקרי כולו שלו. וכי ישראל שירש אתרוג תרומה מאבי אמו כהן לא נקרא כולו שלו. (לולא דברי רבינו היה נ\"ל דאין כוונת תוס' שיהא דינו כשותף ממש. שיהא מחוייב ליתן לו התרומה בעצמה. דהרי תוס' כתבו נמי דלוי הוא שותף. אף דודאי א\"צ ליתנו ממש ללוי. ותו אי דינן של שבט כשותף א\"כ בזרע טבל לחייבו ליתן לשבט חלקם כשאר שותף. ותו דבל\"ז דברי תוס' אינן מדוייקים לכאורה. דא\"כ עכ\"פ כהן שיש לו טבל יהא יוצא בו. דהרי מפרישה לתרומה והיא שלו. וא\"כ כיון דכהן נפק. ישראל נמי נפק (כתוס' סוכה ד' ל\"ה ע\"ב ד\"ה דאי). ותו ישראל נמי אפשר דנפיק ביה כשיתן לכהן מעותיו (כגיטין ד\"ל ע\"א). אע\"כ דכוונת תוס' דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ. סד\"א דמצה עדיף מאתרוג מטעם שותפות. דהוה ס\"ד דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה. וס\"ד נמי דלא אמרי' מגו דנפיק כהן נפק ישראל. להכי צריך קרא במצה. אבל באמת בלא שותפות לא נפק באתרוג מדאין בו היתר אכילה כמ\"ש רש\"י שם. מיהו גם בל\"ז כבר כ' שם הר\"ן בשם הרמב\"ן. דרק בדמאי לתרומה טמאה לא נפק. מדלא חזי לכהן אי לאו מגו. כנלפע\"ד לולא דעת רבינו): ומ\"ש ידידי הרב נ\"י מבכורות ד' י\"א. נ\"ל דבכל ספק דבלא תקנה מחוייב לעשר מספק. הדרא לדינא דהממע\"ה. משא\"כ בדמאי דהואענין תמידית וכך תקנו חז\"ל בתחלת התקנה ליתן לכהן בחנם עכלה\"ט. והנה קול ענות חלושה. ק\"ל א\"כ למה סתם ר\"ש וקאמר דמאי. הרי אין דינו כדמאי לפי דברי רבינו: ",
+            "כ\"כ הר\"ב וכתב עלה רבינו הנ\"ל [באות א] וז\"ל וכ\"כ הר\"מ כו'. אבל בחבורו פי\"ג ה\"א כו' והיינו כר\"י שם עכלה\"ט. אמר צעיר הרגלים. ולפמ\"ש לק' סי' י'. צ\"ל דרמב\"ם ס\"ל דבפאה נמי ביהודה פטור וכרתוי\"ט הכא: ",
+            "כתב עלה רבינו הנ\"ל [באות יד] ק\"ל מ\"ט שייר תוספת בכורים דפטור מדמאי. וצ\"ע עכלה\"ט. ואני נוראות נפלאתי על רבינו. דהרי תוספת בכורים כבכורים. דפטור אפי' מוודאי. ולא נקט ב��\"ג דבכורים דמאי. רק לאשמעי' דעטור בכורים אפי' בכה\"ג חייב. כמבואר בירושלמי סוף בכורים. וכ\"פ רמב\"ם פ\"ב מבכורים הי\"ח. אמנם תמהני ארמב\"ם דבפי\"ג ממעשר הי\"ד. כתב דתוספת פטור מדמאי. השיבני רבינו הנ\"ל. וז\"ל אני בתומי תמכתי ברבינו הרמב\"ם פי\"ג ממעשר. וכמ\"ש מעכ\"ת נ\"י בעצמו. גם מסתימת הר\"מ והר\"ש משמע דס\"ל דהתם דוקא נקט דמאי. והירושל' דאמר תני פטור מודאי. היינו דבברייתא תנא כן ופליג אמתני'. וקיי\"ל כסתם מתני' עכלה\"ט. וק\"ל על רבינו הרי מתני' דהכא דשייר לתוס' בכורים. משמע דס\"ל כברייתא ולמה נשבשה. ולא נימא טפי דלא נקט בפ\"ג בבכורים דמאי. רק לאשמעי' דעיטור בכורים אפי' בכה\"ג חייב וכלעיל. אמנם בני הב\"ח החרוץ ר' ברוךי יצחק שליט\"א הקשה דאפי' אבכורים גופא ק' מ\"ט שייריה ברישא כדתני נמי מכזיב ולהלן. והרי גם זה פטור אפי' מודאי. וצ\"ע. "
+        ],
+        [],
+        [
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. איך יעשר קודם השלכה. שמא המוצא יפריש מפטור אחיוב או להיפך כספ\"ה. ואת\"ל דהו\"ל ס\"ס. דשמא יפריש מיניה וביה. או שמא ילך לאבוד במקומו. [אמר האזוב אשר בקיר. בנו ותלמידו. ול\"מ היה נ\"ל כיון דהך חששא שיפריש מחיוב עה\"פ אינו רק כשימצא חבר אח\"כ. והרי הוא יחוש נמי שמא השליכם חבר ועשרם מקודם. כמו דאמרי' (ב\"מ דל\"ח א ) בחששא שמא עשאן בעה\"ב תרומה על מקום אחר. לפיכך על סמך זה. בעה\"ב עושה אותן תו\"מ על מקום אחר. כך נ\"ל לולא דברי ע\"ר זצוק\"ל] עכ\"פ במחזיר למוכר בסיפא. דלירושלמי משקעו בכרי. [אמר הננס. כן פי' קצת מפרשי' לירושלמי. וע' מ\"ש לק' סי' יא] וק\"ל מה מהני לר\"ש שזורי (ר\"ה די\"ג) דאין בילה ביבש. ונ\"ל מדר\"ש רק לכתחילה קאמר כדמוכח התם. והכא מדאין תקנה כדיעבד דמי (כי\"ד ססק\"ח) עכלה\"ט. ובירושלמי הקשה למה צריך המשליך לעשר. נהוי כמוכר במדה גסה. ומשני המלקט מלקט א' א'. והו\"ל כקונה בדקה. והקשה הרא\"ש. מה צריך לזה. הרי דוקא במוכר לחבר פטור בגסה (כלעיל פ\"ב כ') והכא שמא ימצא ע\"ה. ותי' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. [באות כו] דמתני' איירי בשוק דרוב חברים כו'. עכלה\"ט. איברא לפי דברי ע\"ר רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. כנ\"ל בל\"ז לק\"מ. דהתם בוודאי מוכרם לע\"ה. משא\"כ הכא איכא ס\"ס כנ\"ל: ",
+            "ול\"מ מסתבר כרמב\"ם דאי כראב\"ד בבא דמפקיד מיותר דהרי הוא כטוחן. ותו למה שני בלישניה למנקט ברישא דמאי. ובסיפא כפירותיו. ותו דא\"כ במאי פליג ר\"ש. והרי גם לת\"ק דקאמר כפירותיו. דמאי הם. ואי פליג לקולא דרק חיישינן שמא גם ע\"ה הפקיד. למה לא פליג נמי בטוחן. ודוחק לומר דבאמת ר\"ש בתרתי פליג. וס\"ל דרק לשמא החליף בשל ע\"ה אחר חיישי'. והו\"ל ספק דרוב ע\"ה מעשרין. ואי משום קו' הראב\"ד דהו\"ל ס\"ס. י\"ל דהו\"ל ס' הרגיל להחליפן. [אב\"י אנא\"ק של ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל הכ\"מ י\"ל בענין הקושיות על הראב\"ד כמ\"ש הראב\"ד בעצמו בהשגותיו בשם הירושלמי וז\"ל הכא את אמר דמאי והכא את אמר ודאי. ומשני כאן. כלומ' ברישא דקתני דמאי. קופה בקופות. דמתירא שלא יכוין במלאותם. וכאן בסיפא דקתני כפירותיו ודאי. בפירות בפירות. דאינו מתירא להחליף. מיהא ע\"ר זצוק\"ל נראה דמיאן בזה משום קושית הרא\"ש כאן. דמנ\"ל דבמפקיד וודאי החליפם שמא לא החליפם והמע\"ה. ובענין קושית הראב\"ד על הרמב\"ם דהוה ס\"ס. ל\"מ נ\"ל לתרץ. לפמ\"ש תו' כתובות (ד\"ט א' ד\"ה ואב\"א) דשם אונס חד ולא הוה ס\"ס. וכש\"ך י\"ד סי' ק\"י דיני ס\"ס אות יא. א\"כ ה\"נ לא הוה ס\"ס דשם מעשר חד. מיהא צ\"ע מרבינו המגיד פ\"ג מהא\"ב ה\"ב. דכ' דמש\"ה פסק הרמב\"ם דפתוי קטנה לאו אונס הוא משום קושית התוס' שהזכרתי דס\"ס הוא. אע\"כ דפתוי קטנה לאו אונס עי\"ש. אלמא דלרמב\"ם אפי' ס\"ס משם א' הוה ס\"ס. והנה הכ\"מ בהל' מעשר פרק יא הי\"ג תי'. דמאחר דקיי\"ל דרוב ע\"ה מעשרין ואפ\"ה אחמור רבנן לחוש למיעוטא אחמור בהו ג\"כ לחוש לס\"ס. והקשה הגאון מהרע\"ק זצוק\"ל בתוס' רע\"ק [אות כט]. דלרמב\"ם דמירוח עובד כוכבים פוטר הוי נמי ס\"ס. ספק לא החליפן וספק החליפן בשל עובד כוכבים דהא פשיטא דעובדי כוכבים מביאים ג\"כ לטחון. ול\"נ לתרץ קושית הגאון הנ\"ל. דאין זה בכלל ס\"ס. דכיון דאמרת את\"ל החליפן. הרי הכונה באת\"ל זה שיש בו דררא דאיסור טבל. ואיך תאמר תו שהוא של עובדי כוכבים שלא התחיל לחול עליו שם טבל. ועוד דלפי כללא דכייל ש\"ך בי\"ד ק\"י קיצור דיני ס\"ס אות י\"ב. ומג\"א סי' תל\"ט סק\"ג דצריך שיהיה ספק אחד מתיר יותר מחבירו. והרי כאן אין ספק א' מתיר יותר מחבירו. דבשלמא באם נאמר את\"ל ספק החליפן בשל ע\"ה דלמא עישרן. אז התיר הספק האחרון יותר מהראשון. דאם נאמר דלא החליפן אין כאן שום איסור. ואם נאמר דהחליפן בשל ע\"ה יש כאן איסור ואפ\"ה עכ\"פ נוכל להחלישו בספק דשמא עישרן. משא\"כ באם נאמר דהחליפן בשל עובד כוכבים. מה לי אם נאמר שלא החליפן ואין כאן מציאות לאיסור טבל. מה לי אם נאמר דהוא של עובד כוכבים ואין כאן מציאות לאיסור טבל. בין כך ובין כך לא נכנסת לאיסור טבל העומד לנגדינו כאן לפתוח בו פתח להיתר כדרך כל ס\"ס ודו\"ק: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. והקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. דא\"כ הול\"ל בהדיא פטור. ותו אדרבה. הרי סתם ספ\"ה דדמאי דמעשר משל ישראל על של עובדי כוכבים. אלמא דאין קניין לעובדי כוכבים בא\"י להפקיע ממעשר. ולהכי נ\"ל. דסתם כאן כפירותיו. משום דלא פסוקא מלתא דפעמים פטור. דמודה ר\"מ דדיגון עובדי כוכבים פוטר (כמנחות דס\"ו) משא\"כ בפירות דא\"צ דיגון או באידגן מישראל חייבים. עכלה\"ט. וכ' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות כה] וז\"ל. והראב\"ד מפרש כפירותיו. ר\"ל שמחוייב לעשר ודאי. והקשה הרא\"ש על זה. דלמה יהיה ודאי דלמא לא החליפן. ותמיה לי מאד כו' וצע\"ג. ודנתי לפני רבינו הנ\"ל. הרי ר\"מ התם ס\"ל דדיגון עובדי כוכבים בשל עובדי כוכבים חייב. כמ\"ש ג\"כ רש\"י התם. להכי איצטריך לפרש. דבלהפריש כ\"ע ל\"פ. מיהו רמב\"ם ור\"ב אזלי לשיטתיי' (וכפ\"א מהל' תרומות הי\"א) דדיגון עובדי כוכבים בשל עובדי כוכבים פטור (וכ\"כ הכ\"מ פי\"א ממעשר הט\"ו) ולשיטתיה אף בלהפריש פליגי. והשבני רבינו הנ\"ל. עכ\"פ לרא\"ש קשיא. דהרי כל עיקר קושיתו. רק אי נימא דדיגון עובדי כוכבים חייב והיינו כר\"א התם. ואיך מקשה שמא לא החליפם. והממע\"ה: עוד כתב רבינו הנ\"ל [באות כט] כו' אמנם הקשה הראב\"ד. דלמה בטוחן עובדי כוכבים חיישי'. הרי הו\"ל ס\"ס כו' ומ\"כ שכ\"כ בפ\"א מהיו\"ט ה\"ב. עכלה\"ט. נומתי לפני רבינו. א\"כ במה נפרנס משנה שלימה (פ\"ב דמכשירין מ\"י) והרי התם איכא ס\"ס מעליא. דאף דספק ממיעוט שלבתיהם. לא מצטרף לס\"ס. דמיעוט לגבי רוב כליתא דמי (כש\"ך י\"ד רצ\"ג סק\"ו) עכ\"פ בל\"ז איכא ס\"ס. ס' נפלו קודם שראו פני הבית. וס' מעושרין. ובס\"ס זה איכא שפיר למימר שמא לא חל עליהן שם מעשר מעולם. ודוחק לומר דעכ\"פ חל עליהן שם מעשר בדיעבד. וכמעשר ראשון שהקדימו בשבלים. אע\"כ שאין כל הספיקות שוין. והשבני רבינו הנ\"ל וז\"ל ימחול ידידי הרב נ\"י לעי' במ\"ל פי\"א ממעשר ה\"ט. מ\"ש לתרץ בזה. ולענד\"נ דהתם אף אם ננקט כדברי הראשונים דרמ\"ל. דמתני' דמכשירין לעניין אכילת ארעי מיירי. עכ\"פ כיון דבספק אם עישרן (קמה). הוה ��זלינן לחומרא לענין אכילת קבע. דאז ליכא ס\"ס. וכיון דנעשה ספק זה לחומרא. הוה כוודאי איסור כמ\"ש פוסקים כעין זה בספק דאורייתא וע\"י גלגול הוה דרבנן. משא\"כ בקלין שבדמאי. דמכח ס\"ס נפטרו פירות אלו לגמרי. ולא דנין בהם כלל ענין חומרא ע\"י ספק א': "
+        ],
+        [
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. אמאי באמר לו אחר א\"נ במוצ\"ש. הרי אין אדם חוטא ולא לו (כפ\"ג דקדושין (דף ס\"ג) ואפי' חשוד נאמן על של אחר (כי\"ד קי\"ט ס\"ז). דלא קיי\"ל כר\"מ דהחשוד לדבר לא דנו ולא מעידו בשל אחרים רק לעדות ממון אינו נאמן משום אל תשת רשע עד או בחשוד בעריות אינו נאמן בעדות ערוה. דהו\"ל נוגע בעדות. דאיכא למימר שכיחא ליה או פריצא ליה (כש\"ך שם). ונ\"ל התם בקדושין לא מתנגד חזקה. דשמא באמת קדשה. משא\"כ הכא מעיד לסלק חזקת טבל. ומה\"ט נמי באומר שהוא אחוה דמיתנא. אף דאפי' ע\"א מפסולי עדות נאמן על זה מדאינו מעיד על גוף החליצה. הו\"ל רק גלוי מלתא בעלמא. אפ\"ה היבם עצמו א\"נ. ואמאי לא נימא אין אדם חוטא וכו'. ע\"כ דהתם נמי חזקת זיקה. מדמוחזק באחי. ומה\"ט א\"נ בשחיטה (כי\"ד סי' ב') מדהו\"ל חזקת אמה\"ח [ולא זכיתי להבין ש\"ך שם סק\"כ דאף בשחיטה בשל אחרים נאמן] או דבשחיטה הו\"ל כמעיד ע\"ע ששחט יפה עכלה\"ט. וכדומה לזה כ' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות לו] וז\"ל. כ' במחנה אפרים הל' עדות סי\"ב. דנהי דחשוד כו'. וק\"ל הא בהאשה רבה אבעיא דלא אפשיטא כו'. עכלה\"ט. אמר הקטע. הכלל שהביא במחנה אפרים. יתד הוא שלא תמוט. דכ\"כ הרא\"ש (בגיטין דנ\"ד) בי\"ד כלליו שהביא שם בעניין ע\"א נאמן באיסורים. אולם לולא מסתפינא להכניס ראשי לקדר בין ההרים. עשתרות קרניים. נ\"ל להצדיק דברי צדיק מעיקרא ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. דבהאשה רבה ליכא למפשט מהכא דא\"כ ק' למה נקט מתני'. בא\"ל אחר שאינו נאמן. אפי' נאמן נמי א\"נ. אע\"כ דוקא אינו נאמן. דאיכא תרתי. חשוד וגם אתחזיק אסורא. ומנ\"ל בע\"א כשר: ",
+            "אב\"י אע\"ג דיש לומר לכאורה אדרבא. דאחר וודאי אינו משקר דאין אדם חוטא ולא לו. וכלקמן מ\"ו. מכל מקום כוונת ע\"ר זצוק\"ל. דעכ\"פ אם הוא במקום שגם הבעל הבית נאמן. דהיינו בשבת. וודאי יותר סברא להאמין לבעה\"ב עצמו שלא שייך אצלו לומר שאומר בדדמי. מלהאמין לאחר. דאף דאימת שבת עליו. מכל מקום דילמא בדדמי אמר. ומשום זה אין אימת שבת עליו וכמו דאמרינן גבי מת במלחמה דדלמא בדדמי אמרה פט\"ו דיבמות מ\"א. מיהא הרמב\"ם פי\"ב מהל' מעשרות ה\"א. כתב סתם וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן. מעושרין הן אוכל על פיו, ומדלא הזכיר הרמב\"ם לשון המשנה \"לא מצאו\". משמע דאפי' לכתחילה יכול לסמוך על הגדת האחר כמו על הגדת דבעה\"ב. דהא קאמר וכן. ולשיטה זו י\"ל דלהכי פלגינהו התנא לב' בבי. לומר דאפי' באחר דאיכא למימר אין אדם חוטא ולא לו. אפ\"ה במ\"ש לא יאכל על פיו. ובמ\"ו רק משום חיי נפש דאין מכיר שום אדם בעיר התירו. ",
+            "כתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות לז]. וז\"ל אמרי' בש\"ס (מכות דף י\"ז) טעמא דר\"א כו'. ובמכות אמרי' טעמא דרבנן דטריחא ליה מלתא ע\"כ. ואנא בעניותא לא ידענא מה צורך לרבינו לדחוקי בזה. דהרי תוס' שם לא הזכירו דאיירו במעשר עני. ודלמא באמת אמעשר עני א\"צ שום טעם. דבל\"ז אפי' יפרישוהו אינו גזל. מדאי בעי מפקיר נכסיה כנדרים הנ\"ל. ורק אמעשר ראשון קאמרי. דביה לא שייך האי טעמא. להכי קאמרי. חדא דאין לו תובעין. ועוד שלא הפרישוהו. דסבר כל כמה דלא מפריש מעשר אינו חייב בתמ\"ע כרש\"י בכורות (ד' י\"א ב) : כתב עוד רבינו הנ\"ל וז\"ל. הנה בסוגיא דנדרים תמיה לי הא ע\"י הפקר לא חזי ליה כו'. עכ\"פ הו\"ל לש\"ס לומר דה\"ט דרבנן. דס\"ל דנחשדו. וצע\"ג עכלה\"ט. ולפע\"ד העבד ישראל. ל\"מ אין זה מהדוחק ממ\"ש רש\"י (נדרים דף פ\"ד סוף ע\"א) דכל שלא נכתב בפי' לא ציית ע\"ה. ועל כרחך אפי' רבנן ס\"ל הכי. מדס\"ל דחשיד אטבל דמעשר עני. א\"כ כמו דלא ס\"ל לע\"ה דלא תוכל לאכל בשעריך. דקאי גם אטבל דמעשר עני. והיינו על כרחך מדאינו מפורש. כ\"כ איכא למימר נמי דלא דריש לא תלקט מה\"ט. ומצי שפיר להפקיר. רק דירא להפקיר כמ\"ש הש\"ס. אמנם עוד נ\"ל לתרץ דסוגיא דנדרים ס\"ל כירושלמי שהביא תוי\"ט פ\"ה דפאה מ\"ה ד\"ה שקבלו. דהיכא דמפקיר הכל תו לא מקרי בעל השדה. וכן צ\"ל בכל מקום שמזכיר הש\"ס אי בעי מפקיר כפ\"ז דברכות דמזמנין עליו. וכ\"כ פ\"ג דעירובין דמערבין וכו' ובשאר דוכתי. בכולהו ק' למה לא מחלק הש\"ס בין מי שאכל דמאי משדה שלו. או שקנה דמאי. דבאכל דמאי משדה שלו אין מזמנין עליו. אע\"כ כדאמרן. השבני רבינו הנ\"ל וז\"ל נפלאתי. וכי יאמר מעכ\"ת דכולהו הך סוגיי פליגי אההיא דחולין. דלא כפסק הלכה. וכל עיקרי הדינים שייכי רק בלוקח מע\"ה ולא בע\"ה עצמו. עכלה\"ט: ",
+            "וכתב עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. וז\"ל ואף דבזכאי בהרמתן גם להוליך שרי. כפ\"א דביצה מ\"ו. שאני הכא. דלא הותר בהרמתן מצ\"ע. רק מדקרא שם מע\"ש. אך ק\"ל מ\"ש דגזרו דאסור להקדיש בשבת. גזירה משום מכירה. דהו\"ל נמי כמוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה. כפ\"ה דביצה מ\"ז. טפי הו\"ל למגזר במוציא באמת מרשות לרשות. כנותן מתנה לחבירו ביו\"ט דשרי כספ\"א דביצה. ונ\"ל כיון דמכר א\"א בלא פסוק דמים באמירה. לא דמי למתנה. דאפשר ליתן מיד ליד בלי אמירה. ומה\"ט גם באמירה שרי. משא\"כ בהקדש: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות מ] וז\"ל מכאן נסתר לכאורה שיטת הר\"ש כו'. ולמה יגרע זה ממכירה ממש. עכלה\"ט. ולולא מסתפינא עדיין אינו מוכרח. דעכ\"פ גונב דעתו. דסבר שמאכילו חולין ששוים יותר מתרומה והרי זה אסור (כחולין דף צ\"ד א): "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א*) וז\"ל ק\"ל כיון דמיירי בנחתום חבר כדמוכח בירושלמי דמוקי במוכר במדה גסה. והיינו ע\"כ דרצה לאוקמי אפי' בנחתום חבר. א\"כ אמאי צריך לוקח להפריש חלה. כיון דגלגול העיסה היה אצל נחתום. עליו חל החיוב להפריש. והוא דהוי חבר. לא נחשד. וצע\"ג. עכלה\"ט. אמר העטלף. אשר לא ראה אור. כמדומה הבין רבינו דקושית הירושלמי פ\"ב דדמאי ד\"ה ע\"א. אדמקשי מתני' דהתם אדהכא. דאינו רק מהפרשת תמ\"ע. ואהא לבד משני הירושלמי. דהתם בדקה והכא בגסה. ולפע\"ד אי אפשר לומר כן. דא\"כ אדמוקי הכא בגסה. טפי הו\"ל לאוקמי הכא בע\"ה אלא ע\"כ משום דגם ע\"ה אינו חשוד בחלה (כירושלמי פ\"ד דחלה דף י' ע\"ב) דאפי' בסוריא לא נחשדו ע\"ה אחלה. וכ\"כ נמי הר\"ש פ\"ה דחלה מ\"ו. וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ח מבכורים. א\"כ אי הוה מוקי למתני' דהכא בע\"ה. א\"כ הוה קשיא. עכ\"פ למה חייב הלוקח בחלה להכי מוקי לה במוכר בגסה. או בחולין טמאים. דמדאזלי חלה ותמ\"ע לאור לא חייבוהו למוכר להפריש לתמ\"ע וחלה. וכ\"כ כתב בפשיטות רכ\"מ רפ\"ו מהל' בכורים. דתירץ הירושלמי קאי גם אחלה. ובהא נ\"ל לתרץ מ\"ש רש\"י. (ב\"מ דנ\"ו א') דפרש\"י שם לת\"ק דמ\"ג דלקמן דמיירי בע\"ה. וק' דהרי ירושל' הנ\"ל מוקי בנחתום חבר. אע\"כ רש\"י הוכיח. דמ\"ג לא איירי בחבר. מדלא הזכיר ת\"ק שם בדבריו רק מעשר ולא חלה. ש\"מ דרק בע\"ה מיירי. דאי במוכר בגסה. או בככר טמא גם מחלה היה המוכר פטור. כירושלמי הנ\"ל. השבני רבינו הנ\"ל וז\"ל ונפלאתי. הרי רק דמאי מותר למכור בגסה. והכא כיון דבגלגול עיסה הוטבלה לחלה. הו\"ל כמוכר טבל ודאי עכלה\"ט. ולי אני אפטרוזא נראה. כיון דלא פי' משנה ח' לאיזה צורך מותר למכור טבל. א\"כ אין לך צורך יותר מזה. משום כדי חייו דנחתום שרו רבנן שימכור טבל הטבול לחלה לחבר. ורק בדקה אסור משום תנוקות: ",
+            "ונ\"ל דכל דקמ\"ל מתני' הוא. דהרי חלה חייב ודאי להפריש. ותמע\"ש ספק אם חייב להפרישו. וכדקאמרי' בירושל'. בדין הוא שתקדים חלה. ואם יפריש תמע\"ש תחלה. יש לחוש שמא הפרישו כבר הע\"ה נמצא חייב להפריש חלה מתמ\"ע שיפריש. ואם יפריש חלה תחלה. יש לחוש שמא לא עישר הע\"ה ונמצא יש בהחלה שיפריש. התמע\"ש שחייב. ונמצא שמפריש מפטור על החיוב. לכן זה תקנתו קמ\"ל מתני' שיפריש שניהן כא' דהרי שניהן ניתנין לכהן: ",
+            "ונ\"ל עוד דמה\"ט צריך לחלק הכרי של הק' סאה לג' חלקים. שיהיה בכל חלק ל\"ג סאה ושליש. כדי שיפריש סאה שלימה להכהן שמעורב בה הת\"ג והתמ\"ע. ועי\"ז לא יוכל לבוא להקדים התמ\"ע לת\"ג. אבל אילו היה נוטל ג' סאין מהכרי ק' סאה. הרי מדאין איפה שמחזקת ג' סאה היה מצוי בזמן המשנה. מדאין נזכרת רק במדבר בזמן התורה. היה צריך ליטול הג' סאה. סאה סאה לבד. ויש לחוש שפיר שכשיטול סאה ראשונה. מיד יטעה לומר שתהיה תמ\"ע ויקדים התמ\"ע לת\"ג. וכ\"כ לרב\"א יתישב נמי שפיר דלהכי מפריש סאה א' שמעורבת בה הת\"ג והתמ\"ע. דבמעורבין שייך שפיר שתהיה הת\"ג מאומד. משא\"כ כשמפריש ג' סאין אחת אחת. והיינו דקמ\"ל הנך ב' משניות. דברישא קמ\"ל כיצד יעשה ויאמר כשמחוייב להפריש תמ\"ע וחלה כאחת. והכא קמ\"ל כיצד יאמר כשירצה להפריש ת\"ג ותמע\"ש כאחת. שאינו רשאי לומר הרי סאה זו ת\"ג ומעשר בעד כרי זה. משום דאינו רשאי להפרישם ביחד באמת. משום דכל שאינו בזא\"ז גם בבת אחת אינו. כקידושין ד\"נ ע\"ב. והרי לעניין הקדמה. אין ת\"ג מאוחרת לתמ\"ע. אף דבדיעבד מהני ודו\"ק (ועי' תרומות פ\"ג מ\"ו). מלבד שיש לחוש בכה\"ג שיקדים לקרוא שם תמ\"ע לת\"ג. [אב\"י ועי' תוס' גיטין דמ\"ב א'. ד\"ה הא]. ",
+            "אמר האזוב היבש בקיר. משנה ה' היא משנה חמורה. וצריכא לפני ולפנים. דלפי הך תרוצא דירושלמי שתפסו רבותינו המפרשים. דבדמאי הקילו דאפי' ביבש יש בילה. א\"כ ק\"ל מ\"ש חתיכות דאין בילה. ומ\"ש גרוגרות דמהני בילה. והר\"ש נדחק דדוקא בדורס הגרוגרות יחד יש בילה. וק\"ל א\"כ בחתיכת דבילה דרישא נמי להני כה\"ג. ותו דורס מאן דכר שמיה. ותו ק' בדברי ר\"י. מ\"ש מתנה מרובה ממועטת. ורבותי פרשו. אימתי בזמן שכל א' נתן לו מתנה מרובה. אבל בנתן א' מהן מתנה מועטת. וניכר דצמצם. שמא צמצם ג\"כ מלעשר. ותמהני דמלת \"אימתי\". יהיה איירי במתן כל א' וא'. \"ואבל בזמן\" וכו'. יהיה איירי במתנת א' מהנותנין. ומה שסמך הר\"ב בפירושו אירושלמי. אינו מוכרח לפע\"ד למעיין שם. ואאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל. פירש מלתא אלבשייהו יקירא. דה\"ק ר\"י דדוקא בנתנו כ\"א מתנה מרובה. דמדניכר דוותרני' הם. לא קמצו ג\"כ מלהפריש המעשרות דאי\"ל דשמא הא' הוסיף כדי שיפריש המקבל ליתא. דמדאין הנותן מרוויח עי\"ז. עדיף ליה טפי שיפריש בעצמו. דשמא ישכח או יפשע המקבל. וגם שלא להוציא מתח\"י דבר שאינו מתוקן. משא\"כ בנתנו כ\"א מתנה מועטת. דניכר קמצנות. שמא א' נתן מעט משום שכבר עישר. ושני משום קמצנות. עכלה\"ט ודפח\"ח. ואני בעניי לפום גמלא שחנא. אפרש כיד ה' החונן לעני דעת: ",
+            "כ\"כ הרא\"ש בדמאי הקילו דאפי' ביבש יש בילה. וכ' עלה רבינו הגאון מו\"ה עקיבא זצוק\"ל. דהיינו דוקא במ��שר מדמאי על דמאי. דמדאו' תרווייהו פטירי. וגם הוה כעין ס\"ס. ס' שניהן מעושרין. ס' שניהן אינן מעושרין. משא\"כ בדמאי שנתערב במעושר לא סמכי' אבילה. דיש לחוש שמעשר מפטור אחיוב. ובזה מתורץ קו' הטורי אבן (ר\"ה די\"ג ב') ד\"ה כיצד עושה עכלה\"ט. ובמחכ\"ת הגאון זצוק\"ל הרי מ\"ד הכא שבולל ונוטל היינו שמעשר כפי כל התערובות כאילו כולו היה חיוב. דאל\"כ מה מהני דיש בילה. דעכ\"פ אין במה שיפריש על החיוב כל כך כפי שחייב באמת. וא\"כ ה\"נ בנתערב דמאי בחולין גמורים. אם יעשר כדי כל התערובות. ליכא למיחש למידי. דהרי מפריש מתערובות פטור וחיוב על תערובות פטור וחיוב. ושפיר הקשה בטורי אבן: ",
+            "כך נ\"ל פי' הר\"ש. וא\"ל דלהכי לא בטלי חולין בטבל. מדקיי\"ל דאזלינן בתר מבטל. (כמנחות דף כג ע\"א) והרי אפשר לטבל שיעשה חולין. והו\"ל מב\"מ. ובכה\"ג אפי' רבנן דר\"י מודה דלא בטל (כר\"ן נדרים דף נ\"ב א') . ליתא ממ\"ש הכ\"מ פ\"א מאה\"ט הי\"ז בשם ר\"י קורקס. דדוקא לענין טומאה אמרי' דבאפשר להיות כמותו לא בטל: ",
+            "כ' התוי\"ט דפירות כותים ודאי טבל. וטעמא דס\"ל כותים גרי אמת. כתב עלה רבינו הגאון מוה' עקיבא זצוק\"ל [באות נו] וז\"ל לא ידעתי מה צריך לזה כו'. והרי משנתינו ס\"ל מעשרי' משל ישראל אשל עובד כוכבים. עכלה\"ט. ויאמר הסריס הן אני עץ יבש. דלפע\"ד ע\"כ תנא דידן ס\"ל גרי אמת הן. דהרי אף דרישא ס\"ל אין קנין לעובד כוכבים. ע\"כ מיירי דלא אדגין ביד עובד כוכבים. דליכא תנא דס\"ל תרתי אין קנין ואין מרוח עובד כוכבים פוטר (כתוס' מנחות דל\"א א ד\"ה קסבר) וא\"כ ל\"ל דנקט כלל כותים. הרי ממ\"נ חייב תבואה שלהן בין שהן גרי אריות או גרי אמת. עכ\"פ לא חיישי אלפני עור. אע\"כ לאשמעי' פלוגתא דרבנן ור\"א קמ\"ל. דלא ניחש שמא עישר כותי א' לנפשיה. ולהכי שפיר קמ\"ל ב' בבי. משל ישראל על כותים לרבותא דרבנן. אף דהוי ס' מוציא מוודחי דשמא עישר הכותי ואכל כהן טבל אפ\"ה שרו רבנן. וקמ\"ל מכותים על כותים לרבותא דר\"א. אף דהוה ס' מוציא מספק. אפ\"ה אוסר ר\"א. וק' באמת מ\"ט דרבנן. הרי בכל דוכתא קיי\"ל אין ס' מוציא מידי ודאי (כפסחים ד\"ט א ונדה דט\"ו ב) . אע\"כ דפירות כותים לא מחשבו ס'. דמיירי בממורחין וראו פני הבית כבר. ונתחייבו בוודאי. ואין ס' עישורן מוציא מידי ודאי חיובן לגבי פירות כותים גופייהו. א\"כ לגבי פירות ישראל הו\"ל כודאי וודאי. ואי כותים גרי אריות הן. מה מהני שממורחין כבר בידם. הרי ודאי פטירי. דהא האי תנא ס\"ל מרוח עובד כוכבים פוטר. וליכא למימר דבמרחן ישראל ברשות כותי מיירי דהרי אפי' בכה\"ג פטור (כתוס' בכורות די\"א ב) אע\"כ דבאמת ס\"ל גרי אמת הן. אבל אין להקשות דעכ\"פ של כותי לקוח הוה. ולקוח פטור מדאו' כלעיל סי' מז. ונ\"ל דשל ישראל נמי מיירי בהוא לקוח ודו\"ק: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. וכתב עלה רבינו הנ\"ל וז\"ל וק\"ל בסוגיא (דמנחות דל\"א) שהבאתי לעיל מ\"ח נמי ניחש שמא הדמאי שיקנה יהיה ממעושר והוה פטור גמור. או מאינו מעושר ויהיה חיוב גמור. אע\"כ מדשניהן שוין דפטירי מדאורייתא מעשרין מזע\"ז. וה\"נ נימא הכי. וצ\"ע עכלה\"ט. ואנא כוביתא בעלמא הוא דחזינא. דהכא איכא תקנתא לעשר מתוכו. משא\"כ התם מדליכא תקנתא אחרינא. במקום פסידא ל\"ג בה רבנן. כדשרינן התם (דף ל' ע\"ב) דאף דבכל דמאי לא מהני דברי ע\"ה. אפ\"ה בתרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. סומך אדברי ע\"ה לאכלן בלי מעשר כלל. משום הפסד חולין. וכמ\"ש רש\"י התם. מכ\"ש הכא דלא חיישינן שמא יפריש מפטור אחיוב. משום הפסד חולין. וכ\"כ אשכחן בכמה דוכתא דקאמר הש\"ס שאני התם דאיכא הפסד חולין (כפסחים דף ט\"ו ב') כמו כן הכא לא העמידו דבריהם במקום הפסד: "
+        ],
+        [
+            "אב\"י ועוד דכיון דכאן מיירי שלא קבל ממנו הקרקע לעובדו ולשומרו. אלא רק האילנות אחר שגדלו הזיתים ללקטם ולעטנם בבית הבד וכמ\"ש ע\"ר זצוק\"ל הכ\"מ באות ט\"ז. שקבלו אילני זיתים. ובאות י\"ט דזיתים דינם כשדה. וכרא\"ש בשם הירושלמי הטעם כאן פשוט דהאילנות אינם כקרקע. ועי' ר\"ש כאן. ואפשר שע\"ר זצוק\"ל לא בחר בזה הטעם לאשמועי'. דדוקא בזיתים הדין כן. כרמב\"ם פ\"ו ממעשר הח\"י: ",
+            "וכ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. נ\"ל דאתיא אפי' כמ\"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכפ\"ב לעיל. ואפ\"ה שרו ב\"ה. דהא דאסור למכור לע\"ה לח ויבש. היינו בתלוש. מיהו הכא במחובר מיירי דאמק\"ט. ואפ\"ה חיישי' למעשר. ממ\"ש פרק ה דמעשרות משנה ג'. דבהגיע לעונת המעשרות [כרפ\"א דמעשרות] אסור למכור לעם הארץ. והרי גם במחובר משכחת לה הגעה לעונת המעשרות (כקדושין דף ס\"ב) ע\"י תנאי. [נאום אסקופה הנדרסת כן משמע נמי פרק ה' דמעשרות משנה ה'. דגם במחובר שייך הגעה לעה\"מ] ועמ\"ש פרק א' דתרומות. מה שאין כן לטומאה מחוסר תרתי. תלישה והכשר. דאינו מקבל הכשר במחובר כרש\"י פרק ט' דחולין (דף קי\"ח): ",
+            "כ\"כ רתוי\"ט. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיב' שליט\"א [באות סה] וק\"ל כו' דמיד שנתגייר וכו'. ולפ\"ז י\"ל כו'. ולא מצאתי גלוי לדין זה. עכלה\"ט. אמרה החולדה הדרה בעקרי בתים. תמהני פה קדוש יאמר דבר זה. וכי ס\"ד שלא לומר כן. הרי אפי' קטן שנתגייר ע\"ד ב\"ד אמרי' (כתובות די\"א א') יהבינן ליה דאזל ואכל בגיותא. מכ\"ש במומר לעבודת כוכבים ואת\"ל הכא שאני דזכה כבר. או התם שאני דממון ישראל הוא. עכ\"פ מדהוא בכלל אלה שהיו מורידין ולא היו מעלין (כח\"מ תכ\"ה) לא יהא ממונו חמור מגופו (כב\"ק קי\"ט א'). והכא ליכא טעמא מזרע' מעליא דהרי חזר לעבודת כוכבים ואי נימא דכוונת רבינו בשנתן ירושתו מתנה לישראל. דבכה\"ג ליכא למימר יהבינן לי' דאכיל בגיותא. עכ\"פ כיון דמד\"ת אין להגר שום זכות בהנכסים. רק כשהיה מתנהג כישראל עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה א\"כ כשחזר לסורו לעבודת כוכבים בשעת מיתת אביו. הופקע זכותו. ואחרים שבזבזו נכסי העובד כוכבים זכו. ולא עדיף מהך דתשובת הרא\"ש (כלל י\"ז סי' י\"ח) שאין המומר לעבודת כוכבים יכול להעביר ירושתו מאביו. מבתו לאמו. אף דמומר אילו היה מתנהג כישראל היה יורש מד\"ת. כ\"ש זה דרק מצד תקנת חכמים היה ראוי לירש. אולם גם קושית ת\"י לא זכיתי להבין. דל\"מ היה נ\"ל דכוונת הש\"ס דחששו שיחזור לסורו. ר\"ל דאי נימא לי' דאין יורש לאביו עובד כוכבים. ואסור לגזול אחיו העובד כוכבים שיורש לאביהם (כב\"ק ד' קי\"ג ב). או דבאם זכה ישראל בירושה לא מפקינן מיניה. עי\"כ יחזור לסורו. ואז ידינוהו עובדי כוכבים שירש. אבל לא שנדינוהו אנחנו שירש. או נ\"ל דכוונת הש\"ס שמפני צער ממונו ימאס בדת יהדות. תדע דאל\"כ גם כשבאו לרשותו נמי לשתרי מה\"ט שמא יחזור לסורו. אע\"כ דאז לא ימאס בדת יהדות. משום דהוא גורס לעצמו שלקח היי\"נ וע\"ז. ועמ\"ש פ\"י דשביעית סי' מ\"ד. השבני רבינו הגאון הנ\"ל וז\"ל אתמהה הרי להדיא איתא ברמב\"ם וח\"מ רפ\"ג דמומר לעבודת כוכבים יורש קרוביו. וגם הא נ\"מ בנתגייר והוליד בנים וחזר לסורו בחיי אביו. דאם נדינהו כמומר נותנין לבניו כמו במומר לעבודת כוכבים בש\"ע שם. אבל אי נימא דבכה\"ג לא תקנו חז\"ל וקם אדינא דאינו יורש לאביו עובד כוכבים אין לבניו שייכות בזה עכלה\"ט. ואני בעניי לא זכיתי להבין. ועדיין בר אדא אוכמא בחוץ. וכי ח\"ו הרמב\"ם יסתור גמ' ערוכה (ב\"ק קי\"ט) הנ\"ל. אלא דכבר כ' בתה\"ד (סי' שמ\"ט) הובא בב\"י שם דרמב\"ם מיירי בחזינן ביה צד הרהור תשובה. או בהומר לעבודת כוכבים בקטנותו. וכן מסתבר לפע\"ד. מדעיקר ראית הרמב\"ם מדקאמר הש\"ס (בקדושין שם) אקרא כי ירושה לעשו נתתי הר שעיר. ודלמא ישראל מומר לעבודת כוכבים שאני. א\"כ דומיא דבני עשו בעינן. דאנוסי' דמעשה אבותיהם בידיהם (כחולין די\"ג ע\"ב) וכן משמע נמי לשון הרמב\"ם שכ' ואם ראו ב\"ד לקנסו הרשות בידם עכ\"ל. וכי ס\"ד שלא לקנסו. אע\"כ דרישא מיירי. באינו נראה לקנסו. מדמהרהר תשובה או שהיה אנוס כנ\"ל. ומכ\"ש אי נימא כאידך פי' של תה\"ד. דטעמו דרמב\"ם רק כדי לפתוח לו פתח לשוב. אבל מצד הדין אין שום מומר לעבודת כוכבים יורש. א\"כ נמי דוקא התם דאילו היה ישראל היה יורש מצד ד\"ת. משלו נתנו לו פתח לשוב. אבל הכא אפי' היה מתנהג כישראלי אין הממון שלו כלל. רק חכמים נתנו לו מתנה כשהוא מתנהג כישראל מצד הפקר ב\"ד היה הפקר (יבמות פ\"ט ב') והשתא שהומר לעבודת כוכבי' ואחרים זכו בהירושה. וכי ס\"ד שנשחדו בממון אחרים כדי שישוב. אמנם מ\"ש רבינו דיש נ\"מ היכא דיש לו בנים שהורתן ולידתן בקדושה. ל\"מ היה נ\"ל כיון דלא פלוג רבנן בתקנתייהו דאפי' אין החשש שיחזור לסורו. דהגר צדיק תמים. ולא יחזור לסורו בשביל שום אבוד ממון שבעולם. אפ\"ה זכה בירושה. וה\"ה במת הגר קודם מיתת אביו דליכא תו למיחש שיחזור לסורו. משום לא פלוג. זכה בקבר ומנחיל לבניו. א\"כ ה\"ה בחזר לסורו דהו\"ל כמת (כסמ\"ע שם סקי\"ב) כבר זכו הבנים בהירושה. דכיון דשויוהו רבנן לאביהם לגבי הא מלתא כבן שיורש לאביו. אפי' באין לחוש שיחזור לסורו. א\"כ ממילא הושוו הבנים כבני בנים יורשים לעובד כוכבים. אפי' היכא דאזל החשש שיחזור לסורו. "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הירושלמי. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [אות עא]. וז\"ל הקשה עוד בירושלמי. ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת כו'. ומזה ק\"ל אמ\"ש (מג\"א ש\"ח סק\"ז) כו' וצ\"ע עכלה\"ט. ותמהני על רבינו. דדברי המג\"א לאו דיליה היא. דכך הוכיחו תוס' (ביצה ד\"ג ב ד\"ה אבל) ור\"ן שם. אמנם רבינו הגדול אשר עינו כעין הבדולח. איך אפשר דלשתמיט ליה דברי הרא\"ש כאן. שפירש במסקנת הירושלמי דקאמר דעם יציאתו מהכוס יהיה קדוש וז\"ל הרא\"ש ואז יהיה תרומה. ומאז והלאה אינו מטלטל הכוס. אלא מניחו על השולחן. עכ\"ל. מלשון זה מוכח דס\"ד דמקשן היה. שיטלטל הכוס גם אחר סילוק שתייתו. מדא\"א ליזהר מטלטול הכוס על השולחן. גם בלי צורך שתייה. וע\"ז משני שמתנה שלא יהיה תרומה עד שיסתלק מלטלטל עוד הכוס. או נ\"ל דס\"ד דמקשן היה תיכף אחר גמר שתייה קודם שיניחו על השולחן עושהו תרומה מעיקרא. ואהא מקשי שפיר והרי מטלטל תרומה טמאה ולא דמי להך דרמג\"א. דהתם המוקצה כבר הוא בידו. משא\"כ הכא. מדעושהו תרומה בעודו בידו. הו\"ל כלוקח המוקצה בידו. [וגדולה מזו מצאנו דאפי' כשהמוקצה כבר בידו כ' רמג\"א רס\"ו סקי\"ט בשופר בביה\"ש. שצריך שלא יביא א\"ע לידי כך] ואהא משני דעם סלוקו מהכוס. ור\"ל כשסילק ידו ממנו מקדישה לתרומה. ומאז והלאה אינו מטלטלו עוד. ואילה\"ק לירושלמי. איך יסתלק מהכוס לגמרי. הרי צריך לשפכו שלא יכשל בו הע\"ה. כדמצריך ירושלמי לעיל לפרר הלחם מה\"ט. י\"ל דהכא מדהוה שיורי כוסות. גם הע\"ה אינו שותהו. ושיתנו לבהמה מלתא דל\"ש. ואילה\"ק הרי גם בל\"ז ירושלמי זה הוא דלא כבבלי ביצה (דף כא ע\"ב) דמסיק התם דשיורי כוסות דידן מותר לטלטל מדחזי לתרנגולים. ודעובדי כוכבים דאסורי הנאה נינהו. נמי שרי לטלטל אם כבר נעשו. דהו\"ל כגרף של רעי. א\"כ הך שיורי כוס דתרומות יין טמא. מדקיי\"ל ביין תרומה שנטמא. כב\"ש (ב\"ק קט\"ז א) דתשפך הכל. משום דבכל דוכתא חיישי' לתקלה (כרכ\"מ פי\"ב מתרומות הי\"ב). א\"כ הו\"ל אסורי הנאה דהוה כגרף של רעי ושרי לטלטולי [ולא דמי לתרומה טמאה פכ\"א דשבת דאסור לטלטל. דהתם ביבש מיירי. דחזי להסקה]. נ\"ל דדוקא יינם מאיס. משא\"כ שאר איסורי הנאה. אף דהוה נמי שיורי כוסות. לא מאיס (ועי' א\"ח תמ\"ו). ואגב אפרש עוד הירושלמי שהניחו הרא\"ש כולו מוקשה. דהירושלמי הקשה עוד מלוקח יין מכותים. דחייש ר\"י ור\"ש לבקיעת הנוד. ולמה לא ניחש ה\"נ לבקיעת הכוס ומשני הכל מודים בכוס שהוא על אתר. ותמה הרא\"ש. מה מקשה בשלמא ביין כותים. שמא יבקע קודם שיפריש למחר. משא\"כ הכא אם יבקע קודם שתייתו אין חשש כלל. ואם אח\"כ הרי כבר הפריש. ונ\"ל ע\"פ מ\"ד (פסחים דפ\"ו ב) השותה כוסו בב\"א הרי זה גרגרן. א\"כ מקשה שפיר שמא יבקע בין שתייה לשתייה. גם בל\"ז איכא למיחש שמא יבקע אחר גמר שתייה. קודם שיעשה תרומה כשיסתלק ממנו כלעיל. ומשני מדהוא על אתר. ר\"ל על אותו מקום. ורק זמן מועט שוהה ביניהם ליכא למיחש: וכשהצעתי דברי לפני רבינו הנ\"ל. השיב על תרוצי קמא על קושיתו ברמג\"א. וז\"ל פי' ידידי הרב נ\"י בהרא\"ש לא מחוור לי. דהא הרא\"ש כ' מקמי הכי וז\"ל אין תרומה קדושה עד שישתה ואיך נעקל דבריו. דר\"ל עד שיסתלק מלטלטל הכוס [תמהני ארבינו וכי כך אמרתי דמ\"ש הרא\"ש עד שישתה ר\"ל עד שיסתלק מהכוס. אני לא אמרתי רק מדלרא\"ש עיקר מה דחדת לן התרצן. הוא שלא יטלטל הכוס אחר שעשהו תרומה. ש\"מ דהמקשן היה סבור. דאף שצריך להקדיש התרומה אחר גמר שתייתו כמ\"ש הירושלמי מקמי הכי. עכ\"פ עוד יטלטל הכוס ע\"ג השולחן גם אח\"כ. ע\"ז קא' הרא\"ש אין תרומה קדושה עד גמר שתייתו ומאז והלאה אינו מטלטלו]. ותו אין מכוון פירוש ידידי עם לשון הירושלמי. עם יציאתו מהכוס. דסילוק מהכוס לא מקרי יציאתו. אלא יציאת היין מהכוס לפיו או לשפיכה [ולפע\"ד הננס מצינו הרבה דוגמתו בל' חכמים. יצא ולא יצא ויוצא ידי חובתו. כולן לשון סילוק ה\"נ ר\"ל משיסתלק השותה מהכוס]. ותו לפירושו א\"כ מה מקשה הרא\"ש בתר הכי. דלא שייך הכא חשש בקוע כלל. ולפירושו דמר הא יש חשש בקוע בין שתייתו לזמן סלוקו מטלטול הכוס [תמהני ארבינו. וכי זו בלבד ק' ארא\"ש. הרי ה\"ה דהוה מצי למימר דיתבקע באמצע שתיי' או כתרוצי הנ\"ל. אלא דתמיהת הרא\"ש הוא. דלא ס\"ד דמקשן למיחש לבקיעה בזמן קצר מאד כזה. גם אפשר דקו' הרא\"ש הוא רק על דברי הר\"ש שכ' בתירוץ הירושל' וז\"ל דמע\"ש עד שבת הו\"ל כעל אתר]. אלא וודאי ברור דכוונת הרא\"ש דאין תרומה קדושה עד ששתה ואח\"כ אינו מטלטל הכוס למקום אחר אלא מניחו מיד לפניו על השולחן. דזה לא מקרי טלטול אלא כזורקו מידו. וא\"כ גם לפ\"ז ק' אמג\"א דהא מותר לטלטלו לאיזה מקום שירצה. מדהמוקצה בידו [ובעניי לא הבנתי ד\"ק. דהרי זה פשוט דלא חידש לן התרצן שלא תהיה קדושה רק אחר גמר שתייתו. דזה כבר הוכיח הירושלמי מקמי הכי. דאי הקדישה קודם גמר שתייתו הו\"ל מדומע. רק גם לפי דברי רבינו. עיקר מה דחידש לן התרצן הוא שלא טילטלו שום טלטול אחר כ\"א להניחו על השולחן. ואם זה כוונת רבינו. ק' דמלבד שזה לא הזכירו לא הירושלמי ולא הרא\"ש (דהרא\"ש לא כ' משם ולהלאה רק מאז ולהלאה. דאזמן קאי ורק בזמן פליג אמקשן) ואין זה במשמעות דבריהם כלל. ק' נמי כל הדקדוקי' דבתר דידי קאתי מרנא ורבנא. גם מדידי' אדידי' ק'. דא\"פ לאיזה ענין וטעם כ' הרא\"ש ואין התרומה קדושה עד שישתה. וק' נמי קו' האחרת שהקשה רבינו מקו' הרא\"ש. דשמא יבקע בעת שמושיבו על השולחן]. וכן פי' מהר\"א מפרקאן בירושל'. דכל זמן שהיין בכוס הכל חולין [שעו עיני מני דעת קדשו. מה למהר\"א מפרקאן לדברי הרא\"ש. הרי הם רחוקים זמ\"ז כרחוק מזרח ממערב. דע\"כ וע\"כ פליגי בפי' הירושל'. דהרא\"ש קא' ומאז והלאה אינו מטלטל הכוס. ולמהר\"א מפרקאן אינו קדוש עד שישפוך היין מהכוס. ואחר שהוריק היין למה לא יטלטל הכוס. הרי בלא היה עליו המוקצה בביה\"ש וניטל מעליו בשבת מותר לטלטל הכלי (כמג\"א ש\"ח סק\"נ). ואף אי נימא דס\"ל למהר\"א בהניח כלי תחת הנר ונפל לתוכו. וחזר עובד כוכבים ונטל לנר. אסור לטלטל הכלי. כמו שנסתפק מג\"א (ש\"ט סק\"ט). עכ\"פ הרי הכוס אינו שלו. והוא הביא לשם מוקצה שלא מדעת ב\"ב. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו (כמג\"א שם). אמנם גם לדברי מהר\"א מפרקאן מיושב שפיר קו' רבינו אמג\"א. דס\"ד דמקשן דא\"א להזהר מבלי לטלטל הכוס על השולחן גם אחר שתייתו. ע\"ז משני דלא יקדש עד שיצא היין מהכוס שישפכו). ובאמת לא זכיתי להבין כוונת הרא\"ש. דלדידיה הו\"ל לירושלמי לשנות בקיצור דאינו מטלטלו רק מניחו על השולחן. וה' יאיר עיני (ולדברי העני מדעת דברי הירושלמי הם ממש דברי הרא\"ש. כולם מתאימות ושכולה אין בהם). ותו ק\"ל לירושלמי אף לפי דברי מעכ\"ת. דהחשש שיטלטלו אשולחן אנה ואנה. הא מדלא היה שם ביה\"ש לא נעשה בסיס (נקט רבינו דלא נעשה בסיס. דאל\"כ אפי' לצורך גופו ומקומו אסור כא\"ח ש\"י ס\"ז) וא\"כ למה לא יטלטל הכוס אשולחן לצורך מקומו. דבחנם למה לו לטלטלו וצ\"ע עכ\"ל. אמר הצל. תמהני הרי להדיא אמרי' (שבת דף מ\"ג ע\"א) באפרוחים שעלו לסל דבעודן עליו אסור לטלטלו. אף שלא היו עליו ביה\"ש. וכ\"כ תוס' (שם דמ\"ד ע\"ב ד\"ה יש) דאפי' בהניח עובד כוכבים מוקצה בכלי לדעת ישראל נעשה בסיס. ואי\"ל דהכא שכבר היה ההיתר תוך הכוס. וכשקרא שם נתהוה בתוכו המוקצה ממילא לא הו\"ל כהונח ממש לדעת. ליתא דהרי הת\"י הוכיחו ממורביות (סוכה דמ\"ג) דלא שמטום החברים אע\"ג שהבייתוסים הניחו האבנים שלא לדעת החברים. ש\"מ אפי' הונח שלא לדעת אסור. ואפשר לחלק. דהכא לא הונח המוקצה שם כלל. רק ממילא נתהוה. עדיף מהך דבייתוסים. אמנם לא ידענא מה צורך לרבינו לדחוקי. הרי בל\"ז לא נעשה הכוס בסיס. מדהכלי אינו שלו וכנ\"ל ותו ממ\"ש תו' (ביצה דף ב' ע\"א ד\"ה וב\"ה) דאפי' במניח העצמות אטבלא. מדאין דעתו להניחם שם כל היום לא הוה בסיס (וכמג\"א ש\"ט סק\"ז) ותו מדדעתו להשליכו לא נעשה בסיס (כמג\"א רס\"ו סק\"ב) ה\"נ הרי ע\"כ יצטרך לשפוך היין שלא יכשל הע\"ה וכנ\"ל. והרי בלא נעשה בסיס מותר לטלטלו בצריך למקומו (כא\"ח ססי' ש\"ט). אמנם נ\"ל כיון דאפשר לעשותו תרומה אח\"כ. הו\"ל כטלטול שלא לצורך: ",
+            "ובזה מיושב אצלי מה שהקשו רבותינו דהרי א\"צ להפריש י' מע\"ר וט' מע\"ש דכבר נחסרו ע\"י הת\"ג שהפריש. ולפי דרכינו מיושב שפיר. דבאמת צריך להניח יותר ממה שחייב. [אב\"י וא\"כ האי דקאמר מתחיל ושותה הוא ע\"י מה שאמר י' מע\"ר וט' מע\"ש ואף דקובע כל הי' למע\"ר וכל הט' למע\"ש. מכ\"מ כיון דגם חולין מעורב בו. תו לא הוה כמו הפרשה בשבת. ואע\"ג דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין (כעירובין ד\"נ ע\"א. ומנחות דף נ\"ד ע\"ב). מ\"מ כיון דכותי מסתמא כבר עישר. כמ\"ש רבינו לעיל סי' י\"ד. להכי מותר להרבות במעשרות דתו לא הוה כטבל מעורב בו. והכי טפי עדיף לעשות. מלקבוע מעשר בשיעור מצומצם ולהניח למחר יותר משיעור מעשר. כדי שלא יהיה כמפריש ב��בת. דדלמא ישכח למחר ויניח רק כשיעור שהתנה. ואז הוה כמפריש]. וי\"א דמיחל ר\"ל מוזגו במים. ותמוה דמה קמ\"ל בזה. ונ\"ל דהא קמ\"ל. מדעל כרחך צ\"ל ברירה. א\"כ הו\"ל דמוע למפרע. להכי יערבו במים. ותתבטל עי\"ז התרומה (כי\"ד קל\"ד) ולא אמרי' דהו\"ל כמבטל איסור לכתחילה. דהרי כך תיקון שתייתו. למזגו במים. וכטחינת חטין שהתליעו (י\"ד פ\"ד). ",
+            "אולם בש\"ס (מכות י\"ט סע\"ב) פי' רבינו יהודה. דהאי תנא ס\"ל דלא בעינן ראשית ששיריה ניכרין. וא\"כ בל\"ז מתורץ קוש' ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. ודו\"ק. [אב\"י ולפי פי' א' דסי' יד ממילא ניחא] ולתוס' תמורה (דף ל' ע\"א) היכא דלא היה האיסור מבורר מעיקרא אך בדאו' יש ברירה (ועמ\"ש בס\"ד חגיגה פ\"ג סי' לג). ואילה\"ק לתוס' מאחין שחלקו שמחזירים זל\"ז ביובל (כגיטין דכ\"ה א'). י\"ל דלתוס' התם היינו רק בשעשה הוא האיסור. דמסתמא תולה בבירורו שאח\"כ. [אב\"י סברת התו' דתמורה בשם מורו מהר\"ר מעולם לא זכיתי להבין. דכמה וכמה ברירות ישנם בש\"ס שהם כן. כמ\"ש ע\"ר ולא הוברר האיסור מעולם. ואפ\"ה אין ברירה כמו כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה גיטין דף כ\"ה ע\"א. וכן אם בא חכם למזרח עירובין ד' ל\"ו ב'. וביצה ד' ל\"ז ב'. ועי' תוס' גיטין דכ\"ה ב'. ד\"ה דברי. דהיכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש. אמרינן יש ברירה. אח\"ז ראיתי בתוס' סוטה דח\"י ע\"א. ד\"ה חזר וחלקן. דדחו לסברא דמורי מהר\"ר. ושם הובא ג\"כ דברי ע\"ר זצוק\"ל. דהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש הוא כלא הוברר מעולם. ועי' ר\"ן נדרים ר\"פ השותפין דמ\"ה ע\"ב. ",
+            "אמר העבד ישראל מ\"ז היא משנה חמורה אשר בה לא מצאה היונה הפוסחת מנוח לכף רגלה בזה הים הגדול דברי רבותינו המפרשים נ\"ע והיה קוצר השגתי לנעורת. וכל דבריהם כגחלי אש. ואותר אני לבדי עפר ואפר תחת מדהרות אבירים ולא זכיתי להשקיט צמאון נפשי היבשה בכל פרושי רבותינו ז\"ל. דק\"ל. א) כל רבותינו מודים דמתני' מיירי בטבול רק לתמ\"ע. וכן מוכרח. מדנוטל רק ק\"א. ואי בטבול גם לת\"ג. הו\"ל ליטול ק\"ג. ותמוה למה באמת לא נקט מתני' בטבול לת\"ג. ב) סיפא דלא הפסיד כלום. מלתא בלא טעמא. דאיך תלוי זה באם הטבל מרובה י' ממעשר. ג) מ\"ש רישא דנקט חולין סתם. ומ\"ש מציעתא דנקט חולין מתוקנים. ד) לישנא דמתני' דקא' נוטל מאה וא' משמע טפי דנטלם בצירוף יחד. ומשפטם א'. ורבותינו המפרשים עשו פירוד בין הדבקים. שיטול ק' לשם טבל וא' לשם תרומת מעשר. ומפני כל הצער הזה לנפשי העלובה. בחרתי הסתופף לפרש ע\"ד הראב\"ד. כי עתה הרחיב ה' לנו. ובטובו חיינו. בא\"י זוקף כפופים: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Demai",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Demai",
+    "text": [
+        [
+            "ודלא כר\"ב כאן שכ' דת\"ג שאני דמדאו' חטה א' פוטר הכרי. להכי נזהר בה. וכמדומה פי' כן ע\"פ סוגיא דשבת (די\"ז ב') ולכאורה אין משם ראיה כלל למעיין שם. ואדרבה תו ק\"ל נמי מפאה פ\"ח מ\"ב דלוי נמי נאמן אתמ\"ע אע\"כ כדברינו: ",
+            "כ\"כ תוי\"ט. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ו]. וז\"ל (בסוטה דמ\"ח) פי' רש\"י כו' שמע מיניה דא\"י למכרה לו. והוה ליה לכהן שותפות עכלה\"ט. ואני בריה קלה. לפעד\"נ ל\"מ. דכמו דחשבינן לעבד שברח חוב שיצא לחירות. מטעם דתרומה שכיחא ליה בזול (כגיטין ד' י\"ב ב' ותוס' שם ד\"ה השבתוני). כ\"כ הכא היינו הפסדו והיינו שותפתו. ואדרבה נ\"ל ראיה דמוכרו לכהן (מבכורות די\"א ב') דס\"ל לר\"ש דמאי. ואי דמחוייב ליתנו לכהן בחנם. מאי איכא בין ר\"מ לת\"ק. וכן פי' רש\"י התם להדיא. ואף דמסיק דבת\"ג מיירי. היינו משום דמרוח עובד כוכבים פטור מתמ\"ע. אבל מי גרע ע\"ה דרוב מעשרין משמא החליף עובד כוכבים ודו\"ק. השיבני רבינו הנזכר לעיל וז\"ל ידידי. נהי דאפשר לקרותו קצת פסידא דכהן אבל משום דישראל לא ימצא קונים רק בזול לא מקרי כולו שלו. וכי ישראל שירש אתרוג תרומה מאבי אמו כהן לא נקרא כולו שלו. (לולא דברי רבינו היה נ\"ל דאין כוונת תוס' שיהא דינו כשותף ממש. שיהא מחוייב ליתן לו התרומה בעצמה. דהרי תוס' כתבו נמי דלוי הוא שותף. אף דודאי א\"צ ליתנו ממש ללוי. ותו אי דינן של שבט כשותף א\"כ בזרע טבל לחייבו ליתן לשבט חלקם כשאר שותף. ותו דבל\"ז דברי תוס' אינן מדוייקים לכאורה. דא\"כ עכ\"פ כהן שיש לו טבל יהא יוצא בו. דהרי מפרישה לתרומה והיא שלו. וא\"כ כיון דכהן נפק. ישראל נמי נפק (כתוס' סוכה ד' ל\"ה ע\"ב ד\"ה דאי). ותו ישראל נמי אפשר דנפיק ביה כשיתן לכהן מעותיו (כגיטין ד\"ל ע\"א). אע\"כ דכוונת תוס' דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ. סד\"א דמצה עדיף מאתרוג מטעם שותפות. דהוה ס\"ד דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה. וס\"ד נמי דלא אמרי' מגו דנפיק כהן נפק ישראל. להכי צריך קרא במצה. אבל באמת בלא שותפות לא נפק באתרוג מדאין בו היתר אכילה כמ\"ש רש\"י שם. מיהו גם בל\"ז כבר כ' שם הר\"ן בשם הרמב\"ן. דרק בדמאי לתרומה טמאה לא נפק. מדלא חזי לכהן אי לאו מגו. כנלפע\"ד לולא דעת רבינו): ומ\"ש ידידי הרב נ\"י מבכורות ד' י\"א. נ\"ל דבכל ספק דבלא תקנה מחוייב לעשר מספק. הדרא לדינא דהממע\"ה. משא\"כ בדמאי דהואענין תמידית וכך תקנו חז\"ל בתחלת התקנה ליתן לכהן בחנם עכלה\"ט. והנה קול ענות חלושה. ק\"ל א\"כ למה סתם ר\"ש וקאמר דמאי. הרי אין דינו כדמאי לפי דברי רבינו: ",
+            "כ\"כ הר\"ב וכתב עלה רבינו הנ\"ל [באות א] וז\"ל וכ\"כ הר\"מ כו'. אבל בחבורו פי\"ג ה\"א כו' והיינו כר\"י שם עכלה\"ט. אמר צעיר הרגלים. ולפמ\"ש לק' סי' י'. צ\"ל דרמב\"ם ס\"ל דבפאה נמי ביהודה פטור וכרתוי\"ט הכא: ",
+            "כתב עלה רבינו הנ\"ל [באות יד] ק\"ל מ\"ט שייר תוספת בכורים דפטור מדמאי. וצ\"ע עכלה\"ט. ואני נוראות נפלאתי על רבינו. דהרי תוספת בכורים כבכורים. דפטור אפי' מוודאי. ולא נקט בפ\"ג דבכורים דמאי. רק לאשמעי' דעטור בכורים אפי' בכה\"ג חייב. כמבואר בירושלמי סוף בכורים. וכ\"פ רמב\"ם פ\"ב מבכורים הי\"ח. אמנם תמהני ארמב\"ם דבפי\"ג ממעשר הי\"ד. כתב דתוספת פטור מדמאי. השיבני רבינו הנ\"ל. וז\"ל אני בתומי תמכתי ברבינו הרמב\"ם פי\"ג ממעשר. וכמ\"ש מעכ\"ת נ\"י בעצמו. גם מסתימת הר\"מ והר\"ש משמע דס\"ל דהתם דוקא נ��ט דמאי. והירושל' דאמר תני פטור מודאי. היינו דבברייתא תנא כן ופליג אמתני'. וקיי\"ל כסתם מתני' עכלה\"ט. וק\"ל על רבינו הרי מתני' דהכא דשייר לתוס' בכורים. משמע דס\"ל כברייתא ולמה נשבשה. ולא נימא טפי דלא נקט בפ\"ג בבכורים דמאי. רק לאשמעי' דעיטור בכורים אפי' בכה\"ג חייב וכלעיל. אמנם בני הב\"ח החרוץ ר' ברוךי יצחק שליט\"א הקשה דאפי' אבכורים גופא ק' מ\"ט שייריה ברישא כדתני נמי מכזיב ולהלן. והרי גם זה פטור אפי' מודאי. וצ\"ע. "
+        ],
+        [],
+        [
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. איך יעשר קודם השלכה. שמא המוצא יפריש מפטור אחיוב או להיפך כספ\"ה. ואת\"ל דהו\"ל ס\"ס. דשמא יפריש מיניה וביה. או שמא ילך לאבוד במקומו. [אמר האזוב אשר בקיר. בנו ותלמידו. ול\"מ היה נ\"ל כיון דהך חששא שיפריש מחיוב עה\"פ אינו רק כשימצא חבר אח\"כ. והרי הוא יחוש נמי שמא השליכם חבר ועשרם מקודם. כמו דאמרי' (ב\"מ דל\"ח א ) בחששא שמא עשאן בעה\"ב תרומה על מקום אחר. לפיכך על סמך זה. בעה\"ב עושה אותן תו\"מ על מקום אחר. כך נ\"ל לולא דברי ע\"ר זצוק\"ל] עכ\"פ במחזיר למוכר בסיפא. דלירושלמי משקעו בכרי. [אמר הננס. כן פי' קצת מפרשי' לירושלמי. וע' מ\"ש לק' סי' יא] וק\"ל מה מהני לר\"ש שזורי (ר\"ה די\"ג) דאין בילה ביבש. ונ\"ל מדר\"ש רק לכתחילה קאמר כדמוכח התם. והכא מדאין תקנה כדיעבד דמי (כי\"ד ססק\"ח) עכלה\"ט. ובירושלמי הקשה למה צריך המשליך לעשר. נהוי כמוכר במדה גסה. ומשני המלקט מלקט א' א'. והו\"ל כקונה בדקה. והקשה הרא\"ש. מה צריך לזה. הרי דוקא במוכר לחבר פטור בגסה (כלעיל פ\"ב כ') והכא שמא ימצא ע\"ה. ותי' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. [באות כו] דמתני' איירי בשוק דרוב חברים כו'. עכלה\"ט. איברא לפי דברי ע\"ר רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. כנ\"ל בל\"ז לק\"מ. דהתם בוודאי מוכרם לע\"ה. משא\"כ הכא איכא ס\"ס כנ\"ל: ",
+            "ול\"מ מסתבר כרמב\"ם דאי כראב\"ד בבא דמפקיד מיותר דהרי הוא כטוחן. ותו למה שני בלישניה למנקט ברישא דמאי. ובסיפא כפירותיו. ותו דא\"כ במאי פליג ר\"ש. והרי גם לת\"ק דקאמר כפירותיו. דמאי הם. ואי פליג לקולא דרק חיישינן שמא גם ע\"ה הפקיד. למה לא פליג נמי בטוחן. ודוחק לומר דבאמת ר\"ש בתרתי פליג. וס\"ל דרק לשמא החליף בשל ע\"ה אחר חיישי'. והו\"ל ספק דרוב ע\"ה מעשרין. ואי משום קו' הראב\"ד דהו\"ל ס\"ס. י\"ל דהו\"ל ס' הרגיל להחליפן. [אב\"י אנא\"ק של ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל הכ\"מ י\"ל בענין הקושיות על הראב\"ד כמ\"ש הראב\"ד בעצמו בהשגותיו בשם הירושלמי וז\"ל הכא את אמר דמאי והכא את אמר ודאי. ומשני כאן. כלומ' ברישא דקתני דמאי. קופה בקופות. דמתירא שלא יכוין במלאותם. וכאן בסיפא דקתני כפירותיו ודאי. בפירות בפירות. דאינו מתירא להחליף. מיהא ע\"ר זצוק\"ל נראה דמיאן בזה משום קושית הרא\"ש כאן. דמנ\"ל דבמפקיד וודאי החליפם שמא לא החליפם והמע\"ה. ובענין קושית הראב\"ד על הרמב\"ם דהוה ס\"ס. ל\"מ נ\"ל לתרץ. לפמ\"ש תו' כתובות (ד\"ט א' ד\"ה ואב\"א) דשם אונס חד ולא הוה ס\"ס. וכש\"ך י\"ד סי' ק\"י דיני ס\"ס אות יא. א\"כ ה\"נ לא הוה ס\"ס דשם מעשר חד. מיהא צ\"ע מרבינו המגיד פ\"ג מהא\"ב ה\"ב. דכ' דמש\"ה פסק הרמב\"ם דפתוי קטנה לאו אונס הוא משום קושית התוס' שהזכרתי דס\"ס הוא. אע\"כ דפתוי קטנה לאו אונס עי\"ש. אלמא דלרמב\"ם אפי' ס\"ס משם א' הוה ס\"ס. והנה הכ\"מ בהל' מעשר פרק יא הי\"ג תי'. דמאחר דקיי\"ל דרוב ע\"ה מעשרין ואפ\"ה אחמור רבנן לחוש למיעוטא אחמור בהו ג\"כ לחוש לס\"ס. והקשה הגאון מהרע\"ק זצוק\"ל בתוס' רע\"ק [אות כט]. דלרמב\"ם דמירוח עובד כוכבים פוטר הוי נמי ס\"ס. ספק לא החליפן וספק החליפן בשל עובד כוכבים דהא פשיטא דעובדי כוכבים מביאים ג\"כ לטחון. ול\"נ לתרץ קושית הגאון הנ\"ל. דאין זה בכלל ס\"ס. דכיון דאמרת את\"ל החליפן. הרי הכונה באת\"ל זה שיש בו דררא דאיסור טבל. ואיך תאמר תו שהוא של עובדי כוכבים שלא התחיל לחול עליו שם טבל. ועוד דלפי כללא דכייל ש\"ך בי\"ד ק\"י קיצור דיני ס\"ס אות י\"ב. ומג\"א סי' תל\"ט סק\"ג דצריך שיהיה ספק אחד מתיר יותר מחבירו. והרי כאן אין ספק א' מתיר יותר מחבירו. דבשלמא באם נאמר את\"ל ספק החליפן בשל ע\"ה דלמא עישרן. אז התיר הספק האחרון יותר מהראשון. דאם נאמר דלא החליפן אין כאן שום איסור. ואם נאמר דהחליפן בשל ע\"ה יש כאן איסור ואפ\"ה עכ\"פ נוכל להחלישו בספק דשמא עישרן. משא\"כ באם נאמר דהחליפן בשל עובד כוכבים. מה לי אם נאמר שלא החליפן ואין כאן מציאות לאיסור טבל. מה לי אם נאמר דהוא של עובד כוכבים ואין כאן מציאות לאיסור טבל. בין כך ובין כך לא נכנסת לאיסור טבל העומד לנגדינו כאן לפתוח בו פתח להיתר כדרך כל ס\"ס ודו\"ק: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. והקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. דא\"כ הול\"ל בהדיא פטור. ותו אדרבה. הרי סתם ספ\"ה דדמאי דמעשר משל ישראל על של עובדי כוכבים. אלמא דאין קניין לעובדי כוכבים בא\"י להפקיע ממעשר. ולהכי נ\"ל. דסתם כאן כפירותיו. משום דלא פסוקא מלתא דפעמים פטור. דמודה ר\"מ דדיגון עובדי כוכבים פוטר (כמנחות דס\"ו) משא\"כ בפירות דא\"צ דיגון או באידגן מישראל חייבים. עכלה\"ט. וכ' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות כה] וז\"ל. והראב\"ד מפרש כפירותיו. ר\"ל שמחוייב לעשר ודאי. והקשה הרא\"ש על זה. דלמה יהיה ודאי דלמא לא החליפן. ותמיה לי מאד כו' וצע\"ג. ודנתי לפני רבינו הנ\"ל. הרי ר\"מ התם ס\"ל דדיגון עובדי כוכבים בשל עובדי כוכבים חייב. כמ\"ש ג\"כ רש\"י התם. להכי איצטריך לפרש. דבלהפריש כ\"ע ל\"פ. מיהו רמב\"ם ור\"ב אזלי לשיטתיי' (וכפ\"א מהל' תרומות הי\"א) דדיגון עובדי כוכבים בשל עובדי כוכבים פטור (וכ\"כ הכ\"מ פי\"א ממעשר הט\"ו) ולשיטתיה אף בלהפריש פליגי. והשבני רבינו הנ\"ל. עכ\"פ לרא\"ש קשיא. דהרי כל עיקר קושיתו. רק אי נימא דדיגון עובדי כוכבים חייב והיינו כר\"א התם. ואיך מקשה שמא לא החליפם. והממע\"ה: עוד כתב רבינו הנ\"ל [באות כט] כו' אמנם הקשה הראב\"ד. דלמה בטוחן עובדי כוכבים חיישי'. הרי הו\"ל ס\"ס כו' ומ\"כ שכ\"כ בפ\"א מהיו\"ט ה\"ב. עכלה\"ט. נומתי לפני רבינו. א\"כ במה נפרנס משנה שלימה (פ\"ב דמכשירין מ\"י) והרי התם איכא ס\"ס מעליא. דאף דספק ממיעוט שלבתיהם. לא מצטרף לס\"ס. דמיעוט לגבי רוב כליתא דמי (כש\"ך י\"ד רצ\"ג סק\"ו) עכ\"פ בל\"ז איכא ס\"ס. ס' נפלו קודם שראו פני הבית. וס' מעושרין. ובס\"ס זה איכא שפיר למימר שמא לא חל עליהן שם מעשר מעולם. ודוחק לומר דעכ\"פ חל עליהן שם מעשר בדיעבד. וכמעשר ראשון שהקדימו בשבלים. אע\"כ שאין כל הספיקות שוין. והשבני רבינו הנ\"ל וז\"ל ימחול ידידי הרב נ\"י לעי' במ\"ל פי\"א ממעשר ה\"ט. מ\"ש לתרץ בזה. ולענד\"נ דהתם אף אם ננקט כדברי הראשונים דרמ\"ל. דמתני' דמכשירין לעניין אכילת ארעי מיירי. עכ\"פ כיון דבספק אם עישרן (קמה). הוה אזלינן לחומרא לענין אכילת קבע. דאז ליכא ס\"ס. וכיון דנעשה ספק זה לחומרא. הוה כוודאי איסור כמ\"ש פוסקים כעין זה בספק דאורייתא וע\"י גלגול הוה דרבנן. משא\"כ בקלין שבדמאי. דמכח ס\"ס נפטרו פירות אלו לגמרי. ולא דנין בהם כלל ענין חומרא ע\"י ספק א': "
+        ],
+        [
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. אמאי באמר לו אחר א\"�� במוצ\"ש. הרי אין אדם חוטא ולא לו (כפ\"ג דקדושין (דף ס\"ג) ואפי' חשוד נאמן על של אחר (כי\"ד קי\"ט ס\"ז). דלא קיי\"ל כר\"מ דהחשוד לדבר לא דנו ולא מעידו בשל אחרים רק לעדות ממון אינו נאמן משום אל תשת רשע עד או בחשוד בעריות אינו נאמן בעדות ערוה. דהו\"ל נוגע בעדות. דאיכא למימר שכיחא ליה או פריצא ליה (כש\"ך שם). ונ\"ל התם בקדושין לא מתנגד חזקה. דשמא באמת קדשה. משא\"כ הכא מעיד לסלק חזקת טבל. ומה\"ט נמי באומר שהוא אחוה דמיתנא. אף דאפי' ע\"א מפסולי עדות נאמן על זה מדאינו מעיד על גוף החליצה. הו\"ל רק גלוי מלתא בעלמא. אפ\"ה היבם עצמו א\"נ. ואמאי לא נימא אין אדם חוטא וכו'. ע\"כ דהתם נמי חזקת זיקה. מדמוחזק באחי. ומה\"ט א\"נ בשחיטה (כי\"ד סי' ב') מדהו\"ל חזקת אמה\"ח [ולא זכיתי להבין ש\"ך שם סק\"כ דאף בשחיטה בשל אחרים נאמן] או דבשחיטה הו\"ל כמעיד ע\"ע ששחט יפה עכלה\"ט. וכדומה לזה כ' רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות לו] וז\"ל. כ' במחנה אפרים הל' עדות סי\"ב. דנהי דחשוד כו'. וק\"ל הא בהאשה רבה אבעיא דלא אפשיטא כו'. עכלה\"ט. אמר הקטע. הכלל שהביא במחנה אפרים. יתד הוא שלא תמוט. דכ\"כ הרא\"ש (בגיטין דנ\"ד) בי\"ד כלליו שהביא שם בעניין ע\"א נאמן באיסורים. אולם לולא מסתפינא להכניס ראשי לקדר בין ההרים. עשתרות קרניים. נ\"ל להצדיק דברי צדיק מעיקרא ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. דבהאשה רבה ליכא למפשט מהכא דא\"כ ק' למה נקט מתני'. בא\"ל אחר שאינו נאמן. אפי' נאמן נמי א\"נ. אע\"כ דוקא אינו נאמן. דאיכא תרתי. חשוד וגם אתחזיק אסורא. ומנ\"ל בע\"א כשר: ",
+            "אב\"י אע\"ג דיש לומר לכאורה אדרבא. דאחר וודאי אינו משקר דאין אדם חוטא ולא לו. וכלקמן מ\"ו. מכל מקום כוונת ע\"ר זצוק\"ל. דעכ\"פ אם הוא במקום שגם הבעל הבית נאמן. דהיינו בשבת. וודאי יותר סברא להאמין לבעה\"ב עצמו שלא שייך אצלו לומר שאומר בדדמי. מלהאמין לאחר. דאף דאימת שבת עליו. מכל מקום דילמא בדדמי אמר. ומשום זה אין אימת שבת עליו וכמו דאמרינן גבי מת במלחמה דדלמא בדדמי אמרה פט\"ו דיבמות מ\"א. מיהא הרמב\"ם פי\"ב מהל' מעשרות ה\"א. כתב סתם וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן. מעושרין הן אוכל על פיו, ומדלא הזכיר הרמב\"ם לשון המשנה \"לא מצאו\". משמע דאפי' לכתחילה יכול לסמוך על הגדת האחר כמו על הגדת דבעה\"ב. דהא קאמר וכן. ולשיטה זו י\"ל דלהכי פלגינהו התנא לב' בבי. לומר דאפי' באחר דאיכא למימר אין אדם חוטא ולא לו. אפ\"ה במ\"ש לא יאכל על פיו. ובמ\"ו רק משום חיי נפש דאין מכיר שום אדם בעיר התירו. ",
+            "כתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות לז]. וז\"ל אמרי' בש\"ס (מכות דף י\"ז) טעמא דר\"א כו'. ובמכות אמרי' טעמא דרבנן דטריחא ליה מלתא ע\"כ. ואנא בעניותא לא ידענא מה צורך לרבינו לדחוקי בזה. דהרי תוס' שם לא הזכירו דאיירו במעשר עני. ודלמא באמת אמעשר עני א\"צ שום טעם. דבל\"ז אפי' יפרישוהו אינו גזל. מדאי בעי מפקיר נכסיה כנדרים הנ\"ל. ורק אמעשר ראשון קאמרי. דביה לא שייך האי טעמא. להכי קאמרי. חדא דאין לו תובעין. ועוד שלא הפרישוהו. דסבר כל כמה דלא מפריש מעשר אינו חייב בתמ\"ע כרש\"י בכורות (ד' י\"א ב) : כתב עוד רבינו הנ\"ל וז\"ל. הנה בסוגיא דנדרים תמיה לי הא ע\"י הפקר לא חזי ליה כו'. עכ\"פ הו\"ל לש\"ס לומר דה\"ט דרבנן. דס\"ל דנחשדו. וצע\"ג עכלה\"ט. ולפע\"ד העבד ישראל. ל\"מ אין זה מהדוחק ממ\"ש רש\"י (נדרים דף פ\"ד סוף ע\"א) דכל שלא נכתב בפי' לא ציית ע\"ה. ועל כרחך אפי' רבנן ס\"ל הכי. מדס\"ל דחשיד אטבל דמעשר עני. א\"כ כמו דלא ס\"ל לע\"ה דלא תוכל לאכל בשעריך. דקאי גם אטבל דמעשר עני. והיינו על כרחך מדאינו מפורש. כ\"כ איכא למימר נמי דלא דריש לא תלקט מה\"ט. ומצי שפיר להפקיר. רק דירא להפקיר כמ\"ש הש\"ס. אמנם עוד נ\"ל לתרץ דסוגיא דנדרים ס\"ל כירושלמי שהביא תוי\"ט פ\"ה דפאה מ\"ה ד\"ה שקבלו. דהיכא דמפקיר הכל תו לא מקרי בעל השדה. וכן צ\"ל בכל מקום שמזכיר הש\"ס אי בעי מפקיר כפ\"ז דברכות דמזמנין עליו. וכ\"כ פ\"ג דעירובין דמערבין וכו' ובשאר דוכתי. בכולהו ק' למה לא מחלק הש\"ס בין מי שאכל דמאי משדה שלו. או שקנה דמאי. דבאכל דמאי משדה שלו אין מזמנין עליו. אע\"כ כדאמרן. השבני רבינו הנ\"ל וז\"ל נפלאתי. וכי יאמר מעכ\"ת דכולהו הך סוגיי פליגי אההיא דחולין. דלא כפסק הלכה. וכל עיקרי הדינים שייכי רק בלוקח מע\"ה ולא בע\"ה עצמו. עכלה\"ט: ",
+            "וכתב עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. וז\"ל ואף דבזכאי בהרמתן גם להוליך שרי. כפ\"א דביצה מ\"ו. שאני הכא. דלא הותר בהרמתן מצ\"ע. רק מדקרא שם מע\"ש. אך ק\"ל מ\"ש דגזרו דאסור להקדיש בשבת. גזירה משום מכירה. דהו\"ל נמי כמוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה. כפ\"ה דביצה מ\"ז. טפי הו\"ל למגזר במוציא באמת מרשות לרשות. כנותן מתנה לחבירו ביו\"ט דשרי כספ\"א דביצה. ונ\"ל כיון דמכר א\"א בלא פסוק דמים באמירה. לא דמי למתנה. דאפשר ליתן מיד ליד בלי אמירה. ומה\"ט גם באמירה שרי. משא\"כ בהקדש: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות מ] וז\"ל מכאן נסתר לכאורה שיטת הר\"ש כו'. ולמה יגרע זה ממכירה ממש. עכלה\"ט. ולולא מסתפינא עדיין אינו מוכרח. דעכ\"פ גונב דעתו. דסבר שמאכילו חולין ששוים יותר מתרומה והרי זה אסור (כחולין דף צ\"ד א): "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א*) וז\"ל ק\"ל כיון דמיירי בנחתום חבר כדמוכח בירושלמי דמוקי במוכר במדה גסה. והיינו ע\"כ דרצה לאוקמי אפי' בנחתום חבר. א\"כ אמאי צריך לוקח להפריש חלה. כיון דגלגול העיסה היה אצל נחתום. עליו חל החיוב להפריש. והוא דהוי חבר. לא נחשד. וצע\"ג. עכלה\"ט. אמר העטלף. אשר לא ראה אור. כמדומה הבין רבינו דקושית הירושלמי פ\"ב דדמאי ד\"ה ע\"א. אדמקשי מתני' דהתם אדהכא. דאינו רק מהפרשת תמ\"ע. ואהא לבד משני הירושלמי. דהתם בדקה והכא בגסה. ולפע\"ד אי אפשר לומר כן. דא\"כ אדמוקי הכא בגסה. טפי הו\"ל לאוקמי הכא בע\"ה אלא ע\"כ משום דגם ע\"ה אינו חשוד בחלה (כירושלמי פ\"ד דחלה דף י' ע\"ב) דאפי' בסוריא לא נחשדו ע\"ה אחלה. וכ\"כ נמי הר\"ש פ\"ה דחלה מ\"ו. וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ח מבכורים. א\"כ אי הוה מוקי למתני' דהכא בע\"ה. א\"כ הוה קשיא. עכ\"פ למה חייב הלוקח בחלה להכי מוקי לה במוכר בגסה. או בחולין טמאים. דמדאזלי חלה ותמ\"ע לאור לא חייבוהו למוכר להפריש לתמ\"ע וחלה. וכ\"כ כתב בפשיטות רכ\"מ רפ\"ו מהל' בכורים. דתירץ הירושלמי קאי גם אחלה. ובהא נ\"ל לתרץ מ\"ש רש\"י. (ב\"מ דנ\"ו א') דפרש\"י שם לת\"ק דמ\"ג דלקמן דמיירי בע\"ה. וק' דהרי ירושל' הנ\"ל מוקי בנחתום חבר. אע\"כ רש\"י הוכיח. דמ\"ג לא איירי בחבר. מדלא הזכיר ת\"ק שם בדבריו רק מעשר ולא חלה. ש\"מ דרק בע\"ה מיירי. דאי במוכר בגסה. או בככר טמא גם מחלה היה המוכר פטור. כירושלמי הנ\"ל. השבני רבינו הנ\"ל וז\"ל ונפלאתי. הרי רק דמאי מותר למכור בגסה. והכא כיון דבגלגול עיסה הוטבלה לחלה. הו\"ל כמוכר טבל ודאי עכלה\"ט. ולי אני אפטרוזא נראה. כיון דלא פי' משנה ח' לאיזה צורך מותר למכור טבל. א\"כ אין לך צורך יותר מזה. משום כדי חייו דנחתום שרו רבנן שימכור טבל הטבול לחלה לחבר. ורק בדקה אסור משום תנוקות: ",
+            "ונ\"ל דכל דקמ\"ל מתני' הוא. דהרי חלה חייב ודאי להפריש. ותמע\"ש ספק אם חייב להפרישו. וכדקאמרי' בירושל'. בדין הוא שתקדים חלה. ואם יפריש תמע\"ש תחלה. יש לחוש שמא הפרישו כבר הע\"ה נמצא חייב להפריש חלה מתמ\"ע שיפריש. ואם יפריש חלה תחלה. יש לחוש שמא לא עישר הע\"ה ונמצא יש בהחלה שיפריש. התמע\"ש שחייב. ונמצא שמפריש מפטור על החיוב. לכן זה תקנתו קמ\"ל מתני' שיפריש שניהן כא' דהרי שניהן ניתנין לכהן: ",
+            "ונ\"ל עוד דמה\"ט צריך לחלק הכרי של הק' סאה לג' חלקים. שיהיה בכל חלק ל\"ג סאה ושליש. כדי שיפריש סאה שלימה להכהן שמעורב בה הת\"ג והתמ\"ע. ועי\"ז לא יוכל לבוא להקדים התמ\"ע לת\"ג. אבל אילו היה נוטל ג' סאין מהכרי ק' סאה. הרי מדאין איפה שמחזקת ג' סאה היה מצוי בזמן המשנה. מדאין נזכרת רק במדבר בזמן התורה. היה צריך ליטול הג' סאה. סאה סאה לבד. ויש לחוש שפיר שכשיטול סאה ראשונה. מיד יטעה לומר שתהיה תמ\"ע ויקדים התמ\"ע לת\"ג. וכ\"כ לרב\"א יתישב נמי שפיר דלהכי מפריש סאה א' שמעורבת בה הת\"ג והתמ\"ע. דבמעורבין שייך שפיר שתהיה הת\"ג מאומד. משא\"כ כשמפריש ג' סאין אחת אחת. והיינו דקמ\"ל הנך ב' משניות. דברישא קמ\"ל כיצד יעשה ויאמר כשמחוייב להפריש תמ\"ע וחלה כאחת. והכא קמ\"ל כיצד יאמר כשירצה להפריש ת\"ג ותמע\"ש כאחת. שאינו רשאי לומר הרי סאה זו ת\"ג ומעשר בעד כרי זה. משום דאינו רשאי להפרישם ביחד באמת. משום דכל שאינו בזא\"ז גם בבת אחת אינו. כקידושין ד\"נ ע\"ב. והרי לעניין הקדמה. אין ת\"ג מאוחרת לתמ\"ע. אף דבדיעבד מהני ודו\"ק (ועי' תרומות פ\"ג מ\"ו). מלבד שיש לחוש בכה\"ג שיקדים לקרוא שם תמ\"ע לת\"ג. [אב\"י ועי' תוס' גיטין דמ\"ב א'. ד\"ה הא]. ",
+            "אמר האזוב היבש בקיר. משנה ה' היא משנה חמורה. וצריכא לפני ולפנים. דלפי הך תרוצא דירושלמי שתפסו רבותינו המפרשים. דבדמאי הקילו דאפי' ביבש יש בילה. א\"כ ק\"ל מ\"ש חתיכות דאין בילה. ומ\"ש גרוגרות דמהני בילה. והר\"ש נדחק דדוקא בדורס הגרוגרות יחד יש בילה. וק\"ל א\"כ בחתיכת דבילה דרישא נמי להני כה\"ג. ותו דורס מאן דכר שמיה. ותו ק' בדברי ר\"י. מ\"ש מתנה מרובה ממועטת. ורבותי פרשו. אימתי בזמן שכל א' נתן לו מתנה מרובה. אבל בנתן א' מהן מתנה מועטת. וניכר דצמצם. שמא צמצם ג\"כ מלעשר. ותמהני דמלת \"אימתי\". יהיה איירי במתן כל א' וא'. \"ואבל בזמן\" וכו'. יהיה איירי במתנת א' מהנותנין. ומה שסמך הר\"ב בפירושו אירושלמי. אינו מוכרח לפע\"ד למעיין שם. ואאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל. פירש מלתא אלבשייהו יקירא. דה\"ק ר\"י דדוקא בנתנו כ\"א מתנה מרובה. דמדניכר דוותרני' הם. לא קמצו ג\"כ מלהפריש המעשרות דאי\"ל דשמא הא' הוסיף כדי שיפריש המקבל ליתא. דמדאין הנותן מרוויח עי\"ז. עדיף ליה טפי שיפריש בעצמו. דשמא ישכח או יפשע המקבל. וגם שלא להוציא מתח\"י דבר שאינו מתוקן. משא\"כ בנתנו כ\"א מתנה מועטת. דניכר קמצנות. שמא א' נתן מעט משום שכבר עישר. ושני משום קמצנות. עכלה\"ט ודפח\"ח. ואני בעניי לפום גמלא שחנא. אפרש כיד ה' החונן לעני דעת: ",
+            "כ\"כ הרא\"ש בדמאי הקילו דאפי' ביבש יש בילה. וכ' עלה רבינו הגאון מו\"ה עקיבא זצוק\"ל. דהיינו דוקא במעשר מדמאי על דמאי. דמדאו' תרווייהו פטירי. וגם הוה כעין ס\"ס. ס' שניהן מעושרין. ס' שניהן אינן מעושרין. משא\"כ בדמאי שנתערב במעושר לא סמכי' אבילה. דיש לחוש שמעשר מפטור אחיוב. ובזה מתורץ קו' הטורי אבן (ר\"ה די\"ג ב') ד\"ה כיצד עושה עכלה\"ט. ובמחכ\"ת הגאון זצוק\"ל הרי מ\"ד הכא שבולל ונוטל היינו שמעשר כפי כל התערובות כאילו כולו היה חיוב. דאל\"כ מה מהני דיש בילה. דעכ\"פ אין במה שיפריש על החיוב כל כך כפי שחייב באמת. וא\"כ ה\"נ בנתערב דמאי בחולין גמורים. אם יעשר כדי כל התערובות. ליכא למיחש למידי. דהרי מפריש מתערובות פטור וחיוב על תערובות פטור וחיוב. ושפיר הקשה בטורי אבן: ",
+            "כך נ\"ל פי' הר\"ש. וא\"ל דלהכי לא בטלי חולין בטבל. מדקיי\"ל דאזלינן בתר מבטל. (כמנחות דף כג ע\"א) והרי אפשר לטבל שיעשה חולין. והו\"ל מב\"מ. ובכה\"ג אפי' רבנן דר\"י מודה דלא בטל (כר\"ן נדרים דף נ\"ב א') . ליתא ממ\"ש הכ\"מ פ\"א מאה\"ט הי\"ז בשם ר\"י קורקס. דדוקא לענין טומאה אמרי' דבאפשר להיות כמותו לא בטל: ",
+            "כ' התוי\"ט דפירות כותים ודאי טבל. וטעמא דס\"ל כותים גרי אמת. כתב עלה רבינו הגאון מוה' עקיבא זצוק\"ל [באות נו] וז\"ל לא ידעתי מה צריך לזה כו'. והרי משנתינו ס\"ל מעשרי' משל ישראל אשל עובד כוכבים. עכלה\"ט. ויאמר הסריס הן אני עץ יבש. דלפע\"ד ע\"כ תנא דידן ס\"ל גרי אמת הן. דהרי אף דרישא ס\"ל אין קנין לעובד כוכבים. ע\"כ מיירי דלא אדגין ביד עובד כוכבים. דליכא תנא דס\"ל תרתי אין קנין ואין מרוח עובד כוכבים פוטר (כתוס' מנחות דל\"א א ד\"ה קסבר) וא\"כ ל\"ל דנקט כלל כותים. הרי ממ\"נ חייב תבואה שלהן בין שהן גרי אריות או גרי אמת. עכ\"פ לא חיישי אלפני עור. אע\"כ לאשמעי' פלוגתא דרבנן ור\"א קמ\"ל. דלא ניחש שמא עישר כותי א' לנפשיה. ולהכי שפיר קמ\"ל ב' בבי. משל ישראל על כותים לרבותא דרבנן. אף דהוי ס' מוציא מוודחי דשמא עישר הכותי ואכל כהן טבל אפ\"ה שרו רבנן. וקמ\"ל מכותים על כותים לרבותא דר\"א. אף דהוה ס' מוציא מספק. אפ\"ה אוסר ר\"א. וק' באמת מ\"ט דרבנן. הרי בכל דוכתא קיי\"ל אין ס' מוציא מידי ודאי (כפסחים ד\"ט א ונדה דט\"ו ב) . אע\"כ דפירות כותים לא מחשבו ס'. דמיירי בממורחין וראו פני הבית כבר. ונתחייבו בוודאי. ואין ס' עישורן מוציא מידי ודאי חיובן לגבי פירות כותים גופייהו. א\"כ לגבי פירות ישראל הו\"ל כודאי וודאי. ואי כותים גרי אריות הן. מה מהני שממורחין כבר בידם. הרי ודאי פטירי. דהא האי תנא ס\"ל מרוח עובד כוכבים פוטר. וליכא למימר דבמרחן ישראל ברשות כותי מיירי דהרי אפי' בכה\"ג פטור (כתוס' בכורות די\"א ב) אע\"כ דבאמת ס\"ל גרי אמת הן. אבל אין להקשות דעכ\"פ של כותי לקוח הוה. ולקוח פטור מדאו' כלעיל סי' מז. ונ\"ל דשל ישראל נמי מיירי בהוא לקוח ודו\"ק: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. וכתב עלה רבינו הנ\"ל וז\"ל וק\"ל בסוגיא (דמנחות דל\"א) שהבאתי לעיל מ\"ח נמי ניחש שמא הדמאי שיקנה יהיה ממעושר והוה פטור גמור. או מאינו מעושר ויהיה חיוב גמור. אע\"כ מדשניהן שוין דפטירי מדאורייתא מעשרין מזע\"ז. וה\"נ נימא הכי. וצ\"ע עכלה\"ט. ואנא כוביתא בעלמא הוא דחזינא. דהכא איכא תקנתא לעשר מתוכו. משא\"כ התם מדליכא תקנתא אחרינא. במקום פסידא ל\"ג בה רבנן. כדשרינן התם (דף ל' ע\"ב) דאף דבכל דמאי לא מהני דברי ע\"ה. אפ\"ה בתרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. סומך אדברי ע\"ה לאכלן בלי מעשר כלל. משום הפסד חולין. וכמ\"ש רש\"י התם. מכ\"ש הכא דלא חיישינן שמא יפריש מפטור אחיוב. משום הפסד חולין. וכ\"כ אשכחן בכמה דוכתא דקאמר הש\"ס שאני התם דאיכא הפסד חולין (כפסחים דף ט\"ו ב') כמו כן הכא לא העמידו דבריהם במקום הפסד: "
+        ],
+        [
+            "אב\"י ועוד דכיון דכאן מיירי שלא קבל ממנו הקרקע לעובדו ולשומרו. אלא רק האילנות אחר שגדלו הזיתים ללקטם ולעטנם בבית הבד וכמ\"ש ע\"ר זצוק\"ל הכ\"מ באות ט\"ז. שקבלו אילני זיתים. ובאות י\"ט דזיתים דינם כשדה. וכרא\"ש בשם הי��ושלמי הטעם כאן פשוט דהאילנות אינם כקרקע. ועי' ר\"ש כאן. ואפשר שע\"ר זצוק\"ל לא בחר בזה הטעם לאשמועי'. דדוקא בזיתים הדין כן. כרמב\"ם פ\"ו ממעשר הח\"י: ",
+            "וכ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. נ\"ל דאתיא אפי' כמ\"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י וכפ\"ב לעיל. ואפ\"ה שרו ב\"ה. דהא דאסור למכור לע\"ה לח ויבש. היינו בתלוש. מיהו הכא במחובר מיירי דאמק\"ט. ואפ\"ה חיישי' למעשר. ממ\"ש פרק ה דמעשרות משנה ג'. דבהגיע לעונת המעשרות [כרפ\"א דמעשרות] אסור למכור לעם הארץ. והרי גם במחובר משכחת לה הגעה לעונת המעשרות (כקדושין דף ס\"ב) ע\"י תנאי. [נאום אסקופה הנדרסת כן משמע נמי פרק ה' דמעשרות משנה ה'. דגם במחובר שייך הגעה לעה\"מ] ועמ\"ש פרק א' דתרומות. מה שאין כן לטומאה מחוסר תרתי. תלישה והכשר. דאינו מקבל הכשר במחובר כרש\"י פרק ט' דחולין (דף קי\"ח): ",
+            "כ\"כ רתוי\"ט. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיב' שליט\"א [באות סה] וק\"ל כו' דמיד שנתגייר וכו'. ולפ\"ז י\"ל כו'. ולא מצאתי גלוי לדין זה. עכלה\"ט. אמרה החולדה הדרה בעקרי בתים. תמהני פה קדוש יאמר דבר זה. וכי ס\"ד שלא לומר כן. הרי אפי' קטן שנתגייר ע\"ד ב\"ד אמרי' (כתובות די\"א א') יהבינן ליה דאזל ואכל בגיותא. מכ\"ש במומר לעבודת כוכבים ואת\"ל הכא שאני דזכה כבר. או התם שאני דממון ישראל הוא. עכ\"פ מדהוא בכלל אלה שהיו מורידין ולא היו מעלין (כח\"מ תכ\"ה) לא יהא ממונו חמור מגופו (כב\"ק קי\"ט א'). והכא ליכא טעמא מזרע' מעליא דהרי חזר לעבודת כוכבים ואי נימא דכוונת רבינו בשנתן ירושתו מתנה לישראל. דבכה\"ג ליכא למימר יהבינן לי' דאכיל בגיותא. עכ\"פ כיון דמד\"ת אין להגר שום זכות בהנכסים. רק כשהיה מתנהג כישראל עשו חכמים שאינו זוכה כזוכה א\"כ כשחזר לסורו לעבודת כוכבים בשעת מיתת אביו. הופקע זכותו. ואחרים שבזבזו נכסי העובד כוכבים זכו. ולא עדיף מהך דתשובת הרא\"ש (כלל י\"ז סי' י\"ח) שאין המומר לעבודת כוכבים יכול להעביר ירושתו מאביו. מבתו לאמו. אף דמומר אילו היה מתנהג כישראל היה יורש מד\"ת. כ\"ש זה דרק מצד תקנת חכמים היה ראוי לירש. אולם גם קושית ת\"י לא זכיתי להבין. דל\"מ היה נ\"ל דכוונת הש\"ס דחששו שיחזור לסורו. ר\"ל דאי נימא לי' דאין יורש לאביו עובד כוכבים. ואסור לגזול אחיו העובד כוכבים שיורש לאביהם (כב\"ק ד' קי\"ג ב). או דבאם זכה ישראל בירושה לא מפקינן מיניה. עי\"כ יחזור לסורו. ואז ידינוהו עובדי כוכבים שירש. אבל לא שנדינוהו אנחנו שירש. או נ\"ל דכוונת הש\"ס שמפני צער ממונו ימאס בדת יהדות. תדע דאל\"כ גם כשבאו לרשותו נמי לשתרי מה\"ט שמא יחזור לסורו. אע\"כ דאז לא ימאס בדת יהדות. משום דהוא גורס לעצמו שלקח היי\"נ וע\"ז. ועמ\"ש פ\"י דשביעית סי' מ\"ד. השבני רבינו הגאון הנ\"ל וז\"ל אתמהה הרי להדיא איתא ברמב\"ם וח\"מ רפ\"ג דמומר לעבודת כוכבים יורש קרוביו. וגם הא נ\"מ בנתגייר והוליד בנים וחזר לסורו בחיי אביו. דאם נדינהו כמומר נותנין לבניו כמו במומר לעבודת כוכבים בש\"ע שם. אבל אי נימא דבכה\"ג לא תקנו חז\"ל וקם אדינא דאינו יורש לאביו עובד כוכבים אין לבניו שייכות בזה עכלה\"ט. ואני בעניי לא זכיתי להבין. ועדיין בר אדא אוכמא בחוץ. וכי ח\"ו הרמב\"ם יסתור גמ' ערוכה (ב\"ק קי\"ט) הנ\"ל. אלא דכבר כ' בתה\"ד (סי' שמ\"ט) הובא בב\"י שם דרמב\"ם מיירי בחזינן ביה צד הרהור תשובה. או בהומר לעבודת כוכבים בקטנותו. וכן מסתבר לפע\"ד. מדעיקר ראית הרמב\"ם מדקאמר הש\"ס (בקדושין שם) אקרא כי ירושה לעשו נתתי הר שעיר. ודלמא ישראל מומר לעבודת כוכבים שא��י. א\"כ דומיא דבני עשו בעינן. דאנוסי' דמעשה אבותיהם בידיהם (כחולין די\"ג ע\"ב) וכן משמע נמי לשון הרמב\"ם שכ' ואם ראו ב\"ד לקנסו הרשות בידם עכ\"ל. וכי ס\"ד שלא לקנסו. אע\"כ דרישא מיירי. באינו נראה לקנסו. מדמהרהר תשובה או שהיה אנוס כנ\"ל. ומכ\"ש אי נימא כאידך פי' של תה\"ד. דטעמו דרמב\"ם רק כדי לפתוח לו פתח לשוב. אבל מצד הדין אין שום מומר לעבודת כוכבים יורש. א\"כ נמי דוקא התם דאילו היה ישראל היה יורש מצד ד\"ת. משלו נתנו לו פתח לשוב. אבל הכא אפי' היה מתנהג כישראלי אין הממון שלו כלל. רק חכמים נתנו לו מתנה כשהוא מתנהג כישראל מצד הפקר ב\"ד היה הפקר (יבמות פ\"ט ב') והשתא שהומר לעבודת כוכבי' ואחרים זכו בהירושה. וכי ס\"ד שנשחדו בממון אחרים כדי שישוב. אמנם מ\"ש רבינו דיש נ\"מ היכא דיש לו בנים שהורתן ולידתן בקדושה. ל\"מ היה נ\"ל כיון דלא פלוג רבנן בתקנתייהו דאפי' אין החשש שיחזור לסורו. דהגר צדיק תמים. ולא יחזור לסורו בשביל שום אבוד ממון שבעולם. אפ\"ה זכה בירושה. וה\"ה במת הגר קודם מיתת אביו דליכא תו למיחש שיחזור לסורו. משום לא פלוג. זכה בקבר ומנחיל לבניו. א\"כ ה\"ה בחזר לסורו דהו\"ל כמת (כסמ\"ע שם סקי\"ב) כבר זכו הבנים בהירושה. דכיון דשויוהו רבנן לאביהם לגבי הא מלתא כבן שיורש לאביו. אפי' באין לחוש שיחזור לסורו. א\"כ ממילא הושוו הבנים כבני בנים יורשים לעובד כוכבים. אפי' היכא דאזל החשש שיחזור לסורו. "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הירושלמי. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [אות עא]. וז\"ל הקשה עוד בירושלמי. ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת כו'. ומזה ק\"ל אמ\"ש (מג\"א ש\"ח סק\"ז) כו' וצ\"ע עכלה\"ט. ותמהני על רבינו. דדברי המג\"א לאו דיליה היא. דכך הוכיחו תוס' (ביצה ד\"ג ב ד\"ה אבל) ור\"ן שם. אמנם רבינו הגדול אשר עינו כעין הבדולח. איך אפשר דלשתמיט ליה דברי הרא\"ש כאן. שפירש במסקנת הירושלמי דקאמר דעם יציאתו מהכוס יהיה קדוש וז\"ל הרא\"ש ואז יהיה תרומה. ומאז והלאה אינו מטלטל הכוס. אלא מניחו על השולחן. עכ\"ל. מלשון זה מוכח דס\"ד דמקשן היה. שיטלטל הכוס גם אחר סילוק שתייתו. מדא\"א ליזהר מטלטול הכוס על השולחן. גם בלי צורך שתייה. וע\"ז משני שמתנה שלא יהיה תרומה עד שיסתלק מלטלטל עוד הכוס. או נ\"ל דס\"ד דמקשן היה תיכף אחר גמר שתייה קודם שיניחו על השולחן עושהו תרומה מעיקרא. ואהא מקשי שפיר והרי מטלטל תרומה טמאה ולא דמי להך דרמג\"א. דהתם המוקצה כבר הוא בידו. משא\"כ הכא. מדעושהו תרומה בעודו בידו. הו\"ל כלוקח המוקצה בידו. [וגדולה מזו מצאנו דאפי' כשהמוקצה כבר בידו כ' רמג\"א רס\"ו סקי\"ט בשופר בביה\"ש. שצריך שלא יביא א\"ע לידי כך] ואהא משני דעם סלוקו מהכוס. ור\"ל כשסילק ידו ממנו מקדישה לתרומה. ומאז והלאה אינו מטלטלו עוד. ואילה\"ק לירושלמי. איך יסתלק מהכוס לגמרי. הרי צריך לשפכו שלא יכשל בו הע\"ה. כדמצריך ירושלמי לעיל לפרר הלחם מה\"ט. י\"ל דהכא מדהוה שיורי כוסות. גם הע\"ה אינו שותהו. ושיתנו לבהמה מלתא דל\"ש. ואילה\"ק הרי גם בל\"ז ירושלמי זה הוא דלא כבבלי ביצה (דף כא ע\"ב) דמסיק התם דשיורי כוסות דידן מותר לטלטל מדחזי לתרנגולים. ודעובדי כוכבים דאסורי הנאה נינהו. נמי שרי לטלטל אם כבר נעשו. דהו\"ל כגרף של רעי. א\"כ הך שיורי כוס דתרומות יין טמא. מדקיי\"ל ביין תרומה שנטמא. כב\"ש (ב\"ק קט\"ז א) דתשפך הכל. משום דבכל דוכתא חיישי' לתקלה (כרכ\"מ פי\"ב מתרומות הי\"ב). א\"כ הו\"ל אסורי הנאה דהוה כגרף של רעי ושרי לטלטולי [ולא דמי לתרומה טמאה פכ\"א דשבת דאסור לטלטל. דהתם ביבש מיירי. דחזי להסקה]. נ\"ל דדוקא יינם מאיס. משא\"כ שאר איסורי הנאה. אף דהוה נמי שיורי כוסות. לא מאיס (ועי' א\"ח תמ\"ו). ואגב אפרש עוד הירושלמי שהניחו הרא\"ש כולו מוקשה. דהירושלמי הקשה עוד מלוקח יין מכותים. דחייש ר\"י ור\"ש לבקיעת הנוד. ולמה לא ניחש ה\"נ לבקיעת הכוס ומשני הכל מודים בכוס שהוא על אתר. ותמה הרא\"ש. מה מקשה בשלמא ביין כותים. שמא יבקע קודם שיפריש למחר. משא\"כ הכא אם יבקע קודם שתייתו אין חשש כלל. ואם אח\"כ הרי כבר הפריש. ונ\"ל ע\"פ מ\"ד (פסחים דפ\"ו ב) השותה כוסו בב\"א הרי זה גרגרן. א\"כ מקשה שפיר שמא יבקע בין שתייה לשתייה. גם בל\"ז איכא למיחש שמא יבקע אחר גמר שתייה. קודם שיעשה תרומה כשיסתלק ממנו כלעיל. ומשני מדהוא על אתר. ר\"ל על אותו מקום. ורק זמן מועט שוהה ביניהם ליכא למיחש: וכשהצעתי דברי לפני רבינו הנ\"ל. השיב על תרוצי קמא על קושיתו ברמג\"א. וז\"ל פי' ידידי הרב נ\"י בהרא\"ש לא מחוור לי. דהא הרא\"ש כ' מקמי הכי וז\"ל אין תרומה קדושה עד שישתה ואיך נעקל דבריו. דר\"ל עד שיסתלק מלטלטל הכוס [תמהני ארבינו וכי כך אמרתי דמ\"ש הרא\"ש עד שישתה ר\"ל עד שיסתלק מהכוס. אני לא אמרתי רק מדלרא\"ש עיקר מה דחדת לן התרצן. הוא שלא יטלטל הכוס אחר שעשהו תרומה. ש\"מ דהמקשן היה סבור. דאף שצריך להקדיש התרומה אחר גמר שתייתו כמ\"ש הירושלמי מקמי הכי. עכ\"פ עוד יטלטל הכוס ע\"ג השולחן גם אח\"כ. ע\"ז קא' הרא\"ש אין תרומה קדושה עד גמר שתייתו ומאז והלאה אינו מטלטלו]. ותו אין מכוון פירוש ידידי עם לשון הירושלמי. עם יציאתו מהכוס. דסילוק מהכוס לא מקרי יציאתו. אלא יציאת היין מהכוס לפיו או לשפיכה [ולפע\"ד הננס מצינו הרבה דוגמתו בל' חכמים. יצא ולא יצא ויוצא ידי חובתו. כולן לשון סילוק ה\"נ ר\"ל משיסתלק השותה מהכוס]. ותו לפירושו א\"כ מה מקשה הרא\"ש בתר הכי. דלא שייך הכא חשש בקוע כלל. ולפירושו דמר הא יש חשש בקוע בין שתייתו לזמן סלוקו מטלטול הכוס [תמהני ארבינו. וכי זו בלבד ק' ארא\"ש. הרי ה\"ה דהוה מצי למימר דיתבקע באמצע שתיי' או כתרוצי הנ\"ל. אלא דתמיהת הרא\"ש הוא. דלא ס\"ד דמקשן למיחש לבקיעה בזמן קצר מאד כזה. גם אפשר דקו' הרא\"ש הוא רק על דברי הר\"ש שכ' בתירוץ הירושל' וז\"ל דמע\"ש עד שבת הו\"ל כעל אתר]. אלא וודאי ברור דכוונת הרא\"ש דאין תרומה קדושה עד ששתה ואח\"כ אינו מטלטל הכוס למקום אחר אלא מניחו מיד לפניו על השולחן. דזה לא מקרי טלטול אלא כזורקו מידו. וא\"כ גם לפ\"ז ק' אמג\"א דהא מותר לטלטלו לאיזה מקום שירצה. מדהמוקצה בידו [ובעניי לא הבנתי ד\"ק. דהרי זה פשוט דלא חידש לן התרצן שלא תהיה קדושה רק אחר גמר שתייתו. דזה כבר הוכיח הירושלמי מקמי הכי. דאי הקדישה קודם גמר שתייתו הו\"ל מדומע. רק גם לפי דברי רבינו. עיקר מה דחידש לן התרצן הוא שלא טילטלו שום טלטול אחר כ\"א להניחו על השולחן. ואם זה כוונת רבינו. ק' דמלבד שזה לא הזכירו לא הירושלמי ולא הרא\"ש (דהרא\"ש לא כ' משם ולהלאה רק מאז ולהלאה. דאזמן קאי ורק בזמן פליג אמקשן) ואין זה במשמעות דבריהם כלל. ק' נמי כל הדקדוקי' דבתר דידי קאתי מרנא ורבנא. גם מדידי' אדידי' ק'. דא\"פ לאיזה ענין וטעם כ' הרא\"ש ואין התרומה קדושה עד שישתה. וק' נמי קו' האחרת שהקשה רבינו מקו' הרא\"ש. דשמא יבקע בעת שמושיבו על השולחן]. וכן פי' מהר\"א מפרקאן בירושל'. דכל זמן שהיין בכוס הכל חולין [שעו עיני מני דעת קדשו. מה למהר\"א מפרקאן לדברי הרא\"ש. הרי הם רחוקים זמ\"ז כרחוק מזרח ממערב. דע\"כ וע\"כ פליגי בפי' הירושל'. דהרא\"ש קא' ומאז והלאה אינו מטלטל הכוס. ולמהר\"א מפרקאן אינו קדוש עד שישפוך היין מהכוס. ואחר שהוריק היין למה לא יטלטל הכוס. הרי בלא היה עליו המוקצה בביה\"ש וניטל מעליו בשבת מותר לטלטל הכלי (כמג\"א ש\"ח סק\"נ). ואף אי נימא דס\"ל למהר\"א בהניח כלי תחת הנר ונפל לתוכו. וחזר עובד כוכבים ונטל לנר. אסור לטלטל הכלי. כמו שנסתפק מג\"א (ש\"ט סק\"ט). עכ\"פ הרי הכוס אינו שלו. והוא הביא לשם מוקצה שלא מדעת ב\"ב. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו (כמג\"א שם). אמנם גם לדברי מהר\"א מפרקאן מיושב שפיר קו' רבינו אמג\"א. דס\"ד דמקשן דא\"א להזהר מבלי לטלטל הכוס על השולחן גם אחר שתייתו. ע\"ז משני דלא יקדש עד שיצא היין מהכוס שישפכו). ובאמת לא זכיתי להבין כוונת הרא\"ש. דלדידיה הו\"ל לירושלמי לשנות בקיצור דאינו מטלטלו רק מניחו על השולחן. וה' יאיר עיני (ולדברי העני מדעת דברי הירושלמי הם ממש דברי הרא\"ש. כולם מתאימות ושכולה אין בהם). ותו ק\"ל לירושלמי אף לפי דברי מעכ\"ת. דהחשש שיטלטלו אשולחן אנה ואנה. הא מדלא היה שם ביה\"ש לא נעשה בסיס (נקט רבינו דלא נעשה בסיס. דאל\"כ אפי' לצורך גופו ומקומו אסור כא\"ח ש\"י ס\"ז) וא\"כ למה לא יטלטל הכוס אשולחן לצורך מקומו. דבחנם למה לו לטלטלו וצ\"ע עכ\"ל. אמר הצל. תמהני הרי להדיא אמרי' (שבת דף מ\"ג ע\"א) באפרוחים שעלו לסל דבעודן עליו אסור לטלטלו. אף שלא היו עליו ביה\"ש. וכ\"כ תוס' (שם דמ\"ד ע\"ב ד\"ה יש) דאפי' בהניח עובד כוכבים מוקצה בכלי לדעת ישראל נעשה בסיס. ואי\"ל דהכא שכבר היה ההיתר תוך הכוס. וכשקרא שם נתהוה בתוכו המוקצה ממילא לא הו\"ל כהונח ממש לדעת. ליתא דהרי הת\"י הוכיחו ממורביות (סוכה דמ\"ג) דלא שמטום החברים אע\"ג שהבייתוסים הניחו האבנים שלא לדעת החברים. ש\"מ אפי' הונח שלא לדעת אסור. ואפשר לחלק. דהכא לא הונח המוקצה שם כלל. רק ממילא נתהוה. עדיף מהך דבייתוסים. אמנם לא ידענא מה צורך לרבינו לדחוקי. הרי בל\"ז לא נעשה הכוס בסיס. מדהכלי אינו שלו וכנ\"ל ותו ממ\"ש תו' (ביצה דף ב' ע\"א ד\"ה וב\"ה) דאפי' במניח העצמות אטבלא. מדאין דעתו להניחם שם כל היום לא הוה בסיס (וכמג\"א ש\"ט סק\"ז) ותו מדדעתו להשליכו לא נעשה בסיס (כמג\"א רס\"ו סק\"ב) ה\"נ הרי ע\"כ יצטרך לשפוך היין שלא יכשל הע\"ה וכנ\"ל. והרי בלא נעשה בסיס מותר לטלטלו בצריך למקומו (כא\"ח ססי' ש\"ט). אמנם נ\"ל כיון דאפשר לעשותו תרומה אח\"כ. הו\"ל כטלטול שלא לצורך: ",
+            "ובזה מיושב אצלי מה שהקשו רבותינו דהרי א\"צ להפריש י' מע\"ר וט' מע\"ש דכבר נחסרו ע\"י הת\"ג שהפריש. ולפי דרכינו מיושב שפיר. דבאמת צריך להניח יותר ממה שחייב. [אב\"י וא\"כ האי דקאמר מתחיל ושותה הוא ע\"י מה שאמר י' מע\"ר וט' מע\"ש ואף דקובע כל הי' למע\"ר וכל הט' למע\"ש. מכ\"מ כיון דגם חולין מעורב בו. תו לא הוה כמו הפרשה בשבת. ואע\"ג דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין (כעירובין ד\"נ ע\"א. ומנחות דף נ\"ד ע\"ב). מ\"מ כיון דכותי מסתמא כבר עישר. כמ\"ש רבינו לעיל סי' י\"ד. להכי מותר להרבות במעשרות דתו לא הוה כטבל מעורב בו. והכי טפי עדיף לעשות. מלקבוע מעשר בשיעור מצומצם ולהניח למחר יותר משיעור מעשר. כדי שלא יהיה כמפריש בשבת. דדלמא ישכח למחר ויניח רק כשיעור שהתנה. ואז הוה כמפריש]. וי\"א דמיחל ר\"ל מוזגו במים. ותמוה דמה קמ\"ל בזה. ונ\"ל דהא קמ\"ל. מדעל כרחך צ\"ל ברירה. א\"כ הו\"ל דמוע למפרע. להכי יערבו במים. ותתבטל עי\"ז התרומה (כי\"ד קל\"ד) ולא אמרי' דהו\"ל כמבטל איסור לכתחילה. דהרי כך תיקון שתייתו. למזגו במים. וכטחינת חטין שהתליעו (י\"ד פ\"ד). ",
+            "אולם בש\"ס (מכות י\"ט סע\"ב) פי' רבינו יהודה. דהאי תנא ס\"ל דלא בעינן ראשית ששיריה ניכרין. וא\"כ בל\"ז מתורץ קוש' ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. ודו\"ק. [אב\"י ולפי פי' א' דסי' יד ממילא ניחא] ולתוס' תמורה (דף ל' ע\"א) היכא דלא היה האיסור מבורר מעיקרא אך בדאו' יש ברירה (ועמ\"ש בס\"ד חגיגה פ\"ג סי' לג). ואילה\"ק לתוס' מאחין שחלקו שמחזירים זל\"ז ביובל (כגיטין דכ\"ה א'). י\"ל דלתוס' התם היינו רק בשעשה הוא האיסור. דמסתמא תולה בבירורו שאח\"כ. [אב\"י סברת התו' דתמורה בשם מורו מהר\"ר מעולם לא זכיתי להבין. דכמה וכמה ברירות ישנם בש\"ס שהם כן. כמ\"ש ע\"ר ולא הוברר האיסור מעולם. ואפ\"ה אין ברירה כמו כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה גיטין דף כ\"ה ע\"א. וכן אם בא חכם למזרח עירובין ד' ל\"ו ב'. וביצה ד' ל\"ז ב'. ועי' תוס' גיטין דכ\"ה ב'. ד\"ה דברי. דהיכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש. אמרינן יש ברירה. אח\"ז ראיתי בתוס' סוטה דח\"י ע\"א. ד\"ה חזר וחלקן. דדחו לסברא דמורי מהר\"ר. ושם הובא ג\"כ דברי ע\"ר זצוק\"ל. דהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש הוא כלא הוברר מעולם. ועי' ר\"ן נדרים ר\"פ השותפין דמ\"ה ע\"ב. ",
+            "אמר העבד ישראל מ\"ז היא משנה חמורה אשר בה לא מצאה היונה הפוסחת מנוח לכף רגלה בזה הים הגדול דברי רבותינו המפרשים נ\"ע והיה קוצר השגתי לנעורת. וכל דבריהם כגחלי אש. ואותר אני לבדי עפר ואפר תחת מדהרות אבירים ולא זכיתי להשקיט צמאון נפשי היבשה בכל פרושי רבותינו ז\"ל. דק\"ל. א) כל רבותינו מודים דמתני' מיירי בטבול רק לתמ\"ע. וכן מוכרח. מדנוטל רק ק\"א. ואי בטבול גם לת\"ג. הו\"ל ליטול ק\"ג. ותמוה למה באמת לא נקט מתני' בטבול לת\"ג. ב) סיפא דלא הפסיד כלום. מלתא בלא טעמא. דאיך תלוי זה באם הטבל מרובה י' ממעשר. ג) מ\"ש רישא דנקט חולין סתם. ומ\"ש מציעתא דנקט חולין מתוקנים. ד) לישנא דמתני' דקא' נוטל מאה וא' משמע טפי דנטלם בצירוף יחד. ומשפטם א'. ורבותינו המפרשים עשו פירוד בין הדבקים. שיטול ק' לשם טבל וא' לשם תרומת מעשר. ומפני כל הצער הזה לנפשי העלובה. בחרתי הסתופף לפרש ע\"ד הראב\"ד. כי עתה הרחיב ה' לנו. ובטובו חיינו. בא\"י זוקף כפופים: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה דמאי",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות א'] וז\"ל משמע דס\"ל כו' וצ\"ע עכלה\"ט. ואנא מרתתא כולה גופאי להשיב על ד\"ק. וכי התם אמרי' לכ\"ע ממון גבוה רק לכ\"ע פטור מחלה קאמרי' והטעם משום דהעיסה לא חזי ליה ולא מקרי עריסותיכם. אבל לענין למכרה ק\"ו הוא מתרומה וכמ\"ש ירושלמי הכא וכ\"כ תו' [בכורות ד\"ט ב'] ד\"ה תנן ותו' [קדושין דנ\"ג ב'] ד\"ה איהי. הוכיחו ובררו כשמלה חדשה דבסנהדרין רק לענין חלה מיירי. השבני רבינו הגנ\"י וז\"ל גם רש\"י במקומו כ' ב' הפירושים אם מטעם ממון גבוה אם מטעם היתר אכילה. אמנם תוי\"ט סוכה פ\"ג מ\"ג הוכיח ממאי דמותיב בסנהדרין שם אהך דלעיל ממעשר שני וכתבי קודש יגנוזו א\"כ מוכח דהטעם דחוץ לירושלים פטור מחלה הוא משום דממון גבוה דאל\"כ אין שייכות למפרך עלה ממע\"ש בעיר הנדחת עכלה\"ט. והתינוק שנמצא בצד העיס' עלובה עריסה אי בעית אימא להך גיסא עדיין בן זומא מבחוץ דלפע\"ד שפיר יש ליישב קו' הש\"ס התם דהכי מקשי דאי נימא דלענין חלה לא מקרי מע\"ש בגבולין עריסותיכם ה\"נ לענין עיר הנדחת לא מקרי שללה ולא גרע ממחובר דקאמר התם [ע\"א] שאיע בדין עיר הנדחת מדכ' תקבוץ ואספת שאינו מחוסר רק קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ה\"נ מע\"ש מחוסר פדייה קביצה ושריפה אח\"כ מצאתי שגם תוס' בכורות הנ\"ל כתבו קצת מזה: "
+        ],
+        [
+            "כתב הר\"ב דלהכי סיכה מותר במע\"ש דהו\"ל כשתיה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ז'] וז\"ל לפמ\"ש תוי\"ט רפ\"ו דתרומות דהאי קרא אסמכתא בעלמא ק' איך הקילו כו'. וצ\"ע עכלה\"ט. ולא זכיתי להבין דלפע\"ד ירושלמי ובבלי לא פליגי דכיון דממלת ממנו דקאי אטמא שמעינן דטמא מותר בסיכה מכ\"ש טהור והא דנקט הבבלי טמא כבר כתבו רש\"י ותו' התם דמש\"ה נקט טמא דסד\"א דאסור דהו\"ל כמבערו בטומאה. וגם על רש\"י התם הו\"ל לרבינו לאקשויי שכ' אע\"ג דקיי\"ל בשבת סיכה כשתייה וכו'. הרי התם בשבת מבואר שאינו רק אסמכתא. אמנם לפעד\"נ כיון דגם לאבד מע\"ש בידים אינו רק מד\"ס מדפליגי בה בירושלמי ריש דמאי דלר' בון אפי' מע\"ש וודאי ואפי' הרבה מותר לאבדו להכי הם אמרו הם אמרו דאע\"ג דהא דסיכה כשתיי' אינו רק מד\"ס ורק ביו\"כ ותרומה ואסורי הנאה כתוס' (יומא דע\"ז א') במע\"ש דגם לאבדו אינו רק מד\"ס הקילו בו בסיכה דלהוי כשתיי': ",
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל לי\"א [בי\"ד צ\"ט] דלבטל איסור לכתחילה אינה רק מדרבנן. א\"כ ק\"ל לר\"ש לבטל ברוב. ותו למה כ' כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו לאכילה דכשנטמא יפדנו כפ\"ג מ\"ט [וב\"מ דנ\"ג א'] יבטל טומאתו ברוב. ואת\"ל דקרא רבותא קמ\"ל דגם פדיון מהני עכ\"פ לקוח בכסף מעשר שנטמא למה יקבר כפ\"ג מ\"י נהי דלקוח בכסף מעשר שלא נפדה טהור בריחוק מקום. אינו נפדה טמא בקירוב מקום עכ\"פ יבטלו ברוב. ואת\"ל דאם נתבטל טומאתו כ\"כ נתבטל קדושת מע\"ש עכ\"פ הרי אפשר לבטלו במע\"ש קודש שלא הוכשר לק\"ט. ול��ע\"ד בו\"ת נראה ממ\"ש תו' [בכורות דכ\"ב ב'] ד\"ה ובלבד דדוקא חולין טמאים בטלי בטהורי' ברוב. ולא חיישי שמא יחזור וירצה לבטל עם התערובות הזה חולין טמאים אחרים. ויהיה טומאה עוררת טומא' משום דהתערובות לא הועיל להתיר איסורו משא\"כ בתרומה כפ\"ה דתרומות סי' י\"ז. א\"כ במעשר דהועיל נמי התערובות להתירו באכילה אפי' בדיעבד לא מהני ודו\"ק ותו שמא יוכשר אח\"כ ויגרום טומאה לשאר המעשר. ועמ\"ש בס\"ד לקמן סי' ל\"ג: "
+        ],
+        [
+            "אמר האזוב אשר בקיר מי\"ג המשנה החמורה. הרבה יגיעה ועמל היה לי להבין דעת רבותי נ\"ע בפירושה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני בעוונותי. ומאן יהיב לן נגרא דפרזלא להבין ד\"ק. דלר\"ב דפלוגת' דב\"ש וב\"ה ברישא מיירי לענין לתרום ממוקף וכמדומה זה דעת ר' בא בירוש' דקאמר על השניי' קאי יע\"ש. אבל לפי הנמסר לנו חלוקי המשניות לפי דעת זה סכינא חריפא פסקי לבבי דתרומה מהדדי טפי הו\"ל להתחיל מי\"ג עם בד\"א וכו'. ב' ק' תו דהרי כל הבבות סתמא קתני ואיך נימא דרישא מיירי בתרומה ובד\"א מיירי בפודה מעשר. ואבל אם רצה וכו' מיירי בקונה מע\"ש בירושלים אתמהה. ג' הדין דלא יצא קנקן לחולין קאי אקונה במעות מע\"ש בירושלים. ועיקר דינא דאנן קיימין ביה דלא קנה מעשר חסר לגמרי מהספר כקו' רתוי\"ט. ד' לר\"ב וראב\"ד ז\"ל היכן מצינו לשון להחמיר דלהוי משמע לשון קמצנות וכילות כדפרשו רבותי הנ\"ל באבל אם רצה להחמיר וכו'. ה' היותר תמוה שבכולם פי' הר\"ב בדברי ר\"ש שכל עיקר העניין חסר מהספר וגם חבית למה לי כלל והר\"ב הוצרך להגיה במשנה ולא הועיל לעני בדעת כמוני. והרמב\"ם מפרש כולה מתניתי' במוכר יין בירושלים למע\"ש גם זה תמוה דהא מאן דכר שמי' מלבד הקו' שהקשה רתוי\"ט עליו יע\"ש. ומרוב שיחי וצערי אמינא אפתח אנא פתח' לנפשי העלוב' וד' אלדי' יעזור לי בו בטח לבי ונאזרתי ונעזרתי. ימלא פי תהלתו: ",
+            "ונלפע\"ד דמהא מוכיח הירושלמי שפיר דכמו דבהא אף דע\"כ היה צריך למלאות המעשר בקנקן. עכ\"פ כיון שהיתה נמי כוונתו משום תנאו שאם בא חבירו ליקח מדת קנקן א' לא נעשה קנקן בסיס למעשר ה\"ה וכ\"ש בהי' בקנקן מעשר גם רביעית יין חולין. ג\"כ לא נעשה הקנקן בסיס להמעשר: "
+        ],
+        [
+            "אמר הצעיר עלה נדף המשנה חמורה הזאת מרפסי איגרי ראיתי ההרים והנם רועשים רבותינו שבגולה נ\"ע מקהי אקהייתא מרי פלוגתא זה פונה לכרמו סבסטי וזה פונה לזיתו הנטופי. רבינו הרא\"ש ז\"ל עומד בקרן זוית ומתפלל עלינו שיאיר ד' עינינו להבין המשנה הזאת ולא פירשה לנו. רבינו כ\"מ מבטיח לנו שאלי' עתיד לפרשה לנו. ואני בעיני הטרוטות אנה אני בא. שבתי וראה שפי' הר\"מ דנקטה הר\"ב מלבד מלחמות תנופה שנתקשה בה הרא\"ש ותוי\"ט כל המשנה היא מלתא בלא טעמא גם היא מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ולא נשנה בעדיות גם הלחץ והדחק דנימא דאוכל עליו אחד עשר באיסר ר\"ל עד אחד עשר ודנימא די\"א באיסר מיירי בוודאי וא' מק' מיירי בדמאי ושיהיה י\"א דב\"ה דלא כי\"א דת\"ק ועוד הרבה דקדוקים מלבד הקושיא הגדולה דאם רבינו הגדול בידו החזקה כחו במתניו לפרש המשנה הקדושה דלא כפי' הירושלמי. אבל אנן יתמי דיתמי טוב לנו לאכול פת חריבה ושלוה בה בפי' הירושלמי המקובל שהיו סמוכים ונראי' למלאכי שרת האתנים בעלי המשנה והרי בירושלמי אמרי' להדיא דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה תלי' בפלוגתא דר\"א וחכמים פ\"ד מ\"ג דדמאי אי נאמן לראשון נאמן לשני ובירושלמי שם. ולכן פניתי לפי' הר\"ש והנה כסו פני פרושו שבושי הדפוס עד מאד וכפי הנראה דבריו הקדושים מסכימים לפי' הירושלמי. אולם גם עליו יורו המורים מעל החומה הרא\"ש ז\"ל נטה בכידון דמה דמאי וודאי שייך בע\"ה ומה הרוויח הע\"ה בתיקון אם חזר ועירב המתוקן בטבל. ורתוי\"ט משך בקשת דאף לפי שיטת הר\"ש דגרסי' בירוש' י\"א איסר וא' מק' באיסר עכ\"פ ק' הרי הר\"ש מפרש א' מק' ר\"ל א' מק' מי\"א איסרין ואיך אמרה המשנה א' מק' באיסר. הן אמת דלפע\"ד אפשר לומר דלפי שיטת הר\"ש האי באיסר דנקט תנא ר\"ל כמו אוכל בכסף תשברני ה\"נ ה\"פ אוכל י\"א איסרין וא' מק' מי\"א איסרין בשביל איסר א' שהניח. ואע\"ג דכבר תני ליה שהניח אוסר א' הדר תו תני לי' לאשמעי' הרבות' דבשביל איסר א' אוכל יותר מי\"א איסרין ועם כל זה לא נח' דעתי העלובה. דמלבד קושיות הרא\"ש ק' נמי ב\"ה היינו ת\"ק. ותו למה לא נקטו ב\"ה ג\"כ האי א' מק' דנקט ת\"ק ועוד בה. ומרוב צערי ואנחותי שמתי בעפר פי ועיני לשמים נטלית להיות עמי במסילה נעלה. באתרין דזקוקין דנור יעייל לבר נפחי לתמן ויושיט לו שרביט זהב חסדו ואמתו. ברוך המאיר עיני הכבויים: ",
+            "והשתא נפתח לן שערי אורה להבין הירושלמי. אשר ידוע שכל דברי הירושלמי סתומים וחתומים דרך חידה כמ\"ש הירושלמי בעצמו סוף דמאי ה\"ז דקאמר התם נוטל ב' תשועין ותשוע תשוע. ופריך התם ונימא תשע עשרה אר\"ז דברי חכמים וחידותם להורות נתן שכל דברי הש\"ס ההוא לישנא קלילא ודרך חידה וכ\"כ הר\"ש ריש מע\"ש דאנשי ירושלים היו חכמים גדולים להבין ברמז רצון המדבר [וכב\"ק ד\"ו ב'] וז\"ל הירוש' הכא אר\"ש לא מצי תניי אין יסוב חדא מיו\"ד צריך למיסב חדא לק' אין יסוב חדא לק' צריך למיסב חדא לאלף אין יסוב חדא לאלף צריך למיסב חדא לי' אלפים עכ\"ל. ונתקשו בה רבותינו הר\"ש וכ\"מ ותוי\"ט והניחוהו בהפלא פלא בלי פירוש. ובפרטות רכ\"מ שכ' שיהיה פירושו מונח עד שיבא אליהו ז\"ל. ולפי דברינו הדברים מבוארים לפע\"ד. דלכאורה ק' למה נקט מתניתין במניח איסר לפדיון כמה אוכל עליו. טפי הו\"ל לתנא למנקט במניח מע\"ש גופא כמה יאכל עליו מהטבל. אהא קא' הירושלמי דא\"א לתקן טבל זה שקנה מע\"ה. אם לא שיפדה מע\"ש שלו. אליבא דב\"ש וב\"ה דהנאמן לראשון א\"נ לשני. והיינו דקאמר לא מצי תני אם יסוב א' מי' למע\"ש כמה יאכל עליו. זה א\"א. דהרי צריך למיסב א' מק' לתמ\"ע מתבואה זו שקנה מהע\"ה. ואם יסוב א' מק' לתמ\"ע מכל התבואה שקנה. הרי צריך למיסב מן התמ\"ע א' מאלף שבכל התבואה שהוא שיעור מע\"ש שבתמ\"ע שנותן לכהן והרי הכהן אינו מחוייב להעלותו [כתרומות פ\"ה מ\"א] ועליה דידי' רמי' להעלות מע\"ש שלו [כר\"ב רפ\"ג מ\"א] ובמה יתקן אותו עשירית של א' מק' שקבל הכהן לתמ\"ע מתבואה פטורה ומעושרת כבר א\"א להפריש עליו ואם יסוב הוא לאלף מתבואה החייבת לתקן המע\"ש שבתמ\"ע שביד כהן. הרי צריך לחזור ולתקן אותה ההפרשה בא' מי' אלפים דשמא התמ\"ע שקבל הכהן אינו זקוק כלל למע\"ש והא' מאלף שהפריש טבל גמור הוא וצריך לחזור ולתקנו וכן לעולם שא\"א לתקן התמ\"ע שביד כהן כ\"א על ידי פדיון ודו\"ק ברוך אתה ד' יוצר המאורות: "
+        ],
+        [
+            "כתב רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות כ\"א] ק' לי מהכא אמהרי\"ט בתשו' ח\"מ סי' פ\"ג כו' וצ\"ע עכ\"ל. ולפעד\"נ לתרץ קושי' הגאון נ\"י דהכא שאני דהרי ר\"ג היה יכול להפריש התמ\"ע כגיטין דל\"א והרי ר\"ג הקרקע שלו היה וכיון דר\"ג נתנו לר\"י אדעתא דהכי ר\"י שליחותי' דר\"ג עבד: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ מדאו' אין ברירה. ומה הועיל באמירה זו. ומ\"ש תוס' [קדושין כ\"ו א'] שכבר מופרשין היו המעשרות רק שלא ניתנו לבעליהן. במחכ\"ר עישור שאני עתיד למוד לא מש��ע כן. וכ\"כ ק' לעיל [תרומות פ\"ג מ\"ה וע\"ש ועיין עוד מ\"ש בס\"ד פ\"ז דדמאי סי' י\"ח] ובשלמא להרמב\"ם [ספ\"א דתרומות] דתרומת מעשר בזמן בית שני הוא דרבנן שפיר יתישב אלא להראב\"ד שם דהוא דאור' ק'. וי\"ל דהראב\"ד ס\"ל כתוס' תמורה [ד\"ל ע\"א] דהיכא דלא היה האיסור מבורר מעיקרא אף בדאו' יש ברירה. ולפ\"ז גם להראב\"ד יתיישב שפיר. וא\"ת עכ\"פ ק' להרמב\"ם הנ\"ל ממנחות [דל\"א א'] בר\"ש שנתערב לו טבל בחולין ושאל לו וא\"ל דמדאו' בטל ולהכי רשאי להפריש על התערובות מדמאי. וק' ול\"ל כולי האי. הרי בל\"ז תרומה בזה\"ז דרבנן. י\"ל א\"כ יש בהדמאי ב' דרבנן תרומה בזה\"ז דרבנן וגם רוב ע\"ה מעשרין דרבנן. להכי אי לאו שיש בהתערובות לומר מדאו' בטל ברוב ליכא אלא חד דרבנן והו\"ל כמפריש מפטור על החיוב ודו\"ק: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": [
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות א'] וז\"ל משמע דס\"ל כו' וצ\"ע עכלה\"ט. ואנא מרתתא כולה גופאי להשיב על ד\"ק. וכי התם אמרי' לכ\"ע ממון גבוה רק לכ\"ע פטור מחלה קאמרי' והטעם משום דהעיסה לא חזי ליה ולא מקרי עריסותיכם. אבל לענין למכרה ק\"ו הוא מתרומה וכמ\"ש ירושלמי הכא וכ\"כ תו' [בכורות ד\"ט ב'] ד\"ה תנן ותו' [קדושין דנ\"ג ב'] ד\"ה איהי. הוכיחו ובררו כשמלה חדשה דבסנהדרין רק לענין חלה מיירי. השבני רבינו הגנ\"י וז\"ל גם רש\"י במקומו כ' ב' הפירושים אם מטעם ממון גבוה אם מטעם היתר אכילה. אמנם תוי\"ט סוכה פ\"ג מ\"ג הוכיח ממאי דמותיב בסנהדרין שם אהך דלעיל ממעשר שני וכתבי קודש יגנוזו א\"כ מוכח דהטעם דחוץ לירושלים פטור מחלה הוא משום דממון גבוה דאל\"כ אין שייכות למפרך עלה ממע\"ש בעיר הנדחת עכלה\"ט. והתינוק שנמצא בצד העיס' עלובה עריסה אי בעית אימא להך גיסא עדיין בן זומא מבחוץ דלפע\"ד שפיר יש ליישב קו' הש\"ס התם דהכי מקשי דאי נימא דלענין חלה לא מקרי מע\"ש בגבולין עריסותיכם ה\"נ לענין עיר הנדחת לא מקרי שללה ולא גרע ממחובר דקאמר התם [ע\"א] שאיע בדין עיר הנדחת מדכ' תקבוץ ואספת שאינו מחוסר רק קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ה\"נ מע\"ש מחוסר פדייה קביצה ושריפה אח\"כ מצאתי שגם תוס' בכורות הנ\"ל כתבו קצת מזה: "
+        ],
+        [
+            "כתב הר\"ב דלהכי סיכה מותר במע\"ש דהו\"ל כשתיה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ז'] וז\"ל לפמ\"ש תוי\"ט רפ\"ו דתרומות דהאי קרא אסמכתא בעלמא ק' איך הקילו כו'. וצ\"ע עכלה\"ט. ולא זכיתי להבין דלפע\"ד ירושלמי ובבלי לא פליגי דכיון דממלת ממנו דקאי אטמא שמעינן דטמא מותר בסיכה מכ\"ש טהור והא דנקט הבבלי טמא כבר כתבו רש\"י ותו' התם דמש\"ה נקט טמא דסד\"א דאסור דהו\"ל כמבערו בטומאה. וגם על רש\"י התם הו\"ל לרבינו לאקשויי שכ' אע\"ג דקיי\"ל בשבת סיכה כשתייה וכו'. הרי התם בשבת מבואר שאינו רק אסמכתא. אמנם לפעד\"נ כיון דגם לאבד מע\"ש בידים אינו רק מד\"ס מדפליגי בה בירושלמי ריש דמאי דלר' בון אפי' מע\"ש וודאי ואפי' הרבה מותר לאבדו להכי הם אמרו הם אמרו דאע\"ג דהא דסיכה כשתיי' אינו רק מד\"ס ורק ביו\"כ ותרומה ואסורי הנאה כתוס' (יומא דע\"ז א') במע\"ש דגם לאבדו אינו רק מד\"ס הקילו בו בסיכה דלהוי כשתיי': ",
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל לי\"א [בי\"ד צ\"ט] דלבטל איסור לכתחילה אינה רק מדרבנן. א\"כ ק\"ל לר\"ש לבטל ברוב. ותו למה כ' כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו לאכילה דכשנטמא יפדנו כפ\"ג מ\"ט [וב\"מ דנ\"ג א'] יבטל טומאתו ברוב. ואת\"ל דקרא רבותא קמ\"ל דגם פדיון מהני עכ\"פ לקוח בכסף מעשר שנטמא למה יקבר כפ\"ג מ\"י נהי דלקוח בכסף מעשר שלא נפדה טהור בריחוק מקום. אינו נפדה טמא בקירוב מקום עכ\"פ יבטלו ברוב. ואת\"ל דאם נתבטל טומאתו כ\"כ נתבטל קדושת מע\"ש עכ\"פ הרי אפשר לבטלו במע\"ש קודש שלא הוכשר לק\"ט. ולפע\"ד בו\"ת נראה ממ\"ש תו' [בכורות דכ\"ב ב'] ד\"ה ובלבד דדוקא חולין טמאים בטלי בטהורי' ברוב. ולא חיישי שמא יחזור וירצה לבטל עם התערובות הזה חולין טמאים אחרים. ויהיה טומאה עוררת טומא' משום דהתערובות לא הועיל להתיר איסורו משא\"כ בתרומה כפ\"ה דתרומות סי' י\"ז. א\"כ במעשר דהועיל נמי התערובות להתירו באכילה אפי' בדיעבד לא מהני ודו\"ק ותו שמא יוכשר אח\"כ ויגרום טומאה לשאר המעשר. ועמ\"ש בס\"ד לקמן סי' ל\"ג: "
+        ],
+        [
+            "אמר האזוב אשר בקיר מי\"ג המשנה החמורה. הרבה יגיעה ועמל היה לי להבין דעת רבותי נ\"ע בפירושה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני בעוונותי. ומאן יהיב לן נגרא דפרזלא להבין ד\"ק. דלר\"ב דפלוגת' דב\"ש וב\"ה ברישא מיירי לענין לתרום ממוקף וכמדומה זה דעת ר' בא בירוש' דקאמר על השניי' קאי יע\"ש. אבל לפי הנמסר לנו חלוקי המשניות לפי דעת זה סכינא חריפא פסקי לבבי דתרומה מהדדי טפי הו\"ל להתחיל מי\"ג עם בד\"א וכו'. ב' ק' תו דהרי כל הבבות סתמא קתני ואיך נימא דרישא מיירי בתרומה ובד\"א מיירי בפודה מעשר. ואבל אם רצה וכו' מיירי בקונה מע\"ש בירושלים אתמהה. ג' הדין דלא יצא קנקן לחולין קאי אקונה במעות מע\"ש בירושלים. ועיקר דינא דאנן קיימין ביה דלא קנה מעשר חסר לגמרי מהספר כקו' רתוי\"ט. ד' לר\"ב וראב\"ד ז\"ל היכן מצינו לשון להחמיר דלהוי משמע לשון קמצנות וכילות כדפרשו רבותי הנ\"ל באבל אם רצה להחמיר וכו'. ה' היותר תמוה שבכולם פי' הר\"ב בדברי ר\"ש שכל עיקר העניין חסר מהספר וגם חבית למה לי כלל והר\"ב הוצרך להגיה במשנה ולא הועיל לעני בדעת כמוני. והרמב\"ם מפרש כולה מתניתי' במוכר יין בירושלים למע\"ש גם זה תמוה דהא מאן דכר שמי' מלבד הקו' שהקשה רתוי\"ט עליו יע\"ש. ומרוב שיחי וצערי אמינא אפתח אנא פתח' לנפשי העלוב' וד' אלדי' יעזור לי בו בטח לבי ונאזרתי ונעזרתי. ימלא פי תהלתו: ",
+            "ונלפע\"ד דמהא מוכיח הירושלמי שפיר דכמו דבהא אף דע\"כ היה צריך למלאות המעשר בקנקן. עכ\"פ כיון שהיתה נמי כוונתו משום תנאו שאם בא חבירו ליקח מדת קנקן א' לא נעשה קנקן בסיס למעשר ה\"ה וכ\"ש בהי' בקנקן מעשר גם רביעית יין חולין. ג\"כ לא נעשה הקנקן בסיס להמעשר: "
+        ],
+        [
+            "אמר הצעיר עלה נדף המשנה חמורה הזאת מרפסי איגרי ראיתי ההרים והנם רועשים רבותינו שבגולה נ\"ע מקהי אקהייתא מרי פלוגתא זה פונה לכרמו סבסטי וזה פונה לזיתו הנטופי. רבינו הרא\"ש ז\"ל עומד בקרן זוית ומתפלל עלינו שיאיר ד' עינינו להבין המשנה הזאת ולא פירשה לנו. רבינו כ\"מ מבטיח לנו שאלי' עתיד לפרשה לנו. ואני בעיני הטרוטות אנה אני בא. שבתי וראה שפי' הר\"מ דנקטה הר\"ב מלבד מלחמות תנופה שנתקשה בה הרא\"ש ותוי\"ט כל המשנה היא מלתא בלא טעמא גם היא מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ולא נשנה בעדיות גם הלחץ והדחק דנימא דאוכל עליו אחד עשר באיסר ר\"ל עד אחד עשר ודנימא די\"א באיסר מיירי בוודאי וא' מק' מיירי בדמאי ושיהיה י\"א דב\"ה דלא כי\"א דת\"ק ועוד הרבה דקדוקים מלבד הקושיא הגדולה דאם רבינו הגדול בידו החזקה כחו במתניו לפרש המשנה הקדושה דלא כפי' הירושלמי. אבל אנן יתמי דיתמי טוב לנו לאכול פת חריבה ושלוה בה בפי' הירושלמי המקובל שהיו סמוכים ונראי' למלאכי שרת האתנים בעלי המשנה והרי בירושלמי אמרי' להדיא דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה תלי' בפלוגתא דר\"א וחכמים פ\"ד מ\"ג דדמאי אי נאמן לראשון נאמן לשני ובירושלמי שם. ולכן פניתי לפי' הר\"ש והנה כסו פני פרושו שבושי הדפוס עד מאד וכפי הנראה דבריו הקדושים מסכימים לפי' הירושלמי. אולם גם עליו יורו המורים מעל החומה הרא\"ש ז\"ל נטה בכידון דמה דמאי וודאי שייך בע\"ה ומה הרוויח הע\"ה בתיקון אם חזר ועירב המתוקן בטבל. ורתוי\"ט משך בקשת דאף לפי שיטת הר\"ש דגרסי' בירוש' י\"א איסר וא' מק' באיסר עכ\"פ ק' הרי הר\"ש מפרש א' מק' ר\"ל א' מק' מי\"א איסרין ואיך אמרה המשנה א' מק' באיסר. הן אמת דלפע\"ד אפשר לומר דלפי שיטת הר\"ש האי באיסר דנקט תנא ר\"ל כמו אוכל בכסף תשברני ה\"נ ה\"פ אוכל י\"א איסרין וא' מק' מי\"א איסרין בשביל איסר א' שהניח. ואע\"ג דכבר תני ליה שהניח אוסר א' הדר תו תני לי' לאשמעי' הרבות' דבשביל איסר א' אוכל יותר מי\"א איסרין ועם כל זה לא נח' דעתי העלובה. דמלבד קושיות הרא\"ש ק' נמי ב\"ה היינו ת\"ק. ותו למה לא נקטו ב\"ה ג\"כ האי א' מק' דנקט ת\"ק ועוד בה. ומרוב צערי ואנחותי שמתי בעפר פי ועיני לשמים נטלית להיות עמי במסילה נעלה. באתרין דזקוקין דנור יעייל לבר נפחי לתמן ויושיט לו שרביט זהב חסדו ואמתו. ברוך המאיר עיני הכבויים: ",
+            "והשתא נפתח לן שערי אורה להבין הירושלמי. אשר ידוע שכל דברי הירושלמי סתומים וחתומים דרך חידה כמ\"ש הירושלמי בעצמו סוף דמאי ה\"ז דקאמר התם נוטל ב' תשועין ותשוע תשוע. ופריך התם ונימא תשע עשרה אר\"ז דברי חכמים וחידותם להורות נתן שכל דברי הש\"ס ההוא לישנא קלילא ודרך חידה וכ\"כ הר\"ש ריש מע\"ש דאנשי ירושלים היו חכמים גדולים להבין ברמז רצון המדבר [וכב\"ק ד\"ו ב'] וז\"ל הירוש' הכא אר\"ש לא מצי תניי אין יסוב חדא מיו\"ד צריך למיסב חדא לק' אין יסוב חדא לק' צריך למיסב חדא לאלף אין יסוב חדא לאלף צריך למיסב חדא לי' אלפים עכ\"ל. ונתקשו בה רבותינו הר\"ש וכ\"מ ותוי\"ט והניחוהו בהפלא פלא בלי פירוש. ובפרטות רכ\"מ שכ' שיהיה פירושו מונח עד שיבא אליהו ז\"ל. ולפי דברינו הדברים מבוארים לפע\"ד. דלכאורה ק' למה נקט מתניתין במניח איסר לפדיון כמה אוכל עליו. טפי הו\"ל לתנא למנקט במניח מע\"ש גופא כמה יאכל עליו מהטבל. אהא קא' הירושלמי דא\"א לתקן טבל זה שקנה מע\"ה. אם לא שיפדה מע\"ש שלו. אליבא דב\"ש וב\"ה דהנאמן לראשון א\"נ לשני. והיינו דקאמר לא מצי תני אם יסוב א' מי' למע\"ש כמה יאכל עליו. זה א\"א. דהרי צריך למיסב א' מק' לתמ\"ע מתבואה זו שקנה מהע\"ה. ואם יסוב א' מק' לתמ\"ע מכל התבואה שקנה. הרי צריך למיסב מן התמ\"ע א' מאלף שבכל התבואה שהוא שיעור מע\"ש שבתמ\"ע שנותן לכהן והרי הכהן אינו מחוייב להעלותו [כתרומות פ\"ה מ\"א] ועליה דידי' רמי' להעלות מע\"ש שלו [כר\"ב רפ\"ג מ\"א] ובמה יתקן אותו עשירית של א' מק' שקבל הכהן לתמ\"ע מתבואה פטורה ומעושרת כבר א\"א להפריש עליו ואם יסוב הוא לאלף מתבואה החייבת לתקן המע\"ש שבתמ\"ע שביד כהן. הרי צריך לחזור ולתקן אותה ההפרשה בא' מי' אלפים דשמא התמ\"ע שקבל הכהן אינו זקוק כלל למע\"ש והא' מאלף שהפריש טבל גמור הוא וצריך לחזור ולתקנו וכן לעולם שא\"א לתקן התמ\"ע שביד כהן כ\"א על ידי פדיון ודו\"ק ברוך אתה ד' יוצר המאורות: "
+        ],
+        [
+            "כתב רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות כ\"א] ק' לי מהכא אמהרי\"ט בתשו' ח\"מ סי' פ\"ג כו' וצ\"ע עכ\"ל. ולפעד\"נ לתרץ קושי' הגאון נ\"י דהכא שאני דהרי ר\"ג היה יכול להפריש התמ\"ע כגיטין דל\"א והרי ר\"ג הקרקע שלו היה וכיון דר\"ג נתנו לר\"י אדעתא דהכי ר\"י שליחותי' דר\"ג עבד: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ מדאו' אין ברירה. ומה הועיל באמירה זו. ומ\"ש תוס' [קדושין כ\"ו א'] שכבר מופרשין היו המעשרות רק שלא ניתנו לבעליהן. במחכ\"ר עישור שאני עתיד למוד לא משמע כן. וכ\"כ ק' לעיל [תרומות פ\"ג מ\"ה וע\"ש ועיין עוד מ\"ש בס\"ד פ\"ז דדמאי סי' י\"ח] ובשלמא להרמב\"ם [ספ\"א דתרומות] דתרומת מעשר בזמן בית שני הוא דרבנן שפיר יתישב אלא להראב\"ד שם דהוא דאור' ק'. וי\"ל דהראב\"ד ס\"ל כתוס' תמורה [ד\"ל ע\"א] דהיכא דלא היה האיסור מבורר מעיקרא אף בדאו' יש ברירה. ולפ\"ז גם להראב\"ד יתיישב שפיר. וא\"ת ע��\"פ ק' להרמב\"ם הנ\"ל ממנחות [דל\"א א'] בר\"ש שנתערב לו טבל בחולין ושאל לו וא\"ל דמדאו' בטל ולהכי רשאי להפריש על התערובות מדמאי. וק' ול\"ל כולי האי. הרי בל\"ז תרומה בזה\"ז דרבנן. י\"ל א\"כ יש בהדמאי ב' דרבנן תרומה בזה\"ז דרבנן וגם רוב ע\"ה מעשרין דרבנן. להכי אי לאו שיש בהתערובות לומר מדאו' בטל ברוב ליכא אלא חד דרבנן והו\"ל כמפריש מפטור על החיוב ודו\"ק: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "ומכאן משמע דאף תרומ' תאנה מד\"ס ודלא כרכ\"מ פ\"ב דתרומה וכן מוכח נמי מביצה (ד\"ג ב') דמביא ראי' מליטרא קציעות דדבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל. ועתוס' ב\"מ דפ\"ח א' ד\"ה הכא: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי לדעת רבותי. אמנם תמיהני דכיון דניכר דלא נגמ\"ל כסי' ל' א\"כ בלא נגמ\"ל גם קבע שרי דהרי קיי\"ל דקבע דבהמה כעראי דאדם דמי כפ\"א דפאה מ\"ו ואת\"ל רמב\"ם לשטתי' דס\"ל (פ\"ג דמעשר ה\"כ) דאכילת קבע בבהמה אסור. (וכבר תמה רכ\"מ עליו שם ה\"ו) עכ\"פ לר\"ש ור\"ב לשטתיי' ספ\"א דפאה ק'. ואת\"ל שאני הכא כיון דגם עראי לאדם אסור להכי חות חד דרג' דרק עראי דבהמה שרי עכ\"פ הר\"מ סתר א\"ע דפ' כסתם משנה דהכא ולקמן פ\"ד מ\"ג פ' דלא כר\"א ודוחק לחלק דדוקא בבהמה מועיל סברת שמחזיר את המותר ולא לגבי אדם. ולפע\"ד אין פירוש שהוא מחזיר המותר דהכא שוה להך דפ\"ד מ\"ג דהכא ר\"ל מפני שלא נתיבש כ\"צ דהרי אם הי' נותר הי' מחזירן לגג להתיבש היטב להכי מותר להאכיל לבהמה אפי' קבע. אבל עדיין אף שהוא יודע שלא נתייבש כ\"צ אין לן הוכחה על זה להרואין אם לא שהחרובין אינן מאכל בהמה עי\"ז הכל יודעין שלא נתייבשו כל צרכן ויחזיר את המותר. אבל בנגמרו כ\"צ שאין מחזיר המותר להתייבש בגג אסור קבע דבהמה: ",
+            "ורתוי\"ט הביא כאן דעת רש\"י שם דבעיקרו בפנים ונופו בחוץ אסור לאכלו בעיקרו. אא\"כ פדאו קודם שנכנס וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ז] וז\"ל ק\"ל מנ\"ל לרש\"י הא דלמא הא דאמרי' דלא מצי אכיל בלא פדיי' כו'. וצ\"ע עכלה\"ט. ואני איני כדאי להשיב על ד\"ק מיהו לולא דמסתאפינא מנזהי דאריא זה זה הי' נ\"ל דלזה נתכוון רתוי\"ט והטעים והוסיף בדברי רש\"י במ\"ש אסור להביאו לשם ולאכלו ור\"ל דכוונת רש\"י דבאם כבר נכנס המעשר לירושלים ממש אסור להחזירו לשם ולאכלו אא\"כ פדאו קודם שנכנס ואת\"ל גם הבא' לחוד לתסר י\"ל כיון דמחיצות לאכול דאו' ולקלוט דרבנן (כב\"מ דנ\"ג ב') בכה\"ג ל\"ג. וכן משמע מלשון הש\"ס הכי (מכות די\"ב ב') וז\"ל כי היכא דבנוף לא מצי אכיל ליה בלא פדייה ה\"נ בעיקר משמע דרק לאכילה דמי עיקר לנוף ולא להבאה. ולפי פי' זה תו לא הו\"ל תרי חומרי דסתרי אהדדי ואדרבה זו החומר' מוכרחת אפילו נימא דש\"ס איירי בשלא הגיע עדיין לירושלים וכדעת מרן. דהרי אי בשלא נכנס עדיין לירושלים והגיע תחת העיקר שבפנים אסור לאכלו בלי פדיי' ממילא בשכבר נכנס לירושלים אסור להביאו ולאכלו שם. ומ\"מ בחר רש\"י לפרש בכה\"ג לאשמעינן דהבאה לחודה בלא אכילה שרי דאי הוה נקט רש\"י דבשלא נכנס עדיין מותר לפדותו ולאכלו שם. אכתי לא הוה ידעינן דמותר להביאו לשם בשכבר נכנס והרי מלשון הש\"ס משמע דהבא' לחודא שרי וכמבואר לעיל ותו דאי הש\"ס מיירי בשלא נכנס עדיין טפי הול\"ל כי היכא דבנוף פריק ואכיל ליה ה\"נ בעיקר ושמעת מינה תרתי הקולא דמותר לפדותו שם והחומרא דאסור לאכלו שם בלי פדיי' מדל\"ק הכי רק קא' לא מצי אכיל ליה בלא פדיי' ש\"מ דבכבר נכנס מיירי וכבר פדאו קודם שנכנס: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "ומכאן משמע דאף תרומ' תאנה מד\"ס ודלא כרכ\"מ פ\"ב דתרומה וכן מוכח נמי מביצה (ד\"ג ב') דמביא ראי' מליטרא קציעות דדבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל. ועתוס' ב\"מ דפ\"ח א' ד\"ה הכא: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי לדעת רבותי. אמנם תמיהני דכיון דניכר דלא נגמ\"ל כסי' ל' א\"כ בלא נגמ\"ל גם קבע שרי דהרי קיי\"ל דקבע דבהמה כעראי דאדם דמי כפ\"א דפאה מ\"ו ואת\"ל רמב\"ם לשטתי' דס\"ל (פ\"ג דמעשר ה\"כ) דאכילת קבע בבהמה אסור. (וכבר תמה רכ\"מ עליו שם ה\"ו) עכ\"פ לר\"ש ור\"ב לשטתיי' ספ\"א דפאה ק'. ואת\"ל שאני הכא כיון דגם עראי לאדם אסור להכי חות חד דרג' דרק עראי דבהמה שרי עכ\"פ הר\"מ סתר א\"ע דפ' כסתם משנה דהכא ולקמן פ\"ד מ\"ג פ' דלא כר\"א ודוחק לחלק דדוקא בבהמה מועיל סברת שמחזיר את המותר ולא לגבי אדם. ולפע\"ד אין פירוש שהוא מחזיר המותר דהכא שוה להך דפ\"ד מ\"ג דהכא ר\"ל מפני שלא נתיבש כ\"צ דהרי אם הי' נותר הי' מחזירן לגג להתיבש היטב להכי מותר להאכיל לבהמה אפי' קבע. אבל עדיין אף שהוא יודע שלא נתייבש כ\"צ אין לן הוכחה על זה להרואין אם לא שהחרובין אינן מאכל בהמה עי\"ז הכל יודעין שלא נתייבשו כל צרכן ויחזיר את המותר. אבל בנגמרו כ\"צ שאין מחזיר המותר להתייבש בגג אסור קבע דבהמה: ",
+            "ורתוי\"ט הביא כאן דעת רש\"י שם דבעיקרו בפנים ונופו בחוץ אסור לאכלו בעיקרו. אא\"כ פדאו קודם שנכנס וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ז] וז\"ל ק\"ל מנ\"ל לרש\"י הא דלמא הא דאמרי' דלא מצי אכיל בלא פדיי' כו'. וצ\"ע עכלה\"ט. ואני איני כדאי להשיב על ד\"ק מיהו לולא דמסתאפינא מנזהי דאריא זה זה הי' נ\"ל דלזה נתכוון רתוי\"ט והטעים והוסיף בדברי רש\"י במ\"ש אסור להביאו לשם ולאכלו ור\"ל דכוונת רש\"י דבאם כבר נכנס המעשר לירושלים ממש אסור להחזירו לשם ולאכלו אא\"כ פדאו קודם שנכנס ואת\"ל גם הבא' לחוד לתסר י\"ל כיון דמחיצות לאכול דאו' ולקלוט דרבנן (כב\"מ דנ\"ג ב') בכה\"ג ל\"ג. וכן משמע מלשון הש\"ס הכי (מכות די\"ב ב') וז\"ל כי היכא דבנוף לא מצי אכיל ליה בלא פדייה ה\"נ בעיקר משמע דרק לאכילה דמי עיקר לנוף ולא להבאה. ולפי פי' זה תו לא הו\"ל תרי חומרי דסתרי אהדדי ואדרבה זו החומר' מוכרחת אפילו נימא דש\"ס איירי בשלא הגיע עדיין לירושלים וכדעת מרן. דהרי אי בשלא נכנס עדיין לירושלים והגיע תחת העיקר שבפנים אסור לאכלו בלי פדיי' ממילא בשכבר נכנס לירושלים אסור להביאו ולאכלו שם. ומ\"מ בחר רש\"י לפרש בכה\"ג לאשמעינן דהבאה לחודה בלא אכילה שרי דאי הוה נקט רש\"י דבשלא נכנס עדיין מותר לפדותו ולאכלו שם. אכתי לא הוה ידעינן דמותר להביאו לשם בשכבר נכנס והרי מלשון הש\"ס משמע דהבא' לחודא שרי וכמבואר לעיל ותו דאי הש\"ס מיירי בשלא נכנס עדיין טפי הול\"ל כי היכא דבנוף פריק ואכיל ליה ה\"נ בעיקר ושמעת מינה תרתי הקולא דמותר לפדותו שם והחומרא דאסור לאכלו שם בלי פדיי' מדל\"ק הכי רק קא' לא מצי אכיל ליה בלא פדיי' ש\"מ דבכבר נכנס מיירי וכבר פדאו קודם שנכנס: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Orlah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Orlah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "וכ' הר\"ב והלכה כר\"י בכפניות וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ז] תמהני הרי בשאר אילנות לא פליגי עליה כרפ\"ז דברכות וצלע\"ג עכלה\"ט. ולפע\"ד דברי הר\"ב מיוסדים על אדני פז דקאמר בירושלמי מאן תנא כפניות ר' יוסי אלמא איכא תנא דפליג עלי' גם בכפניות וכ' הר\"ב שפיר דהלכה כר' יוסי מדקיימי רבנן דכל אילנות משיוציאו [ברכות דל\"ו ב'] כוותי' וגם מדנמוקו עמו [גיטין פ\"ז א']: "
+        ],
+        [
+            "וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [אות ח'] בשם שער המלך רפ\"ט ממעשר דמכאן ראיה כו' ליכא גזל השבט דהרי רשאי למוכרה לכהן עכלה\"ט. ולפע\"ד אכתי לא מסתייע דהא מני ר\"מ הוא דמחמיר בדבריהם כשל תורה וכדמוקי לה באמת הירושלמי למתני' כר\"מ מה\"ט והו\"ל שפיר גזל השבט. וגם בל\"ז מחשב גזל השבט דעי\"ז שמוכרח למכרה להכהן והרי די לו להכהן לחמו בזול בדמי תרומה: ",
+            "כך הוא לפי פי' הר\"ב. ויש לדקדק א\"כ אמאי נקט תנא כלל להאי ועוד. ולפיכך טפי נראה פי' רתוי\"ט דמתניתין אתיא אליבא דר\"א דצריך לבטול ערלה או כלאי הכרם ר' ממש והא דנקט תנא סאה ערלה שנפל למאתים היינו לר' פחות משהו. ולהכי שפיר צריך תנא למנקט בתר הכי ואח\"כ נפל לתוכה סאה ועוד נטע רבעי או כלאי הכרם. דבכה\"ג הועוד של כלאי הכרם משלים הר' של חולין לבטל סאה הערלה שנפלה מקודם והר\"א חסר משהו של החולין והערלה מבטלין שוב הסאה ועוד של כלאי הכרם. אולם להרמב\"ם מיירי משנתינו שנפל תחלה סאה ערלה או כלאי כרם לר' ממש ונתבטל ולהכי כשחזר ונפל לשם סאה ועוד ערלה או כלאי הכרם מהני הך סאה שנפל תחלה להר' חולין לבטל הסאה ועוד שנפל השתא כשיש בסאה הראשונה ר' נגד הועוד. וא\"ת א\"כ היכי קאמרה משנה דכלאים מעלה את הערלה והרי לא נאסרה התערובות משום ערלה דהרי הערלה שנפלה להחולין כבר נתבטל מתחלה קודם שנפל לשם הסאה ועוד כלאי כרם. י\"ל דהתנא קיצר בלשונו ברישא והכי הול\"ל סאה ערלה או כלאי הכרם שנפל וחזר ונפל לשם בין סאה ועוד ערלה או כלאי כרם בין כך ובין כך הראשון מבטל האחרון מדנתבטל כבר הראשון. והרי כבר במשנה ב' [לעיל סי' י'] חזינן הכי אורחא דתנא לקצר בלשונו במה דמשתמע ממילא: ",
+            "כ\"כ הר\"ב וכ' עלה רבינו הגאון הנ\"ל [באות יד] וז\"ל תמהני אר\"ב ותוי\"ט דשתיק ליה הא להדי' מבואר כו' איסור והיתר מבעיי' וצ\"ע עכלה\"ט. ויצפצף העטלף הן אמת כי כדברי רבינו תפס גם הר\"ש דפלוגתא דר\"ש גם ארישא קאי וא\"כ יש לתמוה יותר אר\"ב אשר ידוע שמדרכו למשוך אחר הר\"ש ברוב דבריו כמ\"ש רכ\"מ פ\"ח ממע\"ש ואיך הכא שהביא הר\"ש הגמרא ערוכה נטה קו לבדו ויבנה במה לעצמו. איברא כדברי הר\"ב כ' גם רבינו הרא\"ש וכנראה שמבארו באר מים חיים שאב דברי קדשו ודבריהם ממקום קדוש יהלוך דזהו דעת ר\"ח בירושלמי דר\"ש מודה ברישא וכדי להשוות הבבלי וירושלמי ע\"כ צ\"ל דרבותינו דייקי מלישנא דברייתא דמייתי התם בע\"ז דמדנקטה בנפלו שניהן בב\"א פליגי ר\"ש ורבנן ש\"מ דבנפל תחלה שאור חולין וקודם שגמר חימוצו הסירו ונפל במקומו שאור איסור משום דגמר החימוץ היה על ידי איסור לבד לכ\"ע אסור. דאלת\"ה לאשמעינן ברייתא רבותא טפי. ולפ\"ז הרי מתנית' דהכא ע\"כ רק בכה\"ג מיירי מדהאריך בלישני' שאור של חולין שנפל וכו' ואח\"כ נפל וכו'. ותו דאי נימא דר\"ש גם במ\"ח פליג למה מייתי הש\"ס התם בע\"ז הברייתא ולא המשנה. אע\"כ דמתני' מיירי בהי' גמר החימוץ ע\"י האיסור לבד ובכה\"ג כ\"ע מודו [ועי' תו' פסחים דכ\"ז א' ד\"ה עד ודו\"ק]: ",
+            "כ' רבינו הנ\"ל וז\"ל תו' בע\"ז [דס\"ו א'] כתבו והא דלא קתני רק מצטרפי' דשניהן בכלל דס\"ד דר\"ש פליג בתרווייהו ומש\"ה נקט אוסרים ומצטרפים לאורויי דר\"ש דאמר דאמ\"צ היינו רק ביבש אבל בלח מודה דמצטרף מדכולהו מיני מתיקה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין הא במשנה ט\"ו מתיר ר\"ש ואמ\"צ אפי' בקדירה שהוא בלח וצ\"ע עכלה\"ט. ולפע\"ד כבר העיר בזה בתו' חדשים מט\"ו. אמנם נ\"ל דלתו' התם מוקי לר\"ש כחזקי' דלהכי מצטרפי מדכולן מיני מתיקה א\"כ משנה ט\"ו לא מיירי במיני מתיקה ולהכי גם לר\"ש לא מצטרפי: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Orlah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Orlah",
+    "text": [
+        [
+            "וכ' הר\"ב והלכה כר\"י בכפניות וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ז] תמהני הרי בשאר אילנות לא פליגי עליה כרפ\"ז דברכות וצלע\"ג עכלה\"ט. ולפע\"ד דברי הר\"ב מיוסדים על אדני פז דקאמר בירושלמי מאן תנא כפניות ר' יוסי אלמא איכא תנא דפליג עלי' גם בכפניות וכ' הר\"ב שפיר דהלכה כר' יוסי מדקיימי רבנן דכל אילנות משיוציאו [ברכות דל\"ו ב'] כוותי' וגם מדנמוקו עמו [גיטין פ\"ז א']: "
+        ],
+        [
+            "וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [אות ח'] בשם שער המלך רפ\"ט ממעשר דמכאן ראיה כו' ליכא גזל השבט דהרי רשאי למוכרה לכהן עכלה\"ט. ולפע\"ד אכתי לא מסתייע דהא מני ר\"מ הוא דמחמיר בדבריהם כשל תורה וכדמוקי לה באמת הירושלמי למתני' כר\"מ מה\"ט והו\"ל שפיר גזל השבט. וגם בל\"ז מחשב גזל השבט דעי\"ז שמוכרח למכרה להכהן והרי די לו להכהן לחמו בזול בדמי תרומה: ",
+            "כך הוא לפי פי' הר\"ב. ויש לדקדק א\"כ אמאי נקט תנא כלל להאי ועוד. ולפיכך טפי נראה פי' רתוי\"ט דמתניתין אתיא אליבא דר\"א דצריך לבטול ערלה או כלאי הכרם ר' ממש והא דנקט תנא סאה ערלה שנפל למאתים היינו לר' פחות משהו. ולהכי שפיר צריך תנא למנקט בתר הכי ואח\"כ נפל לתוכה סאה ועוד נטע רבעי או כלאי הכרם. דבכה\"ג הועוד של כלאי הכרם משלים הר' של חולין לבטל סאה הערלה שנפלה מקודם והר\"א חסר משהו של החולין והערלה מבטלין שוב הסאה ועוד של כלאי הכרם. אולם להרמב\"ם מיירי משנתינו שנפל תחלה סאה ערלה או כלאי כרם לר' ממש ונתבטל ולהכי כשחזר ונפל לשם סאה ועוד ערלה או כלאי הכרם מהני הך סאה שנפל תחלה להר' חולין לבטל הסאה ועוד שנפל השתא כשיש בסאה הראשונה ר' נגד הועוד. וא\"ת א\"כ היכי קאמרה משנה דכלאים מעלה את הערלה והרי לא נאסרה התערובות משום ערלה דהרי הערלה שנפלה להחולין כבר נתבטל מתחלה קודם שנפל לשם הסאה ועוד כלאי כרם. י\"ל דהתנא קיצר בלשונו ברישא והכי הול\"ל סאה ערלה או כלאי הכרם שנפל וחזר ונפל לשם בין סאה ועוד ערלה או כלאי כרם בין כך ובין כך הראשון מבטל האחרון מדנתבטל כבר הראשון. והרי כבר במשנה ב' [לעיל סי' י'] חזינן הכי אורחא דתנא לקצר בלשונו במה דמשתמע ממילא: ",
+            "כ\"כ הר\"ב וכ' עלה רבינו הגאון הנ\"ל [באות יד] וז\"ל תמהני אר\"ב ותוי\"ט דשתיק ליה הא להדי' מבואר כו' איסור והיתר מבעיי' וצ\"ע עכלה\"ט. ויצפצף העטלף הן אמת כי כדברי רבינו תפס גם הר\"ש דפלוגתא דר\"ש גם ארישא קאי וא\"כ יש לתמוה יותר אר\"ב אשר ידוע שמדרכו למשוך אחר הר\"ש ברוב דבריו כמ\"ש רכ\"מ פ\"ח ממע\"ש ואיך הכא שהביא הר\"ש הגמרא ערוכה נטה קו לבדו ויבנה במה לעצמו. איברא כדברי הר\"ב כ' גם רבינו הרא\"ש וכנראה שמבארו באר מים חיים שאב דברי קדשו ודבריהם ממקום קדוש יהלוך דזהו דעת ר\"ח בירושלמי דר\"ש מודה ברישא וכדי להשוות הבבלי וירושלמי ע\"כ צ\"ל דרבותינו דייקי מלישנא דברייתא דמייתי התם בע\"ז דמדנקטה בנפלו שניהן בב\"א פליגי ר\"ש ורבנן ש\"מ דבנפל תחלה שאור חולין וקודם שגמר חימוצו הסירו ונפל במקומו שאור איסור משום דגמר החימוץ היה על ידי איסור לבד לכ\"ע אסור. דאלת\"ה לאשמעינן ברייתא רבותא טפי. ולפ\"ז הרי מתנית' דהכא ע\"כ רק בכה\"ג מיירי מדהאריך בלישני' שאור של חולין שנפל וכו' ואח\"כ נפל וכו'. ותו דאי נימא דר\"ש גם במ\"ח פליג למה מייתי הש\"ס התם בע\"ז הברייתא ולא המשנה. אע\"כ דמתני' מיירי בהי' גמר החימוץ ע\"י האיסור לבד ובכה\"ג כ\"ע מודו [ועי' תו' פסחים דכ\"ז א' ד\"ה עד ודו\"ק]: ",
+            "כ' רבינו הנ\"ל וז\"ל תו' בע\"ז [דס\"ו א'] כתבו והא דלא קתני רק מצטרפי' דשניהן בכלל דס\"ד דר\"ש פליג בתרווייהו ומש\"ה נקט אוסרים ומצטרפים לאורויי דר\"ש דאמר דאמ\"צ היינו רק ביבש אבל בלח מודה דמצטרף מדכולהו מיני מתיקה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין הא במשנה ט\"ו מתיר ר\"ש ואמ\"צ אפי' בקדירה שהוא בלח וצ\"ע עכלה\"ט. ולפע\"ד כבר העיר בזה בתו' חדשים מט\"ו. אמנם נ\"ל דלתו' התם מוקי לר\"ש כחזקי' דלהכי מצטרפי מדכולן מיני מתיקה א\"כ משנה ט\"ו לא מיירי במיני מתיקה ולהכי גם לר\"ש לא מצטרפי: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. וז\"ל תמוה דב' עושין מיותר דמק\"ו דא' עושה שמעי' לה. ואת\"ל א' עושה קמ\"ל לרבותא דהיתר דכדי צרכה. וב' עושין נקט לרבותא דאיסור יותר מצרכן. עכ\"פ הול\"ל בקצור א' או ב' עושין. ונ\"ל דקמ\"ל אפי' א' עושה כשיעור כל השלשה. אפי' כצרכן אסור. [אבות תמהני וכי אפשר לומר כן. הרי בפי' אמרינן סוף מ\"ג פחות מכאן. ר\"ל שאין כאן ג'. אלא ב' או א' שעושה או שחזק כל כך עד שראוי לעשות כפי השיעור הקצוב לו. חורשין כפי צרכו. א\"כ כ\"ש כשעושה כפי השיעור הקצוב לו ולחבירו. דרשאי עכ\"פ לחרוש לו כפי צרכו. ונ\"ל דט\"ס הוא. וכצ\"ל אפ\"ה טפי מצרכן אסור: ",
+            "כתב הר\"ב דנקט ילדות לאשמעינן דאע\"ג דבזקינות בג' לב\"ס סגי. בילדות צריך י'. וכתב על זה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ז] וז\"ל ולא ידעתי אמאי נקט לאשמעי' חומרא ולא לאשמעי' קולא. דמותר לחרוש עד ר\"ה. והכי ריהטא כולה סוגיא דמ\"ק. עכלה\"ט. ולפע\"ד ככיי ואזוב אשר בקיר. היה נראה. דאם באמת תרתי איתנהו. קולא וחומרא לגבי ילדות וכ\"כ איפכא בזקנות. וכדמוכח בתוספתא. עכ\"פ הוכיח הר\"ב דמתני' רק חומר' קמ\"ל. דהרי הך מתני' הלכה קדומה והלממ\"ס הוא. כמ\"ש רש\"י (תענית ד\"ג א') א\"כ קשיא (קו' תוס' מ\"ק ד\"ג ב). דהרי לאשמעי' קולא לא אצטריך הלממ\"ס. דמה\"ת לתסור. אע\"כ לדיוקא דזקנות אסור מקודם וכמ\"ש הש\"ס. ואי להך דיוקא לחוד. טפי הו\"ל לאשמעי' דזקנות אסור וממילא משתמע דילדות מותרות עד ר\"ה. אע\"כ משום דבילדות נמי איכא חומרא. והיינו דקמשמע לן: ",
+            "כ\"כ הר\"ב וכתב עלה רבינו הנ\"ל [באות י] וז\"ל והרמב\"ם פ\"י מהל' נ\"ר וכו'. ובירושלמי משוה להדדי. וצ\"ע. עכלה\"ט. אמר קטין חריך שקא. לפע\"ד לא לגמרי הושוו שם בירושלמי. דהרי לר\"ש הו\"ל מדאורייתא ולראב\"י רק מדרבנן אסור משום מראית עין. וכמ\"ש מהר\"א מפורקאן. רק דיש דמיון לב' הדינין אהדדי. וכיון שכן. דלאו הא בהא תליא נ\"ל דרמב\"ם ס\"ל. דמדלא פליגי הכא רבנן אר\"ש. ש\"מ דאף רבנן דפליגי אראב\"י. מודו הכא. דאף באינו שוה לקרקע. כל שאינו גבוה טפח לא מחשב אילן. כבכל דוכתא. וכדאשכחן (כלאים פ\"ב מ\"ד. וגם סוטה דמ\"ד ב) בגפן שאינו גבוה טפח דאינו מקדש לזרעים. כ\"כ הכא בשביעית כארעא סמיכתא דמיא. משא\"כ בערלה ה\"ט משום דגם אילן שאינו גבוה טפח חייב בערלה. וא\"כ כל שנגמם ונשתייר מזקינה פחות מטפח. אכתי לא נתבטל שם אילן שמקודם ממנו. ולהכי דוקא בנגמם שוה לארץ. חייב בערלה בהדר נביט: "
+        ],
+        [
+            "והגר\"א כ' דמיירי שכבר זרועה וחורש בין הערוגות. ולא ידענא מה הכריח לרבינו לומר כן דהרי פשוט שאפילו אין כאן זרוע מותר לחרוש עד זמן הקבוע. וכן מוכח דהרי ר\"ג וב\"ד נמנו והתירו לחרוש בין בשדה לבן או אילן עד ר\"ה אף שאין כאן זריעה כלל. וכוונת החורש כדי שתרטב השדה בגשמי'. או כדי שיגדלו עשבי שדה הנאכלים וגדלים בלי זריעה. וכן מוכח נמי מדקאמר במשנה כל זמן שחורשי' ליטע וכו'. אלמא בשאינו זרוע עדיין מיירי: ",
+            "כתב רתוי\"ט ד\"ה מעדרין. וא\"ת למה לא התירו עידור גם באילנות כמו זיבול. הרי לר\"מ גם חרישה מד\"ס וכו' והקשה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות י\"ב] וז\"ל ק\"ל איך אפשר לומר כן בטעמא דמתני' כו'. וצע\"ג עכלה\"ט: קרא עניא אבבא. הרי [במ\"ק ד\"ד א'] מסקינן דר\"ג וב\"ד ס\"ל דתוס' שביעית הלכה היא. ומנ\"ל לרבינו דמתני' דהכא דהיא של כת הקודמין הוה ס\"ל דמדאו' אסור. ואדרבה א\"כ הדרא תו קו' הש\"ס לדוכתא וכי ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו דהוה ס\"ל דאו'. וליכא לתרוצי כתי' הש\"ס. מעיקרא כך התנו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. דהרי הם אמרו דאו'. ותו אחר שהחליטו ע\"פ רוב הדור הקודם דלא כר\"ע דס\"ל הלכה. איך יבא דור האחרון ויחדשו לעצמן הלכה לממ\"ס שלא קבלוה מב\"ד הקודמין. ובאיזה ענין היו מכריעין דבר זה אמנם לפעד\"נ כמ\"ש פ\"א ג'. דכת הקודמין נמי הוה ס\"ל דתו' שביעית הלכה. וגם הא צ\"ל דגם לכת הקודמין רק בזמן המקדש אסור מהלממ\"ס. דאל\"כ הדרה תו קו' הש\"ס לדוכתא. אם הדור הראשון קבלו הלממ\"ס דאסור אף שאין בהמק\"ק. האיך יבא ב\"ד שלאחריהן ויאמר שלא קבלו כך. אלא שהדור הראשון גזרו ב' גזירות. הא' שיהי' אסור אף באין בהמק\"ק. ועוד גזרו על פסח ועצרת. וכפשטא דשמעתתא [דמ\"ק ד\"ד א'] וקרא דבחריש וקציר דנקטה מתני' הקדומה פ\"א מ\"ד אסמכתא בעלמא הוא. וכמפורש בירושלמי להדיא ריש שביעית. א\"כ מתורץ קו' רבינו. דהרי איסור חרישה דנקטה מתני' הכל מד\"ס. ומש\"ה ל\"ק נמי ארמב\"ם שהזכיר רפ\"א שנאמ' בחריש. שידוע שכן דרך רבינו לכתוב לרוב שנאמר. אע\"ג שאינו רק אסמכתא כפ\"ד מאיסורי ביאה הי\"ב שנאמר והזרתם ושם לעיל ה\"ט כ' ה\"ה דר\"מ ס\"ל וסת מד\"ס. וכ\"כ פ\"ה ממ\"א ה\"ט ושם פי\"א ה\"ה וכ\"כ שם פט\"ו כמה פעמים לעניין בטולי ק\"א ור' וס'. וכ\"כ שם ספי\"ז ועוד הרבה. אמנם מ\"ש התוי\"ט דלרמב\"ם חריש' בשביעית מד\"ס אף דבאמת הלממ\"ס הוא וכר\"י י' נטיעות וכו' הלממ\"ס. וגם הרמב\"ם לא כ\"כ רק שלא לקי עלה. רק כוונתו לפ\"ד הר\"מ כל שאינו מפורש בתורה הו\"ל ד\"ס ככ\"מ ריש אישות. ואף שיש לחלק בין זיבול שהוא ד\"ס גמור לחרישה שהוא הלממ\"ס. עכ\"פ מדהשתא שאבהמק\"ק כולן מד\"ס לא הו\"ל לחלק כ\"כ. כנ\"ל כוונת רתוי\"ט. השבני רבינו וז\"ל מ\"ש ידידי הרב נ\"י דכת הקודמין נמי ס\"ל הלכה וכפשטא דשמעתא דמ\"ק. במחכ\"ת פשטא דשמעתתא שם בהיפוך. דאמרי' התם ר\"ג וב\"ד מדאו' בטיל וכו' אלא אר\"א ר\"ג וב\"ד סברי כר\"י וכתבו תוס' שם וז\"ל וודאי מדאו' בטיל וכו' הרי דפליגי בדינא אי הוה דאו' [לא זכיתי להבין דברי קדשו. כמדומה דרבינו הבין דתו' ה\"ק דר\"ג וב\"ד בטלי דלא להוי דאורייתא. ולפענ\"ד כוונת תו' לתרץ. דעכ\"פ אמאי סמך לבטל גזירת הקודמין. ואהא כ' תו' דמתוך ההלכה גופא סמכו לבטל. דמש\"ה קבלוה ביחד עם נסוך מים וכדמסקו תו' להדיא. אבל וודאי הכל רק אסמכתא וכמ\"ש שם רש\"י אדר' יוחנן דאסמכת' דאו' מצא] וכ\"מ מרמב\"ם רפ\"ג משמיטה. דלא הי' גזירה מעולם רק לאסור כשבהמק\"ק מפסח ועצרת ואילך [ולא הבנתי א\"כ איך מקשה הש\"ס היאך ר\"ג וב\"ד בטלו דברי ב\"ד חבירו. הרי קמאי ל\"ג כלל בכה\"ג. ולא מחשב ביטול דברי ב\"ד חבירו. וכדאמרי' (גיטין דל\"ו ב') דאי לדרי' תיקון מבטלינן] וכ\"מ לשון הר\"ב ריש שביעית וז\"ל ולקמן יליף לה והיינו במ\"ד מקרא דבחריש וקציר. ומתני' למוד גמור ולא אסמכתא [תמהני הרי בירוש' קאמר בפירוש דאסמכתא לחוד היא] וכן ממ\"ש הר\"ב דמשנה זו אינה הלכה. ואי נימא דמשנה ראשונה תקנתא הי' והתנו שיהא כח ביד ב\"ד לבטל. ור\"ג וב\"ד בטלוהו. לא שייך לומר ואינה הלכה. דהא ההלכה לא הי' איסור בשאין בהמק\"ק [ולא הבנתי כלל ד\"ק. וכי אתקנה לא שייך לומר ואינה הלכה ואדרבה מכאן ראי' לדברי. שב\"ד הקודם גזרו אף אזמן שאין בהמק\"ק] גם אף לפי ההלכה אין מזור לקושייתי. דהא מ\"מ מהך די' נטיעות חורשים מבואר דחרישה אסור בשביעית אלא דתו' שביעית בזקינות הוא רק באין בהמק\"ק. אבל בשביעית עצמה לא משמע שיש חילוק בין זמן לזמן. לומר דבבהמק\"ק אסור חרישה בשביעית ובאין בהמק\"ק מותר. א\"כ אף אם ננקט כמעכ\"ת הרב נ\"י מ\"מ ק' דהרי מההלכה ג\"כ נשמע דחרישה אסור בשביעית [כבר נתיישב לפע\"ד לפמ\"ש לעיל. רק דקצרתי דברי כשדנתי לפני רבינו] ומ\"ש ידידי הרב נ\"י דרמב\"ם נקט הקרא דרך אסמכתא. לענ\"ד לא מצאנו דננקוט הרמב\"ם כמו יהודא ועוד לקרא. דתחלה נקט העשה דושבתה ואח\"כ האסמכתא [לפע\"ד גם זה מצאנו לרוב היכא דבקרא העיקרי אינו מפורש להדיא. מביא אח\"כ האסמכתא כרפי\"ב מאיסורי ביא' ובפ\"א מבית הבחירה ה\"ג ועוד הרבה] ומ\"ש מעכ\"ת דאל\"כ הדרא קו' הש\"ס לדוכתא וכי ב\"ד יכול לבטל וכו'. ליתא דאי פליגי בדינא ליכא קו' כלל. דתורה נתנה רשות לחלק בדינא כפי הנראה לכל א'. ורק בעניין תקנה אין לבטל [ותמהני דעכ\"פ אחר שכבר הסכימו הקודמין דלא כר\"ע. היאך יחדשו האחרונים לומר הלממ\"ס אתמהה]: ",
+            "הקשה הקשה כברזל ה\"נ אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל למה בנטע יעקר. מ\"ש מחרישה פ\"ד מ\"ב. דבחרש אפי' בשביעית גופא. מותר לב\"ה. ול\"ג בה רבנן כי הכא. ונ\"ל דבנטע שאני דמתקיים עונו טפי [כרש\"י גיטין דנ\"ג סע\"ב]. אמנם ק\"ל. דהכא החמירו בנטע טפי מחרישה. ובתו' שביעית איפכא. דנטיעה מותר לנטוע עד ל\"י קודם ר\"ה. וחרישה אסור מפסח ועצרת. ונ\"ל דדוקא בחדא לרעותא החמירו. לחרוש וליטע בזמן איסור לאכול בשעת היתר. או לחרוש בזמן היתר לאכול בשעת איסור. משא\"כ ליטע בשעת היתר לאכול בשעת היתר. כנטע בתוספת שביעית. דנוטע לזמן מרובה. ואין הפירות לשביעית מותר ע\"כ תד\"ק: "
+        ],
+        [
+            "מיהו אם שלו הוא שדה בעל שפוסקים לעבוד מקודם אף שהעובדי כוכבים מזבלין עדיין בית השלחים. אפ\"ה מותר להוציא זבלו לשדה בעל. מדיודעין בני עירו שאין לו שלחין. ואע\"ג דבשבת אסור עובד כוכבים לעשות מלאכת מחובר לישראל אע\"ג שקצץ ואין ישראל דר שם. דחיישי לאורחין. א\"כ ה\"נ ניחש לאורחין [כא\"ח סי' רמ\"ד] י\"ל התם המלאכה גופה דאורייתא. משא\"כ הכא זבול בשביעית מד\"ס. ולי נראה דהכא חברא חברא אית ליה. ומדבני עירו יודעין שאין לו שלחין יודיעו לאורחין. משא\"כ התם מאן ידע קציצ' דבצנעא: ",
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל ק\"ל כיון דעד הסלע דוקא. דאז מנכר דאין כוונתו לזרוע שם כפ\"א דערלה מ\"ג [ערתוי\"ט]. א\"כ הול\"ל דבפחות מזה אסור [או חייב להעמיק עד הסלע]. ונ\"ל דמשום דנקט רה\"ר. נקט לשון מותר לדיוקא. דדוקא ברה\"ר מותר. אבל ברה\"י אפי' מעמיק עד הסלע אפ\"ה אסור. דעכ\"פ בתחלת חפירה לא מנכר שיעמיק אח\"כ [גם דלמא ממליך מקודם]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "מ\"ש הר\"ב דבלא הוסיף הלוף צמחים בשביעית מיירי. דאי בהוסיף צמחים. אסור לעקרו בשנוי. מדא\"א לעקרו בשנוי אם לא שיפסיד הפרי. וכ\"כ התוי\"ט והר\"ש ותמך יתדותיו אירושלמי. ותמהני דא\"כ קשה דידיה אדידיה. במ\"ש הר\"ש ותוי\"ט ור\"ב במ\"ה דמה\"ט לר\"י מותר מיד מדא\"א לעקרו בשביעית כ\"א בשנוי. הלכך לא שכיח דאיסורא. והוא ג\"כ מהירושלמי. וקשה דעכ\"פ שמא האי לוף הוא מאותן שהוסיפו צמחים בשביעית. דאסור לעקרן בשנוי. וע' תוי\"ט ודו\"ק. והנה מלבד שאר מה שיש לדקדק במשנה זאת אשר ת\"ל כולם מבוארים באות כ\"ד ��\"מ מרבותי היה נ\"ל. דכל עיקר דבר זה שתמך הר\"ש עליו יתדותיו דבהוסיף צמחים אסור לעקרו בשנוי הוא ממ\"ש בירושלמי וז\"ל ר\"י בשם רבי לא תפתר שעקרן עד שלא צמחו. וע\"ז פי' הר\"ש כנ\"ל. ועכ\"פ היה צריך הר\"ש לשבש הגי' שלפנינו בירושלמי. וכמ\"ש מהר\"א מפורקאן בד\"ה ר' בון וכו' דמ\"ש קודם דברי ר' בון. הפסקא,,לוף של ע\"ש\". אין זה מקומו. והעמידו הר\"ש להפסקא זאת קודם ר\"י בשם רבי. גם מ\"ש ר\"י בשם ר' לא תפתר. מלת לא אין לו פי'. אם לא שנאמר דשם חכם הוא. אמנם לפע\"ד ל\"מ הכל נכון. דר' חזקיה פתר ער\"ה (ופי' הירו' דברי ר\"ח) לוף של ע\"ש שעברה עליו שביעית וכו'. והקשה ר' בון ע\"ז. דא\"כ ננקט פלוגתייהו לענין מע\"ע. דהכי תניא וכו' (אלמא דגם התם תני דדיכנו הו\"ל כנעקר) ומשני ר\"י בשם רבי. לא. תפתר שעקרן וכו' ור\"ל דהרי דכנו דברייתא גבי עני ר\"ל שעקרן לגמרי קודם שצמחו. כך נלפע\"ד: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "תוי\"ט ד\"ה ולא בנבילות. הקשה אמאי דרצה הש\"ס להוכיח (בכורות ד\"ו) דחלב אסור מחריצי חלב דדוד. ומקשי ודלמא לסחורה. וק' הרי אסור לסחורה. ונ\"ל ע\"פ אשר נשאלתי מי\"נ התו' המופלג מהו' נטע רייכענהיים שליט\"א אם יש למחות ביד הישראלים הקונים ארנבים מתים. את עורם ואת בשרם. וחוזרים ומוכרים לפעמים הבשר לבד והרי הפ\"ח אוסר בכה\"ג. והשבתי כל דבר שאין מפורש בתורה אמרינן הנח לישראל מוטב וכו'. (כר\"ן ביצה ד\"ל). וה\"נ קרוב הדבר שלא ישמעו. דהציד לא ירצה למכור העור בלי הבשר. מדמשביח הבשר כשהוא בעור. והישראלי' כל עיקר מסחרם הוא העורות. ויש בהם ג\"כ חיי נפש. ולהכי בכל כה\"ג וודאי כדאי רט\"ז לסמוך עליו דמתיר בעניין נחירת התיישי'. אף דרבי' חולקים עליו. מיהו אם מזדמן לו לקנות כ\"כ בזול. עד שבעד העור לבד יקבל יותר ממה שנתן. אז גם הרוצה לצאת יד\"ש מותר לקנות ולמכור אח\"כ הבשר לבד דהרי הקניי' בהבלע' הי' ושרי כדשרינן אפי' מכירת מע\"ש בהבלע' (רמב\"ם הל' בכורות פ\"ו ה\"ח). ואי משום מכירת הבשר לבד. הרי רפ\"ח בקו\"א סי' י\"א מתיר למכור הדם לנכרי. ואע\"ג דראית רפ\"ח מאלו ואלו מתערבין באמה וכו' ונמכרין לגננין לזבל. אינה מכרעת לפע\"ד. דהרי כשאינו מוכר לצורך אכילה מותר כש\"ך סק\"ב. עכ\"פ לית דין צריך בשש. דדם הו\"ל כנזדמן דמותר למכרו אפי' לצורך אכילה. ואי\"ל דוקא דם שרי דבטל לגבי בשר. משא\"כ הכא את בשרו את הטפל לבשרו זה עורו (כב\"ק דמ\"א ב') ואפי' שוה יותר מעורו הו\"ל טפל (כמע\"ש פ\"א מ\"ג) ליתא דעד כאן לא פליג רפ\"ח ארט\"ז בעניין נחירת התיישי' רק מדמכוון גם להאיסור. דאל\"כ לא היה נוחר מדיצא שכרו בהפסדו. ואני בעניי הבאתי ראיה לדבריו מב\"ב (דע\"ח ב') חמור מניקה למאי חזיא והרי חזי' לסחורה אע\"כ מדקפיד ואמר מניקה מכוון לחלב ואסור. מיהו משמע דהיכא דלא מכוון. גם רפ\"ח מודה דשרי אף דעור טפל לבשר. וה\"נ כיון דמרויח בעור לבד א\"צ לכוון גם להאיסור הו\"ל האיסור כנזדמן. ולפ\"ז מתורץ קו' רתוי\"ט דכמו דמותר למכור הדם. כ\"כ אף א\"נ דחלב אסור מה\"ת. עכ\"פ הי' ישי מותר למכרו לנכרי מדהו\"ל כנזדמן. וכיון דישי הי' מותר למכרו היה מותר ג\"כ לתתו במתנה לשר הצבא. ואף לבתר מ\"ש הב\"ח דדוקא אותו ישראל שנזדמן לו מותר למכור. אבל ישראל אחר אסור לקנותו ולחזור למכרו. והרי מתנה הו\"ל כמכיר' דאי לא דעביד וכו' (כב\"מ דט\"ז א'). נ\"ל דהכא שאני דעכ\"פ מדאין מקבל המתנה יכול לתבעו בב\"ד. הדר הו\"ל כגבאו בחובו מנכרי דשרי מטעם דהו\"ל כמציל מידם. וה\"נ הכא. ובל\"ז נמי נוכל לומר דקו' הש\"ס ודלמא לסחורה. ר\"ל למכרו שלא לצורך אכילת אדם רק לבהמה דשרי: ",
+            "אמר התינוק היונק משדי אמו. השוכב בחיק רבותינו ז\"ל. אני בריה קלה נגדא סומיתא. גם במשנה חמורה הזאת מ\"ז רבותינו ז\"ל אשר מימיהם אנו שותים במלחמות תנופה נלחמים. וכל צוף דבריהם לא ימתק מרירתי. להוי כדין או כדין כדכד אור שמשותיהן רב ועצום מכח עיני הטרוטות. ולא מצאתי די הפק רעבון נפשי האומללה. בכל בית נכאת וצרי של רבותינו ז\"ל נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי ושקויי. דהנה הר\"ב ז\"ל תפס פי' הר\"ש. והר\"ש ז\"ל הניח פירושו בעצמו בצ\"ע. ורתוי\"ט תפס פי' הר\"מ ז\"ל וגם בזה לא נחה דעת עני ואביון כמוני. דקשיא דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע דוורד ישן בשמן ישן חייב בביעור. ובסיפא משמע איפכא מלבד שאר הדקדוקים והקושיות שאזכור מבינות לגלגל הפירוש. והנה הקטע יוצא בקב ואינו נקי. וקליו וחמוריו על ראשו. ואע\"פ שאני איני כדאי דלו עיני למרום. ועקימת שפתי הוה מעשה. רחושון מרחשין שפתי לפני מקור החכמה יתשו\"י. ומגברא דאית לי' בעינא גליא לדרעי' והוה נהורא בהכרא ולד' הישועה לפרש כיד ד' הטובה עלי: "
+        ],
+        [
+            "כ' ע\"ר רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל ק\"ל מ\"ש סיכה לכלים דאסור כמ\"ט ומ\"ש צביע' דמותר בפ\"ז מ\"ג. ואת\"ל שמן דחזי לאכילת אדם שאני. [והנה קול עלה נדף. צפצפה שמו כאוב מארץ קול בנו ותלמידו. ומה יענה הרמב\"ם פ\"ה משמיטה דפ' דצביעה מותר אפי' במאכלי אדם ול\"מ הי' נ\"ל כיון דהיתר צביעה ילפי' מלכם לכל צרכיכם כירושלמי רפ\"ז דשביעית. א\"כ צבע יופי המלבוש הוי טפי הנאת הגוף ומחשב טפי לכם מסיכת המנעל שאינו אלא צורך המנעל שלא יקרע מהר. וריכוך העור. אינו אלא שומר ומציל הרגל מצער. והצלה אינו הנאה] עכ\"פ ק\"ל כיון דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק (כב\"ק דק\"א). א\"כ למה יצבע והרי יהי' אסור. ונ\"ל דבב\"ק מיירי בצבעו לאח\"ז איסורו דדמי לקליפי ערלה. משא\"כ בצבע בשביעית קודם ביעור הו\"ל בזמן היתר כקדם ביטול לאיסור לעיל פ\"ז. [אמר בו\"ת כדברי ע\"ר הגזצוק\"ל כתב ג\"כ רכ\"מ (להל' שמיטה פ\"ז הי\"ג) דבצבעו קודם זמן ביעור הו\"ל כמבוער. אולם לפעד\"נ באותו שא\"צ ביעור מותר לצבוע כפ\"ז סי' ל']: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות לז] וז\"ל ותמהני הרי במע\"ש כ' ואכלת ושתיי' כו' לארויי דלא נימא דמשום טומאה הותר ההבערה. יע\"ש עכלה\"ט. ויען הסריס הן אני עץ יבש. דלפע\"ד כוונת הר\"ש ור\"ב דעכ\"פ אשכחנא מע\"ש טהו' דמותר בהדלקה בשעת בעורו. דהרי פשטא דקרא דלא בערתי ממנו אשעת בעורו קאי. ואע\"ג דשלא בשעת בעורו אינו מותר כ\"א באכילה שתיי' סיכה. עכ\"פ בשעת בעורו דמותר לאבדו ולשרפו. והשבתתו בכל דבר. וכ\"כ הרמב\"ם (פי\"א ממע\"ש ונ\"ר) וז\"ל שורפו ומבערו וכו' ואז וודאי מותר נמי להדליק. ואדרבה הכי שפיר טפי דבהדי דשריף ליה מתהנה מיניה משא\"כ כשהוא טמא אי אפשר בהדלקה. השבני רבינו הנ\"ל אם כן למה נקט הר\"ב קולת שביעית ממע\"ש במע\"ש טמא. הרי ממע\"ש טהור נמי קיל. דהיינו שלא בשעת בעורו עכלה\"ט. ולפעד\"נ משום דבשביעית נמי איכא גוונא דאסור בהדלקה. במיוחד רק לאכילה כפת שביעית. דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. אלא על כרחך ה\"ק מתני'. בשביעית איכא גוונא דמותר בהדלקה. משא\"כ מע\"ש טמא ותרומה טהורה ליכא גוונא דשרי בהדלקה. אבל מע\"ש טהור דומה לשביעית דאיכא נמי גוונא דשרי בהדלקה בשעת בעורו. להכי לא מצי הר\"ב למנקטיה: ",
+            "וכתב עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל ק\"ל אפי' שלא באגודה ליתסר לב\"ש. דהרי לב\"ש גם לאכול בטובה אסור מדדמי למכירה כפ\"ד מ\"ב. ונ\"ל התם שהמלקט יחזיק טובה לבעל השדה. זה אסור. דרחמנא אפקריה. אבל מי שתלשו וזכה בו כבר. וודאי בלקט והותיר מותר למכרו. ומה\"ט צריך להבליע דמי אתרוג בלולב דשמא לקטו הע\"ה למכרו: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כ' ע\"ר רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל אף דשטר חשיב הילך [כח\"מ ספ\"ח] עכ\"פ לענין שמטה צריך שיהיה כגבוי. משא\"כ הילך אינו רק שעבוד ולא כגבוי. והו\"ל שפיר אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. דב\"ח מכאן ולהבא גובה [כפסחים דל\"ב]: ",
+            "ובירושלמי מוקי לבבא זו כר\"י לעיל במשנה א' דהקפת חנות ג\"כ ראשון ראשון משמט. ולפי זה הקשה הראב\"ד להרמב\"ם (שמיטה פ\"ו וערכ\"מ) שהביא דין זה להלכה והרי רק דברי ר\"י היא ולא קי\"ל כוותיה. וי\"ל דרמב\"ם ס\"ל דמדמקשי ש\"ס בבלי (שבח קמ\"ח ב) מהך מתני' לר' יוסף. ש\"מ דבבלי פליג אירושלמי בהא וס\"ל דהך בבא ד\"ה היא. דלא דמי להקפת חנות לעיל דהתם הדרך להלוות מעט מעט. ואין דרך לנגש' לפרעון.אבל ליקח בשר אצל טבח הדרך לשלם מיד (כיומא דפ\"ו א) ולפיכך מדלא שילם הלואה הוה. וניתן לתבוע מיד. ואע\"ג שהשתא י\"ט וא\"א שיפרע. הרי יכול ליתן משכן. ולפיכך יש בו משום לא יגוש ומשמט. והרי בכ\"מ דפליגי ירושלמי ובבלי. קי\"ל כבבלי. מדהוא בתראי: ",
+            "כ\"כ הר\"ב וכ' עלה רבינו הגאון מו\"ה עקיבא שליט\"א [אות מ\"ו] וז\"ל תמוה דזה לא כס\"ד דש\"ס ב\"ב כו' וצ\"ע עכלה\"ט ואני האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. דדברי הר\"ב ז\"ל ממקום קדוש יהלכו. דכ\"כ ממש הירושלמי כאן. והירושלמי נקט הכי בתר הך דרשא דיער הדבש. שמע מינה דגם לפי הך למודא דיער הדבש. פליגי רק במונח על גב קרקע. ולא במונח על גב יתידות. ופליגי אם הכוורת מחשב כמחובר או לא. דקרא דיערת הדבש בדבש בכוורת מיירי. וכן כתב הרשב\"ם [ב\"ב דף ס\"ז ב'] וז\"ל מ\"ט דר\"א דחשיב לכוורת מחובר דכ' וכו' ובדבש במקום גדולו מיירי וכו' והו\"ל מחובר אפילו אין הכוורת מחובר ממש בקרקע. עכ\"ל. הרי דבבלי וירושלמי בחד שיטה אזלי ולא פליגי כלל. ומ\"ש רבינו דמחובר בטיט במסקנא הו\"ל לרבנן כתלוש. לא הבנתי דודאי דהדבש הו\"ל כתלוש אבל הכוורת תלוש ולבסוף חברו בבטלו במקומו לקבלת טומאה ופרוזבל דינו כקרקע כבכל דוכתי כתוס' [שבועות דמ\"ב ב'] בשאל בית ונשרף פטור דהו\"ל כקרקע. וכ\"כ הרא\"ש [חולין דט\"ז א'] וכ\"כ בדוכתי טובא לענין קנין כסף שטר חזקה. תלוש ולבסוף חברו הו\"ל כקרקע ורק בע\"ז כגון בית שנעבד כתב הש\"ך [י\"ד קמ\"ה סק\"ג] דדוקא אילן. מדיש לו שורש בקרקע הו\"ל כמחובר. אבל בית כתלוש דמי ונאסר. ובצינור אף דקיי\"ל דחקקו ולבסוף קבעו כתלוש דמי. התם ה\"ט דאע\"ג דכמחובר דמי. עכ\"פ מדחקקו מעיקר' והי' עליו תורת כלי. לא מתבטל תו שם כלי מנה. וכ\"כ רשב\"ם ב\"ב להדיא ומכ\"ש לעניין פרוזבל דבהשאיל לו מקום קלח כרוב סגי (כגיטין דל\"ז) ובחברו בטינא ע\"כ הושאל לו המקום. השבני יפה כ' ידידי הרב נ\"י מירוש' מוכח כדבריו. עכ\"ז מדברי ראשונים כולם לא משמע כן תו' ב\"ב (דס\"ה ב') כ' דלטעמא דאתקיש ליער קאי אדבש שבתוך הכוורת. ולא חיישי' בחיבור הכוורת [ולא אובין זו הראי'. דלמא לא חיישי' שיהא מחובר ממש. אבל עכ\"פ צריך שיהי' מונח ע\"ג קרקע] וכ\"כ מרמב\"ם פכ\"א משבת וכן בא\"ח (שכ\"א סי\"ג) משמע דלרבנן אפי' במונח איתדו' אסור בשבת משום שבות. וכ\"כ מתו' שבת (דמ\"ג ב') ד\"ה דחשיב מדלא תרצו דמיירי במונח איתדו' מזה נ' דס\"ל דבמסקנא מיירי ר\"א אפי' במונח איתדו'. וכן מוכח מפרוזבול דאילו במונח ע\"ג קרקע לרבנן כותבין פרוזבל כדאיתא בפ' השולח דההיא דעציץ נקוב מיירי במונח אסיכי [לפע\"ד אין מזה ראיה די\"ל דהכא מיירי בלא השאיל לו מקום לכוורת כמ\"ש רתוי\"ט] וכ\"כ בס' שנות אליהו. וא\"כ אף דבירושלמי כ' דמיירי במונח עג\"ק. הא ע\"כ בבלי לא ס\"ל כן. ומ\"ש ידידי הרב נ\"י דבכמה דוכתא מוכח דתלוש ולבסוף חברו הו\"ל כמחובר. ימחול לי מה בכך דכוורת כמחובר מ\"מ מדלא דרשי יערת דבש הו\"ל הדבש כפת הדבוק לתנור (כתוספת ב\"ב שם) [לפע\"ד כבר יישב הירושלמי קו' זו דפת לאו רביתיה בתנור. משא\"כ בדבש] ומ\"ש מעכ\"ת מכ\"ש בפרוזבול דבהשאיל לו מקום סגי. זה מודינא דפרוזבול כותבין ואפילו בלאו טעמא דכוורת כמחובר. רק משום קרקע השאול לו. ומה\"ט אפילו במונח אקרקע לאו חיבור וא\"כ מאי ראיה שמביא ידידי הרב נ\"י. אני אומר דפרוזבול מיירי ע\"כ במונח אם כי ופלוגתייהו אם הכוורת כיער. ופלוגתא דתולש בשבת מיירי בכל גווני. ודברי הירושלמי קשין בסברא כיון דאנו דנין מקרא דיערת דבש. דהדבש הו\"ל כיער א\"כ מה הפרש בין מונח ע\"ג קרקע או ע\"ג יתידות [לפע\"ד מוכיח הירושלמי ממקרא מלא מדכתיב והנה דבש ע\"פ השדה. משמע דמונח על מחובר לארץ] ואולי באמת סתמא דירושלמי מה אנן קיימינן לא אזלא אליבא סוגיא דמקודם דיליף מיערת דבש: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Sheviit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Sheviit",
+    "text": [
+        [
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. וז\"ל תמוה דב' עושין מיותר דמק\"ו דא' עושה שמעי' לה. ואת\"ל א' עושה קמ\"ל לרבותא דהיתר דכדי צרכה. וב' עושין נקט לרבותא דאיסור יותר מצרכן. עכ\"פ הול\"ל בקצור א' או ב' עושין. ונ\"ל דקמ\"ל אפי' א' עושה כשיעור כל השלשה. אפי' כצרכן אסור. [אבות תמהני וכי אפשר לומר כן. הרי בפי' אמרינן סוף מ\"ג פחות מכאן. ר\"ל שאין כאן ג'. אלא ב' או א' שעושה או שחזק כל כך עד שראוי לעשות כפי השיעור הקצוב לו. חורשין כפי צרכו. א\"כ כ\"ש כשעושה כפי השיעור הקצוב לו ולחבירו. דרשאי עכ\"פ לחרוש לו כפי צרכו. ונ\"ל דט\"ס הוא. וכצ\"ל אפ\"ה טפי מצרכן אסור: ",
+            "כתב הר\"ב דנקט ילדות לאשמעינן דאע\"ג דבזקינות בג' לב\"ס סגי. בילדות צריך י'. וכתב על זה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ז] וז\"ל ולא ידעתי אמאי נקט לאשמעי' חומרא ולא לאשמעי' קולא. דמותר לחרוש עד ר\"ה. והכי ריהטא כולה סוגיא דמ\"ק. עכלה\"ט. ולפע\"ד ככיי ואזוב אשר בקיר. היה נראה. דאם באמת תרתי איתנהו. קולא וחומרא לגבי ילדות וכ\"כ איפכא בזקנות. וכדמוכח בתוספתא. עכ\"פ הוכיח הר\"ב דמתני' רק חומר' קמ\"ל. דהרי הך מתני' הלכה קדומה והלממ\"ס הוא. כמ\"ש רש\"י (תענית ד\"ג א') א\"כ קשיא (קו' תוס' מ\"ק ד\"ג ב). דהרי לאשמעי' קולא לא אצטריך הלממ\"ס. דמה\"ת לתסור. אע\"כ לדיוקא דזקנות אסור מקודם וכמ\"ש הש\"ס. ואי להך דיוקא לחוד. טפי הו\"ל לאשמעי' דזקנות אסור וממילא משתמע דילדות מותרות עד ר\"ה. אע\"כ משום דבילדות נמי איכא חומרא. והיינו דקמשמע לן: ",
+            "כ\"כ הר\"ב וכתב עלה רבינו הנ\"ל [באות י] וז\"ל והרמב\"ם פ\"י מהל' נ\"ר וכו'. ובירושלמי משוה להדדי. וצ\"ע. עכלה\"ט. אמר קטין חריך שקא. לפע\"ד לא לגמרי הושוו שם בירושלמי. דהרי לר\"ש הו\"ל מדאורייתא ולראב\"י רק מדרבנן אסור משום מראית עין. וכמ\"ש מהר\"א מפורקאן. רק דיש דמיון לב' הדינין אהדדי. וכיון שכן. דלאו הא בהא תליא נ\"ל דרמב\"ם ס\"ל. דמדלא פליגי הכא רבנן אר\"ש. ש\"מ דאף רבנן דפליגי אראב\"י. מודו הכא. דאף באינו שוה לקרקע. כל שאינו גבוה טפח לא מחשב אילן. כבכל דוכתא. וכדאשכחן (כלאים פ\"ב מ\"ד. וגם סוטה דמ\"ד ב) בגפן שאינו גבוה טפח דאינו מקדש לזרעים. כ\"כ הכא בשביעית כארעא סמיכתא דמיא. משא\"כ בערלה ה\"ט משום דגם אילן שאינו גבוה טפח חייב בערלה. וא\"כ כל שנגמם ונשתייר מזקינה פחות מטפח. אכתי לא נתבטל שם אילן שמקודם ממנו. ולהכי דוקא בנגמם שוה לארץ. חייב בערלה בהדר נביט: "
+        ],
+        [
+            "והגר\"א כ' דמיירי שכבר זרועה וחורש בין הערוגות. ולא ידענא מה הכריח לרבינו לומר כן דהרי פשוט שאפילו אין כאן זרוע מותר לחרוש עד זמן הקבוע. וכן מוכח דהרי ר\"ג וב\"ד נמנו והתירו לחרוש בין בשדה לבן או אילן עד ר\"ה אף שאין כאן זריעה כלל. וכוונת החורש כדי שתרטב השדה בגשמי'. או כדי שיגדלו עשבי שדה הנאכלים וגדלים בלי זריעה. וכן מוכח נמי מדקאמר במשנה כל זמן שחורשי' ליטע וכו'. אלמא בשאינו זרוע עדיין מיירי: ",
+            "כתב רתוי\"ט ד\"ה מעדרין. וא\"ת למה לא התירו עידור גם באילנות כמו זיבול. הרי לר\"מ גם חרישה מד\"ס וכו' והקשה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות י\"ב] וז\"ל ק\"ל איך אפשר לומר כן בטעמא דמתני' כו'. וצע\"ג עכלה\"ט: קרא עניא אבבא. הרי [במ\"ק ד\"ד א'] מסקינן דר\"ג וב\"ד ס\"ל דתוס' שביעית הלכה היא. ומנ\"ל לרבינו דמתני' דהכא דהיא של כת הקודמין הוה ס\"ל דמדאו' אסור. ואדרבה א\"כ הדרא תו קו' הש\"ס לדוכתא וכי ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו דהוה ס\"ל דאו'. וליכא לתרוצי כתי' הש\"ס. מעיקרא כך התנו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל. דהרי הם אמרו דאו'. ותו אחר שהחליטו ע\"פ רוב הדור הקודם דלא כר\"ע דס\"ל הלכה. איך יבא דור האחרון ויחדשו לעצמן הלכה לממ\"ס שלא קבלוה מב\"ד הקודמין. ובאיזה ענין היו מכריעין דבר זה אמנם לפעד\"נ כמ\"ש פ\"א ג'. דכת הקודמין נמי הוה ס\"ל דתו' שביעית הלכה. וגם הא צ\"ל דגם לכת הקודמין רק בזמן המקדש אסור מהלממ\"ס. דאל\"כ הדרה תו קו' הש\"ס לדוכתא. אם הדור הראשון קבלו הלממ\"ס דאסור אף שאין בהמק\"ק. האיך יבא ב\"ד שלאחריהן ויאמר שלא קבלו כך. אלא שהדור הראשון גזרו ב' גזירות. הא' שיהי' אסור אף באין בהמק\"ק. ועוד גזרו על פסח ועצרת. וכפשטא דשמעתתא [דמ\"ק ד\"ד א'] וקרא דבחריש וקציר דנקטה מתני' הקדומה פ\"א מ\"ד אסמכתא בעלמא הוא. וכמפורש בירושלמי להדיא ריש שביעית. א\"כ מתורץ קו' רבינו. דהרי איסור חרישה דנקטה מתני' הכל מד\"ס. ומש\"ה ל\"ק נמי ארמב\"ם שהזכיר רפ\"א שנאמ' בחריש. שידוע שכן דרך רבינו לכתוב לרוב שנאמר. אע\"ג שאינו רק אסמכתא כפ\"ד מאיסורי ביאה הי\"ב שנאמר והזרתם ושם לעיל ה\"ט כ' ה\"ה דר\"מ ס\"ל וסת מד\"ס. וכ\"כ פ\"ה ממ\"א ה\"ט ושם פי\"א ה\"ה וכ\"כ שם פט\"ו כמה פעמים לעניין בטולי ק\"א ור' וס'. וכ\"כ שם ספי\"ז ועוד הרבה. אמנם מ\"ש התוי\"ט דלרמב\"ם חריש' בשביעית מד\"ס אף דבאמת הלממ\"ס הוא וכר\"י י' נטיעות וכו' הלממ\"ס. וגם הרמב\"ם לא כ\"כ רק שלא לקי עלה. רק כוונתו לפ\"ד הר\"מ כל שאינו מפורש בתורה הו\"ל ד\"ס ככ\"מ ריש אישות. ואף שיש לחלק בין זיבול שהוא ד\"ס גמור לחרישה שהוא הלממ\"ס. עכ\"פ מדהשתא שאבהמק\"ק כולן מד\"ס לא הו\"ל לחלק כ\"כ. כנ\"ל כוונת רתוי\"ט. השבני רבינו וז\"ל מ\"ש ידידי הרב נ\"י דכת הקודמין נמי ס\"ל הלכה וכפשטא דשמעתא דמ\"ק. במחכ\"ת פשטא דשמעתתא שם בהיפוך. דאמרי' התם ר\"ג וב\"ד מדאו' בטיל וכו' אלא אר\"א ר\"ג וב\"ד סברי כר\"י וכתבו תוס' שם וז\"ל וודאי מדאו' בטיל וכו' הרי דפליגי בדינא אי הוה דאו' [לא זכיתי להבין דברי קדשו. כמדומה דרבינו הבין דתו' ה\"ק דר\"ג וב\"ד בטלי דלא להוי דאורייתא. ולפענ\"ד כוונת תו' לתרץ. דעכ\"פ אמאי סמך לבטל גזירת הקודמין. ואהא כ' תו' דמתוך ההלכה גופא סמכו לבטל. דמש\"ה קבלוה ביחד עם נסוך מים וכדמסקו תו' להדיא. אבל וודאי הכל רק אסמכתא וכמ\"ש שם רש\"י אדר' יוחנן דאסמכת' דאו' מצא] וכ\"מ מרמב\"ם רפ\"ג משמיטה. דלא הי' גזירה מעולם רק לאסור כשבהמק\"ק מפסח ועצרת ואילך [ולא הבנתי א\"כ איך מקשה הש\"ס היאך ר\"ג וב\"ד בטלו דברי ב\"ד חבירו. הרי קמאי ל\"ג כלל בכה\"ג. ולא מחשב ביטול דברי ב\"ד חבירו. וכדאמרי' (גיטין דל\"ו ב') דאי לדרי' תיקון מבטלינן] וכ\"מ לשון הר\"ב ריש שביעית וז\"ל ולקמן יליף לה והיינו במ\"ד מקרא דבחריש וקציר. ומתני' למוד גמור ולא אסמכתא [תמהני הרי בירוש' קאמר בפירוש דאסמכתא לחוד היא] וכן ממ\"ש הר\"ב דמשנה זו אינה הלכה. ואי נימא דמשנה ראשונה תקנתא הי' והתנו שיהא כח ביד ב\"ד לבטל. ור\"ג וב\"ד בטלוהו. לא שייך לומר ואינה הלכה. דהא ההלכה לא הי' איסור בשאין בהמק\"ק [ולא הבנתי כלל ד\"ק. וכי אתקנה לא שייך לומר ואינה הלכה ואדרבה מכאן ראי' לדברי. שב\"ד הקודם גזרו אף אזמן שאין בהמק\"ק] גם אף לפי ההלכה אין מזור לקושייתי. דהא מ\"מ מהך די' נטיעות חורשים מבואר דחרישה אסור בשביעית אלא דתו' שביעית בזקינות הוא רק באין בהמק\"ק. אבל בשביעית עצמה לא משמע שיש חילוק בין זמן לזמן. לומר דבבהמק\"ק אסור חרישה בשביעית ובאין בהמק\"ק מותר. א\"כ אף אם ננקט כמעכ\"ת הרב נ\"י מ\"מ ק' דהרי מההלכה ג\"כ נשמע דחרישה אסור בשביעית [כבר נתיישב לפע\"ד לפמ\"ש לעיל. רק דקצרתי דברי כשדנתי לפני רבינו] ומ\"ש ידידי הרב נ\"י דרמב\"ם נקט הקרא דרך אסמכתא. לענ\"ד לא מצאנו דננקוט הרמב\"ם כמו יהודא ועוד לקרא. דתחלה נקט העשה דושבתה ואח\"כ האסמכתא [לפע\"ד גם זה מצאנו לרוב היכא דבקרא העיקרי אינו מפורש להדיא. מביא אח\"כ האסמכתא כרפי\"ב מאיסורי ביא' ובפ\"א מבית הבחירה ה\"ג ועוד הרבה] ומ\"ש מעכ\"ת דאל\"כ הדרא קו' הש\"ס לדוכתא וכי ב\"ד יכול לבטל וכו'. ליתא דאי פליגי בדינא ליכא קו' כלל. דתורה נתנה רשות לחלק בדינא כפי הנראה לכל א'. ורק בעניין תקנה אין לבטל [ותמהני דעכ\"פ אחר שכבר הסכימו הקודמין דלא כר\"ע. היאך יחדשו האחרונים לומר הלממ\"ס אתמהה]: ",
+            "הקשה הקשה כברזל ה\"נ אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל למה בנטע יעקר. מ\"ש מחרישה פ\"ד מ\"ב. דבחרש אפי' בשביעית גופא. מותר לב\"ה. ול\"ג בה רבנן כי הכא. ונ\"ל דבנטע שאני דמתקיים עונו טפי [כרש\"י גיטין דנ\"ג סע\"ב]. אמנם ק\"ל. דהכא החמירו בנטע טפי מחרישה. ובתו' שביעית איפכא. דנטיעה מותר לנטוע עד ל\"י קודם ר\"ה. וחרישה אסור מפסח ועצרת. ונ\"ל דדוקא בחדא לרעותא החמירו. לחרוש וליטע בזמן איסור לאכול בשעת היתר. או לחרוש בזמן היתר לאכול בשעת איסור. משא\"כ ליטע בשעת היתר לאכול בשעת היתר. כנטע בתוספת שביעית. דנוטע לזמן מרובה. ואין הפירות לשביעית מותר ע\"כ תד\"ק: "
+        ],
+        [
+            "מיהו אם שלו הוא שדה בעל שפוסקים לעבוד מקודם אף שהעובדי כוכבים מזבלין עדיין בית השלחים. אפ\"ה מותר להוציא זבלו לשדה בעל. מדיודעין בני עירו שאין לו שלחין. ואע\"ג דבשבת אסור עובד כוכבים לעשות מלאכת מחובר לישראל אע\"ג שקצץ ואין ישראל דר שם. דחיישי לאורחין. א\"כ ה\"נ ניחש לאורחין [כא\"ח סי' רמ\"ד] י\"ל התם המלאכה גופה דאורייתא. משא\"כ הכא זבול בשביעית מד\"ס. ולי נראה דהכא חברא חברא אית ליה. ומדבני עירו יודעין שאין לו שלחין יודיעו לאורחין. משא\"כ התם מאן ידע קציצ' דבצנעא: ",
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל ק\"ל כיון דעד הסלע דוקא. דאז מנכר דאין כוונתו לזרוע שם כפ\"א דערלה מ\"ג [ערתוי\"ט]. א\"כ הול\"ל דבפחות מזה אסור [או חייב להעמיק עד הסלע]. ונ\"ל דמשום דנקט רה\"ר. נקט לשון מותר לדיוקא. דדוקא ברה\"ר מותר. אבל ברה\"י אפי' מעמיק עד הסלע אפ\"ה אסור. דעכ\"פ בתחלת חפירה לא מנכר שיעמיק אח\"כ [גם דלמא ממליך מקודם]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "מ\"ש הר\"ב דבלא הוסיף הלוף צמחים בשביעית מיירי. דאי בהוסיף צמחים. אסור לעקרו בשנוי. מדא\"א לעקרו בשנוי אם לא שיפסיד הפרי. וכ\"כ התוי\"ט והר\"ש ותמך יתדותיו אירושלמי. ותמהני דא\"כ קשה דידיה אדידיה. במ\"ש הר\"ש ותוי\"ט ור\"ב במ\"ה דמה\"ט לר\"י מותר מיד מדא\"א לעקרו בשביעית כ\"א בשנוי. הלכך לא שכיח דאיסורא. והוא ג\"כ מהירושלמי. וקשה דעכ\"פ שמא האי לוף הוא מאותן שהוסיפו צמחים בשביעית. דאסור לעקרן בשנוי. וע' תוי\"ט ודו\"ק. והנה מלבד שאר מה שיש לדקדק במשנה זאת אשר ת\"ל כולם מבוארים באות כ\"ד ל\"מ מרבותי היה נ\"ל. דכל עיקר דבר זה שתמך הר\"ש עליו יתדותיו דבהוסיף צמחים אסור לעקרו בשנוי הוא ממ\"ש בירושלמי וז\"ל ר\"י בשם רבי לא תפתר שעקרן עד שלא צמחו. וע\"ז פי' הר\"ש כנ\"ל. ועכ\"פ היה צריך הר\"ש לשבש הגי' שלפנינו בירושלמי. וכמ\"ש מהר\"א מפורקאן בד\"ה ר' בון וכו' דמ\"ש קודם דברי ר' בון. הפסקא,,לוף של ע\"ש\". אין זה מקומו. והעמידו הר\"ש להפסקא זאת קודם ר\"י בשם רבי. גם מ\"ש ר\"י בשם ר' לא תפתר. מלת לא אין לו פי'. אם לא שנאמר דשם חכם הוא. אמנם לפע\"ד ל\"מ הכל נכון. דר' חזקיה פתר ער\"ה (ופי' הירו' דברי ר\"ח) לוף של ע\"ש שעברה עליו שביעית וכו'. והקשה ר' בון ע\"ז. דא\"כ ננקט פלוגתייהו לענין מע\"ע. דהכי תניא וכו' (אלמא דגם התם תני דדיכנו הו\"ל כנעקר) ומשני ר\"י בשם רבי. לא. תפתר שעקרן וכו' ור\"ל דהרי דכנו דברייתא גבי עני ר\"ל שעקרן לגמרי קודם שצמחו. כך נלפע\"ד: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "תוי\"ט ד\"ה ולא בנבילות. הקשה אמאי דרצה הש\"ס להוכיח (בכורות ד\"ו) דחלב אסור מחריצי חלב דדוד. ומקשי ודלמא לסחורה. וק' הרי אסור לסחורה. ונ\"ל ע\"פ אשר נשאלתי מי\"נ התו' המופלג מהו' נטע רייכענהיים שליט\"א אם יש למחות ביד הישראלים הקונים ארנבים מתים. את עורם ואת בשרם. וחוזרים ומוכרים לפעמים הבשר לבד והרי הפ\"ח אוסר בכה\"ג. והשבתי כל דבר שאין מפורש בתורה אמרינן הנח לישראל מוטב וכו'. (כר\"ן ביצה ד\"ל). וה\"נ קרוב הדבר שלא ישמעו. דהציד לא ירצה למכור העור בלי הבשר. מדמשביח הבשר כשהוא בעור. והישראלי' כל עיקר מסחרם הוא העורות. ויש בהם ג\"כ חיי נפש. ולהכי בכל כה\"ג וודאי כדאי רט\"ז לסמוך עליו דמתיר בעניין נחירת התיישי'. אף דרבי' חולקים עליו. מיהו אם מזדמן לו לקנות כ\"כ בזול. עד שבעד העור לבד יקבל יותר ממה שנתן. אז גם הרוצה לצאת יד\"ש מותר לקנות ולמכור אח\"כ הבשר לבד דהרי הקניי' בהבלע' הי' ושרי כדשרינן אפי' מכירת מע\"ש בהבלע' (רמב\"ם הל' בכורות פ\"ו ה\"ח). ואי משום מכירת הבשר לבד. הרי רפ\"ח בקו\"א סי' י\"א מתיר למכור הדם לנכרי. ואע\"ג דראית רפ\"ח מאלו ואלו מתערבין באמה וכו' ונמכרין לגננין לזבל. אינה מכרעת לפע\"ד. דהרי כשאינו מוכר לצורך אכילה מותר כש\"ך סק\"ב. עכ\"פ לית דין צריך בשש. דדם הו\"ל כנזדמן דמותר למכרו אפי' לצורך אכילה. ואי\"ל דוקא דם שרי דבטל לגבי בשר. משא\"כ הכא את בשרו את הטפל לבשרו זה עורו (כב\"ק דמ\"א ב') ואפי' שוה יותר מעורו הו\"ל טפל (כמע\"ש פ\"א מ\"ג) ליתא דעד כאן לא פליג רפ\"ח ארט\"ז בעניין נחירת התיישי' רק מדמכוון גם להאיסור. דאל\"כ לא היה נוחר מדיצא שכרו בהפסדו. ואני בעניי הבאתי ראיה לדבריו מב\"ב (דע\"ח ב') חמור מניקה למאי חזיא והרי חזי' לסחורה אע\"כ מדקפיד ואמר מניקה מכוון לחלב ואסור. מיהו משמע דהיכא דלא מכוון. גם רפ\"ח מודה דשרי אף דעור טפל לבשר. וה\"נ כיון דמרויח בעור לבד א\"צ לכוון גם להאיסור הו\"ל האיסור כנזדמן. ולפ\"ז מתורץ קו' רתוי\"ט דכמו דמותר למכור הדם. כ\"כ אף א\"נ דחלב אסור מה\"ת. עכ\"פ הי' ישי מותר למכרו לנכרי מדהו\"ל כנזדמן. וכיון דישי הי' מותר למכרו היה מותר ג\"כ לתתו במתנה לשר הצבא. ואף לבתר מ\"ש הב\"ח דדוקא אותו ישראל שנזדמן לו מותר למכור. אבל ישראל אחר אסור לקנותו ולחזור למכרו. והרי מתנה הו\"ל כמכיר' דאי לא דעביד וכו' (כב\"מ דט\"ז א'). נ\"ל דהכא שאני דעכ\"פ מדאין מקבל המתנה יכול לתבעו בב\"ד. הדר הו\"ל כגבאו בחובו מנכרי דשרי מטעם דהו\"ל כמציל מידם. וה\"נ הכא. ובל\"ז נמי נוכל לומר דקו' הש\"ס ודלמא לסחורה. ר\"ל למכרו שלא לצורך אכילת אדם רק לבהמה דשרי: ",
+            "אמר התינוק היונק משדי אמו. השוכב בחיק רבותינו ז\"ל. אני בריה קלה נגדא סומיתא. גם במשנה חמורה הזאת מ\"ז רבותינו ז\"ל אשר מימיהם אנו שותים במלחמות תנופה נלחמים. וכל צוף דבריהם לא ימתק מרירתי. להוי כדין או כדין כדכד אור שמשותיהן רב ועצום מכח עיני הטרוטות. ולא מצאתי די הפק רעבון נפשי האומללה. ב��ל בית נכאת וצרי של רבותינו ז\"ל נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי ושקויי. דהנה הר\"ב ז\"ל תפס פי' הר\"ש. והר\"ש ז\"ל הניח פירושו בעצמו בצ\"ע. ורתוי\"ט תפס פי' הר\"מ ז\"ל וגם בזה לא נחה דעת עני ואביון כמוני. דקשיא דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע דוורד ישן בשמן ישן חייב בביעור. ובסיפא משמע איפכא מלבד שאר הדקדוקים והקושיות שאזכור מבינות לגלגל הפירוש. והנה הקטע יוצא בקב ואינו נקי. וקליו וחמוריו על ראשו. ואע\"פ שאני איני כדאי דלו עיני למרום. ועקימת שפתי הוה מעשה. רחושון מרחשין שפתי לפני מקור החכמה יתשו\"י. ומגברא דאית לי' בעינא גליא לדרעי' והוה נהורא בהכרא ולד' הישועה לפרש כיד ד' הטובה עלי: "
+        ],
+        [
+            "כ' ע\"ר רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל ק\"ל מ\"ש סיכה לכלים דאסור כמ\"ט ומ\"ש צביע' דמותר בפ\"ז מ\"ג. ואת\"ל שמן דחזי לאכילת אדם שאני. [והנה קול עלה נדף. צפצפה שמו כאוב מארץ קול בנו ותלמידו. ומה יענה הרמב\"ם פ\"ה משמיטה דפ' דצביעה מותר אפי' במאכלי אדם ול\"מ הי' נ\"ל כיון דהיתר צביעה ילפי' מלכם לכל צרכיכם כירושלמי רפ\"ז דשביעית. א\"כ צבע יופי המלבוש הוי טפי הנאת הגוף ומחשב טפי לכם מסיכת המנעל שאינו אלא צורך המנעל שלא יקרע מהר. וריכוך העור. אינו אלא שומר ומציל הרגל מצער. והצלה אינו הנאה] עכ\"פ ק\"ל כיון דבגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק (כב\"ק דק\"א). א\"כ למה יצבע והרי יהי' אסור. ונ\"ל דבב\"ק מיירי בצבעו לאח\"ז איסורו דדמי לקליפי ערלה. משא\"כ בצבע בשביעית קודם ביעור הו\"ל בזמן היתר כקדם ביטול לאיסור לעיל פ\"ז. [אמר בו\"ת כדברי ע\"ר הגזצוק\"ל כתב ג\"כ רכ\"מ (להל' שמיטה פ\"ז הי\"ג) דבצבעו קודם זמן ביעור הו\"ל כמבוער. אולם לפעד\"נ באותו שא\"צ ביעור מותר לצבוע כפ\"ז סי' ל']: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות לז] וז\"ל ותמהני הרי במע\"ש כ' ואכלת ושתיי' כו' לארויי דלא נימא דמשום טומאה הותר ההבערה. יע\"ש עכלה\"ט. ויען הסריס הן אני עץ יבש. דלפע\"ד כוונת הר\"ש ור\"ב דעכ\"פ אשכחנא מע\"ש טהו' דמותר בהדלקה בשעת בעורו. דהרי פשטא דקרא דלא בערתי ממנו אשעת בעורו קאי. ואע\"ג דשלא בשעת בעורו אינו מותר כ\"א באכילה שתיי' סיכה. עכ\"פ בשעת בעורו דמותר לאבדו ולשרפו. והשבתתו בכל דבר. וכ\"כ הרמב\"ם (פי\"א ממע\"ש ונ\"ר) וז\"ל שורפו ומבערו וכו' ואז וודאי מותר נמי להדליק. ואדרבה הכי שפיר טפי דבהדי דשריף ליה מתהנה מיניה משא\"כ כשהוא טמא אי אפשר בהדלקה. השבני רבינו הנ\"ל אם כן למה נקט הר\"ב קולת שביעית ממע\"ש במע\"ש טמא. הרי ממע\"ש טהור נמי קיל. דהיינו שלא בשעת בעורו עכלה\"ט. ולפעד\"נ משום דבשביעית נמי איכא גוונא דאסור בהדלקה. במיוחד רק לאכילה כפת שביעית. דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. אלא על כרחך ה\"ק מתני'. בשביעית איכא גוונא דמותר בהדלקה. משא\"כ מע\"ש טמא ותרומה טהורה ליכא גוונא דשרי בהדלקה. אבל מע\"ש טהור דומה לשביעית דאיכא נמי גוונא דשרי בהדלקה בשעת בעורו. להכי לא מצי הר\"ב למנקטיה: ",
+            "וכתב עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל ק\"ל אפי' שלא באגודה ליתסר לב\"ש. דהרי לב\"ש גם לאכול בטובה אסור מדדמי למכירה כפ\"ד מ\"ב. ונ\"ל התם שהמלקט יחזיק טובה לבעל השדה. זה אסור. דרחמנא אפקריה. אבל מי שתלשו וזכה בו כבר. וודאי בלקט והותיר מותר למכרו. ומה\"ט צריך להבליע דמי אתרוג בלולב דשמא לקטו הע\"ה למכרו: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כ' ע\"ר רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל אף דשטר חשיב הילך [כח\"מ ספ\"ח] עכ\"פ לענין שמטה צריך שיהיה כגבוי. משא\"כ הילך אינו רק שעבוד ולא כגבוי. והו\"ל שפיר אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. דב\"ח מכאן ולהבא גובה [כפסחים דל\"ב]: ",
+            "ובירושלמי מוקי לבבא זו כר\"י לעיל במשנה א' דהקפת חנות ג\"כ ראשון ראשון משמט. ולפי זה הקשה הראב\"ד להרמב\"ם (שמיטה פ\"ו וערכ\"מ) שהביא דין זה להלכה והרי רק דברי ר\"י היא ולא קי\"ל כוותיה. וי\"ל דרמב\"ם ס\"ל דמדמקשי ש\"ס בבלי (שבח קמ\"ח ב) מהך מתני' לר' יוסף. ש\"מ דבבלי פליג אירושלמי בהא וס\"ל דהך בבא ד\"ה היא. דלא דמי להקפת חנות לעיל דהתם הדרך להלוות מעט מעט. ואין דרך לנגש' לפרעון.אבל ליקח בשר אצל טבח הדרך לשלם מיד (כיומא דפ\"ו א) ולפיכך מדלא שילם הלואה הוה. וניתן לתבוע מיד. ואע\"ג שהשתא י\"ט וא\"א שיפרע. הרי יכול ליתן משכן. ולפיכך יש בו משום לא יגוש ומשמט. והרי בכ\"מ דפליגי ירושלמי ובבלי. קי\"ל כבבלי. מדהוא בתראי: ",
+            "כ\"כ הר\"ב וכ' עלה רבינו הגאון מו\"ה עקיבא שליט\"א [אות מ\"ו] וז\"ל תמוה דזה לא כס\"ד דש\"ס ב\"ב כו' וצ\"ע עכלה\"ט ואני האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. דדברי הר\"ב ז\"ל ממקום קדוש יהלכו. דכ\"כ ממש הירושלמי כאן. והירושלמי נקט הכי בתר הך דרשא דיער הדבש. שמע מינה דגם לפי הך למודא דיער הדבש. פליגי רק במונח על גב קרקע. ולא במונח על גב יתידות. ופליגי אם הכוורת מחשב כמחובר או לא. דקרא דיערת הדבש בדבש בכוורת מיירי. וכן כתב הרשב\"ם [ב\"ב דף ס\"ז ב'] וז\"ל מ\"ט דר\"א דחשיב לכוורת מחובר דכ' וכו' ובדבש במקום גדולו מיירי וכו' והו\"ל מחובר אפילו אין הכוורת מחובר ממש בקרקע. עכ\"ל. הרי דבבלי וירושלמי בחד שיטה אזלי ולא פליגי כלל. ומ\"ש רבינו דמחובר בטיט במסקנא הו\"ל לרבנן כתלוש. לא הבנתי דודאי דהדבש הו\"ל כתלוש אבל הכוורת תלוש ולבסוף חברו בבטלו במקומו לקבלת טומאה ופרוזבל דינו כקרקע כבכל דוכתי כתוס' [שבועות דמ\"ב ב'] בשאל בית ונשרף פטור דהו\"ל כקרקע. וכ\"כ הרא\"ש [חולין דט\"ז א'] וכ\"כ בדוכתי טובא לענין קנין כסף שטר חזקה. תלוש ולבסוף חברו הו\"ל כקרקע ורק בע\"ז כגון בית שנעבד כתב הש\"ך [י\"ד קמ\"ה סק\"ג] דדוקא אילן. מדיש לו שורש בקרקע הו\"ל כמחובר. אבל בית כתלוש דמי ונאסר. ובצינור אף דקיי\"ל דחקקו ולבסוף קבעו כתלוש דמי. התם ה\"ט דאע\"ג דכמחובר דמי. עכ\"פ מדחקקו מעיקר' והי' עליו תורת כלי. לא מתבטל תו שם כלי מנה. וכ\"כ רשב\"ם ב\"ב להדיא ומכ\"ש לעניין פרוזבל דבהשאיל לו מקום קלח כרוב סגי (כגיטין דל\"ז) ובחברו בטינא ע\"כ הושאל לו המקום. השבני יפה כ' ידידי הרב נ\"י מירוש' מוכח כדבריו. עכ\"ז מדברי ראשונים כולם לא משמע כן תו' ב\"ב (דס\"ה ב') כ' דלטעמא דאתקיש ליער קאי אדבש שבתוך הכוורת. ולא חיישי' בחיבור הכוורת [ולא אובין זו הראי'. דלמא לא חיישי' שיהא מחובר ממש. אבל עכ\"פ צריך שיהי' מונח ע\"ג קרקע] וכ\"כ מרמב\"ם פכ\"א משבת וכן בא\"ח (שכ\"א סי\"ג) משמע דלרבנן אפי' במונח איתדו' אסור בשבת משום שבות. וכ\"כ מתו' שבת (דמ\"ג ב') ד\"ה דחשיב מדלא תרצו דמיירי במונח איתדו' מזה נ' דס\"ל דבמסקנא מיירי ר\"א אפי' במונח איתדו'. וכן מוכח מפרוזבול דאילו במונח ע\"ג קרקע לרבנן כותבין פרוזבל כדאיתא בפ' השולח דההיא דעציץ נקוב מיירי במונח אסיכי [לפע\"ד אין מזה ראיה די\"ל דהכא מיירי בלא השאיל לו מקום לכוורת כמ\"ש רתוי\"ט] וכ\"כ בס' שנות אליהו. וא\"כ אף דבירושלמי כ' דמיירי במונח עג\"ק. הא ע\"כ בבלי לא ס\"ל כן. ומ\"ש ידידי הרב נ\"י דבכמה דוכתא מוכח דתלוש ולבסוף חברו הו\"ל כמחובר. ימחול לי מה בכך דכוורת כמחובר מ\"מ מדלא דרשי יערת דבש הו\"ל הדב�� כפת הדבוק לתנור (כתוספת ב\"ב שם) [לפע\"ד כבר יישב הירושלמי קו' זו דפת לאו רביתיה בתנור. משא\"כ בדבש] ומ\"ש מעכ\"ת מכ\"ש בפרוזבול דבהשאיל לו מקום סגי. זה מודינא דפרוזבול כותבין ואפילו בלאו טעמא דכוורת כמחובר. רק משום קרקע השאול לו. ומה\"ט אפילו במונח אקרקע לאו חיבור וא\"כ מאי ראיה שמביא ידידי הרב נ\"י. אני אומר דפרוזבול מיירי ע\"כ במונח אם כי ופלוגתייהו אם הכוורת כיער. ופלוגתא דתולש בשבת מיירי בכל גווני. ודברי הירושלמי קשין בסברא כיון דאנו דנין מקרא דיערת דבש. דהדבש הו\"ל כיער א\"כ מה הפרש בין מונח ע\"ג קרקע או ע\"ג יתידות [לפע\"ד מוכיח הירושלמי ממקרא מלא מדכתיב והנה דבש ע\"פ השדה. משמע דמונח על מחובר לארץ] ואולי באמת סתמא דירושלמי מה אנן קיימינן לא אזלא אליבא סוגיא דמקודם דיליף מיערת דבש: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Terumot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ד] וז\"ל אע\"ג דבכה\"ג בדיעבד תרומתו תרומה כו'. וצ\"ע עכלה\"ט. אמרה האישות בריה שאין לה עינים. תמהני אדברי מרן דלא על הר\"ב תלונתו כ\"א על הירושלמי כדמוכח ממ\"ש סי' מ\"ב. ולפי דברי רבינו א\"כ מכ\"ש דמה\"ט זיתי כבוש אזיתי שמן דלא להוי תרומה. והא ליתא (כפ\"ב מ\"ו) אע\"כ דמשום הפסד כהן לחוד אסור רק לכתחילה ולא דלא להוי תרומה כלל עד דאיכא תרתי. משאינו גמור על גמור והפסד כהן. תדע דנהי דמטמאה אטהורה פ\"ב מ\"ב י\"ל מדתרומה טמאה לא שכיח ל\"ג בה רבנן. כירוש'. אבל תורם מרע איפה ודאי איכא הפסד כהן. ואפ\"ה בדיעבד תרומתו תרומה כספ\"ב אע\"כ דתרתי בעינן]. השבני רבינו וז\"ל לפי דברי ידידי הרב נ\"י מה הקשה הירושלמי מטמאה אטהורה הא שם מגמור על גמור. [לפעד\"נ דמטמאה אטהורה נמי מחשב תרתי לריעותא כיון דאפילו בליכא הפסד כהן. אסור כשחד מנהון טמא. דהוקש גורן ליקב מה יקב א\"א שיהיה מקצתו טמא אף גורן אף שאפשר. דנין אפשר משא\"א כמ\"ש הירושלמי פ\"ב על תורם מטהור אטמא] ותו הא בתורם מהרע איפה ג\"כ ב' לריעותא. דהא בעצמותו אסור מה\"ת לתרום מהרע. אף בכהן מוחל אהפסדו. ומה לי ריעותא דמאינו גמור אגמור ומה לי ריעותא דרע איפה. [תמהני דשאר ושאני. דלפע\"ד משום הך תרוצא שימחול הכהן אהפסדו באמת תי' הירושלמי תירוצא אחרינא דבשאינו גמור אגמור צריך אומד רב ושמא יטעה כלעיל סי' מ\"ב] א\"ו בשביל שהוא גרוע ואינו שוה כ\"כ בדמים לא מקרי הפסד כהן. אלא במחוסר מעשה דריכה ובעיטה דאף דבזיתים על שמן אם ירצה הכהן לאכול הזיתים או למכרן יהיה ההפסד רק בשיווי מ\"מ אם ירצה הכהן לעשותם שמן יהיה לו טורח [תמהני דמ\"ש אי מחיל הפסד ממונו או הפסד טרחת גופו. דאף דמסתמא צערא דגופא לא מחל אינש משא\"כ צערא דממונא (כסוף פ\"ח דב\"ק) עכ\"פ במחל להדיא מ\"ש הא מהא. וכדמוכח פ\"ט דטהרות מ\"ד יע\"ש] משא\"כ מהרע דבעצמותו כמו שהוא. ראוי ואין מחוסר מעשה. ואין לדמות כל העניינים זל\"ז. ורק מטמאה אטהורה דימה הירושלמי דהוי הפסד בכולו. זה גרוע מהפסד דטורח. ומ\"ש ידידי נ\"י דא\"כ זיתי כבש אזיתי שמן לא להוי תרומה. לע\"ד הפסד טורח שייך רק בזיתים אשמן דאם היה נותן מהשמן עצמו לא היה לכהן טורח. אבל מזיתים על זיתים אם היה נותן לו מזיתים האחרים ג\"כ צריך טורח זו אם רוצה לעשותן שמן. עכלה\"ט: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט מדקאמר בבלי (ר\"ה י\"ג א') ומי קים להו לרבנן שהביאה שליש. והרי שפיר קים להו ע\"י סי' הנ\"ל. נ\"ל דשאני התם דבשעת הבאת שליש עדיין מחובר היה ואם גם יבדקו א' מה מהני להנך שלא נבדקו לזה צריך בקיאת חכמים. וירושלמי קמ\"ל דגם במקום שאין מצוי' חכמים. כל אדם יכול לידע כשיתלוש ויבדק הגרעינים: ",
+            "כ\"כ הר\"ש אהך דרב מנא שתירץ בירוש' צריך אומד לתרום מהזיתים כשיעור שחייב על השמן. והקשה הר\"ש א\"כ זיתים אזיתים לשתרי וכו'. וכ' עלה רבינו הגאון מו\"ה עקיבא שליט\"א [אות ג] וז\"ל תמיה לי כו'. בלא\"ה אסור ��תרום מדבר שלא נגמ\"ל על שלא נגמ\"ל. וצלע\"ג עכלה\"ט. ואני בעניי לא זכיתי להבין ד\"ק. דאיך נחשוד ח\"ו להר\"ש. דשכח תכ\"ד דברי עצמו. אמנם הר\"ש סמך על מה שכתב מקמי הכי. דלרב מנא. הך דדבר שלא נגמרה מלאכתו. בשאר פירות מיירי. ואהא מקשי הר\"ש השתא. דלטעמא דרב מנא זיתים אזיתים נמי לשתרי בדיעבד. ואמאי שני תנא בלישניה ונקט דבר שלא נגמרה מלאכתו. מדמשני בלישניה משמע דבשאר פירות דוקא מיירי. והרי בזיתים נמי דינא הכי. וזה ברור לפע\"ד: ",
+            "כך נ\"ל פי' הירושלמי. דאל\"כ הרי הזאה אינו כ\"א בטומאת מת. דהו\"ל מלתא דלא שכיחא לגבי כהן כפ\"ק דיומא. שמוזהר שלא לטמא רק לז' קרובים ולמת מצוה. ולמלתא דלא שכיחא לא עביד רבנן תקנתא. ותמהני ארמב\"ם פ\"ה מתרומות דסתם להנך ב' משניות הך דמ\"ח ודמ\"י ואין א' מנושאי כליו שהעיר בזה. דמ\"ח רק בנאבדה ראשונה מיירי וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל תמוה דאם קודם עונת המעשרות שבפ\"א דמעשרות מ\"ב. הא אף שנטמא אח\"כ. כיון דבשעת תלישה היה טמא. לא היה לו שעת הכושר. ואם לענין עונת גמר מלאכה. הא אף קודם לזה אם נטמא אחר תלישה. והיה רגע א' טהור מיקרי היה לו שעת הכושר וצ\"ע. והר\"ש כ' כגון דנפל עליו מים במחובר. ותלשה הטמא בעודה משקה טופח עליו. דחל עליו ההכשר והטומאה בב\"א. עכלה\"ט. ולי אני העני. אין ספק אצלי דכוונת הר\"ב לעונת המעשרות דפ\"א דמעשרות. דוגמת עונת המעשרות דנקט התם פ\"ה מ\"ג ומ\"ה במוכר שדהו לעובד כוכבים. ומה שהקשה רבינו הרי לא היה שעת הכושר. נ\"ל דחשיב ליה הר\"ב שעת הכושר מדאפשר לחול עליו שם תרומה (כקדושין דס\"ב ב') באומר פירות ערוגה. זו יהיו תרומה על פירות אלו כשיתלשו. בהביאו שליש כבר. דבריו קיימין. והרי ידוע דעונת המעשרות שבפ\"א שם. הוא זמן הבאת שליש. דהיינו כשזורעת ומצמחת. וכולהו מחד קרא נפקא כירושלמי שם. רק שבמינין ההם נתנו חכמים סימן מתי זמן הבאת שליש שלהן. משא\"כ תבואה וזיתים. אמנם ק\"ל ממ\"ד (פסחים דל\"ג א') דקאמר דאחמיץ במחובר אבל אחמיץ בתלוש. מאי וכו'. הרי דלא מפיק רק אחמיץ בתלוש ולא מפליג במחובר בין שליש לפחות משליש. וכן תוס' (מנחות דכ\"ה ב') כתב כהר\"ש כאן יע\"ש: ",
+            "וכ' עלה רבינו הגאון הנ\"ל [אות כא] וז\"ל ק\"ל לרמב\"ן (ב\"י א\"ח סי' תכ\"ה) דזיתים וענבים כשאר פירות כו' וצ\"ע עכלה\"ט. ועלי גדלה מדורת התימה. דעד שתמה רבינו ארמב\"ן ודעמיה. טפי הו\"ל לרמויי' אמתני' פ\"א מ\"י. דבתרם משלא נגמר מלאכתו אנגמר מלאכתו תרומתו תרומה. ואמאי. הרי דבר שלנגמ\"ל מדאורייתא פטור ומפריש מפטור אחיוב או איפכא. ואדמקשה מענבים איין וזיתים אשמן. טפי איכא לאקשויי מיין איין קודם שיקפה. ומשמן אשמן קודם שיורד לעוקה (פ\"א דמעשרות מ\"ז) אע\"כ כיון דתלוי ביד אדם להביאו לכלל חיוב לא מחשב מפטור על החיוב. תדע מדלא מצא הירושלמי שום דוגמא לפרש לעיל פ\"א מ\"ה דאין תורמין מפטור אחיוב. רק מלא הביא שליש אשהביא שליש. דבידי שמים תליא. וכ\"ש בא\"א כלל לבוא לידי חיוב כלקט ופאה ומעשר. ואף דאפשר למתשיל עלה. לאו מצוה לאתשולי עלה. גם אז פנים חדשות באו לכאן: ",
+            "כ' הר\"ב העומדים להוציא שמן. וכתב עלה רבינו הנ\"ל [אות כב] וק' הא הוי דבר שלנגמ\"ל וצ\"ע עכלה\"ט. ואקוד על אפי לפני ה'. כי הציצו עיני הטרוטות. כעין הנשר המכהה חמה בכנפיו וכאשר הערתי סי' לא. אמנם לאשר גם הר\"מ כ' כן. נ\"ל דכוונת רבותינו דר\"ל שראויין להוציא שמן. אבל מיירי ביחדם לאכילה. ולכן דקדקתי וכתבתי ודלא כמשמע מהר\"ב וכו':"
+        ],
+        [
+            "כ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל. ק\"ל למה יחזור ויתרום יתשל עלה קודם שבא ליד כהן (כנדרים דנ\"ט). [אמר בו\"ת ובכה\"ג ליכא לתרוצי כתירץ הט\"ז י\"ד שכ\"ג סק\"ב שהקשה ג\"כ כה\"ג אהך דפ\"ה מ\"ט ותי' דלא מהני שאלה רק במתחרט על עיקר ההפרשה ולא מחמת הפסד התערובות או משום יראת עונש. דהרי הכא איכא חרטה מיניה וביה משום שנמצאה מרה וסרוח. וליכא למימר דבאתי כבר ליד כהן מיירי. דא\"כ הו\"ל למתני' לאפלוגי מינה ובה באם ידוע גופא]. ואת\"ל כיון דפשע אין להתיר בחרטה (כי\"ד רכ\"ח) רק בפתח (כי\"ד ר\"ח). ומיירי בלא מצא פתח. עכ\"פ ק\"ל באכל ספק תרומה בסיפא למה פטור מחומש. נימא כיון דתשלומיו קודש וא\"י כהן למחול כרפ\"ז הו\"ל ס' דאורייתא לחומרא. ונראה לי דאין אומרים ספק דאורייתא לחומרא רק מלהקל לכתחילה ולא לעונשו. אא\"כ בכרת ואיקבע איסורא כאשם תלוי רפ\"ד דכריתות. [אמר בו\"ת תדע דכל הממע\"ה דלא אמרי' דהו\"ל ס' גזל. אע\"כ דגם חזקת ממון מהני נגד ס' דאורייתא. חוץ היכא דאיכא נמי ס' איסורא שמצ\"ע כס' חלה (חולין קל\"ד א). ובס' לקט לקט התם ה\"ט דקמה בחזקת חיובא היא ודו\"ק]: ",
+            "ור\"ש והר\"ב כ' שבאמת לא יפרישו עדיין התרומה. רק יקחו משם קצת ולשמרו בטהרה כדי שיפרישו התרומה בטהרה מהדבר שלקחו. ותמוה דא\"כ פשיטא: ",
+            "ומ\"ש הר\"מ ור\"ב דקיי\"ל כת\"ק. ק\"ל הרי משנת ראב\"י קב ונקי. ואי\"ל דזה ליתא בחולק ארבי' דהרי הרי\"ף (שבועות דש\"ח) לא כ\"כ. וכ\"כ רתוי\"ט פ\"ב דכלאים מ\"ט. וכ\"כ הרא\"ש בה\"ק הלכות טומ' (דכ\"ח ע\"ב) ד\"ה לה יטמא. ועיין תשו' חו\"י סצ\"ד (דצ\"ד ע\"ב). וצ\"ל (כתוס' בכורות דכ\"ג ב) דהיכא דלא מסתבר טעמיה אין הלכה כמותו: ",
+            "ולכאורה היה נ\"ל דאמה שעשה עשוי קאי. דדייק כן מדכתיב לא תאחר. דטפי הול\"ל לא תקדים. דהרי קודם שיאחר הקדום שלא כדין כבר הקדים המאוחר שלא כדין. אע\"כ דלהכי נקט לא תאחר מדבעי לאשמעי' דמהני הקדמה. דאל\"כ הרי הקדמתו המאוחר לא אהני מידי. והיכא משכח\"ל לא תאחר. הרי ע\"כ יקדים המוקדם. ואת\"ל דאתא קרא דלא תאחר לאשמועי' דאע\"ג דלא הועילו מעשיו אפ\"ה חייב מלקות. א\"כ בלא הקדים הוה מצי לאשמעינן כן. ותו דהרי מדקיי\"ל בטלו ולא בטלו כר\"י (מכות ט\"ו ב). א\"כ אי נימא דהכא לא אהנו מעשיו. עדיין לא ביטל העשה דיכול עדיין להקדים המוקדם ולקיים העשה. והיאך אפשר לחייבו מלקות. ואע\"ג דלרב' (תמורה ד\"ה א) אע\"ג דלא אהנו מעשיו. אפ\"ה לקי מדעבר אמימרא דרחמנא. זהו במתקן העבירה במעשה שלא היה מחוייב בה קודם שעבר הלאו כאונס שגירש שיתקן חטאו כשיחזר לנשאה. והרי קודם שגרש לא היה חייב לנשאה. אבל הכא מה שאיחר המוקדם מעשה קוף בעלמא הוא. וחיובו להקדים המוקדם אכתי אכתפיה דמרא רמי כמקודם ולמה ילקה. אע\"כ אתא לאשמעינן בדכתב לא תאחר דמזה שמעי' דהקדמתו מהני. ולפיכך שפיר שייך לא תאחר. והיינו דקאמר תנא שנאמר לא תאחר. ולא כ' לא תקדים. מזה שמעי' דמה שעשה עשוי. אמנם מהש\"ס (תמורה ד\"ה ב') לא משמע הכי. ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל רמ\"א אף מוציא למקום וכו' כצ\"ל תדע מדל\"ק בקיצור ר\"מ מתיר אע\"כ בתרתי פליגי. לת\"ק לא ממקום אחר דהו\"ל כמפריש מחיוב אפטור. דמדאו' גם חטה א' פוטר' הכרי [כע\"ז דע\"ג]. ומכ\"ש דלא למק\"א דמלבד טעמא דאמרן כיון דבדאו' אין ברירה שמא יטול ממקצתו שנתקן. והוה ליה מפטור גמור אחיוב ור' מאיר לשטתיה דס\"ל יש ברירה לז\"ק אף למק\"א. ומכל שכן ממק\"א דאין חטה א' פוטר' הכרי רק מדעתו. מה שאין כן הכ�� היה כוונתו להוסיף: ",
+            "ואילה\"ק איך יצטרף מה שאינו בכלל הספק. תירץ אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל דמדהו\"ל תרי דרבנן דתרומות פירות דרבנן (כרש\"י ביצה ד\"ג ב') ודמוע נמי דרבנן דמדאורייתא ברובא בטל (כתו' נדה דמ\"ז א') הם אמרו והם אמרו דבכה\"ג בטל מדאי בעי דרס להו יחד עד שלא יהי' ניכר בין שחורות ללבנות. ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה כל כה\"ג שאין מרבה בהיתר. רק שמשנהו ממה שהיה תחלה שרי ונ\"ל ראי' מלקמן פ\"ה מ\"י דמותר לטחנן כדי שיותירו ולא מחשב מבטל איסור לכתחילה. ול\"מ הי' נ\"ל דמיירי בנפלה תאנה למגורה שיש בה נ' שחורות ונ' לבנות ואינו יודע אם שחורה או לבנה נפלה ומדהו\"ל ספק דרבנן הקילו בה. ור\"ע רק מפרש דברי ר' יהושע: "
+        ],
+        [
+            "מה שהקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל למה קא' הכא יקרא שם לתמ\"ע. ובפ\"ד מ\"ה קא' יעשנה תמ\"ע נ\"ל דלעיל דהי' חולין הטבולין למעשר דמחוסר מעשה רבה לעשותו מעשר. ולקרותו אח\"כ תמ\"ע נקט לשון עשיי'. משא\"כ הכא שכבר הוא מעשר ואינו מחוסר רק לקרותו לתמ\"ע נקט שפיר קורא שם. ומה שהקשה דמה מהני נקודים הרי לא משכחת תולין טמאים רק ראשון ושני וכיון דאוכל כנאכל נפסל גופו לתרומה כפ\"ב דטהרות מ\"ב נ\"ל דוקא לתרומה בעינא נפסל. ולא לדמוע דמדאו' ברובא בטל (כתו' נדה דמ\"ז א') דהו\"ל תרי דרבנן: ",
+            "ונ\"ל דמצי איירי אפי' הוכשרה התרומה. ואפ\"ה כיון שאין בכל גרעין של חולין כביצה אמ\"ט לתרומה שבצדה. והן אמת שמרש\"י (חולין קי\"ח ב') משמע שכל שנוגעין אוכלין זב\"ז מצטרפין לכביצה. אבל כבר הכריעו שם רבעתו\"ס (ד\"ה אין) שלא כדברי רבינו בזה. ועי' עוד ברמל\"מ (פ\"ד מאוכלין ה\"ג). וא\"ת א\"כ דמיירי בשכבר הוכשר' התרומה. א\"כ למה קאמר יאכלנו קליות. הרי גם אם ירטיב החיטין רשאי לאכלן דאין גרעין מטמא לחבירו. וגם המי' לא יתטמאו מגרעין פחות מכביצה (כרמב\"ם פ\"ד מאוכלין) י\"ל אין ה\"נ רק דהכי אורחא לאכלן קלי ולא חיין. תדע דהרי הוה מצי נמי למנקט דיכוס החיטין חיין כמו שהן אלא דאתא רק לאפוקי שלא יבשלם יחד ויתמעכו לדייס'. ואז יהיה כביצה חולין טמאים ביחד ויטמא התרומה. וא\"ת אי בשכבר הוכשר התרומה. אמאי קאמר בסיפא שילוש במי פירות ומאי מהני בזה. הרי ע\"י הלישה יהי' כביצה חולין גוש א' ויטמא התרומה שכבר הוכשרה במי' י\"ל דכל שלש במי פירות חיבורי אדם אינו חבור וכל קורט וקורט קמת לעצמו עומד. ורק בלש במי' הוי חיבור כרמב\"ם פ\"ו מאוכלין הי\"ג: ",
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל למה ביטול טומאת תרומה בק\"א ולבטל טומאת חולין ברוב כספ\"ד דמכשירין ותי' ביטול טומאת תרומה כביטול איסורו עכלה\"ט ולפעד\"נ דאפי' בחולין לא מהני כ\"א במים הראויין למקוה ולטהר טמאים. כמ\"ש הר\"ש ספ\"ד דמכשירי' בשם התוספתא: ",
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל בנפל והגביה כ\"פ למה שרי עד שתרבה תרומה ואילו בב' קדרות פ\"ז מ\"ה לא תולין להקל במחצה ע\"מ. ונ\"ל דהתם בתחלת בטול משא\"כ הכא דכבר נתבטל גם בפלגא אינו חוזר וניער עכלה\"ט: ",
+            "כ' התי\"ט ד\"ה כך וז\"ל ולא הוה מבטל איסור לכתחלה. שעי\"ז שטחן נתגלה שההיתר הוא יותר ממה שחשבנו. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א[אות לז] וז\"ל אבל הר\"ש כ' דמתני' ר' יוסי היא דאמר אף מתכוון וילקט ויעלה בק\"א (נ\"ל דט\"ס וצ\"ל בר\"א) עכ\"ל והיינו ר\"י דפ\"א מ\"ו דערלה. וק\"ל הא בסוגיא דגיטין דנ\"ד ב' אדפרכינן דר\"י אדר\"י מנפלו ונתפצעו דר\"י ס\"ל דלא יעלה. ומשנינן חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה א'. הרי דבעלמא גם ר\"י ס\"ל ��אין מבטלין איסור לכתחלה. אמרה בקי תמהני אדברי רבינו דהרי דברי הר\"ש דברי הירושלמי הם שכך כ' הירושלמי הכא דמתני' דהכא ר\"י הוא וירושלמי לשטתי' דטעם דר\"י בפ\"א דערלה שכך דרך מידל בגפני'. ור\"ל לפע\"ד מדדרך לעקור גפן מבין הגפנים כדי לעבות הנשארים. א\"כ אין כוונתו לבטל האיסור. דאילו יודעו הי' עוקרו דמה שמפסיד בצ\"א מרויח בצד אחר. וכ\"כ הכא שכן דרך כהנים לטחון בל\"ז הדמוע ולא מחזי כמבטלו. ואדרבה הך דהכא עדיפא דיש דעות בירושלמי דהך דהכא ד\"ה היא משום שכן דרך כהנים וכו'. וכדי שלא יחלוק הירושלמי עם הבבלי ראוי להשוות מדותיהם שכך דעת הבבלי בגיטין ג\"כ שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה א' ואילו יודעו הי' עוקרו מטעם הנ\"ל. וכן נראה דעת הרמב\"ם פט\"ז ממ\"א הכ\"ה שכך פי' הבבלי. ומתורץ ג\"כ קו' רכ\"מ שם ארמב\"ם שכ' דטעם דר\"י דאילו יודעו הי' עוקרו. דהקשה דא\"כ באגוזי' ופצען נמי אילו ידען הי' מוציאן. ולפי דברינו הנ\"ל לק\"מ. וזה ברור ת\"ל: "
+        ],
+        [
+            "ודוקא בשגג בתרומה. אבל בשגג לגוף עצמו שסבור שהוא כהן ונמצא ישראל משמע לקמן (רפ\"ח) דפליגי בה ר\"א ור\"י באשה שאמרו לה מת בעלך או גרשך ולעבד רבך שחררך דלר\"י פטור. והרי קיי\"ל כר\"י לגבי ר\"א. וכן משמע בירושלמי התם [וכתיקון הגי' מרבינו קרבן עדה] סבור שהוא כהן ונמצא ישראל פטור. ולפ\"ז שפיר נקט מתני' התם ב' בבי דהיינו אשה ועבד ובן גרושה ובן חלוצה. סיפא לרבותא דר\"א דאע\"ג דמסתבר דלפטר מדכתיב ברך ה' חילו (כפסחים דע\"ב ב') אפ\"ה מחייב ר\"א. ורישא נקט לרבותא דר\"י דגם בהנך דאינן חללים פטר. ואף דש\"ס התם דחיק לומר דרק בחלל או בערב פסח פטר ר' יהושע ור\"ל דר\"י לא פליג אאשה ועבד היינו לס\"ד. אבל למאי דקיי\"ל כר' יהושע דבעבר אכרת ועשה בזה מצוה פטור מחטאת. לא אצטרכינן לאוקמא מתני' בחלל או בחמץ בערב פסח דוקא (ועי' רמב\"ם פ\"ב משגגות ה\"ג). אמנם להרמב\"ם (פ\"י מתרומ' הי\"ב) כל הנך שגגות כולן פטורים רק מחומש ובחמץ בע\"פ פטור גם מקרן (וערלח\"מ פ\"ב משגגות): ",
+            "כ\"כ רתוי\"ט וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות מד] וז\"ל אבל הר\"ש כ' כו' ומזה דקדק המ\"ל כו' ונלע\"ד ראי' ברורה לזה מפסחים (דל\"ב א') כו' ומכל מקום עדיין קשה לי כו' וצ\"ע עכלה\"ט. נאום אפטרוזי. תמהני וכי זו בלבד הרי תו הוה מצ\"ל נ\"מ במחל לו הכהן או שירש הישראל התרומה או שגבאה בחובו. דבכל הנך ליכא טעמא דלא גרע מגזלן. אע\"כ מ\"ש הש\"ס דלא גרע מגזלן אינו ר\"ל מאילו גזלה מכהן. אלא ר\"ל דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט (כגיטין דנ\"ב א'). ולענין ראיית רבינו הראשונה מדלא נקט הש\"ס הנ\"מ אי צריך לשלם דמי תרומה או דמי חולין. נ\"ל דה\"ט דלא נקט הש\"ס הכי משום דלא פסיקא לי' דהיכא דהוזלו ועמדו השתא דמי חולין. כמו שהיו דמי תרומה בשעת אכילתו אין נ\"מ בין שישלם לפי מדה דהיינו דמי חולין וכדהשתא או לפי דמים דהיינו דמי תרומה וכשעת אכילה ודו\"ק. השבני רבינו וז\"ל ידידי נ\"י איני אומר שיאמר נ\"מ באיזה גוונא רק בסדר תשלומיו יש נ\"מ דכמה חומש ישלם וכמה בפירות. [ואנא בעניותי לא חלוק ולא בילוק ידענא מה נ\"מ בין ב' הנ\"מ] ומ\"ש ידידי הרב נ\"י דכוונת הש\"ס שלא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש במחכ\"ת זה שייך התם בגיטין דבהדיוט לקני משיכה ובהקדש ל\"ק. אבל הכא באמת ההקדש הי' כהדיוט לשלם ג' מדות במעות ובלא חומש. ומה שהקדש חמור זהו יהי' במדה א' וחומש מזה עכ\"ל. תמהני באמשיך פירי להקדש ולא יהיב זוזי ואייקר דקא' התם לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. וכי ס\"ד דרק לענין קניי' שוה ההקדש להדיוט. אבל לא דלתחייב המוכר חומש בנהנה מפירות שמכר אע\"כ כיון דקנה הקדש הוה לגמרי כהקדש ה\"נ כיון דמטעם לא יהא חמור וכו'. צריך לשלם כשעת גזילה לגמרי הוה כהקדש וצריך לשלם גם החומש משווי דמעיקרא: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב כלעיל. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א[באות נ'] וז\"ל ק\"ל הא לסתם מתני' כו' וצ\"ע. אמר הננס תמהני ארבינו הרי משנה ההיא נדחית מהלכה מכח מה דתני ר' חייא (שבת קל\"ז א') במל שלאחר שבת בשבת ס\"ל לר\"י פטור. וכן פי' הרמב\"ם פ\"ב משגגות ה\"ח. השבני רבינו נ\"י וז\"ל אני על הר\"ב קושיתי דפסק הכא והתם הלכה כר\"י גם בלא\"ה ק' לרב הונא בשבת דמתני חייב יקשה סתירת המשניות. [ול\"מ גם לרב הונא ל\"ק דרב הונא ע\"כ דמחלק דוקא באכל תרומה מחשב זמנו בהול דהרי אם אפילו זר הוא טריד בחיובא דרמי עליו לבערו להך חמץ בע\"פ שלא יעבור על בל יראה גם טריד בחיובא שלא להפסיד התרומה ושיבקש לה אוכלין משא\"כ בב' תינוקות עכ\"פ בהאי תינוק שזמנו אחר שבת השתא לא רמי חיובא עלי' כלל ורק לר' חייא התם אפילו בכה\"ג מחשב זמנו בהול מדעכ\"פ לגבי האי גברא נתנה שבת לדחות כדקא' התם]. או י\"ל דר\"ה ס\"ל כאידך תרוצא בפסחים דשאני תרומה דאקרי עבודה: עוד הקשה רבינו הנ\"ל [באות הנ\"ל] וז\"ל עק\"ל אדקאמר (פסחים דע\"ב ב') ואלא ר\"י דתרומה כו' וצלע\"ג עכלה\"ט. [ולולא מסתאפינא נ\"ל דלהכי לא אקשי הש\"ס מרישא דלא הו\"ל שוגג רק אונס גמור. דדמי לפרסה נדה תחתיו שלא בשעת וסתה דפטור (כשבועות די\"ד) וה\"נ לא הו\"ל למיסק אדעתא שימות (ועיין גיטין כ\"ח א') ואפילו בעשתה שליח לקבלה לא הו\"ל למיסק אדעתא דמטי להתם בגמלא פרחא תדע דהרי מותרת לאכול תרומה משום הך סמיכתא]. השבני רבינו הנ\"ל. א\"כ מ\"ט דר\"א דמחייב ודוחק לומר דפליגי אם הוא אונס או לא: ",
+            "וכ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. ק\"ל לרמב\"ם דעכ\"פ ישלם קרן וחומש הרי חומש רק בשוגג והכא יכול לפלוט ותו דהו\"ל כאחטא ואשוב. ונ\"ל דהיכא דהו\"ל מצוה טפי מעבירה שרי כתענית חלום בשבת ומתיב תענית לתעניתו (כתו' תענית די\"א א') ה\"נ מצוה שלא יפלוט ויפסד התרומה גדולה טפי מבליעה: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל תמוה מ\"ש דג טמא משאר אסורים. ותו לר\"ב דבטעם מיירי ולא בתערובת ממשות והרי א\"צ בברי' תתק\"ס רק בתערובות ממשות וב\"ה שהאיר עיני דנקט דוקא דג דלא משכחת תערובות ממשות בברי' רק בדגים בנשרו קשקשת כי\"ד ספ\"ג דלא ניכר אסורו בצורתו וגזרו בציר אטו ממשות. ולקתוי\"ט בסיפא בשיעור ט\"ז נ\"ל דר\"ל משערין בחלק ט\"ז מתתק\"ס דתנא קמא דהוה ליה ס' וכפ\"ד דבבא מציעא מ\"ה דנקט ב' פונדיון ולא נקט מעה לומר מעניין דתנא קמא עכלה\"ט: ",
+            "ותמוה ויהי' מיירי גם במין במינו מי איכא מידי שיבשלו עם חבירו ולא יפלטו ולא יבלעו זמ\"ז ואפי' במב\"מ צריך עכ\"פ רוב' מדאו' ומאן יימר שהי' בכל א' רוב נגד האיסור שבלע ובשלמ' לרש\"י חולין (צ\"ט ב') וע\"ז (דס\"ז א') דלכ\"ע טעם כעיקר לאו דאו' י\"ל דא\"כ הו\"ל ספק דרבנן ושרי. אלא למאי דקיי\"ל כתוס' שם בב' המקומות דטעם כעיקר דאורייתא ק'. וצ\"ל דלר\"ע לאו ספיקא הוא אלא וודאי א\"א שיקבל דבר טעם מחבירו שנתבשל עמו ושיהיה הטעם ההוא יותר מממשות של ההיתר: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Zeraim/Boaz on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Terumot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Terumot",
+    "text": [
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות ד] וז\"ל אע\"ג דבכה\"ג בדיעבד תרומתו תרומה כו'. וצ\"ע עכלה\"ט. אמרה האישות בריה שאין לה עינים. תמהני אדברי מרן דלא על הר\"ב תלונתו כ\"א על הירושלמי כדמוכח ממ\"ש סי' מ\"ב. ולפי דברי רבינו א\"כ מכ\"ש דמה\"ט זיתי כבוש אזיתי שמן דלא להוי תרומה. והא ליתא (כפ\"ב מ\"ו) אע\"כ דמשום הפסד כהן לחוד אסור רק לכתחילה ולא דלא להוי תרומה כלל עד דאיכא תרתי. משאינו גמור על גמור והפסד כהן. תדע דנהי דמטמאה אטהורה פ\"ב מ\"ב י\"ל מדתרומה טמאה לא שכיח ל\"ג בה רבנן. כירוש'. אבל תורם מרע איפה ודאי איכא הפסד כהן. ואפ\"ה בדיעבד תרומתו תרומה כספ\"ב אע\"כ דתרתי בעינן]. השבני רבינו וז\"ל לפי דברי ידידי הרב נ\"י מה הקשה הירושלמי מטמאה אטהורה הא שם מגמור על גמור. [לפעד\"נ דמטמאה אטהורה נמי מחשב תרתי לריעותא כיון דאפילו בליכא הפסד כהן. אסור כשחד מנהון טמא. דהוקש גורן ליקב מה יקב א\"א שיהיה מקצתו טמא אף גורן אף שאפשר. דנין אפשר משא\"א כמ\"ש הירושלמי פ\"ב על תורם מטהור אטמא] ותו הא בתורם מהרע איפה ג\"כ ב' לריעותא. דהא בעצמותו אסור מה\"ת לתרום מהרע. אף בכהן מוחל אהפסדו. ומה לי ריעותא דמאינו גמור אגמור ומה לי ריעותא דרע איפה. [תמהני דשאר ושאני. דלפע\"ד משום הך תרוצא שימחול הכהן אהפסדו באמת תי' הירושלמי תירוצא אחרינא דבשאינו גמור אגמור צריך אומד רב ושמא יטעה כלעיל סי' מ\"ב] א\"ו בשביל שהוא גרוע ואינו שוה כ\"כ בדמים לא מקרי הפסד כהן. אלא במחוסר מעשה דריכה ובעיטה דאף דבזיתים על שמן אם ירצה הכהן לאכול הזיתים או למכרן יהיה ההפסד רק בשיווי מ\"מ אם ירצה הכהן לעשותם שמן יהיה לו טורח [תמהני דמ\"ש אי מחיל הפסד ממונו או הפסד טרחת גופו. דאף דמסתמא צערא דגופא לא מחל אינש משא\"כ צערא דממונא (כסוף פ\"ח דב\"ק) עכ\"פ במחל להדיא מ\"ש הא מהא. וכדמוכח פ\"ט דטהרות מ\"ד יע\"ש] משא\"כ מהרע דבעצמותו כמו שהוא. ראוי ואין מחוסר מעשה. ואין לדמות כל העניינים זל\"ז. ורק מטמאה אטהורה דימה הירושלמי דהוי הפסד בכולו. זה גרוע מהפסד דטורח. ומ\"ש ידידי נ\"י דא\"כ זיתי כבש אזיתי שמן לא להוי תרומה. לע\"ד הפסד טורח שייך רק בזיתים אשמן דאם היה נותן מהשמן עצמו לא היה לכהן טורח. אבל מזיתים על זיתים אם היה נותן לו מזיתים האחרים ג\"כ צריך טורח זו אם רוצה לעשותן שמן. עכלה\"ט: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט מדקאמר בבלי (ר\"ה י\"ג א') ומי קים להו לרבנן שהביאה שליש. והרי שפיר קים להו ע\"י סי' הנ\"ל. נ\"ל דשאני התם דבשעת הבאת שליש עדיין מחובר היה ואם גם יבדקו א' מה מהני להנך שלא נבדקו לזה צריך בקיאת חכמים. וירושלמי קמ\"ל דגם במקום שאין מצוי' חכמים. כל אדם יכול לידע כשיתלוש ויבדק הגרעינים: ",
+            "כ\"כ הר\"ש אהך דרב מנא שתירץ בירוש' צריך אומד לתרום מהזיתים כשיעור שחייב על השמן. והקשה הר\"ש א\"כ זיתים אזיתים לשתרי וכו'. וכ' עלה רבינו הגאון מו\"ה עקיבא שליט\"א [אות ג] וז\"ל תמיה לי כו'. בלא\"ה אסור לתרום מדבר שלא נגמ\"ל על שלא נגמ\"ל. וצלע\"ג עכלה\"ט. ואני בעניי לא זכיתי להבין ד\"ק. דאיך נחשוד ח\"ו להר\"ש. דשכח תכ\"ד דברי עצמו. אמנם הר\"ש סמך על מה שכתב מקמי הכי. דלרב מנא. הך דדבר שלא נגמרה מלאכתו. בשאר פירות מיירי. ואהא מקשי הר\"ש השתא. דלטעמא דרב מנא זיתים אזיתים נמי לשתרי בדיעבד. ואמאי שני תנא בלישניה ונקט דבר שלא נגמרה מלאכתו. מדמשני בלישניה משמע דבשאר פירות דוקא מיירי. והרי בזיתים נמי דינא הכי. וזה ברור לפע\"ד: ",
+            "כך נ\"ל פי' הירושלמי. דאל\"כ הרי הזאה אינו כ\"א בטומאת מת. דהו\"ל מלתא דלא שכיחא לגבי כהן כפ\"ק דיומא. שמוזהר שלא לטמא רק לז' קרובים ולמת מצוה. ולמלתא דלא שכיחא לא עביד רבנן תקנתא. ותמהני ארמב\"ם פ\"ה מתרומות דסתם להנך ב' משניות הך דמ\"ח ודמ\"י ואין א' מנושאי כליו שהעיר בזה. דמ\"ח רק בנאבדה ראשונה מיירי וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל תמוה דאם קודם עונת המעשרות שבפ\"א דמעשרות מ\"ב. הא אף שנטמא אח\"כ. כיון דבשעת תלישה היה טמא. לא היה לו שעת הכושר. ואם לענין עונת גמר מלאכה. הא אף קודם לזה אם נטמא אחר תלישה. והיה רגע א' טהור מיקרי היה לו שעת הכושר וצ\"ע. והר\"ש כ' כגון דנפל עליו מים במחובר. ותלשה הטמא בעודה משקה טופח עליו. דחל עליו ההכשר והטומאה בב\"א. עכלה\"ט. ולי אני העני. אין ספק אצלי דכוונת הר\"ב לעונת המעשרות דפ\"א דמעשרות. דוגמת עונת המעשרות דנקט התם פ\"ה מ\"ג ומ\"ה במוכר שדהו לעובד כוכבים. ומה שהקשה רבינו הרי לא היה שעת הכושר. נ\"ל דחשיב ליה הר\"ב שעת הכושר מדאפשר לחול עליו שם תרומה (כקדושין דס\"ב ב') באומר פירות ערוגה. זו יהיו תרומה על פירות אלו כשיתלשו. בהביאו שליש כבר. דבריו קיימין. והרי ידוע דעונת המעשרות שבפ\"א שם. הוא זמן הבאת שליש. דהיינו כשזורעת ומצמחת. וכולהו מחד קרא נפקא כירושלמי שם. רק שבמינין ההם נתנו חכמים סימן מתי זמן הבאת שליש שלהן. משא\"כ תבואה וזיתים. אמנם ק\"ל ממ\"ד (פסחים דל\"ג א') דקאמר דאחמיץ במחובר אבל אחמיץ בתלוש. מאי וכו'. הרי דלא מפיק רק אחמיץ בתלוש ולא מפליג במחובר בין שליש לפחות משליש. וכן תוס' (מנחות דכ\"ה ב') כתב כהר\"ש כאן יע\"ש: ",
+            "וכ' עלה רבינו הגאון הנ\"ל [אות כא] וז\"ל ק\"ל לרמב\"ן (ב\"י א\"ח סי' תכ\"ה) דזיתים וענבים כשאר פירות כו' וצ\"ע עכלה\"ט. ועלי גדלה מדורת התימה. דעד שתמה רבינו ארמב\"ן ודעמיה. טפי הו\"ל לרמויי' אמתני' פ\"א מ\"י. דבתרם משלא נגמר מלאכתו אנגמר מלאכתו תרומתו תרומה. ואמאי. הרי דבר שלנגמ\"ל מדאורייתא פטור ומפריש מפטור אחיוב או איפכא. ואדמקשה מענבים איין וזיתים אשמן. טפי איכא לאקשויי מיין איין קודם שיקפה. ומשמן אשמן קודם שיורד לעוקה (פ\"א דמעשרות מ\"ז) אע\"כ כיון דתלוי ביד אדם להביאו לכלל חיוב לא מחשב מפטור על החיוב. תדע מדלא מצא הירושלמי שום דוגמא לפרש לעיל פ\"א מ\"ה דאין תורמין מפטור אחיוב. רק מלא הביא שליש אשהביא שליש. דבידי שמים תליא. וכ\"ש בא\"א כלל לבוא לידי חיוב כלקט ופאה ומעשר. ואף דאפשר למתשיל עלה. לאו מצוה לאתשולי עלה. גם אז פנים חדשות באו לכאן: ",
+            "כ' הר\"ב העומדים להוציא שמן. וכתב עלה רבינו הנ\"ל [אות כב] וק' הא הוי דבר שלנגמ\"ל וצ\"ע עכלה\"ט. ואקוד על אפי לפני ה'. כי הציצו עיני הטרוטות. כעין הנשר המכהה חמה בכנפיו וכאשר הערתי סי' לא. אמנם לאשר גם הר\"מ כ' כן. נ\"ל דכוונת רבותינו דר\"ל שראויין להוציא שמן. אבל מיירי ביחדם לאכילה. ולכן דקדקתי וכתבתי ודלא כמשמע מהר\"ב וכו':"
+        ],
+        [
+            "כ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל. ק\"ל למה יחזור ויתרום יתשל עלה קודם שבא ליד כהן (כנדרים דנ\"ט). [אמר בו\"ת ובכה\"ג ליכא לתרוצי כתירץ הט\"ז י\"ד שכ\"ג סק\"ב שהקשה ג\"כ כה\"ג אהך דפ\"ה מ\"ט ותי' דלא מהני שאלה רק במתחרט על עיקר ההפרשה ולא מחמת הפסד התערובות או משום יראת עונש. דהרי ה��א איכא חרטה מיניה וביה משום שנמצאה מרה וסרוח. וליכא למימר דבאתי כבר ליד כהן מיירי. דא\"כ הו\"ל למתני' לאפלוגי מינה ובה באם ידוע גופא]. ואת\"ל כיון דפשע אין להתיר בחרטה (כי\"ד רכ\"ח) רק בפתח (כי\"ד ר\"ח). ומיירי בלא מצא פתח. עכ\"פ ק\"ל באכל ספק תרומה בסיפא למה פטור מחומש. נימא כיון דתשלומיו קודש וא\"י כהן למחול כרפ\"ז הו\"ל ס' דאורייתא לחומרא. ונראה לי דאין אומרים ספק דאורייתא לחומרא רק מלהקל לכתחילה ולא לעונשו. אא\"כ בכרת ואיקבע איסורא כאשם תלוי רפ\"ד דכריתות. [אמר בו\"ת תדע דכל הממע\"ה דלא אמרי' דהו\"ל ס' גזל. אע\"כ דגם חזקת ממון מהני נגד ס' דאורייתא. חוץ היכא דאיכא נמי ס' איסורא שמצ\"ע כס' חלה (חולין קל\"ד א). ובס' לקט לקט התם ה\"ט דקמה בחזקת חיובא היא ודו\"ק]: ",
+            "ור\"ש והר\"ב כ' שבאמת לא יפרישו עדיין התרומה. רק יקחו משם קצת ולשמרו בטהרה כדי שיפרישו התרומה בטהרה מהדבר שלקחו. ותמוה דא\"כ פשיטא: ",
+            "ומ\"ש הר\"מ ור\"ב דקיי\"ל כת\"ק. ק\"ל הרי משנת ראב\"י קב ונקי. ואי\"ל דזה ליתא בחולק ארבי' דהרי הרי\"ף (שבועות דש\"ח) לא כ\"כ. וכ\"כ רתוי\"ט פ\"ב דכלאים מ\"ט. וכ\"כ הרא\"ש בה\"ק הלכות טומ' (דכ\"ח ע\"ב) ד\"ה לה יטמא. ועיין תשו' חו\"י סצ\"ד (דצ\"ד ע\"ב). וצ\"ל (כתוס' בכורות דכ\"ג ב) דהיכא דלא מסתבר טעמיה אין הלכה כמותו: ",
+            "ולכאורה היה נ\"ל דאמה שעשה עשוי קאי. דדייק כן מדכתיב לא תאחר. דטפי הול\"ל לא תקדים. דהרי קודם שיאחר הקדום שלא כדין כבר הקדים המאוחר שלא כדין. אע\"כ דלהכי נקט לא תאחר מדבעי לאשמעי' דמהני הקדמה. דאל\"כ הרי הקדמתו המאוחר לא אהני מידי. והיכא משכח\"ל לא תאחר. הרי ע\"כ יקדים המוקדם. ואת\"ל דאתא קרא דלא תאחר לאשמועי' דאע\"ג דלא הועילו מעשיו אפ\"ה חייב מלקות. א\"כ בלא הקדים הוה מצי לאשמעינן כן. ותו דהרי מדקיי\"ל בטלו ולא בטלו כר\"י (מכות ט\"ו ב). א\"כ אי נימא דהכא לא אהנו מעשיו. עדיין לא ביטל העשה דיכול עדיין להקדים המוקדם ולקיים העשה. והיאך אפשר לחייבו מלקות. ואע\"ג דלרב' (תמורה ד\"ה א) אע\"ג דלא אהנו מעשיו. אפ\"ה לקי מדעבר אמימרא דרחמנא. זהו במתקן העבירה במעשה שלא היה מחוייב בה קודם שעבר הלאו כאונס שגירש שיתקן חטאו כשיחזר לנשאה. והרי קודם שגרש לא היה חייב לנשאה. אבל הכא מה שאיחר המוקדם מעשה קוף בעלמא הוא. וחיובו להקדים המוקדם אכתי אכתפיה דמרא רמי כמקודם ולמה ילקה. אע\"כ אתא לאשמעינן בדכתב לא תאחר דמזה שמעי' דהקדמתו מהני. ולפיכך שפיר שייך לא תאחר. והיינו דקאמר תנא שנאמר לא תאחר. ולא כ' לא תקדים. מזה שמעי' דמה שעשה עשוי. אמנם מהש\"ס (תמורה ד\"ה ב') לא משמע הכי. ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל רמ\"א אף מוציא למקום וכו' כצ\"ל תדע מדל\"ק בקיצור ר\"מ מתיר אע\"כ בתרתי פליגי. לת\"ק לא ממקום אחר דהו\"ל כמפריש מחיוב אפטור. דמדאו' גם חטה א' פוטר' הכרי [כע\"ז דע\"ג]. ומכ\"ש דלא למק\"א דמלבד טעמא דאמרן כיון דבדאו' אין ברירה שמא יטול ממקצתו שנתקן. והוה ליה מפטור גמור אחיוב ור' מאיר לשטתיה דס\"ל יש ברירה לז\"ק אף למק\"א. ומכל שכן ממק\"א דאין חטה א' פוטר' הכרי רק מדעתו. מה שאין כן הכא היה כוונתו להוסיף: ",
+            "ואילה\"ק איך יצטרף מה שאינו בכלל הספק. תירץ אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל דמדהו\"ל תרי דרבנן דתרומות פירות דרבנן (כרש\"י ביצה ד\"ג ב') ודמוע נמי דרבנן דמדאורייתא ברובא בטל (כתו' נדה דמ\"ז א') הם אמרו והם אמרו דבכה\"ג בטל מדאי בעי דרס להו יחד עד שלא יהי' ניכר בין שחורות ללבנות. ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה כל כה\"ג שאין מרבה בהיתר. רק שמשנהו ממה שהיה תחלה שרי ונ\"ל ראי' מלקמן פ\"ה מ\"י דמותר לטחנן כדי שיותירו ולא מחשב מבטל איסור לכתחילה. ול\"מ הי' נ\"ל דמיירי בנפלה תאנה למגורה שיש בה נ' שחורות ונ' לבנות ואינו יודע אם שחורה או לבנה נפלה ומדהו\"ל ספק דרבנן הקילו בה. ור\"ע רק מפרש דברי ר' יהושע: "
+        ],
+        [
+            "מה שהקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל למה קא' הכא יקרא שם לתמ\"ע. ובפ\"ד מ\"ה קא' יעשנה תמ\"ע נ\"ל דלעיל דהי' חולין הטבולין למעשר דמחוסר מעשה רבה לעשותו מעשר. ולקרותו אח\"כ תמ\"ע נקט לשון עשיי'. משא\"כ הכא שכבר הוא מעשר ואינו מחוסר רק לקרותו לתמ\"ע נקט שפיר קורא שם. ומה שהקשה דמה מהני נקודים הרי לא משכחת תולין טמאים רק ראשון ושני וכיון דאוכל כנאכל נפסל גופו לתרומה כפ\"ב דטהרות מ\"ב נ\"ל דוקא לתרומה בעינא נפסל. ולא לדמוע דמדאו' ברובא בטל (כתו' נדה דמ\"ז א') דהו\"ל תרי דרבנן: ",
+            "ונ\"ל דמצי איירי אפי' הוכשרה התרומה. ואפ\"ה כיון שאין בכל גרעין של חולין כביצה אמ\"ט לתרומה שבצדה. והן אמת שמרש\"י (חולין קי\"ח ב') משמע שכל שנוגעין אוכלין זב\"ז מצטרפין לכביצה. אבל כבר הכריעו שם רבעתו\"ס (ד\"ה אין) שלא כדברי רבינו בזה. ועי' עוד ברמל\"מ (פ\"ד מאוכלין ה\"ג). וא\"ת א\"כ דמיירי בשכבר הוכשר' התרומה. א\"כ למה קאמר יאכלנו קליות. הרי גם אם ירטיב החיטין רשאי לאכלן דאין גרעין מטמא לחבירו. וגם המי' לא יתטמאו מגרעין פחות מכביצה (כרמב\"ם פ\"ד מאוכלין) י\"ל אין ה\"נ רק דהכי אורחא לאכלן קלי ולא חיין. תדע דהרי הוה מצי נמי למנקט דיכוס החיטין חיין כמו שהן אלא דאתא רק לאפוקי שלא יבשלם יחד ויתמעכו לדייס'. ואז יהיה כביצה חולין טמאים ביחד ויטמא התרומה. וא\"ת אי בשכבר הוכשר התרומה. אמאי קאמר בסיפא שילוש במי פירות ומאי מהני בזה. הרי ע\"י הלישה יהי' כביצה חולין גוש א' ויטמא התרומה שכבר הוכשרה במי' י\"ל דכל שלש במי פירות חיבורי אדם אינו חבור וכל קורט וקורט קמת לעצמו עומד. ורק בלש במי' הוי חיבור כרמב\"ם פ\"ו מאוכלין הי\"ג: ",
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל למה ביטול טומאת תרומה בק\"א ולבטל טומאת חולין ברוב כספ\"ד דמכשירין ותי' ביטול טומאת תרומה כביטול איסורו עכלה\"ט ולפעד\"נ דאפי' בחולין לא מהני כ\"א במים הראויין למקוה ולטהר טמאים. כמ\"ש הר\"ש ספ\"ד דמכשירי' בשם התוספתא: ",
+            "הקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל בנפל והגביה כ\"פ למה שרי עד שתרבה תרומה ואילו בב' קדרות פ\"ז מ\"ה לא תולין להקל במחצה ע\"מ. ונ\"ל דהתם בתחלת בטול משא\"כ הכא דכבר נתבטל גם בפלגא אינו חוזר וניער עכלה\"ט: ",
+            "כ' התי\"ט ד\"ה כך וז\"ל ולא הוה מבטל איסור לכתחלה. שעי\"ז שטחן נתגלה שההיתר הוא יותר ממה שחשבנו. וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א[אות לז] וז\"ל אבל הר\"ש כ' דמתני' ר' יוסי היא דאמר אף מתכוון וילקט ויעלה בק\"א (נ\"ל דט\"ס וצ\"ל בר\"א) עכ\"ל והיינו ר\"י דפ\"א מ\"ו דערלה. וק\"ל הא בסוגיא דגיטין דנ\"ד ב' אדפרכינן דר\"י אדר\"י מנפלו ונתפצעו דר\"י ס\"ל דלא יעלה. ומשנינן חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה א'. הרי דבעלמא גם ר\"י ס\"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה. אמרה בקי תמהני אדברי רבינו דהרי דברי הר\"ש דברי הירושלמי הם שכך כ' הירושלמי הכא דמתני' דהכא ר\"י הוא וירושלמי לשטתי' דטעם דר\"י בפ\"א דערלה שכך דרך מידל בגפני'. ור\"ל לפע\"ד מדדרך לעקור גפן מבין הגפנים כדי לעבות הנשארים. א\"כ אין כוונתו לבטל האיסור. דאילו יודעו הי' עוקרו דמה שמפסיד בצ\"א מרויח בצד אחר. וכ\"כ הכא שכן דרך כהנים לטחון בל\"ז הדמוע ולא מחזי כמבטלו. ואדרבה הך דהכא עדיפא דיש דעות בירושלמי דהך דהכא ד\"ה היא משום שכן דרך כהנים וכו'. וכדי שלא יחלוק הירושלמי עם הבבלי ראוי להשוות מדותיהם שכך דעת הבבלי בגיטין ג\"כ שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה א' ואילו יודעו הי' עוקרו מטעם הנ\"ל. וכן נראה דעת הרמב\"ם פט\"ז ממ\"א הכ\"ה שכך פי' הבבלי. ומתורץ ג\"כ קו' רכ\"מ שם ארמב\"ם שכ' דטעם דר\"י דאילו יודעו הי' עוקרו. דהקשה דא\"כ באגוזי' ופצען נמי אילו ידען הי' מוציאן. ולפי דברינו הנ\"ל לק\"מ. וזה ברור ת\"ל: "
+        ],
+        [
+            "ודוקא בשגג בתרומה. אבל בשגג לגוף עצמו שסבור שהוא כהן ונמצא ישראל משמע לקמן (רפ\"ח) דפליגי בה ר\"א ור\"י באשה שאמרו לה מת בעלך או גרשך ולעבד רבך שחררך דלר\"י פטור. והרי קיי\"ל כר\"י לגבי ר\"א. וכן משמע בירושלמי התם [וכתיקון הגי' מרבינו קרבן עדה] סבור שהוא כהן ונמצא ישראל פטור. ולפ\"ז שפיר נקט מתני' התם ב' בבי דהיינו אשה ועבד ובן גרושה ובן חלוצה. סיפא לרבותא דר\"א דאע\"ג דמסתבר דלפטר מדכתיב ברך ה' חילו (כפסחים דע\"ב ב') אפ\"ה מחייב ר\"א. ורישא נקט לרבותא דר\"י דגם בהנך דאינן חללים פטר. ואף דש\"ס התם דחיק לומר דרק בחלל או בערב פסח פטר ר' יהושע ור\"ל דר\"י לא פליג אאשה ועבד היינו לס\"ד. אבל למאי דקיי\"ל כר' יהושע דבעבר אכרת ועשה בזה מצוה פטור מחטאת. לא אצטרכינן לאוקמא מתני' בחלל או בחמץ בערב פסח דוקא (ועי' רמב\"ם פ\"ב משגגות ה\"ג). אמנם להרמב\"ם (פ\"י מתרומ' הי\"ב) כל הנך שגגות כולן פטורים רק מחומש ובחמץ בע\"פ פטור גם מקרן (וערלח\"מ פ\"ב משגגות): ",
+            "כ\"כ רתוי\"ט וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א [באות מד] וז\"ל אבל הר\"ש כ' כו' ומזה דקדק המ\"ל כו' ונלע\"ד ראי' ברורה לזה מפסחים (דל\"ב א') כו' ומכל מקום עדיין קשה לי כו' וצ\"ע עכלה\"ט. נאום אפטרוזי. תמהני וכי זו בלבד הרי תו הוה מצ\"ל נ\"מ במחל לו הכהן או שירש הישראל התרומה או שגבאה בחובו. דבכל הנך ליכא טעמא דלא גרע מגזלן. אע\"כ מ\"ש הש\"ס דלא גרע מגזלן אינו ר\"ל מאילו גזלה מכהן. אלא ר\"ל דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט (כגיטין דנ\"ב א'). ולענין ראיית רבינו הראשונה מדלא נקט הש\"ס הנ\"מ אי צריך לשלם דמי תרומה או דמי חולין. נ\"ל דה\"ט דלא נקט הש\"ס הכי משום דלא פסיקא לי' דהיכא דהוזלו ועמדו השתא דמי חולין. כמו שהיו דמי תרומה בשעת אכילתו אין נ\"מ בין שישלם לפי מדה דהיינו דמי חולין וכדהשתא או לפי דמים דהיינו דמי תרומה וכשעת אכילה ודו\"ק. השבני רבינו וז\"ל ידידי נ\"י איני אומר שיאמר נ\"מ באיזה גוונא רק בסדר תשלומיו יש נ\"מ דכמה חומש ישלם וכמה בפירות. [ואנא בעניותי לא חלוק ולא בילוק ידענא מה נ\"מ בין ב' הנ\"מ] ומ\"ש ידידי הרב נ\"י דכוונת הש\"ס שלא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש במחכ\"ת זה שייך התם בגיטין דבהדיוט לקני משיכה ובהקדש ל\"ק. אבל הכא באמת ההקדש הי' כהדיוט לשלם ג' מדות במעות ובלא חומש. ומה שהקדש חמור זהו יהי' במדה א' וחומש מזה עכ\"ל. תמהני באמשיך פירי להקדש ולא יהיב זוזי ואייקר דקא' התם לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. וכי ס\"ד דרק לענין קניי' שוה ההקדש להדיוט. אבל לא דלתחייב המוכר חומש בנהנה מפירות שמכר אע\"כ כיון דקנה הקדש הוה לגמרי כהקדש ה\"נ כיון דמטעם לא יהא חמור וכו'. צריך לשלם כשעת גזילה לגמרי הוה כהקדש וצריך לשלם גם החומש משווי דמעיקרא: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב כלעיל. וכתב עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט\"א[באות נ'] וז\"ל ק\"ל הא לסתם מתני' כו' וצ\"ע. אמר הננס תמהני ארבינו הרי משנה ההיא נדחית מהלכה מכח מה דתני ר' חייא (שבת קל\"ז א') במל שלאחר שבת בשבת ס\"ל לר\"י פטור. וכן פי' הרמב\"ם פ\"ב משגגות ה\"ח. השבני רבינו נ\"י וז\"ל אני על הר\"ב קושיתי דפסק הכא והתם הלכה כר\"י גם בלא\"ה ק' לרב הונא בשבת דמתני חייב יקשה סתירת המשניות. [ול\"מ גם לרב הונא ל\"ק דרב הונא ע\"כ דמחלק דוקא באכל תרומה מחשב זמנו בהול דהרי אם אפילו זר הוא טריד בחיובא דרמי עליו לבערו להך חמץ בע\"פ שלא יעבור על בל יראה גם טריד בחיובא שלא להפסיד התרומה ושיבקש לה אוכלין משא\"כ בב' תינוקות עכ\"פ בהאי תינוק שזמנו אחר שבת השתא לא רמי חיובא עלי' כלל ורק לר' חייא התם אפילו בכה\"ג מחשב זמנו בהול מדעכ\"פ לגבי האי גברא נתנה שבת לדחות כדקא' התם]. או י\"ל דר\"ה ס\"ל כאידך תרוצא בפסחים דשאני תרומה דאקרי עבודה: עוד הקשה רבינו הנ\"ל [באות הנ\"ל] וז\"ל עק\"ל אדקאמר (פסחים דע\"ב ב') ואלא ר\"י דתרומה כו' וצלע\"ג עכלה\"ט. [ולולא מסתאפינא נ\"ל דלהכי לא אקשי הש\"ס מרישא דלא הו\"ל שוגג רק אונס גמור. דדמי לפרסה נדה תחתיו שלא בשעת וסתה דפטור (כשבועות די\"ד) וה\"נ לא הו\"ל למיסק אדעתא שימות (ועיין גיטין כ\"ח א') ואפילו בעשתה שליח לקבלה לא הו\"ל למיסק אדעתא דמטי להתם בגמלא פרחא תדע דהרי מותרת לאכול תרומה משום הך סמיכתא]. השבני רבינו הנ\"ל. א\"כ מ\"ט דר\"א דמחייב ודוחק לומר דפליגי אם הוא אונס או לא: ",
+            "וכ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. ק\"ל לרמב\"ם דעכ\"פ ישלם קרן וחומש הרי חומש רק בשוגג והכא יכול לפלוט ותו דהו\"ל כאחטא ואשוב. ונ\"ל דהיכא דהו\"ל מצוה טפי מעבירה שרי כתענית חלום בשבת ומתיב תענית לתעניתו (כתו' תענית די\"א א') ה\"נ מצוה שלא יפלוט ויפסד התרומה גדולה טפי מבליעה: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל תמוה מ\"ש דג טמא משאר אסורים. ותו לר\"ב דבטעם מיירי ולא בתערובת ממשות והרי א\"צ בברי' תתק\"ס רק בתערובות ממשות וב\"ה שהאיר עיני דנקט דוקא דג דלא משכחת תערובות ממשות בברי' רק בדגים בנשרו קשקשת כי\"ד ספ\"ג דלא ניכר אסורו בצורתו וגזרו בציר אטו ממשות. ולקתוי\"ט בסיפא בשיעור ט\"ז נ\"ל דר\"ל משערין בחלק ט\"ז מתתק\"ס דתנא קמא דהוה ליה ס' וכפ\"ד דבבא מציעא מ\"ה דנקט ב' פונדיון ולא נקט מעה לומר מעניין דתנא קמא עכלה\"ט: ",
+            "ותמוה ויהי' מיירי גם במין במינו מי איכא מידי שיבשלו עם חבירו ולא יפלטו ולא יבלעו זמ\"ז ואפי' במב\"מ צריך עכ\"פ רוב' מדאו' ומאן יימר שהי' בכל א' רוב נגד האיסור שבלע ובשלמ' לרש\"י חולין (צ\"ט ב') וע\"ז (דס\"ז א') דלכ\"ע טעם כעיקר לאו דאו' י\"ל דא\"כ הו\"ל ספק דרבנן ושרי. אלא למאי דקיי\"ל כתוס' שם בב' המקומות דטעם כעיקר דאורייתא ק'. וצ\"ל דלר\"ע לאו ספיקא הוא אלא וודאי א\"א שיקבל דבר טעם מחבירו שנתבשל עמו ושיהיה הטעם ההוא יותר מממשות של ההיתר: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}