4643c45e6e97b45e19eb9b6b63d66e1024e1f88d668a58cc29a6f01dc3149780

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Bekhorot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,471 @@
+Marit HaAyin on Bekhorot
+מראית העין על בכורות
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על בכורות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+<b>ועוד שסייעו את ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל משם הרב מגלה עמוקות הטעם שרכוש גדול היה נגד משה שהיה צדיק לכך היו צדי"ק חמורים עכ"ל. וס' מג"ע אין עמדי. אך יצדק מאד לפי הרשום בזכרוני שכתבו רבני אשכנז ז"ל דפרעה היה רע קין ומשה רבינו ע"ה היה הבל ונתחייב פרעה למשה על שהרגו בהיותו הבל ולקח תאומתו בעשר מכות וכל הון ביתו ולזה זכו ישראל ברכוש מצרים כי פרעה חייב למשה הכל זהת"ד ובזה ניחא טובא דלרמוז לישראל שכל זה בשביל משה רבינו ע"ה היו צ' חמורים מכסף וזהב חמורים פרעה ומצרים צ' הוא משה רבינו ע"ה. וזה שבח משה רבינו ע"ה שכל זה היה בשבילו והוא נתעסק בעצמות יוסף: <br><b>א"נ</b> במ"ש בדרושים לישב כמה חקירות ומאמרי רז"ל דישראל נתחייבו בעבור מכירת יוסף להשתעבד במצרים וגם לקיים גזירת בין הבתרים וה' ריחם עליהם דשעבוד זה שנשתעבדו עלה לשניהם ולזה זכו לביזת מצרים בשביל יוסף ולביזת הים בעבור ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ולרמז דביזת מצרים היה בעבור יוסף הצדיק שהיו בשעבוד על מכירתו היו צדי"ק חמורים כי היה בעבור יוסף הצדיק, והוא שבח משה רבינו ע"ה שהוא היה מבחינת יוסף כמשז"ל והוא נתעסק בעצמות יוסף וכל ביזת מצרים בשביל יוסף והי"ל לזכות בביזה הרבה מהטעמים הנזכרים ועם כל זה הוא לא לקח כלום מהביזה: <br><b>א"נ</b> במשז"ל במדרש דבעבור שלא הי"ל ג"ע ושמרו אות ברית קדש יצאו ממצרים וכתבנו בדרושים דכיון דכל גלות מצרים לברר ניצוצות הקדושה של אדה"ר א"כ אם היו פוגמים באות ברית ומכניסים מחדש בקליפה ניצוצות הקדושה לא היה כח בהם לברר ניצוצות הקדושה של אדה"ר. ונמצא די"מ היה בשביל שלא חטאו ביסוד ושמרו אות ברית וידוע דשומר הברית נקרא צדיק. ולהורות דביררו ממצרים שהם חמורים כל ניצוצות הקדושה וזהו הרכוש גדול לפי סודו כמ"ש רבינו האר"י ז"ל לכך הוציאו ממצרים לפי הפשט רכוש גדול בחמורים כל א' צדיק שכל א' הוא צדיק ושומר הברית ויצאו טעונים כל רכוש מצרים שהם חמורים. ולכך זכו חמורים למצות פטר חמור שכונתה נמי לברר רפ"ח ניצוצות כמנין פט"ר כמו שכתב רבינו האר"י זצ"ל. ולכן פט"ר חמור תפדה בשה כי פד"ה בגימטריא צדיק עם הכולל דצדיק הוא שומר הברית ובזה יש כפרה כמספר ש"ה: <br><b>אי נמי</b> רמז מה שכתב הרב עיר וקדיש מהר"י קובו ז"ל בדרשותיו מרז"ל והמפרשים דגזרת בין הבתרים ועבדום וענו אותם ויוסף הצדיק במה שנמכר לעבד כפר העבדות ומשום הכי אמר רחמנא וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול יעבודו דייקא כי העבדות כפר יוסף ולהורות דבזכות יוסף יצאנו בחצי זמן והיה רכוש גדול ממצרים שהם חמורים לכך היו לכל אחד צדי"ק חמורים להורות דבעבור יוסף צדיק זכו לכל זה: <br><b>ודרך</b> רמז והלציי אפשר במה שאמרו ז"ל שהיה שכר עבודתם וכן תשעים ר"ת תשלום שכר עבודת ישראל מצרים:
+<b>רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות.</b> ולכן שלט בהם שטן גימטריא שטים רחמנא ליצלן:
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+<b>רבינא קשיא ליה רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה וסתם לן תנא כרבי יהודה ואת אמרת הלכה כרבי שמעון.</b> פירוש דהכא איכא תרתי דהסתם מסייע לכלל. אבל אי סתמא הוה כרבי שמעון אז הלכה כרבי שמעון וגם דבעלמא הלכה כרבי יהודה כדמוכח פרק זה בורר דף ז"ך וכמו שכתבתי בקונטריס יעיר אזן מערכת ה"א אות מ"ה והיינו דאמרינן הכא וסתם לן תנא כרבי יהודה ומסייע לכלל:
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+<b>ייזיל ליה לחשיבותיה ייזיל ליה לקדמותיה.</b> אפשר לומר דרמזו לו השתא ייזיל ליה לחשיבותיה אחר החשיבות שלו ויהיה לו לבדו ואנחנו לא נלך אצלו. אך התקון הוא ייזיל לקדמותיה ויפרוש מהגבאות וכן עשה ואמר הדרי בי ודעת רב יוסף פירשתי בפתח עינים בס"ד עיין שם. ואפשר דבדרך נסתר וסתום רמזו לו להסתכל בג' דברים מאין באת ולאן אתה הולך והפכו הסדר להסתיר הדברים אך כונתם ייזיל לחשיבותיה לרמוז להיכן אתה הולך כי במה נחשב הוא והוא למקום עפר ייזיל לקדמותיה לרמוז מאין באת והוא הבין מאי דמחוו ליה במחוג ואמר הדרי בי ודוק:
+<b>ורב ששת מאי נפקא ליה וכו'.</b> כתב הרב פנים מאירות ז"ל דמה שהיו מקפידים הוא דהשומעים סוברים דהאומר ההלכה הוא מדעתו ואינם מקבלים ממנו דאינו חשוב בעיניהם אך אם היה אומר בשם רבותיו היו מקבלים והיו שונים ההלכה ושפתותיו של בעל השמועה דובבות אך אם האומר היה גדול שמקבלים הימנו ושונים ההלכה לא אכפת אם יזכירו שם אומרה דכבר ה' יודע מאן אמרה:
+
+Daf 31b
+
+<b>שפתותיו דובבות בקבר.</b> במקום אחר כתבנו דהגם דנר"ן שלו במתיבתא דרקיעא. יש לגופו והבלא דגרמי אשר בקבר הנאה זו דשפתותיו ממש דובבות בקבר כשאומרים שמועה שהוא חידש והוא מעלה גדולה לגופו והבלא דגרמי. ובמקום אחר הבאתי ראיה לדברי הרב פנים מאירות הנזכר ואכמ"ל:
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+<b>ואין שותים מים בפני רבים.</b> הרב עיון יעקב ז"ל רצה לפרש דקאי אמי רגלים דשרי לחולה שאין בו סכנה משום רפואה ואין שותים בפני רבים מפני המיאוס עיין שם. ואין דבריו מחוורין דהתנא מיירי בדברים הנהוגים בכל ותו מאחר דלא הוזכר זה בשום מקום במשנה וברייתא איך תני סתמא כמו שהוא דבר ידוע ומפורסם. והגם שהדין דין אמת וכן כתבו משם הרמב"ם ז"ל דהוא סגולה במגפה בר מינן מכל מקום לא הוזכר זה כדי לשנות סתם ואין שותין מים בפני רבים. ותו ואין שותין אותם בפני רבים הוה ליה למימר:
+<b>אמר להו באונא.</b> אפשר שרצה ללמד להם שני דינין אחד דמשום ספק סכנה שרי לעשות דבר שלא כהוגן ומכל מקום דרך הפלגה וגוזמא אמר. והשני בא ללמד שאינו חייב בכבוד חמותו שאם היה חייב בכבודה אפילו דרך הפלגה לא היה אומר כך:
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+<b>חוץ מן הקרח הזה.</b> פירש"י ז"ל שהוא רבי עקיבא ורבי ��הושע בן קרחה הוא בן רבי עקיבא וכן פירש ז"ל בכמה דוכתי. ובסדר תנאים ואמוראים שחיברו הגאונים כתוב כן כדפירש רש"י ז"ל אבל התוספות הקשו בזה קושיות חזקות ורוח ה' דיבר בם שרבינו האר"י ז"ל אמר בפשיטות שידע ודאי שהם שנים רבי יהושע בנו של רבי עקיבא ומלבד זה יש רבי יהושע בן קרחה כמו שכתבתי במקום אחר בעזר משדי אלהים <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Bekhorot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,474 @@
+Marit HaAyin on Bekhorot
+מראית העין על בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על בכורות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+<b>ועוד שסייעו את ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל משם הרב מגלה עמוקות הטעם שרכוש גדול היה נגד משה שהיה צדיק לכך היו צדי"ק חמורים עכ"ל. וס' מג"ע אין עמדי. אך יצדק מאד לפי הרשום בזכרוני שכתבו רבני אשכנז ז"ל דפרעה היה רע קין ומשה רבינו ע"ה היה הבל ונתחייב פרעה למשה על שהרגו בהיותו הבל ולקח תאומתו בעשר מכות וכל הון ביתו ולזה זכו ישראל ברכוש מצרים כי פרעה חייב למשה הכל זהת"ד ובזה ניחא טובא דלרמוז לישראל שכל זה בשביל משה רבינו ע"ה היו צ' חמורים מכסף וזהב חמורים פרעה ומצרים צ' הוא משה רבינו ע"ה. וזה שבח משה רבינו ע"ה שכל זה היה בשבילו והוא נתעסק בעצמות יוסף: <br><b>א"נ</b> במ"ש בדרושים לישב כמה חקירות ומאמרי רז"ל דישראל נתחייבו בעבור מכירת יוסף להשתעבד במצרים וגם לקיים גזירת בין הבתרים וה' ריחם עליהם דשעבוד זה שנשתעבדו עלה לשניהם ולזה זכו לביזת מצרים בשביל יוסף ולביזת הים בעבור ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ולרמז דביזת מצרים היה בעבור יוסף הצדיק שהיו בשעבוד על מכירתו היו צדי"ק חמורים כי היה בעבור יוסף הצדיק, והוא שבח משה רבינו ע"ה שהוא היה מבחינת יוסף כמשז"ל והוא נתעסק בעצמות יוסף וכל ביזת מצרים בשביל יוסף והי"ל לזכות בביזה הרבה מהטעמים הנזכרים ועם כל זה הוא לא לקח כלום מהביזה: <br><b>א"נ</b> במשז"ל במדרש דבעבור שלא הי"ל ג"ע ושמרו אות ברית קדש יצאו ממצרים וכתבנו בדרושים דכיון דכל גלות מצרים לברר ניצוצות הקדושה של אדה"ר א"כ אם היו פוגמים באות ברית ומכניסים מחדש בקליפה ניצוצות הקדושה לא היה כח בהם לברר ניצוצות הקדושה של אדה"ר. ונמצא די"מ היה בשביל שלא חטאו ביסוד ושמרו אות ברית וידוע דשומר הברית נקרא צדיק. ולהורות דביררו ממצרים שהם חמורים כל ניצוצות הקדושה וזהו הרכוש גדול לפי סודו כמ"ש רבינו האר"י ז"ל לכך הוציאו ממצרים לפי הפשט רכוש גדול בחמורים כל א' צדיק שכל א' הוא צדיק ושומר הברית ויצאו טעונים כל רכוש מצרים שהם חמורים. ולכך זכו חמורים למצות פטר חמור שכונתה נמי לברר רפ"ח ניצוצות כמנין פט"ר כמו שכתב רבינו האר"י זצ"ל. ולכן פט"ר חמור תפדה בשה כי פד"ה בגימטריא צדיק עם הכולל דצדיק הוא שומר הברית ובזה יש כפרה כמספר ש"ה: <br><b>אי נמי</b> רמז מה שכתב הרב עיר וקדיש מהר"י קובו ז"ל בדרשותיו מרז"ל והמפרשים דגזרת בין הבתרים ועבדום וענו אותם ויוסף הצדיק במה שנמכר לעבד כפר העבדות ומשום הכי אמר רחמנא וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול יעבודו דייקא כי העבדות כפר יוסף ולהורות דבזכות יוסף יצאנו בחצי זמן והיה רכוש גדול ממצרים שהם חמורים לכך היו לכל אחד צדי"ק חמורים להורות דבעבור יוסף צדיק זכו לכל זה: <br><b>ודרך</b> רמז והלציי אפשר במה שאמרו ז"ל שהיה שכר עבודתם וכן תשעים ר"ת תשלום שכר עבודת ישראל מצרים:
+<b>רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות.</b> ולכן שלט בהם שטן גימטריא שטים רחמנא ליצלן:
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+<b>רבינא ק��יא ליה רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה וסתם לן תנא כרבי יהודה ואת אמרת הלכה כרבי שמעון.</b> פירוש דהכא איכא תרתי דהסתם מסייע לכלל. אבל אי סתמא הוה כרבי שמעון אז הלכה כרבי שמעון וגם דבעלמא הלכה כרבי יהודה כדמוכח פרק זה בורר דף ז"ך וכמו שכתבתי בקונטריס יעיר אזן מערכת ה"א אות מ"ה והיינו דאמרינן הכא וסתם לן תנא כרבי יהודה ומסייע לכלל:
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+<b>ייזיל ליה לחשיבותיה ייזיל ליה לקדמותיה.</b> אפשר לומר דרמזו לו השתא ייזיל ליה לחשיבותיה אחר החשיבות שלו ויהיה לו לבדו ואנחנו לא נלך אצלו. אך התקון הוא ייזיל לקדמותיה ויפרוש מהגבאות וכן עשה ואמר הדרי בי ודעת רב יוסף פירשתי בפתח עינים בס"ד עיין שם. ואפשר דבדרך נסתר וסתום רמזו לו להסתכל בג' דברים מאין באת ולאן אתה הולך והפכו הסדר להסתיר הדברים אך כונתם ייזיל לחשיבותיה לרמוז להיכן אתה הולך כי במה נחשב הוא והוא למקום עפר ייזיל לקדמותיה לרמוז מאין באת והוא הבין מאי דמחוו ליה במחוג ואמר הדרי בי ודוק:
+<b>ורב ששת מאי נפקא ליה וכו'.</b> כתב הרב פנים מאירות ז"ל דמה שהיו מקפידים הוא דהשומעים סוברים דהאומר ההלכה הוא מדעתו ואינם מקבלים ממנו דאינו חשוב בעיניהם אך אם היה אומר בשם רבותיו היו מקבלים והיו שונים ההלכה ושפתותיו של בעל השמועה דובבות אך אם האומר היה גדול שמקבלים הימנו ושונים ההלכה לא אכפת אם יזכירו שם אומרה דכבר ה' יודע מאן אמרה:
+
+Daf 31b
+
+<b>שפתותיו דובבות בקבר.</b> במקום אחר כתבנו דהגם דנר"ן שלו במתיבתא דרקיעא. יש לגופו והבלא דגרמי אשר בקבר הנאה זו דשפתותיו ממש דובבות בקבר כשאומרים שמועה שהוא חידש והוא מעלה גדולה לגופו והבלא דגרמי. ובמקום אחר הבאתי ראיה לדברי הרב פנים מאירות הנזכר ואכמ"ל:
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+<b>ואין שותים מים בפני רבים.</b> הרב עיון יעקב ז"ל רצה לפרש דקאי אמי רגלים דשרי לחולה שאין בו סכנה משום רפואה ואין שותים בפני רבים מפני המיאוס עיין שם. ואין דבריו מחוורין דהתנא מיירי בדברים הנהוגים בכל ותו מאחר דלא הוזכר זה בשום מקום במשנה וברייתא איך תני סתמא כמו שהוא דבר ידוע ומפורסם. והגם שהדין דין אמת וכן כתבו משם הרמב"ם ז"ל דהוא סגולה במגפה בר מינן מכל מקום לא הוזכר זה כדי לשנות סתם ואין שותין מים בפני רבים. ותו ואין שותין אותם בפני רבים הוה ליה למימר:
+<b>אמר להו באונא.</b> אפשר שרצה ללמד להם שני דינין אחד דמשום ספק סכנה שרי לעשות דבר שלא כהוגן ומכל מקום דרך הפלגה וגוזמא אמר. והשני בא ללמד שאינו חייב בכבוד חמותו שאם היה חייב בכבודה אפילו דרך הפלגה לא היה אומר כך:
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+<b>חוץ מן הקרח הזה.</b> פירש"י ז"ל שהוא רבי עקיבא ורבי יהושע בן קרחה הוא בן רבי עקיבא וכן פירש ז"ל בכמה דוכתי. ובסדר תנאים ואמוראים שחיברו הגאונים כתוב כן כדפירש רש"י ז"ל אבל התוספות הקשו בזה קושיות חזקות ורוח ה' דיבר בם שרבינו האר"י ז"ל אמר בפשיטות שידע ודאי שהם שנים רבי יהושע בנו של רבי עקיבא ומלבד זה יש רבי יהושע בן קרחה כמו שכתבתי במקום אחר בעזר משדי אלהים <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Meilah/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,146 @@
+Marit HaAyin on Meilah
+מראית העין על מעילה
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על מעילה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+<b>שאל רבי מתיא ן' חרש את רבי שמעון ן' יוחאי מנין לדם שרצים וכו'.</b> עיין מ"ש אני בעניי בפתח עינים בס"ד ועוד כתבתי בזה בהשמטות בסוף הספר דף ק' ע"א בס"ד:
+<b>שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות וכו'.</b> דהני תלתא עיקרי הדת כמו שמ"ן בנר ישראל שמן ר"ת שבת מילה נדה ואם יבטלום יכבה נר ישראל ח"ו והגם שהם לא ידעו עיקרן ושרשן והראיה שבטענות שטען ר' ראובן בטלום מ"מ השר שלהם מכניס בלבם למנעם מהם על דרך שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק ויאמר אל עמו דשר מצרים היה נותן בלבם את כל הרעה. והשר ידע הני תלתא מה עצמו ראשיהם שהם עיקר התורה ואם ח"ו יעברו עליהם ישארו בגלות:
+
+Daf 17b
+
+<b>אלו היה אבא חלפתא קיים.</b> פירש"י אביו של רבי יוסי והרב עיר וקדיש מהר"י אלגאזי ז"ל הקשה איך היה קורא לאביו בשמו ואני הדל ביעיר אזן דף מ' ע"ד כתבתי דלק"מ ע"ש וכן תירץ המגיה בפסקי הרמ"ה לבתרא דף כ"ב מהספר ודוק במ"ש שם ועיין מ"ש עוד אני הצעיר ביוסף אומץ דף נ"ח ע"ב בס"ד:
+<b>א"ל ר"ש מעקימת שפתיך ניכר שת"ח אתה אל יחזיר הבן אצל אביו.</b> אע"ג דרבי אלעזר ברבי יוסי לא היה תלמידו מ"מ חכם מופלג חשיב כרבו מובהק כמ"ש הרב תרומת הדשן סימן חל"ק וא"כ הו"ל כמו מורה הלכה בפני רבו. אי נמי לא היה בסוג מורה הלכה בפני רבו ומשום הכי הורה רבי אליעזר ברבי יוסי אך היה קצת אפקירותא והקפיד רשב"י וקללו. א"נ שרבי אלעזר ברבי יוסי לא הורה מדעתו אלא כך קבל מרבותיו וז"ש ר' מתיא ן' חרש לימוד ערוך בפי רבי אלעזר ברבי יוסי ובכי הא ליכא מורה הלכה. ומיהו רשב"י הקפיד: <br><b>והתוספות</b> הביאו קצת שארית המעשה הזה משם הירושלמי ולא פניתי כעת לחפש בירושלמי ואפשר דהוא בירושלמי דסדר קדשים שהיה לראשונים ונאבד ממנו. אך רש"י ז"ל בשמעתין מייתי לה מאגדה ע"ש והמקום ברחמיו יאר פניו אתנו סלה כי באור פני מלך <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Meilah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,149 @@
+Marit HaAyin on Meilah
+מראית העין על מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על מעילה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+<b>שאל רבי מתיא ן' חרש את רבי שמעון ן' יוחאי מנין לדם שרצים וכו'.</b> עיין מ"ש אני בעניי בפתח עינים בס"ד ועוד כתבתי בזה בהשמטות בסוף הספר דף ק' ע"א בס"ד:
+<b>שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נדות וכו'.</b> דהני תלתא עיקרי הדת כמו שמ"ן בנר ישראל שמן ר"ת שבת מילה נדה ואם יבטלום יכבה נר ישראל ח"ו והגם שהם לא ידעו עיקרן ושרשן והראיה שבטענות שטען ר' ראובן בטלום מ"מ השר שלהם מכניס בלבם למנעם מהם על דרך שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק ויאמר אל עמו דשר מצרים היה נותן בלבם את כל הרעה. והשר ידע הני תלתא מה עצמו ראשיהם שהם עיקר התורה ואם ח"ו יעברו עליהם ישארו בגלות:
+
+Daf 17b
+
+<b>אלו היה אבא חלפתא קיים.</b> פירש"י אביו של רבי יוסי והרב עיר וקדיש מהר"י אלגאזי ז"ל הקשה איך היה קורא לאביו בשמו ואני הדל ביעיר אזן דף מ' ע"ד כתבתי דלק"מ ע"ש וכן תירץ המגיה בפסקי הרמ"ה לבתרא דף כ"ב מהספר ודוק במ"ש שם ועיין מ"ש עוד אני הצעיר ביוסף אומץ דף נ"ח ע"ב בס"ד:
+<b>א"ל ר"ש מעקימת שפתיך ניכר שת"ח אתה אל יחזיר הבן אצל אביו.</b> אע"ג דרבי אלעזר ברבי יוסי לא היה תלמידו מ"מ חכם מופלג חשיב כרבו מובהק כמ"ש הרב תרומת הדשן סימן חל"ק וא"כ הו"ל כמו מורה הלכה בפני רבו. אי נמי לא היה בסוג מורה הלכה בפני רבו ומשום הכי הורה רבי אליעזר ברבי יוסי אך היה קצת אפקירותא והקפיד רשב"י וקללו. א"נ שרבי אלעזר ברבי יוסי לא הורה מדעתו אלא כך קבל מרבותיו וז"ש ר' מתיא ן' חרש לימוד ערוך בפי רבי אלעזר ברבי יוסי ובכי הא ליכא מורה הלכה. ומיהו רשב"י הקפיד: <br><b>והתוספות</b> הביאו קצת שארית המעשה הזה משם הירושלמי ולא פניתי כעת לחפש בירושלמי ואפשר דהוא בירושלמי דסדר קדשים שהיה לראשונים ונאבד ממנו. אך רש"י ז"ל בשמעתין מייתי לה מאגדה ע"ש והמקום ברחמיו יאר פניו אתנו סלה כי באור פני מלך <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Menachot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,889 @@
+Marit HaAyin on Menachot
+מראית העין על מנחות
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על מנחות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+<b>מנורה ר"ח שרצים.</b> דורשי רשומות אמרו הם ר"ת משה מנורה שרצים החדש:
+<b>יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי.</b> אפשר לומר במ"ש גורי האר"י ז"ל שהיה ניצוץ יעקב אבינו ע"ה ורמוז בשמו עקיבא אותיות יעקב וא' אבינו. ואמרו רז"ל כי ליעקב אע"ה ניתנה תורה אלא שלא היה בפרסום וכמ"ש הרב מהר"י חאגי"ז ז"ל משם רז"ל וא"כ רבי עקיבא שהוא ניצוץ יעקב אע"ה לו נאה ליתן ע"י התורה בפרסום ובפתח עינים כתבתי משם מהרח"ו שהיה משרש יששכר ע"ש ושם כתבתי במ"ש רבינו האר"י ז"ל דלרבי עקיבא נגלה שער הן' מה שלא נגלה למשה רבינו ע"ש. וכתב הגאון החסיד מהר"א מקראקא ז"ל בס' מעשה רקח די"מ היתה מסטרא דיובלא מסטרא דייקא ע"י מ"ט שערים כי כן משה רבינו ע"ה לא השיג אלא מ"ט שערים. והיה ק"ל דבזהר ובתקונים אמרו דן' פעמים הוזכרו יצ"מ בתורה לרמוז שיצאו בכח ן' שערי בינה ולפי האמור היה במ"ט שערים והגם דיש לישב עוד נתישב לי הדבר הטב במה שמצאתי בכתבי עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל דשער הן' יש בו ן' שערים ומשה רבינו ע"ה היה יודע קצת משער הן' אלא דרבי עקיבא ידע כלו זהת"ד ולפ"ז נתישב הטב דגם משער הן' היה יודע קצת משה רבינו ע"ה וי"מ היה ג"כ במ"ט וקצת משער הן' ולהכי הוזכר ן' פעמים י"מ דהא מיהא היה משער הן' ומ"מ היה מסטרא דיובלא דרוב שער הן' לא נתגלה למשה רבינו ע"ה ובזה פירשתי בעניותי משז"ל הן כל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא רמז הן כל ר"ת השערים ן' כל גימטריא ן' פירוש השערים ן' כל שער הן' יקר שהוא יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא ויש לרמוז ראתה עינו. ר"ת רבי עקיבא. גם עינו ר"ת והוא עקיבא ן' יוסף:
+
+Daf 29b
+
+<b>אמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקני דחטרי לגגיה דחי"ת ותלו לכרעיה דהי.</b> לפי פשטו אפשר דנקט חית ברישא דזהו החידוש יותר דהכל היו נוהגים דתלו לכרעיה דה"א. אך ספרי דווקני חטרי לגגיה דחי"ת ותלו לכרעיה דהי. אמנם אפשר לומר דהכונה חי ברומו של עולם כי יסוד חי מזדווג במ' שתעלה ותהיה שלימה וז"ש חי יסוד ברומו של עולם מ' שנקראת עולם והוא יחוד שלם ונורא ומשו"ה הקדימו לה"א דרומז למ' שבה התשובה וא"ש ההי"ב:
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+<b>וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין של ראש.</b> דורשי רשומות אמרו. שם ה' נקרא. ר"ת שין. ואפשר שם ה' נקרא עליך ס"ת גימטריא אדני עם הכולל ויראו ממך ס"ת גימטריא הויה. ור"ת שם מ"ה עם הכולל:
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+<b>היה ר"מ אומר חייב אדם לברך ק' ברכות.</b> בפתח עינים הבאתי מרז"ל שדוד הע"ה תקנם ואחר זמן מצאתי לחד מרבוותא קמאי רבינו בעל המנהיג ז"ל שכתב מסורת בידינו מאבותינו שהם למשה מסיני ואחר שיסדם משה רבינו ע"ה שכחום וכו' ע"ש ובקונטריס יוסף אומץ סימן ן' דף מ' ע"ג כתבתי בעניותי על זה. ותמהתי על הטור ומרן ז"ל ושאר רבוותא ז"ל איך לא זכרו מדברי רבינו בעל המנהיג ז"ל עש"ב בס"ד: <br><b>ודע</b> דבפתח עינים דקדקתי על התוספות וארחות חיים דבתנחומא מפורש כדברי רש"י. וכיוצא בזה דקדקתי על הראשונים לפעמים מדברי התנחומא כגון בשמות המרגלים וכיוצא. ואח"כ ראיתי בספר תנחומא שבידינו דבפרשת האזינו מזכיר פסיקתא ת"כ ופרקי רבי אליעזר ור' משה הדרשן. ומזה מוכח דס' תנחומא יש בו תערובת מס' אחרים. והדבר ברור דספר התנחומא שביד הראשונים היה תנחומא אמיתי בלי תערובות והגהות. אבל בתנחומא שבידינו יש תוספת ותערובות וכמו דבפ' בראשית הועתק מהשאלתות ע"ש ואם כן אין לדקדק על הראשונים ז"ל מהתנחומא שבידינו. ומה גם כי מהר"ם די לונזאנו ז"ל כתב דהוא היה בידו תנחומא לחוד וילמדנו לחוד וזה שבידינו משונה ע"ש:
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+<b>קרבו כבשים בלא לחם.</b> בפתח עינים תמהתי עמ"ש רש"י ז"ל שהביאו התוספות שלא היה להם אלא מן וכן כתבו הרמב"ם בפירוש המשנה ורבינו עובדיא ז"ל דהרי מקרא מלא בלחם הפנים ויערוך עליו ערך לחם וכיוצא ע"ש ומצאתי בפירוש התורה לרבינו אפרים ז"ל כ"י ובסוף פרשת בשלח כתוב שם מגאוני קמאי ז"ל דמהמן נעשה כגרעיני חטה מגובל כעיסה שיש בה מים הרבה וזהו ודגן שמים נתן למו ומקריבין ממנו למנחות וללחם הפנים עכ"ל וראה זה חדש:
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+<b>יבא טוב זה משה וכו'.</b> אפשר במה שכתבו המפרשים דמשה רבינו ע"ה היה כלול מכל נשמות ישראל שהיו מבחינת הדעה שהיא בחינתו ואמטו להכי קראו בשמותם דור דעה ולכן נעשה שליח לקדושין וקבל הלוחות שהיו קדושין והיה צריך דוקא משה רבינו ע"ה שהוא כולל כל ישראל לפי דאין אשה מתקדשת לחצאין וז"ש יבא טוב זה משה שכולל כל בחינות ישראל ויקבל טוב הלוחות שהן הקדושין מטוב זה הקב"ה כביכול לטובים אלו ישראל שהיא הכלה והוא כולל כל בחינות ישראל דאין אשה מתקדשת לחצאין: <br><b>א"נ</b> אפשר במ"ש רז"ל שהתורה לא נתנה אלא למי שהוא עניו ולכן כתיב ויחן שם ישראל שהיו כלם באחדות כאיש אחד ולא יתכן זה אלא בענוה ואז זכו לקבל התורה וז"ש יבא טוב זה משה שהיה עניו וזהו טוב ויקבל טוב התורה דנמשלה כמים שהיא הולכת למקום נמוך מטוב זה הקב"ה כביכול דבמקום שמצינו גדולתו שם מצינו ענותנותו לטובים אלו ישראל שהיו באחדות וזה מסיבה שהיו ענוים והיו לאחדים באחדות אחד כמדובר: <br><b>וזה</b> אפשר ירמוז הכתוב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' וכו' וידוע דעל ידי השלום שהוא עיקר האחדות תבא הגאולה ב"ב דבשביל שנאת חנם נחרב בית שני ואיך תבא הגאולה אם לא תעקר שנאת חנם ונהיה לאחדים וז"ש זכרו תורת משה עבדי דעל ידי הענוה תבא זכירה כי השכחה מהסט"א והעניו אין סט"א שולט בו ועוד דהעניו שם י"ה שומרו דהוא מקום הזכירה וז"ש זכרו תורת ע"י הענוה משה עבדי העניו ובשביל זה נקראת התורה על שמו כמ"ש ז"ל אשר צויתי אותו שהיה עניו בחורב הר סיני נמוך ע"כ ישראל שהיתה נשמתו כלולה ולכך נעשה שליח לקדושין דאין אשה מתקדשת לחצאין וכשתהיו ענוים ותעסקו בתורה הנה אנכי שולח לכם אליה הנביא זכור לטוב ותבא הגאולה במהרה בימינו כי"ר:
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+<b>שחט שתי חטאות הצבור ואין צריך אלא אחד.</b> ודברי התוספות. עמ"ש אני עני בקונטרס אהבת דוד דף מ"ד בס"ד:
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+<b>חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן.</b> עמ"ש אני עני בפתח עינים ומ"ש בקונטריס יוסף אומץ סימן ל"א דף כ"ו בס"ד:
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+<b>וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה מ"ש תקועה אמר רבי יוחנן מתוך שרגילין בשמן חכמה מצויה בהם. אפשר דקשיא ליה דתסגי לומר וישלח יואב ויקח אשה חכמה כי אותה הוא מבקש.</b> ומה לנו לדעת זאת האשה איה מקום כבודה ומאיזה עיר היתה. ולכן אתא רבי יוחנן להודיענו זהירות יואב אשר נזדרז בענין מאד מאד כי זאת העיר תקועה דתנן תקועה אלפא לשמן ומתוך שהם רגילים בשמן זית חכמה מצויה בהן ושלח משם אשה חכמה דאפילו בתקועה שכלם חכמה מצויה בהם אשה זאת היתה מצויינת וקורין לה חכמה ולהכי כתיב וישלח יואב תקועה עיר החכמה ויקח משם אשה חכמה ונמצא שהיא מיוחדת בחכמתה וראויה לדבר אל המלך במשל ובמליצה אשה מצא להלל נרצה:
+<b>לקיים מה שנאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל וכן הוא אצל החכמה והתורה שמרמז אליו השמן כי יש מתגאה בטלית ת"ח ואין כל ויש מתרושש והון רב מתרושש כאלו אינו והוא חכם גדול ולהכי נמשלה התורה למים שהיא הולכת למקום נמוך עכ"ל. וזה שכתב הרב וכן הוא אצל החכמה והתורה שמרמז אליו השמן כדי נסבא דהגם דסוגיין קאי בעובדא דמוכר שמן מה שאמרו הפסוק על מתעשר ומתרושש דעלמא דבממון איירי ואין עיקר הכתוב ולא מה שהביאוהו בהך עובדא מיירי בשמן כדי שיאמר הרב דכן הוא אצל החכמה והתורה שרומז אליו השמן: <br><b>ומ"מ</b> אפשר לומר בסגנון אחר קרוב לדברי הרב בענין התורה יש מתעשר שהוא חכם ונתגאה ואין כל שחכמתו מסתלקת ממנו כמו שאמרו רז"ל יש מתרושש שהוא עני בתורה שאינו חכם כל כך אבל הוא מחזיק עצמו יותר עני ממה שהוא כלומר שהוא מחזיק עצמו לעם הארץ והון רב שבזכות זה דאינו מחשיב עצמו כלום יזכה לתורה והון רב כי הענוה הוא סגולה ליראה ולחכמה ולכוין אל האמת והוא מרכבה לשכינה ותורה שבע"פ רומזת לשכינה ולכך מכוין אל האמת כמ"ש גבי בית הלל דהלכה כמותן מפני שהן ענוים:
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+<b>מאי אמרי אמר רבה בר רב שילא אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד.</b> אפשר במ"ש בזהר הקדוש נפלה לא תוסיף קום מעצמה אלא כביכול כתוב אקים סוכת דוד. וזה רמזו אתה תקום כלומר תקום להקים סוכת דוד וז"ש תרחם ציו"ן היא מ'. כי עת לחננה עת היא מ' והכונה בעבור השכינה לחננה ועמה יפקון כי בא מועד. ורבה בר רב שילא דעקימת שפתיו אחניא ברגע קטון דלימא קב"ה שמעתא מר"מ כמ"ש פרק אין דורשין עתה לעורר הרחמים אמר פ' שאומרים המלאכים דבאמירתו מגביר מדת רחמים וכמ"ש במ"א דהצדיק המלמד זכות מועיל הרבה ומבטל המקטרגים וזו היתה כונת האמוראים הקדושים לומר הני קראי דאהניא דיבורייהו לבטל כמה מקטרגים ולהשפיע שפע רב:
+<b>רב נחמן אמר בונה ירושלים ה'.</b> הכונה דלכבוד השכינה הנקראת ירושלים לא כלו רחמיו ותמיד הוא חושב בונה ירושלים השכינה ה' מדת רחמים ואז נדחי ישראל יכנס דבזכותה נגאלים ואז יהיה לישראל דין נשואין כמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל דבמקדשים היה דין ארוסין כי היה בחצר דידה אך לעת"ל דכתוב ושמתי כדכד וכיוצא הוא חצר דידיה ואז יהיו נשואין לעד וז"ש בונה ירושלם ה' ויהיה חצר דידיה ואז נדחי ישראל י"כנס לשון נשואין ליום הכניס"ה איכא בי חס"א א"נ מעוררים הרחמים על עשרת השבטים ובני משה שהם רובי רבבות אלפי ישראל וכלם צדיקים ובזכותם ירחם על שארית ישראל אשר בגלות וזהו שאמר נדחי ישראל עשרת השבטים ובני משה אלפי רבבות צדיקים יכנס. ואפשר עוד לרמוז נדחי בגימטריא אדני ז' שהיא מלכות ספירה ז' מחג"ת נהי"ם יכנ"ס:
+<b>ומעיקרא מאי אמרי אמר רבא כי בחר ה' בציון אוה למושב לו.</b> פירש רש"י ז"ל מעיקרא קודם שיחרב היו אמרי כי בחר ה' בציון ואף לעתיד לבא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר כי בחר ה' בציון עכ"ל. אפשר לומר דרך דרש במ"ש רבינו בחיי ז"ל או"ה למושב לו או"ה שם רומז שמו וכסאו שלם אות א' מכסא ו"ה מה' וזהו או"ה. וא"כ מעיקרא קודם שיחרב הוו אמרי או"ה למושב לו לרמוז דשמו וכסאו יהיה שלם וכ"כ הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות מדנפשיה במאמרינו. ולהכי גם לעתיד יאמרו בדרך הודאה בלשון עבר או"ה למושב לו דהשלים כביכול שמו וכסאו והרב עיון יעקב ז"ל כתב דלעתיד יאמרו כך דכתיב בתריה זאת מנוחתי עדי עד דהוי לעתיד ויש ט"ס בדבריו או אגב שטפיה עיין בדבריו ודוק. ועיין מה שכתבתי אני בעניי לעיל בסוף זבחים בס"ד:
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+
+
+Daf 90b
+
+
+
+Daf 91a
+
+
+
+Daf 91b
+
+
+
+Daf 92a
+
+
+
+Daf 92b
+
+
+
+Daf 93a
+
+
+
+Daf 93b
+
+
+
+Daf 94a
+
+
+
+Daf 94b
+
+
+
+Daf 95a
+
+
+
+Daf 95b
+
+
+
+Daf 96a
+
+
+
+Daf 96b
+
+
+
+Daf 97a
+
+
+
+Daf 97b
+
+
+
+Daf 98a
+
+
+
+Daf 98b
+
+
+
+Daf 99a
+
+<b>תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחות בארון מכאן לת"ח ששכח תלמודו וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל אפשר דרב יוסף לגרמיה הוא דדרש כן כי הוא שכח תלמודו מחמת חוליו כדאיתא בנדרים דף מ"א וגם בשברי לוחות פרח הכתב ממנו על ידי אונס עכ"ל ומפשט דברי הרב ז"ל נראה דרב יוסף הוא דקאמר הכי והוא מימרא דרב יוסף. ואין הדבר כן דהכל הוא תוספתא ותני ליה רב יוסף ואם כונתו דקאמר תוספתא זו כי הוא שכח תלמודו מלבד דלשונו אינו נראה כן הענין הוא זר דהוה תני הכי כדי שיכבדוהו. ותו אעיקרא דדינא פרכא דזהו בת"ח ששכח ולא אהדר ליה תלמודיה היינו עזובה היינו שכוחה וכשברי לוחות דפרחו האותיות ושוב לא באו אל קרבנה. אמנם רב יוסף שכח ואהדר אביי תלמודיה וכן שאר תלמידיו ושכחתו היה לזמן ומקצת תלמודו ועמ"ש בפתח עינים שם בנדרים ואינו ענין לשכח תלמודו ופשוט:
+
+Daf 99b
+
+<b>תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו וכו'.</b> מכאן קשה עמ"ש גדול דורנו הרב דברי אמת בדרשותיו דף כ"ג כמו שכתבתי אני עני באורך על דבריו בפי' אבות אשר בסוף שם הגדולים ח"א דפוס חדש דף קכ"א ע"ב:
+<b>אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש וכו'.</b> הכי גריס בשאלתות דרב אחאי פרשת ואתחנן ובהכי ל"ק מה שהקשה הרב עיון יעקב ז"ל הכא דסותר מ"ש רבי שמעון ן' יוחאי גופיה בברכות דף ל"ה ולפי גירסת השאלתות תרי הוו וכבר כתבתי כן בפתח עינים ושם רמזתי מ"ש בענין זה בברכי יוסף בס"ד:
+
+Daf 100a
+
+
+
+Daf 100b
+
+
+
+Daf 101a
+
+
+
+Daf 101b
+
+
+
+Daf 102a
+
+
+
+Daf 102b
+
+
+
+Daf 103a
+
+
+
+Daf 103b
+
+
+
+Daf 104a
+
+
+
+Daf 104b
+
+
+
+Daf 105a
+
+
+
+Daf 105b
+
+
+
+Daf 106a
+
+
+
+Daf 106b
+
+
+
+Daf 107a
+
+
+
+Daf 107b
+
+
+
+Daf 108a
+
+
+
+Daf 108b
+
+
+
+Daf 109a
+
+
+
+Daf 109b
+
+<b>בתחילה כל האומר וכו'.</b> עמ"ש רש"י ז"ל והתוספות ועמ"ש אני הדל בקונטריס כסא רחמים דף פ"ה ע"ב:
+
+Daf 110a
+
+<b>אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה וכו' כי.</b> הקרבנות הם לקרב הכחות ועולמות עליונים ובעסק התורה לשמה מיחד קבה"ו ומוריד שפע לפרצוף לאה ומשם ישתלשל השפע בכל העולמות לאור באור <b>החיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Menachot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,892 @@
+Marit HaAyin on Menachot
+מראית העין על מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על מנחות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+<b>מנורה ר"ח שרצים.</b> דורשי רשומות אמרו הם ר"ת משה מנורה שרצים החדש:
+<b>יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי.</b> אפשר לומר במ"ש גורי האר"י ז"ל שהיה ניצוץ יעקב אבינו ע"ה ורמוז בשמו עקיבא אותיות יעקב וא' אבינו. ואמרו רז"ל כי ליעקב אע"ה ניתנה תורה אלא שלא היה בפרסום וכמ"ש הרב מהר"י חאגי"ז ז"ל משם רז"ל וא"כ רבי עקיבא שהוא ניצוץ יעקב אע"ה לו נאה ליתן ע"י התורה בפרסום ובפתח עינים כתבתי משם מהרח"ו שהיה משרש יששכר ע"ש ושם כתבתי במ"ש רבינו האר"י ז"ל דלרבי עקיבא נגלה שער הן' מה שלא נגלה למשה רבינו ע"ש. וכתב הגאון החסיד מהר"א מקראקא ז"ל בס' מעשה רקח די"מ היתה מסטרא דיובלא מסטרא דייקא ע"י מ"ט שערים כי כן משה רבינו ע"ה לא השיג אלא מ"ט שערים. והיה ק"ל דבזהר ובתקונים אמרו דן' פעמים הוזכרו יצ"מ בתורה לרמוז שיצאו בכח ן' שערי בינה ולפי האמור היה במ"ט שערים והגם דיש לישב עוד נתישב לי הדבר הטב במה שמצאתי בכתבי עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל דשער הן' יש בו ן' שערים ומשה רבינו ע"ה היה יודע קצת משער הן' אלא דרבי עקיבא ידע כלו זהת"ד ולפ"ז נתישב הטב דגם משער הן' היה יודע קצת משה רבינו ע"ה וי"מ היה ג"כ במ"ט וקצת משער הן' ולהכי הוזכר ן' פעמים י"מ דהא מיהא היה משער הן' ומ"מ היה מסטרא דיובלא דרוב שער הן' לא נתגלה למשה רבינו ע"ה ובזה פירשתי בעניותי משז"ל הן כל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא רמז הן כל ר"ת השערים ן' כל גימטריא ן' פירוש השערים ן' כל שער הן' יקר שהוא יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא ויש לרמוז ראתה עינו. ר"ת רבי עקיבא. גם עינו ר"ת והוא עקיבא ן' יוסף:
+
+Daf 29b
+
+<b>אמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקני דחטרי לגגיה דחי"ת ותלו לכרעיה דהי.</b> לפי פשטו אפשר דנקט חית ברישא דזהו החידוש יותר דהכל היו נוהגים דתלו לכרעיה דה"א. אך ספרי דווקני חטרי לגגיה דחי"ת ותלו לכרעיה דהי. אמנם אפשר לומר דהכונה חי ברומו של עולם כי יסוד חי מזדווג במ' שתעלה ותהיה שלימה וז"ש חי יסוד ברומו של עולם מ' שנקראת עולם והוא יחוד שלם ונורא ומשו"ה הקדימו לה"א דרומז למ' שבה התשובה וא"ש ההי"ב:
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+<b>וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין של ראש.</b> דורשי רשומות אמרו. שם ה' נקרא. ר"ת שין. ואפשר שם ה' נקרא עליך ס"ת גימטריא אדני עם הכולל ויראו ממך ס"ת גימטריא הויה. ור"ת שם מ"ה עם הכולל:
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+<b>היה ר"מ אומר חייב אדם לברך ק' ברכות.</b> בפתח עינים הבאתי מרז"ל שדוד הע"ה תקנם ואחר זמן מצאתי לחד מרבוותא קמאי רבינו בעל המנהיג ז"ל שכתב מסורת בידינו מאבותינו שהם למשה מסיני ואחר שיסדם משה רבינו ע"ה שכחום וכו' ע"ש ובקונטריס יוסף אומץ סימן ן' דף מ' ע"ג כתבתי בעניותי על זה. ותמהתי על הטור ומרן ז"ל ושאר רבוותא ז"ל איך לא זכרו מדברי רבינו בעל המנהיג ז"ל עש"ב בס"ד: <br><b>ודע</b> דבפתח עינים דקדקתי על התוספות וארחות חיים דבתנחומא מפורש כדברי רש"י. וכיוצא בזה דקדקתי על הראשונים לפעמים מדברי התנחומא כגון בשמות המרגלים וכיוצא. ואח"כ ראיתי בספר תנחומא שבידינו דבפרשת האזינו מזכיר פסיקתא ת"כ ופרקי רבי אליעזר ור' משה הדרשן. ומזה מוכח דס' תנחומא יש בו תערובת מס' אחרים. והדבר ברור דספר התנחומא שביד הראשונים היה תנחומא אמיתי בלי תערובות והגהות. אבל בתנחומא שבידינו יש תוספת ותערובות וכמו דבפ' בראשית הועתק מהשאלתות ע"ש ואם כן אין לדקדק על הראשונים ז"ל מהתנחומא שבידינו. ומה גם כי מהר"ם די לונזאנו ז"ל כתב דהוא היה בידו תנחומא לחוד וילמדנו לחוד וזה שבידינו משונה ע"ש:
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+<b>קרבו כבשים בלא לחם.</b> בפתח עינים תמהתי עמ"ש רש"י ז"ל שהביאו התוספות שלא היה להם אלא מן וכן כתבו הרמב"ם בפירוש המשנה ורבינו עובדיא ז"ל דהרי מקרא מלא בלחם הפנים ויערוך עליו ערך לחם וכיוצא ע"ש ומצאתי בפירוש התורה לרבינו אפרים ז"ל כ"י ובסוף פרשת בשלח כתוב שם מגאוני קמאי ז"ל דמהמן נעשה כגרעיני חטה מגובל כעיסה שיש בה מים הרבה וזהו ודגן שמים נתן למו ומקריבין ממנו למנחות וללחם הפנים עכ"ל וראה זה חדש:
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+<b>יבא טוב זה משה וכו'.</b> אפשר במה שכתבו המפרשים דמשה רבינו ע"ה היה כלול מכל נשמות ישראל שהיו מבחינת הדעה שהיא בחינתו ואמטו להכי קראו בשמותם דור דעה ולכן נעשה שליח לקדושין וקבל הלוחות שהיו קדושין והיה צריך דוקא משה רבינו ע"ה שהוא כולל כל ישראל לפי דאין אשה מתקדשת לחצאין וז"ש יבא טוב זה משה שכולל כל בחינות ישראל ויקבל טוב הלוחות שהן הקדושין מטוב זה הקב"ה כביכול לטובים אלו ישראל שהיא הכלה והוא כולל כל בחינות ישראל דאין אשה מתקדשת לחצאין: <br><b>א"נ</b> אפשר במ"ש רז"ל שהתורה לא נתנה אלא למי שהוא עניו ולכן כתיב ויחן שם ישראל שהיו כלם באחדות כאיש אחד ולא יתכן זה אלא בענוה ואז זכו לקבל התורה וז"ש יבא טוב זה משה שהיה עניו וזהו טוב ויקבל טוב התורה דנמשלה כמים שהיא הולכת למקום נמוך מטוב זה הקב"ה כביכול דבמקום שמצינו גדולתו שם מצינו ענותנותו לטובים אלו ישראל שהיו באחדות וזה מסיבה שהיו ענוים והיו לאחדים באחדות אחד כמדובר: <br><b>וזה</b> אפשר ירמוז הכתוב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' וכו' וידוע דעל ידי השלום שהוא עיקר האחדות תבא הגאולה ב"ב דבשביל שנאת חנם נחרב בית שני ואיך תבא הגאולה אם לא תעקר שנאת חנם ונהיה לאחדים וז"ש זכרו תורת משה עבדי דעל ידי הענוה תבא זכירה כי השכחה מהסט"א והעניו אין סט"א שולט בו ועוד דהעניו שם י"ה שומרו דהוא מקום הזכירה וז"ש זכרו תורת ע"י הענוה משה עבדי העניו ובשביל זה נקראת התורה על שמו כמ"ש ז"ל אשר צויתי אותו שהיה עניו בחורב הר סיני נמוך ע"כ ישראל שהיתה נשמתו כלולה ולכך נעשה שליח לקדושין דאין אשה מתקדשת לחצאין וכשתהיו ענו��ם ותעסקו בתורה הנה אנכי שולח לכם אליה הנביא זכור לטוב ותבא הגאולה במהרה בימינו כי"ר:
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+<b>שחט שתי חטאות הצבור ואין צריך אלא אחד.</b> ודברי התוספות. עמ"ש אני עני בקונטרס אהבת דוד דף מ"ד בס"ד:
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+<b>חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן.</b> עמ"ש אני עני בפתח עינים ומ"ש בקונטריס יוסף אומץ סימן ל"א דף כ"ו בס"ד:
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+<b>וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה מ"ש תקועה אמר רבי יוחנן מתוך שרגילין בשמן חכמה מצויה בהם. אפשר דקשיא ליה דתסגי לומר וישלח יואב ויקח אשה חכמה כי אותה הוא מבקש.</b> ומה לנו לדעת זאת האשה איה מקום כבודה ומאיזה עיר היתה. ולכן אתא רבי יוחנן להודיענו זהירות יואב אשר נזדרז בענין מאד מאד כי זאת העיר תקועה דתנן תקועה אלפא לשמן ומתוך שהם רגילים בשמן זית חכמה מצויה בהן ושלח משם אשה חכמה דאפילו בתקועה שכלם חכמה מצויה בהם אשה זאת היתה מצויינת וקורין לה חכמה ולהכי כתיב וישלח יואב תקועה עיר החכמה ויקח משם אשה חכמה ונמצא שהיא מיוחדת בחכמתה וראויה לדבר אל המלך במשל ובמליצה אשה מצא להלל נרצה:
+<b>לקיים מה שנאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל וכן הוא אצל החכמה והתורה שמרמז אליו השמן כי יש מתגאה בטלית ת"ח ואין כל ויש מתרושש והון רב מתרושש כאלו אינו והוא חכם גדול ולהכי נמשלה התורה למים שהיא הולכת למקום נמוך עכ"ל. וזה שכתב הרב וכן הוא אצל החכמה והתורה שמרמז אליו השמן כדי נסבא דהגם דסוגיין קאי בעובדא דמוכר שמן מה שאמרו הפסוק על מתעשר ומתרושש דעלמא דבממון איירי ואין עיקר הכתוב ולא מה שהביאוהו בהך עובדא מיירי בשמן כדי שיאמר הרב דכן הוא אצל החכמה והתורה שרומז אליו השמן: <br><b>ומ"מ</b> אפשר לומר בסגנון אחר קרוב לדברי הרב בענין התורה יש מתעשר שהוא חכם ונתגאה ואין כל שחכמתו מסתלקת ממנו כמו שאמרו רז"ל יש מתרושש שהוא עני בתורה שאינו חכם כל כך אבל הוא מחזיק עצמו יותר עני ממה שהוא כלומר שהוא מחזיק עצמו לעם הארץ והון רב שבזכות זה דאינו מחשיב עצמו כלום יזכה לתורה והון רב כי הענוה הוא סגולה ליראה ולחכמה ולכוין אל האמת והוא מרכבה לשכינה ותורה שבע"פ רומזת לשכינה ולכך מכוין אל האמת כמ"ש גבי בית הלל דהלכה כמותן מפני שהן ענוים:
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+<b>מאי אמרי אמר רבה בר רב שילא אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד.</b> אפשר במ"ש בזהר הקדוש נפלה לא תוסיף קום מעצמה אלא כביכול כתוב אקים סוכת דוד. וזה רמזו אתה תקום כלומר תקום להקים סוכת דוד וז"ש תרחם ציו"ן היא מ'. כי עת לחננה עת היא מ' והכונה בעבור השכינה לחננה ועמה יפקון כי בא מועד. ורבה בר רב שילא דעקימת שפתיו אחניא ברגע קטון דלימא קב"ה שמעתא מר"מ כמ"ש פרק אין דורשין עתה לעורר הרחמים אמר פ' שאומרים המלאכים דבאמירתו מגביר מדת רחמים וכמ"ש במ"א דהצדיק המלמד זכות מועיל הרבה ומבטל המקטרגים וזו היתה כונת האמוראים הקדושים לומר הני קראי דאהניא דיבורייהו לבטל כמה מקטרגים ולהשפיע שפע רב:
+<b>רב נחמן אמר בונה ירושלים ה'.</b> הכונה דלכבוד השכינה הנקראת ירושלים לא כלו רחמיו ותמיד הוא חושב בונה ירושלים השכינה ה' מדת רחמים ואז נדחי ישראל יכנס דבזכותה נגאלים ואז יהיה לישראל דין נשואין כמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל דבמקדשים היה דין ארוסין כי היה בחצר דידה אך לעת"ל דכתוב ושמתי כדכד וכיוצא הוא חצר דידיה ואז יהיו נשואין לעד וז"ש בונה ירושלם ה' ויהיה חצר דידיה ואז נדחי ישראל י"כנס לשון נשואין ליום הכניס"ה איכא בי חס"א א"נ מעוררים הרחמים על עשרת השבטים ובני משה שהם רובי רבבות אלפי ישראל וכלם צדיקים ובזכותם ירחם על שארית ישראל אשר בגלות וזהו שאמר נדחי ישראל עשרת השבטים ובני משה אלפי רבבות צדיקים יכנס. ואפשר עוד לרמוז נדחי בגימטריא אדני ז' שהיא מלכות ספירה ז' מחג"ת נהי"ם יכנ"ס:
+<b>ומעיקרא מאי אמרי אמר רבא כי בחר ה' בציון אוה למושב לו.</b> פירש רש"י ז"ל מעיקרא קודם שיחרב היו אמרי כי בחר ה' בציון ואף לעתיד לבא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר כי בחר ה' בציון עכ"ל. אפשר לומר דרך דרש במ"ש רבינו בחיי ז"ל או"ה למושב לו או"ה שם רומז שמו וכסאו שלם אות א' מכסא ו"ה מה' וזהו או"ה. וא"כ מעיקרא קודם שיחרב הוו אמרי או"ה למושב לו לרמוז דשמו וכסאו יהיה שלם וכ"כ הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות מדנפשיה במאמרינו. ולהכי גם לעתיד יאמרו בדרך הודאה בלשון עבר או"ה למושב לו דהשלים כביכול שמו וכסאו והרב עיון יעקב ז"ל כתב דלעתיד יאמרו כך דכתיב בתריה זאת מנוחתי עדי עד דהוי לעתיד ויש ט"ס בדבריו או אגב שטפיה עיין בדבריו ודוק. ועיין מה שכתבתי אני בעניי לעיל בסוף זבחים בס"ד:
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+
+
+Daf 90b
+
+
+
+Daf 91a
+
+
+
+Daf 91b
+
+
+
+Daf 92a
+
+
+
+Daf 92b
+
+
+
+Daf 93a
+
+
+
+Daf 93b
+
+
+
+Daf 94a
+
+
+
+Daf 94b
+
+
+
+Daf 95a
+
+
+
+Daf 95b
+
+
+
+Daf 96a
+
+
+
+Daf 96b
+
+
+
+Daf 97a
+
+
+
+Daf 97b
+
+
+
+Daf 98a
+
+
+
+Daf 98b
+
+
+
+Daf 99a
+
+<b>תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחות בארון מכאן לת"ח ששכח תלמודו וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל אפשר דרב יוסף לגרמיה הוא דדרש כן כי הוא שכח תלמודו מחמת חוליו כדאיתא בנדרים דף מ"א וגם בשברי לוחות פרח הכתב ממנו על ידי אונס עכ"ל ומפשט דברי הרב ז"ל נראה דרב יוסף הוא דקאמר הכי והוא מימרא דרב יוסף. ואין הדבר כן דהכל הוא תוספתא ותני ליה רב יוסף ואם כונתו דקאמר תוספתא זו כי הוא שכח תלמודו מלבד דלשונו אינו נראה כן הענין הוא זר דהוה תני הכי כדי שיכבדוהו. ותו אעיקרא דדינא פרכא דזהו בת"ח ששכח ולא אהדר ליה תלמודיה היינו עזובה היינו שכוחה וכשברי לוחות דפרחו האותיות ושוב לא באו אל קרבנה. אמנם רב יוסף שכח ואהדר אביי תלמודיה וכן שאר תלמידיו ושכחתו היה לזמן ומקצת תלמודו ועמ"ש בפתח עינים שם בנדרים ואינו ענין לשכח תלמודו ופשוט:
+
+Daf 99b
+
+<b>תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו וכו'.</b> מכאן קשה עמ"ש גדול דורנו הרב דברי אמת בדרשותיו דף כ"ג כמו שכתבתי אני עני באורך על דבריו בפי' אבות אשר בסוף שם הגדולים ח"א דפוס חדש דף קכ"א ע"ב:
+<b>אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש וכו'.</b> הכי גריס בשאלתות דרב אחאי פרשת ואתחנן ובהכי ל"ק מה שהקשה הרב עיון יעקב ז"ל הכא דסותר מ"ש רבי שמעון ן' יוחאי גופיה בברכות דף ל"ה ולפי גירסת השאלתות תרי הוו וכבר כתבתי כן בפתח עינים ושם רמזתי מ"ש בענין זה בברכי יוסף בס"ד:
+
+Daf 100a
+
+
+
+Daf 100b
+
+
+
+Daf 101a
+
+
+
+Daf 101b
+
+
+
+Daf 102a
+
+
+
+Daf 102b
+
+
+
+Daf 103a
+
+
+
+Daf 103b
+
+
+
+Daf 104a
+
+
+
+Daf 104b
+
+
+
+Daf 105a
+
+
+
+Daf 105b
+
+
+
+Daf 106a
+
+
+
+Daf 106b
+
+
+
+Daf 107a
+
+
+
+Daf 107b
+
+
+
+Daf 108a
+
+
+
+Daf 108b
+
+
+
+Daf 109a
+
+
+
+Daf 109b
+
+<b>בתחילה כל האומר וכו'.</b> עמ"ש רש"י ז"ל והתוספות ועמ"ש אני הדל בקונטריס כסא רחמים דף פ"ה ע"ב:
+
+Daf 110a
+
+<b>אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה וכו' כי.</b> הקרבנות הם לקרב הכחות ועולמות עליונים ובעסק התורה לשמה מיחד קבה"ו ומוריד שפע לפרצוף לאה ומשם ישתלשל השפע בכל העולמות לאור באור <b>החיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Tamid/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,264 @@
+Marit HaAyin on Tamid
+מראית העין על תמיד
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על תמיד
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+<b>בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש וכו'.</b> טעם שקרא רבינו הקדוש למסכתא זו תמיד מבואר נגלה בא"ר לח"י רוא"י. ואפשר עוד דרצה לרמוז כי תמיד לעולם קריבין התמידין כמ"ש רז"ל דאליהו הנביא זכור לטוב כל יום מקריב שני תמידין בבית המקדש וכתב הרב בית דוד ז"ל דנשארו מעות משיירי הלשכה ומהם אליהו זכור לטוב קונה כבשים ומקריב תמידין ואפשר דלרמוז זה קרא המסכתא תמיד ואפשר לרמוז כי תמיד עם הכולל גימטריא תנ"ה שהם כמספר אהיה דיודין אהיה דאלפין אהיה דההין שמספרם תנ"ה לרמוז כי בזכות הקרבנות שם אהיה עם ישראל כמ"ש אהיה אשר אהיה וכמו שאמרו רז"ל:
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+<b>לא סלקת לשעיר וגמרת מילי דשעיר.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל עיין רש"י ומהרש"א ובאר שבע מה שפירשו בזה ונ"ל עוד לפרש דב"ה קרי שעיר על שם השד ושעירים ירקדו שם וכן קאמר שם בברכות שעיר בשעיר מחלף וה"ק ליה בלשון בתמיה וכי ע"כ לא הלכת לשעיר ללמוד מילי דשעיר שיהא צנוע מדבר שם משום סכנת השד עכ"ל. והנה זה דשד ב"ה דומה לשעיר על שם ושעירים כבר כתבו מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות וגם מהרש"א ז"ל שם מייתי ההיא דברכות שהביא שעיר בשעיר מחלף. ואם מה שחידש הרב ז"ל היינו דבית הכסא קרי שעיר אינו מתישב בלשון עד כאן לא סלקת לשעיר ודוק:
+
+Daf 28a
+
+<b>תניא רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו'.</b> אפשר דקודם שישתדל האדם לקיים המצות צריך לבער ולהרחיק המדות הרעות כגאוה ולשון הרע ותאוה ועצבות כמ"ש רבינו הרב מהרח"ו ז"ל ולכן אמר יאהב את התוכחות דבדברי תוכחת מכיר ומתרחק מהמדות הרעות. ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה וכו' וכמ"ש בסוף מכות בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה וכבר הוה עובדא וחכם אחד אמר לאדם א' איני מבקש ממך רק שתדבר אמת ועי"ז שב בתשובה והיה צדיק גמור כידוע:
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+<b>אמר רבי אלעזר א"ר חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם.</b> אפשר דעל ידי עסק התורה לשמה מיחדים קב"ה ושכינתיה וז"ש מרבים שלום יסוד בעולם מ' הוא ברב רחמיו ירחם עלינו ויזכנו לעובדו בלב שלם ולקיים מצותיו ולעסוק לשמה בתורתו תורת <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Tamid/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,267 @@
+Marit HaAyin on Tamid
+מראית העין על תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על תמיד
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+<b>בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש וכו'.</b> טעם שקרא רבינו הקדוש למסכתא זו תמיד מבואר נגלה בא"ר לח"י רוא"י. ואפשר עוד דרצה לרמוז כי תמיד לעולם קריבין התמידין כמ"ש רז"ל דאליהו הנביא זכור לטוב כל יום מקריב שני תמידין בבית המקדש וכתב הרב בית דוד ז"ל דנשארו מעות משיירי הלשכה ומהם אליהו זכור לטוב קונה כבשים ומקריב תמידין ואפשר דלרמוז זה קרא המסכתא תמיד ואפשר לרמוז כי תמיד עם הכולל גימטריא תנ"ה שהם כמספר אהיה דיודין אהיה דאלפין אהיה דההין שמספרם תנ"ה לרמוז כי בזכות הקרבנות שם אהיה עם ישראל כמ"ש אהיה אשר אהיה וכמו שאמרו רז"ל:
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+<b>לא סלקת לשעיר וגמרת מילי דשעיר.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל עיין רש"י ומהרש"א ובאר שבע מה שפירשו בזה ונ"ל עוד לפרש דב"ה קרי שעיר על שם השד ושעירים ירקדו שם וכן קאמר שם בברכות שעיר בשעיר מחלף וה"ק ליה בלשון בתמיה וכי ע"כ לא הלכת לשעיר ללמוד מילי דשעיר שיהא צנוע מדבר שם משום סכנת השד עכ"ל. והנה זה דשד ב"ה דומה לשעיר על שם ושעירים כבר כתבו מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות וגם מהרש"א ז"ל שם מייתי ההיא דברכות שהביא שעיר בשעיר מחלף. ואם מה שחידש הרב ז"ל היינו דבית הכסא קרי שעיר אינו מתישב בלשון עד כאן לא סלקת לשעיר ודוק:
+
+Daf 28a
+
+<b>תניא רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו'.</b> אפשר דקודם שישתדל האדם לקיים המצות צריך לבער ולהרחיק המדות הרעות כגאוה ולשון הרע ותאוה ועצבות כמ"ש רבינו הרב מהרח"ו ז"ל ולכן אמר יאהב את התוכחות דבדברי תוכחת מכיר ומתרחק מהמדות הרעות. ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה וכו' וכמ"ש בסוף מכות בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה וכבר הוה עובדא וחכם אחד אמר לאדם א' איני מבקש ממך רק שתדבר אמת ועי"ז שב בתשובה והיה צדיק גמור כידוע:
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+<b>אמר רבי אלעזר א"ר חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם.</b> אפשר דעל ידי עסק התורה לשמה מיחדים קב"ה ושכינתיה וז"ש מרבים שלום יסוד בעולם מ' הוא ברב רחמיו ירחם עלינו ויזכנו לעובדו בלב שלם ולקיים מצותיו ולעסוק לשמה בתורתו תורת <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Temurah/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,136 @@
+Marit HaAyin on Temurah
+מראית העין על תמורה
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על תמורה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+<b>כל אשכלות שעמדו להם לישראל וכו'.</b> עמ"ש בסוגיא זו ומ"ש המפרשים בקונטריס כסא רחמים דף ס"ז ע"ש באורך בס"ד:
+
+Daf 16a
+
+<b>מיד תשש כחו של משה ונשתכחו ממנו ש' הלכות ונולדו ת"ש ספקות וכו'.</b> אפשר לרמוז כי הוא היה סיבה אשר תשש כחו של משה לכך לקה תשש תש ספקות ש' הלכות שנשתכחו. ובמ"ש בסמוך דנשתכחו ג' אלפים הלכות כתב הרב עיון יעקב דמ"ש כל השונה הלכות בכל יום הוא ק' הלכות ביום ושלשים יום בימי אבלו של משה נשתכח בכל יום ק' הלכות הם ג' אלפים הלכות ובזה ישב ודרש מה שתקן דוד הע"ה ק' ברכות עש"ב והגם דאין משיבין על הדרש. מ"מ במטו מיניה דמר עמו הסליחה דמיעט בזכות ישראל דהעיקר הוא כפשטו שונה שתי הלכות בכל יום וכן כתב רבינו בעל המנהיג דהוא חד מרבוותא קמאי דקמאי דכל הלומד שתי הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב והביאו הרב מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובותיו סימן נ"ב והסכים עמו וכתב דכשילמוד שני דינים מהרמב"ם סגי. ועוד אמרו בתנחומא פרשת בשלח שונה שתי הלכות שחרית ושתי הלכות ערבית מעלין עליו כאלו קיים כל התורה וקיים והגית בו יומם ולילה. והגם דקאמר שתים בשחרית ושתים בערבית זהו למעלה אחרת כאלו קיים כל התורה אמנם מהא שמעינן דכל השונה הלכות היינו כפשטו שלא כמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל דהפירוש הוי כפשטו שתי הלכות בכל יום ובזה מובטח שהוא בן העה"ב. ואפשר לומר כי יען תורה לשמה פירש רבינו האר"י ז"ל שהוא לבנות פרצוף לאה. ותורה שבע"פ היא כנגד מ' והלכה הוא ה' כלה לכן שתי הלכות כנגד לאה ורחל ליחדם ודוק כי קצרתי ויען כי הוא מכוין ליחדם והיחוד הוא להמשיך מאו"א בסוד אחותי בת אבי ולהמשיך ללאה מיסוד אבא והכל על ידי אימא שהוא בחינת עה"ב לכן מדה כנגד מדה מובטח לו שהוא בן העה"ב וא"ש ההי"ב:
+<b>אם ברך תברכני בתורה וכו'.</b> אפשר לומר שאני אתחיל ואתעורר ללמוד בתורה ואתה תגמור בעדי דכך היא המדה וז"ש אם ברך שאני אתחיל להשתדל להתברך ועי"כ תברכני בתורה והרבית גבולי בתלמידים שגם זה אני אתחיל ליקח תלמידים ואתה בטובך תרבה גבולי. והיתה ידך שלא אשכח תלמודי ידך גימטריא שם בוכ"ו היוצא מפסוק בכל ובידך כח וגבורה והוא פנים דאהיה. לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות שהיצה"ר מצד סט"א פ' שהיא מקור העצבות ויללה וז"ש לבלתי עצבי שלא ישלוט העצבות שהוא היצה"ר בי שלא יבטלני מללמוד ואהיה עניו ובמקום עצבי אהיה עקב גימטריא עצבי וכתיב עקב ענוה יראת ה' שאהיה מרכבה לשכינה:
+<b>ועשית לי מרעה.</b> שלא יהיה בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים. אפשר לרמוז מרע"ה הוא ר"ת מיחוש ראש עינים האזן:
+<b>מיד ויבא אלהים את אשר שאל.</b> פירוש שאף מדת הדין שרומז שם אלהים הסכים לתת שאלתו כהוגן. ומ"מ קראו שמו עתניאל שענהו אל כמו שאמרו לעיל והוא מענותנותו לומר שענהו אל מדת חסד ורחמים ולא מן הדין:
+<b>בשעה שעני הולך אצל בעל הבית וכו'.</b> הראשונים פירשו פלוני זה עני ורש נפגשו עושה כולם ה' במ"ש רבינו האר"י זצ"ל שיכוין בצדקה ליחד השם הקדוש הויה כי זרוע העשיר כנגד ו' וה' אצבעותיו נגד ה' והפרוטה נגד יו"ד וה' אצבעות העני המקבל נגד ה' וז"ש והיה מעשה הצדקה שלום עכ"ד ואפשר לרמוז כי מ' נקרא צדקה וז"ש הצדקה שלום הוא יסוד לחבר יסוד ומ'. ואפשר ר"ת והיה מעשה הצדקה ש' גימטריא שן עם הכולל כי הצדקה מכפרת כמשז"ל ובזה הלך חט שיש בשטן נחש הלך ח"ט שנתכפר ונשאר שן שן ובזכות והיה מעשה הצדקה שלום דר"ת גימטריא שן נשבר שן הנזכר וזה רמז פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רשע סט"א יראה וכעס שאין עבירה מכבה צדקה ונתכפר חט משטן נחש. והנשאר שן שן שיניו יחרוק ונמס שיני"ו דיקא שנשברו בכח והיה מעשה הצדקה שלום גימטריא שן תאות רשעים שהי"ל כמה חטאים והיו סוברים ליפרע ממנו תאבד כי הצדקה מכפרת אפילו על המזיד כמו שאמרו רז"ל בפירוש וא"ש ההי"ב. נחזור לקראין עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' ר"ל כשהעשיר והעני נפגשו שהעשיר נותן ועני מקבל אז ביניהם מתיחד שם הויה כמ"ש בשם רבינו האר"י ז"ל וז"ש עושה כלם ה' עכ"ד הראשונים ז"ל ואפשר לרמוז עשיר ורש נפגשו ר"ת עון דהצדקה מכפרת עון אפילו מזיד כמו שכתבנו מרז"ל. ועוד רמז ענו בר"ת שהעשיר יתן לו בענוה. וידע שהוא כמקריב קרבן כי ס"ת שור וכמ"ש זבחו זבחי צדק שהצדקה כקרבן. עושה כלם ה' ר"ת גימטריא ק' שיכוין ליחד המ' בעשר ספירות כל א' כלולה מי' גימטריא ק'. וס"ת עושה כלם ה' גימטריא ן' להמשיך מן' ש"ב. וס"ת עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' גימטריא תקנו רמז לעשירים שיקנו עה"ז ועה"ב בצדקה כי מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וחסד ה' יעזרנו לעסוק בתורתו תורת <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Temurah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,139 @@
+Marit HaAyin on Temurah
+מראית העין על תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על תמורה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+<b>כל אשכלות שעמדו להם לישראל וכו'.</b> עמ"ש בסוגיא זו ומ"ש המפרשים בקונטריס כסא רחמים דף ס"ז ע"ש באורך בס"ד:
+
+Daf 16a
+
+<b>מיד תשש כחו של משה ונשתכחו ממנו ש' הלכות ונולדו ת"ש ספקות וכו'.</b> אפשר לרמוז כי הוא היה סיבה אשר תשש כחו של משה לכך לקה תשש תש ספקות ש' הלכות שנשתכחו. ובמ"ש בסמוך דנשתכחו ג' אלפים הלכות כתב הרב עיון יעקב דמ"ש כל השונה הלכות בכל יום הוא ק' הלכות ביום ושלשים יום בימי אבלו של משה נשתכח בכל יום ק' הלכות הם ג' אלפים הלכות ובזה ישב ודרש מה שתקן דוד הע"ה ק' ברכות עש"ב והגם דאין משיבין על הדרש. מ"מ במטו מיניה דמר עמו הסליחה דמיעט בזכות ישראל דהעיקר הוא כפשטו שונה שתי הלכות בכל יום וכן כתב רבינו בעל המנהיג דהוא חד מרבוותא קמאי דקמאי דכל הלומד שתי הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העה"ב והביאו הרב מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובותיו סימן נ"ב והסכים עמו וכתב דכשילמוד שני דינים מהרמב"ם סגי. ועוד אמרו בתנחומא פרשת בשלח שונה שתי הלכות שחרית ושתי הלכות ערבית מעלין עליו כאלו קיים כל התורה וקיים והגית בו יומם ולילה. והגם דקאמר שתים בשחרית ושתים בערבית זהו למעלה אחרת כאלו קיים כל התורה אמנם מהא שמעינן דכל השונה הלכות היינו כפשטו שלא כמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל דהפירוש הוי כפשטו שתי הלכות בכל יום ובזה מובטח שהוא בן העה"ב. ואפשר לומר כי יען תורה לשמה פירש רבינו האר"י ז"ל שהוא לבנות פרצוף לאה. ותורה שבע"פ היא כנגד מ' והלכה הוא ה' כלה לכן שתי הלכות כנגד לאה ורחל ליחדם ודוק כי קצרתי ויען כי הוא מכוין ליחדם והיחוד הוא להמשיך מאו"א בסוד אחותי בת אבי ולהמשיך ללאה מיסוד אבא והכל על ידי אימא שהוא בחינת עה"ב לכן מדה כנגד מדה מובטח לו שהוא בן העה"ב וא"ש ההי"ב:
+<b>אם ברך תברכני בתורה וכו'.</b> אפשר לומר שאני אתחיל ואתעורר ללמוד בתורה ואתה תגמור בעדי דכך היא המדה וז"ש אם ברך שאני אתחיל להשתדל להתברך ועי"כ תברכני בתורה והרבית גבולי בתלמידים שגם זה אני אתחיל ליקח תלמידים ואתה בטובך תרבה גבולי. והיתה ידך שלא אשכח תלמודי ידך גימטריא שם בוכ"ו היוצא מפסוק בכל ובידך כח וגבורה והוא פנים דאהיה. לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות שהיצה"ר מצד סט"א פ' שהיא מקור העצבות ויללה וז"ש לבלתי עצבי שלא ישלוט העצבות שהוא היצה"ר בי שלא יבטלני מללמוד ואהיה עניו ובמקום עצבי אהיה עקב גימטריא עצבי וכתיב עקב ענוה יראת ה' שאהיה מרכבה לשכינה:
+<b>ועשית לי מרעה.</b> שלא יהיה בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים. אפשר לרמוז מרע"ה הוא ר"ת מיחוש ראש עינים האזן:
+<b>מיד ויבא אלהים את אשר שאל.</b> פירוש שאף מדת הדין שרומז שם אלהים הסכים לתת שאלתו כהוגן. ומ"מ קראו שמו עתניאל שענהו אל כמו שאמרו לעיל והוא מענותנותו לומר שענהו אל מדת חסד ורחמים ולא מן הדין:
+<b>בשעה שעני הולך אצל בעל הבית וכו'.</b> הראשונים פירשו פלוני זה עני ורש נפגשו עושה כולם ה' במ"ש רבינו האר"י זצ"ל שיכוין בצדקה ליחד הש�� הקדוש הויה כי זרוע העשיר כנגד ו' וה' אצבעותיו נגד ה' והפרוטה נגד יו"ד וה' אצבעות העני המקבל נגד ה' וז"ש והיה מעשה הצדקה שלום עכ"ד ואפשר לרמוז כי מ' נקרא צדקה וז"ש הצדקה שלום הוא יסוד לחבר יסוד ומ'. ואפשר ר"ת והיה מעשה הצדקה ש' גימטריא שן עם הכולל כי הצדקה מכפרת כמשז"ל ובזה הלך חט שיש בשטן נחש הלך ח"ט שנתכפר ונשאר שן שן ובזכות והיה מעשה הצדקה שלום דר"ת גימטריא שן נשבר שן הנזכר וזה רמז פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רשע סט"א יראה וכעס שאין עבירה מכבה צדקה ונתכפר חט משטן נחש. והנשאר שן שן שיניו יחרוק ונמס שיני"ו דיקא שנשברו בכח והיה מעשה הצדקה שלום גימטריא שן תאות רשעים שהי"ל כמה חטאים והיו סוברים ליפרע ממנו תאבד כי הצדקה מכפרת אפילו על המזיד כמו שאמרו רז"ל בפירוש וא"ש ההי"ב. נחזור לקראין עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' ר"ל כשהעשיר והעני נפגשו שהעשיר נותן ועני מקבל אז ביניהם מתיחד שם הויה כמ"ש בשם רבינו האר"י ז"ל וז"ש עושה כלם ה' עכ"ד הראשונים ז"ל ואפשר לרמוז עשיר ורש נפגשו ר"ת עון דהצדקה מכפרת עון אפילו מזיד כמו שכתבנו מרז"ל. ועוד רמז ענו בר"ת שהעשיר יתן לו בענוה. וידע שהוא כמקריב קרבן כי ס"ת שור וכמ"ש זבחו זבחי צדק שהצדקה כקרבן. עושה כלם ה' ר"ת גימטריא ק' שיכוין ליחד המ' בעשר ספירות כל א' כלולה מי' גימטריא ק'. וס"ת עושה כלם ה' גימטריא ן' להמשיך מן' ש"ב. וס"ת עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' גימטריא תקנו רמז לעשירים שיקנו עה"ז ועה"ב בצדקה כי מלח ממון חסר ואמרי לה חסד וחסד ה' יעזרנו לעסוק בתורתו תורת <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Gittin/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,731 @@
+Marit HaAyin on Gittin
+מראית העין על גיטין
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על גיטין
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+<b>אשכחיה רבי אביתר לאליהו הנביא זכור לטוב.</b> הקשה בגליון תוספות כיון דאליהו הנביא זכור לטוב הוה שכיח גביהו אמאי לא תירץ להם כל תיקו שבתלמוד וכו'. והבאתיו בקונטריס פתח עינים: <br><b>ואולם</b> אני בעניי כתבתי במקום אחר דאליהו זכור לטוב אשר היה מתגלה להם לחכמים לא היה מתגלה בכל בחינותיו. וכשיבא עם המשיח במהרה בימינו יבא בכל בחינותיו ויתרץ כל תיק"ו ויש ראיות לזה מדברי רבינו האר"י ז"ל אך בחידושי הרשב"א ז"ל על מנחות כ"י על דף מ"ה נהירנא שכתב עמ"ש פרשה זו אליהו עתיד לדורשה דאליהו יכול לפרשה באחת מבתי מדרשות דשכיח התם ולדידיה יש להעיר אמאי לא פשיט כמה תי"קו ויש קצת לחלק ועמ"ש בפתח עינים שם במנחות בס"ד:
+
+Daf 7a
+
+<b>צריך למימרינהו בניחותא.</b> דייקי רבנן בלישניהו לשון חכמים מרפא דהאמירה תהיה בנחת. אבל פנים הנראין כמו פני האדון לא בשחוק וקלות ראש דהא אמור רבנן אל יטיל אימה יתירה מכלל דאימה פשוטה בעי כהלכת גוברין ועמ"ש הרב תוספת שבת ומ"ש אני הדל במחזיק ברכה סימן ר"ס בס"ד:
+<b>מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין.</b> יש להעיר דכתיב וסנסנה ולפי דרש ורמז זה נראה כאלו כתיב שני פעמים סנה ואפשר לרמוז כי הנה אמרו רז"ל דנגלה הקב"ה בסנה שהוא שפל מכל אילנות משום עמו אנכי בצרה כביכול ואמרו רז"ל בזמן שאדם מצטער כביכול שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי וכו' ואמרו בזהר הקדוש דעונות ישראל מכבידין גדפוי דשכינתא כביכול. והשתא זה שיש לו צעקת לגימה שחבירו גוזלו ומקפח פרנסתו. ח"ו יש לשכינה כביכול שני מיני צער. אחד שהגוזל עושה עון ומכביד גדפוי דשכינתא כביכול. והשני שהנגזל בצער ודומם ובזמן שאדם מצטער כביכול יש צער לשכינה ולכך רמז סנסנה כאלו יש שני פעמים סנה דבגלות מצרים היה צער אחד שישראל הם בצער. אבל מה שהמצריים משעבדים בישראל ועושים עונות ופשעים אינם פוגמים במדות ח"ו אלא בשר שלהם כמ"ש גורי האר"י ז"ל וא"כ לא יש לשכינה כביכול אלא צער אחד. אבל בזה יש שני מיני צער ח"ו ולכך כתב סנסנה כאלו כתיב ב' פעמים סנה דכביכול ח"ו יש שני מיני צער ועושה לו דין:
+<b>הדבר יצא מפי רבי אלעזר ונתנוהו לגניבה בקולר.</b> כבר כתבנו דלמעלה יש קטיגורים וסניגורים. וכשצדיק למטה מדבר הן לטוב הן למוטב תכף מתקיים כי כשמליץ טוב מתגברים הסניגורים ומתקיימים דברי הצדיק. וכן הוא כשיהיה להפך וכדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס ובמדרשים ופוק חזי פרק אין דורשין דא"ל אלהו הנביא זכור לטוב לרבא בר שילא דקב"ה אמר כביכול שמעתא מפומייהו דרבנן ומר"מ לא אמר לפי שלמד מאחר וא"ל רבא בר שילא ר"מ תוכו אכל וכו' ואמר אליהו הנביא זכור לטוב השתא אמר קב"ה מאיר בני אומר וכו' והוא פלא שבאמירה קלה פשוטה של רבא בר שילא תכף ומיד היא העולה וכביכול קב"ה אמר משמיה דר"מ והיינו טעמא דהיה קטיגור ובדברי רבא בר שילא נסתלק תכף הקטיגור וכביכול ברב רחמיו אמר שמעתא מפומיה דר"מ וכיוצא בזה כתבנו באורך במ"א בס"ד:
+<b>א"ל האלהים מדרבנן אלא חסדא שמך וחסדאין מילך.</b> פירוש הגם דודאי הוא מדרבנן עם כל זה בדיקנא בשמך ותורת חסד על לשונך שיהיה כמו אסמכתא ע"ד שאומרים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ויש להחזיק לך טובה:
+<b>מאי זאת לא זאת.</b> אפשר לומ�� בפ' דרך דרש במ"ש התוספות פ"ק דע"ז דעל קבלת ישראל את התורה מתקיימים שמים וארץ על הקבלה לבד ואמרו בתנא דבי אליהו שכל הצרות הבאות הם בעון ביטול תורה ולא נחרבו השתי בתי מקדשות אלא בעון ביטול תורה שנאמר בפשע יעקב כל זאת. וז"ש הסר המצנפת וכו' זאת הגם שקבלו זאת התורה ומתקיים העולם מ"מ לא זאת אינם עוסקים בתורה ועל כן השפילו את הגבוה שנפלו ניצוצות הקדושה בסט"א והגביהו את השפל כי נתנו כח לסט"א ח"ו:
+<b>דרש רב עוירא וכו' מ"ד כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכו' אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה וכ"ש כשהן מרובין וכו'.</b> אפשר לרמוז דע"י הצדקה יש יחוד עליון קב"ה ושכינתיה וזה רמז כה אמר ה' אמר לשון זיווג ע"ד ראוה מדברת בה היא השכינה אמר ה' מזדווג קב"ה עמה וז"ש אמר ה' וזה על ידי הצדקה אם שלמים וכו' יעשה צדקה. ואפשר בפ' אם שלמים שמזונותיו מצומצמים יעשה צדקה ויהיה לשם שמים כמו אם היו רבים שאז אינו מכוין כדי שיהיה לו מעות כי כבר יש לו הן רבים כן יהיה כונתו כשהם מצומצמים וזהו אם שלמים מצומצמים וכן רבים בחדא מחתא מחתינהו. וכן נגוזו על ידי הצדקה מתכפר מה שחטא ומסתלקין חטאותיו ולא מיבעיא שוגג אלא ועבר אפילו עבר במזיד הצדקה מכפרת כמ"ש רז"ל בילקוט בריש פרשת שופטים ע"ש:
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+<b>והתניא אבא אלעזר בן גמלא וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי משום יתובי דעתא דעת קדושים הרמב"ם והסמ"ג ז"ל בספרי זוטא ברכי יוסף י"ד סימן של"א אות י"ב:
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+<b>אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון.</b> עמ"ש אני הדל בפתח עינים ומה שכתבתי בקונטריס פני דוד פרשת בא בסוף פירוש ההגדה בס"ד ע"ש:
+<b>אמר רב יהודה אמר שמואל המשחרר עבדו וכו'.</b> עמ"ש אנכי עפר בפתח עינים ומ"ש בקונטריס כסא דוד דף כ"ה ודף כ"ו בס"ד:
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+<b>וקשיא ליה לרבי יאשיה האי מעם אדוניו וכו'.</b> אמרו בספרי פרשת תצא לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבד לגוים או לח"ל יצא בן חורין אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב עכ"ל: <br><b>וחזה</b> הוית בפירוש ספרי הנדפס מחדש למר מחותנינו הרב המופלא כמהר"ר דוד פארדו זלה"ה שכתב וז"ל הך מתניתין אתיא כרבי יאשיה פרק השולח דף מ"ה ואע"ג דהתם בריה קשיא ליה לא שייכא קושיתו אלא לסברת אביו דכוליה קרא מוקי ליה בהכי במוכר עבדו לגוי או לח"ל אך לספרי לק"מ דינצל מפרש לה במילתא באנפי נפשה לרבות גר תושב פירוש עבד שברח מגוי מח"ל לארץ ואע"ג דמעין הך פירושא אמר ת"ק התם ורבי יאשיה מקשה ליה דלא שייך לומר אל אדוניו אל אלהיו הך תנא לא חשיב ליה פרכא דאדוניו הוא הגוי וכו' דדוקא לההוא תנא דלא מפרש קרא בעבד אלא בגוי דעלמא שבא לקבל להיות גר תושב הוא דקשיא וכו' ומיהו כי דייקינן בלישנא דספרי לרבות גר תושב נראה דאיהו נמי מפרש אשר ינצל אליך בעבד שברח מח"ל אפילו של ישראל אלא דמיתורא מעם אדוניו מרבינן גר תושב כלומר שברח מאדוניו הגוי ובא להיות גר תושב וכו' עכ"ל: <br><b>ומ"ש</b> הרב ז"ל דתנא קמא דסוגיין לא מפרש קרא בעבד אלא בגוי דעלמא קשה דקרא כתיב לא תסגיר עבד ובודאי מפרש ליה בעבד גוי ועם כל זה פריך ר' יאשיה אל אלהיו מיבעי ליה דזה עיקר טעם לא תסגיר. ומ"ש הרב ז"ל דלרבות גר תושב היינו עבד שברח מגוי מח"ל לארץ ואח"כ כתב דמפרש נמי אשר ינצל אליך בעבד שברח מח"ל אפילו של ישראל וכו' לקוצר דעתי יש להשיב על דברי הרב ז"ל כאשר יראה המעיין: <br><b>ולי</b> הדל נראה בשום לב דהספרי לא פירש במאי מיירי קרא לא תסגיר אלא קאמר מכאן אמרו המוכר עבד לגוים וכו' וזהו משנתנו ואפשר דפשיטא ליה דפירושא דקרא כרב אחאי בעבד שברח מח"ל לארץ ועל זה קאמר מכאן אמרו וגם תנא דמתניתין מצינן למימר דמפרש קרא כרב אחאי והספרי קאמר אשר ינצל לרבות גר תושב עבד מגוי. והרב נחלת יעקב ז"ל כתב דהספרי כרבי יאשיה. ואני בעניי נראה לפי קוצר דעתי דאפשר לומר כדכתיבנא. וא"ש הריבוי מעין עיקר הכתוב. ומ"ש הרב נחלת יעקב ז"ל דהרא"ם ז"ל פירש התרגום במוכר עבדו כנעני לגוי. מדברי הרא"ם ז"ל שכתב כתרגומו עבד עממין שהוא ישראל הנמכר לגוים לא מוכח כן. והרב הגדול במשנה למלך ז"ל הקשה על הרא"ם ז"ל ויש להרגיש על הרב מהר"ד פארדו ז"ל שלא הזכיר מדברי הרא"ם ז"ל ומדברי הרב מש"ל ז"ל כלום:
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+<b>מבני בניו של סיסרא וכו'.</b> בפתח עינים הבאתי מספר הגלגולים כ"י פרק מ"ז שכתב משם מהרח"ו ז"ל כהרמ"ע ז"ל. וכבר כתבתי בכמה מקומות דהרב מהר"י דוד ז"ל כתב משם האר"י ז"ל דלא בא סיסרא על יעל אלא שידה נזדמנה שם ושכב עמה וניצוצי הקדושה היו בראשו ומחצה וחלפה רקתו ושם היתה נשמת רבי עקיבא והניצוצות עלו למעלה ואח"כ באו כדרכן והן מפלאות תמים דעים. והיה צריך לראות דברי ספר הגלגולים הנזכר לראות אם יכולים להתפרש דברי הרב מהרח"ו ז"ל דלאו דוקא ועתה אין המקום אתי. אבל דברי הרמ"ע ז"ל זכורני שהם כפשטן ואין לנטות ימין ושמאל דלדבריו ז"ל סיסרא בא על יעל ממש ומשם יצא רבי עקיבא וה' יאיר עינינו בתורתו ויזכנו לכוין לאמיתה של תורה כי"ר:
+
+Daf 58a
+
+<b>בראשי הרוגי ביתר.</b> עיין מה שכתבתי אנכי תולעת בפתח עינים. ועתה אמת אגיד כי הן עתה בא לידי ספר הרב הגדול המפורסם מהר"ר שלמה אלגאזי ז"ל זה שמו מעולפת ספירים ובסופו יש קונטריס קלורית לעין. וזה חזיתי להרב ז"ל דכתב שמצא דגרסי בדברי ר' ינאי ג' קופות של מ' סאה ותו לא. ואם כן הא דקאמר ולא פליגי הכונה מתניתא עם ר' ינאי דוקא ולא קאי על רבי יוחנן כלל דרבי יוחנן אמר נמצאו בראשי הרוגי ביתר ולא אפשר לאוקומי בדדרעא. אך ולא פליגי היינו ר' ינאי עם מתניתא דרבי ינאי ג' קופות שבין כולם היו מ' סאה מוקי לה בדדרעא עכ"ד הרב ז"ל. ודבריו הם קלורית לעין דנראה דאלו אמיתותן של דברים וגירסא שמצא הרב ז"ל היא אמיתית. ואין אנו צריכים לידחק כמ"ש בפתח עינים שיש מתרצים ע"ש ואע"ג דמלשון הש"ס דקאמר ר' ינאי ברבי ישמעאל אמר משמע דקאי על דברי רבי יוחנן וא"כ דעל ראשי הרוגי קאמר נמי ר' ינאי איכא למימר דלא קאי אכוליה מילתיה ורבי ינאי מיירי בדדרעא. ולא תקשי ארבי יוחנן היכי קאמר נגד המתניתא. די"ל דרבי יוחנן שמיע ליה תנאי אחריני דקיימי כוותיה ועיין בשבת דף ס"א ובכתובות דף ס"ט ועיין מ"ש ביעיר אזן במערכת אלף אות מ"ה ע"ש. והכא אין אנו צריכים לכללים ומכיפיה מבריך דהא מילתא אינו דבר התלוי בסברא שנאמר דרבי יוחנן מדעתו אמרו ואיך יחלוק על תנא. דהלא דבר זה הוא במציאות ובודאי דרבי יוחנן קבל מתנאים דהכי הוה קים להו:
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+<b>תניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים וכו'.</b> בפתח עינים כתבתי דהא דלא יספר בשבחו של חבירו הוא בחיים חיותו אבל אחר מיתה יכול לספר שבחיו ואפשר דאיסי בן יהודה הוא היה מונה שבחן אחר פטירתן דשרי: <br><b>והן</b> עתה נזכרתי דבאבות דרבי נתן סוף פרק ח"י שם איתא הא דאיסי בן יהודה מונה שבחן של חכמים יותר בהרחבה מסוגיין. ושם בסוף איתא אחר כך מצאו רבי שמעון לאיסי בן יהודה א"ל מפני מה אתה מפטפט דברי בפני ת"ח א"ל וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה ומשכח קמעה ומה שאתה משכח סובין של משנתך עכ"ל. הרי דהיה בחייו של רבי שמעון ומסתמא היה בחיי חיותן של תנאים אחרים וה' יצילנו משגיאות כי"ר:
+<b>משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי.</b> פירש הגאון הרב ברכת הזבח בדרשותיו הנקרא ספר ברכת שמואל במ"ש הר"ן ז"ל פ"ק דפסחים אי לשון קצרה מוטב טפי אם הוא לשון מגונה או אם מוטב להאריך ולדבר לשון נקי וזהו שבח רבי אליעזר בן יעקב דהיה לו תרתי לטיבותא שאמר משנתו בלשון קצרה וגם בלשון נקיה וזהו משנת רבי אליעזר בן יעקב קב בלשון קצרה ונקי בלשון נקיה והוא חכמה גדולה וק"ל:
+
+Daf 67b
+
+<b>אמר הני כל דאמינא להו מיפך אפכי אמר להו בשרא סומקא אגומריה וחמרא מרקא אייתו ליה אינהו בשרא שמינה אגומריה וחמרא חייא.</b> פירש בפירוש הכתוב בעין יעקב במאי דאמר בסמוך דעבדו מגנו ליה אתלגא כי הדרך לאחוז לו חולי מחמת צינה ורפואתו בשרא שמינא אגומריה וחמרא חייא וכן הוא מפורש בש"ס ע"ש ומשום דרב עמרם ידע דמה שאומר להם יעשו להפך לכך אמר להם בשרא סומקא אגומריה וחמרא מרקא כדי שיעשו הפך ויביאו לו בשרא שמינא וחמרא חייא שהוא רפואתו כמדובר: <br><b>ואתיא</b> כי הא דאמרינן ביבמות דף ס"ג דאמר ליה רב לחייא בריה איעליא אמך א"ל אנא הוא דאפיכנא לה א"ל היינו דאמרי אינשי מאן דנפיק מינך טעמא מלפך מיהו את לא תעביד הכי משום שנאמר למדו לשונם דבר שקר וכו' והוינן בה דכיון דקאמר לא תעביד הכי א"כ מאי קאמר מאן דנפיק מינך טעמא מלפך אם יש טעם במה שלא הותר לעשות. ותו מה הלשון אומרת מיהו את לא תעביד הכי דהגם שהענין טוב אתה לא תעשה כן. ואי אינו טוב מי יעשה. ופירשנו בעניותנו דההמצאה היא טובה לרב עצמו שהוא יאמר טלופחי במקום חימצי והיא תעביד חימצי שאינו מדבר שקר שאינו אומר שרצונו לאכול טלופחי ונעשה רצונו דתעביד חימצי והוא לא שקר. אבל אתה לא תעשה כן שאתה אומר אבי אמר לי שאומר לך טלופחי שהוא שקר דאביו אמר חימצי ומדוקדק לשון הש"ס ואחר כמה שנים נדפסו פסקי הרב המאירי ז"ל ליבמות וראיתי שכתב כן ע"ש: <br><b>ולפ"ז</b> א"ש דרב עמרם חסידא אפיך להו ולא דיבר שקר אלא אמר להם בשרא סומקא ולא אמר שזה רצונו רק סתם וזה מותר שאינו משקר. וממילא הם יעשו להפך ונעשה רצונו. ועוד אפשר דהכא דהיה קצת סכנה בלא טעם זה שרי ודו"ק:
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+<b>תוספות מה להלן בעדים וכו'.</b> בירושלמי פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל וכו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין. מהירושלמי הזה מקשים על מ"ש הרשב"א ז"ל סימן תקנ"ז ואני בעניי כתבתי בזה בקונט' חיים שאל חלק ב' סימן הששי אות ב' עיין שם באורך ה' ברחמיו יאריך ימינו ושנותנו בטוב לעבודתו וליראתו ועסק תורה מצות וגמילות חסדים ויוסיף לנו שנות <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Gittin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,734 @@
+Marit HaAyin on Gittin
+מראית העין על גיטין
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Gittin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על גיטין
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+<b>אשכחיה רבי אביתר לאליהו הנביא זכור לטוב.</b> הקשה בגליון תוספות כיון דאליהו הנביא זכור לטוב הוה שכיח גביהו אמאי לא תירץ להם כל תיקו שבתלמוד וכו'. והבאתיו בקונטריס פתח עינים: <br><b>ואולם</b> אני בעניי כתבתי במקום אחר דאליהו זכור לטוב אשר היה מתגלה להם לחכמים לא היה מתגלה בכל בחינותיו. וכשיבא עם המשיח במהרה בימינו יבא בכל בחינותיו ויתרץ כל תיק"ו ויש ראיות לזה מדברי רבינו האר"י ז"ל אך בחידושי הרשב"א ז"ל על מנחות כ"י על דף מ"ה נהירנא שכתב עמ"ש פרשה זו אליהו עתיד לדורשה דאליהו יכול לפרשה באחת מבתי מדרשות דשכיח התם ולדידיה יש להעיר אמאי לא פשיט כמה תי"קו ויש קצת לחלק ועמ"ש בפתח עינים שם במנחות בס"ד:
+
+Daf 7a
+
+<b>צריך למימרינהו בניחותא.</b> דייקי רבנן בלישניהו לשון חכמים מרפא דהאמירה תהיה בנחת. אבל פנים הנראין כמו פני האדון לא בשחוק וקלות ראש דהא אמור רבנן אל יטיל אימה יתירה מכלל דאימה פשוטה בעי כהלכת גוברין ועמ"ש הרב תוספת שבת ומ"ש אני הדל במחזיק ברכה סימן ר"ס בס"ד:
+<b>מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין.</b> יש להעיר דכתיב וסנסנה ולפי דרש ורמז זה נראה כאלו כתיב שני פעמים סנה ואפשר לרמוז כי הנה אמרו רז"ל דנגלה הקב"ה בסנה שהוא שפל מכל אילנות משום עמו אנכי בצרה כביכול ואמרו רז"ל בזמן שאדם מצטער כביכול שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי וכו' ואמרו בזהר הקדוש דעונות ישראל מכבידין גדפוי דשכינתא כביכול. והשתא זה שיש לו צעקת לגימה שחבירו גוזלו ומקפח פרנסתו. ח"ו יש לשכינה כביכול שני מיני צער. אחד שהגוזל עושה עון ומכביד גדפוי דשכינתא כביכול. והשני שהנגזל בצער ודומם ובזמן שאדם מצטער כביכול יש צער לשכינה ולכך רמז סנסנה כאלו יש שני פעמים סנה דבגלות מצרים היה צער אחד שישראל הם בצער. אבל מה שהמצריים משעבדים בישראל ועושים עונות ופשעים אינם פוגמים במדות ח"ו אלא בשר שלהם כמ"ש גורי האר"י ז"ל וא"כ לא יש לשכינה כביכול אלא צער אחד. אבל בזה יש שני מיני צער ח"ו ולכך כתב סנסנה כאלו כתיב ב' פעמים סנה דכביכול ח"ו יש שני מיני צער ועושה לו דין:
+<b>הדבר יצא מפי רבי אלעזר ונתנוהו לגניבה בקולר.</b> כבר כתבנו דלמעלה יש קטיגורים וסניגורים. וכשצדיק למטה מדבר הן לטוב הן למוטב תכף מתקיים כי כשמליץ טוב מתגברים הסניגורים ומתקיימים דברי הצדיק. וכן הוא כשיהיה להפך וכדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס ובמדרשים ופוק חזי פרק אין דורשין דא"ל אלהו הנביא זכור לטוב לרבא בר שילא דקב"ה אמר כביכול שמעתא מפומייהו דרבנן ומר"מ לא אמר לפי שלמד מאחר וא"ל רבא בר שילא ר"מ תוכו אכל וכו' ואמר אליהו הנביא זכור לטוב השתא אמר קב"ה מאיר בני אומר וכו' והוא פלא שבאמירה קלה פשוטה של רבא בר שילא תכף ומיד היא העולה וכביכול קב"ה אמר משמיה דר"מ והיינו טעמא דהיה קטיגור ובדברי רבא בר שילא נסתלק תכף הקטיגור וכביכול ברב רחמיו אמר שמעתא מפומיה דר"מ וכיוצא בזה כתבנו באורך במ"א בס"ד:
+<b>א"ל האלהים מדרבנן אלא חסדא שמך וחסדאין מילך.</b> פירוש הגם דודאי הוא מדרבנן עם כל זה בדיקנא בשמך ותורת חסד על לשונך שיהיה כמו אסמכתא ע"ד שאומרים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ויש להחזיק לך טובה:
+<b>מאי זאת לא זאת.</b> אפשר לומר בפ' דרך דרש במ"ש התוספות פ"ק דע"ז דעל קבלת ישראל את התורה מתקיימים שמים וארץ על הקבלה לבד ואמרו בתנא דבי אליהו שכל הצרות הבאות הם בעון ביטול תורה ולא נחרבו השתי בתי מקדשות אלא בעון ביטול תורה שנאמר בפשע יעקב כל זאת. וז"ש הסר המצנפת וכו' זאת הגם שקבלו זאת התורה ומתקיים העולם מ"מ לא זאת אינם עוסקים בתורה ועל כן השפילו את הגבוה שנפלו ניצוצות הקדושה בסט"א והגביהו את השפל כי נתנו כח לסט"א ח"ו:
+<b>דרש רב עוירא וכו' מ"ד כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכו' אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה וכ"ש כשהן מרובין וכו'.</b> אפשר לרמוז דע"י הצדקה יש יחוד עליון קב"ה ושכינתיה וזה רמז כה אמר ה' אמר לשון זיווג ע"ד ראוה מדברת בה היא השכינה אמר ה' מזדווג קב"ה עמה וז"ש אמר ה' וזה על ידי הצדקה אם שלמים וכו' יעשה צדקה. ואפשר בפ' אם שלמים שמזונותיו מצומצמים יעשה צדקה ויהיה לשם שמים כמו אם היו רבים שאז אינו מכוין כדי שיהיה לו מעות כי כבר יש לו הן רבים כן יהיה כונתו כשהם מצומצמים וזהו אם שלמים מצומצמים וכן רבים בחדא מחתא מחתינהו. וכן נגוזו על ידי הצדקה מתכפר מה שחטא ומסתלקין חטאותיו ולא מיבעיא שוגג אלא ועבר אפילו עבר במזיד הצדקה מכפרת כמ"ש רז"ל בילקוט בריש פרשת שופטים ע"ש:
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+<b>והתניא אבא אלעזר בן גמלא וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי משום יתובי דעתא דעת קדושים הרמב"ם והסמ"ג ז"ל בספרי זוטא ברכי יוסף י"ד סימן של"א אות י"ב:
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+<b>אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון.</b> עמ"ש אני הדל בפתח עינים ומה שכתבתי בקונטריס פני דוד פרשת בא בסוף פירוש ההגדה בס"ד ע"ש:
+<b>אמר רב יהודה אמר שמואל המשחרר עבדו וכו'.</b> עמ"ש אנכי עפר בפתח עינים ומ"ש בקונטריס כסא דוד דף כ"ה ודף כ"ו בס"ד:
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+<b>וקשיא ליה לרבי יאשיה האי מעם אדוניו וכו'.</b> אמרו בספרי פרשת תצא לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבד לגוים או לח"ל יצא בן חורין אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב עכ"ל: <br><b>וחזה</b> הוית בפירוש ספרי הנדפס מחדש למר מחותנינו הרב המופלא כמהר"ר דוד פארדו זלה"ה שכתב וז"ל הך מתניתין אתיא כרבי יאשיה פרק השולח דף מ"ה ואע"ג דהתם בריה קשיא ליה לא שייכא קושיתו אלא לסברת אביו דכוליה קרא מוקי ליה בהכי במוכר עבדו לגוי או לח"ל אך לספרי לק"מ דינצל מפרש לה במילתא באנפי נפשה לרבות גר תושב פירוש עבד שברח מגוי מח"ל לארץ ואע"ג דמעין הך פירושא אמר ת"ק התם ורבי יאשיה מקשה ליה דלא שייך לומר אל אדוניו אל אלהיו הך תנא לא חשיב ליה פרכא דאדוניו הוא הגוי וכו' דדוקא לההוא תנא דלא מפרש קרא בעבד אלא בגוי דעלמא שבא לקבל להיות גר תושב הוא דקשיא וכו' ומיהו כי דייקינן בלישנא דספרי לרבות גר תושב נראה דאיהו נמי מפרש אשר ינצל אליך בעבד שברח מח"ל אפילו של ישראל אלא דמיתורא מעם אדוניו מרבינן גר תושב כלומר שברח מאדוניו הגוי ובא להיות גר תושב וכו' עכ"ל: <br><b>ומ"ש</b> הרב ז"ל דתנא קמא דסוגיין לא מפרש קרא בעבד אלא בגוי דעלמא קשה דקרא כתיב לא תסגיר עבד ובודאי מפרש ליה בעבד גוי ועם כל זה פריך ר' יאשיה אל אלהיו מיבעי ליה דזה עיקר טעם לא תסגיר. ומ"ש הרב ז"ל דלרבות גר תושב היינו עבד שברח מגוי מח"ל לארץ ואח"כ כתב דמפרש נמי אשר ינצל אליך בעבד שברח מח"ל אפילו של ישראל וכו' לקוצר דעתי יש להשיב על דברי הרב ז"ל כאשר יראה המעיין: <br><b>ולי</b> הדל נראה בשום לב דהספרי לא פירש במאי מיירי קרא לא תסגיר אלא קאמר מכאן אמרו המוכר עבד לגוים וכו' וזהו משנתנו ואפשר דפשיטא ליה דפירושא דקרא כרב אחאי בעבד שברח מח"ל לארץ ועל זה קאמר מכאן אמרו וגם תנא דמתניתין מצינן למימר דמפרש קרא כרב אחאי והספרי קאמר אשר ינצל לרבות גר תושב עבד מגוי. והרב נחלת יעקב ז"ל כתב דהספרי כרבי יאשיה. ואני בעניי נראה לפי קוצר דעתי דאפשר לומר כדכתיבנא. וא"ש הריבוי מעין עיקר הכתוב. ומ"ש הרב נחלת יעקב ז"ל דהרא"ם ז"ל פירש התרגום במוכר עבדו כנעני לגוי. מדברי הרא"ם ז"ל שכתב כתרגומו עבד עממין שהוא ישראל הנמכר לגוים לא מוכח כן. והרב הגדול במשנה למלך ז"ל הקשה על הרא"ם ז"ל ויש להרגיש על הרב מהר"ד פארדו ז"ל שלא הזכיר מדברי הרא"ם ז"ל ומדברי הרב מש"ל ז"ל כלום:
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+<b>מבני בניו של סיסרא וכו'.</b> בפתח עינים הבאתי מספר הגלגולים כ"י פרק מ"ז שכתב משם מהרח"ו ז"ל כהרמ"ע ז"ל. וכבר כתבתי בכמה מקומות דהרב מהר"י דוד ז"ל כתב משם האר"י ז"ל דלא בא סיסרא על יעל אלא שידה נזדמנה שם ושכב עמה וניצוצי הקדושה היו בראשו ומחצה וחלפה רקתו ושם היתה נשמת רבי עקיבא והניצוצות עלו למעלה ואח"כ באו כדרכן והן מפלאות תמים דעים. והיה צריך לראות דברי ספר הגלגולים הנזכר לראות אם יכולים להתפרש דברי הרב מהרח"ו ז"ל דלאו דוקא ועתה אין המקום אתי. אבל דברי הרמ"ע ז"ל זכורני שהם כפשטן ואין לנטות ימין ושמאל דלדבריו ז"ל סיסרא בא על יעל ממש ומשם יצא רבי עקיבא וה' יאיר עינינו בתורתו ויזכנו לכוין לאמיתה של תורה כי"ר:
+
+Daf 58a
+
+<b>בראשי הרוגי ביתר.</b> עיין מה שכתבתי אנכי תולעת בפתח עינים. ועתה אמת אגיד כי הן עתה בא לידי ספר הרב הגדול המפורסם מהר"ר שלמה אלגאזי ז"ל זה שמו מעולפת ספירים ובסופו יש קונטריס קלורית לעין. וזה חזיתי להרב ז"ל דכתב שמצא דגרסי בדברי ר' ינאי ג' קופות של מ' סאה ותו לא. ואם כן הא דקאמר ולא פליגי הכונה מתניתא עם ר' ינאי דוקא ולא קאי על רבי יוחנן כלל דרבי יוחנן אמר נמצאו בראשי הרוגי ביתר ולא אפשר לאוקומי בדדרעא. אך ולא פליגי היינו ר' ינאי עם מתניתא דרבי ינאי ג' קופות שבין כולם היו מ' סאה מוקי לה בדדרעא עכ"ד הרב ז"ל. ודבריו הם קלורית לעין דנראה דאלו אמיתותן של דברים וגירסא שמצא הרב ז"ל היא אמיתית. ואין אנו צריכים לידחק כמ"ש בפתח עינים שיש מתרצים ע"ש ואע"ג דמלשון הש"ס דקאמר ר' ינאי ברבי ישמעאל אמר משמע דקאי על דברי רבי יוחנן וא"כ דעל ראשי הרוגי קאמר נמי ר' ינאי איכא למימר דלא קאי אכוליה מילתיה ורבי ינאי מיירי בדדרעא. ולא תקשי ארבי יוחנן היכי קאמר נגד המתניתא. די"ל דרבי יוחנן שמיע ליה תנאי אחריני דקיימי כוותיה ועיין בשבת דף ס"א ובכתובות דף ס"ט ועיין מ"ש ביעיר אזן במערכת אלף אות מ"ה ע"ש. והכא אין אנו צריכים לכללים ומכיפיה מבריך דהא מילתא אינו דבר התלוי בסברא שנאמר דרבי יוחנן מדעתו אמרו ואיך יחלוק על תנא. דהלא דבר זה הוא במציאות ובודאי דרבי יוחנן קבל מתנאים דהכי הוה קים להו:
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+<b>תניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים וכו'.</b> בפתח עינים כתבתי דהא דלא יספר בשבחו של חבירו הוא בחיים חיותו אבל אחר מיתה יכול לספר שבחיו ואפשר דאיסי בן יהודה הוא היה מונה שבחן אחר פטירתן דשרי: <br><b>והן</b> עתה נזכרתי דבאבות דרבי נתן סוף פרק ח"י שם איתא הא דאיסי בן יהודה מונה שבחן של חכמים יותר בהרחבה מסוגיין. ושם בסוף איתא אחר כך מצאו רבי שמעון לאיסי בן יהודה א"ל מפני מה אתה מפטפט דברי בפני ת"ח א"ל וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה ומשכח קמעה ומה שאתה משכח סובין של משנתך עכ"ל. הרי דהיה בחייו של רבי שמעון ומסתמא היה בחיי חיותן של תנאים אחרים וה' יצילנו משגיאות כי"ר:
+<b>משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי.</b> פירש הגאון הרב ברכת הזבח בדרשותיו הנקרא ספר ברכת שמואל במ"ש הר"ן ז"ל פ"ק דפסחים אי לשון קצרה מוטב טפי אם הוא לשון מגונה או אם מוטב להאריך ולדבר לשון נקי וזהו שבח רבי אליעזר בן יעקב דהיה לו תרתי לטיבותא שאמר משנתו בלשון קצרה וגם בלשון נקיה וזהו משנת רבי אליעזר בן יעקב קב בלשון קצרה ונקי בלשון נקיה והוא חכמה גדולה וק"ל:
+
+Daf 67b
+
+<b>אמר הני כל דאמינא להו מיפך אפכי אמר להו בשרא סומקא אגומריה וחמרא מרקא אייתו ליה אינהו בשרא שמינה אגומריה וחמרא חייא.</b> פירש בפירוש הכתוב בעין יעקב במאי דאמר בסמוך דעבדו מגנו ליה אתלגא כי הדרך לאחוז לו חולי מחמת צינה ורפואתו בשרא שמינא אגומריה וחמרא חייא וכן הוא מפורש בש"ס ע"ש ומשום דרב עמרם ידע דמה שאומר להם יעשו להפך לכך אמר להם בשרא סומקא אגומריה וחמרא מרקא כדי שיעשו הפך ויביאו לו בשרא שמינא וחמרא חייא שהוא רפואתו כמדובר: <br><b>ואתיא</b> כי הא דאמרינן ביבמות דף ס"ג דאמר ליה רב לחייא בריה איעליא אמך א"ל אנא הוא דאפיכנא לה א"ל היינו דאמרי אינשי מאן דנפיק מינך טעמא מלפך מיהו את לא תעביד הכי משום שנאמר למדו לשונם דבר שקר וכו' והוינן בה דכיון דקאמר לא תעביד הכי א"כ מאי קאמר מאן דנפיק מינך טעמא מלפך אם יש טעם במה שלא הותר לעשות. ותו מה הלשון אומרת מיהו את לא תעביד הכי דהגם שהענין טוב אתה לא תעשה כן. ואי אינו טוב מי יעשה. ופירשנו בעניותנו דההמצאה היא טובה לרב עצמו שהוא יאמר טלופחי במקום חימצי והיא תעביד חימצי שאינו מדבר שקר שאינו אומר שרצונו לאכול טלופחי ונעשה רצונו דתעביד חימצי והוא לא שקר. אבל אתה לא תעשה כן שאתה אומר אבי אמר לי שאומר לך טלופחי שהוא שקר דאביו אמר חימצי ומדוקדק לשון הש"ס ואחר כמה שנים נדפסו פסקי הרב המאירי ז"ל ליבמות וראיתי שכתב כן ע"ש: <br><b>ולפ"ז</b> א"ש דרב עמרם חסידא אפיך להו ולא דיבר שקר אלא אמר להם בשרא סומקא ולא אמר שזה רצונו רק סתם וזה מותר שאינו משקר. וממילא הם יעשו להפך ונעשה רצונו. ועוד אפשר דהכא דהיה קצת סכנה בלא טעם זה שרי ודו"ק:
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+<b>תוספות מה להלן בעדים וכו'.</b> בירושלמי פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל וכו' ומשני לעבור עליו בשני לאוין. מהירושלמי הזה מקשים על מ"ש הרשב"א ז"ל סימן תקנ"ז ואני בעניי כתבתי בזה בקונט' חיים שאל חלק ב' סימן הששי אות ב' עיין שם באורך ה' ברחמיו יאריך ימינו ושנותנו בטוב לעבודתו וליראתו ועסק תורה מצות וגמילות חסדים ויוסיף לנו שנות <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Ketubot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,909 @@
+Marit HaAyin on Ketubot
+מראית העין על כתובות
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על כתובות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+<b>תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בעז עשרה אנשים וכו'.</b> עיין מ"ש התוספות ומה שכתבתי אני עני בריש קונטריס כסא רחמים בתחילת מסכת כלה בס"ד ע"ש:
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+<b>התם אונס הוה ואבע"א כי הא דארשב"ג א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד וכו'.</b> הני תרי שינויי לא פליגי לענין דינא וכמו שכתבתי אני הדל בברכי יוסף א"ה סימן י"א בס"ד ואחר כמה שנים בא לידי ספר נדפס מחדש זה שמו בשמים ראש והוא שו"ת הרא"ש ז"ל ושאר גדולים וכן כתב שם סימן רפ"ב ע"ש ובזה פירשתי בעניותי פסוק נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה כמו שכתבתי בעניותי בקונטריס יוסף תהלות בס"ד:
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+<b>א"ר אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב ומכפר.</b> אפשר לומר דהקרבנות מקרבין העולמות עליונים ויש יחוד וכשיש יחוד הסט"א בורחת כמ"ש בזהר הקדוש ומתבטלים המקטרגים ועל כן מזיח גזרות וכשמתבטלים גזירות רעות מזין משפיע שפע ברכה ואז ה' ברחמיו מחבב ישראל ומכפר:
+<b>דשא אמר רבא דרך שם וכו'.</b> עמ"ש אני הדל בקונטריס זה לעיל בשבת על דף ע"ז בס"ד:
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+<b>מכאן אמרו חכמים לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות.</b> יש לדקדק דהול"ל מכאן אמרו חכמים יהא אדם מעורב עם הבריות ואמאי אמרו דעתו מעורבת. ויראה דהשמיענו שמה שעושה לא יהיה לפנים מפני הרואים ולבו לא כן יחשוב. רק עיקר הדבר דמה שעושה יהיה בכל לב ובכל נפש ולבו שוין ודעתו לעשות נחת רוח לבני אדם וכל מעשיו יהיה לשם שמים באמת ובתמים ולזה אמרו דעתו מעורבת כי דעתו ולבו ומעשיו שוו בשעוריהם:
+<b>רבי אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרי ליה הכי רבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם.</b> צריך להבין אמאי נכתב בתלמוד הקדוש מילי דאמהתא דבי קיסר ואני הדל כתבתי בפתח עינים דמן השמים שמו דברים אלו בפיהם והגם שהם לא כיונו רק פשטי הדברים מ"מ איכא בינייהו מילי שפירי ואמטול הכין עיפינהו וסדרינהו בתלמוד הקדוש ואפשר לומר עוד דרך רמז דאיכא בהני מילי ובודאי הם לא ידעו אלא פשט הפשט. והוא דהגדול בישראל אשר פעולתו אמת וצדק זוכה ליחד אמת וצדק שהם ת"ת ומלכות. וזה רמז רבא דעמיה מדברנא דאומתיה באמת וצדק אז זוכה ליחד מ' עם היסוד ואנו אומרים לשכינה בוצינא דנהורא שהיא מ' בריך מתייך לשלם שהוא היסוד כלומר ברוך יהא מי שהביאך אצל היסוד ויהיה יחוד ע"י הגדול המנהיג ישראל בצד"ק ומשפ"ט:
+<b>אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס וכו'.</b> אפשר דלרוב קדושתו היה מכוין למעלה ליחד הדודים כי ב"ד גימטריא ו' רמז לקב"ה הד"ס רמז למ' שנקראת הדסה ומרקד לפני הכלה העליונה והיה אומר כלה שהיא מ' נאה נשפעת מן' שערי בינה ומתחברת עם ו' קב"ה וזה רמז נא"ה. וחסודה שממשיך לה חסדים. וכיון דכל נשי ישראל הן אחוזות במ' היה עושה לפני הכלה התחתונה ומחשבתו ודיבורו ומעשהו מכוין למעלה ומשם יושפע שפע לכלה זו וא"ש ההי"ב: <br><b>וראיתי</b> להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל הא דלא קאמרי א"ר יהודה בר אלעאי קא מכסיף לן שהיה מפורסם בחסידות וכו' ע"ש ואין צורך לזה ומה ג�� שיש בזה מיעוט כבוד לרב שמואל בר יצחק שלא היה מפורסם בחסידות. אמנם האמת נראה דמין הרקוד שהיה עושה ר"ש בר יצחק בג' בדים נוטל א' וכו' היה זלזול לעיני ההמון מה שאין כן רבי יהודה בר אלעאי שהיה כדרך שעושים בישוב ונחת ומשום הכי דוקא אר"ש בר יצחק אמרו וזה פשוט. והרב חוות יאיר בתשובותיו סימן ר"ה אגב שטפיה כתב דר"י בר אלעאי מרקד אתלת ואמרו עליו קא מכסיף לן סבא ע"ש:
+<b>אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בפני הכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה.</b> לכאורה יפלא למען דעת איך התיר ר' יונתן התר זה והא אמרו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה וכו'. ועוד יש להרגיש על הש"ס דקאמר ולית הלכתא כוותיה דמשמע דיש סברא והאיכא צדדין לקיימה אך ברוח מבינתם הכריעו חכמי הש"ס דלית הלכתא כוותיה והו"ל לש"ס לומר כלשון שיובן דאין מקום לדבריו כלל: <br><b>וחזה</b> הוית להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל נראה דס"ל כי הא דאמר בעירובין דף ל"ב מוטב דלעבד חבר אסורא זוטא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך ואפ"ה לית הלכתא כוותיה דאפשר לחבבה בלא הסתכלות כי ההסתכלות איסור רב כמ"ש ביומא דף ע"ד טוב מראה עינים באשה יותר מגוף המעשה עכ"ל ולא ריוה הרב צמאונינו דהכא ליכא ע"ה דעביד איסורא רבה והיכי שרי שום איסור. וסוף דבריו אינם מיושבים דאמר דאפשר לחבבה בלא הסתכלות ומשמע דאי לאו הכי שרי וסיים דהוא איסור רב וא"כ לא שרי אף דאי אפשר בלאו הכי ואין להאריך ועמ"ש בשיטה מקובצת ודוק: והיה אפשר לומר דרבי יונתן לאו בשופטני עסיק ולא מיירי אלא במי שיודע בעצמו שלא יבא להרהור אז שרי כדי לחבבה אבל אם אפשר שיבא לידי הרהור ודאי אסור. ואפ"ה לית הלכתא כותיה דמזה יבא להסתכל גם מי שיבא לידי הרהור וחוטא:
+<b>ולית הלכתא כוותיה.</b> כתוב בקצור פסקי הרא"ש אסור להסתכל בפני הכלה ואפילו ביום ראשון עכ"ל ולאו דוקא דאסור אפילו בשעה ראשונה וכמ"ש הרא"ש בפסקיו וכ"כ הטור עצמו (שהוא חיבר קצור פסקי הרא"ש) באה"ע סימן ס"ה וכ"כ באגודה אסור להסתכל בכלה ע"ש וכן פסק מרן בש"ע:
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+<b>כי הוה אתי קמיה דרב חסדא א"ל כפו ליה אסיתא בצבורא וכו'.</b> כתב הריטב"א ז"ל אסיתא סימנא לרעה שיהיו מזונותיו כפויים ותלויים והיינו דלא סליק על גבי ספסל וכתב הרב עיון יעקב ז"ל על דבריו ולא ידעתי מה יאמר על דאמר רב חסדא הכי במועד קטן דף כ"ב ע"ב כד שכיב נשיאה א"ל רב חסדא כפי אסיתא וקום עלה ואחזי קריעה לעלמא הרי דעשה הדבר משום פרסום בעלמא והא דלקחו אסיתא דליהוי מילתא דתמיהא ואיכא פרסום וזכרון הדבר יותר מספסל דדרכו בכך עכ"ל. ולק"מ על רבינו הריטב"א ז"ל דסבר הריטב"א ז"ל דבשלמא התם דבא ללמד לכל העם ולהראות קריעה לנשיא אצטריך לאסיתא להודיע לכל העם. אבל הכא בדין עירוב"א לומר עורבא בעי בני וההוא גברא והוא באחד לא בעי בני סגי ומס��י לעמוד על הספסל ולכך כתב דרמז למזונותיו וכו' ותו דגם התם יש לרמוז בסגנון אחר לעורר העם אשר נשיא יחט"א ונהפך העולם וכיוצא. אלא שלא ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושי מ"ק שכתב בזה:
+<b>המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו'.</b> בברכי יוסף י"ד סימן רמ"ט כתבתי דדעת הר"מ דאם נזדמן לפניו פדיון שבויים או עניים מרודים וערומים רשאי לתת יותר מחומש ע"ש באורך:
+<b>מאי קראה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וכו'.</b> אני עני בדרושים חקרתי דכיון דיעקב אע"ה הפריש חומש אמאי מבניו לא נתן כי אם מעשר דהוא לוי וישבתי דאפשר דהפריש נמי יששכר ומשו"ה יששכר עוסק בתורה תדיר עד היום כמ"ש אלדד הדני וז"ש ביומא לא משכחת צ"מ דמורה אלא מלוי או מיששכר והן הם הני בי תרי שייחד יעקב אע"ה לתורה ועבודת ה' ע"ש באורך:
+
+Daf 50a
+
+<b>רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וכו'.</b> ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל הא דמוציא המקרא מידי פשוטו וכו' ואפשר לומר משום דקשה איך קאמר וצדקתו עומדת לעד הא עבירה מכבה מצוה להכי מוקי בתורה דאין עבירה מכבה תורה להכי קאמר וצדקתו עומדת לעד עכ"ל ולפי מה שכתב בהדיא רבינו האר"י זצ"ל דכי היכי דאין עבירה מכבה תורה ה"נ אין עבירה מכבה צדקה נסתרו דבריו ז"ל ואעיקרא לק"מ דברישא קאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד וסתם ולא פירש וע"ז קאמר גבור בארץ וכו' הון ועושר וכו' ולהכי דריש בת"ת דמעיקרא סתם במצותיו ולא קאי על הצדקה בפרט:
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+<b>ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות וכו'.</b> פירש"י ז"ל בנדה דף נ"ב דמותרת לבעל ולבועל ומזה הבאתי ראיה אני עני למה שנסתפק הרב הגדול מהר"י אלפנדרי ז"ל במוצל מאש סימן מ"ו במי שהלך בעלה למדינת הים ובא עליה איש א' ונתכוונו ב' לאיסור כי מקרוב ידעו שהבעל חי. ואחרי כן נודע בבירור כי בה שעתא שבא עליה האיש הלז כבר היה מת בעלה ונסתפק הרב אם מותרת לבועל דלפי האמת פנויה היתה. או אזלינן בתר כוונתו דכיון לאיסור דסבר שבעלה עודנו חי. ורבנן בתראי חקרו בענין זה ויש להשיב על דברי קדשם ומדברי רש"י ז"ל דשמעתין ונדה הנזכרת הוכחתי לקוצר דעתי שמותרת לבועל כמו שכתבתי אני הדל בברכי יוסף א"ה סימן י"א אות ה' בס"ד:
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+<b>לאו משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא.</b> כתבו התוספות ונפקא מינה היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו עכ"ל. וכן כתב באגודה בשם ר"י. ומשמע דאם הרב מחל ואינו בעיר שרי ומסתייעא מילתא דהא כתבו התוספות הואיל ורבו אצלו: <br><b>ויש</b> להסתפק לדעת הגהות אשרי פרק הדר דהיכא דידוע דאין רבו מקפיד עליו ליכא משום מורה הלכה ובענין זה דאין רבו מקפיד יש מקום לומר דמסתייעא ליה מילתא דדוקא אי איכא משום מורה הלכה והוצרך למחילה אז הוא דלא מסתייעא מילתא. אבל היכא דמעיקרא ליכא משום מורה הלכה דידוע דאינו מקפיד אז מסתייעא מילתא. או דילמא לא שנא. ומלשון הגהות אשרי שכתבו מכאן שיכולים להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו משמע דמסתייעא מילתא ממ"ש בפשיטות שיכולים להורות ומייתי ראיה מפ"ק דמגילה דאמרו דחולדה מתנבאה במקום ירמיה דקרובתו הויא ולא מקפיד עלה. אמנם בהגהות אשרי בסוף הלשון כתב וקצת גמגום יש. ואפשר דכונתו דלענין הוראה יש מקום לומר דהא דלא קפיד הוי כמוחל וכי היכי דבמחל הרב לא מסתייעא מילתא גם כי קפיד לא מסתייעא מילתא ולעיל בעירובין בפתח עינים על דף ס"ג הבאתי דברי הגהות אשרי הללו ופירשתי בעניותי דמ"ש וקצת גמגום יש היינו אעיקרא דדינא פרכא דיש לחלק בין הוראה לנבואה דעלה קאי הש"ס בחולדה. ושם ובשם הגדולים ח"ב דף פ"ט יישבתי מאי דקשה על הגהות אשרי מאלעזר ויהושע ע"ש ולכל הדברות ל"ק על התוספות ממ"ש בברכות דף ל"א דשמואל מורה הלכה בפני רבו הוי ואפ"ה הורה כהוגן דיש לחלק בין היכא שהוא תלמיד ממש ומחל לו. לשמואל שלא למד עדיין מעלי אלא דחשיב מורה כיון שבא ללמוד או משום דהוא גדול הדור דחשיב כרבו כמ"ש התוספות שם. ובמציאות זה מסתייעא מילתא ועמ"ש בעניותי בראש דוד פרשת תרומה בס"ד:
+
+Daf 61a
+
+<b>הנהו תרי חסידי וכו' דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה.</b> אע"ג דגם המאחר ספי תהלתו בקהל חסידים לא אשתעי אליהו זכור לטוב בהדיה דלפי חסידותו הי"ל להתחסד גם בזה ובפרט שהי"ל לחוש שיש לו קצת צער וצער ב"ח דאוריתא: <br><b>וראיתי</b> להרב ישרש יעקב ז"ל שכתב בהני תרי עובדי וז"ל הפוסקים הביאו דין א' והשמיטו דין ב' והש"ע א"ח סימן קס"ט כתב כל שיש לו ריח צריך ליתן לו מיד ומדת חסידות ליתן לו מיד מכל מין תיבת מיד רמז למעשה השני ותיבת מכל מין רמז למעשה האחד עכ"ל ודבריו הם כדברי מרן בב"י שם בפירוש דברי הטור. והרב בית חדש ז"ל שם כתב דהטור לא הביא שם כי אם המעשה א' וסובר דמ"ש ספי מכל מינא קאי אהא דקאמר הכל משהין בפני השמש וכו' דאעפ"י דמן הדין מצי להשהות עד שיגמור סעודתו מ"מ מדת חסידות עביד דספי מכל מינא ומינא מיד בתחילת הסעודה ומשום הכי כתב מדת חסידות ליתן לו מיד מכל מין והב"י כתב דלכן כתב וכו' משום דאיתא התם הנהו תרי חסידי וכו' ואין צורך לזה דמהך עובדא שהביא רבינו משמע הכי עכ"ל וכדבריו משמע מדברי הטור בקצור פסקי הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל באות כ"ה. מכל מין וכו' וגם בשאר מינין דרך חסידות ליתן לו מהן מיד עכ"ל ובהא ניחא דהרי"ף והרא"ש לא הביאו המעשה השני מפני שמפרשים כהרב בית חדש. וכן הטור בקצור פסקי הרא"ש שאביו לא הביא אלא מעשה האחד כתב בשאר מינין מיד והוא כדברי הרב"ח ז"ל ויש להרגיש על הרב"ח שלא נסתייע ממה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא המעשה הראשון. ובספר עטרת פז על פסקי הרא"ש נשים שנזדמן לידי עתה ראיתי שיישב על שהשמיטו הרי"ף והרא"ש המעשה שני וע"ש מה שכתב. והרב בית חדש כתבו בסגנון דעדיף טפי ומשתמען מילוהי כהטור בקיצור פסקי הרא"ש כמדובר והרואה דבריו יבחין ואין להאריך. ויש קצת להרגיש על הרב ישרש יעקב ז"ל שכתב שהפוסקים השמיטו דין ב' והש"ע כתב שניהם. שהרי הרמב"ם סוף ה' עבדים כתב שניהם ומרן בכ"מ שם הביא התרי עובדי ודברי מרן בש"ע הם כדברי הטור כמו שכתבנו ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+<b>ארחא דמילתא כמה וכו'.</b> כתבו התוספות פירש בקונטריס שלא ישא עליו חטא ואפילו הוא יכול לפתותה ואם תאמר והיאך יצא רבי עקיבא וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות ת"ח ואדרבא דאדעתא דהכי נישאו שילכו ללמוד תורה עכ"ל. וכונתם מבוארת דכשבא הדבר על ידי שאלה ופיתוי אף שמתרצות איכא חטא דצערא דגופא לא ניתן לימחל אבל כשהן מעצמן מטוב רצונן עושות והן שמחות שבעליהן יהיו אשלי רברבי בכי האי גוונא אין כאן צערא דגופא ובמקום צער יש להם שמחה גופנית ורוחנית כי גדול כבודן בהיות בעליהם גדולים בתורה ועד אחרן פלגן בהדייהו וקביע להו עדנייהו. ועל פי זה פירש גדול הדור מהרי"ך ז"ל מ"ש במגילה דף כ"ח ניחא לי דלשמעיה למר כמ"ש בראש דוד דף ק"י ע"ג וע"ש מה שצדדנו בעניותנו שם בס"ד. ואפשר שיש להסמיך זה בפסוק עז והדר לבושה בעה"ז ותשחק ליום אחרון לעה"ב ודין גרמ"א פיה פתחה בחכמה שהיא פתחה מעצמה שבעלה ילך ללמוד תורה ותורת חסד על לשונה דייקא מעצמה שהיא עשתה תנאי שילך ללמוד והיא תשתדל בצרכי הבית וז"ש צופיה הליכות וכו' קמו בניה ויאשרוה כי העיקר הוא טהרת רעיוניה והבן הולך אחריה והיא גם כן עיקר בשלמות בניה בעלה ויהללה דבעבורה זכה לתורה ודוק:
+
+Daf 62b
+
+<b>רבי איעסק ליה לבריה בי ר' חייא וכו' יתבו ועיינו רבי אתי משפטיה בן אביטול ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד.</b> פירש"י שלא היתה בת הבאה משמעה הוגנת לינשא לבן רבי שהיה מזרע מלכים והיא לא היה בת מלכים. כתב הרב עיר בנימין ז"ל וזה תופס לשונו. הקשה בחידושי אגדות וכי מפני שלא היתה בת מלכים לא היתה הגונה וכו' וגם בעיני יפלא דלא מצינו שהיה ר"י בן זמרא מזרע בית דוד. אומר אני דהכא שהמליכו לדוד הוא הקטן ואחיו הגדולים ממנו נמאסו מן המלוכה וכמאמר שמואל הנביא גם בזה לא בחר ה' וא"כ מעשיהם גרמו להתרחק מן המלוכה לכך אמרו פסולא איכא והקפידו מן השמים שלא לזווגם יחד כי מעשה דוד היו גדולים ממעשה אחיו אבל באמת אם היה נמצא מזרע כשר כמו זרע בית דוד אף שלא היו מלכים בודאי ראוים לידבק בזרע מלכים ולדבר זה כל ישראל בני מלכים. אך זאת נפלאת בעיני כי בירושלמי אמר רבי אי אתא רב הונא להכא אנא מותיב ליה לעיל מני דאיהו מיהודה ואנא מבנימין ומפרש בפ"מ דרבי היה מצד אמו מיהודה ואיך דקדקו מן השמים במשפחת אם שלא לידבק עם ר' חייא דאתי משמעא אחי דוד. ע"כ דברי הרב עיר בנימין קצת בקצור: <br><b>ובטרם</b> יקרב אליהם ד"ק קנ"ה זה רגע אדבר דיש להעיר בירושלמי הלז והוא בפ"ט דכלאים במאי דאמר רבי אין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מינאי דהוא מן יהודה ואנא מבנימין דהוא מן דכריא ואנא מנוקבתא ומאי למימרא פשיטא דהוא יש לו מעלה עליו ואמאי אצטריך לומר הכי דאי סליק אנא מותיב ליה לעיל מינאי. והיה מקום להביא קצת ראיה למה שפסק הרב כנה"ג ז"ל בתשובותיו חלק י"ד שנדפסו מקרוב בסימן רי"ח דמי שהיה קבוע בעיר א' להורות והיה חותם ראשונה בכתבים ובשטרי כתובות ובא ת"ח ורוצה ליטול הקדימות מהחכם שהיה שם והחכם שהיה שם טוען שכבר זכה ואפילו שהת"ח שבא גדול ממנו בחכמה ובמנין כיון שהוא החזיק אין להורידו מגדולתו ופסק שהדין עם החכם שהיה שם והוא יחתום ראשון ע"ש באורך. ולפי זה אצטריך לרבינו הקדוש לומר דאי סליק רב הונא אנא מותיב ליה לעיל מינאי דעל פי הדין לא היה צריך לתת לרב הונא הקדימה שישב עליו כיון שהוא זכה וכמו שפסק הרב כנה"ג ז"ל. אמנם הוא מענותנותו היה עושה לפנים משורת הדין ומושיבו עליו: <br><b>אמנם</b> יש לדחות דלעולם דאם הבא מחדש הוא יותר חכם מאשר הוא קבוע שם הדין הוא דצריך לתת לו הקדימה הפך הרב כנה"ג. אך רבינו הקדוש היה יותר חכם מרב הונא ובכי הא אין לתת לו הקדימה והיינו רבותיה דרבינו הקדוש דהגם דמצד הדין אין לו להקדימו דהוא רבינו הקדוש גדול ממנו בחכמה. מ"מ מענותנותו מותיב ליה עליה: <br><b>איכו</b> השתא אתאן לדידן לדברי הרב עיר בנימין והנה מ"ש דמפרש ביפה מראה דרבי לא היה מיהודה אלא מצד אמו אין צורך לדברי הרב יפ"מ דכן הוא מפורש שם בירושלמי ועיין בב"ר פרשה ל"ג. ולעיקר הדבר מ"ש הרב עיר בנימין בסוגיין דאחי דוד נמאסו מן המלוכה ומעשיהם גרמו ולכך פסולא איכא. לי ההדיוט אין דברי הרב ז"ל כאן מחוורין כלל דח"ו לומר שנמאסו ודוקא באליאב שהיה כעסן אמר ה' כי מאסתיהו. אבל באחרים אמר לא בחר ה' כי לענין מלוכה לא לבד צריך מעשים רק דנשמתו ומדרגתו יהיו למלוכה כמו דוד הע"ה שהיה רגל ד' למרכבה ונפש אדה"ר וכו' ומי שאינו מלך אינו נמאס ותימא על הרב ז"ל איך לא חש לכבוד ר' חייא רבה. ותו לדידיה דרבי יוסי בן זמרא לא היה מזרע מלכים אלא היה זרע כשר כמו זרע דוד וכל ישראל בני מלכים הם. א"כ לדידיה ח"ו זרע אחי דוד ח"ו לא הוה בסוג זה וא"כ מאי ק"ל מהירושלמי דאיך לא רצו דמשפחת אם לא ידבק עם ר' חייא ומאי קושיא ואין להאריך בזה והמעיין בעיניו יראה ולבבו יבין: <br><b>ואיברא</b> דמה שפירש הרב חידושי אגדות בגמרא דהכונה יתבו ועיינו אם יש לתלות בפיסול ומצאו דח"ו לא יש פיסול והכל ממשפחת ישי הוא פירוש יפה אף נעים. וכן ראיתי בשיטה מקובצת לכתובות שבתוך הדברים כתוב וז"ל יתבו ועיינו ולא אשכחו מידי דתרוייהו מיחסי טובא עכ"ל והנאני שהוא כפירוש הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות האמור:
+<b>פסקו ליה תריסר שנין למיזל בבי רב.</b> עין רואה בסוגיין כל הני עובדי דמייתי דהוו פסקי תריסר שני למיזל בבי רב. וצריך להבין דבר שבמנין זה שנים עשר מה טיבו. ומי יגיד לנו קש"ט שנים עשר על מה אדניו הטבעו דתנאי ואמוראי כלהו להטיב לו ידעו. והרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות ישנו בנותן טעם לשבח. גם הרב עיון יעקב ז"ל גם הוא כתב תרי או תלתא טעמי עיין שם: <br><b>ואולם</b> הרב עיר בנימין כתב דספן עונתו לששה חדשים ואם יש לו ד' נשים כל אחת לשתי שנים ותלמידים יוצאים שלא ברשות ג' שנים ואם יש לו ד' נשים מגיע לכל א' עונה לי"ב שנים זהו תורף דבריו. ועם האדון הסליחה דשלשה שנים אינו עונה ועונתן משבת לשבת ואיברא כי בלכתם ילכו ג' שנים אבל בחזרתן חייבין לקיים מצות עונה ואם יש לו ד' נשים עונת כל א' בכל חדש דעונתן הוא משבת לשבת והדברים פשוטים אין להאריך בהם: <br><b>ואפשר</b> דרך דרש ירמז דתנן בן עשר למשנה וימי שנותנו ע' שנים ומע' הסר עשר דתנן בן עשר למשנה נשארו ס'. וחומש ס' הוא י"ב ומשו"ה בחרו בי"ב שנה דהוא חומש החיים שיהיה בעסק התורה: <br><b>(ב)</b> א"נ דיש בשנים עשר שנה תרי"ג שבועות והותר כנגד תרי"ג מצות שיזכו לידע התורה שהיא שקולה ככל התרי"ג מצות: <br><b>(ג)</b> א"נ דיש בשנים עשר שנה קמ"ח חדשים עם חדשי העבור דבזה יזכו לתורה שהוא קמח רוחני לנפש ובזכות התורה קמח לגוף כמ"ש אם אין תורה אין קמח: <br><b>(ד)</b> א"נ שנים עשר בגימטריא עם הכולל יצר רע נחש בטל דהתורה מבטלת יצר הרע שהוא מסטרא דנחש: <br><b>(ה)</b> א"נ לתקן חלקי נפש רוח נשמה שבכל עולם מארבעה עולמות שהם כמספר י"ב בכח עסק התורה: <br><b>(ו)</b> א"נ ליחד ד' אותיות בכל שם משמות הקדש שלשה אהיה הויה אדני וליחדם יחוד שלם שהם במספר י"ב: <br><b>(ז)</b> א"נ שעל ידי עסק התורה לשמה ימשך מיסוד אבא ללאה בחב"ד וחג"ת ונה"י כמו שביאר רבינו האר"י ז"ל גם תורה שבע"פ היא כנגד מלכות ועל ידי עסק התורה מתיחדים קב"ה ושכינתיה והנה כנגד ט' ספירות לאה ויסוד אבא הם י' ועוד ב' רמז ליחוד קב"ה ושכינתיה הם י"ב וא"ש ה' הטוב יכפר בעד ודוק כי כי קצרתי:
+<b>קרי עליה רמי בר חמא החוט המשולש וכו'.</b> מקשים אמאי לא קאמר קרא לא ימושו מפיך וכו' ואפשר דרצה לרמוז מ"ש התוספות דצריך שיהיו רואים זה את זה כי הכא דרבי אושעיא ור' חמא בר ביסא במעמד שלשתן וזהו החוט המשולש השלשה חוטין ביחד ונראין חוט אחד:
+<b>חזיתיה ברתיה דהוה צנוע ומעלי א"�� אי מקדשנא לך אזלת לבי רב וכו'.</b> נראה טוהר קדושה נשמתה שהיתה סיבה להעמיד התורה ונשמתה חזה תוקף גדולת רבי עקיבא והניחה עושר וכבוד אביה וכמה הרפתקי עדו עלה ולבסוף זכתה לעושר וכבוד והקרן קיימת לעה"ב. והרב סדר הדורות הוכיח דהיה לו לרבי עקיבא אשה אחרת קודם כמו שנראה ממשנתינו פ"ג דידים ואבות דרבי נתן פרק הששי ע"ש באורך:
+
+Daf 63a
+
+<b>אדעתא דגברא רבא מי נדרת וכו'.</b> הריטב"א ז"ל בחידושיו כתב דלא הוצרך להתירו כי היה נדר טעות ע"ש וק"ק דבנדרים דף נ' קאמר על חמיו אתא ואתשיל על נדריה ואשתרי מנכסיה כמ"ש אני הדל בפתח עינים שם ועיין מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן ת"ו:
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+<b>מלח ממון חסר ואמרי לה חסד.</b> המפרשים פירשו כל אחד לדרכו בהני תרי לישני. ואפשר בהקדים מ"ש פ"ק דר"ה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאזכה לעוה"ב ה"ז צדיק גמור ומקשים דהא תנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס ותירץ הרב מהר"ש פרימו ז"ל דמשנתנו בעושה חובתו דאז צריך לעשות שלא ע"מ לקבל פרס וברייתא איירי בעושה יתר על חיובו דאז ביתרון שרי לעשות ע"מ לקבל פרס דייקא נמי דקתני סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני כלומר סלע זו יתר על חיובי ובזה פיסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ כלומר צדק צדק אם אתה עושה שני צדקות אחת שהוא חיוב שלך ואחת נוסף על החיוב אז יכול אתה לעשות למען תחיה וגם לעוה"ב וירשת את הארץ שהם שתי החלוקות של הברייתא ע"כ דברי הרב מהר"ש פרימו ז"ל: <br><b>והרב</b> מהרימ"ט ז"ל תירץ דהמצות שהם טוב לשמים ולבריות. בחלק הנוגע לבריות שרי לעשות ע"מ לקבל פרס עכ"ד. ואפשר דהני לישני בהכי פליגי דמ"ד מלח ממון חסר סבר כתירוץ הרב מהר"ש פרימו ז"ל דלעשות ע"מ לקבל פרס צריך שיהיה תוספת על חיובו וז"ש מלח ממון סגולה לממון שיתקיים כמו המלח המעמיד התבשיל היינו חסר הוליד את חסרו"ן שיחסר ממונו נוסף על חיובו ואז יכול לעשות ע"מ שיתקיים הממון וזהו חסר דמי שהוא עושה החיוב איננו חסר דחיובא רמיא עליה. אך אם הוא מוסיף לעשות צדקה ומחסר ממונו זה מועיל לקיים הממון כי יכול לעשות כדי שיתקיים הממון כי בתוספת שרי ע"מ לקבל פרס כמ"ש הרב מהר"ש פרימו ז"ל. ואידך סבר חסד דס"ל כהרב מהרימ"ט ז"ל דאין צריך לחסר ממון רק יעשה כחיובו ובחלק החסד שעושה עם הבריות יכול לעשות ע"מ לקבל פרס ויכוין להעמיד הממון: <br><b>א"נ</b> אפשר לומר במ"ש פ"ק דבתרא דרבי יצחק אמר כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה ורב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו אנשים מהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכר ופירשנו בעניותנו בדרושים דפליגי בפלוגתא דר"מ ורבי יהודה דרבי יהודה סבר דלא מיקרו בנים אלא כשהם הגונים ור"מ סבר דבכל אופן נקראו בנים כמ"ש פ"ק דקדושין וידוע דמה שעושים צדקה היינו משום דהוא משל למלך שכעס על בנו וכו' כמ"ש פ"ק דבתרא והשתא רבי יצחק כר"מ דבכל אופן ישראל נקראו בנים ושרי לעשות צדקה אפילו אינם מהוגנים ומ"ה דריש רודף צדקה ימצא מעות לעשות צדקה דבכל אופן מיקריא צדקה וחשובה כעוסק עם בן המלך שכעס עליו דהמלך רוצה בקיומו ורב נחמן בר יצחק סבר כרבי יהודה דאם אינם הגונים אינם בנים ואינו יכול לעשות עמהם צדקה דהוי כמלך שכעס על עבדו ומשום הכי דריש הקב"ה ממציא לו אנשים מהוגנים לעשות להם צדקה דהוו בנים ובזה אפשר דפליגי הני לישני דמאן דאמר מלח ממון חסר סבר כרבי יצחק דהקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה דכל שהוא עושה צדקה אפילו אם יש בהם אנשים שאינם הגונים בא בשכרו ותחשב לו לצדקה ואתי כר"מ דבכל אופן הם בנים ולכן אמר מלח ממון חסר דכל שהוא מחסר ממונו צדקה הוא עושה. ואידך סבר כרב נחמן בר יצחק דממציא לו בני אדם הגונים דדוקא הגונים היא צדקה וזהו שאמר מלח ממון חסד דצריך דיעשה חסד דאם לא יהיה הגון אינו חסד ואתי כרבי יהודה וככל אשר דברנו ודוק. שוב נזכרתי שכבר כתבתי כן בפתח עינים בקצור. ועוד אפשר לומר במ"ש מז"ה בחס"ל עין הקורא נהר ג"ן כי הצדקה שנותן האדם מדעתו ורצונו בלב שלם מצלת מגיהנם אך צדקה שנותן להתכבד או מחמת בושה מצילתו ממיתה משונה ומיתה בידי שמים אך לא מגהנם ע"ש ואפשר דבהכי פליגי דמ"ד חסר ס"ל דלהעמיד הממון אפילו להתכבד או מפני הבושה מהני ולז"א חסר חסר"ו של אדם קונה לו והצדקה בכל אופן מהני ואידך ס"ל חסד דוקא דהיא לשמה לעשות חסד מהני ואז ממו"לח טהור קדש:
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+<b>אמרו עליו על הלל הזקן וכו' לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו ג' מילין.</b> לכאורה ק"ק לדעת הרא"ש ז"ל והטור ח"מ סימן רע"ב דזקן ואינו לפי כבודו שהתורה פטרתו להשיב אבידה אסור לו להשיב ולזלזל בכבוד תורתו איך הלל נשיא ישראל היה מזלזל בעצמו כולי האי ושוויה נפשיה עבדא. ואפילו לדעת הרמב"ם דזקן ואינו לפי כבודו יכול לעשות לפנים משורת הדין ולהשיב אבידה מ"מ הכא הוא זלזול גדול. ואפשר לומר דהלל רץ לפניו בשדה דליכא רואים. א"נ יש לחלק ע"ד שחילק הרב חוות יאיר ז"ל בתשובותיו סימן ר"ה דאדם שהוא מתנהג תדיר בענוה וחסידות ומפורסם וכל העם עונים אחריו מקודש ובכל עניניו ניכר מחסידותו לזה מותר דכולי עלמא ידעי דמעשיו לשם לשמים ולגביה דידיה אינו ביזוי וזלזול רק הוא שבח וכבוד. שוב נזכרתי ממה שכתבתי אני עני בפתח עינים ועיין מה שכתבתי שם ובמה שכתבתי עתה ונראה שזה שכתבתי עתה יותר עיקר ודוק היטב:
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+<b>והשתא דאמרת בעלת חוב וכו'.</b> עיניך תחזינה מה שכתבתי אני הדל בפתח עינים ד"ה ולדעת רש"י ז"ל היותר נכון ואחר כמה שנים עלה בכב"ש מזבח הדפוס ספר שבות יעקב ח"ג וחזה הוית להרב ז"ל בסימן קכ"ו שכתב כן ועיין בדברי הרב ובמה שכתבתי ודוק:
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+<b>הזהרו מזבובים של בעלי ראתן.</b> עמ"ש בעניותי בקונטריס כסא דוד דף י"א בס"ד:
+<b>נראית הקשת בימיך.</b> עמ"ש אני עני בפתח עינים ושם בקונטריס אחרון ובהגהות מדרש רבה בס"ד והם בקונטריס ככר לאדן דף קל"ה ע"א ושם צדדתי יותר ממה שכתבתי אני בעניי בפתח עינים בס"ד ע"ש ובהגהותי שנדפסו בזהר ד' ליוורנו ח"א דף רכ"ה ע"א ומה שכתבתי בסוף שם בככר לאדן נ"ל עיקר אף שהלשון דחוק ודלא כהרב אספקלריא המאירה ז"ל ודוק הטב: <br><b>ומכלל</b> הדברים אתה תשמע דהראיה שכתבתי בפתח עינים כאן שהת"ח יכול לשקר שלא להחזיק טובה לעצמו שהרי ריב"ל אמר שנראתה הקשת בימיו מה שלא היה. ומה שדחיתי שם נדחה וחזר ונראה אי משום דהיותר נראה דכי אמרינן שלא נראה הקשת היינו דלא נראה כלל דהצדיק הוא סימן במקום הקשת. ואי משום דלשון הש"ס דקאמר ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי הכי משמע. וריב"ל היה ענותן סגי כמו שאמרו רז"ל בילקוט ישעיה סימן נ"ד ע"ש. והיינו דאמר ריב"ל בעלמא ענוה גדולה מכלם:
+<b>אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.</b> אפשר במה שפירש מורינו הרב הגדול מהר"י זאבי ז"ל במ"�� כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' דהכונה דהעיקר להוציא לאור ניצוצי התורה אשר היו טמעי"ם בסט"א וזה לא אפשר אלא כשקדמה לו יראה. אבל אם החידוש כבר ישנו בעולם ע"י החורפה יכול לקולטו מהאויר כמו שהיו עושים דואג ואחיתופל וז"ש חכמתו דייקא שהוא הוציאה לאור מתקיימת זהו תורף דבריו. וז"ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו דייקא שהוציאו לאור בידו ובשתים עלתה לו וזהו ראיה על שקדמה לו יראה. ועוד דזכה להוציא לאור התורה שהיתה בסט"א ולכך כתיב ביה אשרי. א"נ האושר הוא שהוציא לאור כל ניצוצי התורה השייכים לרוחו וז"ש ותלמודו בידו ר"ל כל תלמודו וחלקו השייכים לו. א"נ אפשר דנאמר בו אשרי למי שבא לכאן ואינו צריך לילך בגלגול וכיוצא אלא אתא ואתייה מתניתא בידיה ושם ינוח בינ"ן של קדושים:
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+<b>אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פירי הוו וכו'.</b> עיין מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ד הנדפס מחדש סימן קט"ו ע"ש:
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+<b>פריעת בעל חוב מצוה וכו'.</b> עמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובות ח"ד הנדפס מחדש סימן קנ"ב סוף דף ל"א ע"ש:
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+
+
+Daf 90b
+
+
+
+Daf 91a
+
+
+
+Daf 91b
+
+
+
+Daf 92a
+
+
+
+Daf 92b
+
+
+
+Daf 93a
+
+
+
+Daf 93b
+
+
+
+Daf 94a
+
+
+
+Daf 94b
+
+
+
+Daf 95a
+
+
+
+Daf 95b
+
+
+
+Daf 96a
+
+<b>כל המונע תלמידו מלשמשו וכו'.</b> בפתח עינים הבאתי תשובות רבינו מהר"י ן' מיגש ז"ל כ"י ואחר זמן רב נדפסו תשובותיו והרי היא בסימן ל"ז ע"ש ובפתח עינים הבאתי עלה הגהה מהרב מהר"ם הלוי נזיר ז"ל:
+
+Daf 96b
+
+
+
+Daf 97a
+
+
+
+Daf 97b
+
+
+
+Daf 98a
+
+
+
+Daf 98b
+
+
+
+Daf 99a
+
+
+
+Daf 99b
+
+
+
+Daf 100a
+
+
+
+Daf 100b
+
+
+
+Daf 101a
+
+
+
+Daf 101b
+
+
+
+Daf 102a
+
+
+
+Daf 102b
+
+
+
+Daf 103a
+
+<b>הזהרו בכבוד אמכם.</b> הרב עיון יעקב ז"ל פירש שגדלתם כאם ואין ראיה לאשת אב שאינה מגדלת הבנים שיהיו חייבים בכבודה אחרי מות אביהם והקשה על מרן הב"י ז"ל בי"ד סימן ר"ם שכתב שהטור למד מכאן לסתם אשת אב והניח בצ"ע. והרב ז"ל אגב שטפיה כתב אין ראיה לאשת אב שאינה מגדלת הבנים שיהיו חייבים בכבודה דנראה דהטור ומרן ז"ל כתבו שחייבים בכבוד אשת אב אחרי מות אביהם. ואין הדבר כן דכ"ע סברי דאין חייבים אך הטור כתב דמ"מ מצוה איכא. וזה כונת הרב ז"ל דאפילו מצוה ליכא. ואני הדל כתבתי בפתח עינים דמ"ש אמכם לאו דוקא אלא לישנא בעלמא דאם היא גדלתם פשיטא דחייבים בכבודה דהוי בסוג כל המגדל יתום וכו' ע"ש: <br><b>והקשו</b> על זה דמה דמות יערוך מגדל יתום. לאשת אב דבציווי בעלה ולכבודו היא עושה. ואני אומר דזה דבר פשוט ואין שום אחד שיטעה בזה וגם אני לא כתבתי אלא דהוי בסוג כל המגדל יתום וכו' ראה בעיניך שכתבתי בסוג כל המגדל יתום דודאי הגם דלכבוד בעלה ובציוויו עושה. מ"מ ניכרין דברי אמת שהוא ברצון טוב ולמצוה עושה שנראה רוב השתדלות וזהירות יום ליום ולילה ללילה ובכי הא ודאי הרי היא בסוג כל המגדל יתום ודין הוא לכבדה ואלו הם דברים פשוטים: <br><b>ועוד</b> אפשר לומר דהגם דנימא כדברי הרב עיון יעקב ז"ל דהך גדלתם כאם ומשום הכי קרי לה אמכם. אפ"ה אי אפשר לומר כדברי הרב עיון יעקב ז"ל דבכגון זו דוקא איכא מצוה אחרי מות אביהם אבל אשת אב דעלמא ליכא מצוה. דאי הכי מה הלשון אומרת הזהרו בכבוד אמכם הול"ל כבדו לאמכם דאשת אב דעלמא ליכא מצוה וזו שגדלתם איכא מצוה. וממה שאמרו הזהרו בכבוד אמכם משמע דאשת אב דעלמא גם כן איכא מצוה וזו שגדלתם יש תוספת ומשו"ה אמר הזהרו בכבו�� אמכם זו שגדלתם לא נצרכא אלא להעדפה ומינה דאיכא מצוה בכל אשת אב אחרי מות אביהם ושפיר משמע כדברי הטור. והרי"ף והרא"ש פ"ק דקדושין הביאו ברייתא דסוגיא שלנו גם הר"מ פרק ו' דממרים וכלם כתבו דאשת אב אחר מיתה אינו חייב ולא כתבו דיש מצוה מיהא כמ"ש הטור ומרן בש"ע כתב שהדבר הגון לכבדה ע"ש:
+
+Daf 103b
+
+<b>אף ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב.</b> עמ"ש אני הדל בברכי יוסף י"ד סימן שמ"ה ובקונטריס זה פ"ק דע"ז על דף י"א בס"ד:
+<b>בטלה קדושתה וכו'.</b> עמ"ש אני הדל בפתח עינים ודקדקתי עמ"ש הרב רצוף אהבה ועתה נדפס ספר יגל יעקב ואגב ריהטא ראיתי בשיטה סוטה דף קי"ב ע"ג דתריץ יתיב. והמעיינים ישר יחזו פנימו כי אינו מן הי"שוב ואין להאריך בפטפוטי דברים ודו"ק:
+
+Daf 104a
+
+<b>ולא נהניתי באצבע קטנה שלי.</b> פירש הרב החסיד מהר"ר דוב ז"ל ע"ד מ"ש לא כל האבצעות שוות עכ"ד ויצטרף לזה דרבינו הקדוש ניצוץ יעקב אבינו שתקן ג"ע דאדה"ר ולא ראה קרי ולכן גם הוא נזהר מאד לשמור היסוד בתכלית הקדושה ולא הושיט ידו למטה מטיבורו ואפשר דזה רמז יהר"מ שיהא שלום במנוחתי שיהיה זיווג עליון וקדוש ש' יסוד מנוחה מ' ואותיות ת"י של מנוחתי גימטריא קדוש ודוק היטב כי קיצרתי שיש להוסיף ציצים ופרחים:
+
+Daf 104b
+
+
+
+Daf 105a
+
+
+
+Daf 105b
+
+<b>כל המביא דורון לת"ח כאלו מקריב בכורים וכו' קבולי לא בעינא דאקבל השתא דאמרת לי טעמא מקבלנא.</b> אפשר דכיון דע"י שהוא מקבל מזכה לנותן ומתכפרים עונותיו כמ"ש התוספות משם סדר אליהו זוטא. אם כן צריך לקבל דעושה טובה גדולה לנותן. ומשום הכי אע"פ שלא היה רוצה לקבל רב ענן. קבל דבזה יגדל נא כח הנותן וכן כתב הרב נחלת יעקב ז"ל פרשת לך לך שלא ימנע התלמיד חכם מלקבל דורון שהוא מזכה לנותן וכו' ע"ש:
+
+Daf 106a
+
+
+
+Daf 106b
+
+<b>איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך וכו'.</b> עמ"ש בקונטריס רוח יעקב הנדפס בסוף תשובות הרב מהר"ר אברהם אליגרי ז"ל דף כ"ד ע"ג סימן ס"ב:
+
+Daf 107a
+
+
+
+Daf 107b
+
+
+
+Daf 108a
+
+
+
+Daf 108b
+
+
+
+Daf 109a
+
+
+
+Daf 109b
+
+
+
+Daf 110a
+
+
+
+Daf 110b
+
+
+
+Daf 111a
+
+
+
+Daf 111b
+
+<b>כל המשיא בתו לת"ח וכו'.</b> ולא זו שהשיא בתו לת"ח שהוא מעלה עליונה כדמוכח בזהר הקדוש. אלא אף זו שעושה פרקמטיא כי הוא מתעסק בממון ת"ח להרויח להם שכר שעי"ז פנוים לעסוק בתורה ולא זו אלא אף זו שמהנה ת"ח מנכסיו עליהם נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Ketubot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,912 @@
+Marit HaAyin on Ketubot
+מראית העין על כתובות
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Ketubot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על כתובות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+<b>תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בעז עשרה אנשים וכו'.</b> עיין מ"ש התוספות ומה שכתבתי אני עני בריש קונטריס כסא רחמים בתחילת מסכת כלה בס"ד ע"ש:
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+<b>התם אונס הוה ואבע"א כי הא דארשב"ג א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד וכו'.</b> הני תרי שינויי לא פליגי לענין דינא וכמו שכתבתי אני הדל בברכי יוסף א"ה סימן י"א בס"ד ואחר כמה שנים בא לידי ספר נדפס מחדש זה שמו בשמים ראש והוא שו"ת הרא"ש ז"ל ושאר גדולים וכן כתב שם סימן רפ"ב ע"ש ובזה פירשתי בעניותי פסוק נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה כמו שכתבתי בעניותי בקונטריס יוסף תהלות בס"ד:
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+<b>א"ר אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב ומכפר.</b> אפשר לומר דהקרבנות מקרבין העולמות עליונים ויש יחוד וכשיש יחוד הסט"א בורחת כמ"ש בזהר הקדוש ומתבטלים המקטרגים ועל כן מזיח גזרות וכשמתבטלים גזירות רעות מזין משפיע שפע ברכה ואז ה' ברחמיו מחבב ישראל ומכפר:
+<b>דשא אמר רבא דרך שם וכו'.</b> עמ"ש אני הדל בקונטריס זה לעיל בשבת על דף ע"ז בס"ד:
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+<b>מכאן אמרו חכמים לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות.</b> יש לדקדק דהול"ל מכאן אמרו חכמים יהא אדם מעורב עם הבריות ואמאי אמרו דעתו מעורבת. ויראה דהשמיענו שמה שעושה לא יהיה לפנים מפני הרואים ולבו לא כן יחשוב. רק עיקר הדבר דמה שעושה יהיה בכל לב ובכל נפש ולבו שוין ודעתו לעשות נחת רוח לבני אדם וכל מעשיו יהיה לשם שמים באמת ובתמים ולזה אמרו דעתו מעורבת כי דעתו ולבו ומעשיו שוו בשעוריהם:
+<b>רבי אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרי ליה הכי רבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם.</b> צריך להבין אמאי נכתב בתלמוד הקדוש מילי דאמהתא דבי קיסר ואני הדל כתבתי בפתח עינים דמן השמים שמו דברים אלו בפיהם והגם שהם לא כיונו רק פשטי הדברים מ"מ איכא בינייהו מילי שפירי ואמטול הכין עיפינהו וסדרינהו בתלמוד הקדוש ואפשר לומר עוד דרך רמז דאיכא בהני מילי ובודאי הם לא ידעו אלא פשט הפשט. והוא דהגדול בישראל אשר פעולתו אמת וצדק זוכה ליחד אמת וצדק שהם ת"ת ומלכות. וזה רמז רבא דעמיה מדברנא דאומתיה באמת וצדק אז זוכה ליחד מ' עם היסוד ואנו אומרים לשכינה בוצינא דנהורא שהיא מ' בריך מתייך לשלם שהוא היסוד כלומר ברוך יהא מי שהביאך אצל היסוד ויהיה יחוד ע"י הגדול המנהיג ישראל בצד"ק ומשפ"ט:
+<b>אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס וכו'.</b> אפשר דלרוב קדושתו היה מכוין למעלה ליחד הדודים כי ב"ד גימטריא ו' רמז לקב"ה הד"ס רמז למ' שנקראת הדסה ומרקד לפני הכלה העליונה והיה אומר כלה שהיא מ' נאה נשפעת מן' שערי בינה ומתחברת עם ו' קב"ה וזה רמז נא"ה. וחסודה שממשיך לה חסדים. וכיון דכל נשי ישראל הן אחוזות במ' היה עושה לפני הכלה התחתונה ומחשבתו ודיבורו ומעשהו מכוין למעלה ומשם יושפע שפע לכלה זו וא"ש ההי"ב: <br><b>וראיתי</b> להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל הא דלא קאמרי א"ר יה��דה בר אלעאי קא מכסיף לן שהיה מפורסם בחסידות וכו' ע"ש ואין צורך לזה ומה גם שיש בזה מיעוט כבוד לרב שמואל בר יצחק שלא היה מפורסם בחסידות. אמנם האמת נראה דמין הרקוד שהיה עושה ר"ש בר יצחק בג' בדים נוטל א' וכו' היה זלזול לעיני ההמון מה שאין כן רבי יהודה בר אלעאי שהיה כדרך שעושים בישוב ונחת ומשום הכי דוקא אר"ש בר יצחק אמרו וזה פשוט. והרב חוות יאיר בתשובותיו סימן ר"ה אגב שטפיה כתב דר"י בר אלעאי מרקד אתלת ואמרו עליו קא מכסיף לן סבא ע"ש:
+<b>אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בפני הכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה.</b> לכאורה יפלא למען דעת איך התיר ר' יונתן התר זה והא אמרו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה וכו'. ועוד יש להרגיש על הש"ס דקאמר ולית הלכתא כוותיה דמשמע דיש סברא והאיכא צדדין לקיימה אך ברוח מבינתם הכריעו חכמי הש"ס דלית הלכתא כוותיה והו"ל לש"ס לומר כלשון שיובן דאין מקום לדבריו כלל: <br><b>וחזה</b> הוית להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל נראה דס"ל כי הא דאמר בעירובין דף ל"ב מוטב דלעבד חבר אסורא זוטא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך ואפ"ה לית הלכתא כוותיה דאפשר לחבבה בלא הסתכלות כי ההסתכלות איסור רב כמ"ש ביומא דף ע"ד טוב מראה עינים באשה יותר מגוף המעשה עכ"ל ולא ריוה הרב צמאונינו דהכא ליכא ע"ה דעביד איסורא רבה והיכי שרי שום איסור. וסוף דבריו אינם מיושבים דאמר דאפשר לחבבה בלא הסתכלות ומשמע דאי לאו הכי שרי וסיים דהוא איסור רב וא"כ לא שרי אף דאי אפשר בלאו הכי ואין להאריך ועמ"ש בשיטה מקובצת ודוק: והיה אפשר לומר דרבי יונתן לאו בשופטני עסיק ולא מיירי אלא במי שיודע בעצמו שלא יבא להרהור אז שרי כדי לחבבה אבל אם אפשר שיבא לידי הרהור ודאי אסור. ואפ"ה לית הלכתא כותיה דמזה יבא להסתכל גם מי שיבא לידי הרהור וחוטא:
+<b>ולית הלכתא כוותיה.</b> כתוב בקצור פסקי הרא"ש אסור להסתכל בפני הכלה ואפילו ביום ראשון עכ"ל ולאו דוקא דאסור אפילו בשעה ראשונה וכמ"ש הרא"ש בפסקיו וכ"כ הטור עצמו (שהוא חיבר קצור פסקי הרא"ש) באה"ע סימן ס"ה וכ"כ באגודה אסור להסתכל בכלה ע"ש וכן פסק מרן בש"ע:
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+<b>כי הוה אתי קמיה דרב חסדא א"ל כפו ליה אסיתא בצבורא וכו'.</b> כתב הריטב"א ז"ל אסיתא סימנא לרעה שיהיו מזונותיו כפויים ותלויים והיינו דלא סליק על גבי ספסל וכתב הרב עיון יעקב ז"ל על דבריו ולא ידעתי מה יאמר על דאמר רב חסדא הכי במועד קטן דף כ"ב ע"ב כד שכיב נשיאה א"ל רב חסדא כפי אסיתא וקום עלה ואחזי קריעה לעלמא הרי דעשה הדבר משום פרסום בעלמא והא דלקחו אסיתא דליהוי מילתא דתמיהא ואיכא פרסום וזכרון הדבר יותר מספסל דדרכו בכך עכ"ל. ולק"מ על רבינו הריטב"א ז"ל דסבר הריטב"א ז"ל דבשלמא התם דבא ללמד לכל העם ולהראות קריעה לנשיא אצטריך לאסיתא להודיע לכל העם. אבל הכא בדין עירוב"א לומר עורבא בעי בני וההוא גברא והוא באחד לא בעי בני סגי ומסגי לעמוד על הספסל ולכך כתב דרמז למזונותיו וכו' ותו דגם התם יש לרמוז בסגנון אחר לעורר העם אשר נשיא יחט"א ונהפך העולם וכיוצא. אלא שלא ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושי מ"ק שכתב בזה:
+<b>המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו'.</b> בברכי יוסף י"ד סימן רמ"ט כתבתי דדעת הר"מ דאם נזדמן לפניו פדיון שבויים או עניים מרודים וערומים רשאי לתת יותר מחומש ע"ש באורך:
+<b>מאי קראה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וכו'.</b> אני עני בדרושים חקרתי דכיון דיעקב אע"ה הפריש חומש אמאי מבניו לא נתן כי אם מעשר דהוא לוי וישבתי דאפשר דהפריש נמי יששכר ומשו"ה יששכר עוסק בתורה תדיר עד היום כמ"ש אלדד הדני וז"ש ביומא לא משכחת צ"מ דמורה אלא מלוי או מיששכר והן הם הני בי תרי שייחד יעקב אע"ה לתורה ועבודת ה' ע"ש באורך:
+
+Daf 50a
+
+<b>רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וכו'.</b> ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל הא דמוציא המקרא מידי פשוטו וכו' ואפשר לומר משום דקשה איך קאמר וצדקתו עומדת לעד הא עבירה מכבה מצוה להכי מוקי בתורה דאין עבירה מכבה תורה להכי קאמר וצדקתו עומדת לעד עכ"ל ולפי מה שכתב בהדיא רבינו האר"י זצ"ל דכי היכי דאין עבירה מכבה תורה ה"נ אין עבירה מכבה צדקה נסתרו דבריו ז"ל ואעיקרא לק"מ דברישא קאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד וסתם ולא פירש וע"ז קאמר גבור בארץ וכו' הון ועושר וכו' ולהכי דריש בת"ת דמעיקרא סתם במצותיו ולא קאי על הצדקה בפרט:
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+<b>ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות וכו'.</b> פירש"י ז"ל בנדה דף נ"ב דמותרת לבעל ולבועל ומזה הבאתי ראיה אני עני למה שנסתפק הרב הגדול מהר"י אלפנדרי ז"ל במוצל מאש סימן מ"ו במי שהלך בעלה למדינת הים ובא עליה איש א' ונתכוונו ב' לאיסור כי מקרוב ידעו שהבעל חי. ואחרי כן נודע בבירור כי בה שעתא שבא עליה האיש הלז כבר היה מת בעלה ונסתפק הרב אם מותרת לבועל דלפי האמת פנויה היתה. או אזלינן בתר כוונתו דכיון לאיסור דסבר שבעלה עודנו חי. ורבנן בתראי חקרו בענין זה ויש להשיב על דברי קדשם ומדברי רש"י ז"ל דשמעתין ונדה הנזכרת הוכחתי לקוצר דעתי שמותרת לבועל כמו שכתבתי אני הדל בברכי יוסף א"ה סימן י"א אות ה' בס"ד:
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+<b>לאו משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא.</b> כתבו התוספות ונפקא מינה היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו עכ"ל. וכן כתב באגודה בשם ר"י. ומשמע דאם הרב מחל ואינו בעיר שרי ומסתייעא מילתא דהא כתבו התוספות הואיל ורבו אצלו: <br><b>ויש</b> להסתפק לדעת הגהות אשרי פרק הדר דהיכא דידוע דאין רבו מקפיד עליו ליכא משום מורה הלכה ובענין זה דאין רבו מקפיד יש מקום לומר דמסתייעא ליה מילתא דדוקא אי איכא משום מורה הלכה והוצרך למחילה אז הוא דלא מסתייעא מילתא. אבל היכא דמעיקרא ליכא משום מורה הלכה דידוע דאינו מקפיד אז מסתייעא מילתא. או דילמא לא שנא. ומלשון הגהות אשרי שכתבו מכאן שיכולים להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו משמע דמסתייעא מילתא ממ"ש בפשיטות שיכולים להורות ומייתי ראיה מפ"ק דמגילה דאמרו דחולדה מתנבאה במקום ירמיה דקרובתו הויא ולא מקפיד עלה. אמנם בהגהות אשרי בסוף הלשון כתב וקצת גמגום יש. ואפ��ר דכונתו דלענין הוראה יש מקום לומר דהא דלא קפיד הוי כמוחל וכי היכי דבמחל הרב לא מסתייעא מילתא גם כי קפיד לא מסתייעא מילתא ולעיל בעירובין בפתח עינים על דף ס"ג הבאתי דברי הגהות אשרי הללו ופירשתי בעניותי דמ"ש וקצת גמגום יש היינו אעיקרא דדינא פרכא דיש לחלק בין הוראה לנבואה דעלה קאי הש"ס בחולדה. ושם ובשם הגדולים ח"ב דף פ"ט יישבתי מאי דקשה על הגהות אשרי מאלעזר ויהושע ע"ש ולכל הדברות ל"ק על התוספות ממ"ש בברכות דף ל"א דשמואל מורה הלכה בפני רבו הוי ואפ"ה הורה כהוגן דיש לחלק בין היכא שהוא תלמיד ממש ומחל לו. לשמואל שלא למד עדיין מעלי אלא דחשיב מורה כיון שבא ללמוד או משום דהוא גדול הדור דחשיב כרבו כמ"ש התוספות שם. ובמציאות זה מסתייעא מילתא ועמ"ש בעניותי בראש דוד פרשת תרומה בס"ד:
+
+Daf 61a
+
+<b>הנהו תרי חסידי וכו' דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה.</b> אע"ג דגם המאחר ספי תהלתו בקהל חסידים לא אשתעי אליהו זכור לטוב בהדיה דלפי חסידותו הי"ל להתחסד גם בזה ובפרט שהי"ל לחוש שיש לו קצת צער וצער ב"ח דאוריתא: <br><b>וראיתי</b> להרב ישרש יעקב ז"ל שכתב בהני תרי עובדי וז"ל הפוסקים הביאו דין א' והשמיטו דין ב' והש"ע א"ח סימן קס"ט כתב כל שיש לו ריח צריך ליתן לו מיד ומדת חסידות ליתן לו מיד מכל מין תיבת מיד רמז למעשה השני ותיבת מכל מין רמז למעשה האחד עכ"ל ודבריו הם כדברי מרן בב"י שם בפירוש דברי הטור. והרב בית חדש ז"ל שם כתב דהטור לא הביא שם כי אם המעשה א' וסובר דמ"ש ספי מכל מינא קאי אהא דקאמר הכל משהין בפני השמש וכו' דאעפ"י דמן הדין מצי להשהות עד שיגמור סעודתו מ"מ מדת חסידות עביד דספי מכל מינא ומינא מיד בתחילת הסעודה ומשום הכי כתב מדת חסידות ליתן לו מיד מכל מין והב"י כתב דלכן כתב וכו' משום דאיתא התם הנהו תרי חסידי וכו' ואין צורך לזה דמהך עובדא שהביא רבינו משמע הכי עכ"ל וכדבריו משמע מדברי הטור בקצור פסקי הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל באות כ"ה. מכל מין וכו' וגם בשאר מינין דרך חסידות ליתן לו מהן מיד עכ"ל ובהא ניחא דהרי"ף והרא"ש לא הביאו המעשה השני מפני שמפרשים כהרב בית חדש. וכן הטור בקצור פסקי הרא"ש שאביו לא הביא אלא מעשה האחד כתב בשאר מינין מיד והוא כדברי הרב"ח ז"ל ויש להרגיש על הרב"ח שלא נסתייע ממה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא המעשה הראשון. ובספר עטרת פז על פסקי הרא"ש נשים שנזדמן לידי עתה ראיתי שיישב על שהשמיטו הרי"ף והרא"ש המעשה שני וע"ש מה שכתב. והרב בית חדש כתבו בסגנון דעדיף טפי ומשתמען מילוהי כהטור בקיצור פסקי הרא"ש כמדובר והרואה דבריו יבחין ואין להאריך. ויש קצת להרגיש על הרב ישרש יעקב ז"ל שכתב שהפוסקים השמיטו דין ב' והש"ע כתב שניהם. שהרי הרמב"ם סוף ה' עבדים כתב שניהם ומרן בכ"מ שם הביא התרי עובדי ודברי מרן בש"ע הם כדברי הטור כמו שכתבנו ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+<b>ארחא דמילתא כמה וכו'.</b> כתבו התוספות פירש בקונטריס שלא ישא עליו חטא ואפילו הוא יכול לפתותה ואם תאמר והיאך יצא רבי עקיבא וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכין ללמוד תורה ולהיות ת"ח ואדרבא דאדעתא דהכי נישאו שילכו ללמוד תורה עכ"ל. וכונתם מבוארת דכשבא הדבר על ידי שאלה ופיתוי אף שמתרצות איכא חטא דצערא דגופא לא ניתן לימחל אבל כשהן מעצמן מטוב רצונן עושות והן שמחות שבעליהן יהיו אשלי רברבי בכי האי גוונא אין כאן צערא דגופא ובמקום צער יש להם שמחה גופנית ורוחנית כי גדול כבודן בהי��ת בעליהם גדולים בתורה ועד אחרן פלגן בהדייהו וקביע להו עדנייהו. ועל פי זה פירש גדול הדור מהרי"ך ז"ל מ"ש במגילה דף כ"ח ניחא לי דלשמעיה למר כמ"ש בראש דוד דף ק"י ע"ג וע"ש מה שצדדנו בעניותנו שם בס"ד. ואפשר שיש להסמיך זה בפסוק עז והדר לבושה בעה"ז ותשחק ליום אחרון לעה"ב ודין גרמ"א פיה פתחה בחכמה שהיא פתחה מעצמה שבעלה ילך ללמוד תורה ותורת חסד על לשונה דייקא מעצמה שהיא עשתה תנאי שילך ללמוד והיא תשתדל בצרכי הבית וז"ש צופיה הליכות וכו' קמו בניה ויאשרוה כי העיקר הוא טהרת רעיוניה והבן הולך אחריה והיא גם כן עיקר בשלמות בניה בעלה ויהללה דבעבורה זכה לתורה ודוק:
+
+Daf 62b
+
+<b>רבי איעסק ליה לבריה בי ר' חייא וכו' יתבו ועיינו רבי אתי משפטיה בן אביטול ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד.</b> פירש"י שלא היתה בת הבאה משמעה הוגנת לינשא לבן רבי שהיה מזרע מלכים והיא לא היה בת מלכים. כתב הרב עיר בנימין ז"ל וזה תופס לשונו. הקשה בחידושי אגדות וכי מפני שלא היתה בת מלכים לא היתה הגונה וכו' וגם בעיני יפלא דלא מצינו שהיה ר"י בן זמרא מזרע בית דוד. אומר אני דהכא שהמליכו לדוד הוא הקטן ואחיו הגדולים ממנו נמאסו מן המלוכה וכמאמר שמואל הנביא גם בזה לא בחר ה' וא"כ מעשיהם גרמו להתרחק מן המלוכה לכך אמרו פסולא איכא והקפידו מן השמים שלא לזווגם יחד כי מעשה דוד היו גדולים ממעשה אחיו אבל באמת אם היה נמצא מזרע כשר כמו זרע בית דוד אף שלא היו מלכים בודאי ראוים לידבק בזרע מלכים ולדבר זה כל ישראל בני מלכים. אך זאת נפלאת בעיני כי בירושלמי אמר רבי אי אתא רב הונא להכא אנא מותיב ליה לעיל מני דאיהו מיהודה ואנא מבנימין ומפרש בפ"מ דרבי היה מצד אמו מיהודה ואיך דקדקו מן השמים במשפחת אם שלא לידבק עם ר' חייא דאתי משמעא אחי דוד. ע"כ דברי הרב עיר בנימין קצת בקצור: <br><b>ובטרם</b> יקרב אליהם ד"ק קנ"ה זה רגע אדבר דיש להעיר בירושלמי הלז והוא בפ"ט דכלאים במאי דאמר רבי אין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב ליה לעיל מינאי דהוא מן יהודה ואנא מבנימין דהוא מן דכריא ואנא מנוקבתא ומאי למימרא פשיטא דהוא יש לו מעלה עליו ואמאי אצטריך לומר הכי דאי סליק אנא מותיב ליה לעיל מינאי. והיה מקום להביא קצת ראיה למה שפסק הרב כנה"ג ז"ל בתשובותיו חלק י"ד שנדפסו מקרוב בסימן רי"ח דמי שהיה קבוע בעיר א' להורות והיה חותם ראשונה בכתבים ובשטרי כתובות ובא ת"ח ורוצה ליטול הקדימות מהחכם שהיה שם והחכם שהיה שם טוען שכבר זכה ואפילו שהת"ח שבא גדול ממנו בחכמה ובמנין כיון שהוא החזיק אין להורידו מגדולתו ופסק שהדין עם החכם שהיה שם והוא יחתום ראשון ע"ש באורך. ולפי זה אצטריך לרבינו הקדוש לומר דאי סליק רב הונא אנא מותיב ליה לעיל מינאי דעל פי הדין לא היה צריך לתת לרב הונא הקדימה שישב עליו כיון שהוא זכה וכמו שפסק הרב כנה"ג ז"ל. אמנם הוא מענותנותו היה עושה לפנים משורת הדין ומושיבו עליו: <br><b>אמנם</b> יש לדחות דלעולם דאם הבא מחדש הוא יותר חכם מאשר הוא קבוע שם הדין הוא דצריך לתת לו הקדימה הפך הרב כנה"ג. אך רבינו הקדוש היה יותר חכם מרב הונא ובכי הא אין לתת לו הקדימה והיינו רבותיה דרבינו הקדוש דהגם דמצד הדין אין לו להקדימו דהוא רבינו הקדוש גדול ממנו בחכמה. מ"מ מענותנותו מותיב ליה עליה: <br><b>איכו</b> השתא אתאן לדידן לדברי הרב עיר בנימין והנה מ"ש דמפרש ביפה מראה דרבי לא היה מיהודה אלא מצד אמו אין צורך לדברי הרב יפ"מ דכן הוא מפורש שם בירושלמי ועיין בב"ר פרשה ל"ג. ��לעיקר הדבר מ"ש הרב עיר בנימין בסוגיין דאחי דוד נמאסו מן המלוכה ומעשיהם גרמו ולכך פסולא איכא. לי ההדיוט אין דברי הרב ז"ל כאן מחוורין כלל דח"ו לומר שנמאסו ודוקא באליאב שהיה כעסן אמר ה' כי מאסתיהו. אבל באחרים אמר לא בחר ה' כי לענין מלוכה לא לבד צריך מעשים רק דנשמתו ומדרגתו יהיו למלוכה כמו דוד הע"ה שהיה רגל ד' למרכבה ונפש אדה"ר וכו' ומי שאינו מלך אינו נמאס ותימא על הרב ז"ל איך לא חש לכבוד ר' חייא רבה. ותו לדידיה דרבי יוסי בן זמרא לא היה מזרע מלכים אלא היה זרע כשר כמו זרע דוד וכל ישראל בני מלכים הם. א"כ לדידיה ח"ו זרע אחי דוד ח"ו לא הוה בסוג זה וא"כ מאי ק"ל מהירושלמי דאיך לא רצו דמשפחת אם לא ידבק עם ר' חייא ומאי קושיא ואין להאריך בזה והמעיין בעיניו יראה ולבבו יבין: <br><b>ואיברא</b> דמה שפירש הרב חידושי אגדות בגמרא דהכונה יתבו ועיינו אם יש לתלות בפיסול ומצאו דח"ו לא יש פיסול והכל ממשפחת ישי הוא פירוש יפה אף נעים. וכן ראיתי בשיטה מקובצת לכתובות שבתוך הדברים כתוב וז"ל יתבו ועיינו ולא אשכחו מידי דתרוייהו מיחסי טובא עכ"ל והנאני שהוא כפירוש הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות האמור:
+<b>פסקו ליה תריסר שנין למיזל בבי רב.</b> עין רואה בסוגיין כל הני עובדי דמייתי דהוו פסקי תריסר שני למיזל בבי רב. וצריך להבין דבר שבמנין זה שנים עשר מה טיבו. ומי יגיד לנו קש"ט שנים עשר על מה אדניו הטבעו דתנאי ואמוראי כלהו להטיב לו ידעו. והרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות ישנו בנותן טעם לשבח. גם הרב עיון יעקב ז"ל גם הוא כתב תרי או תלתא טעמי עיין שם: <br><b>ואולם</b> הרב עיר בנימין כתב דספן עונתו לששה חדשים ואם יש לו ד' נשים כל אחת לשתי שנים ותלמידים יוצאים שלא ברשות ג' שנים ואם יש לו ד' נשים מגיע לכל א' עונה לי"ב שנים זהו תורף דבריו. ועם האדון הסליחה דשלשה שנים אינו עונה ועונתן משבת לשבת ואיברא כי בלכתם ילכו ג' שנים אבל בחזרתן חייבין לקיים מצות עונה ואם יש לו ד' נשים עונת כל א' בכל חדש דעונתן הוא משבת לשבת והדברים פשוטים אין להאריך בהם: <br><b>ואפשר</b> דרך דרש ירמז דתנן בן עשר למשנה וימי שנותנו ע' שנים ומע' הסר עשר דתנן בן עשר למשנה נשארו ס'. וחומש ס' הוא י"ב ומשו"ה בחרו בי"ב שנה דהוא חומש החיים שיהיה בעסק התורה: <br><b>(ב)</b> א"נ דיש בשנים עשר שנה תרי"ג שבועות והותר כנגד תרי"ג מצות שיזכו לידע התורה שהיא שקולה ככל התרי"ג מצות: <br><b>(ג)</b> א"נ דיש בשנים עשר שנה קמ"ח חדשים עם חדשי העבור דבזה יזכו לתורה שהוא קמח רוחני לנפש ובזכות התורה קמח לגוף כמ"ש אם אין תורה אין קמח: <br><b>(ד)</b> א"נ שנים עשר בגימטריא עם הכולל יצר רע נחש בטל דהתורה מבטלת יצר הרע שהוא מסטרא דנחש: <br><b>(ה)</b> א"נ לתקן חלקי נפש רוח נשמה שבכל עולם מארבעה עולמות שהם כמספר י"ב בכח עסק התורה: <br><b>(ו)</b> א"נ ליחד ד' אותיות בכל שם משמות הקדש שלשה אהיה הויה אדני וליחדם יחוד שלם שהם במספר י"ב: <br><b>(ז)</b> א"נ שעל ידי עסק התורה לשמה ימשך מיסוד אבא ללאה בחב"ד וחג"ת ונה"י כמו שביאר רבינו האר"י ז"ל גם תורה שבע"פ היא כנגד מלכות ועל ידי עסק התורה מתיחדים קב"ה ושכינתיה והנה כנגד ט' ספירות לאה ויסוד אבא הם י' ועוד ב' רמז ליחוד קב"ה ושכינתיה הם י"ב וא"ש ה' הטוב יכפר בעד ודוק כי כי קצרתי:
+<b>קרי עליה רמי בר חמא החוט המשולש וכו'.</b> מקשים אמאי לא קאמר קרא לא ימושו מפיך וכו' ואפשר דרצה לרמוז מ"ש התוספות דצריך שיהיו רואים זה את זה כי הכא דרבי אושעיא ור' חמא בר ביסא במעמד שלשתן וזהו החוט המשולש השלשה חוטין ביחד ונראין חוט אחד:
+<b>חזיתיה ברתיה דהוה צנוע ומעלי א"ל אי מקדשנא לך אזלת לבי רב וכו'.</b> נראה טוהר קדושה נשמתה שהיתה סיבה להעמיד התורה ונשמתה חזה תוקף גדולת רבי עקיבא והניחה עושר וכבוד אביה וכמה הרפתקי עדו עלה ולבסוף זכתה לעושר וכבוד והקרן קיימת לעה"ב. והרב סדר הדורות הוכיח דהיה לו לרבי עקיבא אשה אחרת קודם כמו שנראה ממשנתינו פ"ג דידים ואבות דרבי נתן פרק הששי ע"ש באורך:
+
+Daf 63a
+
+<b>אדעתא דגברא רבא מי נדרת וכו'.</b> הריטב"א ז"ל בחידושיו כתב דלא הוצרך להתירו כי היה נדר טעות ע"ש וק"ק דבנדרים דף נ' קאמר על חמיו אתא ואתשיל על נדריה ואשתרי מנכסיה כמ"ש אני הדל בפתח עינים שם ועיין מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן ת"ו:
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+<b>מלח ממון חסר ואמרי לה חסד.</b> המפרשים פירשו כל אחד לדרכו בהני תרי לישני. ואפשר בהקדים מ"ש פ"ק דר"ה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאזכה לעוה"ב ה"ז צדיק גמור ומקשים דהא תנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס ותירץ הרב מהר"ש פרימו ז"ל דמשנתנו בעושה חובתו דאז צריך לעשות שלא ע"מ לקבל פרס וברייתא איירי בעושה יתר על חיובו דאז ביתרון שרי לעשות ע"מ לקבל פרס דייקא נמי דקתני סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני כלומר סלע זו יתר על חיובי ובזה פיסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ כלומר צדק צדק אם אתה עושה שני צדקות אחת שהוא חיוב שלך ואחת נוסף על החיוב אז יכול אתה לעשות למען תחיה וגם לעוה"ב וירשת את הארץ שהם שתי החלוקות של הברייתא ע"כ דברי הרב מהר"ש פרימו ז"ל: <br><b>והרב</b> מהרימ"ט ז"ל תירץ דהמצות שהם טוב לשמים ולבריות. בחלק הנוגע לבריות שרי לעשות ע"מ לקבל פרס עכ"ד. ואפשר דהני לישני בהכי פליגי דמ"ד מלח ממון חסר סבר כתירוץ הרב מהר"ש פרימו ז"ל דלעשות ע"מ לקבל פרס צריך שיהיה תוספת על חיובו וז"ש מלח ממון סגולה לממון שיתקיים כמו המלח המעמיד התבשיל היינו חסר הוליד את חסרו"ן שיחסר ממונו נוסף על חיובו ואז יכול לעשות ע"מ שיתקיים הממון וזהו חסר דמי שהוא עושה החיוב איננו חסר דחיובא רמיא עליה. אך אם הוא מוסיף לעשות צדקה ומחסר ממונו זה מועיל לקיים הממון כי יכול לעשות כדי שיתקיים הממון כי בתוספת שרי ע"מ לקבל פרס כמ"ש הרב מהר"ש פרימו ז"ל. ואידך סבר חסד דס"ל כהרב מהרימ"ט ז"ל דאין צריך לחסר ממון רק יעשה כחיובו ובחלק החסד שעושה עם הבריות יכול לעשות ע"מ לקבל פרס ויכוין להעמיד הממון: <br><b>א"נ</b> אפשר לומר במ"ש פ"ק דבתרא דרבי יצחק אמר כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה ורב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו אנשים מהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכר ופירשנו בעניותנו בדרושים דפליגי בפלוגתא דר"מ ורבי יהודה דרבי יהודה סבר דלא מיקרו בנים אלא כשהם הגונים ור"מ סבר דבכל אופן נקראו בנים כמ"ש פ"ק דקדושין וידוע דמה שעושים צדקה היינו משום דהוא משל למלך שכעס על בנו וכו' כמ"ש פ"ק דבתרא והשתא רבי יצחק כר"מ דבכל אופן ישראל נקראו בנים ושרי לעשות צדקה אפילו אינם מהוגנים ומ"ה דריש רודף צדקה ימצא מעות לעשות צדקה דבכל אופן מיקריא צדקה וחשובה כעוסק עם בן המלך שכעס עליו דהמלך רוצה בקיומו ורב נחמן בר יצחק סבר כרבי יהודה דאם אינם הגונים אינם בנים ואינו יכול לעשות עמהם צדקה דהוי כמלך שכעס על עבדו ומשום הכי דריש הקב"ה ממציא לו אנשים מהוגנים לעשות להם צדקה דהוו בנים ובזה אפשר דפליגי הני לישני דמאן דאמר מלח ממון חסר סבר כרבי יצחק דהקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה דכל שהוא עושה צדקה אפילו אם יש בהם אנשים שאינם הגונים בא בשכרו ותחשב לו לצדקה ואתי כר"מ דבכל אופן הם בנים ולכן אמר מלח ממון חסר דכל שהוא מחסר ממונו צדקה הוא עושה. ואידך סבר כרב נחמן בר יצחק דממציא לו בני אדם הגונים דדוקא הגונים היא צדקה וזהו שאמר מלח ממון חסד דצריך דיעשה חסד דאם לא יהיה הגון אינו חסד ואתי כרבי יהודה וככל אשר דברנו ודוק. שוב נזכרתי שכבר כתבתי כן בפתח עינים בקצור. ועוד אפשר לומר במ"ש מז"ה בחס"ל עין הקורא נהר ג"ן כי הצדקה שנותן האדם מדעתו ורצונו בלב שלם מצלת מגיהנם אך צדקה שנותן להתכבד או מחמת בושה מצילתו ממיתה משונה ומיתה בידי שמים אך לא מגהנם ע"ש ואפשר דבהכי פליגי דמ"ד חסר ס"ל דלהעמיד הממון אפילו להתכבד או מפני הבושה מהני ולז"א חסר חסר"ו של אדם קונה לו והצדקה בכל אופן מהני ואידך ס"ל חסד דוקא דהיא לשמה לעשות חסד מהני ואז ממו"לח טהור קדש:
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+<b>אמרו עליו על הלל הזקן וכו' לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו ג' מילין.</b> לכאורה ק"ק לדעת הרא"ש ז"ל והטור ח"מ סימן רע"ב דזקן ואינו לפי כבודו שהתורה פטרתו להשיב אבידה אסור לו להשיב ולזלזל בכבוד תורתו איך הלל נשיא ישראל היה מזלזל בעצמו כולי האי ושוויה נפשיה עבדא. ואפילו לדעת הרמב"ם דזקן ואינו לפי כבודו יכול לעשות לפנים משורת הדין ולהשיב אבידה מ"מ הכא הוא זלזול גדול. ואפשר לומר דהלל רץ לפניו בשדה דליכא רואים. א"נ יש לחלק ע"ד שחילק הרב חוות יאיר ז"ל בתשובותיו סימן ר"ה דאדם שהוא מתנהג תדיר בענוה וחסידות ומפורסם וכל העם עונים אחריו מקודש ובכל עניניו ניכר מחסידותו לזה מותר דכולי עלמא ידעי דמעשיו לשם לשמים ולגביה דידיה אינו ביזוי וזלזול רק הוא שבח וכבוד. שוב נזכרתי ממה שכתבתי אני עני בפתח עינים ועיין מה שכתבתי שם ובמה שכתבתי עתה ונראה שזה שכתבתי עתה יותר עיקר ודוק היטב:
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+<b>והשתא דאמרת בעלת חוב וכו'.</b> עיניך תחזינה מה שכתבתי אני הדל בפתח עינים ד"ה ולדעת רש"י ז"ל היותר נכון ואחר כמה שנים עלה בכב"ש מזבח הדפוס ספר שבות יעקב ח"ג וחזה הוית להרב ז"ל בסימן קכ"ו שכתב כן ועיין בדברי הרב ובמה שכתבתי ודוק:
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+<b>הזהרו מזבובים של בעלי ראתן.</b> עמ"ש בעניותי בקונטריס כסא דוד דף י"א בס"ד:
+<b>נראית הקשת בימיך.</b> עמ"ש אני עני בפתח עינים ושם בקונטריס אחרון ובהגהות מדרש רבה בס"ד והם בקונטריס ככר לאדן דף קל"ה ע"א ושם צדדתי יותר ממה שכתבתי אני בעניי בפתח עינים בס"ד ע"ש ובהגהותי שנדפסו בזהר ד' ליוורנו ח"א דף רכ"ה ע"א ומה שכתבתי בסוף שם בככר לאדן נ"ל עיקר אף שהלשון דחוק ודלא כהרב אספקלריא המאירה ז"ל ודוק הטב: <br><b>ומכלל</b> הדברים אתה תשמע דהראיה שכתבתי בפתח עינים כאן שהת"ח יכול לשקר שלא להחזיק טובה לעצמו שהרי ריב"ל אמר שנראתה הקשת בימיו מה שלא היה. ומה שדחיתי שם נדחה וחזר ונראה אי משום דהיותר נראה דכי אמרינן שלא נראה הקשת היינו דלא נראה כלל דהצדיק הוא סימן במקום הקשת. ואי משום דלשון הש"ס דקאמר ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי הכי משמע. וריב"ל היה ענותן סגי כמו שאמרו רז"ל בילקוט ישעיה סימן נ"ד ע"ש. והיינו דאמר ריב"ל בעלמא ענוה גדולה מכלם:
+<b>אשרי מי שב�� לכאן ותלמודו בידו.</b> אפשר במה שפירש מורינו הרב הגדול מהר"י זאבי ז"ל במ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' דהכונה דהעיקר להוציא לאור ניצוצי התורה אשר היו טמעי"ם בסט"א וזה לא אפשר אלא כשקדמה לו יראה. אבל אם החידוש כבר ישנו בעולם ע"י החורפה יכול לקולטו מהאויר כמו שהיו עושים דואג ואחיתופל וז"ש חכמתו דייקא שהוא הוציאה לאור מתקיימת זהו תורף דבריו. וז"ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו דייקא שהוציאו לאור בידו ובשתים עלתה לו וזהו ראיה על שקדמה לו יראה. ועוד דזכה להוציא לאור התורה שהיתה בסט"א ולכך כתיב ביה אשרי. א"נ האושר הוא שהוציא לאור כל ניצוצי התורה השייכים לרוחו וז"ש ותלמודו בידו ר"ל כל תלמודו וחלקו השייכים לו. א"נ אפשר דנאמר בו אשרי למי שבא לכאן ואינו צריך לילך בגלגול וכיוצא אלא אתא ואתייה מתניתא בידיה ושם ינוח בינ"ן של קדושים:
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+<b>אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פירי הוו וכו'.</b> עיין מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ד הנדפס מחדש סימן קט"ו ע"ש:
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+<b>פריעת בעל חוב מצוה וכו'.</b> עמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובות ח"ד הנדפס מחדש סימן קנ"ב סוף דף ל"א ע"ש:
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+
+
+Daf 90b
+
+
+
+Daf 91a
+
+
+
+Daf 91b
+
+
+
+Daf 92a
+
+
+
+Daf 92b
+
+
+
+Daf 93a
+
+
+
+Daf 93b
+
+
+
+Daf 94a
+
+
+
+Daf 94b
+
+
+
+Daf 95a
+
+
+
+Daf 95b
+
+
+
+Daf 96a
+
+<b>כל המונע תלמידו מלשמשו וכו'.</b> בפתח עינים הבאתי תשובות רבינו מהר"י ן' מיגש ז"ל כ"י ואחר זמן רב נדפסו תשובותיו והרי היא בסימן ל"ז ע"ש ובפתח עינים הבאתי עלה הגהה מהרב מהר"ם הלוי נזיר ז"ל:
+
+Daf 96b
+
+
+
+Daf 97a
+
+
+
+Daf 97b
+
+
+
+Daf 98a
+
+
+
+Daf 98b
+
+
+
+Daf 99a
+
+
+
+Daf 99b
+
+
+
+Daf 100a
+
+
+
+Daf 100b
+
+
+
+Daf 101a
+
+
+
+Daf 101b
+
+
+
+Daf 102a
+
+
+
+Daf 102b
+
+
+
+Daf 103a
+
+<b>הזהרו בכבוד אמכם.</b> הרב עיון יעקב ז"ל פירש שגדלתם כאם ואין ראיה לאשת אב שאינה מגדלת הבנים שיהיו חייבים בכבודה אחרי מות אביהם והקשה על מרן הב"י ז"ל בי"ד סימן ר"ם שכתב שהטור למד מכאן לסתם אשת אב והניח בצ"ע. והרב ז"ל אגב שטפיה כתב אין ראיה לאשת אב שאינה מגדלת הבנים שיהיו חייבים בכבודה דנראה דהטור ומרן ז"ל כתבו שחייבים בכבוד אשת אב אחרי מות אביהם. ואין הדבר כן דכ"ע סברי דאין חייבים אך הטור כתב דמ"מ מצוה איכא. וזה כונת הרב ז"ל דאפילו מצוה ליכא. ואני הדל כתבתי בפתח עינים דמ"ש אמכם לאו דוקא אלא לישנא בעלמא דאם היא גדלתם פשיטא דחייבים בכבודה דהוי בסוג כל המגדל יתום וכו' ע"ש: <br><b>והקשו</b> על זה דמה דמות יערוך מגדל יתום. לאשת אב דבציווי בעלה ולכבודו היא עושה. ואני אומר דזה דבר פשוט ואין שום אחד שיטעה בזה וגם אני לא כתבתי אלא דהוי בסוג כל המגדל יתום וכו' ראה בעיניך שכתבתי בסוג כל המגדל יתום דודאי הגם דלכבוד בעלה ובציוויו עושה. מ"מ ניכרין דברי אמת שהוא ברצון טוב ולמצוה עושה שנראה רוב השתדלות וזהירות יום ליום ולילה ללילה ובכי הא ודאי הרי היא בסוג כל המגדל יתום ודין הוא לכבדה ואלו הם דברים פשוטים: <br><b>ועוד</b> אפשר לומר דהגם דנימא כדברי הרב עיון יעקב ז"ל דהך גדלתם כאם ומשום הכי קרי לה אמכם. אפ"ה אי אפשר לומר כדברי הרב עיון יעקב ז"ל דבכגון זו דוקא איכא מצוה אחרי מות אביהם אבל אשת אב דעלמא ליכא מצוה. דאי הכי מה הלשון אומרת הזהרו בכבוד אמכם הול"ל כבדו לאמכם דאשת אב דעלמא ליכא מצוה וזו שגדלתם איכא מצוה. וממה שאמרו הזהרו בכבוד אמכם משמע דאשת אב דעלמא גם כן איכא מצוה וזו שגדלתם יש תוספת ומשו"ה אמר הזהרו בכבוד אמכם זו שגדלתם לא נצרכא אלא להעדפה ומינה דאיכא מצוה בכל אשת אב אחרי מות אביהם ושפיר משמע כדברי הטור. והרי"ף והרא"ש פ"ק דקדושין הביאו ברייתא דסוגיא שלנו גם הר"מ פרק ו' דממרים וכלם כתבו דאשת אב אחר מיתה אינו חייב ולא כתבו דיש מצוה מיהא כמ"ש הטור ומרן בש"ע כתב שהדבר הגון לכבדה ע"ש:
+
+Daf 103b
+
+<b>אף ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב.</b> עמ"ש אני הדל בברכי יוסף י"ד סימן שמ"ה ובקונטריס זה פ"ק דע"ז על דף י"א בס"ד:
+<b>בטלה קדושתה וכו'.</b> עמ"ש אני הדל בפתח עינים ודקדקתי עמ"ש הרב רצוף אהבה ועתה נדפס ספר יגל יעקב ואגב ריהטא ראיתי בשיטה סוטה דף קי"ב ע"ג דתריץ יתיב. והמעיינים ישר יחזו פנימו כי אינו מן הי"שוב ואין להאריך בפטפוטי דברים ודו"ק:
+
+Daf 104a
+
+<b>ולא נהניתי באצבע קטנה שלי.</b> פירש הרב החסיד מהר"ר דוב ז"ל ע"ד מ"ש לא כל האבצעות שוות עכ"ד ויצטרף לזה דרבינו הקדוש ניצוץ יעקב אבינו שתקן ג"ע דאדה"ר ולא ראה קרי ולכן גם הוא נזהר מאד לשמור היסוד בתכלית הקדושה ולא הושיט ידו למטה מטיבורו ואפשר דזה רמז יהר"מ שיהא שלום במנוחתי שיהיה זיווג עליון וקדוש ש' יסוד מנוחה מ' ואותיות ת"י של מנוחתי גימטריא קדוש ודוק היטב כי קיצרתי שיש להוסיף ציצים ופרחים:
+
+Daf 104b
+
+
+
+Daf 105a
+
+
+
+Daf 105b
+
+<b>כל המביא דורון לת"ח כאלו מקריב בכורים וכו' קבולי לא בעינא דאקבל השתא דאמרת לי טעמא מקבלנא.</b> אפשר דכיון דע"י שהוא מקבל מזכה לנותן ומתכפרים עונותיו כמ"ש התוספות משם סדר אליהו זוטא. אם כן צריך לקבל דעושה טובה גדולה לנותן. ומשום הכי אע"פ שלא היה רוצה לקבל רב ענן. קבל דבזה יגדל נא כח הנותן וכן כתב הרב נחלת יעקב ז"ל פרשת לך לך שלא ימנע התלמיד חכם מלקבל דורון שהוא מזכה לנותן וכו' ע"ש:
+
+Daf 106a
+
+
+
+Daf 106b
+
+<b>איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך וכו'.</b> עמ"ש בקונטריס רוח יעקב הנדפס בסוף תשובות הרב מהר"ר אברהם אליגרי ז"ל דף כ"ד ע"ג סימן ס"ב:
+
+Daf 107a
+
+
+
+Daf 107b
+
+
+
+Daf 108a
+
+
+
+Daf 108b
+
+
+
+Daf 109a
+
+
+
+Daf 109b
+
+
+
+Daf 110a
+
+
+
+Daf 110b
+
+
+
+Daf 111a
+
+
+
+Daf 111b
+
+<b>כל המשיא בתו לת"ח וכו'.</b> ולא זו שהשיא בתו לת"ח שהוא מעלה עליונה כדמוכח בזהר הקדוש. אלא אף זו שעושה פרקמטיא כי הוא מתעסק בממון ת"ח להרויח להם שכר שעי"ז פנוים לעסוק בתורה ולא זו אלא אף זו שמהנה ת"ח מנכסיו עליהם נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Kiddushin/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,653 @@
+Marit HaAyin on Kiddushin
+מראית העין על קידושין
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על קידושין
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+<b>לימא מר דאמר כת"ק ורבין כרשב"ג א"ל בין דידי בין רבין אליבא דת"ק.</b> לפי מה שכתבתי אני בעניי בעין זוכר דאתמר בירושלמי דהלכה כרשב"ג במשנה לבד ולא בברייתא. ניחא טובא סוגיין דכלהו לא חיישי לדרשב"ג. אבל ליכא לאוכוחי מינה ופשוט:
+
+Daf 12b
+
+<b>דרב מנגיד וכו' ועל דמקדש בביאה וכו' משום פריצותא וכו'.</b> כתבו התוספות משום פריצותא מפרש ר"ת לפי שצריך עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער דהוא מעמיד עדים על כך וקשה דביבמות וכו' דהא יבמה דאוריתא ואינה נקנית אלא בביאה אלא נראה לר"י דהיינו פריצות שעושין תחילת קנינן בביאה וכו' ע"ש. וק"ק דהתוספות ביבמות דף נ"ב והריטב"א בשמעתין כתבו בשם ר"ת כמו שפירש ר"י והנה כונת התוספות שכתבו דהא יבמה דאוריתא ואינה נקנית אלא בביאה כלומר וצריכה הביאה בעדים וכן כתב הריטב"א בחידושיו בפירוש: <br><b>וראיתי</b> בספר בית מאיר על ש"ע אבן העזר שנדפס מקרוב ושם בסימן קס"ו חזיתיה שתמה על הרב משנה למלך פ"ב דיבום שנסתפק אם ביאת יבמה צריכה עדים ורוצה לדמות לביאת שוגג או מזיד ואינו דומה כלל ויותר תימה על מהרש"ל ביש"ש פרק ר"ג סימן כ"ה שכתב דאין צריך עדים ע"ש באורך ובאמת שהוא תימה על שני המאורות הגדולים שנעלם מהם דברי התוספות והריטב"א וכמו שתמה הרב הנזכר אך מהרש"ל ז"ל שתמה עליו מהריטב"א על הרוב שלא בא לידו כשכתב זה. ומה שתמה על הרב משנה למלך דאינו דומה לביאת שוגג או מזיד לק"מ דאעיקרא בשלא כדרכה וזנות ונתקע הדבר קשה שהיו שם עדים: <br><b>ואני</b> הדל מצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל ביבמות דף נ"ב שכתב כן בפירוש וכן בשיטת יבמות כ"י לרבוואתא קמאי שכתב כן. גם בהגהות מיימוניות פ"ג מאישות כתב בקצרה כדברי התוספות ע"ש ובשו"ת מחזה אברהם הנדפס מחדש סימן ז"ך אות ד' דף כ' ע"ד כתב הוא ז"ל על דברי הרב מש"ל ז"ל הללו והביא מתשובות כ"י ונעלם ממנו דברי התוספות והריטב"א הנזכרים ובמקום אחר כתבתי יותר בס"ד:
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+<b>אלא מדאמר רחמנא יבמה שאין לה בנים וכו'.</b> כתוב בתוספות רי"ד אעפ"י שמדברי הנביאים נוכל ללמוד בפירוש דכתיב ואתנה לך את בית אדונך ואת נשי אדונך בחקיך ודוד הע"ה נשא אביגיל ובת שבע וכו' אלא שואל רמז מן התורה שאם לא הי"ל רמז התר מן התורה לא היו הנביאים מתירין אותה עכ"ל. ויש להרגיש במ"ש ובת שבע דהרי בת שבע היתה מגורשת דכל היוצא למלחמת בית דוד וכו' וקי"ל כתרי שינויי דפ"ק דכתובות. ותו מ"ש דאם לא הי"ל רמז מן התורה וכו' ק' דאפילו לא היה רמז הנביאים כך קבלו שמותרת מהתורה ומהם נלמוד וכבר אמרו מדאורייתא ואסמכיה נביא אקרא כלומר שהוא קבל כך וכתבו ומ"מ הש"ס בעי לאשכוחי רמז מהתורה על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל בד' מינין שבלולב:
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+<b>מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית.</b> הרב משנה למלך פ"ג דעבדים סוף דין ג' כתב דהריטב"א ז"ל סבר דאין האדון יכול לכופו אבל אה"נ דמותרת לו והוא הפך הרמב"ם ז"ל ולא ידע מנא ליה להריטב"א ז"ל וכו' ע"ש ויש להרגיש דהול"ל דרש"י ותוספות רי"ד סוף פרק האומר כתבו כהרמב"ם ז"ל הפך הריטב"א ז"ל ומה שהקשה מנא ליה להריטב"א ז"ל לא קשיא דכבר כתב הריטב"א ממה שצריך גט שחרור וצרי�� ישוב:
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+<b>אשת ואפילו אשת איש.</b> עמ"ש התוספות ובקונטריס כסא דוד בהשמטות דף קכ"ט סוף ע"ב כל הלשון מוטעה וצריך למוחקו כלו והמעתיק עוית. וכן צריך להיות ק"ח. ג'. ט'. לפי מה שצדד מהרימ"ט ז"ל בחידושיו דליכא איסורא כלל מן התורה ולית להו אישות כלל לצד זה מאי דכתיב אשת ביפ"ת הוא לשאר דיני הפרשה. א"נ להתיר פרהסיא אבל לדעת הרמב"ן והרב הנמקי דבא על הגויה בצנעא ליכא כרת אך יהרג ואל יעבור ניחא טובא ואני אמרתי בחפזי מהרשום בדעתי וכל השאר שכתוב שם בזה נמחק:
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+<b>לאו המנונא אלא קרנונא.</b> הרב כלי יקר פרשת בראשית על פסוק ישרצו המים כתב דהצדיקים נקראו דגים וכן כתב הגאון החסיד מהר"ר אלעזר ז"ל בספר מעשה רקח דף ק"ה ע"ג והוכיח מרעיא מהימנא שהת"ח נקראו דגים ע"ש. ובאבות דרבי נתן פרק מ' אמרו דרש ר"ג הזקן ד' דברים דג טמא דג טהור דג מן הירדן דג מן הים הגדול. דג טמא כיצד בן עניים שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ואין בו דעת. דג טהור כיצד בן עשירים שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ויש בו דעת. דג מן הירדן כיצד זה ת"ח שלמד מקרא משנה מדרש הלכות ואגדות ואין בו דעת להשיב. דג מן הים הגדול כיצד זה ת"ח שלמד מקרא משנה מדרש הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב. והנה התוספות פירשו בסוגיין המנונא דג חם קר נונא דג קר. ואפשר לרמוז דהצדיקים ות"ח נמשלו לדגים ובברייתא דאבות דרבי נתן הנזכר ר"ג משל לתלמידים לד' מיני דגים. ודג הירדן קרי למי שאינו יודע להשיב ודג הים מי שיודע להשיב. וזה רמזו לרב המנונא שאינו דומה לדג ים הגדול שיודע להשיב והוא כדג הירדן שאינו יודע להשיב ויען רב המנונא מבואר בסוגיין דשאלוהו ולא ידע להשיב ובשמו רמוז נונא שהוא דג להכי אמרו לו לאו חם נונא שהוא כמו דג הים שיודע להשיב והוא מפולפל דאורייתא מרתחא ליה וזהו לאו חם נונא אין אתה מפולפל אשר בקרבו או"ר בו אש דת ומרתחא ליה אלא קר נונא שאין יודע להשיב ואין בו ניצוצי אש דת אלא גירסא בעלמא מצונן הוה: <br><b>ודרך</b> רמז אפשר כי בהיותו צדיק גמור נקרא אדם והוא נשפע משם מ"ה וכמ"ש אתם קרויים אדם אתם אותיות אמת רומז לת"ת אדם גימטריא מ"ה. ואם הוא צדיק שאינו גמור יש לסט"א קצת אחיזה בו. ואמרו בזוהר הקדוש דאותיות ק"ר יש בהם לסט"א דנטלי ש' והוי שקר כמ"ש בהקדמת הזהר דף ב' ועיין בדף ר"ה. והשתא דרב המנונא אמר להו בעו מינאי מילתא ולא ידע להשיב א"ל לאו המנונא שאתה צדיק גמור ונשפע משם מ"ה וז"ש לאו המנונא ה"מ הוא שם מ"ה אשר בו אחוז הצדיק הנמשל לדג. אלא קר נונא דאותיות קר דנאחז בהם הסט"א דבקות בך ואתה קר נונא ודוק היטב א"נ אפשר בסגנון אחר דרמזו לו דהוא היה בסט"א שרמז אותיות ק"ר ואח"כ יצא ונעשה דג בחינת צדיק וזהו נונא ומ"מ נשארו איזה סיגים ודו"ק:
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+<b>כל מ"ע שהז"ג אנשים חייבים והנשים פטורות.</b> בתשובות הגאונים כ"י סימן ח' כתב דרבינו סעדיא גאון כתב דשלשים מצות הן דנשים פטורות ולא פירש אותם ורבינו יצחק בן גיאת פירש אותם ואלו הן מילה. והראיה. ויוצא צבא. שקלים. פדיון בכור. ואיש כי תצא ממנו ש"ז. והכהן שלא יטמא לקרוביו. למול את הבן. לפדותו, ללמדו תורה. סוכה. לולב. שופר. ציצית. ק"ש. תפילין. ת"ת. פו"ר. מורא או"א. כבוד או"א. הקפת הראש. השחתת זקן. סמיכות תנופות הגשות קמיצות הקטרות מליקות קבלות וההזאות עכ"ד:
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+<b>בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.</b> אפשר לומר קצת בסגנון אחר ממ"ש בפתח עינים והוא דהיצה"ר שרשו מיסוד העפר כמ"ש ונחש עפר לחמו. והנה התורה היא אש כמש"ה מימינו אש דת למו ונמשלה למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים. והתורה היא ברוח כמו שת"א ולרוח ממללא ואין התורה מתקיימת אלא בעניו שמשפיל עצמו כעפר כמשז"ל וא"כ התורה נמשלה לאש ומים והיא ברוח והת"ח הוא שפל כעפר א"כ האיכא ד' יסודות מר"א קמא מים רוח אש והת"ח עפר א"כ הרי ד' יסודות. והיצה"ר שהוא מיסוד עפר בטל כי הוא מיסוד א' והתורה שכוללת כל ד' באמצעות הת"ח דשפל כעפר מבטלת היצה"ר שהוא ביסוד העפר לבד:
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+<b>אסתייעא ליה מילתא ודריש מזמור לאסף.</b> התוספות כתבו דאמרו במדרש מי שיעלה את השערים יעלה את אבא ע"ש באורך ואני בעניי בנחל אשכול על פסוק טבעו בארץ שעריה כתבתי על מדרש הזה בסייעתא דשמיא לך נא ראה: <br><b>ועדיין</b> צריכין אנו למודע"י דכפי הש"ס אבימי כי קאים ובידו קתון של מים לתת לאביו אשר מים שאל ונתנמנם דורש הן לה לדרשה זו. ומה יחס יש לדרשה זו עם כבוד אב ואם דעסיק ביה ואיך בשביל כבוד אבא יעיר אזן לזה: <br><b>ויתכן</b> למצוא הפתח כי הנה עלה בלבו כי הוא מתכשר במצות כבוד אב ואם בחשק וזריזות לעשות נחת רוח ליוצרו וזה חשוב לפניו יתברך ומעין דוגמא השערים שחלקו כבוד לארון זכו שלא נמסרו ביד אויב. ואפשר דבעבור דבני קרח חלקו כבוד למשה רבינו ע"ה כמו שאמרו רז"ל היתה התחלת הצלתם ונמשך זכות זה להציל אביהם. וזה רמז שהשערים הלכו ביד קרח כמ"ש באגדה והבאתיו שם על שפ"ת הנחל. לרמוז שבשביל שהשערים חלקו כבוד לארון עתידין לעלות. וגם בעבור שבניו חלקו כבוד למשה רבינו ע"ה וברא מזכי אבא וגם הוא אחרי רדתו אומר משה אמת ותורתו אמת כמ"ש בש"ס בזכות זה עלה. וז"ש מי שיעלה השערים בשביל שחלקו כבוד לארון הוא יעלה לאבא בשביל כבוד שעשינו למשה וגם כי הוא אומר משה אמת. ונמצא כי בצד מה בהיותו עוסק בכבוד אביו בא לדעתו כי יש נחת רוח לה' בזה דאפילו לשערים שחלקו כבוד לארון לא קפח שכרן ומזה בא לדרוש מזמור לאסף שאמרו מי שיעלה את השערים כמדובר:
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+<b>רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים וכו'.</b> גאון עוזנו הרב הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל בספר היקר פרשת דרכים פתח בחכמה ודרש כמה ענינים על פי סברת רבי מאיר ע"ש ויאורו עיניך כמה נאים דרכי"ו. ומריש כי חזינא דברי הרב הייתי מרגיש דקי"ל רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה. הן אמת דהדרשא תדרש לפי הסברא של מ"ר והכי רגילי בעלי הפרשי"ם דאלו ואלו דברי אלהים חיים כידוע: <br><b>ואולם</b> מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה בח"א סימן קצ"ד וסימן רמ"ב שכתב בהך פלוגתא דר"י ור"מ אימתי איקרו בנים ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה הכא רבי מאיר קראי קא דייק. וכתב עוד הרשב"א ז"ל שם דגם לרבי יהודה לא נפקי מכלל אדם ע"ש. ובזה פירשתי לדעת רבי יהודה ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם כלומר הגם שאתם חוטאים ונמשלים כצאן על דרך שפירשו רז"ל לפי דרכם ואין אתם נקראים בנים מכל מקום אדם אתם נקראים אדם ונפקא מינה לענין דינא דמטמו באהל כמו שכתב שם הרשב"א ז"ל:
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+<b>היכן אריכות ימיו של זה.</b> הרב עיון יעקב ז"ל כתב דקשה דלימא סולם רעוע וכו' והביא דברי ת��ספות רי"ד שהביא הרב גופי הלכות ז"ל ופירש דקשיא ליה קושיא זו ותירץ ע"ש באורך. ויש להרגיש על הרב ז"ל דהרב גופי הלכות ז"ל שהביא דברי תוספות רי"ד פירשם על דרך זה באופן יותר נאות ע"ש. ועתה אמת אגיד דהרבנים ז"ל רצו להעמיס בדברי תוספות רי"ד. ולקוצר דעתי לשון זה ולשון אחר שהביא הרב גופי הלכות ז"ל הם דברים כפשטן כאשר יראה המעיין הרגיל בדברי תוספות רי"ד:
+
+Daf 40a
+
+<b>הזכות יש לה קרן ויש לה פירות.</b> מקשים דהתנן אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם וכו' כבוד אב ואם וכו' ומאי איריא הני והרי סתמא אמרו הזכות יש לה קרן ויש לה פירות משמע דכל המצות יש להם פירות. וביותר יקשה באבות ר' נתן פרק מ' דקתני תרוייהו בהדי הדדי דברישא תני ד' דברים אדם עושה אותן אוכל מפירותיהן וכו' אלו הן כבוד אב ואם וכו' וסמוך לזה תני זכות יש לה קרן ויש לה פירות וכו' אלמא כל זכות יש פירות. ותו הרי אמרו בשוחר טוב פסוק בצאת ישראל ממצרים דהקב"ה זורע כל המצות שעושה האדם ברקיע הנקרא ערבות ומוציאין פירות ע"ש: <br><b>ואפשר</b> לומר דהם שני סוגים דכל המצות הקב"ה זורע אותם ומוציאין פירות בזמנן וכן כתב רבינו אפרים בפירושו על התורה כ"י שהקב"ה זורע התורה שלומד האדם שנאמר אור זרוע לצדיק. אבל הני מילי דקתני שאדם עושה אותם הוא סוג אחר דתכף בעשייתן הקב"ה קובע לו פירות בלי זריעה והוי ח"ו כמו רבית למשל ולהכי קאמר אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהן והא דקאמר שאדם עושה אותם נראה יתר ח"ו אבל בא ללמד כי תכף שעשה אותם יש להם פירות ובדרושים הארכתי בסייעתא דשמיא:
+<b>אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכו'.</b> מקשים אם כן משה רבינו ע"ה שנאנס ולא אמר לקבור עצמות יוסף אמאי נקראת המצוה על שם ישראל ואפשר לומר דהא והא איתא דאם נאנס ולא עשה המצוה מעלה עליו כאלו עשאה ונותן לו שכר כאלו עשאה ובודאי דגם למשה רבינו ע"ה הקב"ה קבע שכר כאלו הוא עשה. וגם מי שגמר המצוה נקראת על שמו ואין זו גורע שכר מי שנאנס ולא גמרה: <br><b>ועתה</b> בעת הזאת ממש נגמר להדפיס ספר מלאכת הקדש וראיתי שם פרשת עקב סוף דף קצ"ו שמתרץ הרב ז"ל בזה ג' תירוצים והתירוץ אחרון הגם שהוא מסתייע מלשון המדרש בבראשית רבה פרשה פ"ה אין דבריו מחוורין לקוצר דעתי ואין להאריך ועיין מה שכתבתי בפתח עינים בברכות על דף ו' ומ"ש שם בשם עטרת ראשי אבא מארי ז"ל במ"ש אפילו חשב אדם וכו' וכתבתי דבש"ס ל"ג אפילו אלא בעין יעקב ע"ש הנה בסוגיין הגירסא אפילו חשב אדם כמ"ש עט"ר אבא מארי ז"ל:
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+<b>דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.</b> כבר כתבנו בעניותנו שכל דברי הש"ס כגחלי אש דת ואפילו שיחה קלה ומשל בעלמא בקרבו או"ר בו ולא לחנם נכתב בתלמוד הקדוש. והנה רש"י ז"ל פירש דהא דאמר ריש לקיש טב למיתב וכו' וז"ל משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה עכ"ל ולכאורה יפלא על ריש לקיש בר פלוגתיה דרבי יוחנן ישא בשיחו ויקבע למימרא שלו מאי דאמרי הני נשי ההולכות אחרי הבעלי"ם ואין זה כבודו אי מצד עצם הדברים ומהותן ואי מצד ערך האומרן. ולא סגי כמו הצע"ר עלה על אחד המיוחד מגדולי האמוראים ריש לקיש אלא יגדל הכאב על שנקבע בתלמוד מימרא בשם ריש לקיש דבר זה: <br><b>אי</b> לזאת לו בקסת"י אפתח פתח כל שהוא להבין דברי חכמים וחידותם הנה ראיתי בספר אור הישר דף ח"י כתב שהגידו בחלום להגאון מהר"ר אברהם עפשטיין ז"ל אב"ד דק"ק בריסק בר"ח אדר שנת שע"ה דשאל בישיבה של מעלה שאומרים קדוש קדוש קדוש ואין אומרים ה' צבאות מלא כל כל הארץ כבודו עד אחר פעם ג' וגילו לו כי ג' פעמים קדוש הם כנגד ג' בניני בית המקדש כי בכל פעם שנבנה בית המקדש היה יחוד קדושה והקליפה נפרדת ושרשם ת' איש דעשו וזהו תיבת קדוש ד"ו באמצע זיווג כמשז"ל טב למיתב טן דו ותיבת ק"ש הם הקליפות נפרדות ק' בראש ש' בסוף וזה כנגד בנין ראשון הקליפה בפירוד והקדושה בחיבור ובעוה"ר נחרב ואין ראוי לומר אחר זה מלא כל הארץ כבודו וכן קדוש שני כנגד בית שני ונחרב בעוה"ר. ובמהרה בימינו יבנה בית שלישי קדוש ויהיה קיים ואז ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו ע"כ דבריו ז"ל: <br><b>ובמה</b> שהגידו להרב ז"ל כי ד"ו באמצע הוא לשון זיווג יש להרחיב הענין כי ד"ו רמז לזו"ן קב"ה ושכינתיה כי ד' בסוד מלכות ואות ו' רומז לז"א כידוע והוא סוד זיווג זו"ן. והנה אמרו ביומא דף ט' שאלו את רבי אליעזר ראשונים גדולים או אחרונים אמר להם תנו עיניכם בבירה איכא דאמרי עדיכם בירה כלומר בנין בית המקדש הוא העד שחזר לראשונים. והנה כתוב במאורי אור כי אות ט' הוא רומז ליסוד דאות יוד בתוכו. ואפשר שזה רמז ר"ל דיותר חשובים ראשונים שהיה בית שני אע"ג דחסרו ה' דברים יותר מאחרונים שלא נבנה בית המקדש כמ"ש ר"א עדיכם בירה וזה רמז טב למיתב טן שהוא ט' רמז ליסוד ן' לן' שערי בינה. א"נ טן עם הכולל טנ"א שרומז למ' כמ"ש במאורי אור. ד"ו שהיה זווג זו"ן והיה בית המקדש מלמיתב ארמלו ח"ו בסוד היתה כאלמנה. ובסוד מאנה להנחם על בניה כי איננו כמ"ש בזהר הקדוש והם דברי ר"א דקמאי עדיפי שחזר להם בית המקדש ודו"ק:
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+<b>עשה לי שיריים נזמים וטבעות ואתקדש אני לך וכו'.</b> כבר כתבנו כמה זמני דאין בתלמוד הקדוש אפילו אות לבטלה ואפילו משל ושיחה בעלמא ואפשר לומר במ"ש דעד שלא נשא נאחז בסבך בפ' גימטריא פ"ת ומפתה אותו וכשנשא לש"ש אשתו נקרא לחם וניצול מן פ"ת של גוים וזה רמז שירים טבעות נזמים ר"ת שטן וס"ת גימטריא פת ר"ל אתקדש אני לך ותנצל מאלו וס"ת עשה לי י"ה דזכו שם י"ה ביניהם ומבטלים הנזכר ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+<b>על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה.</b> לכאורה יש להעיר דאם הוא רשע גמור על הרוב עבר על כריתות ומיתות ב"ד ולא מהניא תשובה ויום הכפורים עד אשר יבואו עליו יסורין ואיך קאמר דמקודשת שמא הרהר תשובה אפילו שידענו שהתודה בחר"ט אנוש חרטה גמורה לא סגי עד דאיכא יסורין. וי"ל דמוכח בירושלמי דגם על כריתות ומיתות ב"ד כשהכיר בחטאו והרהר תשובה והצדיק עליו את הדין התחילה הכפרה אך גמר הכפרה לא הוי עד שיבואו עליו יסורין וכ"כ הרב פרי חדש ז"ל במים חיים בהגהות הרמב"ם ה' תשובה. וא"כ מעת אשר הרהר בתשובה הרי זה צדיק גמור אלא שעדיין לא נגמרה הכפרה עד שיבואו עליו היסורין: <br><b>ורבינו</b> ירוחם נתיב כ"ב ח"ד כתב דיש מפרשים דאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אינו צדיק עד שישיב הגזלה ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב נקרא צדיק ע"ש ומסתמות כל הפוסקים נראה כי"מ בתרא. ועמ"ש בקונטריס טוב עין סימן ו' דף י"א ע"ב:
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+<b>לא אברו סהדי אלא לשקרי.</b> עיין מה שכתבו התוספות ועיין מה שכתבתי בענין זה בקונטריס טוב עין סימן ט"ו דף ל"ב בס"ד:
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+<b>אליהו כופתו וכו'.</b> מ"ש בפירש"י ז"ל האי אליהו וכו' רש"ל ז"ל מחקו ועיין מ"ש אני בעניי בפתח עינים בתרא על דף ק"ט ועיין מ"ש ביעיר אזן בחלק מדבר קדמות מערכת האלף אות ז"ך בס"ד:
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+<b>ארכביה לרבי יוחנן אכתפיה וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל אפשר דעי"ז דארכביה אכתפיה מוכח דמשמש כתלמיד מובהק דגדולה שמושה יותר מלמודה דאל"ה הוי אסור להשתמש כ"כ בו כדאמרינן בעלמא דאשתמש בתגא חלף זה שמשתמש בשונה הלכות על כן אמר לו אוריתין כשרן וכו' עכ"ל ונראה שכונת הרב לומר דהיה תלמיד מובהק ולכן ארכביה וכו' ואין לשונו מדוקדק. אמנם גם שאר לשונו לא יכון דמוכח דדוקא תלמיד מובהק הוא דשרי להשתמש אבל רבו שאינו מובהק הוא בכלל מ"ש ודאשתמש בתגא אסור להשתמש בשונה הלכות. וזה אינו דכל שלמד ממנו שרי. ועוד יש חילוקים ואין להאריך. וגם מ"ש אח"כ דהתורה נמשלה לבת וכו' יש להשיב ודוק:
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+<b>ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו וכו'.</b> וכתבו המפרשים שיש להצטער על סלוק הצדיק משני טעמים אחד שנפטר הצדיק בעיר אחת. והצדיק שיבא תמורתו יהיה בעיר אחרת ועוד שהצדיק הראשון היה גדול ושלם ועתה נולד הצדיק האחר ועד כמה שנים שיהיה גדול וזה רמוז בפסוק וזרח השמש ובא השמש. ומ"ש יש שני חסרונות אחת שאינו מוכרח שיהיה במקום צדיק הראשון וזהו שאמר ואל מקומו ואינו מקום הראשון ועוד שואף זורח עתה מתחיל לזרוח והאחר היה גדול. וז"ש ת"ח שמת אין לנו תמורתו רמז הב' חסרונות אין לנו דאפשר שיהיה במקום אחר. ועוד תמורתו דייקא דהאחר גדול וזה עתה נולד ודוק:
+
+Daf 73a
+
+<b>תוספות ד"ה מאי איכא מיעוט.</b> ההוא עובדא שכתבו התוספות הביאו בספר הלכות גדולות יותר באורך סוף גיטין ובשו"ת הגאונים כ"י ח"א סימן י"ג:
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+<b>אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכלם בני יפ"ת וכו'.</b> עיין מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו ריש סימן שצ"ח ומ"ש אני הדל בהגהותי לה' מלכים בס"ד:
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+<b>אשבעיה דיפוק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא.</b> אפשר כי הנה יש באדם חלק הרע והוא מסט"א יצר הרע והוא אשבעיה להפריד הרע וישאר חלק הטוב לבד. על דרך שאמרו ז"ל דאסתר המלכה בכח כונות שלמדה מרדכי היתה מפרדת חלק הרע שיהיה עם אחשורוש דוקא חלק הרע. ועתה רב עמרם בכח הדבר הגדול הזה אשר עשה ונתבייש מאד משמיא מיהב יהבי ליה תקפא חסנא ויקרא להפריד חלק הרע: <br><b>והנה</b> הרב הגאון מהר"ר יהונתן ז"ל ביערות דבש כתב דהיצר הרע הוא מיסוד העפר דכתיב ונחש עפר לחמו והאריך בזה ובדרושים כתבתי אני הדל בזה. ואע"ג דהוא משרש העפר ודאי דהוא כלול מד' יסודות ובחלק האש מתגבר על האדם ולזה נפק כי עמודא דנורא והארכתי במ"א בס"ד אב הרחמן הצילנו מיצה"ר ותזכנו לידבק בך ובתורתך כי עמך מקור <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Kiddushin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,656 @@
+Marit HaAyin on Kiddushin
+מראית העין על קידושין
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Kiddushin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על קידושין
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+<b>לימא מר דאמר כת"ק ורבין כרשב"ג א"ל בין דידי בין רבין אליבא דת"ק.</b> לפי מה שכתבתי אני בעניי בעין זוכר דאתמר בירושלמי דהלכה כרשב"ג במשנה לבד ולא בברייתא. ניחא טובא סוגיין דכלהו לא חיישי לדרשב"ג. אבל ליכא לאוכוחי מינה ופשוט:
+
+Daf 12b
+
+<b>דרב מנגיד וכו' ועל דמקדש בביאה וכו' משום פריצותא וכו'.</b> כתבו התוספות משום פריצותא מפרש ר"ת לפי שצריך עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער דהוא מעמיד עדים על כך וקשה דביבמות וכו' דהא יבמה דאוריתא ואינה נקנית אלא בביאה אלא נראה לר"י דהיינו פריצות שעושין תחילת קנינן בביאה וכו' ע"ש. וק"ק דהתוספות ביבמות דף נ"ב והריטב"א בשמעתין כתבו בשם ר"ת כמו שפירש ר"י והנה כונת התוספות שכתבו דהא יבמה דאוריתא ואינה נקנית אלא בביאה כלומר וצריכה הביאה בעדים וכן כתב הריטב"א בחידושיו בפירוש: <br><b>וראיתי</b> בספר בית מאיר על ש"ע אבן העזר שנדפס מקרוב ושם בסימן קס"ו חזיתיה שתמה על הרב משנה למלך פ"ב דיבום שנסתפק אם ביאת יבמה צריכה עדים ורוצה לדמות לביאת שוגג או מזיד ואינו דומה כלל ויותר תימה על מהרש"ל ביש"ש פרק ר"ג סימן כ"ה שכתב דאין צריך עדים ע"ש באורך ובאמת שהוא תימה על שני המאורות הגדולים שנעלם מהם דברי התוספות והריטב"א וכמו שתמה הרב הנזכר אך מהרש"ל ז"ל שתמה עליו מהריטב"א על הרוב שלא בא לידו כשכתב זה. ומה שתמה על הרב משנה למלך דאינו דומה לביאת שוגג או מזיד לק"מ דאעיקרא בשלא כדרכה וזנות ונתקע הדבר קשה שהיו שם עדים: <br><b>ואני</b> הדל מצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל ביבמות דף נ"ב שכתב כן בפירוש וכן בשיטת יבמות כ"י לרבוואתא קמאי שכתב כן. גם בהגהות מיימוניות פ"ג מאישות כתב בקצרה כדברי התוספות ע"ש ובשו"ת מחזה אברהם הנדפס מחדש סימן ז"ך אות ד' דף כ' ע"ד כתב הוא ז"ל על דברי הרב מש"ל ז"ל הללו והביא מתשובות כ"י ונעלם ממנו דברי התוספות והריטב"א הנזכרים ובמקום אחר כתבתי יותר בס"ד:
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+<b>אלא מדאמר רחמנא יבמה שאין לה בנים וכו'.</b> כתוב בתוספות רי"ד אעפ"י שמדברי הנביאים נוכל ללמוד בפירוש דכתיב ואתנה לך את בית אדונך ואת נשי אדונך בחקיך ודוד הע"ה נשא אביגיל ובת שבע וכו' אלא שואל רמז מן התורה שאם לא הי"ל רמז התר מן התורה לא היו הנביאים מתירין אותה עכ"ל. ויש להרגיש במ"ש ובת שבע דהרי בת שבע היתה מגורשת דכל היוצא למלחמת בית דוד וכו' וקי"ל כתרי שינויי דפ"ק דכתובות. ותו מ"ש דאם לא הי"ל רמז מן התורה וכו' ק' דאפילו לא היה רמז הנביאים כך קבלו שמותרת מהתורה ומהם נלמוד וכבר אמרו מדאורייתא ואסמכיה נביא אקרא כלומר שהוא קבל כך וכתבו ומ"מ הש"ס בעי לאשכוחי רמז מהתורה על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל בד' מינין שבלולב:
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+<b>מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית.</b> הרב משנה למלך פ"ג דעבדים סוף דין ג' כתב דהריטב"א ז"ל סבר דאין האדון יכול לכופו אבל אה"נ דמותרת לו והוא הפך הרמב"ם ז"ל ולא ידע מנא ליה להריטב"א ז"ל וכו' ע"ש ויש להרגיש דהול"ל דרש"י ותוספות רי"ד סוף פרק האומר כתבו כהרמב"ם ז"ל הפך הריטב"א ז"ל ומה ש��קשה מנא ליה להריטב"א ז"ל לא קשיא דכבר כתב הריטב"א ממה שצריך גט שחרור וצריך ישוב:
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+<b>אשת ואפילו אשת איש.</b> עמ"ש התוספות ובקונטריס כסא דוד בהשמטות דף קכ"ט סוף ע"ב כל הלשון מוטעה וצריך למוחקו כלו והמעתיק עוית. וכן צריך להיות ק"ח. ג'. ט'. לפי מה שצדד מהרימ"ט ז"ל בחידושיו דליכא איסורא כלל מן התורה ולית להו אישות כלל לצד זה מאי דכתיב אשת ביפ"ת הוא לשאר דיני הפרשה. א"נ להתיר פרהסיא אבל לדעת הרמב"ן והרב הנמקי דבא על הגויה בצנעא ליכא כרת אך יהרג ואל יעבור ניחא טובא ואני אמרתי בחפזי מהרשום בדעתי וכל השאר שכתוב שם בזה נמחק:
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+<b>לאו המנונא אלא קרנונא.</b> הרב כלי יקר פרשת בראשית על פסוק ישרצו המים כתב דהצדיקים נקראו דגים וכן כתב הגאון החסיד מהר"ר אלעזר ז"ל בספר מעשה רקח דף ק"ה ע"ג והוכיח מרעיא מהימנא שהת"ח נקראו דגים ע"ש. ובאבות דרבי נתן פרק מ' אמרו דרש ר"ג הזקן ד' דברים דג טמא דג טהור דג מן הירדן דג מן הים הגדול. דג טמא כיצד בן עניים שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ואין בו דעת. דג טהור כיצד בן עשירים שלמד מקרא משנה הלכות ואגדות ויש בו דעת. דג מן הירדן כיצד זה ת"ח שלמד מקרא משנה מדרש הלכות ואגדות ואין בו דעת להשיב. דג מן הים הגדול כיצד זה ת"ח שלמד מקרא משנה מדרש הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב. והנה התוספות פירשו בסוגיין המנונא דג חם קר נונא דג קר. ואפשר לרמוז דהצדיקים ות"ח נמשלו לדגים ובברייתא דאבות דרבי נתן הנזכר ר"ג משל לתלמידים לד' מיני דגים. ודג הירדן קרי למי שאינו יודע להשיב ודג הים מי שיודע להשיב. וזה רמזו לרב המנונא שאינו דומה לדג ים הגדול שיודע להשיב והוא כדג הירדן שאינו יודע להשיב ויען רב המנונא מבואר בסוגיין דשאלוהו ולא ידע להשיב ובשמו רמוז נונא שהוא דג להכי אמרו לו לאו חם נונא שהוא כמו דג הים שיודע להשיב והוא מפולפל דאורייתא מרתחא ליה וזהו לאו חם נונא אין אתה מפולפל אשר בקרבו או"ר בו אש דת ומרתחא ליה אלא קר נונא שאין יודע להשיב ואין בו ניצוצי אש דת אלא גירסא בעלמא מצונן הוה: <br><b>ודרך</b> רמז אפשר כי בהיותו צדיק גמור נקרא אדם והוא נשפע משם מ"ה וכמ"ש אתם קרויים אדם אתם אותיות אמת רומז לת"ת אדם גימטריא מ"ה. ואם הוא צדיק שאינו גמור יש לסט"א קצת אחיזה בו. ואמרו בזוהר הקדוש דאותיות ק"ר יש בהם לסט"א דנטלי ש' והוי שקר כמ"ש בהקדמת הזהר דף ב' ועיין בדף ר"ה. והשתא דרב המנונא אמר להו בעו מינאי מילתא ולא ידע להשיב א"ל לאו המנונא שאתה צדיק גמור ונשפע משם מ"ה וז"ש לאו המנונא ה"מ הוא שם מ"ה אשר בו אחוז הצדיק הנמשל לדג. אלא קר נונא דאותיות קר דנאחז בהם הסט"א דבקות בך ואתה קר נונא ודוק היטב א"נ אפשר בסגנון אחר דרמזו לו דהוא היה בסט"א שרמז אותיות ק"ר ואח"כ יצא ונעשה דג בחינת צדיק וזהו נונא ומ"מ נשארו איזה סיגים ודו"ק:
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+<b>כל מ"ע שהז"ג אנשים חייבים והנשים פטורות.</b> בתשובות הגאונים כ"י סימן ח' כתב דרבינו סעדיא גאון כתב דשלשים מצות הן דנשים פטורות ולא פירש אותם ורבינו יצחק בן גיאת פירש אותם ואלו הן מילה. והראיה. ויוצא צבא. שקלים. פדיון בכור. ואיש כי תצא ממנו ש"ז. והכהן שלא יטמא לקרוביו. למול את הבן. לפדותו, ללמדו תורה. סוכה. לולב. שופר. ציצית. ��"ש. תפילין. ת"ת. פו"ר. מורא או"א. כבוד או"א. הקפת הראש. השחתת זקן. סמיכות תנופות הגשות קמיצות הקטרות מליקות קבלות וההזאות עכ"ד:
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+<b>בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.</b> אפשר לומר קצת בסגנון אחר ממ"ש בפתח עינים והוא דהיצה"ר שרשו מיסוד העפר כמ"ש ונחש עפר לחמו. והנה התורה היא אש כמש"ה מימינו אש דת למו ונמשלה למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים. והתורה היא ברוח כמו שת"א ולרוח ממללא ואין התורה מתקיימת אלא בעניו שמשפיל עצמו כעפר כמשז"ל וא"כ התורה נמשלה לאש ומים והיא ברוח והת"ח הוא שפל כעפר א"כ האיכא ד' יסודות מר"א קמא מים רוח אש והת"ח עפר א"כ הרי ד' יסודות. והיצה"ר שהוא מיסוד עפר בטל כי הוא מיסוד א' והתורה שכוללת כל ד' באמצעות הת"ח דשפל כעפר מבטלת היצה"ר שהוא ביסוד העפר לבד:
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+<b>אסתייעא ליה מילתא ודריש מזמור לאסף.</b> התוספות כתבו דאמרו במדרש מי שיעלה את השערים יעלה את אבא ע"ש באורך ואני בעניי בנחל אשכול על פסוק טבעו בארץ שעריה כתבתי על מדרש הזה בסייעתא דשמיא לך נא ראה: <br><b>ועדיין</b> צריכין אנו למודע"י דכפי הש"ס אבימי כי קאים ובידו קתון של מים לתת לאביו אשר מים שאל ונתנמנם דורש הן לה לדרשה זו. ומה יחס יש לדרשה זו עם כבוד אב ואם דעסיק ביה ואיך בשביל כבוד אבא יעיר אזן לזה: <br><b>ויתכן</b> למצוא הפתח כי הנה עלה בלבו כי הוא מתכשר במצות כבוד אב ואם בחשק וזריזות לעשות נחת רוח ליוצרו וזה חשוב לפניו יתברך ומעין דוגמא השערים שחלקו כבוד לארון זכו שלא נמסרו ביד אויב. ואפשר דבעבור דבני קרח חלקו כבוד למשה רבינו ע"ה כמו שאמרו רז"ל היתה התחלת הצלתם ונמשך זכות זה להציל אביהם. וזה רמז שהשערים הלכו ביד קרח כמ"ש באגדה והבאתיו שם על שפ"ת הנחל. לרמוז שבשביל שהשערים חלקו כבוד לארון עתידין לעלות. וגם בעבור שבניו חלקו כבוד למשה רבינו ע"ה וברא מזכי אבא וגם הוא אחרי רדתו אומר משה אמת ותורתו אמת כמ"ש בש"ס בזכות זה עלה. וז"ש מי שיעלה השערים בשביל שחלקו כבוד לארון הוא יעלה לאבא בשביל כבוד שעשינו למשה וגם כי הוא אומר משה אמת. ונמצא כי בצד מה בהיותו עוסק בכבוד אביו בא לדעתו כי יש נחת רוח לה' בזה דאפילו לשערים שחלקו כבוד לארון לא קפח שכרן ומזה בא לדרוש מזמור לאסף שאמרו מי שיעלה את השערים כמדובר:
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+<b>רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים וכו'.</b> גאון עוזנו הרב הגדול מהר"י רוזאניס ז"ל בספר היקר פרשת דרכים פתח בחכמה ודרש כמה ענינים על פי סברת רבי מאיר ע"ש ויאורו עיניך כמה נאים דרכי"ו. ומריש כי חזינא דברי הרב הייתי מרגיש דקי"ל רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה. הן אמת דהדרשא תדרש לפי הסברא של מ"ר והכי רגילי בעלי הפרשי"ם דאלו ואלו דברי אלהים חיים כידוע: <br><b>ואולם</b> מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה בח"א סימן קצ"ד וסימן רמ"ב שכתב בהך פלוגתא דר"י ור"מ אימתי איקרו בנים ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה הכא רבי מאיר קראי קא דייק. וכתב עוד הרשב"א ז"ל שם דגם לרבי יהודה לא נפקי מכלל אדם ע"ש. ובזה פירשתי לדעת רבי יהודה ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם כלומר הגם שאתם חוטאים ונמשלים כצאן על דרך שפירשו רז"ל לפי דרכם ואין אתם נקראים בנים מכל מקום אדם אתם נקראים אדם ונפקא מינה לענין דינא דמטמו באהל כמו שכתב שם הרשב"א ז"ל:
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+<b>היכן אריכות ימיו של זה.</b> הרב עיון יעקב ז"ל כתב דקשה דלימא סולם רעוע וכו' והביא דברי תוספות רי"ד שהביא הרב גופי הלכות ז"ל ופירש דקשיא ליה קושיא זו ותירץ ע"ש באורך. ויש להרגיש על הרב ז"ל דהרב גופי הלכות ז"ל שהביא דברי תוספות רי"ד פירשם על דרך זה באופן יותר נאות ע"ש. ועתה אמת אגיד דהרבנים ז"ל רצו להעמיס בדברי תוספות רי"ד. ולקוצר דעתי לשון זה ולשון אחר שהביא הרב גופי הלכות ז"ל הם דברים כפשטן כאשר יראה המעיין הרגיל בדברי תוספות רי"ד:
+
+Daf 40a
+
+<b>הזכות יש לה קרן ויש לה פירות.</b> מקשים דהתנן אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם וכו' כבוד אב ואם וכו' ומאי איריא הני והרי סתמא אמרו הזכות יש לה קרן ויש לה פירות משמע דכל המצות יש להם פירות. וביותר יקשה באבות ר' נתן פרק מ' דקתני תרוייהו בהדי הדדי דברישא תני ד' דברים אדם עושה אותן אוכל מפירותיהן וכו' אלו הן כבוד אב ואם וכו' וסמוך לזה תני זכות יש לה קרן ויש לה פירות וכו' אלמא כל זכות יש פירות. ותו הרי אמרו בשוחר טוב פסוק בצאת ישראל ממצרים דהקב"ה זורע כל המצות שעושה האדם ברקיע הנקרא ערבות ומוציאין פירות ע"ש: <br><b>ואפשר</b> לומר דהם שני סוגים דכל המצות הקב"ה זורע אותם ומוציאין פירות בזמנן וכן כתב רבינו אפרים בפירושו על התורה כ"י שהקב"ה זורע התורה שלומד האדם שנאמר אור זרוע לצדיק. אבל הני מילי דקתני שאדם עושה אותם הוא סוג אחר דתכף בעשייתן הקב"ה קובע לו פירות בלי זריעה והוי ח"ו כמו רבית למשל ולהכי קאמר אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהן והא דקאמר שאדם עושה אותם נראה יתר ח"ו אבל בא ללמד כי תכף שעשה אותם יש להם פירות ובדרושים הארכתי בסייעתא דשמיא:
+<b>אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה וכו'.</b> מקשים אם כן משה רבינו ע"ה שנאנס ולא אמר לקבור עצמות יוסף אמאי נקראת המצוה על שם ישראל ואפשר לומר דהא והא איתא דאם נאנס ולא עשה המצוה מעלה עליו כאלו עשאה ונותן לו שכר כאלו עשאה ובודאי דגם למשה רבינו ע"ה הקב"ה קבע שכר כאלו הוא עשה. וגם מי שגמר המצוה נקראת על שמו ואין זו גורע שכר מי שנאנס ולא גמרה: <br><b>ועתה</b> בעת הזאת ממש נגמר להדפיס ספר מלאכת הקדש וראיתי שם פרשת עקב סוף דף קצ"ו שמתרץ הרב ז"ל בזה ג' תירוצים והתירוץ אחרון הגם שהוא מסתייע מלשון המדרש בבראשית רבה פרשה פ"ה אין דבריו מחוורין לקוצר דעתי ואין להאריך ועיין מה שכתבתי בפתח עינים בברכות על דף ו' ומ"ש שם בשם עטרת ראשי אבא מארי ז"ל במ"ש אפילו חשב אדם וכו' וכתבתי דבש"ס ל"ג אפילו אלא בעין יעקב ע"ש הנה בסוגיין הגירסא אפילו חשב אדם כמ"ש עט"ר אבא מארי ז"ל:
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+<b>דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.</b> כבר כתבנו בעניותנו שכל דברי הש"ס כגחלי אש דת ואפילו שיחה קלה ומשל בעלמא בקרבו או"ר בו ולא לחנם נכתב בתלמוד הקדוש. והנה רש"י ז"ל פירש דהא דאמר ריש לקיש טב למיתב וכו' וז"ל משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה עכ"ל ולכאורה יפלא על ריש לקיש בר פלוגתיה דרבי יוחנן ישא בשיחו ויקבע למימרא שלו מאי דאמרי הני נשי ההולכות אחרי הבעלי"ם ואין זה כבודו אי מצד עצם הדברים ומהותן ואי מצד ערך האומרן. ולא סגי כמו הצע"ר עלה על אחד המיוחד מגדולי האמוראים ריש לקיש אלא יגדל הכאב על שנקבע בתלמוד מימרא בשם ריש לקיש דבר זה: <br><b>אי</b> לזאת לו בקסת"י אפתח פתח כל שהוא להבין דברי חכמים וחידותם הנה ראיתי בספר אור הישר דף ח"י כתב שהגידו בחלום להגאון מהר"ר אברהם עפשטיין ז"ל אב"ד דק"ק בריסק בר"ח אדר שנת שע"ה דשאל בישיבה של מעלה שאומרים קדוש קדוש קדוש ואין אומרים ה' צבאות מלא כל כל הארץ כבודו עד אחר פעם ג' וגילו לו כי ג' פעמים קדוש הם כנגד ג' בניני בית המקדש כי בכל פעם שנבנה בית המקדש היה יחוד קדושה והקליפה נפרדת ושרשם ת' איש דעשו וזהו תיבת קדוש ד"ו באמצע זיווג כמשז"ל טב למיתב טן דו ותיבת ק"ש הם הקליפות נפרדות ק' בראש ש' בסוף וזה כנגד בנין ראשון הקליפה בפירוד והקדושה בחיבור ובעוה"ר נחרב ואין ראוי לומר אחר זה מלא כל הארץ כבודו וכן קדוש שני כנגד בית שני ונחרב בעוה"ר. ובמהרה בימינו יבנה בית שלישי קדוש ויהיה קיים ואז ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו ע"כ דבריו ז"ל: <br><b>ובמה</b> שהגידו להרב ז"ל כי ד"ו באמצע הוא לשון זיווג יש להרחיב הענין כי ד"ו רמז לזו"ן קב"ה ושכינתיה כי ד' בסוד מלכות ואות ו' רומז לז"א כידוע והוא סוד זיווג זו"ן. והנה אמרו ביומא דף ט' שאלו את רבי אליעזר ראשונים גדולים או אחרונים אמר להם תנו עיניכם בבירה איכא דאמרי עדיכם בירה כלומר בנין בית המקדש הוא העד שחזר לראשונים. והנה כתוב במאורי אור כי אות ט' הוא רומז ליסוד דאות יוד בתוכו. ואפשר שזה רמז ר"ל דיותר חשובים ראשונים שהיה בית שני אע"ג דחסרו ה' דברים יותר מאחרונים שלא נבנה בית המקדש כמ"ש ר"א עדיכם בירה וזה רמז טב למיתב טן שהוא ט' רמז ליסוד ן' לן' שערי בינה. א"נ טן עם הכולל טנ"א שרומז למ' כמ"ש במאורי אור. ד"ו שהיה זווג זו"ן והיה בית המקדש מלמיתב ארמלו ח"ו בסוד היתה כאלמנה. ובסוד מאנה להנחם על בניה כי איננו כמ"ש בזהר הקדוש והם דברי ר"א דקמאי עדיפי שחזר להם בית המקדש ודו"ק:
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+<b>עשה לי שיריים נזמים וטבעות ואתקדש אני לך וכו'.</b> כבר כתבנו כמה זמני דאין בתלמוד הקדוש אפילו אות לבטלה ואפילו משל ושיחה בעלמא ואפשר לומר במ"ש דעד שלא נשא נאחז בסבך בפ' גימטריא פ"ת ומפתה אותו וכשנשא לש"ש אשתו נקרא לחם וניצול מן פ"ת של גוים וזה רמז שירים טבעות נזמים ר"ת שטן וס"ת גימטריא פת ר"ל אתקדש אני לך ותנצל מאלו וס"ת עשה לי י"ה דזכו שם י"ה ביניהם ומבטלים הנזכר ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+<b>על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה.</b> לכאורה יש להעיר דאם הוא רשע גמור על הרוב עבר על כריתות ומיתות ב"ד ולא מהניא תשובה ויום הכפורים עד אשר יבואו עליו יסורין ואיך קאמר דמקודשת שמא הרהר תשובה אפילו שידענו שהתודה בחר"ט אנוש חרטה גמורה לא סגי עד דאיכא יסורין. וי"ל דמוכח בירושלמי דגם על כריתות ומיתות ב"ד כשהכיר בחטאו והרהר תשובה והצדיק עליו את הדין התחילה הכפרה אך גמר הכפרה לא הוי עד שיבואו עליו יסורין וכ"כ הרב פרי חדש ז"ל במים חיים בהגהות הרמב"ם ה' תשובה. וא"כ מעת אשר הרהר בתשובה הרי זה צדיק גמור אלא שעדיין לא נגמרה הכפרה עד שיבואו עליו היסורין: <br><b>ורבינו</b> ירוחם נתיב כ"ב ח"ד כתב דיש מפרשים דאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא אינו צדיק עד שישיב הגזלה ויש מפרשים כיון שהרהר להשיב נקרא צדיק ע"ש ומסתמות כל הפוסקים נראה כי"מ בתרא. ועמ"ש בקונטריס טוב עין סימן ו' דף י"א ע"ב:
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+<b>לא אברו סהדי אלא לשקרי.</b> עיין מה שכתבו התוספות ועיין מה שכתבתי בענין זה בקונטריס טוב עין סימן ט"ו דף ל"ב בס"ד:
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+<b>אליהו כופתו וכו'.</b> מ"ש בפירש"י ז"ל האי אליהו וכו' רש"ל ז"ל מחקו ועיין מ"ש אני בעניי בפתח עינים בתרא על דף ק"ט ועיין מ"ש ביעיר אזן בחלק מדבר קדמות מערכת האלף אות ז"ך בס"ד:
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+<b>ארכביה לרבי יוחנן אכתפיה וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל אפשר דעי"ז דארכביה אכתפיה מוכח דמשמש כתלמיד מובהק דגדולה שמושה יותר מלמודה דאל"ה הוי אסור להשתמש כ"כ בו כדאמרינן בעלמא דאשתמש בתגא חלף זה שמשתמש בשונה הלכות על כן אמר לו אוריתין כשרן וכו' עכ"ל ונראה שכונת הרב לומר דהיה תלמיד מובהק ולכן ארכביה וכו' ואין לשונו מדוקדק. אמנם גם שאר לשונו לא יכון דמוכח דדוקא תלמיד מובהק הוא דשרי להשתמש אבל רבו שאינו מובהק הוא בכלל מ"ש ודאשתמש בתגא אסור להשתמש בשונה הלכות. וזה אינו דכל שלמד ממנו שרי. ועוד יש חילוקים ואין להאריך. וגם מ"ש אח"כ דהתורה נמשלה לבת וכו' יש להשיב ודוק:
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+<b>ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו וכו'.</b> וכתבו המפרשים שיש להצטער על סלוק הצדיק משני טעמים אחד שנפטר הצדיק בעיר אחת. והצדיק שיבא תמורתו יהיה בעיר אחרת ועוד שהצדיק הראשון היה גדול ושלם ועתה נולד הצדיק האחר ועד כמה שנים שיהיה גדול וזה רמוז בפסוק וזרח השמש ובא השמש. ומ"ש יש שני חסרונות אחת שאינו מוכרח שיהיה במקום צדיק הראשון וזהו שאמר ואל מקומו ואינו מקום הראשון ועוד שואף זורח עתה מתחיל לזרוח והאחר היה גדול. וז"ש ת"ח שמת אין לנו תמורתו רמז הב' חסרונות אין לנו דאפשר שיהיה במקום אחר. ועוד תמורתו דייקא דהאחר גדול וזה עתה נולד ודוק:
+
+Daf 73a
+
+<b>תוספות ד"ה מאי איכא מיעוט.</b> ההוא עובדא שכתבו התוספות הביאו בספר הלכות גדולות יותר באורך סוף גיטין ובשו"ת הגאונים כ"י ח"א סימן י"ג:
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+<b>אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכלם בני יפ"ת וכו'.</b> עיין מ"ש הריב"ש ז"ל בתשובותיו ריש סימן שצ"ח ומ"ש אני הדל בהגהותי לה' מלכים בס"ד:
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+<b>אשבעיה דיפוק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא.</b> אפשר כי הנה יש באדם חלק הרע והוא מסט"א יצר הרע והוא אשבעיה להפריד הרע וישאר חלק הטוב לבד. על דרך שאמרו ז"ל דאסתר המלכה בכח כונות שלמדה מרדכי היתה מפרדת חלק הרע שיהיה עם אחשורוש דוקא חלק הרע. ועתה רב עמרם בכח הדבר הגדול הזה אשר עשה ונתבייש מאד משמיא מיהב יהבי ליה תקפא חסנא ויקרא להפריד חלק הרע: <br><b>והנה</b> הרב הגאון מהר"ר יהונתן ז"ל ביערות דבש כתב דהיצר הרע הוא מיסוד העפר דכתיב ונחש עפר לחמו והאריך בזה ובדרושים כתבתי אני הדל בזה. ואע"ג דהוא משרש העפר ודאי דהוא כלול מד' יסודות ובחלק האש מתגבר על האדם ולזה נפק כי עמודא דנורא והארכתי במ"א בס"ד אב הרחמן הצילנו מיצה"ר ותזכנו לידבק בך ובתורתך כי עמך מקור <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Nazir/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,538 @@
+Marit HaAyin on Nazir
+מראית העין על נזיר
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על נזיר
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+<b>דרש רבא מ"ד אח נפשע מקרית עז. נפשע פשעה באברהם כזבת בו שקרת בו.</b> כך נדרש בבראשית רבה. מנימוקי רבינו עזריאל ז"ל. שיטה מקובצת ובדפוס יש ט"ס הרבה ובילקוט דריש ליה על קרח ועיין מה שכתבתי אני בעניי בראש דוד פרשת קרח בס"ד:
+
+Daf 23b
+
+<b>גדולה עבירה לשמה וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני הצעיר בקונטריס דברים אחדים דף כ"א בס"ד:
+<b>אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן וכו'.</b> אני הדל אמרתי טעם שהתירו רז"ל לעסוק בתורה שלא לשמה כי הנה פ"ק דבתרא אמרו בקש איוב לפטור כל העולם כלו מן הדין שהם אנוסים ביד יצה"ר מאי אהדרו ליה חבריו אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ועדיין צריך למודע"י דהיצה"ר ישים כל מעייניו למעבד כל טצדקי שלא ילמוד. ולכן התירו רז"ל שילמוד שלא לשמה דכיון שלומד שלא לשמה היצה"ר מניחו ללמוד כיון דאין כונתו לשמה. וכיון שלומד מתוך שלא לשמה בא לשמה ומבטלת תורה לשמה היצה"ר ודו"ק:
+<b>אמר רבי יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו'.</b> כבר כתבנו במ"א דנזדמנה לו שידה ושכב עמה ויעל לא נטמאת ח"ו ואפשר לרמוז בפסוק תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך ואפשר במ"ש רבינו האר"י ז"ל דאסתר גלגול יעל וכמו שסיסרא נפל ביד יעל כן המן ביד אסתר הככבים ממסילותם נלחמו ר"ת המן עכ"ד. והנה כשם ששידה נזדמנה ליעל ועמה שכב והיא טהורה כן אסתר אחשורוש שכב עם חלק הרע והיא טהורה וז"ש תבורך מנשים יעל והיא אשת חבר טהורה בגלגול זה מנשים באהל תבורך בגלגול אסתר שלא נגע בה אחשורוש וכן באהל תברך גימטריא אסתר עם הכולל ודוק:
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+<b>האיש מדיר את בנו בנזיר וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס צוארי שלל על ההפטרות בהפטרת נשא בסייעתא דשמיא עיין שם:
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+<b>משום דהוה ליה נזיר וחטאת שני כתובים.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס דברים אחדים דף קל"ג בס"ד:
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+<b>כל שמעתתא דמתאמרא בי תלתא וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס שער יוסף ופתח עינים ושם כתבתי להגיה הירושלמי דשבת. וביעיר אזן מערכת כ"ף אות ו' הבאתי דברי הראב"ד ז"ל וקיימתי נסחת הירושלמי דקמן. ועיין מש"ל בקונטריס זה בפסחים על דף ק"ד ובמק��ם אחר כתבתי קצת על דברי רב חביב"א הרב לימודי ה' נר"י דמאי דדייק מהתוספות יש לדחות. ואני בעניי הבאתי ראיה מהמשנה:
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+<b>א"ר אלעזר א"ר חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם וכו'.</b> בד' מסכתות בגמרא סיים במימרא זו במסכת ברכות נזיר יבמות כריתות וכתב הרב בנין יהושע שהוא ר"ת בני"ך עכ"ד ואפשר כי בניך גימטריא חסיד כי לומד לשמה הוא ת"ח וכל שאינו לומד לשמה אינו בשם ת"ח כמ"ש הגאון מעשה רקח וכתב שם מרבים ש' באבי"ע ור"ת המס' גימטריא בי"ע ואצילות נרמז ע"ב וי' אותיות ופי' ש' יסוד עולם מ' ע"ש. וה' ירחם עלינו ויזכנו לעובדו בלב שלם לאורך ימים ושנות <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Nazir/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,541 @@
+Marit HaAyin on Nazir
+מראית העין על נזיר
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Nazir
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על נזיר
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+<b>דרש רבא מ"ד אח נפשע מקרית עז. נפשע פשעה באברהם כזבת בו שקרת בו.</b> כך נדרש בבראשית רבה. מנימוקי רבינו עזריאל ז"ל. שיטה מקובצת ובדפוס יש ט"ס הרבה ובילקוט דריש ליה על קרח ועיין מה שכתבתי אני בעניי בראש דוד פרשת קרח בס"ד:
+
+Daf 23b
+
+<b>גדולה עבירה לשמה וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני הצעיר בקונטריס דברים אחדים דף כ"א בס"ד:
+<b>אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן וכו'.</b> אני הדל אמרתי טעם שהתירו רז"ל לעסוק בתורה שלא לשמה כי הנה פ"ק דבתרא אמרו בקש איוב לפטור כל העולם כלו מן הדין שהם אנוסים ביד יצה"ר מאי אהדרו ליה חבריו אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ועדיין צריך למודע"י דהיצה"ר ישים כל מעייניו למעבד כל טצדקי שלא ילמוד. ולכן התירו רז"ל שילמוד שלא לשמה דכיון שלומד שלא לשמה היצה"ר מניחו ללמוד כיון דאין כונתו לשמה. וכיון שלומד מתוך שלא לשמה בא לשמה ומבטלת תורה לשמה היצה"ר ודו"ק:
+<b>אמר רבי יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו'.</b> כבר כתבנו במ"א דנזדמנה לו שידה ושכב עמה ויעל לא נטמאת ח"ו ואפשר לרמוז בפסוק תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך ואפשר במ"ש רבינו האר"י ז"ל דאסתר גלגול יעל וכמו שסיסרא נפל ביד יעל כן המן ביד אסתר הככבים ממסילותם נלחמו ר"ת המן עכ"ד. והנה כשם ששידה נזדמנה ליעל ועמה שכב והיא טהורה כן אסתר אחשורוש שכב עם חלק הרע והיא טהורה וז"ש תבורך מנשים יעל והיא אשת חבר טהורה בגלגול זה מנשים באהל תבורך בגלגול אסתר שלא נגע בה אחשורוש וכן באהל תברך גימטריא אסתר עם הכולל ודוק:
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+<b>האיש מדיר את בנו בנזיר וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס צוארי שלל על ההפטרות בהפטרת נשא בסייעתא דשמיא עיין שם:
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+<b>משום דהוה ליה נזיר וחטאת שני כתובים.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס דברים אחדים דף קל"ג בס"ד:
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+<b>כל שמעתתא דמתאמרא בי תלתא וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס שער יוסף ופתח עינים ושם כתבתי להגיה הירושלמי דשבת. וביעיר אזן מערכת כ"ף אות ו' הבאתי דברי הראב"ד ז"ל ו��יימתי נסחת הירושלמי דקמן. ועיין מש"ל בקונטריס זה בפסחים על דף ק"ד ובמקום אחר כתבתי קצת על דברי רב חביב"א הרב לימודי ה' נר"י דמאי דדייק מהתוספות יש לדחות. ואני בעניי הבאתי ראיה מהמשנה:
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+<b>א"ר אלעזר א"ר חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם וכו'.</b> בד' מסכתות בגמרא סיים במימרא זו במסכת ברכות נזיר יבמות כריתות וכתב הרב בנין יהושע שהוא ר"ת בני"ך עכ"ד ואפשר כי בניך גימטריא חסיד כי לומד לשמה הוא ת"ח וכל שאינו לומד לשמה אינו בשם ת"ח כמ"ש הגאון מעשה רקח וכתב שם מרבים ש' באבי"ע ור"ת המס' גימטריא בי"ע ואצילות נרמז ע"ב וי' אותיות ופי' ש' יסוד עולם מ' ע"ש. וה' ירחם עלינו ויזכנו לעובדו בלב שלם לאורך ימים ושנות <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Nedarim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,657 @@
+Marit HaAyin on Nedarim
+מראית העין על נדרים
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על נדרים
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+<b>יש יד לצדקה וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני הדל בקונטריס שיורי ברכה י"ד סימן רנ"ח בס"ד:
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+<b>והלא מושבע ועומד מהר סיני וכו'.</b> בפ"ג דנדה אמרו דמשביעין לילד בבטן אמו. ונראה דשבועת הר סיני היתה לנפשות העתידות שהיו הכל בהר סיני כדכתיב את אשר ישנו פה ואשר איננו. וזו השבועה היתה לנפשות לבד. ואח"כ בבטן היא שבועה לגוף ונפש כאחד. ומ"מ רגיל הש"ס לומר מושבע ועומד מהר סיני כי היתה השבועה הראשונה וגם היתה לכוללות ישראל:
+<b>אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה וכו'.</b> אמרו בילקוט שמואל רמז קס"א וענותך תרבני רבי שמעון נזירא אומר התלמיד אומר לרב בא שנה לי פרק אחד והרב אומר לו קדמני במקום פלוני אבל הקב"ה אומר ליחזקאל קום צא אל הבקעה יצא יחזקאל ומצא להקב"ה שקדמו ע"ש ועמ"ש הרב המאירי בפסקיו ודוק:
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן וכו'.</b> אפשר דחסידים הראשונים היו מדקדקים לעשות כל המצות במחשבה דבור ומעשה כנגד נפש רוח ונשמה ולכן הגם שהיו קורין פרשת חטאת היו רוצים לקיים גם במעשה דנהי דהקורא פרשת חטאת הוי כאלו הקריב חטאת אבל היו מתאוין לקיים במעשה ממש גם כן:
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+<b>כל המתבייש וכו'.</b> עמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ובקונטריס כסא רחמים בפירוש ותוספות על מסכת כלה דף ד' כתבתי בזה ובכמה ענינים של הש"ס בדף זה ובדברי קצת מפרשים כתבתי בעניותי שם בסייעתא דשמיא ומשם באר"ה:
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+<b>פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא.</b> אפשר ולשון חכמים מרפא דחכם עוקר הנדר מעיקרו. ובפשטיה דקרא אפשר לומר כמ"ש פ"ג דערכין תקנת לשון הרע לעסוק בתורה. ויש לחקור דאמרינן אין קטיגור נעשה סניגור ואם כן הכא דלשון זה דיבר לה"ר והוא עון חמור מאד איך הלשון עצמו ילמוד והרי אין קטיגור נעשה סניגור. ויש לישב במ"ש הגאון מהר"ר ליווא ז"ל במ"ש קח לך עגל בן בקר לכפר על מעשה העגל והקשה דאין קטיגור נעשה סניגור ותירץ דהיכא דבא לתקן העון עצמו לא נאמר זה עכ"ד וה"ה הכא הגם דהלשון הוא קטיגור בא לכפר העון עצמו ולית לן בה: <br><b>ועוד</b> יש לתרץ במ"ש פ"ק דקדושין דאשה מתקדשת בשטר ומתגרשת בשטר ואין לחוש דמילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד ע"ש וה"ה מילי דלה"ר לחוד ומילי דאורייתא לחוד ולא שייך אין קטיגור נעשה סניגור. ובזה נבא אל הביאור יש בוטה כמדקרות חרב דמדבר לה"ר והוא עון חמור מאד. ואם יעסוק בתורה ולשון חכמים היא תקנת לה"ר ולא תימא דאין קטיגור נעשה סניגור דע זהו לשון חכמים דהני מילי לחוד והני מילי לחוד דזהו לשון חכמים ולשון הרע אמרי"ם המאררים. ועוד מרפא זהו לתקן העון עצמו ושרי והם השני תירוצים שתרצנו: <br><b>ובזה</b>פירשתי פסוק מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח. ועתה אומר בסגנון אחר בס"ד והוא דרך אסמכתא דהנה מגזרת עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה נראה דהגם דלכפר העון עצמו קטיגור נעשה סניגור. מ"מ היינו דוקא לחוטא עצמו אבל אם הוא לא עשה תשובה ובא אחר לעשות לו תקון אפשר דלא מהני הקטיגור עצמו וצריך להוסיף בתיקון. וז"ש מרפא לשון עץ חיים והוא תקון לה"ר וה"ד החוטא עצמו אבל אם לא שב וסלף בה שנשאר המעוות אז לא יספיק ת"ת שבר ברוח יחסר כח הרוח שהוא התורה וצריך להוסיף ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+<b>שאיני נהנה לזרע אברהם וכו'.</b> הטור בי"ד סימן רי"ז כתב דאסור בגרים. והרב בית חדש ז"ל תמה דמנא ליה להטור דין זה דגרים הם בכלל זרע אברהם. והרב טורי זהב כתב לא יש מקור לזה ויישב קצת. ובקטנותי תמהתי על שני המאורות הגדולים הרב בית חדש והרב ט"ז ז"ל איך לא ראו דהרא"ש ז"ל בפירושו כתב בפשיטות דהוא אסור בגרים ורבינו הטור מבית אביו למד: <br><b>ואחר</b> כמה שנים נדפסו חידושי הרב נמוקי יוסף ז"ל למכילתין וראיתי לו ז"ל דכתב דמותר בגרים דהגרים אינם נקראים זרע אברהם דאע"ג דיכולים לומר אבותינו בני אברהם מיקרי זרע אברהם לא מיקרו ע"ש. ודרך דרש אמינא דלפי מ"ש מר זקני הרב חס"ל זלה"ה בפירוש המשנה כ"י דטעם משנתנו דהנודר מזרע אברהם אין האומות בכלל היינו דבדור הפלגה נפרדו הנשמות והנשמות של קדושה הם באוצר אחד והאחרות באוצר בפני עצמו לכן הנודר מזרע אברהם אין האומות בכלל כי אין יחס בין נשמות הקדושות שהם זרע אברהם לנפשות האומות ולא נגע ולא פגע ולכך אין האומות בכלל זהו תורף דבריו ומטי בה משם המקובלים: <br><b>ולפי</b> זה נראין דברי הרב הנמק"י ז"ל דכיון דטעמא דאין האומות בכלל זרע אברהם היינו דאוצר נשמות ישראל מדור הפלגה ואילך הוא בפני עצמו א"כ גם הגרים אינם בכלל זרע אברהם דנפשות הגרים היו נטמעות בסט"א. ובעת ההיא נתבררו ויצאו לאור ונתגיירו ובחינתם למטה ממדרגת ישראל תחת כנפי השכינה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ואמטו להכי אינם בכלל זרע אברהם וזהו דרך דרש ודוק:
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+<b>אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה וכו'.</b> צריך להבין מה כל החרדה הזו הלא לפי ידיעת וחכמת אברהם אע"ה ידע דמה יצדק אנוש עם אל ובכל אשר יעשה עדיין לא הגיע לחיובו. ואפשר במה ששמעתי מיסוד מרן הקדוש מהר"י קארו ז"ל בכונת פסוק נח איש צדיק תמים היה בדורותיו דצדיק נאמר על שמירת היסוד ותמים נאמר על שהוא נשמר מע"ז דכתיב פרשת שופטים לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש וכו' ושואל אוב וידעוני וכו' תמים תהיה עם ה' אלהיך וכו' ומזה נלמד דנשמר מע"ז ומעונן וכו' ושואל אוב וכו' נקרא תמים ונח היה בדור המבול שפגמו בעריות ובדור הפלגה שפגמו בע"ז וז"ש איש צדיק ששמר היסוד תמים שנשמר מע"ז בדורותיו תרתי דור המבול ודור הפלגה. אמנם בדור המבול אמר לו הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה דייקא דור המבול שפגמו בג"ע ואתה צדיק שומר הברית עכ"ד. ולפ"ז תמים נאמר על שנשמר מע"ז זאת היתה לו לאברהם אע"ה בשעה שא"ל הקב"ה התהלך לפני והיה תמים מע"ז מכלל שעדיין לא היה תמים בע"ז לכך רעדה אחזתו שאחר אשר הגדיל לעשות לאבד ע"ז ומסר עצמו לכבשן האש עדיין אינו תמים אמר שמא דבר מגונה יש בי שאני עושה איזה דבר שהוא תשמיש איזה ע"ז ואנכי לא ידעתי וז"ש דבר מגונה מע"ז יש בי בבלי דעת. כיון שא"ל ואתנה בריתי וכו' דאינו משום לתא דע"ז אלא להשלים ר��"ח אברים והוא תמים בענין אחר נתקררה דעתו שלא הי"ל פגם מלתא דע"ז כאשר חשב:
+<b>אמר רבי הושעיא כל המתמים עצמו שעה עומדת לו.</b> אפשר לרמוז בזה פירוש יהי לבי תמים בחקיך. וכדי שלא נאמר דמה שאמר יהי לבי תמים בחקיך היינו שמכוין להנאתו ולטובתו שכל המתמים עצמו שעה עומדת לו. לזה אמר לא כי אלא מה ששאלתי הוא למען לא אבוש. והעד על זה שאיני מכוין להנאתי כלתה לישועתך נפשי לדברך יחלתי כלומר לפניך גלוי כי כלתה נפשי בעבור ישועתך ולא להנאתי. ובכל חצות לדברך יחלתי ליחד הדודים מלשון ראוה מדברת יחלתי עת דודים וזהו חשקי ותאותי לא לכבודי והנאתי:
+
+Daf 32b
+
+<b>ואמר רמי בר אבא השטן בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה.</b> פירש"י ז"ל לבר מיום הכפורים דלית ליה רשות לאסטוני וכתב הרב הגדול מהר"י דוד ז"ל משם החכם השלם מהר"י אשכנזי ז"ל דהדין הוא אם העד הוחזק כפרן פסול וישלם מביתו והכא כל הימים הוא מדבר רע על ישראל וביה"כ אומר שאין אומה קדושה כישראל שהם כמו מלאכי השרת ואם כן הוחזק כפרן וישלם מביתו וזה טעם ונשא השעיר עליו את כל עונותם עכ"ד. ואני בעניי אומר דמלבד דהוחזק כפרן לוקח שחד. ונמצא דבעבור יום כפור לשוא צרף כל שס"ד יום דלמפרע חלף הלך הכל דהוחזק כפרן ולוקח שחד. וזה רמז יגער ה' בך השטן:
+<b>ואמר רמי בר אבא מאי דכתיב עיר קטנה וכו' עיר קטנה זה הגוף וכו'.</b> יש לדקדק כמה דקדוקים. וזאת לפנים אני בעניי פירשתי ותורף הדברים דהנה לכאורה היצה"ר יש לו חזקה באדם נעל גדר ופרץ דהיינו נעל סתם האור אחז שמורות עיניו וכתבו ז"ל דכן נקרא ס"מ שהוא מקור היצה"ר כי מסמא עיני האדם והוא סמו"י מן העין ועיניו פקוחות. גדר עשה מחיצה בינו לשמים. ופרץ הרבה להשחית ופרץ י"ג פרצות גימטריא אחד שנגע ח"ו בכבוד ה'. גם נשתמש בשדה ואכל פירות כמה שנים והוא נשתמש. עין רואה נסתכל בנשים ובהבלי העולם. אזן שומעת דברי נרגן ולה"ר נבלות הפה וליצנות. ידיו אסורות וסגורות מלתת צדקה. רגלים לרוץ לרעה ולרקד עם הנשים. פה דובר נבלה ולה"ר, הרי שהיצה"ר שמש כל צרכו באברים דרך תשמישן כמה שנים והחזיק חזקה גמורה: <br><b>ואולם</b> בעבור זאת הבל יפצה פגום יוצא דקי"ל בח"מ סימן קמ"ט אין מחזיקין בנכסי קטן וכתב מור"ם דאפילו הגדיל ועברו ג' שנים אינה חזקה הואיל וירד לשדה כשהיה קטן. גם כתב הרב החסיד מהר"ל ז"ל בספר דעת חכמה פ"ד כי על ידי העונות נכנס טומאה בפנימיותו. וגם בחיצוניותו מלאכי חבלה סט"א יסובבוהו והכי אתמר בזהר הקדוש פרשת תזריע דף נ"א ע"א כי הן בעון בורחת ממנו הקדושה וסט"א שם מזומנת לשרות בו ע"ש. גם כתוב בפסקי תוספות הכא בדף זה דכשבא היצה"ר מוצא היצר הטוב באדם שהיה במעי אמו ומגרש אותו ואח"כ חוזר היצה"ט בהיותו בן י"ג שנה. ויש מי שכתב דדייקי מדכתיב ומצא בה איש מסכן וחכם. ובמקום אחר כתבנו דהני מילי דפסקי תוספות נעלמו מכמה רבנים אחרונים לא ע"ט האסף: <br><b>ולפי</b> זה אגלאי בהתיה דהיצה"ר דאין זה מחזיק רק גזלן ואלם ובליעל דהיצה"ט קדם והיה במעי אמו והוא באלמותו גרשו והוציא האדם להרבות רעה וברחה הקדושה שבקרבו ובאה הסט"א וישבה וכל זה גזל ומעשים רעים: <br><b>והיינו</b> דקאמר במאמרינו עיר קטנה זה הגוף להודיע כי היצה"ר החזיק בנכסי קטן שאינה חזקה וז"ש ואנשים בה מעט אלו אברים שהיו מעוטי הכח והשכל. ובא אליה בפנימיותה מלך גדול זה יצה"ר והוא גדול שעיקרו הגאוה ולבזות לחכמים ויראי שמים. וסבב אותה דמקיף מבחוץ מלאכי חבלה ולא עשה כלום דאין מחזיקין בנכסי קטן. ועוד אעיק��א דדינא פרכא והוא גזל דהרי ימצא בה איש מסכן יצה"ט ומגרשו. וחכם חוזר ושורה באדם ונעשה שר צבא אמיתי וישר ומוציא לאור ומחזיר האברים אליו ומלט את העיר בחכמתו בתורה ויראה ומצות ודוק:
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+<b>רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה חסר אחת וכו'.</b> כתבו המפרשים דישראל בגלות מצרים ח"ו נכנסו למ"ט שערי סט"א ולכך היה מוכרח להוציאם תכף שלא יכנסו לן' ש"ט דאם היו נכנסים ח"ו לא היה תקומה כי משה רבינו ע"ה בקדושה לא השיג לשער הן'. ועד מ"ט שערי קדושה שהשיג הי"ל כח להוציא ישראל ממ"ט דסט"א. וכתב הגאון החסיד מהר"א מקראקא ז"ל בספר מעשה רקח דהיינו דאמרו בזהר הקדוש דגאולת מצרים היתה מסטרא דיובלא כלומר דלא היתה מיובלא שהם הן' שערים אלא ממ"ט עכ"ד וזה היה לי דקדוק דהרי אמרו בזהר ובתקונין בכמה דוכתי דלהכי נכתבו ן' פעמים י"מ בתורה להודיע דהגאולה היתה מן' ש"ב. והגם דיש לישב קצת. נתישב לי יותר במה שראיתי להרב עיר וקדיש מהר"י צמח ז"ל בכ"י דשער הן' הוא גדול ויש בו ן' שערים ומרע"ה היה משיג בשער א' מהשערים של שער הן' עכ"ד וכפ"ז נימא דגם בגאולת מצרים היה גם ע"י שער א' משער הן' שבו היה לו השגה למשה רבינו ע"ה ומשו"ה הוזכרו ן' פעמים יצ"מ אך שלא היה אלא מתחילת שער הן' לכך אמרו מסטרא דיובלא ודוק:
+<b>אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו וכו'.</b> ובודאי שהי"ל המעלות אחרות חכם גבור ועניו כמ"ש הוא גופיה אין הנבואה שורה וכו' וכמ"ש אני הדל בפתח עינים ודברי הרב עיון יעקב בזה מגומגמים ע"ש ודוק:
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+<b>רבי הוה גמיר תלת עשר אפי וכו'.</b> הרב עיון יעקב ז"ל כתב דמ"ט פנים מתחלקים לד' חלקים פרד"ס ויבואו י"ב אפי לכל חלק וכו' ע"ש ולי ההדיוט נראה דאמר רב הנח"ה שוברת דהא רגילי רז"ל לומר דרחמנא אגמריה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים שאינו טהור ומוכח דבפשט לחוד איכא מ"ט פנים וכ"ש לפי מ"ש רבינו האר"י ז"ל:
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+<b>אי הואי לי רמינא ליך ירושלם דדהבא.</b> עיין מ"ש אני בעניי בקונטרס זה בקמא על דף מ"א בכונת רבי עקיבא דעבד לה ירושלם דדהבא ע"ש באורך:
+
+Daf 50b
+
+<b>ומן אשתו של טורנוסרופוס.</b> מה שכתבתי כאן בפתח עינים משם המקובלים כן ראיתי אח"כ משם רבינו האר"י ז"ל: <br><b>והנה</b> כתבו משם הרב עיר וקדיש מהר"י סרוק ז"ל דכזבי נתגלגלה בבת יפתח ובמטרוניתא דתבעה לרב כהנא ובאשת טורנוסרופוס עכ"ד ולפי דבריו אפשר לרמוז כי כזבי בת צור הוא ר"ת כזבי זו בת יפתח בגלגול תבעה צדיק ואשת רופוס ודוק:
+
+Daf 51a
+
+<b>לא יכיל בן אלעשה למסבל.</b> הרב עיון יעקב ז"ל כתב דהיה ממשפחת רבי ישמעאל בן אלישע וכו' ע"ש ולא ידעתי מנין לו. ואם מדעתו כתב זה יש לתמוה על הרב ז"ל גם מ"ש דלהכי מייתי שפיזר מעותיו וכו' לא נהירא ואין להאריך:
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+<b>אמר שמואל נון סמך עין נונא סמא לעינא.</b> עיין בקונטריס דבש לפי דף מ"ח ע"א:
+
+Daf 55a
+
+<b>מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו'.</b> אפשר לומר בהקדים מ"ש גורי האר"י ז"ל שהעניו אין סט"א שולט בו גם ארז"ל דנמוכי הרוח כאלו הקריב כל הקרבנות ונמחלו עונותיו וגם הוא מכוין אל האמת וכתב רבינו האר"י דהלומד לשמה בא לו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה וכן לשמה אותיות למשה. ועי"ז יכול להוציא לאור ניצוצי התורה אשר היו טמע"ים בסט"א. וז"ש אם עשה עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל והוא שפל בעיניו. ואז אין יצה"ר שולט בו וזוכה לניצוץ משה רבינו ואז תורה נתנה לו במתנה כמשה רבינו ע"ה לפי ערכו ומוציא לאור ניצוצי התורה נתונים המה לו. ואז נחלו אל שנמחלו לו עונותיו על דרך שכתב הרב עיון יעקב ז"ל לדרכו דהעניו נמחלים לו עונותיו וכאלו הקריב כל הקרבנות וגם העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות וכיון שהוא נקי ובר וניצוץ משה רבינו ע"ה ובקרבו אור ב"ו נחלו אל מדת חסד אל כל היום וחסד ה' חופף עליו. איכו השתא עולה לגדולה שזוכה ועולה לזכות באורות נשמתו כמ"ש בזהר הקדוש זכה יתיר וכו' וז"ש ומנחליאל אחר שזכה לענוה ותורה והוא נקי וטהור זוכה במות תרתי אור פנימי ואור מקיף ועולה לגדולה. לזכות בחלקי נשמתו עליונים למעלה וזהו הגדולה האמיתית. ואם הגביה את עצמו הקב"ה משפילו. בא ללמד דעת ומוסר גדול שהגם שהאדם מכיר בעצמו שזכה למעלות רמות אמיתיות בשמים ממעל ויודע בעצמו כי הוא אהוב וחביב ונגה לו סביב ותפלתו נשמעת ויגזר אומר ויקם. עם כל זה צריך ליזהר מאד מאד ויחזיק במדת השפלות כי האורב יושב בחדר וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו והוא מסוכן לילכד ברשת הסט"א שאם יגביה את עצמו. אז חטאו יותר חמור לפי גדולת נשמתו ופוגם יותר ויותר ולכן הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא רמז שלפי ערך גדולתו תהיה השפלתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וזהו ומבמות הגיא. ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שמאבד כל חלקי נשמתו ויגיע עד עפר וניצוצי נפשו נטמעים בסט"א וזהו ששוקעין אותו המקטרגים והסט"א שולטים בו ושוקעים אותו לא מיבעיא ניצוצי תורתו ומצותיו אלא אפילו חלקי נפשו וז"ש שוקעין אותו דייקא עצמו ועיצומו ניצוצי נפשו הם שוקעים בקרקע אצל הנחש כדכתיב ונחש עפר לחמו ולפי גדולתו מפלתו. ואם חוזר בו אין תקנתו רמוז בכתוב זה לומר שתשובתו קשה מאד. וכל זה לעורר האדם כי תמיד יהיה בין עיניו לישמר מאד כי ח"ו מעותד ליפול נפילה רבה דכמעט לא יהיה לו תקומה כי חזרתו היא נפלאת. ואם זכה לחזור לא תימא דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה לא כי דכל שבידו לאו מחוסר מעשה כמ"ש המפרשים ז"ל וצריך עזר וסיוע מהקב"ה ואם לאו לא עשה כלום אך כי איכא אתערותא דלתתא בלב שלם אז הקב"ה עוזרו וז"ש כל גיא בין שלא נראה כלל בין שנראה ונדחה וחזר ונראה ינשא וזה רבוי כל דבכל אופן יכול לחזור בתשובה וה' עמו:
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+<b>הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה וכו' ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם וכו'.</b> אפשר לתת טעם דרך דרש. על דרך שאמרו מחשבה מועלת לדברי תורה. כי כאשר הסט"א רואה שמכינים ת"ח עצמם להתקדש בזיוגם מתירא שבכח תורתם וקדושתם יעלו נשמה קדושה אשר נטמעה בסט"א וזמנין הורס בנין הסט"א כמ"ש הרמ"ע ז"ל לכן משתדל בכל מאמצי כחה לערבב דעתם ובפרט עם אשת ת"ח ועי"כ לא יוכלו להשיג נשמה קדושה כל כך יהנה צ��ר"ף אלו הן הנצרפי"ן הני טעמי דאמור רבנן בסוגיין. ואולם בעניים והם עמי הארץ אין כאן הכנה והסט"א אינה חושבת בהם. וזמנין דנשמת שדי שבקרבם מיחדים דעתם לש"ש ונמשכת נשמה קדושה ומשו"ה מהם תצא תורה ודוק כי קצרתי:
+<b>על שלא ברכו בתורה תחילה.</b> מ"ש הרמב"ם ז"ל והביאו בשיטה מקובצת על מציעא על דף פ"ו דר"ל דהניחו לעלות לס"ת קודם להם מי שלא היו ת"ח ע"ש באורך. הוא דבר קשה לומר דמשום הכי אבדה הארץ ומה גם דקיימא לן רב שמחל על כבודו כבודו מחול: <br><b>ואולם</b> רבינו יונה ז"ל והביאו הר"ן ז"ל פירש דהיו עוסקין בתורה אך בלבם לא היו מחשיבים התורה והיא נבזית שאין כדאי לברך עליה והקב"ה גלה סודם ע"ש באורך. ואפשר לדקדק בזה אומרם שלא ברכו בתורה תחילה כי תיבת תחילה נראית שהיא יתירה. אך אפשר כי הנה רוע לבבם לא גילו אותו ולכן כשהיו עולין לס"ת בצבור היו מברכין אבל בתחילת למודם כשקמים בשחר ועוסקים בתורה לא היו מברכין שלא היתה חשובה בעיניהם וז"ש תחילה ר"ל בתחילת לימודם כשקמים בבקר דסברי שאינו כדאי לברך עליה לאפוקי שמברכין בעליית ס"ת וגונבין דעת הבריות ה' ברב רחמיו יזכנו לעסוק לשמה בתורתו תורת <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Nedarim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,660 @@
+Marit HaAyin on Nedarim
+מראית העין על נדרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Nedarim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על נדרים
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+<b>יש יד לצדקה וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני הדל בקונטריס שיורי ברכה י"ד סימן רנ"ח בס"ד:
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+<b>והלא מושבע ועומד מהר סיני וכו'.</b> בפ"ג דנדה אמרו דמשביעין לילד בבטן אמו. ונראה דשבועת הר סיני היתה לנפשות העתידות שהיו הכל בהר סיני כדכתיב את אשר ישנו פה ואשר איננו. וזו השבועה היתה לנפשות לבד. ואח"כ בבטן היא שבועה לגוף ונפש כאחד. ומ"מ רגיל הש"ס לומר מושבע ועומד מהר סיני כי היתה השבועה הראשונה וגם היתה לכוללות ישראל:
+<b>אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה וכו'.</b> אמרו בילקוט שמואל רמז קס"א וענותך תרבני רבי שמעון נזירא אומר התלמיד אומר לרב בא שנה לי פרק אחד והרב אומר לו קדמני במקום פלוני אבל הקב"ה אומר ליחזקאל קום צא אל הבקעה יצא יחזקאל ומצא להקב"ה שקדמו ע"ש ועמ"ש הרב המאירי בפסקיו ודוק:
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן וכו'.</b> אפשר דחסידים הראשונים היו מדקדקים לעשות כל המצות במחשבה דבור ומעשה כנגד נפש רוח ונשמה ולכן הגם שהיו קורין פרשת חטאת היו רוצים לקיים גם במעשה דנהי דהקורא פרשת חטאת הוי כאלו הקריב חטאת אבל היו מתאוין לקיים במעשה ממש גם כן:
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+<b>כל המתבייש וכו'.</b> עמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ובקונטריס כסא רחמים בפירוש ותוספות על מסכת כלה דף ד' כתבתי בזה ובכמה ענינים של הש"ס בדף זה ובדברי קצת מפרשים כתבתי בעניותי שם בסייעתא דשמיא ומשם באר"ה:
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+<b>פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא.</b> אפשר ולשון חכמים מרפא דחכם עוקר הנדר מעיקרו. ובפשטיה דקרא אפשר לומר כמ"ש פ"ג דערכין תקנת לשון הרע לעסוק בתורה. ויש לחקור דאמרינן אין קטיגור נעשה סניגור ואם כן הכא דלשון זה דיבר לה"ר והוא עון חמור מאד איך הלשון עצמו ילמוד והרי אין קטיגור נעשה סניגור. ויש לישב במ"ש הגאון מהר"ר ליווא ז"ל במ"ש קח לך עגל בן בקר לכפר על מעשה העגל והקשה דאין קטיגור נעשה סניגור ותירץ דהיכא דבא לתקן העון עצמו לא נאמר זה עכ"ד וה"ה הכא הגם דהלשון הוא קטיגור בא לכפר העון עצמו ולית לן בה: <br><b>ועוד</b> יש לתרץ במ"ש פ"ק דקדושין דאשה מתקדשת בשטר ומתגרשת בשטר ואין לחוש דמילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד ע"ש וה"ה מילי דלה"ר לחוד ומילי דאורייתא לחוד ולא שייך אין קטיגור נעשה סניגור. ובזה נבא אל הביאור יש בוטה כמדקרות חרב דמדבר לה"ר והוא עון חמור מאד. ואם יעסוק בתורה ולשון חכמים היא תקנת לה"ר ולא תימא דאין קטיגור נעשה סניגור דע זהו לשון חכמים דהני מילי לחוד והני מילי לחוד דזהו לשון חכמים ולשון הרע אמרי"ם המאררים. ועוד מרפא זהו לתקן העון עצמו ושרי והם השני תירוצים שתרצנו: <br><b>ובזה</b>פירשתי פסוק מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח. ועתה אומר בסגנון אחר בס"ד והוא דרך אסמכתא דהנה מגזרת עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה נראה דהגם דלכפר העון עצמו קטיגור נעשה סניגור. מ"מ היינו דוקא לחוטא עצמו אבל אם הוא לא עשה תשובה ובא אחר לעשות לו תקון אפשר דלא מהני הקטיגור עצמו וצריך להוסיף בתיקון. וז"ש מרפא לשון עץ חיים והוא תקון לה"ר וה"ד החוטא עצמו אבל אם לא שב וסלף בה שנשאר המעוות אז לא יספיק ת"ת שבר ברוח יחסר כח הרוח שהוא התורה וצריך להוסיף ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+<b>שאיני נהנה לזרע אברהם וכו'.</b> הטור בי"ד סימן רי"ז כתב דאסור בגרים. והרב בית חדש ז"ל תמה דמנא ליה להטור דין זה דגרים הם בכלל זרע אברהם. והרב טורי זהב כתב לא יש מקור לזה ויישב קצת. ובקטנותי תמהתי על שני המאורות הגדולים הרב בית חדש והרב ט"ז ז"ל איך לא ראו דהרא"ש ז"ל בפירושו כתב בפשיטות דהוא אסור בגרים ורבינו הטור מבית אביו למד: <br><b>ואחר</b> כמה שנים נדפסו חידושי הרב נמוקי יוסף ז"ל למכילתין וראיתי לו ז"ל דכתב דמותר בגרים דהגרים אינם נקראים זרע אברהם דאע"ג דיכולים לומר אבותינו בני אברהם מיקרי זרע אברהם לא מיקרו ע"ש. ודרך דרש אמינא דלפי מ"ש מר זקני הרב חס"ל זלה"ה בפירוש המשנה כ"י דטעם משנתנו דהנודר מזרע אברהם אין האומות בכלל היינו דבדור הפלגה נפרדו הנשמות והנשמות של קדושה הם באוצר אחד והאחרות באוצר בפני עצמו לכן הנודר מזרע אברהם אין האומות בכלל כי אין יחס בין נשמות הקדושות שהם זרע אברהם לנפשות האומות ולא נגע ולא פגע ולכך אין האומות בכלל זהו תורף דבריו ומטי בה משם המקובלים: <br><b>ולפי</b> זה נראין דברי הרב הנמק"י ז"ל דכיון דטעמא דאין האומות בכלל זרע אברהם היינו דאוצר נשמות ישראל מדור הפלגה ואילך הוא בפני עצמו א"כ גם הגרים אינם בכלל זרע אברהם דנפשות הגרים היו נטמעות בסט"א. ובעת ההיא נתבררו ויצאו לאור ונתגיירו ובחינתם למטה ממדרגת ישראל תחת כנפי השכינה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ואמטו להכי אינם בכלל זרע אברהם וזהו דרך דרש ודוק:
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+<b>אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה אמר שמא יש בי דבר מגונה וכו'.</b> צריך להבין מה כל החרדה הזו הלא לפי ידיעת וחכמת אברהם אע"ה ידע דמה יצדק אנוש עם אל ובכל אשר יעשה עדיין לא הגיע לחיובו. ואפשר במה ששמעתי מיסוד מרן הקדוש מהר"י קארו ז"ל בכונת פסוק נח איש צדיק תמים היה בדורותיו דצדיק נאמר על שמירת היסוד ותמים נאמר על שהוא נשמר מע"ז דכתיב פרשת שופטים לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש וכו' ושואל אוב וידעוני וכו' תמים תהיה עם ה' אלהיך וכו' ומזה נלמד דנשמר מע"ז ומעונן וכו' ושואל אוב וכו' נקרא תמים ונח היה בדור המבול שפגמו בעריות ובדור הפלגה שפגמו בע"ז וז"ש איש צדיק ששמר היסוד תמים שנשמר מע"ז בדורותיו תרתי דור המבול ודור הפלגה. אמנם בדור המבול אמר לו הקב"ה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה דייקא דור המבול שפגמו בג"ע ואתה צדיק שומר הברית עכ"ד. ולפ"ז תמים נאמר על שנשמר מע"ז זאת היתה לו לאברהם אע"ה בשעה שא"ל הקב"ה התהלך לפני והיה תמים מע"ז מכלל שעדיין לא היה תמים בע"ז לכך רעדה אחזתו שאחר אשר הגדיל לעשות לאבד ע"ז ומסר עצמו לכבשן האש עדיין אינו תמים אמר שמא דבר מגונה יש בי שאני עושה איזה דבר שהוא תשמיש איזה ע"ז ואנכי לא ידעתי וז"ש דבר מגונה מע"ז י�� בי בבלי דעת. כיון שא"ל ואתנה בריתי וכו' דאינו משום לתא דע"ז אלא להשלים רמ"ח אברים והוא תמים בענין אחר נתקררה דעתו שלא הי"ל פגם מלתא דע"ז כאשר חשב:
+<b>אמר רבי הושעיא כל המתמים עצמו שעה עומדת לו.</b> אפשר לרמוז בזה פירוש יהי לבי תמים בחקיך. וכדי שלא נאמר דמה שאמר יהי לבי תמים בחקיך היינו שמכוין להנאתו ולטובתו שכל המתמים עצמו שעה עומדת לו. לזה אמר לא כי אלא מה ששאלתי הוא למען לא אבוש. והעד על זה שאיני מכוין להנאתי כלתה לישועתך נפשי לדברך יחלתי כלומר לפניך גלוי כי כלתה נפשי בעבור ישועתך ולא להנאתי. ובכל חצות לדברך יחלתי ליחד הדודים מלשון ראוה מדברת יחלתי עת דודים וזהו חשקי ותאותי לא לכבודי והנאתי:
+
+Daf 32b
+
+<b>ואמר רמי בר אבא השטן בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה.</b> פירש"י ז"ל לבר מיום הכפורים דלית ליה רשות לאסטוני וכתב הרב הגדול מהר"י דוד ז"ל משם החכם השלם מהר"י אשכנזי ז"ל דהדין הוא אם העד הוחזק כפרן פסול וישלם מביתו והכא כל הימים הוא מדבר רע על ישראל וביה"כ אומר שאין אומה קדושה כישראל שהם כמו מלאכי השרת ואם כן הוחזק כפרן וישלם מביתו וזה טעם ונשא השעיר עליו את כל עונותם עכ"ד. ואני בעניי אומר דמלבד דהוחזק כפרן לוקח שחד. ונמצא דבעבור יום כפור לשוא צרף כל שס"ד יום דלמפרע חלף הלך הכל דהוחזק כפרן ולוקח שחד. וזה רמז יגער ה' בך השטן:
+<b>ואמר רמי בר אבא מאי דכתיב עיר קטנה וכו' עיר קטנה זה הגוף וכו'.</b> יש לדקדק כמה דקדוקים. וזאת לפנים אני בעניי פירשתי ותורף הדברים דהנה לכאורה היצה"ר יש לו חזקה באדם נעל גדר ופרץ דהיינו נעל סתם האור אחז שמורות עיניו וכתבו ז"ל דכן נקרא ס"מ שהוא מקור היצה"ר כי מסמא עיני האדם והוא סמו"י מן העין ועיניו פקוחות. גדר עשה מחיצה בינו לשמים. ופרץ הרבה להשחית ופרץ י"ג פרצות גימטריא אחד שנגע ח"ו בכבוד ה'. גם נשתמש בשדה ואכל פירות כמה שנים והוא נשתמש. עין רואה נסתכל בנשים ובהבלי העולם. אזן שומעת דברי נרגן ולה"ר נבלות הפה וליצנות. ידיו אסורות וסגורות מלתת צדקה. רגלים לרוץ לרעה ולרקד עם הנשים. פה דובר נבלה ולה"ר, הרי שהיצה"ר שמש כל צרכו באברים דרך תשמישן כמה שנים והחזיק חזקה גמורה: <br><b>ואולם</b> בעבור זאת הבל יפצה פגום יוצא דקי"ל בח"מ סימן קמ"ט אין מחזיקין בנכסי קטן וכתב מור"ם דאפילו הגדיל ועברו ג' שנים אינה חזקה הואיל וירד לשדה כשהיה קטן. גם כתב הרב החסיד מהר"ל ז"ל בספר דעת חכמה פ"ד כי על ידי העונות נכנס טומאה בפנימיותו. וגם בחיצוניותו מלאכי חבלה סט"א יסובבוהו והכי אתמר בזהר הקדוש פרשת תזריע דף נ"א ע"א כי הן בעון בורחת ממנו הקדושה וסט"א שם מזומנת לשרות בו ע"ש. גם כתוב בפסקי תוספות הכא בדף זה דכשבא היצה"ר מוצא היצר הטוב באדם שהיה במעי אמו ומגרש אותו ואח"כ חוזר היצה"ט בהיותו בן י"ג שנה. ויש מי שכתב דדייקי מדכתיב ומצא בה איש מסכן וחכם. ובמקום אחר כתבנו דהני מילי דפסקי תוספות נעלמו מכמה רבנים אחרונים לא ע"ט האסף: <br><b>ולפי</b> זה אגלאי בהתיה דהיצה"ר דאין זה מחזיק רק גזלן ואלם ובליעל דהיצה"ט קדם והיה במעי אמו והוא באלמותו גרשו והוציא האדם להרבות רעה וברחה הקדושה שבקרבו ובאה הסט"א וישבה וכל זה גזל ומעשים רעים: <br><b>והיינו</b> דקאמר במאמרינו עיר קטנה זה הגוף להודיע כי היצה"ר החזיק בנכסי קטן שאינה חזקה וז"ש ואנשים בה מעט אלו אברים שהיו מעוטי הכח והשכל. ובא אליה בפנימיותה מלך גדול זה יצה"ר והוא גדול שעיקרו הגאוה ולבזות לחכמים ויראי שמים. וסבב אותה דמקיף מבחוץ מלאכי חבלה ולא עשה כלום דאין מחזיקין בנכסי קטן. ועוד אעיקרא דדינא פרכא והוא גזל דהרי ימצא בה איש מסכן יצה"ט ומגרשו. וחכם חוזר ושורה באדם ונעשה שר צבא אמיתי וישר ומוציא לאור ומחזיר האברים אליו ומלט את העיר בחכמתו בתורה ויראה ומצות ודוק:
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+<b>רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה חסר אחת וכו'.</b> כתבו המפרשים דישראל בגלות מצרים ח"ו נכנסו למ"ט שערי סט"א ולכך היה מוכרח להוציאם תכף שלא יכנסו לן' ש"ט דאם היו נכנסים ח"ו לא היה תקומה כי משה רבינו ע"ה בקדושה לא השיג לשער הן'. ועד מ"ט שערי קדושה שהשיג הי"ל כח להוציא ישראל ממ"ט דסט"א. וכתב הגאון החסיד מהר"א מקראקא ז"ל בספר מעשה רקח דהיינו דאמרו בזהר הקדוש דגאולת מצרים היתה מסטרא דיובלא כלומר דלא היתה מיובלא שהם הן' שערים אלא ממ"ט עכ"ד וזה היה לי דקדוק דהרי אמרו בזהר ובתקונין בכמה דוכתי דלהכי נכתבו ן' פעמים י"מ בתורה להודיע דהגאולה היתה מן' ש"ב. והגם דיש לישב קצת. נתישב לי יותר במה שראיתי להרב עיר וקדיש מהר"י צמח ז"ל בכ"י דשער הן' הוא גדול ויש בו ן' שערים ומרע"ה היה משיג בשער א' מהשערים של שער הן' עכ"ד וכפ"ז נימא דגם בגאולת מצרים היה גם ע"י שער א' משער הן' שבו היה לו השגה למשה רבינו ע"ה ומשו"ה הוזכרו ן' פעמים יצ"מ אך שלא היה אלא מתחילת שער הן' לכך אמרו מסטרא דיובלא ודוק:
+<b>אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו וכו'.</b> ובודאי שהי"ל המעלות אחרות חכם גבור ועניו כמ"ש הוא גופיה אין הנבואה שורה וכו' וכמ"ש אני הדל בפתח עינים ודברי הרב עיון יעקב בזה מגומגמים ע"ש ודוק:
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+<b>רבי הוה גמיר תלת עשר אפי וכו'.</b> הרב עיון יעקב ז"ל כתב דמ"ט פנים מתחלקים לד' חלקים פרד"ס ויבואו י"ב אפי לכל חלק וכו' ע"ש ולי ההדיוט נראה דאמר רב הנח"ה שוברת דהא רגילי רז"ל לומר דרחמנא אגמריה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים שאינו טהור ומוכח דבפשט לחוד איכא מ"ט פנים וכ"ש לפי מ"ש רבינו האר"י ז"ל:
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+<b>אי הואי לי רמינא ליך ירושלם דדהבא.</b> עיין מ"ש אני בעניי בקונטרס זה בקמא על דף מ"א בכונת רבי עקיבא דעבד לה ירושלם דדהבא ע"ש באורך:
+
+Daf 50b
+
+<b>ומן אשתו של טורנוסרופוס.</b> מה שכתבתי כאן בפתח עינים משם המקובלים כן ראיתי אח"כ משם רבינו האר"י ז"ל: <br><b>והנה</b> כתבו משם הרב עיר וקדיש מהר"י סרוק ז"ל דכזבי נתגלגלה בבת יפתח ובמטרוניתא דתבעה לרב כהנא ובאשת טורנוסרופוס עכ"ד ולפי דבריו אפשר לרמוז כי כזבי בת צור הוא ר"ת כזבי זו בת יפתח בגלגול תבעה צדיק ואשת רופוס ודוק:
+
+Daf 51a
+
+<b>לא יכיל בן אלעשה למסבל.</b> הרב עיון יעקב ז"ל כתב דהיה ממשפחת רבי ישמעאל בן אלישע וכו' ע"ש ולא ידעתי מנין לו. ואם מדעתו כתב זה יש לתמוה על הרב ז"ל גם מ"ש דלהכי מייתי שפיזר מעותיו וכו' לא נהירא ואין להאריך:
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+<b>אמר שמואל נון סמך עין נונא סמא לעינא.</b> עיין בקונטריס דבש לפי דף מ"ח ע"א:
+
+Daf 55a
+
+<b>מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו'.</b> אפשר לומר בהקדים מ"ש גורי האר"י ז"ל שהעניו אין סט"א שולט בו גם ארז"ל דנמוכי הרוח כאלו הקריב כל הקרבנות ונמחלו עונו��יו וגם הוא מכוין אל האמת וכתב רבינו האר"י דהלומד לשמה בא לו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה וכן לשמה אותיות למשה. ועי"ז יכול להוציא לאור ניצוצי התורה אשר היו טמע"ים בסט"א. וז"ש אם עשה עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל והוא שפל בעיניו. ואז אין יצה"ר שולט בו וזוכה לניצוץ משה רבינו ואז תורה נתנה לו במתנה כמשה רבינו ע"ה לפי ערכו ומוציא לאור ניצוצי התורה נתונים המה לו. ואז נחלו אל שנמחלו לו עונותיו על דרך שכתב הרב עיון יעקב ז"ל לדרכו דהעניו נמחלים לו עונותיו וכאלו הקריב כל הקרבנות וגם העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות וכיון שהוא נקי ובר וניצוץ משה רבינו ע"ה ובקרבו אור ב"ו נחלו אל מדת חסד אל כל היום וחסד ה' חופף עליו. איכו השתא עולה לגדולה שזוכה ועולה לזכות באורות נשמתו כמ"ש בזהר הקדוש זכה יתיר וכו' וז"ש ומנחליאל אחר שזכה לענוה ותורה והוא נקי וטהור זוכה במות תרתי אור פנימי ואור מקיף ועולה לגדולה. לזכות בחלקי נשמתו עליונים למעלה וזהו הגדולה האמיתית. ואם הגביה את עצמו הקב"ה משפילו. בא ללמד דעת ומוסר גדול שהגם שהאדם מכיר בעצמו שזכה למעלות רמות אמיתיות בשמים ממעל ויודע בעצמו כי הוא אהוב וחביב ונגה לו סביב ותפלתו נשמעת ויגזר אומר ויקם. עם כל זה צריך ליזהר מאד מאד ויחזיק במדת השפלות כי האורב יושב בחדר וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו והוא מסוכן לילכד ברשת הסט"א שאם יגביה את עצמו. אז חטאו יותר חמור לפי גדולת נשמתו ופוגם יותר ויותר ולכן הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא רמז שלפי ערך גדולתו תהיה השפלתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וזהו ומבמות הגיא. ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שמאבד כל חלקי נשמתו ויגיע עד עפר וניצוצי נפשו נטמעים בסט"א וזהו ששוקעין אותו המקטרגים והסט"א שולטים בו ושוקעים אותו לא מיבעיא ניצוצי תורתו ומצותיו אלא אפילו חלקי נפשו וז"ש שוקעין אותו דייקא עצמו ועיצומו ניצוצי נפשו הם שוקעים בקרקע אצל הנחש כדכתיב ונחש עפר לחמו ולפי גדולתו מפלתו. ואם חוזר בו אין תקנתו רמוז בכתוב זה לומר שתשובתו קשה מאד. וכל זה לעורר האדם כי תמיד יהיה בין עיניו לישמר מאד כי ח"ו מעותד ליפול נפילה רבה דכמעט לא יהיה לו תקומה כי חזרתו היא נפלאת. ואם זכה לחזור לא תימא דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה לא כי דכל שבידו לאו מחוסר מעשה כמ"ש המפרשים ז"ל וצריך עזר וסיוע מהקב"ה ואם לאו לא עשה כלום אך כי איכא אתערותא דלתתא בלב שלם אז הקב"ה עוזרו וז"ש כל גיא בין שלא נראה כלל בין שנראה ונדחה וחזר ונראה ינשא וזה רבוי כל דבכל אופן יכול לחזור בתשובה וה' עמו:
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+<b>הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה וכו' ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם וכו'.</b> אפשר לתת טעם דרך דרש. על דרך שאמרו מחשבה מועלת לדברי תורה. כי כאשר הסט"א רואה שמכינים ת"ח עצמם להתקדש בזיוגם מתירא שבכח תורתם וקדושתם יעלו נשמה קדושה אשר נטמעה בסט"א וזמנין הורס בנין הסט"א כמ"ש הרמ"ע ז"ל לכן משתדל בכל מאמצי כחה לערבב דעתם ובפרט עם אשת ת"ח ועי"כ לא יוכלו להשיג נשמה קדושה כל כך יהנה צור"ף אלו הן הנצרפי"ן הני טעמי דאמור רבנן בסוגיין. ואולם בעניים והם עמי הארץ אין כאן הכנה והסט"א אינה חושבת בהם. וזמנין דנשמת שדי שבקרבם מיחדים דעתם לש"ש ונמשכת נשמה קדושה ומשו"ה מהם תצא תורה ודוק כי קצרתי:
+<b>על שלא ברכו בתורה תחילה.</b> מ"ש הרמב"ם ז"ל והביאו בשיטה מקובצת על מציעא על דף פ"ו דר"ל דהניחו לעלות לס"ת קודם להם מי שלא היו ת"ח ע"ש באורך. הוא דבר קשה לומר דמשום הכי אבדה הארץ ומה גם דקיימא לן רב שמחל על כבודו כבודו מחול: <br><b>ואולם</b> רבינו יונה ז"ל והביאו הר"ן ז"ל פירש דהיו עוסקין בתורה אך בלבם לא היו מחשיבים התורה והיא נבזית שאין כדאי לברך עליה והקב"ה גלה סודם ע"ש באורך. ואפשר לדקדק בזה אומרם שלא ברכו בתורה תחילה כי תיבת תחילה נראית שהיא יתירה. אך אפשר כי הנה רוע לבבם לא גילו אותו ולכן כשהיו עולין לס"ת בצבור היו מברכין אבל בתחילת למודם כשקמים בשחר ועוסקים בתורה לא היו מברכין שלא היתה חשובה בעיניהם וז"ש תחילה ר"ל בתחילת לימודם כשקמים בבקר דסברי שאינו כדאי לברך עליה לאפוקי שמברכין בעליית ס"ת וגונבין דעת הבריות ה' ברב רחמיו יזכנו לעסוק לשמה בתורתו תורת <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Sotah/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,413 @@
+Marit HaAyin on Sotah
+מראית העין על סוטה
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על סוטה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט וכו'.</b> אפשר לרמוז כי שב"ט גימטריא האשה. וכתבו המפרשים דאם אשה מכרת בעצמה שנגרע ערכה מערך בעלה אז זווגם עולה יפה וסימן לדבר כי אשה גימטריא ש"ו ואיש גימטריא שי"א ומספר איש יותר גדול ממספר אשה וזה רמז מצא אשה כלומר אם מצא בת זוג שמחזקת עצמה אשה שהיא פחותה מאיש אז מצא טוב. אך אם האשה בדעתה שהיא שקולה כאיש ואין יתרון לבעל עליה וסוברת כי היא האש"ה דשוים הם דמספר האש"ה כמספר אי"ש אז נאמר ומוצא מר ממות את האש"ה עד כאן דברי המפרשים נ"ן ולפ"ז א"ש כי לא ינוח שב"ט הרש"ע גימטריא האש"ה רשע"ה על גורל הצדיקים. ובא וראה כי אשה ה' גימטריא איש כי אשה היא בחינת ה' וזה רמז כי אשה ואחיזתה בה' הכל גימטריא איש כי היא נשפעת ממנו והוא העיקר ואפשר לרמוז מצא אשה אם היא אשה כשירה מצא מבטלת אחיזת ס"מ גימטריא מצא. ואדרבא מצא טוב רמז מ' מלכות טוב יסוד ואז צ"א גימטריא הויה אדני יחוד קבה"ו:
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+<b>אמר ר"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו וכו'.</b> ויש לרמוז כי תשטה גימטריא שטות עם הכולל ועוד אפשר דבמקום דאיש ואשה שדי ביניהם דהוא רומז ליסוד זאת נתחברה עם ת' שהיא גונדא דחימה ת' איש דעשו ואות ת' ובמקום שדי נעשה לה שטה גימטריא שדי ועם ת' הוא תשטה ודוק:
+<b>לה יטמא ולא לאברים.</b> פירש"י מן החי הקשה הרב אברהם ן' מוסה ז"ל דבנזיר אמרו דאף כשמתה אינו מטמא לאברים אלא שדרה וגלגלת:
+
+Daf 3b
+
+<b>ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעה"ז מקדמתו וכו' שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.</b> אפשר במשז"ל עשה מצוה א' קנה לו סניגור א' וכתב רבינו האר"י ז"ל דעל ידי המצוה נברא מלאך א' וז"ש מקדמתו והולכת וכו' כי נברא מלאך ה' ונקרא על שם המצוה כמשז"ל על פסוק למה זה תשאל לשמי והוא פלא. וזוכה ומקבל פני שכינה וז"ש כבוד ה' יאספך כמ"ש בזהר הקדוש פרשת בראשית דף כ"ה כבוד ה' דא שכינתא תתאה ע"ש:
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+<b>אריב"ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב וכו'.</b> צריך להבין נועם שיח ריב"ל מה צורך להקדמה זו שעשה בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה דכל זה שפת יתר והול"ל אריב"ל בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה וכו' אבל מי שדעתו שפלה וכו' והשתא דריב"ל הקדים הקדמה זו נראה דמלבד מאי דקאמר בפירוש עוד בא לרמוז דיש עוד מעלות לנמוכי הרוח ולהכי קאמר בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח כלומר חקור בהם והסתכל יפה ואנחנו לא נדע איזהו מקומן של שבחי"ם אחרים: <br><b>ואפשר</b> דרבי יהושע בן לוי בחכמה יסד אר"ש ומילין לצד עילאה ימלל סו"ד שתו בהעלם נמרץ ובדבריו הקדושים רומז על הארש מילי דמסתמן נימוקן וטעמן מלא האומ"ר מן. הלא נודע שהעניו מרכבה לשכינה ומתכפרים עונותיו ומבטל גזרות רעות וכאלו הקריב כל הקרבנות ומהפך מדת הדין למדת רחמים כמ"ש רז"ל וכתב רבינו האר"י ז"ל דאין סט"א שולט בו. וכשם שהקרבנות סגולתם לקרב ולקשר העולמות וליחד הדודים קב"ה ושכינתיה כן העניו דהוי כמקריב כל הקרבנות ואין קץ לקרבנותיו דכל עת אשר דעתו שפלה עליו הוי כמקריב קרבנות ומקשר העולמות ומיחד הדודים ומה גם דהעניו שם י"ה שומרו ועזרו ומגינו כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ושם י"ה רומז לאוא"י דמהם ��אים המוחין דגדלות. ונמצא דע"י העניו רבו כמו רבו אורות עליונים ויחוד המדות עשר ידות. וידוע דסוד ראיה הוא באצילות ולכן אומר בזהר בקדוש תא חזי: <br><b>וזה</b> רמז ריב"ל במאמרו המופלא. בא וראה ר"ל עיניך תחזינה משרים באצילות אורות ויחודים הנמשכים ע"י הענוים וז"ש וראה בסוד ראיה שהוא באצילות. כמה גימטריא אדני שהעניו מרכבה לשכינה שם אדני ליחדה עם דודה. גדולים רמז למוחין דגדלות שיומשכו לקבה"ו ע"י שם י"ה שהעניו אחוז בו. נמוכי גימטריא קכ"ו ריבוע אדני שהעניו מרכבה לשכינה. הרוח שע"י מתיחדים ה' רומז למ' עם רוח שהוא רומז לז"א. לפני הקב"ה על דרך מה שפירש רבינו האר"י ז"ל לפני מי אתם מתפללים. שבזמן שבה"מ קיים שצריך זמן וכהן ומזבח וכלי שרת ואז מקריב עולה אחר שהקריב שכר עולה או מנחה בידו אבל מי שדעתו שפ"לה גימטריא קדושה. עליו גימטריא עמו רמז ה' עמו. קודם כתיב זבחי אלהים ואח"כ רוח נשברה דמעלתו יתירה ועוד דמהפך מדת הדין למדת רחמים וזהו זבחי אלהים. וכיון שאין סט"א שולט בו עבודתו ברה ונקיה וכן זבח"י גימטריא ז"ך ומיחד קבה"ו שהם הויה אלהים כמספר זבחי אלהים עם הכולל. ועוד דאלו הקרבנות הם החשובים לפניו יתברך דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה. דחשוב כאלו הקריב כל הקרבנות ואפילו חטאת ואשם וכן רוח נשברה גימטריא וחטאת ואשם בדקדוק. ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת הגם דכשהוא מתפלל אינו מחשיב עצמו ותפלתו כי הוא שפל בעיניו ואינו מקוה שתפלתו תעשה רושם. עם כל זה אין תפלתו אפילו כשהוא יחיד ומתפלל על אחרים נמאסת כי עת רצון היא שהוא מהפך מדת הדין למדת רחמים: <br><b>ולא</b> יקשה עליך שבדברי האמוראים כתבתי גימטריא משמות הקדש וכיוצא דע דרבינו האר"י ז"ל רומז שמות הקדש בר"ת של דברי האמוראים כמ"ש על מ"ש יהב ליה ידיה ואוקמיה וכן חביט. חביט ולא בריך וכיוצא ואמר ברעיא מהימנא ח"ג דף רמ"ה ע"ב ורבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה: <br><b>ורבי</b> יהושע בן לוי זכותו יגן עלינו נאה דורש ונאה מקיים דאליהו הנביא זכור לטוב אמר עליו דהוא ענותן סגי כמ"ש בילקוט ישעיה סימן נ"ד ואשכחן בגמרין בכתובות דף ע"ז דאפילו אחר פטירתו בג"ע עשה ענוה שאמר שנראה הקשת בימיו הגם שלא נראה דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה ע"ש: <br><b>ושמעתי</b> ממורינו הרב המובהק החסיד העניו כמהר"ר משה מזרחי ז"ל שהיה אומר דרך צחות ודרך דרש במאמרינו דקי"ל דאין להקריב שום קרבן קודם תמיד של שחר. ותפלות כנגד תמידין תקנום. והעניו כאשר יקום בבקר גם כשלובש הוא חושב שאינו כלום ודעתו שפלה עליו ואם כן תכף הוא מקריב קרבנות והוה קצת ס"ד שתפלתו לא תעלה לרצון שתפלת שחרית היא במקום תמיד של שחר וצריך שלא יקריבו שום קרבן קודם תמיד של שחר. וזה השפל בדעתו כבר הקריב כל הקרבנות. לז"א ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר וכו' כלומר אע"ג דזבחי אלהים רוח נשברה ותכף בהעירו משנתו שפל בעיניו והוי כאלו הקריב קרבנות קודם תפלת השחר שהיא במקום התמיד עם כל זה לב נשבר וכו' שאין תפלתו נמאסת עכ"ד ז"ל:
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+<b>בשלמא יהודה אשכחן דהודה דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני אלא ראובן מנ"ל דהודה דאר"ש בר נחמני א"ר יונתן וכו' מי גרם לראובן שיודה וכו'.</b> אמרו רז"ל דיהודה אמר צדקה ויצאה ב"ק ואמרה ממני ואני בעניי רמזתי כי תיבת ממני ר"ת מתמר מלכים נביאים יוצאים. ורמז הבת קול שתבא בגלגול רות ויצאו ממנה מלכי בית דוד והמשיח. ואפשר לומר בסגנון אחר ר"ת ממני מלכים משיח נביאים יוצאים:
+<b>ומאי דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מי גרם לראובן שיודה וכו'.</b> הנה בשבת דף נ"ה אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן גופיה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה ומ"ש שהודה ראובן היינו שבלבל יצועי אביו לבד. ובקונטריס זה שם רמזתי דרבוותא בתראי הליצו בעד ראובן והחזיק להם טובה:
+
+Daf 8a
+
+<b>האמר רבא אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות.</b> אפשר כי עין גימטריא ס"מ עם הכולל ואם פגם בעין נתנה רשות ליצה"ר. וניחא טפי כפי מ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל דהנותן עין הרע צריך שיסגור עין אחד ולפי מ"ש א"ש כי עין גימטריא ס"מ להמשיך ממנו כל קבל דנא כתיב הנה עין ה' אל יריאיו עין ה' גימטריא יוסף דכששומר עיניו נעשה כיוסף ונשמר ע"י עינא עילאה כמ"ש בזהר הקדוש:
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+<b>א"ר חנינא בר פפא מאי דכתיב אני ה' לא שניתי וכו'.</b> בגופיה דקרא פירשתי אני עני במ"ש הרב שפתי כהן על התורה. דבמצרים גברו רחמיו יתברך והוסיף אחד על מספר אלהים שהוא פז וגימטריא אני ה' ובזה היתה הגאולה זהו תורף דבריו ובהא אתי שפיר שתמי' בדברי ה' לנביאים אומר אני ה' לומר עדיין רחמיו יתברך להתנהג ברחמים כמו שהיה ביצ"מ וברוגז רחם יזכור וזה רמז אני ה' לא שניתי מה שרחמתי עליכם ביצ"מ בשם אני ה' תמיד אני מחזיק בזה וז"ש לא שניתי וגברו הרחמים ולכן אתם בני יעקב לא כליתם:
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>ויקרא שמשון אל ה' וכו' זכור לי עשרים ושתים שנה וכו'.</b> הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות פירש עשרים ושתים דכתיב שני פעמים והוא שפט עשרים שנה ע"ש באורך. ותימה על גדול שכמותו שמפרש פירוש זר כזה ואשתמיטיתיה תשובת הרשב"א סימן פ"ח שכת' דהנסחא היא זכור לי עשרים שנה ע"ש וכן הביא הנסחא רש"י ז"ל בפירושו למקרא בשופטים: <br><b>ובפסוק</b> ויקרא שמשון אל ה' אפשר לרמוז דס"ת שמשון אל ה' בגימטריא מילה והוא רמז למ"ש רז"ל בב"ר ונפלתי ביד הערלים אמר שמשון רבש"ע אפילו אין ביני לבינם אלא המילה כדאי שתציל אותי ופירש הרב עיר וקדיש כמהר"ר חיים הכהן ז"ל בעל טור ברקת בספר עטרת זהב כ"י דהגם כי טמא ראש נזרו ולקח אשה מפלשתים ושכב עם נשג"ז ונמצא כי טמא אות ברית קדש ובעל בת אל נכר מ"מ אמר שמשון הבט משמים וראה כי ס"ס חותם שלך עמי הוא כי אות הברית חותם הוא ולא בעבור החטא סר החותם שלך ולכן הגם כי אין ביני לבינם אלא אות ברית אף שהוא פגום אין ראוי לך למסרני ביד הערלים עכ"ד ולרמז זה א"ש דס"ת מילה דזה היה טענת שמשון לינצל בעבור המילה כדבר האמור:
+<b>אמר רבי יוחנן כל המזנה אשתו מזנה עליו וכו'.</b> שמעתי שגדול אחד הקשה דאם כן לא משכחת לה סוטה דקי"ל ונקה האיש מעון מים בודקין את אשתו ואם בא ביאה אסורה אין המים בודקים את אשתו. ואי אמרינן איהו בי קרי ואיתתי בבוציני לא משכחת סוטה. ותירץ דמשכחת לה שעשה תשובה והיינו דכתיב ונקה האיש מעון דהי"ל עון ושב בתשובה עכ"ד הגדול ז"ל ואני בעניי אומר דהא דפשיטא ליה טובא להרב הנזכר דתשובה מהני אין הדבר כל כך פשוט וכבר הוו בה רבנן קדישי הרב הגדול המג"ן ז"ל והרב הגדול בעל משנה למלך ז"ל ואני בעניי כתבתי בזה בריש קונטריס חיים שאל חלק ב' בהגהות על ה' סוטה ע"ש באורך: <br><b>ואולם</b> אעיקרא דדינא פרכא דאמר רב הנח"ה שובר"ת דנהי דאמור רבנן כל המזנה אשתו מזנה ושפיר איכא דנשי מזנו וגברייהו שלמים הם יריאי ה' וזה פשוט וכשאשתו מזנה והוא ירא ה' מייתי לה ומשקה מי סוטה ואין כאן חקירה ולא קושיא כלל:
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+<b>בשכר נש��ם צדקניות וכו'.</b> יש להעיר דגדלו מעשיהן והיו עושות לפנים משורת הדין. ותואר צדקניות נראה שהיו עושות היושר. ואפשר במ"ש רבינו מהר"ם קורדובירו בספר גרושין דגאולת מצרים היתה על ידי השכינה ולכן היה אחריה שעבוד זהו תורף דבריו בקצור וידוע מ"ש רעיא מהימנא דכל נשי ישראל אחוזות בשכינה ואפשר דע"י כשרון מעשיהן של הנשים בא שפע לשכינה ונגאלו ישראל וידוע דצדק היא השכינה ומשו"ה קרי להו נשים צדקניות כלומר אחוזות בשכינה ובשכר מעשיהן הטובים בא שפע לשכינה ונגאלו ישראל מצד השכינה כמ"ש הרמ"ק ז"ל וא"ש מ"ש בשכר נשים צדקניות אחוזות בשכינה נגאלו אבותינו ממצרים מצד השכינה:
+
+Daf 12a
+
+<b>ויקח ויחזור מיבעי ליה.</b> שמעתי שהקשה אחד מגדולי הדור ז"ל דהכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ואמרו רז"ל שהיתה הגר וכבר הולידה לישמעאל והיתה עמו והול"ל ויחזור עכ"ד ולק"מ דבתחילה היתה פלגש ועתה לקחה בכסף ובשטר והיתה לו לאשה ואמטו להכי כתיב ויקח לשון קנין כדכתיב כי יקח איש אשה:
+
+Daf 12b
+
+<b>אמר רבי אלעזר מלמד שהלכה בזריזות כעלמה רשב"ן אומר העלמה שהעלימה את דבריה.</b> יש להרגיש בשלמא למ"ד שהעלימה את דבריה היינו דכתיב ותקרא את אם הילד אלא למ"ד שהלכה בזריזות כעלמה היל"ל ותקרא את אמה. ואפשר דמפרש כפירוש הרלב"ג זלה"ה שפירש את אם הילד שחלב אמו יפה לולד והשמיענו הכתוב דנתכוונה גם כן לטובה פרטית של הילד דחלב אמו יפה לו. א"נ אפשר דמדכתיב את אם הילד ידענו דהעלימה את דבריה מדלא כתיב ותקרב את אמה ולא אצטריך לכתוב העלמה אלא שהלכה בזריזות. ומ"ד שהעלימה סבר דאצטריך משום דאם הילד ללמד דחלב אמו יפה כמ"ש הרלב"ג ז"ל ולהכי כתיב העלמה לומר שהעלימה את דבריה:
+
+Daf 13a
+
+<b>שקל קולפא מחייה ארישיה וכו'.</b> התוספות בגיטין דף נ"ה כתבו דבספרי אמרו ידיו רב לו בשעה שהרג עשו ושמא לא מת בהכאת דן ובא יהודה והשלים להורגו. ואני בעניי כתבתי בראש דוד פרשת וישב דטפי עדיף לומר דהירושלמי שהביאו התוספות שם והספרי ס"ל כשוחר טוב ע"ש ובשם הגדולים ח"ב דף פ"ח עש"ב. ועתה נדפס פירוש ספרי להרב המופלא מר מחותננו כמהר"ד פארדו ז"ל וראיתי פרשת וזאת הברכה שכתב בפשיטות דהספרי כשוחר טוב ע"ש. וקשה על הרב שלא הביא דברי התוספות בגיטין שרצו להסכים הספרי כתלמודין והגם דיש לדקדק על התוספות כמ"ש אני הדל מ"מ הו"ל להביא דברי התוספות. ואני הדל מצאתי מאמרי רז"ל באגדתא דבראשית וכתבתי לפי קוצר דעתי בהשמטות בסוף הנחל אחר ההפטרות דף ע"ט סוף ע"א ע"ש ודוק ואין להאריך כאן:
+<b>מה טיבן של שני ארונות וכו'.</b> בתוספות שאנץ כ"י למכילתין כתבו וז"ל במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנס בו באותו עור רוח חיים והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף עכ"ל:
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+<b>רבי ישמעאל אומר י"ב חדש ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר להן מלכא וכו' הן תהוי ארכא לשלותך וכתיב כלא מטא על נ"נ מלכא וכתיב לקצת ירחין תרי עשר בסמוך פירש דאין ראיה דדילמא שאני גוים דלא מפקיד דינא עלייהו.</b> ולפום ריהטא יש להעיר דבלאו הכי אין ראיה חדא דהתם כל זמן שעשה צדקה לא אירע לו שום דבר וכשפירש תכף בא לו הגזרה והשתא אין ראיה דזכות תולה דדילמא אינה תולה כלל ושאני נ"נ דדוקא בעת שהיה עושה אהניא ליה. ותו אי אמרת דגם זכות סוטה היא שמתמדת לעשות דילמא תולה כמה שנים ומה שלא תלה לנ"נ הוא שבי��ל צדקתו. ואפשר לומר דמקרא הוא דורש דכתיב כלא מטא על נ"נ לקצת ירחין י"ב ולא הול"ל הכא כלא מטא. ותו סמיכות לקצת ירחין למ"ש כלא מטא זה מורה דהכתוב מודיענו דתולה י"ב חדש. ובהכי ניחא דרבי ישמעאל אמר וכתיב כלא מטא וכתיב לקצת ירחין והני תרי וכתיב דקאמר למה לי הא הכל הוא נמשך הן תיהוי ארכא לשלותך כלא מטא על נ"נ מלכא לקצת ירחין וא"כ כיון שהכל כתיב זה אחר זה לא הול"ל וכתיב וכתיב אמנם רבי ישמעאל הורה לנו דרשתו מהיכן דייק לה דהיינו מדכתיב כלא מטא וגם מדכתיב בסמוך לקצת ירחין כמו שאמרנו ולז"א וכתיב וכתיב ודוק הטב:
+
+Daf 21a
+
+<b>זכות דמאי אלימא זכות דתורה לא מפקדא ואלא דמצוה מי מגינה וכו'.</b> יש להעיר דהא אוקימנא דמתניתין רבי ישמעאל ורבי ישמעאל הביא ראיה מנ"נ שעשה מצוה ואינו מצווה ומאי פריך וכי תימא דגם על זה כיון להקשות המקשן א"כ איך אסיק לעולם זכות תורה והלא גם על נ"נ פריך והתם ליכא תורה. ואפשר לומר דהמקשן היה מפרש מ"ש ר"י אע"פ שאין ראיה וכו' דכונתו משום דהיה מצוה ואינו מצווה ולא הגינה עליו אלא שדניאל נתכוון לטובת ישראל א"כ סבר כמש"ל דגוים לא מפקיד דינא עלייהו ובצירוף זה אהני מצוה הגם שאינו מצווה אך לישראל לא מהני, ובהא דאמרי דגויים לא מפקיד דינא עלייהו אפשר לפרש פסוק הקיצה לפקו"ד כל הגוים:
+<b>מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה וכו'.</b> מסיק בסוגיין דנשי נמי דמנטרן לגברייהו ומקריין בנייהו פלגן בהדייהו ויש להם זכות תורה ואם כן מצינו מצוה שהיא מאירה לעולם וזו מצוה להחזיר ללומדי תורה. ובזה פירש הרב מהרימ"ט ז"ל ויקחו אליך שמן זית להחזיק לומדי תורה ובזה להעלות נר תמיד הגם שזה מצוה והוא נר. אינו לפי שעה כמצות דעלמא אך היא תמיד עכ"ד. וזה אפשר לרמוז בפסוק עצמו כי נר מצוה דהמצוה הוא כמו נר לפי שעה אך ותורה כלומר אם המצוה בתורה להחזיק ביד לומדי תורה מצוה זו היא אור שמאיר לעולם הגם שהוא מצוה: <br><b>ועל</b> דרך זה אפשר לרמוז בפסוק נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך כי הנה במשל ר' מנחם ברבי יוסי דימה המצוה לנר שמציל מהקוצים וברקנים והפחתים וזהו שמציל לבל יכשל ברגליו וז"ש נר לרגלי דברך שהיא המצוה שלא אכשל ברגלי להציל מהקוצים והפחתים. ולמאי דסבר רב יוסף דבעידנא דעסיק במצוה אגוני מגנא ואצולי מצלא עשה המצאה דוד הע"ה שיהיה עוסק במצוה תמיד וזה על ידי השבועה לשמור המצוה ל"ת ועשה שתמיד הוא עוסק לשמור מצות השבועה וז"ש אף שהמצוה נר לרגלי אני אעשה שתהיה אור לעולם לנתיבתי בתורה דהגיע לפרשת דרכים שזה רמז לנתיבתי דייקא שאדע הנתיב. וזה במה שנשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך נמצא שתמיד אני עסוק במצוה ומנר נעשה אור: <br><b>א"נ</b> לפי פשוטו דהמשיל התורה לעלה עמוד השחר דניצול מחיות ולסטים אך אינו יודע באיזה דרך הגיע לפרשת דרכים דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא ניצול מכלם וזה רמז נר לרגלי לינצל מהקוצים וברקנים ופחתים. דברך שהיא המצוה. ואור שהיא התורה אף שאינה אלא בעמוד השחר להיות שהלכה כמותי היא לנתיבתי כהגיע לפרשת דרכים לנתיבתי דייקא שידעתי נתיבתי הדרך שאלך בה: <br><b>א"נ</b> לפי מ"ש דהמצוה נמשלה לנר דעבירה מכבה לז"א נר לרגלי דברך ואני עושה שתהיה אור שלא תכבה יען נשבעתי ואקיימה וכו' וכיון שאיני עושה עבירה נר נעשה אור:
+<b>מתקיף לה רבא אלא מעתה דואג ואחיתופל וכו'.</b> אני הדל בפתח עינים הבאתי דברי הרב המופלא עיר וקדיש מו"ר ניהו רבא כמהר"ר חיים בן עטר ז"ל שכתב דרב יוסף יתרץ לקושית רבא דדואג ואחיתופל עסקי שלא לשמה וכו' ע"ש. ואחר זמן רב בא לידי ילקוט קדמון כ"י מסודר על פרשיות המועדים מרז"ל ושם ראיתי שאומר בסתם כלשון הזה. שנו רבותנו תורה בין בעידנא וכו' בין וכו' אגוני מגנא ואצולי מצלא ודואג ואחיתופל לא עסקי לשמה עכ"ל וכיון הרב אור החיים ז"ל לדברי מדרש רז"ל וסברת רב יוסף שנויה בלשון שנו רבותינו במאמר רז"ל:
+<b>מאי פרשת דרכים זה ת"ח ויום המיתה.</b> אפשר לדקדק הלשון במ"ש ריב"ז ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי וז"ש פרשת דרכים שביום המיתה ידע באיזה דרך ילך ולזה אמר ת"ח ויום המיתה ולא אמר ת"ח ומיתה אלא דאחר המיתה ביום ההוא יגיע לפרשת דרכים וכמשז"ל שיש כמה רבבות נתיבות ואחד נקרא ארח חיים והוא גם כן חשוך בתחילתו וזהו פרשת דרכים וזה אפשר רמז כי נר מצוה ותורה אור שהוא בעמוד השחר אך עדיין אינו יודע באיזה דרך ילך וז"ש ודרך חיים הדרך ששמו חיים ר"ל ארח חיים זה צריך תוכחות מוסר שהעולם הבא נקנה על ידי יסורין:
+<b>ומ"ש ר"נ זה ת"ח ויראת חטא.</b> יש להעיר דאם אין יראתו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ומי שנקרא ת"ח באמת ודאי יש לו יראת חטא וי"ל על דרך שכתב הרב מהר"ש פרימו ז"ל בברייתא דרבי פנחס בן יאיר דירא חטא הוא יראה גדולה שתמיד הוא בצער שמא נכשל באיזה גדר או סייג וזו יראה גדולה עליונה. ומ"ש זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא זהו הגיע לפרשת דרכים דיש כמה צדדין והוה מכוין לאמת בדרך יבחר דרך האמת וזהו בעצם הגיע לפרשת דרכים שדעתו רחבה והוא רואה כמה דרכים לפניו והוא הגיע לדרך האמיתי:
+<b>אלמלא דרשוהו דואג ואחיתופל הכי לא רדפו בתר דוד דכתיב לאמר אלהים עזבו וכו' מאי דרוש ולא יראה בך וכו' ושב מאחריך וכו'.</b> אפשר לפרש המשך הכתובים עלי בא"ר באופן זה. כמופת הייתי לרבים דלפי שעורי והנהגתי לא היה לי לחטוא אלא להורות תשובה לרבים וז"ש כמופת הייתי לרבים. ואתה מחסי עז היא התורה דאין עבירה מכבה תורה ואני ימלא פי תהלתך תורה שבע"פ הרומזת למ' והיא נקראת תהלה ואני לומד בלילה. כל היום תורה שבכתב הרומז לת"ת וז"ש כל היום תפארת"ך ועבירה אינה מכבה תורה. וסגולת התורה היא הנותנת כח בזקנותו כמ"ש סוף קדושין כדכתיב וקוי ה' יחליפו כח ולכן אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני דזו סגולת התורה. כי אמרו אויבי דואג ואחיתופל ושומרי נפשי שאינם כל כך אויבים. לאמר. שהוא ג"ע. אלהים עזבו כדכתיב ושב מאחריך וסוברים דעבירה מכבה תורה כמ"ש בסוגיין. וכתב הרב בית דוד למהרי"ד ז"ל דכששב בתשובה אף דעבירה מכבה מצוה חוזרים המצות וה"ה לפי דעת דואג ואחיתופל דס"ל דעבירה מכבה תורה על ידי התשובה חוזרת התורה וכן המצווה חוזרות וז"ש רדפוהו ותפשוהו טרם יעשה תשובה כי אין מציל וכי כתיב אין דרשינן עיין כמשז"ל שאם ישוב נמלט דיחזרו התורה והמצוה. ואתה אלהים אל תרחק שאין עבירה מכבה תורה ועוד על ידי התשובה אלהי לעזרתי חושה שאני תכף עשיתי תשובה וקבלתי יסורין ולכן זכני ליחד שד"י ה' גימטריא חושה דרומז ליסוד ומ'. יבושו יכלו שטני נפשי דואג ואחיתופל יבושו בראותם שה' שמרני. יכלו מטונייהו דעבירה מכבה תורה ויהיו נדונים כדעתם ויכלו. יעטו חרפה וכלימה מבקשי רעתי כנגד מה שאמר שומרי נפשי שנועצו יחדיו עם דואג ואחיתופל יעטו חרפה שיעצו להבל. וכלימה מאשר יארע לדואג ואחיתופל מבקשי רעתי שנתחברו עם דואג ואחיתופל. א"נ יעטו חרפה יעטו שהעבירה מלפפת אותם כמו שאמרו רז"ל:
+<b>ואלמלא דרשוהו דואג ואחיתופל וכ��'.</b> בתוספות שאנץ כ"י כתוב וז"ל נראה דל"ג דואג שהרי על מעשה בת שבע קיימי הכא ודואג מת כבר ועברו ימים רבים כדאמרינן בחלק דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה שדואג היה בימי שאול ואחיתופל בימי דוד ובת שבע היתה בת אליעם והוא היה בן אחיתופל כדכתיב בפסוק וכן מוכח בריש בן סורר ולא מצינו שעשה דוד רק בדבר אוריה החתי וקרא דלא יהיה בך ערות דבר איירי בערוה ממש והיינו במעשה בת שבע לפיכך ל"ג ואע"ג שכתוב בכל הספרים אלא אחיתופל לבד עכ"ל:
+
+Daf 21b
+
+<b>אני חכמה שכנתי ערמה אין ד"ת מתקיימים עד שנעשה ערום.</b> אפשר במ"ש בספר ילקוט דוד מהמפרשים ז"ל דטעם גלות מצרים כי דברי תורה הרוחניים אינם חלים למי שיש לו יצה"ר ומחשבות רעות וזרות כי התורה טהורה רוחנית ולכן היה גלות מצרים להכניס החומר ולזככו שיוכלו לקבל התורה וזהו הטעם שהאומות אינם יכולים לקבל התורה. וז"ש אין דברי תורה מתקיימים עד שנעשה ערום מכל תענוגי היצה"ר וז"ש אני חכמה ממקום הקדש חכמ"ה ומסיבה זו אי אפשר לשכון בכל אדם אך שכנתי ערמה באדם שהפשיט עצמו מהיצה"ר ונעשה ערום מהחומר העכור שם אשכון:
+<b>אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא.</b> ואפשר שהטעם דהעניו כבר כתבנו לעיל במימרת ריב"ל כמה גדולים נמוכי הרוח דהעניו אין סט"א שולט בו ומתכפרין עונותיו וכאלו הקריב כל הקרבנות ומהפכת מדת הדין למדת רחמים כמו שכתבנו שם מיסוד רז"ל וגם כתבנו שם דהעניו שם י"ה שומרו. ושם י"ה הוא רומז לחכמה ובינה. וא"כ נמצא דהעניו גופו נקי ובר מסט"א וגם מנוקה מחטא ועון ולכן דברי תורה מתקיימין בו והא גופא דרופתקא דאוריתא ונשפע מחכמה ובינה. ובכתוב אפשר לרמוז והחכמה מאין שסוד החכמה נמשך מכתר שהוא אין ומשם יושפע לת"ת ומלכות שהם הוי"ה אדנ"י שגימטריא צ"א וזה רמז תמצא ר"ת ת"ת מ'. צא גימטריא הויה אדני וא"ש ההי"ב. ובזה אפשר לרמוז בפסוק משלי סימן ט"ז בדרך צדקה תמצ"א ודוק כי בצדקה מיחד קבה"ו וזהו בדרך צדק"ה תמצ"א וזה אפשר בקהלת סימן ט' כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה דכל מעשיו יהיו להמשיך מאי' אש"ר לקבה"ו תמצ"א ודוק:
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+<b>תניא ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא א"ל רבי ישמעאל א"כ יסתרו וכו' וזו שלא נסתרה וכו'.</b> אפשר דלרבי עקיבא ה"פ דקרא ונקתה מעון שנסתרה ונתיחדה עם איש שהזהיר עליו בעלה ועשתה עון וז"ש ונקתה מעון זה. ונזרע ה'. שהעקרה היא מצד שלא יש אות ה' בשמה או חסרה מבחינת ה' וכמו שפירשו הראשונים ז"ל בפסוק הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה דרחל לא היה ה' בשמה שמועילה לבנים ואמרה שיבא אל בלהה שיש לה ב' ההין בשמה ואז יועיל לה דב' ההין יש א' לבלהה וא' לרחל וזהו ואבנה גם אנכי ממנה וזה טעם דשרי נקראת שרה ובכח ה' נפקדה עד כאן דברי הראשונים ז"ל: <br><b>ואפשר</b> דז"ש חנה אם ראה תראה בעוני אמתך דיש בשמי ה' ואני עניה וז"ש ונקתה ונזרע ה' ומזה יהא זרע כלומר דעל ידי שהיא טהורה. תשרה ה' ביניהם וז"ש ונזרע ה' וזה גורם זרע. ולרבי ישמעאל דאמר יולדת בריוח ז"ש ונקתה שתהא מנוקה מפתקה של חוה ותלד בריוח. ונזרעה רמז שיהיה זרעה ראוי שתלד לבנים וארוכים ורמוז בתיבת ונזרעה פירוש שיתחדש דבר בזרעה שיהיה ראוי והגון וטוב ממה שהיה. זרע שיהיו זכרים שהוא הזרע החשוב בעיני אלהים ואדם דהדבר מפורסם כי גדלה השמחה כאשר ילד יולד ואמרו רז"ל במדרש דכ��ודו של הקב"ה עולה מן הזכרים וזה רמז זרע החשוב והראוי: <br><b>ויש</b> להעיר במאי דפריך רבי ישמעאל לרבי עקיבא א"כ כל העקרות יסתרו וזה הואיל ולא אסתרה הפסידה מאי קושיא אימא הכי נמי דלפי שלא נסתרה הפסידה. אך בזה יש לומר דכונתו שכיון שהסתירה הוא חטא לקתה מדת הדין דבעבור שלא חטאה ליסתר הפסידה. ואכתי יש להעיר מ"ש זו מכלל דאיכא אחריתי. ותו דלדידיה נמי א"כ עקרות סוטות הפסידו שכר זה שיש לסוטות שאינן עקרות. ותו דטפי הו"ל להקשות לרבי עקיבא דאם העקרות שכרן לילד שאינן עקרות הפסידו שלא יש להם שום שכר נגד זה שהעקרות נפקדות. ואם הוא לא פריך ארבי עקיבא משום דגם לדידיה איכא למפרך כדאמרן דהעקרות הפסידו אנן נפרוך אתרוייהו. ותו כיון דלדידיה צ"ל דהעקרות הפסידו. אימא גם לרבי עקיבא דזו שלא נסתרה הפסידה. ותו יש להעיר לדעת רבני צרפת דמ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים היינו דב' אמת ושני הדעות אמרן ה' למשה הניחא היכא דפליגי בהוראה ודיני התורה אבל כגון הכא דפליגי אי עקרה נפקדת או לא מי נימא דכגון זו ודכוותא נפקי מהא דאלו ואלו דברי אלהים חיים: <br><b>ואפשר</b> לישב כי הנה פרק אין עומדין אמרו אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכו' הניחא למ"ד אם היתה עקרה נפקדת אבל למ"ד אם יולדת בצער וכו' מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם. והנה פרק חלק דף צ' אמרו דפליגי רבי עקיבא ורבי ישמעאל על פסוק הכרת תכרת דרבי עקיבא דריש הכרת בעה"ז תכרת לעולם הבא ורבי ישמעאל מפיק ליה מונכרתה. הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם: <br><b>למדנו</b> דרבי עקיבא דריש הכפל ורבי ישמעאל דריש דברה תורה כלשון בני אדם. ולפי זה בקרא דאמרה חנה אם ראה תראה וכו' אזדי לטעמייהו דרבי עקיבא דבעלמא דריש הכפל הכא נמי בהאי קרא דאם ראה תראה דריש אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכו'. ונמשך מזה דריש ונקתה אם היתה עקרה נפקדת ורבי ישמעאל דריש אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם ומכח זה דריש אם יולדת בצער וכו' ועיקר פלוגתייהו בדברה תורה כלשון בני אדם ומזה נמשך פלוגתא דקמן וז"ש רבי ישמעאל וזו שלא נסתרה הפסידה זו מכלל דאיכא אחריתי שלא נסתרה ולא הפסידה והיא חנה וכיון דחנה אף שלא נסתרה נפקדה לדידך דדרשת אם ראה תראה ומזה נמשך דדרשינן אם היתה עקרה נפקדת זו שלא נסתרה הפסידה דהן לו יהי דלא נסתרה הרי חנה דנפקדה: <br><b>ואפשר</b> לומר דלרבי עקיבא דסבר דקרא דונזרעה אתא לומר אם היתה עקרה נפקדת סבר דממילא אם אינה עקרה אם יולדת בצער יולדת בריוח וכו' וקרא אתא לומר דעקרה נפקדת וממילא ידענו דיולדת בריוח. ולדידיה דקרא להכי א"כ קא פסיק ותני דעקרה נפקדת ואפילו עקרה דהיא נשמת זכר ואי אפשר שתלד אם לא בקושי כמ"ש רבינו האר"י ז"ל היא נפקדת. ומשו"ה פריך ליה רבי ישמעאל דאם כן כל העקרות יסתרו וכו'. אבל הוא ס"ל דקרא דיולדת בריוח ואה"נ דאם היא עקרה מחולי נפקדת אבל אם היא עקרה מנשמת זכר לא. ומשו"ה אין העקרות נסתרות דאינם יודעות מאיזה סיבה עקרות. ולרבי עקיבא חנה אמרה אם ראה תראה שהיא נביאה וידעה שהיא נוקבית ותלך ותסתתר דעל כל פנים בכל אופן נפקדת לרבי עקיבא. אבל לרבי ישמעאל נהי דמודה דעקרה מחולי נפקדה וחנה נביאה וידעה שהיא נוקבית. מ"מ לא שייך ואין אתה עושה תורתך פלסתר כיון דלדידיה סבר דעקרה שהיא נשמת זכר אינה נפקדת א"כ העולם יאמרו שהיא נשמת זכר ומשו"ה דריש דברה תורה כלשון בני אדם. ולפי האמור שפיר מתקיים אלו ואלו דברי אלה��ם חיים דלר"ע נמי אם יולדת בצער וכו' ולרבי ישמעאל עקרה מחולי נפקדת ונתקרבו הדעות ונתישבו רוב הדקדוקים: <br><b>ויתכן</b> דלרבי עקיבא גם אם היה בעלה עקר נפקדת ורמוז בכתוב ונזרעה שהזורע בה יהיה זרע ראוי לזרע אלא כיון דעיקר קרא בגווה קא משתעי נקט אם היתה עקרה נפקדת. ויש פנים לומר להפך דדוקא אם היתה עקרה נפקדת אבל אם היא ראויה להריון. ותמנ"ע היתה משום פגמו של בעל בזה לא היה נעשה נס שבעלה יהיה מוליד כיון דהוא לא עמד בנסיון זה. ולצד זה הכי דרישנא לקרא ונקתה. ואם ונזרעה שהבעל יזרע כארח כל ארעא אז זרע יהיה לה זרע וכשגם היא עקרה נפקדת אבל אם בעלה עקר לא אתרחיש ניסא:
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+<b>בו ביום דרש רבי עקיבא אז ישיר וכו'.</b> יש להעיר דזה דרש ביום אשר מינו לרבי אלעזר בן עזריה לנשיא כמ"ש רז"ל ומה שייכות יש לדרשה זו ביום ההוא ואי אין לה שייכות אמאי תני בו ביום. ותו להבין מאי דקתני שאין ת"ל לאמר ומה ת"ל לאמר וכאשר ירדוף הקור"א מימר אמר הגיעני כפו"ל. ותו להבין מאי דקתני מלמד שהיו ישראל עונים שירה אחריו של משה מהו לשון מלמד דנראה דבא ללמד דין או דבר מחודש: <br><b>והנה</b> בש"ס בדף ל' מייתי ברייתא דקתני פלוגתא בזה דרבי עקיבא אמר שהיו ישראל אומרים שירה כגדול המקרא את ההלל שאומרים אחריו ראשי פרקים ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל שהם עונים אחריו מה שהוא אומר ורבי נחמיא אומר כסופר הפורס על שמע שהוא פותח והם עונים אחריו ומפרש בגמרא דרבי עקיבא סבר לאמר אמילתא קמיתא ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי סבר לאמר אכל מילתא ומילתא ורבי נחמיה סבר ויאמרו דאמור כלהו בהדי אהדדי לאמר דמשה פתח ברישא. והשתא אפשר דרבי עקיבא דקאמר במתניתין שאין ת"ל לאמר ומה ת"ל לאמר. בא לשלול דעת ר"א בנו של ריה"ג ורבי נחמיא כי הנה לדעת ר"א דסבר כקטן המקרא את ההלל שהם עונים אחריו מה שהוא אומר שאינו מוציאן י"ח א"כ לשתוק קרא ולא לימא לאמר ומדכתיב ויאמרו אשירה לה' ידעינן כי כלם אמרו כל השירה ואי משום דרצה לומר דמשה אמר והם עונים אחריו הרי כי כתיב אז ישיר משה ובני ישראל ויאמרו ותלה הכל במשה שמעינן דהשירה מתיחסת למשה ומזה ידענו שהוא אומר והם עונים כל מה שאומר. והיינו דאמר רבי עקיבא שאין ת"ל לאמר כלומר דלאמר יתר ולא אצטריך ללמדנו שום דבר דגם אי לא כתיב לאמר אנו יודעים מדכתיב ישיר משה לשון יחיד וכתיב ויאמרו דמשה אמר והם עונים הכל אחריו. ואי נימא כדעת ר' נחמיא דמשה פתח ברישא ושרתה רוח הקדש על כלם ואמרו בהדי הדדי. אכתי ומה ת"ל לאמר כלומר דהול"ל אז ישיר משה ויאמרו בני ישראל את השירה הזאת לה' אשירה ומזה אנו לומדים דמשה התחיל במ"ש אז ישיר משה ואח"כ ויאמרו בני ישראל ומשמע שפיר דמשה התחיל דכתיב אז ישיר משה ואח"כ אמרו כלם דכתיב ויאמרו בני ישראל את השירה ולא לימא לאמר. אלא מלמד שהיו ישראל עונים אחריו של משה כגדול המקרא את ההלל ומשום הכי כתיב לאמר אמילתא קמיתא: <br><b>א"נ</b> אפשר לומר קרוב לזה במ"ש בזהר הקדוש דשרתה עליהם רוח הקדש ולזה כיוונו כלם לאמירות ודברים אחדים כאחד. ובזה פירשנו בעניותנו דזה רמז הכתוב באומרו ויאמרו לאמר דהכונה ויאמרו כלם כאחד לאמר אמירה אחת. ודרך דרש אפשר לומר דרבי עקיבא בא לשלול זה וזה כונתו שאין ת"ל לאמר דלא שייך בזה לאמר דפירושו בכל המקרא לאמר לאחרים. ואי תימא דהפירוש הוא דאמרו כלם אמירה אחת לז"א ומה ת"ל לאמר שפירושו לאחרים והול"ל ויאמרו כאחד או ויאמרו מאמר או לשון כיוצא בו ומה ת"ל לאמר אלא מלמד שבא ללמדנו דין דבתפלה וברכות שומע כעונה ולאמר אמילתא קמיתא. ואע"ג דהם לא אמרו אלא אשירה לה' קרינן בהו דמשה וישראל שוררו השירה דשומע כעונה א"נ מלמד דין דאע"ג דבעלמא תרי קלי לא משתמעי בהלל ומגילה דחביב ומשום פרסומי ניסא אפילו עשרה קורין כאחד וה"נ דהוא חביב ופרסום ניסא כלם כאחד אמרו דמשתמעי כל הקולות. א"נ בא ללמד דין מורה הלכה בפני רבו דאע"ג דשרתה עליהם רוח הקדש וראתה שפחה על הים וכו' וידעי לומר השירה ברוח הקדש הו"ל כמורה הלכה כמ"ש פ"ק דמגילה וחולדה היכי מתנבאה במקום ירמיה. ובזה פירשו ז"ל מ"ש אלדד ומידד מתנבאים וכו' וחדא מגו חדא דין אחד שכתב הרב תרומת הדשן סימן חל"ק דגדול הדור חשיב כרבו מובהק וסמוכו' שלו מדברי התוספות גבי שמואל דהוי מורה הלכה בפני רבו עלי אף דלא למד מטעם שהיה גדול הדור. וגם לדעת הרב מהר"י קולון ז"ל שרש ק"ע דתרוייהו בעי בא ללמוד והוא גדול הדור ומ"ש התוספות לאו תרי שינויי הכא גבי משה רבינו ע"ה הוו תרתי דהם באים ללמוד ממנו והוא גדול הדור ומה גם דלמדו ממנו הלכות קרבן פסח וכיוצא ואם היו משוררים ברוח הקדש הוי כמורה הלכה וז"ש מלמד שהיה משה אומר והם עונים אחריו כגדול המקרא את ההלל. ולכבוד רבי אלעזר בן עזריה דהיה נשיא וקאי במקום משה רבינו ע"ה דרש זה דישראל נהגו כבוד ולא שוררו אלא אחר משה דהוא נשיא. וגם כן חייבין לנהוג כבוד בנשיא רבי אלעזר בן עזריה. א"נ דנשיא במקום מלך ואמרו בזהר הקדוש דמלך וכהן לא יתכן שיהיה רק משה ושמואל דזכו בזה וראב"ע כהן והוא גלגול שמואל כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ואמטו להכי דרש כן רבי עקיבא דרבי אלעזר בן עזריה זכה לשניהם כמשה ושמואל ומר ניהו שמואל. ודרש אז ישיר משה. דישראל לא רצו לשורר וכבשו נבואתם מפני משה רבינו ע"ה שהיה מלך וכהן. א"נ השירה היא ללויים דהם מגבורה ומשה היה כהן ולוי וכן רבי אלעזר בן עזריה היה כהן והיה גלגול שמואל שהיה לוי ולכן דרש פסוק אז ישיר משה דהיה כהן ושר כלוי. וכן רבי אלעזר בן עזריה כהן ולוי. א"נ במ"ש רז"ל דהקב"ה כביכול נגלה על הים כמו בחור ובהר סיני כמו זקן. ותרגמה מרן האר"י זלה"ה כי בפסח היה בסוד קטנות והתחיל בחינת סוד הגדלות בשביעי של פסח לכך נראה כבחור אבל בשבועות דכבר הוא בחינת סוד הכתר נראה כזקן. ואמרו בזהר הקדוש דבקריעת ים סוף אתגלי עתיקא. וזה רמז רבי עקיבא דרבי אלעזר בן עזריה בחור ואהדרו ליה תמניסר דרי חיוורתא דאתגלי זקנה והוא היה בחור וזהו בצד מה על דרך קי"ס דכביכול נראה כמו בחור ואתגלי עתיקא ודרש פסוק אז ישיר משה דכתיב אשירה לה' ז"א כי גאה בליל פסח בסוד גדלות. גאה שעתה התחיל בסדר הגדלות כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל סוס ורכבו רמה בים בכח דאתגלי עתיקא. א"נ במ"ש רז"ל דאמירת השירה סגולה לכפרה איכו השתא דבצד מה יש להרהר על סילוק ר"ג דציערוהו ומינו ראב"ע. לכך דרש בשירה לכפר אם שמץ דבר חטא היה בזה דהשירה מכפרת:
+<b>בו ביום דרש ר"י בן הורקנוס לא עבד איוב אלא מאהבה וכו'.</b> יש להעיר מאי שיאטה דדרשה זו ביום שמינו רבי אלעזר בן עזריה לנשיא ואפשר משום דאמרו פרק תפלת השחר דהגם דסלקו לרבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש ולכבוד רבן גמליאל דרש זה שם רמז דר"ג הגם שאירעו לו מן השמים דודאי ענין זה גזרו מן השמים שיסתלק מ"מ נכנע וקבל מאהבה ולא מנע עצמו מבית המדרש על דרך שאמר איוב הן יקטלני לו איחל. וכשם שאיוב נדון ביסורין ושב ה' את שבותו גם רבן גמליאל יתפייסו עמו ויחז��ר לשררתו. וראב"ע גם כן יהיה בכבודו כמו שהיה אח"כ דהחזירו לר"ג וגם ראב"ע היה לו כבוד ושררה וכל זה רמז בדרשתו: <br><b>ובגלגולים</b> שקבל הרמ"ע ז"ל ממהר"י סרוק ז"ל והם בדפוס ונקרא הספר גלגולי נשמות ושם במערכת האלף בשם רבי אלעזר בן עזריה כתוב דרבן גמליאל הוא גלגול נחמיה ועל כי אמר נחמיה זכרה לי אלהי לטובה נטרד ר"ג מנשיאותו כשם שלא נקרא הספר נחמיה על שמו עכ"ל ואפשר שזה רמז ר"י בן הורקנוס דכשם שאיוב נדון ביסורין על גלגול שעבר כן ר"ג זאת היתה לו מסיבת גלגול שעבר:
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+<b>דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד ואמר זה אלי וכו'.</b> כת הקודמין ז"ל פירשו במ"ש רז"ל בקשו מלאכי השרת לומר שירה א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעים וכו' וז"ש וכיצד אמרו שירה כלומר איך יכלו לומר שירה והלא המלאכים מנעם ה' וא"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ואם כן איך ישראל אמרו שירה. ותירץ דעולל הגביה צוארו וכו' וזה עד דמן השמים נתנו להם רשות לומר שירה כיון שראו הפלא הזה מפי עוללים ויונקים עד כאן דברי הראשונים ז"ל: <br><b>ועל</b> פי זה אפשר לרמוז בפסוק סוס ורכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו וכו'. תיבת לישועה יטמין ברמ"ז הלא בראשי תיבות לאות יונק שמט עולל הגביה ואמרו. זה אלי ואנוהו. הכונה הגם דסוס ורכבו רמה בים ומעשי ידיו טובעים עם כל זה עזי וזמרת יה תוקפי שאני אשיר ולא אחוש אם מעשה ידיו טובעים ויהי לי לישועה ונרמז ויהי לי לאות יונק שמט עולל הגביה ויאמרו זה אלי ואם כן ניתן לי רשות מן השמים לומר שירה. ואפשר לרמוז בפסוק באופן זה אז ישיר משה וכו' וכי תימא מאחר דידע משה רבינו ע"ה דמלאכי רום בקשו לומר שירה ולא נתן להם רשות מטענת מעשה ידיו טובעים וכו'. איך עשה כזאת לשיר הוא ובני ישראל. וכי תימא אי לא ניחא קמיה קב"ה הול"ל שלא ישירו כמ"ש למלאכים זה אינו דהאדם בחירי וכך רצה הקב"ה שהבחירה תהיה ביד האדם והוא ישכיל להטיב א"כ משה רבינו ע"ה היה לו לימנע ממה שראה למלאכים. לז"א ויאמרו לאמר כלומר ויאמרו מסיבת לאמר רמז דמן השמים הראו במופת שיאמרו שירה והיינו דהעולל והיונק לה' אמרוה: <br><b>ואפשר</b> שזה רמז הפסוק קדמו שרים אחר נוגנים וכו' ולא ירע בעיניך לשיר בפה וגם בכלי על מות מעשה ידיו אל תחוש לזה והטעם ה' ממקור ישראל שהם העוברים שאמרו שירה וזה יורה יורה דמן השמים ניתנה להם רשות לשיר על גאולתם. ואפשר לרמוז עזי וזמרת יה. דר"ת ורכבו רמה בים עזי הוא עובר לרמוז דאפילו עובר במעי אמו אמר שירה. גם ר"ת עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה הוא עולליו מגיד דגם העוללים אמרו שירה.
+
+Daf 31a
+
+<b>ונחזי האי לא היכי כתיב וכו'.</b> הרבה יש לדקדק בסוגיא זו וכתבתי קצת בקונטריסי ועיין מ"ש התוספות בחולין דף ס"ה ע"א:
+<b>תניא היה ר"מ אומר נאמר ירא אלהים באברהם וכו'.</b> יש להעיר דהגם דודאי אברהם עבד מאהבה כדכתיב זרע אברהם אוהבי מ"מ הא דאמר כי ירא אלהים אתה אימא דהיינו מיראה ומשום דאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו להכי לא אמר אלא ירא אלהים דהיה מדבר לו כדכתיב כי ירא אלהים אתה וא"כ ירא אלהים דאיוב היינו מיראה: <br><b>ואפשר</b> לחלק דלא דמי לדאמרינן בעלמא אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכו' דהתם היינו בשני שבחים דלא שייכי אהדדי כגון צדיק תמים דנח אבל הכא דעיקר העבודה הוי בדחילו ורחימו ויראת העונש כמעט שאינה חשובה. וגם לגדול כאברהם אע"ה הוא פגם אם אין לו אהבה בזה האופן לא שייך לומר דהמלאך א"ל מקצת שבחו ובפר' דאברהם אע"ה היה לו כמה שבחים אחרים ולזה מוכרח דא"ל ירא אלהים על יראת הרוממות וה"נ גבי איוב: <br><b>אך</b> ק"ק דאמרינן פרק אחד דיני ממונות אמר רבא גדול הנאמר בעובדי' יותר ממה שנאמר באברהם אבינו דאלו באברהם לא כתיב מאד ובעובדיה כתיב מאד. ובהא נראה דשפיר מצינן למימר דאברהם אע"ה דהמלאך היה מדבר לו לא אמר מאד משום מקצת שבחו וכו' ובעובדיה דהיה שלא בפניו לכך כתיב מאד. וי"ל דאמרינן התם דהב"ק אמרו לאחאב בשביל מה שא"ל לעובדיה דלא נתברך בגללו ומשמע דהב"ק יצא בפניו דעובדיה ושפיר דריש. ואת"ל דהב"ק לא יצא בפניו דעובדיה ל"ק דגם רבא מודה בהא דמה שלא נאמר לאברהם היינו משום שהיה בפניו ואיהו לא קאמר דעובדיה גדול מאברהם ח"ו רק משתעי בלשון חכמה ודייק בלישניה גדול הנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם דכן הוא האמת דבזה נאמר יותר מזה. ואולם טעמא רבא איכא דהכא בפניו והתם שלא בפניו וזה עצמו כתבו המפרשים במ"ש פ"ק דבתרא גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם ע"ש ודוק:
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+<b>רבי שמעון בן יוחאי אומר אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם וכו'.</b> אפשר לרמוז בזה פסוק עוד יאמרו באזניך בני שיכוליך צר לי המקום גשה לי לי ואשבה ויש לדקדק מאי עוד. והרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל פירש במ"ש רז"ל במכת הדם כשהיה שותה ישראל ומצרי כאחד היה מים. ועוד יאמרו כמו זה צר לי המקום ולכן גשה לי שתשב אתה ויתרחב ויהיה גם לי מקום ואשבה זהו תורף דבריו ז"ל בקצור. ולדרכנו נדקדק מהו באזניך דמשמע בלחש כי הנה ראינו דהגוים אומרים שבחם בקול רם ושם נשא"ו כנ"נ דאמר דא היא בבל רבתא וכו' ואמר אעלה על במותי עב וכו' וכן סנחריב וכו' כמ"ש סוף פרק כסוי הדם ואם כן נודע דהגויים אומרים שבחם בקול רם ומתנשאים הרבה. וז"ש עוד יאמרו כלומר מלבד מדה רעה שבגוים דאומרים שבחם בקול רם ומתנשאים. עוד מדה רעה אחרת שיאמרו גנותם בקול נמוך וז"ש יאמרו באזניך בלחש וקול נמוך צר לי המקום שהוא גנותם. וזה אפשר דרך צחות ורמז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני בלחש. וכי תימא זה הדבר גנות לכם וצריך לאומרו בקול רם אל יחר אפך כי כמוך כפרעה מה פרעה אומר שבחו בקול רם אף אתה כן וכפ"ז הגנות יש לאומרו בלחש:
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+<b>תוספות ד"ה לרבות כנענים שבח"ל.</b> שם התוספות הביאו מהספרי דרחב היתה מז' עממין ע"ש ויש להעיר על הגאון בעל הלכות גדולות דף ק"ח ע"ב דכתב בפשיטות דלא היתה מז' עממין הפך הספרי. ושם הביא משם רב יהודא גאון דאיגיירא קודם שנכנסו לארץ כמ"ש התוספות ויש להרגיש על התוספות שלא הזכירו דברי הגאון בה"ג. וכן יש להרגיש על הסמ"ג לאוין קי"ב דכתב בפשיטות דרחב מאומה אחרת ולא מז' עממין הפך הספרי, ועיין בקונטרס צוארי שלל הפטרת שלח ע"ש:
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+<b>אמר רבי חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא יוסף שקדש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות משמו של הקב"ה יהודה שקדש שם שמים בגלוי נקרא כלו על שם הקב"ה.</b> יש להעיר דפשטן של דברים משמע דיהודה זכה יותר מיוסף. ולכאורה יוסף ניכר לכל דקדש שם שמים דאנו רואים דנתוסף ה' בשמו דנקרא יוסף וכתיב יהוסף. אבל יהודה אינו ניכר דשם יהודה קראתו אמו. ותו דיוסף הוא שקדש והוא שנתוסף ה' בשמו. אבל יהודה שבטו קדשו ש"ש או נחשון והוא היה לו השכר שנקרא על שם הקב"ה. ותו דהכא אמרינן דה' שנתוספה בשביל שקדש ש"ש ולקמן אמרינן דלא הוה ידע ע' לשון ובא גבריאל והוסיף לו ה' ולמד ע' לשון: <br><b>ואפשר</b> לומר דהמקדש ש"ש בסתר יש לו צד טוב וצד גרוע צד טוב דהיה בסתר ולא היה יודע בו אדם והו' מיראתו של הקב"ה קדש ש"ש. וצד גרוע דהא לא נתקדש ש"ש בגלוי ועד"ז מקדש ש"ש בגלוי יש צד טוב דנתקדש ש"ש בפרהסיא. וצד גרוע דכיון דהיה בפרהסיא יש לו נחת רוח שנודע לכל מה שעשה שקדש ש"ש ומשבחים אותו והוא נהנה ולא דמי למקדש ש"ש בסתר שהוא עושה לה' לבדו וליכא פניה כלל. ולכן ביוסף כנגד הטובה שעשה בסתר בלי שום פניה ניכר והוסיפו לו אות על שם שקראתו אמו. וכנגד שלא הי"ל מעלה לקדש ש"ש בפרהסיא לא זכה כי אם לאות ה' ואפילו זה לא היה בקבע כי בתורה תמיד כתוב יוסף. ויען ששמר אות ברית קדש ובפסוק סוד ה' ליראיו אמרו רז"ל בילקוט שע"י שאברהם אע"ה נימול זכה לע' נפש ולע' זקנים וכו' כי סוד גימטריא ע' לכן יוסף ששמר אות ברית קדש ע"י ניסיון גדול ועצום. ואחר המילה העיקר הוא שמירת הברית ובפרט שהוא בחינת יסוד לכך זכה לסו"ד גימטריא ע' וזכה לע' לשון. וגם שלא פגם בערוה והוא תקון לשכינה שהיא בחינת ה' לכך זכה לאות ה' ומשם ידע ע' לשון כי סוד גימטריא ע'. לשון גימטריא שכינה ודא ודא חדא היא. ויהודה דמזרעו קדשו שם שמים בגלוי ולא היה הוא עצמו צופה עתידות אשר שם שמות קראו יהודה על שמו לפי שעתיד מזרעו לקדש ש"ש בגלוי. ולהיות שיש צד שנהנה במה שקידש בגלוי שנתגלה חשיבותו לכך לא ניכר ומה גם שהוא עצמו לא קידש. ומלבד זה זכו בניו למלכות כמ"ש לקמן ובהכי נחו ההרגשות הנזכר: <br><b>וזה</b> אפשר לרמוז בפסוק היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו שדרשוהו רז"ל דזכה למ' על זה כמ"ש בסוגיין. ויש לדקדק מהו היתה לשון עבר ועל פי מה שהקדמנו אפשר דהכונה היתה יהודה לשעבר בעת הלידה נקרא יהודה לקדשו על שם דמזרעו יקדשו ש"ש. אך זה אינו ניכר. ברם יש הכר גדול ישראל ממשלותיו דזכה למ' בשביל זה ודוק:
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+<b>בטל כבוד התורה וכו'.</b> עמ"ש בקונטריס דבש לפי מערכת בי"ת אות י"ט. ובמ"ש לקמן פני הדור וכו' עמ"ש בקונטריס הנזכר מערכת פ"א אות כ"ט בס"ד:
+
+Daf 49b
+
+<b>לא תיתני ענוה דאיכא אנא.</b> נראה דרב יוסף ורב נחמן ח"ו דבאו להגיד מעלתם אלא דחשו שאם יהיה שגור בפי התלמידים חלוקות אלו שמא יהיה כפותח פיו וכו' ויתבטלו מהם מעלות אלו ומפני היראה הוכרחו לומר זה וכונתם לשמים המקום בחסדיו יזכנו שיהיו כל מעשינו לשם שמים לפני אלהים <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Sotah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,416 @@
+Marit HaAyin on Sotah
+מראית העין על סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Sotah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על סוטה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח שבט וכו'.</b> אפשר לרמוז כי שב"ט גימטריא האשה. וכתבו המפרשים דאם אשה מכרת בעצמה שנגרע ערכה מערך בעלה אז זווגם עולה יפה וסימן לדבר כי אשה גימטריא ש"ו ואיש גימטריא שי"א ומספר איש יותר גדול ממספר אשה וזה רמז מצא אשה כלומר אם מצא בת זוג שמחזקת עצמה אשה שהיא פחותה מאיש אז מצא טוב. אך אם האשה בדעתה שהיא שקולה כאיש ואין יתרון לבעל עליה וסוברת כי היא האש"ה דשוים הם דמספר האש"ה כמספר אי"ש אז נאמר ומוצא מר ממות את האש"ה עד כאן דברי המפרשים נ"ן ולפ"ז א"ש כי לא ינוח שב"ט הרש"ע גימטריא האש"ה רשע"ה על גורל הצדיקים. ובא וראה כי אשה ה' גימטריא איש כי אשה היא בחינת ה' וזה רמז כי אשה ואחיזתה בה' הכל גימטריא איש כי היא נשפעת ממנו והוא העיקר ואפשר לרמוז מצא אשה אם היא אשה כשירה מצא מבטלת אחיזת ס"מ גימטריא מצא. ואדרבא מצא טוב רמז מ' מלכות טוב יסוד ואז צ"א גימטריא הויה אדני יחוד קבה"ו:
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+<b>אמר ר"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו וכו'.</b> ויש לרמוז כי תשטה גימטריא שטות עם הכולל ועוד אפשר דבמקום דאיש ואשה שדי ביניהם דהוא רומז ליסוד זאת נתחברה עם ת' שהיא גונדא דחימה ת' איש דעשו ואות ת' ובמקום שדי נעשה לה שטה גימטריא שדי ועם ת' הוא תשטה ודוק:
+<b>לה יטמא ולא לאברים.</b> פירש"י מן החי הקשה הרב אברהם ן' מוסה ז"ל דבנזיר אמרו דאף כשמתה אינו מטמא לאברים אלא שדרה וגלגלת:
+
+Daf 3b
+
+<b>ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעה"ז מקדמתו וכו' שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.</b> אפשר במשז"ל עשה מצוה א' קנה לו סניגור א' וכתב רבינו האר"י ז"ל דעל ידי המצוה נברא מלאך א' וז"ש מקדמתו והולכת וכו' כי נברא מלאך ה' ונקרא על שם המצוה כמשז"ל על פסוק למה זה תשאל לשמי והוא פלא. וזוכה ומקבל פני שכינה וז"ש כבוד ה' יאספך כמ"ש בזהר הקדוש פרשת בראשית דף כ"ה כבוד ה' דא שכינתא תתאה ע"ש:
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+<b>אריב"ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב וכו'.</b> צריך להבין נועם שיח ריב"ל מה צורך להקדמה זו שעשה בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה דכל זה שפת יתר והול"ל אריב"ל בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה וכו' אבל מי שדעתו שפלה וכו' והשתא דריב"ל הקדים הקדמה זו נראה דמלבד מאי דקאמר בפירוש עוד בא לרמוז דיש עוד מעלות לנמוכי הרוח ולהכי קאמר בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח כלומר חקור בהם והסתכל יפה ואנחנו לא נדע איזהו מקומן של שבחי"ם אחרים: <br><b>ואפשר</b> דרבי יהושע בן לוי בחכמה יסד אר"ש ומילין לצד עילאה ימלל סו"ד שתו בהעלם נמרץ ובדבריו הקדושים רומז על הארש מילי דמסתמן נימוקן וטעמן מלא האומ"ר מן. הלא נודע שהעניו מרכבה לשכינה ומתכפרים עונותיו ומבטל גזרות רעות וכאלו הקריב כל הקרבנות ומהפך מדת הדין למדת רחמים כמ"ש רז"ל וכתב רבינו האר"י ז"ל דאין סט"א שולט בו. וכשם שהקרבנות סגולתם לקרב ולקשר העולמות וליחד הדודים קב"ה ושכינתיה כן העניו דהוי כמקריב כל הקרבנות ואין קץ לקרבנותיו דכל עת אשר דעתו שפלה עליו הוי כמקריב קרבנות ומקשר העולמות ומיחד הדודים ומה גם דהעני�� שם י"ה שומרו ועזרו ומגינו כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ושם י"ה רומז לאוא"י דמהם באים המוחין דגדלות. ונמצא דע"י העניו רבו כמו רבו אורות עליונים ויחוד המדות עשר ידות. וידוע דסוד ראיה הוא באצילות ולכן אומר בזהר בקדוש תא חזי: <br><b>וזה</b> רמז ריב"ל במאמרו המופלא. בא וראה ר"ל עיניך תחזינה משרים באצילות אורות ויחודים הנמשכים ע"י הענוים וז"ש וראה בסוד ראיה שהוא באצילות. כמה גימטריא אדני שהעניו מרכבה לשכינה שם אדני ליחדה עם דודה. גדולים רמז למוחין דגדלות שיומשכו לקבה"ו ע"י שם י"ה שהעניו אחוז בו. נמוכי גימטריא קכ"ו ריבוע אדני שהעניו מרכבה לשכינה. הרוח שע"י מתיחדים ה' רומז למ' עם רוח שהוא רומז לז"א. לפני הקב"ה על דרך מה שפירש רבינו האר"י ז"ל לפני מי אתם מתפללים. שבזמן שבה"מ קיים שצריך זמן וכהן ומזבח וכלי שרת ואז מקריב עולה אחר שהקריב שכר עולה או מנחה בידו אבל מי שדעתו שפ"לה גימטריא קדושה. עליו גימטריא עמו רמז ה' עמו. קודם כתיב זבחי אלהים ואח"כ רוח נשברה דמעלתו יתירה ועוד דמהפך מדת הדין למדת רחמים וזהו זבחי אלהים. וכיון שאין סט"א שולט בו עבודתו ברה ונקיה וכן זבח"י גימטריא ז"ך ומיחד קבה"ו שהם הויה אלהים כמספר זבחי אלהים עם הכולל. ועוד דאלו הקרבנות הם החשובים לפניו יתברך דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה. דחשוב כאלו הקריב כל הקרבנות ואפילו חטאת ואשם וכן רוח נשברה גימטריא וחטאת ואשם בדקדוק. ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת הגם דכשהוא מתפלל אינו מחשיב עצמו ותפלתו כי הוא שפל בעיניו ואינו מקוה שתפלתו תעשה רושם. עם כל זה אין תפלתו אפילו כשהוא יחיד ומתפלל על אחרים נמאסת כי עת רצון היא שהוא מהפך מדת הדין למדת רחמים: <br><b>ולא</b> יקשה עליך שבדברי האמוראים כתבתי גימטריא משמות הקדש וכיוצא דע דרבינו האר"י ז"ל רומז שמות הקדש בר"ת של דברי האמוראים כמ"ש על מ"ש יהב ליה ידיה ואוקמיה וכן חביט. חביט ולא בריך וכיוצא ואמר ברעיא מהימנא ח"ג דף רמ"ה ע"ב ורבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה: <br><b>ורבי</b> יהושע בן לוי זכותו יגן עלינו נאה דורש ונאה מקיים דאליהו הנביא זכור לטוב אמר עליו דהוא ענותן סגי כמ"ש בילקוט ישעיה סימן נ"ד ואשכחן בגמרין בכתובות דף ע"ז דאפילו אחר פטירתו בג"ע עשה ענוה שאמר שנראה הקשת בימיו הגם שלא נראה דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה ע"ש: <br><b>ושמעתי</b> ממורינו הרב המובהק החסיד העניו כמהר"ר משה מזרחי ז"ל שהיה אומר דרך צחות ודרך דרש במאמרינו דקי"ל דאין להקריב שום קרבן קודם תמיד של שחר. ותפלות כנגד תמידין תקנום. והעניו כאשר יקום בבקר גם כשלובש הוא חושב שאינו כלום ודעתו שפלה עליו ואם כן תכף הוא מקריב קרבנות והוה קצת ס"ד שתפלתו לא תעלה לרצון שתפלת שחרית היא במקום תמיד של שחר וצריך שלא יקריבו שום קרבן קודם תמיד של שחר. וזה השפל בדעתו כבר הקריב כל הקרבנות. לז"א ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר וכו' כלומר אע"ג דזבחי אלהים רוח נשברה ותכף בהעירו משנתו שפל בעיניו והוי כאלו הקריב קרבנות קודם תפלת השחר שהיא במקום התמיד עם כל זה לב נשבר וכו' שאין תפלתו נמאסת עכ"ד ז"ל:
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+<b>בשלמא יהודה אשכחן דהודה דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני אלא ראובן מנ"ל דהודה דאר"ש בר נחמני א"ר יונתן וכו' מי גרם לראובן שיודה וכו'.</b> אמרו רז"ל דיהודה אמר צדקה ויצאה ב"ק ואמרה ממני ואני בעניי רמזתי כי תיבת ממני ר"ת מתמר מלכים נביאים יוצאים. ורמז הבת קול שתבא בגלגול רות ויצאו ממנה מלכי בית דוד והמשיח. ואפשר לומר בסגנון אחר ר"ת ממני מלכים משיח נביאים יוצאים:
+<b>ומאי דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מי גרם לראובן שיודה וכו'.</b> הנה בשבת דף נ"ה אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן גופיה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה ומ"ש שהודה ראובן היינו שבלבל יצועי אביו לבד. ובקונטריס זה שם רמזתי דרבוותא בתראי הליצו בעד ראובן והחזיק להם טובה:
+
+Daf 8a
+
+<b>האמר רבא אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות.</b> אפשר כי עין גימטריא ס"מ עם הכולל ואם פגם בעין נתנה רשות ליצה"ר. וניחא טפי כפי מ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל דהנותן עין הרע צריך שיסגור עין אחד ולפי מ"ש א"ש כי עין גימטריא ס"מ להמשיך ממנו כל קבל דנא כתיב הנה עין ה' אל יריאיו עין ה' גימטריא יוסף דכששומר עיניו נעשה כיוסף ונשמר ע"י עינא עילאה כמ"ש בזהר הקדוש:
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+<b>א"ר חנינא בר פפא מאי דכתיב אני ה' לא שניתי וכו'.</b> בגופיה דקרא פירשתי אני עני במ"ש הרב שפתי כהן על התורה. דבמצרים גברו רחמיו יתברך והוסיף אחד על מספר אלהים שהוא פז וגימטריא אני ה' ובזה היתה הגאולה זהו תורף דבריו ובהא אתי שפיר שתמי' בדברי ה' לנביאים אומר אני ה' לומר עדיין רחמיו יתברך להתנהג ברחמים כמו שהיה ביצ"מ וברוגז רחם יזכור וזה רמז אני ה' לא שניתי מה שרחמתי עליכם ביצ"מ בשם אני ה' תמיד אני מחזיק בזה וז"ש לא שניתי וגברו הרחמים ולכן אתם בני יעקב לא כליתם:
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>ויקרא שמשון אל ה' וכו' זכור לי עשרים ושתים שנה וכו'.</b> הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות פירש עשרים ושתים דכתיב שני פעמים והוא שפט עשרים שנה ע"ש באורך. ותימה על גדול שכמותו שמפרש פירוש זר כזה ואשתמיטיתיה תשובת הרשב"א סימן פ"ח שכת' דהנסחא היא זכור לי עשרים שנה ע"ש וכן הביא הנסחא רש"י ז"ל בפירושו למקרא בשופטים: <br><b>ובפסוק</b> ויקרא שמשון אל ה' אפשר לרמוז דס"ת שמשון אל ה' בגימטריא מילה והוא רמז למ"ש רז"ל בב"ר ונפלתי ביד הערלים אמר שמשון רבש"ע אפילו אין ביני לבינם אלא המילה כדאי שתציל אותי ופירש הרב עיר וקדיש כמהר"ר חיים הכהן ז"ל בעל טור ברקת בספר עטרת זהב כ"י דהגם כי טמא ראש נזרו ולקח אשה מפלשתים ושכב עם נשג"ז ונמצא כי טמא אות ברית קדש ובעל בת אל נכר מ"מ אמר שמשון הבט משמים וראה כי ס"ס חותם שלך עמי הוא כי אות הברית חותם הוא ולא בעבור החטא סר החותם שלך ולכן הגם כי אין ביני לבינם אלא אות ברית אף שהוא פגום אין ראוי לך למסרני ביד הערלים עכ"ד ולרמז זה א"ש דס"ת מילה דזה היה טענת שמשון לינצל בעבור המילה כדבר האמור:
+<b>אמר רבי יוחנן כל המזנה אשתו מזנה עליו וכו'.</b> שמעתי שגדול אחד הקשה דאם כן לא משכחת לה סוטה דקי"ל ונקה האיש מעון מים בודקין את אשתו ואם בא ביאה אסורה אין המים בודקים את אשתו. ואי אמרינן איהו בי קרי ואיתתי בבוציני לא משכחת סוטה. ותירץ דמשכחת לה שעשה תשובה והיינו דכתיב ונקה האיש מעון דהי"ל עון ושב בתשובה עכ"ד הגדול ז"ל ואני בעניי אומר דהא דפשיטא ליה טובא להרב הנזכר דתשובה מהני אין הדבר כל כך פשוט וכבר הוו בה רבנן קדישי הרב הגדול המג"ן ז"ל והרב הגדול בעל משנה למלך ז"ל ואני בעניי כתבתי בזה בריש קונטריס חיים שאל חלק ב' בהגהות על ה' סוטה ע"ש באורך: <br><b>ואולם</b> אעיקרא דדינא פרכא דאמר רב הנח"ה שובר"ת דנהי דאמור רבנן כל המזנה אשתו מזנה ושפיר איכא דנשי מזנו וגברייהו שלמים הם יריאי ה' וזה פשוט וכשאשתו מזנה והוא ירא ה' מייתי לה ומשקה ��י סוטה ואין כאן חקירה ולא קושיא כלל:
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+<b>בשכר נשים צדקניות וכו'.</b> יש להעיר דגדלו מעשיהן והיו עושות לפנים משורת הדין. ותואר צדקניות נראה שהיו עושות היושר. ואפשר במ"ש רבינו מהר"ם קורדובירו בספר גרושין דגאולת מצרים היתה על ידי השכינה ולכן היה אחריה שעבוד זהו תורף דבריו בקצור וידוע מ"ש רעיא מהימנא דכל נשי ישראל אחוזות בשכינה ואפשר דע"י כשרון מעשיהן של הנשים בא שפע לשכינה ונגאלו ישראל וידוע דצדק היא השכינה ומשו"ה קרי להו נשים צדקניות כלומר אחוזות בשכינה ובשכר מעשיהן הטובים בא שפע לשכינה ונגאלו ישראל מצד השכינה כמ"ש הרמ"ק ז"ל וא"ש מ"ש בשכר נשים צדקניות אחוזות בשכינה נגאלו אבותינו ממצרים מצד השכינה:
+
+Daf 12a
+
+<b>ויקח ויחזור מיבעי ליה.</b> שמעתי שהקשה אחד מגדולי הדור ז"ל דהכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ואמרו רז"ל שהיתה הגר וכבר הולידה לישמעאל והיתה עמו והול"ל ויחזור עכ"ד ולק"מ דבתחילה היתה פלגש ועתה לקחה בכסף ובשטר והיתה לו לאשה ואמטו להכי כתיב ויקח לשון קנין כדכתיב כי יקח איש אשה:
+
+Daf 12b
+
+<b>אמר רבי אלעזר מלמד שהלכה בזריזות כעלמה רשב"ן אומר העלמה שהעלימה את דבריה.</b> יש להרגיש בשלמא למ"ד שהעלימה את דבריה היינו דכתיב ותקרא את אם הילד אלא למ"ד שהלכה בזריזות כעלמה היל"ל ותקרא את אמה. ואפשר דמפרש כפירוש הרלב"ג זלה"ה שפירש את אם הילד שחלב אמו יפה לולד והשמיענו הכתוב דנתכוונה גם כן לטובה פרטית של הילד דחלב אמו יפה לו. א"נ אפשר דמדכתיב את אם הילד ידענו דהעלימה את דבריה מדלא כתיב ותקרב את אמה ולא אצטריך לכתוב העלמה אלא שהלכה בזריזות. ומ"ד שהעלימה סבר דאצטריך משום דאם הילד ללמד דחלב אמו יפה כמ"ש הרלב"ג ז"ל ולהכי כתיב העלמה לומר שהעלימה את דבריה:
+
+Daf 13a
+
+<b>שקל קולפא מחייה ארישיה וכו'.</b> התוספות בגיטין דף נ"ה כתבו דבספרי אמרו ידיו רב לו בשעה שהרג עשו ושמא לא מת בהכאת דן ובא יהודה והשלים להורגו. ואני בעניי כתבתי בראש דוד פרשת וישב דטפי עדיף לומר דהירושלמי שהביאו התוספות שם והספרי ס"ל כשוחר טוב ע"ש ובשם הגדולים ח"ב דף פ"ח עש"ב. ועתה נדפס פירוש ספרי להרב המופלא מר מחותננו כמהר"ד פארדו ז"ל וראיתי פרשת וזאת הברכה שכתב בפשיטות דהספרי כשוחר טוב ע"ש. וקשה על הרב שלא הביא דברי התוספות בגיטין שרצו להסכים הספרי כתלמודין והגם דיש לדקדק על התוספות כמ"ש אני הדל מ"מ הו"ל להביא דברי התוספות. ואני הדל מצאתי מאמרי רז"ל באגדתא דבראשית וכתבתי לפי קוצר דעתי בהשמטות בסוף הנחל אחר ההפטרות דף ע"ט סוף ע"א ע"ש ודוק ואין להאריך כאן:
+<b>מה טיבן של שני ארונות וכו'.</b> בתוספות שאנץ כ"י למכילתין כתבו וז"ל במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנס בו באותו עור רוח חיים והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף עכ"ל:
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+<b>רבי ישמעאל אומר י"ב חדש ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר להן מלכא וכו' הן תהוי ארכא לשלותך וכתיב כלא מטא על נ"נ מלכא וכתיב לקצת ירחין תרי עשר בסמוך פירש דאין ראיה דדילמא שאני גוים דלא מפקיד דינא עלייהו.</b> ולפום ריהטא יש להעיר דבלאו הכי אין ראיה חדא דהתם כל זמן שעשה צדקה לא אירע לו שום דבר וכשפירש תכף בא לו הגזרה והשתא אין ראיה דזכות תולה דדילמא אינה תולה כלל ושאני נ"נ דדוקא בעת שהיה עושה אהניא ליה. ותו אי אמרת דגם ��כות סוטה היא שמתמדת לעשות דילמא תולה כמה שנים ומה שלא תלה לנ"נ הוא שביטל צדקתו. ואפשר לומר דמקרא הוא דורש דכתיב כלא מטא על נ"נ לקצת ירחין י"ב ולא הול"ל הכא כלא מטא. ותו סמיכות לקצת ירחין למ"ש כלא מטא זה מורה דהכתוב מודיענו דתולה י"ב חדש. ובהכי ניחא דרבי ישמעאל אמר וכתיב כלא מטא וכתיב לקצת ירחין והני תרי וכתיב דקאמר למה לי הא הכל הוא נמשך הן תיהוי ארכא לשלותך כלא מטא על נ"נ מלכא לקצת ירחין וא"כ כיון שהכל כתיב זה אחר זה לא הול"ל וכתיב וכתיב אמנם רבי ישמעאל הורה לנו דרשתו מהיכן דייק לה דהיינו מדכתיב כלא מטא וגם מדכתיב בסמוך לקצת ירחין כמו שאמרנו ולז"א וכתיב וכתיב ודוק הטב:
+
+Daf 21a
+
+<b>זכות דמאי אלימא זכות דתורה לא מפקדא ואלא דמצוה מי מגינה וכו'.</b> יש להעיר דהא אוקימנא דמתניתין רבי ישמעאל ורבי ישמעאל הביא ראיה מנ"נ שעשה מצוה ואינו מצווה ומאי פריך וכי תימא דגם על זה כיון להקשות המקשן א"כ איך אסיק לעולם זכות תורה והלא גם על נ"נ פריך והתם ליכא תורה. ואפשר לומר דהמקשן היה מפרש מ"ש ר"י אע"פ שאין ראיה וכו' דכונתו משום דהיה מצוה ואינו מצווה ולא הגינה עליו אלא שדניאל נתכוון לטובת ישראל א"כ סבר כמש"ל דגוים לא מפקיד דינא עלייהו ובצירוף זה אהני מצוה הגם שאינו מצווה אך לישראל לא מהני, ובהא דאמרי דגויים לא מפקיד דינא עלייהו אפשר לפרש פסוק הקיצה לפקו"ד כל הגוים:
+<b>מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה וכו'.</b> מסיק בסוגיין דנשי נמי דמנטרן לגברייהו ומקריין בנייהו פלגן בהדייהו ויש להם זכות תורה ואם כן מצינו מצוה שהיא מאירה לעולם וזו מצוה להחזיר ללומדי תורה. ובזה פירש הרב מהרימ"ט ז"ל ויקחו אליך שמן זית להחזיק לומדי תורה ובזה להעלות נר תמיד הגם שזה מצוה והוא נר. אינו לפי שעה כמצות דעלמא אך היא תמיד עכ"ד. וזה אפשר לרמוז בפסוק עצמו כי נר מצוה דהמצוה הוא כמו נר לפי שעה אך ותורה כלומר אם המצוה בתורה להחזיק ביד לומדי תורה מצוה זו היא אור שמאיר לעולם הגם שהוא מצוה: <br><b>ועל</b> דרך זה אפשר לרמוז בפסוק נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך כי הנה במשל ר' מנחם ברבי יוסי דימה המצוה לנר שמציל מהקוצים וברקנים והפחתים וזהו שמציל לבל יכשל ברגליו וז"ש נר לרגלי דברך שהיא המצוה שלא אכשל ברגלי להציל מהקוצים והפחתים. ולמאי דסבר רב יוסף דבעידנא דעסיק במצוה אגוני מגנא ואצולי מצלא עשה המצאה דוד הע"ה שיהיה עוסק במצוה תמיד וזה על ידי השבועה לשמור המצוה ל"ת ועשה שתמיד הוא עוסק לשמור מצות השבועה וז"ש אף שהמצוה נר לרגלי אני אעשה שתהיה אור לעולם לנתיבתי בתורה דהגיע לפרשת דרכים שזה רמז לנתיבתי דייקא שאדע הנתיב. וזה במה שנשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך נמצא שתמיד אני עסוק במצוה ומנר נעשה אור: <br><b>א"נ</b> לפי פשוטו דהמשיל התורה לעלה עמוד השחר דניצול מחיות ולסטים אך אינו יודע באיזה דרך הגיע לפרשת דרכים דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא ניצול מכלם וזה רמז נר לרגלי לינצל מהקוצים וברקנים ופחתים. דברך שהיא המצוה. ואור שהיא התורה אף שאינה אלא בעמוד השחר להיות שהלכה כמותי היא לנתיבתי כהגיע לפרשת דרכים לנתיבתי דייקא שידעתי נתיבתי הדרך שאלך בה: <br><b>א"נ</b> לפי מ"ש דהמצוה נמשלה לנר דעבירה מכבה לז"א נר לרגלי דברך ואני עושה שתהיה אור שלא תכבה יען נשבעתי ואקיימה וכו' וכיון שאיני עושה עבירה נר נעשה אור:
+<b>מתקיף לה רבא אלא מעתה דואג ואחיתופל וכו'.</b> אני הדל בפתח עינים הבאתי דבר�� הרב המופלא עיר וקדיש מו"ר ניהו רבא כמהר"ר חיים בן עטר ז"ל שכתב דרב יוסף יתרץ לקושית רבא דדואג ואחיתופל עסקי שלא לשמה וכו' ע"ש. ואחר זמן רב בא לידי ילקוט קדמון כ"י מסודר על פרשיות המועדים מרז"ל ושם ראיתי שאומר בסתם כלשון הזה. שנו רבותנו תורה בין בעידנא וכו' בין וכו' אגוני מגנא ואצולי מצלא ודואג ואחיתופל לא עסקי לשמה עכ"ל וכיון הרב אור החיים ז"ל לדברי מדרש רז"ל וסברת רב יוסף שנויה בלשון שנו רבותינו במאמר רז"ל:
+<b>מאי פרשת דרכים זה ת"ח ויום המיתה.</b> אפשר לדקדק הלשון במ"ש ריב"ז ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי וז"ש פרשת דרכים שביום המיתה ידע באיזה דרך ילך ולזה אמר ת"ח ויום המיתה ולא אמר ת"ח ומיתה אלא דאחר המיתה ביום ההוא יגיע לפרשת דרכים וכמשז"ל שיש כמה רבבות נתיבות ואחד נקרא ארח חיים והוא גם כן חשוך בתחילתו וזהו פרשת דרכים וזה אפשר רמז כי נר מצוה ותורה אור שהוא בעמוד השחר אך עדיין אינו יודע באיזה דרך ילך וז"ש ודרך חיים הדרך ששמו חיים ר"ל ארח חיים זה צריך תוכחות מוסר שהעולם הבא נקנה על ידי יסורין:
+<b>ומ"ש ר"נ זה ת"ח ויראת חטא.</b> יש להעיר דאם אין יראתו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ומי שנקרא ת"ח באמת ודאי יש לו יראת חטא וי"ל על דרך שכתב הרב מהר"ש פרימו ז"ל בברייתא דרבי פנחס בן יאיר דירא חטא הוא יראה גדולה שתמיד הוא בצער שמא נכשל באיזה גדר או סייג וזו יראה גדולה עליונה. ומ"ש זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא זהו הגיע לפרשת דרכים דיש כמה צדדין והוה מכוין לאמת בדרך יבחר דרך האמת וזהו בעצם הגיע לפרשת דרכים שדעתו רחבה והוא רואה כמה דרכים לפניו והוא הגיע לדרך האמיתי:
+<b>אלמלא דרשוהו דואג ואחיתופל הכי לא רדפו בתר דוד דכתיב לאמר אלהים עזבו וכו' מאי דרוש ולא יראה בך וכו' ושב מאחריך וכו'.</b> אפשר לפרש המשך הכתובים עלי בא"ר באופן זה. כמופת הייתי לרבים דלפי שעורי והנהגתי לא היה לי לחטוא אלא להורות תשובה לרבים וז"ש כמופת הייתי לרבים. ואתה מחסי עז היא התורה דאין עבירה מכבה תורה ואני ימלא פי תהלתך תורה שבע"פ הרומזת למ' והיא נקראת תהלה ואני לומד בלילה. כל היום תורה שבכתב הרומז לת"ת וז"ש כל היום תפארת"ך ועבירה אינה מכבה תורה. וסגולת התורה היא הנותנת כח בזקנותו כמ"ש סוף קדושין כדכתיב וקוי ה' יחליפו כח ולכן אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני דזו סגולת התורה. כי אמרו אויבי דואג ואחיתופל ושומרי נפשי שאינם כל כך אויבים. לאמר. שהוא ג"ע. אלהים עזבו כדכתיב ושב מאחריך וסוברים דעבירה מכבה תורה כמ"ש בסוגיין. וכתב הרב בית דוד למהרי"ד ז"ל דכששב בתשובה אף דעבירה מכבה מצוה חוזרים המצות וה"ה לפי דעת דואג ואחיתופל דס"ל דעבירה מכבה תורה על ידי התשובה חוזרת התורה וכן המצווה חוזרות וז"ש רדפוהו ותפשוהו טרם יעשה תשובה כי אין מציל וכי כתיב אין דרשינן עיין כמשז"ל שאם ישוב נמלט דיחזרו התורה והמצוה. ואתה אלהים אל תרחק שאין עבירה מכבה תורה ועוד על ידי התשובה אלהי לעזרתי חושה שאני תכף עשיתי תשובה וקבלתי יסורין ולכן זכני ליחד שד"י ה' גימטריא חושה דרומז ליסוד ומ'. יבושו יכלו שטני נפשי דואג ואחיתופל יבושו בראותם שה' שמרני. יכלו מטונייהו דעבירה מכבה תורה ויהיו נדונים כדעתם ויכלו. יעטו חרפה וכלימה מבקשי רעתי כנגד מה שאמר שומרי נפשי שנועצו יחדיו עם דואג ואחיתופל יעטו חרפה שיעצו להבל. וכלימה מאשר יארע לדואג ואחיתופל מבקשי רעתי שנתחברו עם דואג ואחיתופל. א"נ יעטו חרפה יע��ו שהעבירה מלפפת אותם כמו שאמרו רז"ל:
+<b>ואלמלא דרשוהו דואג ואחיתופל וכו'.</b> בתוספות שאנץ כ"י כתוב וז"ל נראה דל"ג דואג שהרי על מעשה בת שבע קיימי הכא ודואג מת כבר ועברו ימים רבים כדאמרינן בחלק דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה שדואג היה בימי שאול ואחיתופל בימי דוד ובת שבע היתה בת אליעם והוא היה בן אחיתופל כדכתיב בפסוק וכן מוכח בריש בן סורר ולא מצינו שעשה דוד רק בדבר אוריה החתי וקרא דלא יהיה בך ערות דבר איירי בערוה ממש והיינו במעשה בת שבע לפיכך ל"ג ואע"ג שכתוב בכל הספרים אלא אחיתופל לבד עכ"ל:
+
+Daf 21b
+
+<b>אני חכמה שכנתי ערמה אין ד"ת מתקיימים עד שנעשה ערום.</b> אפשר במ"ש בספר ילקוט דוד מהמפרשים ז"ל דטעם גלות מצרים כי דברי תורה הרוחניים אינם חלים למי שיש לו יצה"ר ומחשבות רעות וזרות כי התורה טהורה רוחנית ולכן היה גלות מצרים להכניס החומר ולזככו שיוכלו לקבל התורה וזהו הטעם שהאומות אינם יכולים לקבל התורה. וז"ש אין דברי תורה מתקיימים עד שנעשה ערום מכל תענוגי היצה"ר וז"ש אני חכמה ממקום הקדש חכמ"ה ומסיבה זו אי אפשר לשכון בכל אדם אך שכנתי ערמה באדם שהפשיט עצמו מהיצה"ר ונעשה ערום מהחומר העכור שם אשכון:
+<b>אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא.</b> ואפשר שהטעם דהעניו כבר כתבנו לעיל במימרת ריב"ל כמה גדולים נמוכי הרוח דהעניו אין סט"א שולט בו ומתכפרין עונותיו וכאלו הקריב כל הקרבנות ומהפכת מדת הדין למדת רחמים כמו שכתבנו שם מיסוד רז"ל וגם כתבנו שם דהעניו שם י"ה שומרו. ושם י"ה הוא רומז לחכמה ובינה. וא"כ נמצא דהעניו גופו נקי ובר מסט"א וגם מנוקה מחטא ועון ולכן דברי תורה מתקיימין בו והא גופא דרופתקא דאוריתא ונשפע מחכמה ובינה. ובכתוב אפשר לרמוז והחכמה מאין שסוד החכמה נמשך מכתר שהוא אין ומשם יושפע לת"ת ומלכות שהם הוי"ה אדנ"י שגימטריא צ"א וזה רמז תמצא ר"ת ת"ת מ'. צא גימטריא הויה אדני וא"ש ההי"ב. ובזה אפשר לרמוז בפסוק משלי סימן ט"ז בדרך צדקה תמצ"א ודוק כי בצדקה מיחד קבה"ו וזהו בדרך צדק"ה תמצ"א וזה אפשר בקהלת סימן ט' כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה דכל מעשיו יהיו להמשיך מאי' אש"ר לקבה"ו תמצ"א ודוק:
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+<b>תניא ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא א"ל רבי ישמעאל א"כ יסתרו וכו' וזו שלא נסתרה וכו'.</b> אפשר דלרבי עקיבא ה"פ דקרא ונקתה מעון שנסתרה ונתיחדה עם איש שהזהיר עליו בעלה ועשתה עון וז"ש ונקתה מעון זה. ונזרע ה'. שהעקרה היא מצד שלא יש אות ה' בשמה או חסרה מבחינת ה' וכמו שפירשו הראשונים ז"ל בפסוק הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה דרחל לא היה ה' בשמה שמועילה לבנים ואמרה שיבא אל בלהה שיש לה ב' ההין בשמה ואז יועיל לה דב' ההין יש א' לבלהה וא' לרחל וזהו ואבנה גם אנכי ממנה וזה טעם דשרי נקראת שרה ובכח ה' נפקדה עד כאן דברי הראשונים ז"ל: <br><b>ואפשר</b> דז"ש חנה אם ראה תראה בעוני אמתך דיש בשמי ה' ואני עניה וז"ש ונקתה ונזרע ה' ומזה יהא זרע כלומר דעל ידי שהיא טהורה. תשרה ה' ביניהם וז"ש ונזרע ה' וזה גורם זרע. ולרבי ישמעאל דאמר יולדת בריוח ז"ש ונקתה שתהא מנוקה מפתקה של חוה ותלד בריוח. ונזרעה רמז שיהיה זרעה ראוי שתלד לבנים וארוכים ורמוז בתיבת ונזרעה פירוש שיתחדש דבר בזרעה שיהיה ראוי והגון וטוב ממה שהיה. זרע שיהיו זכרים שהוא הזרע החשוב בעיני אלהים ואדם דהדבר מפורסם כי גדלה השמחה כאשר ילד יולד ואמרו רז"ל במדרש דכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים וזה רמז זרע החשוב והראוי: <br><b>ויש</b> להעיר במאי דפריך רבי ישמעאל לרבי עקיבא א"כ כל העקרות יסתרו וזה הואיל ולא אסתרה הפסידה מאי קושיא אימא הכי נמי דלפי שלא נסתרה הפסידה. אך בזה יש לומר דכונתו שכיון שהסתירה הוא חטא לקתה מדת הדין דבעבור שלא חטאה ליסתר הפסידה. ואכתי יש להעיר מ"ש זו מכלל דאיכא אחריתי. ותו דלדידיה נמי א"כ עקרות סוטות הפסידו שכר זה שיש לסוטות שאינן עקרות. ותו דטפי הו"ל להקשות לרבי עקיבא דאם העקרות שכרן לילד שאינן עקרות הפסידו שלא יש להם שום שכר נגד זה שהעקרות נפקדות. ואם הוא לא פריך ארבי עקיבא משום דגם לדידיה איכא למפרך כדאמרן דהעקרות הפסידו אנן נפרוך אתרוייהו. ותו כיון דלדידיה צ"ל דהעקרות הפסידו. אימא גם לרבי עקיבא דזו שלא נסתרה הפסידה. ותו יש להעיר לדעת רבני צרפת דמ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים היינו דב' אמת ושני הדעות אמרן ה' למשה הניחא היכא דפליגי בהוראה ודיני התורה אבל כגון הכא דפליגי אי עקרה נפקדת או לא מי נימא דכגון זו ודכוותא נפקי מהא דאלו ואלו דברי אלהים חיים: <br><b>ואפשר</b> לישב כי הנה פרק אין עומדין אמרו אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכו' הניחא למ"ד אם היתה עקרה נפקדת אבל למ"ד אם יולדת בצער וכו' מאי אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם. והנה פרק חלק דף צ' אמרו דפליגי רבי עקיבא ורבי ישמעאל על פסוק הכרת תכרת דרבי עקיבא דריש הכרת בעה"ז תכרת לעולם הבא ורבי ישמעאל מפיק ליה מונכרתה. הכרת תכרת דברה תורה כלשון בני אדם: <br><b>למדנו</b> דרבי עקיבא דריש הכפל ורבי ישמעאל דריש דברה תורה כלשון בני אדם. ולפי זה בקרא דאמרה חנה אם ראה תראה וכו' אזדי לטעמייהו דרבי עקיבא דבעלמא דריש הכפל הכא נמי בהאי קרא דאם ראה תראה דריש אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכו'. ונמשך מזה דריש ונקתה אם היתה עקרה נפקדת ורבי ישמעאל דריש אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם ומכח זה דריש אם יולדת בצער וכו' ועיקר פלוגתייהו בדברה תורה כלשון בני אדם ומזה נמשך פלוגתא דקמן וז"ש רבי ישמעאל וזו שלא נסתרה הפסידה זו מכלל דאיכא אחריתי שלא נסתרה ולא הפסידה והיא חנה וכיון דחנה אף שלא נסתרה נפקדה לדידך דדרשת אם ראה תראה ומזה נמשך דדרשינן אם היתה עקרה נפקדת זו שלא נסתרה הפסידה דהן לו יהי דלא נסתרה הרי חנה דנפקדה: <br><b>ואפשר</b> לומר דלרבי עקיבא דסבר דקרא דונזרעה אתא לומר אם היתה עקרה נפקדת סבר דממילא אם אינה עקרה אם יולדת בצער יולדת בריוח וכו' וקרא אתא לומר דעקרה נפקדת וממילא ידענו דיולדת בריוח. ולדידיה דקרא להכי א"כ קא פסיק ותני דעקרה נפקדת ואפילו עקרה דהיא נשמת זכר ואי אפשר שתלד אם לא בקושי כמ"ש רבינו האר"י ז"ל היא נפקדת. ומשו"ה פריך ליה רבי ישמעאל דאם כן כל העקרות יסתרו וכו'. אבל הוא ס"ל דקרא דיולדת בריוח ואה"נ דאם היא עקרה מחולי נפקדת אבל אם היא עקרה מנשמת זכר לא. ומשו"ה אין העקרות נסתרות דאינם יודעות מאיזה סיבה עקרות. ולרבי עקיבא חנה אמרה אם ראה תראה שהיא נביאה וידעה שהיא נוקבית ותלך ותסתתר דעל כל פנים בכל אופן נפקדת לרבי עקיבא. אבל לרבי ישמעאל נהי דמודה דעקרה מחולי נפקדה וחנה נביאה וידעה שהיא נוקבית. מ"מ לא שייך ואין אתה עושה תורתך פלסתר כיון דלדידיה סבר דעקרה שהיא נשמת זכר אינה נפקדת א"כ העולם יאמרו שהיא נשמת זכר ומשו"ה דריש דברה תורה כלשון בני אדם. ולפי האמור שפיר מתקיים אלו ואלו דברי אלהים חיים דלר"ע נמי אם יולדת בצער וכו' ולרבי ישמעאל עקרה מחולי נפקדת ונתקרבו הדעות ונתישבו רוב הדקדוקים: <br><b>ויתכן</b> דלרבי עקיבא גם אם היה בעלה עקר נפקדת ורמוז בכתוב ונזרעה שהזורע בה יהיה זרע ראוי לזרע אלא כיון דעיקר קרא בגווה קא משתעי נקט אם היתה עקרה נפקדת. ויש פנים לומר להפך דדוקא אם היתה עקרה נפקדת אבל אם היא ראויה להריון. ותמנ"ע היתה משום פגמו של בעל בזה לא היה נעשה נס שבעלה יהיה מוליד כיון דהוא לא עמד בנסיון זה. ולצד זה הכי דרישנא לקרא ונקתה. ואם ונזרעה שהבעל יזרע כארח כל ארעא אז זרע יהיה לה זרע וכשגם היא עקרה נפקדת אבל אם בעלה עקר לא אתרחיש ניסא:
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+<b>בו ביום דרש רבי עקיבא אז ישיר וכו'.</b> יש להעיר דזה דרש ביום אשר מינו לרבי אלעזר בן עזריה לנשיא כמ"ש רז"ל ומה שייכות יש לדרשה זו ביום ההוא ואי אין לה שייכות אמאי תני בו ביום. ותו להבין מאי דקתני שאין ת"ל לאמר ומה ת"ל לאמר וכאשר ירדוף הקור"א מימר אמר הגיעני כפו"ל. ותו להבין מאי דקתני מלמד שהיו ישראל עונים שירה אחריו של משה מהו לשון מלמד דנראה דבא ללמד דין או דבר מחודש: <br><b>והנה</b> בש"ס בדף ל' מייתי ברייתא דקתני פלוגתא בזה דרבי עקיבא אמר שהיו ישראל אומרים שירה כגדול המקרא את ההלל שאומרים אחריו ראשי פרקים ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל שהם עונים אחריו מה שהוא אומר ורבי נחמיא אומר כסופר הפורס על שמע שהוא פותח והם עונים אחריו ומפרש בגמרא דרבי עקיבא סבר לאמר אמילתא קמיתא ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי סבר לאמר אכל מילתא ומילתא ורבי נחמיה סבר ויאמרו דאמור כלהו בהדי אהדדי לאמר דמשה פתח ברישא. והשתא אפשר דרבי עקיבא דקאמר במתניתין שאין ת"ל לאמר ומה ת"ל לאמר. בא לשלול דעת ר"א בנו של ריה"ג ורבי נחמיא כי הנה לדעת ר"א דסבר כקטן המקרא את ההלל שהם עונים אחריו מה שהוא אומר שאינו מוציאן י"ח א"כ לשתוק קרא ולא לימא לאמר ומדכתיב ויאמרו אשירה לה' ידעינן כי כלם אמרו כל השירה ואי משום דרצה לומר דמשה אמר והם עונים אחריו הרי כי כתיב אז ישיר משה ובני ישראל ויאמרו ותלה הכל במשה שמעינן דהשירה מתיחסת למשה ומזה ידענו שהוא אומר והם עונים כל מה שאומר. והיינו דאמר רבי עקיבא שאין ת"ל לאמר כלומר דלאמר יתר ולא אצטריך ללמדנו שום דבר דגם אי לא כתיב לאמר אנו יודעים מדכתיב ישיר משה לשון יחיד וכתיב ויאמרו דמשה אמר והם עונים הכל אחריו. ואי נימא כדעת ר' נחמיא דמשה פתח ברישא ושרתה רוח הקדש על כלם ואמרו בהדי הדדי. אכתי ומה ת"ל לאמר כלומר דהול"ל אז ישיר משה ויאמרו בני ישראל את השירה הזאת לה' אשירה ומזה אנו לומדים דמשה התחיל במ"ש אז ישיר משה ואח"כ ויאמרו בני ישראל ומשמע שפיר דמשה התחיל דכתיב אז ישיר משה ואח"כ אמרו כלם דכתיב ויאמרו בני ישראל את השירה ולא לימא לאמר. אלא מלמד שהיו ישראל עונים אחריו של משה כגדול המקרא את ההלל ומשום הכי כתיב לאמר אמילתא קמיתא: <br><b>א"נ</b> אפשר לומר קרוב לזה במ"ש בזהר הקדוש דשרתה עליהם רוח הקדש ולזה כיוונו כלם לאמירות ודברים אחדים כאחד. ובזה פירשנו בעניותנו דזה רמז הכתוב באומרו ויאמרו לאמר דהכונה ויאמרו כלם כאחד לאמר אמירה אחת. ודרך דרש אפשר לומר דרבי עקיבא בא לשלול זה וזה כונתו שאין ת"ל לאמר דלא שייך בזה לאמר דפירושו בכל המקרא לאמר לאחרים. ואי תימא דהפירוש הוא דאמרו כל�� אמירה אחת לז"א ומה ת"ל לאמר שפירושו לאחרים והול"ל ויאמרו כאחד או ויאמרו מאמר או לשון כיוצא בו ומה ת"ל לאמר אלא מלמד שבא ללמדנו דין דבתפלה וברכות שומע כעונה ולאמר אמילתא קמיתא. ואע"ג דהם לא אמרו אלא אשירה לה' קרינן בהו דמשה וישראל שוררו השירה דשומע כעונה א"נ מלמד דין דאע"ג דבעלמא תרי קלי לא משתמעי בהלל ומגילה דחביב ומשום פרסומי ניסא אפילו עשרה קורין כאחד וה"נ דהוא חביב ופרסום ניסא כלם כאחד אמרו דמשתמעי כל הקולות. א"נ בא ללמד דין מורה הלכה בפני רבו דאע"ג דשרתה עליהם רוח הקדש וראתה שפחה על הים וכו' וידעי לומר השירה ברוח הקדש הו"ל כמורה הלכה כמ"ש פ"ק דמגילה וחולדה היכי מתנבאה במקום ירמיה. ובזה פירשו ז"ל מ"ש אלדד ומידד מתנבאים וכו' וחדא מגו חדא דין אחד שכתב הרב תרומת הדשן סימן חל"ק דגדול הדור חשיב כרבו מובהק וסמוכו' שלו מדברי התוספות גבי שמואל דהוי מורה הלכה בפני רבו עלי אף דלא למד מטעם שהיה גדול הדור. וגם לדעת הרב מהר"י קולון ז"ל שרש ק"ע דתרוייהו בעי בא ללמוד והוא גדול הדור ומ"ש התוספות לאו תרי שינויי הכא גבי משה רבינו ע"ה הוו תרתי דהם באים ללמוד ממנו והוא גדול הדור ומה גם דלמדו ממנו הלכות קרבן פסח וכיוצא ואם היו משוררים ברוח הקדש הוי כמורה הלכה וז"ש מלמד שהיה משה אומר והם עונים אחריו כגדול המקרא את ההלל. ולכבוד רבי אלעזר בן עזריה דהיה נשיא וקאי במקום משה רבינו ע"ה דרש זה דישראל נהגו כבוד ולא שוררו אלא אחר משה דהוא נשיא. וגם כן חייבין לנהוג כבוד בנשיא רבי אלעזר בן עזריה. א"נ דנשיא במקום מלך ואמרו בזהר הקדוש דמלך וכהן לא יתכן שיהיה רק משה ושמואל דזכו בזה וראב"ע כהן והוא גלגול שמואל כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ואמטו להכי דרש כן רבי עקיבא דרבי אלעזר בן עזריה זכה לשניהם כמשה ושמואל ומר ניהו שמואל. ודרש אז ישיר משה. דישראל לא רצו לשורר וכבשו נבואתם מפני משה רבינו ע"ה שהיה מלך וכהן. א"נ השירה היא ללויים דהם מגבורה ומשה היה כהן ולוי וכן רבי אלעזר בן עזריה היה כהן והיה גלגול שמואל שהיה לוי ולכן דרש פסוק אז ישיר משה דהיה כהן ושר כלוי. וכן רבי אלעזר בן עזריה כהן ולוי. א"נ במ"ש רז"ל דהקב"ה כביכול נגלה על הים כמו בחור ובהר סיני כמו זקן. ותרגמה מרן האר"י זלה"ה כי בפסח היה בסוד קטנות והתחיל בחינת סוד הגדלות בשביעי של פסח לכך נראה כבחור אבל בשבועות דכבר הוא בחינת סוד הכתר נראה כזקן. ואמרו בזהר הקדוש דבקריעת ים סוף אתגלי עתיקא. וזה רמז רבי עקיבא דרבי אלעזר בן עזריה בחור ואהדרו ליה תמניסר דרי חיוורתא דאתגלי זקנה והוא היה בחור וזהו בצד מה על דרך קי"ס דכביכול נראה כמו בחור ואתגלי עתיקא ודרש פסוק אז ישיר משה דכתיב אשירה לה' ז"א כי גאה בליל פסח בסוד גדלות. גאה שעתה התחיל בסדר הגדלות כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל סוס ורכבו רמה בים בכח דאתגלי עתיקא. א"נ במ"ש רז"ל דאמירת השירה סגולה לכפרה איכו השתא דבצד מה יש להרהר על סילוק ר"ג דציערוהו ומינו ראב"ע. לכך דרש בשירה לכפר אם שמץ דבר חטא היה בזה דהשירה מכפרת:
+<b>בו ביום דרש ר"י בן הורקנוס לא עבד איוב אלא מאהבה וכו'.</b> יש להעיר מאי שיאטה דדרשה זו ביום שמינו רבי אלעזר בן עזריה לנשיא ואפשר משום דאמרו פרק תפלת השחר דהגם דסלקו לרבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש ולכבוד רבן גמליאל דרש זה שם רמז דר"ג הגם שאירעו לו מן השמים דודאי ענין זה גזרו מן השמים שיסתלק מ"מ נכנע וקבל מאהבה ולא מנע עצמו מבית המדרש על דרך שאמר איוב הן יקטלני לו איחל. וכשם שאיוב נדון ביסורין ושב ה' את שבותו גם רבן גמליאל יתפייסו עמו ויחזור לשררתו. וראב"ע גם כן יהיה בכבודו כמו שהיה אח"כ דהחזירו לר"ג וגם ראב"ע היה לו כבוד ושררה וכל זה רמז בדרשתו: <br><b>ובגלגולים</b> שקבל הרמ"ע ז"ל ממהר"י סרוק ז"ל והם בדפוס ונקרא הספר גלגולי נשמות ושם במערכת האלף בשם רבי אלעזר בן עזריה כתוב דרבן גמליאל הוא גלגול נחמיה ועל כי אמר נחמיה זכרה לי אלהי לטובה נטרד ר"ג מנשיאותו כשם שלא נקרא הספר נחמיה על שמו עכ"ל ואפשר שזה רמז ר"י בן הורקנוס דכשם שאיוב נדון ביסורין על גלגול שעבר כן ר"ג זאת היתה לו מסיבת גלגול שעבר:
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+<b>דרש רבי יוסי הגלילי בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד ואמר זה אלי וכו'.</b> כת הקודמין ז"ל פירשו במ"ש רז"ל בקשו מלאכי השרת לומר שירה א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעים וכו' וז"ש וכיצד אמרו שירה כלומר איך יכלו לומר שירה והלא המלאכים מנעם ה' וא"ל מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ואם כן איך ישראל אמרו שירה. ותירץ דעולל הגביה צוארו וכו' וזה עד דמן השמים נתנו להם רשות לומר שירה כיון שראו הפלא הזה מפי עוללים ויונקים עד כאן דברי הראשונים ז"ל: <br><b>ועל</b> פי זה אפשר לרמוז בפסוק סוס ורכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו וכו'. תיבת לישועה יטמין ברמ"ז הלא בראשי תיבות לאות יונק שמט עולל הגביה ואמרו. זה אלי ואנוהו. הכונה הגם דסוס ורכבו רמה בים ומעשי ידיו טובעים עם כל זה עזי וזמרת יה תוקפי שאני אשיר ולא אחוש אם מעשה ידיו טובעים ויהי לי לישועה ונרמז ויהי לי לאות יונק שמט עולל הגביה ויאמרו זה אלי ואם כן ניתן לי רשות מן השמים לומר שירה. ואפשר לרמוז בפסוק באופן זה אז ישיר משה וכו' וכי תימא מאחר דידע משה רבינו ע"ה דמלאכי רום בקשו לומר שירה ולא נתן להם רשות מטענת מעשה ידיו טובעים וכו'. איך עשה כזאת לשיר הוא ובני ישראל. וכי תימא אי לא ניחא קמיה קב"ה הול"ל שלא ישירו כמ"ש למלאכים זה אינו דהאדם בחירי וכך רצה הקב"ה שהבחירה תהיה ביד האדם והוא ישכיל להטיב א"כ משה רבינו ע"ה היה לו לימנע ממה שראה למלאכים. לז"א ויאמרו לאמר כלומר ויאמרו מסיבת לאמר רמז דמן השמים הראו במופת שיאמרו שירה והיינו דהעולל והיונק לה' אמרוה: <br><b>ואפשר</b> שזה רמז הפסוק קדמו שרים אחר נוגנים וכו' ולא ירע בעיניך לשיר בפה וגם בכלי על מות מעשה ידיו אל תחוש לזה והטעם ה' ממקור ישראל שהם העוברים שאמרו שירה וזה יורה יורה דמן השמים ניתנה להם רשות לשיר על גאולתם. ואפשר לרמוז עזי וזמרת יה. דר"ת ורכבו רמה בים עזי הוא עובר לרמוז דאפילו עובר במעי אמו אמר שירה. גם ר"ת עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה הוא עולליו מגיד דגם העוללים אמרו שירה.
+
+Daf 31a
+
+<b>ונחזי האי לא היכי כתיב וכו'.</b> הרבה יש לדקדק בסוגיא זו וכתבתי קצת בקונטריסי ועיין מ"ש התוספות בחולין דף ס"ה ע"א:
+<b>תניא היה ר"מ אומר נאמר ירא אלהים באברהם וכו'.</b> יש להעיר דהגם דודאי אברהם עבד מאהבה כדכתיב זרע אברהם אוהבי מ"מ הא דאמר כי ירא אלהים אתה אימא דהיינו מיראה ומשום דאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו להכי לא אמר אלא ירא אלהים דהיה מדבר לו כדכתיב כי ירא אלהים אתה וא"כ ירא אלהים דאיוב היינו מיראה: <br><b>ואפשר</b> לחלק דלא דמי לדאמרינן בעלמא אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכו' דהתם היינו בשני שבחים דלא שייכי אהדדי כגון צדיק תמים דנח אב�� הכא דעיקר העבודה הוי בדחילו ורחימו ויראת העונש כמעט שאינה חשובה. וגם לגדול כאברהם אע"ה הוא פגם אם אין לו אהבה בזה האופן לא שייך לומר דהמלאך א"ל מקצת שבחו ובפר' דאברהם אע"ה היה לו כמה שבחים אחרים ולזה מוכרח דא"ל ירא אלהים על יראת הרוממות וה"נ גבי איוב: <br><b>אך</b> ק"ק דאמרינן פרק אחד דיני ממונות אמר רבא גדול הנאמר בעובדי' יותר ממה שנאמר באברהם אבינו דאלו באברהם לא כתיב מאד ובעובדיה כתיב מאד. ובהא נראה דשפיר מצינן למימר דאברהם אע"ה דהמלאך היה מדבר לו לא אמר מאד משום מקצת שבחו וכו' ובעובדיה דהיה שלא בפניו לכך כתיב מאד. וי"ל דאמרינן התם דהב"ק אמרו לאחאב בשביל מה שא"ל לעובדיה דלא נתברך בגללו ומשמע דהב"ק יצא בפניו דעובדיה ושפיר דריש. ואת"ל דהב"ק לא יצא בפניו דעובדיה ל"ק דגם רבא מודה בהא דמה שלא נאמר לאברהם היינו משום שהיה בפניו ואיהו לא קאמר דעובדיה גדול מאברהם ח"ו רק משתעי בלשון חכמה ודייק בלישניה גדול הנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם דכן הוא האמת דבזה נאמר יותר מזה. ואולם טעמא רבא איכא דהכא בפניו והתם שלא בפניו וזה עצמו כתבו המפרשים במ"ש פ"ק דבתרא גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם ע"ש ודוק:
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+<b>רבי שמעון בן יוחאי אומר אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם וכו'.</b> אפשר לרמוז בזה פסוק עוד יאמרו באזניך בני שיכוליך צר לי המקום גשה לי לי ואשבה ויש לדקדק מאי עוד. והרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל פירש במ"ש רז"ל במכת הדם כשהיה שותה ישראל ומצרי כאחד היה מים. ועוד יאמרו כמו זה צר לי המקום ולכן גשה לי שתשב אתה ויתרחב ויהיה גם לי מקום ואשבה זהו תורף דבריו ז"ל בקצור. ולדרכנו נדקדק מהו באזניך דמשמע בלחש כי הנה ראינו דהגוים אומרים שבחם בקול רם ושם נשא"ו כנ"נ דאמר דא היא בבל רבתא וכו' ואמר אעלה על במותי עב וכו' וכן סנחריב וכו' כמ"ש סוף פרק כסוי הדם ואם כן נודע דהגויים אומרים שבחם בקול רם ומתנשאים הרבה. וז"ש עוד יאמרו כלומר מלבד מדה רעה שבגוים דאומרים שבחם בקול רם ומתנשאים. עוד מדה רעה אחרת שיאמרו גנותם בקול נמוך וז"ש יאמרו באזניך בלחש וקול נמוך צר לי המקום שהוא גנותם. וזה אפשר דרך צחות ורמז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני בלחש. וכי תימא זה הדבר גנות לכם וצריך לאומרו בקול רם אל יחר אפך כי כמוך כפרעה מה פרעה אומר שבחו בקול רם אף אתה כן וכפ"ז הגנות יש לאומרו בלחש:
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+<b>תוספות ד"ה לרבות כנענים שבח"ל.</b> שם התוספות הביאו מהספרי דרחב היתה מז' עממין ע"ש ויש להעיר על הגאון בעל הלכות גדולות דף ק"ח ע"ב דכתב בפשיטות דלא היתה מז' עממין הפך הספרי. ושם הביא משם רב יהודא גאון דאיגיירא קודם שנכנסו לארץ כמ"ש התוספות ויש להרגיש על התוספות שלא הזכירו דברי הגאון בה"ג. וכן יש להרגיש על הסמ"ג לאוין קי"ב דכתב בפשיטות דרחב מאומה אחרת ולא מז' עממין הפך הספרי, ועיין בקונטרס צוארי שלל הפטרת שלח ע"ש:
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+<b>אמר רבי חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא יוסף שקדש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות משמו של הקב"ה יהודה שקדש שם שמים בגלוי נקרא כלו על שם הקב"ה.</b> יש להעיר דפשטן של דברים משמע דיהודה זכה יותר מיוסף. ולכאורה יוסף ניכר לכל דקדש שם שמים דאנו רואים דנתוסף ה' בשמו דנקרא יוסף וכתיב יהוסף. אבל יהודה אינו ניכר דשם יהודה קראתו אמו. ותו דיוסף הוא שקדש והוא שנתוסף ה' בשמו. אבל יהודה שבטו קדשו ש"ש או נחשון והוא היה לו הש��ר שנקרא על שם הקב"ה. ותו דהכא אמרינן דה' שנתוספה בשביל שקדש ש"ש ולקמן אמרינן דלא הוה ידע ע' לשון ובא גבריאל והוסיף לו ה' ולמד ע' לשון: <br><b>ואפשר</b> לומר דהמקדש ש"ש בסתר יש לו צד טוב וצד גרוע צד טוב דהיה בסתר ולא היה יודע בו אדם והו' מיראתו של הקב"ה קדש ש"ש. וצד גרוע דהא לא נתקדש ש"ש בגלוי ועד"ז מקדש ש"ש בגלוי יש צד טוב דנתקדש ש"ש בפרהסיא. וצד גרוע דכיון דהיה בפרהסיא יש לו נחת רוח שנודע לכל מה שעשה שקדש ש"ש ומשבחים אותו והוא נהנה ולא דמי למקדש ש"ש בסתר שהוא עושה לה' לבדו וליכא פניה כלל. ולכן ביוסף כנגד הטובה שעשה בסתר בלי שום פניה ניכר והוסיפו לו אות על שם שקראתו אמו. וכנגד שלא הי"ל מעלה לקדש ש"ש בפרהסיא לא זכה כי אם לאות ה' ואפילו זה לא היה בקבע כי בתורה תמיד כתוב יוסף. ויען ששמר אות ברית קדש ובפסוק סוד ה' ליראיו אמרו רז"ל בילקוט שע"י שאברהם אע"ה נימול זכה לע' נפש ולע' זקנים וכו' כי סוד גימטריא ע' לכן יוסף ששמר אות ברית קדש ע"י ניסיון גדול ועצום. ואחר המילה העיקר הוא שמירת הברית ובפרט שהוא בחינת יסוד לכך זכה לסו"ד גימטריא ע' וזכה לע' לשון. וגם שלא פגם בערוה והוא תקון לשכינה שהיא בחינת ה' לכך זכה לאות ה' ומשם ידע ע' לשון כי סוד גימטריא ע'. לשון גימטריא שכינה ודא ודא חדא היא. ויהודה דמזרעו קדשו שם שמים בגלוי ולא היה הוא עצמו צופה עתידות אשר שם שמות קראו יהודה על שמו לפי שעתיד מזרעו לקדש ש"ש בגלוי. ולהיות שיש צד שנהנה במה שקידש בגלוי שנתגלה חשיבותו לכך לא ניכר ומה גם שהוא עצמו לא קידש. ומלבד זה זכו בניו למלכות כמ"ש לקמן ובהכי נחו ההרגשות הנזכר: <br><b>וזה</b> אפשר לרמוז בפסוק היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו שדרשוהו רז"ל דזכה למ' על זה כמ"ש בסוגיין. ויש לדקדק מהו היתה לשון עבר ועל פי מה שהקדמנו אפשר דהכונה היתה יהודה לשעבר בעת הלידה נקרא יהודה לקדשו על שם דמזרעו יקדשו ש"ש. אך זה אינו ניכר. ברם יש הכר גדול ישראל ממשלותיו דזכה למ' בשביל זה ודוק:
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+<b>בטל כבוד התורה וכו'.</b> עמ"ש בקונטריס דבש לפי מערכת בי"ת אות י"ט. ובמ"ש לקמן פני הדור וכו' עמ"ש בקונטריס הנזכר מערכת פ"א אות כ"ט בס"ד:
+
+Daf 49b
+
+<b>לא תיתני ענוה דאיכא אנא.</b> נראה דרב יוסף ורב נחמן ח"ו דבאו להגיד מעלתם אלא דחשו שאם יהיה שגור בפי התלמידים חלוקות אלו שמא יהיה כפותח פיו וכו' ויתבטלו מהם מעלות אלו ומפני היראה הוכרחו לומר זה וכונתם לשמים המקום בחסדיו יזכנו שיהיו כל מעשינו לשם שמים לפני אלהים <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Yevamot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,890 @@
+Marit HaAyin on Yevamot
+מראית העין על יבמות
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על יבמות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+<b>יכול אמר לו אביו הטמא ואל תחזיר וכו'.</b> וא"ת לדעת הסמ"ג והטור דס"ל דאם אביו רשע אינו חייב לכבדו א"כ אמאי אצטריך קרא תפוק לי דכיון שאומר הטמא ואל תחזיר הוא רשע שרוצה שבנו יעבור עבירה ואם כן אינו חייב בכבודו. וזה סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר דאפילו אביו רשע חייב לכבדו. וכד דייקת שפיר גם לדעת הרמב"ם נהי דאם הוא רשע חייב לכבדו אבל אם אומר שיהיה רשע גם הוא ודאי אין לשמוע לו ואמאי אצטריך קרא. וי"ל דאביו אינו רשע אלא שרוצה לאכול דרך משל ואומר לבנו הטמא להביא הפירות אשר שם. ואל תחזיר שאני רוצה שתאכילני עתה ואיני יכול להמתין ואי לאו קרא הו"א דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי לאו דטומאה ועשה דהשבת אבידה דעשה דכבוד אב ואם חמור מאד ושריותא היא וכנפש האב וכנפש הבן אין להם חטא. ולהכי אצטריך קרא וכן ראיתי שפירש הריטב"א ז"ל בחידושיו והרב המאירי ז"ל בפסקיו ע"ש:
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+<b>ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול.</b> הקשו התוספות אמאי לא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר אלא אמרינן דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וקי"ל כבת קול דהלכתא כבית הלל ותירצו ע"ש ולפי מ"ש בספר הקדוש קנה דמ"ש רבי יהושע לא בשמים היא כלומר בת קול אינו מבחינת השמים תורה שבכתב וכו'. אפשר לומר דכונת רבי יהושע דאמר לא בשמים היא היינו לומר דבת קול מבחינת השכינה שהיא גבורות וכתבו גורי האר"י ז"ל דב"ש הם מבחינת גבורות וב"ה מבחינת חסדים. ואע"ג דמוכח מסוגיין דרבי יהושע סבר דכל בת קול אין משגיחין בו. מ"מ לדידן דקי"ל כב"ק דבית הלל דהלכה כמותם ולא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר יש לישב היטב דרבי אליעזר היה עושה כבית שמאי ואמרו בירושלמי דהיינו דאמרינן אין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא ר"ל שהיה עושה כבית שמאי ולא השגיחו בב"ק דרבי אליעזר דב"ש בחינת גבורות בחינת השכינה ובת קול בחינת השכינה ושפיר אמר רבי יהושע לא בשמים היא ר"ל בחינת תורה שבכתב בסוד ואתה תשמע השמים והוא בחינת חסדים ולכן בב"ק דרבי אליעזר אין משגיחין שהב"ק מבחינת הגבורות שהוא בחינת רבי אליעזר. אך ב"ק דבית הלל משגיחין דב"ה מצד החסדים והב"ק בחינת גבורות ואפ"ה אמר הב"ק הלכה כבית הלל לכך קי"ל הכי דזה הב"ק הוא בחינת ב"ש ואפ"ה אמר הלכה כבית הלל. ויש לצרף לזה מ"ש התוספות לחד שינויא דב"ק דבית הלל אתי כתורה דכתיב אחרי רבים להטות ומה טוב ומה נעים לפי האמור דלא בשמים היא היינו דב"ק אינו מבחינת שמים תורה שבכתב ולהכי לא קי"ל הכי. אבל ב"ק דאתי כתורה שבכתב בחינת שמים קי"ל כמותו:
+
+Daf 14b
+
+<b>לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה וכו' ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו.</b> אפשר לומר כפי מ"ש הריטב"א ז"ל בשם רבני צרפת ז"ל דמ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים הוא כפשטו דהשם יתברך אמר למשה רבינו השני סברות וא"ל דההכרעה כפי חכמי הדור עכ"ד וא"כ בית שמאי כבר ידעו דסברתם אמת והם דברי אלהים חיים רק דב"ה רוב ולכן בחילוק שיש דמחדדי טפי עשו כדבריהם והיו נוהגים חיבה ואהבה וז"ש לקיים מ"ש האמת והשלום כלומר מה שאנו עושים היינו שסברתנו אמת. ובהיות דב"ש בחינת גבורות בחינת השכינה לזה היו מכוונים לקיים האמת ת"ת והשלום יסוד עם המ' וגם ב"ה זו כונת' כי תורה שבע"פ בחינת השכינה ונוהגים אמת ושלום ת"ת ויסוד ליחדם עם המלכות כי זה כל פרי התורה ועוד יש ציצים ופרחים ודוק ועמ"ש בככר לאדן דף קפ"ה ע"א:
+
+Daf 15a
+
+<b>ת"ש דאמר רבי טרפון תאבני מתי תבא צרת הבת וכו'.</b> פירש רש"י ז"ל רבי טרפון מתלמידי בית שמאי היה והקשה הרב חוות יאיר בהשמטות דף רנ"ח דלפי מ"ש דאין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא היינו דהוא מבית שמאי א"כ לא היה לנו לפסוק כרבי טרפון דהוא מב"ש ומסיק וצ"ע. ובמטו מיניה דמר הרי אמרו בירושלמי ריש פ"ד דשביעית בתרין מיליא עביד רבי טרפון כב"ש וסכין עצמיה אלמא כל מילי עביד כבית הלל ואמטו להכי פסקינן הלכה כרבי טרפון. והרי אמרינן בש"ס בסמוך דרבי יוחנן החורני תלמיד שמאי ועביד הכל כבית הלל ומעין דוגמא למ"ש הרא"ש הובא במקובצת מציעא על דף ל"ז דרבי אליעזר היה תלמיד ריב"ז וריב"ז תלמיד הלל ונטה אחרי ב"ש ע"ש וה"נ רבי טרפון מב"ש ונטה אחר בית הלל. ולפי הירושלמי הנזכר יצדק מאד מה שפירש הרא"ש בתוספותיו בסוגיין במ"ש ר"ט תאבני משם רבו ז"ל ומלבד מה שהכריח פירושו דלא כפירוש רש"י ז"ל עוד יכון מאד ע"פ הירושלמי הנזכר ולפירוש רש"י ז"ל ק"ק על הס"ד דהאמוראים היו בקיאים בתלמודא דבני מערבא כמ"ש הרי"ף ז"ל ושאר ראשונים ודוק היטב וק"ל ועמ"ש בככר לאדן דף קפ"ה קודם ראותי דברי הרא"ש:
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+<b>על מדוכה זו ישב חגי הנביא וכו'.</b> הרב עיון יעקב ז"ל דקדק למה אמר ג' דברים מה שלא שאלו ותירץ דבאומרו צרת הבת אסורה לא נודע אם הוא לאחין לכך אמר ג' דברים ומוכרח שא' אינו לקולא דלא לימרו ב"ד שריא ע"ש באורך. ודבריו אינם מחוורין דכיון שקבל הג' דברים כאחד שפיר נאה לומר מה שקבל. ומ"ש דיש ספק מה ר"ל צרת הבת אסורה. לא נהירא דהוא כבר גילה דעתו דהלכה כב"ה ואחיו אומר שהיא מותרת שהוא מב"ש ומביא ראיה מחגי שהוא ראה אותו וקבל ממנו כמו שאמרו בפסיקתא פ' אמור ובודאי כיון דפה אל פה ידבר בו ידע מאי קאמר. ומה דאייתי מבי דינא שריא אינו ענין למי שאומר מה שקבל ומה גם דמוכח מהפסיקתא דהוא הל"מ ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+<b>לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה וכו'.</b> עמ"ש אני בעניי בקונטרס ככר לאדן דף קפ"ה ע"א בס"ד עמ"ש התוספות ומ"ש בכסא רחמים דף פ"ט ע"ג בס"ד:
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+<b>אלא ער מ"ט עבד הכי כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה.</b> מקשים הא מביאה ראשונה אינה מתעברת וי"ל דחש שלא תמעך באצבע א"נ דלא רצה שתדע מה טיבה דאח"כ תפתהו ותוכל ותתעבר ועיין בעיון יעקב:
+<b>א"ל לנכרי נבעלתי.</b> פירוש נתאויתי לו ולא ח"ו במעשה ותאוה זו אהניא שילדתי אחר עשר שנים. כן פירש הריטב"א ז"ל בחידושיו:
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+<b>מאן הויא ליומי וכו'.</b> עמ"ש באהבת דוד דף ל"ה ע"ד בס"ד ע"ש:
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+<b>שכן מצינו באמהות.</b> פירש"י ז"ל בנשיהם של יוצאי מצרים וכתב הריטב"א ז"ל ויש מקשים דהא קי"ל שאין קורין אמהות אלא ד' ותירצו דההיא בתפלה ��ומר מרים אמנו ויוכבד אמנו עכ"ל ועיין מה שכתבתי אני בעניי על דבריו אלה בקונטריס דבש לפי דף צ"ז ע"ב ושם כתבתי עוד בענין זה בס"ד:
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+<b>א"ל אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך.</b> אפשר דפתחה בזה דמזה ניכר תוקף רחמיו יתברך דאחשיבנהו לישראל כבנים ורצה שישבתו ביום מנוחתו וזו מעלה גדולה דאין משתמשין אפילו בשרביטו של מלך כ"ש לעשות כ"י כמעשהו ממנו לנוח ביום שבת לה' וזו תפארת וגדולה לישראל. וכבר ידוע שאמרו הראשונים והביא דבריהם הרדב"ז ז"ל בתשובה דטעם העריות הוא מטעם דאין משתמשין בשרביטו של מלך. והשתא דאמרה נעמי דמשבת מוכח דאנו בנים ושרי לן להשתמש בשרביטו של מלך יש לחוש שיאמרו שהעריות לגבי דידן שריותא נינהו דאנו יכולים להשתמש בשרביטו של מלך. לזה אמרה אסיר לן יחוד דלא מיבעיא עריות עצמן אלא אפילו יחוד אסיר דאע"ג דאנחנו כבנים אין לנו רשות כי אם מה שהתיר לנו בפירוש שנעשה כבנים. אך מסתמא אנחנו עבדים לשמור מצותיו. וכי תימא מהיכן אנו יודעים רצון הקב"ה בכל דבר. לזה אמרה מפקידנן אתרי"ג מצות ושס"ה ל"ת להתרחק משס"ה כחות הסט"א ורמ"ח מ"ע להדבק ברמ"ח חלקי הקדושה כמ"ש מז"ה ז"ל בחסד לאברהם. והשיבה רות עמך עמי נצנצה בה רוח הקדש ורמזה שהיא נשמת ישראל כמשז"ל וז"ש עמך עמי. א"ל יש ד' מיתות ב"ד והשיבה באשר תמותי אמות כלומר אני בוטחת שלא אעבור עבירה ונפטר מד' מיתות כמו שאת חסידה ומתה כצדקת כן באשר תמותי אמות וז"ש ושם אקבר סמוך לקברך כי אני אשמור כל המצות כמוני כמוך:
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+<b>מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה אמר ר' אבהו ואי תימא ר' חנינא מאי קראה ישלם וכו' אשר באת לחסות וכו'.</b> פירש רש"י ז"ל אשר באת אשר מיהרת. ואפשר לומר דרך דרש כי הנה קדמונים אחזו צע"ר דאמאי אצטריך בעז לומר ישלם ה' פעלך ודאי אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. וגם לדרשת ר' אבהו אשר מיהרת לא צריכא למימר ואפשר כמ"ש בסמוך דרות היתה נשמת ישראל. והשתא אפשר דהיינו טעמא אשר מיהרה להתגייר כי נשמת ישראל אשר בקרבה דין גרמ"א למהר לבא להתגייר ואינה דומה לשאר גרים ואם כן לא יהיה לה שכר על המהירות כי נשמת ישראל שבקרבה זו היא סיבה ולכן התפלל בעז ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה ממש מעם ה' אלהי ישראל דנשמת ישראל בקרבך ועם כל זה ישלם אשר באת לחסות אשר מיהרת. והראיה שאת יש לך נשמת ישראל שאת(ה) רותתת מהעבירה כמ"ש רז"ל דנקראת רות שהיתה רותתת וכן ס"ת אשר באת לחסות תחת כנפיו רותתת. והיינו שאת נשמת ישראל:
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+<b>תניא שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלם וכתוב בה וכו' משנת ראב"י קב ונקי וכו'.</b> הרב יד אהרן בכלליו והרב באר יעקב בי"ד סוף דף קמ"ג הביאו ראיה משמעתין דהלכה כראב"י אף בברייתא והזכירה הרב פר"ח בהגהות הרמב"ם פ"ב דבית הבחירה ע"ש ונעלם מהם דהסמ"ג לאוין של"א והרמב"ן במלחמות סוף פרק התקבל והר"ן פרק אלו טריפות כלם הביאו ראיה זו ועמ"ש אני בעניי בעין זוכר מערכת מ"ם אות ט' בס"ד:
+<b>ואי אימא ליה לשוייה מזיד.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל וצ"ע קצת לפי מ"ש הרא"ש ריש פ"ד דביצה בשם העטור במידי דכתיב באורייתא מחינן בהו ולא אמרינן מוטב וכו' וי"ל דה"ק לשוייה מזיד וקטל ליה ע"כ מוטב לינצל ממנו ע"י שם וכו' והעיטור לא קאמר אלא מחינן עד דפרשי עכ"ל. ודברי הרב ז"ל יש בהם גמגום דממ"ש מוטב לינצל ע"י שם ואבלע בארזא נראה דכיון דיש המצאה לינצל הא עדיף ונראה דאם לא היה המצאה זו היה חייב לומר לו, ותכ"ד כתב דהעטור כתב מחינן עד דפרשי והא לחוד הול"ל דדוקא כשידינו תקיפה לא אמרינן מוטב אבל כשאין בידינו למחות בהא לא מיירי בעל העטור והרא"ש וא"כ לק"מ בסוגיין וכבר הארכתי להוכיח כן בברכי יוסף סימן תר"ח בס"ד ע"ש ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+<b>ונעברינהו לפני הציץ וכו'.</b> עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קפ"ה ע"א. אתם קרויים אדם עמ"ש בדבש לפי דף ג':
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+<b>מנא הא מילתא וכו' בני בנים וכו'.</b> עמ"ש בחומת אנך פרשת ויצא בס"ד:
+<b>תנא כלם מתו מפסח ועד עצרת.</b> הרז"ה מצא בנסחא ספרדית מפסח ועד פרוס עצרת וכן כתב הרשב"ץ ז"ל בתחילת פירוש אבות מפסח ועד פרוס עצרת ועמ"ש אני בעניי בקונטריס טוב עין דף ע"א עיין שם וע"ש דף נ"ב ודוק ועיין מ"ש הרב המאירי ז"ל בפסקיו:
+<b>אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה וכו'.</b> אני הדל שמתי סימן לכל הני דקאמר בשמעתין <b>שב"ח אש"תו</b> ר"ת שמחה ברכה חומה אדם שלום תורה וטובה:
+
+Daf 63a
+
+<b>דנפיק מינך טעמא מלפך מיהו את לא תעביד הכי.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס דברים אחדים דף ק"ט ובקונטריס יוסף אומץ סימן ר"ז בסייעתא דשמיא עיין שם ודוק:
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+<b>מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.</b> שעל ידי כונתם בתפלתם גורמין שפע רב ויחוד עליון ועל ידי זה מתבטלים המקטרגים ונהפך מדת הדין למדת רחמים ויש שפע רב בעולם וזה רצונו של הקב"ה לרחם על הבריות אך כשיש מקטרגים הוא מלך המשפט ומדת הדין גוברת ולכך כ"י מתאוה לתפלתם של צדיקים. ולפי דרשת רז"ל ויעתר שנמשלה כעתר שמהפך התבואה וכו' רמוז בכתוב עצמו ויעתר וע"י התפלה יצחק שהוא רומז לדין נהפך לה' מדת רחמים:
+<b>שרה אמנו איילונית היתה.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל אל תתמה לפ"ז עמ"ש התוספות ריש יבמות דף ב' דאיילונית אינה צריכה גט דמקחה מקח טעות וא"כ איך אמר הכתוב ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא י"ל דמ"מ אחר הנשואין שהכיר בה אברהם בסימני איילונית ואפ"ה קיים אותה דודאי אין עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין דבהכיר בה כ"ע מודו דקדושיו קדושין עכ"ל. ולפי מה שכתבו משם מהר"ם ריקאנטי ז"ל דאברהם אע"ה ידע שלא תתעבר שרה ולא בא עליה עד שנתבשר שיהיה לו זרע ונתעברה מביאה ראשונה ובפני דוד פרשת וירא אות ד' מצאתי סמך לדבריו מדברי רבינו האר"י בשער הגלגולים הקדמה ל"ד ע"ש ועפ"ז לא יצדק מ"ש הרב הנזכר אמנם לק"מ דהכתוב עצמו קאמר השב אשת האיש כי נביא הוא ומאחר שהוא נביא ידע שהיא איילונית וקדשה ע"מ כך וקדושיו קדושין ועוד נביא הוא וידע שיהיה לו זרע ממנה ופשוט ואין להאריך:
+<b>והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותנו בהם ע' שנה.</b> עיין מ"ש התוספות מסתמא דוד אמרו ובעיון יעקב הבין הדברים כפשטן וכתב מה שכתב ע"ש. והאמת נראה דכונת התוספות דמשה רבינו ע"ה על דוד אמרו ולאו דוקא מ"ש דוד אמרו וכן הוא כונת הרא"ש ז"ל בתוספותיו. ושוב ראיתי בלקוטי רבינו בצלאל ז"ל כ"י שכתב כן בפשיטות דמשה רבינו אמרו על זמן דוד הע"ה וכתב שגם התוספות כונתם כן. ועיין בפירושי הראב"ע ז"ל ורד"ק ז"ל בפסוק ע"ש ואין להאריך ודו"ק:
+<b>אמר רב אחא בר יעקב שיתין סבי הוינא וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל דאפשר דהוא רב אחאי דאמר במכות דף ט"ז המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכו' ע"ש ובמטו מיניה דמר אין זיווג�� עולה יפה דהכא רב אחא והתם רב אחאי והכא רב אחא בר יעקב והתם רב אחאי סתם ועיין בתוספות ריש כתובות ובספר יוחסין:
+<b>נשואין ומלקיות כרבי וכו'.</b> אני בעניי כתבתי בענין זה ובקונטריס מחזיק ברכה י"ד סימן פ"ד שם רמזתי במקומות אחרים שכתבתי בס"ד:
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+<b>כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע וכו'.</b> עיין מ"ש בכסא דוד דל"ח ע"א בס"ד:
+<b>מותר לאדם לשנות מפני השלום שנאמר אביך ציוה לפני מותו וכו'.</b> ואע"ג דיוסף הצדיק מחל להם ופייסם. עם כל זה מה שחטאו לה' במכירת יוסף שפגמו ח"ו ביסוד עליון נשאר וגם מה שגרמו צער ליעקב אע"ה אע"ג שגם הוא מסתמא מחל להם חלק גבוה נשאר ומשו"ה אמרו בז"ח שהיה שעבוד מצרים ואחרי צאתם מדה"ד קטרגה שיחזרו בגלות שבע על חטאתם והקב"ה נתן להם השבת דההוא צדיקא בשביעאה אחיד ונסלח להם ובדרושים הארכתי אני הדל:
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+<b>המזכה לעובר וכו'.</b> כתוב בשיטה קדמונית כ"י וז"ל מעשה היה בלוניל לפני הראב"ד ז"ל ולפני זקני הרב רבינו משולם ז"ל ולפני הרב רבינו שמואל בר משה ע"ה באחד שנתן מתנה לבן קודם ארבעים יום ליצירתו והיה מחלקת ביניהם יש מהם שאמרו שהמתנה מתנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל העובר ויש מהם שאמרו שאין המתנה מתנה כיון דמ' יום קודם יצירתו מיא בעלמא הוא ונגמר הדין על פי רובם שהמתנה מתנה ולאבא מארי ז"ל הוה מסתברא כמ"ד שאין המתנה מתנה עכ"ל ועמ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו והרב המאירי ז"ל בפסקיו ע"ש. והרב נמוקי יוסף פרק מי שמת משם הריטב"א ז"ל כתב דיש אומרים דדוקא לאחר מ' יום אבל תוך מ' יום מיא בעלמא הוא והוי כאלו לא היה בעולם שלא תקנו בו כלום והכי מסתברא עכ"ל הרב הנמק"י ז"ל משם הריטב"א ז"ל. ומרן בב"י ח"מ סימן ר"י הביא משם הרב העטור דאפילו תוך מ' יום של יצירה אלא דבעינן הוכר העובר וכתב על זה מרן וז"ל ונמוקי יוסף כתב בשם הריטב"א דמסתברא כדברי האומרים דדוקא לאחר מ' יום אבל תוך מ' יום מיא בעלמא הוא ולי נראין דברי בעל העטור עכ"ל מרן ז"ל. ויען בשני דפוסים חדשים כתוב הלשון כמו שהבאתי לכן הגם דהוא פשוט אומר דהוא ט"ס במה שהביא משם העטור דאפילו תוך מ' יום של יצירה אלא דבעינן הוכר העובר והוא ט"ס וצ"ל לא בעינן הוכר העובר וכן הוא בספר העטור דף נ"ט ע"ג ופשוט: <br><b>ועין רואה דמרן כתב דנראה לו כהעיטור.</b>וכיוין רבינו ז"ל למעשה רב שעשו הראב"ד ורבינו משולם ורבינו שמואל בר משה ורבים אשר אתם חכמי לוני"ל וביטלו דעת החולקים כמו שהבאתי מדברי השיטה כ"י. והרב שפתי כהן כתב דנ"ל כהריטב"א ואפשר דאם היה רואה מה שעשו מעשה רבוואתה קמאי כהרב העטור גם הוא הוה נקיט הכי. ועיין בהרמ"ה ז"ל דף רי"ד ע"ג ע"ש: <br><b>אחרי</b> כתבי ראיתי להרב מהר"יקש ז"ל בהגהותיו שכתב שם בח"מ סימן ר"י ס"א וז"ל ואפילו תוך מ' יום קנה והוא שהוכר העובר עכ"ל ונראה שנסחת הב"י שלפני הרב ז"ל היה כנסחתנו ונמשך אחר נסחא זו וע"פ זה כתב תוך מ' והוא שהוכר וכו' וקשה על הרב ז"ל איך לא הרגיש שהוא ט"ס דהוכר העובר ודאי הוא אחר מ' כמו שנראה החוש"ה אל העי"ן וכמבואר לקמן בפרקין דף ס"ט ושאר דוכתי. והרי לשון זה הוא מהרב העטור ושם כתיב ולא בעינן הוכר העובר וכמו שכתבנו בסמוך: <br><b>הן</b> אמת דגם לפי נסח אשר הוא בעטור אינו מתישב כל כך דכיון דכבר כתב דאפילו תוך מ' יום אמאי אצטריך לומר ולא בעינן הוכר העובר. הרי הוכר עוברה הוא אחר מ' ודאי. ואפשר דהכונה דלא בעינן מ' יום וכ"ש דלא בעינן הוכר העובר א"נ אפשר דהרב העטור ידע דיש סברות לכאן ולכאן להכי כתב מסתברא אפילו בתוך מ' יום של יצירת הולד. ונתן טעם לא בעינן הכרת העובר כלומר אל תתמה שאמרתי אפילו בתוך מ' יום שהרי לא בעינן הכרת העובר כלומר לכל הדברות כ"ע מודו דלא בעינן הכרת העובר. וכיון שכן מסתברא אפילו תוך מ' דאי הוא בעינן הכרת העובר אז אפילו אחר מ' לא מהני דבעינן הכרת העובר אבל מאחר דלא בעינן הכרת העובר מסתברא דאפילו תוך מ' דדעתו קרובה אצל בנו ודוק היטב:
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+<b>משום דלא נשיב להו רוח צפונית.</b> התוספות נתקשו על מ"ש בספרי דבגנותן של ישראל דיבר הכתוב ומה שתירצו הוא דוחק ועיין מה שתירצו בקדושין דף ל"ז ע"ב ואני בעניי דרך דרש תירצתי בנחל קדומים פרשת בהעלותך ע"ש בס"ד:
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+<b>דרש רבא מאי דכתיב אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר וכו'.</b> עמ"ש בשמחת הרגל רות דף ט' ובמ"ש התוספות ד"ה כתנאי ע"ש דף ל"ו מ"ש בס"ד:
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+<b>שלשה סימנים יש באומה זו וכו'.</b> עמ"ש אני הדל בדברים אחדים דף פ"ג בס"ד:
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+
+
+Daf 90b
+
+<b>ת"ש אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה וכו'.</b> נסתפק מורינו הרב כמהר"ר אליעזר נחום ז"ל אי אמר הנביא לעבור על כמה מצות לשעה אם שומעין לו. או אין שומעין לו אלא דוקא כשאומר לעבור על מצוה אחת ופשיט לה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות יסודי התורה שכתב אם יאמר לנו הנביא לעבור על אחת מכל מצות או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו עכ"ד. ולפום ריהטא אפשר לומר שיצא זה להרמב"ם ז"ל ממה שאמרו בתמורה ריש דף כ"ט שמנה דברים הותרו באותה הלילה חוץ לילה וזרות וכלי שרת ועצי אשרה ומוקצה ונעבד וכלי אשרה הרי דהותרו כמה דברים לפי שעה וסובר הרמב"ם ז"ל דכיון דהש"ס השמיענו דהותרו כל אלו האסורין הוא להשמיענו דגם נביא שיאמר לפי שעה לעבור כמה מצות נשמע לו אעפ"י שהן מצות חלוקות ויש לדחות. ועיין בהרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות ממרים ואין כאן מקום להאריך:
+
+Daf 91a
+
+
+
+Daf 91b
+
+
+
+Daf 92a
+
+
+
+Daf 92b
+
+
+
+Daf 93a
+
+
+
+Daf 93b
+
+
+
+Daf 94a
+
+
+
+Daf 94b
+
+
+
+Daf 95a
+
+
+
+Daf 95b
+
+
+
+Daf 96a
+
+
+
+Daf 96b
+
+<b>אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכו' שפתותיו דובבות בקבר.</b> בתחלת ההשקפה צריך להבין כי הנה ראיתי כתוב משם הרב עיר וקדיש מהר"י צמח ז"ל במ"ש רז"ל דבעבור שאמר אליהו הנביא זכור לטוב כי עזבו בריתך בני ישראל א"ל הקב"ה חייך שתמצא בכל ברית שיעשו בני וחקר הרב ז"ל דמה עונש הוא זה. ותירץ דהעונש הוא דבזמן שהוא למטה במילות מאבד החידושים שמתחדשים במתיבתא דרקיעא עכ"ד ואע"ג דבמילה הוא שולח ניצוץ אחד נראה דכונת הרב ז"ל דבמתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו מעין דוגמא למה שחקרו הראשונים ז"ל דמאחר דאליהו זכור לטוב הוה שכיח אצל התנאים והאמוראים אמאי לא פשיט כל בעיות שבתלמוד ונשארו בתיקו שהוא ר"ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. והגם כי הרב יעב"ץ ז"ל בספר לחם שמים סוף עדיות הלעיג על זה לא ראה דבספר הקדוש קנה כתב כן גם הרמב"ם ז"ל בשני פרקים שלא נדפסו בהקדמתו לפירוש המשנה והמה בכתובי"ם כתב כך. וא"כ הדרן לחקירתנו אמאי אליהו זכור לטוב לא פשיט כל תיק"ו שבש"ס. ונראה דאליהו הנביא זכור לטוב אשר היה מתגלה לאמוראים לא היה בכל בחינותיו. ואשר יתרץ קושיות ואבעיות הוא אליהו הנביא זכור לטוב בכל בחינותיו ומצאתי סמך לזה מדברי רבינו האר"י ז"ל ומדברי מז"ה חסד לאברהם ואם כן במתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו: <br><b>שוב</b> נזכרתי מה שכתבתי בהגהת הזהר דפוס ליוורנו בסוף האדרא רבא דף קד"ם ע"ב במ"ש אליהו זכור לטוב לרשב"י שלא היה יכול לבוא לאידרא שהיה עסוק עם רב המנונא סבא וז"ל ואע"ג דנמצא בכל ברית מילה של כל ישראל שם שולח ניצוץ אחד אבל לרב המנונא ובאידרא היה צריך להיות בכל בחינותיו. מהר"י צמח ז"ל עכ"ל. ואם כן זה כונת מהר"י צמח ז"ל דבמתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו וכששולח איזה ניצוצות בכל מילה שיש בישראל אינו יכול להיות במתיבתא דרקיעא. ואיברא דלבי מהסס בעיקר דברי הרב מהר"י צמח ז"ל הנזכר: <br><b>אמנם</b> לפי דבריו ז"ל אתאן לדידן דזה שאומרים שמועה מפיו מה שכר הוא זה דשפתותיו דובבות והרי אם זכה להיות במתיבתא דרקיעא אצל הצדיקים בעוד דשפתותיו דובבות אית ליה פסידא מחידושי מתיבתא דרקיעא על דרך שכתב הרב מהר"י צמח ז"ל: <br><b>אכן</b> הדבר פשוט מאד דהצדיק הזוכה לזה הנה נפשו רוחו ונשמתו קביע להו עידנא ושם ינוחו בצל החכמה במתיבתא דרבנן. ונוסף עוד דהגוף אשר בקבר כשאומרים שמועה מפיו יבא לו רוח חיוני ושפתותיו דובבות החידוש ההוא. והכי דייקי רבנן לומר שפתותיו דובבות בקבר דככה יעשה לגוף אשר בקבר. וכן כתבו התוספות בסוגיין וז"ל אגורה באהלך עולמים כשנשמתו בישיבה של מעלה שפתותיו נעות בקבר כאלו מדברות נמצא דבשעה אחת דר בשני עולמים עכ"ל ודברינו בכלל דברי קדשם:
+
+Daf 97a
+
+
+
+Daf 97b
+
+
+
+Daf 98a
+
+
+
+Daf 98b
+
+
+
+Daf 99a
+
+
+
+Daf 99b
+
+
+
+Daf 100a
+
+
+
+Daf 100b
+
+
+
+Daf 101a
+
+
+
+Daf 101b
+
+
+
+Daf 102a
+
+
+
+Daf 102b
+
+
+
+Daf 103a
+
+<b>אמר רבי יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו'.</b> קדמונים אחזו צער משום יתובי דעתא בהני בי תרי דהכי אמרינן ז' בעילות וכו' ורז"ל במדרש אמרו ותכסהו בשמיכה שמ"י כה שלא נגע בה ונראין הדברים סתראי נינהו ומ"ש מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בסוף קונטרס מלחמת מצוה דף ל"ה והמגיה שם כתב שכ"כ מהר"ר יהודה עוזיאל ז"ל הרואה יראה כי אין בדבריהם כדי שביעה. וראיתי להרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל דבא לכלל ישוב כמ"ש גורי האר"י ז"ל דנזדמנה שם שידה בין רגלי יעל ושכב עם השידה דוקא וז"ש באשר כרע שם נפל שדוד מלשון שידה שהיה באותו מעשה שדוד מחובר עם השידה, א"נ שדוד לשון ביזה שנשלל סיסרא מניצוצי הקדושה שהיו בראשו ויעל מחצה וחלפה רקתו והוציאה ניצוצות הקדושה אשר בראשו ומאלו הניצוצות שבראשו יצא רבי עקיבא כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל זהו תורף דברי הרב מהר"י דוד ז"ל ע"ש באורך: <br><b>ולפי</b> הדרך הראשון שפירש דשדוד פירושו מחובר עם השידה אפשר כי רע לעומת טוב כי שדי הוא ביסוד בקדושה ובסט"א הוא שדוד כמו מספר שדי ור"ת באשר כרע שם הוא שכב. וס"ת הוא מרע כלומר ששכב עם הרע כי הוא חלקו. ודרך צחות אפשר כי רמז שכבר הוא נוטה למות וזהו שכב מרע ע"ד שאומרים רז"ל שכיב מרע שציוה וכו': <br><b>ואולם</b> הדרך השני נוחה הימנו והוא קלורית לעין אשר בזה תנוח דעתנו בקושיא עצומה שהקשה הגאון הרב מגן אברהם ז"ל בספרו זית רענן על הילקוט ביהושע משם הגאון מהר"ר ישראל לפי שאמרו בגמרא דרבי עקיבא יצא מסיסרא וכתב הרמ"ע ז"ל ממה שבא על יעל דהא רבי עקיבא סבר דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ומה שתירץ שם יש להשיב עליו. אך בהא שכתבו ז"ל דניצוצי הקדושה אשר בסיסרא הי�� בראשו על דרך שאמרו דניצוצי הקדושה אשר בעשו היו בראשו וכשהרגו חושים ראש עשו נקבר אצל האבות. ויעל מחצה ראש סיסרא ויצאו ניצוצי הקדושה ועלו למעלה ואח"כ באו דרך גבר. בזה נחה שקטה הארש דנשמת רבי עקיבא באה מניצוצות הקדושה שהיו בסיסרא על ידי יעל דמחצה ראשו ונתבררו ניצוצות הקדושה ועלו למעלה לבאר מים חיים ואח"כ באו כדרכם וסיסרא לא בא אל יעל כאמור: <br><b>ומאי</b> דפריך בשמעתין והא מתהניא מעבירה היינו על קרוב בשר כמ"ש בקדושין דף כ"ג דשלא כדרכה אית לה הנאה וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו. ומה שאמרו רז"ל שמיכה שמי מעיד שלא נגע בה היינו על עיקרו של דבר ואין להאריך: <br><b>וכד</b> הוינא טליא הן כל יקר ראתה עיני כתוב לאמר דאחד קדוש פירש כונת מזמור צ"ז אוהבי ה' שנאו רע וכו' הכונה אוהבי ה' כיעל שנאו רע כמ"ש בש"ס דטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים שומר נפשות חסידיו רבי עקיבא מיד רשעים יצילם אור זרוע ס"ת הפסוק הוא רבי עקיבא עד כאן דברי אחד קדוש הנזכר ז"ל: <br><b>ועל</b> פי האמור אפשר לפרש ולרמוז באופן זה. אוהבי ה' שנאו רע דיעל לא מתהניא וכו' ולא תסבור שבא עליה ח"ו לכך כתיב אוהבי ה' ע"ד שמי כ"ה אלא השידה נזדמנה. וכי תימא אם כן מהיכן יצא רבי עקיבא לזה רמז אוהבי שנאו רע ר"ת ראש מהניצוצות שבראשו. ותיבת ה' נכתב להעיד שה' שמרה ולא בא עליה ע"ד שמי כ"ה. שומר נפשות חסידיו ר"ת נחש נפשות דייקא שהצילם מהנחש בין ליעל שלא טמאה ונזדמנה שידה ורמז בר"ת נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם גימטריא שדה עם הכולל. בין על נשמת רבי עקיבא שלא יצאה דרך ביאה אלא מניצוצי קדושה שבראשו כמו שרמוז בר"ת. מיד רשעים סיסרא והנחש יצילם. אור זרוע וכו' ס"ת רבי עקיבא אור זרוע ולא בא מביאת גוי על ישראלית ח"ו ומ"מ רמז דהוא בן גרים שקבלו תר"ו מצות כס"ת שומר נפשות חסידיו ועוד יש לרמוז אוהבי ה' שנאו רע. ומאי דכתיב בין רגליה וכו' שנאו ר"ת שידה נזדמנה אצלו ושכב. גם בין רגליה כרע נפל שכ"כ גימטריא בשידה עם הכולל ודו"ק: <br><b>ודע</b> שאני כתבתי במקום אחר דאפשר דמ"ש הרמ"ע ז"ל לאו דוקא והיינו דבו בפרק לא היו אצלי מאמרות הרמ"ע ז"ל אך עתה ראיתי דברי הרמ"ע ז"ל וכתוב שם בכת' מפרש דבביאה ג' יצא רבי עקיבא ע"ש ועיין מ"ש לקמן בגיטין על דף נ"ז בס"ד ודוק: <br><b>ואפשר</b> לרמוז בזה במאמר במדבר רבה פרשה יו"ד וז"ל וכשוכב בראש חבל וכשוכב זה סיסרא שכתוב בין רגליה כרע נפל שכב בראש חבל שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל עכ"ל רמזו רז"ל וכשוכב שלא שכב אלא נראה בעיניו כשוכב וז"ש בין רגליה שנזדמנה שידה וכי תימא א"כ מהיכן יצא ר"ע לז"א בראש חבל שבראשו היו ניצוצות הקדושות וחבלתו יעל ונתבררו משם ואמרו במדרש משלי בסופו דלא הרגה יעל לסיסרא בכלי זיין משום לא יהיה כלי גבר על אשה וז"ש שחבלתו יעל ביתד דרך חבלה לרוב קדושתה ודוק היטב:
+
+Daf 103b
+
+<b>ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן.</b> והגם דעשו העגל מ"מ הא דפסקה זוהמתן נשאר. ומה גם דהערב רב הוא שעשו העגל כמ"ש רז"ל. ותו דבשביל קבלת התורה לבד נתקיימו שמים וארץ כמ"ש התוספות פ"ק דע"ז. וראיתי להתוספות בע"ז דף כ"ב שכתבו וז"ל נכרים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי דפסקה זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו עכ"ל ומוכח דזה חידוש אשר חידשו הם ז"ל וקשה דתלמוד ערוך הוא בשבת דף קמ"ו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה וכו' וא"כ מה חידשו התוספות ז"ל שוב ראיתי דכבר הקשה על התוספות הרב מהרש"א ז"ל בחידושי הלכות גם הרב רצוף אהבה יישב דברי התוספות ע"ש באורך. ואפשר לישב קצת ונדקדק לשון התוספות שכתבו ונראה דגרים נמי דפסקא זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו וכו' ומוכח דהא דגרים פשוט ומה שמחדשים הוא דהטעם דאע"ג דאינהו ואפשר דכונת התוספות דכיון דהוי פלוגתא בשבת שם אמאי נקט בפשיטות סברא זו ועל זה כתבו דכיון דהא דגרים פסקה הוא לכ"ע משום דמזליהו הוו וכמ"ש הרב רצוף אהבה להכי נקט סברא זו שלא להאריך דבזה גרים בכלל ודוק היטב כי קצרתי:
+
+Daf 104a
+
+
+
+Daf 104b
+
+
+
+Daf 105a
+
+<b>אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים.</b> כצ"ל וכן הוא בר"ה דף י"ח ע"ש ועיין מ"ש הרב עיון יעקב ואני עני כתבתי על דברי קדשו בר"ה דף י"ח בס"ד ע"ש:
+<b>באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי וכו' לכו ועסקו בתורה ותחיו הלכו ועסקו בתורה וחיו וכו' יש להרגיש דאביי כיון דראה דרבן יוחנן בן זכאי א"ל לכו ועסקו בתורה וחיו וכו'.</b> ש"מ דהעיקר כדדריש רבה אבל מתכפר הוא בתורה. ואמאי הוא דריש בתורה ובג"ח נגד ריב"ז. ותו דממ"ש הלכו ועסקו בתורה וחיו סתם משמע דחיו טפי ממ' שנין ואיך רבה לא חיה אלא מ' שנין. ונראה דאהניא להו זכות רבן יוחנן בן זכאי ובזכותו חיו מסתמא טפי ממ' שנין. אבל לפירושא דקרא סבר אביי דבעינן תרתי תורה וג"ח ושאני ריב"ז דאלים זכותיה דכתיב בהו בצדיקי ותגזור אומר ויקם לך ומשו"ה היו קורין אותם משפחת יוחנן דקים להו דבזכותו חיו:
+
+Daf 105b
+
+
+
+Daf 106a
+
+
+
+Daf 106b
+
+
+
+Daf 107a
+
+
+
+Daf 107b
+
+
+
+Daf 108a
+
+
+
+Daf 108b
+
+
+
+Daf 109a
+
+
+
+Daf 109b
+
+<b>אמר רבי אבהו אתיא רדיפה רדיפה כתיב הכא בקש שלום ורדפהו וכתיב התם רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד.</b> אפשר לרמוז כי שלום נקרא יסוד וצדקה נקראת מלכות ובין שמכוין לעשות שלום ליחד היסוד עם מ' בין מי שעושה צדקה ומכוין ליחד המ' עם היסוד דמכוין תמיד ליחד קב"ה ושכינתיה בא בשכרו בעה"ז ובעה"ב כי זה כל האדם וכתיב רודף צדקה וחסד ימצא <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Nashim/Marit HaAyin on Yevamot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,893 @@
+Marit HaAyin on Yevamot
+מראית העין על יבמות
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Yevamot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על יבמות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+<b>יכול אמר לו אביו הטמא ואל תחזיר וכו'.</b> וא"ת לדעת הסמ"ג והטור דס"ל דאם אביו רשע אינו חייב לכבדו א"כ אמאי אצטריך קרא תפוק לי דכיון שאומר הטמא ואל תחזיר הוא רשע שרוצה שבנו יעבור עבירה ואם כן אינו חייב בכבודו. וזה סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר דאפילו אביו רשע חייב לכבדו. וכד דייקת שפיר גם לדעת הרמב"ם נהי דאם הוא רשע חייב לכבדו אבל אם אומר שיהיה רשע גם הוא ודאי אין לשמוע לו ואמאי אצטריך קרא. וי"ל דאביו אינו רשע אלא שרוצה לאכול דרך משל ואומר לבנו הטמא להביא הפירות אשר שם. ואל תחזיר שאני רוצה שתאכילני עתה ואיני יכול להמתין ואי לאו קרא הו"א דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי לאו דטומאה ועשה דהשבת אבידה דעשה דכבוד אב ואם חמור מאד ושריותא היא וכנפש האב וכנפש הבן אין להם חטא. ולהכי אצטריך קרא וכן ראיתי שפירש הריטב"א ז"ל בחידושיו והרב המאירי ז"ל בפסקיו ע"ש:
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+<b>ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול.</b> הקשו התוספות אמאי לא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר אלא אמרינן דשמותי הוא ואין הלכה כמותו וקי"ל כבת קול דהלכתא כבית הלל ותירצו ע"ש ולפי מ"ש בספר הקדוש קנה דמ"ש רבי יהושע לא בשמים היא כלומר בת קול אינו מבחינת השמים תורה שבכתב וכו'. אפשר לומר דכונת רבי יהושע דאמר לא בשמים היא היינו לומר דבת קול מבחינת השכינה שהיא גבורות וכתבו גורי האר"י ז"ל דב"ש הם מבחינת גבורות וב"ה מבחינת חסדים. ואע"ג דמוכח מסוגיין דרבי יהושע סבר דכל בת קול אין משגיחין בו. מ"מ לדידן דקי"ל כב"ק דבית הלל דהלכה כמותם ולא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר יש לישב היטב דרבי אליעזר היה עושה כבית שמאי ואמרו בירושלמי דהיינו דאמרינן אין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא ר"ל שהיה עושה כבית שמאי ולא השגיחו בב"ק דרבי אליעזר דב"ש בחינת גבורות בחינת השכינה ובת קול בחינת השכינה ושפיר אמר רבי יהושע לא בשמים היא ר"ל בחינת תורה שבכתב בסוד ואתה תשמע השמים והוא בחינת חסדים ולכן בב"ק דרבי אליעזר אין משגיחין שהב"ק מבחינת הגבורות שהוא בחינת רבי אליעזר. אך ב"ק דבית הלל משגיחין דב"ה מצד החסדים והב"ק בחינת גבורות ואפ"ה אמר הב"ק הלכה כבית הלל לכך קי"ל הכי דזה הב"ק הוא בחינת ב"ש ואפ"ה אמר הלכה כבית הלל. ויש לצרף לזה מ"ש התוספות לחד שינויא דב"ק דבית הלל אתי כתורה דכתיב אחרי רבים להטות ומה טוב ומה נעים לפי האמור דלא בשמים היא היינו דב"ק אינו מבחינת שמים תורה שבכתב ולהכי לא קי"ל הכי. אבל ב"ק דאתי כתורה שבכתב בחינת שמים קי"ל כמותו:
+
+Daf 14b
+
+<b>לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה וכו' ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו.</b> אפשר לומר כפי מ"ש הריטב"א ז"ל בשם רבני צרפת ז"ל דמ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים הוא כפשטו דהשם יתברך אמר למשה רבינו השני סברות וא"ל דההכרעה כפי חכמי הדור עכ"ד וא"כ בית שמאי כבר ידעו דסברתם אמת והם דברי אלהים חיים רק דב"ה רוב ולכן בחילוק שיש דמחדדי טפי עשו כדבריהם והיו נוהגים חיבה ואהבה וז"ש לקיים מ"ש האמת והשלום כל��מר מה שאנו עושים היינו שסברתנו אמת. ובהיות דב"ש בחינת גבורות בחינת השכינה לזה היו מכוונים לקיים האמת ת"ת והשלום יסוד עם המ' וגם ב"ה זו כונת' כי תורה שבע"פ בחינת השכינה ונוהגים אמת ושלום ת"ת ויסוד ליחדם עם המלכות כי זה כל פרי התורה ועוד יש ציצים ופרחים ודוק ועמ"ש בככר לאדן דף קפ"ה ע"א:
+
+Daf 15a
+
+<b>ת"ש דאמר רבי טרפון תאבני מתי תבא צרת הבת וכו'.</b> פירש רש"י ז"ל רבי טרפון מתלמידי בית שמאי היה והקשה הרב חוות יאיר בהשמטות דף רנ"ח דלפי מ"ש דאין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא היינו דהוא מבית שמאי א"כ לא היה לנו לפסוק כרבי טרפון דהוא מב"ש ומסיק וצ"ע. ובמטו מיניה דמר הרי אמרו בירושלמי ריש פ"ד דשביעית בתרין מיליא עביד רבי טרפון כב"ש וסכין עצמיה אלמא כל מילי עביד כבית הלל ואמטו להכי פסקינן הלכה כרבי טרפון. והרי אמרינן בש"ס בסמוך דרבי יוחנן החורני תלמיד שמאי ועביד הכל כבית הלל ומעין דוגמא למ"ש הרא"ש הובא במקובצת מציעא על דף ל"ז דרבי אליעזר היה תלמיד ריב"ז וריב"ז תלמיד הלל ונטה אחרי ב"ש ע"ש וה"נ רבי טרפון מב"ש ונטה אחר בית הלל. ולפי הירושלמי הנזכר יצדק מאד מה שפירש הרא"ש בתוספותיו בסוגיין במ"ש ר"ט תאבני משם רבו ז"ל ומלבד מה שהכריח פירושו דלא כפירוש רש"י ז"ל עוד יכון מאד ע"פ הירושלמי הנזכר ולפירוש רש"י ז"ל ק"ק על הס"ד דהאמוראים היו בקיאים בתלמודא דבני מערבא כמ"ש הרי"ף ז"ל ושאר ראשונים ודוק היטב וק"ל ועמ"ש בככר לאדן דף קפ"ה קודם ראותי דברי הרא"ש:
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+<b>על מדוכה זו ישב חגי הנביא וכו'.</b> הרב עיון יעקב ז"ל דקדק למה אמר ג' דברים מה שלא שאלו ותירץ דבאומרו צרת הבת אסורה לא נודע אם הוא לאחין לכך אמר ג' דברים ומוכרח שא' אינו לקולא דלא לימרו ב"ד שריא ע"ש באורך. ודבריו אינם מחוורין דכיון שקבל הג' דברים כאחד שפיר נאה לומר מה שקבל. ומ"ש דיש ספק מה ר"ל צרת הבת אסורה. לא נהירא דהוא כבר גילה דעתו דהלכה כב"ה ואחיו אומר שהיא מותרת שהוא מב"ש ומביא ראיה מחגי שהוא ראה אותו וקבל ממנו כמו שאמרו בפסיקתא פ' אמור ובודאי כיון דפה אל פה ידבר בו ידע מאי קאמר. ומה דאייתי מבי דינא שריא אינו ענין למי שאומר מה שקבל ומה גם דמוכח מהפסיקתא דהוא הל"מ ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+<b>לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה וכו'.</b> עמ"ש אני בעניי בקונטרס ככר לאדן דף קפ"ה ע"א בס"ד עמ"ש התוספות ומ"ש בכסא רחמים דף פ"ט ע"ג בס"ד:
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+<b>אלא ער מ"ט עבד הכי כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה.</b> מקשים הא מביאה ראשונה אינה מתעברת וי"ל דחש שלא תמעך באצבע א"נ דלא רצה שתדע מה טיבה דאח"כ תפתהו ותוכל ותתעבר ועיין בעיון יעקב:
+<b>א"ל לנכרי נבעלתי.</b> פירוש נתאויתי לו ולא ח"ו במעשה ותאוה זו אהניא שילדתי אחר עשר שנים. כן פירש הריטב"א ז"ל בחידושיו:
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+<b>מאן הויא ליומי וכו'.</b> עמ"ש באהבת דוד דף ל"ה ע"ד בס"ד ע"ש:
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+<b>שכן מצינו באמהות.</b> פירש"י ז"ל בנשיהם של יוצאי מצרים וכתב הריטב"א ז"ל ויש מקשים דהא קי"ל שאין קורין אמהות אלא ד' ותירצו דההיא בתפלה לומר מרים אמנו ויוכבד אמנו עכ"ל ועיין מה שכתבתי אני בעניי על דבריו אלה בקונטריס דבש לפי דף צ"ז ע"ב ושם כתבתי עוד בענין זה בס"ד:
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+<b>א"ל אסיר לן תחום שבת באשר תלכי אלך.</b> אפשר דפתחה בזה דמזה ניכר תוקף רחמיו יתברך דאחשיבנהו לישראל כבנים ורצה שישבתו ביום מנוחתו וזו מעלה גדולה דאין משתמשין אפילו בשרביטו של מלך כ"ש לעשות כ"י כמעשהו ממנו לנוח ביום שבת לה' וזו תפארת וגדולה לישראל. וכבר ידוע שאמרו הראשונים והביא דבריהם הרדב"ז ז"ל בתשובה דטעם העריות הוא מטעם דאין משתמשין בשרביטו של מלך. והשתא דאמרה נעמי דמשבת מוכח דאנו בנים ושרי לן להשתמש בשרביטו של מלך יש לחוש שיאמרו שהעריות לגבי דידן שריותא נינהו דאנו יכולים להשתמש בשרביטו של מלך. לזה אמרה אסיר לן יחוד דלא מיבעיא עריות עצמן אלא אפילו יחוד אסיר דאע"ג דאנחנו כבנים אין לנו רשות כי אם מה שהתיר לנו בפירוש שנעשה כבנים. אך מסתמא אנחנו עבדים לשמור מצותיו. וכי תימא מהיכן אנו יודעים רצון הקב"ה בכל דבר. לזה אמרה מפקידנן אתרי"ג מצות ושס"ה ל"ת להתרחק משס"ה כחות הסט"א ורמ"ח מ"ע להדבק ברמ"ח חלקי הקדושה כמ"ש מז"ה ז"ל בחסד לאברהם. והשיבה רות עמך עמי נצנצה בה רוח הקדש ורמזה שהיא נשמת ישראל כמשז"ל וז"ש עמך עמי. א"ל יש ד' מיתות ב"ד והשיבה באשר תמותי אמות כלומר אני בוטחת שלא אעבור עבירה ונפטר מד' מיתות כמו שאת חסידה ומתה כצדקת כן באשר תמותי אמות וז"ש ושם אקבר סמוך לקברך כי אני אשמור כל המצות כמוני כמוך:
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+<b>מפני ששהו עצמן להכנס תחת כנפי השכינה אמר ר' אבהו ואי תימא ר' חנינא מאי קראה ישלם וכו' אשר באת לחסות וכו'.</b> פירש רש"י ז"ל אשר באת אשר מיהרת. ואפשר לומר דרך דרש כי הנה קדמונים אחזו צע"ר דאמאי אצטריך בעז לומר ישלם ה' פעלך ודאי אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. וגם לדרשת ר' אבהו אשר מיהרת לא צריכא למימר ואפשר כמ"ש בסמוך דרות היתה נשמת ישראל. והשתא אפשר דהיינו טעמא אשר מיהרה להתגייר כי נשמת ישראל אשר בקרבה דין גרמ"א למהר לבא להתגייר ואינה דומה לשאר גרים ואם כן לא יהיה לה שכר על המהירות כי נשמת ישראל שבקרבה זו היא סיבה ולכן התפלל בעז ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה ממש מעם ה' אלהי ישראל דנשמת ישראל בקרבך ועם כל זה ישלם אשר באת לחסות אשר מיהרת. והראיה שאת יש לך נשמת ישראל שאת(ה) רותתת מהעבירה כמ"ש רז"ל דנקראת רות שהיתה רותתת וכן ס"ת אשר באת לחסות תחת כנפיו רותתת. והיינו שאת נשמת ישראל:
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+<b>תניא שמעון בן עזאי אומר מצאתי מגלת יוחסין בירושלם וכתוב בה וכו' משנת ראב"י קב ונקי וכו'.</b> הרב יד אהרן בכלליו והרב באר יעקב בי"ד סוף דף קמ"ג הביאו ראיה משמעתין דהלכה כראב"י אף בברייתא והזכירה הרב פר"ח בהגהות הרמב"ם פ"ב דבית הבחירה ע"ש ונעלם מהם דהסמ"ג לאוין של"א והרמב"ן במלחמות סוף פרק התקבל והר"ן פרק אלו טריפות כלם הביאו ראיה זו ועמ"ש אני בעניי בעין זוכר מערכת מ"ם אות ט' בס"ד:
+<b>ואי אימא ליה לשוייה מזיד.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל וצ"ע קצת לפי מ"ש הרא"ש ריש פ"ד דביצה בשם העטור במידי דכתיב באורייתא מחינן בהו ולא אמרינן מוטב וכו' וי"ל דה"ק לשוייה מזיד וקטל ליה ע"כ מוטב לינצל ממנו ע"י שם וכו' והעיטור לא קאמר אלא מחינן עד דפרשי עכ"ל. ודברי הרב ז"ל יש בהם גמגום דממ"ש מוטב לינצל ע"י שם ואבלע בארזא נראה דכיון דיש המצאה לינצ�� הא עדיף ונראה דאם לא היה המצאה זו היה חייב לומר לו, ותכ"ד כתב דהעטור כתב מחינן עד דפרשי והא לחוד הול"ל דדוקא כשידינו תקיפה לא אמרינן מוטב אבל כשאין בידינו למחות בהא לא מיירי בעל העטור והרא"ש וא"כ לק"מ בסוגיין וכבר הארכתי להוכיח כן בברכי יוסף סימן תר"ח בס"ד ע"ש ודוק כי קצרתי:
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+<b>ונעברינהו לפני הציץ וכו'.</b> עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קפ"ה ע"א. אתם קרויים אדם עמ"ש בדבש לפי דף ג':
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+<b>מנא הא מילתא וכו' בני בנים וכו'.</b> עמ"ש בחומת אנך פרשת ויצא בס"ד:
+<b>תנא כלם מתו מפסח ועד עצרת.</b> הרז"ה מצא בנסחא ספרדית מפסח ועד פרוס עצרת וכן כתב הרשב"ץ ז"ל בתחילת פירוש אבות מפסח ועד פרוס עצרת ועמ"ש אני בעניי בקונטריס טוב עין דף ע"א עיין שם וע"ש דף נ"ב ודוק ועיין מ"ש הרב המאירי ז"ל בפסקיו:
+<b>אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה וכו'.</b> אני הדל שמתי סימן לכל הני דקאמר בשמעתין <b>שב"ח אש"תו</b> ר"ת שמחה ברכה חומה אדם שלום תורה וטובה:
+
+Daf 63a
+
+<b>דנפיק מינך טעמא מלפך מיהו את לא תעביד הכי.</b> עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס דברים אחדים דף ק"ט ובקונטריס יוסף אומץ סימן ר"ז בסייעתא דשמיא עיין שם ודוק:
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+<b>מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.</b> שעל ידי כונתם בתפלתם גורמין שפע רב ויחוד עליון ועל ידי זה מתבטלים המקטרגים ונהפך מדת הדין למדת רחמים ויש שפע רב בעולם וזה רצונו של הקב"ה לרחם על הבריות אך כשיש מקטרגים הוא מלך המשפט ומדת הדין גוברת ולכך כ"י מתאוה לתפלתם של צדיקים. ולפי דרשת רז"ל ויעתר שנמשלה כעתר שמהפך התבואה וכו' רמוז בכתוב עצמו ויעתר וע"י התפלה יצחק שהוא רומז לדין נהפך לה' מדת רחמים:
+<b>שרה אמנו איילונית היתה.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל אל תתמה לפ"ז עמ"ש התוספות ריש יבמות דף ב' דאיילונית אינה צריכה גט דמקחה מקח טעות וא"כ איך אמר הכתוב ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא י"ל דמ"מ אחר הנשואין שהכיר בה אברהם בסימני איילונית ואפ"ה קיים אותה דודאי אין עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין דבהכיר בה כ"ע מודו דקדושיו קדושין עכ"ל. ולפי מה שכתבו משם מהר"ם ריקאנטי ז"ל דאברהם אע"ה ידע שלא תתעבר שרה ולא בא עליה עד שנתבשר שיהיה לו זרע ונתעברה מביאה ראשונה ובפני דוד פרשת וירא אות ד' מצאתי סמך לדבריו מדברי רבינו האר"י בשער הגלגולים הקדמה ל"ד ע"ש ועפ"ז לא יצדק מ"ש הרב הנזכר אמנם לק"מ דהכתוב עצמו קאמר השב אשת האיש כי נביא הוא ומאחר שהוא נביא ידע שהיא איילונית וקדשה ע"מ כך וקדושיו קדושין ועוד נביא הוא וידע שיהיה לו זרע ממנה ופשוט ואין להאריך:
+<b>והא בימי דוד אימעוט שני דכתיב ימי שנותנו בהם ע' שנה.</b> עיין מ"ש התוספות מסתמא דוד אמרו ובעיון יעקב הבין הדברים כפשטן וכתב מה שכתב ע"ש. והאמת נראה דכונת התוספות דמשה רבינו ע"ה על דוד אמרו ולאו דוקא מ"ש דוד אמרו וכן הוא כונת הרא"ש ז"ל בתוספותיו. ושוב ראיתי בלקוטי רבינו בצלאל ז"ל כ"י שכתב כן בפשיטות דמשה רבינו אמרו על זמן דוד הע"ה וכתב שגם התוספות כונתם כן. ועיין בפירושי הראב"ע ז"ל ורד"ק ז"ל בפסוק ע"ש ואין להאריך ודו"ק:
+<b>אמר רב אחא בר יעקב שיתין סבי הוינא וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל דאפשר דהוא רב אחאי דאמר במכות דף ט"ז המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכו' ע"ש ובמטו מיניה דמר אין זיווגו עולה יפה דהכא רב אחא והתם רב אחאי והכא רב אחא בר יעקב והתם רב אחאי סתם ועיין בתוספות ריש כתובות ובספר יוחסין:
+<b>נשואין ומלקיות כרבי וכו'.</b> אני בעניי כתבתי בענין זה ובקונטריס מחזיק ברכה י"ד סימן פ"ד שם רמזתי במקומות אחרים שכתבתי בס"ד:
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+<b>כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע וכו'.</b> עיין מ"ש בכסא דוד דל"ח ע"א בס"ד:
+<b>מותר לאדם לשנות מפני השלום שנאמר אביך ציוה לפני מותו וכו'.</b> ואע"ג דיוסף הצדיק מחל להם ופייסם. עם כל זה מה שחטאו לה' במכירת יוסף שפגמו ח"ו ביסוד עליון נשאר וגם מה שגרמו צער ליעקב אע"ה אע"ג שגם הוא מסתמא מחל להם חלק גבוה נשאר ומשו"ה אמרו בז"ח שהיה שעבוד מצרים ואחרי צאתם מדה"ד קטרגה שיחזרו בגלות שבע על חטאתם והקב"ה נתן להם השבת דההוא צדיקא בשביעאה אחיד ונסלח להם ובדרושים הארכתי אני הדל:
+
+Daf 66a
+
+
+
+Daf 66b
+
+
+
+Daf 67a
+
+<b>המזכה לעובר וכו'.</b> כתוב בשיטה קדמונית כ"י וז"ל מעשה היה בלוניל לפני הראב"ד ז"ל ולפני זקני הרב רבינו משולם ז"ל ולפני הרב רבינו שמואל בר משה ע"ה באחד שנתן מתנה לבן קודם ארבעים יום ליצירתו והיה מחלקת ביניהם יש מהם שאמרו שהמתנה מתנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל העובר ויש מהם שאמרו שאין המתנה מתנה כיון דמ' יום קודם יצירתו מיא בעלמא הוא ונגמר הדין על פי רובם שהמתנה מתנה ולאבא מארי ז"ל הוה מסתברא כמ"ד שאין המתנה מתנה עכ"ל ועמ"ש הריטב"א ז"ל בחידושיו והרב המאירי ז"ל בפסקיו ע"ש. והרב נמוקי יוסף פרק מי שמת משם הריטב"א ז"ל כתב דיש אומרים דדוקא לאחר מ' יום אבל תוך מ' יום מיא בעלמא הוא והוי כאלו לא היה בעולם שלא תקנו בו כלום והכי מסתברא עכ"ל הרב הנמק"י ז"ל משם הריטב"א ז"ל. ומרן בב"י ח"מ סימן ר"י הביא משם הרב העטור דאפילו תוך מ' יום של יצירה אלא דבעינן הוכר העובר וכתב על זה מרן וז"ל ונמוקי יוסף כתב בשם הריטב"א דמסתברא כדברי האומרים דדוקא לאחר מ' יום אבל תוך מ' יום מיא בעלמא הוא ולי נראין דברי בעל העטור עכ"ל מרן ז"ל. ויען בשני דפוסים חדשים כתוב הלשון כמו שהבאתי לכן הגם דהוא פשוט אומר דהוא ט"ס במה שהביא משם העטור דאפילו תוך מ' יום של יצירה אלא דבעינן הוכר העובר והוא ט"ס וצ"ל לא בעינן הוכר העובר וכן הוא בספר העטור דף נ"ט ע"ג ופשוט: <br><b>ועין רואה דמרן כתב דנראה לו כהעיטור.</b>וכיוין רבינו ז"ל למעשה רב שעשו הראב"ד ורבינו משולם ורבינו שמואל בר משה ורבים אשר אתם חכמי לוני"ל וביטלו דעת החולקים כמו שהבאתי מדברי השיטה כ"י. והרב שפתי כהן כתב דנ"ל כהריטב"א ואפשר דאם היה רואה מה שעשו מעשה רבוואתה קמאי כהרב העטור גם הוא הוה נקיט הכי. ועיין בהרמ"ה ז"ל דף רי"ד ע"ג ע"ש: <br><b>אחרי</b> כתבי ראיתי להרב מהר"יקש ז"ל בהגהותיו שכתב שם בח"מ סימן ר"י ס"א וז"ל ואפילו תוך מ' יום קנה והוא שהוכר העובר עכ"ל ונראה שנסחת הב"י שלפני הרב ז"ל היה כנסחתנו ונמשך אחר נסחא זו וע"פ זה כתב תוך מ' והוא שהוכר וכו' וקשה על הרב ז"ל איך לא הרגיש שהוא ט"ס דהוכר העובר ודאי הוא אחר מ' כמו שנראה החוש"ה אל העי"ן וכמבואר לקמן בפרקין דף ס"ט ושאר דוכתי. והרי לשון זה הוא מהרב העטור ושם כתיב ולא בעינן הוכר העובר וכמו שכתבנו בסמוך: <br><b>הן</b> אמת דגם לפי נסח אשר הוא בעטור אינו מתישב כל כך דכיון דכבר כתב דאפילו תוך מ' יום אמאי אצטריך לומר ולא בעינן הוכר העובר. הרי הוכר עוברה הוא אחר מ' ודאי. ואפשר דהכונה דלא בעינן מ' יום וכ"ש דלא בעינן הוכר העובר א"נ אפשר דהרב העטור ידע דיש סברות לכאן ולכאן להכי כתב מסתברא אפילו בתוך מ' יום של יצירת הולד. ונתן טעם לא בעינן הכרת העובר כלומר אל תתמה שאמרתי אפילו בתוך מ' יום שהרי לא בעינן הכרת העובר כלומר לכל הדברות כ"ע מודו דלא בעינן הכרת העובר. וכיון שכן מסתברא אפילו תוך מ' דאי הוא בעינן הכרת העובר אז אפילו אחר מ' לא מהני דבעינן הכרת העובר אבל מאחר דלא בעינן הכרת העובר מסתברא דאפילו תוך מ' דדעתו קרובה אצל בנו ודוק היטב:
+
+Daf 67b
+
+
+
+Daf 68a
+
+
+
+Daf 68b
+
+
+
+Daf 69a
+
+
+
+Daf 69b
+
+
+
+Daf 70a
+
+
+
+Daf 70b
+
+
+
+Daf 71a
+
+
+
+Daf 71b
+
+
+
+Daf 72a
+
+<b>משום דלא נשיב להו רוח צפונית.</b> התוספות נתקשו על מ"ש בספרי דבגנותן של ישראל דיבר הכתוב ומה שתירצו הוא דוחק ועיין מה שתירצו בקדושין דף ל"ז ע"ב ואני בעניי דרך דרש תירצתי בנחל קדומים פרשת בהעלותך ע"ש בס"ד:
+
+Daf 72b
+
+
+
+Daf 73a
+
+
+
+Daf 73b
+
+
+
+Daf 74a
+
+
+
+Daf 74b
+
+
+
+Daf 75a
+
+
+
+Daf 75b
+
+
+
+Daf 76a
+
+
+
+Daf 76b
+
+
+
+Daf 77a
+
+<b>דרש רבא מאי דכתיב אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר וכו'.</b> עמ"ש בשמחת הרגל רות דף ט' ובמ"ש התוספות ד"ה כתנאי ע"ש דף ל"ו מ"ש בס"ד:
+
+Daf 77b
+
+
+
+Daf 78a
+
+
+
+Daf 78b
+
+
+
+Daf 79a
+
+<b>שלשה סימנים יש באומה זו וכו'.</b> עמ"ש אני הדל בדברים אחדים דף פ"ג בס"ד:
+
+Daf 79b
+
+
+
+Daf 80a
+
+
+
+Daf 80b
+
+
+
+Daf 81a
+
+
+
+Daf 81b
+
+
+
+Daf 82a
+
+
+
+Daf 82b
+
+
+
+Daf 83a
+
+
+
+Daf 83b
+
+
+
+Daf 84a
+
+
+
+Daf 84b
+
+
+
+Daf 85a
+
+
+
+Daf 85b
+
+
+
+Daf 86a
+
+
+
+Daf 86b
+
+
+
+Daf 87a
+
+
+
+Daf 87b
+
+
+
+Daf 88a
+
+
+
+Daf 88b
+
+
+
+Daf 89a
+
+
+
+Daf 89b
+
+
+
+Daf 90a
+
+
+
+Daf 90b
+
+<b>ת"ש אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה וכו'.</b> נסתפק מורינו הרב כמהר"ר אליעזר נחום ז"ל אי אמר הנביא לעבור על כמה מצות לשעה אם שומעין לו. או אין שומעין לו אלא דוקא כשאומר לעבור על מצוה אחת ופשיט לה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות יסודי התורה שכתב אם יאמר לנו הנביא לעבור על אחת מכל מצות או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו עכ"ד. ולפום ריהטא אפשר לומר שיצא זה להרמב"ם ז"ל ממה שאמרו בתמורה ריש דף כ"ט שמנה דברים הותרו באותה הלילה חוץ לילה וזרות וכלי שרת ועצי אשרה ומוקצה ונעבד וכלי אשרה הרי דהותרו כמה דברים לפי שעה וסובר הרמב"ם ז"ל דכיון דהש"ס השמיענו דהותרו כל אלו האסורין הוא להשמיענו דגם נביא שיאמר לפי שעה לעבור כמה מצות נשמע לו אעפ"י שהן מצות חלוקות ויש לדחות. ועיין בהרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות ממרים ואין כאן מקום להאריך:
+
+Daf 91a
+
+
+
+Daf 91b
+
+
+
+Daf 92a
+
+
+
+Daf 92b
+
+
+
+Daf 93a
+
+
+
+Daf 93b
+
+
+
+Daf 94a
+
+
+
+Daf 94b
+
+
+
+Daf 95a
+
+
+
+Daf 95b
+
+
+
+Daf 96a
+
+
+
+Daf 96b
+
+<b>אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכו' שפתותיו דובבות בקבר.</b> בתחלת ההשקפה צריך להבין כי הנה ראיתי כתוב משם הרב עיר וקדיש מהר"י צמח ז"ל במ"ש רז"ל דבעבור שאמר אליהו הנביא זכור לטוב כי עזבו בריתך בני ישראל א"ל הקב"ה חייך שתמצא בכל ברית שיעשו בני וחקר הרב ז"ל דמה עונש הוא זה. ותירץ דהעונש הוא דבזמן שהוא למטה במילות מאבד החידושים שמתחדשים במתיבתא דרקיעא עכ"ד ואע"ג דבמילה הוא שולח ניצוץ אחד נראה דכונת הרב ז"ל דבמתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו מעין דוגמא למה שחקרו הראשונים ז"ל דמאחר דאליהו זכור לטוב הוה שכיח אצל התנאים והאמוראים אמאי לא פשיט כל בעיות שבתלמוד ונשארו בתיקו שהוא ר"ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. והגם כי הרב יעב"ץ ז"ל בספר לחם שמים סוף עדיות הלעיג על זה לא ראה דבספר הקדוש קנה כתב כן גם הרמב"ם ז"ל בשני פרקים שלא נדפסו בהקדמתו לפירוש המשנה והמה בכתובי"ם כתב כך. וא"כ הדרן לחקירתנו אמאי אליהו זכור לטוב לא פשיט כל תיק"ו שבש"ס. ונראה דאליהו הנביא זכור לטוב אשר היה מתגלה לאמוראים לא היה בכל בחינותיו. ואשר יתרץ קושיות ואבעיות הוא אליהו הנביא זכור לטוב בכל בחינותיו ומצאתי סמך לזה מדברי רבינו האר"י ז"ל ומדברי מז"ה חסד לאברהם ואם כן במתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו: <br><b>שוב</b> נזכרתי מה שכתבתי בהגהת הזהר דפוס ליוורנו בסוף האדרא רבא דף קד"ם ע"ב במ"ש אליהו זכור לטוב לרשב"י שלא היה יכול לבוא לאידרא שהיה עסוק עם רב המנונא סבא וז"ל ואע"ג דנמצא בכל ברית מילה של כל ישראל שם שולח ניצוץ אחד אבל לרב המנונא ובאידרא היה צריך להיות בכל בחינותיו. מהר"י צמח ז"ל עכ"ל. ואם כן זה כונת מהר"י צמח ז"ל דבמתיבתא דרקיעא צריך שיהיה בכל בחינותיו וכששולח איזה ניצוצות בכל מילה שיש בישראל אינו יכול להיות במתיבתא דרקיעא. ואיברא דלבי מהסס בעיקר דברי הרב מהר"י צמח ז"ל הנזכר: <br><b>אמנם</b> לפי דבריו ז"ל אתאן לדידן דזה שאומרים שמועה מפיו מה שכר הוא זה דשפתותיו דובבות והרי אם זכה להיות במתיבתא דרקיעא אצל הצדיקים בעוד דשפתותיו דובבות אית ליה פסידא מחידושי מתיבתא דרקיעא על דרך שכתב הרב מהר"י צמח ז"ל: <br><b>אכן</b> הדבר פשוט מאד דהצדיק הזוכה לזה הנה נפשו רוחו ונשמתו קביע להו עידנא ושם ינוחו בצל החכמה במתיבתא דרבנן. ונוסף עוד דהגוף אשר בקבר כשאומרים שמועה מפיו יבא לו רוח חיוני ושפתותיו דובבות החידוש ההוא. והכי דייקי רבנן לומר שפתותיו דובבות בקבר דככה יעשה לגוף אשר בקבר. וכן כתבו התוספות בסוגיין וז"ל אגורה באהלך עולמים כשנשמתו בישיבה של מעלה שפתותיו נעות בקבר כאלו מדברות נמצא דבשעה אחת דר בשני עולמים עכ"ל ודברינו בכלל דברי קדשם:
+
+Daf 97a
+
+
+
+Daf 97b
+
+
+
+Daf 98a
+
+
+
+Daf 98b
+
+
+
+Daf 99a
+
+
+
+Daf 99b
+
+
+
+Daf 100a
+
+
+
+Daf 100b
+
+
+
+Daf 101a
+
+
+
+Daf 101b
+
+
+
+Daf 102a
+
+
+
+Daf 102b
+
+
+
+Daf 103a
+
+<b>אמר רבי יוחנן ז' בעילות בעל אותו רשע וכו'.</b> קדמונים אחזו צער משום יתובי דעתא בהני בי תרי דהכי אמרינן ז' בעילות וכו' ורז"ל במדרש אמרו ותכסהו בשמיכה שמ"י כה שלא נגע בה ונראין הדברים סתראי נינהו ומ"ש מהר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בסוף קונטרס מלחמת מצוה דף ל"ה והמגיה שם כתב שכ"כ מהר"ר יהודה עוזיאל ז"ל הרואה יראה כי אין בדבריהם כדי שביעה. וראיתי להרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל דבא לכלל ישוב כמ"ש גורי האר"י ז"ל דנזדמנה שם שידה בין רגלי יעל ושכב עם השידה דוקא וז"ש באשר כרע שם נפל שדוד מלשון שידה שהיה באותו מעשה שדוד מחובר עם השידה, א"נ שדוד לשון ביזה שנשלל סיסרא מניצוצי הקדושה שהיו בראשו ויעל מחצה וחלפה רקתו והוציאה ניצוצות הקדושה אשר בראשו ומאלו הניצוצות שבראשו יצא רבי עקיבא כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל זהו תורף דברי הרב מהר"י דוד ז"ל ע"ש באורך: <br><b>ולפי</b> הדרך הראשון שפירש דשדוד פירושו מחובר עם השידה אפשר כי רע לעומת טוב כי שדי הוא ביסוד בקדושה ובסט"א הוא שדוד כמו מספר שדי ור"ת באשר כרע שם הוא שכב. וס"ת הוא מרע כלומר ששכב עם הרע כי הוא חלקו. ודרך צחות אפשר כי רמז שכבר הוא נוטה למות וזהו שכב מרע ע"ד שאומרים רז"ל שכיב מרע שציוה וכו': <br><b>ואולם</b> הדרך השני נוחה הימנו והוא קלורית לעין אשר בזה תנוח דעתנו בקושיא עצומה שהקשה הגאון הרב מגן אברהם ז"ל בספרו זית רענן על הילקוט ביהושע משם הגאון מהר"ר ישראל לפי שאמרו בגמרא דרבי עקיבא יצא מסיסרא וכתב הרמ"ע ז"ל ממה שבא על יעל דהא רבי עקיבא סבר דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ומה שתירץ שם יש להשיב עליו. אך בהא שכתבו ז"ל דניצוצי הקדושה אשר בסיסרא היו בראשו על דרך שאמרו דניצוצי הקדושה אשר בעשו היו בראשו וכשהרגו חושים ראש עשו נקבר אצל האבות. ויעל מחצה ראש סיסרא ויצאו ניצוצי הקדושה ועלו למעלה ואח"כ באו דרך גבר. בזה נחה שקטה הארש דנשמת רבי עקיבא באה מניצוצות הקדושה שהיו בסיסרא על ידי יעל דמחצה ראשו ונתבררו ניצוצות הקדושה ועלו למעלה לבאר מים חיים ואח"כ באו כדרכם וסיסרא לא בא אל יעל כאמור: <br><b>ומאי</b> דפריך בשמעתין והא מתהניא מעבירה היינו על קרוב בשר כמ"ש בקדושין דף כ"ג דשלא כדרכה אית לה הנאה וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו. ומה שאמרו רז"ל שמיכה שמי מעיד שלא נגע בה היינו על עיקרו של דבר ואין להאריך: <br><b>וכד</b> הוינא טליא הן כל יקר ראתה עיני כתוב לאמר דאחד קדוש פירש כונת מזמור צ"ז אוהבי ה' שנאו רע וכו' הכונה אוהבי ה' כיעל שנאו רע כמ"ש בש"ס דטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים שומר נפשות חסידיו רבי עקיבא מיד רשעים יצילם אור זרוע ס"ת הפסוק הוא רבי עקיבא עד כאן דברי אחד קדוש הנזכר ז"ל: <br><b>ועל</b> פי האמור אפשר לפרש ולרמוז באופן זה. אוהבי ה' שנאו רע דיעל לא מתהניא וכו' ולא תסבור שבא עליה ח"ו לכך כתיב אוהבי ה' ע"ד שמי כ"ה אלא השידה נזדמנה. וכי תימא אם כן מהיכן יצא רבי עקיבא לזה רמז אוהבי שנאו רע ר"ת ראש מהניצוצות שבראשו. ותיבת ה' נכתב להעיד שה' שמרה ולא בא עליה ע"ד שמי כ"ה. שומר נפשות חסידיו ר"ת נחש נפשות דייקא שהצילם מהנחש בין ליעל שלא טמאה ונזדמנה שידה ורמז בר"ת נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם גימטריא שדה עם הכולל. בין על נשמת רבי עקיבא שלא יצאה דרך ביאה אלא מניצוצי קדושה שבראשו כמו שרמוז בר"ת. מיד רשעים סיסרא והנחש יצילם. אור זרוע וכו' ס"ת רבי עקיבא אור זרוע ולא בא מביאת גוי על ישראלית ח"ו ומ"מ רמז דהוא בן גרים שקבלו תר"ו מצות כס"ת שומר נפשות חסידיו ועוד יש לרמוז אוהבי ה' שנאו רע. ומאי דכתיב בין רגליה וכו' שנאו ר"ת שידה נזדמנה אצלו ושכב. גם בין רגליה כרע נפל שכ"כ גימטריא בשידה עם הכולל ודו"ק: <br><b>ודע</b> שאני כתבתי במקום אחר דאפשר דמ"ש הרמ"ע ז"ל לאו דוקא והיינו דבו בפרק לא היו אצלי מאמרות הרמ"ע ז"ל אך עתה ראיתי דברי הרמ"ע ז"ל וכתוב שם בכת' מפרש דבביאה ג' יצא רבי עקיבא ע"ש ועיין מ"ש לקמן בגיטין על דף נ"ז בס"ד ודוק: <br><b>ואפשר</b> לרמוז בזה במאמר במדבר רבה פרשה יו"ד וז"ל וכשוכב בראש חבל וכשוכב זה סיסרא שכתוב בין רגליה כרע נפל שכב בראש חבל שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל עכ"ל רמזו רז"ל וכשוכב שלא שכב אלא נראה בעיניו כשוכב וז"ש בין רגליה שנזדמנה שידה וכי תימא א"כ מהיכן יצא ר"ע לז"א בראש חבל שבראשו היו ניצוצות הקדושות וחבלתו יעל ונתבררו משם ואמרו במדרש משלי בסופו דלא הרגה יעל לסיסרא בכלי זיין משום לא יהיה כלי גבר על אשה וז"ש שחבלתו יעל ביתד דרך חבלה לרוב קדושתה ודוק היטב:
+
+Daf 103b
+
+<b>ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן.</b> והגם דעשו העגל מ"מ הא דפסקה זוהמתן נשאר. ומה גם דהערב רב הוא שעשו העגל כמ"ש רז"ל. ותו דבשביל קבלת התורה לבד נתקיימו שמים וארץ כמ"ש התוספות פ"ק דע"ז. וראיתי להתוספות בע"ז דף כ"ב שכתבו וז"ל נכרים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי דפסקה זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו עכ"ל ומוכח דזה חידוש אשר חידשו הם ז"ל וקשה דתלמוד ערוך הוא בשבת דף קמ"ו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה וכו' וא"כ מה חידשו התוספות ז"ל שוב ראיתי דכבר הקשה על התוספות הרב מהרש"א ז"ל בחידושי הלכות גם הרב רצוף אהבה יישב דברי התוספות ע"ש באורך. ואפשר לישב קצת ונדקדק לשון התוספות שכתבו ונראה דגרים נמי דפסקא זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו וכו' ומוכח דהא דגרים פשוט ומה שמחדשים הוא דהטעם דאע"ג דאינהו ואפשר דכונת התוספות דכיון דהוי פלוגתא בשבת שם אמאי נקט בפשיטות סברא זו ועל זה כתבו דכיון דהא דגרים פסקה הוא לכ"ע משום דמזליהו הוו וכמ"ש הרב רצוף אהבה להכי נקט סברא זו שלא להאריך דבזה גרים בכלל ודוק היטב כי קצרתי:
+
+Daf 104a
+
+
+
+Daf 104b
+
+
+
+Daf 105a
+
+<b>אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים.</b> כצ"ל וכן הוא בר"ה דף י"ח ע"ש ועיין מ"ש הרב עיון יעקב ואני עני כתבתי על דברי קדשו בר"ה דף י"ח בס"ד ע"ש:
+<b>באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי וכו' לכו ועסקו בתורה ותחיו הלכו ועסקו בתורה וחיו וכו' יש להרגיש דאביי כיון דראה דרבן יוחנן בן זכאי א"ל לכו ועסקו בתורה וחיו וכו'.</b> ש"מ דהעיקר כדדריש רבה אבל מתכפר הוא בתורה. ואמאי הוא דריש בתורה ובג"ח נגד ריב"ז. ותו דממ"ש הלכו ועסקו בתורה וחיו סתם משמע דחיו טפי ממ' שנין ואיך רבה לא חיה אלא מ' שנין. ונראה דאהניא להו זכות רבן יוחנן בן זכאי ובזכותו חיו מסתמא טפי ממ' שנין. אבל לפירושא דקרא סבר אביי דבעינן תרתי תורה וג"ח ושאני ריב"ז דאלים זכותיה דכתיב בהו בצדיקי ותגזור אומר ויקם לך ומשו"ה היו קורין אותם משפחת יוחנן דקים להו דבזכותו חיו:
+
+Daf 105b
+
+
+
+Daf 106a
+
+
+
+Daf 106b
+
+
+
+Daf 107a
+
+
+
+Daf 107b
+
+
+
+Daf 108a
+
+
+
+Daf 108b
+
+
+
+Daf 109a
+
+
+
+Daf 109b
+
+<b>אמר רבי אבהו אתיא רדיפה רדיפה כתיב הכא בקש שלום ורדפהו וכתיב התם רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד.</b> אפשר לרמוז כי שלום נקרא יסוד וצדקה נקראת מלכות ובין שמכוין לעשות שלום ליחד היסוד עם מ' בין מי שעושה צדקה ומכוין ליחד המ' עם היסוד דמכוין תמיד ליחד קב"ה ושכינתיה בא בשכרו בעה"ז ובעה"ב כי זה כל האדם וכתיב רודף צדקה וחסד ימצא <b>חיים</b>:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Zeraim/Marit HaAyin on Berakhot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.txt

@@ -0,0 +1,538 @@
+Marit HaAyin on Berakhot
+מראית העין על ברכות
+Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על ברכות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>מאימתי קורין וכו'.</b> אפשר לרמוז כי תיבת מאימתי עם האותיות גימטריא הלל שמאי אני יהודה. כי הלל ושמאי קצרו המשניות שהיו ת"ר סדרים ועשאום ששה ואח"כ רבינו הקדוש קצר שיתא סדרי שסדרו הלל ושמאי וכתב המשניות כמו שהן בידינו כאשר הוכחנו מדברי הראשונים והגאונים במקום אחר בס"ד. ולרמוז זה פתח מאימתי שעם האותיות הוא כמספר הלל שמאי אני יהודה. ועמ"ש אני בעניי בקונטריס ככר לאדן דף קע"ו ע"ב בס"ד: <br><b>ואפשר</b> לרמוז עוד דבזכות המשניות תבא הגאולה כמשז"ל על פסוק גם כי יתנו וכו' ובא וראה דהמשניות מתחילות באות מ' ומסיימות באות מ' ושניהם גימטריא יסוד כי שמירת יסוד הוא עיקר לבא הגאולה שכל הגלות הוא לברר ניצוצות הקדושה וכשנתקן היסוד יבא גואל. וזה רמז כי שדי הוא ביסוד ואחר אותיות שדי הם אותיות תה"ך גימטריא משיח בן דוד כי אם נזהר ביסוד שרומז שדי תכף יבא משיח ויסוד שהוא אות ברית תלוי בברית הלשון ואם נשמר ברית המעור ודאי נשמר ברית הלשון וזה רמז כי זה כל האדם ס"ת מילה כי יש במשמע תקון הדבור כמו כי אין מילה בלשוני. וגם מילה כפשוטה תלויים זה בזה. וזה רמז כי אין מילה רומז על ברית המעור שנפגם הסיבה היה בלשוני. והגם דכתיב כי אין מלה חסר יוד יש לדורשו כאלו כתיב יו"ד ע"ד שכתבנו במ"א משם ספר כנפי יונה. עוד רמז מאימתי ר"ל הגאולה שמצפות לה כל עינים. סיים בשלום כלומר בשמירת שלום שהוא יסוד. א"נ כפשטו דבית שני נחרב בשביל שנאת חנם. וזה רמז מאימתי הגאולה סיים בשלום כשיהיה שלום באמת יבא משיח: <br><b>ועוד</b> אפשר לומר במ"ש הרב עיר וקדיש כמהר"ר יעקב יוסף כ"ץ ז"ל בספר בן פורת יוסף דף ל"ט דהתורה אינה נקנית אלא כשיש שלום שנאמר ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וז"ש בעירובין וממדבר מתנה אם משים עצמו כמדבר תורה ניתנה לו במתנה דלא אפשר שיהיה לו שלום אלא בענוה זה ת"ד וזה רמז מאימתי קורין כלומר אימתי הוא קריאה ונחשב תלמוד תורה וסיים בשלום והביא פסוק ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דכשם דלא זכו לתורה עד שהיו באחדות כדכתיב ויחן שם ישראל שהיו באחדות אחד כמשז"ל כן מי שרוצה לזכות בתורה יקבל עליו להיות עניו ולהיות לו שלום עם הכל ואז זוכה לתורה ונתנה לו במתנה וז"ש ה' עז לעמו יתן במתנה כאשר יברך את עמו בשלום. ור"ת ה' יברך את עמו גימטריא הוי"ה אדני יחוד קב"ה ושכינתיה וס"ת ה' יברך את גימטריא משיח בן דוד דכשיהיה שלום באמת נזכה לתורה ויבא משיח: <br><b>ועוד</b> אפשר לרמוז במ"ש במדרש רבה פרשת נשא בקרבן נתנאל בן צוער דר"ת שיתא סדרי משנה גימטריא פרק מאימתי, יציאות, חמש, ארבע, כל, אבות, ע"ש, מה שרמזו רז"ל ואפשר לרמוז באופן זה. משנה רומז <b>ה </b>מ', שיתא סדר <b>ו </b>רומז לת"ת, ר"ת שיתא סדר, גימטריא יסוד ומסיים שלום מ' רמז לאימא ואבא נעלם וא"ש ההי"ב:
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+<b>ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונין יהא שמו הגדול מבורך וכו'.</b> יש לדקדק דהו"ל לומר בקצרה לשון ברור כשנכנסין לבתי כנסיות וב"מ ואומרים קדיש או ועונין קדיש. ושמעתי משם הרב הגדול מהר"י הכהן ז"ל דהיה מפרש דבדקוק נקט לשון זה ועונין יהא שמו הגדול והוא כי הנה בקדיש אנחנו שואלין יתגדל ויתקדש שמיה רבא. ועוד אנחנו שואלים ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. וכשעונים כל הקהל על זה הם אומרים אמן יהא שמיה ר��א מברך ואינם מזכירים המשיח דהגם דבתחילה התפללנו על שתיהם. כשעונים כל הקהל אינם אומרים כי אם אמן יהא שמיה רבא מברך כלומר כל מעינינו ועיקר שאלתינו הוא לכבוד שמו. וזה בפרט אלהים חשב"ה לטובה וז"ש כשנכנסים ועונים אמן יהא שמיה רבא דהם שבקי תועלתם שהוא ביאת המשיח ולא אכפת להו כי אם על קדושת שמו יתברך וז"ש אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך וכו':
+
+Daf 3b
+
+<b>תנו רבנן ד' משמרות הוי הלילה דברי רבי רבי נתן אומר ג'.</b> ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב נראה דפליגי אי משמרות הם כנגד ג' אבות או כנגד ד' אמהות ומה"ט תקון לאה ורחל כידוע לי"ח ובכ"ח כתב דרבי אתי מדוד מהפך בזכותיה ועם דוד ד' רגלי מרכבה ורבי נתן סבר דוקא ג' רגלי מרכבה אברהם יצחק יעקב ודוד נדחה מפני חטאו עכ"ל. ואני תמיה מאד איך לא מסתפו רבנן והרי אז"ל דדוד הע"ה לא חטא ועכ"ז העידה עליו רה"ק ברכי כשלו מצום ודוד מלך ישראל חי וקיים ואמרינן פרק במה מדליקין דבקו שערים זב"ז והביא שלמה הע"ה ארונו של דוד הע"ה ואמר בעבור דוד עבדך וכו' ונפתחו השערים וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה ונהפכו פני שנאי דוד וכו' ואמרו במדרש באותה שעה חיה דוד ואיך ס"ד דרבנן לומר דדוד נדחה ח"ו. ותו בתחילה אמאי ג' וכיוצא יש לדקדק עוד ואין להאריך גם מ"ש הרב ז"ל כנגד ד' אמהות וכו' ליודעי חן יש להשיב ואין להאריך:
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+<b>אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי וכו'.</b> יש להעיר דדוד הע"ה אמר כמה מזמורים בא"ב ובכלם אמר נו"ן כגון מזמור כ"ה ומזמור ל"ד ואלפא ביתא במזמור קי"ט ובכלם אמר נו"ן והכא מ"ט חש לזה. ואני בעניי פירשתי בזה דדוקא במזמור זה חש לזה דידוע דהא דכתיב נפלה לא תוסיף קום מיירי כביכול על השכינה ובזהר הקדוש פירש נפלה לא תוסיף קום מעצמה אלא כביכול הקב"ה יקים אותה כדכתיב אקים את סוכת דוד. והנה הכא במזמור זה אמר מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור וקאי על השכינה והשתא דקאמר מילתא פסיקתא מלכותך מ' כל עולמים וכו' היה צריך לומר דבעון ישראל נפלה וח"ו. ולכך לא אמר נו"ן כלל דמהראוי היה לומר נפלה ולא רצה לומר ונמצא שאין הכונה מפני שיש בנו"ן נפילה לא אמר נו"ן דמשום דיש בנו"ן נפילה לא ימנע לומר נו"ן כמו שלא חש במזמורים אחרים אבל הכונה שהיה צריך לומר נפלה מאחר שאמר מלכותך וכו' והיה מוכרח לומר נפלה ולא רצה לומר וחזר וסמכה ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים וכן ר"ת סילה כל אבירי ה' בקרבי סילה ר"ת סומך ה' לכל הנופלים וס"ת סומך וכו' מלכה ודוק היטב כי קצרתי: <br><b>א"נ</b> אפשר לומר ונדייק מ"ש מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי דהו"ל למימר מפני מה לא נאמרה נו"ן בתהלה לדוד כמ"ש כל האומר תהלה לדוד בכל יום דהמזמור מתחיל תהלה לדוד אלא דנהגו לומר פסוק אשרי מקודם. ואפשר לומר דשאלת רבי יוחנן הוא דוקא במזמור זה שנהגו לאומרו ודוד הע"ה ברוח הקדש ודאי ידע דישראל יאמרו אותו תדיר ולזה שאל מפני מה לא נאמרה נו"ן בו שיאמרו ישראל כל א"ב חסר נו"ן והיינו דדקדק לומר מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי כלומר במזמור שאומרים ישראל ומתחילים קודם אשרי אמאי לא אמר ן' שיאמרו ישראל א"ב חסרה והשאלה דוקא משום דישראל אומרים אותו. והשיב אדרבא מפני שישראל אומרים אותו חיסר נו"ן לעורר לב ישראל דיש על עונם מפלה ח"ו ובידם לתקן. וחזר וסמכה ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים להודיע לישראל דאם יבטחו וידבקו בה' הוא עזרם:
+
+Daf 5a
+
+<b>א"ר לוי בר חמא א"ר שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצה"ר.</b> פירש רש"י ז"ל שיעשה מלחמה עם יצה"ר עכ"ל אפשר דמה שאמר לעולם ירגיז וכו' הכונה דלא מיבעיא אם יאמר לו היצה"ר לעבור עבירה שצריך לילחם בו. אלא אפילו אומר לו בעניני קיום הגוף באכילה ושתיה ושינה וכיוצא ירגיז עליו היצה"ט לומר שהוא מתאוה לאכילה וכיוצא להיות הגוף בריא וחזק ולא זו הדרך אלא להיות לו כח לעבודתו יתברך ולא משום בריאות הגוף לבד וחדא מגו חדא דכיון דהכל משום עבודת הבורא יתברך ממילא יבא להסתפק במועט ולברוח מן המותרות וכל הטענות יהיו בדרך מלחמה עם היצה"ר לבזות עניניו ומרמותיו כי בזה הוא נכנע כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בכונת עלינו לשבח דבמה שאנו אומרים שהם משתחוים להבל וריק וכו' שאנו אומרים גנותם בזה נכנעים הקליפות ולזה ציוו רז"ל להרגיז יצה"ט על יצה"ר לבזותו ולהזכיר גנותו ובזה נכנע וניצול ממנו:
+<b>מביא עליו יסורין ועוכרין אותו.</b> פירוש והוא מדה כנגד מדה שהוא לא עסק בתורה אף שהיה יכול לעסוק. ועתה לא יוכל לעסוק מחמת היסורין. ונפקא מינה שיתודה על מה שעבר ויקבל עליו לעסוק בתורה ואז ירחם ה' עליו וינוח מהיסורין:
+<b>אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ושמח.</b> אפשר לומר דרך דרש כי הנה מי שלוקח חפץ בדמים רשאי לעשות בו כרצונו רצה משתמש בו בכבוד רצה מניחו במקומו ואינו משתמע בו כלל רצה מאבידו ומשליכו ככלי אין חפץ בו. אמנם אדם גדול שנתן לו חפץ יקר במתנה צריך להשתמש בו בכבוד ולהחשיבו ולכבוד הנותן אינו רשאי לזלזל בחפץ ההוא וק"ו לאבדו ולהשליכו כי הוא מבזה לנותן. והנה הקב"ה כביכול מכר התורה לישראל. ויש לחוש שיאמרו ישראל התורה היא חפץ שלקחנו ונעשה בה כחפצנו אם נרצה נשתמש בה בכבוד ואם נרצה נזלזל בה ותהא מונחת בקרן זוית ולא נשגיח בה כאלו לא היתה מעולם. על כן אמר ה' כי לקח טוב אמת שהתורה היא שמכרתיה לכם וז"ש בו כי לקח טוב. אך דעו וראו שהזהרו בה כאלו היא חפץ שנתתי לכם במתנה שאתם צריכים ליזהר בה לכבודי אני הנותן ולכן תורתי אל תעזובו ואם כן מכאן נראה שלא כמדת ב"ו מדת הקב"ה שמכר התורה לישראל ושמח ומזהירם שיעשו כאלו נתנה במתנה ורוצה שישתמשו בה בכבוד לכבודו והרב עיון יעקב ז"ל פירש במה שנסתפק הרב ש"ך בח"מ סימן קע"ה אי איכא דדב"מ לגבי בן ובספר אסיפת זקנים כתב בפשיטות דלגבי בן ליכא דדב"מ כמ"ש במקום אחר:
+<b>פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה.</b> יש לדקדק מאחר שביטול תורה הוא מהעבירות חמורות היכי קאמר פשפש ולא מצא ומה פשפש ואיך לא מצא והרי הוא גלוי וידוע והוא דבר הניכר שהוא בטל מהתורה ותו מה הלשון אומרת יתלה בביטול תורה ומה היא תליה זו. ואפשר דהכונה יתלה בביטול תורה שהיה לו לבטל ולא ביטול כגון שנזדמנה לו מצוה שאי אפשר ליעשות על ידי אחרים והי"ל לבטל תורה ולקיימה ולא ביטל והשתא לאו אדעתיה ויתלה בזה. א"נ שהיה לו לבטל תורה שלא יעבור זמן ק"ש וכיוצא ולא ביטל:
+
+Daf 5b
+
+<b>יהב ליה ידיה ואוקמיה.</b> פירש בספר ארץ החיים מזמור כ"א דיסורין של אהבה הם להרבות שכר. אך שאר היסורין לכפר חטאותיו וביד כתובים העונות וכשא"ל לא הן ולא שכרן ש"מ דאין לו חטא והיסורין לשכר וא"ל הב לי ידך וראה שאין כתוב ביד שום עון. וביד י"ד פרקין יהב ליה ידיה ב"פ י"ד הם כ"ח ועתה יגדל נא כח ה' ואוקמיה. ופריך ולוקים איהו לנפשיה. והשיב אין חבוש דכשיש אחר נותן ימינו לימין החולה והם יד ימין שנים. אך אם הוא לעצמו צריך שמאל והיא מוכנעת וחבושה וז"ש אין חבוש מתיר עצמו כי צריך ב' ימין עכ"ד ועפ"ז יובן מ"ש רז"ל לא לן אדם בירושלם וביד"ו עון ואמרו עבירה היא ביד"ו וכיוצא: <br><b>ורבינו</b> האר"י ז"ל גלה סודו דר"ת יהב ליה ידיה הוא שם אחד מע"ב שמות וכיוון בשם זה ואוקמיה עש"ב:
+<b>והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב"ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'.</b> הנה בזהר הקדוש פירשו בהאי קרא דקיר רומז לשכינה. וכפ"ז יש לרמוז מוסר השכל דהמתפלל יכנע לבו ולא יהא לו שום מחשבה והרהור ולא שום פגם שיפסיק בינו ובין השכינה ח"ו וז"ש שלא יהא דבר חוצץ שיהיה לבו לב טהור והרהורי תשובה שבזה ידבק בשכינה ותפלתו תהיה מקובלת ברצון: <br><b>ואפשר</b> לפרש בפסוק ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וכו'. במ"ש מהרח"ו ז"ל בפרשת ואתחנן אל ה' דהתפלה היא דוקא לשם הוי"ה הנקרא שם העצם כי כל השמות הם ככנויים ומלבושים וכנפים אליו והטועה בזה כופר בעיקר וז"ש ואתחנן אל ה' ואמר אדני אלהים שצריך ליכנס לפני שם הוי"ה על ידי שני שמות אלו כי על ידי שני שמות אלו נפתחים שערי תפלה וזהו אדני שפתי תפתח ופי אלהים גימטריא פה ואחרי שנפתחו אז מתפלל אל שם הויה לבדו ולא אל שני שמות הנזכרים ואליו אמר אתה החילות וכמ"ש ואתחנן אל ה' עכ"ד בקצור וז"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר היא השכינה לשם אדני שהוא לפתוח שערי תפלה. ואחרי כן ויתפלל אל ה' שם הויה כי התפלה לשם הויה דוקא כאמור:
+
+Daf 6a
+
+<b>ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו וכו'.</b> נראה דעוסק היינו שמעיין בהלכה וזהו לשון עוסק דבהלכה צריך עסק וידוע דתורה שבע"פ היא כנגד השכינה וכן הלכה הוא ה' כלה ולכן שכינה עמו:
+<b>תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות.</b> התוספות הקשו מדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים ונדחקו דהיינו בספר לבדו. והרב יעבץ בספר עץ אבות פ"ג תירץ דיש חילוק בין דבור למעשה דכשהוא מעשה אפילו חד נכתב. אך כשהוא דבור תרי מכתבן מילייהו וחד לא:
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+<b>א"ר יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון.</b> אפשר לומר במ"ש מז"ה חסד לאברהם ז"ל בפירוש המשנה אשר לו כ"י פ"ג דנדרים משם המקובלים דמדור הפלגה ואילך הפריד הקב"ה הנשמות והטהורות נתנם באוצר אחד והבלתי טהורות באוצר אחר וכו' ע"ש ומצינו תואר אדון שאנו אומרים מה שתקנו רז"ל אדון כל הנשמות. ואפשר דמשו"ה קראו אברהם אע"ה אדון כי בימיו נודע וניכר שהוא אדון כל הנשמות כמדובר:
+<b>וא"ר יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה'. ראובן אמר רבי אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני וכו'.</b> מקשים כשילדה ראובן הי"ל להודות. ונראה כי מאחר דנתעברה מביאה ראשונה שבא עליה יעקב וחשב שהיא רחל לכך לא קראה שם בנה הראשון יהודה להודות לשם ה' דהיה נראה קצת שהיא מודה על שנדחית רחל ובאה היא במקומה ויהיה צער לרחל לכך לא הודית וקראה שם הבן הראשון יהודה. אי נמי מסיבה זו עצמה דבא בעקיפין לא רצתה להודות ה' בו בפרק דנראה דנותנת הודאה לה' בדבר שלא בא כסדר ומתוקן. ואפשר לומר דקראתו שמו ראובן מטעם שנבאר. כי הנה הראב"ד זלה"ה בספר בעלי הנפש הקשה דכיון דיעקב אע"ה חשב שהיא רחל ונתעברה אם כן ח"ו היה בן תמורה ומצאתי לחד מרבוואתא קמאי בספר כ"י על קלף שתירץ דהכל הולך אחר האשה שאם האשה טהרה רעיוניה וכיונה לשם שמים אינו בן תמורה והוא בן כשר ראוי והגון ואפשר שזה כיונה לאה כאשר ילדה שלא יאמרו שהוא בן תמורה לז"א ראו בן ר"ל התבוננו בילד שהוא בן ראוי והגון שאני כיונתי לשם שמים בקדושה וטהרה:
+<b>מאי רות וכו'.</b> פירש רש"י ז"ל משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה עכ"ל. ונראה דכונת רבינו ז"ל דהיה שגור בפיהם הני מימרות דרבי יוחנן מאי רות וכו' ועוד המימרא סמוכה ומנ"ל דשמא גרים וכו' והני בי תרי שגורות בפיהם שתים הנה יחדיו ידובקו. והשתא דמפרש שם ראובן דנקרא על שם העתיד מייתי הא דשמא גרים וכיון דזו המימרא מחוברת למימרת מאי רות להכי נקט לה הכא וזו כונת רש"י ז"ל דמשום דאיירי בפירושי השמות נקט לה כלומר דהני בי תרי נאמרות כאחד ומשום הא דשמא גרים נקט לה: <br><b>ומאי</b> דקאמר מאי רות פירשנו בעניותנו דהו"ל לקרותה תור שהיא מהשתי פרידות טובות שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה שיש להוציא מעמון ומואב ותור הו"ל לקרותה מלשון תור ובן יונה פרידה טובה. א"נ שנתגיירה וקבלה תר"ו מצות שעם ז' מצות ב"נ הם תרי"ג. א"נ שאל אמאי כשנתגיירה לא שינו שמה. והשיב דיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות. ולרמוז זה לא נשתנה שמה ועוד דבזכות דוד נתקיימה שלא קללה בעז כמו שאמרו רז"ל: <br><b>א"נ</b> אפשר דשאל מאי רות כלומר מאחר דשמואל הנביא ע"ה כתבה אמאי עשאה מגילה בפני עצמה והו"ל לכוללה בספר שופטים או שמואל, וחדא מגו חדא שאל מאי רות כלומר אמאי היא בתוך הכתובים והשיב שיצא ממנה דוד שריוהו וכו' ומשו"ה נקראת רות ונשתייר לה שם זה ונכתבה בין הכתובים לכבודה ולכבוד דוד הע"ה: <br><b>ובפסיקתא</b> זוטרתי הביאה הרב מנות הלוי ז"ל אמרו רז"ל מי כתב ספר רות שמואל הנביא כתב ספרו וספר רות וספר שופטים ומפני מה נכתב כדי ליחס בו דוד בן ישי וכן דוד אמר אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי אמר דוד בזמן שמשחני שמואל הרואה אז אמרתי הנה באתי לגדולה וכבוד במגלת ספר כתוב עלי שבו מספר שבחו ויחוסו של דוד עכ"ל. ובדרושים הבאתי מרז"ל דישי אבי דוד תבע שפחתו והשפחה היתה נאמנת והגידה לאשת ישי ונשתנית והיה ישי עמה ונתעברה מדוד. וכשהוכר עוברה ישי אמר לבניו דזה שנים שהוא פרוש ממנה ומוכרח שהיא הרה לזנונים והיו רוצים הבנים להורגה לה ולעוברה ואמר להם ישי שאם כה יעשו יהיה לעז עליהם לכן יסבלו וכשתלד יהיה הולד עבד להם וכן היה פרוש ומובדל וכתב הרמ"ע ז"ל דישי היה מד' שמתו בעטיו של נחש אך הי"ל ספק שבא ממואבית והיה רוצה לטהר זרעו לקדש שפחה על תנאי וכו' ע"ש והשפחה והגבירה לא גילו הסוד והיה דוד מאוס בעיניהם דסברו שהוא ממזר וכשבא שמואל הנביא ע"ה גילה הסוד שהוא בן ישי שאשתו היתה במקום השפחה ומשחו למלך וכתב מגלת רות ליחס לדוד הע"ה. וז"ש בפסיקתא שנכתבה מגלת רות ליחס בו דוד בן ישי להודיע שהוא בן ישי ואמו לא זנתה ח"ו וז"ש בזמן שמשחני שמואל אז אמרתי הנה באתי לגדולה וכבוד שהיו מליזים ח"ו עליו. ואפשר לרמוז אז אמרתי הנה באתי דאז הוא לשון שירה כמ"ש רז"ל בכמה דוכתי. והנה אמר לעיל בסמוך רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדרבה עצמו מספר כי ה' ברחמיו מפליא לעשות וכל מחשבותיו להטיב עמנו ואין הפה יכולה לדבר אף מה שאנו מרגישים בחסדיך כי רבים הם וכ"ש הנפלאים והנסתרים ואתיא מכללא זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי לשמוע דברי תורה עולה וחטאה לא שאלת כי העוסק בתורה מכפר יותר מכל הקרבנות ומכפר על המזיד וכן השירה לשורר לפני ה' הוא כמו עסק התורה וז"ש א"ז אמרתי כלומר כשאני משורר הנה באתי הנה לשון שמחה כמשז"ל השירה היא חשובה במגלת ספר כתוב עלי כמו התורה מפני שבשירות ותשבחות לעשות רצונך אלהי חפצתי. ורמ�� בדברים אלו ענינו. אמרתי ר"ת אשירה מגילת רות תהיה יחוסי ורמז דנקראת רות לרמוז עליו שישיר לה' שירות ותשבחות וזהו רות שממנה יצא הוא שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות. במגילת ספר וכי תימא אמאי שמואל לא כתב ענין זה בספר שופטים לז"א כתוב עלי רות היא בכתובים וז"ש כתו"ב עלי מפני שאני משורר ברוח הקדש ולכן נכתבה בכתובים דלכן נקראת רות עלי:
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+<b>אמרי דבי רבי ינאי א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק וכו'.</b> אכתוב פה איזה דבר בקצר אמיץ ממה שכתבתי בעניותי באורך בדרושים בס"ד דאפשר לומר דא"ל בבקשה ממך יען כל הביזה היתה של משה רבינו ע"ה שנתחייב לו פרעה שהיה הרע של קין ובגלגול שעבר הרג להבל שהיה משה ולקח תאומתו ונתחייב כל הון ביתו וזהו הביזה של מצרים כמ"ש הרב ש"ך עה"ת באורך. וז"ש בבקשה ממך אמור לישראל כי הביזה שלך ובמדת טובך תתננה לישראל. א"נ כי ביזת מצרים בשביל מה שנשתעבדו בעבור מכירת יוסף הצדיק ע"ה ומשה הי"ל בחינת יוסף והוא נתעסק בעצמות יוסף ומטעם זה הי"ל ליקח חלק גדול בביזה לכך אמר בבקשה ממך אמור להם לישראל שהם יזכו בביזה. ואמר בבקשה מכם מלבד הפשוט ומפורש שא"ל ולואי שנצא וכו' לפי שישראל לא ירצו לשאול דיאמרו אם אנו לוקחים בדין לא יהיה בדרך שאלה ואם לאו אין אנו רוצים ליקח בשאלה ואח"כ להחזיק במה שלקחו דנראה כגזל לזה אמור לישראל בבקשה מכם דעתה יהיה בדרך שאלה לג' ימים ואח"כ במכת בכורות מיראתם כי אין בית אשר אין שם מת מטוב רצונם ישלחום לגמרי עם כל מה שיש בידם. ואמר כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם אע"ה ואחרי כן יצאו לא קיים בהם דאיברא דכשנטבעו המצריים בים סוף אמרו רז"ל כאן נתקיימה הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ומיהו פשט ואחרי כן יצאו מוכח שיצאו ממצרים ברכוש גדול דבשעת יציאתם הם טעונים ברכה ולכן הגם שיתקיים בביזת הים כדי שלא יאמר אברהם אע"ה דלא נתקיים בעת היציאה לכן ישאלו כלי כסף וכלי זהב. ומ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ד"ה שלא יאמר אין דבריו מחוורין כאשר יראה הרואה:
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+<b>שגנז ספר רפואות.</b> עיין מה שכתבתי אני עני בכסא רחמים דף ע"ו ע"א ובמ"ש סתם מי גיחון וכו' ע"ש מ"ש בע"א וע"ב בס"ד:
+<b>אפילו בשעה ששגר לו הקב"ה שלום וכו'.</b> בפשטיה דקרא עיין מה שכתבתי אני עני בחומת אנ"ך ישעיה סימן ל"ח בס"ד ואפשר לומר קצת בסגנון אחר ונקדים מאי דמקשים דהכא אמרו דהקב"ה עשה פשרה בין ישעיה וחזקיה והרי אמרו מעין דוגמא בפנחס ויפתח דיפתח אמר יבא פנחס אצלי ופנחס אמר יבא יפתח אצלי ובין דא לדא הלכה בת יפתח ונענש פנחס ואמאי הקב"ה לא עשה שם פשר דבר שיחלה אחד מהם ויאמר לאחר לך ובקר לחולה. ושמעתי מעטרת ראשי אבא מארי ז"ל ששמע מחכם אשכנזי ז"ל דעד חזקיה הע"ה לא הוה חולה דמתפח דכל שהיה חולה ודאי מת ולהכי לא אפשר לעשות פשרה זו בין יפתח ופנחס כי בו בפרק אם יחלה אחד ימות דלא היה חולה מתרפא ולכן חלה הגזרה על בת יפתח ונענש יפתח על זה וגם פנחס כמו שאמרו רז"ל עכ"ד. ואפשר לרמוז זה בפסוק ישעיה סימן ל"ח ותחלימני והחייני הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כל חטאי וטרם בואי לרמוז בפ' אביע דאיברא דהחכם אשכנזי לפי הנגלה בענין תירץ יפה אך אם נעמיק העמק שאלה עדיין לא יגהה מזור דאטו אין אופן אחר לפניו יתברך כדי להציל לבת יפתח ולעשות פשר דבר והשאלה היא דכי היכי דאשכחן בענין זה דהקב"ה עשה פשר דבר. הכי נמי הי"ל לעשות מעין דוגמא שם בבת יפתח באופן שהוא יתברך יודע. והנראה בזה הוא דחזקיהו הע"ה הי"ל זכיות הרבה ובפרט שהגדיל תורה דבימיו לא היה תנוק ותנוקת שלא היה בקי ומה שחטא היה בשוגג דחזא דנפקי בנין דלא מעלו ולכן הקב"ה עשה פשר דבר והצילו. משא"כ יפתח דחטאו היה גדול ולא זכה שניצולה בתו וזה רמז חזקיה ע"ה ותחלימני והחייני ועתה נתחדש ענין זה שיתרפא החולה ויחי אשר לא היה לעולמים ודין גרמ"א הנה לשלום שעתה עשה הקב"ה פשרה זו מה שלא עשה ביפתח ופנחס דעתה רצה הקב"ה שיתחדש ענין רפואת החולה ויחי מחולייו. ועוד כי ברב רחמיך ואתה חשקת נפשי משחת וסלחת לי חטאי כי השלכת אחרי גויך כל חטאי. משא"כ יפתח כי אתה ידעת וחוקר לב האדם אם ראוי לרחם עליו ואני מודה לפניך על רוב חסדיך:
+<b>אמר רבי יוסי בר חנינא משום ראב"י כל המארח ת"ח בתוך ביתו וכו'.</b> וכיוצא אמרו בש"ס בכתובות דף ק"ה כל המקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים וכתבו שם התוספות משם סדר אליהו זוטא דת"ח כפרה להם לישראל בכל מקומות מושבותיהם ע"ש:
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+<b>כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה.</b> הרב עיון יעקב משם הרב מהרש"א ז"ל כתב דאמאי לא זכרו הפוסקים זה דהגם דנימא דהוא אסמכתא הול"ל שהוא אסור וצ"ע וכתב על זה הרב הנזכר ולפי מ"ש התוספות במ"ק דף כ' דאין למדין מפסוק שקודם מתן תורה יש לומר שזה דעת הפוסקים ועיין בתשובתי שבות יעקב ח"א סימן כ"ו עכ"ל. והרואה יראה דבתשובתו הנזכר שרמז שם כתב הרב עצמו דכמה זמני למדין מפסוק קודם מ"ת והיכא דהוי מילתא דמסתברא למדין ע"ש. והנה לכאורה יקשה על התוספות דמ"ק הנזכר דהרי פריך בסוגיין מדכתיב אשר בחרת באברם ואצטריך לשנויי דנביא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא וכפי דברי התוספות מאי פריך ומשני והא אין למדין מפסוק שקודם מתן תורה ואי אנן לא גמרינן כ"ש נביא לא יליף. ומוכרח לומר דלא אמרו התוספות אלא כגון ההיא דקיימי עלה דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים דהוא דבר המצוי ורגיל שימות האב ובכגון זה הוא דאמור דאין למדין מפסוק שקודם מ"ת דכיון דהוא רגיל ומצוי הו"ל כדבר שהיה אחר מתן תורה אבל במידי דלא הוה אלא חד זימנא והיה קודם מ"ת אז למדין משם כגון מאי דקמן דאברהם אע"ה היה בזמנו והקב"ה שם שמו אברהם. ואברהם אע"ה היה קודם מ"ת בזה למדין כיון דהך עובדא דשם שמו אברהם היה בו בפרק דוקא ולהכי פריך מדכתיב אשר בחרת באברם ומשני שפיר ובהכי עמדה ונשאת חקירת הרב מהרש"א ז"ל אמאי הפוסקים לא השמיעונו כזאת:
+<b>אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכי נמי התם הקב"ה אמר לאברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה.</b> אפשר לפרש דרך דרש במ"ש הרב עיר וקדיש הרמ"ע ז"ל דכשהאיש והאשה שוים במעלתם אי אפשר שיולידו וזה רמז משז"ל אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד ואברהם ושרה היו שוים במעלתם ולא היו מולידים וה' פקד את שרה לשון חסרון שחיסר ממעלתה ויעש ה' לשרה כאשר דיבר שתלד מעין דוגמא ללבנה שנתמעטה והרבה צבאותיה כוכבי אור זהו תורף דבריו בקצור נמרץ. ולפי דברי הרב ז"ל אפשר לפרש דפריך שפיר דגם שרה אמרת בתחילה שרי לאומתה ולבסוף שרה לכל העולם ואם כן גם שרה אם קרא שרי עובר וא"כ אמאי נקט הקורא לאברהם אברם והל"ל וכן לשרי. ומשני איברא דגם שרי בתחילה שרי לאומתה ולבסוף שרה לכל העולם. אמנם עיקר הדבר דכדי לזכות לבנים נתמעטה ואם אברהם אומר שרי היינו שיש לה שררה עליו ולכן יקראנה שרה דהיא שרה לכל העולם אבל לא עליו וזה עיקר השינוי היה בשביל מעלת אברהם וז"ש התם הקב"ה אמר לאברהם לא תקרא שמה שרי דנראה דיש לה שררה עליך ולזה הקורא שרי אינו עובר דהעיקר הוא להודיע דמעלת אברהם גדולה עליה:
+<b>אלא מעתה הקורא ליעקב וכו' שאני התם דהדר אהדריה קרא וכו'.</b> אפשר לומר עוד טעם שנשאר לו שם יעקב כי הנה למראה עינים נשא שתי אחיות אבל לאה ורחל בסודן למעלה כחדא חשיבי וכמו שביאר רבינו האר"י ז"ל בסוד פרשת עקב ענוה יראת ה' ורמוז בשם יעקב יוד רומז לרחל דהיא ספירה עשירית מ'. עקב היא לאה בסוד עקב ענוה ולכך נשאר לו שם יעקב לרמוז דלאה ורחל כחדא נינהו ולא עשה איסור ח"ו. ובזה יש לרמוז פסוק ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב וכו' הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן דאפשר דרחל חששה דלא יש לה בנים מחמת שנשא שתי אחיות ולז"א ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב מסיבת יעקב שנשא שתי אחיות ותאמר הבה לי בנים להודיע שלא יש חטא ואם אין מתה אנכי שיאמרו שאני חטאתי לינשא לך. ויחר אף יעקב כלומר חרה אפו מצד שם יעקב דנקרא יעקב לרמוז לרחל ולאה דכחד חשיבי ולכן נודע דמשום מחשבה זו מנע ממך פרי בטן שעשית פירוד למעלה ח"ו:
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+<b>ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה וכו'.</b> עמ"ש אני עני בקונטריס דבש לפי דף צ"ו ע"ב ע"ש באורך בס"ד:
+
+Daf 17a
+
+<b>אמר ליה רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין א"ל באקרויי בניהו וכו'.</b> מראש מקדמי אר"ש אציגה נא עמך הא דאמרינן פ"ק דבתרא בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין אמר רבש"ע בראת ג"ע וכו' מאי אהדרו ליה חבריה האף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל וכו' אמר הקב"ה בראתי יצה"ר וכו' ופירש רש"י ז"ל בקש לפטור את כל העולם מן הדין לומר שאנוסים ביד יצה"ר. אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ברא תורה שהיא מבטלת הרהורים הלכך לאו אנוסים שהרי יכולין להציל עצמן בתורה עכ"ד: <br><b>ויש</b> לחקור לפי זה נשים שפטורות מת"ת א"כ יהיו פטורות מן הדין שאנוסות הן מיצה"ר והרב מהר"ר יונתן ז"ל פירש מאמר זה דהיינו דקאמר הני נשי במאי זכיין ר"ל במה מנצחות היצה"ר על דרך שאמרו בהא זכנהו רבנן כלומר באיזה דבר ינצחו היצה"ר שהם פטורות מת"ת והשיבו באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו עכ"ד ועדיין בזה לא ריוה צמאונינו בעוצם חקירה הזו דרוב נשי המון ישראל בעליהן עמי הארץ גם יש כמה עקרות וגם אשר יש להן בנים יש מהן שבניהן היו זמן מועט בית רבן ואוחזים מעשה אבותיהם מעם הארץ וכל הני נשים רבות יהיו פטורות דאנוסות מיצה"ר. ובשלמא נשי הת"ח ואשר זכו לבנים ת"ח אית להו זכות תורה ואהני להו לבטולי יצה"ר. אבל אנן מה נענה על רוב הנשים: <br><b>ויראה</b> דיש שני דברים המבטלים יצה"ר וחיילי בכולל ואנשים ונשים שוו בשעוריהם זה יצא ראשונה יראת שמים כי אחד האיש ואחד האשה אם יש להם יראת שמים מועיל לבטל היצה"ר וכמש"ה ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכן הוא אומר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט וא"כ אשה אינה אנוסה דעל ידי יראת שמים יכולה לינצל מיצה"ר. וזאת שנית הענוה והשפלות מבטלות יצה"ר וכמו שכתבו גורי האר"י ז"ל דלכן מזמור לא גבה לבי מזמור קל"א דהענוה מבטלת ס"מ גימטריא קל"א דהעניו אינו שולט בו וכן כתבו משם הרב עיר וקדיש מהר"א הלוי ברוכים ז"ל וא"כ האשה אינה אנוסה דאם היה לה ענוה ושפלות היצה"ר אינו שולט בה. והני בי תרי יראה וענוה יכולות לקנות ממילא כי נקל לכל איש ואשה לקנותם והם דברים פשוטים כי עין בעין יראו מהות האדם והכל יודעים כי האלקים בשמים ומלכותו בכל משלה ועל זה חייבין אנשים ונשים דעל ידי יראה וענוה כל אחת בפני עצמה וכ"ש שתיהן כאחד שתים כהלכתן יכולים לינצל מיצה"ר והיינו דקאמרי חברוהי דאיוב האף אתה תפר יראה רמזו דאינם אנוסים מן היצה"ר דהשולט בו יצה"ר הוא מפר יראה דאילו היה בו יראה לא היה שולט בו יצה"ר. ואתיא מכללא הענוה דעל ידי הגאוה מפר יראה. ותגרע שיחה היינו בטול תורה ואם היה לומד תורה היה מבטל היצה"ר. כמו שאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וכי תאמר בלבבך דעל ידי הענוה והיראה מתבטל היצה"ר אם כן אמאי הקב"ה קאמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין דמשמע דדוקא התורה מועלת והול"ל הרי יראה וענוה ותורה. יש להשיב דיראה וענוה אתו ממילא והוא בידו של האדם ובבחירתו להיות ירא שמים ועניו והקב"ה רבותא קמ"ל בר מהני דממילא קאתו דברוב רחמיו זכנו לתורה וברא התורה לו תבלין:
+<b>ועוד נראה לומר כי גדלה מעלת התורה דעל ידי הענוה והיראה יכולים איש ואשה לינצל מיצה"ר.</b> אמנם אינו מועיל ליצה"ר לתקנו ולעשותו טוב ודיו שיפקיע את עצמו ממנו. אך למוד תורה לשמה מועלת לתקן היצה"ר ולעשותו טוב והיינו דקאמר אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא להיצה"ר לתקנו והיינו תבלין דכשם שהתבלין מכשירים התבשיל לאכילה כך התורה מכשרת יצה"ר ועושהו טוב ומשו"ה נקט תורה דוקא דלענין זה לעשות היצה"ר טוב אינו מועיל כי אם התורה:
+<b>ואפשר דהיינו דקאמר רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין.</b> כלומר לינצל מיצה"ר לא קמיבעיא לי דודאי ע"י הענוה ויראה הם ניצולות אבל במאי זכיין לתקן היצה"ר ולעשותו טוב כי לזה צריך לימוד תורה וא"ל באקרויי בנייהו ומנטרן לגבריהו וא"כ יש להם חלק בתורת בעליהם וזה מועיל לזכך היצה"ר ולעשותו טוב:
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+<b>ואפשר דהיינו דקאמר רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין.</b> כלומר לינצל מיצה"ר לא קמיבעיא לי דודאי ע"י הענוה ויראה הם ניצולות אבל במאי זכיין לתקן היצה"ר ולעשותו טוב כי לזה צריך לימוד תורה וא"ל באקרויי בנייהו ומנטרן לגבריהו וא"כ יש להם חלק בתורת בעליהם וזה מועיל לזכך היצה"ר ולעשותו טוב: <br><b>רב</b> גידל וכו' א"ל רבנן לא מסתפי מר מיצה"ר וכו' כתב הרב עיון יעקב ז"ל שכתב דמיין באפאי כקאקי חיורי אפשר לומר דרב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא כדאיתא ביבמות דף ס"ד לכך נאבד ממנו חמדת נשים והיו דומין בעיניו כקאקי חיורי ממש עכ"ל. ועמו הסליחה שחשב האמוראים כאינשי דעלמא ומיעט בכבודם ואדרבא מוכח להפך דהא הוה מקמיה דאיעקר מדאמרו ליה רבנן לא מסתפי מר מיצה"ר ואלו הוה בתר דאיעקר כבר הוה ידיע להו דשתין סבי איעקור מפרקיה דרב הונא ותו דלא הו"ל נמי לומר דמיין באפאי וכו' כאלו הוא קדוש רק הי"ל להודיעם דחדל מהיות לאיש:
+<b>רבי יוחנן וכו' לא מסתפי מר מעינא בישא.</b> אפשר דלא אמרו לא מסתפי מר מיצה"ר דרב גידל דהיה הוא מדבר עמם ואמר להו הכי טבלא והכי טבלא א"ל לא מסתפי מיצה"ר. אבל רבי יוחנן היה יושב שם לחוד שהם יסתכלו בו ודאי שהוא היה נשמר. א"נ שרבי יוחנן גדול הדור והוחזק לקדוש ונהגו בו כבוד יותר. וכ"כ בשיטה מקובצת למציעא על דף פ"ד משם הריטב"א ז"ל דרבי יוחנן יצרו בידו ודמיין עליה כקאקי חיוורי ודלא כמ"ש מהר"י פינטו ז"ל ע"ש:
+<b>אנא מזרעא דיוסף קאתינא וכו'.</b> עיין מה שכתבתי אני עני בקונטריס זה במציעא שם על דף פ"ד בס"ד:
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+<b>תפלות אבות תקנום.</b> עיין מ"ש מהר"י פינטו ומ"ש הרב עיון יעקב וכל מה שדקדקתי על מהר"י פינטו ז"ל בפתח עינים קשה על הרב עיון יעקב דהביא דברי מהר"י פינטו וכתב דרך דרש ונעלם ממנו דברי הראשונים ואין רצוני להאריך:
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+<b>ומנעו בניכם מן ההגיון.</b> מ"ש הרב עיון יעקב שהוא כמו הוגה את ה' ר"ל פעולות שמות הקדש אינו מחוור כלל מכמה אנפי:
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+<b>אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות וכו'.</b> צריך להבין מ"ט דחנה שיצאת לידון בדבר חדש שלא קדמה אדם ולפי פשטן של דברים הדבר פשוט שרצתה לומר מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן. אמנם זאת לפנים פירשתי אני עני ועתה אוסיף קצת נפך בס"ד והוא במ"ש רבינו האר"י זצ"ל וזה תורף דבריו הקדושים בקצ"ר אמיץ דרז"ל קראו לשמואל רבן של נביאים גם אמרו רז"ל דמ' שנה קודם שילד בת קול מכריז עתיד צדיק לילד ושמואל שמו ומאי רבותיה דשמואל ועוד כמה הערות יש בענין והדברים מגיעים למ"ש בסבא ויגע בכף ירכו דמתמן אתפגים נצח ולא הוה נביא דמתמן אתנבי עד דאתא שמואל וכתיב וגם נצח ישראל לא ישקר ולסיבת פגם הנצח דמתמן נביאים לא היו יכולים שתהיה נבואתם בשלימות ולפנים נקרא רואה ושמואל תקן פגם הנצח ונקרא נביא כי על ידו נתקן הירך ולכן נקרא רבן של נביאים דמכחו נתנבאו כלם ולכן בת קול מכריז על לדתו כי כל העולם מצפים להתקן על ידו וז"ש חנה אם ראה תראה כי כשתקן שמואל הנצח ניתן אל הנחש הירך של סוטה תמורת ירך יעקב ואמרה חנה תן לי שמואל שיחטוף ירך יעקב מהסט"א ואז ישאר לסט"א ירך סוטה ואם לאו תראה אלך ואסתתר ובהיותי טהורה אחטוף גם ירך סוטה מהסט"א ואז יקטרג על ישראל ע"ש באורך: <br><b>ועל</b> פי דברי הרב ז"ל יכון מאד מה שחנה קראה צבאות להקב"ה דשמעה הבת קול שעתיד לילד צדיק וכו' דמתקן הירך ואז יכולים להתנבאות מהנצח וידוע דשם צבאות רומז לנצח הוד ומשם יניקת הנביאים וז"ש ה' צבאות דרוצה לזכות לבן הזה שמתקן הירך והוא בחינת צבאות שמשם יניקת הנביאים. ואפשר דחנה בדקה בשמה כי חנה ר"ת חיזוק נצח הוד א"נ הוא ר"ת חוטף נחש הירך. א"נ ר"ת חוזר נצח הירך:
+<b>אמרה חנה וכו' נדה חלה והדלקת הנר כלום עברתי על אחת מהן וכו'.</b> ואפשר שז"ש וזכרת את אמתך דרך צחות כלומר זכירת שמי חנה ר"ת חלה נדה הדלקה דנזהרתי בהם:
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+<b>אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו.</b> וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' תפלה דאפילו בשוגג וכך הביא משמו מרן בב"י א"ח סימן קכ"ח וראיתי בנסחת דפוס אחד שהשמיטו שם בהרמב"ם אפילו בשגגה והיא נסחא מוטעת והעיקר כנסחא אחרת וכמו שהביאה מרן. וכך משמעותא דקרא ידיכם דמים מלאו כלומר אפילו שהיה בשוגג הרי הדמי"ם מודיעין ולא ישא את כפיו. ועוד אפשר לרמוז באומרו ידיכם דמים מלאו מ"ש התוספות ביבמות דף ז' דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו דאין קטיגור נעשה סניגור. ויש מי שהקשה דהרי אמרו פרק ראוהו ב"ד דהא דאין קטיגור נעשה סניגור היינו דוקא בפנים דאין הכהן נכנס שם בבגדי זהב אבל בחוץ לובש בגדי זהב דבחוץ אין להקפיד על אין קטיגור וכו' וא"כ איך כתבו התוספות דבברכת כהנים בבית הכנסת איכא אין קטיגור. ואני בעניי אמרתי דלק"מ דמ"ש פרק ראוהו ב"ד היינו במין הקטיגור דהוא זהב דבמין זהב עשו העגל וזהב זה הוא מין הקטיגור ובהא הוא דמחלקינן בין פנים לחוץ אבל הקטיגור עצמו בכל מקום אינו נעשה סניגורו. והכי אמרו בהדיא בירושלמי דלולב גזול פסול דאין קטיגור וז"ש התוספות דהכא הרגו בידים והם הקטיגור עצמו ואינו נעשה סניגור. וזה רמז הפסוק עצמו ידיכם דמים מלאו כלומר הם הקטיגור עצמו ולהכי אין לפרוש כפים בברכת כהנים:
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+<b>ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי רבים.</b> הוקשה להם דמה שייך לחדודי בדבר שהוא משנה שלימה. והרב עיון יעקב ז"ל תירץ דבמתניתין קאמר לשון רחמנות ולהכי אמר חסת דאינו רחמנות והאריך בזה ע"ש באורך ולא נהירא דחסת נמי הוא לשון רחמנות הגם דהוי יותר מועט ולפי הטעמים הכל אחד ואין להאריך בכל דברי הרב ז"ל. ואפשר לומר דמאי דתנן במתניתין היינו שאומר שטעם לשלח את האם היינו מטעם רחמנות ולזה משתקין אותו שמטיל קנאה א"נ שעושה מדותיו רחמים והם גזרות. אמנם זה לא אמר דטעם שלח תשלח את האם משום רחמים רק הוא עשה דרך בקשה שירחם עלינו וזהו עיקר כונתו רק אמר אתה חסת על הקן מטעם הכמוס והיא גזרה חוס ורחם עלינו מטעם שהוא כמוס אצלך בזכות אבות וכיוצא. זה אפשר לטעות. ורבה בעא לחדודי אי אביי סבר שיש לחלק כן ולכן א"ל כמה ידע לרצויי ואביי השיבו דמשתקין אותו תנן אפילו שאמר בדרך זה לאו שפיר עבד. וגם רבה כן דעתו ומה שלא מיחה בו אפשר שלא היה במקום ובעת שיוכל להשתיקו ואח"כ מיחה בו ודוק הטב:
+<b>אין לגבי משה מילתא זוטרתי.</b> אפשר דיראה הוא במלכות ומשה רבינו אחוז בדעת וביסוד אבא. וכביכול הוא בעלה דמטרוניתא:
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+<b>מנא ה"מ אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמר קרא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב.</b> אפשר דע"י התפלה הוא מיחד קב"ה ושכינתיה וזה על ידי מוחין דאבא סוד יוד וזה רמז ניב שם בן שהוא במ' ואות יוד רומז לאבא. וזה בזכות אבות אברהם יצחק יעקב דס"ת כס"ת שלום לרחוק ולקרוב:
+<b>אמר רבי יעקב בר אידי א"ר יוחנן כל המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל כי אולי השם גרם לו החולי שהרי בשביל זה הדרך לשנות שם החולה עכ"ל וק"ק דכפי דבריו לא הול"ל א"צ להזכיר שמו אלא הול"ל אין להזכיר שמו ומה שמשנין שם החולי ע"פ כתבי האר"י ז"ל הוא להמשיך נפש חדשה:
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+<b>אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וכו'.</b> יש לחקור דלעיל בסמוך אמרינן כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה מעל והכא אמרינן כאלו גוזל וכו' והרי הברכות מדרבנן ותקנום אנשי כנה"ג. ועד אנשי כנה"ג איך היו נהנים בלא ברכה. ונראה דודאי מקמי דתקינו רבנן הברכות כל אדם ירא שמים היה מודה בפיו או לפחות בלבו על כל מה שנהנה אך המון העם לא ידעו ולא יבינו. אך עתה דתקון רבנן הברכות כל מי שאינו מברך עונו ישא. וז"ש גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע דלימים ראשונים לא היו מברכין כי לא היו ברכות ולזה אומר אין פשע. ומ"ש כאלו גוזל וכו' חוץ מהפשט אפשר דע"י הברכה והכונה מברר ניצוצות הקדושות ע"י המאכל ועולים ניצוצות הקדושות למ' ויש יחוד והוי ממש כאלו גוזל וכו' ופוק חזי מ"ש רבינו האר"י ז"ל ע"פ אם תעצרני לא אוכל בלחמך דמנוח לא היה מכוין אלא בכונת מ"ו נ"ח ולז"א לא אוכל בלחמך דצריך כונה יותר עליונה ומשו"ה אמרו מנוח ע"ה היה זהו תורף דבריו ומכאן נלמד דהגם דלא היו עדיין ברכות היו מכוונים כונות עליונות ואוי לה לאותה בושה כי מה שהיה מכוין מנ��ח בסוד מ"ו נ"ח הוא כונת האכילה שכתב רבינו האר"י ז"ל ולזה נקרא עם הארץ שלא היה מכוין כונה יותר עליונה. ומה יעשו כמה גדולי דורנו שאינם מכוונים אפילו כונת מנוח. ולפחות חרדה ילבש האדם לברך בכונה ובלב שלם ויעלה בדעתו שיש כונות עליונות והוא מכוין לדעת היודעים וה' הטוב הוא ברחמיו יקבל כונתו דרך כלל:
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+<b>לא על המברך אני כועס וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל דעשה כן דרך מוסר לכל אחד בפני עצמו שלא לבייש זה בפני זה למלגלג אמר שכעס עליו ולא על המברך ולמברך אמר להפך כדי שלא ישנו באולתם ולא יתקנאו ויתקוטטו זה בזה והיה מותר לשנות בדבר השלום וכו' ע"ש ואין לשון הש"ס מורה כן רק שתכף חזר ואמר ושתי דברות כאחד נאמרו לשניהם. ואפשר דלמעט בסרחונם ולהראות להם שהוא מבקש להם צד זכות אמר כן וכונתו לא על המברך אני כועס שיש צד זכות שהוא סבר שזה פשוט אלא על המלגלג וחזר ואמר לא על המלגלג אני כועס שיש צד זכות שלגלג עליו שהיה לו לשאול אלא על המברך איך לא הבין שהיה צריך לשאול ובזה רמז שהוא מבקש להם צד זכות ולפי האמת שניהם עשו שלא כהוגן ונצטער רבם ומשום הכי נענשו:
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+<b>מדת הקב"ה מלא מחזיק וכו'.</b> אפשר דכל מה שקורא בתורה הוא זוכה לזכות בנפש יותר עליונה וכמ"ש בזהר הקדוש זכה יתיר יהבין ליה וכו' ולכן כלי מלא תורה נתמלא מנפש ורוח יותר עליונים ובאמצעותם זוכה יותר לתורה וז"ש כלי מלא מנפש עליונה מחזיק. כלי ריקן מבחינות נפש עליונה אינו מחזיק:
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+<b>אכל טבל ומעשר ראשון וכו'.</b> נשאל הרב כמהר"ר אברהם בן טוואה ז"ל בסוף תשובות הרשב"ץ בחוט המשולש בטור השלישי סימן כ"ט אם אחד אוכל בשר ואחד אוכל גבינה אם מצטרפין לזמון והשיב דרשב"ם כתב דאם אחד אינו נזהר מפת גוים וכו' ומשם הביא ראיה לנדונו ובסוף דבריו כתב וז"ל אחר שכתבתי זה מצאתי שדברי רשב"ם ז"ל הם גמרא ערוכה פ"ק דערכין וכו' ע"ש. וקשה דנעלם ממנו דהרא"ש בפסקיו בריש פרקין כתב דרשב"ם עצמו הביא ראיה זו מפ"ק דערכין ע"ש גם התוספות הזכירו סוגיא זו וכתבו כדין רשב"ם וגם רבינו יונה כתב דרשב"ם עצמו הביא ראיה זו ע"ש וגם נ"ד באחד אוכל בשר ואחד אוכל גבינה כתבו בספר האגודה ע"ש:
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+<b>הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה כתיב.</b> כבר הרב הכותב פירש דכתיב ה"א המעלך מארץ מצרים וכתיב בהוציאך את העם וכו' תעבדון וכו' אלמא בדברי תורה כתיב וגם הרב עיון יעקב ז"ל פירש דאז"ל דלעמל פה נברא. ויש להוסיף דכתיב בתריה ולא שמע לקולי דהיינו ללמוד תורה:
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+<b>הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה כתיב.</b> כבר הרב הכותב פירש דכתיב ה"א המעלך מארץ מצרים וכתיב בהוציאך את העם וכו' תעבדון וכו' אלמא בדברי תורה כתיב וגם הרב עיון יעקב ז"ל פירש דאז"ל דלעמל פה נברא. ויש להוסיף דכתיב בתריה ולא שמע לקולי דהיינו ללמוד תורה: <br><b>נשדר</b> מר כסא דברכתא לילתא אפשר דהזכיר לו שמה כי ילתא אותיות אילת שרומז לשכינה ובדיק בשמה:
+<b>שלחה ליה ממהדורי מילי.</b> רמזה בזה דלא כיוון להלכה דאיך יחלוק על בעלה רב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני והוא היה נוהג למשדר לה כסא דברכתא וגם עתה א"ל לשדר מר כסא לילתא והוא לא רצה. ולזה אמרה ממהדורי מילי דהיה חוזר בעיירות ואינו מיושב ומאלו אין ליקח אלא מילי בעלמא לא הלכות. ומסמרטוטי בגדים קרועים במקום דברים אמתיים כמו כנים אנחנו נעשו כנים שהם סיגי הגוף ומותרות ועמדו כני"ם ברבעתים לזלזל בכבוד בני אדם ובת ריש גלותא ואשת חבר:
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+<b>חד עביד כב"ש בשוגג ואשתכח ארנקי דדהבא.</b> אפשר דרך רמז ודרש דברכת המזון הוא להמשיך שפע ברכה לשכינה והיא נקראת זהב כידוע ואפשר לרמוז כי זהב רמז אות ז' למ' שהיא שביעית חג"ת נהי"ם וצריך להמשיך לה מה' עילאה בינה ובתוכה נעלם מאבא ועי"ז יש זיווג וזה רמז ה' ועי"ז ב' מתיחדין זו"ן וזה רמז זהב וזה שהשתדל ונזדרז לברך במקומו דאף בית הלל מודו דשפיר נאה כמ"ש הראשונים אלא בדיעבד לא אטרחוהו וזה שהחמים על עצמו לתקן השכינה בחינת זהב אשכח ארנקי דדהבא. ואותו שעשה במזיד כב"ה שלא כדין והגביר הדינין במידי דאכילה אכליה אריה גימטריא גבורה ופגע בו מדת הדין שעשה שלא כדין:
+<b>מה יונה כנפיה מגינות עליה וכו'.</b> פירוש שבורחת או נלחמת בכנפיה. וכן ישראל הקב"ה ברוב רחמיו רואה גם המצות שעתידין לקיים וניצולים בעבורם והוא כנגד חלוקת יונה שבורחת בכנפיה. ואם יש להם מצות שקיימו כבר וכל מצוה קנה סניגור אחד המלאכים שנבראו מהמצות נלחמים עם הקטיגורים והיא כנגד חלוקה אחרת של היונה. וללישנא אחרינא מה יונה כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצוות מגינות עליהן דאעיקרא לא תבא הרעה ולא תהיה גזרה ח"ו:
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+<b>עקר טורא בר תלתא פרסי וכו'.</b> אפשר לומר דרך רמז ודרך דרש דעוג שימש לאברהם אע"ה כמ"ש רז"ל ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי זה עוג ואמרו רז"ל דלזה נתירא משה שלא תעמוד לו זכות אברהם אע"ה. ואפשר שבכונה זו עוג עקר טורא לומר שבא בכח זכות אברהם שנקרא הר כמו שאז"ל ועקר טורא בר תלתא פרסי כנגד אברהם יצחק יעקב שהכל כלולים בו ולזה עקר טורא כנגד אברהם הנקרא הר בר תלתא פרסי שכולל גם יצחק ויעקב שהם כלולים בו. אמנם הקב"ה בוחן לבות וידע דכונתו היתה שיהרג אברהם ויקח שרה. וזה פירשתי ורמזתי בעניותי בפסוק ויבא הפליט ויגד לשון גודו אילנא שכונתו שיהרג אברהם וז"ש ויגד לאברהם ונמצא שנתחייב אדרבא על זה דמחשבה רעה בגוים הקב"ה מצרפה למעשה ולכן אייתי עליה קמצי ומשכיה עד צואריה כי עונו עד צואר יגיע הנה מיתת"ו. ומשכיה שיניה דהוא מסט"א שטן נחש וכבר נתחייב על חט אשר יש בשטן נחש נשארו שן שן ויתקיים שינ"י רשעים שברת רמז לשן שן מנחש שטן כמשז"ל גם קמצי בגימטריא מר כי מרה לו באחרונה ודוק כי קצרתי:
+<b>ואמר אביי צריך לאודויי קמיה עשרה וכו'.</b> אפשר לרמוז בפסוק אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו. וידוע משז"ל דתוך עשרה אתיא תוך תוך וכו' ע"ש וז"ש אודה ה' מאד בפי ובתוך שהם עשרה רבים כמש"ה רבים בתורה דתרי מינייהו ליהוו רבנן ואז אהללנו:
+
+Daf 55a
+
+<b>ואמר רבי יוחנן ג' דברים הקב"ה מכריז עליהם בעצמו ואלו הן רעב ושבע ופרנס טוב וכו'.</b> פירש רבינו האר"י ז"ל בזה פסוק את אשר האלהים עושה הראה את פרעה כלומר שהוא עושה תדיר להכריז רעב ושבע ומאחר דשתים אלה איכא ראוי שתעשה השלישית למנות פרנס טוב ולכן אמר ועתה ירא פרעה וכו' ע"כ דברי רבינו האר"י ז"ל ואני הדל ברגליו אעבורה לרמוז בפסוק באופן זה שרצה יוסף הצדיק לומר לו דהרעב והשבע שהוא עושה תדיר הראהו בחלום. והשלישית שהוא הפרנס טוב לא הוצרך הקב"ה להראותך בחלום כי מעצמך תוכל לידע הפרנס שמכריז הקב"ה וז"ש ועתה ירא פרעה בהקיץ איש נבון וחכם אשר בחר בו ה' לפרנס. ויא��ר פרעה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת כי כל הם ג' כמ"ש הראנ"ח ז"ל אין נבון וחכם כמוך ובודאי כי ה' קרא עליך לפרנס טוב. וסימן לדבר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר פשר ר"ת פרנס שבע רעב:
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+<b>תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה וכו' שנאמר יד ליד לא ינקה רע וכו'.</b> אפלו לרמוז במ"ש הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאסטרפולי ז"ל דקליפת זנות היא לר"י ולכן ביחזקאל סימן י"ו ותבטחי על יפיך ותזני על שמך ר"ל אותיות הקודמות לאותיות שמך הם לר"י שהיא קליפה על הזנות ולכן לאה רחל יעקב ר"ת לר"י שביטל יעקב אע"ה קליפה זו ופ"ד שנים לא ראה קרי זהו תורף דבריו ז"ל. ואפשר לרמוז בזה מה שאמרה רחל אמנו ע"ה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וכתיב ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אני אשר מנע ממך פרי בטן וצריך להבין למה חרה אף יעקב אע"ה על רחל החביבה אצלו אשר היתה בצער גדול. אך אפשר שכונת רחל אע"ה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי שנראה שנשאתי לך באיסור שתי אחיות וסימן לדבר כי ר"ת לאה רחל יעקב הוא לר"י ששלטה קליפת הזנות וע"ז ויחר אף יעקב ברחל שחשדתו שעשה איסור ושלטה קליפת לר"י ולכן חרה אפו דאדרבא ר"ת לאה רחל יעקב הוא לר"י שביטל קליפה זו ואכן נודע הדבר שמחשבה זו היא עון ולכן מנע ממך פרי בטן: <br><b>ובזה</b> יש לרמוז במאי דקמן דכתיב יד ליד דמרצת מעות מיד ליד תכף מוכנת הקליפה לר"י ר"ת לא ינקה רע שהיא קליפת זנות כדי להחטיאו ולא ינקה:
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+<b>דרש בר קפרא איזו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך.</b> רבינו האר"י ז"ל פירש בפסוק במ"ש בזהר הקדוש דדרך הוא דרך פתוח לכל וארח הוא דרך נעלם וז"ש בכל דרכיך כל הדברים הגלוים וידועים אתה מעצמך דעהו שבידך הוא לעשות כל הדברים על פי התורה. וכיון שהקב"ה יודע שבכל הדברים אתה מכוין לעשות לו נחת רוח ולקיים מצותיו. על כן הוא יישר ארחותיך הדברים שהם נעלמים ממך הוא יאיר עיניך שתזכה ללכת בם ביושר עכ"ד הרב ז"ל. ואתי שפיר דרשת בר קפרא שכל גופי תורה תלוים בזה שכל עניניו כתורה יעשה ויהיה לו עזר מן השמים על הכל: <br><b>ואפשר</b> לרמוז שיכוין בכל דבריו ליחד קב"ה ושכינתיה וזה בכל דרכיך דע ה"ו דע לשון וידע אדם ה"ו הוא יחוד קב"ה ושכינתיה. וכמו שפירשנו בעניותנו מאי דתנן וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי שם רומז לשכינה והוא בגימטריא שד"י הוי"ה שמים קב"ה בסוד ואתה תשמע השמים. מעשיך יהיו לשם שמים ר"ת שלים שיהיה ביחודא שלים. ואמר מעשיך כלומר אפילו הגופניים כמו אכילה ושתיה ושינה יהיו בכונה לעבוד ה' כמ"ש בש"ע א"ח סימן רל"א וזהו בכל דרכיך דעהו וא"ש שכל גופי תורה הם תלויים בה:
+<b>כל המשתף שם שמים בצערו.</b> עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קע"ז ע"א בס"ד:
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+<b>אמר רבי אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכו' וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו וכו'.</b> חוץ מהפשט אפשר דרמז נמי ענין גדול והוא שחכם גדול שביזהו עשיר אחד אמר שתכף מחל לו שהזהר הקדוש אומר דכל עון מכביד גדפוי דשכינתא והעשיר חטא ואם לא מחל לו היה עון העשיר בצד מה צער לשכינה ובזה פירשתי משז"ל כל המעביר על מדותיו ובזה נמחל העון ולא יש צער לשכינה ומדה כנגד מדה הם מעבירין וכו' וז"ש כל הנדחה מפני השעה היא השכינה ומוחל שלא יהיה צער לשכינה שעה מ' עומדת לו להעביר על עונותיו ולהיות עזרו ומגינו וכן להפך ודוק כי ק��רתי וה' יוסיף לנו שנות <b>חיים</b>: ודע שלהיות ענין זה יקר בעיני ודקדוק בעבודת ה' אני מביאו כמה פעמים כי עי"ז ישמע חכם ויוסף לקח:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Marit HaAyin/Seder Zeraim/Marit HaAyin on Berakhot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,541 @@
+Marit HaAyin on Berakhot
+מראית העין על ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Berakhot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Marit HaAyin, Jerusalem 1960
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI
+
+מראית העין על ברכות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>מאימתי קורין וכו'.</b> אפשר לרמוז כי תיבת מאימתי עם האותיות גימטריא הלל שמאי אני יהודה. כי הלל ושמאי קצרו המשניות שהיו ת"ר סדרים ועשאום ששה ואח"כ רבינו הקדוש קצר שיתא סדרי שסדרו הלל ושמאי וכתב המשניות כמו שהן בידינו כאשר הוכחנו מדברי הראשונים והגאונים במקום אחר בס"ד. ולרמוז זה פתח מאימתי שעם האותיות הוא כמספר הלל שמאי אני יהודה. ועמ"ש אני בעניי בקונטריס ככר לאדן דף קע"ו ע"ב בס"ד: <br><b>ואפשר</b> לרמוז עוד דבזכות המשניות תבא הגאולה כמשז"ל על פסוק גם כי יתנו וכו' ובא וראה דהמשניות מתחילות באות מ' ומסיימות באות מ' ושניהם גימטריא יסוד כי שמירת יסוד הוא עיקר לבא הגאולה שכל הגלות הוא לברר ניצוצות הקדושה וכשנתקן היסוד יבא גואל. וזה רמז כי שדי הוא ביסוד ואחר אותיות שדי הם אותיות תה"ך גימטריא משיח בן דוד כי אם נזהר ביסוד שרומז שדי תכף יבא משיח ויסוד שהוא אות ברית תלוי בברית הלשון ואם נשמר ברית המעור ודאי נשמר ברית הלשון וזה רמז כי זה כל האדם ס"ת מילה כי יש במשמע תקון הדבור כמו כי אין מילה בלשוני. וגם מילה כפשוטה תלויים זה בזה. וזה רמז כי אין מילה רומז על ברית המעור שנפגם הסיבה היה בלשוני. והגם דכתיב כי אין מלה חסר יוד יש לדורשו כאלו כתיב יו"ד ע"ד שכתבנו במ"א משם ספר כנפי יונה. עוד רמז מאימתי ר"ל הגאולה שמצפות לה כל עינים. סיים בשלום כלומר בשמירת שלום שהוא יסוד. א"נ כפשטו דבית שני נחרב בשביל שנאת חנם. וזה רמז מאימתי הגאולה סיים בשלום כשיהיה שלום באמת יבא משיח: <br><b>ועוד</b> אפשר לומר במ"ש הרב עיר וקדיש כמהר"ר יעקב יוסף כ"ץ ז"ל בספר בן פורת יוסף דף ל"ט דהתורה אינה נקנית אלא כשיש שלום שנאמר ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום וז"ש בעירובין וממדבר מתנה אם משים עצמו כמדבר תורה ניתנה לו במתנה דלא אפשר שיהיה לו שלום אלא בענוה זה ת"ד וזה רמז מאימתי קורין כלומר אימתי הוא קריאה ונחשב תלמוד תורה וסיים בשלום והביא פסוק ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דכשם דלא זכו לתורה עד שהיו באחדות כדכתיב ויחן שם ישראל שהיו באחדות אחד כמשז"ל כן מי שרוצה לזכות בתורה יקבל עליו להיות עניו ולהיות לו שלום עם הכל ואז זוכה לתורה ונתנה לו במתנה וז"ש ה' עז לעמו יתן במתנה כאשר יברך את עמו בשלום. ור"ת ה' יברך את עמו גימטריא הוי"ה אדני יחוד קב"ה ושכינתיה וס"ת ה' יברך את גימטריא משיח בן דוד דכשיהיה שלום באמת נזכה לתורה ויבא משיח: <br><b>ועוד</b> אפשר לרמוז במ"ש במדרש רבה פרשת נשא בקרבן נתנאל בן צוער דר"ת שיתא סדרי משנה גימטריא פרק מאימתי, יציאות, חמש, ארבע, כל, אבות, ע"ש, מה שרמזו רז"ל ואפשר לרמוז באופן זה. משנה רומז <b>ה </b>מ', שיתא סדר <b>ו </b>רומז לת"ת, ר"ת שיתא סדר, גימטריא יסוד ומסיים שלום מ' רמז לאימא ואבא נעלם וא"ש ההי"ב:
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+<b>ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונין יהא שמו הגדול מבורך וכו'.</b> יש לדקדק דהו"ל לומר בקצרה לשון ברור כשנכנסין לבתי כנסיות וב"מ ואומרים קדיש או ועונין קדיש. ושמעתי משם הרב הגדול מהר"י הכהן ז"ל דהיה מפרש דבדקוק נקט לשון זה ועונין יהא שמו הגדול והוא כי הנה בקדיש אנחנו שואלין יתגדל ויתקדש שמיה רבא. ועוד אנחנו שואלים ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. וכשעונים כל הקהל על זה הם אומרים אמן יהא שמיה רבא מברך ואינם מזכירים המשיח דהגם דבתחילה התפללנו על שתיהם. כשעונים כל הקהל אינם אומרים כי אם אמן יהא שמיה רבא מברך כלומר כל מעינינו ועיקר שאלתינו הוא לכבוד שמו. וזה בפרט אלהים חשב"ה לטובה וז"ש כשנכנסים ועונים אמן יהא שמיה רבא דהם שבקי תועלתם שהוא ביאת המשיח ולא אכפת להו כי אם על קדושת שמו יתברך וז"ש אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך וכו':
+
+Daf 3b
+
+<b>תנו רבנן ד' משמרות הוי הלילה דברי רבי רבי נתן אומר ג'.</b> ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב נראה דפליגי אי משמרות הם כנגד ג' אבות או כנגד ד' אמהות ומה"ט תקון לאה ורחל כידוע לי"ח ובכ"ח כתב דרבי אתי מדוד מהפך בזכותיה ועם דוד ד' רגלי מרכבה ורבי נתן סבר דוקא ג' רגלי מרכבה אברהם יצחק יעקב ודוד נדחה מפני חטאו עכ"ל. ואני תמיה מאד איך לא מסתפו רבנן והרי אז"ל דדוד הע"ה לא חטא ועכ"ז העידה עליו רה"ק ברכי כשלו מצום ודוד מלך ישראל חי וקיים ואמרינן פרק במה מדליקין דבקו שערים זב"ז והביא שלמה הע"ה ארונו של דוד הע"ה ואמר בעבור דוד עבדך וכו' ונפתחו השערים וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה ונהפכו פני שנאי דוד וכו' ואמרו במדרש באותה שעה חיה דוד ואיך ס"ד דרבנן לומר דדוד נדחה ח"ו. ותו בתחילה אמאי ג' וכיוצא יש לדקדק עוד ואין להאריך גם מ"ש הרב ז"ל כנגד ד' אמהות וכו' ליודעי חן יש להשיב ואין להאריך:
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+<b>אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי וכו'.</b> יש להעיר דדוד הע"ה אמר כמה מזמורים בא"ב ובכלם אמר נו"ן כגון מזמור כ"ה ומזמור ל"ד ואלפא ביתא במזמור קי"ט ובכלם אמר נו"ן והכא מ"ט חש לזה. ואני בעניי פירשתי בזה דדוקא במזמור זה חש לזה דידוע דהא דכתיב נפלה לא תוסיף קום מיירי כביכול על השכינה ובזהר הקדוש פירש נפלה לא תוסיף קום מעצמה אלא כביכול הקב"ה יקים אותה כדכתיב אקים את סוכת דוד. והנה הכא במזמור זה אמר מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור וקאי על השכינה והשתא דקאמר מילתא פסיקתא מלכותך מ' כל עולמים וכו' היה צריך לומר דבעון ישראל נפלה וח"ו. ולכך לא אמר נו"ן כלל דמהראוי היה לומר נפלה ולא רצה לומר ונמצא שאין הכונה מפני שיש בנו"ן נפילה לא אמר נו"ן דמשום דיש בנו"ן נפילה לא ימנע לומר נו"ן כמו שלא חש במזמורים אחרים אבל הכונה שהיה צריך לומר נפלה מאחר שאמר מלכותך וכו' והיה מוכרח לומר נפלה ולא רצה לומר וחזר וסמכה ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים וכן ר"ת סילה כל אבירי ה' בקרבי סילה ר"ת סומך ה' לכל הנופלים וס"ת סומך וכו' מלכה ודוק היטב כי קצרתי: <br><b>א"נ</b> אפשר לומר ונדייק מ"ש מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי דהו"ל למימר מפני מה לא נאמרה נו"ן בתהלה לדוד כמ"ש כל האומר תהלה לדוד בכל יום דהמזמור מתחיל תהלה לדוד אלא דנהגו לומר פסוק אשרי מקודם. ואפשר לומר דשאלת רבי יוחנן הוא דוקא במזמור זה שנהגו לאומרו ודוד הע"ה ברוח הקדש ודאי ידע דישראל יאמרו אותו תדיר ולזה שאל מפני מה לא נאמרה נו"ן בו שיאמרו ישראל כל א"ב חסר נו"ן והיינו דדקדק לומר מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי כלומר במזמור שאומרים ישראל ומתחילים קודם אשרי אמאי לא אמר ן' שיאמרו ישראל א"ב חסרה והשאלה דוקא משום דישראל אומרים אותו. והשיב אדרבא מפני שישראל אומרים אותו חיסר נו"ן לעורר לב ישראל דיש על עונם מפלה ח"ו ובידם לתקן. וחזר וסמכה ברוח הקדש סומך ה' לכל הנופלים להודיע לישראל דאם יבטחו וידבקו בה' הוא עזרם:
+
+Daf 5a
+
+<b>א"ר לוי בר חמא א"ר שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצה"ר.</b> פירש רש"י ז"ל שיעשה מלחמה עם יצה"ר עכ"ל אפשר דמה שאמר לעולם ירגיז וכו' הכונה דלא מיבעיא אם יאמר לו היצה"ר לעבור עבירה שצריך לילחם בו. אלא אפילו אומר לו בעניני קיום הגוף באכילה ושתיה ושינה וכיוצא ירגיז עליו היצה"ט לומר שהוא מתאוה לאכילה וכיוצא להיות הגוף בריא וחזק ולא זו הדרך אלא להיות לו כח לעבודתו יתברך ולא משום בריאות הגוף לבד וחדא מגו חדא דכיון דהכל משום עבודת הבורא יתברך ממילא יבא להסתפק במועט ולברוח מן המותרות וכל הטענות יהיו בדרך מלחמה עם היצה"ר לבזות עניניו ומרמותיו כי בזה הוא נכנע כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בכונת עלינו לשבח דבמה שאנו אומרים שהם משתחוים להבל וריק וכו' שאנו אומרים גנותם בזה נכנעים הקליפות ולזה ציוו רז"ל להרגיז יצה"ט על יצה"ר לבזותו ולהזכיר גנותו ובזה נכנע וניצול ממנו:
+<b>מביא עליו יסורין ועוכרין אותו.</b> פירוש והוא מדה כנגד מדה שהוא לא עסק בתורה אף שהיה יכול לעסוק. ועתה לא יוכל לעסוק מחמת היסורין. ונפקא מינה שיתודה על מה שעבר ויקבל עליו לעסוק בתורה ואז ירחם ה' עליו וינוח מהיסורין:
+<b>אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ושמח.</b> אפשר לומר דרך דרש כי הנה מי שלוקח חפץ בדמים רשאי לעשות בו כרצונו רצה משתמש בו בכבוד רצה מניחו במקומו ואינו משתמע בו כלל רצה מאבידו ומשליכו ככלי אין חפץ בו. אמנם אדם גדול שנתן לו חפץ יקר במתנה צריך להשתמש בו בכבוד ולהחשיבו ולכבוד הנותן אינו רשאי לזלזל בחפץ ההוא וק"ו לאבדו ולהשליכו כי הוא מבזה לנותן. והנה הקב"ה כביכול מכר התורה לישראל. ויש לחוש שיאמרו ישראל התורה היא חפץ שלקחנו ונעשה בה כחפצנו אם נרצה נשתמש בה בכבוד ואם נרצה נזלזל בה ותהא מונחת בקרן זוית ולא נשגיח בה כאלו לא היתה מעולם. על כן אמר ה' כי לקח טוב אמת שהתורה היא שמכרתיה לכם וז"ש בו כי לקח טוב. אך דעו וראו שהזהרו בה כאלו היא חפץ שנתתי לכם במתנה שאתם צריכים ליזהר בה לכבודי אני הנותן ולכן תורתי אל תעזובו ואם כן מכאן נראה שלא כמדת ב"ו מדת הקב"ה שמכר התורה לישראל ושמח ומזהירם שיעשו כאלו נתנה במתנה ורוצה שישתמשו בה בכבוד לכבודו והרב עיון יעקב ז"ל פירש במה שנסתפק הרב ש"ך בח"מ סימן קע"ה אי איכא דדב"מ לגבי בן ובספר אסיפת זקנים כתב בפשיטות דלגבי בן ליכא דדב"מ כמ"ש במקום אחר:
+<b>פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה.</b> יש לדקדק מאחר שביטול תורה הוא מהעבירות חמורות היכי קאמר פשפש ולא מצא ומה פשפש ואיך לא מצא והרי הוא גלוי וידוע והוא דבר הניכר שהוא בטל מהתורה ותו מה הלשון אומרת יתלה בביטול תורה ומה היא תליה זו. ואפשר דהכונה יתלה בביטול תורה שהיה לו לבטל ולא ביטול כגון שנזדמנה לו מצוה שאי אפשר ליעשות על ידי אחרים והי"ל לבטל תורה ולקיימה ולא ביטל והשתא לאו אדעתיה ויתלה בזה. א"נ שהיה לו לבטל תורה שלא יעבור זמן ק"ש וכיוצא ולא ביטל:
+
+Daf 5b
+
+<b>יהב ליה ידיה ואוקמיה.</b> פירש בספר ארץ החיים מזמור כ"א דיסורין של אהבה הם להרבות שכר. אך שאר היסורין לכפר חטאותיו וביד כתובים העונות וכשא"ל לא הן ולא שכרן ש"מ דאין לו חטא והיסורין לשכר וא"ל הב לי ידך וראה שאין כתוב ביד שום עון. וביד י"ד פרקין יהב ליה ידיה ב"פ י"ד הם כ"ח ועתה יגדל נא כח ה' ואוקמיה. ופריך ולוקים איהו לנפשיה. והשיב אין חבוש דכשיש אחר נותן ימינו לימין החולה והם יד ימין שנים. אך אם הוא לעצמו צריך שמאל והיא מוכנעת וחבושה וז"ש אין חבוש מתיר עצמו כי צריך ב' ימין עכ"ד ועפ"ז יובן מ"ש רז"ל לא לן אדם בירושלם וביד"ו עון ואמרו עבירה היא ביד"ו וכיוצא: <br><b>ורבינו</b> האר"י ז"ל גלה סודו דר"ת יהב ליה ידיה הוא שם אחד מע"ב שמות וכיוון בשם זה ואוקמיה עש"ב:
+<b>והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב"ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'.</b> הנה בזהר הקדוש פירשו בהאי קרא דקיר רומז לשכינה. וכפ"ז יש לרמוז מוסר השכל דהמתפלל יכנע לבו ולא יהא לו שום מחשבה והרהור ולא שום פגם שיפסיק בינו ובין השכינה ח"ו וז"ש שלא יהא דבר חוצץ שיהיה לבו לב טהור והרהורי תשובה שבזה ידבק בשכינה ותפלתו תהיה מקובלת ברצון: <br><b>ואפשר</b> לפרש בפסוק ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וכו'. במ"ש מהרח"ו ז"ל בפרשת ואתחנן אל ה' דהתפלה היא דוקא לשם הוי"ה הנקרא שם העצם כי כל השמות הם ככנויים ומלבושים וכנפים אליו והטועה בזה כופר בעיקר וז"ש ואתחנן אל ה' ואמר אדני אלהים שצריך ליכנס לפני שם הוי"ה על ידי שני שמות אלו כי על ידי שני שמות אלו נפתחים שערי תפלה וזהו אדני שפתי תפתח ופי אלהים גימטריא פה ואחרי שנפתחו אז מתפלל אל שם הויה לבדו ולא אל שני שמות הנזכרים ואליו אמר אתה החילות וכמ"ש ואתחנן אל ה' עכ"ד בקצור וז"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר היא השכינה לשם אדני שהוא לפתוח שערי תפלה. ואחרי כן ויתפלל אל ה' שם הויה כי התפלה לשם הויה דוקא כאמור:
+
+Daf 6a
+
+<b>ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו וכו'.</b> נראה דעוסק היינו שמעיין בהלכה וזהו לשון עוסק דבהלכה צריך עסק וידוע דתורה שבע"פ היא כנגד השכינה וכן הלכה הוא ה' כלה ולכן שכינה עמו:
+<b>תרי מכתבן מילייהו בספר הזכרונות.</b> התוספות הקשו מדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים ונדחקו דהיינו בספר לבדו. והרב יעבץ בספר עץ אבות פ"ג תירץ דיש חילוק בין דבור למעשה דכשהוא מעשה אפילו חד נכתב. אך כשהוא דבור תרי מכתבן מילייהו וחד לא:
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+<b>א"ר יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון.</b> אפשר לומר במ"ש מז"ה חסד לאברהם ז"ל בפירוש המשנה אשר לו כ"י פ"ג דנדרים משם המקובלים דמדור הפלגה ואילך הפריד הקב"ה הנשמות והטהורות נתנם באוצר אחד והבלתי טהורות באוצר אחר וכו' ע"ש ומצינו תואר אדון שאנו אומרים מה שתקנו רז"ל אדון כל הנשמות. ואפשר דמשו"ה קראו אברהם אע"ה אדון כי בימיו נודע וניכר שהוא אדון כל הנשמות כמדובר:
+<b>וא"ר יוחנן משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה'. ראובן אמר רבי אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני וכו'.</b> מקשים כשילדה ראובן הי"ל להודות. ונראה כי מאחר דנתעברה מביאה ראשונה שבא עליה יעקב וחשב שהיא רחל לכך לא קראה שם בנה הראשון יהודה להודות לשם ה' דהיה נראה קצת שהיא מודה על שנדחית רחל ובאה היא במקומה ויהיה צער לרחל לכך לא הודית וקראה שם הבן הראשון יהודה. אי נמי מסיבה זו עצמה דבא בעקיפין לא רצתה להודות ה' בו בפרק דנראה דנותנת הודאה לה' בדבר שלא בא כסדר ומתוקן. ואפשר לומר דקראתו שמו ראובן מטעם שנבאר. כי הנה הראב"ד זלה"ה בספר בעלי הנפש הקשה דכיון דיעקב אע"ה חשב שהיא רחל ונתעברה אם כן ח"ו היה בן תמורה ומצאתי לחד מרבוואתא קמאי בספר כ"י על קלף שתירץ דהכל הולך אחר האשה שאם האשה טהרה רעיוניה וכיונה לשם שמים אינו בן תמורה והוא בן כשר ראוי והגון ואפשר שזה כיונה לאה כאשר ילדה שלא יאמרו ��הוא בן תמורה לז"א ראו בן ר"ל התבוננו בילד שהוא בן ראוי והגון שאני כיונתי לשם שמים בקדושה וטהרה:
+<b>מאי רות וכו'.</b> פירש רש"י ז"ל משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה עכ"ל. ונראה דכונת רבינו ז"ל דהיה שגור בפיהם הני מימרות דרבי יוחנן מאי רות וכו' ועוד המימרא סמוכה ומנ"ל דשמא גרים וכו' והני בי תרי שגורות בפיהם שתים הנה יחדיו ידובקו. והשתא דמפרש שם ראובן דנקרא על שם העתיד מייתי הא דשמא גרים וכיון דזו המימרא מחוברת למימרת מאי רות להכי נקט לה הכא וזו כונת רש"י ז"ל דמשום דאיירי בפירושי השמות נקט לה כלומר דהני בי תרי נאמרות כאחד ומשום הא דשמא גרים נקט לה: <br><b>ומאי</b> דקאמר מאי רות פירשנו בעניותנו דהו"ל לקרותה תור שהיא מהשתי פרידות טובות שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה שיש להוציא מעמון ומואב ותור הו"ל לקרותה מלשון תור ובן יונה פרידה טובה. א"נ שנתגיירה וקבלה תר"ו מצות שעם ז' מצות ב"נ הם תרי"ג. א"נ שאל אמאי כשנתגיירה לא שינו שמה. והשיב דיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות. ולרמוז זה לא נשתנה שמה ועוד דבזכות דוד נתקיימה שלא קללה בעז כמו שאמרו רז"ל: <br><b>א"נ</b> אפשר דשאל מאי רות כלומר מאחר דשמואל הנביא ע"ה כתבה אמאי עשאה מגילה בפני עצמה והו"ל לכוללה בספר שופטים או שמואל, וחדא מגו חדא שאל מאי רות כלומר אמאי היא בתוך הכתובים והשיב שיצא ממנה דוד שריוהו וכו' ומשו"ה נקראת רות ונשתייר לה שם זה ונכתבה בין הכתובים לכבודה ולכבוד דוד הע"ה: <br><b>ובפסיקתא</b> זוטרתי הביאה הרב מנות הלוי ז"ל אמרו רז"ל מי כתב ספר רות שמואל הנביא כתב ספרו וספר רות וספר שופטים ומפני מה נכתב כדי ליחס בו דוד בן ישי וכן דוד אמר אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי אמר דוד בזמן שמשחני שמואל הרואה אז אמרתי הנה באתי לגדולה וכבוד במגלת ספר כתוב עלי שבו מספר שבחו ויחוסו של דוד עכ"ל. ובדרושים הבאתי מרז"ל דישי אבי דוד תבע שפחתו והשפחה היתה נאמנת והגידה לאשת ישי ונשתנית והיה ישי עמה ונתעברה מדוד. וכשהוכר עוברה ישי אמר לבניו דזה שנים שהוא פרוש ממנה ומוכרח שהיא הרה לזנונים והיו רוצים הבנים להורגה לה ולעוברה ואמר להם ישי שאם כה יעשו יהיה לעז עליהם לכן יסבלו וכשתלד יהיה הולד עבד להם וכן היה פרוש ומובדל וכתב הרמ"ע ז"ל דישי היה מד' שמתו בעטיו של נחש אך הי"ל ספק שבא ממואבית והיה רוצה לטהר זרעו לקדש שפחה על תנאי וכו' ע"ש והשפחה והגבירה לא גילו הסוד והיה דוד מאוס בעיניהם דסברו שהוא ממזר וכשבא שמואל הנביא ע"ה גילה הסוד שהוא בן ישי שאשתו היתה במקום השפחה ומשחו למלך וכתב מגלת רות ליחס לדוד הע"ה. וז"ש בפסיקתא שנכתבה מגלת רות ליחס בו דוד בן ישי להודיע שהוא בן ישי ואמו לא זנתה ח"ו וז"ש בזמן שמשחני שמואל אז אמרתי הנה באתי לגדולה וכבוד שהיו מליזים ח"ו עליו. ואפשר לרמוז אז אמרתי הנה באתי דאז הוא לשון שירה כמ"ש רז"ל בכמה דוכתי. והנה אמר לעיל בסמוך רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדרבה עצמו מספר כי ה' ברחמיו מפליא לעשות וכל מחשבותיו להטיב עמנו ואין הפה יכולה לדבר אף מה שאנו מרגישים בחסדיך כי רבים הם וכ"ש הנפלאים והנסתרים ואתיא מכללא זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי לשמוע דברי תורה עולה וחטאה לא שאלת כי העוסק בתורה מכפר יותר מכל הקרבנות ומכפר על המזיד וכן השירה לשורר לפני ה' הוא כמו עסק התורה וז"ש א"ז אמרתי כלומר כשאני משורר הנה באתי הנה לשון שמחה כמשז"ל השירה היא חשובה במגלת ספר כתוב עלי כמו התורה מפני שבשירות ותשבחות לעשות רצונך אלהי חפצתי. ורמז בדברים אלו ענינו. אמרתי ר"ת אשירה מגילת רות תהיה יחוסי ורמז דנקראת רות לרמוז עליו שישיר לה' שירות ותשבחות וזהו רות שממנה יצא הוא שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות. במגילת ספר וכי תימא אמאי שמואל לא כתב ענין זה בספר שופטים לז"א כתוב עלי רות היא בכתובים וז"ש כתו"ב עלי מפני שאני משורר ברוח הקדש ולכן נכתבה בכתובים דלכן נקראת רות עלי:
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+<b>אמרי דבי רבי ינאי א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק וכו'.</b> אכתוב פה איזה דבר בקצר אמיץ ממה שכתבתי בעניותי באורך בדרושים בס"ד דאפשר לומר דא"ל בבקשה ממך יען כל הביזה היתה של משה רבינו ע"ה שנתחייב לו פרעה שהיה הרע של קין ובגלגול שעבר הרג להבל שהיה משה ולקח תאומתו ונתחייב כל הון ביתו וזהו הביזה של מצרים כמ"ש הרב ש"ך עה"ת באורך. וז"ש בבקשה ממך אמור לישראל כי הביזה שלך ובמדת טובך תתננה לישראל. א"נ כי ביזת מצרים בשביל מה שנשתעבדו בעבור מכירת יוסף הצדיק ע"ה ומשה הי"ל בחינת יוסף והוא נתעסק בעצמות יוסף ומטעם זה הי"ל ליקח חלק גדול בביזה לכך אמר בבקשה ממך אמור להם לישראל שהם יזכו בביזה. ואמר בבקשה מכם מלבד הפשוט ומפורש שא"ל ולואי שנצא וכו' לפי שישראל לא ירצו לשאול דיאמרו אם אנו לוקחים בדין לא יהיה בדרך שאלה ואם לאו אין אנו רוצים ליקח בשאלה ואח"כ להחזיק במה שלקחו דנראה כגזל לזה אמור לישראל בבקשה מכם דעתה יהיה בדרך שאלה לג' ימים ואח"כ במכת בכורות מיראתם כי אין בית אשר אין שם מת מטוב רצונם ישלחום לגמרי עם כל מה שיש בידם. ואמר כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם אע"ה ואחרי כן יצאו לא קיים בהם דאיברא דכשנטבעו המצריים בים סוף אמרו רז"ל כאן נתקיימה הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ומיהו פשט ואחרי כן יצאו מוכח שיצאו ממצרים ברכוש גדול דבשעת יציאתם הם טעונים ברכה ולכן הגם שיתקיים בביזת הים כדי שלא יאמר אברהם אע"ה דלא נתקיים בעת היציאה לכן ישאלו כלי כסף וכלי זהב. ומ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ד"ה שלא יאמר אין דבריו מחוורין כאשר יראה הרואה:
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+<b>שגנז ספר רפואות.</b> עיין מה שכתבתי אני עני בכסא רחמים דף ע"ו ע"א ובמ"ש סתם מי גיחון וכו' ע"ש מ"ש בע"א וע"ב בס"ד:
+<b>אפילו בשעה ששגר לו הקב"ה שלום וכו'.</b> בפשטיה דקרא עיין מה שכתבתי אני עני בחומת אנ"ך ישעיה סימן ל"ח בס"ד ואפשר לומר קצת בסגנון אחר ונקדים מאי דמקשים דהכא אמרו דהקב"ה עשה פשרה בין ישעיה וחזקיה והרי אמרו מעין דוגמא בפנחס ויפתח דיפתח אמר יבא פנחס אצלי ופנחס אמר יבא יפתח אצלי ובין דא לדא הלכה בת יפתח ונענש פנחס ואמאי הקב"ה לא עשה שם פשר דבר שיחלה אחד מהם ויאמר לאחר לך ובקר לחולה. ושמעתי מעטרת ראשי אבא מארי ז"ל ששמע מחכם אשכנזי ז"ל דעד חזקיה הע"ה לא הוה חולה דמתפח דכל שהיה חולה ודאי מת ולהכי לא אפשר לעשות פשרה זו בין יפתח ופנחס כי בו בפרק אם יחלה אחד ימות דלא היה חולה מתרפא ולכן חלה הגזרה על בת יפתח ונענש יפתח על זה וגם פנחס כמו שאמרו רז"ל עכ"ד. ואפשר לרמוז זה בפסוק ישעיה סימן ל"ח ותחלימני והחייני הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כל חטאי וטרם בואי לרמוז בפ' אביע דאיברא דהחכם אשכנזי לפי הנגלה בענין תירץ יפה אך אם נעמיק העמק שאלה עדיין לא יגהה מזור דאטו אין אופן אחר לפניו יתברך כדי להציל לבת יפתח ולעשות פשר דבר והשאלה היא דכי היכי דאשכחן בענין זה דהקב"ה עשה פשר דבר. הכי נמי הי"ל לעשות מעין דוגמא שם בבת יפתח באופן שהוא יתברך יודע. והנראה בזה הוא דחזקיהו הע"ה הי"ל זכיות הרבה ובפרט שהגדיל תורה דבימיו לא היה תנוק ותנוקת שלא היה בקי ומה שחטא היה בשוגג דחזא דנפקי בנין דלא מעלו ולכן הקב"ה עשה פשר דבר והצילו. משא"כ יפתח דחטאו היה גדול ולא זכה שניצולה בתו וזה רמז חזקיה ע"ה ותחלימני והחייני ועתה נתחדש ענין זה שיתרפא החולה ויחי אשר לא היה לעולמים ודין גרמ"א הנה לשלום שעתה עשה הקב"ה פשרה זו מה שלא עשה ביפתח ופנחס דעתה רצה הקב"ה שיתחדש ענין רפואת החולה ויחי מחולייו. ועוד כי ברב רחמיך ואתה חשקת נפשי משחת וסלחת לי חטאי כי השלכת אחרי גויך כל חטאי. משא"כ יפתח כי אתה ידעת וחוקר לב האדם אם ראוי לרחם עליו ואני מודה לפניך על רוב חסדיך:
+<b>אמר רבי יוסי בר חנינא משום ראב"י כל המארח ת"ח בתוך ביתו וכו'.</b> וכיוצא אמרו בש"ס בכתובות דף ק"ה כל המקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים וכתבו שם התוספות משם סדר אליהו זוטא דת"ח כפרה להם לישראל בכל מקומות מושבותיהם ע"ש:
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+<b>כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה.</b> הרב עיון יעקב משם הרב מהרש"א ז"ל כתב דאמאי לא זכרו הפוסקים זה דהגם דנימא דהוא אסמכתא הול"ל שהוא אסור וצ"ע וכתב על זה הרב הנזכר ולפי מ"ש התוספות במ"ק דף כ' דאין למדין מפסוק שקודם מתן תורה יש לומר שזה דעת הפוסקים ועיין בתשובתי שבות יעקב ח"א סימן כ"ו עכ"ל. והרואה יראה דבתשובתו הנזכר שרמז שם כתב הרב עצמו דכמה זמני למדין מפסוק קודם מ"ת והיכא דהוי מילתא דמסתברא למדין ע"ש. והנה לכאורה יקשה על התוספות דמ"ק הנזכר דהרי פריך בסוגיין מדכתיב אשר בחרת באברם ואצטריך לשנויי דנביא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא וכפי דברי התוספות מאי פריך ומשני והא אין למדין מפסוק שקודם מתן תורה ואי אנן לא גמרינן כ"ש נביא לא יליף. ומוכרח לומר דלא אמרו התוספות אלא כגון ההיא דקיימי עלה דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים דהוא דבר המצוי ורגיל שימות האב ובכגון זה הוא דאמור דאין למדין מפסוק שקודם מ"ת דכיון דהוא רגיל ומצוי הו"ל כדבר שהיה אחר מתן תורה אבל במידי דלא הוה אלא חד זימנא והיה קודם מ"ת אז למדין משם כגון מאי דקמן דאברהם אע"ה היה בזמנו והקב"ה שם שמו אברהם. ואברהם אע"ה היה קודם מ"ת בזה למדין כיון דהך עובדא דשם שמו אברהם היה בו בפרק דוקא ולהכי פריך מדכתיב אשר בחרת באברם ומשני שפיר ובהכי עמדה ונשאת חקירת הרב מהרש"א ז"ל אמאי הפוסקים לא השמיעונו כזאת:
+<b>אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכי נמי התם הקב"ה אמר לאברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה.</b> אפשר לפרש דרך דרש במ"ש הרב עיר וקדיש הרמ"ע ז"ל דכשהאיש והאשה שוים במעלתם אי אפשר שיולידו וזה רמז משז"ל אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד ואברהם ושרה היו שוים במעלתם ולא היו מולידים וה' פקד את שרה לשון חסרון שחיסר ממעלתה ויעש ה' לשרה כאשר דיבר שתלד מעין דוגמא ללבנה שנתמעטה והרבה צבאותיה כוכבי אור זהו תורף דבריו בקצור נמרץ. ולפי דברי הרב ז"ל אפשר לפרש דפריך שפיר דגם שרה אמרת בתחילה שרי לאומתה ולבסוף שרה לכל העולם ואם כן גם שרה אם קרא שרי עובר וא"כ אמאי נקט הקורא לאברהם אברם והל"ל וכן לשרי. ומשני איברא דגם שרי בתחילה שרי לאומתה ולבסוף שרה לכל העולם. אמנם עיקר הדבר דכדי לזכות לבנים נתמעטה ואם אברהם אומר שרי היינו שיש לה שררה עליו ולכן יקראנה שרה דהיא שרה לכל העולם אבל לא עליו וזה עיקר השינוי היה בשביל מעלת אברהם וז"ש התם הקב"ה אמר לאברהם לא תקרא שמה שרי דנראה דיש לה שררה עליך ולזה הקורא שרי אינו עובר דהעיקר הוא להודיע דמעלת אברהם גדולה עליה:
+<b>אלא מעתה הקורא ליעקב וכו' שאני התם דהדר אהדריה קרא וכו'.</b> אפשר לומר עוד טעם שנשאר לו שם יעקב כי הנה למראה עינים נשא שתי אחיות אבל לאה ורחל בסודן למעלה כחדא חשיבי וכמו שביאר רבינו האר"י ז"ל בסוד פרשת עקב ענוה יראת ה' ורמוז בשם יעקב יוד רומז לרחל דהיא ספירה עשירית מ'. עקב היא לאה בסוד עקב ענוה ולכך נשאר לו שם יעקב לרמוז דלאה ורחל כחדא נינהו ולא עשה איסור ח"ו. ובזה יש לרמוז פסוק ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב וכו' הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן דאפשר דרחל חששה דלא יש לה בנים מחמת שנשא שתי אחיות ולז"א ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב מסיבת יעקב שנשא שתי אחיות ותאמר הבה לי בנים להודיע שלא יש חטא ואם אין מתה אנכי שיאמרו שאני חטאתי לינשא לך. ויחר אף יעקב כלומר חרה אפו מצד שם יעקב דנקרא יעקב לרמוז לרחל ולאה דכחד חשיבי ולכן נודע דמשום מחשבה זו מנע ממך פרי בטן שעשית פירוד למעלה ח"ו:
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+<b>ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה וכו'.</b> עמ"ש אני עני בקונטריס דבש לפי דף צ"ו ע"ב ע"ש באורך בס"ד:
+
+Daf 17a
+
+<b>אמר ליה רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין א"ל באקרויי בניהו וכו'.</b> מראש מקדמי אר"ש אציגה נא עמך הא דאמרינן פ"ק דבתרא בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין אמר רבש"ע בראת ג"ע וכו' מאי אהדרו ליה חבריה האף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל וכו' אמר הקב"ה בראתי יצה"ר וכו' ופירש רש"י ז"ל בקש לפטור את כל העולם מן הדין לומר שאנוסים ביד יצה"ר. אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ברא תורה שהיא מבטלת הרהורים הלכך לאו אנוסים שהרי יכולין להציל עצמן בתורה עכ"ד: <br><b>ויש</b> לחקור לפי זה נשים שפטורות מת"ת א"כ יהיו פטורות מן הדין שאנוסות הן מיצה"ר והרב מהר"ר יונתן ז"ל פירש מאמר זה דהיינו דקאמר הני נשי במאי זכיין ר"ל במה מנצחות היצה"ר על דרך שאמרו בהא זכנהו רבנן כלומר באיזה דבר ינצחו היצה"ר שהם פטורות מת"ת והשיבו באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו עכ"ד ועדיין בזה לא ריוה צמאונינו בעוצם חקירה הזו דרוב נשי המון ישראל בעליהן עמי הארץ גם יש כמה עקרות וגם אשר יש להן בנים יש מהן שבניהן היו זמן מועט בית רבן ואוחזים מעשה אבותיהם מעם הארץ וכל הני נשים רבות יהיו פטורות דאנוסות מיצה"ר. ובשלמא נשי הת"ח ואשר זכו לבנים ת"ח אית להו זכות תורה ואהני להו לבטולי יצה"ר. אבל אנן מה נענה על רוב הנשים: <br><b>ויראה</b> דיש שני דברים המבטלים יצה"ר וחיילי בכולל ואנשים ונשים שוו בשעוריהם זה יצא ראשונה יראת שמים כי אחד האיש ואחד האשה אם יש להם יראת שמים מועיל לבטל היצה"ר וכמש"ה ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכן הוא אומר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט וא"כ אשה אינה אנוסה דעל ידי יראת שמים יכולה לינצל מיצה"ר. וזאת שנית הענוה והשפלות מבטלות יצה"ר וכמו שכתבו גורי האר"י ז"ל דלכן מזמור לא גבה לבי מזמור קל"א דהענוה מבטלת ס"מ גימטריא קל"א דהעניו אינו שולט בו וכן כתבו משם הרב עיר וקדיש מהר"א הלוי ברוכים ז"ל וא"כ האשה אינה אנוסה דאם היה לה ענוה ושפלות היצה"ר אינו שולט בה. וה��י בי תרי יראה וענוה יכולות לקנות ממילא כי נקל לכל איש ואשה לקנותם והם דברים פשוטים כי עין בעין יראו מהות האדם והכל יודעים כי האלקים בשמים ומלכותו בכל משלה ועל זה חייבין אנשים ונשים דעל ידי יראה וענוה כל אחת בפני עצמה וכ"ש שתיהן כאחד שתים כהלכתן יכולים לינצל מיצה"ר והיינו דקאמרי חברוהי דאיוב האף אתה תפר יראה רמזו דאינם אנוסים מן היצה"ר דהשולט בו יצה"ר הוא מפר יראה דאילו היה בו יראה לא היה שולט בו יצה"ר. ואתיא מכללא הענוה דעל ידי הגאוה מפר יראה. ותגרע שיחה היינו בטול תורה ואם היה לומד תורה היה מבטל היצה"ר. כמו שאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וכי תאמר בלבבך דעל ידי הענוה והיראה מתבטל היצה"ר אם כן אמאי הקב"ה קאמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין דמשמע דדוקא התורה מועלת והול"ל הרי יראה וענוה ותורה. יש להשיב דיראה וענוה אתו ממילא והוא בידו של האדם ובבחירתו להיות ירא שמים ועניו והקב"ה רבותא קמ"ל בר מהני דממילא קאתו דברוב רחמיו זכנו לתורה וברא התורה לו תבלין:
+<b>ועוד נראה לומר כי גדלה מעלת התורה דעל ידי הענוה והיראה יכולים איש ואשה לינצל מיצה"ר.</b> אמנם אינו מועיל ליצה"ר לתקנו ולעשותו טוב ודיו שיפקיע את עצמו ממנו. אך למוד תורה לשמה מועלת לתקן היצה"ר ולעשותו טוב והיינו דקאמר אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא להיצה"ר לתקנו והיינו תבלין דכשם שהתבלין מכשירים התבשיל לאכילה כך התורה מכשרת יצה"ר ועושהו טוב ומשו"ה נקט תורה דוקא דלענין זה לעשות היצה"ר טוב אינו מועיל כי אם התורה:
+<b>ואפשר דהיינו דקאמר רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין.</b> כלומר לינצל מיצה"ר לא קמיבעיא לי דודאי ע"י הענוה ויראה הם ניצולות אבל במאי זכיין לתקן היצה"ר ולעשותו טוב כי לזה צריך לימוד תורה וא"ל באקרויי בנייהו ומנטרן לגבריהו וא"כ יש להם חלק בתורת בעליהם וזה מועיל לזכך היצה"ר ולעשותו טוב:
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+<b>ואפשר דהיינו דקאמר רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין.</b> כלומר לינצל מיצה"ר לא קמיבעיא לי דודאי ע"י הענוה ויראה הם ניצולות אבל במאי זכיין לתקן היצה"ר ולעשותו טוב כי לזה צריך לימוד תורה וא"ל באקרויי בנייהו ומנטרן לגבריהו וא"כ יש להם חלק בתורת בעליהם וזה מועיל לזכך היצה"ר ולעשותו טוב: <br><b>רב</b> גידל וכו' א"ל רבנן לא מסתפי מר מיצה"ר וכו' כתב הרב עיון יעקב ז"ל שכתב דמיין באפאי כקאקי חיורי אפשר לומר דרב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא כדאיתא ביבמות דף ס"ד לכך נאבד ממנו חמדת נשים והיו דומין בעיניו כקאקי חיורי ממש עכ"ל. ועמו הסליחה שחשב האמוראים כאינשי דעלמא ומיעט בכבודם ואדרבא מוכח להפך דהא הוה מקמיה דאיעקר מדאמרו ליה רבנן לא מסתפי מר מיצה"ר ואלו הוה בתר דאיעקר כבר הוה ידיע להו דשתין סבי איעקור מפרקיה דרב הונא ותו דלא הו"ל נמי לומר דמיין באפאי וכו' כאלו הוא קדוש רק הי"ל להודיעם דחדל מהיות לאיש:
+<b>רבי יוחנן וכו' לא מסתפי מר מעינא בישא.</b> אפשר דלא אמרו לא מסתפי מר מיצה"ר דרב גידל דהיה הוא מדבר עמם ואמר להו הכי טבלא והכי טבלא א"ל לא מסתפי מיצה"ר. אבל רבי יוחנן היה יושב שם לחוד שהם יסתכלו בו ודאי שהוא היה נשמר. א"נ שרבי יוחנן גדול הדור והוחזק לקדוש ונהגו בו כבוד יותר. וכ"כ בשיטה מקובצת למציעא על דף פ"ד משם הריטב"א ז"ל דרבי יוחנן יצרו בידו ודמיין עליה כקאקי חיוורי ודלא כמ"ש מהר"י פינטו ז"ל ע"ש:
+<b>אנא מזרעא דיוסף קאתינא וכו'.</b> ��יין מה שכתבתי אני עני בקונטריס זה במציעא שם על דף פ"ד בס"ד:
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+<b>תפלות אבות תקנום.</b> עיין מ"ש מהר"י פינטו ומ"ש הרב עיון יעקב וכל מה שדקדקתי על מהר"י פינטו ז"ל בפתח עינים קשה על הרב עיון יעקב דהביא דברי מהר"י פינטו וכתב דרך דרש ונעלם ממנו דברי הראשונים ואין רצוני להאריך:
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+<b>ומנעו בניכם מן ההגיון.</b> מ"ש הרב עיון יעקב שהוא כמו הוגה את ה' ר"ל פעולות שמות הקדש אינו מחוור כלל מכמה אנפי:
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+<b>אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות וכו'.</b> צריך להבין מ"ט דחנה שיצאת לידון בדבר חדש שלא קדמה אדם ולפי פשטן של דברים הדבר פשוט שרצתה לומר מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן. אמנם זאת לפנים פירשתי אני עני ועתה אוסיף קצת נפך בס"ד והוא במ"ש רבינו האר"י זצ"ל וזה תורף דבריו הקדושים בקצ"ר אמיץ דרז"ל קראו לשמואל רבן של נביאים גם אמרו רז"ל דמ' שנה קודם שילד בת קול מכריז עתיד צדיק לילד ושמואל שמו ומאי רבותיה דשמואל ועוד כמה הערות יש בענין והדברים מגיעים למ"ש בסבא ויגע בכף ירכו דמתמן אתפגים נצח ולא הוה נביא דמתמן אתנבי עד דאתא שמואל וכתיב וגם נצח ישראל לא ישקר ולסיבת פגם הנצח דמתמן נביאים לא היו יכולים שתהיה נבואתם בשלימות ולפנים נקרא רואה ושמואל תקן פגם הנצח ונקרא נביא כי על ידו נתקן הירך ולכן נקרא רבן של נביאים דמכחו נתנבאו כלם ולכן בת קול מכריז על לדתו כי כל העולם מצפים להתקן על ידו וז"ש חנה אם ראה תראה כי כשתקן שמואל הנצח ניתן אל הנחש הירך של סוטה תמורת ירך יעקב ואמרה חנה תן לי שמואל שיחטוף ירך יעקב מהסט"א ואז ישאר לסט"א ירך סוטה ואם לאו תראה אלך ואסתתר ובהיותי טהורה אחטוף גם ירך סוטה מהסט"א ואז יקטרג על ישראל ע"ש באורך: <br><b>ועל</b> פי דברי הרב ז"ל יכון מאד מה שחנה קראה צבאות להקב"ה דשמעה הבת קול שעתיד לילד צדיק וכו' דמתקן הירך ואז יכולים להתנבאות מהנצח וידוע דשם צבאות רומז לנצח הוד ומשם יניקת הנביאים וז"ש ה' צבאות דרוצה לזכות לבן הזה שמתקן הירך והוא בחינת צבאות שמשם יניקת הנביאים. ואפשר דחנה בדקה בשמה כי חנה ר"ת חיזוק נצח הוד א"נ הוא ר"ת חוטף נחש הירך. א"נ ר"ת חוזר נצח הירך:
+<b>אמרה חנה וכו' נדה חלה והדלקת הנר כלום עברתי על אחת מהן וכו'.</b> ואפשר שז"ש וזכרת את אמתך דרך צחות כלומר זכירת שמי חנה ר"ת חלה נדה הדלקה דנזהרתי בהם:
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+<b>אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו.</b> וכתב הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' תפלה דאפילו בשוגג וכך הביא משמו מרן בב"י א"ח סימן קכ"ח וראיתי בנסחת דפוס אחד שהשמיטו שם בהרמב"ם אפילו בשגגה והיא נסחא מוטעת והעיקר כנסחא אחרת וכמו שהביאה מרן. וכך משמעותא דקרא ידיכם דמים מלאו כלומר אפילו שהיה בשוגג הרי הדמי"ם מודיעין ולא ישא את כפיו. ועוד אפשר לרמוז באומרו ידיכם דמים מלאו מ"ש התוספות ביבמות דף ז' דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו דאין קטיגור נעשה סניגור. ויש מי שהקשה דהרי אמרו פרק ראוהו ב"ד דהא דאין קטיגור נעשה סניגור היינו דוקא בפנים דאין הכהן נכנס שם בבגדי זהב אבל בחוץ לובש בגדי זהב דבחוץ אין להקפיד על אין קטיגור וכו' וא"כ איך כתבו התוספות דבברכת כהנים בבית הכנסת איכא אין קטיגור. ואני בעניי אמרתי דלק"מ דמ"ש פרק ראוהו ב"ד היינו במין הקטיגור דהוא זהב דבמין זהב עשו העגל וזהב זה הוא מין הקטיגור ובהא הוא דמחלקינן בין פנים לחוץ אבל הקטיגור עצמו בכל מקום אינו נעשה סניגורו. והכי אמרו בהדיא בירושלמי דלולב גזול פסול דאין קטיגור וז"ש התוספות דהכא הרגו בידים והם הקטיגור עצמו ואינו נעשה סניגור. וזה רמז הפסוק עצמו ידיכם דמים מלאו כלומר הם הקטיגור עצמו ולהכי אין לפרוש כפים בברכת כהנים:
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+<b>ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי רבים.</b> הוקשה להם דמה שייך לחדודי בדבר שהוא משנה שלימה. והרב עיון יעקב ז"ל תירץ דבמתניתין קאמר לשון רחמנות ולהכי אמר חסת דאינו רחמנות והאריך בזה ע"ש באורך ולא נהירא דחסת נמי הוא לשון רחמנות הגם דהוי יותר מועט ולפי הטעמים הכל אחד ואין להאריך בכל דברי הרב ז"ל. ואפשר לומר דמאי דתנן במתניתין היינו שאומר שטעם לשלח את האם היינו מטעם רחמנות ולזה משתקין אותו שמטיל קנאה א"נ שעושה מדותיו רחמים והם גזרות. אמנם זה לא אמר דטעם שלח תשלח את האם משום רחמים רק הוא עשה דרך בקשה שירחם עלינו וזהו עיקר כונתו רק אמר אתה חסת על הקן מטעם הכמוס והיא גזרה חוס ורחם עלינו מטעם שהוא כמוס אצלך בזכות אבות וכיוצא. זה אפשר לטעות. ורבה בעא לחדודי אי אביי סבר שיש לחלק כן ולכן א"ל כמה ידע לרצויי ואביי השיבו דמשתקין אותו תנן אפילו שאמר בדרך זה לאו שפיר עבד. וגם רבה כן דעתו ומה שלא מיחה בו אפשר שלא היה במקום ובעת שיוכל להשתיקו ואח"כ מיחה בו ודוק הטב:
+<b>אין לגבי משה מילתא זוטרתי.</b> אפשר דיראה הוא במלכות ומשה רבינו אחוז בדעת וביסוד אבא. וכביכול הוא בעלה דמטרוניתא:
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+<b>מנא ה"מ אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמר קרא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב.</b> אפשר דע"י התפלה הוא מיחד קב"ה ושכינתיה וזה על ידי מוחין דאבא סוד יוד וזה רמז ניב שם בן שהוא במ' ואות יוד רומז לאבא. וזה בזכות אבות אברהם יצחק יעקב דס"ת כס"ת שלום לרחוק ולקרוב:
+<b>אמר רבי יעקב בר אידי א"ר יוחנן כל המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל כי אולי השם גרם לו החולי שהרי בשביל זה הדרך לשנות שם החולה עכ"ל וק"ק דכפי דבריו לא הול"ל א"צ להזכיר שמו אלא הול"ל אין להזכיר שמו ומה שמשנין שם החולי ע"פ כתבי האר"י ז"ל הוא להמשיך נפש חדשה:
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+<b>אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וכו'.</b> יש לחקור דלעיל בסמוך אמרינן כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה מעל והכא אמרינן כאלו גוזל וכו' והרי הברכות מדרבנן ותקנום אנשי כנה"ג. ועד אנשי כנה"ג איך היו נהנים בלא ברכה. ונראה דודאי מקמי דתקינו רבנן הברכות כל אדם ירא שמים היה מודה בפיו או לפחות בלבו על כל מה שנהנה אך המון העם לא ידעו ולא יבינו. אך עתה דתקון רבנן הברכות כל מי שאינו מברך עונו ישא. וז"ש גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע דלימים ראשונים לא היו מברכין כי לא היו ברכות ולזה אומר אין פשע. ומ"ש כאלו גוזל וכו' חוץ מהפשט אפשר דע"י הברכה והכונה מברר ניצוצות הקדושות ע"י המאכל ועולים ניצוצות הקדושות למ' ויש יחוד והוי ממש כאלו גוזל וכו' ופוק חזי מ"ש רבינו האר"י ז"ל ע"פ אם תעצרני לא אוכל בלחמך דמנוח לא היה מכוין אלא בכונת מ"ו נ"ח ולז"א לא אוכל בלחמך דצריך כונה יותר עליונה ומשו"ה אמרו מנוח ע"ה היה זהו תורף דבריו ומכאן נלמד דהגם דלא היו עדיי�� ברכות היו מכוונים כונות עליונות ואוי לה לאותה בושה כי מה שהיה מכוין מנוח בסוד מ"ו נ"ח הוא כונת האכילה שכתב רבינו האר"י ז"ל ולזה נקרא עם הארץ שלא היה מכוין כונה יותר עליונה. ומה יעשו כמה גדולי דורנו שאינם מכוונים אפילו כונת מנוח. ולפחות חרדה ילבש האדם לברך בכונה ובלב שלם ויעלה בדעתו שיש כונות עליונות והוא מכוין לדעת היודעים וה' הטוב הוא ברחמיו יקבל כונתו דרך כלל:
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+<b>לא על המברך אני כועס וכו'.</b> כתב הרב עיון יעקב ז"ל דעשה כן דרך מוסר לכל אחד בפני עצמו שלא לבייש זה בפני זה למלגלג אמר שכעס עליו ולא על המברך ולמברך אמר להפך כדי שלא ישנו באולתם ולא יתקנאו ויתקוטטו זה בזה והיה מותר לשנות בדבר השלום וכו' ע"ש ואין לשון הש"ס מורה כן רק שתכף חזר ואמר ושתי דברות כאחד נאמרו לשניהם. ואפשר דלמעט בסרחונם ולהראות להם שהוא מבקש להם צד זכות אמר כן וכונתו לא על המברך אני כועס שיש צד זכות שהוא סבר שזה פשוט אלא על המלגלג וחזר ואמר לא על המלגלג אני כועס שיש צד זכות שלגלג עליו שהיה לו לשאול אלא על המברך איך לא הבין שהיה צריך לשאול ובזה רמז שהוא מבקש להם צד זכות ולפי האמת שניהם עשו שלא כהוגן ונצטער רבם ומשום הכי נענשו:
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+<b>מדת הקב"ה מלא מחזיק וכו'.</b> אפשר דכל מה שקורא בתורה הוא זוכה לזכות בנפש יותר עליונה וכמ"ש בזהר הקדוש זכה יתיר יהבין ליה וכו' ולכן כלי מלא תורה נתמלא מנפש ורוח יותר עליונים ובאמצעותם זוכה יותר לתורה וז"ש כלי מלא מנפש עליונה מחזיק. כלי ריקן מבחינות נפש עליונה אינו מחזיק:
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+<b>אכל טבל ומעשר ראשון וכו'.</b> נשאל הרב כמהר"ר אברהם בן טוואה ז"ל בסוף תשובות הרשב"ץ בחוט המשולש בטור השלישי סימן כ"ט אם אחד אוכל בשר ואחד אוכל גבינה אם מצטרפין לזמון והשיב דרשב"ם כתב דאם אחד אינו נזהר מפת גוים וכו' ומשם הביא ראיה לנדונו ובסוף דבריו כתב וז"ל אחר שכתבתי זה מצאתי שדברי רשב"ם ז"ל הם גמרא ערוכה פ"ק דערכין וכו' ע"ש. וקשה דנעלם ממנו דהרא"ש בפסקיו בריש פרקין כתב דרשב"ם עצמו הביא ראיה זו מפ"ק דערכין ע"ש גם התוספות הזכירו סוגיא זו וכתבו כדין רשב"ם וגם רבינו יונה כתב דרשב"ם עצמו הביא ראיה זו ע"ש וגם נ"ד באחד אוכל בשר ואחד אוכל גבינה כתבו בספר האגודה ע"ש:
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+<b>הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה כתיב.</b> כבר הרב הכותב פירש דכתיב ה"א המעלך מארץ מצרים וכתיב בהוציאך את העם וכו' תעבדון וכו' אלמא בדברי תורה כתיב וגם הרב עיון יעקב ז"ל פירש דאז"ל דלעמל פה נברא. ויש להוסיף דכתיב בתריה ולא שמע לקולי דהיינו ללמוד תורה:
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+<b>הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה כתיב.</b> כבר הרב הכותב פירש דכתיב ה"א המעלך מארץ מצרים וכתיב בהוציאך את העם וכו' תעבדון וכו' אלמא בדברי תורה כתיב וגם הרב עיון יעקב ז"ל פירש דאז"ל דלעמל פה נברא. ויש להוסיף דכתיב בתריה ולא שמע לקולי דהיינו ללמוד תורה: <br><b>נשדר</b> מר כסא דברכתא לילתא אפשר דהזכיר לו שמה כי ילתא אותיות אילת שרומז לשכינה ובדיק בשמה:
+<b>שלחה ליה ממהדורי מילי.</b> רמזה בזה דלא כיוון להלכה דאיך יחלוק על בעלה רב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני והוא היה נוהג למשדר לה כסא דברכתא וגם עתה א"ל לשדר מר כסא לילתא והוא לא רצה. ולזה אמרה ממהדורי מילי דהיה חוזר בעיירות ואינו מיושב ומאלו אין ליקח אלא מילי בעלמא לא הלכות. ומסמרטוטי בגדים קרועים במקום דברים אמתיים כמו כנים אנחנו נעשו כנים שהם סיגי הגוף ומותרות ועמדו כני"ם ברבעתים לזלזל בכבוד בני אדם ובת ריש גלותא ואשת חבר:
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+<b>חד עביד כב"ש בשוגג ואשתכח ארנקי דדהבא.</b> אפשר דרך רמז ודרש דברכת המזון הוא להמשיך שפע ברכה לשכינה והיא נקראת זהב כידוע ואפשר לרמוז כי זהב רמז אות ז' למ' שהיא שביעית חג"ת נהי"ם וצריך להמשיך לה מה' עילאה בינה ובתוכה נעלם מאבא ועי"ז יש זיווג וזה רמז ה' ועי"ז ב' מתיחדין זו"ן וזה רמז זהב וזה שהשתדל ונזדרז לברך במקומו דאף בית הלל מודו דשפיר נאה כמ"ש הראשונים אלא בדיעבד לא אטרחוהו וזה שהחמים על עצמו לתקן השכינה בחינת זהב אשכח ארנקי דדהבא. ואותו שעשה במזיד כב"ה שלא כדין והגביר הדינין במידי דאכילה אכליה אריה גימטריא גבורה ופגע בו מדת הדין שעשה שלא כדין:
+<b>מה יונה כנפיה מגינות עליה וכו'.</b> פירוש שבורחת או נלחמת בכנפיה. וכן ישראל הקב"ה ברוב רחמיו רואה גם המצות שעתידין לקיים וניצולים בעבורם והוא כנגד חלוקת יונה שבורחת בכנפיה. ואם יש להם מצות שקיימו כבר וכל מצוה קנה סניגור אחד המלאכים שנבראו מהמצות נלחמים עם הקטיגורים והיא כנגד חלוקה אחרת של היונה. וללישנא אחרינא מה יונה כנפיה מגינות עליה כך ישראל מצוות מגינות עליהן דאעיקרא לא תבא הרעה ולא תהיה גזרה ח"ו:
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+<b>עקר טורא בר תלתא פרסי וכו'.</b> אפשר לומר דרך רמז ודרך דרש דעוג שימש לאברהם אע"ה כמ"ש רז"ל ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי זה עוג ואמרו רז"ל דלזה נתירא משה שלא תעמוד לו זכות אברהם אע"ה. ואפשר שבכונה זו עוג עקר טורא לומר שבא בכח זכות אברהם שנקרא הר כמו שאז"ל ועקר טורא בר תלתא פרסי כנגד אברהם יצחק יעקב שהכל כלולים בו ולזה עקר טורא כנגד אברהם הנקרא הר בר תלתא פרסי שכולל גם יצחק ויעקב שהם כלולים בו. אמנם הקב"ה בוחן לבות וידע דכונתו היתה שיהרג אברהם ויקח שרה. וזה פירשתי ורמזתי בעניותי בפסוק ויבא הפליט ויגד לשון גודו אילנא שכונתו שיהרג אברהם וז"ש ויגד לאברהם ונמצא שנתחייב אדרבא על זה דמחשבה רעה בגוים הקב"ה מצרפה למעשה ולכן אייתי עליה קמצי ומשכיה עד צואריה כי עונו עד צואר יגיע הנה מיתת"ו. ומשכיה שיניה דהוא מסט"א שטן נחש וכבר נתחייב על חט אשר יש בשטן נחש נשארו שן שן ויתקיים שינ"י רשעים שברת רמז לשן שן מנחש שטן כמשז"ל גם קמצי בגימטריא מר כי מרה לו באחרונה ודוק כי קצרתי:
+<b>ואמר אביי צריך לאודויי קמיה עשרה וכו'.</b> אפשר לרמוז בפסוק אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו. וידוע משז"ל דתוך עשרה אתיא תוך תוך וכו' ע"ש וז"ש אודה ה' מאד בפי ובתוך שהם עשרה רבים כמש"ה רבים בתורה דתרי מינייהו ליהוו רבנן ואז אהללנו:
+
+Daf 55a
+
+<b>ואמר רבי יוחנן ג' דברים הקב"ה מכריז עליהם בעצמו ואלו הן רעב ושבע ופרנס טוב וכו'.</b> פירש רבינו האר"י ז"ל בזה פסוק את אשר האלהים עושה הראה את פרעה כלומר שהוא עושה תדיר להכריז רעב ושבע ומאחר דשתים אלה איכא ראוי שתעשה השלישית למנות פרנס טוב ולכן אמר ועתה ירא פרעה וכו' ע"כ דברי רבינו האר"י ז"ל ואני הדל ברגליו אעבורה לרמוז בפסוק באופן זה שרצה יוסף הצדיק לומר לו דהרעב והשבע שהוא עושה תדיר הראהו בחלום. והשלישית שהוא הפרנס טוב לא הוצרך הקב"ה להראותך בחלום כי מעצמך תוכל לידע הפרנס שמכריז הקב"ה וז"ש ועתה ירא פרעה בהקיץ איש נבון וחכם אשר בחר בו ה' לפרנס. ויאמר פרעה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת כי כל הם ג' כמ"ש הראנ"ח ז"ל אין נבון וחכם כמוך ובודאי כי ה' קרא עליך לפרנס טוב. וסימן לדבר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר פשר ר"ת פרנס שבע רעב:
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+<b>תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה וכו' שנאמר יד ליד לא ינקה רע וכו'.</b> אפלו לרמוז במ"ש הרב הקדוש מהר"ר שמשון מאסטרפולי ז"ל דקליפת זנות היא לר"י ולכן ביחזקאל סימן י"ו ותבטחי על יפיך ותזני על שמך ר"ל אותיות הקודמות לאותיות שמך הם לר"י שהיא קליפה על הזנות ולכן לאה רחל יעקב ר"ת לר"י שביטל יעקב אע"ה קליפה זו ופ"ד שנים לא ראה קרי זהו תורף דבריו ז"ל. ואפשר לרמוז בזה מה שאמרה רחל אמנו ע"ה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וכתיב ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אני אשר מנע ממך פרי בטן וצריך להבין למה חרה אף יעקב אע"ה על רחל החביבה אצלו אשר היתה בצער גדול. אך אפשר שכונת רחל אע"ה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי שנראה שנשאתי לך באיסור שתי אחיות וסימן לדבר כי ר"ת לאה רחל יעקב הוא לר"י ששלטה קליפת הזנות וע"ז ויחר אף יעקב ברחל שחשדתו שעשה איסור ושלטה קליפת לר"י ולכן חרה אפו דאדרבא ר"ת לאה רחל יעקב הוא לר"י שביטל קליפה זו ואכן נודע הדבר שמחשבה זו היא עון ולכן מנע ממך פרי בטן: <br><b>ובזה</b> יש לרמוז במאי דקמן דכתיב יד ליד דמרצת מעות מיד ליד תכף מוכנת הקליפה לר"י ר"ת לא ינקה רע שהיא קליפת זנות כדי להחטיאו ולא ינקה:
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+<b>דרש בר קפרא איזו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך.</b> רבינו האר"י ז"ל פירש בפסוק במ"ש בזהר הקדוש דדרך הוא דרך פתוח לכל וארח הוא דרך נעלם וז"ש בכל דרכיך כל הדברים הגלוים וידועים אתה מעצמך דעהו שבידך הוא לעשות כל הדברים על פי התורה. וכיון שהקב"ה יודע שבכל הדברים אתה מכוין לעשות לו נחת רוח ולקיים מצותיו. על כן הוא יישר ארחותיך הדברים שהם נעלמים ממך הוא יאיר עיניך שתזכה ללכת בם ביושר עכ"ד הרב ז"ל. ואתי שפיר דרשת בר קפרא שכל גופי תורה תלוים בזה שכל עניניו כתורה יעשה ויהיה לו עזר מן השמים על הכל: <br><b>ואפשר</b> לרמוז שיכוין בכל דבריו ליחד קב"ה ושכינתיה וזה בכל דרכיך דע ה"ו דע לשון וידע אדם ה"ו הוא יחוד קב"ה ושכינתיה. וכמו שפירשנו בעניותנו מאי דתנן וכל מעשיך יהיו לשם שמים כי שם רומז לשכינה והוא בגימטריא שד"י הוי"ה שמים קב"ה בסוד ואתה תשמע השמים. מעשיך יהיו לשם שמים ר"ת שלים שיהיה ביחודא שלים. ואמר מעשיך כלומר אפילו הגופניים כמו אכילה ושתיה ושינה יהיו בכונה לעבוד ה' כמ"ש בש"ע א"ח סימן רל"א וזהו בכל דרכיך דעהו וא"ש שכל גופי תורה הם תלויים בה:
+<b>כל המשתף שם שמים בצערו.</b> עמ"ש בקונטריס ככר לאדן דף קע"ז ע"א בס"ד:
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+<b>אמר רבי אבין הלוי כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכו' וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו וכו'.</b> חוץ מהפשט אפשר דרמז נמי ענין גדול והוא שחכם גדול שביזהו עשיר אחד אמר שתכף מחל לו שהזהר הקדוש אומר דכל עון מכביד גדפוי דשכינתא והעשיר חטא ואם לא מחל לו היה עון העשיר בצד מה צער לשכינה ובזה פירשתי משז"ל כל המעביר על מדותיו ובזה נמחל העון ולא יש צער לשכינה ומדה כנגד מדה הם מעבירין וכו' וז"ש כל הנדחה מפני השעה היא השכינה ומוחל שלא יהיה צער לשכינ�� שעה מ' עומדת לו להעביר על עונותיו ולהיות עזרו ומגינו וכן להפך ודוק כי קצרתי וה' יוסיף לנו שנות <b>חיים</b>: ודע שלהיות ענין זה יקר בעיני ודקדוק בעבודת ה' אני מביאו כמה פעמים כי עי"ז ישמע חכם ויוסף לקח:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Keritot/Hebrew/Vilna Edition.txt

@@ -0,0 +1,490 @@
+Rashash on Keritot
+רש"ש על כריתות
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על כריתות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>רש"י </b>(ברה"ע)<b>. יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה. </b>נקיט שתי הקצוות הקלה והחמורה שבהן. אבל יש מהן גם בשרפה והוא אשה ובתה:
+<b>בא"ד דכל הני דנקט ברישא כו' דינייהו בסקילה. </b>והא דלא תני בתרייהו המגדף כו' עד ומחלל שבת שגם המה בסקילה. דלא בעי למיפסק בין כריתות שע"י ביאה. ולשון התוי"ט בזה שלא בדיוק:
+<b>רש"י ד"ה מגדף. ואיכא למ"ד מזמר ומשורר לעבודת כוכבים. </b>ע"כ מיירי שעבודתה בכך כמש"כ התו"ח וכ"כ רש"י בעצמו בסנהדרין (סוף דף סד) וא"כ קשה דהיינו עובד עבודת כוכבים. וכה"ג דייק הש"ס שם (בע"א) לענין מולך. וע"כ מגדף דהכא הכוונה על ברכת השם וכפירושו בעצמו לקמן (ז רע"ב):
+<b>רש"י ד"ה ופסח. אזהרה דנותר ושרפת כו' אזהרה בפיגול כו' ואם יותר מבשר המלואים כו' כי קדש הוא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ועל לא הודע. מולך כסבור להעביר אדם אחר כו' מקדש כסבור בית אחר הוא וכו'. </b>כל אלו הוה מתעסק דא"ח אלא בחלבים ועריות שכן נהנה. ולפמש"כ לקמן (יט) בישוב פי' הרע"ב ובשבועות (יט) בשיטת התוס' ע"ש יתיישב גם פרש"י דהכא:
+<b>בא"ד מעלה לאחר איסור הבמות כו' וכסבור במות אלו של ציבור מותרות. </b>לא הבנתי דאימתי נאסרו הבמות בשילה ובב"ע. הרי בשילה היתה בפנים הבמה הגדולה דהיינו מזבח שעשה משה. ואפי' לר"ה בזבחים (סא ב) דעשו מזבח אבנים שמה מ"מ גם מזבח משה הי' עומד אצלו ע"ש בפרש"י. ובב"ע הרי גנזו שלמה עפרש"י בשבת (נה). ובתוי"ט העתיק בהמות אלו ש"צ כו'. וגם זה אינו נוח לי. ועוד דלפ"ז נצטרך להגיה בס"ד ומוקי לי' לקרא בבהמת יחיד:
+
+Daf 2b
+
+<b>גמרא דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם </b>(בסה"ע) לחלק על אחותו שהיא אחות אביו כו'. מה שתמה בת"י דטפי ה"ל למינקט אשת אחיו כו' דמ"ל בהיתר. תמוה כיון דדריש לי' מקרא דאחותו להכי נקיט איסורי דאחוותא. ודוחק לומר דתמהו אקרא גופי'. ועי' בדבריהם לקמן (טו) בד"ה לחייב:
+<b>רש"י ד"ה משום דקתני סיפא. בהוריות כו' דלא שייך בי' קרבן עו"י כו'. </b>ק"ל דלפ"ז ליפטר נמי מקרבנות מצורע דגבי' ג"כ כתיב ואם דל הוא כו'. ואולי דאה"נ. וזהו דבעי שם רבינא אח"ז נשיא שנצטרע מהו מידחא דחי ר"ל דנדחה הנשיא מהקרבנות ונשאר מחו"כ כל ימיו ואין לו תקנה (עמש"כ שם) או מיפטר פטר פי' דפטר לי' רחמנא מקרבן כלל ומותר באכילת קדשים וליכנס למקדש בלתי הבאת קרבן. ותשובת רנב"י אליו עמש"כ שם ונכון בעז"ה:
+<b>בסה"ד או תורים ובנ"י. </b>ל"י מדוע השמיט או עשירית האיפה:
+
+Daf 3a
+
+<b>גמרא וכי מאחר דלאוין מחלקין כרת באחותו ל"ל. </b>עי' מכות (יד) תד"ה ה"ג:
+<b>שם מה קטרת כו' וחייבים עליה בפ"ע כו'. </b>כ"נ דצ"ל ותיבת כרת למחוק:
+<b>שם ניתנהו איפוך המפטם אה"ק כו'. </b>לכאורה יש לדחות די"ל דלהכי תנא פיטום השמן ברישא דאקדמי' קרא ותני פיטומין בהדי הדדי. וי"ל דא"כ ה"ל למיתני הסך בשה"מ ברישא דאקדמי' קרא בהלאו והדר פיטומו ואח"כ פיטום דקטרת:
+<b>שם ותני הכי כו' והביא זכור עליו. </b>נראה דכאן צ"ל זכר עי' רש"י בסנהדרין (נד ב) בד"ה חייב שתים:
+<b>שם ומולא יהי' קדש מבני ישראל. </b>כצ"ל:
+<b>שם א"ה ליתני נמי הבא עה"ב והביא בהמה עליו הא אמר אביי כו'. </b>ק"ל הא גם לר' אבהו דס"ל דבזה חייב שתים לרי"ש א"ש דהא אמר התם הבא עה"ז והביא זכר עליו הבא עה"ב והביא בהמה עליו בין לר' אבהו ובין לאביי לרי"ש חייב שלש וצ"ע:
+<b>שם ותנא שלש כריתות לסיומינהו בכריתות. </b>מה שתמה בת"י דא"כ ליחשוב נמי הביא זכר עליו. לפמש"כ בסנ��דרין (נד) בתד"ה הבא עה"ז ע"ש תתיישב זאת:
+<b>רש"י ד"ה דא"ר אבהו. לא יהי' קדש אזהרה לנשכב ועונש מגז"ש כו'. </b>צ"ע דעונש כתיב בהדיא גם בנשכב ועי' בפירושו בסנהדרין:
+<b>בסה"ד אבל משכב זכר דלא מתהני כו'. </b>לכאורה לפ"ז לא אתיא הא דאמרינן בחולין (קטו ב) אליבא דרבי מה להלן בהנאה. כרי"ש דדריש ליה על נשכב דזכר. ויש לדחות:
+<b>רש"י ד"ה בגברי. דאין זנות לבהמה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא וריו"ח א"ל כו' חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה. </b>ולשון התוי"ט ובפ"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב כו' ע"ש. ול"ד דאטו בתרי קטלי קטלינן לי'. ולענין חיוב אכל חד אם עשאו לבדו אף אם לא חילקן הי' חייב. גם מה שהביא זאת מסנהדרין תמוה. דשם אינו מבואר יותר ממה דאיתא בגמרא שלפנינו:
+<b>רש"י ד"ה אוב וידעוני. ולאו אחד כו' ושואל אוב וידעוני. </b>מה שהוגה בגליון בשם הב"ש ובה"ז. עי' בסנהדרין (סה) ברש"י ותוס' ומהרש"א ובמש"כ שם ובספ"ק דעירובין:
+<b>רש"י ד"ה כרת דיליה. בסדר שלח לך ואם נפש אחת תחטא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה וישנו בלב. עיקר איסורו תלוי ברוע לבו כו' אבל השתחואה אנו רואין כו'. </b>ק"ל דהא גם במשתחוה אם לבו לשמים אין בכך כלום כדאיתא לעיל (ס ע"א). ופי' הגליון שכ' דאילו הי' מדבר ומקבל עבודת כוכבים כו' לא מחייב. צ"ע דהא משנה ערוכה בסנהדרין (ס ב) ואחד המקבל עליו לאלוה והאומר כו' ע"ש:
+
+Daf 4a
+
+<b>גמרא הואיל וישנן בראייה. </b>עמש"כ בס"ד בסנהדרין (סה ב):
+<b>רש"י ד"ה ורבנן סברי. לאו מלאו כו' כי ההיא דבשר בחלב כו'. </b>עי' לקמן (ע"ב) בפי' בד"ה לאו מלאו שהביא דוגמא אחרת:
+<b>בסה"ע חלב בע"מ מנין ת"ל כל חלב כו' ת"ל כי כל. </b>לפנינו שם גי' אחרת ע"ש. וגי' רש"י כאן צ"ע דא"כ למה מקשה שם מן שאור בל תקטירו כו' ה"ל לאקשויי מדרשה דחלב דאיירי בה ועמש"כ שם בס"ד:
+
+Daf 4b
+
+<b>גמרא אבל חלב דמוקדשין דהותר מכללו. </b>פרש"י בזה אינו מובן. ולכאורה יש לפרש דהותר מכללו לגבוה אף דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל:
+<b>רש"י ד"ה מאי שנא חלב. כלומר. </b>נראה להגיה תחת כלומר כו':
+<b>רש"י ד"ה ה' לאוין. באמה"ח משתעי ודכתיב בתריה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ועוד כתיב בראה אנכי רק את דמו לא תאכל כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5a
+
+<b>גמרא ואימא קלי דמייתר מחייב חדא כו'. </b>וכ' הת"י דלעיל גבי חלב שור כו' ה"מ למיפרך הכי. ולעד"נ דשמה מיותר או שור או עז והש"ס דקאמר שם א"כ לימא קרא שור וכשב עז ל"ל. ל"ד דה"ה דהוי סגי אם הי' כתוב רק כשב ועז. ולהכי חייב אכל חדא וחדא דהי מינייהו מפקת. אבל הכא אינו מיותר רק קלי:
+<b>שם אל תהי גז"ש קלה כו'. </b>מוכח להדיא דאף דאין עונשין מן הדין ובכלל זה ג"כ כרת כדמוכח במכות (ה ב) מ"מ מגז"ש עונשין. וכן ע"י היקש כדמוכח בסנהדרין (עג) ע"ש. כתבתי זאת לאפוקי מהמחבר טעם המלך בהל' אישות בכבוד חופה סע"ח ד"ה ועתה שתלה בוקי סריקי בהרב מל"מ שא"ע מדין גז"ש ע"ש:
+<b>שם ונאמר כאן והנפש האוכלת ממנו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם אתיא מתכונתו מן במתכונתה דקטורת. </b>כצ"ל:
+<b>שם אמר לך רבא גבי שמן כתיב במתכונתו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם אפשר דעבדה פרס שחרית כו'. </b>כצ"ל וכ"ה לקמן (ו ב):
+<b>רש"י ד"ה חצאין דקטורת </b>(בסופו)<b>. שס"ה מנין כמנין ימה"ח ושלשה מנים יתירים כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5b
+
+<b>גמרא מפני יהויקים אחיו שהי' גדול ממנו שתי שנים. </b>כצ"ל:
+<b>שם דכתיב למען יאריך כו' הוא ובניו בקרב ישראל. </b>כצ"ל:
+<b>שם אלא לעולם יהויקים קשיש כו'. </b>בהוריות ליתא למילת אלא ונכון:
+<b>שם ומי הוה שמן המשחה כו' אר"פ באפרסמא דכיא. </b>התוי"ט תמה על הרמב"ם בחבורו דביהוא כתב שהי' בשמן אפרסמון ומדוע לא כתב כן ביהואחז. ולי אין קושיא כלל. דהא דיהואחז ל"נ בשה"מ הוא משום דלא הוה אבל בדין הי' למשחו בו כשלמה וכיואש לכן מיסתם ליה סתומי הרמב"ם כמו הברייתא. אבל יהוא אף דאז הי' עדיין השה"מ לא היו רשאין למשחו בו כי אם באפרסמא דכיא. ולהכי לא חשבתו הברייתא קמייתא בהדי הנך משום דלא דמי להו:
+<b>שם ת"ר כשמן הטוב על הראש יורד וגו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה תנו את הארון. במסכת שקלים </b>(דף יו"ד). כצ"ל והוא בפ"ו הל' א' אם גולה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירין אותו כו'. משמע דכן היתה קבלה בידו דמבבל לא ישוב עוד. ועמש"כ ביומא (נג ב):
+
+Daf 6a
+
+<b>גמרא ת"ר פיטום הקטרת כו' קילופה ג' וקנמון תשעה. </b>לכאורה נראה דצ"ל קנמון קודם לקילופה. שהרי היא יתירה בכמותה מקילופה. וכן חשבן רש"י לקמן ע"ב בד"ה י"א סמנים וכן הרמב"ם בפירושו ובחבורו. וכמו בהקודמים. ולגירסא שלפנינו י"ל דאולי קילופה חשובה יותר מן קנמון והחשוב חשוב קודם:
+<b>שם מתקיף לה ר"י הא בכולהו מותרות כו' </b>(ל"י ליישב לשון בכולהו דהרי לא תני לה בכולה מס' דשקלים זולת במותר הקטורת) והכא לא תני לה. תימה דלפנינו יש שם בסוף המשנה וחוזרין ולוקחין כו' ושב לתרוייהו ר"ל לר"ע ולב"ע וכ"כ שם התוי"ט. ודוחק לומר שלא היה כן בגירסת בעלי הש"ס כדמשמע שם מהתוי"ט. כי גם בנוסחת המשנה דבירושלמי ובתוספתא שם פ"ב איתא כן. ועוד דאי ל"ג לה יקשה קושייתו גם בין למאי דס"ד מעיקרא דמיירי ביחיד שעשה קטרת ובין למאי דמסיק בא' מסממני הקטרת. דמ"מ ראוי למזבח מיקרו וא"י מידי מזבח לעולם. ונלע"ד דעיקר הגירסא שם במשנה וחוזרין ולוקחין אותן מתרומת הלשכה דכן איתא גם בתוספתא שם. (וכמו דאיתא לקמן בסה"ע גבי מותר הקטרת. אך שם ט"ס וצ"ל מתרומה חדשה כדאיתא לעיל בסמוך). והשתא מדייק ר"י שפיר מדלא קתני מתרומה חדשה ש"מ דאיירי באמצע השנה. ומותר הקטרת לא היו מחללין אלא בסוף שנה בשעה דאיתא לת"ח ודוק כי נכון הוא מאד בעז"ה:
+<b>שם </b>(בסה"ע)<b>.<b> </b>צ"ל מתרומה חדשה כמש"כ בסמוך:</b>
+<b>רש"י ד"ה קילופה. בשם וזהו שמו</b>:
+<b>קנמון תשעה. ס"ה שס"ח מנין. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה מפרישין. שכר האומנים המחזיקים את בד"ה. </b>מה שנדפס בגליון בשם ס' ב"ש. לכאורה אישתמיטתיה גמרא דמעילה ספ"ג הביאה התוספות בשבועות (י ב) בד"ה מפרישין דמוכח שם להדיא כפירש"י דאומנין דהכא היינו אומני הבנין. ואדרבה פרש"י לעיל גבי המקדיש נכסיו שפי' דינתנו לאומני בית אבטינס צ"ע דהא סתם הקדשות לב"ה. והם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כדאיתא בכתובות (קו):
+<b>רש"י ד"ה ומחללין. דכ"ז שהיא בקדושתה כו' דכ"ד כו' א"י מידי מזבח לעולם. </b>תימה דמה בכך הרי יחזרו ויקנו אותה מת"ח. וכמו שעושין עתה שמחללין אותה על המעות דיוצאה לחולין ואח"כ קונין אותה מת"ח. ועוד דתיפוק ליה דלאומני ב"ה אין נותנין אלא מקדשי ב"ה וכמש"כ התוספות שם בשבועות:
+
+Daf 6b
+
+<b>גמרא </b>(בסה"ע) ואזדו לטעמייהו דתנן כו'. כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ונילף נמי מלבונה. ולאתויי דבר שריחו נודף כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 7a
+
+<b>גמרא לא ייסך כתיב וקרי ביה לא יסיך. </b>עפרש"י ות"י וק"ל דהא מוכח בב"מ (נד ב) דל"א מוסיפין באמצע התיבה וכדפרש"י שם בד"ה או דילמא. ועיין סנהדרין (דף ד ב) בתד"ה לטטפת:
+<b>שם ובפלוגתא כו'. </b>עיין ת"י. ומש"כ וא"כ קשה הלכתא אהלכתא כו'. טפי ה"ל להקשות דרבא אדרבא דהכא סובר כר"ל. ובפרק החולץ לא פסק כר"ל רק בתלת. ולפמש"כ התוי"ט בפ"ג דכלים מ"ב בשם מהרי"ק דכללי הלכות ל"נ אלא בדינים הנהוגים וכ"כ התוספות בשבת (ע ב) בד"ה נודע על הא דרבא דהחולץ ל"ק ג�� קושייתו:
+<b>שם כדתניא יכול כו' ודין הוא הואיל וחטאת כו'. </b>כ"ה הגירסא בשבועות ונכונה:
+<b>שם וקראו מקרא קדש. </b>עפרש"י ות"י ותוספות בשבועות. ונ"ל ראיה לפרש"י מר"ה (לב) מקרא קדש זו קדושת היום ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה כהן שסך. אלמא כיון דבטלה בהתירא כו'. </b>עמש"כ ביומא (פא):
+<b>רש"י ד"ה מתניתין במבעט. לא תני ליה. </b>הס"ד ומה"ד ודין הוא:
+<b>רש"י ד"ה אשם. ל"ד נקט כו'. </b>עיין ת"י ובתוספות שבועות:
+<b>רש"י ד"ה שמעו לר"ע. תימה לי ולריו"ח כו' מאי אף כו'. </b>והתוי"ט כתב דקאי על חוץ ממטמא מקדש וקדשיו ע"ש. ואינו כלום דחוץ ממטמא כו' אינו מפיק אלא מא"ת כדמפרש הש"ס לעיל. ומגדף לדברי חכמים פטור אף בודאי חטא:
+<b>רש"י ד"ה ואומר חטאו ישא. מפרש לקמן. </b>הס"ד:
+
+Daf 7b
+
+<b>במשנה אר"י אימתי כו' אבל כו' ונאכל. </b>ואמרינן בגמרא משום דמודה ר"י במחו"כ (ר"ל דלא בעי ידיעה). ומשמע לי מדברי התוספות לקמן (כב ב) דגם ת"ק לא פליג עלי' בהא. אבל מפירוש הרמב"ם כאן ולקמן ספ"ה (והרע"ב אחריו) ובחבורו פ"א מהלכות מחוכ"פ ה"ז מוכח להדיא דס"ל דת"ק פליג דאף מחו"כ צריכין ידיעה. ולכאורה נראה דע"כ ל"פ עלי' אלא בהא דקאמר ונאכל. משום דבעו ידיעה אבל להתכפר לאכול בקדשים מודה לר"י דמייתו ומתנו. דהא גם אם כל אחת תביא לעצמה הוה בלא ידיעה. לכן טפי ניחא שלא להרבות בחטאות ספיקות עיין לקמן (ח) ברש"י במשנה ד"ה ואין השאר עליה חובה. ונראה דיש עוד נ"מ בפלוגתייהו אם נודעה אח"כ האשה שילדה מין חובה לר"י פטורה כמו באשם מעילות לקמן (כב ב) דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי ל"ב ידיעה לכתחלה ע"ש. וכן באשה אחת שהביאה על הספק ואח"כ נודע שהפילה מין חובה לר"י פטורה. ולת"ק חייבת. ועוד נ"מ באשה אחת שנודע שהיא חייבת אחר הזאה דחטאת ספק לר"י נאכלת דהרי פטורה להביא אחרת ולת"ק אינה נאכלת דהא צריכה להביא חטאת אחרת ועמש"כ לקמן (כו ב) בזה בס"ד. אבל מפירוש הרמב"ם לקמן בספ"ה וכן בחבורו שם משמע דלת"ק אין מביאין כלל בשותפות וצריך טעמא. ושמא משום דזה שמביאה על הספק ומתירתה לאכול בקדשים אף בלא ידיעה ילפינן בנזיר (כט) מקרא. אבל שיביאו שתיהם ויתנו אין לנו וצ"ע:
+<b>בתוי"ט ד"ה אר"י. וכן נמי באשם תלוי שם במ"ה פ"ה כו'. </b>נראה למחוק תיבת תלוי וצ"ל במ"ד וע"ש בדבריו בד"ה רי"א (דבמ"ד) וגם שם נראה למחוק תיבת תלוי. ומתחלה הייתי רוצה להעמיס בכוונתו כגון שהיו מונחים במקום אחד כזית חלב וכזית שומן. ובמק"א שני זיתי שומן. ואכל אדם אחד כזית מאלו. והשני מהשניים שלא יביאו שניהם א"ת א' ויתנו. ושוב חזרתי מזה מפני כמה טעמים. א) דאין ד"ז מבואר שם פ"ה. ב) מדוע לא יביאו ויתנו בכזה דהרי בא"ת לא כתיב הודע. ג) דנראה דכ"א לעצמו אינו מחויב להביא א"ת דלכאו"א ה"ל ס"ס:
+<b>גמרא והתנן רש"א מביאין שניהן חטאת אחת רי"א אין שניהן מביאין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם רי"א כ"ח שהיא באה ע"ח אין שנים מביאין אותה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י </b>(במשנה א')
+<b>ד"ה כמין בהמה כו'. הואיל ונאמרה בהו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י </b>(במשנה ב')
+<b>ד"ה לאור פ"א. שילדה נקבה ולאור פ"א כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 8a
+
+<b>גמרא ת"ר ה' לידות ודאי וה' זיבות ספק או ה' זיבות ודאי כו' מביאה ב' קינין כו'. </b>כצ"ל וכצ"ל ברש"י וכ"ה בב"ח. וברמב"ם פ"א מהלכות מחו"כ ה"י נפל ג"כ ט"ס וכצ"ל היה עליה ה' זיבות ודאות וה' לידות ספק כו'. והנה מבואר כאן דאף דבחמשה לידות או זיבות מביאה קן אחד ואוכלת בזבחים. מ"מ לידה וזיבה איננה מטוהרה לאכול בקדשים בהבאת קן אחד על שתיהן וכ"ה להדיא בתוספתא כאן. ונ"ל דילפינן זה מהא דאיתא בת"כ פרשה מצורע וכפר על המטהר מטומאתו ולא מזובו ופירש הק"א שאם היה זב ומצורע כו' אין קרבן זה עולה לשתיהן. והיינו ע"כ אף לטהרו לאכילת קדשים. דאי לענין חיוב פשיטא כדמקשה הגמרא לקמן (ט ב) קתני יכול על הלידה ועל הזיבה א"מ אלא קרבן אחד אלא מעתה כו'. ועתה מה שהעלה הגרע"א בצע"ג בגה"ש (לשונו מגומגם ע"י המעתיקים ע"ש) מיושב שפיר וגם מהה"ג בעל נו"ב בספרו דורש לציון דרוש ד' נעלם במחכתה"ג גמרא שלפנינו ומש"כ בה. שכתב שם דספק זב לקרבן אם נעשה מצורע מוחלט יפקיר נכסיו ולהוי עני ויביא שתי תורים לצרעתו ויטהר אף מספק זובו (לפמש"כ בס"ד בנזיר נט ב בד"ה א"ל ב"ז בסופו ע"ש אף להפקיר נכסיו לא הוי צריך). ומה שהקשה עליו בנו הה"ג בהגהה שם מהא דלקמן (ט ב) שהבאתי. במחכ"ת משם לא מוכח אלא דמוטל עליה חוב להביא שני קרבנות. אבל מ"מ איכא למימר דנטהרה לאכול בקדשים בקרבן אחד. וכמו למסקנא דמוקי למיעוטא דזאת על לידה ולידה דלאחר מלאת דאינו אלא לחיובא בב' קרבנות אבל לענין אכילת קדשים די לה בקרבן אחד וכדפרש"י במתניתין. ועמש"כ בנדה (כא) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה אם יש ודאי ביניהן. ממין הספק תאמר כו'. </b>כצ"ל. ומה שהגיה הב"ח דצ"ל בין הספק. הן לפמש"כ לעיל הגירסא ממין מדויק היטב:
+<b>רש"י ד"ה בדר"ע. ל"ג ותיפטר. </b>פירוש דהוה משמע דבין ודאי ובין ספק שוין בפטורא ובאמת ז"א דבספק פטורה לעולם ובודאי אינו אלא שאינה מעוכבת מלאכול בקדשים אבל החוב נשאר עליה:
+
+Daf 8b
+
+<b>במשנה ד' מחוסרי כפרה. </b>לשון הרע"ב שמביאים כפרה כו'. וכ"ע התוי"ט וז"ל רש"י מביאין חטאת כו'. ול"נ דהרע"ב שינה לשון רש"י בכוונה דראב"י אומר אף גר מח"כ והוא אינו מביא חטאת כדלקמן:
+<b>גמרא ור"א כו' ניתני נמי נזיר טמא. </b>בתור"ע העלה בצ"ע דהא לקמן (ט ב) מוקי סתמא דמתניתין כריב"י דאמר דנזירות טהרה משביעי הוא דחיילא וא"כ ליכא עיכובא בקרבן ונימא דראב"י כוותיה ס"ל. או דס"ל כרבי דאמרינן בנזיר (יח ב) אליביה דמונה אע"פ שלא הביא קרבנותיו. ולי י"ל עפ"י סוגיא דיבמות (לז) דאביי ורבא מהדרי כאו"א לאוקמי דראב"י אליבא דהלכתא ע"ש. וה"נ הרי קי"ל כרבנן בנזיר שם דאינו מונה עד שיביא חטאתו וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהנ"ז להכי רוצה הש"ס לאוקמי ג"כ הא דראב"י דהכא אליבא דהילכתא:
+<b>שם דת"ר כאשר תעשו </b>(כצ"ל) כו' מה כו' אף הוא כו' שנאמר ככם כגר. תימה קרא לקרא:
+<b>רש"י ד"ה מבשרו. ומתוקף יצרו. </b>קשה אדרבה דהא אחד מז' דרכים שבודקים אה"ז הוא הרהור. אח"ז מצאתי שקדמני בזה התוי"ט בפ"ט דנזיר מ"ד:
+
+Daf 9a
+
+<b>גמרא תניא אידך ועשה אשה כו' ת"ל כאשר תעשו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם טבילה מנלן דכתיב ויקח משה את הדם כו'. </b>כצ"ל. וביבמות (מו ב) איתא קודם אילימא מדכתיב לך כו' וכבסו שמלותם כו' ודחי דלמא נקיות בעלמא ומסיק כהכא. ותמיהני על הרמב"ם בחבורו רפי"ג מהלכות א"ב שהביא מקרא דוכבסו. ויותר יש להפליא על התוי"ט בספ"ח דפסחים שהביא מגמרא שלפנינו הילפותא מוכבסו. וגם במילה מביא הרמב"ם שם לימוד אחר שאינו בגמרא. ואגב עיוני תמהתי מדוע לענין פסח גזרו ב"ה שם בפסחים ואמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ובשאר קדשים אמרינן לעיל דאוכל בקדשים לערב. וזה י"ל דמיירי שמל וטבל כבר ועי' בתוס' חגיגה רפ"ג ד"ה האונן. אבל איך לא אישתמיט תנא למיתני דין זה דהפורש מה"ע בקדשים דעלמא וצ"ע:
+<b>שם וכה"א ערום ראה כו'. </b>מצויין למשלי כ"ב. אבל שם כתיב ופתיים. לכן נראה דכוונו לשם כ"ז דשם כתיב פתאים ולהגיה כאן קצת ככתוב שמה:
+<b>רש"י ד"ה בהעלם אחת. כלומר קודם שילקה כו'. </b>תימה דלקמן (ס"ד י) במשנה איתא דהוא אינו במכות. וב��מרא שם (יא) ילפינן לה מדכתיב בקורת תהי' היא לוקה והוא אינו לוקה. ונ"ל למחוק תיבת שילקה וצ"ל קודם שיביא קרבן כו':
+
+Daf 9b
+
+<b>במשנה ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. </b>עפרש"י. וכ' התוי"ט ואיכא למידק אי ה"נ כשהי' ראוי להביא קרבנותיו אי מתחייב על כל נגע כו'. פשוט דר"ל שנתנגע ביום השמיני להבאת ציפרין שהוא יום הבאת קרבנותיו כדכתיב בפרשה ומבואר במשנה פי"ד דנגעים. ותימה על המחבר נ"ת שהבין דיום הבאת ציפרין קרוי ראוי להבאת קרבנותיו וכן הביא בשם ס' מ"ח ואשר ע"כ תמה על התוי"ט שלא כדת. ושגיאות מי יבין:
+<b>גמרא ראבי"א דבר הגורם לו טהרה ומאי ניהו צפרין. </b>נראה משום דכתיב בהבאתן וטהרו. ורש"י קיצר כאן בפי':
+<b>שם יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת. </b>פי' דנרבי מתורת בין לידה שלפני מלאת ובין לידה שלאחר מלאת. ומפרש"י בנדה ל"מ כן. ואולי דתיבת כאחת דגרסינן התם דחקתו:
+<b>רש"י במשנה ד"ה האשה. דבזכרים ל"ל הכי כו'. </b>והתוי"ט מלא א"ד דאטו ברשיעי עסקינן. ובמחכ"ת הא אפי' ברשיעי לא מ"ל בתוך מלאת דזכר דהא ביום ארבעים גופי' עדיין מיא בעלמא היא. והכ"מ שהביא לקמי' שפיר קאמר דהתם מיירי אחר מ'. וכן בהא דלעיל בפ"ק מ"ל באור למ"א. ומש"כ ע"ד הכ"מ ואני אומר שא"צ לכך כו'. אני אומר שא"צ לכך ולכך דאפשר בתאומים. ואף שכ' ברישא היולדת דמשמע דכלו חדשיו. י"ל שהראשון נגמר צורתו לשבעה והב' ה"ל לגמור לט' והפילתו ביו"ד לתשיעי דקי"ל דהיולדת לט' א"י למקוטעין עי' בנדה (כז) ותבין: אמנם עיקר דינו דהרמב"ם תמוה אצלי דכיון דיש עליה ודאי חיוב מהטומטום והאנדרוגינוס הא אריב"נ לעיל ספ"ק שלספק אם יש ודאי ביניהם תאמר על הודאי ותיפטר וע"ש בפרש"י. ואין לומר דמיירי שכבר הביאה על הראשון אחר פ' מלידתו ובתוך ימי מלאת דהנפל. דהא פסק שם לעיל בהלכות ה' דאם הביאה תוך מלאת של ולד זה אפי' על ולדות הראשונים לא יצאת. (ולפי מה שפרש"י לקמן דלדברי חכמים ולד שני גורם לקרבן וראשון ל"ל קרבן. א"כ בדינו של הרמב"ם על הנפל חיוב ודאי ועל הטומטום והאנדרוגינוס חיוב ספק). ואפשר ליישב דברי הרמב"ם דמיירי שהפרישה על הולד הראשון קודם שהפילה השני. ונאמר דללידה שלאחר הפרשה אינה מטהרה עי' זבחים (ו) דמבעי' אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה ולפירש"י שם (ר"ד ז) לא איפשטא. ועי' שבת (עא ב) בפלוגתת ריו"ח ור"ל ובתוס' שם (ע ב) ד"ה נודע:
+<b>רש"י ד"ה והמפלת תאומים. כגון שנתעברה ג' והפילה אחד כו'. </b>לולי פירושו הנל"פ דמיירי כמו בבבא דרישא דהראשון היתה נקבה בת קיימא ואחרי שבועיים עברה שני זכרים תאומים והפילה הראשון בתוך שמונים ללידה ראשונה והשני בתוך מ' לנפל הראשון ואחר פ' ללידה הראשונה. שוב התבוננתי דרש"י אזיל לשיטתי' לקמן בגמרא בד"ה מפלת תאומים איצטריכא ליה ע"ש. אבל משם אין הכרע דיל"פ דסד"א דב' נפלי התאומים חדא לידה אריכתא היא והואיל דהראשון היה בתוך מלאת דלידה הראשונה גם הנפל הב' נמשך אחריו וחשיב גם הוא בתוך מלאת דלידה הראשונה דאזלינן בתר אתחלתא קמ"ל דלא:
+<b>רש"י ד"ה יכול על הלידה ועל הזיבה. דבעי שתפסוק מן הזוב כו'. </b>תמוה דהא בנדה (לו ב) מבואר במשנה דלא בעינן רק ששפתה מן הצער ולא מן הדם וע"ש בגמרא כל הסוגיא וצע"ג:
+<b>רש"י ד"ה מפלת תאומים אצ"ל. איצטריך ליה לאשמועינן. </b>כצ"ל ומלת תנא נראה למחוק:
+
+Daf 10a
+
+<b>גמרא מה יום רצוף. </b>קשה מאי פסקא דילמא אם הפילה באמצע היום ישלימו לה אח"כ חצי יום כנגד חצי היום השני שהי' בטומאה. ואולי משום דאי אפשר. דאיזה חצי היום תשלים לה אח"כ. אם חצי הר��שון דיום. הלא אז לא הפסידה אלא חצי האחרון דיום. ואם תשלים לה חצי אחרון דיום זה ודאי אין סברא שאחר השלמת הימי טוהר יהי' יום שלאחריהם חציו הראשון טמא. ובחציו השני תחזור לטוהר והבן:
+<b>שם דבעיא מינקט לה שבעה יומי טומאה דלידה וה"ק יכול כו'. </b>כצ"ל. ותיבות תאומים נקבה למחוק. וכ"מ אח"כ בס' נ"ת:
+<b>רש"י ד"ה א"ד חומרא אית ליה. להיות גורמין השלמה לראשון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דהא מילתא קולא היא להאריך טוהר דמיה וקולא ל"ל. </b>קשה דהא מ"מ חומרא היא לענין אכילת קדשים וכדמסיק לענין ימי טוהר דשני דיהבינן לה מהאי טעמא:
+<b>רש"י ד"ה לעולם רבנן היא </b>(בסופו)<b>. אלא משני מונה. </b>קשה להבין דהא בכה"ג דימי טוהר דשני כלים קודם השלמת ימי טוהר דראשון מראשון מנינן אלא דימי טומאה דשני עולין בחשבון הימי טוהר:
+<b>בתי"ש ד"ה וקולא ל"ל </b>(בסופו)<b>. אבל אם ילדה זכר אחר ד' ימים או ה' ללידת נקבה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תי"ש שם ד"ה א"א לפה"ק בלא דם. תימה א"כ למאי איצטריך כו' וטמאה ז' ימים. </b>הנה לבד מה שהקשו המפרשים דהלא איצטריך ביולדת בימי זיבה. ק"ל דהא נ"מ ג"כ בימי נדה וכבר ראתה קודם הלידה ג' או ד' ימים ואי לאו קרא היה די לה להשלים ז"י מראיה ראשונה קמ"ל קרא דטמאה ז"י מחדש מיום הלידה:
+
+Daf 10b
+
+<b>רש"י ד"ה ל' דזכר מפוזרין. יכול יתנו כו' כנגד ז' ימי טומאה דשני כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה וש"מ. להאריך ימי טוהר דראשון שישלימו לז' אחרים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה ועל בטוי שפתים ועל טומאת כו'. </b>מפרש"י והרע"ב משמע דהוי גרסי טומאת כו' קודם ביטוי וכסדרן בכתוב. והתוי"ט לא הרגיש בזה:
+<b>גמרא יולדת מביאה בדלות ועשירות. </b>נראה דר"ל דדלה מביאה תחת כבש העולה ב"י או תור. אבל החטאת מביאה כמו עשירה וא"מ תחתיה עשירית האיפה כמו בשמיעת הקול כו'. ומצורע אע"פ דהאשם מביא כמו עשיר לא קרי ליה מביא בעשירות. משום דלא מצינו בשום מקום חילוק באשם בין עשיר לדל:
+<b>שם יולדת מביאה כו' פרידה אחת דעוף תחת כבש. </b>כצ"ל:
+<b>שם א"ה נכי ריבעא דפרוטה הוי. </b>מה שנמחק מלת נכי בגליון בשם רש"ק הוא שבוש. וברש"ק ע"כ ט"ס הוא. ואולי רצה להגיה תלתא ריבעי דפרוטה הוי:
+<b>רש"י ד"ה ברבעתים. שהוא ד' דינרים והיינו ט"ז רבעים. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מכלל. רק מדרבנן מצוה לכתחלה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+<b>גמרא ומאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנויי היא דכתיב כו'. </b>עיין סוטה (מב ב):
+<b>שם ואב"א אם תכתוש את האויל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דהא. דהא כי האיש קטן האשה חייבת. </b>כן העתיק הלח"מ בפ"ט מהלכות שגגות ה"ג. ומש"כ כדאיתא בת"כ כו'. הובא ג"כ בגמרא דסנהדרין (ר"ד סט) בקיצור לפרש"י שם. אבל י"ל דשם הכוונה לואיש כי תצא ממנו ש"ז (ויקרא טו טז) דדריש שם בת"כ ג"כ בכה"ג והובא בגמרא דנדה (לב ב): והתוי"ט כתב בדעת הרמב"ם בפירושו דס"ל דה"נ הוקשה אשה לאיש לענין דאף כשהיא שוגגת חייבת מלקות. והא דת"כ ל"ק דיליף ליה מקרא ע"ש. לכאורה אישתמיטתיה דעת הרמב"ם בחבורו שם דקטן בן ט' חייב הוא נמי בקרבן. וא"כ אין כאן קושיא כלל מהא דת"כ. ואולי יכוון להקשות מדוע לא ילפינן נמי לקטנה שתהא חייבת כמו דאם הוא קטן דחייב (לשיטתו בחבורו) וכדילפינן לחייבה שוגגת ממה שהוא חייב בשוגג. ולזה אמר דילפינן מקרא ור"ל מדכתיב אשה דמשמע גדולה. אמנם באמת נראה דבפירושו ס"ל כהתוספות דבקטן הוא פטור ולא מרבינן בת"כ אלא לחייב אותה. וזה מוכח בפירושו דהתחיל לבאר דבשאר עריות קטנה שבא עליה גדול חייב. וכן קטן חייבת הנבעלת אם היא גדולה. וכשבא לבאר דין דש"ח לא כתב רק דא"ח אם היא קטנה. משמע דבהוא ��טן אין דינה חלוק משאר עריות. ונראה עוד מפירושו דגם בהוא ישן והיא ערה היא חייבת כבשאר עריות מדלא כתב בה חלוקא דלפטור אלא כשהיא ישנה. ויליף זה מקטן דת"כ דמרבה לה לחיובא. וכ"מ מלשון התוי"ט שכתב ולענין זה לרבות שוגג כמזיד. משמע ולא זולת: הקשה לי חכם א' דלפי מה שפסק הרמב"ם כר"ע דלעיל דש"ח היינו חציה שפחה וחציה ב"ח ומאורסת לע"ע היכא מ"ל בקטנה דהרי אין קידושיה כלום. ועי' בגיטין (מג). והשבתי לו דמ"ל עפ"י האמור בירושלמי כתובות פ"א סוף הלכה ב' בת ג' שנים ויום א' ונמלכו ב"ד לעברו הבתולין חוזרין כו'. וכ"נ פשוט בבת יב"ש ויום אחד וא"כ מ"ל שקבלה קדושיה בהיותה בת י"ב שנים ויום אחד. ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר אה"ש והרי היא קטנה. וקידושיה לא פקעו דהרי אז היתה גדולה. אולם יש לבעה"ד לחלוק ולומר דנעשה קטנה למפרע וא"כ פקעו ממילא הקדושין. והחכם השואל תירץ דמ"ל בישראל שבא על ח"ש וחב"ח וילדה לו בת וגם היא דינה כח"ש וחב"ח. ולצד חירות שבה הוא אב ויכול לקבל קידושיה: התו"ח הקשה הלא משנה זו נמי מיירי בחילוק שבין כל העריות לש"ח כמו משנה הקודמת. ומדוע לא שנאן ביחד והפסיק בינם בבבא דאיזו שפחה כו'. ועוד דקדק למה לא סיים כאן משא"כ בשפחה כדלעיל. (הן גם שם לא סיים בבבא אחרונה. ואולי דשם סמיך על הקודמים. או על מה דתני אח"ז זו חומר מכלל דהא דחשיב ראשונה קילי בש"ח). ונדחק בישובם ע"ש. ול"נ משום דדיני משנה זו נוהגין בחד צד גם בש"ח דהיינו באם הוא קטן או ישן או שוגג והיא לא. היא חייבת (עמש"כ לעיל ובהה"מ פ"ג מהלכות א"ב) משא"כ בחילוקי משנה דלעיל. ולזה נכון מאד פירוש הרמב"ם לעיל בחייב על כל ביאה וביאה דהיינו אפילו שלא כדרכה ונד מפרש"י. משום דאזיל לשיטתיה (בחבורו שם) הלכה י"ד דהיא חייבת על כל ביאה וביאה וא"כ בצד זה שוה ש"ח לשאר עריות ולא ה"ל לחשבה שמה ונכון בעז"ה:
+
+Daf 11b
+
+<b>תד"ה כשאין. דפטור ממלקות דמתעסק הוא וחייב חטאת הואיל ונהנה. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>בא"ד וקשה שהרי בשפחה נמי חייב קרבן </b>(כצ"ל) כו' בכה"ג שוו תרווייהו. לכאורה יל"פ כוונת רש"י דכמו דבכל עריות פטורין ממלקות כמו כן בש"ח וממילא כיון דהיא איננה במלקות הוא פטור מקרבן כדלעיל:
+<b>במשנה שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי כו'. </b>פי' הרע"ב (והוא מהרמב"ם) טעם דפטור (אליבא דחכמים) דכתיב או הודע כו'. ותמיהני דהא מוקי להאי קרא בגמרא באחד דא"ל אכלת חלב והוא אמר איני יודע (עי' בתוס'). וגם הגמרא לא מיבעי' אלא אם טעמייהו משום דאדם נאמן ע"ע כו'. אבל לא מטעם הקרא:
+<b>גמרא הא קמ"ל דבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן. </b>עת"י. ומדבריהם למדתי כוונה חדשה בהא דאמרי' בעלמא סתם ואח"כ מחלוקת א"ה כסתם דר"ל דהלכה דוקא כאידך דפליג אסתמא. וזה בא לארויי במאי דשנה אח"כ מחלוקת לומר דהאי דסתם ברישא אינה להלכה. ואם לא סתם תחלה הי' אפשר להכריע הלכה כאידך דסתמא כוותי':
+<b>שם דקי"ל דאפי' בחד כו'. </b>פי' דאפילו בחד שייך לישנא דאמרו לכן לפי הכרח הענין נוכל לפרשו דלא כוון רק על אחד כמו שם. וכן הכא מדלא תני אמרו לו שנים כמו בסיפא משמע אפי' חד:
+<b>תד"ה ואשה. ואע"ג דשתק אלמא כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12a
+
+<b>רש"י ד"ה אבל בטומאה. דל"ל לא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא מודו לר"י. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה א"ד. אעפ"י שאומר בעה"ב כו' אלא מזה בעה"ב מעל ומהתם מוכח ליה דדברים שבלב אינם דברים ופריך ודלמא כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12b
+
+<b>גמרא מודה ר"מ לחכמים בנזיר שא"ל שנים כו'. </b>כצ"ל ומלת טמא למחוק:
+<b>רש"י ד"ה לחומרא. אף אם שהה כו' יותר מכדי אכילת פרס כדי אכילת קליות בסמוך זל"ז כו'. </b>��צ"ל. ורמב"ם פי' דפלוגתייהו הוא רק באכלן כאכילת קליות ממש דהיינו שאכל הכזית בחלקים דקים חלק אחר חלק תכופות וסמוכות זל"ז ושהה בזה אפי' כל היום כולו לר"מ מצטרפות. ולרבנן דוקא באכלן בכדי אכ"פ. ומשמע דבהפסיק בינתיים לא פליג ר"מ. והרע"ב הרכיב ב' הפירושים כאחד ועשה ב' פלוגתות בין ר"מ לחכמים ע"ש. ונ"ל להכריע כדבריו. דמלשון כאילו כו' משמע כפרש"י דמיירי בהפסיק בינתיים. ומיתור לשון שבדברי חכמים מתחלה ועד סוף מוכח דשמעי לר"מ דזמן אכילתו ולעיסתו לא מיחשב בשיעור שהייה (ולכן אם אכלן כקליות ממש אפי' כל היום כולו מצטרפין) וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף דר"ל מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו. דגם זמן אכילתו מצטרף לשיעור השהייה:
+<b>רש"י ד"ה א"ד לקולא. אלא כאכילת קליות. </b>כצ"ל בכ"ף:
+
+Daf 13a
+
+<b>גמרא מיתיבי כל האוכלין מצטרפין לפסול הגויה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס מאי לאו כו'. </b>כצ"ל וכמו בברייתא השנייה דמייתי בסמוך:
+<b>שם לא התירו לאוכל פחות מכשיעור לירד כו'. </b>כצ"ל וכן לקמן באמר מר:
+<b>שם שינק בתקיפה אחת שלא הניח כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם דספק ינק כשיעור כו' ואת"ל ינק ספק ינקו באכילת פרס כו'. </b>משמע דמטעם ס"ס מטהר ליה. וקשה דטומאת הגויה דרבנן היא אפי' בחדא ספיקא טהור כדתנן בפ"ד דטהרות מי"א:
+<b>שם תשעה משקין בזב כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה איטמי מחלב. דבשלמא ממגע שנגע בה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ועוד חלב. וד"ה כרוקה כו'. </b>צ"ל הד"א:
+<b>רש"י ד"ה בין לרצון. ואי ה"ל תורת אוכל או משקה אמאי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא אמר רבא. וצריך הכשר. </b>הס"ד ומה"ד אבל כו'. וכ"ז שייך לקמן ע"ב בתירוצא דמי סברת והי' לפניו הגי' שם אלא א"ר:
+<b>תד"ה אמר רבא. שמיוחד לתינוק משום דליהוי אוכל וליטול שם כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ומעיין הוה בזבה. </b>כצ"ל בבי"ת:
+
+Daf 13b
+
+<b>גמרא א"ה קשיא הא מתניתין מטמא בין לרצון כו' מי סברת כו'. </b>כצ"ל. ועמש"כ לעיל גי' גליון דרש"י בכאן:
+<b>שם מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה. לא שלא לרצון בסתמא דדעתי' כו'. </b>כן העתיקו התוס' בשבת (קמד) ונכון:
+<b>שם אר"י ה"ק אכל א"ט ושתה משקין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב. </b>מש"כ התי"ש ליישב דנכנס למקדש ליהוי קאי גם עלייהו דאוכלין טמאין היינו נבלת עוף טהור. א"ש כי כן מבואר בזבחים (ע) דמצטרפת בכדי אכילת פרס. אבל מש"כ דמשקין טמאים היינו דם השרץ שמטמא כבשרו הוא תמוה. דמאי שייך שיעור דבכדי אכילת פרס בשתייתו הלא אין בו אלא טומאת מגע. וטומאת בה"ב אינה רק בנבלת עוף הטהור לא זולת. ולכן גם לשון רש"י שהעתיקו דאינן נעשין אה"ט אינו מדוייק דאפי' אם יעשו אה"ט לא משכחת בהו טומאה באכילתן:
+<b>במשנה א"ל אינו מן השם. </b>כה"ג במכות (כא ב) במשנה:
+<b>רש"י ד"ה ד' חטאות. חד משום דאכל קדש בטומאה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ארבע. </b>עיין ט"א בר"ה (כח ב) ובק"א שם:
+
+Daf 14a
+
+<b>גמרא ה"ל טמא מיגו דאסור כו'. </b>וכ' התוי"ט ואפי' לר"ש כו' כמו שאכתוב כו' בספ"ה. אבל מה יענה על חטאת דיוה"כ דאינה מחמת קדשים. ובהדיא פליג באוכל נבלה ביוה"כ:
+<b>רש"י ד"ה כגון שאכל כוליא. וא"ת לוקים כו' דהוה חלב פיגול וכוליא נותר. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ואנן בעינן דליהוי כולהו אחד כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה גליון. אין חיוב בפחות מכזית. </b>כ"נ דצ"ל. ור"ל וא"כ אין כאן חיוב כלל לא על פיגול ולא על נותר דמכ"א אין כזית בפ"ע ואין מצטרפין זע"ז לקרבן כדתנן בר"פ. והא דבמעילה (יז ב) אמרינן דלענין אכילה מצטרפין היינו לענין מלקות עיין שבת (עא) תד"ה משני. וע"ק לגי' שלפנינו דהרי בהקטרה אית בה פלוגתא אם ישנה בפחות מכזית במנחות (כו ב. נח ב) ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה כגון. דטמא שאכל חלב קתני כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אמר עולא. וי"ל דמ"מ לא אמר לי' בהדיא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה פקע. וי"ל דמיירי כו' וחציו לא העלה כו'. </b>תימה דא"כ ישאר קושיית רש"י במקומה דתיפוק ליה דל"ק המתיר כמצותו דכוליה קומץ הוא המתיר עי' רש"י בזבחים (קט ב) במשנה. וע"כ לא מכשרינן במנחות (כו) במשנה אלא בהקטיר קומצה פעמים דעכ"פ הקטיר כולו. אח"כ מצאתי להצ"ק שעמד בדבריהם בזה בזבחים (מב ב) בד"ה הקומץ:
+<b>בא"ד וא"ת ואפי' לכתחלה נמי מעלינן לי' כו'. </b>והא דלא הקשו זה על הגמרא שלפנינו דאמר כגון כו' דפלגיה כו' ופלגי' מאבראי כו'. עי' בתוס' זבחים שם דיש חילוק בין קומץ לאבר:
+<b>בסה"ד וי"ל כיון שקדשו כו'. </b>זה התירוץ עולה ג"כ על הקומץ וכ"ה בתוס' שם:
+
+Daf 14b
+
+<b>רש"י ד"ה נשאת לאחי אביו כו'. ולגבי אחיו משום אשת אחי האב. </b>נ"ל לנקוד אחיו בקמץ האל"ף. ור"ל אותו שנשאה מקודם ומיירי שגירשה. וא"כ טרם שנשאת לאחי אביו היתה מותרת לחזור לו. או י"ל דמיירי שמת אחיו אותו שנשאה בלא בנים (וכדמוקי לקמן להא דר' יוסי) ופקעה איסור אשת אח מכל האחים ונשאת לאחי אביו וקדושין תופסין ביבמה לשוק כדמסקינן ביבמות (צב ב). ולרב דאמר שם דא"ק תופסין. וכן שמואל דפסקינן כוותי' לא פסיקא ליה. וכן לפמש"כ התוס' לקמן דת"ק לא מיירי בעבד איסורא. משכחת לה שחלץ לה א' מן האחין ולא קאי עלה אלא בלאו דלא יבנה החולץ אליבא דכ"ע עי' יבמות (י ב). ואיסור חמור חל על איסור קל כבתד"ה נישאת. ולכאורה לפ"ז יהי' ראיה למש"כ בס"ד במהדורות לס' נת"ע (דף קיד) דהא הכא פקע מכולן איסור אשת אח אליבא דריו"ח ביבמות שם. ואפ"ה עליו נשאר האיסור. אבל יש לדחות דמיירי כאן שיש ביניהם אח סריס וכדומה שממנו לא פקע האיסור דאשת אח לכ"ע ואכמ"ל:
+<b>בא"ד ל"א ה"ג כו' לגבי בני אחי אביו (משום אשת אב). </b>תיבות אלו שסבבתים משמע בבה"ז שלא היו לפניו ברש"י רק שהוא הוסיפם לביאור דבריו וכן הבין בתי"ש. ולע"ד נ"פ דר"ל כגון שהיו שני אחים לאביו ראובן ושמעון וכשנשאה ראובן ניתוסף עליה איסורא לבני שמעון משום אשת אחי אביו ונכון בס"ד:
+<b>תד"ה נישאת. וי"ל דמיירי כו' דהוא עצמו כ"כ ממזר. </b>נ"ל דר"ל דע"כ אותו שנשאה הוא ממזר דהא ת"ק לא מיירי בעבד איסורא כמש"כ לקמן. ולכן י"ל בטח דאחיו כ"כ ממזר. ונ"ל דכמו כן מש"כ הרע"ב א"נ אם היו אחי אביה ממזרים. ר"ל שהיו כולם ממזרים אף אותו שנשאה וא"כ תו לא נצרך לומר מש"כ קודם שקדושין תופסין בח"ל. ודלא כמש"כ התוי"ט עליו דל"ד:
+<b>במשנה הבא על בת בתו חייב כו'. </b>לכאורה לפי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב הל"ו דהבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום אשה ובתה. ונראה פשוט דה"ה (או אפשר כש"כ דבה כתיב אזהרה מפורשת ערות כו' או בת בתך ל"ת משא"כ בתו דילפינן לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל בהנשרפין) בבת בתו מנשואתו. ונ"ל דאפי' להראב"ד שהשיגו בזה (עי' טעמו בלח"מ שם) מודה דאם אנס אשה וילדה בת דנאסרה עליו משום בתו מאנוסתו ואח"כ נשא את אמה דחייל על הבת ג"כ איסור אשה ובתה ע"י כולל דשאר בנותיה מאיש אחר. והלח"מ שם שגה בזה במחכ"ת. וא"כ קשה מדוע לא חשיב כאן איסור דבת בתה ויהי' שמונה. וי"ל דהתנא רצה לאשמעינן בסיפא בת בת אשתו בפ"ע דיש בה ג"כ כל השמות הללו. וזה ממילא מובן דבהצטרפותם יהיו ח' חטאות. ודע דבירושלמי ר"פ נושאין מבואר להדיא שלא כדברי הרמב"ם דז"ל שם בעון קומי ר"א בת בתו מן הנשואין ב"ב מן האונסין. א"ל כל שם בת בת אחת וע"ש דמוכח דבכ"ע א"ח אלא אחת ואף באנס ואח"כ נשאה ודלא כמש"כ דבזה גם הראב"ד מודה:
+<b>שם וכן הבא כו' ועל בת בתה. </b>וכ' הרע"ב ומ"ל שהיא אחות אשתו כגון כו'. והוא מפי' הרמב"ם. תימה דגם בהיתר מ"ל כגון שהיה לחתן אשתו בת מאשה אחרת ונשאה זה ועמש"כ לקמן במשנה הסמוכה:
+<b>גמרא כדתניא כלתו כו' וכן אתה מוצא בבנו ובן בנו עד כו'. </b>כ"ה הגי' ביבמות וע"ש:
+<b>רש"י ד"ה וכן בת אשתו. חייב כו' ואשת אחיו כו' וכן בת בת אשתו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה הבא. ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב כו'. </b>בס' נ"ת מביא בשם ב"ד להגיה שהיתה לה מאיש אחר כו' ה"ה בת בן אשתו ובת בתה. ולעד"נ של"ד כלל דעל בת בנה ובת בתה (בגוף אחד) א"ח אלא חטאת אחת כיון דנאמרו בלאו אחד כמו במשנה הסמוכה לקמן להאמרו לו ועמש"כ שם. ול"נ לסרס דבריהם ולתת הבת לרחל מאדם אחר והבן ללאה מיעקב ותהי' הבת הנולדה מהן בת בתה (כציור דמתניתין) ובת בנו. וכצ"ל בקושייתם (על הסיפא). והא דלא הקשה ר"ב ברישא אמאי לא חשיב גם בת בנו כגון שבא בנו על בתו והולידו בת. דבזה ודאי חייב שתים כיון דכתיב או בת בתך דאו בא לחלק כדמוכח בסנהדרין (סה) ע"ש בפרש"י ד"ה חלוקין הן במיתה. משום דעדיפא ליה להקשות ממה שבא ע"י היתר:
+<b>תד"ה ואחות. וא"ת מ"מ אמאי כו' שיעקב נשא אחותה נכרית כו'. </b>כצ"ל ועי' בה"ז. והתוי"ט העתיק דבריהם בגירסא אחרת נכונה וברורה:
+<b>בא"ד וי"ל כו' עד שנולדה בת דינה מאותו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה הבא על חמותו כו'. </b>עי' בפירוש הרע"ב והוא מהרמב"ם. הן בפשוט יל"פ בהיתר כגון ראובן נשא אשה ובנו נשא אמה ואח"כ נשא ראובן ג"כ את אחות חמותו. (ובהכי לא נצטרך ג"כ למה שנדחק התוי"ט בהסדר. וגם לפי גירסתינו בסדר המשנה שבגמרא אחות אשתו אחר אשת אחי אביו לא יעלה יישובו). וכן תפרש הבא על אם חמותו שבנו נשאה ואח"כ נשא הוא עוד את אחותה. ועד"ז אם חמיו. וכ"נ שהבין רש"י מדלא פירש כלום בזה ואולי לא רצו לפרש באיסור כולל כמש"כ התוספות לעיל. או משום יגדיל תורה ויאדיר:
+<b>שם ריבנ"א הבא ע"ח כו'. </b>לכאורה צ"ל דס"ל איסור כולל אפי' בשני שמות ודלא כרבי יוסי (עיין תד"ה הכא בסופו) ואולי י"ל דכולהו הוויין שם אחד שם חמות ולענין זה דריש ריב"נ זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת שדרש ר"א בשם ריו"ח אליבא דרבנן לענין שא"ח אלא חטאת אחת. גם י"ל דמ"ל באיסור ב"א כגון דשוויין אינהי שליח לקבלת קידושיהן:
+<b>שם א"ל שלשתן שם אחד. </b>פירש"י ובחד לאו. ותימה דהא כתיבי בתרי לאוי ערות אשה ובתה ל"ת. את בת בנה כו' לא תקח ובסנהדרין ר"פ הנשרפין ילפינן דורות דלמעלה מדורות דלמטה ע"ש. ואולי דרשינן את בת בנה ואת ב"ב למעלה אלא תגלה. ולא תקח חוזר ג"כ אכולהי לאורויי דדרך ליקוחין אסרה תורה. וכדבר"פ נושאין. וע"ע בקדושין (סז ב). אח"ז מצאתי בירושלמי ר"פ נושאין וז"ל מ"ט דריב"נ מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין אף אשה ובת בנה ובת בתה בשני לאוין מ"ט דרבנן מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד אף אשה ובתה (כצ"ל) כו' ובת בנה בלאו אחד. והשתא מקויים פירש"י. ועי' בפי' הרמב"ם פי' אחר ולע"ד נל"פ שם אחד הוא מה שפי' לנו ר"א בשם ריו"ח לקמן בגמרא זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת:
+
+Daf 15a
+
+<b>במשנה הבא על אחותו כו' ועל אחות אמו. </b>בגליון נדפס ס"א בהעלם אחד. אמת שכ"ה הגי' במשניות. אבל נראה דטעותא היא לפי מאי דמפרשינן בגמרא דבאחותו שהיא אחות אביו כו' קמבע"ל. ולפי מאי דפשיט רב אשי בשבת (עא ב) דלריו"ח ידיעות מחלקות וכ"פ הרמב"ם י"ל הגי' ובא לאפוקי בנודע לו תחלה שהיא אחותו ואח"כ נודע לו שהיא ג"כ אחות אביו כו':
+<b>שם ואמרו לי לא שמענו. </b>כ"ה הגי' במשניות:
+<b>רש"י ד"ה הוא בהעלם א'. בא ה' ביאות בה' עריות וב�� ה' ביאות על כאו"א. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ערות. אמאי ל"מ כרת כו' דמצרכי רבנן להכי ומייתי לדרי"צ. </b>(לעיל ג) משמע דלכ"ע ל"צ קרא להכי דלאוין מחלקין. ועי' מכות (יד) תד"ה ה"ג רש"י:
+
+Daf 15b
+
+<b>במשנה שכך היו מוכי שחין כו' הולך לו ע"פ כו'. </b>פירש"י שלא יהא מאוס ברגל כו'. והוא דוחק דלכאורה יותר הוא מאוס באבר מחותך לגמרי. ולעד"נ משום דשנינו בתוספתא ספ"ו דמקואות האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצים כ"ה גי' הרא"ש בפ' בתרא דנדה סי' כו ובטור סי' קצ"ח וכ"פ בשו"ע שם סעיף כ"ב. (לאפוקי מגי' שלפנינו אינן חוצצים וכ"ה בר"ש פ"ט מ"ד ובסמ"ג שהביא הב"י שם) ולכן בע"פ שנצרכו לטבול מטומאן לעשות הפסח הוכרחו לחתכן משום חציצה ונכון בס"ד:
+<b>שם ורואין אנו שהדברים ק"ו. </b>פרש"י מפרש בגמרא אדם שמטמא מחיים כו'. כאן לא נמצא בגמרא רק בחולין (עא ב) אבל לענין אחר. ולעד"נ דהק"ו הוא דאמה"ח באדם מטמא באהל. וטומאתו ז"י וצריך הזאה גו"ז וכהן מוזהר עליו ונזיר מגלח עליו משא"כ באמה"ח מבהמה:
+<b>גמרא זב וט"מ כו' יצאו מכולן הרי מכשירין וטהורין. </b>כצ"ל וכן איתא בתוספתא והעתיקה הר"ש במכשירין שם וכ"מ מפרש"י כאן:
+<b>רש"י ד"ה זב. ואין מטמאין אדם כו'. </b>תימה דמשקין אינן אלא ראשונים ואינן מטמאין אדם אפי' אם נגעו הזב וט"מ בהן אחר שיצאו מכולן. וע"כ ט"ס וצ"ל וא"מ זרעים או פירות:
+<b>במשנה אמרו לו לא שמענו. </b>כצ"ל:
+<b>שם אר"ש לא כך שאלן ר"ע. </b>כצ"ל וכן לקמן בגמרא:
+<b>גמרא דגופין מוחלקין לא כש"כ. </b>כאן נגמר הענין. ואח"כ מתחיל פיסקא אר"ש כו' עד אם הלכה נקבל כו':
+<b>שם אלא אשם תלוי אחד בחמש העלמות כו'. </b>כצ"ל ותיבות מחמשה תמחויין נראה למחוק. ואולי י"ל דמשום ר"י בר"י נקיט לה ומשום דמסיים ועל לא הודע שלהן מביא א"ת עכאו"א. והוא פליג ע"ז לקמן (יח ב) קמ"ל דבדאיכא תרוייהו בהדדי היינו ה' תמחויין וה' העלמות מודה. ונכון:
+<b>שם ריב"י וראב"ש אומרים אפי' כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בתוספתא פ"ד. ובזה יובן פרש"י ד"ה מה' זבחים:
+<b>שם </b>(בסה"ע) לפני זריקת דמים. הן בעולה ודומיה שאין להן היתר לכהנים. אפי' אחר זריקת דמים מועלין בהן. ובאימורי קדשים קלים אין בהם מעילה אלא לאחר זריקה דוקא. ועי' לקמן ה"ד ה' תמחויין (וכמו שהגהתי שמה) בפלוגתא דאמוראי ודו"ק:
+<b>רש"י ד"ה מאי. ק"ל לר"ש. </b>צ"ל הכי ק"ל לר"ש:
+<b>רש"י ד"ה מה' זבחים. כר"ע דמתניתין ואליבא דר"ש. </b>כצ"ל:
+
+Daf 16a
+
+<b>גמרא וש"מ קיבלה מיניה אדרבה כו'. </b>כצ"ל ומלת אלא נראה למחוק:
+<b>שם ה"ד ה' תמחויין. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא מאי א"ל למימר. מהא ברייתא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אלא. משמע דוקא העלמות מחלקין. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דהא במתניתין נמי מדמי לתמחויין. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה. </b>כצ"ל וכ"ה במשניות:
+<b>גמרא אי שבתות כגופין דמיין. </b>עפרש"י. ולע"ד נל"פ דהויין כגופין מוחלקין כמו שתי נדות וכמו הבא על חמש שפחות חרופות לעיל (ט). וכ"נ מדברי התוס' שם ד"ה והיא ועי' לקמן (יז) תני נדות ופרש"י שם. והוה דומיא דשאלתו במשנה דלעיל. שוב מצאתי בפי' הרמב"ם שגם הוא פי' כן. אבל לקמן מוכח כפרש"י דקאמר א"ד כו' פשיטא לי' דכגופין דמיין ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה כו' וכן ס"ל לר"ח באמת. ואי אמרת דפי' כגופין דמיין היינו שהן כמו שתי נדות או ה' ש"ח. אטו בהן אם סבור שהן שתי נשיו טהורות לא מחייב אלא חדא. רק לקמן דמחלק הש"ס לענין איצטרופי ב' אותיות בב' שבתות (אי אמרינן דשבתות כגופין דמיין) בין שגגת מלאכות דלא איצטרפי לבין שגגת שבת דמיצטרפי קשה להבין לב' הפירושים ועמש"כ בשב�� (לה ב):
+<b>רש"י ד"ה נדה אין בה תוצאות הרבה. וחייב על כל ביאה כו' כדאר"א כו'. </b>עי' לקמן בגמרא (יז) דלר"ח מוקמינן כאן כגון שבא עליה וטבלה כו'. ולרבה תני נדות. וא"כ ע"כ צ"ל כמש"כ התוס' לקמן (בע"ב) ד"ה אמר רבה ע"ש וצ"ע:
+
+Daf 16b
+
+<b>רש"י ד"ה ותרוייהו ל"ק מיניה. כדקתני סיפא מעין מלאכה אחת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ע שפטור מכלום. </b>כצ"ל וכן בתוס':
+<b>תד"ה ר"ח. כדקמייתי ראיה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אר"ח. מהך לבד ל"ה מייתי דשבתות כגופין. </b>כצ"ל:
+
+Daf 17a
+
+<b>גמרא אלא לרבה דאמר כו'. </b>כצ"ל וכן לקמן:
+<b>שם במאי מוקמת לה לא בהדא ולא בהדא. </b>כצ"ל:
+<b>שם ואלא באחת על האריג חיובי מחייב דתנן כו'. </b>ק"ל לימא דהאי תנא ס"ל כר' יוסי לקמן (יט ב) דמתני אליבא דר"א שנים על האריג ע"ש בפרש"י:
+<b>שם א"ר מכלל דפליג בהדא. </b>כצ"ל:
+<b>שם א"ל רבה תני נדות כו' בשלמא לרבה היינו דקתני קטנות. </b>נ"פ דגם בסוף דר"א תני רבה הבא על הבהמות יוכיח כו'. או כמו דאמר בבכורות (ד' ב) ואימא בהמה רבה. והרע"ב ל"ד במש"כ הבא עה"ב שחייב על כל ביאה וביאה. והכי הל"ל דחייב על כל בהמה ובהמה. ולשון רש"י בסוף הסוגיא אטעיי':
+<b>שם א"ר כגון שבא עליה וטבלה כו'. </b>קשה תרצת נדה. אבל בהמה מא"ל. ואולי י"ל דלא פריך מנדה אלא משום דמסתמא טובלת בתחילת לילה שאחר יום שביעי לראייתה כדינה וא"כ לא מ"ל ששה ימים שלמים בינתיים כמו שבין שבת לשבת. ולהכי משני כגון שטבלה וראתה וחזר ובא עליה ובכה"ג מ"ל ימים ששה בינתיים. משא"כ בבהמה פשוט דמ"ל ימים הרבה בין ביאה לביאה. אמנם לפי' התוס' בר"פ כלל גדול דבעינן דוקא ימי היתר בינתיים צ"ע מבהמה:
+<b>שם וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ר"א מחייב. דאי בזדון שבת ושגגת מלאכות כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא באחת על האריג. דמעיקרא הוי בהאי בגד אריג שיעור הרבה כו'. </b>עמש"כ ע"ז בשבת (צא ב) בד"ה כגון:
+<b>תד"ה א"ל. וה"ה דהמ"ל נדה חייב שהרי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ואפילו אכל. כגון שסבור שומן הוא כו'. </b>משמע דאתי לאפוקי אם ידע שהוא חלב וסבור שאין בו כשיעור ואח"כ נודע שהוא ספק אם יש בו כשיעור ומשום דזה מיקרי לא שב מידיעתו. ותימה דלא מיבעי' לריו"ח בשבת (סט) דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב. אלא אפי' לר"ל שם דבעי עד שישגוג בלאו וכרת מודה בהזיד בעשה ע"ש בתד"ה דידע לה. ומכש"כ חצי שיעור דאפי' עשה אין בו רק איסורא בעלמא. וגם לר"ל עצמו אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"מ ביומא (פ) אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו':
+<b>בא"ד ואח"כ נודע לו שהוא אכל חלב כו'. </b>וכ"כ אחריו הרע"ב. נראה להדיא דלא ס"ל כדעת התוס' דמחייבי אפי' בספק ספיקא. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתיקו דברי התוס' עפ"י הרע"ב ועלח"מ רפ"ח מהלכות שגגות:
+
+Daf 17b
+
+<b>רש"י ד"ה אכל אחד מהן. אבל אם בשעת אכילה היה לו ספק והזיד כו' מזיד הוא ופטור. </b>נסתפקתי בכה"ג אם נודע לו אח"כ שהוא ודאי חלב אם חייב חטאת. די"ל דאע"ג דלא פריש מספק אבל מודאי היה נפרש ונקרא שב מידיעתו ועי' ב"מ (ו) פרשי אינשי מספק שבועה כו'. ועי' שבועות (יד ב) א"ד כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא. אבל אין זה ענין לנידן דידן. ולכאורה ספק איסורא אין בו איסור כרת ולאו אלא הוא כמו חצי שיעור אליבא דריו"ח (רק דחמיר מיניה שחייבין עליו א"ת) וא"כ הוי כמו הזיד בלאו לריו"ח או בעשה לר"ל דחייב חטאת כמש"כ לעיל. ועוד אני מסתפק אם נעלם ממנו שספק איסור אסור ואכל ספק חלב וס' דם וכו' אם חייב א"ת על כאו"א או אחד על כולן. ואין זה דומה לתינוק שנשבה בין העובדי כוכבים דחייב על כאו"א (שבת סח ב) דהתם יש הרבה שגגות סבר שחלב מותר וכן סבר שדם מותר וכן כולם. אבל הכא חדא שגגה היא שסבר שספק מותר. וכן ספק זה הוא לענין חטאות אם נודע אח"כ שודאי איסורי הן:
+<b>גמרא א"ר מ"ט דרב דא"ק ועשתה </b>(כצ"ל) אחת מכל מצות ה' בשגגה. בקרא לא כתיב הכי. ועמש"כ במ"ר נשא פ"ו אות ח' בהערה:
+<b>שם ספק ב"ט לראשון כו' וחייבין בא"ת. </b>כצ"ל וכן לקמן ותני עלה וחייבין בא"ת:
+<b>שם א"ב כזית ומחצה. </b>בפשוטו משמע דהי' חתיכה אחת בשיעור כזית ומחצה והיא ספק חלב ואכל ממנה כזית ונשאר חז"י דע"י אפשר לברר. והציור שכ' רש"י יוכל להיות דלכ"ע חייב ודלא כהתוס' ג"כ בד"ה מדסיפא. ובזה א"ש דעת הרמב"ם ברפ"ח מהלכות שגגות. ודברי הלח"מ שם מגומגמין ע"ש:
+<b>תד"ה מדסיפא. וכך צ"ל ע"כ. </b>כצ"ל:
+<b>שם דלמ"ד איקבע איסורא ליכא. </b>עי' בה"ז. ויותר נראה להגיה דלמ"ד מצוות ליכא:
+<b>שם דיש שתי חתיכות וא"י מהי זית אכל. </b>כצ"ל:
+
+Daf 18a
+
+<b>גמרא ספק ב"ט לראשון כו' וחייבין בא"ת. </b>כצ"ל:
+<b>שם אר"נ מ"ט דרב כו' איקבע איסורא. </b>וכ' התוי"ט טעם דהרמב"ם פסק כוותי' ולא כרבא מטעם דמצוות קרינן. משום דר"ע ור' יוסי דלקמן (כג) ע"כ ס"ל טעמא דאיקבע איסורא. ואישתמיטתי' תוס' דנדה (טו) דמוקי להו דהראשון לא אכל כל החתיכה. ואף דבסוכה (ו ב) דחו זה ע"ש היינו דמ"מ מוכח שפיר דלר"ע אפשר לומר דלא דריש מצוות מהא דר"ל דחתיכה מב' חתיכות א"ב. אבל לפי מאי דמסיק י"ל דגם המה דרשי מצוות ומיירי כשהראשון שייר קצתה דהיינו כזית ודוק:
+<b>תד"ה באנו. דא"כ מאי קמ"ל ר"נ. </b>ע"כ היה לפניהם הגי' כאן אר"נ א"ר בר אבוה:
+<b>בא"ד כדפי' הקונט' ולא אתי לאשמעינן כו' ואע"ג דאשכחנא דר' אליעזר כו' וא"כ לישני אכלה חובה כו' דמ"מ </b>(ר"ל אף דאשכחן לר"א דס"ל יש אם למסורת) ע"כ לא אייתי כו'. כצ"ל:
+
+Daf 18b
+
+<b>גמרא ריבר"י וראבר"ש אומרים אין מביא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם תרדא. </b>בהגרי"פ בשם הערוך צ"ל מוריד ריר אבל הוא גורס תררא בשני רישין:
+<b>שם אלא ה"ק כשם שאם היתה לו ידיעה ודאית מביא חטאת על כאו"א. </b>כצ"ל:
+<b>שם דתניא שני שבילין כו'. </b>מה שנמחק בבא מציעתא בשם הרש"ק. אמת שגם בשבועות ליתא. אבל מפרש"י לקמן בד"ה ואפילו בקמייתא שכ' בתרתי קמייתא מוכח להדיא דגריס לה. וגם לשון פוטר בכולן שבדברי ר"ש ב"י מוכח כן לפמש"כ התוס' בכתובות (ח) בסד"ה שהכל:
+<b>רש"י ד"ה ר"א היא. הלכך ליכא למימר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה במקום א"ת. שעבר עליהן יוה"כ פטורין וה"ל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דמתיידע לי'. כלומר שיעור כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה חייב. איכא ידיעה ודאית דטמא הוא. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה בשני ונכנס. ובכניסתו בשני נעלמה ממנו טומאה כו'. </b>הוא לרבותא דת"ק אבל לר"ש נראה דאף בלא נעלמה ממנו פטור ועיין הגהות הב"ח:
+<b>תד"ה והתניא. ואע"ג דר' יוסי בר' יהודה קא"ל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה א"ל. א"ל רבא בר ר"ח. </b>הוא דבור חדש:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא הא קמ"ל דרי"ש לא בעי ידיעה בתחלה. </b>כ"ה בשבועות ומלת נמי ליתא:
+<b>במשנה א"ר יוסי ל"נ כו' שאני אומר מקצת עשה היום כו'. </b>משמע דת"ק סבר דאף בזה נחלקו ור"א מחייב ומ"ט. ונ"ל משום דמצינו לר"א לעיל (יז) דמחייב בכתב אות אחת בש"ז ואות אחת בש"ז וס"ל לת"ק דה"ה בשבת ויוה"כ:
+<b>שם אמר ר"ש תמיהני כו'. </b>כ"ה גי' הרמב"ם והרע"ב. אבל מפרש"י (ותוס' לקמן (כ) בסד"ה אלא) משמע דל"ג אר"ש אלא דכ"ז מדברי ר"י. ובמשניות הגי' להדיא אר"י:
+<b>רש"י ד"ה ע"ד שהוא משם אחד. כגון שתי אילנות כו'. </b>והרע"ב צייר בשתי נדות. ובתור"ע הקשה עליו דהא אפי' נתכוון לטהורה ובא על הנדה שהוא מתעסק גמור ג"כ חייב. ותמיהני שהרי הרע"ב לא פי' דבריהם לענין מתעסק אלא לענין ידיעה אחר החטא במה חטא ובזה אין חילוק בין שבת לחלבים ועריות. וה"ל לתפסו במה שלא פי' דבריהם גם לענין מתעסק כדמוכח בגמרא ועי' תוס' לקמן (ר"ד כ). וכמו ששכל רש"י לפרש וכן בנתכוין כו'. גם מש"כ בתור"ע דר"ש ור"י פליגי בשחורות ולבנות אם הויין שם אחד. ג"כ תמוה דמפרש"י מוכח דלכ"ע הם שם אחד אלא דר"י ס"ל דאפי' בשם א' ממש פוטר ר' יהושע. ושחורות ולבנות דנקט צ"ל דל"ד אלא אורחא דמילתא נקט וכ"מ לישנא דגמרא:
+<b>רש"י ד"ה על מה נחלקו. וכן בנתכוון בזו ועשה א"ז דבה דכתיב כו' בין אחטאת כו' לר"י עד שיתכוון לחטא בה. </b>הן לקמן בסה"ע פי' דלר"י מתעסק פטור מטעם מלאכת מחשבת ואפי' במין אחד. והיא סתירה והרגיש בה התוי"ט. וכן בכל הסוגיא דבריו נראין לכאורה כנאחזין בסבך. ונלע"ד דרש"י לשיטתו לקמן (ע"ב) בד"ה אפי' ר"י מחייב. דאביי ורבא פליגי אדשמואל וס"ל דדוקא מתכוין להיתר מיקרי מתעסק ופטור ולא מדרשה דמלאכת מחשבת (דס"ל דלא בא אלא למעוטי הנך דס"פ כיצד הרגל ושם) דא"כ אפי' במתכוון לאיסור ליפטרו כדשמואל וכפרש"י שם. אלא מדרשה דבה ולדידהו ר"י תרתי מיני מתעסק ממעט מיניה. א) במתכוון להתיר אפי' במין אחד. ב) במתכוון לאיסור בשני מינין. ור"א לא דריש בי' אלא למעוטי נתכוון להיתר לבד. ור' יהודה הוסיף דאפי' בלקדם פטר ר' יהושע בב' מינין ושחורות ולבנים הוו ג"כ ב' מינים כדקס"ד דרב אושעי'. והוא כעין תירוצא דרבא אליבא דשמואל לקמן (כ). והא דפרש"י בסוף מתניתין פרט למתעסק. בהיתרא כו'. הוא לב' טעמים. א) ליישב דרשה דבה גם לר"א. ב) דדרכו בכ"מ לפרש המשנה כמשמעה בפשוט והיינו דר' יהודה מיירי במתכוון לזו ועשה א"ז. אבל למסקנא דאיירי בלקדם (ורמזה רש"י במש"כ בגמרא מפרש מאי פלוגתא דר"י עלייהו) מצינן לאוקמי מיעוטא דבה לר' יהושע אף במתכוון לזו ועשה א"ז בב' מינים. וכ"ה שיטת הרמב"ם בחבורו פ"ט מהלכות שבת ומוצל מהשגת הראב"ד משום דפסק כאביי ורבא ודלא כשמואל. והלח"מ הלך ג"כ קצת בדרך הזה אבל לא בכולן: והרע"ב נראה שהולך בשיטת התוס' דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל. ואינהו מיירי שחתך אותו דבר שנתכוון לו אלא דסבור שהי' תלוש וזה ממעטינן מן בה. ומה שהזכיר גם דרשה דמלאכת מחשבת בזה (והרגיש עליו התוי"ט). נ"ל דכוונתו דהא האי בה לא כתיב גבי שבת וא"כ מנ"ל למדרשיה דוקא לענין שבת. לזה אומר לפי שמצינו דכ"ר גבה מלאכת מחשבת למעט מתעסק דשמואל לכן מוקמינן נמי מיעוטא דבה דאתי להא דאביי ורבא ג"כ דוקא לענין שבת. ועמש"כ בס"ד בשבועות (יט) בתד"ה פרט. רק עדיין דברי הרע"ב בס"פ אינן מדוייקים:
+
+Daf 19b
+
+<b>גמרא אר"ש זהו שמביא א"ת שנאמר ועשתה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה מתעסק בעריות. כגון שנתכוון לבוא כו'. וסבור טהורה היא. </b>תימה דזוהי שגגה גמורה כמו בחלב דסבור שהוא שומן שכ' לעיל. וכמו באחותו דסבור שהיא אשתו דמסיק. ועדיפא מינה דהשגגה היא בגוף אחד. ונראה דיש השמטה בדבריו וכצ"ל מתעסק בעריות. כגון אשתו טהורה ואשתו טמאה לפניו וסבור לבוא על הטהורה ונשמטה ובאה הטמאה תחתיה. ושוגג הוא כגון כו':
+<b>רש"י ד"ה ולר' יוסי. נהי כו' הא גמר מלאכה הוא. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ושנים על האריג. משום דסבר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אפי' ר"י מחייב. מדנקט תלמודא למילתי'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20a
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לאו מתעסק א"ב. ואתי איהו למימר אפי' נתכוין ללקט כו' דהוי מתעסק כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ליקדם א"ב. ר"ש ורש"ש סברי אם משם אחד ד"ה חייב כו'. </b>משמע דמוקי דבריהם גופייהו בליקדם. וזה שלא כדברי שמואל עצמו דמוקי להו בשאבד מלקט מל��ו:
+<b>רש"י ד"ה אם בנשימה א'. ומחמת הנפיחה כבה זה והדליק זה חייב. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה היינו. כגון ענבים ותאנים או כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20b
+
+<b>רש"י ד"ה להקדים א"ב. </b>עי' כה"ד. ק"ל להבין החילוק בין חיובא דחדא לחיובא דתרתי:
+<b>תד"ה כגון. ומסיר הפחמין גדולים כו' וזהו קלקול דאינן ראויות לשום דבר. </b>כצ"ל. מש"כ דא"ר לשום דבר ל"ד דהרי ראויין לכיבוס בגדים. ולנגב בהן את הכלים כדאיתא בשילהי ע"ז. ולהניחן ע"ג מכה מנחות (ר"ד נב):
+<b>תד"ה אכל. וי"ל דלמסקנא כו' דאיתנהו במינייהו כו' לאפוקי דגים כו'. </b>יש להגיה לאפוקי שרצים כדאיתא בגמרא:
+<b>בסה"ד וה"נ המ"ל אף עוף כו'. </b>ר"ל דהל"ל תרוייהו שמטמאה ט"ח ואינה באם עה"ב ונמעט עוף טמא וגם שאינו מזומן בטהור:
+<b>תד"ה דם הקזה. שאין רגילות כו' עד שיצא לה דם הנפש. </b>כ"ה בתוי"ט:
+
+Daf 21a
+
+<b>גמרא טומאתו ושחיטתו מנלן סברא מדלכ"מ כו'. </b>צ"ע דזה היפך מהא דאמרינן בעלמא דג' כתובין הבאין כאחד לכ"ע אין מלמדין:
+<b>שם </b>(בסה"ע) דאילו מצרף לי' לכזית. כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה בהמה. אבל לא על דם כבש כו'. </b>כ"נ דצ"ל. כי מלת צאן כולל ג"כ מין עז:
+
+Daf 21b
+
+<b>גמרא לאפוקי מת דאע"ג דחיפהו כו' דטומאה בוקעת כו'. </b>ק"ל דמ"מ נ"מ להצדדין דאינה בוקעת אלא כנגדה עי' ברכות (יט ב) בתד"ה רוב ובחולין (קכה) ד"ה נוגע:
+<b>רש"י </b>(ברה"ע). דאע"ג דממלי כו' בפחות מכזית מה"מ כו'. כצ"ל:
+<b>תד"ה דכוותה. ומיהא פריך דקאמר אליבא דרב אסור. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 22a
+
+<b>גמרא מיתיבי איזהו דם הנפש כ"ז שמקלח כו'. </b>כצ"ל:
+<b>[במשנה מודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כו'. </b>לכאורה קשה למה לא ישלם מספיקא להקדש לכ"ע. מי גרע הקדש מצדקה לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בנדרים (ז) דספיקא לחומרא. וי"ל דהקדש שאני שהרי פטרה התורה כל המזיקין אותו כמש"כ התוס' בב"ק (ז) ד"ה שור רעהו. רק דבנהנה בשוגג חידשה להביא אשם ומעילתו לכפרה ואין לך בו אלא חדושו דהיינו בודאי אבל לא בספק] :
+<b>רש"י במשנה ד"ה גליון. יפלו לנדבה לקיץ המזבח. </b>הן בקדשי בד"ה אם עמל בהם. מעילתו ג"כ לבד"ה. וקדשי מזבח עי' במעילה (ט ב) חלוקי דיניהם:
+
+Daf 22b
+
+<b>גמרא יליף בערכך בערכך. </b>וכ' התוי"ט ומסקי שם (ר"ל בזבחים) דלרבנן איצטרך כו'. ע"ש בגמרא דל"א סברא זו אלא קודם שהביא דרשה דזאת תורת וג"ש דבערכך. ובגמרא שלפנינו איתא לסברא זו לאפוקי מדרשה דזאת תורת. אבל לא לענין לאפוקי מגז"ש דבערכך. ונראה דחסר בדבריו וכצ"ל ומסקי שם בתוס' ותמצא:
+<b>במשנה אם עד שלא נמלקה כו'. </b>עי' בתוס' כה"ד ועמש"כ בס"ד לקמן (כו ב) ולעיל (ז ב) ע"ד דכאן:
+
+Daf 23a
+
+<b>גמרא א"ל רבא לר"נ לר"י חטאת הוא דלא מייתו כו' היינו ת"ק כו'. </b>הא דלא מקשה כזה על בבא הקודמת בהא דאר"י אין שנים מביאין אשם אחד הוא משום דת"ק דהיינו ר"ע אומר זה מביא א"ת כו' ור"י בא לומר דגם א"ת אין מביאין כחכמים דא"מ א"ת על ספק מעילות. והוא כעין הוכ"ת כו' דקאמר הכא ודעתם לא הוזכרה בבבא זו. אבל הכא דלכ"ע זה מביא א"ת כו' ולהכי דייק לומר הא א"ת מייתו שניהם. א"כ היינו ת"ק. והנה בבבא דחתיכת חלב וחתיכת חלב קדש דנזכרה במשנה גם דעת חכמים דפליגי על ר"ע דתני זה מביא חטאת כו'. ואילו א"ת לא קתני גם שם איכא למיפרך ר"י היינו ת"ק. ובזה תראה שהתוי"ט במ"ז תמה על הרע"ב שלא כדת:
+<b>שם ההיא בגסה וההיא בדקה. </b>פרש"י בזה דחוק. ולע"ד נל"פ בגסה בבהמה גסה דאינה ממהרת כ"כ להתקלקל כבהמה דקה והוה דומיא דתירוץ הב':
+<b>רש"י ד"ה וניתי אשם ודאי. בהדי שלש חטאת. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 23b
+
+<b>גמרא דהא איסור מעילה קל כו' ואיסור חלב איסור חמור כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דה�� ר' ס"ל. לא איתפרש ליה היכא. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"פ לדרשה אחרינא בת"כ כו'. </b>וכ"ה בגמרא מנחות (כה ב):
+<b>תד"ה אשר. למידרש הניתר לטהורים כו'. </b>ר"ל שהי' לו שעת היתר אף שנפסל אח"כ כגון לן ויוצא:
+<b>גמרא תנא בין שנודע לו שחטא כו'. </b>ומתניתין דנקטא שלא חטא דוקא. י"ל משום ר"ע דמחייב על ספק מעילות ג"כ א"ת דביה לא שייך נודע לו שחטא דא"כ יכול להביאנו גם עתה. ועי"ל משום דבעי' למיתני בתרה אשם ודאי ושור הנסקל דבהו לא שייך אלא גוונא זאת:
+<b>רש"י ד"ה שלבו נוקפו. </b>כוונת הנ"א שבגליון הוא שתיבת שחטא הוא דבור חדש ולמחוק תיבת אבל. ולפ"ז צריך להגיה ג"כ לא הוה צריך לאשם:
+
+Daf 24a
+
+<b>רש"י ד"ה ודכוותה. הא דפליגי בא"ת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אבל גבי עדים </b>(בסופו)<b>. לא פליגי רבנן. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה בפלוגתא </b>(בסופו)<b>. ריו"ח ור"א. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אם. לפי' ר"ת כו' אינו אסור מחיים בהנאה לאחר שנגמר דינו עד שישחט. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דא"ל. והא דקאמר הכא כו' דמשמע דאפקרי' כו' לא אלא הכי פירושו זכה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 24b
+
+<b>גמרא רב אשי אמר רישא דקתני בא"ת כו' משום דמיתחזי כז"פ. </b>הנה רש"י גריס בלשון אחר. אבל הרע"ב נראה דגרס כגירסא שלפנינו. וע"כ הכי פירושו דרבה דאמר א"ת מתוך שלבו נוקפו כו' ר"ל דאתי כרבנן דאית להו הך סברא. ור"א משני דאתי אפי' כר"מ ומשום דמתחזי כז"פ. אבל קושיא דאשם ודאי נשאר תירוץ דתברא. ובזה נחלץ הרע"ב ממה שתמה עליו התוי"ט במ"ב וממה שגמגם עליו במ"א:
+<b>רש"י ד"ה וקתני לא"כ. תיובתא דר"ל. </b>כצ"ל. והשאר יש למחוק. דלר"ש לא שמענו דאית לי' דאי אפשי לשון הפקר הוא אדרבה הוא אמר ג"כ ביה דלא"כ. וכן יש למחוק בדבריו לקמן בד"ה אי אמרת אי אפשר כו'. מש"כ ודר"ש כו' וכצ"ל ותיובתא דר"ל דאמר דהוה הפקר ויצא לחירות כו': ודע דשם ק"ל דלפי מש"כ רש"י לעיל דר"ל לא אמר אלא במתנת מטלטלי דאתי לידיה ע"ש היטב. א"כ גם לר"ל לק"מ דהא התם לא אתו העבדים לידי' אלא שזיכה לו בשטר והוה דומיא להא דר"ש:
+
+Daf 25a
+
+<b>רש"י ד"ה אף מכשיר. כמכפר כשעיר כו'. </b>כצ"ל בכ"ף:
+<b>תד"ה תנאי היא. אימא דיליף מע"ע דציפרי מצורע כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה חוץ מאחר יוה"כ יום אחד. </b>נראה משום דבכל יום הי' מע"ל בין א"ת לא"ת או קרוב לו לכן חשש שמא חטא בינתיים. אבל יוה"כ דכל היום מכפר והוא לא היה יכול להביאו אלא קודם תמיד של בה"ע א"כ יחסר הרבה ממע"ל לכן ליכא חשש כ"כ שמא חטא בינתיים:
+<b>שם חטאת העוף הבאה עה"ס כו'. </b>והנה אם קודם שנמלקה נודע לה שלא ילדה מבואר לקמן (כו ב) בברייתא דת"כ דריו"ח דתצא לחולין. ותמיהני מדוע לא תני לה בר"פ דחה"ע הבאה עה"ס אינו כן ר"ל כא"ת:
+<b>גמרא ורבנן כו' וא"ת ה"ט כו' להגן עליו כו'. </b>לקמן (כו ב) וכרבא:
+<b>שם </b>(בסה"ע) תני ר"ח קמי' דרבא. בגליון נדפס הגה דאולי צ"ל קמי' דרבי. וזה שבוש מדאמר לקמן א"ל מ"ט לא מתני' כו' תניתה קמי מר ומנו רבה. אלא ודאי גי' שלפנינו נכונה ור"ח י"ל דהוא רב חייא בר אבין דרבא אמר בס"פ שמונה שרצים (וש"נ) אני וארי שבחבורה ומנו ר"ח בר"א ובנדרים (לד ב) בעי מיניה דרבא:
+<b>רש"י ד"ה דלמא א"ת. איכא למימר נמי כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 25b
+
+<b>גמרא ת"ר ה' אשמות מכפרין א"ת אינו מכפר מ"ק כו'. </b>כצ"ל ותיבות כפרה גמורה נראה למחוק:
+<b>שם א"ל מידי רוב כתיב. </b>כה"ג בפסחים כב וש"נ:
+<b>שם ואת כל פשעיהם כו' ל"ל. </b>ק"ל דהא פשעים היינו מרדים (יומא לו ב) ופרש"י העושה להכעיס וחמיר טפי ממזיד לתיאבון וא"כ איצטרך לגופי'. ואולי דזהו כוונת רב תחליפא לקמן מה שאמר קדמייתא נמי לא תיתי כו'. היינו מטעמא דאמרן:
+<b>שם א"ר תחליפא אבוה דר"ה ��"ת. </b>כצ"ל ומלת בריה שבוש. ומה שמחק הרש"ק תיבות בר תחליפא. עמש"כ ביומא (ו ב) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה אין אחר מכפר. שאם כו' ולא ידע כו' ואח"כ נודע לו כו'. </b>אמת שכן משמע מלשון הגמרא. אבל הוא לאו דוקא דה"ה בנודע לו קודם יוה"כ. באשם ודאי צריך להביא אחר יוה"כ. וא"ת א"צ כדתנן הודע ולא הודע:
+<b>רש"י ד"ה מנה"מ. לא מכפר יוה"כ עלייהו. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דלא בא לכפר. אבל שעיר המשתלח כו' דמכפר על עבירה שנודע לו שחטא כו'. </b>ר"ל ידיעת ספק. אבל א"א לפרש כוונתו על מזיד. דהא גם שעיר הפנימי מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו. ואי משום דשה"מ עדיף טפי דמכפר ג"כ על זדון דשאר עבירות. א"כ הל"ל והא כי כתיב כו' דלא מכפר רק על טומאת מו"ק אבל שה"מ דמכפר על שאר עבירות אימא לך כו':
+<b>רש"י ד"ה והתודה. דאע"ג דנפישא כפרתו. </b>כצ"ל:
+<b>בתוס' ד"ה אלא. נראה דלא ידע דקרא כו'. </b>כצ"ל ומלת ליה למחוק:
+
+Daf 26a
+
+<b>גמרא נזיר כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי אלא למיחל כו'. </b>כצ"ל. ואשר בינתיים למחוק עי' סוטה (טו) בתוס'. וגרסי עוד א"נ למישרי נפשי' ביין:
+<b>שם רבא אמר א"ק ולארץ לא יכופר כו'. </b>פרש"י בזה דחוק דעגלה ערופה דבאה עה"ס לא נזכר במקרא זה. ולפי מה שהבאתי בסוטה (מז ב) דטעם ע"ע הוא שע"י יתגלה הרוצח ויעשו בו דין ע"ש. א"ש כאן בפשיטות:
+<b>שם מה לנשיא ויחיד שכן יש בקרבנן נקבה תאמר בציבור שאין בקרבנן נקבה. </b>כצ"ל:
+<b>שם דמאי פרכת אי משום דאין חייבין אלא על הע"ד כו'. </b>כצ"ל ושבינתיים למחוק:
+<b>רש"י ד"ה ספק נזיר. ואתנויי שאם כו' יהא נזיר נדבה ולסוף ל' כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד רש"א יאמר אם הי' ב"ק כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה על יוצאי מצרים. ועדיין הן צריכין לכפרה זו. </b>זה לשון הספרי אשר פדית ה' מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצ"מ ונראה דר"ל דעגלה זו מכפרת ג"כ על מעשה עגל דיו"מ. וא"כ מביאין נמי אחר יוה"כ דלדידהו חזינן דלא כפר עלייהו יוה"כ כפרש"י:
+<b>רש"י ד"ה כדכתיב קרא. </b>צ"ל דכתיב כאשר הוא בגמרא. ובכ"מ ספ"י מהל' רוצח ראיתי שהעתיק ב"ת אלו לסוף דבור הקודם ע"ש:
+
+Daf 26b
+
+<b>גמרא ת"כ דריו"ח כו' אם משנמלקה נודע שילדה כו' כפרה ספיקה כו'. </b>מלשון זה משמע דמיירי בנודע לה אחר הזאה ומיצוי. ועוד בקודם הזו"מ אפי' לריו"ח אינה אסורה אלא מדרבנן והכא משמע דאיסורה מה"ת וא"כ מאי סייעתא היא לריו"ח הא נראה דגם רב מודה בזה. והתוס' לעיל (כב ב) כתבו ג"כ דבזה גם לרב אסורה אלא שכ' דהוא רק מדרבנן ע"ש. ולפ"ז י"ל דתלי זה בזה דריו"ח ס"ל בנודע לאחר הזו"מ מדאורייתא אסורה לכן גזר אחר מליקה אטו אחר הזו"מ. ולרב אפי' אחר הזו"מ אינה אסורה אלא מדרבנן לכן אמר מליקה לבד ל"ג דהוי גזירה לגזירה. וא"כ הוה שפיר סייעתא לריו"ח דכיון דמוכח דאחר הזו"מ אסורה מה"ת ממילא גם אחר מליקה גזרינן. אבל לכאורה נראה דזה תלי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן לעיל (ז ב) במשנה דלר"י דל"ב ידיעה נאכלת מה"ת. ולרבנן דבעו ידיעה אסורה מה"ת ועמש"כ שם:
+<b>רש"י ד"ה הזאה. שאוחז בראש העוף כו'. </b>בזבחים (סד ב) במשנה פי' אוחז בעוף עצמו. וכן בריש מנחות (סד ב) כתב אוחז בגוף העוף. ועי' חולין (ר"ד כב). ומש"כ דמיצוי הוא שמקריב כו' לקיר המזבח. עמש"כ בזבחים שם בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה אלמא חומש וד"ה ת"ש מסיפא. </b>צ"ל דבור אחד:
+<b>רש"י ד"ה אימא סיפא. ע"כ לאשמו דסיפא כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 27a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) רישא דהוה לי' איל דזבן כו'. כצ"ל וכן בסמוך ובפרש"י:
+<b>שם </b>(בסה"ע) אין לך דבר שהוא בא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד. נראה דס"ל כרבנן בנזיר (יח ב) דהביא חטאת ולא הביא אשמו מונה:
+<b>רש"י ד"ה בכינוס חומשין. מהו שיקח בה�� אשם לחובתו. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה מבעי. </b>צ"ל בעי:
+<b>רש"י ד"ה בע"ח נדחין. ואי קשיא ליפשוט ליה מדקי"ל חטאת שכיפרו בעליה מתה כו'. </b>לא הבנתי הקושיא דהתם גם עתה אינה ראויה דהא אין מביאין מחטא על חטא כדלקמן:
+
+Daf 27b
+
+<b>גמרא ת"ל קרבנו על חטאתו עד שיהא לשם חטאתו. </b>כצ"ל:
+<b>שם שכן אם הפריש בהמה כו' והביאה על החלב לא מעל כו'. </b>כצ"ל ומלת שהרי נראה למחוק:
+<b>שם שכן אם הפריש לעצמו מעות כו' והביאן על החלב הרי מעל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם דאי משני מעיל אימא בתחלה נמי כו'. </b>כ"נ דצ"ל ותיבות ומייתי קרבן מעילה למחוק דזה אפי' בבהמה נמי עי' שקלים פ"ב מ"ב וצ"ע בתוס' נזיר (ר"ד כח) ד"ה שהרי:
+<b>רש"י ד"ה מן הקלה על החמורה. לא יצא זה מידי עבירה בבהמה שהפריש אביו על הקלה כגון נדה וחלב שאין בהן מיתת ב"ד על עבירה חמורה כגון חילל שבת. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>גמרא ה"א כי מפריש מעות לקינו ומיעני כו' מייתי עשירית האיפה מן ביתי' כו'. </b>תימה כיון דקי"ל מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא (שילהי נגעים והובא לקמן בגמרא) ופי' שם הר"ש דאפילו לכתחלה נמי ותע"ב. וכש"כ מטמא מקדש עני עי' לקמן בסוגיין. וא"כ מה לו להפסיד דמי עשה"א בחנם הלא יותר טוב לו להקריב הקן ותע"ב:
+<b>רש"י במשנה ד"ה הפריש. כלומר כו' או לשעירה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דאי כתיב על חטאת גבי עוף. </b>כצ"ל:
+
+Daf 28a
+
+<b>גמרא מ"ט דר"ח דכתיב כו' ועשה הכהן וגו'. </b>פסוק זה הוא בויקרא טו:
+<b>שם תני ואח"כ לקח ואמר. </b>עי' ביומא (מא ב):
+<b>רש"י ד"ה ולקחה שתי תורים וגו'. אחד לעולה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא מאי כו' שכבר אמר. קודם שהעשיר והך כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה זאת. תהיה תורת המצורע. </b>עמש"כ בס"ד ביומא שם:
+<b>רש"י ד"ה תורים. דברוב מקומות כתיב ברישא תורין כו'. </b>ל"י מדוע שינה כאן ממה שפי' בכבשים דבכל דוכתא כו' דגם בתורים לא מצינו דיקדמו להם בנ"י אלא חד זימנא אותו שהביא ר"ש. וכ"מ ממה שאמר תורין כו' בכל מקום:
+סליק מסכת כריתות. בעזרת מושיב מלכים לכסאות:
+
+Daf 28b
+

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Keritot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,493 @@
+Rashash on Keritot
+רש"ש על כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על כריתות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>רש"י </b>(ברה"ע)<b>. יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה. </b>נקיט שתי הקצוות הקלה והחמורה שבהן. אבל יש מהן גם בשרפה והוא אשה ובתה:
+<b>בא"ד דכל הני דנקט ברישא כו' דינייהו בסקילה. </b>והא דלא תני בתרייהו המגדף כו' עד ומחלל שבת שגם המה בסקילה. דלא בעי למיפסק בין כריתות שע"י ביאה. ולשון התוי"ט בזה שלא בדיוק:
+<b>רש"י ד"ה מגדף. ואיכא למ"ד מזמר ומשורר לעבודת כוכבים. </b>ע"כ מיירי שעבודתה בכך כמש"כ התו"ח וכ"כ רש"י בעצמו בסנהדרין (סוף דף סד) וא"כ קשה דהיינו עובד עבודת כוכבים. וכה"ג דייק הש"ס שם (בע"א) לענין מולך. וע"כ מגדף דהכא הכוונה על ברכת השם וכפירושו בעצמו לקמן (ז רע"ב):
+<b>רש"י ד"ה ופסח. אזהרה דנותר ושרפת כו' אזהרה בפיגול כו' ואם יותר מבשר המלואים כו' כי קדש הוא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ועל לא הודע. מולך כסבור להעביר אדם אחר כו' מקדש כסבור בית אחר הוא וכו'. </b>כל אלו הוה מתעסק דא"ח אלא בחלבים ועריות שכן נהנה. ולפמש"כ לקמן (יט) בישוב פי' הרע"ב ובשבועות (יט) בשיטת התוס' ע"ש יתיישב גם פרש"י דהכא:
+<b>בא"ד מעלה לאחר איסור הבמות כו' וכסבור במות אלו של ציבור מותרות. </b>לא הבנתי דאימתי נאסרו הבמות בשילה ובב"ע. הרי בשילה היתה בפנים הבמה הגדולה דהיינו מזבח שעשה משה. ואפי' לר"ה בזבחים (סא ב) דעשו מזבח אבנים שמה מ"מ גם מזבח משה הי' עומד אצלו ע"ש בפרש"י. ובב"ע הרי גנזו שלמה עפרש"י בשבת (נה). ובתוי"ט העתיק בהמות אלו ש"צ כו'. וגם זה אינו נוח לי. ועוד דלפ"ז נצטרך להגיה בס"ד ומוקי לי' לקרא בבהמת יחיד:
+
+Daf 2b
+
+<b>גמרא דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם </b>(בסה"ע) לחלק על אחותו שהיא אחות אביו כו'. מה שתמה בת"י דטפי ה"ל למינקט אשת אחיו כו' דמ"ל בהיתר. תמוה כיון דדריש לי' מקרא דאחותו להכי נקיט איסורי דאחוותא. ודוחק לומר דתמהו אקרא גופי'. ועי' בדבריהם לקמן (טו) בד"ה לחייב:
+<b>רש"י ד"ה משום דקתני סיפא. בהוריות כו' דלא שייך בי' קרבן עו"י כו'. </b>ק"ל דלפ"ז ליפטר נמי מקרבנות מצורע דגבי' ג"כ כתיב ואם דל הוא כו'. ואולי דאה"נ. וזהו דבעי שם רבינא אח"ז נשיא שנצטרע מהו מידחא דחי ר"ל דנדחה הנשיא מהקרבנות ונשאר מחו"כ כל ימיו ואין לו תקנה (עמש"כ שם) או מיפטר פטר פי' דפטר לי' רחמנא מקרבן כלל ומותר באכילת קדשים וליכנס למקדש בלתי הבאת קרבן. ותשובת רנב"י אליו עמש"כ שם ונכון בעז"ה:
+<b>בסה"ד או תורים ובנ"י. </b>ל"י מדוע השמיט או עשירית האיפה:
+
+Daf 3a
+
+<b>גמרא וכי מאחר דלאוין מחלקין כרת באחותו ל"ל. </b>עי' מכות (יד) תד"ה ה"ג:
+<b>שם מה קטרת כו' וחייבים עליה בפ"ע כו'. </b>כ"נ דצ"ל ותיבת כרת למחוק:
+<b>שם ניתנהו איפוך המפטם אה"ק כו'. </b>לכאורה יש לדחות די"ל דלהכי תנא פיטום השמן ברישא דאקדמי' קרא ותני פיטומין בהדי הדדי. וי"ל דא"כ ה"ל למיתני הסך בשה"מ ברישא דאקדמי' קרא בהלאו והדר פיטומו ואח"כ פיטום דקטרת:
+<b>שם ותני הכי כו' והביא זכור עליו. </b>נראה דכאן צ"ל זכר עי' רש"י בסנהדרין (נד ב) בד"ה חייב שתים:
+<b>שם ומולא יהי' קדש מבני ישראל. </b>כצ"ל:
+<b>שם א"ה ליתני נמי הבא עה"ב והביא בהמה עליו הא אמר אביי כו'. </b>ק"ל הא גם לר' אבהו דס"ל דבזה חייב שתים לרי"ש א"ש דהא אמר התם הבא עה"ז והביא זכר עליו הבא עה"ב והביא בהמה עליו בין לר' אבהו ובין לאביי לרי"ש חייב שלש וצ"ע:
+<b>שם ותנא שלש כריתות לסיומינהו בכריתות. </b>מה שתמה בת"י דא"כ ליחשוב נמי הביא זכר עליו. לפמש"כ בסנהדרין (נד) בתד"ה הבא עה"ז ע"ש תתיישב זאת:
+<b>רש"י ד"ה דא"ר אבהו. לא יהי' קדש אזהרה לנשכב ועונש מגז"ש כו'. </b>צ"ע דעונש כתיב בהדיא גם בנשכב ועי' בפירושו בסנהדרין:
+<b>בסה"ד אבל משכב זכר דלא מתהני כו'. </b>לכאורה לפ"ז לא אתיא הא דאמרינן בחולין (קטו ב) אליבא דרבי מה להלן בהנאה. כרי"ש דדריש ליה על נשכב דזכר. ויש לדחות:
+<b>רש"י ד"ה בגברי. דאין זנות לבהמה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא וריו"ח א"ל כו' חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה. </b>ולשון התוי"ט ובפ"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב כו' ע"ש. ול"ד דאטו בתרי קטלי קטלינן לי'. ולענין חיוב אכל חד אם עשאו לבדו אף אם לא חילקן הי' חייב. גם מה שהביא זאת מסנהדרין תמוה. דשם אינו מבואר יותר ממה דאיתא בגמרא שלפנינו:
+<b>רש"י ד"ה אוב וידעוני. ולאו אחד כו' ושואל אוב וידעוני. </b>מה שהוגה בגליון בשם הב"ש ובה"ז. עי' בסנהדרין (סה) ברש"י ותוס' ומהרש"א ובמש"כ שם ובספ"ק דעירובין:
+<b>רש"י ד"ה כרת דיליה. בסדר שלח לך ואם נפש אחת תחטא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה וישנו בלב. עיקר איסורו תלוי ברוע לבו כו' אבל השתחואה אנו רואין כו'. </b>ק"ל דהא גם במשתחוה אם לבו לשמים אין בכך כלום כדאיתא לעיל (ס ע"א). ופי' הגליון שכ' דאילו הי' מדבר ומקבל עבודת כוכבים כו' לא מחייב. צ"ע דהא משנה ערוכה בסנהדרין (ס ב) ואחד המקבל עליו לאלוה והאומר כו' ע"ש:
+
+Daf 4a
+
+<b>גמרא הואיל וישנן בראייה. </b>עמש"כ בס"ד בסנהדרין (סה ב):
+<b>רש"י ד"ה ורבנן סברי. לאו מלאו כו' כי ההיא דבשר בחלב כו'. </b>עי' לקמן (ע"ב) בפי' בד"ה לאו מלאו שהביא דוגמא אחרת:
+<b>בסה"ע חלב בע"מ מנין ת"ל כל חלב כו' ת"ל כי כל. </b>לפנינו שם גי' אחרת ע"ש. וגי' רש"י כאן צ"ע דא"כ למה מקשה שם מן שאור בל תקטירו כו' ה"ל לאקשויי מדרשה דחלב דאיירי בה ועמש"כ שם בס"ד:
+
+Daf 4b
+
+<b>גמרא אבל חלב דמוקדשין דהותר מכללו. </b>פרש"י בזה אינו מובן. ולכאורה יש לפרש דהותר מכללו לגבוה אף דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל:
+<b>רש"י ד"ה מאי שנא חלב. כלומר. </b>נראה להגיה תחת כלומר כו':
+<b>רש"י ד"ה ה' לאוין. באמה"ח משתעי ודכתיב בתריה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ועוד כתיב בראה אנכי רק את דמו לא תאכל כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5a
+
+<b>גמרא ואימא קלי דמייתר מחייב חדא כו'. </b>וכ' הת"י דלעיל גבי חלב שור כו' ה"מ למיפרך הכי. ולעד"נ דשמה מיותר או שור או עז והש"ס דקאמר שם א"כ לימא קרא שור וכשב עז ל"ל. ל"ד דה"ה דהוי סגי אם הי' כתוב רק כשב ועז. ולהכי חייב אכל חדא וחדא דהי מינייהו מפקת. אבל הכא אינו מיותר רק קלי:
+<b>שם אל תהי גז"ש קלה כו'. </b>מוכח להדיא דאף דאין עונשין מן הדין ובכלל זה ג"כ כרת כדמוכח במכות (ה ב) מ"מ מגז"ש עונשין. וכן ע"י היקש כדמוכח בסנהדרין (עג) ע"ש. כתבתי זאת לאפוקי מהמחבר טעם המלך בהל' אישות בכבוד חופה סע"ח ד"ה ועתה שתלה בוקי סריקי בהרב מל"מ שא"ע מדין גז"ש ע"ש:
+<b>שם ונאמר כאן והנפש האוכלת ממנו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם אתיא מתכונתו מן במתכונתה דקטורת. </b>כצ"ל:
+<b>שם אמר לך רבא גבי שמן כתיב במתכונתו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם אפשר דעבדה פרס שחרית כו'. </b>כצ"ל וכ"ה לקמן (ו ב):
+<b>רש"י ד"ה חצאין דקטורת </b>(בסופו)<b>. שס"ה מנין כמנין ימה"ח ושלשה מנים יתירים כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5b
+
+<b>גמרא מפני יהויקים אחיו שהי' גדול ממנו שתי שנים. </b>כצ"ל:
+<b>שם דכתיב למען יאריך כו' הוא ובניו בקרב ישראל. </b>כצ"ל:
+<b>שם אלא לעולם יהויקים קשיש כו'. </b>בהוריות ליתא למילת אלא ונכון:
+<b>שם ומי הוה שמן המשחה כו' אר"פ באפרסמא דכיא. </b>התוי"ט תמה על הרמב"ם בחבורו דביהוא כתב שהי' בשמן אפרסמון ומדוע לא כתב כן ביהואחז. ולי אין קושיא כלל. דהא דיהואחז ל"נ בשה"מ הוא משום דלא הוה אבל בדין הי' למשחו בו כשלמה וכיואש לכן מיסתם ליה סתומי הרמב"ם כמו הברייתא. אבל יהוא אף דאז הי' עדיין השה"מ לא היו רשאין למשחו בו כי אם באפרסמא דכיא. ולהכי לא חשבתו הברייתא קמייתא בהדי הנך משום דלא דמי להו:
+<b>שם ת"ר כשמן הטוב על הראש יורד וגו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה תנו את הארון. במסכת שקלים </b>(דף יו"ד). כצ"ל והוא בפ"ו הל' א' אם גולה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירין אותו כו'. משמע דכן היתה קבלה בידו דמבבל לא ישוב עוד. ועמש"כ ביומא (נג ב):
+
+Daf 6a
+
+<b>גמרא ת"ר פיטום הקטרת כו' קילופה ג' וקנמון תשעה. </b>לכאורה נראה דצ"ל קנמון קודם לקילופה. שהרי היא יתירה בכמותה מקילופה. וכן חשבן רש"י לקמן ע"ב בד"ה י"א סמנים וכן הרמב"ם בפירושו ובחבורו. וכמו בהקודמים. ולגירסא שלפנינו י"ל דאולי קילופה חשובה יותר מן קנמון והחשוב חשוב קודם:
+<b>שם מתקיף לה ר"י הא בכולהו מותרות כו' </b>(ל"י ליישב לשון בכולהו דהרי לא תני לה בכולה מס' דשקלים זולת במותר הקטורת) והכא לא תני לה. תימה דלפנינו יש שם בסוף המשנה וחוזרין ולוקחין כו' ושב לתרוייהו ר"ל לר"ע ולב"ע וכ"כ שם התוי"ט. ודוחק לומר שלא היה כן בגירסת בעלי הש"ס כדמשמע שם מהתוי"ט. כי גם בנוסחת המשנה דבירושלמי ובתוספתא שם פ"ב איתא כן. ועוד דאי ל"ג לה יקשה קושייתו גם בין למאי דס"ד מעיקרא דמיירי ביחיד שעשה קטרת ובין למאי דמסיק בא' מסממני הקטרת. דמ"מ ראוי למזבח מיקרו וא"י מידי מזבח לעולם. ונלע"ד דעיקר הגירסא שם במשנה וחוזרין ולוקחין אותן מתרומת הלשכה דכן איתא גם בתוספתא שם. (וכמו דאיתא לקמן בסה"ע גבי מותר הקטרת. אך שם ט"ס וצ"ל מתרומה חדשה כדאיתא לעיל בסמוך). והשתא מדייק ר"י שפיר מדלא קתני מתרומה חדשה ש"מ דאיירי באמצע השנה. ומותר הקטרת לא היו מחללין אלא בסוף שנה בשעה דאיתא לת"ח ודוק כי נכון הוא מאד בעז"ה:
+<b>שם </b>(בסה"ע)<b>.<b> </b>צ"ל מתרומה חדשה כמש"כ בסמוך:</b>
+<b>רש"י ד"ה קילופה. בשם וזהו שמו</b>:
+<b>קנמון תשעה. ס"ה שס"ח מנין. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה מפרישין. שכר האומנים המחזיקים את בד"ה. </b>מה שנדפס בגליון בשם ס' ב"ש. לכאורה אישתמיטתיה גמרא דמעילה ספ"ג הביאה התוספות בשבועות (י ב) בד"ה מפרישין דמוכח שם להדיא כפירש"י דאומנין דהכא היינו אומני הבנין. ואדרבה פרש"י לעיל גבי המקדיש נכסיו שפי' דינתנו לאומני בית אבטינס צ"ע דהא סתם הקדשות לב"ה. והם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כדאיתא בכתובות (קו):
+<b>רש"י ד"ה ומחללין. דכ"ז שהיא בקדושתה כו' דכ"ד כו' א"י מידי מזבח לעולם. </b>תימה דמה בכך הרי יחזרו ויקנו אותה מת"ח. וכמו שעושין עתה שמחללין אותה על המעות דיוצאה לחולין ואח"כ קונין אותה מת"ח. ועוד דתיפוק ליה דלאומני ב"ה אין נותנין אלא מקדשי ב"ה וכמש"כ התוספות שם בשבועות:
+
+Daf 6b
+
+<b>גמרא </b>(בסה"ע) ואזדו לטעמייהו דתנן כו'. כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ונילף נמי מלבונה. ולאתויי דבר שריחו נודף כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 7a
+
+<b>גמרא לא ייסך כתיב וקרי ביה לא יסיך. </b>עפרש"י ות"י וק"ל דהא מוכח בב"מ (נד ב) דל"א מוסיפין באמצע התיבה וכדפרש"י שם בד"ה או דילמא. ועיין סנהדרין (דף ד ב) בתד"ה לטטפת:
+<b>שם ובפלוגתא כו'. </b>עיין ת"י. ומש"כ וא"כ קשה הלכתא אהלכתא כו'. טפי ה"ל להקשות דרבא אדרבא דהכא סובר כר"ל. ובפרק החולץ לא פסק כר"ל רק בתלת. ולפמש"כ התוי"ט בפ"ג דכלים מ"ב בשם מהרי"ק דכללי הלכות ל"נ אלא בדינים הנהוגים וכ"כ התוספות בשבת (ע ב) בד"ה נודע על הא דרבא דהחולץ ל"ק גם קושייתו:
+<b>שם כדתניא יכול כו' ודין הוא הואיל וחטאת כו'. </b>כ"ה הגירסא בשבועות ונכונה:
+<b>שם וקראו מקרא קדש. </b>עפרש"י ות"י ותוספות בשבועות. ונ"ל ראיה לפרש"י מר"ה (לב) מקרא קדש זו קדושת היום ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה כהן שסך. אלמא כיון דבטלה בהתירא כו'. </b>עמש"כ ביומא (פא):
+<b>רש"י ד"ה מתניתין במבעט. לא תני ליה. </b>הס"ד ומה"ד ודין הוא:
+<b>רש"י ד"ה אשם. ל"ד נקט כו'. </b>עיין ת"י ובתוספות שבועות:
+<b>רש"י ד"ה שמעו לר"ע. תימה לי ולריו"ח כו' מאי אף כו'. </b>והתוי"ט כתב דקאי על חוץ ממטמא מקדש וקדשיו ע"ש. ואינו כלום דחוץ ממטמא כו' אינו מפיק אלא מא"ת כדמפרש הש"ס לעיל. ומגדף לדברי חכמים פטור אף בודאי חטא:
+<b>רש"י ד"ה ואומר חטאו ישא. מפרש לקמן. </b>הס"ד:
+
+Daf 7b
+
+<b>במשנה אר"י אימתי כו' אבל כו' ונאכל. </b>ואמרינן בגמרא משום דמודה ר"י במחו"כ (ר"ל דלא בעי ידיעה). ומשמע לי מדברי התוספות לקמן (כב ב) דגם ת"ק לא פליג עלי' בהא. אבל מפירוש הרמב"ם כאן ולקמן ספ"ה (והרע"ב אחריו) ובחבורו פ"א מהלכות מחוכ"פ ה"ז מוכח להדיא דס"ל דת"ק פליג דאף מחו"כ צריכין ידיעה. ולכאורה נראה דע"כ ל"פ עלי' אלא בהא דקאמר ונאכל. משום דבעו ידיעה אבל להתכפר לאכול בקדשים מודה לר"י דמייתו ומתנו. דהא גם אם כל אחת תביא לעצמה הוה בלא ידיעה. לכן טפי ניחא שלא להרבות בחטאות ספיקות עיין לקמן (ח) ברש"י במשנה ד"ה ואין השאר עליה חובה. ונראה דיש עוד נ"מ בפלוגתייהו אם נודעה אח"כ האשה שילדה מין חובה לר"י פטורה כמו באשם מעילות לקמן (כב ב) דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי ל"ב ידיעה לכתחלה ע"ש. וכן באשה אחת שהביאה על הספק ואח"כ נודע שהפילה מין חובה לר"י פטורה. ולת"ק חייבת. ועוד נ"מ באשה אחת שנודע שהיא חייבת אחר הזאה דחטאת ספק לר"י נאכלת דהרי פטורה להביא אחרת ולת"ק אינה נאכלת דהא צריכה להביא חטאת אחרת ועמש"כ לקמן (כו ב) בזה בס"ד. אבל מפירוש הרמב"ם לקמן בספ"ה וכן בחבורו שם משמע דלת"ק אין מביאין כלל בשותפות וצריך טעמא. ושמא משום דזה שמביאה על הספק ומתירתה לאכול בקדשים אף בלא ידיעה ילפינן בנזיר (כט) מקרא. אבל שיביאו שתיהם ויתנו אין לנו וצ"ע:
+<b>בתוי"ט ד"ה אר"י. וכן נמי באשם תלוי שם במ"ה פ"ה כו'. </b>נראה למחוק תיבת תלוי וצ"ל במ"ד וע"ש בדבריו בד"ה רי"א (דבמ"ד) וגם שם נראה למחוק תיבת תלוי. ומתחלה הייתי רוצה להעמיס בכוונתו כגון שהיו מונחים במקום אחד כזית חלב וכזית שומן. ובמק"א שני זיתי שומן. ואכל אדם אחד כזית מאלו. והשני מהשניים שלא יביאו שניהם א"ת א' ויתנו. ושוב חזרתי מזה מפני כמה טעמים. א) דאין ד"ז מבואר שם פ"ה. ב) מדוע לא יביאו ויתנו בכזה דהרי בא"ת לא כתיב הודע. ג) דנראה דכ"א לעצמו אינו מחויב להביא א"ת דלכאו"א ה"ל ס"ס:
+<b>גמרא והתנן רש"א מביאין שניהן חטאת אחת רי"א אין שניהן מביאין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם רי"א כ"ח שהיא באה ע"ח אין שנים מביאין אותה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י </b>(במשנה א')
+<b>ד"ה כמין בהמה כו'. הואיל ונאמרה בהו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י </b>(במשנה ב')
+<b>ד"ה לאור פ"א. שילדה נקבה ולאור פ"א כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 8a
+
+<b>גמרא ת"ר ה' לידות ודאי וה' זיבות ספק או ה' זיבות ודאי כו' מביאה ב' קינין כו'. </b>כצ"ל וכצ"ל ברש"י וכ"ה בב"ח. וברמב"ם פ"א מהלכות מחו"כ ה"י נפל ג"כ ט"ס וכצ"ל היה עליה ה' זיבות ודאות וה' לידות ספק כו'. והנה מבואר כאן דאף דבחמשה לידות או זיבות מביאה קן אחד ואוכלת בזבחים. מ"מ לידה וזיבה איננה מטוהרה לאכול בקדשים בהבאת קן אחד על שתיהן וכ"ה להדיא בתוספתא כאן. ונ"ל דילפינן זה מהא דאיתא בת"כ פרשה מצורע וכפר על המטהר מטומאתו ולא מזובו ופירש הק"א שאם היה זב ומצורע כו' אין קרבן זה עולה לשתיהן. והיינו ע"כ אף לטהרו לאכילת קדשים. דאי לענין חיוב פשיטא כדמקשה הגמרא לקמן (ט ב) קתני יכול על הלידה ועל הזיבה א"מ אלא קרבן אחד אלא מעתה כו'. ועתה מה שהעלה הגרע"א בצע"ג בגה"ש (לשונו מגומגם ע"י המעתיקים ע"ש) מיושב שפיר וגם מהה"ג בעל נו"ב בספרו דורש לציון דרוש ד' נעלם במחכתה"ג גמרא שלפנינו ומש"כ בה. שכתב שם דספק זב לקרבן אם נעשה מצורע מוחלט יפקיר נכסיו ולהוי עני ויביא שתי תורים לצרעתו ויטהר אף מספק זובו (לפמש"כ בס"ד בנזיר נט ב בד"ה א"ל ב"ז בסופו ע"ש אף להפקיר נכסיו לא הוי צריך). ומה שהקשה עליו בנו הה"ג בהגהה שם מהא דלקמן (ט ב) שהבאתי. במחכ"ת משם לא מוכח אלא דמוטל עליה חוב להביא שני קרבנות. אבל מ"מ איכא למימר דנטהרה לאכול בקדשים בקרבן אחד. וכמו למסקנא דמוקי למיעוטא דזאת על לידה ולידה דלאחר מלאת דאינו אלא לחיובא בב' קרבנות אבל לענין אכילת קדשים די לה בקרבן אחד וכדפרש"י במתניתין. ועמש"כ בנדה (כא) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה אם יש ודאי ביניהן. ממין הספק תאמר כו'. </b>כצ"ל. ומה שהגיה הב"ח דצ"ל בין הספק. הן לפמש"כ לעיל הגירסא ממין מדויק היטב:
+<b>רש"י ד"ה בדר"ע. ל"ג ותיפטר. </b>פירוש דהוה משמע דבין ודאי ובין ספק שוין בפטורא ובאמת ז"א דבספק פטורה לעולם ובודאי אינו אלא שאינה מעוכבת מלאכול בקדשים אבל החוב נשאר עליה:
+
+Daf 8b
+
+<b>במשנה ד' מחוסרי כפרה. </b>לשון הרע"ב שמביאים כפרה כו'. וכ"ע התוי"ט וז"ל רש"י מביאין חטאת כו'. ול"נ דהרע"ב שינה לשון רש"י בכוונה דראב"י אומר אף גר מח"כ והוא אינו מביא חטאת כדלקמן:
+<b>גמרא ור"א כו' ניתני נמי נזיר טמא. </b>בתור"ע העלה בצ"ע דהא לקמן (ט ב) מוקי סתמא דמתניתין כריב"י דאמר דנזירות טהרה משביעי הוא דחיילא וא"כ ליכא עיכובא בקרבן ונימא דראב"י כוותיה ס"ל. או דס"ל כרבי דאמרינן בנזיר (יח ב) אליביה דמונה אע"פ שלא הביא קרבנותיו. ולי י"ל עפ"י סוגיא דיבמות (לז) דאביי ורבא מהדרי כאו"א לאוקמי דראב"י אליבא דהלכתא ע"ש. וה"נ הרי קי"ל כרבנן בנזיר שם דאינו מונה עד שיביא חטאתו וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהנ"ז להכי רוצה הש"ס לאוקמי ג"כ הא דראב"י דהכא אליבא דהילכתא:
+<b>שם דת"ר כאשר תעשו </b>(כצ"ל) כו' מה כו' אף הוא כו' שנאמר ככם כגר. תימה קרא לקרא:
+<b>רש"י ד"ה מבשרו. ומתוקף יצרו. </b>קשה אדרבה דהא אחד מז' דרכים שבודקים אה"ז הוא הרהור. אח"ז מצאתי שקדמני בזה התוי"ט בפ"ט דנזיר מ"ד:
+
+Daf 9a
+
+<b>גמרא תניא אידך ועשה אשה כו' ת"ל כאשר תעשו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם טבילה מנלן דכתיב ויקח משה את הדם כו'. </b>כצ"ל. וביבמות (מו ב) איתא קודם אילימא מדכתיב לך כו' וכבסו שמלותם כו' ודחי דלמא נקיות בעלמא ומסיק כהכא. ותמיהני על הרמב"ם בחבורו רפי"ג מהלכות א"ב שהביא מקרא דוכבסו. ויותר יש להפליא על התוי"ט בספ"ח דפסחים שהביא מגמרא שלפנינו הילפותא מוכבסו. וגם במילה מביא הרמב"ם שם לימוד אחר שאינו בגמרא. ואגב עיוני תמהתי מדוע לענין פסח גזרו ב"ה שם בפסחים ואמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ובשאר קדשים אמרינן לעיל דאוכל בקדשים לערב. וזה י"ל דמיירי שמל וטבל כבר ועי' בתוס' חגיגה רפ"ג ד"ה האונן. אבל איך לא אישתמיט תנא למיתני דין זה דהפורש מה"ע בקדשים דעלמא וצ"ע:
+<b>שם וכה"א ערום ראה כו'. </b>מצויין למשלי כ"ב. אבל שם כתיב ופתיים. לכן נראה דכוונו לשם כ"ז דשם כתיב פתאים ולהגיה כאן קצת ככתוב שמה:
+<b>רש"י ד"ה בהעלם אחת. כלומר קודם שילקה כו'. </b>תימה דלקמן (ס"ד י) במשנה איתא דהוא אינו במכות. ובגמרא שם (יא) ילפינן לה מדכתיב בקורת תהי' היא לוקה והוא אינו לוקה. ונ"ל למחוק תיבת שילקה וצ"ל קודם שיביא קרבן כו':
+
+Daf 9b
+
+<b>במשנה ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. </b>עפרש"י. וכ' התוי"ט ואיכא למידק אי ה"נ כשהי' ראוי להביא קרבנותיו אי מתחייב על כל נגע כו'. פשוט דר"ל שנתנגע ביום השמיני להבאת ציפרין שהוא יום הבאת קרבנותיו כדכתיב בפרשה ומבואר במשנה פי"ד דנגעים. ותימה על המחבר נ"ת שהבין דיום הבאת ציפרין קרוי ראוי להבאת קרבנותיו וכן הביא בשם ס' מ"ח ואשר ע"כ תמה על התוי"ט שלא כדת. ושגיאות מי יבין:
+<b>גמרא ראבי"א דבר הגורם לו טהרה ומאי ניהו צפרין. </b>נראה משום דכתיב בהבאתן וטהרו. ורש"י קיצר כאן בפי':
+<b>שם יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת. </b>פי' דנרבי מתורת בין לידה שלפני מלאת ובין לידה שלאחר מלאת. ומפרש"י בנדה ל"מ כן. ואולי דתיבת כאחת דגרסינן התם דחקתו:
+<b>רש"י במשנה ד"ה האשה. דבזכרים ל"ל הכי כו'. </b>והתוי"ט מלא א"ד דאטו ברשיעי עסקינן. ובמחכ"ת הא אפי' ברשיעי לא מ"ל בתוך מלאת דזכר דהא ביום ארבעים גופי' עדיין מיא בעלמא היא. והכ"מ שהביא לקמי' שפיר קאמר דהתם מיירי אחר מ'. וכן בהא דלעיל בפ"ק מ"ל באור למ"א. ומש"כ ע"ד הכ"מ ואני אומר שא"צ לכך כו'. אני אומר שא"צ לכך ולכך דאפשר בתאומים. ואף שכ' ברישא היולדת דמשמע דכלו חדשיו. י"ל שהראשון נגמר צורתו לשבעה והב' ה"ל לגמור לט' והפילתו ביו"ד לתשיעי דקי"ל דהיולדת לט' א"י למקוטעין עי' בנדה (כז) ותבין: אמנם עיקר דינו דהרמב"ם תמוה אצלי דכיון דיש עליה ודאי חיוב מהטומטום והאנדרוגינוס הא אריב"נ לעיל ספ"ק שלספק אם יש ודאי ביניהם תאמר על הודאי ותיפטר וע"ש בפרש"י. ואין לומר דמיירי שכבר הביאה על הראשון אחר פ' מלידתו ובתוך ימי מלאת דהנפל. דהא פסק שם לעיל בהלכות ה' דאם הביאה תוך מלאת של ולד זה אפי' על ולדות הראשונים לא יצאת. (ולפי מה שפרש"י לקמן דלדברי חכמים ולד שני גורם לקרבן וראשון ל"ל קרבן. א"כ בדינו של הרמב"ם על הנפל חיוב ודאי ועל הטומטום והאנדרוגינוס חיוב ספק). ואפשר ליישב דברי הרמב"ם דמיירי שהפרישה על הולד הראשון קודם שהפילה השני. ונאמר דללידה שלאחר הפרשה אינה מטהרה עי' זבחים (ו) דמבעי' אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה ולפירש"י שם (ר"ד ז) לא איפשטא. ועי' שבת (עא ב) בפלוגתת ריו"ח ור"ל ובתוס' שם (ע ב) ד"ה נודע:
+<b>רש"י ד"ה והמפלת תאומים. כגון שנתעברה ג' והפילה אחד כו'. </b>לולי פירושו הנל"פ דמיירי כמו בבבא דרישא דהראשון היתה נקבה בת קיימא ואחרי שבועיים עברה שני זכרים תאומים והפילה הראשון בתוך שמונים ללידה ראשונה והשני בתוך מ' לנפל הראשון ואחר פ' ללידה הראשונה. שוב התבוננתי דרש"י אזיל לשיטתי' לקמן בגמרא בד"ה מפלת תאומים איצטריכא ליה ע"ש. אבל משם אין הכרע דיל"פ דסד"א דב' נפלי התאומים חדא לידה אריכתא היא והואיל דהראשון היה בתוך מלאת דלידה הראשונה גם הנפל הב' נמשך אחריו וחשיב גם הוא בתוך מלאת דלידה הראשונה דאזלינן בתר אתחלתא קמ"ל דלא:
+<b>רש"י ד"ה יכול על הלידה ועל הזיבה. דבעי שתפסוק מן הזוב כו'. </b>תמוה דהא בנדה (לו ב) מבואר במשנה דלא בעינן רק ששפתה מן הצער ולא מן הדם וע"ש בגמרא כל הסוגיא וצע"ג:
+<b>רש"י ד"ה מפלת תאומים אצ"ל. איצטריך ליה לאשמועינן. </b>כצ"ל ומלת תנא נראה למחוק:
+
+Daf 10a
+
+<b>גמרא מה יום רצוף. </b>קשה מאי פסקא דילמא אם הפילה באמצע היום ישלימו לה אח"כ חצי יום כנגד חצי היום השני שהי' בטומאה. ואולי משום דאי אפשר. דאיזה חצי היום תשלים לה אח"כ. אם חצי הראשון דיום. הלא אז לא הפסידה אלא חצי האחרון דיום. ואם תשלים לה חצי אחרון דיום זה ודאי אין סברא שאחר השלמת הימי טוהר יהי' יום שלאחריהם חציו הראשון טמא. ובחציו השני תחזור לטוהר והבן:
+<b>שם דבעיא מינקט לה שבעה יומי טומאה דלידה וה"ק יכול כו'. </b>כצ"ל. ותיבות תאומים נקבה למחוק. וכ"מ אח"כ בס' נ"ת:
+<b>רש"י ד"ה א"ד חומרא אית ליה. להיות גורמין השלמה לראשון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דהא מילתא קולא היא להאריך טוהר דמיה וקולא ל"ל. </b>קשה דהא מ"מ חומרא היא לענין אכילת קדשים וכדמסיק לענין ימי טוהר דשני דיהבינן לה מהאי טעמא:
+<b>רש"י ד"ה לעולם רבנן היא </b>(בסופו)<b>. אלא משני מונה. </b>קשה להבין דהא בכה"ג דימי טוהר דשני כלים קודם השלמת ימי טוהר דראשון מראשון מנינן אלא דימי טומאה דשני עולין בחשבון הימי טוהר:
+<b>בתי"ש ד"ה וקולא ל"ל </b>(בסופו)<b>. אבל אם ילדה זכר אחר ד' ימים או ה' ללידת נקבה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תי"ש שם ד"ה א"א לפה"ק בלא דם. תימה א"כ למאי איצטריך כו' וטמאה ז' ימים. </b>הנה לבד מה שהקשו המפרשים דהלא איצטריך ביולדת בימי זיבה. ק"ל דהא נ"מ ג"כ בימי נדה וכבר ראתה קודם הלידה ג' או ד' ימים ואי לאו קרא היה די לה להשלים ז"י מראיה ראשונה קמ"ל קרא דטמאה ז"י מחדש מיום הלידה:
+
+Daf 10b
+
+<b>רש"י ד"ה ל' דזכר מפוזרין. יכול יתנו כו' כנגד ז' ימי טומאה דשני כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה וש"מ. להאריך ימי טוהר דראשון שישלימו לז' אחרים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה ועל בטוי שפתים ועל טומאת כו'. </b>מפרש"י והרע"ב משמע דהוי גרסי טומאת כו' קודם ביטוי וכסדרן בכתוב. והתוי"ט לא הרגיש בזה:
+<b>גמרא יולדת מביאה בדלות ועשירות. </b>נראה דר"ל דדלה מביאה תחת כבש העולה ב"י או תור. אבל החטאת מביאה כמו עשירה וא"מ תחתיה עשירית האיפה כמו בשמיעת הקול כו'. ומצורע אע"פ דהאשם מביא כמו עשיר לא קרי ליה מביא בעשירות. משום דלא מצינו בשום מקום חילוק באשם בין עשיר לדל:
+<b>שם יולדת מביאה כו' פרידה אחת דעוף תחת כבש. </b>כצ"ל:
+<b>שם א"ה נכי ריבעא דפרוטה הוי. </b>מה שנמחק מלת נכי בגליון בשם רש"ק הוא שבוש. וברש"ק ע"כ ט"ס הוא. ואולי רצה להגיה תלתא ריבעי דפרוטה הוי:
+<b>רש"י ד"ה ברבעתים. שהוא ד' דינרים והיינו ט"ז רבעים. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מכלל. רק מדרבנן מצוה לכתחלה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+<b>גמרא ומאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנויי היא דכתיב כו'. </b>עיין סוטה (מב ב):
+<b>שם ואב"א אם תכתוש את האויל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דהא. דהא כי האיש קטן האשה חייבת. </b>כן העתיק הלח"מ בפ"ט מהלכות שגגות ה"ג. ומש"כ כדאיתא בת"כ כו'. הובא ג"כ בגמרא דסנהדרין (ר"ד סט) בקיצור לפרש"י שם. אבל י"ל דשם הכוונה לואיש כי תצא ממנו ש"ז (ויקרא טו טז) דדריש שם בת"כ ג"כ בכה"ג והובא בגמרא דנדה (לב ב): והתוי"ט כתב בדעת הרמב"ם בפירושו דס"ל דה"נ הוקשה אשה לאיש לענין דאף כשהיא שוגגת חייבת מלקות. והא דת"כ ל"ק דיליף ליה מקרא ע"ש. לכאורה אישתמיטתיה דעת הרמב"ם בחבורו שם דקטן בן ט' חייב הוא נמי בקרבן. וא"כ אין כאן קושיא כלל מהא דת"כ. ואולי יכוון להקשות מדוע לא ילפינן נמי לקטנה שתהא חייבת כמו דאם הוא קטן דחייב (לשיטתו בחבורו) וכדילפינן לחייבה שוגגת ממה שהוא חייב בשוגג. ולזה אמר דילפינן מקרא ור"ל מדכתיב אשה דמשמע גדולה. אמנם באמת נראה דבפירושו ס"ל כהתוספות דבקטן הוא פטור ולא מרבינן בת"כ אלא לחייב אותה. וזה מוכח בפירושו דהתחיל לבאר דבשאר עריות קטנה שבא עליה גדול חייב. וכן קטן חייבת הנבעלת א�� היא גדולה. וכשבא לבאר דין דש"ח לא כתב רק דא"ח אם היא קטנה. משמע דבהוא קטן אין דינה חלוק משאר עריות. ונראה עוד מפירושו דגם בהוא ישן והיא ערה היא חייבת כבשאר עריות מדלא כתב בה חלוקא דלפטור אלא כשהיא ישנה. ויליף זה מקטן דת"כ דמרבה לה לחיובא. וכ"מ מלשון התוי"ט שכתב ולענין זה לרבות שוגג כמזיד. משמע ולא זולת: הקשה לי חכם א' דלפי מה שפסק הרמב"ם כר"ע דלעיל דש"ח היינו חציה שפחה וחציה ב"ח ומאורסת לע"ע היכא מ"ל בקטנה דהרי אין קידושיה כלום. ועי' בגיטין (מג). והשבתי לו דמ"ל עפ"י האמור בירושלמי כתובות פ"א סוף הלכה ב' בת ג' שנים ויום א' ונמלכו ב"ד לעברו הבתולין חוזרין כו'. וכ"נ פשוט בבת יב"ש ויום אחד וא"כ מ"ל שקבלה קדושיה בהיותה בת י"ב שנים ויום אחד. ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר אה"ש והרי היא קטנה. וקידושיה לא פקעו דהרי אז היתה גדולה. אולם יש לבעה"ד לחלוק ולומר דנעשה קטנה למפרע וא"כ פקעו ממילא הקדושין. והחכם השואל תירץ דמ"ל בישראל שבא על ח"ש וחב"ח וילדה לו בת וגם היא דינה כח"ש וחב"ח. ולצד חירות שבה הוא אב ויכול לקבל קידושיה: התו"ח הקשה הלא משנה זו נמי מיירי בחילוק שבין כל העריות לש"ח כמו משנה הקודמת. ומדוע לא שנאן ביחד והפסיק בינם בבבא דאיזו שפחה כו'. ועוד דקדק למה לא סיים כאן משא"כ בשפחה כדלעיל. (הן גם שם לא סיים בבבא אחרונה. ואולי דשם סמיך על הקודמים. או על מה דתני אח"ז זו חומר מכלל דהא דחשיב ראשונה קילי בש"ח). ונדחק בישובם ע"ש. ול"נ משום דדיני משנה זו נוהגין בחד צד גם בש"ח דהיינו באם הוא קטן או ישן או שוגג והיא לא. היא חייבת (עמש"כ לעיל ובהה"מ פ"ג מהלכות א"ב) משא"כ בחילוקי משנה דלעיל. ולזה נכון מאד פירוש הרמב"ם לעיל בחייב על כל ביאה וביאה דהיינו אפילו שלא כדרכה ונד מפרש"י. משום דאזיל לשיטתיה (בחבורו שם) הלכה י"ד דהיא חייבת על כל ביאה וביאה וא"כ בצד זה שוה ש"ח לשאר עריות ולא ה"ל לחשבה שמה ונכון בעז"ה:
+
+Daf 11b
+
+<b>תד"ה כשאין. דפטור ממלקות דמתעסק הוא וחייב חטאת הואיל ונהנה. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>בא"ד וקשה שהרי בשפחה נמי חייב קרבן </b>(כצ"ל) כו' בכה"ג שוו תרווייהו. לכאורה יל"פ כוונת רש"י דכמו דבכל עריות פטורין ממלקות כמו כן בש"ח וממילא כיון דהיא איננה במלקות הוא פטור מקרבן כדלעיל:
+<b>במשנה שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי כו'. </b>פי' הרע"ב (והוא מהרמב"ם) טעם דפטור (אליבא דחכמים) דכתיב או הודע כו'. ותמיהני דהא מוקי להאי קרא בגמרא באחד דא"ל אכלת חלב והוא אמר איני יודע (עי' בתוס'). וגם הגמרא לא מיבעי' אלא אם טעמייהו משום דאדם נאמן ע"ע כו'. אבל לא מטעם הקרא:
+<b>גמרא הא קמ"ל דבר זה מחלוקת ר"מ ורבנן. </b>עת"י. ומדבריהם למדתי כוונה חדשה בהא דאמרי' בעלמא סתם ואח"כ מחלוקת א"ה כסתם דר"ל דהלכה דוקא כאידך דפליג אסתמא. וזה בא לארויי במאי דשנה אח"כ מחלוקת לומר דהאי דסתם ברישא אינה להלכה. ואם לא סתם תחלה הי' אפשר להכריע הלכה כאידך דסתמא כוותי':
+<b>שם דקי"ל דאפי' בחד כו'. </b>פי' דאפילו בחד שייך לישנא דאמרו לכן לפי הכרח הענין נוכל לפרשו דלא כוון רק על אחד כמו שם. וכן הכא מדלא תני אמרו לו שנים כמו בסיפא משמע אפי' חד:
+<b>תד"ה ואשה. ואע"ג דשתק אלמא כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12a
+
+<b>רש"י ד"ה אבל בטומאה. דל"ל לא נטמאתי שוגג אלא מזיד לא מודו לר"י. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה א"ד. אעפ"י שאומר בעה"ב כו' אלא מזה בעה"ב מעל ומהתם מוכח ליה דדברים שבלב אינם דברים ופריך ודלמא כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12b
+
+<b>גמרא מודה ר"מ לחכמים בנזיר שא"ל שנים כו'. </b>כצ"ל ומלת טמא למחוק:
+<b>רש"י ד"ה לחומ��א. אף אם שהה כו' יותר מכדי אכילת פרס כדי אכילת קליות בסמוך זל"ז כו'. </b>כצ"ל. ורמב"ם פי' דפלוגתייהו הוא רק באכלן כאכילת קליות ממש דהיינו שאכל הכזית בחלקים דקים חלק אחר חלק תכופות וסמוכות זל"ז ושהה בזה אפי' כל היום כולו לר"מ מצטרפות. ולרבנן דוקא באכלן בכדי אכ"פ. ומשמע דבהפסיק בינתיים לא פליג ר"מ. והרע"ב הרכיב ב' הפירושים כאחד ועשה ב' פלוגתות בין ר"מ לחכמים ע"ש. ונ"ל להכריע כדבריו. דמלשון כאילו כו' משמע כפרש"י דמיירי בהפסיק בינתיים. ומיתור לשון שבדברי חכמים מתחלה ועד סוף מוכח דשמעי לר"מ דזמן אכילתו ולעיסתו לא מיחשב בשיעור שהייה (ולכן אם אכלן כקליות ממש אפי' כל היום כולו מצטרפין) וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף דר"ל מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו. דגם זמן אכילתו מצטרף לשיעור השהייה:
+<b>רש"י ד"ה א"ד לקולא. אלא כאכילת קליות. </b>כצ"ל בכ"ף:
+
+Daf 13a
+
+<b>גמרא מיתיבי כל האוכלין מצטרפין לפסול הגויה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס מאי לאו כו'. </b>כצ"ל וכמו בברייתא השנייה דמייתי בסמוך:
+<b>שם לא התירו לאוכל פחות מכשיעור לירד כו'. </b>כצ"ל וכן לקמן באמר מר:
+<b>שם שינק בתקיפה אחת שלא הניח כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם דספק ינק כשיעור כו' ואת"ל ינק ספק ינקו באכילת פרס כו'. </b>משמע דמטעם ס"ס מטהר ליה. וקשה דטומאת הגויה דרבנן היא אפי' בחדא ספיקא טהור כדתנן בפ"ד דטהרות מי"א:
+<b>שם תשעה משקין בזב כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה איטמי מחלב. דבשלמא ממגע שנגע בה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ועוד חלב. וד"ה כרוקה כו'. </b>צ"ל הד"א:
+<b>רש"י ד"ה בין לרצון. ואי ה"ל תורת אוכל או משקה אמאי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא אמר רבא. וצריך הכשר. </b>הס"ד ומה"ד אבל כו'. וכ"ז שייך לקמן ע"ב בתירוצא דמי סברת והי' לפניו הגי' שם אלא א"ר:
+<b>תד"ה אמר רבא. שמיוחד לתינוק משום דליהוי אוכל וליטול שם כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ומעיין הוה בזבה. </b>כצ"ל בבי"ת:
+
+Daf 13b
+
+<b>גמרא א"ה קשיא הא מתניתין מטמא בין לרצון כו' מי סברת כו'. </b>כצ"ל. ועמש"כ לעיל גי' גליון דרש"י בכאן:
+<b>שם מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה. לא שלא לרצון בסתמא דדעתי' כו'. </b>כן העתיקו התוס' בשבת (קמד) ונכון:
+<b>שם אר"י ה"ק אכל א"ט ושתה משקין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב. </b>מש"כ התי"ש ליישב דנכנס למקדש ליהוי קאי גם עלייהו דאוכלין טמאין היינו נבלת עוף טהור. א"ש כי כן מבואר בזבחים (ע) דמצטרפת בכדי אכילת פרס. אבל מש"כ דמשקין טמאים היינו דם השרץ שמטמא כבשרו הוא תמוה. דמאי שייך שיעור דבכדי אכילת פרס בשתייתו הלא אין בו אלא טומאת מגע. וטומאת בה"ב אינה רק בנבלת עוף הטהור לא זולת. ולכן גם לשון רש"י שהעתיקו דאינן נעשין אה"ט אינו מדוייק דאפי' אם יעשו אה"ט לא משכחת בהו טומאה באכילתן:
+<b>במשנה א"ל אינו מן השם. </b>כה"ג במכות (כא ב) במשנה:
+<b>רש"י ד"ה ד' חטאות. חד משום דאכל קדש בטומאה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ארבע. </b>עיין ט"א בר"ה (כח ב) ובק"א שם:
+
+Daf 14a
+
+<b>גמרא ה"ל טמא מיגו דאסור כו'. </b>וכ' התוי"ט ואפי' לר"ש כו' כמו שאכתוב כו' בספ"ה. אבל מה יענה על חטאת דיוה"כ דאינה מחמת קדשים. ובהדיא פליג באוכל נבלה ביוה"כ:
+<b>רש"י ד"ה כגון שאכל כוליא. וא"ת לוקים כו' דהוה חלב פיגול וכוליא נותר. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ואנן בעינן דליהוי כולהו אחד כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה גליון. אין חיוב בפחות מכזית. </b>כ"נ דצ"ל. ור"ל וא"כ אין כאן חיוב כלל לא על פיגול ולא על נותר דמכ"א אין כזית בפ"ע ואין מצטרפין זע"ז לקרבן כדתנן בר"פ. והא דבמעילה (יז ב) אמרינן דלענין אכילה מצטרפין היינו לענין מלקות עיין שבת (עא) תד"ה משני. ו��"ק לגי' שלפנינו דהרי בהקטרה אית בה פלוגתא אם ישנה בפחות מכזית במנחות (כו ב. נח ב) ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה כגון. דטמא שאכל חלב קתני כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אמר עולא. וי"ל דמ"מ לא אמר לי' בהדיא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה פקע. וי"ל דמיירי כו' וחציו לא העלה כו'. </b>תימה דא"כ ישאר קושיית רש"י במקומה דתיפוק ליה דל"ק המתיר כמצותו דכוליה קומץ הוא המתיר עי' רש"י בזבחים (קט ב) במשנה. וע"כ לא מכשרינן במנחות (כו) במשנה אלא בהקטיר קומצה פעמים דעכ"פ הקטיר כולו. אח"כ מצאתי להצ"ק שעמד בדבריהם בזה בזבחים (מב ב) בד"ה הקומץ:
+<b>בא"ד וא"ת ואפי' לכתחלה נמי מעלינן לי' כו'. </b>והא דלא הקשו זה על הגמרא שלפנינו דאמר כגון כו' דפלגיה כו' ופלגי' מאבראי כו'. עי' בתוס' זבחים שם דיש חילוק בין קומץ לאבר:
+<b>בסה"ד וי"ל כיון שקדשו כו'. </b>זה התירוץ עולה ג"כ על הקומץ וכ"ה בתוס' שם:
+
+Daf 14b
+
+<b>רש"י ד"ה נשאת לאחי אביו כו'. ולגבי אחיו משום אשת אחי האב. </b>נ"ל לנקוד אחיו בקמץ האל"ף. ור"ל אותו שנשאה מקודם ומיירי שגירשה. וא"כ טרם שנשאת לאחי אביו היתה מותרת לחזור לו. או י"ל דמיירי שמת אחיו אותו שנשאה בלא בנים (וכדמוקי לקמן להא דר' יוסי) ופקעה איסור אשת אח מכל האחים ונשאת לאחי אביו וקדושין תופסין ביבמה לשוק כדמסקינן ביבמות (צב ב). ולרב דאמר שם דא"ק תופסין. וכן שמואל דפסקינן כוותי' לא פסיקא ליה. וכן לפמש"כ התוס' לקמן דת"ק לא מיירי בעבד איסורא. משכחת לה שחלץ לה א' מן האחין ולא קאי עלה אלא בלאו דלא יבנה החולץ אליבא דכ"ע עי' יבמות (י ב). ואיסור חמור חל על איסור קל כבתד"ה נישאת. ולכאורה לפ"ז יהי' ראיה למש"כ בס"ד במהדורות לס' נת"ע (דף קיד) דהא הכא פקע מכולן איסור אשת אח אליבא דריו"ח ביבמות שם. ואפ"ה עליו נשאר האיסור. אבל יש לדחות דמיירי כאן שיש ביניהם אח סריס וכדומה שממנו לא פקע האיסור דאשת אח לכ"ע ואכמ"ל:
+<b>בא"ד ל"א ה"ג כו' לגבי בני אחי אביו (משום אשת אב). </b>תיבות אלו שסבבתים משמע בבה"ז שלא היו לפניו ברש"י רק שהוא הוסיפם לביאור דבריו וכן הבין בתי"ש. ולע"ד נ"פ דר"ל כגון שהיו שני אחים לאביו ראובן ושמעון וכשנשאה ראובן ניתוסף עליה איסורא לבני שמעון משום אשת אחי אביו ונכון בס"ד:
+<b>תד"ה נישאת. וי"ל דמיירי כו' דהוא עצמו כ"כ ממזר. </b>נ"ל דר"ל דע"כ אותו שנשאה הוא ממזר דהא ת"ק לא מיירי בעבד איסורא כמש"כ לקמן. ולכן י"ל בטח דאחיו כ"כ ממזר. ונ"ל דכמו כן מש"כ הרע"ב א"נ אם היו אחי אביה ממזרים. ר"ל שהיו כולם ממזרים אף אותו שנשאה וא"כ תו לא נצרך לומר מש"כ קודם שקדושין תופסין בח"ל. ודלא כמש"כ התוי"ט עליו דל"ד:
+<b>במשנה הבא על בת בתו חייב כו'. </b>לכאורה לפי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב הל"ו דהבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום אשה ובתה. ונראה פשוט דה"ה (או אפשר כש"כ דבה כתיב אזהרה מפורשת ערות כו' או בת בתך ל"ת משא"כ בתו דילפינן לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל בהנשרפין) בבת בתו מנשואתו. ונ"ל דאפי' להראב"ד שהשיגו בזה (עי' טעמו בלח"מ שם) מודה דאם אנס אשה וילדה בת דנאסרה עליו משום בתו מאנוסתו ואח"כ נשא את אמה דחייל על הבת ג"כ איסור אשה ובתה ע"י כולל דשאר בנותיה מאיש אחר. והלח"מ שם שגה בזה במחכ"ת. וא"כ קשה מדוע לא חשיב כאן איסור דבת בתה ויהי' שמונה. וי"ל דהתנא רצה לאשמעינן בסיפא בת בת אשתו בפ"ע דיש בה ג"כ כל השמות הללו. וזה ממילא מובן דבהצטרפותם יהיו ח' חטאות. ודע דבירושלמי ר"פ נושאין מבואר להדיא שלא כדברי הרמב"ם דז"ל שם בעון קומי ר"א בת בתו מן הנשואין ב"ב מן האונסין. א"ל כל שם בת בת אחת וע"ש דמוכח דבכ"ע א"ח אלא אחת ואף באנס ואח"כ נשאה ודלא כמש"כ דבזה גם הראב"ד מודה:
+<b>שם וכן הבא כו' ועל בת בתה. </b>וכ' הרע"ב ומ"ל שהיא אחות אשתו כגון כו'. והוא מפי' הרמב"ם. תימה דגם בהיתר מ"ל כגון שהיה לחתן אשתו בת מאשה אחרת ונשאה זה ועמש"כ לקמן במשנה הסמוכה:
+<b>גמרא כדתניא כלתו כו' וכן אתה מוצא בבנו ובן בנו עד כו'. </b>כ"ה הגי' ביבמות וע"ש:
+<b>רש"י ד"ה וכן בת אשתו. חייב כו' ואשת אחיו כו' וכן בת בת אשתו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה הבא. ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב כו'. </b>בס' נ"ת מביא בשם ב"ד להגיה שהיתה לה מאיש אחר כו' ה"ה בת בן אשתו ובת בתה. ולעד"נ של"ד כלל דעל בת בנה ובת בתה (בגוף אחד) א"ח אלא חטאת אחת כיון דנאמרו בלאו אחד כמו במשנה הסמוכה לקמן להאמרו לו ועמש"כ שם. ול"נ לסרס דבריהם ולתת הבת לרחל מאדם אחר והבן ללאה מיעקב ותהי' הבת הנולדה מהן בת בתה (כציור דמתניתין) ובת בנו. וכצ"ל בקושייתם (על הסיפא). והא דלא הקשה ר"ב ברישא אמאי לא חשיב גם בת בנו כגון שבא בנו על בתו והולידו בת. דבזה ודאי חייב שתים כיון דכתיב או בת בתך דאו בא לחלק כדמוכח בסנהדרין (סה) ע"ש בפרש"י ד"ה חלוקין הן במיתה. משום דעדיפא ליה להקשות ממה שבא ע"י היתר:
+<b>תד"ה ואחות. וא"ת מ"מ אמאי כו' שיעקב נשא אחותה נכרית כו'. </b>כצ"ל ועי' בה"ז. והתוי"ט העתיק דבריהם בגירסא אחרת נכונה וברורה:
+<b>בא"ד וי"ל כו' עד שנולדה בת דינה מאותו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה הבא על חמותו כו'. </b>עי' בפירוש הרע"ב והוא מהרמב"ם. הן בפשוט יל"פ בהיתר כגון ראובן נשא אשה ובנו נשא אמה ואח"כ נשא ראובן ג"כ את אחות חמותו. (ובהכי לא נצטרך ג"כ למה שנדחק התוי"ט בהסדר. וגם לפי גירסתינו בסדר המשנה שבגמרא אחות אשתו אחר אשת אחי אביו לא יעלה יישובו). וכן תפרש הבא על אם חמותו שבנו נשאה ואח"כ נשא הוא עוד את אחותה. ועד"ז אם חמיו. וכ"נ שהבין רש"י מדלא פירש כלום בזה ואולי לא רצו לפרש באיסור כולל כמש"כ התוספות לעיל. או משום יגדיל תורה ויאדיר:
+<b>שם ריבנ"א הבא ע"ח כו'. </b>לכאורה צ"ל דס"ל איסור כולל אפי' בשני שמות ודלא כרבי יוסי (עיין תד"ה הכא בסופו) ואולי י"ל דכולהו הוויין שם אחד שם חמות ולענין זה דריש ריב"נ זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת שדרש ר"א בשם ריו"ח אליבא דרבנן לענין שא"ח אלא חטאת אחת. גם י"ל דמ"ל באיסור ב"א כגון דשוויין אינהי שליח לקבלת קידושיהן:
+<b>שם א"ל שלשתן שם אחד. </b>פירש"י ובחד לאו. ותימה דהא כתיבי בתרי לאוי ערות אשה ובתה ל"ת. את בת בנה כו' לא תקח ובסנהדרין ר"פ הנשרפין ילפינן דורות דלמעלה מדורות דלמטה ע"ש. ואולי דרשינן את בת בנה ואת ב"ב למעלה אלא תגלה. ולא תקח חוזר ג"כ אכולהי לאורויי דדרך ליקוחין אסרה תורה. וכדבר"פ נושאין. וע"ע בקדושין (סז ב). אח"ז מצאתי בירושלמי ר"פ נושאין וז"ל מ"ט דריב"נ מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין אף אשה ובת בנה ובת בתה בשני לאוין מ"ט דרבנן מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד אף אשה ובתה (כצ"ל) כו' ובת בנה בלאו אחד. והשתא מקויים פירש"י. ועי' בפי' הרמב"ם פי' אחר ולע"ד נל"פ שם אחד הוא מה שפי' לנו ר"א בשם ריו"ח לקמן בגמרא זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת:
+
+Daf 15a
+
+<b>במשנה הבא על אחותו כו' ועל אחות אמו. </b>בגליון נדפס ס"א בהעלם אחד. אמת שכ"ה הגי' במשניות. אבל נראה דטעותא היא לפי מאי דמפרשינן בגמרא דבאחותו שהיא אחות אביו כו' קמבע"ל. ולפי מאי דפשיט רב אשי בשבת (עא ב) דלריו"ח ידיעות מחלקות וכ"פ הרמב"ם י"ל הגי' ובא לאפוקי בנודע לו תחלה שהיא אחותו ואח"כ נודע לו שהיא ג"כ אחות אביו כו':
+<b>שם ואמרו לי לא שמ��נו. </b>כ"ה הגי' במשניות:
+<b>רש"י ד"ה הוא בהעלם א'. בא ה' ביאות בה' עריות ובא ה' ביאות על כאו"א. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ערות. אמאי ל"מ כרת כו' דמצרכי רבנן להכי ומייתי לדרי"צ. </b>(לעיל ג) משמע דלכ"ע ל"צ קרא להכי דלאוין מחלקין. ועי' מכות (יד) תד"ה ה"ג רש"י:
+
+Daf 15b
+
+<b>במשנה שכך היו מוכי שחין כו' הולך לו ע"פ כו'. </b>פירש"י שלא יהא מאוס ברגל כו'. והוא דוחק דלכאורה יותר הוא מאוס באבר מחותך לגמרי. ולעד"נ משום דשנינו בתוספתא ספ"ו דמקואות האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצים כ"ה גי' הרא"ש בפ' בתרא דנדה סי' כו ובטור סי' קצ"ח וכ"פ בשו"ע שם סעיף כ"ב. (לאפוקי מגי' שלפנינו אינן חוצצים וכ"ה בר"ש פ"ט מ"ד ובסמ"ג שהביא הב"י שם) ולכן בע"פ שנצרכו לטבול מטומאן לעשות הפסח הוכרחו לחתכן משום חציצה ונכון בס"ד:
+<b>שם ורואין אנו שהדברים ק"ו. </b>פרש"י מפרש בגמרא אדם שמטמא מחיים כו'. כאן לא נמצא בגמרא רק בחולין (עא ב) אבל לענין אחר. ולעד"נ דהק"ו הוא דאמה"ח באדם מטמא באהל. וטומאתו ז"י וצריך הזאה גו"ז וכהן מוזהר עליו ונזיר מגלח עליו משא"כ באמה"ח מבהמה:
+<b>גמרא זב וט"מ כו' יצאו מכולן הרי מכשירין וטהורין. </b>כצ"ל וכן איתא בתוספתא והעתיקה הר"ש במכשירין שם וכ"מ מפרש"י כאן:
+<b>רש"י ד"ה זב. ואין מטמאין אדם כו'. </b>תימה דמשקין אינן אלא ראשונים ואינן מטמאין אדם אפי' אם נגעו הזב וט"מ בהן אחר שיצאו מכולן. וע"כ ט"ס וצ"ל וא"מ זרעים או פירות:
+<b>במשנה אמרו לו לא שמענו. </b>כצ"ל:
+<b>שם אר"ש לא כך שאלן ר"ע. </b>כצ"ל וכן לקמן בגמרא:
+<b>גמרא דגופין מוחלקין לא כש"כ. </b>כאן נגמר הענין. ואח"כ מתחיל פיסקא אר"ש כו' עד אם הלכה נקבל כו':
+<b>שם אלא אשם תלוי אחד בחמש העלמות כו'. </b>כצ"ל ותיבות מחמשה תמחויין נראה למחוק. ואולי י"ל דמשום ר"י בר"י נקיט לה ומשום דמסיים ועל לא הודע שלהן מביא א"ת עכאו"א. והוא פליג ע"ז לקמן (יח ב) קמ"ל דבדאיכא תרוייהו בהדדי היינו ה' תמחויין וה' העלמות מודה. ונכון:
+<b>שם ריב"י וראב"ש אומרים אפי' כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בתוספתא פ"ד. ובזה יובן פרש"י ד"ה מה' זבחים:
+<b>שם </b>(בסה"ע) לפני זריקת דמים. הן בעולה ודומיה שאין להן היתר לכהנים. אפי' אחר זריקת דמים מועלין בהן. ובאימורי קדשים קלים אין בהם מעילה אלא לאחר זריקה דוקא. ועי' לקמן ה"ד ה' תמחויין (וכמו שהגהתי שמה) בפלוגתא דאמוראי ודו"ק:
+<b>רש"י ד"ה מאי. ק"ל לר"ש. </b>צ"ל הכי ק"ל לר"ש:
+<b>רש"י ד"ה מה' זבחים. כר"ע דמתניתין ואליבא דר"ש. </b>כצ"ל:
+
+Daf 16a
+
+<b>גמרא וש"מ קיבלה מיניה אדרבה כו'. </b>כצ"ל ומלת אלא נראה למחוק:
+<b>שם ה"ד ה' תמחויין. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא מאי א"ל למימר. מהא ברייתא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אלא. משמע דוקא העלמות מחלקין. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דהא במתניתין נמי מדמי לתמחויין. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה. </b>כצ"ל וכ"ה במשניות:
+<b>גמרא אי שבתות כגופין דמיין. </b>עפרש"י. ולע"ד נל"פ דהויין כגופין מוחלקין כמו שתי נדות וכמו הבא על חמש שפחות חרופות לעיל (ט). וכ"נ מדברי התוס' שם ד"ה והיא ועי' לקמן (יז) תני נדות ופרש"י שם. והוה דומיא דשאלתו במשנה דלעיל. שוב מצאתי בפי' הרמב"ם שגם הוא פי' כן. אבל לקמן מוכח כפרש"י דקאמר א"ד כו' פשיטא לי' דכגופין דמיין ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה כו' וכן ס"ל לר"ח באמת. ואי אמרת דפי' כגופין דמיין היינו שהן כמו שתי נדות או ה' ש"ח. אטו בהן אם סבור שהן שתי נשיו טהורות לא מחייב אלא חדא. רק לקמן דמחלק הש"ס לענין איצטרופי ב' אותיות בב' שבתות (אי אמרינן דשבתות כגופין דמיין) בין שגגת מלאכות דלא איצטרפי לבין שגגת שבת דמיצטרפי קשה להבין לב' הפירושים ועמש"כ בשבת (לה ב):
+<b>רש"י ד"ה נדה אין בה תוצאות הרבה. וחייב על כל ביאה כו' כדאר"א כו'. </b>עי' לקמן בגמרא (יז) דלר"ח מוקמינן כאן כגון שבא עליה וטבלה כו'. ולרבה תני נדות. וא"כ ע"כ צ"ל כמש"כ התוס' לקמן (בע"ב) ד"ה אמר רבה ע"ש וצ"ע:
+
+Daf 16b
+
+<b>רש"י ד"ה ותרוייהו ל"ק מיניה. כדקתני סיפא מעין מלאכה אחת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ע שפטור מכלום. </b>כצ"ל וכן בתוס':
+<b>תד"ה ר"ח. כדקמייתי ראיה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אר"ח. מהך לבד ל"ה מייתי דשבתות כגופין. </b>כצ"ל:
+
+Daf 17a
+
+<b>גמרא אלא לרבה דאמר כו'. </b>כצ"ל וכן לקמן:
+<b>שם במאי מוקמת לה לא בהדא ולא בהדא. </b>כצ"ל:
+<b>שם ואלא באחת על האריג חיובי מחייב דתנן כו'. </b>ק"ל לימא דהאי תנא ס"ל כר' יוסי לקמן (יט ב) דמתני אליבא דר"א שנים על האריג ע"ש בפרש"י:
+<b>שם א"ר מכלל דפליג בהדא. </b>כצ"ל:
+<b>שם א"ל רבה תני נדות כו' בשלמא לרבה היינו דקתני קטנות. </b>נ"פ דגם בסוף דר"א תני רבה הבא על הבהמות יוכיח כו'. או כמו דאמר בבכורות (ד' ב) ואימא בהמה רבה. והרע"ב ל"ד במש"כ הבא עה"ב שחייב על כל ביאה וביאה. והכי הל"ל דחייב על כל בהמה ובהמה. ולשון רש"י בסוף הסוגיא אטעיי':
+<b>שם א"ר כגון שבא עליה וטבלה כו'. </b>קשה תרצת נדה. אבל בהמה מא"ל. ואולי י"ל דלא פריך מנדה אלא משום דמסתמא טובלת בתחילת לילה שאחר יום שביעי לראייתה כדינה וא"כ לא מ"ל ששה ימים שלמים בינתיים כמו שבין שבת לשבת. ולהכי משני כגון שטבלה וראתה וחזר ובא עליה ובכה"ג מ"ל ימים ששה בינתיים. משא"כ בבהמה פשוט דמ"ל ימים הרבה בין ביאה לביאה. אמנם לפי' התוס' בר"פ כלל גדול דבעינן דוקא ימי היתר בינתיים צ"ע מבהמה:
+<b>שם וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ר"א מחייב. דאי בזדון שבת ושגגת מלאכות כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא באחת על האריג. דמעיקרא הוי בהאי בגד אריג שיעור הרבה כו'. </b>עמש"כ ע"ז בשבת (צא ב) בד"ה כגון:
+<b>תד"ה א"ל. וה"ה דהמ"ל נדה חייב שהרי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ואפילו אכל. כגון שסבור שומן הוא כו'. </b>משמע דאתי לאפוקי אם ידע שהוא חלב וסבור שאין בו כשיעור ואח"כ נודע שהוא ספק אם יש בו כשיעור ומשום דזה מיקרי לא שב מידיעתו. ותימה דלא מיבעי' לריו"ח בשבת (סט) דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב. אלא אפי' לר"ל שם דבעי עד שישגוג בלאו וכרת מודה בהזיד בעשה ע"ש בתד"ה דידע לה. ומכש"כ חצי שיעור דאפי' עשה אין בו רק איסורא בעלמא. וגם לר"ל עצמו אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"מ ביומא (פ) אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו':
+<b>בא"ד ואח"כ נודע לו שהוא אכל חלב כו'. </b>וכ"כ אחריו הרע"ב. נראה להדיא דלא ס"ל כדעת התוס' דמחייבי אפי' בספק ספיקא. וא"כ ל"ד התוי"ט בהעתיקו דברי התוס' עפ"י הרע"ב ועלח"מ רפ"ח מהלכות שגגות:
+
+Daf 17b
+
+<b>רש"י ד"ה אכל אחד מהן. אבל אם בשעת אכילה היה לו ספק והזיד כו' מזיד הוא ופטור. </b>נסתפקתי בכה"ג אם נודע לו אח"כ שהוא ודאי חלב אם חייב חטאת. די"ל דאע"ג דלא פריש מספק אבל מודאי היה נפרש ונקרא שב מידיעתו ועי' ב"מ (ו) פרשי אינשי מספק שבועה כו'. ועי' שבועות (יד ב) א"ד כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא העלמה היא. אבל אין זה ענין לנידן דידן. ולכאורה ספק איסורא אין בו איסור כרת ולאו אלא הוא כמו חצי שיעור אליבא דריו"ח (רק דחמיר מיניה שחייבין עליו א"ת) וא"כ הוי כמו הזיד בלאו לריו"ח או בעשה לר"ל דחייב חטאת כמש"כ לעיל. ועוד אני מסתפק אם נעלם ממנו שספק איסור אסור ואכל ספק חלב וס' דם וכו' אם חייב א"ת על כאו"א או אחד על כולן. ו��ין זה דומה לתינוק שנשבה בין העובדי כוכבים דחייב על כאו"א (שבת סח ב) דהתם יש הרבה שגגות סבר שחלב מותר וכן סבר שדם מותר וכן כולם. אבל הכא חדא שגגה היא שסבר שספק מותר. וכן ספק זה הוא לענין חטאות אם נודע אח"כ שודאי איסורי הן:
+<b>גמרא א"ר מ"ט דרב דא"ק ועשתה </b>(כצ"ל) אחת מכל מצות ה' בשגגה. בקרא לא כתיב הכי. ועמש"כ במ"ר נשא פ"ו אות ח' בהערה:
+<b>שם ספק ב"ט לראשון כו' וחייבין בא"ת. </b>כצ"ל וכן לקמן ותני עלה וחייבין בא"ת:
+<b>שם א"ב כזית ומחצה. </b>בפשוטו משמע דהי' חתיכה אחת בשיעור כזית ומחצה והיא ספק חלב ואכל ממנה כזית ונשאר חז"י דע"י אפשר לברר. והציור שכ' רש"י יוכל להיות דלכ"ע חייב ודלא כהתוס' ג"כ בד"ה מדסיפא. ובזה א"ש דעת הרמב"ם ברפ"ח מהלכות שגגות. ודברי הלח"מ שם מגומגמין ע"ש:
+<b>תד"ה מדסיפא. וכך צ"ל ע"כ. </b>כצ"ל:
+<b>שם דלמ"ד איקבע איסורא ליכא. </b>עי' בה"ז. ויותר נראה להגיה דלמ"ד מצוות ליכא:
+<b>שם דיש שתי חתיכות וא"י מהי זית אכל. </b>כצ"ל:
+
+Daf 18a
+
+<b>גמרא ספק ב"ט לראשון כו' וחייבין בא"ת. </b>כצ"ל:
+<b>שם אר"נ מ"ט דרב כו' איקבע איסורא. </b>וכ' התוי"ט טעם דהרמב"ם פסק כוותי' ולא כרבא מטעם דמצוות קרינן. משום דר"ע ור' יוסי דלקמן (כג) ע"כ ס"ל טעמא דאיקבע איסורא. ואישתמיטתי' תוס' דנדה (טו) דמוקי להו דהראשון לא אכל כל החתיכה. ואף דבסוכה (ו ב) דחו זה ע"ש היינו דמ"מ מוכח שפיר דלר"ע אפשר לומר דלא דריש מצוות מהא דר"ל דחתיכה מב' חתיכות א"ב. אבל לפי מאי דמסיק י"ל דגם המה דרשי מצוות ומיירי כשהראשון שייר קצתה דהיינו כזית ודוק:
+<b>תד"ה באנו. דא"כ מאי קמ"ל ר"נ. </b>ע"כ היה לפניהם הגי' כאן אר"נ א"ר בר אבוה:
+<b>בא"ד כדפי' הקונט' ולא אתי לאשמעינן כו' ואע"ג דאשכחנא דר' אליעזר כו' וא"כ לישני אכלה חובה כו' דמ"מ </b>(ר"ל אף דאשכחן לר"א דס"ל יש אם למסורת) ע"כ לא אייתי כו'. כצ"ל:
+
+Daf 18b
+
+<b>גמרא ריבר"י וראבר"ש אומרים אין מביא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם תרדא. </b>בהגרי"פ בשם הערוך צ"ל מוריד ריר אבל הוא גורס תררא בשני רישין:
+<b>שם אלא ה"ק כשם שאם היתה לו ידיעה ודאית מביא חטאת על כאו"א. </b>כצ"ל:
+<b>שם דתניא שני שבילין כו'. </b>מה שנמחק בבא מציעתא בשם הרש"ק. אמת שגם בשבועות ליתא. אבל מפרש"י לקמן בד"ה ואפילו בקמייתא שכ' בתרתי קמייתא מוכח להדיא דגריס לה. וגם לשון פוטר בכולן שבדברי ר"ש ב"י מוכח כן לפמש"כ התוס' בכתובות (ח) בסד"ה שהכל:
+<b>רש"י ד"ה ר"א היא. הלכך ליכא למימר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה במקום א"ת. שעבר עליהן יוה"כ פטורין וה"ל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דמתיידע לי'. כלומר שיעור כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה חייב. איכא ידיעה ודאית דטמא הוא. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה בשני ונכנס. ובכניסתו בשני נעלמה ממנו טומאה כו'. </b>הוא לרבותא דת"ק אבל לר"ש נראה דאף בלא נעלמה ממנו פטור ועיין הגהות הב"ח:
+<b>תד"ה והתניא. ואע"ג דר' יוסי בר' יהודה קא"ל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה א"ל. א"ל רבא בר ר"ח. </b>הוא דבור חדש:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא הא קמ"ל דרי"ש לא בעי ידיעה בתחלה. </b>כ"ה בשבועות ומלת נמי ליתא:
+<b>במשנה א"ר יוסי ל"נ כו' שאני אומר מקצת עשה היום כו'. </b>משמע דת"ק סבר דאף בזה נחלקו ור"א מחייב ומ"ט. ונ"ל משום דמצינו לר"א לעיל (יז) דמחייב בכתב אות אחת בש"ז ואות אחת בש"ז וס"ל לת"ק דה"ה בשבת ויוה"כ:
+<b>שם אמר ר"ש תמיהני כו'. </b>כ"ה גי' הרמב"ם והרע"ב. אבל מפרש"י (ותוס' לקמן (כ) בסד"ה אלא) משמע דל"ג אר"ש אלא דכ"ז מדברי ר"י. ובמשניות הגי' להדיא אר"י:
+<b>רש"י ד"ה ע"ד שהוא משם אחד. כגון שתי אילנות כו'. </b>והרע"ב צייר בשתי נדות. ובתור"ע הקשה עליו דהא אפי' נתכוון לטהורה ובא ��ל הנדה שהוא מתעסק גמור ג"כ חייב. ותמיהני שהרי הרע"ב לא פי' דבריהם לענין מתעסק אלא לענין ידיעה אחר החטא במה חטא ובזה אין חילוק בין שבת לחלבים ועריות. וה"ל לתפסו במה שלא פי' דבריהם גם לענין מתעסק כדמוכח בגמרא ועי' תוס' לקמן (ר"ד כ). וכמו ששכל רש"י לפרש וכן בנתכוין כו'. גם מש"כ בתור"ע דר"ש ור"י פליגי בשחורות ולבנות אם הויין שם אחד. ג"כ תמוה דמפרש"י מוכח דלכ"ע הם שם אחד אלא דר"י ס"ל דאפי' בשם א' ממש פוטר ר' יהושע. ושחורות ולבנות דנקט צ"ל דל"ד אלא אורחא דמילתא נקט וכ"מ לישנא דגמרא:
+<b>רש"י ד"ה על מה נחלקו. וכן בנתכוון בזו ועשה א"ז דבה דכתיב כו' בין אחטאת כו' לר"י עד שיתכוון לחטא בה. </b>הן לקמן בסה"ע פי' דלר"י מתעסק פטור מטעם מלאכת מחשבת ואפי' במין אחד. והיא סתירה והרגיש בה התוי"ט. וכן בכל הסוגיא דבריו נראין לכאורה כנאחזין בסבך. ונלע"ד דרש"י לשיטתו לקמן (ע"ב) בד"ה אפי' ר"י מחייב. דאביי ורבא פליגי אדשמואל וס"ל דדוקא מתכוין להיתר מיקרי מתעסק ופטור ולא מדרשה דמלאכת מחשבת (דס"ל דלא בא אלא למעוטי הנך דס"פ כיצד הרגל ושם) דא"כ אפי' במתכוון לאיסור ליפטרו כדשמואל וכפרש"י שם. אלא מדרשה דבה ולדידהו ר"י תרתי מיני מתעסק ממעט מיניה. א) במתכוון להתיר אפי' במין אחד. ב) במתכוון לאיסור בשני מינין. ור"א לא דריש בי' אלא למעוטי נתכוון להיתר לבד. ור' יהודה הוסיף דאפי' בלקדם פטר ר' יהושע בב' מינין ושחורות ולבנים הוו ג"כ ב' מינים כדקס"ד דרב אושעי'. והוא כעין תירוצא דרבא אליבא דשמואל לקמן (כ). והא דפרש"י בסוף מתניתין פרט למתעסק. בהיתרא כו'. הוא לב' טעמים. א) ליישב דרשה דבה גם לר"א. ב) דדרכו בכ"מ לפרש המשנה כמשמעה בפשוט והיינו דר' יהודה מיירי במתכוון לזו ועשה א"ז. אבל למסקנא דאיירי בלקדם (ורמזה רש"י במש"כ בגמרא מפרש מאי פלוגתא דר"י עלייהו) מצינן לאוקמי מיעוטא דבה לר' יהושע אף במתכוון לזו ועשה א"ז בב' מינים. וכ"ה שיטת הרמב"ם בחבורו פ"ט מהלכות שבת ומוצל מהשגת הראב"ד משום דפסק כאביי ורבא ודלא כשמואל. והלח"מ הלך ג"כ קצת בדרך הזה אבל לא בכולן: והרע"ב נראה שהולך בשיטת התוס' דאביי ורבא לא פליגי אדשמואל. ואינהו מיירי שחתך אותו דבר שנתכוון לו אלא דסבור שהי' תלוש וזה ממעטינן מן בה. ומה שהזכיר גם דרשה דמלאכת מחשבת בזה (והרגיש עליו התוי"ט). נ"ל דכוונתו דהא האי בה לא כתיב גבי שבת וא"כ מנ"ל למדרשיה דוקא לענין שבת. לזה אומר לפי שמצינו דכ"ר גבה מלאכת מחשבת למעט מתעסק דשמואל לכן מוקמינן נמי מיעוטא דבה דאתי להא דאביי ורבא ג"כ דוקא לענין שבת. ועמש"כ בס"ד בשבועות (יט) בתד"ה פרט. רק עדיין דברי הרע"ב בס"פ אינן מדוייקים:
+
+Daf 19b
+
+<b>גמרא אר"ש זהו שמביא א"ת שנאמר ועשתה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה מתעסק בעריות. כגון שנתכוון לבוא כו'. וסבור טהורה היא. </b>תימה דזוהי שגגה גמורה כמו בחלב דסבור שהוא שומן שכ' לעיל. וכמו באחותו דסבור שהיא אשתו דמסיק. ועדיפא מינה דהשגגה היא בגוף אחד. ונראה דיש השמטה בדבריו וכצ"ל מתעסק בעריות. כגון אשתו טהורה ואשתו טמאה לפניו וסבור לבוא על הטהורה ונשמטה ובאה הטמאה תחתיה. ושוגג הוא כגון כו':
+<b>רש"י ד"ה ולר' יוסי. נהי כו' הא גמר מלאכה הוא. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ושנים על האריג. משום דסבר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אפי' ר"י מחייב. מדנקט תלמודא למילתי'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20a
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לאו מתעסק א"ב. ואתי איהו למימר אפי' נתכוין ללקט כו' דהוי מתעסק כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ליקדם א"ב. ר"ש ורש"ש סברי אם משם אחד ד"ה חייב כו'. </b>משמע דמוקי דבריהם גופייהו בליקדם. וזה שלא כדברי שמואל עצמו דמוקי להו בשאבד מלקט מלבו:
+<b>רש"י ד"ה אם בנשימה א'. ומחמת הנפיחה כבה זה והדליק זה חייב. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה היינו. כגון ענבים ותאנים או כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20b
+
+<b>רש"י ד"ה להקדים א"ב. </b>עי' כה"ד. ק"ל להבין החילוק בין חיובא דחדא לחיובא דתרתי:
+<b>תד"ה כגון. ומסיר הפחמין גדולים כו' וזהו קלקול דאינן ראויות לשום דבר. </b>כצ"ל. מש"כ דא"ר לשום דבר ל"ד דהרי ראויין לכיבוס בגדים. ולנגב בהן את הכלים כדאיתא בשילהי ע"ז. ולהניחן ע"ג מכה מנחות (ר"ד נב):
+<b>תד"ה אכל. וי"ל דלמסקנא כו' דאיתנהו במינייהו כו' לאפוקי דגים כו'. </b>יש להגיה לאפוקי שרצים כדאיתא בגמרא:
+<b>בסה"ד וה"נ המ"ל אף עוף כו'. </b>ר"ל דהל"ל תרוייהו שמטמאה ט"ח ואינה באם עה"ב ונמעט עוף טמא וגם שאינו מזומן בטהור:
+<b>תד"ה דם הקזה. שאין רגילות כו' עד שיצא לה דם הנפש. </b>כ"ה בתוי"ט:
+
+Daf 21a
+
+<b>גמרא טומאתו ושחיטתו מנלן סברא מדלכ"מ כו'. </b>צ"ע דזה היפך מהא דאמרינן בעלמא דג' כתובין הבאין כאחד לכ"ע אין מלמדין:
+<b>שם </b>(בסה"ע) דאילו מצרף לי' לכזית. כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה בהמה. אבל לא על דם כבש כו'. </b>כ"נ דצ"ל. כי מלת צאן כולל ג"כ מין עז:
+
+Daf 21b
+
+<b>גמרא לאפוקי מת דאע"ג דחיפהו כו' דטומאה בוקעת כו'. </b>ק"ל דמ"מ נ"מ להצדדין דאינה בוקעת אלא כנגדה עי' ברכות (יט ב) בתד"ה רוב ובחולין (קכה) ד"ה נוגע:
+<b>רש"י </b>(ברה"ע). דאע"ג דממלי כו' בפחות מכזית מה"מ כו'. כצ"ל:
+<b>תד"ה דכוותה. ומיהא פריך דקאמר אליבא דרב אסור. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 22a
+
+<b>גמרא מיתיבי איזהו דם הנפש כ"ז שמקלח כו'. </b>כצ"ל:
+<b>[במשנה מודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כו'. </b>לכאורה קשה למה לא ישלם מספיקא להקדש לכ"ע. מי גרע הקדש מצדקה לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בנדרים (ז) דספיקא לחומרא. וי"ל דהקדש שאני שהרי פטרה התורה כל המזיקין אותו כמש"כ התוס' בב"ק (ז) ד"ה שור רעהו. רק דבנהנה בשוגג חידשה להביא אשם ומעילתו לכפרה ואין לך בו אלא חדושו דהיינו בודאי אבל לא בספק] :
+<b>רש"י במשנה ד"ה גליון. יפלו לנדבה לקיץ המזבח. </b>הן בקדשי בד"ה אם עמל בהם. מעילתו ג"כ לבד"ה. וקדשי מזבח עי' במעילה (ט ב) חלוקי דיניהם:
+
+Daf 22b
+
+<b>גמרא יליף בערכך בערכך. </b>וכ' התוי"ט ומסקי שם (ר"ל בזבחים) דלרבנן איצטרך כו'. ע"ש בגמרא דל"א סברא זו אלא קודם שהביא דרשה דזאת תורת וג"ש דבערכך. ובגמרא שלפנינו איתא לסברא זו לאפוקי מדרשה דזאת תורת. אבל לא לענין לאפוקי מגז"ש דבערכך. ונראה דחסר בדבריו וכצ"ל ומסקי שם בתוס' ותמצא:
+<b>במשנה אם עד שלא נמלקה כו'. </b>עי' בתוס' כה"ד ועמש"כ בס"ד לקמן (כו ב) ולעיל (ז ב) ע"ד דכאן:
+
+Daf 23a
+
+<b>גמרא א"ל רבא לר"נ לר"י חטאת הוא דלא מייתו כו' היינו ת"ק כו'. </b>הא דלא מקשה כזה על בבא הקודמת בהא דאר"י אין שנים מביאין אשם אחד הוא משום דת"ק דהיינו ר"ע אומר זה מביא א"ת כו' ור"י בא לומר דגם א"ת אין מביאין כחכמים דא"מ א"ת על ספק מעילות. והוא כעין הוכ"ת כו' דקאמר הכא ודעתם לא הוזכרה בבבא זו. אבל הכא דלכ"ע זה מביא א"ת כו' ולהכי דייק לומר הא א"ת מייתו שניהם. א"כ היינו ת"ק. והנה בבבא דחתיכת חלב וחתיכת חלב קדש דנזכרה במשנה גם דעת חכמים דפליגי על ר"ע דתני זה מביא חטאת כו'. ואילו א"ת לא קתני גם שם איכא למיפרך ר"י היינו ת"ק. ובזה תראה שהתוי"ט במ"ז תמה על הרע"ב שלא כדת:
+<b>שם ההיא בגסה וההיא בדקה. </b>פרש"י בזה דחוק. ולע"ד נל"פ בגסה בבהמה גסה דאינה ממהרת כ"כ להתקלקל כבהמה דקה והוה דומיא דתירוץ הב':
+<b>רש"י ד"ה וניתי אשם ודאי. בהדי שלש חטאת. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 23b
+
+<b>גמרא דה�� איסור מעילה קל כו' ואיסור חלב איסור חמור כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דהא ר' ס"ל. לא איתפרש ליה היכא. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"פ לדרשה אחרינא בת"כ כו'. </b>וכ"ה בגמרא מנחות (כה ב):
+<b>תד"ה אשר. למידרש הניתר לטהורים כו'. </b>ר"ל שהי' לו שעת היתר אף שנפסל אח"כ כגון לן ויוצא:
+<b>גמרא תנא בין שנודע לו שחטא כו'. </b>ומתניתין דנקטא שלא חטא דוקא. י"ל משום ר"ע דמחייב על ספק מעילות ג"כ א"ת דביה לא שייך נודע לו שחטא דא"כ יכול להביאנו גם עתה. ועי"ל משום דבעי' למיתני בתרה אשם ודאי ושור הנסקל דבהו לא שייך אלא גוונא זאת:
+<b>רש"י ד"ה שלבו נוקפו. </b>כוונת הנ"א שבגליון הוא שתיבת שחטא הוא דבור חדש ולמחוק תיבת אבל. ולפ"ז צריך להגיה ג"כ לא הוה צריך לאשם:
+
+Daf 24a
+
+<b>רש"י ד"ה ודכוותה. הא דפליגי בא"ת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אבל גבי עדים </b>(בסופו)<b>. לא פליגי רבנן. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה בפלוגתא </b>(בסופו)<b>. ריו"ח ור"א. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אם. לפי' ר"ת כו' אינו אסור מחיים בהנאה לאחר שנגמר דינו עד שישחט. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דא"ל. והא דקאמר הכא כו' דמשמע דאפקרי' כו' לא אלא הכי פירושו זכה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 24b
+
+<b>גמרא רב אשי אמר רישא דקתני בא"ת כו' משום דמיתחזי כז"פ. </b>הנה רש"י גריס בלשון אחר. אבל הרע"ב נראה דגרס כגירסא שלפנינו. וע"כ הכי פירושו דרבה דאמר א"ת מתוך שלבו נוקפו כו' ר"ל דאתי כרבנן דאית להו הך סברא. ור"א משני דאתי אפי' כר"מ ומשום דמתחזי כז"פ. אבל קושיא דאשם ודאי נשאר תירוץ דתברא. ובזה נחלץ הרע"ב ממה שתמה עליו התוי"ט במ"ב וממה שגמגם עליו במ"א:
+<b>רש"י ד"ה וקתני לא"כ. תיובתא דר"ל. </b>כצ"ל. והשאר יש למחוק. דלר"ש לא שמענו דאית לי' דאי אפשי לשון הפקר הוא אדרבה הוא אמר ג"כ ביה דלא"כ. וכן יש למחוק בדבריו לקמן בד"ה אי אמרת אי אפשר כו'. מש"כ ודר"ש כו' וכצ"ל ותיובתא דר"ל דאמר דהוה הפקר ויצא לחירות כו': ודע דשם ק"ל דלפי מש"כ רש"י לעיל דר"ל לא אמר אלא במתנת מטלטלי דאתי לידיה ע"ש היטב. א"כ גם לר"ל לק"מ דהא התם לא אתו העבדים לידי' אלא שזיכה לו בשטר והוה דומיא להא דר"ש:
+
+Daf 25a
+
+<b>רש"י ד"ה אף מכשיר. כמכפר כשעיר כו'. </b>כצ"ל בכ"ף:
+<b>תד"ה תנאי היא. אימא דיליף מע"ע דציפרי מצורע כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה חוץ מאחר יוה"כ יום אחד. </b>נראה משום דבכל יום הי' מע"ל בין א"ת לא"ת או קרוב לו לכן חשש שמא חטא בינתיים. אבל יוה"כ דכל היום מכפר והוא לא היה יכול להביאו אלא קודם תמיד של בה"ע א"כ יחסר הרבה ממע"ל לכן ליכא חשש כ"כ שמא חטא בינתיים:
+<b>שם חטאת העוף הבאה עה"ס כו'. </b>והנה אם קודם שנמלקה נודע לה שלא ילדה מבואר לקמן (כו ב) בברייתא דת"כ דריו"ח דתצא לחולין. ותמיהני מדוע לא תני לה בר"פ דחה"ע הבאה עה"ס אינו כן ר"ל כא"ת:
+<b>גמרא ורבנן כו' וא"ת ה"ט כו' להגן עליו כו'. </b>לקמן (כו ב) וכרבא:
+<b>שם </b>(בסה"ע) תני ר"ח קמי' דרבא. בגליון נדפס הגה דאולי צ"ל קמי' דרבי. וזה שבוש מדאמר לקמן א"ל מ"ט לא מתני' כו' תניתה קמי מר ומנו רבה. אלא ודאי גי' שלפנינו נכונה ור"ח י"ל דהוא רב חייא בר אבין דרבא אמר בס"פ שמונה שרצים (וש"נ) אני וארי שבחבורה ומנו ר"ח בר"א ובנדרים (לד ב) בעי מיניה דרבא:
+<b>רש"י ד"ה דלמא א"ת. איכא למימר נמי כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 25b
+
+<b>גמרא ת"ר ה' אשמות מכפרין א"ת אינו מכפר מ"ק כו'. </b>כצ"ל ותיבות כפרה גמורה נראה למחוק:
+<b>שם א"ל מידי רוב כתיב. </b>כה"ג בפסחים כב וש"נ:
+<b>שם ואת כל פשעיהם כו' ל"ל. </b>ק"ל דהא פשעים היינו מרדים (יומא לו ב) ופרש"י העושה להכעיס וחמיר טפי ממזיד לתיאבון וא"כ איצטרך לגופי'. ואולי דזהו כוונת רב תחליפא לקמן מה שאמר קדמייתא נמי לא תיתי כו'. היינו מטעמא דאמרן:
+<b>שם א"ר תחליפא אבוה דר"ה ב"ת. </b>כצ"ל ומלת בריה שבוש. ומה שמחק הרש"ק תיבות בר תחליפא. עמש"כ ביומא (ו ב) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה אין אחר מכפר. שאם כו' ולא ידע כו' ואח"כ נודע לו כו'. </b>אמת שכן משמע מלשון הגמרא. אבל הוא לאו דוקא דה"ה בנודע לו קודם יוה"כ. באשם ודאי צריך להביא אחר יוה"כ. וא"ת א"צ כדתנן הודע ולא הודע:
+<b>רש"י ד"ה מנה"מ. לא מכפר יוה"כ עלייהו. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דלא בא לכפר. אבל שעיר המשתלח כו' דמכפר על עבירה שנודע לו שחטא כו'. </b>ר"ל ידיעת ספק. אבל א"א לפרש כוונתו על מזיד. דהא גם שעיר הפנימי מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו. ואי משום דשה"מ עדיף טפי דמכפר ג"כ על זדון דשאר עבירות. א"כ הל"ל והא כי כתיב כו' דלא מכפר רק על טומאת מו"ק אבל שה"מ דמכפר על שאר עבירות אימא לך כו':
+<b>רש"י ד"ה והתודה. דאע"ג דנפישא כפרתו. </b>כצ"ל:
+<b>בתוס' ד"ה אלא. נראה דלא ידע דקרא כו'. </b>כצ"ל ומלת ליה למחוק:
+
+Daf 26a
+
+<b>גמרא נזיר כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי אלא למיחל כו'. </b>כצ"ל. ואשר בינתיים למחוק עי' סוטה (טו) בתוס'. וגרסי עוד א"נ למישרי נפשי' ביין:
+<b>שם רבא אמר א"ק ולארץ לא יכופר כו'. </b>פרש"י בזה דחוק דעגלה ערופה דבאה עה"ס לא נזכר במקרא זה. ולפי מה שהבאתי בסוטה (מז ב) דטעם ע"ע הוא שע"י יתגלה הרוצח ויעשו בו דין ע"ש. א"ש כאן בפשיטות:
+<b>שם מה לנשיא ויחיד שכן יש בקרבנן נקבה תאמר בציבור שאין בקרבנן נקבה. </b>כצ"ל:
+<b>שם דמאי פרכת אי משום דאין חייבין אלא על הע"ד כו'. </b>כצ"ל ושבינתיים למחוק:
+<b>רש"י ד"ה ספק נזיר. ואתנויי שאם כו' יהא נזיר נדבה ולסוף ל' כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד רש"א יאמר אם הי' ב"ק כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה על יוצאי מצרים. ועדיין הן צריכין לכפרה זו. </b>זה לשון הספרי אשר פדית ה' מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצ"מ ונראה דר"ל דעגלה זו מכפרת ג"כ על מעשה עגל דיו"מ. וא"כ מביאין נמי אחר יוה"כ דלדידהו חזינן דלא כפר עלייהו יוה"כ כפרש"י:
+<b>רש"י ד"ה כדכתיב קרא. </b>צ"ל דכתיב כאשר הוא בגמרא. ובכ"מ ספ"י מהל' רוצח ראיתי שהעתיק ב"ת אלו לסוף דבור הקודם ע"ש:
+
+Daf 26b
+
+<b>גמרא ת"כ דריו"ח כו' אם משנמלקה נודע שילדה כו' כפרה ספיקה כו'. </b>מלשון זה משמע דמיירי בנודע לה אחר הזאה ומיצוי. ועוד בקודם הזו"מ אפי' לריו"ח אינה אסורה אלא מדרבנן והכא משמע דאיסורה מה"ת וא"כ מאי סייעתא היא לריו"ח הא נראה דגם רב מודה בזה. והתוס' לעיל (כב ב) כתבו ג"כ דבזה גם לרב אסורה אלא שכ' דהוא רק מדרבנן ע"ש. ולפ"ז י"ל דתלי זה בזה דריו"ח ס"ל בנודע לאחר הזו"מ מדאורייתא אסורה לכן גזר אחר מליקה אטו אחר הזו"מ. ולרב אפי' אחר הזו"מ אינה אסורה אלא מדרבנן לכן אמר מליקה לבד ל"ג דהוי גזירה לגזירה. וא"כ הוה שפיר סייעתא לריו"ח דכיון דמוכח דאחר הזו"מ אסורה מה"ת ממילא גם אחר מליקה גזרינן. אבל לכאורה נראה דזה תלי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן לעיל (ז ב) במשנה דלר"י דל"ב ידיעה נאכלת מה"ת. ולרבנן דבעו ידיעה אסורה מה"ת ועמש"כ שם:
+<b>רש"י ד"ה הזאה. שאוחז בראש העוף כו'. </b>בזבחים (סד ב) במשנה פי' אוחז בעוף עצמו. וכן בריש מנחות (סד ב) כתב אוחז בגוף העוף. ועי' חולין (ר"ד כב). ומש"כ דמיצוי הוא שמקריב כו' לקיר המזבח. עמש"כ בזבחים שם בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה אלמא חומש וד"ה ת"ש מסיפא. </b>צ"ל דבור אחד:
+<b>רש"י ד"ה אימא סיפא. ע"כ לאשמו דסיפא כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 27a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) רישא דהוה לי' איל דזבן כו'. כצ"ל וכן בסמוך ובפרש"י:
+<b>שם </b>(בסה"ע) אין לך דבר שהוא בא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד. נראה דס"ל כרבנן בנזיר (יח ��) דהביא חטאת ולא הביא אשמו מונה:
+<b>רש"י ד"ה בכינוס חומשין. מהו שיקח בהן אשם לחובתו. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה מבעי. </b>צ"ל בעי:
+<b>רש"י ד"ה בע"ח נדחין. ואי קשיא ליפשוט ליה מדקי"ל חטאת שכיפרו בעליה מתה כו'. </b>לא הבנתי הקושיא דהתם גם עתה אינה ראויה דהא אין מביאין מחטא על חטא כדלקמן:
+
+Daf 27b
+
+<b>גמרא ת"ל קרבנו על חטאתו עד שיהא לשם חטאתו. </b>כצ"ל:
+<b>שם שכן אם הפריש בהמה כו' והביאה על החלב לא מעל כו'. </b>כצ"ל ומלת שהרי נראה למחוק:
+<b>שם שכן אם הפריש לעצמו מעות כו' והביאן על החלב הרי מעל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם דאי משני מעיל אימא בתחלה נמי כו'. </b>כ"נ דצ"ל ותיבות ומייתי קרבן מעילה למחוק דזה אפי' בבהמה נמי עי' שקלים פ"ב מ"ב וצ"ע בתוס' נזיר (ר"ד כח) ד"ה שהרי:
+<b>רש"י ד"ה מן הקלה על החמורה. לא יצא זה מידי עבירה בבהמה שהפריש אביו על הקלה כגון נדה וחלב שאין בהן מיתת ב"ד על עבירה חמורה כגון חילל שבת. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>גמרא ה"א כי מפריש מעות לקינו ומיעני כו' מייתי עשירית האיפה מן ביתי' כו'. </b>תימה כיון דקי"ל מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא (שילהי נגעים והובא לקמן בגמרא) ופי' שם הר"ש דאפילו לכתחלה נמי ותע"ב. וכש"כ מטמא מקדש עני עי' לקמן בסוגיין. וא"כ מה לו להפסיד דמי עשה"א בחנם הלא יותר טוב לו להקריב הקן ותע"ב:
+<b>רש"י במשנה ד"ה הפריש. כלומר כו' או לשעירה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דאי כתיב על חטאת גבי עוף. </b>כצ"ל:
+
+Daf 28a
+
+<b>גמרא מ"ט דר"ח דכתיב כו' ועשה הכהן וגו'. </b>פסוק זה הוא בויקרא טו:
+<b>שם תני ואח"כ לקח ואמר. </b>עי' ביומא (מא ב):
+<b>רש"י ד"ה ולקחה שתי תורים וגו'. אחד לעולה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא מאי כו' שכבר אמר. קודם שהעשיר והך כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה זאת. תהיה תורת המצורע. </b>עמש"כ בס"ד ביומא שם:
+<b>רש"י ד"ה תורים. דברוב מקומות כתיב ברישא תורין כו'. </b>ל"י מדוע שינה כאן ממה שפי' בכבשים דבכל דוכתא כו' דגם בתורים לא מצינו דיקדמו להם בנ"י אלא חד זימנא אותו שהביא ר"ש. וכ"מ ממה שאמר תורין כו' בכל מקום:
+סליק מסכת כריתות. בעזרת מושיב מלכים לכסאות:
+
+Daf 28b
+

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Meilah/Hebrew/Vilna Edition.txt

@@ -0,0 +1,360 @@
+Rashash on Meilah
+רש"ש על מעילה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על מעילה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>כתב </b>התוי"ט בשם הרמב"ם
+<b>הביא אחר כריתות מעילה מפני כו'. </b>לכאורה בפשוט י"ל דכ"ה הסדר בויקרא תחלה חטאת קבוע דבאה על חייבי כריתות ואח"כ קרבן עולה ויורד ואח"כ אשם מעילות:
+<b>גמרא ואי תנא שחטה בלילה ה"א הואיל וזרק דמה ביום כו'. </b>כצ"ל עתד"ה שחטן בסופו:
+<b>רש"י ד"ה וכן אם שחט בלילה. והאי כל דכן הוא כו'. </b>ועתד"ה שחטן ולעד"נ דבהך בבא אתי לאשמעינן דאף דזרק ביום מ"מ לא יצאו מידי מעילה. ולהכי בבבי קמייתא דלא מיירי בזריקה הוה רבותא בהיפך. אבל הכא הוה רבותא דאף דהזריקה היתה כהוגן מ"מ ל"י מידי מעילה דומיא דשחטן חוץ לזמנן כו' דהוה הרבותא בזה כמ"ש התוס' לקמן:
+<b>רש"י ד"ה או חוץ למקומן. מבשר זבח שלמיו וגו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ואיזו היא שלא ה"ל שעה"כ. וה"ה לכל הני כו' וה"ט דנקיט הני כו'. </b>והוא דוחק. ולכאורה נראה דלפי סוגיין לקמן בגמרא דלר' יהודה דלכ"ע בהני דרישא אם עלו ירדו. אין בהן מעילה אלא מדרבנן. א"ש בפשיטות דר' יהושע מעילה דאורייתא אתי לאשמעינן דכל הנך דחשיב הכא לכ"ע אם עלו לא ירדו. ולכן דברי התוי"ט בד"ה ושקבלו פסולין שתלה טעם מעילתן מדאורייתא משום דא"ל תקנתא. שלא בדקדוק דבל"ה נמי כיון דאם עלו ל"י ועוד דודאי מיירי שאין עוד דם הנפש דאל"כ עדיין יש תקנה שיקבלו כשרים ויזרקו ויצאו מידי מעילה. אלא שהרמב"ם סתם ברפ"ג דהל' מעילה וכתב דאם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות כו' מועלין בהו מד"ס. ושיטתו הוא דאפילו בהך דאם עלו ל"י אין בהן מעילה ד"ת וכמו שבאר הלח"מ בפ"ג מהל' פהמ"ק ה"ז ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה אימא כמאן דחנקינון דמי קמ"ל. והאי בעל הש"ס כו'. </b>דבריו סתומין. ואולי יכוון למש"כ התוס' בד"ה ששחטן. דלפי ששונה כ"א בפ"ע לא חש לשנותם ביחד. וא"כ לא מוכח דין ששחט וזרק בלילה אלא ממה ששנה ג"כ שחט בלילה וזרק ביום ולכן הוה שפיר לא זו א"ז. וזהו שכ' בדבור הקודם וה"ה אם שחט בלילה וזרק בלילה:
+<b>תד"ה ששחטן. והדר תני לזא"ז כו'. </b>פשוט דר"ל במאי דתני בתחלה שחטן בדרום כו' ואח"כ תני שחטן בצפון כו'. והצ"ק ל"ד בזה:
+<b>בא"ד והדר מפרש וכיצד קתני כו' שינוי מקום דדרום שאמרנו כגון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ובגמרא תני אפילו שניהם ובמשנה שיירי כו'. </b>לכאורה תמוה דהרי תני שם במשנה אפי' הוא שוגג והיא מזידה כו' והיינו דתרוייהו ל"מ למצוה כדפי' הגמרא שם. וי"ל דמשמע להו מדתני ר"ח אמשנתינו אפי' כו' מוכח דזה הוה רבותא טפי כששניהם מתכוונים שלא לשם מצוה בדרך אחד:
+<b>בסה"ד כיון דאשמעינן חדא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה פשיטא. ועי"ל דלפי מה שפי' מורי ניחא כו'. </b>ע"כ ר"ל מה שהביאו בשמו לקמן בד"ה חוץ לזמנו ע"ש. וא"כ היינו תירוץ קמא. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדבריהם אלו מקומם לעיל בד"ה שחטן אחר מה שהביאו בשם ר"י לשבש הספרים. וכוונתם ליישב הגי' ע"ד שכתבתי ברש"י ד"ה וכן אם שחט:
+
+Daf 2b
+
+<b>רש"י ד"ה ומשני הואיל כו'. דכתיב ביה ירצה לכפר. </b>עמש"כ בזבחים (כט ב) בס"ד:
+<b>בא"ד וכיון דהא זריקה חשובה כו'. </b>נראה דצ"ל דהא שחיטה:
+<b>רש"י ד"ה אליבא דר"י. פרט כו' ושלנה. </b>ט"ס הוא וצ"ל תחתיה ושנשחטה בלילה:
+<b>בסה"ע </b>הנקודות מיותרות כי הד"א:
+<b>תד"ה עלו. דלכ"ע לא ירדו. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ורבה. תימה אמאי שבק שנשחטה בלילה ונשפך דמה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ופי' הר"י דמיירי הכא בעוף כו' והכא לא מודה ר"י כו' דל"ד לניתנין כו' בזבחים ז ב. </b>כצ"ל ודלא כהמציין) דל"פ ר"י כו' אבל כו' פליג ר"י כו' בצפון כלומר כו' מיהו קשה כו' ולפר"י אמאי איתותב כו'. מכ"ז משמע להדיא דרבה ל"פ ארב יוסף בהא דלר"ש אף בעולת העוף שעשאה למטה דלא תרד (וזה שלא כדברי התוס' בזבחים (פד) בד"ה הניתנים ע"ש) ולכן שפיר נמחק בד"ח תיבות גבי זבחים שבדבריהם והצ"ק ל"ד בזה:
+<b>תד"ה ומי איכא. וכן גבי אפר חטאת בסוף התכלת. </b>כצ"ל:
+
+Daf 3a
+
+<b>רש"י ד"ה קמ"ל. וכש"כ בהנך כו' דאית בהו מעילה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה איתיבי'. והעמיד השלישית בשינוי מקום מליקה. </b>כצ"ל וכמש"כ לקמן בד"ה וקתני בפרק כו':
+<b>בא"ד ואוקימנא התם בגמרא דכל הני דתני התם היינו ששינה במקום מליקה. </b>ע"ש היטב דאינו כן ועי' בתוס':
+<b>תד"ה והא. מתוך דר"א ניכר שהי' פשוט לו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה שהכניסה. דאי ס"ד דמספקא לי' ליבעי ליה הא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כלומר קבעי בעולת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם שהוא פשוט לו. </b>כצ"ל:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא א"ל רב אשי לרבא. </b>בקדושין (עב ב) איתא כשמת רבא נולד רב אשי וע"כ כאן ט"ס:
+<b>רש"י ד"ה לא לעולם. ע"כ ל"ק רבה כו' או שיצאתה אם עלתה תרד כו'. </b>וכן לקמן בא"ד הזכיר יציאה ב"פ וכן בד"ה אבל. ותימה דיוצא באימורין אף לר' יהודה לא ירדו. ולר"ש אף ביצא דמה כמבואר כ"ז בזבחים (פד):
+<b>רש"י ד"ה א"ל בזריקה. אבל הא דאר"ג כו' היינו דפיגל בזריקה ממש כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה א"ל ר"א. ופיגול דקמיצה הוי כמו פיגול דשחיטה דכי היכי דקבע כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה קומץ. וא"ת ואיך ס"ד לומר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד אבל שם פיגול חל משעת שחיטה כמו לענין להביא לידי קדושה. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>בא"ד ומשני דמייתי כו' עד שעת זריקה כמו לענין להביא לידי מעילה. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד </b>(בדף הסמוך) כלומר ע"כ פקע פיגול כו'. כצ"ל:
+
+Daf 4a
+
+<b>רש"י ד"ה והא. היאך מביא אחרים השיריים לידי פיגול כו' ומביא השיריים לידי פיגול. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אי בעולה </b>(בסה"ע)<b>. דלעולם מיירי בחטאת וקודם זריקה. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 4b
+
+<b>תד"ה הפיגול. משום דיש קק"ד דלא פסיקא כו' כגון בעולה אי אפי' ליתא לדר"ג. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כלומר שיהא מרוצה לאכול בהיתר ממנו אלמא דחשבה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5a
+
+<b>רש"י ד"ה שלן. או הבשר כו' </b>עד סה"ד. תימה דמשמע דהדם נזרק כראוי בזמנו א"כ תיפוק ליה מטעם דכבר הוזה. אלא ודאי הכא לכ"ע פירושו דלן דמה וכן פרש"י בזבחים וכן התוס' שם:
+<b>תד"ה שקיבלו. ולא ניחא למימר דלזא"ז קתני בכה"ג כו' חד מילתא היא. </b>נראה שכוונו למש"כ בר"פ האיש מקדש ע"ש:
+<b>בא"ד וא"ת א"כ ל"ל למיתני וזרקו פסולין כלל כו'. </b>לכאורה יל"פ דהכוונה דפסולין לא קאי אוזרקו. אלא פי' וזרקו כשרין וכ"נ מפרש"י:
+
+Daf 5b
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לעולם דמעילה. כדאמרן הכא ופסולים דתני גבי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד א"נ שאותו הדם דינו לישפך לאמה כדין שיריים. </b>נראה דר"ל כדין שיריים שבצואר בהמה דאמרינן בזבחים (לד ב) דלכ"ע נשפכין לאמה. אבל מה שסיים דאי כו' טעונין יסוד אינו מכוון דהכי הל"ל דאי כו' ה"ל לכהן כשר לחזור ולקבל ולזרוק ויתכשר הזבח:
+<b>רש"י ד"ה ה"ג. היינו כשחישב פסול בקבלה כו'. </b>ר"ל ושיריים אינם נעשים אלא בזריקה כמש"כ התוס' כאן ובזבחים (לד ב) רש"י ותוס' וזה דלא כהגהת הב"ח:
+<b>רש"י ד"ה ה"ק אין לך. כגון כו' ונותר. </b>כדי נסבי' דאפי' אם אינו עושה שיריים מ"מ אין תקנה לדם הנשאר דהרי גם הוא נפסל בלינה עי' ר"פ דלקמן:
+
+Daf 6a
+
+<b>גמרא ת"ש רש"א כו' כיצד לן לפני זריקה כו'. </b>נראה פירושו לן הבשר כו' לאחר זריקה דהיינו שזרק כתיקונו בעוד יום. אבל בלן הדם בדלא היה שהות למזרקיה לכ"ע מועלין. ובהי' שהות אתאן לפלוגתא דהיתר זריקה או היתר אכילה. ולפ"ז ל"פ ר"ש אסתמא דברייתא דלעיל (ד' ד ע"ב). וכ"נ שפי' התוס' כאן ורש"י במנחות (קא ב). ופירושו כאן תמוה:
+<b>רש"י ד"ה לאחר זריקה א"מ בו. והכא ליכא למידק כו' דהא ס"ל לר"ש כו'. </b>מוכח מדבריו דאפי' בפיגול אמרי' לר"ש כה"ע לזרוק כזרוק דמו וכן הבינוהו הבה"ז והצ"ק. ותימה לקרותו עומד לזרוק כיון דאסור לזרקו. וגדולה מזו אמרינן במנחות (קא ב) אלא הני מנחות מצוה לפדותן ע"ש:
+<b>[רש"י ד"ה כל לאפוקי כו'] . והיינו דאמרינן במס' מנחות </b>הוא (בד' מז ב) הא איתותב ר"ג כו'. תימה דהלא למ"ד היתר אכילה שנינו אתיא דוקא כר"ג. וע"ש בתד"ה ולאו איתותב: ודע דאגב עיוני ראיתי דבר מתמיה בכ"מ בפ"ג מהלכות מעילה ה"א שכ' דסוגיא דפי"ב דמנחות כריו"ח רהטא. ותימה דנהפוך הוא דהתם אזלא דוקא כמ"ד דהיתר זריקה שנינו ע"ש (קב). ואח"ז מצאתי לשעה"מ בפ"ד מהלכות גירושין שעמד עליו בזה. וכן יתר דבריו שם תמוהים וכבר השיגם הבה"ז:
+<b>תד"ה ת"ש רש"א. ל"מ ליישב מתניתין אם לא כדר"ג. </b>כצ"ל:
+
+Daf 6b
+
+<b>רש"י ד"ה בשר קק"ד. ואח"כ נכנס. </b>תימה דמאי מעליותא בחזר ונכנס כיון דכבר נפסל ביוצא. דע"כ לא אמרינן בזבחים (צ) מאי לאו דהדר עיילינהו. וכן ר"פ שם דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ כו' אלא בסיפא דוקא באימורי קק"ל די"ל דלא מיפסלי ביוצא קודם זריקה. וכן במנחות (מז ב) לענין שתי הלחם דאר"פ דבהדר עיילינהו פליגי היינו דנאמר דר"ע ס"ל דשחיטה לא מקדשא ולא איפסלו כלל. וכ"כ קשה בזבחים שם דקס"ד דטעמא דר"ע באימורי קק"ל דס"ל דלא מיפסלי ביוצא. דא"כ מ"ט בבשר קק"ד. ועי' בתוס' שם (כו) ד"ה דלמא. והתוי"ט שהקשה על מה שפרש"י לקמן בסיפא ג"כ דמיירי בחזרו מהא דר"פ שם בזבחים דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ. זה לק"מ דר"פ ל"ק שם אלא למידחי הכתנאי. אבל באמת לפי דקאמר רבינא ב"ש שם דמיפסלי ביוצא. אפי' בדהדר פליג ר"א. ודלא כהרמב"ם בפ"א מהלכות פהמ"ק הל' ל"ג דמשמע שדחה דברי רבינא ב"ש מהלכה ועצ"ק שנגע במקצת דברי אלה:
+<b>רש"י ד"ה וא"ח עליו משום פיגול כו'. אלא זריקה כשרה. </b>והתוס' כתבו ביתר ביאור לענין פיגול דאמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכ"כ במנחות (מז ב). (והתוי"ט ל"ד במש"כ בשמם דפיגול יליף בגז"ש כו'. דל"כ הגז"ש אלא לענין נותר). ואף דמוקמינן לקמן ביצא מקצת בשר. דאפי' ר' יהושע מודה דאם נשתייר כזית בשר זורק אה"ד (פסחים עט) וכש"כ לר"א דס"ל שם (עז) דם אע"פ שאין בשר וא"כ זריקה כשרה היא. מ"מ לענין בשר היוצא דלא מהני הזריקה ליה לאשתרויי באכילה כדלקמן בסה"פ ה"ל לדידי' כזריקה פסולה ועי' לשון רש"י במנחות שם:
+<b>רש"י ד"ה וזריקה כתיקנה. </b>צ"ל דזריקה:
+<b>תד"ה בשר. משום דאית ליה לר' אליעזר דאין זריקה כו'. </b>כצ"ל ביו"ד:
+<b>בא"ד רע"א אין מועלין דקסבר זריקה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה שלא כתיקונה. כשנעשית הזריקה עצמה בפסול שפיגל בשחיטה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה א"ל. וקשיא כו' דהא פי' במתניתין שאין לדמות. </b>לכאורה תמוה דהא כתבו שם דשארי פסולים חמירי מיוצא. א"כ איכא למימר דמקשה ליה מק"ו. וי"ל דכוונתם דכיון דבשאר פסולי אף ר"ע מודה וא"כ ע"כ צריך לחלק בין הא דמחשבין על האבוד להא דר"ע וא"כ מאי מקשה ליה ודו"ק:
+<b>בא"ד והא דקאמר והא אבוד ושרוף דליתנהו בעולם כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 7a
+
+<b>רש"י ד"ה אמר רבא. אימא מחשבין על העומד כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא ששחט שניהם בב"א. כגון ששחטום שני כהנים כאחת. </b>עתו"ח. ומש"כ א"נ כאן מיירי מזריקת הדם. נראה דט"ס הוא וצ"ל בקבלת הדם ועי' בתוס':
+<b>תד"ה חישב. וגם לא קמבעי' כו' דהא נמי פשיטא דפיגל. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה א"ל </b>(בסופו)<b>. מלאיתויי מדיני הטומאה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אלא. וה��א פשיט ליה דא"מ בנשפכין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה לכפר. ויס"ג כו' והלא פסול הוא שהשיב לו כך הזקן. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה תשובה. כאילו היו מאותו שזרק דמו. </b>כצ"ל:
+
+Daf 7b
+
+<b>גמרא </b>(בסה"ע) אר"ח ליוצאין כו'. נראה דר"ל דיצא חוץ לחומת ירושלים. דאילו חוץ לעזרה הא ס"ל לריו"ח בזבחים (סוף דף פט) דבשר קק"ל שיצא לפני זר"ד כשר. ועי' בהראב"ד ובכ"מ בפ"א מהלכות פהמו"ק הלכה ל"ב. ועי"ל דר"ח קאי ארישא אבשר קק"ד ואיידי דתני שם לישנא דאין מועלין תני ג"כ בסיפא גבי קק"ל כן וכה"ג כ' התוס' לקמן (ח) בד"ה נזרק דמן. וכנ"ק מלשון רש"י:
+<b>תד"ה אריו"ח. י"ל דל"ד דאי אמרינן דטעמא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ועל זה. ועל האימורים נמצא מע"ד בקק"ד להקל ולהחמיר. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה הא ממונא. דאי למ"ד היתר זריקה א"כ כו' ר"ל לאחר שניתר לזריקה כו'. </b>משמע דאף לענין הבאת אימורי קק"ל למעילה ולהתחייב משום פיגול כו' הוה ג"כ משנראה לזריקה וצ"ע בזה:
+
+Daf 8a
+
+<b>תד"ה ובלינה. שהרי ההזאה ביום המליקה ואל"כ איפסל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד ומשעת מליקה מונין. </b>נראה דנ"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקעה"ח דא"ת דמונין משעת הזאה ה"ל לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכה"ג אמרינן בברכות (ט) ע"ש:
+<b>תד"ה ואין מועלין בה. בדין ה"ל למיתני חה"ע עם פה"נ דתרוייהו ל"ס לגבוה כו'. </b>תמוה דהא ל"ד אהדדי כלל דחה"ע נאכלת לכהנים ולכן אין בה מעילה אחר הזאת דמה. ופה"נ אדרבה אין בהם לכהנים כלום לכן מועלין בכולן. ונ"ל להגיה דכצ"ל בדין ה"ל למיתני (ר"ל בתחלה) עולת העוף עם פה"נ דתרוייהו סלקי לגבוה כולהו:
+<b>בסה"ד ואף משתצא לבה"ד מועלין בה. </b>תמוה דהא קתני בה ומועלין בה עד שתצא לבה"ד. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל ועד שתצא לבה"ד מועלין בה. ובאו בזה ליישב מדוע לא קדים למיתני פה"נ דהא אף בהו מועלין גם בעורן לזה קאמרי דעולת העוף אף שתשרף כולה ונעשית אפר מועלין בה עד שתצא לבה"ד. ופה"נ אחר שיותך הבשר שוב אין מועלין. ועמש"כ לקמן דאף באימוריהן שנקטרין על המזבח אין מועלין משנשרפו:
+<b>תד"ה הוכשרו. מ"מ גבי פר ושעיר של יוה"כ כו' שהרי משל צבור הם כו'. </b>אינו מדוייק דהרי פר יוה"כ של יחיד הוא. ופר הע"ד של צבור הוא. אלא החילוק הוא בין זמנם קבוע לאין זמנם קבוע עי' רפ"ב דתמורה:
+<b>תד"ה קרמו. וי"ל דמשום טבו"י נקטינן כו'. </b>לשונם תמוה דהא כולהו דחשיב צריכין לקרימה דוקא. מחו"כ מטעמא שכתבו לטבו"י. ולענין לשחוט הזבח ודאי בעינן קרימה:
+<b>תד"ה נזרק. פי' עליהן על הלחמים. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה הקומץ. בזבחים בפ' בית שמאי </b>(מב ב). כצ"ל:
+<b>תד"ה ופיגול. ובלינה דקתני אי מיירי בבאה עם הזבח. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י </b>(בסה"ע) ופוסל אה"ת. לכאורה כיון דלתרומה אינו אלא כמו שני אותו קודש שנגע בו לא יפסלנה. ואולי כוונתו על הטבו"י עצמו. דהוא פוסל אה"ת:
+
+Daf 8b
+
+<b>גמרא ותני רב הוזה דמה. </b>כצ"ל וכדלקמן גבי מיצה וכמו שהעתיקו התוס':
+<b>שם והנשאר כו' חטאת הוא. </b>כצ"ל וכן בסמוך וברש"י ותוס':
+<b>רש"י ד"ה לר"מ. דעביד לי' שלישי ופוסל מדרבנן. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אינו מעכב. וח"ע משום פיגול נותר וטמא. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דתני רב </b>(צ"ל ותני רב). ומדקתני במתניתין כו'. כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא ארישיה. </b>מלת באצבעו צריך למחוק:
+<b>תד"ה אר"ח. א"נ כגון שיצא וחתך כו' עם העצם כו'. </b>כצ"ל ומלת כולו למחוק. ומה שהגיה הצ"ק דצ"ל עד העצם דעם העצם הוי מום. תמוה דא"כ מה הוא שסיימו שאין זה פסול בעופות כו'. הרי עד העצם אינו מום אפי' בבהמה כדאיתא בזבחים שם. אלא ודאי גרסי' עם העצם. ומשום דבעוף אינו פוסל אלא מחוסר אבר של��. רק דק"ל דא"כ תיפוק ליה דאסור באכילה משום אמ"ה ועי' חולין (קב): ומש"כ ואח"כ מלקה. משמע דאחר מליקה אפי' קודם הזאה אם חתך פסול. והיינו ע"כ מטעם שכתבתי שם בקושייתי ע"ש. ונ"ל דמפרשי דמה שתירץ שם ר"ח חותך באבר כו'. קאי לתרוצי דלעולם כדאמרי' מעיקרא חתך ואח"כ שחט כשרה כו'. ומעיקרא דקאמר אלא אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה ה"מ למיפרך כמו שהקשיתי שם אלא דעדיפא מיני' קפריך. ומה שאמר שם אחר שינויי דר"ח קיבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ כו'. שיגרא דתירוצא קמא נקיט. ועיין לח"מ בפ"א מהל' פהמ"ק הי"ד:
+<b>תד"ה והא תניא. ומשני התם כתיב והנותרת כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 9a
+
+<b>גמרא קתני מיהת מיצה דמן. </b>ק"ל הא מיצוי בחטאת הוה חצי מתיר דהזאה ודאי מעכבא ודוחק לומר דאתיא כר"מ במנחות (טז). ועוד לרשב"ל בזבחים (מא ב) דאף לר"מ א"מ בחצי מתיר מא"ל. וצ"ל דבכלל מיצוי דחטאת הוי נמי הזאתה:
+<b>במשנה פרים הנשרפים כו' ומועלין בהן בבה"ד עד שיתיך הבשר. </b>ק"ל מדוע לא קתני דבאימוריהן מועלין עד שיצאו לבה"ד ונלע"ד דלפי דמצות הרמת והוצאת הדשן לא כתיבי אלא גבי עולה. לא ילפינן מינה אלא הנעשין על מזבח החיצון דומיא דידה. ע"ד שאר"ש בפ' ב"ש בזבחים (מג) במשנה כל שאינו על מזה"ח כשלמים א"ח עליהן משום פיגול. וכעין תירוץ התוס' לקמן (י ב) ד"ה הכל מודים. [ודע דמשמע דחייבין עליהן משום פיגול כו' קאי ג"כ על הבשר שהרי ומועלין בהן כו' לא קאי אלא עלייהו לחוד ועמש"כ בזבחים (לה) וצ"ע] :
+<b>רש"י ד"ה קרמו בתנור. כמו שחיטה דקק"ד. </b>הן גם קק"ל הוכשרו בשחיטתן ליפסל בטבו"י. ומחו"כ. וכה"ג דקדקו התוס' אחריו שם (נג ב). ואפשר משום דאינהו הוו ג"כ קק"ד נקיט להו:
+<b>רש"י ד"ה ואין בהן מעילה. וכבר נעשית מצותן. </b>לכאורה בכדי נקיט לה. ולקמן בלחה"פ לא כתב רק טעם דשעת היתר לכהנים. והרע"ב הוסיף מדילי' גם שם טעם דנעשית מצותו:
+<b>רש"י ד"ה הנהנה מאפר תפוח. היה צובר אה"א לצד א' של מזבח. </b>שם איתא תפוח היה באמצע המזבח:
+<b>שם ועושהו עגול כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 9b
+
+<b>גמרא הא אפר דלית בי' מששא אפי' לגבי מזבח לא יחזיר. </b>כ"נ דצ"ל לפי' התוס':
+<b>רש"י ד"ה איכא דמותיב. דכי פקעה על גבי המזבח כו' ה"ה דאפי' אפר שפקע על גבי המזבח כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה וכולן. וקאי אעצמות וגידים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דהרבה דשן יש לתרום מלבד זה. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד שעומד הדשן שע"ג המערכה לתרום. </b>כצ"ל:
+
+Daf 10a
+
+<b>תד"ה רישא. אבל ר"ש כו' כדמוכח בפ' יש בקרבנות כו' דמוקי לה באבודה שלא בשעת הפרשה. </b>בגי' שלפנינו שם ליתא:
+<b>בא"ד לכן נראה להר"מ כו' אבל הכא דאם לא קרב החטאת היה מוסיף ומביא חטאת שמנה כו'. </b>צ"ע דהתם נמי קתני באיזו בבות יביא מאלו ומאלו חטאת כו' ומדייק הגמרא שם הא אם הביא מא' מהן השני יוליכו ליה"מ ומוקי לה כרבי. ובל"ז דבריהם צריכין ביאור. ודברי בה"ז מגומגמין:
+<b>תד"ה הכל מודים. וא"ת ואמאי לא נקט יצא. </b>ע"כ ר"ל יצא כולו וכמש"כ הבה"ז. וא"כ פליג רבא אדריו"ח דלעיל (סוף דף ו) דאמר דביוצא כולו לא אמר ר"ע. ואפשר דל"א ריו"ח אלא לענין פיגול נותר וטמא. אבל לא לענין מעילה:
+<b>בא"ד מיהו קשיא דבמתניתין תנן גבי עולה כו'. </b>עצ"ק שהעלה דבריהם בצ"ע דהא כבר חילקו לעיל דהתם בעי' בגדי כהונה כו'. ולעד"נ דט"ס וצ"ל גבי פה"נ כו' דמועלין בהן בבה"ד והרי שריפתן שם ג"כ לא בעי' ב"כ דהא כשרה אפי' בזר כמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' מעה"ק הל' ה' (והכ"מ שם לא הראה מקורו. והוא ירושלמי ס"פ שני שעירי). וכן בתירוצם צ"ל דשאני פה"נ כו':
+<b>במשנה וחייבין עליהן כו' ופיגול אין בהן. </b>כצ"ל וכן בסוף מתניתין צ"ל ופיגול אין ��ו:
+<b>שם זה"כ כל שיל"מ אח"ע משום פיגול כו'. </b>מש"כ התוי"ט דפה"נ דמן מתיר בשרן ועורן לבה"ד. משמע דחייבין עליהן משום פיגול ועמש"כ עליו בזבחים (לה) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה אח"ע כו'. דנותר יליף עון עון מפיגול. </b>כצ"ל ע"ש בזבחים (מה א וב). ועתור"ע. וע"ש בזבחים בתד"ה יש לו מתירין דמאשר יקרב לא ילפינן לדבר שיל"מ. ועי' לעיל (ו ב) בתד"ה בשר:
+
+Daf 10b
+
+<b>רש"י ד"ה ולא נהנין. אין מועלין כו' אלא מדרבנן כו'. </b>עי' לעיל (ג) ובפירושו ובבה"ז וצ"ק שם:
+<b>תד"ה ולד. דא"כ ל"ל עיברה שנתה והא כ"ע כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+<b>ד"ה המפריש. ולא פי' אלו לחטאת כו'. </b>וכן פי' הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ל"ד דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן כו'. ואני אומר עליו ז"ל דל"ד דלפי מה שפירשו לקמן בהא דשהן ראויין להביא בכולן שלמים דר"ל דבכל מעה ומעה כו' וכפי שבאר דבריהם שם התוי"ט בעצמו. פשוט דאפי' אמר לחובתי ואף באמר אלו לחטאתי ולעולתי כו' נמי דינה הכי. ומה שהביא התוי"ט ממש"כ בנזיר. אינו כלום דשם קאי על דינא דלקמן במת דשם מחלק במתניתין בין סתומין למפורשין. אבל ברישא דלא מחלק משמע דאפי' במפורשין (דבסיפא) נמי. ועי' בתוס' דנזיר (כו) בסד"ה הא. אבל לפי' התוס' שהביא התוי"ט בד"ה מת בועי"ל הוה איפכא דברישא מיירי ביותר סתומין מבסיפא. ואין זה משמעות המשנה. אולם על מה שפי' הרע"ב ג"כ בסיפא גבי מת שלא פי' אלו לחטאתי כו'. שם יפול עליו שפיר דל"ד:
+<b>רש"י ד"ה מפני. דבכל מנה ומנה כו'. </b>לשון הרע"ב דכל מעה ומעה:
+<b>במשנה ירדו לשיתין. </b>כ' התוי"ט דהוא לשון ארמית כו'. והוא ג"כ לשון עברי והיו שתותיה מדוכאים (ישעיהו י״ט:י׳). כי השתות יהרסון (תהילים י״א:ג׳):
+<b>רש"י ד"ה ואימא. ונוקים דאידי ואידי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אמר לך ריו"ח. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה לול. לצד הקרן של מערב. </b>כצ"ל. או כמו שהגיה הצ"ק של מזבח:
+
+Daf 11b
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לר"ד. ביוה"כ אחר מא"ל. </b>כאן צ"ל סה"ד:
+<b>רש"י ד"ה וכתיב התם ושמו. הני הוא דמועלין בהן. </b>ל"ד דעגלה ערופה לא שמענו דיש בה מעילה ועי' לקמן (יג) תד"ה אתיא:
+<b>רש"י ד"ה א"ד לימא כו'. דאי רבנן כו' היאך יכול לקלטן. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מה. לא חשיב האי דיוקא דלישנא קמא לראב"צ ויש גורסין איכא דאמרי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה המקדיש דישון בתחלה כו'. </b>פירושי המפרשים בזה דחוקים מאד. ולעד"נ דר"ל דקדושה שהיה בהן קודם כבר אזלא לה כדקתני רישא. אבל אם הקדישו אדם עתה מחדש (וזהו שכוון במלת בתחלה) מועלין בו. ועי' בפי' הרע"ב דלכאורה כוונתו נעלמה. ואולי יכוון דדוקא אם הקדיש דמיו בעוד היותו בפנים ר"ל בהיכל דאז לא היה ראוי לשערו ולשומו משום דכ"א אסור ליכנס שמה שלל"צ עבודה והוא באזהרת אל יבוא דר"פ אחרי. ותיכף כשהוציאוהו לעזרה דאז הי' ראוי לשומו נהנה ממנו מעל. משא"כ אם היה שהות לשומו קודם שנהנה ממנו. או שהקדישו לאחר שהוציאוהו לעזרה דהיה שהות לשומו קודם שהקדישו לא מעל. ובזה ינצל מכל גמגומי התוי"ט עליו:
+<b>תד"ה המקדיש. דהא ודאי דכל דבר יכול כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12a
+
+<b>רש"י ד"ה אימא אידי ואידי. דהאי דכתיב ודשנו אה"מ כו'. </b>תמוה דהאי במזבח החיצון כתיב כמבואר בפרשה:
+<b>תוס' </b>(ברה"ע)<b>. דהי' קביעות מקום לדשן מנורה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דאכתי לא יצא לבה"ד שמח"ל. </b>הלשון תמוה דמשמע שסופו לצאת לבה"ד והלא היא נשארה שם לעולם. ולבה"ד אין מוציאין אלא האפר שבתפוח:
+<b>תד"ה מנורה. בג"ש דשן דשן כו'. </b>תימה דלא מצינו בקרא דשן אצל המנורה. ואולי כיון דכתיב בה בהטיבו הוה כמו דכתיב בה דשן וכדאמרינן בעלמא ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה כו'. אבל קשה כיון דדשן דהכא אינו מופנה דילמא ילפינן מדשן דכתיב גבי הוצאת הדשן דהוא מחוץ למחנה. וי"ל עפ"י הא דאמרי' ביבמות (נד ב) איידי דכולי' קרא לדרשה כו' ע"ש:
+<b>תד"ה וכי. ר"ח הדר בי' כו' דודאי כו' אלא מדרבנן בקדשים שמתו. </b>כצ"ל ומלת כמו למחוק:
+<b>בא"ד </b>(ע"ב). לא כמו שאתה סובר מתוך קושייתי כו'. כצ"ל:
+<b>בא"ד מיהו הייתי מקשה כך כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דה"ה גבי קדשים שמתו שתהי' בהם מעילה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12b
+
+<b>גמרא הזבל והפרש. </b>נראה דזבל הוא מה שמוציאה ומשליכה לחוץ. ופרש נקרא כשהוא עדיין במעיה וכדכתיב בקרא וקרבו ופרשו. ולכן לא פריך רק מפרש:
+<b>תד"ה ודמיו. דאפי' כי איכא מעילה מדרבנן ל"מ אלא קרן כדאיתא בריש מכלתין וכל לא מועלין כו' אף מדרבנן כדפי' במתניתין. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אלא. קס"ד כו' למוכרו וליקח מהן צורכי מזבח דומיא דקדשי בד"ה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 13a
+
+<b>במשנה אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים כו' וא"מ במה שבתוכן כו'. </b>מה שהקשה התוי"ט מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דלעיל. נראה דלק"מ די"ל דהתם מיירי בחלב שהי' בדדיה וביצה שהיתה במעיה בשעה שהקדישם. ומה שהביא ראי' בסד"ה רש"א לפסוק כר' יוסי מגידולי קונם דפ"ז דנדרים. עמשכ"ע שם (נז) בס"ד. ובר מן דין הא איסורא מיהא איכא אפי' לת"ק וכדאיתא בפסחים שהביא לעיל. ולכאורה ה"נ ראיה לפסוק כר' יוסי ממשנה דלקמן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשה"ק וכו'. ומדאיצטריך לאשמועינן בהו דאין מועלין ש"מ דבשאר גידולי הקדש מועלין. אבל י"ל דרישא מיירי דכשהקדיש הקרקע היו כבר שרשי אילן של חבירו לתוכה. וכן סיפא כשהקדיש את האילן כבר היו שרשיו לתוך שדה חבירו. וכ"מ לישנא דגמרא בב"ב (כו ב) מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן. מכלל דלשינויא דרבינא שם לאו בהכי איירי:
+<b>שם ולד המעושרת. </b>כצ"ל וכן לקמן. והקשה התוי"ט דבדמאי קרי מעושרת לכלכלה שהופרש ממנה המעשרות והרמב"ם העתיק ולד המעשר. ונראה דאישתמיטתי' מ"ז דפ"ט דבכורות מן המעושרים דפירושו מן העשיריים. ובגמרא שם (נט ב) הוה ס"ד דפירושו אותן שעישר עלייהו ודחי שם דאינו אלא העשיריים ודיקא נמי כו'. וז"ל הרמב"ם שם בפירושו והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרין עשיריים:
+<b>רש"י ד"ה אילן מלא פירות. ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אין קרבין כו'. </b>ועתוי"ט. ול"נ דמשום הא לא איריא כיון דטעונין הנחה לפני המזבח שפיר מיקרי ראוי למזבח ומה שאח"כ נוטלין הכהנים משלחן גבוה קזכו כמו בשר החטאת והאשם ודומיהן:
+<b>רש"י ד"ה וכן פרה של חולין. הדשה כו'. </b>כצ"ל. והתוס' שכ' בסד"ה הפועלים מפרה של הקדש אולי ט"ס הוא. ועי' לקמן בתד"ה אתיא (בע"ב) פי' הר"פ:
+<b>תד"ה אתיא. תדע מדאיצטריך כו' לאסור גיזה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד </b>(ע"ב) דע"כ צריך ללמוד מבכור לענין הנקה במעשר מגז"ש דהעברה העברה כיון כו' מוקדשים מבכור אלא לענין הנקה כו' כמו כן לענין מעשר ילפינן כו'. כצ"ל:
+
+Daf 13b
+
+<b>במשנה ראבצ"א נוהגין כו'. </b>התוי"ט העלה בצ"ע על הרמב"ם בחבורו שהשמיט ד"ז ע"ש. ול"נ דהרי הרמב"ם מפרש בפיה"מ דראב"צ אתא לאפלוגי ולומר דמותר ליהנות ממנה והביא ראיה מהא דנוהגין כו'. ות"ק סבר דאין זה ראיה דהתם טעמא משום דמצות ללה"נ (ויש ט"ס בפירושו וצ"ל תחת אינה מודה. אינו ראיה ובהגהת התוי"ט ג"כ ט"ס וצ"ל לא שמעינן) ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה דלענין לתתה בלולב הוא פשוט דשרי מטעם דמללה"נ וזה הביא בד"ט. ולשאר הנאות פסק דאסור כת"ק. אלא דלכאורה קשה מ"ש זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר ה"ג דבשופר של עולה לא י��קע לכתחלה. וי"ל דשאני הכא דאפילו הנאה גמורה אינה אסורה אלא מדרבנן מדקתני ולא מועלין לכן בהנאה דמצוה ל"ג אפי' לכתחלה:
+<b>רש"י ד"ה וא"ל ר"ל. דדריש נסכיה. </b>כצ"ל וכן בדבור שאח"ז:
+<b>תד"ה ר"א. מה נסכי יין המנסכו בחוץ חייב אף ניסוך המים יהא חייב. </b>כצ"ל:
+
+Daf 14a
+
+<b>תד"ה שבאשרה. אלא נהנין פריך דכיון שאין הקן מאילן של הקדש כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כלומר יטול הקן בידו. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דהא אותם קנים שנשברו דומים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד הרר"פ שי' לפרש כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 14b
+
+רש"י (ברה"ע)<b>. על שס"ח מנה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה רב פפא. ונמצא מועל. </b>הס"ד ומה"ד דדלמא. וקאי על הקושיא ומלת אמרי שבגמרא נראה למחוק. ועלייהו שבדר"פ מפרש אצלם כמו ועליו מטה מנשה:
+<b>רש"י ד"ה אלא. שדעתו לבנותן בו ביום. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מותר. וא"ת ולמה הוזקקו לעשות כן מיד שחיללו כו'. </b>כצ"ל. ור"ל למה הוצרכו לתת אותה לאומנין שהרי מיד שחיללוה על מעות האומנין ויצאה לחולין היו יכולין לחלל מעות תרומה החדשה עליה. והנה תירוצם הראשון פשוט. ובתירוץ הב' ר"ל דחיישינן דלמא אתי לאחולי הקטורת תיכף על מעות תרומה החדשה טרם שיוציאה לחולין ע"י חילול על המעות שיפריש לשכר האומנין. ואין הקדש מתחלל על הקדש. אבל עתה שהוא מפריש ליד האומנין (כהגהת הצ"ק) לא אתי לאיתרשולי. והצ"ק לא ירד לכוונתם במחכ"ת:
+<b>בא"ד א"נ ה"פ דליכא בנין כשיעור מעות הקטורת לולי כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 15a
+
+<b>רש"י </b>(בסה"ע)<b>. דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה כו'. </b>יש לתמוה דהא האי קרא בתרומה הוא דכתיב כדפרש"י שם בנימוקיו וע"ש בת"כ. וי"ל עפ"י תירוץ התוס' בזבחים (לג ב) בד"ה ההוא ע"ש:
+<b>תד"ה קדשי מזבח. אם אכל בשר עולה זו ח"ז ומבשר עולה אחרת כו'. </b>ל"ד דאפי' משני מיני זבחים ג"כ מצטרפין:
+<b>בא"ד וכן למ"ד לקמן דמעילה בש"פ כו'. </b>שם לא איירי אלא בנהנה. אבל דבריהם יתכנו לאבא שאול בפסחים (לג). ועמש"כ שם בס"ד בתד"ה אף ותבין. וגם תראה שדבריהם לקמן בד"ה אחד שכ' שאם נהנה בח"ז בשר כו' תמוהים מאד דבהנאה ליכא למ"ד דבכזית. ונ"ל דשם ט"ס וצ"ל שאם אכל כח"ז כו':
+<b>תד"ה מחוורתא. כלומר דבר ברור כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד ואית בהו לבעלים כלומר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ואפי'. י"ל דשמא קסבר קב"ה לא היו בכלל העמדה. </b>צ"ע דהא בתמורה (לב ב) איתא דלד"ה בין לריו"ח ובין לר"ל לרבנן קב"ה היו בכלל העמדה והערכה. וא"כ מנ"ל להש"ס דריו"ח ל"ל דרבנן אלא כר"ש דשם:
+<b>בא"ד א"נ כו' דהעמידו מחיים כו'. </b>בגה"ש העלה דבריהם בצ"ע מהא שכתבו בחולין (קלה) דבעינן ההעמדה בשעת פדייה ע"ש. ול"נ דלק"מ דאטו ניבעי שתהא הפדייה תוכ"ד מהעמדה. אלא דכוונתם שם דבעינן שתהא העמדה בשעה שהיא ראויה להפדות ושם אינה ראויה הגיזה להפדות בשעת העמדה שהרי אינו רשאי לגוזזה. אבל הכא ראויה להפדות מחיים בשעת העמדה. וכגון בשעה שהיא מסוכנת ועומדת למות יכול להעמידה ולהעריכה כמה תהא שוה בנבלותה:
+<b>בא"ד ואפי' בקב"ה אמרי' בפ' כ"ש דליכא מעילה. </b>כוונתם לאוקימתא דרב יוסף שם דטעמא די"א דלא מעל הוא משום דא"פ אה"ק להאכילן לכלבים. והגהת הצ"ק תמוה:
+<b>בא"ד אבל לשאר הנאות פודין בקב"ה כגון כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 15b
+
+<b>רש"י ד"ה וא"ל והרי תודה. ודם כו' וליתיה לא בפיגול ולא בטמא כו'. </b>שייר נותר דג"כ ליתי' בי'. והתוס' בזבחים (קט) בד"ה עולה לא נקטי אלא פיגול והביאם התוי"ט כאן ולא הרגיש:
+<b>רש"י ד"ה אלא תני. ע"א אמר לי רבי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ומצטרפין </b>(במשנה)<b>. לאכול מכולן בש"פ כו'. </b>סתם כא"ש בפסחים (לב ב) דאילו לת"ק דשם הוא בכזית. ולשון הרב ��אוכל כזית כו':
+<b>תד"ה בשלמא </b>(בסופי')<b>. לזרוק עליו אה"ד לכתחלה וחייבים עליו בבשר משום פיגול כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה כל הפיגולים. כבר כו'. </b>עי' בדבריהם בזבחים (קט). ול"נ דהכא אשמעינן דמצטרפות ג"כ לענין טומאת ידים. דומה לבבא דכל הנבלות כו' הסמוכה דלד"ה מיירי לענין טומאה. וראיה לזה דהא לקמן (יז ב) על המשנה דהפיגול והנותר אין מצטרפין אר"י א"ש ל"ש אלא לטומאת הידים כו'. מכלל דכאו"א דשנוי כאן דמצטרף בפני עצמו מיירי ג"כ בזה:
+<b>תד"ה אמר רב. ואיסור טמאה משום טמאה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד </b>(בד' טז) וא"ת ומ"ט כו' והא טומאת טהורה וטמאה משום נבלה. כ"נ דצ"ל:
+<b>בא"ד וא"ת והא כו' וכל הנבלות בין של טמאה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד כגון טהורה וטמאה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 16a
+
+<b>גמרא ולוי אמר אפי' לאכילה נמי מצטרפין. </b>עי' בתוס' שכ' דס"ל דאע"ג דבעלמא אין אחע"א הכא מודה כו' וה"ה דחייל נמי איסור נבלה אטמאה וק"ל מהא דאיתא בחולין (ק ב) בברייתא רי"א יכול תהא נבלת עוף טמא כו' יצא זה שאין איסורו משום ב"ת נבלה כו'. ואולי י"ל דע"כ לא גלי לן קרא דיבא איסור נבלה ויחול כו' אלא בנבלת בהמה דחמירא לטמא במגע ובמשא. [וכ"א בזבחים (ע)] אבל נבלת עוף דלית בה טומאה זולת בבית הבליעה לא שמעינן. אולם לפ"ז יקשה עדיין מהא דמכות (טז ב) ריסק ט' נמלים כו' ואחד משום כזית נבלה וע"ש בתוס'. [ואין סתירה להתוס' דמכות מהא דזבחים דהרי נבלת נמלה אין בה שום טומאה די"ל משום דשם נבלה אית ביה טומאה דהא גם חלב נבלה אינו מטמא] והרי בנמלים ליכא שום טומאה. לכן נראה לחלק דנבלת עוף קילא דהותרה מכללה אצל כהנים במליקה ועי' יבמות (לג ב) תד"ה אר"י. שוב ראיתי לרש"ל בחולין שם שעמד על הסתירה משם להא דמכות ובתירוצו יתיישב ג"כ הא דכאן. והמהרש"א שם משמע שמתרץ הסתירה בדברי התוס' דמכות ע"ש ותמוה דא"כ נבלת עוף נמי:
+<b>שם א"ד פליגא אדרב. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ע"א קשה רישא. להא סיפא דקתני בין בחייה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מיתיבי. כדאמר התם ובת"כ לפי שא"ל חליפין. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד וכש"כ משני אברים כו'. </b>כצ"ל ותיבת כזית למחוק:
+<b>ריש ד"ה ועוד. אבל ח"ז מפרה כו' מצטרפין קשיא רישא אסיפא. </b>כצ"ל:
+
+Daf 16b
+
+<b>תוס' ד"ה פתח. בין הבהמה הטהורה לטמאה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>ד"ה וקלסיה. דמסתבר טעמא דרב כו'. </b>אולי צ"ל דריב"ח:
+<b>ד"ה וקלסיה </b>(הב' בסופו)<b>. דאברייתא דאברים כו'. </b>בגליון הוגה דצ"ל אמתניתין כו'. ועמש"כ בס"ד בנדרים (כו) בד"ה איתיביה:
+
+Daf 17a
+
+<b>במשנה כלל אר"י כו'. </b>ופסקו הרמב"ם בפ"ד מהלכות ט"א הי"א וכ"כ בפי' הכלל הזה אמת. וקשה דהלא ביומא (פ"א) אמרינן דרבנן פליגי עלי' ע"ש. ונ"ל דסמך אסוגיא דסוכה (יז) דאזלא כוותי' ע"ש:
+<b>תד"ה כל </b>(בסופו)<b>. כגון שרץ ונבלה. </b>הצ"ק הגיה ומת במקום ונבלה ע"ש. ואישתמיטתי' שיטת הרמב"ם בפי' ובחבורו שם דחשיב לנבלה ושרץ אין טומאתן שוה שזו מטמאה במשא. וזה א"מ אלא במגע. ותדע דגם התוס' ס"ל כן מדלא ציירו טומאתו ולא שיעורו כגון שרץ ונבלה:
+<b>תד"ה אר"ח. וזו חשוב להצטרף. </b>כצ"ל:
+<b>ד"ה אילו </b>(בסה"ע) שהוא כעסן וירא אני כו'. כצ"ל:
+
+Daf 17b
+
+<b>גמרא שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים. </b>עפרש"י ותוס'. אבל בב"ר פמ"ה איתא דרבנן אמרי ארבעה וריב"ח אמר חמשה:
+<b>במשנה השרץ והנבלה כו' א"מ זע"ז כו'. </b>לפרש"י במשנה דלעיל אתיא כר' יהושע. אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' שם שהבאתי י"ל דאתיא אפי' כרבנן:
+<b>גמרא אבל לענין אכילה מצטרפין. </b>ומשמע דאף לענין כרת וקרבן קאמר. וכ"מ מדלא מוקי מתניתין אלא לטומאת ידים. וכ"נ להדיא ברמב"ם בפי"ח מהלכות פהמ"ק הלכה י' וי"א. והתוס' בזבחים (עח) מוקי לה בדלא מערבן. וא"כ קשה ממשנה דכריתות רפ"ג דתנן משני מינין פטור וקאי גם אפיגול ונותר ע"ש. ואולי י"ל דהכא מיירי שאכלן תכופות בלי הפסק בינתיים וכה"ג מחלק שם ר' מאיר במשנה (יב ב) ע"ש בגמרא:
+<b>רש"י ד"ה כי קדש הם. משמע כו'. </b>אבל בגמרא הגי' הוא וכ"ה בפסחים ובמכות וע"ש בפרש"י. וכ"נ דקדש הם לא כתיב אצל פסולי קדשים אלא באיסור זרות:
+<b>במשנה כבמזון שתי סעודות לעירוב. </b>מש"כ הרע"ב שהם שמונה ביצים לדברי רבותי. במחכ"ת אגב שיטפי' ל"ד דעי' בפ"ח דעירובין מ"ב דזה ליכא למ"ד. שוב נזכרתי שכ"כ גם הטור או"ח סי' ת"ט וע"ש בט"ז סק"ח:
+
+Daf 18a
+
+<b>תד"ה תני. תימה כו' קאמר לר"ש ליצטרף היתר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כדקתני בירושלמי ברישא כו'. </b>נ"ל למחוק תיבת בירושלמי. וכוונתם על המשנה דר"פ שם:
+<b>במשנה ערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז. </b>מש"כ הרע"ב לאסור במאתים ביבש ובלח בנו"ט. ל"ד. וכך הל"ל במין במינו במאתים ושלא במינו בנו"ט או אפי' במינו וכגון המחמץ [עי' פ"ב דערלה מ"ו] :
+<b>שם אר"ש מ"ט כו'. </b>התוי"ט הביא בשם הרמב"ם דמסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. וכ"ע התוי"ט דלא נוח לו כו' ע"ש. לכאורה שפתי הרמב"ם ברור מללו דל"ח שיהיו שיעוריהן שוין אלא לענין הצטרפות המטמאין. אבל להצטרפות המתטמאין ל"ח שיהי' שיעוריהן שוין (גם נראה שבתוי"ט נפל ט"ס וצ"ל דהא אמרן לעיל טומאתו ולא שיעורו. גם לקמן שכ' "וזהו פירושו שבכאן". ט"ס וצריך להציגם אחר וי"מ כו'). אמנם ק"ל לפי מה שחילק הרמב"ם. מסוכה (יז ב) דפריך על רבה דאמר דמש"ה לא מצטרפי סכך פסול ואויר מפני דלא שוו שיעורייהו להדדי מהא דהבגד והשק כו'. והלא סכך פסול ואויר הוויין כדברים המטמאין. אך לפי מה שהוסיף הרמב"ם כאן ביאור בדברי ר"ש. י"ל דהיינו הא דמשני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט כו'. מלשון הרע"ב שכ' וכן כ"א מצטרף לקל וכולן מצטרפין זע"ז כו'. משמע דאפי' שלא כסדר השנוי במשנה. ולא כן פי' בכלים ועי' תוי"ט שם:
+
+Daf 18b
+
+<b>גמרא אין לי אלא אוכל. נהנה כו' מנין. </b>כ"נ דצ"ל ולמחוק הו':
+<b>שם אי מה חטא כו' פגימתו והנאתו באחד. </b>כ"נ דצ"ל בבי"ת:
+<b>רש"י ד"ה ואפי' לזמן מרובה. מנין שמצטרפין ויהא חייב. </b>כצ"ל ומלת הנהנה למחוק:
+<b>תד"ה יכול. שאינה פוגמה כו' את בעלה. </b>הגהת הצ"ק אינה מוכרחת:
+<b>תד"ה אכילתו. וכדפי' שם בתוספות. </b>כצ"ל וכן בסה"ד:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא שיכול מאי פשיטא נפש כתיב מ"ד כו'. </b>לכאורה בפשוטא משמע דאשמעינן דאף שחלוקין בשארי מצות מיחיד. משוח מביא פר ונשיא שעיר קמ"ל דבזה שוין וכדתנן בהוריות (ט) וע"ש בפרש"י. וי"ל דזה כבר ילפינן שם (ח) דקראי דחלוקת קרבנותיהם לא מיירי אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:
+<b>שם עד דביקע בקרדום ויפגם פגום. </b>כ"נ דצ"ל בל"ו:
+<b>רש"י ד"ה עד שיצא מן ההקדש לחול. דקסבר דמאן דמיחייב חטאת כו' חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון כו'. </b>עי' ט"א מגילה (ח) בד"ה רש"א שתמה מאד ע"ז. וכ' דגי' שלפנינו כיון שהוציא מעל נכונה:
+<b>תד"ה אקשיה </b>(הא')<b>. אלא אי קשיא כו' ה"ל להזכיר לענין חיוב דהא מעב"ג כו'. </b>מה שנדפס בגליון כאן הגה' מצ"ק הוא שבוש. כי הכא לא הגיה כלום רק לקמן בתירוצם שכ' כלומר מעב"ג הגיה והוסיף תיבת נפקא ע"ש:
+<b>תד"ה אקשיה </b>(הב')<b>. הא יש בהן מעילה דהיינו אימורי קדשים קלים או קדק"ד כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 19b
+
+<b>[במשנה נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכח"פ כו'. </b>נראה דהו' מן ופגם הוא ו' המחלקת] :
+<b>רש"י ד"ה ור"נ. דכ"ש חמירי כ"כ שמביאין אחרים לקדושה ויש בהן מע��לה. </b>לכאורה תמוה דהא משקדשו קדושת הפה יש בהן מעילה כדתנן לעיל בפ"ב. ואולי יכוון דכיון דנתקדשו בכ"ש קדשו קדושת הגוף דאין להם פדיון כדתנן בר"פ י"ב דמנחות ולכן יש בהם מאז מעילה אחר מעילה ואפשר דגם ת"ק מודה בזה ובהמה דנקט ל"ד אלא לאפוקי כ"ש:
+<b>שם דכ"ש מקדשין כל דבר. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מ"ט. דכתיב יכפר עליו כו'. </b>כצ"ל ומלת אשר למחוק וכן בסמוך:
+<b>בא"ד שהכ"ש מקדש מה שבתוכו. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20a
+
+<b>במשנה נתנה לחבירו הוא מעל. </b>וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בטוה"נ הבאה לו. וסייעתא לפסק השו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"ה וע"ש במ"א סק"ח:
+<b>שם נטל פרוטה של הקדש כו'. </b>התוי"ט הקשה דהא תו ל"ל. ולי י"ל משום דרצה לאשמעינן דינה בבלן:
+<b>תד"ה נתנה לבלן </b>(בסופו). בישראל מיירי מדקתני חבירו. הן מצינו בשבת (קנ) דתנן לחבירו ומוקי לה ר"פ בחבר נכרי. ועי' תוס' סוכה (לט) ד"ה הלוקח. ולשונם בב"מ דבעובד כוכבים לא שייך מעילה ור"ל וא"כ לא שייך למיתני וחבירו לא מעל:
+<b>המשנה כולן מעלו. </b>התוי"ט העתיק הירושלמי מה שמחלק בין הא דהכא להא דתרומות פ"ד מ"ד ע"ש. ול"נ דע"כ גמרא דילן ל"ל הך חילוק דהירושלמי דא"כ היאך רצה לפשוט ממתניתין בעיא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא דהתם הרי זבין בב"א ודומה להך דתרומות. וע"כ צריך לחלק לגמרתינו כמו שחילק הר"ש שם בתחלה מדעת עצמו ע"ש:
+<b>תד"ה השליח. כדאמרינן כו' דילפינן חטא כו'. </b>והרע"ב כתב מקרא דואשמה הנפש ההיא כו' והוא מפי' הרמב"ם ועתוי"ט. ואנכי תמה דהרי מקרא זה לא כתיב אצל מעילה רק בגזל הגר בפ' נשא:
+
+Daf 20b
+
+<b>רש"י ד"ה ש"מ מוסיף ע"ד הוי. </b>מה שהוסיפו בד"ח מלת שליח וכן בתוס' הוא לל"צ כמבואר:
+<b>בא"ד וזבין ליה כורא שהוא פי שנים. </b>כצ"ל:
+
+Daf 21a
+
+<b>במשנה כיצד יעשה נוטל כו'. </b>מפרש"י ותוס' וכ"נ מהרמב"ם בחבורו בפ"ז מהמ"ע ה"ו. דבהקדש יכול לחלל אף שהוא ברשות אחר כמש"כ התוס' בב"ק (סח ב) ד"ה הוא. והרע"ב נמשך אחרי הרמב"ם בפי' ולא מחוור:
+<b>החנווני. ושליח נמי לא מעל שהרי עשה שליחותו. </b>זה אינו לפי המסקנא דלקמן בגמרא:
+<b>תד"ה הבא לי בחציה. שמן ופתילות. </b>הס"ד. ומה"ד
+<b>והלך והביא לו. בחציה כו' ושינה כו' </b>הד"א. כצ"ל:
+<b>תד"ה אר"א. וקאמר דמה שיזיעו במעטן כו'. </b>כצ"ל ומלת בגמר' למחוק:
+<b>בא"ד אע"ג דאיהו לא עביד חשוב משקה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 21b
+
+<b>רש"י ד"ה והביא בשלשה. סלעי כסף כו'. </b>כצ"ל וכן לקמן בפי' הגמרא:
+<b>רש"י ד"ה ואם הפקידן </b>(במשנה)<b>. לפיכך לא מעל השולחני אלא המפקיד. </b>וכ"כ בקדושין (נג ב). אבל הרמב"ם בפי' ובחבורו כ' דגם המפקיד לא מעל (וכ"כ הרע"ב אחריו). ועי' מה שהקשיתי עליו (שם נ) מהא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח מעל לפי הטעם שפרש"י שם. ונראה דהרמב"ם ס"ל דשם הטעם כמו שפרש"י בחגיגה (י ב) ע"ש:
+<b>תד"ה פרוטה. ואע"ג דספיקא היא כו' ר"ע לטעמיה כו'. </b>בתוספתא איתא להדיא כאן בדברי ר"ע דמביא א"ת:
+<b>בא"ד תימה ליבטל כו'. </b>מש"כ התו"ח ואפשר דאתיא כר"י דסבר מב"מ לא בטיל. זה אינו למש"כ התוס' במנחות (כב ב) ובש"מ דביבש ביבש אפי' ר"י מודה דבטיל ע"ש:
+סליק מסכת מעילה. בעזרת שוכן מעלה:
+
+Daf 22a
+

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Meilah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,363 @@
+Rashash on Meilah
+רש"ש על מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על מעילה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>כתב </b>התוי"ט בשם הרמב"ם
+<b>הביא אחר כריתות מעילה מפני כו'. </b>לכאורה בפשוט י"ל דכ"ה הסדר בויקרא תחלה חטאת קבוע דבאה על חייבי כריתות ואח"כ קרבן עולה ויורד ואח"כ אשם מעילות:
+<b>גמרא ואי תנא שחטה בלילה ה"א הואיל וזרק דמה ביום כו'. </b>כצ"ל עתד"ה שחטן בסופו:
+<b>רש"י ד"ה וכן אם שחט בלילה. והאי כל דכן הוא כו'. </b>ועתד"ה שחטן ולעד"נ דבהך בבא אתי לאשמעינן דאף דזרק ביום מ"מ לא יצאו מידי מעילה. ולהכי בבבי קמייתא דלא מיירי בזריקה הוה רבותא בהיפך. אבל הכא הוה רבותא דאף דהזריקה היתה כהוגן מ"מ ל"י מידי מעילה דומיא דשחטן חוץ לזמנן כו' דהוה הרבותא בזה כמ"ש התוס' לקמן:
+<b>רש"י ד"ה או חוץ למקומן. מבשר זבח שלמיו וגו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ואיזו היא שלא ה"ל שעה"כ. וה"ה לכל הני כו' וה"ט דנקיט הני כו'. </b>והוא דוחק. ולכאורה נראה דלפי סוגיין לקמן בגמרא דלר' יהודה דלכ"ע בהני דרישא אם עלו ירדו. אין בהן מעילה אלא מדרבנן. א"ש בפשיטות דר' יהושע מעילה דאורייתא אתי לאשמעינן דכל הנך דחשיב הכא לכ"ע אם עלו לא ירדו. ולכן דברי התוי"ט בד"ה ושקבלו פסולין שתלה טעם מעילתן מדאורייתא משום דא"ל תקנתא. שלא בדקדוק דבל"ה נמי כיון דאם עלו ל"י ועוד דודאי מיירי שאין עוד דם הנפש דאל"כ עדיין יש תקנה שיקבלו כשרים ויזרקו ויצאו מידי מעילה. אלא שהרמב"ם סתם ברפ"ג דהל' מעילה וכתב דאם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות כו' מועלין בהו מד"ס. ושיטתו הוא דאפילו בהך דאם עלו ל"י אין בהן מעילה ד"ת וכמו שבאר הלח"מ בפ"ג מהל' פהמ"ק ה"ז ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה אימא כמאן דחנקינון דמי קמ"ל. והאי בעל הש"ס כו'. </b>דבריו סתומין. ואולי יכוון למש"כ התוס' בד"ה ששחטן. דלפי ששונה כ"א בפ"ע לא חש לשנותם ביחד. וא"כ לא מוכח דין ששחט וזרק בלילה אלא ממה ששנה ג"כ שחט בלילה וזרק ביום ולכן הוה שפיר לא זו א"ז. וזהו שכ' בדבור הקודם וה"ה אם שחט בלילה וזרק בלילה:
+<b>תד"ה ששחטן. והדר תני לזא"ז כו'. </b>פשוט דר"ל במאי דתני בתחלה שחטן בדרום כו' ואח"כ תני שחטן בצפון כו'. והצ"ק ל"ד בזה:
+<b>בא"ד והדר מפרש וכיצד קתני כו' שינוי מקום דדרום שאמרנו כגון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ובגמרא תני אפילו שניהם ובמשנה שיירי כו'. </b>לכאורה תמוה דהרי תני שם במשנה אפי' הוא שוגג והיא מזידה כו' והיינו דתרוייהו ל"מ למצוה כדפי' הגמרא שם. וי"ל דמשמע להו מדתני ר"ח אמשנתינו אפי' כו' מוכח דזה הוה רבותא טפי כששניהם מתכוונים שלא לשם מצוה בדרך אחד:
+<b>בסה"ד כיון דאשמעינן חדא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה פשיטא. ועי"ל דלפי מה שפי' מורי ניחא כו'. </b>ע"כ ר"ל מה שהביאו בשמו לקמן בד"ה חוץ לזמנו ע"ש. וא"כ היינו תירוץ קמא. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דדבריהם אלו מקומם לעיל בד"ה שחטן אחר מה שהביאו בשם ר"י לשבש הספרים. וכוונתם ליישב הגי' ע"ד שכתבתי ברש"י ד"ה וכן אם שחט:
+
+Daf 2b
+
+<b>רש"י ד"ה ומשני הואיל כו'. דכתיב ביה ירצה לכפר. </b>עמש"כ בזבחים (כט ב) בס"ד:
+<b>בא"ד וכיון דהא זריקה חשובה כו'. </b>נראה דצ"ל דהא שחיטה:
+<b>רש"י ד"ה אליבא דר"י. פרט כו' ושלנה. </b>ט"ס הוא וצ"ל תחתיה ושנשחטה בלילה:
+<b>בסה"ע </b>הנקודות מיותרות כי הד"א:
+<b>תד"ה עלו. דלכ"ע לא ירדו. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ורבה. תימה אמאי שבק שנשחטה בלילה ונשפך דמה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ופי' הר"י דמיירי הכא בעוף כו' והכא לא מודה ר"י כו' דל"ד לניתנין כו' בזבחים ז ב. </b>כצ"ל ודלא כהמציין) דל"פ ר"י כו' אבל כו' פליג ר"י כו' בצפון כלומר כו' מיהו קשה כו' ולפר"י אמאי איתותב כו'. מכ"ז משמע להדיא דרבה ל"פ ארב יוסף בהא דלר"ש אף בעולת העוף שעשאה למטה דלא תרד (וזה שלא כדברי התוס' בזבחים (פד) בד"ה הניתנים ע"ש) ולכן שפיר נמחק בד"ח תיבות גבי זבחים שבדבריהם והצ"ק ל"ד בזה:
+<b>תד"ה ומי איכא. וכן גבי אפר חטאת בסוף התכלת. </b>כצ"ל:
+
+Daf 3a
+
+<b>רש"י ד"ה קמ"ל. וכש"כ בהנך כו' דאית בהו מעילה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה איתיבי'. והעמיד השלישית בשינוי מקום מליקה. </b>כצ"ל וכמש"כ לקמן בד"ה וקתני בפרק כו':
+<b>בא"ד ואוקימנא התם בגמרא דכל הני דתני התם היינו ששינה במקום מליקה. </b>ע"ש היטב דאינו כן ועי' בתוס':
+<b>תד"ה והא. מתוך דר"א ניכר שהי' פשוט לו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה שהכניסה. דאי ס"ד דמספקא לי' ליבעי ליה הא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כלומר קבעי בעולת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם שהוא פשוט לו. </b>כצ"ל:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא א"ל רב אשי לרבא. </b>בקדושין (עב ב) איתא כשמת רבא נולד רב אשי וע"כ כאן ט"ס:
+<b>רש"י ד"ה לא לעולם. ע"כ ל"ק רבה כו' או שיצאתה אם עלתה תרד כו'. </b>וכן לקמן בא"ד הזכיר יציאה ב"פ וכן בד"ה אבל. ותימה דיוצא באימורין אף לר' יהודה לא ירדו. ולר"ש אף ביצא דמה כמבואר כ"ז בזבחים (פד):
+<b>רש"י ד"ה א"ל בזריקה. אבל הא דאר"ג כו' היינו דפיגל בזריקה ממש כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה א"ל ר"א. ופיגול דקמיצה הוי כמו פיגול דשחיטה דכי היכי דקבע כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה קומץ. וא"ת ואיך ס"ד לומר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד אבל שם פיגול חל משעת שחיטה כמו לענין להביא לידי קדושה. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>בא"ד ומשני דמייתי כו' עד שעת זריקה כמו לענין להביא לידי מעילה. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד </b>(בדף הסמוך) כלומר ע"כ פקע פיגול כו'. כצ"ל:
+
+Daf 4a
+
+<b>רש"י ד"ה והא. היאך מביא אחרים השיריים לידי פיגול כו' ומביא השיריים לידי פיגול. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אי בעולה </b>(בסה"ע)<b>. דלעולם מיירי בחטאת וקודם זריקה. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 4b
+
+<b>תד"ה הפיגול. משום דיש קק"ד דלא פסיקא כו' כגון בעולה אי אפי' ליתא לדר"ג. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כלומר שיהא מרוצה לאכול בהיתר ממנו אלמא דחשבה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5a
+
+<b>רש"י ד"ה שלן. או הבשר כו' </b>עד סה"ד. תימה דמשמע דהדם נזרק כראוי בזמנו א"כ תיפוק ליה מטעם דכבר הוזה. אלא ודאי הכא לכ"ע פירושו דלן דמה וכן פרש"י בזבחים וכן התוס' שם:
+<b>תד"ה שקיבלו. ולא ניחא למימר דלזא"ז קתני בכה"ג כו' חד מילתא היא. </b>נראה שכוונו למש"כ בר"פ האיש מקדש ע"ש:
+<b>בא"ד וא"ת א"כ ל"ל למיתני וזרקו פסולין כלל כו'. </b>לכאורה יל"פ דהכוונה דפסולין לא קאי אוזרקו. אלא פי' וזרקו כשרין וכ"נ מפרש"י:
+
+Daf 5b
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לעולם דמעילה. כדאמרן הכא ופסולים דתני גבי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד א"נ שאותו הדם דינו לישפך לאמה כדין שיריים. </b>נראה דר"ל כדין שיריים שבצואר בהמה דאמרינן בזבחים (לד ב) דלכ"ע נשפכין לאמה. אבל מה שסיים דאי כו' טעונין יסוד אינו מכוון דהכי הל"ל דאי כו' ה"ל לכהן כשר לחזור ולקבל ולזרוק ויתכשר הזבח:
+<b>רש"י ד"ה ה"ג. היינו כשחישב פסול בקבלה כו'. </b>ר"ל ושיריים אינם נעשים אלא בזריקה כמש"כ התוס' כאן ובזבחים (לד ב) רש"י ותוס' וזה דלא כהגהת הב"ח:
+<b>רש"י ד"ה ה"ק אין לך. כגון כו' ונותר. </b>כדי נסבי' דאפי' אם אינו עושה שיריים מ"מ אין תקנה לדם הנשאר דהרי גם הוא נפסל בלינה עי' ר"פ דלקמן:
+
+Daf 6a
+
+<b>גמרא ת"ש רש"א כו' כיצד לן לפני זריקה כו'. </b>נראה פירושו לן הבשר כו' לאחר זריקה דהיינו שזרק כתיקונו בעוד יום. אבל בלן הדם בדלא היה שהות למזרקיה לכ"ע מועלין. ובה��' שהות אתאן לפלוגתא דהיתר זריקה או היתר אכילה. ולפ"ז ל"פ ר"ש אסתמא דברייתא דלעיל (ד' ד ע"ב). וכ"נ שפי' התוס' כאן ורש"י במנחות (קא ב). ופירושו כאן תמוה:
+<b>רש"י ד"ה לאחר זריקה א"מ בו. והכא ליכא למידק כו' דהא ס"ל לר"ש כו'. </b>מוכח מדבריו דאפי' בפיגול אמרי' לר"ש כה"ע לזרוק כזרוק דמו וכן הבינוהו הבה"ז והצ"ק. ותימה לקרותו עומד לזרוק כיון דאסור לזרקו. וגדולה מזו אמרינן במנחות (קא ב) אלא הני מנחות מצוה לפדותן ע"ש:
+<b>[רש"י ד"ה כל לאפוקי כו'] . והיינו דאמרינן במס' מנחות </b>הוא (בד' מז ב) הא איתותב ר"ג כו'. תימה דהלא למ"ד היתר אכילה שנינו אתיא דוקא כר"ג. וע"ש בתד"ה ולאו איתותב: ודע דאגב עיוני ראיתי דבר מתמיה בכ"מ בפ"ג מהלכות מעילה ה"א שכ' דסוגיא דפי"ב דמנחות כריו"ח רהטא. ותימה דנהפוך הוא דהתם אזלא דוקא כמ"ד דהיתר זריקה שנינו ע"ש (קב). ואח"ז מצאתי לשעה"מ בפ"ד מהלכות גירושין שעמד עליו בזה. וכן יתר דבריו שם תמוהים וכבר השיגם הבה"ז:
+<b>תד"ה ת"ש רש"א. ל"מ ליישב מתניתין אם לא כדר"ג. </b>כצ"ל:
+
+Daf 6b
+
+<b>רש"י ד"ה בשר קק"ד. ואח"כ נכנס. </b>תימה דמאי מעליותא בחזר ונכנס כיון דכבר נפסל ביוצא. דע"כ לא אמרינן בזבחים (צ) מאי לאו דהדר עיילינהו. וכן ר"פ שם דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ כו' אלא בסיפא דוקא באימורי קק"ל די"ל דלא מיפסלי ביוצא קודם זריקה. וכן במנחות (מז ב) לענין שתי הלחם דאר"פ דבהדר עיילינהו פליגי היינו דנאמר דר"ע ס"ל דשחיטה לא מקדשא ולא איפסלו כלל. וכ"כ קשה בזבחים שם דקס"ד דטעמא דר"ע באימורי קק"ל דס"ל דלא מיפסלי ביוצא. דא"כ מ"ט בבשר קק"ד. ועי' בתוס' שם (כו) ד"ה דלמא. והתוי"ט שהקשה על מה שפרש"י לקמן בסיפא ג"כ דמיירי בחזרו מהא דר"פ שם בזבחים דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ. זה לק"מ דר"פ ל"ק שם אלא למידחי הכתנאי. אבל באמת לפי דקאמר רבינא ב"ש שם דמיפסלי ביוצא. אפי' בדהדר פליג ר"א. ודלא כהרמב"ם בפ"א מהלכות פהמ"ק הל' ל"ג דמשמע שדחה דברי רבינא ב"ש מהלכה ועצ"ק שנגע במקצת דברי אלה:
+<b>רש"י ד"ה וא"ח עליו משום פיגול כו'. אלא זריקה כשרה. </b>והתוס' כתבו ביתר ביאור לענין פיגול דאמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכ"כ במנחות (מז ב). (והתוי"ט ל"ד במש"כ בשמם דפיגול יליף בגז"ש כו'. דל"כ הגז"ש אלא לענין נותר). ואף דמוקמינן לקמן ביצא מקצת בשר. דאפי' ר' יהושע מודה דאם נשתייר כזית בשר זורק אה"ד (פסחים עט) וכש"כ לר"א דס"ל שם (עז) דם אע"פ שאין בשר וא"כ זריקה כשרה היא. מ"מ לענין בשר היוצא דלא מהני הזריקה ליה לאשתרויי באכילה כדלקמן בסה"פ ה"ל לדידי' כזריקה פסולה ועי' לשון רש"י במנחות שם:
+<b>רש"י ד"ה וזריקה כתיקנה. </b>צ"ל דזריקה:
+<b>תד"ה בשר. משום דאית ליה לר' אליעזר דאין זריקה כו'. </b>כצ"ל ביו"ד:
+<b>בא"ד רע"א אין מועלין דקסבר זריקה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה שלא כתיקונה. כשנעשית הזריקה עצמה בפסול שפיגל בשחיטה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה א"ל. וקשיא כו' דהא פי' במתניתין שאין לדמות. </b>לכאורה תמוה דהא כתבו שם דשארי פסולים חמירי מיוצא. א"כ איכא למימר דמקשה ליה מק"ו. וי"ל דכוונתם דכיון דבשאר פסולי אף ר"ע מודה וא"כ ע"כ צריך לחלק בין הא דמחשבין על האבוד להא דר"ע וא"כ מאי מקשה ליה ודו"ק:
+<b>בא"ד והא דקאמר והא אבוד ושרוף דליתנהו בעולם כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 7a
+
+<b>רש"י ד"ה אמר רבא. אימא מחשבין על העומד כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא ששחט שניהם בב"א. כגון ששחטום שני כהנים כאחת. </b>עתו"ח. ומש"כ א"נ כאן מיירי מזריקת הדם. נראה דט"ס הוא וצ"ל בקבלת הדם ועי' בתוס':
+<b>תד"ה חישב. וגם לא קמבעי' כו' דהא נמי פשיטא דפיגל. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה א"ל </b>(בסופו)<b>. מלאיתויי מדיני הטומאה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אלא. והכא פשיט ליה דא"מ בנשפכין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה לכפר. ויס"ג כו' והלא פסול הוא שהשיב לו כך הזקן. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה תשובה. כאילו היו מאותו שזרק דמו. </b>כצ"ל:
+
+Daf 7b
+
+<b>גמרא </b>(בסה"ע) אר"ח ליוצאין כו'. נראה דר"ל דיצא חוץ לחומת ירושלים. דאילו חוץ לעזרה הא ס"ל לריו"ח בזבחים (סוף דף פט) דבשר קק"ל שיצא לפני זר"ד כשר. ועי' בהראב"ד ובכ"מ בפ"א מהלכות פהמו"ק הלכה ל"ב. ועי"ל דר"ח קאי ארישא אבשר קק"ד ואיידי דתני שם לישנא דאין מועלין תני ג"כ בסיפא גבי קק"ל כן וכה"ג כ' התוס' לקמן (ח) בד"ה נזרק דמן. וכנ"ק מלשון רש"י:
+<b>תד"ה אריו"ח. י"ל דל"ד דאי אמרינן דטעמא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ועל זה. ועל האימורים נמצא מע"ד בקק"ד להקל ולהחמיר. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה הא ממונא. דאי למ"ד היתר זריקה א"כ כו' ר"ל לאחר שניתר לזריקה כו'. </b>משמע דאף לענין הבאת אימורי קק"ל למעילה ולהתחייב משום פיגול כו' הוה ג"כ משנראה לזריקה וצ"ע בזה:
+
+Daf 8a
+
+<b>תד"ה ובלינה. שהרי ההזאה ביום המליקה ואל"כ איפסל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד ומשעת מליקה מונין. </b>נראה דנ"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקעה"ח דא"ת דמונין משעת הזאה ה"ל לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכה"ג אמרינן בברכות (ט) ע"ש:
+<b>תד"ה ואין מועלין בה. בדין ה"ל למיתני חה"ע עם פה"נ דתרוייהו ל"ס לגבוה כו'. </b>תמוה דהא ל"ד אהדדי כלל דחה"ע נאכלת לכהנים ולכן אין בה מעילה אחר הזאת דמה. ופה"נ אדרבה אין בהם לכהנים כלום לכן מועלין בכולן. ונ"ל להגיה דכצ"ל בדין ה"ל למיתני (ר"ל בתחלה) עולת העוף עם פה"נ דתרוייהו סלקי לגבוה כולהו:
+<b>בסה"ד ואף משתצא לבה"ד מועלין בה. </b>תמוה דהא קתני בה ומועלין בה עד שתצא לבה"ד. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל ועד שתצא לבה"ד מועלין בה. ובאו בזה ליישב מדוע לא קדים למיתני פה"נ דהא אף בהו מועלין גם בעורן לזה קאמרי דעולת העוף אף שתשרף כולה ונעשית אפר מועלין בה עד שתצא לבה"ד. ופה"נ אחר שיותך הבשר שוב אין מועלין. ועמש"כ לקמן דאף באימוריהן שנקטרין על המזבח אין מועלין משנשרפו:
+<b>תד"ה הוכשרו. מ"מ גבי פר ושעיר של יוה"כ כו' שהרי משל צבור הם כו'. </b>אינו מדוייק דהרי פר יוה"כ של יחיד הוא. ופר הע"ד של צבור הוא. אלא החילוק הוא בין זמנם קבוע לאין זמנם קבוע עי' רפ"ב דתמורה:
+<b>תד"ה קרמו. וי"ל דמשום טבו"י נקטינן כו'. </b>לשונם תמוה דהא כולהו דחשיב צריכין לקרימה דוקא. מחו"כ מטעמא שכתבו לטבו"י. ולענין לשחוט הזבח ודאי בעינן קרימה:
+<b>תד"ה נזרק. פי' עליהן על הלחמים. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה הקומץ. בזבחים בפ' בית שמאי </b>(מב ב). כצ"ל:
+<b>תד"ה ופיגול. ובלינה דקתני אי מיירי בבאה עם הזבח. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י </b>(בסה"ע) ופוסל אה"ת. לכאורה כיון דלתרומה אינו אלא כמו שני אותו קודש שנגע בו לא יפסלנה. ואולי כוונתו על הטבו"י עצמו. דהוא פוסל אה"ת:
+
+Daf 8b
+
+<b>גמרא ותני רב הוזה דמה. </b>כצ"ל וכדלקמן גבי מיצה וכמו שהעתיקו התוס':
+<b>שם והנשאר כו' חטאת הוא. </b>כצ"ל וכן בסמוך וברש"י ותוס':
+<b>רש"י ד"ה לר"מ. דעביד לי' שלישי ופוסל מדרבנן. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אינו מעכב. וח"ע משום פיגול נותר וטמא. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה דתני רב </b>(צ"ל ותני רב). ומדקתני במתניתין כו'. כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אלא ארישיה. </b>מלת באצבעו צריך למחוק:
+<b>תד"ה אר"ח. א"נ כגון שיצא וחתך כו' עם העצם כו'. </b>כצ"ל ומלת כולו למחוק. ומה שהגיה הצ"ק דצ"ל עד העצם דעם העצם הוי מום. תמוה דא"כ מה הוא שסיימו שאין זה פסול בעופות כו'. הרי עד העצם אינו מום אפי' בבהמה כדאיתא בזב��ים שם. אלא ודאי גרסי' עם העצם. ומשום דבעוף אינו פוסל אלא מחוסר אבר שלם. רק דק"ל דא"כ תיפוק ליה דאסור באכילה משום אמ"ה ועי' חולין (קב): ומש"כ ואח"כ מלקה. משמע דאחר מליקה אפי' קודם הזאה אם חתך פסול. והיינו ע"כ מטעם שכתבתי שם בקושייתי ע"ש. ונ"ל דמפרשי דמה שתירץ שם ר"ח חותך באבר כו'. קאי לתרוצי דלעולם כדאמרי' מעיקרא חתך ואח"כ שחט כשרה כו'. ומעיקרא דקאמר אלא אימא חתך ואח"כ קיבל כשרה ה"מ למיפרך כמו שהקשיתי שם אלא דעדיפא מיני' קפריך. ומה שאמר שם אחר שינויי דר"ח קיבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ כו'. שיגרא דתירוצא קמא נקיט. ועיין לח"מ בפ"א מהל' פהמ"ק הי"ד:
+<b>תד"ה והא תניא. ומשני התם כתיב והנותרת כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 9a
+
+<b>גמרא קתני מיהת מיצה דמן. </b>ק"ל הא מיצוי בחטאת הוה חצי מתיר דהזאה ודאי מעכבא ודוחק לומר דאתיא כר"מ במנחות (טז). ועוד לרשב"ל בזבחים (מא ב) דאף לר"מ א"מ בחצי מתיר מא"ל. וצ"ל דבכלל מיצוי דחטאת הוי נמי הזאתה:
+<b>במשנה פרים הנשרפים כו' ומועלין בהן בבה"ד עד שיתיך הבשר. </b>ק"ל מדוע לא קתני דבאימוריהן מועלין עד שיצאו לבה"ד ונלע"ד דלפי דמצות הרמת והוצאת הדשן לא כתיבי אלא גבי עולה. לא ילפינן מינה אלא הנעשין על מזבח החיצון דומיא דידה. ע"ד שאר"ש בפ' ב"ש בזבחים (מג) במשנה כל שאינו על מזה"ח כשלמים א"ח עליהן משום פיגול. וכעין תירוץ התוס' לקמן (י ב) ד"ה הכל מודים. [ודע דמשמע דחייבין עליהן משום פיגול כו' קאי ג"כ על הבשר שהרי ומועלין בהן כו' לא קאי אלא עלייהו לחוד ועמש"כ בזבחים (לה) וצ"ע] :
+<b>רש"י ד"ה קרמו בתנור. כמו שחיטה דקק"ד. </b>הן גם קק"ל הוכשרו בשחיטתן ליפסל בטבו"י. ומחו"כ. וכה"ג דקדקו התוס' אחריו שם (נג ב). ואפשר משום דאינהו הוו ג"כ קק"ד נקיט להו:
+<b>רש"י ד"ה ואין בהן מעילה. וכבר נעשית מצותן. </b>לכאורה בכדי נקיט לה. ולקמן בלחה"פ לא כתב רק טעם דשעת היתר לכהנים. והרע"ב הוסיף מדילי' גם שם טעם דנעשית מצותו:
+<b>רש"י ד"ה הנהנה מאפר תפוח. היה צובר אה"א לצד א' של מזבח. </b>שם איתא תפוח היה באמצע המזבח:
+<b>שם ועושהו עגול כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 9b
+
+<b>גמרא הא אפר דלית בי' מששא אפי' לגבי מזבח לא יחזיר. </b>כ"נ דצ"ל לפי' התוס':
+<b>רש"י ד"ה איכא דמותיב. דכי פקעה על גבי המזבח כו' ה"ה דאפי' אפר שפקע על גבי המזבח כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה וכולן. וקאי אעצמות וגידים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דהרבה דשן יש לתרום מלבד זה. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד שעומד הדשן שע"ג המערכה לתרום. </b>כצ"ל:
+
+Daf 10a
+
+<b>תד"ה רישא. אבל ר"ש כו' כדמוכח בפ' יש בקרבנות כו' דמוקי לה באבודה שלא בשעת הפרשה. </b>בגי' שלפנינו שם ליתא:
+<b>בא"ד לכן נראה להר"מ כו' אבל הכא דאם לא קרב החטאת היה מוסיף ומביא חטאת שמנה כו'. </b>צ"ע דהתם נמי קתני באיזו בבות יביא מאלו ומאלו חטאת כו' ומדייק הגמרא שם הא אם הביא מא' מהן השני יוליכו ליה"מ ומוקי לה כרבי. ובל"ז דבריהם צריכין ביאור. ודברי בה"ז מגומגמין:
+<b>תד"ה הכל מודים. וא"ת ואמאי לא נקט יצא. </b>ע"כ ר"ל יצא כולו וכמש"כ הבה"ז. וא"כ פליג רבא אדריו"ח דלעיל (סוף דף ו) דאמר דביוצא כולו לא אמר ר"ע. ואפשר דל"א ריו"ח אלא לענין פיגול נותר וטמא. אבל לא לענין מעילה:
+<b>בא"ד מיהו קשיא דבמתניתין תנן גבי עולה כו'. </b>עצ"ק שהעלה דבריהם בצ"ע דהא כבר חילקו לעיל דהתם בעי' בגדי כהונה כו'. ולעד"נ דט"ס וצ"ל גבי פה"נ כו' דמועלין בהן בבה"ד והרי שריפתן שם ג"כ לא בעי' ב"כ דהא כשרה אפי' בזר כמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' מעה"ק הל' ה' (והכ"מ שם לא הראה מקורו. והוא ירושלמי ס"פ שני שעירי). וכן בתירוצם צ"ל דשאני פה"נ כו':
+<b>במשנה וחי��בין עליהן כו' ופיגול אין בהן. </b>כצ"ל וכן בסוף מתניתין צ"ל ופיגול אין בו:
+<b>שם זה"כ כל שיל"מ אח"ע משום פיגול כו'. </b>מש"כ התוי"ט דפה"נ דמן מתיר בשרן ועורן לבה"ד. משמע דחייבין עליהן משום פיגול ועמש"כ עליו בזבחים (לה) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה אח"ע כו'. דנותר יליף עון עון מפיגול. </b>כצ"ל ע"ש בזבחים (מה א וב). ועתור"ע. וע"ש בזבחים בתד"ה יש לו מתירין דמאשר יקרב לא ילפינן לדבר שיל"מ. ועי' לעיל (ו ב) בתד"ה בשר:
+
+Daf 10b
+
+<b>רש"י ד"ה ולא נהנין. אין מועלין כו' אלא מדרבנן כו'. </b>עי' לעיל (ג) ובפירושו ובבה"ז וצ"ק שם:
+<b>תד"ה ולד. דא"כ ל"ל עיברה שנתה והא כ"ע כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+<b>ד"ה המפריש. ולא פי' אלו לחטאת כו'. </b>וכן פי' הרע"ב. וכ"ע התוי"ט ל"ד דאפי' אמר אלו לחובתי מפורשין הן כו'. ואני אומר עליו ז"ל דל"ד דלפי מה שפירשו לקמן בהא דשהן ראויין להביא בכולן שלמים דר"ל דבכל מעה ומעה כו' וכפי שבאר דבריהם שם התוי"ט בעצמו. פשוט דאפי' אמר לחובתי ואף באמר אלו לחטאתי ולעולתי כו' נמי דינה הכי. ומה שהביא התוי"ט ממש"כ בנזיר. אינו כלום דשם קאי על דינא דלקמן במת דשם מחלק במתניתין בין סתומין למפורשין. אבל ברישא דלא מחלק משמע דאפי' במפורשין (דבסיפא) נמי. ועי' בתוס' דנזיר (כו) בסד"ה הא. אבל לפי' התוס' שהביא התוי"ט בד"ה מת בועי"ל הוה איפכא דברישא מיירי ביותר סתומין מבסיפא. ואין זה משמעות המשנה. אולם על מה שפי' הרע"ב ג"כ בסיפא גבי מת שלא פי' אלו לחטאתי כו'. שם יפול עליו שפיר דל"ד:
+<b>רש"י ד"ה מפני. דבכל מנה ומנה כו'. </b>לשון הרע"ב דכל מעה ומעה:
+<b>במשנה ירדו לשיתין. </b>כ' התוי"ט דהוא לשון ארמית כו'. והוא ג"כ לשון עברי והיו שתותיה מדוכאים (ישעיהו י״ט:י׳). כי השתות יהרסון (תהילים י״א:ג׳):
+<b>רש"י ד"ה ואימא. ונוקים דאידי ואידי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אמר לך ריו"ח. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה לול. לצד הקרן של מערב. </b>כצ"ל. או כמו שהגיה הצ"ק של מזבח:
+
+Daf 11b
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לר"ד. ביוה"כ אחר מא"ל. </b>כאן צ"ל סה"ד:
+<b>רש"י ד"ה וכתיב התם ושמו. הני הוא דמועלין בהן. </b>ל"ד דעגלה ערופה לא שמענו דיש בה מעילה ועי' לקמן (יג) תד"ה אתיא:
+<b>רש"י ד"ה א"ד לימא כו'. דאי רבנן כו' היאך יכול לקלטן. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מה. לא חשיב האי דיוקא דלישנא קמא לראב"צ ויש גורסין איכא דאמרי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה המקדיש דישון בתחלה כו'. </b>פירושי המפרשים בזה דחוקים מאד. ולעד"נ דר"ל דקדושה שהיה בהן קודם כבר אזלא לה כדקתני רישא. אבל אם הקדישו אדם עתה מחדש (וזהו שכוון במלת בתחלה) מועלין בו. ועי' בפי' הרע"ב דלכאורה כוונתו נעלמה. ואולי יכוון דדוקא אם הקדיש דמיו בעוד היותו בפנים ר"ל בהיכל דאז לא היה ראוי לשערו ולשומו משום דכ"א אסור ליכנס שמה שלל"צ עבודה והוא באזהרת אל יבוא דר"פ אחרי. ותיכף כשהוציאוהו לעזרה דאז הי' ראוי לשומו נהנה ממנו מעל. משא"כ אם היה שהות לשומו קודם שנהנה ממנו. או שהקדישו לאחר שהוציאוהו לעזרה דהיה שהות לשומו קודם שהקדישו לא מעל. ובזה ינצל מכל גמגומי התוי"ט עליו:
+<b>תד"ה המקדיש. דהא ודאי דכל דבר יכול כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12a
+
+<b>רש"י ד"ה אימא אידי ואידי. דהאי דכתיב ודשנו אה"מ כו'. </b>תמוה דהאי במזבח החיצון כתיב כמבואר בפרשה:
+<b>תוס' </b>(ברה"ע)<b>. דהי' קביעות מקום לדשן מנורה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דאכתי לא יצא לבה"ד שמח"ל. </b>הלשון תמוה דמשמע שסופו לצאת לבה"ד והלא היא נשארה שם לעולם. ולבה"ד אין מוציאין אלא האפר שבתפוח:
+<b>תד"ה מנורה. בג"ש דשן דשן כו'. </b>תימה דלא מצינו בקרא דשן אצל המנורה. ואולי כיון דכתיב בה בהטיבו הוה כ��ו דכתיב בה דשן וכדאמרינן בעלמא ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה כו'. אבל קשה כיון דדשן דהכא אינו מופנה דילמא ילפינן מדשן דכתיב גבי הוצאת הדשן דהוא מחוץ למחנה. וי"ל עפ"י הא דאמרי' ביבמות (נד ב) איידי דכולי' קרא לדרשה כו' ע"ש:
+<b>תד"ה וכי. ר"ח הדר בי' כו' דודאי כו' אלא מדרבנן בקדשים שמתו. </b>כצ"ל ומלת כמו למחוק:
+<b>בא"ד </b>(ע"ב). לא כמו שאתה סובר מתוך קושייתי כו'. כצ"ל:
+<b>בא"ד מיהו הייתי מקשה כך כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דה"ה גבי קדשים שמתו שתהי' בהם מעילה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12b
+
+<b>גמרא הזבל והפרש. </b>נראה דזבל הוא מה שמוציאה ומשליכה לחוץ. ופרש נקרא כשהוא עדיין במעיה וכדכתיב בקרא וקרבו ופרשו. ולכן לא פריך רק מפרש:
+<b>תד"ה ודמיו. דאפי' כי איכא מעילה מדרבנן ל"מ אלא קרן כדאיתא בריש מכלתין וכל לא מועלין כו' אף מדרבנן כדפי' במתניתין. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אלא. קס"ד כו' למוכרו וליקח מהן צורכי מזבח דומיא דקדשי בד"ה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 13a
+
+<b>במשנה אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים כו' וא"מ במה שבתוכן כו'. </b>מה שהקשה התוי"ט מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דלעיל. נראה דלק"מ די"ל דהתם מיירי בחלב שהי' בדדיה וביצה שהיתה במעיה בשעה שהקדישם. ומה שהביא ראי' בסד"ה רש"א לפסוק כר' יוסי מגידולי קונם דפ"ז דנדרים. עמשכ"ע שם (נז) בס"ד. ובר מן דין הא איסורא מיהא איכא אפי' לת"ק וכדאיתא בפסחים שהביא לעיל. ולכאורה ה"נ ראיה לפסוק כר' יוסי ממשנה דלקמן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשה"ק וכו'. ומדאיצטריך לאשמועינן בהו דאין מועלין ש"מ דבשאר גידולי הקדש מועלין. אבל י"ל דרישא מיירי דכשהקדיש הקרקע היו כבר שרשי אילן של חבירו לתוכה. וכן סיפא כשהקדיש את האילן כבר היו שרשיו לתוך שדה חבירו. וכ"מ לישנא דגמרא בב"ב (כו ב) מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן. מכלל דלשינויא דרבינא שם לאו בהכי איירי:
+<b>שם ולד המעושרת. </b>כצ"ל וכן לקמן. והקשה התוי"ט דבדמאי קרי מעושרת לכלכלה שהופרש ממנה המעשרות והרמב"ם העתיק ולד המעשר. ונראה דאישתמיטתי' מ"ז דפ"ט דבכורות מן המעושרים דפירושו מן העשיריים. ובגמרא שם (נט ב) הוה ס"ד דפירושו אותן שעישר עלייהו ודחי שם דאינו אלא העשיריים ודיקא נמי כו'. וז"ל הרמב"ם שם בפירושו והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרין עשיריים:
+<b>רש"י ד"ה אילן מלא פירות. ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אין קרבין כו'. </b>ועתוי"ט. ול"נ דמשום הא לא איריא כיון דטעונין הנחה לפני המזבח שפיר מיקרי ראוי למזבח ומה שאח"כ נוטלין הכהנים משלחן גבוה קזכו כמו בשר החטאת והאשם ודומיהן:
+<b>רש"י ד"ה וכן פרה של חולין. הדשה כו'. </b>כצ"ל. והתוס' שכ' בסד"ה הפועלים מפרה של הקדש אולי ט"ס הוא. ועי' לקמן בתד"ה אתיא (בע"ב) פי' הר"פ:
+<b>תד"ה אתיא. תדע מדאיצטריך כו' לאסור גיזה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד </b>(ע"ב) דע"כ צריך ללמוד מבכור לענין הנקה במעשר מגז"ש דהעברה העברה כיון כו' מוקדשים מבכור אלא לענין הנקה כו' כמו כן לענין מעשר ילפינן כו'. כצ"ל:
+
+Daf 13b
+
+<b>במשנה ראבצ"א נוהגין כו'. </b>התוי"ט העלה בצ"ע על הרמב"ם בחבורו שהשמיט ד"ז ע"ש. ול"נ דהרי הרמב"ם מפרש בפיה"מ דראב"צ אתא לאפלוגי ולומר דמותר ליהנות ממנה והביא ראיה מהא דנוהגין כו'. ות"ק סבר דאין זה ראיה דהתם טעמא משום דמצות ללה"נ (ויש ט"ס בפירושו וצ"ל תחת אינה מודה. אינו ראיה ובהגהת התוי"ט ג"כ ט"ס וצ"ל לא שמעינן) ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה דלענין לתתה בלולב הוא פשוט דשרי מטעם דמללה"נ וזה הביא בד"ט. ולשאר הנאות פסק דאסור כת"ק. אלא דלכא��רה קשה מ"ש זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר ה"ג דבשופר של עולה לא יתקע לכתחלה. וי"ל דשאני הכא דאפילו הנאה גמורה אינה אסורה אלא מדרבנן מדקתני ולא מועלין לכן בהנאה דמצוה ל"ג אפי' לכתחלה:
+<b>רש"י ד"ה וא"ל ר"ל. דדריש נסכיה. </b>כצ"ל וכן בדבור שאח"ז:
+<b>תד"ה ר"א. מה נסכי יין המנסכו בחוץ חייב אף ניסוך המים יהא חייב. </b>כצ"ל:
+
+Daf 14a
+
+<b>תד"ה שבאשרה. אלא נהנין פריך דכיון שאין הקן מאילן של הקדש כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כלומר יטול הקן בידו. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דהא אותם קנים שנשברו דומים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד הרר"פ שי' לפרש כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 14b
+
+רש"י (ברה"ע)<b>. על שס"ח מנה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה רב פפא. ונמצא מועל. </b>הס"ד ומה"ד דדלמא. וקאי על הקושיא ומלת אמרי שבגמרא נראה למחוק. ועלייהו שבדר"פ מפרש אצלם כמו ועליו מטה מנשה:
+<b>רש"י ד"ה אלא. שדעתו לבנותן בו ביום. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מותר. וא"ת ולמה הוזקקו לעשות כן מיד שחיללו כו'. </b>כצ"ל. ור"ל למה הוצרכו לתת אותה לאומנין שהרי מיד שחיללוה על מעות האומנין ויצאה לחולין היו יכולין לחלל מעות תרומה החדשה עליה. והנה תירוצם הראשון פשוט. ובתירוץ הב' ר"ל דחיישינן דלמא אתי לאחולי הקטורת תיכף על מעות תרומה החדשה טרם שיוציאה לחולין ע"י חילול על המעות שיפריש לשכר האומנין. ואין הקדש מתחלל על הקדש. אבל עתה שהוא מפריש ליד האומנין (כהגהת הצ"ק) לא אתי לאיתרשולי. והצ"ק לא ירד לכוונתם במחכ"ת:
+<b>בא"ד א"נ ה"פ דליכא בנין כשיעור מעות הקטורת לולי כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 15a
+
+<b>רש"י </b>(בסה"ע)<b>. דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה כו'. </b>יש לתמוה דהא האי קרא בתרומה הוא דכתיב כדפרש"י שם בנימוקיו וע"ש בת"כ. וי"ל עפ"י תירוץ התוס' בזבחים (לג ב) בד"ה ההוא ע"ש:
+<b>תד"ה קדשי מזבח. אם אכל בשר עולה זו ח"ז ומבשר עולה אחרת כו'. </b>ל"ד דאפי' משני מיני זבחים ג"כ מצטרפין:
+<b>בא"ד וכן למ"ד לקמן דמעילה בש"פ כו'. </b>שם לא איירי אלא בנהנה. אבל דבריהם יתכנו לאבא שאול בפסחים (לג). ועמש"כ שם בס"ד בתד"ה אף ותבין. וגם תראה שדבריהם לקמן בד"ה אחד שכ' שאם נהנה בח"ז בשר כו' תמוהים מאד דבהנאה ליכא למ"ד דבכזית. ונ"ל דשם ט"ס וצ"ל שאם אכל כח"ז כו':
+<b>תד"ה מחוורתא. כלומר דבר ברור כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד ואית בהו לבעלים כלומר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ואפי'. י"ל דשמא קסבר קב"ה לא היו בכלל העמדה. </b>צ"ע דהא בתמורה (לב ב) איתא דלד"ה בין לריו"ח ובין לר"ל לרבנן קב"ה היו בכלל העמדה והערכה. וא"כ מנ"ל להש"ס דריו"ח ל"ל דרבנן אלא כר"ש דשם:
+<b>בא"ד א"נ כו' דהעמידו מחיים כו'. </b>בגה"ש העלה דבריהם בצ"ע מהא שכתבו בחולין (קלה) דבעינן ההעמדה בשעת פדייה ע"ש. ול"נ דלק"מ דאטו ניבעי שתהא הפדייה תוכ"ד מהעמדה. אלא דכוונתם שם דבעינן שתהא העמדה בשעה שהיא ראויה להפדות ושם אינה ראויה הגיזה להפדות בשעת העמדה שהרי אינו רשאי לגוזזה. אבל הכא ראויה להפדות מחיים בשעת העמדה. וכגון בשעה שהיא מסוכנת ועומדת למות יכול להעמידה ולהעריכה כמה תהא שוה בנבלותה:
+<b>בא"ד ואפי' בקב"ה אמרי' בפ' כ"ש דליכא מעילה. </b>כוונתם לאוקימתא דרב יוסף שם דטעמא די"א דלא מעל הוא משום דא"פ אה"ק להאכילן לכלבים. והגהת הצ"ק תמוה:
+<b>בא"ד אבל לשאר הנאות פודין בקב"ה כגון כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 15b
+
+<b>רש"י ד"ה וא"ל והרי תודה. ודם כו' וליתיה לא בפיגול ולא בטמא כו'. </b>שייר נותר דג"כ ליתי' בי'. והתוס' בזבחים (קט) בד"ה עולה לא נקטי אלא פיגול והביאם התוי"ט כאן ולא הרגיש:
+<b>רש"י ד"ה אלא תני. ע"א אמר לי רבי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ומצטרפין </b>(במשנה)<b>. לאכול מכול�� בש"פ כו'. </b>סתם כא"ש בפסחים (לב ב) דאילו לת"ק דשם הוא בכזית. ולשון הרב האוכל כזית כו':
+<b>תד"ה בשלמא </b>(בסופי')<b>. לזרוק עליו אה"ד לכתחלה וחייבים עליו בבשר משום פיגול כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה כל הפיגולים. כבר כו'. </b>עי' בדבריהם בזבחים (קט). ול"נ דהכא אשמעינן דמצטרפות ג"כ לענין טומאת ידים. דומה לבבא דכל הנבלות כו' הסמוכה דלד"ה מיירי לענין טומאה. וראיה לזה דהא לקמן (יז ב) על המשנה דהפיגול והנותר אין מצטרפין אר"י א"ש ל"ש אלא לטומאת הידים כו'. מכלל דכאו"א דשנוי כאן דמצטרף בפני עצמו מיירי ג"כ בזה:
+<b>תד"ה אמר רב. ואיסור טמאה משום טמאה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד </b>(בד' טז) וא"ת ומ"ט כו' והא טומאת טהורה וטמאה משום נבלה. כ"נ דצ"ל:
+<b>בא"ד וא"ת והא כו' וכל הנבלות בין של טמאה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד כגון טהורה וטמאה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 16a
+
+<b>גמרא ולוי אמר אפי' לאכילה נמי מצטרפין. </b>עי' בתוס' שכ' דס"ל דאע"ג דבעלמא אין אחע"א הכא מודה כו' וה"ה דחייל נמי איסור נבלה אטמאה וק"ל מהא דאיתא בחולין (ק ב) בברייתא רי"א יכול תהא נבלת עוף טמא כו' יצא זה שאין איסורו משום ב"ת נבלה כו'. ואולי י"ל דע"כ לא גלי לן קרא דיבא איסור נבלה ויחול כו' אלא בנבלת בהמה דחמירא לטמא במגע ובמשא. [וכ"א בזבחים (ע)] אבל נבלת עוף דלית בה טומאה זולת בבית הבליעה לא שמעינן. אולם לפ"ז יקשה עדיין מהא דמכות (טז ב) ריסק ט' נמלים כו' ואחד משום כזית נבלה וע"ש בתוס'. [ואין סתירה להתוס' דמכות מהא דזבחים דהרי נבלת נמלה אין בה שום טומאה די"ל משום דשם נבלה אית ביה טומאה דהא גם חלב נבלה אינו מטמא] והרי בנמלים ליכא שום טומאה. לכן נראה לחלק דנבלת עוף קילא דהותרה מכללה אצל כהנים במליקה ועי' יבמות (לג ב) תד"ה אר"י. שוב ראיתי לרש"ל בחולין שם שעמד על הסתירה משם להא דמכות ובתירוצו יתיישב ג"כ הא דכאן. והמהרש"א שם משמע שמתרץ הסתירה בדברי התוס' דמכות ע"ש ותמוה דא"כ נבלת עוף נמי:
+<b>שם א"ד פליגא אדרב. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ע"א קשה רישא. להא סיפא דקתני בין בחייה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מיתיבי. כדאמר התם ובת"כ לפי שא"ל חליפין. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד וכש"כ משני אברים כו'. </b>כצ"ל ותיבת כזית למחוק:
+<b>ריש ד"ה ועוד. אבל ח"ז מפרה כו' מצטרפין קשיא רישא אסיפא. </b>כצ"ל:
+
+Daf 16b
+
+<b>תוס' ד"ה פתח. בין הבהמה הטהורה לטמאה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>ד"ה וקלסיה. דמסתבר טעמא דרב כו'. </b>אולי צ"ל דריב"ח:
+<b>ד"ה וקלסיה </b>(הב' בסופו)<b>. דאברייתא דאברים כו'. </b>בגליון הוגה דצ"ל אמתניתין כו'. ועמש"כ בס"ד בנדרים (כו) בד"ה איתיביה:
+
+Daf 17a
+
+<b>במשנה כלל אר"י כו'. </b>ופסקו הרמב"ם בפ"ד מהלכות ט"א הי"א וכ"כ בפי' הכלל הזה אמת. וקשה דהלא ביומא (פ"א) אמרינן דרבנן פליגי עלי' ע"ש. ונ"ל דסמך אסוגיא דסוכה (יז) דאזלא כוותי' ע"ש:
+<b>תד"ה כל </b>(בסופו)<b>. כגון שרץ ונבלה. </b>הצ"ק הגיה ומת במקום ונבלה ע"ש. ואישתמיטתי' שיטת הרמב"ם בפי' ובחבורו שם דחשיב לנבלה ושרץ אין טומאתן שוה שזו מטמאה במשא. וזה א"מ אלא במגע. ותדע דגם התוס' ס"ל כן מדלא ציירו טומאתו ולא שיעורו כגון שרץ ונבלה:
+<b>תד"ה אר"ח. וזו חשוב להצטרף. </b>כצ"ל:
+<b>ד"ה אילו </b>(בסה"ע) שהוא כעסן וירא אני כו'. כצ"ל:
+
+Daf 17b
+
+<b>גמרא שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים. </b>עפרש"י ותוס'. אבל בב"ר פמ"ה איתא דרבנן אמרי ארבעה וריב"ח אמר חמשה:
+<b>במשנה השרץ והנבלה כו' א"מ זע"ז כו'. </b>לפרש"י במשנה דלעיל אתיא כר' יהושע. אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' שם שהבאתי י"ל דאתיא אפי' כרבנן:
+<b>גמרא אבל לענין אכילה מצטרפין. </b>ומשמע דאף לענין כרת וקרבן קאמר. וכ"מ מדלא מוקי מתניתין אלא לטומאת ידים. וכ"נ להדיא ברמב"ם בפי"ח מהלכות פהמ"ק הלכה י' וי"א. והתוס' בזבחים (עח) מוקי לה בדלא מערבן. וא"כ קשה ממשנה דכריתות רפ"ג דתנן משני מינין פטור וקאי גם אפיגול ונותר ע"ש. ואולי י"ל דהכא מיירי שאכלן תכופות בלי הפסק בינתיים וכה"ג מחלק שם ר' מאיר במשנה (יב ב) ע"ש בגמרא:
+<b>רש"י ד"ה כי קדש הם. משמע כו'. </b>אבל בגמרא הגי' הוא וכ"ה בפסחים ובמכות וע"ש בפרש"י. וכ"נ דקדש הם לא כתיב אצל פסולי קדשים אלא באיסור זרות:
+<b>במשנה כבמזון שתי סעודות לעירוב. </b>מש"כ הרע"ב שהם שמונה ביצים לדברי רבותי. במחכ"ת אגב שיטפי' ל"ד דעי' בפ"ח דעירובין מ"ב דזה ליכא למ"ד. שוב נזכרתי שכ"כ גם הטור או"ח סי' ת"ט וע"ש בט"ז סק"ח:
+
+Daf 18a
+
+<b>תד"ה תני. תימה כו' קאמר לר"ש ליצטרף היתר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כדקתני בירושלמי ברישא כו'. </b>נ"ל למחוק תיבת בירושלמי. וכוונתם על המשנה דר"פ שם:
+<b>במשנה ערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז. </b>מש"כ הרע"ב לאסור במאתים ביבש ובלח בנו"ט. ל"ד. וכך הל"ל במין במינו במאתים ושלא במינו בנו"ט או אפי' במינו וכגון המחמץ [עי' פ"ב דערלה מ"ו] :
+<b>שם אר"ש מ"ט כו'. </b>התוי"ט הביא בשם הרמב"ם דמסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. וכ"ע התוי"ט דלא נוח לו כו' ע"ש. לכאורה שפתי הרמב"ם ברור מללו דל"ח שיהיו שיעוריהן שוין אלא לענין הצטרפות המטמאין. אבל להצטרפות המתטמאין ל"ח שיהי' שיעוריהן שוין (גם נראה שבתוי"ט נפל ט"ס וצ"ל דהא אמרן לעיל טומאתו ולא שיעורו. גם לקמן שכ' "וזהו פירושו שבכאן". ט"ס וצריך להציגם אחר וי"מ כו'). אמנם ק"ל לפי מה שחילק הרמב"ם. מסוכה (יז ב) דפריך על רבה דאמר דמש"ה לא מצטרפי סכך פסול ואויר מפני דלא שוו שיעורייהו להדדי מהא דהבגד והשק כו'. והלא סכך פסול ואויר הוויין כדברים המטמאין. אך לפי מה שהוסיף הרמב"ם כאן ביאור בדברי ר"ש. י"ל דהיינו הא דמשני התם כדקתני טעמא אר"ש מ"ט כו'. מלשון הרע"ב שכ' וכן כ"א מצטרף לקל וכולן מצטרפין זע"ז כו'. משמע דאפי' שלא כסדר השנוי במשנה. ולא כן פי' בכלים ועי' תוי"ט שם:
+
+Daf 18b
+
+<b>גמרא אין לי אלא אוכל. נהנה כו' מנין. </b>כ"נ דצ"ל ולמחוק הו':
+<b>שם אי מה חטא כו' פגימתו והנאתו באחד. </b>כ"נ דצ"ל בבי"ת:
+<b>רש"י ד"ה ואפי' לזמן מרובה. מנין שמצטרפין ויהא חייב. </b>כצ"ל ומלת הנהנה למחוק:
+<b>תד"ה יכול. שאינה פוגמה כו' את בעלה. </b>הגהת הצ"ק אינה מוכרחת:
+<b>תד"ה אכילתו. וכדפי' שם בתוספות. </b>כצ"ל וכן בסה"ד:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא שיכול מאי פשיטא נפש כתיב מ"ד כו'. </b>לכאורה בפשוטא משמע דאשמעינן דאף שחלוקין בשארי מצות מיחיד. משוח מביא פר ונשיא שעיר קמ"ל דבזה שוין וכדתנן בהוריות (ט) וע"ש בפרש"י. וי"ל דזה כבר ילפינן שם (ח) דקראי דחלוקת קרבנותיהם לא מיירי אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:
+<b>שם עד דביקע בקרדום ויפגם פגום. </b>כ"נ דצ"ל בל"ו:
+<b>רש"י ד"ה עד שיצא מן ההקדש לחול. דקסבר דמאן דמיחייב חטאת כו' חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון כו'. </b>עי' ט"א מגילה (ח) בד"ה רש"א שתמה מאד ע"ז. וכ' דגי' שלפנינו כיון שהוציא מעל נכונה:
+<b>תד"ה אקשיה </b>(הא')<b>. אלא אי קשיא כו' ה"ל להזכיר לענין חיוב דהא מעב"ג כו'. </b>מה שנדפס בגליון כאן הגה' מצ"ק הוא שבוש. כי הכא לא הגיה כלום רק לקמן בתירוצם שכ' כלומר מעב"ג הגיה והוסיף תיבת נפקא ע"ש:
+<b>תד"ה אקשיה </b>(הב')<b>. הא יש בהן מעילה דהיינו אימורי קדשים קלים או קדק"ד כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 19b
+
+<b>[במשנה נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכח"פ כו'. </b>נראה דהו' מן ופגם הוא ו' ה��חלקת] :
+<b>רש"י ד"ה ור"נ. דכ"ש חמירי כ"כ שמביאין אחרים לקדושה ויש בהן מעילה. </b>לכאורה תמוה דהא משקדשו קדושת הפה יש בהן מעילה כדתנן לעיל בפ"ב. ואולי יכוון דכיון דנתקדשו בכ"ש קדשו קדושת הגוף דאין להם פדיון כדתנן בר"פ י"ב דמנחות ולכן יש בהם מאז מעילה אחר מעילה ואפשר דגם ת"ק מודה בזה ובהמה דנקט ל"ד אלא לאפוקי כ"ש:
+<b>שם דכ"ש מקדשין כל דבר. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מ"ט. דכתיב יכפר עליו כו'. </b>כצ"ל ומלת אשר למחוק וכן בסמוך:
+<b>בא"ד שהכ"ש מקדש מה שבתוכו. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20a
+
+<b>במשנה נתנה לחבירו הוא מעל. </b>וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בטוה"נ הבאה לו. וסייעתא לפסק השו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"ה וע"ש במ"א סק"ח:
+<b>שם נטל פרוטה של הקדש כו'. </b>התוי"ט הקשה דהא תו ל"ל. ולי י"ל משום דרצה לאשמעינן דינה בבלן:
+<b>תד"ה נתנה לבלן </b>(בסופו). בישראל מיירי מדקתני חבירו. הן מצינו בשבת (קנ) דתנן לחבירו ומוקי לה ר"פ בחבר נכרי. ועי' תוס' סוכה (לט) ד"ה הלוקח. ולשונם בב"מ דבעובד כוכבים לא שייך מעילה ור"ל וא"כ לא שייך למיתני וחבירו לא מעל:
+<b>המשנה כולן מעלו. </b>התוי"ט העתיק הירושלמי מה שמחלק בין הא דהכא להא דתרומות פ"ד מ"ד ע"ש. ול"נ דע"כ גמרא דילן ל"ל הך חילוק דהירושלמי דא"כ היאך רצה לפשוט ממתניתין בעיא דאמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא דהתם הרי זבין בב"א ודומה להך דתרומות. וע"כ צריך לחלק לגמרתינו כמו שחילק הר"ש שם בתחלה מדעת עצמו ע"ש:
+<b>תד"ה השליח. כדאמרינן כו' דילפינן חטא כו'. </b>והרע"ב כתב מקרא דואשמה הנפש ההיא כו' והוא מפי' הרמב"ם ועתוי"ט. ואנכי תמה דהרי מקרא זה לא כתיב אצל מעילה רק בגזל הגר בפ' נשא:
+
+Daf 20b
+
+<b>רש"י ד"ה ש"מ מוסיף ע"ד הוי. </b>מה שהוסיפו בד"ח מלת שליח וכן בתוס' הוא לל"צ כמבואר:
+<b>בא"ד וזבין ליה כורא שהוא פי שנים. </b>כצ"ל:
+
+Daf 21a
+
+<b>במשנה כיצד יעשה נוטל כו'. </b>מפרש"י ותוס' וכ"נ מהרמב"ם בחבורו בפ"ז מהמ"ע ה"ו. דבהקדש יכול לחלל אף שהוא ברשות אחר כמש"כ התוס' בב"ק (סח ב) ד"ה הוא. והרע"ב נמשך אחרי הרמב"ם בפי' ולא מחוור:
+<b>החנווני. ושליח נמי לא מעל שהרי עשה שליחותו. </b>זה אינו לפי המסקנא דלקמן בגמרא:
+<b>תד"ה הבא לי בחציה. שמן ופתילות. </b>הס"ד. ומה"ד
+<b>והלך והביא לו. בחציה כו' ושינה כו' </b>הד"א. כצ"ל:
+<b>תד"ה אר"א. וקאמר דמה שיזיעו במעטן כו'. </b>כצ"ל ומלת בגמר' למחוק:
+<b>בא"ד אע"ג דאיהו לא עביד חשוב משקה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 21b
+
+<b>רש"י ד"ה והביא בשלשה. סלעי כסף כו'. </b>כצ"ל וכן לקמן בפי' הגמרא:
+<b>רש"י ד"ה ואם הפקידן </b>(במשנה)<b>. לפיכך לא מעל השולחני אלא המפקיד. </b>וכ"כ בקדושין (נג ב). אבל הרמב"ם בפי' ובחבורו כ' דגם המפקיד לא מעל (וכ"כ הרע"ב אחריו). ועי' מה שהקשיתי עליו (שם נ) מהא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח מעל לפי הטעם שפרש"י שם. ונראה דהרמב"ם ס"ל דשם הטעם כמו שפרש"י בחגיגה (י ב) ע"ש:
+<b>תד"ה פרוטה. ואע"ג דספיקא היא כו' ר"ע לטעמיה כו'. </b>בתוספתא איתא להדיא כאן בדברי ר"ע דמביא א"ת:
+<b>בא"ד תימה ליבטל כו'. </b>מש"כ התו"ח ואפשר דאתיא כר"י דסבר מב"מ לא בטיל. זה אינו למש"כ התוס' במנחות (כב ב) ובש"מ דביבש ביבש אפי' ר"י מודה דבטיל ע"ש:
+סליק מסכת מעילה. בעזרת שוכן מעלה:
+
+Daf 22a
+

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Temurah/Hebrew/Vilna Edition.txt

@@ -0,0 +1,501 @@
+Rashash on Temurah
+רש"ש על תמורה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על תמורה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>רש"י ד"ה לית ליה. דודאי א"ט סמיכה כו'. </b>עי' מנחות (צג) תד"ה לרבות:
+<b>תד"ה ור"מ. וי"ל דלמעוטי כו' וממילא אמר דאין השותפין סומכין כדאמר כו'. </b>ול"נ משום דאית לן למעוטי מק"ו דתנופה כדאיתא בס"פ שתי מדות:
+
+Daf 2b
+
+<b>גמרא ת"ל ואם המר ימיר לרבות את האשה. </b>עפרש"י. ול"נ דדריש ממלת המר לחודה דהוא מקור ומשמש לזכר ולנקבה דכל הס"ד דאשה אינה בתמורה הוא משום דכה"פ כולה אינה אלא בל"ז לכן אהני לן המקור לרבוייה. ונ"ל דה"ט דר"ש לקמן (יג) במשנה דיליף למעוטי ק"צ ממעשר. ולא דריש למעוטי מדכתיב ל"י בלשון יחיד כמו דיליף הת"ק. משום דמקור משמש לרבים וליחיד. לכן כמו דמרבינן אשה מהמקור אע"ג דכה"ע מדבר בלשון זכר כן ה"ל לרבויי צבור ושותפין אף דכה"ע נאמר בלשון יחיד. ובזה היה מתורץ ג"כ תמיהת התוס' במנחות (צג) ד"ה מיבעיא ליה. רק דיקשה לפ"ז לת"ק דר"ש דיליף למעוטי ציבור ושותפים ממה דנאמר הענין בל"י ולא מרבי להו מהמקור:
+<b>שם אבל הכא כיון דעונש שאש"ב הוא דתנן אין הציבור כו'. </b>והרמב"ם בריש ה' תמורה פסק דגם בקרבן ציבור אם המיר לוקה. וכ' הלח"מ והש"א תש"ו פ"ב דע"כ היה גורס כגי' קמא שהביא רש"י אבל לאו שאין בו מעשה כו'. וכתב עוד הש"א דלגי' זו אדרבה יהיה ראיה להרמב"ם דציבור ישנו באזהרה דלא ימיר דאל"כ ה"ל לאו שאש"ב ול"ל לא יקחו ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ביבמות (פד ב) ולא ילפינן מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' הואיל דאש"ב. הא נוכל למילף מתמורה דאף דא"נ בצבור וה"ל לאו שאש"ב ואפ"ה נשים חייבות. ואנכי תמה דאיך נקרא לתמורה לאו שאש"ב. כיון דכל יחיד ויחיד מוזהר עליה רק דהתורה לא הזהירה על ק"צ ואין זה אלא תנאי במה הזהירה. וכמו שאינו נקרא אש"ב מה שא"נ בקדשי בה"ב. הכי נקרא לאו דשעטנז אש"ב הואיל ואינו אלא בצמר ופשתים ובשוע וטוי ונוז דוקא וכן שארי לאוין הרבה כיוצא בזה. וגדולה מזו חילקו התוס' ביבמות (ה) בד"ה ואכתי בשם ר"י ע"ש. ולגי' שלפנינו צ"ל שאינו אלא אשגרת לישנא. ומה שהקשה הש"א על גי' דלאו שאין בו מעשה. הלא ריו"ח אמר לקמן לא תיתני מימר דבדיבורו עשה מעשה. נ"ל דאינה קושיא דמ"מ ה"א דאינו נכלל בכלל איש או אשה כי יעשו כו'. כיון דאינו עושה מעשה בידים ממש. ועוד דהרמב"ם לא פסק כריו"ח דבריש הלכות תמורה חשיב גם למימר בלאו שאין בו מעשה. ואפשר דסמיך על סוגיא זו דסתמא דגמרא קרי ליה לאו שאב"מ. ותמיהני על הה"מ בפי"ג מהלכות שכירות שצידד לומר דהרמב"ם כתב כלשון המימרא דחשיב גם למימר אבל באמת ס"ל דהטעם הוא כריו"ח משום דבדבורו בא לכלל מעשה. דהלא בריש הלכות תמורה כתב דמי שהמיר בקרבן ציבור לוקה ואין התמורה קודש. הרי דאף שלא בא לכלל מעשה מ"מ לוקה. ועי' בלח"מ בהל' שכירות שם שהסב כוונת הה"מ לדרך אחר:
+<b>שם עובד כוכבים מהו שימיר. </b>הבה"ז והצ"ק הקשו אמאי לא נילף תחלת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דאינה נוהגת בקרבן עובד כוכבים כמו דילפינן לענין יורש לעיל. ול"נ דלק"מ דבשלמא לענין יורש ילפינן שפיר דכמו דלענין סמיכה אינו נחשב כקרבן שלו לסמוך עליו. כן לענין תמורה אינו כשלו להמיר אבל הכא מה ענין תמורה לסמיכה למילפינהו מהדדי. תדע דהא גם קרבן נשים לא בעי סמיכה. ומדוע לא קאמר הש"ס לעיל דלהכי איצטריך לרבויי נשים לתמורה דסד"א דנילף מסמיכה. ובאמת ממירה אף שאינה סומכת. שוב מצאתי כדברי בתוס' מנחות (צג) בד"ה לפי והנך רואה שנעלמו דבריהם מהמחברים הנזכרים:
+<b>רש"י ד"ה בכולן רואה אני להחמיר. חוץ מן הנסכים דודאי אין מביאין. </b>לכאורה יל"פ דקאי אף על הנסכים וס"ל כריה"ג במנחות (עג ב) וכלישנא דברייתא דאזרח אתיא כר"ע. והגמרא דלא מפרשא כאן טעמיה בזה משום דסמכה בזה אהא דכבר מבואר שם בברייתא טעמא דריה"ג:
+<b>רש"י ד"ה המקדיש מוסיף חומש. אבל מימר אינו מוסיף חומש. ע"א כו'. </b>אבל ביומא ובזבחים פי' דאתי לאפוקי המתכפר:
+<b>תד"ה ואין </b>(בסופו). נראה למחוק תיבות משל ציבור:
+<b>תד"ה קתני </b>(בסופו). היאך אפשר לעשות שליח. כ"ה גירסת הצ"ק. וק"ל דאם מטעם שליחות קאתינן עלה א"כ מצינו שליח לדבר עבירה. ומדוע לא הביא הש"ס בקדושין (מג) גם תמורה בין אותן שמביא שם דמצינו בהם שליח לד"ע:
+
+Daf 3a
+
+<b>רש"י ד"ה ה"ג מ"ט לה' כתיב בהו. דכתיב איש איש מבית ישראל כו' שנאמר אשר יקריבו לה'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ר"י היא. דקא משתעי לקמן בהא מילתא. </b>נ"פ דיכוון להא דלקמן (ד ב) ל"י ממנו עד בקר כו' מכלל דר"י סבר (לאו שאב"מ) לוקין עליו ע"ש. והגרי"פ במחכ"ת ל"ד כלל שהשיא כוונתו להא דמייתא הגמרא בסמוך א"ר אידי בר אבין כו'. וזה היפך הדרוש כי שם אדרבה אמר דבעלמא לשאב"מ אין לוקין עליו חוץ כו' ומימר ומטעם דבדיבורו עושה מעשה כדלקמן ועי' בתד"ה והרי בסופו. ובמכות פריך דר"י אדר"י ומשני הא דידיה הא דרביה:
+<b>תד"ה והרי. ולימא או נשבע או מימר כו'. </b>תימה הכי מימר ילפינן מקרא בפרט דלקי. אין זה אלא לאחר דיליף על כל לאו שאב"מ דלוקין עליו. ממילא גם על מימר לוקין. ונ"ל למחוק או מימר:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא ריו"ח ורשב"ל אמרי אינו לוקה. </b>כצ"ל:
+<b>שם אימר הנ"מ לפייס א"ח אבל מילקא כו'. </b>וכל הענין. לכאורה למאי דמסקינן חד ובשמו תשבע אתא לשבועת אמת דהיינו שבועת השומרין וכדומה. וחד לקיים את המצוה. והנה בריש המקרא דובשמו תשבע בתרוויהון כתיב את ה' אלהיך תירא כו' ואמרינן במ"ר ר"פ מטות וכן בתנחומא שם והביאם רש"י בפיה"ת על הנך קראי "אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע כו'". וא"כ קשה הא דלא פסלינן שבועות פ"ז אלא החשוד עה"ש. ומצאתי להרמב"ן בפיה"ת בפ' ואתחנן שהעתיק הגמרא שלפנינו בגירסא אחרת. ובשמו תשבע דא"ר ל"ל אא"ע לשבועת הדיינין דנ"ל משבועת ה' תהיה בין שניהם תנ"ע לשבועה דעלמא דשריין ואא"ע לשבועה דמצוה דנ"ל מן ובו תדבק תנ"ע לשבועה דחול. וכן הביא הילקוט שם. והשתא לפי גירסא זו א"ש דלא בעינן כל התנאים הללו אלא לשבועה דמצוה או דחול אבל לשבועת הדיינין דקי"ל מן שבועת ה' כו' לא בעינן התנאים האלו. אמנם לכאורה גי' זו תמוה דמאי קאמר אא"ע לשבועת הדיינין דנ"ל כו' הא משם לא מוכח דשריא כדפריך אימר הנ"מ לפייס א"ח כו'. אבל לגירסת הילקוט א"ש דכן איתא שם אבל אשבועה אפילו מילקא לילקי. ויל"פ דהכי פריך אימר הנ"מ (דשריא שבועת אמת) לפייס א"ח (היכא דבאה לפייס כגון שבועת הדיינין) אבל אשבועה (דעלמא אפילו על אמת) אפילו מילקא לילקי כו'. שוב ראיתי להרמב"ן בס' המצות מ"ע ז' שפירש כן כמש"כ. ובגירסת הילקוט שהבאתי מיושב היטב פירוש זה מכל הגמגומים שכ"ע במג"א שם. וראיתי במג"א שם עוד שגגה שכ' שהילקוט הביא שתי הגירסאות. ול"ד דע"ש שלא הביא רק גירסא זו הנכונה שהבאתי בשם הרמב"ן בפיה"ת. אלא דבזה הביא ב' נוסחאות או דילפינן מדכתיב ובשמו תשבע ב"פ. או מן ובשמו תשבע ומן ובו תדבק כגירסת הרמב"ן שם:
+<b>רש"י ד"ה וזו היא שבועת ביטוי. אבל שבועת העדות כו' מביא כו' אשם. </b>אינו מדוייק דשבועת העדות היא ג"כ בעולה ויורד:
+<b>רש"י ד"ה ומאי שנא. דממעט אוכל ולא אכל מקרבן. </b>וכ"ה בתוספות. ותמוה דבזה ליכא פלוגתא דלכ"ע חייב בקרבן וזהו להיטיב דכתיב בקרא. וכוונת הגמרא בלמעוטי אוכל ולא אכל היינו ממלקות. וכן איתא בשבועות שם להדיא בגמרא וצע"ג:
+
+Daf 4a
+
+<b>רש"י ד"ה ל"ת חרש. דמשמע בין קללה סתם כו'. </b>בשבועות (לה) במשנה איתא המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת. משמע דבלא שם או כינוי אינו עובר. ובאמת ל"י מהיכן למדנו דבעינן דוקא שם או כינוי דאי מן בנקבו שם כדכ' לקמן א"כ ניבעי שם המיוחד דוקא לרבנן דר"מ כמו באביו ושם (לו) אמר ר' ינאי על הא דהמקלל עצמו כו' ודברי הכל ע"ש בפרש"י. ועי' מהרש"א שם בסוף הפרק:
+<b>רש"י ד"ה ע"א. וילפינן בסנהדרין כו' ג"ש כו'. </b>שם לא נזכר ג"ש אלא בנין אב וע"ש בתד"ה מאי ל"ת (שבע"ב). ומש"כ וכי היכי דהתם ליכא אלא מלקות גרידתא כו' ל"י מאין פסיקא ליה דהתם סגי במלקות גרידתא:
+<b>רש"י ד"ה ואיב"א. כלומר דהאי קרא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה זו תרומה. וקאמר רחמנא לא תאחר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מלאתך. דלכך קרי לתרומה דמע לפי שנוהגת בלח. </b>כצ"ל. ונראה דלפ"ז מה שנאמר בעלמא מדומע פירושו שעושה את החולין דמע דהיינו תרומה [אח"ז ראיתי שקדמני בזה התוי"ט בפ"ג דתרומות מ"א בשם הרמב"ם] :
+<b>תד"ה היו. עשרה מן השניה כו'. </b>לפי מאי דמסקי דכל המאה של הראשונה מתוקנים הל"ל כאן אחד עשר וחלק תשיעי:
+<b>בא"ד ובדמאי מיירי כו'. </b>תמוה דא"כ איך אמר ר"א עלה דלוקה התנן בפ"א דדמאי מ"ד אם הקדים מע"ש לראשון אין בכך כלום. ועי' בתוי"ט במשנה שלפנינו:
+<b>תד"ה ואיתמר. ויל"פ על הראשונה אם קבע מעשרותיה בתוכה. </b>כ"נ דצ"ל ור"ל בעצמה לא בחברתה. ואע"פ שהקדים מע"ש שלה קודם למע"ר דחברתה אין בכך כלום וכמש"כ הצ"ק בפירש"י ע"ש:
+
+Daf 4b
+
+<b>רש"י ד"ה ל"א. משום דהוי מימר לאו ששוה בכל כו'. </b>גם מלאתך ודמעך ל"ת הוי לאו השוה בכל. וע"כ כוונתו כמש"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו ריש הלכות תמורה שהלאו דתמורה כולל הכל. והעשה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אינו בציבור ובשותפין:
+<b>בא"ד שאם ישראל גרשה הדר מצי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה וכל. דלא סמיך מכל מתנותיכם תרימו. </b>כצ"ל וכן לקמן ובדבור הסמוך:
+<b>בסה"ד אבל מכל מתנותיכם אפשר לקיימו אפילו אם לא עבר הלאו. </b>אולי יכוונו באם הקדים קודם ראיית פני הבית דאז לא עבר כיון דא"ח עדיין מה"ת לתרום עי' תוספות עירובין (לא ב) ד"ה ומה. או דר"ל דהאי מכל מתנותיכם כתיב גבי לוים והם לא עשו האיסור רק הבעה"ב המפריש:
+
+Daf 5a
+
+<b>תד"ה מיתיבי </b>(בסופו). ומש"ה פריך לרבא אף דלא מהני לילקי. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 5b
+
+<b>גמרא ורבא התם כו' וס"ל כריו"נ. </b>כה"ג בב"מ (צה ב):
+<b>שם א"ל רבא ש"ה דא"ק מכל מתנותיכם תרימו וגו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם ש"ה דא"ק ולנדר לא ירצה. </b>מפרש"י משמע דגריס דא"ק כי לא לרצון ועי' בפירושו לקמן בדף הסמוך בד"ה מהיכא:
+<b>רש"י ד"ה בבכור נאמר ל"ת. כגון גיזה ועבודה. </b>זה אסור אפילו בשאר פהמו"ק שיש להם פדיון. וה"ל לפרש לענין לשוחטו באיטלז ולשקלו בליטרא. וכן פירש בעצמו בב"ק (יג) וכ"פ התוספות לקמן (ח):
+<b>רש"י ד"ה אבל נמכר הוא. שאם נפל בו מום כו'. </b>בריש מע"ש איתא דמוכרין אותו תמים חי. והביאה הגמרא לקמן (ז ב). וכן בב"ק איתא בברייתא זו ונמכר תם חי. ואולי משום דר"נ אמר לקמן (שם) דבזמן הבית א"מ אותו תמים חי לכן פירש בבע"מ דנמכר בכל זמן. ומש"כ למוכרו לכהן. אולי משום הא דר"ח לקמן (ח ב) ע"ש ובמש"כ שם ע"ד:
+<b>רש"י ד"ה ואינו נמכר. הואיל ואיתקוש אהדדי מעשר ובכור כדלקמן. </b>לקמן איתא דלמדין מהדדי בגז"ש דעברה עברה:
+<b>רש"י ד"ה מכל מתנותיכם. את תרומת ה' ת"ג. </b>בעלמא פירש דמרבויי דכל משמע אפילו ת"ג:
+
+Daf 6a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) ותניא המקדיש תמימין לבד"ה כו'. כ"נ לכאורה להגיה. אבל י"ל דכוון הש"ס למ"ז דפ"ד דשקלים לדברי ר"א ע"ש ועמש"כ בגיטין (פה) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה ש"ה דכתיב השב תשיב לו. </b>כצ"ל וכן לקמן:
+
+Daf 6b
+
+<b>רש"י ד"ה בשינוי קונה. ולרבא לא קניא אלא היכא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא </b>(בסה"ע) רבא אמר ל"נ כו'. תירוץ כזה אמר רבינא ביומא (סג ב) על מחוסר זמן ורבא תירץ שם בע"א. לכן נראה לגרוס גם כאן רבינא:
+
+Daf 7a
+
+<b>גמרא ואלא ל"ת דמעוך כו' מפקינן לבמת יחיד. </b>עמש"כ בזה בס"ד בשלהי זבחים:
+<b>רש"י ד"ה רבא אמר כגון שהומם. דכרעי' דראשון הוא. </b>ר"ל והראשון כבר הוברר ע"י גורל לכן לא נצרך השני הגרלה לכ"ע ועי' לשונו ביומא. ועמש"כ בר"ה (ה ב) בק"א להט"א בד"ה כגון שעברו עליו ב' רגלים והומם:
+<b>רש"י ד"ה מתקיף לה רשב"ל. שמא כו' דילקה משום לא תקדישו כו'. </b>סיגנון הסוגיא מוכח כפירושו דקאי אהקדיש ודלא כפי' התוס' דקאי אהקטרה וזריקה מדמסיק כיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ. וכן רבא אמר השתא כו' אפי' מקדיש כו'. אלא דק"ל לפי' זה מאי פריך ליה ריו"ח מהא דעובר משום ה' שמות דילמא התם מיירי במקדיש בע"מ שהי' תם מעיקרא ולא מיירי במימר. ונ"ל דדעת ריו"ח הוא דמימר בע"מ אינו עובר על בל תקדישו נוסף על לאו דלא ימיר. והשתא הוכחתו יפה דמכדי אלאוי קמהדרי ואי בתמורה נמי איתא הלאו דבל תקדישו (ומדוייק היטב מילת נמי) ששה הויין:
+<b>רש"י ד"ה שמא. ותפסה בתמורת בהמת קודש תמימה. </b>וכ"כ שם בפי' על המשנה. והוא לשיטתו לקמן (כז) דרע ברע לא עביד תמורה וע"ש בתוס':
+<b>תד"ה אפילו. וה"ה מקדיש לדמי עולה. </b>עי' בכ"מ ריש הל' איסורי מזבח. ומש"כ דהמקדיש נקבה לעולה דלקי. ל"י מנ"ל הא. די"ל דאע"ג דא"ר לעולה כיון דראוי' לשום קרבן לא בזיא מילתא ולא לקי. וכן רבא ל"א אלא מקדיש ליה לדמי נסכים דמשמע בע"מ דוקא אבל תמים לא אע"ג דלא חזי הוא בעצמו לנסכים:
+
+Daf 7b
+
+<b>רש"י ד"ה על לאו שבכללות. ושחיטה מלא תקריבו אלה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא </b>(בסה"ע) דבזה"ז נמי מוכרין אותו תמים חי. עמש"כ בס"ד בפ"א דמע"ש מ"ב:
+<b>רש"י ד"ה לא בחטאת. משעת הקטרת אימורין ואילך זוכה בבשר. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ע כלומר מאי דקתני בברייתא. </b>עמש"כ בס"ד בנדרים (כו). ויתורץ ג"כ תמיהת רש"ל בעירובין (לו) על רש"י ותוספות:
+
+Daf 8a
+
+<b>גמרא והני הוא דלא מזבני כו'. </b>כ"ה גי' הצ"ק כמו שהוא בגליון. ונראה דר"ל דהמה אינם יכולים למוכרו לכהן אחר שיקריבנו כיון דהם בעצמן א"י להקריבו וכמו שהביא רש"י שם מגמרא דב"ק ודלא כהתוס' שם:
+<b>רש"י ד"ה מ"ש דידן. והשתא לא אסיק אדעתיה סיפא כו'. </b>ביבמות שם במשנה ליתא להאי סיומא ויאכלו במומן ויתכן דרב משרשיא הוסיף זה מעצמו ליתר ביאור וכמו שהביא הלשון משחררין אע"ג דבמשנה הגי' ושחררו ורבא הוא דתיקנה אימא כו' ומשחררין. ועמש"כ בגיטין (מב ב) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה לא אמר ב"ע. שהפקידו כהן אצל כו' ונשבע והודה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 8b
+
+<b>רש"י ד"ה ה"ט דישראל אסור. לקנות בכור תם כו' משום דסתם בכור תם כו'. </b>משמע דבע"מ מותר למוכרו לישראל. וקשה לפ"ז מאי קאמר מר זוטרא לקמן ל"ס לכו הא דאר"ה כו' דלמא במומי' זבני ליה וברא"ש בר"פ כל פה"מ גריס להדיא דא"ל שמכר לנו פלוני כהן במומו. ועוד דגם בע"מ נמכר בזול לפי שא"נ באיטלז וא"נ בליטרא כדאיתא בבכורות שם. וכן פי' בעצמו לקמי' דאסור לקנות בשר בכור מכהן. וכ"מ מפירושו בחולין (מד ב) במש"כ ר"ח כהן הוה וכמש"כ המהרש"א שם בכוונתו. אלא דל"ד במש"כ דאיכא למ"ד דאסור כו' דטפי הל"ל דר"ח עצמו אוסר. ועמש"כ (לעיל ה ב) בדבריו:
+<b>תד"ה דלמא. ופריך ��האר"י אין רואין כו'. </b>יתכן שהי' לפניהם הגירסא כאן רב יהודה כדאיתא בבכורות וכמו שהעיר הגרי"פ לכן לחנם מחקו בד"ח תיבת יהודה:
+
+Daf 9a
+
+<b>גמרא ולכתוב לא יחליפנו כו' אי כתב הכי ה"א תצא זו ותכנס זו כו'. </b>משמע דלשון חליפין מישתמע הכי. וק"ל מלקמן (כו ב) קדשי ב"ה אמר חליפת זו כו' לא אמר כלום תחת זו כו' דבריו קיימין. ואמר אביי שם דתחת מישתמע לישנא דאיתפוסי ולישנא דאחולי כו' גבי קדשי בד"ה כו' לישנא דאחולי הוא וא"כ לישנא דחליפין אמאי לא"כ מי גרע מלישנא דתחת וצ"ע:
+<b>שם מי מתפיס בדבר שאינו שלו. </b>ק"ל אלמה לא הא תנן ברפ"ד דנזיר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים. ומוכח שם בגמרא דהוא מטעם התפסה ועי' בסוגיא דשבועות רפ"ג בפלוגתת אביי ורבא ובר"ן שם באורך. ולכאורה י"ל דכיון דלישנא דחליפין הוא תצא זו ותכנס זו. ובכזה אינו יכול לעשות בשל חבירו כדמוכח במרובה בסוגיא דצנועין. אבל ז"א לפי חילוקי התוס' שם בד"ה הוא דאמר כצנועין. וזה י"ל קצת. אבל קשה דאם לשון חליפין אינו משמע אלא שתצא זו ותכנס זו ואפ"ה אמר רחמנא דנתפסת קדושת תמורה בלשון זה וכדתנן לקמן (כו ב). אלמה תנן התם מחוללת אין זו תמורה וצ"ע:
+<b>שם ת"כ דריו"ח כשם שא"מ שנים באחד כך כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 9b
+
+<b>גמרא וניתק לעולה מהו שימיר בו. </b>פרש"י סתמי' לשם עולת נדבת ציבור קאי. תמוה דלקמן בס"פ אמרינן דלמ"ד דלנדבת ציבור אזלי פשיטא דאינו עושה תמורה. ובעיא דר"א הוא אליבא דר' אלעזר דס"ל דלנדבת יחיד אזלי ועושה תמורה ע"ש:
+<b>שם משום דבההיא קדושה הא איתמר בה ח"ז. </b>הצ"ק הגיה הא אימר. ולפמש"כ הרמב"ם בפי' ריש תרומות בשם תרומה ע"ש ובמש"כ שם בס"ד. א"ש לנכון גי' זו שלפנינו:
+<b>שם אמר אביי כו' אי גוף אחר באותה קדושה כו'. </b>כצ"ל בריש וכן לקמן ה' פעמים וברש"י פעם א':
+<b>שם והוסיף עליו חומש וחיללו על חבירו. </b>כצ"ל או דצ"ל על אחר:
+<b>שם </b>(בסה"ע) מי אמרי' באשם קמא הוא דמוסיף (ר"ל אע"ג דנשתנה לקדושה אחרת כגון באבד כו') אבל בגוף אחר כו' אין מוסיף חומש (בדף הסמוך) א"ד כל אותה קדושה מוסיף חומש. כצ"ל. ולהלן צ"ל כגי' שלפנינו כהצ"ק:
+<b>רש"י ד"ה ואת"ל. משום דבההיא קדושה כו'. </b>רש"ק מח"ז. והוא תמוה:
+<b>רש"י ד"ה אי שני גופין. אבל הכא כו' דהאי חזי למזבח הקדש שני כו'. </b>ר"ל הקדש שני מחדש. אבל יותר נראה להגיה הקדש ראשון:
+<b>רש"י ד"ה אי שתי קדושות. אלא אבד והפריש אחר כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 10a
+
+<b>גמרא אי לאו דרבי רחמנא מלבד אשר תשיג ידו ה"א כו'. </b>לכאורה לא יהא רשאי ללות ולהביא קרבנותיו וכדדרשינן בערכין (ל ב) והשיגה ידו שלא ילוה ויגאל. אבל נראה דזה לא איצטריך לאשמעינן דפשיטא כיון דלוה משלו הוא מביא:
+<b>שם מאי הוה עלה. </b>קשה הא נפשט מהא דא"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה. ועי' כה"ג שבת (כב ב) ובתוס' ורא"ש שם:
+<b>רש"י ד"ה א"ד סוף סוף מכח קמא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה לענין כפרה. לאשמעינן כו'. </b>כצ"ל תיבה אחת:
+<b>תד"ה ואזדא </b>(בסופו בע"ב). ומייתי ליה בבכורות (יד) מקרא. בעניותי לא מצאתי שם מפורש. ונ"ל דצ"ל ומייתי ליה לקמן בבכור מקרא. וכוונתם על הא דדרשינן לקמן (כה) יכול לא יקדישנו בבטן ת"ל אשר יבוכר כו':
+
+Daf 10b
+
+<b>גמרא אמר לי' הב"ע באבר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה איתיבי'. וקתני לא שלמין בהן. </b>וכ"פ התוס'. לכאורה יל"פ הקושיא מרישא מן לא אברים בעוברים:
+<b>רש"י ד"ה אי ר' יהודה. דהאי תנא הא סברא א"ל מדקמהדר לי' ר' יוסי כו'. </b>עמש"כ בחולין (סט ב) דלא מקשי כאן מהא דר' יוסי דע"ז משני שם דטעמא דנפשי' קאמר. אלא דמקשה מלישנא דת"ק גופא מדקאמר אין ממירין כו' מכלל דמיקדש קדשי וכ"מ בתוס' לקמן ד"ה הא מני בסופו. וא"ת א"כ מדוע לא מקשה לב"פ מדקאמר אין ממירין עוברין מכלל דמיקדש קדשי. י"ל דכמו דשני לעיל לקדושת דמים ה"נ לק"ד:
+<b>בא"ד ור"ש הוא דהוי ב"ז כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה כגון. ובתמורה לא דדרשינן כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+<b>גמרא השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' כו'. </b>ברמב"ם פ"ד מהלכות תמורה ה"ו בהגהת מהרי"א מביא גי' בן שמונה חי בגסה כו'. ותמוה דחטאת נקבה ליכא מן הגסה:
+<b>שם ותניא אידך כו' ונאכלת בכ"מ ונאכלת לעולם. </b>כצ"ל כדלקמן (כה ב):
+<b>שם ל"א אבל כלאים כו' הלין הוא דל"ק כו'. </b>נראה דגם לל"א זה הקושיא הוא ממקדיש ולד ויצא דרך דופן וכ"מ מפרש"י רק דהוסיף סיומא דברייתא:
+<b>רש"י ד"ה ה"ק מקדישין כו'. ודקתני סיפא בהך ברייתא. </b>הוגה בגליון מתניתין והוא מהצ"ק. ולפמש"כ בנדרים (כו) בס"ד א"ש הגירסא שלפנינו ע"ש:
+<b>תד"ה הא מני. מדקמהדר ליה רבי יוסי והלא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ה"ק. ונראה דמש"ה דחיק רש"י כו'. </b>ול"נ עוד משום דעל עוברין תני אבל לא ממירין לכן שייך שפיר למיתני גבי אברין וממירין:
+<b>בא"ד ועוד דבמתניתין גבי חומר כו'. </b>זה יישב רש"י בעצמו שפיר:
+<b>תד"ה השוחט. כגון שעירה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11b
+
+<b>גמרא חוץ מדמי אותו אבר שבה. </b>כצ"ל:
+<b>שם רבא סבר לה כר"א. </b>(נ"ל דר"ל דאסבר לה להא דמודה ר"י כר"א). ור"ש לא סבר לה כר"א. (פירוש לא אסברה להא דמודה ר"י כר"א אלא דוקא באבר שבנטילתו היא מתה מיד) אבל בדינא דר"א כ"ע ל"פ דהוי נבלה מחיים. ובזה מתורץ הצ"ע דהלח"מ ברפט"ו מהלכות מעה"ק על הרמב"ם. וכן ר"ש מצי סבר דטרפה אינה חיה. ונ"ל דהני אמוראי פליגי ג"כ בערכין ודמים דנידונין בכבודן והיינו באבר שהנשמה תלויה בו כדאיתא בערכין (כ) במשנה. והא דאמר שם בגמרא זה"כ כו' לאתויי מן הארכובה ולמעלה סתמא כר"ח דכאן. ולכאורה מפני זה ה"ל לפסוק כוותיה. אבל הרמב"ם שם נראה דפוסק כר"ש ולכן לא הביא ג"כ הא דמן הארכובה ולמעלה. ואולי סמך על פשטות לשון המשנה דשם דלא אמרה אלא ראש וכבד דהיינו דבר שמתים מיד בנטילתן:
+<b>שם בעי רבא הקדיש אבר לדמיו כו'. </b>ערכין (ה):
+<b>שם דתניא לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז כו'. </b>בכורות (ט ב). ולשם כוונו התוספות בד"ה התם והמציין השתבש:
+<b>שם ת"ש האומר מה שבמעיה כו'. </b>לעיל (י ב):
+<b>רש"י ד"ה באומר הרי עלי כו'. ל"א ירושלמי כו' הא מייתי בהמה שאין כל הגוף שלו. </b>כצ"ל:
+<b>שם כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה כו' כלומר שוה זוז מבהמה זו כו'. </b>לכאורה זה הוה כמקדיש דבר שאינו שלו:
+<b>רש"י ד"ה בעוף מהו. לרבי יוסי קבע"ל כו'. </b>הא דלא פירש אפילו לרבי יהודה ובאבר שהנשמה תלויה בו וכפירוש הרמב"ם בחבורו שם. הוא משום דדין זה לא מוכח מקרא (לרבי יהודה) דכל אשר יתן כו' דכתיב ביה בהמה. אלא דיליף מערכין ודמים עיין בסוגיא דערכין (ד' ב. ה א) א"כ פשיטא דה"ה בעוף וע"ש בלח"מ ובפ"ה מהלכות ערכין הי"ד:
+<b>רש"י ד"ה הקדיש אבר לדמיו. מי אמר לרבי יוסי מדאקדיש חד אבר כו' ומיגו כו'. </b>הנה היפך המיגות מסדר הגמרא ועמש"כ בזה בערכין שם ובמש"כ הלח"מ שם בהלכות ערכין:
+<b>רש"י ד"ה היא שלמים וולדה חולין. דלדה"כ אין העובר קדוש. </b>הן למ"ד דעובר ירך אמו הוא ואם שיירו אינו משוייר. קדוש העובר מיד מכח האם עי' בתוספות לעיל ד"ה ואזדא ריו"ח לטעמיה. אלא דר"ל אפילו למ"ד וולדות קדשים ממעי אמן הן קדושין. ועי' בהגהות מוהר"ב רנשבורג:
+
+Daf 12a
+
+<b>במשנה ואין מי חטאת נעשין מ"ח כו' ואין בה"פ עושה ב"פ. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא ארחב"א אריו"ח ראב"י היא כו'. </b>וקיים דבריו הרע"ב בפי' הא' וסיים כ"נ פי' משנה זו וכ"פ במס' תרומות כו'. ותמיהני כיון דהגמרא דחי ליה מפני מימרא דרבין אריו"ח מאן ספין כו' לקיימו:
+<b>תד"ה אין המדומע. ואם יש בשניה שיעור כדי לבטל כו'. </b>מלשון זה משמע דהחולין שבמדומע לא מצטרפי לבטלו וכדעת הרמב"ם שהבאתי שם בתרומות ודלא כפרש"י:
+<b>תד"ה ואין המחומץ. לכן נל"פ כגון כזית שאור כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12b
+
+<b>רש"י ד"ה מטהרת ברבייה. דאין השאובין פוסלין כו' אלא כו' כ' סאין. </b>התוי"ט בפ"ה דתרומות מ"ו הביא את הב"י שכ' בשם רש"י דנזיר דבעינן כשרים כ' סאה ורביעית (כצ"ל). ובמחכ"ת ל"ד דהרי מסיק שם דבטלוה והעמידו על כ"א סאה. וע"ז סובב כוונת הב"י ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה אלא הא כו'. לא ר' אליעזר כו'. </b>כצ"ל בי':
+<b>רש"י ד"ה אלא לפ"ח כלים. ויוסף ב"ח היא. </b>הס"ד ומתחיל דבור שנפלו למקוה:
+<b>תד"ה אלא אר"פ </b>(שבע"א). ור"י השיב כו' אבל אם רובן שאובין אפי' אם ירדו אח"כ מ"ס כו'. כצ"ל:
+<b>בא"ד דבכ"מ בהש"ס מצינו כן דמעיקרא כו'. </b>גדולה מזו תמצא בשבועות (לז) לפי' קמא דבתד"ה מאי ע"ש:
+<b>בא"ד אבל ע"י רבייה והמשכה כשר לכ"ע שאם יש כו' מותר למלאות בכתף כו' עד שיתמלאו וההיא דפ"ד כו'. </b>כצ"ל ור"ל ולא תקשה משם דמשמע דבעינן שיתערבו קודם שיגיעו למקוה וע"ז תירצו ונראה דקתני שנתערבו כו'. וכ"נ שהבינם התוי"ט במקואות שם:
+
+Daf 13a
+
+<b>רש"י ד"ה שלשה שדות. ומש"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' לב' ראשיה כו'. </b>הר"ש בפ' י"ז דאהלות הקשה עליו דאכתי ס"ס הוא כו' והביאו התוי"ט כאן ע"ש. ולעד"נ דלק"מ דזה הכל נקרא ס' אחד אם נתגלגל עצם עד כאן או לא. ודמיא להא דכ' התוס' בכתובות (ט) בד"ה ואב"א דשם אונס חד הוא. ועיין באחרונים בכללי ס"ס. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ בסברת התוס' בנדה (כז) ד"ה חומר ע"ש הבאתיה בר"ה (כט) ועמש"כ שם ובכתובות ספ"ב:
+<b>רש"י ד"ה לרבות שוגג. והמיר לבן דגבי קדשים כו'. </b>כצ"ל ומלת זו למחוק:
+<b>תד"ה שלש. אבל מה שפרש"י כו' דפי' כו' הן בה"פ דהעפר מטמאן. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה הציבור והשותפין א"ע תמורה כו'. </b>ור"ש אומר בלשון אחר יצאו קרבנות ציבור. וכ' התוי"ט דלדינא אין ביניהם מחלוקת וע"ש דלשונו מגומגם והכי הל"ל דגם לת"ק העיקר תלוי בבעל הקרבן אם הוא יחיד או צבור ושותפין. דלא ימיר היינו בעה"ק וקאמר בל"י ממילא משמע דהוא יחידי:
+<b>רש"י ד"ה אי קרבן. דדריש לעיל מהא מילתא כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 13b
+
+<b>גמרא מאן שמעת ליה האי סברא ר' אלעזר. </b>כצ"ל בלא י' וכן בכה"ע וברש"י:
+<b>רש"י ד"ה ל"א. תמורת שמו שא"ח אלא ע"ד הראוי סברא היא. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה לנדבת ציבור אזלו. לשופרות. </b>כצ"ל:
+
+Daf 14a
+
+<b>במשנה שקה"צ דוחין כו' ואת הטומאה. </b>פי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) והוא שיהיו רוב הכהנים טמאים. ול"י מנ"ל זה. עי' ביומא (ו ב) פלוגתת ר"נ ור"ש בטומאה דחויה או הותרה והנ"מ שביניהם ולא נזכר שם רוב. ולא אשכחן רוב אלא בקהל ולענין פסח בפסחים (עט) במשנה נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים. ומדל"ק או רובן כדאמר בקהל משמע דבהם לא תלי הדבר ברוב. (ודע דמשמע לי דבעבודת הפסחים כל המשמרות שוות. ובשלהי סוכה דתנן בג"פ בשנה היו כה"מ שוות כו' ופרש"י בג' רגלים. י"ל דעה"פ נכלל ברגל שלו. או דלא חשיב רק אותן שיש בהן הנייה לכהנים וכפרש"י שם ובפסח אין להם הנאה של כלום. אך אמר שם ושאר ק"צ ואמרינן בגמרא לאתויי פהע"ד ש"צ כו' והרי בהם ג"כ אין לכהנים כלום). ובפי' הרמב"ם בפ"ז דפסחים במשנת ה"ד באים בטומאה כ' ג"כ כשנטמאו רוב הכהנים. והוסיף ג"כ או כשנטמא רוב הקהל. וזה תמוה ביותר דמה לי טומאת קהל בקרבנות ציבור. הלא גם יחיד ��מא משלח קרבנותיו. ובחבורו פ"ד מהלכות ביאהמ"ק הי"ד כ' אם הי' רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים כו' ע"ש. ול"מ מקור למה שתלה בירושלים. כי לענין פהע"ד ש"צ אמרינן בהוריות (ג) דהולכין אחר רוב יושבי א"י. ולענין פסח אמרינן בפסחים (צד ב) אחר רוב העומדין בעזרה. ובחבורו פ"ז מהלכות ק"פ הל"ו כ' משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה כו' וצ"ע בכ"ז:
+<b>רש"י ד"ה קה"י חייבין באחריותן. כלומר יש מהן כו'. </b>ועי' בתוי"ט ביאור כוונתו. ולפ"ז קשה מאי דשקיל וטרי הגמרא בהא דעושין תמורה. נימא דיש מהן תני וכן בהא דמקשה בגמרא על בבא דנוהגות בזו"נ נימא דיש מהן קתני והיינו בשלמים וכדמסיק בואב"א. וצ"ל דכ"ז אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ותדע דרישא משני כי קתני בבהמה קתני. ובמציעתא משני האיכא עולת העוף:
+<b>בא"ד כגון קרבן עולת יולדת. </b>הא דלא נקיט גם חטאתה משום דהיא באה מן העוף אף בעשירה. והגמרא תירצה לרישא דבבהמה קתני. ועי"ל משום דתני ובאחריות נסכיהם והחטאת א"ט נסכים. אבל עולת בהמה דיולדת טעונה נסכים כדאיתא במנחות (צא ב). ויותר נראה דתחת וקרבנה שמחק הצ"ק (וכן בהרע"ב ליתא) צ"ל וחטאתה:
+<b>רש"י ד"ה שכה"י כשר למוספין. ובלבד שיקדמו כו'. </b>ועי' ר"ה (ל ב) בתוס' דגם אחר התמיד יכול להקריב המוספין:
+<b>בהרע"ב מנחתם ונסכיהם של קרבנות ציבור קרבים אפי' בלילה אפי' למחר. </b>ל"ד דבקרבנות יחיד נמי דינא הכי. ובזבחים (מד) איתא אדם מביא א"ז היום ונסכים מיכן עד עש"י. וכן לקמן בגמרא דמקשה ונסכים מי קרבי בלילה מדתניא דנסכים ביום ולא משני הא בק"צ והא בק"י:
+<b>תד"ה וכל. לכך נ"ל דל"מ קרב בלילה אלא מנ"ס. </b>ובגמרא צריך למחוק בבא דבין ביום ובין בלילה כו'. וכן ליתא לקמן (בע"ב) וכן מח"ז הב"ח ביומא שם:
+<b>שם ומש"ה ניחא דל"מ הכא דלמא א"ק ליקרב כו'. </b>לכאורה הני קראי דמייתא הכא מוכחי דקדשי ליקרב:
+<b>בסה"ד אלא דמהדר לפרוכי אף מרישא לפי כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 14b
+
+<b>גמרא כתב לך את הדברים האלה. </b>כצ"ל וכן לקמן:
+<b>שם אלה תעשו לה' במועדיכם. </b>מצויין בטעות כי הוא בסוף פנחס:
+<b>שם לעולותיכם. </b>כצ"ל בל"ו:
+<b>שם הא אינו מדבר אלא במנחת חוטא ובמנחת קנאות. </b>כצ"ל:
+<b>ד"ה אלא לעולם לאקרובי. דנזירות קרבי בבמת יחיד. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אלא </b>(בסופו). ואם אמר הריני מגלח על מאה עולות כו'. ספרי פיסקא ל"ח הביאו רש"י בפיה"ת:
+
+Daf 15a
+
+<b>רש"י ד"ה עשר שנים. וכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים כו'. </b>כצ"ל וכן בתוס':
+<b>בא"ד שכך מפורש כו' ושמואל מת וגו' וכתיב בתריה ויאמר דוד כו'. </b>קרא דויאמר כו' כתיב מוקדם (שם כז א). וקרא דושמואל כו' כתיב (שם כח ג). ובתוס' ליתא מלת בתריה:
+<b>בא"ד הרי ארבעים וט' צא מהן ט' שנים כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בתוס':
+<b>בא"ד וה"ג כו' ושנה אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ושלשים. וכתיב ויהי מיום שבת הארון כו' ויהיו עד עשרים שנה. </b>בקרא ליתא למלת עד. ואולי זהו הוספה מהתוס' לביאור ולומר דהנך כ' שנה הוא בס"ה עם הז' חדשים שהי' בשדה פלשתים:
+<b>בא"ד מצינו יג"ש לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך דוד ול"ו לדוד כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ועד בכלל והיינו שנה עשירית שמלך שמואל כו'. </b>כצ"ל. או דצ"ל וה"ג עשר שנים מלך שמואל כו'. כדאיתא בפרש"י:
+<b>בא"ד דכתיב בשנת ארבעים למלכות דויד נדרשו וגו'. וצריך לומר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד וי"מ למנות י"ג של שמואל שהרי כל שנותיו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד וקי"ל דמ' שנה שפט עלי א"י. </b>קרא כתיב בשמואל (א' ד יח):
+
+Daf 15b
+
+<b>גמרא הבאים מהשבי בני הגולה כו' צפירי חטאת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם ורבים מהכהנים והלוים כו' זה הבית בעיניהם בוכים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם אלא אילים וכבשים כנגד מי. </b>כצ"ל:
+<b>שם אם רבו מטהרין טיהרו. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה שהי' ר"י אומר. דכתיב בשלח כו' ושעיר עזים כו' ונפקא לן דהכי מהאי קרא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה כיוצא. </b>בהגה' צ"ק שבגליון דכתיב גבי לוים ופר שני כו'. כצ"ל. [מש"כ הצ"ק דבת"כ תניא דר"י דריש ופר שני שיהא בן ב' שנים ע"ש. שגה בזה דזה דריש ר"י הגלילי וכ"ה במשנה ב' בפ' ג' דפרה וכן בר"ה (י) בתד"ה עגל וסתם ר' יוסי הוא בן חלפתא] :
+
+Daf 16a
+
+<b>גמרא וילכדה עתניאל בן קנז כו'. </b>מצויין בטעות וצ"ל שם ט"ו. וכן בשופטים א' ושם איתא הקטן ממנו לכן בחנם נמחק בדפוסים:
+<b>שם רש ואיש תככים כו'. </b>מצויין בטעות וצ"ל משלי כ"ט:
+<b>רש"י ד"ה עושה שניהם. </b>צ"ל עושה כולם:
+
+Daf 16b
+
+<b>רש"י ד"ה ארבעה ניתנו להם כו'. ארבעה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה שתי שכחות. ובמק"א פירשה רבי כו' ול"מ ארבעה אלא ביחיד כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד רנ"א כו' לתרוצי נמי אתא אחת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד הילכך ע"כ כו' אלא ביחיד וגמרי' לה' דמתה מדרעייה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה וכי. מעתה אותה שנגמרה להיות רועה כו' אע"ג דאפשר להיות בציבור כו'. </b>לכאורה תמוה דמאי איכפת לן אם בציבור נאמרה הלא באמת ס"ל לר"ש ביומא (נ) דבציבור רועה. אבל לפמש"כ התוס' לעיל (טו ב) בד"ה וקא קרבה ע"ש א"ש בפשיטות:
+<b>תד"ה רנ"א. וגם שכחו אם היא מן השנים או מן השלשה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י </b>(במשנה) שאם המיר בע"מ בתמימה כו'. עמש"כ לעיל (ז) בד"ה שמא:
+
+Daf 17a
+
+<b>גמרא אר"פ מ"ט דר"א כו'. </b>נ"ל לגרוס אמר רבא. מדפריך ליה ר"פ על טע"ז:
+<b>רש"י ד"ה תצא זו כו'. ואותה של הקדש תמימה כו' והויא תמורה. </b>צ"ע דהא תנן לקמן (כו ב) זו מחוללת ע"ז אין זה תמורה. ועמש"כ לעיל (ט):
+<b>רש"י ד"ה פסול הגוף. וכ"ה כו' בלא חסרון כו'. </b>פירושו דחוק. ולעד"נ דטריפות אף שאינה אלא באבר אחד מ"מ פועלת בכל הגוף דטרפה אינה חיה. ואפי' למ"ד דחי'. אינה חי' לזמן מרובה כמש"כ התוס' בחולין (קמ). אבל בע"מ כל גופו בריא וחי ואין בו חסרון אלא באותו אבר ועי' תוס' דמסכת ע"ז (ריש ד' ו). ומ"מ פריך שפיר משרוע וקלוט דכיון דמתחלת ברייתו הוא מיקרי חסרון בגופו:
+<b>תד"ה גבי. ולפי גי' ראשונה דשוגג דתמורה לקי משום דגזה"כ היא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ורבינו שמשון שאנץ. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אכנס. ונכנס בו והמיר כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 17b
+
+<b>תד"ה לא. וא"ת ליתני עסה"ע ולא לתני וולד וולדן. </b>כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבת וולדן ראשון:
+<b>בסה"ד דלא ה"ל למימר דפטרי </b>(ר"ל הצרות) כו'. עי' בדבריהם ריש יבמות:
+<b>תד"ה נקבה. וא"ת כו' כתיב הם דממעטינן כו' תמורות. </b>והתוי"ט הוסיף לר' יהודה כו'. נראה דצ"ל לר"מ לפמש"כ בעצמו שם. אולם שם דבריו תמוהים וכבר השיגו שם התו"ח:
+<b>בא"ד וי"ל אחרי שכתוב מיעוט כו' אצטריך כו'. </b>והא דלא תירץ איפכא. משום דא"כ יקשה ל"ל קרא לרבויי עוד גבי תודה לקמן (יח א וב):
+<b>תד"ה אי. ואי דאשם כו' ה"ה דהמ"ל זכר הוא. </b>דהא ל"ל דלהכי קאמר גמירי לה כו' דלא ליקו על תמורה. דהא אח"כ אמר אלא כו' וקרא למעוטי תמורת אשם:
+
+Daf 18a
+
+<b>גמרא כיון דלמיתה אזלא ממילא ל"ק. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ל"ל. וי"ל דהוא ל"מ לי' עשה כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>במשנה רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים. </b>בתור"ע דקדק מדשייר ולד תמורה משמע דמודה בי' ר"א דקרב משום דלא שכיח דיעבור בלאו דלא יחליפנו כו' וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא בד"ה גזירה גבי ולד תודה. ותמיהני והרי אדרבה לקמן (כ ב) מדמה הש"ס ולד תמורה לולד ולד דלר"ש לכ"ע לא קרב וע"ש בתוס'. ולכן נראה דלהכי שייר ול�� תמורה דכ"ש הוא דדמי לולד ולד כנ"ל בגמרא. ועי' לח"מ ברפ"ד מהלכות תמורה. גם מה שהקשה אלישנא דר"ש דאמר ועל ולד ולד תמורה דלפי הגמרא הנ"ל אפי' ולד תמורה נמי כולד ולד דמי. נ"ל דלק"מ דהגמרא לא קאמרה אלא דהוא גרע מולד קדשים ולכן לר"א דאפי' ולד ראשון לא קרב כש"כ ולד תמורה (ע"ש בתוס') אבל שיהא שוה ממש לולד ולד לא קאמרה. והוא כמו ממוצע בין ולד לולד ולד. עמש"כ בחדושי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמורה. ומה שהקשה על פסק הרמב"ם כר"ש הא הוה מחלוקת ואח"כ סתם. כבר קדמו בזה הלח"מ. ולי קשה בלא זה מדוע פסק כר"ש נגד הת"ק. וע"כ צ"ל משום דפליגי אמוראי אליבי' משמע דהלכתא כוותיה וכמש"כ הפוס' בכ"מ:
+<b>רש"י ד"ה גזירה. אתי לשהויי' כו' ואתו בהו לידי גיזה ועבודה. </b>הקשה התוי"ט דת"ל דאם ישהה יעבור בעשה כו'. ול"נ משום דל"מ דיבטלו רבנן מ"ע משום סייג רק כי היכי דלא יבוא לידי איסור בקום ועשה וכ"כ הש"א בתשו' ד' ע"ש:
+<b>תד"ה וחכ"א. צ"ע כו'. </b>ולעד"נ ליישב ע"ד תירוץ הגמרא בנדה (ל ב. ומט) מהו דתימא מסתבר טעמא כו'. וכה"ג תירצו התוס' במנחות (יב) גם אנכי בערכין (ח):
+
+Daf 18b
+
+<b>תד"ה תני. והך דרשה אינה אלא אסמכתא כו' ובפסחים מוקי לה כו'. </b>שם לא נמצא דרשה רק מן אם כשב אבל דרשה על מיעוטא דהוא ל"נ שם ורק בת"כ שם במקומו דרשינן ליה למעוטי דאין הצבור מביא שלמים נדבה. וזה דלא כמש"כ בס' נת"ע (דף קב ב):
+<b>גמרא ת"ל אם על תודה. </b>כצ"ל בל"ו:
+<b>תד"ה וחליפות. צ"ע כו'. </b>לכאורה פשוט דכאן ר"ל דילמא הכינוי דיקריבנו (דפשטי' קאי על התודה עצמה) ממעט השניה אפי' מהקרבה בלא לחם לאחר שהקריב האחת עם לחם. וריבויא דיקריב אתא דיכול להקריב מתחלה איזו שירצה. לכן צריך לריבוי דאם כו' וכ"נ מפרש"י. רק דקשה על לשון דיכול יהו כולן טעונות לחם דהא כבר אימעוט חליפות מן יקריבנו (ואולי לזה כוונו התוספות בהצ"ע) ועי' במנחות (ס"ד עט ותחלת ד"פ) החלוקים בין תודת חובה לנדבה:
+<b>במשנה תמורת עולה כו' הרי אלו כעולה וטעונין הפשט ונתוח כו'. </b>נ"פ דה"ה דטעונין סמיכה ונסכים כדלעיל בשלמים (ובמנחות צ"א מרבינן סתם ולדות קדשים ותמורתן לנסכים) ולא תני הכא אלא אותן דברים שאינן בשלמים. ובתודה לא הוצרך לפרט בה כלום דהואיל ותני בה ובלבד כו' מוכח דבשאר דברים שוים:
+<b>גמרא במחלוקת שנויה ורבי אלעזר היא. </b>כצ"ל בל"י וכן בכל הסוגיא:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) אבל גבי וולד תמורת אשם כו'. כצ"ל:
+<b>שם א"ל רבא אחר הפסח קא אמרת כו'. </b>כצ"ל וכ"ה הצ"ק:
+<b>רש"י ד"ה אביי אמר. אם היה מפריש ב' בהמות לאחריות או אם אבדה כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה אביי. שהרי אם ל"נ מקדושתה במפריש נקבה לעולה דמיה לא ידחו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דאם הולד דתמורת אשם היה קרב א"כ ידחה אמה כו'. </b>ר"ל אמה דתמורה דהיינו הקדש ראשון עיין לעיל בדבריהם ד"ה אבל. אמנם ק"ל דהא מוכח לעיל דלא פריך אלא דהולד יקרב הוא עצמו עולה. ובזה לא ידחה הקדש ראשון ממה שהופרש לאשם:
+
+Daf 19b
+
+<b>במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. </b>וכתב התוי"ט ובעולה מילתא דפשיטא. ור"ל דלהכי לא איצטרך למיתני גבה דין זה דתרעה. וה"ל להוסיף תבלין דאפילו ר"ש מודה בה כמש"כ רש"י והרע"ב. וכמו שסיים לקמיה לענין ולד אשם דלא תני דאפילו ר"א מודה ביה. אבל מלשון רש"י ותוספות והרע"ב משמע דהיה לפניהם הגירסא במשנה מפורש גם גבי המפריש נקבה לעולה דתרעה. וכ"נ להדיא מפרש"י לקמן (כ א בסה"ע):
+<b>גמרא אלא ה"ט דר"ש במח"ז דיליף ליה מבכור כו'. </b>לכאורה מ"מ הקושיא מאשם בן שתים והביאו בן שנה במקומה עומדת דהוא נמי לא הוה אלא מח"ז. וי"ל דלא ��לפינן מבכור אלא דומיא דידיה דאותו השם שיהיה לו אחר ז' יש לו גם עתה ואין בו פסול אחר זולת שלא הגיע עדיין זמנו ליקרב. משא"כ באשם שעתה נקרא בשם כבש. והתורה חייבתו באיל דוקא ולא תקשה מהא דב"ק (סה ב) דאיל בן יומו קרוי איל. דהתם אינו אלא ע"ד השאלה אבל עיקר שמותם בן שנה קרוי כבש ובן שתים קרוי איל:
+<b>תד"ה ר"ש. אבל לר"ש ב"י דאית ליה אליבא דרבי שמעון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה והא מח"ז. במס' חולין כו'. </b>הצ"ק התפלא דהרי משנה ערוכה היא בזבחים כו'. אבל כן דרך הראשונים להביא מהגמרא השגורה יותר. ולדוגמא רש"י ותוס' בחולין (כה) הביאו הא דמשישופם בעור הדג מגמרא דסנהדרין והיא משנה בכלים פט"ז מ"א. וכן הר"ן בנדרים (לג ב) בד"ה אפילו תימא מביא הא דבני העיר ששלחו את שקליהם כו' מהגמרא דהזהב והיא משנה בשקלים. [וכן בסוכה (יב ב) הביאו רש"י ותוס' הא דהאונין של פשתן משיתלבנו מגמ' דשבת והיא משנה בנגעים וגדולה מזו מצינו להתוס' בחולין (קכב ב) בד"ה לגבל שהביאו שלשים ריס מגמרא דלא יחפור והיא משנה בסוף מרובה וכדהעיר שם הגרי"פ. והר"ש בפ"א דכלים במ"ג בסופו מביא הא דטבעת אדם טמאה כו' מגמרא דשבת והיא משנה בכלים גופא רפי"ב ועמש"כ בכתובות (ד) בתד"ה מסייע] . ודוק ותמצא הרבה כי"ב. וכה"ג דרך הגמרא עצמה כמש"כ בס"ד ברפ"ב דשבת ושם (קיב ב) ובריש ב"ב ובש"מ:
+
+Daf 20a
+
+<b>גמרא קס"ד ה"ט דר"ש כו' דהאיכא שם עולה עליה גבי עני בעולת העוף. </b>כ"נ שהיתה גירסת התוספות וכ"מ מפרש"י לקמן:
+<b>שם הא לא חטא ולא איחייב בשעיר. </b>כצ"ל וכ"ה הצ"ק:
+<b>רש"י ד"ה הואיל ומותר הפסח. מיהו שם שלמים עלה והואיל דהוי שלמים נקבה נחתא לה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה הואיל ומותר אשם. ותקדוש קדושת הגוף כעולת נקבה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ע כדקתני מתניתין המפריש כו'. </b>עמש"כ לעיל (יט ב) במשנה:
+<b>תד"ה רבי. כיון דאין דינם שוה לתמורה דאשם עושה תמורה כו'. </b>כ"ה הגירסא הישנה וישרה היא. וגירסת הגליון והיא מהצ"ק טעותא היא:
+<b>תד"ה הני. מ"מ לא דמו דהוא גופא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד ה"נ בההיא שעתא דחטא לא איחייב בעולת העוף כו'. </b>עמש"כ בערכין (יז ב) במשנה על פירוש הרמב"ם דשם:
+<b>תד"ה ר"ש. וא"כ חזי שפיר בעולת נקבה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20b
+
+<b>תד"ה אבל לפני כפרה </b>(בסופו). ובתר הכי כו' שהתמורה נמי דמיה קריבה לעולה ס"ל. פירוש ולא כדס"ד בל"ק דדמיה קרבים לאשם. ולכן גם ולדה אינו קרב אשם. ודלא כהגהת הצ"ק:
+
+Daf 21a
+
+<b>במשנה אר"ש מ"ט שהבכור כו'. </b>לכאורה ה"נ דר"ש לטעמיה דדריש בעלמא טעמיה דקרא עי' לקמן (ע"ב) בתד"ה ממקום אבל כשתעיין סיום דברי הספרי הביאוהו התוספות לעיל (יח) תראה דנצרך הטעם לכ"ע:
+<b>גמרא בעו במערבא המטיל מום כו'. </b>עי' בתוספות ובמה שתמהתי ע"ד בעבודת כוכבים (יג ב). ונ"ל דאף דשם אמרינן דבזה"ז לכ"ע אינו אלא מדרבנן ע"ש. מיבעיא הכא משום דמ"מ אתו מכח הבכור והמעשר הראויים להקרבה:
+<b>שם דרחמנא מעטיה עשירי להוציא התשיעי. </b>ובשלהי בכורות דאמר יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת כו' ע"ש. צ"ל דאף ל"ד אלא דר"ל מאי ראית לרבות י"א ולמעוטי תשיעי אימא איפכא וכ"ה להדיא בת"כ פרשה ויקרא פרק ט"ז סימן ד'. אלא דשם ממעט לתשיעי מן מן הבקר ע"ש והכא ממעט ליה מן עשירי:
+<b>תד"ה אי. דמיירי הכא במעשר שנזרע כו'. </b>נ"ל דצ"ל שהופרש וכן לקמן בדבור הסמוך:
+
+Daf 21b
+
+<b>רש"י ד"ה אתה מעלה בכור. וברייתא כו'. </b>וכ"ה בתוספות ב"ק (יב ב). והוגה בגליון כאן ושם דצ"ל ומשנה. ועמש"כ בנדרים (כו) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה בכל הרואה. שיוכל לראותו העומד בירושלים. </b>אבל במשנה פי"ד דזבחים פירש איפכא:
+<b>תד"ה ממקום. מדרשא דספרי שפירש לעיל. </b>הוא בדף יח ד"ה אפילו:
+<b>בא"ד והיינו דוקא לכתחלה הוא דאימעוט כו'. </b>משמע דאימעוט דאינו רשאי להביאם. ובב"ק (יב ב) פירש התוספות דא"צ להביאם. ול"י מה דחקם לזה:
+<b>תד"ה ושאבדה. ועוד לר' אבא כו'. </b>תימה דלקמן מוכח להדיא דבמתכפר בשאינה אבודה לכ"ע אבודה מתה. אלא דלר"ה אפילו בנתכפר באבודה אם מעצמו עשה כן האחרת מתה. וא"כ ה"ל להקשות אליבא דכ"ע. וכבר עמד עליהם התוי"ט אלא שלשונו מגומגם ע"ש. ועי' בבה"ז מ"ש ע"ד דלקמן (כב ב):
+<b>בסה"ד דמ"ד הואיל כו' ובע"מ כו' ורועה כו'. </b>לשון ורועה תמוה דהא מסאבא וקיימא כדפריך הגמרא לקמן. ונראה להגיה דצ"ל דרועה וקאי על אבודת לילה. ועמש"כ לקמן (כב) ברש"י ד"ה דאי לאו מומא. ולענין עיקר פירוש המשנה נלע"ד דמילתא דפסיקא נקטא וכמו שתירץ הש"ס לקמן (כג ריש ע"ב) ע"ש:
+
+Daf 22a
+
+<b>רש"י ד"ה דאי לאו מומא. תרעה כו'. </b>אשגרת לישנא הוא. דהא מסאבא וקיימא. ור"ל דתמכר ויפלו דמיה לנדבה. וכצ"ל לקמן (כג ב) בתד"ה המפריש בסופו שכתבו והשני רועה. ומאי שייכא רעייה גבי מעות:
+<b>רש"י ד"ה עברה שנתה חזיא להקרבה. אפילו אין שם ריעותא לבד דאיבוד מתה. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה אי תניא. התם הוא דאהני לה אבודה כו'. </b>כ"נ דצ"ל כגירסא שבגמרא:
+
+Daf 22b
+
+<b>גמרא אילימא אליבא דרבנן כו' אבודה בשעת הפרשה רועה. </b>ק"ל לשיטת רש"י דבנמצאת בע"מ אפילו לרבנן תמות א"כ מצינו לאוקמי מילתא דרבא אליבייהו וכגון בנמצאת בע"מ. וכן לפירוש התוספות לעיל ד"ה אמר לך. איכא לאוקמי בעברה שנתה:
+<b>שם כגון שקבל דמה בשתי כוסות כו' </b>עד סופא. בפשטא נראה דהאיבעיא היא אם נמצא הכוס אח"כ אם יוכל לשפכו ליסוד או לא. ורש"י שסיבב הבעיא לענין פסול הזבח לא עמדתי ע"ד הרחבה:
+<b>תד"ה אפילו. ואיצטריך רבא לאשמועינן כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש כו' עד שנמצאו הראשונות כו'. </b>עיין מה שכתבתי בראש השנה (ה ב) מדוע לא נאמר דהשניים הוו כהקדש טעות. ועל מה שתירצתי שם משום דהוה כנולד. לכאורה יש סתירה לזה מב"ק (ס"ד קי) דפריך שם על אביי דאמר אדעתא דהכי לא יהיב ליה. מחטאת ואשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אבל י"ל דפריך אליבא דר"א דס"ל דפותחין בנולד. אמנם עכ"פ למדנו משם ישוב לקושייתינו. משום דהלכתא גמירי להו:
+<b>שם והשניה תמות דברי רבי כו'. </b>לשון הרע"ב דרבי סבר כו' וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד האבוד הנשאר כשימצא כו'. הוסיף על לשון רש"י לקמן (כג) בד"ה דרבי סבר. תיבת כשימצא. וגרע במחכ"ת דהא כאן הכוונה בנמצאת קודם כפרה. שוב ראיתי בפירוש הרמב"ם שגם דבריו בזה כסיגנון הרע"ב ותמוה. אולם בנא"י שהביא התוי"ט לעיל במ"א ליתא לכ"ז:
+<b>שם וחכ"א אין חטאת מתה אלא כו'. </b>וכתב התוי"ט ה"ק אין חטאת מתה ודאי כו' בין שאינה אבודה אלא כו'. זה הוסיף מדעתו על לשון התוספות לקמן בד"ה הכל מודים. ול"ד דשאינה אבודה שתמות בנמצאת אחר כפרה איך משכחת לה כיון דכבר נתכפר בה:
+
+Daf 23a
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לרבי אבא כו'. ורבנן סברי. ואיכא למידק כו' וכגון דנתכפר באבודה ורבנן היא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד וסיפא דמשמע כו' ואפילו מאבודין הלין דפיישן אזלי ליה"מ כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דרבי. ותירץ כגון כו'. </b>ק"ל א"כ מאי מותיב רב משרשיא מהברייתא ומסקינן דלא אתיא כרבי התם מאי רווחא דהקדש איכא אם לא יעשה ככה וי"ל בדוחק:
+
+Daf 23b
+
+<b>תד"ה וששה. וכ"כ למה שלא היו רוצין לעשות ממותר כו' ואע"ג דאיכא מ"ד כו'. </b>תימה דהתם משמע דמשום עיקר הנדר הוא דאם נדר איל והביא פר לא יצא דמוקי לה שם כרבי דאמר קטן והביא גדול ל"י. אבל בהמותר איכא למימר דלא איכפת לן אפילו להביא עוף וצ"ע:
+
+Daf 24a
+
+<b>גמרא ר"א בר"ש אומר אפילו כו' יוצא לבית השרפה. </b>עי' בכורות (לב ב) בתד"ה פסק:
+<b>תד"ה ר"א. ויש לחלק כו'. </b>ע"ש (לג) בתד"ה דתניא ובמש"כ שם בס"ד:
+
+Daf 24b
+
+<b>במשנה כיצד מערימין כו'. </b>התוי"ט כתב בשם הרמב"ם דתחבולה שאינה להתיר תקרא מרמה. לפ"ז ק"ל הפיוט דיום ליבשה שיסד הר"י הלוי הטבעתי בתרמית. בת ענמית. ולמש"כ התוי"ט דבלשון תורה מצינו גם לערמת היתר א"ש קצת. וראיתי להמפרש דפירש בתרמית של מצרים ור"ל דהב' בא לשמוש הסבה כמו איש בחטאו וכדומה. ודוחק:
+<b>שם ואם נקבה זבחי שלמים. </b>וכתב התוי"ט והכא דלמיתה אזיל רשאי לשנותן אף לשלמים. אין טעם זה מספיק אלא לפרש"י (ואחריו הרע"ב) שפירש לקמן בגמרא אהא דמוקי לה בבהמה דהקדש. דהיינו חטאת. אבל הרמב"ם בפירושו כ' שהקדישה לאחד מן הקרבנות וכ"נ מפירוש התוספות וכפשטיה דלישנא דגמרא ור"ל אף בתודה או שלמים ורוצה להתפיס את הולד לחובת נדרו שהיה עליו. והטעם פשוט משום דא"א לעיולי ליה דנקבה לעולה לא חזי:
+<b>שם אם זכר עולה ואם נקבה כו'. </b>וכתב התוי"ט אע"ג כו' שכשיש לו ב' בהמות כו'. דבריו אינן מחוורין דמנין הוא יודע שתלד תאומים (וביותר לפמש"כ הרשב"ם שארמזהו לקמן אין דבריו עולין כלל). אלא הטעם כיון דהוא זכר ויכול להקדישנו לעולה אינו רשאי להקדישו לשלמים וכדאיתא בגמרא גבי בכור. והתוי"ט לשיטתו לעיל בדבור הסמוך שכתב הטעם משום דלמיתה אזיל כו'. אבל כבר השגתי עליו גם שם כנ"ל:
+<b>שם ילדה שני זכרים כו' והשני ימכר כו'. </b>נ"ל דהטעם הוא דמי שיצא ראשון הרי הוא קדוש כפי מאמרו והב' הוא חולין גמור דלא הקדיש אלא אחד. וגדולה מזו כתב הרשב"ם בב"ב (קמ ב) במתניתין ובגמרא שם (קמא ב) ע"ש (ולכאורה ממתניתין דלפנינו תיובתא לאה"נ שכתב שם במתניתין ואכמ"ל) אך מפני דלא ידעינן הי מינייהו נפק ראשון לכן ימכר השני לצרכי אותו המין. וכ"כ יקרב למי שהוא. וכ"מ מפרש"י בגמרא בד"ה אי בהמת הקדש היא. אך דבריו במתניתין ל"מ כן וצ"ע:
+<b>גמרא אר"י מותר להטיל מום כו'. </b>בכורות (ג ב) וש"נ:
+<b>שם מ"ד נגזר דלמא נפיק רוב ראשו כו' ואימא ה"נ כו'. </b>ק"ל דהרי בע"ז (יג ב) מסקינן אליבא דרבא דבזה"ז לכ"ע אינו אלא מדרבנן. וא"כ מאי פריך הכא ואימא ה"נ הא ה"ל גזרה לגזרה. וכן לחנם נדחקו התוספות בבכורות (לה) ד"ה א"ד להוציא מלת אימר ממשמעותיה כיון דאינו אלא ספק דרבנן:
+<b>תד"ה אם זכר. אבל שלמים לא דנחתא מקדושתיה. </b>ועי' לשון התוי"ט בשם הרמב"ם. וק"ל דאדרבה שלמים קדשי טפי מבכור כדאיתא בריש זבחים ובפרק כל התדיר. ושם בגמרא אדרבה בכור קדים כו' אפ"ה כו' (וכן ק"ק לקמן בגמרא בהא דא"ל ר"ע לר"ש אמר על הבכור כו' עולה הוי כו'). ולשון רש"י לקמן בגמרא אבל שלמים דקדושה קלה היא כו'. יל"פ דר"ל קלה מעולה. וכיון דאיכא לעיולי טפי דהיינו לקדושת עולה אסור להתפיסו בקלה הימנה:
+<b>בסה"ד משום דבעי לאוקמי אכיצד מערימין. </b>יפה כ' הבה"ז אבל סיפא לא קאי אכיצד מערימין. והצ"ק שכתב דסיפא דילדה שתי נקבות קמהדר אהערמת הקדש ל"ד כלל. דא"כ ישאר קושיית הגמרא אידך נהוי בקדושתא דאימיה:
+<b>תד"ה הא עדיפא. אנן קי"ל כו'. </b>כצ"ל בל"ו:
+<b>בסה"ד ולמכור קצת כו'. </b>הגה"ה שבגליון בשם רש"ק תמוה. ולא נמצא ברש"ק:
+<b>תד"ה קסבר </b>(השייך לדף כ"ה). דאי קסבר כו' א"כ נחתא כו' משעה שנוצרו כו'. כצ"ל:
+<b>בא"ד ואי ממעי אמן הן קדושין ל"ח קדושת הפה כו'. </b>אפי' אם בהוייתן הן קדושין ל"ח קדושת הפה מטעם שכתב לעיל ועיין גירסת הצ"ק:
+<b>בא"ד וא"ת מנלן כו' וי"ל כו'. </b>אין כל חדש בזה שכבר כ' לעיל א"כ נחתא קדושת האם כו' שהרי בבהמת הקדש מוקמינן לה:
+<b>בא"ד וא"ת לר"ח כו' וישחטנו ולאחר שחיטה תיבדק כו'. </b>זה חוזר על הך דהכא. דהתם בבכור א"י לשחטו במקדש דלמא הוא נקבה ולא במדינה דלמא זכר הוא וכן פרש"י שם. אבל מ"מ יש תקנה להקדישו לשלמים על תנאי אם הוא נקבה לשם אשה משום סמיכה:
+
+Daf 25a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) אמאי אין קדושה חלה עליהן כו'. לפי מאי דס"ד דממעי אמן הן קדושין ה"מ לאקשויי על בבא דואם נקבה ז"ש למאי דמוקי לה בבהמה דהקדש. ועיין זבחים (קיד) בתד"ה וקסבר:
+<b>רש"י ד"ה להוי הפקר. אי אפקריה מקמי הכי לכל התבואה כו'. </b>הא דלא קאמר דאי אפקריה מקמי הכי הלקט. דזה תלוי בדין ברירה. אבל הכי הל"ל שיהא הפקר בשעת נשירת מיעוטו. עיין ר"ש פ"ה דמע"ש מ"א ובמש"כ שם:
+<b>רש"י ד"ה רצה בולדה מתכפר. חשיב עובר כו' באנפי נפשיה ולא מכח אמו. </b>כצ"ל וכמו שהעתיקו התוספות:
+
+Daf 25b
+
+<b>רש"י ד"ה דלמא טעמא דריו"ח. וכי אזיל ולד חטאת למיתה היכא דלא רצה להתכפר בו כו'. </b>וצ"ל דמיד דהחליט בדעתו כן אע"ג דעדיין לא נתכפר באמו ימות. כדמוכח במתניתין ר"פ דלעיל ובגמרא שם רישא פסיקא ליה ע"ש בפירש"י. ומ"מ לישנא דפסיקא ליה אינו מדוייק לפ"ז דהא קודם שהחליט להתכפר באמו לא ימות:
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+<b>תד"ה ש"מ. וא"ת מ"מ כו' דהא לא שייכא קדושת דמים בעופות כו'. </b>וכ"כ לקמן בסה"ד ל"י למה לא וכי גרע ממקדיש עצים ואבנים לקנות מהם קרבן דקדשי קדושת דמים וימכרו ויביא בדמיהן קרבן וע"ש בפירש"י. ויש לומר דכוונתם דזה דומה למפריש נקבה לעולה דלכ"ע תרעה עד שתסתאב כו' כמש"כ רש"י לעיל (יט ב) במשנה וע"ש בסוגיא (דף כ) ובתוספות. וא"כ בעופות דאין להם פדיון לא קדשי כלל:
+<b>בא"ד א"נ כההיא דפרק התערובות כו' וכה"ג מצינו דיחוי מעיקרו כו'. </b>ע"כ ר"ל בנפל הדם מתוך הצואר אל מים שבכלי שרת. דאם נתקבל תחלה בכ"ש היה נראה מעיקרא. אבל כה"ג ל"י איך הוא חוזר ונראה דהא בשעה שנתקבל בכלי שהיה בו מים לא היה עליו שם דם דנתבטל בהמים. אפילו אם תאמר דמים אינן חוצצים כמו סיב ביומא (נח):
+<b>בא"ד נסייעיה מרבנן כו' ואמרי ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דטעמא דר"ש משום דאזיל לטעמיה כו'. </b>ר"ל אבל לר"א למ"ל דאזיל בשיטת ר"ש בזה דהא במפריש נקבה לעולה אפי' ר"ש מודה דתרעה כמו שהבאתי לעיל:
+<b>גמרא אמר אביי תחת מ"ל לישנא דאיתפוסי כו'. </b>כה"ג משני אביי גופיה בנדרים (טז). ובגיטין (לב ע"ב):
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+<b>תד"ה לא. בפלוגתא דר"א ורבנן בהקדשות. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה אמר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. </b>משמע דלא מהני מידי אמירתו. ומוכרח הוא לפי' הי"מ שהביאו התוספות לקמן. וקשה דמ"מ יועיל דבורו לאסור אותם על כה"ע כקרבן כדתנן בפ"א דנדרים מ"ד וצ"ל דמתניתין אתיא כר"י שם:
+
+Daf 28a
+
+<b>רש"י </b>(בסה"ע) דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא כו'. ל"ד דאפילו עובר פסול כ"ז שלא עבר כדאיתא (ביומא סד) וכ"מ לקמן ר"ד לג:
+<b>תד"ה טול וא"ת כו' תיפוק ליה ממשקה ישראל כו'. </b>זהו שלא כדבריהם בחולין (קמ) בד"ה למעוטי שכ' דשהיה להם שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל. ודבריהם שם תמוהים מהא דלקמן (כט) וכדהוכיחו במנחות (ו) בד"ה כתב:
+
+Daf 28b
+
+<b>תד"ה ומה. ובפרק כה"צ לא עבד כי האי ק"ו כו' </b>(ר"ל כי הכא מציפויין) נעבד כו' והמ"ל האי ק"ו דאו חילוף התם ומה אתנן ומחיר שהם אסורין ציפוייהן מותרים ולהתיר ציפוי הר כו'. כצ"ל ועצ"ק. וכלל דבריהם הוא דהכא המ"ל ק"ו דהתם ולא המ"ל או חילוף. וכן התם המ"ל ק"ו דהכא וגם או חילוף כהכא ויוכל לתרץ ג"כ דלחומרא עבדינן. אבל קשה דלפ"ז ל"ל מן הבקר להוציא את הנעבד תיפוק ליה מק"ו דהתם כיון דל"ל או חילוף:
+<b>תד"ה והאי תנא. </b>עיין כה"ד מש"כ דהא מפיק ליה לעיל כו' משמע דדריש ליה ממן הבקר וכן בסה"ד דמפיק ליה ממן הבקר. ע"כ ט"ס וצ"ל ממן הבהמה כדלעיל. אבל צ"ע דאמאי לא מייתו מהא דר"ש דלעיל דמסיים להדיא ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ועל זאת לא יעלה תירוצם כ"כ. ועוד קשה דבנדה (מא) מייתי הגמרא אליבא דר"ש הנך קראי דמן הבהמה (וזה י"ל עפ"י מש"כ התוספות בשבת (קכח) ד"ה ונתן דדרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה ע"ש). גם לפי מה שהוכיחו בחולין (כג) ד"ה כי משחתם דכ"ע אית להו הך דרשה דכי משחתם. לא מקשו מידי:
+<b>תד"ה כל. צ"ע כו'. </b>לעד"נ דבא להורות דדוקא במקום שהמום פוסל שם דבר ערוה וע"ז פוסלין ולאפוקי מעשר דאין מום פוסל בו גם אלו אינן פוסלין. וכדאיתא בבכורות (נז) ועי' בדבריהם בחולין (כג) ד"ה כי משחתם:
+
+Daf 29a
+
+<b>רש"י ד"ה אימא תישתרי. אבל גבי מוקצה ונעבד תרי קראי ל"ל כו'. </b>ק"ל א"כ לפי המסקנא דלא מוכח ממשקה ישראל אלא היכא דלא היתה לה שה"כ ישאר הקושיא מנלן דשרי להדיוט הא אצטריך קרא למעוטי גבוה היכא דהיתה לו שה"כ דל"י ממשקה ישראל. וע"כ צ"ל כמש"כ התוספות במנחות (ו) ד"ה כתב דמדגלי רחמנא בטרפה ילפינן לכל דוכתי. ולפ"ז גם עתה לא נצרך לדברי רש"י:
+
+Daf 29b
+
+<b>גמרא וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה. </b>כצ"ל. וק"ק דהביא מן המאוחר דהלא קודם למקרא זה כתיבי ב"פ התועבות באותה פרשה:
+<b>רש"י ד"ה בטלה זה. הואיל דיחדיה בשעת ביאה. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה תועבה כתיב. ואכולהו כתיב מכל התועבות האלה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 30a
+
+<b>רש"י ד"ה מחד מינייהו. נמצא בתשעה מאותן שכנגדו מגיע מדמי הכלב כו'. </b>ק"ל דמ"מ יקשה דנברור תלת מהן ונימא דהן נגד הכלב וג' חמישיות מאחד הטלאים שעמו. והשבעה הם נגד שמונה ושתי חמישיות שעם הכלב ולישתרו וי"ל:
+<b>תד"ה ואידך. יש לתמוה דהכא כו' וכן בההיא דלוקח יין מבין הכותים כו' וא"כ בכל איסור כו'. </b>לכאורה ההיא דלוקח יין כו' ל"ק כלל דהתם לא קרא שם תרומה אלא על מה שעתיד להפריש וא"כ מה ששותה הן חולין ודאין. משא"כ באיסור שהיה מופרש ועומד מאן לימא לן דאותו ישקול דלמא ישקול מההיתר והאיסור ישאר בהתערובות ואפי' להא דהכא לא דמי דהא חלקו סתמא ולא יחדו אותו שנגד הכלב לכן פריך שפיר ניפוק חדא כו' ונאמר דאיגלי מילתא למפרע שזהו שלקחו נגד הכלב. משא"כ באיסור שהיה מבורר מעיקרא ל"ל הכי. אבל מהא דיומא שפיר קמקשו דהתם מעיקרא היה מעות של כאו"א מופרשין ומיוחדים לו. ומש"כ דג' שלקחו קיניהן בשותפות. אינו מדוייק דע"ש ביומא דלא קאי אלא על הא דנותן כאו"א דמי קיני חובתו לתוך שופר אחד. ועיין בדבריהם בסוטה (יח):
+<b>בא"ד ואומר מורי כו' אבל הני תערובתו בהיתר כו' אז סמכינן אברירה. </b>פשוט דר"ל דוקא למ"ד דיש ברירה כמש"כ בריש הדבור. והרי הא דהלוקח יין מביא הש"ס בכ"מ לפלוגתא דברירה. וכן הא דסוגיין פריך בבכורות (נז) רק למ"ד דיש ברירה. ותמיהני על התוי"ט דנראה שהבין דר"ל דבכה"ג לכ"ע י"ב. דהביא דבריהם לתרץ מה שתמה בתחלה דהא קי"ל דבדאורייתא א"ב. ועי' בתו"ח שאמר דבר חכמה דקושיית הש"ס קאי על הא דמשמע דמה דאמר בר"פ כה"א לגבי מזבח אוסרין בכש"ה כו' ומחיר. דקאי נמי על הא דכשנגד הכלב אסור. ובע"ח דלא בטלי אינו אלא מדרבנן לכן פריך שפיר אפילו למאי דקי"ל דל"א ברירה אלא בדרבנן. אבל אין זה מכוון ��פי המבואר בש"ך בכללי ס"ס אות י"ט ואחריו החזיק המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות ה"א בסופו דהיכא דנפל הספק בהיותו דאורייתא לא מהני מה שבא אח"כ מצד אחד להיות דרבנן וכש"כ הכא דגם עתה הנשארים שלא נתערבו יהיו אסורים דלדידהו ל"א י"ב. אולם עפ"י דרכו י"ל דהוי כב' תערובות המבואר בסימן ק"י בש"ך סק"נ וס"ק כ"ב ע"ש אך אין זה ענין לדין ברירה. ולא נצטרך ג"כ למיפק חדא. ומה שהתפלא בתור"ע דאף בלא תערובות אחר כיון דמחיר הכלב מעורב עם ט' מדאורייתא בטל ברוב נ"ל ליישב עפ"י מש"כ המל"מ בפ"ט מהלכות מטמאי מו"מ בכוונת המרדכי וז"ל ונראה דעיקר החילוק הוא שכ"ד שתחלת איסורו כו' היה מעורב לא שייך ביה ביטול ע"ש:
+
+Daf 30b
+
+<b>תד"ה דניחא. תימה כו' וגבי אתנן כו' ובולד מודו דשרי כו'. </b>דאין לומר דהא דשרו היינו בעיברה אח"כ דהא משמע דרבא דאמר ולד הנרבעת אסורה כו' קאי אמתניתין דולדותיהן מותרים ואמר אבל הני אסורין ואיהו מיירי בעיברו מעיקרא. ולזה כוונו התוספות בב"ק (סו) ד"ה הם:
+<b>במשנה כל האסורים כו' ולדותיהן מותרים. </b>ופירש הרע"ב כגון כו' כשהוא חולין והוא מפירוש הרמב"ם משמע דבנרבעו כשהן מוקדשין אסורין והוא כרבא אר"נ לקמן בל"א אבל בחבורו פ"ג מהלכות א"מ הי"ג פסק דאפילו בשנרבעו כשהן מוקדשין מותרין וע"ש בכ"מ ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה. ומש"כ הרע"ב טעמא משום זוז"ג הוא כל"ק דרבא ונ"ל דבאתנן ומחיר אפי' היה הזכר ג"כ כיוצא בה מותר הולד משום מיעוטא דהם ולא ולדות ועוד דלא גרע משינוייהן לב"ה דהא נשתנה לזרע ואח"כ לולד. ולכן חלקן התנא לשנותן בפ"ע לעיל ולא סמך על הכלל דכאן. (וזה י"ל משום דחלוקין באם היו מעוברות קודם לכן כמש"כ לעיל) ולפ"ז יפה דקדק הכ"מ בספ"ד שם על הרמב"ם מה שהשמיט היתר דולדותיהן בהדי שינוייהן בפ"ע כמו תנא דמשנתינו ואין תפיסת המל"מ עליו כלום. אבל אחר העיון נלפע"ד בדעת הרמב"ם שגם בשאר איסורין הולדות מותרין אפי' היכא דהזכר ג"כ אסור דליכא זוז"ג ומטעם דאישתנו. וטעם זה נזכר בגמרא לקמן בל"א לר"נ. ויתורץ בזה קושיית התד"ה אבל. והראיה מדסתם הרמב"ם ולדותיהן מותרים ולא הזכיר טעם דזוז"ג. וכן בפירושו לא זכר טע"ז אלא בולד טרפה. ועוד ראיה ממה שפסק שם בפ"ג הי"ד דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של א"מ כו'. וזהו כמו שפשט מ"ז בריה דר"נ בע"ז כדהביא הכ"מ שם. ש"מ דחד טעמא הוא משום דנשתנו ונכון בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה ואם ימעט. </b>מה שהוסיפו בדפ"ח לקנות כו' והוא מהצ"ק הוא לחנם:
+
+Daf 31a
+
+<b>רש"י ד"ה ל"א מאוירא. לאחר שנולד הולך וגדל. </b>כצ"ל. וכמו שהועתק בתוספות:
+
+Daf 31b
+
+<b>במשנה ולדן וחלבן אסור כו'. </b>התוי"ט כתב דשייר הא דא"י לחולין להגזז ולהעבד הנשנה בחולין ובבכורות. והוא ז"ל שייר הא דפטור מן הבכורה דנשנה שם ג"כ. ממתנות לק"ל. דהא א"נ אלא בשור ושה והמקדישן תמימים לבד"ה א"י מידי מזבח. ובע"מ אפילו למזבח נמי אבל בכור שייך במקדיש חמור לבד"ה. ואולי משום דקולא הוא בקדשי מזבח. ומש"כ עוד ושייר נמי הקדש עילוי דלקמן עמש"כ שם בס"ד. אמנם לדעת הראב"ד ורש"י שהביא התוי"ט שם. שייר נמי דבקד"מ אין משנין מקדושה לחברתה. ובקדב"ה משנין אף מהיכל למזבח. ואפילו לדעת הרמב"ם בקדב"ה משנין עכ"פ מקל לחמור. ובקד"מ כלל לא:
+<b>גמרא וכללא הוא כו' </b>עד כי קתני אעיקר זיבחא. נראה לפמש"כ לעיל ברפ"ב גם הכא ה"מ לשנויי מי קתני כל קד"מ. יש בקד"מ קתני. והגמרא סמיך בכאן על הואב"א דשם:
+<b>תד"ה ואפילו </b>(בסופו)<b>. אפילו למ"ד יש מעילה בדם ה"מ דם דחזי כו'. </b>וק"ל דשם במעילה כי מקשה ליה מהא דחלב המוקדשין כו' מתרץ ומחלק בין דם דלא מתקיימא בלעדו אבל בלא חלב מתקיימא. ומדוע לא מחלק כי הכא וכן הכא כהתם:
+
+Daf 32a
+
+<b>במשנה ומקדישין אותן הקדש עילוי. </b>הכוונה ע"כ אקד"מ כפרש"י. דאילו קדב"ה אין להם הקדש עילוי כדאיתא לקמן בברייתא. והלשון משמעו דקאי ארישא אאחד קד"מ ואחד קדב"ה. ותו דואם מתו יקברו אליבא דר"ל לקמן בגמרא לא קאי אלא אקדב"ה והתנא מיסתם לה סתומי ונצרך סכינא חריפא למיפסקה. ונלע"ד דמשנה זו מישך שייכא למשנה דלעיל על יש בקדב"ה (וראיה דלא סיים שם משא"כ בקד"מ כדמסיים ברישא משא"כ בקדב"ה). ואמר כאן אף שאחד קד"מ כו'. מ"מ מקדישין אותן (ר"ל קד"מ) הקדש עילוי משא"כ קדב"ה. וזה חשוב לחומר קדב"ה דקדושים כ"כ עד שהבעלים אין בהם שום יד להקדישן אף הקדש עילוי משא"כ קד"מ עדיין יד הבעלים עליהן להקדישן הקדש עילוי. (וזה דלא כהתוי"ט שהבאתיו לעיל). ואמר עוד ואם מתו יקברו לר"ל א"ש בפשיטות דדוקא קדב"ה בעו העמדה והערכה אבל קד"מ לא. ולריו"ח ג"כ לא קאי אלא אקדשי בדה"ב ובבע"מ מעיקרא דמודה דל"ב העמדה והערכה בק"מ. עיין לקמן בסוגיא ובפרש"י ונכון בעז"ה: וק"ק דה"ל למיחשב ג"כ דגנב והקדיש לבד"ה מחייב בד' וה'. ובהקדיש למזבח פטור עי' ב"ק (עו. עח). אך י"ל דזה הויא בכלל הקדש עילוי דחשיב. עמש"כ בס"ד בתוס' ד"ה מקדישין:
+<b>רש"י ד"ה מקדושה לקדושה. </b>עיין בתוי"ט דעת הראב"ד בקדושת בד"ה ותבין כוונתו:
+<b>רש"י ד"ה חרמי כהנים. היינו סתם חרמין ולהכי נקט כו'. </b>ולעד"נ דאפילו למ"ד סתם חרמים לכהנים. הכא במתפיס קד"מ. דא"ת דכוונתו היתה לכהנים אין בדבריו כלום לדברי ר"ה. אמרינן דודאי היה דעתו על חרמי גבוה. וגדולה מזו מצינו לר"מ לעיל ס"פ כיצד מערימין. וכה"ג נמצא טובא בש"ס סברא זו. ולפמש"כ התור"ע בנדה אות ל"ז בשם הרמ"ע דהיכא דתני לא עשה ולא כלום הכוונה דהוה כאילו לא עשה כלל ונשאר הדבר בהווייתו קודם. אבל היכא דתני ל"ע כלום ר"ל דרק למה שכוון בעשייתו לא הועיל. ומ"מ מהני עשייתו לאיזה דבר. אלא היכא דליכא למיטעי נקיט לע"כ אף בדבר דלא מהני כלל. יש לכוון פרש"י לדעתינו והוא משום שהיה ק"ל מאי דנקיט ל"ע כלום דמשמע דמהני אמירתו לענין מה לכן פירש דמיירי בחרם סתם דמהני לחול עליו חרמי גבוה. ולקמן בברייתא דנקיט נמי לישנא דל"ע כלום היינו משום דליכא למיטעי. או דאתיא כר"מ עיין בערכין (ה ב) המקדיש בהמת חבירו כו' ודוק:
+<b>רש"י ד"ה אמר עולא. מדה"ל למכתב חרם קדש כו' וכתיב כל חרם </b>(כצ"ל) ה"מ על הכל חייל חרם כו'. לכאורה יל"פ דהכי דריש כל חרם אפילו חרמי כהנים חייל על קדש קדשים:
+<b>תד"ה מקדישין. פירוש ומצי שקיל דבר מועט כו' ול"נ דלא מצינו כו'. </b>עמש"כ ביומא (כו ב):
+<b>בא"ד דאטו מי לא שייך כו' כמה כו'. </b>לכאורה גם דמיהן משלם שייך בהו באומר הרי עלי והפרישן דלריו"ח חייב באחריותן אפי' נגנבו או שנאבדו ולר"ל במתו מיהא מחייב כדאיתא בחולין (קלט):
+<b>בא"ד דבקד"מ יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדב"ה כו'. </b>נראה כוונתם ע"ד שכתבו לעיל (כז ב) בסד"ה לא ע"ש. ולע"ד ה"נ לחלק דבקד"מ עדיין שם הבעלים עליהן להקריבן לשמן ולכפר עליהן. משא"כ בקדב"ה כיון שהפרישן אע"ג שלא מסרן עדיין לגזבר נסתלק שם הבעלים מעליהן מכל דבר. ועיין ב"ק (עו) בתד"ה והשתא ושם (עט) בד"ה גנב ותמצא כדברים האלה:
+<b>תד"ה והאמר </b>(בריש ע"ב). ואשמעינן שאין כו' לענין כו' עד שיפדנה. ר"ל שאין אסור לשחוט אלא עד שישיימוה לדעת כמה הוא החוב עליו לבד"ה אבל לפדות א"צ קודם שחיטה שאין לבד"ה כלום בגוף העולה וכ"מ בדבריהם לקמן. והצ"ק שהגיה תיבת אלא טעה במחכ"ת:
+
+Daf 32b
+
+<b>גמרא ת"כ דריו"ח ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם בבע"מ שיפדו הכ"מ. </b>כן הוא הגירסא שלפנינו וישרה היא. וההגהה שבגליון שבושא היא אף שכן היא במנחות ובבכורות יש להגיה שם כמו דאיתא הכא:
+<b>שם כשה"א ואם בבהמה הטמאה ופדה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה וד"ה. אבל בקדב"ה למאן דאית ליה כו'. </b>כצ"ל. ותיבת אפילו נראה למחוק:
+
+Daf 33a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו כו'. כצ"ל וכן בציון התוספות:
+<b>שם </b>(בסה"ע) א"ל רי"ר לר"ז לר"ל כו' וקתני קד"מ בע"מ יפדו כו' ש"מ פודין כו'. ק"ק כיון דקי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת (ריש מעילה) א"כ איך הוה ס"ד דמתו ממש כיון דתו לית בהו קדושה לא אלימי למיתפס פדיונם. וי"ל דהוא מדרבנן:
+<b>רש"י ד"ה וריו"ח. ומיהו והעמיד והעריך ארישא כו' ואסיפא דמשתעי בבד"ה קאי. </b>תמיהני על התוי"ט שכתב בד"ה ואם מתו בסופו. "ואע"ג דלבד"ה ל"ל קרא י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח ה"ה בשל בד"ה" איך אישתמיטתיה הגמרא ופרש"י במקומו:
+<b>רש"י ד"ה נפלוג ר"ש עלה. דקאמרי אינהו יקברו ואיהו יפדו. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אפילו. כגון שמתפיס תרנגולין לבדה"ב. </b>נראה להגיה למזבח:
+
+Daf 33b
+
+<b>תוס' סד"ה כדתניא. מכלל דת"ק מיירי בתרווייהו. </b>כן העתיק התוי"ט בפ"ה דמעילה:
+<b>רש"י ד"ה חולין שנשחטו בעזרה. אתי למימר נמי קדשים שאירע בהם פסול טומאה או פסול נותר יקברו וקיי"ל כו' לימד עכה"פ כו'. </b>להני תרתי דחשיב לא הוה צריך ללימוד מן בקדש כו' דבהדיא כתיב בהו שריפה בפרשה צו (ויקרא ז פסוקי יז יט). וכן התוי"ט ל"ד שכ' (במ"ו ד"ה כה"ק) ומה"ט בשר קדש שנטמא או נותר כו' וכן שער נזיר טהור כו'. דבשער נזיר נמי כתיב ונתן על האש כו' וכדפרש"י לקמן בגמרא:
+<b>רש"י ד"ה וכן חיה. דליכא למיגזר כו' אפ"ה תשרף. </b>וכתב התוי"ט דהוא מלתא בלא טעמא. ונראה דאישתמיטתיה גמרא חולין (פה ב) וקדושין (נח) ופרש"י ותוספות ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה את שדרכן. אערלה וכה"כ קאי. </b>וכ"פ הרמב"ם והרע"ב אחריהם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת (כה) תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד:
+
+Daf 34a
+
+<b>גמרא כאן בנזיר טמא. </b>הגרי"פ הביא מתוספות דנזיר דצ"ע מנלן דנקבר. והוא מהתוי"ט. ונ"ל דל"ד כלל במחכ"ת. דהכא פשוט כיון דאסור בהנאה מקרא דקדוש יהיה כו' כדאיתא בקדושין (נז ב) ממילא דנקבר כשאר אה"נ דמתניתין. והתוספות שם לא עיינו אלא לר"מ שם דס"ל דהכל משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שבמדינה ומפרש בברייתא טעמא מפני ששערו נקבר. הא ודאי טעמא בעי כיון דיליף מן זבח לרבות האשם אף במדינה נמי כמו נזיר טהור:
+<b>שם ובשר המת שנפרכו טהורין. </b>נדה (נה):
+<b>שם עולת העוף שנתמצה כו' ואסורין. </b>עמש"כ בזבחים (לה א) לתמוה על הרמב"ם שכתב ד"ז אצל חטאת העוף והעלתיו בצ"ע. ועתה נ"ל שגירסתו היה בכאן חטאת העוף שנתמצה כו' וכמ"ד דמיצוי מעכב עיין בפ"ז מהלכות מעה"ק ה"ז ובלח"מ שם. דלגירסא שלפנינו קשה מפ"ב דמעילה (מ"ב) "עולת העוף כו' מיצה דמה כו' ומועלין בה כו'". מדוע לא תני ואין מועלין במוראה ונוצה כדתני שם במ"ד בעולת בהמה נזרק דמה כו' ואין מועלין בעורה אבל מועלין בבשרה כו'. אלא ש"מ דגם בהן יש מעילה אף לאחר המיצוי. ואימתי יוצאין מידי מעילה. נ"ל משישליכן אל מקום הדשן כי אז נעשו מצותן וכמו דישון מזבח הפנימי והמנורה שם בפ"ג מ"ד דמשמע שם מפירוש הרע"ב דמועלין בהן עד שמוציאם למקום הדשן. (ודלא כתוספות שם בד"ה בשלמא) ושם בגמרא נפ"ל דישונם ומקומם מהדשן דכתיב אצל מוראה ונוצה ולכן חד דינא אית להו לכולהו. ונראה עוד דהא דתנן גבי עולת העוף ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן קאי אכולה אבשרה וגם על מוראה ונוצה וכל חד לבית דישונו מורו"נ לדישנו שהוא אצל הכבש. ובשרה לדישונה שהוא חוץ לג' מחנות לרב כדא"ל ולריו"ח כדא"ל. ואף שמפרש"י כאן משמע דהכא ג"כ ר"ל לאחר שהשליכן אצל המזבח. מ"מ קשיא חדא מאי קא מקשה הלא הכא הוא מטעם אחר משום דכבר נעשו מצותן ואפילו לא נבלעו נמי. שנית מאי דתלי במיצוי הא עדיין לא גמרו מצותן עד שישליכם אצל המזבח. אבל אי גרסינן חטאת ניחא דבה לא צותה התורה מאומה לעשות בהן רק אסורים בהנאה מאיזה דרשה או מהל"מ. לכן ה"ל כשאר אה"נ. והברייתא לא הזכירה הקבורה כיון שאינה מן המצוה. ודע דלפי סברת התוספות לעיל בד"ה הנשרפין בטעם שהנקברים אפרן אסורין כיון דלא צותה התורה על ביעורן משוך איסורייהו לעולם. הנ"ל דלרבנן דס"ל בחמץ אף מפרר וזורה לרוח. מ"מ אפרן מותר הואיל דצותה התורה תשביתו בכ"ד שאתה יכול להשביתו ה"ל נעשית מצותו ודלא כהרמב"ם והטור שהביא המ"א ר"ס תמ"ה וכן התוספות בפסחים (כא ב) בד"ה בהדי וא"ש לפ"ז גי' אף מפרר ובזה נדחו ראיות הש"א בתשו' פ"ז לפרש"י נגד פירוש ר"ת ע"ש כנ"ל נכון בס"ד. [אבל ק"ק לפ"ז מאי אהדרו ליה רבנן לר"י בפסחים (סוף דף כז) חלבו של שור הנסקל יוכיח כו'. הא ביה לא צותה התורה כלל לבערו. משא"כ חמץ דצותה להשביתו שפיר יליף מנותר דבשריפה] :
+<b>רש"י </b>(ברה"ע). ונודע לו שלא חטא כו'. וכ"כ הרע"ב אחריו וכמ"ק בפירוש הרמב"ם. משמע דהיכא דלא נודע לו רק שאירע בו פסול אחר כגון נותר או טומאה או שנשחט חל"ז וחל"מ לכ"ע בשרפה כשאר קדשים. וצ"ע דמוכח להדיא בפסחים (ר"ד כח) דר"י פליג אף בגווני שזכרתי וכפרש"י בעצמו שם וע"ש בתד"ה ואתה דיליף ליה מקרא בת"כ (והוא בצו פרשתא ט' פי"ג הלכה ה והק"א הבין שם הת"כ כפרש"י דהכא). וגם לשון המשנה עצמה מוכח כן דקאי על נשחט חו"ל כו' דסמיך ליה דנודע לו מאן דכר שמיה. וכ"מ בכריתות (כד ב) דמשני התם ר"א תברא מי ששנה זו כו'. משמע דלא אשכח תנאי בהדיא דפליגי בהא. ולפרש"י הל"ל הא רבנן והא ר"י. והא דל"ק הא רבנן והא ר"ש דפליגי בחולין שנב"ע. י"ל דס"ל דבהא אפילו חכמים דר"ש מודו משום דמחזי כזבח פסול. רק דלא ידע לחלק בין א"ת לאשם ודאי:
+<b>רש"י ד"ה כאן בשק. ואידי ואידי בטהור או טמא. </b>פשוט דזה לא קאי רק אשער נזיר דבפטר חמור מאי שייטא דטומאה וטהרה גבי'. והתוי"ט ל"ד דהעתיקו רק על פ"ח. אבל קשה דבנזיר טהור ודאי אף בשער ישרף כדכתיב בקרא. וראיתי בהגהה מוהר"ב רנשבורג דמחק או טמא. ול"נ איפכא לגרוס בטמא לבד:
+סליק מסכת תמורה. בעזר בורא רוח וצר צורה

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Kodashim/Rashash on Temurah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,504 @@
+Rashash on Temurah
+רש"ש על תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על תמורה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>רש"י ד"ה לית ליה. דודאי א"ט סמיכה כו'. </b>עי' מנחות (צג) תד"ה לרבות:
+<b>תד"ה ור"מ. וי"ל דלמעוטי כו' וממילא אמר דאין השותפין סומכין כדאמר כו'. </b>ול"נ משום דאית לן למעוטי מק"ו דתנופה כדאיתא בס"פ שתי מדות:
+
+Daf 2b
+
+<b>גמרא ת"ל ואם המר ימיר לרבות את האשה. </b>עפרש"י. ול"נ דדריש ממלת המר לחודה דהוא מקור ומשמש לזכר ולנקבה דכל הס"ד דאשה אינה בתמורה הוא משום דכה"פ כולה אינה אלא בל"ז לכן אהני לן המקור לרבוייה. ונ"ל דה"ט דר"ש לקמן (יג) במשנה דיליף למעוטי ק"צ ממעשר. ולא דריש למעוטי מדכתיב ל"י בלשון יחיד כמו דיליף הת"ק. משום דמקור משמש לרבים וליחיד. לכן כמו דמרבינן אשה מהמקור אע"ג דכה"ע מדבר בלשון זכר כן ה"ל לרבויי צבור ושותפין אף דכה"ע נאמר בלשון יחיד. ובזה היה מתורץ ג"כ תמיהת התוס' במנחות (צג) ד"ה מיבעיא ליה. רק דיקשה לפ"ז לת"ק דר"ש דיליף למעוטי ציבור ושותפים ממה דנאמר הענין בל"י ולא מרבי להו מהמקור:
+<b>שם אבל הכא כיון דעונש שאש"ב הוא דתנן אין הציבור כו'. </b>והרמב"ם בריש ה' תמורה פסק דגם בקרבן ציבור אם המיר לוקה. וכ' הלח"מ והש"א תש"ו פ"ב דע"כ היה גורס כגי' קמא שהביא רש"י אבל לאו שאין בו מעשה כו'. וכתב עוד הש"א דלגי' זו אדרבה יהיה ראיה להרמב"ם דציבור ישנו באזהרה דלא ימיר דאל"כ ה"ל לאו שאש"ב ול"ל לא יקחו ללמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ביבמות (פד ב) ולא ילפינן מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' הואיל דאש"ב. הא נוכל למילף מתמורה דאף דא"נ בצבור וה"ל לאו שאש"ב ואפ"ה נשים חייבות. ואנכי תמה דאיך נקרא לתמורה לאו שאש"ב. כיון דכל יחיד ויחיד מוזהר עליה רק דהתורה לא הזהירה על ק"צ ואין זה אלא תנאי במה הזהירה. וכמו שאינו נקרא אש"ב מה שא"נ בקדשי בה"ב. הכי נקרא לאו דשעטנז אש"ב הואיל ואינו אלא בצמר ופשתים ובשוע וטוי ונוז דוקא וכן שארי לאוין הרבה כיוצא בזה. וגדולה מזו חילקו התוס' ביבמות (ה) בד"ה ואכתי בשם ר"י ע"ש. ולגי' שלפנינו צ"ל שאינו אלא אשגרת לישנא. ומה שהקשה הש"א על גי' דלאו שאין בו מעשה. הלא ריו"ח אמר לקמן לא תיתני מימר דבדיבורו עשה מעשה. נ"ל דאינה קושיא דמ"מ ה"א דאינו נכלל בכלל איש או אשה כי יעשו כו'. כיון דאינו עושה מעשה בידים ממש. ועוד דהרמב"ם לא פסק כריו"ח דבריש הלכות תמורה חשיב גם למימר בלאו שאין בו מעשה. ואפשר דסמיך על סוגיא זו דסתמא דגמרא קרי ליה לאו שאב"מ. ותמיהני על הה"מ בפי"ג מהלכות שכירות שצידד לומר דהרמב"ם כתב כלשון המימרא דחשיב גם למימר אבל באמת ס"ל דהטעם הוא כריו"ח משום דבדבורו בא לכלל מעשה. דהלא בריש הלכות תמורה כתב דמי שהמיר בקרבן ציבור לוקה ואין התמורה קודש. הרי דאף שלא בא לכלל מעשה מ"מ לוקה. ועי' בלח"מ בהל' שכירות שם שהסב כוונת הה"מ לדרך אחר:
+<b>שם עובד כוכבים מהו שימיר. </b>הבה"ז והצ"ק הקשו אמאי לא נילף תחלת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דאינה נוהגת בקרבן עובד כוכבים כמו דילפינן לענין יורש לעיל. ול"נ דלק"מ דבשלמא לענין יורש ילפינן שפיר דכמו דלענין סמיכה אינו נחשב כקרבן שלו לסמוך עליו. כן לענין תמורה אינו כשלו להמיר אבל הכא מה ענין תמורה לסמיכה למילפינהו מהדדי. תדע דהא גם קרבן נשים לא בעי סמיכה. ומדוע לא קאמר הש"ס לעיל דלהכי איצטריך לרבויי נשים לתמורה דסד"א דנילף מסמיכה. ובאמת ממירה אף שאינה סומכת. שוב מצאתי כדברי בתוס' מנחות (צג) בד"ה לפי והנך רואה שנעלמו דבריהם מהמחברים הנזכרים:
+<b>רש"י ד"ה בכולן רואה אני להחמיר. חוץ מן הנסכים דודאי אין מביאין. </b>לכאורה יל"פ דקאי אף על הנסכים וס"ל כריה"ג במנחות (עג ב) וכלישנא דברייתא דאזרח אתיא כר"ע. והגמרא דלא מפרשא כאן טעמיה בזה משום דסמכה בזה אהא דכבר מבואר שם בברייתא טעמא דריה"ג:
+<b>רש"י ד"ה המקדיש מוסיף חומש. אבל מימר אינו מוסיף חומש. ע"א כו'. </b>אבל ביומא ובזבחים פי' דאתי לאפוקי המתכפר:
+<b>תד"ה ואין </b>(בסופו). נראה למחוק תיבות משל ציבור:
+<b>תד"ה קתני </b>(בסופו). היאך אפשר לעשות שליח. כ"ה גירסת הצ"ק. וק"ל דאם מטעם שליחות קאתינן עלה א"כ מצינו שליח לדבר עבירה. ומדוע לא הביא הש"ס בקדושין (מג) גם תמורה בין אותן שמביא שם דמצינו בהם שליח לד"ע:
+
+Daf 3a
+
+<b>רש"י ד"ה ה"ג מ"ט לה' כתיב בהו. דכתיב איש איש מבית ישראל כו' שנאמר אשר יקריבו לה'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה ר"י היא. דקא משתעי לקמן בהא מילתא. </b>נ"פ דיכוון להא דלקמן (ד ב) ל"י ממנו עד בקר כו' מכלל דר"י סבר (לאו שאב"מ) לוקין עליו ע"ש. והגרי"פ במחכ"ת ל"ד כלל שהשיא כוונתו להא דמייתא הגמרא בסמוך א"ר אידי בר אבין כו'. וזה היפך הדרוש כי שם אדרבה אמר דבעלמא לשאב"מ אין לוקין עליו חוץ כו' ומימר ומטעם דבדיבורו עושה מעשה כדלקמן ועי' בתד"ה והרי בסופו. ובמכות פריך דר"י אדר"י ומשני הא דידיה הא דרביה:
+<b>תד"ה והרי. ולימא או נשבע או מימר כו'. </b>תימה הכי מימר ילפינן מקרא בפרט דלקי. אין זה אלא לאחר דיליף על כל לאו שאב"מ דלוקין עליו. ממילא גם על מימר לוקין. ונ"ל למחוק או מימר:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא ריו"ח ורשב"ל אמרי אינו לוקה. </b>כצ"ל:
+<b>שם אימר הנ"מ לפייס א"ח אבל מילקא כו'. </b>וכל הענין. לכאורה למאי דמסקינן חד ובשמו תשבע אתא לשבועת אמת דהיינו שבועת השומרין וכדומה. וחד לקיים את המצוה. והנה בריש המקרא דובשמו תשבע בתרוויהון כתיב את ה' אלהיך תירא כו' ואמרינן במ"ר ר"פ מטות וכן בתנחומא שם והביאם רש"י בפיה"ת על הנך קראי "אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע כו'". וא"כ קשה הא דלא פסלינן שבועות פ"ז אלא החשוד עה"ש. ומצאתי להרמב"ן בפיה"ת בפ' ואתחנן שהעתיק הגמרא שלפנינו בגירסא אחרת. ובשמו תשבע דא"ר ל"ל אא"ע לשבועת הדיינין דנ"ל משבועת ה' תהיה בין שניהם תנ"ע לשבועה דעלמא דשריין ואא"ע לשבועה דמצוה דנ"ל מן ובו תדבק תנ"ע לשבועה דחול. וכן הביא הילקוט שם. והשתא לפי גירסא זו א"ש דלא בעינן כל התנאים הללו אלא לשבועה דמצוה או דחול אבל לשבועת הדיינין דקי"ל מן שבועת ה' כו' לא בעינן התנאים האלו. אמנם לכאורה גי' זו תמוה דמאי קאמר אא"ע לשבועת הדיינין דנ"ל כו' הא משם לא מוכח דשריא כדפריך אימר הנ"מ לפייס א"ח כו'. אבל לגירסת הילקוט א"ש דכן איתא שם אבל אשבועה אפילו מילקא לילקי. ויל"פ דהכי פריך אימר הנ"מ (דשריא שבועת אמת) לפייס א"ח (היכא דבאה לפייס כגון שבועת הדיינין) אבל אשבועה (דעלמא אפילו על אמת) אפילו מילקא לילקי כו'. שוב ראיתי להרמב"ן בס' המצות מ"ע ז' שפירש כן כמש"כ. ובגירסת הילקוט שהבאתי מיושב היטב פירוש זה מכל הגמגומים שכ"ע במג"א שם. וראיתי במג"א שם עוד שגגה שכ' שהילקוט הביא שתי הגירסאות. ול"ד דע"ש שלא הביא רק גירסא זו הנכונה שהבאתי בשם הרמב"ן בפיה"ת. אלא דבזה הביא ב' נוסחאות או דילפינן מדכתיב ובשמו תשבע ב"פ. או מן ובשמו תשבע ומן ובו תדבק כגירסת הרמב"ן שם:
+<b>רש"י ד"ה וזו היא שבועת ביטוי. אבל שבועת העדות כו' מביא כו' אשם. </b>אינו מדוייק דשבועת העדות היא ג"כ בעולה ויורד:
+<b>��ש"י ד"ה ומאי שנא. דממעט אוכל ולא אכל מקרבן. </b>וכ"ה בתוספות. ותמוה דבזה ליכא פלוגתא דלכ"ע חייב בקרבן וזהו להיטיב דכתיב בקרא. וכוונת הגמרא בלמעוטי אוכל ולא אכל היינו ממלקות. וכן איתא בשבועות שם להדיא בגמרא וצע"ג:
+
+Daf 4a
+
+<b>רש"י ד"ה ל"ת חרש. דמשמע בין קללה סתם כו'. </b>בשבועות (לה) במשנה איתא המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת. משמע דבלא שם או כינוי אינו עובר. ובאמת ל"י מהיכן למדנו דבעינן דוקא שם או כינוי דאי מן בנקבו שם כדכ' לקמן א"כ ניבעי שם המיוחד דוקא לרבנן דר"מ כמו באביו ושם (לו) אמר ר' ינאי על הא דהמקלל עצמו כו' ודברי הכל ע"ש בפרש"י. ועי' מהרש"א שם בסוף הפרק:
+<b>רש"י ד"ה ע"א. וילפינן בסנהדרין כו' ג"ש כו'. </b>שם לא נזכר ג"ש אלא בנין אב וע"ש בתד"ה מאי ל"ת (שבע"ב). ומש"כ וכי היכי דהתם ליכא אלא מלקות גרידתא כו' ל"י מאין פסיקא ליה דהתם סגי במלקות גרידתא:
+<b>רש"י ד"ה ואיב"א. כלומר דהאי קרא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה זו תרומה. וקאמר רחמנא לא תאחר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מלאתך. דלכך קרי לתרומה דמע לפי שנוהגת בלח. </b>כצ"ל. ונראה דלפ"ז מה שנאמר בעלמא מדומע פירושו שעושה את החולין דמע דהיינו תרומה [אח"ז ראיתי שקדמני בזה התוי"ט בפ"ג דתרומות מ"א בשם הרמב"ם] :
+<b>תד"ה היו. עשרה מן השניה כו'. </b>לפי מאי דמסקי דכל המאה של הראשונה מתוקנים הל"ל כאן אחד עשר וחלק תשיעי:
+<b>בא"ד ובדמאי מיירי כו'. </b>תמוה דא"כ איך אמר ר"א עלה דלוקה התנן בפ"א דדמאי מ"ד אם הקדים מע"ש לראשון אין בכך כלום. ועי' בתוי"ט במשנה שלפנינו:
+<b>תד"ה ואיתמר. ויל"פ על הראשונה אם קבע מעשרותיה בתוכה. </b>כ"נ דצ"ל ור"ל בעצמה לא בחברתה. ואע"פ שהקדים מע"ש שלה קודם למע"ר דחברתה אין בכך כלום וכמש"כ הצ"ק בפירש"י ע"ש:
+
+Daf 4b
+
+<b>רש"י ד"ה ל"א. משום דהוי מימר לאו ששוה בכל כו'. </b>גם מלאתך ודמעך ל"ת הוי לאו השוה בכל. וע"כ כוונתו כמש"כ הרמב"ם בפי' ובחבורו ריש הלכות תמורה שהלאו דתמורה כולל הכל. והעשה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אינו בציבור ובשותפין:
+<b>בא"ד שאם ישראל גרשה הדר מצי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה וכל. דלא סמיך מכל מתנותיכם תרימו. </b>כצ"ל וכן לקמן ובדבור הסמוך:
+<b>בסה"ד אבל מכל מתנותיכם אפשר לקיימו אפילו אם לא עבר הלאו. </b>אולי יכוונו באם הקדים קודם ראיית פני הבית דאז לא עבר כיון דא"ח עדיין מה"ת לתרום עי' תוספות עירובין (לא ב) ד"ה ומה. או דר"ל דהאי מכל מתנותיכם כתיב גבי לוים והם לא עשו האיסור רק הבעה"ב המפריש:
+
+Daf 5a
+
+<b>תד"ה מיתיבי </b>(בסופו). ומש"ה פריך לרבא אף דלא מהני לילקי. כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 5b
+
+<b>גמרא ורבא התם כו' וס"ל כריו"נ. </b>כה"ג בב"מ (צה ב):
+<b>שם א"ל רבא ש"ה דא"ק מכל מתנותיכם תרימו וגו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם ש"ה דא"ק ולנדר לא ירצה. </b>מפרש"י משמע דגריס דא"ק כי לא לרצון ועי' בפירושו לקמן בדף הסמוך בד"ה מהיכא:
+<b>רש"י ד"ה בבכור נאמר ל"ת. כגון גיזה ועבודה. </b>זה אסור אפילו בשאר פהמו"ק שיש להם פדיון. וה"ל לפרש לענין לשוחטו באיטלז ולשקלו בליטרא. וכן פירש בעצמו בב"ק (יג) וכ"פ התוספות לקמן (ח):
+<b>רש"י ד"ה אבל נמכר הוא. שאם נפל בו מום כו'. </b>בריש מע"ש איתא דמוכרין אותו תמים חי. והביאה הגמרא לקמן (ז ב). וכן בב"ק איתא בברייתא זו ונמכר תם חי. ואולי משום דר"נ אמר לקמן (שם) דבזמן הבית א"מ אותו תמים חי לכן פירש בבע"מ דנמכר בכל זמן. ומש"כ למוכרו לכהן. אולי משום הא דר"ח לקמן (ח ב) ע"ש ובמש"כ שם ע"ד:
+<b>רש"י ד"ה ואינו נמכר. הואיל ואיתקוש אהדדי מעשר ובכור כדלקמן. </b>לקמן איתא דלמדין מהדדי בגז"ש דעברה עברה:
+<b>רש"י ד"ה מכל ��תנותיכם. את תרומת ה' ת"ג. </b>בעלמא פירש דמרבויי דכל משמע אפילו ת"ג:
+
+Daf 6a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) ותניא המקדיש תמימין לבד"ה כו'. כ"נ לכאורה להגיה. אבל י"ל דכוון הש"ס למ"ז דפ"ד דשקלים לדברי ר"א ע"ש ועמש"כ בגיטין (פה) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה ש"ה דכתיב השב תשיב לו. </b>כצ"ל וכן לקמן:
+
+Daf 6b
+
+<b>רש"י ד"ה בשינוי קונה. ולרבא לא קניא אלא היכא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא </b>(בסה"ע) רבא אמר ל"נ כו'. תירוץ כזה אמר רבינא ביומא (סג ב) על מחוסר זמן ורבא תירץ שם בע"א. לכן נראה לגרוס גם כאן רבינא:
+
+Daf 7a
+
+<b>גמרא ואלא ל"ת דמעוך כו' מפקינן לבמת יחיד. </b>עמש"כ בזה בס"ד בשלהי זבחים:
+<b>רש"י ד"ה רבא אמר כגון שהומם. דכרעי' דראשון הוא. </b>ר"ל והראשון כבר הוברר ע"י גורל לכן לא נצרך השני הגרלה לכ"ע ועי' לשונו ביומא. ועמש"כ בר"ה (ה ב) בק"א להט"א בד"ה כגון שעברו עליו ב' רגלים והומם:
+<b>רש"י ד"ה מתקיף לה רשב"ל. שמא כו' דילקה משום לא תקדישו כו'. </b>סיגנון הסוגיא מוכח כפירושו דקאי אהקדיש ודלא כפי' התוס' דקאי אהקטרה וזריקה מדמסיק כיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ. וכן רבא אמר השתא כו' אפי' מקדיש כו'. אלא דק"ל לפי' זה מאי פריך ליה ריו"ח מהא דעובר משום ה' שמות דילמא התם מיירי במקדיש בע"מ שהי' תם מעיקרא ולא מיירי במימר. ונ"ל דדעת ריו"ח הוא דמימר בע"מ אינו עובר על בל תקדישו נוסף על לאו דלא ימיר. והשתא הוכחתו יפה דמכדי אלאוי קמהדרי ואי בתמורה נמי איתא הלאו דבל תקדישו (ומדוייק היטב מילת נמי) ששה הויין:
+<b>רש"י ד"ה שמא. ותפסה בתמורת בהמת קודש תמימה. </b>וכ"כ שם בפי' על המשנה. והוא לשיטתו לקמן (כז) דרע ברע לא עביד תמורה וע"ש בתוס':
+<b>תד"ה אפילו. וה"ה מקדיש לדמי עולה. </b>עי' בכ"מ ריש הל' איסורי מזבח. ומש"כ דהמקדיש נקבה לעולה דלקי. ל"י מנ"ל הא. די"ל דאע"ג דא"ר לעולה כיון דראוי' לשום קרבן לא בזיא מילתא ולא לקי. וכן רבא ל"א אלא מקדיש ליה לדמי נסכים דמשמע בע"מ דוקא אבל תמים לא אע"ג דלא חזי הוא בעצמו לנסכים:
+
+Daf 7b
+
+<b>רש"י ד"ה על לאו שבכללות. ושחיטה מלא תקריבו אלה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא </b>(בסה"ע) דבזה"ז נמי מוכרין אותו תמים חי. עמש"כ בס"ד בפ"א דמע"ש מ"ב:
+<b>רש"י ד"ה לא בחטאת. משעת הקטרת אימורין ואילך זוכה בבשר. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ע כלומר מאי דקתני בברייתא. </b>עמש"כ בס"ד בנדרים (כו). ויתורץ ג"כ תמיהת רש"ל בעירובין (לו) על רש"י ותוספות:
+
+Daf 8a
+
+<b>גמרא והני הוא דלא מזבני כו'. </b>כ"ה גי' הצ"ק כמו שהוא בגליון. ונראה דר"ל דהמה אינם יכולים למוכרו לכהן אחר שיקריבנו כיון דהם בעצמן א"י להקריבו וכמו שהביא רש"י שם מגמרא דב"ק ודלא כהתוס' שם:
+<b>רש"י ד"ה מ"ש דידן. והשתא לא אסיק אדעתיה סיפא כו'. </b>ביבמות שם במשנה ליתא להאי סיומא ויאכלו במומן ויתכן דרב משרשיא הוסיף זה מעצמו ליתר ביאור וכמו שהביא הלשון משחררין אע"ג דבמשנה הגי' ושחררו ורבא הוא דתיקנה אימא כו' ומשחררין. ועמש"כ בגיטין (מב ב) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה לא אמר ב"ע. שהפקידו כהן אצל כו' ונשבע והודה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 8b
+
+<b>רש"י ד"ה ה"ט דישראל אסור. לקנות בכור תם כו' משום דסתם בכור תם כו'. </b>משמע דבע"מ מותר למוכרו לישראל. וקשה לפ"ז מאי קאמר מר זוטרא לקמן ל"ס לכו הא דאר"ה כו' דלמא במומי' זבני ליה וברא"ש בר"פ כל פה"מ גריס להדיא דא"ל שמכר לנו פלוני כהן במומו. ועוד דגם בע"מ נמכר בזול לפי שא"נ באיטלז וא"נ בליטרא כדאיתא בבכורות שם. וכן פי' בעצמו לקמי' דאסור לקנות בשר בכור מכהן. וכ"מ מפירושו בחולין (מד ב) במש"כ ר"ח כהן הוה וכמש"כ המהרש"א שם בכוונתו. אלא דל"ד במש"כ דאיכא למ"ד דאסור כ��' דטפי הל"ל דר"ח עצמו אוסר. ועמש"כ (לעיל ה ב) בדבריו:
+<b>תד"ה דלמא. ופריך והאר"י אין רואין כו'. </b>יתכן שהי' לפניהם הגירסא כאן רב יהודה כדאיתא בבכורות וכמו שהעיר הגרי"פ לכן לחנם מחקו בד"ח תיבת יהודה:
+
+Daf 9a
+
+<b>גמרא ולכתוב לא יחליפנו כו' אי כתב הכי ה"א תצא זו ותכנס זו כו'. </b>משמע דלשון חליפין מישתמע הכי. וק"ל מלקמן (כו ב) קדשי ב"ה אמר חליפת זו כו' לא אמר כלום תחת זו כו' דבריו קיימין. ואמר אביי שם דתחת מישתמע לישנא דאיתפוסי ולישנא דאחולי כו' גבי קדשי בד"ה כו' לישנא דאחולי הוא וא"כ לישנא דחליפין אמאי לא"כ מי גרע מלישנא דתחת וצ"ע:
+<b>שם מי מתפיס בדבר שאינו שלו. </b>ק"ל אלמה לא הא תנן ברפ"ד דנזיר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולם נזירים. ומוכח שם בגמרא דהוא מטעם התפסה ועי' בסוגיא דשבועות רפ"ג בפלוגתת אביי ורבא ובר"ן שם באורך. ולכאורה י"ל דכיון דלישנא דחליפין הוא תצא זו ותכנס זו. ובכזה אינו יכול לעשות בשל חבירו כדמוכח במרובה בסוגיא דצנועין. אבל ז"א לפי חילוקי התוס' שם בד"ה הוא דאמר כצנועין. וזה י"ל קצת. אבל קשה דאם לשון חליפין אינו משמע אלא שתצא זו ותכנס זו ואפ"ה אמר רחמנא דנתפסת קדושת תמורה בלשון זה וכדתנן לקמן (כו ב). אלמה תנן התם מחוללת אין זו תמורה וצ"ע:
+<b>שם ת"כ דריו"ח כשם שא"מ שנים באחד כך כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 9b
+
+<b>גמרא וניתק לעולה מהו שימיר בו. </b>פרש"י סתמי' לשם עולת נדבת ציבור קאי. תמוה דלקמן בס"פ אמרינן דלמ"ד דלנדבת ציבור אזלי פשיטא דאינו עושה תמורה. ובעיא דר"א הוא אליבא דר' אלעזר דס"ל דלנדבת יחיד אזלי ועושה תמורה ע"ש:
+<b>שם משום דבההיא קדושה הא איתמר בה ח"ז. </b>הצ"ק הגיה הא אימר. ולפמש"כ הרמב"ם בפי' ריש תרומות בשם תרומה ע"ש ובמש"כ שם בס"ד. א"ש לנכון גי' זו שלפנינו:
+<b>שם אמר אביי כו' אי גוף אחר באותה קדושה כו'. </b>כצ"ל בריש וכן לקמן ה' פעמים וברש"י פעם א':
+<b>שם והוסיף עליו חומש וחיללו על חבירו. </b>כצ"ל או דצ"ל על אחר:
+<b>שם </b>(בסה"ע) מי אמרי' באשם קמא הוא דמוסיף (ר"ל אע"ג דנשתנה לקדושה אחרת כגון באבד כו') אבל בגוף אחר כו' אין מוסיף חומש (בדף הסמוך) א"ד כל אותה קדושה מוסיף חומש. כצ"ל. ולהלן צ"ל כגי' שלפנינו כהצ"ק:
+<b>רש"י ד"ה ואת"ל. משום דבההיא קדושה כו'. </b>רש"ק מח"ז. והוא תמוה:
+<b>רש"י ד"ה אי שני גופין. אבל הכא כו' דהאי חזי למזבח הקדש שני כו'. </b>ר"ל הקדש שני מחדש. אבל יותר נראה להגיה הקדש ראשון:
+<b>רש"י ד"ה אי שתי קדושות. אלא אבד והפריש אחר כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 10a
+
+<b>גמרא אי לאו דרבי רחמנא מלבד אשר תשיג ידו ה"א כו'. </b>לכאורה לא יהא רשאי ללות ולהביא קרבנותיו וכדדרשינן בערכין (ל ב) והשיגה ידו שלא ילוה ויגאל. אבל נראה דזה לא איצטריך לאשמעינן דפשיטא כיון דלוה משלו הוא מביא:
+<b>שם מאי הוה עלה. </b>קשה הא נפשט מהא דא"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה. ועי' כה"ג שבת (כב ב) ובתוס' ורא"ש שם:
+<b>רש"י ד"ה א"ד סוף סוף מכח קמא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה לענין כפרה. לאשמעינן כו'. </b>כצ"ל תיבה אחת:
+<b>תד"ה ואזדא </b>(בסופו בע"ב). ומייתי ליה בבכורות (יד) מקרא. בעניותי לא מצאתי שם מפורש. ונ"ל דצ"ל ומייתי ליה לקמן בבכור מקרא. וכוונתם על הא דדרשינן לקמן (כה) יכול לא יקדישנו בבטן ת"ל אשר יבוכר כו':
+
+Daf 10b
+
+<b>גמרא אמר לי' הב"ע באבר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה איתיבי'. וקתני לא שלמין בהן. </b>וכ"פ התוס'. לכאורה יל"פ הקושיא מרישא מן לא אברים בעוברים:
+<b>רש"י ד"ה אי ר' יהודה. דהאי תנא הא סברא א"ל מדקמהדר לי' ר' יוסי כו'. </b>עמש"כ בחולין (סט ב) דלא מקשי ��אן מהא דר' יוסי דע"ז משני שם דטעמא דנפשי' קאמר. אלא דמקשה מלישנא דת"ק גופא מדקאמר אין ממירין כו' מכלל דמיקדש קדשי וכ"מ בתוס' לקמן ד"ה הא מני בסופו. וא"ת א"כ מדוע לא מקשה לב"פ מדקאמר אין ממירין עוברין מכלל דמיקדש קדשי. י"ל דכמו דשני לעיל לקדושת דמים ה"נ לק"ד:
+<b>בא"ד ור"ש הוא דהוי ב"ז כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה כגון. ובתמורה לא דדרשינן כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+<b>גמרא השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' כו'. </b>ברמב"ם פ"ד מהלכות תמורה ה"ו בהגהת מהרי"א מביא גי' בן שמונה חי בגסה כו'. ותמוה דחטאת נקבה ליכא מן הגסה:
+<b>שם ותניא אידך כו' ונאכלת בכ"מ ונאכלת לעולם. </b>כצ"ל כדלקמן (כה ב):
+<b>שם ל"א אבל כלאים כו' הלין הוא דל"ק כו'. </b>נראה דגם לל"א זה הקושיא הוא ממקדיש ולד ויצא דרך דופן וכ"מ מפרש"י רק דהוסיף סיומא דברייתא:
+<b>רש"י ד"ה ה"ק מקדישין כו'. ודקתני סיפא בהך ברייתא. </b>הוגה בגליון מתניתין והוא מהצ"ק. ולפמש"כ בנדרים (כו) בס"ד א"ש הגירסא שלפנינו ע"ש:
+<b>תד"ה הא מני. מדקמהדר ליה רבי יוסי והלא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ה"ק. ונראה דמש"ה דחיק רש"י כו'. </b>ול"נ עוד משום דעל עוברין תני אבל לא ממירין לכן שייך שפיר למיתני גבי אברין וממירין:
+<b>בא"ד ועוד דבמתניתין גבי חומר כו'. </b>זה יישב רש"י בעצמו שפיר:
+<b>תד"ה השוחט. כגון שעירה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11b
+
+<b>גמרא חוץ מדמי אותו אבר שבה. </b>כצ"ל:
+<b>שם רבא סבר לה כר"א. </b>(נ"ל דר"ל דאסבר לה להא דמודה ר"י כר"א). ור"ש לא סבר לה כר"א. (פירוש לא אסברה להא דמודה ר"י כר"א אלא דוקא באבר שבנטילתו היא מתה מיד) אבל בדינא דר"א כ"ע ל"פ דהוי נבלה מחיים. ובזה מתורץ הצ"ע דהלח"מ ברפט"ו מהלכות מעה"ק על הרמב"ם. וכן ר"ש מצי סבר דטרפה אינה חיה. ונ"ל דהני אמוראי פליגי ג"כ בערכין ודמים דנידונין בכבודן והיינו באבר שהנשמה תלויה בו כדאיתא בערכין (כ) במשנה. והא דאמר שם בגמרא זה"כ כו' לאתויי מן הארכובה ולמעלה סתמא כר"ח דכאן. ולכאורה מפני זה ה"ל לפסוק כוותיה. אבל הרמב"ם שם נראה דפוסק כר"ש ולכן לא הביא ג"כ הא דמן הארכובה ולמעלה. ואולי סמך על פשטות לשון המשנה דשם דלא אמרה אלא ראש וכבד דהיינו דבר שמתים מיד בנטילתן:
+<b>שם בעי רבא הקדיש אבר לדמיו כו'. </b>ערכין (ה):
+<b>שם דתניא לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז כו'. </b>בכורות (ט ב). ולשם כוונו התוספות בד"ה התם והמציין השתבש:
+<b>שם ת"ש האומר מה שבמעיה כו'. </b>לעיל (י ב):
+<b>רש"י ד"ה באומר הרי עלי כו'. ל"א ירושלמי כו' הא מייתי בהמה שאין כל הגוף שלו. </b>כצ"ל:
+<b>שם כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה כו' כלומר שוה זוז מבהמה זו כו'. </b>לכאורה זה הוה כמקדיש דבר שאינו שלו:
+<b>רש"י ד"ה בעוף מהו. לרבי יוסי קבע"ל כו'. </b>הא דלא פירש אפילו לרבי יהודה ובאבר שהנשמה תלויה בו וכפירוש הרמב"ם בחבורו שם. הוא משום דדין זה לא מוכח מקרא (לרבי יהודה) דכל אשר יתן כו' דכתיב ביה בהמה. אלא דיליף מערכין ודמים עיין בסוגיא דערכין (ד' ב. ה א) א"כ פשיטא דה"ה בעוף וע"ש בלח"מ ובפ"ה מהלכות ערכין הי"ד:
+<b>רש"י ד"ה הקדיש אבר לדמיו. מי אמר לרבי יוסי מדאקדיש חד אבר כו' ומיגו כו'. </b>הנה היפך המיגות מסדר הגמרא ועמש"כ בזה בערכין שם ובמש"כ הלח"מ שם בהלכות ערכין:
+<b>רש"י ד"ה היא שלמים וולדה חולין. דלדה"כ אין העובר קדוש. </b>הן למ"ד דעובר ירך אמו הוא ואם שיירו אינו משוייר. קדוש העובר מיד מכח האם עי' בתוספות לעיל ד"ה ואזדא ריו"ח לטעמיה. אלא דר"ל אפילו למ"ד וולדות קדשים ממעי אמן הן קדושין. ועי' בהגהות מוהר"ב רנשבורג:
+
+Daf 12a
+
+<b>במשנה ואין מי חטאת נעשין מ"ח כו' ואין בה"פ עושה ב"פ. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא ארחב"א אריו"ח ראב"י היא כו'. </b>וקיים דבריו הרע"ב בפי' הא' וסיים כ"נ פי' משנה זו וכ"פ במס' תרומות כו'. ותמיהני כיון דהגמרא דחי ליה מפני מימרא דרבין אריו"ח מאן ספין כו' לקיימו:
+<b>תד"ה אין המדומע. ואם יש בשניה שיעור כדי לבטל כו'. </b>מלשון זה משמע דהחולין שבמדומע לא מצטרפי לבטלו וכדעת הרמב"ם שהבאתי שם בתרומות ודלא כפרש"י:
+<b>תד"ה ואין המחומץ. לכן נל"פ כגון כזית שאור כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 12b
+
+<b>רש"י ד"ה מטהרת ברבייה. דאין השאובין פוסלין כו' אלא כו' כ' סאין. </b>התוי"ט בפ"ה דתרומות מ"ו הביא את הב"י שכ' בשם רש"י דנזיר דבעינן כשרים כ' סאה ורביעית (כצ"ל). ובמחכ"ת ל"ד דהרי מסיק שם דבטלוה והעמידו על כ"א סאה. וע"ז סובב כוונת הב"י ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה אלא הא כו'. לא ר' אליעזר כו'. </b>כצ"ל בי':
+<b>רש"י ד"ה אלא לפ"ח כלים. ויוסף ב"ח היא. </b>הס"ד ומתחיל דבור שנפלו למקוה:
+<b>תד"ה אלא אר"פ </b>(שבע"א). ור"י השיב כו' אבל אם רובן שאובין אפי' אם ירדו אח"כ מ"ס כו'. כצ"ל:
+<b>בא"ד דבכ"מ בהש"ס מצינו כן דמעיקרא כו'. </b>גדולה מזו תמצא בשבועות (לז) לפי' קמא דבתד"ה מאי ע"ש:
+<b>בא"ד אבל ע"י רבייה והמשכה כשר לכ"ע שאם יש כו' מותר למלאות בכתף כו' עד שיתמלאו וההיא דפ"ד כו'. </b>כצ"ל ור"ל ולא תקשה משם דמשמע דבעינן שיתערבו קודם שיגיעו למקוה וע"ז תירצו ונראה דקתני שנתערבו כו'. וכ"נ שהבינם התוי"ט במקואות שם:
+
+Daf 13a
+
+<b>רש"י ד"ה שלשה שדות. ומש"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' לב' ראשיה כו'. </b>הר"ש בפ' י"ז דאהלות הקשה עליו דאכתי ס"ס הוא כו' והביאו התוי"ט כאן ע"ש. ולעד"נ דלק"מ דזה הכל נקרא ס' אחד אם נתגלגל עצם עד כאן או לא. ודמיא להא דכ' התוס' בכתובות (ט) בד"ה ואב"א דשם אונס חד הוא. ועיין באחרונים בכללי ס"ס. ולכאורה הייתי רוצה לתרץ בסברת התוס' בנדה (כז) ד"ה חומר ע"ש הבאתיה בר"ה (כט) ועמש"כ שם ובכתובות ספ"ב:
+<b>רש"י ד"ה לרבות שוגג. והמיר לבן דגבי קדשים כו'. </b>כצ"ל ומלת זו למחוק:
+<b>תד"ה שלש. אבל מה שפרש"י כו' דפי' כו' הן בה"פ דהעפר מטמאן. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה הציבור והשותפין א"ע תמורה כו'. </b>ור"ש אומר בלשון אחר יצאו קרבנות ציבור. וכ' התוי"ט דלדינא אין ביניהם מחלוקת וע"ש דלשונו מגומגם והכי הל"ל דגם לת"ק העיקר תלוי בבעל הקרבן אם הוא יחיד או צבור ושותפין. דלא ימיר היינו בעה"ק וקאמר בל"י ממילא משמע דהוא יחידי:
+<b>רש"י ד"ה אי קרבן. דדריש לעיל מהא מילתא כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 13b
+
+<b>גמרא מאן שמעת ליה האי סברא ר' אלעזר. </b>כצ"ל בלא י' וכן בכה"ע וברש"י:
+<b>רש"י ד"ה ל"א. תמורת שמו שא"ח אלא ע"ד הראוי סברא היא. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה לנדבת ציבור אזלו. לשופרות. </b>כצ"ל:
+
+Daf 14a
+
+<b>במשנה שקה"צ דוחין כו' ואת הטומאה. </b>פי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) והוא שיהיו רוב הכהנים טמאים. ול"י מנ"ל זה. עי' ביומא (ו ב) פלוגתת ר"נ ור"ש בטומאה דחויה או הותרה והנ"מ שביניהם ולא נזכר שם רוב. ולא אשכחן רוב אלא בקהל ולענין פסח בפסחים (עט) במשנה נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים. ומדל"ק או רובן כדאמר בקהל משמע דבהם לא תלי הדבר ברוב. (ודע דמשמע לי דבעבודת הפסחים כל המשמרות שוות. ובשלהי סוכה דתנן בג"פ בשנה היו כה"מ שוות כו' ופרש"י בג' רגלים. י"ל דעה"פ נכלל ברגל שלו. או דלא חשיב רק אותן שיש בהן הנייה לכהנים וכפרש"י שם ובפסח אין להם הנאה של כלום. אך אמר שם ושאר ק"צ ואמרינן בגמרא לאתויי פהע"ד ש"צ כו' והרי בהם ג"כ אין לכהנים כלום). ובפי' הרמב"ם בפ"ז דפסחים במשנת ה"ד באים בטומאה כ' ג"כ כשנטמאו רוב הכהנים. והוסיף ג"כ או כשנטמא רוב הקהל. וזה תמוה ביותר דמה לי טומאת קהל בקרבנות ציבור. הלא גם יחיד טמא משלח קרבנותיו. ובחבורו פ"ד מהלכות ביאהמ"ק הי"ד כ' אם הי' רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים כו' ע"ש. ול"מ מקור למה שתלה בירושלים. כי לענין פהע"ד ש"צ אמרינן בהוריות (ג) דהולכין אחר רוב יושבי א"י. ולענין פסח אמרינן בפסחים (צד ב) אחר רוב העומדין בעזרה. ובחבורו פ"ז מהלכות ק"פ הל"ו כ' משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהן מבחוץ קודם שתכנס כת הראשונה כו' וצ"ע בכ"ז:
+<b>רש"י ד"ה קה"י חייבין באחריותן. כלומר יש מהן כו'. </b>ועי' בתוי"ט ביאור כוונתו. ולפ"ז קשה מאי דשקיל וטרי הגמרא בהא דעושין תמורה. נימא דיש מהן תני וכן בהא דמקשה בגמרא על בבא דנוהגות בזו"נ נימא דיש מהן קתני והיינו בשלמים וכדמסיק בואב"א. וצ"ל דכ"ז אינו אלא משום יגדיל תורה ויאדיר. ותדע דרישא משני כי קתני בבהמה קתני. ובמציעתא משני האיכא עולת העוף:
+<b>בא"ד כגון קרבן עולת יולדת. </b>הא דלא נקיט גם חטאתה משום דהיא באה מן העוף אף בעשירה. והגמרא תירצה לרישא דבבהמה קתני. ועי"ל משום דתני ובאחריות נסכיהם והחטאת א"ט נסכים. אבל עולת בהמה דיולדת טעונה נסכים כדאיתא במנחות (צא ב). ויותר נראה דתחת וקרבנה שמחק הצ"ק (וכן בהרע"ב ליתא) צ"ל וחטאתה:
+<b>רש"י ד"ה שכה"י כשר למוספין. ובלבד שיקדמו כו'. </b>ועי' ר"ה (ל ב) בתוס' דגם אחר התמיד יכול להקריב המוספין:
+<b>בהרע"ב מנחתם ונסכיהם של קרבנות ציבור קרבים אפי' בלילה אפי' למחר. </b>ל"ד דבקרבנות יחיד נמי דינא הכי. ובזבחים (מד) איתא אדם מביא א"ז היום ונסכים מיכן עד עש"י. וכן לקמן בגמרא דמקשה ונסכים מי קרבי בלילה מדתניא דנסכים ביום ולא משני הא בק"צ והא בק"י:
+<b>תד"ה וכל. לכך נ"ל דל"מ קרב בלילה אלא מנ"ס. </b>ובגמרא צריך למחוק בבא דבין ביום ובין בלילה כו'. וכן ליתא לקמן (בע"ב) וכן מח"ז הב"ח ביומא שם:
+<b>שם ומש"ה ניחא דל"מ הכא דלמא א"ק ליקרב כו'. </b>לכאורה הני קראי דמייתא הכא מוכחי דקדשי ליקרב:
+<b>בסה"ד אלא דמהדר לפרוכי אף מרישא לפי כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 14b
+
+<b>גמרא כתב לך את הדברים האלה. </b>כצ"ל וכן לקמן:
+<b>שם אלה תעשו לה' במועדיכם. </b>מצויין בטעות כי הוא בסוף פנחס:
+<b>שם לעולותיכם. </b>כצ"ל בל"ו:
+<b>שם הא אינו מדבר אלא במנחת חוטא ובמנחת קנאות. </b>כצ"ל:
+<b>ד"ה אלא לעולם לאקרובי. דנזירות קרבי בבמת יחיד. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אלא </b>(בסופו). ואם אמר הריני מגלח על מאה עולות כו'. ספרי פיסקא ל"ח הביאו רש"י בפיה"ת:
+
+Daf 15a
+
+<b>רש"י ד"ה עשר שנים. וכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים כו'. </b>כצ"ל וכן בתוס':
+<b>בא"ד שכך מפורש כו' ושמואל מת וגו' וכתיב בתריה ויאמר דוד כו'. </b>קרא דויאמר כו' כתיב מוקדם (שם כז א). וקרא דושמואל כו' כתיב (שם כח ג). ובתוס' ליתא מלת בתריה:
+<b>בא"ד הרי ארבעים וט' צא מהן ט' שנים כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בתוס':
+<b>בא"ד וה"ג כו' ושנה אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ושלשים. וכתיב ויהי מיום שבת הארון כו' ויהיו עד עשרים שנה. </b>בקרא ליתא למלת עד. ואולי זהו הוספה מהתוס' לביאור ולומר דהנך כ' שנה הוא בס"ה עם הז' חדשים שהי' בשדה פלשתים:
+<b>בא"ד מצינו יג"ש לשמואל ושאול משמת עלי עד שמלך דוד ול"ו לדוד כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ועד בכלל והיינו שנה עשירית שמלך שמואל כו'. </b>כצ"ל. או דצ"ל וה"ג עשר שנים מלך שמואל כו'. כדאיתא בפרש"י:
+<b>בא"ד דכתיב בשנת ארבעים למלכות דויד נדרשו וגו'. וצריך לומר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד וי"מ למנות י"ג של שמואל שהרי כל שנותיו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד וקי"ל דמ' שנה שפט עלי א"י. </b>קרא כתיב בשמואל (א' ד יח):
+
+Daf 15b
+
+<b>גמרא הבאים מהשבי בני הגולה כו' צפירי חטאת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם ורבים מהכהנים והלוים כו' זה הבית בעיניהם בוכים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם אלא אילים וכבשים כנגד מי. </b>כצ"ל:
+<b>שם אם רבו מטהרין טיהרו. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה שהי' ר"י אומר. דכתיב בשלח כו' ושעיר עזים כו' ונפקא לן דהכי מהאי קרא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה כיוצא. </b>בהגה' צ"ק שבגליון דכתיב גבי לוים ופר שני כו'. כצ"ל. [מש"כ הצ"ק דבת"כ תניא דר"י דריש ופר שני שיהא בן ב' שנים ע"ש. שגה בזה דזה דריש ר"י הגלילי וכ"ה במשנה ב' בפ' ג' דפרה וכן בר"ה (י) בתד"ה עגל וסתם ר' יוסי הוא בן חלפתא] :
+
+Daf 16a
+
+<b>גמרא וילכדה עתניאל בן קנז כו'. </b>מצויין בטעות וצ"ל שם ט"ו. וכן בשופטים א' ושם איתא הקטן ממנו לכן בחנם נמחק בדפוסים:
+<b>שם רש ואיש תככים כו'. </b>מצויין בטעות וצ"ל משלי כ"ט:
+<b>רש"י ד"ה עושה שניהם. </b>צ"ל עושה כולם:
+
+Daf 16b
+
+<b>רש"י ד"ה ארבעה ניתנו להם כו'. ארבעה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה שתי שכחות. ובמק"א פירשה רבי כו' ול"מ ארבעה אלא ביחיד כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד רנ"א כו' לתרוצי נמי אתא אחת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד הילכך ע"כ כו' אלא ביחיד וגמרי' לה' דמתה מדרעייה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה וכי. מעתה אותה שנגמרה להיות רועה כו' אע"ג דאפשר להיות בציבור כו'. </b>לכאורה תמוה דמאי איכפת לן אם בציבור נאמרה הלא באמת ס"ל לר"ש ביומא (נ) דבציבור רועה. אבל לפמש"כ התוס' לעיל (טו ב) בד"ה וקא קרבה ע"ש א"ש בפשיטות:
+<b>תד"ה רנ"א. וגם שכחו אם היא מן השנים או מן השלשה. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י </b>(במשנה) שאם המיר בע"מ בתמימה כו'. עמש"כ לעיל (ז) בד"ה שמא:
+
+Daf 17a
+
+<b>גמרא אר"פ מ"ט דר"א כו'. </b>נ"ל לגרוס אמר רבא. מדפריך ליה ר"פ על טע"ז:
+<b>רש"י ד"ה תצא זו כו'. ואותה של הקדש תמימה כו' והויא תמורה. </b>צ"ע דהא תנן לקמן (כו ב) זו מחוללת ע"ז אין זה תמורה. ועמש"כ לעיל (ט):
+<b>רש"י ד"ה פסול הגוף. וכ"ה כו' בלא חסרון כו'. </b>פירושו דחוק. ולעד"נ דטריפות אף שאינה אלא באבר אחד מ"מ פועלת בכל הגוף דטרפה אינה חיה. ואפי' למ"ד דחי'. אינה חי' לזמן מרובה כמש"כ התוס' בחולין (קמ). אבל בע"מ כל גופו בריא וחי ואין בו חסרון אלא באותו אבר ועי' תוס' דמסכת ע"ז (ריש ד' ו). ומ"מ פריך שפיר משרוע וקלוט דכיון דמתחלת ברייתו הוא מיקרי חסרון בגופו:
+<b>תד"ה גבי. ולפי גי' ראשונה דשוגג דתמורה לקי משום דגזה"כ היא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ורבינו שמשון שאנץ. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אכנס. ונכנס בו והמיר כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 17b
+
+<b>תד"ה לא. וא"ת ליתני עסה"ע ולא לתני וולד וולדן. </b>כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבת וולדן ראשון:
+<b>בסה"ד דלא ה"ל למימר דפטרי </b>(ר"ל הצרות) כו'. עי' בדבריהם ריש יבמות:
+<b>תד"ה נקבה. וא"ת כו' כתיב הם דממעטינן כו' תמורות. </b>והתוי"ט הוסיף לר' יהודה כו'. נראה דצ"ל לר"מ לפמש"כ בעצמו שם. אולם שם דבריו תמוהים וכבר השיגו שם התו"ח:
+<b>בא"ד וי"ל אחרי שכתוב מיעוט כו' אצטריך כו'. </b>והא דלא תירץ איפכא. משום דא"כ יקשה ל"ל קרא לרבויי עוד גבי תודה לקמן (יח א וב):
+<b>תד"ה אי. ואי דאשם כו' ה"ה דהמ"ל זכר הוא. </b>דהא ל"ל דלהכי קאמר גמירי לה כו' דלא ליקו על תמורה. דהא אח"כ אמר אלא כו' וקרא למעוטי תמורת אשם:
+
+Daf 18a
+
+<b>גמרא כיון דלמיתה אזלא ממילא ל"ק. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ל"ל. וי"ל דהוא ל"מ לי' עשה כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>במשנה רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים. </b>בתור"ע דקדק מדשייר ולד תמורה משמע דמודה בי' ר"א דקרב משום דלא שכיח דיעבור בלאו דלא יחליפנו כו' וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא בד"ה גזירה גבי ולד תודה. ותמיהני והרי אדרבה לקמן (כ ב) מדמה הש"ס ולד תמורה לולד ולד דלר"ש לכ"ע לא קרב וע"ש בתוס'. ולכן נראה דלהכי שייר ולד תמורה דכ"ש הוא דדמי לולד ולד כנ"ל בגמרא. ועי' לח"מ ברפ"ד מהלכות תמורה. גם מה שהקשה אלישנא דר"ש דאמר ועל ולד ולד תמורה דלפי הגמרא הנ"ל אפי' ולד תמורה נמי כולד ולד דמי. נ"ל דלק"מ דהגמרא לא קאמרה אלא דהוא גרע מולד קדשים ולכן לר"א דאפי' ולד ראשון לא קרב כש"כ ולד תמורה (ע"ש בתוס') אבל שיהא שוה ממש לולד ולד לא קאמרה. והוא כמו ממוצע בין ולד לולד ולד. עמש"כ בחדושי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמורה. ומה שהקשה על פסק הרמב"ם כר"ש הא הוה מחלוקת ואח"כ סתם. כבר קדמו בזה הלח"מ. ולי קשה בלא זה מדוע פסק כר"ש נגד הת"ק. וע"כ צ"ל משום דפליגי אמוראי אליבי' משמע דהלכתא כוותיה וכמש"כ הפוס' בכ"מ:
+<b>רש"י ד"ה גזירה. אתי לשהויי' כו' ואתו בהו לידי גיזה ועבודה. </b>הקשה התוי"ט דת"ל דאם ישהה יעבור בעשה כו'. ול"נ משום דל"מ דיבטלו רבנן מ"ע משום סייג רק כי היכי דלא יבוא לידי איסור בקום ועשה וכ"כ הש"א בתשו' ד' ע"ש:
+<b>תד"ה וחכ"א. צ"ע כו'. </b>ולעד"נ ליישב ע"ד תירוץ הגמרא בנדה (ל ב. ומט) מהו דתימא מסתבר טעמא כו'. וכה"ג תירצו התוס' במנחות (יב) גם אנכי בערכין (ח):
+
+Daf 18b
+
+<b>תד"ה תני. והך דרשה אינה אלא אסמכתא כו' ובפסחים מוקי לה כו'. </b>שם לא נמצא דרשה רק מן אם כשב אבל דרשה על מיעוטא דהוא ל"נ שם ורק בת"כ שם במקומו דרשינן ליה למעוטי דאין הצבור מביא שלמים נדבה. וזה דלא כמש"כ בס' נת"ע (דף קב ב):
+<b>גמרא ת"ל אם על תודה. </b>כצ"ל בל"ו:
+<b>תד"ה וחליפות. צ"ע כו'. </b>לכאורה פשוט דכאן ר"ל דילמא הכינוי דיקריבנו (דפשטי' קאי על התודה עצמה) ממעט השניה אפי' מהקרבה בלא לחם לאחר שהקריב האחת עם לחם. וריבויא דיקריב אתא דיכול להקריב מתחלה איזו שירצה. לכן צריך לריבוי דאם כו' וכ"נ מפרש"י. רק דקשה על לשון דיכול יהו כולן טעונות לחם דהא כבר אימעוט חליפות מן יקריבנו (ואולי לזה כוונו התוספות בהצ"ע) ועי' במנחות (ס"ד עט ותחלת ד"פ) החלוקים בין תודת חובה לנדבה:
+<b>במשנה תמורת עולה כו' הרי אלו כעולה וטעונין הפשט ונתוח כו'. </b>נ"פ דה"ה דטעונין סמיכה ונסכים כדלעיל בשלמים (ובמנחות צ"א מרבינן סתם ולדות קדשים ותמורתן לנסכים) ולא תני הכא אלא אותן דברים שאינן בשלמים. ובתודה לא הוצרך לפרט בה כלום דהואיל ותני בה ובלבד כו' מוכח דבשאר דברים שוים:
+<b>גמרא במחלוקת שנויה ורבי אלעזר היא. </b>כצ"ל בל"י וכן בכל הסוגיא:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) אבל גבי וולד תמורת אשם כו'. כצ"ל:
+<b>שם א"ל רבא אחר הפסח קא אמרת כו'. </b>כצ"ל וכ"ה הצ"ק:
+<b>רש"י ד"ה אביי אמר. אם היה מפריש ב' בהמות לאחריות או אם אבדה כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה אביי. שהרי אם ל"נ מקדושתה במפריש נקבה לעולה דמיה לא ידחו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דאם הולד דתמורת אשם היה קרב א"כ ידחה אמה כו'. </b>ר"ל אמה דתמורה דהיינו הקדש ראשון עיין לעיל בדבריהם ד"ה אבל. אמנם ק"ל דהא מוכח לעיל דלא פריך אלא דהולד יקרב הוא עצמו עולה. ובזה לא ידחה הקדש ראשון ממה שהופרש לאשם:
+
+Daf 19b
+
+<b>במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. </b>וכתב התוי"ט ובעולה מילתא דפשיטא. ור"ל דלהכי לא איצטרך למיתני גבה דין זה דתרעה. וה"ל להוסיף תבלין דאפילו ר"ש מודה בה כמש"כ רש"י והרע"ב. וכמו שסיים לקמיה לענין ולד אשם דלא תני דאפילו ר"א מודה ביה. אבל מלשון רש"י ותוספות והרע"ב משמע דהיה לפניהם הגירסא במשנה מפורש גם גבי המפריש נקבה לעולה דתרעה. וכ"נ להדיא מפרש"י לקמן (כ א בסה"ע):
+<b>גמרא אלא ה"ט דר"ש במח"ז דיליף ליה מבכור כו'. </b>לכאורה מ"מ הקושיא מאשם בן שתים והביאו בן שנה במקומה עומדת דהוא נמי לא הוה אלא מח"ז. וי"ל דלא ילפינן מבכור אלא דומיא דידיה דאותו השם שיהיה לו אחר ז' יש לו גם עתה ואין בו פסול אחר זולת שלא הגיע עדיין זמנו ליקרב. משא"כ באשם שעתה נקרא בשם כבש. והתורה חייבתו באיל דוקא ולא תקשה מהא דב"ק (סה ב) דאיל בן יומו קרוי איל. דהתם אינו אלא ע"ד השאלה אבל עיקר שמותם בן שנה קרוי כבש ובן שתים קרוי איל:
+<b>תד"ה ר"ש. אבל לר"ש ב"י דאית ליה אליבא דרבי שמעון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה והא מח"ז. במס' חולין כו'. </b>הצ"ק התפלא דהרי משנה ערוכה היא בזבחים כו'. אבל כן דרך הראשונים להביא מהגמרא השגורה יותר. ולדוגמא רש"י ותוס' בחולין (כה) הביאו הא דמשישופם בעור הדג מגמרא דסנהדרין והיא משנה בכלים פט"ז מ"א. וכן הר"ן בנדרים (לג ב) בד"ה אפילו תימא מביא הא דבני העיר ששלחו את שקליהם כו' מהגמרא דהזהב והיא משנה בשקלים. [וכן בסוכה (יב ב) הביאו רש"י ותוס' הא דהאונין של פשתן משיתלבנו מגמ' דשבת והיא משנה בנגעים וגדולה מזו מצינו להתוס' בחולין (קכב ב) בד"ה לגבל שהביאו שלשים ריס מגמרא דלא יחפור והיא משנה בסוף מרובה וכדהעיר שם הגרי"פ. והר"ש בפ"א דכלים במ"ג בסופו מביא הא דטבעת אדם טמאה כו' מגמרא דשבת והיא משנה בכלים גופא רפי"ב ועמש"כ בכתובות (ד) בתד"ה מסייע] . ודוק ותמצא הרבה כי"ב. וכה"ג דרך הגמרא עצמה כמש"כ בס"ד ברפ"ב דשבת ושם (קיב ב) ובריש ב"ב ובש"מ:
+
+Daf 20a
+
+<b>גמרא קס"ד ה"ט דר"ש כו' דהאיכא שם עולה עליה גבי עני בעולת העוף. </b>כ"נ שהיתה גירסת התוספות וכ"מ מפרש"י לקמן:
+<b>שם הא לא חטא ולא איחייב בשעיר. </b>כצ"ל וכ"ה הצ"ק:
+<b>רש"י ד"ה הואיל ומותר הפסח. מיהו שם שלמים עלה והואיל דהוי שלמים נקבה נחתא לה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה הואיל ומותר אשם. ותקדוש קדושת הגוף כעולת נקבה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ע כדקתני מתניתין המפריש כו'. </b>עמש"כ לעיל (יט ב) במשנה:
+<b>תד"ה רבי. כיון דאין דינם שוה לתמורה דאשם עושה תמורה כו'. </b>כ"ה הגירסא הישנה וישרה היא. וגירסת הגליון והיא מהצ"ק טעותא היא:
+<b>תד"ה הני. מ"מ לא דמו דהוא גופא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בסה"ד ה"נ בההיא שעתא דחטא לא איחייב בעולת העוף כו'. </b>עמש"כ בערכין (יז ב) במשנה על פירוש הרמב"ם דשם:
+<b>תד"ה ר"ש. וא"כ חזי שפיר בעולת נקבה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20b
+
+<b>תד"ה אבל לפני כפרה </b>(בסופו). ובתר הכי כו' שהתמורה נמי דמיה קריבה לעולה ס"ל. פירוש ולא כדס"ד בל"ק דדמיה קרבים לאשם. ולכן גם ולדה אינו קרב אשם. ודלא כהגהת הצ"ק:
+
+Daf 21a
+
+<b>במשנה אר"ש מ"ט שהבכור כו'. </b>לכאורה ה"נ דר"ש לטעמיה דדריש בעלמא טעמיה דקרא עי' לקמן (ע"ב) בתד"ה ממקום אבל כשתעיין סיום דברי הספרי הביאוהו התוספות לעיל (יח) תראה דנצרך הטעם לכ"ע:
+<b>גמרא בעו במערבא המטיל מום כו'. </b>עי' בתוספות ובמה שתמהתי ע"ד בעבודת כוכבים (יג ב). ונ"ל דאף דשם אמרינן דבזה"ז לכ"ע אינו אלא מדרבנן ע"ש. מיבעיא הכא משום דמ"מ אתו מכח הבכור והמעשר הראויים להקרבה:
+<b>שם דרחמנא מעטיה עשירי להוציא התשיעי. </b>ובשלהי בכורות דאמר יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת כו' ע"ש. צ"ל דאף ל"ד אלא דר"ל מאי ראית לרבות י"א ולמעוטי תשיעי אימא איפכא וכ"ה להדיא בת"כ פרשה ויקרא פרק ט"ז סימן ד'. אלא דשם ממעט לתשיעי מן מן הבקר ע"ש והכא ממעט ליה מן עשירי:
+<b>תד"ה אי. דמיירי הכא במעשר שנזרע כו'. </b>נ"ל דצ"ל שהופרש וכן לקמן בדבור הסמוך:
+
+Daf 21b
+
+<b>רש"י ד"ה אתה מעלה בכור. וברייתא כו'. </b>וכ"ה בתוספות ב"ק (יב ב). והוגה בגליון כאן ושם דצ"ל ומשנה. ועמש"כ בנדרים (כו) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה בכל הר��אה. שיוכל לראותו העומד בירושלים. </b>אבל במשנה פי"ד דזבחים פירש איפכא:
+<b>תד"ה ממקום. מדרשא דספרי שפירש לעיל. </b>הוא בדף יח ד"ה אפילו:
+<b>בא"ד והיינו דוקא לכתחלה הוא דאימעוט כו'. </b>משמע דאימעוט דאינו רשאי להביאם. ובב"ק (יב ב) פירש התוספות דא"צ להביאם. ול"י מה דחקם לזה:
+<b>תד"ה ושאבדה. ועוד לר' אבא כו'. </b>תימה דלקמן מוכח להדיא דבמתכפר בשאינה אבודה לכ"ע אבודה מתה. אלא דלר"ה אפילו בנתכפר באבודה אם מעצמו עשה כן האחרת מתה. וא"כ ה"ל להקשות אליבא דכ"ע. וכבר עמד עליהם התוי"ט אלא שלשונו מגומגם ע"ש. ועי' בבה"ז מ"ש ע"ד דלקמן (כב ב):
+<b>בסה"ד דמ"ד הואיל כו' ובע"מ כו' ורועה כו'. </b>לשון ורועה תמוה דהא מסאבא וקיימא כדפריך הגמרא לקמן. ונראה להגיה דצ"ל דרועה וקאי על אבודת לילה. ועמש"כ לקמן (כב) ברש"י ד"ה דאי לאו מומא. ולענין עיקר פירוש המשנה נלע"ד דמילתא דפסיקא נקטא וכמו שתירץ הש"ס לקמן (כג ריש ע"ב) ע"ש:
+
+Daf 22a
+
+<b>רש"י ד"ה דאי לאו מומא. תרעה כו'. </b>אשגרת לישנא הוא. דהא מסאבא וקיימא. ור"ל דתמכר ויפלו דמיה לנדבה. וכצ"ל לקמן (כג ב) בתד"ה המפריש בסופו שכתבו והשני רועה. ומאי שייכא רעייה גבי מעות:
+<b>רש"י ד"ה עברה שנתה חזיא להקרבה. אפילו אין שם ריעותא לבד דאיבוד מתה. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה אי תניא. התם הוא דאהני לה אבודה כו'. </b>כ"נ דצ"ל כגירסא שבגמרא:
+
+Daf 22b
+
+<b>גמרא אילימא אליבא דרבנן כו' אבודה בשעת הפרשה רועה. </b>ק"ל לשיטת רש"י דבנמצאת בע"מ אפילו לרבנן תמות א"כ מצינו לאוקמי מילתא דרבא אליבייהו וכגון בנמצאת בע"מ. וכן לפירוש התוספות לעיל ד"ה אמר לך. איכא לאוקמי בעברה שנתה:
+<b>שם כגון שקבל דמה בשתי כוסות כו' </b>עד סופא. בפשטא נראה דהאיבעיא היא אם נמצא הכוס אח"כ אם יוכל לשפכו ליסוד או לא. ורש"י שסיבב הבעיא לענין פסול הזבח לא עמדתי ע"ד הרחבה:
+<b>תד"ה אפילו. ואיצטריך רבא לאשמועינן כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה המפריש מעות לחטאת ואבדו והפריש כו' עד שנמצאו הראשונות כו'. </b>עיין מה שכתבתי בראש השנה (ה ב) מדוע לא נאמר דהשניים הוו כהקדש טעות. ועל מה שתירצתי שם משום דהוה כנולד. לכאורה יש סתירה לזה מב"ק (ס"ד קי) דפריך שם על אביי דאמר אדעתא דהכי לא יהיב ליה. מחטאת ואשם שמתו בעליה ליפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אבל י"ל דפריך אליבא דר"א דס"ל דפותחין בנולד. אמנם עכ"פ למדנו משם ישוב לקושייתינו. משום דהלכתא גמירי להו:
+<b>שם והשניה תמות דברי רבי כו'. </b>לשון הרע"ב דרבי סבר כו' וכי היכי דאם נתכפר בשאינו אבוד האבוד הנשאר כשימצא כו'. הוסיף על לשון רש"י לקמן (כג) בד"ה דרבי סבר. תיבת כשימצא. וגרע במחכ"ת דהא כאן הכוונה בנמצאת קודם כפרה. שוב ראיתי בפירוש הרמב"ם שגם דבריו בזה כסיגנון הרע"ב ותמוה. אולם בנא"י שהביא התוי"ט לעיל במ"א ליתא לכ"ז:
+<b>שם וחכ"א אין חטאת מתה אלא כו'. </b>וכתב התוי"ט ה"ק אין חטאת מתה ודאי כו' בין שאינה אבודה אלא כו'. זה הוסיף מדעתו על לשון התוספות לקמן בד"ה הכל מודים. ול"ד דשאינה אבודה שתמות בנמצאת אחר כפרה איך משכחת לה כיון דכבר נתכפר בה:
+
+Daf 23a
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לרבי אבא כו'. ורבנן סברי. ואיכא למידק כו' וכגון דנתכפר באבודה ורבנן היא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד וסיפא דמשמע כו' ואפילו מאבודין הלין דפיישן אזלי ליה"מ כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דרבי. ותירץ כגון כו'. </b>ק"ל א"כ מאי מותיב רב משרשיא מהברייתא ומסקינן דלא אתיא כרבי התם מאי רווחא דהקדש איכא אם לא יעשה ככה וי"ל בדוחק:
+
+Daf 23b
+
+<b>תד"ה וששה. וכ"כ למה שלא היו רוצין לעשות ממותר כו' ואע"ג דאיכא מ"ד כו'. </b>תימה דהתם משמע דמשום עיקר הנדר הוא דאם נדר איל והביא פר לא יצא דמוקי לה שם כרבי דאמר קטן והביא גדול ל"י. אבל בהמותר איכא למימר דלא איכפת לן אפילו להביא עוף וצ"ע:
+
+Daf 24a
+
+<b>גמרא ר"א בר"ש אומר אפילו כו' יוצא לבית השרפה. </b>עי' בכורות (לב ב) בתד"ה פסק:
+<b>תד"ה ר"א. ויש לחלק כו'. </b>ע"ש (לג) בתד"ה דתניא ובמש"כ שם בס"ד:
+
+Daf 24b
+
+<b>במשנה כיצד מערימין כו'. </b>התוי"ט כתב בשם הרמב"ם דתחבולה שאינה להתיר תקרא מרמה. לפ"ז ק"ל הפיוט דיום ליבשה שיסד הר"י הלוי הטבעתי בתרמית. בת ענמית. ולמש"כ התוי"ט דבלשון תורה מצינו גם לערמת היתר א"ש קצת. וראיתי להמפרש דפירש בתרמית של מצרים ור"ל דהב' בא לשמוש הסבה כמו איש בחטאו וכדומה. ודוחק:
+<b>שם ואם נקבה זבחי שלמים. </b>וכתב התוי"ט והכא דלמיתה אזיל רשאי לשנותן אף לשלמים. אין טעם זה מספיק אלא לפרש"י (ואחריו הרע"ב) שפירש לקמן בגמרא אהא דמוקי לה בבהמה דהקדש. דהיינו חטאת. אבל הרמב"ם בפירושו כ' שהקדישה לאחד מן הקרבנות וכ"נ מפירוש התוספות וכפשטיה דלישנא דגמרא ור"ל אף בתודה או שלמים ורוצה להתפיס את הולד לחובת נדרו שהיה עליו. והטעם פשוט משום דא"א לעיולי ליה דנקבה לעולה לא חזי:
+<b>שם אם זכר עולה ואם נקבה כו'. </b>וכתב התוי"ט אע"ג כו' שכשיש לו ב' בהמות כו'. דבריו אינן מחוורין דמנין הוא יודע שתלד תאומים (וביותר לפמש"כ הרשב"ם שארמזהו לקמן אין דבריו עולין כלל). אלא הטעם כיון דהוא זכר ויכול להקדישנו לעולה אינו רשאי להקדישו לשלמים וכדאיתא בגמרא גבי בכור. והתוי"ט לשיטתו לעיל בדבור הסמוך שכתב הטעם משום דלמיתה אזיל כו'. אבל כבר השגתי עליו גם שם כנ"ל:
+<b>שם ילדה שני זכרים כו' והשני ימכר כו'. </b>נ"ל דהטעם הוא דמי שיצא ראשון הרי הוא קדוש כפי מאמרו והב' הוא חולין גמור דלא הקדיש אלא אחד. וגדולה מזו כתב הרשב"ם בב"ב (קמ ב) במתניתין ובגמרא שם (קמא ב) ע"ש (ולכאורה ממתניתין דלפנינו תיובתא לאה"נ שכתב שם במתניתין ואכמ"ל) אך מפני דלא ידעינן הי מינייהו נפק ראשון לכן ימכר השני לצרכי אותו המין. וכ"כ יקרב למי שהוא. וכ"מ מפרש"י בגמרא בד"ה אי בהמת הקדש היא. אך דבריו במתניתין ל"מ כן וצ"ע:
+<b>גמרא אר"י מותר להטיל מום כו'. </b>בכורות (ג ב) וש"נ:
+<b>שם מ"ד נגזר דלמא נפיק רוב ראשו כו' ואימא ה"נ כו'. </b>ק"ל דהרי בע"ז (יג ב) מסקינן אליבא דרבא דבזה"ז לכ"ע אינו אלא מדרבנן. וא"כ מאי פריך הכא ואימא ה"נ הא ה"ל גזרה לגזרה. וכן לחנם נדחקו התוספות בבכורות (לה) ד"ה א"ד להוציא מלת אימר ממשמעותיה כיון דאינו אלא ספק דרבנן:
+<b>תד"ה אם זכר. אבל שלמים לא דנחתא מקדושתיה. </b>ועי' לשון התוי"ט בשם הרמב"ם. וק"ל דאדרבה שלמים קדשי טפי מבכור כדאיתא בריש זבחים ובפרק כל התדיר. ושם בגמרא אדרבה בכור קדים כו' אפ"ה כו' (וכן ק"ק לקמן בגמרא בהא דא"ל ר"ע לר"ש אמר על הבכור כו' עולה הוי כו'). ולשון רש"י לקמן בגמרא אבל שלמים דקדושה קלה היא כו'. יל"פ דר"ל קלה מעולה. וכיון דאיכא לעיולי טפי דהיינו לקדושת עולה אסור להתפיסו בקלה הימנה:
+<b>בסה"ד משום דבעי לאוקמי אכיצד מערימין. </b>יפה כ' הבה"ז אבל סיפא לא קאי אכיצד מערימין. והצ"ק שכתב דסיפא דילדה שתי נקבות קמהדר אהערמת הקדש ל"ד כלל. דא"כ ישאר קושיית הגמרא אידך נהוי בקדושתא דאימיה:
+<b>תד"ה הא עדיפא. אנן קי"ל כו'. </b>כצ"ל בל"ו:
+<b>בסה"ד ולמכור קצת כו'. </b>הגה"ה שבגליון בשם רש"ק תמוה. ולא נמצא ברש"ק:
+<b>תד"ה קסבר </b>(השייך לדף כ"ה). דאי קסבר כו' א"כ נחתא כו' משעה שנוצרו כו'. כצ"ל:
+<b>בא"ד ואי ממעי אמן הן קדושין ל"ח קדושת הפה כו'. </b>אפי' אם בהוייתן הן קדושין ל"ח קדושת הפה מטעם שכתב לעיל ועיין גירסת הצ"ק:
+<b>בא"ד וא"ת מנלן כו' וי"ל כו'. </b>אין כל חדש בזה שכבר כ' לעיל א"כ נחתא קדושת האם כו' שהרי בבהמת הקדש מוקמינן לה:
+<b>בא"ד וא"ת לר"ח כו' וישחטנו ולאחר שחיטה תיבדק כו'. </b>זה חוזר על הך דהכא. דהתם בבכור א"י לשחטו במקדש דלמא הוא נקבה ולא במדינה דלמא זכר הוא וכן פרש"י שם. אבל מ"מ יש תקנה להקדישו לשלמים על תנאי אם הוא נקבה לשם אשה משום סמיכה:
+
+Daf 25a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) אמאי אין קדושה חלה עליהן כו'. לפי מאי דס"ד דממעי אמן הן קדושין ה"מ לאקשויי על בבא דואם נקבה ז"ש למאי דמוקי לה בבהמה דהקדש. ועיין זבחים (קיד) בתד"ה וקסבר:
+<b>רש"י ד"ה להוי הפקר. אי אפקריה מקמי הכי לכל התבואה כו'. </b>הא דלא קאמר דאי אפקריה מקמי הכי הלקט. דזה תלוי בדין ברירה. אבל הכי הל"ל שיהא הפקר בשעת נשירת מיעוטו. עיין ר"ש פ"ה דמע"ש מ"א ובמש"כ שם:
+<b>רש"י ד"ה רצה בולדה מתכפר. חשיב עובר כו' באנפי נפשיה ולא מכח אמו. </b>כצ"ל וכמו שהעתיקו התוספות:
+
+Daf 25b
+
+<b>רש"י ד"ה דלמא טעמא דריו"ח. וכי אזיל ולד חטאת למיתה היכא דלא רצה להתכפר בו כו'. </b>וצ"ל דמיד דהחליט בדעתו כן אע"ג דעדיין לא נתכפר באמו ימות. כדמוכח במתניתין ר"פ דלעיל ובגמרא שם רישא פסיקא ליה ע"ש בפירש"י. ומ"מ לישנא דפסיקא ליה אינו מדוייק לפ"ז דהא קודם שהחליט להתכפר באמו לא ימות:
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+<b>תד"ה ש"מ. וא"ת מ"מ כו' דהא לא שייכא קדושת דמים בעופות כו'. </b>וכ"כ לקמן בסה"ד ל"י למה לא וכי גרע ממקדיש עצים ואבנים לקנות מהם קרבן דקדשי קדושת דמים וימכרו ויביא בדמיהן קרבן וע"ש בפירש"י. ויש לומר דכוונתם דזה דומה למפריש נקבה לעולה דלכ"ע תרעה עד שתסתאב כו' כמש"כ רש"י לעיל (יט ב) במשנה וע"ש בסוגיא (דף כ) ובתוספות. וא"כ בעופות דאין להם פדיון לא קדשי כלל:
+<b>בא"ד א"נ כההיא דפרק התערובות כו' וכה"ג מצינו דיחוי מעיקרו כו'. </b>ע"כ ר"ל בנפל הדם מתוך הצואר אל מים שבכלי שרת. דאם נתקבל תחלה בכ"ש היה נראה מעיקרא. אבל כה"ג ל"י איך הוא חוזר ונראה דהא בשעה שנתקבל בכלי שהיה בו מים לא היה עליו שם דם דנתבטל בהמים. אפילו אם תאמר דמים אינן חוצצים כמו סיב ביומא (נח):
+<b>בא"ד נסייעיה מרבנן כו' ואמרי ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דטעמא דר"ש משום דאזיל לטעמיה כו'. </b>ר"ל אבל לר"א למ"ל דאזיל בשיטת ר"ש בזה דהא במפריש נקבה לעולה אפי' ר"ש מודה דתרעה כמו שהבאתי לעיל:
+<b>גמרא אמר אביי תחת מ"ל לישנא דאיתפוסי כו'. </b>כה"ג משני אביי גופיה בנדרים (טז). ובגיטין (לב ע"ב):
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+<b>תד"ה לא. בפלוגתא דר"א ורבנן בהקדשות. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה אמר על בהמה טמאה כו' הרי אלו עולה לא"כ. </b>משמע דלא מהני מידי אמירתו. ומוכרח הוא לפי' הי"מ שהביאו התוספות לקמן. וקשה דמ"מ יועיל דבורו לאסור אותם על כה"ע כקרבן כדתנן בפ"א דנדרים מ"ד וצ"ל דמתניתין אתיא כר"י שם:
+
+Daf 28a
+
+<b>רש"י </b>(בסה"ע) דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא כו'. ל"ד דאפילו עובר פסול כ"ז שלא עבר כדאיתא (ביומא סד) וכ"מ לקמן ר"ד לג:
+<b>תד"ה טול וא"ת כו' תיפוק ליה ממשקה ישראל כו'. </b>זהו שלא כדבריהם בחולין (קמ) בד"ה למעוטי שכ' דשהיה להם שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל. ודבריהם שם תמוהים מהא דלקמן (כט) וכדהוכיחו במנחות (ו) בד"ה כתב:
+
+Daf 28b
+
+<b>תד"ה ומה. ובפרק כה"צ לא עבד כי האי ק"ו כו' </b>(ר"ל כי הכא מציפויין) נעבד כו' והמ"ל האי ק"ו דאו חילוף התם ומה אתנן ומחיר שהם אסור��ן ציפוייהן מותרים ולהתיר ציפוי הר כו'. כצ"ל ועצ"ק. וכלל דבריהם הוא דהכא המ"ל ק"ו דהתם ולא המ"ל או חילוף. וכן התם המ"ל ק"ו דהכא וגם או חילוף כהכא ויוכל לתרץ ג"כ דלחומרא עבדינן. אבל קשה דלפ"ז ל"ל מן הבקר להוציא את הנעבד תיפוק ליה מק"ו דהתם כיון דל"ל או חילוף:
+<b>תד"ה והאי תנא. </b>עיין כה"ד מש"כ דהא מפיק ליה לעיל כו' משמע דדריש ליה ממן הבקר וכן בסה"ד דמפיק ליה ממן הבקר. ע"כ ט"ס וצ"ל ממן הבהמה כדלעיל. אבל צ"ע דאמאי לא מייתו מהא דר"ש דלעיל דמסיים להדיא ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ועל זאת לא יעלה תירוצם כ"כ. ועוד קשה דבנדה (מא) מייתי הגמרא אליבא דר"ש הנך קראי דמן הבהמה (וזה י"ל עפ"י מש"כ התוספות בשבת (קכח) ד"ה ונתן דדרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה ע"ש). גם לפי מה שהוכיחו בחולין (כג) ד"ה כי משחתם דכ"ע אית להו הך דרשה דכי משחתם. לא מקשו מידי:
+<b>תד"ה כל. צ"ע כו'. </b>לעד"נ דבא להורות דדוקא במקום שהמום פוסל שם דבר ערוה וע"ז פוסלין ולאפוקי מעשר דאין מום פוסל בו גם אלו אינן פוסלין. וכדאיתא בבכורות (נז) ועי' בדבריהם בחולין (כג) ד"ה כי משחתם:
+
+Daf 29a
+
+<b>רש"י ד"ה אימא תישתרי. אבל גבי מוקצה ונעבד תרי קראי ל"ל כו'. </b>ק"ל א"כ לפי המסקנא דלא מוכח ממשקה ישראל אלא היכא דלא היתה לה שה"כ ישאר הקושיא מנלן דשרי להדיוט הא אצטריך קרא למעוטי גבוה היכא דהיתה לו שה"כ דל"י ממשקה ישראל. וע"כ צ"ל כמש"כ התוספות במנחות (ו) ד"ה כתב דמדגלי רחמנא בטרפה ילפינן לכל דוכתי. ולפ"ז גם עתה לא נצרך לדברי רש"י:
+
+Daf 29b
+
+<b>גמרא וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה. </b>כצ"ל. וק"ק דהביא מן המאוחר דהלא קודם למקרא זה כתיבי ב"פ התועבות באותה פרשה:
+<b>רש"י ד"ה בטלה זה. הואיל דיחדיה בשעת ביאה. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה תועבה כתיב. ואכולהו כתיב מכל התועבות האלה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 30a
+
+<b>רש"י ד"ה מחד מינייהו. נמצא בתשעה מאותן שכנגדו מגיע מדמי הכלב כו'. </b>ק"ל דמ"מ יקשה דנברור תלת מהן ונימא דהן נגד הכלב וג' חמישיות מאחד הטלאים שעמו. והשבעה הם נגד שמונה ושתי חמישיות שעם הכלב ולישתרו וי"ל:
+<b>תד"ה ואידך. יש לתמוה דהכא כו' וכן בההיא דלוקח יין מבין הכותים כו' וא"כ בכל איסור כו'. </b>לכאורה ההיא דלוקח יין כו' ל"ק כלל דהתם לא קרא שם תרומה אלא על מה שעתיד להפריש וא"כ מה ששותה הן חולין ודאין. משא"כ באיסור שהיה מופרש ועומד מאן לימא לן דאותו ישקול דלמא ישקול מההיתר והאיסור ישאר בהתערובות ואפי' להא דהכא לא דמי דהא חלקו סתמא ולא יחדו אותו שנגד הכלב לכן פריך שפיר ניפוק חדא כו' ונאמר דאיגלי מילתא למפרע שזהו שלקחו נגד הכלב. משא"כ באיסור שהיה מבורר מעיקרא ל"ל הכי. אבל מהא דיומא שפיר קמקשו דהתם מעיקרא היה מעות של כאו"א מופרשין ומיוחדים לו. ומש"כ דג' שלקחו קיניהן בשותפות. אינו מדוייק דע"ש ביומא דלא קאי אלא על הא דנותן כאו"א דמי קיני חובתו לתוך שופר אחד. ועיין בדבריהם בסוטה (יח):
+<b>בא"ד ואומר מורי כו' אבל הני תערובתו בהיתר כו' אז סמכינן אברירה. </b>פשוט דר"ל דוקא למ"ד דיש ברירה כמש"כ בריש הדבור. והרי הא דהלוקח יין מביא הש"ס בכ"מ לפלוגתא דברירה. וכן הא דסוגיין פריך בבכורות (נז) רק למ"ד דיש ברירה. ותמיהני על התוי"ט דנראה שהבין דר"ל דבכה"ג לכ"ע י"ב. דהביא דבריהם לתרץ מה שתמה בתחלה דהא קי"ל דבדאורייתא א"ב. ועי' בתו"ח שאמר דבר חכמה דקושיית הש"ס קאי על הא דמשמע דמה דאמר בר"פ כה"א לגבי מזבח אוסרין בכש"ה כו' ומחיר. דקאי נמי על הא דכשנגד הכלב אסור. ובע"ח דלא בטלי אינו אלא מדרבנן לכן פריך שפיר אפילו למאי דקי"ל דל"א ברירה אלא בדרבנן. אבל אין זה מכוון לפי המבואר בש"ך בכללי ס"ס אות י"ט ואחריו החזיק המל"מ בפ"ד מהלכות בכורות ה"א בסופו דהיכא דנפל הספק בהיותו דאורייתא לא מהני מה שבא אח"כ מצד אחד להיות דרבנן וכש"כ הכא דגם עתה הנשארים שלא נתערבו יהיו אסורים דלדידהו ל"א י"ב. אולם עפ"י דרכו י"ל דהוי כב' תערובות המבואר בסימן ק"י בש"ך סק"נ וס"ק כ"ב ע"ש אך אין זה ענין לדין ברירה. ולא נצטרך ג"כ למיפק חדא. ומה שהתפלא בתור"ע דאף בלא תערובות אחר כיון דמחיר הכלב מעורב עם ט' מדאורייתא בטל ברוב נ"ל ליישב עפ"י מש"כ המל"מ בפ"ט מהלכות מטמאי מו"מ בכוונת המרדכי וז"ל ונראה דעיקר החילוק הוא שכ"ד שתחלת איסורו כו' היה מעורב לא שייך ביה ביטול ע"ש:
+
+Daf 30b
+
+<b>תד"ה דניחא. תימה כו' וגבי אתנן כו' ובולד מודו דשרי כו'. </b>דאין לומר דהא דשרו היינו בעיברה אח"כ דהא משמע דרבא דאמר ולד הנרבעת אסורה כו' קאי אמתניתין דולדותיהן מותרים ואמר אבל הני אסורין ואיהו מיירי בעיברו מעיקרא. ולזה כוונו התוספות בב"ק (סו) ד"ה הם:
+<b>במשנה כל האסורים כו' ולדותיהן מותרים. </b>ופירש הרע"ב כגון כו' כשהוא חולין והוא מפירוש הרמב"ם משמע דבנרבעו כשהן מוקדשין אסורין והוא כרבא אר"נ לקמן בל"א אבל בחבורו פ"ג מהלכות א"מ הי"ג פסק דאפילו בשנרבעו כשהן מוקדשין מותרין וע"ש בכ"מ ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה. ומש"כ הרע"ב טעמא משום זוז"ג הוא כל"ק דרבא ונ"ל דבאתנן ומחיר אפי' היה הזכר ג"כ כיוצא בה מותר הולד משום מיעוטא דהם ולא ולדות ועוד דלא גרע משינוייהן לב"ה דהא נשתנה לזרע ואח"כ לולד. ולכן חלקן התנא לשנותן בפ"ע לעיל ולא סמך על הכלל דכאן. (וזה י"ל משום דחלוקין באם היו מעוברות קודם לכן כמש"כ לעיל) ולפ"ז יפה דקדק הכ"מ בספ"ד שם על הרמב"ם מה שהשמיט היתר דולדותיהן בהדי שינוייהן בפ"ע כמו תנא דמשנתינו ואין תפיסת המל"מ עליו כלום. אבל אחר העיון נלפע"ד בדעת הרמב"ם שגם בשאר איסורין הולדות מותרין אפי' היכא דהזכר ג"כ אסור דליכא זוז"ג ומטעם דאישתנו. וטעם זה נזכר בגמרא לקמן בל"א לר"נ. ויתורץ בזה קושיית התד"ה אבל. והראיה מדסתם הרמב"ם ולדותיהן מותרים ולא הזכיר טעם דזוז"ג. וכן בפירושו לא זכר טע"ז אלא בולד טרפה. ועוד ראיה ממה שפסק שם בפ"ג הי"ד דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של א"מ כו'. וזהו כמו שפשט מ"ז בריה דר"נ בע"ז כדהביא הכ"מ שם. ש"מ דחד טעמא הוא משום דנשתנו ונכון בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה ואם ימעט. </b>מה שהוסיפו בדפ"ח לקנות כו' והוא מהצ"ק הוא לחנם:
+
+Daf 31a
+
+<b>רש"י ד"ה ל"א מאוירא. לאחר שנולד הולך וגדל. </b>כצ"ל. וכמו שהועתק בתוספות:
+
+Daf 31b
+
+<b>במשנה ולדן וחלבן אסור כו'. </b>התוי"ט כתב דשייר הא דא"י לחולין להגזז ולהעבד הנשנה בחולין ובבכורות. והוא ז"ל שייר הא דפטור מן הבכורה דנשנה שם ג"כ. ממתנות לק"ל. דהא א"נ אלא בשור ושה והמקדישן תמימים לבד"ה א"י מידי מזבח. ובע"מ אפילו למזבח נמי אבל בכור שייך במקדיש חמור לבד"ה. ואולי משום דקולא הוא בקדשי מזבח. ומש"כ עוד ושייר נמי הקדש עילוי דלקמן עמש"כ שם בס"ד. אמנם לדעת הראב"ד ורש"י שהביא התוי"ט שם. שייר נמי דבקד"מ אין משנין מקדושה לחברתה. ובקדב"ה משנין אף מהיכל למזבח. ואפילו לדעת הרמב"ם בקדב"ה משנין עכ"פ מקל לחמור. ובקד"מ כלל לא:
+<b>גמרא וכללא הוא כו' </b>עד כי קתני אעיקר זיבחא. נראה לפמש"כ לעיל ברפ"ב גם הכא ה"מ לשנויי מי קתני כל קד"מ. יש בקד"מ קתני. והגמרא סמיך בכאן על הואב"א דשם:
+<b>תד"ה ואפילו </b>(בסו��ו)<b>. אפילו למ"ד יש מעילה בדם ה"מ דם דחזי כו'. </b>וק"ל דשם במעילה כי מקשה ליה מהא דחלב המוקדשין כו' מתרץ ומחלק בין דם דלא מתקיימא בלעדו אבל בלא חלב מתקיימא. ומדוע לא מחלק כי הכא וכן הכא כהתם:
+
+Daf 32a
+
+<b>במשנה ומקדישין אותן הקדש עילוי. </b>הכוונה ע"כ אקד"מ כפרש"י. דאילו קדב"ה אין להם הקדש עילוי כדאיתא לקמן בברייתא. והלשון משמעו דקאי ארישא אאחד קד"מ ואחד קדב"ה. ותו דואם מתו יקברו אליבא דר"ל לקמן בגמרא לא קאי אלא אקדב"ה והתנא מיסתם לה סתומי ונצרך סכינא חריפא למיפסקה. ונלע"ד דמשנה זו מישך שייכא למשנה דלעיל על יש בקדב"ה (וראיה דלא סיים שם משא"כ בקד"מ כדמסיים ברישא משא"כ בקדב"ה). ואמר כאן אף שאחד קד"מ כו'. מ"מ מקדישין אותן (ר"ל קד"מ) הקדש עילוי משא"כ קדב"ה. וזה חשוב לחומר קדב"ה דקדושים כ"כ עד שהבעלים אין בהם שום יד להקדישן אף הקדש עילוי משא"כ קד"מ עדיין יד הבעלים עליהן להקדישן הקדש עילוי. (וזה דלא כהתוי"ט שהבאתיו לעיל). ואמר עוד ואם מתו יקברו לר"ל א"ש בפשיטות דדוקא קדב"ה בעו העמדה והערכה אבל קד"מ לא. ולריו"ח ג"כ לא קאי אלא אקדשי בדה"ב ובבע"מ מעיקרא דמודה דל"ב העמדה והערכה בק"מ. עיין לקמן בסוגיא ובפרש"י ונכון בעז"ה: וק"ק דה"ל למיחשב ג"כ דגנב והקדיש לבד"ה מחייב בד' וה'. ובהקדיש למזבח פטור עי' ב"ק (עו. עח). אך י"ל דזה הויא בכלל הקדש עילוי דחשיב. עמש"כ בס"ד בתוס' ד"ה מקדישין:
+<b>רש"י ד"ה מקדושה לקדושה. </b>עיין בתוי"ט דעת הראב"ד בקדושת בד"ה ותבין כוונתו:
+<b>רש"י ד"ה חרמי כהנים. היינו סתם חרמין ולהכי נקט כו'. </b>ולעד"נ דאפילו למ"ד סתם חרמים לכהנים. הכא במתפיס קד"מ. דא"ת דכוונתו היתה לכהנים אין בדבריו כלום לדברי ר"ה. אמרינן דודאי היה דעתו על חרמי גבוה. וגדולה מזו מצינו לר"מ לעיל ס"פ כיצד מערימין. וכה"ג נמצא טובא בש"ס סברא זו. ולפמש"כ התור"ע בנדה אות ל"ז בשם הרמ"ע דהיכא דתני לא עשה ולא כלום הכוונה דהוה כאילו לא עשה כלל ונשאר הדבר בהווייתו קודם. אבל היכא דתני ל"ע כלום ר"ל דרק למה שכוון בעשייתו לא הועיל. ומ"מ מהני עשייתו לאיזה דבר. אלא היכא דליכא למיטעי נקיט לע"כ אף בדבר דלא מהני כלל. יש לכוון פרש"י לדעתינו והוא משום שהיה ק"ל מאי דנקיט ל"ע כלום דמשמע דמהני אמירתו לענין מה לכן פירש דמיירי בחרם סתם דמהני לחול עליו חרמי גבוה. ולקמן בברייתא דנקיט נמי לישנא דל"ע כלום היינו משום דליכא למיטעי. או דאתיא כר"מ עיין בערכין (ה ב) המקדיש בהמת חבירו כו' ודוק:
+<b>רש"י ד"ה אמר עולא. מדה"ל למכתב חרם קדש כו' וכתיב כל חרם </b>(כצ"ל) ה"מ על הכל חייל חרם כו'. לכאורה יל"פ דהכי דריש כל חרם אפילו חרמי כהנים חייל על קדש קדשים:
+<b>תד"ה מקדישין. פירוש ומצי שקיל דבר מועט כו' ול"נ דלא מצינו כו'. </b>עמש"כ ביומא (כו ב):
+<b>בא"ד דאטו מי לא שייך כו' כמה כו'. </b>לכאורה גם דמיהן משלם שייך בהו באומר הרי עלי והפרישן דלריו"ח חייב באחריותן אפי' נגנבו או שנאבדו ולר"ל במתו מיהא מחייב כדאיתא בחולין (קלט):
+<b>בא"ד דבקד"מ יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו אבל בקדב"ה כו'. </b>נראה כוונתם ע"ד שכתבו לעיל (כז ב) בסד"ה לא ע"ש. ולע"ד ה"נ לחלק דבקד"מ עדיין שם הבעלים עליהן להקריבן לשמן ולכפר עליהן. משא"כ בקדב"ה כיון שהפרישן אע"ג שלא מסרן עדיין לגזבר נסתלק שם הבעלים מעליהן מכל דבר. ועיין ב"ק (עו) בתד"ה והשתא ושם (עט) בד"ה גנב ותמצא כדברים האלה:
+<b>תד"ה והאמר </b>(בריש ע"ב). ואשמעינן שאין כו' לענין כו' עד שיפדנה. ר"ל שאין אסור לשחוט אלא עד שישיימוה לדעת כמה הוא החוב עליו לבד"ה ��בל לפדות א"צ קודם שחיטה שאין לבד"ה כלום בגוף העולה וכ"מ בדבריהם לקמן. והצ"ק שהגיה תיבת אלא טעה במחכ"ת:
+
+Daf 32b
+
+<b>גמרא ת"כ דריו"ח ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם בבע"מ שיפדו הכ"מ. </b>כן הוא הגירסא שלפנינו וישרה היא. וההגהה שבגליון שבושא היא אף שכן היא במנחות ובבכורות יש להגיה שם כמו דאיתא הכא:
+<b>שם כשה"א ואם בבהמה הטמאה ופדה כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה וד"ה. אבל בקדב"ה למאן דאית ליה כו'. </b>כצ"ל. ותיבת אפילו נראה למחוק:
+
+Daf 33a
+
+<b>גמרא </b>(ברה"ע) הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו כו'. כצ"ל וכן בציון התוספות:
+<b>שם </b>(בסה"ע) א"ל רי"ר לר"ז לר"ל כו' וקתני קד"מ בע"מ יפדו כו' ש"מ פודין כו'. ק"ק כיון דקי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת (ריש מעילה) א"כ איך הוה ס"ד דמתו ממש כיון דתו לית בהו קדושה לא אלימי למיתפס פדיונם. וי"ל דהוא מדרבנן:
+<b>רש"י ד"ה וריו"ח. ומיהו והעמיד והעריך ארישא כו' ואסיפא דמשתעי בבד"ה קאי. </b>תמיהני על התוי"ט שכתב בד"ה ואם מתו בסופו. "ואע"ג דלבד"ה ל"ל קרא י"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח ה"ה בשל בד"ה" איך אישתמיטתיה הגמרא ופרש"י במקומו:
+<b>רש"י ד"ה נפלוג ר"ש עלה. דקאמרי אינהו יקברו ואיהו יפדו. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה אפילו. כגון שמתפיס תרנגולין לבדה"ב. </b>נראה להגיה למזבח:
+
+Daf 33b
+
+<b>תוס' סד"ה כדתניא. מכלל דת"ק מיירי בתרווייהו. </b>כן העתיק התוי"ט בפ"ה דמעילה:
+<b>רש"י ד"ה חולין שנשחטו בעזרה. אתי למימר נמי קדשים שאירע בהם פסול טומאה או פסול נותר יקברו וקיי"ל כו' לימד עכה"פ כו'. </b>להני תרתי דחשיב לא הוה צריך ללימוד מן בקדש כו' דבהדיא כתיב בהו שריפה בפרשה צו (ויקרא ז פסוקי יז יט). וכן התוי"ט ל"ד שכ' (במ"ו ד"ה כה"ק) ומה"ט בשר קדש שנטמא או נותר כו' וכן שער נזיר טהור כו'. דבשער נזיר נמי כתיב ונתן על האש כו' וכדפרש"י לקמן בגמרא:
+<b>רש"י ד"ה וכן חיה. דליכא למיגזר כו' אפ"ה תשרף. </b>וכתב התוי"ט דהוא מלתא בלא טעמא. ונראה דאישתמיטתיה גמרא חולין (פה ב) וקדושין (נח) ופרש"י ותוספות ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה את שדרכן. אערלה וכה"כ קאי. </b>וכ"פ הרמב"ם והרע"ב אחריהם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת (כה) תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד:
+
+Daf 34a
+
+<b>גמרא כאן בנזיר טמא. </b>הגרי"פ הביא מתוספות דנזיר דצ"ע מנלן דנקבר. והוא מהתוי"ט. ונ"ל דל"ד כלל במחכ"ת. דהכא פשוט כיון דאסור בהנאה מקרא דקדוש יהיה כו' כדאיתא בקדושין (נז ב) ממילא דנקבר כשאר אה"נ דמתניתין. והתוספות שם לא עיינו אלא לר"מ שם דס"ל דהכל משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שבמדינה ומפרש בברייתא טעמא מפני ששערו נקבר. הא ודאי טעמא בעי כיון דיליף מן זבח לרבות האשם אף במדינה נמי כמו נזיר טהור:
+<b>שם ובשר המת שנפרכו טהורין. </b>נדה (נה):
+<b>שם עולת העוף שנתמצה כו' ואסורין. </b>עמש"כ בזבחים (לה א) לתמוה על הרמב"ם שכתב ד"ז אצל חטאת העוף והעלתיו בצ"ע. ועתה נ"ל שגירסתו היה בכאן חטאת העוף שנתמצה כו' וכמ"ד דמיצוי מעכב עיין בפ"ז מהלכות מעה"ק ה"ז ובלח"מ שם. דלגירסא שלפנינו קשה מפ"ב דמעילה (מ"ב) "עולת העוף כו' מיצה דמה כו' ומועלין בה כו'". מדוע לא תני ואין מועלין במוראה ונוצה כדתני שם במ"ד בעולת בהמה נזרק דמה כו' ואין מועלין בעורה אבל מועלין בבשרה כו'. אלא ש"מ דגם בהן יש מעילה אף לאחר המיצוי. ואימתי יוצאין מידי מעילה. נ"ל משישליכן אל מקום הדשן כי אז נעשו מצותן וכמו דישון מזבח הפנימי והמנורה שם בפ"ג מ"ד דמשמע שם מפירוש הרע"ב דמועלין בהן עד שמוציאם למקום הדשן. (ודלא כתוספות שם בד"ה בשלמא) ושם בגמרא נפ"ל דישונם ומקומם מהדשן דכתיב אצל מוראה ונוצה ולכן חד דינא אית להו לכולהו. ונראה עוד דהא דתנן גבי עולת העוף ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן קאי אכולה אבשרה וגם על מוראה ונוצה וכל חד לבית דישונו מורו"נ לדישנו שהוא אצל הכבש. ובשרה לדישונה שהוא חוץ לג' מחנות לרב כדא"ל ולריו"ח כדא"ל. ואף שמפרש"י כאן משמע דהכא ג"כ ר"ל לאחר שהשליכן אצל המזבח. מ"מ קשיא חדא מאי קא מקשה הלא הכא הוא מטעם אחר משום דכבר נעשו מצותן ואפילו לא נבלעו נמי. שנית מאי דתלי במיצוי הא עדיין לא גמרו מצותן עד שישליכם אצל המזבח. אבל אי גרסינן חטאת ניחא דבה לא צותה התורה מאומה לעשות בהן רק אסורים בהנאה מאיזה דרשה או מהל"מ. לכן ה"ל כשאר אה"נ. והברייתא לא הזכירה הקבורה כיון שאינה מן המצוה. ודע דלפי סברת התוספות לעיל בד"ה הנשרפין בטעם שהנקברים אפרן אסורין כיון דלא צותה התורה על ביעורן משוך איסורייהו לעולם. הנ"ל דלרבנן דס"ל בחמץ אף מפרר וזורה לרוח. מ"מ אפרן מותר הואיל דצותה התורה תשביתו בכ"ד שאתה יכול להשביתו ה"ל נעשית מצותו ודלא כהרמב"ם והטור שהביא המ"א ר"ס תמ"ה וכן התוספות בפסחים (כא ב) בד"ה בהדי וא"ש לפ"ז גי' אף מפרר ובזה נדחו ראיות הש"א בתשו' פ"ז לפרש"י נגד פירוש ר"ת ע"ש כנ"ל נכון בס"ד. [אבל ק"ק לפ"ז מאי אהדרו ליה רבנן לר"י בפסחים (סוף דף כז) חלבו של שור הנסקל יוכיח כו'. הא ביה לא צותה התורה כלל לבערו. משא"כ חמץ דצותה להשביתו שפיר יליף מנותר דבשריפה] :
+<b>רש"י </b>(ברה"ע). ונודע לו שלא חטא כו'. וכ"כ הרע"ב אחריו וכמ"ק בפירוש הרמב"ם. משמע דהיכא דלא נודע לו רק שאירע בו פסול אחר כגון נותר או טומאה או שנשחט חל"ז וחל"מ לכ"ע בשרפה כשאר קדשים. וצ"ע דמוכח להדיא בפסחים (ר"ד כח) דר"י פליג אף בגווני שזכרתי וכפרש"י בעצמו שם וע"ש בתד"ה ואתה דיליף ליה מקרא בת"כ (והוא בצו פרשתא ט' פי"ג הלכה ה והק"א הבין שם הת"כ כפרש"י דהכא). וגם לשון המשנה עצמה מוכח כן דקאי על נשחט חו"ל כו' דסמיך ליה דנודע לו מאן דכר שמיה. וכ"מ בכריתות (כד ב) דמשני התם ר"א תברא מי ששנה זו כו'. משמע דלא אשכח תנאי בהדיא דפליגי בהא. ולפרש"י הל"ל הא רבנן והא ר"י. והא דל"ק הא רבנן והא ר"ש דפליגי בחולין שנב"ע. י"ל דס"ל דבהא אפילו חכמים דר"ש מודו משום דמחזי כזבח פסול. רק דלא ידע לחלק בין א"ת לאשם ודאי:
+<b>רש"י ד"ה כאן בשק. ואידי ואידי בטהור או טמא. </b>פשוט דזה לא קאי רק אשער נזיר דבפטר חמור מאי שייטא דטומאה וטהרה גבי'. והתוי"ט ל"ד דהעתיקו רק על פ"ח. אבל קשה דבנזיר טהור ודאי אף בשער ישרף כדכתיב בקרא. וראיתי בהגהה מוהר"ב רנשבורג דמחק או טמא. ול"נ איפכא לגרוס בטמא לבד:
+סליק מסכת תמורה. בעזר בורא רוח וצר צורה

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Moed/Rashash on Beitzah/Hebrew/Vilna Edition.txt

@@ -0,0 +1,514 @@
+Rashash on Beitzah
+רש"ש על ביצה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על ביצה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>במשנה וחמץ בככותבת. </b>עי' לקמן (ז ב) מש"כ על התוי"ט דכאן:
+<b>תד"ה ביצה דאמרינן לקמן אפרוח כו'. </b>הוא (ו א):
+<b>בא"ד מותר שמן שבנר כו'. </b>הוא בשבת (מד):
+<b>תד"ה ובה"א וי"ל דלפיר"ת ניחא דפי' במס' שבת כו'. </b>הוא שם (נא) ד"ה או שטמן:
+<b>בא"ד א"נ כיון דהוו שם אוכלין כו'. </b>נראה דר"ל כיון דבשעה שהניחם מדעתו היו שם ג"כ אוכלין ואח"כ כשנטלו האוכלין הפסולות נשארו שם ממילא:
+
+Daf 2b
+
+<b>רש"י ד"ה ולא מן הקורה מוקי ר"נ כו' ב"ה כר"י. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה רב יוסף העומדת לאכילה וכדאוקימנא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה גבי דכה"ג חשיב סתם ואח"כ מחלוקת בפי"נ כו' וי"ל דהתם כו'. </b>לכאורה י"ל בפשוט דהתם המחלוקת דבתר סתמא הוה ג"כ סתמא שהכוונה שם על משנה דריבה לאחד כו' משום ירושה לא א"כ ודאי דאין הלכה כסתם הראשון ואדרבה סתמא בתרא עדיף עי' שבועות (ד) ובתד"ה הדר ובמש"כ בע"ז (ו ב) אבל הכא דהמחלוקת היא מיחיד הלכה כסתם דהוה כרבים:
+<b>בציוני גה"ש </b>שבדבור זה צ"ל יבמות מ"ב ומ"ד:
+<b>תד"ה ונפלוג וי"ל דהכא פריך כו'. </b>כצ"ל בא':
+
+Daf 3a
+
+<b>גמרא מוחלפת השיטה. </b>הגה"ש שכח לציין עוד חולין (קכח) ופרש"י דשם:
+<b>רש"י ד"ה שמא יסחט מתוך זג שלהן. </b>ולקמן בסמוך בד"ה ומשקין כ' בלועין בחרצן:
+<b>תד"ה גזרה </b>(בסה"ד) הוי מלאכה שאצ"ל דמותרת. עי' לקמן (ח) בתד"ה וא"צ וי"ל דהכא ר"ל דמותרת מדאורייתא וה"ל גזרה לגזרה או אפשר דיכוונו לשיטת הערוך המובאה בדבריהם שבת (קג) בד"ה לא ע"ש:
+<b>תד"ה רי"א דא"כ </b>(כצ"ל) כ"ש דקשה מדר"י לר"י כו'. הקשה המהרש"א דא"כ השתא נמי תיקשי מכ"ש דרבנן אדרבנן ובס' ב"א תירץ בהא דכתבו התוס' בשבת (מה ב) בד"ה דאית ביה ביצה דלטעמא משום משקין שזבו לא הוי אסרו לר"ש בטלטול אבל לר"י גם בטלטול אסורה ולכן ל"ק דרבנן אדרבנן דא"ל דע"כ לא אסרו ביצה אף בשני אלא באכילה אבל לא בטלטול וכר"ש וההיא דלאוכלין היוצא מהן מותר היינו בטלטול ולכאורה נראה דלדעת התוס' גם למשקין היוצא מהן מותר לר"ש בטלטול וא"כ ע"כ דלאוכלין היוצא מהן מותר דקאמרי הוא אף באכילה ואולי יאמר דדוקא ביצה דלא שייך בה גופה שמא יסחוט רק משום חדא גזרה הוא דמותרת בטלטול וכן בלאוכלין אבל בלמשקין דשייך בהן גופייהו שמא יסחט אסורין אף לר"ש בטלטול וכ"נ מהתוס' לעיל בריש מסכתין בד"ה דתנן מחתכין:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא בשלמא לרבה כו' אלא כו' משום גזרה כו'. </b>וכתב הרש"א דלרבה ניחא די"ל דמיירי ביו"ט אחר השבת כו' ולא מחוור דכיון דברייתא סתמא תני משמע אפי' שבת ויו"ט דעלמא וכן אביי דמקשה ליה לעיל אלא מעתה כו' ע"כ כוונתו דמתניתין סתמא תני וגדולה מזו קושייתו השני' ומי גזרינן כו' אינה אלא מדתני סתמא וכמו שפרש"י ותוס' ול"נ דלרבה ל"ק משום דאף בספיקא שייכא הך גזירה גופה משום יו"ט אחר השבת דספיקא אסורה מה"ת (ואף לדעת הרמב"ם דספק בדאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן גם הוא מודה באיקבע אסורא דהרי חייבה התורה אשם תלוי) וכה"ג מצאתי להתוס' בב"ק (יא) בסד"ה שליא דגזרינן מקצתה אטו כולה וכולה גופה אינה אסורה אלא משום ספיקא דשמא נימוח שפיר של שליא כו' ע"ש ועוד ראיה מהנ"י בפ"ב דיבמות במשנת מי שקדש א' משתי אחיות וא"י כו' מת ולו אח אחד כו' כתב דאם חלץ לאחת וכנס לחברתה דיוציא ואע"ג שהיא ספק אחות חלוצה דרבנן דכיון דגזרו אטו אחות גרושה גזרו אף על הספק ע"ש וזה יש לדחות דהתם הגזירה משום ספק איסור כרת וכ"מ לשון הנ"י שם ותדע דהא תני שילא התם (ד�� כד) ואפי' שניהם כהנים מ"ט חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה ל"ג בה רבנן ואע"ג דגזרו בה משום גרושה דאורייתא אלא ע"כ משום דגרושה אינה אלא איסור לאו. ועי' פרש"י שם (קיט סע"א) ומ"מ לדידי לא תברא דש"ה דאיסור שאינו שוה בכל הוא:
+<b>שם א"ל סיפא אתאן לס"ט. </b>כ"מ שהיה הגירסא לפני מהר"ם (לא וא"ל בו') ונ"ל שהוא ר"ת אמרי לך ובחנם מחקו המהר"ם ואחריו הגרי"פ:
+<b>תד"ה אבל אם התחיל לטלטלו כו'. </b>כצ"ל אם בלא ו' וכ"נ מהמהרש"ל:
+
+Daf 4a
+
+<b>רש"י ד"ה ורי"א אם יש שם מאה פומין של היתר לבד פומין של איסור כו'. </b>לכאורה ה"נ צריך להגיה לבד פום של איסור אבל י"ל דל"ר קאי על ג' מיני פומין שזכר מקודם:
+<b>[שם ד"ה אפי' בדרבנן וכי היכי דבבטולה מחמרינן מה"ט בספיקא נמי כו'. </b>לפירושו העיקר חסר מה"ס. ועוד דלטעמא דהר"ן בנדרים (נב) בהא דדשיל"מ לא בטיל במב"מ ע"ש אינו ענין כלל לספיקא. אשר ע"כ נל"פ דה"ק מדמחמרינן בדשיל"מ אפי' בדרבנן דלא בטיל א"כ מוכח דספיקא ג"כ אסורה דאל"כ נהי דאינה בטלה מ"מ כל חדא וחדא תישתרי מספיקא דילמא לא זו היא שנתערבה] :
+
+Daf 4b
+
+<b>גמרא ואילו בטלו כותים עבדינן חד יומא. </b>ר"ל דלמאי קתני מה שהיו נוהגין בראשונה מאי דהוה הוה ע"כ לאורויי לן דאם תבטל הסבה יחזור הדבר כמו שהיה וכמו בראשונה היו מקבלין עה"ח כה"י כו' כשבטלה הסבה דהיינו משחרב בהמ"ק החזיר ריב"ז הדבר ליושנו וכן בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה כו' הוא לאורויי כשיבנה בהמ"ק ב"ב יחזור הדבר לכמו שהיה:
+<b>[שם והיכא דמטו שלוחין עבדינן חד יומא. </b>פי' ואילו היה תקנה קבועה לדורות דאפי' ירבו בהם חכמים יודעי העתים כדפרש"י לעיל ה"ל לתקוני אפי' במקום דמטו השלוחים דילמא יארע איזו סבה דע"י לא יגיעו שלוחים לשם] :
+<b>רש"י ד"ה שיהו שלוחים בתוך ט"ו כו'. </b>לכאורה נראה להגיה י"ד ואולי לפי שאלפים אמה יכולין גם ביו"ט לילך:
+<b>רד"ה דגזרי המלכות ולעשות חסר מלא. </b>עי' ר"ה (ד' כ) כל ספיקא לקמיה שדינן כו' וצ"ע:
+<b>תד"ה ותנן וכ"מ פ' ג"ה כו' ואמאי לא הוסיף עליהן כו'. </b>לכאורה אינו מובן ממאי דאין רשאי להוסיף דילמא אה"נ דרשאי אלא דמר בר"א סבר לשעוריה בתלתין דאם ימצא ל' לא יצטרך להוסיף או אם לא יהיה ל' יצוה להוסיף עד ל'. וא"ל אבוה לא תזלזל אלא צריך ס' לבטלו. ואם לא ימצא תוסיף עד ס' ואולי דמשמע להו דמסתמא כבר שמע להא דאמר אבוה דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ואם היה רשאי להוסיף ה"ל כדשיל"מ דהיינו ע"י הוספה עד ס' שלא יהא ניכר טעם האיסור ולמה סבר לשער רק בל'] :
+<b>שם בא"ד בתלתין פלגי כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5a
+
+<b>רש"י ד"ה הא לן לבני א"י שעושין יום א' כו'. </b>ק"ל הא גם בא"י לא היו עושין יום א' אלא במקום הועד או סמוך לו בתוך התחום כמ"ש הרא"ש בשם רה"ג וא"כ להרחוקים אף בא"י יהיה ביצה אסורה והוה א"ש מה שהקשו התוס' מר' יוסי שהיה בא"י ואולי כיון דמקום הועד אחר חורבן היה מתחלף ממקום למקום כדאיתא בר"ה וכל א"י ראוי לזה וא"כ יכול להיות שלא יהיה בהם רק יום א' ולכן כשעושין ב' ימים אינן אלא מחמת ספק ועי' במלחמות:
+
+Daf 5b
+
+<b>רש"י ד"ה להפקירו ויעלוהו לירושלים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה וכי תימא דיליף תו מיני' כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>רד"ה מכדי והלא לא נסתלקה שכינה כו' עד א' בחדש כו' ועד כ' באייר כו'. </b>נראה דהוא"ו מן ועד כ' הוא ו' המחלקת במקום או כמו שמסתפק בדבר אבל בתענית פי' בהחלט דבא' בניסן זזה שכינה מן ההר כו':
+<b>תד"ה מי </b>(בסופו) ומ"מ י"ל פרש"י כו'. עי' במפרשים ול"נ כוונתם דאם נפרש דרבא חדש עתה דאפי' מתקנת ריב"ז נוהגין גם למחר קדש ואמר זה עוד בלשון תמיהה מי ��א מודה שפיר קשה דמנ"ל הא אבל אם נפרש דלא חדש רק דגם לאחר תקנה הם קדושה אחת והא דנוהגין גם למחר קדש נודע מכבר שפיר תמה בינה זאת:
+
+Daf 6a
+
+<b>גמרא רבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי. </b>הגרי"פ הגיה אשי ושכ"ה ברי"ף ורא"ש וכ"ה ברש"י וכ"מ להדיא מדבריו ד"ה א"ל רב מרדכי אולם גם גי' שלפנינו תתכן ע"פ מש"כ המהרש"א בכתובות (כג) דמצינו רב אסי בתראה בתר אביי ורבא ועמש"כ שם (ח):
+<b>שם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. </b>כהאי הואיל מצינו ביבמות (ז ב וח) והכא עדיפא דלא בעינן שהותר הראשון טרם שחל הב' כהתם ע"ש:
+<b>שם מ"ט שתיק רב. </b>בהגרי"פ נפל ט"ס וצ"ל עי' ב"ב (סב) בתד"ה ומודה:
+
+Daf 6b
+
+<b>רש"י ד"ה לאכלה בחלב אבל נמצאת במעי אמה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה השתא ע"כ נראה להרר"י דגרסי' כו' מעי"ט ול"נ דהא בהדיא כו'. </b>שמעתי דכוונת הרר"י לגרוס ג"כ דתניא והיא ברייתא המובאה לקמן (כז ב). וכהגהת הגרי"פ שם דתניא ושם מוכרח דבמשנה לא הוזכר ר"ש ולכן נוכל לגרוס בה מעיו"ט:
+<b>בא"ד והתם מאי דרשינן כו' ול"ש לרבות יו"ט. </b>לכאורה י"ל דאף ביו"ט יאסר לפי שהוקצה למצותו וע"ש (מד) תד"ה שבנר:
+<b>תד"ה ביצים וי"ל דטעמא משום דבשר עוף בחלב מדרבנן כו'. </b>ר"ל דמצד הדין אפי' מעורות אינן כבשר רק באיסור נבלה דאורייתא גזרו ב"ה אפי' בגמורות אטו בשר אבל לענין בשר בחלב דרבנן ל"ג אפי' במעורות ור' יעקב סובר דבמעורות דקרובות לבשר גזרו אף לבב"ח ורב יוסף לקמן גבי שלל של ביצים הוה סבר דמחמת סברת אפושי טומאה לא מפשינן ה"ל לענין גזירה כמו בדרבנן לכן קאמר בל"ק דלא כר' יעקב (ואביי דחי ליה דמחמת אפושי טומאה ל"ג אפי' בדבר דגזרו בדרבנן) אבל כרבנן מצי אתיא דאע"ג דבאיסור נבלה דאורייתא גזרו אפי' בגמורות מ"מ הכא ל"ג משום אפושי טומאה כמו דל"ג בדרבנן ומה"ט מוקי נמי בל"ב דלא כרבנן אך ק"ק לפ"ז לא ה"ל להתוס' לחדש בוי"ל הב' דב"ה גזרי משום ביצת טרפה דלעולם י"ל דגזרי משום בשר ומ"מ לענין בב"ח דרבנן לא גזר ר' יעקב אלא במעורות דהוי גזרה קרובה וי"ל ואכמ"ל:
+
+Daf 7a
+
+<b>גמרא למנ"מ למיתבא ליה ביני ביני. </b>עי' בר"ן ברפ"ב דקדושין (דף רכה) וברש"ל כאן ולע"ד י"ל דצריבן פרש"י מבושלות כ"צ ויל"פ דלכן ראויין לגמען חיים אבל דשחוטה דלא צריבן א"ר לגמען חיים עד שיבשלם מעט ואז יהיו טובים כדפחיא ואין ביניהם אלא דמי עצים וקצת טירחא לבד:
+<b>שם והאר"י ב"ש אמר רבי בדק כו'. </b>כצ"ל עי' לקמן (יד ב) וע"ז (נב ב):
+
+Daf 7b
+
+<b>גמרא שאור דכ"ר ל"ל לומר לך שיעורו ש"ז לא כשיעורו ש"ז. </b>ואין להקשות מדוע לא נימא דאתי לגופיה לומר לך דאף בפחות מכזית ונאמר דשיעורו כשעורה כעצם המת או כעדשה דטומאת שרץ די"ל כיון דכתב רחמנא שאור לא ימצא כו' כי כל אוכל כו' משמע דשיעורו כמו שיעור אכילה דאשכחן באיזה מקום. ועי' בתוס' יומא (עט ב) ד"ה לומר ובמ"ש בסמוך:
+<b>שם אבל שאור שא"ר לאכילה לא. </b>ק"ל לפמש"כ הש"א בתשו' ע"ה דשלא כדרך אכילתן חמיר טפי משא"ר לאכילה דביוה"כ ובב"ח וכה"כ חייבין אפי' שלא כד"א ובשא"ר פטורין ע"ש א"כ קשה כיון דעל שאור חייבין כרת כמש"כ התוס' בסד"ה דאר"ז וכ"מ בגמרא כאן ובכ"ד יהיה חייבין עליה במכש"כ בשלא ד"א ובפסחים (כד ב כה) לא הוציאוהו מהא דכייל ריו"ח דכ"א שבתורה אין לוקין עליהם אלא ד"א וכ"כ התוס' שם ד"ה מה לכה"כ שחמץ אינו אסור אלא כד"א. וכן בדף כח בד"ה ותנן וכ"מ מהפוסקים וי"ל דשאני שאור מפני שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות עי' בפסחים (מה ב) וכ"כ הר"ן שם אבל מה נעשה להכ"מ ריש הל' חמץ דמסיק אף לדעת הראב"ד דחמץ א"ר לחמע אם לא נפסל מאכילת כלב אם אכל מאיזה מהם (ר"ל בין מחמץ בין משאור) חייב משמע דאפי' נפסל מאכילת אדם והרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א הי"א כ' או שאכל כו' ובטל מאוכל אדם פטור ע"ש ויותר ק"ל שראיתי בתוספתא ריש מכלתין וז"ל מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב והביאו הגמיי' שם. וזהו דלא כהכ"מ שכ' דאף שאור אם נפסל מאכילת כלב פטור:
+<b>שם לענין אכילה כ"ע ל"פ כו'. </b>פי' דבאכילה לא כתיב לא אזהרה ולא עונש בשאור רק דילפינן מחמץ ודברי התוי"ט בזה מגומגמין:
+<b>שם חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט. </b>לפמש"כ התוס' לקמן (ט ב) ד"ה אריו"ח דודאי אליבא דב"ה פליגי וכריו"ח דמוחלפת השטה קשה דהך חששא דממליך ל"ל לב"ה לקמן (יא) ואי ל"ל מוחלפת תקשה לרב יוסף מב"ש שם דאית להו חששא דממליך אמנם נראה דאין מדמין בזה שהרי לקמן (י) משמע דגם ב"ש לא חיישי לאמלוכי אלא בבריכה ראשונה:
+<b>רש"י ד"ה דריו"ח לא שכיחא לילד בלילה שכיחא טפי כו'. </b>וכ"כ הר"ן ולכאורה בלא"ה תיפוק ליה דספיקא לחומרא מטעם דיל"מ היא:
+<b>רד"ה שיעורו ש"ז כו' ולהכי נקיט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כו'. </b>וכן הסכימו התוס' ע"י אך אין זה אלא לרב זביד דשם דלמד מכאן שיעורא דכותבת דיוה"כ אבל לפי מה שדחה שם הש"ס ראייתו צריכין אנו לטעמא שכתב התוס' שם ד"ה לומר ואולי ס"ל ז"ל דכיון דמ"מ מסיק הש"ס התם כר"ז ממתניתין דברכות תו ל"צ למימר דכותבת דהכא בבינונית ונצטרך לדחוקי בטעמא כמ"ש התוס' שם אלא דהכא נמי בגסה וכדר"ז וממילא הטעם מורווח כמ"ש כאן ולפמש"כ התוי"ט כאן ע"ש לא צריכנא להדוחק דתוס' שם אפי' למאי דדחי דר"ז די"ל דהכוונה דב"ש פליגי אף ביוה"כ ומשערי גם שם בבינונית ותימה על התוי"ט שלא העיר מדברי התוס' דשם ועוד הא דמשמע מדבריו דוכגרעינתה הוא תוספת על הכותבת לא כן כתב שם בעצמו בשם התוס' והר"ן. ועוד דשביק לאיסתפוקי אי מיירי ב"ש בבינונית או בגסה ועוד דלא מייתי הא דר"ז ודדחי ליה כנ"ל:
+<b>רד"ה והא קא עביד כתישה וכותש תולדה דטוחן ומלאכה היא. </b>ק"ל הא קי"ל דאין טחינה אלא בגדולי קרקע (שו"ע סי' שכ"א ס"ט) ועפר לא מיקרא ג"ק (שם תרכ"ט ס"א) וכ"מ בשבת (עג ב) האי מאן דכניף מילחא כו' ועמ"א סי' תס"ב סק"ד וכן ק"ל על לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלט"ו שכ' שף לשון של מתכת במלאכת טוחן בשלמא הא דקאמר בפסחים (מז ב) וכתישה ביו"ט מי שרי איכא למימר משום דהתם איירי אליבא דרבה והוא ס"ל בשבת שם דיש עימור באינו ג"ק עמ"א סי' ש"מ סקט"ו וכן לקמן (ח ב) הוא ג"כ אליביה (רק המהר"ם שם כ' שמהתוס' מוכח דשם הגי' רבא) אבל הכא ודאי קשה מאי פריך לר"י. ועי' תוס' שבת ע"ג ב' סד"ה מפרק:
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+<b>גמרא ואזדא רבא לטעמיה כו'. </b>נראה דמ"מ הכא אשמעינן רבותא טפי דצואה הוה ספק גמור אם יצטרך כדפרש"י אבל כוי אע"ג דספק הוא מ"מ ודאי הוא לו דחייב לכסות מספיקא והנ"ל דזהו פלוגתת כוי אם הוא כצואה או לאו דלקמן ור"ל אם הכניס עפר לכסות דם כוי אם מותר לכסות בו צואה ומאן דאוסר סובר דכוי חשיב כודאי מטעם שכתבתי ומאי דקאמר תסתיים כו' הוא משום דאמר דם צפור אסור לכסות בו צואה דמשמע דוקא צפור דכיסויו הוא מצוה ודאי אבל אם הכניס לכוי מותר לכסות צואה ולפרש"י קשה דילמא צואה חשיבא ספק נגד צפור וכודאי נגד כוי:
+<b>שם אמרי במערבא פליגי בה רב יוסף ב"ח כו'. </b>כן הגיה הסה"ד:
+<b>רש"י ד"ה נהרבלאי רמי בר ברוכי. </b>כ"ה הגי' לפני הגרי"פ בסנהדרין שם ע"ש:
+
+Daf 9a
+
+<b>רד"ה תנאי היא כלומר כו' וההוא תנא מוקי ב"ה כוותיה דלא התירו אלא ברה"י כו'. </b>לכאורה תמוה דמנ"ל לר"ח לעשות ביניהם פלוגתא חדשה שלא נזכרה בדבריהם דכיון דלר"א ור"ש ע"כ אף ברה"ר שרו ב"ה מטעם דשובכו מוכיח עליו מה יכריחנו לומר דת"ק פליג עליה בהא ואולי מפני זה מפרש הרמב"ם תנאי היא כלומר האיסור דחדרי חדרים איננו איסור פשוט ומוסכם שהרי יש שחולקין עליו ולכן יש לנו לומר שאף האוסרו מתירו משום שמחת יו"ט וכן תפרש התנאי היא דל"ק וליכא פלוגתא בין ר"ח לרב והה"מ נדחק בישוב הרמב"ם בפ"ה מהל' יו"ט ה"ד:
+<b>בא"ד י"מ כו' ולאו מילתא היא כו'. </b>לכאורה י"ל דה"פ דרב סובר כר"א ור"ש ואינהו ע"כ סברי דל"נ ב"ש וב"ה בד"ז וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב אליבא דר"ד. ולפמש"כ ביבמות (פ) דרב ל"פ על מתניתין דסתמה רבי ע"ש א"ש דברי רש"י:
+
+Daf 9b
+
+<b>רד"ה וממאי דמוחלפת דאיכא דקר נעוץ דליכא צד איסור. </b>לכאורה יש עדיין איסור גומא:
+<b>רד"ה אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה ל"ש כו'. </b>משמע דדקר נעוץ אינו מטעם הכנה כמו שהביאו התוס' בשמו ועי' לעיל (ח) בתד"ה וא"צ:
+<b>תד"ה מאי ותימא ר"ד כו' וי"ל דר"ד יאמר דל"נ ב"ש כו'. </b>לכאורה י"ל דס"ל דפלוגתייהו בהטיה:
+<b>בא"ד והרר"א מבורג' פי' דהתם מיירי בשבת כו'. </b>כה"ג חלקו לקמן ר"פ המביא:
+<b>תד"ה אמר דלפי פירושו נמי כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 10a
+
+<b>רש"י ד"ה בבריכה ראשונה דרך כו' של כל שנה כו'. </b>משמע דדרך להניח מחדש בריכה ראשונה של שנה זו אף דיש להם ראשונות משנים עברו דכיון דכבר נתגדלו תו אינן מצטוותות עליהן וכן הרשב"ם בב"ב (פ) בד"ה מפריח כ' ראשונה של שנה זו:
+<b>רד"ה בריכה ומפסיקין בתקופת טבת כו'. </b>והרשב"ם שם כ' שמפסיקין בחדש אדר לבד:
+<b>רד"ה ולו פתחים כולן פתוחים כו'. </b>ובדבור הסמוך ואע"פ שאינן תחת הגג המאהיל עה"מ אולי דעתו כהיש מחמירין שבשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ד ברמ"א ע"ש. אבל חס לי לייחס דעה זו למאור עינינו ז"ל שהיא נדחה ממשנה מפורשת ע"ש בהגר"א סק"ט ובא"ר פי"א דאהלות סוף מ"א לכן י"ל שכוונתו באמרו פתוחים היינו שאינם סגורים על המסגר אבל אינם פתוחים ממש וא"ש לפ"ז מה שאמר נפתח אחד מהן:
+<b>רד"ה כולם טמאים שגזרו חכמים כו'. </b>ולקמן (לח) מוכח להדיא דהוה דאורייתא הל"מ כדפי' בעצמו שם וכ"כ בעירובין (סח). ועתוי"ט פ"ז דאהלות מ"ג:
+<b>רד"ה אף משימות המת ולמאי דס"ד כו' דבנפתח א' מהם נמי הוי פליגי כו'. </b>ועי' בתוס' מה שתמהו בזה ולעד"נ יען כי בדיני ברירה נמצאו כמה חילוקים דקים כאשר האריכו בתוס' בכ"מ וכן שאר המפרשים י"ל דה"נ ל"א ברירה אלא כשחשב גדול הבית אז אמרי' דגם מעיקרא הי' דעתו בכך משא"כ כשנפתח מאליו או אחרים הוציאוהו שלא מדעתו די"ל דלעולם דעתו היה להוציאו בא' משאר פתחים ועדיין צע"ג בזה כי דין ברירה עמוק מאד ומפוזר בש"ס בכמה שיטות ומה שהקשה הרמ"ש לשיטת רש"י למאי דס"ד ל"ל למיתני כלל נפתח א' לפמש"כ בעירובין שם בשם התוספתא דבנפתח אינו מציל אלא פתח ולא חלון וכ"מ להדיא מלשון המשנה ומחשבה מועלת אפי' בחלון לק"מ:
+
+Daf 10b
+
+<b>[רש"י ד"ה בשלמא. דהוו שני גוזלות. </b>אולי צ"ל שלשה] :
+<b>שם </b>(בסופו) הכי קאמרי. כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+<b>[רש"י ד"ה א"ד אמר אביי שני אביי גופיה הכי ל"נ כו'. </b>כצ"ל] :
+
+Daf 11b
+
+<b>גמרא אר"י א"ש מולח אדם כמה חתיכות בשר בב"א כו'. </b>עי' ברא"ש ולכאורה יל"פ דר"ל דכל החתיכות עדיין מחוברות וקמ"ל דמולח אותה כמו שהיא ואע"ג דאפשר למיפלגה עי' לקמן (כא) והטעם דמיקל כאן הוא כמ"ש הרא"ש משום דאין עבוד באוכלין אי משום פסידא שלא יסריח הבשר כמ"ש הג"א. ועי' לקמן (יז ב) ברש"י ד"ה ואם הערים ובתוס' שם ולשון הירושלמי מולח הוא אדם דבר מרובה אע"פ שא"י לוכל ממנו אלא דבר ממועט:
+<b>רש"י ד"ה ורחבא </b>(בסופו) דלא נספקיה בדרב יהודה אחרינא. כצ"ל. [ועתה נראה לי דר"ל דודאי לא יסתפק השומע שכוונתו על רבי יהודה אחר לפי שלא היה בזמנו ובמקומו זולת רב יהודה רבו:
+<b>שם ד"ה דערב יו"ט לא דהא יכול לשוטחו מבעו"י. </b>כצ"ל] :
+
+Daf 12a
+
+<b>תד"ה ה"ג ורש"י קי"ל דב"ה ס"ל כו' הותרה לגמרי כו'. </b>נראה דחיליה דרש"י מהא דא"ל לריו"ח לקמן במבשל גיד דאמרינן לב"ה מתוך אף דהוא אסור וא"כ אין בו צורך כלל והתוס' לשיטתייהו נדחקו שם:
+
+Daf 12b
+
+<b>רש"י במשנה ד"ה מתנות הרמתן הותרה לו שהרי כו' ואע"פ שאין טובלין כו' מיהו כו' הלכך כו'. </b>לכאורה אדרבה לפי שאין טובלין ומותר לאכול הבשר קודם הפרשתן לכן מותר להרימם דאין זה שום תיקון וכמו דפריך לעיל (ט) גבי חלה לימא פליגא דשמואל כו' ע"ש ובפירושו ולזאת אפי' נשחטה מעיו"ט שרי להפרישם ביו"ט וכדאיתא בגמרא ולכן מה שמסיים משום גזירה דאין מגביהין אותם תמוה אח"ז ראיתי בהגהות הב"ח שמגיה דא"מ תרומה ולפמש"כ מדויק שפיר מה דסיימו ב"ה תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן דשבקי לחלה ברת זוגי' משום דמילתא פסיקא קאמרי דמתנות לעולם מרימין משא"כ חלה דאם נגמרה הלישה מעיו"ט לכ"ע אין מרימין אפי' לרבה לעיל (ט) כמו שהביאו התוס' שם בשם הירושלמי וכן ב"ש נקטי בסוף דבריהם מתנות לרבותא וכן בברייתא לקמן ורש"י שכ' שם בד"ה על המתנות וה"ה לחלה כו' לשיטתו לעיל (ט) דלא שמיע ליה הא דירושלמי:
+<b>תד"ה אין וקאמר עליה כו' לא יטלם כיני מתניתין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ה"ק דהוא דבשבת כו' והיא ילפינן מהוא. </b>כצ"ל. ולקמן צ"ל ואותה דירושלמי (ר"ל מתניתין דדמאי שהיא שם בירושלמי) קרי הוא:
+<b>בא"ד מה שמתירין ב"ה היינו דוקא כשרגילין כו'. </b>ר"ל דמשמע הכא דאף בתרומה דמודו ב"ה לא אסרי אלא הולכה אבל בביתו שרי אינו אלא כשרגילין כו' וכ"ז לסתמא דמתניתין דאתיא כר' יהודה וכאחרים אבל לר' יוסי דפסקינן כוותיה ודאי מותר אפי' בהולכה כמו שאמר בהדיא מוליכין ודלא כמהרש"א ומיושב ג"כ תמיהת הרש"ל על הרא"ש וכ"נ שהבין המהר"ם ודקדוקו בתוס' דנקטי ב"ה אינו כדאי לדחות הפי' הפשוט שבדבריהם:
+
+Daf 13a
+
+<b>גמרא תנ"ה בן לוי כו' שכשם שת"ג כו' כך ת"מ כו'. </b>משמע דיליף לה מהיקשא ורבא אמר משום קנסא:
+<b>רש"י ד"ה ופרכינן לרבא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה איכא דאמרי אבל בקטניות סתם הכנסתם למרוח. </b>ק"ק א"כ מאי פריך מחבילי תלתן הלא פרש"י לעיל בד"ה לאשמעינן דאין דרכן להעשות כרי ושיפלגו הלשונות במציאות כזה הוא דוחק:
+<b>רד"ה קנסא שהמשנה סדר המעשרות כו'. </b>ורמב"ם פי' דהפסיד לכהן התרומה שבו משמע דמשום לא תאחר ליכא הואיל דלא מטא עדיין זמן חיובייהו:
+<b>תד"ה א"ד ותירץ דה"ק כו'. </b>אכתי ק"ק דלל"ק קטניות עדיפא דבדידהו מודה ריב"י במפרש ולל"ב שבלים עדיפי דמחייב בהו רבי בסתמא ובקטניות לא:
+
+Daf 13b
+
+<b>גמרא מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי. </b>עמש"כ בפסחים (מט):
+<b>רש"י ד"ה מחשב הא מדידה בעי בשלמא כו' ובת"ג כו' הילכך באומד סגי כו'. </b>משמע דכש"כ מדידה דעדיף טפי ותימה דהתנן פ"א דתרומות מ"ז אין תורמין לא במדה כו' ע"ש:
+<b>תד"ה כשם דה"ק בירושלמי כה"ת כו' חוץ מת"מ כו' אבל בת"מ מדאורייתא לא בעינן מוקף. </b>וכ' מהר"ם שיש שום לימוד דת"מ ל"ב מוקף ונעלם ממנו תשלום הירושלמי הביאו הר"ש ברפ"ב דתרומות דיליף מדכתיב גבה מכל מעשרותיכם (אולי צ"ל מכל מתנותיכם כמו שהגיה הגרי"פ בסוגיין ועמש"כ במ"ר נשא פ"ו אות ח' במ"ק בהערה) תרימו אפי' אחד ביהודה וא' בגליל ע"ש:
+<b>ובעיקר </b>דברי הירושלמי שאמר כה"ת למדה ומלמדה כו'. ק"ל דאשכחן עוד בבכורות (נו ב) יהיה לך ולא של שותפות וזה כתיב בבכור ודרשינן ליה ל��עשר באא"ע דבכור איתא בשותפות ע"ש וכה"ג בסנהדרין (נד סע"א) ע"ש ובפרש"י:
+<b>תד"ה ומה ראית ותימה כו' ואומר הרר"י כו'. </b>עמש"כ בס"ד בעירובין ודע ששם כתבו זה בשם הריב"א:
+
+Daf 14a
+
+<b>גמרא אלא אימא לכל דבר. </b>רש"י נדחק מנ"ל דלא בעו שינוי ואולי יל"פ לכל דבר היינו דמלח שוה לתבלין לכ"ד דאילו לא היה כוונתם רק למשרי לקדרה הל"ל ובה"א אף לקדרה:
+<b>שם אמר אביי כי תניא נמי מתניתא כו'. </b>עי' רש"א ואישתמיטתיה מש"כ התוס' בכ"מ דהיכא דלא נזכר אמורא מקודם אין דרך לומר אלא ומהם בשבת (צח) ד"ה אטבעי וכ"כ הרשב"ם בב"ב (מד ב) ד"ה ל"צ:
+
+Daf 14b
+
+<b>במשנה ובה"א בורר כדרכו כו'. </b>בתור"ע הקשה איך הותר לברור הפסולת כו' הא הוי מוקצה כו'. ותימה שנעלם מכ"ת התוס' בשבת (קמב ב) דכיון דאוכל מרובה עה"פ כדמוקי לה רשב"ג בטלה ברוב ליטלה מן האוכל ולזורקה ועי' לעיל (ג ב) תד"ה אבל:
+<b>תד"ה הבורר וי"ל דהתם ה"פ נוטל האוכל לעצמו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י במשנה ד"ה אבל. שאין טוחנין ביו"ט. </b>עתוי"ט שכ' דשחיקת מלח ודאי היא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין כו' עמש"כ לעיל (ז ב) ותראה ששגה בזה ועי' בפ"א דמע"ש מ"ג בתוי"ט ובתור"ע אות ד':
+<b>גמרא משום שנאמר לא יעלה עליך. </b>עי' הגרי"פ וכן ברי"ף ורא"ש ל"ג ליה אבל הר"ן גריס ליה ופירשו וכן הגר"א ז"ל בפ"ט דכלאים מ"ב:
+<b>תד"ה מפני וי"ל דשאני פרוכת הואיל דמיכף כו'. </b>כדאי' בסוכה (ז ב):
+<b>בא"ד ומיירי במשקה דזב וזבה כו'. </b>ע"כ ר"ל במשקה שאינה ממעיינותיהם דהם אה"ט אבל קשה דמאי איריא דזו"ז כולהו משקין מטמאין כלי מדרבנן ואולי משום דמשקי בי מדבחייא דכן בפסחים (יז) ללוי. ועי' עוד שם (יט ב) ואכמ"ל:
+
+Daf 15a
+
+<b>גמרא סנדל המסומר אסור לנעלו כו'. </b>התוי"ט תמה מדוע לא הביא הש"ס סיוע לאביי מהברייתא דשבת ע"ש ונעלם מכ"ת דברי הרמב"ן בסתה"א שהבאתי בברכות (כו) ע"ש:
+<b>שם ביצת הגיר. </b>נמצא במקרא ישעיה (כז ט):
+<b>שם ה"ק כל שנאותין בו בחול כו'. </b>נ"ל דמוכח פי' זה מדאר"י מפני שצריך אומן משמע דאם היה הדיוט יוכל להשחירן מותר והלא ביו"ט אסור משום צובע אלא ע"כ משום דראוי היה לחול ע"י הדיוט וכיון שלא נצרך אומן לא מיקרי מחוסר מלאכה:
+<b>שם אמר אביי תפילין הואיל ואתא לידן כו'. </b>כה"ג אמר בשבת (פא ב) וש"נ:
+<b>שם ל"ק הא דמינטרא מחמת גנבי כו'. </b>עי' גי' מהר"ם ולגירסתו קשה דבלא מינטרא מחמת כלבי לחוד סגי. ועמש"כ בעירובין (צז) וגי' שלפנינו יל"פ דהוי כמו אלא ל"ק כו' וקאי על קושיית ר"ה בריה דר"א מהברייתא על אביי הא ר"ל הברייתא דמנטרא כו' והא דל"ק אלא עי' מהרש"א לעיל (יד) ובמש"כ שם בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה מניח ידו דרך מלבוש דהיא העברה כלא"י. </b>ובעירובין (צה ב) פירש דרך מלבוש דהוי תכשיט ולא משאוי ושם הוא מוכרח דלר"ג לא שרי טפי מב' זוגות משום דלאו תכשיט הם ע"ש ואי מטעם דהוי כלא"י אפילו טובא נמי:
+<b>תד"ה אלא. אבל נמטא אינו אלא מדרבנן כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה ה"ק. מ"מ ליכא איסורא להניחן. </b>עתוי"ט ותור"ע ומה שהקשה הב' על הא' דגזירה שמא תיפסק כו' ל"ש ביו"ט דהוצאה לא אסירא ביה נ"ל דלק"מ דהא לקמן (ר"ד יח) דא"ר טעמא דאין מטבילין כלים שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יו"ט אטו שבת. והר"ש שם פסק כוותי' וע"ש בתד"ה גזירה ובשבת (קכד) והא בקעת דביו"ט דבר שמלאכתו להתיר כו' כיון דבשבת כו' גזירה יו"ט אטו שבת:
+
+Daf 15b
+
+<b>במשנה ואם הותיר הותיר לשבת. </b>עי' לקמן (יז) דגם לכתחלה שרי להוסיף אף שא"צ אלא לחתיכה אחת ואפי' מיו"ט לחבירו דהב' ספק חול וברש"י שם ע"ב ד"ה שלא יערים כ' דאפילו לחול שרי ואולי יכוין כאן דאפי' הותיר כולו אח"כ שלא טעם ממנו מאומה אין בכך כלום הואיל דבתחלת בישולו כיון בלא הערמה לאכול מקצתו ועט"ז סי' תקכ"ז סק"כ או יל"פ האי ואם כמו ואפילו כמש"כ בברכות (לד) בס"ד ובהשמטות בסוף שבת (ועי' תל"ע חלק ה' מאמר ג' פ"ג בשמוש הה' דמלת אם) וכפל דהותיר הותיר מורה דאפי' טובא (ע"ש מאמר א' רפ"ד) ועי' ב"מ (לא) וכן יל"פ הלשון דואם נתרפא נתרפא דפי"ד דשבת מ"ד ודסוף פכ"ב ור"ל ואף דנתרפא יפה יפה:
+<b>שם ושוין כו' שהן ב"ת. </b>לכאורה הלשון תמוה דהכי פליגו במה נקרא ב"ת ואולי אתא לאפוקי מרשב"א לקמן (יז ב) דאמר דפליגי בזה אם הם ב"ת ובפשוט י"ל דה"ק ושוין בדג כו' דמערבין בי' ואמר הטעם מפני שהן ב"ת:
+<b>גמרא א"ר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו'. </b>עי' בר"ן שכ' ול"ת כו' הא דתנן נאכל עירובו כו' לא יבשל כו' דמוטב שלא יתעדן שבת א' כו' מזה נראה ראיה לשיטת תר"י ריש ברכות דלרבנן דאמרי שם עד חצות משום סייג היכא דעבר ול"ק עד חצות שוב א"ר לקרות ע"ש ודלא כהש"א תשו' ד' שהקשה עליו מסברא ע"ש:
+<b>רש"י במשנה ד"ה אכלו קודם שבשל כ"צ שבת. </b>לולא דמסתפינא הייתי אומר דלטעמא דרבא כדי שיברור כו' אם נאכל העירוב אחר שסעד סעודת יו"ט מותר לבשל בתחילה לשבת דתו לא שייך שמא יכלה הכל ליו"ט ונ"מ לדינא דבמרדכי כ' שסמך ר"ש על הא דרבא פ"א דשכח ול"ע והניח ע"ת ביו"ט כו' הביאו הב"י ססי' תקכ"ז ע"ש:
+<b>רד"ה ופירותיה. ול"נ שהוא מין עשב כו'. </b>בר"ה (כג) חשיב קתרוס במיני ארזים ומפרשו רב אדרא וע"ש בפרש"י וכן בחלק (קח ב) עצי גופר א"ר אדרא לגי' הערוך (וכן כאן אמר לשון נטיעה דעל הרוב הונח על אילנות) אולי יאמר דתרי אדרא נינהו כדמשני הגמרא כה"ג בכ"מ וכמ"ש התוס' בע"ז (יד) לענין תורניתא ע"ש:
+
+Daf 16a
+
+<b>גמרא תנ"ה בש"א מחד שביך לשבתיך כו'. </b>חדוש הוא לומר תנ"ה לברייתא [וכה"ג השיגו התוס' על פרש"י בבכורות (נא) בד"ה והראיון] וכזה בסוכה (כו סע"א) ועמש"כ שם וכיוצא בזה תמהתי במנחות (מא ב) ע"ש ואולי השני' היא מדר"ח ור"א עי' חולין (קמא):
+<b>תד"ה איזהו פרש"י כו'. </b>וקשה לפ"ז דהל"ל שהלבנה מתכסה רש"י נראה שיישב זה במש"כ בד"ה בכסה אבחדש קאי כו' וכן באיזו לשונות לועזיות נקראת הלבנה בשם שנקרא בו חדש:
+
+Daf 16b
+
+<b>גמרא תנן אכלו כו' לא דאית ביה כזית. </b>ונראה דאשמעינן דל"ת כיון דקרא שם עירוב על כל הככר צריך שיהא כולו קיים אבל א"ל דקמ"ל אע"ג שהוא פרוס ולכתחלה א"מ בו מידי דהוה אע"ח דקי"ל כר' יהושע בעירובין (פ ב) במשנה דהטעם דהתם משום איבה לא שייך הכא דמערב לעצמו ואי דמזכה לאחרים גם בזה ל"ש איבה כמ"ש הרא"ש שם:
+
+Daf 17a
+
+<b>גמרא רא"א בהודאה. </b>וכ"ה אומר בהבדלה בפ"ה דברכות במשנה וטעם תר"י דשם לא שייך כאן כ"כ:
+<b>שם מניח אדם עירובי תחומין מיו"ט לחברו ומתנה. </b>נל"פ דמיירי אפילו חלו באמצע השבוע והוא נצרך ללכת ביו"ט שני יותר מאלפים מניח עירוב ביו"ט א' ומתנה אם היום חול יהא עירוב לצורך מחר ואם היום קדש א"כ למחר חול וא"צ לעירוב כלל וכ"נ שהבינו התוס' בעירובין (לח) ד"ה ור"א ורש"י ותוס' כאן לא פי' כן:
+<b>רש"י ד"ה מיו"ט לחבירו ובאותה הפת עצמה. </b>לקח זה מהא דאיתא בעירובין (לט) ע"ש אבל התם הטעם משום הכנה דל"ש כאן כמ"ש התוס' ועוד ביום הא' מא"ל. שוב ראיתי להטור סי' שצ"ג שכ' לענין ע"ח ג"כ באותו הפת וע"ש בב"י ובאחרונים ולא העירו מפרש"י:
+<b>תד"ה אין הלכה וא"ת כו' וי"ל כו'. </b>ול"נ דאי הוה אמר הל' כת"ק ה"א דהכוונה אינה רק לאפוקי מר"א דאמר בהודאה ונ"מ לחל בחול אבל מה יענו הם ואני להא דאיתא בנדרים (עו ב) כה"ג וכן לקמן (כד) א"ה כר"ג (ועמש"כ שם בס"ד). ועוד איכא ד"ט כה"ג. ועי' בתוס' שציין הגרי"פ:
+<b>תד"ה אי אמרת. לכן נ"ל כגי' דה"ג. </b>הוא ר"ת דהלכות גדולות וכן הביא הר"ן בשמו:
+
+Daf 17b
+
+<b>גמרא אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין כו'. </b>כצ"ל וכ"ה ברא"ש:
+<b>שם אסורא דשבת שאני. </b>יל"פ דדיחוי זה מספיק גם על המעשר והמטביל דלעיל דאיסורא דשבת חמירי אפילו שבותין דידי' כדלקמן (ר"ד כא) שאני שבות שבת משבות יו"ט ועמש"כ לקמן רפ"ה ובעירובין (פו ב ושם) אמרינן דחמיר אפי' נגד עשה דאורייתא ורש"י לא פי' כן וכן הר"ש בתרומות שם. אח"ז מצאתי להב"י ססי' תק"ג שהביא בשם תשובת הרשב"א כדברי:
+<b>שם א"ר הלכתא כתנא דידן כו'. </b>ובירושלמי אמר והלכה כדברי התלמיד פי' הק"ע דרבי (ר"ל שסתם המשנה) תלמידו דרשב"א הוה ואישתמיטתיה גמרא דכתובות (נא) דקרי ליה חבירו ולפמש"כ התוס' במנחות (ס"ד לא) דתרי רשב"א הוו א' חבירו דר"מ וא' תלמידו הוה א"ש ועי' ב"מ (ד ב) בתד"ה אין הב' בסופו ובמה שציינתי שם:
+<b>תד"ה אמר והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל א' כו'. </b>הוא לעיל (טז) ושם ליתא לתיבת א':
+<b>רש"י במשנה ד"ה ובה"א והא דנקט שבת רבותא כו'. </b>והתוי"ט בשם יש"ש כ' דדוקא קתני להטהר בכניסת הרגל ול"נ דאם יטבול ביו"ט יהי' טבו"י עד שיעריב השמש ויהי' כל יום א' בטומאה:
+<b>רד"ה ושוין ומבטלי אגבייהו כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 18a
+
+<b>גמרא ביו"ט מא"ל. </b>ממתניתין לא מוכח דאסור ביו"ט דהא דאמרי מלפני השבת דמשמע דביו"ט לא. י"ל כמש"כ שם אלא שסמך על הברייתות דלקמן וכה"ג לקמן דפריך יוה"כ מא"ל ע"כ סמיך על הברייתא דכל חייבי טבילות דמייתי שם בתר הכי וכפרש"י:
+<b>רש"י ד"ה בולד הטומאה </b>(בסופו) העריב שמשו אוכל בתרומה. כצ"ל:
+<b>רד"ה זריזין. א"נ כו' והויא מילתא דל"ש. </b>ומ"מ באה"ט כיון דשכיחא בישראל גזרו אף בכהנים משום לא פלוג משא"כ בולד דאינו אצל ישראל:
+<b>תד"ה גזרה ולא כו' דיו"ט ושבת אחת היא. </b>ק"ק מלקמן ע"ב בפלוגתת רבי ורבנן דמחלקי שם בין יו"ט לשבת וי"ל דהתם הוא בדין פרטי והכא באיסור טבילה בכלל וצ"ל לדבריהם דכל הני דפריך מהם אביי הויין ג"כ כמו אחת:
+<b>תד"ה כלי ובאה"ט מ"מ כו'. </b>כצ"ל בל"ו:
+
+Daf 18b
+
+<b>גמרא הדר ביה רבא מההיא. </b>כתובות (יא ב) ב"ב (כד) [מנחות (ז ב)] :
+<b>שם מני מתניתין לא רבי כו'. </b>לפי מאי דס"ד דברייתא כולה מיירי בחד יומא קשה מ"ק רבי אין מטבילין אה"כ עג"מ כיון דמים גופייהו אפי' בכלי אבן אין משיקין וי"ל דמ"ל במים שנטמאו ביו"ט דלא גרע מכלי שנטמא ביו"ט והא דחכ"א ומשיקין אה"מ בכלי אבן אע"ג דקאמרי דמטבילין כלי ע"ג מימיו וא"כ כ"ע נמי י"ל דמ"מ לכתחלה אסור לגרום טומאה כמש"כ התוס':
+<b>תד"ה הדר ההיא שנויא דהתם כאן קודם טיבול כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כיון דמתרץ ליה עלה דמתניתין כו' ואהא נמי מייתא כו'. </b>כצ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא שנויא דהתם ג"כ אמתניתין ואולי ר"ל דהכא מתניתין גופה מינה ובה טעמא בעיא ותירוצי קמאי ע"כ לא ישרו בעיניו אבל התם רומיא מברייתא הוא ולכן אפי' תימא דלא ישר בעיניו תירוצא דאביי איכא למימר דפליגי אהדדי עמש"כ שם בס"ד:
+<b>תד"ה כל. דדוקא הם שהיו עוסקין כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא אמר רבה </b>(כ"נ דצ"ל) אשכחתינהו כו'. סוכה י"ז וש"נ:
+<b>רש"י </b>(ברה"ע) ובספרים שלנו כו' וגורסין כו' ומתניתין כו'. לכאורה יצטרכו ג"כ לגרוס וכולה מתניתא בשבת לאב"א רבי וכולה מתניתא ביו"ט להואב"א רבנן:
+<b>רד"ה תד"ה עושה. וההיא טבילה שניה הבא להחמיר כו' מטביל ביו"ט. </b>וכן בד"ה הרשות מסיים מטביל ביו"ט. ולכאורה כיון דאפי' נטמא בולד שצריך טבילה מדרבנן מותר לטבול ביו"ט כש"כ הא. (ועתוי"ט) יותר ה"ל לפרש דזה איירי ��שבת. עי' לעיל תד"ה ושוין. ועי' פי' הרע"ב וכ"ע התוי"ט וכ"ת דק"ל דא"כ היינו רישא דהא לדידי' נמי הוה זו ואצל"ז ולק"מ דהיינו הך פריך הש"ס בד"ע אבל זו ואצל"ז משני הש"ס בכ"מ:
+
+Daf 19b
+
+<b>גמרא וקסבר א"מ קדשים לבה"פ. </b>ק"ל מדוע ל"פ ר"ש ע"ז לפי מאי דמסקינן בזבחים (עו) דס"ל מ"ק לבה"פ אף לכתחילה:
+<b>רש"י ד"ה לבה"פ ומתוך כך חמץ שבה בא לידי נותר. </b>הא דלא פי' דיהא צריך לשרפנו בשעה ו' טרם שיבא לידי נותר הוא משום דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ומ"מ לריה"ג דאמר קק"ל ממון בעלים הוא ואפי' לאחר שחיטה חלק בעלים ממונו הוא כמש"כ התוס' בב"ק (יב ב). י"ל דעובר עליהם גם בב"י ובבי"מ. ועוד יש לעיין לרבנן דפליגי עלי' דריה"ג דלכאורה ודאי אינו עובר בב"י דשל גבוה הוא א"כ לראב"י בפסחים (כט) קודם חזרה דיליף שאור דאכילה משאור דראיה יהא מותר לאכול מחמץ דתודה בפסח ויל"פ דעלייהו כוון שם באמרו אבל אתה אוכל של גבוה והתוס' נתקשו שם בזה:
+
+Daf 20a
+
+<b>גמרא אלא אתיא מבינייא. </b>רש"ל מחק מלת אלא ויש לקיימו ע"פ מש"כ התוס' בשבת (נז סע"א) ע"ש:
+<b>שם ת"ר מעשה בהלל הזקן כו'. </b>בציון הגרי"פ צ"ל תוספתא דחגיגה פ"ב:
+<b>רש"י ד"ה ב"ש היא הלכך לא דחי סמיכה דידהו יו"ט. </b>עי' גה"ש וכבר קדמו בזה השעה"מ בפ"ג מהל' מעה"ק וע"ש גם ישוב נכון והגה"ש הביא דבריו דשם בפסחים (פט) בעירובין (נ) ופה שכחו:
+<b>תד"ה נזיר. וכן בנזיר. </b>נ"ל דמ"מ עולת הנזיר אינו רשאי להביא ממעות מע"ש כדמייתי התוס' ריש מנחות מן הספרי דממעט עולות משום דכתיב ואכלת:
+<b>תד"ה למד ותימה דאמר התם וכו'. </b>הוא במנחות (צב):
+
+Daf 20b
+
+<b>גמרא ואמר כל מי שרוצה לסמוך כו'. </b>בתוספתא שם הגי' כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבא ויטול כו' והיא יותר נאותה לפי הענין. ועי' חגיגה (ז ב) תד"ה מביאין:
+<b>רש"י ד"ה שמא ישהה ושמא כו' ונמצא מאחר נדרו. </b>לכאורה יל"פ כשישהה יוכל לבוא לתקלה דגיזה ועבודה כדאמרי' בעלמא ויהי' דומה לשמא ישהה דלעיל (יח) דפי' שם משום תקלה. אכן באמר ולא הפריש לא שייכא תקלה זו:
+<b>רד"ה הדם יזרק. </b>עי' רש"א שכתב דבק"צ עלו נמי לשם חובה. ותימה דלפ"ז אמאי אם היתה שבת לא יזרק וגם אם זרק לא יקטיר אימוריו עד הערב כיון דעלו לשם חובה אבל הוא נמשך אחר הרע"ב בריש זבחים שכ' כן מפירוש הרמב"ם. אמנם בחבורו פט"ו מהל' פהמ"ק חזר בו ועמש"כ שם (ד) בס"ד:
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+<b>גמרא א"ל חזי להיסק גדול. </b>עי' לקמן (לג):
+<b>תד"ה לכם והכי איתא בספרים כו'. </b>כצ"ל. וכן העתיק המהרש"א לעיל ולא כהגרי"פ:
+<b>רש"י במשנה לא יחם ולא להבעיר כו'. </b>לכאורה מדוע לא פי' משום בישול ונ"ל דבא ליישב קושיית התור"ע לרבה לעיל (יב) דמשמע דס"ל דגם לב"ה לא אמרי' מתוך א"כ מ"ט קשרו הכא לכן שכל לפרש דכאן לא איירי אלא באיסור הבערה ודומיא דמדורה (ודיקא נמי דקתני לא יחם דמשמע רק להפיג צינתן וכדרך שמפשירין קצת לרחיצת רגלים ולשתיה. ועי' בפ' כירה מ ב) ובהבערה איכא נמי מיעוטא ביום השבת בר"פ ויקהל ודרשינן ליה למעוטי יו"ט כדאמר שם לענין הוצאה וכמ"ש הה"מ בפ"א מהל' יו"ט ה"ד ובירושלמי בפ' משילין סוף הל"ב דריש כן להדיא ומסיק שם ע"ז תנינן תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין (הביאו הרא"ש לקמן סי' כ"ב והה"מ שם) ויל"פ דר"ל הא פלוגתא דלא יחם כו' דמשנתינו או דמדורה דברייתא ודלא כהה"מ שם (והאחרונים שנמשכו אחריו) דקאי על פלוגתתם בהוצאת קטן כו' עוד י"ל דב"ה סברי הבערה ללאו יצאת עי' פסחים (ה ב) תד"ה לחלק ולקמן (כג) ד"ה ע"ג חרס ור"נ יאמר דל"נ ב"ש וב"ה בד"ז:
+
+Daf 22a
+
+<b>תד"ה והמסתפק אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי כו' אלא ה"ט כו'. </b>עי' ברא"ש שסותר דבריהם מהא דשפופרת ע"פ הנר דפ' ב"מ ועמש"כ שם בישוב דבריהם:
+<b>בסה"ד דאמר לקמן במתניתין כו'. </b>הוא בדף לב:
+
+Daf 22b
+
+<b>רש"י ד"ה פת מרובה וד"ה וב"ה מתירין. </b>צ"ל ד"א:
+<b>ד"ה מפני שמכבה כדפי' ואינו שוה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 23a
+
+<b>גמרא שלחו ליה אלמלא כו' גזרנו כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בפסחים ולפי הגי' גוזרני צ"ל ברישא שלח ליה שמעון בן שטח כדאיתא בברכות ודע דבתוספתא מסיימא מפני שקורין אותן פסחים ועתה יש לי סעד למש"כ ברפ"ז דפסחים דר"ג היה קורא לגדי מקולס שלו פסח:
+<b>תד"ה ע"ג חרס וכ"מ בירושלמי כו' ר' יוסי אסר כו' והטעם כו'. </b>לפנינו בירושלמי משילין ליתא פלוגתת ר"י ורבנן רק חזקי' אסר מתניתא פליגא כו' וכן העתיקוהו הרא"ש והה"מ שם וגם טעם המתיר משמע מדיוקא דביום השבת כמש"כ לעיל ולגירסתם ופירושם צ"ל דר' יוסי דירושלמי איננו סתם ר' יוסי התנא דהא איהו ס"ל דללאו יצאת (שבת ע) ונראה שהוא ר' יוסי אמורא שנזכר כ"פ בירושלמי סתם עמש"כ בריש ערלה בס"ד ומש"כ דאם ללאו יצאת מותרת ביו"ט הוא כפי' ריב"א שהביאו בפסחים (ה רע"ב
+<b>בא"ד ואפי' למאן דשרי הבערה כו' אבל כיבוי כו'. </b>עמש"כ בשבת (עג) בס"ד:
+<b>במשנה פרתו יוצאה כו'. </b>עתוי"ט סד"ה ביו"ט שכ' בשם הב"י דשביתת בהמתו הויא בלאו ועמש"כ בע"ז (טו) בס"ד:
+
+Daf 23b
+
+<b>רש"י ד"ה אבל צדין המכונסים מאתמול. </b>ולשון הרע"ב המוכנים:
+<b>תד"ה אין צדין ולא נהירא כדפרישית בר"מ. </b>כצ"ל:
+
+Daf 24a
+
+<b>רש"י ד"ה הרדסיאות ע"ש מקומם וי"א כו'. </b>עי' בחולין (קלט ב) דלפי' הא' גרסינן הדרסיאות ועמש"כ בשבת (קנה ב):
+<b>תד"ה ותניא דאמר התם רשב"ג מחוסר צידה הצד לתוכו פטור. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא אר"י א"ש א"ה כר"ג. </b>לכאורה קשה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכדפריך כה"ג בבכורות (לז) ובש"מ ואולי משום דהורה הלכה למעשה באמרו מותרין הן ר"ל לכל מי שירצה הוי כמעשה רב קמ"ל ועמש"כ בב"ק (ל ב):
+
+Daf 24b
+
+<b>רש"י ד"ה ופירי דכבישי כשלקטום טמנום כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ולערב ואומר הרר"ש כו' דהוי ספק אם באו מחוץ לתחום וספק דדבריהם להקל ור"י אוסר כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 25a
+
+<b>גמרא וצפרין שקננו בטפיחין בבירות. </b>כן גריס רש"י לעיל (כד) ע"ש:
+<b>שם והמקושרין והמנוענעים כו'. </b>לכאורה אתי כב"ש לעיל (י) במשנה אבל עי' בתוספתא פ"א (בציון הגרי"פ ט"ס פ"ג) דקודם מאמר רשב"א זה נשנה רש"א בש"א לא יטול כו' עד שיקשר בה"א עד שינענע ודע שבגי' התוספתא שם איתא וחיה שקננה בפרדס צריכה זימון כו' וע"כ ט"ס הוא:
+<b>רש"י ד"ה מדברי רבינו ור"ן דקרי ליה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 25b
+
+<b>גמרא ג' עזין הן כו'. </b>נל"פ שמעיזין פניהם נגד מי שגדול מהם בכח ובמעלה ועח"א וצלף ג"כ פריו אינו חשוב כ"כ מדחשיב בהקלין שבדמאי הנצפה והוא צלף כדפי' הרע"ב וכדמוכח בברכות (לו) וטעמא דכולהו שם משום דלא חשיבי:
+<b>רש"י ד"ה חצובא ובו תיחם כו'. </b>הוא בב"ב (נו):
+<b>תד"ה וצלף ופי' (בתוספת') [בתוספות] </b>(כצ"ל) כו' ג' פירות עלי' אביונות וקפריסין. ובב"ב (כח ב) כתבו ג"כ שיש לו ג' פירות אך שלא פרטום ולכאורה קשה דהרי יש לו ד' והמה ג' הנזכרים ועוד א' והוא תמרות כדאיתא בברכות שם לכן נ"ל להגיה בדבריהם תמרות חלוף עליו וכמו שחשבם ר"א במתניתין דמעשרות ספ"ד והובאה שם בברכות (ועתר"י שם שכ' ג"כ ויש בו ג' מינין תמרות כו') ומשמע דעליו גם ר"א פוטר וכן לענין ערלה בא"י כ' ג"כ בשו"ע יו"ד סי' רצ"ד ס"ד ג' מינים אלו ומשמע דעלי' פטורים אף בא"י. ועי' בערלה פ"א מ"ז העלין כו' מותרות בערלה אלא דשם משמע דאיירי בעלי גפנים:
+<b>תד"ה שאני ילתא. </b>מש"כ הרש"א וליכא למימר משום דבעיתא התי��ו בל"צ כו'. תמוה דמאי הוה דבעיתא תלך ברגליה או לא תלך כלל:
+
+Daf 26a
+
+<b>במשנה רש"א כל שאין מומו ניכר מבעו"י כו'. </b>היינו דלא איתחזי לחכם כדמפרש בגמרא הא חזי ליה חכם אע"ג שלא התירו עדיין שרי כעובדי דר' אמי ורבא לקמן (כז) ולפמש"כ הת"י בשבת (מו ב) בתד"ה התם אם ה"ל מבעו"י מום מובהק דניתר ע"י ג' בני הכנסת שרי אפילו לא חזו ליה:
+<b>גמרא ל"צ דעבר ואסקי' כו' והשתא ה"ל מום קבוע מ"ד כו'. </b>נראה דלהא"נ שבפרש"י דטעמא משום קנסא האי והשתא פי' לאחר העלאתו וכדפי' לקמן בדר"י הנשיא ומשום דעביד איסורא בהעלותו כי אז לא היה בו מום קבוע אבל אם מום קבוע הזה נולד בו בהיותו בבור דאיגלי מילתא למפרע דשפיר העלה לא קנסינן ליה דאלת"ה נוקים ואם לאו היינו שהעלהו קודם הראותו לחכם ואפי' הי' בו מום קבוע הזה מעיו"ט. אולם הרש"א לקמן מוחק לגמרי הוא"נ כו':
+<b>רש"י ד"ה ואם לאו משום דר"י מוקצה א"ל ולמ"ל אם כו' שנפל בו ביו"ט כו'. </b>וכן לקמן (ע"ב) דארנב"י אילימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא צריכא למימר ופרש"י דזה גם ר"י מודה משום דטעמא דכל שעתא דעתי' עלוי' כו' שפרש"י לעיל (ונ"ל משום דשכיחי מומין כדאמרי' בע"ז (ה ב)) לא מהני אלא למאן דל"ל מוקצה וכ"נ להדיא בתוס' סד"ה ת"ר דאפילו ר"ש בעי יושב ומצפה כדאיתא בשבת (מו ב) ולקמן (ל ב). ועי' לקמן (כז ב) ולר"י דאית ליה מוקצה אסור גם בזה:
+
+Daf 26b
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לאו דאחזו ויתוקנו לבו ביום כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 27a
+
+<b>גמרא סתם קדירות דעלמא בה"ש רותחות הן. </b>שבת (לד):
+<b>שם אמר מאן דהוא. </b>עפרש"י ולעד"נ לפי שאמר לעיל ר' ירמיה ואיתימא ר"ז. לכן אמר כאן מאן דהוא ור"ל ר' ירמיה או ר"ז וכן תתפרש ההיא דחולין (נ) דהיינו או ר' זירא או ר' אבא המוזכרים לעיל ובמו"ק הגי' משובשת וצריך להגיה כמו דאיתא בחולין ע"ש פרש"י ד"ה גמירי ודלא כהגרי"פ דמשמע שתופס גי' דמו"ק לעיקר:
+<b>רש"י ד"ה ה"ל ההוא בוכרא וה"ל בביתו כהנים כו' ואוכלים בכורות. </b>לכאורה בכור בע"מ נאכל גם לזר כב"ה בבכורות (לב ב לג) ועמש"כ בתמורה (ה ב) בס"ד:
+<b>רד"ה אלא הכי אמור. </b>עי' מהרש"א. ומה שהביא בשם סדר תו"א דר"י בה"מ ורשב"מ הם מקרי ק"ק כ"ה גם במדרש קהלת בפסוק ראה חיים:
+<b>רד"ה ומינה וקמו להו רשב"י ור"מ בחדא שיטתא וה"ל ר"י יחיד כו'. </b>חזינן דאף דקי"ל כר"י נגד ר"ש וכן נגד ר"מ עירובין (מו ב) מ"מ נגד תרוויהון ביחד א"ה כמותו וסייעתא להרי"ף בפ' חבית ועי' ק"נ שם אות ט"ז:
+<b>תד"ה אלא גמרו. </b>בהג"ה שבגליון מהמהרש"א צ"ל וא"כ לא הוי כבידי אדם:
+
+Daf 27b
+
+<b>גמרא שלא יביא בצק כו' כדי שיבא הכלב כו'. </b>נ"ל דלרבותא נקיט בצק שאין דרך הכלבים לאכלו כמש"כ המלחמות לעיל פ"ב גבי פלוגתת ריה"ג ור"ע בדרשה דלכם ולא לכלבים ע"ש וא"כ הוה גרמא רחוקה אפ"ה אסור. ואין קושיא על המלחמות מספ"ג דטהרות בצק כו' ובכלב כדי שילחכו כו' דהתם מיירי שניכר מקום נשיכתם וקאי ארישא שיש בה נקירות תרנגול וכ"כ הרמב"ם בחבורו להדיא:
+<b>רש"י ד"ה ההוא גברא כהן היה. </b>וכ"כ בד"ה את גרמת שנחשדתם כו'. ולכאורה קשה א"כ מדוע האמינו בהשיבו לא ולא דרש ממנו עדים כמש"כ לעיל. ואולי דבאמת א"ל אח"כ להביא עדים והגמרא לא חשה להביא זה כמו דלא סיימא דשרי ליה. ומה שהכריחו לומר דכהן הוה הוא משום דאין רואין בכור ישראל אא"כ כהן עמו (בכורות לו ב ושם):
+<b>רד"ה ופרטי' והיא שנויה כו' שפתו שנפגמה. </b>הוא שם (לט):
+<b>רד"ה את גרמת שישראל כו' אלא ג' חדשים. </b>היינו בדקה וכר' יוסי בר"פ עד כמה דלית ה"כ:
+<b>רד"ה שאסורים וכי שריא במסוכנת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ועל החלה דלכך א"נ לפני כלבו משום דמצותה בשריפה כו'. </b>עמש"כ ברפ"ב דפסחים בס"ד:
+<b>במשנה ושוחטין ומחלקין ביניהם. </b>מפרש"י משמע דגריס ושוחט כדלקמן (ס"ד כח) במשנה ואו קתני או דנמנין מעיו"ט או דמחלק ביניהן בלא פיסוק דמים כלל וע"ז שייל בגמרא היכי עביד:
+<b>גמרא תנ"ה לא יאמר כו'. </b>בתוספתא תני בהדיא כיצד אין נמנין כו' לא יאמר כו' (ואולי דכצ"ל גם כאן) ור"ל דלא יאמר לו הריני שותף עמך בבהמה זו בסלע ורצונו שישום דמי הבהמה כולה (וזהו פיסוק דמים) ואם ישיימוה ד"מ בעשרה סלעים יהיה לו בה חלק עשירית וכה"ג ואומר כן כדי שיעלה לו חלקו בזול יותר כמובן ולקמן (ס"ד כח) דתני לא יאמר אדם שקול לי בדינר בשר אינו צריך לשום הבהמה כולה רק אותה חתיכה שנותן לו וכ"מ שפי' הגר"א ז"ל בשו"ע ר"ס ת"ק ואתי שפיר לשון נמנין דהכא. וכן שינוי לשון מסלע לדינר ומיושב תמיהת התוי"ט במשנה דלקמן:
+
+Daf 28a
+
+<b>גמרא אסור לשקול בשר במים. </b>עפרש"י. ויל"פ ג"כ ע"ד שא"ר יהודה בערכין ר"פ האומר ע"ש וכ"נ שפי' הרמב"ם בחבורו פ"ד הל"כ אבל משקל כזה (לב' הפירושים) איננו מכוון כראוי כדא"ר יוסי שם ואולי להכי קאמר הכא אומן שיודע לכוין בשר כנגד בשר ועצמות נגד עצמות:
+<b>[שם אר"פ שדי גברא בינייהו וכו'. </b>כזה אמר ג"כ ביומא (ט ב)] :
+
+Daf 28b
+
+<b>גמרא אפומא דדקולא. </b>עפרש"י ויל"פ קלחת כדפרש"י בחולין (צח) וע"ש בתוס':
+<b>שם והוא שיש עליו כזית בשר. </b>בר"ן מוכח דלא היה גורס כזית דבכזית הי' מותר בטלטול גמור:
+<b>רש"י ד"ה באנו למחלוקת נכנסנו בד"ז כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+<b>תד"ה שלא וה"פ אמרת כו' תן לי ה' אגוזים כו'. </b>נראה דכן הי' גירסתם בגמרא גבי אגוזים חמשה לא חמשים. וכ"ה ברא"ש ובב"מ (עה) העתיקו עשרים אגוזים:
+<b>תוס' ד"ה המביא י"ל דהתם מיירי בשבת שאינו כו' </b>(כן הגיה הב"ח). כה"ג חלקו לעיל (ט ב) ד"ה מאי בשם הרר"א:
+<b>בא"ד וקאמר התם במס' שבת למעוטי בהילוכא עדיף. </b>כצ"ל:
+
+Daf 30a
+
+<b>גמרא אר"כ ז"א מתחילין כו' מני ר"ש היא כו' איכא דמתני כו' מני ר"י היא כו'. </b>הרע"ב מפרש למתניתין כל"ק אבל הרי"ף וכן בפי' הרמב"ם פי' כל"ב וכן מסתבר דהא מתניתין דאין מבקעין כו' אתאן לר"י עי' בריש מכילתין ולקמן (לא ב) תד"ה ונפחת. ולפמש"כ בר"מ בתד"ה גבי יש לקיים פי' הרע"ב
+<b>רש"י ד"ה זימנין דמיפסיק וקשר העשוי להתקיים כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 30b
+
+<b>גמרא הפריש ז' אתרוגין לז' הימים כו'. </b>לפי מאי דמסיק בסוכה (מד) דלדידהו נמי לא דחי שבת ושמיני ספק ז' איננו ניטל כמש"כ התוס' שם (ר"ד מז) לא מ"ל ז' ועמש"כ בפסחים (ל) בס"ד:
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+<b>גמרא איני והאר"נ הני ליבני כו'. </b>עי' מהרש"א שנדחק ועי' חולין (טו סע"א) ולי נראה דשרגינהו דומה לסואר של קורות שכתבו התוספות בריש מכילתין דאפילו ר"ש מודה:
+
+Daf 32a
+
+<b>רש"י ד"ה מסיקין בכלים דבני טלטול נינהו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אר"י ר"מ היא כו'. </b>לכאורה יש לתמוה על הפוסקים שסתמו משנתנו להלכה ושם לית הלכתא כר"מ. ומצאתי בב"י סי' תקי"ד דהגמי"י בשם איזה ראשונים דחוה באמת מהלכה מטעמא דאמרן. ונ"ל דמפרשי דלאו אעיקר דינא קאמר מאן תנא דזה לכ"ע אסור וכמו שתמהו התוס' על פרש"י רק על לשון מפני שהוא עושה כלי דמשמעו דכלי גמור הוא ואף לענין טומאה ומדויק הלשון מאן תנא דפח"נ מנא הוא וראי' לדבר דבברייתא דלקמן דתני נמי הא דאין פוחתין אה"נ לא מסיימא טעמא דמפני שהוא עושה כלי (ואף דדרך ברייתא לפרושי יותר מהמשנה) והיינו משום דאתיא כחכמים (עי' ספ"ד דכלים) דאינה כלי עד שיצרפוה ואפ"ה אסור ביו"ט ונכון בס"ד:
+<b>שם ר' יהושע אומר משיצרפו בכבשן. </b>עמש"כ בפסחים (עז) בס"ד. אבל בתוספתא הגי' ר' יהודה וכן העתיק הר"ש בכלים שם:
+<b>רש"י במשנה ד"ה ואין עושין שצריכה עשייה ותיקון. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה משיצרפו בין ביד כו'. </b>התוי"ט בכלים שם העתיק בין במים ונכון מאד עי' שבת (מא ב) ונראה הא דהשאילו חז"ל לקישוי וחזוק לשון צירוף הוא מפני דסבת קשיות וחזוק כל גשם הוא דבוק וצירוף חלקיו זה בזה ביותר:
+<b>רד"ה לפי של"נ מלאכתן. מדאפלוג באלפסין. </b>מזה אין הכרח לכאורה די"ל דנקטן לרבותא דת"ק אבל י"ל דפי' גמר מלאכה הוא מלאכת חקיקתן קודם צירוף כדמוכח לעיל מפלוגתת ר"מ ור"י:
+<b>תד"ה אין. לכן נראה לפרש כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 32b
+
+<b>גמרא תני ר"ח חותכה באור כו'. </b>תוספתא ספ"ג:
+<b>רש"י ד"ה טוי לי אווזא ותולה הצלי לתוכו. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה שרקין שהרוח קשה לצלי. </b>עי' שבת (יח ב):
+<b>בא"ד דגבול טיט תולדה דלישה הוא. </b>וכן בשבת (יח) איתא דגבול עפר חייב משום לש ולכאורה גם מלאכת לש לא תנהוג אלא בג"ק כמו טוחן שכתבתי לעיל (ז ב) ע"ש בשלמא אפר אף דלא נשאר בו רק יסוד העפרי י"ל דמ"מ אתי מג"ק אבל עפר וטיט מא"ל ואכמ"ל:
+
+Daf 33a
+
+<b>גמרא בדלת ס"ד. </b>עפרש"י ויל"פ דדלת דהוי עליו תורת כלי למה יהא אסור עי' ר"פ כל הכלים:
+<b>שם הא חזו להיסק גדול. </b>לעיל כא ב:
+<b>רש"י ד"ה והלכתא בין חזרא. </b>כצ"ל בא':
+<b>בא"ד והקפת חביות כו' וקדרה. </b>לכאורה היינו הקפת חביות היינו קדרה ואולי רצונו בהקפת חביות חביתא שהוזכר לעיל:
+<b>בא"ד ורב ס"ל כר"י במוקצה. </b>כן איתא בשבת (קנו ב) וגם בדשא"מ ס"ל כוותי' שם (כ"ב):
+<b>תד"ה ר"א ופריך מיתיבי רא"א כו'. </b>ע"ש ברש"י ותוס' דהקושי' הוא מחכמים וא"כ לק"מ על פרש"י דהכא:
+<b>תד"ה וחכמים </b>(בסופו) דטעמא דרבנן גזירה כו' וכ"מ נמי בגמרא. בעניותי לא מצאתי מסקנא זו בגמרא ואדרבה דלחכמים דס"ל דאם קטם פטור לא שייך למיגזר נטילה אטו קטימה כמו דל"ג מה"ט קטימה להריח אטו קטימה דלחצוץ כדמסיק בגמרא ולהיפך לר"א דס"ל דאם קטם לחצוץ חייב חטאת שייך טפי למגזר נטילה אטו קטימה כמו דגזר קטימה להריח אטו קטימה דלחצוץ וצ"ע. שוב ראיתי בתור"ע שמאריך הרבה בזה:
+
+Daf 33b
+
+<b>גמרא ואם קטמו פטור לחצוץ כו'. </b>כצ"ל ותיבות אבל אסור נראה למחוק וכן לקמן בתירוצא דח"מ וכן בתוספתא ליתא:
+<b>רש"י ד"ה אחד זה כו' אחד שבת כו'. </b>עי' שבת (צה):
+<b>תד"ה פטור וע"ק דמשמע דבקשין מיתסר לר"י אף להריח ובסמוך מתיר ר"י דאמר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה כי הוינן ולא גזרו שמא יקטום וא"ת כו' משום שמא יקטום. </b>לישנא קטיעא נקטי דהכוונה היא לקטום לחצוץ:
+<b>בא"ד וכשחל יו"ט במ"ש אז אינו מפסיד כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 34a
+
+<b>רש"י ד"ה ואין גוזזין הירק דמאן דחזי סבר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ועוד </b>(בסופו) היינו היכא כו'. וחדא לקולא. עי' מה שתמה עליהם התוי"ט וכן המהרש"א בעירובין שם כ' דדבריהם דהכא מגומגמין ול"נ ליישבם דהא מוכח בדבריהם שם ד"ה אילימא דהא דסוכה דאר"א מי שלא אכל כו' הויא קולא דיש לו תשלומין ולכן הוקשה להם הכא לתירוץ ר"ת דבקולא משום כח דהתירא (כ"כ שם) שייך למתני ועוד אף דאפסקינהו במילי אחריני א"כ מאי מקשה שם מסוכה ואהא תירצו דהתם הוי חדא לחומרא ונכון בעז"ה:
+
+Daf 34b
+
+<b>רש"י במשנה ד"ה ע"ש ואין רגילין לעשר קודם ג"מ. </b>איסורא נמי איכא (ספ"א דתרומות):
+<b>רד"ה ותנן המעביר. השוטח תאנים בחצרו. </b>אולי הכריחו הא דלקמן כפי מה שפי' ר' נתן דברי ר"א דיצא חוץ לחצר ויגמור דמשמע דאין החצר קובע אם הכניס לתוכו לשעה ואח"כ הוציא משם אכן מהירושלמי שהביא הר"ש שם בטעמא דהוא עצמו אסור (עי' תד"ה בניו) משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו מוכח דלא כפירושו:
+<b>תד"ה ואומר. מקשה בירושלמי כו'. </b>לכאורה לפום גמרא דילן שם דמוקי לה בבריכה ראשונה וטעמא משום אמלוכי לק"מ. ולכן נדחה גם הלא נהירא שבדבריהם לקמן בס"ד א"ה די"ל דכונת רש"י בבריכה שניה. רק לי קשה על פרש"י שם דהא בגוזלות איכא טעמא דרבא שם דמטלטל ושביק ואפשר דגם ר"א יודה:
+<b>תד"ה בניו בגליון. </b>צ"ל יש מוחקין תיבת שם. עי' מהר"ם:
+
+Daf 35a
+
+<b>גמרא הי' אוכל באשכול כו'. </b>נראה דדוקא נקט היה אוכל דגלי דעתי' דנגמרה מלאכתו לאכלן כמו שהוא (עי' לעיל לד ב בתד"ה בניו ובמהר"ם שם) לכן קאמר ר' יהושע דחצר וכן שבת קובעות ודלא כפרש"י ובזה מיושב גמגום המהרש"א בתד"ה שבת ור"א לטעמי' דהיכא דמותרו חוזר אינו קובע ונכון בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה וא"ר אבהו ויכול לסלקן משם. </b>נראה להגיה בדבריו דצ"ל כמו דאיתא בתד"ה רישא ויכול לסלקו מלמעלה (ר"ל כשנטלו) שלא יגע (ר"ל הגברא) באחרים:
+<b>תד"ה רישא כגון שנטלו בפשוטי כ"ע. </b>לרווחא דמילתא כתבו כן דאז אפילו היה אה"ט א"ש אבל אה"נ דמ"ל אפילו בכלי המקבל טומאה רק דגברא לא היה אלא ראשון וע"כ לתירוצא קמא צ"ל כן דאם היה אה"ט א"כ אותו שנטלו הוי ראשון ויכול לטמא אותו שאצלו לעשותו שני אם לא שכל זית היה בפ"ע ואין בו שיעור לטמא אחרים שהוא בכביצה ועי' ברפ"ב דתרומות העגול של דבלה שנטמא מקצתו ובהרע"ב שם ובפ"ג דעדיות מ"ב:
+
+Daf 35b
+
+<b>גמרא וש"מ רוב ע"ה מעשרין הן. </b>לעד"נ דהדיוק הוא דאילו היו מחצה על מחצה א"כ כי מצטרפת מיעוט דא"מ קודם גמר מלאכה למחצה דא"מ כלל ה"ל רוב א"מ ולא ה"ל לאקולי ביה כדין שאר דמאי אבל ק"ל כיון דקי"ל דא"ת דבר של"נ מלאכתו כמש"כ לעיל איך אפשר שהרוב או לכה"פ מחצה המעשרין יעשו שלא כהוגן ואולי ברייתא זו פליגא בזה דא"ת דבר שלנ"מ על משנתנו ולכן לא הביאה הרמב"ם בחבורו או כיון דע"ה הן עושין שלא כדין בזה:
+<b>שם א"נ לאידך גיסא כו' דליכא הפסד ממון כו'. </b>לכאורה תמוה לומר דהפסד ממון יהי' עדיף מהכנ"א ובטול בה"מ ע"ש בשבת גודל ערכם ועמש"כ בפסחים (ז) בס"ד ויל"פ דה"ק דהתם ע"כ מחזי טפי כעובדא דחול דהא לא התירו רק משום הכנ"א וביטול בהמ"ד אבל הכא דלא מחזי כ"כ עובדא דחול דהרי התירו משום הפסד ממון בעלמא אפי' טובא נמי ולזאת בבעי' שני' דהאיסור הוא משום גזירה דאשוויי גומות דשוה הכא והתם ל"ק אלא סברא דיו"ט קיל ש"ד עי' לשון רש"י יבמות (קיט סע"א) וכמש"כ לעיל (יז ב) והכא לא שייך למימר סברת יו"ט דקיל דכיון דאין הטעם משום גזירה אמרינן מה לי איסור כרת מ"ל איסור לאו כדאמרי' ביבמות שם ובעי' ג' וד' להך דמיא ישמע חכם ויוסיף לקח:
+<b>רש"י ד"ה וכן כדי יין נמי מכסינן כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה השחור וקשה כו'. ונראה כו' ושני סכינים לזה ולזה. </b>אבל מה יענו באינך דתני התם הסייף והסכין כו' ע"ש:
+
+Daf 36a
+
+<b>גמרא לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. </b>עי' שבת (מג ב) תד"ה רב אשי שהיה לפניהם הגי' כאן א"ל ל"נ כו' ופי' דר"א השיבו כן ולקמן ע"ב (תחת רב אשי אמר דבגי' שלפנינו) גרסי' ואב"א מי קתני כו':
+<b>שם אותן שתי חלות מוקצות הן. </b>ופרש"י לדבורים לכאורה קשה דהא מסקינן לעיל (ו ב) מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם ועוד אטו מאכל בהמה כגון תבן מוקצה הוא במסתפק מהן וי"ל דשאני הכא שהוא מקצה אותם שלא יטלטלם משם אלא שיהיו מונחים במקומן לאכילת דבורים:
+<b>רש"י ד"ה אדתני ובלבד עד שדלג מאיסור טלטול ובדבור הסמוך באיסור טלטול גופיה כו'. </b>דבריו יובנו בהא דלקמן (לז) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא וע"ש בפירושו:
+
+Daf 36b
+
+<b>תד"ה אלא פ"ה כו' ולר"ש מותר. </b>רש"ל כ' דבפרש"י שלפנינו אינו ול"נ דמה שפי' פשיטא כיון דא"ל לר"י כו' מוכח להדיא דלר"ש באמת מותר אבל לפ"ז קשה מאי פריך פשיטא דילמא הא גופה אשמעינן דדבר שא"מ אסור. ועי' שבת שם תד"ה שלא ולכאורה נראה דלפי הגי' שלנו ותסברא כו'. שנויא דלא יעשנו מצודה איצטריך גם לר"ש ולהכי פריך פשיטא כיון דלכ"ע אסור אבל בשבת דל"ג ותסברא כו' דמשמע דלר"ש שרי בלבד שלא יתכוין ושנויא דלא יעשנו כמצודה אינו אלא לר"י לכן לא פריך שם פשיטא משום דאשמעינן דאפי' א"מ אסור והסוגיות מתחלפות כדמצינו באיזה מקומות:
+<b>תד"ה שופך למה דס"ד לעיל דאיירי בדלף כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה ולא מטפחין ולא מספקין. </b>הרי"ף והרא"ש הביאו ירושלמי מספקין הבא בחמתו מטפחין טפוח שהוא לרצונו. והתוי"ט כ' ע"ז מהיכא תיתי לחלק בין בחמתו לרצונו ואני אומר יש ויש דהטעם דשמא יתקן כ"ש לא שייך לבחמתו ואשמעינן דלא פלוג והוא בעצמו כ' לקמן דלרצונו הוה כש"כ מחמתו ואי קשיא הא קשיא דהרי"ף והרא"ש בשלהי עירובין הביאו הירושלמי דאוסר כל משמיעי קול ודחוהו מהלכה מפני גמרתנו דא"ר ל"א אלא קול של שיר וא"כ בחמתו נמי לישתרי ודע דגי' הירושלמי מספקין קודם למטפחין כמש"כ התוי"ט וכ"ה גירסת הרי"ף והרא"ש וכן בגמרתנו בשבת ומש"כ התוי"ט ראיה דמטפחין כף על כף מקרא דויכו כף ע"ש משם א"ר דהוה על כף יותר ה"ל להביא קרא דיחזקאל (כא יט) והך כף אל כף דתרגם יונתן ג"כ וטפח:
+<b>שם ולא מייבמין. </b>הקשו המחברים דמאי איריא ביו"ט משום שמא יכתוב אפי' בחוה"מ תנן במו"ק (ח ב) דא"מ מפני ששמחה היא לו והט"א בחגיגה (ח ב) תירץ דנ"מ לליל יו"ט הראשון דאין נוהג בו מצות שמחה וכ"ע הב"א שסותר א"ע למה שכתב בתשובה דגם בה חייב בשמחה מדרבנן מיהא ונעלם ממנו מש"כ הד"מ באו"ח סי' תרצ"ו בשם הכלבו צ"ע אי נושאים בפורים כו' א"ד דל"א אלא רגלים שהוא דאורייתא כו' והד"מ הכריע להיתרא ע"ש וא"כ ה"ה ליל יוט"א אם לא מה"ט ועמש"כ בחגיגה בישוב קושיית המחברים בס"ד:
+<b>שם ולא מחרימין. </b>פרש"י וסתם חרמים לב"ה וכ"כ הר"ן והרע"ב ותמה עליהם התוי"ט שפי' דלא כחכמים פ"ח דערכין וע"ש ונראה דדחקי לפרש כן דאי לכהנים מאי מצוה איכא (עתוי"ט שם במ"ד ד"ה מה אם לגבוה מש"כ בשם התוס'). ועי' בגמרא דערכין שם דרב פסק כריב"ב דסתם חרמים לב"ה וכן ר"י שם ובאמת תמה הכ"מ על הרמב"ם שפסק כחכמים. והתוי"ט הביאו שם והנך רואה שאגב שיטפי' שכח גם ד"ע:
+<b>רש"י ד"ה שמא יתלוש. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה והא מצוה. </b>עי' כה"ד ולע"ד ראיה לפרש"י דהא אין עולין באילן וכו' חשיב להו הכא בדברים שהן משום שבות ואפ"ה חזינן דאסורין אף במקום מצוה כדאיתא בר"ה (לב ב) במשנה. וכן ב"ש אסרו סמיכה ביו"ט משום הא דאין רוכבין ע"ג בהמה אע"ג דהיא מצוה עי' חגיגה (טז ב) שבות מצוה איצטריכא ליה הא נמי פשיטא וא"כ ע"כ צ"ל דעיקר גזירתם היה משום שבות ואגב גזרו אף במקום מצוה גמורה וא"כ הני נמי דגזרו משום רשות הכוונה על עיקר גזרתם אבל מ"מ נאסרו אגבן אף במקום מצוה גמורה וכש"כ הוא:
+
+Daf 37a
+
+<b>גמרא אלא אר"פ ל"ק הא ב"ש כו'. </b>לכאורה לאוקימתא דר"נ בריש מכילתין לב"ש בשבת אית להו מוקצה וביו"ט לא וא"כ היכי קאמרי הכא אין בין כו' ואולי כי ל"ל מוקצה ביו"ט בדבר הנאכל דוקא כמו ביצה ונכלל במה שאמר אלא או"נ בלבד או דגם בשבת לא אסרו אלא בדבר שאינו נאכל לאדם כגון עצמות וקליפין ולפ"ז יו"ט ושבת כי הדדי נינהו לענין מוקצה לדידהו אך א"כ הוי היפך ממה שאמרו בשבת (קכח) אליבא דרב במוקצה לאכילה ס"ל כר"י במוקצה לטלטל ס"ל כר"ש עוד י"ל כיון דמודו ��מוקצה דבע"ח כמש"כ התוס' שם וא"כ אינו היתר כולל ביו"ט לכן לא חשיב לה:
+<b>במשנה כלים המיוחדין לא' מן האחין כו'. </b>עמש"כ בזה ביומא (יא ב) בס"ד:
+
+Daf 37b
+
+<b>גמרא ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו' ולאו אוקימנא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם ושאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי. </b>עמש"כ בסנהדרין (קיב) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה כאן ברועה א' מעמידים בהמתם ברשותו ובקנין שביתתו. </b>כ"ה לשון הר"ן ורש"י שם ולשון הרע"ב בקנית שביתתו:
+<b>רד"ה אין אדם מתנה למקום שארצה ואברור. </b>כצ"ל:
+
+Daf 38a
+
+<b>רד"ה בדאורייתא כדאמרינן בסוכה דה"ט הכי גמירי להו. </b>כוונתו להא דאיתא שם (יח) והמרשים לדף ו' השתבש:
+<b>רד"ה ה"ה כרגלי כ"א אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר כו'. </b>עי' בר"ן:
+<b>רד"ה פשיטא דכי שאלו מבעו"י. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה והוינן דא"כ יהא משמע דפריך למזרח כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה ולבטיל. ותימה הא הוי דשיל"מ כו'. </b>ול"נ ליישב ע"פ מש"כ בעצמם בעירובין (ס"ד מה) לענין ספק בדשיל"מ דבערוב הקילו:
+
+Daf 38b
+
+<b>רש"י ד"ה ולא שני ליה ומתניתין ממון שאל"ת היום דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יו"ט. </b>ולעד"נ דאף לאחר י"ט נקרא אל"ת דאין לה לתבוע רק מים אחרים ולשון שאלה דנקט הוא משום דבלשון הלואה אסור כדאיתא ר"פ שואל:
+<b>תד"ה נהי דהא סתמא דהש"ס קאמר הכי. </b>לכאורה רב אושעיא הוא דקאמר לה לא הש"ס:
+
+Daf 39a
+
+<b>גמרא הא במלח אסתרוקנית. </b>הערוך פי' שהוא ע"ש מקומו ונ"ל שהיא מדינת אסטרח"ן בארץ רוסיא באזיא על יד נהר וואלגא אשר יובילו משם המלח על הנהר הנזכר ברוב מדינות רוסיא:
+<b>שם והתניא רי"א מים ומלח בטלין בין כו'. </b>עי' גי' מהרש"ל וכ"נ הגי' מפרש"י בד"ה ואין מדכתב ומתניתין כו' דאילו לגי' שלפנינו יל"פ כפשוטו דפריך אהבריית':
+<b>רש"י במשנה ד"ה כרגלי הממלא קסבר י"ב להחמיר. </b>ומלא התוי"ט את דבריו דתחומין דרבנן ובדרבנן קי"ל די"ב. עי' ש"א תשו' צ' ותראה שהתוי"ט שגה במחכ"ת:
+
+Daf 39b
+
+<b>גמרא ורנ"א אפי' חלקו גדים כו'. </b>המהרש"א הקשה לעיל מדוע לא נאמר ג"כ בזה י"ב להחמיר לחייבם במעשר והב"א בשם רמ"ש תירץ דחששו משום חולין בעזרה והוא תירץ משום גזירה דאתי לאפרושי מפטור על החיוב ע"ש ודבריהם מופרכין מהא דב"מ (ו ב) הב"ע כגון דל"ל אלא תשעה והוא דממ"נ כו' ע"ש אלמא דל"ח להא דחשו המחברים הנזכרים. ולדעתי אין כאן קושיא ע"פ דאיתא שם דספיקא לאו בר עשורי הוא דעשירי ודאי א"ר ולא עשירי ספק ובזה מיושב ג"כ שיטת התוס' שהחזיקה הש"א שם דלמ"ד א"ב היינו שהוא ספק שמא החליפו כולו או מקצתו או לא החליפו כלל דלא תיקשי דלספק האחרון ה"ל לחוש לעשורי ודו"ק:
+
+Daf 40a
+
+<b>רש"י במשנה ד"ה לא יוליכו לסעודת הלילה. </b>צ"ע דזה אפי' זכה להם אסור דמכין מיו"ט לחול. עמ"א סס"י תרס"ז ור"ס תק"ג ועוד לפמש"כ הרב"י בסי' תט"ו שדעת רש"י דאפי' עירב לדב"מ א"י לילך לדבר הרשות ונ"פ דה"ה כליו נמי ויאסר אפי' זכה להם ועי' לעיל ספ"ק דכל שניאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט:
+סליק בעזר צורי
+
+Daf 40b
+

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Moed/Rashash on Beitzah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,517 @@
+Rashash on Beitzah
+רש"ש על ביצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Beitzah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על ביצה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>במשנה וחמץ בככותבת. </b>עי' לקמן (ז ב) מש"כ על התוי"ט דכאן:
+<b>תד"ה ביצה דאמרינן לקמן אפרוח כו'. </b>הוא (ו א):
+<b>בא"ד מותר שמן שבנר כו'. </b>הוא בשבת (מד):
+<b>תד"ה ובה"א וי"ל דלפיר"ת ניחא דפי' במס' שבת כו'. </b>הוא שם (נא) ד"ה או שטמן:
+<b>בא"ד א"נ כיון דהוו שם אוכלין כו'. </b>נראה דר"ל כיון דבשעה שהניחם מדעתו היו שם ג"כ אוכלין ואח"כ כשנטלו האוכלין הפסולות נשארו שם ממילא:
+
+Daf 2b
+
+<b>רש"י ד"ה ולא מן הקורה מוקי ר"נ כו' ב"ה כר"י. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה רב יוסף העומדת לאכילה וכדאוקימנא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה גבי דכה"ג חשיב סתם ואח"כ מחלוקת בפי"נ כו' וי"ל דהתם כו'. </b>לכאורה י"ל בפשוט דהתם המחלוקת דבתר סתמא הוה ג"כ סתמא שהכוונה שם על משנה דריבה לאחד כו' משום ירושה לא א"כ ודאי דאין הלכה כסתם הראשון ואדרבה סתמא בתרא עדיף עי' שבועות (ד) ובתד"ה הדר ובמש"כ בע"ז (ו ב) אבל הכא דהמחלוקת היא מיחיד הלכה כסתם דהוה כרבים:
+<b>בציוני גה"ש </b>שבדבור זה צ"ל יבמות מ"ב ומ"ד:
+<b>תד"ה ונפלוג וי"ל דהכא פריך כו'. </b>כצ"ל בא':
+
+Daf 3a
+
+<b>גמרא מוחלפת השיטה. </b>הגה"ש שכח לציין עוד חולין (קכח) ופרש"י דשם:
+<b>רש"י ד"ה שמא יסחט מתוך זג שלהן. </b>ולקמן בסמוך בד"ה ומשקין כ' בלועין בחרצן:
+<b>תד"ה גזרה </b>(בסה"ד) הוי מלאכה שאצ"ל דמותרת. עי' לקמן (ח) בתד"ה וא"צ וי"ל דהכא ר"ל דמותרת מדאורייתא וה"ל גזרה לגזרה או אפשר דיכוונו לשיטת הערוך המובאה בדבריהם שבת (קג) בד"ה לא ע"ש:
+<b>תד"ה רי"א דא"כ </b>(כצ"ל) כ"ש דקשה מדר"י לר"י כו'. הקשה המהרש"א דא"כ השתא נמי תיקשי מכ"ש דרבנן אדרבנן ובס' ב"א תירץ בהא דכתבו התוס' בשבת (מה ב) בד"ה דאית ביה ביצה דלטעמא משום משקין שזבו לא הוי אסרו לר"ש בטלטול אבל לר"י גם בטלטול אסורה ולכן ל"ק דרבנן אדרבנן דא"ל דע"כ לא אסרו ביצה אף בשני אלא באכילה אבל לא בטלטול וכר"ש וההיא דלאוכלין היוצא מהן מותר היינו בטלטול ולכאורה נראה דלדעת התוס' גם למשקין היוצא מהן מותר לר"ש בטלטול וא"כ ע"כ דלאוכלין היוצא מהן מותר דקאמרי הוא אף באכילה ואולי יאמר דדוקא ביצה דלא שייך בה גופה שמא יסחוט רק משום חדא גזרה הוא דמותרת בטלטול וכן בלאוכלין אבל בלמשקין דשייך בהן גופייהו שמא יסחט אסורין אף לר"ש בטלטול וכ"נ מהתוס' לעיל בריש מסכתין בד"ה דתנן מחתכין:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא בשלמא לרבה כו' אלא כו' משום גזרה כו'. </b>וכתב הרש"א דלרבה ניחא די"ל דמיירי ביו"ט אחר השבת כו' ולא מחוור דכיון דברייתא סתמא תני משמע אפי' שבת ויו"ט דעלמא וכן אביי דמקשה ליה לעיל אלא מעתה כו' ע"כ כוונתו דמתניתין סתמא תני וגדולה מזו קושייתו השני' ומי גזרינן כו' אינה אלא מדתני סתמא וכמו שפרש"י ותוס' ול"נ דלרבה ל"ק משום דאף בספיקא שייכא הך גזירה גופה משום יו"ט אחר השבת דספיקא אסורה מה"ת (ואף לדעת הרמב"ם דספק בדאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן גם הוא מודה באיקבע אסורא דהרי חייבה התורה אשם תלוי) וכה"ג מצאתי להתוס' בב"ק (יא) בסד"ה שליא דגזרינן מקצתה אטו כולה וכולה גופה אינה אסורה אלא משום ספיקא דשמא נימוח שפיר של שליא כו' ע"ש ועוד ראיה מהנ"י בפ"ב דיבמות במשנת מי שקדש א' משתי אחיות וא"י כו' מת ולו אח אחד כו' כתב דאם חלץ לאחת וכנס לחברתה דיוציא ואע"ג שהיא ספק אחות חלוצה דרבנן דכיון דגזרו אטו אחות גרושה גזרו אף על הספק ע"ש וזה יש לדחות דה��ם הגזירה משום ספק איסור כרת וכ"מ לשון הנ"י שם ותדע דהא תני שילא התם (דף כד) ואפי' שניהם כהנים מ"ט חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה ל"ג בה רבנן ואע"ג דגזרו בה משום גרושה דאורייתא אלא ע"כ משום דגרושה אינה אלא איסור לאו. ועי' פרש"י שם (קיט סע"א) ומ"מ לדידי לא תברא דש"ה דאיסור שאינו שוה בכל הוא:
+<b>שם א"ל סיפא אתאן לס"ט. </b>כ"מ שהיה הגירסא לפני מהר"ם (לא וא"ל בו') ונ"ל שהוא ר"ת אמרי לך ובחנם מחקו המהר"ם ואחריו הגרי"פ:
+<b>תד"ה אבל אם התחיל לטלטלו כו'. </b>כצ"ל אם בלא ו' וכ"נ מהמהרש"ל:
+
+Daf 4a
+
+<b>רש"י ד"ה ורי"א אם יש שם מאה פומין של היתר לבד פומין של איסור כו'. </b>לכאורה ה"נ צריך להגיה לבד פום של איסור אבל י"ל דל"ר קאי על ג' מיני פומין שזכר מקודם:
+<b>[שם ד"ה אפי' בדרבנן וכי היכי דבבטולה מחמרינן מה"ט בספיקא נמי כו'. </b>לפירושו העיקר חסר מה"ס. ועוד דלטעמא דהר"ן בנדרים (נב) בהא דדשיל"מ לא בטיל במב"מ ע"ש אינו ענין כלל לספיקא. אשר ע"כ נל"פ דה"ק מדמחמרינן בדשיל"מ אפי' בדרבנן דלא בטיל א"כ מוכח דספיקא ג"כ אסורה דאל"כ נהי דאינה בטלה מ"מ כל חדא וחדא תישתרי מספיקא דילמא לא זו היא שנתערבה] :
+
+Daf 4b
+
+<b>גמרא ואילו בטלו כותים עבדינן חד יומא. </b>ר"ל דלמאי קתני מה שהיו נוהגין בראשונה מאי דהוה הוה ע"כ לאורויי לן דאם תבטל הסבה יחזור הדבר כמו שהיה וכמו בראשונה היו מקבלין עה"ח כה"י כו' כשבטלה הסבה דהיינו משחרב בהמ"ק החזיר ריב"ז הדבר ליושנו וכן בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה כו' הוא לאורויי כשיבנה בהמ"ק ב"ב יחזור הדבר לכמו שהיה:
+<b>[שם והיכא דמטו שלוחין עבדינן חד יומא. </b>פי' ואילו היה תקנה קבועה לדורות דאפי' ירבו בהם חכמים יודעי העתים כדפרש"י לעיל ה"ל לתקוני אפי' במקום דמטו השלוחים דילמא יארע איזו סבה דע"י לא יגיעו שלוחים לשם] :
+<b>רש"י ד"ה שיהו שלוחים בתוך ט"ו כו'. </b>לכאורה נראה להגיה י"ד ואולי לפי שאלפים אמה יכולין גם ביו"ט לילך:
+<b>רד"ה דגזרי המלכות ולעשות חסר מלא. </b>עי' ר"ה (ד' כ) כל ספיקא לקמיה שדינן כו' וצ"ע:
+<b>תד"ה ותנן וכ"מ פ' ג"ה כו' ואמאי לא הוסיף עליהן כו'. </b>לכאורה אינו מובן ממאי דאין רשאי להוסיף דילמא אה"נ דרשאי אלא דמר בר"א סבר לשעוריה בתלתין דאם ימצא ל' לא יצטרך להוסיף או אם לא יהיה ל' יצוה להוסיף עד ל'. וא"ל אבוה לא תזלזל אלא צריך ס' לבטלו. ואם לא ימצא תוסיף עד ס' ואולי דמשמע להו דמסתמא כבר שמע להא דאמר אבוה דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ואם היה רשאי להוסיף ה"ל כדשיל"מ דהיינו ע"י הוספה עד ס' שלא יהא ניכר טעם האיסור ולמה סבר לשער רק בל'] :
+<b>שם בא"ד בתלתין פלגי כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5a
+
+<b>רש"י ד"ה הא לן לבני א"י שעושין יום א' כו'. </b>ק"ל הא גם בא"י לא היו עושין יום א' אלא במקום הועד או סמוך לו בתוך התחום כמ"ש הרא"ש בשם רה"ג וא"כ להרחוקים אף בא"י יהיה ביצה אסורה והוה א"ש מה שהקשו התוס' מר' יוסי שהיה בא"י ואולי כיון דמקום הועד אחר חורבן היה מתחלף ממקום למקום כדאיתא בר"ה וכל א"י ראוי לזה וא"כ יכול להיות שלא יהיה בהם רק יום א' ולכן כשעושין ב' ימים אינן אלא מחמת ספק ועי' במלחמות:
+
+Daf 5b
+
+<b>רש"י ד"ה להפקירו ויעלוהו לירושלים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה וכי תימא דיליף תו מיני' כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>רד"ה מכדי והלא לא נסתלקה שכינה כו' עד א' בחדש כו' ועד כ' באייר כו'. </b>נראה דהוא"ו מן ועד כ' הוא ו' המחלקת במקום או כמו שמסתפק בדבר אבל בתענית פי' בהחלט דבא' בניסן זזה שכינה מן ההר כו':
+<b>תד"ה מי </b>(בסופו) ומ"מ י"ל פרש"י כו'. עי' במפרשים ול"נ כוונתם דאם נפרש דרבא חדש עתה דאפי' מתקנת ריב"ז נוהגין גם למחר קדש ואמר זה עוד בלשון תמיהה מי לא מודה שפיר קשה דמנ"ל הא אבל אם נפרש דלא חדש רק דגם לאחר תקנה הם קדושה אחת והא דנוהגין גם למחר קדש נודע מכבר שפיר תמה בינה זאת:
+
+Daf 6a
+
+<b>גמרא רבינא הוה יתיב קמיה דרב אסי. </b>הגרי"פ הגיה אשי ושכ"ה ברי"ף ורא"ש וכ"ה ברש"י וכ"מ להדיא מדבריו ד"ה א"ל רב מרדכי אולם גם גי' שלפנינו תתכן ע"פ מש"כ המהרש"א בכתובות (כג) דמצינו רב אסי בתראה בתר אביי ורבא ועמש"כ שם (ח):
+<b>שם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. </b>כהאי הואיל מצינו ביבמות (ז ב וח) והכא עדיפא דלא בעינן שהותר הראשון טרם שחל הב' כהתם ע"ש:
+<b>שם מ"ט שתיק רב. </b>בהגרי"פ נפל ט"ס וצ"ל עי' ב"ב (סב) בתד"ה ומודה:
+
+Daf 6b
+
+<b>רש"י ד"ה לאכלה בחלב אבל נמצאת במעי אמה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה השתא ע"כ נראה להרר"י דגרסי' כו' מעי"ט ול"נ דהא בהדיא כו'. </b>שמעתי דכוונת הרר"י לגרוס ג"כ דתניא והיא ברייתא המובאה לקמן (כז ב). וכהגהת הגרי"פ שם דתניא ושם מוכרח דבמשנה לא הוזכר ר"ש ולכן נוכל לגרוס בה מעיו"ט:
+<b>בא"ד והתם מאי דרשינן כו' ול"ש לרבות יו"ט. </b>לכאורה י"ל דאף ביו"ט יאסר לפי שהוקצה למצותו וע"ש (מד) תד"ה שבנר:
+<b>תד"ה ביצים וי"ל דטעמא משום דבשר עוף בחלב מדרבנן כו'. </b>ר"ל דמצד הדין אפי' מעורות אינן כבשר רק באיסור נבלה דאורייתא גזרו ב"ה אפי' בגמורות אטו בשר אבל לענין בשר בחלב דרבנן ל"ג אפי' במעורות ור' יעקב סובר דבמעורות דקרובות לבשר גזרו אף לבב"ח ורב יוסף לקמן גבי שלל של ביצים הוה סבר דמחמת סברת אפושי טומאה לא מפשינן ה"ל לענין גזירה כמו בדרבנן לכן קאמר בל"ק דלא כר' יעקב (ואביי דחי ליה דמחמת אפושי טומאה ל"ג אפי' בדבר דגזרו בדרבנן) אבל כרבנן מצי אתיא דאע"ג דבאיסור נבלה דאורייתא גזרו אפי' בגמורות מ"מ הכא ל"ג משום אפושי טומאה כמו דל"ג בדרבנן ומה"ט מוקי נמי בל"ב דלא כרבנן אך ק"ק לפ"ז לא ה"ל להתוס' לחדש בוי"ל הב' דב"ה גזרי משום ביצת טרפה דלעולם י"ל דגזרי משום בשר ומ"מ לענין בב"ח דרבנן לא גזר ר' יעקב אלא במעורות דהוי גזרה קרובה וי"ל ואכמ"ל:
+
+Daf 7a
+
+<b>גמרא למנ"מ למיתבא ליה ביני ביני. </b>עי' בר"ן ברפ"ב דקדושין (דף רכה) וברש"ל כאן ולע"ד י"ל דצריבן פרש"י מבושלות כ"צ ויל"פ דלכן ראויין לגמען חיים אבל דשחוטה דלא צריבן א"ר לגמען חיים עד שיבשלם מעט ואז יהיו טובים כדפחיא ואין ביניהם אלא דמי עצים וקצת טירחא לבד:
+<b>שם והאר"י ב"ש אמר רבי בדק כו'. </b>כצ"ל עי' לקמן (יד ב) וע"ז (נב ב):
+
+Daf 7b
+
+<b>גמרא שאור דכ"ר ל"ל לומר לך שיעורו ש"ז לא כשיעורו ש"ז. </b>ואין להקשות מדוע לא נימא דאתי לגופיה לומר לך דאף בפחות מכזית ונאמר דשיעורו כשעורה כעצם המת או כעדשה דטומאת שרץ די"ל כיון דכתב רחמנא שאור לא ימצא כו' כי כל אוכל כו' משמע דשיעורו כמו שיעור אכילה דאשכחן באיזה מקום. ועי' בתוס' יומא (עט ב) ד"ה לומר ובמ"ש בסמוך:
+<b>שם אבל שאור שא"ר לאכילה לא. </b>ק"ל לפמש"כ הש"א בתשו' ע"ה דשלא כדרך אכילתן חמיר טפי משא"ר לאכילה דביוה"כ ובב"ח וכה"כ חייבין אפי' שלא כד"א ובשא"ר פטורין ע"ש א"כ קשה כיון דעל שאור חייבין כרת כמש"כ התוס' בסד"ה דאר"ז וכ"מ בגמרא כאן ובכ"ד יהיה חייבין עליה במכש"כ בשלא ד"א ובפסחים (כד ב כה) לא הוציאוהו מהא דכייל ריו"ח דכ"א שבתורה אין לוקין עליהם אלא ד"א וכ"כ התוס' שם ד"ה מה לכה"כ שחמץ אינו אסור אלא כד"א. וכן בדף כח בד"ה ותנן וכ"מ מהפוסקים וי"ל דשאני שאור מפני שראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות עי' בפסחים (מה ב) וכ"כ הר"ן שם אבל מה נעשה להכ"מ ריש הל' חמץ דמסיק אף ל��עת הראב"ד דחמץ א"ר לחמע אם לא נפסל מאכילת כלב אם אכל מאיזה מהם (ר"ל בין מחמץ בין משאור) חייב משמע דאפי' נפסל מאכילת אדם והרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א הי"א כ' או שאכל כו' ובטל מאוכל אדם פטור ע"ש ויותר ק"ל שראיתי בתוספתא ריש מכלתין וז"ל מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב והביאו הגמיי' שם. וזהו דלא כהכ"מ שכ' דאף שאור אם נפסל מאכילת כלב פטור:
+<b>שם לענין אכילה כ"ע ל"פ כו'. </b>פי' דבאכילה לא כתיב לא אזהרה ולא עונש בשאור רק דילפינן מחמץ ודברי התוי"ט בזה מגומגמין:
+<b>שם חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט. </b>לפמש"כ התוס' לקמן (ט ב) ד"ה אריו"ח דודאי אליבא דב"ה פליגי וכריו"ח דמוחלפת השטה קשה דהך חששא דממליך ל"ל לב"ה לקמן (יא) ואי ל"ל מוחלפת תקשה לרב יוסף מב"ש שם דאית להו חששא דממליך אמנם נראה דאין מדמין בזה שהרי לקמן (י) משמע דגם ב"ש לא חיישי לאמלוכי אלא בבריכה ראשונה:
+<b>רש"י ד"ה דריו"ח לא שכיחא לילד בלילה שכיחא טפי כו'. </b>וכ"כ הר"ן ולכאורה בלא"ה תיפוק ליה דספיקא לחומרא מטעם דיל"מ היא:
+<b>רד"ה שיעורו ש"ז כו' ולהכי נקיט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כו'. </b>וכן הסכימו התוס' ע"י אך אין זה אלא לרב זביד דשם דלמד מכאן שיעורא דכותבת דיוה"כ אבל לפי מה שדחה שם הש"ס ראייתו צריכין אנו לטעמא שכתב התוס' שם ד"ה לומר ואולי ס"ל ז"ל דכיון דמ"מ מסיק הש"ס התם כר"ז ממתניתין דברכות תו ל"צ למימר דכותבת דהכא בבינונית ונצטרך לדחוקי בטעמא כמ"ש התוס' שם אלא דהכא נמי בגסה וכדר"ז וממילא הטעם מורווח כמ"ש כאן ולפמש"כ התוי"ט כאן ע"ש לא צריכנא להדוחק דתוס' שם אפי' למאי דדחי דר"ז די"ל דהכוונה דב"ש פליגי אף ביוה"כ ומשערי גם שם בבינונית ותימה על התוי"ט שלא העיר מדברי התוס' דשם ועוד הא דמשמע מדבריו דוכגרעינתה הוא תוספת על הכותבת לא כן כתב שם בעצמו בשם התוס' והר"ן. ועוד דשביק לאיסתפוקי אי מיירי ב"ש בבינונית או בגסה ועוד דלא מייתי הא דר"ז ודדחי ליה כנ"ל:
+<b>רד"ה והא קא עביד כתישה וכותש תולדה דטוחן ומלאכה היא. </b>ק"ל הא קי"ל דאין טחינה אלא בגדולי קרקע (שו"ע סי' שכ"א ס"ט) ועפר לא מיקרא ג"ק (שם תרכ"ט ס"א) וכ"מ בשבת (עג ב) האי מאן דכניף מילחא כו' ועמ"א סי' תס"ב סק"ד וכן ק"ל על לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלט"ו שכ' שף לשון של מתכת במלאכת טוחן בשלמא הא דקאמר בפסחים (מז ב) וכתישה ביו"ט מי שרי איכא למימר משום דהתם איירי אליבא דרבה והוא ס"ל בשבת שם דיש עימור באינו ג"ק עמ"א סי' ש"מ סקט"ו וכן לקמן (ח ב) הוא ג"כ אליביה (רק המהר"ם שם כ' שמהתוס' מוכח דשם הגי' רבא) אבל הכא ודאי קשה מאי פריך לר"י. ועי' תוס' שבת ע"ג ב' סד"ה מפרק:
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+<b>גמרא ואזדא רבא לטעמיה כו'. </b>נראה דמ"מ הכא אשמעינן רבותא טפי דצואה הוה ספק גמור אם יצטרך כדפרש"י אבל כוי אע"ג דספק הוא מ"מ ודאי הוא לו דחייב לכסות מספיקא והנ"ל דזהו פלוגתת כוי אם הוא כצואה או לאו דלקמן ור"ל אם הכניס עפר לכסות דם כוי אם מותר לכסות בו צואה ומאן דאוסר סובר דכוי חשיב כודאי מטעם שכתבתי ומאי דקאמר תסתיים כו' הוא משום דאמר דם צפור אסור לכסות בו צואה דמשמע דוקא צפור דכיסויו הוא מצוה ודאי אבל אם הכניס לכוי מותר לכסות צואה ולפרש"י קשה דילמא צואה חשיבא ספק נגד צפור וכודאי נגד כוי:
+<b>שם אמרי במערבא פליגי בה רב יוסף ב"ח כו'. </b>כן הגיה הסה"ד:
+<b>רש"י ד"ה נהרבלאי רמי בר ברוכי. </b>כ"ה הגי' לפני הגרי"פ בסנהדרין שם ע"ש:
+
+Daf 9a
+
+<b>רד"ה תנאי היא כלומר כו' וההוא תנא מוקי ב"ה כוותיה דלא התירו אלא ברה"י כו'. </b>לכאורה תמוה דמנ"ל לר"ח לע��ות ביניהם פלוגתא חדשה שלא נזכרה בדבריהם דכיון דלר"א ור"ש ע"כ אף ברה"ר שרו ב"ה מטעם דשובכו מוכיח עליו מה יכריחנו לומר דת"ק פליג עליה בהא ואולי מפני זה מפרש הרמב"ם תנאי היא כלומר האיסור דחדרי חדרים איננו איסור פשוט ומוסכם שהרי יש שחולקין עליו ולכן יש לנו לומר שאף האוסרו מתירו משום שמחת יו"ט וכן תפרש התנאי היא דל"ק וליכא פלוגתא בין ר"ח לרב והה"מ נדחק בישוב הרמב"ם בפ"ה מהל' יו"ט ה"ד:
+<b>בא"ד י"מ כו' ולאו מילתא היא כו'. </b>לכאורה י"ל דה"פ דרב סובר כר"א ור"ש ואינהו ע"כ סברי דל"נ ב"ש וב"ה בד"ז וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב אליבא דר"ד. ולפמש"כ ביבמות (פ) דרב ל"פ על מתניתין דסתמה רבי ע"ש א"ש דברי רש"י:
+
+Daf 9b
+
+<b>רד"ה וממאי דמוחלפת דאיכא דקר נעוץ דליכא צד איסור. </b>לכאורה יש עדיין איסור גומא:
+<b>רד"ה אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה ל"ש כו'. </b>משמע דדקר נעוץ אינו מטעם הכנה כמו שהביאו התוס' בשמו ועי' לעיל (ח) בתד"ה וא"צ:
+<b>תד"ה מאי ותימא ר"ד כו' וי"ל דר"ד יאמר דל"נ ב"ש כו'. </b>לכאורה י"ל דס"ל דפלוגתייהו בהטיה:
+<b>בא"ד והרר"א מבורג' פי' דהתם מיירי בשבת כו'. </b>כה"ג חלקו לקמן ר"פ המביא:
+<b>תד"ה אמר דלפי פירושו נמי כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 10a
+
+<b>רש"י ד"ה בבריכה ראשונה דרך כו' של כל שנה כו'. </b>משמע דדרך להניח מחדש בריכה ראשונה של שנה זו אף דיש להם ראשונות משנים עברו דכיון דכבר נתגדלו תו אינן מצטוותות עליהן וכן הרשב"ם בב"ב (פ) בד"ה מפריח כ' ראשונה של שנה זו:
+<b>רד"ה בריכה ומפסיקין בתקופת טבת כו'. </b>והרשב"ם שם כ' שמפסיקין בחדש אדר לבד:
+<b>רד"ה ולו פתחים כולן פתוחים כו'. </b>ובדבור הסמוך ואע"פ שאינן תחת הגג המאהיל עה"מ אולי דעתו כהיש מחמירין שבשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ד ברמ"א ע"ש. אבל חס לי לייחס דעה זו למאור עינינו ז"ל שהיא נדחה ממשנה מפורשת ע"ש בהגר"א סק"ט ובא"ר פי"א דאהלות סוף מ"א לכן י"ל שכוונתו באמרו פתוחים היינו שאינם סגורים על המסגר אבל אינם פתוחים ממש וא"ש לפ"ז מה שאמר נפתח אחד מהן:
+<b>רד"ה כולם טמאים שגזרו חכמים כו'. </b>ולקמן (לח) מוכח להדיא דהוה דאורייתא הל"מ כדפי' בעצמו שם וכ"כ בעירובין (סח). ועתוי"ט פ"ז דאהלות מ"ג:
+<b>רד"ה אף משימות המת ולמאי דס"ד כו' דבנפתח א' מהם נמי הוי פליגי כו'. </b>ועי' בתוס' מה שתמהו בזה ולעד"נ יען כי בדיני ברירה נמצאו כמה חילוקים דקים כאשר האריכו בתוס' בכ"מ וכן שאר המפרשים י"ל דה"נ ל"א ברירה אלא כשחשב גדול הבית אז אמרי' דגם מעיקרא הי' דעתו בכך משא"כ כשנפתח מאליו או אחרים הוציאוהו שלא מדעתו די"ל דלעולם דעתו היה להוציאו בא' משאר פתחים ועדיין צע"ג בזה כי דין ברירה עמוק מאד ומפוזר בש"ס בכמה שיטות ומה שהקשה הרמ"ש לשיטת רש"י למאי דס"ד ל"ל למיתני כלל נפתח א' לפמש"כ בעירובין שם בשם התוספתא דבנפתח אינו מציל אלא פתח ולא חלון וכ"מ להדיא מלשון המשנה ומחשבה מועלת אפי' בחלון לק"מ:
+
+Daf 10b
+
+<b>[רש"י ד"ה בשלמא. דהוו שני גוזלות. </b>אולי צ"ל שלשה] :
+<b>שם </b>(בסופו) הכי קאמרי. כצ"ל:
+
+Daf 11a
+
+<b>[רש"י ד"ה א"ד אמר אביי שני אביי גופיה הכי ל"נ כו'. </b>כצ"ל] :
+
+Daf 11b
+
+<b>גמרא אר"י א"ש מולח אדם כמה חתיכות בשר בב"א כו'. </b>עי' ברא"ש ולכאורה יל"פ דר"ל דכל החתיכות עדיין מחוברות וקמ"ל דמולח אותה כמו שהיא ואע"ג דאפשר למיפלגה עי' לקמן (כא) והטעם דמיקל כאן הוא כמ"ש הרא"ש משום דאין עבוד באוכלין אי משום פסידא שלא יסריח הבשר כמ"ש הג"א. ועי' לקמן (יז ב) ברש"י ד"ה ואם הערים ובתוס' שם ולשון הירושלמי מולח הוא אדם דבר מרובה אע"פ שא"י לוכל ממנו אלא דבר ממו��ט:
+<b>רש"י ד"ה ורחבא </b>(בסופו) דלא נספקיה בדרב יהודה אחרינא. כצ"ל. [ועתה נראה לי דר"ל דודאי לא יסתפק השומע שכוונתו על רבי יהודה אחר לפי שלא היה בזמנו ובמקומו זולת רב יהודה רבו:
+<b>שם ד"ה דערב יו"ט לא דהא יכול לשוטחו מבעו"י. </b>כצ"ל] :
+
+Daf 12a
+
+<b>תד"ה ה"ג ורש"י קי"ל דב"ה ס"ל כו' הותרה לגמרי כו'. </b>נראה דחיליה דרש"י מהא דא"ל לריו"ח לקמן במבשל גיד דאמרינן לב"ה מתוך אף דהוא אסור וא"כ אין בו צורך כלל והתוס' לשיטתייהו נדחקו שם:
+
+Daf 12b
+
+<b>רש"י במשנה ד"ה מתנות הרמתן הותרה לו שהרי כו' ואע"פ שאין טובלין כו' מיהו כו' הלכך כו'. </b>לכאורה אדרבה לפי שאין טובלין ומותר לאכול הבשר קודם הפרשתן לכן מותר להרימם דאין זה שום תיקון וכמו דפריך לעיל (ט) גבי חלה לימא פליגא דשמואל כו' ע"ש ובפירושו ולזאת אפי' נשחטה מעיו"ט שרי להפרישם ביו"ט וכדאיתא בגמרא ולכן מה שמסיים משום גזירה דאין מגביהין אותם תמוה אח"ז ראיתי בהגהות הב"ח שמגיה דא"מ תרומה ולפמש"כ מדויק שפיר מה דסיימו ב"ה תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן דשבקי לחלה ברת זוגי' משום דמילתא פסיקא קאמרי דמתנות לעולם מרימין משא"כ חלה דאם נגמרה הלישה מעיו"ט לכ"ע אין מרימין אפי' לרבה לעיל (ט) כמו שהביאו התוס' שם בשם הירושלמי וכן ב"ש נקטי בסוף דבריהם מתנות לרבותא וכן בברייתא לקמן ורש"י שכ' שם בד"ה על המתנות וה"ה לחלה כו' לשיטתו לעיל (ט) דלא שמיע ליה הא דירושלמי:
+<b>תד"ה אין וקאמר עליה כו' לא יטלם כיני מתניתין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ה"ק דהוא דבשבת כו' והיא ילפינן מהוא. </b>כצ"ל. ולקמן צ"ל ואותה דירושלמי (ר"ל מתניתין דדמאי שהיא שם בירושלמי) קרי הוא:
+<b>בא"ד מה שמתירין ב"ה היינו דוקא כשרגילין כו'. </b>ר"ל דמשמע הכא דאף בתרומה דמודו ב"ה לא אסרי אלא הולכה אבל בביתו שרי אינו אלא כשרגילין כו' וכ"ז לסתמא דמתניתין דאתיא כר' יהודה וכאחרים אבל לר' יוסי דפסקינן כוותיה ודאי מותר אפי' בהולכה כמו שאמר בהדיא מוליכין ודלא כמהרש"א ומיושב ג"כ תמיהת הרש"ל על הרא"ש וכ"נ שהבין המהר"ם ודקדוקו בתוס' דנקטי ב"ה אינו כדאי לדחות הפי' הפשוט שבדבריהם:
+
+Daf 13a
+
+<b>גמרא תנ"ה בן לוי כו' שכשם שת"ג כו' כך ת"מ כו'. </b>משמע דיליף לה מהיקשא ורבא אמר משום קנסא:
+<b>רש"י ד"ה ופרכינן לרבא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה איכא דאמרי אבל בקטניות סתם הכנסתם למרוח. </b>ק"ק א"כ מאי פריך מחבילי תלתן הלא פרש"י לעיל בד"ה לאשמעינן דאין דרכן להעשות כרי ושיפלגו הלשונות במציאות כזה הוא דוחק:
+<b>רד"ה קנסא שהמשנה סדר המעשרות כו'. </b>ורמב"ם פי' דהפסיד לכהן התרומה שבו משמע דמשום לא תאחר ליכא הואיל דלא מטא עדיין זמן חיובייהו:
+<b>תד"ה א"ד ותירץ דה"ק כו'. </b>אכתי ק"ק דלל"ק קטניות עדיפא דבדידהו מודה ריב"י במפרש ולל"ב שבלים עדיפי דמחייב בהו רבי בסתמא ובקטניות לא:
+
+Daf 13b
+
+<b>גמרא מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי. </b>עמש"כ בפסחים (מט):
+<b>רש"י ד"ה מחשב הא מדידה בעי בשלמא כו' ובת"ג כו' הילכך באומד סגי כו'. </b>משמע דכש"כ מדידה דעדיף טפי ותימה דהתנן פ"א דתרומות מ"ז אין תורמין לא במדה כו' ע"ש:
+<b>תד"ה כשם דה"ק בירושלמי כה"ת כו' חוץ מת"מ כו' אבל בת"מ מדאורייתא לא בעינן מוקף. </b>וכ' מהר"ם שיש שום לימוד דת"מ ל"ב מוקף ונעלם ממנו תשלום הירושלמי הביאו הר"ש ברפ"ב דתרומות דיליף מדכתיב גבה מכל מעשרותיכם (אולי צ"ל מכל מתנותיכם כמו שהגיה הגרי"פ בסוגיין ועמש"כ במ"ר נשא פ"ו אות ח' במ"ק בהערה) תרימו אפי' אחד ביהודה וא' בגליל ע"ש:
+<b>ובעיקר </b>דברי הירושלמי שאמר כה"ת למדה ומלמדה כו'. ק"ל דאשכחן עוד בבכורות (נו ב) יהיה לך ולא של שותפות וזה כתיב בבכור ודרשינן ליה למעשר באא"ע דבכור איתא בשותפות ע"ש וכה"ג בסנהדרין (נד סע"א) ע"ש ובפרש"י:
+<b>תד"ה ומה ראית ותימה כו' ואומר הרר"י כו'. </b>עמש"כ בס"ד בעירובין ודע ששם כתבו זה בשם הריב"א:
+
+Daf 14a
+
+<b>גמרא אלא אימא לכל דבר. </b>רש"י נדחק מנ"ל דלא בעו שינוי ואולי יל"פ לכל דבר היינו דמלח שוה לתבלין לכ"ד דאילו לא היה כוונתם רק למשרי לקדרה הל"ל ובה"א אף לקדרה:
+<b>שם אמר אביי כי תניא נמי מתניתא כו'. </b>עי' רש"א ואישתמיטתיה מש"כ התוס' בכ"מ דהיכא דלא נזכר אמורא מקודם אין דרך לומר אלא ומהם בשבת (צח) ד"ה אטבעי וכ"כ הרשב"ם בב"ב (מד ב) ד"ה ל"צ:
+
+Daf 14b
+
+<b>במשנה ובה"א בורר כדרכו כו'. </b>בתור"ע הקשה איך הותר לברור הפסולת כו' הא הוי מוקצה כו'. ותימה שנעלם מכ"ת התוס' בשבת (קמב ב) דכיון דאוכל מרובה עה"פ כדמוקי לה רשב"ג בטלה ברוב ליטלה מן האוכל ולזורקה ועי' לעיל (ג ב) תד"ה אבל:
+<b>תד"ה הבורר וי"ל דהתם ה"פ נוטל האוכל לעצמו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י במשנה ד"ה אבל. שאין טוחנין ביו"ט. </b>עתוי"ט שכ' דשחיקת מלח ודאי היא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין כו' עמש"כ לעיל (ז ב) ותראה ששגה בזה ועי' בפ"א דמע"ש מ"ג בתוי"ט ובתור"ע אות ד':
+<b>גמרא משום שנאמר לא יעלה עליך. </b>עי' הגרי"פ וכן ברי"ף ורא"ש ל"ג ליה אבל הר"ן גריס ליה ופירשו וכן הגר"א ז"ל בפ"ט דכלאים מ"ב:
+<b>תד"ה מפני וי"ל דשאני פרוכת הואיל דמיכף כו'. </b>כדאי' בסוכה (ז ב):
+<b>בא"ד ומיירי במשקה דזב וזבה כו'. </b>ע"כ ר"ל במשקה שאינה ממעיינותיהם דהם אה"ט אבל קשה דמאי איריא דזו"ז כולהו משקין מטמאין כלי מדרבנן ואולי משום דמשקי בי מדבחייא דכן בפסחים (יז) ללוי. ועי' עוד שם (יט ב) ואכמ"ל:
+
+Daf 15a
+
+<b>גמרא סנדל המסומר אסור לנעלו כו'. </b>התוי"ט תמה מדוע לא הביא הש"ס סיוע לאביי מהברייתא דשבת ע"ש ונעלם מכ"ת דברי הרמב"ן בסתה"א שהבאתי בברכות (כו) ע"ש:
+<b>שם ביצת הגיר. </b>נמצא במקרא ישעיה (כז ט):
+<b>שם ה"ק כל שנאותין בו בחול כו'. </b>נ"ל דמוכח פי' זה מדאר"י מפני שצריך אומן משמע דאם היה הדיוט יוכל להשחירן מותר והלא ביו"ט אסור משום צובע אלא ע"כ משום דראוי היה לחול ע"י הדיוט וכיון שלא נצרך אומן לא מיקרי מחוסר מלאכה:
+<b>שם אמר אביי תפילין הואיל ואתא לידן כו'. </b>כה"ג אמר בשבת (פא ב) וש"נ:
+<b>שם ל"ק הא דמינטרא מחמת גנבי כו'. </b>עי' גי' מהר"ם ולגירסתו קשה דבלא מינטרא מחמת כלבי לחוד סגי. ועמש"כ בעירובין (צז) וגי' שלפנינו יל"פ דהוי כמו אלא ל"ק כו' וקאי על קושיית ר"ה בריה דר"א מהברייתא על אביי הא ר"ל הברייתא דמנטרא כו' והא דל"ק אלא עי' מהרש"א לעיל (יד) ובמש"כ שם בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה מניח ידו דרך מלבוש דהיא העברה כלא"י. </b>ובעירובין (צה ב) פירש דרך מלבוש דהוי תכשיט ולא משאוי ושם הוא מוכרח דלר"ג לא שרי טפי מב' זוגות משום דלאו תכשיט הם ע"ש ואי מטעם דהוי כלא"י אפילו טובא נמי:
+<b>תד"ה אלא. אבל נמטא אינו אלא מדרבנן כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה ה"ק. מ"מ ליכא איסורא להניחן. </b>עתוי"ט ותור"ע ומה שהקשה הב' על הא' דגזירה שמא תיפסק כו' ל"ש ביו"ט דהוצאה לא אסירא ביה נ"ל דלק"מ דהא לקמן (ר"ד יח) דא"ר טעמא דאין מטבילין כלים שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יו"ט אטו שבת. והר"ש שם פסק כוותי' וע"ש בתד"ה גזירה ובשבת (קכד) והא בקעת דביו"ט דבר שמלאכתו להתיר כו' כיון דבשבת כו' גזירה יו"ט אטו שבת:
+
+Daf 15b
+
+<b>במשנה ואם הותיר הותיר לשבת. </b>עי' לקמן (יז) דגם לכתחלה שרי להוסיף אף שא"צ אלא לחתיכה אחת ואפי' מיו"ט לחבירו דהב' ספק חול וברש"י שם ע"ב ד"ה שלא יערים כ' דאפילו לחול שרי ואולי יכוין כאן דאפי' הותיר כולו אח"כ שלא טעם ממנו מאומה אין בכך כלום הואיל דבתחלת בישולו כיון בלא הערמה לאכול מקצתו ועט"ז סי' תקכ"ז סק"כ או יל"פ האי ואם כמו ואפילו כמש"כ בברכות (לד) בס"ד ובהשמטות בסוף שבת (ועי' תל"ע חלק ה' מאמר ג' פ"ג בשמוש הה' דמלת אם) וכפל דהותיר הותיר מורה דאפי' טובא (ע"ש מאמר א' רפ"ד) ועי' ב"מ (לא) וכן יל"פ הלשון דואם נתרפא נתרפא דפי"ד דשבת מ"ד ודסוף פכ"ב ור"ל ואף דנתרפא יפה יפה:
+<b>שם ושוין כו' שהן ב"ת. </b>לכאורה הלשון תמוה דהכי פליגו במה נקרא ב"ת ואולי אתא לאפוקי מרשב"א לקמן (יז ב) דאמר דפליגי בזה אם הם ב"ת ובפשוט י"ל דה"ק ושוין בדג כו' דמערבין בי' ואמר הטעם מפני שהן ב"ת:
+<b>גמרא א"ר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו'. </b>עי' בר"ן שכ' ול"ת כו' הא דתנן נאכל עירובו כו' לא יבשל כו' דמוטב שלא יתעדן שבת א' כו' מזה נראה ראיה לשיטת תר"י ריש ברכות דלרבנן דאמרי שם עד חצות משום סייג היכא דעבר ול"ק עד חצות שוב א"ר לקרות ע"ש ודלא כהש"א תשו' ד' שהקשה עליו מסברא ע"ש:
+<b>רש"י במשנה ד"ה אכלו קודם שבשל כ"צ שבת. </b>לולא דמסתפינא הייתי אומר דלטעמא דרבא כדי שיברור כו' אם נאכל העירוב אחר שסעד סעודת יו"ט מותר לבשל בתחילה לשבת דתו לא שייך שמא יכלה הכל ליו"ט ונ"מ לדינא דבמרדכי כ' שסמך ר"ש על הא דרבא פ"א דשכח ול"ע והניח ע"ת ביו"ט כו' הביאו הב"י ססי' תקכ"ז ע"ש:
+<b>רד"ה ופירותיה. ול"נ שהוא מין עשב כו'. </b>בר"ה (כג) חשיב קתרוס במיני ארזים ומפרשו רב אדרא וע"ש בפרש"י וכן בחלק (קח ב) עצי גופר א"ר אדרא לגי' הערוך (וכן כאן אמר לשון נטיעה דעל הרוב הונח על אילנות) אולי יאמר דתרי אדרא נינהו כדמשני הגמרא כה"ג בכ"מ וכמ"ש התוס' בע"ז (יד) לענין תורניתא ע"ש:
+
+Daf 16a
+
+<b>גמרא תנ"ה בש"א מחד שביך לשבתיך כו'. </b>חדוש הוא לומר תנ"ה לברייתא [וכה"ג השיגו התוס' על פרש"י בבכורות (נא) בד"ה והראיון] וכזה בסוכה (כו סע"א) ועמש"כ שם וכיוצא בזה תמהתי במנחות (מא ב) ע"ש ואולי השני' היא מדר"ח ור"א עי' חולין (קמא):
+<b>תד"ה איזהו פרש"י כו'. </b>וקשה לפ"ז דהל"ל שהלבנה מתכסה רש"י נראה שיישב זה במש"כ בד"ה בכסה אבחדש קאי כו' וכן באיזו לשונות לועזיות נקראת הלבנה בשם שנקרא בו חדש:
+
+Daf 16b
+
+<b>גמרא תנן אכלו כו' לא דאית ביה כזית. </b>ונראה דאשמעינן דל"ת כיון דקרא שם עירוב על כל הככר צריך שיהא כולו קיים אבל א"ל דקמ"ל אע"ג שהוא פרוס ולכתחלה א"מ בו מידי דהוה אע"ח דקי"ל כר' יהושע בעירובין (פ ב) במשנה דהטעם דהתם משום איבה לא שייך הכא דמערב לעצמו ואי דמזכה לאחרים גם בזה ל"ש איבה כמ"ש הרא"ש שם:
+
+Daf 17a
+
+<b>גמרא רא"א בהודאה. </b>וכ"ה אומר בהבדלה בפ"ה דברכות במשנה וטעם תר"י דשם לא שייך כאן כ"כ:
+<b>שם מניח אדם עירובי תחומין מיו"ט לחברו ומתנה. </b>נל"פ דמיירי אפילו חלו באמצע השבוע והוא נצרך ללכת ביו"ט שני יותר מאלפים מניח עירוב ביו"ט א' ומתנה אם היום חול יהא עירוב לצורך מחר ואם היום קדש א"כ למחר חול וא"צ לעירוב כלל וכ"נ שהבינו התוס' בעירובין (לח) ד"ה ור"א ורש"י ותוס' כאן לא פי' כן:
+<b>רש"י ד"ה מיו"ט לחבירו ובאותה הפת עצמה. </b>לקח זה מהא דאיתא בעירובין (לט) ע"ש אבל התם הטעם משום הכנה דל"ש כאן כמ"ש התוס' ועוד ביום הא' מא"ל. שוב ראיתי להטור סי' שצ"ג שכ' לענין ע"ח ג"כ באותו הפת וע"ש בב"י ובאחרונים ולא העירו מפרש"י:
+<b>תד"ה אין הלכה וא"ת כו' וי"ל כו'. </b>ול"נ דאי הוה אמר הל' כת"ק ה"א דהכוונה אינה רק לאפוקי מר"א דאמר בהודאה ונ"מ לחל בחול אבל מה יענו הם ואני להא דאיתא בנדרים (עו ב) כה"ג וכן לקמן (כד) א"ה כר"ג (ועמש"כ שם בס"ד). ועוד איכא ד"ט כה"ג. ועי' בתוס' שציין הגרי"פ:
+<b>תד"ה אי אמרת. לכן נ"ל כגי' דה"ג. </b>הוא ר"ת דהלכות גדולות וכן הביא הר"ן בשמו:
+
+Daf 17b
+
+<b>גמרא אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין כו'. </b>כצ"ל וכ"ה ברא"ש:
+<b>שם אסורא דשבת שאני. </b>יל"פ דדיחוי זה מספיק גם על המעשר והמטביל דלעיל דאיסורא דשבת חמירי אפילו שבותין דידי' כדלקמן (ר"ד כא) שאני שבות שבת משבות יו"ט ועמש"כ לקמן רפ"ה ובעירובין (פו ב ושם) אמרינן דחמיר אפי' נגד עשה דאורייתא ורש"י לא פי' כן וכן הר"ש בתרומות שם. אח"ז מצאתי להב"י ססי' תק"ג שהביא בשם תשובת הרשב"א כדברי:
+<b>שם א"ר הלכתא כתנא דידן כו'. </b>ובירושלמי אמר והלכה כדברי התלמיד פי' הק"ע דרבי (ר"ל שסתם המשנה) תלמידו דרשב"א הוה ואישתמיטתיה גמרא דכתובות (נא) דקרי ליה חבירו ולפמש"כ התוס' במנחות (ס"ד לא) דתרי רשב"א הוו א' חבירו דר"מ וא' תלמידו הוה א"ש ועי' ב"מ (ד ב) בתד"ה אין הב' בסופו ובמה שציינתי שם:
+<b>תד"ה אמר והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל א' כו'. </b>הוא לעיל (טז) ושם ליתא לתיבת א':
+<b>רש"י במשנה ד"ה ובה"א והא דנקט שבת רבותא כו'. </b>והתוי"ט בשם יש"ש כ' דדוקא קתני להטהר בכניסת הרגל ול"נ דאם יטבול ביו"ט יהי' טבו"י עד שיעריב השמש ויהי' כל יום א' בטומאה:
+<b>רד"ה ושוין ומבטלי אגבייהו כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 18a
+
+<b>גמרא ביו"ט מא"ל. </b>ממתניתין לא מוכח דאסור ביו"ט דהא דאמרי מלפני השבת דמשמע דביו"ט לא. י"ל כמש"כ שם אלא שסמך על הברייתות דלקמן וכה"ג לקמן דפריך יוה"כ מא"ל ע"כ סמיך על הברייתא דכל חייבי טבילות דמייתי שם בתר הכי וכפרש"י:
+<b>רש"י ד"ה בולד הטומאה </b>(בסופו) העריב שמשו אוכל בתרומה. כצ"ל:
+<b>רד"ה זריזין. א"נ כו' והויא מילתא דל"ש. </b>ומ"מ באה"ט כיון דשכיחא בישראל גזרו אף בכהנים משום לא פלוג משא"כ בולד דאינו אצל ישראל:
+<b>תד"ה גזרה ולא כו' דיו"ט ושבת אחת היא. </b>ק"ק מלקמן ע"ב בפלוגתת רבי ורבנן דמחלקי שם בין יו"ט לשבת וי"ל דהתם הוא בדין פרטי והכא באיסור טבילה בכלל וצ"ל לדבריהם דכל הני דפריך מהם אביי הויין ג"כ כמו אחת:
+<b>תד"ה כלי ובאה"ט מ"מ כו'. </b>כצ"ל בל"ו:
+
+Daf 18b
+
+<b>גמרא הדר ביה רבא מההיא. </b>כתובות (יא ב) ב"ב (כד) [מנחות (ז ב)] :
+<b>שם מני מתניתין לא רבי כו'. </b>לפי מאי דס"ד דברייתא כולה מיירי בחד יומא קשה מ"ק רבי אין מטבילין אה"כ עג"מ כיון דמים גופייהו אפי' בכלי אבן אין משיקין וי"ל דמ"ל במים שנטמאו ביו"ט דלא גרע מכלי שנטמא ביו"ט והא דחכ"א ומשיקין אה"מ בכלי אבן אע"ג דקאמרי דמטבילין כלי ע"ג מימיו וא"כ כ"ע נמי י"ל דמ"מ לכתחלה אסור לגרום טומאה כמש"כ התוס':
+<b>תד"ה הדר ההיא שנויא דהתם כאן קודם טיבול כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד כיון דמתרץ ליה עלה דמתניתין כו' ואהא נמי מייתא כו'. </b>כצ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא שנויא דהתם ג"כ אמתניתין ואולי ר"ל דהכא מתניתין גופה מינה ובה טעמא בעיא ותירוצי קמאי ע"כ לא ישרו בעיניו אבל התם רומיא מברייתא הוא ולכן אפי' תימא דלא ישר בעיניו תירוצא דאביי איכא למימר דפליגי אהדדי עמש"כ שם בס"ד:
+<b>תד"ה כל. דדוקא הם שהיו עוסקין כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא אמר רבה </b>(כ"נ דצ"ל) אשכחתינהו כו'. סוכה י"ז וש"נ:
+<b>רש"י </b>(ברה"ע) ובספרים שלנו כו' וגורסין כו' ומתניתין כו'. לכאורה יצטרכו ג"כ לגרוס וכולה מתניתא בשבת לאב"א רבי וכולה מתניתא ביו"ט להואב"א רבנן:
+<b>רד"ה תד"ה עושה. וההיא טבילה שניה הבא להחמיר כו' מטביל ביו"ט. </b>וכן בד"ה הרשות מסיים מטביל ביו"ט. ולכאורה כיון דאפי' נטמא בולד שצריך ט��ילה מדרבנן מותר לטבול ביו"ט כש"כ הא. (ועתוי"ט) יותר ה"ל לפרש דזה איירי בשבת. עי' לעיל תד"ה ושוין. ועי' פי' הרע"ב וכ"ע התוי"ט וכ"ת דק"ל דא"כ היינו רישא דהא לדידי' נמי הוה זו ואצל"ז ולק"מ דהיינו הך פריך הש"ס בד"ע אבל זו ואצל"ז משני הש"ס בכ"מ:
+
+Daf 19b
+
+<b>גמרא וקסבר א"מ קדשים לבה"פ. </b>ק"ל מדוע ל"פ ר"ש ע"ז לפי מאי דמסקינן בזבחים (עו) דס"ל מ"ק לבה"פ אף לכתחילה:
+<b>רש"י ד"ה לבה"פ ומתוך כך חמץ שבה בא לידי נותר. </b>הא דלא פי' דיהא צריך לשרפנו בשעה ו' טרם שיבא לידי נותר הוא משום דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ומ"מ לריה"ג דאמר קק"ל ממון בעלים הוא ואפי' לאחר שחיטה חלק בעלים ממונו הוא כמש"כ התוס' בב"ק (יב ב). י"ל דעובר עליהם גם בב"י ובבי"מ. ועוד יש לעיין לרבנן דפליגי עלי' דריה"ג דלכאורה ודאי אינו עובר בב"י דשל גבוה הוא א"כ לראב"י בפסחים (כט) קודם חזרה דיליף שאור דאכילה משאור דראיה יהא מותר לאכול מחמץ דתודה בפסח ויל"פ דעלייהו כוון שם באמרו אבל אתה אוכל של גבוה והתוס' נתקשו שם בזה:
+
+Daf 20a
+
+<b>גמרא אלא אתיא מבינייא. </b>רש"ל מחק מלת אלא ויש לקיימו ע"פ מש"כ התוס' בשבת (נז סע"א) ע"ש:
+<b>שם ת"ר מעשה בהלל הזקן כו'. </b>בציון הגרי"פ צ"ל תוספתא דחגיגה פ"ב:
+<b>רש"י ד"ה ב"ש היא הלכך לא דחי סמיכה דידהו יו"ט. </b>עי' גה"ש וכבר קדמו בזה השעה"מ בפ"ג מהל' מעה"ק וע"ש גם ישוב נכון והגה"ש הביא דבריו דשם בפסחים (פט) בעירובין (נ) ופה שכחו:
+<b>תד"ה נזיר. וכן בנזיר. </b>נ"ל דמ"מ עולת הנזיר אינו רשאי להביא ממעות מע"ש כדמייתי התוס' ריש מנחות מן הספרי דממעט עולות משום דכתיב ואכלת:
+<b>תד"ה למד ותימה דאמר התם וכו'. </b>הוא במנחות (צב):
+
+Daf 20b
+
+<b>גמרא ואמר כל מי שרוצה לסמוך כו'. </b>בתוספתא שם הגי' כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבא ויטול כו' והיא יותר נאותה לפי הענין. ועי' חגיגה (ז ב) תד"ה מביאין:
+<b>רש"י ד"ה שמא ישהה ושמא כו' ונמצא מאחר נדרו. </b>לכאורה יל"פ כשישהה יוכל לבוא לתקלה דגיזה ועבודה כדאמרי' בעלמא ויהי' דומה לשמא ישהה דלעיל (יח) דפי' שם משום תקלה. אכן באמר ולא הפריש לא שייכא תקלה זו:
+<b>רד"ה הדם יזרק. </b>עי' רש"א שכתב דבק"צ עלו נמי לשם חובה. ותימה דלפ"ז אמאי אם היתה שבת לא יזרק וגם אם זרק לא יקטיר אימוריו עד הערב כיון דעלו לשם חובה אבל הוא נמשך אחר הרע"ב בריש זבחים שכ' כן מפירוש הרמב"ם. אמנם בחבורו פט"ו מהל' פהמ"ק חזר בו ועמש"כ שם (ד) בס"ד:
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+<b>גמרא א"ל חזי להיסק גדול. </b>עי' לקמן (לג):
+<b>תד"ה לכם והכי איתא בספרים כו'. </b>כצ"ל. וכן העתיק המהרש"א לעיל ולא כהגרי"פ:
+<b>רש"י במשנה לא יחם ולא להבעיר כו'. </b>לכאורה מדוע לא פי' משום בישול ונ"ל דבא ליישב קושיית התור"ע לרבה לעיל (יב) דמשמע דס"ל דגם לב"ה לא אמרי' מתוך א"כ מ"ט קשרו הכא לכן שכל לפרש דכאן לא איירי אלא באיסור הבערה ודומיא דמדורה (ודיקא נמי דקתני לא יחם דמשמע רק להפיג צינתן וכדרך שמפשירין קצת לרחיצת רגלים ולשתיה. ועי' בפ' כירה מ ב) ובהבערה איכא נמי מיעוטא ביום השבת בר"פ ויקהל ודרשינן ליה למעוטי יו"ט כדאמר שם לענין הוצאה וכמ"ש הה"מ בפ"א מהל' יו"ט ה"ד ובירושלמי בפ' משילין סוף הל"ב דריש כן להדיא ומסיק שם ע"ז תנינן תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין (הביאו הרא"ש לקמן סי' כ"ב והה"מ שם) ויל"פ דר"ל הא פלוגתא דלא יחם כו' דמשנתינו או דמדורה דברייתא ודלא כהה"מ שם (והאחרונים שנמשכו אחריו) דקאי על פלוגתתם בהוצאת קטן כו' עוד י"ל דב"ה סברי הבערה ללאו יצאת עי' פסחים (ה ב) תד"ה לחלק ולקמן (כג) ד"ה ע"ג חרס ור"נ יאמר דל"נ ב"ש וב"�� בד"ז:
+
+Daf 22a
+
+<b>תד"ה והמסתפק אינו ר"ל מפני שממהר כיבוי כו' אלא ה"ט כו'. </b>עי' ברא"ש שסותר דבריהם מהא דשפופרת ע"פ הנר דפ' ב"מ ועמש"כ שם בישוב דבריהם:
+<b>בסה"ד דאמר לקמן במתניתין כו'. </b>הוא בדף לב:
+
+Daf 22b
+
+<b>רש"י ד"ה פת מרובה וד"ה וב"ה מתירין. </b>צ"ל ד"א:
+<b>ד"ה מפני שמכבה כדפי' ואינו שוה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 23a
+
+<b>גמרא שלחו ליה אלמלא כו' גזרנו כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בפסחים ולפי הגי' גוזרני צ"ל ברישא שלח ליה שמעון בן שטח כדאיתא בברכות ודע דבתוספתא מסיימא מפני שקורין אותן פסחים ועתה יש לי סעד למש"כ ברפ"ז דפסחים דר"ג היה קורא לגדי מקולס שלו פסח:
+<b>תד"ה ע"ג חרס וכ"מ בירושלמי כו' ר' יוסי אסר כו' והטעם כו'. </b>לפנינו בירושלמי משילין ליתא פלוגתת ר"י ורבנן רק חזקי' אסר מתניתא פליגא כו' וכן העתיקוהו הרא"ש והה"מ שם וגם טעם המתיר משמע מדיוקא דביום השבת כמש"כ לעיל ולגירסתם ופירושם צ"ל דר' יוסי דירושלמי איננו סתם ר' יוסי התנא דהא איהו ס"ל דללאו יצאת (שבת ע) ונראה שהוא ר' יוסי אמורא שנזכר כ"פ בירושלמי סתם עמש"כ בריש ערלה בס"ד ומש"כ דאם ללאו יצאת מותרת ביו"ט הוא כפי' ריב"א שהביאו בפסחים (ה רע"ב
+<b>בא"ד ואפי' למאן דשרי הבערה כו' אבל כיבוי כו'. </b>עמש"כ בשבת (עג) בס"ד:
+<b>במשנה פרתו יוצאה כו'. </b>עתוי"ט סד"ה ביו"ט שכ' בשם הב"י דשביתת בהמתו הויא בלאו ועמש"כ בע"ז (טו) בס"ד:
+
+Daf 23b
+
+<b>רש"י ד"ה אבל צדין המכונסים מאתמול. </b>ולשון הרע"ב המוכנים:
+<b>תד"ה אין צדין ולא נהירא כדפרישית בר"מ. </b>כצ"ל:
+
+Daf 24a
+
+<b>רש"י ד"ה הרדסיאות ע"ש מקומם וי"א כו'. </b>עי' בחולין (קלט ב) דלפי' הא' גרסינן הדרסיאות ועמש"כ בשבת (קנה ב):
+<b>תד"ה ותניא דאמר התם רשב"ג מחוסר צידה הצד לתוכו פטור. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא אר"י א"ש א"ה כר"ג. </b>לכאורה קשה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכדפריך כה"ג בבכורות (לז) ובש"מ ואולי משום דהורה הלכה למעשה באמרו מותרין הן ר"ל לכל מי שירצה הוי כמעשה רב קמ"ל ועמש"כ בב"ק (ל ב):
+
+Daf 24b
+
+<b>רש"י ד"ה ופירי דכבישי כשלקטום טמנום כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ולערב ואומר הרר"ש כו' דהוי ספק אם באו מחוץ לתחום וספק דדבריהם להקל ור"י אוסר כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 25a
+
+<b>גמרא וצפרין שקננו בטפיחין בבירות. </b>כן גריס רש"י לעיל (כד) ע"ש:
+<b>שם והמקושרין והמנוענעים כו'. </b>לכאורה אתי כב"ש לעיל (י) במשנה אבל עי' בתוספתא פ"א (בציון הגרי"פ ט"ס פ"ג) דקודם מאמר רשב"א זה נשנה רש"א בש"א לא יטול כו' עד שיקשר בה"א עד שינענע ודע שבגי' התוספתא שם איתא וחיה שקננה בפרדס צריכה זימון כו' וע"כ ט"ס הוא:
+<b>רש"י ד"ה מדברי רבינו ור"ן דקרי ליה כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 25b
+
+<b>גמרא ג' עזין הן כו'. </b>נל"פ שמעיזין פניהם נגד מי שגדול מהם בכח ובמעלה ועח"א וצלף ג"כ פריו אינו חשוב כ"כ מדחשיב בהקלין שבדמאי הנצפה והוא צלף כדפי' הרע"ב וכדמוכח בברכות (לו) וטעמא דכולהו שם משום דלא חשיבי:
+<b>רש"י ד"ה חצובא ובו תיחם כו'. </b>הוא בב"ב (נו):
+<b>תד"ה וצלף ופי' (בתוספת') [בתוספות] </b>(כצ"ל) כו' ג' פירות עלי' אביונות וקפריסין. ובב"ב (כח ב) כתבו ג"כ שיש לו ג' פירות אך שלא פרטום ולכאורה קשה דהרי יש לו ד' והמה ג' הנזכרים ועוד א' והוא תמרות כדאיתא בברכות שם לכן נ"ל להגיה בדבריהם תמרות חלוף עליו וכמו שחשבם ר"א במתניתין דמעשרות ספ"ד והובאה שם בברכות (ועתר"י שם שכ' ג"כ ויש בו ג' מינין תמרות כו') ומשמע דעליו גם ר"א פוטר וכן לענין ערלה בא"י כ' ג"כ בשו"ע יו"ד סי' רצ"ד ס"ד ג' מינים אלו ומשמע דעלי' פטורים אף בא"י. ועי' בערלה פ"א מ"ז העלין כו' מותרות בערלה אלא דשם משמע דאיירי ��עלי גפנים:
+<b>תד"ה שאני ילתא. </b>מש"כ הרש"א וליכא למימר משום דבעיתא התירו בל"צ כו'. תמוה דמאי הוה דבעיתא תלך ברגליה או לא תלך כלל:
+
+Daf 26a
+
+<b>במשנה רש"א כל שאין מומו ניכר מבעו"י כו'. </b>היינו דלא איתחזי לחכם כדמפרש בגמרא הא חזי ליה חכם אע"ג שלא התירו עדיין שרי כעובדי דר' אמי ורבא לקמן (כז) ולפמש"כ הת"י בשבת (מו ב) בתד"ה התם אם ה"ל מבעו"י מום מובהק דניתר ע"י ג' בני הכנסת שרי אפילו לא חזו ליה:
+<b>גמרא ל"צ דעבר ואסקי' כו' והשתא ה"ל מום קבוע מ"ד כו'. </b>נראה דלהא"נ שבפרש"י דטעמא משום קנסא האי והשתא פי' לאחר העלאתו וכדפי' לקמן בדר"י הנשיא ומשום דעביד איסורא בהעלותו כי אז לא היה בו מום קבוע אבל אם מום קבוע הזה נולד בו בהיותו בבור דאיגלי מילתא למפרע דשפיר העלה לא קנסינן ליה דאלת"ה נוקים ואם לאו היינו שהעלהו קודם הראותו לחכם ואפי' הי' בו מום קבוע הזה מעיו"ט. אולם הרש"א לקמן מוחק לגמרי הוא"נ כו':
+<b>רש"י ד"ה ואם לאו משום דר"י מוקצה א"ל ולמ"ל אם כו' שנפל בו ביו"ט כו'. </b>וכן לקמן (ע"ב) דארנב"י אילימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא צריכא למימר ופרש"י דזה גם ר"י מודה משום דטעמא דכל שעתא דעתי' עלוי' כו' שפרש"י לעיל (ונ"ל משום דשכיחי מומין כדאמרי' בע"ז (ה ב)) לא מהני אלא למאן דל"ל מוקצה וכ"נ להדיא בתוס' סד"ה ת"ר דאפילו ר"ש בעי יושב ומצפה כדאיתא בשבת (מו ב) ולקמן (ל ב). ועי' לקמן (כז ב) ולר"י דאית ליה מוקצה אסור גם בזה:
+
+Daf 26b
+
+<b>רש"י ד"ה אלא לאו דאחזו ויתוקנו לבו ביום כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 27a
+
+<b>גמרא סתם קדירות דעלמא בה"ש רותחות הן. </b>שבת (לד):
+<b>שם אמר מאן דהוא. </b>עפרש"י ולעד"נ לפי שאמר לעיל ר' ירמיה ואיתימא ר"ז. לכן אמר כאן מאן דהוא ור"ל ר' ירמיה או ר"ז וכן תתפרש ההיא דחולין (נ) דהיינו או ר' זירא או ר' אבא המוזכרים לעיל ובמו"ק הגי' משובשת וצריך להגיה כמו דאיתא בחולין ע"ש פרש"י ד"ה גמירי ודלא כהגרי"פ דמשמע שתופס גי' דמו"ק לעיקר:
+<b>רש"י ד"ה ה"ל ההוא בוכרא וה"ל בביתו כהנים כו' ואוכלים בכורות. </b>לכאורה בכור בע"מ נאכל גם לזר כב"ה בבכורות (לב ב לג) ועמש"כ בתמורה (ה ב) בס"ד:
+<b>רד"ה אלא הכי אמור. </b>עי' מהרש"א. ומה שהביא בשם סדר תו"א דר"י בה"מ ורשב"מ הם מקרי ק"ק כ"ה גם במדרש קהלת בפסוק ראה חיים:
+<b>רד"ה ומינה וקמו להו רשב"י ור"מ בחדא שיטתא וה"ל ר"י יחיד כו'. </b>חזינן דאף דקי"ל כר"י נגד ר"ש וכן נגד ר"מ עירובין (מו ב) מ"מ נגד תרוויהון ביחד א"ה כמותו וסייעתא להרי"ף בפ' חבית ועי' ק"נ שם אות ט"ז:
+<b>תד"ה אלא גמרו. </b>בהג"ה שבגליון מהמהרש"א צ"ל וא"כ לא הוי כבידי אדם:
+
+Daf 27b
+
+<b>גמרא שלא יביא בצק כו' כדי שיבא הכלב כו'. </b>נ"ל דלרבותא נקיט בצק שאין דרך הכלבים לאכלו כמש"כ המלחמות לעיל פ"ב גבי פלוגתת ריה"ג ור"ע בדרשה דלכם ולא לכלבים ע"ש וא"כ הוה גרמא רחוקה אפ"ה אסור. ואין קושיא על המלחמות מספ"ג דטהרות בצק כו' ובכלב כדי שילחכו כו' דהתם מיירי שניכר מקום נשיכתם וקאי ארישא שיש בה נקירות תרנגול וכ"כ הרמב"ם בחבורו להדיא:
+<b>רש"י ד"ה ההוא גברא כהן היה. </b>וכ"כ בד"ה את גרמת שנחשדתם כו'. ולכאורה קשה א"כ מדוע האמינו בהשיבו לא ולא דרש ממנו עדים כמש"כ לעיל. ואולי דבאמת א"ל אח"כ להביא עדים והגמרא לא חשה להביא זה כמו דלא סיימא דשרי ליה. ומה שהכריחו לומר דכהן הוה הוא משום דאין רואין בכור ישראל אא"כ כהן עמו (בכורות לו ב ושם):
+<b>רד"ה ופרטי' והיא שנויה כו' שפתו שנפגמה. </b>הוא שם (לט):
+<b>רד"ה את גרמת שישראל כו' אלא ג' חדשים. </b>היינו בדקה וכר' יוסי בר"פ עד כמה דלית ה"כ:
+<b>רד"ה שאסורים ��כי שריא במסוכנת כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ועל החלה דלכך א"נ לפני כלבו משום דמצותה בשריפה כו'. </b>עמש"כ ברפ"ב דפסחים בס"ד:
+<b>במשנה ושוחטין ומחלקין ביניהם. </b>מפרש"י משמע דגריס ושוחט כדלקמן (ס"ד כח) במשנה ואו קתני או דנמנין מעיו"ט או דמחלק ביניהן בלא פיסוק דמים כלל וע"ז שייל בגמרא היכי עביד:
+<b>גמרא תנ"ה לא יאמר כו'. </b>בתוספתא תני בהדיא כיצד אין נמנין כו' לא יאמר כו' (ואולי דכצ"ל גם כאן) ור"ל דלא יאמר לו הריני שותף עמך בבהמה זו בסלע ורצונו שישום דמי הבהמה כולה (וזהו פיסוק דמים) ואם ישיימוה ד"מ בעשרה סלעים יהיה לו בה חלק עשירית וכה"ג ואומר כן כדי שיעלה לו חלקו בזול יותר כמובן ולקמן (ס"ד כח) דתני לא יאמר אדם שקול לי בדינר בשר אינו צריך לשום הבהמה כולה רק אותה חתיכה שנותן לו וכ"מ שפי' הגר"א ז"ל בשו"ע ר"ס ת"ק ואתי שפיר לשון נמנין דהכא. וכן שינוי לשון מסלע לדינר ומיושב תמיהת התוי"ט במשנה דלקמן:
+
+Daf 28a
+
+<b>גמרא אסור לשקול בשר במים. </b>עפרש"י. ויל"פ ג"כ ע"ד שא"ר יהודה בערכין ר"פ האומר ע"ש וכ"נ שפי' הרמב"ם בחבורו פ"ד הל"כ אבל משקל כזה (לב' הפירושים) איננו מכוון כראוי כדא"ר יוסי שם ואולי להכי קאמר הכא אומן שיודע לכוין בשר כנגד בשר ועצמות נגד עצמות:
+<b>[שם אר"פ שדי גברא בינייהו וכו'. </b>כזה אמר ג"כ ביומא (ט ב)] :
+
+Daf 28b
+
+<b>גמרא אפומא דדקולא. </b>עפרש"י ויל"פ קלחת כדפרש"י בחולין (צח) וע"ש בתוס':
+<b>שם והוא שיש עליו כזית בשר. </b>בר"ן מוכח דלא היה גורס כזית דבכזית הי' מותר בטלטול גמור:
+<b>רש"י ד"ה באנו למחלוקת נכנסנו בד"ז כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+<b>תד"ה שלא וה"פ אמרת כו' תן לי ה' אגוזים כו'. </b>נראה דכן הי' גירסתם בגמרא גבי אגוזים חמשה לא חמשים. וכ"ה ברא"ש ובב"מ (עה) העתיקו עשרים אגוזים:
+<b>תוס' ד"ה המביא י"ל דהתם מיירי בשבת שאינו כו' </b>(כן הגיה הב"ח). כה"ג חלקו לעיל (ט ב) ד"ה מאי בשם הרר"א:
+<b>בא"ד וקאמר התם במס' שבת למעוטי בהילוכא עדיף. </b>כצ"ל:
+
+Daf 30a
+
+<b>גמרא אר"כ ז"א מתחילין כו' מני ר"ש היא כו' איכא דמתני כו' מני ר"י היא כו'. </b>הרע"ב מפרש למתניתין כל"ק אבל הרי"ף וכן בפי' הרמב"ם פי' כל"ב וכן מסתבר דהא מתניתין דאין מבקעין כו' אתאן לר"י עי' בריש מכילתין ולקמן (לא ב) תד"ה ונפחת. ולפמש"כ בר"מ בתד"ה גבי יש לקיים פי' הרע"ב
+<b>רש"י ד"ה זימנין דמיפסיק וקשר העשוי להתקיים כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 30b
+
+<b>גמרא הפריש ז' אתרוגין לז' הימים כו'. </b>לפי מאי דמסיק בסוכה (מד) דלדידהו נמי לא דחי שבת ושמיני ספק ז' איננו ניטל כמש"כ התוס' שם (ר"ד מז) לא מ"ל ז' ועמש"כ בפסחים (ל) בס"ד:
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+<b>גמרא איני והאר"נ הני ליבני כו'. </b>עי' מהרש"א שנדחק ועי' חולין (טו סע"א) ולי נראה דשרגינהו דומה לסואר של קורות שכתבו התוספות בריש מכילתין דאפילו ר"ש מודה:
+
+Daf 32a
+
+<b>רש"י ד"ה מסיקין בכלים דבני טלטול נינהו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>גמרא מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אר"י ר"מ היא כו'. </b>לכאורה יש לתמוה על הפוסקים שסתמו משנתנו להלכה ושם לית הלכתא כר"מ. ומצאתי בב"י סי' תקי"ד דהגמי"י בשם איזה ראשונים דחוה באמת מהלכה מטעמא דאמרן. ונ"ל דמפרשי דלאו אעיקר דינא קאמר מאן תנא דזה לכ"ע אסור וכמו שתמהו התוס' על פרש"י רק על לשון מפני שהוא עושה כלי דמשמעו דכלי גמור הוא ואף לענין טומאה ומדויק הלשון מאן תנא דפח"נ מנא הוא וראי' לדבר דבברייתא דלקמן דתני נמי הא דאין פוחתין אה"נ לא מסיימא טעמא דמפני שהוא עושה כלי (ואף דדרך ברייתא לפרושי יותר מהמשנה) והיינו משום דאתיא כחכמים (עי' ספ"ד דכלים) דאינה כלי עד שיצרפוה ואפ"ה אסור ביו"ט ונכון בס"ד:
+<b>שם ר' יהושע אומר משיצרפו בכבשן. </b>עמש"כ בפסחים (עז) בס"ד. אבל בתוספתא הגי' ר' יהודה וכן העתיק הר"ש בכלים שם:
+<b>רש"י במשנה ד"ה ואין עושין שצריכה עשייה ותיקון. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה משיצרפו בין ביד כו'. </b>התוי"ט בכלים שם העתיק בין במים ונכון מאד עי' שבת (מא ב) ונראה הא דהשאילו חז"ל לקישוי וחזוק לשון צירוף הוא מפני דסבת קשיות וחזוק כל גשם הוא דבוק וצירוף חלקיו זה בזה ביותר:
+<b>רד"ה לפי של"נ מלאכתן. מדאפלוג באלפסין. </b>מזה אין הכרח לכאורה די"ל דנקטן לרבותא דת"ק אבל י"ל דפי' גמר מלאכה הוא מלאכת חקיקתן קודם צירוף כדמוכח לעיל מפלוגתת ר"מ ור"י:
+<b>תד"ה אין. לכן נראה לפרש כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 32b
+
+<b>גמרא תני ר"ח חותכה באור כו'. </b>תוספתא ספ"ג:
+<b>רש"י ד"ה טוי לי אווזא ותולה הצלי לתוכו. </b>כצ"ל:
+<b>רד"ה שרקין שהרוח קשה לצלי. </b>עי' שבת (יח ב):
+<b>בא"ד דגבול טיט תולדה דלישה הוא. </b>וכן בשבת (יח) איתא דגבול עפר חייב משום לש ולכאורה גם מלאכת לש לא תנהוג אלא בג"ק כמו טוחן שכתבתי לעיל (ז ב) ע"ש בשלמא אפר אף דלא נשאר בו רק יסוד העפרי י"ל דמ"מ אתי מג"ק אבל עפר וטיט מא"ל ואכמ"ל:
+
+Daf 33a
+
+<b>גמרא בדלת ס"ד. </b>עפרש"י ויל"פ דדלת דהוי עליו תורת כלי למה יהא אסור עי' ר"פ כל הכלים:
+<b>שם הא חזו להיסק גדול. </b>לעיל כא ב:
+<b>רש"י ד"ה והלכתא בין חזרא. </b>כצ"ל בא':
+<b>בא"ד והקפת חביות כו' וקדרה. </b>לכאורה היינו הקפת חביות היינו קדרה ואולי רצונו בהקפת חביות חביתא שהוזכר לעיל:
+<b>בא"ד ורב ס"ל כר"י במוקצה. </b>כן איתא בשבת (קנו ב) וגם בדשא"מ ס"ל כוותי' שם (כ"ב):
+<b>תד"ה ר"א ופריך מיתיבי רא"א כו'. </b>ע"ש ברש"י ותוס' דהקושי' הוא מחכמים וא"כ לק"מ על פרש"י דהכא:
+<b>תד"ה וחכמים </b>(בסופו) דטעמא דרבנן גזירה כו' וכ"מ נמי בגמרא. בעניותי לא מצאתי מסקנא זו בגמרא ואדרבה דלחכמים דס"ל דאם קטם פטור לא שייך למיגזר נטילה אטו קטימה כמו דל"ג מה"ט קטימה להריח אטו קטימה דלחצוץ כדמסיק בגמרא ולהיפך לר"א דס"ל דאם קטם לחצוץ חייב חטאת שייך טפי למגזר נטילה אטו קטימה כמו דגזר קטימה להריח אטו קטימה דלחצוץ וצ"ע. שוב ראיתי בתור"ע שמאריך הרבה בזה:
+
+Daf 33b
+
+<b>גמרא ואם קטמו פטור לחצוץ כו'. </b>כצ"ל ותיבות אבל אסור נראה למחוק וכן לקמן בתירוצא דח"מ וכן בתוספתא ליתא:
+<b>רש"י ד"ה אחד זה כו' אחד שבת כו'. </b>עי' שבת (צה):
+<b>תד"ה פטור וע"ק דמשמע דבקשין מיתסר לר"י אף להריח ובסמוך מתיר ר"י דאמר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה כי הוינן ולא גזרו שמא יקטום וא"ת כו' משום שמא יקטום. </b>לישנא קטיעא נקטי דהכוונה היא לקטום לחצוץ:
+<b>בא"ד וכשחל יו"ט במ"ש אז אינו מפסיד כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 34a
+
+<b>רש"י ד"ה ואין גוזזין הירק דמאן דחזי סבר כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ועוד </b>(בסופו) היינו היכא כו'. וחדא לקולא. עי' מה שתמה עליהם התוי"ט וכן המהרש"א בעירובין שם כ' דדבריהם דהכא מגומגמין ול"נ ליישבם דהא מוכח בדבריהם שם ד"ה אילימא דהא דסוכה דאר"א מי שלא אכל כו' הויא קולא דיש לו תשלומין ולכן הוקשה להם הכא לתירוץ ר"ת דבקולא משום כח דהתירא (כ"כ שם) שייך למתני ועוד אף דאפסקינהו במילי אחריני א"כ מאי מקשה שם מסוכה ואהא תירצו דהתם הוי חדא לחומרא ונכון בעז"ה:
+
+Daf 34b
+
+<b>רש"י במשנה ד"ה ע"ש ואין רגילין לעשר קודם ג"מ. </b>איסורא נמי איכא (ספ"א דתרומות):
+<b>רד"ה ותנן המעביר. השוטח תאנים בחצרו. </b>אולי הכריחו הא דלקמן כפי מה שפי' ר' נתן דברי ר"א דיצא חוץ לחצר ויגמור דמשמע דאין החצר קובע אם הכניס לתוכו לשעה ואח"כ הוציא משם אכן מהירושלמי שהביא הר"ש שם בטעמא דהוא עצמו אסור (עי' תד"ה בניו) משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו מוכח דלא כפירושו:
+<b>תד"ה ואומר. מקשה בירושלמי כו'. </b>לכאורה לפום גמרא דילן שם דמוקי לה בבריכה ראשונה וטעמא משום אמלוכי לק"מ. ולכן נדחה גם הלא נהירא שבדבריהם לקמן בס"ד א"ה די"ל דכונת רש"י בבריכה שניה. רק לי קשה על פרש"י שם דהא בגוזלות איכא טעמא דרבא שם דמטלטל ושביק ואפשר דגם ר"א יודה:
+<b>תד"ה בניו בגליון. </b>צ"ל יש מוחקין תיבת שם. עי' מהר"ם:
+
+Daf 35a
+
+<b>גמרא הי' אוכל באשכול כו'. </b>נראה דדוקא נקט היה אוכל דגלי דעתי' דנגמרה מלאכתו לאכלן כמו שהוא (עי' לעיל לד ב בתד"ה בניו ובמהר"ם שם) לכן קאמר ר' יהושע דחצר וכן שבת קובעות ודלא כפרש"י ובזה מיושב גמגום המהרש"א בתד"ה שבת ור"א לטעמי' דהיכא דמותרו חוזר אינו קובע ונכון בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה וא"ר אבהו ויכול לסלקן משם. </b>נראה להגיה בדבריו דצ"ל כמו דאיתא בתד"ה רישא ויכול לסלקו מלמעלה (ר"ל כשנטלו) שלא יגע (ר"ל הגברא) באחרים:
+<b>תד"ה רישא כגון שנטלו בפשוטי כ"ע. </b>לרווחא דמילתא כתבו כן דאז אפילו היה אה"ט א"ש אבל אה"נ דמ"ל אפילו בכלי המקבל טומאה רק דגברא לא היה אלא ראשון וע"כ לתירוצא קמא צ"ל כן דאם היה אה"ט א"כ אותו שנטלו הוי ראשון ויכול לטמא אותו שאצלו לעשותו שני אם לא שכל זית היה בפ"ע ואין בו שיעור לטמא אחרים שהוא בכביצה ועי' ברפ"ב דתרומות העגול של דבלה שנטמא מקצתו ובהרע"ב שם ובפ"ג דעדיות מ"ב:
+
+Daf 35b
+
+<b>גמרא וש"מ רוב ע"ה מעשרין הן. </b>לעד"נ דהדיוק הוא דאילו היו מחצה על מחצה א"כ כי מצטרפת מיעוט דא"מ קודם גמר מלאכה למחצה דא"מ כלל ה"ל רוב א"מ ולא ה"ל לאקולי ביה כדין שאר דמאי אבל ק"ל כיון דקי"ל דא"ת דבר של"נ מלאכתו כמש"כ לעיל איך אפשר שהרוב או לכה"פ מחצה המעשרין יעשו שלא כהוגן ואולי ברייתא זו פליגא בזה דא"ת דבר שלנ"מ על משנתנו ולכן לא הביאה הרמב"ם בחבורו או כיון דע"ה הן עושין שלא כדין בזה:
+<b>שם א"נ לאידך גיסא כו' דליכא הפסד ממון כו'. </b>לכאורה תמוה לומר דהפסד ממון יהי' עדיף מהכנ"א ובטול בה"מ ע"ש בשבת גודל ערכם ועמש"כ בפסחים (ז) בס"ד ויל"פ דה"ק דהתם ע"כ מחזי טפי כעובדא דחול דהא לא התירו רק משום הכנ"א וביטול בהמ"ד אבל הכא דלא מחזי כ"כ עובדא דחול דהרי התירו משום הפסד ממון בעלמא אפי' טובא נמי ולזאת בבעי' שני' דהאיסור הוא משום גזירה דאשוויי גומות דשוה הכא והתם ל"ק אלא סברא דיו"ט קיל ש"ד עי' לשון רש"י יבמות (קיט סע"א) וכמש"כ לעיל (יז ב) והכא לא שייך למימר סברת יו"ט דקיל דכיון דאין הטעם משום גזירה אמרינן מה לי איסור כרת מ"ל איסור לאו כדאמרי' ביבמות שם ובעי' ג' וד' להך דמיא ישמע חכם ויוסיף לקח:
+<b>רש"י ד"ה וכן כדי יין נמי מכסינן כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה השחור וקשה כו'. ונראה כו' ושני סכינים לזה ולזה. </b>אבל מה יענו באינך דתני התם הסייף והסכין כו' ע"ש:
+
+Daf 36a
+
+<b>גמרא לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. </b>עי' שבת (מג ב) תד"ה רב אשי שהיה לפניהם הגי' כאן א"ל ל"נ כו' ופי' דר"א השיבו כן ולקמן ע"ב (תחת רב אשי אמר דבגי' שלפנינו) גרסי' ואב"א מי קתני כו':
+<b>שם אותן שתי חלות מוקצות הן. </b>ופרש"י לדבורים לכאורה קשה דהא מסקינן לעיל (ו ב) מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם ועוד אטו מאכל בהמה כגון תבן מוקצה הוא במסתפק מהן וי"ל דשאני הכא שהוא מקצה אותם שלא יטלטלם משם אלא שיהיו מונחים במקומן לאכילת דבורים:
+<b>רש"י ד"ה אדתני ובלבד עד שדלג מאיסור טלטול ובדבור הסמוך באיסור טלטול גופיה כו'. </b>דבריו יובנו בהא דלקמן (��ז) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא וע"ש בפירושו:
+
+Daf 36b
+
+<b>תד"ה אלא פ"ה כו' ולר"ש מותר. </b>רש"ל כ' דבפרש"י שלפנינו אינו ול"נ דמה שפי' פשיטא כיון דא"ל לר"י כו' מוכח להדיא דלר"ש באמת מותר אבל לפ"ז קשה מאי פריך פשיטא דילמא הא גופה אשמעינן דדבר שא"מ אסור. ועי' שבת שם תד"ה שלא ולכאורה נראה דלפי הגי' שלנו ותסברא כו'. שנויא דלא יעשנו מצודה איצטריך גם לר"ש ולהכי פריך פשיטא כיון דלכ"ע אסור אבל בשבת דל"ג ותסברא כו' דמשמע דלר"ש שרי בלבד שלא יתכוין ושנויא דלא יעשנו כמצודה אינו אלא לר"י לכן לא פריך שם פשיטא משום דאשמעינן דאפי' א"מ אסור והסוגיות מתחלפות כדמצינו באיזה מקומות:
+<b>תד"ה שופך למה דס"ד לעיל דאיירי בדלף כו'. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה ולא מטפחין ולא מספקין. </b>הרי"ף והרא"ש הביאו ירושלמי מספקין הבא בחמתו מטפחין טפוח שהוא לרצונו. והתוי"ט כ' ע"ז מהיכא תיתי לחלק בין בחמתו לרצונו ואני אומר יש ויש דהטעם דשמא יתקן כ"ש לא שייך לבחמתו ואשמעינן דלא פלוג והוא בעצמו כ' לקמן דלרצונו הוה כש"כ מחמתו ואי קשיא הא קשיא דהרי"ף והרא"ש בשלהי עירובין הביאו הירושלמי דאוסר כל משמיעי קול ודחוהו מהלכה מפני גמרתנו דא"ר ל"א אלא קול של שיר וא"כ בחמתו נמי לישתרי ודע דגי' הירושלמי מספקין קודם למטפחין כמש"כ התוי"ט וכ"ה גירסת הרי"ף והרא"ש וכן בגמרתנו בשבת ומש"כ התוי"ט ראיה דמטפחין כף על כף מקרא דויכו כף ע"ש משם א"ר דהוה על כף יותר ה"ל להביא קרא דיחזקאל (כא יט) והך כף אל כף דתרגם יונתן ג"כ וטפח:
+<b>שם ולא מייבמין. </b>הקשו המחברים דמאי איריא ביו"ט משום שמא יכתוב אפי' בחוה"מ תנן במו"ק (ח ב) דא"מ מפני ששמחה היא לו והט"א בחגיגה (ח ב) תירץ דנ"מ לליל יו"ט הראשון דאין נוהג בו מצות שמחה וכ"ע הב"א שסותר א"ע למה שכתב בתשובה דגם בה חייב בשמחה מדרבנן מיהא ונעלם ממנו מש"כ הד"מ באו"ח סי' תרצ"ו בשם הכלבו צ"ע אי נושאים בפורים כו' א"ד דל"א אלא רגלים שהוא דאורייתא כו' והד"מ הכריע להיתרא ע"ש וא"כ ה"ה ליל יוט"א אם לא מה"ט ועמש"כ בחגיגה בישוב קושיית המחברים בס"ד:
+<b>שם ולא מחרימין. </b>פרש"י וסתם חרמים לב"ה וכ"כ הר"ן והרע"ב ותמה עליהם התוי"ט שפי' דלא כחכמים פ"ח דערכין וע"ש ונראה דדחקי לפרש כן דאי לכהנים מאי מצוה איכא (עתוי"ט שם במ"ד ד"ה מה אם לגבוה מש"כ בשם התוס'). ועי' בגמרא דערכין שם דרב פסק כריב"ב דסתם חרמים לב"ה וכן ר"י שם ובאמת תמה הכ"מ על הרמב"ם שפסק כחכמים. והתוי"ט הביאו שם והנך רואה שאגב שיטפי' שכח גם ד"ע:
+<b>רש"י ד"ה שמא יתלוש. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה והא מצוה. </b>עי' כה"ד ולע"ד ראיה לפרש"י דהא אין עולין באילן וכו' חשיב להו הכא בדברים שהן משום שבות ואפ"ה חזינן דאסורין אף במקום מצוה כדאיתא בר"ה (לב ב) במשנה. וכן ב"ש אסרו סמיכה ביו"ט משום הא דאין רוכבין ע"ג בהמה אע"ג דהיא מצוה עי' חגיגה (טז ב) שבות מצוה איצטריכא ליה הא נמי פשיטא וא"כ ע"כ צ"ל דעיקר גזירתם היה משום שבות ואגב גזרו אף במקום מצוה גמורה וא"כ הני נמי דגזרו משום רשות הכוונה על עיקר גזרתם אבל מ"מ נאסרו אגבן אף במקום מצוה גמורה וכש"כ הוא:
+
+Daf 37a
+
+<b>גמרא אלא אר"פ ל"ק הא ב"ש כו'. </b>לכאורה לאוקימתא דר"נ בריש מכילתין לב"ש בשבת אית להו מוקצה וביו"ט לא וא"כ היכי קאמרי הכא אין בין כו' ואולי כי ל"ל מוקצה ביו"ט בדבר הנאכל דוקא כמו ביצה ונכלל במה שאמר אלא או"נ בלבד או דגם בשבת לא אסרו אלא בדבר שאינו נאכל לאדם כגון עצמות וקליפין ולפ"ז יו"ט ושבת כי הדדי נינהו לענין מוקצה לדידהו אך א"כ הוי היפך ממה שאמרו בשבת (קכח) אליבא דרב במוקצה לאכילה ס"ל כר"י במוקצה לטלטל ס"ל כר"ש עוד י"ל כיון דמודו במוקצה דבע"ח כמש"כ התוס' שם וא"כ אינו היתר כולל ביו"ט לכן לא חשיב לה:
+<b>במשנה כלים המיוחדין לא' מן האחין כו'. </b>עמש"כ בזה ביומא (יא ב) בס"ד:
+
+Daf 37b
+
+<b>גמרא ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו' ולאו אוקימנא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>שם ושאני בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי. </b>עמש"כ בסנהדרין (קיב) בס"ד:
+<b>רש"י ד"ה כאן ברועה א' מעמידים בהמתם ברשותו ובקנין שביתתו. </b>כ"ה לשון הר"ן ורש"י שם ולשון הרע"ב בקנית שביתתו:
+<b>רד"ה אין אדם מתנה למקום שארצה ואברור. </b>כצ"ל:
+
+Daf 38a
+
+<b>רד"ה בדאורייתא כדאמרינן בסוכה דה"ט הכי גמירי להו. </b>כוונתו להא דאיתא שם (יח) והמרשים לדף ו' השתבש:
+<b>רד"ה ה"ה כרגלי כ"א אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר כו'. </b>עי' בר"ן:
+<b>רד"ה פשיטא דכי שאלו מבעו"י. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה והוינן דא"כ יהא משמע דפריך למזרח כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה ולבטיל. ותימה הא הוי דשיל"מ כו'. </b>ול"נ ליישב ע"פ מש"כ בעצמם בעירובין (ס"ד מה) לענין ספק בדשיל"מ דבערוב הקילו:
+
+Daf 38b
+
+<b>רש"י ד"ה ולא שני ליה ומתניתין ממון שאל"ת היום דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יו"ט. </b>ולעד"נ דאף לאחר י"ט נקרא אל"ת דאין לה לתבוע רק מים אחרים ולשון שאלה דנקט הוא משום דבלשון הלואה אסור כדאיתא ר"פ שואל:
+<b>תד"ה נהי דהא סתמא דהש"ס קאמר הכי. </b>לכאורה רב אושעיא הוא דקאמר לה לא הש"ס:
+
+Daf 39a
+
+<b>גמרא הא במלח אסתרוקנית. </b>הערוך פי' שהוא ע"ש מקומו ונ"ל שהיא מדינת אסטרח"ן בארץ רוסיא באזיא על יד נהר וואלגא אשר יובילו משם המלח על הנהר הנזכר ברוב מדינות רוסיא:
+<b>שם והתניא רי"א מים ומלח בטלין בין כו'. </b>עי' גי' מהרש"ל וכ"נ הגי' מפרש"י בד"ה ואין מדכתב ומתניתין כו' דאילו לגי' שלפנינו יל"פ כפשוטו דפריך אהבריית':
+<b>רש"י במשנה ד"ה כרגלי הממלא קסבר י"ב להחמיר. </b>ומלא התוי"ט את דבריו דתחומין דרבנן ובדרבנן קי"ל די"ב. עי' ש"א תשו' צ' ותראה שהתוי"ט שגה במחכ"ת:
+
+Daf 39b
+
+<b>גמרא ורנ"א אפי' חלקו גדים כו'. </b>המהרש"א הקשה לעיל מדוע לא נאמר ג"כ בזה י"ב להחמיר לחייבם במעשר והב"א בשם רמ"ש תירץ דחששו משום חולין בעזרה והוא תירץ משום גזירה דאתי לאפרושי מפטור על החיוב ע"ש ודבריהם מופרכין מהא דב"מ (ו ב) הב"ע כגון דל"ל אלא תשעה והוא דממ"נ כו' ע"ש אלמא דל"ח להא דחשו המחברים הנזכרים. ולדעתי אין כאן קושיא ע"פ דאיתא שם דספיקא לאו בר עשורי הוא דעשירי ודאי א"ר ולא עשירי ספק ובזה מיושב ג"כ שיטת התוס' שהחזיקה הש"א שם דלמ"ד א"ב היינו שהוא ספק שמא החליפו כולו או מקצתו או לא החליפו כלל דלא תיקשי דלספק האחרון ה"ל לחוש לעשורי ודו"ק:
+
+Daf 40a
+
+<b>רש"י במשנה ד"ה לא יוליכו לסעודת הלילה. </b>צ"ע דזה אפי' זכה להם אסור דמכין מיו"ט לחול. עמ"א סס"י תרס"ז ור"ס תק"ג ועוד לפמש"כ הרב"י בסי' תט"ו שדעת רש"י דאפי' עירב לדב"מ א"י לילך לדבר הרשות ונ"פ דה"ה כליו נמי ויאסר אפי' זכה להם ועי' לעיל ספ"ק דכל שניאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט:
+סליק בעזר צורי
+
+Daf 40b
+

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Moed/Rashash on Chagigah/Hebrew/Vilna Edition.txt

@@ -0,0 +1,376 @@
+Rashash on Chagigah
+רש"ש על חגיגה
+Vilna Edition
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על חגיגה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>במשנה וטומטום ואנדרוגינוס. </b>עט"א ותראה שדעתו היכא דתני ב' דינים ודין אחד הוא מסובב מהשני תני דינו אחר הדין שהוא הסבה לו. אולם עי' בנ"י ריש מו"ק בד"ה ולא ממימי הקילון ותמצא סתירה לדבריו:
+<b>במשנה שם ובה"א כו' ולעלות מירושלים להר הבית. </b>כתב התוי"ט דכיון שיכול לעלות להה"ב שהוא בשפוע ההר ממילא עולה עוד במעלות העזרות כו'. מוכח מדבריו דהה"ב עד החיל (ששם התחילו המעלות) היה ההר בשפוע ובלא מעלות וזה נסתר מגמרא יומא (טז) שעושה חשבון לגובה קרקע ההיכל מן קרקעית הה"ב בשיפולו רק ממספר המעלות הנמצאות ביניהם ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה איזהו קטן. הטילו חכמים כו' ועל אמו לחנכו. </b>עמש"כ בחדושי שו"ע או"ח סי' שמ"ג:
+<b>תד"ה הכל </b>(בסופו). ועוד בגמרא דקאמר שפטורה בראיה וחייבת בשמחה כו'. א"א לפרש כוונתם להא דלקמן (ו ב) יש בשמחה מה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת כו' ובנשים כו'. דהא כתבו לעיל דראיה דהך ברייתא בקרבן איירי אלא נראה דכוונו להא דר"ה (ו ב) דבעי ר"ז אשה מהו בב"ת מי אמרי' הא לא מחייבא בראיה א"ד הא איתא בשמחה והט"א הביא זאת לראיה נוספת על ראיות התוס':
+
+Daf 2b
+
+<b>תד"ה לישא </b>(בסופו). אין למדין כו' מן התקוע. פי' בגליון תוקע עצמו לדה"ל לשון זה הוא ביבמות (קט ב) וע"ש:
+<b>תד"ה לישא </b>(הב'). ועוד כו' אתי צד עבדות ומשתמש בא"א. עי' יבמות (מה ב):
+<b>תד"ה לא תהו </b>(בסופו). ועוד פו"ר אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען. עי' רש"א שהניח דבריהם בצ"ע. ובמל"מ פ"י מהל' מלכים ה"ז יישב דבריהם בטוב טעם ע"ש ועל הט"א בא"מ יש להפליא שגם הוא ירד לדעת המל"מ בישוב הירושלמי ועל התוס' כתב שנעלם מהם גמרא דסנהדרין כתמיהת הרש"א:
+<b>תד"ה כופין. ול"ד לההיא דריש שבת כו' דהתם פשע בדבר כו'. </b>פשע ל"ד דהא בשוגג מיירי התם ועמש"כ שם (כ"א) ברש"י. ומש"כ תדע דשרינא ריש ת"נ כו'. לכאורה גם שם פשע ששכח ולא הביא כפרתו קודם התמיד כדפרש"י שם:
+<b>תד"ה נשים. דהכא תרי עניני כו'. </b>דבריהם סתומים וכבר עמד עליהם התוי"ט אך מש"כ הרב ז"ל ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכה"מ והכי איתא בברייתא בזה ל"ד דהברייתא מיירי לענין שמחה אבל בראיה ה"ל לחייב את הקטן מראי' ראיה מהקהל רק דפטור מק"ו דנשים וכמ"ש התוס' לקמן בר"ד הסמוך:
+<b>תד"ה חרש. וכן בחולין כו' דהתם הטעם תלוי בכיון שיוכל לאמן ידיו לשחוט. </b>עי' ברא"ש שם וגם נראה דדבריהם כאן סותרים למש"כ בספ"ג דסוכה ד"ה והיודע לשחוט דלדבריהם דלשם ע"כ מיירי ההיא דחולין ביוכל לאמן א"י:
+<b>תד"ה המדבר. בב"ר כו'. </b>שם בעניי לא מצאתי. אבל בהיפך אמרו בש"ר פ"ג פקח לראיה ופקח לשמיעה משמע דמפרשי חרש כפשוטו שאינו שומע לבד ופקח דכתיב באמצע בין עור לחרש הוא הניגוד וההיפך לשניהם וכן כוונת התוס' במש"כ דמי שם פה קאי לתרוייהו ר"ל ג"כ לניגוד ולהיפוך ודלא כהרש"א:
+
+Daf 3a
+
+<b>גמרא לענין ראיה גמר ראיה ראיה מהקהל. </b>עט"א ובמש"כ עליו בק"א בס"ד ונשמט שם "וכ"נ להדיא מהרמב"ם סוף הלכות חגיגה דלועזים וגרים שאינם מכירין חייבין בהקהל ועי' ברכות (מה ב) תד"ה שאני":
+<b>גמ' שם דכל אימת דעייל רבי כו' ויתבי קמיה. </b>כצ"ל וכ"ה בע"י:
+<b>גמ' שם אר"ת חגר ברגלו אחת כו'. </b>צ"ל ואר"ת בוי"ו:
+<b>תד"ה אלא. מה לו ללכת דכיון דלא שמע כו' אע"ג דגמיר לאחריני לא יזיל השתא כו'. </b>כצ"ל ותיבות עד האידנא נראה למוחקם:
+<b>תד"ה מפעמים. וכי אמרינן לקמן כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תוס' שם ההיא מדסמכי ארגלים קאמר כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא להקביל פני ר' אליעזר. </b>כצ"ל ביו"ד:
+<b>[רש"י ד"ה ואף הוא. ראב"ע. </b>הח"א כתב דלישנא דאף הוא ל"מ כן. ועי' מש"כ במגילה (ד) ד"ה שאף:
+<b>שם תוד"ה דרך. מאבד מה שנותנין לו קוביקוס. </b>עי' בגליון ול"נ דר"ל משחק בקוביא] :
+<b>תוס' שם </b>(בסופו). קורדייקוס אין בו אחת מכ"א. כן הגיה המפרש שם:
+
+Daf 4a
+
+<b>גמרא אלא עבדים מנלן כו' הא ל"ל קרא כו'. </b>נראה דהפירכא דעבדים מנלן הוא דר"ה גופי' וכמ"ש התוס' ביומא (עו) ד"ה הני ובש"מ ודע דהרע"ב כתב טעם דעבדים משום דכ"מ שהנשים כו'. ותמוה דשביק טעמא דר"ה מא"פ האדון כו' ונ"מ לח"ע וחב"ח ואף למ"א בח"ע של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שהאריך בזה הט"א בריש מכילתין ומכש"כ דקשה טפי לפירושו ברישא דמתניתין כשיטת הרמב"ם דלמ"א פטור ודוחק לומר דאף שחייב מדאוריי' רבנן פטרוהו בשוא"ת כדי שימהר רבו לשחררו עי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"פ הי"ג. שוב מצאתי להתור"ע שעמד עליו ולפלא בעיני שלא שת לבו למש"כ מהא דפי' ברישא דמתניתין עוד כתב הרע"ב ט"א דכתיב בבוא כל ישראל ליראות ועבדים לאו בכלל ישראל. טעם זה ל"מ בגמרא וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים כדהוכיחו התוס' בסוכה (כח ב) וע"כ תצטרך לומר שיש שום רבוי כמש"כ התוס' שם א"כ ח"ע וחב"ח יהא ג"כ חייב מאותו רבוי. שוב ראיתי להרמב"ם רפ"ב מהלכות חגיגה שגם הוא כתב ב' טעמים הללו שבהרע"ב וצ"ע:
+<b>תד"ה אלא </b>(בסופו). ואיכא למימר דבכ"ע ממעט קרא. עי' רש"א שנדחק ול"נ דכל זה מהקושי' ור"ל דא"ל דקרא ממעט דאפי' על תנאי לא יביא וא"כ מאי פריך איצטריך כו':
+
+Daf 4b
+
+<b>גמרא דכתיב כי תבואו לראות כו'. </b>עפרש"י ותוס' ועמש"כ (ביבמות קב ב):
+<b>תד"ה דכתיב. התם מיירי בנו"נ שאין קבועין זמן בביאת רגלים. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד והתם הארכתי בדבר לפרש ההיא דהערל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דמרבה. וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו כו'. </b>ק"ל דלפ"ז לר"א דיליף בר"פ הערל דערל אסור בתרומה בגז"ש מפסח היינו אפי' בערל שמתו כו'. וא"כ מאי קאמר ר"ע שם א"צ הה"א איש איש כו' הא מרבוי דאיש איש ליכא למילף ערל כזה ולפי' ר"ת דמשמע דערל כזה מותר בתרומה דהוה אנוס קל"ט דהא שם (ע"א) מבעי' ליה לרחב"ע אפי' על ערל קטן דהיינו בתוך ח' אי מותר לסוכו שמן של תרומה ולא איפשיטא ואין לך אנוס גדול מזה עי' תוס' שם ברה"פ וראיתי להכ"מ בפי"א מהלכות תרומות ד"ז שכתב על הא דפסק הרמב"ם דסכין אה"ק בתוך שבעה בשמן תרומה בפ' הערל בעי' דנפשטה ותמוה דהרי שם לא נפשטה וכמש"כ התוס' בר"פ שם רק דהרמב"ם נראה דסמיך על הירושלמי שהביאו התוספות שם כדרכו:
+
+Daf 5a
+
+<b>גמרא ואיתרע מזלה ואייתיתה. </b>כצ"ל כדלעיל:
+<b>גמ' שם אמר ר' יוחנן אוי לנו ששקל עלינו כו'. </b>כ"ה בע"י ותיבות בן זכאי ליתא וכצ"ל:
+<b>גמ' שם הא יראוני מוחלין להם. </b>הגרי"פ הגיה לו תחת להם ושכ"ה בילקוט ובע"י ול"נ דהגי' שלפנינו עיקרית כי יראוני הוא לרבים נסתרים:
+<b>גמ' שם שאני בת ר"ח דקים ליה כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בע"י:
+<b>תד"ה זה. לפי שעה שתולהו בסלו כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5b
+
+<b>רש"י ד"ה ידו נטויה. להגן עלינו. </b>כצ"ל:
+
+Daf 6a
+
+<b>רש"י ד"ה מחייבא בשמחה. ושמחת אתה וביתך. </b>וכ"כ לקמן ע"ב בד"ה השמחה. ועתוי"ט ועמש"כ בסוכה כ"ז ב' בס"ד:
+<b>גמרא והא שמואל דיכול לרכוב כו'. </b>הב"א כתב דלר"א דא"ל בפ' כ"צ מילתא דאתא בק"ו טרח וכ' לן קרא ל"ל הא דר"א דפ"ק שם דמי שא"ל קרקע פטור מה"ר מקרא דול"י איש את ארצך דמב"ל לגופי' שלא יארע לו שום היזק בעלותו ואף על גב דנפקא ליה התם מוהלכת לאהליך דאפילו בחזירה א"כ ק"ו בהליכה מילתא דאתא בק"ו כו' ושגה בזה דלאו מק"ו אתיא אלא מגופיה דקרא דכיון ��מבטיחנו שנמצא אהלינו שלום מוכח דלא ניזוק בין בהליכה ובין בחזירה ולישנא דאפילו דשם אטעיה במחכ"ת וגם נראה דאינו מוכרח דרא"ס בעלמא מילתא כו' דהתם משום דלא משמע ליה דרשה דר' יהושע דא"כ לכתוב הבשר תאכל והדר ודם זבחיך ישפך כדכתיב בעולה כדאיתא שם בגמרא:
+<b>רש"י ד"ה ה"ג. דהא אמרי אין מחנכין כו' ולעלות ברגליו מירושלים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה הראיה. רק לאשם דכתיב ביה כו'. </b>כצ"ל. ותיבת מעילות נראה למחוק:
+<b>בא"ד דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא כבש בסלע. </b>כצ"ל:
+
+Daf 6b
+
+<b>גמרא אלא מ"א מקיים הזבחים כו' </b>(ופרש"י שנזופין היו) שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז כו'. מכאן ראיה לפרש"י ביבמות (עב) דנזופין הוו ממעשה העגל ולא כפירוש התוס' שם ממעשה דמרגלים מדקאמר הכא שבטו ש"ל של"ע ע"ז. גם מש"כ עוד שם שעל מעשה העגל אמר הקב"ה סלחתי. תמוה דאדרבה במרגלים מצינו לשון זה ולא בעגל. ובהגהותי לש"ר פנ"א אות ד' במ"ת הארכתי בזה בס"ד:
+<b>גמ' שם ושמחה. </b>הב"א כתב דלריה"ג דמוקי ליה לקרא דז"י תחוג דכתיב בפ' ראה גבי חה"ס באא"ע כו' להביא ז"י הפסח במכילתא. משמע נמי שפיר שמחה לפסח מסיפא דהאי קרא והיית אך שמח. וז"א דא"כ היכי דרשינן מיניה בפסחים (עא) לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה והא מבעי' ליה לחוה"מ. אלא ע"כ צ"ל ע"ד שכתבו התוס' בפ' א"נ (סא) ד"ה לעבור דאף דדרשינן לא תגזול באא"ע לכובש שכר שכיר מכ"מ רעך דכתיב גביה דרשינן אגזל ע"ש. והארכתי קצת בכלל זה בכתובות (לד) בס"ד ע"ש:
+<b>תד"ה יש בשמחה. ובתוספתא כו'. </b>עט"א בא"מ שכתב דודאי ההיא תוספתא משבשתא היא כו'. ובאמת הגי' שלפנינו הוא ונוהגת כל שבעה ופירושו שנוהגת בכל יום ויום כמש"כ הרב ז"ל בריש דבריו. ודברי תוס' הללו נראה שנשמטו מהתוי"ט לקמן מ"ו ד"ה מי:
+
+Daf 7a
+
+<b>רש"י ד"ה נאמרה חגיגה. למאכל הדיוט. </b>והתוי"ט הוסיף דוחגותם משמע שאתם תהנו ממנו. וא"כ אין זה אלא זבחים שלמים שהבעלים יכולים ליהנות מהם ואך למותר הביא רש"י לקמן בד"ה מה חגיגה כו' קרא דלא ילין:
+<b>תד"ה ר' יוחנן. ומ"מ צ"ל דס"ל כר' אושעי' כדפי' כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 7b
+
+<b>רש"י בד"ה ביו"ט אינן באות. אע"פ שיש להן תשלומין עיקר מצותן ביום ראשון כו'. </b>לכאורה אין זה אלא למ"ד לקמן (ט) כולן תשלומין דראשון. אך לפי מה שפי' שם בד"ה כולן תשלומין זל"ז יום ראשון שהוא נראה להביא עיקר כו' א"ש אף לדידיה. אבל מכל מקום דבריו צ"ע דבביצה (כ ב) איתא דב"ה בעצמן השיבו דמיקרי קבוע להם זמן מטעם דאם עבר הרגל ול"ח א"ח באחריותו:
+<b>תד"ה מביאין </b>(בסופו). ועוד שמא כו' אבל הלל חלק עם רבם ואין בידם למחות. והא דא"ל מה טיבה של בהמה זו (פי' דהיו סבורים שהיתה עולה כדמוכח מתשובת הלל) הוא משום דלא שמעי שהלל חולק בזה על רבם כדכתבו ברה"ד:
+<b>תד"ה עולות. והא דהתם כו' ולא אקשי ליה ממתניתין כו'. </b>לכאורה י"ל משום דהכא א"ל דתנא עולות משום סיפא לאשמעינן דעולת ראיה באה אפילו ביו"ט ולאפוקי מב"ש. שוב מצאתי כן להט"א. ולפלא שלא זכר מאומה מדברי התוס':
+
+Daf 8a
+
+<b>תד"ה טופלין. דס"ל לחזקיה אדם </b>(כ"ה בב"ח) חולק כו'. פי' דהשתי כסף יכול לחלקן לב' בהמות כ"א תהיה שוה מעה אלמא דמצטרפי ב' בהמות אהדדי לצאת יד"ח בהן. לכן כמו כן אף דבהמה השניה כולה ממעשר מצטרפת עם הראשונה שהיא מן החולין וה"ל טפילה ודברי הק"ע מגומגמין בזה:
+<b>תד"ה משום סקרתא. כדאמרינן בפ"ב דבכורות </b>(נט). כ"נ דצריך לציין. ויכוונו להא דא"ר שם עשירי מאליו הוא קדוש וע"ש. וע"ע שם (נח) בתד"ה וא"א בסופו. ומש"כ התוס' כיון דחייב מה"ת לקדשו. ר"ל אע"ג דמצוה להקדישו ולומר ה"ז מעשר כדתנן התם (נח ב) מכל מקום כיון דמחויב להקדיש אותו שיצא בעשירי דוקא ל"ש ביה שום איסור. ובזה מיושב כל מה שגמגם הט"א ע"ד:
+<b>תד"ה ושמחת </b>(בסופו). ת"ל האלה אלה נוהגין כו'. כצ"ל:
+
+Daf 8b
+
+<b>גמרא בחגך ולא באשתך. </b>בט"א הקשה דא"כ למאי תני בביצה ולא מיבמין ת"ל דאפי' בחוה"מ אסור ע"ש. ולכאורה למש"כ התוס' בכתובות (מז) בד"ה דמסר דנשואין בלא סעודה שרי א"ש. אך לפי מש"כ הרש"א שם דמודו התוס' דמדרבנן אסור ישאר קושייתו. אולם י"ל קושייתו ע"פ תירוץ הראשון דהתוס' שם דנ"מ לתוי"ט ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה לא פליגי. במעות אלא בבהמה כו'. </b>ועט"א ול"נ דרש"י נד מפירושו משום דא"כ מאי פריך והא קתני אכילה ראשונה כו' דלמא תני בהמה וה"ה או כש"כ מעות. אלא ע"כ דס"ל להש"ס דמאי דתני תני ודל"ת לא סבירא ליה:
+רש"י ד"ה האי סתם. היכי דמי. הס"ד ואח"כ מה"ד <b>משום</b>:
+<b>תד"ה מי שחגיגה. דאי ממדבר ה"א עולה ושלמים. </b>כאן הוא הפסק ענין:
+<b>בא"ד הקשה הר"א כו' </b>עד סה"ד. מהתוי"ט בד"ה ולא בעופות בסופו נראה שנשמטו מכ"ת דה"ת הללו:
+
+Daf 9a
+
+<b>גמרא לאיי אפנויי מופנה כו' הכתיב לת"מ. </b>פשוט דמפני כן תרוייהו מופני דבעצרת דשמיני גם כן כתיב כל מ"ע ל"ת. ואף לפמש"כ הב"א דחד עצרת מב"ל לגופיה כדי לסמוך עליה לה' ולכם לדרשה דפסחים (סח ב) רק דכוונת הש"ס דליכתבו תרוייהו (ר"ל לה' ולכם) גבי חד עצרת מכל מקום באיזו עצרת שיכתבו הוה ילפינן שפיר דרשה דפסחים. ולכן מאי דמקשה הרב הנזכר מזה לדעת הסוברים דבעינן שיהא הלמד מופנה אינו כלום דודאי מסתברא דעצרת דשמיני מופנה כדי ללמוד הגז"ש:
+<b>גמ' שם חגר ביום ראשון כו' כיון דל"ח בראשון כו'. </b>עט"א באורך. ועמש"כ עליו בפסחים (עו ב):
+<b>רש"י ד"ה כולן תשלומין זל"ז. אין לך כו' למי שלא נראה כו' יום ראשון כו'. </b>לכאורה יפלא מדוע לא פי' כפשוטו דבאיזה יום שירצה יקריב ועמש"כ לעיל (ז ב) ועוד נ"ל משום דבריש יומא קרי ר"א לשמיני דחג טפל לסוכות שהוא תשלומין להם ומשמע דאליבא דכ"ע קאמר מדקאמר שם אפילו למ"ד כו'. אבל יש לפרש דשמיני לכ"ע תשלומין לסוכות. וחיגר בז"י הסוכות לכ"ע פטור וכן כתב הטורי אבן כאן ד"ה עבר הרגל דשמיני לכ"ע תשלומין דראשון. עי' בתוד"ה תשלומין. ועמש"כ בס"ד במגילה (ה):
+<b>תד"ה נאמר. ועוד יהודה ב"ס כו' אתא ר' חנניא יהודה ב"ס כו' </b>(כ"ה בירושלמי וכצ"ל כאן) ומה ת"ל תחוגו אותו. כצ"ל וכן בסה"ד. ונראה ביאורו דבתחילה היה רוצה יהודה ב"ס למילף דיש לו תשלומין כל שמונה מהא דכתיב שבעת ימים וצא שבת מהם כו' ודחי ליה ר' יוסי וכי מכאן כו' ור"ל וא"כ ה"ל לכתוב שמונת ימים ודלא דחי שבת הלא ידעינן ממקום אחר. וכן ר' יוחנן פריך עליו ב' פרכות (מה שפריך והתניא אף בפסח כן כו' נתקשה בזה הש"ק ע"ש. ולענ"ד דכוונתו על הא דתניא במכילתא פ' בא ספ"ז דריה"ג דריש הא דכתיב בחה"ס פ' ראה שבעת ימים תחוג דאא"ע לחה"ס דכבר כתיב ביה בפ' אמור וחגותם כו' ז"י תנהו ענין לחה"מ ע"ש ונכון בעז"ה) ואתא ר' חנניא ותני להא דיהודה ב"ס בלשון אחר והוא דמשבעת ימים באמת לא ילפינן מידי שכבר למדנו כו' כדפריך ר' יוסי לעיל רק מתחוגו אותו ילפינן לרבות יו"ט האחרון כנ"ל נכון בעז"ה ודלא כהגהת הב"ח ופי' הק"ע ע"ע:
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>גמרא אבל אחרים מוחלין לו. </b>בברכות הגיר' מחלין:
+<b>גמ' שם א"ר ואיתימא רנב"י היינו כו'. </b>ביומא איתא רבינא במקום רבא. ובמגילה ליתא אלא רבינא לחוד:
+
+Daf 10b
+
+<b>גמרא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. </b>הגרי"פ שכח לציין לב"ק (ב' ב):
+<b>גמ' שם וכי זה חוטא וזה מתחייב. </b>מהט"א נראה שזה פשוט דלפי האמת גבי תרומה אשלד"ע ��גון בעושהו שליח להקדים תרומה לבכורים או לתרום מהרע על היפה ולדידי צ"ע דכיון דילפינן חטא חטא למעילה מתרומה דיש שליח והתם א"א אלא ע"י עבירה נחזור ונלמוד תרומה ממעילה דגם בה יש שליח לדבר עבירה. דכה"ג מצינו (בב"ק ס"ד עח) דטובח ומוכר ע"י שליח חייב וילפינן שם מוטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ואכתי מכירה ע"י שליח מנלן ע"כ משום דחוזרין ולמדין אותה מטביחה והרי זה בא ללמד ונמצא למד וה"נ דכוותה ואף דהוא שני כתובים הבאים כאחד כדאיתא (בקדושין ר"ד מג) בגזירה שוה מיהא מלמדין עי' (פסחים סד ב בתוס' ובמש"כ שם) וכה"ג עוד (בקדושין לג) אקיש קימה להדור כו' ואקיש נמי הדור לקימה כו'. וכה"ג עוד בתוס' (שם נז) ד"ה וזה וד"ה תנאי. וכן בערכין (ס"ד יא) מה עולה ק"ק אף שלמים ק"ק ומה שלמים כו' וכן כתבתי בס"ד (במכות פ"א מ"ח) ולפ"ז צ"ע דברי התוס' (בחולין קלה ב) בד"ה ואב"א וגם על ר' אלעאי קשיא דליפטור שותפות בתרומה דנהדר ונילפה מראשית הגז וע"כ נצטרך להא דרבא דשם מתרומותיכם ויהיו תמוהין דברי התוס' שם בדבור שאח"ז. ואולי תלי זה בפלוגתא דעלמא אי ילפינן עליון מתחתון:
+<b>רש"י ד"ה מלאכת מחשבת. </b>נראה דצ"ל שהמלאכה חשבה כו':
+<b>תד"ה ולא ילין. </b>עי' רש"א. ונראה שלא עיין יפה במחכ"ת בסוגיא דשם דמוקי לקרא דולא ילין מן הבשר וכו' בחגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח רק אם נדר דרשינן שם על חגיגת ט"ו ע"ש. אמנם קשה לי קצת דלפי מה שכתבו התוס' דמפקי' מיניה תרתי (ולא ילין חלב חגי אתא ללמד דמיירי בחגיגה כו' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ויחוגו) א"כ למה ליה לרב כהנא למילף בפסחים שם לאימורין דנפסלין בלינה מקרא דלא ילין חלב חגי:
+<b>תד"ה ויחוגו. ולא ילין חלב כו' דמיירי בחגיגה כו'. </b>ר"ל בשלמי חגיגה דלא קרב רק החלב לאפוקי עולות. דמויחוגו לא מוכח דמיירי בשלמים דוקא ומש"כ התוס' (לעיל ח ב) שמא אלשון דויחוגו קא סמיך כו' סמכו ג"כ למילף ויחוגו מן לא ילין חלב חגי וזה דלא כרש"א:
+<b>תד"ה מעילות. מתוך פי' רש"י משמע שהוא </b>(ר"ל מקרא מועט כו') פי' התלוין כו' (ר"ל פי' וביאור על כהררים התלוין כו'):
+<b>תד"ה נתנה. ולא דמי לההיא דנתנה לחנוני כו'. </b>כוונתם להא דאיתא (במעילה כא) במשנה שלח ביד פקח ונזכר כו' חנוני מעל כו' ולא השליח אף דנתנה לחנוני. ואהא תירצו דהתם מיירי במזיד ור"ל כמו דמסיק בגמרא שם דמיירי בנזכר גם השליח:
+
+Daf 11a
+
+<b>גמרא ומאי קושיא דלמא כדרב דאמר רב כגון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ל"נ אלא לכדרבי. מוקי לאידך דרשה דתניא ונתת עין תחת עין כו' דלא פליג כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה ל"נ אלא לשיעור. אלא מהאי קרא נפקא דכתיב והדוה בנדתה בנדתה תהא עד כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11b
+
+<b>גמרא איש איש כי יקלל אלהיו כו' לרבות את הנכרי כו'. </b>הט"א הקשה מדוע לא אמרינן דלרבות את האשה אתא. והב"א תירץ ע"פ התורת כהנים ונוקב שם ה' מות יומת כו' כאזרח לרבות נשי אזרחים ע"ש. ולדידי עדיין אינו מיושב. דאכתי נצרך לרבות הנשים לכרת (עי' סנהדרין נו) בתד"ה איש:
+<b>גמ' שם יכול ל"י אדם מששת ימי בראשית תלמוד לומר לימים ראשונים. </b>הט"א נשאר לקמן בקושיא דלמן היום אשר ברא כו' למאי אתה ועי' גם בח"א. ולפמש"כ הרמב"ם דחכמת הנפש והשכל הוא בכלל מעשה מרכבה. י"ל דאיצטריך לומר דלמן היום אשר ברא ה' אדם ואילך אתה שואל אבל מה שנברא ביום ההוא גופיה אי אתה שואל את כולם. (ונראה דאפי' לרבי (בערכין יח ב) דאמר מיום הראשון וראשון בכלל מודה הכא מדשני קרא בדבוריה דלא אמר להיום אשר ברא כדקאמר לימים ראשונים). ובזה אתי שפיר טפי לישנא דיכול ל"י אדם מששת ימי בראשית דמשמע דאף הששי בכלל:
+<b>רש"י ד"ה ומה למטה. מהן. </b>ברש"י דע"י הגי' מן הארץ והיא יותר נכונה. עי' לקמן (בגמרא ר"ד יב וברש"י טז) ד"ה ומה למטה:
+<b>תד"ה יכול. וה"ה צפון ודרום. </b>ולעד"נ דבדבר עגול נכלל בלפנים חציו המזרחי עד צירי צפון ודרום. ובלאחור חציו המערבי עד הצירים הנזכרים והנם העגול כולו. וכן כתב רש"י (בפסחים יב ב) בד"ה בי קרנתא. (ובסוטה ר"ד לט) דצדדין דלפניו כלפניו ע"ש:
+
+Daf 12a
+
+<b>גמרא שממנו יוצא חשך שנאמר כו'. </b>כצ"ל וכן הוא בע"י:
+<b>גמ' שם בי' דברים כו' ובכח ובגבורה ובגערה כו'. </b>כצ"ל וכ"ה שם:
+<b>גמ' שם קשו קראי אהדדי אר"ל כשנבראו כו'. </b>שם הגי' כשבראן. ותיבת כשבראן שבפי' רש"י הוא ציון לזה:
+
+Daf 12b
+
+<b>גמרא מעון שבו כתות מלאכי השרת כו'. </b>ולקמן אמרי' גבי ערבות שם אופנים כו' ומלאה"ש ולפמש"כ הט"א דכתות חלוקות הן א"ש:
+
+Daf 13a
+
+<b>גמרא בן בנו של נמרוד. </b>עי' בתוס'. והט"א כ"ע דלא יתכן שע"ש מעשיו יקרא בן בנו. והב"א כתב הרי מצינו דאף בן קורא ע"ש מעשיו כו'. ול"נ דיותר יתכן לקראו בן ע"ש מעשיו כמו בן בליעל בן חיל ודומיהן. מלקראו בן בנו:
+<b>גמ' שם רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה כו' הוו תנו במעשה בראשית. </b>נ"ל משום דמעשה מרכבה אינו נכתב בספר כלל משום שמא ילמוד ממנו מי שאינו ראוי להמסר לו אף ראשי פרקים כדלעיל. אבל מעשה בראשית היה נכתב בספר. ולכן במעשה מרכבה אמר גמיר ור"ל בעל פה (ועוד יש לומר דרב יוסף היה סגי נהור) ובמעשה בראשית אמר תנו דהיינו במתניתא הכתובה. ועי' רש"י ד"ה סתרי תורה:
+<b>תד"ה ורגלי </b>(בסופו). ובימיו מקדשין ע"פ הראיה שמעולם כו' רק כו' מיום א'. לכאורה אינו מובן דהא גם עתה אין עושין בא"י אלא יום אחד. ואולי כוונתם בתיבת שמעולם דהיינו אפי' יו"ט של ראש השנה דגם בארץ ישראל עושין עכשיו שני ימים כדעת הרי"ף בפ"ק דביצה ועיין במלחמות שם. משא"כ בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה דמימות עזרא ואילך ל"מ אלול מעובר. וצ"ל שהיה דר בבית הועד עצמו או בתחומו דחוצה לו אף בזמן הראיה היו עושין ב' ימים. אחר זה מצאתי בנו"ב מ"ת חא"ח סימן קי"ג כדברים האלה ובהוספה קצת ע"ש:
+
+Daf 13b
+
+<b>גמרא סנדלפון כו' הגבוה מחבריו כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בע"י:
+<b>גמ' שם מ"ד אשירה כו' אשירה למי שמתגאה כו'. </b>כצ"ל:
+רש"י ד"ה כאן בזמן שאין כו'. הבית. הס"ד ואח"כ מתחיל דבור <b>כביכול</b>:
+<b>רש"י ד"ה לנהר דינור. דהאי קרא גבי כו'. </b>כצ"ל ומלת נמי למחוק:
+<b>תד"ה לבן כפר. לפי שראהו כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 14a
+
+<b>גמרא כל דבור ודבור שיוצא מפי כו'. </b>כצ"ל. וכ"ה בע"י:
+<b>גמ' שם כעמר נקא. </b>כצ"ל בא':
+<b>תד"ה וטרדן. ושני הלשונות פירושן שוה. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 14b
+
+<b>[גמרא תרשני לאמר לפניך ד"א שלמדתני. </b>עי' ח"א שנדחק היאך כבר למדהו ריב"ז. עמש"כ בחולין (
+<b>גמ' שם אשרי עינים שכך ראו. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תוד"ה והתניא. עכ"נ כמו שפי' בסה"י כו' להרצות בפני רבם כמו ר"י כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ומשני ליה דארצי מקמיה מאן דארצי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד לאפוקי ראב"ע שלא הרצו לפניו ואפי' ר"י רבו כו'. </b>כצ"ל והב"ת הרצו לפניו שבינתיים נראה למוחקם:
+<b>בסה"ד ולא הרצה מקמיה מאן דארצי. </b>כצ"ל:
+
+Daf 15a
+
+<b>תד"ה שובו. מ"ד וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו. </b>כצ"ל עי' בירושלמי:
+<b>בא"ד בזכות מצות ומע"ט שהיו בידו מראשיתו. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד שראה לשון ר"י הנחתום כו' והיינו גברא רבה דקדושין. </b>לפנינו שם ובשלהי חולין הגי' ר' חוצפית המתורגמן. אולם בע"י בקדושין הגיר' כאשר הביאו התוס':
+
+Daf 15b
+
+<b>גמרא מאן מרמי ליה מאן. </b>כ"נ שהיה גיר' רש"י:
+<b>תד"ה הא. והא דריש פ"ב כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד אי נמי כו' נדהו רב יהודה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה כל עמר דנקי אגב אימיה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 16a
+
+<b>רש"י ד"ה ומה למטה. ואם שאל מי סובלן כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בע"י:
+<b>שם </b>(במשנה) הלל ומנחם ל"נ יצא מנחם. פי' הרע"ב לפיכך לא הודע מענינו אם נחלק כו' והוא מפי' הרמב"ם. ולא ידענא מדוע לא פי' כפשוטו דלא נחלקו היינו דגם מנחם הסכים כדעת הלל לסמוך:
+
+Daf 16b
+
+<b>גמרא דאי סלקא דעתך צדדין מותרין לסמוך אלא לאו כו'. </b>כצ"ל ותיבת לצדדין למחוק:
+<b>רש"י ד"ה אקפו. לשון וקפא. </b>כ"ה בדפו"י:
+<b>תד"ה דבר. אף ע"ג דסמיך טפי להקרבה. </b>עט"א. ולעד"נ כוונתם דלהכי היה מסתבר טפי לדרוש מיעוטא דב"י על השחיטה מדעל הסמיכה. וכה"ג דרשינן בסוף פרק היה נוטל מיעוטא דאיש על פריעה ופרימה דלמטה ולא על טומאה דסמיכא ליה:
+<b>בא"ד דהא בריש כה"פ מרבינן נשים כו'. </b>עט"א וגה"ש דלא נמצא שם. ולי נראה כוונתם משום דבכל מקום דרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן כדהכא בני ישראל כו' ואין בנות ישראל כו'. והרי בקבלה כתיב גם כן בני אהרן ולמעוטי בנות אהרן מכלל דשחיטה כשרה בהן וכמו דמרבינן שם זרים מהאי דיוקא:
+
+Daf 17a
+
+<b>גמרא מקיש חג השבועות לחג המצות כו'. </b>עט"א דמסיק דבחג המצות ידעינן ליום א' וז' מקרא וימים שבינתים מק"ו. והקשה דהא בזבחים מבע"ל דבר הלמד מק"ו מהו שילמד בהיקש ע"ש. ואנכי תמה דהא נוכל לומר איפכא ר"ל מקודם נילף בהיקש יום הז' המפורש והדר נילף מק"ו בחה"ש גופיה ימים שבינתים. ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו כדאיתא שם. וכה"ג תמצא (שם מא) בתד"ה ואתא הב' ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה אין לה יום טבוח. שמותר להקריבן ביו"ט. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה פז"ר. פייס לענין פרי החג כו' ופר שמיני מפיסין עליו כו'. </b>לכאורה אף אילו וכבשיו ושעירו היו טעונין פייס. וכ"פ בעצמו (בסוכה נה ב) במשנה (רק שדלג שם השעיר) ואולי ס"ל ז"ל הכא דגם בז' ימי החג היה להם פייס מי יקריב איל ומי השעיר ומי שני כבשים ע"ש במשנה. שוב נזכרתי שגם לשון הברייתא שם פר הבא בשמיני בתחלה מפיסין עליו כו' ע"ש. ונראה עוד דאף לפרי החג היה פייס בין כהני המשמרה עצמה דהא בכל ימי ה"ש לא היה משמש בכ"י אלא בית אב אחד והיה פייס ביניהם:
+<b>תד"ה פז"ר. ולינה לא בעי למיתני כו' משום דפשיטא ליה. </b>ק"ל דהא תני קרבן אף דמפורש בקרא:
+<b>בא"ד דבשאר ימה"ח כו' שמתחיל ביום א' מזמור ומסיים בשני. </b>עמש"כ בדבריהם (בסוכה מח):
+
+Daf 17b
+
+<b>גמרא תא שמע מי שלא חג כו' יו"ט של עצרת כו' </b>(כצ"ל ותיבת הראשון ט"ס וכן מחקה הגר"א ז"ל) מאי לאו יו"ט של עצרת לא יום טבוח כו'. עמש"כ בזה בחדושי לס' נת"ע אות ב' בס"ד:
+<b>גמ' שם ועוד חג שבועות כתיב. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דכתיב. ור"י מצא בתוספתא דתני דאחר יו"ט האחרון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מצוה. ותירץ דלהכי איצטריך חה"ש כו' דאל"ת הכי לל"ק מדרשה דחה"ש כו'. </b>נראה שכוונו להא דקאמר ועוד חג השבועות כתיב והרש"א השיא כוונתם לד"א:
+<b>תד"ה אלא </b>(בסופו). אבל מ"מ אף הש"ס שלנו ל"פ בהא דמדרבנן מיהא כו'. ובפסחים ר"פ מש"נ כתבו בשם הירושלמי דהוי דאורייתא ולא כתבו דהש"ס שלנו פליג בהא. ונ"ל דהכא אזלי לשיטתם (בשבת צה) דלא אשכחי דליהוי קצירה לצורך יו"ט אסורה מדאורייתא להכי ל"ל דהש"ס שלנו יסבור דיום טבוח אסור מה"ת שלא לצורך עסתו דא"כ הוי דומיא דיו"ט. וזה אין סברא להם לומר דמדר"א אר"א ה"א דאפי' אינו יום טבוח שלו כגון שכבר הקריב או בליל יום טבוח שלו לפמש"כ הט"א (במגילה כב) יהא אסור בע"מ וגם אין לומר דנ"מ לענין מכשירי או"נ דודאי משום יום טבוח מותר ומדר"א אר"א ה"א דאסור. ואף לר"י נ"מ באפשר לעשותן מעיו"ט עי' (מגילה ז ב) דזה גם מדראב"י לא מוכח דשרי דקצירה הוה באו"נ גופיה. ובפסחים אזלי בשטת הסוברים דקצירה אסורה ביו"ט מה"ת אף לצורך או"נ אי מטעם הירושלמי שהביאו (בביצה ג) דמשמע דהוי לימוד גמור כמ"ש הר"ן בפ' א"צ. או כמש"כ הם במגילה שם דאו"נ שהוא עדיף טפי כשעשוי מאתמול אסור מה"ת (ותמיהני על הגר"א ז"ל תצ"ה סק"ו שכתב בשם רש"י משום דאפשר ועדיף טפי דהרי כתב דאפשר להניחם במצודה במים. ומאי עדיפותא יש כאן. ול"נ לפום מאי דאמרינן (בב"ב עד ב) כוורא מילחא מעלי נוכל לפרש טעמא דא"צ משום דעדיף טפי עמש"כ במו"ק ספ"א).
+
+Daf 18a
+
+<b>גמרא מלאכה ביו"ט מי שרי כו' חוש"מ מי שרי. </b>כצ"ל:
+<b>גמ' שם תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קדש כו'. </b>לכאורה השתא תו לא נצרך לק"ו דהא ממקרא קדש לחוד נ"ל לקמן לר"ע איסור מלאכה כדפרש"י. ואף דגבי ר"ה דריש ליה ר"ע גופיה לקדושת היום (ר"ה לב):
+<b>גמ' שם אם בראשון כו' אם בשמיני הרי כבר נאמר שבתון. </b>כ"ה גי' הרי"ף בריש מו"ק. וכן הגיה הט"א מדנפשיה ע"ש:
+<b>תד"ה חוש"מ. וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר. </b>לכאורה הא ביו"ט גופיה מצינו מקצתו מותר לצורך או"נ. ואף לב"ה דא"ל מתוך כו'. שלא לצורך כלל מודו דאסור מן התורה לשיטת התוס' (בביצה יב) וכן טומאת כהנים הותרה לקרובים עי' (ברכות רד"כ) בפי' רש"י:
+<b>בא"ד ובעי בגמרא כוון ומת מהו כו' דהתם איסורא דאורייתא כו'. </b>עי' בתוס' שם דמשמע דלא הוי גרסי דאורייתא ואפי' לגירסתם הכא נראה דאשיגרת לישן הוא מגיטין. דהכא במועד עדיין לא עביד איסורא כלל כדמוכח בגיטין ע"ש. ונ"ל ליישב דבריהם בהא דהביא הה"מ בפ"ז מהל' יו"ט ה"ד על הא דתנן התם אם כוונו מלאכתם במועד יאבדו. דהרמ"כ פי' בשם הגאונים דר"ל שמונעין אותו מלעשות אותה מלאכה במועד אף שתאבד (וכ"כ הטור וכ"נ דעת רש"י בבכורות ל"ד ב) והריצ"ג בשם הגאונים פי' דהיינו שב"ד מחויבים להפסידה ולהפקירה ונראה דלענין דינא ל"פ. דהרמ"כ מיירי דעדיין לא עשה המלאכה במועד. והריצ"ג מיירי בשכבר עשה מעשה ועביד המלאכה במועד באיסור. ולפ"ז נוכל לומר דגם הגמרא ס"ל ב' הפירושים יחד. ובגיטין מיירי שעדיין לא עשה המלאכה. ובמועד קטן מיירי שכבר עשה ועביד איסורא רק דהאיסור הוא דרבנן ובזה אתיין דברי התוס' לנכון:
+<b>בסה"ד והא דאמרינן גבי כותים ות"ל משום לפני עור כו'. </b>נראה כוונתם דס"ל כאן דבאיסור דרבנן ליכא משום לפני עור ודלא כר"ת שם. וע"ז תירצו משום דסמך כו' וה"ל צדוקים מודין בה. וצ"ל דאפילו הכי כותים אין מודין בה כדמוכח התם:
+
+Daf 18b
+
+<b>רש"י ד"ה ולקדש מטבילין. אבל לאכול שלמים כו'. </b>הא ודאי דלקדש אף לנגיעה צריך טבילה דלא גרע מתרומה דאפי' לנגיעה כדאיתא לקמן בגמ' ובתוס' ד"ה הא. (ולומר דבנגיעת קדש סגי בנטילה מנ"ל הא) אלא דבעי לאשווייה לחולין ולמעשר דמיירי דוקא באכילה. אך מ"מ אינם בחדא מחתא דבחולין לא איירי אלא בנהמא. ולשון הרמב"ם בפי' מטביל ידיו ואז יגע בהם:
+<b>בא"ד ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו כו' המטמאת אכה"ג. </b>לשונו תמוה דלא סיפיה רישיה והכי ה"ל לסיים שלא נגעו אפי' בטומאה שמטמאה את הידים. גם מה שדייק לכתוב בטומאה דאורייתא. הל"ל רבותא טפי דאפי' בטומאה דרבנן המטמאה אכה"ג לא נגע כגון עו"ג. בה"פ דם תבוסה ודומיהן. ויותר תמוה מש"כ בדבור הסמוך "המטמאים את היד ולא אה"ג כגון כו' וכל טומאות שהן מד"ס" דמשמע שאין טומאה מד"ס המטמאה את כל הגוף:
+<b>רש"י ד"ה מדרס. כדכתיב ואיש כו'. </b>עתוי"ט שכ"ע ועל הרע"ב ושניהם לא דייקי כו'. נראה שגי' משובשת נזדמנה לו בפרש"י וכל אשר יגע במשכבו. ודע שגם הוא לא דק במה שלא תפס על הרע"ב שכתב וכל אשר יגע במשכבה. דבנדה כתיב וכל הנוגע:
+<b>תד"ה קשיא. ולא בעי למימר בחולין עד הפרק כו'. </b>עיין רש"א ול"נ להגיה בדבריהם שצ"ל בתרומה תחת בחולין:
+<b>תד"ה הא. וה"ה כו' הא בנגיעה. </b>ר"ל דאף בנגיעה דנהמא אין נוטלין אף במעשר ואפי' לרבנן. ובהגהת הב"ח כתוב וכר"מ מתוקמא והוא תמוה. ואפשר דרצונו כיון דנוקים מתני' דידן באכילה דנהמא א"כ ע"כ כר"מ אתיא דאלו לרבנן למעשר אפי' לפירי נמי:
+<b>תד"ה כאן לחולין. ותירץ כיון דנטל ידיו לחולין כו'. </b>פי' דדוקא לא נתכוין כלל לשם טהרה תני בברייתא ידיו טמאות. ומתני' דתני הוחזק לחולין אסור במעשר היינו בטבילת כל גופו כדקתני טבל כו'. ומש"כ הרש"א ואי הוה איכא לפלוגי כו' הוו איצטרכו כו' שפיר והתוס' דחקו כו'. תמוה דאדרבה השתא הקושיא יותר חזקה כיון דכבר תני הוחזק לחולין אסור למעשר אף דבנטילה מהני כה"ג א"כ כש"כ בלא הוחזק כלל דאף בנטילה לא מהני. ומהתוי"ט נראה דמפרש בדעת התוס' דבנטילה לא בעינן כוונה כלל ואף בסתמא מהני גם לתרומה מדציין על טבל ולא הוחזק ע"ש. ותמוה מאד דהא זה מפורש בברייתא דלא מהני אמנם ממש"כ התוס' דאלת"ה אין לך אדם כו' משמע קצת כפי' הרש"א בכוונתם. וכ"כ התוי"ט בדעת הרמב"ם:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא ידיו טהורות ופירות אינן בכ"י. </b>עט"א. ועי' במש"כ עליו ברפ"ק דמכשירין. וגם נראה דאגב שיטפיה נעלמו מכ"ת דברי התוס' דלעיל בסוף הדף:
+<b>גמרא שם ואם בשביל שיודחו ידיו כו' והפירות בכ"י. </b>עי' פרש"י והוא דחוק כמו שהקשה בט"א. ולעד"נ לפרש משום דאחשבינהו למים שבידיו כדי שיודחו בהם ולכן אותן המים מכשירין וכה"ג איכא טובא במס' מכשירין. גם מה שפרש"י ואם בשביל שיודחו ידיו נתכוין ליטול פירות הוא דחוק. אלא נל"פ בשביל שיודחו ידיו הושיטן למים ואגב נטל את הפירות ועי' מש"כ שם על המשנה:
+<b>רש"י ד"ה ואם בשביל. דכיון דנתכוין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אם לא הוחזק. אבל אם הוחזק לקל אינו מחזיק לחמור כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה איכא דאמרי. הא דעודיהו הוחזק לקל מחזיק לחמור כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה נגזור. דאי משום זחילה אז בשל ים מהני. </b>לכאורה תמוה מהא דרפ"ה דמקואות מעיין כו' העבירו ע"ג בריכה והפסיקו ה"ה כמקוה. אולם עי' בש"ך סי' ר"א סק"ל ויתיישב לך:
+<b>בא"ד דקטפרס הוה חבור כו' כדפי' הר"י. </b>תמצאנו לקמן בהפוך הדף בד"ה בתחתונה. ובדף כא ב בד"ה כעוביה:
+<b>תד"ה ר"י </b>(בסופו). אבל לסברתו של ר"מ כו'. כצ"ל:
+
+Daf 19b
+
+<b>תד"ה בתחתונה. וכ"מ בפ"ב דע"ז מתוך פרש"י שפי' כו'. </b>הן בפרש"י שלפנינו שם אינו כן ועי' בהגהת הב"ח:
+<b>בא"ד דהתם לעיל איכא טעם אחרינא קטפרס שסופו לירד כו' יין שבתוך הגישתא א"ס לירד. </b>חילוק זה מצאתי בתוספתא דאהלות פ"ד שא"ר יוסי בשם זקנים הראשונים. אבל חזרו לומר דלעולם לא הוי חבור. הביאוה הר"ש והא"ר שם בפ"ג מ"ג וסתם מתני' שם כדחזרו לומר:
+<b>תד"ה בגדי. ועוד מצינו בפ' ב"כ הכא בכותי שטבל. </b>כצ"ל. וכן לקמן לתחת רגלו של כותי. דכי מוקי לה בכותי ערום:
+<b>בא"ד כדאמרי' לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. </b>נראה דכוונו להא דאמרי' בב"מ (פג) ע"ש. שוב מצאתי כן להתוי"ט בפ"ז דטהרות מ"ה:
+<b>בא"ד הרי שהיה חמריו כו' ואם אמר לכו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ועוד דחייש לטומאה דאורייתא ולא לשל טומאה דרבנן. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20a
+
+<b>גמרא דתנן חולין שנעשו עטה"ק ה"ה כחולין כו'. </b>היא משנה מפורשת בספ"ב דטהרות. ומהגרי"פ נעלמה במחכ"ת. ובחולין (לה ב) צר��ך להגיה דתנן:
+<b>גמ' שם אין כלי מטמא כלי. </b>נראה דה"מ למפרך דניחוש שמא נגע טמא מת במגריפה וחרב ה"ה כחלל ונעשה המגריפה אה"ט ומטמאה לסל. אלא דבלא"ה פריך שפיר. ובתירוצא דרבינא מיתרצא נמי האי. או אפשר דלטומאת מת לא חששו (עי' לקמן (כב ב) תד"ה טמא מת) רק לטומאת ע"ה או נכרי או נדה וזב:
+<b>גמ' שם א"ר באומר שמרתיה שמטמאה הפוסלה. </b>כצ"ל הכל בל"נ וכדאיתא ברש"י ותוס':
+<b>[גמ' שם א"ר ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים כו'. </b>כה"ג אמר בשבת (יב ב) ושם איתא בן אלישע] :
+<b>רש"י ד"ה וקשיא. </b>עי' הגהת הב"ח. ול"נ יותר למחוק הו':
+<b>תד"ה שמרתיה. כדאמרי' אחורי כלים שנטמאו במשקין. </b>נ"ל דר"ל דמיירי שלא שמר אחורי המגריפה שלא יגעו במשקין טמאין דתוכו אינו טמא לתרומה כדתנן בר"פ דלקמן אחוריים ותוך כו' בתרומה אבל לא בקדש. ואף שמגריפה נראה דאין לה בית קבול מ"מ יש לה אחוריים ותוך כמו שלחן ודולפקי בר"פ כ"ה דכלים לדברי ר"י. ומרדע שם במ"ב לפי' הרמב"ם. והצ"ק בזבחים (צט) הניח דבריהם דהכא בצ"ע ול"נ נכון כמש"כ. [וענ"ל דעל גב המגריפה גופיה שייך לומר שהוא פסול ולא טמא לדעת ר"א פ"ח דטהרות מ"ח שמטמא את המשקין ואינו פוסל את האוכלין ופסקינן כוותיה בנדה (ז ב)] :
+<b>תד"ה נימא. כדתנן אחורי כלים שנטמאו במשקין. </b>נראה דאשיגרת לישן הוא מדבריהם לעיל בדבור הסמוך ושם בדוקא נקטי כמש"כ שם:
+
+Daf 20b
+
+<b>במשנה מטבילין כלים בתו"כ לתרומה. </b>פרש"י ששניהם טמאים. עי' לקמן (כב) תד"ה מאי ובמהרש"א ברש"י שם ד"ה הרי אלו טהורים. ונ"ל משום דמתני' סתמא קתני דמשמע דאפי' אין בפי החיצון כשה"נ להכי אסברא לה הכי דמיגו דסלקא טבילה לחיצון כו' כדאיתא שם בגמרא. ולזה כוון גם התוי"ט אלא שקיצר במקום שה"ל להאריך:
+<b>במשנה שם אבל לא לקדש. </b>הן הרמב"ם והרע"ב אחריו פי' משום חציצה. ולכאורה תמוה מדוע פי' כר' אילא ולא כרבא. והלא ר"נ ורב"א כוותיה ס"ל. וכן ת"ק דאבא שאול לקמן בגמרא. והיותר תמוה פסקי הרמב"ם בחבורו דבפי"ב מהל' אה"ט פסק כרבא. ובספ"ג מהל' מקואות כ' דלקדש אין מטבילין אפי' בסל ובקופה. ונ"ל דהרמב"ם היה גורס איפכא למ"ד משום חציצה ליכא ומשום גזירה איכא. ובדרבא גריס סל וגורגותני שמלאן כלים והטבילן טמאין ובקדש מיירי (וכדפרש"י לגרסתו) וע"ז קאי והנ"מ בכלי טהור כו' דלפרש"י והתוס' לא קאי אדסמיך ליה. ולהכי פסק שם בהל' אה"ט דבשניהם טמאין אף בקדש מטבילין. ולפ"ז אתא רבא כא"ש (וכמ"ק בירושלמי להמעיין הישר) ולכן א"ש מה שבפירושו סתם כר' אילא משום דהוא אתא כת"ק דא"ש וכשיטתו שהבאתי בחדושי לשו"ע א"ח סי' קס ע"ש. ובחדושי על הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה הל' י' (ולהמל"מ שם אישתמיט שיטתו זאת) והא דבחבורו פסק כרבא נ"ל דסמיך אירושלמי שפוסק להדיא כא"ש. ודע דלפי מה שביארתי שיטתו בפירושו צ"ל דקופה הנזכרת בדבריו שם אינה בתבנית סל וגרגותני הנזכרים ונכון בעז"ה:
+<b>במשנה שם שבקדש כו' ומנגיב. </b>עי' פרש"י. והרע"ב הוסיף עוד (מפי' הרמב"ם) דשמנונית שעליו הוי כחוצץ. וק"ל דאדרבה יבש הוי חציצה טפי מלח עי' שבת (ס"ד קכ) ולעד"נ לפרש האי מנגיב דומיא דמנגבה דתנן בע"ז (עד ב) דמפרשינן בגמרא שם דהוא במים ואפר ע"ש. וכן בשלהי טהרות פי' הר"ש מנגבן דשם כפי' הגמרא דע"ז:
+<b>במשנה שם ובקדש מטביל שתיהן. </b>הרמב"ם (וכן הרע"ב אחריו) פי' ויהיה באותה היד לחלוחית כו' ע"ש. וק"ל דלפ"ז מ"ק ריו"ח לקמן (כד ב) מדקתני סיפא שהיד מטמא חבירתה כו' הא תו ל"ל הא תני ליה רישא כו'. ואם איתא לפירושו מאי פריך הלא רישא בלחה דוקא ובלא נגיעה וסיפא בנגובה ובנגיעה. ודע שבמשנה ��ירושלמי הגי' והיד מטמא א"ח בקדש כו' משמע דזה מעלה בפ"ע. וכן איתא שם פלוגתא דתנאי כמה מעלות בקדש דר"מ סובר י"ג ור' יוסי סובר י"ב וע"ש בק"ע דפליגי אם לחשוב בית הצביטה למעלה בפ"ע. ושניהם חושבין תרתי דס"פ דלעיל דנוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין. ודטבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש. אבל ממתני' משמע דלא חשבה להנך תרתי. מדחזרה ושנאה כאן בגדי א"ת מדרס לקדש השנויה שם לבדה ושבקה להנך תרתי. והתוס' נתנו טעם לזה. לכן יותר נראה דס"ל כרבא דאמר י"א מעלות שנו כאן. וחשבו ג"כ להא דהיד מטמא א"ח בפ"ע כנ"ל ופליגי בבית הצביטה:
+<b>רש"י ד"ה אחוריים. כלי הראוי להשתמש כו'. </b>משמע דדוקא אם אחוריים ראוים לתשמיש הוא דחשיבי לענין זה דאם נטמאו לא נטמא תוכו. אבל באינן ראויים לתשמיש מבטלי לגבי תוכו ואם נטמאו נטמא גם תוכו. אולם לא משמע כן בכ"ד. ואולי מפרש חלוקת אחוריים ותוך כו' דמשנתנו היינו דאפי' נטמא התוך השאר טהורים וכ"מ ממ"ש כל תשמיש כו' שאם נטמא זה לנ"ז. לכן פי' דמיירי דראוי להשתמש כו' להכי דינייהו כמו הרובע וחצי הרובע דבפ' כ"ה דכלים מ"ד ע"ש. אבל לקמן (כב ב) פי' על אוגנו ג"כ דראוי לתשמיש ואפ"ה תני נטמא תוכו כולו טמא. וכן הרע"ב דנמשך אחריו לפרש דכולם ראוים לתשמיש ואפ"ה לא כתב רק אם נטמא אחוריו כו' לא נטמא כו' ואם נטמא ב"צ כו' דמשמע דאם נטמא תוכו כולו טמא וכ"מ מהגמ' דהביאה לפרושי מתני' להא דתנן כלי כו' נטמא תוכו כולו טמא. מוכח דכוונת משנתנו נמי הכי הוא וצ"ע. ובעיקר פי' משנתנו נלע"ד דבית הצביטה הוא שמוש בית יד (וריו"ח דמפרש מקום שנקיי הדעת צובטין הוא כפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם ודלא כפרש"י) ולפי מאי דאיתא בפכ"ה דכלים מ"ו ידות הכלים קילי טפי דאם נפלו עליהם משקין טמאים מנגבן בלבד והן טהורין. ועי' בר"ש שם ברה"פ מה שהביא מהתוספתא. נמצא יש ג' חלוקי דינים. א' נטמא תוכו כולו טמא. ב' נטמא אחוריו המה לבדם טמאים. ג' נטמא בית צביטתו (ואולי נכללים בשם זה כל הני דחשיב התם כנים ואוגנים כו') מנגבו וטהור. ולזה אמר כאן דהני ג' חלוקים הן לתרומה. אבל לא בקדש דבאיזה מהן שנטמא כולו טמא. כנ"ל נכון בעז"ה:
+<b>רש"י ד"ה לא כמדת הקדש. בחציצת טבילותיו כו'. </b>משמע דמפרש דזה לא קאי רק על מאי דסמוך ליה. אבל פשטיה משמע דקאי אכל הני דחשיב אח"ז וכ"נ מהתוס':
+<b>רש"י ד"ה אבל לא לתרומה. אלא אותה שנגע בה הויא ראשון כו'. </b>ק"ל דמשמע מדבריו דמיירי דהחתיכות נוגעות אהדדי והלא במנחות (כד) מסיק ר"כ דלא בעינן דנגעי וכ"כ בעצמו בפסחים (יט) ומשמע עוד מפי' כאן דאיירי באה"ט ושם אמרי' דאפי' בטבו"י נמי. ואפשר דלרבותא אבל לא לתרומה נקיט הכי:
+<b>תד"ה הנושא. מי לא תניא משכב ומושב בכף מאזנים כו' הכריע המשכב טמא האוכלין. </b>ברייתא זו ל"י מקומה איה. וגם הדין תמוה לע"ד דהא קי"ל (שבת פג ב) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב. ותנן נמי בפ"ה דזבים מ"ג כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור. וע"ש במ"ה בהרע"ב ותוי"ט. ולפ"ז גם קושייתם על רש"י אינה מבוררת. דיכול להיות דיש לו דין אה"ט גמור לטמא אף כלי חרס ואפ"ה אינו מטמא בהיסט מידי דהוה אשאר אה"ט חוץ מזב. רק מהתו"כ שהביאו הוי תיובתיה. ואולי דכוונת רש"י דהמדרס אינו נוגע באוירה ולאפוקי מהמעשה שהיה שנפלה לאוירה:
+<b>בסה"ד אלמא דנושא המדרס לא יטמא כלי חרס אפי' כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 21a
+
+<b>במשנה האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כו'. </b>בט"א ד"ה ומח"כ כתב וכיון דעל אונן ל"ג לנגיעה כו' ה"נ מח"כ דהא מחמת חסרון כפרה גופה שרי בנגיעה. וכן התוי"ט בפ"י דנ��ה מ"ז רוצה להעמיס בדברי הרמב"ם דקודם כפרה מותר ליגע בקדשים והשיג שם על הכ"מ. ואנכי תמה על שני הגאונים הללו. דהא איתא ביבמות (עד ב) א"ק וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה כו' איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ל"י. וכ"מ לקמן (כד) בק"ו דר' יוסי לענין רביעי בקדש ועמש"כ שם. ובסוף דברי הט"א משמע ג"כ דקודם כפרה פוסל קדשים במגע מה"ת אלא שלא הביא מקרא דיבמות שזכרתי ונמצא שסותר דברי עצמו. ועוד ראיתי בו דבר תימה במש"כ לקמן בד"ה צריכין טבילה "ואע"ג דרבא ס"ל התם אליבא דר"י דדוקא מצורע טובל כו' אבל שאר כ"א לא". דע"ש דליכא מי שיאמר כן דהא ר"י אומר שם להדיא בברייתא ראשונה וכ"א במתני' דפי"ד דנגעים מ"ח דמצורע אין צריך טבילה. (וגם שם רבא לא נזכר שם בכל הסוגיא) רק אליבא דרבנן דברייתא שניה ס"ל לרבינא דדוקא מצורע וכן רב יוסף שם:
+<b>בתוס' [ד"ה האונן] . והנ"מ בזבחים כו' טמא מעליא הוי הערב שמש בעי. </b>כ"נ דצ"ל ושבינתים למחוק:
+<b>בא"ד אי נמי כרי"ש בנו של ריב"ב כו'. </b>ועי' לשונם בזה בר"פ טבו"י. ועמש"כ בפ' ת"נ שם בד"ה והאיכא אשם:
+<b>בא"ד וה"מ בירושלמי דתרומות פ"ב גמרא המטביל כליו בשבת תני נפל כליו כו'. </b>כצ"ל ותיבות שבינתים ליתא שם:
+<b>בא"ד ובצינורא דע"ה משמע לקמן. </b>הוא בדף כג:
+<b>בא"ד והביא הרר"א סעד לדבריו מפ"ז דשקלים כו'. </b>בגה"ש הניח דבריהם בצע"ג. ועמש"כ בס"ד בפסחים (לד):
+<b>בסה"ד דאפילו הכיר בה שהטבילוה כו'. </b>לכאורה לפ"ז לא נצטרך תו לאוקמי' בגזייתא שכתבו לעיל:
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+<b>רש"י בד"ה וכחללה. ומטבילין אף כלים. </b>נ"ל כוונתו משום דלטבילת ידים לא בעינן כשה"נ ודי בכונס משקה לגרסתו ופירושו בחולין (קז) בד"ה מילף לייף:
+<b>רש"י ד"ה לא עלתה לו טבילה. אע"פ שהמים מחוברין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה [מאי </b>(בסופו). אלא כו' עדיף ליה דאשכח אף בפנימית כו'. הלשון אינו מבורר דהא המ"ל נ"מ אף בפנימית היכא דהחיצון ג"כ טמא] :
+<b>תוס' שם אבא שאול. </b>צ"ע אמאי לא שרינן בעבר והטביל. נראה דמשמע להו דהא דאין מטבילין כלי בת"כ לקדש אינו אלא לכתחלה דומיא דהנושא אה"מ ל"י אה"ק לר"ז לקמן (כג). וכן הא דכלים הנגמרים בטהרה צ"ט אינו אלא לכתחלה. ובזה א"ש מה דמצינו כלי חרש בקדש ובחטאת (והט"א התעצם בזה הרבה) והלא אין לו טבילה. אבל כיון דאינו אלא לכתחלה. לכן כ"ח שא"א ל"ג ביה:
+<b>תד"ה כמאן. וגם רב מנשיא ב"ת לא רצה רמי ב"ח לזמן עליו. </b>כצ"ל עיין גמרא שם:
+
+Daf 22b
+
+<b>גמרא לגין מלא משקין לגין טמא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה צובעין. מטבילין כו'. </b>נ"ל דאונקלס תרגם כיבוס בגדים דקרא הנאמר על כוונת טבילה ויצבע. ועי' פרש"י סוף פרשת תזריע:
+
+Daf 23a
+
+<b>גמרא סנדל טהור מהו. </b>ק"ל כיון דתני הנושא את המדרס משמע דוקא מדרס ומהיכא תיתי לומר דאיסור יש בסנדל אפי' הוא טהור. ועוד שלא מצינו שיצטרכו נושאי קדש ללכת יחף. רק גבי מקדש שנינו בפ"ח דפרה מ"ב דלא ינעול אה"ס. ונ"ל דלא מיבעיא להו אלא סנדל הטהור לתרומה משום דהוה מדרס לקדש כדקי"ל בגדי או"ת מדרס לקדש כלום גזרו בו ג"כ משום דהוה כמו גזירה לגזירה ומפי' רש"י ל"מ כן. ודע שהרמב"ם השמיט בחבורו ב' האיבעיות הראשונות ול"י למה:
+<b>רש"י ד"ה ונפסקה. ונטלו בידו ומתוך כך נפלה כו'. </b>נראה שלא היה לפניו הגירסא בגמרא והניחה ע"פ חבית:
+<b>תד"ה מת תחוב. </b>עט"א ועמש"כ עליו בפסחים (יז) בס"ד:
+<b>תד"ה לעולם. לוקמי אפי' בחבר עצמו וניטמא הצינורא דמשקה נינהו מחמת הידים דשניות הן ונטמא הכלי מחמת הצינורא. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>בסה"ד וידים מטמאין משקה ומשקה מטמא כלי דרבנן וה"ל כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 23b
+
+<b>גמרא אלא מעתה לא תטמא אדם כו'. </b>עט"א שהקשה הא אין מונין לחטאת כדתנן בפ' בתרא דפרה ע"ש. וה"ל להקשות ג"כ על הא דקאמר עשאוה כט"ש ופרש"י לענין מנין כו' ומוכרח הוא דלענין הע"ש ל"ל דהא טבו"י כשר בפרה. אלא ע"כ צ"ל דבכלים הנגמרין בטהרה לא עשו מעלה זו דאין מונין:
+<b>גמ' שם אלא עשאוה כט"מ בשביעי שלו. </b>ור"ל קודם טבילה וכדמשמע מתוס'. ולכאורה לשיטת הרר"י מסימפונטי שבתוס' נזיר (נד ב) דחרב ה"ה כחלל בכל הכלים לבד כ"ח. ואדם הנוגע בם טעון הזאה ג' וז' ע"ש. וקשה אדם החותכה ליבעי הזאה ובקל י"ל דלא עשאוה רק ככלים בכלים או באדם טמאי מת. אבל אני באתי לדון בדבר חדש. והוא דאם נגע אדם או כלים בכלים שנטמאו במת ביום הז' שלהם אחר הזאה קודם טבילה יעלו לרגלם ואינם טעונין רק טבילה והע"ש כמוהם. וכמו כן בכל יום מיום הראשון ואילך יושלם טומאתם יחד עם הכלים שקבלו טומאתם מהם. שלא יהיו הם חמורים ממטמאם. וראיה מר"פ בנות כותים "ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה כו'" ע"ש ובפסחים (יח) ולאו ק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אמ"כ משקה הבאה מחמת כלי א"ד כו' ועמש"כ שם. ובזה א"ש בפשיטות הש"ס דהכא:
+<b>גמ' שם והתניא מעולם לא חדשו דבר בפרה. </b>עט"א שהקשה דלמא ההיא ר' יהושע היא ע"ש. ונעלם מכ"ת שזה ר"א בעצמו אמרו בתוספתא דפרה (פ"ט) [פ"י] ור' יהושע פליג עליו בזה הביאוה הר"ש והא"ר ברפ"י שם לפרש בה משנתנו דשם ע"ש:
+
+Daf 24a
+
+<b>גמרא תניא אר"י כו' ומה מח"כ שמותר בתרומה פוסל בקדש. </b>כ"ה הגי' בתוספתא פ"ג וכן בירושלמי והיא נכונה לענין הנדרש ועמ"ש לעיל במשנה:
+
+Daf 24b
+
+<b>גמרא בכוש ובכרכר. </b>ופרש"י ותוס' דלא מקבלי טומאה. והתוי"ט הקשה דהא בלא"ה אין ידים מטמאין כלי ונראה דאישתמיט מכ"ת משנה ארוכה במס' טבו"י פ"ד מ"ב ומנחתה בכפישה כו'. ופי' שם הר"ש והרע"ב משום היכרא דלא אתיא למינגע בהחלה עצמה והוא מפרש"י בנדה וה"נ דכוותה ועט"א:
+<b>רש"י ד"ה כיון דעד האידנא. וכן אונן ואע"פ שאסור במעשר מותר בתרומה. </b>כצ"ל. ומשמע מפי' דלהכי אצ"ט לתרומה משום דלא הוו אסירי עד השתא וכ"מ יותר בפי' הרע"ב. וק"ל דהא בנדה (עא ב) ס"ל לב"ה דיולדת אף שאסורה לאכול בתרומה כל ימי מלאת והיא נקראת טבו"י ארוך מ"מ כשנשלמו מותרת בתרומה בלתי טבילה. וכי טעמא דב"ש אתו לאשמעינן. ועוד בשאר טמאין אף ב"ש מודו שמותרין בתרומה אחר שהעריב שמשן אע"פ שהיו אסורין להם אחר טבילתן עד הע"ש ואפי' טבלו מבקר:
+<b>[בא"ד כיון דעד האידנא. מוכל זר יתירא כו'. </b>עמש"כ בהשמטות למס' שבת (כח)] :
+<b>תד"ה דתנן. ומיהו כו' דאף ר"י ל"ק רק לקדש כו'. </b>וז"ל הר"ש שם וכולה מתני' איירי לקדש כדקתני היד מטמאה את חבירתה דהיינו לקדש כו' כדתנן בפ' חומר בקדש כו'. אבל בירושל' כאן איתא ומה רבי (ר"ל שאמר יד כו' לטמא בקדש) כר' יהושע כו' ודר' יהושע רבא (פי' גדול) מן דרבי מה דאמר רבי בקדש ומה דאמר ר"י בתרומה:
+<b>במשנה נאמנין על טהרת יין ושמן כימה"ש. </b>עט"א שתמה על פי' רח"כ שבתוס' זבחים (פח) דמדומע דשם היינו מעורב בערלה כו' דל"מ מדומע בכל הגמרא אלא ע"י תערובת תרומה ולא על שאר איסורין. והנה בסיפא דמתני' כדי כו' המדומעות. אמרי דבר"ח מדומעות דקדש כו' לקמן כ"ה ב' ע"ש ובפרש"י:
+<b>במשנה שם ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. </b>רש"י פי' רביעית הלוג והט"א פי' רביעית ההין שהוא פחות שבנסכים. אמנם בשמן מצינו רביעית הלוג לנזיר בפ' שתי מדות:
+<b>תד"ה שביהודה. א"נ כו' וכגון שידוע לנו שכולן הן שיחדן. </b>כ"נ דצ"ל. וכ"נ מתוך דברי המהרש"א ע"ש ובתוי"ט (וכן בהמהרש"א) הועתק כהשבוש:
+
+Daf 25a
+
+<b>גמרא א"ר אלעזר שונין כו'. </b>כצ"ל בל"י:
+<b>גמ' שם והתניא אין חטאת ניצלת בצ"פ. </b>משנה ערוכה היא בפי"א דפרה מ"א ועט"א:
+<b>תד"ה שרצועה. וה"מ בירושל' דע"ז פ' בתרא. </b>סוף ה"ד:
+<b>תד"ה אהל. וכ"מ במס' אהלות עוף הפורח או הקופץ וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה לא הוי אהל. </b>כ"ה שם וכצ"ל:
+
+Daf 25b
+
+<b>רש"י ד"ה ויניחנו לרגל. וימכרנה. </b>לכאורה אף הוא בעצמו מותר לו לאכול. ועי' לקמן (כו) בפי' ד"ה טמאה היא:
+<b>תד"ה חבר. ומההיא דלוקח יין מבין הכותים. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה מן המודיעים ולפנים נאמנים כו'. </b>הט"א כתב דמשמע ליה דאקדש דוקא קאי ע"ש. ולא מפיו אנו חיין דבהדיא איתא כן בגמרא "תנא נאמנים על כ"ח הדקים לקדש" וכן התוי"ט רמז בזה להברייתא הלזו:
+<b>תוי"ט ד"ה ולפנים. הא מודיעים עצמה לא מהימן כו'. </b>ועל מן המודיעים ולחוץ א"נ דייק הא מודיעים כלפנים אבל אביי לקמן לא דייק רק מבבא דסיפא. ונראה משום דמצינו לפעמים בקרא דגם הוא בכלל כמו ומיום השמיני והלאה וגו' (בפ' אמור) דיום השמיני ג"כ בכלל כדאיתא בתו"כ ועי' בערכין (יח) אולם מצאנו כדיוק התוס' יו"ט ג"כ בגמרא פסחים (פה ב) על מתני' דמן האגף ע"ש:
+
+Daf 26a
+
+<b>[רש"י ד"ה וכן שניהם יוצאין. וכ"ש קדר נכנס וחבר יוצא כו'. </b>לכאורה אין זה כ"ש דמשניהם נכנסין אין ללמוד דהכא טריחא ליה מלתא לחזור. ומשניהם יוצאין אין ללמוד דהתם ה"ל ליקח ממנו בהיותם בפנים] :
+<b>שם רש"י ד"ה ואל תתמה. שהרי שמענו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה נאמנין לומר. אחומר בקדש מבתרומה כו'. </b>כצ"ל ועי' תוי"ט:
+
+Daf 26b
+
+<b>תד"ה בכלי. דקשה דהכא משמע כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה שאני. אבל שאר שלחן ודולבקי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דכתיב מזבח אדמה תעשה לי. </b>כצ"ל:
+
+Daf 27a
+
+<b>תד"ה ואב"א. ולל"ק דמוקי לה לרבנן דמטמא ולא בטל כו'. </b>כצ"ל:

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Rashash/Seder Moed/Rashash on Chagigah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,379 @@
+Rashash on Chagigah
+רש"ש על חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Rashash_on_Chagigah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Vilna Edition
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001300957/NLI
+
+רש"ש על חגיגה
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+<b>במשנה וטומטום ואנדרוגינוס. </b>עט"א ותראה שדעתו היכא דתני ב' דינים ודין אחד הוא מסובב מהשני תני דינו אחר הדין שהוא הסבה לו. אולם עי' בנ"י ריש מו"ק בד"ה ולא ממימי הקילון ותמצא סתירה לדבריו:
+<b>במשנה שם ובה"א כו' ולעלות מירושלים להר הבית. </b>כתב התוי"ט דכיון שיכול לעלות להה"ב שהוא בשפוע ההר ממילא עולה עוד במעלות העזרות כו'. מוכח מדבריו דהה"ב עד החיל (ששם התחילו המעלות) היה ההר בשפוע ובלא מעלות וזה נסתר מגמרא יומא (טז) שעושה חשבון לגובה קרקע ההיכל מן קרקעית הה"ב בשיפולו רק ממספר המעלות הנמצאות ביניהם ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה איזהו קטן. הטילו חכמים כו' ועל אמו לחנכו. </b>עמש"כ בחדושי שו"ע או"ח סי' שמ"ג:
+<b>תד"ה הכל </b>(בסופו). ועוד בגמרא דקאמר שפטורה בראיה וחייבת בשמחה כו'. א"א לפרש כוונתם להא דלקמן (ו ב) יש בשמחה מה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת כו' ובנשים כו'. דהא כתבו לעיל דראיה דהך ברייתא בקרבן איירי אלא נראה דכוונו להא דר"ה (ו ב) דבעי ר"ז אשה מהו בב"ת מי אמרי' הא לא מחייבא בראיה א"ד הא איתא בשמחה והט"א הביא זאת לראיה נוספת על ראיות התוס':
+
+Daf 2b
+
+<b>תד"ה לישא </b>(בסופו). אין למדין כו' מן התקוע. פי' בגליון תוקע עצמו לדה"ל לשון זה הוא ביבמות (קט ב) וע"ש:
+<b>תד"ה לישא </b>(הב'). ועוד כו' אתי צד עבדות ומשתמש בא"א. עי' יבמות (מה ב):
+<b>תד"ה לא תהו </b>(בסופו). ועוד פו"ר אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען. עי' רש"א שהניח דבריהם בצ"ע. ובמל"מ פ"י מהל' מלכים ה"ז יישב דבריהם בטוב טעם ע"ש ועל הט"א בא"מ יש להפליא שגם הוא ירד לדעת המל"מ בישוב הירושלמי ועל התוס' כתב שנעלם מהם גמרא דסנהדרין כתמיהת הרש"א:
+<b>תד"ה כופין. ול"ד לההיא דריש שבת כו' דהתם פשע בדבר כו'. </b>פשע ל"ד דהא בשוגג מיירי התם ועמש"כ שם (כ"א) ברש"י. ומש"כ תדע דשרינא ריש ת"נ כו'. לכאורה גם שם פשע ששכח ולא הביא כפרתו קודם התמיד כדפרש"י שם:
+<b>תד"ה נשים. דהכא תרי עניני כו'. </b>דבריהם סתומים וכבר עמד עליהם התוי"ט אך מש"כ הרב ז"ל ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכה"מ והכי איתא בברייתא בזה ל"ד דהברייתא מיירי לענין שמחה אבל בראיה ה"ל לחייב את הקטן מראי' ראיה מהקהל רק דפטור מק"ו דנשים וכמ"ש התוס' לקמן בר"ד הסמוך:
+<b>תד"ה חרש. וכן בחולין כו' דהתם הטעם תלוי בכיון שיוכל לאמן ידיו לשחוט. </b>עי' ברא"ש שם וגם נראה דדבריהם כאן סותרים למש"כ בספ"ג דסוכה ד"ה והיודע לשחוט דלדבריהם דלשם ע"כ מיירי ההיא דחולין ביוכל לאמן א"י:
+<b>תד"ה המדבר. בב"ר כו'. </b>שם בעניי לא מצאתי. אבל בהיפך אמרו בש"ר פ"ג פקח לראיה ופקח לשמיעה משמע דמפרשי חרש כפשוטו שאינו שומע לבד ופקח דכתיב באמצע בין עור לחרש הוא הניגוד וההיפך לשניהם וכן כוונת התוס' במש"כ דמי שם פה קאי לתרוייהו ר"ל ג"כ לניגוד ולהיפוך ודלא כהרש"א:
+
+Daf 3a
+
+<b>גמרא לענין ראיה גמר ראיה ראיה מהקהל. </b>עט"א ובמש"כ עליו בק"א בס"ד ונשמט שם "וכ"נ להדיא מהרמב"ם סוף הלכות חגיגה דלועזים וגרים שאינם מכירין חייבין בהקהל ועי' ברכות (מה ב) תד"ה שאני":
+<b>גמ' שם דכל אימת דעייל רבי כו' ויתבי קמיה. </b>כצ"ל וכ"ה בע"י:
+<b>גמ' שם אר"ת חגר ברגלו אחת כו'. </b>צ"ל ואר"ת בוי"ו:
+<b>תד"ה אלא. מה לו ללכת דכיון דלא שמע כו' אע"ג דגמיר לאחריני לא יזיל השתא כו'. </b>כצ"ל ותיבות עד האידנא נראה למוחקם:
+<b>תד"ה מפעמים. וכי אמרינן לקמן כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תוס' שם ההיא מדסמכי ארגלים קאמר כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 3b
+
+<b>גמרא להקביל פני ר' אליעזר. </b>כצ"ל ביו"ד:
+<b>[רש"י ד"ה ואף הוא. ראב"ע. </b>הח"א כתב דלישנא דאף הוא ל"מ כן. ועי' מש"כ במגילה (ד) ד"ה שאף:
+<b>שם תוד"ה דרך. מאבד מה שנותנין לו קוביקוס. </b>עי' בגליון ול"נ דר"ל משחק בקוביא] :
+<b>תוס' שם </b>(בסופו). קורדייקוס אין בו אחת מכ"א. כן הגיה המפרש שם:
+
+Daf 4a
+
+<b>גמרא אלא עבדים מנלן כו' הא ל"ל קרא כו'. </b>נראה דהפירכא דעבדים מנלן הוא דר"ה גופי' וכמ"ש התוס' ביומא (עו) ד"ה הני ובש"מ ודע דהרע"ב כתב טעם דעבדים משום דכ"מ שהנשים כו'. ותמוה דשביק טעמא דר"ה מא"פ האדון כו' ונ"מ לח"ע וחב"ח ואף למ"א בח"ע של קטן דלאו בר כפי' הוא כמו שהאריך בזה הט"א בריש מכילתין ומכש"כ דקשה טפי לפירושו ברישא דמתניתין כשיטת הרמב"ם דלמ"א פטור ודוחק לומר דאף שחייב מדאוריי' רבנן פטרוהו בשוא"ת כדי שימהר רבו לשחררו עי' בכ"מ בפ"ב מהל' ק"פ הי"ג. שוב מצאתי להתור"ע שעמד עליו ולפלא בעיני שלא שת לבו למש"כ מהא דפי' ברישא דמתניתין עוד כתב הרע"ב ט"א דכתיב בבוא כל ישראל ליראות ועבדים לאו בכלל ישראל. טעם זה ל"מ בגמרא וגם ק"ל דמישראל אימעוט נמי משוחררים כדהוכיחו התוס' בסוכה (כח ב) וע"כ תצטרך לומר שיש שום רבוי כמש"כ התוס' שם א"כ ח"ע וחב"ח יהא ג"כ חייב מאותו רבוי. שוב ראיתי להרמב"ם רפ"ב מהלכות חגיגה שגם הוא כתב ב' טעמים הללו שבהרע"ב וצ"ע:
+<b>תד"ה אלא </b>(בסופו). ואיכא למימר דבכ"ע ממעט קרא. עי' רש"א שנדחק ול"נ דכל זה מהקושי' ור"ל דא"ל דקרא ממעט דאפי' על תנאי לא יביא וא"כ מאי פריך איצטריך כו':
+
+Daf 4b
+
+<b>גמרא דכתיב כי תבואו לראות כו'. </b>עפרש"י ותוס' ועמש"כ (ביבמות קב ב):
+<b>תד"ה דכתיב. התם מיירי בנו"נ שאין קבועין זמן בביאת רגלים. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד והתם הארכתי בדבר לפרש ההיא דהערל כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דמרבה. וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמתו כו'. </b>ק"ל דלפ"ז לר"א דיליף בר"פ הערל דערל אסור בתרומה בגז"ש מפסח היינו אפי' בערל שמתו כו'. וא"כ מאי קאמר ר"ע שם א"צ הה"א איש איש כו' הא מרבוי דאיש איש ליכא למילף ערל כזה ולפי' ר"ת דמשמע דערל כזה מותר בתרומה דהוה אנוס קל"ט דהא שם (ע"א) מבעי' ליה לרחב"ע אפי' על ערל קטן דהיינו בתוך ח' אי מותר לסוכו שמן של תרומה ולא איפשיטא ואין לך אנוס גדול מזה עי' תוס' שם ברה"פ וראיתי להכ"מ בפי"א מהלכות תרומות ד"ז שכתב על הא דפסק הרמב"ם דסכין אה"ק בתוך שבעה בשמן תרומה בפ' הערל בעי' דנפשטה ותמוה דהרי שם לא נפשטה וכמש"כ התוס' בר"פ שם רק דהרמב"ם נראה דסמיך על הירושלמי שהביאו התוספות שם כדרכו:
+
+Daf 5a
+
+<b>גמרא ואיתרע מזלה ואייתיתה. </b>כצ"ל כדלעיל:
+<b>גמ' שם אמר ר' יוחנן אוי לנו ששקל עלינו כו'. </b>כ"ה בע"י ותיבות בן זכאי ליתא וכצ"ל:
+<b>גמ' שם הא יראוני מוחלין להם. </b>הגרי"פ הגיה לו תחת להם ושכ"ה בילקוט ובע"י ול"נ דהגי' שלפנינו עיקרית כי יראוני הוא לרבים נסתרים:
+<b>גמ' שם שאני בת ר"ח דקים ליה כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בע"י:
+<b>תד"ה זה. לפי שעה שתולהו בסלו כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 5b
+
+<b>רש"י ד"ה ידו נטויה. להגן עלינו. </b>כצ"ל:
+
+Daf 6a
+
+<b>רש"י ד"ה מחייבא בשמחה. ושמחת אתה וביתך. </b>וכ"כ לקמן ע"ב בד"ה השמחה. ועתוי"ט ועמש"כ בסוכה כ"ז ב' בס"ד:
+<b>גמרא והא שמואל דיכול לרכוב כו'. </b>הב"א כתב דלר"א דא"ל בפ' כ"צ מילתא דאתא בק"ו טרח וכ' לן קרא ל"ל הא דר"א דפ"ק שם דמי שא"ל קרקע פטור מה"ר מקרא דול"י איש את ארצך דמב"ל לגופי' שלא יארע לו שום היזק בעלותו ואף על גב דנפקא ליה התם מוהלכת לאהליך דאפילו בחזירה א"כ ק"ו בה��יכה מילתא דאתא בק"ו כו' ושגה בזה דלאו מק"ו אתיא אלא מגופיה דקרא דכיון דמבטיחנו שנמצא אהלינו שלום מוכח דלא ניזוק בין בהליכה ובין בחזירה ולישנא דאפילו דשם אטעיה במחכ"ת וגם נראה דאינו מוכרח דרא"ס בעלמא מילתא כו' דהתם משום דלא משמע ליה דרשה דר' יהושע דא"כ לכתוב הבשר תאכל והדר ודם זבחיך ישפך כדכתיב בעולה כדאיתא שם בגמרא:
+<b>רש"י ד"ה ה"ג. דהא אמרי אין מחנכין כו' ולעלות ברגליו מירושלים כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה הראיה. רק לאשם דכתיב ביה כו'. </b>כצ"ל. ותיבת מעילות נראה למחוק:
+<b>בא"ד דאמרינן בפ"ב דכריתות יביא כבש בסלע. </b>כצ"ל:
+
+Daf 6b
+
+<b>גמרא אלא מ"א מקיים הזבחים כו' </b>(ופרש"י שנזופין היו) שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז כו'. מכאן ראיה לפרש"י ביבמות (עב) דנזופין הוו ממעשה העגל ולא כפירוש התוס' שם ממעשה דמרגלים מדקאמר הכא שבטו ש"ל של"ע ע"ז. גם מש"כ עוד שם שעל מעשה העגל אמר הקב"ה סלחתי. תמוה דאדרבה במרגלים מצינו לשון זה ולא בעגל. ובהגהותי לש"ר פנ"א אות ד' במ"ת הארכתי בזה בס"ד:
+<b>גמ' שם ושמחה. </b>הב"א כתב דלריה"ג דמוקי ליה לקרא דז"י תחוג דכתיב בפ' ראה גבי חה"ס באא"ע כו' להביא ז"י הפסח במכילתא. משמע נמי שפיר שמחה לפסח מסיפא דהאי קרא והיית אך שמח. וז"א דא"כ היכי דרשינן מיניה בפסחים (עא) לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה והא מבעי' ליה לחוה"מ. אלא ע"כ צ"ל ע"ד שכתבו התוס' בפ' א"נ (סא) ד"ה לעבור דאף דדרשינן לא תגזול באא"ע לכובש שכר שכיר מכ"מ רעך דכתיב גביה דרשינן אגזל ע"ש. והארכתי קצת בכלל זה בכתובות (לד) בס"ד ע"ש:
+<b>תד"ה יש בשמחה. ובתוספתא כו'. </b>עט"א בא"מ שכתב דודאי ההיא תוספתא משבשתא היא כו'. ובאמת הגי' שלפנינו הוא ונוהגת כל שבעה ופירושו שנוהגת בכל יום ויום כמש"כ הרב ז"ל בריש דבריו. ודברי תוס' הללו נראה שנשמטו מהתוי"ט לקמן מ"ו ד"ה מי:
+
+Daf 7a
+
+<b>רש"י ד"ה נאמרה חגיגה. למאכל הדיוט. </b>והתוי"ט הוסיף דוחגותם משמע שאתם תהנו ממנו. וא"כ אין זה אלא זבחים שלמים שהבעלים יכולים ליהנות מהם ואך למותר הביא רש"י לקמן בד"ה מה חגיגה כו' קרא דלא ילין:
+<b>תד"ה ר' יוחנן. ומ"מ צ"ל דס"ל כר' אושעי' כדפי' כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 7b
+
+<b>רש"י בד"ה ביו"ט אינן באות. אע"פ שיש להן תשלומין עיקר מצותן ביום ראשון כו'. </b>לכאורה אין זה אלא למ"ד לקמן (ט) כולן תשלומין דראשון. אך לפי מה שפי' שם בד"ה כולן תשלומין זל"ז יום ראשון שהוא נראה להביא עיקר כו' א"ש אף לדידיה. אבל מכל מקום דבריו צ"ע דבביצה (כ ב) איתא דב"ה בעצמן השיבו דמיקרי קבוע להם זמן מטעם דאם עבר הרגל ול"ח א"ח באחריותו:
+<b>תד"ה מביאין </b>(בסופו). ועוד שמא כו' אבל הלל חלק עם רבם ואין בידם למחות. והא דא"ל מה טיבה של בהמה זו (פי' דהיו סבורים שהיתה עולה כדמוכח מתשובת הלל) הוא משום דלא שמעי שהלל חולק בזה על רבם כדכתבו ברה"ד:
+<b>תד"ה עולות. והא דהתם כו' ולא אקשי ליה ממתניתין כו'. </b>לכאורה י"ל משום דהכא א"ל דתנא עולות משום סיפא לאשמעינן דעולת ראיה באה אפילו ביו"ט ולאפוקי מב"ש. שוב מצאתי כן להט"א. ולפלא שלא זכר מאומה מדברי התוס':
+
+Daf 8a
+
+<b>תד"ה טופלין. דס"ל לחזקיה אדם </b>(כ"ה בב"ח) חולק כו'. פי' דהשתי כסף יכול לחלקן לב' בהמות כ"א תהיה שוה מעה אלמא דמצטרפי ב' בהמות אהדדי לצאת יד"ח בהן. לכן כמו כן אף דבהמה השניה כולה ממעשר מצטרפת עם הראשונה שהיא מן החולין וה"ל טפילה ודברי הק"ע מגומגמין בזה:
+<b>תד"ה משום סקרתא. כדאמרינן בפ"ב דבכורות </b>(נט). כ"נ דצריך לציין. ויכוונו להא דא"ר שם עשירי מאליו הוא קדוש וע"ש. וע"ע שם (נח) בתד"ה וא"א בסופו. ומש"כ ��תוס' כיון דחייב מה"ת לקדשו. ר"ל אע"ג דמצוה להקדישו ולומר ה"ז מעשר כדתנן התם (נח ב) מכל מקום כיון דמחויב להקדיש אותו שיצא בעשירי דוקא ל"ש ביה שום איסור. ובזה מיושב כל מה שגמגם הט"א ע"ד:
+<b>תד"ה ושמחת </b>(בסופו). ת"ל האלה אלה נוהגין כו'. כצ"ל:
+
+Daf 8b
+
+<b>גמרא בחגך ולא באשתך. </b>בט"א הקשה דא"כ למאי תני בביצה ולא מיבמין ת"ל דאפי' בחוה"מ אסור ע"ש. ולכאורה למש"כ התוס' בכתובות (מז) בד"ה דמסר דנשואין בלא סעודה שרי א"ש. אך לפי מש"כ הרש"א שם דמודו התוס' דמדרבנן אסור ישאר קושייתו. אולם י"ל קושייתו ע"פ תירוץ הראשון דהתוס' שם דנ"מ לתוי"ט ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה לא פליגי. במעות אלא בבהמה כו'. </b>ועט"א ול"נ דרש"י נד מפירושו משום דא"כ מאי פריך והא קתני אכילה ראשונה כו' דלמא תני בהמה וה"ה או כש"כ מעות. אלא ע"כ דס"ל להש"ס דמאי דתני תני ודל"ת לא סבירא ליה:
+רש"י ד"ה האי סתם. היכי דמי. הס"ד ואח"כ מה"ד <b>משום</b>:
+<b>תד"ה מי שחגיגה. דאי ממדבר ה"א עולה ושלמים. </b>כאן הוא הפסק ענין:
+<b>בא"ד הקשה הר"א כו' </b>עד סה"ד. מהתוי"ט בד"ה ולא בעופות בסופו נראה שנשמטו מכ"ת דה"ת הללו:
+
+Daf 9a
+
+<b>גמרא לאיי אפנויי מופנה כו' הכתיב לת"מ. </b>פשוט דמפני כן תרוייהו מופני דבעצרת דשמיני גם כן כתיב כל מ"ע ל"ת. ואף לפמש"כ הב"א דחד עצרת מב"ל לגופיה כדי לסמוך עליה לה' ולכם לדרשה דפסחים (סח ב) רק דכוונת הש"ס דליכתבו תרוייהו (ר"ל לה' ולכם) גבי חד עצרת מכל מקום באיזו עצרת שיכתבו הוה ילפינן שפיר דרשה דפסחים. ולכן מאי דמקשה הרב הנזכר מזה לדעת הסוברים דבעינן שיהא הלמד מופנה אינו כלום דודאי מסתברא דעצרת דשמיני מופנה כדי ללמוד הגז"ש:
+<b>גמ' שם חגר ביום ראשון כו' כיון דל"ח בראשון כו'. </b>עט"א באורך. ועמש"כ עליו בפסחים (עו ב):
+<b>רש"י ד"ה כולן תשלומין זל"ז. אין לך כו' למי שלא נראה כו' יום ראשון כו'. </b>לכאורה יפלא מדוע לא פי' כפשוטו דבאיזה יום שירצה יקריב ועמש"כ לעיל (ז ב) ועוד נ"ל משום דבריש יומא קרי ר"א לשמיני דחג טפל לסוכות שהוא תשלומין להם ומשמע דאליבא דכ"ע קאמר מדקאמר שם אפילו למ"ד כו'. אבל יש לפרש דשמיני לכ"ע תשלומין לסוכות. וחיגר בז"י הסוכות לכ"ע פטור וכן כתב הטורי אבן כאן ד"ה עבר הרגל דשמיני לכ"ע תשלומין דראשון. עי' בתוד"ה תשלומין. ועמש"כ בס"ד במגילה (ה):
+<b>תד"ה נאמר. ועוד יהודה ב"ס כו' אתא ר' חנניא יהודה ב"ס כו' </b>(כ"ה בירושלמי וכצ"ל כאן) ומה ת"ל תחוגו אותו. כצ"ל וכן בסה"ד. ונראה ביאורו דבתחילה היה רוצה יהודה ב"ס למילף דיש לו תשלומין כל שמונה מהא דכתיב שבעת ימים וצא שבת מהם כו' ודחי ליה ר' יוסי וכי מכאן כו' ור"ל וא"כ ה"ל לכתוב שמונת ימים ודלא דחי שבת הלא ידעינן ממקום אחר. וכן ר' יוחנן פריך עליו ב' פרכות (מה שפריך והתניא אף בפסח כן כו' נתקשה בזה הש"ק ע"ש. ולענ"ד דכוונתו על הא דתניא במכילתא פ' בא ספ"ז דריה"ג דריש הא דכתיב בחה"ס פ' ראה שבעת ימים תחוג דאא"ע לחה"ס דכבר כתיב ביה בפ' אמור וחגותם כו' ז"י תנהו ענין לחה"מ ע"ש ונכון בעז"ה) ואתא ר' חנניא ותני להא דיהודה ב"ס בלשון אחר והוא דמשבעת ימים באמת לא ילפינן מידי שכבר למדנו כו' כדפריך ר' יוסי לעיל רק מתחוגו אותו ילפינן לרבות יו"ט האחרון כנ"ל נכון בעז"ה ודלא כהגהת הב"ח ופי' הק"ע ע"ע:
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>גמרא אבל אחרים מוחלין לו. </b>בברכות הגיר' מחלין:
+<b>גמ' שם א"ר ואיתימא רנב"י היינו כו'. </b>ביומא איתא רבינא במקום רבא. ובמגילה ליתא אלא רבינא לחוד:
+
+Daf 10b
+
+<b>גמרא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. </b>הגרי"פ שכח לציין לב"ק (ב' ב):
+<b>גמ' שם וכ�� זה חוטא וזה מתחייב. </b>מהט"א נראה שזה פשוט דלפי האמת גבי תרומה אשלד"ע כגון בעושהו שליח להקדים תרומה לבכורים או לתרום מהרע על היפה ולדידי צ"ע דכיון דילפינן חטא חטא למעילה מתרומה דיש שליח והתם א"א אלא ע"י עבירה נחזור ונלמוד תרומה ממעילה דגם בה יש שליח לדבר עבירה. דכה"ג מצינו (בב"ק ס"ד עח) דטובח ומוכר ע"י שליח חייב וילפינן שם מוטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ואכתי מכירה ע"י שליח מנלן ע"כ משום דחוזרין ולמדין אותה מטביחה והרי זה בא ללמד ונמצא למד וה"נ דכוותה ואף דהוא שני כתובים הבאים כאחד כדאיתא (בקדושין ר"ד מג) בגזירה שוה מיהא מלמדין עי' (פסחים סד ב בתוס' ובמש"כ שם) וכה"ג עוד (בקדושין לג) אקיש קימה להדור כו' ואקיש נמי הדור לקימה כו'. וכה"ג עוד בתוס' (שם נז) ד"ה וזה וד"ה תנאי. וכן בערכין (ס"ד יא) מה עולה ק"ק אף שלמים ק"ק ומה שלמים כו' וכן כתבתי בס"ד (במכות פ"א מ"ח) ולפ"ז צ"ע דברי התוס' (בחולין קלה ב) בד"ה ואב"א וגם על ר' אלעאי קשיא דליפטור שותפות בתרומה דנהדר ונילפה מראשית הגז וע"כ נצטרך להא דרבא דשם מתרומותיכם ויהיו תמוהין דברי התוס' שם בדבור שאח"ז. ואולי תלי זה בפלוגתא דעלמא אי ילפינן עליון מתחתון:
+<b>רש"י ד"ה מלאכת מחשבת. </b>נראה דצ"ל שהמלאכה חשבה כו':
+<b>תד"ה ולא ילין. </b>עי' רש"א. ונראה שלא עיין יפה במחכ"ת בסוגיא דשם דמוקי לקרא דולא ילין מן הבשר וכו' בחגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח רק אם נדר דרשינן שם על חגיגת ט"ו ע"ש. אמנם קשה לי קצת דלפי מה שכתבו התוס' דמפקי' מיניה תרתי (ולא ילין חלב חגי אתא ללמד דמיירי בחגיגה כו' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ויחוגו) א"כ למה ליה לרב כהנא למילף בפסחים שם לאימורין דנפסלין בלינה מקרא דלא ילין חלב חגי:
+<b>תד"ה ויחוגו. ולא ילין חלב כו' דמיירי בחגיגה כו'. </b>ר"ל בשלמי חגיגה דלא קרב רק החלב לאפוקי עולות. דמויחוגו לא מוכח דמיירי בשלמים דוקא ומש"כ התוס' (לעיל ח ב) שמא אלשון דויחוגו קא סמיך כו' סמכו ג"כ למילף ויחוגו מן לא ילין חלב חגי וזה דלא כרש"א:
+<b>תד"ה מעילות. מתוך פי' רש"י משמע שהוא </b>(ר"ל מקרא מועט כו') פי' התלוין כו' (ר"ל פי' וביאור על כהררים התלוין כו'):
+<b>תד"ה נתנה. ולא דמי לההיא דנתנה לחנוני כו'. </b>כוונתם להא דאיתא (במעילה כא) במשנה שלח ביד פקח ונזכר כו' חנוני מעל כו' ולא השליח אף דנתנה לחנוני. ואהא תירצו דהתם מיירי במזיד ור"ל כמו דמסיק בגמרא שם דמיירי בנזכר גם השליח:
+
+Daf 11a
+
+<b>גמרא ומאי קושיא דלמא כדרב דאמר רב כגון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה ל"נ אלא לכדרבי. מוקי לאידך דרשה דתניא ונתת עין תחת עין כו' דלא פליג כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תד"ה ל"נ אלא לשיעור. אלא מהאי קרא נפקא דכתיב והדוה בנדתה בנדתה תהא עד כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 11b
+
+<b>גמרא איש איש כי יקלל אלהיו כו' לרבות את הנכרי כו'. </b>הט"א הקשה מדוע לא אמרינן דלרבות את האשה אתא. והב"א תירץ ע"פ התורת כהנים ונוקב שם ה' מות יומת כו' כאזרח לרבות נשי אזרחים ע"ש. ולדידי עדיין אינו מיושב. דאכתי נצרך לרבות הנשים לכרת (עי' סנהדרין נו) בתד"ה איש:
+<b>גמ' שם יכול ל"י אדם מששת ימי בראשית תלמוד לומר לימים ראשונים. </b>הט"א נשאר לקמן בקושיא דלמן היום אשר ברא כו' למאי אתה ועי' גם בח"א. ולפמש"כ הרמב"ם דחכמת הנפש והשכל הוא בכלל מעשה מרכבה. י"ל דאיצטריך לומר דלמן היום אשר ברא ה' אדם ואילך אתה שואל אבל מה שנברא ביום ההוא גופיה אי אתה שואל את כולם. (ונראה דאפי' לרבי (בערכין יח ב) דאמר מיום הראשון וראשון בכלל מודה הכא מדשני קרא בדבוריה דלא אמר להיום אשר ברא כדקאמר לימים ראשונים). ובזה אתי שפיר טפי לישנא דיכול ל"י אדם מששת ימי בראשית דמשמע דאף הששי בכלל:
+<b>רש"י ד"ה ומה למטה. מהן. </b>ברש"י דע"י הגי' מן הארץ והיא יותר נכונה. עי' לקמן (בגמרא ר"ד יב וברש"י טז) ד"ה ומה למטה:
+<b>תד"ה יכול. וה"ה צפון ודרום. </b>ולעד"נ דבדבר עגול נכלל בלפנים חציו המזרחי עד צירי צפון ודרום. ובלאחור חציו המערבי עד הצירים הנזכרים והנם העגול כולו. וכן כתב רש"י (בפסחים יב ב) בד"ה בי קרנתא. (ובסוטה ר"ד לט) דצדדין דלפניו כלפניו ע"ש:
+
+Daf 12a
+
+<b>גמרא שממנו יוצא חשך שנאמר כו'. </b>כצ"ל וכן הוא בע"י:
+<b>גמ' שם בי' דברים כו' ובכח ובגבורה ובגערה כו'. </b>כצ"ל וכ"ה שם:
+<b>גמ' שם קשו קראי אהדדי אר"ל כשנבראו כו'. </b>שם הגי' כשבראן. ותיבת כשבראן שבפי' רש"י הוא ציון לזה:
+
+Daf 12b
+
+<b>גמרא מעון שבו כתות מלאכי השרת כו'. </b>ולקמן אמרי' גבי ערבות שם אופנים כו' ומלאה"ש ולפמש"כ הט"א דכתות חלוקות הן א"ש:
+
+Daf 13a
+
+<b>גמרא בן בנו של נמרוד. </b>עי' בתוס'. והט"א כ"ע דלא יתכן שע"ש מעשיו יקרא בן בנו. והב"א כתב הרי מצינו דאף בן קורא ע"ש מעשיו כו'. ול"נ דיותר יתכן לקראו בן ע"ש מעשיו כמו בן בליעל בן חיל ודומיהן. מלקראו בן בנו:
+<b>גמ' שם רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה כו' הוו תנו במעשה בראשית. </b>נ"ל משום דמעשה מרכבה אינו נכתב בספר כלל משום שמא ילמוד ממנו מי שאינו ראוי להמסר לו אף ראשי פרקים כדלעיל. אבל מעשה בראשית היה נכתב בספר. ולכן במעשה מרכבה אמר גמיר ור"ל בעל פה (ועוד יש לומר דרב יוסף היה סגי נהור) ובמעשה בראשית אמר תנו דהיינו במתניתא הכתובה. ועי' רש"י ד"ה סתרי תורה:
+<b>תד"ה ורגלי </b>(בסופו). ובימיו מקדשין ע"פ הראיה שמעולם כו' רק כו' מיום א'. לכאורה אינו מובן דהא גם עתה אין עושין בא"י אלא יום אחד. ואולי כוונתם בתיבת שמעולם דהיינו אפי' יו"ט של ראש השנה דגם בארץ ישראל עושין עכשיו שני ימים כדעת הרי"ף בפ"ק דביצה ועיין במלחמות שם. משא"כ בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה דמימות עזרא ואילך ל"מ אלול מעובר. וצ"ל שהיה דר בבית הועד עצמו או בתחומו דחוצה לו אף בזמן הראיה היו עושין ב' ימים. אחר זה מצאתי בנו"ב מ"ת חא"ח סימן קי"ג כדברים האלה ובהוספה קצת ע"ש:
+
+Daf 13b
+
+<b>גמרא סנדלפון כו' הגבוה מחבריו כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בע"י:
+<b>גמ' שם מ"ד אשירה כו' אשירה למי שמתגאה כו'. </b>כצ"ל:
+רש"י ד"ה כאן בזמן שאין כו'. הבית. הס"ד ואח"כ מתחיל דבור <b>כביכול</b>:
+<b>רש"י ד"ה לנהר דינור. דהאי קרא גבי כו'. </b>כצ"ל ומלת נמי למחוק:
+<b>תד"ה לבן כפר. לפי שראהו כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 14a
+
+<b>גמרא כל דבור ודבור שיוצא מפי כו'. </b>כצ"ל. וכ"ה בע"י:
+<b>גמ' שם כעמר נקא. </b>כצ"ל בא':
+<b>תד"ה וטרדן. ושני הלשונות פירושן שוה. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 14b
+
+<b>[גמרא תרשני לאמר לפניך ד"א שלמדתני. </b>עי' ח"א שנדחק היאך כבר למדהו ריב"ז. עמש"כ בחולין (
+<b>גמ' שם אשרי עינים שכך ראו. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>תוד"ה והתניא. עכ"נ כמו שפי' בסה"י כו' להרצות בפני רבם כמו ר"י כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ומשני ליה דארצי מקמיה מאן דארצי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד לאפוקי ראב"ע שלא הרצו לפניו ואפי' ר"י רבו כו'. </b>כצ"ל והב"ת הרצו לפניו שבינתיים נראה למוחקם:
+<b>בסה"ד ולא הרצה מקמיה מאן דארצי. </b>כצ"ל:
+
+Daf 15a
+
+<b>תד"ה שובו. מ"ד וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו. </b>כצ"ל עי' בירושלמי:
+<b>בא"ד בזכות מצות ומע"ט שהיו בידו מראשיתו. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד שראה לשון ר"י הנחתום כו' והיינו גברא רבה דקדושין. </b>לפנינו שם ובשלהי חולין הגי' ר' חוצפית המתורגמן. אולם בע"י בקדושין הגיר' כאשר הביאו התוס':
+
+Daf 15b
+
+<b>גמרא מאן מרמי ליה מאן. </b>כ"נ שהיה גיר' רש"י:
+<b>תד"ה הא. והא דריש פ"ב כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד אי נמי כו' נדהו רב יהודה. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה כל עמר דנקי אגב אימיה. </b>כצ"ל:
+
+Daf 16a
+
+<b>רש"י ד"ה ומה למטה. ואם שאל מי סובלן כו'. </b>כצ"ל וכ"ה בע"י:
+<b>שם </b>(במשנה) הלל ומנחם ל"נ יצא מנחם. פי' הרע"ב לפיכך לא הודע מענינו אם נחלק כו' והוא מפי' הרמב"ם. ולא ידענא מדוע לא פי' כפשוטו דלא נחלקו היינו דגם מנחם הסכים כדעת הלל לסמוך:
+
+Daf 16b
+
+<b>גמרא דאי סלקא דעתך צדדין מותרין לסמוך אלא לאו כו'. </b>כצ"ל ותיבת לצדדין למחוק:
+<b>רש"י ד"ה אקפו. לשון וקפא. </b>כ"ה בדפו"י:
+<b>תד"ה דבר. אף ע"ג דסמיך טפי להקרבה. </b>עט"א. ולעד"נ כוונתם דלהכי היה מסתבר טפי לדרוש מיעוטא דב"י על השחיטה מדעל הסמיכה. וכה"ג דרשינן בסוף פרק היה נוטל מיעוטא דאיש על פריעה ופרימה דלמטה ולא על טומאה דסמיכא ליה:
+<b>בא"ד דהא בריש כה"פ מרבינן נשים כו'. </b>עט"א וגה"ש דלא נמצא שם. ולי נראה כוונתם משום דבכל מקום דרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן כדהכא בני ישראל כו' ואין בנות ישראל כו'. והרי בקבלה כתיב גם כן בני אהרן ולמעוטי בנות אהרן מכלל דשחיטה כשרה בהן וכמו דמרבינן שם זרים מהאי דיוקא:
+
+Daf 17a
+
+<b>גמרא מקיש חג השבועות לחג המצות כו'. </b>עט"א דמסיק דבחג המצות ידעינן ליום א' וז' מקרא וימים שבינתים מק"ו. והקשה דהא בזבחים מבע"ל דבר הלמד מק"ו מהו שילמד בהיקש ע"ש. ואנכי תמה דהא נוכל לומר איפכא ר"ל מקודם נילף בהיקש יום הז' המפורש והדר נילף מק"ו בחה"ש גופיה ימים שבינתים. ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו כדאיתא שם. וכה"ג תמצא (שם מא) בתד"ה ואתא הב' ע"ש:
+<b>רש"י ד"ה אין לה יום טבוח. שמותר להקריבן ביו"ט. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה פז"ר. פייס לענין פרי החג כו' ופר שמיני מפיסין עליו כו'. </b>לכאורה אף אילו וכבשיו ושעירו היו טעונין פייס. וכ"פ בעצמו (בסוכה נה ב) במשנה (רק שדלג שם השעיר) ואולי ס"ל ז"ל הכא דגם בז' ימי החג היה להם פייס מי יקריב איל ומי השעיר ומי שני כבשים ע"ש במשנה. שוב נזכרתי שגם לשון הברייתא שם פר הבא בשמיני בתחלה מפיסין עליו כו' ע"ש. ונראה עוד דאף לפרי החג היה פייס בין כהני המשמרה עצמה דהא בכל ימי ה"ש לא היה משמש בכ"י אלא בית אב אחד והיה פייס ביניהם:
+<b>תד"ה פז"ר. ולינה לא בעי למיתני כו' משום דפשיטא ליה. </b>ק"ל דהא תני קרבן אף דמפורש בקרא:
+<b>בא"ד דבשאר ימה"ח כו' שמתחיל ביום א' מזמור ומסיים בשני. </b>עמש"כ בדבריהם (בסוכה מח):
+
+Daf 17b
+
+<b>גמרא תא שמע מי שלא חג כו' יו"ט של עצרת כו' </b>(כצ"ל ותיבת הראשון ט"ס וכן מחקה הגר"א ז"ל) מאי לאו יו"ט של עצרת לא יום טבוח כו'. עמש"כ בזה בחדושי לס' נת"ע אות ב' בס"ד:
+<b>גמ' שם ועוד חג שבועות כתיב. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה דכתיב. ור"י מצא בתוספתא דתני דאחר יו"ט האחרון כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה מצוה. ותירץ דלהכי איצטריך חה"ש כו' דאל"ת הכי לל"ק מדרשה דחה"ש כו'. </b>נראה שכוונו להא דקאמר ועוד חג השבועות כתיב והרש"א השיא כוונתם לד"א:
+<b>תד"ה אלא </b>(בסופו). אבל מ"מ אף הש"ס שלנו ל"פ בהא דמדרבנן מיהא כו'. ובפסחים ר"פ מש"נ כתבו בשם הירושלמי דהוי דאורייתא ולא כתבו דהש"ס שלנו פליג בהא. ונ"ל דהכא אזלי לשיטתם (בשבת צה) דלא אשכחי דליהוי קצירה לצורך יו"ט אסורה מדאורייתא להכי ל"ל דהש"ס שלנו יסבור דיום טבוח אסור מה"ת שלא לצורך עסתו דא"כ הוי דומיא דיו"ט. וזה אין סברא להם לומר דמדר"א אר"א ה"א דאפי' אינו יום טבוח שלו כגון שכבר הקריב או בליל יום טבוח שלו לפמש"כ הט"א (במגילה כב) יהא אסור בע"מ וגם אין ��ומר דנ"מ לענין מכשירי או"נ דודאי משום יום טבוח מותר ומדר"א אר"א ה"א דאסור. ואף לר"י נ"מ באפשר לעשותן מעיו"ט עי' (מגילה ז ב) דזה גם מדראב"י לא מוכח דשרי דקצירה הוה באו"נ גופיה. ובפסחים אזלי בשטת הסוברים דקצירה אסורה ביו"ט מה"ת אף לצורך או"נ אי מטעם הירושלמי שהביאו (בביצה ג) דמשמע דהוי לימוד גמור כמ"ש הר"ן בפ' א"צ. או כמש"כ הם במגילה שם דאו"נ שהוא עדיף טפי כשעשוי מאתמול אסור מה"ת (ותמיהני על הגר"א ז"ל תצ"ה סק"ו שכתב בשם רש"י משום דאפשר ועדיף טפי דהרי כתב דאפשר להניחם במצודה במים. ומאי עדיפותא יש כאן. ול"נ לפום מאי דאמרינן (בב"ב עד ב) כוורא מילחא מעלי נוכל לפרש טעמא דא"צ משום דעדיף טפי עמש"כ במו"ק ספ"א).
+
+Daf 18a
+
+<b>גמרא מלאכה ביו"ט מי שרי כו' חוש"מ מי שרי. </b>כצ"ל:
+<b>גמ' שם תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קדש כו'. </b>לכאורה השתא תו לא נצרך לק"ו דהא ממקרא קדש לחוד נ"ל לקמן לר"ע איסור מלאכה כדפרש"י. ואף דגבי ר"ה דריש ליה ר"ע גופיה לקדושת היום (ר"ה לב):
+<b>גמ' שם אם בראשון כו' אם בשמיני הרי כבר נאמר שבתון. </b>כ"ה גי' הרי"ף בריש מו"ק. וכן הגיה הט"א מדנפשיה ע"ש:
+<b>תד"ה חוש"מ. וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר. </b>לכאורה הא ביו"ט גופיה מצינו מקצתו מותר לצורך או"נ. ואף לב"ה דא"ל מתוך כו'. שלא לצורך כלל מודו דאסור מן התורה לשיטת התוס' (בביצה יב) וכן טומאת כהנים הותרה לקרובים עי' (ברכות רד"כ) בפי' רש"י:
+<b>בא"ד ובעי בגמרא כוון ומת מהו כו' דהתם איסורא דאורייתא כו'. </b>עי' בתוס' שם דמשמע דלא הוי גרסי דאורייתא ואפי' לגירסתם הכא נראה דאשיגרת לישן הוא מגיטין. דהכא במועד עדיין לא עביד איסורא כלל כדמוכח בגיטין ע"ש. ונ"ל ליישב דבריהם בהא דהביא הה"מ בפ"ז מהל' יו"ט ה"ד על הא דתנן התם אם כוונו מלאכתם במועד יאבדו. דהרמ"כ פי' בשם הגאונים דר"ל שמונעין אותו מלעשות אותה מלאכה במועד אף שתאבד (וכ"כ הטור וכ"נ דעת רש"י בבכורות ל"ד ב) והריצ"ג בשם הגאונים פי' דהיינו שב"ד מחויבים להפסידה ולהפקירה ונראה דלענין דינא ל"פ. דהרמ"כ מיירי דעדיין לא עשה המלאכה במועד. והריצ"ג מיירי בשכבר עשה מעשה ועביד המלאכה במועד באיסור. ולפ"ז נוכל לומר דגם הגמרא ס"ל ב' הפירושים יחד. ובגיטין מיירי שעדיין לא עשה המלאכה. ובמועד קטן מיירי שכבר עשה ועביד איסורא רק דהאיסור הוא דרבנן ובזה אתיין דברי התוס' לנכון:
+<b>בסה"ד והא דאמרינן גבי כותים ות"ל משום לפני עור כו'. </b>נראה כוונתם דס"ל כאן דבאיסור דרבנן ליכא משום לפני עור ודלא כר"ת שם. וע"ז תירצו משום דסמך כו' וה"ל צדוקים מודין בה. וצ"ל דאפילו הכי כותים אין מודין בה כדמוכח התם:
+
+Daf 18b
+
+<b>רש"י ד"ה ולקדש מטבילין. אבל לאכול שלמים כו'. </b>הא ודאי דלקדש אף לנגיעה צריך טבילה דלא גרע מתרומה דאפי' לנגיעה כדאיתא לקמן בגמ' ובתוס' ד"ה הא. (ולומר דבנגיעת קדש סגי בנטילה מנ"ל הא) אלא דבעי לאשווייה לחולין ולמעשר דמיירי דוקא באכילה. אך מ"מ אינם בחדא מחתא דבחולין לא איירי אלא בנהמא. ולשון הרמב"ם בפי' מטביל ידיו ואז יגע בהם:
+<b>בא"ד ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו כו' המטמאת אכה"ג. </b>לשונו תמוה דלא סיפיה רישיה והכי ה"ל לסיים שלא נגעו אפי' בטומאה שמטמאה את הידים. גם מה שדייק לכתוב בטומאה דאורייתא. הל"ל רבותא טפי דאפי' בטומאה דרבנן המטמאה אכה"ג לא נגע כגון עו"ג. בה"פ דם תבוסה ודומיהן. ויותר תמוה מש"כ בדבור הסמוך "המטמאים את היד ולא אה"ג כגון כו' וכל טומאות שהן מד"ס" דמשמע שאין טומאה מד"ס המטמאה את כל ה��וף:
+<b>רש"י ד"ה מדרס. כדכתיב ואיש כו'. </b>עתוי"ט שכ"ע ועל הרע"ב ושניהם לא דייקי כו'. נראה שגי' משובשת נזדמנה לו בפרש"י וכל אשר יגע במשכבו. ודע שגם הוא לא דק במה שלא תפס על הרע"ב שכתב וכל אשר יגע במשכבה. דבנדה כתיב וכל הנוגע:
+<b>תד"ה קשיא. ולא בעי למימר בחולין עד הפרק כו'. </b>עיין רש"א ול"נ להגיה בדבריהם שצ"ל בתרומה תחת בחולין:
+<b>תד"ה הא. וה"ה כו' הא בנגיעה. </b>ר"ל דאף בנגיעה דנהמא אין נוטלין אף במעשר ואפי' לרבנן. ובהגהת הב"ח כתוב וכר"מ מתוקמא והוא תמוה. ואפשר דרצונו כיון דנוקים מתני' דידן באכילה דנהמא א"כ ע"כ כר"מ אתיא דאלו לרבנן למעשר אפי' לפירי נמי:
+<b>תד"ה כאן לחולין. ותירץ כיון דנטל ידיו לחולין כו'. </b>פי' דדוקא לא נתכוין כלל לשם טהרה תני בברייתא ידיו טמאות. ומתני' דתני הוחזק לחולין אסור במעשר היינו בטבילת כל גופו כדקתני טבל כו'. ומש"כ הרש"א ואי הוה איכא לפלוגי כו' הוו איצטרכו כו' שפיר והתוס' דחקו כו'. תמוה דאדרבה השתא הקושיא יותר חזקה כיון דכבר תני הוחזק לחולין אסור למעשר אף דבנטילה מהני כה"ג א"כ כש"כ בלא הוחזק כלל דאף בנטילה לא מהני. ומהתוי"ט נראה דמפרש בדעת התוס' דבנטילה לא בעינן כוונה כלל ואף בסתמא מהני גם לתרומה מדציין על טבל ולא הוחזק ע"ש. ותמוה מאד דהא זה מפורש בברייתא דלא מהני אמנם ממש"כ התוס' דאלת"ה אין לך אדם כו' משמע קצת כפי' הרש"א בכוונתם. וכ"כ התוי"ט בדעת הרמב"ם:
+
+Daf 19a
+
+<b>גמרא ידיו טהורות ופירות אינן בכ"י. </b>עט"א. ועי' במש"כ עליו ברפ"ק דמכשירין. וגם נראה דאגב שיטפיה נעלמו מכ"ת דברי התוס' דלעיל בסוף הדף:
+<b>גמרא שם ואם בשביל שיודחו ידיו כו' והפירות בכ"י. </b>עי' פרש"י והוא דחוק כמו שהקשה בט"א. ולעד"נ לפרש משום דאחשבינהו למים שבידיו כדי שיודחו בהם ולכן אותן המים מכשירין וכה"ג איכא טובא במס' מכשירין. גם מה שפרש"י ואם בשביל שיודחו ידיו נתכוין ליטול פירות הוא דחוק. אלא נל"פ בשביל שיודחו ידיו הושיטן למים ואגב נטל את הפירות ועי' מש"כ שם על המשנה:
+<b>רש"י ד"ה ואם בשביל. דכיון דנתכוין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה אם לא הוחזק. אבל אם הוחזק לקל אינו מחזיק לחמור כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה איכא דאמרי. הא דעודיהו הוחזק לקל מחזיק לחמור כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה נגזור. דאי משום זחילה אז בשל ים מהני. </b>לכאורה תמוה מהא דרפ"ה דמקואות מעיין כו' העבירו ע"ג בריכה והפסיקו ה"ה כמקוה. אולם עי' בש"ך סי' ר"א סק"ל ויתיישב לך:
+<b>בא"ד דקטפרס הוה חבור כו' כדפי' הר"י. </b>תמצאנו לקמן בהפוך הדף בד"ה בתחתונה. ובדף כא ב בד"ה כעוביה:
+<b>תד"ה ר"י </b>(בסופו). אבל לסברתו של ר"מ כו'. כצ"ל:
+
+Daf 19b
+
+<b>תד"ה בתחתונה. וכ"מ בפ"ב דע"ז מתוך פרש"י שפי' כו'. </b>הן בפרש"י שלפנינו שם אינו כן ועי' בהגהת הב"ח:
+<b>בא"ד דהתם לעיל איכא טעם אחרינא קטפרס שסופו לירד כו' יין שבתוך הגישתא א"ס לירד. </b>חילוק זה מצאתי בתוספתא דאהלות פ"ד שא"ר יוסי בשם זקנים הראשונים. אבל חזרו לומר דלעולם לא הוי חבור. הביאוה הר"ש והא"ר שם בפ"ג מ"ג וסתם מתני' שם כדחזרו לומר:
+<b>תד"ה בגדי. ועוד מצינו בפ' ב"כ הכא בכותי שטבל. </b>כצ"ל. וכן לקמן לתחת רגלו של כותי. דכי מוקי לה בכותי ערום:
+<b>בא"ד כדאמרי' לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. </b>נראה דכוונו להא דאמרי' בב"מ (פג) ע"ש. שוב מצאתי כן להתוי"ט בפ"ז דטהרות מ"ה:
+<b>בא"ד הרי שהיה חמריו כו' ואם אמר לכו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד ועוד דחייש לטומאה דאורייתא ולא לשל טומאה דרבנן. </b>כצ"ל:
+
+Daf 20a
+
+<b>גמרא דתנן חולין שנעשו עטה"ק ה"ה כחולין כו'. </b>היא משנה מפורשת בספ"ב דטהרות. ומהגרי"פ נעלמה במחכ"ת. ובחולין (לה ב) צריך להגיה דתנן:
+<b>גמ' שם אין כלי מטמא כלי. </b>נראה דה"מ למפרך דניחוש שמא נגע טמא מת במגריפה וחרב ה"ה כחלל ונעשה המגריפה אה"ט ומטמאה לסל. אלא דבלא"ה פריך שפיר. ובתירוצא דרבינא מיתרצא נמי האי. או אפשר דלטומאת מת לא חששו (עי' לקמן (כב ב) תד"ה טמא מת) רק לטומאת ע"ה או נכרי או נדה וזב:
+<b>גמ' שם א"ר באומר שמרתיה שמטמאה הפוסלה. </b>כצ"ל הכל בל"נ וכדאיתא ברש"י ותוס':
+<b>[גמ' שם א"ר ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים כו'. </b>כה"ג אמר בשבת (יב ב) ושם איתא בן אלישע] :
+<b>רש"י ד"ה וקשיא. </b>עי' הגהת הב"ח. ול"נ יותר למחוק הו':
+<b>תד"ה שמרתיה. כדאמרי' אחורי כלים שנטמאו במשקין. </b>נ"ל דר"ל דמיירי שלא שמר אחורי המגריפה שלא יגעו במשקין טמאין דתוכו אינו טמא לתרומה כדתנן בר"פ דלקמן אחוריים ותוך כו' בתרומה אבל לא בקדש. ואף שמגריפה נראה דאין לה בית קבול מ"מ יש לה אחוריים ותוך כמו שלחן ודולפקי בר"פ כ"ה דכלים לדברי ר"י. ומרדע שם במ"ב לפי' הרמב"ם. והצ"ק בזבחים (צט) הניח דבריהם דהכא בצ"ע ול"נ נכון כמש"כ. [וענ"ל דעל גב המגריפה גופיה שייך לומר שהוא פסול ולא טמא לדעת ר"א פ"ח דטהרות מ"ח שמטמא את המשקין ואינו פוסל את האוכלין ופסקינן כוותיה בנדה (ז ב)] :
+<b>תד"ה נימא. כדתנן אחורי כלים שנטמאו במשקין. </b>נראה דאשיגרת לישן הוא מדבריהם לעיל בדבור הסמוך ושם בדוקא נקטי כמש"כ שם:
+
+Daf 20b
+
+<b>במשנה מטבילין כלים בתו"כ לתרומה. </b>פרש"י ששניהם טמאים. עי' לקמן (כב) תד"ה מאי ובמהרש"א ברש"י שם ד"ה הרי אלו טהורים. ונ"ל משום דמתני' סתמא קתני דמשמע דאפי' אין בפי החיצון כשה"נ להכי אסברא לה הכי דמיגו דסלקא טבילה לחיצון כו' כדאיתא שם בגמרא. ולזה כוון גם התוי"ט אלא שקיצר במקום שה"ל להאריך:
+<b>במשנה שם אבל לא לקדש. </b>הן הרמב"ם והרע"ב אחריו פי' משום חציצה. ולכאורה תמוה מדוע פי' כר' אילא ולא כרבא. והלא ר"נ ורב"א כוותיה ס"ל. וכן ת"ק דאבא שאול לקמן בגמרא. והיותר תמוה פסקי הרמב"ם בחבורו דבפי"ב מהל' אה"ט פסק כרבא. ובספ"ג מהל' מקואות כ' דלקדש אין מטבילין אפי' בסל ובקופה. ונ"ל דהרמב"ם היה גורס איפכא למ"ד משום חציצה ליכא ומשום גזירה איכא. ובדרבא גריס סל וגורגותני שמלאן כלים והטבילן טמאין ובקדש מיירי (וכדפרש"י לגרסתו) וע"ז קאי והנ"מ בכלי טהור כו' דלפרש"י והתוס' לא קאי אדסמיך ליה. ולהכי פסק שם בהל' אה"ט דבשניהם טמאין אף בקדש מטבילין. ולפ"ז אתא רבא כא"ש (וכמ"ק בירושלמי להמעיין הישר) ולכן א"ש מה שבפירושו סתם כר' אילא משום דהוא אתא כת"ק דא"ש וכשיטתו שהבאתי בחדושי לשו"ע א"ח סי' קס ע"ש. ובחדושי על הרמב"ם פ"ב מהל' סוטה הל' י' (ולהמל"מ שם אישתמיט שיטתו זאת) והא דבחבורו פסק כרבא נ"ל דסמיך אירושלמי שפוסק להדיא כא"ש. ודע דלפי מה שביארתי שיטתו בפירושו צ"ל דקופה הנזכרת בדבריו שם אינה בתבנית סל וגרגותני הנזכרים ונכון בעז"ה:
+<b>במשנה שם שבקדש כו' ומנגיב. </b>עי' פרש"י. והרע"ב הוסיף עוד (מפי' הרמב"ם) דשמנונית שעליו הוי כחוצץ. וק"ל דאדרבה יבש הוי חציצה טפי מלח עי' שבת (ס"ד קכ) ולעד"נ לפרש האי מנגיב דומיא דמנגבה דתנן בע"ז (עד ב) דמפרשינן בגמרא שם דהוא במים ואפר ע"ש. וכן בשלהי טהרות פי' הר"ש מנגבן דשם כפי' הגמרא דע"ז:
+<b>במשנה שם ובקדש מטביל שתיהן. </b>הרמב"ם (וכן הרע"ב אחריו) פי' ויהיה באותה היד לחלוחית כו' ע"ש. וק"ל דלפ"ז מ"ק ריו"ח לקמן (כד ב) מדקתני סיפא שהיד מטמא חבירתה כו' הא תו ל"ל הא תני ליה רישא כו'. ואם איתא לפירושו מאי פריך הלא רישא בלחה דוקא ובלא נגיעה וסיפא בנגובה ובנגיעה. ודע שבמשנה דירושלמי הגי' והיד מטמא א"ח בקדש כו' משמע דזה מעלה בפ"ע. וכן איתא שם פלוגתא דתנאי כמה מעלות בקדש דר"מ סובר י"ג ור' יוסי סובר י"ב וע"ש בק"ע דפליגי אם לחשוב בית הצביטה למעלה בפ"ע. ושניהם חושבין תרתי דס"פ דלעיל דנוטלין ידים לתרומה ולקדש מטבילין. ודטבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש. אבל ממתני' משמע דלא חשבה להנך תרתי. מדחזרה ושנאה כאן בגדי א"ת מדרס לקדש השנויה שם לבדה ושבקה להנך תרתי. והתוס' נתנו טעם לזה. לכן יותר נראה דס"ל כרבא דאמר י"א מעלות שנו כאן. וחשבו ג"כ להא דהיד מטמא א"ח בפ"ע כנ"ל ופליגי בבית הצביטה:
+<b>רש"י ד"ה אחוריים. כלי הראוי להשתמש כו'. </b>משמע דדוקא אם אחוריים ראוים לתשמיש הוא דחשיבי לענין זה דאם נטמאו לא נטמא תוכו. אבל באינן ראויים לתשמיש מבטלי לגבי תוכו ואם נטמאו נטמא גם תוכו. אולם לא משמע כן בכ"ד. ואולי מפרש חלוקת אחוריים ותוך כו' דמשנתנו היינו דאפי' נטמא התוך השאר טהורים וכ"מ ממ"ש כל תשמיש כו' שאם נטמא זה לנ"ז. לכן פי' דמיירי דראוי להשתמש כו' להכי דינייהו כמו הרובע וחצי הרובע דבפ' כ"ה דכלים מ"ד ע"ש. אבל לקמן (כב ב) פי' על אוגנו ג"כ דראוי לתשמיש ואפ"ה תני נטמא תוכו כולו טמא. וכן הרע"ב דנמשך אחריו לפרש דכולם ראוים לתשמיש ואפ"ה לא כתב רק אם נטמא אחוריו כו' לא נטמא כו' ואם נטמא ב"צ כו' דמשמע דאם נטמא תוכו כולו טמא וכ"מ מהגמ' דהביאה לפרושי מתני' להא דתנן כלי כו' נטמא תוכו כולו טמא. מוכח דכוונת משנתנו נמי הכי הוא וצ"ע. ובעיקר פי' משנתנו נלע"ד דבית הצביטה הוא שמוש בית יד (וריו"ח דמפרש מקום שנקיי הדעת צובטין הוא כפי' הרע"ב והוא מהרמב"ם ודלא כפרש"י) ולפי מאי דאיתא בפכ"ה דכלים מ"ו ידות הכלים קילי טפי דאם נפלו עליהם משקין טמאים מנגבן בלבד והן טהורין. ועי' בר"ש שם ברה"פ מה שהביא מהתוספתא. נמצא יש ג' חלוקי דינים. א' נטמא תוכו כולו טמא. ב' נטמא אחוריו המה לבדם טמאים. ג' נטמא בית צביטתו (ואולי נכללים בשם זה כל הני דחשיב התם כנים ואוגנים כו') מנגבו וטהור. ולזה אמר כאן דהני ג' חלוקים הן לתרומה. אבל לא בקדש דבאיזה מהן שנטמא כולו טמא. כנ"ל נכון בעז"ה:
+<b>רש"י ד"ה לא כמדת הקדש. בחציצת טבילותיו כו'. </b>משמע דמפרש דזה לא קאי רק על מאי דסמוך ליה. אבל פשטיה משמע דקאי אכל הני דחשיב אח"ז וכ"נ מהתוס':
+<b>רש"י ד"ה אבל לא לתרומה. אלא אותה שנגע בה הויא ראשון כו'. </b>ק"ל דמשמע מדבריו דמיירי דהחתיכות נוגעות אהדדי והלא במנחות (כד) מסיק ר"כ דלא בעינן דנגעי וכ"כ בעצמו בפסחים (יט) ומשמע עוד מפי' כאן דאיירי באה"ט ושם אמרי' דאפי' בטבו"י נמי. ואפשר דלרבותא אבל לא לתרומה נקיט הכי:
+<b>תד"ה הנושא. מי לא תניא משכב ומושב בכף מאזנים כו' הכריע המשכב טמא האוכלין. </b>ברייתא זו ל"י מקומה איה. וגם הדין תמוה לע"ד דהא קי"ל (שבת פג ב) כל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב. ותנן נמי בפ"ה דזבים מ"ג כל הנושא ונישא ע"ג משכב טהור. וע"ש במ"ה בהרע"ב ותוי"ט. ולפ"ז גם קושייתם על רש"י אינה מבוררת. דיכול להיות דיש לו דין אה"ט גמור לטמא אף כלי חרס ואפ"ה אינו מטמא בהיסט מידי דהוה אשאר אה"ט חוץ מזב. רק מהתו"כ שהביאו הוי תיובתיה. ואולי דכוונת רש"י דהמדרס אינו נוגע באוירה ולאפוקי מהמעשה שהיה שנפלה לאוירה:
+<b>בסה"ד אלמא דנושא המדרס לא יטמא כלי חרס אפי' כו'. </b>כצ"ל:
+
+Daf 21a
+
+<b>במשנה האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כו'. </b>בט"א ד"ה ומח"כ כתב וכיון דעל אונן ל"ג לנגיעה כו' ה"נ מח"כ דהא מחמת חסרון כפרה גופה שרי בנגיעה. וכן התוי"ט בפ"י דנדה מ"ז רוצה להעמיס בדברי הרמב"ם דקודם כפרה מותר ליגע בקדשים והשיג שם על הכ"מ. ואנכי תמה על שני הגאונים הללו. דהא איתא ביבמות (עד ב) א"ק וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה כו' איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ל"י. וכ"מ לקמן (כד) בק"ו דר' יוסי לענין רביעי בקדש ועמש"כ שם. ובסוף דברי הט"א משמע ג"כ דקודם כפרה פוסל קדשים במגע מה"ת אלא שלא הביא מקרא דיבמות שזכרתי ונמצא שסותר דברי עצמו. ועוד ראיתי בו דבר תימה במש"כ לקמן בד"ה צריכין טבילה "ואע"ג דרבא ס"ל התם אליבא דר"י דדוקא מצורע טובל כו' אבל שאר כ"א לא". דע"ש דליכא מי שיאמר כן דהא ר"י אומר שם להדיא בברייתא ראשונה וכ"א במתני' דפי"ד דנגעים מ"ח דמצורע אין צריך טבילה. (וגם שם רבא לא נזכר שם בכל הסוגיא) רק אליבא דרבנן דברייתא שניה ס"ל לרבינא דדוקא מצורע וכן רב יוסף שם:
+<b>בתוס' [ד"ה האונן] . והנ"מ בזבחים כו' טמא מעליא הוי הערב שמש בעי. </b>כ"נ דצ"ל ושבינתים למחוק:
+<b>בא"ד אי נמי כרי"ש בנו של ריב"ב כו'. </b>ועי' לשונם בזה בר"פ טבו"י. ועמש"כ בפ' ת"נ שם בד"ה והאיכא אשם:
+<b>בא"ד וה"מ בירושלמי דתרומות פ"ב גמרא המטביל כליו בשבת תני נפל כליו כו'. </b>כצ"ל ותיבות שבינתים ליתא שם:
+<b>בא"ד ובצינורא דע"ה משמע לקמן. </b>הוא בדף כג:
+<b>בא"ד והביא הרר"א סעד לדבריו מפ"ז דשקלים כו'. </b>בגה"ש הניח דבריהם בצע"ג. ועמש"כ בס"ד בפסחים (לד):
+<b>בסה"ד דאפילו הכיר בה שהטבילוה כו'. </b>לכאורה לפ"ז לא נצטרך תו לאוקמי' בגזייתא שכתבו לעיל:
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+<b>רש"י בד"ה וכחללה. ומטבילין אף כלים. </b>נ"ל כוונתו משום דלטבילת ידים לא בעינן כשה"נ ודי בכונס משקה לגרסתו ופירושו בחולין (קז) בד"ה מילף לייף:
+<b>רש"י ד"ה לא עלתה לו טבילה. אע"פ שהמים מחוברין כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה [מאי </b>(בסופו). אלא כו' עדיף ליה דאשכח אף בפנימית כו'. הלשון אינו מבורר דהא המ"ל נ"מ אף בפנימית היכא דהחיצון ג"כ טמא] :
+<b>תוס' שם אבא שאול. </b>צ"ע אמאי לא שרינן בעבר והטביל. נראה דמשמע להו דהא דאין מטבילין כלי בת"כ לקדש אינו אלא לכתחלה דומיא דהנושא אה"מ ל"י אה"ק לר"ז לקמן (כג). וכן הא דכלים הנגמרים בטהרה צ"ט אינו אלא לכתחלה. ובזה א"ש מה דמצינו כלי חרש בקדש ובחטאת (והט"א התעצם בזה הרבה) והלא אין לו טבילה. אבל כיון דאינו אלא לכתחלה. לכן כ"ח שא"א ל"ג ביה:
+<b>תד"ה כמאן. וגם רב מנשיא ב"ת לא רצה רמי ב"ח לזמן עליו. </b>כצ"ל עיין גמרא שם:
+
+Daf 22b
+
+<b>גמרא לגין מלא משקין לגין טמא כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה צובעין. מטבילין כו'. </b>נ"ל דאונקלס תרגם כיבוס בגדים דקרא הנאמר על כוונת טבילה ויצבע. ועי' פרש"י סוף פרשת תזריע:
+
+Daf 23a
+
+<b>גמרא סנדל טהור מהו. </b>ק"ל כיון דתני הנושא את המדרס משמע דוקא מדרס ומהיכא תיתי לומר דאיסור יש בסנדל אפי' הוא טהור. ועוד שלא מצינו שיצטרכו נושאי קדש ללכת יחף. רק גבי מקדש שנינו בפ"ח דפרה מ"ב דלא ינעול אה"ס. ונ"ל דלא מיבעיא להו אלא סנדל הטהור לתרומה משום דהוה מדרס לקדש כדקי"ל בגדי או"ת מדרס לקדש כלום גזרו בו ג"כ משום דהוה כמו גזירה לגזירה ומפי' רש"י ל"מ כן. ודע שהרמב"ם השמיט בחבורו ב' האיבעיות הראשונות ול"י למה:
+<b>רש"י ד"ה ונפסקה. ונטלו בידו ומתוך כך נפלה כו'. </b>נראה שלא היה לפניו הגירסא בגמרא והניחה ע"פ חבית:
+<b>תד"ה מת תחוב. </b>עט"א ועמש"כ עליו בפסחים (יז) בס"ד:
+<b>תד"ה לעולם. לוקמי אפי' בחבר עצמו וניטמא הצינורא דמשקה נינהו מחמת הידים דשניות הן ונטמא הכלי מחמת הצינורא. </b>כ"נ דצ"ל:
+<b>בסה"ד וידים מטמאין משקה ומשקה מטמא כלי דרבנן וה"ל כו'. </b>כ"נ דצ"ל:
+
+Daf 23b
+
+<b>גמרא אלא מעתה לא תטמא אדם כו'. </b>עט"א שהקשה הא אין מונין לחטאת כדתנן בפ' בתרא דפרה ע"ש. וה"ל להקשות ג"כ על הא דקאמר עשאוה כט"ש ופרש"י לענין מנין כו' ומוכרח הוא דלענין הע"ש ל"ל דהא טבו"י כשר בפרה. אלא ע"כ צ"ל דבכלים הנגמרין בטהרה לא עשו מעלה זו דאין מונין:
+<b>גמ' שם אלא עשאוה כט"מ בשביעי שלו. </b>ור"ל קודם טבילה וכדמשמע מתוס'. ולכאורה לשיטת הרר"י מסימפונטי שבתוס' נזיר (נד ב) דחרב ה"ה כחלל בכל הכלים לבד כ"ח. ואדם הנוגע בם טעון הזאה ג' וז' ע"ש. וקשה אדם החותכה ליבעי הזאה ובקל י"ל דלא עשאוה רק ככלים בכלים או באדם טמאי מת. אבל אני באתי לדון בדבר חדש. והוא דאם נגע אדם או כלים בכלים שנטמאו במת ביום הז' שלהם אחר הזאה קודם טבילה יעלו לרגלם ואינם טעונין רק טבילה והע"ש כמוהם. וכמו כן בכל יום מיום הראשון ואילך יושלם טומאתם יחד עם הכלים שקבלו טומאתם מהם. שלא יהיו הם חמורים ממטמאם. וראיה מר"פ בנות כותים "ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה כו'" ע"ש ובפסחים (יח) ולאו ק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אמ"כ משקה הבאה מחמת כלי א"ד כו' ועמש"כ שם. ובזה א"ש בפשיטות הש"ס דהכא:
+<b>גמ' שם והתניא מעולם לא חדשו דבר בפרה. </b>עט"א שהקשה דלמא ההיא ר' יהושע היא ע"ש. ונעלם מכ"ת שזה ר"א בעצמו אמרו בתוספתא דפרה (פ"ט) [פ"י] ור' יהושע פליג עליו בזה הביאוה הר"ש והא"ר ברפ"י שם לפרש בה משנתנו דשם ע"ש:
+
+Daf 24a
+
+<b>גמרא תניא אר"י כו' ומה מח"כ שמותר בתרומה פוסל בקדש. </b>כ"ה הגי' בתוספתא פ"ג וכן בירושלמי והיא נכונה לענין הנדרש ועמ"ש לעיל במשנה:
+
+Daf 24b
+
+<b>גמרא בכוש ובכרכר. </b>ופרש"י ותוס' דלא מקבלי טומאה. והתוי"ט הקשה דהא בלא"ה אין ידים מטמאין כלי ונראה דאישתמיט מכ"ת משנה ארוכה במס' טבו"י פ"ד מ"ב ומנחתה בכפישה כו'. ופי' שם הר"ש והרע"ב משום היכרא דלא אתיא למינגע בהחלה עצמה והוא מפרש"י בנדה וה"נ דכוותה ועט"א:
+<b>רש"י ד"ה כיון דעד האידנא. וכן אונן ואע"פ שאסור במעשר מותר בתרומה. </b>כצ"ל. ומשמע מפי' דלהכי אצ"ט לתרומה משום דלא הוו אסירי עד השתא וכ"מ יותר בפי' הרע"ב. וק"ל דהא בנדה (עא ב) ס"ל לב"ה דיולדת אף שאסורה לאכול בתרומה כל ימי מלאת והיא נקראת טבו"י ארוך מ"מ כשנשלמו מותרת בתרומה בלתי טבילה. וכי טעמא דב"ש אתו לאשמעינן. ועוד בשאר טמאין אף ב"ש מודו שמותרין בתרומה אחר שהעריב שמשן אע"פ שהיו אסורין להם אחר טבילתן עד הע"ש ואפי' טבלו מבקר:
+<b>[בא"ד כיון דעד האידנא. מוכל זר יתירא כו'. </b>עמש"כ בהשמטות למס' שבת (כח)] :
+<b>תד"ה דתנן. ומיהו כו' דאף ר"י ל"ק רק לקדש כו'. </b>וז"ל הר"ש שם וכולה מתני' איירי לקדש כדקתני היד מטמאה את חבירתה דהיינו לקדש כו' כדתנן בפ' חומר בקדש כו'. אבל בירושל' כאן איתא ומה רבי (ר"ל שאמר יד כו' לטמא בקדש) כר' יהושע כו' ודר' יהושע רבא (פי' גדול) מן דרבי מה דאמר רבי בקדש ומה דאמר ר"י בתרומה:
+<b>במשנה נאמנין על טהרת יין ושמן כימה"ש. </b>עט"א שתמה על פי' רח"כ שבתוס' זבחים (פח) דמדומע דשם היינו מעורב בערלה כו' דל"מ מדומע בכל הגמרא אלא ע"י תערובת תרומה ולא על שאר איסורין. והנה בסיפא דמתני' כדי כו' המדומעות. אמרי דבר"ח מדומעות דקדש כו' לקמן כ"ה ב' ע"ש ובפרש"י:
+<b>במשנה שם ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. </b>רש"י פי' רביעית הלוג והט"א פי' רביעית ההין שהוא פחות שבנסכים. אמנם בשמן מצינו רביעית הלוג לנזיר בפ' שתי מדות:
+<b>תד"ה שביהודה. א"נ כו' וכגון שידוע לנו שכולן הן שיחדן. </b>כ"נ דצ"ל. וכ"נ מתוך דברי המהרש"א ע"ש ובתוי"ט (וכן בהמהרש"א) הועתק כהשבוש:
+
+Daf 25a
+
+<b>גמרא א"ר אלעזר שונין כו'. </b>כצ"ל בל"י:
+<b>גמ' שם והתניא אין חטאת ניצלת בצ"פ. </b>משנה ערוכה היא בפי"א דפרה מ"א ועט"א:
+<b>תד"ה שרצועה. וה"מ בירושל' דע"ז פ' בתרא. </b>סוף ה"ד:
+<b>תד"ה אהל. וכ"מ במס' אהלות עוף הפורח או הקופץ וטלית המנפנפת וספינה שהיא שטה לא הוי אהל. </b>כ"ה שם וכצ"ל:
+
+Daf 25b
+
+<b>רש"י ד"ה ויניחנו לרגל. וימכרנה. </b>לכאורה אף הוא בעצמו מותר לו לאכול. ועי' לקמן (כו) בפי' ד"ה טמאה היא:
+<b>תד"ה חבר. ומההיא דלוקח יין מבין הכותים. </b>כצ"ל:
+<b>במשנה מן המודיעים ולפנים נאמנים כו'. </b>הט"א כתב דמשמע ליה דאקדש דוקא קאי ע"ש. ולא מפיו אנו חיין דבהדיא איתא כן בגמרא "תנא נאמנים על כ"ח הדקים לקדש" וכן התוי"ט רמז בזה להברייתא הלזו:
+<b>תוי"ט ד"ה ולפנים. הא מודיעים עצמה לא מהימן כו'. </b>ועל מן המודיעים ולחוץ א"נ דייק הא מודיעים כלפנים אבל אביי לקמן לא דייק רק מבבא דסיפא. ונראה משום דמצינו לפעמים בקרא דגם הוא בכלל כמו ומיום השמיני והלאה וגו' (בפ' אמור) דיום השמיני ג"כ בכלל כדאיתא בתו"כ ועי' בערכין (יח) אולם מצאנו כדיוק התוס' יו"ט ג"כ בגמרא פסחים (פה ב) על מתני' דמן האגף ע"ש:
+
+Daf 26a
+
+<b>[רש"י ד"ה וכן שניהם יוצאין. וכ"ש קדר נכנס וחבר יוצא כו'. </b>לכאורה אין זה כ"ש דמשניהם נכנסין אין ללמוד דהכא טריחא ליה מלתא לחזור. ומשניהם יוצאין אין ללמוד דהתם ה"ל ליקח ממנו בהיותם בפנים] :
+<b>שם רש"י ד"ה ואל תתמה. שהרי שמענו כו'. </b>כצ"ל:
+<b>רש"י ד"ה נאמנין לומר. אחומר בקדש מבתרומה כו'. </b>כצ"ל ועי' תוי"ט:
+
+Daf 26b
+
+<b>תד"ה בכלי. דקשה דהכא משמע כו'. </b>כצ"ל:
+<b>תד"ה שאני. אבל שאר שלחן ודולבקי כו'. </b>כצ"ל:
+<b>בא"ד דכתיב מזבח אדמה תעשה לי. </b>כצ"ל:
+
+Daf 27a
+
+<b>תד"ה ואב"א. ולל"ק דמוקי לה לרבנן דמטמא ולא בטל כו'. </b>כצ"ל: